רקע
יונת ואלכסנדר סנד
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תשל"ה

 

א

שוב נדלקו הכתובות מעל המושבים, לא לעשן, להדק חגורות⁻הבטיחות. שמים שחורים דבקים בחלונות והאדמה למטה מחזירה נוגה לא מוכר, בבוּאה של שקיעה ארוכה או הילה רחוקה של אורות חשמל. קשׂקשׂים זעירים מתנוצצים בתלבושתן הכחולה⁻ירוקה של הדיילות,הוהן כמו נלקחו מאיזה תהלוכת⁻בחירות. מאדלאידע נוסח אחר. שתים הן, האחת כהה והאחת צהבהבה ושתיהן חלקות וחומקות. רק בצבא נשתייר עדיין

עוד קפה?

רואים את זיע שפתותיהן המבריקות, אבל קולן אינו נשמע. העין מרותקת אל תלבושתן, אל הכחול החריף ואל הירוק החריף, הצהובים זה לזה, הזועקים לתשומת⁻לב מכוח עצמם ומכוח קשׂקשׂיהם – מעניין אם הירוק זה מין מעיל עליון או שאין אלה אלא שמלות תפורות מקשה אחת. מתנמנמים על אף הקפה. ככל⁻הנראה מתכוננים שוב לנחיתה. עכשיו הן ניצבות בפתח תאוֹ של הקברניט, עטופות שכמיות לבנות ושביסים קטנים לראשיהן. שערה של הצהבהבה הוא פיאה נכרית. אפשר אפילו שזה גבר מחופש. הריסים דמוּיי חרמש⁻הירח יִשרו מעיניו בשעת מנוסתו. הוא לא יימלט מידינו, לא יצליח להסתתר, אנחנו נשיג אותו, אנחנו נגרור אותו אל מרכז הזירה ושם ניאבק עמו על⁻פי כל כללי המשחק.

האדמה עולה בשיפוע חד. הלא יהיה זה בזבוז לגרור את עצמנו אל היבשת הזו כך, כמוֹת שהננו, ולא להשיל מעלינו בדרכים הארוכות את עורנו המקומט, הספוג חרדוֹת.

את העור דווקא… חשים את זה ממש כך, בעוֹר?

כן. רפיון בלחיים, לחץ מכוֵץ במצח, כובד בעפעפים ועם שינוי הגובה, עם הריחוק ממקומך הקבוע, עם קרבת היבשת האחרת, זה כאילו נושל מעליך.

אולי החרדה ספוגה בעוֹר כמו הפיגמֶנטים ואי⁻אפשר לבודד אותה. הדרכים הארוכות רק ירדימו אותה, אולי. ואולי החרדה זקוקה למקום של קבע, כמו הכובע לקולב שלו. כאשר אתה שוהה ללא תנועה במקום אחד אתה מתחיל לשמוע את תולעי⁻העץ המנסרים בארונות.

אז מדוע לא לנוע במסע מתמיד, ממקום למקום. האדם לא עץ השדה. לעצים שוֹרשים אחוזים באדמה ולבני⁻אדם רגלים לנוע. משנֶה מקום משנֶה מזל. נכון, יום אחד אמרתי: נדדנו דַי, אבל זה היה בעיקר הצליל שכבש את לבי. ועוד, מה לנדודי פליטים ולמסעות?

מסע מתמיד גם הוא הופך לקבע ושוב שומעים את ניסורם של תולעי⁻העץ.

ארבע כפול ארבע או מינוּס ארבע כפול מינוס ארבע, היינו⁻הך אם מכפילים מספרים חיוביים או שליליים… אבל כאן למטה יתגלו לנו עם זריחת השמש צמרוֹת זוהרות בעלי שלכת.

רצף⁻המלים העולה מאוֹב הרמקול רק מוסיף מבוכה. שפתיה של הדיילת הצהבהבה מתנועעות, מתכוְצוֹת, מחייכות. קור נושב אל עינַי הלטושות משפתיה המלחשות, אין לקלוט דבר.

סליחה?

שוב אותו רצף⁻מלים מהיר, גלגול לשון מיכני. היא מתכופפת לעברי, השכמיה הלבנה הצמודה לזרועה נוגעת בי. משב של זרוּת. רבים מיני הזרוּת. הבידוּאית העולה לאוטובוס, כנף העבאַיה שלה נשרכת על פני המושבים ונוגעת בכתפי הנוסעים. יריעה שחורה ונוקשה מעפר אדמה ואפר מדורות. כובדו של החוֹם גובר. הבידואית הקונה לה מושב מאחור בלי להעיף עין בבעלה, שעלה לאוטובוס לפניה. עור ידיה צפוד, אבק ושרב. ריח גללים ומדוּרות הולך אחריה. איך קורים הדברים באוהלם בלילה? יום אחד לפני הרבה שנים ראיתי צועניה רחבת⁻מתנים בשמלה כתומה ומזוהמת על מדרגות כנסיה, יושבת שם מקומטת ובלה.

אולי רק נראתה כך בעיניךָ, אז?

אולי, שמלה כתומה עם כפתורי נחושת, כפתורים כבדים כמו בלוטי⁻אלון, כמו שתי פטמות נוצצות על שני שָדיה. ובאיזה אופן שהוא, משיכה מסחררת להיטמן בין הפטמות, בתוך הריח הסמיך והשמנוני.

גל מתגלגל, האֶרוֹטי המתגלגל בעולם, כמו גלי הים. קורה שאין שומעים את הגלים, אפשר שלא לשמוע אותם מבעד לקולות הדיבור, העיסוק למינהו, המוסיקה, אפשר לשמוע אותם ימים תמימים, כמעט חיים תמימים. גל מהוּסה כלא קיים, אבל מתגלגל, שב ותופח ושואג. הרבה סמוּכוֹת שנסמכנו עליהן קרסו ונפלו תחתן, אולי נצליח להינשא על גבו של הגל הזה, לשוב ולהתגלגל.

עם עינים כבויות, ריח תבוּן, דבלולי⁻בוץ קרושים, כמו אצל העזים.

כך בעלה יודע אותה, והיא, יודעת או איננה יודעת את תענוג האהבה.

למצוא מלה רכה שתחליק לתוכנוּ כמו המלה Liebesleid, או שֵם מדויק להתכוְצויות התענוג, ושלא יעלו בו קולות⁻הנפץ של sogenannte Orgasmus Der. איך קרה שהמלים נזדמנו דוקא בגרמנית?

הדיילת איננה גרמני מחופש.

ובכן הבידואית, האם היא יודעת den sogenannten? ושכנתנו השקדית ויפת⁻העינים? לפעמים היינו מסתכלים כך, למשל כשכולנו מסוּבים אל השולחנוֹת הערוכים, חולצות לבנות, חגיגיות מוטעמת – זו או זו או ההיא, מי מהן בין הנבחרות והיודעות? האשה בת הזמן הזה עם העיסוּק שלה סביב האוֹרגַזם, נאום הסוציולוג או הפסיכולוג. Der sogenannte הוא דבר שמתנסה בו, או אמורה להתנסות בו, נקבת האדם בלבד, נקבת חתול או נקבת כלב⁻ים אינה יודעת על כך ולא כלום; ונקבת האדם, לאחר שלמדה את מתכוֹן החושניות מתוך ספרים שנכתבו על⁻פי⁻רוב בידי גברים רואה עצמה יצור פגום אם איננה זוכה בו… אבל בתה המתוקה של שכנתנו היפה יודעת דברים אחרים. לפני ימים לא רבים זימְנו אותנו לחייך במסיבה לכבוד פרידתה משנות ילדותה. הרגשנו אז שאוֹר המדורה נוֹטה חסד לעוֹר פנינו. פניה הזהובים ואפה הקצר לא היו זקוקים לאור המיטיב של המדורה. עצי האורן נראו גבוהים מאוד, המרחקים נשתנוּ והחורשה לא נתבטלה באבנים וחול. קולה של בת⁻שכנתנו היה צורם קצת, קצת הפרזה היתה בו, קצת מלאכותיות במשחקה, אולי גם חן, כן, בודאי גם חן מסוים. ובכן, אמרה, אקרא לפניכם את המכתב שכתבנו כאשר היינו בנות שש או שבע, אחרי שראינו איך הכלבה קוּקי מתחברת עם איזה כלב אסופי, הוא הכניס לה זרעוֹן, כך כתבנו, חה⁻חה, וזה כאב לה והיא צוחה ואני בכיתי, חה⁻חה⁻חה. גם צחוקם של הוריה היה קולני קצת וצורם. קוּקי באמת צָוְחה, חה⁻חה⁻חה, אולי צוחה מתענוג. מי יודע, אולי בת⁻שכנתנו מבינה באורחות בעלי⁻חיים יותר מאחרים, אולי הכלבוֹת באמת מצוחות מתענוג?

מחלקים סוכריות חמוּצות בסלסלוֹת קלועות וצבעוניות. כתובות⁻הנחיתה כבו. צוברים גובה. הדיילת הצהבהבה שוב ניצבת בפתחו של תא⁻הקברניט ופותחת באיזו הודעה ארוכה. לבסוף עולה בידינו לפענח את הודעתה: אי⁻אפשר להנחית את המטוס בשדה⁻התעופה המיועד, מפני שהשדה אפוף ערפל כבד. ייעשה נסיון לנחות באחד משדות⁻התעופה הקרובים. חברת⁻הנסיעות תדאג כמובן לכל צרכי הנוֹסעים. בתי⁻המלון המשובחים ביותר יעמדו לרשו תם, או אמצעי⁻תחבורה לאלה מן הנוסעים שיעדיפו להגיע אל מקומותיהם עוד הלילה. המטוס מצויד בדלק ובכל אמצעי⁻הבטיחות ואין שום מקום לדאגה, ושינה מתוקה לישֵנים. כן, משהו מעין זה.

דואגת?

לא. ואתה?

לא.

איך זה?

נאמר, משעשע במידה מסוימת, והבחירה ממילא לא בידינו… כמו אז, עם הצועני. זה משעשע, החוקים שחוקקו לעצמם בני⁻האדם. אשרות⁻כניסה, למשל, או אשרות⁻יציאה, דרכונים, שטחי⁻הפקר, אותן רצועות צרות של קרקע, החוצצות בין מדינה למדינה ואסור לחצוֹת אותן אלא אם כן אתה מצויד באיזה מסמך בר⁻תוקף. ולך ידוע כי שומרי⁻הגבול קנויים עד אחד. אמנם הנוהג הוא להחליף את השוֹמרים מדי שבוּעים או שלושה, שלא יהיה סיפק לקנות אותם, אבל תהליך הקניה קצר הרבה יותר, אינו נמשך אלא יום אחד ולכל היותר יומים. אתה נכנס לתחנת⁻הגבול, מעמיד פנים של פליט שתעה בדרכו. הכל יודעים שדרכך נהירה לך, שאינך פליט ומה בדיוק עסקיך, שני הצדדים מקפידים לשחק את המשחק. ופתאום הפתעה, איזה טלפון שבור והשוחד איחר להגיע לתעודתו. אתה חוֹצה את הרצועה המפרדת, שלוש מאות או ארבע מאות צעד, נכנס לתחנת הגבול ומודיע: הנה באתי; אתה בטוח שיקבלו אותך בקריצת⁻העין המוּכרת; אבל לא, הפעם לא, כי דוקא באותם ימים הוחלף הקצין אשר על השומרים. הוא יודע יפה שבעוד יום⁻יומַים יקנו גם אותו, אבל בינתים הוא חייב להעמיד פנים של רצינות; סליחה, איפה הניירות שלך, אדוני? ברגע הראשון אתה עדיין סבור שרק גינוני⁻טקס כאן, אינך חדל להיות משועשע, אומר אילו מלים שמשתמעוֹת לשתי פנים. ללא תועלת; הפנים שממולך רציניות להחריד, הכסף עדיין איננו מפעיל את שרירי החיוך. אנחנו מצטערים, אדוני – ואתה מגורש בחזרה אל המדינה אשר ממנה באת, אל העבר השני של הרצועה המפרדת, אמנם לא בגסוּת יתירה, שלא לסכן את הסחר⁻מכר העתיד להתבצע כאן מחר או מחרתים. אתה חוזר על עקבותיך, שלוש מאות עד ארבע מאות צעד, והנה הפתעה על הפתעה, מערכה שניה של השעשוע הגדול; הקצין שנפרד ממך בקידה עמוקה לפני כמחצית השעה, שכחה גמורה ירדה עליו: סליחה, אדוני, איפה הניירות שלך? אתה קורץ אליו ככל ששרירי⁻העין נענים לך, אחר⁻כך מחליק ידך לכיס, לאמור: שמא מעונין אתה, אדוני הקצין, בתוספת מתן, אחר⁻כך מנצנץ בשעון שעל ידך; אבל הקצין איננו נרמז ושפמו נשאר אדיש לחלוטין: סליחה, אדוני הנכבד, על⁻פידיני מדינתנו נוכל להכניסך לתחומנו רק אםמצויה בידך אשרת⁻כניסה מוטבעת כחוק בדרכון בר⁻תוקף. ובכן, מחסום מה ומחסום מזה ואתה תקוע ברצועה המפרדת שבין שני הקצינים המשופמים. אתה מצמיד אל גופך את תיק⁻העור, תיק משופשף למדי, שלא יעורר תשומת⁻לב מיוחדת; ובתוך התיק, בתוך שפופרת משחת⁻השנים, מגולגלים עשרים שטרות ירוקים, כסף עובר לסוחר. זה שייך לכללי המשחק, העברת מטבע זר ממקום למקום. מומחים לדבר מצליחים להעביר עד שלושים אלף דוֹלר, תקועים בפי הטבעת. הדוֹלרים שלך עטופים בקוֹנדוֹם, כדי שלחומצות המשחה לא תהיה חס וחלילה השפעה מזקת על השטרות. משעשע, ממציא הקוֹנדוֹמים הלא ביקש להערים על חוקי הטבע ולא על חוקי המטבע. טוב ויפה; אם ימצאו אצלך את הכסף כי אז או שמוצאיו יעלימו אותו, או שיעמידו אותך בפני כס⁻המשפט ותהיה צפוי לעונש מות. ובינתים אתה תקוע ברצועה המפרדת והערב מתחיל לרדת…

מה מראה המקום? קצת תיור, בבקשה.

זהו מישור, כן, מן המישורים הגדולים,עולה מעט, יורד מעט, אדמה שחורה, תירס, דרכי⁻שדה ישרות וארוכות, עצי⁻תפוח נמוכים לצדי הדרכים…

“והכל ענוּב כמו בסרט בנתיבה ירוקה”.

כן, והערב יורד, בקצה האופק רואים יער, קיר של יער. באוֹר הדמדומים צבעוֹ כחול, כמו צבע הדיוֹ. ולך אין שום תעודה בכיסך, שום נייר מוטבע בחותמת, עירום ועריה, כי את כל התעודות שאספת בדרכי⁻הנדידה והברחת⁻הגבולוֹת השארת רחוק מכאן, בלשכה המרכזית. אתה מנסה לשבץ את עצמך בהתרחשויות גדולות, אתה מעלה על דעתך כמה דמויות של הזמן הזה, שיארחו לך לחברה, שיתיצבו יחד אתך באיזו שורה עוֹרפית המובלת ברחובות ריקים; שתהיה אחד מן הבלתי⁻מנוצחים שאין קושרים את עיניהם לפני שיוֹרים בהם. אתה משתתף במין משחק, שבוֹ יורים בך והורגים אותך ואתה קם ומתרומם מן האדמה ופורץ בצחוק… אבל הערב באמת יורד על המישור הגדול ופתאום בגבול שדה⁻התירס איזו בקתה ללא חלונות. דלתה הפתוחה תלויה על ציר אחד ונחבטת ברוח. השד יודע למה משמשת בקתה זו. על⁻כל⁻פנים אין זה בית⁻שימוש, אם לשפוט על⁻פי הריח. כדאי אולי להיכנס לתוך הבקתה ולעבור כך את הזמן. כן, כל פעם אומרים: לעבור את הזמן, אם כי יודעים שהזמן עובר אותנו. וגם זה לא מדויק… ובכן, עד שמנגנוֹני המחתרת יגלו שאמור היית להגיע למקום זה או אחר ולא הגעת, והחוטים יוליכו באיזה אופן שהוא… אתה אחד מאלה שעשוּ למען הדרכים הפתוחות לפליטים, הבורחים מאנשהו ומנסים להגיע לאנשהו. יעניקו לך אות הצטיינות, יקראו רחוב על שמך, או כיכר באיזו עיר⁻שדה, אולי בבאר⁻שבע. אחרי זמן⁻מה יוסב שֵם הרחוב על מישהו אחר. שמך ותמונתך יופיעו באיזו חוברת. האם נשתמרו אילו תמונות מַרשימות היפוֹת לכאן? עם בלורית מתבדרת, או עם שפם מודבק לצרכי המחתרת. ודאי שאיש לא יחפש להתנקם ולא יעלה דוקא אותה תמונת תלמיד בעל רגלים עקומות, מכנסים של ילד שגדל פתאום ומבט של פזילה חריפה בעיניו. הגיל המכוער שלנו… והערב יורד ובאיזה מקום שהוא מרימים את שפופרת⁻הטלפון לשאול אם יצאת לדרך והאוּמנם כבר הגעת למקום המיוּעד. אבל הפקידה הראשית נמצאת אותה שעה דוקא במזנון ושותה תה, או בבית⁻שימוש, ואיש אינו עונה לצלצול. וזהו הצלצול המכריע, גורלך תלוי בו… ואחר⁻כך לילה, ואז נשמעים הקולות כמובן ברורים יותר. זה זכור לך מאז אימוני⁻השדה שלך בלילות. א"ש⁻לילה טבוע בדמך. אתה נכנס לבקתה, יושב ונשען בגבך אל הקיר. גבך אומר לך שזהו קיר של עץ. קולות מסביב, חריקות קרבות של גלגלי⁻עגלות. אין ספק שאלה מבריחים. הם מסוּכנים. מתקבל על הדעת ששומרי⁻הגבול, אל המשחקים אתך את המשחק, הם ראשי המבריחים. ברגע מסוים, השעה קרובה לחצות, נפתחת דלת הבקתה. דמות כהה וגבוהה בפתח, פנס נדלק ומסנוֵר אותך, אחר⁻כך כבה. כעבור שניות אחדות, על⁻פי קול פיצוח של גפרור, ויותר על⁻פי הצללים, מסתבר לך שמישהו כורע על בכיו ומדליק פנס⁻רוח. זהו אדם צעיר, בגדיו כחולים, כובעו בעל מצחה, כפי שרגילים היינו לראות אצל פועלי הרכבוֹת. הפנס מפויח למדי. האיש קם מכריעתו, הפנס נשאר עומד על הקרקע. רובה על כתפו של האיש. הוא צועני. אינך יודע בדיוק מניין הוַדאוּת שהוא צועני, רק שזו הדמות, העינים הכהות, העור הכהה והשינים המבריקות, שינים יפות… רק מפני הפחד אני פוחד, אמר פעם מנהיג המחתרת, ויש בזה משהו… יש משהו מוזר בדרך שהצועני ניגש אליך, מקרב את לוע⁻הרובה לאט לאט עד למצחך. אלי זה מעורר גיחוּך מפני שידוע לך שרובה הורג בדרך⁻כלל מרחוק. המגע, המגע הקר של הברזל במרכז מצחך. עונת⁻השנה איננה עונה קרה, אבל הברזל בלילה… זה בכל⁻זאת מוּזר שהוא עומד כך עם הרובה המורם, ופתאום נדמה לך שהוא באמת מגחך, הפחד מניח לך כנראה במצבים בלתי⁻צפויים שכאלה, והכל נעשה מבדח יותר ויותר. הצועני נסוג קצת. אפשר להבין שאם לא ירה עד עכשיו סימן שהוא מבקש ממך משהו. לדמוֹת אותו מקבל מידך את כל הכסף הזה שבתיקך. מה יעשה בהון⁻תועפות שכזה? הנה הוא לבוש פראַק, או נאמר סמוֹקינג, עניבת⁻פרפר, נהגוֹ פותח לפניו בקידה את דלת המכונית, אשה בפרוַת⁻מינק יושבת שם בהרחבה, אין הם נוסעים לתיאטרון, שהרי האיש אינוֹ יודע קרוא וכתוב, ובעצם אין הכרח לדעת קרוא וכתוב כדי לנסוע לתיאטרון. ובכן, תמיד אתה שומר בכיסך כמה קופסות של סיגריות שוייצריוֹת. אתה מוציא את הקופסה הראשונה, רגע של תהיה, יושיט או לא יושיט את ידו… הושיט. יפה. הוא מחליק בידו על פני הקופסה ותוחב אותה לכיסו. זה טוב, מה גם שהוא מוריד את הרובה וכבר מחזיק בו כמו חייל בעמידת נוֹח. הוא אף צוחק בקול. גם אתה צוחק, זאת אומרת מחייך, רק מחייך לעת⁻עתה, וגם זיעה קרה על מצחך, כנראה. עובר רגע ארוך של דממה, עדיין אינך יורד לסוף כוָנתוֹ. יש לך בכיסים חמש או שש קופסות כאלה. אלה הם כרטיסי⁻הרכבת הטובים ביותר בארצות לא מעטות. שתי קופסות מספיקות בהחלט כדי להוליך אותך מבירה אחת לבירה שניה. אפילו יצחצחו את נעליך תמורתן, כאשר תישן להנאתך באחד מקרונות⁻השינה של הרכבת הבין⁻לאומית, ולא יטרידו אותך בעניני אשרות⁻כניסה ואשרות⁻יציאה ויחסכו ממך את הצגת דרכונך המזוּיף. אתה מגיש את הקופסה השניה. הצחוק חוזר ונמשך, המשחק נמשך. יש לבצע נסיון⁻קימה, לבטל את הפרשי⁻הגובה שבין עיניך לעיניו, זה חשוב מאוד. אתה שוקל עדיין, מושיט את הקופסה השלישית, את הרביעית. אתה שולף את הקופסה החמישית. זהו, דַי. אתה קם על רגליך כדי להוציא את הכיסים החוצה ולהראות שֶדַי, שאין יותר וזהו. אתה מנפנף בכיסים הריקים כמו מוקיון. הצועני צוחק כבר צחוק גדול ועל פניו נסוך אושר לא⁻יתואר. גם אתה מנסה להוציא מגרונך איזה בדל⁻צחוק לנסיון. עצם הנסיון מצחיק. גלי צחוק כבר עוברים מן האחד אל השני. הצועני מתכופף ומרים את הפנס, מכבה אותו בנשיפה אחת. חשיכה גמורה. לפני צאתו הוא שב ומאיר את פניך בפנס⁻הכיס, וזהו, הולך ומשאיר אותך לנפשך. הפחד יגיח כנראה עם שחר. אומרים שהשחר הוא שעת הפחדים. עכשיו לילה.

היום הזה נמשך מעבר לתכולה הרגילה. מחוגי⁻השעון הוחזרו לאחור מעל לאוקינוס – מניין נלקחו שש השעות הנוספות הללו – ולמה מוגבל הזמן שאפשר לתמרן בו כך?.. כן, נוחתים, הפעם נוחתים.

אין אנו מעונינים בבית⁻מלון, לא, עלינו להמשיך בדרכנו עוד הלילה, מחכים לנו.

ללימוּזינה השחורה ברק חד כתער. לילה, בתים, לילה, גשר גדל⁻קשתות. לגלגלי הלימוּזינה קצב עמום של רכבת וגם של ואַלס ישן⁻נושן. הראש צונח, לילה, ערפל, ערפל כבד, הראש ניעור, ערפל, המיסיסיפי.

מיסיסיפי, הלא יהיה זה בזבוז לגרור עצמנו כך, כמות שהננו, כמות שהיינו.


 

ב

בין היתר אמרנו: טוב אם כן, עד כאן ומכאן איש לדרכו. היינו מלחשים לחשי⁻ארס חנוקים. קרה גם שצוַחנו קבל חלונות ודלתות פתוחים. הפעם פרצנו מן הבית אל הרחוב לצעוק את הצעקה בהמולתו.

עלינו לקנות דבר⁻מה, הודענו בצאתנו.

לא רק לצעוק פרצנו מן הבית, עדיין קיוינו שהשני יבין ברגע האחרון, שיסוֹג, שייכנע על סף המפולת.

היינו אז בעיצומו של מסע חולף⁻עובר בארצות רחוקות. כבר בתחילתו לא הניחה לנו המחשבה על סיומו, על חזרה למקום ששם יוצאים למלחמות ושם אוזלים חיינו. ואם גם אמרנו שיהיה זה בזבוז לגרור את עצמנו כמות שהננו אל יבשת אחרת, לא תמיד היה בה, באמירה זו, כדי להועיל. והיתה הדירה הזאת בלבו של הכרך העצום. ברגע שנטינו ללון בדירה הזאת צריכים היינו לדעת שיקרה מה שקרה.

הדירה סגורה ומסוגרת על מנעול ובריח, שלושה בריחים, למען הדיוק, אתה עומד ברחוב זר נוכח דלת⁻זכוכית מסורגת ומרושתת ולוחץ על כפתור⁻הפעמון, שני צלצולים ארוכים, הפסקה, צלצול קצר, כמוסכם עם דרי הבית וכמוסבר פעמים אחדות לאורחים. זמזום והדלת נפתחת ונסגרת מאליה. אתה שבוי בפלוּש גבוה ודומם. פניך, המורכבות חלקים בלתי⁻תואמים, ניבטות אליך מן המראָה הסדוקה. ממולך דלת שניה מסורגת ומרושתת. עכשיו צלצול אחד קצר וצלצול אחד ארוך. אתה נכנס לחדר⁻מדרגות אפל. דלת שלישית נפתחת כדי סדק, עין אחת סוקרת אותך מבעד לאותו סדק מוגן בשרשרת. אתה פורץ מוּעד, אנס, חוטף ילדים, שודד תכשיטים.

והלא העמדנו פנים שהכל שפיר ונכנסנו בצעד מאושש, מתבוננים קצת ממרחק, אוהדים⁻מבודחים, כביכול אין לתבניות⁻מלכודת שליטה עלינו.

כן, אי⁻אפשר היה שלא לראות את הדיון אל מצבו של העכבר: הוא יכול להתרוצץ במלכודת, לכרסם ולכרסם מן הנקניק, מן הגבינה, אבל להתחמק אין הוא יכול עוד, מערכת⁻הווים כבר עשתה את שלה.

בעלת⁻הדירה, המארחת שלנו, היא גם בעלת הבית הזה. היא גאה על יופיו, גאה ברחוב שלה. ואמנם השבעים⁻ושש⁻אִיסט מהלך בשעות מסוימות של יום איזה קסם הלוכד את לבך, כמעט כמו רחובות אחדים של פאריס. אדריכלות ישנה ומרשימה בשלוָתה. בעלת⁻הדירה אומרת:

בודאי שמתם לב שבחזית הבית יש רק כניסה אחת. הוא נבנה עבור משפחה אחת, נוסח ניו⁻יורק מנהאטן אז… זה היה פעם רובע מאוד אריסטוקרטי. רַייט בכבודו ובעצמו תכנן את הבית.

רייט?

הוא עצמו. הוא בנה לא מעט ברובע הזה, יש פה הרבה מוסדות⁻ציבור, כמה מוזיאונים.

בעלת⁻הדירה אוהבת לבקר במוזיאונים. מוזיאונים מַשרים עליה מנוחת⁻נפש. היא אף נמנית עם ועד⁻ידידים של אחד המוזיאונים, דבר המקנה לה זכות להזמין את אורחיה למסעדה השמורה⁻למעטים שבקומה העליונה של הבנין, ולא להידחק בין שולחנות הקפיטריה שלמטה. ביקשנו להשקיף על העיר מן הקומה העליונה, העשרים ושתים, ולא ראינו אלא קיר לבנים משחירוֹת.

ריח של פלסטיק מעופש מקיף אותך בחדר⁻המדרגות. פחי⁻אשפה מפלסטיק יש להם ריח מיוחד, אחר. גם במטבח, משם עוברים אל הדירה פנימה, אותו ריח של עיפוש, אמנם קל יותר, איכשהו פרטי יותר. אולי משום כך ייזכר וייפקד ימים רבים. ארון⁻קיר עולה על גדותיו מרוב קופסות, שקיות, אריזות. השולחן עמוס וחסום. גם מערבוביית המקרר עולה אותו ריח קל ועקשני של עיפוש, מתלוֶה לגבינות, לממרחים, לריבות וללפתנים, אינו מבטל את טעמם המשובח, חס וחלילה, רק מתלוֶה עליו… להפשיל שרוולים להביא מריצה ולהוציא החוצה את כל הערימות האלה, את קופסות הנייר והפח והפלסטיק, הבקבוקים והשקיות, את האריזות המלאות לחצאין, לרביע, הריקות כמעט, הסלסלוֹת והצנצנוֹת שרק משהו עוד נשתייר בהן.

נמוך מעל לכיור דולקת מנורה. אתה מדיח כלים בעולם של שאריות, טוחן ושורף שיירים מעשה⁻כשפים. למנורה שצורתה נר אור מסתורי. עולם של שני פנסים. פנס המקרר ופנס הכיור. ואור⁻היקרות של הטלביזיה הצבעונית אַר⁻סִי⁻אַי⁻אלף⁻תשע⁻מאות ושבעים בעומק הסַלוֹן, בקצה השטיח האפור, שקמט חד מתרומם לכל אורכו. אין לעמוד בפיתוי למשוך את קצוֹת השטיח הנה והנה, ליַשר הדורים. לשוא, שנים על שנים הוא פרוש כך וההרגל הפך לו לטבע. על אחת הכורסות הוכנה עבורנו ערימת כסתות וכרי⁻נוצות. הריח עולה גם מהם. בתוך המצעים האלה היינו מלחשים אחר⁻כך אותם לחשי⁻ארס נואשים. לא אמרנו שגם הריח תרם תרומתו.

על האח, שלא הוסקה מעולם, ערוכות המזכרוֹת. פסלוני חרסינה מוזהבת ליד קוביית נירוסטה קרה. הוספנו לערימה צמד פמוטי⁻כסף נוסח בצלאל. הצבנו אותם ליד תצלומו של הבעל המנוח. מן הפוֹטוֹגרפיוֹת הנושנות. הצַלם היה שולף את ראשו מבין קפלי הבד השחור ומרקיד אצבעותיו: ציפור, ציפור! וזה שנועד להנצחה היה מישיר מבט. בעלת⁻הדירה אומרת:

חצי דולר ליום, זה היה שכרנו אז. ובערב היינו יוצאים בחבורה אל הסֶנטראַל⁻פארק. קוראים שירים. מדברים שירה ומפליגים בסירות, ציפורי דרור. ועם שחר, מן הסירות ישר אל החוט ואל המחט.

בעיניו ובבלוריתו משהו מגאוָת פרוֹלֶטר החי מיגיע כפיו. במרוצת השנים הם הפכו לבעלי⁻סדנות, בתי⁻חרושת, חנויות כל⁻בו. הוא הוריש לה בית⁻מלאכה משגשג לכובעי⁻נשים ובית תלת⁻קומתי, שרַייט בנה אותו, בשבעים⁻וששה⁻אִיסט. קומתה הנמוכה זקופה עדיין וחיוּת רבה ברגליה הקלות. רצה⁻אצה רצוא ושוב בחדרים, במדרגות, ברחוב, לסדר, לבלוש, לפענח תככים. גם שוכבת על הספה בכתונת⁻לילה יפה, מנהגה מן הימים כאשר אהבוּה, או אולי אהבוּה מפני שאלה היו מנהגיה, וקוראת בספר. ערימה סתורה על המדף מעל לספתה: פוֹלקנר, בולדוין, גם לייוִיק בכריכת⁻בד כבדה ומשופשפת.

מעל למדף⁻הספרים תמונה גדולה של כבשים רועות במורדות גבעה. בעלת⁻הדירה מנחה אותנו ברוך ובהתפעלות:

הכבשים כמו חיוֹת, ממש חיות. הנה זו מרימה ראשה ומסתכלת, והרועה הנה שם בראש הגבעה, בקושי מבחינים בו, אבל הוא שומר נאמן של כולן… קנינו את התמונה מפני שסימוֹר שלי רצה בה מאוד. בן תשע היה אז ואולי בן עשר. אינכם מכירים את סימוֹר שלי, עכשיו הוא רחוק מכאן. חי לו בקליפורניה. אולי מוטב כך, מי יודע, היה מורט את שערות ראשו ובורח, איזו רוח⁻תזזית היתה מטלטלת אותו, היה צועק: למה את מזניחה את עצמך, מה הכל פה כמו בדיר⁻חזירים…זה היה אחרי שאחיו נהרג בטיפוס בהרים, מטַפס מובהק היה. גם אותו לא הכרתם. איש מדע היה, גאוַת המשפחה, עילוי, מוצלח, יפה.

היא מביטה בנו בפליאת⁻מה, כמו תוהה על מידת הבנתה שלה. הוא פגע בה קשה, סימוֹר שלה, ולמען האמת גם אכזב אותה. היא היתה אז שבורה לגמרי, בוכה כל הזמן, אולי גם מורטת את שערות ראשה. ובכל זאת, גם היא יודעת פרק בתורות החדשות, וסימוֹר שלה…

איך מגיב סימור שלה על דרכה לשנן: סימור שלי?

הוא התעקש אז, רק קני וקני את הכבשים האלה. אבל התמונה באמת יפה, ממש מלאכת⁻מחשבת. איך הן רובצות להן בשקט.

אחר⁻כך תנחה אותנו בגלריית גוֹגְנהיים, תוליך ואתנו אל המֶטרוֹפולין?

בואו, בואו, יש כאן בוַדאי עוד עשרים אולמות כאלה, אם לא יותר. אני באה הנה הרבה, זה נותן לי קצת מנוחת⁻נפש. מהלכת באולמות, מהלכת בפרוזדורים, הולכת, הולכת… עכשיו מוזנח פה, הכל מוזנח עכשיו, ראו את השמשות, את הניירות בפינות, את בדלי⁻הסיגריות, זה נורא, לאף אחד לא אכפת עוד.

אי⁻אפשר לסגור את דלת החדר שהועמד לרשותנו, בגלל חוטי טלפון, ואולי חוטי חשמל, המושחלים בין הדלת למשקוף, ובגלל קולבי שמלות, חליפות ומעילים התלויים עליה מזה ומזה. הבדים משובחים, הצוארונים על סף הכביסה, חן⁻נשים מבצבץ מבעד לעזובה. אין בחדר מקום למדרך כף רגל, כסאות וכורסות ושידה לצד שידה… להפשיל שרווּלים, הרבה עצים למדורה וגם נייר להבעיר את האש, חשבונות חשמל, חשבונות ביוב וגָז, קבלות וטפסי⁻ביטוח, קרעי⁻עיתון מכוסים מספרי טלפון. אין ספר טלפונים, רק כרך ברוֹנקס מלפני שנתים ושני כרכים זהים של דפי⁻זהב. בעלת⁻הדירה אינה מבינה כיצד קרה הדבר. ותמיד עומד כאן אור של בין⁻הערבַים. סורגים ורשתות ופיח מכסים על החלונות הגבוהים, המפוארים – רייט? – הפונים אל אותה גינת⁻חצר. אבל נניח לגינה זו עוד קצת. כאשר אמרתי שכאן מוכרח היה לקרות דבר⁻מה, כיוַנתי בראש ובראשונה אל הגינה הזאת.

ובכן, החלונות אטומים ועל הגשם היורד בחוץ מבשרת הטלביזיה: גשם יורד במנהאטן. עם הזמן נוכחנו שהגשם משנה בכל⁻זאת את האור בחלונות. על השידה הקרובה למיטה דולקת תמיד מנורה. אהילה תפור בד⁻מלמלה שנתקשה באבק ונתעמלן בלכלוך. תבניתו דמויית קרינוֹלינה וכל העוגמות מסתתרות בקפליו המשחירים.

צלחתה של אִמה בוֹבאָרי, מה?

זה ולא זה. מה שנודף מצלחתה של אֶמה בוֹבאָרי זה מין קיום רצוף וקר.

כתוב שם שֶהֶבֶל⁻התבשיל היה עולה מן הצלחת.

הקיום הנשקף מן האהיל הזה היה תמיד מופרך באופן זה או אחר.

גם זה וגם זה מדכא ומפחיד.

ורק במקלחת, בין סלי⁻בקבוקים כמעט⁻ריקים לתכשירי קוֹסמֶטיקה וּוילון⁻אמבטיה חלקלק כצלופח, פתאום רעננותה של חפיסת ממחטות⁻נייר, דחוקה בין צינור לקיר, מעודדת, קלה⁻קלילה, אתה מושך אחת ומשליך מיד, אלה אינן מצטברוֹת.

אבל נשוב אל גינת החצר. אני רצתי אליה כאל פתח הצלה יחיד, אף קראתי אל בעלת⁻הדירה בצהלה: – איזה יופי, גינה בלב⁻לבה של מנהאטן! והיא השיבה בגאוה, בשמץ התנצלות מתפארת: - הגינה שלי, לפנים היה פה יפה, סימוֹר שלי היה משקה אותה, עכשיו אני פותחת את הדלת הזאת רק פעם ביובל. המנעול נסגר בקושי, המסגר עשה עבודה איומה, אבל אני פוחדת להזמין מסגר אחר, הוא עלול להעתיק את המפתח ואחר⁻כך לבוא ולשדוד, לרצוח… עכשיו פתחי… נפתח?

כן, נפתח. משטח מרוצף ועליו כמה עציצי פטוניה ובפינה דחוקה ערוגת שיחים מאובקים. קירות בתים סביב. מועקה של צמחים בין קירות. אין מנוס, חבל⁻כביסה מתוח בין שני שיחים. הוא יתפוֹרר לאבק כאשר יגעו בו. הכל שחור, מנסים להעביר אצבע כדי להסיר את הפיח, אבל מתיאשים מיד ותולים את החולצה הרטובה על קולב, בזהירות, שלא להחריד את הפיח מרבצו. שני כסאות מוצבים סמוך לדלת, מושביהם מקלעת פלַסטיק. ספק אם ניתן לשבת עליהם. גם המקלעת תתפוֹרר מיד כאשר יגעו בה.

בבאר⁻שבע מצאנו כמה גינות⁻חצר בתוך הבתים הערביים. צמחים אחרים של אקלים אחר. אגבוֹת וקקטוּסים, דקלים ננסיים. עציץ⁻אבן ומתוכו פורץ מטַפס סגוֹל, ים⁻תיכוני. גם פה אבק, אבל אבק נקי, אם אפשר לומר כך, אבק ולא פיח. האבן הדוממת שאין לה כליה, האבן הצוננת, אבן יבשה ושמש, כמו עצמות שכל בשרן כבר נקלף מהן, אבן ממורטת כמו חרב, צל מפני השמש, צל קצר, חריף, מוגדר. עצב אחר. גברים יושבים פה בערבים הקרירים של המדבר, מעשנים נרגילות, מביטים באופק החשוך ושותקים. או מגלגלים סיפורים, היינו⁻הך.

אני מנסָה להימלט מפני מה שעתיד לקרות. אני בהולה לומר: איזה יופי שאפשר לצאת החוצה, מבקשת לראות מן הגינה את האִיסט⁻ריבֶר, את האוקינוס, אבל גם כאשר מותחים את כל הגוף מעל למעקה שבפינת השיחים אין המבט משיג אלא עוד שני קירות המתחברים לזוית פֶרספֶקטיבית.

בגלל הגינה? הכל בגלל מסמר קטן.

בגלל מה, אם כן?

בגלל זוג נעלים. אני אוהב את הסיפור הזה. מעשה בזוג נאהבים ונעימים שהלכו איש לדרכו בגלל זוג נעלים. הם שוטטו יחד ברחוב, הסתכלו להנאתם בחלונות ראוָה. היא ראתה זוג נעלים שמצא חן בעיניה. רצתה לקנות את הנעלים אבל הוא התנגד והם נפרדו. היא לא היתה מפונקת במיוחד או גנדרנית במיוחד. והוא לא היה כילי במיוחד. רק נהג להעמיד על שלוֹ.

בעלת⁻הדירה אומרת בכל שעת⁻כושר, מול הדינוזאורוס במוזיאון, מול מוֹנדריאַן בגלריה. על רקע קוֹנצ’רטוֹ לפסנתר: – מה אתם יודעים על כסף… תמיד משמיעים מוסיקה בשעה כזו ותמיד אני מקשיבה… קחו למשל את אחי, בניו שונאים אותו מפני שהוא מתמהמה למוּת. אשתו, כלומר גיסתי, נמלכה פתאום בדעתה ומתה לפניו. הבנים אינם יכולים לסלוח לו את זה. על⁻פי התכנית ועל⁻פי התחזית היה הוא אמור למות. כי היה חולה סרטן. היא היתה צעירה ממנו הרבה, גיסתי המיוחסת, היא החליטה לקנות דירה בצד המערבי של הסנטראָל⁻פאַרק, מטופחת היתה, אשת החברה והעולם. היא התעייפה מרוב ביקוריה אצלו בבית⁻החולים, מבוקר עד ערב היתה יושבת אצלו, אף⁻על⁻פי שקודם לכן היתה מגרשת אותו מן הבית, כן, כמו שאתם שומעים, ממש מגרשת. ויום אחד מתה, לפניו. אסון שכזה, מה? אסון שכזה לבִתה, כך אתם חושבים, אבל את התכשיטים מיהרה הבת לתפוש ראשונה. היא רצה הביתה, את כל המגירות הפכה עוד לפני שהביאו את אמה לקבורה… אז מה אתם אומרים? ואת האב זרקו אחרי מוֹתה למוסד⁻צדקה. את כל כספו הוריש להם. אין להם במה להאשים אותו, על⁻כן שונאים אותו עוד יותר. מפני שהוא עדיין חי ורואה ויודע. בשתי אשמות הוא אשם, בחייו ובמוֹתה. כולם חישבו ומצאו הוא ימוּת ופתאום⁻לפתע נתחלפו היוצרות והיא מתה ו…

בגלל מה, אם כן?

נאמר שהדברים עשוים היו להתגלגל למשל כך, בקירוב כך:

מדוע את מעותת את פניך?

אינני יכולה לשמוע אותה. דַי.

אז עשי מאמץ.

לשם מה?

כי אנחנו אורחים שלה.

אז מה… נמאס עלי להתאמץ.

עכשיו את מדברת כמוה.

אז מה… לי אסור?

כן, לָך אסור.

כי אדוני מצוֶה עלי?

ההגזמות שלָךְ.

הכחשוֹת שלךָ הכל ברור כשמש בצהרים ואתה פשוט אומר: לא, לא דובים ולא יער, וזהו, ואין מה לעשות, זהו, רק להכות ראש בכותל.

זה הצורך שלָךְ להכּוֹת ראש בכותל.

ומכאן הדרך סלולה, מורד תלול שבסופו שבירת מפרקת, ושום מעצור אינו פועל עוד.

איך אינך מפחד לדחוף אותי במורד… ואין מה לעשות, אין מה לעשות.

בכל⁻זאת מנסים עדיין לעצור, להראות באותות ובמופתים. שהרי הדברים ברורים כשמש בצהרים. לא ייתכן שהשני לא יראה אותם, הרי זה רק פגם בראָיה, רק עוָרוֹן עקשני.

הרי זה קרה רק אתמול, הרי רטנתָ, כן, כן או לא? בגסות, כן בגסות! בלחש אמנם כדרכךָ, שאוֹזן זר לא תשמע, כי לא נאה לאדון לרגוז בגלל צעצוע בשוה⁻פרוטה שהיה משמח לבו של מישהו, שהיה משנה למישהו מזלו של יום.

