רקע
איתמר בן-אב"י
הימה! אוסף מאמריו הימיים הראשונים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: זבולון; תרצ"ו

 

אקדמה

"רגילים אנו לומר: אהבו את האדמה כי רק בה תשועתכם!

צריך שנזעק מעכשיו: אהבו את הים, כי גם על הים עתידכם!"

(איתמר בן-אב"י)


ההתלהבות ללא גבול, אשר הקיפה בימים קשים אלה את כל שדרות הישוב והעם עם הידיעה הראשונה על פריקת סחורות בחוף תל-אביב, מעידה כי אמנם הגיעו ימי הגשמה לרעיון תחית ישראל על הים.

לא בין יום אחד חדר הרעיון הימי לבין החוגים הרחבים של הצבור העברי. ביחס של בטול ואי-אמון נתקלו החלוצים הראשונים של חדוש המסורת הימית בישראל. התעלמות מוזרה מהים ומעניניו ציינה במשך שנים רבות את ישובנו החדש השוכן בכל זאת ברובו לחוף ימים ואניות. לשם מלחמה בעצם ההתכחשות המתמיהה הזאת נוסדה בזמנה אגודת יורדי-ים “זבולון”, המטיפה ומחנכת זה שנים ל“שיבה אל הים”.

אבל מיסדי “זבולון” לא היו אלא ממשיכים, הם המשיכו את מאמציהם של החלוצים הראשונים לרעיון הימי בישראל.

מקום בראש בין החלוצים לרעיון זה, אשר מאסו בו הבונים, תופש ללא כל ספק ה' איתמר בן-אב"י, מחבר המאמרים שנאספו בחוברת הזאת ונתפרסמו לראשונה לפני 24 שנים.

בתוך האוירה המיוחדת של הצבוריות הארץ-ישראלית בימים ההם, הספוגה כולה אידיאל אחד ומיוחד של השיבה לאדמה, קם בן-אב"י הצעיר וגלה פתאום עולם חדש ורחב-ידים: הים.

בהתלהבות נעורים ומתוך תפיסה אינטואיטיבית מזהירה מעביר הוא לפנינו את כל שאלת “עבודת הים” ותובע למענה שווי-זכויות עם רעיון עבודת-האדמה: “עלינו לאהוב את הים כמו שאוהבים אנו כבר את האדמה, כמו שאוהבים אנו את השפה וכמו שאוהבים אנו כולנו את העם”. את חומת האדישות הכללית רוצה הוא לפרוץ ע"י תאור האפשרויות המרובות של “משק המים”.

אך מתוך גרונו אינו מדבר רק השכל היבש בלבד. יש בדבריו אהבת נעורים עזה אל האפקים הרחבים של הים, אשר נתגלו פתאום לעיניו הפתוחות לרוָחה.

לנו יקרה ביחוד קריאתו הנלהבת: “מדוע יהיו לנו “מכבים” ולא יהיו לנו גם “זבולונים”!”

חובה נעימה1 היא לנו להביע, בראש באוסף הזה, את רגשי הערצתנו למחברו – אבי רעיון “זבולון” בכל היקפו. מתוך הערכת זכויותיו הרבות בתולדות הים העברי החלטנו זה לא כבר, לבחור בו לחבר-כבוד של “זבולון” ואנו מאחלים לו שכפי שזכה לראות את ראשית נצחון רעיונו – רעיוננו, כן יזכה לראות את חלום נעוריו מתגשם עד לתמציתו האחרונה.

אגודת יורדי-ים “זבולון” – א"י

ת“א, תמוז תרצ”ו.


 

מאמר ראשון: אנשי-ים תנו לנו!

לפני ימים אחדים2 נתגלגל אחד גליונות “הצפירה” לידי, ובהעיפי את עיני לתוכו מצאתי בו את הידיעה הקצרה הבאה בין שאר הידיעות מארץ-ישראל:

"הגיעו ליפו עשרה יהודים דייגים מאסטרחאן ברצונם להשתקע בארצנו ולחיות פה מעמלם. הדייגים האלה חשבו בראשונה להתישב ביפו. אחר-כך מצאו את התנאים בחדרה הרבה יותר נוחים להם ויחליטו לעבור לחפצי-בה, על-יד חדרה, ולהחל שם במלאכת הדייגות. אבל לזה נצרכים מכשירים, רשתות, סירות וכדומה, ולאנשים האלה אין כסף. אמנם חשבו הדייגים האסטרחאנים על אודות הלואה ויפנו למקומות שונים; אולם הצלח לא הצליחו, כי אין לדברים שכאלה כל מקור בכל המשרדים והמוסדות בארץ-ישראל, אף לא בחוץ-לארץ.

הדייגים היהודים יהיו, איפוא, מוכרחים לותר על החלטתם – ולשוב לאסטרחאן!"

האין ידיעה זו מרעישה ומדהימה?

הגעו בנפשיכם:

יהודים באים ארצה-ישראל לא בתור שנוררים, לא בתור מבקשי צדקה, אלא בתור אנשים בריאים הרוצים לעשות בארץ זו דבר מה ולחיות בה בזיעת אפם, וכשבאים היהודים האלה מעיר רחוקה כל-כך, – מאסתרחאן אשר במזרחה של רוסיה האירופית – ליפו, זה מרכז הישוב היהודי החדש, זה המושב של “בחירי היהדות” – כפי שאמר לנו פעם אחד מבני אותה יפו ביוהרתו המופלגה–אין איש שם לב אליהם, אין משרד מתענין בהם, אין יועץ נותן להם אף עצות קלושות שאנו עשירים בהן למדי, והיהודים האלה מחויבים לנוד ולנוע, לבקש בעצמם את הדרך ילכו בה ולהחליט לסוף – כי אין מקומם פה בארץ. אותה הספינה, שהסיעה אותם אלינו מלאי תקוות וחלומות, תסיע אותם לאודסה שוב ועשרת הדייגים, אשר אמרו לסחוף אחריהם עוד עשרות ועשרות כמותם, ואולי גם מאות ואלפים, יספרו בחוזרם לאסתרחאן הרחוקה כי אין ארץ-ישראל ואין עברים, כי הכל הבל ורעות-רוח וכי צריך להיואש ולשכח את ציון.

והצדק יהיה אתם.

איך אפשר הדבר, שמנהיגי ישובנו פה בארצנו, עצמו עיניהם מראות את החטא אשר חטאו הפעם – חטא גדול מנשוא? איך אפשר הדבר, שהבן לא הבינו כי האדישות הקרה הזאת דוקא ביחס לעשרת הדייגים האסתרחאניים תתנקם בהם ביום מן הימים בנקמה גדולה שבעתיים?

כי הרבה טעויות נעשו בישוב, כי הרבה-הרבה נפשות הוכרחו לשוב כלעומת שבאו, כי אלפי ואלפי ידים חזקות מתהגרות מארצנו שנה שנה באשמת מנהיגינו – דבר זה ידוע הוא לכל ולא פעם דובר עליו בזה. אך המעשים המוחשיים אשר נעשו בכל-זאת במקומות שונים על-ידי אותם המנהיגים, האדמה הרבה אשר נקנתה על-ידיהם ובהשתדלותם, המושבות אשר נוצרו ברצונם ובמרצם–כיפרו על עוונותיהם השונים, ויסולח להם.

כי סוף-סוף – במקצוע האכרות, עבודת האדמה והחרושת הביתית, יש איזו קידמה ויש, ביחוד, תקוה לעתיד יותר מזהיר.

לא כן במעשה האסתר חאנים.

פה–זהו רעיון חדש שבא יחד אתם ארצה-ישראל.

פה–זהו אופק אשר לא שערנוהו מזה אלפיים שנה ואשר נפתח לפנינו פתאום.

ואת הרעיון החדש הזה רצינו לגרש מארצנו בעצם ידינו, או אולי גרשנוהו כבר ואיננו.

התשערו מה היתה היום ארץ-ישראל בכללה אילו גרשנו את רעיון הלאומיות היהודית לפני שלושים-ארבעים שנה?

או תשערו מה היינו אנחנו, בני הדור החדש, אילו החרמנו את רעיון הלשון העברית בראשית התגלותו?

כך לא תוכלו לשער מה יהיה עתיד ארץ-ישראל על-ידי גירוש עשרת הדייגים האסתרחאנים מתוכנו ורעיונם החדש אתם יחד.

לא תוכלו לשער,–הוי, המגרשים אתם!–כי עודכם עוורים, כי אינכם עלולים עדיין להרחיב מבטכם מחוץ לגבולותיכם הצרים והמעיקים.

*

רעיון חדש, רעיון נאצל הביאו לנו אנשי אסתרחאן.

אנשים פשוטים הם, דייגים אשר לא חזו אולי גדולות, אנשי-ים אשר הרויחו את לחמם בעבודת המים.

זוהי, לנו היהודים, גדולתם.

זהו הדבר הגדול והיקר הטמון בהם ואשר על כן לא בלבד שצריכים אנו לשים לבנו אליהם, אלא שאדרבה מוכרחים אנו מהיום והלאה לתת כל מעינינו בהם.

כי עבודת המים היא היא אשר תהוה מציאות חדשה, חדשה לגמרי, עבור עמנו בכלל, ועבור חלק מעמנו שבארץ-ישראל בפרט.

אה, אילו עם היינו ככל העמים, כי עתה לא היה בכלל כל מקום למאמר זה. כמו שבכל העמים יש עובדי אדמה ועובדי מים, כן גם עמנו היה נחלק לעובדי אדמה ולעובדי מים ואילו עם היינו באמת, כי עתה גם לנו היו דייגים, מלחים, חובלים וכל אותם החיים הסואנים המתרקמים על ידיהם ומסביב להם.

אך היא הצרה.

אין אנחנו, עד היום הזה, למרות כל תחיתנו ולמרות כל מה שכבר עשינו, אלא צל של עם והראיה לדבר – כי לא הבינונו להגיגם של אחינו אשר באו אלינו עם רעיונם הבריא ממרחקים.3

היתואר כי בארץ יפה כארצנו, בארץ עשירה כל-כך בנחלים, באגמים ובימים אין לנו גם עבודת-מים, אין לנו גם אנשי-ים? היתואר כי במאת אלפי היהודים אשר בארץ-ישראל יש אכרים ויש סוחרים, יש פועלים מכל המינים ויש אומנים שונים, יש מורים ויש אפילו בטלנים – רק לא אותו היסוד החשוב, לא דייגים, לאמר: לא אנשים אשר מקור פרנסתם הם המים והים הגדול והרחב?

*

לא! לא יתואר ולא יאומן, ובכל-זאת אמת הדבר.

מי-מרום, ים כנרת, הירדן, העוג’ה (הירקון), הקישון, הים המערבי הגדול מתגלגלים ומשטחים לעינינו ושוממים הם מאדם יהודי.

שדה מימי נרחב, שדה כל-לאומי שאין כמותו מזמיננו לעבודה ולפעולה, ואנחנו לא בלבד שמתרחקים אנו מאתו, אלא מרחיקים אנו מקרבתו אף את המעטים והטובים החושבים על אודותיו.

סכמו-נא, בחשבונות קצרים ופשוטים, את הסכומים שעלו לנו הקרקעות והאדמות אשר רכשנו פה בארץ. זכרו-נא כמה עשרות אלפי פרנק הוצאו להעמיד על הקרקע, על היבשה אכר אחד וכמה מיליונים הוציאו להוסיף עליו אלפיים או שלושת אלפים בתי-אבות, וכמה דם שפכו אחינו מאז, וכמה ריב וקטטות עוררו פה ושם, ומה רב עוד העמל לעתיד.

ושימו-נא אל לבכם כי פה, לא רחוק מכם, בקרבת כל מושבה כמעט, וכמעט אל כל אשר תפסעו ואל כל אשר תלכו–הקרקע האחר, “קרקע המים הרבים”, זורם הוא חפשי לפניכם.

מדוע לא תתאחזוהו אם-כן?

הים! הים!

זו התכלת הגאה והנפלאה כל כך; זה חלומם של כל העמים כולם; זו ה“טלאסה” של היוונים לפני שלשת אלפי שנים כשחזרו ממלחמות פרס וזכו סוף-סוף להגיע שוב עד למימיו ב“שחור”; זה ה“סוף” גם הוא בדרום, ששלמה המלך עשאהו עברי; זה השטח הגלי אשר נתן לכנען, ליוון, לרומא, לוונציה, לגנואה את גדלותן, ושאנגליה וגרמניה נלחמות להשיג עליו בדורנו ממשלת היחיד; זה המרחב האין-סופי, שגם סרביה4 הקטנה שואפת להגיע עדיו בהבינה כי רק על ידו תהיה לממלכת בת-עתיד.

הים! הים!

