רקע
איתמר בן-אב"י
כנען ארצנו: 5000 שנות ישראל על אדמתו, ללא הפסקה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ציון: (ירושלים, דפוס הסולל); תרצ"ב

מוקדש

לד“ר אברהם אבושדיד ז”ל, הראשון לרופאי ירושלים החדישה


 

אקדמה

אין זה חיבור מדעי, אף לא מסה עממית.

כאשר ביארתי, במקצת, בפתיחת החוברת, בפרק “למסרת אנכי” – זהו רק נסיון לעורר בקרב העברים בארצם ובגולה געגועים לימינו הקדמונים ביותר, למקורנו הכנעני, בעבר הנהר מערבה, ולא מזרחה, כאשר חשבו עד כה.

זהו, ביחוד, המשך מאמצי הראשון, עוד מלפני חמש שנים, להוכיח כי במשך יותר מחמשת אלפי שנות אומתנו העבריה לא התנשלנו גם ליום אחד מעל אדמתנו וכי שקר ענו בנו שונאינו במזרח ובמערב גם יחד בתתם את הרשם כאילו רק תשע מאות שנה חיה האומה הזאת על אדמת “כנען ופלשתינה”.

ובטוח אנכי, כי מאמרים אלה, אשר אספתים לתוך הכרך הלזה על פי דרישת רבים מידידותי ומידידי, – אם חסרים הם אולי היקף מספיק גם תאריכיות יותר שיטתית – עשה יעשו בכל זאת את שלהם וכי דחף ידחפו את עתיקנינו ומדענינו הצעירים לחקירות יותר כוללות ויותר בטוחות בכיוון הרצוי.

שהן כנענים היינו מראשיתנו וכנענים נהיה עד לאחריתנו, אם כי לא לכנען צבאי אנחנו היום, בלתי אם לכנען הרבה יותר יפה והרבה יותר איתן, בהיותו כפול במהותו – כנען כלכלי ורוחני.

ואולי נזכה בקרוב להחזיר לארצנו זאת, לכנען זאת את היפה לשמות הקדמונים.

* * *

ועכשו רק הערות נוספות אחדות, אשר לא הספקתי, או יותר נכון – לא הרהבתי לתתן בגוף הספר הזה.

ההערה האחת מתיחסת לאריכות קדמוניתנו. על צד האמת לא חמשת אלפים, לא אפילו חמשת אלפים ושש מאות שנה הם קורותינו, אלא שבעת אלפים, אם לא גם שמנת אלפים – לפני השומרים והאכדים, איפוא. את האמת הזאת מוצאים אנו בחבורו של הגדול להזדורינינו בכל הדורות, יוסף בן מתתיה (פלאויוס) בחיבורו המפורסם “נגד אפיון”. עוד בשורות הראשונות לחיבור מפוצץ זה, אשר חולל מחשול הערצה לעמנו ב“עולם הידוע” אז, כתב המחבר בפירוש, כי לעמנו חמשת אלפי שנה לפחות, והיות שחיבור זה נכתב במאה הראשונה לספירה הנוצרית – החשבון מחוור וברור. אל נא יבהלו המחזיקים בתאריך יצירתינו – ראשית יען אין לחשד את יוסף בן ממתיה במינות. הוא היה מהמאמינים הגדולים ונראה, איפוא, הדבר כי מה שמסר בספרו היה ידוע כבר אז לכל העברים. הביאור לכך פשוט למאד, אם נבאר את “היום” של פרק ראשון ב“בראשית” לא כיום בניגוד ללילה, לא כיום של ארבע ועשרים שה,ע אלא כ“יום” שמובנו תקופת אלף שנים לפחות. לפי כך נמשכה. עצם היצירה שבעת אלפי שנים לפחות, ואם נכפיל כל שנה במספר המודרג ל“ימי־השבוע” נמשכה היצירה מליון ותשע מאות וחמשים ואחת אלפי שנים (1.951.000) – מה שמתאים בערך לאומדת החוקרים החדישים.

* * *

וההערה השניה מתיחסת לספורו של יוסף. מכל המתואר ב“בראשית” וב“שמות”, גם מכל מה שאנו יודעים היום בודאות על ה“קסוסים”, ברור הדבר, כי לא בנו של יעקב בן יצחק היה יוסף זה, בלתי אם בנו של יעקב־אל, האחרון אולי למלכי ה“היקסובסים” ומשנה המלך בימיו, ויען גם ליעקב בן יצחק היה בן בשם יוסף ואחיו מכרוהו למצרים – הועבר סיפור יוסף הראשון ליוסף בן יעקב. רק אם נביט אל הענינים מנקודת מבט זו יתגלה לעינינו אחד הפרקים היותר נפלאים לשלטון ה“היקסוסים” אבותינו במצרים ויובן כל ענין הגרוש אחר כך.

פרעה, אשר “לא ידע את יוסף”, פרעה, אשר לא היה היקסוסי הוא הוא שגרש ממצרים את בני יוסף, מנשה ואפרים, ואתם גם את שבטי יעקב בן יצחק.

מי יתנני מבאר, במהדורה שניה לספר זה, את הדברים האלה ביתר פרטים.

א.ב.


 

למסרת אנכי (pro domo sua)

מאמר ארוך וסעיר ב“קול ישראל”, מאמר קצר ורמיז ב“היסוד” –שניהם עתוני החרדים הקצוניים – נגד החתום לעיל בשבועות האחרונים אף אזהרות מכתביות פרטיות לרוב, כי עוד “תימצא יד” אשר תורה אותי, האומלל, “מה ייעשה לאיש אשר העם חפץ בהרחקתו מתוכו” – ממריצים אותי לצאת במענה גלוי זה לתוקפי המרובים.

שהן, על מה כל החרדה הזאת?

מה עשה הקטן הרבבות יהודה בכדי לזכות למטר חרפות, שרק מעטים בקרבנו זכו לכמותן בשנים האחרונות?

שמעו שמוע:

“בדאר היום” (גליון ש"ד ח' אלול) יצא עורכו הידוע במאמר בקרת על ספר תורתנו הקדושה “תורת ד'” ועל סופר ומונה אותיותיו" (ועושה סיג בפני מבקר הולל) עזרא הסופר האלקי. בבקרת העומדת למטה מכל בקרת הוא מקצץ ומנתח בקדש קדשי עם ישראל ולא תאחזהו כל רעדה כלפי הקדש ולא ירגיש ברגש אנושי כל שהוא לנהג כבוד ודרך ארץ בפני אותו המקור אשר עשה את העם עמו לעם והי' לאור לו ולהעולם כלו זה אלפי שנים וכלפי איש הא" קדוש ה" אשר ידע להעריך את מקור חית העם וקיומו כל ימי עולם ושמר עליו מעל כל משמר.

(“קול ישראל”, גל' מ"ט, ז' אלול).

“אין כאן המקום לשאל ממר בן־אב”י “ורמינהו” ואם זה תפקידו של “הדוגל במאה אחוזיו בשם המסרת” – אבל יש לשאל את יקירי ירושלים, הדואגים כל־כך לחנוך בניהם, אם בטוחים הם כי גם ילדיהם לא יקראו בעתון המונח על השלחן מה שכתוב מתחת לקו".

(“היסוד”, גליון י"ד)

ובכן, הדברים ברורים.

יען פרסמתי, לפני כבר שבועות אחדים “מתחת לקו” שורה של מאמרים ירכתוניים על עתיקות עמנו לפני דורותיו של אברהם אבינו ב“אור כשדים”.

ויען, לאור חקירות המדע והתגליות הנפלאות בחפירות האחרונות, המעכדות בדרך כלל את רוב סיפורי תנכנ"ו הנערץ, מנסה אנכי לגול לפני בני עמי, גדולים וקטנים גם יחד, את המגלה הנהדרה של עמנו בראשיתו המעורפלה – צריך לזרק על ראשי שיקוצים, צריך להוקיעני כבוגד בעצם המסרת אשר לה אני נלחם מאז בחרותי וצריך, בקיצור, לרגמני באבנים אם לא לתלותני על הגרדום.

מימי לא אהבתי להתגדר במה שאין בי. ולכשביקשני אבי המנוח, שנים רבות לפני מותו, להתמכר יותר לבלשנות העברית בכדי להיות לעזר לו בעבודת המלון הגדול – סרבתי בהחלט. לא מדקדק אנכי, גם לא בן מדקדק ובמות עלי אבי זה הגדול, וגורלו של מפעל חייו היה מונח בסכנה הייתי אנכי הראשון, אשר יעץ לאלמנתו הנמרצה למסור את הדפסת אותם כרכי המלון, אשר לא נדפסו עדין, למפקחת אנשי שם בחכמת הלשון.

אפס, אין זאת אומרת, כמובן, כי לא התענינתי, כיתר משכילי עמנו, לעקב בעין צופיה לנעשה בקרב עמנו הן מצד התפתחות השפה העברית, בתחיתה הפלאית. והן מצד הגילויים המרעישים במקצוע העתיקנות הכללית והיהודית גם יחד.

הנה־כי־כן נתתי גם משלי לעושר מלותיה של שפתנו המעוררה – ומאות מהן נספגו כבר, לאשרי, במכמני הספרות הלאומית ושירתה, ולפני כחמש שנים, בערך, פרסמתי ב“הדואר” האמריקני, מבלי שהדבר עורר במועדו כל תנועת חרם כנגדי, מאמר־אקדמה לאשר אנכי מפרסם עכשיו בחוברת זו. במאמר ההוא, שהכתרתיו בשם “נכתבם מחדש”, הוכחתי, כמדומני, בראיות מספיקות שכל ענין צאתנו מאור־כשדים ללכוד ארץ לא לנו ולגרש מתוכה את תושביה הראשוניים הוא מופרך מעיקרו, אמצאת־כזב של שונאי ישראל בדורות קדומים, ואוסיף, כי חבל הדבר שגם אנחנו בעצמנו נתן נתנו יד לשונאינו אלה בהשאירנו, תוך גוף תנכנ“ו, שגיאה כתיבית מידו של סופר פזור־הדעת הדורשת, איפוא, רק תיקון מובן מאליו בשביל לנגח בו את עיניהם של חורשי הרעה כנגו פעם אחת ולתמיד. אל תאמרו – קראתי – “לך־לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”, בלתי־אם לך־לך מארעך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר ארצך”.

זהו הכל.

והחזרת “צ” קטנה זו למקומה האמתי ומחיקת תג קטן מתוך אותה “צ” במקומה הבלתי־נכון – להיותה מה שהיתה, בתחילתה ה“ע” המקורית – הן הן אשר עוררו כנגדי את המת אנשים הדוגלים בשם דת ישראל ועתיקותה האלהית.

יען אמרתי לעתקנה עוד יותר, יען התכונתי להביאה עד לדורות קדומים, עד לימי עצם “בריאת העולם” כמעט, מקבל אנכי כהיום הזה מטר של שופכים מצד אותו הימין הירושלמי, אשר להגנתו הסוערה יצאתי אנכי, באספה ההזדורית המפורסמה למושב אספת הנבחרים השניה, וזאת – על אף כל שונאיו מצד השמאל ושיסועיו הגועשים של זה כנגדי…

חן־חן לכם, אדוני הימניים!

* * *

אם הזכרתי את כל אלה הוא אך ורק מטעם אחד, ללא שני לו. רציתי לעמוד, אמנם, על טעות מרה שאין חרדינו הקצוניים שמים את לבם אליה ושאם עמוד יעמדו עליה, בסנוריותם כי רבה, גם להבא החש יחישו במו ידיהם את נפילת החומות־האחרונות – חומות יריחו המוסריות – למסרת העברית בנפלאותה הקדמונית.

איש המסרת העברית הייתי מימי, ובניגוד לנטיה ידועה בקרב חלק מבני משפחתי לזלזל קצת “במנהגי האבות אשר עבר עליהם כלח” נהיתי אנכי אחרי אמי הראשונה, היא דבורה השניה לבית בן־יהודה – אותה אם עבריה ראשונה לישראל בשפתו ובארצו, שבכ"ב לאלול הבא תימליאנה ארבעים שנה ליום מותה בקדושים. משפתותיה החורות למדתי את העיקריות לתפילות עמי, מידיה הדקות קבלתי את ציציות ילדותי ובעיניה הנוגות קראתי עד לשנתי השביעית את דרישתה מאתי להישאר נאמן עד ליומי האחרון לאותה אמוניות צרופה וטהורה שממנה לעמנו חמשת אלפי שנותיו האראליות. אחרי מטתה, עם רק שחר תקוותינו – כאחרי מטתו של אבי באושר נצחונו המלא שלושים שנה אחר־כך – אמרתי “קדיש” עד למעלה הר־הזיתים באל־שני הדרו מסביב ומאז רק אחת עמלתי כל ימי – לנצור את צואת אם העברים החדישים, בתקופת התחיה הרביעית, לבנה האחד אשר זכה לחיות – עם מסרת האבות. כוס הקידוש לא תסור מעל שלחני בשבתות ובמועדים, עשן הסגריה לא ימרר את פי בימי קדושה אלה אף במדינות הנכר וכאמי זאת לי, כן אנכי לבנותי, – והן גם־כן, אקוה, לילדיהן מחר – מיד ליד נעביר את כל היקר, את כל היפה, את כל הנערץ אשר בעמנו – למן ארצו ושפתו עד לרוחו ולדתו.

כי לא יהודה חדישה תהיה כנען ארצנו זאת אם לא תתמכר גם בעתיד הקרוב והרחוק ליסודות אלה של הגדול אולי למבצעי כל עמי התבל.

* * *

לדרש, איפוא, מחלוצי תחיתנו בגעגועיה למסרתיות ולאמוניות, כי ידע לא תדע מהי קדמה ודעת, כי לא תפקח את עיניה לראות באור ובדרור, כי לא תתן את לבה לכל אותו חומר עצום ההולך ומצטבר משנה לשנה ומדור לדור בכל מקצועות האנושיות הכללית ונצחונותיה המפליאים – חטא ועוון הם ללא כפרה. לבוא לדורותינו הצעירים ולהגיד להם, כי כל מחקר מדעי חדש, כי כל תגלית חפירתית מרעישה, כי כל תיקון לשוני הגיוני אסורים להם למכתחילה – שגעון וטירוף הם ללא רפואה.

לא באיסורים, לא בחרמות, לא בנידויים תתאכף דת ישראל על מליוני הדורות הבאים.

כל־כמה שיבינו רבנינו, גדולים וקטנים, כאן ומחוץ לארצנו, למשך אליהם את השואפים לאמת אלוהית בדרכים נוחות ונאות, מתוך התפייסות ורחמים, המתקת הניגודים העולים וצפים וסלחנות תמידית לכופרים ולפושעים – תגדל השפעתם על ההמונים ותחזק את שררתם על היחידים.

זעקה סתמית נגד אנשים “המעיזים לקעקע את אשיות כל הקדוש לנו” תעורר בקרב השומעים אותה רק בנות־צחוק.

התאמת עברנו הענקי ל“הוונו” זה הקטן ולעתידנו שאנו רוצים לעשותו גדול עוד יותר אם אפשר – היא המטרה.

ובפרסמי את שורת מאמרי על “כנען ארצנו” רחפה לעיני אני, הכותב את הדברים האלה על כרחו ושלא בטובתי, המטרה הזאת, רק היא ואין זולתה.

אם רוצים אתם, אדונינו ב“קול ישראל” וב“יסוד”, וכותבי מכתבי־האיומים גם אתם – שדור זה יישא את נפשו לאלעל נביאינו הגדולים, עם מחוקקנו האלהי על כולם – ­ אל־נא תיראו מבקרת אשר מתחת לקו או גם ממעל לו.

כל התגליות, כל החפירות, כל ההוכחות – כאותן של בן־עירנו הגדול, פרופ' אברהם שלום יהודה, למשל, על ימי העברים במצרים – אינם מחריבים את התנ"ך, אינם מקעקעים את האמונה, אלא אדרבה – מחזקים הם את שניהם גם יחד ומבססים הם אותם על אשיות עוד יותר מיוסדות ואיתנות.

זהו אולי הנס היותר נפלא. לכל נסינו עד היום הזה.

ואם לחיזוק ולביסוס אלה יועילו במקצת גם ירכתוני הצנועים – שאינם, הנני להודות מייד, מאמרי בקרת ומדע, בלתי אם מסות קלות, המיוסדות על דברי חכמים מבין ישראל והגויים, להיותן לחומר היולי בידי כותבים יותר כשרוניים ועמוקים – אם יועילו אלה – אמרתי – לעורר בקרב רבע מליוננו בארץ כנען ועשרים מליונינו בגולה הגדולה, גאוה נוספת על היותם עבריי הנהר מערבה – הרי מילאתי אולי את החובה היותר נעימה לי לעמי, לארצי, לשפתי, לאמונתי.

כי אם למסרת אנכי, אמנם, גם לאמוניות טהורה וצרופה, אין שתי אלו יכולות למנוע – ולא תמנענה, היו־נא בטוחים – בקרת מדעית מיוסדת על עובדות ממשיות והזדוריות.


 

נכתבם מחדש!

א1

את מה?

את דברי ימי ישראל.

באשר אמנם הגיעה השעה לתקונים רבים ויסודיים לא רק באותם ספרי הלמוד שלנו, המכילים את קורות עמנו לדורותיו השונים, אלא – וזהו, לדעתי, העיקר – בחבורים הגדולים אשר נכתבו במקצוע זה מימי התנ“ך ועד ימינו אלה. לא לי להעיר כאן כמה שנויי גירסאות ומקראות אנו מוצאים על כל מדרך כף רגל בכתבים המקושרים לתולדותינו בתור עם. דבר ידוע הוא לכל בר־בי רב, שמאורעות ותקריות אשר נזכרו בדרך זו או אחרת בשמואל או במלכים, תוארו בסגנון אחר לגמרי בשני הספרים אשר ל”דברי הימים" והתנ"כיים. לפעמים – אין ערוך להבדל שבין שני ספרים אלה עצמם. פרקים שלמים בחיי דוד או שלמה, חזקיה או מנשה, נזכרים רק באחד מהם, או אם גם נזכרים הם בשניהם מה גדולים הניגודים אשר בהם. מתוך חקירותיו של כותב הטורים האלה בתולדות החיים העבריים על הים (חבורו “ישראל על הים” המוכן כמעט כולו לדפוס) גדלה בחובו ההכרה, שהרבה הרבה מקורותינו העתיקים היו מתבארים ומתבהרים כהיום כליל אילו נשארו אתנו בגנזינו חבורי “ספר הישר” או ספרי כל אחד ואחד מהמלכים. הצריך להוסיף, כי מנקודת מבט היזדורית חבל מאד, שחבוריהם של “נביאי השקר” אפסו ויאבדו בהחלט. דוקא מתוך “שקריהם”, דוקא מתוך תשובותיהם לנביאי האמת היינו יכולים לדלות חומר נפלא ועשיר לבירור הבלתי־מובן, הדומה לסוד או לחידה, במקרא או במשנה, בתלמוד או במדרשים.

אפס, נטיתי קצת מן עצם הענין. החפירות החדשות בארץ ישראל והתגליות הנפלאות מתל אלעמרנה של התקופה המצרית ועד לאור כשדים של התקופה הבבלית־אשורית, הענק תעניקינה לנו, בלי כל ספק, אמתות חדשות לבקרים. ומעניין הדבר, אמנם, שרוב חפירות אלו גם תגליותיהן מאשרות כמעט בכל את עצם דברי ימינו אנו באלפי שנותינו הראשונות. אבל, מה שיכולים אנחנו לעשות מיד, הוא – לגשת עכשו לתקונים כלליים, שהנם הכרחיים מכמה טעמים. ועל תקונים אלה רוצה אני לעמוד.

כידוע, אין אחד מכותבי ההיזדוריה העברית – באחרונים ובחדישים הכתוב מדבר – שלא יתחיל את פרקי קורותינו במוצאנו ה“נהרימי” – אם אפשר לכנותו בשם זה. מצונץ וגרץ עד לדובנוב וקלוזנר (והלועזיים רינאן, ווילהויזן, ווינקלר, דליטש החרו־החזיקו אחריהם בכל שמחתם לאידנו הקדמוני) אין אחד אשר ינסה, לפחות, לבאר לקוראים וללומדים, כי ביתם הראשון, היסודי העיקרי של העברים היה בארץ ישראל הכנענית ולא בנהרים הארמית. מתוך הרגל מוזר ללכת בעקבות קודמיהם – יהודים ונכרים גם יחד – נתמסרה במוחות סופרינו כולם ההכרה המוזרה, שאבי העברים, אברהם, לא את מולדתו בלבד חייב הוא למדינה אל־עברית זאת, בלתי אם את מולדת אבותינו כולם גם קורותיהם עד לראשית הדורות. כל האגדה העברית כולה, מ“בראשית” ועד “לך־לך”, כל הבטוח העברי גם הוא, כפי שהובא ב“דברים” ו“במדבר” ביחוד – צור מחצבתם, לדעת “היסטוריונינו” (בלשון קלוזנר) באור כשדים או בנינוה, בבבל או באשור. האומה העברית לא נולדה בציון, לא הגיחה מתוך הרריה הנשאים ובקעותיה הפוריות. היא גדלה על ברכי נכר. היא נדה גם נעה בגבולות לא לנו. בקיצור: “נודדים נצחיים” היינו מראשיתנו ובבואנו, אחרי כמה דורות, למדינה אשר בין הפרת לים התיכון, כבשנו למעשה קרקע שלא השתייכה לנו לפני כך. כטטרים, כוולכים, כטורקים, כבולגרים – גזעי מרחק היינו גם אנו ובחרבנו גם מרצנ ונשלנו מעל אדמת כנען את תושביה הראשוניים.

כמה התנגדתי, מילדותי, למושג אשר כזה. חושי העברי לא הסכים מעולם להתנכרות עמי בארץ מחמדיו. בשבילי אני – רק עריסה אחת היתה לה לאומתי מקדמות־דנא – הלא היא אותה העריסה שהחרמון והלבנון, עם שלגיהם למראשותיהם שהירדן ושלשת האגמים הפנימיים, עם מימהם, בטבורה, ושים סוף, הר סיני וה“שיחור”, עם מעברותיהם למרגלותיה. אפס, שאלה אחת נקרה במוחי מאז תמיד: כיצד אוכל להוכיח לעצמי, כיצד אפשר להוכיח לעברים בראשונה ולגויים באחרונה, כי אמנם כן היה הדבר. הן כה מכריעות היו ההחלטות האשוריות אשר לכותבי הקורות העברים, ומיהו היהיר ועז הפנים שימרה את פיהם במשהו?

לאשרי, יהיר וזעפן הייתי מימי ומתוך כך לא נרתעתי אחור בפני ה“פרדוכס” הכללי. כי “פרדוכס” הוא אמנם כל הבנין החבורי מסביב להזדוריה העברית וכזרוח השמש ביום בהיר וזך כן תזרח האמת המלאה בקשר עם מקורות עמנו בארצו היסודית.

ב.

וראשית כל טוב להרגיש, כי הטעות היותר בולטה שנעשתה בכתיבת קורותינו הקדמונים היא, שתמיד תמיד סופר והוגד, כי היו לנו, בחיינו הלאומיים, רק שני חורבנות גדולים ועיקריים – חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. למעשה היו לנו ארבעה חורבנות לפחות, ובעקבותיהם – מה מוזר הדבר! – ארבעה גירושים מארצנו.

מה היה החורבן הראשון?

לא זה של צדקיהו, בלתי אם זה של תרח, אבי אברהם, ובהנחה הפתאומית הלזאת חבוי, לדעתי, כל סוד עבריותה של ארץ ישראל ואל־ארמיותו של עם ישראל.

זכרו את הדברים המובאים בפרק י‘, פרק העמים, לספר “בראשית”: "ובני שם – אבי כל בני־עבר’, שהם – עילם, אשור, ארפכשד, לוד וארם. ארפכשד זה הוא הוא, בניגוד לשאריתם, האב הקדמון לגזע העברי, היות ובנו שלח הוא הוא אשר הוליד את עבר – העברי הראשון. מעניין הדבר, שבנו של עבר נקרא בשם פלג, מפני ש“בימיו נפלגה הארץ” – זאת אומרת, אותה ארץ שהיתה ידועה אז לבני שם. עילם, אשור, לוד וארם בחרו למושב להם את עבר הנהר הגדול נהר פרת, מזרחה, ועבר עם בנו פלג בחר למושב לו את עבר הנהר מערבה – את ארץ כנען. באשר אמנם – לא אשורית, עילמית, לודית או ארמית היתה שפתו ושפת בני ביתו הוא, בלתי אם "כמוכח יפה־יפה מתוך עצם שמו – עברית, זאת אומרת, “שפת כנען” של ישעיהו, שפת אותם בני חם שהיו היותר קרובים לעברים הקדמונים – הלא הם הצורים, הצידונים, היבוסים (זכרו את מלכי צדק, מלך ירושלים!), החוים, האמורים ודומיהם, שדברו כולם, בלי יוצא מן הכלל, בשפה האחת המשותפת להם – שפת עבר – בכל טהרתה הכנענית.

ועכשיו – הקשה הוא ביותר להחליט, כי אותו עבר, אבינו הקדמון, שחי ארבע מאות ושלשים שנה, יחד עם בניו ובני בניו – פלג, רעו, סרוג, נחור ותרח, – שמות כל כך עברים בקיצורם הכנעני ובמובנם הברור! – הקשה הוא ביותר, שאלתי, להחליט, כי כל העברים האלה חיו יחדיו, בלי הפסק כלל ועיקר, באותה ארץ כנען, שאלהים החזירה אחר כך לאברהם בן תרח – האישיות ההיזדורית הראשונה לעם ישראל בדרכו המופלאה קדימה? הן ברורים הדברים בפרק י“ב לספר בראשית” ואין כל צורך להאירם. שם נאמר בפירוש: “לך לך מארצך ומארץ מולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”. אין ה' אומר, ביחס ל“ארם נהרים” “מארץ אבותיך”, בלתי אם “מארץ אביך” – ארץ תרח לכל היותר, שהיא ארץ “מולדתו” של אברהם – זאת אומרת, הארץ שבה נולד אבינו הגדול במקרה, כתוצאה ישרה ממאורעות בלתי נזכרים אמנם בספר מספרי התנ"ך.

כדי להאיר את הענין כל צרכו, הנני להציע רק תקון קטן בגירסה התנ“כית של הפסוק הנזכר למעלה. התקון הזה רגיל הוא למאד בחבוריהם של רוב מפרשינו אם לא של כולם, ומובטחני, שרבים רבים ימצאוהו לא רק אפשרי, אלא גם הכרחי. יש רק להחליף את ה”צ" הראשונה ב“ע” ולהעבירנה למלה האחרונה תחת ה“צ” אשר בה, כדי שיתן מושג אחר לגמרי לכל הפסוק – המושג היותר עקיב והיותר טבעי. להלן, איפוא, הפסוק עם תקונו:

“לך־לך מארעך וממולדתך ומבית אביך את הארץ אשר ארצך”.

מה שונה הכל בעקב העברתה זו של ה“צ” מהמלה הראשונה למלה האחרונה והנחת ה“ע” הקרובה כל כך ל“צ” בתחילת הפסוק. המונח ארעא לאדמה הוא אמנם ארמי בשרשו; אפס – הנוכל לשכוח, כי אלהים מוסר לאברהם את פקודתו זו לא בארץ ישראל, בלתי אם בארם נהרים, וכשם שסופר התנ“ך מזכיר את”יגר שהדותא" הארמית בספורו של יעקב, כן היתה לבטח נטיתו עם הספור האברהמי. הוא רצה להגיד בזה, כי אלהי אברהם דרש מאתו לצאת מהארץ הארעית אשר בה נולד לאביו תרח. לכן הוסיף: “ממולדתך ומבית אביך”. נחור, אבי תרח, לא היה, איפוא, מיושבי ארם נהרים, ורק תרח עם כל הכבודה אשר אתו הוא הוא שנמלט אליה בשל מאורע חשוב בקורות העברים הראשונים בארצם המקורית. אלמלא זאת – ההיה הסופר מדגיש את המלים “ארצך”, “מולדתך” ו“בית אביך” – שלשתן בנות מובן אחד – ללא כל צורך ותועלת?

כן: נחור ובני שבטו העברי היו יושבים לבטח “תחת גפנם ותחת תאנתם” בהררי כנען ובבקעותיה לכשפתאום הגיחו מצפון החתים הנועזים ויגרשו מקרבה את רוב תושביה. הצורים, הצידונים וכל אותם שנסמכו על הים, באייהם ובמבצריהם, נשארו בארצם. גם היבוסים, דוברי העברית, הצליחו לעמוד ברוח הסערה החתית. לעומתם – היו העברים, בני עבר ופלג, חלשים יותר מדי ותרח הוכרח להתנשל מעל אדמתו יחד עם כל בני שבטו. אילו היו להם לעברים הקדמונים סופרים כירמיה וכיחזקאל או כהומירוס היוני, כי אז מי יודע, אם לא את הסוער והנשגב שבאגדות אבותינו הקדמונים היה כותב אותו משורר שראה בחורבן מקלטו השאנן של נחור בגבורים?

בכל אופן – מה קוסם עכשיו הפסוק ה“בראשיתי” לכל קורא ציוני. לא “אל הארץ אשר אראך” הועיד אלהים את אברהם, בלתי אם “לארץ אשר ארצך”. זהו דבר אחר לגמרי. זוהי “שיבת ציון” שמלפני גלות בבל. אברהם היה מעין זרובבל קדמון בתוספת עזרא ונחמיה גם יחד לאישיותו הכבירה. ומה שנותן עוד יותר בטחה “היזדורית” לחזרה זו של העברים לארצם הוא עצם העובדה, ששמו של אברהם היה בתחילה, כידוע, “אברם” כ“חירם” הצידוני, אחיו, בן שפתו הכנעני, כ“עמרם” אחר כך, אביו של משה ואשתו ה“כושית”.

לא, אין ספק בדבר: רק תרח ואברהם עצמו, עם כל כבודתם – ובהם לוט גם הוא – רק הם היו העברים אשר לארם נהרים, כשארית יהודה בבבל אחרי הגירוש השני וחורבן ירושלים מידי נבוכדנצר. בין הפרת והחדקל התחזקו העברים הראשונים ויצברו הון ועושר, כרו גם מרץ לרוב וברגע הנפשי הגדול לחיי אברהם, עם הופעת אלהי המרומים בחייו – קמה בו רוח הנבואה והשיבהו מ“ארעו” מ“מולדתו” ו“מבית אביו” – ל“ארצו”.

ג.

הנה כי כן נוסף פרק חדש, פרק מזהיר, פרק “חומרי” ביפיו הקדמוני, לפרקי קורותינו בתור עם. מספר הדורות אשר ל“ישראל בארצו” יגדל מאד, היות ותחילתם הוא דורו של עבר עצמו, בנו של שם. כמצריים קרובינו, ככנענים אחינו, כן גם אנחנו – קרוב לחמשת אלפי שנה היא היזדוריתנו לכל האשמות שונאינו, מדליטש עד לוולהויזן – שתרבותנו גם חוקינו בבליים הך מיסודם, – תפוגנה לעד. אדרבה – תרח גם אברהם הם הם שהביאו אתם אדמה־נהרים לא רק את תרבותם ואת חוקיהם הם, בלתי אם גם את ספורי המבול והיצירה, שמדינה כארם נהרים, עם שרבה ומיעוט גשמיה, לא היתה עלולה ליצרם2 אז יובן כל ספורם של יעקב ושנים עשר בניו, אלעזר עבדו ללבן הארמי לבקש לו “עזר כנגדו” אז יובן כל ספורו של יעקב ושנים־עשר בניו, בשמותיהם הכנענים כל כך, שמות שבטים עכבריים אשר נשארו בכנען גם לאחרי גירוש תרח ואברהם שניהם; ולכשחזרו העברים ממצרים, עם החורבן השני האמתי, חורבן יעקב ובניו, בעזבם את ארץ ישראל בעקב הרעב הכבד אשר לעמים ההם – מה יובנו עכשיו כל מאמצי משה ויהושע להעביר את העברים דרך המדבר ארבעים שנה בדרכם ל“ארץ אברהם”. רק לארץ שהיתה ירושת עברים מדורות קדומים וששפתה נשארה עברית טהורה ממואב ועד ללבנון – רק לארץ שכזאת יכול עם כעמנו להתגעגע פעמים כה רבות ושונות.

ניו־יורק 1927.


 

ראשית אומתנו

כיצד החלה, אם כן, “בראשיתם” של העברים?

סיפורו של נח הוא הנותן את המענה.

באשר, אמנם – ובניגוד גמור לדעת רוב חוקרי העמים – דוקא סיפור זה הוא המוכיח, כי לא בבבל, לא באור־כשדים, ומה שהוא עוד יותר מתמיה בנימוקי שוללינו, גם לא במדבר, שממנו חשבונו רבים יוצאים כבדויים וכרועים, יצר המח העברי את היפה והמושלמת לאגדת העולם העתיקה (אף לא במצרים השכנה, שגם היא מתפארת באגדה מבולית משלה) בלתי אם דוקא במערבו של נהר הפרת, באותו חבל הפורה ועשיר אשר לו קוראים היום בשם “צפון סוריה” עם ימו הגדול, עם הרריו השלוגים, עם נהרותיו השוטפים, עם אגמיו המרובים ועל הכל – עם טבעו הכללי הנוטה למהפכות קרקעיות עצומות. רק בחבל זה – כך היא דעתו של אחד הגדולים לחוקרי המזרח הקרוב בזמננו – יכול היה לקרות אם לא עצם אותו המבול ההריס לכל פרטיו, כמסופר בפרקים הראשונים לספר “בראשית”, הרי לפחות דבר דומה לו בקויו הכלליים. בבבל ובמצרים אין גשמים אדירים, אין רעש אדמה, אין אפילו שטפונות יוצאים מגדר הרגיל, והשטף היותר גדול בדברי ימיהם לא כיסה לכל היותר אלא אלפי קילומתר מרובעים של קרקע.

לא כן באסיה הקטנה, שקורותיה זרועים “מבולים” לבלי סוף, כמוכח, ביחוד, מתוך אותה מהפכה עצומה אשר ממנה לנו ערבת הירדן, ים המלח, עם “סדום ועמורה” כשרידי הזכרונות לערים שהלכו ואינן. מתוך כל אלה מסיק החוקר האמריקני לבלי כל פקפוק כי הסיפור התנכ"י על המבול נוצר במחו של עם אשר ישב בעבר הפרת מערבה, וכי משם הועבר אחר כך לעבר הפרת מזרחה, לאכדים, לשומרים ולבבלים ודרך הים הגדול גם למצרים ולארופה. הנה כי כן – קורא הוא מתוך אמונה שלמה – לעם העברי חייבת האנושיות את המזהירה לאגדות העבר, בהיותה הקרובה ביותר לאמת ההזדורית.

