רקע
אברהם שמואל שטיין
הַשָּׂגוֹת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הפועל הצעיר; 1960

(הערות למאמר של מ. בוסאק על הפראנקיזם)


הנחות בלתי-מבוססות משמשות, לדעתי, יסוד למאמרו של מר מ. בוסאַק “יעקב פראנק ומהפכת ההשכלה” (‘הפועל הצעיר’ 6). כדי להפריך את הבניין הרעוע הזה יש צורך בהרצאה מקיפה וממצה על תולדות ישראל, והזרמים הרוחניים שפעלו בהן, במאת השנים שחלפו למן המרתו של שבתי צבי ועד להופעתו של התועב פראנק, שם רשעים ירקב, שנלחם ביהודים גם בעלילת-הדם הנוראה ונתן ידו לכל צורריהם נפש.

הנחתו העיקרית של הכותב היא, כי בתנועת פראנק דוקא מצויים “כל עקרונות ההשכלה הלוחמת”, אין לך טעות מַטעה גדולה מזו. יהודי העיירה של מחצית המאה הי“ח – הן יהודי ספרד הן יהודי אשכנז; הן שרידי כת שבתי צבי שהמשיכו את קיומם ואמונתם הנואלת במחתרת, הן המאמינים התמימים, מהם תופסי תורה ואדוקי קבלה קיצוניים – הללו נתפסו ל”השכלה" של “הגואל”, ה"סניור סאָנטו [האדון הקדוש], הניהיליסט המשוקץ הזה? הלא גם הלא-יהודים עמדו על מרמתו וצביעותו ומטעם זה כלאוּהו, גם לאחר המרותיו הרבות, והבטחותיו לעקור את היהדות משורשה, במבצר צ’אנסטוכוב, שם חי בהבליו ובזִימָתוֹ ובחתירותיו חמש-עשרה שנה, עד ששיחררוֹ הכובש הרוסי (ואז שלח שלוחים אליו והבטיח לעבור לדת הפרובוסלבית, הוא ועדתו והיהודים עמו)? והאם האמינה לו המלכה הקתולית מריה תרזה, צוררת היהודים ומבצעת גירושם האכזרי מפראג, אף-על-פי שכבר נטבל לנצרות בפומבי גדול וביקש למשוך לבה בשיקוץ ישראל ועזרתה לחורבנם? וארוכים הדברים.1

הכותב מרחיב את הדיבור על ההשכלה – משָל מעוֹר אחד היתה, בדומֶה, אולי, לחרדים קיצוניים הרואים בציונות לכל גווניה כפירה במורשת ישראל וערעורה. הוא מציין, למשל, שראשיתה בספר “תכונת הרבנים” מאת דוד קאַרו מלבוֹב, המשמיץ את הרבנות; ובספר “קנאת אמת” של יהודה לייב מוזס “המלא זלזול באנשי המסורת וביקורת חריפה על מנהגים ודיני דת”; וביהושע השל שור – ש“היה אוייבה של המסורת ומצוות הדת, אויבם של חכמי ישראל הראשונים ובמיוחד של רבי יהודה הנשיא”. ודאי, משכילים אלה וכיוצא בהם חיבלו בכרם ישראל ובנשמתו, ולאו דוקא משום “המלחמה על ביטול המצוות”. גם משכילים בעמים אחרים, למן המהפכה הצרפתית הגדולה, נלחמו לחילוניות – ולא פגעו בנשמת עמם, בירושתם הרוחנית ובלאומיותם, יסוד קיומם. ועם כל זאת, יש להבדיל באלף אלפי הבדלות בין שני הגילויים (משורש פראנק ומשורש ההשכלה) – הבדלה שבמקור ומהות, שאיפה ומטרה.

ואולם, ההשכלה הציפה את כל משכנות ישראל – ולא זו בלבד שלא התנכרה, ולא נתכוונה להתנכר לעמה, אלא אדרבא, שאפה להכניס מיפהפיותו של יפת לאוהלי שם, והיא שחיבבה וליבבה את התנ"ך והלשון העברית וארץ-ישראל ונטעה אהבה לחיי טבע ועבודה וחרדה, אמנם בדרכה ובאמצעיה היא, לעתידותינו. שללגונית מאד היתה, על אף קווי-הדמיון בין מוקדיה-מרכזיה השונים ברוסיה רַבָּתי (כולל ליטא, זאמוט, פולין), בגרמניה ומערב-אירופה ובגליציה-אוסטריה – ולא כאן המקום להאריך ולהעריך. הרי זה חילול השם ועיוות האמת וטשטוש ההבנה, לגלות בעולמם הרוחני של אחד י.ל. גורדון או משה לייב ליליינבלום – ממורשתו של צורר היהודים ואוייב היהדות, הנוכל הנוקם פראנק.