ההגזמות שלָךְ! את מנפחת את זה לעילא. אלפי דברים יכולים לשמח את לבו של מישהו והכסף שלנו איננו בלתי⁻מוגבל, והאחריות עלי.

האחריות?

כן.

מי הטיל אותה עליך? הכסף! הכסף! איננו בלתי⁻מוגבל! זה מגעיל! רק אתמול היה הכסף בלתי⁻מוגבל, כאשר אתה התעקשת לשלם את כל החשבון! במסעדה הרוסית, לשלם בעד כולם, וטפחת על כיסך: אני נגיד בַנק, אני עשיר כקורח, רק כדי להתרברב, כמו נובוֹריש מובהק.

התחשק לי… התחשק לי פעם אחת לא להיות קבצן, התחשק לי פעם אחת לא להיות תלוי במארחים, לא להיות כילי, אז מה? התחשק לי להיות פזרן, לראות…

להַראות

לראות שעוד יש בכוחי להוציא אל הפועל גם איזה שגעון פרטי שלי, שעוד יש רצונות העולים גם מלפני.

גם? עוד?.. רק!… התחשק לי! אני רוצֶה כך! להתפאר, להעמיד פנים! כל השאר לא חשוב. כל השאר קליפת⁻השום, כל השאר אפס⁻מאופס!

כל וכל וכל.. ההגזמוֹת שלָךְ… הצורך שלָך…עולמך ייחרב אם לא ירקדו על פי חלילךְ, אם גם לזולת יישאר איזה מרחב⁻תמרון לרצונותיו שלו.

לא אני אמרתי שכך התחשק לי. אתה אמרת! לא אני אמרתי שכך אני רוֹצָה. לא אני אומרת דבר והיפוכו בנשימה אחת, לא אותי מפחיד הויתור אלא… מדוע אתה מגחך? כמובן, זה היה צפוי. מה שמפחיד אותי זה שרירות⁻הלב שלך, כן, שרירות⁻הלב!.. אני יודעת, אלוהים אני יודעת, כבר אתה שואל מה זה…

מה זה?

האם ידוע לךָ מתי נאטמה בךָ היכולת להבין צירוף⁻מלים זה? הלא זה מושג חד וברור, ורק בעיניך הוא מטושטש! האם ידוע לך מתי?

ודאי שאני יודע. מאז שהתחלת ליַחס אותו לי. זה מוכר מזמן, זה משעמם אותי.

אבל זה נכון! צירוף ברור וקולע, אבל הוא לא יחדור אליךָ מפני שאתה אוטם את עצמך ומתאבן. אתה מאובן! אתה מאובן!

וכבר פעור הבור שבקצה המורד, וכבר אי⁻אפשר לעצור. פרצנו מן הבית. אנחנו מוכרחים לקנות דבר⁻מה בדחיפות, אמרנו בצאתנו, ואנחנו רצים ברחובות בריקוד של רוח⁻תזזית. אולי כל קשר עם הזוּלת מביא אותךָ לידי שרירות⁻לב? כל עוד לא הכל אתה, או לא הכל אחת, יש שרירות⁻לב. שרירות⁻הלב היא הזולת, שאפשר להטיח בפניו: כלך לךָ, דרכינו נפרדות. שהכל נחרב בשל כך? ואינו נחרב בין כך ובין כך? מי אמר שהכל צפוי והרשות נתונה? הרשות איננה, ורק הכל צפוי, רק הכל כפוי, מאז שיירת⁻הצליָנים המאיימת בשדרוֹת המלכה יאַוִיגה, דרך כל התבוסות, שלךָ ושל אבותיך לפניך, כל המלחמות, שלך ושל בניך אחריך, הכל נתון והרשות איננה. והזמן דבור ועובר, ומעגליך מצטמקים והולכים ואתה נע במסלול שרק בקושי אפשר לחרוג ממנו לשעה, לנשום נשימה עמוקה, ומיד אתה נזרק בחזרה כאותן מכוניות⁻מירוץ אל המסלול המגודר. ובניך ילכו למלחמות כמוך, כמו אלה שהלכו לפניהם, לא בנית מסתור מן האיום הרובץ על חייך מאז שדרות המלכה יאַדוְיגָה… אז יש רגע שאתה מזדקף, כמו סוס, על רגליך האחוריות ומטיח באש זרה, בזעם אחרון: לא, הרשות מוכרחה להינתן! ואתה מתנפל על פרצוף⁻פנים ראשון שיזדמן על דרכך, זה הסמוך אליך ביותר, הנוגע בך ומתחכך בך? הנה כאן אני אראה לכם, כל עוד יש בי הכוח לפרוץ! לא ארד על רגלי הקדמיות, לא אוַתר, גבי אל פתח המכלאה, ולא אהיה עכבר במלכודת! אז נפרדים, בגלל זוג נעלים, ואיש לדרכו. הגיון ברזל. הכל נתון ואתה שאנן, הכל מוּמת ואתה אינך נזעק, או: איבוּן – מוֶת, מאובן – ממית, ועוד פרפור נוסף של חמת⁻יאוש והנה: רוֹצח. חזקה עליךְ שתגיעי עד כאן, עד רוֹצח. הגיון ברזל.

ובכל⁻זאת מהבהב עדיין רצוֹן רפה שכל זה יהיה כלא היה, שיסתמן איזה פתח הבנה, חסד הבנה, בקיע בשרירות⁻הלב. תוכחות מתלבנות ושוב עולם האותות והמופתים: הלא תראה, זה עתיק כמו הגזל, כמו העובש, ישן⁻נושן, ראש השבט הוא הפוסק האחרון, חותך הדין וחורץ המשפט, הוא האומר מה ידובר ומה ישולם, מי באש ומי במים, הוא הזן והוא המשביר. ואם יעז מישהו להמרות את פיו, כי אז הוא יוצא מגדרו או נאטם כמו גל אבנים.

ואנחנו רצים אחוזי רוח⁻תזזית והרחוב אחוז קדחת שלו ואינו מזדעזע. גבר יבש כענף עוקב אחרינו מפתח חנות לכובעים. כושי מנומנם יושב ליד חנות ליינות. איפה כאן בית⁻מרקת? דגים, פירות, ירקות, מכבסה, שוב פירות וירקות. בריקודנו המטורף אנחנו עוקפים פחי⁻אשפה, ירקות רקובים, פרחים נבולים, אריזות, אריזות. מה נשתנה הרחוב הזה מרחובות קודחים אחרים, רחוב הרצל, רחוב העליה, שם אצלנו? הכל היינו⁻הך, פחי⁻הפלסטיק העולים על גדותיהם, ריח הרקבון, ערפל העשן, האריזות, האריזות, וגם המדרכה איננה רחבה יותר כשעיניך מתרוצצות במעגל סגור.

לא הכל היינו⁻הך. רק תרים עיניך ומסתבר שקו הרקיע כאן אמנם גבוה יותר, ושזהו רחוב קוֹלוּמבוס והכושי פניו יפים, גוש שחור, תעלומה כהה.

זהו ג’וני, קצת שתוי, כמו תמיד, וכמו תמיד הוא יושב לו כך בהסבה על המדרכה, אף⁻על⁻פי שידוע לכל שעיסוקים רבים ודחופים מחכים לו ברחוב הזה, בסביבה הזו, שהרי הוא הטייח של הקירות המתקלפים, השרברב של הברזים הנוטפים, המסגר, הנגר, פותח הביובים הסתומים. אין לרחוב הזה קיום בלעדיו. אולי הוא אחד מן הפנתרים השחורים. כל היהודים עלוקות. הוא חי על העלוקות והעלוקות אינן יכולות בלעדיו, בלי פניו הגדולים ועגבותיו הכבדות. ג’וני כאן והאַרלֶם איננה רחוקה, והוא מסב לאֶה ליד אכסדרת הבית, בין חנויות יורדות מגדולתן. הפיח השחור של הכרך הקודח נח על עורו השחור ועל עורנו צרוב⁻השמש. כלב רזה נטפל אל רגלינו המרקדות, כלב מנומר קפה וחוֹל. אמצע יום, השמש קופחת מבעד לאבק, תושבי הלֶבנט אנחנו ובכל⁻זאת נדמה לרגעים איננו רגילים בליאוּת כזאת, באמבטיה כזאת של חוֹם וזיעה. אולי ננסה לזכור שבקצה הסמטה שמשמאל יש לנחש את האוֹקינוס ובקצה הסמטה המפולשת שמימין חיים ועומדים העצים של הסֶנטראַל⁻פאָרק.

חיים ועומדים, אתה אומר? אתה מרים את עיניך, מתבונן ורואה בבירור, קובע בפשטות – מהלך ולכובד הזה שלי, שבו הכל שוקע ומיטשטש, הזכרון מתקהה, הערים נלקחות ממני. משהו מעמעם אותן, את כולן, גם את רוֹמא, את בתיה האדומים⁻חומים, טֶרְרָה⁻קוֹטָה עוצרת חוֹם ועומק. כל הערים מתכסות פֶטינה כבדה שנוטלת את חדותן. אינני יכולה להשיב לעצמי את המראוֹת, את הפירוש.

אנחנו ברחוב קולומבוס. בידךְ זר⁻פרחים שקנינו למארחת שלנו. את היא שזכרת לקנות את הפרחים. הזמן שלנו דוחֵק. גם את יודעת שאנחנו חייבים לשוב אל הבית, להודות לבעלת⁻הדירה, להגיש את הפרחים, לארוז את המזוָדוֹת, לנסוע לשדה⁻התעופה, לעלות למטוס.

איננה רוצָה. אינני יכולה, לא אלך אתךָ לשום מקום.

כבר אמרת טוב מזה: נרצח, רוֹצח.

לא אמרתי. אולי צעקתי. איש איננו יודע מה הוא צועק מתוך חוסר⁻אונים. אתה הבאת אותי לידי חוסר⁻אונים. אבל עכשיו די, שום דבר לא חייבים. חסל סדר חובות.

שום חובות. אני מקבל. לא עוד לרקוד את ריקוד⁻הצללים הזה בשנַים. הכל שקר והעמדת⁻פנים. אם רוצח אז שיהיה רוצח. זה דקר בקצה האצבעות. לנפץ, להכוֹת, לרצות עווֹן של ממש, בבית⁻סוהר ממש. להסיע את המכונית אל תאונה שגעונית, לדרוס ולהידרס. אחר⁻כך לשכב בבית⁻חולים, בשקט לבן ומוגן. רופאים ואחיות, משוּתק למחצה, משותק לגמרי, מצפה לסוף. אכן גם זה פיתוי, חסל סדר חייבים, חסל סדר עתיד. חסל סדר הגיחוך שבדיבור האוילי על העתיד, בשם העתיד, למען הדורות שאחרינו. אלוהים אדירים, כמה מגוחכים היינו! אז שיהיה כך, ואיש לדרכו, איש לאוהלו, לבדו, לבד. כל אחד לנסיונותיו, רק להתחלות, אני מקבל, לא עוד המשכים, אני מקבל. הסיום האחד דַי בוֹ להתיר חיים של התחלות, רק התחלות. אפילו אינני בטוח שזה מגוחך פחוֹת, מה אכפת? הרי לא פעם גיששנו, דיברנו, דיברנו, התימרנו לשוב ולבחור כפי שבחרנו, ואולי אף תקף אותנו פיק⁻ברכים. מילא, יהיה עכשיו. עוד כוחנו עמנו. כוחךְ לא פחות מכוחי. כוחי לא פחות מכוחךְ. מובן, אין ערובות. שכנתנו השקדית, שיום אחד נראתה לי כולה נכונות, אולי באמת כולה נכונות. ואולי לא היו דברים מעולם. להיות נלעג בעיניה ובעיני בעלה או מאהבה. להיות מושפל. מדוע לא. נחפש קסם גם בזה.

כל זה היה פעם, כל זה כבר היה, עכשיו אני רוצֶה רק כוּך אפל, להתכרבל שם כמו חיה, כוך צונן. בירושלים. לגמור עם כל זה פה, להסתלק, להגיע לשם ולשכב, קירות צוננים, סוף⁻סוף לבד.

ואחר⁻כך?

מה: אחר⁻כך? אה, עוד גם זה, להפוך הכל למיאוס ואחר⁻כך גם לבזוֹת. להפוך הכל ליגיעה ריקה, לשקר… בגלל שרירות⁻לבךָ, רק בגלל הסירוב הזה לשאול את עצמך מה..

אני מכיר את זה. נמאס לי לשמוע.

נמאס עלי, אומרים. עלי! עלי!

גם: נמאס לי.

מה אכפת לךָ לדייק ולומר: נמאס עלי?

ומה דוחף אותך להוכיח שֶרַק כך, שאחרת העולם יתמוטט.

ומה הצורך הזה שלךָ להפגין את חירותךָ כביכול, את הזלזול שלך, את שרירות⁻לבך, ויהי זה בעזרת קהוֹּת⁻אזנים?

אני מעדיף קהות⁻אזנים על פני רגלים בסד. הפסיקי לארוב על כל צעד ושעל והסד מוכן בידך! עשה כך ואל תעשה כך, תאמר כך ואל תאמר כך. חדלי סוף⁻סוף מן ההוראות ומן השיפוט. ככה אני ועליךְ להתרגל לזה.

אתה יודע כמה זה מפחיד אותי: להתרגל. כמה זה מפחיד אותי: ככה זה, ככה אני… אתה יודע! אתה מפחיד אותי. אני פוחדת. הסתלק ממני. תן לי ללכת לבד.

את פוחדת מן הנהרס מאליו, לכן: נקדים רפואה למכה, בוא ונהרוס את הכל. את ההורסת, כל מה שאולי עשוי היה להתקיים בינתים, מעט החיים שעוד אפשר היה לחיות. את יודעת בדיוק כמוני שעלינו לשוב עכשיו בכיווּן מסוים, להגיע בשעה מסוימת.

אני לא יודעת כלום, רק אם זה שאם תמשיך ללכת על ידי אני אכה בך באגרופים… קיר של כלא.

אני אמשיך ללכת על ידךְ.

אז אני יורדת לכביש.

יש פה די מכוניות לחסל את שנינו.

אתה רוֹצח.

כבר אמרתְ את זה.

אתה גס⁻רוח.

גם את זה אמרת.

כמה זה מבייש.

כן, זה מבייש.

אז להגיע לאנשהו ומשם ללכת לי, לשחרר אותךָ, להיות לבד.

על כן עלינו להגיע למטוס, להגיע למקום ששם הדרכים נפרדות ואיש לדרכו.

בינתים עוד צריך קצת להעמיד פנים.

אני מצפצפת על העמדת⁻פנים.

לא תמיד. את לא תישארי כאן, כך, באמצע הרחוב.

אילו הייתָ עשוי לדמות לעצמך כמה זה מושך להישאר כך, עכשיו, לשכב באמצע הרחוב.

אני עשוי לדמות לעצמי. גם אינני יודע מי משנינו עשוי לזה יותר. את, עם אדישותך כלפי המכונית הדורסת, תזנקי על רגליך כנשוכת נחש אם תשמעי: נמאס לי במקום נמאס עלי.

ומה אם אזנק, ומה רע בזה אם אזנק ואפילו לא יהיה בי עוד כוח לנשום. רק לכבוד הוא. ואין לי כוח לנשום. ומה אכפת… אתה תאמר דוקא: נמאס לי, אתה תיהנה לראות איך אני מתפלצת.

עד כאן. זה לא נכון, בואי.

אתה תכריח אותי…

מעולם לא הכרחתי אותךְ לשום דבר, גם לא להתארח אצל המארחת שלנו.

כמה זה מגוחך. אינני רוצָה לראות את המארחת שלנו.

חיינו על שולחנה, היית מסתודדת אתה, מאשרת את דבריה, מתפעלת מחיוּניוּתה, טוענת שיש בה חן, אפילו הדר, מילא, יהיו כבשים ורוֹעֶה על גבעה, יהיה דין ירושות, מוּטב זה מאשר…

אני אינני יודעת מה מוטב, הכל היינו⁻הך. די, באמת כבר די, אלוהים, איזו עייפות!

אַת כבר מציצה בשעון ושבה, אל הזמן המסוכם, מתנהלת בכיוון הנכון, אל המארחת שלנו.

ואתה ממשיך להמית אותי.

אבל אַת הולכת.

אתה ממשיך להמית אותי.

ואַת הולכת.

אינני הולכת. אתה גורר אותי. כי אתה חזק ממני.כי אני עייפה מדי. אתה גורר אותי להמשיך כאשר אי⁻אפשר עוד להמשיך, באמת אי⁻אפשר, וזה רע יותר מאשר לשכב כאן, באמצע הרחוב.

ואת הולכת. הנה פחי⁻האשפה, וגם ג’וני ישוב פה, מתחמם בשמש כמו…

ואני אפילו כבר מתביישת בפניו, והכל חוזר להיות כמו שהיה הנה חזרתי להתבייש על ששמעוּ… אמור, מה שמעו, מה צעקנו, לא ייאמן שצעקנו כך, מחר לא נהיה עוד במקום הזה ולעולם לא נראה עוד את ג’וני.

הנה הבית. היכנסי לפני, כיאה.

זה היה עוד לפני פכפוך המים בוֶנציה.

אני אומרת: אולי מקוֹם יחיד בעולם, וֶנציה שעל המים.

נשמע רוֹמַנטי.

כוָנתךָ: לא בדוק? אפשר לנסות ולבדוק.

עיר שקולותיה מיוחדים במינם ואין בה בעיוֹת חניה.

כוָנתי: להקשיב, לראות ולהקשיב בשקט, בלי צורך להתגונן, הרחק מכל בעלי הדעה. תחילה קולטים את השלוָה, רק אחר⁻כך תופסים שאין מכוניות ושאין דבר שיכסה על קול ליחוּכם הנינוֹח של המים.

לא רק פכפוך המים. זה המשוֹט והמים לאחר שהמשוֹט עולה מהם, והמים השבים ומנטפים אל התעלות, והגלים המתנפצים אל מסדי הבתים המכוסים ירוֹקת.

מתנפצים?

נכון, לא מתנפצים. אולי טופחים. טופחים קלוֹת, גם זה לא. מתערסלים, משתלחים כלפי מעלה ושבים בשלוָה. הגלים הכלוּאים של התעלות. קו המים אל דפנות הבתים והסירה. כמו קול עוּגת צוֹאתה של פרה, קוּאָק, קוּאָק, משהו שהוּטל ונמרח. מים נמרחים אל קירות.

כן, זו אותה שלוָה גמורה, העולם נברא כדי שנאזין לטפיחת צוֹאתה של פרה על פני האדמה.

במקצב אידילי: Beatus ille qui… paterna rura bobus exercit suis, אשרי החורש בצמד שוָריו את נחלת האבוֹת. שָם שלוָה כפרית וכאן דומיית עיר על מים. הבתים שלאורך התעלות הצדדיות, הקיימים אחרי חלוֹף כל הזרים על פניהם, הניבטים זה אל זה בחלון צר, בתריס שמוט, בסירה קשורה אל מוֹט של שער דוֹמם; ונציה לעצמה, גדוּלתה שהיתה, ועצבונה; חזיתות בתיה, שהצעירים נוטשים אותם, ואין איש בא לחיות בתוכם את חייו. כל עוד אנחנו כאן, שטים ועוברים, הולכות בין מסדיהם, שלוחוֹת לעבר ההצטלבות הבאה, קריאותיו של הגוֹנְדוֹלֶר.

הקולות שהוא משמיע כבר יש בהם מן הזיוּף. אלפי פעמים סיבר אזניהם של בעלי⁻ממון נוכריים. כמו כלי⁻הזכוכית של מוראַנוֹ, צורות המוֹדֶרְנָה.

אין דבר, לשוב לונציה.

אַת זוכרת? לפני שנים סוֹבב לו להיט מתוֹק: שוּבי לסוֹרֶנטוֹ.

אין דבר, לשוב לצֶנציה. וגם חדוַת⁻החיים הלא⁻מובחרת של כיכר סן⁻מַרקוֹ, היוֹנים והתזמורת והשִפעה הזולה של שמש שוקעת, המדליקה את זהב הכיפוֹת ואת האדום והתכלת של ציורי הבַסיליקָה. ובמרחק שנים⁻שלושה רחובות, ספוּן בצל ובכובד⁻ראש של הקירות המצוּפים עץ אדום, יְקר⁻תפארתוֹ של טינטוֹרֶטוֹ, לאחר שאחרון המבקרים החזיר לשומר⁻הסף את המראָה שהושאלה לו כדי שיתבונן בציורי⁻התקרה כשראשו רכוּן בנחת, ולא משוך לאחור עד אובד שיווי⁻המשקל.

ולמחרת צאתנו מוֶנציה ניספו שם ארבעים ושמונה איש בסופת טוֹרנדוֹ, שלא ארכה אלא שלוש דקות.

עשויים היינו להיקלע לסופת הטורנדו… ורק קיימת האפשרות לקלוט את פכפוך המים, את משיחת המים על פני מסדי הבתים, קודם, רגע אחד קודם.

זה היה כאמור עוד לפני פכפוך המים בוֶנציה ולפני שהדלקת נורוֹת⁻ההמראה במטוס החלה להצית בנו מין רעד משקיט, כמו קרני⁻השמש המתפצלות לפסי⁻אור מרטיטים מבעד לענפי הפלפלון על פני המדשאה, אליה חזרנו, כמסתבר, מרצוננו.

 

ג

הטמפרטוּרוֹת קרובות לאפס. אנחנו הרחק מן האור החריף ומחוץ ליגיעה. חבורת⁻כלבים רצה בנביחה עליזה לקדם את פני הבאים. משטחי⁻הדשא עולים בשיפוע רך אל ארמון⁻העץ שעל הגבעה. מאחורי הארמון תפאורה של דלָבים בשלכת.

ההרגל היה לומר: זהב עלי שלכת…

היום אין מסתכנים, היום אסור לגעת במלים כאלה, טַבּוּ, כי הכל כבר נגעו בהן.

ובכל זאת יש תשוקה לגעת מחדש, להשהוֹת, לעצור, כל טַבּוּ יוּפר.

כבר מזמן התחכמוּ: איך הנוֹפים התחילו להידמות לבדים של קוֹרוֹ…

ובילוּיי סוף⁻השבוע לסרטים מסוימים: תהלוכה של מתפכחים עם שחר בדרך אל הים.

הים רחוק מכאן.

האגמים שכאן גדולים כמוֹ ימים.

הכלבים השתתקו ונעלמו באורח דיסקרֶטי. בעל⁻הבית ניצב במורד הגבעה, כמו בעיצוב כוריאוֹגרפי, גמיש, קל⁻רגלים, כבד בממון וביוחסין של המאה הזאת.

מבטו מהיר⁻הבחנה, שמת לב?

לחיצת ידו חזקה.

ואיזה מענה⁻לשון יש לו!

עוד מעט יסתבר שהוא גם פטרון האומנויות.

ואמנם. בפתח הארמון, על רקע דלת⁻עץ המלטפת את כמיהותינו, מולכת דמותה של המארחת: מכנסי⁻משי, אפודה מרחפת על פני מלמלה שקופה, והכל כתוֹם. היא גבוהה כמעט כבעלה. עיניה, שכבר ראו הכל, שקועות בתוך איפור שחור. שערה רב וכבד, גון הזהב העתיק. קרוב לוַדאי שאיננו צבוע, כי אותו גון גם לשערן של שתי הבנות התאומות העומדות מאחוריה, בחליפות⁻מכנסים זהוֹת.

הנערים של המלכה.

לא, לא אלה עיניהם של נערי⁻המלכה.

בעצם נכון, זהו מין גלגול חדש, בנות ארבע⁻עשרה, שאף הן כבר ראו הכל, אלא שעדיין יש בהן איזו רצינות לא מעושה, רצינות שקטה. פעם היו קוראים לזה

בימינו בושה להיות בת ארבע⁻עשרה ובתולה עדיין.

לשוֹנה של בת שכנתנו השקדית. להזכיר לנו שנשוּב ונמצא אותה בסיומו של המסע.

מהמממ.

אבל לא, לשונה של בת⁻שכנתנו זה משהו אחר, זה המשחק במבוגרים, זה הילד המדדה לו להנאתו במגפי אביו.

והיא עצמה בתולה? מתערבים?

מוטב נשתה משהו.

אשר על היין, כושי נמוך ושמנמן, תנועות המזיגה שלו מרתקות, אשף הסוֹתר את חוקי ניוּטוֹן. “ישמרנוּ יה מניוּטוֹן ומפשטוּת הראִיה”.

מאיפה הציטוט?

וכבר מורגש סיועו השמנוני שלהמשקה החריף.

הביטו בקיר הזה, לא ייתכן שֶאלה אוֹרגינַלים, אלה רק תעתיקים מוצלחים, אומר ההולנדי המזוקן בסמכות של קצין שתוי.

איך תעתיקים ואתה יכול ממש למשש את צבע⁻השמן?.. אלה אוריגינלים, שלושה סֶזאַנים, אומר היהודי הקטן, הדק, שלחייו הבולטות מתלהטות מהר והבהוּבי הוּמוֹר מבזיקים בעיניו הרדופות, כבר דיברתי על כך עם בעלת⁻הבית.

בוַדאי לא היטיב לשמוע, הרי הוא מגיע לה בדיוק עד לטבור, ממלמל ההולנדי המזוקן באהדה.

הבית כולו מרופד שקט של שטיחים. רכוּת נושבת אף מן הברזל הקרוע של פסלי הזמן הזה. עור⁻הפנים מתמתח ונושם אחרת. חדר נוּסח סקנדינביה, חדר נוסח אפריקה, חדר נוסח סין. מגע זרועו של בעל⁻הבית הגמיש, המוליך:

דומני שבכל אחד מסיפוריו של בוֹרחאס מצויה סכין, משהו בדומה לסכין הזאת.

אנחנו בחדר נוּסח ארגנטינה, שותים מאַטֶה מר בכוסות גדולות. צוחקים. שליבוֹביץ, ג’ין, ויסקי קר, צוּיקה חמה, הכל שוה⁻ערך, צ’כי, יהודי, אירי, מוֹנגוֹלי, המדרגות הלוליניות מוליכות אל מעבדות⁻הצילום של בעלת⁻הבית. תצלומים מצוינים מכסים את הקירות במעברים. הנה התאומות מקרוב מאוד, העינים היודעות והתמימות.

סליחה רגע, רבותי, האם אף אחד אינו מעלה על דעתו שכל החדרים האלה זה מין גיחוך וחוסר⁻טעם?

יירגע אדוני, אל⁻נא יהפוך אפכא⁻מסתברא, אל⁻נא יתגאה ככה בפכחונו הדל. וכי מה גדולות ונצורות יש לו להציע בפכחונו?

מדוע מתעכבים? באיזה כיווּן הולכים?

אין עוד כיוונים. הולכים וזהו. על⁻כל⁻פנים זהו חדר נוסח יפן. חולצים נעלים. היהודי הדק, שלחייו בולטות, לוחש בצד:

מזל של גוי, אין לי חוֹרים בגרבים, עלול הייתי לבוא הנה בגרבים קרועים. הרי לא שיערתי שנגיע בנדודינו עד יפן.

מציצים כלפי מטה, לכל אנשי התהלוכה גרבים ללא חוֹרים. הרגשה של שחרור עצום, אור שלם. כל התלבושות הססגוניות תואמות עכשיו, כמו הוזמנו במיוחד לתהלוכה הזו, לסרט הזה.

פניךְ נראים יפים ונינוחים.

באמת?

כן, בהחלט.

ומיחושי⁻הראש שלי מתגברים. אין דבר, זה מחזיר אותי אל הטמפרטוּרוֹת שלנו ואל אברמסוֹן.

מה פתאום הפלגת אל אברמסון?

לא שמתָ לב שפרצופו המזוקן של ההולנדי מזכיר את ברנר? כמעט אותו זקן.

זה של ברנר פחות מטופח ויותר ממשי.

מה פירוש: ממשי? יותר סבוּך, זה כן… הנה שוב באים להציע לנו משקה.

עוד ויסקי, רבותי, ברנדי? ורמוּט, גברתי? מעט קאַלואַדוֹס?

אני אוהב להריח את הקאַלוֹאדוֹס לפני שאני לוגם ממנו.

ואני רצי… אני אמרתי… אל תשים לב לגמגום, גם הגמגום יעבור… הכל עובר… כמה שנאמר שם.

מהמממ.

אני אמרתי לבקש כוסית בִּימבֶּר תוצרת⁻בית, בּימבּר ואָרשאי אמיתי. תזכיר לי שאספר לךָ פעם. כבר סיפרתי? אבל אתה לא זוכר בדיוק, מה? מוכן לשמוע שוב?

באור העמום קשה לעמוד על מבע פניו החלקים של הכושי הגדול מחוף⁻השנהב, על כוָנת מבטו. לובן עיניו מואדם קצת מטבעו, או מן המשקאות. ננסה:

אתה יודע, ידידךָ לוּתֶר מווֹלטה⁻עילית… ואולי איננו ידידך… על⁻כל⁻פנים הוא אמר לנו שאיננו מפחד מן המוֶת.

לכושי הגדול ניד⁻ראש איטי שנלמד באוֹקספורד, ואולי לא נלמד כלל אלא בא בירושה מתרבות⁻שבטים עתיקה. חיוכו מערבי, ואולי כך אנחנו קוראים עדיין לכל מה שנדמה לנו מוּכר.

איך הגעתם לנושא כזה עם לוּתֶר ידידי?

באיזה אופן שהוא. הכוָנה אינה למוֶת המיָדי, כי אם למחשבה על המוֶת, וידידך אמר לנו: לי אין מחשבות כאלה, אני אינני מפחד, אני בן⁻כפר אפריקני ואינני חושב במונחים שלכם.

לכושי הגדול חיוך שכוּלו נחת:

אם הוא אמר לכם כך זה סימן שהוא מאוד מפחד מן המות… והוא בוַדאי מאוד מפחד מן המוֶת, מפני שהוא איננו נשוי.

הקשר המיָדי בין פחד ומין, האם שמתם לב? – אומר היהודי הדק, הרבוץ ליד הכושי הגדול. אכן, משהו מנעורים יש בפניו של היהודי הדק, פנים המתלהטים מהר. ופניךָ אתה? פתאום אני רוֹאָה: אפילו כאן אתה מוסיף לדעת מדוע לא לחיות כל הזמן כך, הרחק מן האור החריף ומחוץ ליגיעה.

פחד, משמע תוֹדעת פחד, אומר האדריכל, איש המקום הזה, אשר תכנן את כל מבני הזכוכית והברזל של מפעל המנוֹעים “הכי גדול בעולם”. הוא יושב שפוף על עקביו, בקלוּת של בן שבט עתיק: – תודעת הפחד היא אולי אוֹת לטובה, שכן השאלה היא האִם זו קפיצה או רק עוד שלב, עוד מדרגה, במרחק הקיים בין בעלי⁻החיים לבין האדם שנברא בצלם… אני בטוח שעלינו לראות כאן קפיצה, שהאדם הוא מהות אחרת, והייתי רוצה לחיות עלי אדמות עוד תקופת⁻זמן מספקת כדי להגיע אל המאדים, כדי לטייל על פני הירח, אוֹדיסיאה של שנת אלפים ואחת.

אני מבטיח לכם שאנשי המקום הזה עוד יטיילו אפילו על המאדים, לוחש נכחו היהודי הדק, וזה מפני שהם תמימים אפילו מן החלמאים.

והכושי הגדול נרכן אל האדמה⁻השטיח ואומר בחיוך ערמומי:

גם הנמלים, היצורים הזעירים האלה, חכמוֹת מאוד.

כבר היו דברים מעולם. מי יודע רוח בני⁻האדם העולה היא למעלה?… מאז לא אמר איש דבר יפה מזה. אך הלא לא נוכל לחדול מלדבר. ואף אין זה נכון אין מוסיפים דבר על הקיים. שאם לא כן, לא היה כל זה נמשך. נמשיך איפוא, בלשונם, בלשוננו. נפלֶה או שייך? נפלה ורדוף⁻פחד. כי מדוע סופי אם נברא בצלם, מדוע כפוף לדינו של המות ככל שאר בעלי⁻החיים?… שוב טוֹחנים מים… משקה, שוב משקה.

כן, עם קרח.

ומה על מיחושי⁻הראש?

עומדים בעינם. אבל כולם כאן רוחשי טוב וההולנדי המזוקן, שנראה עכשו אפילו נבון בחיוכו העצוב. מגיש כוס מים וגלולה לבנה – תודה, המציל נפש אחת וגומר, איך לתרגם לו זאת? ואיזה סיפור יפה לכאן, לספר אותו באזני האדריכל היושב כבן שבט עתיק על עקביו, ובאזני הכושי הגדול שראשו קטיפת פיח:

קאָזאָלס, כן, פאָבלו קאזאלס, נכון, הצ’לן, ובכן הוא זימן אותה פגישה למחרת הקונצרט. בירושלים. היתה שם התרגשות גדולה באותו קונצרט, כי היתה זו הפעם הראשונה שתוך כדי מחיאות⁻הכפים נפנה הצ’לן לעבר הקהל ואמר:

אני אוהב אתכם… הוא בן תשעים וכמה, פאבלו קאזאלס… ובאותה פגישה למחרת הקונצרט ביקש לדבר אל הנאספים על הטירוף הנמשך…שורש הרע, אמר, הוא שמלמדים את הפעוטות כי שתים ועוד שתים זה ארבע, ומצוידים בידיעה זו יוצאים הפעוטות אחר⁻כך למלחמות והורגים זה את זה. וצריך ללמד אותם דברים אחרים לגמרי, צריך לשנן לכל פעוט ופעוט: אתה נולדת פלא, אתה הנך פלא⁻הבריאה, וכאשר הם יבינו את זה או אז יבוא השינוי המיוחל, כי פלא אינו יכול להרוג.

להבות זעירות מחממות את אלפסי הנחושת שבמרכז השולחן. הסעודה הגדולה הוכנה בנוסח סין. ברקע, רחוק, פקוחה עינם של המלצרים ועוזריהם. היוָני העומד שם בחברת אשתו הנאה הוא אדריכל הסעודות האלה. הוא בעל שרשרת מסעדות מחוף אל חוף ונמנה עם ידידי היורש הכבד בממון וביוחסין.

אתם רואים, אומר ההולנדי המזוקן, כאן אין חומות סין… רסק השבלולים הזה נועד בוַדאי לאכילה במקלות.

אבל היהודי הדק לוחש:

מכה טריה, אני לא השתגעתי לאכול במקלות, לקלקל לי את הארוחה, בני⁻אדם מן הישוב אוכלים במזלג ובסכין.

שבלולים או גולש או פטריות, קשה לרכז את המחשבה. רק המנדרינות מגיהוֹת פתאום אור מוּכר, ומצננות מעט את הויסקי ואת הצויקה ואת הג’ין. ובינתים שוב יורדים אל השטיחים, בינות לצלחות עמוסות מנדרינות ואגוזי⁻קוקוס. מוסיקת⁻רקע מפכה ממערכות נסתרות, בשקט, בתואם.

זהו כפי הנראה חדר אספרנטוֹ, אומר היהודי בעצב, אבל אין ספק שאף הוא אחוז קסם.

רק היורש לבדו שט על פני החדרים, קרב ורוכן. הֵא לךְ איפוא ההפתעה והעונג להתרומם מן השטיח עם הושטת ידוֹ, עם משיכת זרועו, לשוט כבת⁻זוגו מן הפינה הנידחת ועד לשולחן סלי⁻הפרי: – הנה, אנא, עוד מנדרינה? אגב, מה הם הפירות האהובים בארצכם?.. ונגיעת ידו המאומנת, מן המרפק ומעט למעלה. יש העושים את חייהם כך, ויש הסבורים שידוע להם מדוע ענין רע הוא לעשות את חייהם כך. מילא, נשוב ונחייך אל היהודי הדק:

הוא נחמד, היורש הזה, לכל הרוחות.

מדוע לכל הרוחות? תודות לשכמותו עוד נותר קצת אויר לנשימה בעולם זה שלנו.

איזו מינוּת! אתה, כדרך המתפקרים, מתנקם בכל שנותיך שבהן היית עבד לרעיון האחד.

צוחקים ושותים. כלי⁻זמרים חיים צצים מעשה נס מתחת לשטיח של החדר היפני, הארגנטיני? מאַטֵה הוא המשקה שבכוֹסךָ? שְבֶדי? סְקוֹל! לחן סיני שנתגלגל דרך ברוֹדוֵיי מעלה בזכרון נעימה מאַדיאַרית. לחן סקוֹטי. לחן חסידי. היהודי הדק מתרומם מרבצו על בהונות רגליו, כף⁻ידו האחת מאחורי אזנו, השניה על המותן, הוא פותח בריקוד, זורק ראשו לאחור וכלפי מעלה, מבטו רחוֹק. דע מאין באת ולאן אתה הולך, ובפני מי אתה עתיד ליתן את הדין. יצור כלאים, ליצן המלך ושׂר נישא, על אפם ועל חמתם של הכל, יודע את עצמו ואת מקומו, מתמקיין ועומס על כתפיו על הקוֹרוֹת. השתוללות של מחיאות⁻כפים, נשיקות פורחות באויר.

ויופיָם של ריקודי הזמן הזה. תנועת ההעברה של גופות הנשים, ההידור שבמשחק הפיתוי והמגע, גלי הגלים של הגוף. האשה הגדולה, זו המולכת על סביבותיה מעל השרפרף הנמוך שבאמצע החדר, והיא מוקד⁻תמיד של צבע כתוֹם, שוב אינה מונעת עצמה מהיענות ומתרוממת מעל מושבה בגל גבוה בין גלים חולפים ושבים. רגלה האחת בגבס, תקלה בשעת סקי⁻מים, שום דבר לא יפתיע את עיניה, וקולה הנמוך, הצרוד קצת, מפוכח לגמרי. סד⁻הגבס שעל רגלה לבן ונוקשה, אבל איננו מכשול, הוא תוספת נופך. בעלה מועבר אליה, מוחזר אליה מכל הנשים האחרות, בשעה הרצויה, לזמן קצוב, או מוחזר באמת. ואז היא מציגה את מה שהיא יודעת לעשות בגופה הגדול, כאשר הם בשנַים. הכל מסביב תנועה גלית, יופיו של משחק שטעמו גלוי, עיקר שאין מחפים עליו עוד, ורק נזהרים בכבודו – לעת⁻עתה. התאומות מציצות, מתרוצצות בצחקוּקים. המכוער מבין הסינים, ששיער דליל תלוי לו על אזניו וצחוקו קצר וחידתי, רודף אחריהן, סַטיר שידיו שלוּחוֹת לפניו. מחוץ למעגל הרוקדים ניצבתנ המחנכת; לא, היא לא תתערב, אין צורך בהתערבותה. התאומות נעלמות ושבוֹת, הסַטיר קורא אחריהן קריאות גרוניות, פורץ ורודף, תופס אחת מהן תוך כדי קפיצת⁻פתע, אוחז בפרק⁻ידה וצוחק: בואי, בואי, אבל זו שומטת ידה, מבוהלת כביכול, ונעלמת ושבה ומופיעה, פורצת בצחוק יודע ושבה ונעלמת. ובסבך החדרים מתנועע הכל בגלים מרקדים ומבטךָ, קצת משבח וקצת מרוחק, פטור מסייגים, ושוב אני מבקשת להשתכן לשעה בתוכךָ ולהשקיף משם ולדעת דרך⁻אגב מדוע לא לחיות כך תמיד, בתנועות גלויות כאלה, ולא לגרור אחריך דבר, שום דבר.

להרים את שפופרת הטלפון באחד החדרים הרחוקים מן ההמולה, לשקוע בכורסת⁻עור כבדה ועמוקה, בין מדפים גדושי⁻ספרים,ולחדש את הקשר עם העולם שבחוץ. לחתור מבעד לויסקי ולצוּקיה ולקאַלואַדוֹס אל העולם שבחוץ. זהירות סכנה, תענוג סכנה. להישכח באחד החדרים הרחוקים האלה עד שחר; כולם הלכו כבר, שבו מתהלוּכת המתפכחים אל האגם והלכו להם לבתיהם. מהו הכיווּן אל דלת היציאה, אל דלת העץ המלטפת את עינינו?

לגשש בין החדרים האלה בחושך:

ומה אתה אומר, אה, להיקלע פתאום אל חדר⁻המיטות של הזוג המלכותי?

היהודי הדק מביט מלמטה בתשומת⁻לב מתונה. להיקלע ולהיוָכח פתאום שלא הכל מזהיר, שלא הכל שפיר, מה?.. היהודי הדק מביט בסרבנות, אינו רוצה לשתף פעולה. אדי המשקאות אינם מפריעים עדיין. אולי הפעם הזאת לא יפקוד אותנו ילל⁻החתולים שלאחר לילות סביאה?

לחן אפריקני. הכושי הגדול והקטיפתי מצניח את חזהו אל הרצפה ברכוּת של חיה, כפות ידיו פתוחות, אצבעותיו כפופות מעט ומפושקות, הוא טופח על פני השטיח, ריקוד והאזנה לדבר האדמה; ומה בכך שהאדמה כאן שטיח פרסי שמתחתיו חלל של קומות ומרתפים? שוב אצבעותיו הגמישות של בעל⁻הבית והן נוגעות ולוטפות במפורש. ואצבעותיו הנוגעות של היהודי הדק, לשֶבר שניה, בפחד. גם הוא שכב פעם עם אשה. ואצבעותיו של הכושי הגדול. עור⁻פניו בודאי נעים מאוד למגע מלא וחלק. העור על שרירי חזהו חזק ומתוח. אפשר היה לנסות הפעם, כי הזקנה כידוע תבוא עוד מעט, ואחריה יבוא כידוע הלא⁻כולם. אבל המשקה שנשרף בקרביו יעלה בחומצות אל נשימתו. או ההולנדי המזוקן, העצוב, היכן הוא דרך⁻אגב? ובעל⁻הבית? השחיה והטֶניס לא הותירו כזית שוּמן על גופו הארוך, שמא משחקו תמיד ללא כשל, ניחוֹח ורדים תמיד, ורק עור פניו כבר עייף במקצת, כלבבנו, כשנותינו, עיניו נוצצות בעוברו, גם הוא זקוק לזיקוקי⁻די⁻נור בדמו, כמונו,כמו כולנו, יותר ממךָ. רוחת⁻מה.

ואיך הנשים כולן נמשכות⁻נשאבות אל הספוֹת הנמוכות. הן מוצאות עצמן עליהן קצת פחות מאופרות, ולא כולן נראות כבר צעירות כל⁻כך. גם לא המארחת. אבל היא המלכה, ללא ספק. הנה היא נשענת מתנשמת אל הקיר. זה הרגע לגשת אליה. לא קשה יהיה לשאתה. הכובד גם הוא דבר יחסי כידוע. כמה פעמים בחלנו בכל האמירות האלה, כמה פעמים אמרנו אותן בעצמנו. אֶל מעבדת⁻הצילום דוקא? גופה גדול מדי למשחקי מיטה. מרבדי⁻רצפות יאים לו יותר.