____________


 

עם ימי היה עמנו

ואם כן הדבר, הרי ברור הוא מעכשיו כי עם ימי היה עמנו בתחילתו. ארנסט רנאן הצרפתי – ואחריו החרו החזיקו כמעט כל חוקרי קורותינו מבין הגויים – קבע הלכה למעשה, שהעברים היו עם של רועים בראשיתם, עם של בדויים נודדים ולשם אימות דעתו זאת הביא מתוך סיפור נח את עובדת ה“תבה”, שגם שמה וגם פרטי בנינה מעידים, לדעתו, על עניות ידיעות ימיות בקרב ישראל. לזה יש להעיר, כי באמת היה השם “תבה” המונח הראשון לאניה, לכשכל ספינה היתה עדין סירה קטנה ודוקא התאור הבניני של ה“תבה” הזאת ב“בראשית” מעיד על תפיסה נפלאה בהבנתנו הימית אז, שהן אף הצרים, הצדונים וראשוני היונים והמצריים לא העיזו גם לחלום, במיטב חלומותיהם, על דבר אפשרות של בנין ספינה ענקית כאותה של אבי כל הגזעים והעמים לעולם הקדמון, ספינה שיכלה לעמד בפני סערת המים הזידונים, ימים כה רבים ללא זעזוע מיותר ושכל נוסעיה, למן היונה הקטנה ועד לפיל הגדול, הובאו באמצעותה למחוז חפצם – היבשה. לא עוד, אלא שעצם המלים המשומשות בסיפור זה היא עדות ברורה לעושר לשוני ימי מאין כמותו. (זכרו, כי הדבר אירע לפני יותר מחמשת אלפי שנה!): “תבה” “קנים תעשנה”, “צהר תעשה לתבה”, “עצי גפר”, ו“כפרת אותה מבית ומחוץ”, “גברו המים” ו“ישאו את התבה”, ו“תלך התבה על פני המים”, “העבר רוח”, ו“ישכו המים”, “וישכרו מעינות תהום”, ו“ייכלא הגשם מן השמים”, ו“תנח התבה” – עושר לשוני שרק עם החי בקרבת הים יכול ליצור כמותו. אם לכל אלה יודגש, כי עצם השם “נח” בא לו לגבור האגדה הנהדרה מהמושג “נחו המים” ו“נחה התבה” – הרי לא נשאר מקום לפקפק ברוחם הימית של קודמינו הראשונים.

נימוק אחרון: בספור התנכי נמסרות, אחרי תאור המבול, המלים האלו: “ויחל נח איש־האדמה”. אהה! – קוראים רוב החוקרים – האין אות ומופת הם אלה לאשר הגדנוהו תמיד? נח היה איש האדמה ולא הים. מה לעשות, אבל, אם רוח שפתנו העברית רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב? המובן הוא כאן "ויחל נח להיות איש האדמה. אחרי כל הרפתקאות השטף, אחרי הטלטולים עד למרחקי אררט, ומאחר שהתיבה “נחה” על פני היבשה מאין לנח כל יכלת עוד להחזירנה לארצו הימית – היא אותה יהודה הצפונית שבסביבות אלכסנדרטה הנוכחית אשר בה נדבר להלן – לא נשארה דרך אחרת במחו של יוצר הסיפור, מאשר להיהפך מדייג וספן לעובד הקרקע והאדמה. ראיה נוספת ומכריעה לאמת זאת נמצאת בהודאת כותב הסיפור עצמו, שממנה נראה עד כמה קטנה היתה ידיעתו של אבי כל האנושיות כולה בידיעת האדמה: הן רק נתנה לו זו את פריה הראשון, בצורת יין גרוע, וישכר עד כדי עורר בסביבתו את הראשונה לשערוריות המשפחתיות של קורות העמים והמדינות.


 

נח – גבור ראשון לים העברי

בנח יש לנו לראות, איפוא, את הגדול לגבורינו הימים, כשם שהיונים רואים את גבורם הימי העיקרי בפוזיידון, אלילם הימי, ויש אפילו סברה, שמלת “אלהים” בעברית הורכבה בתחילתה – כשגם אבותינו היו אלילנים – משתי התבות “אל” ו“ים” ומובנן המשותף אל־הים. להיכן תוכל להביאנו סברה בלשנית זאת ביחס לתחילת קורותינו המקוריים – לא כאן המקום להגידו3. בכל אופן נותנת היא לציירינו גם לכיירינו את היכלת לתאר לדורות הבאים תמונת ים סוער – ימן של יפו ותל אביב – עם תבה עצומה על פני גליו הקוצפים, כשנח עומד בו ליד ההגה (מלה ימית עברית קדמונית גם היא!) כשקווצות זקנו הלבן מתלפתות אל רוח הסערה וידו השרירית מחתירה אותה, בבטחונו, אל עומת היבשה באפקה המיחל.

משלשת בני נח, אשר בצאצאיהם רואים חוקרי העתיקות את ראשוני העמים כולם, מענינים אותנו שם לראשונה וחם בשניה. שם – יען מחלציו הצטאצאו כל דוברי העברית כולם – ובהם גם המואבים, העמונים, האדומים ואולי גם היבוסים, וחם – יען לו משייכים חוקרי־העמים את הצדונים, הצרים, הגבלים ותנכנו עוזר להם גם הוא בלוח העמים לספר “בראשית”, אף במקומות אחרים. מענין הדבר, כי דוקא הצדונים ואחיהם אשר לארך ימנו העברי לא השתמשו כמעט מעולם בשם כולל זה לכנות בו את עצמם, כמוכח יפה יפה מתוך העובדה שהמצריים כינום “פנחים” והיונים “פניקים”. אך על חשיבות הערה אחרונה זאת לעתידות העברים, ידובר יותר ברחבה בפרקים הבאים.

____________


 

צואת שם לבניו

בינתים אין צורך בדמיון מיותר לתאר לעצמנו את אשר קרה ב“אהלו של שם” באותו יום תאריכי לעתידות האנושיות המתחילה, לכשהרגיש כי בא סוף סוף יומו (הוא היה כבר בן 950 שנה) ל“האסף אל אביו” בהררי אררט. כאברהם, כיצחק, כיעקב, כיוסף ניניו הגדולים אחריו אסף גם אבי כל “העמים השמיים” את חמשת בניו החוקיים למבוא האהל הקידרי, על הנישא להררי הטורוס וממול למפרץ אסכנדרון העכשיוית, כששפתיו החורות, מכינות לשחור זקנו למרות שיבתו, דובבות אחת אחת את דברי “החזון לבני שם”:

"הנה זקנתי גם שבתי, הוי בני היקרים, ובטרם תשקע החמה האדומה בתכלת השטוחה אשר לפנינו תיסגרנה עיני לנצחים, כי זהו רצון אלהינו מאז הורידונו מלאכיו אל הארץ הרעה הזאת בגלל חטאי אדם וחוה אשתו. אם הועדתיכם היום הזה אלי הוא יען נדר נדרתי להעביר לכם, אתם יוצאי צלעותי, את הברכה אשר נתנה אלהים לנח אבינו הישר והצדיק במעמדי ובמעמד יפת וחם אחי גם הם לאמר: “פרו ורבו ומלאו את הארץ, ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ובכל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים – בידכם ניתנו”. יפת דודכם האחד הלך צפונה ואתו כל בניו לארצותיהם ולגוייהם, חם דודכם השני ירד דרומה אל הארץ הגדולה אשר מעבר לים הגדול המשתרע לרגליכם. היו נא מוכנים, איפוא, להתאחז באותו חלק הארץ אשר ניתן לי ולכם למורשה. קום, איפוא, עילם ועבר את הנהר הגדול, נהר פרת במזרח, וקח אתך את אשור גם הוא לחלק את החבל הרחב ההוא ביניכם בשלום ובשלוה, ואתם לוד וארם היאחזו־נא בין הפרת הגדול הזה ובין הררי הצפון להיות חלק מהמדבר לכם ולבניכם עד אחרוני הדורות.

אז ינוח שם לרגע קל כי עיפה נפשו למאד, ובקראו אליו את ארפכשד, השלישי והיקר לבניו, נתמך על אחת זרועיו וישאלהו בלט:

– ואי נכדי הקטנים, “ארפ”4 ו“כשד” שניהם, אשר אתה הוא אביהם המאושר?

ויחריד ארפכשד את שני בניו לשם זקנם, כשהוא סומך את ידו השמאלית על ראש “כשד” בתלתליו השחורים ואת ידו הימנית על ראש “ארפ” בתלתליו האדמוניים, ודבריו אליהם ארוכות:

"תבורכו מעמים, הנעימים לי בנכדים, דור שלישי לנח הצדיק, כי טהורים אתם מכל חמס ועיני אלהים נטויות אליכם ממרומים. יהי “כשד” אב לעם נועז, אשר קשתו לכתפו ורומחו בידו, סוסיו ופרשיו גם רכבו למגן לו, מדינה אדירה וכובשת עמים, אשר ממנה תלמדנה כל אומות המזרח מהררי אררט ועד בואכה בבל בנין ענקים ומלאכת מחשבת לרוב; ויהי “ארפ” אב לעם עולם, אשר אותו הפלה אלהי נח מכל העמים להיותו בחירם עלי חלד, יוצר דעת, תבונה, מוסר ותורה, לשונו חוצבת להבות אש, ידו שולחת בשבט סופרים, ארץ זבת חלב ודבש מגוריו, הרריה נחושת ואבניה ברזל, פלגי מים ונהרות ישטפום גם יפרום וכסף, גפרית וכופר מהגדול לאגמיה יוציאו בעמל כפיהם. אין שניה לה ליופי ולהדר, שלגי החרמון והלבנון בצפון, ירקרק הנהר הגדול, נהר פרת במזרח, ספיר הים האחרון במערב והררי קדם עד אדמדם ים־סוף בדרום. זאת היא הארץ הגדולה והעשירה, ארץ רחבת ידים ורבת היכלת, אשר ניתנה עד לסוף הדורות לך ולבניך אחריך.

עוד הוא מדבר והאהלה מתפרץ נער פחז כמים, מגולח הקדקד וחום העור, כשעיניו מתיזות ניצוצות חימה, ידיו מאבחות חרב וחנית ואמו המצרית נצמדת לצדו:

– הן לי, בן חם אבי, הובטח נתח מנתחי הארץ היפה הלזאת, ומיהו אשר ירהיב לגזלו מאתי?

ויתרומם הישיש על מרבדו יקר־הצבעים ומצויץ־הקצוות, לקרא באחרוני כחותיו:

– במרחקי הדרום האמנתיך, בן אחי הקטן, ומי כאמך זאת היפה יודעת את אשר החליטו נח אבינו לעשות לבעלה ולבניו כולם בגלל גלותו את ערותו לפנינו, אחיו הגדולים, והוא אז שוכב באהלו? אפס, לא לגרשך מקרבנו נאמר אנחנו כאן. בשר מבשרו של נח וגרם מגרמיו גם אתה למרות כל. לרוחה יהיו שערי הארץ פתוחים לפניך ולפני אמך גם היא בתנאי אחד, אבל, שמקרבנו אנו תקח לך אשה כי על כן הכנעתיך לבני ארפכשד שניהם. “ברוך יהוה אלהי שם ויהי כנען עבד למו”. בשפתם תדבר, בחברתם ייחד כבודך, עם מלכיהם תתידד, למקדשיהם תשלח קורות עצים, את אניותיהם תכלכל ובזכותם ייזכר גם שמך לתהילה באחרית הימים על מרומי הרי קרת, העיר אשר בה תנוח הרוח לכל עמי העתיד כנוח תבת נח באחרית זועות המבול ובראשית ברכתו לאנושיות החדשה.

אמר ויצנח בידי זרועות ארפכשד, כשקרני החמה בגסיסתה משתחקות בקוי פני האב ההולך והבן הבא.

וישתחו, חמשת בני שם לרגליו, ושני בני ארפכשד אתו, גם כנען הצעיר ואמו במלא יפיה המצרי, ויבכוהו יחדיו בבכי גדול שבעה ימים ושבעה לילות.

ויביאוהו להררי אררט אל קבורת נח אביו.

____________


 

“ארפ” הפך ויהי לשלח

ויהי כי חזר ארפכשד מאררט, אשר בפסגתו הרמה קברו הוא ואחיו גם בניו את נח אביו, הנה זמן מה על פני אותה הרמה הגבוהה הנקראת היום בשם שלשלת הטורוס. שם נפרד בתועפת ברכות מעל בנו הצעיר “כשד”, אשר ירד, בהתאם לצואת זקנו הגדול, לעבר נהר הפרת מזרחה, ויחד עם “ארפ”5 , בנו הבכור, שם את פעמיו מערבה, אל אותו החבל השטוח, בשדמותיו הפוריות ובאגמיו המרובים, שממול למפרץ־ים אסכנדרון. כאן, ליד אחד האגמים האלה (אגם סמאל לפי החוקרים העתיקים) אירע לו ל“ארפ” מה שאירע לנינו הרחוק, יעקב, דורות ומאונים רבים אחר כך, בשינוי תנאים אמנם, באשר לא מלאך אלהים דיבר לו, ל“ארפ”, בלתי־אם אביו הורהו ומולידו בכבודו ובעצמו:

"הנה הגענו סוף סוף אל החבל הדשן הלזה, בצפונה של הארץ הגדולה בדרום, אשר אותה ציוה שם אבי לך, ילד שעשועי. שור! במזרחנו משתפך נהר הפרת אל עומת המפרץ הגדול (מפרץ ים פרס היום) אשר בו יתחבר לחידקל משנהו במימיו הגועשים. במערבנו רואה אתה את גלי המפרץ הקטן (מפרץ אסכנדרון היום), אשר ממנו מוצא בטוח ושאנן לים הגדול, הוא הים האחרון לארצות המזרח הלזה. בצפוננו ההרים הנשאים האלה, אשר דרך בהם עברנו פעמים בדרכנו אררטה וחזרה ממנו ובדרומנו כל אותם החבלים, אשר אותם כנע תכנע בעמל ידיך ובזיעת אפך, להיותם לאחוזת־עולם לך ולבניך אחריך. כי על כן לא “ארפ” יהיה שמך להבא בלתי־אם שלח, כי אותך שלח אלהי שם ואלהי נח להיותך הראשון לכנען המדינה הרחבה הזאת. – העשירה והיפה אולי לכל מדינות התבל.

ויולך ארפכשד את בכורו שלח, בשמו זה החדש, אל התל הגבוה אשר בקרבת האגם הסגול, וירם עליו מזבח, וישחט על המזבח כבש, ויתיז את דמו לארבע כנפות הארץ לאמר:: שם־אל יהיה המקום הזה לנו מעתה ועד ליום אחרון לזכרון הצואה הגדולה אשר נתנה לנו אבי כל בני־שם וחי אלהי־שם אבינו כי מלא נמלא אחריה אות לאות ונקודה לנקודה.

וכה הונח היסוד לאותה יהודה הצפונית, עם בירתה סמאל (שם־אל) שכה הפתיעה אה החוקרים – בשנה השלשת אלפים כמעט לפני הספירה הכללית6.

____________


 

תחילת הכנען

אם עד עכשיו טיילנו, תדיר, בעולם האגדה והדמיונות, המיוסדים אף הם, כאשר ראינו, על מקורות חשובים למדי, הרי צועדים אנו מכאן ואילך הודות לתגליות האחרונות במזרח הקרוב, על קרקע בטוחה. הראשון לסופרים, אשר משך את תשומת לב העולם לאבות קדמונים אלה, שקדמו לאברהם ולתרח שניהם, באור־כשדים כמה וכמה דורות – היה הגדול להזדורינינו בכל הזמנים, שר־הצבאות לחיל הגליל בימי החרבן הנורא, יוסף בן־מתתיהו (יוסיפוס פלאביוס בשמו הרומי), אשר מסר לנו מתוך ספרו של ההזדורין המצרי המפורסם מאנטו את קיצור קורותיהם של כנעני (Conquerant) מצרים הידועים בימים ההם בשם “היקסוס” (מלכי הרועים לדעת רוב החוקרים), עם מלכם הראשון סלאטיס (או סאלס), ואשר הוא הוא שלח שלנו, כאשר נוכיח להלן. אבל, בטרם נעבר לעצם הקורות האלה רוצה אני לעמוד בזה על המונח כנען ומובנו האמתית בשפתנו העברית.

____________


 

יהושע הכנעני

כל חכמי הלשון התחבטו במלה זאת ולא ידעו לבארה כהוגן. גזניוס עובר עליה כלאחר־יד ומתיחס אליה כאל שם מדינה בלי מובן מיוחד, אם־כי הוא מזכיר את המלה “כנעה” (מסחר) ומקשרה למונח הזה בקשרים רפויים ואפילו בן־יהודה, במלונו הגדול – אותו בן־יהודה אשר היה הראשון להכריז את הדעה, כי לכל שמות־העצם בתנכנו מובן לשוני ברור במחות העם העברי ומכאן יצירתו “אהדה” מ“אהוד בן גרא” – אפילו בן־יהודה, אמרתי, מדלג על מונח זה מבלי נסות לדלות מתוכו את מובנו הסופי. כי מלת “כנע” זאת היא מהיותר קדמוניות – בזה מודים הכל ועצם העובדה, שה“קל” אינו נמצא בתנ“כנו ראיה היא לפי דעתנו על קדמוניותה היסודית. מתוך מובן ה”נפעל" וה“הפעיל” ברור הדבר, כי ה“קל” הקדמון היה מובנו לא רק Assujetir ב“הכניע” אלא עוד יותר מכך, הרבה יותר מכך Conquete במובן הצרפתי הרחב. כל מי שהיה לוכד עיר וכובש ארץ היה לפנים “כונע” אותן והראיה היותר חותכת לכך היא, כי בשׁם “כנען”, אשר ניתנה לאדמה “הכנועה” הלזאת אחר כך, נשאר לנו השריד ל“קל” שהלך ואיננו. כנען זה לא היה שם ארץ בתחילתו, אלא שם תואר – ככל שאר השמות העברים בתנכנו – יהודה מ“יהד”, “חברון” מ“חבר”, “ירדן” מ“ירד” ו“לבנון” מ“לבן” (שניהם בחולם). אין צרך להאריך בדוגמאות, כי אין גבול להן בספר הספרים שלנו גם בתלמוד ומשניות שלאחריו. מכאן ההערה בפרק ט׳ לבראשית “ויהי כנען עבד למו”. המקום הנכנע הוא תמיד עבד וכנען תתורגם, אם־כן, ללא ספק, בשם התואר הצרפתי Conquete כשם שכנעני יתן לנו את המושג החסר לנו עד כל בלשוננו uerantsConq הנה־כי כן היה יהושע הגדול שלנו לא רק “לוכד” סתם או “כובש”, תארים שאינם מגדירים את ערכו האמתי, בלתי־אם כנעני, ואם קוראים היונים לאלכסנדר הגדול בשם Alexandre le Conquerant (בתרגום הצרפתי, כמובן). נגיד אנחנו להבא, כי הגדול אולי למצביאינו ההזדוריים לתקופת קדמוניותינו היה יהושע הכנעני.

שום דבר אינו נותן, אבל, לביאור זה את הארתו הנכונה כאותו סיפורו של מאנטו המצרי. אשר הזכרנוהו לעיל מתוך “תשובה לאפיון”, פסקה י"ד ליוסף בן־מתתיהו שלנו. מתוך סיפור זה, אשר את תרגומו המלא נביא עוד מעט, יוצאת אמת גדולה אחת והיא, שמצרים סבלה מידיהם של לכדנים עברים גדולים משך חמש מאות ואחת־עשרה שנה, והכל ניתן לחשב, לדברי יוסף בן־מתתיהו עצמו גם כל החוקרים האחרונים, כי מוצאם היה מהארץ אשר נקראה עוד מימים רחוקים בשם כנען. לא עוד, אלא שעכשיו הוברר לבלי כל פקפוק, כי לכדנים אלה יצאו לראשונה מאותה “יהודה הצפונית”, אשר ישותה הקרקעית בתקופה ההיא הפתיעה את כל העולם המדעי. היקסוסים אלה (מלכי הרועים לדברי מאנטו) הם הם, איפוא, יוצאי חלציהם הראשונים של שם ארפכשד ושלח, אשר היו המיסדים את הממלכה העברית הראשונה בקורות העמים. בקיצור: משלח, הוא “ארפ” בן ארפכשד, יצאו ההיקסוסים האלה ככונעים או ככנענים לא רק את הארץ, אשר ניתנה להם בצואת שם, – היא כנען של ימי אברהם, יצחק, יעקב, משה ויהושע, – אלא גם את ארץ מצרים שלפני תקופת יוסף ומשה שניהם.

____________


 

מה מספר מאנטו המצרי?

ובכדי לחדור עוד יותר לעומק ראיות מפליאות אלו הנני להקדים בזה את תרגום דבריו של מאנטו המצרי ולפרקים אשר היו צריכים לבוא לפני כך, יוסף בן־מתתיהו, המוסר לנו את התרגום היוני האחד אשר נשאר לנו לאחר חרבן הספרית היונית הגדולה באלכסנדריה על ידי המושלמים, מזכיר לנו, כי מאנטו זה היה יליד מצרים הפנימית, כי הוא נתחנך אחר כך באלכסנדריה על ברכי התרבות היונית וכי את ספרו הגדול על תולדות מואבתו בשם “אגיפטיאקה” (קורות מצרים) כתב בשפת יון ועל יסודות מסמכים עתיקים מכתבי הקדש אשר למצריים הקדמונים. ובן מתתיהו מסיים: הנני מוסר את דבריו ממש, כפי שקראתים בספרו הנזכר וכאילו הוא המדברי לקוראיו, כדלקמן: "היה לנו (למצריים) מלך אחד ושמו תימאוס. בימי מלכותו חזר בו אלהינו – אין אני יודע על שום מה – מהתמיכה והידידות אשר העניקן לנו עד כה. באופן פתאומי, ומבלי שהתעתדנו לכך, פשטו לתוך גבולותינו מהמזרח אנשים, אשר לא ידענו את מקורם, ויתאחזו בארצנו מתוך העזה וחוצפה נוראות, והארץ נפלה בידיהם על נקלה ומבלי מלחמה כמעט. לאחרי לקחם בשבי את מצביאי הארץ שרפו עד היסוד את עריה וכפריה, גם השמידו את כל אליליה. יחסם אל כל בני הארץ התבלט באיבת אין־גבול, כי את רבים מהם העבירו על פי החרב ומשאריתם לקחו את הנשים והילדים בכדי למכרם כעבדים וכשפחות. לסוף בחרו באחד מקרבם, בשם סלאטיס (הולמסטד ורוב חוקרי זמננו מתקנים סאלס מתוך מצבה מצרית) וימליכוהו למלך עליהם, אשר קבע לעצמו את מקום מושבו בעיר ממפיס. הוא הטיל על מצרים העליונה והתחתונה מסים כבדים ובמקומות החשובים הניח חילות משמר. אפס, יותר מכל הקים מבצרים במזרח הארץ, כי רצה להגן על עצמו בפני האשורים, אשר היו אז עם עצום לכח ולאון, ואשר אמר גם הוא להתנפל על ארץ מצרים. במחוז סאיטיס ממזרח לזרוע הנהר הגדול (היאור) מצא המלך הזה עיר, אשר נראתה בעיניו כיושבת לבטח, ואשר נקראה על שם האלהות אואריס, וירחיבנה, ויקים מסביבה חומות חזקות לאין־ערוך, וישם בה משמר של מאתים וארבעים אלף איש מזוינים ומחומשים בכל. לעיר זאת היה בא בימי הקיץ לשם חלוקת צידה וכסף לאנשיו גם לשם הרגלתם בתרגילים צבאיים בכדי שיפילו את מוראם ופחדם על מדינות החוץ וימת לאחר תשע עשרה שנה למלכותו.

____________


 

המלכים אחריו

אחריו מלך מלך שני בשם באון (החוקרים האחרונים מתקנים מתוך מקורות אשר נמצאו לא מזמן בן־נון) ארבע ועשרים שנה, אחריו אפחנאס (יש המתקנים אח־פינחס) שש ושלושים שנה ושבעה ירחים, אחריו אפופוס ששים ואחת שנה, אחריו יניאס (זכרו את אלכסנדר ינאי!) חמשים שנה וירח אחד ולסוף אסיס תשע וארבעים שנה ושני ירחים. אלה היו ששת מלכיהם הראשונים, אשר נלחמו תמיד עם מצרים ואשר ניסו למחקה מעל פני הארץ בחרב ובדם. כל העם הזה נשא את השם היקסוס, זאת אומרת “מלכי הרועים”, היות ו“היק” מובנו בלשון הקדש של מצרים “מלך, ו”סוס" מובנו “רועה” כבשפת העם גם היא. כה נוצרה המלה המורכבת “היקסוס”, ויש הרואים בהם ערבים".

עד כה דברי “מאנטו”, בהעתקה אחרת לספר “אגיפטיאקה”. היא העתקה שניה מתוקנה, כנראה. אשר באה גם היא לידי יוסף בן־מתתיה נאמר כי “היקסוס” מובנו באמת “הרועים השבויים”, היות ול“היק” שורש דומה “האק”, שתרגומו “שבויי מלחמה”. לדעתו של יוסף בן־מתתיהו ביאור זה יותר מתאים7 אל האמת, בפרק אחר אתן, לדעתי, ביאור יותר קולע משניהם.

____________


 

כיצד גורשו ההיקסוסים ממצרים

בהעתקה שניה זאת נמצא סופו של סיפור ההיקסוסים כדלקמן:

כאשר ראו תושבי טיבה ושאר מדינות כי שררת ה“רועים” נמשכה כבר חמש מאות ואחת עשרה שנה הרימו את יד המרד, ותחל מלחמה כבדה וארוכה בין שני הצדדים. לסוף עלה הדבר בידי המלך אליספראגמותוזיס לנצח את הרועים ולשים עליהם מצור במקום אחד הנקרא אואריס (שכבר נזכר בחלק הראשון לסיפור). הרועים הקיפו את המקום הזה בחומה גדולה וחזקה, אשר בקרבה הצבירו את כל רכושם ואת כל השלל אשר לקחו אתם בנסיגתם. בנו של אליספראגמותוזיס – תותמוזיס בשמו – שם עליהם מצור גם הוא בראש צבא של ארבע מאות ושמנים אלף איש. הוא ניסה להסעיר את החומה אבל הוכרח לותר על הסתערותו זו גם לחתום אתם חוזה, שלפיו הסכימו (ההיקסוסים) לצאת ממצרים מבלי כל מעצור מצד המצריים, והרשות ניתנה להם ללכת באשר ימצאוהו לטוב להם. בהתאם לחוזה זה יצאו (ההיקסוסים) ממצרים ומספרם מאתים וארבעים אלף נפש, ויעשו את דרכם דרך המדבר (מדבר סני) חזרה לסוריה8. בהיותם חוששים, אבל, פן יוכרחו להשתעבד לשררת האשורים אשר כבשו אז את סוריה, הלכו לארץ הקרויה עכשיו (בזמנו של מאנטו) בשם יהודה9 ובה בנו עיר, אשר התאימוה להיות למושב למאות אלפי איש, ויקראו לה בשם ירושלים. וימלך תותמוזיס אחרי גרשו את “עם הרועים” ממצרים לירושלים, עוד חמש ועשרים שנה וארבעה ירחים, ובנו חברון!!) מלך אחריו.

על ספורו זה של מאנטו המצרי מעיר יוסף בן־מתתיה, בפסקה ט"ז לאגרות אפיון, כדברים האלה:

"לכשמביאים בחשבון את מספרי השנים הנזכרות יוצא, כי הקרויים רועים, שהם אבותינו הקדמונים חזרו לארצם העכשיוית (יהודה) שלש מאות ושלש ותשעים שנה לפני שהגיע דנאוס לחבל ארגוס, באים אנו לשתי מסקנות יוצאות מן הכלל בחשיבותן שעליהן העיד לנו מאנטו בכל אופן: ראשית, כי אבותינו הקדמונים הללו (ההיקסוס) באו למצרים ממדינת־חוץ, ושנית כי יצא יצאו משם בזמן קדמון מאד, וכי לפי־כך חלה יציאתם זו כאלף שנים לפני מלחמת טרויה (נגד יון העתיקה10)

ויוסף בן מתתיהו ממשיך ומסיק בפסקה כ"ו לאותו ספר אפיון את מסקנתו בדברים הבאים: “ובכן, לפי מאנטו יוצא, כי אבותינו הקדמונים באו למצרים באלפים וברבבות, כי הכנע הכניעו את עם הארץ (בתרגום הגרמני לספר כתוב בפירוש unterjochen כי בתקופה ידועה אחר כך יצאו ממצרים, לקחו את יהודה לאחוזה להם, יצרו את ירושלים ויבנו בה היכל”.

____________


 

דרכי חייהם של אבותינו אלה

במקום הזה נכנס סופרנו הגדול בויכוחים ארוכים עם מאנטו המצרי בקשר עם האשמותיו הידועות נגד ההיקסוסים והעברים בכלל אשר חשבם כעם של חולים ומצורעים, שאין להם מקום בשורת מאמרים אלה ועובר הוא לספר השני לאפיאון, שבו הוא אומר בפסקה ב', כי אפילו לדברי אפיון צורר היהודים עצמו יצאו ההיקסוסים ממצרים בשנה הראשונה ל“אולימפיאדה השביעית”, בה בשנה – הוא מוסיף – שבה נבנתה קרתא־חדתא (קרתאגו). בן־מתתיהו מעיר על כך, מתוך הוכחות רבות, כי אפיון טעה לפחות במאה שנים וכי לאחרי כל האמור יש להחליט בודאות כמעט גמורה כי יציאתם של ה“רועים”, אלה אבותינו היותר קדמונים, מהארץ אשר כנעוה בכח הסתערותם המפורסמה, חלה קרוב לאלף וארבע מאות שנה לפני הספירה הנוצרית, זאת אומרת כמאתים שנה לפני נפילת טרויה, ובהיות ששהייתם במצרים נמשכה לדברי מאנטו עצמו חמש מאות ואחת עשרה שנה חל כנענם המצרי בתחילת11 האלף השני שלפני התאריך הזה.

____________


 

דעת החוקרים היום

והנה מענין הדבר, כי רוב החוקרים החדשים, ממאספרו, היהודי הצרפתי, אשר כתב את ספרו הידוע על קורות מצרים בכל דורותיהם ועד לברדסטד, היותר חשוב לחוקרים המצריים הנוכחים, מאולמסטד תלמידו הגדול ועד לכותב הפרק ה“היקסוס” לאנסייקלופידיה בריטניקה12. מסתפחים כולם למסקנתו של יוסף בן מתתיה וקובעים הלכה למעשה, כי על צד האמת היו בימים קדמונים שתי יציאות מצרים, וכי הראשונה משתיהן חלה כמאתים שנה לפני היציאה השניה. באשר לעצם עבריותם של ההיקסוסים, בעלי היציאה הראשונה ממצרים, אין להטיל עוד אף צל של ספק, אלא, שלדעתו של הולמסטד נכנסו היקסוסים אלה מצרימה בשנת 1700 בערך לפני הספירה הרגילה. גם עברים קדמונים אלה – אומר הולמסטד – התאחזו לראשונה בחבל גשן ובחבל הזה נמצא מחנה צבאי היקסוסי קדמון הדומה כמעט בכל למחנה ההיקסוסים בעיר קדש,13 אחת הערים העבריות הקדמוניות ליהודה הצפונית, שליד מפרץ אסכנדרון. מהחפצים אשר נמצאו בחפירות מחנה צבאי זה, המייצגים לעינינו התוהות את ראשיתן של האמנות והתרבות העבריות באלפוניותם המרובעת, יש ללמד כי אבותינו אלה הקדמונים, כפי שמכנה אותם יוסף בן מתתיהו תכופות, היו נושאים עגילים ונזמים גם מפייכים את עיניהם בשפודים מנחושת כולם. אף את חרבותיהם היו עושים אז מנחשת ושלמותיהם היו על־פי הרוב שחורות. לכדיהם ולצרצריהם אזנים כפולות לרוב, אך גם אזן אחת אינה נדירה. את מתיהם היו מניחים בארגזים שהיו נטמנים בחולות המדבר או בעצם קרקע המחנה. על גופות רבות נמצאו קמיעות מצופות זהב ועליהן שמות ידועים ממשפחות מלכי ההיקסוסים.

____________


 

רשימה היקסוסית מתוקנת

הקוראות והקוראים זוכרים, כי מאנטו ידע לתת לנו רק רשימה של מלכים ראשונים להיקסוסוסים, ברדסטד, פולמסטד וה“אנסייקלופדיה בריטאניקה” מוסרים שמות נוספים, שרבים מהם מדגישים עוד יותר את עבריות אבותינו הרחוקים הללו. הנה כי כן מספרים הם לנו, מתוך רשימות מצריות עתיקות, כי אפפי הראשון קרא לעצמו בשם “אדון החרב” במצרית (אולי אדויחרב, כמו אדוניצדק, בעברית). הגדול למלכי ההיקסוסים, אשר לכד את כל מצרים כולה, ויכנע גם את כל מדינת החבשים14, היה חיאן, שם עברי עתיק שמובנו בלי ספק חי־און או “חיים”. מצבותיו ופסליו מכסים את רוב ערי מצרים מעיר טאניס ועד לעיר טבה. אחת מחותמותיו נגלתה על ידי החכם האנגלי פטרי בעיר גזר, אשר לארץ־ישראל הקדומה – ראיה ברורה לכנען העיר הזאת בעצם ידו או על־ידי אחד מצביאיו. אפילו באי כרית נמצא שריד־שיש, שעליו שמו, ובבבל גם היא הוצא מהחפירות פסל קטן של אריה ועליו הכתבת המיוחסת לו – “סה־אוסראן־רה חובק כל הארצות”.

יורשו של חיאן זה הוא עסיס, שם עברי גם הוא וחותמות שונות מספרות על דבר מושלים ששמותיהם העברים בולטים לעין, אם כי אין לנו פרטים על דבר מהלך חייהם ומלחמותיהם, כגון יעקב־אל, יעקב־בעל, ענתאל, כנצר (כמו נצר?), או זהרה (אי־זהר, כאיזבל?), שמצבתו עודנה עומדת בטבה, ואפפי השני, אולי האחרון לכולם ובשל כך נסתרס שמו העברי הקדמון. בימיו – אומר הולמסטד – היתה מצרים רק חבל אחד מחבלי קסרותו הגדולה, שהשתטחה מהררי הטורוס עד לנהר הפרת ומים סוף ועד להררי חבש. הוא הוא אשר הכניס, כנראה, למצרים את חכמת החשבון גם הביא אתו מיהודה הצפונית ידיעות במדעי השמים וכתיבת הארץ. לדעתו של אותו חוקר אמריקני, הוא היה הבונה מחדש את “קרית ספר׳׳ המפורסמה בארץ ישראל הקדומה בשמה העברי כל כך, היות שבה נמצא ה”פפירוס" המספר על דבר חכמת החשבון שאז הוכנסה למצרים. בימיו גם כן גדלו והתפתחו כל הערים התנכיות הידועות לכיש, גזר עצמה, יפו, בית־שמש, שכם, מגידו, תענך המעידות, מתוך שמותיהן ההקסוסיים, על שררתנו העברית הקדמונית במדינה שקראו לה אחר כך בשם “כנען”. אפפי השני היה אולי המלך, אשר קבע את השם העברי הזה לזכרון כנעניו (conquetes) המופלאים בעצם הארץ שהובטחה לאבות־אבותיו על ידי שם וארפכשד שניהם.

____________


 

ההיה לנו משה ראשון במצרים?