בני זמן אחד היו הגאון מוילנה ובעל ה“תניא” – ולהבדיל התועב פראנק. הגאון ר' אליהו ותלמידיו קרעו חלונות ברחבי היהדות לחכמה ולמדעים ממש (ולא רק להפסקת ערפוּלה ושיבושה של התורה בפילפול ובמדוחי-שוא), לתולדות ישראל, ללשון העברית ודקדוקה (שנים רבות קודם אליעזר בן יהודה ואחרים), להערכת העבודה ועבודת-האדמה (גם בדרום רוסיה) – ואהבת ציון שיָקדה בו עלתה ופשטה ברחבי היהדות ממש, משקלוב ווילנה וולוז’ין ואיליה וסלאַנט ועד לפרשבורג של החת"ם סופר וישיבת עקיבא אייגר על תלמידיה המופלאים בפוזנא והִתסיסה את כל טובי הדור, והגיעה לשיאה בתנועה – תנועה ממש – “חזון ציון”, שבכוחה ומכוח כוחה נתכוֹנן היישוב החדש והפעולה הציונית המגשימה על כל התחלותיה, שרק על בסיסם המשיכו הבילויים – וכולנו המשכם הישיר.

“מעשיו של פראנק הולמים את מעשי המשכילים, מבדילה ביניהם רק קיצוניותו של פראנק, שלא ידע היסוסים וריסון לתאוותיו ולא התחשב בשום עִיכוב מוסרי, חברתי, דתי או לאומי. להולכים אחריו – ורובם אנשים עניים – הבטיח חיי עושר ושפע ובלבד שיעברו לגויים” (ההדגשות שלי – א"ש) – כותב המחבר, ואין הוא מרגיש, בעוול המוסרי שהוא גורם לתנועת ההשכלה, שעל אף חולשותיה סללה הדרך לתחייתנו ותקומתנו הלאומית והאנושית; ואין הוא אף מרגיש, שהוא סותר עצמו וגורם לעיוות האמת, לפי שאם אך ורק ה“קיצוניות” היא ההבחנה והתחום בין שני המחנות, היוצא מכאן הוא, שגם למשכילים לא היה שום “עיכוב לאומי” וגם הם “קראו לעבור אל הגויים”. כך, בפשטות! ואכן, אפשר למצוא סימוכין בציטטין למיניהם ולאָנסם, לעקרם ממקורם ומהקשרם, אפילו לגלות צלילים וביטויים דומים בין “כתבי” התועב פראנק לבין כתבי המשכילים (שודאי הושפעו על-ידי זרמי הרוח מן המערב, וראוי לעיין בנושא זה בספרו-מחקרו של א. שאנן) – ואף-על-פי-כן איוולת ובערות ושטחיות היא הסמכָתם אלה לאלה.

ומוזר, ביחוד, הדיבור “לא זר רעיון שיבת ציון גם לפראנק”. ברעיונות רבים ושונים וסותרים עשה שימוש נוכל זה, ואך – אלהים אדירים; כיצד אפשר לייחס רעיון זה דוקא ל“משיח” מטורף ונוכל מובהק, שבכל גלגוליו והזיותיו על פיצוץ כל הדתות והאמונות חתר בעיקר, לעקירה גמורה של היהדות, ולא רק אמונת ישראל בלבד, ושל היהודים – כעדה, כקיבוץ, כעם; שכולו היה אחוז התפעלות והתבטלות משׂררוֹת הגויים בני עמים שונים ועשיריהם ואציליהם; ששנא את לשון היהודים, את העברית וכל מורשת רוחנו היתה לו לזרא; שרצה בכלייתנו המוחלטת, שביזה אותנו והלשין בלא-הפסק עלינו; שפסגת שאיפתו היא הקמת “מדינה פראנקיסטית” (קודם באיזור הקרפאטים, ואחר-כך בצ’כיה ובגרמניה) נתונה לשליטתו ולשׂררתו, מקיימת פולחניו הטמאים והמטורפים, דוברת פולנית או גרמנית, שקיומה על תרומות ונדבות ולא על “בתי-המרזח שבהם מרעילים היהודים הארורים את העם הפולני האציל?”

דבריו ותפילותיו ומכתביו ומשליו חסרי-הקשר-וההגיון של התועב, בין שנרשמו על ידו ובין על-ידי “תלמידיו” שנפתו תחילה להאמין בו; בין שנועדו ליהודים בין שנועדו לגויים למיניהם – כמה אחיזות-עיניים וערמה ותכסיסנוּת בהם; יש שהוא מחניף ומשדל ויש שהוא קורא לשְׁמָד ומאיים (“המכתבים האדומים” שיצאו מארמונו באופנבאך) – ואולם תמיד היה הוא שלם בדבר אחד (וגם בתו ה“מטרונה” ו“חסידיו”) בשנאת היהודים החיים, רוחם ומאווייהם, בנקימה ונטירה, ובזה עלה על רבים מן הרודפים והמעלילים (כאשר העליתי בספרי “והאש השאירה אפר”). אולי הגילוי הפתולוגי ביותר של כל הגלות הארוכה והמרה, המושחת והמנוּון ביותר.


  1. ראה: א.ש שטיין, “והאש השאירה אפר”, ת“א תשי”ז {ההערה של דוד בן מנחם}.  ↩

המלצות קוראים
תגיות