במסיבת עיון אחת בגולה נשאל השליח מארץ ישראל: היש וודאות וערובה נוכח נחשולי העלייה בהמונים, להמשכם והתמדתם של היסודות והערכים אשר עיצבו את מפעל תקומתנו ושיווּ לו חן מוסרי וטעם גאולה וטל תחייה? ולא ידעו השואלים, עד מה הם קולעים, אולי, לשאלת הגורל של מפעלנו בארץ ועתידו.

התשובה שניתנה הטעימה, בין היתר, כי אכן בזה יעוּדה המיוחד של תנועת החלוציות בתקופתנו ושל אנשי-התרבות והרוח בישראל, נוסף על תפקידי-המישרין שלהם כשותפים שווי-זכויות במדינה ובציונות:

עמידה על המשמר לבל יסתאב התהליך הגואל של קיבוץ הגלויות כתהליך של גלוּת מקובצת.

אין כמעט חולק רציני (לפי שחלקוּ בעבר) על עבודה מאורגנת, על ההתיישבות העובדת ועיקריה; על הלשון העברית ותרבותה; אולם עינינו הרואות, אֶראֶלי [מלאכי, שליחי] הקוממיות הלאומית האנושית נלבטים חריפוֹת עם מצוּקֵי [צרוֹת] הניווּן וההתפרקות. ובעיר במיוחד. מושכל ראשון הוא: הגברת היסודות התקינים בחיינו והחתירה ליתר אחריות ועזרה הדדית; עבודה, יצירה וחלוציות; צדק סוציאלי וטוהר אישי וציבורי; דאגה לחלש; הנחלת העברית ותרבותה; מידות ויחסים הוגנים, משמעם: גם הגברת ביטחונה של מדינת ישראל וכושר עמידתה במילוי תפקידיה.

טוֹל את ספר התנ"ך, פרי גְאון עצמאות ישראל הקדומה, ותעמוד בבהירות על טיב המזיגה בין הכוח והמוסר, על המוסר כפונקציה של הכוח וכחלק בל-יינתק הימנו, ועמדתָ גם על סכנות הניווּן, הסיאוב וההתפרקות האורבות לכוח שנתערטל מפּנימוֹ המוסרי ולעצמאות שאין אושיותיה תקינות. אכן, העצמאות המדינית נבחנת גם בעוצמתו של הגורם המוסרי, הסוציאלי והתרבותי בחיי האומה.

בסערת תקומתנו כעם מוּגרה [נוּצחה] כליל אגדת הפחדנות, הפָּרזיטיוּת והנדוֹד כתכונה יהודית, כיסוד בגורלנו הלאומי, קצה נפשנו במַרטירוֹלוגיה¹, בפיזור ובחולשה, בהסתגלות ובתלות בחסד לאומים. גבורת היצירה, העמידה הנחרצת על הנפש והעיצוב האקטיבי של הגורל העצמי – הלא הם כיום נחלת שבט גדול בעמנו, בנוער ובחינוך הדור. שוב לא אסקופה נדרסת², תולעת יעקב³, הפקר. עוד קשה להשיג את עוצם התמורה שחלה, מבחינה זאת, בחיינו ובתולדותינו. ולאידך, דומה, שכאילו לא חלה כל תמורה. כי זאת לדעת: הכוח היהודי בצמיחתו (הכוח בכל היקפו ועומקו של המושג) – הטיפוח המוסרי הכרח חיוני הוא לו; מדינת היהודים – היסודות התקינים, הבריאים והתרבותיים בחייה ובמשקה הכרח חיוני המה לקיומה ולביצורה; הפועל היהודי – תחושת יום-יום של שליחות המולדת והמעמד הכרח חיוני בה לאזרחוּתו הנפשית ועמידתו בשער.

מהו הלקח העיקרי של תקופת התנ"ך, החוזר בימינו?

גודש המרץ הלאומי, הסבל, והשאיפה, ניגודי החברה והאידיאה, השבטים והעדוֹת, הניגוד בין הייצר האינדבידואלי-אנארכיסטי לבין סמכות המדינה והאומה מצטברים והולכים על פני שטחה הגיאוגרפי המוגבל של המולדת. הן אנו כה צפופים וקרובים איש לרעהו ואין להעלים את הניגודים או לטשטש קיפוחים ומתיחוּת, בערות וגסות. והרי הזיכרון הקצר של אומה העשוי לקפח את פאר נצחונותיה שקנתה בדם רב; האלילוּת והפולחן הזר; הפזילה לעבר “העולם הרחב”; ייצרי התענוגות ורדיפת הבצע; הרשע והניצול אשר הנביאים יצאו חוצץ נגדם ושוב הם מזדקרים ועולים בעצמאותנו המחודשת. ועל כן:

האיכות הגבוהה של חיינו, הקומה המוסרית-התרבותית, הרמה של האדם בתוכנו, הכוַונת המרץ המצטבר לאפיקי היצירה-ותיקון-החיים – כצו הגורל, כתביעת הקיום, הקידום והביטחון הם לנו.

מי עוד ישא ביעוּד הזה, אם לא תנועת חלוציות ישראלית בברית עם מיטב אנשי הרוח והמצפון במדינה ובעם?

*

בריכוז הכוח במשימות הדור הגדולות, בבעיות המדינה והעם, הקליטה וההתיישבות, בל ייבּלע וישותק קולו של היחיד; תהא האוזן הקולקטיבית כרוייה לשים פדות [חיץ] בין שוועת הנאמנים לבין צריחות-הרְמִיָה של הקופצים בראש לנוחות הקריירה, מהם אשר הישג המדינה מעביר אותם על דעתם. דוקא התנועה המעריכה את השיתוף האנושי ומטפחת את הליכוד החברתי, ההופכת כמות לאיכות ואת האיכות – כגורם השראה לכמות, דין הוא שתראה את מצוקת הפרט ולנפש האדם – מטרת כל המטרות. הרי נביאי ישראל לא חסכו שִׁבטם גם משוֹעים ורוזני-ארץ!

גם באלה תיבחן מהות חיינו ורמת מדינתנו וטיב מעשנו. בל נפתה להנחה הפסולה, הבלתי-ישראלית, כי החרדה ליושר, לטוהר, לחופש הפרט, לחיי תרבות עשויות לקפח את המעשיות היעילה ואת יעילות-המעשה ומשמעת-הביצוע.

במידה שאנו מתעצמים והולכים בעצמאותנו ובעוצמתנו – מתברר יותר ויותר אופיו האמיתי, השורשי, של המפעל הציוני בפרספקטיבה התולדתית שלו: והוא מפעל-גאולה שעיקרו תיקון מוסרי של עם ואדם שעוּוְלו ונפגמו; יותר מבית לאומי ויותר ממדינה, גם מדינת יהודים.

הטיפוח המתמיד של יסודות הטוב והצדק, האמת והטוהר, הרוח והתרבות, במדינתנו ובחיינו אינו, לכן, בחזקת געגועי “אתה בחרתנו”; ואף לא תולֶדֶת תיאוריה מופשטת זו או אחרת, אלא כנרמז לעיל הכרח חיים, תנאי לביטחוננו וקידומנו, צו גורלה של שיבת ציון.

מכִּבשוֹן [סוד] ייעוּדה של תנועת חלוציות בישראל, ושל תרבותנו העברית במולדת – הדבר הזה.