כאן המקום אולי לצרף לעובדות נפלאות אלו את המסופר לנו על ידי יוסף בן מתתיהו ביחס למעשי גבורותיו של משה בן־עמרם במדינת חבש, בספר “עתיקות היהודים” שלו15. כידוע, אין זכר לספור זה בתנכ“נו וספר “שמות” אומר, בפירוש, כי לאחר הכות משה את המצרי אשר הצר לאחיו בני עמו נמלט למדין, גם נשא שם את צפורה, בת יתרו, לו לאשה. בספר “עתיקות היהודים” אין בן מתתיה מזכיר את המעשה הזה, ולעומתו נותן הוא לנו פרק נפלא על משה “שר־הצבאות”, שמלך מצרים התחנן מלפניו להצילו מידי החבשים אשר פשטו אז על ארצו. מכל מהלך הספור גם מסופו המוזר יש להסיק, כי משה זה היה לא בן עמרם, בלתי־אם בן איש אחר, משבט לוי גם הוא אמנם, ששם משפחתו היה דומה לו אולי, (עם־ים למשל), בהיות מובן השם לוי בשפה הערבית “החול הנע אשר על שפת הים”, ומכאן הניגוד בין הספור ב”שמות" והספור ב“עתיקות היהודים”. מכל המובא להלן יש להחליט, כי משה ראשון זה, היקסוסי גם הוא, היה וזיר־המלחמה למלך אפפי השני, אשר הצטיין כל כך בכנעניו המרובים, ואולי היה מלך זה, בסוף ימיו, גם המושל אשר מינה את יוסף בן־יעקב כנשיא לכל וזיריו, שהן בפירוש כתוב ב“שמות”, כי עם משה בן־עמרם קם פרעה חדש (תותמוזה או תותמוזיס) אשר “לא ידע את יוסף”, ואשר היה, כאשר ראינו בפרקים הקודמים, מגרש העברים הקדמונים מארץ מצרים.

____________


 

גבורת משה הראשון בחבש

ובכן, גם משה בן־עם־ים זה (בכדי להבדיל, ממשה בן־עמרם) ניצל בדרך נס מידי אויביו המצריים וגם הוא התחנך בארמון המלך אפפי השני, היותר מזהיר למלכי ההיקסוסים). "בימיו – כך מספר בן־מתתיה16 בספרו – ניתנה לו הזדמנות להוכיח למצריים עד היכן הגיעו גבורתו האישית וחכמתו הצבאית. החבשים, שכני המצריים, פשטו על מצרים, ויבוזו בה גם שמוה למשסה. המצריים לא יכלו לשאת עוד את חרפתם זאת, ויחליטו להנקם בחבשים רועציהם, וירימו צבא גדול. אך החבשים הכו גם את צבאם זה. חלק ממנו נפלו חללים על שדה הקרב וחלק ממנו נמלטו על נפשם בבריחת כלימה איש איש לביתו ולאהלו. בראות החבשים את המנוסה הזאת החליטו, כי רכי לבב יהיו אם לא ישתמשו במנוסה זאת לשם כנען conquete מצרים, וידלקו אחרי הנמלטים, אף הפכו את כל הארץ למדבר. בהיות השלל רב למאד, המשיכו יום יום מלחמת תנופה זו ובמצאם כי שום כח לא עמד בפניהם הגיעו עד לשערי ממפיס ולסביבות הים, וכל הערים נפלו בידיהם.

ויהי בצרתם זאת, ויפנו המצריים לידעונים ולרואים, ובהיות שאלהיהם יעצם לבקש עזרה “מאחד העברים”, תבע המלך מאת בתו לתת לו את משה למען יעשהו לשר כל צבאותיו. בתו נענתה לדרישת המלך, בתנאי שלא ייעשה לו כל רע מצד האנשים, אשר לא בושו ולא נכלמו לפנות לעזרת איש אשר יעצו, לפני כך, למלך להמיתו. והיות, שגם המלך וגם תרמותיס זו בתו בקשו את הדבר מאתו – הסכים משה לערך את המלחמה הזאת. החרטומים שמחו על כך שמחה רבה בתקותם החשאית להדיחו מעל דרכם מייד לאחר הנצחון המחוכה והעברים שמחו גם הם בקוותם, כי נצחונותיו יוצאים מעבדות לחרות17.

משה זמם בראשונה להתנפל על האויב בטרם יוגד להם מאומה על דבר בואו (בראש צבאו), שעל כן לא הוליך את גדודיו לארך גדות הנהר (היאור), אלא דרך פנים הארץ. בזה הוכיח אמנם מה רבה היתה חכמתו, כי בהיות פנים הארץ מוכה במכת הנחשים, היה קשה הדבר לעבר דרך בה (חבל זה, ידוע לכל בנחשיו המרובים, ובהם נחשים שאין דומים להם בשום מקום אחר, גם נחשים עפים, המתנפלים על העוברים ממארביהם וגורמים להם נזקים עצומים), ויעל בדעתו (של משה) להכין תכנית מופלאה באמת. הוא ציוה לעשות תבות קטנות מצמחי סוף, וימלא אותן צפרי־קאת, כי הנחשים פוחדים מצפרים אלו הטורפות את הנחשים כצבאים ממש, ולכן בורחות הן מפניהן על נפשן. דרך אגב – אין צפרים אלו מזיקות למישהו בלתי־אם לנחשים, ואין כל צרך להאריך בדבר, בהיותן ידועות יפה־יפה ליונים18.

____________


 

תכסיסו הנפלא בדרכו חבשה

ויהי בהגיע הצבא לחבל אשר בו שרצו הנחשים האלה לרוב הסעיר עליהם את הקאות, אשר התנפלו עליהם בחימה רבה וישמידום. כה עלה בידו להמשיך את דרכו עד למחוז חפצו, ויפל על החבשים לפתע פתאום, ויכה אותם שוק־על ירך19, וישם קץ לתקוותיהם המלחמתיות במצרים. לא עוד, אלא שפשט פשט על ארצם, תקף את עריהם, החריבן כמעט כולן ויערך בהן טבח דמי גדול.

לאחר מעשי מלחמה נפלאים אלה לא ידעו המצריים מנוח למאמציהם הצבאיים ולחבשים לא נשארה כל דרך הצלה בלתי־אם נפילה בשבי או חרבן גמור לארצם. לסוף דחפם משה עד לשבא20 בירת החבשים, שקמביזס קרא לה אחר כך, בצורו עליה, בשם אחותו מרואה. מקום זה היה מבוצר היטב וכמעט שאי אפשר היה ללכדו, היות והיאור עצמו גם נהרות אסטפוס ואסטבורה הקיפוהו מכל צד ויקשו כל הסתערות עליו. יש להוסיף לזה, כי מלבד היות המקום הזה אי אמתי, הוגבר כחו עוד יותר באמצעות חומה חזקה, וסכרים רבים הוכנו מסביבה למנוע בעד שטפוני הנהרות לכשהם עוברים את גדותיהם. מכאן הקושי העצום – אילו גם היה אפשר לחצות את המים – בלכידת עיר זאת.

____________


 

נסיכת חבש יוצאת לקראתו

עוד משה רואה בחרונו הרב, כי עליו להתבטל במקום הזה (החבשים לא העיזו לצאת למלחמה מתוך חומותיהם), והנה קרה הדבר, שלמלך החבשים היתה בת, תרביס שמה. ותרא בת המלך כיצד הביא משה את צבאו עד לשערי הבירה, כיצד יצא בעצמו בגבורה כה רבה אל מקומות המערכה, ותהרהר בלבה על מעשיו אלה הגדולים – שהוציא את המצריים מצרתם ויצילום מיאושם הרב – גם על החבשים בני עמה, אשר הובאו בין־המצרים למרות כל גבורותיהם, ותוצת בה אש האהבה הצורבה לאיש הנפלא הלזה. ויהי כי גדלה אהבתה זאת אליו מיום ליום שלחה את הנאמן לעבריה אליו להציע לו את ידה.

וייענה משה לבקשתה בתנאי שעיר־הבירה תפתח את שעריה לפניו

ויידר משה (לתרביס) כי בהימסר העיר הזאת לידו וישאנה לו לאשה, ויהי כן.

ויקלס (משה) לאלהים בגלל הנצחון אשר נחל על החבשים, ויחוג את חג חתונתו, ויחזיר את צבא המצריים לארצם.

____________


 

לאור המאורעות עד כה

הרגע הוא זה, כמדומני, לחזר קצת אחורנית ולבאר כיצד אירעו הדברים לאור כל מה שלמדנו עד כה.

מספורו הנפלא של משה הראשון (בן־עם־ים), כפי שנתנו לנו יוסף בן מתתיהו, תתחוור לנו יפה יפה כיצדיות השררה העברית המפתיעה הלזאת במדינות הפרעאים הקדמונים משך יותר מחמש מאות שנה ארוכות ומלאות ענין.

הקוראות והקוראים יזכרו, כי הנח הנחנו את ראשית יהודה הצפונית עם שלח (או “ארפ” בשמו הקודם) הוא בנו של ארפכשד ושכח לא שכחו, לבטח, גם את העובדה שהמלך הראשון ל“מלכי הרועים” במצרים, היה סלאטיס, או סאלס כמתוקן בספרי חוקרים אחרונים שונים. והנה אין לפקפק, לדעתנו, כי גם השם הראשון וגם השם השני אינם אלא תיקוני נוסחאות יוניים (מאנטו כתב יונית, והיונים אינם יודעים מה היא “שין” ימנית) ל“שלח” הנזכר לעיל.

מה שאירע אז הוא, איפוא, זה:

כברוב מדינות העבר הקדמון היה יוצר המשפחה המולכת גם הגדול למלכים שאחריו (דויד, למשל, אצלנו) ושלח לא הסתפק במעשה אביו, אשר הקים מזבח במקום הכי יפה ליד האגם הקטן, ויהפכנו לבירת המדינה החדשה. הוא שאף למעשים יותר כבירים, להתפשטות מדינתו התחילתית בכיוון הדרומי, כפי שהובטח לו על־ידי ארפכשד אביו גם שם זקנו פעמים לרוב, ולאחר בנותו את בירתו על יסודות מוצקים הניח בה את בנו בכורו, עבר (אשר כינה את עצמו בשם “אבי כל העברים” (כמלך בולגריה, “צר כל הבולגרים”) להיותו השומר עליה ועל גבולותיה המיידיים, ויצא בראש מחנה גדול לקראת הדרום. הארץ לא היתה מיושבת אז ישיבת קבע אלא על ידי שרידי המבול פה ושם, ושלח אשר היה מנהיג לעם צעיר ורענן, עם צואת אלהים חיים בידיו ורצון עלומים לפעל גדולות, מצא את דרכו כמעט פתוחה לפניו. כאברהם העברי נינו הגדול לאחרי כמה דורות – ובמידה עוד הרבה יותר רחבה ממנו – עבר שלח בכל חבלי סוריה העכשיוית לארכה ולרחבה, ויכנע את כל אשר מצא על דרכו לבלי כל מעצור מצד הערים והכפרים הקטנים בפרזותיהם פה ושם. לא עוד, אלא שבכל מקום אשר דרך בהם עבר יצר ערים חדשות, הקים חומות אדירות, יישב את רועיו וחייליו ויטיל על כולם את שפתו – אותה שפת כנען שבה מדבר ישעיהו הגדול שלנו באחד חזונותיו הנפלאים – היא השפה העברית בקדמוניותה הראשונית. עם אחד, שפה אחת, ארץ אחת היתה כבר מגמתו של הראשון לכנענים השמיים הגדולים ואת מטרתו זאת השיג במהירות מרעימה, כאלכסנדר המוקדוני, כמוחמד המכאי, כאטילא ההוני ובכלל ככל הכנענים הגדולים לכל הדורות אחריו.

____________


 

על סף מצרים השבורה

כה הגיע שלח, עם חלוצי מחנהו הכונע, לגדות היאור המזרחי, בשערי החבל הנקרא גשן, וישנס את מתניו, ויפקד את צבאו בחששו פן ימצא את בני חם, דודו, תקיפים ואיתנים, גם מרובים כחול אשר על פני הים וככבי השמים לרוב. הן בבהירות רבה זכר את התפרצותו של בן חם הצעיר ב“אהל שם”, ועם היות עכשיו כנען זה עבד לו לארך כל חוף הים ממפרץ אסכנדרון ועד למפרץ פלוזיום (היום האגם אשר בקרבת נמל סעיד) לא יכול להימנע מחשוב כי לא על נקלה יסלח לו חם דודו את קללת נח זקנו ביחס אליו לראשונה גם את עבדות בנו הצעיר בשניה. רוח הנקמה היתה למנת האנושיות מתחילתה, מאז החל קין לקנא בהבל אחיו, וטוב יעשה, איפוא, – לפני שיחליט להחל במערכה המכריעה, הגדול לכנעניו עד כה, – אם יתחקה על המצב התכסיסי לכל צדדיו.

אפס, כל דאגותיו היו לחנם.

מצרים היתה אז במצב של התפוררות נוראה, כי למרות אשר יישבוה בני־חם דורות רבים לפני ישב ארפכשד ושלח את יהודה הצפונית, הספיקו מושליה הראשונים להביאה עד לידי תהום. בימים הרחוקים ההם היו המושלים במצרים שייכים לבית המלוכה השנים־עשר וימי גבורותיו של פרעה חנומחוטפ, אשר לקח בשבי את אבינו הקדמון, אבישי, עם כל הכבודה אשר אתו עברו גם נשכחו מזמן. אבישי זה היה אולי שליחו הראשון של שלח, המרגל אשר נשלח על ידו לתור את הארץ שנים רבות רבות מאד לפני עצם כנענו הוא – כי אל־נא נשכח: כנח לפניו עם תשע מאות וחמשים שנותיו, כן גם הבאים אחריו – במאות שנים נמנו פעולותיהם ומזמנו של אבישי, “אדון המדבר” כאשר כינהו חנומחוטפ בשבותו אותו במלחמה ועד לנצחון שלח, הוא סלאס או סלאטיס ההיקסוסי עברו קרוב למאה שנים.

בכל־אופן – טימאוס, האחרון למלכי בית המלוכה הי“ג לא יכול לעמד בפני שלח העברי, אשר בא מצרימה לא רק בחיל גדול, אלא – ולדברי רוב החוקרים החדשים הוברר הדבר עכשיו ללא ספק – ברכב ברזל ובפרשים לרוב. כי ההיקסוסים, אבותינו היותר קדמונים, הם הם – ולא הפלשתים כאשר חשבו עד כה – אשר הכניסו מצרימה גם לארץ ישראל ולערב את הרכב ואת הסוס21 לדעת, כל החוקרים האלה נכנעה ארץ מצרים לפני ההיקסוסים במלחמות כה פעוטות, שלא נשאר להן זכר כמעט. ולמשך חמש מאות ואחת עשרה שנה – תקופה עצמה באמת – ידעה מצרים שלטון זרים, אשר לא היה כמהו אולי לכח ולהתמדה גם יחד. צריך לראות בשלח העברי איפוא, את מיסד חמשת בתי המלוכה להקסוסים, אשר רק מספר קטן ממלכיהם נשמרו אתנו לזכרון. הסבה לכך היא, כמובן, שבחזר סקננרה, ואחריו קנמוזה ואחמוזה, לממשל במצרים התאמצו לנתץ ולהצמית כל זכר ל”ממשלת הברברים“, כאשר קראו לה בזעפם הגדול, ובכ”ז נשארו עוד מצבות ופסלים אחדים, גם עדותו של מאנטו, להזכיר לנו, כי עוד באלף החמשי לפני תחיתנו זו הרביעית היו אבות אבותיו של אברהם העברי מניחים את היסודות האיתנים לעמנו רב הקורות.

____________


 

נסיגת ההקסוסים בארץ־ישראל

לדברי החוקר גרדינר היה המלך ההקסוסי האחרון אותו טטי22, בנו של אפפי השלישי, אשר נחל תבוסה רבה ליד נפרוסי. חוקר זה מביא פרטים מענינים על דבר המערכה שלאחריה – ליד מבצר ההקסוסים אואריס, אשר נבנה על ידיהם חמש מאות שנה לפני כך כאי חזק באמצע מימי היאור והאגם הקרוב. לפי סיפורו היה המנצח במערכה זו לא המלך המצרי אחמוזה עצמו, בלתי אם מצרי הנושא את שמו, אחמוזה איש־כאב. הוא היה עוקב את מרכבת המלך רגלי ותמיד היה עובר, כגלית בימי דויד, לפני הצבא להראות את גבורותיו האישיות. יום אחד עלה בידו לתפס את אחד ההיקסוסים מבין חומות העיר אואריס ויביאנו חיים אל מלכו, אשר כיבדהו מייד באות־כבוד של זהב (כבר בימים ההם!) אותו אחמוזה איש כאב נלחם במלחמת דו קרב עם שני היקסוסים אחרים ויכרת את ידיהם. היקסוסי שלישי ושלש היקסוסיות, אשר נפלו שבי בידיו בהזדמנות אחרת, הושארו לו ברשות המלך כעבד וכשפחות, וברדסטד מוסיף, כי כריתת הידים היתה, כנראה, אז לסמל הפחד אשר רצו להטיל על כל הנצורים במבצר אואריס.

אפס, אם המבצר עצמו לא נפל, כי אם הוזנח על ידי ההיקסוסים מתוך הסכם מוקדם עם המצריים (כאשר ראינו בפרק קודם), הרי מיהרו המצריים לרדף אחריהם (כבימי משה ופרעה) עד לשפלה ובמערכה שנערכה עם מאסף הצבא ההיקסוסי נהדף המלך אחמוזה אחור, ויוכרח לחזר מצרימה אף על פי שאחמוזה מתפאר כי עלה בידו ללכד את מבצר שרוחן, (שרון של היום?) האחרון למבצרי ההיקסוסים בשפלה וכי כה גדולה היתה תרועת נצחונו זה, “שקולה נשמע עד ל"ארץ הפנכים” (הצדונים והצרים, שהמצריים, כמוכח מעדות זאת, אינם קוראים להם בשם כנענים23.

ואחמוזה מוסיף במצבה זו לאמר, כי “פנכים” אלה הגישו לו עצי ארזים מהלבנון לבנין ספינה.

____________


 

בקדש – היא ירושלים

אחרי נפילת שרוחן, הנזכרת לעיל, שהיתה מבצרם האחרון של ההיקסוסים בשפת הים, נשאר חיל משמר היקסוסי רק בירושלים – קדש בשמה הראשון, כפי שמסרנו בפרק שלפני הקודם. המלך אחמוזה ניסה להסעיר את העיר ההיא, אך עצם המצבות המצריות מודות, כי לא עלה הדבר בידו, ומהעובדה שבנו נקרא חברון (כאשר הבאנו במקומו) יש להסיק בודאות כמעט גמורה, כי שם זה ניתן לו לכבוד הנצחון שנחל בדרכו לירושלים, בסביבות עיר עתיקה זו, שהן גם בימים קדומים היו נותנים תדיר למנצחים את שם העיר או המדינה לכונעיהן (כ“סיפיו אפריקנוס” אצל הרומאים).

כמה זמן נשארו ההיקסוסים בירושלים הקדמונית קשה לדעת. רק אחת נוכל להגיד והיא, כי בבוא אברהם ומחנהו לסביבות העיר הזאת כמה דורות אחרי כן חדל שמה להיות קדש ומלכה אדוניצדק (שם עברי טהור עדין) הצעידה כבר לעומת משטרה היבוסי. לחץ האשורים במזרח מצד אחד והמצריים בדרום מצד שני – גרמו בודאי לכך, ששרידי ההיקסוסים יצאו מרצון עצמם את כל דרום ארץ ישראל.

____________


 

חזרה ליהודה הצפונית

לכל אלה יש להוסיף, כי מצפון הגיעו בודאי לשרידי ההיקסוסים ידיעות משמחות מארץ מולדתם העתיקה – יהודה הצפונית. אפשר גם מאד, שההיקסוסים, כמשה ויהושע אחרי כן, שלחו מרגלים ליהודה זאת הראשונה והללו חזרו עם בשורות ונחמות לאחיהם אשר גורשו במצרים. עם שארית הפליטה וכל הרכוש אשר יכלו עוד לקחת עמדם עלה מחנה כבד צפונה, תמיד צפונה דרך כל אותה ארץ אשר נכנעה לפניהם כמה מאות שנים לפני כך. בדרכם זאת הארוכה מצאו בכל מקום את הישובים השונים אשר הקימו אבותיהם וביחוד – את הישוב הפורח של כנעני החוף, אשר התמכרו לעניני הים, אך המשיכו את המסרת ההיקסוסית וידברו בשפתם, שפת כנען.

בכל מקום התקבלו החוזרים בידידות רבה וחלק מהם התבוללו לבלי ספק בישובים העצמאיים.

____________


 

יפו – עיר עבריה

חזרתם זאת נגרמה ביחוד בגלל החלטת טוטמוזה השלישי (משנות 1483־51 לפני הספירה הרגילה) לכבש את כל ארץ סוריה. מלך מצרים מספר כיצד עלה בידו להטות את נסיך העיר יפו (שם עברי מצלצל שניתן לה, כנראה, ע"י ההיקסוסים ברדתם מצרימה!) לבקרהו במחנהו ושם “תקע יתד ברקתו” (כיעל ברקת סיסרא אחרי כמה דורות) גם ברקותיהם של עוד מאתים מהיפואים. ראשו של הנסיך נשלח לאשתו הנסיכה, שפתחה אז את שערי יפו לפני מלך מצרים ורוב תושבי העיר הושמו בכבלים. מלך מצרים הקים מצבה לכבוד נצחונו המזהיר נגד ה“שאפו”, שהוא קורא ליפואים והחוקרים רואים בשם זה מלה עברית “שוסים” – שהם, לדבריהם, העברים אשר "שסו׳׳ ובזזו את הארץ גם הכניעוה להם, ליד הכרמל, אבל, הוכה תותמוזה השלישי אחור וקרוב לודאי, כי זה היה נצחונם האחרון של ההקסוסים נגד המצריים.

האחרון של ההקסוסים נגד המצרים ויפו זו הקדמונית חזרה להיות ל“אי עברי” חשוב משך דורות רבים".

____________


 

“שאסו” – נוסחה שניה ל“היקסוסים”

סיפור המעשה בשערי יפו העבריה, כאלף וחמש מאות שנה לפני הספירה הרגילה אינו מוסר לנו רק את העדות היקרה לנו כל כך, כי עיר־חוף זאת היתה שייכת בתקופה הרחוקה ההיא לעברים, אשר נשארו בה, כנראה, עוד מימי ירידתם של ההיקסוסים מצרימה עם שלח (סאלס לפי מאנטו) כמנהיגם ומלכם הראשון (ובזה הוכח השלטון העברי בכל האזור הזה עוד לפני ארבעת אלפי שנים), בלתי־אם נותן הוא לנו רמז בטוח לביאור חדש של השם “היקסוס” לעברים הקדמונים. “מלכי הרועים” או מלכי השבויים קרא להם מאנטו – יען “היק” או האק" מובנו מלך, מושל, מנהיג, ו“סוס” מובנו גם “רועים” וגם “שבויים”, וכבר העירונו במאמרים הקודמים, כי הביאור דחוק למדי. לא כן הדבר, אם נקח בחשבון את המונח “שאסו”, אשר בו השתמש המלך תותמוזה השלישי לכנות את עבריי יפו. הרגישו בזה כבר מקס מילר והומל הגרמנים לפני עשרות בשנים, ויגזרוהו מהשרש העברי “שסה”. לדעתם היה מובן המונח הזה במצרית “שבטי המדבר”. החוקרים האחרונים מתרגמים אותו “שודדי המדבר”, ותרגום זה הוא בלי ספק יותר קרוב אל האמת, בהיות מובן המלה “שוסים” בעברית – גזלנים, חמסנים, ובעיני המצריים היו כל שכניהם גזלנים וחמסנים. על ידי כך ניתן למלה “היקסוס” באור נפלא באמת; כי “היק” שמובנו מושל או “מלך” במצרית נלקח, כנראה, מבעל חוק או “מחוקק” בעברית“24 ו”סוס" היא הצורה היונית בשיין שמאלית של שוס, קיצור המלה “שוסה” בעברית, או “שאסו” במצרית, ו“היקסוסים” יתורגם להבא: “חוקקי השוסים”, שמובנו מלכי “השוסים”.

כה חזרו אלינו קדמונינו בטהרתם היסודית.

____________


 

“מלחמת מגדו ההיקסוסית”

לפני שנעבר, אבל, לפרק השני אשר ל“ראשית” דברי־ימינו, פרק “החבורי”, הם “בני־עבר”, אבות תרח ואברהם, יורשה־נא לנו למסור כאן את התאור היפה שנתנו לנו הולמסטד בספרו25 בפרק “שליטים מצריים”, על מלחמתו נגד ה“שוסים”, בעמק יזרעאל, ליד מגדו – אותה עיר אשר שמשה שדה־מערכה לכמה וכמה אלפונים, מאונים ודורות, ולאחרונה – ללורד אלנבי האנגלי בימי המלחמה העולמית.

וזה קיצור דבריו מתוך המסמכים המצריים:

“בי”ט לאפריל שנת 1483 (כמה מדויקים התאריכים) יצא תותמוזה השלישי בעקבות חלוץ מחנהו, אשר הגיע עד יפו העבריה) מעיר־הגבול סילו (“שלה” דרומית של ההקסוסים?) בראש עשרים אלף איש, דורכי קשתות ורמחים ברובם, ובלויתם גם רכב־ברזל. הוא עבר את מדבר סני במידת חמשה־עשר מילין ליום ובשמונה ועשרים בו (שוב הדיוק הנפלא) הגיע לשערי עזה (שם עברי עתיק, מימי ההיקסוסים גם כן). משם נטה ללכיש ולגזר (ערים היקסוסיות עתיקות גם הן בשמותיהן העברים) וישרפן. אז יסתער לעומת יהם (היפוך המלה העברית “הים”, ב“הא” הידיעה) וכאן נפגש בכרמל, שחסם את הדרך בעדו.

לשמועות הראשונות על דבר תחיה מצרית זאת, אסף מלך קדש, אחרון ההיקסוסים בארץ, את מלכי כארו, קוחה ונהרינא (כמה דמיון למעשי אברהם אחריהם עם המלכים אשר אסף גם הוא!), ויתבצר אתם יחד במגדו. המקום הזה היה קשה־המעבר. מצפון הכרמל והקשון, עם מבצריהם, במזרח בית־שאן והירדן עם משמריהם. יבלעם היתה מצודה על הר גבוה. ותענך היתה מוקפת חומות גבוהות.

שלשה ימים לאחר חנותו ב“יהם” (הים) קרא למועצה המלחמתית ובי"ב לחודש מאי תקעו את יתדי אהלו של המלך המצרי בקרבת ארונה, שתי פרסאות מהמעבר, עם המעין הנובע בקרבה ומימיו מספיקים לצבא גדול. שרידי ההקסוסים ובעלי־בריתם היו בטוחים, שתותמוזה יעבר לצד עין־גנים, ולכן (כיבוסים בימי דויד) לא הניחו כל משמר במעבר.

למחרת היום ההוא הגיחו המצריים מהמחנה. המלך בכבודו ובעצמו יצא אתם במרכז. ההתנגשות נגמרה במהרה. ההיקסוסים ובעלי־בריתם נסוגו אחור עד לתוך העיר והמצריים מצאו רק שמונים ושלשה הרוגים מחוץ לחומות. לחינם ניסו המצריים לחדר לעיר, כי לא יכולו. שעריה נסגרו בעוד מועד ותותמוזה מספר במצבתו תבוסתו זאת באה בעקבות הבזה והשמסה של חייליו בסביבותיה.

אז יעשה מלך מצרים מה שעשה בימינו הינדנבורג. הוא כרת את כל עצי היערות מסביב ויקם באמצעותם חומה ממול לחומות מגדו. כשראו זאת הנצורים מסרו את המבצר לידי האויב המצרי, אך רובם השיגו רשות לצאת את העיר כאות־נפשם. הראיה לכך היא, שמלך מצרים אומר, כי נפלו בידיו רק מאה וארבעים אסירים. לעומת זאת הוא מונה לקיחת עשרים אלף וחמש מאות כבשים, אלפים עזים ותישים, אלפים פרות ושורים, אלפים סוסות, מספר קטן של סוסים, אלף רכבי־ברזל ובהם גם רכבו של מלך קדש (ההיקסוסים). המלך עצמו נמלט, כנראה, על נפשו. רכב זה היה מצופה זהב עם תרן זהב בגגו. גם אהלו, מקושט באריגי כסף, מאתים שריונות ארד וחמש מאות קשתות נפלו בידי המצריים, ועל המצבת הנצחון כתובות המלים “תותמוזה – אוסר הברברים”, שהוא התואר אשר ניתן כמעט תמיד להיקסוסים.

בעיר מגדו נשארו נסיכים נאמנים למצריים ושמונים וחמשה מילדיהם הובאו לארמון המלך במצרים.

____________


 

ה“חבירי” – או העברים

רק הקוראים בעיון את כל התאור המגוון הזה, המוכיח כמה גדול היה כחם של ההקסוסים אפילו בשרידיהם, יכול לתת לעצמו דין־וחשבון כל־שהוא מרעננותם ומגבורתם של אבותינו אלה הקדמונים, וגבורה זאת לא ידעה גבול גם לאחרי התבוסה השלמה, שהן אותו תותמוזה מודה כי בחזרו מצרימה "התקומם “הנגב” הארץ־ישראלי – אותו נגב של ימינו – ותהי החלטתו נחושה לשלח צבא מיוחד כנגד מורדים עברים אלה, שהוא מכנה אותם עוד הפעם בשם “שאסו” – “השוסים”. המצבה אינה אומרת, אם הצליח הדבר בידו.

בכל־אופן, גם אם נחלו עבריי הנגב נצחון ארעי, הרי לא יכול נצחונם זה לתקן את מצבם הירוד ולמן “מלחמת מגדו” אין עוד ממלכה היקסוסית בכל רחבי כנען. השרידים, כאשר הזכרנו כבר במאמר הקודם, נסוגו לאט־לאט לעומת יהודה הצפונית.

כי אמנם, בממלכה זאת, אשר בה נשאר עבר, בן שלח, המושל היחידי, התפתחה במשך מאות השנים למדינה ממדרגה ראשונה. חבל, אמנם, שאין לנו בקשר עם התפתחות זאת, אלא פרטים נדורים למאד, אך עצם העובדה שמתוך תגליות סקג׳ה גזו, בדרום תורקיה, על־יד הגבול הסורי, נמצאו כדים, תבליטים וכלים אחרים המעידים על חשיבותה של בירת יהודה הצפונית סמאל (שם־אל) נותנת לנו מקום לחשוב כי אם אמנם אין ה“חבירים”, כפי שהם מכונים ברבים מחפצים אלה, יכולים להתחרות באחיהם ההיקסוסים, אשר היו מגדולי הכנענים Conquerant בעולם, הרי ידעו גם הם להטיל את פחדם על סביבותיהם מאות בשנים. אמת אחרונה זאת נותנים לנו האגרות המפורסמות ממושלי מצרים למלכיה, אשר נתגלו בתל־אלעמרנה המצרית.

ראשית, אבל, כמנהגנו תמיד, קצת פרטים מהתנ"ך.

עבר היה, כמובא בספר־ספרינו, בנו של שלח, “אבי כל העברים” (זאת אומרת לפי לוחות תל־אלעמרנה אבי כל החבירי"). הוא הוא אשר גבל את גבולות ממלכתו והוא הוא אשר הטביע את החותם העברי הטהור בתוך העיסה, היקסוסית, על כל המאורעות שלאחריו. את בנו הבכור הוא כנה בשם פלג ופרק לבראשית מבאר את סיבת הכינוי הזה – “כי בימיו נפלגה הארץ”. מלים מועטות אלו מגידות הרבה הרבה. הן מסכמות בשש־עשרה אותיותיהן את כל אשר אירע במזרחנו זה בתקופה האראלית ההיא. אותה “מלחמת מגדו” היא היא, כנראה, שאליו מתכוון סופר “בראשית”. אותה כנען של ימי שלח עברה כמעט כולה לידי המצריים ואף ערי־החוף אשר לצדונים נכנעו גם הם בפני תותמוזה ויורשיו. לא, עוד אלא שלדעת החקרנים, והולמסטד בראשם, הצליחו מלכים אלה למצר את הארץ בזמן קצר, אם־כי לא עלה בידיהם כמוכח מהכתב האשורי של לוחות תל־אלעמרנה – להטיל את כתבם הם על המדינה הכנועה26.

____________


 

פחד החתים מצפון

ובה בעונה, שמדרום עלתה מצרים ותגיע עד לקדש הצפונית, שהיתה עיר־הגבול ליהודה הצפונית בתחילתה, הצטברו עננים כבדים מצפון. בני יפת התרבו במידה רבה, ויתבצרו, ביחוד, באותה אנטוליה של ימינו, אשר היא מדינת תורקיה הקמאלית. מקרב העמים השונים אשר יצאו מהם הצטיין שבט אחד ברעננות מיוחדה ובכחיות מפליאה – הלא הוא השבט החתי. התגליות המפליאות בקשר עם קדמוניות שבט זה מוכיחות, כי התפתחותו הלכה בד־בבד עם התפתחות שלח ועבר, אלא שהוא התרכז מצפון לטורוס, כרצון אבי החתים, יפת, ושלח גם עבר התרכזו מדרום לטורוס, כרצון אבי העברים שם. הטורוס היה, איפוא, לעמי הקדם, במזרח הקרוב, מה שהיה הר סני למצרים וליהודה, בזמן יותר מאוחר, או הפרת ליהודה ולאשור – מחיצה קשת־המעבר, חומה שהנקל היה לבצרה ולהגן עליה.

לאט־לאט ניסו החתים לרדת מעל פסגת הרריהם הנישאים אל עומת השפלות הנרחבות אשר ב“נהרוס” – המזרחית והמערבית גם יחד, הראשונה מדינת האשורים והשניה מדינת העברים כי עושר השפלות האלו בחיטה, באילני פירות. בכרמים, בארזים וברושים, בסוסים וגמלים, בצאן ובבקר משכו את תשומת־לב החתים, אשר היו סובלים בתקופות הרחוקות ההן מתוקף החורף הצפוני. הנה־כי־כן החלה אותה שורה של התקפות קטעיות בראשונה, של מערכות יותר מתמידות אחר כך, אשר הביאום דרומה יותר ויותר, עדי הגיע יומם לכיבוש כל ארץ כנען כולה – עד לגבול המצרי כמעט. ומצבות החתים, גם שמות שונים של מקומות בכנען זו ארצנו עד היום הזה מעידים על התמדת ממשלתם במשך דורות רבים. הדברים הגיעו עד לידי כך, שיחזקאל הנביא, בתקופה מאוחרת בערך, מדבר על אם חתית לעם ישראל וביהודי פרנקפורט היום, עם חותמיהם הארוכים כל־כך, יש לראות אולי את שרידי הסימנים הגופניים להתבוללותם של חלקים ידועים מעמנו בתרבות החתית הלזאת…

אה, אילו נשאר לנו רק קלף קטן אחד או אבן מסותתה מידיו של פלג, בנו של עבר – מה לא היה הוא מספר לנו על סכנה כפולה זו ליהודתו הצפונית.

____________


 

הכנען העברי במהדורתו השניה

מאין עדות נוספת מצדו של פלג בתנכנ“ו נפנה נא עכשיו לעזרת ה”לוחות" של תל־אלעמרנה ונאזין נא לאשר בפיהם לפי הולמסטד, בספרו הנזכר כבר פעמים אחדות.

בעמוד 159 לחיבורו זה הוא אומר:

“החבירי” (או כפי שמנסחים אחרים ה“חבורי”) נראים לעיני רבים בלוחות תל־אלעמרנה כארמים, ואולם אין עוד להטיל ספק שאותם ההמונים אשר החלו לפשט על כנען לאחר כיבוש הארץ על ידי המצרים (ממאתים עד שלש מאות שנה לפני אברהם!) הם עברים ולא אחרים. עברים אלה שימשו לפעמים רק כשכירי־צבא לעממים אחרים27 אפס, על־פי־הרוב היו הם בעצמם פושטים על צפון כנען ועל מרכז סוריה. בחמשים וכמה מכתבים למלך מצרים נותן ריב עבדי, מושל העיר הפניקית גבל תאור מעציב מאד מהמצב באזורים האלה בימי שררתו. הוא מאחל, שמלך מצרים ימצא עוז ואון להמשיך את מעשי גבורותיו והוא מוסיף כי גבל, אשר בה הוא רודה, היתה לפנים עיר גדולה ופורחת, ואולם “התקפות ה”חבירו" (העברים) החלישוה למאד. על מלך מצרים לחוש לעזרתה מייד, שאם לאו ילכדוה ה“חבירי” (העברים)".

באזהרות אלו פותח נציב המצריים בארץ כנען את התכתבותו הרשמית עם מלכו ומכאן ואילך אין כמעט אגרת אחת, שאינה מכילה רמז כל־שהוא ל“חבירו” אלה ב“כחותיהם המרובים והמסודרים”. אכן, הוא מזכיר כמעט בה בשעה את האמורים, אך עצם הזכרה זו היא ראיה ברורה כי יש לנו עסק כאן עם שני עמים – האמורים וה“חבירו”, שאלמלא־כן לא היה מקום להשתנות השמות תמיד, וה“חבירו” (העברים) תופסים את המקום הראשי בכל קריאותיו לעזרה.

____________


 

“עבד אשורתא” – נתמך ע"י העברים!

הנה־כי־כן מספר נציב המלך המצרי, ריב־עבדי, באחת אגרותיו, כי אויבו היותר גדול של מצרים הוא “עבד אשכרתא” הרודה ב“אמורו” (ארץ האמורים). אכן, אותו “עבד אשורתו” זה (אולי אח מבני אשר הקדמונית) שולח מכתב מלא התרפסות למלך המצריים, שבו הוא אומר בין שאר דברים: למלך, לשמש, אדוני הנערץ, אלה דברי עבד־אשורתי – הנני עבדו, אבק רגליו ושבע פעמים משתחוה אני לפניו, כי כלב בית המלך אנכי“. אפס, זמן־מה אחרי־כן חדל עבד־אשרתא להריץ מכתבים למלך מצרים, וריב־עבדו, נציבו, כותב עליו לאמר: “עבד־אשרתו זה, אשר הכריז על עצמו כי הוא עבד המלך, כלב המלך, התקומם במלך וגזל מאתו את אחוזותיו, וכל זה יען ה”חבירו” (העברים) התוקפים הם הם אשר באו לעזרתו ויתמכוהו בכל מעשיו.

וריב־עבדי מסיים במכתב הזה: יואיל־נא המלך לצוות לחייא מצביאו, שישלח מאה פרשים ומאתים רגליים לעיר שיגאתה, שאם לאו יקרא אליו עבד־אשרתו את כל ה“חבירו” (העברים) ויכנע בעזרתם לא רק את שיגאתה אלא גם את מכי.

באגרת אחרת מודיע ריב־עבדי למלכו, כי התקדמות ה“חבירו” נמשכת, כי כל ערי־החוף (של הצדונים, הם נכדי חם) הסתפחו ל“חבירו” וכי מחוץ לגבל עצמה נשארו נאמנות למצרים רק עוד שתי ערים קטנות, שאין הוא פורט בשמן. עוד זאת: בינתים הצליח עבד־אשרתא ללכד בסערת מלחמה את אותה שיגאתה, אשר לעזרתה בקש את הרגליים והפרשים, ופקודתו עכשיו לתושבי אמבו, שיהרגו את מושלם כי רק אז יכרת אתם ברית שלום.

והנציב המצרי בכנען מסיים את מכתבו זה הקובע במלים כמעט חדישות אלו: “כצפרים הנלכדות במלכדת כן ריב־עבדי בעיר גבל. יואיל־נא המלך לשאל בעצת אמנאפה, אשר בחצרו, בכדי להתחקות על אמתת דבריו. ישלח־נא המלך מזון לעבדו, כי יומם ולילה הוא שואל את עצמו: מה אעשה כאן לבדי וכיצד אנצל מבדידותי? אם לא ישלח לי מלכו עזרה בתוך זמן של שני ירחים יהיה עלי לעזב את העיר גבל ולהמלט על נפשי… האכרים חורשים לי רעה, כי רעבים הם ללחם והם מוכרים את ילדיהם תמורת מזון”…

____________


 

העברים כונעים את אזור החוף

ונציב פרעה בכנען מספר אחר־כך כיצד לא נמצאו אזנים קשובות לאזהרותיו וכיצד הגיעו עבד־אשרתא וה“חבירי” (העברים) תומכיו עד לשערי גבל. הם לכדו כבר את בית־ארחה (שם עברי טהור!) ואם לא יזדרז מלך מצרים לשלח צבא מספיק תפל העיר בעוד שבועות מעטים.

מכתבו זה האחרון של נציבו עורר סוף־סוף את פרעה אמנחותפ לשלח חיל דוגל תחת מצביאם ינחמו (אולי היקסוסי שבגד בעמו, כי השם הוא כל כך עברי). הוא עבר דרך הים, כי המצרים לא העיזו לעבר דרך היבשה, בהיות העברים מושלים בה שוב עד שהגיעו לנמל גבל, והעיר ניצלה לזמן־מה, בכל אופן התפתחו הדברים כך שריב־עבדי יכול להודיע עכשו למלכו, כי הודות לעזרה הזאת הגיעו לנמל גבל ספינות רבות ממילים (אפילו הלמסטד אינו יודע להגידנו מהו המקום הזה, אולי “מלוס” היונית) ובהן מלחים לרוב. מלחים אלה, שהיו “מזוינים היטב, התנפלו פתאם על עבד־אשרתא ויהרגוהו. זה היה נצחון גדול למצריים, אך בינתים הצליח בנו של עבד־אשרתא, עזרו (עזרא הראשון?) לקומם את תושבי אמבו” נגד מצרים ושיגאתה נפלה שוב בידי ה“חבירו” (העברים). הצלחתו זו של עזירו מאירה באור נפלא את המאורעות, וברור כמעט הדבר, כי גם “עבד־אשרתא” שריב־עבדי מודיע, שנהרג וגם “עזרו”, אשר ירש את כסאו אחריו הנם בנים לאותו שבט ימי עברי שדבורה הנביאה הללה, דורות רבים אחר־כך, את השתתפותו במלחמתה נגד סיסרא המדיני28

____________


 

עזרא הראשון לכד את דמשק

ובזה לא נגמר הענין.

נציב המלך המצרי מוסר באגרות יותר ויותר מענינות, כי אחיו של עזירו (עזרא), פובאלה בשמו המסורס לבטח, (אולי פי־בעל) הצליח לכבש את כל חבל הים מדרום לגבל וכי בני ארוד הסתפחו לבני עבד־אשרתא עזירו ופובאהלה שניהם. הראשון לשני אחים אלה (עזירו) התקדם עד לדמשק והעיר הזאת נמצאת עכשיו תחת פקודתו. על מלך מצרים לשלח צבא גדול להלחם בעזירו זה שאם לאו יישאר בדמשק ושלום לא ישרור בארץ.

כאן מספר נציב המלך המצרי, כיצד עלה בידו לקנות את לבו של אחד ה“חבירו” (העברים) בשוחד כסף, יותר משלשה עשר מתנאס (כאלף פרנק זהב בכסף צרפתי). גם תלבשת עשירה נתן לו – כל זה בכדי שיסכים להעביר אגרת מאתו, דרך שורות הצבא העברי, להעיר זימירה אשר הושם עליה מצור. כאלף וחמש מאות שנים, איפוא לפני הגדול לחרבנות ירושלים, נמצא כבר בוגד עברי למכר את עמו בנזיד־עדשים, וחבל רק שאין אנו יודעים את שמו (הנציב לא רצה כמובן, לגלותו) להיותו לנו לדחליל הדורות הבאים.

____________


 

העברים חוזרים לשכם

באגרות אחרות מוסר “רוב־עבדי” למלכו המצרי, כי סכנה חדשה צפויה לאחוזותיו בכנען – אותה סכנת החתים, שבה דברנו לעיל “עם עצום ורב כח”, קורא להם הנציב המצרי ושם מלכם שופילוליומא, שם ארוך למאד וקשה הבטוי. החתים פשטו על צפון הארץ במהירות רבה, כי גדול היה צבאם וזינם כבד למאד, ואולם הוא, ריב־עבדי הצליח להטות ראשי ממלכות שונות לעמד בכל כח כנגדם, וגם אותו “חבירו” (עברי), שהיה לו פעם לתועלת, הבטיח לעזר לו במלחמה הזאת. בינתים לכדו ה“חבירו” (העברים), בעזרת בעלי בריתם, את העיר עשתרות ועזרא (הראשון) נתן להם את העיר שאדו. והוא דורש, איפוא, ממלך מצרים לשלח לו צבא חדש.

במכתביו האחרונים בא “ריב־עבדי” עד לידי יאוש ממש. הוא מספר מתוך בהלה כמעט, בי רוב ערי הארץ וממלכותיה הרימו את יד המרד נגד מצרים. ארדאתה ואולאצה נלכדו שוב על ידי בעלי בריתם של ה“חבירו” ועזרא (הראשון) תפס את כל ספינותיו גם הרבה מאנשי צבאו. אף בארות וצדון אינן עוד נאמנות למלך.

כתוצאה ממכתבים אלה שלח מלך מצרים לצפון סוריה את מצביאו פחור עם צבא יותר מדי קטן, להיותו מועיל הרבה במצב הקשה מסביב. עם כל זאת נבהלו רבים ממלכי המדינות הקטנות ועבד־תרשי, מלך חצור, צר, מלך בשן (בפעם הראשונה נזכר כאן שם זה לפני סיפורי התנ"ך!), אבימלך, מושל צור וזיתניה, מלך עכו, נכנעו מייד בפני המצריים, וישתעבדו להם שוב.

רק ה“חבירו” (העברים) אינם נבהלים.

רק הם ממשיכים את המלחמה בכל כח.

הם מפריעים בעד משלח עצי הלבנון למצרים, שמהם בנו המצריים את ספינותיהם. הם מחריבים את כל הדרכים ולוקחים בשבי חיילים, צאן וארחות של ידידי המצריים. הם שולחים ספינות משלהם עד ליפו העיר (עוד ראיה לעבריות עיר זאת בזמנים קדמונים) ומחנה החלוץ אשר להם הגיע כבר עד לשמרון ולשכם.

____________


 

מכתבו האחרון של ריב־עבדי

המרד הוא, איפוא, כללי וריב־עבדי מסיים את אחד מכתביו אלה בתיאור כמעט חזיוני:

שליחי המלכים הנאמנים למלך מצרים – הוא כותב – שאלוני:

– עד מתי נוכל לעמוד בפני בניו של עבד־אשירתא (עזרא הראשון ואחיו)? כל רכושנו, כל כספנו נלקח על ידי האויב.

ריב־עבדי ציוה להרגם.

למחרת באו אליו שליחים אחרים ושאלתם בפיהם:

– עד מתי יהרגונו? הן לא יישארו עוד אנשים אשר יואילו לשבת בעיר זו (עיר בבל). אם לא יבוא צבא מצרי להצילנו בעוד מועד, נוכרח להימלט כולנו גם למסר את עצמנו לידי עזרא (הראשון).

הדברים הגיעו לידי כך, ש"ריב־עבדי'' – כאשר הוא מודיע למלכו – הוכרח לצאת את העיר, ולהמלט לבארות אשר הוחזרה למצרים. מייד לצאתו הפיצו הגבלים שמועה, כי הוא נהרג, וכל התושבים נספחו לתנועת המרד. לא עוד, אלא שנודע לו ברגע אחרון, כי גם מלך חצור, אחרון המלכים אשר נשארו נאמנים למלך מצרים, עבר לצד האויב וכי כל אחוזות המלך נפלו בידי ה"חבירו" (העברי).

ונפלא באמת הוא סיום אגרתו זו האחרונה למלך מצרים:

“עשר שעות לפני צאתי לבארות שלחתי את בני לחצר המלכות (במצרים) למען ימסר למלך הרצאה מפורטת על המצב החמור בכל ארץ כנען, והנה חלפו כבר ארבעה ירחים ובנו לא זכה עוד לראות את פני המלך. אנשי בארות רואים כיצד נעזבתי מכל עזרה והם אומרים להסתפח למרד גם הם. אם יורשה הדבר הזה לא תישאר למלך כל קרקע בכל הארץ. אנו, ריב־עבדי, אמות, אך בני יישארו עוד בחיים לקרוא קול גדול למלך: שוב והציל את עירנו (עיר גבל). למה מונע אדוני המלך כל דיבור מאתי?”

____________


 

“דויד ראשון גם כן”

והנני לסיים. מצדי פרק ארוך זה, במכתבו של עזרא (הראשון) לוכד דמשק, ל“דודו” אביו (צריך לקרא שם זה בשורוק). הולמסטד בעצמו מעיר, כי שם זה הוא, לבלי ספק, עברי ומובנו “דויד”. הוא מוסיף, כי דויד זה היה בודאי אחד העברים האסיאתיים, אשר ישב בארמון המלך עזרא (הראשון) כיועץ הממלכה החדשה, ולכן כינהו עזרא (הראשון) במכתבו אליו, בשם “אבי”. הביאור הזה הוא, לדעתי, דחוק מאד ולדעתי “דודו” זה הוא עצם אביו של עזרא (הראשון), אותו עבד־אשתירא, אשר “ריב־עבד”, נציב מלך מצרים מסר למלכו כי הרגוהו. קרוב הדבר לודאי, שעבד אשירתו נמלט לאחת המדינות ולאחר שנלכדה דמשק לפני עזרא, בנו הבכור, מיהר לבוא לחצרו והמלך הצעיר עשהו ליועצו (כבוריס הבולגרי היום עם אביו פרדיננד, אם כי זה האחרון אינו יושב בבולגריה מאין בעלות ההסכם במלחמה העולמית רוצות בזה).

בכל אופן – זהו נוסח מכתבו של עזרא לאביו:

“הנה אבי אתה גם אדוני העליון, ואנכי הנני בנך. כל אדמות האמורים (כי דמשק היתה אז בירת האמורים) הן אדמותיך וביתי ביתך. כל אשר תרצה הגידהו־נא, וחי אני כי היה לך”.

האם אין מכתב קצר זה ל“דודו”, אשר התבליטים העתיקים אומרים עליו, כי הוא היה “בא כח מדינות הנכר בחצר המלך” (בנו) – מזכיר לנו כמעט מלה במלה את דברי אחאב לבן הדד קרוב לאלפים שנה אחרי כן?

ואילו זכינו לקבל את תשובת “דודו” לעזרא בנו – האם לא יכלנו להורות עליו כעל דויד ראשון, אשר היה המניח29 את היסודות לגדולת ה“חבירו” (העברים) כאלף וחמש מאות שנה לפני הגדול למלכי העברים בכל הדורות?

____________


 

פסגת הכח ל“חבירי” בכנעניהם

כעם ה“היקסוסים” לפני כך, כן גם עם ה“חבירו” (העברים), יורשיהם הישרים עוד מימי שלח – רק בסוף תקופתם הולכים דברי ימיהם הלך והתבהר לעינינו ורק עם פרק זה יכולים אנו לנסות ולתת תמונה פחות או יותר בהירה משררת אבותינו אלה בארצנו לפני התקופה התנכי"ת.

דבר אחד ברור הוא היום, לדעת כל החוקרים כולם והוא, כי עוד שלש מאות שנה לפני שחזר אליה אברהם, עם כל מחנהו, מאור־כשדים30 נשארה שכם שנים רבות רבות בידי ה“חבירו” (העברים) ואם גם נניח, כפי שרוצה בכך הולמסטד, שאת העיר לכד לראשונה לבייא הארמי או האמורי, והוא הוא אשר מסרה אחר כך לידי ה“חבירו” (העברים), הרי מודים רבים כי, “מלכיאל ואילון”, שנים ממצביאי העברים הם הם אשר עזרו ללבייא בלכידת העיר העתיקה הלזאת.

____________


 

מלכיאל ואילון?

מה עברים הם שני שמות יפים אלה של כונעי שכם בימים קדמונים, ואולי היה אילון זה המצביא אשר על שמו נקרא, אחרי כאלף שנה כמעט, אותו העמק הקוסם, אשר בו נחל הגדול לכנעני עמנו בכל הדורות את המזהיר והמכריע לנצחונותיו – יהושע בן נון.

כי שררת העברים בשכם היתה נמשכת ומתמידה רואים אנו מהעובדה, שבין מושלי עיר זאת מזכירים לוחות אל־עמרנה גם את בננימה (בנימן!) וישועא (יהושע). אף השם “תדוע” הוא עברי למדי, ומושלה של עיר אחרת בצפון שכם נקרא בשם אייאב (איוב!). הקוראות והקוראים רואים: הננו נמצאים, בתחילת אלפון רביעי זה, שקועים ממש בים של עבריות מלחמתית וסוערה, אשר ידעה את אשר לפניה ואשר ניסתה להחזיר לעצמה את שלטון ההיקסוסים מלפניהם. מכאן חימתם המרוכזת נגד המצריים ונסיונותיהם התכופים לגרש מכנען ארצם אח נציבי מצרים גם מצביאיהם.

____________


 

מה שמספרת “מושלת” על העברים

מתוך מסמכים אלה מענין למאד סיפורה של “מושלת” אחת הערים, אשר שמה לא נשאר לזכרון יען אותו החלק המדבר בה ובעיר שבה רדתה, נותק מעל הלוח הכתוב. המשך הסיפור מוכיח, אבל, כי “מושלת” היא המדברת בלוח זה ובסוף דבריה היא אומרת: “כל הארץ כולה נפלה כבר בידי ה”חבירו" (העברים). אף צבואים נלכדה לפניהם. רק עבד־חפה, מושל ירושלים, נשאר נאמן למלך מצרים והוא נלחם בעברים המנצחים.

הזכרת העיר ירושלים הפעם – אומר הולמסטד – מענינת מצד העובדה, שבימים ההם לא רדו בה, כנראה, מלכים מאזרחיה, אחי העברים, אלא מלך נכרי, כפי היוצא לבלי כל ספק משמו של מלכה “עבד־חפה”. חפה היא מלכת ה“מיתאנים” ולפי כך “עבד־חפה” מובנו “עבד האלילה חפה”.

“מושלת” זאת מוסיפה לספר, כי לכיש, אשקלון וגזר נתנו ל“חבירו” (לעברים) כל מה שהיה “נחוץ” להם, והיא מאשימה את מלכיאל ושני בניו של לבייא, דמויה ומות־בעל, (הבנים התבוללו כבר בעברים אשר היו בעלי־בריתם!), כי הם הם הבוגדים במלך מצרים והמוסרים את כל הארץ לידי ה“חבירו”.

____________


 

ירושלים ובית־לחם בסכנה

והספור נמשך בזו הלשון:

יפאהי, בנו הבכור של מלכיאל, מוכן להיכנע בפני המצריים. לא כן אחיו הצעיר, (ששמו לא נזכר כאן והוא נשאר נאמן לעבריותו), ואם לא יישלח מייד צבא עזרה כנגד ה“חבירו” תרחף סכנה רבה על ירושלים, שה“חבירו” (העברים) מתאמצים ללכד ויהי מה, וסכנה זאת גדולה ביותר יען בעלי בריתם של ה“חבירי” לכדו כבר את בית־לחם בכדי למסרה להם בהזדמנות הראשונה. ובאשר לינחמו, מפקד הצבא המצרי, מיעצת לו “המושלת” לנצר מכל משמר את הערים עזה ויפו, שהן, לדבריה, שעריו של כל חבל־הפנים.

עבד־חפה, מושל ירושלם, שואל במקום אחר מנציב מצרים, אם אמת הדבר, שחיל המצריים החליט לצאת מהארץ. “האוהב אתה את ה”חבירו" (העברים) – קורא הוא מתוך נקם – ואותנו, עבדי המלך תזניח? הן כל הארץ הושמה למשסה על ידי ה“חבירו” ואם לא יישלחו דורכי קשת ממצרים להגן על הארץ הזאת תיפל כולה בידי ה“חבירו”.

ומושל ירושלים מסיים את דבריו המיסרים בהודיעו לנציב מצרים, כי זימרידא (אחד המושלים הנאמנים למצריים) נרצח על ידי עבדיו, שהביעו את רצונם להסתפח ל“חבירו” (העברים), כי שני מושלים אחרים נרצחו ב“סילו” (שלה?), כי צבא המצריים אינו עושה כלום וכי לא נשאר לו, לעבד חפה ולאחיו31, בלתי אם, להימלט על נפשם מצרימה.

____________


 

מה“חבירי” לעברים האברהמיים

בזה נסתם הגולל על הלוחות הנזכרים והולמסטד, בפרק “מקורות העברים”, מנסה להוכיח, כי אותו “ישועא”, אשר הזכרנוהו לעיל, הוא אולי יהושע בן נון, מצביאו של משה בן עמרם, וכי אותו “בנימן” הוא אולי שבט “בנימן” של ימי השבטים אחרי כן. אנחנו לא נעקב אותו בפלפוליו אלה. לנו מספיקה העובדה ההזדורית, אשר בה מודים עכשיו כל החוקרים כמעט כולם, כי ההיקסוסים בתחילה (מזמנו של שלח, בן ארפכשד) וה“חבירו” (יוצאי חלצי עבר, “אבי כל העברים”) היו שתי הטבעות הראשונות בשלשלת קורות עמנו, והיוצא מכך לבלי כל פקפוק עוד הוא, כי עוד כאלף שנה, ואולי הרבה יותר מכך, לפני כיבוש ארצנו על ידי משה ויהושע בן נון שניהם, היתה הארץ הזאת ארץ העברים בכל הדורות – גם אם נביא בחשבון את שררת המצריים פה ושם כמספיקה, לזמנים קלים בערך, את השלטון העברי הארוך הלזה, ויבורך אותו חוקר עברי אשר יקום לנו באחד הימים הבאים לקבוע לנו, על יסוד מסמכים ברורים ומספרים מדויקים, את שני הפרקים היותר נפלאים אולי לכל הזדוריתנו המעטירה.

כיצד באו, איפוא, העברים כונעי הארץ הזאת ויושביה, למן יומה הראשון, להשקפתם “האור כשדית”, אשר גרמה לנו נזק כה עצום בקרב הגויים כולם ועמנו גם הם?

לביאור הראשון אשר נתתי בפרק “נכתבם מחדש”, כפי שהופיע ב“הדאר” הניו יורקי (ראה הפרק הראשון) יש להוסיף עכשיו, מתוך כל מה שלמדנו עד כה, כי המכשלה הזאת באה לנו בשל “הגלות הראשונה” לעמנו העברי, גלות לא פחות מדכאה ומשפילה מ“הגלות השניה” במצרים, מ“הגלות השלישית” בבבל ומ"הגלות הרביעית – הארוכה מכולן – בכל מדינות העולם.

הקוראות והקוראים יזכרו, כי הסכנה היותר גדולה ל“חבירו” (העברים הקדמונים) בכנען ארצם היתה אותה שהצטירה באופקים הצפוניים עם התקדמות ה“חתים”, וברור הדבר היום, כי עם התמחקות המצריים בימי נצחונותיהם של “חבירו” אלה מ“יהודה הצפונית” ועד לשכם העיר ולשערי ירושלים ובית לחם – באו החתים בעקבותיהם ויסעירו את כל הארץ במהירות הברק כמעט. חפירות בוגאז־קוי (באנטוליה מוכיחות, כי “יהודה הצפונית” נלכדה בלי קושי מיוחד – הודות אולי לעובדה שצבא יהודתנו זאת הראשונה היה עסוק בכיבוש הדרום רחוק מבסיסו. אם כה ואם כה – אומר המשל – אויה לקדרה. יחד עם נפילת “יהודה הצפונית” נשבר גאון העברים (ה“חבירו”) גם בדרום ובמשך זמן קצר נפלה כל הארץ בידי החתים המנצחים.

____________


 

נחור – אחרון ה“חבירי”

אלא, שאם יתר העמים והמלכים, אשר התעקבו באלה אחר אלה פה ושם בארצנו זאת, הסכימו עם המצב החדש, – שררת החתים האכזרים – לא זה היה דעתם של ה“חבירו”. כ“היקסוסים” לפניהם, כן גם הם – מלחמת דמים היתה להם עם הלוכדים מצפון ומלכיהם האחרונים ואם נחזר עכשיו למקורנו התנכ“י. יכולים אנו למסר בזה את שמותיהם, הלא הם ש”חגרו את שארית כחותיהם" להעמיד את ה“רעה אשר באה מצפון” כנחשול אוקיאנוס בזעפו. מתוך עצם העובדה, שאין תנכנו מזכיר כלום על מעשיהם של שלשת “בני עבר” אלה יש להסיק, כי שנים מהם בכל אופן, – רעו ושרוג – ולא ראו רעה בארצם המקורית וימשיכו בה את ממשלתם, אם גם אולי בגבולות הרבה יותר צרים. לא כן עם נחור. מלך חפשי אחרון זה על אדמת העברים בראשוניותה הכנענית, מת אולי מיתה טבעית, מוקף כבוד והערצה, אך תרח בנו לא הורשה כנראה, לעלות על כסא המלוכה ויבחר להגר, עם נאמניו האחרונים, ל“אור כשדים”, אשר היתה אז בירה גדולה לממלכה איתנה “מעבר לנהר מזרחה”, ואשר פתחה את שעריה לפני תרח זה כאשר פתחה מצרים את שעריה לפני יעקב ימים רבים אחריו.

ותרח זה החל ל“התבבל”, אם אוכל להשתמש בפועל זה, כאשר עשו גולי־בבל השניים בשבעים שנותיהם הקצרות, והתבבלותו זאת היתה כה מהירה וכה שלמה, – אולי בשל פחדו פן יגורש גם מאור כשדים, – שנתן נתן כיוון אור־כשדי לכל פעולות העברים אחריו.

____________


 

נקמת אברהם

אך שם – בארץ נכריה זו לו ולבנו – הונחה אבן היסוד לכנען השני – כנען האברהמיים – הידוע גם לפעוט בדרדקי ישראל כפרשת “לך לך” לאברהם אבינו.

מה שלא ידעוהו דרדקים אלה עד היום היה, אבל, כי “לך לך” זה מובנו – חזרה לארצך ארץ ירושתך החוקית וכנענך האלפוני, כאשר בארנו למדי.

____________


 

“והכנעני אז בארץ”….

ויען חזר אברהם, אחרי מות אביו בגולה אור־כשדים, לארצו מימי אבותיו ואבות־אבותיו, אין אנו מוצאים בכל ספר “בראשית” אף רמז אחד להזניחו את השפה הארמית את הכשדית אשר ל“מולדתו” גם ללמדו על מקומה את “שפת כנען”. הוא חזר לא רק לארצו, בכח כנענם גם של אבותיו הראשונים, אלא גם לשפתו, ששמר שמר עליה כעל בבת עינו כל ימי חיותו במדינת גלותו. למן הרגע הראשון לחזרתו הוא נמצא בין אנשים אחים, בין תושבים אשר המשיכו בארץ האבות את מסרת השפה הקדמונית למרות השררות הנכריות וכבימי עזרא, אחרי יותר מאלפים שנה, כן גם בימיו הוא. לא היה לו כל קושי מצד זה. הן בחברון והן בסדום, הן בדמשק והן בכל ערי הדרום הוא דובר למושליים השונים בשפתו־שפתם, וחלוקת כנען ארצו זאת בינו לבין לוט בן אחיו נעשתה בקלות האפשרית רק במדינה נלכדת משכבר הימים ולא נכריה ללוכדים.

ואם יעיר מישהו כי גם אברהם עצמו, גם יצחק ויעקב, גם משה ויהושע אחרי כמה מאות שנים מזכירים תמיד כי “הכנעני אז בארץ” אין הערה זאת אומרת כלל וכלל, בדעת רוב חוקרי חוץ וחכמינו גם אנחנו, כי עם אחר הוא זה, אשר את מקומו באנו לרשת. אדרבה – הדגשה היא זאת, כי הכנעני, לאמר העם אשר כנע את הארץ לראשונה עם העברים הקדמונים, עודנו בארץ. ההבדל עצום ומסקנות הבדל זה מובנות מאליהן ומכאן הפסוק המפורסם: “אני יהוה אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה32. דברי אלהים חיים אלה, בראשוניותם הארץ ישראלית, אינם מכילים זכר לאור כשדים כארץ אבות, אף לא כארץ מולדת. אור כשדים הוא פשוט הנכר, ויכול היה להיות גם במקום אחר. לעומת זאת, הרי אומר אלהים בפירוש כי הוא נותן לו את הארץ הזאת לא ללכדה, בלתי אם לשוב אליה בירושה – שזהו ורק זהו מובנה האמתי של המלה ל”רשתה" בפסוק הזה. “רשת” באה פה כשם נרדף ל“ירושה” –, כ“רשת” הדגים היורש את דבאו מתוך הים, – הוכחה נוספת, דרך אגב, לימיות עמנו בקדמוניותיו, אך על זה במקום אחר33.

____________


 

“צואת־הרשת”

וגם העובדה, שכבר אז, בימי אברהם, מבטיח אלהיו לעבדו הנאמן, כי “לזרעו יתן את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת”34 היא ראיה מזהירה, – אגיד אפילו הזדורית, לעתיקות הכנען העברי; שהן רק אם נביט אל השתלשלות המאורעות, כאשר ידענום עכשיו מקורות ה“היקסוסים”, אשר הגיחו מעבר נהר הפרת מערבה, ביהודה הצפונית, וילכדו את מצרים עם נהרה הגדול במרכזה (ולא נחל מצרים, כאשר תיקנו סופרינו אחר כך), אפשר להבין את ערך הצואה האלהית הזאת לעברים בחזרתם הראשונה לכנען ארצם. משלח ועד לעבר, מפלג ועד לנחור, מתרח ועד לאברהם הפקודה היא, בשם אלהי העברים, רק אחת תמיד: לעשות את הנחוץ למען יישאר לעברים עד נצח־נצחים אותו מרחב נפלא וענקי החובק הרים ובקעות לבלי סוף כמעט – מדינה רחבת ידים כאיטליה או כאנגליה.

אכן, את ארץ כנען, כפי שקראו לה כונעיה העברים בסערת מלחמותיהם התכופות, מיהודה הצפונית אשר ברגלי הררי־הטורוס ואל גדות “הנהר הגדול, נהר פרת” בחלקו העליון (ליד ג׳רבולוס העכשיוית) ועד לנהר מצרים, הוא היאור35, שתחילתו בארץ גשן – כל החבל הענקי הלזה ניתן להם, לאברהם ולבניו אחריו, ב“צואת הרשת” לפסוק הי“ח אשר לפרק ט”ו “לבראשית”, (כצואת שם לבנו ארפכשד יותר מעשרה מאונים לפני כך!) ורק מתוך זוהר הבטחה זאת לעם העברי יובנו כיצד יכלו ה“היקסוסים” לרדות במצרים חמש מאות ואחת עשרה שנה, כיצד המשיכו ה“חבירו” (העברים הקדמונים) את מלחמות אחיהם נגד המצריים וכיצד הרהיב אברהם לחזר לארצו בכחות דלים בערך גם להכין בה את הבסיס לגדולת ישראל בעתיד.

____________


 

אלילנות הכנעני שנשאר בארץ

אפס, מה שאירע לעזרא הסופר בהחזירו את בני הגולה הבבלית ליהודה הדרומית, אירע גם לאברהם. הוא מצא בארץ אבותיו את אחיו בני עמו, הכנענים, הראשונים אלילנים, זאת אומרת עובדים כולם לאלילים המצריים, החתיים, הבבליים אפילו ורק לא לאלהיו הוא – אל עליון, אלהי השמים והארץ, האל האחד אשר הופיע לפניו בשם “יהוה”. בשל כך נפלגו העברים, בני אברהם ובני לוט, משאר אחיהם דוברי העברית, ויתחילו לנטר שנאה דתית לאלילנים המקומיים, וכשהוצרך אברהם האחדאלי לתת אשה לבנו יחידו יצחק לא רצה לקחתה מ“בנות הכנענים” “אשר הוא יושב בקרבו” (זאת אומרת, אשר הם “קרוביו”) אחיו, יען עובדי אלילים היו, וישלח את עבדו אליעזר ללבן הארמי, לארעו (לפי התיקון המוצע על ידי) ולמולדתו – זאת אומרת לארץ הארעית אשר בה היה גר, אם כי בה נולד, יען בארץ ההיא הצליח, עוד בימי שהותו בה להטות את בני משפחת נחור, דודו, לתורתו האחדאלית – היא לעבודת אל אחד. דבר זה קרה בארצנו זאת בעצם התקופה, שבה אנו חיים, כשכל אשכנזי מבני הארץ היה אוסר על בנו לשאת אישה מבנות הספרדים, וכשהישוב האשכנזי היה עוד קטן היו אברכי האשכנזים מקבלים על עצמם את כל טורח הנסיעה לרוסיה, לפולניה, לרומניה ובלבד שלא יצטרכו להצטרף לאחת משפחות הספרדים אשר ב“קרבם ישבו” – כמאמר התנ"ך.

אלא, שאברהם היה די לאומי, די נלהב לכנען ארצו, שבטעון אליעזר לפניו, כי האשה היושבת בחרן לא תרצה אולי ללכת אחרי יצחק בעבר הנהר – מערבה – הזהירהו אבינו הגדול במאה אזהרות: "השמר לך פן תשיב את בני שמה!36 ושוב אנו מוצאים בפיו “יהוה אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי” – הארץ שבה נולד אחרי גלות אביו מכנען ארצו.

____________


 

מרים הנלסונית שלנו!

ובקפצנו, עכשיו, מעל לדורות רבים, – לארבע מאות שנה לכל הפחות! – בהיות פרטיהם ופרטי פרטיהם ירושת כל בר בי רב בעמנו37 , 38, עד לתקופת משה, שהוציא את ישראל ממצרים עם גלותו השניה (הראשונה היא, כאשר בארנו, זו של תרח אשר נמלט מכנען ארצו לאור כשדים), מתגלה לעינינו מעשה רב, מעשה ממדרגה ראשונה, שכבר עמדו עליו רינן ואחרים ושיוכל להתחרות עם המזהירים למעשי הים בכל העמים, בכל המדינות ובכל הדורות.

כונתי ל“קריעת ים סוף”.

מסופקני, אם אפילו בקורותיו של עם ימי קדמון כעם היוני נשאר לזכרון נצחון ימי כנצחונו של משה בן עמרם בצאתו את מצרים. קוראותי וקוראי זוכרים, כי ההיקסוסים, אבותינו היותר קדמונים, התבצרו בעיר היאור אואריס, שהיתה מבצר גדול וחזק ושפרעה לא ידע להכניעה גם לאחר מצור ארוך. כן זוכרים הם, כי בפרקים הקודמים הדגשתי כמה פעמים כי עם ימי היה עמנו בתחילתו ורק ימאותו זאת היא אשר עיללתהו ליצר את אגדת התבה לנח בכל גדולתה הקדמונית. והרי בא סיפורו של משה בספר “שמות” לאבד לנו הפעם, מתוך מאורע הזדורי, כי אמנם לא פגה מאתנו רוח הים ונושאיו אף בכבלי הגולה.

