בחמשה ספרים¹

לבן־ציון רובנשטיין

הציוני הנלהב, מבסס “הסולל” ו“דאר־היום” הקדש מאהב שוקק זה ע"י מחברו

 

במקום הקדמה    🔗

המאהב אשר הנני לגוללו לפניכם בזה, קוראות וקוראים חביבים, מעשה שהיה הוא מראשית עד אחרית. לכל היותר ארהיב לזקוף לחשבוני את דבר עיבודו וסידורו הכללי בחמשה ספרים, לפרקיהם ולאגרותיהם, ואת התאמת רוב תאריכיו לעלילות המתעקבות בו חליפות, וזאת – כיאות במקרים אלה – מתוך רצוני העז להליט על נושאי תפקידיו השונים צעיף ערפל והעלמה. דאגתי העקרית עם הכנת החמר ושיפורו התרכזה, כמובן, בזוג גבורי הראשיים, החיים אתנו עוד היום, יען ידידותי הפרטית לשניהם מצד אחד והוקרת יחסם הנלבב אלי מצד שני מחייבות אותי לבלי הזיק להם במשהו. מובטחני, בכל זאת, כי גם הוא וגם היא רצה לא ירצוני חמס על גלותי, בספורי זה הצנוע, לעולם הרחב את יפעת נפשותיהם הזכות, אשר עם היותן נבדלות בהרבה מתנסות הן, ביחדותן המופלאה, להשתלם ולהתהרמן בכדי להגיע על־ידי־כך לתמזיג בחירי־האדם במלחמתם לקראת מרומיהם.

לתשומת לב מיוחדה זכו אגרות הכמר פייר דולור, שהנני מוסרם להלן ככתבם וכלשונם. אגרות אלו מהוות, לדעתי, ביופים הסגנוני ובעילאותם התוכנית, את פסגת התפארה למאהבי ונותנים הם לו את ערכו המיוחד – אם ערך לו בכלל. חבל אמנם, שכסותו הכהנית הכריחתהו להתכלא, מרצונו הטוב, במעמקי מחבואו הדתי ושאין ביכלתו, איפוא, ליהנות בעצמו מזיו הפרסום לעטו הקוסם.

לצערי הגדול לא יכלתי לכלול בכרך הראשון גם את מכתבי גיבורתי יען רק ארבעה מהם נמצאים לעת עתה עמדי; אולם, עודני תקוה כי הכמר הנוצר אותם אצלו בקנאות מובנה מאליה ימסרם לי סוף־סוף לפקדון, והיה היום ההוא לגדול בימי חיי, היות ואין אני ירא להחליט, מתוך המעט המונח כבר לפני, כי במדה רבה נפלאים הם אולי אף מאגרות פייר דולור עצמו. אלמלא כן – אלמלא זהרה האשאי וגדולתה הרוחנית של דניאלה – היכול אוהבה להגיע, בהשתפכות לבבו הלוהט, לאותה מדרגה פיוטית כדחיא בולטת מכל שורה ושורה, מכל מלה ומלה לדבריו השוקקים אליה? ראויים הם, איפוא, לכרך מיוחד, ובהקוותם לידי לא אחמיץ את פרסומם ברבים.

הבעיה המוצגת בסיפור אהבה ואמונה זה בת־נצח היא. מאז הופיע משה על סיניו ודבר אלהי־התבל לעמו הנבחר בפיו, לא חדלו העמים מהתנגח עליה, והדתות – מבקש לה מוצא ופתרון.

על הקוראות והקוראים לחתר לפתרונם הם.

ציון, סוף טבת, תרצ"א.

 

ספר ראשון: פגישה    🔗

 

פרק א': דניאלה    🔗

עצובה למכביר, דאוגת הפנים, ידיה ורגליה זנוחות לנפשן וכולה לואטת היסוס עוטף ובל־נבולי – כה תהמה העלמה האדמונית בין כסתות דיואנה הפרסי, עם זהב גדיליה לצדדיה כצפעונים – לכשתנודת־פתאם חלחלתה: מעם הכתל המזרחי, אשר לחדרה הורוד, הלמה מטוטלת הולנדית עתיקה ג' פעמים. בצלילי פעמון רועד. עבורת־סגריר זינקה דניאלה מעל מקומה.

הן מוכן היה חכל לנסיעת הדרור, ־־ אותה נסיעה מחוכה, ומיוחלת מזה ימים וירחים על חרבות ביתה ההרוס לחילוטין. הירפה לבה ברגע אחרון? התבלום את סערת מרדה בשל פחד טמיר, בשל רתיעה זולה וכנועה בפני מה שיוגד מסביבה? לא! ובישרה את קומתה התמורה, כבימים היותר נוצצים לבחרותה הקרובה, צעדה רתת לעומת הפרוזדור ותקרע מעל קולבו המצועצע מעיל־עור קטן, מלאכת שוידיה יפה, בן־לויתה מלפני כמה שנים ומוכן ומזומן לנדודיה החדשים:

– האזמין מכונית, גברתי? ־־ תרע עבדה המגוהץ בשררו השחור ובטקסיותו המופרזה.

– כן – ענתה אתנעית ועיניה, בתכלתן הסוערה, עורגות לדבר מה בל ידעה שחרו.

– “מילדי” מבקשת בודאי את התמונה – חרדה לקראתה האומנת מן החדר הסמוך – הרי מצאתיה מושלכת על מטתה….

ובחטוף דניאלה את הניר העבה מבין אצבעות האשה הדהומה בכדי לתחבו, בתנועת אדישות רצויה, אל תוך חריטה האדום עד למגזם, זרקה באנגלית קצת נוכרית:

– good buyee!

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

והנה הנה בוקעת דרך לעצמה בזרם ההמון הצפוף הממלא את תחנת “ויקטוריה־סטשיון”, בענקיותה ההומה, ובעוד רגע רק תסתפח, חפשית ומשורעפת, אל הרכבת המתכוונת צרפתה. על צד האמת, לא הראשונה לנסיעותיה מעבר לים היתה זאת. מאז הגרו הוריה ההולנדים ללונדון הבריטנית, כדור אחד לפני כן, היה דניאל יעקבי, אביה, נוהג להסיעה בחברת שרה אמה גם וויליאם אחיה דרך מדינות ארפה לרוב. אחר־כך, עם נשואיה, בעודה תוברת, לפרדיננד ד’לינדה, מצאצאי ספרד גם הוא ובעשרים וארבע שנים זקן ממנה, היתה נקרעת ככל האפשר מעקת בעלה השנוי עליה בהכפילה את בקוריה מחוץ לעיר מגוריה, ובנדודים אלה דרך פריז, ברלין, וינה, מדריד ורומא ניסתה להטביל את עינויי נפשה הרצוצה בנחשולי תענוגים, משחקים ומשקאות.

לא כן הפעם.

ברגע מנחיר זה להתנערותה ממשא עבר רועץ ומרגיז, רק רגש אחד ממלא את כל חדרי לבה – אושר אין־קץ על התאמצותה הנועזה בהשגת חרותה. די היה, לה לרצות בכדי לשים קץ בבת אחת ליותר מעשר שנות דאבה וזעם ויכולה היא אם־כן לשאוף רוח לרוחה גם להימסר, גוף ונפש, לזרועות מחרה. מה נעימים לה האח! כל צער מצעדיה, כל תנועה מתנועותיה, כל הרהור מהרהורי לבבה, השייכים. עתה, – היא יודעת ברור, – לה, רק לה… עצם התחנה הזאת, שכל פינה מפינותיה ידועה לה למכביר ותשביענה על פי־הרוב שעמום, מופיעה היום לעיניה במעטה אחר לגמרי, כי טהורה היא, צוחקה וגנדרנית למרות עשנה הסמיך ועסקיותה האנגלית. אף תא המחלקה הראשונה, אשר בו היא נמצאת לבדה, מתראה רחב־ידים למאד, מפואר ומחסי כתא ספינה גדולה בלב האוקינוס והערפל הכבד ליום קיץ קר זה, כביום חרף ממש, כאילו אומר הוא לה שירה, כאילו מתעלס הוא בחברתה ומעניק לה ממיטב לטיפותיו… כן, טוסה־נא, המרכב, במרוץ חדוה וששון, בשאון גלגלים קוללים אל עומת הים עם ממלכת הקסמים מעבר לגליו הסוערים, כי בת־חוה אתך מיום לתקוות מחויות, לגעגועים מהרים, לחיים חדשים!

לצערה וליגונה הקודמים אין שמץ כמעט ושרידי ליאותה הגופנית, שנערמה בהובה ללא־הרף עד כה, היו גם הם כלא חיו. מרצים לפודים מרעננים את עורקיה שוב ומעודדים אותה למטרות ולפעולות בל שערתן לפני כך: הן אור פרוים יגיה לקראתה בקרוב מאפסי הדרום הצרפתי, באותה עיר פלאות אשר אליה היום תפלתה גם כליונה, הלא היא “לורד הקדושה” ואשר בקרבה גם בסביבותיה – כה הבטיחוה בכל אופן, יועצים מיודעי־ביתה – מצא תמצא את מבוקשה האחד ברגעים אלה למלחמתה הפנימית – את נס תחיתה הרוחנית….

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אכן, אין היא נוצריה.

גם שמה וגם קלסתר פניה יענו בה את צור מחצבתה אף יעידו על שמיותה הטהורה, ומעולם לא עלה על דעתה, עד לפני ירחים מספר לכל־הפחות, להתנכר לאמונתה. יותר מדי אהבה את הוריה כל עוד היו בחיים וזכרונם, לאחר מותם, נשאר חרות במוחה במדה כזאת, דלא על נקלה יכלה להגות בניתוק המוסרות אשר חברוה לעמם ולגזעם. זהו פסחם הספרדי בשני סדריו המסורתיים, קסם סוכתם החצרית בירקרק ערבתה ופירותיה ולילות השבת בהבהוב נרותיהם על פני השלחן הלבן והטעון כל־טוב חוזרים תדיר לעיניה בבליטה אל־שניה. גם “הימים הנוראים” בין כתלי בית הכנסת הפורטוגי, אשר אליו היתה אמה מביאתה מדי חג בחגו בהיותה עוד ילדה, וספוריה הנפלאים על אבות־אבותיה מצאצאי דון יצחק אברבנאל, יוצאי חלצי המלך דוד בכבודו ובעצמו, נאצרו במכמני נפשה בקדושה אמתית וכל עוד תחיה לא תסלח לעצמה את הגדול בעוונותיה, עם דברי אביה אליה על מטת פטירתו: “והיה כי הגיע רגעי, ברצון המרומים, לעצום את עיני לנצחים, אחת תפלתי מאתך בתי ומאחיך הנמצא בשדה־הקרב – להעביר את עצמותי ואת עצמות אמך המנוחה לבין קברי ציון הרחוקה…”

מחזה מענים זה מתוך נבכי עברה הקרוב הקפיצה ובשכחה בי ברכבת היא יושבת קראת בקול:

– לא, לא כי האשם, ומי כמותך, אדוני אבי במרומים, יודע אל נכון כי רק לו חייב אתה את ארבע שנות תרדמתך באדמת הנכר!

לו… לבעלה… עכור היצורים לחייה המאוכזבים.

