לבנותי אילת וענת

באהבה

 

מבוא    🔗

בין השנים 700 ו-800 לסה"נ באה אל קיצה פרשה אנושית שנמשכה כאלף וחמש מאות שנה. ראשיתה בצמיחת ערים משגשגות בחולות המדבר וסופה ניוון, נטישה והרס והשתלטות מחודשת של המדבר. הישובים העתיקים בהר הנגב נולדו במאמצים אנושיים כבירים ובתבונת כפיים, תוך היכרות עמוקה של המדבר והאפשרויות הגלומות בו, הם נהרסו בידי בני מדבר שהתרבות החדשה היתה זרה להם.

הסיבות שהביאו את תושבי הנגב לנטוש את עריהם, שהקימו בעמל כה רב, מתוארות בתעודות פפירוס עתיקות, שגילתה משלחת קולט בשנת 1935 בחפירות ניצנה. בתקופת פריחתן, במאות החמישית והשישית לסה"נ, השלטונות הביזנטיים יעדו לערי הנגב את התפקיד לשמש חיל חלוץ במערכת הלימס של ארץ-ישראל. הם פטרו אותן על כן מתשלום מסים רגילים, שהיו חייבים בהם תושבי הארץ האחרים. ואולם לאחר הכיבוש המוסלמי, הם נאלצו להעלות מס כבד לכובשים שמוטט את כלכלתם.

מהתעודות עולה, שתושבי הנגב שילמו לכובשים חיטה ושמן זית למכביר. ואולם, חשוב בהרבה היה ייצור היין המעולה, שטופח בערי הנגב מאז המאה השלישית ושימש בסיס איתן לקיום תושביו. עם הכיבוש המוסלמי נסוג הצבא הביזנטי, ואבד הצרכן העיקרי של תוצרת זו, ואולי אף נחסמו אפשרויות היצוא של יין מעולה זה לשוקי אירופה.

במשך כשני דורות הוסיפו חקלאי הנגב להאבק על קיומם. סופו שנאלצו להיכנע, לאסוף את שארית רכושם ולנדוד למקומות מבטיחים יותר.

 

ראשיתה של ממלכת הנבטים    🔗

לראשונה נזכרים הנבטים בכתבי דיודורוס מסיציליה, המביא דברים בשם ההיסטוריון הירונימוס מקארדיה. הירונימוס מספר כי הנבטים הם ערבים, העולים בכישוריהם על כל שבטי ערב האחרים. הם חיים כנודדים גמורים ואינם בונים בתים, אינם זורעים זרע, נמנעים מנטיעת עצים, ומתנזרים משתיית יין – כבני רכב במקרא.

הם דרים בשני אזורים, מדבר שממה וארץ חסרת (מקורות איתנים של) מים. הם כורים בורות מים, מטייחים ואתם וממלאים אותם ומסמנים בסימנים הידועים רק להם. לכן, מוסיף הירונימוס, חיים הנבטים על עדרי צאן ועל צמחי בר, שאחד מהם דומה בתאורו ל“מן”. הם מביאים בשמים ותבלינים מערב, ומשווקים אותם מחופי הים התיכון. בקשר לנדודי הנבטים מזכיר הירונימוס את ים המלח, הנזכר פעם ראשונה בכתבים של היסטוריונים מערביים, שממנו מפיקים הנבטים את החמר (אספלט), הנמכר על ידם לחונטים במצרים. אותו מקור מזכיר גם סלע מסוים, ששם משאירים הנבטים את רכושם הרב ואת האוכלוסיה הבלתי לוחמת.

הירונימוס מעלה על נס את תכונותיהם, שבגללן לא עלה בידי האשורים הקדמונים ואף לא בידי הבבלים, בני מדי והפרסים להכניעם.

 

התקופה הנבטית התיכונה – פריחת הממלכה הנבטית    🔗

סמוך לשנת 100 לפסה"נ כבש אלכסנדר ינאי את אזור עזה מידי הנבטים והשתלט על המוצא של סחורות ערב אל הים התיכון. כנראה שבתקופה זו ייצאו הנבטים את מרכולתם מנמלי צפון סיני. עם עלייתו של הורדוס לשלטון, נפתח הפרק החשוב ביותר בתולדות הנבטים בנגב.

הורדוס עמד על התועלת הרבה משיתוף פעולה עם הנבטים, בייחוד בגביית מכסים בנמלי היצוא, ופתח את נמלי דרום הארץ בפניהם. לנבטים היה הדבר חיוני, שכן דרכי השיירות החשובות עלו מערב דרך אילת ורמת עבר-הירדן, או במישרין דרך הנגב, והיו קצרות ונוחות מאלו שחצו את סיני.

הישובים הנבטיים של תקופה זו ערוכים במטרה אחת בלבד: לקיים ביעילות את מערכת דרכי השיירות המסועפת. מאחר שהדרכים במדבר שרצו שודדי דרכים שארבו למטענים יקרי הערך, הקימו הנבטים מערכת צבאית עם מחנות מרכזיים. אחד המחנות האלה היה בעבדת. לאורך הדרכים, שחלקן היו סלולות ומסומנות באבני-מיל, נבנו ח’אנים ומצודות. מערכת מסחרית מסועפת מעין זו חייבה קיום בתי אוצר שבהם הפקידו הסוחרים סכומי כסף גדולים, אשר שימשו אותם בדרכים, ועל-ידי כך נמנע הצורך לשאת כסף רב, המהווה פיתוי לשודדי דרכים. הנבטים נזקקו ככל הנראה לשיטה שהיתה מקובלת בעולם הקלאסי, וקבעו את בתי האוצר שלהם במקדשים. במערכת זו, שבה חלק גדול מן האוכלוסיה נמצא בנדידה מתמדת, היה למקדש מקום מרכזי. האל השוכן במקדש העניק חסות למאמינים, שבאו לסגוד לו. את פני הבאים מן המדבר היו מקבלים בתי מרחץ מפוארים, כגון אלה שנתגלו ליד מקדשים אחדים, שבהם החליפו כוח, ומאחר שהשהייה במקדש נמשכה ימים אחדים, הותקנו בו בתי ארוח וסעודה. תחנת דרכים נבטית גדולה כללה גם חוות לגידול גמלים, כגון אלו שנתגלו בעבדת. כמו עמים שמיים אחרים, ייחדו הנבטים מקום חשוב לאמונה בגורל האדם לאחר מותו. רבים מתו בדרכים, בעת הולכת השיירות או בשמירה עליהן, ובמרכזים הדתיים והמינהליים החשובים הותקנו בתי קברות מרכזיים.

 

רומא והנבטים    🔗

כבר בראשית תקופת שגשוגה של ממלכת הנבטים, הוטרדו הרומאים ממאזנם המסחרי השלילי, ומן העושר הרב שזרם מרומא לערב בתיווכם של הנבטים. בשנת 25 לפסה“נ, סמוך לכיבוש מצרים, שלחו הרומאים צבא גדול לכבוש את “ערב המבורכת”, כפי שכינוה. המסע נחל כשלו חרוץ, אולם הרומאים לא שקטו על השמרים, ולאחר זמן לא רב הצליחו לשכלל את הספנות בים סוף ולהטות את זרם הסחר במישרין למצרים. העושר הגדול שצברו הנבטים הלך וכלה; מרכזי השיירות בצפון ערב התנוונו והחלו פלישות של שבטים ערביים חדשים. הצבא ששהה בעבדת ובמחנות אחרים הוזעק כנראה גם הוא לסייע בבלימת הפלישה, אך ללא הועיל. באמצע המאה הראשונה לסה”נ נפרץ הסכר והשבטים פשטו על עבר-הירדן והגיעו עד לחורן. הם הרסו את המערכת המסועפת בנגב ואת עקבותיהם אנו מוצאים אפילו בסיני. השבטים הפולשים שרפו את הערים והמבצרים הנבטיים בנגב והשתלטו על מקורות המים, במקום שחקקו את כתבותיהם וסמליהם.

נדמה שבכך בא הקץ על ממלכת הנבטים. אולם לא כך היה הדבר. על מנת לקיים מערכת כלכלית עצמאית, ביכרו הנבטים לטבוע מטבעות כסף, כמנהג הממלכות הגדולות בעולם העתיק. על מנת שהכסף ירכוש את אמון המשתמשים בו, חייבם היו מנפיקיו לדאוג לכך, שתהיה בו כמות כסף הדומה לזו המצויה בדינר הרומי, או בדרכמה היוונית. ואמנם כך עשו כל זמן שהיה כספם בשימוש בינלאומי. ואולם, מעת שהכלכלה הנבטית התנתקה בהדרגה מן הכלכלה העולמית הוחלף הכסף במתכות זולות יותר, ומתכולת כסף של קרוב ל-100% בשיאה, ירדה התכולה בתקופת השפל ל-20% בלבד (50 – 73 לסה"נ)

בשנת 70 לסה“נ עלה על כס המלוכה אחרון מלכי הנבטים, שזכה בתקופת שלטונו בתואר “מחיה ומושיע עמו”, ולא בכדי. הוא עשה ככל שיכול היה כדי לחלץ את הנבטים מן המשבר. הוא חיזק את הסלע הנבטי (עד כמה סמלי שם זה!), ותכולת הכסף שבו הוכפלה. בשנת 80 לסה”נ בקירוב, התחילו הנבטים לבנות מפעל אדירים חקלאי, שבנייתו נמשכה שנים רבות. כתובות נבטיות שנתגלו בעבדת ובסביבותיה מעידות שהחג החקלאי, חג דושרא אלהי הגיא, נחוג בשנים 88 ו-98 לסה“נ, בשנים הי”ח והכ"ח למלכותו של רבאל השני. על-פי הממצאים בשבטה, בעבדת ובעיקר בממשית, הענף החקלאי הראשון החשוב ביותר של הנבטים היה בתקופה זו טיפוח סוס המרוץ המשובח שנודע לימים בשם “הסוס הערבי”.

מים רבים זרמו בנחלי הנגב מאז אותם ימים שהנבטים לא בנו בתים, לא זרעו זרע, לא נטעו עצים ולא שתו יין. בתקופה הנבטית הקדומה הם קיימו בהקפדה צווים אלה; אז גם החלו לבנות בתים מפוארים לאלים, לצבא ולמתים, אולם הם עצמם הוסיפו לדור באוהלים. הסכר נפרץ עם המעבר לחקלאות בתקופה הנבטית המאוחרת (סוף המאה הראשונה לסה"נ ואילך). במקום תחנת הדרכים שבה נבנו המתקנים החיוניים, לא הוסיפו הנבטים לבנות מקדשים חדשים, והסתפקו בתיקון הישנים, וגם קבריהם איבדו מפארם. ואולם, במקום אוהלי הנודדים, הם בנו עתה בתי מידות, שהתנשאו לשתיים-שלוש קומות, שהיוו פיצוי לנטישת האוהלים. ממשית היא הדוגמא הטובה ביותר לישוב מתקופה זו. כלי החרס המפוארים שלהם, שיוצרו לפנים בעבדת ובמקומות אחרים, פינו עתה את מקומם לכלים פשוטים יותר ההולמים חקלאים. הם זרעו שדות שעורה, ששימשו מזון לסוסיהם, אולם נמנעו עדיין מגידול גפנים.

* * *

בשנת 106 לסה“נ מת המלך רבאל והרומאים צרפו את הממלכה העתיקה לאימפריה שלהם, ויסדו את הפרובינקיה ערביה החדשה. בחיי הנבטים בנגב גרם הדבר לשינויים מעטים והדרגתיים. הלשון הנבטית הוסיפה לשמש אותם ובה נרשמו הקדשות של בניינים חדשים שנבנו בעבדת בשנים 107 ו-126 לסה”נ. עם זאת נשתנה מניין השנים, ובמקום מניין המלכים הנבטיים בא עתה מניין הפרובינקיה הרומית. כמאה שנים מאוחר יותר נשכחה גם הלשון הנבטית, ותושבי עבדת שחידשו את המקדש הישן רשמו את כתובות ההקדשה שלהם בלשון היוונית. גם במקדש זה הוסיפו הנבטים להעריץ את המלך-האל עבדת, אולם הם זיהו אותו עכשיו עם זבס, ואילו במקום האלה השמית, נערצה דמותה היוונית – אפרודיטה.

עד לשנת 300 לסה"נ התנהלו החיים בנגב באין מפריע, ובמידה שהאירועים הבינלאומיים השפיעו על החיים בו, היתה זו השפעה חיובית בעיקרה. המלחמות של רומא התנהלו הרחק מכאן, אולם הפרובינקיה ערביה זכתה במערכת דרכים חדשה שנסללה בימי טריאנוס מים-סוף לדמשק. סעיף של דרך זו הולך מפטרה לערבה ומשם דרך “מעלה עקרבים הרומי” לממשית, לחברון ולירושלים. הדאגה למזרח היתה גם נחלתם של דיוקליטינוס וקונסטנטינוס, ובימיהם פורקו שרידי מחנה הצבא הנבטי בעבדת ובאבניו נבנתה מצודה חדשה; גם בניצנה נבנתה מצודה חדשה, ואילו ממשית הוקפה חומה. אולם הממצאים בבית הקברות הישן של ממשית מעידים שכל השינויים הללו היו חיצוניים בלבד. ולא חוללו תמורה של ממש בחיי התושבים.

 

הר הנגב בתקופה הביזנטית    🔗

עם הופעת הנצרות באמצע המאה הרביעית לסה“נ התחולל שינוי גדול בחיי הנבטים. חדירת הנצרות לנגב קשורה בשמו של הילריון, מאבות הנזירות בדרום הארץ, שנתפרסם במעשי נסים וריפוי חולים. משכבדה עליו נהירת המוני המעריצים שהטרידו את בדידותו, ירד למדבריות מצרים ושם בילה שנים רבות. לעת זקנתו חזר לכפרו שבאזור עזה. הביאוגרף שלו מספר כי פעם אחת, לאחר תום הבציר, יצא עם חבורת תלמידיו אל חלוצה שבנגב, שגם בה היו לו מעריצים. הם הגיעו לחלוצה ביום חג, שבו היו ה”ברברים מכונסים במקדש של השטן וקוראים: ‘ברך’ “. הנוהים אחריו, כך מספר מחבר קורותיו, לא הניחו לו לעזוב את עירם לפני ששירטט עבורם תכנית של כנסיה. ואמנם, כך מספר המחבר, לא עברו ימים רבים ומי שהיה הכוהן של השטן כבר התווה את אות הצלב. ביקור זה אירע לא יאוחר משנת 350 לסה”נ.

צאצאיהם של הנבטים – ואין ספק בכך שתושבי הנגב בתקופה הביזנטית היו צאצאיהם של הנבטים – השלימו בתקופה זו את התרחקותם מאורחות אבותיהם. כבר בראשית התקופה הביזנטית החלו בייצור-יין. עדות לכך הן חמש הגתות המשוכללות ושני היקבים שנתגלו בעבדת, הגתות בשבטה ובחלוצה, ואיזכור כרמי הגפן בפפירוסים של ניצנה. עדויות אילמות למציאותם של כרמים בסביבות עבדת, שבטה וניצנה הן ערימות התלוליות שהבדוים כינו אותן בשם “תולילאת אל-ענב”, תלוליות-הענבים, ו“רוג’ום אל-כרום”, רגמי-הכרמים.

מלבד פרישת יריעה חקלאית רחבה יותר וקבלת הדת החדשה, לא שינו צאצאי הנבטים הרבה. הם המשיכו לבנות כמו שבנו אבות אבותיהם, ואף כי בנו בפחות רחבות והדר, עדיין עולים בתי הנגב בתקופה הביזנטית בטיב בנייתם על אלה של שכניהם בחלקים האחרים של הארץ. נטישת הישוב בהר-הנגב היתה הדרגתית. ממשית נעזבה כנראה עוד לפני הופעת האיסלם, ככל-הנראה באחת הפשיטות של נודדי-המדבר במאה השישית לסה“נ; עבדת הועלתה באש בעת הכיבוש המוסלמי בשנת 636 לסה”נ, ואילו ארבע הערים האחרות נידונו לגסיסה איטית – עד לנטישתן הסופית סמוך לשנת 700 לסה"נ.

 

הנבטים בנגב    🔗

עד היום לא נתגלו שרידי ישובים נבטיים הקודמים לראשית התרופה ההלניסטית, ואף את דמותם של אלה אין אנו יכולים לשחזר אלא על-פי שרידי ישובים נבטיים מן התקופה הרומית הקדומה. ישוב מעין זה, היה לאמיתו של דבר תחנת שיירות, ללא מקדש. על פיקוח דרכי השיירות ובטחון הרכוש והנפש, הופקדו רוכבי גמלים אמיצים, שבקופה הרומית הקדומה הפכו לחיל פרשים לכל דבר החונה במחנות צבא, כגון זה שבעבדת, ובמצדים ובח’אנים המבוצרים שבדרך. הגמלים, בהמת המשא היחידה שהיתה מסוגלת לנוע בדרכים מעוטות מים אלה, טופחו במכלאות, שכמותן נתגלו בעבדת. מלבד הצבא, שהתגורר במחנות המיוחדים, ומוליכי השיירות שהתאכסנו בפונדקים, דרו משמשי המקדשים ומגישי השרותים האחרים לשיירות באוהלים.

כך נראו תחנות הדרכים נבטיות עד לאמצע המאה הראשונה לסה“נ בקירוב. במשך המחצית הראשונה של אותה מאה נשמט בהדרגה סחר האורחות מידי הנבטים, דבר שהביא למשבר כלכלי חריף. ישובים נהרסו או ניטשו, ובאוצר כנבטי לא נותר כסף כדי לשלם לחיילים את שכרם. רק סמוך לרבע האחרון של המאה, עם עלות המלך רבאל השני לכס המלוכה בשנת 70 לסה”נ, החלו פני הדברים להשתנות במהירות, והנבטים עמדו בפני המהפכה הגדולה השניה בתולדותיהם: המעבר מנדודים להתיישבות קבע, מאחר שהנבטים שלטו באזורי מדבר ומדבר למחצה בלבד, כבר לא היה חידוש בכך שגם את ישובי הקבע שלהם השתיתו עלמי גשמים הנאגרים בבורות טוחים בטיח. את האוהלים שבהם דרו החליפו בתי מידות שאין דומים הלם בארץ-ישראל בתקופה הרומית. בבניית בתיהם ניצלו הנבטים כמעט עד תום את חומר הגלם אשר הר הנגב סיפק בשפע: האבן, שממנה בנו את הבית מן המסד ועד לטפחות. לבניית תקרות האבן פיתחו הנבטים את הקשת, שבעזרתה הקימו קומה מעל קומה. כדי ליצור גישה נוחה אל חדרי הבית בקומות העליונות, פיתחו מגדל מדרגות מיוחד, שבתקופה הקדומה יועד למקדשים ולבנייני מגן בלבד. ערי הנבטים אין מתוכננות, ובהיות הנבטים בטוחים בשליטתם במדבר, עריהם אף לא היו מוגנות, להוציא מגדלי תצפית שנבנו בישוב ובסביבתו ובקרבת מפעלי המים. עד היום נחקרה עיר נבטית אחת בלבד בתקופה זו, ממשית, אולם אנו יודעים על קיומן של ערים כאלו גם בעבדת, חלוצה, שבטה ורחובות. לאמיתו של דבר שימשו עקרונות תכנון ובנייה אלה את תושבי הר הנגב, צאצאי הנבטים, גם בתקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית. בתקופה הרומית המאוחרת מופיעות לראשונה המצודות המרכזיות, אולם תפקידו של המגדל הנבטי לא בטל גם בתקופות לאו, ובמפת הפסיפס של מידבא מן המאה השישית לסה"נ נראית חלוצה כעיר מוקפת מגדלים,

ניצול המים והחקלאות בהר הנגב בתקופה הנבטית המאוחרת ובתקופות שלאחריה נעשו במשולב. החקלאות הנבטית הראשונה קשורה בטיפוח גזע מיוחד של סוסי מרוץ, שלימים נודע בשם הסוס הערבי. על מנת להזין את הסוסים היה צורך בזריעת שטחים גדולים של שעורה, שהיא עיקר מזונו של הסוס. ככל הנראה עיבדו הנבטים תחילה עמקים צרים בלבד. להשקיית הסוסים היה צורך בכמות מים גדולה יותר מזו שהיתה דרושה לקיומן של תחנות הדרכים. שיטת איסוף המים הנבטית הקדומה היתה פשוטה וגאונית. לרשותם עמדו שני סוגי מערכות של בורות לאגירת מים. המערכת הראשונה נועדה ללכוד את מי הגשמים במקומות הנוחים ביותר לכך, כגון מורדות הגבאות, או בתחתיתם של עמקים צרים ותלולים, כשהערוץ הצר משמש כתעלת איסוף. מערכות אלו נמצאו לעתים קרובות במרחק מה מן הישוב. המערכת השניה מוקמה בתחומי הישוב עצמו, בחצרות בתים, לעתים באחד מחדרי הבית, או בכיכרות פניות ממבנים. מאחר שכמות מי גשמים שאפשר היה לאגרה בתחומי הישוב היתה מוגבלת, היה צורך להזין את המערכת השניה מבורות המערכת הראשונה.

כאמור, נזקקו הנבטים לכמויות מים גדולות יותר מאשר בתקופה שבה עשו את נסיונותיהם הראשונים בפיתוח החקלאות. בתקופה זו הם בנו את הסכרים הגדולים של ממשית. עם בניית שלושה סכרים במהלכו המתון של נחל ממשית, נתהוו שתי בריכות אגירה גדולות אשר נועדו להחליף, או לתגבר את כוח האגירה של מערכת המים הראשונה. מן הבריכות בוואדי הועברו המים לבורות המערכת השניה,

ומאחר שיכולת הקיבול של אלה היתה קטנה מיכולת האגירה של הסכרים, הקימו בריכת מים ציבורית גדולה שבה אגרו את עודפי המים. כדי להבטיח אגירת מים גם כאשר יורד הגשם בחלק זה או אחר של הישוב בלבד, נבנו מערכות סכירה חלופיות בחלקים שונים של הישוב. באתרים שבהם לא נתאפשרה אגירה יעילה של מי הגשמים, לעתים בגלל תנאי שטח בלתי נוחים לאיסוף מי גשם, כמו בחלוצה, כרו הנבטים בארות לניצול מי התהום העליונים, עד לעומק 10 מ' בקירוב. לא ידוע באיזו תקופה החלו תושבי הנגב לכרות בארות עמוקות, כגון אלו שבעבדת, ניצנה ורחובות.

מחקלאות המבוססת על גידולים חד-שנתיים עברו הנבטים וממשיכיהם לגידולים רב-שנתיים ועצי פרי שונים. לשיאה הגיעה חקלאות זו עם גידול גפן היין וזית השמן, שהיוו עתה בסיס לחקלאות בהר הנגב עד לנטישתו בתקופה הערבית.

אשר לאדריכלות הנבטית ומקורותיה, רב עדיין הנסתר על הנגלה. חומר הבנייה העיקרי של הנבטים היה האבן, שכן העץ היה נדיר ויקר (קורות עץ שמידותיהן גדולות הביאו מלבנון וסוריה). האדריכלות הנבטית מצטיינת בהידורה. קירות הבתים עבים ובנויים אבן גזית טובה בחוץ. הידור זה נחוץ היה לא מטעמים אסתטיים בלבד. בהעדר חומרי בעירה לחימום הבתים בחורף הקר, או בגלל הצורך להגן על הבית מן החום בקיץ, הקדישו הנבטים מאמץ רב לבידוד הקירות, מטרה זו הושגה על-ידי בניית קירות חיצוניים בגזית, שאיפשרה בנייה יבשה, היינו, יצירת קיר אטום שאיון בו סדקים, המשמש מחסום ראשון בפני השפעות חיצוניות. קירות הפנים נבנו מאבן שעובדה בפטיש בלבד. פניהם המחוספסים של קירות הפנים קלטו בנקל שכבות רבות של טיח, שאטמו את הקירות מבפנים. בין שני הפנים הושם מילוי של חומר לא מלוכד (פסולת חציבה האבן מעורבת בבוץ) ששימש כחומר מבודד נוסף. הקירות העבים שנבנו באופן זה, סייעו לתושבים לעמוד נגד קשיי האקלים בכל עונות השנה. חדרי מדרגות כאלה שנתגלו בממשית ובעבדת, מוסיפים נופך לתחכום האדריכלות הנבטית, תקן זה, שהוא מיוחד לאדריכלות הנבטית בנגב, איפשר את הגישה לכל חדר בנפרד, וסיפק פרטיות מרבית ליושביו. עד היום אין אנו יודעים מהו מקורה של אדריכלות זו.

הקברים המרשימים בפטרה וחגרה בערב והמקדשים המפוארים באתרים אחרים, מלמדים על הישגי האמנות הנבטית. על אלה יש להוסיף את כלי החרס הנבטיים, שבציורי הצמחים המסוגננים, או בעיטוריהם המופשטים, אין להם מקבילות. אולם כל אלה שייכים לתקופה הנבטית התיכונה, היא תקופת הפריחה של מסחר התבלינים והבשמים. בתקופה המאוחרת, היא תקופת החקלאות הנבטית, צומצם מאד הביטוי האמנותי של הנבטים. הקדרות המפוארת נעלמה ופינתה את מקומה לקדרות תכליתית פשוטה; גם בבניית הבית הנבטי נעשה רק שימוש מועט בעיטור אדריכלי. פה ושם מצויים משקופים המעוטרים בעיטורים סמליים, כגון דמות אל ומזבח על משקוף בממשית; מזבח, שמש וחרמש ירח על משקוף מערת קברים בעבדת מן המאה השלישית לסה"נ, או הכותרת הנבטית הטיפוסית ששימשה לעיטור מזוזות פתחים בבתים שונים בממשית. אין דין ערי שדה כעבדת וממשית כדין עיר בירה כחלוצה. פה נתגלו על פני השטח כותרות מזוזות פתח רבות מעוטרות בפאר יחסי. האלמנטים המשמשים בעיטור כותרות אלו, שצורתן הבסיסית היא הכותרת הנבטית הקלאסית, הם אלמנטים השאובים מן האדריכלות והקדרות הנבטית של התקופה הקדומה. עם הופעת הנצרות בנגב נוספו אל האלמנטים הנבטיים האופייניים גם סמלים נוצריים. את סופו של תהליך זה יש לראות בכותרת נבטית טיפוסית שהאלמנט הראשי בה הוא צלב.

 

ערי הנגב ואופייין    🔗

תופעת העיור בנגב היא מיוחדת במינה, ושונה מן הידוע לנו בארץ. במשך מאות בשנים, היו הערבים הנבטים נודדים החיים באוהלים. במהלך נדודיהם הם הגיעו גם להר הנגב, שהיה חיוני עבורם לקיום סחר האורחות, שיעדיו הסופיים היו האזור הדרומי-מערבי של הים התיכון. כדי לשלוט על מערכת זו הם היו חייבים להכין מקורות מ ים באתרים המרכזיים, שבהם יכלו מובילי השיירות להצטייד במזון ובגמלים. במאות הרביעית והשלישית לפסה"נ לכל המאוחר, התקיימו תחנות כאלו בעבדת, ניצנה וחלוצה.

בהשוואה לערים הקלאסיות, היו הערים הנבטיות בלתי מתוכננות ולא היתה בהן רשת של רחובות סדירים, אלא רבעים קטנים. מפתיע בעיור הנבטי רוחב היד שנהגו בתכנון הבית. בממשית נחפרו ארבעה בתי מגורים. הקטן שבהם משתרע על שטח של 500 מ“ר, ואילו הגדול ביותר השתרע על 2,000 מ”ר. מאחר שהבתים התנשאו לשתי קומות לפחות, הרי שמרחב המגורים היה גדול הרבה יותר. גודלם הבלתי רגיל של בתי המגורים הנבטיים בממשית נבע לדעתנו “משאיפה לפיצוי” על אובדן החירות שהעניק האוהל.

בתקופה זו מיעטו הנבטים לבנות בנייני ציבור, ובעיר קטנה כממשית נכללו מגדלי מגן, בית מרחץ, בריכה ציבורית, ומפעלי אגירת מים, שהיו תנאי לקיום העיר.

אנו יודעים שגם בעבדת, שבטה וחלוצה נבנו בתקופה זו ערים, אולם אלו לא נחקרו כמעט. אורוות הבנויות במתכונת אורוות ממשית נתגלו גם בעבדת ובשבטה. מלבד הישובים העירוניים המגובשים בנו כנראה הנבטים בתקופה זו גם בתי חווה מבודדים בפריפריה החקלאית של העיר.

התפתחות העיר בנגב בתקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית היא פועל יוצר מן ההתפתחות בתקופה הנבטית המאוחרת, אף שכל תקופה הוסיפה מאפיינים משלה.

השינוי הראשון בדמות העיר הנבטית בהר הנגב חל בתקופה הרומית המאוחרת. לצירופה של ממלכת הנבטים לאימפריה הרומית והפיכתה לפרובינקיה ערביה לא היו השלכות מיוחדות על העיור בנגב. במידה והיו שינויים בנוף, הם התבטאו בסלילת דרכים חדשות ובבניית מצדים בדרכים. סימן לשינויים העתידים אפשר למצוא בעבדת. בחלקה הדרומי של במת ההר הם בנו רובע מגורים חדש, שכלל חידוש בתכנונו. היה בו קארדו שחצה את העיר הקטנה מצפון לדרום ומעין שני רחובות דקומנוס ניצבים לו. במקום נחפר בית אחד בלבד, המוגדר על-פי הכתובת שעל משקופו כמגדל. מגדל זה, שנבנה על-ידי בנאי יליד פטרה, שימר את עקרונות בנייה הנבטיים.

השינויים הבולטים יותר אירעו לקראת סוף המאה השלישית לסה"נ, עם בואו של דיוקליטינוס למזרח. המאפיין את העיר הנבטית היא היותה עיר פרוזה, ואלי בגלל בטחונם הרב של הנבטים בשליטתם במדבר. לפי תפיסת העולם הרומית, עיר שאין לה חומה אין זכות להקרא בשם זה. באור זה יש לראות כנראה את הקפתה של ממשית בחומה בסוף המאה השלישית. על שהחומה אינה חלק אורגני מהעיר אפשר לראות במהלכה הבלתי סדיר והמאולתר, האופייני לעיר הנבטית.

שינויים בולטים אף יותר התרחשו בימי קונסטנטינוס הראשון. בערי אקרופולס, כמו עבדת וניצנה, היתה הקפתן בחומות עוד פחות מעשית מאשר בממשית, ולכן בנו בהן מצודות באקרופוליס. בעבדת אין ספק שלמצודה היה אופי הגנתי, והיא נועדה לשמש מקלט לתושבי העיר. בניצנה נועדה המצודה לשמש קסרקטין ובית נשק ליחידת הצבא שגויסה ככל הנראה מתושבי העיר וסביבתה.

שינויים בולטים חלו בנוף העירוני עם הופעת הנצרות בנגב באמצע המאה הרביעית. בנוסף לשרותי דת, מילאה הכנסיה תפקיד חשוב בכלכלה העירונית המבוססת על החקלאות.

יש להניח כי הערים קיבלו סיוע משלטונות הכנסיה, או מן הממשל האזרחי, לבניית כנסיות מפוארות, כאלו שנתגלו בערי הר הנגב. בבניה הפרטית ניכרת ירידה בתקופה זו. אמנם עקרונות הבנייה לא נשתנו, אבל הבונים נאלצו לוותר על הפתרונות המתוחכמים עם העליה ממפלס למפלס. את מקום מגדל המדרגות הנבטי תפס עתה גרם המדרגות הפשוט, שהיה מקובל בעולם הרומי; יחידות המגורים נעשו קטנות יותר, והאבן הקשה המסותתת הוחלפה באבם גוויל משובבת, לעתים רכה יותר, מסוג שהנבטים נמנעו מלעשות בה שימוש. עיר מיוחדת במינה קמה בתקופה הביזנטית בעבדת. נתגלו בה מאות יחידות מגורים עם בנייני אבן מוצקים, כמעט ללא חצר (בבתים הנבטיים שימשו החצרות אלמנט בולט). מאחור היתה מערה חצובה, ובה מתקני תעשיה חקלאית ואיכסון. יתכן שמציאותן של מערות קבורה נבטיות במדרון הוא שהניע את תושבי עבדת בתקופה הביזנטית לבנות עיר מיוחדת זו. מן הראוי לציין, כי עיירה המזכירה את עבדת הביזנטית, נתגלתה גם בשוליים הדרומיים של רמת מטרד.

החקלאות, ובעיקר גידול גפן היין, היתה הבסיס הכלכלי העיקרי של ערי הר הנגב בתקופה הביזנטית. המתקנים החקלאיים, כגון הגתות, נבנו מחוץ לתחומי העיר, בגבולה או במרחק מה ממנה. כבר בתקופה הנבטית המאוחרת ראינו בתי חווה מבודדים, אולם עתה הפכו עיירות (בגבולה הדרומי של רמת מטרד ובחורבת סעדון), כפרים וחוות מבודדות לחלק בלתי נפרד של הנוף האנושי של הר הנגב בתקופה הביזנטית. סיור בשנה גשומה לאורכו של נחל ציפורים, המחבר בין עבדת לשבטה, יש בו כדי ללמד עד כמה השפיעה החקלאות על הנוף של הר הנגב. התבוננות בתעלות המים, שאורכן מגיע לעתים לשני ק"מ ויותר, מערכות ההטיה, השדות והתלוליות המרובים, נותנים את התחושה שאין זה נוף מדבר כלל.

 

הדרכים בנגב    🔗

המניע העיקרי להאחזות הנבטים בנגב במאה הרביעית לפסה"נ, ואול עוד לפני כן, הוא הצורך להוליך את מטעני התבלינים והבשמים היקרים מתחנותיהם בצפון ערב אל חוף הים התיכון. לצורך זה ביססו הנבטים משולש של תחנות שבסיסו בקו עבדת-ניצנה, וקודקודו בחלוצה.

באמצעות משולש זה שלטו הנבטים על הדרכים הקושרות את צפון ערב, אדום וסיני עם הנגב.

הדרכים בנגב בתקופה הנבטית היו בעיקרן דרכי רוחב. הדרך הראשית הוליכה מדרך המלך אל פטרה, וממנה צפונה-מערבה אל “מואה” (מוית עואד). הדרך עברה בנחל נקרות (ואדי א-סיק) ולאורכה הוקמו מצדים ותחנות: מצד קצרה, קצר אל-עבד, מצד נחל נקרות (תחנה ומקורות מים) ומצד מוחילה, שממנו עלתה הדרך את המצוק של מכתש רמון ומשם המשיכה צפונה-מערבה בואכה עבדת. מכאן עלתה הדרך אל חלוצה ואל חוף הים התיכון. הדרך שימשה גם בתקופה הרומית.

דרך רוחב חשובה שניה חצתה את הערבה מול חצבה (תמרה הרומית?). בעת סלילת הדרך של טרינוס סלל כנראה הצבא הרומי גם את “מעלה עקרבים הרומי”, שממנו המשיכה הדרך לממפסיס, ומשם צפונה לחברון ולירושלים. מדרך זו הסתעף כנראה נתיב מערבה, בנחל צין (דרך אס-סולטנה), שהוליך לעבדת. דרך חשובה אחרת ירדה מירושלים לחברון ולבאר-שבע וממנה לחלוצה, רחובות וניצנה ומשם לסיני. דרך זו שימשה את עולי הרגל הנוצרים בתקופה הביזנטית ובתקופה הערבית הקדומה. קרוב לוודאי שדרך פנימית קשרה את עבדת דרך נחל צפורים ונחל דרורים עם שבטה וניצנה.

בתקופה הנבטית הגיע מערך הדרכים בנגב לשיאו, אך עם אובדן הסחר הנבטי פחתה גם חשיבות הדרכים. הלימס הערבי, קו הגבול של האימפריה הרומית, לא עבר כלל בנגב, אלא על רמת עבר הירדן המזרחי, ובזיקה לו נסללה הדרך של טרינוס. אילת שימשה מוצא לים של דרך זו, אל לא היתה קשורה כלל לנגב.

 

המים    🔗

המים הם הגורם המכריע בקיום ישוב אדם בנגב, שבו לא חלו ככל הידוע שינויי אקלים מהותיים במשך ההיסטוריה. מאחר שבהר הנגב אין כמעט מקורות מים (למעט מעיינות דלים ודלוחים כמו עין עבדת, עין זיק ועין מור), התבססה אספקת המים על אגירת מי גשמים, שהיתה ידועה לנבטים כבר בתקופות קדומות. ההיסטוריון הירונימוס מקרדיה, כותב בסוף המאה הרביעית לפסה"נ: “הם מוצאים מפלט במדבר, המשמש להם מבצר. כי המדבר אין בו מים, ואין אחרים מלבדם היכולים לעבור בו, על שום שהכינו בורות מים תת-קרקעיים מצפים טיח, ולכן להם לבדם הוא מקנה בטחון… לאחר שהם ממלאים את הבורות במי גשם, הם מטשטשים את עקבות החפירה ומותירים סימנים הידועים להם לבדם, ואין אחרים יכולים להבחין בהם. את צאנם ועדריהם הם משקים לסירוגין, כך שאם יאלצו להימלט למקומות חסרי מים, הם לא ימותו בצמא”. אין אנו יודעים היכן למדו הנבטים את מלאכת חציבת הבורות וטיוחם וניצול מי הנגר. יתכן שהם עצמם פיתחו שיטות אלה במשך מאות שנים. אף שהר הנגב חסר מקורות מים קובעים, יש בו משטר גשמים, המאפשר אגירת מים לשתיה ולחקלאות, אותה פיתחו הנבטים בשלב מאוחר יותר בתרבותם.

השימוש בבורות טוחים הוא שמבדיל בין ההתיישבות הנבטית בהר הנגב לתקופות הקדומות יותר. מחקר מקורות המים של הישובים הקדומים הוא עדיין בראשיתו. כנראה שהוחל בחציבת הבורות לא לפני תקופת הברזל, מעשרות בורות ובריכות מתקופת הברזל עולה, שהם היו שייכים למתיישבים עונתיים, שבאו לאזור עם עדריהם בראשית עונת הגשמים. אף שזרעו שעורה בעמקי הנחלים, היה עיקר קיומם על רעיית הצאן. הם שהו בהר הנגב כל עוד היה בו מרעה, וכל עוד היו מים בבורות הבלתי מטויחים. בראשית הקיץ עזבו את ישוביהם ושבו אל ארצות המזרע (יתכן שיש להם קשר לשבט שמעון).

פרופ' מ' אבי-ארי ועמיתיו חישבו שיחידת משפחה בדווית (הכוללת שש נפשות, שני גמלים, חמור אחד, עשר כבשים או עזים ושני כלבים) צורכת כ-20 ממ"ע מים לשנה. אף שמספר זה נמוך ביותר, הרי שהוא הנתון ההשוואתי היחיד המאפשר לאמוד את צריכת המים של ישובי הנבטים.

כמות הגשם הממוצעת באזור היא כ-100מ“מ. על מנת לקיים ישוב קבע בתנאי משטר הגשמים של הר הנגב, היו תושביו הקבועים חייבים לאגור כמות מים שתספיק לשנתיים. אבן-ארי ערך בשנים 1960/61 – 1966/67 תצפיות באגן הניקוז של בור מים אחד באזור שבטה. ממוצע הגשם בשנים אלו הוא 93 מ”מ, וכמות המים הממוצעת שנאגרה בבור שנים אלו היא 12 ממ"ע. אילו היה זה בור המים היחיד אשר היה צריך לספק את צרכיה של משפחה בדווית, הרי שזו לא היתה יכולה להתקיים באזור.

קיימת זיקה ישירה בין הטופוגרפיה של הישוב לאספקת המים. בעבדת, שבה במת הר גדולה ושטחי מדרונות נרחבים, נחצבו בורות המים בכל מקום. אולם עתודות המים העיקריות מצויות במדרונות נחל עבדת ממערב לעיר. במורד העיר, ליד בית המרחץ מצויה באר שעומקה יותר מ-60 מ', שככל הנראה נכרתה בתקופה הביזנטית על מנת לספק מים לבית המרחץ.

אספקת מים מסוג שונה מצויה בממשית. שטח העיר הוא קטן (כ-40 דונם) ומבותר, ואין להפיק ממנו אלא מי נגר מעטים בלבד. השטחים שמצפון וממערב לעיר הם פתוחים ומישוריים, אולם תכסית החול שעליהם אינה מאפשת אגירת מים יעילה. בהעדר מקורות מים איתנים באזור ממשית, פתרו הנבטים את בעיית אגירת מי השתיה בדרך שונה מזו של עבדת. בדרומה ומדרום-מערבו של האתר זורם נחל ממשית. כמעט עד לתחומי העיר אפיקו של הנחל רחב יחסית ושיפועו קטן. ככל שהוא מתקרב אל בסיסו הארוזיבי ליד העיר, זורם הנחל באפיק צר וסלעי, במפלים קטנים. סמוך לקצה המהלך המתון סכרו הנבטים את כל רוחב אפיק הנחל בשלושה סכרים גדולים, ובדרך זו יצרו שתי בריכות אגירה שתכולתן כעשרת אלפים ממ“ע. הזרימה בחלק זה של האפיק היא איטית וכמות הסחף שנושאים זרמי המים היא מועטת יחסית. בעיר עצמה כרו הנבטים בורות מים רבים שתכולתם בין 50 ל-300 ממ”ע. למערכת אספקת מים זו שייכת גם בריכת אגירה ציבורית גדולה, שתכולתה כ-600 ממ“ע. בורות אלה נתמלאו בחלקם הקטן על-ידי מי נגר שזרמו בעיר עצמה, ואלם בעיקר במים שהובאו בכדים מן הבריכות שבנחל ממשית. מניחים, שעתודת המים בבורות שבעיר הגיעה לכדי 10,000 ממ”ע בקירוב. אם נקבל את כמות מהים למשפחה לפי חישוביו של אבן-ארי, הרי שזו תספיק לכחמש מאות בתי אב. מאחר שאוכלוסייתה של ממשית בתקופה הנבטית לא עלתה לפי הסברה על 500 – 700 נפש, הרי שכמות המים הספיקה בשפע לתושביה. יש להניח שבמשך מרבית החורף צרכה האוכלוסיה את המים שנאגרו בבריכה הציבורית (זו שימשה גם להזנת בית המרחץ), ורק בקיץ נזקו למי הבורות שבבתים.

שונה בתכלית היא אספקת המים של חלוצה, בירת הנב הנבטי. שטח העיר, שמדרומו זורם נחל הבשור הגדול, ומצפונו נחל אטדים הקטן והחולי, מוקף כולו בחולות שונרא ובחולות חלוצה המתמשכים למן חוף הים התיכון ועד לכביש באר-שבע-ניצנה. חולות נודדים אלה, שאיימו על עצם קיום העיר, אינם מאפשרים אגירת מי נגר. עוצמת הזרימה של נחל הבשור לא איפשרה בניית סכרים לרוחבו (גם בוני הסכר ברביבים בשנת 1945 נתקלו בקשיים גדולים שנגרמו על-ידי עוצמת הזרימה). מאידך, מניגוד לאתרים העירוניים האחרים, השוכנים בגבהים של 400 – 600 מ' מעל פני הים, שוכנת חלוצה בגובה של פחות מ-300 מ‘. אספקת המים מבוססת על בארות המנצלות את מי התהום העליונים, שעומקם לאורך גדות נחל הבשור אינו עולה על 10 מ’. לא ברור כיצד נשמרו המים בעיר, וכיצד חולקו לבתי התושבים. בחלקה המערבי של העיר נתגלתה בריכה ציבורית שתכולתה 100 ממ"ע. כנראה שבריכה זו איננה יחידה באזור, ועקבות בריכה נוספת נתגלו בין זו לבין הנחל בדרום. הרעיון שהבריכות היו קשורות ביניהן בצינורות, וכי המים שנשאבו מבארות ליד הנחל, זרמו על-פי חוק הכלים השלובים, טעון בדיקה. בתחתית הבריכה שנחפרה בחלקה, מצוי צינור עופרת שדרכו זרמו מים לבית מרחץ סמוך.

בניצנה שילבו התושבים שתי שיטות של אגירת מים: מי נגר בבורות, ובארות לאורך גדות נחל ניצנה שמימיהן מלוחים מאד. לא ברור איזו שיטה שימשה בתקופה הנבטית, ואיזו בתקופה הביזנטית.

 

קרקע וחקלאות    🔗

הר הנגב הוא משכה של שדרת ההר המרכזית של ארץ-ישראל, ומופרד ממנה על-ידי בקעת באר שבע, והמהווה את גבולה הצפוני. במזרח נופל הר הנגב אל הערבה, ובדרום הוא גובל במדרונות הדרומיים-מערביים של הר רמון. במערב מתמזגים הרי הנגב בהרי סיני. בגוש זה של הר הנגב חמישה רכסים מקבילים, שהם קמרים, שכיוונם דרום-מערב-צפון-מזרח, וביניהם קערים, הגבוהים זה מזה. הרכסים הם כתף שבטה – הר שחר, הר בוקר – הר צבוע, רכס ירוחם – הרי דימונה, הרי חתירה – הרי אפעה, ההר החלק – הר חצרה. הרכסים מקומטים קימוט א-סימטרי, מתון מאד (עד 10 מעלות) כלפי מערב, ותלולים מאד כלפי מזרח (עד 90 מעלות). הקמרים בויים סלעי גיר ודולומיט מגיל הקנומן והטורון. בקמרים של הר חתירה והר חצרה נוצרו מכתשים, ואילו הקמרים המערביים נתמלאו בעיקר בלס פלוביאטילי. חמישה מששת הישובים הגדולים בהר הנגב מצויים בהר הנגב התיכון, המתנשא לגובה כ- 600 מ' בצפון מערבו, ועד לכ-1,000 מ' בדרומו. שיפועם של הנחלים המנקזים את האזור הוא מתון ועמקיהם מלאים בלס. אגן הניקוז הגדול ביותר הוא ה של נחל צין (שטחו 980 קמ"ר), ששליש ממנו נמצא בתחומי הר הנגב. החקלאות העתיקה פרחה בעיקר באגן זה. ממוצע הגשמים באזור הר הנגב התיכון הוא כ-100 מ“מ. גשמים אלה יורדים במשך 15 – 20 ימים. אופייניות לחלוקת הגשמים באזור זה הן התנודות השנתיות הגדולות וחלוקתן על פני עונת הגשמים. ההבדל בין שתי עונות גשמים עשוי להגיע למאות אחוזים. אזור הר הנגב מצטיין בכמות טל מרובה. מידות החום בהר הנגב אינן שונות נרבה מאלו של אזור הר ירושלים. הלחות היחסית הממוצעת היא נמוכה, כ-50%, וזו, בצירוף לרוחות החזקות למדי, גורמות להתאדות רבה. גורמים אלה, המקילים על חיי האדם במדבר, היו להם השלכות רבות על משטר אגירת המים ועל החקלאות העתיקה. פרופ' אבן-ארי ועמיתיו מבחינים בשלוש צורות של עיבוד חקלאי: 1) נחלים צרים מדורגים; 2) קבוצות של שדות מדורגים – חוות; 3) מערכות הטיה. הצורה הראשונה הובחנה ביובלים של הנחלים הגדולים. בשיטה זו נבנו סכרים במרחקים של 12 – 15 מ' זה מזה. אורך הקירות הוא בין 6 ל-20 מ', וגובהם 60 – 80 ס”מ. על ראשי הקירות ולמרגלותיהם צומחים שיחים המייצבים את המדרגות. אלו הן מערכות העיבוד החקלאי הפשוטות והפרימיטיביות ביותר, וחוקרים אלה משערים שהן הקדומות ביותר, אולם זמנן אינו ידוע, אף כי כמה שדות כאלה מצויים בקרבת אתר ירוחם שמתקופת הברונזה התיכונה א'.