וראשית כל – שמות הגבורים אשר לגדל נצחונותינו הימיים:

משה – על אשר “משוהו מן הנהר”, לפי המסרת העברית עצמה ו“בן היאור” במובנו המצרי, לפי עדותו של אברהם שלום יהודה.

מרים אחותו, שמובנו בולט לעין – מר־ים, אדונת הים, בהתאם להרגל אצלנו מימים קדומים לתת תאר זכר לאשה (אבי־טל, אבי־שג).

אהרן אחיו, שמובנו, לפי קוהוט, נושא סל־הדגים (אהר הוא שם עברי עתיק לטנא אשר בו אספו מדגי־הים), ואחד בניו – איתמר שמובנו הוא אי התמרים, סימן לישיבתו של אהרן באחד האיים.

עוד יותר: אפילו מצביאו יהושע, אינו מצביא בתחילה, בלתי אם איש־ים, כמוכח משם משפחתו “בן־נון” – בנו של הדג (נון הוא שם ארמי־עברי לדג).

לסוף – העובדה שמשפחת בן עמרם היא מבני לוי, ו“לוי” בערבית, ולבטח גם בעברית קדמונית, החול הנע על שפת־הים, ומזה בודאי השם “לויתן” לדג הגדול ביותר על היותו “מניע” את גלי הים, בחמתו, כ“הניע” הרוח את ה“לוי” – שהוא, כאשר ראינו, החול הנע על שפת הים.

____________


 

מתבת משה ועד לקריעת הים

ויען היו “איש לוי”, אשר נשא לו לאשה את “בת לוי” אנשי־ים שניהם, אנשים שידעו את הים ואת היאור גם יחד, לא חששו להטיל את בנם הקטן, בן שלש שנים, על פני המים, ב“תבת־גמא”. האם אימנה את ידיה במלאכת הים, כמוכח מהפרט הקטן האומר הרבה “ותחמרנה בחמר ובזפת” ומר־ים, אחותו של התינוק, עמדה מרחוק בהיותה נכונה, בשעת הצרך, לקפץ אל תוך המים ולהציל את הילד מטביעה, שהן אדונת־הים היה שמה, רבתנית בשחיה ובשאר ענינים ימיים. ויען היתה משפחת לוי זאת משפחה ימית מראשיתה ידע משה, המנהיג הגדול, להכין את כל הנחוץ להצלת עמו העברי דוקא בדרך הים. כשנמלט ממצרים, לאחר הכותו את המצרי שונא העברים, עבר כבר את ים סוף פעם אחת בדרכו מדינה, אשר בה נפגש עם יתרו – אחד כהני ה“היקסוסים” לבטח – ויהי לו לחתן. (עצם השם של יתרו זה, גם שם צפרה בתו, והשפה העברית אשר היתה לפה להם עם משה מוכיחים על כך).

בנסיעתו זאת – כך מסיק אפילו ארנסט רנאן בספרו הגדול על תולדות עמנו – למד משה את כל סגולותיו של ים סוף – אחד המוזרים בימי התבל39. הוא מצא, בפקודת אלהיו, לא רק את ה“סנה הבוער”, אלא גם את ה“נחשול החוזר” – אותם שפל וגאות למימי האוקינוסים בקביעותם המופתית. ומתוך שתי מציאות אלו נועז למלא את פקודת ה׳ אליו – להוציא את עמו מידי פרעה הנוגש בכח הזרוע ממש.

____________


 

“טרפלגר” העברי

אין כל צורך לנסות ולתאר כאן מה שקרה בים הזועף בשעה היעודה מראש. תאור אשר כזה ידרש עמודים יותר מכפי יכלת מאמרים אלה לשאתם והנני נותנו בפרק מיוחד לספרי “ישראל על הים”, אשר הזכרתיו כאן כמה פעמים. די אם יודגש בזה, כי אם הוכיח משה הראשון, אשר קראנו לו בן עם־ים, בשביל להבדילו מהגדול למחוקקי ישראל, כי הוא היה אחד לגדולי המצביאים אף לדברי המצריים עצמם, הרי יכול שמו של משה בן עמרם להזכר בקורותינו גם כאיש ימי נפלא ואחותו מרים, כמוכח40 מתוך שמה, כאמירת־ים ממדרגה ראשונה, נלסון עבריה לכל מובניו, אשר ידעה ל“הוליך” את מאות אלפי עמה “ביבשה בתוך הים”41.

אם היתה מובנה של המלה “ביבשה” – כדעת חוקרים רבים – צי גדול של רפסודות, אשר התרגחו על פני המים בסערתם לבלי פחד בהיותם צפים עליהם על נקלה. או אם עבר כל המחנה, כדברי התנ"ך, בין שתי חומות מים, עם קריעת הים ברגע ידוע – אחת היא.

הנס נעשה ברצון אלהים על ידי שליחיו, משה הימי, היאורי. בעזרת מרים אחותו, ושירתה הנפלאה של זו – שיר הומרי בכל משמעתו – לאחר הנצחון הימי הגדול היא עדות נוספת, בעושר מלותיו הימיות, לזוהר הנפלאה למערכות הים של ישראל בדרכו חזרה לכנען ארצו.

טרפלגר” עברי בכל משמעתו.

____________


 

שפת כנען וכתבה

אם במאמרים החולפים דברנו בקדמוניותינו מלפני אברהם העברי ובישותנו הארצית המתמידה על אדמת אבותינו אלה גם לאחר החרבן, טוב להקדיש מספר מלים לשתי בעיות עבריות נוספות, אשר העסיקו את חכמי ישראל והגויים גם הם במשך כל הדורות האחרונים.

הנני מתכוון לשפה העברית ולכתבה.

כידוע, אין איש היום המפקפק בעצם העובדה, שגם השפה העברית וגם אחיותיה – הערבית והארמית והחבשית, ובמידה ידועה הנבאטית והאשורית אף הן – לא לשונות יסודיות הנן, בלתי אם בנות אם אחת שנעלמה ואיננה עוד. כלטינית, אשר היתה אם לחמש־שש שפות – איטלקית, צרפתית, ספרדית, פורטוגית, קטלנית ורומינית – כן גם אמן של השפות השמיות הנזכרות לעיל, והשאלה נשאלה רק מי היתה אם זו, ושמה מה הוא?

חכמים רבים רצו למצאה בנבאטית, אך היום מודים כולם כי גם שפה זאת היתה, אם בכלל, אחת הבנות ולא האם. האמת היא אחרת לגמרי ולדעתנו אפשר למצאה בעצם סיפור העברים, מראשית ימיהם, כפי שגלינוהו בזה לקוראות ולקוראים. לעם כנען, בראשיתו, – זאת אומרת לעם אשר יצא ללכד את עבר הנהר מערבה, מהררי הטורוס בצפון ועד לנחל מצרים בדרום (הלא הם ההיקסוסים בתחילה וה“חבירי” אחריהם) לעם כנען זה, אמרתי, גם שפת כנען, אותה שפה ראשונית, שהגדול לנביאינו בכל הדורות, ישעיהו בן אמוץ, מזכירה בפירוש באחד משאותיו הנפלאים. שפה אמהית זאת היא היא, אשר בה דיברו כל האבות הגדולים שלה, תרח, עבר ואולי שם גם הוא; היא היא, אשר לה חייבים אנחנו את כל אותם השמות התנכיי"ם הנפלאים למאות, לאלפים אפילו, הפזורים בכל רחבי כנען ארצנו עד היום הזה – כגון עזה, יפו, דאר, עכו, צר, צדון, גבל, תענך, מגדו, קרית ספר, יבוס, ירושלים, חברון, כרמל, ירדן, חרמון, שיאון לבנון ושאריתם לבלי־סוף. ממש; היא היא, אשר ממנה נפלגו אחר כך, בימי פלג, עממי ארצנו זאת גם שכנותיה ללשונותיהם – עברית (על שמו של עבר, אבי פלג), ערבית, ארמית, נבאטית ואולי גם אשורית.

הבו כבוד ותפארה, אם כן, לזקנתנו הכנענית – שהיא לטינית הימים הקדומים ההם.

* * *

נשארה, איפוא, הבעיה השניה, והיא – מי מהאחיות היתה הבכירה?

אכן, אפילו חכמי לשון צוררים לכל דבר עברי כדליטש וכדלמן הנזכרים מודים, כי השפה העברית התפתחה למדרגה עלאית בשעה, שהשפות אחיותיה היו עדין בחיתוליהן. אפס, יחד עם הודאתם זאת מכניסים הם “אבל” ידוע, וה“אבל” הזה הוא, כי לא העברים הם הם אשר עזרו להתפתחותה זאת הגדולה, בלתי אם יושבי הארץ מלפני אברהם האור־כשדי, הנכרי, אשר אימץ את שפת כנען לו ולבניו אחריו. בקיצור: לצרים, לצדונים, לגבלים ולדומיהם, שהם כוללים אותם בלשונות לועז בשם “פניקים” ובלשוננו אנו בשם “כנענים” – להם ורק להם הכבוד והתפארה בעליוניות שפת התנ“ך בימיה המזהירים וראיה לדבריהם – האלף בית העברי, שאין אצלם ספק כי ה”כנענים“, במובנו ה”פניקי" הם הם אשר יצרוהו.

אין כל צרך לחזר כאן על המושג “כנען”, שהרבינו לדבר בו בפרקים הקודמים. אם לכנענים מתכוונים שונאינו, הרי אנחנו, העברים, הננו, כאשר כבר ביארנו למדי הכנענים הראשונים, ואין ל“פניקים” ולהם בלתי אם שייכות לשונית בלבד – כלאמריקנים היום ביחס לאנגלים, או לערבים ביחס למצריים. אפס, יש בעצם השפה הערבית מלה גם פועל. המהוות הוכחה מזהירה לעליונות העברית ולראשוניותה בין האחיות השמיות. את הדבר הזה הרגשתי, אמנם, רק מתוך מקרא התנ“ך בשפה הערבית. הייתי עסוק בקריאה זו (בפעם השניה כבר לאחר לימודי הערביים בבית הספר) וכל עשתונותי ביפי צלצולה ה”נחוי" של שפה אחות זאת, לכשפתאם מחצתני דרישתו של פרעה מאת יוסף בבליטה מיוחדה. הן אלה הם דבריו לבנו של יעקב בשפתנו אנו: “חלום חלמתי ופותר אין אותו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתר אותו” (בר׳ מא טו). התרגום הערבי היה צריך להיות, לדעתי, ביחס לפעל פתר – אחיו הערבי “פסר” (שמובנו גם “פרש” בעברית). התנך בערבית מתרגם, אבל, “ולייסא מן יועברהו” (ואין מי שיעבברהו"), ומייד אחרי כן – “ואנא סמעת אננך תסמע אחלאמא לתעבירהא” (ואני שמעתי שהנך שומע חלומות ומעבברם").

וגם בכל שאר הפסוקים המקושרים עם הסיפור היוספי, בקשר עם הבנתו הפתרונית, משתמש המתרגם הערבי רק במלת “תעביר” ובפועל “עבבר”.

מה מובן הדבר הזה?

שכיהודים הפולנים והרוסים, אשר קבלו את המושג הגרמני “פרדויטשן” (בז׳רגונית “פרטייטשן”) לתרגום דבר מה מעברית לז׳רגונית, ואחר כך מעברית לכל לשון אחרת, ולסוף מכל לשון אחרת ללשון כל שהיא – כן גם הערבים הקדמונים של ימי ה“ג׳האליה”. בכל פעם, שהיתה להם מלה קשה לבארה היו הם פונים, באמצעות האחות הבכירה, העבריה, למקור הראשוני והפעל “עבבר” מובנו היה בתחילה: “ראה מה ביאור הדבר בעברית”. לאט לאט הפך מובן הפועל הזה ל“תרגם” גם ל“פתר”, כמוכח מסיפור פרעה ויוסף בתרגומו הערבי. ואמנם, במלון ערבי המתורגם לצרפתית נאמר בפירוש, בערך “עבבר” (שבו מובא גם השם “עברי” (עבראני) – כי פועל זה מובנו לא רק expliquer בלתי אם – וזהו העיקר – verifier. (אממת). בדיוק, מה שבארתיו לעצמי מתוך מקרא הסיפור בתרגומו הערבי.

העברית, היתה, איפוא, לערבית, בימים קדומים, מה שהערבית, הודות להמשכת התפתחותה אחרי חרבננו המדיני, היא לנו היום, וידוע דיבורו של בן יהודה בחקירותיו הלשוניות הראשונות למן היום הראשון לבואו ארצה: “אם רוצים אנו בביאור מלה תנכית בלתי מובנה, עלינו לבקשו בשפה הערבית אחותנו”. במלה אחרת – עלינו ל“ערבה”, ואמנם הערבים עצמם נוהגים לאמר היום על כל תרגום לשפתם “תעריב”, כשם ש“תעביר” היה בעיני אבותיהם כל “תרגום לעברית”.

מה יאמרו דליטש ודלמן על זה?

* * *

עצם מלה ערבית זאת היא גם הנותנת, מתוך הקש המובן מאליו, כי העברים, ולא אחיהם האחרים, היו יוצרי הכתב העברי אף הוא וכי מה שיחסו היונים הקדמונים ל“פניקים” – מתוך הכרתם את אלה בלבד – שייך הוא לנו לבלי כל פקפוק.

הן אמנם עמדתי כבר על האמת הזאת כמה פעמים, אם במאמרים ואם במנאמים, ואין להלאות את קהל הקוראים ללא תועלת. אפס יש צד אחד לענין הזה, אשר לא הואר למדי וטוב להקדיש לו קטע מיוחד.

אילו היו הצרים והצדונים (שהחוקרים העכדים מכנים אותם בשם “כנענים” ללא כל צדק) אמצאני ה“אלף בית” העברי, כי עתה לא נמנעו מהכריז את הדבר באיזו צורה שהיא. האמת היא, כי לא נמצא בכל שברי זכרונותיהם גם רמז קל לאמצאה נפלאה זאת, היותר נפלאה אולי בכל אמצאות האנושיות. אדרבה – הרמז הברור האחד לאמצאה זאת מצד עם ידוע הוא בתנ"ך, כשדבורה הנביאה מספרת כי “מזבולן מושכים בשבט סופרים”. (שופטים ה יד). קרוב, איפוא, הדבר לודאי כי מה ששמעוהו היונים על הכתב העברי – בקרב שבט זה שמעוהו, שהיה יושב בקרבת הצרים והצדונים, עוסק במלאכתו הימית ומדבר בשפת כנען המשותפת כבר אז לכולם. בעיני היונים היו גם הזבולנים “פניקים” ולא יותר.

למורת רוח הצוררים בחוקרי־העמים לא הועילו גם נסיונותיהם השונים של אלה להכריז את המצריים והאשורים כמולידי הכתב הראשון. כסינים במרחקי אסיה, כן גם המצריים והאשורים, כן גם החתים באנטוליה, כן גם המאיים והאזטקים באמריקה המרכזית והדרומית – יצירותיהם הן רק ציוריות. “היירוגליפים” למיניהם, יתדות ומסמרים, ולא אלף בית בן תיבות מסוימות. את האלף בית העברי יצרו רק העברים.

אם כך הדבר – יאמרו שוללינו – הננו להחזיר לכם את טענתכם: למה, אם כן, לא הכריזו העברים על הדבר הזה כאשר הכריזו על תורתם, למשל? הן אין כעברים מכריזים גדולים על סחורותיהם בכל הדורות!

לאט לכם, הממהרים.

ההכרזה ישנה, אלא שלא הרגשתם בה עד כה.

ולא הרגשתם בה, יען רציתם בהבלעתה ובהשתקתה.

קראו נא, אמנם, את הפסוקים הבאים:

ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו, לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים. והלוחות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים – הוא חרות על הלוחות (שמות ל"ב טו–טז).

וקצת יותר רחוק:

ועתה אם תשא חטאתם (של ישראל) ואם אין – מחני־נא מספרך אשר כתבת. (שם לב).

הדברים ברורים.

משה מעיד קבל עם, ובפרטי פרטים, כי לא בלבד שהלוחות הם מעשה אלהים, ולא אבנים פשוטות מעשי בן אדם, אלא – וזהו עיקר העיקרים – כי המכתב (זאת אומרת הכתב), האלף בית אשר בו נחרת “מכתב אלהים” הוא. והוא מוסיף “הוא (המכתב הזה!) החרות על הלוחות”. ראיה עודפת לכך קריאתו לאלהיו לאחר בגידת העם בתורתו: “מחני־נא מספרך אשר כתבת”!

אלהי ישראל כותב הספר. השוו לזה את “מושכים בשבט סופרים” של זבולון, המקורבים ל“פניקים”, והסיקותם את המסקנה האפשרית האחת – מעל הר סיני ניתנו לישראל גם התורה, הספר, וגם הכתב, האלף־בית.

כי לא יתואר, אמנם, שאלהי ישראל יכתב בעצם ידו על לוחות העשויות על ידו בכתב נכרי, שאינו שלו – הכתב אשר היה, אחר כך לכתבו של העם העברי עד לימי עזרא הסופר ורק בעקיפים – גם לכתבם של המואבים, האדומים, העמונים, הפלשתים, הצרים והצדונים.

זבולן לימדהו לצרים ולצדונים.

ואלה ליממדוהו ליונים, לאטרוסקים וללטינים.

הנה כי כן – לא ללטן את הכתב העברי היתה מגמת כותב הדברים האלה, בלתי אם לעבבר את הכתב הלטיני.

להכריז בעולם כולו, בגאוה זכותית וצודקה, כי מה שהוא חושבו לכתב לטיני אינו אלא צורה חדישה במקצת לכתב העברי הקדמון.

מכתב הר סיני, משה וישראל שלשתם.

____________


 

דוברי העברית ־ עם אחד!

לכשייכתבו דברי ימי עמנו מחדש – והעבודה! כי כתב יכתבום בקרוב – יוקצע פרק מיוחד, היותר מענין ומקורי אולי לכל הפרקים כולם, על אחדות כל דוברי העברית בכנען זו ארצנו42. באשר הגיע הרגע, אמנם, להחזיר עטרות ליושנן גם לקבע את המקום הראוי לכל האחים הגדולים, שבגלל אמונותיהם המיוחדות הוציאום הזדורינינו מספר קורותינו. חטא גדול חטאנו להם על ידי כך ועלינו לתקן את המעוות ללא כל איחור.

בכדי להבין את הרוח הדוחפת לכתיבת מאמר זה הנני למשך את תשומת־לב קוראותי גם קוראי לדוגמה חיה בארפה, הממשיכה עד היום הזה את המסרת הקדמונית של מדינה מסועפה לשבטיה, ולגליליה השונים – הנני מתכוון לגרמניה. כל תלמיד בית ספר יודע, כי בגרמניה הזאת חיו מימים ימימה – וחיים גם בימינו – אלה בצד אלה, בוארים, סכסונים, פרוסים, וירטמברגים, שואבים, הסים, מקלנבורגים, שלזים, אלזסים ודומיהם לרוב. לכל אחד ואחד מחבלים אלה עצמיותו המקומית, ואם כי שפה אחת היתה מאחדת אותם לרוב, הרי אפילו בשפה זאת ההבדלים רבים. בוארי אינו מבין תמיד את הסקסוני וההנוברים, כאפרימים אצלנו לפנים, יודעים רק את ה“שין השמאלית”. תדיר מאד היו שבטים אלה נלחמים איש ברעהו עד חרמה. פרוסיה, ביחוד, הצטינה בשנאתה לאחיותיה הקטנות ממנה ובשנת 1866 לא חשש ביסמרק להתנפל על אוסתריה במלחמת־תנופה שמגרתה כליל. זאת ועוד אחרת: אותה גרמניה, ששפתה אחת, נקרעה מאז מרטין לוטר לשתי דתות – הפרוטסטנטית והקתולית, והאיבה בין שתיהן הגיעה בזמנים ידועים עד כדי כך, שגרמני קתולי לא היה מתחתן עם גרמנית פרוטסטנטית בשום פנים. כידוע היו הרדר, גטה, שילר ולסינג הראשונים שהטיפו לגרמניות משותפה וביסמרק עשה גם את הצעד הגדול לאחדות גרמנית מדינית בשנת 1871. אף על פי כן עוד לא הושגה המטרה במלואה ואוסתריה איננה שייכת עדיין לבריתיה הגרמנית החלומית, ואם יימשכו הדברים בגרמניה במצבם העכשיוי – היטלריות שחורה מצד אחד ושתפנות אדומה מצד שני – לא יהיה הדבר מן הנמנעות, שהבנין הביסמרקי יתפורר שוב וכבימים קדמונים תהיה גרמניה רק שם בלבד.

נחזר־נא עכשיו לעניננו.

גם לנו היתה, כאשר הוכחנו, גרמניה משלנו וכנען שמה. גם לנו היו שבטים שונים אשר ישבו בקרבה אלה בצדם של אלה, הלא הם שנים־עשר שבטי ישראל ויהודה, אדום ובני־קדם, מואב ועמון, ובמערב הצפוני – הצרים, הצדונים, הגבלים, שהיונים והמצרים קראו להם בשם פניקים והזדוריונינו – לשם גנאי כמובן – בשם כנענים. שפה אחת היתה שפתם של כל אלה ורק בדבר אחד נבדלו פה ושם – בדתם. אם בגרמניה הבוארית, הוירטנברגים, הבאדים – ומחר, לכשתספח אליה אוסתריה – גם האוסתרים, קתולים הם לעומת הפרוסים, המקלנבורגים, החסים, השלזים ושאריתם שהנם פרוטסטנטים, כן גם בכנען ארצנו היו בני יהודה, בנימן ושמעון משאיים, בני עשרת השבטים פעמים נוטים למשה ולרוב נוטים לבעל, ושאריתם – מאדום ומואב ועמון עד לצרים, ולצדונים ולגבלים עובדי אלילים כמעט תמיד.

אכן, בתקופות הקדומות, לפני כמה אלפי שנים, היה להבדלים הדתיים ערך הרבה יותר גדול מאשר בימים אלה. מעשי ירבעם, אבל, מוכיחים כי עמנו הגיע כבר, אפילו בימים ההם, לידי סבלנות דתית כה מופלאה, שבגידה דתית כאותם של אחאב ואיזבל, לא גרמה למחיקתם מתוך קורות עמנו, ובנפל ישראל בפני האשורים כמה דורות בטרם קרה אותו האסון ליהודה, בכו נביאינו על גלות אחינו האלילנים כאשר בכו, אחר־כך, על גלות ירושלים האחדאלית. אמת נכון הדבר, כי גם עזרא הסופר וגם נחמיה הפחה אחריו התאכזרו מאד ביחס לשרידי הישראלים בארץ ישראל, עם החזרה הבבלית; עצם העובדה, אבל, שמאתים שנה הספיקו לארבעים אלף החוזרים להיהפך לעם של מליונים (כמוכח מדברי בן־מתתיהו) היא ראיה שסוף סוף השלימו אלילנים וחדאלים ביניהם במידה רבה. שהן גם בקרבנו קמו לנו אז לסינגים ושילרים, אשר הטיפו לאחדות כל דוברי העברית וביסמרק העברים הקדמונים – יוחנן הורקנוס – יצר את האחדות העברית בכל האמצעים אשר בידו. אפשר לאמר בהחלט, כי אלמלי היה הורדוס פחות עריץ והפרושים פחות קנאים, ואילו היתה שררת יהודה נמשכת רק עוד דורות אחדים לאחר חרבננו המדיני, כי עתה היו כל האזורות אשר שפת־כנען היתה שפתם נספחים אלינו מתוך רצון עצמם ומהוים אתנו יחד קסרות עברית ענקית, שהיתה חובקת לא רק את כל המרחב העצום אשר מהררי הטורוס וקיליקיה עד לים סוף ומנהר פרת עד לנחל מצרים (היא תעלת סואץ!), אלא גם את כל איי הים (קפריסין, רודוס, מלטה, הבליארים) ומדינות תרשיש (קרתא־חדתא, ספרד המערבית וקירנה גם היא).

אומה גדולה כאשור, כמצרים, כיון בימי מוקדון, כרומא בימי יוליוס קיסר, כהודו בימי אזוקה, כסין בימי ג׳נגיז־חאן.

* * *

מה שלא עשינוהו אז, בגלל מלחמת האחים אשר אכלה בנו בכל פה, נעשנו נא לפחות עכשו – en retrospective במאמר הצרפתים.

אם חדלנו לחלום על כיבושים בעתיד – ולמשטר השלום והאחוה הננו כולנו בימים אלה – נחלום־נא לבלי פחד על כיבושים בעבר.

יותר ויותר מסכימים חכמי העמים – דוקא הם! – כי רוב דוברי העברית היו לא רק אחים לנו, בלתי־אם בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו. וכל תגלית חדשה מאברת בכפל כפלים את אשר ידענו גם אנחנו, מבלי שהוצאנו הימנו את המסקנות הנחוצות לעצמנו.

במאמרים מיוחדים דיברנו על ההיקסוסים ו“החבירי” – אבותינו היותר קדמוניים – ה“גאלים”, ה“טנטונים” שלנו, המקרבים אותנו, בקפיצה נהדרה אחורנית, לחמשת אלפי שנותיו העתיקות. הבה, נפנה נא, במאמר זה לאותם המאורעות בקרבנו גם בסביבותינו המרחיבים את אפקינו הקדמוניים עשרת מונים

כי בני־הקדם, עם המדינים בראשם, היו חלק מהאומה העברית, בכנענותה, אין כמעט צורך להוכיח. כל קבלת הפנים הנהדרה שנערכה בקרבם למשה רבנו, העלמה אשר ניתנה לו לאשה, עצותיו של יתרו וההכרזה הידועה, בתנכנו, כי אין כבני־הקדם לחכמה, הן עדויות נאמנות לכך.

באשר לאדום – הרי סיפורם של עשו ויעקב מצד אחד ותפארת אלופיה מצד שני, אינם מניחים מקום לפקפוק בעבריותה ואליעזר בן־יהודה הוכיח, כי הפרקים האחרונים לספר קהלת נכתבו על ידי סופר אדומי, מגדולי משא, שם עברי נוסף לנגב ארצנו. לא ייפלא, אמנם, שיוחנן הורקנוס אספם אל תחת כנפיו וכל מגמתו הפנימית של הורדוס היתה סוף כל סוף – להתעבר ככל האפשר. הוכחה – אגריפה הראשון ואפילו השני. זכרו את הקריאות לראשון בבית המקדש: "אחינו אתה! אחינו אתה!

הננו באים למואב ולעמון.

בודאי: רוב המאורעות המסופרים בתנ"ך הם לרעתם. אפס, הנוכל לשכח:

א) כי בני אחיו של אברהם (לוט) הם שניהם ושני שמותיהם עברים ויפים הם כל כך?

ב) כי “אבן מישע” מציגה לעינינו, באלפי שנותיה, עברית אולי יותר מדויקה ומקורית מעבריתנו אנו.

ג) כי אנחנו הננו האשמים, על פי הרוב, במלחמותיהם נגדנו. תמיד התערצנו אליהם לבלי די ונעש בהם שפטים, ואפילו עמרי הגדול לא ידע להשתמש בהזדמנות אשר ניתנה לו לספח את המואביים והעמוניים למדינתו הנרחבה. מתוך אדיקות מיותרה הכרזנו, כי עד דור עשירי לא יוכל מואבי או עמוני להתקבל בקרבנו ורק לאחר החרבן הטיטוסי הואיל הסנהדרין, בעיר יבנה, לבטל את האיסור הידוע הלזה בעצתו של רבי יהושע הנבון והמתון. כי החלטה זאת היתה דבר בשעתו, ברור הוא לנו היום, שאלמלא כן – כה רומז גרץ בספרו הגדול על קורות ישראל – היה העם העברי מפסיד את הגאוני לרבני עברנו, את רבי עקיבא בכבודו ובעצמו, אשר היה, כנראה, ממוצא מואבי או עמוני…

והרי הגענו לצרים, לצדונים ואחיהם.

פרופ׳ סלושץ היה הראשון לחוקרינו, אשר הדגיש בגלוי את אחדות ה“פניקים” וה“עברים”, ובחיבור גדול ומענין מעניק הוא לקוראיו נימוקים מדעיים ממדרגה ראשונה להוכחת אמת זאת.

אין בדעתנו להאריך דברים כאן יותר מכפי צרכם ולא זה המקום לדלות מספרו של סלושץ את המוני פניניו בענין הנידון. די אם נזכיר כאן:

א) כי לפי תנכ"נו היו מלכי העברים ומלכי הצרים והצדונים מיודדים כמעט תמיד.

ב) חירם הגדול היה בן־בריתם של דויד ושלמה גם יחד, ויוסף בן־מתתיהו מעיד, כי בקר ביקר בארמון המלכים הצורים וירא שם בעצם עיניו את המסמכים המוכיחים ללא כל ספק על מה ששני הצדדים קראו להם בשם היפה “ברית האחים”.

ג) אילו נמשך ממשל אחאב רק עוד כמה שנים היה הוא מגשם, בעזרת איזבל אשתו (בת אתבעל הצורי) את חלום האחדות המדינית הגמורה בין שני האחים ויש להצטער מצד זה, שאליהו גם אלישע לא הבינו את גדולת המעשה הזה אם גם היה ישראל מסכן לזמן מה את רעיונותיו האלהיים.

ד) על פני הים היו צרים, צדונים ועברים הולכים יד ביד תמיד. זבולן ודן התמזגו עמהם בהחלט (כמוכח מ“שירת דבורה”, שבה מתאוננת השופטת והנביאה הגדולה על אדישותם למלחמתה בסיסרא). בימי שלמה ורוב המלכים אחריו היתה אילת, במפרץ עציון גבר, נמל משותף לשני האחים, וספינותיהם המשותפות חצו ימים גדולים – עד לאופיר ההודית מצד אחד ועד לקרתא חדתא האפריקית מצד שני. לא עוד, אלא שחוקרים נוצרים, וסלושץ העברי גם הוא, משערים כי ביצירת עיר גדולה זאת ובישובם של רבים מאיי הים גם מרסיליה (מר־סלע בעברית), ברזלונה ואחרות, תפסו הזבולנים והדנים חלק בראש.

ה) בירושלים היה שער הדגים מוקצע ברובו לצרים ולצדונים.

ו) ואחרון־אחרון חשוב – לכשנחרבה צר על־ידי נבוכדנצר בכו נביאינו עליה בבכי תמרורים, כבכיתם על עשרת שבטי הצפון ולמרות דבריהם המיסרים מהוים פרקי עמוס, ישעיהו, ירמיהו ועל כולם – יחזקאל – הפרקים היותר יפים והיותר עשירים לספרות הימית העברית המשותפה ל“ברית־האחים”. העושר הלשוני הימי של יחזקאל היא עדות גמורה לשותפתנו בהרפתקאות הימיות של הצדונים, הצרים, הדנים והזבולנים.

* * *

ועכשיו – חבקו־נא, הקוראות והקוראים, בעיני חזונכם, את ההזדוריה העברית ביותר מחמשת אלפי שנותיה (לדברי יוסף בן מתתיהו, בספרו נגד אפיון, שבעת אלפי שנים לקורותינו, לפחות).

ארפכשד ושלח יוצרים את כנען בעבריותה הקדמונית וכבימי אלכסנדר מוקדון הולך שלח הגדול הלך וכבש הכל לפניו וירדה במצרים חמש מאות שנה כידוע היום לכל מתוך סיפור ה“היקסוסים”.

ה“חבירי”, שהם העברים מימיו של עבר, בן שלח, מצילים את שארית הפליטה לאחר גירוש ההיקסוסים ממצרים ומכינים את הקרקע, ביהודתם הצפונית, למאורעות הכבירים אחר כך.

תרח נמלט לאור־כשדים, מחמת החתים, אך אברהם בנו קובע הוא התחזרות אראלית ב“ארץ האבות” – היא ארץ כנען בשפתה העברית.

יעקב מסדר את שנים עשר השבטים ומתחבר בברית איתנה לאדום (הוא עשו) אחיו, ולמואב גם עמון, בני־אחיו של אברהם זקנו.

משה מחזיר את שרידי ההיקסוסים (מנשה ואפרים) גם את שאר שבטי ישראל אשר נמלטו ממצרים – לארץ מגורי אבותיהם הקדמונים.

על הר סיני הוא נותן לעמו גם לעולם תורה נצחית, ויחד אתה את ה“אלף־בית” הכנעני המקוצר ב“מכתב אלהים” שממנו אחר כך הסתעפו אלפי הבית לכל עמי העולם כולם – שתים מהגדולות ליצירות האנושיות מאז החל אדם לחיות על כדור־הארץ.

יהושע הכנעני הגדול מכין את היסודות המדיניים לכיבושה המחודש של כנען ארצנו ודבורה הנביאה מניחה את יסודותיה הרוחניים.

שמואל נלחם לקהליה עברית – הראשונה לקהליות התבל – דויד מציב את ידו בנהר הפרת ושלמה עוזר לבני־צר ליצר את קרתא חדתא האפריקית במערב ים התיכון.

עמוס, הושע, ישעיהו, ירמיהו מאלעלים את תורת משה עוד יותר ומנבאים לסוף המלחמות ולשלום העולמי.

ירושלים נופלת בידי נבוכדנצר, אמנם, אך עזרא, נחמיה וזרבבל מנפצים את החורבות ומאפשרים יסוד מדינה יהודאית מאוחדה, עם מחיקת שבטיה הקודמים ובליעת אחיה דוברי העברית מאדומים עד מואבים43, עמונים, צרים וצדונים.

חנו הקרתאי מפליג עם מלחיו העברים דרך מיצר גיברלטר עד למרחקי אפריקה המערבית ופותח על ידי כך את הדרך לכיבוש האוקינוס האטלנטי בימי קולומבוס כמה מאות בשנים אחר־כן.

חניבעל – זה יהושע האפריקי – לוכד את כל איטליה וצר על רומא (בני שם בלב הארץ אשר לבני יפת) ורק מקרה פעוט הוא שמנע בעד חרבן רומא על ידי יהודה. חנובעל נמלט לאסיה, ויבקר בארץ ישראל וממנו זיק השנאה לרומא בחשמונאים תחילה, בגבורי ירושלים וצפרי אחר כך, בפאפוס (שמעיה), אוליאנוס (שמעון) ובר ככבא לסוף.

ומה שלא הצליחו בו אנשי־החרב בדרך ישרה – הצליחה בו רוח ישראל, בדרך אלכסונית אמנם, ושני יהודיה הגדולים, ישו הנוצרי ושאול התרשישי, קעקעו, ביהדותם המקורית, את אשיות הענק הרומאי.

לא רומא היא שלכדה את ציון, בלתי־אם ציון שלכדה את רומא.

והראיה – טיטוס וכל יורשיו אינם עוד, כשיהודה, בתחיתה הרביעית, רק מתחילה.

תאמרו: חניבעל לא היה עברי טהור ויהושע הנוצרי גם שאול התרשישי, בגדו באלהי אבותיהם.

אולי.

אך אלכסנדר המקדוני, כמוכח משמו, לא היה יוני טהור ודמוסתנוס האתוני כינהו בשם בוגד.

אף על פי כן ליון משייך אותו כל יוני היום וליהודה, איפוא, שייכים – חניבעל, ישו גם שאול.