זה הרגע. יש לומר שאנחנו עומדים ללכת. באחת הפינות יושבת הדרום⁻אמריקאית – פֶרוּ? האוּמנם? – בברכים אסופות כלפי סנטרה. משהו אינדיאני במראיה, משהו אינדיאני היה גם בריקודה, קודם. כך מקופלים העוּבָּרים ברֶחם. בעל⁻הבית עובר על ידה, נרכן מעליה, לוחש לה דבר⁻מה על אזנה, מעין: כולנו מתנסים. ידו מרחפת על פני שערה השחור באמת. אומרים:

שיער שחור, ובכן זה קורה לעתים נדירות, שערה שחור באמת, ואף עיניה גדולות, כְמה שנאמר, אלא שהן מתרוצצות כל הזמן, כל הזמן נמלטות. ובכן ידו מרחפת על פני שערה. אדי המשקאות כבר עולים מפיות בני⁻האדם. א מענטש שטינקט, האדם מצחין, נהג לוֹמר הרבי החכם, הרבי מקוֹצְק, כמדומה. כך היה מקדם את הבאים לשחר פניו: האדם מצחין. אם לא מת מיתה טבעית הרי שנרצח עם הרבים. כולנו מתנסים, כל אחד עבר את הנסיון הזה, או משהו בדומה לזה, או משהו לגמרי אחר. כל אחד היה רוצה להיות דמוּת מתוֹך אגדה.

 

ד.

היה היה בית ישן⁻נושן בכפר אשר מעל לסֵינָה.לרגליו, בפינות⁻הצל שבעיקולי הנהר, הציבו את כניהם ציירי האור משיב⁻הנפש, ובדממה גנובה מיין היו לוֹכדים את הנשמות הנצחיוֹת של גשרי⁻העץ והכנסיות…

ושל סירוֹת הדיג.

בוּבוֹת⁻שעוָה, דיוקניהם של ציירים אלה, שוכנות עתה במוזיאון של מוֹנמאַרטר, יש סוברים: גבעת המעוּנים, שיבוש של מוֹנסמארטירוּם…

שֶגפנים משתרגות מפרידות בינה לבין עיר⁻האורות, המשתרעת למטה.

הנשמות שנלכדו אז, כפולות עכשיו: אחת מוצגת לראוָה באולמות⁻השיש, למבקרים המרכינים ראשיהם לזהות את החתימה אשר בפינת הבד…

ואחת מתגלָה למשוטט בדרכים לאורך הנהר, שנשימתו נעתקת עם פגישה.

לפנים היה איכר מאסם את השחת בעליית⁻הגג של הבית אשר מעל לסינה, מעלה אותה בעד החלון בקלשון של עץ, אלומות אלומות, והעזים רבצו להן על האדמה המהודקת של קומת⁻הקרקע. באה האשה היפה וחדת⁻המבט והפכה את מרבץ העזים לחדר⁻אכילה.

אח גדוֹלה ושקט חוּם.

האשה היפה וחדת⁻המבט עוֹרה קמטים⁻קמטים וצחוקה צחוק של בת תשע⁻עשרה, ואולי מעטות בנות תשע⁻עשרה היודעות לצחוק כך. היא מרבה להעביר את ידה על פני שערה הקצר והמאפיר. מעולם לא מצאה מנוֹח. האיש הגבוה שראשו חלבי, האיש שלה, רוֹקח דובדבנים בכדי⁻זכוכית כרסתניים. הוא לָמוד אי⁻מנוחתה. הוא מגיש לאורחים את הדובדבנים בחגיגיות מאוזנת.

על הקיר הדרומי של הבית, מעל מדרגות⁻העץ שנשחקו הרבה סמוך למעקה, משתרגת לה הגפן כאשר נשתרגה, ואבני החצר הגדורה שומרות על אושר שהוּכחש. הצעדים מנגנים עליהן, אינם פוגעים. מפתח גדול של ברזל יצוק פותח את השער החורק.

בחדרה של האשה, בצד חדר⁻האכילה, משתפעת התקרה עד לרצפה. יש שם מיטה, כיסא, וחלון הצופה אל הגן הכהה. המיטה גלית, רחבה ורכה, כיסויה האפור מוחלק בחפזון. האורח שנטה ללון, שיתפרקד בפחזותו על המיטה הזאת, ישכח את דרכו, שיכור ומר מיופיו של עולם שלא היה עולמו, יחמוד שעות שתהיינה רחוקות מן השמש המכה.

כאן אפשר להתעלס לאט לאט לקצב התפוחים הנופלים.

לסגור בלילות את תריסי⁻העץ הכבדים. צורת⁻לב גזורה בודאי בכל אחת מכנפוֹת התריס.

לקצב התפוחים הנופלים.

לכמה זמן?

אינני יודע, אולי לחודש, אולי לקיץ שלם. את המצרכים נביא מן הכפר אחת לשבוע.

האשה שצחוקה צעיר איננה מבינה את שפת אורחיה. אפשר שאבי⁻סבה ידע בה תפילות אחדות, שחרית, מנחה ומעריב, את ברכת⁻המזון ואת תפילת⁻הדרך ואת הקדיש. היא נותנת באורחיה מבט טרוד ונכון לסובלנות. החלון בחדרה צבוע לבן וכמוהו המדף הרחב הממשיך את האָדן. גם הכיסא שלפניו, עם המסעד הגבוה והרגלים הנמוכות, צבעוֹ לבן.

אבשל לָךְ פטריות, יש בוַדאי המון פטריות ביערות האלה.

אני רוצָה לא לזוז עכשיו הידים כך, על מדף העץ הלבן.

פְנים⁻הבית כולו עץ חוּם ועתיק. כל הכלים ישָנים. כל המיטות קויהן רכים. כל החלונות ארוכים וצרים. לכל אחד שתי כנפים הנסגרות בידית של ברזל צבוע לבן, בכל כנף שלוש שמשות. על אף החיתוך הזה לשש משבצות רואים את הכל בשלימוּת: כביש צר העולה לכנסיה; מימין לכביש קירות נמוכים ועבים, ללא מפתחים, גגות רעפים אדומים – אלמלא היתה זו אגדה הייתי מגלה לָךְ: המאה השש⁻עשרה – משמאל לכביש בית גבוה ואפור בצל – הקירות מימין לבנים בשמש – מגדל כנסיה עם שעון וצלב. בחלון האחֵר מדרון דשא רך, עולה אל עצי התפוח, שאחד מהם גדום ושולח פוארות חדשות, דקות ובהירות. האיש שראשו חלבי עולה לאיטו במדרון, בידו סל קלוע, ובענף ארוך – הוא עצמו גבוה מאוד, גבו זקוף וכפוף⁻מעט בעת ובעונה אחת, באיזה אופן המיוחד רק לו; רגליו, במכנסי קוֹרדרוֹי, עקומות, אבל אין חושבים למראיהן על מסכנוּת כי אם על רכיבה – מנער תפוחים מן העצים. בתוך הבית basso continuo של הסקה וריח כרובית מתבשלת. שמש.

כאשר דוממים לגמרי בא מן העצים מלמול שמחוץ ליגיעה. מה בין השקט הזה לבין דממת מדבר חמה? אולי השקט הזה הוא לַח בקרקעיתוֹ, אולי הוא רצוף וישָן ולא עתיק⁻חדש כמו השקט שָם. רצוף. רצוף.

האיש שראשו חלבי מתכופף לאסוף את התפוחים. בכרך הגדול הוא שקוע בכורסת⁻עור עמוקה בלשכת פרקליטים, ואשתו, לבושה מעיל ארוך מדי, כותבת את ספריה בפינה דחוקה של בית⁻קפה הוֹמה ברובע הלאטיני, כי הגן שלהם בכפר שקט מדי, וכאשר נופל תפוח מן העץ, או כאשר הרוח מגבירה את רשרוש העלים, מיד הדעת מוסחת ואי⁻אפשר לכתוב. עכשיו אוסף האיש תפוחים אדומים בחיוך מסויג ושב אל האורחים, סל⁻הנצרים שבידו מלא עד עייפה: – בעצם יפים התפוחים רק ללפתן, הוא מקדם פני הערכה פזיזה, והאשה מוסיפה: – הם אינם טובים ויפים כמו התפוחים שטעמנו אצלכם.

הרחק מביתם על ראש הגבעה, ניצבת הכנסיה העתיקה. דממת אבן ועץ מבחוץ ודממה של חולין בין קדושים בפנים. צעדינוּ אִטיים שלא להפר את הדממה. אֵם⁻אלוהים אחת, שנתמזל מזלה ופיסלו אותה ידַים מבורכוֹת בעידן של השראה, מביטה במחילה אין⁻קץ אל הקדושים אטוּמי התוים, שנוספו עליה בזמנים כושלים. אבות הכפר, שתי בובות⁻עץ על גבי מצבה של אבן, כורעים ברך לצד הבמה. העץ קשה ואינו נסדק.

ועל ההר שממול רובץ המבצר, שם אירחו צאצאיהםשל אדוני⁻הכפר את מפקדתו של הגנרל רוֹמֶל, גאון מצביאי אשכנז, אומרת האשה שפניה קמטים⁻קמטים, ומשום כך הופצצו החומות העתיקות מן האויר ואנחנו ציפינו כל הזמן להפצצות האלה.

היא יורדת מן הכנסיה בשביל אבני⁻הגויל. עקבי נעליה שטוחים תמיד. היא מהירת צעד וקצרת רוח. כולנו יורדים אחריה וחומת⁻האבן הנמוכה יורדת אתנו בדממה כל הדרך.

אבל יום אחד הופיע כאן מתישב חדש מארץ אשכנז, מספרת האשה והופכת אלינו את פניה דקי החיוך, הוא היה איש נמרץ, חכם תורת החקלאות ופניו לחידושים. הוא הביא לכאן ערימות⁻ערימות של חומרי⁻בנין והתחיל לבנות מבנה ארוך מאוד של פחים גליים, דיר⁻חזירים משוכלל⁻לתפארת בין מבני העץ והאבן העתיקים. אנשי הכפר נזעקו ובאו אלי: אַת תדברי אתו, אַת יודעת את שפתו. ובכן דיברתי בשפתו לתוך שפופרת הטלפון: אסור לגעת ואסור לשנות דבר בכפר הזה אמרתי לו. האומנם אינך יודע כי חוקי⁻החסוּת של ה⁻Beaux Arts, פרושים על המקום הזה?

אבל Madame,הוא אמר לי, Es ist doch nu rein Bauernlager.

Ein Lager, חזרתי אחריו, מספרת האשה וחיוכה מקפץ על שפתיה וקולה מהדהד על פני שביל אבני⁻הגויל לאורך החומה הנמוכה שסבלנותה לאין⁻שיעור, La-a-ger ein, חזרתי ולחצתי עליו.

מה הדבר שנותן לנוף הזה את עדנתוֹ, את מתיקותו השקטה? עצים שחורים על פני הוַרוֹד המאפיר שלאחר שקיעה.מגדל הכנסיה ושוב עצים שחורים, הכל חתוך בבירור בצלילותו של אור אחרון. לפנינו, באופק המחשיך כבר, פנסי מקצרה בשדה⁻תירס. הצבע האחֵר של שעת בין⁻הערבים כאן. אורכה האחֵר של שעת בין⁻הערבים. הקו האחֵר של גגות האסמים. המלה: maïs. המלה: douceur.

יום אחד נכנס אותו בעלים נמרץ מארץ אשכנז אל בִּקתה אחת בכפר, תצלום של איש צעיר היה תלוי שם על הקיר, מעוטר סרט שחור. “מי האיש הזה שבתצלום?”, שאל הבעלים החדש והנמרץ. “האיש הזה הוא אחי, les Fritz ירו בו, נפלט מפי”, כך סיפרה לי בעלת הבקתה, מוסיפה ומספרת האשה וחוזרת ומדגימה את תנועת כף⁻היד החוסמת את הפה: les Fritz ירו בו. אחיה השני של בעלת אותה בקתה עובד אצלו, אצל הבעלים החדש, מרבית אנשי הכפר עובדים אצלו. הוא אדיב ונדיב כלפיהם. הם לא זכו מעודם ליחס כזה. אדונם הקודם היה אחד משלהם, גָדַל בכפר יחד אתם, למד יחד אתם באותו בית⁻ספר, והיה נוהג בהם כמו באריסיו. “מלחמה זה דבר עצוב”, אמר הבעלים החדש אל בעלת הבקתה. הוא עמד שם נוכח התצלום, הניד בראשו ואמר: “מלחמה זה דבר עצוב”… הא! מפנָה האשה אפורת⁻השיער את פניה אלינו, היורדים אחריה בשביל.

הנה כאן, השביל מתפצל לשנַים, זרוע אחת אל דרך⁻המלך וזרוע אחת אל המישור שמעל לנהר. ארץ כפרית. שדות מחשיכים. זה המקום לרצוח אוֹתוֹ. כמו בסרטים. יגררו את הגויה לתוך שדה הקמה. קוֹמיסר נמוך⁻קומה, בעל שפם, יקפוץ מתוך מכונית⁻משטרה בולמת בחריקה, יחמיר בפזילה. לא ימצאו את הגְוִיה עד לימות הקציר. לעולם לא יגלו מי הוא הנוקם.

היה היה בית ישן⁻נושן בכפר אשר על גדות הסינה.

 

ה

השמש שוקעת על פני מצחה השקט. כורסתה פונה באלכסון אל החלון הרחב. למטה העיר. גם ירושלים הרים סביב לה. לאבני ירושלים גון סגול יותר. ירוֹקת הכיפות, ברק הצלבים, הצללים המקושתים של הערים העתיקות. כמעט אותו האור ולא זה האור, ולא זה העצב. והלשון כבדה.

תמיד היה כך במחיצתה. יש אנשים כאלה. המחשבה נעשית עצלה, כמו מתנועעת בתוך שׂק של נוצות.

המחשבה עצלה לא רק במחיצתה, תציע לה ריפוד ותתפרקד, תניח לה לדלג ותפזר רגליה.

לא משבתו שלו.

הו, בוַדאי שלא מחשבתו שלו.

הוא לא יצא עדיין מחדר הספריה. העוֹר על מצחה חלק ושקוף. השלוה חרוטה בו בנימים כחולות. עם חיבוק הפגישה, כאשר גופה כנגד גופךָ, אתה מחליק בשפתיך על פני מרחבי המצח הזה. היא ישנה על גבי מצעים מגוהצים למשעי, שמשבצוֹת הקיפול שלהם בלתי⁻מופרעות. בשנות המלחמה היתה גם היא לכודה במלכודת. ביתם עמד ברחוב לשנוֹ וגבל בתחום הארי. אבל מאחורי גבה אין רואים את חוֹרי החלונות הריקים של תצלומי עדוּת. יש שגם היא אומרת, ואומרת בכנוּת, כי השָנים ההן אין הדעת סובלתן, אבל במחיצתה אין מוצאים ממש בדברים שאין הדעת סובלתם. על כן חוזרים במחיצתה בזהירות אל הערמונים, אל הפאָרק בשלכת, אל השומר המזוּין במקל, לבל ישחיתו הילדים את העצים. אי⁻אפשר לדמות אותה נמלטת מפני שומר של גן ציבורי. לא היא.

אזא וועכטער, ווי און ווינט…

איזה מין שוֹמר, אללַי,

עם מקל⁻הכלבים אשמַאי…

זה של האַלפערן, משה⁻לייב?

בודאי, וכי מי מלבדוֹ..

העוֹר על מצחה הוא חומר⁻בידוד מפני מקלו של שומר, מפני כינים, כפן, טיפוס. איך היתה מהלכת בשָנים ההן ברחובות ואַרשה הארית, על פני בעלי⁻המדים עם גולגולת⁻המת והעצמות המצולבות? אפשר שרוב הזמן האמינה כי היא אכן זו ששמה רשום בתעודות המזויפות שבארנקה.

אִם שלנו השוֹמר

באור השמש החיור?

בודאי שומר שלנו, אלא מאי, לא שלנו?

היא שומעת יידיש בקושי.

בקרוב יתמו כל שומעי היידיש, יחד עם טוָסי⁻הזהב… איציק מאַנגער הוזמן לא מכבר לשאת את דברו בפני אחרוני קוראיו. שמעתי את הסיפור מפיו. האם נזדמן לָך, לכם…? טוב, ובכן הזמינוהו. אחרוני קוראיךָ יהיו מקובצים כולם יחד, אמר לו לאיציק מאַנגער ראש⁻הקהילה בהטעמה, בהכרת⁻ערך. לימוּזינה שחורה נשלחה במיוחד להביא את המשורר אל מקום ההתכנסות. הנהג לבש חליפת⁻ערב חגיגית וחבש צילינדֶר. יום סתיו של סוף⁻שבוע היה ושדרוֹת העיר עמדו בשלכת. הלימוזינה השחורה היתה חולפת ביעף על פני כיכרות הדורות. כל רחובות הפאר כבר נותרו מאחור, גם האנדרטאות של ושינגטון ולינקולן. לאן פנינו, שאל המשורר. עוד מעט נגיע, השיבו לו מלוָיו לבושי⁻השחורים בקידות⁻ראש עמוקות. בעיבורי העיר נעצרו ליד שער⁻ארד כבד בפיתוחים, ירדו מן המכונית והפסיעו לאיטם בשבילי⁻שַיש של פאַרק רחב⁻ידים. בכיכר קטנה, שסביבה שורות⁻שורות של אבנים מסותתות ומוצבות במאונך, היתה מקובצת חבורת ישישים זעירה. הנה כל קוראיךָ שנתקבצו כאן יחדיו, פנה אל המשורר ראש⁻הקהילה הלבוש חגיגית, ואתה דַבֵּר אליהם! ואמנם גם על ראש⁻השיבה שלו ישב צילינדר שחוֹר… הו, כמה שלכת!

את הערמוֹנים שוֹלים מתוך ערימות⁻עלים מרשרשות. אוספים אותם בחמדנות, עוד ועוד, מביאים הביתה ועורכים על אֶדן החלון. אדן⁻החלון שלי היה כאב⁻לב, שלה – שלוָה. מן הערמונים עושים סלסלות או מוקיונים מקפצים על חבל. מצחצחים אותם במשחת⁻נעלים כדי שישמרו על הברק. אבל הברק האמיתי, המלהיב, צפוי לך רק בנפול הפרי הבשל מן העץ, רק באותו הרגע ובו בלבד. התבקעות חרישית באויר, טפיחה קלה לרגליך, הקליפה הירוקה והעבה,שקוֹציה קצרים ורכים כמשושי חלזוֹן, מתפקעת כדי סהרון צר, לבנבנה מלגו והתוֹך לא⁻נגוע, ברק היולי שהיה שמור שם עד לרגע זה.

צעדיו נחפזים. מהו זה בדמותו הזעירה, המודיע שלפניך אחד מחשובי המלוּמדים של היבשת – קולו השקט והאיטי? השפיוּת המרסנת כל הזמן את הכספית שבעיניו? – צוארון חולצתו פתוח ועניבתו שמוטה. גינוני⁻טקסים זרים לו:

הלשון,ידידַי, היא⁻היא מוֹתר האדם, אין⁻סוף משפטים אפשריים הבנוים כולם על מערכת מצומצמת של חוקים, מערכת שטרם נוסחה עד תום. לאחר שנדרתָ את כל הנדרים אתה רשאי לעבוד אותה, את הלשון, ככתוב: ובשכבך ובקומך.

מצחה כבר מוצל, אבל בחוץ עדיין האור הרך שלאחר שקיעה. כמה ארוכים כאן הדמדומים.

מבני הזכוכית והפלדה של העיר הזאת פשוטים כמו מבני הקוביות החלולות שבוֹנים ילדי הגן, מורמים כמוהם בהינף אחד, נעדר ספיקות, אל גובה מסחרר.

הקוביות נפוצות לבסוף בקול⁻דרדור מחריש⁻אזנים עלפני רצפת הגן.

הביטי לשם, נגיעת⁻זהב אחרונה בקומתו השלושים⁻וכמה של ענק בודד על שפת האגם.

וקויו דוקא אינם ישרים, הם מעוגלים כמו האופק שמאחוריו.

זה יפה, אנשים חיים בתוך הענק הבודד.

מבני הפלדה צוברים חיים על חיים ואיום על איום.

הערמונים אינם מצטברים על העצים, הם נופלים מדי סתיו. כל השָנים האלה לא יכולנו לזכור זאת. ופתאום באו עצי⁻הערמון הגבוהים שמאחורי הארמון בורסַיי, שוב בקיעה חרישית באויר, זיע חשמלי ואתה מתנפל על הפרי הנפתח בורק לרגליך, כמו שב אל עצם מקורו של היֵש.

היוֹתוֹ נולד בלתי⁻נגוע גם אחרי שֶחוֹם של אלפי מעלות התיך את מבני הפלדה ואת התלת⁻אופן הזנוּח בכיכר הירוֹשימה.

תנורי אוֹשויץ קדמו להירוֹשימה, אסור לשכוח זאת.

הוא יודע להקשיב כמו תלמיד. אז גם מתיצבת הכספית שבעניו. הוא מכיר בקיומם של תחומים רבים, אשר לדאבון⁻לבו אין לו זמן להתפנות להם.

ככל אחד מאתנו.

לאו דוקא: אילו לנו חריצותו ועתותיו, כי אז…

כי אז מה?

דיבורו וקולו גלויים: דרך הרוח היא מלחמה עד חרמה, כוהניה נדחקים⁻מטפסים במדרגותהעולות על המקדש כדי להגיע אל פתחו, אחר⁻כך נדחקים⁻נדחפים במעברים הצרים שבתוכו כדי לעלות אל בימתו, וכל הקודם זוכה. אמת, מקדש אכזרי…

ויש מקדשים שאינם אכזריים?

כולנו נדחקים אל הבימה, אל המקום שם גנוּזה הנוסחה המיוחלת, זוחלים לעברה במאמץ עצום של כל תאי מוחנו וכל כוח מרפקינו, מהשכמת הבוקר, שאז המחשבה צלולה, ועד לאחרונה במחשבות היום.

עיניה יפות כמו מצחה וחלקות כמוהו. יש רצון לומר: קטיפה, אבל עורו של הכושי הגדול הוא⁻הוא הקטיפה. ומה בכך? אפשר שיש צד של דמיון בין עורו השחור ועיניו המואדמות לבין עורה הלבן ולובן עיניה התכלכל. האיש המלומד מחייך. חיוכו אינו שובה את הלב. היא מאזינה לדבריו בלי חרדה ובלי תגובה. ואת גופה איך הוא עובד? איך ירכיה מורמוֹת? ומה במוחו הקרוב כל⁻כך אל קטיפת עיניה העצומות בלילה? הקטיפה דרכה לשנוֹת את גוניה כאשר מעבירים עליה אצבע. עם נערתי הראשונה שכבתי על גבי ספת⁻קטיפה נושנה וחורקת. מיטתם רחבה ורכה, כהרגלה שלה מילדות, אולי קשה דוקא, כנגד מיחושי גו, כמצוַת הרפואה המונעת. עיניה ומצחה החלקים, וגופה המלא והלא⁻שזוף, נאה היה לצייר אותם על רקע של ארג⁻קטיפה יורד בקפלים רכים. ארג מגון הדיוֹ. וֶלַסְקֶז פתאום? בתמונתו הרקע הוא ארגמן… אותו זַמר בוֹהֶמיין הבחין בוַדאי בחלקוּת הזו שבעיניה. היה מסיים את מנת פזמוֹניו בשני מועדוני⁻לילה שבמרתפי בתים מופצצים ובא אליה, שפתיו מרוֹת, לשלב את גופו בגופה המלא. אולי היה מתעקש להביא את גופה לידי היענות, הוא איש הגיטרה דק הגזרה ומהיר התחבולה. ואולי לא חיפש אלא את השקט הנקי, ותו לא, שעל גבי סדיניה המגוהצים למשעי, הנה היא קמה בבוקר, הרשת אוספת את שערה הבלונדי, וחלקה, שקטה, עגולה, יפה, היא עוברת על פני הרפתקתה. לא הבוֹהמיין נסע והשאיר אותה בוכה או מדושנת עונג, הוא שנשאר במקום מן המקומות קודח או רותח או כבוי, והיא עוברת על פניו ועל פני עצמה באותן תנועות עגולות של זרועותיה האוספות את שערה, או מעבירות את הסבון הטוב בין מפשׂעוֹתיה. כאשר בלורית השׂיבה של בעלה הופכת לנגד עיניה העצומות לדבלולי שערו של הבוֹהמיין, או לקטיפת פיח, לעורו של הכושי הגדול ויפה⁻הגוף, היא ואמרת פשוט: אני עייפה, סלח לי, נישן עכשיו. או שאינה אומרת דבר אלא מהדקת את לסתותיה ומטלטלת את חלציו המופתעים.

זוהי, ידידַי ההיאבקות, זהוּ מסלול הזחילה אל הנוסחה. שעה קלה אחת של היסח⁻דעת וכבר אתה מועף בחזרה אל תחילת הדרך, אל ירכתי המקדש, אל תחתית המדרגה. שוב התרחקת וכוּלם חולפים⁻עוברים על פניך. אתה משנס מתניך ודרוך ומתוּח מתחיל מחדש את הזחילה, להגיע, להשיג, להספיק, לחלוף על פני האחרים, כל האחרים, שהרי אלפי נתוּנים כבר הוכנו על ידך. את כל ימיך הקדשת לאיסופם והם מאכלסים את ספריךָ ופרסומיךָ… אגב, חלקם תורגמו לשבדית, יפנית, התרגומים לתורכית בהכנה… אם חבריך יעיינו בהם הלא יראו וייוָכחו בחשיבוּתם, ואם אין שעתם פנויה הרי שגם אתה אסור לך לבזבז אפילו רגע אחד, ואסור להניח להם לגזור את זמנך או את מקומך. ואם לפגוע הרי לפגוע, ואם קנאה הרי קנאה, ואין ויתור ואין פשרה, במלחמה כמו במלחמה.

ורק אב בבנו ורב בתלמידו…

אינם מקנאים?

אכן, לכך התכוָנו.

במבטו זה, מבט של תלמיד מקשיב, הוא מבטל כל פסול שעשויים היינו להעלות בדעתנו ומשיב ברורות:

בודאי, ודבר זה פשוט בתכלית, שהרי לפנינו אינטרס ראשוֹני: ההֶמשך.

והיא, בקוּמה להביא את המשקאות – קפה? מיץ? ברנדי, הלא ברנדי? –

מבקשת לדעת מניין נלקח הציטוט: אב בבנו וגומר, ואף לא בת⁻צל של טרדה בעיניה או על מצחה החלק. דממה נכרכת אחריה, דממה של רהיטים שלא מיששוּ אותם ידי תינוקות. רַחמה נכשל. היא אף לא התעקשה זמן רב על הצלחתו ועוד בטרם הוברר שהכשלון הוא סופי גמרה אומר לוָתר. כאשר היא מדברת על כך, מזכירוֹת המלים שבפיה נבירה בקרביה של תרנגולת: ביצית כתומה, גוּפיף מזונב מתחבר אליה, יצלח? לא צלח.

בילדותי אהבתי לבלות שעות ארוכות בביתה, למרות שהייתי ספוגת קנאה. ואולי באה הקנאה מאוחר יותר. מדרגות מרוּוחוֹת הוליכו אל דירתם וריח של נקיון עמד בהן. רציתי לומר מדרגות של שַיש, אם כי זה לא היה שיש, כנראה, פשוט מדרגות⁻אבן מוארות ונושמות. והיתה בביתם אמבטיית⁻חרסינה מן הראשונות בעיר וחדר⁻שירותים צולל בדוּמייתו. אצלנו השתמשו בדלי של פח. אמא היתה עושה את צרכיה מאחורי הפרגוד וימי הוֶסת נרשמו בזכרוני בשפשוף המזרן במברשת קשה, טבולה במי⁻סבוֹן. אמה היתה מעבירה ביד בטוחה את התער על פני קרחתו הממורקת של אביה, המחייך בשעת מעשה אל מול החלונות הגדולים, המשקיפים אל השדרה. שום סיוט לא דבק ברהיטיהם, שלוָהעמדה שם והכל היה מרופד בה. הבט, היא עדיין נושאת עמה את מלאי השלוה. עצי⁻ערמון והשקט של אויר הסתיו. כמו מעטה של מים. מאות ואלפי ספרים צבורים בחדר⁻הספריה של בעלה והיא אין לה רצון או זמן או יכולת לקרוא בהם, ואיננה מוטרדת.

זה מפחיד, אמרתם?

היא מקשיבה יפה, אולי אף תעביר מבט תוהה על פני המדפים הדחוסים. יש לכלכל בתבונה את היחסים עם מלכוּת זו של חכמה ודעת, מלכוּת שחיים בגבולה ומעט בהילת אורה.

ואחר⁻כך?

אחר⁻כך “מנורת⁻שמן על רצפת האבן / ואדרת”.

אפשר לומר: ספריו יישארו, אנשים יקראו בהם בלשונות השונות, אולי גם בלשון תורכית. היש חילוק בדבר? יום אחד יגיע מישהו אל הנוסחה המיוחלת ובבת⁻אחת יתבטלו ספריות שלמות, לא יהיה עוד צורך בהן. אז יתחיל מירוץ חדש אל נוסחה חדשה. היש חילוק בדבר?

פעם ערכנו נשף⁻כלולות בביתה. היפָה בבובותיה נבחרה לכלה ולחתן בוּבת⁻צֶלוֹלויד קטנה שלי, שמשום⁻מה חשבו אותה כמין זכר. היו אם⁻כן חתן קטן וכלה גדולה, זוג מצחיק. שידוך לעילא ולעילא, צהלו הסטודנטים, חברי אחיה הגדול. הגישו כריכים אמיתיים, קטנטנים. כמובן שהיה זה דבר מופרך לרצות שיבכו אף הם למגע בגדיו של החתן – מגבעת נוקשה, חליפת סמוקינג ועניבת פרפר, שבתפירתם עשתה סבתא את כל הלילה שקדם לאותו נשף כלולות. סטודנטים מן⁻הדין שישנאו דמעות. אבל יותר מכל אהבנו שתינו לשחק בגליליה של ספת⁻הקטיפה, שעמדה בטרקלין שלהם, גלילים כבדים ששימשו כמשענות לספה מזה ומזה, לרוֹחבה. האם מוזר הדבר? שְמע איך צחוקה מתמלא ומתעורר כאשר היא מזכירה את גלילי הספה היא. אגב, אין זה נכון שמבטה תמיד שלו, שים לב איך הוא מתכסה עוגמה לפעמים. גם גלילי הספה היו מצופים קטיפה אפורה. הם היו גדולים כמעט כמונו. הגלילים היו התינוקות שלנו, היה להם כובד ממשי. היה קשה להרים אותם כמו שקשה להרים ילד שָמן לפני שלמד ללכת.

שלוַת כלי⁻החרסינה המוגשים אל השולחן מערכות⁻מערכות שלמוֹת: ספלים, תחתיות, קנקן קפה, קנקן חלב, בי⁻סוכר שמכסהו יושב לבטח, צלחות לעוגות, צלחות לפירוֹת.

המבט הנח על בניני הפלדה והזכוכית המאפילים בדמדומים עצוב יותר כאשר אין תכלית של פריה⁻ורביה להזדוגוּיות בלילה.

מרביתן של ההזדוגוּיוֹת נטול תכלית של פריה⁻ורביה מטבע הדברים.

על⁻כן הופכות על⁻פי⁻רוב להרגל משמים, או לתחבולות נואשות, והרִיק רובץ בפתח.

אין זה הכרח בגלל חוסר התכלית האחת של הפריה. מי שאמו לא הרתה אותו לא ייהרג לשוא, ומי שאביו לא הוליד אותו לא ייוָלד לצער. “דבר אחד לזכותי: שכבת⁻הזרע שלי לא תביא רעה על שום אדם”, הכריז בעל⁻עט שנוּן ששמו הולך לפניו מקצה עולם ועד קצהו, ואיכר אחד, המגַדל כותנה או תירס לחופו של הים⁻התיכון, חייך: “מה משמע טוֹב? לא להיוָלד בכלל, אבל מי כבר זוכה בזכיה כזאת, אולי אחד מאלף”.

בסך⁻הכל גרסוֹת שונות על נושא ישן: וטוֹב משניהם את אשר עֲדֶן לא היה.

הוא והיא לפחות לא נתפסו לתקווֹת כוֹזבוֹת. מי ששכבת⁻הזרע שלו לא נוֹעדה להפרוֹת, לפחוֹת לא נתפס לכזב.

בעצם דברוֹ הוא מכַזב.

וחוזר חלילה. קרקע דשנה, משפחות גדולות ופורצות, משפחות⁻שבטים, מספיק לכל המלחמות.

או?

או איזה קמיע חשוב מכל, איזו קוביית קסמים, לאחוז בה בידיך ולשקוט.

הוא אוחז בשפופרת הטלפון ומתנצל בניד⁻ראש בפני אורחיו: – הטלפונים, כמובן, הברכה והקללה ירדו כרוכות לעולם; וידו רושמת בלוח⁻השעת הפתוח לפניו. זמנה של עוד פגישה נקבע. דרגת החשיבויות ידועה. המוזמנים יֵשבו בחדרו המרוּוח שבקצה המסדרון הארוך, בבנין כך וכך על שמו של זה וזה, הם ייכנסו לחדרו על פי חשיבות פרסומיהם, יוציאו את ניירותיהם וישבו יעילים וקנאים לזמן החולף, ידונו במדויק על תכניות מדויקות. אם יוחלט לחגוג פרסומו של ספר חדש, נוסף, אפשר שיוזמנו הנה, והיא תגיש להם יין בגביעים ארוכי⁻רגל, כאופנת ראשית המאה. מארחת יפה תהיה, בפניה החיורים ובשמלתה החלקה והשחורה. ואחר⁻כך? אחר⁻כך “מנורת⁻השמן על רצפת האבן / ואדרת”. או אף לא זה. כן, הוא חיבר כמה ספרים מלומדים. ואדוֹנַי לקח. היה מחבֵּר?.. הסטודנטים יחייכו זה אל זה במבוכה בת⁻רגע כאשר יראו את מודעת⁻האבל על הדלת הכבדה של הפקוּלטה. כלומר, הבחינה נדחתה לפחות לשבוע. כל אנשי הסגל יבואו להביע בפניה את צערם ואת השתתפותם באבלה, החל בנשיא המוסד וכלה באחרון האסיסטנטים. על⁻פי חשיבות פרסומיהם ייכנסו ללחוץ את ידה ולעבור על פניה, ומערכת הרהיטים לא תעמוד להם לשטן בשמירה על סדר יציאתם הנאוֹת.

היין בגביעים ארוכי⁻רגל חלק יותר וחריף פחות. ושוב מבטו זה, מבט של תלמיד המקשיב בדריכות:

מה זה שאתם אומרים: לנצֵחַ את המחשבה? המחשבה היא לבדה הנצחון. איש לא ימצא את הקמיע, את קוביית הזהב, כי אינם. רק תבנית על גבי תבנית ושלב אחר שלב אל הנוסחה הגוֹאלת.

ומה אם נתפרץ לתוך ישיבתם לתוך חדרו שבקצה המסדרון: רבותי, או פולחן פרוע, תמוז הנולד כל פעם מחדש, או מגע של אצבע אלוהים במצח מיוזע מפחד… הם יביטו בנו בעינים צלולות: אבל מדוע?! והיא תוסיף לשבת כאן, שקטה בכורסת⁻העור הרכה והעמוקה, רגליה צמודות ומוּטוֹת באלכסון נכון. הוא נזקק לה פעמים בשבוע, בקירוב, דרך⁻קבע בקירוב. כבר בספרים העתיקים הורו כמה פעמים בחודש או שבוע תישָגל אשתו של פלוני, אשת רב או אשת חַמָר.

אתה אוהב את הספרים העתיקים, אני פחות, כי לעולם לא אספיק לעבור על כולם.

אף לא מחציתם. אז מה? משהו נספיק בכל⁻זאת.

ובכן, השָנים ממילא ממתנוֹת. הזקנה ממתנת, ויש טבלאות מהימנות, עורכיהן בעלי⁻תארים כולם.

בכל גיל, רבותי, וכמעט בכל מצב, וכמה פעמים ובאילו תנאים, הגישה הנאורה אינה מוצאת פסול בשום דרך, ויש אפילו מכשירים מסייעים וספרים מעודדים. ספרים להקאה.

יהירים אנחנו. אילו רק אפשר היה למצוא שהזמן איננו חד⁻סטרי.

סליחה, מה שאלתם? לשאול אותי דבר? בודאי, אנא. לחשוף וריד של זהב בתוך סחף המערבולת? יפה, כן, מה שראינו בימי חלדנו אינו יפה דוקא, זה נכון, ומה שיכול אדם ללמוד אולי אין זה הרבה, אולי רק את סדר השאלוֹת. הרשו נא, אראה לכם בספרייתי מאמר לא ארוך, אתם שומעים צרפתית?

ובכן? ובכן מה? ואולי כך, אולי דוקא כמוהו. עיקר הוא עצם המערכת הסדורה, וללא חללים ריקים. אולי זה העיקר: ללא חללים ריקים. צעד אחרי צעד ושלב אחרי שלב בתחומי האפשרי. האם יש התקדמות? קשה להשיב על כך. יש הסוברים כי התרבות שנחשפה בתל⁻אל⁻עמאָרנה, מימי אמנחוֹתפ הרביעי, לא נפלה מתרבות זמננו. החשוב והיפה מסרבים להיקבע על פי נוסחאוֹת כלשהן. מה אמרו בוֹני הפירמידות? אולי לא אמרו כלום, כפו עליהם את השתיקה. איננו יודעים. ואלה שמדברים שם עכשיו בני בניהם של בוני הפירמידות, שזכות הדיבור עומדת להם, האם הם אומרים משהו? ואנחנו? אחת לאלף גליונות עיתון ואחת לאלף שעות דיבור נעצר מישהו נבהל ושואל: מה באו מלים אלה לומר? והחכמים הנבהלים מה הועילו בתקנתם? על⁻פי⁻רוב גם אין דעתם נוחה זה מזה. ובהן מה? אולי באמת עצם המערכת הסדורה, תבנית על גבי תבנית בתחומי האפשרי: מצורת הציווּי, שהיא קדומה בצורות הלשון – שמוֹר! הרוֹג! נוּס! –אל נוסחת⁻המשפט הבהירה: S=NP+PP, ואל חילופי הדברים עם נַוָטי⁻החלל בדרכם אל הירח, כל היתר נסחף במערבולת ומסרב להיקבע.

הנה, ידידַי, מה תגידו על זה? אנא, בואי גם את והביטי בטבלה הזו, הנה כאן, האין די בזה למלא את משאלותינו?

חיוך של התעוררות על פניה. לא, ברק זה איננו יפה לה. קריצת עינו היא שלֵוה, לא עצובה.

אכן, זה מרשים… אגב, שמענו על כנסיה מיוחדת במינה באיזור זה שלכם, שנבנתה מאבנים אשר הובאו מכל קצות תבל ופנימה מיני עץ לעשרות, גם ארזי הלבנון, כך אומרת השמועה. והלא נפלא לנהוג בנוֹפים אלה בשעת שקיעה, שמא…

כן, יצירה מעניינת מאוד בשדה האדריכלות החדישה, אבל אנחנו כבר ראינו אותה, ואתם הן יודעים, לוח השעות. אולי בעוד חוֹדשַים, אחרי שובי מן הקונגרס בקוֹפֶנהאַגן.

 

ו

אולי התמהמהתי תחילה מפני שכלל לא עלה על דעתי שדופקים על דלת⁻הכניסה שלנו. אתה כבר נרדמתָ או ניסית להירדם, על⁻כל⁻פנים לא היה אור בחדר⁻השינה. אני עדיין סובבתי בחדרים המוארים למטה, קצת כמו חיה בכלוב שאינה מוצאת לה מנוֹח, קצת כמי שירושה גדולה נפלה בחלקו במפתיע והוא סוקר את אוצרותיו בדממת הלילה.

ולי היה נדמה, למרות השעה המאוחרת, שזה שכננוּ החלילן קובע מסמר בקיר דירתו החדשה.

כל המביט החוצה אל המדרכות העזובות והמבריקות בגשם, ואל פנס הרחוב שמאחורי ענפי הדלבים, אמוּר היה לדעת שאנשי העיר יישארו הלילה איש בין כתליו ואיש לעניניו. אולי מפני שאנחנו התמהמהנו לפתוח, התעקשה שכנתנו להגביר את דפיקותיה על דלת⁻הכנסה. אילו פתחנו מיד אולי היתה מעלה חיוך על פניה מוצאת איזו אמתלה, אף⁻על⁻פי שהשעה אחרי חצות: סליחה, טעיתי, אולי ביתנו, שהיה עדיין מואר והשהה את תגובתו, הוא שליבה את עקשנותה ויאושה.

היא מיטלטלת בבכי. כך, בלי איפור על פניה, היא רכה וקרובה יותר, מושיטה ידה להיאחז במישהו:

בעל שלי… לא בחזרה… אתם יודעים…. יש מספר טלפון… אתם יודעים.

לפני ארבעה ימים הגיעה עם צמד ילדיה הקטנים אל היבשת הזרה הזאת, להצטרף אל בעלה אחרי פרידה של שנה ויותר. אמש ערכנו ארוחת⁻ערב חגיגית לכבוד שכנינו החדשים. שמענו שהם אוהבים מאכלים חריפים, על⁻כן הוספתי בהיסוס עוד קצת מלח, פלפל ושוּם. היא לא הוציאה דיבור מפיה במשך כל שעת הארוחה, רק חייכה מפעם לפעם. הוא לעומת⁻זאת כמעט שלא חייך, אכל בנימוס, פניו היפים מרוכזים ועיניו המלוכסנות⁻אך⁻מעט מורדות אל צלחתו. ידענו שהוא חלילן, אף שמענו אותו פעם אחת בקונצרט התזמורת המקומית, אבל שעה שישב כך ממולנו ואכל קשה היה לדמות שיסתכן בניפוח לחיים אל מול קהל. לקראת סוף הארוחה, כאשר טיפת⁻גלידה על סנטרו והוא מרים מפית לנגב אותה, פתח את פיו והסביר שאשתו למדה קצת אנגלית בבית⁻הספר, אלא שהיא ביישנית מאוד. אז גם חייך לראשונה חיוך של ממש וגילה את הגומות העמוקות והמארכות בלחייו. גומות כאלה גם לבנוֹ בן השנתַים.

השעה קרובה לאחת אחרי חצוֹת. אנחנו נחלצים לעזרתה, מחפשים, מחייגים. כל⁻כך מהר החלפתָ את הפיז’מה בחליפת⁻ערב, והטרדה והריחוק שעל פניךָ מתחלפים תך כדי חיוג לנכונות וענין. קולךָ בטלפון נשמע תמיד צלול.

הנה הצלחנו לתפס את מנצח⁻התזמורת בביתו: – לא, לא הערנו אותו משינה, הוא עובד עדיין, כן, כדרכו. מובן מאליו שהוא מזהה את הקול ומובן מאליו שהוא איננו כועס, לא, הוא מבין יפה, מה? האַלוֹ, האָלוֹ?… אחת מאותן שתיקות פתאומיות שלו, ואתה אינך יודע מה שם מעברו השני של הקו, האם הוא מסתיר משהו מפניך, או אוּלי מחפש את שיניו התותבות, או שהוא פשוט מפוזר ויש להותיר לו שהות כדי שיוכל לשוב, עוד מעט, אל בימת הניצוח בצעדיו הגמישים, המודגשים, בזה הצחוק הרם של הברות⁻הברות איטיות וברורות. אנשי הארץ הזאת צוחקים הרבה, האם כך נאמר? ללמדך כי הארץ הזאת יש בה אפשרויות למכביר, כי כדאי לנסות ולנסות וכי אין להתיאש. לא בדיוק כך נאמר, כי אם שהאנשים כאן מרבים לחייך כדי לעשות את העולם יפה יותר, כביכול להעיד לטובתו…. – האָלוֹ, כן, היתה חזרה גם הערב, הנגנים שלנו אינם עובדים מספיק, נהנים להתיש את כוחותיו של מנצחם, והקוֹנצרט בעוד שלושה ימים… מרושל, לא מגולח, אותה צריבה בזויוֹת פיו, כמו על שפתי זקנים שאינם מקפידים להרחיק את שיירי האוכל הנוזל. ועיניו צעירות, בהירות, אמנם על⁻פי⁻רוב ללא סקרנות. ספק אם יתנפל על פרי הערמון, השב ומתבקע לרגלי מי שזכה. הוא יושב ונובר בתוים, כמו ילדים בארגז החול. אולי הוא שתוי, בגלל פחדו מפני הסולם המינורי…– בקונצרט הקרוב אנו נותנים את איגור סטראָוינסקי… הוא פוסח על שתי הסעיפים, ידידנו המנצח, לעולם לא יודה באהבתו לשוברט, הוא יגניב אותה אל הביצוע הנודע כצלילי⁻הכסף של דביוּסי, יסתכן או יבַטח עצמו במבט אירוני ובהסחות⁻דעת גלויות תוך כדי הקשבה למוסיקה אלקטרוֹנית…– כן, בודאי, כל הנגנים כולם היו בחזרה, גם החלילן, אנחנו מאוד מקפידים בנידון זה, כן, החזרה הסתיימה לפני שעתים, בערך, אפשר שמזכירת התזמורת יודעת משהו נוסף, בהחלט כדאי לגשת אליה, שכנתכם תוכל לפחות לדבר אל מישהו בשפתה.

שכנתנו מכווצת בכורסה. לי ולה אין שפה אחת להידבר בה. אני מחבקת אותה. היא מתרפקת, דבֵקה, מתכנסת, נאחזת. אין אסיה רחוקה, אין מזרח רחוק, אין פחד בפני הסתום. התרפקותה מוכרת. מדוע בעצם? הלא אין מנהגן של נשים בעולמנו להתרפק זו על זו. היא רק אבודה, לא מוגנת, חסרת⁻אונים בעולם החדש והזר. אני רועדת יחד אתה, מתוך הזדהות מוזרה ועקיפה, אולי גם מתוך אותה התעוררות ידועה…

המתלוָה לתגובה על סבלו של הזולת? כן זה ידוע.

מגע גוף אשה בגוף אשה מביך תמיד. שדיה מוצקים יותר משלי, ואולי גם שלי נדמים מוצקים כאשר הם סגורים בלבושם.

העיר שטופה גשם. הכביש הרחב שלאורך בניני האוניברסיטה כמעט ריק מתנועה. ההתעוררות המוכרת, אורותיךָ מברכים את אורות המכוניות הבאות לקראתךָ מתוך המסך הסמיך של הגשם. טעם של לחיצת⁻יד חזקה. כל הרמזורים משרתים אותך נאמנה, מאותתים בגל ירוק ומודיעים על בואך. היא רועדת עדיין בכל גופה. שדיה קטנים. הלב הנכמר מוצא לו אחיזה נושנה: ציפור מסכנה שיש להרגיעה בלטיפה. אבל למגע ידךָ נענית יד אשה ארוכת⁻אצבעות. היא מתיקה את כתפה מן החלון השחור והקר. בחשיכה אין רואים את הדמעות הזולגות, רק אותו פרוֹפיל שטוח של המזרח הרחוק.

זה כבר קרוב, עוד מעט נגיע ואת תראי איך הכל מתבהר.

מוזר לשמוע את מילותי הסתמיות. גם אינני יודע אם הבינה אותן. תוך כדי טלטול הירידה מן הכביש הראשי היא נאחזת בכתפי. אני זוכר:

אני היפני הראשון בחייךְ?

הוא אסתטי כל⁻כך הגבר היפני בסרט הזה, קשה שלא לבגוד אתוֹ.

והאשה שבסרט, כאשר היא חוזרת אחריו בשפתים משורבבות: הירוֹשי⁻מה, הירוֹשי⁻מה?

וצילום⁻מקרוב של גבר ואשה עירומים, מחובקים, ליטוף אטי, אטי: איזה עור נפלא לך…

גל התאוָה כבד כמו…

כמו מה? האם הכל כבר היה ואין חדש? לא, אני לאו דוקא את הערב ההוא אוהבת לזכור, שָרב כבד, גם הדלת אליה נשענו היתה לחה.

צירוף מוזר: לשכב בעמידה.

האם אורות המכונית הם המשתקפים בחלון⁻הבית? ואולי באמת הועלה שם האור ברגע זה? ואולי דלק כל הזמן מאחורי הוילונות האטימים? מי אינו אוהב להשתעשע בשֶרלוֹק הוֹלמס, אַרסֶן לוּפין, ג’יימס בוֹנד? המכונית הנעצרת מולנו, אורות מול אורות – התעוררות! איזו התעוררות! – היא פשוט מכוניתו של ידידנו המנצח. הוא שתוי מעט ומשמיע את צחוקו כמו תוים, כדי שמשהו ירעם מסביב, שתהיה הכרזה אם לא הגנה. והכל מתרחש באורח מובן כל⁻כך. מזכירתו יוצאת לקראתה מפתח ביתה. היא איננה שותה. מעולם לא ראינו אותה עייפה, עוֹרה מוצק תמיד ומתוח כעוֹר התוף. קשה לשער שאי⁻פעם יעלו בו קמטים. תסרוקתה יציבה ופניה מסכה. הסינים השותקים בסרטי הריגול האכזריים, לכל היותר זיע קל של עפעף. לפעמים היא מעבירה אצבע בתנועה זהירה ואיטית על פני עפעפה התחתון, לבדוק אם האיפור איננו נמס. רק הטיית⁻ראש אחת, זוית⁻פרוֹפיל אחת, מכערת אותה. ואולי זהו כיעור רק על⁻פי המוסכמות שלנו: העפעפים הבולטים מזכירים לנו לטאות קמאיוֹת בציורים הפוֹקליפטיים. עכשיו, מתחת לגגון שֶעִם פתח ביתה, היא קלילה להפליא ויחד עם זאת חוֹמה בצורה שאיש לא יבקיע אותה אלא ברשותה, חוֹמה בלתי⁻חדירה כמו חרסינה, דקה כמוה ואכזרית כברקה. זרוּת בסיסית. הם צוחקים שניהם. היא פלגשו. איך הוא עומד בזרוּת בסיסית זו? הוא משחק על⁻פי כללים ערוכים היטב. אמני הביליארד אינם חוקרים מה מניע את הכדורים על פני הלֶבֶד הירוק ומה מפזר אותם בכיווּנים אלה דוקא, ומפיל אותם לתוך נקבים אלה דוקא, הם אינם חוקרים את המנהרות אשר מתחת ללוח השולחן, הדרכים האפלות הן מחוץ לתחומם, המשחק אינו אלא המקלות והכדורים הגלויים לעין, הנענים לשליטתם.

על⁻פי החלטתה, זיע בלתי⁻נראה של עפעף, והנה גם החלילן בפתח. האם יש עוד אנשים בביתה פנימה? אין לדעת, ואיש לא יעז לעבור על פניה כדי לראות. אפשר שהחלילן יצא זה עתה ממיטתה. היא מוסיפה לצחוק בשנַים. שכננו נראה סחוט, היית אומר חוֹלה. אמנם פניו חלקים כמו תמיד, אבל משהו בצבעם וביציבותם השתנה, כאילו נוזלים הצטברו מתחת לעורו ומחלחלים שם. אצבעותיו מרפרפות על פני רוכסן מכנסיו. תנועה מיכנית. פשוט נזקק לשירותים, מכיוָן ששתו שָם בפְנים. הוא נוהג לשתות בירה, הרבה בירה. ואולי הוא נהנה לשַטות במנצחו. אולי כמונו כמוהו לא זר לו הפיתוי לשחק ברב⁻משמעותם של מצבים.

פנס רחוב מבעד לענפי דולב שחורים ומדרכה שטופה בגשם. ריח מריר עולה משיחי הגדר החיה שמאחורי הבית. אינני יודעת את שמם של השיחים. מין אי⁻שקט. מצב של חרדה מעורר בי הזדהות, אני נשאבת לתוכו. אינני יכולה להירדם, מחכה למכונית שתשוב, לאורותיה שיחליקו על פני שער המוסך שבחצר. פנס בגשם, ריח מריר וענפי עץ חשוף בעיר זרה, זוהי חזרה על ציריך או ז’נבה או בֶרן, קצת מפתה: לילות בדידות וקסם מר ותקליט סובב, טיפה משיקוי עתיק.

צלילו של החליל בא בלתי⁻צפוי מאחורי הקיר. שעת השחר קרובה. עכשיו שוב שומעים את הגשם. שריגי⁻המטפס הדקיקים במסגרת החלון כמו בציורים סיניים מוארכים. זהו סוף⁻שבוע ראשון שלהם במיטתם החדשה לאחר פרידה ממושכת. המוסיקה המטהרת תעזור לו לעבור ממיטה אל מיטה. הזכרים שרים לנקבותיהם. והנה גם צחוֹקה מאחורי הקיר. “הוא נכנס לתוכה”. “הייתי מקדם בברכה את תיאור המעשה בשלימותו”, בירכו את ד. ה. לוֹרנס. ובכן הוא נכנס לתוכה. אלא שאם בעקביות מדוּבר, הרי שגם זו עקיפה רוֹמנטית. ובכן, עוד רגע אחד של אומץ, עוד צעד אחד: הוא הכניס את איבר המין שלו לתוך איבר המין שלה וגופו… רגע, שפַנטַגרוּאל קָדַם? יפה, הראוי לחיים ישוב אל החיים בשינויי דמות… וגופו… רגע, אין לו בשפתנו העברית שם פשוט לחלק זה של גופנו, יש לנו יד, עין, מצח, אפילו בטן, ויש לנו איבר מין. איש לא יעלה על דעתו לקרוא ליד איבר⁻העבודה או איבר⁻הכתיבה. דבר זה הוא מתעלולי החטא הקדמון. אבל זה הלא דוקא לא משלנו. בני עשר מתנפלים על כל מילון חדש לגלות האם מופיעות בו המלים המהלכוֹת. כולנו היינו בני עשר, ויש שאנחנו חוזרים להיות בני עשר. בימים עברו היה מוסכם כי הנאהבים שוקעים בסערת חוּשים. שכננו החלילן שקע שנית בסערת חושים. סוף פרק או רֶוַח של שורה או שלושה קוים מפרידים, פתוחים לדמיון, או שמצלמת הקולנוע מועתקת מן הגופות – המתעלסים? שוכבים? שקועים ב… מדוע שקועים? העוסקים במשגל, בעילה, הזרעה – אל מטוטלת⁻השעון הנעה הנה ושוב, אל גזירי⁻העץ המתפחמים באח… היש לךָ מוֹרֶה⁻שעות? קניתי עבור מעבדת בית⁻הספר זכוכית אשר דרך בה האיזוב אשר בקיר כארז הלבנון יישגא… ובכן, הפין נכנס לתוך הפוֹת, כמעט לאָטינית, הפניס והווּלוָה, חביב מאוד, כמו שמוֹת שנותנים לצמד כלבי בית… לא, כי יש שמצאו את המלים החדות והבקיעו את מחסומי הדפוס בשצף⁻קצף, והמלים הנה הן כאן, מזדקרות, והקוראים קוראים בלי להניד עפעף, במבט שקוף. כמו באותה שעה כאשר הכושי הגדול והיפה עלה אל במת האוֹדיטוֹריוּם לנאום את נאומו החגיגי בחביבותו כי רבה שכח לרכוס את מכנסיו ולתומו עוד משך בכפותיו את הכיסים מבפנים כלפי הצדדים. ואולי ביקש להציג קבל עם ועדה את זכרותו הדשנה, זה הסמל המטפס שלב אחרי שלב בסולם שראשו מי ישורנו. מבוכה, חיוך, סיוט, הנאה, לא כלום, מבט שקוף.

שלוַת מישור. ובכן, הראשונים היו מרוכזים בהקשבתם, הבאים אחריהם נחושים בפזרנותם, מלים לתיאבון, דוקרניות, נוטפות, לוחצות. יש הבדל: מלה בת ארבע אותיות" ובמרכאות, או ששומעים את הצליל, כמו של פקק נחלץ. ובכן איך בדיוק, אתה, אוֹתה, אצבעות מחליקות לתוֹך, והעסיס נוטף, והפה שלא גילה על מה סגר, איך השתנק, לא, מוטב לשוב אל ההתחברות המוּכרת והמקובלת, ואחר⁻כך בעירות, ומה? קוראים, לפעמים זה אמצעי אפרוֹ⁻דיזיאָקי ולפעמים עייפות, ולא קרוב יותר אל השלם מכל העקיפות האחרות… ושוב: איך לומר? את הצמידות, למשל. הנה את המגע הזה, הראש בתוך שקע הכתף, חוּמה של הצמידות המדויקת. הגוף הזה שלךָ, המוּכר מזה שנים, שאינו שרירי דוקא, הראש שאינו שופע שיער רוֹמנטי. אֵמון ללא שיעור, משֵכר כמו נגיעה ראשונה, קיים עדיין ושוב כמו צליל הגשם לאחר סכנה שחלפה, לאחר ההתמוטטות. ראש מיוגע, גישוש זהיר: אתה? דם בורידים, בכי חם, צעיר כשם שלא היה מעולם: אַת? הרבה שָנים. בהונות רגל בבהונות רגל, חיבוק בטוח, תוֹאַם ופליאה. נקיון כחוט השערה. אני היפני הראשון בחייךְ? לא הגבר הראשון, כי אם היפני הראשון. אוהבת את הסרט הזה? הכמיהה אל הראשונות: הפולחן, כיבוש הבתולים, דם על הסדין, גאוַת הראשון, הנחשון, הפורץ ופותח, אני הוא המשנה סדרי בראשית, אני התרנגול האלוהי. תרנגול זהב. רברבנות ורוֹע, נדיבות וחוֹם. תרנגול זהב שלי. החיוך המפוכח: עשינו את דרך כל המוסכמוֹת, לא הגבר הראשון, היפני הראשון. נותיר משהו מן הראשונות. אתה הגבר הראשון בחיי שאני אוהבת לשכב אתו בלי לשתות תחילה. אמת אני דוברת לך. לשכב פירושו התנועות הבלתי⁻נמנעות לחיבור הגופות. נסיון שאינו נדלה לשווֹת הוד והדר ופשטות לעצם פתיחת הירכַים, להכרח לגשש ולמצוא. וראשיתה של היענות הרקמוֹת. ויופיה של כף⁻יד על זרוע, מועכת ומרפה ומועכת, כמו יופיה בזמן אחר ובמקום אחר, אצבעות גבר ללא טבעת על גבי לוח⁻שולחן, על גבי גלגל⁻הגה, מתרוממות ונחות לסירוגין. מה לעשות בידַי שלא לעשוק אותן מכל הדרכים בעת ובעונה אחת. נחוצות עשר ידים בעת ובעונה אחת. להעביר את היד מן המצח אל השיער, עם משי הצדעוֹת ומעלה, עם עגלילות הראש, לשקוע בדשנות הרכה שמתחת לאגן, לאחוז את האגן כולו בידךָ, להרים ולשאת אליךָ, להקיף את המתנַים, האצבעות והאגודלים מתארכים, תאֶבים להגיע, לנגוע זה בזה, להשתלב בהיקף אחד. לבנות כיפוֹת בידיךָ להגן על השָדַים המוגשים תוך אמון, תוך היעצרות ותחבולה כלשהי, שֶכן יש מוצקים מהם. ללוּש בהם עד צאת הפטמוֹת מבין האצבעות הממוללות, כמולל חרוזי⁻תפילה. לשׂים שתי ידים בניחותא על פני המתנַים המתרחבוֹת. ללפוֹת ביד אחת את כל היקפו של הגב ובשניה ללטף, פשוט ללטף את העורף, את פלומתו, עד למקורוֹ של השיער השופע. בכל זאת? בכל זאת. ומה אכפת, גם עצלוּת ההרגל המחזירה אל מה ששירת את הגוף בטרם גֶבר. הוֹ, עצלוּת ההרגל המיכני והמובטח. המחילות השואבות אותךָ אל ימים עברו, תנועות וצירופי⁻דמיון עד לפורקן, חרטה, חטא, הכחשתו, מה אכפת, פחד, קימה מתוכו, הלאה ושוב, והבוֹסר הפורץ, הבוסר הגס העצור בךָ מאז היותך בן עשר, חמש, שלוש. אבל גם הידים להעביר בהן מקרירותה של האדמה אל המצח המכווץ מעונג. לחתור בלחוּת של השפתים מלגו, להיות בשר לשינַים מנשכות ורוך לחוֹם יבש מרפרף של השפתים מלבר. בעת ובעונה אחת ובלי הרף, בלי ניתוקים פתאומיים, הנפרצים אל הזמן החד⁻סטרי. למענךְ, לסגור, לסַלק, לשאת את כולךְ על פני הבית, כל הכובד הזה, לטפס אתוֹ במדרגות, ואתה חזק ומעוגן היטב. ומדוע לא תמיד כך, על פני מדרגות מרופדות בשטיח כחול, שטיח עמוק, אחיזה לרגלים המטפסות. אתה יודע מה פירושן של מדרגות בחלום? הצחוק בשנַים. וזיעה מה פירושה? וזֶרע? ולחוּת? ומים? לחזור אל הראשית המוגנת. והפכחון הרובץ בפתח: המָות הוא גם פרידה מן העונג הזה, המנצח את החטא. כמו לא לראות עוד את ענפי העצים רטובים בגשם, כמו לא לנשום עוד את הריח המריר, העולה מן האדמה הרווּיה. אבל החטא מנצח: בזכרון המוֶת. תיקו. לא, כי המות מנצח סופית. המות קיים רק כל עוד חיים, וכל עוד חיים גם אנחנו מנצחים. תיקו. שובי, שובי. אני שבה, הנני. להמשיך בעבודת הקודש, להמשיך ולעלות על במוֹת. להרים את האגן אל במת התענוג כשלעצמו. שוב הפיתוי שבצירוף: קדוֹשה – קדֵשה? אכן. הנה קמים וחוזרים איפוא, הולכים להשתגל בערימות, לראוֹת ולקרוע לגזרים את כל המסכים בעבוּר כל מה שכיסו מפנינו. Voyeurism ידעתָ? נשמע ונעשה, נעשה ונראה. ונדבר, בעבור כל מה שהיה רבוץ בתחתית קרבינו. לבסוף יקיאו את יינם ואת פליטת⁻זרעם. עייפה נפשי שובי. כן. אם רק הפרנו את המיכני המהמם, דיינו. דיינו לשעה. תנודות בלתי⁻נתפסות, שרירים שיש להם שמוֹת בספרים סגורים ורחוקים, שרירים זעירים, עצבים תוֹפחים, התכוצוֹיוֹת התענוג המגיע אל מיצויו. הנה הקוֹדים האינטימיים. ששש. ככלוֹת המלים השבות להכות על תופי האזנים. תיבת הקוֹד: הֵד. ההד העוֹנה לאחר התענוג שהושלם. ואולי הוא⁻הוא העונג הצרוּף ביותר. לא עוד תדמית של מטרה ביולוגית, הכל כבר הושג, כל הגירויים כבר נדלוּ. מִקצב חוזר ועולה לרגע: חד⁻חד⁻חד⁻⁻ חד⁻⁻⁻ בת⁻קול של פרכוס שבא אחרי פרכוס⁻האם. פעימות בתוך אפילה חמה ולחה. והרצון לבכוֹת. הגזע הזקן הזה, זקן מנוּול, כל פעם שהוא מאושר הוא פותח ביללה. רק הגבר עצוב אחרי המשגל, כך אומרים, רק הגבר מכל בעלי⁻החיים. מניין יודעים אם הכלב או הלטאה עצובים? מוֹתר האדם. להמשיך את היחד. הגבר קם ומעשן, מתקלח, מפנה את הגב, אומרים, והנה הגבר המתַאם את כתפוֹ עם ראשךְ, בשותפות של הֵרדמוּת. ההד הוא הטהור ביותר, הצרוּף ביותר. נוסחה: אהבה גדולה ולכן בלתי⁻אפשרית. באצבעותי אני מוצאת אותךָ. עכשיו גם רואה את הענפים השחורים ומריחה את הריח המריר של האדמה הרווּיה. מדוע תקום בבוקר לעניניך, כשצריכים היינו להתנענע ככה כל הזמן. אהבה גדולה ואפשרית? ואחר⁻כך – “מנורת⁻השמן על רצפת האבן / ואדרת”. בפינת הבאַר הרחוקה, בבירור, אצבעותיו של הכושי הגדל והיפה בליטוף על חלקת הגב. בתיפוף על פני הכתפיוֹת. בבירור עוברות ברחוב, בערב, נערות צרוֹת⁻קרסול ועיניךָ פקוחות, עיניך עצומות, דעתך פזורה או מבודחת או מחודדת, ועכשיו אני שבה מן הרחוב ומוצאת אותך, עכשיו אתה הולך וקרב לקראתי בשביל, מבטךָ אלי, צחוק גלוי, קמטים על פניך. על פני, הרבה שָנים, אל השקע הזה בכתף. להתרכז, לקבץ ולאחוז במחשבות המדלגות, המגע השלם הזה, התחברוּת זו. מלה מדויקת: חיבור, ומה בכך שהיא קשורה, כמדומה, בהלכוֹת שוֹר? שקיעות, שלכת, חיבור, אוֹשר מוּכחש. אז איך זה קורה? אותך אני שואלת, איך זה קורה? הנה כך: כל העצמים מסביב, האויר, כל החיידקים, הכל מלא תאוה ונע סביב לתאוה הפורצת, חץ דרוך הקולט את כל הרחשים וכבר מרטיט בזקיפותו המלוכסנת, כלפי מעלה וקצת הצידה, זקיפות יחידה במינה, משעשעת, ופניה אל האפילה החמה והשמנונית. לא לזוז עכשיו, כמו במשחק ילדים: לא לזוז, לא לדבר, לא כלום. לא לזוז, לא לדבר, הכל. אני יודע, שום תנועה, לידוֹם ברכוּת החמה. ואחר⁻כך לפרוע ברכוּת החמה. הפכחון: זה הרצון לשַמר את הרגע, לשמר את החיים, לא להניח להם לנוס. התשוקה הנשית לשַמר. אלא שאי⁻אפשר לנצור את הרגע, על⁻כן בואי ונתגרה בו, ניקח וניתן, ניקח וניתן, ניקח וניתן. רגלים מחוברות על גבי רגלים מחוברות. מוֹתר האדם ברגלים מחוברות. למען יפי הקו. עם בת⁻הד זו שוב אין צורך לתת את הדעת על המוֹתר. חיבוק ונמנום למחצה.

הם ישנים כבר. איך אקדם את פני שכנתי מחר, שלא תתבייש בפני. שביל אבנים רחוץ בגשם. פעמון עם ענבלים ארוכים תלוי על משקוף דלתם. ואולי אין צורך לדאוג כל⁻כך? אמרתי לה: הכל יימחה, את תשכחי ואני אשכח, ועשיתי בידי מעין תנועה של מחיאת⁻כפים, לא כף אל כף כי אם כף מחליקה על פני כף, אחת מעלה ואחת מטה, כמו מצלתַים של תזמורת, שלא תתבייש מחר בפני. מין צריבה שרוצים לסלק. החשיכה בחוץ איננה שלמה, כל הזמן רואים את ענפי הדולב מאחורי החלון. דמעותיה שטפו אותי הלילה. מין הבנה נדירה שמישהו בכה בלילה, היא או אני, וסוף⁻סוף אין זה חשוב כל⁻כך, סף⁻סוף ההבנה שאין זה חשוב כל⁻כך אם היא או אני.

 

ז

הפעם את מוכנה בזמן, ממש ביג⁻בֶּן.

אני מודה, אני קצרת⁻רוח לקראת הפגישה. אבל מה החרחור הזה של המנוע? זה מפחיד, נשמע פתאום כמו יצור חי, כמו התקף קצרת.

כל מחלות הריאה והאיצטומכא מן העצבים הן באוֹת, אמר הרמב"ם כבר במאה ה…

ה..?

השתים⁻עשרה. מעניין אם ידוע לו מה אמר הרמב"ם כבר במאה השתים⁻עשרה, כך וכך שנים לפני הולדתו של רבּנוּ פרוֹיד.

על⁻כל⁻פנים אני מבטיחה לךָ שהוא יתענין לדעת. גם לא יופתע… מה עם המנוע?

איזה קוצר⁻רוח! המנוע מוכרח להתחמם כדי לנשום כהלכה.

מוזר יהיה להיפגש אתו בכפור הזה המקפיא מנועים, מאחורי מרחבי שלג ונהרות מכוסים קרח. אל כל הפגישות הקודמות אתוֹ הוליכה דרך חולית בין גבעות… המרתֵק הוא שלגביו אין חילוק גדול אם זה נהר המיסיסיפי, המים הרבים, או שזה הבנין המכוער הטובע בחול, האשה המטיחה באגרופיה על דלת חדרו שהיא לא יכולה יותר, שיקחו את בעלה ממנה, שישלחו אותו תיכף⁻ומיד לבת⁻ים או לגהה או לעזאזל. הוא יתבונן באותן עינים עצמן,עד שלפעמים נדמה כאילו לגביו אין זה משנה כלל שֶמֵתים. זאת אומרת שלגביו החשוב ביותר זה להבין ולראות, להיות נוכח כל הזמן, עד הסוף.

כמו תיאטרון שאין בו…

סלח לי, לא הקשבתי.

כמו תיאטרון שאין בו תפאורה ורק המדיוּם האחד חשוב, המדיום הצרוף, כמו באהבה כשלא חשוב אם התפאורה זה גשם חדגוני של השמשות, או צמרת אורן מאחורי וילון מלמלה, או ערבוביית ספרים ומחבתוֹת ונעלים במעון סטודנטים, או משטח גרעיני סוֹרגוּם שפוכים בשדה ליבּוּש, ואפשר גם חדר⁻מדרגות שקירותיו מתקלפים, אם שוכחים שאיזו דלת עלולה להיפתח.

קשה לי להאמין בדלתות שנשכחות, יש דלתות שמתגרים בהן, אולי… מה המדיוּם הצרוף שלו?

דע מהיכן באת וכיצד אתה מהלך. אם המנוע יידלק ונגיע אליו נשאל אותו איך הניסוח הזה בעיניו.

אולי אתה צודק, אולי השחרור מן התפאורה באמת מרַכז את הראיה בנקוּדוֹת מוקד. הנימה אינה מתרוַחת אז כל⁻כך עם זרימת המיסיסיפי ואינה נעתקת עם שמוֹת כמו מוֹנמאַרטר, מוֹנפאַרנאָס, והדעת אינה מוסחת… מה שלום המנוע? עכשיו גם רגלַי קופאות.

הקור בחוץ הוא הרבה מתחת לאפס. גם מכוניתו של שכננו החלילן היא בר⁻מינן גמוּר, גם מכוניתו של התיאולוג ממול.

אבל מעברוֹ השני של הרחוב באים הלקוחות ויוצאים כמו מימים ימימה, על⁻אף הקרה, הנה האשה של השעה שש. הבט באיזה בטחון היא נוהגת בשברוֹלֶט שלה, באיזה הידור היא יוצאת מתוכו ושטה על פני המדרכה הקפואה. מה היא מספרת לו, לרופא⁻הנפש שלה, בעלת השברולֶט הנמרצת?

אם לשפוט על⁻פי שיוּטה על פני המדרכה… על⁻כל⁻פנים היא תולה את עיניה הישר בעיניו ומהגה את המלים באופן חד, במפורש, אלא אם כן נהוגה אצלו שיטת הספה, והוא יושב לו בצד כשעיניה עצומות. אגב, הוא נראה לי כמסתגף, רופא⁻הנפש של הרחוב שלנו, למרות חליפותיו הבהירות ועניבותיו הרחבות וטיוליו היומיומיים עם הבוּלדוֹג הגזעי שלו. כאילו האויר גורם לו יסורים, אלא שצריך לקבל זאת באהבה.

אפשר שהאויר באמת מכאיב לו, כי האויר רָווּי בדיחות⁻דעת. לפנים היו רצים להתוַדוֹת אל הכומר, עכשיו רצים אל רופא⁻הנפש. התדריך שתקבל בבואך למקום חדש, לעיר כמו זו, יהיה: הרי חנות הכל⁻בו, הרי חנות היינות, תחנת⁻דלת, רופא⁻הנפש, “נבצר מבינתי איך יכול הנברא⁻בצלם לשפוך לבו באזני פסיכיאטור”, נאום נאבוֹקוֹב, כשהוא מעלעל באוסף העצום שלו של פרפרים מוקעים. לפנים הילכו בדיחות על נזירים, אחרי⁻כן בא תורה של החמוֹת, עכשיו תורם של רופאי⁻הנפש. תמיד תורם של יהודים. הוּפ! המנוע נדלק!

האשה של השעה שש כבר הספיקה להוריד את הכל מן השולחן, לנגב אותו, לתחוב את הכלים לתוך מכונת⁻ההדחה, לשלוף מתוך שערה את מערכת גלילי⁻הבזק. הילדים עברו לחדר הטלביזיה, דין מאַרטין עדיין באופנה, תוֹם ג’וֹנס, סינאָטרה האב, סינאָטרה הבת. הארוחה הוגשה בשעה מוקדמת, שלא לאחר, והמכונית חוּממה והודלקה בעוד מועד. לא כמוני.

ומדוע בעצם לא להודות ביתרונותיה של הנוחות הזאת, זה מקטין את מידת הריתוק את השיעבוד לכובד, כמו המחול או הויסקי או הסַמים. עגלוֹת משומנות יפה מחליקות במעברים הרחבים של חנות הכל⁻בו, בין שיפועים מתונים עמוסים פרי וירק למינהו, אתה מתקדם בנחת, מלא ציפיה, נוטל קופסה זו או אחרת לצלילי להיטים מוּהסים.

בעלת השברוֹלט אומרת לו למשל כך: כל אחד בסתר מחבואו חושב את עצמו סוֹטֶה, רגש האשמה הופך אותנו לסוֹטים. אמנם כתוב בספרים ובמאמרים שאין בכך כל רע כל עוד, נאמר, אין הדבר מלוּוה דמיונות סַדוֹמזוֹכיסטיים מדי, אז אני רוצה להבין בדיוק מה פירוש: מדי?

אבל מדוע לא תחשוב על השקט העומד בחדר⁻הקבלה שלו, בעומקו של הבית המוקף עצי⁻אשוח כהים, איך השקט צולל באזנים, איך המלים נופלות לתוכו. הבוּלדוֹג רובץ ושומר. הדלתות הן עץ כבד, שתים הן, אחת ללקוח נכנס ואחת ללקוח יוצא, לבל ייפגשו.

ובכן, אדוני, מה הם אם כן חיי עם בעלי? הגענו למכאַניזם של השגת האביוֹנה, ואנחנו מגיעים אליה על⁻פי⁻רוב בעת ובעונה אחת, אבל בשעת מעשה, כדי שאגיע אל התכלית, אני נאלצת להרהר בגברים אחרים, זה אצלי כמו דיבוק… איך אומרים דיבוק בשפתם?.. הגברים מתחלפים בעקבות פגישה חדשה, המשכוּת נוספת, כל כמה ימים או כל כמה חדשים שם חדש, דמוּת אחרת. לפני ימים אחדים דפק על דלתי איש אחד שנשלח מטעם החברה למזגני אויר… והרופא לעומתה: גברתי, סמל החיים הוא ריבוי ושינוי, סופיות היא סמל המות…

עצור, לא, בעל הכלב והעניבות הרחבות אינו מדבר כך.

טוב. די.

שלג בטהרתו, כפי שיכול להיות שלג⁻ילדות, אילו היתה ילדות בטהרתה.

אמרנו: לראות ממרחקי השלג, והנה…

ושָם, במישוֹר החולי?

השמש שאהבתי מהממת. מן האוטובוס המחניק ועד לבנין המכוער שביל עולה ויורד. הנעלים מאובקות. הפנים לחים מזעה. אני כבדה ומסורבלת, לא תואר ולא הדר. הוא מקדם את פני מאחורי שולחנו, גבו לשמש שבחלונות. אפילו ינסה להגיף את הוילונות בגלל מצמוץ עיניו של היושב ממולו, תיעצר הגַלגלת השבורה וצד אחד של השמשות יישאר חשוף לאור המסנור. תמיד הוא מאזין כשסיגריה בידו, והוא מחייך ומושך בכתפיו לממצאים האחרונים על גורמי הסרטן. ובכן, הרגעים כאשר זה נהפך לאֵימה, כאשר אי⁻אפשר עוד לעמוד בזה – כלומר זו מליצה, כי מסתבר שעומדים בזה – ובכל⁻זאת הרגעים כאשר זה ללא נשוא, שיוֹם אחד סוף פסוק, לא עוד עינַי הרואות את השמים, לא עוד עיני המשיבות חיוך… – אילו רגעים, למשל? ומתי זה ללא נשוא?… – לפעמים אחרי שמחה פורצת גדר, אולי מפני שרוצים לזכור ש“השמחה באה תמיד אחרי הצער” וזוכרים שהמות בא תמיד אחרי החיים. ולפעמים תוך כדי ליל אהבה. ובנסיעה דרך ארץ לא מוארת באוטובוס חשוך, בעייפות. ולפעמים העייפות מפייסת דוקא. ומה בעצם כל הנסיונות האלה לנצח? כולם יודעים את האימה, איש לא ניצח, קְרא את כל הספרים. ועדיין השאלה תלויה ועומדת: משני המשפטים איזהו הנכון? ככל שהחיים חסרי⁻טעם יותר כן נורא יותר המות, או: אין לך בעולם דבר טרַגי יותר מחייו של אדם מאושר.

ומה הוא אומר?

פעם, כאשר כבר קמנו להיפרד והרבה אנשים חיכו לו בחדר⁻שהצגת, המשפט הראשון נראה לי נכון יותר: ככל שהחיים חסרי⁻טעם יותר כן נורא יותר המות. והוא חזר על המשפט כדרך שמשננים קטע שלומדים על⁻פה. אתה יודע, הוא מתקשה בניסוח. כוחו בכך שכל אותן התניוֹת, המובנות לי לכאורה והבורחות ממני כל הזמן, הן חלק ממנו, כמו עיניו השׂשׂוֹת תמיד להתמודד, או שערו הנושר, או שיניו שיתמקמקו יום אחד. כוחו בכך שהוא מקיים את התיקו, והתיקו לגביו זה הנצחון האפשרי היחיד. לראות מישורים שונים בעת ובעונה אחת, ה⁻בעת⁻ובעונה⁻אחת. אתה שואל מה נשתנה השיח אתו מכל השיחות האחרות, עם חכמים ונבונים וגילויי⁻עינים? נאמר כך, מה נשתנה משפט מוסיקלי מסוים מכל יתר הצלילים שסביבנו, אִושת מכונית בכביש, חריקת שלג תחת צמיגי⁻חורף רחבים, חריקת בלמים, חן סיני הבא מעברו השני של הכותל? נאמר שזה כמו ריחוף הלולינים מטרפז אל טרפז: כללים אחדים טבועים בדמם, תרגוּל מפרך, שמירה על שיווּי⁻משקל בחלל פעור. זהו: שיווּי⁻משקל בחלל פעור. תיקו.

אני מקבל.

הטורח בתחילה לא היה קטן. באותו בנין מכוער שבקצה השביל החולי יש מסדרון פרוץ לכל להג, דלתות פתוחות לרוָחה, מרכזן שכוב בכסאו, עובדת סוציאָלית בירוק, שרגליה מגוידות ועיניה מוֹדדוֹת, וחדר חשוף לשמש, חוֹם כזה ונדמה לי שֶרק אני לבדי מזיעה. כרטסוֹת ומזכירות ותסרוקות ומכונות⁻כתיבה. כל העייפות הזו ורצון אחד: לא כאן. ולא כך, רחוק מזה, באיזה חדר צונן שסביבו אין איש. ופתאום ראשו המקריח, חיוכו ומבטו היוצאים לקראת, מבט חריף ובלתי נרתע. לאט⁻לאט והחדר החשוף על חלונותיו המסַנורים, כסאותיו שמזה ומזה לשולחן, כיורו וקומקומו ומאוררוֹ נהפך למין ספריה פרטית ללא ספרים, שָם שנַים חוקרים מוסיפים וצוללים באיזה עיון מפרך ומרתק. ותוך כדי כך הופכות הפקידוֹת לשומרות⁻סף נבונות, מופקדות על כך שהשנַים לא יופרעו בעיוּנם. כאשר יפסיקו השנַים את עיוּנם והדלת תיפתח על⁻ידי היוצא או על⁻ידי חברוֹ המלוה אותו עד הסף, הן תישאנה עיניהן מתוך כבוד ותחייכנה באהדה. קשה להעתיק דבר מן העיון המפרך הזה. לכל אחד מן השנַים כלים משלו, אחד עם שיווּי⁻משקלו ואחד עם ניסוחיו.

אף⁻על⁻פי⁻כן, אולי קטע?

למשל כך, בקירוב: פחד המות יש שהוא דרבוֹנוֹת מושחזים, דוחף לדהוֹר ולפרוץ, ויש שהוא קושר משקלות⁻עופרת לרגליך, משתק אותך… או נניח שהצירוף פחד⁻מות הוא מין משוָאה שאנחנו מרותקים אליה במשך כל חיינו, משום שאין בכוחנו לפתור אותה, למצוא את הנעלם. ואילו היתה בידנו מערכת⁻משוַאות אחרת, שבה הנעלמים הם האין⁻סוף, זאת אומרת זמן שממילא אין לו מידה ואין לו כיווּן, והאיסור הישן⁻נושן שלא לגעת במה שנחשב טומאה או זוהמה ו…

קשה.

הלא אמרתי שקשה להעתיק. ואולי אפשר לדמות אותו קטע כך: לרגע עוצמים את העינים, שלא להיתקף סחרחורת או פחד עוָרוֹן, ושומעים שני סולמות של צלילים כמו מוקלטים על גבי שני פסי⁻קול, בעת ובעונה אחת: הנשמה יוצאת מן הגוף – הזוהמה יוצאת מן הגוף. והכל חוזר כמובן ואין האחד מבטל את השני, בעת ובעונה אחת.

שלג על גדות המיסיסיפי. הנהר כבר קפא סמוך לגדותיו.השלג מרגיע. הוא מכסה על הכל בעת ובעונה אחת, אין לגביו שום יוצא מן הכלל, אין עיסוקו בקטנוֹת. אותה שלוָה לכל. איך הוא רואה את השלג? אפשר שאינו רואה אותו כלל, אין זה המֶדיוּם שלוֹ, כאמור, והוא ראשו ורובו במֶדיוּם שלו. אם כי… על⁻כל⁻פנים אפשר שמידת קרבה כזאת אל הדבר שבוֹ אתה עוסק, ריכוז כזה של המבט בנקודות מוקד, אֵלֶה מבַטלים את הפחד, ואתה מגיע אל ההתמזגות השלמה עם השכינה. מי שאינו מרבה להסתכל בתפאורה אולי קל לו יותר, בסופו של דבר, להיפרד מעל בני⁻אדם. ואולי לא קל יותר, כי אם מובן יותר: הם חולפים כולם. הנפרד מן החולף כאילו אינו נפרד… קרח על פני הכביש, עצירה לא⁻זהירה אחת, היסח⁻דעת לרגע, וזהו. ההנאה הצרופה שבתנועה על פני מרחבים אין⁻קץ. כאשר אתה מגיע למחוז⁻חפצך אתה שב ונלכד בזמן, מגלה מחדש את ניסורם של תולעי⁻העץ ברהיטים. להתגרות בזמן, לנוד ממקום אחד לשני, לעבור ולהעביר. להתגרות בזמן כמו ההוֹדים המאוּמנים בקארֶצה. האם הם מעבירים לנגד עיניהם מראות מות כדי לעצור עוד ועוד את פליטת הזרע? בוֹאי ונעצור כאן. המיסיסיפי הוא הנהר הגדול ביותר בעולם, מיסיסיפי⁻מיזורי ליתר דיוק. יש משהו מקסים בצלילי השמוֹת האינדיאניים: מיזוּרי, אוּאַיוֹמינג, אַיוֹאוּה. ויש איזה כוח מַגי בצירוף: הגדול⁻ביותר⁻בעולם. סוגדים לגדול, לפירמידות, לספניקס, לאברסט, לגוֹלדן⁻גייט, לפסלי הטוֹטם, למיסיסיפי. הנהר וההר הם מאיתני הטבע ואילו כל השאר יצירו אדם – היינו⁻הָך.

ננסה קטע נוסף?.. זה היה אחרי יום שאת רובו עשינו יחד אצל מיטת חברנו בבית⁻חולים אתה זוכר? ערב קודם לכן ניצלנו כחוט⁻השערה מתאונת⁻דרכים. אמרתי לו: בניגוד לתפילת הנוצרים: “ממות פתאומי ובלתי⁻צפוי מלטנו אלוהים”, אני חושבת לפעמים שטוב יותר כך, בבת⁻אחת וגמרנו, בלי שנספיק להשתכן בתוך היאוש, בלי שננסה לחדור בפעם המי⁻יודע⁻כמה אל תוך משמעות המעבר שבין הנני לאינני. והוא השיב לי – אני אינני רוצה כך… – אלא איך? דחקתי בו, ואני זוכרת היטב איך עטתי עליו בכל מגע הרקב שספגתי אותו יום בבית⁻החולים: אלא איך? האם קמעה⁻קמעה עד אשר מה שקרוי הצֶלֶם יינטל וכל הצַנרֶת הפלַסטית, המחוברת אל נקבי⁻הגוף, תחדל לקיים בנו הבהוּבים אחרונים של הכרה?.. – כן, אמר, אני רוצה לדעת ולראות מה קורה לי, הלא דבר חשוב מאוד קורה לי, זה המות שלי… –

אבל מה פירוש: קורה לי? שאלתי כבר ביתר זהירות, כמדומה, מתוך השתוממות ונסיון לבחון, מה פירוש: קורה לי, הלא במקרה זה… הלא במקרה זה כבר אין לי, הלא כדי שאפשר יהיה לומר קורה לי צריך שיהיה קוֹרֶה וצריך שיהיה אני… ואז הוא פתח להשיב באיזה אופן מיוחד וזכור לי, ואני בטוחה שגם הוא זוכר את השעה ההיא, פתח במין היסוס, באותה נימה שבה עשוי המשוּתק להשיב לבריא החוקר אותו על תחושותיו: – אולי לא יעלה בידי להסביר, את יודעת על קנאתי בכל מי שיודע מצבים של אין⁻מחסום, שום מחסום וזהו, מצב שמתנסֶה בו, כך אני רואָה זאת, האדם היוצר, האמן, ואני אינני יכול לדמות לי אותו לגבַי אלא באותן שעות אחרונות, מצב שאין בו עוד שום חיץ, שום מחסום, אין כלום, נשמה או לא, טוהר או טומאה, משהו שבא אל שחרורו הסופי.