ואנו בוחרים הננו לעמוד מנגד לו, לחבוק את ידינו כלפיו, להתיחס אליו כאל זר, כאל נוכרי מבלי הבין את מהותו, מבלי האזין להמון גליו ולדכים וכשבאים אלינו אנשי-ים לעוררנו מאדישותנו החוטאה מחזירים אנו אותם, על פניהם, לארץ ממנה נמלטו…

*

עמים גדולים מעמנו, שאדמתם רבה, שעושרם עצום, שעתידם בטוח חיים עד היום על הים. הרי לכם אנגליה, שמספר ספינותיה חמשים אלף, סירותיה שני מיליון וחובליה ודייגיה חמשה מליון; הרי לכם גרמניה, שמלכה, הקיסר ווילהלם, הכריז בנאום מפוצץ כי “עתידה על המים”; הרי עם נורוויגיה, שחצי יושביה חיים מדגי הים כל ימיהם.

האם לא נלמד גם אנחנו מהם?

את הים אין עלינו לקנות, על הים אין בעלי-בית, אין תחרות-נכסים ואין קנאת-עמים.

כל מי שמוח בראשו, אבחנה בידיו ואומץ-רוח בלבו – לו גם הים במובנו המסחרי, כמובן.

כי גדול ורחב הים, ואין ערוך לדובאו, ואין דמיון לנדבנותו ביחס לאותם העובדים אותו.

ועל-כן את הים עלינו לרכוש, את הים עלינו לעבד ואותו עלינו לאהוב.

עלינו לאהוב את הים, כמו שאוהבים אנו כבר את האדמה, כמו שאוהבים אנו כבר את השפה וכמו שאוהבים אנו כולנו את העם.

*

עלינו לאהוב את הים, יען גם עתידנו אנו, “עתידנו הכלכלי”, עליו.

עלינו ליצור מרכזי דיג כמו שיצרנו מרכזי נטיעה וזריעה. עלינו להרבות בישובי-דייגים על שפת הים כמו שהשתדלנו כבר ברבוי כפרים חקלאיים תוך הבקעות ועל ההרים. עלינו לחלק את מאמצינו הלאומיים במדה ובמשקל אחד בין שתי העבודות גם יחד מבלי בכר את אחת על השניה, וכשם שיקרות לנו ראשון-לציון, פתח-תקוה, ראש-פנה ודומיהן מצד היבול הקרקעי כן צריכות אטלית, טנטורה, חדרה, משמר-הירדן, כנרת (שהנן כבר שלנו) ו“דייגאות” חדשות לעתיד לבוא, להיות יקרות לנו מצד היבול הימי.

רק אם נפנה מעתה את לבנו גם אל המים, וביחוד אל הים, נראה ברכה אמתית בעבודתנו. אם בשלושים שנות תחיה יש לנו כבר חמש-עשרה אלף נפשות החיות5 על האדמה וממנה, הנה לו רק נרצה יספיק זמן שכזה לתת לנו אלפי נפש יהודיות החיות על הים וממנו,–ובפחות אמצעים.

בהרבה-הרבה פחות אמצעים.

לכפר אדמתי היותר קטן, לארטוף (הר-טוב) למשל, נצרכים לפחות שלושת אלפים דונם אדמה–לאמר מאה אלף פרנק בערך, לבד בתים ומשרתים ובהמה.

כפר ימי קטן דורש רק מחמשה עד עשרה דונם אדמה, עם סירה ובית לכל דייג, שיעלו הכל יחד ברבע או בחמשית זה הסכום.

מה גדול ומה עצום העתיד.

כי יחד עם הדייגות העברית מניחים אנו את לוח-הפינה לימיה המסחרית העברית של המחר.

*

ים! ים!

זו צריכה להיות מעתה קריאתנו החדשה.

ואם ברגע של עוורון ואדישות לא קבלנו בזרועות פתוחות את הדייגים העברים הראשונים, אשר באו עדינו ברעיונם הגדול ותכניתם הנשגבה; ואם ברגע של התחזרות הגלות לתוך דמינו עוד הגדלנו את החטא ונשלחם מאתנו לבלי רחמים – עלינו להתאושש בעוד מועד ולקרוא קול גדול:

הדייגים מאסתרחאן, נא שובו!

שובו, שובו אלינו וחיו בקרבנו.

שובו ותנו-נא לנו אנשי-ים!


ירושלים, יום ה' ט' טבת אתתמ"ד (התרע"ג) לחורבן.


 

מאמר שני: “שלח6 לחמך על פני המים…”

שאלת הים היתה איפוא גם אצלנו שאלת היום וכמו בכל רעיון ורעיון שמקורו בריא ובסיסו איתן, כן גם ברעיון הים אין לך כל כח בעולם יותר, אשר יוכל לעצור בעדו ויעמידו מלכת דרכו הלאה.

מי מהקוראים לא התפעל, מי מהם לא התרגש למקרא מכתבו המצוין של האכר הפתח-תקואי האדון פשקוב7 בנוגע לאותם הדייגים הראשונים אשר באו אלינו ממרחקים לנסות וליצור בארצנו מקצוע חדש של חיים ומין חדש של אנשים.

אנשי-ים יהודים!

ונחמד, מלא צבעים ומקסים כל כך הוא ספור-המעשה אשר סופר לנו בו. כאגדה תנכית, בכל תמימותה ובכל טבעיותה, מתגלית לעינינו נסיעתם של אלה אנשי-הים היהודים הראשונים בנהרותינו ועל פני הים שלנו. כ“אודיסאוס” עתיק ורחוק נדמים לנו כל המאורעות וכל ההרפתקאות שעברו על ראשם עוד מראשית דרכו רגליהם על אדמת האבות ועד לשברון חלומם ולהתפוררותו הפתאומי בעוון עמם אשר בגולה וגם אותו היושב כבר בציון.

ואם בזמן מן הזמנים, בעוד שנה, בעוד עשר שנים או בעוד דור שלם אחד יעלה בידי הנלהבים לרעיון הים – ישנם בקרבנו יותר משאנחנו משערים, אלא שאין הם יודעים זאת בעצמם!– ואם אחרי עבור הזמן ההוא יעמוד ישוב ימי פורח, עם עשרות כפרים ימיים ואלפים דייגים וחובלים בצד הישוב החקלאי הגדול שלנו; או-אז יהיה ספורם של הדייגים הראשונים חומר עשיר ונובע לשירה החדשה והרעננה אשר תושר בארצנו ומי יודע אם לא יקום אז, בעתיד הרחוק ההוא, הומרוס עברי כולו לתאר לנו בצבעים הרבה יותר טובים ובמלים הרבה יותר פועלות את המעשה הימי הראשון של אנשי-הים היהודים?

*

אכן, לפנים לפנים היו בטח גם אבותינו הקדמונים אוהבים אף הם את הים ככל שאר עמי העולם. לפנים–הלא הוגד לנו בתנ“ך עצמו, – היו יודעים הכל כי “זבולן לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון”. אין ספק בדבר, איפוא, כי חלק חשוב מהעם העברי עסק בעניני הים כמו שהחלק השני – היותר גדול אמנם – עסק בעניני האדמה והמרעה. זבולן היה, כנראה, השבט היותר ימי שלנו ואתו אולי גם אחיו אשר, ש”חרף נפשו למות" על פני הים הרחב מבלי כל יראה ופחד. העובדה שצידון, זו העיר הכנענית החשובה, נחשבת בברכתו של יעקב לבני זבולן כהעיר שעליה נשען שבט זבולן, מראה למדי כמה נכבד היה כבר בימים הרחוקים ההם היסוד הימי בחיי השבטים העברים הצפוניים של ארצנו. אם נוסיף לזה את הפרטים השונים שיש לנו ממעשי שלמה המלך, אשר היה בלי ספק היוצר הראשון של ימיה מסחרית עברית, אותו שלמה ששלח יהודים עד לקצוי הודו ואופיר מעציון-גבר, היא אילת, ונכנס ביחס מסחרי וימי עם חירם הכנעני. ואם נזכיר גם את עמרי השני, זה המלך הגאוני, אשר הרים שוב את ממלכתנו למעלת מעצמה גדולה ויחדש גם הוא, בהגדילו אותו עוד יותר, את הסחר הימי ואם נעיר כי אמציה המלך כבש שוב את אילת מידי אויבי העברים, ויבן נמל אמתי על חוף ים-סוף – הנה הוכחנו דיה, כי עיני העברים היו נטויות בתמידות אל התכלת הנאה, אל האין-סוף הימי.

אבל, לאט לאט כהה, כנראה, בלבות היהודים הרגש הימי כליל, והעובדה שלמרות התחיה הלאומית האדמתית והתחיה הלשונית והרוחנית לא זכינו עד היום הזה גם לתחיה ימית מסחרית צריכה, כמדומני, להדאיב את לבו של כל עברי האוהב באמת את עמו והמאמין בעתידו.

איָם–השמות היפים והמצלצלים כל-כך: “חירם”, “תרשיש”, “אופיר”, אילת או עציון-גבר? איָם–הזכרונות הנעלים על זבולן ואשר בצפון ועל שלמה ועמרי השני בדרום?

הוי, כי אינם יותר בקרבנו, וכל השמות הנפלאים ההם לא יגידו למרביתנו הגדולה כלום, לא יזעזעו כל נים מנימינו, לא יעוררו כל חלום בנו… בה בשעה שהגורם הגדול לכל השמות ההם ולכל הפעולות ההן–זה הים הגדול והנרחב–נושק וחובק הוא גם היום, כמו בימים ההם ממש, את אותם רגבי האדמה, את אותם הסלעים הערומים ואת אותם הרי החול השוממים מסביבנו…

אך הוא אשר אמרנו: אז, לפנים, בימי השמות והפעולות ההם, היינו עם. לא כל-כך מוסרי אולי, חוטא הרבה לאלהיו, הולך בדרכים עקלקלות תדיר–אך היינו עם. והיום, אחרי אלפי שנות קיומנו, היום, אחרי שהעלינו את מוסרנו עד למרום המדרגה ואחרי שגבר אצלנו הרוח על הגוף לגמרי–אין אנחנו אלא צל של אותו העם.

הנה מדוע חסר בהמונינו אותו הרגש – שהוא היותר חזק אולי שברגשות העמים כלם – רגש הים!

ואולם עוד לא אחרנו את המועד. עוד יכולים אנו אם רק נרצה,–או יותר נכון אם רק נדע לרצות,–יכולים אנו לתקן את אשר עיותנו בתרדמתנו הארוכה ולחדש בדמינו את הדחיפה, את השאיפה להים ולכל נושאיו.

עוד אפשר הדבר, שהטעות הגדולה אשר טעינו בה לבזבז שלשים שנות תחיה רק על עבודת האדמה, תימחה ותשכח. עוד אפשר הדבר שהחטא הגדול אשר חטאנו, לפני שבועות מספר, בגרשנו מלפנינו את אנשי-הים הראשונים שלנו – יסולח לנו אף הוא.

אלא שעלינו לגשת מיד לעבודה פוריה; עלינו להחל מיד בפעולה מכוונה להגשמת הרעיון החדש. אל-נא נבטל את הדבר מעקרו, אל-נא נחניק את הילד בחתוליו. צריך שנעשנו לחלק מחיינו, לעקר מעיקרינו.

שעל-כן קוראים אנו לכל אחד ואחד, אם אך הוא עברי:

“שלח לחמך על פני המים!”

*

אכן, ידענו: כבכל השאלות כן גם בשאלת הים תהיה ההתחלה קשה עד למאד. רבים, רבים מאד יהיו הבזים והלועגים; עוד יותר רבים יהיו הנרגנים אשר לא יבושו ולא יכלמו בהשתדלותם להרוס את הבנין החדש עוד בתחילתו, והרבה, הרבה מאד יהיה על אותם האנשים לסבול, שלא יסתפקו במלים, והיו מהפועלים והעושים מיד.

אך ילעגו הלועגים, יבוזו הבוזים וינרגנו הנרגנים8 – הכל לשוא! כי הלא גם לרעיון חבת ציון לעגו בראשיתו ושש וארבעים נקודות יהודיות9 עומדות היום קיימות ופורחות ברחבי הארץ כולה. גם בלשון העברית התקלסו גדולים וקטנים, בגולה ובארץ-ישראל, ו“משוגעים” היו המתחילים בעיני הכלל, והיום–מאות משפחות מדברות אך עברית, דור שלם של ילדים מתחנך בארצנו כמעט רק בעברית, והלשון המנודה כל-כך בימי אד“ם וגורדון היתה ל”אפנה" בחוגי הגבירות…

כי על כן–מה לנו ולבוז, מה לנו וללעג, מה לנו ולנרגנות אשר מסביבנו?

אנחנו ישר דרכנו נלכה–אל הים!

כן, אל הים נלך!

כי צריך שים האבות יהיה גם ים הבנים, צריך שאופיר ותרשיש יזהירו שוב בשמינו, צריך שנחזור כולנו לימי זבולן ועמרי.

רגילים אנו לאמר: אהבו את האדמה, כי רק בה תשועתכם!

צריך שנזעק מעכשיו: אהבו את הים, כי גם על הים עתידכם!

הן כשם שאין לך לאום בלי לשון, וכשם שאין לך אומה בלי אדמה, כך אין לך עם בלי ים.

אהב את הים, ואהבך גם הוא.

שלח לחמך על פני המים!

שלח ואל תירא!

*

ומה שנפלא באמת: הלא יש לנו יסוד לכך, והם הדייגים שבהם כבר דברנו. בעצמם בנו סירה, בסירתם חצו המים, ובימינו זרקו רשתות. הכל עלה יפה, וכבר נוצר ישוב – והנה חורבן ואובדן.