בזכות רומא לכודתם.

ומשה – נותן התורה לישראל ולעמי התרבות.

____________


 

אפס טענת הערבים


הטענה הראשונה

אם רוצים אנו – והדבר הכרחי באחד הימים – לבוא לידי התהבנות עם שכנינו המיידיים, צריך תחילה ובטרם כל, לדחות מעל דרכנו המשותפה את הטענות היסודיות המבדילות בינינו ואחת הטענות היותר רגילות בפיות הערבים – כאשר עשו זאת גם בפני ועדת שאו – כי "מכיון שהעברים לכדו את הארץ בזמן מן הזמנים ומכאן דרישתם ההזדורית עליה, הרי יכולים הם ביתר צדק וביתר עוז להשתמש באותה טענה, והיות שהעברים רדו בארץ לכל היותר 900 שנה, והם, הערבים, רודים בה זה כבר 1300 שנה זכות הבכורה בארץ זאת להם היא.

והנה במסות הקודמות לפרק זה הוכחנו כבר, כי לא רק תשע מאות שנה רדו העברים בארץ (ויעשו בה דבר־מה לעצמם גם לעמי העולם, כמוכח מעצם שונאינו בכל חבוריהם על ארץ־ישראל) אלא אלפים שנה ויותר. למן שלטון ההיקסוסים (בני שלח) משך חמש מאות ואחת־עשרה שנה בא"י ובמצרים גם יחד ועד ללכידתה על ידי “החבירו” אשר יצאו מממלכת יהודה הצפונית (תגלית מרעישה באמת), ושנמשך כשלש מאות שנה גם הוא – שהן יותר משמנה מאות שנה לשררה עברית שלפני אברהם אבינו, אשר בישותו העברית מודים, כידוע לכל, גם המושלימים בעולם ובארצנו. אם לאלה נוסיף את 200 שנות אברהם, יצחק יעקב ושנים עשר בניו, נגיע לאלף שנים קודמות לשררה אשר החלה עם משה רבנו ומצביאו יהושע בן נון, וכל חכמי העמים קבלו היום הלכה למעשה כי גם במשך ארבע מאות שנות היהודים במצרים היתה ארץ ישראל מיושבת על ידי שבטים עברים לרוב, וביחוד על ידי שבטינו הימיים. – שהן יחד עם אלף השנים הנזכרות לעיל 1400. הוסיפו להן את 900 השנים לשררתנו בארץ, שגם המושלימים מודים בהן ומצאתם, כי ישותם המדינית של העברים בארץ נמנית ב 2300 שנה.

זאת עד לחרבן הגדול – חרבנו של מקדשנו על ידי טיטוס יענונו אף הקנאים למתנגדינו הערבים (ועורך ה“פלשתין” בראשם) – אך מאז החרבן הזה היתה הארץ משוייכת בהחלט לרומאים בראשונה ולערבים אחר כך, והערבים הן לכדוה בדרך ישרה מאותם הרומאים ולא מאתנו. והיות שירושלים נכבשה לפני עומר בשנת 634 – הריהם המושלים בארץ יותר מאלף ושלש מאות שנה, כשאנחנו רחוקים מאתה זה כבר אלפים שנה כמעט, ובאיזו רשות, איפוא, באים אנו לקחתה מהם?

לקחתה מהם?

הטענה יכלה להיות צודקת ומכריעה אילו התבססה על שתי עובדות:

א) כי רק א"י היא המדינה שאליה געגוע כל הערבים כולם.

ב) כי אמנם רדה רדו בה 1300 שנה לבלי הפסקה כמעט.

העובדה הראשונה אינה במציאות. א“י היתה, מאז נפלה בידי עומר, רק אזור קטן, ממדרגה רביעית או חמשית, באזורות הממלכה הערבית הגדולה של ימי הזהר לערביות המנצחת. דמשק תחילה, בגדאד אחר כך, קהיר בשלישית ובמדה ידועה ספרד ומרוקו ברביעית, היו מרכזי ערביות נוצצת זאת, ואילו גם נשער, לרגע, כי א”י זאת היתה נקרעת בהחלט מעל הממלכה הערבית מאז עומר ועד היום, לא היה מעשה זה פוגע במשהו בשלמותה הכתב־ארצית גם לא בכחיותה המדינית והרוחנית. למה הדבר דומה? לאיטליה, בלי קורסיקה, שהיא בכל זאת איטליה. לצרפת, בלי “איי התעלה” (זרזיי וגרנזי השייכים לאנגליה בעצם ימה) ואין הצרפתים חלים בכך כלל ועיקר. לתורקיה בלי האי קפריסין שלימי ביקונספילד, או איי מיטיולן ושיוס אשר ליונים ורודוס אשר לאיטלקים ובכל זאת המדינה התורקית במקומה עומדת. במידה ידועה יכולים אנו להיסמך גם על מעשה אחרון בעצם דברי־ימינו אנו. כידוע לשכנינו הובטחה לנו א“י משני עברי הירדן והמלך פיסל בכבודו ובעצמו הסכים לכך בפאריז, כמוכח מאגרתו המפורסמת לפליקס פרנקפורטר ומשיחותיו הפרטיות עם ברון ג’יימס דה־רוצ’ילד וכותב מאמר זה בפאריז. מטעמים שלא כאן המקום לפרטם גם לבאר נגדע עבר הירדן מזרחה מעל גבולות “ביתנו הלאומי”, ואם אמנם גדול היה הכאב, רועץ הנתוח – אחת משתי הרגלים למדינת העתיד – הרי לא קועקע עצם הבית, היות ולבי נמצא בעבר הירדן מערבה משכבר הדורות והמאונים. בדבר הזה, ממש, הוא המעמד עם הערבים. א”י והלבנון הנן לא יותר חשובות לממלכת הערבית בעתיד מאשר מרדין ואורפא השייכות היום לתורקיה או חצי־אי סיני השייך היום למצרים. הלב הערבי – או יותר נכון שלשת לבותיו של העם הערבי, נמצאים עדיין בדמשק, בבגדאד ובמכה וכל זמן שאלה לו – או מובטחים הם לו – אין לו לחשש לעתידותיו הגדולים.


הטענה השניה

הבה נעבר, עתה, לנקודה השניה שלטענת שכנינו.

הרדה רדו בה 1300 שנה, כדבריהם?

חלילה וחס, ומי כמותם יודע את הדבר לאשורו? עם כל זה הריני להזכירם את העובדות ההזדוריות הבאות:

1) אם נניח, כי מ 634, שנת לכידתה של ירושלים על ידי הערבים, היתה ממשלתם מתמידה לבלי הפסקה משך של מאות שנה ארוכות, הרי הודה יודו, כי בשנת 1072 באו הסלג’וקים מחורסאן ויגרשום גם מסוריה וגם מא"י וממשלתם בארצנו נמשכה יותר מעשר שנים. הפסק ראשונה.

2) אך חזרו הערבים לירושלים (ולדמשק) וישבו בה עשר שנים לבטח, והנה צרה חדשה על ראשם. הנוצרים תחת גודפרואה דה־בייון (בכדי להזכיר את החשוב שבהם!) לכדו את העיר מידיהם ויישבו בה, עם קצת הרפתקאות בינימיות, כמאתים שנה – עד שבא ביבארס (דרך אגב, קורדי היה המנצח הזה ולא ערבי, כצלאח אלדין לפניו!) ויגרשם בהחלט. נצחונו של צלאח אלדין, בחאטין, ליד טבריה, לא היה מכריע, כידוע לכל, והצלבנים רדו בארץ גם אחרי נצחון זה כמאה שנים.


הישוב העברי מתבצר

3) תוך כדי המלחמה שבין המושלימים ובין הצלבנים הנוצרים עשו העברים, אשר מתנגדינו הקנאים מחליטים עליהם כי “גורשו מהארץ עם החרבן הגדול לחלוטין” – עשו עברים “מגורשים” אלה מעשה רב, מעשה גדול באמת, שהוא הוא היסוד לכל מאמצינו בתחיתנו זאת הרביעית: בשנת 1267 ובעצם הסכמת הערבים אשר הוכו בימים ההם (שנת 1240) מכה ניצחת על ידי סלג’וקים חדשים ויחרדו בשל כך לשררה נמשכת של הנוצרים. וביקשו עוזרים מבין עמים מיודדים – ואז ניתנה הרשות להרמב“ן – אולי בשל השפעתו העצומה של הרמב”ם על מלכי הערבים בקהיר – לכונן מחדש את הישוב העברי בציון, שהצלבנים השמידוהו כמעט כליל. אכן, ישוב זה לא התפתח מייד בהלם הרציו וכפי התקוות אשר תלו בו הערבים, אך דבר אחד ברור הוא היום לכל רואה מישרים: כניסת העברים ירושלימה היתה מעין מכת־המות לתקוות הצלבנים אז, שראו בו – כמסופר בכמה מסופריהם אז אצבע אלהים “על אשר רדפו את היהודים לבלי חמלה”. הרמב“ן יכול, להחשב, איפוא, כאיש אשר “הפיל את פחדו” על הצלבנים האחרונים וימריך את ידיהם במלחמותיהם האחרונות עם המושלימים. לו, להרמב"ן כלהרמב"ם לפניו, חייב ביבארס את מיטב הצלחותיו, ומכאן בודאי, היחס הטוב ליהודים במצרים ובא”י אפילו מצדו של מצביא, אשר אכזריותו הקורדית היתה לזועה אפילו בקרב המושלימים.

4) ובשנת 1516 – זאת אומרת רק מאתים שנה לאחר גירוש הצלבנים מארץ־ישראל על ידי ביבארס, באו כבר התורקים לארץ, עם סלים מלכם, לרדות בה עד לשנת 1917 – משך יותר מארבע מאות שנה, אם לא נכניס בחשבון את כיבוש הארץ על ידי מוחמד עלי ואברהים פשה המצריים, שנמשך רק עשר שנים!

5) ואחרון אחרון חשוב – בה בעונה שאת בגדאד ודמשק לכדו הערבים בעזרת האנגלים והצרפתים כמובן, הרי לירושלים לא הורשו הלוכדים הערבים להיכנס ושום ערבים אינם רודים בזה כבר יותר משש עשרה שנה.


המסקנה: רק 500 שנה שררה ערבית בארץ

קצור כל “הזכרונות” האלה הוא, שלמעשה היתה השררה בידי הערבים רק במשך חמש מאות שנה, היינו:

א) משנת 634 עד לשנת 1027.

ב) משנת 1082 עד לשנת 1099.

ג) משנת 1291 עד לשנת 1511.

חמש מאות שנה של שררה קטועה, פרוזה, עצבית, מלאת דמים, רבת שוד וגזל ופחותת הבנין והקדמה.

חמש מאות שנה, – ובזה מודים כל כותבי הקורות לכל העמים כולם – שלא נתנו לארץ זאת, זולת מסגד עומר הנפלא, (אשר גם הוא חציו נבנה על ידי קונסטנטין היוני) ומסגדים אחדים אחרים – ולא כלום.

דפדפו בכל ספריהם של סופרי הערבים עצמם המדברים בשררה הערבית בארצנו זאת ומצאתם גם בהם הודאה זאת בין השורות.

באשר, אמנם, אין להם מה לספר, מה למסר, מה להלל ומה לתתו כאן כנס לעמים אחרים.

חמש מאות שנות אפס־מעשה, שנות מדבר ושממה, שלעומתן אף רק תשע מאות השררה העברית למעשה הן מגדל־עוז, אשר אין דומה לו אולי בכל קורות העולם הנאור ואשר ממנו גם למושלימים עיקר “קוראנט” וחלק גדול מתרבותם.

ואלפים ושבע מאות שנות שררתנו בה לא־כל שכן!


 

חמש מאות שנות עצמאות

אם בחלק הראשון למאמר זה הוכחנו, כמדומנו, ללא כל התנגדות, כי שררת הערבים בארץ־ישראל נמשכה. לכל יותר, כחמש מאות שנה, מקוים אנו להוכיח בחלק שני זה עובדה עוד יותר חשובה לעתידותיה העברים והיא, כי גם לאחר החרבן הגדול, בשנת השבעים אחרי44 הנוצרי לא נפסק בה הבנין העברי המחודש גם ליום אחד.

אכן, לא כשלש התקופות הקודמות – יותר מאלף שנה טרם אברהם אבינו, קרוב לשבע מאות שנה אחרי חזרת ישראל ממצרים ושלש מאות שנה אחרי חזרת בבל – התקופה האחרונה, שבה עוד אנחנו חיים. רק בדורם של רבי עקיבא ובן־כוכב זכינו. לתקופה עצמאית רביעית, לשררה עברית אמתית ומלאה, אשר נמשכה, כידוע, שלש שנים קצרות. אפס גם אם לא ידענו מאז ממלכתיות שלמה, הרי לא חדלו בקרב עמנו, בגבולות ארץ ישראל עצמה, נסיונות תכופים ומחודשים תמיד להקים את אשיות הבנין המדיני באיזו צורה שהיא. מפעם לפעם הצליח עמנו לכונן לעצמו פלכים עצמאיים צדדיים חשובים למאד, כאותו של יבנה, עם כל סביבותיה הימיות, בימי יוחנן בן זכאי וכאותה של טבריה, עם רוב הגליל העליון והתחתון, בימי הנשיאים. בשני אזורות עצמאיים אלה הונחו היסודות האיתנים לכל אותה היהדות, שהגולה העברית נזונה הימנה עד היום הזה, ואפשר כמעט להחליט כי מהצד הרוחני הגיעו גם יבנה וגם טבריה, דורות ארוכים לפני בוא הערבים לארץ, למדרגה תרבותית נפלאה עם שתי היצירות העבריות היותר חשובות לאחרי התנ"ך הלא הם – התלמוד הירושלמי ויסוד הדקדוק העברי. אכן, גם יבנה וגם טבריה, אשר היוו בשטחן המשותף יותר משליש כל הארץ, לא האריכו ימים ובשנת 425 לספירת הנוצרים חדלה זו האחרונה, תחת הלחץ מביצנץ היונית, לחילוטין. אף על פי כן עלה הדבר בידיהן להמשיך שררה עברית בארץ למרות, כל הגבלותיה, כחמשה מאונים ארוכים, – שבהתוספם ליותר מתשע מאות השנים, אשר הערבים עצמם מודים עליהן כי שייכות הן לממלכתיותנו האמתית – מאריכות הן את השררה העברית למעשה עד לאלף וארבע מאות שנה.


 

עצמאות עברית בצפון ערב

אפס, גם לאחרי עבריות מדינית זאת, אם במלואה ואם במקצתה, לא חדלו המאמצים המרוכזים להתחזרותנו המדינית בעצם גבולות ארצנו בכל הדורות שלאחריה. למרות כל הרדיפות נגד היהודים בימי הביצנטינים היה הישוב העברי כל כך גדול ואיתן ברוב ערי הארץ וכפריה, שבעלות על כסא המלוכה אותו הקסר הכופר בנצרות, הידוע בשם הגנאי אשר ניתן לו, “אפוסטאטוס”, נעשה נסיון חדש להקים את חרבות בית המקדש בפקודתו הרשמית, ומאז ועד לימים האחרונים של שררת הביצנצים בארצנו התחזקו הישובים העברים, מחוץ אולי לירושלים עצמה עד כדי כך שבבוא לארץ כרש השני מצא בהם מלך פרס זה עזרה גדולה, וככורש הראשון אשר מלך כתשע מאות שנה לפניו, נתעוררה בכל אפסי ישראל תחיה ציונית כה נפלאה, שאלמלי נמשכה השררה הפרסית בארץ תקופה מספיקה למדי, כי עתה הוקמה המדינה העברית על כנה מחדש. הנה כי כן מודה ההזדורין הנוצרי המפורסם, מבני עזה, סוזומנוס בשמו המצלצל, עוד בשנת 439, כי השפעת העברים בארץ עצמה ובכל סביבותיה היתה עצומה וכמעט מכריעה. לא עוד, אלא שישובי העברים במצרים, בקפריסין, בקירנייקה, בעבר הירדן מזרחה ועד לצפון ערב, בסביבות יתריב, היא מדינה שלאחר כך, נוסדו מדינות עבריות קטנות במספר רב, אשר חיכו רק לקול הקורא הראשון בכדי לעלות ציונה בהמונים צבאיים מרובים. בתקופה ההיא קמו לערבים, מקרב היהודים, שנים מהגדולים למשורריהם – שרידי משפחות עבריות אשר הוכרחו לנדד מארץ־ישראל – הלא הם שמואל בן־עדיה (איזה שם נחמד למשוררינו בעתיד!) וכעב בן אשרף (אולי כלב בן־שרף!"), שהשפעתם על הספרות הערבית הטרם־קוראנית עצומה, כידוע, למדי.

אם לכל אלה נוסיף את העובדה החשובה, כי לפי עדותם של כל המקורות הקדמוניים (ראה אנסייקלופדיה בריטניקה!), היה החלק היותר גדול של הנוצרים בארץ, בדורות ההם, עברים במקורם, אשר הוכרחו להתנצר מתוך לחץ השלטונות הביצנטיים יוצא ברור, כי עד למאה השביעית אחר הנוצרי היתה ארצנו עבריה בעיקרה, אם גם לא תמיד עצמאית בשלמותה. זהו, לדעתנו, דבר שעלינו להעלותו על נס בכל ספרי־קורותינו להבא לא בשפתנו בלבד, אלא גם בשפות הנכריות.

אבל, אם הפרטים אשר הבאנו עד כה מיוסדים הם, פחות או יותר, על תאריכים ומסמכים בטוחים, הנה אחר הוא המעמד מכאן ואילך. נחשול האשלאם לראשונה וגלי הנצרות אחר כך הציפו את הארץ אשר בה ישבנו בקביעות משך אלפים ושבע מאות שנה בערך ונדמה היה בעיני כובשים כבירים אלה, אמנם, כי הפעם ייעקר הישוב העברי משרשו לבלי חזרה עוד. קשה ואיום, ביחוד היה ההרס אשר הביאו על הארץ הצלבנים השונים, בתשע התקפותיהם התכופות, ובזמנם הוכתה אומתנו האומללה מכות נמרצות ומזעזעות. אף על פי כן – כפי שייוכחו הקוראים להלן – גם בימים שחורים אלה ליהודה הדכואה ידעו בניה להמשיך, לפעמים בגלוי ותדיר בחשאי, את מסרת האבות ועבותותיהם למולדת היקרה, ובספרית הדומיניקנים בירושלים יכול כל מעונין בדבר למצא חומר עשיר מאד בקשר עם חיי העברים תחת שררת הצלב.

בכל אופן הרי יכולים אנו לקבע בודאות גמורה את התאריכים האלה: (לפי הספירה הנוצרית).

630 – שבה באו שליחי הנביא מוחמד לעיר אילת (במפרץ עציון גבר) ומצאו, בה רוב תושביה היו יהודים וכי השלטון היה בידיהם. לא עוד אלא, שאחד סופרי האשלאם מעיד, מתוך ביקורו בעיר ההיא, כי בשבת היה הציד אסור עליהם בהחלט.


 

לפני לכידת הארץ ע"י הערבים

631) כשנה אחריה שלח הנביא מוחמד ליהודי מקנה, עיר בדרום אילת, אשר היו עסוקים רובם בדייגות ובספנות, מכתב ידידות וברכה, בלשונו כמעט של המכתב אשר שלחו ליהודי חייבר. כל החבל ההוא, הידוע לנו היום בשם הנגב, ואשר עוד לא הצלחנו להעמיד בו גם מושב קטן אחד, היה, איפוא, במאה השביעית עברי ברובו, אם כי החלו כבר אולי רבים מתושביו לדבר גם ערבית. לחבל זה יש להוסיף גם את חבל מעאן, שהיה מיושב ברובו יהודים.


עבריי ירושלים עוזרים לעומר

632) עם כיבוש ירושלים על ידי עומר – ידועה העובדה כי הבא הביא אתו את אחד הגדולים לחכמי העברים בתימן (כבר אז!) הלא הוא אבי יצחק עקיבא החבר, אשר תפקידו היה להסביר לאוכלוסי היהודים כי הערבים באים אליהם כידידים ולא כשונאים, ואמנם – כל הזדוריני הערבים מודים, כי היהודים עזרו הרבה ללכידת העיר. הם הם, אשר גילו לעומר את מקום הסלע למסגד עומר היום והם הם אשר עזרו לערבים בסידור עניני המסחר והמלאכה בעיר הקדושה ובשאר ערי הארץ – היות ובימים ההם היו הכובשים בדויים ברובם, תופסי קשת ואוחזי חרב, אך לא סוחרים ולא בעלי מלאכה.

640) כשנלכדה לפני צבאות הערבים העיר קיסריה, מיסודו של הורדוס, ואשר היתה תמיד הפחות יהודיה לערי החוף שלנו מצאו בה הערבים שבעים אלף יונים, שלושים אלף שמרונים ועשרים אלף יהודים, והערבים עצמם מודים כי האיש אשר גילה להם את מבוא הסתר לעיר ימית גדולה זאת היה “יוסף היהודי” – כפי שקראו לו בהכרת תודתם. יהודים אלה הורשו כמובן, להישאר בעיר חוף זו כשם שהורשו לכך בירושלים ובכל שאר ערי הארץ.

642) הערבים מינו את בוסתנאי כנשיא היהודים לכל ארם־נהרים בכדי להחליש את כחה של הנשיאות העברית בטבריה.

652) הניקוד הטבריוני, מתחת לאותיות, התקבל בכל המזרח כניקוד היחידי, על מקומו של הניקוד הבבלי, מעל לאותיות.

658) היהודי עבדאללה אבן־סאבה יעץ ליהודי ארם־נהרים (תשעים אלף במספרם) לעזר לעלי בשאיפתו להיות חליף, יען רק ממנו יוכל ישראל לקוות את גאולת ציון.

670) הנוצרי אסקולפוס עבר בשנה ההיא בירושלים והוא מספר, כי מצא בה עדה יהודית גדולה וכי עדה זאת נצרה מכל משמר מטפחת “אשר בה ניגב ישו את פניו”.

690) אבו־עיסה, היהודי הפרסי אשר הכריז על עצמו כמשיח מנסה לעבר בראש גדודים עברים לא"י, אך נסיונו לא הצליח, ומעריציו היו רבים גם לאחר מותו.

690) הראשון לפייטנים, יוסה־בן־יוסה (היתום) פרסם בארץ ישראל את מיטב שיריו ותפלותיו.

691) כשנבנה סוף סוף מסגד עומר על ידי עבד־אלמלך, ולא עומר, כאשר חשבו בטעות, על יסודות הבנין הקודם מימי קונסטנטינוס הביצנטי, העמיד חליף ערבי זה שמנה עשר יהודים כשומרים על שעריו ומספר יהודים יותר גדול במתקני בדקיו, בכלל – רוב האומנים בעיר הקודש היו אז יהודים.

710) ההזדורין ואקידי מספר, לדברי ה' וילנאי בספרו המענין סיפור נפלא זה: "פגשנו באדם ממשפחה יהודית ביריחו האומר בהליכותיו כבוד וגאון. הוא שאלנו למוצאנו ובהיודע לו כי מחג’אז באנו קרא: “אהה! כמה ערגה נפשי לחג’אז. אני בנו של היהודי חרית (חרות?), נשיא בני כייבר, אשר הרגהו אבו־דומה ואותנו גרש עומר בן חטאב לארץ־ישראל”. על השאלה מדוע אין הוא מקבל עליו את דת האשלאם ענה, כי חרד הוא שמא יאמרו: “אביו נפל חלל על כבוד היהדות והוא הבן, בגד בה”…

711) לכידת ספרד על ידי הערבים והתלהבות עצומה בקרב יהודי ספרד, אשר האמינו כי יום גאולת ציון קרובה.

712) כובש ספרד, טאריק משתמש ביהודים להגנת הערים אשר לכד בהבטיחו להם, כי לאחר הנצחון השלם ירשה להם לנסע לארץ ישראל ולהתישב בירושלים.

?715) הגדול לפייטני ארץ ישראל, הקליר מקרית ספר, מפליא את העולם היהודי בחיבוריו המקוריים וביחוד בשפתו העשירה ובחידושיו הלשוניים.

718) סרגוס, יהודי מצפון סוריה, עורר תנועה עצומה להחזרת היהודים הגולים ארצה־ישראל.

750) עובדיה אבו־עיסה (בן יצחק) מיסד סיעה משיחית חדשה, מעין בהאיות קדמונית, שאחת מטרותיה העקריות היתה להעביר את העברים ארצה ישראל.

750) עומר השני החל להפיץ את האישלאם ביד חזקה לא רק בין הנוצרים, אלא – ובזה נבדל מקודמיו, גם בין היהודים ובימיו התאשלמו עשרות אלפי יהודים שנמשכו לאשלאם אם מתוך פחד ואם מתוך משרות וזכויות שהובטחו להם.

750) הנשיא הבבלי שלמה נכד בוסתנאי, מגרש את רבי אחאי מפומבדיתא על היותו נאמן לנשיאות טבריה, ורבי אחאי עולה אז לארץ ישראל להשתקע בה. הוא חיבר בה ספר חשוב.

751) יהודאי, מיוצאי ארץ ישראל, נבחר על מקומו של אחאי בכדי להדגיש עוד יותר את הקרע בין א"י ובבל.


 

ירושלים מרכז הקראות

760) ענן, יוצר הקראיות, יוצא מבבל, משתקע בירושלים ומיסד בה את הישיבה הקראית הראשונה.

760) כל הסופרים הערבים אשר כתבו על התקופה הזאת מעידים, דרך אגב, כי היהודים היו נמצאים במספר רב בירושלם, בטבריה, בעזה, בעכו, וביחוד בחברון ובפקיעין – אותה פקיעין הגבורה שעוד אנו דוחים את יום בנינה מחדש.

770) אלפי קראים נשמעים לקול מנהיגם ונאספים אל תחת דגלו בירושלים, בטבריה, באשקלון ובעכו. השפעתם בארץ עצומה ושפתם – עברית.

771) הקראים ממנים את ענן כנשיאם בירושלים ומחרימים את סורא ואת פומבדיתא, שהם קוראים להן בשם “שתי הנשים הבוגדות”.

773) נטרונאי הבבלי עובר דרך ארץ ישראל מנסה להשתקע בה, אך בגלל איבת הקראים אליו מהגר הוא לקירואן, בתוניס.

775) הם יוצרים את חקירת המקרא ואת יסודות הדקדוק העברי וקובעים את המסורה אשר לספורי המקרא.

775) מלכי הכוזרים מקבלים עליהם את הדת היהודית ומעשה זה מעורר בארץ ישראל התלהבות עצומה ותקוות מחודשות לשחרורה מידי זרים.

795) מסבות שונות – ובהן אולי העובדה שעברים רבים עברו לדת האישלאם – הצליחו הקראים לרכש לעצמם מקום בראש בירושלם כממשיכים בה בגאון, את מסרת העברים הטהורה. סלימן בן־ירוחם (השמות מתחילים לקבל כבר צורה יותר ויותר ערבית!) היה המנהל את העדה היהודית העשירה הלזאת בימים ההם.

עד כמה היו היהודים נחשבים בתקופות הרחוקות ההן כרצויים על הערבים נראה מהעובדה, שלכשנסעה מלאכות גדולה לבגדאד בשם הקיסר שרלמאן (קארל הגדול), נספח אליה יהודי כתורגמן וכמתווך ושמו יצחק, והשפעתו על הארון אל ראשיד היתה, כנראה, גדולה. מספרים עליו, כי הוא הצליח להשיג מחליף ערבי גדול זה זכויות מיוחדות לתושבי ערי החוף בארץ ישראל וביחוד ליהודי עכו וחיפה.


 

העברים בדרום ארצנו במאה ה־800

800) אותו וילנאי מוסר על צייד ערבי שרדף בשנה ההיא עם כלבו אחרי חיות בר בסביבות יריחו. הכלב נכנס למערה ולא חזר, אדונו השיגו ומצא בסלעים מערה שבה ספרים רבים. הצייד חזר ירושלימה והודיע את הדבר ליהודים אשר באו אליה בהמון ומצאו שאלה היו ספרי התנ"ך וגם ספרים עברים אחרים.

שנים אחדות אחרי כן, בימי אמין, בנו של הארון אל רשיד, התנהל בירושלים ויכוח גדול בין מושלימים, נוצרים ויהודים על יסודות דתיים.

800) רבן סהל הטבריוני מחבר ספר חשוב על ידיעות הככבים והשמים.

849) החליף אלמותואכיל אוסר על יהודי א"י לבנות בתי כנסת חדשים גם לרכב על סוסים.

850?) יורשו של סלימן בן ירוחם הקראי כתב אגרת ליהודי קהיר, שבה הוא מוסר להם, כי מצב היהודים בירושלים טוב, כי הודות לידידות ישמעאל אין היהודים סובלים כלל ועיקר וכי חצרות שונות נמסרו להם לעשות בהן כרצונם. קרוב הדבר לודאי, כי בשנים ההן נבנתה כנסת הקראים, שהיא כידוע, העתיקה לבתי התפלה העברים בארץ אחרי החרבן המדיני הגדול.

848) עם כל זה45 שומעים אנו, למשל, מפיו של הכתב־ארצן הערבי המפורסם, אבו האסם אבן חורדאדבה, כי היהודים הרבו לסחר בכל המזרח הקרוב, מבגדאד עד למצרים, וכי סוחרים גדולים מקרבם היו שולטים בעולם המסחר אז הודות לידיעותיהם הרחבות בכל השפות ובהן – פרסית, יונית, סלג’וקית (תורקית), ערבית ולטינית. בעיקר – אומר הסופר הזה – היה מרכזו של המסחר היהודי בעיר רמלה, שבה היו להם בתי מסחר גדולים ושלחניות (בנקים) חשובות).

מ 850 ועד 1071 יורד מעין ערפל כבד על פני ארץ ישראל. מאה ועשרים שנים אלו הן היותר מרות לנוצרים וליהודים גם יחד. מושלים קטנים, מורדים במלכיהם, השתמשו ברפיון השררה המרכזית להרס את כל אשר יכלו והרבה מבתי כנסיות היהודים נחרבו עד היסוד. עם כל זה הצליחו היהודים כאחיהם הרחוקים בספרד לאחר כמה מאות שנים, להסתיר את יהדותם ולהמשיך ברוב ערי הארץ, וברמלה ביחוד, את התמדת הגזע העברי בארץ. במכתב אחד מראשי העדה הירושלמים בימים ההם מסופר, כי הטילו מס ששת אלפי זהובים על היהודים “והרבה מתו תחת היסורין… ויש מי שהטמין עצמו בבורות מפני תוקף המלקות וחוזק היסורין”… ובמכתב אחר “לאחינו בית ישראל במצרים מאת אחיהם הכת העלובה ברמלה” הנזכרת מדובר על “הצרות אשר אנו בהם טבועים… לילה ויומם פחודים רועדים מן המחנות הנועדים”…

859) הבגידה הראשונה בשפה העברית, רבני בבל החלו ללמד את התורה בשפה הערבית.

860) הקראים מוציאים כרוז בירושלים, כי התורה צריכה להילמד רק בעברית. בכלל היה יחס הקראים לעברית יחס של הערצה אל־גבולית ובבתיהם דברו הקראים רק עברית.

900) תיירים נוצרים שונים, שעברו46 בארץ, מצאו כי מספר הנוצרים בה קטן, ולעומם רבים היהודים בעכו, באשקלון, בקסריה ובטבריה.

1046) עלאוי, נוסע וסוחר פרסי, אשר הניח ספר חשוב על מסעיו בכל המזרח הקרוב,מעיד47 כי בארץ ישראל מצא עדות יהודיות חשובות כמעט בכל עיר אשר דרך בה עבר, וביחוד בירושלים, בחברון, בעזה וברמלה.

910) סעדיה גאון, מעיר פאיום במצרים, עובר בארץ ישראל בדרכו מצרימה. הוא הבטיח ליהודי א"י, כי בבל תישמע לטבריה.

912) סעדיה שם קץ לנשיאות הבבלית, אשר גרמה לירידת הנשיאות הא“י, וממעשהו זה קיותה א”י לחיזוק הנשיאות בקרבה.

940) חסדאי אבן־שפרוט, וזירו של עבד־אל־רחמן השלישי, יעץ למלכו להשתדל, שיהודי המזרח הקרוב יתרכזו בארץ ישראל.

940) משה בן־אשר ואהרן בן־אשר מטבריה יוצרים את הדקדוק העברי ומניחים גם היסודות למלון העברי הראשון. פעולתם זאת קובעת תקופה חדשה בתולדות הספרות העברית.

941) שלמה בן ירוחם הקראי, מיושבי ירושלים, יצא בחיבור עברי גדול נגד סעדיה גאון ושיטתו, ובין שאר דברים תקף אותו בחריפות רבה על אשר החל הגאון המצרי לכתב ערבית באותיות עבריות.

942) מות סעדיה גאון ושלמה בן ירוחם, מתנגדו הגדול, יוצא מירושלים לבבל בכדי לנסות להחיות בה את ההערצה לשפה העברית, שהלכה הלך ורפף בכל הארץ ההיא.

957) שלמה בן־ירוחם חוזר ירושלימה מאוכזב ומרור.

955) דונש בן־לברט, יושב בגדד, ביקר בטבריה, בדרכו למרוקו ולספרד. כאן למד לדעת את כל אשר נעשה בבית מדרשה לדקדוק העברי ובהגיעו לפאס (מרוקו) חיבר מלון עברי שלם ומלא.


 

חסדאי – הרצל תקופתו

960) חסדאי אבן־שפרוט הספרדי, וזירו של המלך, חלם על חרות ישראל בארצו. הוא הצהיר, כי עם שאין לו קרקע, מלך, וזרה, כח צבאי וזוהר מקומי אינו יכול להמשיך את חיותו. הוא נשא ונתן עם עובדיה, מלך הכוזרים, בתקותו שהוא יבוא לעזרת ישראל בארצו. הוא נכנס גם במשא ובמתן עם מלך ביצנץ לשם השגת זכויות מדיניות ליהודי א"י.

990) ר' גרשום, אשר התמחה כאחד גדולי היהדות בגרמניה, עורר בה תנועה להחזרת יהודים ארצה ישראל, ושנים אחדות אחר כך, כשבנו יחידו המיר את דתו בדת הנוצרית, החליט הרב הנערץ הזה לעבר בעצמו לארץ חלומותיו, ואולם בעודו מכין את עצמו לכך מת בגרמניה.

1013) אבן־נרגלא, וזירו של מלך גרנאדה, בא בדברים עם טבריה, אפס אין יודעים מה היו תוצאותיהם.

1030) יום הולדת רש"י, וקשריו לארץ ישראל הם בזה, שהוא קבל על עצמו בכל פירושיה, את מסרת טבריה.

1040) סוף הגאוניות בבבל ושחרור יהודה מהעקה הבבלית. בני הגאון האחרון, חזקיה, נמלטו לארץ ישראל ומכאן הגרו ספרדה, שבה המשיכו בשם “אבן־דאודי” את המסרת הדוידית הקדומה.

1045) שלמה בן־גבירול מחליט לנסע ארצה ישראל.