כבר יורד הלילה והשלג מרפד אותו. אין מהלכים בלילה ברחובות עריה של היבשת הזאת. מדשאות רחבות⁻ידים מכוסות שלג, מכוניות מכוסות שלג חונות בשבילים. אורות בבתים שעל דרכנו. מתאר אהיל גדול מבעד לוילון שקוף. כל⁻כך זקוקים היינו לשלג הזה, לתפאורה הזאת. לגביו אין חילוק גדול, זה או הבנין המכוער וערימות החול; לחזור ולבחון: האומנם אין זה משפיל להניח כי האופן שבו הושיבו את הוֹמוֹ סַפיֶנס על סירוֹ, כאשר היה בן שנה, עשוי להשפיע על חייו יותר מאשר העובדה שכלאו אותו, מאוחר יותר, מבֶרגֶן⁻בֶלזֶן? ואולי רק התיבה יותר אין לה מה לעשות כאן, כי הכל קיים בעת ובעונה אחת. הכל מותר, ואסור להרוג. ממיתים בחלומות ואסור להמית בהקיץ. יוצאים למלחמות ואסור להרוג.

בעוד שעה נגיע.

פעם חשבנו, הוא ואני, שאמנם הגענו רחוק, ביחד. כמו יוסף עם פרותיו הרזות והשמֵנוֹת. בחלומי היו קירות בתים שרופים וחוֹרי החלונות היו עשֵנים עדיין.

בשחור⁻לבן? בצבע?

בצבע. כנראה יש שחולמים בצבעים, בלי צורך בסַמים דוקא. היה שם צבע הלבֵנה השרופה וברור היה שלא נשאר כלום. אני יצאתי לחצר לבושה מין שק מעופר. שני דברים היו ברורים לי, שורת ההתפוצציות והשריפות שמאחורֵי גבי והשכול והחיוך שעל פני, כאילו פנַי מתבוננות במישהו, למרות שאיש לא היה שם בחצר. לפני כן, וזה זכור לי היטב, הייתי עולה ויורדת במדרגות הרוסות לחפש את אמי, לחפש את אבי. עכשיו עמדתי לבדי וההרגשה היתה כאילו אני ניצבת בלבו של חלל רועד בדממה. קיריקוֹ ידע לצייר זאת. נדמה לי שעוד בחלום ראיתי את החלום כמין ציור של קיריקוֹ.

השיער נגרר על צוארי, ראשי היה מוטה לצד ועל שפתי חיוך חרוך ומתוק, משהו נטול כל תואם, ומרתק. המוזר היה שהתעוררתי ומצב⁻רוחי טוב. עוד הרגשתי בבירור איך יצאתי מן השריפה ואיך חזרתי להיגרר במעלה המדרגות בחיפוש אחריהם, ועורי חרוך. אבל הייתי קלה ומוכנה לקום ולנוע… אפשר שאמנם הגענו רחוק, כי הוא הביט בי אז במין ציפיה דרוכה וחמה, נדמה לי שאף היה חיוֶר במקצת – זה קורה, פשוט עייפות – כמעט ולא שאל מאומה, רק חזר על דברי, כי מצב רוחי היה טוב כאשר התעוררתי. כבר היינו עומדים שנינו סמוך לדלת, שמעברה השני שומרות⁻הסף, פקידות הכפופות בשקט מעל למכונות⁻הכתיבה, מעל גליונות הרישום והדוּח. דומה היה כאילו כל אחד משנינו עוצר את לשונו מלומר את מה שחשבנו שנינו, לבל יישמעו הדברים כאילו באו להצדיק ולסכם את כל אותן שעות שעשינו יחד בעיון המפרך והמרתק – וכבר ידענו שזמן רב למדי לא נתראה. לבסוף הוא שאל: – ומה, מה את חושבת?.. גמגמתי: – אני חושבת… אבל זה יהיה דומה עד להבחיל למיני מתכוֹנים נפוצים. אינני רוצָה לומר. אז הוא צחק בקול, כאילו התגבר על העייפות והחיוָרוֹן, ואמר: – דוֹמֶה כמו שכל הכוּשים דומים זה לזה, או כל הלבָנים, או גם כל הכושים אל כל הלבָנים.

 

ח

נשוּב, אם כן, אל האֶרוֹטי המתגלגל בעולם, ויש שהוא מעלֶה אותנו עם קצפוֹ. הקיץ עדיין בתחילתו, אם כי שׂיח⁻הפרקרק כבר השחיר – עונת האביב אצלנו חולפת מהר – והם יורדים מן האוטובוסים אחרי מזוָדוֹתיהם ותרמיליהם החזקים והמרוּפטים, נַוָדי⁻עוֹלם צעירים, עם מבטם האמוּן על שקיעות, וחוטמיהם, הסולדים על⁻פי⁻רוב, אדומים משמש ראשונה. יעזרו בקטיף פירוֹת הזהב, כלומר משמֵש במקוֹמנוּ. העצים קורסים פשוטו כמשמעו, תחת השְפיעה הצהובה, ויש לקטוף ולקטוף, למהר ולקטוף.

ריחה השמנוני של תסיסת הפרי פושט מן המטעים עם לֵאות, או מְלֵאוּת. השקיעה הקיצית, ועם משב הערב קרֵבים ובאים אלינו, מבין נַוָדי⁻העולם, היא והוא, זוג שאיננו חריג דוקא, אדררבא, הם מכלכלים את עניניהם עם כל השאר על הצד היותר טוב, המבוכה כאילו מהם והלאה ואף ימי עישון המאַריחוּאָנה כבר מאחוריהם. ורק זאת, שהיא צמתה העבה נקלעה הנה מלפני המבוּל וממזרחה של היבשת הישנה, ולא מצפוֹנה של היבשת החדשה: והוא מהַלך בגמישות ובדרך⁻ארץ על פני עולם פתוּח⁻אבל⁻גם⁻זקוק⁻לעזרה, לעיני התכלת שלוֹ משקפי⁻ג’וֹיס עגולים וחיוכו עולֶה על גדותיו כמו חלב העוֹמד לגלוש, וכמוהו מעורר תיאבון ילדותי.

טעם שְמה בשני הנוּנים המונוטוניים.

וחין שמוֹ בלָמד וברֵש המובלעים שניהם בשפתו. דומה הדבר שנוכל סוף⁻סוף לשאול בהרחבת⁻דעת על דרכו של שֵם משֵמוֹת לחלחל מבעל למים ומבעד לאויר המחומם בשמש, ומבעד לעוֹרי שהשחים אם גם איבד הרבה מצעירותו.

תאי האֶפידֶרמיס מתחדשים בלי הרף, אך גמישותם של הסיבים האלסטיים פוֹחתת עם הגיל, זו אחת האמיתות שמציעים לנו להשלים אתן, גברתי שלי.

ועל דרכוֹ של שם משֵׁמוֹת להיאחז כמו גרגיר של חול – חול⁻ים בקיץ – ולהרחיש בין גלגלי⁻השינים העדינים אשר לחשיבה (הנשית? יש יחוּד לחשיבה הנשית?), שכבר גדוֹלי הוירטואוזים, אגב, ניסו להעתיקה⁻ממש אל הכתב.

מן⁻הדין היה לשמוח כאשר מגיע יום שאפשר לשאול באין⁻מפריע, ולו באיחור… ובעצם, מה פירוש: באיחור?

כוַנתךָ, אותם הדברים, אותם הנסיונות, כמות שידענו וכמות שיודעים האחרים; ועל מה כל הרעש הזה, אם כן, הרעש והעמל, הכיסויים והגילויים.

נאמר, אהיה מעביר אצבעותַי על בטנה הצרה, המתוחה כמו תוף בזינוק לבריכה והופכת אדווֹת⁻אדווֹת לעבר שָׁדיה כאשר היא יושבת בשמש, ברכיה אסופות, כולה נינוֹחה ונוטפת. אהיה מותח את כתפי לפגוש בניד כתפה הזעה בעליל לקראתי. לפני שנים רבות, באותו אולם⁻כיתה זכור לטוב, בספסל השני, הסמוך לחלון, ידי שלוחה לפני, מגששת בבית⁻שחיה של אחת בעלת צמות עבות, היושבת על הספסל שלפני, מבטה כמבטי אל הלוח ונשימתה כנשימתי נעתקת ומקפצת, קצת גם בכוָנה. מסתבר שלמדנו לנשום בנחת. גם את, פחות אוֹבסֶסיוֹת, יותר הדר. הרבה פעמים שאלנו: ובכן מה העיקר? אחת מן התשובות שהעלינו אמרה: החגיגיוּת. אפשר כמובן לחפש ולמצוא גם תשובות אחרוֹת ובלבד שלא תיפגם החגיגיוּת.

גם השלג עשוי להיות מוליך שֵׁמוֹת – על משקל: מוליך זרם, מוליך חוֹם – כפי שלמדנו לדעת, בין אם הוא לבן, כמו שאמור להיות שלג ילדות, ובין אם הוא מזוהם ושחור, כמו בימים הרעים ההם. אבל השלנוּ מעלינו לאוים רבים מאז, אתה רואה זאת אני ממששת את ראייתך, רואָה אותך עובר חשוף ושלם בין מורדות⁻מעידה – על משקל: מסלולי⁻המראה – זורק שֵׁמוֹת לרוח ומפליג הלאה צוחק כביכול חכמה חדשה מצמיחה לך כנפים.

ובכן פירות הזהב רובם נקטפו ונשלחו תיבות⁻תיבות אל שוקי הערים ומיעוטם נתמסמסו ונתבזבזו, ואנחנו ספוּנים בצל ביתנו, הזמן חם ואיננו לוחץ, ובשרנו אינו סוֹמר מפני נגיעות זרות. מבטינו נפגשים, כמה שנאמר, ואנחנו מנסים כוחנו במלאכת הקילוף, קליפה אחר קליפה, מגן אחר מגן.

והמלים אינן נתקעות לא בגרוני ולא בגרונךָ ומבטךָ אינו מתקפל כמו משושים הנתקלים במכשול, הוא מושחז כמו…

כמו יהלום.

חדל, מה טעם לדקור ולפוצץ כדורים פורחים?

יהלום לחיתוך זכוכית.

חדל. אולי כמו…

מילא, לא חשוב.

חיפשתי משהו חי ונוסךְ תקוה.

דיינו בכך.

וכיוָן שכךְ, אנחנו נמשכים לקום ולפנות אל התעלסויוֹתינו הארוּכוֹת, המתחדשות מכוח עצמן ומכוח הדברים האמורים לעיל, ודברים שייאמרו להלן ודברים שלא ייאמרו. אבל אין אנו משים ממקומנו, משמע מקומותינו: אחד מעבר מזה ואחת מעבר מזה. ככה זה, כל אימת שאנחנו אומרים לעיין עיין היטב בנושא כגון מידת המוֹליכוּת של השלג, החוֹל ותאי⁻המוח לגבי שמות חדשים, אנחנו מתירים חיבוק, מנתקים את מגע הגופות ונערכים דרוכים משני עברי השולחן או משני עברי החדר. ובכן נטלנו על עצמנו לבחון גרסוֹת אחדות.

גרסה א': אהבתה של תרזה די⁻מון, בת הארבעים וכמה, אל המחנך הצעיר של בניה. היא הקדישה לו, כידוע, כארבעה מנינים של סוֹנֶטוֹת, אבל שרפה את כולן ופרשה למנזר כאשר אותו צעיר, איטלקי אגב, עזב את ביתה.

גרסה ב': עינינו הבולשות ופיותינו המשחרים לטרף, כמו מימים ימימה, הביטו וראו, הלא היא איבדה את עשתונותיה לחלוטין. בנה הבכור יוצא בקרוב לצבא והיא מחכה למכוניתו של אבירה עם שמיכה תחת בית⁻השחי, על אם הדרך. לא, כלל לא על דרך המשל. מה רע בחוֹל⁻לֶס, תחת שיח רותם, תפרחת לבנה, גזע משמר חוֹם לפי מסורת הבדוּאים. אחר⁻כך היא שבה אל בעלה והוא מקבל את חלקו באהבה, איש הרגיל לשאת בעול. לא, אין סוקלים באבנים בימינו ואין יורקים בפני הסוטָה. כלום שבט של פראים אנחנו, מגַרשי רוחות טומאה, דיבוק צא!? אם כי ברור כשמש שיש כאן עסק עם כישוף, הוא האביר⁻הנסיך צח ואדום והיא כבר קמוטה ומקומטה. שקר החן והבל היופי, כמו שאומרים, וקול יש לה כמו לשׂממית. אולי זה כישוף, הלא ידוע, קול מיוחד והזכרים נמשכים. יש אסכולה… עזבו אסכולות, זו הקנאה מדברת מגרוננו, שהכל ככה מצליח בידה, ושאיננה מסתירה כלום, שהיא פורמת את חולצתה על חזה קבל עם ועדה: הביטו מה רב כוחי עדיין. עכשיו, שסיום הפרשה חרץ חריצים חדשים בצוארה ושב וליבה את דבקותה במשק ביתה, מוּתר אלי ומר שבכל העסק הזה היתה גם מידה של אומץ ושל תפארת. תפארת אכולת עש, שחקנים במערומיהם העלובים. העלובים? איך נדע מה מי במערומיו?

גרסה ג', הקרויה פה ושם גם: אמנות בת זמננו. הכל יודעים את הריקוד וכל הזמן מחליפים את בני⁻הזוג. כנגד זאת דבקים במלים. הנקבה ננקבת, נברגת, נכתשת, כתתת, נישופה, נוטפת, נודפת, נושפת, לא נואפת! כי מה זה? הזכרים נמצצים, נמצים נשאבים, נצמתים, ניצתים, חורתים, שפים, מחתים. זכרים ונקבות מתחברים, ניתקים, מתפרשים ומתמזגים למסה אחת כמו אטוֹמים, כמו פרודות כספית סוּמוֹת. ובתום המעשים והגבורות באים ומַשוים בצותא– מוֹתר האדם, כלב אינו עורך השוָאוֹת, גם אם הכלבוֹת מצַוְחוֹת מתענוג – את הרשמים האנטוֹמיים, הפיזיוֹלוֹגיים, הפיזיופסיכולוֹגיים, הפוֹרנוֹלוֹגיים, הפסיכוֹגרפיים… להתלהבות מה זו עושה? הלא איש אינו חולק. ואיפה הרמז שמשהו לא הא? שהם מיוגעים כל⁻כך, כולם, כל הרוכנים בעינים כבויות על הכתוב: מינוס ארבע כפול מינוס ארבע שוה פלוס ארבע כפול פלוס ארבע – לאחר שכילו את כל תחבולות הפורקן.

וגרסה ד' מתפלגת. פלג ראשון: הרהורי⁻עבירה, ומבעד לסורגי ההֵאים והרֵישים נבטות אבני⁻השוק ואבני⁻החצרות של מאה⁻שערים. אברכי משי, ריבות שזרועותיהן ורגליהן מכוסות, נשים שראשן כבד עליהן בפיאה הנוכרית: כובד ראש. האשה היפה ואפורת⁻השיער מן הכפר שעל גדות הסינה צועדת בקלות ובזריזות על פני החצרות של בתי⁻אונגרן בעקביה השטוחים – לנעלי הנשים כאן תבנית קבועה פחות או יותר, העקב גבוה קצת, החרטום מחודד קצת או מעוגל קצת – היא מקפידה לעטוף ברדיד את זרועותיה החשופות, הצעירות משנותיה. האבנים מפיקות חום בשעות אחר הצהרים. – חבלי קדם, היא אומרת, הכותל, היא אומרת ביראה, הביטו במצחו של הילד הזה, היא אומרת, אבל הנשים, לא, חשיכה והשפלה!.. המדען הצעיר, אנתרופולוג קרוע⁻עינים, נזעק בלחש: – אך טעות היא! רק כאן מולכת האשה בביתה!.. עינינו מנסות ללכת אחריו, למצות את האמת שבמעמקי אין⁻נוי זה. משמַים נפל לנו המרצה הזה, יליד ברוקלין, הכיפה הסרוגה איננה זזה על קוֹדקוֹדו, אינה מצריכה שימת⁻לב, כנגד זה הוא טרוד הרבה בחוטמו, מושך, נושף, מכחכח, מנקה ומפנה את המעברים לגרון, לריאוֹת, נושם ומגחך גיחוך פיקח, כמי שאך הוא לבדו יודע את יעודם הטמיר של כל אלה. הוא אינו מביט לעברה של בעלת⁻הבית (אני), מבקש להפוך את בעל⁻הבית (אתה) לאיש סודו ידיד יש לו, ומן המתפקרים דוקא, שֶתר וחיפש ובירר ברר היטב עד אשר שָלח – קצוֹת אצבעותיו מתקבצים יחדיו להדגים לפנינו כיצד שוֹלים – את העתידה להיות רעייתו מלב לבה של מאה⁻שערים, בת ישראל כשרה וחסודה. ותלמידה יש לו, כלומר לאנתרופולוג שלנו, בחוג הדוֹקטוֹראַנטים, נערה כהלכה שאי אתה יכול שלא להתרשם מכוח הרצון שלה, מכוח ההתמד שלה, היא באה אל לשכתו לשיחת יעוּץ, שעה ארוכה בילו ביחד באותה שיחה בלשכתו, ורק יחסה החופשי אל גברים… הוא מצטער, חופש זה איננו מקובל עליו, כמובן שהחינוך והתקופה והשקפתכם – פונה רק אל בעל⁻הבית – ואף⁻על⁻פי⁻כן נערה מסוג זה איננה מציאה גדולה כאשר בנישואין עסקינן, ואם עוד ישנה אהבה בעולם, רבותי, במאה⁻שערים ייכתבו. בי אדוני, אם נא מצאתי חן הנה סוגיה שאיננה מרפה ממני זה כשתי שנים ושלושים שנה: שמעתי אומרים כי אי⁻אז ואי⁻שם לא היתה האשה טרף להרהורי⁻עבירה, ואדוני הלא חריף ובקי ופיקח ורגיל בהצצה בין החרכים, כלום מן השמים עיכבו? ואני נכונה להודות שיש הרגלי הרהור כשם שיש הרגלי נקיון והרגלי למידה ובכל זאת: אמו זכרונה לברכה של המארח, שאדוני נותן בו אמון, משמע חמותי זכרונה לברכה, סיפרה באזני כי ילד עיור אמור היה לשאת בפשעה של אשה שהרהרה בשמו של אחר בשעה שבעלה עשה בה את המעשה, וחמותי זכרונה לברכה אם לא נולדה במאה⁻שערים הרי שנולדה במאה⁻חצרות, מקום שלא היה רחוק מאונגרן כלל וכלל, סברה שגם אי⁻אז ואי⁻שם עלה כהרהור הזה על דעתה של אשה. ומכאן כלום ירחק הדבר מאדוני שיום אחד צוחקים גבר ואשה יחדיו באשר לא ולד יהיה להם ולא עיור יהיה, צוחקים מפני שפעם הוא אמר לה: קחי לך מאהב אם זה ישמח את לבבךְ, ופעם היא אמרה לו: אשאיל אותך ללילות, הבט כמה נשים טובות ונאות נמקות בארץ ציה. ברשותו אדוני, הבה וננסה איפוא להתהולל בגרסה ד' של פלג שני.

גרסה ד' פלג שני: אם כינויו של הפלג הראשון הוא הרהורי⁻עבירה הרי שכינויו של הפלג השני הוא התרת האפשרויות. מקובל עליךְ? הא, אתה, השרוי רחוק בקצהו השני של החדר.

נפשי יצאת עליךְ.

אנחנו מבררים גרסות עכשיו. התרת אפשרויות, מקובל עליךָ?

לפי שעה באין טוב מזה.

בין כך ובין כך הכל לפי שעה.

למשל כך, בקירוב: ידךָ על צמתה, יש שגם ידי על צמתה, והלא ראשה באמת חביב, מוטרד לעתים ואינו מגלה מקור טרדתו, ציפורת כרמים מתוקה… הבט מה עוללו בעלי הספרים האהובים עליך: ציפורת⁻כרמים – אחד ממיני הארבה!.. אבל היא איננה יודעת על כך ולא כלום, היא מהגה בדי⁻עמל: כרמים, ומיד בורחת אל שפתה ומישירה מבט, מחייכת, מקדמת פני צירוף לא⁻צפוי? צירופים? פני סכנה? ואני הלא כמעט יכולתי להיות אמו.

ומה בכך? תחבולה נושנה ועיין גם גרסה א'. אלפי שנים מתגלגל הגל בין אֵם לבנה, בין אב לבתו, ואולי, מי יודע, נוגע גם באֵם ובתה. דיבוריו הלוֹטפים: אבקר שנית במנזר הקאָראָנטַל כי תיאורךְ יפה מביקורי⁻שם. למה תטרחי, גם תסרוקת זו הולמת אותך. או רכינתו לצידך מעל לספר התעתיקים כשעיניו תלויות בך בהתפעלות נוגעת ללב. רק הפגנת כבוד? נימוס⁻יתר מפני שהוא צעיר ממך הרבה?

אשר שׂשׂתי עליו כך הוא בקירוב: פעימות התשוקה הקיימות תמיד. דריכותו השבה ומתעוררת של הגוף כשלעצמו, המגיב מטעמים שחלקם מוכרים וחלקם טמירים על גלים שמשדר גוף שני בתדר מסוים.

דריכות משמע תפיחת כלי הדם, התחדדות העצבים, נשימה חטופה, יש כמובן שֵמוֹת מפורטים יותר ומפורשים יותר.

לא ננקוב בהם הפעם.

מפני מה?

נאמר, בין היתר, מפני שהדברים אינם ניתנים למיצוי בגדר שמותיהם בלבד. ואולי גם מפני הנטיה המושרשת לעקיפה רוֹמנטית, ועוד.

טוב, ובכן מהו, בכל זאת, זה שׁשׂשׂים עליו?

בודאי גם המשיכה אל דו⁻משמעותם של מצבים, עינים גלויות וחיוך מגשש, דיבור תם ורמז חומק, נגיעה וריחו, לא כלום הכל כשורה עדיין. אני שולפת נחשי⁻אש מתוך המגבעת ואתה אומר…

בהחלט, בהחלט עשויה היתה לראות את כוחם.

וצחוק, אולי קצת קולני מדי, של ארבעה שעומדים לטפס בהר או להתגלגל במדרון, או לדשדש במישור שערפל ירד עליו.

על דרך העקיפה.

ברור.

וההנאה הזרה שעוד אפשר להיעצר, סתם כך, ובדקירת סיכה אחת להוציא את האויר – אויר דחוס? אויר פסגות? – מן הכדור הפורח.

מדוע זרה?

מה?

מדוע הנאה זרה?

אולי מפני שחשודה בהתחפשות, פחד מתחפש.

ובינתים עוד אפשר ליהנות, דרך אגב, גם מזה שמתעתעים בלהקת הנשים המשחרות לטרף, שלפעמים אני אחת מהן, ולפעמים טרפן הצוחק… אבל זה שבאמת שָׂשְׂתי עליו הוא בעיקר תוספת של נוֹפך, גילוי משועשע שזהיבות עורו של ההוא גברא, וספק⁻גמישות⁻ספק⁻נוקשות⁻יעֵנית של הילוכו הגבוה, מוסיפים לשחד גם לאחר שנסתבר כי מטבעות⁻הלשון שלו אין משקלם בזהב וקביעותיו הזהירות קלושות, ואין בהן כדי להזין אפילו יום אחד של חיים. עדיין מוסיפים לשחד, עוד שעה קלה, עוד פעם אחת ודי, ואין עוד, הבקיעים שניבעו מלגו פוררו את חין התבנית והמַשדר כבה ונשארה תיבה המשיבה צליל חלול. ובכן, נספר על מסע מחודש אל הלילות הרבים – ומן⁻הדין להזכיר שיש גם שעות בוקר ושעות צהרים, באותו מובן שבו נוהגים לומר: לילות – ובסיפור, כמובן, מידה של תאוַת חשפנות, חוצפה שביתרון, גירוי להכריז בהתפארות קבל עם ועדה, ועוד כהנה וכהנה תפלויות ודברים נלוזים, אבל גם כן, גם הכורח להפר את עצת הלילית המצַוַחת: כלום ראיתם מימיכם שנַים דבקים זה בזה ומאושרים? ועצת התוכיים המלומדים, מרוטי הנוצה, המחרים⁻מחזיקים אחריה: אמן ואמן, לא ראינו, וצחוקם המקרקע נישא ברמה, כי הלא הם זוכרים יפה את כל צעקותינו ואת כל זעקותינו ואת כל לחשי⁻הנחשים שהיינו מלחשים בלילות לבל יישמעו. נצחונם מובטח.

מי אמר שנצחונם מובטח? ביני לבינךְ, הלא יש שאנחנו יודעים אחרת, ומפירים את עצתם.

אבל הכל לפי שעה, הקיץ ייגמר עוד מעט.

נכון.

שוב אני פוחדת.

אַל לָך.

אבל איך?

אולי… אולי אם תחיי לגמרי כלבבךְ בפועל ממש. הלא בין היתר אמרנו: מה לכם מעמידים פנים כאילו הספרה ארבע כשלעצמה היא המשלחת את רסן הכיעור, פורצת שסתומים למבוּל, ואילו הספרה שתַים כשלעצמה היא האוצרת את ההרמוֹניה, את סדר הבריאה, היא⁻היא הספרה המַגית?

ומנייך לךְ, או מניין לי, שלא זה כלבבי? יתרון הבדיה או מיטב החיים כזבם. כלומר לא, כלל לא זה, לגמרי אחרת, הנה – אין הלילית אמורה לשמוע אותנו? – כך: הנה אני נוגעת בך, וברור שאני מאמינה במַגיה, ברור שאני מאמינה בנסים, כלומר – אין תוּכיים בסביבה? – מיטב החיים כאן, רק את כזבם ניתן להוסיף; לספר סיפורים לעצמי כמו בימים רחוקים.אחד מהם מוזר היה ועקשני עד כדי סברה שמקוֹרוֹ חלום של ממש, ושלא אני חיברתי אותו מדעתי. הייתי שרועה פרקדן בצל עצים ונער היה אורג לי מעטֶה פרחים, צוֹרי למחלתי. ואולי הנער הוא שהיה חולה, שרוע חסר⁻אונים, ואני הייתי אורגת לו מעטֶה באורך⁻רוח וברוֹך אין⁻קץ, כשאנו מחליפים בינינו מקסמי⁻מלים במִגְוָן דל וחוזר על עצמו. אולי זה כלבבי, דימויי ראשית חוזרים על עצמם והבַנַלי שזוּר בהם בחוזקה ובחן.

בַנַלי, מאמר חכמים, הוא דבר נכון הנאמר לא במקומו. הבַנַלִי⁻לכאורה, שישמיע גבר בן עשרים לאשה בת ארבעים או נערה בת שמונה⁻עשרה לגבר בן ששים, עשוי להיות יפה לעילא.

דימויי ראשית: זו לא תתבגר כפי⁻הנראה. בגרות, והכל ניצבים דום. דבר זה אינו מבוגר, והכל פונים עורף בשאט⁻נפש. לא התבגרה איפוא? מסתבר שלא התבגרה לגמרי, אני קובעת בשמחה, וכי מה ראיתם כולכם להתבגר כל⁻כך? זהו כלבבי: הבלתי⁻צפוי שבחיי הגוף כשלעצמו, בטובו של קיץ שחזינו אותו שחון וכבד, או בהפרה כלשהי של סדר המוקדם והמאוחר. להטיל על כף המאזנַים העולָה⁻תמיד משקולת כלשהי, כי על הכף השניה רובץ…

שיר הסטודנטים, גאוּדֶאַמוס איגיטוּר: נעלוזה, אם כן, כל עוד צעירים אנו, אחרי נעורים בגרות, אחרי בגרות זקנה ונימסר כמתת לאדמה… או כמו שהיתה אומרת הנְיַנְיָה, אילו היתה לי נְיָנְיָה: סבלנות, ילדי, אל תמהר לקטוף את היום, השחל אותו על חוּט, חרוז אל חרוז, חרוז יפה ולא⁻פגום יאציל חינו על זה שלפניו ועל זה שיבוא אחריו. אבל יש קצה לחוט. הנְיַנְיָה. משהו לומדים, משהו בכל⁻זאת לומדים. הקיץ תם ואין סופו קשה מסופו של הקיץ שקדם לו. לא⁻היו⁻דברים⁻מעולם עומד בתחרות עם היה⁻היו⁻דברים. המולה ומשק כנפים, ציפורי⁻הנוד הרחיקו עוף.

וכל מה שנוֹתר הוא…

תיבה חלולה, זכר חיוך קלוש, קצת חוֹם צרוף שאיפשר ליצור מגע.

צמה עבה. בטן צרה ושטוחה, אדווֹת עולות, אדווֹת קופאות.

עיניה המתרפקות על עיניךָ, ואתה משיב לה בלי בהילות⁻יתר ובלי זהירות⁻יתר.

ועיניו התלויות בךְ, קולו המגשש: אני מעדיף ג’ין.

וצחוקךָ משיב לו בנדיבות: אתה צודק.

ולא אצה להם הדרך להיפרד מעלינו.

הם כאילו הרכיבו עַמעַם על חייהם.

צחוקו היה דוקא גלוי ורם.

מה בכך. הקיץ תם. אנחנו נשארים.

שלג יכסה על המיסיסיפי. לא נהיה שם. אין דבר.

אין דבר. כאן יתאבכו חולות, משב של ערב מוקדם ושל חרדה ישוב ויניף אותנו א התוַדעוּיוֹתינו זה אל זה.

יום אחד שוב נצא למקום שם הערמונים מתבקעים התבקעות חרישית באויר ונוחתים בטפיחה קלה לרגליךָ. אולי אף יתמזל מזלנו ונצליח לשוב לונציה.

 

ט

ימי שרב רצופים באו מיד לאחר המלקוֹש ושוב נמצא לצלמינו הקרום הפוֹטוֹגני של אדמת⁻לֶס מבותרת חריצים עמוקים. מעולם לא היתה הגבעה חרוכה ובלה כמו באותה שעה מאוחרת של אחר⁻הצהרים. יגיעה גמורה. שמים ריקים, אויר ריק, שורות הגפנים החשופות במישור למטה ריקות וריק גם הקבר שלרגלי. מי⁻הגשמים חדרו לתוכו ושטפו אותו על קרביו. מן⁻הסתם נפער חלל מתחת למצבה המוליך אל המחילות שבעובי האדמה. חיפושיות אחדות דממו ליד פרצת⁻הסחף, כדורי חרסינה שחורה ומבריקה. רק השמש היתה נעה במסלולה הבלתי⁻מופרע. אחר⁻כך באה החשיכה, כמצופה. נביחת איזה כלב אסופי או צביטה של רעב הזכירו לי שעלי לשוב.

היה היה בית מעל לסֵינה, אמרנו מתוך התרפקות, שלא לשקוע ביגיעה הגמורה. חברי לצוֶת המרגמה היה טוען שרק המשמעת והמסגרת יוכלו לקיים אותנו, ועל כן חובה לציית ולהתגלח מדי יום, לשַמן מדי יום כמקובל את הנעלים המאובקות, לנקות מדי יום את קנה⁻המרגמה, אף את בסיסה השקוע בחוֹל שבעומק השוּחה. ויום אחד אמרנו, שאולי באמת חובה לטפח את המשמעת, לא לפרוץ את המסגרת, לצרף פרט אל פרט, להתיחס בקרירות אל הצפוי, לספר סיפור כסדרוֹ, למשל כך:

הכל⁻הכל צפוי, נהגה לוֹמר כרמלה הקוסמטיקאית מן הדירה שמעל לעמודים, אבל הפעם הופתעה גם היא: פיני? חולה סרטן? הוא?! בן כמה הוא בסך⁻הכל? הידיעה היסתה את קולות הבית באותו סוף⁻שבוע ואף דלת לא נטרקה. משפחה יפה שכזאת, התלחשו השכנים, משפחה בריאה שכזאת, ומה יהיה עכשיו על הילדים, ועליה מה יהיה?

גם היא עצמה היתה נוקטת לפעמים לשון זו: משפחה בריאה. ואפילו: משפחה מאושרת, בעיקר לאחר שנולדו הילדים ברוחי⁻זמן קצובים ונאים. מזלנו הטוב, היתה ממלמלת אל פיני בשעות הערב, לקול נשימתם הקצובה של הילדים, המחלימים יחד ממחלת החצבת או האדמת.

היא היתה שקטה ומלאת אֵמון בפיני ובעצמה כאשר קיבלו לידם את מפתח⁻הדירה בבית הזה, האמינה שישכילו לכלכל את עניניהם עם השכנים על הצד היותר טוב, ומי יודע, אולי אף איזו ידידות תצמח כאן במרוצת השנים. לעולם אין לדעת. אמת, לא אותו מקצוע ואף לא, נאמר, אותו חוג חברתי, וקשה לשער מה ענין משותף יימצא להם ולשכניהם. אבל האיזור נוח היה, לא רחוק מדי ממקום עבודתו של פיני, אף לא קרוב מדי, ומה שחשוב מזה, כך אמרו האחד לשני, הלא אחת המטרות שהציבו לעצמם היתה שלא להילכד במלכודת הממסד, התועלתיות, המסגרת הפרוֹפֶסיוּנלית, ומי כמוהם ידע עד כמה משעממת עשויה להיות שיחה של מהנדסים.

ואין לומר שהבית וסמטתו כבשו את לבה מלכתחילה. אילו כך הדבר, כי אז היתה נוהגת זהירות וחשדנות. נסיון חייה נטע בה סלידה מפני הפרזה, מפני התלהבות והשתפכות⁻הנפש. מה שנעם לה באמת, כנעימותן של שעות⁻הבוקר לאחר שפיני היה יוצא לעבודתו, היתה דוקא שליטתה בתנאים המוכתבים לה, יכולתה להוציא מתוֹק מעז. למשל: בבית שממול התגורר אופנוען, בעל תחנת⁻דלק בואכה בני⁻ברק, שהיה מתניע את סוס⁻הפרא שלו מדי בוקר בתקיעות, תרועות ושברים, ומעיר אותם תמיד חצי שעה לפני הזמן. פיני היה רוטן משהו וחוזר ומתהפך אל הקיר – תמיד היה ישן כשפניו אל הקיר, מחכך מצחו במקלעת כפיסי⁻העץ שהתקינו במו⁻ידיהם לכל אורך מיטתם – ואילו היא, שלא ניחנה בכשרון לשוב ולהירדם לדקות מעטות, קולות⁻הנפץ של המנוע היו מעניקים לה שהוּת להתמהמה עוד זמן⁻מה על משכבה מתוך שכחה למחצה, ואחר⁻כך להתנער ולקום באורח נמרץ, ועם זאת בלאט, לסיים בניחותא את כל עניניה בחדר⁻השירותים ולהסב עם פיני אל הקפה ואל הטוֹאוּסט⁻בגבינה, כשהיא רעננה ומסורקת, בלא קורי⁻שינה ובלא בהילות.

חלון המטבח היה פונה אל רחבת בית⁻הכנסת תפארת⁻ישראל. שעה שהיתה פותחת ומכונת את כפתוריה של כירת⁻הגז – נהנית מן ההצתה האוֹטוֹמטית, שטרם נפוצה אפילו בין עקרות⁻הבית הלהוטות אחרי חידושים – היתה מקשיבה אל הנהימה העולה של תפילת השחרית. לפני כעשרים שנה הוחל בבנין בית⁻הכנסת הזה, סיפרו ותיקי הרחוב, אלא שעד כה עומדת על תלה קומתו התחתונה בלבד, חבויה בצל, שעה ששמש הבוקר מחיה את ראשי הבתים התלת⁻קומתיים שמסביב. רק קצות הברזלים המעוקמים, המזדקרים מגג בית⁻הכנסת לתמוך את הקומות שתבואנה, היו נוגעים בזהב הבוקר. היא נמנעה להציץ בעד החלון אל הרחבה ורק הקשיבה אל התפילה. בהמיית הציבור העמומה, ברצף המתנשא של הקדיש, באמן הנקבע בהטעמה מתמשכת, היה כדי לתת טעם לתנועות⁻הבוקר שלה הזריזות והקלות. פיני היה חסיד של הפרדת הדת מן המדינה. יתום היה, פליט מערבולות הזמן, ומנושל מכל דפוסי מסורת על לחציהם ויתרונותיהם – כפי שהיא היתה מגדירה זאת – אבל לא היה אוטם אזניו להקשיב אל צליל האמונה העתיקה, המעניקה ליום⁻יום את רקעוֹ.

אם כך ואם כך היו השעות שלאחר סילוק עסקי⁻הבוקר ועד לארוחת⁻הצהרים המאוחרת השעות האהובות עליה. בדרכו לעבודה היה פיני מוליך את הבת הגדולה לגן, והבן הקטן, שָׂבֵע ויבש, היה מקשקש לו בצעצועי הפלסטיק התלויים בלול⁻העץ, על המרפסת המוצלת למחצה; עוד מעט יצטנף, ישבנו קמור כלפי מעלה ואצבעו בפיו, לתוך שינה ערבה. היא עוד תביא מעט סדר בחדרים וכבר היא פנויה לקריאת ספר או לתחביב שלה, תפירה. רוח⁻בוקר היתה באה ומניעה את ענפי השקמה שצמרתה סמוכה לחלון הרחב של הסלון, משיבה קרירותה על הדירה כולה. ואם היה שמץ של הרגשת טרדה עומם בה, כמעט שהיה מתפוגג בשעות האלה. בין הדברים שנשארו תקועים בזכרונה משנות לימודיה באוניברסיטה היה דיון שנערך באודיטוֹריום הגדול על התערערות הכושר לשכוח, שאיננה חמורה פחות מהתערערות הכושר לזכור, ומביאה לידי הצמדות אל נקודה מסוימת אחת, אל פרט מסוים אחד, התופח והולך עד שהוא מאפיל על הכל. שטויות, מהו בסך⁻הכל זה שיש לשכוח? בינה לבינה, לא בפרהסיה כמובן, שלא להיראות יוצאת⁻דופן מתחסדת, תיעבה את הלהיטות שבה דשים הכל בנקודה אחת – שאם גם יש לה קיום של ממש, ודבר זה עדיין מוטל בספק על⁻אף האופנה ועל⁻אף כל המחקרים הרעשניים הראותניים – הרי בסופו של דבר איננה תופסת בחייו של אדם אלא את החלק ה… הכמה? דשים ומזמזמים ונמשכים ונאחזים כמו זבובים בפח⁻הרשת. את החלק הכמה, למשל? אם נאמר שרבע השעה הוא החלק המאה מן היממה, בקירוב, ואם ניקח בחשבון שמינית מזה – לכל היותר, שכן יש תקופות שבכלל לא… – נקבל משהו שאיננו גדול הרבה מאלפית החיים. והלא לשינה מוקצב שליש החיים, בקירוב, ולדבר בלתי⁻נחשב כמו הארוחות – אכילתן בלבד, שלא לדבר על הכנתן – החלק העשרים, לכל הפחות. חישובים אלה היו כל⁻כך משעשעים אותה לפעמים עד שיום אחד, בשובו מן העבודה, מצא אותה פיני צוחקת אל עצמה בקול, בלא טעם וסיבה. ולו היה זה דוקא אחד מאותם הימים, בהם נתקל אדם במיני זלזולים משוּנים, בזה אחר זה, במשרד, בתשובת המרכזנית, בתחנת⁻הדלק.

מה מצחיק אותך?

שום דבר מיוחד, סתם מצב⁻רוח טוב.

בכל זאת? – לחץ עליה.

למה לך – אמרה – הלא אתה יודע שאם אינני מספרת סימן שאלה הן שטויות שאתה אינך אוהב לבזבז עליהן את הזמן… כמו פטפוטי שכנוֹת.

הוא הניח לה. פטפוטי שכנות היו משרים עליו רפיון,היה נמלט מזה כל עוד נפשו בו.

ואף היא לא היתה חסרה ענינים חשובים מאלה לענות בהם. הגננת הותיקה מן הגן⁻לדוגמה הלכה לעולמה, התקף⁻לב וזהו, והגננת החדשה חסרת⁻נסיון ונוסף על כך שחצנית, קשה להפקיד בידיה את הילדה, מדי יום ביומו, ולשעות לא מעטות, והטיול לחוץ⁻לארץ אפילו הוא רחוק עדיין ולוט בערפל, כמו ההרים והערים שם יבקרו, יש לגשת לתכנונו המדוקדק, ויפה שעה אחת קודם. ובעיקר, ודבר זה הסב לה עונג כשם שגרם לה גם צער, דרושה היתה עֵרנות מתמדת כדי לקיים את בהירות⁻מזגו של פיני.

היא הוקירה את תכונותיו, כך בראשית הכרוּתם וכך היום, שבע שנים לאחר נשואיהם. איש זה, שכל מה שהשיג בכוחות עצמו השיג, שזכה בתואר כשהוא משרת כמלצר באיזה באַר זול בקרבת הנמל, לא קָבַל מעולם על קיפוח או מעמסה, מעולם לא נתפס לסברה, שמישהו חב לו משהו. יושרו היה לשם דבר, ועם זאת לא העז איש לנהוג בו כמו בתמהוני. כאשר מלאו העיתונים דוּחוֹת מרעישים על פרשות מעילה ונכל, אמרה יום אחד לקוסמטיקאית כרמלה, כאשר זו מעסה את צוארה:

זוהי הרגשה נהדרת לדעת שלעולם⁻לעולם לא יהיה שמו של האיש שלָךְ מעורב באחת הפרשות האלה, הגלויות או הסמויות. כאשר אני שומעת את הסגנון הזה: כולם משיגים, מן הגורן ומן היקב, רק אתה נשארת שלימזל, אני ממש נדהמת, אינני מבינה כיצד אין מברכים על השקט הזה, הבטחון הזה, שלא לדבר על ההגינות כערך בפני עצמו.

הקוסמטיקאית כרמלה הסכימה אתה.

אף בהשקפותיו בכל מה שנוגע למעגל המשפחה היתה נוהגת כבוד, אפילו מצאה בהן הפרה או יציאת⁻דופן, אדרבה, דוקא אז היה לבה נכמר בה והומה אליו. הוא היה דוחה בתקיפות כל הצעה שהוצעה שתעבוד מחוץ לבית, בעתיד הנראה לעין או אפילו בעתיד הרחוק:

אינני מבין מדוע כאשר בני⁻אדם נוהגים בתבונה במשך עשרה דורות קוראים לזה מוסכמות וכאשר בני דור אחד עושים כולם צותא את אותה השטות, קוראים לזה קדמה.

בכל זאת – אמרה רכוֹת – אינך יכול לטעון שהתנאים לא השתנו.

ואַת אינך יכולה לטעון שאני דבקתי במנהגים הישָנים למען הנוֹחיוּת שלי. את יודעת שלא אכפת לי לאכול כריכים לארוחת⁻צהרים ולישון על סדינים לא מגוהצים.

היא ידעה זאת.

אבל – הוסיף ואמר – איפה מצאת דבר בעל⁻משמעות יותר מקיום משפחה, ואיזו אחריות היא גדולה יותר מן האחריות שיש לאדם כלפי ילדיו. מבחיל אותי המתכוֹן: ילד, שני בני⁻זוג עובדים, מטפלת⁻ עוזרת בבית, כסף, עוד כסף, טיול לחוץ⁻לארץ… אלה השאיפות, למען זה חיים.

ומה… מה הנכון… לחיות למען מה? על מה?

הוא התבונן בה בלי טרוניה, רק חייך חיוך נבון ומלא חיבה, כמו שמח לסייע בידה בלימוד דבר שטרם למדה:

על מילוי חובות – ואחרי שהות כלשהי הוסיף: – אם יש משמעות למלה חיים, זו המשמעות.

אבל פיני, האמת היא שגם אני חולמת על טיול לחוץ⁻לארץ – והתגברה והעזה – אני חושבת על זה לפעמים כמו על הדבר היפה ביותר שיקרה לנו בחיינו.

