רקע
אברהם שמואל שטיין
הלייבור באספקלריה של עצמו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 1949

מהי הפילוסופיה הפוליטית והחברתית של מפלגת העבודה הבריטית, בעיניה היא, נוכח נסיונה של הממשלה המכהנת זו השנה הרביעית בתפקידה?

סיכום מדוקדק להערכת פועלה וציוּנים לדרכה ומגמותיה בעתיד אנו מוצאים בספר מקיף שיצא זה עתה לאור, פרי עטו של פראנסיס וויליאמס1 מאישיה המרכזיים ומעורכיה של ביטאונה המרכזי ה“דיילי הארולד”. המחבר שהליכות המדיניות הבריטית, שביליהָ ואישיה נהירים לו, משמש שופר נאמן ומהימן בסוגיה זו; וספרו הוא כחשבון-נפש וצידוק הדין כאחת לדרכו של הלייבור באהלו – במדיניות הפנים, ובצאתו – במדיניות החוץ הלאומית והקולוניאלית.

הנחת-שתייה [הנחת עבודה] בשיקוליה הלאומיים-אימפריאליים והסוציאליסטיים-מעמדיים של בריטניה היא – לפי גירסת הנהגתה: עקרון הנייטראליות. בריטניה היא נפש המאזניים בין שתי מעצמות-הענק, בכל מקום ברחבי-תבל היא כעומדת מבחינה גיאוגראפית (ורעיונית) בין וושינגטון ומוסקבה. הצטרפות של “הכוח השלישי” הזה, בריטניה וחבר העמים הקשור בה, לאחד הגושים היא כהכרעה לצדו. תפיסה זו הולמת, לדעתם של שליטי בריטניה, הן את צרכיה הלאומיים של ארצם והן את מאוויי הסוציאליזם לפי השגתם. הידוק הקשרים עם ארצות- הברית, מבצר הקפיטאליזם, אין בו סטייה מעקרון זה. כי בדרך זו מתחשלת חזית שהיא, מטבעה, גורם של שלום ויציבות; ואילו הצד השני האחר – ברית-המועצות ובנות בריתה הוא, מטבעו, גורם של תוקפנות והתפשטות. תגבורת עוזו של הכוח הראשון לעומת יריבוֹ היא, לפיכך, ערובה לשלום העולם. אין בה, חלילה, בברית זו משום השתעבדות לאומית ווִיתוּר סוציאלי מצד החלש לחזק, והוא הראייה: הניגודים וההתחרות על אף הייעוּד המשותף…

מעמד-הביניים הזה של בריטניה מטיל עליה, לדעת קברניטיה, את האחריות והחובה לשקוד על קיומה וחיזוקה של האימפריה, במידה שהיא משמשתהּ מבחינה איסטרטגית (“תחבורה ובסיסים – בזה אמור הכל”) ומבחינה משקית-כלכלית, חשיבות מכרעת נודעת כאן למזרח התיכון (20 אחוזים של היבוא הבריטי זורם דרכו ו-90 אחוזים של הנפט), לכל עורק-תחבורה ובסיס בו, וכן ליבשת השחורה, אפריקה, שהיא עדיין כמבצר-עוז עיקרי של האימפריה.

עמי המושבות זכאים אמנם, להלכה, לעצמאות לאומית, אולם בכל מקום מצוייה אמתלה אחרת המונעתהּ; ובמקום שאין לעמוד נגד כוחה של תנועת-השחרור יש, ולפחות, להבטיח את הברית (והתלוּת) במטרופולין בצורה חדשה. אשר לתהליך התעצמותן של הודו ובורמה, למשל, ראוי להביא מדברי אֶטלי ראש ממשלת בריטניה (לייבור): “ודאי היה בידנו להחזיק בארצות אלו עוד שנתיים-שלוש, אולם רק במחיר הוצאות גדולות באמצעים ובאנשים – וגם אז היו הארצות הללו זוכות בעצמאותן תוך מרירוּת וניתוק מבריטניה. אין לבנות ולקיים קהילת עמים על יסוד של אי-אימון, אלא על היסוד הבטוח של ידידות ואינטרס משותף. עמים שעשויים היו להיות אוייבים היו, בדרך זה, ידידים. וראוי הסיכון”. מובן, שאין כלל זה חל ביחס לעמים שיש בידה של בריטניה לכפות עליהם צורת-שליטה וברית כראות עיניה.

יתרה מזו: אף סיכויי הצלחתו של הסוציאליזם נוסח-הלייבור, שעלה לשלטון בתנאים של המשבר, ההתרוששות והתמוטה החומריים החמורים ביותר בתולדותיה של הארץ, תלויים במעמדה בעולם. “אני מאמין – הכריז באֶווין2 – אמונה שלימה בסוציאליזם הבריטי, אולם תוך ודאות ההכרה, כי מעמדה של בריטניה כאומה גדולה הוא התנאי להצלחתו. כושר השפעתה וערכה של דוֹגמת הסוציאליזם הבריטי יעלו בקנה אחד עם כוחה של בריטניה כמעצמה. ורק בתנאי זה ישמש הסוציאליזם הדימוקראטי הבריטי ברירה רצויה הן לקפיטליזם והן לקומוניזם ויכבוש את לב העמים זולתו”.

קיום האימפריה כבסיס למעמדה של המטרופולין, באיצטלה של חיזוק השלום והגשמת הסוציאליזם הוא, איפוא, אבן הפינה במחשבתה המדינית והסוציאלית של הממשלה הבריטית.

מעצבי גורלה של בריטניה אמונה עמוקה נטועה בהם, כי אמנם הם סוללים, בהתמדה וביעילות, בדרך של דימוקרטיה וחירות, מסלול חדש לגאולת האדם והחברה. מהפכה שקטה היא, שהכינוי “מהפכה-תוך-הסכם” הולמהּ, היינו: הסכם בין המעמדות ופשרה בין עקרונותיהם. שהרי התמורה המתחוללת באיים הבריטיים לא הוטלה על העם על ידי מפלגת העבודה אלא בתוקף התנאים, אולם כורח התמורה לא היה נתון לבחירה, ולכן אין הלייבור חותרת, למשל, להלאמת המשק הבריטי כולו, שמשמעותו ריכוז, פיקוח ותיכנון, אלא לטיפוס של משק מעורב יסודות של הלאמה ויזמה פרטית התואמים אהדדי. ואם כי ראשי הלייבור השמיעו, ב-1917, את ההשקפה, כי “בעתיד יישפך דם גם בארץ זו. כדי לקיים את החירות שהעם רכשהּ לעצמו”, - הרי כיום מלוכדים הם בהנחה, שהסוציאליזם אשר ייאלץ לנקוט אמצעי-כפייה סותר את מהותו. אין המגמה לעקירת יסודותיו של המשטר המעמדי-הקפיטאליסטי, אלא לצִמצום התהום בין עתירי-ההכנסה ומִעוטיהָ, ליתר חופש לפרט ולשיפור במצבו של העובד. ואכן, חובה להודוֹת, כי מבחינה זו זכאית ממשלת העבודה לזקוף לזכותה הישגים מסויימים בתחום הביטוח הסוציאלי; הדאגה לבריאות העם; לאם ולילד; החינוך וההשכלה, גידול תפוקת הייצור; ריבוי מקורות האספקה העצמית בחקלאות ועוד.

מעשה הסוציאליזם הבריטי נקבע, לדעת מנהיגיו, בתנאי התפתחותה המיוחדים של בריטניה: הוא יונק מן האמונה המוחלטת בפתק הבוחר, בכוח הריפורמה ההדרגתית, במאוויי-דת עמוקים. הוא נוגד את הסוציאליזם האירופאי, לגווניו, ששורשי-מוצאו משותפים לו (מארכסיזם) ואת מטרתו – ביטול המעמדות ובסיסם: קניין הפרט על אמצעי-הייצור, הקרקע, החליפין; חרדה, לדעתם, מפני הצלחתו של הסוציאליזם הבריטי לעומת האסכולה בסוציאליזם בה היא דוגלת. “אטלי וחבריו הם גידולי תנועת העבודה. שותפים לכוחה, לרוב גווניה, לחוסר ההגיון הצרוף שבה, לליקוייה, לכושרה ליישב ניגודים, לגישתם הפרגמאטית לעניינים מסויימים ולצמידותם העקרונית באחרים. צירוף של מסורת ונסיון ונטייה להכרעה בדרך האינסטינקט ולא בשיקולי רעיון. והם דרוכים, כמובן, נחרצות, לביצוע התכנית הסוציאליסטית. אין הם לקויים באופי, אלא בתבונה מעמיקה, בתעוזת דמיון, ברוח יוצר. אדמיניסטרטורים הם של המטרופולין והאימפריה”.