1057) משמיעה לנו בת48 קול ירושלמית נעימה, גם היא במכתב ליהודי מצרים, שממנה הוכחה כי למרות כל הצרות אשר באו על בני ישראל בעיר הקודש מחמת עריצותם של המושלים הערבים הקטנים בעיר הזאת49, הצליחה העדה היהודית להטותם לטובה באמצעות שוחד כסף, כמובן, בית כנסת גדול היה קיים אז בעיר הקדש, אולי במקום אשר בו היום בית התפלה של יוחנן בן זכאי, העתיק לבתי הכנסת שלנו לאחר אותו של הקראים50 וחבל שלא נמצאו בקרבנו חוקרים אשר יחפרו בגניזות ירושלים למצא בהן חומר יותר מספיק בקשר עם תקופות אלו51.

1060) אשקלון התפתחה שוב למרכז יהודי חשוב והעיר התחרתה בימים ההם גם בעכו וגם ביפו, שסבלו מאד מהצלחתה של בירות בצפון. ליהודי אשקלון היו יחסים תכופים ואיתנים. עם מצרים ושתי העדות היו בקשר מכתבים מתמיד כמוכח מהאגרת הבאה, אשר נמצאה בגניזת קהיר: “ליקרת הדרת שתי הקהלות הקדושים הדרים במצרים מאת דורשי טובתם קהל אשקלון, ישע בימיהם יוחש”.

כמה תקוה לאומית, כמה אמונה ציונית, בשלש מלים אלו האחרונות ומה מתאימות הן לשירו של פינס בימי ביל"ו – “חושו, אחים, חושו!” לא! התקוה להחזיר את ישראל לעצמאותו לא פסה גם בימים הרחוקים ההם אף לרגע אחד, והאגרת מסיימת בהודעה, כי " שליט52 חדש בא לעיר (כונתה בודאי למושל מושלימי ממצרים) וכי מיום בואו אליה הוטב מצב היהודים עד למאד.

1071) תקופה שחורה53 מתחילה שוב עם התנפלות הסלג’וקים (התורקים הראשונים) על עיר הקדש ועל כל ארץ ישראל כולה. שררתם נמשכה כעשרים שנה וזכורני, כי ה' פרסקו, עורך “הטיימפו” לשעבר, הגיד לי כי בקושטא מצא כתבים, אשר לפיהם יוצא כי הסלג’וקים זממו לרגע לעזור54 ליהודים נגד הערבים, אך היהודים נשארו נאמנים לערבים ולכן התנקמו בהם אלה במידה רבה.

1077) יהושע בן עלי, מיהודי צור, אשר היתה אז חלק בלתי נפרד מארץ־ישראל, כותב ל“נגיד מצרים” (נשיא הקהלה היהודית), כי בהיות ועליו לנסע לאשקלון זו, מבקש הוא אגרת־מליצה לפחת העיר הזאת, יען עסקים חשובים לו בה. השימוש במלה “פחה” מצדו של יהושע בן עלי זה, מוכיח שני דברים – האחד, כי הסלג’וקים לכדו אז את צור, ולכן לא יכול לנסע לאשקלון, אשר נשאר בידי הערבים בלי אגרת מליצה, והשני, כי הסלג’וקים הטילו כבר אז את התואר “פאשה” למושלי הערים שנלכדו על ידיהם.

1080) תעודות שונות, הטעונות אישור עדיין, מספרות כי בימים ההם היה הגליל מרכז חשוב מאד ליהודים, אשר היו חיים בכל החבל ההוא, ובטבריה גם היא, במשטר כמעט עצמאי. בכל זאת דבר אחד ברור לאין כל ספק והוא שרבי שלמה הכהן היה אז הרב הגדול המכהן בו לתפארה ועליו מסופר, כי “הוא שפט את ישראל בגליל העליון ובגליל התחתון”. האין מעשה זה מזכיר לנו את ימי יוסף בן מתתיהו, הגדול למושלי הגליל בכל דורותינו?


 

הגנת היהודים על ירושלים וחיפה

1084) רבי אליהו, בן שלמה הכהן, ראש בית המדרש בעיר צר (ארץ ישראל) קורא לרבני הארץ להתאסף לסנהדרין בחיפה, בכדי לחדש בה את הגאונות ולתת לה גון ארץ ישראלי. סימן הוא זה לכחה של יהדות א"י בימים ההם.

1085) יום הולדת רבי יהודה הלוי.

1090) ואולם, סלג’וקים אלה לא יכלו לעמוד בפני התקפת הערבים נגדם, ויסורו מעל הארץ. מה היה מצב העברים בימי חזרה אלה של הערבים אינו ידוע בבטחה, אפס עצם שתיקה הזדורית זאת מוכיחה למדי, כי לא אירע להם כל רע, שאלמלא כן היה מישהו מהם מודיע את הדבר למצרים, אשר היתה בימים ההם מרכז מאושר ליהדות העולמית. עוד זאת: רק עשר שנים לאחר חזרת הערבים באו כבר הצלבנים לארץ ועתידות היהודים בה היו תלויים מעכשיו למשך מאתים שנה כמעט מהחלטותיה של הנצרות העולמית.

1096) תנועה ציונית גדולה בכל גרמניה, שדוגליה הכריזו לאמר, כי גאולת א"י תחול בין שנה זאת ובין שנת 1104. אמונה זאת כבשה לה אלפי נפשות, אך הכרזת מסע הצלב הראשון בשנת 1097 שם קץ להתלהבות הציונית הגרמנית, כי עוד בה בשנה ההיא חלו בה הפרעות הראשונות נגד יהודיה.

1099) הגיעו לסביבות ירושלים חלוצי הצלבנים. ובט"ו יולי לשנה זאת, הרעישוה תחת גודפריד מבוליון. היהודים עזרו למושלימים להגן עליה וגודפריד ציוה לכנס את כל היהודים והקראים בבית הכנסת היותר גדול בעיר, וישרף את הבית עליהם. הנשים והילדים נמכרו כשפחות וכעבדים. רבים מהיהודים התנצרו כדי להינצל ממות.

1099) בוא הצלבנים ירושלימה. כל סופרי העמים מסכימים, כי כניסה זאת גרמה לשפך דמים בחוצות בירתנו, שלא היה כמותו, מיום נפילת בן־כוכב. אחד הסופרים אשר במלויו של גודפרואה־דה־בוליון מוסר, כי במשך שלשה ימים היו צדי הרחובות טבולים בדמים “כנחלים אחרי המטר”. מתוך העובדה אבל, שאין אף אחד מהם מזכיר, כי בין הנטבחים היו גם יהודים לרוב, נראה הדבר, כי העברים נמלטו רובם על נפשותיהם בעוד מועד, אם כי היו גם הם במגנים על העיר הזאת בפני תוקפיה הנוצרים, כנראה מתוך דברי המשורר הערבי הירושלמי שקרא: “ועל החומה מהרו להופיע ילידי הארץ – היהודים, התורקים והערבים ובאבני קלע יעמדו על נפשם”.

מענינת העובדה, כי היהודים נזכרים כאן בראש.

1100) לעדות הכומר טנקרד, אשר בא עם הצלבנים לשערי חיפה, היו רוב תושביה יהודים. הם היו סוחרים, ספנים ועובדי אדמה. חמשה ועשרים אלף מהם חגרו חרבות ויצאו נגד הצלבנים. הם עמדו בחרף נפש שנים עשר יום. רובם נהרגו על ידי האויב. כומר אחד משוה את גבורת היהודים בפני הצלבנים ליד חיפה לגבורתם בימי טיטוס ליד ירושלים.

1103) בשמע רש"י את אשר קרה ליהודי ירושלים פסק, כי אין להתרעם על היהודים המתנצרים תחת עקה מלמעלה, וכי אם ברצונם לחזר ליהדות צריך לקבלם בזרועות פתוחות ולא לחשב להם את התנצרותם ההכרחית לעוון.

1105) מות רש"י מצערו הגדול על אסונות עמו על אדמת האבות.

1108) חכים, מלך מצרים, רדף את יהודי א"י, ועד למותו, בשנת 1014 סבלו היהודים מאד. הם לא יכלו לבנות בתי כנסת והוכרחו לשאת בצואריהם פעמונים לעדות כי יהודים הם.

1109) האב דהורם, מגדולי החוקרים לכומריה הדומיניקנית בירושלם מסר לכותב דברים אלה, כי בספר לטיני רב־כרכים מהשנה ההיא הנמצא בספריה העשירה של מוסד כומרי מדעי זה, מצא פרטים לרוב על יהודי ירושלים, רמלה ואפילו שכם, אם כי בשכם מדובר בעיקר על השמרונים. הצלבנים עצמם הוכרחו להשתמש באומנים עברים לעבודות שונות וביחוד בצובעים העברים, שהיו לדברי הכותב, מהיותר טובים בכל המזרח הקרוב. לדעתו של האב דהורם, אין ספק בדבר, כי עברים רבים מדלת העם נשארו ברוב ערי הארץ, אלא שחלק גדול מהם התנצרו ובשמות רבים מהנוצרים היום הוא מוצא רמזים ברורים ליהדותם הקודמת. חבל, אמנם, שבשעת כתבי את המאמר הזה לא יכלתי להשיג מאתו תאריכים מדויקים, היות וידוע הדבר כי עזב את כומרית הדומיניקנים לחילוטין והוא עכשיו מורה קבוע במכללת ליון, בצרפת.

1120) לדברי רבי אברהם בר חייא, אשר עבר בירושלים בשנה ההיא, היו הצלבנים “מונעים את ישראל מלבוא ולהתפלל על הר המוריה” (הוא מתכוון בודאי לכתל המערבי!) – עדות נוספת כי היו יהודים רבים עדיין בירושלים גם לאחר עשרים שנות שררת הנוצרים בבירתנו.

1135) סוחר אחד מונציה, אשר היתה בימים ההם רבת־המסחר בכל ים התיכון, ורוב האיים היו שייכים לה, מספר כי בהגיעו לנמל עכו מצא בה הרבה סוחרים יהודים, ורוב המסחר בשעורה ובחיטה היה נתון בידיהם.

1136) החליף אלמוקטפי מחדש את הנשיאות בבבל למורת רוח יהודי טבריה ובוחר בשלמה מבית בוסתנאי כנשיא.

1139) אבן־עזרא ביקר בטבריה, בלוית בנו יצחק. הוא עשה בה כמה ירחים, כאשר הוא מודיע בעצמו, ללמד בה את המסרת העברית העתיקה גם להתבונן בספר התורה היותר עתיק אשר בעולם, ושהטבריונים שמרו עליו כעל בבת עינם. העיר הזאת היתה אז בעצם פריחתה, היות וירושלים היהודית סבלה למאד משררת הצלבנים, וכל החיים העברים התרכזו שוב בבירת הגליל.

1140) אבן עזרא יוצא לרומא, בתקותו לעורר תנועה כבירה לטובת א"י בגולה.

1140) אחד הסופרים הנוצרים מספר, כי אפילו המושלים הלטינים היו מבכרים לשאל ברופאים יהודים ושמרונים מאשר ברופאים לטינים. זוהי עדות יפה לכח אבותינו הירושלמים.

1141) יהודה הלוי הגיע מצרימה בדרכו ארצה ישראל.

1142) ר' יהודה הלוי מבקר בעיר צור, שהיתה מיושבת רובה יהודים, ובדמשק. לאן הלך מכאן לא ידוע עד היום הזה, בבטחה אך קרוב הדבר לודאי כי חזר ירושלימה.

1143) שנת מותו של ר' יהודה הלוי בירושלים?

1150) גרץ, בספרו הגדול, אומד את מספר היהודים בארץ ישראל בשנה הזאת רק לאלף משפחות. כל ההוכחות אשר הבאנו עד כה מוכיחות כי הוא טועה טעות גדולה. בירושלים היה מספרם אלף משפחות ולא בארץ ישראל כולה. שלש מאות משפחות ישבו בטורון דלוס קבליירוס (צור?) ובאשקלון היה מספרם הרבה יותר גדול.


 

הרמב"ם בארצנו

1165) מאורע גדול בחיי היהודים בארץ־ישראל. החשוב לגאונינו אז, נסיך החכמה העברית, אדיר פלסופינו והמפורסם לרופאי העמים – הרמב"ם – הגיע לעכו ברצונו הרב להשתקע בארץ, וישהה בה ימים רבים, גם נסע לירושלים להשתטח בחצר הכתל אך בשל המצב הפרוע של המלחמות המתמידות בין הנוצרים והמושלימים הוכרח לעזבה ולנסוע מצרימה. עד כמה גדול היה שמו בעיני הגויים נראה מהעובדה, שהמושל הנוצרי באשקלון, אשר יש אומרים כי בה התעכב הרמב“ם ירחים מספר לאשרם הגדול של בני הקהלה העברית הגדולה שם, פנה אליו בשם ריצ’רד ה 1, מלך אנגליה, בבקשה שיהיה לרופא חצרו, אך הרמב”ם סירב להיענות להזמנתו. הסבה לכך היתה, שהרמב"ם, אשר אפשר לראות בו את הציוני הראשון במובנו המדיני של היום, מצא, כי עוד שררת הנוצרים בארץ לא היתה נוחה לישוב עברי גדול ומסודר, כאשר ראהו בדמיונו העז. מאשקלון ירד אז האדם הכביר הזה מצרימה להיות בה הגדול ליהודי הגולה.

1166) ביקור הרמב"ם בעכו, ירושלים ואשקלון עשה רושם עז בכל תפוצות הגולה והתנועה ציונה החלה להכות גלים במידה, שלא ידעתה הארץ עד אז. לתנועה ציונית קדמונית זאת ניתנה דחיפה צדדית על ידי הראשון לשורת “משיחי־השקר”, כפי שקראו להם בימים ההם – הלא הוא דויד אלראי, מבני אמאדיה בקורדיסטאן ומתלמידיו של חסדאי גאון. אפשר מאד, כי עצם ביקורו של האדם הגדול הזה, אשר בו ראה אלראי מעין רבי עקיבה חדש, דחפהו לנסות את כחו כבן ככב חדש, ויכריז את תנועת המרד נגד השולטן הסלג’וקי מקטפי. תנועת מרד זאת עשתה לה כנפים בכל המזרח הקרוב ובמשך שנים אחדות האמין ישראל, כי יום הגאולה הגיע. דויד אלראי יצא בראש צבא של יהודים דגסטנים ופרסים ויצור על העיר אמאדיה. מספרים, כי הוא שלח אגרת ליהודי ארץ־ישראל להודיע להם, כי בקרוב יעוף ירושלימה להקים את חרבותיה. כידוע, לא הצליח המרד. אך ביקונספילד הגדול (דיזראלי) היה הראשון בספורו הנפלא, אשר ידע לתת לגבור עברי זה, בשעריה של ארץ ישראל, את מקומו הראוי בתולדות עם ישראל.

1167) מות אבן־עזרא בגולה ורבים שיריו על שלא יכול לחזר לארץ האבות.

1160) יוסף אמרגל הלוי משל בנישאבור (במרכז אסיה) כמלך על מדינה יהודית חשובה, שהכריזה על עצמה כיוצאת חלוצי דן, זבולן, אשר ונפתלי. שאיפתו היתה להחזיר את היהודים האלה, גם את יהודי סין והודו, לארץ ישראל.

1163) קמה תנועה רבה, תנועת “אבלי ציון” בצפון ערב, על גבולות ארץ ישראל, שמטרתה היתה להחזיר את היהודים ציונה, ומרכזה במדינה היהודית־הערבית כייבאר. אומדים את מספר היהודים החפשים על גבולות ארצנו ליותר ממאתים אלף איש.

1170) ר' בנימין מטודלה ראה רק יהודי אחד בחברון, שנקרא אז סנט־אברהם.

1171) השמועות על דבר מרדו זה של דויד אלראי (עוד בשנת 1163) גרם, כנראה, לביקורו הנפלא של בנימין מטודלה בכל מדינות ים התיכון והמזרח הקרוב. נסיעתו נמשכה שלש עשרה שנה ובשנה הרביעית לנסיעה רבת הרפתקאות זאת הגיע לארץ ישראל. בירושלים נפגש עם רבי אברהם החסיד, שהיה מכובד מאד בעיני נוצרים ומושלמים והלה מסר לו פרטים מענינים על מצב העברים בארץ בימים ההם. כן מוסר הוא, כי רוב העברים בירושלים עסקו במלאכת הצביעה והאריגה, כבימי הצלבנים. בעיר צור היו העברים תקיפים בימיו. הם היו עסוקים בעשית זכוכית (כבימי הזבולנים לפנים!) גם במשלוחהם. רבים מסוחרי צור היהודים היו בעלי ספינות, שהיו מהלכות על פני הים הגדול על חשבונם ועם רבי־חובלים ומלחים מקרב בני עדתם. בינימין מטודילה מצא יהודים רבים בין הדרוזים אשר בלבנון, רובם ככולם עובדי אדמה. הדרוזים היו שוכרים מהם חיילים למלחמותיהם. באשקלון היו בימיו קראים רבים, שאת מנהגיהם הוא מתאר. הוא הכיר את אלראי ומדבר עליו מתוך הערצה רבה, גם מספר סיפורים נפלאים על גבורותיו ומלחמותיו.


 

תחילת התנועה הציונית בארץ עם נעים זמירות ישראל

1173) ביקורו המפורסם של נעים זמירות ישראל, רבי יהודה הלוי, בירושלים ותחילת הציוניות השירית וההתלהבותית. מותו בעיר הקודש תחת פרסותיו של הפרש הערבי יישאר תמיד בזכרוננו כנשגב וכאלעלי לכל מעשי הציונים55 הראשונים גם אם ינסו להוכיח לנו, כי כל הענין הזה אינו אלא אגדה. כמאמרו של הרצל – אם רק נרצה (ואנחנו רוצים!), אין זו אגדה, או יותר נכון – אגדה היא שכולה אמת!…

1180) צירי מדינה קוקאזית הגיעו לטבריה לדרש שישלחו אליה רבנים יהודים לשם יהוד המדינה הזאת, כבימי הכוזרים לפני כך.

1189) צלאח אלדין, אשר לכד את ירושלים שוב מידי הצלבנים, הרשה ליהודים לחזר אליה ולישבה, וגרץ מוסר בספרו, כי מספר החוזרים אליה לא רק מכל ערי ארץ ישראל ושכנותיה, אלא גם מכל מדינות הגולה היה עצום. “חזרה המונית” בכל משמעת המלה, תנועה ציונית מקיפה.

1190) יצירת הקבלה על ידי עזריאל ועזרא שיסדוהו על מסרת ישרה, אשר נמסרה מידי ר' יצחק העיור, מיוצאי ארץ ישראל.

1199) ירושלים נלכדת בהחלט על ידי הערבים והיהודים הורשו לחזור אליה גם לבנות בה שוב את חצרותיהם ובתי תפלתם כמסופר על ידי אלחריזי (ראה להלן).

1204) מות משה בן־מיימון והעברת גופתו טבריתה. ירושלים ערכה לכבודו לויה נסיכית (סימן לשיפוצה המלא). בכל הארץ הוכרז אבל כללי ובטבריה נקבר בכבוד יוצא מן הכלל. [באמצע המשפט הזה השתרבבה שורה. היא הועברה למקומה בקטע 1211 השני]

1211) התנועה הציונית נמשכת בכל תקפה. מסופר כי “בשנת ד' תתקע”א העיר ה' רבני צרפת ורבי אנגלרה ללכת לתוך ירושלם, והיו יותר משלש מאות, וכבדם המלך (אלעדל?) כבוד גדול, ויבנו להם שם בתי כנסיות ומדרשות".

זהו הביקור הראשון croisade־ מעין צלבנות יהודית במובנה המגן־דוידי ולואי יעשו כזאת רבני ישראל בימינו אלה!

1211) היותר חשובים אשר בהם היו יהונתן כהן מלינל ושמשון בן אברהם, ממתנגדי הרמב"ם. הם בנו בירושלים ישיבות לרוב ויעזרו להחזיר לנשיאות הטבריונית את זהרה הקודם.


“מעולם לא גלו ישראל מארצם” – דברי מנחם החברוני

1215) רבי מנחם החברוני כותב: “היהודים הדרים היום בארץ־ישראל לא גלו מעולם משם ועד היום”. כי כאשר חרב טיטוס הרשע הגלה קצת מהם וקצת הניח והם הם אותם מבני בניהם היום הדרים בא"י, והנם תחת מלכות ישמעאל.

הרגישו נא את הבטחון בדבריו של רב זה, והוא אשר אמרנו למתחילת מאמרים אלה ללא הפסקה; לא גלו מעולם!

1216) יהודה אלחריזי בא לארץ ויעשה ימים רבים בירושלים בירתה. הוא מלא געגועים לארץ האבות והבנים והוא מהלל את הערבים על אשר הרשו ליהודים להיכנס לעיר קדשם ללא כל הפרעה. תיאוריו על העיר ידועים לכל ילד.

?1220) יד בלתי ידועה מחקה מהכתבת אשר על קברו של הרמב"ם שורה אחת ותכתב על מקומה את המלים: כאן נקבר הכופר הגדול.

1128) המלך פרידריך השני רב בירושלים עם ראשי האמונה הנוצרית ונפגש בה עם יהודים, שהוא מטה להם את חסדו.

1232) הכרזת החרם נגד הרמב"ם על ידי חלק מרבני גרמניה וצרפת, וצפת בארץ ישראל, שהחלה אז לרשת את מקומה של טבריה כבירת הגליל, נתנה את הסכמתה לכך.

1233) מכעס על כיבוש רוב א“י על ידי המושלימים שוב הכריזה רומא את ה”אינקיזיסיון" נגד מושלמים ויהודים.

1234) יונה גרונדי נוסע לטבריה להשתטח על קברו של הרמב"ם.

1247) עם נפילת ירושלים בידי המושלימים לחילוטין הוציא האפיפיור אינוסנץ הרביעי צו נגד עלילת הדם, אשר החלה להכות גלים בכל הארצות.

1260) אהרן בן יוסף הבכור יצק מים בירושלים על ידי הרמב"ן, ויהי לאחד גדולי היהדות בדור ההוא.

1263) מרקו פולו, הנוסע האיטלקי המפורסם, ביקר בירושלים להביא מעפרה לאפיפיור גם מים ממימי הירדן בבקבוקים. הוא מספר, כי נפגש עם יהודים רבים.


 

הרמב"ן מניח היסוד לישוב מרוכז ומסודר

1267) התאריך היותר גדול בקורות ארץ ישראל שלאחרי בן כוכב והנשיאים בגליל. הרמב“ן (משה בן נחמן) בא ירושלימה ומצא בה רק שני יהודים (כיצד קרה הדבר פתאום, שכה נתדלדלה העדה המקומית הגדולה על הזדרורינינו למצא ולפרסם!). בכל אופן, למן רגע בואו הונח היסוד לישוב עברי חדש אשר הלך וגדל משנה לשנה. ההתחלה היתה קשה. הרמב”ן עצמו לא יכול לשבת בירושלים דלת־היהודים, ויעבור לעכו, שבה היו העברים תקיפים למדי ובשנת 1270 מת. פעולתו, אבל, תישאר לנצחים כמניח היסוד לבית הלאומי העברי בתחילתו האמתית.

1276) יחיאל הפאריזי Petit בשמו הצרפתי – ידיד מלך לואיס הששי, הגיע לעכו יחד עם בנו להמשיך בה את פועלות הרמב"ן. מתוך השפעתו הרבה על רבני צרפת ואיטליה הצליח להטות יהודים רבים לחזור ארצה ישראל, גם חיזק את העדה הירושלמית למאד, הודות לעבודתו התפתחה ירושלים העבריה בצעדי ענק.

1285) שלמה פטיט הצרפתי הגיע לעכו ויתעמל בה בהתלהבות רבה נגד הרמב"ם. רוב בני העיר הזאת, וחיפה הקרובה גם היא, הצטרפו אליו במלחמתו. הוא היה מהנלחמים לקבלה ויקבע בהן בתי מדרש ללימודה.

1286) הרב מאיר מרוטנברג נסע ארצה ישראל, עם כל בני משפחתו ואלפי איש, אשר ראו בו מעין משיח חדש, אמרו ללכת אחריו. אך עוד בדרכו לארץ מת ותנועה ציונית כבירה נפסקה שוב.

1287) ההתרגשות מסביב לקבלה גדלה עד כדי כך שבלבולים פרצו בעכו בין המחזיקים בשיטת הרמב"ם מצד אחד ובין המחזיקים במתנגדיו, תחת הנהלת הקבלי שלמה פטיט. היו מתים ופצועים לרוב.

1287) אברהם אבולעפיה, בקש את עשרת שבטי ישראל, ביקר לראשונה בארץ ישראל, התעכב בעכו ומשם למזרח בקוותו למצא את נהר סמבטיון. הוא יוצר הגמטריא בקבלה.

1288) רב משה בן יהודה הכהן מעיר צפת ירד לטבריה בכדי להטות את רבניה שיסכימו לדרישת שלמה פטיט להחרים את כתבי הרמב"ם מחדש.

1288) אבולעפיה, בעל הגמטריאות, בישר בעכו את דבר שנת הגאולה, שלדעתו היא שנת 1290 ובקרב כל מעריצי הקבלה היה החכיון גדול לשנה זאת.

1289) נכדו של הרמב"ם, הנגיד דויד מיימוני הפליג ממצרים לעכו לנהל בה את המלחמה נגד תומכי הקבלה. הוא התקבל על ידי רוב היהודים בארץ בכבוד גדול וראש הנשיאות הבבלית, דויד בן דניאל, ממשפחת המלוכה היהודאית, הודיע לשלמה פטיט כי אם לא יחדל ממעשיו יחרימהו בגלוי, ואליו הצטרף גם נשיא דמשק.

משה בן יהודה הכהן הזדעזע למראה אחדות רבנית זאת נגד אנשי הקבלה ויתן גם הוא את ידו לנכדו של הרמב"ם. בזה נגמרה המלחמה בתבוסה.

1290) תחת לחץ הגירוש של אדוארדו הראשון, מלך אנגליה, הגרו רבים מיהודיה לארץ־ישראל.

1290) בן־אדרת מספרד כותב לעכו היהודית ומקבל ממנה תשובות בעניני דת.

1290) סעד עבדאללה היהודי, וזירו של ארגון מלך פרס, הצליח להטות אותו לבנין המקדש מחדש. הוא בא גם בדברים עם האפיפיור והציע לו, שהפרסים והנוצרים יעזרו ליצירת מדינה יהודית בירושלים. שמו של הוזיר היהודי הזה היה ידוע בכל העולם ומכל אפסיו נהרו יהודים לפרס בכדי להאסף מסביב לדגלו. בשורות אבולעפיה נתנו צורה של ודאות לתכנית סעד.

1291) סעד עבדאללה נרצח על ידי שונאיו מקרב הפרסים וחלומו הציוני התנדף.

1306) אשתורי הפרחי יוצא ארצה ישראל והוא משתקע ביריחו בראשונה ובבית־שאן אחר־כך ורבים ממגורשי צרפת נסעו אתו.

1301) הערבים הסכימו ליצירת נשיאות יהודית חדשה בדמשק להותה של הנשיאות בטבריה. הנשיא הדמשקי הראשון היה ר' ישי.

1305) נפילת עכו בידי המושלימים והמקובל יצחק מעכו נמלט לספרד, בכדי להביא אליה, כפי שהכריזו המקובלים, את ספר “הזהר” לשמעון בן־יוחאי.

1321) מלך צרפת, פיליפ, האשים את היהודים בארצו, שמכעס ונקמה על נפילת עכו וארץ ישראל חזרה בידי המושלימים הרעילו את בארות המים בערים ובכפרים שונים. האשמה כוזבה זאת עברה אחר כך לכל אירופה.


 

מסמך עתיק על כתלנו

1333) רבי יצחק חילו, שביקר בארץ ישראל, ובירושלים ביחוד, מספר כי עומר השני הבטיח ליהודיה לתת לישראל את הכתל המערבי למתנת עולם. כמה מענין היה למצא מסמך יותר ברור בקשר עם הבטחה זאת, וכמה היה מסמך זה עוזר לנו בימי “ועדת הכתל” לפני כשנה וחצי!

1351) יהודי ספרד תלו תקוות רבות בוזירו של המלך, שמואל לוי בן מאיר והאמינו כי בימיו תיושע ארץ ישראל. שמואל לוי עצמו האמין, כי יעלה בידו לעזר בבנין המקדש על הר המוריה ובהחזרת הלויים והכהנים לעבודתם גם הקרבת הקרבנות על המזבח.

1400) סופרים רבים מבין הגויים והערבים מוסרים, כי היהודים תופסים מקום חשוב בחיי המדינה וכי כמעט בכל עיר וכפר אפשר למצא יהודים סוחרים, אומנים אכרים ופועלים.

1450) ירושלים, טבריה, צפת, חברון, עכו, אשקלון מתפתחות באופן יוצא מן הכלל, מצד עבריותן, הודות לשררת הממלוקים אשר נמשכה יותר ממאתים וחמשים שנה, גם לעזרת יהודי מצרים.

1497) יוסף סרגוסי מספרד בא לצפת ויסדר את העדה הגדולה אשר בה על יסודות חדשים ואיתנים.

1488) עוד תאריך נפלא ומכריע בקורות עם ישראל בארצו. ברטנורא הגיע אליה – האיש אשר היה בה לרמב"ן שני. הוא סידר את היהודים בכל ערי הארץ, דיבר רק עברית בשבתות, בנה בתי חולים, בתי ספר, ישיבות וחלם על ממלכה עברית עוד בימיו. הוא הוא אשר יעץ לדון יצחק אברבנאל לבוא בראש מחנהו ישר לירושלים, ומת בירושלים בשנת 1500. מה אחרת היתה צורת ארצנו היום אילו ציית אברבנאל לעצתו של ברטנורא.

1491) פרץ קולומבו היה אז ראש הרבנים בצפת, אך מצב העדה היה כה קשה שלא שלמו לו משכרת והוכרח לפתח חנות למחיתו.


 

לכידת ארצנו ע"י התורקים שוב

1516) התורקים לוכדים את הארץ בשניה.

1570) יצחק לוריא אשכנזי (האר"י) יצא מירושלים, אשר בה נולד, לצפת אשר בה קבע מושב לעצמו – סימן לחשיבות צפת בימים ההם.

כי כניסתם זו השניה של התורקים לארץ־ישראל אשר שמה קץ לשלטון הערבים בה, היתה, בשנת 1516, מאורע לא פחות גדול מכניסת האנגלים אליה, יותר מארבע מאות שנה אחר כך, – עובדה היא ללא הכחשה. סלים הראשון היה ליהודי ארצנו בימים ההם מה שהיו להם כרש הראשון והשני בדורות קדומים. הן עוד לפני כך נטו התורקים חסד ליהודים. בשנת 1326 גרש השולטן אורחאן מברוסה את כל תושביה היונים ויישם יהודים במקומם. בשנת 1389 נתן מורד הראשון “פירמן” ליצירת ישיבה גדולה באדרינופול, שעלתה לגדולה והשפעתה על הגולה היהודית היתה רחבה. רופאו של מוחמד השני, לוכד קושטא, ה' יצחק־פאשה, שהשולטן הזה עשהו אחר כך ל“חכים־באשי” – ראש כל רופאיו, וגם וזיר הכספים שלו (דפתר־באס) היה היהודי יעקב־אפנדי. הוא גם־כן, אשר יסד את משרת “החכם־באשי” (שהכירה בעצמאות יהודית רחבה בעניני דת וצבור) ויעמיד בראשה את הרב משה קפסאלי. הצריך להוסיף לכל אלה את העובדות הידועות לכל בר בי רב מקרבנו על־דבר פתיחת שערי כל תורקיה כולה על ידי ביאזיד השני ומוראד השני בפני מגורשי־ספרד56, עם דון יצחק אברבנאל בראשם? וסלים עצמו, כובש ארץ ישראל מידי הערבים רצה להדגיש גם הוא, את חיבתו היתרה ליהודים בקחתו אתו לארץ־ישראל, את רופאו העברי, משה המון, ובמנותו למשרת וזיר הכספים במצרים את היהודי אברהם קאשטרו, אשר הופקד אחר כך לבנות מחדש את חומות ירושלים ההרוסות.

כל אלה הם הנותנים לכיבוש הארץ על ידי התורקים מידי הערבים את ערכו הלאומי העברי ועושים את שנת 1516, שנת הכיבוש הזה, לתאריך כמעט עברי.

1517) ממסמכים שמוצאם, כנראה, עם שני יהודים רמי־עם אלה, יוצא, כי בימיהם היו בירושלים שבעים משפחות יהודיות ובצפת מאתים. בעזה, בטבריה, בעכו ובאשקלון היו רוב היהודים קראים.

1520) סלים הראשון הרשה ליהודים לחזר בהמונים לארץ ישראל ומספר תושבי ירושלים בימיו התרבה עד כדי 7500 ובצפת עד כדי יותר מ 10,000. בכלל התחילה אז צפת לעלות על ירושלים במספר תושביה היהודים גם בערכה הרוחני והמסחרי. רבי ישראל אשכנזי כתב אז מכתב שבו הוא אומר בין שאר דברים: “היהודים מחזרים בכפרים ובעיירות, וישמעאלים גומלי־חסד הם ונותנים להם לחם ודבש בחנם כל צרכם ואינם מקפחים בשכרם”.

1502) אשר למלין (האוסטרי) הכריז כי הוא משיח, אך לא הספיק לעלות לארץ ישראל. אומרים כי נעלם בדרכו אליה, אולי בים.


 

תפקיד ראובני בארצנו

1523) דויד ראובני, אשר נולד בשנת 1490 בכייבאר, מרכז יהודי קדמון במרכז ערב, הגיע לירושלים ויעשה בה ימים רבים. סיפורו הנפלא כ"משיח שקר", יחד עם שלמה מולכו, ידוע לכל.

1524) ראובני נוסע מארץ ישראל לרומא להתראות עם האפיפיור.

1527) שלמה מולכו (פירס) נוסע לצפת.

1529) הוא יוצא לונציה ולרומא להתראות עם המלך קרלוס החמשי.

1531) יצחק אברבנאל מנבא כי בשנה זאת תרעד כל הארץ, כי רומא האפיפיורית תפל וכי יהודה תקום מחרבנה.

1532) ראובני ומולכו מציעים לקרל החמשי להרים צבא גדול מקרב כל יהודי אירופה בכדי לכבוש את ארץ ישראל מידי התורקים.

1532) מות ראובני מבלי שהצליח לחזר לארץ ישראל וליסד בה את ממלכתו.

1533) מולכו נשרף באיטליה וראובני גורש לספרד והולך במאסר.

1540) השנה, שלפי נבואתו של ראובני היה צריך לבוא לארץ המשיח המחוכה, ואם־כי ראובני עצמו מת לפני כך, המשיך הרב הצפתי יעקב ברב את מסרת “משיח־השקר”. זממו של זה להקים בצפת סנהדרין לא הוצא לפועל מפני התנגדות בני ירושלים עם רבם הגדול לוי בן יעקב.

1541) רבי יצחק בר מוסא מדמשק כותב: ”והיום פה מלך אחד ושמו שולטאן סולימאן, והוא אוהב את היהודים מאד, כמו עיניו".


 

תחית צפת ובנין טבריה

1542) יוסף קארו, בעל ההלכה המפורסם, הגיע לצפת, ויקבע בה את בית מדרשו. תלמידיו חיים ויטאלי ויצחק לוריא החלו בה את אותה התנועה הקבלית הידועה, אשר גרמה למאורעות רוחניים ודתיים ממדרגה ראשונה. הם הכריזו את “הזהר” כספר קדוש שלישי, בצדם של התנ"ך והתלמוד.

1550) יהודה אריה ממודנה ממשיך את עבודתם ומכריז, כי הוא יעלה בראש צבא עברי לארץ ישראל.