ואותי זה בכלל לא מושך – אמר פיני בקול שאנן, נהנה כמעט, ונפנה אל החלון הפתוח, שם היו ענני⁻ערב שטים מאחורי צמרת השִקמה, מעל הברזלים המעוקמים, המזדקרים מגג בית⁻הכנסת, ומעל עמודי האַנטנוֹת העוטרים לו כמו זר סביב – אני יכול לחיות כאן עד סוף ימַי, בלי לזוז – חייך ופנה אל הספה, שם חיכו לו כתבי⁻העת המקצועיים, שהיה סוקר אותם במהירות מסחררת, יודע לאחר⁻מכן, כמסתבר, כל דבר של חשיבות שאפשר היה למצוא בהם. דומה שמשהו הניח את דעתו באחד מכתבי⁻העת והוא שב ופנה אליה, כנזכר בדבר⁻מה: – עד שהילדים יגדלו, השנַים, ואולי גם שלושה או ארבעה, ונוכל להשאיר אותם לבדם, אצליח אולי לאסוף מעט כסף גם לטיול, בלי שאַת תצטרכי לעבוד מחוץ לבית ובלי שאני אעשה איזה צעד שאינו כשורה. ו… האינך מאושרת?

וכי מה יכולה היתה להשיב על שאלה כזאת, שהיתה נזרקת במהירות ובמין תוקף של מי שהשקיע את כל כוחות נפשו בהדברת ביישנותו – וכי מה היה מוצדק יותר מאשר להשיב: כן, כן, בין אם נשאלה השאלה כך, בערוב היום, בין אם נשאלה בעיצומו של לילה.

ומצד אחר עשוי היה פיני להפתיע בהתנהגותו החופשית והסובלנית. מעולם לא גילתה בו אפילו צל של חשד⁻קנאה, וגם כאשר מנהלוֹ, ראש האיגוד הארצי שלהם, התחיל לבקר בביתם לעתים תוכפות והולכות ואויר הסַלון נתמלא חמדנותו. אמת, ביקורים אלה היו לה לזרא אחרי ימים מעטים. לעומת זאת שָמחה שִׂמחה גדולה כאשר יום אחד ניתן לה לקדם את פניו בהתעוררות שאין בה הסתר, כי גם חטא אין בה:

דָוד חזר. פגשתי אותו בכיכר העיריה. ארבע שנים, אתה מתאר לך? בכל⁻זאת חזר, אל הארץ הנידחת.

ואולי הוא הנידח. בוַדאי אין זה רק שעשוע מצדוֹ, מדוע לא תזמיני אותו לבוא אלינו?

אתה יודע איך הוא, פרא⁻אדם, פחד מבתים ומשפחוֹת. המיטב שעלה בדעתו זה שהציע לי שניפגש יום אחד באיזה בית⁻קפה. היה מכיר טובה למי שיתרגם לו מקצת מן הרעש הזה שלנו לשפת אנוש, כך אמר. כאשר שוב ירגיש בן⁻בית בבתי⁻הקפה שלנו ידע שלא טעה בכתובת, וכיוצא באלה התחכמויות. אמרתי לו שאינני יודעת אם אוּכל.

אבל מדוע? בדיוק השבוע אני עומד להביא הביתה איזו עבודה גדולה, אחזור מוקדם ואצטרך לעבוד עד מאוחר. אוכל להשגיח על הילדים ואת פנויה.

בין התצלומים הישָנים, שאהבה להפוך בהם לעתים, היה תצלום אחד סדוק של סבתה. כרגיל הֵישירה בה סבתה מן התצלום את מבטה היציב. אין להעלות על הדעת שסבתה היתה הולכת לבית⁻קפה להיפגש שם עם אהוב נעוריה, ומשאירה את בעלה להשגיח על הילדים. מוסד ששמו בית⁻קפה אפשר שלא היה ידוע כלל בעיירת מולדתה. מים רבים זרמו מאז. אי⁻אפשר לטעון שהתנאים לא השתנו ועמם המושגים על מה נאה ומה איננו נאה.

אכן – אישר דוד כשהוא משקיף בעד החלון הענקי שבקומה שניה של אותו בית⁻קפה מפואר, מפואר בעיניה – אילו הייתי מביט כך, בלי שונלדתי כאן, אולי הייתי אומר: מה נאה כיכר זו, מה יפה המסע.

קשת⁻המזרקות גבהה באור הפנסים הצהובים שעם פני המים, והאורות המתחלפים של הרמזורים הרחיבו את גבולותיה של הכיכר הלילית. האם לא העלה פיני על דעתו שהַמשיכה הקדחתנית הישָנה עשויה לקום מן האפר? טינה עלתה בה על שאננותו. האומנם לא גילתה לו כי רק מפני הפחד לא הלכה אחרי דוד עד סוף העולם? לא, בוַדאי שאין זו כל האמת. את צירוף השֵמוֹת זינה ודוד לא ניתן היה להגוֹת באופן שהיגו הידידים: זינה ופיני, כטוב לבם ביין, במסיבת נשואיהם הצנועה. הזכרון השרה עליה דכדוך שלא הצליחה לעצור בעדו. אבל הלא יכול להיות שפיני העלה כל זאת על דעתו ובכל⁻זאת סבר שעליה ללכת. אכן, אורח התנהגותו של פיני משונה לעתים, גם יפה, בעצם,אין ספק שאמנם יפה, ובכל⁻זאת משונה, ומשהו כאילו מפחיד אותה, נכון יותר כאילו עמד להפחיד אותה. ולפתע כבו האורות בבית⁻הקפה. צוָחוֹת דקות נשמעו מאצל שולחנות אחדים, וצחוק. קֶצֶר? אלא שגם אורות הכיכר כבו ורק הרמזורים הוסיפו להבהב בצהוב.

אַלאַרם? – שאל מישהו ולא היה ברור מה שפתו.

הפסקת⁻זרם בכל האיזור – נשמע קול של בר⁻סמכא.

דמיונה צייר לה את פיני מזדקף מעל שולחן⁻עבודתו בחושך⁻פתאום, והפחד שהיה עומם בתוכה אחז בה, אם גם נותרו כמה נרוֹת⁻שבת באחת המגירות, אין פיני יודע את מקומם. אמנם הילדים אינם מתעוררים כאשר מכבים את האור בלילה, אבל לא בזה הענין. לא בזה. מה הענין, איפוא? לפתע עמדה על שתיקתו של דוד. הנה הוא יושב לו מחריש מאז כבו האורות והחשיכה מלאה נוכחותו. ולא נוכחות של מישהו מוּכר לה, אלא נוכחות שתמיד יש בה משהו לא נודע. נמשכה לקבוע את התחום שאין ידיו מצויות בו – זכרה עכשיו את ידיו בחדוּת מטרידה, כפות גדולות ושטוחות, שאצבעותיהן מתוחות אפילו במנוחתן – והושיטה ידה בהחלטה נחושה למצוא וליטול את כוס⁻הקפה שלה. אלא שתנועתה היתה נמרצת מדי, תנופת ידה הפכה את הכוס ונוזל חמים וסמיך, שמיד נצטייר בדמיונה ככתם כהה, אף⁻על⁻פי שהחשיכה הלא היתה כהה ממנו. החל נוטף על סריג שמלתה, מעשה ידיה להתפאר, ומבעד לסריג על ירכיה, יבבה נפלטה מפיה ומיד נשמע קולו של דוד, לראשונה מאז כבו האורות:

קרה משהו, זינה?

היגוי שמה בפיו היה כמות שזכרה אותו מלפני שנים הבלעת הזין ומשיכת היוֹד שאחריה, כמו זמזום מהוּסה, שאחריו בא רעד של פס מתכת. והשאלה לא נשמעה כמתוך הפתעה או דאגה, כי אם בנחת ודומה אף בחיוך, כאילו ידע זה מכבר מה יקרֶה, ולא ציפה אלא לאישור שאכן קרה הדבר.

כאשר שאל אותה בעל⁻המכבסה הצעיר למחרת⁻היום מִמָה הכתם, השיבה: – מִקָפֶה. והיא מלאת אשמה, שֶכן ציפתה מראש מה תהיה תגובתו:

אם לא ניקיתְ מיד לא יֵצא בכביסה, קפה צריך להוציא מיד במים קרים, אחרי⁻כך לתת לניקוי.

היא ידעה זאת, כמובן, אף יכלה לעשות כך, כי מיד אחרי מעשה הפיכת הכוס, אמש, שבו האורות ונדלקו, ולא היה דבר פשוט יותר מלגשת לחדרי⁻השירות, שבודאי מצוידים בכל הדרוש במקום מהודר שכזה. אלא שהיא נשארה יושבת על כסאה, הכתם הסמיך מצמיד את האריג אל ירכיה. דוד ביקש להזמין בשבילה כוס שניה, אבל היא סירבה, עליה לשוב הביתה, הילדים אולי נבהלו שם בחושך, אם כי פיני יודע בלי ספק איך… בשובה הביתה תלתה את השמלה במקלחת, בלי לנקות אותה.

נכון – אמרה לבעל⁻המכבסה כולה התחטאות – קח אותה בכל⁻זאת, עשה מה שתוכל, ומה שיֵצא יֵצא.

אם הגברת רוצה כך – קיפל את השמלה באי⁻נחת גלויה.

הכתם שנוֹתר אחרי הניקוי היה כהה רק מעט מן האריג, אך ברק חוטי האקרילן נתעמעם בו למין קרחה אפרפרה. היא דחפה את השמלה למדף העליון של המלחתה, שאין פוקדים אותו אלא לעיתים רחוקות.

היה זה חודש מפתיע, שונה מחוֹדשים רבים שקדמו לו. הפגישות בבית⁻הקפה הפכו חלק בלתי⁻נפרד של סדר יומה וסדר השבוע. התקלות באספקת זרם⁻החשמל לא נשנו, כמובן. היא נוכחה לדעת, לפליאתה, שדוד אינו מבקש לו דבר טוב מן הישיבה הזו, ממולה, ליד החלון הגדול, שתחתיו הכיכר על מזרקותיה המוארות ורמזוריה המתחלפים בקצב אחיד. סיפוריו הצבעוניים על אוֹקספורד, אקס⁻אַן⁻פרוֹבאַנס, טוֹלֶדוֹ, על אלפי קילומטרים במכונית פתוחה שמגביה ומד⁻המהירות שלה שבורים, יצקו קלוּת בל⁻תשוער באיבריה. הכל היה עולה יפה בידיה אותם ימים, הכל היה מתבצע מהר וללא דופי. כאשר חזרו התקפי⁻הבחילה לפקוד את פיני, הפליאה להתקין לו מטעמים דלי⁻שומן ודלי⁻סוכר. ואם להתעלם מן ההתקפים האלה, היה גם פיני שמח בחלקו יותר מתמיד. היה מאזין בחפץ⁻לב לסיפורי המסעות והטיסות, שהביאה מפיו של דוד, נוהג סלחנות רבה בילדים ובה וקלות⁻ראש בעצמו. היו מדברים זה עם זה בנעימה של גילוי⁻לב שאנן, שהיה חדש עמם. כאשר דחקה בו לבסוף שיגש אל רוֹפא, אמרה:

אני כועסת על עצמי שלא התעקשתי מוקדם יותר.

שטויות – אמר – כל הצרות באות מן הבהילות להיוָעץ ברופאים.

או מן ההיפך מזה.

מה פתאום – אמר מתוך פיזור⁻דעת ובלל את שתי הביצים הרכוֹת בתוך כוס דקה של זכוכית. כך אהב לאכול אותן מאז פסק מנהג טוֹאוּסט⁻בגבינה לארוחת⁻הבוקר.

אבל למה לא, אינני מבנה למה לא – שמעה את קולה והוא נואש, כאילו כבר הפצירה בו עשרות פעמים.

נו, באמת, האם ראית אדם צעיר ובריא רץ אל רופא מפני שבמשך שבועים ויוֹמַים פוקדת אותו צרבת או בחילה.

זה פקד אותךָ גם קודם.

ועבר. גם הפעם יעבור.

בודאי שזה כלום, לא כלום, אבל מדוע צריך לסבול?

אינני סובל כל⁻כך.

מין שמחה קפצה על ראשינו בזמן האחרון, לולא זה… הייתי צריכה להתעקש ולדאוג שתטפל בזה מיד… כאילו נדבקנו ברשלנות הנַוָדים של דוד.

מה רע יש בזה –שוב הפתיע אותה.

כאשר האִבחוּן נקבע סופית, דומה כי ראש מעיניהם היה שלא להימנע מלדבר על כל דבר, פרט לאותו רעיון על הרשלנות, שהעלו פעם. פגישותיה עם דוד בבית⁻הקפה חדלו, כדבר המובן מאליו. רופא צעיר אחד אף הפריך בבלי⁻דעת את סברת ההנחה בטיפול, באומרו שתודות לאבחוּן המוקדם יש סיכוי רב. כך גם סיפרה לשכנתה כרמלה, לאחר שפיני אושפז לקראת הניתוח. הן נפגשו בחדר⁻המדרגות, היא עולה וכרמלה יורדת, שקית האשפה בידה. ואם גם כיונה כרמלה את הוצאת האשפה על⁻פי קול צעדיה שלה במדרגות, הלא אך טבעי הוא הרצון לדעת מה מצבו של שכן חולה.

זה גידול ממאיר – אמרה לכרמלה – אבל הרופאים אומרים שהאבחוּן היה מוקדם מאוד ויש סיכוי טוב לריפוי שלם. את יודעת, יש סוגים רבים כל⁻כך למחלה הזאת, ורק בבוּרוּתו אנחנו נבהלים מעצם שמה, כמו שבימי הבינים היו נבהלים מפני המלה מכשפה.

היא קלטה בבהירות את חליפות מבעיה של כרמלה. מאז מצאה עצמה חייבת לספר על מחלתו של פיני, ולספר את האמת, על⁻פי החלטתם המשותפת, נהגה לתלות עיניה בפניהם של בני⁻שיחתה, ראשית כדי לקדם את תגובתם, לספוג אותה ולגבור עליה מהר ככל האפשר, וכן כדי לקרוא מתוכם את העתיד במין שקיקות בלתי⁻נכבשת. לאחר שלוש המלים הראשונות פלטה כרמלה הוֹ⁻וֹ, ולאחר⁻מכן כאשר סיפרה לה שיש סיכוי רב לריפוי, נתחוללו בפניה תמורות אחדות בזו אחר זו, אצות לבטא זו את זו. האחרון במבעי פניה היה מבעו של אדם המוצא תוּשיה:

זה בטוח, מי שמקבל דברים ככה, יהיה לו שכר. רציתי להגיד, כל הכבוד, ובואי ואגיד לך פעם אחת ושלא אצטרך לנדנד לך: את יודעת שאין שום בעיה לשמור לפעמים על הילדים ועוד כאלה דברים, אני רק אשמח לגמול טובה תחת טובה.

יומַים⁻שלושה לפני הניתוח אמר פיני:

מה שגורם לבני⁻אדם שיאבדו את עשתונותיהם זה השאלה: אבל מדוע דוקא אני? המספר הזעום של הנפגעים בגילי עושה את הענין לנבזי במיוחד, אבל אין כנראה כל שגיאה עקרונית בזה שאני נמנה עמם.

כאשר גילתה, למרות⁻הכל, סימנים של סירוב לשמוע, הוסיף:

הביטי, אין שום טעם להשתיק את הדברים, הלא ממילא אנחנו חושבים עליהם.

אחר⁻כך מסר לה מהו אחוז האנשים הלוֹקים באותו סוג סרטן שתקף אותו, מהו אחוז החוזרים לחיים תקינים לאחר הניתוח, אחוז הנזקקים לניתוח חוזר וכולי.

כמובן שהדברים משתנים משנה לשנה – סיים.

הסכימו ביניהם שלא ייתפסו לקדחת הנודעת של ריצה אל מומחים בחוץ⁻לארץ וכיוצא באלה התרוצצויות היסטֶריוֹת, שהנזק בהן ברור ותועלתן מפוקפקת. אין תרופות⁻פלא שאינן בנמצא כאן ואין רופאים טובים יותר מרופאינו. משלא הביעה עוד שום הסתיגויות בקשר לכך, נראה היה שהוא מכיר לה טובה.

רק כאשר ניסתה להתלוצץ ושאלה שמא יסכימו לתת לה את זריקות⁻הארגעה שהוא זכאי להן, נתן בה מבט שכאילו הדף אותה למרחק עצום ושומם. מאז קיבלה עליה בשתיקה ובאהבה את הלילות הטרופים. אף לא היו אלה לילות של נדודי⁻שינה. בבוא הלילה היתה רצוצה מדי שלא לשקוע בשינה. רק היתה מקיצה פעמים אין ספוֹר.

ועוד דבר⁻מה התוָסף כאן, שהיא התקשתה לקרוא לו בשם, אבל עצם הופעתו העטה עליה כלימה ואין⁻אונים, כי הלא זה ענין לא שייך, לא מסתבר, מופרך מיסודו. כל⁻אימת שהיתה מתיצבת להביט עין בעין במה שעתיד לקרות, להביט באומץ ולא להירתע מן המוזרים שבצירופי הדמיון, היה דבר זה שב ומשתרר בה. אפשר, אמרה בינה לבינה, שראשיתו חלום שחלמה. בדרך⁻כלל לא היתה מיחסת חשיבות לחלומות. אמנם מאז נתפרסמו בשבועונים אחדים תוצאות המחקר, המוכיח מעל לכל ספק שכל בני⁻האדם חולמים, חדלה לטעון שהיא איננה חולמת. אלא שלגביה היה זה היינו⁻הך אם אין חולמים או אין זוכרים דבר מן החלום. מה שאותו מחקר התימר להוכיח שאפילו קוֹפים, גם כלבים וחתולים, חולמים. מה חשיבות יכולה איפוא להיות לחלומות? אלא שעכשיו, בהיותה מתעוררת פעמים רבות במשך הלילה, והיא לבדה במיטתם הרחבה, מצאה עצמה חולמת ואף זוכרת אחדים מחלומותיה.

היתה מהלכת בסמטאות תלולות ומקומרות, כמו סמטאות העיר העתיקה. אף דוכנים היו שם עלובים מאוד, שום סחורה שתמשוך את העין, שלחי⁻עורות ממורטטים ופטישים שחורים פה ושם. היה עליה למצוא איזה בית שמספרוֹ נשכח ממנה. רק את שמה של הסמטה זכרה, שֵם משוּנה כמו זאַניל או לאַזין. האנשים שעל דרכה לא שמעוּ שמעוֹ והיו תוהים עליה עד שכל בטחונה נתערער. לפתע נכנסה לתוך איזו חצר. והחצר לא היתה אלא כמין רחבה מרובעת, שבעומקה חזית⁻בנין שחורה עם מרפסות לכל אוֹרכה, שמעקיהן סבכה מסולסלת ומוזהבת. זכרה שהגתה פאָליי⁻דֶה⁻ז’יסטיס, למרות שאת הארמון ההוא לא הכירה אלא מתמונות וסיפורים. החצר עצמה אף לא נראתה כחצר של ארמון, ריצופה היה גס והיא חשוכה ומזוהמת. אנשים רבים היו צופים בה מן המרפסות ואחד מהם רמז לה בהסתר כלפי מטה, אל כניסה נמוכה שבקצה הבנין. היה זה מבוא צר ואפל, כמין פתח בית⁻מלאכה מט לנפול.

ראתה שם דמות מחוקה וחפויית⁻ראש, שנעלמה מיד. ספק נכנסה אל תוך הכוּך מרצונה היא, ספק מילאה איזו פקודה, ספק איזו יד נעלמה משכה אותה פנימה. מישהו לידה לחש: הלא אין זה פנחס, אבל היא ידעה שזהו פיני. כאן נשכח ממנה קטע מן החלום. אחר⁻כך מצאה עצמה בחדר שהיה מן⁻הסתם פנימו של אותו בנין. פיני שכב שם על גבי מיטת⁻קרשים, אנשים ניצבו למראשותיו, נדמה שהיו אלה האנשים שראתה קודם על המרפסות, אלא שעכשיו לבושים היו במעין מדים, ספק מדי שוטרים ספק חלוקי זבנים. מדרך עמידתם הסיקה כי הוא נידון, אף חשבה בבירור את המלה נידון, ופנתה אליהם לבקש את חסדם. אבל הם הביטו לעבר המיטה, לאמור שהדבר בידיו, אז אמר פיני במין חיוך מתחטא: מדוע לא אמרת לי? היינו יכולים לעצור את המוֹנסטרוּאָליה. אבל אני לא זכרתי, התחננה לפניו, אף פעם לא זכרתי, כל הזמן הייתי שוֹכחת, גם עכשיו אני שוכחת, שוֹכחת!

בכיה העיר אותה. דומה שהוסיפה בכוֹת גם בהקיץ. זכרה את המלה מוֹנסטרוּאָליה ודמיונה של המלה לֶוסת צרב אותה צריבת⁻בושה. לא זכרה אם היא עצמה או פיני נזקקו אי⁻פעם למלה מוֹנסטֶר או מוֹנסטרוּאַלי, דומה ששכנתם כרמלה היא שנזקקה לה. לא, זכרה מאוחר יותר, כרמלה שכנתם אמרה זאת עברית, זוהי מין מפלצת, אמרה פעם כאשר דובר במחלת הסרטן.

אבל הלא אין בעולם דבר מופרך יותר, חשוּך ואֳוילי יותר מאשר מין סברה משובשת שיש, או יכול להיות, קשר כלשהו בין דברים שאין מדברים בהם, שכמעט שוכחים אותם, כי אין טעם להעכיר בהם את החיים, לבין גידולים ממאירים בגופו של אדם, גופך שלך או גופו של זולתך.

עד כאן.

לא, עוד משפט: הניתוח של פיני עבר בהצלחה.

טוב, עד כאן.

בהצלחה רבה, כך סברו כל רופאי הצוֶת, עד שאפילו…

די, עד כאן, לא יותר, סוף.

מדוע בעצם? הלא ככלות הכל לא היתה כאן רק יגיעה, תוך כדי שזירת הסיפור באה גם איזו התעוררות.

מן⁻הדין היה להשלים את המלאכה. נאמר לסיים את הסיפור כאן, לא להוסיף, אבל להעמיק. לערפל קצת את התבניות השקופות, להוציא חוּטים מכליבים, לסלק פיגומים.

לשם מה?

לשם מה? כך שואלים לפעמים מתוך עצלות ולפעמים מתוך קוצר⁻יד.

לפעמים. ובכל⁻זאת לשם מה? עוד מְפַקד המעתיק דגלונים על גבי מפה, בשעת תרגיל הוא שקוע במלאכתו, אבל העיקר מתרחש במקום אחר.

ומה מלבד יגיעה אפשר למצוא בעיסוק שאיננו העיקר.

גם העיקר משתנה מפעם לפעם.

אולי.במידת⁻מה. או רק נחשף והולך כל הזמן.

 

י

לא, אין אנו פנויים הערב, עלינו לערוך ביקור⁻חולים. האם קרה משהו? כן, ידיד חולה. דבר מוזר, נדיר, דבר נורא, הכליות חדֵלוֹת לפעול ואין מוצאים את הסיבה… כן.

כיוָן שהשואל הוא אדם זר לנו פחות או יותר, מסולקת לשעה התהיָה המתמדת על המלה ידיד. ובכן, מה הם הדברים שטוֹב להרהר בהם כאשר אנחנו כך, בדרך אליו, דברים שטוב להיזכר בהם לשֵם חיזוק? נאמר, הערב עם הרעים⁻המאמינים, אותה שעה מאוּחרת, הרבה אחרי חצוֹת, כאשר כולנו כבר היינו עייפים לא מעט, והוא, שלא כדרכו, לא הקפיד, אף לא החליף מבטי⁻רמיזה עם אשתו שהגיע זמן הפרידה; ואיך אמר אז, באיטויות רבה, החריף שבין הרֵעים⁻המאמינים: אני לעולם אינני מאוכזב; ואך הוא, ידידנו, או מי שהתעקשנו לכנותו ידידנו, עט על המשפט הזה – הוא שבדרך⁻כלל היה נוהג בשובה ונחת –בעיניו הבהירות ובמצחו הגבוה, שעוֹרוֹ מתוח מאוד, עד שאתה מדמה לחוש במנגנון המיטיב לפעול מאחוריו: יש לכם מושג מה זה?! “אני לעולם אינני מאוכזב”, הרי זה משפט שבכוחו לעקור הרים!

השובה והנחת מן ההורים, אולי. הנה למשל, הם לא נטשו את המושבה הותיקה, שהפכה לעיר כבר שנים הרבה, רק עקרו רגליהם לאחת משכונותיה החדשות. שורות⁻שורות נעקרו עצי השַמוּטי ושורות⁻שורות נשתלו תחתם הבתים התאומים. זה הבית שלהם. כניסת⁻אבן קשותה, קידת הותיקים לעבר הממלכה העוֹתוֹמנית של הימים הרחוקים והשקטים – שקטים? הם עצמם יגידו שמעולם לא היו כאן ימים שקטים.

עצי הפיקוס שלפני הבתים גזומים כולם בתספורת הנדסית מדויקת. השנַים שֶעם הכניסה צמרותיהם משיקוֹת, מַלבן ירוק שחצי⁻עיגול גזור במרכזו, שלא תצטרך לכוף ראש בכניסתך.

הרגשת רפיון, משהו עוצר, משהו אוטם, משהו סופי יש בכניסות האלה. שום דבר לא ייפתח עוד, החיים גמורים נקוים אל איזה מקום נמוך. ואולי זו הרגשתנו הפעם, כי אנו עולים אליו, והוא חולה, והדברים שעל דרכנו נראים אובדים אף הם, הבתים האלה, העצים, הכניסה הקשותה כשל קבר משפחתי.

אמו תמיד בשחוֹר. היא על הבית ועל פיה ישק. שולחן האלון הכבד ערוך לארוחה. הרוָחים בין הצלחות שוים. אין משיחים בשעת הסעודה. שפע והיד פתוחה, אך בזבזנות היא מן המידות המגונות. פעם, בשעת ארוחת⁻ערב, נסדקה באשמתי צלחת עמוקה של חרסינה צ’כית, שאִמרותיה כחולות כדגניות, פשוט בהיתי על משהו וכף⁻הכסף הכבדה נשמטה מידי ונפלה לתוך הצלחת הריקה. הרגשתי שאני מסמיק ואמו מחוירה, ראיתי את החיוך שהצליחה להעלות על שפתיה. אני יודע שיש איזֶה כוח מַגי בסדרוֹת השלמוֹת, תריסר צלחות עמוקות ליד תריסר צלחות שטוחות, שלושה אִלפסים, שני מגשים מוארכים וכלי מיוחד לרוֹטב – הרוטב הוא⁻הוא מבחנו של כל מטבח, נהגה לומר.

אביו קם מאצל השולחן ויצא לעשן למרפסת. אין מעשנים בתוך הבית. ואנחנו עוברים עם ידידנו אל חדרו, השמור לו תמיד, גם אחרי שנשא אשה והוליד בנים ובנה בית לעצמו. מסתבר שאשתו קיבלה את דין אמו, הסכימה שיהיה שוהה כאן בעת מחלתו, קרוב יותר אל הרופאים, אל בית⁻החולים. היא גם אינה מתקשה לומר בלי עפעוף כי אחרי⁻ככלות⁻הכל אין תחליף לדאגת אֵם. אין מקום לספקות בינה לבין עצמה ואין מקום לחיכוכים בינה לבינו. (בהתיחסותם של ארבעה אנשים זה אל זה יש אין⁻סוף אפשרויות, ומן המטרידות שביניהן היא זו: א' וב' אינם יכולים לכלכל את ג‘, אך מתוך אהדה אל ד’, שהוא בעלה, עושים כמיטב יכולתם להתגבר על כך; הקושי נעוץ בזה שד' דעתו נוחה לחלוטין מכל מה שנראה בלתי⁻נסבל בג' בעיניהם של א' וב‘; מכאן מסיק א’ את מסקנותיו ומצרף אותן אל כל שאר התצפיות שערך בד‘, ואילו ב’ מתקוממת נגד מסקנותיו, שכן באין לאל⁻ידה לשנות דבר בהתנהגותה של ג' ו/או של ד‘, ובהיות הקביעה “אין לשנות” מטריפה את דעתה עליה, היא חייבת ויהי מה לשנות את ראייתו של א’; וכולי). למצער זכינו שאשתו איננה כאן לפי שעה. אמו מטפיחה את הכרים התומכים את גבו בכורסת⁻העור העמוקה, אחר⁻כך יוצאת, אבל מבטה נשאר בחדר: הדברים ידועים לי ולכם, הם ידועים גם לו, המאמץ לומר את האמת עד תומה אף הוא מאמץ שוא, בסופו של דבר.

בערב גשום בתל⁻אביב. חודשים אחדים לפני⁻כן – המים היו זורמים במורד רחוב אבן⁻גבירול בהמיה שוככת לאיטה והשמים היו מתבהרים לפרקים – עלה בי רצון לצאת אל האויר הצלול, לקנות לָך משהו, סבון טוב, פרח, תפוח, ואולי אף משהו חדש יתגלה פתאום מאחרי אחת הפינות. החנויות היו מתמלאות קונים לקראת שעת הנעילה. בית⁻המרקחת ברחוב הזה שוכן לפני חנות הפרחים ולפני חנות הפירות והירקות. תמיד יש בי איזו בושה כאשר אני נכנס לבית⁻מרקחת. משהו מגילוי מערומים. מתביישים להיות חולים, מתביישים להיזקק לתרופות. לפני שנים רבות למדי נאלצתי להיכנס לבית⁻מרקחת כדי לקנות שם, בפעם הראשונה בחיי, את אמצעי⁻המניעה. ניסיתי אז לתמרן כך שהרוקח ירים אלי את עיניו מאחורי הדלפק, אבל מעשה⁻השטן הוא פנה דוקא לעבר המעבדה האפלה, שם רוקחים את כל המרקחות, ואני נשארתי עומד סמוק ורועד נוכח אשה מבוגרת ונאה, שעיניה השקטות הביטו הַישר לתוך עינַי. מעמד בל⁻יימחה: היא מחייכת ואתה מחליף רגל, מתכַוֵץ, זרם דקירות תוססות חולף בין חלציך, כלי⁻גברותך ישן שנת מרמיטה – הלא יתעורר בבוא שעת⁻המבחן הקרובה! – ושפתיך מבקשות לשוא להגות: פְרֶבֶרזיטיבים, פְרֶטֶרביזיטים. ואילו היא, הממזרה⁻הרוקחת, אומרת לך: לאט לאט, אדוני הצעיר, בדברים אלה תמיד לאט לאט. בבתי⁻ המרקחת אני נוהג מאז לדחות עד כמה שאפשר את פנייתי שלי, להרשות ללקוחות אחרים לעבור על פני; גם כאשר אינני מבקש לקנות אלא סבון ריחני תמים אני מחכה עד בוש, עד שאין עוד ברירה בידי. כך היה גם באותו ערב גשום ברחוב אבן⁻גבירול, כאשר גיליתי פתאום ליד הדלפק, לפנַי קצת לשמאלי, את האשה כסופת⁻השיער, סובבתי את ראשי לאחור, עצמתי לרגע את עינַי ושבתי להביט. לא נבהלתי, להיפך, היה לי נעים וחייכתי מתוך ההרגשה שאמי המתה עומדת כאן. אותה קומה, אותה דמות גוצה, אותו שיער כסוף ואותה מטפחת⁻מלמלה אפורה אוספת אותו. אמרתי בלבי: אעשה צעד אחד קדימה ואראה שטעות בידי. כלום חסרות נשים גוצות וכסופות⁻שיער? עשיתי את הצעד ואז גיליתי את המשקפַים שעל חוטמה, אלה משקפי אמי, אני עצמי בחרתי והזמנתי את המסגרת אצל האופטיקאי. ראיתי את חוטמה הסולד והקצר, חוטם של גוֹיה, היינו אומרים. לחשתי לעצמי: אעבור את המרחק עד אליה ואז אוָכַח. עמדתי לצידה וההבדל בין קומותינו היה בדיוק כמו ההבדל בין קומתי לקומת אמי. אם אושיט ידי ואשים אותה על כתפה תהיה זו בדיוק ידי על כתף אמי, ואלה פניה, תנוכי⁻אזניה הכבדים. ועלי אך להמתין עד אשר תפנה אל הרוקח ואשמע את קולה. משהו סמיך בא אל גרוני וחסם אותו, משהו שמאוד רציתי בו געגועים, זה יהיה נפלא, לחש קול ברור לגמרי בתוכי, ועם זאת ידעתי שעלי להיות מפוכח. הנה עוד רגע ועורבא פרח. עמדתי ממש על ידה, משהו זרם בי, חזק מפכחוני, הנה אמי, זה גופה, זה שערה ואלה משקפיה ואלה לחייה וזה סנטרה כפול⁻הפימה. ואז היא פתחה לדבר, וזה היה קולה, בדיוק קולה, זו העברית שעיקרה לשון⁻נקבה – רק עם העוזרת התימניה דיברה עברית – רכה ומזדמרת. היא קונה אותו סוג סבון שאמי נהגה לקנות ומבטאה את שמו מלעיל ולא מלרע, בדיוק כמו אמי.

בינתים הגיע תורי להכריז על מבוקשי, לא עמדו עוד לקוחות לפני הדלפק, עשיתי זאת בחופזה, כי ידעתי שאמי תצא עוד מעט מבית⁻המרחקת ועלי ללכת יחד אתה. פתחתי לפניה את הדלת המזוגגת, כמו שנהגתי לעשות לאמי, צמצמתי עצמי בפתח כדי לתת לה לעבור, ידי מחזיקה בכנף⁻הדלת מעל לראשה. הלכתי אחריה, עדיין הייתי משהה את פנייתי אליה במלים. אותה הליכה של אמי, רגלים מלאות אבל דקות בקרסוליהן. נעליה פתוחות מאחור, רק רצועה צרה מעל לעקב. מעולם לא הבינותי מדוע צו האופנה מחייב גם את אמי לנעול נעלים כאלה בעונת הגשמים. גם אותו הסל בידה, והיא פונה בכיווּן ביתנו, במפורש. עלי אך לצעוד שני צעדים גדולים ומהירים וכבר אני לידה, לומר לה פשוט: הביטי, היתה לי אֵם והיא נפטרה, אני אהבתי אותה, אמי כלכלה את עניני הבית ללא חיכוכים יתירים, כך שהאהבה נשתמרה, מדוע לא תהיי את אמי, את בדיוק כמוה, פניך בדיוק כפניה, גם אותו קול לכן, מדוע לא נשוב הביתה ביחד? הנה אקיף אותך בזרועי, כשם שנהגתי לפעמים להקיפה בשנותיה האחרונות, לשמח אותךְ. האשה שלפני פתחה את מטרייתה, הגשם התחיל לטפטף מחדש, ושוב היתה זו התנועה האיטית והמעוגלת של אמי. לא צעדתי את שני הצעדים הגדולים והמהירים. אינני יודע מדוע. האטתי את צעדי. הגשם התגבר יותר ויותר. מצאתי מחסה במבוא אחת החנויות, שכבר היתה חשוכה ונעולה. הכאב על המת אולי הוא רק הגעגועים עליו.

אמו הביאה קפה נטול⁻קוֹפאין לשלושתנו. אנחנו מאריכים לדבר על קיבֶּרנֶטיקה, על מלחמתה של מרגרט מיד למען התרת עישון המאַריחוּאַנה, על סרטוֹ הצבעוני הראשון של אינגמר ברגמן. ובעיניו שוכן דבר אחד בלבד. שתיקה תשתרר והוא יאמר לנו אותו בקולו השקט.

אבל ידיו. אני רואָה כל הזמן את ידיו על משענות הכורסה. אני נושמת לרוָחה כאשר אדם שאני נוטה לו חיבה קצוֹת אצבעותיו פונים כלפי מעלה ולא כפופים כלפי פנים. יש שאני אומרת לעצמי כי שטות היא, כמובן, להיות נתונה לתנודות ביחס אל בני⁻האדם על⁻פי מבנה אצבעותיהם. החלוקה גם איננה עומדת תמיד במבחן, יש יוצאי⁻דופן. אנחנו מכירים אשה אחת דקה ופזרנית – שנינו הלכנו שבי אחריה, הלא כך הוא? – שקצוֹת אצבעותיה כמו שְבורים כלפי מטה, אלא שזוֹ שבירות של רזון, של חולשת הגוף. ויש מקרי גבול, ספקוֹת, אבל ידיו, מעולם לא נפל מבטי עליהן בלא שתתרחש בי אותה טפיחת⁻אתרעה: לא להפליג, מעצור כאן! העינים הן ראי הנפש, ויש תורת פיזיוֹנוֹמיוֹת האומרת… כמה משעשעים היינו עוד לפני דור, שלושה, ארבעה, ואף⁻על⁻פי⁻כן הלא הכל יאשרו, ואנחנו בכלל זה: מצחו אוֹמר את צלילות המחשבה, חיוכו את יפי ההליכות, מבטו את יושר דיבורו. אבל ידיו… אצבעות קצרות שקצותיהן כפופים כלפי פְנים – המראוֹת הזעירות שרופאי⁻השינַים תוחבים אל פיותינו הפעורים יש להן זוית כזאת. הוא מכוּוָן כולו על פי שיקוליו, לעולם לא פריעת⁻סדר – מה רבותא בפריעת⁻סדר? אמנם נכון, מה רבותא, אבל כך, לגמרי בלי אפתעות, הלא גם זה מפחיד – לעולם לא נדיבות פורצת⁻גדר, לא גיאות של פיוס ולא שפל של נוחם – מה לָך מתלהבת? – עינים או ידים, ראי מול ראי, ובין אם יודעים מה היא הנפש ובין אם אין יודעים, כיצד עלתה ידידות זאת?

נאמר שתחילתה הפגישה המשותפת עם הרֵעים⁻המאמינים, ועוד לפני⁻כן עם האח הדומיניקני, אורח לא⁻קרוא, שיום אחד נכנס אל חדרנו, התישב בהרחבה על הספה, לאמור: הזמן בידו, ואנחנו אמרנו: הנצח אתו. הדומיניקנים, אמר האורח שלנו, נוֹשאים באחריות לזוָעות האינקויזיציה, והוא בא לכפר בשמם, ולכפר בירושלים, רק רק בירושלים אפשר לבנות את הגשר בין היהדות והנצרות והאיסלם. הוא בא לבנות את הגשר, להתחיל במלאכה, כי הוא גם יהודי. הביא ראיות מעניינות להיותו יהודי, ולהיותו נוצרי, ולהתגלות שהקפיצה אותו מהתמחוּת בפֶנומֶנולוגיה אל הנדרים הקדושים. בשלב זה של הסיפור הפשיל בנחת מכנס אחד – הגזרה הרחבה מימי החלוציות הראשונים היתה בעזרו – והציג צלקת ארוכה, שלא נתאחתה יפה, עדוּת לאותה קפיצת⁻התגלות, שלבשה צורה של נפילה פתאומית בשולי יער לוּכסמבורג. בקומו מאותה נפילה עמדה לפניו מריה הקדושה עם התינוק. הוא תיאר זאת מתוך פכחון⁻כמשכילים מפתיע. אכן, ידידַי, כך אמר, היא הופיעה בדמותה הבַנַלית ביותר, הילה זהובה לראשה והיא לבושה שמלה לבנה וארוכה, אופנה קרתנית, אני מסכים אתכם בהחלט.

כנסיה מתנוססת מעל לכביש הישן לירושלים – רואים אותה יפה סמוך לאבו⁻גוש – ובראשה מריה הקדושה שבזרועותיה ישוּ התינוק, והיא נעה תמיד בגלי האור השקוף של ההרים, צועדת על פני שמים תכולים ואפורים וסגולים. רק עם צללי הבוקר נעלם התינוק מידיה. בבוקר מחתלים אותו, אומרים ילדי ההרים.

למרות שבהבנתו כלפי תפישתנו הארצית עשוי היה האח הדומיניקני להתחרוֹת אתם, הפלֵינו אנחנו לטובה את הרֵעים⁻המאמינים. הללו הופיעו במקומנו בצנעה. לראשונה ראינו אותם עם שחר, יוצאים כמונו לחפור חפירות. הם חפרו במסירות קנאית ושקטה. לא הפגינו, לא באו לכפר ולא לבנות גשרים, רק לעזור מעט “לשאת את הצלב” כפופי⁻גב עבדו מהנץ החמה ועד להפסקת ארוחת⁻הבוקר ולא זקפו גבם אפילו פעם אחת. וגם כאשר ניתן האות לארוחת⁻ הבוקר לא זרקו את המכוּשים ואת האתים, אלא פינו תחילה את ערימות העפר התחוח שלרגליהם ורק לאחר⁻מכן עלו לאט⁻לאט מן החפירות, בדיוק כמו ותיקי החופרים שבינינו. לא זלזלו בלֶבֶּן ולא במרגרינה ולא השיבו “לא חשוב” כאשר נשאלו איזו ביצה הם מעדיפים. רכה או קשה, אלא בחרו את ביצתם מתוך כובד⁻ראש. זלזול משמע התנשאות. הם נמנעו לדבר על עצמם, על חוקי אמונתם וטיב השליחות שהם נושאים עמם, היו לובשים את בגדינו האפורים והיו משתדלים בחריצות לדבר בשפתנו המחוספסת, וצוחקים צחוק חופשי לשמע בדיחותינו, כי אולי לא תיתכן ענוָה בלעדי חוש הומור. היו יוצאים להתפלל אל השדות, בשמש, בגשם, בערפל ובסופה, ותפילתם ביחידות, בהליכה, בלי שום גינוני פולחן. כך אתה קרוב יותר אל אלוהים. גברים יפים, לפחות שלושה מתוך החמישה, ובמיוחד זהוב⁻השיער שעצמות לחייו רחבות, מוֹנגוֹליוֹת. חצופה אחת מתוכנו שאלה אותו יום אחד: – הוא נראה אדם ככל בני⁻האדם, גבר בין גברים שלא פנה לחיי פרישות מתוך כורח, אם כן… ואל נא יירע בעיניו, כי אז חפצה להבין. הוא ראה בלי⁻ספק את חולצתה ההדוקה, המיוזעת מתחת לבתי⁻השחי, את מכנסיה הקצרים, אף הרים את עיניו מאצבעותיו הארוכות, המכוסות פלומה זהובה – היטיב לפרוט על פסנתר – והביט בה בלבד, שעה שאמר בחיוך לא עליז: – כן, אני גבר, ולא מנוּון, לא, עדיין אני עמל על עצמי. וההרגשה היתה שאין דרכו לשכב עירום על גבי אבנים קרות ולגרש את היצר בצרור זרדים חורצים חריצי⁻דם בחלקת גבו, ההרגשה היתה של עמל שקט ומכוּון יפה. היא לא הניחה לו: –– אתם נוטלים על עצמכם את חטא היוהרה להיות תחת אלוהים, הפרישות שקיבלתם עליכם מוליכה להכחדת חיים, מה מצפה לנו אם הכל ילכו בעקבותיכם? הוא השהה מעט את תשובתו, אולי התפלל: – אל לָך לדאוג, אמר, אם הכל יֵלכו בעקבותינו כי אז אשא אשה ואם אהיה עדיין כשר אקיים את מצוַת פרו ורבו. והוא שב וכופף את גבו מעל מכושו, לחפור תעלות השקיה ותעלות הגנה, תעלות ישרות⁻קו ואחידות⁻עומק, ללא זיוף. יום אחד שאל אותנו אם אינו פוגע ברגשותינו בעונדו את סמל המסדר שלו בדש בגדו. אמרנו לו: – רצונו של אדם כבודו, והוא שמח על התשובה כמוצא שלל רב. ורק אחד מתוכנו, יליד פירנצה, אמר: – אל תתנו אֵמוּן במתנזרים, אפילו אינם משתייכים על שום מסדר, אפילו הם מורדים בכל מסדר; המסדרים למיניהם פקחים מאוד ובתקופות מסוימות ייטיבו להשתמש בשירותיהם הטובים של אלה שהוכרזו מורדים, ביודעם יפה שבמקומות מסוימים דוקא אלה יהיו שליחיהם המועילים; ואני אומר זאת לא מפני שאני מפקפק ביושרו האישי של הרֵע⁻המאמין או בתום⁻לבו. ואמנם השקט של רֵענו⁻המאמין הזה עורר אמון רב, עיניו הרואות הרבה – עיניו היו עצובות באותה מידה שבה כל יודע הוא גם עצוב, אבל מבטו הלך אל מעבר לעצבות – אורך⁻הרוח שלו, הקשבתו השלוה, השכלתו הרחבה, המוסיקליות שלו… יום אחד, אני זוכר, יום שישי היה – זמן רב לא נפגשנו, הייתי עושה אז ימים ולילות ליד מיטת אבי הגוסס – הוא קרא לי מעומק החפירה, עיכב בעדי: – היום התפללתי למען נשמת אביך. ומקץ רגע: – אם תסכים שאשב על ידו, אם הוא יסכים שאשב על ידו, אתה הלא אינך יכול לעשות זאת במשך כל שעות היממה. האמנתי לו. יש לו לוח⁻קשיים משלו ולוח⁻צבעים משלו. שום דבר אינו עשוי להעליב אותו או להחניף לו. דין⁻ודברים קשה התנהל בינינו אותו לילה. אולי אף קנאתי בו. הוא לעולם אינו עומד כשגבו אל הקיר. תמיד יש לו מרחבי נצח מאחורי גבו. נאמר, אמרנו, שאתה עומד נוכח מי שמכַוֵן קרונות טעונים בני⁻אדם אל משׂרפות, האם תירֶה בו כדי להציל אותם, כדי להציל את צלמך? וכאשר השיב לנו שֶׁכן, שהיה יורה, הרגנו שעיקר כוָנתו שלא לפגוע בנו. מפני שהוא מבין שאין אנו יכולים לעכל שום מענה אחר. ולמעשה לא האמין ביכולתו להשיב ולהסביר לנו. כיצד אפשר להסביר לאדם הסגור בין בתי⁻העיר מה הוא טבע על⁻פי קליפת בננה מתגלגלת ברחב.אמרתְ לו: – פעם הצהרתי שהייתי מוכנה למכור את נשמתי לאלוהים תמורת שחרור מן הפחד. השעה כבר היתה מאוחרת מאוד ובאחד הרגעים הוא אמר לאיטו: – אני לעולם אינני מאוכזב. המשפט ריתק אותנו, וכן היינו נרגשים לשמוע את תגובתו של ידידנו, הנודע בבהירות מושבתו. עיני הבריקו בהתלהבות, השעה נשכחה ממנו, דומה היה שהוא נכון ברגע זה להפר כל שלום⁻בית, כל תכנון של מעשיו ועתידו, או כאילו עשויים קצות אצבעותיו להפוך פתאום את כיווּן כפיפותם.

עכשיו הוא חולה. עיניו הבהירות שקועות קצת, במצחו המאיר קמט כלשהו. אבל פניו מעידים בו שגם הפעם לא ייכשל באי⁻הקשבה, הוא מישיר בנו מבט, אינו מסב ראשו ואינו נכנס לתוך דברינו. המקום ששם הוא שרוי נבחן ונחקר על ידו לפני⁻ולפנים ומוסיף לעמוד לבחינה ולחקירה. הוא אומר: – היה זמן שניסיתי לעיין במערכת הסיוטים של אינגמר ברגמן, למיין ולהגדיר אותם (לא פעם רציתי שנלמד ממנו דרך דיבור זו, שתקפוּתה נובעת מדיוק ושיקול⁻דעת), האמת היא שמאז ומתמיד עוררה בי מערכת זאת סלידה מסוימת. עונש, אכזריות, סטיות, ביטול הגבול שבין הזיה למציאות, נראה לי שמן⁻הדין היה לחדול מלטפח את המערכת הזאת, לחדול מלראות אותה כבעלת תוקף כללי. אבל עכשיו, לאסוני (ראיתָ את החיוך, את האימה בצללים שמסביב לעיניו?) יש בידי גם להעיד. אני רוצה לדבר ארוכות על מה שעובר עלי, ואין צורך לומר לכם שאני סולד מכל נסיון להימלט מן התופת הזה בדרך… ותופת הוא המלה המדויקת ביותר שאני מסוגל למצוא… בדרך שתנתק אותי מעצמי, בעידוד סַמים, למשל, או השבעת רוחות. אני חייב לממש את הכתוב: לֵך בכוחך זה (המנגנון הפלאי מוסיף לנוע מאחורי עור⁻מצחו המתוח, לאמוד את משקל דבריו). אני מכיר עדויות הנמסרות מתוך אימה, מתוך טירוף או מתוך ריחוק. אני נמצא בפנים ודעתי שפויה. שפיוֹן⁻דעתי הוא כוח שלא אוַתר עליו, הוא גם חוסם כל מוצא מן התופת, לא אוַתר על שום פרט שיוסיף לי מידע על מצבי, לכל פרט יש משקל במאבק הזה, כשם שהוא אשנב⁻הצצה לתוך אימה חשֵכה. הרופא שלי הוא אדם נבון, הוא הבין שאין למנוע ממני את הגישה אל סודות תורתם. אבל המחשבה שאני אמור לחדור אל כל הסודות הידועים להם, זה לא, מחשבה זו מפחידה גם אותו. מה שמתעולל בכליותיך, הוא נוהג לומר, ואני אינני יכול להיאחז במלים כמו: מתעולל, עוללו; אינני מכיר בשום כוח נסתר שעולל לי משהו, כביכול, ושאוכל לתלות בו איזו אשמה.אינני שותף לטשטוש הגבול שבין מציאות להזיה. ובתוך המציאות שאני שרוי בה אין שום סיבה שאסכים למה שקורה לי. עונש על איזה חטא שלעולם לא אדע עליו כלום הוא רעיון זר לי וכזה יישאר. לא אאמץ לעצמי שום שביב של מסתורין שינחם אותי או יעשה את המורא לציורי יותר. אין לי שום כס להשתחווֹת בפניו או להטיח בו קללה.

בזה לפחות… אין זה איזה תעלול שעוללו לךָ בלבד… בזה אתה יכול… אולי.. להיאחז… מה שקוראים מצבו של אדם בזמן מסוים… (מדוע אתה נראה מוטרד? בגלל הניסוח השאוּל הזה, הנשמע גם לי הפעם איכשהו מת בפי? לא תהיה מקפיד אתי אם אתפתה לדבר על מלחמות?.. השונות זו מזו, כמובן, שונות זו מזו. אכן, מה עוד אפשר הוסיף ולומר על מלחמות?).

לצערי לא. אינני רואה כיצד זוג כליות צעירות, שחדֵלוֹת לפעול פתאום, מאפשרות להיאחז במשהו. אלה הכליות הפרטיות שלי, עמן אני קם ונופל. אלך איפוא צעד אחרי צעד עמן. היה שלב כאשר הרופא שלי ניסה לתלות את הקולר באותה הרעלה שקיבלתי אחרי שנפצעתי על⁻יד משטרת נגבה. היתה זו הזדמנות להיוָכח שאכן רוַח לי אז, כי אפשר היה להיאחז בעילה סבירה כלשהי.

הנה, הוא שפתח לדבר במלחמות, ובכן, שמא תאמר לי בכל⁻זאת כיצד הוא קורא לזה: עילה סבירה? כיצד אין הוא ספוג כל הזמן ידיעה שהמוסברת במלחמות היא לכל היותר סבירה ובלתי⁻סבירה בעת ובעונה אחת… אינני יכולה לנחש מה אתה חושב ברגע זה.

ידענו שָנים של ידידות הוא ואני, שני גברים. גם כינינו זאת כך: ידידות. שני גופות עירומים לשפת הכנרת. מתנַים צרים. גברים אין להם צורך למתוח את הזרועות כלפי מעלה כדי שהחזה ייראה מוצק ויפה. שמים ומים ואין שום מתח. גופות שקטים ואין בושה ושום דבר אינו מסיט את השיחה ממסלולה, אלי רק הנשים המתאמנות בסקי⁻מים, החולפות על פנינו מפעם לפעם הרחק מן החוף וצחוקן הנרעש מגיע עד הנה. או בבית⁻קפה שליד הנמל השוֹבת, משני עברי השולחן, מעל הקפה התורכי הטוב ביותר בעיר והעשן של קרֵיבֶן⁻אֵי – המותרות שלנו, זה ותו לא – וכמה דפי טֶכסטים שקשה לפענחם. או סתם כתף אל כתף ברחוב הומה, או בשביל הנחש, או לאחוז באצבעות חזקות בזרוע שרירית, נגיעת כוח בכוח היאבקות להנאה. תא אחרי תא חדל לפעול בגופו החסון והצר. אני אציל אותו. ראיתי בעתונים שביפן הומצא משהו, שבלינניגרד עלו על איזו דרך חדשה במחקר הכליות. אסור לבזבז זמן יקר, יש להאיץ בטייס: כל רגע חשוב, כל רגע קובע חיים. אין בושה עוד, אין מעצורים ואין ויתור, זהו מאבק על חייו של ידיד חולה, העסוק שברופאים חייב לבוא מיד, ראש⁻המדינה חייב לגייס את קשריו. ידידך בצרה, בהתקף קשה. אתה גולש במדרגות אל הרחוב כל עוד נפשך בך, אל תא⁻הטלפון הקרוב, מתפרץ לתוכו: סליחה גברתי, אני מוכרח להזעיק עזרה. רק רושם בתוכך את מבע התדהמה שעל פניה כאשר אתה מוציא מידה את האפרכסת. אני אשיב לָך את האסימון, גברתי. קולך תואם את הרגע, הם התרשמו שם מעבר לקו, האמבולנס וכל הדרוש בתוכו כבר יוצא לדרך, אתה שומע במפורש את ההוראות הניתנות לנהג. עכשיו יש למהר ולשוב, להוריד את החולה אל הרחוב, להיות מוכן לקראת האמבולנס וצַוְתוֹ. החולה אינו מסוגל לרדת במדרגות בכוחות עצמו, תחבולה חולפת במוחך וכבר הוא יָשוּב, עטוף יפה בשמיכות, בתוך כורסת⁻המשענות והאיש שהוזעק מן הרחוב עוזר לך לשאתו למטה. האמבולנס ואתם עם המשא מגיעים יחד אל פתח הבית, אל קצה המדרכה. הוראותיך ותנועותיך תכליתיות. אתה מתישב ליד הנהג, גבוה מעל לכביש, הצופר צופר והאור האדום מסתובב ויורה זיקים. הכל מפנים דרך. אנו בזים לרמזורים. איש לא היה מארגן את ההצלה הזו טוב יותר. גם אמו סבורה כך. זה ניכר בעיניה. מדוע היא תמיד בשחור? העיר עוצרת נשימתה ואנחנו טסים ברחובות שסקרנות וחרדה עתיקות⁻יומין מלאות אותם. הגענו בזמן, יש תקוה שהוא יינצל. אתה הצלת אותו, יגידו, ואתה תחיך נא לא להגזים. בבקשה.

מה אתה מחייך שם? הרי לא לדבריו.

אפשר להשלים עם דברים כאשר יש להם איזו סיבה סבירה, או כאשר הם קורים לנו ולאחרים בתנאים דומים. תקראו לזה צרת⁻רבים, אם כי זה מאוד לא מדויק. אבל איך לקבל את מה שקורה לי, בגילי? תארו לעצמכם אדם יושב ליד שולחנו, קורא בספר, גבו לחלון, מנורה דולקת לידו, ופתאום מגיח מטורף מתוך האפילה ויורה לתוך החלון המואר, ישר בגבו. מטורף אחד ויחיד חי בעיר, עשרות אלפי חלונות מוארים בעיר, ולעולם לא תוכל לדעת יותר מזה על סיבת הפגיעה החותכת את זמנך, רק את זמנך שלך. הכדור שבגבך אינו מחסל אותך בבת⁻אחת, הוא נושא עמו תאריך משוער, והזמן נעשה לוחץ, מישהו מאחורי גבך לוחץ על ההדק, שעה שהזמן מצוי בשפע אצל כל אלה שהיית רגיל לראות את משך חייהם שוה, פחוֹת או יוֹתר, למשך חייךָ…

מהו השיח הזה שמעבר לחלון? משום מה נוח לי שתהיה זו בוּגֶנְוִליאה, זה הולם את השעה הזאת, מה: זו? השֵם או השיח? ואולי הולם אותו, מפורש, צלול, ובכל⁻זאת סגור. מכל⁻מקום, היא שירתה אותי יפה הבוגנויליאה, שיככה דיבור אחר. עכשיו כבר אין סכנה שאוֹמר. ורציתי לומר שאני מעולם לא ראיתי את הזמן אלא מבעד למטורף העומד מאחורי גבי ולוחץ על ההדק. ומאז שמתק לי חיבוקךָ לראשונה, או בעצם מאוחר יותר, במרוצת השנים, כמו שנהוג לומר – אם כי לא השָנים עשו זאת – עבר המטורף לעמוד מאחורי גבך שלך (ואתה אינך חושש) והוא לוחץ על צלעותי עד שלעתים אני שומעת אותן מתפקקות. האם אשמתי היא זו שאני לא לגמרי מבינה את ההבדל, עכשיו, כאשר בכליותיו שלו תקוע כדור נושא תאריך משוער? ואילו היה תקוע בכליותי, אולי הייתי כמוהו.

באיזו קלות⁻ראש אומרים לפעמים: פלוני הוא אדם מאמין, ומה בכך? שום תהום אינה רובצת בינו לביני, כמוני כמוהו פוחד, מתאבל,אוזר עוז, כסוּסַי כסוסיו. אומר אדם: אני מאמין בחיי הנצח ואנחנו כאילו לא⁻כלום, כאילו לא אמר דבר המשנה את הכל מעיקרו. והלא אילו הייתי מאמין כי אז הייתי מוצא איזה חטא לכפר עליו, או איזה מעשה⁻צדקה לעשות אוֹתו. וגם אילו היה עלי להצטער על מעשה⁻צדקה שכבר אין בידי לעשותו, הנה לפחות צער נאה היה זה, נוגע ללב. ואני הלא לא אשאל לי חטא או מעשה⁻צדקה רק כדי להוציא את עצמי במרמה מגדר עצמי, כביכול להתמזג עם משהו, או להתמוגג באיזו עליית⁻נשמה. שהיו מאמינים אשר הלכו לעולמם או חיו מתוך הכרת חוסר השחר? ובכן לא, לגבַי הללו אינם מאמינים. אני לא גרסתי מעולם, שהשאלה האם אין כל זה חסר⁻שחר היא מן השאלות הראויות להישאל. אדרבה, העולם בעינַי הוא מלא שחר. ילדות, אֵם, בגרות, דעת, אשה, בנים, הֶמשך, כל זה מלא שחר בעיני. והנה מודיעים לי שדוקא עלי לוַתר. אני מצטער הרבה על כל מה שויתרתי בבלי דעת שֶכך יקרה לי. נדמה לי שלא התאכזרתי לאיש. נדמה לי שֶדי אם אדם יכול לומר שלא נכשל בזה… ולגמור בלבו שלא ייכשל בה. אבל לוַתר ויתורים אסור היה. אסור היה לעשות דברים בלתי⁻נחוצים במקום דברים נחוצים, כלומר לעשות את מה שהיה נעשה גם בלעדיך, ולזנוח ולו דבר אחד שאתה צריך היית להביאו לידי גמר, להבהיר ולו מאורע מעורפל אחד, לרשום גלגולו של בדל⁻רעיון אחד, ככל שיכולתך מגעת, ככל שמוחך עשוי לחדור… ויש בידי… אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוָתו בידו? אבל אני יודע על⁻פי קטעי נסיוני שאם רק יינתן לי הזמן הקצוב לאדם על⁻פי המקובל, בלי התוספת השמורה לצדיקים… על⁻פי המקובל בלבד, ועל כך אינני מוַתר. אינני מוַתר אף על שעה אחת… והשעה הזאת אתם שואלים? אני באמת מודה עבורה, וגם כאן לא היה ויתור, היא היתה נחוצה. אני מוסיף ללמוד, כל כמה שאני יכול, תוך כדי שמירה על אותה עֶרנות כללית. השאלה כמה אספיק היא ממין השאלות שאינן צריכות להישאל… גם בלילות… מוטב זה מאשר החלומות… לילה אחד עלה רעיון על לבי: אילו יכולתי תוך כדי חלום⁻בלהוֹת להירמז איכשהו שלא רק אני כי אם רבים חלמו אותו, כי אז אפשר היה לשאת את זה אבל אינני מותר. אני מרכז וחי במה שקורה, עוקב אחריו, מקרוב מאוד, צמוד⁻צמוד, עד כמה שאפשר בגבולות צלילות⁻הדעת… משתדל להיות מרוכז ולהוסיף ולחדור פנימה. אין זה מופרך מיסודו להניח שיש בכך טעם. על מיחושי⁻ראש אפשר להתגבר בדרך זו, גם על כאב שן. יש הגיון בתרגילי היוגה. אני מרכז את מבטי, מנסה לראות את כל מה שמתרחש באיברַי פנימה. זהו מאמץ קשה מכל מה שידעתי, או שאני יכול לדמות לי, הדברים אמורים בהחייאת תאים ששותקו, שחדלו לפעול. אולי זה אפשרי. אינני יודע באיזה מחיר. תמיד רחשתי הוקרה לאיש שכתב את חיבורו הגדול כשהוא מוכֶה חוֹלי מכלה. עלי לרכז את כל כוחותי, לגייס את כל ערנותי, אולי גם לרשום דוּח… וללמוד יוֹגה.

מעולם לא התאכזר, לא העליב, הוא כל⁻כך בטוח בזה, עדיין ותמיד, ילדותו, אמו, הכניסה לביתו, אשתוֹ. הכל מלא שחר. האומנם לא אוכל כלכל.. איפה הפגם?

גשם בחלונות, גשם משרבט, נשיאים ורוח וגשם. כבישים רטובים יבריקו כאשר נהיה בדרך הביתה. אורות צבעונין ישתקפו ברחובות הערים – אני אוהב לנהוג בשעה כזאת – שלטי⁻דלק ינצנצו בדרכים ליליות, קיוסקים שכוחי⁻קוֹנים יאותתו בעיירות רדומות. יַבנֶה, נס⁻ציונה. רוח תשרוק במישור העולה והיורד של לָכיש, שֶרק לא יוצפו הגרים בכבישי הנגב. שוב לא נתגרה בזרימות שבאפיקיו. ניעצר ללינת⁻לילה בבאר⁻שבע.

כמה טוב שגם הם חזרו כבר מגדוֹת המיסיסיפי. ביתם לא יכזיב.

לא, לא יכזיב. נלון אצלם. הם עוד לא התפנו לתקן את השולחן שקרס תחתיו, מתי? לפני חוֹדשַים? שלושה? על⁻כל⁻פנים זה היה סמוך לשוּבם, הם יגישו את כוסות⁻היין הירוקות כבקבוקים מלאוֹת פונץ' חם, על גבי שרפרף שאף הוא איננו עומד איתן על כרעיו.

זה בגלל השטיח הבידוּאי שהזקין בטרם עת והכלבה החכמה שלהם העלתה בו גבשושיות בציפורניה. בעצם אפשר היה להניח את מגש⁻הכוסות פשוט על השטיח.

על⁻כל⁻פנים הם יבעירו אש באח, בגזם ענפי⁻זית. ילדיהם ישתמטו מללכת לישון ואהובת⁻לבךָ הערמונית תשב ברגלים מקופלות תחתיה על השטיח ליד האח ולא תרתיע ראשה כאשר נימשך להעביר יד על פני ערימת נימי⁻הנחושת, ברק הערמוֹנים!

אולי רק תכסוס ציפורנים מדי פעם, כאשר אנחנו, הארבעה, נהיה קושרים קשר בשפת⁻סתרים שקופה כנגד כל הזייפנים, שידיהם רב להם במשחק: נגד בני אומנותו ונגד המתחכמים לאומנותו, נגד המסרבים להשיג את המפתיע שבקשר המרובע הזה; נגד מתכנני התוכניות לטוַח ארוך על פרטי⁻פרטיהן, ונגד המרצים את מאמרי⁻יום⁻אתמל בתוקף של מגלי אמריקות; נגד שורפי גשרים למען נוחיותם ונגד מטליאי גשרים למען שמם הטוב; נגד הדברנים הממוטטים ונגד השתקנים המפחידים; נגד השמֵחים לאיד בכל עת תמיד וטוענים שאינם יודעים שמחה לאיד מהי, והמטילים ארסם בשם טוהר⁻המידות, וסתם כך… נלון בחדרה של הבת, מתחת לכרזה הענקית: שלום בימינו, שהובאה מגדו­ת המיסיסיפי. מעבר לקיר יישמע שיעול⁻המעשנים שלו וקולה המוּנמך שלה, כלב ינבח בחוץ, בגבול שבין הרחוב למדבר, לא הרחק יגאו המים בוַאדיוֹת העוברים על גדותיהם ואנחנו לא נתגרה ולא ננסה לחצוֹתם.

פעם נתגריתי. הגל נשא אותי והטיל את המכונית אל קיר הואדי. אותו קיר לא היה רחוק ושלדת⁻הרכב היתה חזקה, לא נפגעתי. טיפסתי לגג והמים היו מטפסים אתי. אם תתגבר הזרימה היא תישא כל מה שנקלע לתוכה אל הים. עמוד הטלפן הציל אותי. נאחזתי בו באצבעות מאובנות מפחד ומקור. אחר⁻כך עלה בידי לקשור עצמי אליו בחגורתי. המים לא עלו הרבה אבל הפכו קרח עם השקיעה הבוערת באודם הבשר החי. גויית עז שחורה חבטה ברגלַי ונישאה הלאה עם הזרם. גלים חוּמים, עכורים מן הסחף, נהמו אימים. רגלַי ניטלו ממני, מחצית גופי שבמים ניטלה ממני. שוב שעת פרידה, כמו לפני קרב, או כמו אז, מול הצועני, אל תכעסי עלי שהייתי פזיז כל⁻כך, שביקשתי לחצות את הואדי ולהגיע במועד. שיקול פזיז אחד, וזהו זה. שמי⁻השקיעה כבו והשחירו בבת⁻אחת. אבד הסיכוי שמישהו יָבוא לעזרתי בחשכת הלילה. לא חשתי כאב, רק רגלַי ניטלו ממני. אחר⁻כך הייתי או חלמתי. דג גדול ושטוח מאוד היה קרב אל עינַי ואני הייתי חסר⁻אונים ומבויש. כאשר התקרב אלי יותר ראיתי שהוא צבעוני ומתנוצץ, פסוּס כמו זֶברה, כאילו נגזר מגליון⁻נחושת ופסי⁻נייר הודבקו עליו ברוָחים שוים. רק עינוֹ חיתה. כיצד זה דגים בואדי? במאמץ נואש נזכרתי כי באגם המלאכותי של סכר⁻ירוחם ניסו פעם לגדל דגים. ופתאום ראיתי את ראשי בתוך אַקוַריום, צף על פני בוץ סמיך, מאחוֹרֵי מעטה מים עכורים⁻ירקרקים, ושובל של בועות⁻אויר עולות, ואותו דג, שגודלו כראשי וגופו דק כנייר מצליף בזנבו על קודקודי כהצלף מפרש שלא נקשר ברוח, ועינוֹ שממול לעינַי לועגת לי משום שאינני יודע כיצד דגים מזדוגים. הוא היה מצליף על קודקודי וראשי היה שוקע בבוץ. שוב לויה במקומנו. אם כי ההליכה החוזרת ונשנית אל גבעת⁻הקברים היא קלה יותר. כמעט שאננוּת. אנשים הולכים ללויוֹת כשם שהם הולכים למופעי תיאטרון ולקונצטרים, נֶאמר. יש משהו מתוֹק במגע המוֶת, כמו שהרקב מתקתק. ריח הרדוֹפים ועצי⁻מחט בשמש או השקשוק האיטי של מי⁻התעלות בין מסדי הבתים השוקעים בוֶנציה, אותו העמעום ואותו השקט. עולם אחד, אמרתְ פעם: – אני נינועה אל מותי, ממותךָ והלאה, ואני סירבתי לשמוע. בידוּאי צפוד⁻רגלים גילה אותי בבוקר. תחילה ראיתי את כפות רגליו. מסתבר ששעות אחדות הייתי חסר⁻הכרה, קשור בחגורתי אל אותו עמוד⁻חיים. המים כבר נעלמו כלא היו והוַאדי היה יבש. רוח השתוללה, היא שייבשה ככה את האפיק. אנחנו צוחקים לרוח שבאה אחרי הגשם: אין בכוחה להרים את החול מרבצו ולערבל אותו בסופה.

אנחנו בקיאים בסופות⁻חול, על⁻כן לא הקלנו ראש בסופת⁻החול האדומה שהשתוללה באיזור קַיינְטָה – ניו⁻מקסיקו? אריזוֹנה? שיחי⁻מדבר – פקעות של קוצים או סילונים, כגלגלים לפני סופה בנגב, רק אימתניים פי כמה – היו גחים גדודים⁻גדודים אל הכביש, דוהרים כשֵדים ומכים בנבותיהם על דפנות המכונית הבודדת. האדם האחרון שנקרה בדרכנו היה מקסיקני ליד משאבת⁻דלק עלובה, חיוך סתום ומבט סתום על עינים אלכסוניות. ביתו לא נראה, שום דבר לא נראה זולת מדבר אדום ופקעות⁻קוצים מרקדות. הוא לא השיב על שאלותינו, לא ידע לומר אם אפשר לצלוח את הסופה עד העיר קַיינְטָה, היא הנקודה האחת המסומנת על המפה. חול בשערות, חול בין השינים, העינים בערו, הרוח טרפה את הפונצ’ו הקל שלי – קַיינְטָה. הכל דמה לאזורי⁻הפיתוח שלנו, מולבש בחפזון על הקרקע, אינו צומח מתוכה, אין פרברים, יש שיכונים מוזרים במישור האדום מן המוכן. ומלון⁻אורחים במדבר: מבנה חד⁻קומתי, שלושה אגפים, אחד ארוך ושנַים קצרים, ניצבים אליו. המשרד מאחורי דלתות⁻זכוכית, דלת לפנים מדלת, בתוך שלוה צחה שאין בה זכר לסופה. דלפק⁻פוֹרמַיקה ועליו כן עם הרבה גלויות⁻נוף צבעוניות. אני מציצה מבחוץ, אני כמי שבא משרב כבד או מסערת⁻גשם אל תוך הוֹל של בית וניצב מול אַקוַריוּם – והמראֶה לנגד עיני, מבעד לזכוכית הכפולה: אשה בכורסה נמוכת⁻מסעד, גבה לדלת, ראשה בלונדי, חולצת⁻תכלת שקופה מרחפת סביב גופה – הגוף עצמו רחב למדי – שמוטה מעל מכנסיה, מבעדה רצועת⁻חזיה השקועה בתוך בשר⁻גוה המלא, לא עד כדי אי⁻נעימות; בידה השמאלית, הנשענת במרפקה על זרוע הכורסה, גביע גדול של זכוכית כחלחלה, מלא עד מחציתו משקה צלול. בכורסה השניה, ממול לאשה ומעט הצידה, בפינה שבין הדלפק והקיר מנגד, מקסיקני, פניו לדלת, קצת באלכסון, חיוך על שפתיו, לא סתום ורק לא מפורש לי, הזרה, העומדת ומציצה מבעד לזגוגית. שום זיע אינו מעיד אם ראה אותי אם לא. אני פותחת דלת אחת, שניה, מצילה מצטלצלת, האשה בכורסתה אינה הופכת את ראשה הבלונדי, מעמידה במתינות את הגביע על הרצפה ליד הכורסה, אחר⁻כך קמה ורק אז מסתובבת אל הדלת, משיבה על ברכתי, עוברת על פני בלי להיחפז ובלי להתמהמה, ונכנסת אל מאחורי הדלפק, ניצבת ממולי, עיניה תכלת, פניה פני בת מהגרים סלאביים – דור שלישי או רביעי, אולי – שמצאה לה על⁻פי איזו תכונה טמירה את ממלכתה במרחב המקסיקני האדום. פניה עסקיים, עניניים, היא מחזיקה קיסם בין שיניה, אינה מחטטת בו באופן שיעורר סלידה, רק מחזיקה בו בתנועה האומרת שאין ליַחֵס לדברים חשיבות מופרזת, לבסוף מפקידה בידי מפתח: – תראו את החדר ותחליטו. למרגלות האגף הראשי ערוגות פרחים מכונפות, מופקעות מן המדבר. מכוניות אחדות חונות, חרטומיהן במרפסת ואחוריהן מכוסים חול והרוח מצליפה בהם. שׁפה את צבעיהם. ראינו את החדר, הוא יפה בעינינו, צח ומוּצל כחדרי מוֹטֶלים רבים אחרים, אבל נראה משום⁻מה אמיתי יותר. אולי משום החול האדום הרבוץ על אדני⁻החלונות בחוץ. אני תוהה איך אין החול חודר פנימה, איך בפנים הכל ממוזג, ריח נקיון ולא ריח אבק; איך היא מצליחה, האשה בחולצת⁻התכלת השמוטה, למנוע בעד האבק האדום מלחדור פנימה לחדר⁻האמבטיה המבהיק ומצעי⁻המיטה הרעננים. אני שבה למשרד למלא שָם את טופס⁻ההשכרה, משתהה פעם נוספת לפני הדלת המזוגגת ורואָה: בכורסה נמוכת⁻המסעד, גה לדלת, אשה רחבת⁻גו, חולצת⁻תכלת שקופה שמוטה מעל מכנסיה, מתחת לחולצה רצועת⁻חזיה צרה משוקעת בבשר ורוד; בידה, שמרפקה על זרוע הכורסה, גביע גדול כחלחל מלא כדי שליש או רביע משקה צלול; ממולה, בכורסה השניה שבין הדלפק לקיר, מקסיקני פניו לדלת, קצת באלכסון, חיוך על שפתיו. אפשר שמשהו בחיוכו מגלה כי הבחין בזרה העומדת מעבר לשמשוֹת. אפשר שגם האשה מגלה בפניו שאני חזרתי. היא ממשיכה לשבת, הגביע בידה, אני לוחצת על ידית⁻הדלת, המצילה מצטלצלת, האשה אינה הופכת את ראשה הבלונדי, מעמידה את הגביע על הרצפה ליד כורסתה, אחר⁻כך קמה, גבה עדיין לדלת, וזה נתון לשיקולה בלבד באיזו⁻מהירות תסתובב לעברי, וכיצד תחזיק את הקיסם בין שיניה, בתנועה שהיא מעין ליווּי מְמַתֵן…

מה הכישוף שבמראֶה הזה?

הכל איכשהו מחוץ לזמן. המראה נקבע בי מחוץ לזמן. אולי גם משום כך שבתחילה צלחנו את הסופה, דבר שלכמותו קוראים תמיד, ובצדק, סוף העולם. האשה הזאת המראה שבו מצאתי אותה מובטח לה, התמונה שבה היא יושבת לנצח, גוה לדלת, גביע⁻המשקה בידה, המקסיקני ממולה, תמונה שאיננה תלויה בשום דבר, קיימת ועומדת ואין עליה עוררים.

אילו אמרתְ לה: יש כאן משהו מכישוף, אולי היתה משיבה לך, בלי להוציא את הקיסם מבין שיניה: אלה החיים..

בשעת⁻שמש אחת של אחר⁻הצהרים אני עומדת בקצה המדשאה הגדולה והשמש מתפצלת לקרנים מרטיטות מבעד לענפי עץ⁻הפלפלון, פסי⁻שמש מרַתקים בשלוָתם על פני העשב הכסוח. מעבר למדשאה עצי האקליפטוס הגבוהים, צמרותיהם נעות תמיד, ואני רואה כאילו עינים לי לכאן ולכאן: מאחורַי קַיינְטַה, שלוַת אשה בחולצת תכלת שקופה ומרחפת כמו חולצתי, מאחורֵי הבית שמעל לסינָה, לבי אחוז חבלי קסמוֹ, ואחוז חבלי קסמה של המדשאה הגדולה כאן, בשמש הסתיו של ארץ הישימון… לעתים אני יוצאת לנסיעה קצרה לבדי, באוטובוס לבאר⁻שבע. גם בנסיעה כזאת עשויים להתארע אירועים חשובים. קשה להעתיק אותם לשפת המלים. דרושה מסרטה או כלי האומנות הקינטית, או היכולת לנתח תופעה פיסיקלית. ובכן, הענין היה בכך שכאשר עזב האוטובוס את תחנת באר⁻שבע באה ונתלותה אלי, לכל אורך הדרך, איזו השתקפות של חפץ זוהר, מין השתברות קרנים באיזו זוית של מתכת, וריקדה כל הזמן בשמשת⁻החלון שלימיני, מין גופיף דק ומהיר של אור, מתכַוץ ומתמתח, מתפתל וסובב ומצייר שמיניות ועקלתוֹנים, בתנועה שאינה פוסקת, וחוזרת על עצמה, אבל לעולם לא חזרה גמורה על קודמתה, מעלה וַריאָציוֹת אין⁻סוף במרוצָה שאפשר היה לכנוֹתה קדחתנית או שגעונית, לולא המרגוע המרתק שנבע ממנה. כאילו קיימת איזו דעת עליונה שמחוּור לה אל מה חותרים כל ההבזקים, הדהרות, הזגזגים והספירַלות של האור. לא יכולתי לגרוע עין מגופיף האור הזה, האץ באין⁻סוף מסלוליו בשטח שגודלו אינו עולה על גודל העיגול שתקבל כאשר תשיק אצבע אל אגודל, והיתה בי מין סברה שכאן תכלית הסוֹד, שאילו עלה בידי לתרגם את המתרחש בגופיף האור לשפת המחשבה, כי אז היינו נפטרים אחת ולתמיד מן הריתוּק אל עצמנו.

אבל יש להסתפק, אולי, גם בפחות מזה. מבעד לחלון חדרנו רואים את כפות⁻הדקל תחת נתזי הממטרה הסובבת, עלים⁻רמחים, פיסות⁻פח זעות ברוח ומתנוצצות בשמש, או דפי נחושת רקועה, או מטליות סלוּלוֹאִיד קלילות, מהן עשויים קישוטי פורים. וזכרון לא⁻מזוהה: מישהו כבר ראה זאת כך – גם את הדוכיפת המנקרת בקצה המדשאה, ראשה בהתכופפו דומה למכוש זעיר וקל. איך ייתכן שיצור משעשע כל⁻כך, המלא חשיבות בטרחת הניקור הזו, רצוא ונקר, נוצר דרך מקרה? יש תשובות מן המוכן: כבר במָרָק האוקייני הקדוּם היה מצוי החלבוֹן שבו יסוֹדוֹת השעשוע, החשיבוּת, וכולי וגומר.

לילה אחד נסענו על פני מישורי לכיש וארנב ורוד אזנַים רץ אל מתחת לגלגלי המכונית, אתה האטת ובלמת, שלא לדרוס אותו, הארנב נמלט אל החשיכה, ואני צהלתי: לא דרסת אותו, לא דרסת אותו! לפני שנים אפשר שלא היית בולם, כי מה ההתמוגגות הזאת על ארנב? יש בני⁻דם המתאכזרים לבני⁻מינם ומגלים רחמים אין⁻קץ כלפי חתולים ועכברים – לכל דבר יש להתיחס בכבוד הראוי לו. זה נכון, זה נכון, ואף⁻על⁻פי⁻כן עצרת ולא היית קצר⁻רוח, ואני שמחתי על ארנב ורוד⁻אזנַים שניצל, ואתה חייכת את החיוך הטוב, לא זה המסוּיג, לא זה שבוֹ זויות שפתיךָ כלפי מטה.

ומה עוד עשינו בחיינו עד כאן? אין אדם יוצא מן העולם, וגומר. האיש שגר ביבנה, בשיכון זה ביבנה, במרפסת זו, קם מדי בוקר בשעה שש. בשבע עליו להיות בעבודה בפרדס, בכוּר האטומי או בבית⁻החרושת ארגמן. השעון המעורר מצלצל, הוא פוקח עינים סרבניות ונועל את נעלי⁻הבית – קרוב לודאי את נעלי⁻העבודה – ונכנס לבית⁻השימוש. אשתו שומעת את הקולות. מה יש, בני⁻אדם אינם מלאכים, לא? היא בעלת⁻בשר, שָׁדֶיה וכרסה משיקים, נודף ממנה ריח מצעים לא⁻מאוּוררים, היא מוזגת ישנה⁻למחצה את הקפה⁻בחלב או את התה⁻בלימון או את הקפה השחור.

הם שוכבים באותה הצורה, עושים את אותן התנועות.

מה פירוש: אותן?

הם עושים את התנועות.

הוא הולך לשתות ערק עם חבריו.

אנחנו שותים ברנדי.

מתי שכחתָ: אתה הגבר הראשון שאתו אני אוהבת לשכב בלי לשתות תחילה.

אבל אפשר גם אחרת. הו אחי וחושיו חיים ומה שסביבו זה איזה קלידוסקוף מופלא. השעון המעורר מצלצל והוא פוקח עיניו. גופה החם והמלא של אשתו. מבעד לחלון, במרחק, עלוַת⁻פרדסים ומאחוריה החולות הצהובים. מכוניות צבעוניות חולפות בכביש בלי הרף. צבעוּ מחדש את תחנת⁻הדלק וכיסו אותה בגגון ירוק⁻שקוף. המשאית האדומה של קוֹקה⁻קוֹלה, עמוסה ארגזים צהובים ומשקה אפל. בת השכנים, בת שמונה⁻עשרה. כבר עולה הניחוח המגרה של דוכן הפלאפל. דלת תחנת⁻המשטרה פתוחה אל הרחוב הראשי, שוטרת בפתח, מדים מצוחצחים, פנים מאופרים, עינים צופיות. בשמים הכחולים מתקרב ענן עמוס גשם. עגורן גבוֹה, בא להקים שיכונים חדשים. אתון רתומה לעגלה מתנהלת לאט, כל המכוניות צופרות והיא מתנהלת לאט. פס לבן ורחב מחלק את הכביש לשנַים חיצים לבנים מבריקים בצבע טרי, ומאחורי הפרדסים קיים תמיד הים, מרחב גדול לנשום בו.

לאן הולכת ראייתוֹ אם הוא אינו אומר שהוא רואה?

יַבנֶה זה מקום מלא תעלומה עבור האשה אפורת⁻השיער וצעירת⁻החיוך. כאן ישבו התנאים. כאן עברה לפנים דרך⁻הים כאן ניסו להקים חומות חוקים תחת חומות המקדש שנחרב. ביבנה הוקם מרכז רוחני פורה ופורח, רבי יוחנן בן זכאי הרביץ תורה והעביר לכאן את מושב הסנהדרין, את בית⁻הדין הגדול, כאן – יש אומרים – קברו של רבן גמליאל, ונמל עתיק שכן ליד שפך נחל שורק.

בקַיינְטָה חשבתי ששוב לא נוכל לנוע הרבה, אבל אחר⁻כך ישנתי יום אחד אחר⁻הצהרים כאן, החלון היה פתוח אל המדשאה הגדולה, וחלמתי שאני מרפרפת בשפתי ובחוטמי על פניךָ ואומרת: תראה, כמו גדי. וברגע זה באת לשבת על ידי, למראשותי, והערת אותי בנגיעת שפתים בפנַי, אולי בפעם הראשונה בחיי התעוררתי כמו שמתעורר, כפי שנוֹטים לומר, ילד מאושר. סיפרתי לךָ את החלום ואתה אמרת: באמת התעוררת מחייכת. סוד הברכה שקרן מן המלים: “תִראה, כמו גדי”. קיים עדיין, אם גם ההתרחקות והחזרות מעמעמות אותו בהכרח.

 

יא

נדמה לי כאילו מישהו דוחק בנו במבט.

אני רואָה אותו. אפשר לומר אפילו שהו אנועץ בנו מבט, למרות שעיניו דומות לא לחודי סיכות כי אם לראשי סיכות, אתה יודע, הסיכות הגדולות שראשיהן צבעוניים. אלה השנַים שחורים.

מי זה?

התוּכי. ולא התעצל לצאת מביתו, לחצות את המדשאה הגדולה ולהגיע עד כאן. עכשיו לא יזוז מאדן החלון

אם כן גם הלילית ישנה בקרבת מקום, עיניה צהובות ושפתיה חושניות חוּמה. כך אני רואה אותה. וכבר הוא צוֹרח, התוכי, את שומעת: – קדימה! קדימה! הביטי באיזה מרץ הוא שולח ראשו חוצה ופנימה, חוצה ופנימה. יש לו מין קפיץ סמוי במקום צואר, בתוך פלומת הנוצות.

לא נגרש אותו.

הוא נקמני.

ואולי גם מביא תועלת. שיאיץ בנו.

ובאמת, מה הם יעשו בכל זה. בכל המכתבים האלה: שלכם בידידות, בברכה, בתודה, זה היה ערב בלתי⁻נשכח… מכתבים שנועדו לפרסום ברבים. והמכתבים האחרים המעטים, שיעלו בעיניהם בבואה צבעונית וחמה של קשר אש עָרֵב גם להם – יַשהוּ אותם קצת בין אצבעותיהם, יחזרו על שם או שנַים במלוא גוני קולותיהם הצעירים, אולי יטמינו שנים⁻שלושה דפים בכיס האחורי של מכנסיהם, כל היתר יואר לרגע וישוב ויכבה… מה הם יעשו בכל התיקים האלה, הערימות האלה, הספרים עם ההקדשוֹת? יארזו בתיבות⁻פרי ישָנוֹת, בלי לרפד אותן תחילה בנייר עיתונים, כמה מעטפות יעופו ברוח, כמה כריכות ייחתכו בחוטי⁻ברזל. לזמן⁻מה יימצא לזה מקום במחסן שבמרתף האולם, אחר⁻כך בסככה שבחוץ, שם אין חולדות, רק עכברי⁻שדה, אחר⁻כך יגיע הזמן לזרוק או לשרוף.

ומדוע לא?

אז מדוע לא נעשה זאת במו ידינו? הלא די להם במבוכה הזאת קוראים קבורה. אפשר שמן⁻הדין היה לכתוב צוָאה. יום אחד חזרנו מבית⁻עלמין וברוב⁻התלהבות כתבתי אל הבכור: רק לא כך, אתה שומע…

עם גיטרה! עם גיטרה! – ענין מוּכר וידוע: אתה מצפה לקול⁻נפץ סמוך לאזנך או לדקירת⁻מחט באצבעך ובכל⁻זאת אינך מצליח לעצור בעד הניתור ברגע שהנפץ או הדקירה מתרחשים. והלא חיכינו לצריחתו של התוכי, זכרנו שהוא אורב לנו, אם גם ניסינו להתעלם מנוכחותו.