*

כזה תיאור עצמם. אך לא זה בלבד שסַמי מכאן [שבְּטֵלה מכאן] תנופת-רוח ולהט-חזון, אלא אף נכונותם של לוחמים ליתן נפשם על פועלם הם. אין הסוציאליזם בנוסח שלהם מחייב שינוי מהפכני בחיי האדם ובעולם מושגיו וערכיו, במדינה ובחברה, קל וחומר בתנאי קיומם של מיליונות עבדי האימפריה (רבות נכתב על פיגורה ורפיונה של תכנית-הפיתוח לאפריקה, שלא נועדה אלא כסעד כלכלי למטרופולין. עיין, בין היתר, “קומנטרי”, דצמבר 1948). הקאפיטליזם טעון בדק-בית הדרגתי, חשיפת החיוב הגנוז בו, בדרך של התפשרות עם הכוחות השולטים בו. זו התורה כולה ואידך זיל גמור [ואת השאר לך ולמד].

ואין חידוש בה. עשרות בשנים, בימי גאות ושפל, דגלה הסוציאל דמוקרטיה (הס.ד.) הגרמנית המאוחדת, רבת-ההישגים והתמרורים בשינויים סוציאליים. גם בה נשמעו קולות-אזהרה שקוּלים. בראשית המאה (1899) התריעה רוזה לוכסמבורג נגד הברירה המדוּמה “תיקונים סוציאליים או מהפכה”, וכתבה: “הס.ד. חותרת לתכליתה לא בדרך הכוח המנצח של המיעוט (בלאנקי) ואף לא בדרך הכוח המכריע של הרוב המספרי (ריפורמה), כי אם מתוך ההכרח הכלכלי ומתוך הכרת האנרכיה הקפיטאליסטית וסילוקה”. הריפורמה החוקית והמהפכה פועלות בהיסטוריה מתוך גורמים עמוקים הרבה יותר מאשר היתרונות או הליקויים שבהן. “אין אלו שיטות שאפשר לבחור בהן במזנון-ההיסטוריה לפי תאוות-הלב. מומנטים שונים הם בהתפתחות החברה המעמדית: המוּתנים, משלימים, אך גם דוחים זה את זה”.

גם בחינת מדיניות-הפנים של הלייבור, באספקלריה שלה, תעלה, כי עבודת-ההווה מבליעה את חזון-העתיד; כי “מהפיכה בריטית” זו – נטולת מעוף, זוהר, גדלוּת. האם לא לה כיוונה רוזה לוכסמבורג3 את דבריה בערוב חייה: “על כל צעד ושעל, בקטנות ובגדולות, אנו מרגישים: הם הם החברים החביבים הישנים מימי הס.ד. הגרמנית השקועה בשנת- ישרים; אשר בפנקס-החבר ראו את חזות הכל, והאדם ורוחו לא נחשבו בעיניהם. אבל זאת אל נשכח: אין היסטוריה עולמית נעשית בלי גדלוּת רוחנית, בלי פאתוס מוסרי, בלי מעשי-נדיבות נאצלים… מרץ מהפכני ללא-רִיתוּי [ויתור] ורגש אנושי מתוך רוחב לב – זו נשמת אפו האמיתית של הסוציאליזם”.

ייעוד היסטורי גדול הופקר בידיה של מפלגת העבודה [הבריטית] – ולא רק לגבי עמה היא. את נצחונה המזהיר (1918 – 2.250 מיליון קולות; 1924 – 5.500; 1935 – 8.300; 1945 – 12 מיליון) – ליווּ עמים רבים בתוחלת עמוקה. התוחלת נכזבה. ועוד יוכח, כי בסופו של חשבון אין לקיים אף “סוציאליזם בריטי” תוך אדישות רוחנית והתפרקות אידיאית-מוסרית, וכי סוציאליזם אימפריאליסטי הוא צירוף של תרתי דסתרי [שני דברים הסותרים ונוגדים זה את זה].


  1. Francis Williams (1970–1903), עיתונאי בריטי מראשי מפלגת הלייבור ובעל השפעה רבה על עיצוב מדיניותה. חיבר כמה ספרים בדבר מדיניות החוץ והפנים של בריטניה [ההערות מאת דוד בן מנחם].  ↩

  2. שר החוץ הבריטי בימי ממשלת הלייבור שלאחר מלחמת העולם השנייה. ידוע היה באיבתו ליישוב. גרם לתקנות מגבילות ביותר לעלייה ארצה. הקריקטורה של רוס, מעריב, 29.11.1947  ↩

  3. רוזה לוּקסֶמבוּרג 1919–1871, פילוסופית ומהפכנית סוציאליסטית יהודיה. ניסתה לחולל מהפכה סוציאליסטית בגרמניה. ילידת זמושץ'.  ↩

המלצות קוראים
תגיות