קבוצות השדות המדורגים מצויות בעיקר בסביבות הערים העתיקות. הן מוקפות גדרות אבן, ולעתים מצוי בית חווה בתחום קבוצת השדות. מדרונות הגבעות שבעמקים שביניהם חשופים, ושימשו אגן ניקוז למי הגשמים שהשקו את השדות. בעוד שבשיטה הראשונה זרמו המים מן המדרונות במישרין אל השדות הסכורים, בשיטה זו ניזונה כל חלקת שדה מתעלה, או מתעלות, שהוליכו את מי הגשם אל חלקה אחת. אבן-ארי ועמיתיו מנו בסיורים ובתצלומי אוויר אלפי חוות כאלו, אותן כינו בשם “חוות מי-נגר”. חווה אחת כזאת, השוכנת כשלושה ק“מ מדרום לעבדת, שטחה 6 דונם. החווה מושקית במספר רב של מובילי מים במדרונות שמעל לשתי גדות הנחל. כל מוביל מים חודר את הגדר המקיפה את החווה. פתחים אלה בנויים בצורת שערים. שטח השדה נחלק באמצעות תשעה קירות של מדרגות לעשר חלקות בגודל אחיד. הקירות, שגובהם 1.5 – 1.8 מ', בנויים משורות של אבנים מסותתות. כל קיר כזה בולט כדי 30 – 40 ס”מ מעל זה שמעליו, על מנת לסכור את מי הגשם. בכל קיר בנוי מגלש המאפשר לעודפי המים לגלוש אל החלקה שמתחת. סמוך לאחת החוות שבאזור נתגלו שני מזבחות נסך נבטיים (ר' עבדת). חווה שניה (“חוות יהודה”), גם היא באזור עבדת, משתרעת על שטח של כ-22 דונם. שטח הניקוז שלה הוא כ-700 דונם, כלומר יחס של 1:30 בין השטח המעובד ושטח הניקוז. במדידות שנעשו בחוות אחרות נמצא כי שטח הניקוז הקטן ביותר הוא כ-17 דונם. שטח הניקוז הממוצע הוא 200 דונם.

15% – 20% ממי הגשם הופכים למי נגר המשקים את השדות. כלומר, כל חלקת שדה מקבלת 10 –20 ממ“ע מים מדונם שטח ניקוז, או 200 – 400 מ”מ מי נגר מחלקת הניקוז כולה, וזאת בנוסף ל-100 מ“מ הגשם שהחלקה מקבלת במישרין. בדרך זו מקבלת חלקת השדה כמות השווה ל-300 – 500 מ”מ גשם.

בניית מערכות ההטיה הצריכה תכנון הנדסי רב יותר מזה הדרוש לשיטה שתוארה לעיל. מערכת מעין זו נחקרה 2 ק“מ דרומית לממשית. היא נבנתה כדי להטות את מי נחל ממשית, המנקז שטח של 27 קמ”ר. תעלת ההטיה נבנתה סמוך למוצא הגיא הצר שבו זורם הנחל, בהגיחו אל מישור טוריבה. בעזרת תעלת ההטיה הושקו שדות מדורגים המשתרעים על 100 – 120 דונם. התעלה נהרסה, אך החוקרים משערים שהיה זה מבנה אבן פשוט שהעלה את המים לגובה של 30 – 50 ס"מ, ואלה זרמו אל השדות המדורגים. גם פה הוליכו מגלשים את עודפי המים מחלקה לחלקה.

בעוד שבשיטת החוות אפשר היה לעבד עשרות דונמים מעטים בלבד, הרי שבשיטה השניה הגיע השטח המעובד לכדי מאות ואלפי דונמים, והשדות קיבלו כמויות מים גדולות בהרבה. להערכת אבן-ארי סיפק שטח הניקוז של נחל ממשית כ-20,000 – 30,000 ממ"ע מים לשטח המעובד. בדיקה מדוקדקת של מערכת ההטיה מראה כי אפשר להבחין בשלושה שלבים בהקמתה. שלב ראשון, עוד לפני התעמקות האפיק, נבנו שני קירות מקבילים אשר הוליכו את המים הישר לשדות. מסיבה כלשהי נזנח עיבוד השדות, מערכת ההולכה הקדומה נהרסה, והאפיק הרדוד הפך לאפיק עמוק וצר, שהיה נמוך במטר או שניים ממפלס שטח ההצפה. מעבדי השדות החדשים נאלצו לבנות עתה את מערכת ההטיה שבאמצעותה העבירו את המים לשדות. משכוסתה מערכת זו בסחף נאלצו חקלאי ממשית לבנות קירות גבוהים יותר במורד הנחל על מנת להגביה את מפלס המים בתעלות. בשלב האחרון, לאחר שגם קירות אלה נסתמו בסחף, הפכו החקלאים את חלקה התחתון של מערכת השדות לחוות מי נגר. חווה זו, שהשתרעה על 30 דונם בלבד, קיבלה את מימיה מן המדרון שמעל לחווה.

אבן-ארי ועמיתיו חקרו שתי מערכות הטיה נוספות, אחת בעבדת ואחרת בנחל לבן בשבטה. הן הופעלו באופן דומה לחווה בממשית אלא שהיו גדולות בהרבה. גם במערכות ההטיה בנחל לבן הבחינו החוקרים בשלושת השלבים, כמו בממשית. ברם, הם התקשו בקביעת סדר הזמנים. בסמיכות להם נמצאו חרסים מארבע תקופות: ברונזה תיכונה א‘, ישראלית, הנבטית-רומית, והתקופה הביזנטית. את השלב האחרון (היינו הצמצום בפעילות החקלאית עקב הסתתמות מערכות ההטיה בסחף), מייחסים אבן-ארי ועמיתיו לתקופה הביזנטית. את שלב ב’ – לתקופה הנבטית-רומית, ולדבריהם:

“ראשית, הקירות הבנויים לתפארת והיומנה ההנדסית הרבה שנדרשה לעיצובן ולבנייתן של מערכות ההטיה רומזים על קיומה של חברה מאורגנת היטב, בעלת ידע הנדסי; תנאים אלה שררו רק בעידן הנבטי-הרומי-הביזנטי המוקדם. שנית מציאותן של שקתות אבן – קרוב לוודאי שהיו אלה מזבחות-נסך – ועליהן כתובות נבטיות שגילה אברהם נגב. המבנה המעניין ביותר שגילה באתר באזור מערכת ההטיה של נחל עבדת נושא כתובת המספרת וגו'”

ובזיקה לשלב א':

“קשה יותר לקבוע את תקופת שלב א – הצפת מים במישורי הצפה נרחבים. אין בידינו עדות שתכריע, אם שלב זה היה בתקופת הברונזה התיכונה א' או בתקופה הישראלית. לשם כך דרושות חפירות ארכיאולוגיות מדוקדקות הרבה יותר מאלה שעשינו. ואולם הדעת נותנת כי שלב זה שייך לתקופה הישראלית, משום שהציביליזציה של תקופת הברונזה התיכונה א' הגבילה עצמה בעיקר לרמות, וודאי שלא היתה מסוגלת לחקלאות מפותחת כל-כך”.

למותר לציין שכרונולוגיה זו אין לה על מה שתסמוך. ככל שמצטברות העדויות, מתברר, שההתיישבות בתקופת הברזל (היינו התקופה הישראלית) בהר הנגב היתה עונתית בלבד, וכי הגידולים החקלאיים היו ככל הנראה טפלים לגידול הצאן. יש לייחס על כן את כל השלבים למה שאבן-ארי מכנה בשם “התקופה הנבטית-רומית-ביזנטית מוקדמת”. תקופה זו נמשכה כ-500 – 600 שנים. ראשיתה בחקלאות המבוססת על טיפוח סוסי מרוץ בשלהי המאה הראשונה לסה“נ, ושיאה בגידול גפן היין למן המאה הרביעית או החמישית לסה”נ ואילך. עד כה לא נערכו מחקרים של ממש בענף חשוב זה של הארכיאולוגיה, ובלעדיהם לא נוכל לקבוע במדויק את זמנם של השלבים השונים של התפתחות החקלאות בהר הנגב.

המקור היחיד שממנו יכולים אנו ללמוד מה גידלו החקלאים הקדמונים בשדותיהם בהר הנגב הם הפפירוסים של ניצנה. בפפירוס אחד נמנים יבולי שעורה וחיטה אחדים. בחיטה השיגו החקלאים 6.8 – 8 שערים בקירוב, ואילו בשעורה 6.8 – 8.7 שערים. כן גידלו קטנית שלא זוהתה בבטחון. מעצי הפרי נזכרים הגפן, התאנה והזית. התמרים הנזכרים בשתי תעודות מתייחסים קרוב לוודאי לפרי שנקטף ושווק באזור אל-עריש, ולא לניצנה, כפי שסבורים החוקרים. העובדה שגפן היין היתה אחד הגידולים החשובים ביותר מסתברת מתוך הריבוי של מתקני מיצוי התירוש.

בעבדת נתגלו חמש גתות, שלוש בשבטה ואחת בחלוצה, ואילו בעבדת זוהו בבטחון שתי מערות ששימשו יקבים. לא ברור היכן השתרעו כרמי הגפן. התשובה לכך קשורה לפירוש המושג תולילאת אל-ענב ורוג’ום אל-כרום, נושא שעליו עמדנו בפירוט בפרק על שבטה.

 

עבדת    🔗

 

תולדות הישוב    🔗

עבדת שוכנת על רמה בקצהו הצפוני-מערבי של רכס רמון. היא מתנשאת כ-655 מ' מעל פני הים, וכ-80 מ' מעל סביבתה. הישוב בנוי על רכס שכיוונו הכללי צפון-דרום (300X450 מ'); השטח הבנוי משתרע על 85 דונם בקירוב. במאה הרביעית לפסה"נ יסדו פה הנבטים תחנת דרכים על דרך הבשמים העולה ממכתש רמון.

לראשונה נזכרת עבדת בכתבי הגיאוגרף היווני תלמי (150 לסה"נ בקירוב), המונה אותה בראש רשימת שבעה כפרים בפרובינקיה ערביה. הידיעה החשובה ביותר אודותיה נשתמרה אצל סטפאנוס מביזנטיון במאה השישית לסה"נ; “מקום של נבטים. שם נקבר המלך עבדת, שהם מעריצים כאל”. במפת הדרכים של פויטינגר (המאה החמישית לסה"נ) מסומנת עבדת בדרך העולה מאילת לחלוצה ולירושלים, 24 מילין מחלוצה.

השרידים הארכיאולוגיים הקדומים ביותר בעבדת הם כלי-חרס ומטבעות מן התקופה ההלניסטית (סוף המאה הרביעית עד ראשית המאה הראשונה לפסה"נ) שנתגלו באקרופוליס ובשטח שממזרחו ומצפונו. מתקופה זו ל נתגלו שרידי בנייה כלשהם. הכתובות הנבטיות הקדומות ביותר מעבדת הן מראשית ימי המלך חרתת הרביעי (9 – 40 לסה"נ). אחת מהן מוקדשת למלך בשנת שתים למלכותו, ומכאן שהמקדש הנבטי שבו נמצאה הכתובת נוסד עוד בימי קודמו, עבדת השני (30 – 9 לפסה"נ), שמשל מראשית התקופה הנבטית התיכונה. כתובת אחרת מזכירה את “עבדת פצאל ושעודת בני חרתת”.

עבדת הנבטית התיכונה נבזזה והועלתה באש בידי שבטי רועים ערביים שהשתלטו על מקורות-המים של העיר. ליד בורות-המים בנחל עבדת וכן בהר-ערקוב, ממערב לעיר, מצויות חרותות וכתובות שנרשמו על-ידי רועים אלה בת’מודית ובצפאית, הלא הם הכתבים הערביים הקדומים. לתקופה הנבטית התיכונה בעבדת שייכים שרידי מקדש, מחנה-צבא, גדרות לגידול גמלים ובית-יוצר לכלי-חרס. ממצא הצטבעות בתקופה זו הוא מימי חרתת הרביעי.

עבדת היתה נטושה במשך דור שלם. ישובה נתחדש בראשית ימי רבאל השני (70 – 106 לסה"נ). לתקופה זו שייכות כתובות נבטיות רבות שנתגלו בעיקר בעמקים שמדרום וממערב לעבדת. הכתובות הן מן השנים 18 ו-28 למלכותו של רבאל ותוכנן הוא הקדשה של מתקנים חקלאיים כלשהם. מדובר במפעל שנבנה בידי “חבורות” מסויימות. השלמת הסכרים נחוגה בחג דתי “מרזח אלהא” – חג משתה אלוהי, של דושרא אלוהי הגיא. אין ספק שמדובר במפעל חקלאי גדול, שכלל סכירת עמקים והשקייתם. בעבדת עצמה נתגלו רק שרידים מעטים מתקופה זו. שרידי העיר מהתקופה הנבטית המאוחרת, מצויים בקצה הצפוני של המדרון המערבי של הישוב. בשנת 106 לסה“נ צורפה ממלכת הנבטים לפרוביניקה ערביה הרומית, ופיעלות הבנייה בעבדת הגיעה לשיאה. במערה אחת במדרון המערבי נתגלתה כתובת החקוקה על משקוף: “אתבני שנת תרתין להפרכיה. שלם!”, כלומר, נבנה בשנת שתים לפרוביניקה. שלום! זמנה של כתובת זו בשנת 107/8 לסה”נ). כתובת שניה השייכת גם היא לתקופה זו, נתגלתה בשימוש משני בקיר המזרחי של המצודה באקרופוליס. גם בכתובת זו מדובר בבנייה בשנת 126/27 לסה"נ. לתקופה זו שייכת כתובת שנתגלתה לאחרונה בשטח חקלאי שמצפון לעבדת, מעל לקניון של נחל צין. בכתובת נאמר:

“זכור יהי לטוב לפני עבדת האל כל מי שקרא, ויזכר לטוב כל מי ש… גרמאלהי בן תימאלהי הציב פסל לפני עבדת האל. והוא עשה זאת לא לשם רווח ולא לשם הנאה. ואם המוות יתבע, לא אני שאתבע, ואם תבוא צרה, היא לא תבוא אלי. גרמאלהי כתב זאת בידו שלו”. המיוחד בכתובת זאת הוא שבעוד שהקדשת פסל האל כתובה בנבטית-ארמית, ההשבעות כתובות אמנם בכתב ארמי, אך הלשון היא ערבית, הקרובה ללשון ימינו. זו היא העדות החותכת ביותר שלשונם של הנבטים היתה ערבית, אשר באותה עת לא היה לה כתב עדיין.

בעבדת נחפרו מעט בניינים מתקופה זו. אין לנו עדויות נוספות על המתרחש בעבדת במרבית ימי המאה השניה לסה“נ, וכנראה שתהליך הבנייה שהחל ברבע האחרון של המאה הראשונה לסה”נ הושלם בתקופה זו, כפי שמלמדות הכתובות. לפי עדות הכתובות הרבות מתחדשת הפעילות בעבדת בראשית המאה השלישית לסה“נ. במשך המאה הזו שוקם המקדש הנבטי הישן והוקדש בשנת 266/67 לסה”נ. כתובות ההקדשה כתובות כולן ביוונית, אולם שמות המקדישים הם נבטיים. בתקופה זו נבנה מדרום לאקרופוליס רובע מגורים חדש. מגדל השמירה בדרום הרובע הוקדש בשנת 293/94 לסה“נ. בית העלמין של העיר בתקופה זו, התקופה הרומית המאוחרת, או התקופה הבתר-נבטית, משתרע במערות במדרון שממערב לרובע. המצבה הקדומה ביותר היא משנת 242 לסה”נ ומצבת קבורה אחרת היא משנת 265 לסה“נ. הפעילות הרבה שהחלה במאה השלישית לא פסקה גם בשנים שלאחר מכן. אמנם לא נמצאו כתובות מן המאה הרביעית לסה”נ, אולם על-פי המטבעות מסתבר שבימי דיוקלטינוס (284 – 305) וקונסטנטינוס הראשון (306 – 337) לסה“נ פורק מחנה-הצבא הנבטי ובאבניו נבנתה המצודה במזרח האקרופוליס. כנראה שבמחצית השניה של אותה מאה הוחל בבניית הכנסיות באקרופוליס. תחילה נבנתה הכנסיה הצפונית מעל מקדש הנבטי, וכמאה שנים יותר מאוחר נבנו הכנסיה הדרומית והמנזר השייך לה. העיר מהתקופה הביזנטית משתרעת לאורך המדרון המערבי, אולם היתה פעילות גם באזור שממזרח לארקופוליס. בית-חווה גדול הוקם דרומית-מערבית לאקרופוליס במאות השלישית-הרביעית, ואילו ממזרח, בקרבת בית-היוצר הנבטי, נבנה בית-מלון גדול (חיאן). על במת ההר ולמרגלותיו נבנו גתות משוכללות ובית-מרחץ שמשך מים מבאר עמוקה שלידו (כ-64 מ'). העיר חרבה בכיבוש הערבי בשנת 636 לסה”נ ולא נושבה עוד. בעבדת נתגלו רק שרידים מעטים מן התקופה הערבית הקדומה. הערבים כינו את המקום בשם ח’רבת עבדה, וכך נשתמר השם העתיק של המקום.

 

תולדות המחקר    🔗

זטצן היה החוקר האירופי הראשון שביקר בעבדת בשנת 1807. תכנית סכמטית ראשונה של האתר שורטטה בידי פאלמר ודרייק בשנת 1870. בקיץ 1902 ערך מוסיל סקר מפורט של השרידים בעיר, ובייחוד את המערות הרבות במדרון המערבי. הוא גילה כתובת מעל למשקוף המגדל בדרום הרובע מהתקופה הרומית המאוחרת. כן גילה מחנה-צבא נבטי בצפון השלוחה, מערת קברים גדולה ובית מרחץ למרגלות ההר. ביקורו בעבדת כמעט שנסתיים באסון: על מנת להיטיב לראות את הכתובת שעל משקוף המגדל הרומי, טיפס על גלי ההריסות, ולאחר שהשלים את העתקתה התמוטט חלק מן הקיר, הכתבות שהיתה גלויה עד אז נתכסתה, ומוסיל נפצע. אחריו – ביקרו באתר בחורף 1904 החורים ז’וסן, סאביניאק וונסאן מבית-הספר הצרפתי למקרא בירושלים, ששהו בעבדת כשבוע ימים. הם התקינו תכנית מדויקת למדי של האקרופוליס, המצודה ומחנה-הצבא הנבטי. כן גילו פרטים רבים במערות, שנעלמו מעיני מוסיל, כמו החרותות הנבטיות על השלוחה שממזרח לרובע הרומי, וביניהן הכתובת “חי עבדת!”. כתובת זו מקבלת עתה, לאחר גילוי כתובת הקדשת הפסל, משמעות רבה יותר, כי גם היא מעידה על כך שבעבדת היה קיים פולחן המלך-האל שעל שמו נקראה העיר. ב-1914 ביקרו בעבדת וולי, חוקר אור-כשדים ולורנס איש-ערב. את עיקר עבודתם הקדישו לחקר האקרופוליס. הם עמדו על כך שבמקום היה מקדש נבטי וניסו לשרטט את תכניתו. בכנסיה הדרומית גילו את אחת המצבות הכתובות יוונית. במלחמת-העולם הראשונה ביקרו בעבדת חוקרים גרמנים, שפעלו מטעם הוועדה לשימור מונומטים שליד מטה הצבא הגרמני-תורכי בראשות וויגנד. המשלחת שבה ובדקה פרטים רבים שנבדקו בידי קודמיהם. הם תיארו את הגת שמדרום לאקרופוליס והגדירו אותה כ“קבר עם גן מסביב”. כאשר פעלה משלחת קולט בשבטה ובניצנה, נערכו חפירות בדיקה גם בעבדת. הם שחפרו את הבית הגדול בדרום השלוחה ואת מגדל-השער של המצודה באקרופוליס, אותו יחסו בטעות לתקופה ההלניסטית.

החפירות השיטתיות הראשונות בעבדת נערכו בשנים 1958 – 1961 מטעם האוניברסיטה העברית ורשות הגנים הלאומיים. עונה ראשונה (1958) נוהלה בידי מ. אבי-יונה, ומסוף אותה שנה בידי כותב שורות אלה. בשנים 1975 – 1977 נערכו עונות חפירה קצרות שנוהלו בידי א. נגב ור. כהן, מטעם האוניברסיטה העברית ואגף העתיקות.

 

אתרי עבדת    🔗

1. מערת הקברים במדרון הדרומי-מערבי    🔗

עבדת, שהתקיימה כאלף שנים, נדרשה לשטחי קבורה רבים. בשם החפירות המצומצמות, נתגלו עד כה אתרי קבורה מעטים בלבד. בית הקברות מן התקופה הביזנטית נתגלה באקראי בין בית המרחץ והמסעדה, בעת שנסלל הכביש ונעשו עבודות פיתוח במקום. אחוזת קבר ובה קברים אחדים מן המאה השלישית לסה"נ נתגלו דרומית-מזרחית למחנה הצבא, ואילו קברים נבטיים אחדים נתגלו מצפונו. ככל הנראה השתרעה עיר הקברות הנבטית במדרון המערבי, שבו נבנתה העיר הביזנטית. גם בשטח גדול זה נעשו מחקרים מעטים בלבד. מערת קברים מפוארת זו היא חלק מבית הקברות של רובע המגורים מהתקופה הרומית המאוחרת. עיר קברים זו ניצלה ברובה מגורל עיר הקברות הנבטית, שכן שכנה מחוץ לתחום החומה הביזנטית, היורדת במדרון מצפון לה.

מבוא המערה מקורה בקמרון גלילי העשוי גזית. על-פני אבני הגזית ועל סף האולם חרותות רבות, חלקן מן התקופה הביזנטית ומרביתן וואסמים (סימני-שבטים) שנחרתו בידי בדווים מאז נטישת הישוב בתקופה הביזנטית ועד ימינו. המשקוף שמעל פתח המערה מעוטר במזבח-קרניים אשר מימינו גלגל השמש ועמוד המסמל מקדש, ומשמאלו חרמש ירח ועמוד נוסף. בעיים נתגלו ארבע כתובות ביוונית, שהושלכו מן המערה, ככל הנראה עוד בתקופה העתיקה, בעת שמערת הקברים נשדדה. הכתובות הן כולן של נשים. באחת מהן נכתב: “אורליה מולכה בת עבד-מנכו, המכונה גם חמלפו. היא חייתה 81 שנים ונפטרה ב-4 באב בשנת 136 (למנין הפרובינקיה ערביה)” כלומר 4 באב = 23 ביולי, שנת 241 לסה"נ.

כתובת אחרת שנשתמרה באופן חלקי, מ- 24 בדצמבר 265 לסה“נ מפארת אשה ששמה אנסתסיה כ”תכשיט היקום", “אשה נמרצת וחכמה”. העודה שרק נשים נזכרות בארבע הכתובות יכולה להיות מקרית. אפשר עם זאת שבמערה נקברו כוהנות אפרודיטה, שנערצה גם היא במקדש שבאקרופוליס. במערה עצמה – 22 כוכי-קבורה כפולים, קומה מעל קומה. המקום נחקר בידי החוקרים הצרפתיים ב-1904. אולם באת שערמו עת עיי השפך בפתח המערה הים כיסו את הכתובות, שנתגלו רק ב-1958. החוקרים הצרפתיים זיהו את מערת הקברים כמקום קבורתו של המלך עבדת השני. הדבר הוא בלתי אפשרי כמובן, לא רק בגלל הכתובות המאוחרות, אלא גם מפני שמערה מפוארת זו אינה, אינה קבורת-יחיד.

2. המגדל מהתקופה הרומית המאוחרת    🔗

המגדל הוא מבנה-הגנה האופייני לעיר הנבטית, הערים הנבטיות מראשית קיומן היו פרוזות, ואמצעי ההגנה היחיד שלהן היו מגדלי-התצפית שנבנו במקומות בעלי חשיבות אסטרטגית. אף שמגדל זה הוא

מסוף המאה השלישית לסה"נ, הנדבכים התחתונים של קירו המערבי בנויים באבני-גזית גדולות מאד, אף הן ככל הנראה מהתקופה הקדומה. בחלק העליון של המגדל שרדו חרכים צרים, האופיניים לבנייה הנבטית בנגב. החלונות צרים מחוץ, ומתרחבים כלפי פנים.

הכניסה אל המגדל היא מצפון. מעל לפתח קשת שטוחה, להקלת לחץ הקיר הגבוה ומעליה המשקוף. מעל למשקוף טבלת-אבן שבה נחקקה הכתובת היוונית שנתגלתה על-ידי מוסיל: “במזל-טוב! זבס-עובודה (=עבדת), עזור נא לאירינאיוס שבנה את המגדל מן היסוד בשנת 188 (=294 לסה"נ) בסיועם של וואילוס הבנאי מפטרה ואבטיכוס”. המדרגות מסתיימות בפתח המוליך אל חדר-מבוא צר וארוך. הטיח המקורי שרד עדיין באתרו בזמן החפירה וכלל עיטורי חרותות נאים של תרנגול, סוסה וסיח שועט.

הפתח שמשמאל מוליך אל אולם גדול שקשתותיו ותקרתו נשתמרו כמעט בשלמותם. לפנינו ודוגמא לשיטת הקרוי האופיינית לנבטים, שראשיתה בנגב בסוף המאה הראשונה לפסה"נ. בעוד שהקירות החיצוניים של הבית בנויים גזית, הקירות הפנימיים עשויים אבן-גוויל משובבת עם מילוי של אבנים קטנות במישקים. דבר זה נעשה לא רק מטעמי חסכון בסיתות, אלא בעיקר כדי שהפנים הבלתי מהוקצעות של האבן ישמשו מסד טוב לשכבות הטיט והטיח המסויד לבן. באופן זה בנוי קרי מארבע שכבות מקבילות: גזית, גוויל, מילוי של פסולת-מחצבה ואדמה בין שתי הפנים, ושכבות של טיט טיח בפנים. התוצאה היא שפנים הבית מבודד היטב בקיץ ובחורף. הקשתות הן בחצי-מעגל, עשויות גזית, ללא אבן-מפתח. לוחות-הקרוי עשויים אבן-גיר קשה שנחצבה משכבות דקות, בדרך כלל על-פני השטח. סמוך לתקרה נראים חלונות החרכים, הרחבים מעט בפנים. חלונות אלה מספקים תאורה ואיוורור, ומונעים חדירת רוחות עזות ואבק רב.

מגדל-המדרגות: כמו הבנייה הנבטית בכללה, ראשיתו של המגדל בסוף המאה הראשונה לפסה"נ. במרכזו אומנה עבה, בנויה אבני גזית ומדרגות סביבה. כדי להגן על האומנה מרעידות אדמה, שולבו בה קורות-עץ, ששרדו באתרן 1741 שנים! המדרגות מסתימות בתקרה המשוחזרת, ומוליכות לקומה השלישית. המגדל, שהתנשא לגובה של כ-12 מ', איפשר תצפית טובה על האזור.

מצפון משתרע רובע-המגורים מן התקופה הרומית המאוחרת שלא נחפר כמעט. בחדר שמימין, נקטו בשיטת-קרוי יחידה במינה: הקשתות עולות מאומנות אחוזות בקיר ומעליהן כעין משקוף, וכך מתהווים מעין ארונות-קיר מתחת לקשתות.

ברחוב הראשי, משמאל, מצוי בור-מים ותעלה צמודה לקרי שהוליכה את מי-הגשמים לבור. בחדר משמאל נתגלתה מאפיה קטנה, שבה נאפה לחם הקודש ששימש בפולחן הכנסיה. באפר נתגלה חותם קטן מחרס ועליו כתובת ביוונית: “הברכה לאל”. הרחוב הראשי הוליך מצפון לדרום. במרכז הרובע רחוב קצר בכיוון מזרח, הנמשך עד לקצה הרובע. פה מצויה כיכר קטנה ועליה שוקת אבן גדולה ועגולה. ממזרח לשוקת ובצפונה מצויים שני שקעים בקרקע. זהו מקומם של שני בורות-מים גדולים, שלא נחקרו. ליד הכיכר מצויות גם שתי מערות טבעיות קטנות. כאשר נתגלו המערות הן היו מלאות חומר שהוגדר כסלפטר. חומר זה, ששימש לשימור הבשר, עשוי מחנקן ומאשלג שהובא מים המלח. הדרך היחידה שבה ידעו ליצוא את החומר הזה בתקופה העתיקה היה על ידי עירוב האשלג בשתן.

בקצה הרחוב, מימין (ממזרח) מצוי בית שנחפר בחלקו. לאחר גילוי האורוות בממשית נסתבר כי גם האבוסים בחדר זה הם של אורווה קטנה. מרזב-האבן היוצא מחדר זה התלוי באילו באוויר, הגיע לאמיתו של דבר אל קרקע הרחוב, מהתקופה הנבטית התיכונה, הקדומה בכ-250 – 300 שנים לרחוב הרומי.

3. בית-החווה    🔗

למן המאה השניה לסה"נ נעשית החקלאות לגורם החשוב ביותר בכלכלה של עבדת. עיקר השטחים החקלאיים של העיר מצויים בעמקים שמסביב לעיר. ואולם, תושביה לא היו יכולים לוותר גם על השטחים שעל במת ההר עצמה, שגם בהם אפשר היה לאסוף את מי הנגר. החקלאים שניצלו את השטחים האלה התגוררו בבית זה.

הכניסה אל בית-החווה היא בפתח במערב המוליך לחצר גדולה. ממזרחה ומדרומה נחשפו חדרים אחדים, ובצפון-מערבה – מטבחים. בחדר הצפוני ביותר נתגלתה עצם שכם של גמל ששימשה לרישום הנהלת החשבונות של החווה. על הלוח רשומים בדיו שחורה, ביוונית, פרטי שכירת אנשים וחמורים לעבודה.

בפינה הדרומית-מזרחית של בית-החווה גת משוכללת, חלקיה עיקריים של הגת הם: א. משטח וסביבו תאים קטנים שאליהם הביאו הכורמים את סלי הענבים, ושם אחסנו עד שהגיע תורם לדריכת ענביהם; ב. משטח דריכה. במקורו היה המשטח מרוצף בלוחות אבן נאים, אך אלה נעקרו ממקומם. התירוש ניגר בשיפוע לעבר תעלה בדופן המקיפה אותו, ומשם אל בור עגול גדול. במרכז המשטח הותקן בור מרובע צר, ותעלת ניקוז בתחתיתו. בבור זה סחטו את הענבים סחיטת משנה, לאחר שהופק מהם התירוש בדריכת רגליים. היין המופק מתירוש כזה שאיכותו פחותה, שימש לעתים להכנת צבע ליין. את התירוש הנסחט בכבישה אספו במשפך-אבן אל הכדים, כדי שלא יתערב בתירוש הרגיל. לאחר ששקעו הזגים אספו את התירוש בכדים כדי להעבירם ליקב. כלי-החרס והמטבעות שנתגלו במקום מעידים, שהגת נבנתה במאה הרביעית לסה“נ ושימשה עד לסוף התקופה הביזנטית. בשטח החורבה, נתגלו גם שרידי בניין נבטי מן המאה הראשונה לסה”נ.

4. בית היוצר הנבטי    🔗

בית היוצר הנבטי נתגלה ב-1959 ולא במקרה, לאחר שקדמה לו חפירה בערימת-שפכים גדולה בקרבת מחנה הצבא הנבטי, הנמצא בלחלק אחר של העיר. במקום נתגלו חרסים ושברי כלי-זכוכית, מטבעות וממצאים אחרים, שעל-פיהם ביקשו החופרים להתחקות אחר תולדות העיר. בין הממצאים בלטו שברי כלי-חרס נבטיים מצויירים – פאר היצירה הנבטית, שנתגלו באלפיהם. גילויים בכמות כה גדולה באתר אחד, ערערו את התיאוריה המקובלת, שלפיה הם יוצרו ממזרח לערבה, והובאו על-ידי הסוחרם לאתרי הנגב. בעקבות זאת עשו חוקרי עבדת מאמץ אב לאתור בית-יוצר נבטי, אך ללא הצלחה. הם הניחו, על כן, שהמתקן המפיק חום רב כל-כך (עד אלף מעלות צלזיוס) אינו מצוי בתוך העיר או במערבה, שמשם נושבות מרבית הרוחות אלא במזרחה. החיפוש נצטמצם אפוא לשטח שבין הגדרות בדרום, למחנה הצבא הנבטי בצפון. בדיקה שנערכה באחד מימי הקיץ הראשונים, עם עלות השמש, חשפה את המתאר של תנור היוצרים העגול, ונתגלה המתקן כולו.

בבית היוצר שלושה מרכיבים: א) בריכה קטנה לעיבוד הטין במערב המתקן (למרבה המזל נתגלה פה מעט טין המשמש לנסיונות קראמיים); ב) במרכז המתקן מצוי בסיס-האובניים וסביבו ספסל אבן בצורת ח. על ספסל זה הונחו הכלים ליבוש ואחר כך עוטרו, והוא שימש מדף לתצוגה ולמכירה. ג) הכבשן. חלקו התחתון הוא בית-המוקד הנפתח למזרח, אל הרוח הנושבת בלילות. בחלקו העליון, מעל לרצפה המנוקבת, המבדילה בין שני החלקים, נערכו הכלים לצריפה. את גג הכבשן היה צורך לבנות כל פעם מחדש.

עד לגילוי בית-היוצר בעבדת, תאירך ייצור כלי-החרס הנבטיים לא היה ברור. עתה ניתן לראשונה לתארכם במדויק בעזרת מטבעות ומכלולי הכלים הרבים שנמצאו כאן מכל רחבי העולם, שתאריך ייצורם ידוע היטב: מצפון מערב ומדרום אירופה, מאיטליה, ואפילו מדרום רוסיה, מאסיה הקטנה וממצרים.

בדיקת הטין ששימש לייצור כלי-החרס מראה, כי מלבד האדמה ומרכיביה, מצויים בו עשרות יסודות כימיים בכמויות זעירות – כל סוג אדמה ומרכיביו האופיניים. סימני-היכר אלה אינם משתנים גם לאחר הצריפה. הקרנת הדגמים בנויטרונים, מאפשרת למדוד את כמות היסודות הנדירים. המחקרים הראו, שכלים רומיים מסוימים, שלפנים סברו שהם נוצרו בעבדת – מקורם במזרח קפריסין, בעוד שחלק ניכר מן הקראמיקה הנבטית שנתגלה בבית-היוצר ובאתרים אחרים בעבדת, אינו מייצור מקומי, אלא הובא ממזרח לערבה. מאחר שמדובר בעשרות אלפי כלים שהיה צורך להביאם מחוף הים התיכון, ובמקרה של הקראמיקה הנבטית, מאתרים ממזרח לערבה על גב גמלים, מתבקש הסבר אחר. נראה שהיבוא מקפריסין לא כלל כלים שלמים, אלא טין משובח שנועד לייצורם. האניות הגיעו מיוון ומקפריסין למזרח, כשהן ריקות כדי להטעין סחורות מערב. מאחר שאין ספינה יכולה לשוט ריקה, נהגו להטעינה באבנים או חול, ואם הגיעה לחוף היעד, הושלך המטען לים. על-ידי טעינה של סלים או שקי טין משובח, ומכירתו – ואפילו במחיר נמוך – כיסו בעלי האניות את מחיר המסע למזרח. גם את מציאות הטין שממזרח לערבה מפרשים חוקרי עבדת בדרך דומה. כדי ליצור את הכלים הנבטיים שעוביים לא עלה על עובי קליפת ביצה, היה צורך בטין מעולה, שכמותו היה מצוי כנראה במכרות מסוימים ממזרח לערבה (אלה טרם נתגלו). די היה במטען גמל אחד (250 ק"ג לערך) כדי לייצר 25.000 קערות נבטיות מצוירות, כלומר, לפחות לשנה שלמה.

5. הח’אן ומחנה הצבא הנבטי    🔗

ליד בית היוצר, שרידי בניין גדול שנחשף ב-1977. החוקרים הבחינו בשרידי בית זה כבר בעת שנחפר בבית היוצר ב-1959 וסברו, שזהו ביתו של בעל בית היוצר. ואלם הם לא ידעו שהנבטים התגוררו עדיין באותה תקופה באוהלים. להפתעתם הרבה נסתבר ב-1977, כי בית זה אינו מן מתקופה הנבטית התיכונה, כפי שסברו תחילה, אלא מן המאות השלישית והרביעית לסה“נ, כלומר מתקופת קיום רובע המגורים הרומי המאוחר. הסתבר שאין זה בית מגורים רגיל, אלא ח’אן, ולא בכדי הרחיקוהו מאזור המגורים. הבית המלבני ערוך סביב חצר מרכזית גדולה. לאורך אגפו המזרחי מצויים חדרים אחדים, שאחד מהם שימש מטבח. בדרום החצר שני אולמות גדולים. החדרים הקטנים נועדו לאכסן יחידים, והאולמות – לקבוצות. בחצר נתגלו שרידי מדרגות הצמודות לקיר החצר, שהוליכו לגג הבניין שהתאים ללינה במרבית לילות השנה. בין הממצאים הרבים בבניין – סוג מיוחד של כלי חרס מן המאה השלשית לסה”נ – ששמר על מסורת ציור הכלים הנבטים. כלים אלה נדירים ביותר ושייכים לשלב האחרון של היצירה הנבטית.

כ-200 מ' מבית היוצר נמצא בית גדול עם קירות דקים וחדרים קטנים. לבית חצר עם מתקני-בישול. הבית, המרוחק כ-50 מ' ממחנה הצבא, שימש כנראה את החיילים. על רצפתו נתגלו כלי-חרס רבים מן התקופה הנבטית התיכונה, בדומה לאלה שבבית היוצר. כן נתגלו בסביבתו כלי-חרס אופיניים לתקופה ההלניסטית, הקדומים למעלה מ-200 שנה לקראמיקה הנבטית. תגלית זו הניעה את החוקרים לחפור מתחת לרצפת הבית – ליד אחד הקירות שלידו נראה אפר רב. ואמנם במקום נתגלו כלים רבים מן התקופה ההלניסטית. כאשר נבדק צידו השני של הקיר נסתבר, כי הקיר מאוחר למדורה, וכי האפר מצוי גם שם, והקיר נבנה אל תוך האפר. היתה זו תגלית רבת חשיבות: המדורה היתה שייכת למאהל נבטי מן התקופה ההלניסטית. תגלית זו לא הובנה בזמנו כראוי. ברם, בעת הנסיונות לאתור מקומו של בית-הקברות הנבטי ב-1980, הבחינו החוקרים האסטילות אבן גבוהות מוקפות ערימות אבנים קטנות, ומסביבן כלי-חרס מהתקופה הנבטית התיכונה. תחילה סברו שזהו שדה-קברות נבטי. ואולם, בבדיקות נתברר כי אסטילות אלו ניצבות על הסלע הטבעי, ללא קברים. גילוי המאהל הנבטי בחלוצה ב-1980, וגילוי מאהלים עם אסטילות דומות בבקעת עובדה, הביאו למסקנה שהאסטילות מסמלות את אלי-הבית!

המחנה מוגן במגדלים רבועים בפינות ולאורך החומות. בחפירות 1977 נחשף השער הראשי מדרום, וכנראה שיש שער גם במזרח. את המחנה חוצה מערכת רחובות רחבים מצפון לדרום וממזרח למערב. בחציו המזרחי ארבעה קסרקטינים כפולים, שבכל אחד מהם עשרה חדרים הסדורים גב-אל-גב בשתי שורות. בחלקו המערבי שני קסרקטינים בני עשרה חדרים, ושני קסרקטינים נוספים בני שישה חדרים בלבד. בפינו הדרומית-מערבית מתקן גדול שטיבו לא נתברר עדיין. אולמות וחדרים מצויים גם לכל אורך החומות הפנימיות של המחנה. המעברים בין הקסרקטינים רחבים ביותר, ונראה שבסככות חנו גמלי רכיבה. לפי כלי-החרס תוארך המחנה לתקופה הנבטית התיכונה. במחנה מקום לכאלפיים חיילים (כמחצית הלגיון). בחפירות נתברר, כי המחנה נעזב על-ידי חייליו בצורה מסודרת, ואלה הותירו את חדריהם נקיים לגמרי. יתכן שחיילי המחנה בעבדת הוזעקו ברבע השני של המאה הראשונה לסה"נ להגן על גבולות הממלכה בצפון ערב. בראשית המאה הרביעית פורק המבנה, ובאבניו נבנתה המצודה באקרופוליס.

6. האקרופוליס    🔗

כמו במרבית האתרים הנבטיים האחרים שוכנת תחנת הדרכים בעבדת במרום גבעה נישאה, הוא האקרופוליס.

האקרופוליס מוקם על גבעה מוגנת הבולטת מעל סביבתה. מקום מעין זה נבחר כאשר היה הכרח להגן על הישוב על-ידי בידודו מסביבתו.

באקרופוליס מוקמו מבני הציבור החשובים. בעבדת התאימה לצורך זה בליטת ההר המערבית, שהיתה מוגנת משלושת עבריה. במקום נבנה המקדש, שהיה המבנה הבולט היחיד בעבדת בתקופה הנבטית התיכונה. לעתים חייבה הבחירה בבניית ישוב אקרופוליס לוותר על גורמים חשובים אחרים. כך למשל בוני האקרופוליס נאלצו לוותר על קרבה למקורות מים, שסופקו למקדש ממקורות מרוחקים יותר. בחירת המקום השפיעה גם על מתככני הערים בעבדת בתקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית, שגם הם הקימו את מוסדותיהם הדתיים במקום זה, ואז צורפה גם מצודת העיר לאקרופוליס. מאחר שהכנסיות והמצודה נבנו בחלקם מאבנים שנלקחו מן המקדש הנבטי-רומי, נותרו מן המקדשים הקדומים רק היסודות.

באקרופוליס – שלוש יחידות נפרדות: א) המקדש הנבטי-רומי מאוחר ב) כיכר הכנסיות ג) המצודה.

6 א. המקדש הנבטי    🔗

למרבה הצער לא נשתמרו שרידים רבים מן המקדש, אולם המעט שנותר מספר על הדרו הרב. על מנת להכשיר את שלוחת ההר לבניית מקדש היה צורך בעבודות הכנה מרובות: נבנתה מערכת קירות תמך גבוהים בצפון, במערב, ובדרום. כדי לקבע את קירות התמך לסלע נבנו קירות מקבילים, ניצבים לסלע ולקירות התמך. בתאים שנוצרו באופן זה נתגלו כלי חרס רבים מן התקופה הנבטית התיכונה. למקום הוליכו שלושה שערים: שער אחד מצוי ממזרח לכנסיה הצפונית. זהו בית שער, עם שער גדול כלפי חוץ ושער קטן יותר כלפי פנים. במילוי של רצפת השער נמצאו כלי חרס נבטיים רבים, וקטע כתובת הקדשה על לוח שיש, מימי חרתת הרביעי.

ניגש עתה אל האזור שבין הכנסיה הצפונית לקיר התמך הדרומי. נתבונן תחילה בסלע שבו אין ריצוף. פה נראים שני טורי נקבים, המגלים כיצד פולס שטח האקרופוליס. בסלע נקדחו בכלי ברזל חורים עמוקים, זה לצד זה. לתוך החורים החדירו גזעי עצים יבשים ויצקו עליהם מים. הגזעים שתפחו גרמו להסדקות הסלע. מן הסלעים המבוקעים הכינו אבני בנייה. מעט מערבה לסלע המפולס מצויה בריכה קטנה, כנראה מרכזו של המקדש ומקומו של הדביר. מעבר לו הסלע מרוצף בלוחות אבן קטנים. על גבי לוחות האבן מונח מזבח קטן, להקרבת עזים, כבשים ובעלי כנף. התעלות והגומה בקצה לוח האבן נועדו לניקוז הדם. על קיר הכנסיה מונח חלק מכתובת נבטית מונומנטאלית: “אושו נכדו (בר' בר') של ענמו”.

נמשיך מערבה, אל השער המשוחזר. המדרגות, מזוזות השער והכותרות, הן מן התקופה הנבטית התיכונה, אולם המשקוף שמעליהן הוא מן התקופה הרומית מהמאוחרת (להלן). מימין (מצפון) לשער מצוי קטע של קיר המקדש, שנשתמר. די בקטע זה כדי להיווכח עד כמה הקפידו הנבטים בליטוש אבני הבנייה של המקדש.

נפנה עתה צפונה, אל הסימטה הצרה וניכנס בפתח המוליך לרחבה הנשענת על קיר התמך. לשמאלנו קטעי קירות שאבניהם הם מן המקדש הנבטי. על גבי אחד הקירות האלה מונחת כותרת נבטית מסוג נדיר ביותר: באחד מפניה מתואר נשר גדול, ובצידה האחר דמות ילד, שאחד המבקרים התיזו מן האבן ולקחו למזכרת. מימין לפתח מצוי תא טבילה של הכנסיה הצפונית. הוא עשוי בצורת צלב ומצופה שיש (אחד הלוחות המקוריים נשתמר). בתחתית האגן מצוי נקב לניקוז מי הטבילה. משמאל לאגן הגדול מצוי אגן קטן, נוסף, לתינוקות. בכנסיות הנגב הותקנו אי טבילה בכנסיות הקדומות בלבד, שכן מאוחר יותר הטבילו בדרך כלל תינוקות בלבד. משמאל לאגן הקטן גומחה בקיר, ששימשה לאחסון כלי קודש. מהרחבה תצפית טובה אל בורות המים שממערב לעיר; מצפון ומצפון-מזרח נראים בעמק שרידי חוות חקלאיות, שלוש מחמש הגתות, ועיר המערות הביזנטית. מעבר לה, בקצה הצפוני של המדרון, נראה גם את שרידי העיר מהתקופה הנבטית המאוחרת.

נתקרב עתה אל הקצה הדרומי של הרחבה. בקיר נראים שרידי פתח שעתה הוא חסום, להגנת המבקרים בעבדת. מפתח זה היו באים פעם אל חדר שעון על שלוש קשתות, ששתיים מהן נשתמרו באתרן. היה זה בית האוצר של המקדש הנבטי. בעת שהעיר נכבשה באמצע המאה הראשונה לסה"נ על ידי בני השבטים הערביים והמקדש הועלה באש, התמוטט החדר וכל תכולתו כוסתה בעיי שפך. בחפירות 1958 נתגלו במקום ממצאים עשירים: אוצר גדול של פסילים וחפצי ארד. על נר שמן מארד נמצאה חקוקה כתובת הקדשה נבטית. כן נמצאו כאן כלי חרס נבטיים ורומיים קדומים רבים, מעט תכשיטי זהב, וכתובות הקדשה נבטיות על לוחיות שיש. אחת מהן היא הכתובת שנזכרים בה בני המלך חרתת הרביעי, ואחרת היא משנת שתיים לאותו מלך עצמו. נפנה עתה אל המדרגות שמימין לפתח ונרד במגדל המדרגות הקדום של עבדת. מגדל מדרגות בדומה לזה היה גם בפינה הצפונית-מערבית של האקרופוליס, אך זה נהרס ובמקומו נבנה בתקופה הביזנטית, או אולי עוד בתקופה הרומית המאוחרת, טור מדרגות שהולך אל הכנסיה הצפונית.

נוכל עתה לדבר על תיקון בדק המקדש בתקופה הרומית המאוחרת. על המשקוף נחקקו שמונה כתובות הקדשה ביוונית, במרכז, בתוך ה-“טבולה אנסטה” כתוב משמאל: “יזכור (לטוב) זמין האדריכל”, ומימין: “שנת 162. זכור (לטוב) שעודו” (שנת 267/8 לסה"נ שהיא שנת הקדשת המקדש החדש). יתר אנשי העיר נזכרים בשולי האבן, בשורה אחת: “כל ידידי עבדת”. על עמוד ברחבה כותב אדם: “ראיסוס (ראש?) בן עבד-אל-גא בנה את הגג כאות להכרת-טובה”.

6 ב. כיכר הכנסיות    🔗

הכנסיה הצפונית: אל כנסיה זו אפשר לבוא בפתח מאחורי הכנסיה הישר מכיכר-הכנסיות. במערבה מצוי אטריום מוקף שני סטווים, ובמרכז בור מים עגול, מטויח בטיח אדמדם ומעורב בחרסים טחונים, האופייניים לתקופה הביזנטית. האטריום והבסיליקה מרוצפים לוחות אבן. שני טורי עמודים מחלקים את הבסיליקה לאולם תווך ולשתי סיטראות. בשני שליש הגובה של העמודים חוליות עם מדפים מעוטרים בולטים ששימשו להנחת קורות הגג של הסיטרה. לאולם התווך היה גג גמלוני, שהתנשא מעל לסיטראות.