1551) דון־יוסף נשיא הוזמן על ידי רופא השולטן סולימאן הגדול, המון השני, לצאת את ונציה ולבוא לתורקיה יחד עם אמו, דונה גרציה מנדזה.

1553) דון יוסף נשיא בא לקושטא ומיסד בה את בית הדפוס העברי הראשון.

1554) הוא מקבל מהשולטן סולימאן את כל מחוז טבריה לאחוזה לו וליהודים. התרגשות עצומה בכל הגולה היהודית על תחילת הגאולה בגליל העליון והתחתון.

1555) דון יוסף נשיא גומר את בנינה של חומת טבריה (כמעשה עזרא ונחמיה לפניו בציון!) ומפרסם כרוז לחזרת היהודים ארצה־ישראל.

1556) דון יוסף נשיא שולח ספינות מיוחדות משלו לערי איטליה (קורי ופזארו) להסיע ארצה ישראל שלש מאות וחמשים משפחות. מאה מהן נשבו על־ידי המלטים, כמוכח ממכתביהן לדון יוסף־נשיא. אך אין איש יודע מה היה באחריתן.

1557) בגלל התנגדות הערבים בטבריה להמשכת הבנינים העברים אשר בהם החל נפסקה העבודה והישוב הטבריוני לא התקדם במידה הרצויה.

1560) דון יוסף נשיא מקבל במתנה מאת שולטנו את האי נאקסוס וכל שאר איי הקיקלאדים במימי יון, אשר היתה אז תורקית. הוא מוכרז כדוכוס האי וכיועצו של השולטן בכל עניני המדינות. קיסר אוסטריה, מלך הולנדיה ובכלל – כל גדולי הממלכות כתבו לו ישר וציר צרפתי מיוחד, ניקולו ניקולאי, נשלח אליו לשחר את חסדו. אילו נענה ישראל בימים ההם לקריאתו הלאומית, כי עתה היתה ארצנו כהיום ממלכה עברית איתנה בת מליוני נפשות. בכל אופן זה היה חלומו של דון יוסף עד ליום מותו.

1572) מות האר"י בצפת ובנין בית כנסת לכבודו.

1575) יוסף בן־יהושע הכהן מספר בספרו, “עמק הבכא” משנה זאת כי האיש אשר אותו שלח דון יוסף לבנות את חומות טבריה היה רבי יוסף בן אדריס. בכלל – סיפורו של יוסף בן יהושע על כל ענין טבריה ראוי לפרסום רב.

1582) בית דפוסו של אברהם אשכנזי, הירושלמי, בצפת.

1593) יוסף בן יצחק, אשקלוני, מבני ארץ־ישראל, נקרא על ידי ריינא נשיא, אשת דון יוסף, לעמד בראש הדפוס העברי אשר יסד בעלה, ותחת הנהלתו החרוצה נדפסו בו המון ספרים בעברית. אפס, נסיונו של יוסף אשקלוני להעביר חלק מדפוסו ירושלימה לא הצליח.

1607) במכתב מצפת (ראה “המעמד”, ג’ע' 292) נאמר: “לא נמצא אחד מהישמעאלים שיערב אל לבו לגשת לפני מעמד היהודים במקום שהם מתפללים… הם נוהגים קדושה בקברות התנאים הקדושים… והם דולקים נרות על קברות הצדיקים”…

1624) די־הייס, מדינאי צרפתי עובר בארץ ומספר כי בחיפה היהודים והנוצרים חייבים לשלם מס לשבט ה“טראביה”, אשר השתחרר מהשולטן.

1625) בירושלים נוצרה אז משרת “שיך־אל־יהוד”, שכחו היה גדול בעיני המושלמים, ומושל העיר היה אז “מוחמד־פאשה”; סופר יהודי מהימים ההם מספר: “ונתישבה עיר אלקינו מבני עמנו (היהודים) יותר ממה שהיתה מיום גלות ישראל מעל אדמתם… ויהי היום קם הרשע בן רשע מוחמד בן פרוק, בעל־מום רע, סומא בעין אחת, וינשאו לבו לקנות מאת משנה המלך את ממשלת ירושלים לימים ידועים”.

הוא בא לעיר וירדה בה באכזריות מרובה בהצרו לנוצרים וליהודים ביחוד.

1626) שבתי צבי נולד בט' אב לשנה זאת והשפעתו על ארץ ישראל אח"כ עצומה.

1630) בן פרוק נפל בידי התורקים והעיר שוחררה לשמחת כל יהודיה.

1631) תייר צרפתי אחר, המפקד רוי, מאשר את דברי די־הייס ואומר, כי אמיר ה“טרביה” משלם לשולטן סך עשרת אלפים לירות לשנה תמורת עצמאותו המקומית.

1640) עלילת דם בדמשק – הראשונה בקורות תורקיה.

1648) יום זועה לצפת היהודית. ערבים (אולי מבני השבט הנזכר) מתנפלים עליה ומפילים חללים רבים מבין יהודיה בתואנה, כי היהודים האלה נענו לקול קריאתו של שבתי צבי מאזמיר (הוא היה אז בן עשרים ושתים!) והם מתכוננים להכריז מדינה עברית.

1648) מרד חמלניצקי בפולניה, מכריח מאות משפחות יהודיות למצא לעצמם מפלט בעכו, בצפת ובטבריה.


 

אילו הצליח שבתי צבי…

1650) תאריך חשוב בחיי כל ארץ ישראל העבריה: שבתי צבי בא אליה בפעם הראשונה בנסיונו להכין את הקרקע לממלכה עברית מחודשה, ותושבי ירושלים מקבלים אותו באהדה רבה.

1660) שבתי אינו מוצא סיפוק בעבודתו הירושלמית, כי לא מצא את בני הארץ די נועזים למשלחת אשר הטיל על עצמו וירד מצרימה, שבה התישב כשנתים ימים.

1662) שבתי צבי הצליח להלהיב לרעיונו את הגדול והעשיר ליהודי מצרים אז – רפאל יוסף חלבי, אשר הבטיח להיות בעזרתו גם ברוח וגם בחומר.

1663) שבתי צבי חוזר ירושלימה ומנבא, כי בשנת 1666 יבוא המשיח המחוכה בעצם עיר הקודש. שנה שלמה התעכב בה, וירבה לעשות חסדים עם בני העיר. הוא פיזר כסף לרוב, תמך בבתי הכנסת, התידד לכל יתום ואלמנה, אסף ילדים לספר להם אגדות, הסתגף בכל מיני סיגופים ותעניות – כגאנדהי בימינו ויהי לאהוד העברים בכל הארץ כולה.

1664) היתה שנת צרה לירושלים, כי הפחה הטיל על יהודיה מס כבד מנשוא ויצהיר, שאם לא ישלמוהו במועד הרצוי יגלה את כולם מהעיר הקדושה. רבני ירושלים פנו אז לשבתי צבי והלה – ירד מצרימה לידידו רפאל יוסף חלבי ולשאר אדירי הכסף שמה, וישתדל אצלם לטובת ירושלים הסובלת וכסף רב זרם לקופת התרומה.

1665) בינתים הגיעה לקהיר, על פי הזמנתו של שבתי צבי, שרה הפולנית, יהודיה יפה־פיה, יתומה שגדודי חמלניצקי עשוה לנוצריה ושחזרה ליהדות בהיותה בת עשרים ושש. מתוך התלהבות הדדית נישאו שניהם בארמונו של רפאל יוסף חלבי ולקול תפים, מצלתים ושופרות נסעו שניהם ירושלימה.

1666) הם הגיעו לארץ בתחילת ה“שנה הגדולה”, שנת הנסים לפי נבואת שבתי צבי. בעיר עזה על דרכו ירושלימה, נפגש עם נתן העזתי, יהודי נלהב ומלא מרץ, שהיה מאז ליד־ימינו וכניסתם לירושלים היתה ככניסת מלך. מאז בן ככב לא ראתה ירושלים קבלת פנים אשר כזאת. אף הפחה יצא לקראתו וימים רבים הוחג יום הגאולה ברוב פאר להותו – הכריזהו נתן העזתי “המשיח המחוכה”, ומייד הודיעוהו הרבנים כי אם לא יעזוב את העיר יוחרם על ידיהם.

שבתי צבי לא רצה – כה הצהיר – לגרם לשפך דם בעיר הקדש ויסע חזרה לאזמיר, בעברו דרך דמשק, חלב ושאר ערי תורקיה, שבכולן התקבל בהתלהבות יוצאת מן הכלל. באזמיר נכנס לבית הכנסת לקולות שופר ותפים והמתפללים קראו בקול: “יחי מלכנו, המלך והמשיח!”

נתן העזתי לא ליוה את שבתי צבי במסעו זה, ויחזר לעזה, שבה היו רוב יהודיה תומכיו, ויכריזנה “עיר הקדש” במקום ירושלים, אשר אליה הבטיח שבתי צבי לחזר בסוף שנת־הנסים, שנת 1666.

ביקורו זה השלישי של שבתי צבי בירושלם עשה בכל העולם רושם עצום. רוב רבני העולם הכריזוהו כגואל. שמו הוזכר בכל בתי הכנסת וברוך שפינוזא הצהיר חגיגית, כי הוא מאמין בכל לבו, ששבתי צבי יחזיר את ישראל לארצו.

1667) התרגשות גדולה בסקוטלנדיה ובאנגליה: תושבי הצפון סיפרו כי נכנסה לאחד הנמלים הצפוניים ספינה עבריה, שמלחיה מדברים עברית, ועל תרנה דגל עם הכתובת “שנים עשר שבטי ישראל”.

בה בשנה, אבל, הגדולה לאכזבות ישראל בארצו גם בגולה בגלל הבשורה הרעה כי שבתי צבי נאסר על ידי השולטן בקושטא וכי ימים מה אחר כך התאשלם

כה נשלם אחד הפרקים היותר מזעזעים לקורות מדינתנו זאת לאחר החורבן המדיני הגדול.

1670) יסוד כתת שבתי צבי בפולניה ושליחת 1500 מהיהודים הפולנים לארץ ישראל – שהתרכזו רובם בירושלים וייסדו בה את הישוב האשכנזי.


 

הדפוס הראשון לפני 300 שנה!

1680) יש אומרים בצפת, כי אורי בן שמשון הצפתי הביא לעיר דפוס עברי קטן, שהוא אם הדבר אמתי – הדפוס הראשון בארץ.

1690) צפת נבנית שוב וממשלתה הרוחנית בארץ כמעט גמורה. ה“חלוקה” החלה מכניסה סכומים עצומים לעיר זאת, ומספר תושביה היהודים כעשרת אלפים לעומת רק שלשת אלפים משאר בני הארץ. סופרים, תורנים, רבנים, דיינים מתחרים זה עם זה ורבים מהם מגיעים למדרגה עליונה של חקירה ומדע הארץ.

1699) יהודה חסיד וחיים מלאך מארגנים “מסע־צלב” עברי לירושלים, שבו משתתפים 1500 איש, ואולם רק חלק מהם הגיע לעיר הקדש. חסיד מת בה ומלאך חזר לפולניה.

1701) ר' יהודה החסיד ועוד פלוגת מהגרים מפולין באים לצפת, לטבריה ולירושלים, והתלהבות גדולה לבנין הארץ. תחילת הכוללים.

1740) שייך טאהר מושל בצפון הארץ כמעט בממשלה בלתי מוגבלת ומשלם רק מס שנתי לשולטן בקושטא. הוא מתיחס ליהודים בחיבה. בירתו היא עכו, אשר בה היו אז הסוחרים הגדולים רובם יהודים וארמנים, בעדות אחד מקציני רוסיה ממפקדתו של המצביא אורלוף.

1776) אוריה ולייב סנטור מוילנה הביאו לארץ עשרות משפחות עשירות.

1777) הגירת שלש מאות חסידים מתלמידי הבעש"ט לארץ ישראל, ורבים מהם התאחזו גם בעכו.


 

כרוז נפוליון למדינת ישראל

1799) נפוליון עולה לארץ ישראל בראש צבא גדול ומפרסם כרוז ליהודים, שבו הוא קורא אותם להסתפח לצבאו ומבטיח לכונן מדינה יהודית. כרוז זה נשאר קול קורא במדבר והודות לפרחי, אשר ביצר את עכו באופן חזק מאד עלה הדבר בידי ג’זאר־פחה להדף את כחות נפוליון אחורנית. – מה שלא מנע את ג’זאר להתנקם בפרחי אחר כך, להשליכו לבור הכלא ולנקר את אחת עיניו.

1800) ג’זאר־פחה, הפחה התורקי של העיר עכו ומושלה העצמאי כמעט, בחר לו לוזיר את היהודי מוהר"ר חיים פרחי, מבני משפחת פרחי העשירה והאיתנה בדמשק, ג’זאר פשה לא היה עושה דבר וחצי דבר מבלי שאול בעצתו.

1814) בתור הכרת טובה לפרחי זה בנה לו ג’זאר פשה ארמון מיוחד, וכל יהודי עכו היו רואים בו את מנהיגם ומגשם תקוותיהם להבא.

1815) אותו פרחי מנסה, בימי יורש ג’זאר, סולימאן פחה, להגביר את הישוב העברי גם החל לענין את יהודי עכו בעבודת האדמה, אך עבדאללה, שרדה אחריו, המית את פרחי בקנאתו הרבה בו. מעשה זה עורר את חמת כל היהודים במזרח ויהודי דמשק יצאו על עבדאללה בעכו למלחמה, בעזרת השלטונות התורקים בדמשק, אפס הדבר נגמר בלא כלום.

1823) היה מספר היהודים בעכו בלבדה שמנה מאות נפש, לפי עדות האנגלי ג’ואים אשר עבר בארץ. (יש להסיק מה רב יותר היה מספרם בשאר הערים). המשפחה הנוצרית קטפאגוש היתה בעלת השפעה גדולה ובאת כח מדינות חוץ, תמכה בעדה היהודית בכל אשר דרשה.

1825) מרדכי נח קונה אי בחבל ה“ניאגרה” באמריקה, להכין בו אכרים לישוב ארץ ישראל.


 

משה מונטפיורה עושה לארצנו

1828) מאורע גדל בתולדות ישראל בארצו: משה מונטפיורה מבקר את א"י בפעם הראשונה ונתקבל בה בכבוד מלכים.

1831) אברהים פשה, מושל מצרים, לכד את הארץ.

1835) בקורו השני של מונטיפיורה ויצירת השכונה העברית הראשונה מחוץ לעיר בירושלים. אברהים־פשה מבטיח לו לעזר ליצירת ישוב עברי גדול.

1837) רעש גדול בצפת, שהחריב את העיר כמעט כליל, והישוב היהודי התקעקע.

1840) עלילת דם המפורסמת בדמשק ועזרת מונפיורה.


 

תחילת התחיה הרביעית

1840) קונגרס המעצמות לפתרון שאלת המזרח דנו באפשרות יצירת מדינה עברית בא"י והמפקד האנגלי צ’רצ’יל פונה ליהודי אנגליה בקריאה שיקחו את ישוב הארץ בידיהם.

1856) נטיעת הפרדס העברי הראשון ליד יפו, בשם “גן שמואל”.

1858) דפוס עברי ראשון בירושלים ויצירת העתון העברי הראשון, “הלבנון”.

1859) קנית מוצא על ידי יהודי ירושלים והתחלת ישוב חקלאי.

1860) שנת הולדת הרצל.

1870) יצירת מקוה ישראל, בית הספר החקלאי הראשון בארץ ליד יפו.

1878) יהודי ירושלים רוכשים את פתח־תקוה.

1779) נסים בכר, הירושלמי חוזר ארצה ליסד את בית הספר החדיש הראשון.


 

בן יהודה – מחייה השפה

1880) אליעזר בן־יהודה עולה ירושלמה ומניח את היסוד לעברית כשפת הדבור בארץ.

1887) יצירת “ראשון לציון” – הכפר העברי הראשון במובנו החדיש.

1882) העליה הבילויי"ת לארץ.

מכאן ואילך לא יספיקו גם עשרה מאמרים נוספים לתת את קיצור התאריכים לישראל בארצו, וזולת זאת הן ידועים המאורעות לכל פרטיהם והקפם.


 

ישראל בארצו וגולה ישראלית


סיכום המאמרים להכחשת טענות הערבים – נגדנו

בחמשת הפרקים לשורת המאמרים על “אפס טענתם העקרית” של העברים, שכנינו, ביחס לעצם ישותנו בארץ הזאת בדורות האחרונים גם לקדמוניותנו בה הוכחתי, כמדומני, במידה מספיקה:

א) כי שררת הערבים בארץ נמשכה מעט יותר מחמש מאות שנה וגם זו – בהפסקות מרובות.

ב) כי העם העברי, בתור כך, לא התנשל מעל אדמתו הכנענית גם לדור יחיד ובודד. היו עברים אשר הוגלו מארצם למדינות חוץ וגולה זאת הוטלה על החלק היותר גדול מהם מאות בשנים. בעיקר, אבל התרפקו בני עמנו בגבולות ארצם המקורית מאז החרבן המדיני הגדול ועד ימינו אלה ללא הפוגות.

ההבדל בינינו ובין יון למשל, בענין הזה הוא, שזו האחרונה נשארה תחת שררות נכריות כאלף שנים לפחות ואנחנו, העברים, סבלנו שררה נכרית בהתמדה כאלף וחמש מאות שנה. ארמניה לא הגיעה לעצמאותה החלקית (ברוסיה הסובייטית) אלא לאחר אלף ושבע מאות שנות שלטון זרים בקרבה. ואלבניה, אפילו, המאושרה למדינות הקטנות במזרח הקרוב, זכתה לעצמאותה המלאה זה רק עשרים לפני כך ויותר מאלף וארבע מאות שנה הרכינה את ראשה בפני לוכדיה השונים למן הרומאים והביצנטים עד לונצאניים ולתורקים.

גם בולגריה, רומניה וסרביה ידעו שררה תורקית במשך חמש מאות שנה בערך ופולניה התאבקה בעפר רוסיה קרוב למאה וארבעים שנה. כדבר הזה קרה לפינלנדיה, לאסתוניה, ללטביה ואיטליה הגדולה גם היא סבלה, לפני קאבור, משלטון העריץ של אוסתריה ואחרות מאות בשנים…


 

ישותנו הארצית מאז החורבן

ההכרה העיקרית לעם ישראל צריכה להיות, איפוא, לא העובדה המפליאה – כפי שבארו זאת שונאינו מתוך רצון להכחידנו – ומנהיגנו גם הם מתוך התאללות עצמית כי האחד לעמים אנחנו שהוגלה מעל אדמתו ויחזר אליה לאחר כאלפים שנה, אלא, שככל הגויים האחרים גם אנחנו לפחות בזה ובשום אופן לא הסכמנו להימחק מעל אדמת אבותינו גם בימים היותר שחורים להזדוריתנו רבת־הגוונים. בתאריכים שנמסרו במאמרי הנזכרים לא התכונתי, חלילה וחס, לגשת למחקר מדעי כל שהוא, כי אין מלאכתי בכך. כל כוונתי היתה להוציא אל הפועל את זממו מלפני עשרים שנה כבר, בהקדמה לספרי “ברקים”,וביחוד את אשר דרשתי במאמרי “נכתבם מחדש” ב“הדאר” הניו יורקי מזה כבר חמש שנים – להדגיש גבוהה גבוהה, על יסוד מסמכים ברורים ואיתנים, כי ישותנו בארץ הזאת למן היום שבו הצמית אדריאנוס את עצמאותנו המדינית ועד ליום שבו נתנה לנו אנגליה את “הצהרתה” המפורסמת, – הצהרה שהננו אומרים לחוג בשני לנובמבר הבא את שש־עשרה שנותיה – אינה מוטלת בספק: תמיד־תמיד עמד עמנו על דרישתו היסודית – לא לחזור לציון בלתי־אם להתחזר בה. תמיד תמיד היו מתאמצים רבבותיו, בערים גם בכפרים, להבליט את ישותם זאת בכל הדרכים, – אם מתוך בנין בתי כנסת או מתוך חזרה לעבודת־האדמה, אם מתוך יצירת מרכז רוחני או מתוך אמונה במהפכה מדינית. מפעם לפעם היה סופר נפלא כיוסף כספי, חכם חשוב כהרמב"ן, חוקר דגול כאשתורי הפרחי, נוסע מפורסם כבניטו מטודלה, משורר בחסד עליון כיהודה הלוי, “נביא שקר”, אם תרצו, כשבתי צבי – מפעם לפעם, אמרתי, היו אלה מרימים את דגל הלאום העברי לא בגולה. המסועפה אלא דוקא ביהודה המרוכזה ואם לא הצליחו תדיר להגיע למטרה המקווה לא בהם היה האשם, בלתי אם במנהיגי תפוצות ישראל, אשר לא ידעו או לא רצו להישמע לקול הקורא מציון. להם ורק להם חייבים אנו את התמדת השררות הנכריות בארצנו במשך זמן כה ארוך ומדאיג.


 

יבוא־נא החוקר החדיש

צלצל הרגע, אבל, לתיקון המעוות מצד זה. ויחד עם מאמצי תחיתנו הרביעית (כי התחיה השלישית החלה מייד לאחר נפילת בר ככבא). צריך שיקום אחד מצעירי חוקרינו לקבל על עצמו את המשא הכבד לכתיבת קורות העברים בארצם לאחר החרבן בשני כרכים עבי־הדפים, בשני כרכים נפלאים, אשר מהם יינקו תלמידינו ותלמידותינו להבא את הטובים והרעננים למבצעינו הלאומיים בארץ האבות מיום שבו סגר יוסיפון את קורות עברנו ברצונו של טיטוס אדונו. אה, אילו היה ד"ר קלויזנר מקדיש את ימיו לא לכתיבת הזדוריה ישראלית נוספת על ישראל עד לסוף בית שני (דבר אשר עשוהו) לפניו מאות חוקרים קטנים גם גדולים מאתו בכל המדינות כולן). אילו היה מתכנס הוא בבתי־כנסיותינו העתיקים, בבתי המדרש אשר בדמשק ולקהיר. בערמות הגניזות אשר למשפחות קדמוניות גם הן מבטיחני לו כי היה היה מוצא חומר ענקי לכתיבת ספר “ישראל בארצו”, שהיה מנציח את שמו על דורותינו הבאים לעולמים. היוכל עוד למצא בחובו את הכח והאון לכך בימים אלה לישישותו המדעית הרבה, או יהיה עלינו לחכות אולי, שאדם חדש לגמרי בשדה הספרות העברית, אשר לא רבץ עדיין תחת משא השבלונה המחקרית הקודמת, יהין לגשת לעבודה שכולה כמעט חלוצית, עבודה שמשונית מכל צד בהיותה מיוסדת ברובה על “סימני שאלה” גדולים. לא די, כאשר עשיתי אנכי הקטן במסתי הענוה, לצרף תאריכים אלה לאלה ולמסור שמות אישים גם זכרונות דברים, שאין קשר ניכר ומתמיד ביניהם. יש לדלות מתוך אוצרות העבר מעשים ברורים, תופעות בלתי מסופקות, מאורעות קובעי עתיד, מסקנות הקשיות באמת. יש לחלק את כל התקופה העצומה הזאת לישראל בארצו לפרקים מסוימים שכל אחד ואחד מהם ימשיך בדרך הגיונית את קורות העברים בארץ הזאת בכל הדורות האחר־חרבניים. והחומר לכך ישנו. צריך רק לבקשו. צריך רק לסדרו, לנפותו, לבררו ולקבעו. והיה אז הספר הזה לאחד היותר יפים היתר קוסמים בארמון הספרות העברית.


 

חלוקת קורותינו לשנים

בכל אופן, דבר אחד מוכרח להיעשות מייד בבתי הספר שלנו.

לא ייתכן, שתלמידינו ותלמידותינו ילמדו לדעת, כאשר היו עושים לנו מורותינו ומורינו עד כה, כי היה היה פעם עם עברי חפשי ביהודה, וכי מאז ועד לימי חבת ציון, לביל"ו ולהרצל נשאר ישראל נודד במדינות הנכר.

לא ייתכן הדבר, יען כזב הוא.

לא ייתכן הדבר, יען בעשותנו כזאת את עצם לאומיותנו אנחנו קובעים גם מחרתים אנחנו במחות הדורות הצעירים את זכרון הגלות לימים הבאים.

ככל אומות העולם, בצרפת בראשן, המתחילה את דברי־ימיה למן התקופות הטרם־הזדוריות, עם שרידי בני האדם יושבי המערות, וממשיכה אותם, דרך דורותיהם של ה“גאלים” הראשונים, עד לימינו אלה – כן גם אנחנו, יהודה השלישית! וכשם שהילד מתחיל בבית הספר את לימודיו הכתב־ארציים מתוך לשון תחילתו בחדרו, בביתו, בכפרו, בעירו ובארצו, כן יש לאמנו גם ביחס לדברי־ימיו. יהודה לחוד והגולה לחוד. היא הדרישה הטבעית וההכרחית מכל אשר כתבנו עד כה.


 

הזוהר לפעוטות ורק לבוגרים היללות

במחלקות התחתונות – נגיד עד לחמישית – יהיו הלימודים מרוכזים רק בתולדות "ישראל בארצו, לבלי הפסקה של דור אחד אפילו לבלתי יועמו מחות הפעוטות בסיפורי זועה ללא סוף, ואם נניח – מה שאין אני מאמין בו – כי ישראל זה בארצו אינו יכול להתפאר ביותר בערכיו התרבותיים לאחר חיבור המשנה ועד לתחיה הרביעית, הרי עצם עובדה זאת אם ישנה – היא היא אשר תוכיח לתלמידותינו ולתלמידינו מהי שררה נכרית לעם השואף לעצמאות, גם תעורר בהם את הרצון למלא פי מאה מה שהחסירוהו אבותיהם.

לדעתי, אבל, יש לצרף לישראל בארצו כל מה שכתבו משוררינו הגדולים בעברית אף אם את מיטב ימיהם עשו בגולה. בעיני אנכי יהודה הלוי הוא ארץ־ישראלי לא פחות מביאליק או מצ’רניחובסקי, יען כל נשמתו, געגועיו ואחרון מעשיו, ביחוד היו לציון ובציון. כן גם אלחריזי, כן גם הרמב"ם, אבן עזרא, גבירול ואחרים. הם שייכים כולם לאותן תקופות ישראל בארצו, שבהן חיו, עמלו גם פעלו ואת היפה לפרקים בספר זה הייתי מקדיש דוקא לאותו נעים זמירות ישראל, אשר נפל קרבן לאהבת ארצו בחוננו את עפרה ליד כתל הקדומים אשר ממול לחצר המקדש…

ובמחלקות העליונות – לבוגרים כמעט – יפתחו המורים והמורות לתלמידות גם לתלמידים את ספר חרדות־הגולה בכל מוראותיהן, את הסיוט הלילי הארוך שאין לו שני אולי בכל קורות העמים, את הסיפורים בלתי פוסקים על נדודים ממדינה למדינה, על שרפות במוקדות ספרד ופורטוגל, על הפרעות במזרחה של אירופה, על הנגדשמיות שהפכה ותהי לתורה.

לערבב את קורות ישראל בארצו עם קורות ישראל הגלותית היא לא רק מה שקוראים לה האנגלים בשם non־sense אלא, מה שהוא רע יותר, – עוון פלילי לעממיותנו המחודשה.

וכל כמה שנמהר להפריד בין שני חלקי ההזדוריה העברית – אם כי למד נלמד את שניהם על בורים! – שום נשים קץ פעם ולתמיד לאותה האשמה ערבית נאלחה הרוצה לראות בנו העברים, לא עם המתחזר בארץ מגורו, בלתי אם מהגרים זרים, אשר לכדו פעם את הארץ הזאת בקשתם הגאה, ויגורשו מקרבה על ידי בניה האמתיים.

ואת זאת אסור לנו להרשות.


 

1664 לבנין

הקץ, איפוא, ליובלות מוגבלים בעלייתם של חוזרי הגולה מימים קרובים.

ותחילה נועזה לתפארת עברנו הכנעני בארצנו זאת מימות ההיקסוסים ו“החבירים” עד לתנועת הבנין האחר־חרבותי. משך קרוב לחמשת אלפי שנה.

1664 לבניננו הנמשך ללא הפוגות וללא הפסקה מאז חרבננו המדיני הגדול על ידי טיטוס ורומאיו.



  1. המאמרים האלה פורסמו לפני כחמש שנים ב“הדואר” הניו–יורקי ומאז לא חדלתי להטיף לדעה זאת בכתב גם בעל–פה.  ↩

  2. כמוכח, ללא כל ספק, מסיפור המבול, שבו נאמר "ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר (בראש' יא ג). רק סופר אשר חי בכנען, מדינת האבנים והטיט, יכול לבאר לקוראיו כיצד היו בונים בבבל…  ↩

  3. ולפיכך יהווה פרק א׳ ל“בראשית” הספור הימי העברי היותר קדמון, כאשר אני מרגיש ב“ישראל על הים”, שעוד לא ראה אור.  ↩

  4. ספר דברי הימים, א', מוסיף להם ארבעה חורגים.  ↩

  5. יש החושבים, כי “ארפ” הוא הוא “ארפה”.  ↩

  6. הפרטים המלאים על יהודה הצפונית באחד הפרקים הבאים.  ↩

  7. “מאתים” במקור המודפס, צ“ל מתאים – הערת פב”י.  ↩

  8. על השם הזה במקום אחר.  ↩

  9. יהודה הדרומית – כאשר יבואר בפרקים הבאים.  ↩

  10. טרויה נפלה בשנת 1194 לפני הספירה הנוצרית.  ↩

  11. “בתחית” במקור המודפס, צ“ל בתחילת – הערת פב”י.  ↩

  12. אולמסטד מביא בספרו על א“י וסוריה תבליט נפלא, שבו מצוירים ”אסירים מהמדבר" תחת מנהיגם אבישי – טיפוסים עברים אברהמיים כולם, – הציור הראשון אולי לאבותינו הקדמונים בהיותו מתחילת האלף השני לפני הספירה.  ↩

  13. שם ידוע ביהודה הדרומית גם היא!  ↩

  14. בעזרת משה הראשון, כאשר יבואר להלן.  ↩

  15. עתיקות, ספר שני, פרק י.  ↩

  16. “ממתיה” במקור המודפס, צ“ל מתתיה – הערת פב”י.  ↩

  17. בהערות שכאלה מנסה יוסף בן־מתתיה להטותנו לאמונה כי אמנם משה בן עמרם עשה את כל הנפלאות האלה.  ↩

  18. אל נשכח, כי ספר זה, גם שאר ספריו, תורגמו על ידו ליונית לשמוש היונים והרומאים.  ↩

  19. “שוק־על־ירק” במקור המודפס, צ“ל שוק־על־ירך – הערת פב”י.  ↩

  20. זכרו את מלכת שבא אחר כך, בימי שלמה  ↩

  21. ראה ברדסטד “דברי־ימי מצרים” והולמסטד “דברי־ימי סוריה וא”י.  ↩

  22. אולי יש לבאר את השם טטי כתשיעי לבית המלוכה ההקסוסי, אשר מיסדה היה אפפי הראשון.  ↩

  23. “קינהאני”, בעיני המצריים, הם אחרי־כן רק יושבי ההרים ביהודה ובשומרון.  ↩

  24. גזניוס מתרגם עוד יותר בברור: “מנהיג בשדה המלחמה” ויש גם הצורה. חקקי (ברבים) שממנו יצא “חק” המצרי ביחוד.  ↩

  25. דברי ימי סוריה ופלשתינה.  ↩

  26. כאן המקום לבאר, כי עבר מובנו, כידוע, האיש אשר בעבר הנהר, אלא שמציאות יהודה הצפונית וכל סיפור ההיקסוסים כפי שספרנוהו עד כה מוכיחים לאין ספק, כי המובן הוא לא עבר הנהר מזרחה, בלתי־אם עבר הנהר מערבה.  ↩

  27. ומכאן בודאי, הדעה בקרב רבים שהם היו ארמים!  ↩

  28. ראה בסוף הפרק את ההערה האומרת כי עבד־אשורתא היה דויד הראשון.  ↩

  29. “המנוח” במקור המודפס, צ“ל המניח ־ הערת פב”י.  ↩

  30. ראה הפרק “נכתב מחדש”.  ↩

  31. “אחוי” במקור המודפס, צ“ל אחיו – הערת פב”י.  ↩

  32. בר' טו ז.  ↩

  33. בחבורי, אשר אתי בכתב יד, “ישראל על הים”.  ↩

  34. בר' ט"ו יח  ↩

  35. ראה לקמן על משה בן עמרם.  ↩

  36. בר' כ"ד ז.  ↩

  37. פרעה מרופתח מזכיר את שם “ישראל” מאה וחמשים שנה לפני רדת ישראל מצרימה ולדעת זלין ואחרים היה ישראל זה אחד השבטים (ה“חבירים”).  ↩

  38. במקור המודפס, ההערה עצמה מופיעה בגוף הטקסט בעמוד העוקב (עמ' 93) ־ הערת פב"י.  ↩

  39. ליתר פרטים, ראה “ישראל על הים” הנמצא אתי בכתב יד.  ↩

  40. “כמוכה” במקור המודפס, צ“ל כמוכח – הערת פב”י.  ↩

  41. שמות טו יט.  ↩

  42. על הצד הזה ב“שיטתי הכנענית” רמזתי כבר במאמרים אחרים.  ↩

  43. “מואביםם” במקור המודפס, צ“ל מואבים – הערת פב”י.  ↩

  44. “לפני” במקור המודפס, צ“ל אחרי (החורבן היה בשנת 70 לספירה ולא 70 לפני הספירה) – הערת פב”י.  ↩

  45. “אה” במקור המודפס, צ“ל: זה – הערת פב”י.  ↩

  46. “שערו” במקור המודפס, צריך להיות: שעברו – הערת פב"י  ↩

  47. “דמעי” במקור נדפס, צ“ל: מעיד – הערת פב”י.  ↩

  48. “ת” במקור המודפס, צ“ל: בת – הערת פב”י.  ↩

  49. “בעי הזאת” במקור המודפס, צ“ל: בעיר הזאת – הערת פב”י.  ↩

  50. שומעים אנו, כי עלה הדבר בידי ה"ה לניאדו וגאון להשיג מסמכים חשובים מאד מתוך אחמת (ארכיון) העדה הספרדית על תקופות קרובות לאותה שבה אנו עסוקים, ומי יתנם ויפרסמום לנו בקרוב!  ↩

  51. כנראה מתיחס להמשך הערה 2  ↩

  52. “שליש” במקור המודפס, צ“ל: שליט – הערת פב”י.  ↩

  53. “ושחורה” במקור המודפס, צ“ל: שחורה – הערת פב”י.  ↩

  54. “ולעזור” במקור מודפס, צ“ל: לעזור – הערת פב”י.  ↩

  55. “ הציוינם” במקור המודפס, צ“ל: הציונים – הערת פב”י.  ↩

  56. להותו של עמנו לא הבין דון יצחק את ערך שעתו. הוא התעכב באיטליה גם מת בה ורק שרידים ממחנה רבבותיו באו לירושלים, לצפת, לדמשק ולמצרים בשנת הגירוש, שנת 1492, – תאריך שנפלט מהמאמר הקודם יחד עם עוד תאריכים חשובים כאותו של ישיבתו הקבועה של אשתורי הפרחי בבית שאן בשנת 1320 בערך, הלא הוא הגדול לחוקרי ארץ־ישראל העברים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות