¹

מעיזבונו של המחבר

פּוֹלִין הַעֲדִינָה… / לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה

לְמִיוֹם סוּר אֶפְרַיִם / מְעַל יְהוּדָה…

(מן הסליחות)

לא ביקרתי בעיירה זו, אף לא היכרתי את הרבי ש“מלך” בה, ועם כל ייחודה וטיפוסיותה הרי כמוה כאחיותיה הרבות על אדמת הבּוּג והויסלה. עיירה של יהודים פשוטי-עם, חנוונים וסרסורים, אף בעלי-מלאכה, קבלנים וסוחרי יערות, שהעיירה שוכנת בלבם, ולא מעטה האינטליגנציה ברוכת-הכישרון שצמחה מתוכה. וסביב – אוכלוסיַת איכרים נבערים אשר הכמרים, מקלות בידיהם, מאיצים בהם לילך לתפילות, ופריצים מדולדלים, ואף בעל-האחוזה הגדול – הירשמן – לפי השמועות ממוצא פראנקיסטי, שהוא בעל האדמות עליהן בנוייה העיירה, מזדמן בעצמו אליה לגבות את המסים המגיעים לו (“פלאַצאָווע”), ומצויים גם שני בעלי-אחוזות יהודים הנוהגים ברמה.

והרבי, ר' זעליג מורגנשטערן, מסוקולוב פודליאסקי העיירה, הוא נושא דגלה של חסידות עצמאית (“חסידי סוקולוב”) ממוצא קוֹצק ומורשתה הלמדנית, החמורה, הזועפת. בחצר הגדולה הוא קבע בית-מדרש, ישיבה, דירת מגוריו – חצר סוערת, מרכז ההתעניינות, ורוחה שפוכה על העיירה וסביבתה.

ט“ו שנות חייו הראשונות של מ. צאנין (ישעיהו מרדכי צוקרמן) חולפות עליו בעיירה זו, והן טבעוּ את רישומיהן וחותמן בו לכל ימיו. ובייחוד נחרתה בלבו תקופת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה, שאז טרם יצא מכלל ילדות ולכלל נערות טרם הגיע, ואך הוא כבר עוזר למשפחתו הגדולה, מוכת הרעב והמצוק, כעיירה כולה; מה קשה כאן מלחמת הקיום והפרנסה! הנה סבא, דרך דוגמא, שביקש לסייע בידי יהודים, קיבל על עצמו לשמש סוכן של בנק בשדליץ, ונתן אשראי ביד פתוחה לסוחרים הזעירים ול”שפילטרים" (הסוכנים) – וסופו נתרושש, אף הקופה נגנבה מתחת לכרו. לימים הוא קיבל משרה של גיזבר בעיר לומז’ה, שלושים שנה עבד שם במשכורת (“לפי הדרוש לקיומו במקום ולקיום המשפחה בעיירה”) ורק לחגים חוזר היה הביתה. והסב השני, אבי אמו, בעל אחוזה בעיירה זאַראֶמבי – בין וארשה לביאליסטוק, עיירה מועטה, שכולה כמשפחה אחת, מעוּרה ביהדות-הביניים בין אזוריה השונים של פולין ויונקת מהשפעותיהם, וקיומה, קיום-ביניים על המסחר הזעיר.

והוא זוכר את השנים ההן ובייחוד הִרתמוּתו בגיל רך לעזרת הבית, והדברים נשמעים כאגדה.

היה אז בפולין שבועון נפוץ מאוד שהוצא לאור על-ידי כמרים קתוליים ושסוֹכניו היו גם יהודים, ושמו “גאַזאֶטה שוויוֹנטאֶצ’נה”, היינו “עיתון חג”. בהתכנס איכרי הכפרים לכפר בו שכנה כנסיה, ביום א‘, היו מפיצים ביניהם את השבועון. והנה עולה על דעתו של הנער: מדוע לא יפיץ גם הוא את השבועון בימות א’ בכפריו ויסייע לקיום המשפחה? מטבעו מחונן הוא במרץ וכושר-עשייה, והמצוק דוחק, ועד מהרה הוא מפיץ את העיתון. בחצות הלילה, בהגיע הרכבת, היה הילד הרך הולך לתחנה המרוחקת כדי שלושה קילומטרים מהעיירה ומביא את חבילת העיתונים שלו, אץ עמה חזרה הביתה, כדי להשכים קום ולצאת לדרכו – דרך יערים עבותים – למכור את העיתון בכפר מרוחק לפעמים כדי חמשה עשר – עשרים קילומטרים. ודאי, עתים יש מורא ופחד בלב, ובעיקר בלילות החורף המושלגים והקפואים, כשגושי שלג נופלים מעצי היער ברשרוש של יצורים חיים. ואירע שזימן לעצמו עוזר, נער כמותו, והלה שתפוס היה לדמיון חולני מטיל עליו אימה מדומָה בדובים ואריות המזנקים עליהם מעבי היער, והנערים מטפסים על העצים בבקשת מפלט… ופעם, כן, הוא נתנסה בניסיון חמור ומיוחד במינו. הנה הוא מחכה בחצות, בקָרָה מאוּיימת, לחבילת העיתונים שלו. הרכבת מגיעה – וחבילתו איננה… פירוש הדבר – רעב. מה יעשה? ומחר יום א', ויש להשכים ערב עלוֹת השחר ולחוּש לכפרים למכור את העיתונים. והנה נוטל הוא את החבילה שנועדה לבית מסחר-הספרים של הכנסיה בעיירה – ונמלט עמה…

לא אחת הוא סועד על “ספסל האוכל” של האיכרים, המקבלים את פניו, בדרך כלל, בעין טובה. בשר חזיר או שוּמנוֹ אין מגישים לו, עתים אף מעירים שראוי לו לחבוש כובע בזמן האכילה, “כי יהודי אתה”. תפוחי-אדמה, לחם, חמאה וחלב מצויים תמיד בבית האיכר. מובן, היו גם תקריות, כגון שקצים המסתתרים ומשַׁסים בו כלבים, או שנתקל בחבורות איכרים נִצים עושים שפטים זה בזה על הכיכר שלפני הכנסיה, ואך הוא, היהודי הקטן בין המון הגויים הלוחמים ביניהם במקלות, עומד בחירוף-נפש על זכותו להרויח את לחמו להביא טרף הביתה.

באותן השנים, שנות הרעב בעיירות פולין, הוא שולח ידו בעוד מלאכה. כי הנה באחוזות הגדולות בסביבה דרושות ידיים עובדות להוצאת תפוחי-אדמה תמורת שכר מסויים ומכסת תפוחי- אדמה ככל שהחופר עשוי לסחוב. הוא עוזר לאמו. יום אחד ניגש הפריץ אל הנער ואומר לו: - חלוֹץ מגפיך! תחילה נבהל, אך נתברר שלצון חמד לו, ופקד עליו למלאם תפוחי-אדמה ולחזור ברגליים יחפות דרך השדות והיערות אל ביתו בעיירה… ובכלל, כלום יודעים אתם טעמם של תפוחי-אדמה רעננים מבושלים? אותו זמן היה שומר היער מבשל דודי ענק של תפוחי-אדמה בשביל משפחתו, בהמות-הבית שלו ולכל עוברי דרך המזדמנים למקום – וריחם הטוב הנודף למרחקים עומד בו עד היום הזה…

אכן, קשים הזמנים, וכשיש צורך להגיע לשֶׁדליץ, ברכבת הגדושה נוסעים, הוא קושר עצמו בצעיף אל כבש בקרון ונוסע בעמידה בחוץ, ללא כרטיס, בסופת חורף. הרכבת אצה בסופת שלג, ומעליו שומע הנער שני גויים מתעצמים ביניהם אם לזרוק את היהודון הזה בעוד הרכבת במרוצתה. אבל אומץ-לבו לא הכזיבו. והימים – ימי רדיפות ואנטישמיות מתלקחת בתחילת פולין העצמאית. מהשנים ההן שמור בלבו בחיבה זכר אחותו הבכירה, המשׂכּלת, שנסעה פעם ברכבת גדושה חיילי הגנרל האלר, שנודעו בשנאת ישראל, וכל הדרך הרצתה באזניהם בבעיית היהודים, כבשה לבם, ושמעה שִבחה ותודתה מפיהם…

לימים פתחו בית-ספר ראשון בעיירה. הוא כבר למד בישיבה (עמד על קשיותו של הרבי מסוקולוב וגם ספג ממנו סטירה, וגם עלבון על לא עוול, כגון התפרצות נגדו בעצם יום הכיפורים בזעקה שאין, דומני, לתרגמה לשום לשון: האָב מיר אכט-און-אכציק פוד געברעכעניש (יש לנו שמונים ושמונה פאונד [מידת משקל רוסית] מכוערים) – קללה חביבה על הרבי). כבר ידע קרוא וכתוב – ומה ילמד מפי המורה מווארשה בכתות הנמוכות? בחינת הכניסה לבית הספר היתה – אי-ידיעה. והוא מתפרע. והוא זוכר את בית-ספרו השני, שבו אנוס היה לשרת את מורו, להביא דליי מים, לנענע את התינוק בעריסתו וכו' וגם כאן השתובב, עד שחיבל פעם בגלופות תצלומיו של המורה, שהיה תחביבו, וסולק מבית הספר.

משנות מלחמת העולם הראשונה חקוק בזכרונו מאורע חריף וצורב:

מחלת הטִיפוּס השתוללה בעיירה ורבים חולים, כל בני משפחתו (זולת האב) שכובים במחלתם. עגמה ועצבות בבית-ורעב. הוא כבר קרא מעשה-ביכלעך, ומשתדל להקל את סבלם של בני-משפחתו על-ידי שהוא מספר סיפורים, בהמשכים, שדמיונו רוקמם… לאִטם קמים בני-המשפחה מחוליָים וגם הוא, והרעב מציק עתה שבעתיים. והנה בבית סמוך, בחצר, עומדות חביות כרוב כבוש של החנווני השכן (יהודי דתי, בתקרת ביתו סימן אבלות לחורבן ירושלים) ומכסותיהן של החביות מוּסרות להפגת מרירות הכרוב. ריחו של הכרוב עולה באפו של הנער הרעב והוא שם כפו בחבית וטועם ממנו. והנה פוגש בו החנווני.

– מה מלאכתך כאן?

– אני אוכל.

אחרי כן הוא נועץ בנער זוג עיניים כשיפודים ומפליט:

– אם אין כסף הולכים אצל בית-הכנסת ופושטים יד…

דמו של הנער עולה בראשו מרוב עלבון. אילו היה בידו היה נוקם בו במקום. עברו ימים מועטים והחנווני החליק בשביל קפוא ונפל עם דליוֹ לתוך הבאר, ושלושה חודשים מרותק היה למיטתו. והנער רואה בתקלתו את יד הצדק וההשגחה שנקמה נקמת דמו השפוך… המלחמה מסתיימת. הצהרת בלפור מעוררת ריגשה עמוקה בנוער בעיירה, התפוס רובו ל“צעירי ציון”. נוער עירוני, פעיל, תוסס. כל העיירה מפגינה. דגלים, ושירי ציון. והמארגן, מרוב התרגשות, נתקף במחלת הנופלים… אך חלק ניכר מן הנוער הנפלא הנה נתפס, אפשר מחמת המצב המייאש וחוסר הסיכויים שבעיירה, לזרועות הקומוניזם. רבים מצטרפים לצבא האדום הנסוג ממסע כיבושו לעבר וארשה. הסיסמאות שמעבר לגבול קוסמות לו, לנוער, הנחנק בחוסר מעשה, בשעמום חיי-העיירה, בסעד ה“ג’וינט”, בשיסוי האנטישמי הגובר והפחדים הכרוכים בשינויי וחילופי המשטרים…

ואז עבר, עם כל המשפחה, לוארשה, אֵם קהילות היהודים באירופה, המרכז היהודי הגדול, הדינאמי, הסוער. נפתחת תקופה חדשה בחייו. אולם התקופה שקדמה לה – הילדות והנערוּת – רישומיה העזים חתומים, ניכרים עד היום, ולא באדם בלבד אלא גם בספר.

הנה, דרך דוגמה, הסיפור הגדול “על אדמת בוץ” (“אויף זומפיקער ערד”), ווארשה 1935, 190 עמוד, שעניינו הכפר הפולני, ורובי גיבוריו דורות איכרים נבערים ו“בעלי מופת”, המתגלה בקרבם, בימינו אלה, שנאת-יהודים מלהטת, פרימיטיבית; ובחור יהודי, בן למשפחת החנווני בכפר, שסוֹפה שדוחקים את רגליה ומגרשים אותה מתוכו, והוא המנסה לנטוע בקצת מצעיריו הבורים-הגסים את תורת המהפכה-כאספקלריה לטרגדיה של הנוער היהודי חשוך העתיד בפולין של ערב החורבן. דמות – סמל. לא כאן המקום לעמוד על סגולותיו הספרותיות, הלשוניות של הספר, על כושר התיאור וחריפות הניתוח הפסיכולוגי. אך זאת נעיר, כי ספק אם אפילו סופרים פולנים מובהקים השכילו ליתן ביטוי כזה לכפר וליער ולאיכר הפולני, קל וחומר ליהודֵי הכפר, ליהודִי בן העיירה הסמוכה, לעולמם ונפשם – וממילא לעולמו ולנפשו של המחבר בנעוריו. ואגב, מחמת חריפותו האנטי-נוצרית הוחרם הספר על-ידי הצנזורה.

והרי הספר “הידד, חיים!” – שהוא היפוכו של כותרתו, ובו שלושה סיפורים: האחד ועניינו העיירה התמימה, הענייה, המופקרת בצפרניו של משטר הכיבוש הגרמני, ליתר דיוק, בתקופת חילופי-משטרים על חרדותיה, בין הגרמני המשתלט, הפולני העוֹיין והבולשביק הכובש את לב הנוער, נושא המשטר החדש העולה בפיקודו של טרוצקי על ארץ הוויסלה – ובמרכזוֹ שני יהודים חשודים בריגול ומוּצאים לתלייה!

והשני, שעניינו בכותרתו “גאז 4- H-X”, שמהנדס גרמני טיפוסי להוט להמציאוֹ, מעוּדד בתוצאות ההצלחות הראשונות של מלחמת-הגאזים הגרמנית בבלגיה בפרוס מלחמת העולם הראשונה, וסופו מוצא מותו בתגליתו.

השלישי – “מאורת זאבים”, המעלה תיאור מזעזע של דלות יהודית בכל חריפותה ועִינוייה, דלות שצער בה וקשיוּת בה וייאוש בה ומאבק בה עם הכלייה והרעב, אב ואם ובנים ובת, כל אחד ועולמו ודיוקנו, דלות המעבירה על הדעת ואף על הדת. רבים תיאורי עוני ומצוק בספרותנו, מימי מנדלי מוכר ספרים ועד לאחרון סופרי הדלות ברלינסקי² אולם תיאור חריף ומחריד זה, דומה, עומד בה כיחיד ומיוחד.

*

משנה מקום – משנה מזל. עולם חדש נקרע בפני העלם הצעיר בוארשה, וביתר עוז מתלקחות בו התשוקות לעמידה-ברשות-עצמו, לקניית השכלה, לאחיזה בעט סופרים, לפעלתנות בחיי הציבור. מצב המשפחה שוּפר אמנם, אולם הצרכים מרובים, והעזרה מושטת קודם כל לבת הבכירה, שלמדה כבר קודם. הנער משתדל לרכוש מקצועות שונים, אך תפסת מרובה – לא תפסת. ועם זה הוא מבקר באוניברסיטה החופשית של וארשה ו“בולע” מאות הרצאות. לומד וקורא בתאוותנות, נאחז במלאכת החשמלאות (מתוך הסתכלות, מתוך אינטואיציה, בלי היתר רשמי) כדי לקיים עצמו וללמוד – ועם זה שולח ידו בכתיבה, לוהטת וחריפה, קנאית ומלחמתית והיא בסימנה של מפלגת ה“בונד”, מפלגת המון-העם היהודי המדוכא והמדוכדך, הנלחמת למען ה“הווה”, לשיפור תנאי הקיום, והוא פועל למען רשת בתי-הספר בלשון יידיש (ציש"א)³ בחיבור תכניות, בציור עיטורים (ובכלל זה ציורים לספרים). מוציא לאור מאספים ספרותיים שהוא עורכם, ומתפרסמים בהם, בין היתר, סופרים-מתחילים ברוכי-כשרון כקלמן ליס⁴, כסולובייצ’יק מוילנה, כבוּנם הלר⁵, זאראָמב. באותו פרק של חיפושים ויוזמות וניסיונות הוא משמש מזכיר תיאטרון ציבורי “יוגנט-טעאטער” (התיאטרון הצעיר), ומחבר בימוי כולל מתוך כתבי י.ל. פרץ לילדים וכו'.

ואותה שעה הוא משתתף ב“פאָלקסצייטונג”, עיתונה היומי של תנועת ה“בונד”, והז’אנר העיקרי שלו: הפיליטון. לפי שציינו, הכניס צאנין לעיתונות היהודית את סוג הרפורטז’ה האמנותית הטיפוסית. ועל פירסום אחד “12 יום מאחורי הסורג” (“12 טעג הינטער קראטן”) נתעכב קמעה, לפי שיש בו משום אספקלריה ולֶקח כללי אפייני לחיי היהודים, והוא עורר רושם עז.

עילה לאותה רפורטז’ה שפורסמה בהמשכים שימש מעשה-שהיה בגובֶה-מסים פולני, שפרץ לדירתו – ללא אמירת שלום – ותבע תשלום מסים. אמר לו: תחילה תאמר בוקר טוב. סירב. ענה לו: צא! שלף הפקיד אקדח ונזדעק: אירה בך למוות! השיב לו: תירה ב… שלי. הפקיד הגיש משפט בעד עלבון פקיד-המדינה ונפסק לו מאסר 12 יום. הוא ערער לפני בית-הדין העליון, ולקראת הערעור הכין לעצמו חומר משפטי וספרותי בקשר לאותו ביטוי מעליב, הגדרותיו במילונים, שימושיו הנפוצים בפי ראש ממשלת פולין הנערץ מרשל פילסודסקי שגינה בו את יריביו, חברי הסֵיים [הפרלמנט הפולני] ועוד. ואין צריך לומר, שהיה בעמידה זו של הצעיר היהודי, ללא הגנה של עורך-דין, לפני בית-הדין הפולני-הנוצרי לערעורים, משום העזה ואומץ-לב. השופטים – שנפגשו בפעם הראשונה במחזה כזה – לא הניחו בידו להתגונן כהלכה. לא עמדה בהם הסבלנות והסוֹבלנות. הערעור נסתיים באישור פסק-דינה של הרשות הראשונה, ומ. צאנין הוטל למעצר. 12 יום בחברתם של פושעים פליליים למיניהם – יהודים ופולנים, מהם פושעים בינלאומיים, גנבים ושודדים, פורצי בנקים ורמאים, בתא צפוף ומזוהם – עולם תחתון בריכוזו, והוא שימש לו אחר-כך רקע וחומר לרפורטז’ה הנזכרת.

כחוט-השני עוברת בפעלתנות זו – הציבורית ובספרותית – אי-ההליכה-בתלם-סלול, העצמיות, המלחמתיות, וכן השורשיות היהודית-הפולנית, שאין בה שמץ של כניעה והשפלה עצמית “גלותית”. וזכור לו המקרה, כאשר טייל עם סופר יהודי בגן הסאכסי בוארשה ושוחחו יידיש. נקרו להם עשרה בריונים פולנים שביקשו לתקפם. האחד ברח, ואילו הוא, מ. צאנין, פשט את מעילו, נסמך אל עץ, כנכון להשיב מלחמה שערה… ונסוגו הבריונים. מאז ומתמיד נכון הבריון האנטישמי להתקיף כל אחד שאין הוא חושד בו לתגובה…

בתוך כך הגיע פרק השירות בצבא. הוא חוייל ב“יחידת סער”, אחת משלוש היחידות מסוגה בצבא פולין, מעין קומאנדו, ומקום חנייתה במקום הקרוי כוִיניצה, ב“פרוזדור” הפולני שנחתך בין פרוסיה לשאר מדינת גרמניה. והיו בה, ביחידה, כשליש ומעלה בני המיעוט הביאלורוסי, איכרים דלים, אוהבי הקומוניזם, כשליש יהודים ויתרם – פולנים מאיזור פומרניה, מעין סוכנים, מיוחסים. וקסרקטין מסודר, חדרים, מקלחות, מועדון. ואוירה של רברבנות לאומנית-ואנטישמיוּת.

לא יצא זמן רב ומ. צאנין מתבלט בבטליון הזה. הוא פעיל בו, הוא איש התרבות (מקבל עיתונים, ספרים) והוא המספר לחיילים על המתרחש בעולם ובמערכות מלחמת-האזרחים הגועשת אז בספרד. ואין הדבר, כמובן, לרוחם של הקצינים – קציני-הצבא הפולני המוגבלים מבחינה רוחנית ותרבותית, אינטליגנטים למיניהם שלא הצליחו להשלים דרכם בסמינר לכמרים, בפוליטכניקה וכו' – ונעגנו בצבא. לילה אחד, מ. צאנין בתורנות הפלוגה, מוצאוֹ קצין-המטה בסיור קורא בספר של ניטשה, ושואל בבוז לטיבו של הספר. צאנין מסביר לו את תורת “האדם העליון”. נענה הקצין: – “לא כי, בצבא דרוש אדם תחתון”… מתקשרות שיחות והוא מרצה באוזניהם בבעיות שונות, בשאלת היהודים וכיו"ב.

הוא מנהל מערכה על זכויותיהם של החיילים היהודיים ועל כבודם. מארגנם. עומד בראשם. משמש להם לפה. ומשתמש באפשרויות הניתנות ללחוץ להשגת כל הניתן – וקודם כל שיווי-זכויות.

הנה, הוא מארגן את החיילים הביאלורוסים בתביעה לשיפור המזון; והנה הוא דורש לקיים בפועל את הזכות השמורה לחיילים יהודים לחופשות בימי מועדים וחגים וביקור במועדון ובבית-הכנסת בעיירה.

אכן, גם על הקצין הפולני ניתן ללחוץ… כי עניין לו להפגין כלפי מפקדיו את הישגי חייליו-פיקודיו בצלפוּת ובצעידה – ומ. צאנין “דואג” שהחיילים היהודים לא ישיגו את הנקודות המבוקשות… הקצין מרגיש שפעולה מאורגנת היא, מחאה, ולאחר ימים הוא מזמין את מ. צאנין לביתו הפרטי ומבטיח – במסגרת הפקודות מגבוה שהוא כפוף להן – קיום שיווי-זכויות בפועל…

אכן, שוּפר היחס ליהודים, והוא עצמו צורף למטה (“הושאל”) כצייר-משרטט של מפות ותכניות.

ופעם הוא נדרש להכין מאזן של מלאי הציוד והאספקה לשעת “מוביליזציה כללית” של הבטליון, במחסנים שבמקום, ונתברר, שהעזובה חמורה, שרוּבוֹ של הנשק בלתי-כשר לקרב, שההלבשה וההנעלה לקוּיות, קיצורו של דבר שהיחידה מוכנה למלחמה כמו לטיסה אל הירח… ומאז עלה קרנו עוד יותר.

יום אחד עומד לבקר ביחידה הקרדינל, להאציל ברכתו עליה. הוטל על צאנין לצייר תעודת-כבוד לרגל הביקור ולשלב בה מסמלי המדינה, הצבא והיחידה. והוא כלל בקישוטי המסגרת של התעודה פסוקי-תפילה עבריים – ביטוי לקיומם של החיילים היהודים…

וזכור גם מקרה – אף הוא טיפוסי למעמדוֹ של החייל היהודי בצבא פולין – בתחרות שאורגנה בצבא בצלפוּת ובצעידה, ביקש, כמובן, להוכיח את כושרם ויכולתם של היהודים. וההתמודדות – צעידה רצופה של 25 ק"מ, צלפוּת, חזרה בצעידה. גוּיסו מיטב החיילים – 4 יהודים, 3 ביאלורוסים ו-3 פולנים. בתום שבועיים של אימונים הגיעו, במאמץ רב, להישגים ניכרים, לא מעט בזכות מאמציהם של החיילים היהודים – אך בבוא יום התחרות הארצית, הם הופקעו מרשימת המועמדים… אושרו הפולנים בלבד, אך סופם שהפסידו.

תם השירות בצבא, וצאנין חוזר לוארשה, ב-1938, וארשה, ששוֹרר בה הלך-רוח-של-ערב-מלחמה… ואכן, עד מהרה היתה פולין חזית-דמים, ושוב הוא עומד במדים, בקטע של החזית המתמשכת בקו פלונסק-מלאחה. מצוייד ברובה אנטי-טנקי חדיש (תגלית פולנית) שהוא מצוּוה להסווֹתו ולהטמינוֹ ומשקלו 12 ק"ג (הציוד הקרבי הכולל של החייל הפולני אז – 20 ק"ג). אך הנשק החדיש לא עמד לו, יריית-סרק אחת בלבד ירה בו. החזית התמוטטה בין לילה בעצמת האש הגרמנית, רבים מהדיביזיה – דיביזיה מפוארת של גנרל בורטנובסקי – נהרגו או ברחו, ושרידים התפזרו לאורך כל הקו מפלונסק דרך מבצר מודלין עד וארשה.

מ. צאנין חוזר לוארשה, שבמבצרה נעשים מאמצים לכינון הדיביזיה מחדש ולהתגוננות. מצוֹר. הפצצות, כניעה. דגל צלב-הקרס מעל וארשה. הצבא הטמא בראשות מפקדו צועד בלבה של העיר. יאשונסקי, מנהלה של חברת “אורט”, עורך, לפי דרישת הגרמנים, רשימה של היהודים. צאנין מרגיש בכל חושיו ששוב אסור לו להישאר בוארשה הכנועה, המנואצת, – והוא עוקר לאחר שהות של חודשיים בשלטון הרשע.

דרכו מוליכה דרך נהר הבוג לביאליסטוק הסובייטית ולוילנה הליטאית. דרך אימים, ופליטוּת ושכול. ואך בוילנה, שבה מרוכזים גם אנשי מרכז ה“בונד”, מטילים עליו לחזור לוארשה, לקשור קשרים עם וועד ה“בונד”, לארגן מחתרת בתנאי הכיבוש ולמסור לוועד ידיעות על קשרי-אינפורמציה עם אנשי המרכז בוילנה. עם זאת הוא מקיים שליחות-של-סעד מטעם “ג’וינט”. מזדמן עם ארתור זיגלבוים המנוח ומסייע לו בקשרים ובכסף לשליחותו-בריחתו, כדי להזעיק את “העולם” ותנועת הפועלים הבינלאומית על שואת היהודים.⁶

צאנין מילא את שליחותו, ברגל, בדרכים הרות-הסכנה-והחרדות, ובשובו לוילנה (בהתחלת 1940) הוא נושא עמו גם שליחות-אזעקה מטעם ציוני פולין (מנהל קרן-היסוד אליעזר בלוך וחבר עירית וארשה מנחם קירשנבוים), והיא:

לעורר את ציוני ליטא, ובאמצעותם את הציונות בעולם, כי אם לא ינקטו פעולה דחופה לאלתר, צפוייה השמדה מוחלטת של כל יהודי פולין…

תחילה חזר לביאליסטוק, ששתי צעירות נוצריות משמשות לו כהסוואה שהוא אריי, בדרכים-לא-דרכים, ועל פני משמרות של צבאות. שלושה ימים שוהים על שפת הבוג. נחלץ מסכנות ולבסוף הגיע לביאליסטוק. ומשם – יחד עם משפחתו ועוד כמה יהודים – ביניהם המנוח יצחק לב, ממנהיגי פועלי-ציון שמאל – מתקדם לעבר וילנה. לאחר שעברו בליל כפור חזק את הגבול הסובייטי-ליטאי – נעצר. כל אלה שהיו עמו שוּחררו בעיירה אישישוּק, ואותו החזירו לגבול הסובייטי ופקדו עליו לעבור את המחסום, ולחכות לבוא משמר-סיור רוסי. ואך הוא נמלט מהגבול לכפר, שִׁיחד איכר שיחביאוֹ ובערב, בעזרת יהודי העיירה, הגיע מקום מבטחים – ומשם לוילנה.

הוא מוסר דין-וחשבון על שליחותו – לא בפני חבריו, אנשי מרכז ה“בונד”, אלא בפני עסקנים וסופרים מכל הזרמים המרוכזים בבית הסופרים-הפליטים בוילנה. הוא מספר על אשר ראה ולמד, והוא מוסר את קריאת-האזעקה של ציוני וארשה.

– הה, אילו היו אז האוזניים והלב פתוחים לקראת קריאת-אזעקה זו – מעיר צאנין בספרו על כך…

על סף הכלייה נפתח פרק חדש של המאבק – על הזכות ליהנות מאשרת-כניסה לאמריקה (ששלח “וועד הפועלים היהודי”) ועל הזכות לקבל אשרת-יציאה סובייטית, לשון אחר: על הזכות לחיים. רבים מעסקני ה“בונד”, שחששו לגורלם, הסוו עצמם, לבשו קפוטות, גידלו זקנים, נמלטו ליערות בסביבת קובנה. והוא, צאנין, בין המצרים. שני הצדדים, הן אנשי ה“בונד” הן הציונים, אינם רוחשים לו אמון, כי ב“בונד” “בגד” משום שהפך את שליחותו לוארשה גם לשליחות של ציונים, ואילו בעיני הציונים הוא הוחזק בונדאי – וכל צד דואג תחילה לאנשיו… בימי מתיחות וחרדה אלה נשאר הוא, הפעיל בלא הפסק להצלת אחרים, בין האחרונים. עוד מעט ותיסתם כליל דרך ההצלה. עוד קודם לכן הצליחו, ביוזמתו, להוציא את התיקים של הפליטים החשודים מידיו של הפקיד הליטאי הממונה, ולשנות את נתוניהם. ועוד קודם לכן הציע הוא, במשרד הארץ-ישראלי, את דרך הבריחה ליפאן. תחילה טען הנציג היפאני, שאין לו חותמת-אשרות ושכתיבתן ביד תגזול הרבה זמן. התקינו יהודים ליפאני חותמת – חותמת שהצילה אלפים.

יום אחד הגיע גם בשבילו מה“ג’וינט” סכום כסף: 150 דולאר, והוא אץ נרגש ונסער אל נציג יפאן וזכה באישור-ההצלה…

עתה מתחיל המאבק על היתר-היציאה. משרדי נ.ק.וו.ד. העובדים אחרי חצות לילה, כרגיל, דוחים כל פונה אליהם בלך ושוב. דורשים אוטוביאוגרפיות מכל פונה, וחוזרים ודורשים בטענה שהקודמת נאבדה, כדי להכשיל את הפליטים, ואחר כך דורשים תמורה בדולארים – דוחים ומכבידים, חוקרים ומחפשים את המנהיגים תחת קפוטות, זקנים, תחת מקצועות של סנדלרים, חנוונים וכו'…

סוף-כל-סוף זכה גם בתעודה המיוחלת, ולאחר מסע של 12 ימים הגיע דרך מוסקבה לוולדיבוֹסטוֹק ומשם ליפאן, בה עשה שלושה חודשים – ורישומיה של ארץ זו בה סייר הרבה, חתומים בספר מיוחד שפירסם.

מחצית השנה שהה בהודו, ומשם יצא לארץ-ישראל, בעזרת אשרת-מעבר שבהשגתה סייע הרב נחום אפנדי. ביוני 1941, בעוד צבא רומל עומד בשערי ארץ-ישראל, דרכוּ רגליו על אדמת הארץ.

לא בפנים שוחקות-מאירות הקבילה את פניו הארץ. חשדנוּת אווילית. צילומים וטביעת-אצבעות. וחקירות על טיב מפלגת ה“בונד”, כגון מה יחסה לנשואי-תערובת… והאם אין בכוונתו לעורר מהפכה בארץ? פליט החרב היהודי מחייך על הבּוּרוּת – לבו בקרבו נשרף.

ושוב קשיים, מכשולים, חשדנות, אך הפעלתנוּת החיונית, המאמינה, העקשנית, הלוחמת, הגאה, נחלתם של דורות יהודי פולין – עומדת לו. ולא יוצא זמן רב – והוא סוֹפרו של “פארווערסט”, עורך כתב-עת מצוייר ביידיש, ועולה אל השלב העליון של הישגו – ייסוד העיתון היומי “לעצטע נייעס” (ובהמשך הזמן – השבועון המצוייר שלו), דבר שלא זכו בו רבים משוחרי יידיש בארץ-ישראל.

ודאי, נשתנו התנאים והנסיבות. קמה מדינת ישראל. גלי-גלים של פליטים ומעפילים זורמים לחוף אחרון. והעיתון הוא להם בחזקת לחם. פסקה המלחמה בלשון יידיש.

ואף-על-פי-כן, אין המערכה קלה… ואם קשה ונפתל מעמדו של עורך של כל עיתון יומי בארץ, שבעתיים קשה מעמדו של עורך העיתון היחידי בלשון יידיש – ולא כאן המקום למנות קשייו ויסוריו.

עדיין רבה החשדנות. ובייחוד, כשהעיתון לוחם לזכותם של עולים חדשים, לחיסול מעברוֹת, למניעת קיפוחים, ואין הוא מזדהה עם שום מפלגה וזרם ואינו “הולך בתלם”… אפילו סופרי ועיתונאי יידיש עצמם נרתעים, בזמן הראשון, כחוששים לתת לו יד, להשתתף בו. והוא, העורך, ממלא את רוב המדורים, וטורח בעיצוב דמות העיתון – לבל יהא כלי-מבטא של מהגרים – ועושה להעלאת רמתו.

ועל ערוּגה אחת נעמוד בזה – “שיחות השבת” (‘שבתדיקע שמועסן’) המתפרסמות זה שנים, מדי שבת בשבתו, וכבר נצטרפו לכרכים. לפי שמשופעים הם באוצרות של פולקלור יהודי, של סיפורי-עם, של משלים שנונים, כתובים בחן של הומור, בחריפות של סיגנון, סגולות המקנות להן ערך-של-קבע, אף-על-פי שעניינם שאלות-השעה. הרי זה אוצר של ספרות, ונכס של תרבות הקובע ברכה לעצמו.

חותמו של מחברם על הפיליטונים… ואין אתה יכול לטעות בזהותו. דומה, הווירטואוזיות של הלשון היהודית-העממית על כל ניביה ועסיסיה וגינוניה וגווניה רוכזו כאן.

מתרגם עברי להערות פרקים אלה ללשוננו, ודאי שיתקל בקשיים-שלא-כמצוי… ועם זאת, ספק אם העיתון מניח את דעת עורכו גם כיום, לאחר שעלה לדרגת התפתחות גבוהה והִכּה שורשים בציבור קוראיו ומשמש במה לרבים מראשי הציבור בארץ לפלגותיהם וכלי-מבטא לסופרים ויוצרים. “כל קיומו הוא, במידה ידועה, שלא בדרך הטבע” – מעיר הוא. כי עד היום יש שעינם צרה בו, שלא השלימו עם הופעתו והצלחתו, ויש שתולים בו מגמות וכוונות שאין בו…

אין הוא גורס יידישיזם במובן הישן-הנושן, המשכילי, השחפני, ההרסני, האידאולוגי – העתיד בארץ-ישראל הוא, כמובן, ללשון העברית. ואולם כאן קם מרכז נכבד ללשון, לספרות בלשון יידיש. מרכזהּ הוא כגשר טבעי עם התפוצות. גורם בונה ומייצב ומלכד. בדין שיהיה חלק מן התודעה היהודית, מן היהדות האינטגראלית, מאחדות העם היהודי, משלמות העבר וההווה כבסיס להמשך ועתיד קיומנו הלאומי. שאם לא כן, יקום שבט יהודי, נטול שורשים בעמו, מתבולל בעִבריוּתוֹ-כנעניוּתוֹ, זר לעמוֹ – ועמוֹ זר לו. מכאן, שהוא מבחין ביסודותיה האנטי-לאומיים של שינאת-יידיש. של התנכרות לעם. לעברוֹ. של חיקוי והתבוללות והתבטלות. ואין חידוש בכך: מאז ומעולם היו בתולדותינו שני זרמים מקבילים – בונה והורס, דור בונה ודור הורס… ומכאן גם מאמצוֹ הגדול להתקנת מילון יידי-עברי מושלם. ומכאן תכניות למיניהן… וספקות ודאגות.

כי הוא עצמו היה למוסד, לנושא-דגל-ודרך, ללוחם למען יהודיות מודרנית, הכואב את פגמי היישוב, השואף בכל לבו לשילוב ישראל-התפוצות, והנוצֵר, קודם כל, את מורשת יהדות פולין. בעיקרו של דבר, נראה שבודד הוא במערכה, ואין הבנה יתירה משני צדי החזית…

“זה מאמץ יותר מאשר לחיי אדם” – נפלט דיבור מפיו של האיש המנוסה במערכות לאין מספר…

*

על בני הדור הזה, אשר חזו את החורבן והגאולה מבשרם, ניתן לומר את אשר אומרת הגמרא בתלמידי-חכמים – הם לא ידעו מנוחה…

והאיש צאנין – כסער הומה, רוגש בתסיסתו, במריוֹ, בשאיפתו לתיקון, לשיפור…

דומֶה, מורשת יהדות פולין החיה בו היא כתובעת בלא-הפסק, כמחייבת. והוא עוד הספיק ליטול ממנה ברכת-פרידה אחרונה עם ביקורו על שׁאיוֹתיה⁷, ופריוֹ של הביקור בספר “על פני חרבות ועיים” (‘איבער שטאָק און שטיין’, ת"א, 1952). הוא יצא לאור, כלשון הציון בפתחו – “בימים בהם פתחו נציגי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית ומוסדות יהודיים אחרים, במשא ומתן עם נציגי ממשלת גרמניה, על שילומים בעד ששת מיליוני אבותינו ואמהותינו, אחיותינו ואחינו המושמדים, בעד הכרתתם של טפנו וזקננו – בעד האפר של עמנו”.

והוא צרוּר “רשמי מסע” שערך מחברו על פני מאה קהילות שנשמדו בפולין, – הסופר היהודי הראשון והיחידי במסע זה, מוסווה כבעל דרכון בריטי, דבר שהניח בידו לרכוש את אמונם של חוגים שונים מקרב האוכלוסיה הפולנית ולעמוד על הטרגדיה היהודית גם מצידה זה, מצידם של אלה, שהיו שותפים בהשמד ובעמידה על הדם.

והנה דברי עצמו במבואו:

"נראה לי, שהגעתי לסופו של תהום פלצוּת זה. ראיתי מאה גוונים של החורבן, מאה קהילות יהודיות, שהיו בדומה לאחרות, הדומות להן, יסוד חייהם של המוני בית ישראל בפולין. אלף שנה הם רקמו על אדמת פולין אגדה של מידות-נאוֹת ומצוות-גאולה ורוחניוּת, ובליל הזוועה שהמיט ההיטלריזם על יהדות פולין, עלתה האגדה באותו עשן של בתי-משרפות-האדם, שבו עלה גם גופה הקדוש של יהדות פולין.

מעולם לא הערכנו כראוי מה היתה לנו יהדות זו. המאבק הנחרץ על הקיום, העמָל והסבל יום-יום לקיום הגוף והנפש, האפילו על הגדלוּת שנוצרה יום-יום, שעה-שעה, אפילו בזעירה שבקהילות.

ועתה, בלכתי על פני עיים וחרבות של הקהילות שנחרבו במדינת פולין, הבהיקו לעיני אפילו מן שברי הלבֵנים והאבק חלקים מהתפארת שנגוזה.

גוש של בית-הכנסת ההרוס של המהרש"א⁸ בלובלין, פתח לפני את מרחבי התורה, הגאונוּת והלוֹמדוּת, שעלתה במדינת פולין מדור אלי דור, ועד לגלגוליה בהשכלה חילונית, באידיאות חדשות לתיקון עולם.

קוֹצק ביקשה לשנות בשמיהָּ של פולין את הווי ההתנהגות, וסוציאליסטים יהודים, אחוזי התלהבות קוצק, ביקשו לשנות את הווי ההתנהגות על אדמת פולין.

מתוך “שמות”, עלים תלושים מתוך ספר של י.ל. פרץ בבית נוכרי במזריץ', זעק עולם חדש של התנערות יהודית, מאבקו של עם לערכי אמנות חדשים, לתפיסה חדשה של יהדות.

מתוך תמונותיהם של אמנים יהודים התלויות בביתם של נוצרים בקוז’מיר על הוויסלה, ניבטו אלי יפי-הטבע וכיסופיה של האמנות היהודית, וראיתי אותם בכל טראגיותם במוסך בנאַשלסק במקום שהיה לפני שנים אחד מבתי-הכנסת בנויֵי-העץ הנפלאים ביותר בפולין.

באותיות האדומות ששרדו על בניין בית-הכנסת בזמושץ' המלכותית, שקראו אי-פעם לבחירות לקהילה, צפוּנה היתה נשמתם המתה של חיי-הציבור הסוערים של יהודי פולין, כשם שבשרידי האותיות של סיסמאות פועלים על קירות במזריץ' – נחנקה שירתם של המברשתנים והבורסקאים שלה.

כל מקום בו דרכה כף רגלי, וכל ערמת עיי-מפולת בה נגעתי – ראיתי אותן, את אבני-החן של חיי היהודים שעלו בעשן. ועתים דומה היה עלי כמו שמעתי דקיו⁹, את לחש המוות שלהם ואת תפילתם לתיקון.

שוועתם עלתה בעולם ריק של איבה וחדוות-הרס, בעולם ששדותיו הופרו בגופם ואפרם של יהודים, בעולם שהסתכל בשוויון-נפש במותם של גיבורי אומה וקדושה שהניפו דגלי גאולה לעצמם ולעולם.

רבונו-של-עולם, תן לי כוח לרשום בלשוני הדלה את אשר ראיתי ואת אשר הרגיש לבי באותו מסע-נדודים על פני חרבות ועיים של חיים שאינם עוד ולחשוף לוּ גם את אפס קצהו של אותו אפּוֹס גדול ששמו היה – “חיי יהודים במדינת פולין”.

והנה, אין אפשרות לתרגם את הספר הזה, ולוּ גם פרק מפרקיו, והוא כ“ספר הדמעות” וכ“יוון מצולה” וכיוצא בהם, וחרדת החורבן עדיין עומדת בו במלוא תחושתה והוא כקדיש ציבור, ואין בו שמץ של העלמה וטשטוש, ובו תיאור-דיוקנאות קולעים ואפייניים לקהילות החרבות ולמחנות-ההשמד בהם נבלעו לעד ואין למסור את הרִיגשה וההמייה והצער והבכי החרישי…

הרי, דרך דוגמה, הפתיחה לגוּר:

“במשך שלושה דורות היתה גוּר שם-דבר בעולם היהודי, במשך שלושה דורות נמשכוּ לכאן מחנות יהודים בכביש גריצה כאל אור-פלאים שנדלק בחשכותם של יישובי היהודים הנידחים בפולין. כאשר דעך עמוד-האש הגדול של קוצק, עלה אורה של גור וחימם לבבות יהודים עד לימים שבו עלה הכורת על חייהם במבול הגדול. נוסח גור, דרכי גור, מנהגי גור – חשתם בהם בעיירות שליד הוויסלה, לחופי הבוג וביישובים על גדות הנאַראוו. למען גור נלחמו, למען גור עמדו עיירות במערכה מרה ועקשנית. וכאשר דהו שיטות אחרות של החסידות במימיו העכורים של הזמן החדש – עדיין האירה גור וקסמה”.

והרי הפתיחה לקוז’מיר:

"בין הרים מיוערים והוויסלה השלווה, כבערישׂה רפודה רכות, שוכנת העיירה קוז’מיר. עוד קודם שהייתה לעיר כבר נתקיימה כאן קהילה יהודית, זעירה, שהתפתחה והלכה בשכנותם לאסמי-הדגן המלכותיים ששכנו על הדרך מווארשה לפלוצק ודנציג.

ימים מופלאים של עלייה פקדו את קוז’מיר. בראש הר ירוק התנוסס מעל לעיירה ארמונו של המלך קז’ימיר הגדול, שאשתו יהודיה היתה – אסתר’קה. והנה, חזר בה בקוז’מיר האפוס של אסתר המלכה משושן הבירה. ואהבתו של המלך לבת היהודיה זרעה אורה על קוז’מיר היהודית. ויהודים עבדו וסחרו מפולאוו ועד לדנציג, סיפקו חיטה ודגן משדותיה של פולין, השיטו עצים בדוברות על פני הנהר, וגידלו דורות יראי-שמים. והיה להם, ליהודי קוז’מיר, בית-כנסת-אוצר ותהילה על פני מדינת פולין. והוא עמד בסימטאות צרות, מוקף בתים ומוגן כבת יחידה… אורח כי בא לקוז’מיר והראו לו יהודים את בית-הכנסת ומצביעים על השנה בה נוסד, עוד במאה הי“א – 1099 לספירתם. ובדומה ליהודים בעמק, כן אהבה גם אסתר’קה המלכה את בית-הכנסת באהבה של בת-ישראל, ומארמונה המלכותי שלחה מתנה – פרוכת מעשה ריקמת-ידיה בחוטי-זהב”…

ועוד מילות-פתיחה אחדות – לביאליסטוק:

“מי לא יזכור את ביאליסטוק, עיר ואם בישראל, העיר-האחות לירושלים דליטא – וילנה? מי לא יזכור אותם אורגים מופלאים של פרבריה פיאסקי וחנייקאס, שעמדו תמיד במסירות-נפש כזאת על משמר חייהם וכבודם?”

עיר בעלת-אופי היתה, מושרשים במסורות-עם עמוקות היו הם, יהודי ביאליסטוק, כיהודי ווילנה, “מתנגדים”, ועם זאת היה בהם מלהטם של חסידי פולין. פועלי הטכסטיל היהודים, בני העם כבני האינטליגנציה, לא ידעו התבוללות מהי, ונכונים היו תמיד להקריב הכל למען יהודיוּת ויהדות. כך בימי ההגנה היהודית העצמית ההרואית, כך בימי האנטישמיות הפולנית התוקפנית, וכך עד לסוף המר. אחרוני יהודי ביאליסטוק נתנו נפשם במערכה בלתי-שווה, נפלו בידי אוייב שמוטט בימים ספורים מדינות שלמות. הדף האחרון בתולדותיה של קהילת ביאליסטוק מסתיים בתיבה “קרב”.

ולא נאריך עוד. והקורא העברי, ובעיקר הצעיר, לא יימלט ודאי מן ההרגשה, כי בזמן שמרבים לתרגם ללשונו מלשונות אחרות (ולא דווקא מן האידיש), צר שלא תורגם ספר חד-פעמי זה הכתוב בדמעות ובדם-דמנו.

וכך מסתיים הספר “על פני עיים וחרבות”:

“היה היתה פולין יהודית, אכסניה בדרכי הנוֹד היהודי. כאן פירקו את החבילות, את האכסניה עשו לבית. מתחת לשמי פולין ניגד וחישל דור אחר דור שלשלת של מנהגים והווי, אָרג אגדה של שבתות ומועדים, רקם את רקמת החיים באותה דקוּת ענוגה בה רקמו כלות יהודיות שקיות תפילין ויריעות-פרוכת. ודומה היה, שגם השמים היפים שמעל לפולין רקומים בכיסופיהם של לבבות יהודיים. שמים יהודיים אשר זריחות-החמה שבהם מהולות ביין של קידוש-של-שבת ושקיעות-החמה שבהם דלקו בנרות-הבדלה”…

והנה מהלך עתה יהודי על פני הערים והעיירות החרבות, נודד על פני עיי מפולת וקומות חרבות ואין הוא מוצא קבר שלם של החיים שנכרתו. ואך בפגשך בשדה האפור מאפר, וידעתָ, היהודי, שהוא אפר עצמותיהם של בני עמך. ואך אל האפר יכול אתה לשפוך את בכי היתגדל ויתקדש שלך…

*

עוד האיש בעיצומה של פעלתנותו עתירת-היוזמה, ולא הגיעה שעת הסיכום בשום אחד מתחומיה. ולא אמרנו אלא להעלות קווים בודדים, כרמזים, לדיוקנו הפנימי ולדרך חייו של אחד מטובי בניה של יהדות פולין, אשר לְשַד הגזע וחיוּתו נשמר בו.