מה שונאת היא אותו שבעתים על־ככה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בעים הזכרונות אשר התמטרו במחה ברגעים ההם צפה ותעל בקרתה החריפה נגד “הסוחר מונציה” לשקספיר במרחקי הימים לבחרותה הסואנה. בשום אופן לא יכלה לסלוח לו, לאביר החוזים האנגלים, את דבר יצירת הטפוס העקרי למחזהו זה – שיילוק דבו ראתה את פרי האיבה הכסלית לעמה ולגזעה מצד חוגים נוצרים ידועים בחברה גם בספרות. אך חייה הנישואיים חוללו מהפכה כבירה בהלך דעותיה ועכשיו נוטה היא להחליט כי הגבור השקספירי לא רק שאינו יצירה דמיונית גרידא, בלתי אם משתקף הוא יפה־יפה ב“סוחר חייה” היא. הויניציאני לא היה מחוסר רגשות נאצלים למרות כיליותו המפורסמת. הוא היה נאמן תמיד לאלהי עמו, הוא היה אוהב את בתו אהבה בלי מצרים ועל מזבח אהבותיו אלו הסכים לקרבנות אין סוף, ולקרבן רכושו אפילו. לא כן הלונדוני. בלבו של זה – כל מקום להתחייבויות ולהתערויות. עצם כעורו היה לה לזועה: גוץ ועגול, זלדקן ומעודש, קרחתו לראשו כביצה מבריקה עם שערות אפורות ומצויצות לערפו המבעבע, מצחו חרוש קמטים מתוחבלים, חטמו יורד לו כחרטום, לחייו מתוחות בשעותן על מלתעות נעות ורעבות, שפתיו גסוסות ומחוקות אם־כי עודן חושיות. בקיצור: הנושה ברבית כראות אותו המוני העם. אחרי הכסף רק אחת היתה מגמתו בחייו – הנשים, זולת אשתו. את רוב לילותיו היה מבלה מחוץ לביתו, בקהואות ובמסבאות והקלפים, הקוביות, הזנונים בעקבותיו תמיד, עם המורפיון כגולת הכותרת לתעלולי תאותו. מה איומים אז פניו ודבריו מה מפחידים: האדם שהפך לבהמה, הגבר שהתנמך להדיוט… ולבלוי־עצמות זה קשרו הוריה את גורלה לתמיד! בראשונה גברה בה הטינה כנגדם: על נמהרותם זאת, אך לאט־לאט הבינה כי גם לה חלק מסוים באחריות נפילתה. גם היא האמינתהו – את ד’לינדה אשר לימי אירוסיה אליו – אחד מגדולי הסוחרים ל“סיטי” הלונדונית ותפל חלל על מזבח אתנניו גם כזביו, אשר בהם היה נוהג להדהים את תמימות צעירותה. אמת הדבר, כי עוד למחרת החתונה הרגישה כבר דניאלה במוקש ותריח את הסכנה; אפס, חייה הקשים בבית הוריה, שירדו אז מנכסיהם, סנוורוה במדת מה ויטוה להאמין, בהתלהבותה הילדותית, כי הודות לעשרו הכביר תזכה לרחבות משפחתית ולחיי דרור אישי, אשר ירשוה לפתוח את סלוניה המפוארים בפני מכריה ומכרותיה מקרב שוחרי האמנות והספרות – “כליל לונדון” עם מבחר ה“סוסייטי” האנגלית. למעשה התנדפו חלומותיה אלה מיד. יחסיה לבעלה התקפאן מתחלתם והתבדלותה הרוחנית מעליו הפכה במהרה להתבדלות גופנית. פרדיננד הצטמצם יותר ויותר בד' אמות עסקיו הקטנים ועניניו הזולים. אדישותו למענגי השירה והחזון היתה צעקנית וגמורה, ותגדל שנאתו, ביחוד, לארגון המופת – סם־החיים לדניאלה עוד מימי ילדותה. הנה־כי־כן הקיף את עצמו, מתוך זדון מכיאבלי ממש, בכל מה שהיה בו כדי העלבה, קנטור וגרוי לעדינותה הנפשית. “ביזנס־מן” היה אמנם, אך ללא־מעוף, וקטנים עוד ממנו היו גם חבריו המיידיים, אותם הרוכלים הקטנים, מעוותי המרכלת ומרקחי התחבולות אשר לעקלתוני הסמטאות. מה פלא, אם אוירתו המרעילה הרגילתה לראות ביצוריו אלה בבואה נאמנה – האחת והמיוחדה – לגזע היהודי בכללותו, אותו גזע קדומים דלא חדלו הוריה מתארו לעיניה בהערצת דבקות כל־עוד היו אתה עלי אדמות? כה קרה הדבר, שבאחד הלילות לירח סיון בברקיו וברעמיו האנגלים, עם חזור בעלה לביתו אשר בסביבות העיר והוא אז צועד ישר לחדרה יותר שכור ויותר טרור מתמיד. מצאה את עצמה לפתע גלמודה ובודדה בפני חית־הטרף לכל זועתה… לצעוק? לקרוא לעזרה? הן לחנם תיחל למגינים בקדרות הסופה מסביב… ויהי כי קרב אליה תוהה כולו, צרוב ואכול תאוה בשרית עם זוג ידים שעירות אומרות לחבוק כבר את ירכה, התנמרה דניאלה בזויתה ותזדנק על בהונות רגליה הרכות ובאספה את שרידי כחותיה המורדים שילחה בו את אגרופיה הכווצים לגלגלהו על הרצפה כמשא בדיל כבד. אז תחמק מחדרה בצעדי גנב תפוס במחתרתו ובהתעטפה במעילה השוידי התפרצה בקור החוץ ובאפלתו למצא מפלט לה בבית אחת ידידותיה הקרובות… עם כל זאת לא עברו ימים רבים ותיענה לחזר לביתה ולבעלה שניהם בכדי לסדר, בכל המתינות הרצויה, הסכם זמני לחיים עצמיים בגבולות החוק האזרחי והמנהגים הקבועים ובפחות מירח קל הגיעה למטרתה העיקרית. ברגע זה – התפרדות גופנית וביתית גמורה ומוחלטת מעם גזלן חייה המשפחתיים…

– בודאי – אין זה הפתרון השלם, אבל עוד חזון למועד – התמללה גבוהה במעוג רצון והתפייסות כשלונדון עם כל חרדותיה הקודמות נעלמת סוף סוף במרחקים והחלטתה נחושה לבלי התראות אתה עוד לעולמים…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

צריחת הקטור המלואט בהתקרבו למחוז־חפצו החזירתה לדאגות המייד. עוד רגע ותדמום הרכבת בסאונה הרגיל: המון הנוסעים המתרוצצים לקראת סבליהם, שטחת דובר המעורפלה עם מנורות־יומה, תמרות המעברה האפורה ליך הרציף השחור, גלי “התעלה” בירקרקה העכור, מגדלי קלה בקבלת פניה הגנדרנית ופקידי “המהירה” החותרת דרומה עם יינות מסעדתה – כל אלה עברו על פניה בחפזון ראינועי, ויהיו לה לאבנות הכרחיות אך מרנינות על דרך חייה המחודשים…

עוד היא חולמת בהקיץ, עם שארית תפוח בין שניה התאבות, – וירעש חלל האויר מקולות ובנות־קול ידועים לה כל כך:

Paris! Paris!

־־־־־־־־־־־־־־־־

מבעד לאשנב החדר, אשר הוכן לה בארמון לדי. ווינטרטון, ידידת נעוריה, בלב הבירה הצרפתית, – חבק מבט דניאלה, – בצמאונו הגומא. והשוקק, את, כל אופקי “עיר האורות” ביפעת צבעיה הליליים ולאחר רחפו לרגעים־מה על פני זרמי נהר ה“סנה” בפיתולי מימיו הרועדים, שקע וינח ארוכות על כנסת “נוטר דם” העצומה בהדרת צלליה הקודרים.

מבלי דעת מדוע חמרמרו אז קרביה בלט.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

 

פרק ב': הכנור    🔗

מאז ומתמיד האצילה לדי ווינטרטון מרוחה הכביר על דניאלה עמיתתה. כפולת האצילות והעדנה בהיותה בה בשעה בת לורד רוברט אינורינג, מכבדי העושר באנגליה ואשת “מלך העתונות האנגלית” לורד ססיל וינטרטון – הכר הכירה את הגברת ד’לינדה למחרת נישואיה בשעת המחול אשר ניתן בציריה הבריטנית הפאריזית לכבוד יורש־העצר נסיך ווילס. הוא הציגה לפניה תוך כדי ריקודיו עמדה ומה שאמדתהו בתחילתו רק מאורע־רגע, רק פגישת־מחמאה הפך ויהי, עם זרם הירחים והשנים ליפה, לעמוקה ולאיתנה באחוות.

– הידעת – התודתה פעם באזני ידידתה היהודיה – הידעת מדוע נקשרתי אליך יותר מאשר למכרותי האחרות? יען רק בך, “דרלינג”, מצאתי תערבת מובחרה באמת לתכונות שני הגזעים, האנגלי והיהודי גם יחד, דממנה חמדתך המיוחדה. עם כל התמכרותי המסורה לאמונתי האנגליקנית, ואולי דוקא מפני־כך, אין גבול להערצתי את התנ"ך ואת העם אשר נתנו לעולם. עוד זאת: מאמי, לדי קלרנס עליה השלום, אשר היתה במבקרות דיזראלי עצמו גם בני־ביתו הקרובים, ירשתי חיבת־נצח למדינאי היהודי הגדול, דלו יותר מלכל מדינאי אחר חייבת אנגליה העכשוית את זהרה הקיסרי, ומוזר הדבר למאד, עם התבונני לרגעים בזה חטמך הגבוב קצת, באלו עיניך החולמות ואף ברגעי חדוה, באותו דבר מה הנותן לתהלוכותיך מסודיות המזרח ומיפעתו ועל הכל – בהגנתך הכפירית על גזעך מדי יעיזו לנגע בו לרעה יש ואפונה אם לא אחות את או קרובה כל דהיא ללורד ביקונספילד בכבודו ובעצמו… אולי תביני עכשו מדוע הלכה אהדתי המיידית לקראתך למן הרגע הראשון להתודעותנו המקרית בחסר נסיוננו החמוד…

באשר לדניאלה – הרי פעלו בה גורמים הפוכים לחבב עליה את הנוצריה היפה. לדי גווינדולין סימלה, אמנם לעיניה, את האפרתיות האנגלית העתיקה והמקורית דאין בינה ובין ה“לורדיות” המסחרית והעסקית לימינו אלה ולא כלום. בקומתה הגבוהה אולי יותר מכפי המידה, בעיניה הפלודות והמאוכזרות למראית־עין, בכל־אופן, בערמון שערותיה המכסות את רקותיה כ“מדונה” איטלקית, בשלות פניה תמיד גם בימי דאגה ואסונות, בתנועותיה המדודות ובמנהגיה הקבועים והמסודרים ועל הכל – באותו ה fair play לכל דעה ופעולה אף אם אינן לרצונה – הבליטה אנגליה נפלאה זאת סך־כל מלא ומתמיה לתכונות האנגלו־סקסוניות היסודיות, שמהן לבריטניה הגדולה, עם הפלמרסטונים, הביירונים, הולטר־סקוטים, מקומה בראש העמים הנאורים. אגד נוסף חיברה לפני כמה שנים לחברתה הבכירה ממנה ביתר תקף ועוז: במותה נפגעה גם היא באושרה הביתי, כי לורד ססיל ווינטרטון מת עליה בבית־החולים בתוצאה ישרה מפצעיו האנושים בשדה־הקרב למלחמה העולמית.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הנה מדוע לא פקפקה גוונדולין לרגע, עם קבלת מברקה הקצר של דניאלה, על שם מעונה, בעיר ניצה הדרומית, ותחזר מייד פאריזה. כאן אמרה להעניק לידידתה היהודיה הפתעה נעימה, מאותן ההפתעות המקוריות אשר היתה נוהגת להטילן עליה בכל עת מצוא. מבלי הכנות יתרות נפתח ארמונה הפאריזי בלילה ההוא, בשלל אורותיו ופרחיו, לעשרות אורחים ואורחות מטובי החברה והאמנות וביניהם הכנר הספרדי המ פורסם דון חוזה ריגוארה שמנגינתו העשירה ב“אולם פלייל” הענקי נגמרה בהצלחה מעטירה רק לפני רגעים מה, עם פעום שעון “נוטר־דם” הקרוב בתריסר צליליו הנוגים הסתערה לדי ווינטרטון על פני המדרגות המובילות לחדר דניאלה ובפתחה את הדלת מבלי דפק עליה, כשדניאלה, ערומה למחצה, מתעתדת לכבות את מנורתה:

• מה! כבר במטה, כבר בזרועות התנומה… הן טירוף מאין כמהו הוא זה, ניילה חביבה. שם, למטה, מחכים אנו לך. בגעגועים לבלי די. הא־לך עשרים דק להתיפותך

:hurry up!