כלומר, כך? אין ממהרים לסתום את הגולל. הידידים והקרובים אינם מצופפים בחבורה אחת, הם מפוזרים בין העצים ובין האבנים, נשענים אל תמוכות הגדר. מחטי האורנים והקזוארינוֹת דואות ברוח הנמוכה, מרפדות את הקרקע, צונחות אלכסונית ובלי קול על מכסה הארון.איזו ג’ון באַיז פוֹרטת ושרה וחוזרת על הפזמון החוזר. אילו היה יורד שלג במקומותינו, מה טוב, השלג סמיך יותר ממטוֶה האוֹרנים והקזוארינות.

ובינתים, כתום האזכרה ההיא, תחת אחד הברושים בשביל היוצא מבית⁻העלמין, נזעקות לעומתי עיניו הזריזות של המרצה מברוקלין. הוא מתקן בתנועה חפוזה את הכיפה הסרוגה שעל ראשו ומודד אותי מעומק המיתוֹס, מעומק השיבה אל חכמת האבות, תלמיד⁻חכם שהתפקר והנה כמעט חוזר בתשובה שלמה. מתוך סלידה הוא רואה איך אני מרחפת על פני הרובד העליון, בשכבת⁻האויר הרדודה. עניים אל⁻נא יזלזלו בירושה, הוא אומר, לא מצאנו טוב מזה.

גאָנגְס! גאַנגֶס! – מסַמר התוּכי את הנוצות על גרגרתוֹ או זפקוֹ או חזהו, קשה לתחום תחומים בסמירוּת הזו. הלילית שותקת כל הזמן, בקרבת מקום, קמוצת שפתים חומוֹת.

האפר מתפזר ונישא על פני הגאַנגֶס הזורם לאט. יופי, הלא. אלא שמגיפוֹת שם. האשה היפה, אפורת⁻השיער וקמוטת⁻הפנים, ביקרה שם. באחד המחוזות, אצל אחת הכתות, הוליכו אותה אל מגדל הנשרים. שעה שסיפרה לנו את המעשה היתה אחת מעיניה מצומצמת, כעינו של המעשן הנצרבת מעשן הסיגריה – איך שהם התגאו, פוּף! שיטות מתוחכמות הנהיגו אצלם, צַנֶרֶת ענפה, מרזבים מנירוֹסטה ותעלות משיש. הטקס הוא כך: המלוים באים עד לחומת⁻האבן, הלאה מזה אין מניחים להם לגשת. הם מורים את הגְויה. הנשרים דוממים על העצים שמסביב לצריח, עיניהם צופיות. אחד הכלבים מגזע ה… ההימַלוֹסטאַני, שאוּמן במיוחד לרחרוח, ניצב על משמרתו. כאשר הוא מסב את ראשו הצידה אות הוא כי הגויה יפה לאכילה. אז הכוהן שעל מרפסת⁻הצריח מוחא כפַים, חת,שתים, שלוש, והנשרים עטים על הסעודה. והותקנו שם לאחרונה, כפי ששמעתם, מרזבים, מערכת ניקוז שלמה, והשיירים יורדים ומחליקים הישר למקום המיועד, חלקי סחוּס, עצמות שבירות. ברור שנשרים אינם מצטיינים בנימוסי⁻שולחן, פרא⁻אדם מגודל כזה זולל והפירורים נושרים ממקורו, הַא! אבל המארח עטוף הסאָרי, מהנדס במקצועו, הביט בי בגאוה וברחמים: והתולעים, זה מרהיב יותר?

לפני שנים רבות ניסיתי לשכך את הפחד כך: על קברי יצמח עץ תפוח, ילדים יבואו ויאכלו מפריוֹ.

“מקרבי תשגשג אז תרזה”. זו רק אחת הגרסות, כמסתבר.

אבל אני אשה אני, לי דרוש עץ⁻תפוח כדי שיאכלו מפריוֹ, אחרת לא נאה לי.

התוּכי שותק, מתבונן בי בלי להמיש עיניו, שני ראשי סיכות או שני כפתורים שחורים, זעירים. הוא מעפעף לפרקים קצובים, אז נמתחת דיסקית ורדרדה על פני הדיסקית השחורה, מכסה אותה לכהרף ⁻עין. ואולי זו, השתקפות השקיעה שבחלון ממול. בערב היורד תתגלה הלילית בברק עיניה הצהובות. ובכן, מדוע איננו משליכים את כל זה? הרי זה מכביד, צובר אבק, ותמיד יש למיין ולסדר ותמיד משהו חסר, דוקא מה שאתה מחפש. הלא את חבילת המכתבים הזאת אפשר להשליך?

אינני יודעת, מדוע אתה צוחק?

גם את צוחקת. עברו הזמנים…

או שלא נועדו לנו.

נחמד לחשוב שמישהו אחר ימיין בכובד⁻ראש.

גנזים! גנזים! – הייתָ אומר שהתוכי חיכה כל הזמן לרגע הזה, שבו יוכל לזרוק בפנינו: גנזים. גנזים. אלא שהוא שוכח מיד וכבר היא פולה משהו מהר⁻מהר מתוך חזהו ומתוך פנים⁻כנפוֹ.

ישמרנו אלוהים. איזו בדיחת⁻שַרווּלים, כמו בדירה ההיא במנהאטן, בבית שרייט בכבודו ובעצמו בנה אותו.

אבל כאן הלא הכל פתוח לרוחות, האבק המכסה על מדפי הכוננית נקי וקל, ואינו עושה כלה בספרים, למרות שהגישה אליהם שרויה לו. איננו אוהבים ספרים סגורים מאחורי זגוגיות.

את הספרים יוכלו למסור ל… מוזר, כאשר עברתי לאחרונה ליד המוזיאון החדש בעיר⁻החוף ראיתי להפתעתי שבוֹנים שם ספריה חדשה.

מדוע מוזר?

הספריות נסוגות אל העבר.

לא בכל מקום. אתה זוכר, אפילו שם, ביבשת החדשה, בעיר שסנאים מקפצים על מדשאותיה איזו ספריית⁻מופת יש שם, ובאיה רבים, צעירים רובם.

כך זה רק סביב האוניברסיטאות, באים אל כרכי המחקר… טוב, ימסרו. זו לא תהיה להם טרדה רבה, הבנים לא יתקשו לחבר קרונית⁻משא אל יצול⁻הטרקטור ולהגיע כמעט עד למרפסת, יעמיסו, ימסרו. גם את הש"ס, מהדורת וילנא, תלמוד במצב טוב, גם כרך הירושלמי. –יש תלמוד בביתכם? שאל אותי פעם המרצה הצעיר מברוקלין. – יש, אמרתי בפשטות, סבור שניצחתי בחשאי. – תלמוד חדש בודאי, מה? – כן. חדש, אמרתי. – חה⁻חה⁻חה, התחיל צוחק בקול והכיפה רועדת על ראשו, חדש לגמרי, מה? לא משופשף, מה? חה⁻חה⁻חה!.. נחמה פורתא: הכלימה שייכת לעולם הזה, וכנגד אובדן גן⁻העדן אין לנו, למצער, חלק באימת החרטה של הגיהינום, כלומר שאחרי כלות ימי חלדנו לא עוד נאמר בבהלה: אנחנו, ידוע לנו שחוֹבה לשנן דף יומי, אבל אנחנו, אנחנו לא מספיקים, כל הערימות האלה של דפים כתובים… טרקטור וקרונית⁻משא, נחמד, ואחר⁻כך “מנורת⁻השמן”, ואחר⁻כך יפתח האחד את דלת⁻הבאר שבין איצטבוֹת הספרים, ימזוג כוסית ווֹדקה, צוּיקה – עוד נשוב אל הצוּיקה – יתעצל לחמם אותה, החימום מאדיר את טעם הצויּקה, ילגום כוסית אחת, שתים, יתיז צרור מלים לנתץ דפוסים מדומים, אולי ישתנק מגעגועים. האחר יתישב לו בין ערימות הספרים והתיקים, בוהה בעולם שכל באיו לא ישובון.

כך היה בוהה במהומת גן⁻הילדים ואני קיללתי את הירושה המועברת: מדוע גם הוא? הלא אין אלה אותם החיים, הלא הם שונים, שונים מעיקרם, לא אותה הילדות חלילה וחס, ומשהו הנה נשאר זהה, עדיין ושוב. רק מעט אנחנו יודעים עליו, עצלים מכדי לדעת, נכונים לקבל הכל. – כמעט. היה מוסיף מי מהם, כמעט. הכל כתוב, הכל מוקרן, הכל מוצג לראוָה אנחנו מחייכים ביחד לעונשים⁻משמים שהיו אמוּרים לרדת על חבורות הלצים ועל החוטאים ביחידות, הכל סופו קיר⁻המזרח, גם שמיכת בית⁻הסוהר שהמנוּדה המהולל התענג מתחתיה בינו לבין עצמו ונרטבה, התענג, אה? מוטב להעתיק פסוק כצורתו: ידו הימנית אוחזת וחולבת וכולי.ולא לשכוח את המרקיז דֶה⁻סאַד ששוב היתה לו עדנה. אגב, גם הוא נהג עקיפות על⁻פי דרכו, ויש סבורים בסגנון גרוע; כל הניפוח הזה על מנת להעניק לדברים מין אצילות סגי⁻נהורית; החיים כמה שנאמר יש שהם בכל⁻זאת טובים מנבואות; הנשים הכמהות מסיבה זו או אחרת לנחת⁻זרוע כלשהי, דומה שרובן מציירות את ציורי דמיונן באורח פשוט יותר, ארצי יותר וערב. אם אפשר לומר כך; נפשן או עכוזן יוצאים לכמה הצלפות הגונות, אבל לא מוגזמות, מבוצעות ביד שאיננה מתנכרת לגמרי, והנה העונג: יד הנהנית אף היא, לא אכזרית ממש, אכזריות ממש חוסמת את גרונן בפקעת של אימה וזרוּת, בדיוק כמו את גרונם של כל האנשים הטובים זולתן; כמובן, אם לא זכו לקבל את מנת⁻חלקן ואף לא למדו לשכך את הכמיהה, כי אז הן עלולות לגרום מעט נזק פה ושם, וכי היכן יש חיים ללא נזק.

אבוד! אבוד! – נתקף התוכי קוצר⁻רוח. הוא מניע ראשו ואחת מכנפיו ניע אלכסוני. מנער חוצנו בפועל ממש.

מה אבוד?

הצוָאה. הכוָנה היתה שלא להספיק לחשוב, הכוָנה היתה לאטום את הפרצה בטרם ניבעה, לקיים למצער את סדר⁻העולם שבו האבות מצַוים לבנים, סדר כזה שלא יהיו בו סדקים אל המחילות האפלות ולא תהיה לו נגיעה במרבצים הזרים המשיבים רצים של נחושת אל העינים המנוקבות ארבע מלחמות – שונות זו מזו, כמובן, שונות זו מזו – המושכים אל מפלצת⁻הנחמות העתיקה: אהובי⁻האלים נלקחים בנעוריהם. הכוָנה היתה שלא להספיק לחשוב, אך כיוָן שאין מזדרזים די הצורך מגיעים עד שם, נאנקים ונמלטים, אל מגירת התצלומים, למשל, כי זו עולה על גדותיה והם, הילדים, שונאים סיור תצלומים באלבום.

אני מסכים אתם.

תראה, תראה את כל דודותיך צרורות יחד בשקית הפלסטיק, סבתך היפה ואתה מצחיק כזה במשקפים העגולים, וזה צולם על חורבות הגיטו, לי אין כמעט תצלומים, הכל נשאר שם ואני דוקא אוהבת אלבומים ישָנים. מוטב נסדר אנחנו את התמונות, אלבום אינו צורב את האצבעות כמו שקית פלסטיק. וגם איך עולָה החגיגיוּת בקנה אחד עם תמונות בשקית פלסטיק?

אני בשבחו של חוסר⁻העקביוּת.

שמת לב שהליכתנו מן העולם מצטיירת לנו כאילו באמת נלך שנינו יחד, נעלה במרכבה אחת השמימה.

אליהו הנביא, אליהו התשבי! – זה כבר כנראה קולה של הלילית בחשיכה היורדת. ואולי קולה של תנשמת, שאימצה לעצמה למושב⁻לילה עמוד מעמודי התמרורים, בכביש החדש ההולך ונסלל בכל מקום.

או כמו שדימיתי פעם: התמוגגות כזו של אהבה בבשרי עד שאוּכל לתאר לעצמי בעליל איך יום אחד פאָק, אני פוקעת כמו בועה ונמוגה באויר, אף לא זה, לא צל חולף, לא חרדה, לא כאב, אף לא הד.

מה שמתבקש זה אולי למצוא יחידות⁻מסירה כאלה, שתהיה בהן עצם תמצית הדיוק, צירופים חד⁻פעמיים שיכילו את מירב הנתונים כמו הכרוֹמוֹזוֹמים.

כדי שאפשר יהיה, לפחות, לעמוד בתחרות עם אלה המתמרים בלב⁻ונפש למחקר התנודות בשיעורי מס⁻המקרקעין בפלך אוֹמסְק משנת אלף שבע מאות שבעים וחמש עד שנת אלף שבע מאות שמונים ושתים ועד בכלל. לא לומר בפעם המי⁻יודע⁻כמה: הוא הביט בה כשראשו מוּטה קדימה, או הצידה, או קדימה וקצת הצידה, אלא למדוד ולמסור את ההטיה הזאת בדיוק העולה על אלפית המעלה, בכל הכיווּנים בעת ובעונה אחת, הראש ביחס לכתף וביחס לצואר, ביחס אלי וביחס אליךָ.

כלומר להמשיך ולמדוד את הויבְּרַציוֹת המתהווֹת ברקמות של כמה מבין שרירי גופה הפנימיים?

המממ…ספק, נראה לי שאחזור ואוֹמַר: התמוגגות כזו של אהבה בבשרי.

כמו טעם המן… צפיחית בדבש, המתקיימת זה כמה וכמה דורות, למרות שאין יודעים את המתכוֹן המדויק. או פַתבַג המלך ויין… הצוּיקָה.

הִמשיכה לשַמר איזה טעם שנזדמן לךָ באקראי?

כן, כידוע.

המעשה בצוּיקָה: הוא היה בן עשרים ושבע, אחד מאלה שמעלליהם עתידים להיכתב על קלף ולהתפרסם ברבים חמישים שנה לאחר התרחשותם, כאשר יפוג תוקפן של תקנות⁻חירום מסוימוֹת – רק מותו עשוי, אולי, להקדים מעט את פרסומו של החומר החסוי – ועשרים וכמה ימים נותרו עד למוֹעד שבו היה עליו לעזוב את הארץ הנושבת ולשוב אל הארץ הנידחת. בָתוּל עדיין, ידענו, וידענו שכאן ועכשיו סיכויוֹ הגדול, אולי האחרון, כיוָן שהבנות הבוגרות של הארץ הנושבת לבּן יוצא אל המדבר, ואף זאת, ברכת אמהותיהן תלוֶה אותן משום פחד התרבות החדשה המשתוללת בארצותיהן. יצאנו, אם כן, חבריו, אל ארבע רוחות המדינה, מכוניתנו – פיאָט שלושים ושבע, ארבעה צילינדרים, שנים⁻עשר כוחות סוס – מיטלטלת ומקפצת על פני אבני⁻הגויל, להקהיל קהל בנות, שאחת מהן תזכה לעלות ולהפליג יחד עמו בספינת⁻המשאות, לחצות את הים הגדול ולנחות על חולות הזהב. אנשי⁻מחתרת היינו, מַשרי בטחון, וּשְמֵנוּ הטוֹב הולך לפנינו. לא היה כמעט בית שלא נחטפנו לתוכו לראות, לטעום ולקחת. העדפנו את מקומות הישוב הקטנים, ששם הבנות גדולות ודשנות מעט יותר, ודמיונן פרוע מעט יותר. הפיאָט שלנו נתמלאה מתנות וצידה לדרך, נקניקים נודפי שוּם וסדינים נודפי עמילן, ארוזים חבילות⁻חבילות ומיועדים לאיצטבות הקרירות של הארונות המרוּוָחים. את הבנות הגדולות, שלבּן יוצא, העלינו אל תוך קרון⁻צוענים, שקנינו בשוֶה פרוטה על⁻יד אחד ממעברי ההרים וקשרנוהו אלינו בעבותות. מה לא טמנו בחובם לילות המסע הזה, אך אנסנו את עצמנו שלא לפקוד את הקרון בחשיכה, שליחי ציבור היינו, שליחי מצוָה, ואף אצה לנו הדרך מאוד, עוד עשרים ואחד יום נותרו עד להפלגה. שלושים ושתים בנות היו צרוּרוֹת עמנו בקרון,כאשר שמנו פנינו לשוב אל עיר הבירה. את אנשי המשמר הניצבים על הגשר המוליך אליה, לבל יסתננו פנימה ארחי⁻פרחי בקרונות צוענים, שיחדנו במיקרוסקופים, מיקרוסקופ מיקרוסקופ לאיש – זה היה שלל אחד המבצעים הנועזים שלנו, שבמהלכו כבשנו מחסן⁻סתר, סגור על שבעה בריחים מאז המלחמה האחרונה, אלא שהקנים המשוּחים שמן נסתברו כקני מיקרוסקופים. האורלוגין מעל כנסיית הבירה שלח את הפעימה השתים⁻עשרה כאשר הגיעה כל הכבודה שלנו עד שערי מלון מטרוֹפוֹליטן. שוב שלפנו את נשקנו, מיקרוסקופ מיקרוסקופ לאיש, נוסף על דמי השכירות, למנוע גינוני⁻רישום מיותרים, והבנות שלנו זכו בשני אולמות מרופדים שטיחי איזמיר ומצופים גובליני בּוֹוה, שנארגו על⁻פי תמונות הקרב והחטיפה של דֶלַרוּאָה. בדיוק בתשע בבוקר – התחשבנו בטלטולי הלילות האחרונים ופתחנו את אולפנת⁻הבנות באיחור של שעתים – הוא התחיל בהרצאותיו על דרך הרוח במדבר, באולם שֶכולו מראוֹת מלוטשות במסגרות מזוהבות, מעין פרוזדור לבריכת⁻שחיה כחולת אריחים, שיצאה משימוש בשל תכנון לקוי במערכת המים. בחצות⁻הלילה – רק שמונה⁻עשר יום נשארו עד להפלגה – כבר היה ברור שבחירתו נפלה על אדומת השיער, גדולת השד וצרת המותן – שלוש אחיות הוצעו לנו באותו בית כפרי שופע חום, אך נבצר מאתנו ליטול יותר מאחת, הפרידה קשתה עלינו וברחנו משם כל עוד נפשנו בנו. למשך שבוע ימים שחררנו אותו מהשתתפות פעילה בשאר מבצעינו, כדי שיהיה פנוי לתכנן ולהשלים את מבצע הכיבוש שלו. זה היה ויתור לא קטן מצידנו, כיוָן שהוא היה המבריק שבמתכננים והדייקן שבמבצעים, שבוע ימים חלף כיום אחד וחומת המבצר לא נבקעה, אף לא נרעדה, ורק מבטיו הרכים של המצביא⁻בחופשה, המחליקים על פני אודם שערה העבה, היו משתקפים במראות הפרוזדור המוליך אל הבריכה המתה. עוד אחד⁻עשר יום עד להפלגה, נקראה התיעצות דחופה של ההנהגה, והוחלט לחלק את האולפנה לשנַים. ייתכן, אמרנו, שמסגרת גדולה כזו מביכה אותו. עוד באותו הלילה הועברו שש⁻עשרה בוגרות למלון קַפיטוֹל. ציינו מתוך סיפוק, כי מתח הלימודים אמנם עלה לאחר החלוקה, חלפו עוד שלושה ימים והמרגלים שהוצבו בכל מבואות מטרופוליטן לא הודיעו אפילו על הסתערות ראויה אחת. חילקנו את שש⁻עשרה הבנות לארבע חוליות למחקר אינטנסיבי, והוא הופקד על חוליית אדומת השיער. וכך קבענו. אפילו רק הבל⁻נחיריו של הסוס יבקיע לטרויה, מיד נערוך את משתה הכלולות, וכל אחד מאתנו יתחייב על הבלתי⁻אפשרי, להריק אל קרבו בקבוק צויקה חמה, שפלפלונים חריפים שקועים בתחתיתו, אליבא⁻דאמת זקוקים היינו למעט עידוד באותם הימים. סימנים בשמים ובארץ העידו כי השלטון משנס מתניו כנגד המחתרת, תעריפי השוחד עלו פלאים והוצמדו אל מדד יוקר⁻המחיה, ואף אירע שהיד המלאה הושבה ריקם. עוד שלושה ימים חלפו ולא כלום. הקרקע כבר בערה מתחת לרגלינו. יש לשים קץ למשק, גם לא יכולנו לשאת עוד את מבטו המיוסר של חברנו. הוחלט לזרז עוד יותר את קצב הלימודים, לגשת מיד להכנת עבודות⁻הגמר ולכל אחת מן הבוגרות יוצמד חונך אישי. מעטים מדי היינו, על כן הזעקנו עזרה מעבר לגבול. העזרה לא בוששה לבוא, הגבולות כאמור היו פתוחים לפנינו, להוציא תקלות בודדות כמו זו שבה התוַדעתי בשעתו אל הצועני הצוחק. שלושה ימים לפני ההפלגה, עם שחר פרץ חברנו אל חדרנו וטלטל את כתפינו טלטלה עזה טרויה! טרויה! ומיד הוחל בהכנות למשתה. את הצויקה, לא רק את הצויקה מן⁻הדין לערות פנימה שכבות⁻שכבות, שכבת צוּיקה ושכבת בשר, רצוי שמן, ושכבת חמוצים. באותו משתה אחזה האש בכל, בקרבינו, בשערה האדום, בעיניה הזהובות, בשָדיה הנכונים, בידיו הרועדות של חברנו, ורק הפלפלונים הירוקים נחו בשלום על משכבם. הדמעות כבר היו נקוות בעינינו, צועני שחוּם ויפהפה היה מרטיט במעין סאָראַסַטָה את מיתרי כינורו ואת מיתרי לבותינו, כאשר נבקעה הדלת ושומר חיור הרכין ראשו מעל אזניו הבוערות של מפקדנו. רק שלוש מלים נזרקו אלי: ספינת⁻המשאוֹת בסכנה, וצו אחד: לדרך! היינו מאומנים יפה ומעשינו ערוכים ומתורגלים מראש. חברנו נפרד מעל המסובים בחיבוקים קצרים. ידיו חדלו לרעוד. עטפנו את הכלה, לבל תצטנן, באחת ממפות השולחן. אחזתי בהגה הפיאָט הנאמנה שלנו. מקדמת⁻דנא ידעתי כי אחרי צוּיקה חמה בפלפלונים ירוקים אסור רקוד, והנה אני בפיאַט הזקנה, מרקד ומקפץ על פני אבני⁻הגְויל ועל פני המהמורות של דרכי ארץ זרה, מאתים ועשרים קילומטרים עד החוף. עם בוקר הקיצותי בשולי הרציף של עיירת הנמל. הרימותי את עיני, הפיאָט הזקנה לא היתה עמו, אך גם ספינת⁻המשאות לא עגנה עוד בנמל, משמע ניצלה – כך סיפרתי שנים אחדות לאחר⁻מכן, בשעת מסיבת רעים בהרים, מול ידיו הצרובות של חברי ועיניה הזהובות של אדומת השיער, אֵם לשני זוגות תאומים, כמסתבר. רק סיימתי את סיפורי והנה נפל הס באולם, הדלת נפתחה ועל גבי מגש של פלסטיק הוגש לפני בקבוק כרסתני, שפלפלונים ירוקים נעים בתחתיתו. נגעתי בבקבוק, אין ספק, צוּיקה מחוממת. סירובים והתחמקויות לא הועילו, על כן ביקשתי בשרים וחמוצים. התעודדתי מעט בחושבי על כבישי ארץ⁻המדבר שהם רחבים וחלקים, כי חייב הייתי להגיע למקום מן המקומות עוד באותו הלילה, לא ביישתי את חברַי מימי המחתרת וקצת אחרי חצות אחזתי בהגה של הפורד החדה. חברי הצטרף אלי, להיות לי למשמר. אחרי נסיעה של שעתים תבע במפגיע שאמסור לידיו את ההגה. סירבתי, כל אברי הועמד בסימן שאלה. כבר חלפו ימי המחתרת, דיבר חברי על לבי. אני אב לרביעיה, תן לי לרדת בעיר הקרובה. ואמנם ירד ליד אחד מבתי⁻המלון ואני המשכתי בדרכי, ראשי סחרחר, וכל כבישי הארץ מצטרפים זה אל זה למעגל גדול אחד. עם שחר שוב הגעתי להרים ואדומת השיער פתחה את הדלת לפני, אפילו קורט אחד של רוחב לא נתוַסף על מתניה הצרות. שנים לא מעטות עברו גם מאז. היום היא אֵם לששה ילדים ערמוניים וטובי⁻מראה האחד מרעהו.

בוא נמהל את הצוּיקה.

במה? במים?

לא. בבִּמְבֶּר, אם כי מי⁻מעינות, אתה יודע, אפילו מעין עין⁻מוּר… או גם מי ברז, שזה הממשי במשקאוֹת…

בִּימבֶּר הוא מין ווֹדקה תוצרת⁻בית, לא מזוקקת, שמפיקים מתפוחי⁻אדמה. תעשיית הבימבר היתה אסורה גם על האוכלוסיה הארית, זו שעקרונית הותר לה להמשיך ולחיות ה⁻Bekanntmachungen על האיסור הודבקו על הכתלים בחוץ ואילו בבתים פנימה היו בני ואָרשה, אוהבי הטיפה⁻המרה וקלי⁻הדעת, רוקחים בימבר במרץ רב, לתצרוכת עצמית ולצרכי השוק השחור. הייתי שבויה אז במקלט ארעי, רביעי או חמישי במספר, שנמצא לי באחד מפרברי העיר. פקיד זוטר ואשתו, שתי בנות נשואות, בן סטודנט נצחי – נצח הופסק עם הכיבוש והיה אמור להתחדש עם השחרור – תשלום שאפשר לראותו כשכר⁻דירה גבוה בתוספת סיכון⁻חיים. דירה בקומה שלישית של בלוק⁻מגורים גדול: חדר אחד, מטבח, פרוזדור חשוך ובית⁻שימוש חשוך כמוהו. את הרחצה היו עורכים אחת לשבוע, כל בני הבית על⁻פי התור, בגיגית⁻כביסה במטבח. – היהודים או שהם מלוכלכים, כמפורסם, או שהם מפונקים מדי בענינים אלה, אמרה לי בעלת⁻הבית כשביקשתי רשות לרחצה נוספת אחת. הבן לא היה שותף להערותיה. הוא וחברו למחתרת, בנאי צעיר, הגו את רעיון המחבוא עבורי. יזיזו קדימה את ארון⁻הקיר שבקצה הפרוזדור. יוסיפו לו דופן אחורית יצפו אותה בטַפֶטין שיורידו מן הקיר, האיצטבוֹת הצפופות יוחזרו למקומן ומתחת לנמוכה בהן תיפתח דלתית שתוליך אל מאחורי הארון, אל החלל הריק שיספיק כדי עמידת איש. דוּבר אף על בקבוקי חומץ ותבלינים חריפים על האיצטבות, להטעות את כלבי הגישוש, שכפי שסופר החלו לשמש עזר קבוע בחיפושים אחר המסתתרים. יום אחר יום היו הבנאי והבן מגניבים חומרי⁻בנין וכלי⁻עבודה לתוך הדירה, ובמוצאי⁻שבת נשארו לעשות את המלאכה. התחילו לאחר שעת⁻העוצר, שאז אין צפויים ביקורי קרובים ומכרים. אלא שאך גמרו לפרק את הארון והנה נשמעו דפיקות חזקות על הדלת. נשארנו כולנו כמו תמונה שהוקפאה על בד הקולנוע, הבנאי עם הפלס בפורזדור, הבן עם איצטבה בפתח החדר, אני עם ספר, בעל⁻הבית מעל הפאָסינס, בעלת⁻הבית עם שקית הציקורה מעל הסיר במטבח, הבן נע ראשון, השעין את האיצטבה אל הקיר, הציץ בי והעביר את הסיגריה הדולקת שלו אל בין שפתי. אז נשמע מעברה השני של הדלת קול אשה ניחר: – פ⁻פתחו, אנ⁻ני יודעת שאת⁻תם שם! ובעלת⁻הבית לחשה בתדהמה: – סטאָחה. סטאחה היתה מפלצת⁻המשפחה, היו מזהירים מפניה כמו מפני אש, שני מטרים גובהה, בקיאה בהברחות מפרנסת תשוקות חיילים ללא הבדל צבע המדים, גם עסקי⁻ירושה לא פתורים היו כאן. –שמ⁻מ⁻מעתי אתכם! בקע הקול. אז צעדה בעלת⁻הבית לעבר הדלת: – אנחנו לא יכולים לפתוח עכשיו, סטאחה, אמבטיה אנחנו עושים ושני הגברים שבבית ערומים כביום היוָלדם, תבואי⁻מחר, סטאָחה, היתה דממה ארוכה, אחר⁻כך חזר הקול, חזר דיוֹ להישמע בכל הדירות שבסביבה, והגמגום שגבר מחמת הזעם מורט את עצבינו: – אמ⁻מ⁻מבטיה עוש⁻ש⁻שים, אה? אמ⁻מ⁻מבטיה! אנ⁻ני יוד⁻ד⁻דעת מממה שם! סטאחה יודעת! ל⁻ל⁻לא אמבטיה! ב⁻ב⁻בימבר רוקחים! הבן הספיק להניח כף ידו על פי, לעצור בעד פרץ הצחוק, לפני שנשמעו הצעדים הכבדים היורדים במדרגות. המחבוא הושלם עד הבור וההסוָאה היתה מושלמת עד כדי כך, שעד עצם היום הזה אני זוכרת אותה במין הנאה אסתטית, אף⁻על⁻י שהשהיה בחלל ההוא לא היתה נעימה כל⁻עיקר ורק במקרי חירום הייתי זוחלת פנימה; בשעת ביקורים שגרתיים של קרובים ומכרים הסתפקתי, על דעת כל הנוגעים בדבר, בשכיבה מתחת למטה הגבוהה שכיסויה השתפל עד לרצפה. אה, כן, הבן היה מה שקוראים מאהבי הראשון. כל הענין הזה היה בלתי⁻מוצלח למדי, אבל זכורה לטוב דרכו לבדר את דעתי באותם הימים. להעביר סיגריה דולקת אל בין שפתי ולהניח כף יד עוצרת על פי.

כבר לילה. ומחלונות חדרנו אין רואים אלא את אורותיהן המגששים של גדרות⁻הבטחון. קרניהם שלוחות קדימה ואילו מאחורי גבם, קרוב אלינו, מחבואם של התוּכיים ושל הליליוֹת. אין צורך לפזול לשם, אנחנו יכולים להחליט בכוחות עצמנו שלא לדחות עוד, לא להתחמק, לשוב בשקט ובבהירות:

מה נוכל להוֹריש להם?

אין בידינו בית שכל רהיטיו עץ כהה וכל כליו עתיקים ונטולי⁻ברק, אשר באין יודעים לקבוע ממבט ראשון ערכו של כל חפץ וזמנו של כל פסלון שעל גבי מדף⁻האח.

ואין בידינו תלמוד ישן ומשופשף ומנוקב סיכה.

ולא מכשיר שפותח בקול דממה דקה ובהתמדה אי⁻שם בין תאי⁻המוֹח לבין תוף⁻האוזן ומאפשר לשמוע טֶרצה גדולה בירידתה.

ולא תאי אפידרמוס כאלה שיעניקו להם את חסינות הפוגעים⁻ואינם⁻נפגעים.

לא שטר של מיליון, או דרבונות של אינדיאני. שיאפשרו להם לנוע חפשיים על פני תבל.

ומה בדבר עולם טוב יותר?

באמת, איך שוכחים, אה? אמורים היינו להוריש להם עולם טוב יותר.

אחרי ארבע מלחמות השונות זו מזו, לא לשכוח, שונות זו מזו.

עץ הפלפלון והמדשאה הגדולה ועץ המשמש, ולא שדרות המלכה יאָדויגה.

התרשלנו הרבה. אילו לפחות נתנו בידם אמת⁻מידה מדויקת. שידעו את המרחק בין זה לזה.

ננסה להתרכז. מה נוריש להם מכל מה שצברנו עד כאן?

אני משתעשעת ברעיון על תיבת עץ…

תיבה לא גדולה, עם חישוקים…

נתקין אותה מענף עץ משמש.

זה יחייב קצת כוח⁻המצאה, כי עץ המשמש לא לזה נוצר, הוא לא משתמר יפה, הוא ייסדק.

נמשח אותו בכוּפר, נמסור למחקר מעבדתי מתכוֹן של עיסת⁻פרי המתמסמסת על הקרקע וממלאה בריח תסיסה כבדה את דמדומי הקיץ. העיסה הכתומה תוכנס לדוד לחץ גבוה, ילושו וידחסו ויפיקו תמציות, עד אשר יתקבל חומר קשה כמו ענבר, וחי כמו רקמות של פרי.

נבנה אותה תאים⁻תאים?

לא, לא! רק נשים כל דבר בזהירות ובמקומו, למנוע שעטנז.

צפחת של צויקה, אולי.

צפחת של בִּימְבֶּר.

חוט ממצע הכלולות

איזה מהם?

המממ… יהיה עלינו לשזור.

לברר יפה.

לא לסלק חוטים דוקרים, חוטים גסים.

לשזור אלה באלה.

צמר⁻כבשים לא⁻סרוק במשי.

מָטוֶה נפלא.

ששש.

מה יש? אתה רואה את התוכיים מאחורי החלון, את הליליות?

ברגע זה לא.

התחלת לפחד מעין רעה?

לא. אולי. מה עוד לתיבה?

ברגע זה נזכרתי שעדיין לא השלכתי את השקית עם שיירי הצמר של כל הסודרים שסרגתי להם.

השליכי מחר.

ומה עוד?

שלושה חרצני משְמֵש שעלה במדבר. מה יש? פג תוקפם? נמצאו כגון אלה גם במעבי הפירמידוֹת.

למה אתה מרים את קולך? ששש.

את רואה את התוכיים ואת הליליות?

יהיה עלינו לצרף לכל אלה דף הסבר. ויהיה עלינו להזכיר כמה שמות, את ידידינו מעיר⁻החוף ומכפרי⁻החוף, מעמק בית⁻שאן, מן המיד⁻ואסט. מבאר⁻שבע.

אשתו של המתמטיקאי מן המיד⁻ואסט שאלה: – אתם שמחים לשוב אל מקומכם? ושאלה בקול הנכון לחרטה, מפקפקת עדיין, כמו תמיד, האם הקרה הזו רצויה לנו. הוזמַנו אליהם לארוחת⁻ערב של פרידה, לאור נרות, כנהוג במסיבות חגיגיות, וכבר ידענו כי בחדר⁻האכילה הצר שלהם תתלוֶה ממילא אל החגיגיות מין רצינות מופרזת ומשהו מבוכֵּה, כאילו הכל לא לגמרי במקומו ולא לגמרי בעתוֹ. כן ידענו שלא מעט מטריד אותה חוסר⁻כשרונה כטבחית. אף⁻על⁻פי⁻כן לא עשתה לעצמה מלאכה קלה ולא נעזרה במיני מזונות מוכנים או מוכנים למחצה; ראשית משום שהשפע של ארצה מעיק עליה, ושנית משום שמשכורת⁻המרצה שלו מחייבת חישוב מדוקדק כדי שאפשר יהיה לכלכל את הבית על שמונה נפשותיו – השנַים, שלושת ילדיהם תכולי⁻העינים ובהירי⁻השיער, ושלוֹשת ילדיהם המאומצים שחוֹרי העור והקרזוּלים.

גם באותו הערב, כמו בערבים אחרים, עמלה לשכך את צמאונה לשמוע את דעתנו על אחדות מדאגותיה. בתה הבכירה, בהירת הצמות, החלה לרדת בלילות, תוך כדי שינה, מחדר⁻הילדות שלמעלה אל הקומה התחתונה; הבן, גדל העינים השחורות, פיתח תגובות עצבניות בגלל גירוי⁻עוֹר שהרופאים לא הצליחו לפענחו ולהתגבר עליו; והמוּלטית היפהפיה, בת השנה, שכל המשפחה השפיעה עליה רוב חיבה, סירבה להירדם במיטתה ותבעה במפגיע שירדימו אותה מדי ערב בזרועותיהם. ומשך הזמן שנדרש לכך לא הצטמצם, כפי שקיוו תחילה, אלא נתארך והלך. ולפני ימים אחדים השמיע מי מאתנו, בהיסח הדעת, איזו הערה על היחס שבין התורשה לחינוך, והדבר לא חדל מלהעיק עליה.

באמת ובתמים רצינו להשיב על שאלתה, גם ניתן לנו הזמן לשקול מה נשיב, שכן מיד לאחר הארוחה קם המארח מאצל השולחן; עליו ללכת לזמן⁻מה, אמר וביקש מאוד שנמתין לשובו; למרות שאיחר לארוחה וגרם להתקשות הצלי בתנור. הנה מצא עצמו חייב, מיד עם סיומה, לחזור אל הסטודנטים שחסמו את הצטלבות הרחובות הראשיים של עיר⁻הקמפוס הקטנה. גם תלמידיו המתמחים במתמטיקה אנליטית היו שם. רק לפני ימים ספורים צחק וטען שהזמין עבור אשתו שַי ליום הולדתה, סיכה עם כתובת: עשו מלחמה ולא אהבה. ואמנם, במבט ראשון, עשוי היה להיראות בתספורתו הקצרצרת ובגדיו הרחוקים מן האופנה כאיש צבא או כפקיד ממשלתי. אך במבט שני, ולו רק למראה עיניו וחיוכו, אפשר היה להבחין שהוא בוחל אמנם בססמאות המהלכות, אבל יותר מזה הוא בוחל בדברים שהססמאות מכוונות נגדם. אותו ערב קיוָה כי באחת משעות הלילה יימאס לשוטרים – אף הם נבראו בצלם – לקפוא בקרה של איזור צפוני זה, והם יעזבו לנפשו את המון העקשנים הצעירים, הרובץ בשלג ומניח לאורות הרמזור להתחלף לריק – המכוניות נאלצו לעקוף את ההצטלבות. ואכן אותו לילה לא אירע דבר, וכאשר עברנו שם אחרי חצות עדיין ישבו הסטודנטים כאשר ישבו שולי מעיליהם הארוכים עד קרסול פרושים על פני הכביש, שער⁻הבנות נוגע בדופן המדרכה, סבלנותם דומה אינה יודעת גבול, וחוש הקצב שלהם אינו מאכזב לעולם, מביטים נכחם בעינים עמומות ומקישים עמומות על עור התופים שבין רגליהם ומשננים הלוך ושנן את צמד המלים: שלום – מיד! רק למחרת היום נשתנו פני הדברים ומארחנו הושם במעצר יחד עם תלמידיו. ואילו באותו ערב של פרידה הוא אך הצטרף אליהם לזמן⁻מה ואנחנו המתנו לשובו, כך ניתן לנו לבחון את מלוֹת התשובה לאור השלג, שסנאים אפורים מדלגים על פניו ושוטפים⁻עולים אל ענפי העצים הערומים, השחורים מכל ענף⁻עץ בארץ שאליה נשוב. שולי השמים, הנשקפים מבעד לחלונות ביתם, כשם שהם נשקפים מבעד לחלון ביתנו הסמוך, היו מפיקים במשך כל לילות החורף מין הילה רחוקה ואנחנו נתפתינו לדמות כי זהו קצה⁻קצהו של הזוהר הצפוני, שכן אם אין העיר הזאת קרובה לאלסקה, הרי היא קרובה לפחות לגבולה של קנדה. אלא שנאלצנו כמובן להיכנע לסברה אחרת, לאמור: אין זו אלא הילת האורות של בירת המדינה צלולת האויר הקר. השקט שבין בתי⁻העץ, ועל פני הגבעות השטוחות שמנגד, היה רב כל⁻כך עד שאפשר היה לראות בעדו את מרחבי היבשת, משלוַת⁻השפע של אסמי⁻התירס המפוזרים על פני מישורי אזורנו עד לחולות קַיינטָה, ומן מגרדי⁻השחקים והמוזיאונים המוזנחים של מנהאטן עד לאנדרטות האדומות, מעשה ידי הרוח, שבגן האלים של קוֹלוֹרדוֹ.

באמת ובתמים רצינו להשיב. אשר לעיקר, הם כבר ידעו אותו, בין אם הרבינו לדבר בו ובין אם המעטנו: הם ידעו כי מקומנו הוא מקום אשר ממנו יוצאים למלחמות, אנחנו ובנינו אחרינו, לא בָנינו מסתור. ומה שנלוֶה אליו, אל העיקר, מיאן להצטייר לנו בלשונם, שכן מצורף היה מצירופי⁻מלים כמו: “שם אוזלים חיינו” מזה, ומזה “נדדנו דַי”, שלא כלום בינו לבין מסעוֹת. מכאן ואילך הסתבך ההסבר, כיצד זה במקום ללמוד את צ’וסֶר, למשל, עסקנו בקפיצת⁻דרך של אחד מעיר ושנים ממשפחה אל סולמות של ספינות רעועות, להוליכם למקום אחד ויחיד ולא לשום מקום אחר, כאילו איש מעולם לא נתפכח עדיין מדבקותו במקום אחד דוקא – וכבר היה עלינו למסור ביושר איך אנו מַרוים בצוּיקה את חורב הפגישות עם חברנו מאז, בהרים שלו עכשיו; לנסות ולומר את הטעם ואת טעם⁻הלואי אשר ברעוּתנו המוצהרת וברעותו המוצהרת של אחד הבקי בכל החירבוֹת שנלחמנו עליהן בימים ההם ובזמן הזה, והוא נושא פניו אלינו ועיניו מאפילות שעה שהוא אוסף בקרע של פיתה את מלוא הטחינה יחידת⁻הסגולה במסעדת אבו⁻סעיד ביריחו; וכבר עלינו לראות איך במרחבי השלג מבשילה הפרידה גם מעליו. ועד שאנחנו צופים בשקט את פני הפרידות המבשילות בינינו לבין רבים שאנו חוזרים אליהם, עלינו להכיר (וחוזר חלילה) שבלעדי טעמה של הצוּיקה ההיא וריח הבִּימְבֶּר ההוא והפיתה⁻בטחינה לא היינו עומדים, כמסתבר, על טעמה של הבירה, בה הטביע שכננו החלילן את קנאתו בנו, החוזרים אל מקומם, שעה שהוא, הסיני, אין לו לאן לחזור, קנאתו של סיני בנו, הא!

ועד שהיינו אורזים את חפצינו עוד הספקתי לעמוד יום אחד עם שכנתי על האכסדרה המושלגת שלנו ולשוחח על אודות ששת הילדים שבביתה ועל אודות משפחוֹת⁻שבטים שאצלנו. היא אמרה: – אני חושבת שעבור אשה, עצם מעשה ההזנה… עיניה הזהירות נדלקו לדברים שנפשי יוצאת אליהם, ואזנַי הנגועות נינוחו לצליל התיבה “הזנה” בלשונה. חשבתי: עוד פגישה בעולם, וכיצד זה שבשום מקום אין ספרי⁻מאזן ששם הן נרשמות כולן.

ינואר 1970 – מרץ 1973

המלצות קוראים
תגיות