סידור הבמה, בניגוד למקובל – עשוי בדמות האות T במהופך. מרבית החלק האמצעי של הבמה יועד לאוכריסט. כלומר, פולחן ישו שנערך על מזבח הראשי שניצב על הבמה, ואשר נועד להצגת לחם-הקודש והיין לקהל. בקצוות הבמה מזה ומזה, שתי במות קטנות, הבמות נחצצו בלוחות סורג ששרדו. במרכז כל במה משנית מצויה פותה להצבת מזבח קטן על רגל. רגל אחת כזאת התגלתה בעיי השפך ועליה רשומים שמותיהם של יוחנן השליח ושל אליהו, שנתקדש גם הוא על הכנסיה. הם שימשו בפולחן-המרטירים שהיה מקובל מאד בנגב. שרידי הקדוש (רליקויות) ששימשו תמיד נושא להערצה (עצמות, שערות, חפצים אישיים וכד'), נשמרו בדרך כלל בתיבות קטנות משיש או אבן-גיר. מאחורי הבמה מצוי האפסיס היחיד.

בתוך האפסיס ניצב ספסל-הכמרים (סינטרונון) עשוי עץ. במרכז הספסל ניצב בסיס מדורג לכס הבישוף של העיר. מימין לאפסיס ישנו חדר קטן ובו ארון-קיר בנוי, שלא מילא כנראה תפקיד בפולחן, אלא שימש אולי מחסן. כאמור מצוי משמאל לאפסיס הפתח שבו באנו אל הכנסיה.

נתבונן עתה על האבנים שמהן נבנה הקיר הדרומי של הכנסיה. הקיר בנוי מאבני-בניין ומפריטים אדריכליים מפוארים ביותר שנשדדו מן המקדש הנבטי, אלא שפניהן המעוטרות של האבנים הוטמנו תוך הקיר. במילוי שבתוך הרצפה נתגלו כלי חרס רבם מן התקופה הנבטית התיכונה. מדרום לכנסיה מצויים תא תפילה גדול (היום מאוכסנים בו פריטים אדריכליים מכל תקופות הישוב) וחדר קטן ובו מדרגות אל מגדל פעמונים. (ר' תאור תא-הטבילה לעיל). הכנסיה הצפונית היא כנראה מהמחצית השניה של המאה הרביעית לסה"נ.

הכנסיה הדרומית    🔗

בגלל חולשתה של האוכלוסיה בנגב, ובהעדר גורם דתי שיתנגד לחדירת הנצרות, כפי שהיה הדבר באזורים יהודיים מובהקים או אזורים פגאניים, חדרה הנצרות לנגב באמצע המאה הרביעית לסה"נ בקירוב, אולי בסיוע יחידות הצבא, שקיבלו את הדת החדשה בפקודת השלטונות. בגל הבנייה הראשון, נבנו לפחות כנסיה אחת בכל עיר. במקום שהדבר היה אפשרי נבנתה הכנסיה על עיי מתחמים דתיים קדומים יותר, הכנסיה מילאה תפקיד חשוב בחיי הכלכלה של העיר. ובתקופה הביזנטית הן היוו ביחד עם המנזר, את האלמנט האורבני הבולט ביותר.

בעת בניית הכנסיה היו באטריום ארבעה סטווים, בחלקם עשויים עמודים שהובאו מן המקדש הנבטי (קוטרם של אלה יותר גדול,והם עשויים אבן-גיר קשה, לעומת האבן הרכה שהיתה בשימוש בתקופה הביזנטית). במשך הזמן נבנו חדרים קטנים בסטיו המערבי והדרומי. בפינה הצפונית-מערבית נסמך האטריום אל מגדל מתקופה יותר קדומה, ששימש עתה כמגדל-פעמונים. החדרים סביב האטריום שימשו מנזר קטן (אב-המנזר נקבר באטריום בשנת 618 לסה"נ). בקצות הסטיו המזרחי מצויות גומחות לפסלים ולצלמים. בסטיו זה שלושה פתחים המוליכים לבסיליקה. האמצעי שייך לאחד מפתחי המקדש הנבטי והועבר לכאן. כותרותיו נבטיות אופייניות עם הקרניים בצידי הכותרת וזיז בולט במרכזו (כאן הזיז שבור). המזוזות מעוטרות בוורדות ובעצי-תמר מסוגננים.

סיליקה זו תוכננה בקפידה לעומת הכנסיה הצפונית. העמודים, הכותרות והבסיסים נעשו במחרטה באבן-גיר רכה למדי, והגג עשוי מקורות-עץ גדולות. קורות-עץ רבות, שרופות למחצה, נתגלו בעת החפירות על רצפת הכנסיה. כמו בכנסיה הצפונית, שגם היא נשרפה באותו זמן, נמצאו על הרצפה חלקי צלבים ומנורות מארד וקישוטים מעצם. גם כנסיה זו היא חד-אפסיסית, אולם המרחבים לצדי האפסיס סדורים טוב יותר. הבמה והמרחבים הצדדיים היו סגורים בסורג, חלקו משיש וחלקו אבן-גיר. בעוד שחלקי השיש הובאו מבית מלאכה מחוץ לאזור, הרי שלוחות אבן-הגיר נעשו במקום. זוג הלוחות הימני עוטר בזרים ולצידם עצי-תמר וגפנים מסוגננים, ואילו הזוג השמאלי עוטר בצלב בתוך מדליון, מחוזק ב“ראשי מסמרים”. המזבח הניצב עתה על הבימה נמצא מושלך ושבור באחד החדרים הצדדיים של הכנסיה. סמוך לפינה הצפונית-מערבית של הבימה, בתוך האולם, מצוי הבסיס העגול של במת-ההטפה (אמבו). משמאל (מצפון) חדר גדול שקירותיו מטויחים ומצוירים (שרידי טיח מצויר נתגלו גם ביתר חלקי הבית). בקיר המזרחי, כ-1 מ' מעל הרצפה מצויה גומחה, ובה שקע מצופה שיש, שבו הוצבה תיבה של שרידי קדוש. כך היה הדבר גם בחדר הדרמי, שברצפתו נמצא קברו של “טוביה המבורך”.

כמו כנסיות אחרות בנגב שימשה הכנסיה הדרומית מקום קבורה לנכבדים. המעניינת ביותר היא מצבת השיש המערבית בסיטרה הדרומית, שעליה כתוב: “כאן הובא למנוחה זכריה בן יוחנן, בגיל 20 שנה ב-23 בחודש חויאק (שם חודש מצרי), בשתנ האידיקציה החמשית, בשנת 436, והוא נקבר במרטיריון של תיאודורוס הקדוש”. הכתובת היא איפוא מ-19 בדצמבר, 541 לסה“נ. באשר לשם הכנסיה: “המרטיריון של תיאודורוס הקדוש”. מרטיריון הוא בניין של כנסיה שהוקדש לשמו של קדוש מסוים. שמו של תיאודורוס נמצא גם על שבר של לוח סורג שניצל מן השריפה, וגם ב”מערת הקדושים“. בשנת 541 לסה”נ החלה הקבורה בכנסיות עבדת. על אחת ממצבות הקבורה נכתב: “גרמנוס בן אלכסנדר המבורך חי 17 שנים ו-7 ירחים ומת רווק, ב-19 לחודש דיוס, בשנת האינדיקציה ה-14, שנת 445” (25 באוקטובר, 550 לסה"נ). העיטורים משני עברי הצלב, הנראים כמנורות בעלות שבעה קנים, אינם אלא כפות-תמר, המסמלות חיי-נצח.

כתבות וחרותות רבות נוספות נמצאו על רצפת הכנסיה, על הקירות וכן על גבי הטיח.

6 ג. המצודה    🔗

המצודה קטנה בהרבה ממחנה-הצבא (60X40 מ'). היא מוגנת במגדלי-פינה ובמגדלי-ביניים. הקירות הפנימיים של המצודה עשויים מגושי אבן שהוקצעו מעט בפטיש. אבנים אלו נשדדו מחומות מחנה הצבא הנבטי. החפירות במחנה-הצבא סייעו לתארכה לראשית המאה הרביעית לסה"נ. מלבד תא-תפילה נוצרי, עם אפסיס בפינה הצפונית-מזרחית של המצודה וחדר הצמוד לקיר הדרומי, המצודה ריקה ממבנים. לאורך קירות המצודה גרמי-מדרגות המוליכים למגדלים. זה בדרום מזרח נשתמר בשלמותו. במרכז המצודה בור-מים גדול שתקרתו התמוטטה בחלקה. שני בורות נוספים שהיטיבו להשתמר, מצויים מצפון לבור הגדול. כדי לנצל כל מקור אפשרי, אספו את מי-הגשמים ממזרח למצודה, והם הוזרמו לבור דרך פתח בקיר החומה ובתעלה בנויה בחצר; כן הצמידו תעלה נוספת לקיר הדרומי החיצון של המצודה, והמים הוזרמו לחצר בעד פתח בקיר. למצודה שערים ופתחים רבים. השער הראשי בדרום, שנשתמר בשלמותו, מכוון אל רובע-המגורים מאותה תקופה. בקיר הצפוני שממול, שער צר יותר, המסתיים בקשת כפולה. בצידו החיצון משקוף מעוטר בצלב ובסמלים נוצריים אחרים. בקיר המערבי קרועים שני פתחים: האחד במגדל הצפוני-מערבי והאחר במרכז הקיר, המקשר בין המצודה לכיכר-הכנסיות. ברור שמצודה זו לא שימשה מקום לחניית צבא, כפי שסברו החוקרים הצרפתים, אלא מקום-מקלט לתושבי העיר בעת סכנה.

7. למרגלות האקרופוליס    🔗

נפנה עתה מהמבוא הנבטי מזרחה ונתבונן בקיר התמך הדרומי, המצטיין באיכות הבנייה. הנקבים שבתוך המתמך נועדו לניקוז מי הגשמים היורדים מרחבת המקדש אל המילוי, ולמניעת התמוטטותו. קיר התמך הוא מראשית התקופה הביזנטית, ונועד להגן על קיר התמך הקדום שנפגע ברעידת אדמה.

נלך מזרחה ונראה את פתח האקרופוליס מן התקופה הביזנטית. כאן מתוארים שני אריות לצידי כד, מגולפים ומצוירים באדום.

מעט מזרחה מצוי המגדל המסיבי. שים לב לתמיכות העצומות שבהם נתמכו הקיר הדרומי והמזרחי (תמיכה כזאת ישנה גם בקיר המערבי, שאליו נסמכת הכנסיה). גם מגדל זה נפגע ברעידת האדמה העזה שפקדה את העיר. משלחת קולט חפרה ביסודות המגדל ומצאה כלי חרס שהגדירה בטעות כהליניסטיים. לאמיתו של דבר נמצאו פה כלי חרס מן התקופה הנבטית התיכונה בלבד. נפנה עתה אל השרידים המרוכזים מדרום לשער המצודה. מונחים כאן הים וחלק מממל של בית הבד ולידם כתובת הקדשה נבטית, חלק ממזבח נסך שהובא מעמק המרוחק כ-5 ק“מ דרומית-מערבית לעבדת. כתוב עליו: “דנה סכרא (או קריאה אחרת של המלה) די בנה גרמו וחברוהי, שנת י”ח למארנא רבאל מלכא, מלך נבטו, די אחיי ושיוב עמה”, כלומר: “זה הסכר אשר נבנה על-ידי גרמו וחבורתו בשנת 19 לאדוננו המלך רבאל, מלך הנבטים, אשר החיה והושיע את עמו”. הכתובת היא משנת 88 לסה"נ. בקרבת מקום לאבנים אלו מצויה גת דריכת ענבים, הדומה במבנה לגת בבית החווה. על גת זו אמרו החוקרים הגרמנים ב-1916 שזהו “קבר עם גן” (וולי ולורנס הגדירו את המבנה כ“בנין קטן”).

8. “מערת הקדושים”    🔗

נשוב למבוא הנבטי הדרומי-מערבי. מעט מערבה מצוי בניין המסומן כ“מרכז מסחרי”. הסיבה לזיהוי זה היא תכנית הבניין הקטן: החדרים אינם מחוברים זה לזה, אלא כולם נפתחים אל הרחוב. גם הממצא מעיד אולי על יעוד הבניין. בחדר הדרומי ביותר נתגלה כד חרס ענק. על גבי כד זה נרשמה בדיו אדומה תעודת משלוח: “אלוהים עזור. לכומר גרמנוס מאת הגרונט (=“הזקן”) תיאודוסיוס”. למטה באה חתימת ידו של גרמנוס המאשר שקיבל 115 ליטר (של יין? שמן?). בית זה, שתכניתו אינה של בית מגורים רגיל, קשור גם למערה קטנה. ממקום זה קיימת התצפית הטובה ביותר אל שטחי החקלאות העתיקה, ובייחוד לחווה החקלאית מן התקופה הביזנטית, ששוחזרה בידי פרופ' מ. אבן-ארי.

העיקרון המונח ביסוד החקלאות הביזנטית ממשיכתה ומפתחתה של החקלאות הנבטית, היא סכירת העמקים במערכת סכרים נמוכים. מערכת של תעלות רדודות במעלי הגבעות – יש תעלות המגיעות לאורך כ-2 ק“מ – מנקזות את מי הגשמים במדרונות הגבעות, וכל תעלה “אחראית” להרוויתה של חלקת אדמה אחת. בחלקות הסכורות ישנם סידורים המבטיחים כי בהצטבר יותר מדי מים בחלקה אחת, הם זורמים בצורה מסודרת אל החלקה הנמוכה יותר. ההערכה של החוקרים היא, שעל מנת להרוות חלקת אדמה בת דונם אחד, יש לנקז מי מדרונות המשתרעים על שטח של 20–30 דונם. בדרך זו יוצרים באזור שכמות המשקעים בו היא כ-100 מ”מ לשנה, תנאים של אזור שכמות משקעיו היא 500–600 מ"מ גשם לשנה. בחלקות הנסיוניות נשתלו עצים, שידוע מן הפפירוסים של ניצנה שגדלו בנגב (גפן, תאנה, רימון, ועצים אחרים), וכן גם עצים שעושי הנסיונות סבורים שהם יכולים לגדול ולהניב פרי באזור זה, כמו בטנה (פיסטוק).

ארבע מאות מערות חצובות לאורך המדרונות הצפוניים, המערביים והדרומיים של ההר. מערות אלו כולן אינן מערות טבעיות. חלקן שימש כנראה מערות קבורה בתקופה הנבטית, וחלקן בורות לאגירת מים. בפתחן של מערות רבות נבנו בתי מגורים, ובדרך זו נוצרה העיר המיוחדת במינה. שלא כמקובל באדריכלות הפרטית בנגב, בתים אלה חסרים כמעט חצר, וכל מלאכות הבית נעשו במערה, ששם גם היו שטחי האיכסון. העובדה שהמערות נחצבו ב-4–8 מדרגות זו מעל זו, חסכה שטח בינוי, שלא היה כנראה בנמצא על במת ההר. יש מערות אחדות החסרות בניין בחזית. באלו מצוי קיר בנוי ובו פתחים וחלונות. במערות אלו שימשה כנראה קדמת המערה למגורים, וחלקה האחורי למלאכה ולאחסנה.

מכאן נרד במדרגות ההולכות במדרון המערבי. המדרגות הן חדשות ואין להן דבר עם התווי העתיק. אנו חולפים על פני מערות רבות שגגותיהן קרסו ומגיעים בתחתית המדרון אל בית מגורים גדול מן התקופה הביזנטית. נעלה במדרגות המקוריות אל חדר מבוא מרווח. מצפון לחדר זה מצוי חדר גדול נוסף, שאין לו קשר עם הבית. קרוב לוודאי ששימש חנות לממכר תוצרת חקלאית.

מחדר המבוא באים אל מעבר צר. לימינו (דרומו) מצוי קיתון צר ששימש כנראה משתנה (השתן זרם בתעלות אל מחוץ לבית, שם נקלט בכדים). חדר קטן נוסף משלים את האגף המערבי של הבית, שכולו תוספת מאוחרת. עתה אנו באים אל פתח קשות, שהוא הכניסה המקורית, המוליכה אל האגף המזרחי של הבית. החדר הראשון שימש כנראה מטבח, או חדר רחצה, כעדות התעלה הבנויה הצמודה לקירו. מחדר זה באים לחצר קטנה, וממנה אל שלושה חדרים, שניים גדולים ואחד קטן. חדרים אלה הם כולם חדרי מגורים. בצידה הדרומי של החצר הקטנה ישנה מערכת של מדרגות שבה עלו אל החדרים בקומה העליונה של הבית.

אנו הולכים מזרחה במעבר שחלקו הקדמי בנוי וחלקו האחורי, המזרחי, חצוב בסלע. מעבר זה, שחלקו התמוטט, מביא אותנו לקיר סלע מקורה בקמרון, ועליו ציורים וכתובות ביוונית בצבע אדום. כאשר ביקרו פה האבות הדומיניקנים היו אלה במצב מצוין ואנו חבים להם תודה על ההעתקות והתצלומים שעשו. הציורים מתארים שני קדושים המצוירים במלוא קומתם, לראשם צלבים, ולשניהם רמים בידיהם, בדמות קדושים לוחמים. הקדוש התחתון מזוהה בכתובת כתאודורוס. הוא דוקר ברומח שבידו נחש גדול. בין שני הקדושים הגדולים מצויר אדם קטן, במקובל באמנות הביזנטית, שבה מצוירים האנשים בפרופורציה “רוחנית”, על פי חשיבותם. האדם מרים ידיו בתנועת תפילה ולידו גמל עמוס משא, כנראה מסמל את בעל הבית המצטנע. משמאל לציורים כתובות ובהן מבקש בעל הבית את הגנת הקדושים מפני קנאה ועין הרע ושמירה על ביתו. בעל הבית, ואלס (שם שמקורו נבטי) בן יוחנן, מבקש את עזרת הקדוש תיאודורוס. כתובת אחת אומרת: “חייה בחסידות!”. כפי שנראה היה לו יסוד לבעל הבית לחשוש מעין הרע.

מכאן אנו באים אל החדר הראשון של המערה. בתקרת החדר מגולף צלב גדול שבעזרת נקב שבו אפשר לתלות מנורה גדולה. בפינות העליונות של החדר מגולפים ראשי שוורים שפיותיהם צבועים באדום, אף הם מנוקבים ושימשו לתליית חפצים. במקום אחד מגולף אשכול ענבים גדול, סמל לעיקר תפקודה של המערה. פתח צר למדי מוליך אל האולם הפנימי הגדול של המערה. בתקרה שני טורים של מתקנים לתליית צרורות, כנראה של ירקות ופירות יבשים, על מנת שלא ישלחו בהם הנברנים את שיניהם. לאורך הקירות חצובות גומחות קטנות לנרות שמן, לתאורת החשיכה התמידית ששררה שם. לאורך הקיר המזרחי של האולם חצוב ספסל ובו שתי שורות של שקעים רחבים. כרוחב בסיסיהם של כדי היין הביזנטיים הטיפוסיים. אל ספסל זה היו מביאים את כדי התירוש מן הגת. פה היו מסננים את התירוש, מוסיפים לו חומרי טעם המקנים ליין את סגולותיו המיוחדות, וחותמים את צוואר הכד בטיט סידי. מימין לספסל מצוי פתח עמוק מאד ונמוך, מעין מחילה המוליכה לאולם הפנימי. באולם זה מצויים שלושה ספסלים חצובים לאורך הקירות, אולם ללא שקעים. פה הציבו את הכדים לתסיסה. לאחר שנתמלא החדר סתמו היטב את הפתח על מנת לבודדו היטב מהשפעות אקלימיות לא רצויות. צידו החיצון עשוי כך שכאשר הפתח חסום משמש חלק זה כארון קיר עם מדפי עץ. וכך יהיה החדר חתום עד לעונת הבציר הבאה, כאשר יוציאו את היין הישן מפני החדש.

פתח בקצהו הצפוני של הקיר המזרחי מוליך אל חדרי אחסנה בצובר. פה מצויים ארבעה אגנים חצובים גדולים ששימשו לאחסנת תבואה. מאחד האגנים מוליך פתח זחילה אל חדר נוסף שהיה בתהליך של חציבה, שלא הושלמה מעולם. כאן אפשר ללמוד את שיטת החציבה בסלע רך: לאורך הקיר עשו חריצים עמוקים באופן שנוצרו מלבנים ארוכים של אבן. לאחר מכן היו מתיזים מלבן אחר מלבן. מן המלבנים עשו אבני בניה, וכך עשו עד שהחדר קיבל את ממדיו הרצויים. ככל הנראה היו אלה הכובשים הערבים שבגללם נפסקה העבודה מבלי שהושלמה מעולם.

כאשר אנו שבים אל החדר המצויר אנו רואים מעבר המוליך אל מערה קטנה נוספת. לפני המערה מצויה חצר חצובה קטנה ובקירותיה מקמרים וכוכים. ככל הנראה היתה זו מערת קברים מן התקופה הנבטית שהוסיפו להשתמש בה בתקופה הביזנטית לצרכים אחרים. למזרח החצר מערה קטנה שאף היא היתה בתהליך של חציבה שהופסק.

(סיור בעיר המערות: אחת החוויות מעניינות ביותר הוא סיור בלתי מתוכנן בעיר המערות, בייחוד בחלקה הצפוני. יש לחפש מערה שהכניסה אליה היא בלתי חסומה, ומכאן אפשר להמשיך ללכת בבטן האדמה, בפרצות שפרצו שודדי מערות ממערה למערה. יש מערות שיש בהן ציורי קיר יפים, משקופים מעוטרים, מתקנים שונים. מעטים ביותר ביקרו במערות אלו לאחר שנסקרו בראשית המאה. מן הראוי להצטייד בציוד תאורה).

9. בית המרחץ    🔗

הנבטים למדו לבנות בתי מרחץ מן הרומאים בראשית המאה הראשונה לסה"נ. תחילה בנו כנראה בתי מרחץ במתחמי המקדשים בלבד. אך בראשית המאה השניה בנו גם כחלק מן המתקנים שהותקנו לרווחת התושבים בערים. כמו בתי המרחץ הרומיים, כללו המרחצאות הנבטיים את שלושת המרכיבים היסודיים, מרחץ קר, פושר וחם. בית מרחץ זה, שהוא מן התקופה הביזנטית, אינו שונה מן המרחצאות הנבטיים-רומיים הקדומים ביותר. ככל שהדבר נראה מוזר, בית המרחץ הרומי הוא מתקן חסכוני ביותר במים, ומתאים על כן במיוחד לתנאי הנגב. בבריכה קטנה אחת, שהיא המרחץ הקר, השתמשו אנשים רבים במשך ימים אחדים. צריכת המים ביתר מתקני המרחץ היא קטנה ביותר. כמו ברחובות, ניזון בית המרחץ בעבדת ממי באר עמוקה, שמימיה מלוחים, ואינם טובים לשתיה ולחקלאות.

בית המרחץ: הפתח המקורי של בית המרחץ מן התקופה הביזנטית מצוי בצפון הבניין. מחוץ לבניין, בחצרו, מצויות בריכות מים גדולות שהזינו את המתקן. לבריכות סופקו המים מן הבאר שבקרבתו, שעומקה 64 מ'. מן הפתח באים אל חדר ההלבשה (אפודיטריום). במערבו של חדר זה מצוי המרחץ הקר (פריגידריום) ובו שתי בריכות גדולות, מטויחות. יתכן שהבריכה הקטנה יותר שימשה מרחץ פושר (טפידריום). שבים אל חדר ההלבשה וממנו באים אל חדר קטן שספסלים לאורך קירותיו – חדר מנוחה. בצפונו שלחדר זה מצוי קיתון צר, ארוך ואפל, כנראה משתנה. מחדר המנוחה באים אל אגפו הדרומי של בית המרחץ שהיו בו שני חדרים, האחד מרחץ חם (קלדיום), והשני חדר ההזעה (סודטוריום). בשני החדרים האלה השתמרו כל מתקני ההיפוקאוסט – מערכת ההסקה. בחדר הראשון, המזרחי, נשאו עמודי ההיפוקאוסט תקרה מחוממת מלמטה, שהיו יוצקים עליה מים רותחים, להזעה. בחדר השני, המערבי, מצויים לאורך הקירות אמבטיות גדולות הבנויות מלבנים. את בית המרחץ הסיקו בשני תנורים, האחד מדרום לחדר ההזעה, והשני ממערב לחדר המרחץ החם. הכיפה של החדר החם, הנשענת על ארבעה משולשים ספריים ופתח האיוורור שבתקרתה – הם מקוריים.

הערה: בית המרחץ נעול, המפתח נמצא בצרף מוכר הכרטיסים.

בשובך מעבדת צפונה מן הראוי לבקר בשני אתרים: מצפה עין עבדת ובור המים הנבטי. אל הראשון באים בדרך היוצאת מזרחה, כ-2 ק"מ צפונית לעבדת. בסמוך למצפה מצויה בקתה של נזיר מן התקופה הביזנטית. בכל השטח שמצפון לדרך העפר ובנחל שלמרגלתיה מצויים שרידי חוות חקלאיות מן התקופה הנבטית המאוחרת והתקופה הביזנטית. פה נמצאה הכתובת הנבטית הערבית שתוארה לעיל.

בור המים הנבטי מצוי בדרך מעבדת למדרשת שדה בוקר, בקרבת מקום לכביש (השביל אל הבור, הנמצא במרחק של כ-100 מ' מהכביש, מסומן). אל בור המים יורדים במערכת מדרגות בנויה. תקרת בור שהתמוטטה בחלקה, נשענת על אומנה כבדה, שאבניה מסותתות בסיתות הנבטי האלכסוני האופייני, וכך גם קירות הבור. הטיח הבלתי חדיר למים נשתמר ברובו. באומנה ובקיר הדרומי של הבור מצויות גומחות קטנות להצבת סמלי האלים מגיני המים. היום הבור כמעט שאינו מתמלא במים, כי על-ידי סלילת הכביש נקטע אגן הניקוז שלו. בור מים זה שימש תחנת מים בדרך מעבדת לחלוצה.

 

סיכום    🔗

עבדת בולטת בייחודה האורבני בערי הנגב. העיר הוקמה בסוף המאה הראשונה לפסה"נ כתחנת שיירות גדולה ורבת חשיבות בממלכה הנבטית. מעידים על כך בחירתה כמקום קבורתו ופולחנו של המלך-האל הנבטי עבדת. המקדש הוקם על הבליטה המערבית של ההר, כיחידה סגורה ומבודדת, ועל-ידי כך פיקחו הנבטים על באי המקדש. השלוחה המבודדת, והבניין המוצב על גבי מתמך גבוה, הקנו למקום מראה של אקרופוליס. חלק נכבד בפולחן היו הסעודות הפולחניות שנמשכו ימים אחדים.

עבדת שימשה גם מרכז צבאי חשוב, שממנו פיקחו הנבטים על תנועת השיירות שנעו בין פטרה לים התיכון. המתקן הצבאי המרכזי, מחנה הצבא, הופרד מיתר חלקי הישוב, ונבנה על גבי מקום שטוח בקצה הצפוני של האתר. בשטח המישורי והפתוח שממזרח ומדרום למחנה נערכו יחידות רוכבי הגמלים למסעותיהם. המיכלאות לטיפוח גמלי הרכיבה והמשא הורחקו לחלק הדרומי של השלוחה, הרחק מן המקדש ומחנה הצבא. תושבי העיר, משמשי המקדש והשיירות התגוררו באוהלים בשטח המישורי מזרחית-מזרחית-צפונית למחנה. חלק זה של העיר נחקר מעט. על מנת לבנות את העיירה הקטנה בתקופה הרומית המאוחרת, בחרו בשטח מישורי פחות או יותר דרומית-מזרחית לגבעת המקדש. בחלק זה של העיר ניכרים קווי אופי של עיר מתוכננת לפי העקרונות הרומיים. בית הקברות מוקם במדרון שמתחת.

ייחוד רב נודע לבתים ולמערות מן התקופה הביזנטית שנבנו כנראה במדרונות, משום שלא נמצא להם מקום על במת ההר. זאת ועוד, מציאותן של המערות הרבות מהתקופה הנבטית, טור על גבי טור במדרון, משכה את התושבים הביזנטים לבנות עיר מיוחדת במינה זו. בני האדם לא גרו במערות; בפתחה של כל מערה נבנה בית מרווח ששימש למגורי אדם. בניגוד למקובל בנגב הקצו לבית חצר קטנה בלבד. עיקר התפקודים שהיו לחצר היו עתה למערה. פה היו האסמים, ונתקיימו התעשיות הקשורות לחקלאות. עיר זו חרבה בעת הכיבוש הערבי בשנת 636.

 

ממשית    🔗

 

תולדות הישוב    🔗

ממשית היא המזרחית והמבודדת שבין ערי הנגב. היא שוכנת על הגדה המזרחית של נחל ממשית, בגובה 482–465 מ'. מיקומה נקבע בשל הצורך לקיים תחנת דרכים בסעיף דרך משנית היורדת מפטרה, עולה ב“מעלה העקרבים הרומי”, בואכה לממשית, וממנה לחברון וירושלים, או לבאר-שבע.

דרך עתיקה נוספת חיברה בין ממשית לעבדת.

בתקופה הנבטית התיכונה, שבה נוסדה ממשית, מיקמו את מצודת העיר הקטנה בפינה הדרומית-מזרחית הגבוהה יותר, בעוד שיתר הבניינים נבנו למרגלותיה. בתקופה הנבטית המאוחרת, שלה שייכים מרבית השרידים בעיר, אפשר להבחין בשלושה אזורים נבדלים: בניינים מרווחים בחלק המערבי, קטנים וצפופים יותר בחלקה המזרחי. העיר השתרעה אז על כ-40 דונם. ממשית נוצלה בתקופה הביזנטית, רק כדי מחצית שטחה לבינוי עירוני. בתקופה הרומית המאוחרת הוקפה העיר בחומה, שהגבילה את התרחבותה. המרקם העירוני לא השתנה כמעט בתקופה הביזנטית, ובניית הכנסיות פגעה אך מעט בשטחי המגורים.

מספר תושבי העיר לא נתחוור כל צרכו. בממשית 30 בתים, שבכל אחד מהם גרו לדעת כותב שורות אלו 50 איש. בס"ה מנתה אפוא ממשית כ-1,500 נפש (בתקופה הנבטית). לאחרונה קבע שרשבסקי מקדם צפיפות של 20 נפש לדונם בנוי. גודל השטח הבנוי בממשית היה 25 דונם, ומכאן שהעיר מנתה 500 נפש. אם מספר זה מתאים לתקופה הנבטית המאוחרת, הוא הוכפל ודאי בתקופה הביזנטית.

כמו עבדת נזכרת גם ממשית לראשונה בכתבי הגיאוגרף תלמי המביא את שמה בצורת מאפס. יחד עם חלוצה נמנית ממשית על ערי אדומיאה, קביעה שאין לה אישור במקור אחר. ברשימת הישובים המקראיים נזכרת ממשית באונומסטיקון לאוסביוס, בזכות היותה שכנתה של תמר. לדבריו מרוחקת מאמפסיס, שבה היה בימיו משמר של חיילים, מהלך של יום אחד, בדרך מחברון לאילת. מקומה של תמר אינו מזוהה בוודאות.¹

מאמפסיס מתוארת במפת מידבא בצורה גראפית. ליד שם העיר נראה שער עיר מקורה בקשת ומוגן בשני מגדלים, גדול וקטן יותר. ואמנם בחפירות ממשית נתגלה שער מקורה בשתי קשתות ושני מגדלים. מאחורי השער נראה גגו האדום של בניין גדול, ככל הנראה הקתדראלה של העיר. מעניין לציין, שמכל ערי הנגב בחר מחבר מפת מידבא לתאר את חלוצה וממשית בלבד. חלוצה – מפני שהיתה בירת האזור; ממשית – על זיקתה לתמר המקראית, ובייחוד מפני שהיא העיר היחידה שהיתה מוקפת חומה. הירוקלס (530 לסה"נ) מונה את מאמפסיס בין ערי הפרובינקיה פלסתינה טרציה (“ארץ ישראל השלישית”).

ממשית הוא שם חדש, שנקבע על-ידי ועדת השמות. הערבים הכירו את המקום בשם כורנוב, שהוראתו בערבית של ימי הביניים מאכל העשוי תמרים וחלב, ואולי מקורו בשם הנבטי של האתר. בהסתמכו על תאורו של אוסביוס, זיהה החוקר הגרמני ר. הארטמן את מאמפסיס בכורנוב.

בניגוד לערי הנגב האחרות, ממצא הכתובות בממשית דל ביותר. מאחר שלא נמצאו פה כלי חרס מן התקופה ההלניסטית, יש להניח שממשית שייכת לקבוצת הישובים הנבטיים שנושבו בגל ההתיישבות השני, בסוף המאה הראשונה לפסה“נ. בתקופה זו, התקופה הנבטית התיכונה, נבנו מצודה בראש הגבעה, מלון אורחים (ח’אן) במורדותיה, ומגדלים אחדים שהגנו על הישוב הקטן. בית אחד ובו מחסנים, מעיד, שהמקום מילא אמנם תפקיד חשוב במערך המסחר הנבטי. בתקופה זו החלו הנבטים להשתמש בבית הקברות המרוחק כ- 1 ק”מ מצפון לעיר. בסוף המאה הראשונה או בראשית המאה השניה לסה“נ שונו פני העיר לבלי הכר. מן הבניינים הקדומים לא שרד כמעט דבר, ותחתה נבנתה עיר חדשה. בממשית, בגבול המדבר של ארץ-ישראל, ובחורן שבגבול המדבר הסורי, חוללו הנבטים את התחיה הנרמזת בכתובות ובממצא ארכיאולוגי בעבדת. מאחר שהסחר ההודי-ערבי נשמט מידיהם, הם פנו לחקלאות. הענף החקלאי הזמין ביותר לגבי הנודד לשעבר, היה טיפוח סוסי מירוץ. בארץ-ישראל ושכנותיה נבנו בתקופה זו מסלולים רבים למרוצי סוסים, שהפכו עד מהרה לספורט החביב ביותר. הנבטים טיפחו בממשית סוסים שהזרימו לעיר עושר רב. מטמון של 10,500 טרטדר-כמות ודינרי כסף שנצברו למן סוף המאה הראשונה עד ראשית המאה השלישית לסה”נ, נמצא במפואר שבבתי העיר. על עושרה של ממשית בתקופה הנבטית המאוחרת אנו למדים גם מריבוי תכשיטי הזהב שנמצאו בבית הקברות הנבטי.

הרומאים גילו עניין בממשית כנראה מיד לאחר צרוף ממלכת הנבטים לפרובינקיה ערביה. לתקופה זו שייך בית קברות צבאי רומי שנתגלה בשיפולי העיר. כאשר החל דיוקלטינוס לבצר את גבולותיה הדרומיים-מזרחיים של האימפריה הרומית, לראשונה בהיסטוריה הוקף גם ישוב נבטי בחומה. הנצרות הגיעה לממשית ככל הנראה במחצית השניה של המאה הרביעית לסה“נ ונבנו בה שתי כנסיות מפוארות. הפריפריה החקלאית של ממשית השתרעה לכל עבר, והשוק שנבנה בה עוד בתקופה הנבטית המאוחרת סיפק ודאי את שרותיו גם בתקופה הביזנטית. ממשית, המרוחקת שבערי הר הנגב, היתה גם החוליה החלשה שבהן: היא נפלה לידי הערבים עוד לפני הופעת האיסלם, כנראה סמוך לשנת 500 לסה”נ. מעט כתובות ערביות קדומות שנחקקו על אבני האפסיס של הקתדראלה מעידות על אחרית העיר.

 

תולדות המחקר    🔗

בדרכו לפטרה בשנת 1807 עבר כנראה זטצן גם בממשית המסומנת בשולי מפת המסע שלו בשם כורנוב. בתאורו הוא מזכיר מבצר למרגלות הר נמוך, וכן שרידי כרמי גפן וגנים. רובינסון ביקר באזור ב-1838, אך הסתפק במבט מרחוק. באמצעות משקפת הוא זיהה במקום שרידי בניין או שניים, שהיו לדעתו בנייני ציבור או כנסיות. פאלמר ביקר בממשית ב-1871, והותיר ממנה תאור קצר. התאור החשוב הראשון של חורבות ממשית הוא של מוסיל ב-1901, המביא גם את התכנית הראשונה של האתר. מוסיל מתאר את המגדל הגדול במערב העיר ואת הבאר בנחל ממשית בדרום. תכנית חדשה של ממשית שורטטה בשנת 1914 בידי וולי ולורנס, אך היא חסרה פרטים רבים שהבחין בהם מוסיל. לעומת זאת, הם הקדישו רבות לתאור ומדידת מפעל המים בנחל ממשית ורשת המגדלים המגינים עליה. גם לתאור זה חשיבות מרובה, שכן בשנות ה-40, כאשר חיפשו הבריטים נפט באזור ממשית, והיה צורך לספק מים לקודחים, הרסו הקבלנים בניינים עתיקים אחדים, והשתמשו באבניהם לבניית סכר אגירה חדש בנחל ממשית. בעקבות זאת נתמלאו הסכרים העתיקים בסחף רב. הם הבחינו בשני שערי העיר ובשרידי בניין גדול נוסף, ליד המגדל הגדול ממערב. את הבניין הגדול שמצפון לכנסיה המזרחית, הם כינו בשם “סראי”. לדעתם תפסו בנייני הציבור רבע משטח העיר.

הסקרים בממשית נתחדשו בשנת 1934, כאשר אייליף גילה פה כלי חרס נבטיים מצוירים וקראמיקה רומית קדומה. ב-1937, בעת שמשלחת קולט פעלה במערב הר הנגב, סקרו שניים מחברי המשלחת, גיא וקירק את ממשית. התכנית ששירטטו וולי ולורנס לא הניחה את דעתם ולכן החליטו לשרטט תכנית חדשה, מדויקת יותר. מצפון לעיר, סמוך לשער, הבחינו בשני בניינים גדולים, שכוסו בחולות. עבודתם מצטיינת בדיוקה, בהתחשב בכך שהם לא נסתייעו בחפירות. את שני הבניינים הגדולים בחלקה המערבי של העיר, סימנו כבניין א' וב' (כדי להנציח את זכר עבודתם, כינו חופרי ממשית בזמן החדש בניינים אלה בשם “בניין ɪ " ו”בניין ɪɪ"). בהסתמכם על טיב הבנייה קבעו גיא וקירק, כי הבניינים דומים יותר לאלה מן התקופה הרומית מאשר לבנייני התקופה הביזנטית. הם אף הבחינו בכך שהתכנון העירוני הושלם זמן רב לפני שהוקמו שתי הכנסיות, והרגישו בכך שהן שולבו באופן מאולץ בתכנית העיר. ברובע המזרחי של העיר גילו הסוקרים שרידי בניין גדול שאורכו כ-40 מ', ושורת חדרים ארוכה בו לאורך חצר גדולה (בנייןIV). במרחק של 1 ק"מ מצפון לעיר גילו בית קברות, מן התקופה ההלניסטית – לדעתם. קירק וגיא לא הסתפקו בביקור בממשית, אלא סקרו את כל הסביבה. תכניתם שימשה את חופרי ממשית כבסיס לעבודתם. בשנת 1956 ערך ש. אפלבוים חפירות בדיקה בממשית, כדי לעמוד על זמנה של החקלאות העתיקה. לצורך זה נחפר בור קטן (2.5X 2.5 מ') בצד הפנימי של חומת העיר המערבית. בשנים 1965–1967 נערכו חפירות נרחבות בממשית, מטעם האוניברסיטה העברית ורשות הגנים הלאומיים, בהנהלת כותב שורות אלה. בשנים 1971/72 נעשו עבודות השחזור באתר.

 

אספקת המים וחקלאות    🔗

בעת שממשית היתה תחנת דרכים, לא היתה קיימת בעיית מים. מעט המים הדרושים לה נמצאו במעיין הקטן בנחל ממשית, או שהמים נאגרו בבורות. הבעיה החריפה כאשר הפכה ממשית לישוב עירוני. נתעורר הצורך להכין בעיר עתודות מים שיספיקו לשנתיים רצופות, מתוך הנחה שבשנת בצורת הזרימה בנחל ממשית תהיה מועטת או שתפסק כליל. בממשית מצויים שלושה מפעלים לאגירת מים. המפעל הגדול, שיתואר להלן, ושני מפעלים קטנים יותר, האחד ממערב לעיר, והשני ממזרחה. נראה שמפעלי המים הקטנים הספיקו לעיר בעת היותה תחנת דרכים, אולם לאחר שהחלו לטפח בה את סוסי המרוץ, והיה צורך במים רבים יותר, נבנה מפעל לאגירת המים הגדול בנחל ממשית. בהעדר מקור מים איתן, התבססה אספקת המים על אגירת מי גשמים בבורות חצובים ומטויחים. מאחר ששטח העיר הוא קטן למדי (40 דונם), ופרישתו אינה מאפשרת אגירת מים יעילה, היה צורך בסכירת מי השטפונות. בשליש העליון של הר צייד תעלה היורדת בשיפוע מתון ממזרח למערב. באביב מסומנת התעלה בקו רצוף של צבעונים פורחים. התעלה שאורכה כ- 2 ק"מ, מביאה את המים לסכר קטן ובריכה לפניו, בדומה לזו שביובל המזרחי.

מפעל המים הראשי מצוי ממערב לעיר. נרד במדרון המתון דרומה-מערבה, עד לקרבת הסכר החדש שבנו הבריטים בשנות ה-40 כדי לאגור את המים שנזקקו להם לביצוע קידוחי נפט במקום. ממערב לסכר, בצלע הגבעה, עוברת דרך שסללו בוני הסכרים בתקופה הקדומה, כדי להקל על הגישה למפעל המים. בעקבות בניית הסכר על-ידי הבריטים נתמלאו הסכרים העתיקים בסחף רב.

הסכר התחתון בנוי אבני גזית כלפי חוץ ופנים, ובין הקירות יצקו בטון. אורכו של הסכר 24מ‘, גובהו עד לסלע שעלי הושתת הוא 11מ’. זרמי המים העזים שנפלו במפל, חרצו חריצים עמוקים בפנים המזרחיים של הסכר. הסכר התיכון מצוי במרחק של כ- 50 מ' במעלה הנחל והוא נתכסה כמעט לגמרי בסחף. אורכו – לפי מדידות שנערכו בראשית המאה – 20 מ' והוא משופע כלפי חוץ, בדומה לסכר התחתון. הסכר השלישי, העליון, שאיננו נראה כמעט היום, מרוחק 35 מ' מן הסכר התיכון. אורכו 53 מ' וגובהו לא היה רב. כמות המים המזערית שאפשר היה לאגור בשתי הבריכות שבין שלושת הסכרים הגיעה ל- 10,000 מע"ק מים. לאגירת כמות מים זו היה צורך בחציבת 40–30 בורות בבתי העיר. בשנים רגילות היו בריכות אלה עשויות להתמלא פעמים אחדות. יש להניח שבעונה הגשומה, ולאחר שבורות המים בבתים נתמלאו, היו תושבי העיר צורכים את המים הנאגרים בבריכה הציבורית, ואילו הסוסים ובעלי החיים הביתיים האחרים היו מושקים ממקורות מים פתוחים, כל עוד היו בהם מים. מכאן שתושבי ממשית היו מסוגלים להמשיך להתקיים גם בשנות בצורת רצופות.

 

החקלאות בממשית    🔗

הפריפריה החקלאית של ממשית משתרעת הרחק מן העיר, בעמקים שממזרח לדימונה מחד, ובמוצא נחל ממשית בדרום מאידך. שטחי חקלאות נוספים מצויים בעמקים הרחבים בסביבתה הקרובה של העיר, אך הם מכוסים כיום בחולות נודדים.

בידינו לכן מעט מאד נתונים לתארוך מפעלי החקלאות של ממשית, שטרם נחקרו כראוי, והם ממתינים עדיין לאת החופר ולעט החוקר.

 

אתרי ממשית    🔗

בממשית אנו מבחינים בשלוש ערים שנבנו זו על גבי זו, וזו ליד זו. ראשית הישוב הוא בתקופה הנבטית התיכונה, בשלהי המאה הראשונה לפסה"נ. ואולם, מאחר ששרידי עיר זו נתכסו על-ידי הבנייה המסיבית של התקופה הנבטית המאוחרת (מסוף המאה הראשונה לסה"נ ואילך), אין תכניתה והיקפה של העיר הנבטית הקדומה ידועים לפרטיהם. העיר החדשה, מן התקופה הנבטית המאוחרת, שבתיה יתוארו בפרטות, לא התחשבה כמעט בבנייני העיר הקדומה. היא היתה עיר פרזות בלתי מתוכננת, ומה שנראה כרחובות וככיכרות, הם למעשה השטחים הריקים שקבעו בוני הבתים בין בתי שכניהם. בראשית התקופה הביזנטית נדחסו הכנסיות אל תכנית העיר הקיימת, אולם לא נבנו בה בתים חדשים.

הישוב, שדמותו העירונית נקבעה במאה השניה לסה"נ, הוקף בחומה שהגבילה את התפתחותו. התכניות התבססו, על כן, על ניצול יעיל של השטח המצומצם בן 40 הדונמים שנתחם בחומה. לפי המטבעות שנתגלו ביסוד החומה ובמגדליה נבנה מכלול זה בימי דיוקלטינוס.

1. חומת העיר    🔗

חומת העיר נבנתה בשני שלבים. בשלב הראשון היתה זו מעין גדר שעוביה 80–70 ס"מ בלבד, כמעט כעוביו של קיר בניין מגורים. עובי החומה הוכפל, כנראה, מיד לאחר הקמת החומה הראשונה (זו עשויה גזית פנים וחוץ, ואילו החומה החדשה עשויה אבני גזית מחוץ ואבני גוויל מבפנים). הבנייה באבנים קטנות מנעה את הצורך בהסעת אבנים גדולות מן המחצבות שמעבר לנחל ממשית, ולכן נבנתה החומה משני קירות דקים. בחלקה המערבי מוגנת החומה בשלושה מגדלים גדולים שהתנשאו לשתי קומות (שני מגדלים כאלה מצויים בקצה המזרחי). החומה מחוזקת בבחנים במרווחים בלתי קצובים הבולטים מפני החומה. השער הצפוני-מערבי המכוון אל מפעל המים בתל ממשית, הוא חדר קטן בחומה שאפשר היה לנעלו מחוץ. לשער הצפוני, הוא השער הראשי של העיר לדרך הבאה מצפון – בית שער מקורה בשתי קשתות, ובו ספסל לזקיפים. רצפתו עשויה לוחות כבדים של אבן גיר קשה שבה נראים חריצי גלגלי העגלות שנכנסו בשער. לצידי בית השער שני מגדלים.

מאורעות הכיבוש הטביעו את חותמם על ממשית כדבעי, ובעת החפירות בבית השער ניכרים היטב עקבות חורבן ושריפה עזה. השער היה נעול בזוג דלתות עץ כבדות. בחפירות נתגלה הדף המזרחי של דלת השער שרוע על הרצפה כשהוא שרוף, וכל שנותר ממנו היו חשורי הברזל, מסמרים ארוכים ופחמים ואפר. דף הדלת המערבי נהדף אל הקיר ושם הועלה באש. עוצמת השריפה ניכרת גם היום באבנים האדומות והמלובנות של רצפת השער. מיעוט המטבעות מן התקופה הביזנטית בממשית מרמז על כך שעיר זו, שהיתה החוליה החלשה במערכת ערי הנגב נפגעה זמן רב לפני הכיבוש המוסלמי.

2. מלון האורחים (הח’אן)    🔗

בניין גדול זה (בניין ןןן˅, 25x45 מ') שוכן בקרבת שער העיר, צפונית-מערבית לו. תכנית הבניין אופיינית למתקנים ששימשו לאכסון מספר רב של אנשים, על ציודם ובהמותיהם. בית השער של הבניין היה בצפון-מזרח. ממערבו ומדרומו היו חדרי אירוח נוספים, קטנים יותר. החדרים קורו בקשתות, ובעונות המתאימות אפשר היה ללון על גג הבניין. בבניין שלוש חצרות גדולות, שתיים בדרום ואחת במערב. יתכן שהחצר המערבית היתה אף היא אולם גדול, ששימש ללינת קבוצות שהגיעו במרוכז. לא הרחק מן השער נתגלו שרידי מיכל מים ומתקן בישול. לפי עדות כלי החרס והמטבעות, נוסד מלון האורחים בתקופה הנבטית התיכונה, כאשר ממשית שימשה תחנת דרכים. מספר רב של מטבעות שנתגלה בבניין תואם את אופיו. על תקופת השימוש הארוכה בבניין זה מעידים גם התיקונים הרבים, כגון חידוש ושינוי כיווני הקשתות. הבניין יצא מכלל שימוש בסוף המאה הרביעית.

3. הארמון (בניין I)    🔗

זהו אחד הבניינים המעטים בממשית שהחוקרים הבחינו בו כבר בעבר. זיהויו כ“ארמון” נובע מכמה טעמים: זהו הבניין רב הקומות המפואר ביותר שנתגלה בממשית; חצר הבניין קטנה ביחס לגודלו, ומכאן שלא שימש כבניין מגורים רגיל. אנו למדים על כך מהעובדה שיש בבית אולם מיוחד לקבלת אורחים. בבניין אלמנטים אדריכליים נבטיים שאינם מצויים בשום אתר אחר. השתמרותם המעולה תורמת רבות ללימוד האדריכלות הנבטית הפרטית.

בעת בניית הבתים בתקופה הנבטית המאוחרת לא היתה קיימת חומת העיר, ולכן נבנה בניין ɪ, כשאר בנייני העיר, כמבצר קטן העומד בפני עצמו. בפתח היחיד, שהיה ננעל בשער עץ, אנו באים אל חדר מבוא ומשמאלו חדר משמר קטן. במדרגות אחדות אנו יורדים אל חצר מלבנית, צרה וארוכה.

נתחיל את ביקורנו בחדר האורחים, או חדר קבלת הפנים שמימין לחדר המבוא. משמאל, לפני הכניסה לחדר, ישנה גומחה גדולה בקיר, להצבת לפיד או מנורה, שהאירה את דרכם של הבאים. בדלת הכניסה אל החדר נשתמר עדיין סף העץ העתיק. חלקו של האולם הקרוב לכניסה, קורה על ידי שני עמודים ושתי אומנות הצמודות לקיר. מרביתו של החדר היתה קטורה, או שאפשר היה לכסותו בעת הצורך במעין אוהל. רצפת האולם נעשתה מקורות עץ שנשענו על מדפים צרים לאורך הקירות. הקירות טויחו וסוידו.

אולם קבלת הפנים היה החדר המרוחק ביותר מאגף המגורים – כמקובל במזרח (ולא אחת במערב). מדרגות אחדות מוליכות לחדר סמוך עם קשתות קרוי, ששרדו בחלקן באתרן. בקיר הדרומי מימין לכניסה, מצויים ארונות קיר בין הקשתות. קיימת סברה שלפנינו ביתו של מושל העיר וכי חדר זה שימש גנזך. נעלה במדרגות ונשוב לחצר. במקום, מתקן עגול למחצה, הנפתח לחצר ומקורה בכיפה העשויה אבן אחת. תחילה סברו שהמתקן קשור לפולחן, אולם עתה נראה, שהוא שימש להצבת כד מים גדול לשתיה.

באגף המזרחי של החצר מתקן, שנשתמר רק בחלקו ובמקום נמצא אפר רב, שברי כלי בישול וקירות אבן שרופים, המעידים שהיה זה תנור האפיה והבישול. שני החדרים הסמוכים למטבח, שרצפתם עשויה אדמה כבושה, הם כנראה חדרי משרתים. בחדר האחרון בשורה זו הבחינו החופרים בתופעה מוזרה: לחדר זה ארבע קשתות, שתיים שנמשכו ממערב למזרח, ושתיים בכיוון המנוגד. הקשתות לא יכלו כמובן לשמש בעת ובעונה אחת, והן שייכות לשלבים שונים של בנייה. על-מנת ללמוד את סדר הזמנים נעשה חתך ברצפה, ועד מהרה נתגלתה שכבה מן התקופה הנבטית התיכונה, כעדות המטבעות וכלי החרס. בתקופה זו הוקם הגרעין הראשון של הבית סביב החצר הקטנה, ואילו בשלב המאוחר יותר, בתקופה הנבטית המאוחרת, הוגדל הבית ונוספו בו אלמנטים שלא היו קיימים בתקופה הקדומה.

נעבור עתה לצד השני של החצר, שממערב. באגף זה היו מחסנים ושני חדריו הדרומיים שימשו לאחסון בכדים ובשקים. על מנת לחסוך בהוצאות החציבה, השתית האדריכל הנבטי את קירות החדרים במישרין על הסלע. תופעה מעין זו חוזרת במקומות שונים בממשית. מאחר שחדרים אלה בנויים על סלע הגבוה מן החצר, התקינו מדרגות שהוליכו אליהם. החדר האחרון בשורה, שימש ככל הנראה לאחסנת מצרכים וחומרים יותר יקרים על מדפי עץ.

עתה אנו באים אל האגף הצפוני של הבית, הוא אגף המגורים, השייך לתקופה השניה בתולדות הבית. פה מצויים שישה מרחבים שהכניסה אליהם היא בחדר מבוא, שקירותיו בנויים גזית ותקרתו נשענת על ארבע קשתות היוצאות מן הקירות הצדדיים. נתחיל את סיורנו בשני הקיתונות הקטנים שבמזרח, שבהם שולבו קורות עץ בבנייה. נראה הדבר כי שני הקיתונות האלה שימשו כמרתפים לשמירת מזון.

מימין לחדר המבוא, מאחורי מרתפי האחסון מצוי חדר ללא ריצוף, שלאורך קירו תעלה בנויה המנקזת גם את החצר, שיש לה מוצא בקיר המזרחי של הבית. חדר זה הוא קרוב לוודאי חדר רחצה. ממולו, באגף המערבי, חדר שבקירותיו ארונות קיר, וכנראה שהוא חדר שינה. באגף הצפוני מצויים שני חדרים זהים במידותיהם, בהם הכותרות ובסיסי מזוזות הפתח מעוטרים בעיטורים נבטיים טיפוסיים. ליופיו של החדר מוסיפות האומנות שנשאו את הקשתות, העשויות אבני גזית.

בחצר מצוי מתקן בדמות ר' הפוכה, או האות היוונית גמה, שצידה הארוך הולך לאורך האגף המערבי, והקצר לאורך האגף הצפוני. נתבונן אל האומנה הדרומית ביותר. זוהי אומנה אחוזה בקיר, שבראשה נשתמרו שתי חוליות של קשת. סידור זה של קשתות לא נעשה, כמובן, לצורכי קישוט, אף כי יש לו ערך אסתטי. הקיר שלימיננו, הוא הקיר החיצון של מגדל מדרגות נבטי טיפוסי, בנוי גם הוא גזית נאה ביותר. עתה נבוא בפתח אל חדר המדרגות עצמו. בכל פניה של המדרגות מצוי פה משטח, ובפינת הקיר גומחה קטנה לנר, לתאורה. שלושה טורי מדרגות מביאים אותנו אל קצה המדרגות: פה היתה תקרת קמרון שהתמוטט, ומן התקרה הזאת גישה למרפסת עשויה עץ שנשענה על קשתות הגמה. הקורות הראשיות של הגמה נשענו מצד אחד בתוך חריץ בחלקו העליון של הקיר, ועל המשטח שבראש הקשתות מצד שני. היתרון שבסידור זה של מרפסת תלויה, שהוא יחיד במינו בעולם הרומי העתיק, הוא שבדרך זו איפשרו גישה ישירה אל כל חדר שבקומה השניה, והעניקו מרבית פרטיות לדיירי הבית. אולם בכך לא מסתיימת עדיין המערכת המורכבת הזאת. בחלקו העליון של מגדל המדרגות, השתמר טור נוסף של מדרגות, המוליך למפלס נוסף, קרוב לוודאי לחדרים בקומה שלישית, שהגישה אליהם היתה במרפסת תלויה נוספת, מעל מרפסת הקשתות. בעיים שבתוך הגמה נתגלו חוליות עמודים עגולים, בסיסים וכותרות, ואלה שייכים ללא ספק למרפסת העליונה. מראה יחיד במינו זה של קשתות, מרפסת מעל מרפסת, וחדרים הערוכים בשלוש קומות, הביא את חופרי ממשית לזהות בניין זה כארמון.

4. המגדל (בניין II)    🔗

מגדל זה הוא הבניין היחיד בממשית שהתרומם תמיד מעל לגלי הריסות, בשמשו עדות אילמת לישוב המפואר שחרב. בשנות ה-50 וה-60 שימש הבניין לאימוני “לחימה בשטח בנוי”, וכאשר הגיעו החופרים ב-1965 לממשית, רעש מפצי הרימונים נשמע עדיין לצד נקישות כלי החפירה. חלונות המגדל שימשו מטרה נכספת ליורים; למרות אלפי הקליעים שספג, הוא ניצב באתרו ומשמש עדות לטיב האדריכלות הנבטית. הנדבכים התחתונים של המגדל נבנו מאבנים גדולות ביותר, שאורכן הגיע לעתים ל-2 מ'. ניתוק גושי האבן הגדולים מהמחצבה (שהיתה מעבר לנחל ממשית), העברתם אל מקום הבנייה והרמת האבן המסותתת והנחתה במקום, היו כרוכים במאמצים אירגוניים רבים. אירגון ממלכתי מעין זה היה לנבטים בתקופה הנבטית התיכונה וראוי אולי לתארך את המגדל לתקופה זו.

בבניית הקירות החיצוניים של המגדל הושקעה מחשבה אדריכלית רבה. מעל לנדבכי היסוד הונחו אבנים קטנות יותר, והן מגיעות עד לבסיס החלונות הצרים הטיפוסיים. מכאן ואילך נבנו הנדבכים באבן גיר רכה וקלה, הנוחה יותר לסיתות ועיטור.

הכניסה למגדל היא מדרום. תעלה מטויחת הצמודה לבניין הנספחות של המגדל, הוליכה לבור גדול שמתחת לחצר.

רצפת החצר מרוצפת בלוחות אבן, ומשמשת גם כתקרה לבור המים החצוב מתחתיה. הבור חצוב בסלע ומקורה בקימור גלילי בנוי גזית מעולה, בעל סיתות שוליים. במגדל ארבעה חדרים, שקירותיהם נשתמרו לגובה רב, מעל לגובה החלונות. במקומות רבים נשתמר הטיח המקורי. מהמגדל תצפית על מערך רחובות העיר ואותם חלקים שלא נחפרו. ממערבה נראית היטב מערכת אספקת המים של ממשית. מגדל זה הוא הגדול בעיר, ופיקח על מגדלי התצפית האחרים, שמוקמו בחלקי העיר השונים וליד מפעלי אספקת המים. בצפון החצר – חדרים קטנים שנבנו מאוחר יותר, ואשר שימשו חדרי בישול ואפיה. ממולם מדרום, מערכת חדרים הבנויים בהידור. במרכז חדר מגורים גדול, וממערב אולי חדר שינה וחדר קטן נוסף ממזרחו.

פתח בקיר המערבי של החצר מוליך למחסנים מקורים בקשתות. לתקופה הרומית המאוחרת או לתקופה הביזנטית מיוחסת הקמת טחנת קמח מדרום-מזרח למגדל. לטחנה, העשויה בזלת (שהובאה מרחוק) בסיס אבן עגול שעליו הוצבו הריחיים.

5. בניין XI    🔗

על פי טיב הבנייה של בית זה, הוא שייך לאחד האזרחים העמידים שבעיר. האורווה שנתגלתה בבית זה היא המפוארת ביותר שנשתמרה בממלכה הנבטית.

חדר מבוא מרווח ומקורה בקשתות מוליך לבניין. באחת מהן טבעת ששימשה לקשירת בהמות. טבעות כאלה מצויות במקומות רבים בממשית, ברחובות, בבתים וחצרות. מימין (מצפון) לחדר המבוא – חדרים אחדים מאגף המגורים שיצאו מכלל שימוש עוד בתקופה הביזנטית עתה שוחזרו החדרים, לאחר שנעשו בהם תיקונים ושינויים שונים. המבוא מוליך לחצר קטנה של הבית ובור מים במרכזה. מעבר לבור, נראה הקיר האחורי של הכנסיה המערבית. בוניה נאלצו להשתמש במחצית החצר והבית כדי לפנות לה מקום. בבור המים אנו רואים את הטיח האפור, העמיד לחלחול, האופייני לתקופה הנבטית. קשתות הקרוי ואבני הכיסוי של הבור נשתמרו במלואם. חוליית הבור המונחת לידו, נתגלתה בתוך הבור עצמו. בקיר הדרומי של החצר בנויה גומחה קטנה, להצבת כד מים.

החלק החשוב ביותר בבית מצוי בחלקו הדרומי-מזרחי. הכניסה היא בפתח רחב, שבתקופה מאוחרת הוסיפו לפניו מדרגות. גם המשקוף הוא מאותה תקופה מאוחרת. זוהי אורווה שאין דומה לה בממלכת הנבטים בפארה. האורווה בנויה כמעין בסילקה, עם אולם תווך רחב וסיטראות צרות. האולם המרכזי, ששימש אסם למזון הסוסים היה מקורה בארבע קשתות. בין האולם לסיטראות, שהן האורוות, הפריד קיר ובו דלת וארבעה “חלונות”. בסיס הקיר נשא ארבעה אבוסים עשויים משתי אבנים חצובות בחצי מעגל כל אחת. בין אבוס ואבוס הפרידה אומנה, והן שנשאו קמרון שקרה את האבוס וכן גם את קשתות הקרוי של האולם. הסוסים עמדו זוגות זוגות לפני האבוסים. תחילה קשרו את הסוסים בטבעות בצידי אומנת הקשת, אולם מששברו הסוסים כמה מן הטבעות, קבעו מוט ברזל אל צידי הקמרון, ואליו אסרו את הסוסים. על מנת שלא ינגסו מן השעורה שבאסם, קבעו סבכת ברזל בחיצונו של האבוס. במקום שרדו הנקבים בשפה החיצונית של האבוס ובאומנות הקמרון, שבהם חיזקו את הסורג. גם האורוות קורו בקשתות. אורוות מטיפוס זה, מתוחכמות פחות, נתגלו גם בישובי הנבטים בחורן. בנגב מצויות אורוות דומות גם בעבדת ובשבטה. בתקופה הביזנטית, כאשר לא גידלו עוד סוסים בממשית, סתמו את האבוסים, חלל האולם המרכזי נחצה בקיר והאורווה שימשה למגורי אדם.

מהאורווה שמאלה, המעבר בין הכנסיה וחדר סמוך לאורווה. סידורו של חדר זה בלתי רגיל. בסף הדלת חצוב סיפלול. לחדר מרחב קדמי, המשמש מעין מבוא, ומרחב פנימי. צידו המערבי של החדר קטור, ובקירו המערבי גומחה בנויה בקיר. במחציתו המזרחית של החדר קימור גלילי הבנוי אבן גזית משובחת. הקימור קורה בגג שטוח. בהעדר מקדש בממשית בתקופה הנבטית המאוחרת, שימש ככל הנראה חדר זה היכל ביתי. בגומחה ניצב ככל הנראה פסל, או אסטילה, המסמלים את האל. הפולחן נתקיים ככל הנראה על גג הקמרון. הסופר היווני סטרבו המספר בלשון קצרה על פולחן הנבטים, מעיד, כי הם נוהגים להציב מזבח על גג ביתם, להקטיר עליו קטורת ולנסוך נסכים.

6. הכנסיה המערבית    🔗

אין אנו יודעים ה היו הסיבות לבניית כנסיה נוספת לכנסיה העירונית הגדולה הנמצאת במרחק של פחות מ-120 מ' ממזרח. כדי לבנות את הבניין החדש היה צורך להקריב מחצית מבניין ɪx, ולהרוס חלק מחומת העיר ולבנותה מחדש לאחר השלמת הבנייה.

באטריום ארבעה סטווים של עמודים שהוצבו על אדן מוגבה. במרכז החצר בור מים קטן, שניקז את מי הגשמים מגג הכנסיה; ומאחר שמים אלה לא היה בהם די, הותקן פתח בתחתית החומה, ממול לבור, שבו הוזרמו המים בתעלה. בפינה הדרומית-מערבית של חצר הכנסיה מגדל פעמונים מסוג מיוחד: על שני המשטחים הונחה קורת עץ, שעליה הקישו במקבת עץ, לכינוס המתפללים. בחצר הכנסיה, מתחת ליסודות מהתקופה הביזנטית נתגלו שרידי בנייה מן התקופות הנבטית התיכונה והמאוחרת.

הסטיו המזרחי, שבו מצויות שלוש הכניסות לבסיליקה היה מפואר ביותר. הבסיליקה אינה גדולה. יש בה שני טורים של ארבעה עמודים ושתי אומנות אחוזות, אחת בכל קצה של הבסיליקה. כותרות האומנות שלצידי הפתח עשויות בטכניקה מיוחדת במינה. הגילוף נעשה בתוך האבן כאילו היא עשויה בחומר רך שנתקשה לאחר העבודה בו.

הכנסיה היא חד אפסיסית. לצידיה שני חדרים קטנים עם פתחים צרים למדי. לאורך הקיר הדרומי של הבסיליקה ספסל אבן ומשענות לידיים בקצותיו. הבימה תופסת את השטח שבקדמת האולם בלבד, ומכאן שהחדרים הצדדיים לא מילאו תפקיד בפולחן, שלא כמו בכנסיה המזרחית. באפסיס שני ספסלים בנויים (סינטרונון) בשביל הכמרים, ולפניהם מקום המזבח. הלוח ועמודי הסורג נתגלו מנותצים בחדרים הצדדיים. הם הושלכו לשם על-ידי הערבים כובשי המקום שהעלו את הבניין באש. עמודי הסורג הם נדירים במצב השתמרותם ודומים להם נמצאו בניצנה בלבד (שחזור העמודים ולוח הסורג נעשו בהתנדבות על-ידי צבי בן-צבי ז"ל, תלמיד המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית). סמוך לבימה, בפינה הצפונית-מערבית של האולם, מצוי בסיס מרובע של במת ההטפה.

המיוחד בכנסיה הוא ריצוף הפסיפס המכסה את שטח הבימה, אולם התווך והרווח שבין העמודים, שבו מצויים מרבדי פסיפס בדגמים גיאומטריים ופרחוניים מסוגננים. פסיפס אולם התווך מוקף בשלוש רצועות שוליים: רצועה צרה של מקלעת, רצועה רחבה יותר ובה לוחות מרובעים קטנים. בחלק מן הלוחות מצויים דגמים גיאומטריים ופירות שונים לסירוגין. רצפת אולם התווך מחולקת לשלוש רצועות בלתי שוות. בחצי המערבי, סמוך לפתח, חצאי מעגלים, צורות גיאומטריות, ומתומנים עם סלי פירות ובעלי כנף שונים. במקום ניכרים עקבות השריפה שבה חרבה הכנסיה. ממזרח לרצועה זו מצוי מרבד פסיפס נאה עשוי מעגלים קטנים של מקלעות עם פרחים קטנים. באמצע משולבת אחת מחמש כתובות הקדשה, ובהן נזכר נילוס, בונה הכנסיה. ברצועה שלישית נראה כד שממנו צומחת גפן ולצידיה שני טווסים הדורים. למרגלות מדרגות הבימה מצויות שלוש כתובות הקדשה נוספות. פסיפס הבימה בצורת מלבן ובראשו, במקום שעמד המזבח, מקלעת חצי עגולה. בפסיפס הבימה מעגלים החותכים זה את זה וכך נוצרת צורת הצלב שבין זרועותיו מרובעים קטנים מעוטרים. במרכז המלבן מצויה כתובת ההקדשה החמישית: “האדון, עזור לעבדך נילוס, בונה המקום הזה. אמן”.

ניתן לתארך את הכנסיה למחצית השניה של המאה הרביעית לסה“נ, ולדעת אחרים למחצית הראשונה של המאה החמישית לסה”נ. סיוע לתאריך המוקדם בא עתה ממחקר חדש של האדריכל הארכיאולוגי ד. חן אשר מצא כי הבנאים בתקופה העתיקה היו רגילים להשתמש במידה קבועה. עד לימי הקיסר קונסטנטינוס השתמשו ברגל הרומית השווה באורכה ל- 29.5 ס“מ, ולאחריו הגדילו את אורך הרגל ל-32 ס”מ. בממשית בנו את הכנסיה המזרחית, הגדולה, על-פי הרגל המאוחרת, ואילו בבניינה של הכנסיה המערבית השתמשו ברגל הרומית הקצרה.

7. הכנסיה המזרחית    🔗

מימיה הראשונים, ולפחות מאז התקופה הנבטית המאוחרת, היתה ממשית ישוב של אנשים פרטיים שחילקו ביניהם את השטח. הם לא בנו מקדש בעיר, ולא הותירו מקום לבנייני ציבור (כפי שהיה הדבר בעבדת, בניצנה ואולי גם בחלוצה). משנזקקו לשטח גדול, כמו קרקע לבניית הכנסיה הרסו קטע מחומת העיר, שפכו מילוי על גדת הנחל, והקיר החיצון של הכנסיה שימש מאז כחומה. בשטח דחוק זה הקימו בניין גדול (60x45 מ') שראוי היה לתת לו מרחב הרבה יותר גדול, ובייחוד ממערבו.

באטריום היו ארבעה סטווים. עיטור הכותרות הוא יחיד במינו ואין לכלול אותו במערך אדריכלי כלשהו, ואולי יש לחפש את מקורו במצרים הקופטית. במרכז הסטווים בור מים גדול. תקרתו, היא רצפתו של הסטיו, נתמכה בארבע קשתות. הטיח הוא בצבע ורדרד, האופייני לתקופה הביזנטית, הבור נתמלא במי גשמים שזרמו מן הגגות של הבניין בארבעה מרזבים, ששרידיהם נראים עדיין בארבע פינות האטריום. בדרום, ובעיקר במערב האטריום, מצויים חדרי נספחות. באחד החדרים מצויות מדרגות שהוליכו אל הגלריה שמעל לסיטראות, והאחרים שימשו מטבח ומחסן. ארבעת החדרים שבפינה הדרומית-מזרחית הם ככל הנראה חדרי מנזר קטן. בצמוד להם, בצפון, מצוי בית מרחץ לצוננים, ובו שתי אמבטיות ישיבה שהספסל שלהם מצופה שיש. בפינה הדרומית-מערבית מגדל שקירותיו החיצוניים וכן הפתחים הפנימיים בנויים גזית מעולה, ואילו הקירות הפנימיים בנויים גוויל, כרגיל. המדרגות מוליכות לקומה העליונה, בה היו הפעמונים. מתחת לרצפת המגדל יסודות מגדל קדום יותר, מהתקופה הנבטית המאוחרת.

שלושה פתחים מוליכים מהאטריום לבסיליקה (27X 15 מ'). אולם התווך כולו מרוצף בפסיפסים שדגמיהם גיאומטריים פשוטים ביותר, אולם לפני הפתח האמצעי, וסמוך למדרגות המוליכות אל הבימה, צוירו צלבים גדולים. בפינתו הצפונית-מזרחית של האולם, בקרבת הבימה, מצויים שרידי במת הטפה יוצאת דופן שנתמכה בעמודי שיש קטנים ששרידיהם נשתמרו באתרם. הבימה הוגבהה בשתי מדרגות מרצפת האולם והוקפה בסורג ששרידיו נשתמרו. הבימה מעוטרת ברצפת פסיפס גיאומטרית פשוטה, ומאחוריה ארבע פותות של רגלי המזבח. לאורך קירות האפסיס, בנוי ספסל הכמרים ובמרכזו הבסיס המדורג של כס הבישוף.

החדר שמצפון לאפסיס היה פתוח אל הסיטרה הדרומית, ורק קשת רחבה הפרידה בין השניים. כמו רצפות הסיטראות מרוצף גם החדר בלוחות אבן גיר. לפני הקיר המזרחי, מצוי שקע ברצפה ובארבע פינותיו ארבע פותות של שולחן קטן. בשקע זה מקומה של תיבת שרידי קדוש, והשולחן שמעליה הוא שולחן מזבח קטן. מקום פולחן זהה לזה מצוי גם בחדר שמדרום לאפסיס. אולם פה מצוי פרט נוסף הקשור במישרין בפולחן המרטירים, שאינו מצוי בכל מקום אחר בנגב. סמוך לפינה הדרומית-מזרחית של החדר נתגלתה טבלת אבן ונקב גדול במרכזה. בדיקה הראתה שמתחת לנקב מצוי חלל. כאשר הוסר הלוח נתגלתה עצם גפה של אדם, שריד נוסף של קדוש שנקבר פה בקבורה סמלית. אלה הם העקבות הברורים והמובהקים ביותר לפולחן הקדושים בנגב.

בקיר הדרומי של הבסיליקה שני פתחים. זה השמאלי (המזרחי) מוליך לתא תפילה שצורתו לא רגולארית, וממזרחה בימה מובדלת על-ידי סורג. הפתח השני נפתח לתא טבילה שצורתו חריגה. במרכז התא מסגרת בנויה, המשמשת מסד לאפיריון שנישא על ארבעה עמודים שכותרותיהם מעוטרות. ברצפה שקוע אגן הטבילה שצורתו צורת צלב ומעליו שרידי אגן קטן למים קדושים ולטבילת תינוקות. אגן הטבילה משמש עדות למצוקת המים האופיינית לישוב במדבר: במקורו היה אגן צלב גדול יותר, אך בשל כמות המים הזעומה שנאגרה בנחל ממשית, נאלצו תושבי העיר לנהוג חסכון קיצוני במים, דבר שמצא את ביטויו באגן הטבילה. מדרום לתא הטבילה חדר נוסף ובו שרידי אגן מטויח – אולי לשמן או יין.

בכנסיה ניכרים אותות הכיבוש: לפני שהערבים העלוה באש הם חרתו חרותות רבות בערבית קדומה באבני הגזית של האפסיס.

8. המצודה הנבטית (בניין (XIV)    🔗

מהכנסיה המזרחית נלך לאורך קירה הצפוני עד לקצהו, במקום שנראים שרידי קיר חומה המתמשך למן אחורי הכנסיה ועד לבניין XII בצפון. קיר חומה זה הפך את הכנסיה, בניין XII ובניין השוק (בניין IV) ליחידה אחת סגורה ומוגנת; אולי היה זה ארמונו של הבישוף. המדרגות מאחורי הכנסיה הן חדשות, והותקנו לנוחות המבקרים. הן מוליכות לשרידי מצודה. במקורה כללה המצודה חדרים רבים עם קירות עבים שהקיפו חצר גדולה. ככל הנראה עמד בניין קטן בתוך החצר. המצודה נפגעה קשה בעת הקמת הכנסיה בסמוך, ושוב כאשר הוקמה תחנת המשטרה באגפה המזרחי. מהמצודה היתה תצפית טובה לעבר הדרך העולה מ“מעלה עקרבים” שממזרח.

9. השוק (בניין IV)    🔗

מצפון לכיכר הכנסיה – בניין הכולל שלושה טורי חדרים המתמשכים לאורך שני רחובות מצפון לדרום וטור רביעי, קצר, הסוגר עליהם בצפון. במקום נערכו חפירות מעטות; מסתבר שהחדרים אינם מחוברים זה לזה אלא נפתחים אל הרחובות בלבד, ומכאן זיהויים כשוק. ראשיתו של בניין זה כנראה בתקופה הנבטית המאוחרת, אף כי שימש גם בתקופה הביזנטית. לבניין השוק הוליכו שני פתחים בקצות הרחובות מצפון.

10. בניין XII    🔗

בניין XII תופס מקום מיוחד באשר למיקומו במרקם העירוני. החלק המזרחי של העיר, שבו שוכן הבניין, הוא הבלתי מבונה ביותר. קירו המערבי קושר אותו עם בניין השוק (בניין IV), בצפון-מזרחו שטח פתוח, שבקצהו שוכנים מוסדות ציבור: בריכת המים הגדולה ובית המרחץ. בממדיו זהו הבניין הפרטי הגדול ביותר בעיר, שטחו כ-1,600 מ"ר (בטעות נרשם בפרסומים אחרים שטח של 2000 מ"ר), כולל החצרות. הנבטים עשו בו שימוש בפתרונות חדשניים ונועזים. בבניין יש הפרדה מוחלטת בין מגורים לשרותים ומקום לגידול הסוסים, ולכן הרבו כאן במגדלי המדרגות האופיניים כדי לגשר בין היחידות השונות. זהו הבניין היחיד בממשית שהרבו להשתמש בו בעיטורים מסוגים שונים, כגון עיטור אדריכלי, עיטור בציור קיר ובפסיפסי רצפה. בניגוד לבניינים האחרים בממשית הנבטית, מצויים בו גם תאורים מעולם החי, כגון דמות אל במשכן, המעטרת משקוף, ודג על חוליית קשת. ציורי הקיר שעוטר בהם אגף המגורים, הם יחידים בתקופתם בארץ.

זהו בניין גדול ומפואר, עם חדר מבוא מרווח. מימין לו שני חדרים קטנים, ככל הנראה חדרי משמר ומשרד. שער קשות ומפואר מוליך לבית. מזרחה לו נמצא אגף המגורים, ומשמאל פתח המוליך לחדרי האורחים, עם חדר מבוא, מתקן רחצה וחדר גדול ומרוצף.

מחדרי האירוח מעבר לאגף המגורים ובו חדר מבוא קטן שרק פתחו הפנימי נשתמר. במזוזות הפתח כותרות נבטיות אופייניות עם עיטור חריג: פני אדם, ראש שור ואמפורה. משמאל לחצר (צפון) שלושה חדרי מגורים ושניים נוספים ממזרח. החדר השלישי הוא חדר המים; מתחת לרצפתו חצוב בור מים בעומק 6 מ', שהכיל כ-300 ממ"ק מים. מרבית המים הובאו מנחל ממשית. באגף הדרומי - אולם גדול ששימש מחסן מזון. פתח שני, מערבה לראשון מוליך אל האגף השמור ביותר של הבית. יפה כשלעצמו הוא חדר המבוא אל המערכת. חלקם העליון של הקירות ושלוש הקשתות צוירו בציורי קיר, שלא היטיבו להשתמר. בחדר המבוא המצויר פתח קשות בקיר המערבי, שהוא עבה ביותר. במזוזותיו התקינו מדי פעם בריח חדש – עדות לכך שכאן נשמרו חפצי ערך, שנשמרו בקומה העליונה. על מנת להגיע לחדר זה נבנה מגדל מדרגות מיוחד המוליך אליו בלבד. פתח נוסף בקיר המזרחי של חדר המבוא, שאף הוא נסגר בדלת, נפתח אל מגדל המדרגות.

בעל הבית הטמין את אוצרו מתחת למשטח המדרגות. הוא הסיר לשם כך מרצפת מן המשטח ובנה מחבוא מתחתיו, שאליו הכניס כד ארד גדול ובו 10,500 מטבעות כסף רומיים. למרות שהוסיפו להתגורר מאות שנים בבית זה, נתגלה האוצר רק מקץ כ-1750 שנים! גילוי המטמון הגדול בבניין זה אין כמוהו לחשיפת עוצמתם הכלכלית של הנבטים בנגב במאות השניה והשלישית לסה"נ. המטבעות, שמקורן במיטבעות בצפון סוריה ובאסיה הקטנה, מורות עד היכן הגיע סחר סוסי המירוץ הנבטיים. גילוי של לשון עופרת בת 158 ליטראות בבניין XII מצביע גם הוא על סחר עם ארצות רחוקות.

הבית נבנה בראשית המאה שניה לסה“נ, אך הוא עדיין בשימוש במאה הרביעית לסה”נ. לא ברור מה שהתרחש בין הטמנת המטבע האחרון לבין התיישבות הבישוף הנוצרי בבית בסביבות שנת 350 לסה"נ.

לאורך חצר הבית מצויים אגפים שלא היטיבו להשתמר. אלה שימשו אולי את המשרתים. במזרח החצר מצוי סטילובט שעליו הוצבו עמודים עגולים שכותרותיהם נבטיות אופייניות. מעל לעמודים מרפסת עץ שאליה מוליך גרם מדרגות ארוך. המדרגות מוליכות למתקן נוסף, המצוי מדרום. מאחור מצוי אגן אבן גדול, ונקב בתחתיתו. בחור שבאדמה, לרגלי הנקב, הושם כד גדול, ובקיר שמאחורי המתקן (ממערב) מצוי צינור שהתחבר אל מיכל מים גדול, שמימיו שימשו לשטיפת אגן האבן. היה זה בית שימוש משוכלל – יחיד מסוגו.

מערכת המדרגות הובילה גם אל תקרת הבניין שממזרח לסטילובט. בניין זה הוא אורוות סוסים גדולה. בתכניתה אין היא שונה מן הראשונה, אך בשל גודלו קורה המרחב האמצעי רק בחלקו המערבי והמזרחי. לפי השרידים האדריכליים שנתגלו באורווה מסתבר, שהיתה מקורה בסטיו שתחת קורתו המוצלת יכלו הקניינים ובעלי הבית לנהל משא ומתן על מחיר הסוסים המשובחים. הדרישה לסוסים היתה כל כך גדולה, עד כי במקום להציב את הסוסים בסיטראות הצרות בלבד, פינו את המספוא מן המרחב הפנימי, וגם בו העמידו סוסים.

11–12. הבריכה הציבורית (בניין VII) ובית המרחץ (בניין V)    🔗

אספקת מי השתיה בממשית היתה מושתתת על מערכת אגירת מים מסועפת, שראשיתה בבריכות הגדולות בנחל ממשית, וסופה בבורות המים הפרטיים שבבתים. אין ספק ששתי הבריכות הגדולות שבנחל ממשית, ומפעלי האגירה המשניים ממזרח וממערב לעיר, היו מסוגלים לספק כמויות מים גדולות בהרבה מתכולתם של הבורות בבתים. על מנת לקלוט את עודף המים התקינו בממשית (כמו בערים נבטיות אחרות בנות זמנה בנגב ובחורן) בריכות ציבוריות. במי הבריכה, שנתמלאו בסוף החורף, אפשר היה להשתמש בחלק מחודשי הקיץ. מאידך סיפקה הבריכה מים גם לבית המרחץ שנבנה בסמיכות מקום.

תחילה גילו חוקרי ממשית את הקיר הצפוני-מערבי של המבנה, הבנוי אבני גזית גדולות. מאחר שחיפשו מקדש נבטי, סברו שגילו סוף סוף את המבנה המבוקש, ואף כינוהו תחילה בשם זה. עד מהרה נתבררה טעותם ובמקום נתגלתה בריכה ציבורית גדולה (10X18X3 מ'). קירותיה העבים בנויים באבני גזית כלפי פנים וכלפי חוץ וביניהם מילוי טיט. פנים הבריכה מטויח בשכבות טיח אטומות. הבריכה קורתה בקשתות שנישאו על אומנות דבוקות בקירות הצדדיים ואומנות רבועות וכבדות במרכז. בפינה הדרומית-מערבית טור מדרגות, לשאיבת המים ולניקוי הבריכה מהסחף. מילוי הבריכה נעשה באמצעות מיכל מיוחד הצמוד לדופן המזרחית. מאחר שהמים ניגרו לבריכה במפל, נקבעה טבלת אבן גדולה בקרקעית הבריכה, שעליה נפלו המים, לבל ינזק הטיח. המיכל מולא במים שהובאו בכדים ממפעל המים בנחל ממשית. הבריכה נבנתה בתקופה הנבטית המאוחרת. וכאשר הקיפו את העיר בחומה, התקינו משפך מיוחד בתחתית החומה ואמת מים קצרה הוליכה את המים למיכל.

בית המרחץ, להוציא את חדר ההלבשה הפתוח למחצה, שנבנה על פי עקרונות תכנון נבטיים, הוא מתקן רומי לכל דבר. הנבטים למדו להתקין בתי מרחץ כבר בסוף המאה הראשונה לפסה"נ, אולם באותו שלב של תרבותם החומרית יוחד בית המרחץ לשרותם של מוליכי השיירות שפקדו את המרכזים הדתיים הגדולים. בית מרחץ זה הוא לעת עתה היחיד הידוע בעיר נבטית מן התקופה הנבטית המאוחרת.

הבריכה הציבורית נבנתה במקום זה שהיה ליד בית המרחץ המשוכלל (בניין V). תעלה בנויה הוליכה את המים מן הבריכה הגדולה אל בריכות קטנות בבית המרחץ. הכניסה לבית המרחץ היא במערב. הרוחצים הגיעו לאולם קבלה מרווח שלאורך קירותיו ספסלים להנחת הבגדים (אפודיטריום במרחץ הרומי). משם ירדו במדרגות לחדר ובו שתי בריכות של מים קרים (פריגידריום), אחת עשויה כחצי מעגל, השניה מתומנת. בעיתות מצוקה בתקופה הביזנטית, הקטינו את נפח אגן הטבילה ונפח הבריכה, וכך חסכו במים ועם זאת באו המים עד לצוואר הרוחץ. מחדר זה באים אל חדר המרחץ הפושר (טפידריום). רצפתו וקירותיו מטויחים ומשמשים כבריכה קטנה. עתה בא תורו של המרחץ החם (קלדאריום), החפור היטב באדמה, על מנת לשמור על חומו. שני חדרי המרחץ החם מוסקים על ידי תנור גדול הבנוי לבנים שרופות במזרחו של הבניין. פה גם הרתיחו את אגני המתכת לצורכי מרחץ הזיעה (סודאטוריום). האוויר הלוהט זרם בתעלה מכוסה אל חלל חדרי המרחץ החם. חלל זה מצוי ברצפה הכפולה שנוצרה על-ידי עמודונים וקשתות הבנויים משכבות לבנים שרופות וטיט, שתמכו את הרצפה שעליה שהו הרוחצים (היפוקאוסט). חום החדרים הוגבר באמצעות מקרנים העשויים צינורות חרס דבוקים לקירות, שהוליכו אוויר חם מהחלל שבין שתי הרצפות. כאשר יצקו מים רותחים על רצפת החדר, התמלא החלל באדים. מתקן רחצה כזה הוא חסכוני ביותר, והתאים לתנאים השוררים בנגב.

13. בתי העלמין של ממשית    🔗

בממשית נתגלו שלושה בתי עלמין: בית הקברות הנבטי נתגלה על-ידי קירק וגיא במרחק כ- 1 ק"מ מצפון לממשית; בית קברות צבאי רומי נתגלה בדרך מקרה במרחק של כ- 200 מ' צפונית מזרחית לעיר, ובית קברות גדול מן התקופה הביזנטית נתגלה בעמק שממערב לעיר.

בית הקברות הצבאי הרומי נמצא בקצה יובלו של נחל ממשית. במערבו הוא מוגן על-ידי גדר בנויה. במקום שני טורי קברים, חמישה בכל טור. על גבי שני קברים נבנו מצבות הדומות לאלו שבבית הקברות הנבטי, ואילו את מקום הקברים האחרים ציינו גלי אבנים מוארכים. חוקרי ממשית חפרו שני קברים בלבד. כאשר הוסרו גלי האבנים נתגלה אפר מעורב בשיירי עצמות, שנותרו ממדורה שהובערה על משטח סלע שעליה נשרפו הגופות. הקברים האחרים נבדקו ביתר זהירות, על מנת שלא לפגוע במצבות, וגם בהם נמצאו שרידי אפר ועצמות. הדבר היה בניגוד למה שנתגלה בבית הקברות הנבטי, שם קברו את הגוף בשלמותו, או שקברו עצמות מלוקטות. פשר הדבר נתגלה בדרך מקרה. בתו של חופר ממשית ביקרה במקום בעת החפירות, ומעדה. במעידתה הפכה אבנים אחדות, שאחת מהן היתה מצבתו של דיוגנס בן אלכסנדר, פרש ביחידת הרוכבים האוגוסטאית הראשונה, התראקית. בחיפוש נתגלתה מצבה נוספת, של קנטוריון אשר פיקד על פלוגות בלגיון השני “החזק” ע"ש טריאנוס, ובלגיון השלישי הקירני. אלה היו בני עמים אשר ביכרו לשרוף את מתיהם במקום לקברם.

סמוך לבית הקברות, במורד נחל ממשית, בנו הנבטים סכר ויצרו על-ידי כך בריכה קטנה, שהגדילה את עתודת המים של העיר.

 

בית הקברות הנבטי    🔗

בית קברות זה נתגלה בסקר של קירק וגאי. הם ראו על פני השטח שברי כלי חרס שחורים, וייחסו אותם לתקופה ההלניסטית. בחפירות הסתבר, שכלי החרס אינם שחורים מטבעם, אלא שייכים לטרה סיגילטה האדומה מן התקופה הרומית, שהושחרו באש. מראה אתר בית קברות שנערכו בו חפירות ארכיאולוגיות אינו מלבב. מן ההכרח היה להרוס את המצבות ובעקבות החפירות נותרו בורות עמוקים. עם זאת עשו החופרים כל מאמץ שלפחות חלק מהמצבות ישארו באתרן.

חלק ניכר מאוכלוסיית הגברים הנבטים נמצאה תמיד בנדידה (ליווי והולכת שיירות וכד'). הם הקפידו על כן לקבור את אלה שהלכו לעולמם הרחק מהבית – באופן ארעי, ולסמן היטב את מקום הקבר. עם שובם למקום, נהגו ללקט את העצמות ולהביאן לקבורה בישוב. לכן קברי הקבורה הראשונית בממשית הם קברי נשים. בעוד קברי הליקוט היו ברובם של גברים.

קבורה ראשונית נעשתה בדרך זו: בור הקבר נחפר באדמה בעומק 4–2 מ'. בתחתית הבור קברו את הגוויה וכיסו את הקבר בלוחות אבן; דפנות הקבר דופנו בשני נדבכי אבן, וכוסו בלוחות. יש שהגוויה הונחה בארון עץ; לאחר הנחת הגוויה, מילאו לעתים את יתרת הבור באבנים גדולות ובעפר, כדי להקשות על הפרעת מנוחת המת. חפצי לוואי היו נדירים, אף שהנשים נקברו על כל תכשיטיהן. המתים נקברו בבגדיהם, ולעתים בבגדים מיוחדים. אל פי המת היו נותנים מטבע, בדרך כלל דינר של טריאנוס, כתשלום לשומר העולם התחתון. הגוויה הונחה כך שרגליה לדרום-מזרח, לעבר פטרה, בירת ממלכת הנבטים. לאחר שהושלמה מלאכת הקבורה בנו ציון על הקבר. הציון נעשה ממסד אבני גזית מסביב ומילוי של אבנים קטנות, שעליו נבנתה המצבה בדמות פירמידה מדורגת. פירמידה אחת נשתמרה בבית הקברות הצבאי, והאחרת התמוטטה אל תוך בור הקבר שלא מילאוהו כראוי, ולכן נשתמרה. כל שאר מצבות הקבורה נשדדו בתקופה העתיקה.

קבורת הליקוט נעשתה במגוון צורות: על הקרקע בנו ארגז מלוחות אבן. הארגז היה קטן בהרבה מקומת אדם, ובאלה שנחפרו בממשית נתגלו מקצת העצמות. במקרים אחרים לוקטו העצמות בגלוסקמה מן הטיפוס שהיה מקובל בירושלים וביהודה בימי בית שני. העצמות המפוררות נאספו ביריעת בד. בתוך הגלוסקמה היחידה מטיפוס זה שנתגלתה בממשית הונחו שני בקבוקי זכוכית זעירים, שהכילו כנראה בושם. הגלוסקמה הושמה בבור מדופן אבן ועליו מצבה. כן הציבו למראשותי המצבה אסטילה במסגרת אבן קטנה. קבורה המונית נעשתה בדרך שונה: בקרקע הותקן מבנה מאבני גזית, בצורת ארון קבורה גדול, שבו הונחו עצמות של גוויות אחדות, כעדות מספר השיניים והחרוזים. במקום נמצאו קערה נבטית מצוירת, נרות חרס וסלע כסף משנת מלכותו הרביעית של רבאל השני (74 לסה"נ). על הארון הונח לוח כיסוי. על הקרקע נבנה מסד גדול ומדורג, ששימש בסיס למעין אוהל חלול. קבר ליקוט זה שימש שוב גם בשנת 308 לסה"נ לקבורה המונית. הגולגלות לוקטו בצד אחד של הקבר ושאר העצמות בצד האחר. מלבד המטבעות הונח לצד העצמות פך חרס גדול, שכדוגמתו, נתגלו בבית הקברות היהודי בבית שערים, ונרות שמן.

מנהגי הקבורה כללו גם סעודת הבראה שנערכה בבית הקברות. בקרבת הקבר, בדרך כלל בשולי בית הקברות, נבנה מבנה מיוחד, מלבני או מרובע, שעליו ערכו את המזון. האבלים אכלו פירות (זיתים, תמרים) ובשר ושתו משקה כלשהו. כמו אצל היהודים נטמאו הכלים שאכלו בהם בבית הקברות, ולכן שברו אותם. בדרך כלל נאספו הכלים למדורה שבה בושל המזון, והושלכה עליהם אבן כבדה. על-פי-רוב נמצאו בין שברי הכלים גם נר חרס או שניים שהדליקו בעת טכסי הקבורה. לפי הממצאים בבית הקברות, הוא שימש בתקופה הנבטית התיכונה, המאוחרת והבתר-נבטית, עד לראשית המאה הרביעית לסה"נ. במשך תקופה ארוכה זו לא נשתנו כמעט מנהגי הקבורה. עם הופעת הנצרות פסק השימוש בבית קברות זה.

 

שבטה    🔗

מרבית הישובים הנבטיים בהר הנגב הוקמו ליד אחת הדרכים החשובות. לא כן הדבר לגבי שבטה. לכאורה אפשר היה לייחס את יסודה לסיבות חקלאיות בלבד, שהרי היא שוכנת באגן הניקוז של נחל לבן, שבו הגיעה החקלאות הביזנטית בנגב למרום שגשוגה. שבטה איננה שוכנת בקרבת דרך שיירות חשובה, ורק דרכים פנימיות קשרוה אל הערים האחרות באזור. היא בנויה על המדרון הדרומי-מערבי של הר צבוע, בגובה 360 מ', העיר רחבה בחלקה הדרומי, הסמוך לגדתו הצפונית של נחל זיתן (כ-330 מ') וצרה בחלקה הצפוני. השטח הבנוי מצפון לדרום משתרע על כ- 430 מ''ר², שהם 80 דונם³. העיר בנויה בצפיפות רבה למדי – יותר מאשר הערים האחרות בנגב. כבר וולי ולורנס הגדירו את חלקה הדרומי של העיר כקדום יותר, דעה שיש לה על מה שתסמוך. חלק זה של העיר תופס כשני שלישים מן השטח הבנוי. יש להניח שהוא נבנה בתקופה הנבטית המאוחרת, היינו במאה השניה לסה"נ. חלק זה של העיר הוא היחיד בשבטה שניכרים בו במידת מה עקרונות התכנון הרומיים, ובכך הוא דומה לרובע הרומי המאוחר בעבדת, אלא שבשבטה הוא גדול בהרבה. כל הנראה שייכת גם הבריכה הכפולה הגדולה לעיר קדומה זו. בתצלומי האוויר אפשר להבחין פה בכחמישה רבעים קטנים, המתוכננים כל אחד לעצמו, וביניהם מבדילים רחובות היורדים מכיכר הבריכות אל גדת נחל זיתן, אף שהבתים בנויים בצפיפות רבה למדי, הם מרווחים ושייכים בתכניתם לבתי חצר. בכמה מן הרבעים אפשר להבחין גם ברחובות רוחב. ראוי לציין שמשלחת קולט לא חקרה כמעט חלק זה של העיר, והיא נצטמצמה לחלק הצפוני בלבד. מכאן ואילך מתפרשת העיר הביזנטית, שנבנתה בשלבים אחדים. מלבד רחוב אחד העובר מצפון לדרום, אין בעיר הביזנטית רשת רחובות סדירה. בהסתעפויות של רחובות נוצרות מעין כיכרות קטנות; כיכר נרחבת מצויה מדרום לכנסיה הצפונית. אופי הבנייה בשבטה דומה לזה שבערים אחרות בנגב, ואת ההבדלים המעטים בין הבנייה בערים השונות יש לייחס במידה רבה לטיב המסלע המקומי, שסיפק כמעט את מרבית חומרי הבנייה. ייחוד מה יש לשבטה הביזנטית. התושבים הקדישו תשומת לב רבה לעיטור משקופים ומזוזות פתח, בעיקר בסמלים נוצריים. רוב תושבי העיר הביזנטית היו חקלאים ומסביבה היו מכלאות צאן ומתקנים חקלאיים אחרים, שהשיקו כמעט לבתי העיר.

מקורות המים היחידים שעמדו לרשות תושבי העיר היו מי נגר שנאספו בבורות. כנראה שאספקת המים בשבטה דמתה לזו של ממשית, אולם עד היום יש בידינו ידיעות על בורות מים ובריכות ציבוריות בלבד. סכרי ההטיה הגדולים, המצויים בנחל לבן, שימשו כנראה לחקלאות בלבד. לדעת המחבר יש לחפש שם גם את בריכות האגירה, שאת מימיהן העבירו בכדים אל הבורות ואל הבריכה הכפולה. מכל מקום, שטח העיר אינו מספיק לאגירת מי נגר בכמות מספיקה. פרופ' י. קידר הראה כי על-ידי מערכת של תעלות אפשר לנקז בעיר ובסיבתה הקרובה מי גשמים משטח של 240 דונם. משטח של 250 דונם נוספים אפשר היה לאגור כמות של 7,300–4,900 ממ"ע מים (כמות המספיקה ל 365–245 משפחות). יש הסבורים עם זאת ששטח הניקוז היה קטן בהרבה.

באזור שבטה, ולאורך נחל דרורים ונחל ציפורים בואכה עבדת, מצויות מאות חוות חקלאיות מכל הסוגים, שניצלו רק את שטחי החקלאות בעמקים ובמדרונות הנמוכים. תלוליות הענבים שימשו כאמצעים להגברת נגר (לדעת אבן-ארי) או סחף קרקע (לדעת קידר). אם יוכח כי הצדק עם אלה הסבורים שהתלוליות שימשו בחקלאות ממש, הרי שיגדל מאוד הפוטנציאל החקלאי של האזור, ובייחוד זה של שבטה, שבו שכיחה התופעה ביותר. קידר, שמדד את שטחי העיבוד החקלאיים של ערי הנגב על פי תצלומי אוויר, מצא כי השטח המעובד באגן נחל לבן הוא 4,945 דונם, שהם 2.7% מן השטח כולו. חלקו שימש כאגן ניקוז, וכאגן לסחיפת קרקע. יחס זה בין שטח מעובד לשטחי ניקוז מי נגר מסביר בבירור, שאין שיטה חקלאית זו יפה לימינו.

 

תולדות הישוב    🔗

שבטה הוא אחד האתרים הגדולים ביותר בהר הנגב. אף-על-פי-כן אין היא נזכרת במקור היסטורי כלשהו. אי הזכרתה במקורות היסטוריים חיצוניים, נובעת אולי מהיותה בלתי מבוצרת, ובתור שכזאת היא נחשבה לכפר. מכאן יובן מדוע אין שבטה נזכרת בפפירוסים מניצנה העוסקים בעניינים צבאיים. עד לגילוי הפפירוסים בניצנה השכנה, היה שם המקום ידוע בצורתו הערבית בלבד: סוביטה. השרידים הקדומים ביותר בשבטה הם מן התקופה הנבטית התיכונה, לתקופה זו שייכים כלי חרס נבטיים ורומיים קדומים, שנתגלו בשפכים בחלקו הדרומי-מערבי של האתר. עד היום לא אותרו שרידי בניינים מתקופה זו. מכל מקום, העדר כלי חרס מן התקופה ההלניסטית מעיד ששבטה שייכת לגל ההתיישבות הנבטי השני, מסוף המאה הראשונה לפסה"נ. כבר הסוקרים בראשית המאה התרשמו, כי הבנייה בחלק הדרומי של העיר, בקרבת נחל זיתן הסמוך לעיר קדומה יותר מאשר חלקה התיכון והצפוני. גם בסקרים חדשים יותר שעשה במקום א. נגב מתחזק רושם זה, בייחוד לאחר גילוי אלמנטים אדריכליים מוכרים מאתרים נבטיים אחרים בנגב.

אספקת המים של העיר נתבססה על בורות מים בבתים ובריכה ציבורית גדולה בגבולה הצפוני.

אין בידינו ידיעות על התקופה הרומית המאוחרת. ואולם, מאחר שבערים האחרות באזור, ובייחוד בממשית, עבדת וניצנה היתה פעילות ניכרת למן ימי דיוקלטינוס ואילך, סביר להניח שפעילות זו לא פסחה גם על שבטה. אך בעוד שבאתרים הללו נעשו פעולות ביצור, אין בשבטה ביצורים שאפשר לייחסם לתקופה זו, אולי מפני ששבטה לא נחשבה כישוב ספר.

במחצית השנייה של המאה הרביעית לסה“נ חלה תמורה מרחיקת לכת בשבטה, בעת שהוחל בבניית הכנסיות בעיר. שבטה החדשה התפתחה בגבול העיר הקדומה. הכנסיה הראשונה (הדרומית) נבנתה בין הבריכה הציבורית במערב ובתי העיר הנבטית המאוחרת במזרח, דבר שהשפיע על תכנית הבניין. בחדר המבוא לתא הטבילה נתגלתה כתובת משנת 415 או 435 לסה”נ, ואפשר לייחס את בניית הכנסיה למחצית השניה של המאה הרביעית לסה“נ. באותו זמן נבנתה כנראה גם הכנסיה הצפונית, שהיתה מחוץ לשטח העירוני העתיק, בגבול השטחים החקלאיים. הכנסיה הוקמה כנראה לזכר קדוש, ושימשה מרכז עליה לרגל. סמוך לה נבנה מנזר גדול, שנזיריו עסקו בחקלאות. במשך המאות החמישית והשישית לסה”נ התפשטה העיר צפונה, ובשטח שבין שתי הכנסיות הוקמו בניינים, ובתווך נבנתה כנסיה נוספת, היא הכנסיה המרכזית הקטנה.

סמוך לשנת 500 לסה"נ נפגעה העיר ברעידת אדמה קשה, שעקבותיה ניכרים בתיקונים הרבים שערכו בכנסיות, בשיטה דומה לזו שבעבדת.

מתקופה זו ואילך מצויים מקורות כתובים, שנתגלו בשבטה. בשנת 505 לסה"נ נחנך בניין ציבורי (הכתובת נתגלתה בידי משלחת קולט. מקום מציאתה המדוייק לא נמסר, אולם נראה שיש לשייכה לכנסיה הצפונית). בכתובת מוזכר דבר סיום מלאכה “בימי פלאויוס בן סטאפנוס, הויקאריוס המזהיר ביותר מן הדרגה הראשונה”. ויקאריוס היה פקיד רם-מעלה במינהל הציבורי הביזנטי, ששימש כממונה על מספר פרובינקיות (במקרה זה – על פלסתינה השלישית, ששבטה השתייכה אליה). בין תפקידיו החשובים של הויקאריוס היה גם הפיקוח על מנהל הכספים. בנגב, שחלק ניכר מישוביו נהנו מתמיכה כספית גדולה, היה לנושא משרה זו משנה חשיבות.

ידיעות נוספות על שבטה אנו מוצאים גם בפפירוסים על ניצנה. לראשית המאה השביעית לסה“נ מיוחס אגד תעודות המכונה “ארכיון הכנסיה”. התעודה השלמה ביותר (מס' 79) כוללת חמש רשימות של תרומות לעניינים כנסייתיים. ברשימה הראשונה נזכרים 24 גברים ונשים מהם חמישה משבטה. גם בתעודות האחרות בולט מקומם של אנשי שבטה (ארבעה תורמים נוספים), אפילו ביחס למספרם של התורמים מחלוצה הבירה. נראה, אפוא, שמעמדה של שבטה היה גבוה למדי בין ערי מערב הנגב, או שאותו מנזר של סרגיוס הקדוש והחג של אותו קדוש, הנדונים בתעודה זו, היו בשבטה עצמה, ואולי אלה הם הכנסיה הצפונית והמנזר שלידה. אנשי שבטה, יחד עם אנשי ניצנה, הוזמנו גם להשתתף באסיפת מחאה על עומס המסים שהוטלו על-ידי השלטונות הערביים בסוף המאה השביעית לסה”נ.

“הננו מבקשים להודיעך, הוד אצילותך, אהוב האל, שקיבלנו איגרת מאת הוד מעלתו האדון שמואל, ובו הוא מזמין אותך ואותנו, שנבוא יחד ונגיש בקשה למושל המכובד כי יעניק לנו הקלה כי (המסים) גורמים לנו קשיים רציניים ואיננו מסוגלים לשאת עול מיסוי אשר זה. רשום נא לפניך, כי מחר, יום שני, אנו נגיע לעזה. הננו עשרים איש, אנא בוא גם אתה, כדי שנוכל להיות בעצה אחת ובדברים אחדים! לאחר שתיקרא באיגרת זו, שלח אותה לניצנה. כתבנו לשבטה. במזל טוב ובריאות טובה לך!” (תעודה מס' 75).

מחאה זו לא הביאה את התוצאות המקוות ושבטה נאבקה במשך המאה השביעית על קיומה. כאשר נבנה המסגד ליד הכנסיה הדרומית במאה התשיעית לסה"נ, כבר היתה ההתיישבות הביזנטית בשבטה שייכת לנחלת העבר.

 

תולדות המחקר    🔗

ב- 1870 ביקר בשבטה פאלמר. מזרחן מהולל זה הצטרף שנים אחדות קודם לכן לסוקרי סיני הבריטיים, ולאחריו יצא למסע רגלי שנמשך 11 חודש. בהגיעו לאזור שבטה נתקל באלפי תלוליות, שכונו בפי הערבים “תולילאת אל-ענב” – תלוליות הענבים. בהתלהבותו הציע פאלמר שהמרגלים ששלח משה הביאו את אשכול הענבים מהר הנגב, שהיה משופע בגפנים…

שבטה הרשימה אותו ביותר, והוא מצטט את הפתגם הערבי: “אין גדולות מעוג’ה (ניצנה) ועבדה, מלבד סוביטה הגדולה מכולן”. הוא מביא מסורת על מלחמה בין אנשי משרפה (מצפה שבטה) ושבטה, שבה ניצחו האחרונים, כי היו רבים ועשירים יותר. פאלמר מתאר את סביבתה החקלאית העשירה של העיר, שהיתה משופעת בימים עברו בגני תפוחים, רימונים וכרמי זית. העיר שתיאר, דמתה לזו המוכרת כיום. הוא מעיר שהבנייה בשבטה היא ללא שימוש בעץ. בשנים 1902–1896 יצא מוסיל למסעותיו בנגב. כדי להקל על מסעו – נמנע מלהביא עמו מזון, אותו קיווה לקבל מהבדווים מכניסי האורחים, ואף ויתר על ציוד חיוני אחר. בשבטה שהה יום אחד בלבד, ב- 23 ביולי 1901. הוא הירבה לצלם ושרטט את הרחובות ואת תכניותיהם של שתי כנסיות ובית אחד. בגלל קוצר הזמן הוא רשם בפנקסו נתונים שונים על פיהם שירטט את התכניות בבית, ומכאן אי-הדיוקים הרבים בעבודתו.

הסקר המפורט ביותר בשבטה נעשה בשנת 1914 על-ידי וולי ולורנס, ששהו פה שמונה ימים תמימים. הם שירטטו תכנית כללית מדויקת למדי של העיר, של הכנסיות ( את הכנסיה הצפונית הגדירו ככנסיית מנזר) ובתים אחדים. לדעתם היתה שבטה עיר מוקפת חומה ולה שערים אחדים במוצאי הרחובות.

הסקר האחרון בשבטה לפני שנערכו בה החפירות הארכיאולוגיות נעשה ב-1916 בידי החוקרים הגרמנים שפעלו מטעם הוועדה לשימור מונומנטים ליד מטה הצבא הגרמני-תורכי בראשותו של. ת. ויאגנד, חוקר עתיר נסיון בחקירת אתרים קלאסיים ביוון, אסיה הקטנה ולבנון. לרשותם עמדו תצלומי אוויר שנעשו בידי צלמי חיל האוויר הגרמני. בתכניתם כללו הגרמנים גם את החוות החקלאיות בסביבתה הקרובה של העיר, והקדישו תשומת-לב רבה לחקר מקורות המים שבסביבתה. לפי תצלומי האוויר הם שירטטו תכניות של בתים אחדים.

בסתיו 1933 החלה לפעול בשבטה משלחת בראשותו של ה. ד. קולט (בנו של יצרן האקדחים המפורסמים). החפירות נעשו מטעם אוניברסיטת ניו-יורק ובית-הספר הבריטי לארכיאולוגיה בירושלים. פעולתם נמשכה גם בשנת 1934, ובדעת החוקרים היה להמשיכה גם בשנה שלאחר מכן, אולם מאחר שלא ירדו גשמים בחורף הקודם, ובורות המים לא נתמלאו, נאלצו לעבור לניצנה, שם היו מים בבארות. מלבד דו“ח קצר על החפירות ומקצת מן הכתובות לא פירסמה משלחת קולט דבר. על מנת להציל את החומר הארכיאולוגי הרב קיבל א. נגב רשות מבית-הספר הבריטי לארכיאולוגיה בירושלים לפרסם בספר את הכתובות היווניות משבטה, שחלקן, או תצלומים והעתקים שלהן שמורים במוזיאון רוקפלר. חקירת הכנסיה הצפונית נעשתה במסגרת עבודת מחקר לצורך קבלת תואר דוקטור על-ידי גברת ר. רוזנטל, ואילו ד”ר א. סגל עסק בניתוח תכנית העיר ואף חפר בבית אחד ליד הבריכה הכפולה. עבודת מחקר חדשה נעשתה על- ידי י. שרשבסקי, המתבססת על תצלומי אוויר חדשים ומשוכללים יותר וסקר של השרידים על הקרקע. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, המוקדשת לבדיקת פרטים שונים בתכנית הכנסיה הצפונית, נעשית בידי ש. מרגלית (כולם תלמידים באוניברסיטה העברית, העושים את מחקריהם בהדרכת א. נגב). אמנם החומר הקראמי והנומיסמטי אבד, אבל בעבודות אלה, ובכאלה שיעשו בעתיד, יש תקווה שלפחות חלק מעבודת משלחת קולט בשבטה לא תהיה לשווא.

בשנים 1960–1958, נוקו מחדש רחובות העיר והכנסיות, ונעשה שחזור חלקי של הבניינים בפיקוחו של מ. אבי-יונה, מטעם רשות הגנים הלאומיים.

 

אתרי שבטה    🔗

בשבטה שני אזורים מוגדרים, המייצגים את שתי התקופות העיקריות בקיום העיר: האזור הדרומי, שהוא נבטי מאוחר (מאות שניה-שלישית לסה"נ), והאזור הצפוני, מן התקופה הביזנטית.

כנראה ששבטה לא היתה נתונה בסכנה כלשהי, ולכן לא הוקפה בחומה, כממשית, ולא נבנו בה מצודות עיר כבעבדת וניצנה. האלמנטים הבולטים ביותר בעיר הביזנטית הן הכנסיות, אשר ביניהן הכנסיה הדרומית והכנסיה הצפונית, הן הקדומות ביותר.

1. בית משלחת קולט    🔗

כיאות למשלחת ארכיאולוגית המכבדת את עצמה, והמתכוונת לעבוד במקום שנים רבות, בנתה משלחת קולט בית מיוחד (בכניסה הצפונית לעיר). מעל לפתח נרשמה ביוונית עתיקה הכתובת: “קולט בנה את הבניין מכספו” (נוסח כזה היה מקובל לפנים). במרכז הבניין שצורתו צורת ח גדולה, מצוי חדר האוכל של המשלחת. ברצפת החדר שולבה רצפת פסיפס עשויה אבנים קטנות. בארבע פינות הפסיפס – ארבעת הנהרות המשקים את גן העדן, כל נהר וכתובת מזהה ביוונית. לא ידוע מאיזה בניין עתיק בשבטה נלקח פסיפס זה, שכיום נותרו ממנו שרידים דלים בלבד. בשאר אגפי הבניין מצויים חדרי מגורים, עבודה ואיכסון.

2. רחובות העיר    🔗

כבר וולי ולורנס הבחינו בכך ששבטה היא “עיר לא מתוכננת”, עובדה המוצאת את אישורה במראה מערך הרחובות; חסר לעיר רחוב מרכזי, ומרבית הרחובות אינם ישרים. יש שפירשו זאת כהתנגדות הביזנטים לתכנון הרומי העקבי והקפדני. ברם, יש לזכור ששבטה לא נבנתה בתקופה אחת, וכי התכנון העירוני הושפע מהתנאים המקומיים.

חלקה הקדום של העיר נמצא מדרום, דרום-מזרח ודרום-מערב ל“בריכה הכפולה”, במקום שמצויים שניים-שלושה רבעים שביניהם מפרידים רחובות קצרים וישרים פחות או יותר. זוהי כנראה שבטה מהתקופה הנבטית המאוחרת, שהבריכה הכפולה היתה מפעל אספקת המים המרכזי שלה. יש להניח, שרוב המים באו מסכרי אגירה בנחל לבן, ומיעוטם מאגירת מי הגשמים. המצב השתנה במשך התקופה הביזנטית; הקתדראלה נבנתה בגבול העיר הישנה, ממזרח לבריכה. הכנסיה הצפונית, שנועדה לשמש חלק ממנזר מבודד ומרכז נוח לעולי הרגל, נבנתה במרחק מה מהעיר, בגבול השטחים החקלאיים. הבריכות שימשו גם בתקופה הביזנטית, ויש להניח, על כן, שהמתכנן העירוני התחשב גם עתה בקיומן. לפחות חלק מן הרחובות התנקז אל אזור הבריכה והכנסיה הדרומית. אילו שימשו רק לתעבורה, לא היה צורך לבנותם ברוחב 5–4 מ', ומכאן שהרחובות שימשו ככל הנראה גם כמוליכי מים (לבריכה). אמנם באזור הבריכה מצויות תעלות בנויות הבאות מכיוונים שונים, אולם מפלס הרחובות לא נמדד עדיין, וקשה על כן לשרטט רשת ניקוז מדויקת.

3. הבריכה הכפולה    🔗

אחת הבריכות נחפרה על-ידי משלחת קולט, שהשתמשה בבריכה השניה כמקום לשפכים. במהלך החפירות נתגלו “פתקים” כתובים על חרסים, ובהם אישור שאזרח זה או אחר מילא את חובתו בניקוי הבריכות. למרבית הצער לא פרסמה המשלחת את חפירותיה. גם הסוקרים הראשונים לא מסרו אלא מידע כללי ביותר. הבריכה הכפולה היא בלתי סדורה בצורתה. לפי וולי ולורנס היא בנויה אבן ובטון מעורב בשברי אבן. בכל בריכה מדרגות המוליכות לקרקעיתה. החוקרים הגרמנים מוסרים כי עומקן של הבריכות 3–2.5 מ' וכי הן בנויות לבנים שרופות(?!) וטיח, בעוד המדרגות עשויות אבן. עד כמה שאנו מכירים בריכות גדולות שנבנו בידי הנבטים (בממשית, ובאם א-ג’ימאל בחורן) הם נהגו לקרות את הבריכות. דבר זה חיוני באקלים שבו ההתאדות היא רבה ביותר, וקשה להניח שמפעל גדול כזה הוקם רק כדי שישמש תקופה קצרה בשנה, או שישמש שלב מעבר בין אגירת המים להעברתם לבורות שבבתים.

4. בית הבריכה    🔗

בית זה שוכן מערבית לבריכה. הבית נחפר על-ידי משלחת קולט, נוקה בחלקו ונחקר לאחרונה בידי א. סגל. זהו אחד הבתים הפרטיים הגדולים ביותר בשבטה (כ-400 מ"ר). הכניסה הראשית אל הבית היא ממזרח, במקום שמצוי חדר מבוא מרווח, מקורה בשתי קשתות. מחדר זה באים בפתח בקיר השמאלי אל חדר מרווח, מבודד משאר חדרי הבית, ובהשוואה לממשית הוא מתאים לשמש כחדר אורחים. פתח שני, בקיר שממול לכניסה, מוליך אל החצר הגדולה והמרווחת. הערוכה בצורת ר הפוכה. כמו חדרי המגורים מרוצפת החצר בלוחות אבן גיר. המתקנים היחידים שנשתמרו בחצר מצויים בפינתה הצפונית-מערבית. בפינה – משטח מוגבה ובו חוליית בור המים (הבור עצמו נחצב מתחת לחצר, אך לא נחקר), וממולו ארון קיר בנוי, אולי להצבת כלי שתיה. ארון קיר דומה מצוי גם בקיר הזרוע הדרומית של החצר. שלושת חדרי המגורים מצויים בדרום החצר ובמערבה. בחדר השמאלי (הדרומי-מערבי) מצוי ארון קיר נוסף. יש לשים לב לטיב בניית הגזית של אומנות פתחים וקשתות, ולבנייה הטובה בגושי אבן מעובדים בפטיש, שאינה נופלת הרבה מטיב הבנייה בממשית הנבטית המאוחרת.

לא נתגלו שרידי מדרגות שהוליכו לקומה שניה, אולם עובי הקירות והשימוש הרב בקשתות מעידים שהיו שתי קומות (יתכן שהמדרגות אל הקומה העליונה נעשו מעץ). שני חדרים באגף הצפוני הנפתחים אל החצר והרחוב, שימשו כחנויות, וכמוהם היה כנראה גם החדר הקטן בקצה המזרחי.

5. בית האורווה    🔗

בית זה מצוי בשכנות לבית הבריכה, דרומית-מערבית לו. החזית הראשית של הבית היא במערב. בשני פתחים אנו באים הישר אל החצר ולימיננו מגדל מדרגות קטן המוליך אל הקומה העליונה. ממגדל המדרגות נשתמרו חמש מדרגות, בעוד המשכן מעל לקמרון גלילי לא נשתמר. ככל הנראה היה המגדל קשור במרפסת תלויה על גבי גמה (ראה בניין ɪ בממשית), אולם בגלל מיעוט החפירות בחצר לא נתברר פרט זה לכל צורכו. בפינת החצר, סמוך למדרגות, מצויה חוליית בור המים, ולידה שבר של אגן אבן עגול. מצפון לחצר ומדרומה מצויים ארבעה חדרי מגורים, שניים בכל אגף. בקירות החדרים באגף הדרומי מצויים ארונות קיר. בסיסי מזוזות הפתחים באגף זה מעוטרים בדגם ה“יוניון ג’ק”, ממזרח לחצר מצויה אורווה, שהגישה אליה היא מן החצר. פתח נוסף, רחב יותר, במזרח האורווה, שימש להכנסת הסוסים ולהוצאתם. באורווה שרדו שלושה אבוסים מן הטיפוס של ממשית, אולם בנייתם פחות טובה (יתכן שבתחילה היו כאן חמישה אבוסים, כמו באורווה בבניין ɪx בממשית). מאחר שאין אנו יודעים את טיב הממצא שנתגלה בבית הבריכה ובבית האורווה, אין אנו יכולים אלא לשער שבניינים אלא הם מן התקופה הנבטית המאוחרת, וכמו בממשית, דרו בהם גם בתקופה הביזנטית.

6. הכנסיה הדרומית    🔗

הכנסיה הדרומית היתה כאמור דחוקה בין הבריכה הציבורית לבין בניינים קדומים יותר מדרום וממזרח לבניין. למצב זה היו השלכות על טיב תכנון הבניין. מאחר שלא היתה קיימת כיכר לפני הכנסיה, ובמקום זאת עברה תעלה בנויה לפני הכנסיה ממש, נאלצו לקבוע את הכניסה הראשית לבניין בחדר מבוא קטן בפינה הדרומית-מזרחית. אל הפתח באים במדרגות המסודרות בחצי מעגל. בפינת חדר זה מצויה חוליית בור מים ואילו בקיר המזרחי גומחת עמוקה, אולי לפסל. מחדר מבוא זה גישה לסיטרה הדרומית, ולאולם צר וארוך, מעין אטריום קטן (או נתרכס לפי חלק מהחוקרים). גם באולם זה מצויה חוליית בור מים. יוצרי העיטור האדריכלי בשבטה היו נאמנים עד לקיצוניות לרוח התקופה הביזנטית, שבה היתה רתיעה מ“שטחים ריקים”. דוגמא טובה לכך הוא גודש העיטורים על המשקוף (המשוחזר) מעל לפתח הראשי של הבסיליקה. במרכז המשקוף עיגול העשוי מעגלי זרים ובמרכזו צלב. על הזרוע העליונה של הצלב האות היוונית p (רהו) אשר יחד עם הצלב, המסמל כאן את האות x, משמש כתחילתה של המילה “כריסטוס” – ישו. מתחת לזרועות הצלב האותיות “אלפא” ו“אומגה” (כלומר, אני הראשית והאחרית, יוח' א, ח). מימין – מעגל של פנינים ובמרכזו ורדה רבת עלים. בעיגול משמאל מצויה ורדה בעלת שישה עלים, ועלים קטנים בין העלים הגדולים – נושא המצוי בנגב כבר בתקופה הנבטית. לצידי המעגלים – אשכולות גדולים של ענבים, שבנוסף להיותם סמל דתי (דמו של ישו), הם היו גם הענף הכלכלי החשוב ביותר של העיר. מעניין הוא גם המשקוף של הפתח הצפוני (משוחזר). גודש עיטור ניכר גם בכותרות המזוזות. התימרות המעטרות את צידי הכותרות הן זכר עמום לכותרת הנבטית. הכניסה לבסיליקה היתה בשני פתחים, אחד בפינת האטריום, מוליך אל אולם התווך, והשני – אל הסיטרה הצפונית. הבסיליקה מרוצפת כולה בלוחות אבן. העמודים ניצבים על מסד אבני גזית. שתי מדרגות מוליכות לבימה שלה צורת T, היא עמוקה באולם התווך ושטוחה לפני האפסיסים הצדדיים. בפינה הצפונית-מזרחית של אולם התווך מצוי הבסיס המרובע של במת ההטפה (אמבו), על גבי הבימה עמד מזבח גדול. באפסיס, הבנוי אבן גזית מעולה, נמצא שריד לכס הבישוף. ספסל הכמרים היה עשוי עץ וחוזק לאפסיס. האפסיסים הצדדיים קטנים ובכל אחד מהם גומחה קטנה שבסיסה מוגבה (להלן). מן האטוריום באים אל חדר מבוא לתא הטבילה. בעת חפירות משלחת קולט נתגלה פה המשקוף החשוב ביותר בשבטה, שנעלם בינתיים. במרכז המשקוף גולף צלב בתוך שני ריבועים מצטלבים המוקפים בזר. מן הזר יוצאים שני שריגי גפן שאשכולות ענבים גדולים תלויים עליהם ובין האשכולות צפורים המנקרות בהם. בשולי המשקוף – כתובת הקדשה: “נבנה בימי הכומר אאידוס, בשנת –3”. מפרסם הכתובת (ג. א. קירק) קבע את זמנה ל- 415 או 435 לסה“נ. זוהי כתובת הבניין הקדומה ביותר שנתגלתה בשבטה ובכנסיות הנגב בכלל. אגן הטבילה מצוי בתוך אפסיס. האגן עשוי אבן אחת, בצורת צלב שבשתיים מזרועותיו מדרגות רחבות. חורים קטנים בשפת האגן שימשו להצבת מסך, כדי להסתיר את הנטבל מעין רואים. משמאל מצוי אגן קטן, מעוגל, להטבלת תינוקות. שני האגנים צופו בלוחות שיש. בתקופה מאוחרת יותר נבנה מסגד קטן מצפון לתא הטבילה. כנסיה זו שימשה כקתדראלה של העיר, ובנספח לה היה בית המגורים של הבישוף (מצפון לבסיליקה וממזרח לתא הטבילה). בפינה הדרומית מערבית של החצר מצוי מגדל פעמונים. במקום נתגלו שתי כתובות בלבד. האחת משנת 415 או 435 לסה”נ, שנזכרה לעיל, והשניה נחקקה על אבן ריצוף בסיטרה הדרומית של הבסיליקה: “בימיהם של גיאורגיוס הקדוש ביותר, בישוף, ושל פטרוס, הארכידיאקון (ראש הכמרים) והאויקונומוס (הממונה על כספי הכנסיה) הושלמה מלאכת הריצוף, בראשון לחודש אאודינאיוס בשנת האינדיקציה ה-14 בשנת 534”. התאריך הוא 17 בדצמבר, 639 לסה"נ, כלומר, תקופת הכיבוש הערבי. תאריכים אלה שייכים – האחד לפרק זמן הקרוב לבניין הכנסיה, והשני למאת השנים שבה ננטשה. לפי כתובות אלו, הכנסיה נתקיימה לפחות שלוש מאות שנים. בפרק זמן כה ארוך נעשו בה ודאי תיקונים. למשל, האפסיס האמצעי והאפסיסים הצדדיים נבנו כיחידות נפרדות, ואלו האחרונים הם מאוחרים יותר. בהסתמכם על חפירות עבדת, ממשית וחלוצה, סבורים חוקרי אתרים אלה כי לתיקונים היו שתי סיבות: בדק הבניין בעקבות רעידת אדמה והתאמת תכנית הבניין לשינויים שחלו בפולחן הקדושים והמרטירים. בממשית ראינו כי פולחן זה נתקיים באחורי החדרים המרובעים שלצידי האפסיס. בכנסיית תיאודורוס הקדוש בעבדת לעומת זאת, קבעו לצורך פולחן זה בקיר האחורי גומחה מוגבהת שבה הונחה תיבת שרידי הקדוש. כנראה שפולחן הקדושים תפס בכנסיות שבמערב הר הנגב מקום חשוב ביותר, והמוני צליינים פקדו את הכנסיה ביום הזכרון לקדוש ולא היה מקום בחדר המרובע הקטן לאלה שרצו לבוא במגע קרוב עם השרידים המקודשים ונושאי הברכה. לכן בעת תיקון הבניין הוחלפו החדרים המרובעים באפסיסים עגולים, והסורג הנמוך שלפני החדרים איפשר לגעת בשרידי הקדוש.

7. “בית המושל”    🔗

רחוב מדורג שנסלל בחלקו לנוחות המבקרים מוליך לכיכר קטנה. מעל לכיכר מתנשא בניין שקירו הדרומי שרד למלוא גובהו (כ-5 מ'). לדעת וולי ולורנס היה זה בית מנזר הקשור בכנסיה הסמוכה, ולדעת אחרים _ “בניין המושל”, או “בית העיריה”, אך אין לזיהויים אלה על מה לסמוך. נראה שהבניין היה שייך לאחד מעשירי העיר או נכבדיה והוא היטיב להשתמר. פתח מעוטר מוליך לחדר מבוא המכונה “מגדל”. בניגוד לבנייה הגסה של הקירות, בולטת בניית הגזית של מזוזות הפתח. המשקוף עוטר בשלושה צלבים בתוך זרים. עיטורי המשנה סביב הצלבים משווים להם צורה של ורדה – אף היא ותיקה במכלול העיטורים בנגב. נקב במזוזה השמאלית שימש לקשירת בהמת רכיבה. בחדר המבוא דוגמא נאה לאופן קרוי חדר, שהיטיב להשתמר. כדי לאפשר הנחת לוחות הקרוי על קשתות הקומה התחתונה, מילאו את הרווח שבין הקשת לקיר באבנים שטוחות בגדלים שונים, וכך נתקבל משטח שעליו הניחו את לוחות הקירוי. כל לוח מונח על הקשת מצד אחד, וחודר לתוך חריץ בקיר המקביל לקשת מצד שני, דבר המבטיח את יציבות התקרה. על גבי הקשתות של הקומה התחתונה הציבו את הקשתות הנושאות את גג הקומה השניה. בדרך כלל נהגו למשוח בשכבת טיח עבה את פנים החדר. כאמור, אין זה מגדל, אלא חדר מבוא וחדר רגיל מעליו.

חדר המבוא נפתח לחצר מרוצפת, שבמרכזה חוליית בור המים. בחצר שרידי מרזבים לניקוז מי הגשמים לבור. ממערב – מדרגות שהוליכו אל המגדל. המדרגות נמשכו על גבי שני קמרונות גליליים קטנים. יש להניח שהמדרגות הוליכו לגשרון שמעל לפתח, שהיה קשור במרפסת התלויה של האגף המזרחי. בדרך זו אפשר היה לבוא אל החדר שמעל חדר המבוא ואל החדרים האחרים באגף הצפוני והמזרחי של הבית. בית זה נחפר בחלקו על-ידי משלחת קולט.

8. הכנסיה המרכזית    🔗

משלחת קולט חפרה בניין זה בקיץ 1936, אך לא פרסמה את תכניתה. הכנסיה מיוחדת בכך שהיא פתוחה אל הרחוב. במקום אטריום מצוי פה סטיו הנשען על ארבע אומנות ומן הסטיו באים אל שלושת פתחי הבסיליקה הקטנה (17.50 X 13.70 מ'). הבימה איננה עמוקה, והסורג סוגר על הבימה ועל שתי האפסיסים הצדדיים, כך ששלוש היחידות שימשו בפולחן הרגיל, וכנראה שבכנסיה זו לא נתקיים פולחן הקדושים. באפסיס האמצעי מצויים שרידי טיח לבן שבו צופו אבני הגזית, שימשו לחיזוק ספסל הכמרים שהיה מעץ.

9. הכנסיה הצפונית    🔗

אל המערכת הגדולה של הכנסיה הצפונית אפשר להמשיך ברחוב האורך, צפונה לכנסיה המרכזית, ולפנות באחד משני הרחובות המסתעפים ממנו מזרחה. אפשר גם לשוב לכיכר שליד “בית המושל” ולהמשיך ברחוב שממזרחו.

לפני הכנסיה – כיכר גדולה מרוצפת בחלקה. בפתח הכנסיה משקוף מעוטר, שמקורו לא ידוע. במרכז המשקוף צלב שחלקו העליון הוא שילוב של אותיות יווניות המסמלות את השם “כריסטוס”. מתחת לצלב האותיות אלפא ואומגה, המסמלות ראשית ואחרית במסורת הנוצרית (יוח' ח,א). כאן נכתב הפסוק בידי אדם ממוצא שמי, שהיה רגיל בכתיבה מימין לשמאל, ולכן הפך את סדר האותיות.

חדר מבוא נפתח לאטריום נרחב (17.50 X 14.80 מ'), המרוצף לוחות אבן. בקצהו המערבי חוליית בור מים. באמצעו מסגרת קטנה של אבן מורמת מעט מהרצפה, ובה חוליית עמוד עגול. יש להניח שגדם עמוד זה מציין את המקום שבו ישב, לפני שנבנתה הכנסיה, נזיר שהתבודד בראש עמוד, בתוך סל נצרים גדול, שבו היה מקבל את מזונו ומשקהו. תופעה זו של נזירים מתבודדים, היושבים על עמוד, ידועה בתולדות הכנסיה הנוצרית הקדומה. כמה מן המקומות שבהם ניצבו העמודים האלה נעשו מוקדי עליה לרגל. “היושב-על” המפורסם שבהם היה בקלעת סימעאן שבדרום סוריה שמשך אליו אלפי צליינים מקרוב ומרחוק. שם היו לא פחות מארבע בסיליקות סדורות בדמות הצלב ובתי אורחים לצליינים, ויתכן שכך היה הדבר גם בשבטה.

האטריום מוקף בתשעה חדרים. החדר הדרומי-מזרחי, שבקירו הצפוני מצויים שני ארונות קיר, שימש כ“פרותזיס”, היינו, החדר שאליו היו מביאים את המתנות לכנסיה, ושם מקדשים אותן על שולחן מזבח. ממערב לאטריום מצוי אולם גדול שהיה מקורה בחמש קשתות. החלונות מרובעים (היום הם סתומים) ובגובה של נדבך אחד מעל לחלונות נראה החריץ שבו חוזקו לקיר לוחות האבן של הקרוי. מעל לחריץ נראה השריד של הקומה העליונה. אם נכון זיהוי החדרים סביב החצר כחדרי מנזר, הרי שאולם זה היה עשוי לשמש חדר ההתכנסות וחדר האוכל של הנזירים. החדר בצפון האטריום, שימש כחדר מדרגות שהוליך לחדרים בקומה העליונה שמעל לאטריום. ממערב – פתח נוסף, המוליך אל מחוץ לכנסיה, שעוטר במשקוף (משוחזר) שבמרכזו צלב. הסטיו המזרחי (הנרתכס) מוגבה כדי מדרגה אחת מעל רצפת האטריום. בעת בניית הבניין עמד סטיו זה חפשי כמו היתר, וחסימתו החלקית נבעה מהצורך לתמוך בעמודים שנפגעו ברעידת האדמה.

ה“נרתכס” (לפי מינוח החופרים) שימש גם מקום קבורה לבני הקהילה (מצבות הקבורה שמורות במוזיאון רוקפלר בירושלים). הקבורה הראשונה נעשתה ב- 29 ביוני, 582 לסה“נ. הקבורות המאוחרות ביותר ב”נרתכס" הן משנת 646 לסה"נ.

שלושה פתחים מוליכים לבסיליקה. המשקוף המשוחזר בפתח האמצעי מעוטר בצלב בתוך שני ריבועים מצטלבים. הבסיליקה היתה מפוארת ביותר. רצפתה וקירותיה היו מצופים בשיש אפרפר מיובא מאסיה הקטנה, שממנו נשתמרו שרידים מעטים ביותר, אך בעקבות הציפוי אפשר להבחין בטיט שאליו הודבקו הלוחות, וכן במסמרי הנחושת שבהם חוזקו הלוחות לקיר. גם האפסיסים הבנויים גזית מעולה צופו בלוחות שיש. הבימה, שצורתה צורת T, היא עמוקה מאוד, כשלושה רווחי עמודים החודרים לאולם התווך. הבימה גבוהה בשתי מדרגות מרצפת האולם. הסורג סגר על הבימה וגם על האפסיסים הצדדיים מצויות גומחות ובוודאי שימשו לאותה מטרה עצמה. בתוך הגומחה הצפונית עוד אפשר לראות את שרידי הרליקואריום (תיבה לשמירת שרידי קדוש) העשויה אבן גיר ומחולקת לשני תאים קטנים ושקועה בתוך בסיס הגומחה. גם פה היו חדרים מעל לאפסיסים הצדדיים.

שני פתחים בקצה המערבי של הסיטרה הדרומית מוליכים אל מערכת חדרים נוספת של הכנסיה. הפתח הראשון מוליך אל תא תפילה צר וארוך (10.50X 4.30 מ') ובמזרחה אפסיס גדול בצורת חצי מעגל. קשת שנשענה על שתי אומנות חילקה את תא התפילה למעין אטריום גדול ולתא עצמו שהיה מרוצף בפסיפסים. בתוך האפסיס שני ארונות קיר וארון נוסף הותקן בקיר הצפוני של החדר. הפסיפס עשוי מקלעות ססגוניות ודגמים גיאומטריים שונים. לאורך שוליו המערביים כתובת הקדשה גדולה (מ-517 לסה"נ): “בימי הבישוף הקדוש ביותר תומס הושלמה המלאכה הזאת, בפיקוחו של הכומר יוחנן ושל יוחנן, הויקאריוס המזהיר ביותר. בחודש דייסיוס, בשנת האינדיקציה העשירית”. כמו בדרום סוריה, שבה הקדישו את הכנסיות למספר רב של קדושים, ולזכרם בנו תאי תפילה נוספים מדרום לבסיליקה, הוקדש ככל הנראה גם תא תפילה זה לזכרו של הקדוש הנערץ ביותר, אולי אותו הקדוש שישב על העמוד.

בקיר הדרומי של תא התפילה מצוי פתח המוליך אל קאפלה נוספת, מדרום לראשונה. היא נחלקת לשני חלקים בלתי שווים. חלקה המזרחי הוא תא טבילה הנבדל מן החלק המערבי בסורג שאחד מעמודיו נשתמר באתרו. כמו בכנסיה הדרומית עשוי גם אגן זה מאבן אחת, בצורת צלב. החלק המערבי של התא היה מיועד לקבורתם של המשמשים בקודש הכנסיה, אולם ראשון הנקברים היה בנו הקטין של הויקאריוס; “כאן מונח המבורך אברהם בן יוחנן הויקאריוס, אשר בילה בחיים אלא חמש ועוד שתי שנים, והוא נפרד מהחיים האלה על מנת לשכון בין האראלים בתשיעי לחודש דיסטרוס בשנת האינדיקציה ה- 15, בשנת 509, לאחר ששירת את הכנסיה של ישו (6 בדצמבר 614 לסה"נ)”.

הקברים היו מכוסים בטבלאות שיש, שעליהם נחקקו תשע כתובות זכרון. בין הנקברים היה הנזיר בנימין מפארן. הקבורה המאוחרת ביותר בקאפלת קבורה זו היא של הכומר סלמאן בן תימו, בשנת 679 לסה"נ. גם בתקופה מאוחרת זו, כ-40 שנה לאחר הכיבוש המוסלמי, שמרו תושבים נוצריים בשבטה את השמות הנבטיים שלהם. זאת ועוד, במשך כ-150 שנים שמרו הויקאריי, הפקידים הגבוהים ביותר במינהל הפרובינקיות של ארץ ישראל, על קשריהם עם שבטה.

10. INSULA I    🔗

בשם זה כינו חופרי משלחת קולט את הרובע הגדול שמדרום לכנסיה הצפונית, המהווה כנראה חלק ממערכת המנזר והכנסיה. מצויות כאן שתי יחידות נבדלות של בתי מלאכה לאורך כיכר הכנסיה, ובית גדול ובו חדרים רבים סביב חצר מרכזית, מאחורי בתי המלאכה.

שטח בתי המלאכה משתרע על 750 מ"ר בקירוב. מדרום לסטיו נמצא חדר מבוא מקורה בארבע קשתות וממנו גישה לחדר גדול, שלו ספסלים לאורך ארבעה קירותיו. גם בחדר המוארך שמדרומו מצויים מעין ספסלים ומספר רב של גומחות (או ארונות) בנויים בקיר.

מדרום לשלושת החדרים האלה מצוי מתקן המוכר לנו היטב מעבדת. כאשר גילוהו חופרי משלחת קולט לא היה להם ספק שלפניהם בית מרחץ לנזירים. בטחונם היה רב עד כדי כך, שהם הקדישו את האסיפה השנתית של הקרן לחקירת ארץ-ישראל בלונדון לדיון במנהגי הרחיצה של הנזירים במדבר. תחילה הציג דובר המשלחת את העובדות; הנזירים עומדים על גבי המשטח המרוצף ויוצקים מים זה על זה. אולם מאחר שהמים במדבר הם יקרים ואין לבזבזם, התקינו פתח בתוך הריצוף. הפתח מחובר אל תעלה תת-קרקעית ודרכה זורמים המים שהשתמשו בהם לתוך בור, לשימוש חוזר. עד כאן דברי הדובר. המשתתפים בויכוח, ובהם ראשי הכמורה באנגליה, היו מלאי השתוממות על רמת ההיגיינה של הנזירים במדבר, אולם קשה היה להם להכריע בשאלה אחרי איזו דוקטרינה נזירית נהו הנזירים, האם אחרי זו של בנדיקטוס הקדוש, או אחרי דוקטרינה בלתי ידועה להם… הסבר זה יש בו משום התקדמות בהשוואה לזיהוי המתקן כ“קברים עם גן”, כפי שגרסו החוקרים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה.

כיום ברור שלפנינו גתות יין. לגת זו ייחוד בהשוואה לשאר הגתות בנגב. בעוד שבכל הגתות האחרות מצויים שלושה מרכיבים: תאים מסביב למשטח הדריכה, משטח הדריכה, ובורות איסוף תירוש, חסרה הגת בשבטה את התאים שמסביב. מאחר שתאים אלה שימשו את הכורמים הפרטיים לאחסון הענבים, לא היה צורך בהם כאן, כי הנזירים עיבדו את כרמי המנזר במשותף. הדריכה ברגליים נעשתה על המשטח המרוצף והתירוש זרם אל הנקב העליון שבקיר המזרחי. מכאן זרם התירוש אל בריכת שקיעה קטנה שבחדר התחתון וממנו אל הבור העגול, שגם בו שקע עגול לשקיעת הזגים. לאחר שהשלימו את דריכת הענבים ברגליים, ושאבו את התירוש שבבור לכדים, מיצו את שארית התירוש מן הזגים שנדרכו ברגליים. מאחר שאיכות היין הנוצרת מן הסחיטה השניה ירודה, הפרידו בין סוגי התירוש. הסחיטה השניה נעשתה בלחץ בתוך הבור הקטן שבמרכז משטח הדריכה. התירוש זרם בתעלה לבור האיסוף. מעל למוצא המעוגל חרות עיטור: צלב ניצב על גבי צמח תלתני, הצומח מתוך אשכול ענבים. מדרום לגת – מתקן סחיטה נוסף – אולי לשמן זית.

11. חוות פרופ' מ. אבן-ארי    🔗

אל החווה העתיקה המשוחזרת מן התקופה הביזנטית, נוכל להגיע בצאתנו מן הכנסיה הצפונית ונלך מרחק של מאות מטרים אחדות צפונה. השטח הירוק תמיד ישמש לנו נקודת ציון.

כדי להוכיח שהחקלאות הקדומה היתה מבוססת על איסוף מי נגר, שיחזר פרופ' מ. אבן- ארי מן האוניברסיטה העברית את החווה שצורתה כמשולש גדול שבקדקדו הבאר ובית החוואי. בחווה שבע טרסות המשתרעות על שבעה דונם. תעלת הניקוז העיקרית היא נחל קטן הזורם ממזרח, הנכנס לשטח החווה במבנה אבן שרוחבו 5 מ‘. בעזרת מגלשים שרוחבם 4–5 מ’, אפשר להעביר את המים ממדרגה למדרגה. כן אפשר היה להטות את המים אל תעלה בצד השדות, ומשם להוליכם לחלקות הזקוקות למים. החוקרים התייחסו גם למספר ימי העבודה הנדרשים להקמת מפעל מעין זה, המגיע לדעתם ל-2000 יום! לדעת פרופ' אבן-ארי יכלה משפחה בת 5–6 נפשות לבנות חווה מעין זו במשל שנה עד שנתיים. העצים הראשונים בחווה ניטעו ב-1958-

1959. הם כללו: חרוב, תאנה, שקד, זית, רימון, אלה, אפרסק, משמש וגפן. פעילותו של פרופ' אבן-ארי מתרכזת כיום בעבדת ובאזורים אחרים בנגב. החווה בשבטה, שנותרה כמעט ללא טיפול, נראית היום, כמעט כבעת שחזורה. אין תימה שלמרות עול המיסים הכבד שהטילו המוסלמים על הישובים הביזנטיים בנגב, נמשכה הגסיסה האיטית שלהם יותר משני דורות!

12. הגת הגדולה    🔗

בחלקו העליון של המתקן – שמונה תאים בגדלים שונים לאחסון סלי הענבים, במקום שהמתינו הכורמים לדרוך את ענביהם. משטח הדריכה מחובר אל התאים בחלונות משופעים קטנים, שדרכם הועברו הסלים למשטח. על מנת לייעל את העבודה, התקינו כאן שני בורות איסוף, כך שבעת שכורם אחד המתין לשקיעת השאריות בתירוש, יכול כורם שני לדרוך את ענביו, או, לחילופין, לאחר שסיים את דריכת הרגליים וריכז את התירוש בבור האחד, יכול להזרים את תירוש הסחיטה השניה לבור השני. מלבד הגת שבמנזר וגת זו, נתגלתה בשבטה גת נוספת – באזור החקלאי של העיר, כ-500 מ' מצפון-מזרח לכנסיה הדרומית.

 

13. תולילאת אל-ענב    🔗

באזורי שבטה, ניצנה ועבדת – אלפי דונמים של מדרונות מכוסים בתלוליות- אבן קטנות. פאלמר היה החוקר האירופי הראשון אשר שמע את המונח “תולילאת אל ענב” מפי הבדווים, והוא שקשרם לגידול גפנים, אף שלא הסביר את הקשר ביניהם. פאלמר מעיד: “תחילה לא ידענו מה טיבן של הערמות המלאכותיות האלה… קשה היה להעלות על הדעת, כי באדמה צחיחה ושוממה זו גדלו אי פעם עצים או גפנים; והנה באה המסורת הערבית לעזרתנו: הבדווים יכנו את גלי האבן בשם תולילאת אל-ענב, או רג’אם אל-כרום”, היינו ‘תלי הענבים’ (או ‘גלי הכרמים’)והשמות פתרו את החידה… בימים עברו גדלו איפוא כרמים על גבעות עוג’ה אל-חפיר".

י. ברסלבסקי כותב:

“תפקידם של גלי האבן בנגב אינו מוטל בספק: הגפן נוטה בדרך כלל לרבוץ ולהסתרח על פני האדמה. יש ששריגיה נלפתים מסביב לגזע וחונקים אותו, על כן שומה על היוגב להדלות את הגפן על גבי קנים או סמוכות, או על גבי כל משענת נאותה. בנגב החסר עצים, נאלץ היה היוגב להיעזר בערמות של אבן. הללו שמרו במידה ידועה גם על הרטיבות שנצטברה באדמה אשר מתחתן. יש להניח כי התחממותם המהירה של גלי האבן ביום והתקררותם המהירה בלילה הגבירו את שכבת הטל השכיחה בנגב, ואף רטיבות זו נספגה באדמת הכרמים. בחורף תש”ה הבחנתי כי רבים מגלי האבן מצטיינים בצמחיה זעירה, הבוקעת מתוכם, בשעה שהאדמה מסביב להם לא הצמיחה מאומה. ראוי לציין כי בארץ יוון ובלבנון משמשים גלי אבן סמוכות לגפנים עד עצם היום הזה“. [”הידעת את הארץ“, עמ' 226]. את הרעיון של פאלמר פיתח⁴ פרופ' פ. מאירסון, אשר עסק במשטר החקלאי של אזור ניצנה. אף הוא קושר את התלוליות בגידול הגפנים, וגורס שבעת הצורך הושקו הגפנים בתוספת מים שהובאה מבורות האגירה. פרופ' אבן-ארי יוצא נגד דעה זו וטוען, שכמות המים בבורות לא היתה מספקת לכך. הוא חישב כי להשקיית 10,000 דונם גפנים (זהו השטח המכוסה בתלוליות בסביבות עבדת) דרושים 50,000 ממע”ק מים, ולדבריו אגרו בבורות בעבדת לא יותר מ-5,000 ממע"ק. הוא גם דוחה את האפשרות שהתלוליות שימשו להתעבות טל, שהיה לדעתו גורם מזערי באספקת המים. במקביל לאבן-ארי עסק בבעיה זו גם פרופ' י. קידר הטוען, כי לחקלאים הקדמונים חסרה קרקע חקלאית וכי על-ידי סיקול המדרונות הגבירו את סחף הקרקעות מן המדרונות אל השטחים החקלאיים שלרגליהם. אבן-ארי סבור, לעומת זאת, שעל-ידי סיקול מורדות ההרים סולקו מכשולים לזרימת מי הגשמים, הוגבר הנגר העילי ומי הגשמים התנקזו בשדות שלמרגלות המדרונות. לאמיתו של דבר לא תמיד יש זיקה בין המדרונות שיש עליהם ריכוזי תלוליות לבין שטחי עיבוד חקלאי בעמקים, כך שהמדרונות המסוקלים והחקלאות בעמקים הן שתי תופעות שראויות לדיון נפרד. כותב שורות אלו נוטה לקשר בין תלוליות האבן לגידול גפנים ממש. השם העתיק שנשמר בפי הבדווים, הוא כנראה ראיה לכך. אמנם שכבת קרקע המדרונות היא דקה מאד, וכדי ליצור בית גידול לגפנים היה צורך בחפירת בורות עמוקים לנטיעה, אך גם לכך נמצא פתרון. צרורות האבן שהוצאו מן הבורות הונחו לידן, וכך נוצרו השורות הארוכות של התלוליות הקטנות, המהוות את מרבית התופעה הזו (מצויות גם תלוליות גדולות יותר, שהמרחקים ביניהן הרבה יותר גדולים – כ-5 מ', והקשורות אולי לגידול עצי פרי אחרים). הבורות שנכרו מולאו באדמה נקיה שהובאה מן העמקים ובזבל כבשים, הנרקב לאט ומספק מזון לגפן במשך תקופה ארוכה. יתכן שעל מנת להגביר את זרימת המים אל בורות הנטיעה (היינו ה“צלחות” שמסביב לנטע) סוקלו גם השטחים שבין שורות הגפן. היום מכוסה השטח שוב בתכסית צרורות אבן קטנים, וזאת בשל הסחף. הרעיון המובא לעיל טרם נבדק בשטח בצורה כלשהי.

* * *

את הביקור בשבטה ראוי אולי לסיים בתפילה קצרה שנחרתה על אבן בכניסה לאחד הרחובות בשבטה:

(כאברהם - באמונה)

כיצחק - ——-

כיעקב - בתקווה

כמשה - בצניעות

כדוד - בתהילה

כשלמה - בחכמה

כאיוב - בסבלנות

 

חלוצה    🔗

 

תולדות הישוב    🔗

חלוצה היא הישוב העירוני הנבטי הצפוני ביותר בנגב. האתר שוכן בעמק שטוח, המוקף דיונות. תוחמים אותו חולות חלוצה ממערב, חולות עגור מדרום-מערב, חולות שונרה מדרום, ודיונה גדולה המשתרעת עד כביש באר שבע-ניצנה במזרח. העיר שוכנת במרחק כ-21 ק"מ מבאר שבע, ומכאן הסיבה למיקומה באזור זה, שאינו נוח. הנבטים קבעו פה את המרכז המינהלי של המערכת המסחרית בהר הנגב, בשל קרבתו לממלכה השכנה – ממלכת הורדוס, ולנמלי היצוא.

מיעוט החפירות וכיסוי החולות הנודדים מקשים להתחקות אחר המתאר העירוני של חלוצה, והוא ידוע בקווים כלליים בלבד. האתר גובל ביובל של נחל בשור הגדול בדרום-מערב, ובנחל אטדים בצפון-מזרח. בדרך זו נוצרת מקבילית שאורכה הוא כ-960 מ' ורוחבה כ-550 מ'. שטח העיר הוא כ-390 דונם.⁵

המקורות ההיסטוריים מרבים להזכיר את חלוצה. אולם על ראשיתה אנו יודעים מהממצאים הארכיאולוגיים בלבד. כמו בעבדת ובניצנה, נתגלו בסקרים כלי חרס מן התקופה ההלניסטית. אולם בעוד שבעבדת וניצנה אין לנו בטחון גמור כי קיים קשר בין ממצאים קדומים אלה לבין הנבטים, הרי שבחלוצה נתגלתה בשנת 1914 כתובת נבטית, המיוחסת לשנת 168 לפסה"נ. בכתובת זו נזכר “אתרא” – מקום (קדוש?) שהקים אדם בשם נתירו, בימי חייו (או לחייו של) חרתת מלך הנבטים. החוקרים סבורים שזהו המלך הנבטי הראשון הידוע, המכונה חרתת הראשון, אשר הכוהן הגדול המודח, יסון, מצא אצלו מקלט. ממצאים רבים יותר נתגלו בחלוצה מן התקופה הנבטית התיכונה. בשנים האחרונות אף נתגלה בחלוצה תיאטרון נבטי. בשולי העיר נחשף בית קברות מן התקופה הנבטית התיכונה, ובמרחק מה נתגלו שרידי מאהלים נבטיים.

תולדות העיר בתקוה הנבטית המאוחרת ידועים פחות, אף שבתקופה זו נזכרת חלוצה לראשונה בספרות היוונית. הגיאוגרף תלמי (150 לסה"נ) מונה את Elusa בין הישובים באידומיאה שממערב לירדן. ב“מפת פויטינגר” משובצת חלוצה בדרך מאילת לירושלים, במרחק של 24 מילין רומיים מעבדת ו-71 מילין מירושלים. לתקופה זו שייכים גם המכתבים של ליבאניוס, שנולד ב-314 לסה“נ באנטיוכיה שבסוריה, וירד בנעוריו ללמוד את תורת הנאום אצל אולפיאנוס באשקלון ואצל זנוביוס מחלוצה. עד לשנת 354 לסה”נ הוא יסד בתי-ספר אחדים לרטוריקה ומילא תפקידים שונים, עד ששב לעיר מולדתו ולימד שם את תורת הנאום עד למותו ב-393 לסה"נ. מאז שובו לאנטיוכיה קיים קשרים הדוקים עם חלוצה, שבה ירש כנראה אחוזה מאת זנוביוס מורו. במכתביו מתוארת חלוצה כמרכז מינהלי של הפרובינקיה פלסתיניה השלישית, ובה מועצת-עיר (בולי). לליבאניוס היו מהלכים אצל השלטונות העירוניים, ובשניים ממכתביו הוא משתדל להשיג משרה עבור מקורבו, סופיסט, תושב העיר, במשטרה המקומית, המכונה “שומרי השלום”.

נראה שרק במאות השלישית והרביעית לסה"נ נעשה בחלוצה תכנון עירוני כולל. הגנת העיר הושתתה על מגדלים לאורך גדתו הצפונית של נחל בשור וגדתו הצפונית של נחל אטדים. בציר האורך של העיר, מצפון-מזרח לדרום-מערב, התמשך רחוב רחב, ומהלכם של רחובות רחבים אחדים הניצבים לו ניכר בשטח. על פי שרידים אדריכליים שנתגלו עמד כנראה מקדש רומי סמוך למרכז העיר. כנראה היה מרבית שטחה בנוי כבר בראשית התקופה הביזנטית, שכן שתי הכנסיות הגדולות נבנו בשוליים הדרומיים-מזרחיים והדרומיים-מערביים של העיר. שתי כנסיות קטנות נבנו אולי יותר במרכז הרובע המזרחי של העיר, ואילו כנסיה נוספת בקצה הרובע המערבי. בתקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית היתה חלוצה הישוב היחיד בנגב שזכה למעמד של פוליס (עיר) ובחשיבות בינלאומית, כפי שעולה מן המכתבים של ליבניוס.

באמצע המאה הרביעית לסה“נ לערך חדרה הנצרות לחלוצה. היא קשורה בשמו של הילריון, שזכה למעמד של קדושה. הילריון נולד בארץ-ישראל בשנת 293 לסה”נ, נטבל לנצרות באלכסנדריה ובמשך תקופת-מה חי במדבר כמתבודד. בגיל 15 שב לארץ והתיישב במאיומס, בסביבות עזה וחי בה חיי פרישות. שמו יצא לתהילה בזכות יכולתו לחולל מעשי ניסים ולרפא חולים. מאחר שרבים שיחרו לפתחו והטרידו את מנוחתו, שב בשנת 353 לסה“נ למצרים. שנים אחדות לפני כן, בשנת 350 לסה”נ בקירוב, יצא עם תום הבציר בראש חבורת תלמידיו לבקר בחלוצה, בה שהו כמה מחסידיו. הביוגרף שלו, הירונימוס מספר, שהילריון הגיע לחלוצה ביום חג, בעת שהתושבים “הברברים-למחצה” התאספו במקדש ונוס. חסידיו שידלוהו שיסייע בידם להקים כנסיה בחלוצה, והוא שרטט במקלו בחול את תכנית הבניין. לא עבר זמן רב, והכוהן במקדש “לוציפר” התווה בעצמו את אות הצלב.

על כי יש בכך גרעין של אמת יעיד סיפורו על נילוס הקדוש, שבנו השבוי בידי הסרצנים, נפדה בידי נוצרי חסיד, תושב חלוצה.

במועצת הכנסיה באפסוס ב-431, השתף בישוף מחלוצה, ושמו עבד-אלה (!) – תאודולוס. מקץ עשרים שנה השתתף הבישוף חרתת (!) במועצת הכנסיה בחלקדון. חלוצה יוצגה על-ידי בישופים במועצות הכנסיה בשנת 518 ובירושלים בשנת 536 לסה"נ.

לא פלא, על כן, שחלוצה מופיעה במפת מידבא מן המאה השישית, כעיר מוגנת במגדלים, עם שני בניינים אדומי גגות, ככל הנראה – כנסיותיה הראשיות. מגדלים אלה ושתי הכנסיות אכן היו סימני הכר מובהקים בנוף העירוני של חלוצה.

המאבק בין הנצרות לפגאניות המושרשת לא היה כנראה קל. בניגוד לערים האחרות בנגב, בהן לא נתגלו כתובות שאינן נוצריות לאחר שנת 400 לסה“נ, לא מיהרו עובדי האלילים של חלוצה להיפרד מאליהם. בבתי הקברות של חלוצה נתגלו כתובות קבר לא-נוצריות עד לשנת 426 לסה”נ; יתר-על-כן, בכתובת המונומנטלית שנתגלתה בתיאטרון בחלוצה, משנת 450 לסה"נ, אף שנזכר בה נציב הפרובינקיה, אין בה סימני נצרות כלל. לקראת סוף המאה החמישית היה נצחון הנצרות בחלוצה שלם. אולם גם בתקופה שבה שלטה הנצרות ברמה הוסיפו רבים מתושבי העיר לדבוק בשמותיהם הנבטיים-ערביים.

המקורות הביזנטיים מרבים להזכיר את העיר. הירוקלס וסטפאנוס מביזנטיון במאה השישית וגיאורגיוס מקיפרוס במאה השביעית מספרים על חלוצה שהיתה בעבר בערביה, ועתה היא בפלסתיניה השלישית. במאה השישית הפכה חלוצה מרכז לצליינות נוצרית. הנוסע תיאודוסיוס (530 לסה"נ) מתאר את חלוצה מהלך שלוש תחנות מירושלים ושבע מאילת, ואילו אנטונינוס מפלקנטיה מזכיר את הבישוף המקומי, היושב בעיר ב“ראש המדבר”. מחלוצה היו יוצאים אל המנזר של גיאורגיוס הקדוש (ניצנה?), ומשם אל “המדבר הפנימי” – להר סיני. מעמדה של חלוצה כעיר מחוז נשמר גם בתקופה הערבית הקדומה. בגנזך הכנסיה בניצנה מצויות תעודות דו לשוניות, ביוונית ובערבית, שבכותרותיהן כתוב: “אל תושבי נסתאו (ניצנה) בקורה של עזה, באקלים (מחוז) אל-חילוץ (חלוצה)”. התעודות המאוחרות ביותר הן משנת 689 לסה"נ. סוף הישוב בעיר היה ככל הנראה זמן לא רב לאחר מכן.

 

תולדות המחקר    🔗

במרץ 1807 עצר זטצן ליד באר בשם ביר אבו עריבה, מבלי שזיהה את המקום. המהדיר של ספרו (שנתפרסם ב-1859), פ. קראוזה, כתב בהערותיו כי “באר זו אינה אלא התחנה הרומית אלוסה”. עם זאת מקובל לייחס את זיהויה של חלוצה לרובינסון, שביקר בה ב-1838. רובינסון הגיע לחלוצה מצד דרום. בהתקרבו לוואדי (נחל הבשור), ראה קיר הבנוי אבנים מסותתות, היוצא באלכסון מן הנחל ובאר מוקפת שקתות להשקיית גמלים ועדרים. הוא מספר שסמוך לבאר, הקרקע מכוסה בעיי חורבות, ש“הערבים כינו בשם אל-ח’ולסה”, דהיינו חלוצה, שאינה אלא Elusa.

במקום אפשר להבחין בבירור בשרידי בתים ובמתחמים. פה ושם רואים שברי עמודים ומערכות קורות. “לא מצאנו בורות מים”, הוא מספר, וכנראה שהמים סופקו מן הבארות הציבוריות. להערכתו השטח המכוסה בעיי חורבות הוא לפחות גדול יותר בשליש מאשר ברחובות (רוחיבה). רובינסון העריך לפי השרידים, שאוכלוסיית חלוצה הגיעה ל-20–15 אלף נפש. חשיבות התאור בכך שהוא מבטא נאמנה את מראה חורבות העיר בעבר.

בפברואר 1870, ביקר בחלוצה פאלמר. בניגוד לקודמו הוא כותב כי העיר משתרעת על שטח ניכר, אך היא הרוסה לחלוטין כך שאי אפשר לעמוד על תכניתה, למעט מהלכו של רחוב רחב אחד. הוא מוסיף, שתושבי עזה רגילים לקחת אבני בנייה מחלוצה, וגרמו בכך להרס האתר. גם הוא מזכיר את הבארות בוואדי, שאחת מהן, ליד הבניין, בנויה אבני גזית.

מוסיל ביקר בחלוצה ב-1897. לדבריו העיר היתה מוגנת בצידה המערבי בחומה בעלת מגדלים, ובמקום היו שני שערים שמהם יצאו שני רחובות. הבתים והחומה נבנו מאבן-גיר רכה, לבנה, המתפוררת בנקל. העיר נהרסה ומשמשת מקור לשודדי אבן מעזה, ש“עד היום מוכרים את האבן שנשתמרה ואת לוחות השיש”. מוסיל מספר שהבית החדש של המופתי בעזה נבנה מאבנים אלו, בעוד פנים הבית צופה בלוחות שיש מחלוצה. הוא מוסיף, כי בעת ביקורו עסקו בפרוק אבני בניין גדול “בצד הימני של הרחוב הראשי, בחלק הדרומי של העיר”, שהיה לפי השערתו מקדש. הוא ראה שם קורות מקושטות וכותרות המעוטרות בשני טורי עלים (היינו, כותרות קורינתיות). לשאלתו אם נמצאו פסלים וכתובות, השיבו הפועלים כי את אלה הם שוברים מיד עם הימצאם.

בחורף 1904 ביקרו באתר חברי משלחת בית הספר הצרפתי למקרא בירושלים והעתיקו כתובות קבר אחדות.

לפי תאורו של הנטינגטון (1909) משתרעות חורבות חלוצה לאורך 0.75 מיל. עמודים וכותרות מפוסלים מאבן גיר וקירטון מעידים, שבמאות הראשונות לסה"נ עמדה האדריכלות בחלוצה על רמה גבוהה. אף שהאתר גדול כמעט כחברון, שמספר תושביה 20,000, אין פה תושבי קבע או בתים. הבאר היחידה מצויה מיד מעל גדת הוואדי הרחב והיבש. על-פי החריצים העמוקים והמלוטשים של חוליית הבאר הוא העריך, כי השתמשו בה במשך הרבה דורות. מצפון ומדרום לחלוצה הבחין הנטינגטון בשרידי חוות מבודדות, גנים, כרמים ומדרגות חקלאיות.

הסקר הנרחב ביותר בחלוצה נעשה בידי וולי ולורנס בינואר 1914. היתה זו ככל הנראה שנה גשומה, ובבואם לחלוצה מצאו שטחים נרחבים למדי שנחרשו בידי הבדווים, שמאהלם התפרש ליד הבאר בחלוצה.

בעקבות גילוי הכתובת הנבטית בחלוצה הציעו וולי ולורנס את האפשרות שהעיר הרומית חלוצה היתה קיימת כבר במאה השניה לפסה"נ, ושימשה תחנת דרכים (השניה לאחר עבדת) בדרך השיירות הבינלאומית. בתקופה הביזנטית גדלה העיר וחשיבותה עלתה, והעיר העתיקה שולבה בבנייה החדשה. כאשר נבנתה העיר החדשה בעזה, מצאו הבנאים כי קל יותר לחצוב אבנים בחלוצה, וכך הפך האתר לגבב מדכא של אבנים נפולות ומנותצות. הם מציינים כי שוד האבן בחלוצה הוא נרחב כמעט כמו בבאר-שבע. עד היום, הם מספרים, מוליכים אבנים מחומות חלוצה בכמויות כל כך גדולות, עד כי השם “חלצה” נעשה שם נרדף לאבן מאיכות טובה. “משום כך הצלחנו רק להתוות תכנית של גבולות העיר, אך לא של בניינים”. “לכן” – מספרים וולי ולורנס – “היינו בני מזל שגילינו את בית הקברות, ששם מצאנו בין המצבות היווניות הרבות ממצאים קדומים ובהם כתובת הקדשה באותיות ארמיות בלשון הנבטית. הכתובת הוקדשה למלך חרתת, שמלך ללא ספק באותה עת בפטרה”.

בתאור האתר מציינים החוקרים הבריטים שבחלוצה אין “תל”, וכי לא מצאו בה כלי חרס עתיקים. לעומת זאת מעידות הכתובת הנבטית וערמות השפכים העצומות על משך קיומה של העיר. לפי תאורם השתרעה העיר במרחק של כ-200 יארד מן הגדה המזרחית של הוואדי, ואילו מן הגדה המערבית בלט בניין גדול עם קירות עבים שהתנשא מעל לגדת הנחל. “זה היה ככל הנראה הארמון של בישופות עזה”. שאר העיר היתה מוגנת בקו בלתי סדור של קירות הבתים והגנים. בשטח פנוי מדרום לחומה מצויה הבאר המספקת את צורכי הנוסעים והמשפחות המעטות של הבדווים, החונות קרוב לגדת הוואדי. “הבאר שופעת מים רבים, אך מימיה מליחים ואינם ערבים לחך”. בצד הדרומי של העיר, קרוב לפינה הדרומית-מערבית מצוי שער בין שני מגדלים (ככל הנראה זהו המקום שבו נתגלה לאחר מכן התיאטרון הנבטי). בפינה הדרומית-מזרחית מצוי בניין שעמודיו משווים לו חשיבות כלשהי (כנראה הכנסיה המזרחית).

בדו“ח שלהם מפרסמים וולי ולורנס, מלבד הכתובת הנבטית, גם 21 כתובות ביוונית. אחת מן הכתובות, מ-7 במרץ 426 לסה”נ, היא טרום-נוצרית, שאר המצבות הן נוצריות, מן השנים 518 עד 565 לסה"נ, וגם בהן לא מעטים בעלי השמות הנבטיים-ערביים.

הפעילות בחלוצה התחדשה בשנת 1933, כאשר אייליף ביקר בה מטעם מחלקת העתיקות המנדטורית ומצא כלי חרס נבטיים ושברי קערות קטנות מזוגגות בשחור, האופייניות לתקופה ההלניסטית. מכאן הסיק כי המקום יושב לפני ראשית המאה השניה לפסה"נ, לפני שהזיגוג השחור פינה את מקומו לזיגוג האדום.

ב-1938 פירסם קולין ביילי את תוצאות הסקר הקראמי של משלחת קולט בחלוצה. מטרתם של חברי המשלחת היתה ללמוד את רצף כלי החרס מן התקופה ההלניסטית ועד לתקופה הערבית. לצורך זה הם החליטו לעשות חתך בערמת השפכים הגדולה בצפון-מזרח העיר, אולם כלי החרס שמצא כאן היו כולם מן המאות השלישית והרביעית לסה“נ. בדו”ח הקצר שמסרו, מצוי האיזכור הראשון לכפר הערבי אל-חלצה שהוקם זמן קצר לפני כן. דו"ח קצר נוסף על עבודת משלחת קולט בחלוצה פירסם קירק ב-1941. מאז שעבדה משלחת קולט בחלוצה, לא נעשתה כל עבודה באתר, והוא לא נכלל בסקרים שנעשו בידי נ. גליק ולאחר מכן בידי “סקר ישראל”.

כותב שורות אלה, אשר חי בשנים 1948–1942 בקיבוץ רביבים הסמוך, ביקר לעתים קרובות באתר – בדרך-כלל בכלי הרכב היחיד שעמד לרשותו: אופניים. הגישה לחלוצה באופניים היתה בלתי אפשרית, ולכן נעשו כמעט כל הסיורים ברגל. שני נסיונות להגיע במשאיות, האחד בליווי חובבי ידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית בהדרכתו של ברסלבסקי, והשני, של החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית, בהדרכתו של פרופ' שוובה, נתקלו בקשיים רבים. ההליכה לאתר היתה מפרכת בשל החולות הנודדים הטובעניים. לחוויות אלו היתה השפעה רבה על המשך המחקר בחלוצה. מכל מקום, כבר אז הטלתי ספק בקביעה המקובלת שחלוצה חרבה עד היסוד. תקוותי היתה שרק בנייני התקופה הביזנטית הם שנפגעו, ואילו השרידים הקדומים יותר שמורים מתחת לחולות.

באביב 1971/72 הגעתי עם תלמידי באוניברסיטה העברית לחלוצה. על מנת להיטיב ולראות את האתר עלינו על ערמת השפכים הצפונית-מזרחית המפורסמת, וממנה נתגלה מחזה בלתי נשכח. אותה שנה היתה ברוכה בגשמים והאתר כוסה בצמחיה עשירה, שהיתה צפופה במיוחד במקומות הנמוכים. בעוד שהצמחיה במקומות הנמוכים היתה בשרנית ואדמדמת, זו במקומות הגבוהים היתה ירוקה בהירה. קווי הרחובות, הכיכרות וחצרות הבתים – כולם נצטיירו היטב, ומעליהם התנשאו הבתים והמגדלים. לעתים הגיע ההפרש בין המקומות הגבוהים לנמוכים לכדי 8–6 מ'. באותה שעה נפלה ההחלטה לחפור בחלוצה.

הסקר המפורט הראשון בחלוצה נעשה בקיץ 1973 בהשתתפות תלמידי האוניברסיטה העברית ומתנדבים. לרשות הסוקרים היה תקציב זעום, ואלמלא עזרתו של קיבוץ רביבים לא היה הסקר יוצא לפועל. מספר הסוקרים היה מצומצם אף הוא, ובסופי שבוע הוא לא עלה על שלושה אנשים. המטרה היתה לאמת את ההשערה שחלוצה לא נהרסה (אלא רק נתכסתה בחולות נודדים), ולאתר את רובעי העיר השונים. כדי להגיע לאתר השתמשו הסוקרים בדרך הצבאית, העוברת ממערב לאתר ומגיעה לנחל אטדים, יובלו של נחל הבשור. מכאן נישאו הציוד, המים והמזון על הגב. שלושת אתרי הבחירה שנבחרו היו אלו הקרובים ביותר לדרך. אתר החפירה הראשון היה ערמת עיי השפך הגדולה (“שטח א”). כמות החרסים שנמצאה היתה זעומה ביותר, והתוצאות לא השתנו כאשר נבדקה ערמת שפכים אחרת. כלי החרס היו מן המאות השלישית-הרביעית לסה“נ, התקופה שחלוצה הגיעה בה לשיא פריחתה. אכן, מאז היתה העיר נתונה לאיום בלתי פוסק של החולות הנודדים. כאשר החלו בהרחבת העיר, היה הכרח לסלק את המצבורים הגדולים של החולות. על מנת שלא להרחיק ללכת, פונה החול ונערם בגבול העיר, וכך נוצרו ה”ערמות המסתוריות". הכמות הקטנה של החרסים בהן מלמדת, עד כמה באמת סכנת החולות הנודדים היתה גדולה. הנבטים העדיפו לבנות את ישוביהם באזורים גבוהים, במקום שזכו לתנאי אקלים טובים יותר ויכלו לאגור מי שתיה בבורות. למרות הקשיים, הם לא יכלו לוותר על הקמת הישוב בחלוצה, בשל קרבתו לממלכת החשמונאים (לאחר מכן לממלכת הורדוס), ולנמלי היעד בחופי הים התיכון. קרוב יותר לא ניתן לנבטים להגיע.

אתר החפירה השני היה מגדל בשולי העיר, ממזרח לאתר הראשון (“שטח ב”). במפה של וולי ולורנס מסומן במקום זה השער הצפוני-מערבי. לא נתגלו פה חומת עיר ושער. לעומת זאת לאחר שעות מעטות של חפירה אותר מתאר המגדל. מידותיו ותכניתו היו אופייניים: 10 X10 מ' בקירוב ובו ארבעה חדרים – תכנית המוכרת היטב מעבדת וממשית. ביום חפירות נוסף הגיעו החופרים לחלונות החרכים הצרים האופייניים למגדלים אלה, שבדרך כלל קובעים אותם מתחת לתקרת החדר. המגדל נשתמר למלוא גובהו, ונותר קבור בחלקו בחול. מגדלים נוספים אותרו לאורך גדות נחל אטדים ונחל הבשור, שהיוו את עיקר ביצורי העיר בתקופה הרומית המאוחרת.

אתר החפירה השלישי היה בריכה ציבורית דרומית לאתר החפירה הראשון (“שטח ג”). על-פני השטח נראו מיד קירות הבריכה (10 X 5 מ'), מטויחים בטיח אפור עמיד למים. כדי לחסוך בעבודה נחפרה רק פינה אחת של הבריכה, שרצפתה נתגלתה בעומק 2 מ', ומכאן שהכילה 100 ממ"ק של מים. הקירות החיצוניים חוזקו בקיר פנימי, שטויח גם הוא בטיח אפור. קיר אחד תוקן פעם נוספת בבנייה פחות טובה, עם טיח אדמדם. מכאן שהבריכה היתה בשימוש בתקופה הרומית (טיח אפור, אופייני), ובתקופה הביזנטית (טיח אדום). בתחתית הבריכה, באחת מפינותיה, נתגלה צינור עופרת, ובקרבת הבריכה נמצאו שרידי בית-מרחץ. מדרום, בין הבריכה לנחל הבשור, נמצאה בריכה נוספת. שתי הבריכות קיבלו את מימיהן מהבארות שעל גדת נחל הבשור – עדות לאספקת-המים של חלוצה הרומית המאוחרת והביזנטית, והוכחה נוספת שהעיר לא נהרסה.

רק מעט ידוע על אספקת המים של חלוצה. תנאי השטח המישוריים, המכוסים בחולות, הקשו על אגירת מים בבורות, ואספקת המים התבססה על בארות רדודות (עד 10 מ') עם מי תהום עליונים. בארות עתיקות אחדות, אחת מהן שופעת מים, מצויות מעל לגדה הצפונית של נחל בשור.

במהלך העבודות סקרנו ביסודיות שטח גדול (כ-1,000 דונם). כידוע שעות הבוקר המוקדמות, ושעות אחר הצהריים המאוחרות, שבהן מתארכים הצללים, הן הטובות ביותר לעריכת סקר. יום יום נתגלו ממצאים חשובים, וככל שנבדקו השטחים במזרחו של האתר, נתגלו שרידים טרום-נוצריים רבים יותר. כך נתגלתה בסמוך למקום שוולי ולורנס סימנו במפת את שני השערים הצפוניים-מזרחיים, ערמה של אבני-גזית ובה שתי כותרות נבטיות מובהקות. משתתפי הסקר הוזעקו למקום, והוחלט לבחור בו כאתר החפירות הרביעי.

הדברים לא היו פשוטים כלל ועיקר. האתר נמצא במרחק של כמעט 1 ק“מ מהמקום שבו היה המכונית פורקת את כבודתה. המתנדבים נשאו בהתלהבות ארבע פעמים ביום את הציוד על כתפיהם למקום החפירות החדש. הנסיון להשאיר את הציוד ללא שמירה באתר נסתיים בגניבת המריצות על-ידי נערים בדווים, ובאיתורן במרחק כ-2 ק”מ משם.

לעזרת הסוקרים באו ילדי רביבים, שבהתלהבותם נעדרו לא אחת מהלימודים כדי להשתתף בחפירות. הם גם הפנו את תשומת ליבנו לדרך נוספת, ממזרח לאתר, שבה אפשר לעבור את נחל אטדים ללא סכנת שקיעה.

כאמור מקום החפירה החדש היה האזור בין שני השערים של וולי ולורנס. שתי קבוצות בדקו את שרידיו של בניין גדול (“שטח ד”). בחלק אחד של הבניין, ככל הנראה מן התקופה הנבטית המאוחרת, נתגלתה הרצפה בעומק של יותר מ-2 מ' ובמפולת נמצאו לוחות הקרוי של הגג. חלק זה של הבית נבנה מאבן-גיר קשה, שאינה מצויה באזור חלוצה, והיה צורך לחצוב ואתה באזור שבין חורבת סעדון לרחובות. החלק השני של הבית, מעברה המזרחי של חצר, נבנה באבני קירטון רכות, במקום שנתגלו כותרת מעוטרת ביונים ובצלב ומשקוף שעליו סמלים נוצריים. כך נתגלה רובע המגורים מן התקופה הנבטית המאוחרת, שהוסיף לשמש גם בתקופה הביזנטית. אתר חפירות זה שימש עתה בסיס לסקר של החלק המזרחי, המרוחק ביותר של האתר, שככל הנראה לא הרבו החוקרים בעבר להגיע אליו.

באחד הימים האחרונים של הסקר, בשעת בין-ערביים מאוחרת, בהשקיפו מגבעת-השפכים המזרחית מערבה, צדה את עינו של כותב שורות אלה גבעה שטוחה, צרה ומתעגלת המתרוממת משטח מישורי. עוד ממרחק אפשר היה להבחין בכך שאין זו גבעה טבעית. חיש קל התברר שזהו אתר קדום רב חשיבות ולא נותר אלא להכריע בין אמפיתיאטרון לתיאטרון. בסקירה מקרוב נראו הקירות המקיפים של התיאטרון, השקע של מקום המושבים ושרידי בניין גדול ממערב לתיאטרון. אף כי נותרו שלושה ימים עד תום לימודיהם, התגייסו ילדי בית-הספר האזורי בקיבוץ אורים לחשיפת האתר: בחלוצה נתגלה תיאטרון נבטי!

עוד נתגלו בסמוך שרידי בית יוצר לכלי חרס, איצטדיון(?), ושרידי מאוזוליאום נבטי מפואר. בקרבת התיאטרון אותר גם מקומה של כנסיה גדולה. מאחר שהגישה לתיאטרון עברה דרך הכנסיה, היא כונתה בפי הסוקרים: Drive-in Church…

עונת חפירות נוספת נתקיימה בחורף 1979, בשיתוף האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת בן-גוריון. העונה הוקדשה לחפירות נרחבות יותר בתיאטרון. במרחק כ-1 ק"מ נתגלה מקומו של מאהל נבטי גדול ממזרח לחלוצה ובית קברות נבטי ממזרח לעיר. תחילה נבדקו בתי הקברות הקרובים יותר ונסתבר, שהם מהתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית. ממזרח נתגלה בית קברות גדול מן התקופה הנבטית התיכונה, שנפגע קשה בעת שהותקנו שם מחפורות לאימוני טנקים. על-פני השטח נמצאו כלי חרס נבטיים ורומיים קדומים.

כבר בחפירות ממשית הבחינו החוקרים כי הקרקע החפורה של הקברים נוחה לגידול צמחיה עשירה, ואת מקום הקברים אפשר לאתר על-פי שיחי רותם גדולים, וכך היה הדבר גם בחלוצה. היו אלה ככל הנראה קברי משפחה גדולים מוקפים חומה עבה, שסכרה את מי הגשמים, ואלה הספיקו לשיח האטד, הזקוק למים רבים. בקיץ הופך האטד לצמח קוצני יבש. ואולם, מאחר שהחפירות נערכו בחורף, עיטרה את החומות סביב הקברים מסגרת כפולה של שיחי אטד מוריקים, שהקלה על איתורם. בשטח המוקף חומה נתגלה בשכבה לא עמוקה מבנה מפואר בנוי גזית, שכיוונו צפון-דרום. מאחר שלא היה ספק שזוהי המצבה, העמיקו לחפור תחתה, כדי למצוא את הקבר עצמו, אך לשווא. החופרים פנו לחלק אחר של המתחם, זרוע אבנים גדולות, שהושמו בבור על-מנת להקשות על שודדי קברים. במאמצים גדולים הוצאו האבנים מהבור ומתחתן נתגלה הקבר, שכיוונו מזרח-מערב. היה זה קבר ארגז בנוי מאבני גזית. משהוסרו אבני הכיסוי ציפתה לחורים הפתעה: במרכז הארון היתה מונחת הגולגולת, ועליה חוליית עמוד-שדרה, ואילו שאר העצמות היו ערוכות לצידי הגולגולת. היה זה קבר ליקוט מיוחד במינו, שהיווה חוליה נוספת בחקר מנהגי הקבורה של הנבטים. בשטח בית הקברות עצמו נתגלו שני שולחנות סעודה גדולים בנויים אבן, ערוכים בצורת ח ומסביבם שברי כלי חרס נבטיים רבים ששוברו לאחר ששימשו בסעודת ההבראה. בקרבת מקום נתגלה בניין קטן, בנוי לתוך הקרקע ובו כירות, סירי בישול וכלי חרס. היה זה המקום שבו בישלו את המזון לסעודות.

עונת החפירות השלישית, הגדולה ביותר, נתקיימה בקיץ 1980, מטעם האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת מיסיסיפי בארה"ב, בהנהלת א. נגב. עיקר המאמץ הוקדש לחפירת “הכנסיה המזרחית”, להמשך החפירות בתיאטרון, ולבדיקת מגדל נוסף ברובע המערבי של העיר.

 

אתרי חלוצה    🔗

ריחוקם הרב של אתרי חלוצה ממרכזי היישוב בתקופה החדשה, ושמירתם בידי הבדווים, סייעה להשתמרותם המעולה. הנזקים הגדולים היחידים נעשו בידי הבריטים, שבנו בשנות ה-30 את הכפר החדש אל-חלצה, ובידי צה"ל, שהשמיד כמעט לגמרי את בית הקברות הנבטי על ידי חפירת מחפורות גדולות לאימונים.

קיים קושי להגיע למקום, השוכן סמוך לשטחי אימונים של צה“ל. האתר נמצא אמנם בפקודה מחוץ לשטחי האש, אולם אסור בתכלית לעבור ממערב לדרך חלוצה-רחובות, ומדרום לנחל הבשור. יש להגביל את הביקור לשטח החורבות בין נחל אטדים לנחל הבשור. רצוי כי בכל סיור ישתתף אדם אשר כבר ביקר בחלוצה. אפשר לבוא לאתר בשתי דרכים, שתיהן מתחילות בכביש רביבים-צאלים. הדרך האחת, המזרחית, מתחילה ליד התמרור במעלה הכביש העולה מן הגת העתיקה. הדרך יורדת מיד לאחר התמרור שמאלה, דרומה, בואך מרביבים. מן הראוי להשאיר את כלי הרכב ליד הכביש ולבדוק את טיב, הדרך, החולית טובענית וקיימת סכנת שקיעה. הוא הדבר במעבר נחל אטדים במרחק של כ-100 מ' מהכביש. המרחק עד האתר הוא כ-1 ק”מ בלבד. לאחר חציית הנחל, יש ללכת בדרך העפר הימנית ביותר. כאשר הדרך מגיעה אל מרום הגבעה יש לפנות ימינה, מערבה, ובמרחק של כ-200 מ' מגיעים אל אתר החפירות. אפשרות שניה היא להמשיך כ-1 ק“מ מערבה בכביש רביבים-צאלים עד לדרך הרחבה שבשימוש צה”ל (הדרך מסומנת בחביות). בדרך זו אפשר להגיע עד לגדת נחל אטדים. המעבר לכלי רכב הוא מסוכן כי החול בנחל טובעני. אפשר להמשיך לאתר ברגל.

הגת    🔗

הגת נתגלתה ב-1973 כאשר נסלל הכביש בין רביבים לצאלים. בשנים 1973/74 נחשפה הגת בידי ג. מזור. זוהי גת יחידה במינה בנגב בצורת בנייתה, אף כי בתיפקודה היא זהה לאחרות. היא בנויה בשלושה מפלסים: במפלס העליון תאים לאחסנת סלי הענבים. חלק זה נהרס בתקופה העתיקה. מדרום-מערב בור מים בדמות בקבוק, האופייני לתקופה הביזנטית, ומתחתיו משטח הדריכה. המשטח מוקף קירות העשויים יציקת טיט-בטון ומצופים בלוחות דקים של אבני גזית. בקירות שלוש גומחות קטנות להצבת כלים ומים. משטח הדריכה מרוצף, ובמרכזו אגן בנוי למיצוי שארית התירוש. תירוש הדריכה הראשונה זרם דרך נקב בקיר הצפוני אל אגן שקיעה וממנו לשני בורות עגולים. חלק זה של המתקן כוסה לאחר החפירות. תירוש המיצוי הסופי זרם בתעלה תת –קרקעית ונקלט בעזרת משפך אבן בכדים.

פרופ' י. קדר העריך את השטח החקלאי של חבל חלוצה-רחובות בנגב ב-2,385 דונם, אולם לפחות חלק מן האדמה החקלאית של חבל רביבים, הכולל 2,269 דונם, היה שייך גם הוא לחלוצה. אדמות חלוצה ורביבים הן אדמות ליס עם כמויות משתנות של חול, היפות לגידולי שדה, כי לא נוצר בהן קרום. אין בידינו מקורות המלמדים מה גידלו בשדות חלוצה, ואלם הגת הגדולה מעידה על חשיבות ייצור היין במקום.

1. התיאטרון הנבטי    🔗

התיאטרון בחלוצה הוא התיאטרון הנבטי היחיד הידוע ממערב לעבר הירדן. התיאטרון הנבטי לא שימש לבידור או לטכסי דת במובן המקובל, אלא היווה חלק בלתי נפרד ממערכת המקדש (לעתים כמבנה מרובע), או מבית קברות מרכזי. אין אנו יודעים עדיין למה שימש בדיוק התיאטרון הנבטי של חלוצה במסגרת זו. אף כי בית הקברות הנבטי הגדול מרוחק מן העיר מצוי סמוך לתיאטרון. זהו בית קברות שהבדווים השתמשו בו, אך אין ספק שהוא קדום הרבה יותר. יתר על כן, במרחק של עשרות מטרים דרומית-מזרחית לתיאטרון, בנוי במדרון הגבעה מאוזוליאום נבטי. אולי נבנה התיאטרון בזיקה לאלה. אפשר גם שהתיאטרון הזה הוא חלק ממערכת של מקדש. במרחק כ-40 מ' צפונית לתיאטרון בנויה הקתדרלה של חלוצה. האטריום של הקתדרלה הוא גדול ללא כל פרופורציה לגודל הכנסיה, ומזכיר בצורתו את החצרות הגדולות שבקדמת המקדשים הנבטיים המרכזיים. יתכן, על כן, שתיאטרון זה היה חלק ממערכת המקדש, שאולי יתגלה בעתיד.

התיאטרון הנבטי בחלוצה נבנה על קרקע מישורית. כדי להקימו נבנו שני קירות מקבילים בחצי מעגל. באופן זה נוצר מסדרון עגול, בדומה לזה שבתיאטראות הרומיים בקיסריה ובבית-שאן. אולם בעוד שבתיאטראות הרומיים שימש מסדרון זה לכניסת הקהל, ובו הותקנו המעברים המקומרים (וומיטוריה), הרי שכאן השתמש האדריכל הנבטי בקירות כדי להשעין עליהם את גוש המושבים (הקביאה). במסדרון הניחו שכבות שכבות של מילוי חרסים וכלי זכוכית.

במקום החיבור שבין הקביאה לבניין הבימה היה פתח שהוליך למסדרון מקומר, וממנו נכנסו אל האורכסטרה המרוצפת לוחות אבן גדולים. מן האורכסטרה נחשף עד עתה קטע קטן סמוך לגוש המושבים.

הבמה היתה פשוטה למדי: בין שני חדרי האגפים התמשך קיר ובו שלושה פתחים, כמקובל במבנים אלה. בתוך העיים בפתח האמצעי נתגלו שתי כותרות נבטיות אופייניות. השטח שלפני הבמה ומאחוריה רוצף בלוחות אבן. שני חדרי האגפים והבמה יוצרים צורת ח. בקצוות, ממול לפתחים הצדדיים, מדרגות רחבות המוליכות לאורכסטרה. מבנה המושבים עשוי בטון מטיט אפור ושברי אבן. עליו הונחו המושבים, שלא היטיבו להשתמר. למושבים הוליך גרם מדרגות, שבמרכזו היה תא-כבוד לראשי הטכס.

התיאטרון נבנה בתקופה הנבטית התיכונה, ולתקופה זו שייך כנראה שבר של פסל שיש לבן גדול ניצב על-גבי בסיס. הפסל נמצא בעיי השפך שמעל לאורכסטרה ולו שתי רגליים נעולות סנדלים. בחפירות נתגלתה בפתח הצפוני של קיר הבמה כתובת יוונית גדולה: “בימי כהונתו של פלאוויוס דמרכוס המזהיר והמפואר נעשה הריצוף (מחדש) של התיאטרון הישן, המגיע עד לרצפה הישנה. (העבודה נעשתה) באחריותו של אזרח-העיר אברהם בן זנוביוס בשנת 349” (שנת 454/55 לסה"נ). לתקופה זו שייכים גם כלי חרס רבים, בעיקר כלי בישול שנתגלו בתיאטרון.

במקדשים נבטיים רבים משמש התיאטרון חלק בלתי נפרד מן המתחם המקודש, ויש לשער שמלבד הטכסים הדתיים נתקיימו בו גם סעודות טכסיות, שהיו חלק חשוב בפולחן. בפטרה נתגלה תיאטרון בלב בית הקברות הגדול של העיר, והוא שימש ככל הנראה גם שם לטכסי קבורה ולסעודות הבראה. יש להניח שגם בחלוצה שימש התיאטרון לאחת משתי המטרות האלו. בראשית התקופה הביזנטית השתמשו בו אולי עובדי האלילים, או לאסיפות מועצת העיר, הנזכרת במכתבי ליבניוס. ממערב לקיר הבמה – שרידי בניין גדול הנסמך אל קיר עבה. בסקר ב-1973 הועלתה הסברה כי זהו מקדש נבטי שהתיאטרון קשור בו. הבניין נחפר בשנת 1979 ונסתבר כי הקיר העבה והגבוה, והבניין שממזרחו הן שתי יחידות נפרדות, משתי תקופות שונות. הקיר עצמו סגר על המקדש ממערב, ואולי היה חלק מקיר מתחם המקדש. הבניין, לעומת זאת, הוא מן התקופות הביזנטית המאוחרת והערבית הקדומה, כאשר התיאטרון כבר לא היה בשימוש. חלק מן הבניין כלל אולי חנויות. בחצר הבניין מצוי בור מים גלילי, שגילויו עורר גל של השערות.

מאחר שבעת גילויו לא היה בידי החוקרים סולם חבלים כדי לרדת ולחקרו, נראה להם כי הבור הוא עמוק מאד, ובדמיונם ראו בתחתיתו מנהרה המושכת מים מן הוואדי. ברם, השערה זו הופרכה מכל וכל.

2. הכנסיה המזרחית    🔗

הכנסיה המזרחית מצויה במרחק 36 מ' מצפון לתיאטרון. הכנסיה נחפרה בשל קרבתה לתיאטרון הנבטי, והאפשרות שנבנתה על המקדש הנבטי או בקרבתו. הנסיון באתרים הנבטיים-ביזנטיים האחרים בנגב הורה, שקיימת זיקה בין המבנים הציבוריים המאוחרים לבין אלה הקדומים.

הערים בנגב עברו שלבים רבים של התפתחות עד שהחלו לבנות בהן כנסיות נוצריות. מאחר שבתקופה מאוחרת היו כבר כל קרקעות הציבור תפוסות, ובשאר חלקי העיר נבנו בנייני האזרחים, לא היתה ברירה לבוני הכנסיות אלא להזדקק לאדמות הציבור הקדומות, שעליהן נבנו מקדשים או בנייני ציבור אחרים. אפשרות אחרת היתה לבנות את הכנסיות מחוץ לשטח העירוני. בתכנית הכנסיה המזרחית בחלוצה אנו מוצאים רמזים לכך כי במקום זה אמנם עמד מקדש נבטי.

כאשר נתגלתה הכנסיה ב-1973 אפשר היה לראות על פני השטח גבעה קטנה במזרח, שעליה היו פזורים מעט שברי שיש ושרידי פסיפסים, חוליות עמודים אחדות, ושטח שקוע במערב מכוסה בצמחיה עבותה. די היה בסימנים מעטים אלה כדי לרמז, שפה מסתתרת כנסיה גדולה, אך הבניין נחפר רק בשנת 1980.

הבניין נראה כקופסה של שיש אפרפר מלוטש. בחפירת הסיטראות נמצאו אבני פסיפס לבנות גדולות, ואבנים זעירות מאבן וזכוכית בגוני אדום, ירוק, כחול וחום – חלקן מצופות בשכבה דקיקה של עלי זהב שהוגנה על-ידי שכבה דקיקה של זכוכית. האבנים הלבנות הגדולות באו ככל הנראה מרצפת הגלריה שמעל לסיטראות, ואילו האבנים הזעירות הן אבני פסיפס קיר, שבהן עוטרו המעקות של הגלריה סביב סביב. בגודלה ובפארה משתווה הכנסיה המזרחית בחלוצה עם הכנסיות הקיסריות הגדולות בירושלים ובסביבתה.

במערב הבניין מצוי אטריום גדול – הגדול ביותר בנגב. עמודי האטריום הם מאבן גיר. לסטיו המזרחי מוליך גרם מדרגות מונומנטאלי שרוחבו כרוחב האטריום. רצפת האטריום רוצפה בלוחות שיש גדולים שהובאו מפרוקונסוס (אי קטן בים מרמרה), שמחצבות השיש שלו נתנו את השם לים. בסטיו מפואר זה חמישה פתחים, שלושה הנפתחים אל הבסיליקה, ושניים באגפים, הנפתחים אל בנייני נספחות.

הבסיליקה נחפרה בחלקה, ועמודיה עשויים אף הם משיש פרוקונסי. הבסיסים הם בסגנון אתי (עד היו נתגלו באתרם 11 בסיסים). כן נתגלו בעיים 9 כותרות קורינתיות גדולות, שמרביתן נשתמרה ללא פגע. הבסיסים והכותרות סומנו באותיות הא"ב היווני, כדי להקל על הבנאים להציבם (הכותרות מוצגות היום בקיבוץ רביבים). הבימה עשויה בדמות אות T הפוכה, רחבה באולם התווך וצרה יותר בסיטראות. בפינה הצפונית-מזרחית של אולם התווך מצויים שרידי הבסיס המשושה של במת ההטפה, שגם היא צופתה שיש. בעיים ליד במת ההטפה נתגלתה כותרת קטנה צבועה אדום ומצופה בעלי זהב. על אחד מפני הכותרת מגולף נשר פרוש כנפיים וצלב על חזהו. יתכן שעיטור כזה היה גם על הכותרות הגדולות. פני הכותרת האחרים עוטרו בעלים נאים.

אל הבימה עולים בשתי מדרגות. שלא כרגיל אין המזבח הגדול עומד באפסיס, אלא מקומו הוסט לבימה. הסיבה לכך היא ששטח האפסיס תפוס כולו על-ידי מבנה מדורג שבו שבע מדרגות. המבנה מצופה שיש, ובשולי המדרגות נראים שרידי מעקה נחושת. זהו בסיס כס הבישוף הגדול ביותר בעולם הנוצרי (בישוף אחד, פאולוס מסאמוסטה, שרדה בכנסיה “כאימפרטור רומי”, נודה בגלל זאת מן הכנסיה הנוצרית). האפסיס מדופן אבני גזית.

האפסיסים הצדדיים קטנים ביחס לזה האמצעי, ומרוצפים לוחות שיש קטנים בדגמים גיאומטריים. במרכז רצפת האפסיס הדרומי דגם כוכב עם שמונה קרניים, בצבעים שונים. הבימה נתחמה בסורג שעמודיו וחלק מלוחותיו המעוטרים בזרים וצלבים נתגלו בעיים. מאחורי הסורג, באפסיס הדרומי, שטח קטן שנסגר בסורג נוסף. במקום הוצב שולחן מזבח קטן על עמוד עגול, ועליו תיבת שרידי קדושים. חלקי העמוד, השולחן והתיבה נתגלו בעיים. ובכן, גם פה מצויים עקבות פולחן הקדושים.

באפסיס האמצעי שתי קליפות ציפוי, המייצגות שני שלבים בתולדות הבניין. כאשר הוסיפו לחפור מזרחה, נתגלה האפסיס שנבנה לתוך החדר המרובע, על גבי רצפתו. כך היה גם כשנחפר האפסיס הצפוני. ממצא זה שכנע גם את המפקפקים בקיומם של שני שלבים בבניין הכנסיות בנגב. עתה ברורה הסיבה לשינויים אלה: תחילה נקבע מקומה של תיבת הקדושים באחורי החדר המרובע, ואחר זמן הוחלט לקרב את מקום פולחן הקדושים אל הקהל. אז נבנו האפסיסים הצדדיים, ואת המזבח שעליו תיבת הקדושים הציבו בקדמת האפסיס הצדדי. תאריך השלבים האלה לא נתחוור עדיין. השלב הראשון הוא אולי במחצית השניה של המאה הרביעית, והשני אולי במחצית השניה של המאה החמישית לסה"נ.

הכנסיה נשדדה כנראה בשתי תקופות נפרדות. לאחר הכיבוש הערבי, אולי לאחר שנת 700 לסה"נ, כאשר התושבים הנוצרים נטשו את הנגב, פורק גג העץ – אולי בידי בדווים מקומיים שמצאו פה מקור לא אכזב של חומר בערה. פרוק הגג גרם להתמוטטות היציע, ועל הרצפה נמצאו רעפי החרס של הגג ופסיפסי היציע.

בתקופה מאוחרת בהרבה, בין ביקורו של פאלמר לזה של מוסיל, נשדדו לוחות השיש.

3. המגדל הרומי המאוחר    🔗

המגדל הרומי המאוחר נמצא במרחק של כ-200 מ' ממערב לכנסיה. מגדל זה נחפר בחלקו בשנת 1980, אולם בינתיים הוא נסתם והולך בשפך חדש. באופן בנייתו ובתכניתו הוא דומה למגדל (בניין II ) בממשית. כאשר נערכו החפירות נתגלה במגדל חלק מהקומה העליונה. מגדל זה הוא הגדול במגדלי חלוצה, ויתכן ששימש מפקדה ל“שומרי השלום” של ליבניוס. ממנו אפשר היה לקיים קשר עין עם שאר המגדלים.

4. הכנסיה המערבית    🔗

נפנה עתה דרומה ונתבונן בשרידי הכפר הערבי אל-חלצה, ולידו הבאר המפורסמת, המספקת עתה מים מזוהמים לעדרי בדווים. כפר זה נבנה בשנות ה-30 על-ידי שלטונות המנדט והיה בו בית-ספר לילדי הבדווים (בצפון-מערב הכפר). בבניינים שליד הבאר היו חנויות של חנוונים מעזה. הכפר ניטש ב-1948. ב-1980 היה פה מחנה חופרים.

כדי להגיע לכנסיה המערבית יש ללכת מן הבית הקיצוני הדרומי הישר מערבה. סמוך לכפר – גבעה נמוכה, מוארכת, שבחלקה המזרחי – התגבהות המציינת את מקום האפסיס (או האפסיסים). אפשר למצוא כאן שברי שיש קטנים ורעפים. בקצה המערבי של הגבעה צונחת הקרקע בתלילות לשקע גדול. זהו האטריום של הכנסיה. היתה זו כנראה כנסיה הגדולה מזו המזרחית.

הכנסיה אינה נראית כיום ולא נותר לנו אלא לחכות עד שיעמיק לחפור במקום מעדר הארכיאולוגים.

 

ניצנה    🔗

 

מתאר העיר וסביבתה    🔗

ניצנה היא המערבית שבין ערי הר הנגב. העיר נבנתה במישור, המתנשא 250 מ' מעל פני הים. בצפון גובל האתר בנחל ניצנה (עוג’ה אל-חפיר), והוא נחצה במרכזו על-ידי יובל של נחל ניצנה, הזורם מצפון לדרום. ממערב לאתר מתנשאת גבעה מוארכת לגובה כ-35 מ' מעל סביבתה. נראה שראשית הישוב בגבעה, אשר שימשה אקרופוליס לישוב של ניצנה בכל התקופות. בחפירות הנערכות עתה (סוף 1987) בניצנה מטעם אוניברסיטת בן גוריון, נחשפים ממצאים העשויים לשנות את דמותה של ניצנה הקדומה. מבדיקות שנערכו בתשתית של דרך התהלוכות המפוארת העולה מן העיר התחתית אל האקרופוליס נסתבר, כי הדרך איננה מן התקופה הביזנטית, כפי שסברו החופרים, אלא מסוף המאה הראשונה לפסה"נ, היינו, מראשית התקופה הנבטית התיכונה. קרוב לוודאי כי דרך זו, שהיו לה תפקידים דתיים, לא הוליכה אל מצד, כי אם אל מקדש, בדומה למה שנמצא בעבדת. בקצה הצפוני של הגבעה בנו הנבטים מצד גדול, ששמר על הדרך היורדת מחלוצה לסיני והעולה מניצנה לחוף הים התיכון אל עבר רינוקורורה (אל-עריש) – אחד הנמלים הנבטיים החשובים ביותר. בסוף התקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית נבנו באקרופוליס מצודה, כנסיה שהוקמה על שרידי המצד וכנסיה נוספת בחלקה הדרומי של הגבעה. בגלל פעילות רבה במקום בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה טושטשה עד בלי הכר תכניתה של העיר התחתית. חוקרי ראשית המאה מתארים שני רחובות עמודים החוצים את ניצנה, במרחק כ-200 מ' זה מזה, אחד ממערב, והשני ממזרח לאפיק. ברם, כיום לא נותר דבר בשטח שיאשר זאת. החוקרים מתארים גם שתיים-שלוש כנסיות בעיר התחתית. על פי מדידותיו של י. שרשבסקי הישוב (העיר התחתית והאקרופוליס) משתרע על 170 דונם. זהו שטח גדול ביחס לישובים העירוניים האחרים בהר הנגב. נראה ששטחים רבים בניצנה יועדו למקומות ציבור, או שלא היו מבונים כלל, כך שהשטח שיועד לבנייה עירונית אינו גדול מאשר באתרים האחרים. את מציאותן של ארבע או חמש כנסיות בניצנה יש אולי להסביר בכך ששימשה מרכז לכפרים וחוות חקלאיות רבים בסביבתה. על תפקידה של ניצנה כעיר מעבר מעידים שני הח’אנים שהיו בה, האחד כנראה באקרופוליס והשני, שהידיעות עליו הן ספרותיות בלבד, היה כנראה בעיר התחתית.

מי השתיה סופקו לעיר משני מקורות, ממי גשם שנאגרו בבורות (עד היום נתגלו בורות מים באקרופוליס בלבד) ומארבע בארות שנכרו על גדות יובל נחל ניצנה. גם בימי התורכים סיפקו הבארות את המים הדרושים לתפעולם של המרכז המינהלי ושל קטרי הרכבת.

אין אנו יודעים כמעט דבר על מקומה של ניצנה במערכת סחר השיירות הנבטי. נראה שלאחר שקיעת המערכת הנבטית באמצע המאה הראשונה לסה"נ, לא היה בניצנה ישוב חשוב עד לתקופה הרומית המאוחרת, שאז החלה הפריחה הגדולה של החקלאות. על פי הסקר של פרופ' י' קידר, המסתמך על צילומי אוויר, הפריפריה החקלאית של ניצנה משתרעת על שטח שגודלו 10,339 דונם, שהוא השטח החקלאי הגדול ביותר בהר הנגב, יותר מרבע מן השטח החקלאי כולו. אם נוסיף לכך את השטח החקלאי של בארותים, הנזכרת רבות בפפירוסים של ניצנה, יגדל השטח ל-14,892 דונם. מן הפפירוסים אנו יודעים שחקלאי ניצנה גידלו גידולי שדה (חיטה ושעורה) ועצי פרי (גפנים ותאנים). שיטות העיבוד בניצנה הן אלו שהיו רגילות באזורים האחרים: הולכת מים בתעלות אל חלקות שדה מדורגות. מפתיע הדבר שלא נתגלו גתות באזור ניצנה.

 

תולדות הישוב    🔗

שמה של ניצנה (עוג’ה אל-חפיר) נפקד במקורות, ואלמלא התגלית המופלאה של מאות הפפירוסים באתר, לא היינו יודעים את שמה לעולם. תולדותיה של ניצנה ידועות לנו מהממצאים הארכיאולוגיים.

בחפירות נתגלו כלי חרס רבים מהתקופה ההלניסטית. החשובים שבהם הם ידיות כדי יין עם חותמות מרודוס, קוס, פאמפיליה ואיטליה מן המאות השניה והראשונה לפסה“נ. תמונה היסטורית רחבה יותר נותנים המטבעות של תלמי הרביעי (212 לפסה"נ), תלמי השביעי (126–127 לפסה"נ), ויוחנן הורקנוס הראשון (134–104 לפסה"נ). ממצא זה חשוב לקביעת זמנו של הישוב וללימוד אופיו. יש לייחס ממצא זה לנבטים שהקימו פה בתקופה הנבטית הקדומה את אחד משלושת מרכזיהם החשובים. היה פה ישוב שעיקרו מאהלים, שעקבותיהם לא נמצאו עדיין. כמו בעבדת ובחלוצה ניהלו מכאן הנבטים מערכת מסחרית עניפה. הממצאים הם ממקומות שונים באגן הים התיכון, והגיעו לניצנה באמצאות מסחר. מן המקורות העתיקים עולה, שהנבטים נמנעו בתקופה זו משתיית יין, והעובר על איסור זה דינו היה מוות. באשר לתפקיד כדי היין – הרודוטוס מעיד, כי ה”ערבים" (אולי הנבטים) השתמשו בכדי יין כדי להביא מים למדבר, וזה היה כנראה גם תפקידם של הכדים שנמצאו בניצנה. גם המטבעות של יוחנן הורקנוס הגיעו לכאן כנראה על-ידי קשרי המסחר עם היהודים.

כמו באתרים הנבטיים הקדומים האחרים, אין בניצנה ממצאים ממרבית המאה הראשונה לפסה“נ נראה שבעקבות כיבוש עזה על-ידי אלכסנדר ינאי ניטשה ניצנה וישובה נתחדש רק בסוף המאה הראשונה לפסה”נ. תקופה זו (התקופה הנבטית התיכונה), מיוצגת בניצנה בכלי חרס ומטבעות רבים, המסמלים את ראשית יישוב האתר. כמו עבדת היתה גם ניצנה ישוב של אקרופוליס. המצד הוא האתר היחיד מתקופה זו שנחפר חלקית. מן הדו"ח שנתפרסם מתקבל הרושם שכלי החרס ההלניסטיים והרומיים הקדומים והנבטיים התיכוניים נתגלו בתערובת. יחד עם כלי החרס נתגלו מטבעות מימי חרתת הרביעי (9 לפסה“נ – 40 לסה”נ), מלכו השני (70–40 לסה"נ). מטבעות אלה לא זוהו בוודאות.

ניצנה לא היתה כנראה מיושבת בתקופה הנבטית המאוחרת, וישובה התחדש בראשית התקופה הרומית המאוחרת (התקופה הבתר-נבטית). המטבעות הקדומים ביותר מתקופה זו הם אלו של ספטימוס סוורוס (211–193 לסה"נ). הפעילות גדלה במחצית השניה של המאה השלישית, בייחוד מימי קונסטנטוס השני (337–317 לסה"נ). ובכך משתלבת ניצנה עם הפעילות באתרים האחרים בנגב, שהתגברה למן ימיו של דיוקלטינוס⁶ (284–305 לסה"נ). לתקופה זו מייחסים החופרים אוסטרקאות נבטיים, אך אין בטחון בכך אם אין לייחסם לתקופה יותר קדומה (הכתובות הנבטיות המתוארכות המאוחרות ביותר בנגב הן משנת 125 לסה"נ). למרות המימצאים הנומיסמטיים הרבים, אין החופרים מייחסים בניינים כלשהם בניצנה לתקופה זו.

באקרופוליס של ניצנה נבנתה מצודה, שיוחסה על-ידי החופרים לימי תיאודוסיוס השני (450–408 לסה"נ) אולם בכך הם טעו טעות כפולה. הסיבה לכך שהמצודה מיוחסת לשליט זה דווקא היא גילוי אגד הפפירוסים שהם מכנים בשם “ארכיון החיילים”. אלו הן תעודות מן המאה השישית לסה“נ שבאחת מהן מדובר בשני אחים ילידי ניצנה ששרתו ביחידה צבאית המכונה “התיאודוסיים הנאמנים ביותר”, שלדעת מפרסם הפפירוסים גויסה בידי תיאודוסיוס השני. הטעות הראשונה היא בכך ששליט זה לא היה אישיות צבאית. בעודו ילד הוכרז כאוגוסטוס ובמשך שנים רבות היה תחת אפוטרופסות של אחותו פולרכריה, ולאחר מכן של אשתו אאודוקיה, שהיתה אישיות פוליטית. מפעלו היחיד היה פרסום אוסף (קודכס) החוקים הקרוי על שמו. לעומתו תיאודוסיוס הראשון (395–378 לסה"נ), “הגדול”, היה אדם שאת מרבית ימיו עשה במלחמות וניצח בהן. הוא היה גם האדם אשר הכרית את ספיחי הפגאניות והשליט את האמונה הנוצרית האורתודוכסית בתחום שלטונו. סביר יותר, על כן, שתיאודוסיוס הראשון הוא שיסד יחידה צבאית זו. טעותם השניה והעיקרית של חופרי ניצנה היא בכך שהתעלמו מהעובדה שאין ליחידה התיאודוסית דבר עם ניצנה. אותה תעודה (מס' 15) נחתמה ברינוקורורה (אל-עריש) ב-12 במאי 512 לסה”נ. מסופר בה על “פלאויוס סטפאנוס בן אברהם, חייל בפלוגת התיאודוסיים הנאמנים ביותר, ואחיו בדם (היינו, מאותם אב ואם) אושו, גם הוא חייל בפלוגה הנ”ל, שניהם ילידי כפר ניצנה מלפני זמן רב ועתה הם מתגוררים ברינוקורורה". יש להניח כי התעודה הגיעה יחד עם אחד או שני האחים לניצנה, ששם התיישבו בתום שרותם הצבאי, ואין ליחידה זו דבר עם ניצנה.

את בניית המצודה בניצנה יש לייחס כנראה לימי דיוקלטינוס וקונסטנטינוס כמחסן נשק ומקום לחניית גמלי הרכיבה של חיילי המשמר שגוייסו בניצנה וביישובים בסביבה. המצודה שימשה גם מקלט לתושבי העיר בעתות סכנה, כעדות השמות הפרטיים של רבים מהחיילים. משפחותיהם חיו בניצנה ובאתרים אחרים בסביבתה ונטלו חלק בכל הפעילות הכלכלית והחברתית של תושביה. זמן קצר לאחר מכן, אולי עם בניית המצודה, הוקמה מצפון לה כנסיה שהוקדשה לסרגיוס ובכחוס. בראשית המאה השביעית נבנתה על גבעה נמוכה באקרופוליס כנסיה נוספת.

במורדות האקרופוליס, ממזרח לו, השתרעה העיר התחתית, שגם בה היו שתיים או שלוש כנסיות נוספות. שטח זה נפגע קשה בפעולות התורכים לפני מלחמת העולם הראשונה ומשלחת קולט לא ערכה בו חפירות. השרידים שניצלו בימי התורכים נפגעו בתקופת המנדט ולאחר מכן במלחמות ישראל. לפי הפפירוסים היוונים והיווניים-ערביים שנמצאו בניצנה, התקיים בה ישוב לפחות עד לסוף המאה השביעית לסה"נ. מאחר שאספקת המים של העיר היתה מבוססת בעיקר על בארות עמוקות בגדות הוואדי, שיצאו מכלל שימוש זמן קצר לאחר נטישת העיר, הן לא יכלו לשמש את הבדווים שחיו באזור. לכן נשתכח גם שמה – עד לגילוי הפפירוסים הרבים שבהם נזכר שם העיר – ניצנה (בתקופה הערבית שונה שמה לנסתיון).

 

תולדות המחקר    🔗

זטצן הוא הראשון המזכיר את Audche, אך כנראה שלא ביקר באתר. ב-1838 ביקר במקום רובינסון, אשר זיהה אותה כעבדת, את העיר התחתית הוא מתאר כשטח מכוסה בהריסות בתים הבנויים גזית, עמודים ומערכות קורות של בניינים ציבוריים. באקרופוליס ראה רובינסון “כנסיה יוונית” שקירותיה הבנויים אבני גזית מתרוממים לגובה רב. בין הקירות היו מונחים עדיין עמודים נפולים. הוא מתאר גם את המצודה, אשר בקצה המערבי שלה הבחין בשרידי מצד חזק, במצב הרוס לחלוטין. רובינסון מסר כי חיפש אחר כתובות, אך לשווא. בסיכום דבריו הוא כותב:

“לא היה לנו ספק באותה עת, ואין לנו ספק גם עתה, שאלה הן חורבותיה של Eboda או Oboda העתיקה, עיר הנזכרת אצל תלמי, והמצוינת במפת פויטינגר כשוכנת 23 מילין רומיים דרומית-מערבית לחלוצה, מהלך תשע שעות רכיבה על גמל במהירות הרגילה. הדרך מכאן לחלוצה, שרכבנו בה במהירות גדולה מן הממוצע, ארכה 8 שעות, כך שהמרחק תואם במדויק. הכינוי עבדה לאתר זה, מהווה עדות חותכת לזיהוי”.

מקור המידע המהימן של רובינסון היה טוויליב, מורה הדרך של נוסעים רבים בסיני ובנגב.

ב-1843 כותב הכומר ג. פיסק:

“ככל שהתקרבנו אל החורבות, הבחנו לימיננו ולשמאלנו ביסודות של קירות אבן, אשר תחמו בימים קדומים גנים ושדות. היתה בכך משום הקלה למצוא אפילו שרידים הרוסים כאלה של תרבות עתיקה, באזור שהפך בימינו למדבר שממה… בראותנו שרידים אלה ליוותה אותנו תחושת מועקה. פעולות החברה התרבותית נדמו; האדם שפעל שם בימים עברו בכל מאדו – איננו עוד, וכיום מכסה את המקום אבק הדורות; ורק החורבות מספרות את סיפורם הנוגע ללב אל מול דממת המדבר”.

יתר דבריו, כולל הטעות בזיהוי, הם העתק מרובינסון (מבלי לציין את המקור).

פאלמר הקדיש שני ימי ביקור לאתר, ב-15–14 בפברואר 1870. ממערב לוואדי מתאר פאלמר מערה גדולה או מחצבה (75 X 30 מ') שתקרתה נשענת על עמודים. המערה צולמה ותכניתה שורטטה, אך לא פורסמה. כך עשה גם באקרופוליס, שם נשתמרה הכנסיה בעלת שלושת האפסיסים (הדרומית) עד לגובה של כ-8 מ'. בכנסיה נראו עקבות ציורי קיר. בעיי השפך הבחין פאלמר בחוליות עמודים עשויות על מחרטה וכותרות מרובעות. מלבד אותיות אחדות ביוונית לא נמצאו כתובות. על אבן בקיר החיצוני של הכנסיה הבחין פאלמר בציור בלתי משוכלל של אוניה. הוא מדד את המצודה ותיאר את המקום שבו נתגלו לאחר מכן – הכנסיה הצפונית והמצד הנבטי (ראה לעיל). פאלמר מזכיר שתי בארות באקרופוליס ושלוש נוספות על שפת הנחל, ומתאר את אופן בנייתן.

עובדות מעניינות מביא לגראנז' שביקר בניצנה במארס 1896. הוא מספר שבפי שבט התיהה מכונה הוואדי שליד עוג’ה בשם ואדי חפיר, אך שיח' סולימאן לחש לו שהשם האמתי הוא ואדי הונין. מאי שביעות רצון הבדווים למשמע ביטוי השם, מסיק החוקר הצרפתי שזהו שם סודי… לגראנז' הוא הראשון שזיהה שתי כנסיות בעיר התחתית, ושרטט את תכניתה של אחת מהן. בעיים נראו שרידי עמודים ושברי שיש רבים. על כותרת אחת נתגלתה כתובת יוונית (ללא תאריך). נמדד עומקה של באר אחת על גדת הנחל (15–12 מ'). כל הבארות היו יבשות בשעת ביקורו. בכנסיה הדרומית באקרופוליס מציין לגראנז' שראה שברי פסלים רבים. בזמנו נשתמרו קירות הכנסיה עד לגובה 6–5 מ‘. לגראנז’ וחבריו מבית הספר למקרא בירושלים ניסו להתחקות אחר השם העתיק של המקום, וביטלו את הזיהוי עם עבדת.

מוסיל ביקר בעוג’ה פעמיים, ב-1896 וב-1902 והותיר תאור מפורט וחשוב בהרבה מקודמיו. זהו למעשה התאור היחיד המצוי בידינו של העיר התחתית על גדת הוואדי הוא מזכיר ארבע בארות. אחת מהן נוקתה עד עומק 15 מ‘, אך לא נמצאו בה מים. מוסיל הבחין, שמתכנני הישוב בעיר התחתית דאגו להבטיח את גדות הוואדי מסחיפה על-ידי בניית קירות תמך לאורכו. את העיר התחתית כינה בשם הרובע המזרחי. לפי תאורו היה הרובע מוקף בחומה עם שערים ממזרח ומדרום. החומה הקיפה בחלקה גם את העיר העליונה. בדרום העיר, שם חוצה החומה את הנחל, נבנה ממערב לנחל מגדל גדול. לפי מדידותיו הגיע עובי החומה במקום זה ליותר מ-1 מ’ (כמו החומה בממשית). השער בחומה הדרומי רוחבו 3 מ‘. חומה זו מתחברת אל הכנסיה הדרומית באקרופוליס, וממנה נמשכת החומה עד למצודה. השער הראשי, במזרח, מחוזק בשני מגדלים גדולים. סמוך לשער זה, מחוץ לעיר, מצויה בריכה גדולה, שצורתה צורת משולש שווה-שוקיים שאורכו 25 מ’. שם מצוי גם ח’אן גדול שעיקרו חצר גדולה סביבה מספר רב של חדרים. במרכז חצר הח’אן מצוי בור מים. מן השערים הוליכו רחובות. מוסיל מתאר בפרטים רבים גם את המצודה והכנסיה הדרומית באקרופוליס.

ב-1911 פירסם האנטינגטון את ספרו "ארץ-ישראל בתמורותיה ", שהתבסס על ביקורו בנגב שנתיים קודם לכן. האנטינגטון התפרסם בתיאוריה שלו על ריבוי גשמים בנגב בתקופה העתיקה, המסבירה לדעתו את הפריחה הגדולה של האזור. בין ביקורו האחרון של מוסיל לבין הביקור של האנטינגטון התרחשו דברים רבים ומצערים בניצנה. כזכור, לא הצליחו המבקרים הראשונים בניצנה לגלות כתובות עתיקות, שהיו מכוסות בזמנו בעיי שפך. האנטינגטון לעומת זאת, זיהה שבע כתובות יווניות. הוא מספר שהגיעו לניצנה לעת ערב, והחיילים התורכים הלינו אותם באוהל, החייל שהראה להם את המקום הפך אבן אחת שבה חיזקו את יתד האוהל, ועליה כתובת יוונית. הכתובות האחרות נתגלו בעיר התחתית, בעת שהתורכים עסקו באותה עת בהקמת קימאקמליק, מרכז שלטוני אזורי ותחנת רכבת. החוקר האמריקני מספר כי הקימאקם הוביל אותם אל שרידי כנסיה עתיקה וציווה על הפועלים לחשוף כתובת פסיפס נאה, שהיתה חלק מרצפת פסיפס. בכתובת היה רשום כי בשנת 496 (602 לסה"נ) בנו הכומר סרגיוס, אחד בשם פלדיוס, ואשה ששמה לא נשתמר, אמו של הדיקון יוחנן, כאות תודה לישועתם בעת סכנה (את בניין הכנסיה). הכתובות האחרות היו אבני מצבות (כנראה מאותה כנסיה עצמה), בין השנים 436 ל-519 (541/2 לסה“נ, היא שנת פרוץ המגפה הגדולה, ועד 624/25 לסה”נ). מלבד כנסיה זו ראה האנטינגטון שרידי שתי כנסיות נוספות בעיר התחתית, וכנסיה נוספת (הכנסיה הדרומית) באקרופוליס. את מספר תושבי העיר העריך בעשרת אלפים בקירוב (מאוחר יותר העריכו חופרי ניצנה את מספר התושבים ב-1,500–1,000 בלבד). האנטינגטון מספר כי אפשר להבחין בשני רחובות המרוחקים זה מזה כ-500 רגל, ולאורכם שרידי שדרות עמודים. עדויות נוספות אנו שומעים מפיו של רופא צבאי גרמני ת. קיהטרייבר, המספר ב-1912 שבביקור בשנה הקודמת ראה את אבני הגזית מהאפסיס של הכנסיה, אך אלו נעלמו עד לביקורו השני. הוא מספר כי ראה כיצד מסתתים את האבנים לשימוש בבניין חדש, ומוחקים בדרך זו את אותות הזמן. על-גבי הכנסיה בעיר התחתונה, והוא אף מספר כי נוקתה באר עתיקה, הוצבה משאבה, אבל, בדרך הטבע, הוא מוסיף, שאין כאן פחם והמשאבה עומדת בטלה.

מלאכת ההרס הושלמה עד לביקורם של וולי ולורנס. בזמן ביקורם עמדו בעיר התחתית שלושה בניינים חדשים שאת תצלומיהם הם מביאים בספרם. על-פי תאורם השתמשו בגדמי הכנסיה והמנזר כיסודות לקירות ולגג ברזל של בניין שנועד לשמש מלון-אורחים. הבניין שנבנה במצודה נועד לשמש סראי, ועד ביקורם נבנה הבניין עד גובה החלונות בלבד והוא עומד בתוך ערימות אבנים ורעפים שבורים. מבחינה היסטורית, מציין וולי, שהנימוקים שהניעו את הסולטאן עבדול חמיד להקים את התחנה במדבר, היינו, לצורך מלחמה בבדווים, הם אותם נימוקים שהניעו את השלטונות הביזנטיים להקים את התחנה שלהם במדבר. לדעתו התבסס קו ההגנה הביזנטי על שרשרת המבצרים עוג’ה – עבדה – כורנוב. בעיר התחתית ראו וולי ולורנס את מלון האורחים שלא הושלם, ואת שרידי המנזר שעדיין אפשר היה להבחין בהם בעת ביקורם. משאר בתי העיר נותרו תעלות השדידה של האבנים בלבד. עוד הם מספרים על שדידת בית קברות דרומית-מזרחית לעיר. את ריבוי השרידים החקלאיים בסביבות העיר יחסית לגודלה, מסבירים וולי ולורנס בכך, שבכדי לקיים אוכלוסיה קטנה באקלים השחון, יש צורך בשטחי עיבוד גדולים.

בסתיו 1916 ביקר בניצנה ק. וולצינגר, חבר הוועדה לשימור מונומנטים ליד מטה הצבא הגרמני-תורכי. הוא מאשר את מצב ההריסות כפי שראו וולי ולורנס ומוסיף, כי בעיר התחתית עומדות הריסות בית-החולים, משרד הטלגרף והמחסנים. מן הכנסיה באקרופוליס נותרו היסודות בלבד. תגלית חשובה ביותר היתה מציאתם של שני קטעי פפירוס כתובים יוונית. על-פי התאורים של כלי החרס נראה, שהגרמנים מצאו כלי חרס נבטיים מצוירים (אולם אלה זוהו כנבטיים בפטרה רק בשנת 1928). את כלי החרס האלה הם הגדירו כ“כלים קופטיים דקי דפנות”. באותה שנה עצמה ובשנה שלאחר מכן פירסם הנסלר, כומר צבאי גרמני שהיה בזמן המלחמה בניצנה, פרטים רבים שרק הוא היה עד להם. הנסלר ראה את תוצאות החפירה של בית הקברות בידי התורכים. בקברים נמצאו עצמות וחלקי לבוש בצבע חום, וכן שברי מצבות כתובות. הנסלר שהה חודשיים בניצנה ונכח בחפירות שנעשו בכנסיה ללא השגחה ארכיאולוגית. הנסלר מזכיר גם מציאת קטע פפירוס בכנסיה. תאוריו ורישומיו נכללו בעבודתו של וולצינגר, ואילו הכתובות שהעתיק הנסלר נכללו בפרסומים של אלט ואבל. אין ספק שהכנסיה המתוארת על-ידי הנסלר היא זו הצפונית באקרופוליס. משלחת קולט השלימה את חפירת הכנסיה, ומצאה בה את גנזך הפפירוסים.

סקירה ממצה על חקירת ניצנה פירסם אבל ב-1920. בפיו מעט שבחים לגרמנים שעשו להצלת המידע על השרידים בעוג’ה, והרבה ביקורת על כך שהתעלמו לחלוטין מעבודות האנגלים והצרפתים שקדמו להם. מסקנתו היא, שהפעולות הצבאיות של התורכים והגרמנים היו הרות אסון לשרידים העתיקים. אבל פירסם תכנית של “הכנסיה השלישית”. זוהי בסיליקה חד-אפסיסית, ללא חדרים מרובעים לצידי האפסיס, שבקצה האולם המלבני. ככל הנראה מן הכנסיה הצפונית באה “מצבת הקבר של זונינוס בן דורותיאוס, בן זונינוס. נפטר בגיל 28 שנים בשנת 436, ב-18 לחודש דיוס, בשנת האינדיקציה ה-5” (4 בנובמבר 541 לסה"נ, שנת פרוץ המגיפה; משלחת קולט מצאה כתובות נוספות מאותה שנה גורלית). בסך הכל פירסם אבל תשע כתובות. בשנת 1921 ריכז אלט את כל הכתובות היווניות מן הנגב ופירסם אותן בקובץ שיצא מטעם הוועדה לשימור מונומנטים שליד מטה הצבא הגרמני-תורכי. הפעילות בניצנה התחדשה עם ארגון מחלקת העתיקות המנדטורית. בשנת 1934 יצא אייליף, ארכיאולוג ממחלקת העתיקות לסקר קראמי בנגב. הקראמיקה הנבטית בניצנה הוגדרה עתה לראשונה. החפירות הנרחבות של משלחת קולט מטעם אוניברסיטת ניו-יורק ובית-הספר הבריטי לארכיאולוגיה בירושלים נערכו מדצמבר 1935 ועד אפריל 1936. עונת חפירות נוספת היתה בחורף 1936/37. עבודת המשלחת התרכזה בחפירות באקרופוליס בלבד, בו היה סיכוי כלשהו להציל דבר מה לאחר ההרס שהמיטו החיילים התורכים על האתר. עיקר פעילותם התרכז בכנסיה הצפונית, שבה נתגלו אוצרות פפירוסים גדולים ויחידים במינם. פעילות משלחת קולט נפסקה לחלוטין עם פרוץ מלחמת העולם השניה. עם תום החפירות נתפרסמו דו“חות קצרים בידי קירק, שעסק בעיקר בחומר הכתוב. בשנת 1936 דיווח ביילי על תוצאות החפירות בפני האסיפה הכללית ה-71 של הקרן לחקירת ארץ-ישראל בלונדון. תגובה יחידה על תוצאות החפירות השמיע אולברייט, שקבע קטגורית כי הוא משוכנע שכלי החרס המכונים נבטיים שייכים כמעט רק לשתי המאות הראשונות לסה”נ, ומציאתם של כלי חרס כאלה באתר נתון אינה מעידה על כך שהאתר היה מיושב לפני הכיבוש הרומי בימי טריאנוס. מאמרים, בעיקר על הפפירוסים, ומסקנות היסטוריות המשתמעות מהם נתפרסמו עד לפרוץ מלחמת העולם השניה. אחד מהם בעברית, נכתבה בידי מ. שוובה, שדן בשטר שחרור, וכן בשאלה האם יש להתייחס אל הפפירוסים כאל גנזך מסודר, או כאל חפצים שלא היה חפץ בהם, שהושלכו לחדר אחד בתקופה יותר מאוחרת, אולי אפילו במאה ה-13 לסה"נ. שאלות חשובות אלו לא זכו עד היום לדיון מעמיק. מאמר מסכם יחיד, של לוויס, נתפרסם ב-1942. הוא כולל מידע שקיבל מאת החופרים והמלומדים שעסקו בפיענוח הפפירוסים.

הדו“ח הכולל את פרשת החפירות נתפרסם בשנת 1961 בעריכת קולט, שכתב גם את פרקי המבואות ואת הפרקים על מרבית הממצא הזעיר. מבין החופרים המקוריים השתתפו בחיבור הדו”ח שלושה בלבד: קנדל, שכתב דו“ח קצר על האדריכלות, קירק, שהשתתף בפרסום הכתובות וביילי, שחיבר את הפרק הארוך על כלי החרס. הפרק הארוך על כלי החרס, הפרק האחרון, שנראה לעורכים כמיושן וחסר תועלת, ניצל בזכות כותב שורות אלה שהמליץ על פרסומו של חומר קראמי יחיד במינו. כל יתר המשתתפים בחיבור הדו”ח לא השתתפו בחפירות, ונאלצו לעשות את העבודה על-פי הרשימות והתכניות שהכינו אחרים. הפפירוסים הספרותיים (13 תעודות) נתפרסמו בשנת 1950 בידי קאסון והטיש, ואילו הפפירוסים הלא-ספרותיים (192 תעודות וחלקי תעודות) נתפרסמו ב-1958 על-ידי קרמר, שפירסם גם מבוא היסטורי גדול. אי השתתפותם של החופרים המקוריים פוגמת הרבה בטיב הדו"ח ובמסקנות ההיסטוריות.

 

חיי יום יום בפפירוסים של ניצנה    🔗

על פי תוכנם אפשר לחלק את הפפירוסים של ניצנה לחמש קבוצות: א. תעודות ספרתיות (13 תעודות); ב. תעודות המכונות “גנזך החייל” (17 תעודות). אלו הן התעודות הקדומות ביותר בניצנה, מן המאה הששית לסה“נ; ג. “גנזך הכנסיה” (5 תעודות), מסוף המאה השישית לסה”נ; ד. “הגנזך של סרגיוס בן גיאורגיוס בן פטריקיוס”, שהיה כומר, ראש מנזר ובעל קרקעות חקלאיות רבות, מסוף המאה השביעית לסה"נ, לאחר כיבוש הנגב בידי המוסלמים; ה. “הגנזך הערבי” (40 תעודות) מעשרות השנים האחרונות של המאה השביעית.

התעודות הספרותיות הן בעיקר ספרות כנסייתית, ולצד פרקים מן הבשורה על פי יוחנן מצויות בקבוצה זו יצירות מן הספרות הנוצרית החיצונית. לקבוצה זו שייכים גם שני מילונים יווניים-לטיניים, המיועדים ללומדי איניאס לווירגיליוס. ככל הנראה נלמדה ספרות זו בבית-הספר שהיה קיים בחסות הכנסיה.

התעודות מ“גנזך החייל” ומ“גנזך סרגיוס בן גיאורוגיוס” עוסקות בענייני רכוש ועניינים אישיים. הפעילות הכלכלית הנחשפת בתעודות אלו היא של חקלאים. על פי השמות הפרטיים המצויים בתעודות, מרבית תושבי הכפר ניצנה, כפי שהמקום מוגדר בתעודות (“כפר ניצנה במחוז חלוצה”), הם מצאצאי הנבטים ושבטים ערביים אחרים שנספחו אליהם. החקלאים באו משורות החיילים (ככל הנראה כשליש מאוכלוסי ניצנה), מן הכנסיה, ומאזרחים סתם. כמה תעודות עוסקות בחלוקת רכוש בין בני המשפחה, עקב ירושה או בהעברתו מרשות לרשות. מאחר וניצנה היא יישוב חקלאי, נכללות תמיד בחלוקות הרכוש גם חלוקה של זכויות שימוש במים. חלק מן התעודות מטפלות בעניינים כספיים, כגון הלוואות. התעודות האישיות האחרות הן רישומי נישואין וגירושים. בתעודות הנישואין מפורטות המתנות שמקבלת הכלה ממשפחתה וממשפחת החתן. מקרה הגירושין האחד הנזכר בתעודות הוא מקרה קשה במיוחד. בשנת 689 גברו הסכסוכים בין יוחנן בן ואיל (שם נבטי), כומר, לבין אשתו נונה בת יוחנן בן קותים (שם ערבי), בנוכחות אימה של נונה, תוקים (שם ערבי), נערך משפט גירושין בנוכחות כמרים ואנשי ציבור מניצנה. בפתיח התעודה מסופר כי בין בני הזוג נתגלעו מחלוקות קשות, ולכן נתכנסו שבעת השופטים ותבעו מן הצדדים כי יגיעו להסכם ביניהם ולשלום בית, אולם הויכוחים והדיונים הממושכים לא הביאו לתוצאות כלשהן, ולכן, יוחנן, הבעל, מציע לאשתו: “אני נותן את הבחירה בידך”. ואז השיבו נונה, האשה, ואימה: “אין אנו רוצים דבר ממך ואיננו לוקחים אדם כלשהו שישפוט בינינו. אנו לא ניקח ממך דבר מן הנדוניה או מכל דבר אחר, בין מטלטלין ובין דברים הנעים בעצמם (היינו, בעלי חיים), רק שחרר אותי”. לאחר שנונה התחייבה שלא יהיו לה וליורשיה תביעות כלשהן לגרושה ולמשפחתו, שוחררה מעול הנישואין.

מן התעודות מ“גנזך הכנסיה” אנו למדים על התמיכה הגדולה של תושבי הנגב, דרי הכפרים והערים, וכן גם דרי המאהלים בסביבות הערים בכנסיה. מתעודות אלו עולה החשיבות הרבה שייחסו לפולחנו של הקדוש סרגיוס, דבר העולה גם מן המימצא הארכיאולוגי. ליום הזיכרון של הקדוש היו נאספים תושבי האזור כולו, ואפילו מאילה-אילת הרחוקה הגיעו נציגים.

בעוד שבפפירוסים מן התקופה הביזנטית אין אנו שומעים כלל על כך שתושבי הר הנגב העלו מיסים כלשהם, הרי שחל שינוי קיצוני לאחר כיבוש האזור בידי הכובשים המוסלמים. הצבא הכובש, האדמיניסטרציה בעזה, ובני השבטים הכובשים הכבידו את ידם ודרשו כמעט מדי חוש בחודשו חלק מן היבול (שמן וחיטה) וכסף רב, וזה היה בסופו של דבר הגורם לנטישתן של ניצנה והערים האחרות, שלא ניטשו בימי הכיבוש ולפניו.

 

אתרי ניצנה    🔗

כאשר אנו משווים את ניצנה עם האתרים האחרים בנגב, שזכו לטיפוח נאות והוכשרו כאתרי תיירות, הרי שהביקור בניצנה קשה ומאכזב. עם זאת תרומתה של ניצנה לחקר קדמוניות הנגב מראשית התקופה הנבטית ועד לאחר הכיבוש הערבי – היא רבה. ספק אם מיצתה הארכיאולוגיה את כל הטמון בניצנה; עד היום נחקרו בה רק מפלסי הישוב מהתקופה הביזנטית, וצפויות ודאי הפתעות כאשר יחשפו בבוא היום שרידי הישוב הנבטי.

1. העיר התחתית    🔗

בעיר התחתית נראים שרידים מעטים ממרכז המינהל התורכי והמנדטורי וכן הישראלי. פה ושם נראים שרידי הכנסיה המזרחית, היא “כנסיית המנזר” של וולי ולורנס בגבול הצפוני-מזרחי של העיר התחתית. בתכניתן מסומן שטח של קברים במרחק של כ-50 מ' ממזרח לכנסיה. יתכן שכנסיה זו קשורה לבית הקברות, כמו הכנסיה הצפונית ברחובות שבנגב (רוחיבה). על הגדה המזרחית של הוואדי נראות הבארות העתיקות, שהיו סתומות עד שנוקו בידי השלטונות התורכיים. סתימת הבארות בתקופה הביזנטית, הרחיקה את הבדווים מסביבות ניצנה בתקופה העתיקה, ואף הביאה להשכחת השם העתיק, שפינה מקומו לשם עוג’ה אל-חפיר, “הנחל המתפתל”. על גדתו הצפונית של הנחל, ובייחוד במדרון, במקום שידם ההרסנית של התורכים לא הגיעה, מצויים עדיין שרידי בתים רבים המצפים לאת הארכיאולוג

בעיר התחתית נתגלו כתובות יווניות רבות שמקורן לא ידוע, מהן בעלות עניין רב. על אבן-גיר בדמות צלב חקוקה הכתובת: “ישו הוא מנצח, ישו הוא מלך. יתפוצץ המקנא. בחודש לואוס, שנת האינדיקציה…”. מבתי הקברות באות כתובות רבות. רבים הם בעלי השמות הפרטיים הנבטיים והערביים: “מצבתו של סטפאנוס בן חלפ-אלה, מת בגיל 12 ב-10 לחודש דיוס בשנת 436, ושל דורותיאוס, בן 6, ושל… בן 6 שנים”; “עמר בן סעד, בן 21 שנים, מת ב… לחודש דיוס, בשנת 436”; “קברה של אזונינה; ב-16 לחודש דיוס בשנת 436 למניין העיר. היא היתה בתו של אבא”. אנשים אלה מתו בנובמבר-דצמבר 541 לסה"נ, זמן קצר לאחר פרוץ המגפה הגדולה באימפריה הביזנטית. מגפה זו השתוללה לסרוגין במשך 30 שנה, ויתכן שגם האנשים האלה הם קרבנותיה.

2. המדרגות העולות לאקרופוליס    🔗

בתקופה הנבטית הקדומה היו פה כנראה מאהל ובורות מים, ובתקופה שלאחריה נבנה בגבעה המתנשאת מעל למישור המצד הגדול או אולי מקדש. ראשיתו של הישוב בעיר התחתית היא אולי בסוף התקופה הרומית המאוחרת, שאז נבנתה המצודה הגדולה, ובוודאי בראשית התקופה הביזנטית, אשר בה נבנתה הכנסיה הצפונית על הריסותיו של המצד או המקדש הנבטי. עתה נתעורר הצורך לבנות דרך טובה שתקשר בין העיר התחתית למבנים שעל הגבעה, ובייחוד לכנסיה הצפונית, שהיא הקדומה בעיר.

ראשיתן של המדרגות מעל לגדה המערבית של הוואדי, קרוב לקצה הצפוני-מזרחי של העיר התחתית, סמוך לכנסיה המזרחית. בשלושה פיתולים חריפים, על מנת להימנע מעליה תלולה, עולות המדרגות עד למפלס גבעת האקרופוליס. המדרגות לא נחקרו ולא תוארו בפירוט על-ידי החוקרים שעבדו בניצנה. הן ערוכות בגושים של 5–3 מדרגות בגוש 1 בין כל גוש למשנהו מבדיל משטח אופקי שנועד להקל על העליה התלולה. המדרגות מסתיימות ברחבה קטנה מרוצפת, למרגלות החומה המזרחית של המצודה. מכאן ניתן לפנות דרומה, אל השער המזרחי של המצודה, וצפונה, אל עבר הכניסה אל הכנסיה הצפונית. סביר להניח שהתקנת המדרגות נעשתה במחצית השניה של המאה הרביעית לסה"נ, כאשר נבנו המצודה והכנסיה הצפונית. הפרש הגובה בין העמק לקצה המדרגות – כ-36 מ'.⁷

3. המצד הנבטי    🔗

המצד הנבטי באקרופוליס הוקם כנראה בתקופה הנבטית התיכונה. בנייתו שייכת לשלב בתולדות הנבטים שבו גבר זרם סחר האורחות, והנבטים היו חייבים להקים מערכת שתפעיל ביעילות את המסחר הבינלאומי ותגן עליו.

למעט שרידי קירות דלים, הבנויים אבן-גיר, כמעט שלא ניתן לראות כיום דבר מן המצד הנבטי, המכוסה על-ידי הכנסיה הצפונית. במצד זה הבחין כבר פאלמר, המציין שבקיר הדרומי נראים שרידי קורות – עץ המציינות, לדבריו, את גובה הקומות השונות של הבניין. כדי לבדוק את פנימו של המצד הסירו חופרי משלחת קולט את ריצוף האבן של חדרי הכנסיה. לפי תאורם עולה, שבמרכז המצד היתה חצר קטנה (8 X 8.5 מ') עם בור מים קטן, ששימש עדיין בתקופה הביזנטית. בעברה המערבי של החצר מצוי שריד של חדר מדרגות שהוליך אל הקומה העליונה של חדרי המצד. החצר הוקפה בחדרים אחדים. מתיאורים של החופרים, של בנין מרובע לא גדול, שבמרכזו חצר מרובעת, לא גדולה אף היא, כבר אפשר לעשות שיחזור משוער של המקדש הנבטי, לפי סברתו של המחבר. המקדשים הנבטיים האופיניים לחורן, אשר כדוגמתם מצויים גם באדום, עשויים כשניים או שלושה ריבועים המקיפים זה את זה. הריבוע האמצעי, לעתים קטור, ולעתים מקורה, הוא הדביר.

החופרים תארכו את המצד לתקופה ההלניסטית בהסתמכם על כלי החרס במקום. סימוכין לתאריך זה הם מוצאים במגדל באקרופוליס בעבדת, שגם הוא נתמך בקירות תמך מעוגלים, ובחפירת בדיקה שעשו בו חברי משלחת קולט מצאו כלי חרס שגם אותם הגדירו כהלניסטיים. א. נגב, בדק את אותו מגדל עצמו, וייחסו – על-פי אותם כלי חרס – לתקופה הנבטית התיכונה (30 לפסה“נ – 50 לסה”נ), שלפי הגדרת החופרים הינה “הלניסטית”.

במילוי המצד נתגלה ממצא יוצא דופן: ארבעה חלוקי אבן ושישה אוסטרקאות הכתובים נבטית – בעיקר רשימות של אנשים, ככל הנראה פועלים. כמעט כל השמות הם של נבטים, ורק מעטים מוצאם צפאי. נראה כי הכתובות הן רשימות של אנשים שעסקו בבניית המצד בתקופה הנבטית התיכונה.

4. הכנסיה הצפונית (כנסית סרגיוס ובכחוס)    🔗

הנצרות הגיעה כנראה לנגב זמן קצר אחר הכרזתה כדת רשמית באימפריה הרומאית בשנת 313 לסה"נ. התכניות של הכנסיות הקדומות ביותר בנגב מראות, שעוד לא עמדה לעיני הבונים תכנית מגובשת. הכנסיות בנגב היו חייבות למזג שני מרכיבים: הפולחן העיקרי, זה של השילוש הקדוש, וזה המוקדש לקדושים והמעונים, שבכנסיה הקדומה לא היה לו מקום מוגדר, דבר הניכר היטב בתכנונה של הכנסיה הצפונית בניצנה.

לממצאי הכנסיה הצפונית של ניצנה חשיבות רבה ביותר בלימוד מקומה של הכנסיה במערכת החיים של ערי הר הנגב. מלבד התפקידים הדתיים מילאה הכנסיה מקום חשוב בחינוך בני הנוער, ובתחומיה נתקיים בית הספר. הכנסיה נטלה חלק פעיל בכלכלה החקלאית, ולמעשה היתה הגורם המלכד את הערים, הכפרים והחוות המבודדות ליחידה חברתית אחת.

בגלל מגבלות השטח שעמד לרשות המתכננים יש בכנסיה זו פתרונות אדריכליים שאינם מצויים בשום כנסיה אחרת בנגב. במרכז האטריום המרוצף בור מים גדול ועגול עם חולייה מרובעת. הבור נחפר באדמת מילוי, ולכן אין הוא חצוב אלא בנוי אבן. תעלות תת-קרקעיות מנקזות את מי הגשם מן הבסיליקה ובנייני הנספחות אל הבור. פתח רחב במזרח האטריום מוליך אל אולם צר וארוך שלאורכו שמונה בסיסי אומנות רבועות ושתי אומנות אחוזות שנשאו קשתות לכל אורך האולם. החופרים כינו אולם זה בשם “הגלריה המזרחית”. למעשה זהו סטיו לאורך אחד מאגפי האטריום (מקום שלושה או ארבעה סטווים, כרגיל). מן האטריום באים אל בנייני הנספחות מצפון ומדרום לבסיליקה.

נבוא תחילה בפתח הדרומי, אל חדרי הנספחות הדרומיים. במקום חדר מבוא מוארך, מרוצף ומקורה בקשתות. בדומה לחדרים רבים אחרים בכנסיה, שימש גם חדר המבוא לקבורה. המאמינים רשמו פה ובכל מקום בכנסיה את פניותיהם לישו ולקדושים. בסך הכל נמצאו בחדר מבוא זה כ-25 כתובות. בדומה לכתובות רבות אחרות בניצנה, גדול מספר בעלי השמות הפרטיים הנבטיים.

מדרום לחדר המבוא מצוי אולם אשר החופרים כינו “מרטיריון”, שכן שימש לקבורת כמרים. בין הכתובות הרבות שנמצאו פה ראויות לציון מיוחד שתי כתובות: 1. “כאן הובא לקבורה הכומר המבורך תימו במרטיריון הקדוש, ב-20 לחודש דיוס, בשנת 359. מלכות ישו, כוחו וכבודו לאלה הראויים להתברך בו” (6 בנובמבר 464 לסה"נ); 2. “כאן הובא לקבורה הדיאקון המבורך פלאדיוס, במקום הקדוש הזה, ב-15 לחודש אפליוס בשנת האינדיקציה ה-11 בשנת 370. לאב ולבן ולרוח הקודש, שלהם התהילה לנצח נצחים. אמן” (1 בדצמבר 475 לסה"נ).

מלבד הכתובת משנת 435/415 לסה"נ בכניסה לתא הטבילה בכנסיה הדרומית בשבטה, אלו הן שתי הכתובות הקדומות ביותר בכנסיות הנגב. החופרים סברו כי בעת בניית המצודה הוא שימש אולם תפילה לחיילים, עד שנבנתה הבסיליקה הגדולה בקרבת מקום. נראה הדבר שאין זה כך, וכי הכינוי “מרטיריון” מתייחס לכנסיה כולה, שהוקדשה לסרגיוס ובכחוס. חדר זה אינו אלא מקום קבורה של אנשי כמורה, כמו תא הקבורה בכנסיה הצפונית בשבטה.

מחדר המבוא אנו באים אל חצר פנימית המכונה “החצר הדרומית”. מדרום מצוי החדר המפורסם ביותר בכנסיה, שבו נתגלו מאות הפפירוסים. גם פה נרשמו כתובות רבות וביניהן אחת שכל השמות הנזכרים בה הם נבטיים: “סרגיוס הקדוש וסטפאנוס הקדוש, עזרו לעבדכם עיון בן סעוד, בן קציו, ולבני משפחתו ול…”. ממערב, חדר נוסף שרצפתו מרוצפת ובקירו הדרומי שלושה ארונות קיר. ככל הנראה היה זה חדר הגנזך המקורי שבו נשמרו התעודות. החצר הדרומית משמשת כניסה ראשית לבסיליקה. גם בחצר זו נמצאו כתובות רבות. מכאן אנו באים אל הבסיליקה.

בסיליקה זו שונה בתכנונה הפנימי מכל המוכר לנו בנגב. כאשר נחפר הבניין עוד היו ברצפה קטעים אחדים מריצופה בלוחיות שיש ואבנים אחרות בגוונים שונים, המסודרים בדגמים גיאומטריים. בקצה הצפוני-מזרחי של אולם התווך נגלו עקבות הבסיס המשושה של במת ההטפה (אמבו). בבימה נתגלו שרידי בסיס כס הבישוף, ומכאן שהיתה זו הקתדרלה של העיר, ולא כנסיית המצודה, כפי שסברו החופרים. באפסיס, לא רחוק מהקצה הקדמי של כס הבישוף, נתגלו שני בסיסים עגולים, שהיו שייכים כנראה לבסיסי שולחנות מזבח קטנים בשביל שרידי תיבות קדושים (רליקוואריה). בכנסיה זו אנו רואים את הנסיונות הראשונים לשלב את פולחן הקדושים בכנסיה. יש לייחס כנראה את בניית הכנסיה הצפונית למחצית השניה של המאה הרביעית לסה"נ.

בשלבה המקורי היתה הבסיליקה קצרה יותר, ולמערבה היה אטריום מרובע, אולם בשלב מאוחר יותר הוארכה הבסיליקה והאטריום נתקצר. באטריום – אגן טבילה שקוע ברצפה, ובתחתיתו מערכת ניקוז להוצאת מי הטבילה לבור.

שני פתחים אחד במזרח הסיטרה הצפונית, ואחד בדרומה, מוליכים לחדר גדול המקורה בארבע קשתות ואל תא תפילה גדול עם בימה וסורג. החדר רוצף היטב בלוחות אבן גיר. מצפון מצויה חצר, היא “החצר הצפונית”, וגלריה – “הגלריה הצפונית”. הגדלת מערכת הכנסיה מיוחסת לימי יוסטיניאנוס הראשון (565–525 לסה"נ). בקצה הצפוני של אגף זה באר עמוקה. על מנת לבנות את חוליית הבאר היה צורך במילוי שגובהו 8 מ‘. באר זו, וכן כל האגף הצפוני של הבניין, מוגנים בקירות תמך עצומים, ששרדו עדיין לגובה 7 מ’.

היום, חמישים שנה אחרי החפירות, אין פרטי הבניין ברורים.

5. המצודה    🔗

שינוי הנוף העירוני, המסמל את המעבר מן התקופה שבה קבעו הנבטים את אורחות החיים בנגב לתקופה שבה גדלה המעורבות של השלטון הרומאי, ניכר בעיקר במתקני המגן שנבנו בחלק מן הערים. הנבטים, שהיו בטוחים בשליטתם במדבר, לא בנו חומות ומצודות עיר. השינוי חל בימיהם של דיוקלטינוס ושל קונסטנטינוס. התארגנות ולחץ של שבטים ערביים תרמה גם היא לצורך לבנות מתקני הגנה שלא היו ידועים קודם לכן בערי הנגב. באופן זה יש להסביר את הקפת ממשית בחומה, ובנייתן של המצודות בעבדת וניצנה.

משלחת קולט סברה כי המצודה היא הבניין הקדום ביותר מהתקופה הביזנטית, וכי בנייתו קודמת לבניין הכנסיה הצפונית (לפני 464 לסה"נ – זמנה של הכתובת הקדומה ביותר בכנסיה).

המצודה (85 X 35 מ') הוגנה במגדלים גדולים, וחומותיה נבנו בבנייה האופיינית לנגב. חדרי המצודה שתוקנו פעמים רבות, קורו בזוגות של קשתות, ולגג עלו בשני חדרי מדרגות. אספקת המים למצודה נעשתה באמצעות בריכה תת-קרקעית שהיתה בחלק הדרומי, הנמוך ביותר של חצר המצודה. היה זה למעשה אולם תת-קרקעי מקורה בשבע קשתות. המים נאספו משטח שהשתרע על 2,800 מ"ר.

לדעת החופרים לא נועדה המצודה לשמש קסרקטין לחיל מצב גדול, אלא מפקדה ומחסן נשק לכוח מקומי ומקום חניה לבהמות הרכיבה שלהם. מאחר שלשלב הקמתה של המצודה שייכים החדרים שבמערב המצודה בלבד (החדרים ממזרח מאוחרים יותר), ביקשו הבונים לבנות מצודה שתוכל לאכלס בעתות סכנה את כל תושבי העיר (כפי שהיה הדבר בעבדת), ורק מאוחר יותר שינתה המצודה את יעודה הצבאי. קולט סבור, כי לאחר שנתפרקה היחידה הצבאית, עברה המצודה לרשות שלטונות הכנסיה ושוכנו בה אזרחים.

אין ספק שבניצנה היו חיילים שהיו שייכים לפי הפפירוסים למצודה או “המחנה”, כפי שהוא מכונה בפפירוסים. הם היו תושבי המקום ועסקו בפעילות חקלאית, כלכלית וחברתית רגילה. התעודות המכונות “גנזך החיילים” עניינן הלוואות כסף, חוזים רשמיים, נישואין, ירושות, וכד', ובאף אחת מהן אין רמז לענייני צבא, מלבד עצם ההשתייכות ל“מצודה בניצנה”. התעודות, שהן מהשנים 596–505 לסה"נ, נכתבו ונחתמו בחלוצה, עיר המחוז.

6. הכנסיה הדרומית (כנסיית מרים אם האלוהים)    🔗

הכנסיה הדרומית שוכנת על גבעה נמוכה דרומית למצודה, שעימה היא מחוברת בחומה. כנסיה זו, שעמדה עד לגובה של 8 מ' בראשית המאה, נהרסה כמעט לגמרי בידי התורכים ומן הריהוט הפנימי לא שרד דבר. מעיטורי הכנסיה נתגלו בחפירות שני בסיסי אומנות בלבד, הדומות לאלה שבכנסיות בשבטה.

הכניסה לכנסיה היא בשני פתחים מצפון; פתח אחד הוליך לאטריום, והשני נפתח לבסיליקה במערב הכנסיה אטריום לא גדול עם שלושה סטווים (ממזרח, מצפון ומדרום). בפינת הסטיו הדרומי מצויה חוליית בור מים. מאחורי הקיר המערבי של הכנסיה, ממול לבור המים – משטח מרוצף, שממנו מוליך צינור מתחת לקיר, אל בור המים. הסטיו המזרחי הוא מעין נרתכס. שלא כרגיל נפתחים בו שני פתחים בלבד מן האטריום לבסיליקה, אל אולם התווך ואל הסיטרה הדרומית.

הכנסיה נבנתה מתחילתה ככנסיה תלת אפסיסית והבימה הצרה משתרעת לכל רוחב אולם התווך והסיטראות. קנדל, מחבר הדו“ח האדריכלי, קובע, שכנסיה זו מאוחרת לכנסיה הצפונית, ונבנתה לאחר 565 לסה”נ. תיארוך זה מסתמך גם על כתובת שנמצאה חקוקה על כותרת עמוד: “מרים הקדושה, אם האלוהים, עזרי ורחמי על עבדך — שנת 496” (601/2 לסה"נ). זוהי הכתובת היחידה שנמצאה בכנסיה, ובהסתמכם עליה סוברים החופרים שהוקדשה למרים.

לאורך האגף הדרומי מצויים חדרים, שהאחד בדמות אולם ארוך, שימש תא תפילה ובו אפסיס שאינה מחוברת לקיר האחורי. שלא כרגיל בנגב, לתא התפילה צורת בסיליקה קטנה עם שני טורי עמודים. ממזרח וממערב לתא התפילה חדרים קטנים. כנסיה זו, הכנסיה המרכזית בשבטה, והכנסיה הצפונית ברחובות, הן היחידות בנגב שנבנו מתחילתן ככנסיות תלת אפסיסיות.

 

החינוך בניצנה    🔗

עדויות לחינוך במקום נתגלו בגנזי התעודות בניצנה. במידה שהיתה מערכת חינוך, היא היתה מיועדת רק לאותם נערים שנועדו לנזירות או כדי לשמש בכהונות הכנסיה. יתכן שהאזרחים העשירים יותר יכלו לחנך את בניהם באחת מארבע האוניברסיטאות הגדולות שהיו בארץ-ישראל וסביבותיה: עזה (בעיקר מדעי המדינה), ביירות (משפטים, תחת פטרונותו של הקיסר יוסטיניאנוס, נפגעה קשה ברעידת אדמה בשנת 551 לסה"נ), קיסריה (ספריה גדולה ומרכז ללימודי תיאולוגיה) והגדולה מכולן באלכסנדריה, שהתמחתה בכל התחומים. יש עדויות לכך שכותבי חלק מן התעודות בחלוצה (כמו “גנזך החיילים”) קיבלו חינוך בלשון באוניברסיטאות ביירות וקיסריה. חופרי ניצנה לא העלו אפשרות שבית-ספר גבוה התקיים בחלוצה הקרובה. בניצנה עצמה נתגלתה ספרות תיאולוגית, כגון פרקים מתוך הבשורה על-פי יוחנן, מכתבי השליח פאולוס, חליפת מכתבים (אגדית) בין אבגר, מלך אדסה לישו, האגדות על חייו המופלאים וקידוש השם של גיאורוגיוס הקדוש מקפדוקיה, שאלות ותשובות על עיקרי האמונה הנוצרית, שתי דרשות, אחת מהן על ספר בראשית ודרשה אחת בסורית. מן הספרות הכללית בא האינאיס לוירגיליוס, ומאחר שיצירה זו נכתבה בלטינית, לשון שלא היתה שגורה בפי תושבי ניצנה, צורפו לה שני מילונים, לטינית-יוונית, האחד מילון כללי, והשני, מיוחד ליצירה זו. קטע מן הספרות המשפטית היא מסה על ענייני הולכת מים – נושא חשוב במציאות המקומית.

 

רחובות בנגב    🔗

רחובות בנגב (רוחיבה בערבית) היא אחד הישובים העתיקים הגדולים במערב הר הנגב, ומהפחות ידועים שבהם. אספקת המים היתה מבוססת ככל הנראה על ניצול בארות עמוקות (כ-100 מ' לפי מדידותיהם של וולי ולורנס). מאחר שבורות המים הרבים בעיר, היו קבורים בחורבות הבתים וחצרותיהם, לא היו הבדווים שחיו באזור מסוגלים להתקיים במקום, ושמה הקדום נשתכח. הבדווים אף כינו את האזור בשפם “בחר בלא מי” – ים ללא מים.

מכלי החרס שבעיר ובסביבתה הקרובה עולה, שרחובות נוסדה בתקופה הנבטית. היא שימשה כתחנת דרכים החשובה בדרך מחלוצה לניצנה ומכאן לרינוקורורה (אל-עריש), לנמלים אחרים בדרום-מזרח הים התיכון, ולצפון סיני שבשליטת הנבטים. עם ביטול הסחר הנבטי במאה הראשונה לסה"נ נטלה רחובות בנגב חלק פעיל בפיתוח החקלאות הנבטית, ומאז פרחה ברציפות גם בתקופה הרומית המאוחרת ויותר מזאת בתקופה הביזנטית, שאז נבנו בה לפחות ארבע כנסיות. רחובות בנגב שימשה ככל הנראה גם תחנת דרכים לצליינים הנוצריים בדרכם להר סיני.

 

תולדות המחקר    🔗

החוקר האירופי הראשון המזכיר את רחובות במפת מסעות הוא זטצן (1807), שרשם את שמה בצורה המשובשת Erebe. ב-1833 ביקר ברחובות החוקר האמריקאי א. רובינסון שהתרשם מאד מהריסותיה הנרחבות. את הבאר העתיקה בדרום העיר זיהה כקברו של קדוש מוסלמי. הוא הניח אפוא שהעיר היתה מיושבת גם לאחר הכיבוש המוסלמי. רובינסון זיהה את הכנסיה התיכונה, והזכיר גוש בנייה גדול הרוס בצפון העיר (הכנסיה הצפונית). כן הבחין ברשת הרחובות ובבתים הבנויים בצפיפות, וציין את העדר הכיכרות הציבוריות בעיר. שמה הערבי ובארותיה העמוקות, הביאו את רובינסון לזהות את רחובות עם הבאר שכרה יצחק: “ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי-עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. ויעל משם באר שבע” (בראשי כו, כב-כג). זיהוי זה לא עומד במבחן הביקורת, הן משום שפעילותו של יצחק התרכזה בצפון הנגב, והן משום שבאזור רחובות לא נתגלו שרידים ארכיאולוגיים המתאימים לזיהוי זה.

בשנת 1870 ביקר במקום א. פאלמר שהתרשם מגודל החורבות. הוא הבחין בבאר עתיקה ובבניין סמוך. הוא מתאר בפרטים את בית הבאר, שבבנייתו השתמשו גם בלבנים, אך לא שיער שהיה זה בית מרחץ. פאלמר מספר כי הבאר ובורות המים הרבים בעיר יבשים ומלאי שפכים. מדרום לבאר הבחין בשרידי כנסיה תלת אפסידלית, ואילו מצפון לה ראה בריכה גדולה שחלקה בנויה וחלקה חצובה בסלע. בעמקים שבאזור רחובות הבחין בשרידים רבים של עיבוד חקלאי.

התאור המפורט הראשון של רחובות נמסר בידי א. מוסיל ב-1902. בתאורו ובתכנית העיר ששירטט בולטים חומת העיר, שערים ו“אקרופוליס” (היא הכנסיה התיכונה). לדבריו העיר הרוסה לגמרי, אולם בתכניתו מופיעה רשת רחובות היוצאים ממרכז שבדרום העיר. את עיקר מאמציו הקדיש מוסיל לתאור בניין מקורה בכיפה שליד הבאר, קובת אל-ביר – כיפת הבאר – בפי הבדווים. הוא זיהה נכון את הבניין, שהיו בו ארבעה חדרים, כבית מרחץ, שבאחד מחדריו היו אמבטיות. בימי התורכים נהרס בית המרחץ עד היסוד, והבריטים בנו על הריסותיו בית באר עבור הבדווים שבאזור.

ב-1909 ביקר ברחובות א. האנטינגטון, שהעריך את מספר תושביה באלף או אלפיים נפש – ההערכה הנמוכה ביותר שלו לערי הנגב.

ב-1909 פעלו ברחובות וולי ולורנס. גם הם שרטטו תכנית סכמאטית של השרידים, והבחינו בחומה, בכנסיה בצפון-מזרח העיר ובבארות אחדות. בתאורם הם מציינים כנסיה גדולה מוקפת בבניינים, שאחד מהם שימש לדעתם מנזר. את אחד מבנייני העיר הם זיהו כח’אן. הם מדדו את מידות העיר: 550 X 365 מ'. בדרום העיר, ממול לבאר ובית המרחץ, שהיה מוגן בבתים הבנויים בצפיפות, הבחינו הסוקרים בשער גדול.

במלחמת העולם הראשונה ביקרו באתר חברי הוועדה לשימור מונומנטים ליד מטה הצבא הגרמני-תורכי בראשות ויגנד. גם להם נראתה רחובות כתל חורבות גדול. ויגנד דחה את זיהויה של חומת עיר ברחובות, ובמקום זאת הציע כי הבתים בנויים בקצות העיר בצפיפות רבה ומשמשים לה מגן. מאחר שלרשותה של קבוצת חוקרים זו עמדו תצלומי אוויר, הם ניסו לנתח את המבנה העירוני של רחובות, ומצאו שרוחבם הממוצע של הרחובות הוא 3.30 מ', והם מאופיינים על-ידי פניות רבות, כיכרות, ורחובות ללא מוצא. הם ליקטו כלי חרס ביזנטיים וערביים בעיר.

בסקרים השונים נתגלו 44 כתובות יווניות. אלו פורסמו בידי אלט בשנת 1921 בקובץ הכתובות היווניות של פלסתינה השלישית. בין שתי מלחמות העולם לא היתה פעילות כלשהי ברחובות בנגב.

 

החפירות    🔗

רחובות בנגב שוכנת במרחק כ-12 ק"מ דרומית מערבית לחלוצה, בלב חולות עמוקים וטובענים. בחלקה עוברת הדרך בוואדיות ובמדרונות סלעיים. האזור סגור לתנועה במרבית ימות השנה, ואין אפשרות לסיור באזור ללא תאום עם הרשויות, וללא רכב מתאים. קשיים אלה אינם רק מנת חלקו של המבקר, אלא הם מלווים גם את עבודתו של הארכיאולוג והחוקר.

החפירות ברחובות בנגב נערכות מטעם האוניברסיטה העברית, בהנהלתו של פרופ' י. צפריר. עד עתה נתקיימו עונות חפירה בשנים 1975 (שתי עונות), 1979, ו-1986. העבודה מתנהלת בחמישה שטחי חפירה ובבית הקברות. רק חלק מן החומר נתפרסם במלואו.

בשטח א', בדרום-מזרח העיר, נחפר בחלקו בית מגורים. בבית מספר רב של חדרים הסדורים סביב חצר. כמקובל בנגב קורו החדרים בקשתות ובלוחות אבן. על פני הרצפות, מתחת לעיי המפולת של הגג, נתגלו כלי חרס מעורבים מן התקופה הנבטית (כלים מצויירים וכלי טרה סיגילטה מזרחית) והביזנטית. גם בפני השטח שממזרח לרובע המגורים נתגלו שרידים נבטיים רבים. הבניין נבנה ככל הנראה במאה החמישית. באחד החדרים, שהכניסה אליו היתה ככל הנראה בסולם עץ, נתגלתה קופה ריקה שקועה ברצפתו.

שטח ב‘, אף הוא רובע מגורים, משתרע בדרום העיר. פה נחפרו בחלקם שני בנייני מגורים, עם חצרות פנימיות. כמו בבית שבשטח א’ אבני הריצוף של החדרים נשדדו בחלקן. קירות הפנים, מלבד מזוזות הפתחים ומשקופיהם העשויים באבני גזית משובחות, נבנו באבנים משובבות בפטיש וכוסו בטיח כמו בבתי הערים האחרות בנגב. בתים אלה שימשו בתקופה הביזנטית ובעשרות השנים הראשונות לאחר הכיבוש הערבי של הנגב. באחד החדרים נתגלה פסלון ארד של איל. כן נתגלו כתובות על חרסים ביוונית, בדיו שחורה ואדומה. מסתבר שבתקופה הביזנטית נסתמו הרווחים שבין הקירות הפונים אל חוץ העיר בקירות אבן, על מנת לחסום את הכניסה לעיר מבחוץ.

בחפירת שטח ג' התכוונו החופרים לחפש אחר בניינים קדומים יותר בעיר, הקודמים לתקופה הביזנטית. לצורך זה בחרו בחורבות בבניין בחלק המרכזי של העיר, ליד הכנסיה התיכונה. זהו בניין גדול (30 X 30 מ') ובו שלושה או ארבעה אגפים סביב חצר. על שום תכניתו זוהה הבניין כח’אן, או כקסרקטין של יחידה צבאית שחנתה במקום, ושמא היה זה בית אחוזה של אדם אמיד. באגפו הצפוני של הבניין נתגלתה אורווה ובה שני טורי אבוסים, שלושה בכל טור, מן הסוג של אורוות ממשית. מתחת לריצוף החצר, על גבי הסלע, נתגלו כלי חרס נבטיים מצויירים ושברי כלי סיגילטה מן המאה הראשונה לסה"נ. בתוך החדרים נמצאו כלי חרס וממצאים אחרים האופייניים לתקופה הביזנטית. בשל הדמיון לממשית נוטה החופר לתארך את הבניין לתקופה הנבטית המאוחרת. בחורבות הבניין נתגלתה כתובת דו-לשונית, יוונית-נבטית, ובה נזכר אדם בשם חרשו. לדעת החופר שימש בית זה חלק מגרעין העיר מהתקופה הרומית המאוחרת.

שטח ד' – מצוי בקרבת הבניין הגדול ובו נחשפה בחלקה הכנסיה המכונה התיכונה, שלדעת החופר, היא הכנסיה הקדומה בעיר. עד עתה נחשפו האפסיס היחיד והחלק המזרחי של אולם התווך והסטרה הדרומית. מאחר שהכנסיה בנויה במדרון, היא הושתתה על בניין מסד שתקרותיו שעונות על קשתות. מרבית העיטור האדריכלי נעשה מאבן גיר ומיעוטו משיש. בכנסיה זו הובחנו שני שלבים: בסיליקה גדולה יותר מן התקופה המאוחרת (ברצפתה נתגלו שברי כתובת שנחקקה על לוח שיש למרגלות הבמה משנת 550–551 לסה"נ), וכנסיה קטנה יותר (ככל הנראה מן המחצית השניה של המאה הרביעית לסה"נ, כפי שמסר החופר למחבר). מתחת לרצפות קומת המסד נתגלו חרסים מן התקופה הרומית וחרסים נבטיים.

הכנסיה הצפונית: כנסיה זו שוכנת כ-50 מ' מן הקצה הצפוני-מערבי של השטח המיושב, מחוץ לתחומי העיר. החופר סבור, על שום פארו של הבניין והקריפטה שבו (להלן), שהכנסיה הוקדשה לקדוש בלתי ידוע, וכי היתה כנסיית עליה לרגל. הכנסיה היא בסיליקה (26.20 X 13.20 מ') שלה שלושה אפסיסים וחללים מרובעים מאחוריהם.

באפסיס האמצעי מצוי ספסל לכמרים, ובאלו הצדדיים ניצבים מסדים מרובעים, ככל הנראה להצבת רליקויות. כמו בכנסיות שבטה נתמכו הקירות החיצוניים של הבניין בקירות תמך מעוגלים. גם בסיליקה זו שימשה לקבורת אדם. הקבורה הקדומה ביותר היא משנת 488 לסה"נ. מכאן מסיק החופר, שהכנסיה נבנתה במחצית השניה של המאה החמישית. מיוחד בכנסיה זו הוא כאמור הקריפטה. מן הקצה המזרחי של הסיטראות, סמוך לקירות החיצוניים של הבניין יורדות מדרגות אל מבנה תת-קרקעי שבמזרחו אפסיס קטנה ובה תיבה לעצמות קדוש. קירות פנים הבניין מצופים לוחות אבן גיר המשווים לקריפטה מראה של מבנה גזית. קירות אלה צופו בשיש אפור, מיובא. על פי שרידים של טיח מצוייר (על קטע אחד מצויירים פני אדם) עוטרה הבסיליקה בציורי קיר. האטריום הגדול הדומה בממדיו לאלה של הכנסיה הצפונית בשבטה ולכנסיה המזרחית של חלוצה, לא נחפר עדיין. בעיי הבניין נתגלו שברי לוחות סורג מפוארים. מן הראוי לציין כי בעיטור האדריכלי (כותרות הפתחים, משקופים וכד') משולבים יסודות נבטיים מובהקים, המעידים על מקור תושבי רחובות. ממצא מיוחד במינו הן שלוש צלחות זכוכית קטנות, המצוירות בדמויות של קדושים.

 

זיהוי האתר    🔗

קרוב לוודאי שהשם הערבי חירבת רוחיבה הוא שם חדש, שדבר אין לו עם השם העתיק של המקום. כפי שהציע המחבר איבד האתר את שמו העתיק מפני שהבדווים אשר חיו באזור לא היו מסוגלים להשתמש במקורות המים שלו, ולכן נטשוהו. רחובות, בדומה לשבטה, איננה נזכרת בפפירוסים מניצנה העוסקים בענייני צבא משום שהיא היתה עיר בלתי מבוצרת. החופר מנסה כדין לאתר את שמו העתיק של הישוב בפפירוסים האחרים של ניצנה, העוסקים בעניינים כלכליים, או בענייני הכנסיה בהר הנגב. בין השמות הרבים שלא נמצא להם זיהוי מצויים שניים הראויים לתשומת לב. אחד מהם הוא Bertheiba, שאפשר לראות בו את השם באר טובה, המכוון אולי לבאר של רחובות. שם שני הוא Bethomolachon שהוא אולי השם הנבטי בית מלכו, על שם אחד משני המלכים הנבטיים שכונו בשם זה.

 

ביבליוגרפיה נבחרת    🔗

כללי

1. נגב, “תולדות ממלכת הנבטים”, מדע, ט (1965), עמ' 337–329.

1. נגב, “הכרונולוגיה של התקופה, הנבטית התיכונה”, ידיעות, לא (1967), עמ' 202–189.

1. נגב, “נבטים”, האנציקלופדיה העברית, כד, תל אביב 1972, עמ' 323–818.

1. נגב, “מגדל המדרגות באדריכלות הנבטית”, ארץ ישראל, י(1973), עמ' 207–197.

ר. חכלילי, “האדריכלות של המקדשים הנבטיים”, ארץ ישראל, יב (1975), עמ' 106–95.

י. פטריך, המגמה הנון-פיגורטיבית באמנות הנבטית, עבודת גמר למ“א, ירושלים תשמ”א. א. נגב, אדוני המדבר, תולדות הנבטים וממלכתם, הוצ' כתר, ירושלים 1983.

א. נגב, “אדריכלות נבטית”, אלף אלף, בטאון איגוד האדריכלים ומתכנני ערים, אגודת האינג’ינרים והארכיטקטים בישראל, 4/5, דצמבר 1983, עמ' 50–48.

א. נגב, “נומיסמטיקה והכרונולוגיה הנבטית”, ארץ ישראל, יז (1984), עמ' 271–263.

י. שרשבסקי, ישובים עירוניים בנגב בתקופה הביזנטית, עבודת דוקטורט, 1986.

ר. כהן, היישובים בהר הנגב לאור השרידים הארכיאולוגיים והמקורות הכתובים באלף הד‘-הא’ לפסה"נ, עבודת דוקטורט, 1986.

א. נגב, “הכתובות הנבטיות וציורי הסלע בסיני”, אצל א' שמואלי ואחרים, עורכים, סיני, תל אביב 1987, עמ' 764–751.

א. נגב, “הנבטים בסיני”, שם, עמ' 750–745.

E.H. Palmer, The Desert of the Exodus, London 1871.

J. Cantineau, Le Nabateen, I, II, Paris 1930, 1932.

J. Starcky, “The Nabateans: A Historical Sketch”, in: Biblical Archaeologist 18 (1955), pp. 82–106. Glueck, Deities and Dolphins, New York 1965. N.

A. Negev, "The Date of the Petra-Gaza Road, in: PEQ (1966), pp. 89–98.> G.W. Bowcrsock. “A Report on Arabia Provincia”, in: Journal of Roman Studies 61 (1971), pp. 219–242.

P.C. Hammond, The The Nabateans – their history, culture and archaeology, Gothenburg 1973.

Y. Meshorer, Nabatean Coins, Jerusalem 1975.

K. Schmiti-Korte, Die Nabataer – Spuren einer arabischen kultur der Antike, Hannover 1976.

עבדת

א. נגב, כיצד להסביר את עבדת (חוברת עזר למדריכים ולמורים), ירושלים, מינהל ההסברה, 1960.

א. נגב, “החפירות בעבדת בשנים 1980–1958”, ידיעות, כה (תשכ"א), עמ' 93–92.

א. נגב, “כתובות נבטיות מעבדת (א)”, ידיעות, עמ' 142–129, לוחות ג-ה.

א. נגב, “הגילוים בעבדת”, טבע וארץ, ד (1961), עמ' 65–60.

א. נגב, עבדת, מטכ"ל, קצין חינוך ראשי, 1962.

ר. רוזנטל, “הערות ל’דולפינים הנבטיים'”, ארץ ישראל, יב (1975, עמ' 108–107.

א. נגב, “מחנה צבאי ליד עבדת”, חדשות ארכיאולוגיות, נו (אוקטובר 1975), עמ' 50–48.

א. נגב, הכנסיות בנגב המרכזי: סקירה היסטורית", קדמוניות, ט, 33 (1976), עמ' 21–16.

א. נגב, “כתובות נבטיות מעבדת (ב)”, ידיעות, כז (1963, עמ' 158–145, לוחות א-ב.

א. נגב, “מחקרי עבדת”, מדע, ח, עמ' 7–3; 89–81; 187–179.

א. נגב, “פרשיות בתולדות עבדת”, ספר אילת, הכינוס הארצי השמונה-עשר לידיעת הארץ, ירושלים, החברה לחקירת א“י ועתיקותיה, תשכ”ג, עמ' 148–118.

א. נגב, הקרמיקה הנבטית המצוירת של עבדת והכרונולוגיה של הקרמיקה הנבטית המצוירת, עבודת דוקטורט, 1963.

א. נגב, “תווי-סתתים מן המקדש הנבטי בעבדת”, ארץ ישראל, ז (תשכ"ד), עמ' 32–29, לוחות ג-ה.

א. נגב, עבדת, תל אביב תשכ"ה.

א. נגב, ערים במדבר, תל אביב 1966.

א. נגב, “עבדת, ממשית והנגב המרכזי”, האוניברסיטה, 14 (תשכ"ח), עמ' 60–48.

א. נגב, “עבדת”, אנציקלופדיה, ב, ירושלים 1970, עמ' 431–424.

א. נגב, “החפירות בעבדת 1976–1975”, קדמוניות, י (תשל"ז), עמ' 29–27.

א. נגב, “השתמרות ושכחה של שמות מקומות קדומים בנגב המרכזי”, יד יצחק

בן-צבי, קתדרה, 4 (תשל"ז), עמ' 132–121 [דיון בסיבה להשתמרות שמות

עתיקים כעבדת ושכחתם של שמות אחרים בנגב].

א. נגב, מחקרים בנגב ובסיני, שלושים ושש שנות חיים ועשרים שנות מחקר בנגב, דבר, גיליון יום העצמאות תשל"ח [דיון מפורט בעבדת ובאתרים האחרים שחקר המחבר].

א. נגב, “עבדת”, מדריך ישראל, הר הנגב וחבל אילות, ירושלים 1979, עמ' 164–144.

ר. כהן, “החפירות בעבדת בשנת 1977”, קדמוניות, יג (תש"מ), עמ' 46–44. (79)

Fr. Kruse, Ulirch Jasper Seetzens Reisin durch Syniue…, III, Berlin 1855, pp. 43–45.

E. Robinson, Biblical Researches in Palestine, 2^nd ed,. I, London 1858, pp. 191, 194, 600.

E.H Palmer, “The Desert of Tin and the Country of Moab”, in: Palestine Expioration Fund quarterly Statement (1871), pp. 44–46.

A. Jaussen, H. Vincent & R. Sevignac, “Abdeh (4–9 fevrier 1904)”, RB 3 (1904), pp. 403–424, 14 (1905) pp. 74–89, 279–298.

A. musil, Arabia Petraea, II, 2, Edom, Vienna 1908, pp. 106–151.

C.L. Woolley & T.E. Lawrence, “The Wilderness of Zin”, in: Annual of the Palestine Exploration Fund III (1915–1914), pp. 28, 93–107.

N. Glueck, “Exploration in Western Palestine”, in: Bulletin of the American School of Oriental Research 131 (1955), pp.7–8. A. Alt

ממשית

ש. אפלבאום, “חפירת-נסיון בממפסיס (כורנוב) בשנת 1965”, ידיעות, כג (תשי"ט), עמ' 47–30.

א. נגב, “עונת החפירות הראשונה בממשית (כורנוב)”, חדשות ארכיאולוגיות, יז (ינואר 1966), עמ' 3–1.

א. נגב, “החפירות בממשית (כורנוב)”, חדשות ארכיאולוגיות, יח-יט (יולי 1966), עמ' 25–22.

א. נגב, “בעיות בתכנון העיר בכורנוב”, תוי: רבעון לאדריכלות, עיצוב המוצר והאמנויות הפלסטיות 4 (1967), עמ' 7–4.

א. נגב, “כורנוב (מאמפסיס?)”, טבע וארץ, ט (1967), עמ' 304–300.

א. נגב, “כרנב”, אנציקלופדיה, א, ירושלים 1970, עמ' 289–280.

א. נגב, “שנה ראשונה לחפירות ממשית (כורנוב)”, ספר יוסף ברסלבי (ברסלבסקי), ירושלים, עמ' 420–403, לוחות ג-ה.

א. נגב, “מחקרי ממשית, א. גילוי העיר וחקירתה; ב. פריחתה של ממשית בתקופה הרומית המאוחרת”, מדע, 16 (1971), עמ' 207–197, לוח לג.

א. נגב, מדריך ישראל, הר הנגב וחבל אילות, ירושלים 1979, עמ' 111–99.

א. נגב, “הנבטים בנגב”, א. שמואלי וי. גרדוס (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר, חלק א, תל אביב תשל"ט, עמ' 269–226 [דיון נרחב בממשית הנבטית]. (79)

E. Robinson, Biblical Researches in Palestine, 1838, 2^nd ed., London 1841, pp. 616,622

F. Kruse, Kommentare zu UJ. Seetzens Reisen' Berlin 1859, p. 403.

E.H. Palmer, “The Desert of Tih and the Country of Moab”, Palestine Exploration Fund Quarterly Statement, 1871, pp. 46,75

C.L. Wooley & T.E. Lawrence, “The Wilderness of Zin”, in: Palestine Exploration Fund Annual III (1914–1915). Pp. 121–128.

R. Hartmann, “Materialien zur historischen Topographie de Palestina Tertia”, in Zeitschrijt des Deutschen Palastina-Vereins 36 (1911). pp. 100–113.

F.W. Albright. “Egypt and the early history of the Negev”, in: Journal of the Palestine Oriental Society 4 (1924), p. 153` 5 (1925), pp. 44–48 – על זיהוי אפשרי של מאמפיס עם השם.

A. Alt, “Aus der Arabah II”, in: Zeitschnft des Deutschen Palastina-Vereins 58 (1935), p. 26.

J.H Iliffe, “Nabatean Pottery From the Negev”, in: Quarterly of the Department of Antiqujities of Palestine 3 (1934), p. 133.

N. Glueck, “Exploration in Eastern Palestine II”, in: Annual of the American School of Oriental Research 15 (1934–1935), 1935, pp. 113–115.

G.E. Kirk, “Exploration in the Southern Desert”, in: PEQ, 1938, PP. 216–221.

G.E. Kirk, “Three Gtrrl Inscriptions from the Southern Desert”, in: PEQ, 1938, pp. 236–239.

A. Negev, “Mamshit (Kurnub)”, in: IEJ 16 (1966), PP. 145–148.

A. Negev, Christian Kurnub (Mampsis?)", in: Christian News from Israel' Vol. 18' 4, PP. 17–23.

A. Negev, “Mampsis, a Town of the Eastern Negev”, in: Roggi. Zeitschrift fur Kunstgeschichet und Archaulogie 7 (1967), pp 67–86.

A. Negev, “Kurnub”, in: Bible et Teree Sainte 90 (1967), pp. 6–17.

A. Negev, “Mamshit (Kurnub)”, in: IEJ 17 (1957), pp. 121–124.

A. Negev, “Obodia”, in: IEJ 17 (1967). Pp. 46–55, Pls. 8–11.

A. Negev, “A City of the Negev”, in: The London Illustrated News, Sept. 21 (1968), pp. 25–27.

A. Negev, “Mamshit (Kurnub)”, in: RB 75 (1968), pp. 407–413.

A. Negev, “Mampsis: (Kurnub) Hoarb of Roman Silver. A Preliminary Note”, in: Israel Numismatic Jounral, 1970, pp. 27–31

A. Negev, “Mampsis: A Report on Excavations of Nabataco-Roman Town”, in: Archaeology 24 (1971), pp. 166–171.

A. Negev, “Notes on some Traianic drachms from the Mampsis Hoard”, in: Jahrbuch fur Numismatik und Geldgeschichte 21 (1971), pp. 115–120, Pls. 1–12.

A. Negev, “The Nabatean Necropolis of Mampsis (Kurnub)”, in: IEJ 21 (1971). Pp. 110–129, Pls. 21–28.

A. Negev, “Mampsis – eine Stadt im Negev”, in: Antike Welt 3, 4 (1972). pp. 13–28.

A. Negev, “The Churches of the Central Negev. An Archaeological Survey”, in: RB 81 (1974), pp. 397–420, Pls. 16–22. דיון על כנסיות ממשית ואתרים אחרים בנגב.

A. Negev and Renee Sivan, “The Pottery of the Nabatean Necropolis at Mampsis”, in: Acta RCFR 17–18 (1977), pp. 109–131.

A. Nnegev, “Kurnub”, in: EAEHL, 3. Jerusalem 1977, pp. 722–734.

A. Negev, “The Nabateans and the Provincia Arabia”, in: Aufstieg und Niedergang der Romischen Welt, II, 8, Berlin and New York, 1977, pp. 520–686, Pls. 1–44.

A. Negev, “House and city planning in the ancient Negev and the Provincia Arabia”, in: G. Golani (ed.), Housing in arid Lands, Design and Planning, London 1980 – דיון מפורט על עקרונות הבנייה ותכנון העיר בממשית.

A. Negev, Mampsis, Final Report, Vol. I. The Architecture of the Middle and Late Nabatean Periods, Qedem Monographs of the Institute of Archaeology, The Hebrew University of Jerusalem, 26, 1986.

A. Negev, Mampsis, Final Report, Vol. II. The Architecture of the Late Roman and Byzantine Periods,, Qedem Monographs of the Institute of Archaeology, The Hebrew University of Jerusalem, 27, 1988.

שבטה

א. נגב, “שבטה”, אנציקלופדיה, ב, ירושלים 1970, עמ' 526–523.

א. נגב, “שבטה”, מדריך ישראל, צפון הנגב, ירושלים 1979, עמ' 327–321.

א. סגל, שבטה, ירושלים, הוצאת אריאל, 1980.

א. סגל, שבטה, דמותה של עיר ביזאנטית בנגב, חיפה 1986.

א. סגל, האמנות הביזאנטית בשבטה", ספר וילנאי ב', ירושלים, הוצאת אריאל, עמ' 194–190.

ג. מזור, “גתות בנגב”, קדמוניות, יד (1981) עמ' 60–51 (דיון בגתות שבטה, חלוצה ועבדת].

א. נגב וש. מרגלית, “שבטה _ הכנסיה הצפונית”, חדשות ארכיאולוגיות, פז, (1985), עמ' 46.

M. Evenari, L. Shanan & N. Tadmor, The Negev, the Challenge of a Desert, Cambridge, Mass, 1971 – על החקלאות באזרו שבטה. ראה גם ספרות בדו"ח החפירות של נצנה.

A. Negev, “Subeita,” in: EAEHL, IV, Jerusalem 1978, pp. 1116–1124.

A. Negev and G. Margalit, “Shivta”, IEJ 36 (1986), pp. 110–111.

A. Negev and S. Margalit, “Subeita”, RB 93 (1986), pp. 267–269.

חלוצה

א. נגב, “חלוצה”, חדשות ארכיאולוגיות, מח-מט (ינואר 1974)), עמ' 90–87.

א. נגב, “חפירות-סקר בחלוצה. 1973”, קדמוניות, ז (1974), עמ' 97–94.

א. נגב, “חלוצה”, מדריך ישראל, צפון הנגב, ירושלים 1979, עמ' 299–295.

א. נגב, “חלוצה 1979”, חדשות ארכיאולוגיות, סט-ע (1979), עמ' 14–13.

א. נגב, “חפירות חלוצה בשנת 1980”, קדמוניות, יד (תשמ"א), עמ' 128–122.

א. נגב, חלוצה 1980, חדשות ארכיאולוגיות, עח-עט (1982), עמ' 91–89.

ראה ביבליוגראפיה בעבדת וממשית וכן:

G. Lombardi, “Khalasa-Elusa” in: Studii Bivlici Franciscani, Liber Annuus 22 (1972), pp. 335–368.

A. Negev, “Histoire de Pantique cite d’Elusa; 20 Jours de fouilles a Elusa”, in: Bible et Terre Sainte 164 (1974), pp. 8–18.

A. Negev, “Nabatean Capitals from the Towns of the Negev”, in: IHJ 24 (1974), PP. 153–159, Pls. 27–29.

A. Negev, “Elusa”, in: RB 83 (1975), pp. 109–113, Pl. 13–16.

A. Negev, “Survey and Trial Excavations at Haluza (Elusa) 1973”' in: IEJ 26 (1976), pp. 89–95, Pls. 20–21

A. Negev, “Elusa”, in: EAEHL, II, Jerusalem 1976, pp. 359–360.

Negev, Nabateens et Byzantins au Negev", in: Le Monde de la Bible 19, (1981), pp. 4–46 – דיון מפורט בתוצאות החפירות האחרונות בחלוצה.

A. Negev, Greek Inscriptions from the Negev, Jerusalem 1981 – הכתובת מן התאטרון בחלוצה.

J. D. Elliott, Jr., The Elusa Oikoumene. A Geographical Analysis of an Ancient Environmental, Ethnographic and Historical Data, Mississippi state University, 1982.

נצנה

מ. אבי-יונה, “נצנה”, אנציקלופדיה, ירושלים 1970, 70–66.

H.D. Colt, Excavations at Nessana, I, London 1962 – חפירות משלחת קולט, ושם רשימה מפורטת של ספרות.

רחובות

י. צפריר, “רחובות בנגב – ארבע עונות-חפירה”, קדמוניות יב (1979, עמ' 132–124.

ר. (בוני) רובין, המערך הישובי והבסיס החקלאי באזור רחובות בנגב בתקופה הביזנטית, עבודת דוקטורט, 1986.

Y. Tzafrir' “Excavations at Rehovot-in-the-Negev, Volume I: The Northen Church”, Qedem, Monographs of the Institute of Archaeology, The Hebrew University of Jerusalem, 25, 1988.

Y. Tzafrir, “Rchovot (Kh. Ruheibeh)”, RB 84 (1977), pp. 422–426.

Y. Tzafrir, “A Pilgrim’s Church in Rehovot in the Negev”, in: A. Biran, ed., Temples and High Places in Biblical Times, Jerusalem 1981, pp. 162–163.

קיצורים

ידיעות – ידיעות בחקירות ארץ ישראל ועתיקותיה.

קתדרה – קתדרה לתולדות ארץ-ישראל ויישובה, יד יצחק בן-צבי.

אנצקלופדיה – אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ירושלים 1970.

PEF – Palestine Exploration Quarterly

BJ – Bommer Jahrbucher

RB – Revue Biblique

APEF – Palestine Exploration Fund Annual

IEJ – Israel Exploration Journal

EAEHL – Encyclopedia of Archaeological

Excavation in The Holy Land