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כנועה ומפוייסת, אם־כי במקצת עוד כוזזת, ירדה דניאלה לאולם הגדול, בתפארתו האנגלו־הודית, ותתישב על ספת הזוית ליד לונדונית מידידותיה, יפה־פיה בחסד עליון ככל אנגליה לכשהיא יפה, ומבטה הכוסף מתגנב מרגע עד רגע לצדי הנוכחים מסביבה.

– היואיל דון חוזה לפרוט לנו הערב על־פי כנורו את “לה־פלומה” לכבוד אורחתנו החמודה, הגברת ד’לינדה, מצאצאות ספרד גם היא?

לקול מחיאות־הכפיים הסוערות, אשר בהן קידמו הנוכחים את הזמנת לדי ווינטרטון, בפקדנותה הלטיפה, הרכינה דניאלה את ראשה המתולתל בתנועת חן מקרינה וליד המכושית הסתמר בו ברגע, תמור כברוש צעיר, המנגן החינן כששערותיו המפולפלות מפולשות, בבלבולן הרצוי, על מצחו הלובי, ועיניו הגדולות משלחות כבכוונה ניצוצי להבה אל עומת אחרונת האורחים.

בחדר הושלך הס ובהעביר אז דון ריגוארה את שרביטו הקוסם על מיתרי כנורו העתיק – מתנת סרסאטה הגדול לבחיר תלמידיו זה – זרמו צליליהם הרועדים אחד־אחד עד לחדרי לבבה הכאוב ויהיו לו, בסלסולם המחלים, לצרי־גלעד אמתי 'מבלי משים החלו שפתותיה לרונן בלט, בהברה מדויקת וחמה, את החרוזים היפים ללחן הספרדי האהוב, אשר ידעתו עוד מימי ביקוריה במדריד המעטירה…

– הרימי־נא את קולך, דניאלה, ושמענוהו כולנו. דון ריגוארה יהיה מאושר, בלי ספק, ללוותך הפעם ביחוד.

פקודה קלילה זאת מפי לדי ווינטרטון, בחינה הנעים, עשתה את שלה. פה אחד דרשו כל הנאספים את אחדות השירה והזמרה ובן־רגע הפך הערב ויהי לליל־רננים בזוך יפעתו: מכושי ה“כנף” הגדול, בהשמעם לקסם אצבעותיו של הספרדי מזוית־הפנים וסולמי קולה האלהי של היהודיה זהובת־השער, התערבבו אז, ביחדת־פלאים להרמוניה פיוטית מאולפת המבועים…

– פרחים! פרחים! ־־ קראה לדי ווינטרטון בהתלהבותה.

ותיתחבנה עשרות ידים, ענוגות ברובן, מי בגביעי־הצדפת מלאכת סיבר הצרפתיה ומי בצרצורי־הנחשת, עבודת דמשק המפורסמה, לקלוט בהם מלא חפניהן ורדים, סגולים, צפרנים וחבצלות בכדי להמטירם על ראש דניאלה המאושרה, כשדון חוזה עצמו כורע על ברכיו לרגליה וכנורו גם שרביטו שי לקראתה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

– היוכל היות אלהים, כי עוד בו ביום קריעתי הגמורה מעל חיי השחורים, אין עני הנס הגדול באמת, אותו נס מיוחל פעם. אחר פעם ללא בוא עד כה – נס האהבה כן, האהבה העזה, הצורבה, הפועמת והמרעימה?

כה שאלה את עצמה בהתעוררה למחרת הלילה הנאצל לשפעת קרני ההמה אשר יצקו את זהב אורן וחומן על פני מטתה הרמה והרחבה.

ובשמעה לדברי שפתיה אלה מתוך בנות־קולן החוזרות הצניחה את ראשה בקמטי הכסת ותחבקנה בזרועות מגעגעות: לא, לא שכורה מיינות הערב היתה, גם לא חלום חלמה בהקיץ.

היא אוהבת… היא אוהבת…

ואין כמותה לאושר ולששון.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כירכוש צוהל וארוך לשרחוק־חדרה בישר לה כשעה אחר־כך את הודאות המרנינה לכליונה: ריגואירה היה אמנם הקורא לה לשלום, ויזמיננה לארוחה משותפה באחת המסעדות השפירות ל“שדה אלישה” במלוא אביבו. התפקפק רגע? התימלך אם להסכים להצעה כה לבבית? חס, ורק אחת המטרידתה: כיצד לבלוע את השעות המפרידות אותה עדין מעם לוכד לבבה, וכיצד, ביחוד תדע להסתיר מאת גוונדולין, זו אחות כל סודותיה עד כה, את תקף אהבתה הפראמית והכל־קורעת? ויהיו לה הרגעים הקצרים שבהם טיילה ארוכות וקצרות ליד המקום המיועד מראש לייעודם הנסתר, ארוכים כימים וכשירד סוף סוף דון חוזה מעם “מסיתו” האדומה להשתחוות לקראתה ושפתיו שורפות את כפפת־ידה, חישבו כמעט להתעלף.

והנה יושבים הם יחדו אל שלחן עגול ופרוח לטעום מקערותיו בורכי קביאר אסתרחאני גם לגמוא מכוסותיו יין שמפניה נוצץ כשידיהם מתבקשות, כשעיניהם מצטהלות ושפתותיהם בל יודעות גבול להגות לבותיהם הסוערים. מה להם אם פה ושם הפריע כיחוי צדדי לאחד הסועדים הזקנים או צחוק פתאמי לקבוצה יותר מדי הומיה את שלות מאהבתם הפלאית? הן רק לעצמם דאגו יחדיו ביום מזהיר זה לפאריז המקוייצת כבר, בהמולת המוניה העליזים, ומעם “רחבת־הככב” עם מעגל שדרותיה הארוכות, הן הציץ לקראתם, בבשורת מגן ותפארה, “שער הנצחון” ברמזי להטיו לבריתם המותחלה. אז ידליק דון חוזה, מתוך התרצות פנימית, את מקטרתו האמריקנית לבעבע מטבקו האנגלי עמודי־עשן מקטירים כשדניאלה, רווית נחת ועדנה, מתמירה בחלל האויר החמים טבעות אפורות לאמבר סגריתה התורקית…

רגע גרש רגע ושעה רדפה שעה וכתלמידי מדרשה, שרק זה עתה יצאו לאור עולם, התנדרו אהבת נצחים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ויתעקבו הויעודים כהתעקב הימים והשעות. שלובי זרוע, להוטי חיים, צמאי מקרים היו יוצאים שניהם, בגעגוע אל־פוסק, לקהואות ולממתקות, לבתי הנכאת ולתיאתראות, לראינעות ולזירות ופעמים לעצם מנגינותיו באולמים שונים. תדיר מאד, אחת לשבוע לפחות, היו נמלטים לסביבות בשלשלת יערותיהן ואגמיהן הצוחקים או ל־דייפ על שפת לה־מנש בעופרת גליו המתרגחים, לארמון “פונטנבלו” בלהט עברו הנפוליוני או לבירות בלגיה והולנדיה הקרובות כל כך לפריז. אחת, אפילו הרהיבו להרחיק נדוד עד לניצה ברציפיה הרחבים, למונטה־קרלו בהיכל משחקיו ולסן־רמו בתפארת גניה. שם, בביתנים התקועים בלב מים ספיריים, עם עסיס לימונים וניחוחי מרקחים להטראתם, הכינו על ניר את ראשי־הפרקים לחייהם העתידים: היא תתגרש מעל בעלה בעוד שבועות מספר והוא יקבע את מושבו בבירה הצרפתית המהוללה. היא תעזור לו בכסף אשר תשיג מפרדיננד כפיצויים והוא יבנה לעצמו, בעזרתה, את מגדל פרסומו.

במלה אחת: חיים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לא, אין היא יכולה להטיל עוד צל של ספק בדבר: זאת היתה אהבה שוקקה, דגולה, מעפילה אשר אל זרם־מעינה שתה שתתה בכל פה. מבקר ועד צהרים, מערב ועד חצות הלילה, לפעמים גם עד עלות השחר – תמיד־תמיד ידעה לכוון את הדברים בכדי להמצא בחברתו, על ידו, תוך לבו. אם היה מאחר הלילה לחזור ממרכז עבודתו, לא ידעה גבול ליסרנותה הרותחה כנגדו ומדי אמרו לבקר ידידים מימים קודמים היתה מעיזה לעצרו בותהנונים כמעט מרגיזים:

– הן שלי, רק שלי אתה, ומי לך מכרים בלעדי?

– הידעת דניאלה ־ היה רוטן דון חוזה בבת־צחוק הכרחית לשפתיו – כי מאז הכרתיך לא השארתי רגע לעצמי. הביטי בעני והגידיני־נא אם לא, בשבילך, חדלתי לחיות, לחשב, לפעול. אינני בנמצא ולכל היותר רק משחקך אנכי, כדורך, בובתך, הכלבלב ה“פקיני” על ברכיך החמות… העבודה! דניאלה, כי הרגתיני באש אהבתך…

אז תפרץ דניאלה בצחוק ילדה מבטלת, ובהעבירה על שפתיו המוכנות כבר להתפייסות את ידה הרכה והבשומה עם, לקמיצה, חותמת מצרית עתיקה לקבר אחד המלכים הקדמונים, נזפה לקראתו בקולפ וקד ורודה:

– הס, פן אכך כילד סורר…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

עם אישוני לילה – בהרגישה את עצמה מפעם לפעם גלמודה בהדרה העצוב ובהימסרה אז כליל להרהוריה הפנימיים, היה רגש מר צובת את לבה לרגעים ומפעפע בו בהלם טורד ומדאיג: החימה הנטושה על העבר הרועץ היתה זאת, העבר שחלף והלך לו ללא אהבה, מטרה וחיים. היכן התפגרה בתריסר שנותיה האחרונות, היותר טובות לחיי עלמה כאשר היא עלמה וכיצד נאותה להתמחקותה האוילית והגמורה יום אחר יום, שנה אחר שנה? אהה, מה לא היתה נותנת עכשיו לאחר זלגה, אם גם רק במקצת, מבשר התאוה והתענוגים וכל דק מדקי היום היה בעיניה לדור מלא וטעון תנועה – מה לא היתה נותנת אילו עצרה כח לחתור אל זרם עברה אחורנית בכדי להשחיל במחרזת חיים משופצים את שבועותיה ואת ירחיה האבודים? הן די לה להעיף, ברפרוף־עין קל, מבט חתוף אל־פני המראות המתכפלות מסביבה כבמזיד בכדי לגלות, בברק זכוכיתן וכספיתן, את אכזריות הקמטים המתוספים, השערות המאפירות, חגונים המחוירים יום יום יותר ויותר… ארור מכל, אבל, הראי הקטן, אשר לכיסי חריטיה המרובים דאת עזרתו היא דורשת רגע־רגע להסמקת פיה העורג, להאבקת לחייה הלוהטות ולהעגלת תלתל מתחצף בהתפזרותו הפתאמית, כי הנה בצבצו מתוכו לקראתה, בשעה הרביעית לבקר מעייף זה עיני דון חוזה המיסרות כל־כך…

ושצופה־קוצפה זורקת היא אז מבין ידיה חריט וראי גם יחד אל מרחקי הספה בזוית.

– למה, אלהים – דובבה לעצמה כמעט בקול – למה אוסיף לסגף את לבי לחנם ולערפל את מחי לשוא? הן עוד ימים מזהירים עותדים לקראתי ועלולה אנכי לתת ממיטב עלומי לשוחרי ידידותי… כן, לאהב אני רוצה, כאשר לא אהבה עלמה מימיה; לאהב אני רוצה, לחיות גם ללהט ולפעל; לאהוב בכל המרצים והכחות העצורים בעורקי עדן, לאהוב בשל האהבה עצמה עם דבשה הצורב, בשל העלם החמוד גם־כן אשר ממנו לי מנחתה אף קטרתה, וכנגד העריץ השנוי אשר מנעה מאתי בעוצם בחרותי! הלאה, איפוא, כל חשש, כל פחד וכל פקפוק ועלום לך גם את, לורד הקדושה, באפסי צרפת הדרומית… אוהבת אני בגלוי, לאור היום, בפני ידידים ומכרים, ללא כל מעצור ונסיגה, וחיי כי ידע אדע לדלות מעתה את כל הטוב ואת כל היפה מבור התענוגים והשמחות למען אמצה הפעם, כחדות אלילים, את קבעת כוס הלהבה עד לשרידת תמציתה, בהיותה האח! גם הרת נקמה….

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כן הגיע הראשון לירח יוני – יום מחניק בחמתו הקיצית, עם מאות סנוניות מצטרחות לקראת ישפה־הרקיע ל“עיר האשה” באלפי מעדניה, באין־סוף מאוייה, באל־חקר חלומותיה ומבצעיה. רק לפני שעות מספר נקרעה דניאלה מעל דון חוזה עם אחרוני צלילי הטנגו לקהואת “הביתן התכול” בהמיתו ועם בנות־קול נשיקותיו העוטפות הולמות עדין באזניה כפעמונים – וכבר מיזדרקת היא ממטתה הרחבה להאיר את החדר באפלת מסכיו גם לצלצל למלון “מריס” את דבר הבשורה אשר החביאתה מעם ידידיה וידידותיה עד לבקר הזה – חגיגת יום הולדתה, השלשים וארבע, על פי הזמנת לדי ווינטרטון עצמה, בת־סודה סוף־סוף מזה כמה ימים… לא, מעולם לא הרגישה את קולה כה מאושר וחמים כברגעים אלה להשתפכות־לבה עם האפרכסת דבוקה לאזנה בכל כח ומלותיה זורמות בה אחת־אחת בבטחון התשובה המחוכה.

מקצה החוט, אבל, מה זרים, מה עבים וגסים כמעט היו קולות העונה בהברתיו הקטועות והמפקפיאות:

– “דון ריגוארה נסע לפני שעה לאמריקה הדרומית”…

יותר לא שמעה.

יותר לא ידעה מה…

אמול אמנם כנור־חלב, דאהבתו בת ירח רק…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

 

פרק ג: חרטה    🔗

– הניחי־נא את הבליך – התחננה לדי ווינטרטון, בפנותה אל ידידתה הצעירה עוד בו ביום ותאמצנה אל לבה איתנית – כן, הניחים־נא לנצחים, כי אין הגברים כדאים, האמיני־נא, שנבזבז גם יום אחד על מזבח אהבתם הנפוחה והאנוכיית. תהיי דעתך על העניין מה שתהי – אנכי באחת: בין האיש אשר גזלך מתוך תחבולות הנישואין ובין אותו שבגד לפתע באהבתו אליך – מבכרת אני את הראשון. לד’לינדה, בכל אפן, אמתלאות מספיקות: נוונו הגופני, מדותיו המושחתות, סבל ירושת־האבות שהכביד על חייו למרות רצונו אולי. לא כן ריגוארה, אשר הופיע לעינינו כבחיר־העלמים, כדון־חואן חדיש ומזויף, ולא תוכלי לשער, חביבה, מה קובלת אנכי על עצמי שהייתי המתוכת לרשת מזימותיו… אם לקולי עוד תואילי להאזין, דניאלה, מחקי־נא את זכרו מעל לוח לבך והתנערי־נא פעם ולתמיד ממשא עברך המסובך. זכרי, כי בכלל אין החיים בלתי אם כבלת ארוכה למסות ולמכאובים תמידיים וכי אם תרצי מרגוע לנשמתך הפגומה עליך לקרע מעל פניה את מסוה כזביהם. הנה הבינותי לך בזה כתב־המלצה לאותו פייר דולור, דבו דברתי לך תכופות עוד לפני כשנה. מעודי לא ידעתי אדם טוב, נעים, חביב וקדוש כמותו. מה שהחלטת לעשותו לפני כך עשיהו־נא עתה. בקריהו בעצם מצודתו. יחלי שם לעצתו. נשי את בעלך, את ריגוארה, את אחיך ואת כל ידידיך כולם והנזרי לה' במרומיו ולבא־כחו עלי אדמות… God bless you

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לבושת מדי־נסיעה, כרוב החוגגים הנוהרים לערי־הקדש, עם כפה בסקית לבנה לראשה ורדיד־צמר סקוטי לצוארה, הגיעה דניאלה לעיר הנסים לאחר ליל נדודים ברכבת רשלנית. חרף כל האכזבה על שברון לבה הרצוץ, לא ידעה ליאות גם מעירה, ובזהב האורה לקיץ דרומי ומבריא, נתמזמזו פקפוקיה האחרונים כליל: אם יכול ד’יזראלי למות נוצרי, מאין כמותו בדברי־ימי העמים לגאוה יהודית ולתפארה שמית, מדוע ייגרע חלקה, מדוע לא תלך בדרכיו גם היא ולא תנסה להתאים את חייה לתנאים אחרים, לגעגועים עילאיים שירוו את צמאונה לאמת צרופה ויפה? הן ברור לה עכשו, כי כל אמונות העולם, ואמונת אבותיה בכללן, התרוקנו מתכנן, הצטמקו בגבוליהן אף נכלו לגמרי. למה לא תכוון, אם־כן, את שרידי מאמציה כלפי הכוון האחד שעוד נשאר בטהרתו, בכחיותו, ביפעתו? למה לא תימסר, גוף ונפש, למעצמה הרוחנית האחת שחיותה לא נפגמה אף כמלוא נימה? מה חי עדין בזכרונה המחזה אשר התחולל לעיניה, עם בקורה הראשון ברומא, לפני כמה שנים… הנה חוזה היא בו כאילו אירע רק אתמול: ארבעים אלף מאמינים ומאמינות כורעים על ברכיהם בדבקות מיוחדה מתחת לקובת “סן פיטרו” הענקי במעמד בנדיקט הט"ז, עם שרביט דאפיפיורים בידו הימנית, עטוף צמר לבן ככהני יהודה לפנים הדור ומפאר, כולו אומר יראה וקדושה גם יחד, פסל בהט כמעט במעגל החשמנים המשתחוים להדומו עם ארגמן אדרותיהם הארוכות,?שגרופת התלהבות רגעית כרעה גם היא על ברכיה. אכן, מחזה כבר היה זה, מחזה מרומם, דלא ראתה משנהו לא בבית הכנסת האמסטרדמי העתיק והגאה ולא בוסטמינסטר הלונדונית עם כל רצינותו הכבדה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

והנה נמצאת היא פתאם בעצם לבה של קרית הקתוליות הצרפתית. הנה עוברת היא מיוסרת, חרוטה, כנועה, דרך סמטאותיה המפותלות מימי הביניים רובן, וכל עשתונותיה מרוכזים יחדיו ברצון ללא־דום לקראת שאיפה מרכזית אחת, החכיון לתופעה אשר אליה התפללה במחבואי לבבה. הן כה היו דברי לדי ווינטרטון אליה פעם אחר פעם: רצי־נא רק וזכה תזכי לכך. אכן רוצה היא, מאמינה היא לבלי די ובשל־כך משוטטת היא זה כבר שעה לאורך העיר ולרחבה ועיניה חוקרות כל פנה וזוית בכמהות אל־שניה. מדוע, איפוא, רתחו שרעפיה לפתע? מדוע במקום החכיון רק מבוקה ובמקום ההעפלה ירירה? איי האוירה, אשר צוירה לפניה כשכינת־הכל בדמדומיה המבטיחים? מכל רחוב וסמטה עולים לקראתה סמי צחנה מחניקה. הבתים כה שחורים ומעיקים והחנויות כה נעולות ודוחפות. היוכל היות כי לבה היהודי התקומם כבר במריו הגזעי וכי מוכן הוא לרתיעה עוד מלכתחילה? אכן, נצרות זו, כפי שהיא מתגלית לפניה במגעה הראשון עם המציאות המקומית – נצרות המוקיעה לעיני העוברים צלבים למיניהם, חמריהם ומידותיהם; נצרות המכפילה את כנסיותיה על כל צעד ושעל ממש, המתרגמת כל תפילה ושיר לסחר יום־יומי ושחיץ, המרכיבה את שמות קדושיה למטרות עסקיות וזולות ורע מכל – המוכרת דברי אלהים חיים במחירי זהב, כסף ונחשת, – נצרות זו משאיטה, מנקעת, ממרידה. לא, אם רק זה הוא מה שתוכל לתת לה לורד המפורסמה, המאלפת והקתולית, אם זאת היא כל מהותה גם אחרית מגמתה לא לה, דניאלה, בת יעקבי לבית אברבנאל ומצאצאי דוד ושלמה, יהיה כל חלק בה והיטיב היטיב לעשות אם תהפוך לה את ערפה מייד לבלי שוב אליה עולמית!…

וכאילו הרגישה יד נעלמה מצפרנת בערפה הרך צעדה צעד נמרץ אחורנית…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

במערב השליל נטתה יפה־פית היום, עצלה ומפונקת, לעומת האופקים המתל?ילים ומצלעי ההרים בדרום התרוממו לאט־לאט צמרות ערפל מס??ר. מאחד הרחובות הצדדים הגיחה ארחת כמרים ונעריהם בקטרת עשן מתמר ובדברי שיר והושענא וזקנה קמוטה ועורת גם זוג ילדים צולעים הושיטו את ידיהם המתחננות לקראת דניאלה המשורעפה. מבלי משים פתחה קט את חריטה האדום ובהוציאה מקרבו פרוטות נחשת אחדות לתתן לפושטי־היד, נקטה בו ברגע את תמונת האב דולור, אשר תהבתה לתוכו עוד ביום צאתה את הבירה האנגלית. לקולות ה“תודה גברתי” שנפלטו בצריחות צפרדעים מגרונות העניים המאושרים התרחפו בה עיניה הדמועות וכאילו לבשה התמונה בשר ותקרום עור, כאילו זזו עיני הכמר ותהיין למנורות אור, ושפתותיו גם הן, מבעד לזקנן המרובע, כאילו רעמו בקול גדול לאמר:

– השארי!

לא היה אמנם כל מקום לטעות עוד: זה הוא הגבר, זה הוא האדם העליון, האיסיי הנפלא אשר הקריב לאלהי התבל לא רק את נשמתו הטהורה בלתי־אם את גופו הבתול. כן, אותו, את בחיר־אנשים זה עליה לראות ויהי מה, אתו עליה להיפגש פנים אל־פנים מייד, עוד מחר אם אפשר:

– השארי!

ומלה חד־קולית זאת, באש צרפתיותה הקצרה, אשר פעמה באזניה פעם אחר פעם בבנות־קול לבלי סוף, הכניעתה כליל ותשכרנה ברוניותה כיין עתיק לאחר מחלה ממושכה… מי יודע אם לא היה זה האות אולי, כי נחפזה לחרץ את משפטה על העיר הזאת מתוך הרושם הראשון לביקורה בה וכי עתידה היא עוד. לורד הצרפתיה, להתגלות אליה בתופעותיה האמתיות עם קדושתה הפנימית והנצורה?

מעל לכנסת המרכזית הואר המגדל הגבוה באור מבהיק ופעמונו הגדול החל לאסון, בצליליו האטיים, את מתפללי הערב בסביבה. הרחבה המרובעה, בחודי אבניה הפזורות, התרוקנה כמעט כליל מאדם ורק מרגע עד רגע זמזמו מכוניות בודדות, במרוצתן הבורקה, אנה ואנה ושתי רועות יחפות נהגו את צאנן דרך הסמטא השמאלית המובילה למכלאות הכפרים הקרובים. מאחורי העננים המצומרים לבלי־די הסתתרה השמש זה מכבר ועם טריאות בין־הערבים בקלוחיה הקלים התגונו הרקיעים כצבעי הקשת חליפות. אוירת מנוחה שאננה השתררה בכל ותצער דניאלה לקראת מלונה בצעדים בטוחים, עם לבה הולם בהלם שקט, עיניה רוהבות בלהב חובק וגרונה מקולל בנחשת פועמת:

– אשאר, כן, אשארה!

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

מימיה לא נמה כבלילה ההוא; מימיה, גם כן, לא התעוררה בעליצות בחרותית כבבקר דלאחריו. בנחיריה המפרפרות לרוחה עלו, מעם גני הסביבה, ניחוחי יסמינים והרדופים לרבבות וחזה החשוף למחצה דפק בד־בבד עם שקשוק כנפי היונים בטוסן קבוצות־קבוצות לקראת עיגול־הבהק למאור הגדול. מבטה הצלול גמא מרחקים: אכן, שם, בדרום, התרמחו לעומת המרומים ברותים נוגים ואפולים שהעטו מצליותם הבוכיה עצבות נעימה וטמירה על פני המקברה הגדולה עם מאות כוכיה הלבנים והצלובים מתדמים עד־מטעה לכנסיות זעירות וסגורות.

מפוכחה, מבוהרת ומוטראה התכונה דניאלה לאחר שעה קלה, לעומת הכנסת המרכזית אשר בה כהן האב דולור מזה כמה ירחים. אולמת התפילות היתה מלאה מפה לפה, וכחתולה מתגנבת ליד התנור בימי החורף התלפתה לעמוד הזוית ועיניה לקראתו. אכן, כאשר קיותהו ראתהו ויהי לה מייד מה שרצתהו: איש־הרוח בכל משמעת המלה. הוא דיבר, הוא ביאר, הוא נימק גם ייסר ודבריו העוטפים זרמו באזניה כזרמי נחל רונן באלגביש מימיו על חלוקי אבניו. לא מהות דבריו ברגעים ההם היתה לה העיקר, בלתי־אם כיצדיות דיבורו ומדועיות כל תנועה, כל מלה, כל הגה למשאו: זה המבט העמוק אשר לרואותיו הפוקדות, זה הנגן החמים אשר לקולו הרועד, זה המחוג ההדור אשר לזרועותיו החובקות הם הם אשר עטפוה כליל, אשר הדרו לנימי לבה ויתקרקעו בכל ישותה. הכל בעצמיותו היה סנה בוער, אש לפידות, נחל גורף, מבוע קסמים. אה, מה לא היתה נותנת עתה – עם גמירת התפילה והוא יוצא לעומת המבוא – אילו כרוב השומעים והשומעות כולם היתה יכולה גם היא, בדבקותה החדשה, להיאחז כילדה אחרי אמה בשולי כפתנו הארוך ולצרב באש שפתיה את אצבעותיו החוננות.

להומת אמוניות תוססת הרכינה את ראשה קט בקוותה להסתיר מעיני שכניה את ברק מבטה המזמין. אז יעבר האב דולור על־פניה בלט וכאילו הרגיש יצרית את מציאותה לידו עמד וידום לרגע קל, עם ידו אל־יודעת לם משתחקת ועוברת בזהב צמותיה המלאות…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

למחרת הגיעה לידי האב דולור אגרת־תחינה לאמר:

פאדרה,

בל־נא יפליאנו מכתבי זה הנכנע. לא אני, לבטח, הראשונה הנזקקת לעצתו, גם לא אהיה האחרונה. אי לזאת הנני להרציף אליו גם המלצה מיוחדה מאת ידידתי, לדי קלרנס ווינטרטון, אחת מעריצותיו היותר נלהבות ואשר ממנה לי התנכחותי כאן.

סבת תחינתי?

קצרה ולפידית: יהודיה מלידה ומגזע, נגועה עד נבכי ביתי, פצועה בחדרי לבבי – נודדת אנוכי באפסי האין. אין רצוני להתעכב בפרטים ודי אם אודה בזה, כי כל מאמצי עד היום להסתגל לתנאים מסביבי נפסדו ללא כל תועלת. דירתי הפכה הגיהינם ובראותי, באחד הימים האחרונים, כי לא יכלתי נשוא עוד את משא סבלי, עזבתיו ואמלט על נפשי. רק הבקר הגעתי בעיר קדושה זאת, מאוכזבה, שבורה, אובדה ואם לא הושט לו יד מנחמת רק דרך אחת תישאר לפני: המות.

אדוני הכמר ישאלניא ולי מדוע לא פניתי לאחד רבני עמי תחילה? הנני לענותו גלויות: ראשית אין הדבר ממנהג ישראל לפנות לאנשי־הדת בעניינים כאלה, ושנית אין רבנינו יודעים, ככהני הקתוליות העולמית, להיות יועצים לפונים אליהם, עוד זאת: בשנים האחרונות הגעתי לידי הכרה גמורה, כי אין לקוות הרבה מאמונת העברים. חסרה היא גם הגמישות המספיקה וגם הטריות המרעננת, להיותה מדברת אל לבב ההמונים הרחבים – בנשותיהם ביחוד. לא כן – מבטיחתני לדי ווינטרטון – הקתוליות, שלדבריה אין שניה לה באמונות התבל לגובה חזוני ולאלעל אנושי. לפני החליטי, אבל, להכנס בצל קורתה מרהיבה אני לבקש מאתו להואיל ולהורותני את דרכיה הנכונות גם לפתוח לפני את שעריה המרובים. רצוני לבלות בלורד ירח אחד לפחות. הירשני לבקרו מפעם לפעם בהיכל תפלותיו, והיתיר לי למסר לבין ידיו האמונות את דבר החלמת רוחי הדואבה?

הנני יוצאת לקראתו שלובת־ידים ורגוחת־חזה: יושיעני, נא!

יושיעני כאשר עשו מורינו הגדולים לפנים – משה בן עמרם למרים אחותו, ישוע מנצרת למרים קרובתו. מה נכספת אנוכי לדבור חסד ורצון, למאמץ חיצוני אשר יסמכני בדרך מחרי, לבי פתוח. עיני מוכנות לקבל אור ואזני עלולות, יאמינני־נא, להאזין לקולות האמת, הזוך והצדקה: היעניק לי מכל אלה “אב” יקר?

בעברי הבקר, עם התפילה הראשונה, על־פני מאות הכורעים והכורעות לרגליו נדמה לי, לרגע קטן, כי עיניו החומלות דממו לרגעים מספר על מקום עומדי: הטעיתי בדמיוני, אם לחנם האמנתי כי באה גאולתי?

הנני מוכנה, פאדרה, לפעולת אראלים.

יאמצני־נא באפשורה.

חרוטה

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כעבר לילה ללא תנומה מסר מנהל המלון הקטן לידי־דניאלה המאושרה מעטפה קטנה ובה קלף לטיף בזו הלשון:

האב פייר דולור

קרא בהתרגשות מרובה את מכתב היהודיה הנפלאה, אשר הרהיבה עוז לבא עד ללורד הקדושה בכדי לבקש בה דבר אלהים חיים. הוא מצטער למאד על אשר לא היתה אמש במלון. תהא ברכת “האדון” נסוכה עליה מעכשו ועד עולם וברצון רב ישוחח אתה בשבת הבאה ארוכות לאחר תפילת השחרית.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

 

פרק ד': LUZ־LE־SAUVEUR    🔗

בהגיע דניאלה, בשעה הקבועה, למקום המיועד, מצאה את האב דולור עומד ליד המוצא בחכיונו לקראתה:

–… כן, גברתי היקרה, כן; אם ברצונה להבין את לורד לכל צדדיה; אם אומרת היא למצות מתוכה את מרבית תרופתה גם ליהנות מסממני אוירתה הכושפת את הנחוץ להתפתחותה הדתית עד לפסגת מלאותה – לא כאן, בעיר הזאת, עליה לקבוע את מושבה. רק נאמני־אל, שהגיעו מתוך התיהדות עם המרומים לאמיר מדרגות הדבקות הדתית, רק הם זוכים לחסדיו ולנסיו המעודדים. אם תרצה, איפוא, שגם לה יארע ביום מן הימים המאורע המקווה והמובטח מראש לטובי היראים, היה יהיה עליה להתכוון לקראתו במאמצי־ירחים, אולי גם שנים, ובכל לבי מודה אנכי לבתולת־הבתולות על אשר בי הקטן ברבבות עבדיה, בחרה מרבים להיות המדריכה אל מקום כבודו. בדרכים אלו החדשות, והנסתרות תסמכנה ימיני אמנם והיתד הראשונה למטרה הרצויה תיתקע לדעתי, באותו הכפר הגדול והנעים, שתפארתו הפירנאית מצטיירת לעינינו בכל פראותה הטבעית שם, על שיא ההרים בדרום – הלא היא. לוז־לה־סובר…

– מה קוסם שם זה ומה מעורר הוא למחשבות, גם מה דובר הוא כבר ללבי….

– אמנה, כי אותו בן־האדם אשר יצא לעזרת אחת פושעותיו הגדולות לפנים – ואשר את פרטי אראלותה הנפלאה עוד אספר לה. באחד הימים – הוא הוא אשר יצא ברחמיו הרבים– גם לקראת גברתי. אם לזה, תוסיף כי עוד מלפני כמה ירחים קבעתי בה את דירתי הפרטית, וכי את רוב זמני הנני מבלה בין כתליה הדלים, יובן לה ביתר שאת מדוע מבכר אני אותה על לורד זאת לתחילת חינוכה הדתי. קרבת המקום תועיל הרבה־הרבה להתקרבות הלבבות ורגשותיהם – האין זאת?

וכעבור על פניהם מוביל צבורי דחוס תיירים וחוגגים, כשדרכו מופנה לעומת העיר בבת־צחוק מגדליה הגבוהים, קפצו שניהם לתוכו בתנועת ידידים מכבר ובעוד רגעים קט נמצאו יחדו במלונה הקטנה והמחסית עם שמה הצרפתי והיפה כל־כך:

Hotel de la Misericorde

– מה רמיז אפילו שם זה – התהרהרה דניאלה חרישית.

ושבת זאת, עם חן פגישתח הלבבית, לא היתה האחרונה לשבתות…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

עם עבור הימים והשבועות, הכירה דניאלה לדעת כי דבר־מה טמיר, אל־מובע, קירבה לכומר הקתולי יותר ויותר. ראשית כל עצם מראהו: זו קומתו הרמה והחודרת, אל כתפותיו הרחבות והשלוות זקנו השחום והמרובע, חטמו הרומאי, לחייו החורות ועיניו הפלודות מתחת לקדרות גבותיו השחורות – כל אלה עטרוהו בקדושת כהנים. מה מאד הזכיר לעיניה את דמות מלכי אשור, כפי שראתם כה תדיר מעל תבליטי ה“בריטיש מוזיאום” ללונדון עירה ואלמלא שערותיו האחודות, כי עתה נשבעה אמנם שאסור־בנפל בכבודו ובעצמו הופיע לקראתה בפייר דולור הצרפתי… או אולי טועה היא במדת־מה ועליה להשוותו לדמות אחרת, יותר קרובה, יותר יהודיה, שהיתה תלויה כל ימי היותה בבית הוריה מעל לארגז הספרים לחדר אביה, בין צלמי מונטיפיורי ודיזראלי שניהם – תמונת הנביא ליהדות החדשה, מתתיהו הרצל באין ערוך יפיו. המעט דברו לה הוריה בשבחו, ועם בקורו הנוצץ בבירה האנגלית, והוא אז בא אליה להגן על עמו המדוכא לפני רוזנים ונסיכים? אז ימחצנה רעיון מזהיר: מי יודע אם לא דם יהודים גם בו, בכומר הנערץ, ואם אחרי־ככלות־הכל לא ממוצא שמי מוצאו? אכן, לכשתכירנו יותר, לכשתעיז לדבר לו גלויות, מה תשמח להציב לפניו את השאלה התמימה הזאת בבטיחות מספיקה ומה יגיל בה לבה אם, כפי דשערתה, יחיהו גם בבשרו ובגרמיו…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

דבר אחד, בכל אופן, התחוור לדניאל מייד: האב דולור היה האיש הראשון למכריה עד כה, שפעולתו הגברית עליה, למרות כל יפיו, היתה מניחת־הדעת, משקיטת־העצבים ומרדימת־החושים. בטוב עיניו המסלסלות, ברוך דבריו המעטיפים, בזוך הליכותיו המעדינות היה חבוי משהו להעלותה, כבמגע־קסמים, למרומי הטוהר האנושי גם להסגילה בהדרגה להסתגפות גופנית ורוחנית, אשר זלפו את מכאוביה האחרונים כבזרמי עינות מצננים ומחלימים. הנה־כי־כן הפך פייר דולור ויהי לה לאט־לאט לא רק ליועץ דתי, בלתי־אם לאב אמתי, דלקראתו הלכה באמון עורים. עוד יותר: לאה, דבחיקו יכלה למצוא מחסה לרוחה וללבה, גם יחד. הן כל אשר בו אומר כבוד ויושר. למן המבט המעפיל שמימה עד לשפתים הדובבות רק תפילה, למן הזרועות המאצילות ברכה ועד לקול המביע מרחק – הכל בו מצטרף ליחדה נפלאה, להתאמה מלאה בקיצור: האדם העליון לכל צדדיו. כיצד תתנכר אליו מעכשו ולהבא? הן לנצח תקשור עתה את גורלה בגורלו גם תעמוד לפקודתו אם רק ירצה:

– דבר־נא, אבי, דבר עוד, כי שומעת תלמידתך… ובהיענות דולור לתחינתה ברצון המשיך:

– ידעתי, בתי ידעתי כי רבות הדרכים המובילות למטרה, אך רק דרך אחת להשגתה השלמה – והיא, לאין ספק ופקפוק דרך האמונה הקתולית. כל האמונות, אשר קדמו לה עד כה, היו לא יותר מ“האמצעים” הרחוקים והקרובים “לתכלית” האפיפיורית בכל טהרתה, לתמצית הרוח האמונית בשאיפתה לאפסיות הבשר אשר לבני־התמותה. אם מכבדים אנו, הקתוליים האיכותיים, את דת ישראל – על הפרוטסטנטיות בל נדברה, הן שמצת הזועות היא לכל הדעות – הוא יען רק ממנה לנו היתדות הראשונות והקבועות לאותו הסיום הנערץ שהננו קוראים לו בשם ה“אמת הקתולית”. ציון הרתה אמנם את רומא, אך בלדתה אותה הקשתה ותמת… אל־נא, גברתי החמודה, תשרבבי את כתפותיך לאות מחאה מובנה. הן כל רע לא הגדתי בכך, האין זאת? מה מאחל הייתי הריון אשר כזה לפאריז שלי ולצרפת גם היא; ואם לכל עומק מחשבתי ירד תרדי – אגידך כי יפה תדיר ההריון מעצם הולד המחוכה. הנה מדוע התפתחה נצרותנו, אנו, בצורתה הקתולית, כמובן, לשוא תפארתה, ודעי לך כי מרים הבתולה – זו בת ציון גם היא בהריונה המופלא, כאשר עוד תביני באחד הימים הבאים – היא סוד הקתוליות בכל הלתה, היא הכוללת את עצם מהותה. זולתה אין ערך לאמונה בכלל ולנצרות בפרט…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

עם כל זריות רעיונות אלה למוחיותה היהודית היתה דניאלה מאזינה לדבריו, מדי הפגשה אתו, בצמאון שהלך הלך וגבר. בתוך לבה פנימה הודתה אמנם לעצמה כי הבן בל הבינה כלום מכל אשר הטיף לה גם להמונים בהתמדה כה נמשכת וקבועה וכי רוב דעותיו ובאוריו היו מתנדפים כעשן עובר, עוד מתחילתם, למגע בקרתה הבריאה והחריפה. אפס, קסם אישיותו הנוצצה גם זהר נימוקיו בביאורי כל קושיה, כקלה כחמורה, מילאו את החסר מצד ההגיון במדה מסוימה וירגיעוה למאד. ביום בהיר אחד לטיול בוקרי עם חרסתו הלומפה, והם מטפסים בכבדות את רוכסי אחד ההרים אשר לסביבה, הושיט לה האב דולור את ידו לעזרתה. מחוג־אבירים. זה, – צעד של אדיבות צרפתית רגילה ומובנה מאליה – ערערתה, מבלי דעת מדוע, עד היסוד כמעט, ובין רגע התערבו בזכרונה סיפורי מוריה ומורותיה בבית הספר העירוני של הגבאים והעורים שהיו יוצאים לקראת ישו מנצרת בתוחלתם: העמוקה למנע אצבעותיו הכושפות והמחלימות…

בפעם הראשונה, מאז בקורה בעיר זאת, חזרה אז למלונה

מרוגעה ומנופשה בהחלט, ולבה לא ידע עוד גם זיק דאגה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

"האוכל, גברתי היקרה, להרהיב ולהזמינה

בזה לארוחת הצהרים בביתי הקטן אשר

בצלע ההר? תפריטי ענו למאד, כיאות

למשרת אלהים, אך הנני להשביעה רצון

מצד אחר: בין המוזמנים לסעודה תימצא

גם לדי ווינטרטון, שהגיעה הבקר מניצה…"

למרות חמסה על גוונדולין ידידתה גם על הפתעתה המוגזמת כל כך לא היה גבול לשמחתה בקראה את דברי ההזמנה דשפירה הזאת מעל פני קלף הכנסת בכתרתו ה“גותית” לראשו ובעצם כתב ידו העדין של הכמר הנערץ. הן עוד לפני כמה ימים היה כבר בדעתה לרמוז לו, לתומכה הרוחני, כבדרך אגב, את טמיר רצונה לבקרו בדירתו, אפס מצא לא מצאה את לבה לכך. תאיבה היתה אמנם להתחקות אל חייהם הפנימיים של הכמרים בדרך כלל ושל האב דולור בדרך פרט ויהי כביר הפצה לראות אם באמת התאימו חיים פנימיים אלה לעיקרוניו המרוממים. עם כל אימונה בדבריו ובפעולותיו קשה היה לה: לדחות כלאחר־יד את החששות אשר נתעוררו בקרבה בימים קודמים למקרא הבקרת המדעית בקשר עם התנ“ך והברית החדשה וספרים כ”לורד" לאמיל זולה או כ" דקמרון" לבוקצ’יו הטביעו עליה את חותמם העז והצורב. אם יורשה לה, איפוא, רק להציץ לתוך פינתו האישית של “אביה־ אחיה” ואם יעלה בידה להפתיעו, פעם אחר פעם, בבקורים אל־מחוכים – היופיע לפניה בכל הדרו וזהרו החיצוניים? זאת היתה השאלה אשר ניקרה במוחה לבלי הרף בזמן האחרון: ותתואר על נקלה התפעלותה הרותחה על אשר בו ברגע ממש שרצונה זה החבוי הציף את כל חדרי לבה נפל נפלה לבין ידיה הזמנת האב “דולור” כ“מן משמים” בעצם כדבר…

וחביונה, – אפשר לומר גם בטחונה – לא נתאכזבו.

הבית, אשר בו גר האב דולור, גם סביבתו המיידית, הדהימוה בענותם, בשלותם ובפראותם כאחד. לשלשת החדרים אשר לדיוטה התחתונה נכנסה, כראשונת המבקרים בזריזותה המובנה, דרך מטבח עצום וחצי־אפל, בתנורו המרכזי וברצפתו הממולטה. אדרון קטן, מרועף ברעפים שחורים, התבודד בדיוטה העליונה – “לאורחים מבין אחי הכמרים”, העיר איש דאלהים בבת־צחוקו העדינה. הקירות מחוץ, עתיקי המראה, עשויים בגוילי אבנים למדותיהן השונות ולובן הכתלים בפנים הפך כמעט לאפור עמוק וכתום פה ושם משא־השנים הכל ערום ועריה, ללא כל מסכים וקישוטים. רק צלב עץ־הבנה גדול מוסמר על הכתל העיקרי לחבוק במבטו האלם, מבעד לאשנב הצפוני, את ראי־כל לורד במגדליה לעשרות ונביחת כלב סוער, שכבליו התנקשו באבניה חליפות, רמזה על ישות הצר מצד דרום. רוב החלונות, צרים, וגבוהים, נפתחים מאין תריסים לעומת דוכסי ההרים, – הרי הפירנאים בפסגת ענקיותם עם יד אלהים חוצבת בהם, עוד מימים קדומים, צורות וסמלים ללא גבול בשלל צבעיהם המאליפים את כל הסביבה גם בלילה וגם ביום…

דירת נזירים לכל צדדיה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לכשהגיעו, רגעים מעטים אחר כך, גם שאר האורחים, – שני דומניקנים, אשה ספרדיה זקנה ובנה הצעיר בתלתליו, עם לדי ווינטרטון כאחרונתם, ולכשהתמקמו יחדו מסביב לשלחן עשוי עצים פשוטים, מכוסה מפה דנוגה ומצוירה במרובעים ירוקים דעל פניהם צלוחיות וקדרות מסוימות, נדמה לה בי כה היה אמנם האולם אשר בו סעדו אבות הנצרות את סעודת פרידתם.

אז תשכח תבל ומלואו.

עולמה, מרכזו בכל אופן, היה כאן.

בביתו הקטן אשר לאב דולור.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

עם גמר הארוחה – זיתים שחורים מפורטוגל, מרק סמיך “אה לה מרסיליה”, פיסת צלי מפולפל, גבינה באסקית ופירות לרוב נח יין ספרדי ישן ממנזר העיר הספרדיה “חרז” – עברי האורחים כלם אל חדר־העבודה. האב דולור התישב ליד שלחנו עתיק הימים, – רהיט צרפתי מתקופת הבורבונים, – וישוחח ארוכות עם שני ה“דומניקנים” אשר התגבבו ל“הרמוניון” נוצץ, מתנת לדי ווינטרטון. בן האורחת הספרדיה יצא לטיל ברחובות העיר ושלש הגבירות התיחדו על הספה הספרדית דלזוית מנגד, כשעיניהן נעוצות לתחרים יקר, – מלאכת פלנדריה הבלגית בציציותיו הדקות והנוגות, – המהודק לכסתותיה בעשרות סיכות זעירות וסתורות.

– אוה, מה יפה יריעה פרסית זאת על הרצפה! נזעקה הספרדיה מלאתי־התלהבות וערץ.

– לא, כי" בצלאל" הוא זה – שיסעה האב דולור בפנותו אליה, יקר־הזכרונות הוא לי, בהיותו אתנן זקן־הכמרים אשר למנזר ה“דומניקנים” בירושלים…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

“בצלאל”… "ירושלים…

דניאלה נעורה כמתוך חלום בהקיץ:

– מה פועמים, אמנם, שני שמות אלה באויר החדר הגלמוד הזה לבדודת הדירות אשר לזנוחת הערים באפסי צרפת הדרומית.

ובמרמרה את הרהורה זה בין שיניה הקדוחות הרגישה מעין צמרמרת עוברת בכל גופה, ותרעד לרגע חד כביום קור ונפן. המוסר כליות היה זה, להזכירה את גזע מחצבתה?

“מנה־תקל” אולי על כתל חייה העתידים…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לאשרה נסבה השיחה לשאלות היום: הדומיניקנים דברו על הכנסיה האוקריסטית בשיקגו עם שלש מאות אלף מבקריה גם התפעלו מעלית מונסניור סייפל לשררה באוסטריה, – הראשון לרדות במדינה מהמדינות מאז רישליה ומזרין הצרפתים. אחר־כך ברכו כולם את אלהי הקתוליות, אשר נתן לה ספרד בחירתו, בחסדו הגדול מנהיג ודבבר בפרימו־דה ריוירה לעקר משרש את זוממי המהפכות והבלבולים וכתמיד בהזדמנויות כאלה, סויימו הויכוחים בשאלת־השאלות לכל שיחה חברתית – יחס המדע לדת. לדי ווינטרטון האנגליקנית טענה, עם שני הדומניקנים בתומכיה, כי אם לא ימהרו ראשי הדתות להתאימן לקדמה האנושית בקפיצותיה הגסות קדימה, הפסד יפסידו את אחיזתם בהמונים. הערה “כופרת” זאת מצדה של האנגליה האדוקה הדהימה את האב דולור עד לנבכי לבו וכאילו נשכו נחש, הזדנק האב ממקומו ועיניו משסות ברקים:

– אמן, כי טעית, מילדי, בהשקפתך זו המוזרה. הן מי כמתך לדעת כי אין אמת מדעית, וכי עד כה לא נתן לנו אותו “מדע” המפורסם בלתי־אם השערות בעלמא. לא כן האמונה, היא האמת האחת בהיותה בת אלהים חיים. כיצד איפוא, ידרשו מאתה ויתורים ופשרות עם יריבתה המחבלת? ה“קנטים”, ה“פלמריונים”, ה“איינשטיינים” יחלפו וייעלמו. רק האלהים, גם בנו ומרים יישארו.

כסף שערות הספרדית הונעו לאות הסכמה מיידית, כשידיה חובקות את בנה אשר חזר מטיולו בעיר. אחרת דניאלה. מפוקפקה ונרעשה כאחת, נטה נטתה בעמק־לבה לדומניקנים שניהם גם ללדי ווינטרטון ידידתה ועיניה השקטות לרוב הביעו ברגעים ההם מרד כה פתאמי וכה בולט, – מרד היהודי באלפי שנות נדודין בכל קצוי־התבל – שהאב דולור הרגיש בו מייד סכנת־מות להשפעתו על דניאלה תלמידתו, אי־לזאת קבע את מבטו הקורן בבלבול עיניה המסוערות ושפתיו המוהוורות מפליטות אז, בדבקותן הבולעה, מלים מעטות הולמות כמקבות:

– האם לא צדקתי, גברת ד’לינדה?

– כתמיד, “אבי” – ענתה האשה ועפעפיה זליגות.

ותהי זאת דמעתה הראשונה להכנעה רצויה מראש דמעת אושר ובטחון גם שניהם.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

 

פרק ה': ספקות    🔗

והימים עפו כמעוף צפרים.

לדי ווינטרטון, אשר עקבה בענין רב את צעדי ידידתה היהודיה על דרך התחנכותה החדשה, חזרה כבר פריזה ודניאלה נשארה עוד בעיר לוז לירח ימים בערך.

מדי בוקר בבקרו, עם הנץ החמה, היה האב דולור הולך בדיוק השעון, ל“מלון החמלה” בכדי להטות את דניאלה לטיולים ארוכים ומטריאים בסביבות המידיות אשר לעיר הקטנה – פעם לעומת צוקי הסלעים המחרידים לשלשלת גוארני גם וינימלי, דעל אמיריהם היה מצטייק מכשף ידוע, איש “נפלאות ונסים”, שאכרי המקום ופועליו היו מתיחסים אליו כאל נביא־אל, ופעם לצד הדרכים המובילות לערי פו ולורד עם עשרות כפרים וחוות מגוונים לשני עבריהם הציוריים. פה ושם היה הכומר מדמימה לרגעים מה מסמן לה, באצבעו הדקה, כרים זרועי מאורעות דוריים או גם זויות נסתרות דרק הוא. היה עלול למצאן ולגלותן בשל ידיעתו העמוקה את כל מבואות המקום ומוצאיו. פתאם היה אוהב להתעותה בשבילים עקלקלים, כשעיניו צוחקות כעיני־ילד לצריחות חרדתה האשאית וזרועותיו מוכנות ל“הצילנה” מתהומות ברובן מדומות. או אז ישקיטנה בכח דברנותו המופלגת והשוטפת וכל תיאור מקומי, וכל דיוק תאריכי, וכל הדגשה גונית מפיו החוצב להבות אש היו לובשים בעיניה, הדר ותפארה אל־שניים. אכן, טיולים אלה הפכו ויהיו לדניאלה למלמדת־חיים ממדרגה ראשונה, דלא ידעה כמותה לא בימי בית־ספרה גם לא בתקופת בגרותה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

באחר ימים, עם הרגישו בליאותה הרבה בינות הטרשים הערומים, והיא מרימה לקראתו עיני־תחנונים. לחש באזניה קט:

– השעני־נא עלי, גברתי, השעני־נא… הן להצלתך שלחוני המרומים ובבטחה תוכלי ליחל לעזרתי התמידית.

אמר, וייחל לתשובתה

דניאלה לא ידעה סרב: הן כה מלאות עדנה היו דרכיו ומאמציו כה חדורים אמוניות. גם חן תנועותיו הילדותיות, ברגעי השתכחותו, החביבוהו עליה למאד ונועם אנגליתו המשובשה, בהתנסותו לדבר אליה ב“שפת־הסוסים”, כאשר כנה את לשון אלביון, הצחיקתה עד לידי דמעות.

– לפקודתך, פאדרה, אכנע תמיד!

ויכרעו על חלקת־עשב קרובה, כתף לכתף כמעט, עם זרם צינור קטן משתפך ממולם לתחתיות תהום מחרידה, וענבי אשכול ספרדי מרווים את צמאונם הגורף…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ועוד דבר קירבם עזות בדרך לא פללתהו כלל: המקברה הקטנה, אשר ליד הכנסת בעיר לוז, עם קבריה העתיקים, השהורים והגוהים, בכתבותיהם הצפופות, אשר הזכירוה בהחלט את בית הקברות היהודי בעיר פראג. כאן, אל כוך זה או אחר, היו מתנגשים שניהם בשיחות ממושכות, כאן היתה מזעיקה לפעמים, באש אהבתה החבויה לגזעה, את מחאתה על מעשה זה או אחר לנצרות הכללית ברדיפותיה הנוטרות נגד אחיה המרודים, ובהיכנע הכומר לנימוקיה אלה אף אם בהכנעה דנעית, היה לבה רוחש לו הכרת טובה וחן־חן, אשר המריצוה לפזר, באותו מעמד, צרורות פרחי שדה מעל לאבני הקברים הקרובים. אז ייצאו יחד לעומת מלונתה, יגעים ובכל זאת מעודדים, כשאמונתה ביוצר הכל גם בטוב דרכיו הולכת וגדלה, ובהיפרדה מעל הכומר לנוח מ“טרדות היום” היתה בולעת פרקי,תהלים", אשר בהם אמר להאציל עליה מרוחו הכבירה…

ביומ"א השני לביקורה בעיר הקטנה, לאחר תפילת הבקר גם טפטוף קל משמים, נתקלה בו בדרך, עם פעמיה לעומת המלון:

– בלי מטרון? איזה שגעון, גברתי, הן תירטבי בהחלט! הכנסי־נא לדירתי הקרובה, שם מחכה לי “אמי” הזקנה ויחד אתה נסעד את לבנו. גם פאני, המבשלת, תשמח לראותך שוב, ותופיניה היום, האח! מה טעימים הם לחך…

– ברצון רב, אב יקר – החזירה דניאלה בהצטחקה לאב דולור המאושר.

ותהי ארוחה זאת הראשונה לרבות, רבות אחרות, יום־יומיות כמעט, עם שעה קלה למנגינת־רעים בחדר־עבודתו הצנוע, כשהוא מלוה את קולה העוטף בעזרת מכושי הרמוניונו הקטן. רק אנה ואנה היתה פאני, המשרתת, מתפרצת החדרה פתאום להכריז, דוקא ברגעי התפסגות הרוח לשיא מרומיה, כי כבר נמסר לידה חשבון החנוני המקומי או כי נמצאים בידיה ממתקים באסקיים חמוצים לארוחת אהובת־לבה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אכן, בראשית, הכרותם זאת הנפלאה היה כנורו של דון ריגוארה מזדכר במוחה בהתמדה כמעט מטרידה ומבלי משים העלו קרביה געגועים עזים לגבר הקודם והאחד אשר ידע ללכוד את מצודת לבה בסערת־מלחמה. לרגעים – למה לא תודה? – קיותה למכתב ממנו, להתפיסות אפשרית, להחזרת הימים הלוהטים. אבל, אוירת הבית הבודד וקולו השקט של הכומר בעמדו לידה עשו את שלהם, ויעיבו את הזכרונות העגומים קו־לקו, צו לצו. כה התרגלה דניאלה לראות באב דולור דבר־מה יותר מכומר: הוא היה לה לחבר ולידיד; ולכשהיה מסלק, בתנועת אחוה, את כובעו מעל לראשו ושערותיו המלאות והשחומות היו עוטרות את האדרת הסינית אשר הביא אתו מאחת מנסיעותיו למזרח־הרחוק, ואשר כה היה מתעטף ברגעי השתכחות, נדמה היה לה אמנם כי פשט הבית את לבושו הכומרי כליל וייהפך לדירה חילונית בהחלט. לא, אלמלא גיזתו בקדקדו, כי עתה האמינה לחזות במו עיניה לא את דולור המטיף והמדריך בלתי־אם את ג’ורג' ביזה היהודי, מחבר ה“כרמן” וה“ארלזיין”, כפי שתיארתו לה לדי ווינטרטון מודעתו מימי צעירותו.

הנה־כי־כן שאלתהו יום אח:

– מאחר, שכה גדולה אהבתך לשירה ולנגינה כיצד לא התנסית פעם לפחות בחבור זמירות מקוריות? הן לא רבים הם, לידעי, הכומרים המנגנים…

– אכן, הזכרתיני, יקרה, כי לפני הכנסי לעבודתי העכשווית, אמרתי להתמכר למקצוע זו, אפס, אכר פשוט וחסיד, היה אבי, וימנעני מכך, – לאשרי, אולי, היות ולעולמים לא הייתי מגיע לקרסולי באך או קרוזו, האין זאת?

אף־על־פי־כן הכריחתהו דניאלה לשבת לצדה, ליד השלחן דקטן, בכדי לרשום על־פני הנייר, מתוך הקראתו, תוים אחדים לשירה דתית אשר בה הגה יומם ולילה מאז עבר למקום הזה. אחר־כך היו קמים שניהם מעל מקומותיהם להתנחם במנגינות המורים הגדולים אשר לגדולי העמים הנגיניים, וביום ההוא, הרביעי לביקוריה אלה בדירתו, קפץ האב דולור, לתמהונה הגדול משירות לוהנגרין לזמירת אחד הג’אזים האמריקנים דחדישים כשדניאלה, על פי־פקודתו, מעכסת צעדים מספר בנסיונה להורותו את יפי ה“טנגו” לכל תנועותיו החושיות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

מכתב ארוך מאת וויליאם אחיה, שהגיעה בערב היום ההוא חשקיטה כליל. לדבריו עלה בידו, בעזרת עורך־דינו, להטיל על בעלה תשלום מאתים לירות ירחיות למחיתה מחוץ לסכומים שנתיים נוספים למלבושיה ולעדותיה. וויליאם הוסיף עוד, כי מוכן הוא לנסוע מייד לפאריז בכדי לבקש לה בה דירה נאה, בקרבת אותו ה“פרבר הלטיני”, האהוב עליה כל־כך.

– בדעתי ־ פּנתה לאב דולור תוך כדי קריאת־האגרת – לכתוב לוויליאם ולגוונדולין, כי אכיר להם טובה ניצחת אם יבורו לי את משכני בסביבות “נוטר דם”…

– מה יפה הרעיון לבקש מחסה בצל הכנסת הנהדרה… השיב האב דולור בשאננות מדומה

כי באמת לא לרצון היה לו, לכומר, כל ענין חייה העתידים בפאריז. הוא ידע עכשיו את סתרי חייה גם הכיר את פרקי תבונתה במידה כזאת, שדאגה כבירה תקפתהו לשלום תלמידתו האהובה ובכל לב היה רוצה למנוע התחדשות אהבה סוערה “אה־לה־ריגוארה”, אשר את כל פרטיה כולם סיפרה לו באחד הערבים החולפים:

– מדוע – ערך לה את דבריו בקר אחד – מדוע לא תעבירי את דירתך הקבועה לעיר פו או לטולוז הגדולה ממנה, אם עודך הומיה לחיי עיר גדולה? הן קרובך אהיה אז בזמן גם במרחב.

עפעפיה המורדות של דניאלה על זוג עיניה ככדורים נתנו לכומר המשותק את התשובה הניצחת. לא, עוד לא גדלה, כנראה השפעתו עליה עד להכריחה לכל דרישותיו, ובהבינו כי לא היה כל מקום להמשיך את שיחתה עמדו מצד זה הסתובב על עקבו ויקטף ורד לבן ורב־עלים מעם גינת הכנסת בעצם פריחתה בכדי למסרה לה בשפירות־ אבירים…

כאשר אמנם, דבר מה יצרי, רחיף, מעורפל תסס בחדרי לבה פנימה מזה ימים אחדים לפחות. היא הרגישה מעין יד חשאית נרתקת לידה היא בכח איתנים ועינים תהומיות ומשתררות מצוות לה להתקומם סוף סוף נגד החיים הבודדים, דמכותלים, הנזיריים, שהוצעו לפניה בטרדנות כה מתמידה על ידי האיש אשר היה עכשו לאדונה. לפעפוע גזעי עתיק זה בעורקיה המנוערים, מדי נסותה לצעוד צעד נועז לקראת עתידה דחדש, נוסף אולי גם כח־משיכתה של פאריז בזיו אורתה ההוללה, דבתענוגיה, המלטפים טבלה זה רק לפני קט. אם־כה־ואם־כה, הרי מצאה את לבה הפעם להתדיין עם האב דולור עד לידי קנטור כמעט:

– שנה נוספת בפאריז – העירה כבמזיד, – שנת חיים מלאים במרכז התאוה והגרויים, היה תהיה בודאי אבן־הבוחן לנפשי, הנחש בדברו לחוה. כעם אם כל חי????? – רק עם גמר המסה, רק לאחר בירור תמציתה, ידע אדע, אם יקר, אם באמת הועידוני המרומים לחזות בגדולתם ובתפארתם, גם למלא את התפקיד המוטל עלי באמונה מספיקה.

הכומר השתתק.

שפתיו התכרכמו.

נגודיות פתעית זאת מצד העלמה החמודה, אשר בה ראה מעכשיו את אלעל חייו בעתיד, הממתהו. הוא הבין, כי כל צעד מוגזם כלפיה הפעם כל מלה בלתי־רצויה שתוגד לה ברגע הנפשי הזה להתפתחותה הדתית עלולים יהיו לקרעה מעלין לעולמים. אז יבלום האם דולור את סערת מרירותו ומתוך החלטתו הנחושה להשתרר גם להבא על התלמידה המסורה – באמונתו השלמה – לפיקוחו המתמיד מידי אלהיו התמתק לקראתה בבת צחוק מעוצרח ומלה רק אחת בפיו:

עם כל השתדלותה למחוק את הרושם המדאיג אשר??יחה בלבה שיחה אחרונה זאת, לא יכלה דניאלה להימנע מעצבות משהי. בפנים לבה עלזה אמנם למאד על גבורתה האתמולית בהעיזה להמרות את פיו. זו היתה, בשבילה, מעין התגלות מרחקית לנקמת הוריה בפעולתם המעודדת עליה:

“אם לא הרביתי בשגעונות כל ימי חיי – היתה אוהבת להתודות לידידיה תדיר – ואם לא נפלתי טרף לשיני נסיונותי הנועזים, הרי חיבת אני זאת, לבטח, לאבי ולאמי בעולמם דטוב והמטיב. כן גם הפעם עם כומרו התהרהרה בלט…”

וברכזה את הרהוריה אלה במאורע האחרון רק אחת ציערתה במידה מסוימה, – שמא יושם קץ על ידי כך לאותה הידידות והאחוה, ובנות לורד וסביבותיה, בינה לבין מדריך נשמתה הדואבה. היא יכלה, כמובן, לחזור בה מהתנגדותה ולשוב אל האב דולור בדברי הצטדקות פעוטה ובנפתולי חרטה חדשה ולרגע קל אמרה אמנם להפתיעו באחד המקומות הידועים לה למדי ולהביע לו שם, עם נשיקת ידו ובשאר הנדבקות לפקודותיו, את דבר התפיסותה הסופית, ההחלטית לרצונו, ואת דבר נדרה לשכוח מעתה את עולם המטה בכדי להימסר לגזירות משאת נפשו… אך לא! אותו הכח אשר בו נתקלה תמיד דחפה לעומת מלונה, וכתירוש חדש בתחילת תסיסתו כן רתחו גם בה ספקות וספקות עד אין־די.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

את הימים המעטים אשר נשארו לה בעיר לוז בלתה בפרידה מעל הידידים והידידות אשר רכשה לה בכל המחוז. ארוחות הצהרים בבית האב דולור התנדרו, וזאת בניגוד להפצרות. פאני שלא יכלה להבין מה שקרה. המנגינות המשותפות נפסקו לגמרי ואת מקומן לקחו ויעודים חדשים כאילו רצה האב דולור להבליט על ידיהם את יחס אדישותו לדניאלה החל לחזמין אליו תלמידות אחרות לרוב. אף על פי כן הזנח לא הזניח את חניכתו ממרחק. הוא הרבה לשלוח ספרים למלון על שמה: כרך ההספדים לבוסואה, “אגרת העצות” לאב גרינגואר, מאהביו הדתיים של פול בורז’ה, מסותיו המדיניות והאמוניות של מוריס בארס ועל כלם – הכרך העבה, על “שרידי ישראל” לאחים היהודים להמן, אשר התנצרו גם הם, כאחים רטיסבון לפניהם, ויקדישו לקתוליות המאושרה את כל אונם והונם:

– תקרא נא הגברת את כל הספרים האלה בעיון רב – רשם על פני קלפ? הקטן כביום הראשון לפני פגישתם – כי אין כמותם להאיר את חייה באור האמת והטוהר.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אם בכל זאת הזמין האב דולור, בערב נסיעתה, מספר ידידים וידידות ל“סעודת־שלום” בביתו, וביניהם גם המקהלנית הצעירה והצנומה מרגריט בואסו, שמסעירה את לבות המסובים, לאחר הגשת הקהוה, באור הדועך למנורת הנפט בשירת ה“אוה מריה” אשר למנגן בר ין, עם דניאלה דומעת על הספה הבסקית מאין כח העוז להביט בעיני האב דולור גם אחת.

ובחזרה לחדרה, מעורערה עד חיסור, לחשתכב על מטתה פתחה בפעם הראשונה את ספר ה“אוונגיליון” הזהוב מתנת גוונדולין לפני צאתה את לורד, ותתרוה בסיפוריו הקדמוניים עד לרון כוכבי־הבקר באופקים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בהקיצה, שעות אחדות אחר כך, חייצה ישר אל הכנסת הקטנה ובחדרה לאולם הכומר, שהיה גם אולם הוידויים לנשמעיו:

– אבי! – קראה מבעד הצעיף לראשה, הנה באתי אליך להתודות לפניך על אשר בלבי… כן, הכל טוב ויפה באמונה הקתולית, הכל גדול, עמוק, רחב ונהדר, ונדמה לי כי יכולה הייתי עוד היום לחבוש את שמלת הכומרת לגופי גם לחיות את חייה הטהורים אלמלא…

– אלמלא מה? – שיסעה הכמר בקול בלוע מהתרגשות.

– התרשני, אבי, להגיד כאן את כל האמת, את האמת עד לתכליתה?

– הן חובתי היא להרשות…

– הכל טוב ויפה, אמרתי, אלמלא רעיון השילוש… למה אסתיר? למה אכזב? אין האור הזה נכנס לשטח מחי… עלולה אני להכין את כל השאר, את הנסים, את האגדות. הניתנות כאמתיות, את הנפלאות לכל קדושי הקתוליות כלם… רק לא את זאת… לא את זאת " הנה נסיתי, הבקר, בעצם כנסתך זו, לכרוע לפני הבתולה מרים כשאר המתפללות כאן גם להעביר את ידי על חזי, כבקשתך מאתי פעמים כה רבות, לאות הכנעתי הגמורה. אך בו ברגע הרימי את יד זו ימיני לצילוב כאילו השתתקה, כאילו יבשה ותדום… לא יכלתי פאדרה, לא יכלתי.

דהום, חמום וכמעט שבוץ עוד מצא הכפר די כח בזרועו להרים את העלמה הכרועה על הרצפה לרגליו גם ללוותה, עד למוצא, כשגרונו מפליט, בנסיון אראלי, מלים מנוחתות למדי:

עוד תביני, דניאלה, גם תוכלי…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

והנה־הנם, שניהם, בתחנת העיר פו, עם חמש בערב ליד הרכבת המכוונת פאריזה, תוך המולה רועשת למאות נוסעים ונוסעות בחפזון רגעיהם הנשארים.

– להתראות, אבי – פתחה דניאלה בהוציאה את ראשה מבער לאשנב הפתוח, ועל ראשה אותה כפה באסקית לבנה וגנדרנית שבה התחבשה שהגיעה לורדה לפני כירח.

– יהי־נא ה' אתה, דניאלה.

– הנני סומכת על המכתבים אשר הבטיחני, כי נפשי

– המכתב הראשון ייכתב עוד הלילה…

– ולא יחיה זכר עוד, – האין זאת? – ל“מריבה” אשר פרצה בינינו? יגיד־נא, פאדרה, כי נקבר הדבר –! Finished

האב דולור התאלם.

אפס, לכשהתנתקה הרכבת ממעגנה ותשתרך לעומת הצפון’ באחרונות קרני השמש המצטחקות, נפגשו עיני שניהם במבט ארוך ומשיך, מבט רשף, געגועים ואמונה שהגיד באלמותו זו הרצויה כי לא נותק החוט ללבותיהם המתבקשים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לא, לא נותק החוט, ודניאלה עוד תחזר…

תם ספר ראשון