הנוסיף נעמוד ונתהה?

מדוע לא נתחבר כולנו לאגודה חדשה, לאגודה של ים?–אחת היא אם יושבי הרים אנו או שוכנים לחוף ימים?

מדוע יהיו לנו “מכבים” ולא יהיו לנו גם “זבולנים”?

הראשונים על שם גבור הבר והאחרונים על שם אבי הים?

מדוע נוציא מיליונים על ראשון-לציון ולא נוציא שלשת אלפים על ראשון-לתיכון?

מדוע נגביל את יזמתנו על האדמה הקטנה בלבדה ולא נתן לה כנפים על המים התכולים, הרבים?

מדוע?

הלא תשמעו לקול הקריאה: הגיעה השעה!

הגיעה השעה גם לגשום הרעיון החדש. הגיעה השעה לתחית הים.

בואו איפוא והחיוהו!

*

החיו את זה הים–את זה הים הטוב, הנדיב; את זה הים הנותן דגים; את זה הים היוצר פנינים; את זה הים הנושא למרחקים והמקרב את כל הרחוקים.

החיו את הים, כי מבלעדיו אין חיים.

כל פרוטה הנתונה עבורו תושב לכם מחר כפולה. כל שקל יהיה לשנים וכל סלע יהיה לדינר.

כי הים–הוא העושר; הים–הוא הכל.

שעל כן תתחיה גם סיסמתנו: “שלח לחמך על פני המים כי ברוב ימים תמצאנו!”

ירושלים, יום ט' י“ח טבת אתתמ”ד (התרע"ג) לחורבן.


 

מאמר שלישי: הישוב הימי והתגשמותו

צעד חשוב עשה רעיון הישוב הימי בימים האלה.

בשם הדייגים היהודים, שבהם כל-כך הרבה דברנו, פנה האכר הפתח-תקואי פשקוב להאדון אוסישקין10, ויתאר לפניו באריכות את מצבם ואת מטרתם, וכמו בכל הדברים הנוגעים לישוב כן בענין הזה הבין האדון אוסישקין מיד את הערך הגדול שיהיה לישוב ימי בארצנו, ויבטיח להתענין בשאלה זו ולא עוד אלא שגם הצהיר להאדון פשקוב כי חברת “חובבי ציון” תתן לדייגים תמיכה הגונה, כדי שיוכלו להחל בעבודתם.

– התחילו-נא במעט–אמר אוסישקין לאיש-שיחו– הראו-נא כי יש ממשות ברעיון הישוב הימי, העמידו תחלה על רגליהם את עשרת הדייגים היושבים כבר בארצנו והשאר נעשה אנחנו.

ויבקש האדון אוסישקין להגיש לו תקציב מדויק על הסכומים הנצרכים להדייגים האלה כדי להחל בעבודתם, ויבטיח כי בשובו מהגליל יעיין בתקציב הזה יחד עם חבריו לדעה פה בארץ-ישראל, ועשה יעשה לטובת הדייגים את כל הנצרך.

ד"ר חיסין והאדון שיינקין היו באותו מעמד, ויתמכו גם הם בבקשתם של הדייגים, ויבטיחו כי עשה יעשו כל אשר לאל ידם כדי לגשם בפועל את הרעיון הימי.

*

ההבטחות האלה עשו, כמובן, רושם טוב מאוד על הדייגים שלנו, אשר התישבו לעת-עתה בפתח-תקוה וימצאו עבודה בפרדסים. האדון פשקוב, הדואג להם כל-כך יפה, מקוה שבקרוב מאד יוכלו הדייגים לגשת לעבודה האהובה עליהם ביותר – עבודת המים.

הסירה אשר בנוה הדייגים בעצם ידיהם ונלקחה מאתם על-ידי הערבים–כפי שסופר ב“האור” במכתבו של האדון פשקוב11 – הושבה להם ועומדת היא כעת בפתח-תקוה. כן הושבו להם, בהשתדלות מרובה, כמה וכמה מכשירים. הסירה הזאת והמכשירים האלה הנם היסוד לעבודת דייגינו להבא ורק מעט כסף נצרך להם עוד בכדי שיהא אפשר להם לעבוד במקצועם.

*

את התקציב, שביקשוֹ האדון אוסישקין מהם, ערוך כבר בידי האדון פשקוב.

קוראינו יבינו, כי אין אנו יכולים לפרסמו לעת-עתה, ואולם מספרים אחדים יראו להם מה מועילות ומה ענוות הן דרישותיהם של דייגינו.

הם אומרים, למשל, כי די להם לפי שעה, בשטח אדמה של חמשה דונם–וזאת לא לכל אחד מהם אלא לכולם יחד. כן אומרים הם, כי יספיק להם בית-עץ גדול, הן חמשה מתר על ששה, לגור בו יחדיו. בשאר האדמה ישתמשו ליבוש הרשתות וכדומה. כן מבקשים הם עוד סירה אחת ועוד רשתות ומכשירים.

בכמה יעלה כל זה?

בית העץ יעלה בארבע מאות פרנק (זהב). הסירה השניה תעלה במאתים וחמשים פרנק (זהב). הרשתות והמכשירים הנותרים יעלו בשמונה מאות פרנק (זהב).

והכל יחד–באלפיים פרנק (זהב).

*

אלה הם, פחות או יותר, המספרים שהובאו בתקציב12.

כמובן שיזדקקו עוד לסכום קטן לתחילת החיים בכפר הימי ולדברים שאינם נראים מראש. אך בכל-אופן – אי האלפים והמיליונים שדורש כל ישוב קרקעי הכי קטן?

ירושלים, כ“ז טבת, אתתמ”ד (התרע"ג) לחורבן.


 

הערה

המאמרים אשר הובאו בעמודים (28–1) היו, כאשר יראו הקוראות והקוראים, הראשונים שנכתבו בענין התחיה הימית זה כבר עשרים וארבע שנה וכותבם אמר לצרף אליהם בעמודים (58–29) גם את כל החומר אשר הצטבר בעתון היומי “האור” אשר לימים ההם, ואולם המרד הערבי הגדול נגד האנגלים והמלחמה הערבית החדשה נגד ביתנו הלאומי מונעים אותי מכך לעת-עתה.

בזה יוזכר רק בקצרה, כי מיד לאחר הופעת המאמר הראשון בשם “אנשי-ים תנו לנו!!!” שלח האכר פשקוב מפתח-תקוה מכתב מלא התפעלות על עצם הרעיון החדש ובו תיאור תנ“כי ממש על הרפתקאות הדייגים מאסתרחאן למראשית בואם ארצה. האון פשקוב היה אמנם איש-הרוח הנפלא, אשר הרגיש ביצרו הבריא את כל גודל הרגע ההוא, והוא מתאר, במלים קצובות וקולעות, כיצד עלה בידו לענין את האדון אוסישקין ב”בראשית" הבעיה הימית.

כשיתפרסם מכתבו זה, בהוצאה לחוברת העכשוית, ייקראו הדברים כפרק של אגדה קוסמת לקורות הים העברי בהתחדשותו הפלאית.

"אשר על-כן–מסיים הוא את אגרתו זאת – גם אני קורא את הקריאה אשר קראה עורך “האור”: “אנשי ים תנו לנו!”.

מכתב שני, בקשר עם התנועה הימית בתחילתה הגרעינית, נדפס באותו עתון כמה שבועות אחר-כך, בחתימת יהודה קפלני, מברלין. גם למכתב זה יש ערך תאריכי בהזכירו לנו, כי הרצל רמז כבר, באחת הכנסיות: כי “יום יבוא שספינה יהודית, אשר יהודים יבנוה ואשר יהודים יוליכוה על המים, תביא את צירי הכנסיה מכל מקום שנתונים הם בו”.

אחריו–מוסיף בעל המכתב–כשהיה דויד טריטש המנוח ביפו, “עלה בדעתו להציע ליסד אגודה קטנה לאניות-קיטור קטנות, במטרה לאפשר את המשא ומתן התמידי בין חופי ארץ-ישראל, מצרים וסוריה”, ובכנסיה האחרונה – הכנסיה השתים-עשרה–“יעלה הנדיב היהודי הידוע, האדון רבינרסון מעיר קיוב הרוסית, וידרש מאתה שיגשו לבנין ספינה למסחר ולנוסעים, אף התנדב למטרה זאת סכום של מאה אלף פרנק (זהב) מכיסו”.

“הצעתו זו – מעיר האדון קפלני בצער – נפלה לתוך המים תחת אשר היה עליה לשחות על-פני הם בנצחון” אך חיש מתעודד הוא ואומר: “צריך, ביחוד, שהצעת העורך (את “האור”) ליסד אגודה ימית עברית תצא לפועל במהרה”.

*

לשני מכתבים אלה–שנמסרו לו, לבעל חוברת זו, יחד עם שלשת המאמרים הראשונים, על-ידי זלמן פבזנר, מתוך אוספו העשיר כל-כך במסמכי כל-פז–יש להוסיף כמה ידיעות וזכרונות. אפס, הא' פבזנר הרגיש את עצמו קצת חולה ולא היה הסיפק בידו, בשעת הדפסת החוברת הזאת, למשותם מערמת עתוניו, שבועוניו, ירחוניו ושנתוניו באלפיהם וברבבותיהם. את המחסור הזה הבטיח, בטובו, למלא עם ההוצאה הבאה, כשיציג לקהל עוד הפעם את תערוכתו הימית הנהדרה מלפני שנה – מחלקה אשר הכילה את כל אשר נכתב עד אז על הבעיה הימית בעמנו, למן המאמרים אשר בחוברת זאת ועד למאמרו הגדול והיפה של דויד בן-גוריון מלפני ארבע שנים ב“דבר” העברי וב“ניו-פלשתין” האנגלי.

*

כן אמרתי לחלק את החוברת הזאת לשני חלקים:

א) בשם: “החלום", אשר בו הייתי מביא את כל אשר הזכרתי לעיל.

ב) בשם “המציאות”, אשר בו הייתי מביא את כל החומר הנפלא על פעולות האגודה “זבולן”–אשר אלמלא הם לא היה הנצחון הימי שלנו בימי-חירום אלה אפשרי בכלל, וגם כל הפרטים הנהדרים על יוצרי ימיתנו המסחרית בנצחונותיה האחרונים. עם שמות יוזמיה כולם, מימי “החלוץ” ועד לימי “תל-אביב”, “הר-ציון“, “הר-כרמל” ושאריתם.

לחלק, זה שייכים גם מנאם-הפתיחה שלי, בטקס הבוקר לכ“א אפריל, ושאר מנאמי המסיבה הנהדרה בקהוואת “גלינה”, ב”יום הים" – ברכת דיזנגוף אחרי-הצהרים, נאום שרתוק כסיום למשא דיזנגוף באותו לילה נפלא של “יום הים”, שבו השתתפו רבי-חובלינו, מלחינו ועשרים אלף עבריות ועברים לפחות–מחזה אשר לא ידעה ארצנו כמותו אף בשנה הראשונה להצהרה הבלפורית–סימן ואות להתחזרות תקופתם של דן וזבלן בתוכנו למרות ועל אף הכל.

אפס, אי הזמן, אי הכסף ואי הסבלנות לעשות זאת ברגעי-זעזוע זה–היותר מכריע לביתנו הלאומי מיום הוסדו?

מי יתנני חיים וכושר–והפכה חוברתי זאת לכרך עב-דפים, ש“חלקו השני” יהיה היותר חשוב בהרבה.

א. ב.


 

המסמך הראשון לתחיתנו הימית

מכתבו13 של פשקוב לאיתמר בן-אב"י

לכבוד עורך “האור”, שלום!

בבקשה מכבוד עורך נכבד לתת מקום בעתונכם הנכבד לדברי אלה היוצאם מן הלב.

את רגשי תודתי אגיש בזה לנשיא “חובבי ציון” הא' אוסישקין, ולד"ר חיסין ולה' שיינקין על אשר הבטיחו לי להשיג לדייגים את העזרה הנחוצה להם בכדי לגשם את רעיונם, בהיותם אצלנו בפתח-תקוה, וגם לכ' עורך נכבד, על אשר עוררתם את הדבר.

ה' אוסישקין הבטיחנו כי ימציא להם את המכשירים הנחוצים להם לעבודתם אחרי אשר אגיש לפניו רשימה מפורטה מהמכשירים האלה. על-כן יהי בואך וצאתך לשלום, נשיא נכבד.

ברגשי כבוד ויקר, יעקב פשקוב מפתח-תקוה.

בשולי מכתב זה, שנדפס בגליון צ' ל“האור” שנה אחת ושלשים (4) מיום ב' כ“ז טבת אתתמ”ד לחורבן (התרע"ג) רשם בהתלהבותו המובנה מאליה, את הדברים הבאים:

“רוח של ים נודף מהמכתב הקצר והטבעי הזה.

יחי הדיג העברי!”.


האגרת שנשלחה לה' בן-אב“י ע”י ועד “זבולון”

אגודת יורדי-ים זבולון – א"י

תל-אביב, בית זבולון רחוב הירקון

יום ד' תמוז תרצ"ו


א' בן-אב"י היקר,

אנו שמחים להודיע לכב' שועד “זבולון” בארץ-ישראל החליט:

מתוך הערכת פעולות כב' כחלוץ הרעיון הימי בישראל ולאות תודה על עזרתו המתמדת לאגודתנו לבחור את כב'

לחבר-כבוד

של אגודת יורדי-הים “זבולון”


בברכת הים העברי

ועד אגודת יורדי-ים “זבולון”


 

גם על הים עתידנו!

Unsere Zukunft liegt

auf dem Wasser!
14

Wilhelm II.

ספינתו של שטרויס15

רגש של שמחה עצומה תקפני, ביום האחרון לועידה הציונית הבוסטונית, למקרא עתוני הבוקר בניו-יורק הגדולה: נתן שטרויס, היהודי והנדיב הנלהב, הגיש לציונים ולעם ישראל מתנה יפה, מתנה חדשה במינה, מתנה מעודדת כל לב–ספינה! ולבי המזרחי, טעון זכרונות עבר ימי עברי וחולם חלומות לעתיד ימי עברי, הכה גלים כים בדכיו.

ספינה עברית…

ובכן, הרי הגיע סוף-סוף הרגע הגדול שלו כל-כך יחלתי במסתרי מחבאי הארץ-ישראלי, על הררי ציון עיפי־הכליון. ובכן הרי הונחה סוף-סוף אבן הפנה (או ביותר דיוק: לוח-הפנה) לימיה עברית חדישה, שתחילתה במימי הגולה וסופה במימי ארצי הנערצה. ובכן, הרי קבלה סוף-סוף תחיתנו הלאומית את צורתה המוחלטת והגמורה, בהיותה מעכשיו מתבלטת בשני המושגים העיקריים של כל עם ועם באשר הוא עם–אחדות היבשה והים! האח, לא עוד יצטמצם זה עמי בגבולותיה הצרים והמחניקים של יבשה בלבדה; האח – אל מרחקי הים ישא שוב את נפשו, אל מרחבי האין-סוף, אל קסמי האופקים, וימי דוד ושלמה, עציון-גבר ואילות, תרשיש ואופיר יחדשו את נעוריהם שוב בחיינו המחודשים.


תוחלת נכזבה

אך אויה, כי נכזבה תוחלתי בלא עתה ובעצם תחילתה: לאותה ההודעה, שהדפיסוה העתונים במלים רועשות ומרעישות, הוסיפו למחרת “כי ספינתו של שטרויס ניתנה במתנה לציונים על מנת למכרה למרבה במחירה, בכדי שמחיר פדיונה ימסר לידי היהודים בארץ-ישראל, להשבחת ענים וצערם בשעה החמורה הנוכחית”.

אילו נמצאתי על פסגת הר נשא ואילו התגלגתי מעליו התהומה, לא הייתי מזדעזע בתהום נפשי כהזדעזעי הפעם, לעכול הבאור הקלוש הלזה. ובכן, כתמיד אין הכל אצלנו נמדד ונשקף אלא במטבעות כסף; ובכן גם הפעם יעבר רגע גדול לפני עינינו הרואות, מבלי שנדע להעמידו; ובכן, כשם שלא עלה על דעתנו להיות מוכנים לקראת המהפכה העולמית הכללית, להיותנו חמושים ומזוינים באלפי חלוצים להגנת רכושנו היבשתי בארץ תקותנו, כן לא עלה על דעתו של הנדיב והיהודי הנלהב שטרויס לעשות את ספינתו ליסוד ימיה עברית ולא נמצא ציוני אחד בכל בוסטון הציונית להעירו על המשגה אשר שגה, בטוב לבו אמנם, גם לעוררו שיעצור בעד מכירת ספינתו בכדי לתתה שי להעם העברי בתור היחידה הימית העברית הראשונה של ישראל אחרי החרבן…

והרגע יעבר. והספינה תמכר. ותמורתה בכסף תבלע, וימנו העברי ישאר גם הלאה רק חלום שוא של חולמים שאננים –

עד מתי, אלהים?


דיגי אסטרחן

כמקרה הזה כמעט קרה לפני שנתים בארץ-ישראל עצמה. קבוצה קטנה, בת עשר נפשות, ירדה לחוף יפו ביום מן הימים. אלה היו יהודים מסוג חדש, יהודים מאסטרחן הרוסית והרחוקה, ליד גבולות סביריה, ואומנותם–הדיגות. אכן, דיגים יהודים היו אלה, יהודים וציונים כאחת, ומגמתם לחיות בארץ הקדושה והאהובה שעל-אודותיה כה הרבו לשמע, גם אמרו לעשות בה את מלאכתם הקשה אל הים הפלשתי ואל הים הגלילי, אלה מימי העברים כפי שחזום בחלומותיהם גם בשעות מנוחתם הגלותית. ויעברו הדיגים ממשרד למשרד, מבית לבית, ממושבה למושבה ובפיהם הבשורה החדשה: עבודת הים. אך לשוא בארו את מטרתם, לשוא נסו לשכנע את אבירי הלב, לשוא תארו לעיני כל את תועלתם של החיים הימיים בקרב כל עם ועם, לשוא גם-כן הצרידו את גרונם בהתלהבות ובתחנונים – אזנים הוטו ללא הבנה, ולא נמצא גם איש אחד שיקדיש להם סכום-הצחוק אשר בקשו, סך חמש מאות שקל, למקנה סירה קטנה, רשתות מסכנות וחכות אחדות… אל-נא תדמו כי בדותא היא זאת: “הצפירה”, לפני שנתים ימים פרסמה את הדבר, לפי עדות סופרה היפואי, בכתבה מלאת תמרורים, ותפרט את שמות אותם עסקנינו הידועים שמצאו לטוב להשיב אחור את פני הדיגים המיואשים. כה קרה הדבר, שאנשי-ים עברים, אשר כל עברם בולה על פני המים ואל חפיהם, עוד שמחו וישבחו את אלהיהם על המציאו להם עבודת יבשה בגדולה אשר למושבותינו, הלא היא פתח-תקוה.


מאמרי מים וים

ואזכר עוד היום את זיקי החמה, ניצוצי המרי וההתקוממות שטלטלוני טלטל לשמע השערוריה ההיא. באש עלומי תחבתי את העט תוך ידי ובגעש סערה נסיתי לערער את לבות עמי היושב בציון על חטאתו הימית. פניתי לעסקנינו, ואבקש מהם, התפללתי להדום רגליהם שיתנערו ושיתנו לנו “אנשי ים”. יעצתי להם לתקן את המעות, לבקש אחרי הדיגים במחבואם היבשתי, להעניקם הנחוץ להם, להשיב אותם למימיהם ולחייהם הטבעיים. קראתי להם את הקריאה העברית העתיקה “שלח לחמך על פני המים, כי ברוב ימים תמצאנו”, שרתי להם את שירת הים וארקם לעיניהם רקמה ימית בשלל צבעיה הכי קוסמים, גם בניתי בנין לעתיד, הקימותי מגדל-אור למרחקים, הציבותי תורן גבוה שראשו מגיע השמימה אך פרשתי אלפי מפרשים כשלג לבנים וכרוח קלים–הכל, הכל ללא תועלת. כקול קורא במדבר נפסד קולי הבודד, ורעיון הים נשאר קבור בקבורתו, עד לבוא גואל.

היבוא?


נסיון שנפל המימה

אכן, נסיון קטן נוסה בכל זאת, כפי שנתפרסם אחר-כך, מתוך מכתבו של אכר פתח-תקואי חשוב. האכר הזה היה בן עירם של הדיגים האמללים, איש לב ויד נדיבה, וימשכן את ביתו, ויקן סירה, רשת וחכות, ובאחד הימים יצא הוא ודיגיו לנסיעת-תיור. הסירה ואנשיה הפליגה מנחל הירקון, ליד אם המושבות, ותעבר בין גדות הנחל ושדמותיו הירוקות, חדרה לתוך גלי התיכון, הרועש והסואן, מחצה את מימי המרחב לארך החף, חתרה ותעלה צפונה תמיד עד הגיעה למפרץ בנימין, מול המושבה הגדולה חדרה. שם ירדו דיגינו עליזי-הנפש וטעוני-צידה, כי בדרכם הימית עבדו עבודת המים והים במרץ ובששון, ודגים גדולים וקטנים הוצגו על-ידיהם לראוה, על פני השנונית העבריה, וכל תושבי המושבה שעמדו ותהו, אף קנו במחיר זול את רוב הצידה. אז יפליגו דיגינו, בסירתם האהובה, חזרה למקומם הראשון. שוב חצו את גלי התכלת, שוב קרעו את שטח המרחב, עדי הגיעו בשלום אל פי הירקון. אבל כשחתרו להכנס אל הנחל השאנן התנפלו עליהם לפתע פתאם שודדים ערבים, ויתפסו את סירתם, וישללו את צידתם החדשה, ויכו את הדיגים מכות אכזריות, ויאסרו אותם בחבלים, ויובילו אותם אל המחנה, ויתנקמו ביהודים האלה שהעיזו להתחרות בערבים על פני המים. רק אחד הדיגים הצליח להתחמק מתוך חבריו ונוגשיו, ויגיע לפתח-תקוה ודבר הבשורה הרע בפיו. ויצאו פרשים עברים, מהירים כנשרים, לעזרת האסירים ועוד בו בערב שחררו את הדיגים וישיבום לפרדסיהם ולעבודתם היבשתית.

אגדה כמעט–, כל-כך היא יפה; “אודיסאה" אמתי, שתסופר מפה לפה בקרב יממינו העתידים בדורות הבאים; באשר היתה זו התיירה הימית העברית הראשונה אחרי חרבננו הלאומי…

אך אהה, כי נשאר הדבר רק נסיון שנפל המימה!


עם מוזר אנחנו

ואמנם מתקומם הלב והדם מה רותח: איך אפשר שיהיה זה עמי כה מצומצם בחייו, כה מוגבל במושגיו, כה עור במושגיו? איך אפשר, שיחד עם תחיתו האדמתית, הלשונית והלאומית לא הרגיש בנחיצותה של התחיה הימית? מזה ארבעים שנה שחלוצינו מזיעים להוציא את לחמם היומי מתוך קרקע העולמים: בנו חמשים מושבה, נטעו כרמים ופרדסים, כסו הרים ובצות ביערות עבותים, הזיבו חלב ודבש בארבע כנפות ארצנו; מזה ארבעים שנה שחלוצינו יורדים מאניות הגולה, מפליגים באניות להגולה, משקיפים אל הים הנפלא, נהנים מיפיו ומעצמתו, ביחוד בישובינו הימיים, היושבים ושוכבים לרגלי מימינו, כראשון-לציון וחדרה, כדור ועטלית, כמשמר-הירדן וכנרת,–ואין אחד בחלוצינו אלה, ואין אחד בבנינו ובבנותינו, בבחורינו ובבתולותינו, שירגיש בלבו הגעגועים להמים, האהבה למשוט, הנטיה והשאיפה להיות דיג או מלח. הנה תל-אביב גם היא, בדיוק רחובותיה, ביפי בניניה הלטיפים, בהשתדלותה להיעשות נמל-העתיד – ואין אחד מתושביה, אין אחד ממוריה ומתלמידיה מוצא לטוב, למועיל, לנחוץ, להכרחי להתידד אל הים, זה הים הגדול והעתיק, זה הים המקושר בעברנו העצום באותה מדה כמעט כאדמת האבות: אין סירות-תענוגים, אין תופסי-הגה, אין אניות-מפרשים לטיולים מרחקיים, אין תחרות ימית בין מיטיבי השיט, אין שמחת הדיג ואין הבנת הגלים. ארבעים שנה הים אתנו, ואנחנו רחוקים מאתו מרחק אין גבול. ארבעים שנה הים קורא לנו להתנשא על פני מימיו, להתחבט בין משבריו, למשות פנינים ואלמגים מעמקי תחומיו, לצבור הון ועשר מתוך אין-סוף אוצרותיו, לרדת בזרמיו, לרדות בכל אשר לו, גם ליהנות מנדבנותו ואנחנו,–שפנים מוגי לב, עורים אטומי מח, עומדים מנגד כגולמים:

הנה-כי-כן–אחרי ארבעים שנה של תחיה, כשהלשון כבר בפינו, כשהקרקע כבר תחת רגלינו וכשחלומנו קרוב לגשומו–הים, זה השער לכל עתידותינו, סגור ונעול הוא לפנינו, באשמתנו אנו…

אכן, עם מוזר אנחנו!


יהא־נא הים בעזרנו

מה נעשה לו לעמנו, בכדי שיפקח את עינו, בכדי שישבר את קרח אדישותו הימית, בכדי שיאחז בצעדים הנחוצים לתחית פעולתו על פני המים בעוד מועד? המלחמה האיומה, באירופה ובאסיה, הפסיקה באכזריותה הכללית גם את מהלך ענינינו. מנחם בן-משה (אוסישקין), שהיה האחד אשר הבין להגותם של דיגי אסטרחן ויבטיח להם עזרתו, בשעה מאוחרת אמנם, אינו יכול להזיז יד ורגל. המרכז הציוני, בברלין הגרמנית, נמחץ ונתפזר, ואין כל יכלת להגיע עדיו אף לדרש מאתו מאומה. רק אמריקה היהודית, אמריקה הציונית עודנה בתקף חיותה ובאמצע פעולה, ואם אמנם סוגרת ומסוגרה ארצנו, אין יוצא ואין בא, הנה העובדה המרה הזאת היא היא שצריכה לעודדנו ולעשות דבר-מה אשר יפתח לפנינו את שערי ארצנו.

במה?

ביסדנו מייד אגודה ימית עברית, בדרשנו משטרויס למסור לידה את אניתו ובהוסיפו עליה עוד אניות אחדות, בהרשימנו את אגודתנו הימית בפנקסי המדינה האמריקנית, בהניפנו על תרני אניותינו את דגלה של אמריקה לעת-עתה. אל-נא נשכח כי בקרוב מאד תכנס גם יון לתוך הטבח הכללי, ואז תפסק כל שרות ימית בין מצרים ויפו. נהיה-נא מוכנים לקראת הרגע המר, נציף-נא על פני הים פלוגה של אניות עבריות-אמריקאות ונהיה-נא, ככה, במגע ומשא תמידי עם אחינו הגיבורים, חלוצינו היקרים, הנלחמים בהשלכת הנפש ובסבלנות אין סוף את מלחמת קיומם וקיומנו גם יחד.

יהי-נא גם הפעם הים בעזרנו, כאשר היה בעזרנו המון פעמים, לפנים-לפנים, בימי העבר הימי העברי!


עברנו הימי המזהיר

שאכן, היה היה גם לנו עבר ימי ואכן, היה היינו גם אנו עם ימי, ולרגעים הגענו למדרגה ימית שהרעידה את שכנינו הימיים – אם פלשתים, אם מצריים, אם יונים ואם רומאים. עובדה היא זאת, שלא כולנו יודעים אותה. עובדה היא זאת, שרוב אחינו מתנכרים אליה מפני שרוח הים פג ועבר מתוך דמינו; מפני שמורינו לא למדונו בבתי הספר את קורות הים העברי; מפני שאף הגדול בכותבי דברי-ימינו, גרץ הגאוני, לא הרגיש במעשי הים העברים שלנו,–הפזורים כפנינים בספרינו ובדברי-ימינו,–כל התמדה וכל שלשלת, ותעבר ככה עטרת היממות העתיקה מעל ראשינו אנו אל ראשי הכנענים, אחינו ובשרנו אף הם.

הירשני הקורא לנסות, בכחותי הדלים, להעביר כאן לעיניו תמונה פחות או יותר שלמה מדברי-ימי הים העברי?


שבטינו הימיים

עוד בימי קדמוניותינו הכי רחוקים פוגשים אנו באנשי-ים עברים. ברכת יעקב לבניו ברורה למדי:

אשר ישב לחוף ימים

ועל מפרצו ישכן;

זבולון לחוף ימים ישכן

והוא לחוף אניות

וירכתו על צידון.

ומתוך דברי זעמה של דבורה הנביאה, דורות רבים אחר-כך, יודעים אנו כי גם דן הקטן התמכר כלו ורובו לעבודת-הים. הן כה הם דבריה.

ודן למה יגור אניות?

למה?

מפני שאניותיו היו יקרות לו אז מעתידו של כל העם העברי; מפני שבימי השבטים היה כל שבט פונה לעניניו הוא ולא היה דואג הרבה לעניני השבטים אחיו. רק השופטים, אלה גואלי העם, אלה רואי המחר, עצרו כח לחברם ולאגדם מפעם לפעם בפני הסכנה המשותפת. ובכל-זאת הרי התיממו אחדים עד כדי עמוד בפני קול-קריאתה של אשה נפלאה כדבורה. רק השבט “אשר” הזניח את מערבו הימי, ויעוף לעזרת שאר ישראל. זבולון ודן חשבו אחרת. הם טענו ומצאו, כי כל הסחת-דעת ממשאם-ומתנם על פני הים, כל נטיה הצדה והשתתפות במלחמת-דם בפנים הארץ היו עלולות להביאם לידי חרבן. לכן בחרו “לגור” על אניותיהם ו“לשכון” אל חף מימיהם וימשיכו את מסחרם, ויגדלו מאד בעשרם:

כי שפע ימים יינקו

ושפני טמוני חול.

“שפע” הימים, כלומר הארגמן, ו“טמוני החול”, כלומר הזכוכית, חוץ מהדגה ומסחר האניות, חוץ מהברזל ומהנחשת – היו ליסוד חייהם של שבטינו הימיים.


אלילי־ים עברים

אחת ההוכחות, שהים היה ליסוד חייהם של בני עמנו לפנים, מוצאים אנו בתקופתם הכי קדמונה, תקופת הגירתם מגדות הים הפרסי ומאור-כשדים ארצה כנען. באשור-בבל היה העם עובד לאליל ימי ששמו האשורי-שמי הוא דגן ושצורתו בולטת על-פני רבים מלוחות הזמן ההוא. צורה זו מציגה לעינינו אליל מראשו ועד למתניו חצי-גוף של איש אשורי וממתניו ומטה חצי גוף של דג. ככה ממש מתואר האליל דגון בספר שמואל הנפלא על דגון וארון האלהים.

“ויקחו פלישתים את ארון האלהים ויביאו אותו בית-דגון ויציגו אותו אצל דגון וישכימו אשדודים ממחרת והנה דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה‘, ויקחו את דגון וישיבו אותו למקומו. וישכימו בבקר למחרת והנה דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה’ וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן; רק דגון נשאר עליו…”

בצדק מעיר החוקר הצרפתי לגרנז', כי במלת “דגון” האחרונה נפלה טעות קטנה, אשר באה בעקב שניות האות “נ” בין “דגון” “נשאר” וצריך איפוא לקרוא “רק דגו נשאר עליו”. עכשיו מובן כל הספור, ומקבל הוא גון יפה כל-כך.

אכן תאמרו: דגון הוא אליל פלישתי, ולא עברי, תשובתי: הפלשתים היו ממוצא יונים, ודגון הוא שם שמי, כשם האשורי אשר הכרזתיו לעיל. אין ספק בדבר, שדגון היה אליל ימי דני, כשם ששמשון (מן “שמש”) היה גבור או אליל יבשתי דני. אלא, שהפלשתים בבואם לארצנו אחר-כך, וימצאו באדמת דן אליל ימי המתאים לאלילם הימי המקורי גזלו את דגון מידני הדנים ו“פלשתוהו” עד כדי היותו לאליל לאומי-פלשתי בספר שמואל.

כן יש לשער בודאות כמעט מוחלטת כי “אשרה– עשתרת” היתה אלילה ימית זבולנית, היות ונמצאו מטבעות בערי צד וצדון המבליטות צורות אלילה שחצי גופה עד למתניה אשה וחצי גופה מהמתנים ומטה דג, והכל יודעים מה התפקיד העצום של “אשרה-עשתרות” בדברי-ימינו עד למנשה ולחזקיהו!

כר נרחב הרי כאן לציירינו ולמהנדסי עתידנו הימי לקשט את ספינותינו ואת סירותינו בקשוטי אלילי-ים עבריים…


צואתו הימית של משה

ההכרה הימית בקרב השבטים זבלן, דן ואשר היתה כל-כך עמוקה עוד מתחילתה והבנת ערכו של הים לעתידה של הארץ רחפה בכל-כך בירור לעיני מנהיגנו, שמיד אחרי צאת ישראל ממצרים קבע המנהיג הגדול, משה האלהי, במלים מועטות אך ברזליות, את גבולותיה הימיות של ארץ-ישראל לתמיד:

ושמתי את גבוליך

מים סוף ועד ים פלשתים

וממדבר ועד הנהר…

לא הרים, לא בקעות, לא שפלות ומישורים יהיו גבולות הארץ, אלא ימים: ים סוף, או הים האדום, בדרום; ים פלשתים, או הים הגדול, במערב; המדבר, שהוא כעין ים-החול, המתגלגל עד לים פרס, במזרח; והנהר, שלא צריך היה לפרט בשמו, כה רחב הוא וכה דומה הוא לים–נהר פרת, בצפון.

משה הבין, כי רק אם ישלט ישראל בארבעת “ימיו” אלה, רק אם לא יפסיק עם אחר את ממשלת ישראל בשטח המיומם הזה – רק אז יהיה עתידו בטוח באמת.

מים עד ים וממדבר עד נהר–זו היא הצואה הימית הכי נפלאה שבדברי ימי כל העמים כלם, צואה גאונית, שלא חדלה מאז לפעם בגדולינו במשך הדורות, צואה שגם אנחנו, הבנים, חייבים היינו למלאות אחריה לכל משמעותה, אם רצוננו לשוב ולהיות עם באמת.


יהושע שמשון ושאול

ושלשה חולמי-ים רואה אני בשלשת כובשינו אלה. הראשון, שהיה בלי ספק המצוין שבמצביאינו מיום היותנו לאומה, הוציא לפועל את צואתו של משה, הדגיש את ערכה בצואה שניה, השיב את שבטי הים אל חפיהם ונסה לימם שבטים אחדים–את נפתלי ואת מנשה,–מהכרמל ועד לדן. אפשר לאמר, כי יהושע היה מחייה הים העברי ומחדש נעוריו, אם כי לא עלה בידו להביא את ישראל עד לפרת, ואין ספק שאילו נשארו לנו כתבים ימיים מהזמן ההוא, כי עתה מצאנו בהם את תהלתו במלואה. יש להזכיר כאן, כי שמו של אבי יהושע היה נון, שבאורו עד היום “דג” בארמית ויש לשער איפוא, כי “נון” היה שם עברי נרדף ל“דג”, ושבמשפחתו של יהושע היתה הדיגות למטרה בפני עצמה, וכשתשוב היממות העברית ותפרח שנית תוקם מצבה ימית ליהושע אוהב הים.

שמשון הגבור, בן השבט הימי הדני, היה בלי שום ספק איש-ים, ואם אין התנ"ך מספר לנו בדרך ישרה על דבר נפלאותיו הימיות, הנה רשאים אנו ליחס את כל מעשה גבורותיו לרצונו הטמיר לשחרר את שבטו מעולו של אויבנו הכי גדול, בהיותו ביחוד אויבנו הימי. כי אמנם, הפלשתים היו עם ימי טהור, שבאו אל הארץ ממרחקי כפתור וכרית הימיות, ובכח התפתחותם הימית הנעלה התאחזו בארץ-ישראל על חשבונו של השבט הדני. דן נלחם בפלשתים דורות רבים, אך לאט-לאט דחקו הפלשתים את רגליהם של הדנים, ויכבשו מידם את יפו אף היא, ויצרו בזה את ימייותם של בני דן. שמשון יצא לקראתם, הכה בהם אלפים, הביא כליה על ערי החוף הפלשתיות עזה, אשקלון, אשדוד ולבסוף – נפל בידי אויביו. גבורתו הנפלאה לא הועילה לו. פלשת הימית רמסה בכחה את דן האמלל ושאריתו של דן הוכרחה להעקר מגדות הים ולהגר לצפון הארץ.

מענינת היא העובדה, שהדנים בחרו להם למושב את החבל הצפוני, על חף מי-מרום, ברצותם להמשיך גם שם את עבודת הדיגות בבטחון גמור.

בשאול רואה אני את המלך הראשון, שנסה למלא אחרי צואתו של משה. הכה שאול את פלשתים ודחק אותם יותר דרומה, מול מצרים השכנה,–או אז הגיע אל הים ובסס את מלכותו על היסודות הטבעיים שקבע לה משה. הוכה שאול על-ידי הפלשתים, או אז נשאר ישראל סגור ומסוגר, דחוק ולחוץ16 בין הרים ועל פני מישורים, מאין כל יכלת להתפתח בעתיד. למרות תבוסות פלשתיות רבות, שענדו עטרות לראשו של שאול, נפל הגבור לאחרונה ופלשת הימית חגגה בזה את נצחונה היותר מזהיר ואת שלטונה המוחלט על הים. הפלשתים משלו אז מעזה בדרום ועד לעכו במרכז; רק זבולון–שהספיק להקרע מעל ישראל, בימי דבורה, ויהי על-ידי-כך עמנו, מה שארצות הברית הן היום לאנגליה – רק הוא המשיך, לפחות בצפון, את המסרת הימית העברית, את הלשון העבריה ואת הרוח הימי העברי.

העברי-כנעני, אם תרצו.


דוד והים

והנה בא דוד, ובחרב ובדם, במדיניות ובברית-אחים, החזיר לעם העברי לא את ים פלשת בלבד,–את עזה את יפו ואת צר,–אלא העביר את לגיונות העברים מנצחון לנצחון, מים-סוף בדרום, עד למדבר, זה ים-החול במזרח, ועד לנהר הפרת בצפון. דוד ויואב מצביאו קיימו למעשה את דברי הצואה הימית של משה ואת פקודתו הנחושה של יהושע. וראה זה פלא: למן הרגע ששוחררו ימינו מממשלת אחרים, למן הרגע שנפתחו שערי יפו ושזרמי הפרת השקו את סוסי יואב – היתה ארץ ישראל חפשית לגמרי: הוא הוא מה שהבין וצוה משה. הוא הוא מה שהבין גם דוד. וזבולון-כנען, שיד הפלשתים לא נגעה בהם לרעה ושהוסיפו להתפתח ולהתעשר במסחרן הימי, עלצו כל-כך על נצחון ה“אחים” העברים, שחירם מלך צר מהר וישלח מכתב ברכה לחולש הפלשתים ויציע לו ברית מגן ומלחמה בין ישראל וכנען, גם שרות מסחרית חשובה ומגירה לארך הים הגדול מן צר הכנעני-הזבולנית ועד ליפו הדנית-העבריה.

היממות העברית, שהגיעה למרום פריחתה בימי דבורה, ושימי שמשון ושאול, חרף גבורתם ושאיפותיהם, ראו בחרבנה, שבה לתחיה. דוד היה, איפוא, אבי הים העברי. כשם ששלמה, בנו אחריו היה יוצר הימיה העברית, ובין הספינות העבריות לעתיד לבוא תשא אחת מהגדולות שבה על חרטומה הגאה בלי כל ספק, את שמו של מחיה יממותנו, דוד המלך.


יוצר הימיה העברית

בלבולי המשפחה, מרידת הבנים, המון המלחמות מנעו מדוד האפשרות לגשם, בעצם ידיו, את כל חלומו, ויניח לבנו אחריו, לשלמה המלך, שני דברים: את בנין המקדש ואת יצירת הימיה.

כי אמנם, שלמה היה לימיה העברית מה שהיה ה“קור-פירסט הגדול” להימיה הגרמנית. הוא לא הסתפק במה שהניח לו אביו בירושה ולא אמר די ביפו ובים הגדול. הוא נוכח והבין, שהשוק הים-תיכוני ננעל בפני העברים, מפני שהזבולנים-כנענים פרשו כבר את רשתם על פני הים הזה וישעבדוהו לעצמם. הוא שאף לקבוע לעמו חלון עצמי, חלון חפשי לגמרי, שברצונו יסגרהו וברצונו יפתחנו. וחלון זה מצאהו שלמה, עם עינו החדה, במפרץ אילות.

זה היה קו של גאונות, באשר שום פנה אחרת לא היתה לארץ-ישראל אז יותר נוחה למטרה הימית העברית ויותר עלולה להתפתחות מקורית ומהירה מהמפרץ המצוין הזה. העבר נא לפני עיניך את מבנה דרומה של ארצנו: מצד אחד, מערבה, חצי-אי סני בהרריו הנשאים, היורדים עד לים, ומצד השני שלחנה של מדין ואדמת המרעה אשר לה. שניהם יחד מחוברים בנקודתה של אילות ונפרדים על ידי רצועה צרה של מים עמוקים המשתקשקים עד למוצאו של הים האדום. המוצא עצמו חסום הוא למחצה על-ידי אי גדול אחד ואיים קטנים רבים ודבר זה נותן למפרץ הצר–בזה ערך תכסיסי ממדרגה ראשונה. פה, רחוק ממשלת הכנענים ובטוח מכל התנפלות נכריה, – כאן רצה המלך, בגאוניותו, ליצור את נמל העתיד ומכאן רצה המלך, בשאיפתו, לרדות בחלק ממימי התבל.


המבורג קדמונית

והתנ"ך מספר לנו, כי שלמה הלך בעצמו ובכבודו למפרץ אילות, ויבן שם את עציון-גבר. לצערנו אין לנו פרטים כל שהם על עצם בנינה של העיר, אך שלמה ידוע לנו למדי מתוך בניניו המפוארים, שלא ראתה הארץ כמותם לפניו, יודעים אנו, כי הוא היה אוהב את הגדול, הענקי, הרחב, המקושט, המזהיר והמתמיד. אין ספק איפוא, שגם עציון-גבר נבנתה לכל חוקי הגדלות השלמאית והעובדה, שהוא עצמו יצא לדרום להשגיח על המלאכה, מוכיחה שרצונו היה לעשות מעציון-גבר המרכז הימי העברי לזמנו הוא וגם לזמנים הבאים אחריו. זו היתה מעין המבורג של ימי קדם. בעציון-גבר בנה שלמה את אניותיו בקרשים שהביא דרך ים יפו מהלבנון. ומעציון-גבר היה אני גדול (פלוגת ספינות) יוצא אחת לשלש שנים לאופיר (הודו) הרחוקה ויותר תדיר, בלי כל ספק, לחוילה (תימן וכוש הקרובות). “אניות תרשיש” היו קוראים לאניות מרחק אלו, על שם מדינות תרשיש (סיציליה וספרד הרחוקות), שאניות הכנענים היו מפליגות אליהן, ממש כפי שקוראים כיום בשם transatlantiques לאניות הגדולות המהלכות לא באוקינוס האטלנטי בלבד, אלא גם באוקינוס השוקט וגם באוקינוס ההודי. וערכה של “המבורג קדמונית” זו גדל כל-כך, עדי היותה גם לנמל-המעבר בעבור מסחרה של זבולון-כנען עם אותה הודו. בהיות אז רצועת סועץ מונעת כל שרות ימית בין ים התיכון וים האדום נעשתה עציון-גבר לנמל המתוך. חירם שלח לשמה חובלים ויודעי-ים צורים, שהכינו, ברשיונו של שלמה, צי כנעני מיוחד לצרכיה של כנען, ואני זה היה מלוה תמיד את אני שלמה בדרכי אופירה. מפני שבטחון הים גדל בה במדה שמספר האניות המפליגות היה יותר מרובה.


תקופת הזהב לימיה העברית

ותהי זו באמת תקופת זהב לימיה העברית. עציון-גבר, הלא כבר אמרנו, היתה לפאר הנמלים העברים, ודרך נמל זה עברה מלכת שבא בדרכה מארצה ירושלימה. פה נתרכזו תוצאות הארץ שנשלחו אופירה להשיג תמורתן כל הרצוי לשלמה ופה הורדו מאניות-התרשיש הזהב והכסף, האלמגים והפנינים, הניחוחים, התכיים, הקופים, הפילים והשנהבים. העובדה שאניות אלו היו עלולות להביא ממרחקי הודו ועד לעציון גבר חיות ענקיות כהפילים ההודים מוכיחה למדי מה גדולות היו, מה איתנות ובטוחות.

מסחר הים היה, איפוא, לאחד המקורות העקריים בחיי המדינה ובעשרו של שלמה. אם נשפט אפילו מפי המסופר לנו בתנ“ך (אין ספק שבספרי סופריו המיוחדים נרשמה כל פרשת פעולתו הימית לכל פרטיה, וחבל שלא הגיעו עדינו!) הפליגו אניותיו להודו לפחות ארבע-עשרה פעם בארבעים שנות ממלכתו וחוקר אנגלי מנה ומצא כי כמות הזהב שהובאה מאופיר עציונה-גבר עלה לסכום מאה מיליון שקל במעות זמננו (סכום הגון מאד לימי הקדם). אם נוסיף לזה את פדיון האלמגים, הפנינים, התכיים, השנהבים, הקופים והפילים, שעשירי השרים והנסיכים היו מרבים לקנות בהתחרותם ושאר סחורות שהתנ”ך לא מצא כל נחיצו להזכירן בהיותן פחותות-ערך יותר; ואם נזכר, כי כל מסחרה ההודי של כנען נתרכז גם הוא בנמל עברי זה תצטייר במחנו הנרהב תמונה מבהיקה והטובה ממחזה עיר-החוף האילותית, זו “המבורג הקדמונית”.

עם כל זה לא הזניח שלמה את שארית הירושה הימית. בצפון בנה את עיר-המדבר תדמור, לא רחוק מנהר הפרת, שקוה לעשותה למרכז המסחר הנהרי עם ארם-נהרים המתפתחת ויפו היתה בעבורו לנמל-המעבר אל פני כנען ומדינות תרשיש. “רפסודות רפסודות, דוברות דוברות" (השגיחו נא בעושר המלים!) היו יורדות בתמידות מצדון ומצור ליפו, להביא לשלמה את ארזי הלבנון שנדרשו לו לבנינים הענקיים ומכאן שלח שלמה באניותיו הוא את התבואה, היין והשמן שהצטרכו להם הצורים. ליפו הגיעו מלאכי חירם, ואתם מכתבי-המסחר מאת אדוניהם למלך העברים ומכאן יצאו מלאכי שלמה ואתם מכתבי-התשובה למושל צדון וצור המאוחדות. עד היום נשארה לנו העתקה כפולה מהמכתבים הנפלאים האלו בתנ"כנו השמרני ויוסף בן מתתיהו מספר בספרו “קדמוניות היהודים”, כי בעצם עיניו ראה את גוף המכתבים מונחים בבית-הנכאת הצורי. כשתבנה אומתי בית-נכאת ימי לרגלי הכרמל או אל צוקיה של יפו ייכתבו מכתבי-ים אלה באותיות זהב על לוחות שיש, באולם המבוא…


שירת הים העברי

תקופת זהב זו פעלה פעולת קסם על בני הדור ההוא ועל הדורות הבאים אחריו. רוב מלות-הים העבריות נוצרו אז ורוב המשלים הימיים מקורם בימי דוד ושלמה; כל אחד מאתנו למד על-פה את רובם הגדול, ולא כאן המקום לתתם לעיני הקורא, בסדר הנכון גם לפי הענינים. די אם אזכיר כי שירתו של הים העברי מצאה את הגותה הכי רוממה והכי נשגבה באותו פרק ה“תהלים” המרעיד את אזנינו כמיתריו של כנור עתיק:

יורדי הים באניות

עושי מלאכה במים רבים:

המה ראו מעשי ה'

ונפלאותיו במצולה.


ויאמר–ויעמד רוח סערה,

וירומם גליו:

יעלו שמיו,

ירדו תהומות,


נפשם ברעד תתמוגג –

יחגו וינועו כשכור

וכל חכמתם תתבלע…

פייר לוטי, זה האדיר שלסופרי הים הצרפתים, לא גלה ארשת-שפתים יותר חמודה ומדויקת למראה הים בשעת הסערה–ממשוררנו הימי בקדמוניותו הנשגבה. וביום שיציף עמי על פני הגלים ספינת-ענקים כה-Titanic האנגלי וכה-Imperator הגרמני יחנכוה יממינו בשם “יורדי-הים” פייטן, שקולות שריקתה, עזיז וגאה, יכריז בכל אפסי הים, את דבר התחיה המימית העברית, את דבר הנקמה הימית היהודאית בתפארתה המחודשה.


ירידה ועליה חליפות

הקרע שנקרע ישראל, אחרי מות היוצר, הביא בעקבותיו חרבן וכליה להימיה השלמאית. עמרי דאג לאליליו בדן ובבית-אל ורחבעם לאצבעותיו כעקרבים, וישראל הימי ירד מטה מטה משנה לשנה. אך פעולתו הימית של שלמה היתה כבירה כל-כך שמפעם לפעם, כשהאירו שמי המדינה וגבולותיה נתרחבו, נעשו נסיונות חדשים לקראת המעמד הימי ולהמשכת המסחר מעבר לים. יהושפט בנה שוב את עציון-גבר, שהאדומים החריבוה בקנאתם, ויעש אניות, וישלחן להביא לו זהב, אף יש לשער, כי נסיונו עלה יפה. לא כן עזיהו, שספינותיו “נשברו” בקצה מפרץ אלת, מה שמוכיח על-כל-פנים שחובליו לא משלו במלאכת הים כחובלי שלמה ויהושפט. האסון הימי הזה עשה רושם עגום בכל ישראל, וימרר את רוחו של עזיהו אוהב הים. בחשבו, שבכחות עצמו לא יגיע למטרתו פנה למלך ישראל בבקשה להשתתף אתו בבנין צי חדש, אך מלך ישראל, במחו הקטן, השיב את פניו אחור, והימיה העברית נצטמצמה בגבולות צרים ומרודים של מלאכת-ים מקומית. כי אמנם, עצם המלאכה הימית לא חדלה גם אחרי-כן, וישעיהו, ירמיהו, אף יחזקאל מרבים להשתמש במלים ימיות, בתאורים ימיים ובמשלים ימיים, המוכיחים שאלמלא היתה עבודת הים נטועה עדיין בהמוני העם לא נתבטאו ספרי נביאינו הנזכרים.

על צד האמת – רק לכשנפסקו חיי האדמה העברית נפסקו גם חיי הים העברי; נבוכדנצר, יחד עם היותו שולל חרותנו היה גם קוטף יממותנו: יהא-נא שמו לדראון מובדל!


חזרה לארצנו גם לימיו.

בבבל ישבו העברים ויבכו על גדות אותו נהר, שמשה הציבהו לגבול המדינה העברית החפשית ובבבל נשא יחזקאל את משאותיו על צור ועל צידון שנחרבו, כמעט כליל על-ידי אותו נבוכדנצר, חולש הגויים והימים. פרקי כ“ז וכ”ח של יחזקאל הם אולי הפרקים הימיים הכי עשירים בספרות הימית הכללית הן מצד הגון והן מצד הפירוט, הן מפני המליצה והן מפני הרגש החם והמערער של כל מלה ומלה. של כל מאמר ומאמר. יחזקאל אהב את צור אהבת הגזע והאחוה, ולמרות תוכחותיו המרות מרגיש הנך אתו יחד רגש של יגון עצום על חרבנן של שתי ערי-החוף המהוללות. מצוין הדבר מאד, כי זבלן-כנען, אשר סופרי העמים כלם רוממון ויתנון לתהלה בראש כל העמים הימיים, לא מצאו משורר מקרבן לשיר את שירת גדולתם הימית וכי דוקא העברי יחזקאל איש-יהודה, הוא הוא אשר הנציחה לדורות אחרונים.

התקוממות יפה היא זו של הים העברי בגסיסתו…

כן, רק בגסיסתו; מפני שיחד עם חזרתם של חלוצי העברים, בימי זרבבל, עזרא ונחמיה לאדמת האבות חזרו גם להים העברי. שבי הגולה בימים ההם היו יותר עקיבים משבי הגולה בימינו אלה, ומלאכתם נעשתה בשלמות. הן אמנם, יש לשער כי הספנות העברית לא נתפתחה מייד, ורק אחרי דורות אחדים פוגשים אנו בה שוב. אך הדיגות העברית תפסה, אחרי החזרה, מקום עוד יותר חשוב מאשר בימי הבית הראשון. אהבה מופרזה זו להדיגות נשתרשה בעברים בבבל, לפי עדות התלמוד, שהרי היו הבבלים ידועים בגרגרנותם הדגית.


דיגי כנרת

וקרוב לודאי, שים כנרת נעשה אז למרכזה של הדיגות העברית, הים הפנימי הזה עשיר הוא מאין כמותו בדגים, ולעתים קרובות, מדי שנה בשנה, משריץ הוא דגה כל-כך מרובה שיכול אתה לצודה המונית בידיך. ואם עכשיו ככה, בימי קדם על אחת כמה וכמה. והיות שים כנרת שלו יותר ברוב ימי השנה מים התיכון הסואן, והיות שהעברים ה“מבובלים” בכרו כנראה את הדגים ה“מתוקים” על הדגים ה“מלוחים” יובן הדבר מאליו מדוע נתקהלו רוב דיגינו בכפר-נחום, במגדל ובשאר ישובי הים הגלילי. אין זאת אומרת, כי ים התיכון לא העניק אף הוא מדגתו, אך בים הזה התנשאה שנית ידם של הצדונים, כידוע, שהיה להם בירושלים שוק מיוחד לממכר הדגים אשר קראו לו גם בשם “שער הדגים”, ופה נפגשו אנשי צדון ואנשי כנרת למכר את סחורתם הימית.

בטבעיות שאין כמותה מספר לנו “לוקס” העברי, ב“ברית החדשה”, לאמר:

… “ובהתהלך ישוע על יד ים הגליל ראה שני אחים, את שמעון הנקרא פטרוס ואת אנדראס אחיו משליכים מכמרת בים, כי היו דיגים. ויאמר אליהם: לכו אחרי, ואעשה אתכם לדיגי אדם. וכרגע עזבו את המכמורים וילכו אחריו. ויעבר משם, וירא שני אחים אחרים, את יעקב בן-זבדי ואת יוחנן אחיו באניה עם זבדי אביהם, מתקנים את מכמריהם, ויקרא אליהם וכרגע יעזבו את האניה ואת אביהם וילכו אחריו”…

האם לא נדמה לך, כי רואה אתה אותם כמו חיים לפני עיניך–את שמשון, את יעקב, את יוחנן הצעירים, דיגים עברים מלידה ומבטן, כשהמכמרות בידיהם והם עסוקים בתקונן, ובתוכם את הזקן שבהם, את זבדי האב, שמסרת האבות היתה יקרה לו מכל, ויבחר להשאר בין סירותיו ורשתותיו, ליד מימיו ודגיו, מאשר ללכת אחרי הנוצרי הקוסם?…

זבדי!

אל ים-כנרת קברך נא-שמע:

לנצח ישאר שמך לזכרון בין דיגי עתידנו, כי גדול היית בגבולך ובמקצועך.


“הוהנצולרן” העברים

אם שלמה היה ה“קורפירסט הגדול” שלנו, הרי היו החשמונאים ה“הוהנצולרן”17 שלנו. עובדה היא שאינה מפורסמה ביותר, עובדה הנותנת למשפחת גבורים זו זהר מיוחד במינו. ובאמת, היכול להיות אחרת? היכול להיות שגדולים כיהודה, כיהונתן, כשמעון לא ירגישו בהכרח הימי לחייו החדשים של ישראל עמם?

ספרי החשמונאים, שגופם העברי אבד לאסוננו ואיננו, מספרים לנו על-דבר המצבה הנפלאה אשר הציבו דבָּריהם במודיעין: על תל רם, המשקיף הימה והחוזה אל מרחקיו. זה היה מעין הרם מצרי או מעין מגדל רומי, שמפסגתו היתה העין שולטת על-פני כל השטח הימי למן עזה ועד לעכו, ובמרכזו נחצבו אניה בולטת ועוגן ענקי. המטרה היתה כפולה: להיות לתועלת ל“יורדים במים רבים”, שהיו מתמזרחים על פי המצבה הימית הלזו, גם להבליט לעיני כל את ההחלטה החשמונאית לשלט אף בים שלטון עברי מוחלט. הוי! אילו היה בידינו כיום קבץ מנאמיהם הנלהבים של חשמונאינו המהוללים, כשם שיש בידינו קבץ מנאמיו הנלהבים של וילהלם השני, מי יודע אם לא מוצאים היינו בקרבם קול קריאה ימית להעם העברי המשוחרר? מדוע הגיע עדינו רק כרוזו הלביאי של מתתיהו האב? מדוע נהרסה המצבה עם מגדלה, עם ספינתה ועגנה?

אך לא! לא נהרס הכל, לא נצמת הזכרון מכיון שספרי החשמונאים מסרו לנו את המעשה. וכשם שבעברך היום בערי-החוף הגרמניות, כשם שבהביטך אל הים הגרמני ואל גאון האניות הגרמניות תזכר תמיד את כרוזו המפוצץ של וילהלם: Unsere Zukunft liegt auf dem Wasser18! הרי בעברך על פני מודיעין ובעלותך מלא-חרדה על התל העתיק גם בהשקיפך ממנו אל פני הים התכול, שהיה לפנים כלו שלך, הרגש תרגיש מעין בת-קול הולמת את אזניך ומשמיעתך את המלים העבריות אחת אחת: “גם על הים עתידנו!”

החשמונאים הם הם שהיו, המתוים את הדרך לעתידנו הימי המחודש, ופעולתם הביאה פרי רב: התלמוד מספר לנו, במקום מן המקומות, כי איש אחד היה בתקופות ההן ביהודה, אשר “אלף כפרים היו לו ואלף אניות”. חרסום שם האיש, ואת כל הונו הניח בירושה ליעקב בנו. והתלמוד מוסיף, שכל-כך היה עשרו של הבן גדול, וכל-כך היו אניותיו מכניסות רוחים עצומים שלא מצא לנחוץ לבקרם בלתי-אם פעם אחת בשנה.

חרסום – איזה דבר כמו בלין הגרמני בימינו…

הגרמני? – אמרתי.

סליחה, כי טעיתי: גם בלין יהודי הוא, נכד-נכדו של נכד-נכדו של חרסום אולי, אשר הורישהו את יצרו הימי.


ימיה מלחמתית עברית

אבל, היותר מענין והיותר משמח שבדברי-הימים ההם הוא–כי גם ימיה מלחמתית היתה לנו בעבר. בודאי: אין זו ימיה מלחמתית במובנה העכשוי, אף לא היתה זו ימיה מלחמתית שיכלה להתחרות עם הימיות המלחמתיות של “קרתה-חדשה” או של רומא הגדולה. ובכל-זאת, גם זו וגם זו התחשבו אתה. בברית שנכרתה בין יהודה המכבי ובין מושלי רומא (לדברי ספרי-החשמונאים ויוסף בן-מתתיהו) הותנה בפירוש שיהודה המכבי “לא יתן כל עזרה לאויבי רומא לא ביבשה אף לא בים ורומא הבטיחה מצדה לא לעזור לאויבי יהודה לא בים אף לא ביבשה”. מומסן, בספרו הגדול, מדגיש גם הוא את ערכה של הברית היבשתית והימית הזו בין יהודה ורומא, ואומר כי זו היתה הברית הימית הראשונה של ישראל. אלמלא היתה יהודה חזקה למדי על הים מה מצאה רומא להתנות תנאי שכזה? ומה שנותן עוד יותר כח ועוד יותר עוז לברית-ימיתנו הוא–כי גם יהונתן וגם שמעון הלכו בעקבות אחיהם ויבטיחו לרומא עזרה ימית ויבשתית כאחת.

אין ספק איפוא: המצבה במודיעין, הברית הימית עם רומא, אניותיו הרבות של חרסום הן עדות נאמנה שבימי החשמונאים הונח הגרעין לימיה מלחמתית עברית אמיתית.


כנריס העברי

מעשה נחמד מסופר עוד בספרי החשמונאים: כשגמר יהודה המכבי את עבודתו בירושלים הפנה את לבו לשאר אויביו, ותהי ראשית מחשבתו לשחרר את יפו מעול הפלשתים-והיונים אשר נתחצבו בה לגוש אחד. ויהי באחד הלילות, לפני אשמרת הבקר, ויחדר יהודה המכבי בסירותיו אל תוך הנמל, מחוץ להחומה הסגורה, ובלפידי אש הצית לפתע את כל האניות אשר מצא שם, אניות-סחר ואניות-נשק. כשקמו אנשי יפו משנתם, והשערים נפתחו שוב תקפתם חרדה גדולה למראה החרבן הימי הפתאמי, ותהי יפו לנחלה ליהודה.

ממש כלפני תשעים שנה, כשהגיח כנריס היוני בהמון סירותיו אל מחבואו של הצי התורקי, ויציתנו באש באישון הלילה… בשביל מעשהו זה, שעזר לשחרורה של יון החדישה, מכנים אותו היונים בשם “לביא-הים”.

לביא ימי היה גם יהודה המכבי! וצריך שספינתו המלחמתית הראשונה תתיז לעינינו את שמו המהולל…


Judaea navalis

הספנות, המלחות, הדיגות הלכו ויפרחו מדור לדור, ובימי שלטון הרומאים נתפתחה בקרב אנשי-הים העברים מלאכה ימית חדשה–שוד הים! סבת הדבר היתה פשוטה: מצד אחד שללו הרומאים מהיהודים כל יכלת של רכוז ימי, מסחרי או מלחמתי. מצד שני גרם הורדוס (שהיה חולם ימי גדול, ויבן בקסריה את הנמל העברי היותר חשוב בכל הדורות, שיוסף בן מתתיהו מקדיש לו לנמל נפלא זה שלשה עמודים שלמים) להתרחקות הלבבות מאתו ומרעיון הממלכה. לא יפלא איפוא שאותם אוהבי החפש, שלא יכלו לחיות תחת העול ההורדוסי גם לסבל את השוט הרומאי, בקשו מפלט לעצמם. רבים מהם מצאו את מקלטם במדבר הגדול, במדין ובמרכז ערב הקרובות ואחרים – יודעי הים – התמכרו לחיי הרגע על פני סירותיהם הקלות, שעברו מחוף19 לחוף, מנמל לנמל, העמידו אניות, שללו שלל והטילו פחד ובהלה בכל מזרחו של ים התיכון.

“שודדי הים” – היה קורא להם הקיסר פומפיוס בזעפו ה“צאוס”י, כי לא פעם ולא שתים, בלתי-אם עשרות ועשרות פעמים תקפו ה“שודדים” הימיים העבריים גם את אניות רומא. הדבר הגיע עד לידי כך, שפומפיוס שלח ביום מן הימים צו מלחמה לקראת ה“שודדים היהודים”. הצי הרומאי, פגש ב“צי” היהודי בין עזה ויפו, ויכהו, ויפזרהו לכל רוח. אלה הם כל-אופן דבריו של אמיר-הים הרומאי בהרצאתו להקיסר, וכה רבה היתה שמחת רומא על הנצחון הימי הזה שמטבע נטבעה ברומא, המבליטה מצדה האחד אניה עברית ורגל רומאי דורכת עליה בגאותו ומצדה השני הכתבת הלטינית Judaea Navalis–יהודה הימית;

כמו Judaea Capta אחרי הנצחון ביבשה…

בן-גוריון, יוחנן מגוש חלב ובן-כוכב אחריהם לא יסופו מלבנו, לא ישכחו לנצח למרות תבוסתם הסופית, כי גבורי חרותנו היבשתית היו המה.

מי הוא גבור הים העברי שעמד בפני צי רומא האדיר? מי הוא ומה שמו כי נדע? גבור לא פחות מגבורי היבשה, גבור שהרעיד את רומא הימית ושראוי הוא למצבת זכרון עד לדור אחרון.

מה מאד נוטה נפשי לכנותו בשם, שקרוב הוא לודאי אשר זה היה שמו האמתי–בן-הים או בן-ימי.–בצלצולו הנפלא.

והמטבע הרומאית הטיפוסית הזאת, שהיא השריד האחד אשר נשאר לנו לפלטה מימי זהרנו הימי המלחמתי, תתחב באלפי העתקות לחזיהם של גבורינו הימיים בעתיד הכי קרוב…


צי מלחמה בכנרת

וכה גדולה היתה גבורת העברים על-פני הים שצי מלחמה היה להם אפילו בים הפנימי, הוא האגם בכנרת הים. יוסף בן מתתיהו מספר לנו על-דבר שלש מאות וחמשים הסירות והדוגיות העבריות אשר בים הזה, על דבר הערמה שהערים לאספן יחד ביום השבת, יום המנוחה, על דבר מרד המלחים והדיגים העברים ועל דבר הפגישה שבין צי רומאי קטן והצי העברי הלזה. גם פה הכתה רומא, למודת הים, את יהודה החלשה. אפס גם תבוסתנו הימית הלזאת היא דף מזהיר בדברי ימי הים שלנו, בהיותה משען-נחמה מבטיח-עתידות לתחיתנו הימית בימים הבאים.

בתוך הכבודה הרבה, אשר הובאה על ידי טיטוס לרומא, ובתוך השלל העצום, – המנורה וכלי הזהב, עם בן-גוריון ויוחנן בכבליהם–הועברו גם סירה מסירות ים כנרת לראוה.

כשם שקשת טיטוס הועמדה כסמל לחרבננו היא קשת תפארתנו הכי נשגבה, קשת גאוננו הלאומי ורוח מרדנו שהתמיד בנו העברים, גם לאחרי מותה של רומא מנצחתנו, כן רואה אני בסירות השבויות ההן, שיוסף בן מתתיהו עמד ויבט אליהן מבלי אודם-הכלימה על פניו ומבלי רגש החרטה בלבו–סמל קיומנו הימי לפנים ושאיפתנו הימית לעתיד.

ומי יודע? אילו ניצחו העברים בים היה יוסף פלויוס, “הבוגד” נהפך ליוסף איש-כנרת, אמיר-הים העברי הראשון, איזה דבר כנלסון הבריטי היום?


אחרי החרבן השני

מכאן ואילך–חרבן, חרבן, חרבן.

ובכל-זאת, מדור לדור היו קמים פתאם חובלים יהודים ומנפנפים לרגע את נס הים. מיד לאחר החרבן נמלטו שארית “שודדי ימינו” לקפריסין, למצרים ולקירנה, ועזרתם במרידות השונות נגד שלטונה של רומא היתה רבה מאד. בתקופת הרמב"ם היו אניות יהודיות מהלכות בים האדום ובאוקינוס ההודי, ויהודה הלוי שר שנים אחדות אחרי-כן את שירתו הימית המפורסמה, שהוא מהנפלאים בשיריו:

המו גלים ברוץ גלגלים

ועבים וקלים על פני הים,


קדרו שמיו ויחמרו מימיו

ועלו תהומיו ונשאו דכים.


וסיר ירתיח וקול יצריח

ואין משביח להמון קשים,


ורפו חזקים ונחלקו אפיקים,

חצים עמקים והרים חצים…


האין געגוע הים, בכל תפארתו, מתרחש במלים ההולמות הללו?

מאות שנים אחדות אחרי חבורו של השיר הזה,–בפורטוגל ובספרד וגם באיטליה הצטיינו היהודים בציור מפות ימיות שלא היו כמותן לדיוק כאותו של זקוטה למשל, ובימי הבינים תפסו היהודים, בגרמניה, בצרפת ובספרד גם היא את רוב המסחר הימי בידיהם. כולומבוס, לא בלבד שהשתמש במפות ימיות עבריות, אלא גם ספח אל מפקדתו חובלים ומלחים יהודים. וסכו-דה-גמה, מקיפה של אפריקה, ממוצא יהודים היה. בלין בימינו הוא הוא שהוציא לפועל את כרוזו הימי של וילהלם, ומור-פורגו היהודי יסד בטרייסטה את הימיה המסחרית האוסטרית. יהודים, כלם. שעבדו על שדמות זרים…


לקראת תחיתנו הימית

גם ניצוצות תחיה ימית חדשה לא חסרו!

בעיני רוחו ראה הרצל את עתידנו הימי בחיפה הכרמלית וחלום חלם לבנות ספינה עברית להסיעת הצירים העברים ממדינות המרחק אל הכנסיה הציונית. טריטש הציע לברא באל-עריש נמל עברי תחת חסותה של בריטניה. רבינרסון מקיוב הבטיח לכנסיה האחרונה בבזל מאתים אלף שקל לבנין ספינה מסחרית, אם רק תמצאנה שאר מאות האלפים הנחוצים לכך. בארץ-ישראל עצמה, לפני עשרים שנה, חצה האכר פיינברג את ים התיכון, מחדרה ליפו, בסירה קטנה וקלה. בסלוניקי יושבים וחיים מזה מאות בשנים, אנשי-ים ודיגים יהודים, שהגיעו לידי שלטון מוחלט בכל השוג הדגי המקומי עם חמשים אניות-מפרשיהם ומאתים סירותיהם. בקושטא ובאזמיר מתחרים הסירנים היהודים בסירנים היונים והתורקים, ובאסטרחן וסביבותיה מתפרנסים כמה מאות יהודים מעבודת-המים.

אבל…

הוי, זהו ה“אבל” הארור! תמיד “אבל” ו"אבל תמיד.

אבל – אין איש שם לבו אליהם.

יון לכדה את סלוניקי, החריבה את הדיגות היהודית, הכריחה את רובם להגר – למה לא קראום הציונים ארצה ישראל?

חלוצי האסטרחנים באו עד ארצנו, רצו לעשות דבר-מה ליצירת סחר דגי: למה לא תמכו בידם?

יפו נתונה בידי הסירונים הערבים העושים שמות ביהודים, המתעללים בהם כרצונם הטוב, המטילים עליהם תשלומי-מסים בלי כל צדק ויושר–למה לא הביאו סירנים יהודים מאזמיר ומקושטא?

יין ראשון-לציון, תפוחי הזהב של פתח-תקוה סובלים יסורי-מצרים מכף ידם של בעלי האניות היוניות, האיטלקיות, התורקיות שמטרתם הוא לאחר את המשלח היהודי כדי להקדים את המכירה היונית, התורקית, האיטלקית, – למה אין לנו ספינות-מסחר עבריות?

מושבותינו וערינו מוציאות מליונים לחוץ לארץ, רוב הנוסעים לארצנו ומארצנו יהודים המה כלם, ים התיכון פתוח לרוחה לכל רוצה ועובר–למה לא נמסר את מליונינו ואת יהודינו לידי יהודים, “יורדי במים רבים"? למה לא נרצה וניצר ימיה מסחרית עברית לתועלתנו?

סרביה נלחמת זה שלש שנים בשאיפתה להגיח הימה: רק נמל אחד קטן, רק ספינה חפשית אחת היא דורשת לעצמה, כי אין תקוה לעתידה בלי ים.

רומניה מפזרת עשרה מליונים לשנה ליצירת דוגות וספינות רומניות, ואניותיה נוסעות בהפסד מקונסטנציה לאלכסנדריה, רק כדי להדגיש את ישותה הימית בעמים.

בלגיה הצילה את קיומה המדיני והחוקי ע"י ספינותיה הרבות, המניפות את דגלה הגאה על פני כל הימים–כשדגל גרמניה העצומה חדל נפנופו – והים הרחב הוא המחבר את כונגו הבלגית לשאריתה הדלה של בלגיה החפשית…

גרמניה אף היא – מהי מגמתה בנפתוליה הממותתים אם לא מלחמה לחפש הימים?

הים! תמיד, ורק הים!

גם עתידנו, אנו העברים, עליו

רק אם נחזר לעבודת המים תהיה עבודתנו ביבשה פוריה באמת.

רק אם יהיו היהודים אנשי-ים שנית, רק אם ישובו רבים משבטינו החדשים להיות זבולנים, דנים, כנענים יש פתרון שלם לתקותנו.

הבה נביא-נא את עמנו לידי תחיתו הימית, ותהי-נא ספינתו של שטרויס הסנונית הימית הראשונה לאביב ימינו המחודשים.

גלות ניו-יורק, סוף שנה א' למלחמה העולמית.


  1. במקור המודפס: “נעומה” – הערת פב"י  ↩

  2. מאמר זה נדפס ב“האור”, גליון ע“ה, ה' טבת אתתמ”ב לחורבן (התרע"ג)–זאת אומרת כארבע ועשרים שנה לפני–כך.  ↩

  3. במקור המודפס לא מופיעה נקודה בסוף המשפט – הערת פב"י  ↩

  4. בימים ההם התחרו אנגליה [במקור: “אננליה”; הערת פב“י] וגרמניה בבנין ספינותיהן וסרביה ניסתה לספח לעצמה את מדינת הר–שחור למען יהיה לה מוצא הימה ב”דולצ'יניו".  ↩

  5. צריך לזכור, כי המאמר נכתב כמה שנים לפני המלחמה העולמית ועוד ישובנו אז ב“ראשיתו” הדלה.  ↩

  6. במאמר אשר נדפס ב“האור” לפני ארבע ועשרים שנה כתוב “השלך”–טעות שבאה בעטיו של המסדר אשר “תיקן” את המלה “שלח” ב“השלך” מתוך ידיעתו את טקס ה“תשליך” בים.  ↩

  7. כפי שהובא ב“האור” (לפנים “הצבי”, “השקפה”) יום ה' ט“ז טבת אתתמ”ד לחרבן. כתשובה למאמר “אנשי ים תנו לנו” ושיידפס בשלמותו בהוצאה הבאה.

    עורך “האור” כתב אז, בהקדמתו הקצרה למכתב הא' פשקוב, את ההערה הבאה:

    “הרעיון של יצירת ישוב ימי עברי בארצנו, אשר עוררנוהו ב”האור“ לפני כשבוע ימים, התחיל להכות גלים בחוגים שונים, וכבר קבלנו בענין זה מאמרים, כתבות והערות שונים שנפרסמם לקוראינו בגליונות הבאים. היום מפרסמים אנו את המכתב המצוין הבא שקיבלנוהו מפתח–תקוה”.  ↩

  8. במקור המודפס: הגרגנים – הערת פב"י  ↩

  9. לפני עשרים וארבע שנים, כמובן.  ↩

  10. הא' אוסישקין ביקר אז בארצנו בענינים ישוביים חשובים.  ↩

  11. בגליון יום ה' ט“ז טבת אתתמ”ד לחורבן (תרע"ג).  ↩

  12. ראה ההערה הקודמת.  ↩

  13. גוף המכתב הזה, בכתבו ובלשונו של הא' פשקוב, ועוד חומר ימי (כגון העתקת התקציב הימי של הא' פשקוב, מכתבים למערכת שלא נתפרסמו ואוסף פתקאות לספר “ישראל על הים” ול“מלון ימי”), הוחרמו כולם על–ידי חסן–ביק, מושל יפו, בשנה הראשונה למלחמה העולמית, כשעתים לפני שהפליגו בן–אב"י ורעיתו, באניה יוונית, למצרים בדרכם אמריקתה.

    חסן–ביק הצהיר, כי הוא ראה בכתבים אלה חומר להקמת ימיה מלחמתית עברית וכי על–כן החליט להעבירם לבקורת צבאית.  ↩

  14. “עתידנו על המים” – הערת פב"י  ↩

  15. מאמר זה נדפס, כאשר העירותי כבר בהקדמה, כארבע–עשרה שנה לפני–כך בירחון “התרן”, אשר הופיע בארצות–הברית תחת עריכת בריינין וחבריו. הקורא יתעניין לדעת, כי מאמר זה נשלח תחילה ל“השלח” וד“ר קלויזנר, שהיה אז עורכו כתב לי, כי תכנו ענינהו למאד וכי החליט להדפיסו ב”אחת החוברות הקרובות“ לירחונו. בינתים פרצה המלחמה העולמית, ובמכתב שני למחברו הודיע ד”ר קלויזנר, כי לדעתו טוב לדחות, מטעמים מדיניים, המובנים מאליהם, את הדפסת המאמר “לפי שעה”. ד“ר קלויזנר חשש, ביחוד, לרושם שיעשה מאמר זה בתורקיה, אשר עמדה גם היא להכנס למלחמת העמים אז. בחצי שנת 1915 עלה בידי להכנס עם הורי לניו–יורק ואתי עם שארית הפליטה הספרותית שלקחתי אתי גם מאמר זה. ליתר פרטים ומספרים בספרי ”ישראל על הים", שיופיע בקרוב.  ↩

  16. במקור המודפס: ‘לחוב’ – הערת פב"י  ↩

  17. במקור המודפס: “הונצולרן” – הערת פב"י  ↩

  18. ר' הערה 14– הערת פב"י  ↩

  19. במקור המודפס: ‘מחוץ’ – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות