אמר המחבר: אין זה אלא טבעי, שענף-יסוד באילן האומה שהוכה קשות בסוּפות גולה ונכר, כבני השבט הספרדי והמזרח, שאין ערוֹך לתרומתו לגדולת עמנו ותרבותו – ישראל משמשת להם קרקע יוצר להתחדשות רוחנית. מפולת דורות ושכחה מכסה על פעלים והישגים ונכסי-רוח אדירים של בני השבט הספרדי, למן הגירוש מארצות הרֶשע הקתוליות בה’רנ"ב (1492), דרך נדודיהם על פני שבעים גלויות – באפריקה, אירופה, בשתי האמריקות ובאסיה; ודרך יצירתם בעברית, באישפניולית ובלשונות ארצות מגוריהם – ועד להיקלטותם מחדש בישראל, יחד עם בני השבט האשכנזי, באומה יוצרת אחת.

והנה מסתבר, בין היתר, שהיו אבות גם לאבות הציונות המקוּבלים והחתומים בהיסטוריוגרפיה ובספרות שלנו; שהיו, כפי שמציין מר יצחק רפאל מולכו, יושב ראש “התאחדות קהילות הספרדים” בארץ – “מראשוני המעוררים את המחשבה הלאומית, מבשרי הזמנים החדשים, חלוצי התחייה ובוני מדינת ישראל”. ודמות אחת מופלאה, מבני הדור של סבו של הרצל ואשר הרב הדגול בחובבי ציון הרב יהודה חי אלקלעי יצק מים על ידיו – הוא הרב יהודה בן שמואל ביב’אַס. במלאת מאה שנה למותו (תרי“ז – תשי”ז [1957–1857])¹ פירסם זה עתה מר מולכו קונטרס לדמותו ולפעלו, שהוא מאבות האומה המצויינים והבלתי-ידועים כמעט. זה חיבורו האחרון של המחבר, מטובי חובבי ציון ואנשי הרוח בקרב יהדות יוון, סופר וחוקר עתיר-זכויות (בערבית, צרפתית ואישפניולית) בתולדות יהדות ספרד, סיפרותה והפולקלור שלה, בכיתות השבתאות (והדנמה), ובכלל זה: חיבוריו על קהילת שאלוניקי, על “המדרש הנעלם” (כתב יד נדיר בקבלה השבתאית), הערותיו ותוספותיו ל“תולדות היהודים בתורכיה”, לרוזאַניס, המונוגראפיות “ר' משה אלמושנינו, חייו וספריו” (ירושלים תש"י) (ידידו של דון יוסף נשיא), “יוסף מרקו ברוך על פי מקורות חדשים” (ירושלים תשי"ב), לבד מתרגומיו ומאות מאמריו שרבים מהם ערך-קֶבַע להם.

ישבתי בביתו הצנוע ברחביה השלווה והטובלת באור ובירק, ונשמתי אווירתה של ה“גראַנדאֶזה” – הגאון והאצילוּת הספרדית, המהולה בתחושה יהודית עמוקה, כאשר צויין גם במוסף הספרותי שיצא לכבודו במלאת לו ששים שנה, על-ידי קבוצת סופרים ואנשי-מדע בעריכתו של א. אלמאליח. היא חפפה על רוב הספרים וכתבי-היד הנדירים שכינסם בביתו, היא ניבטה בעיני האֵם-המַטרונה הכבוּדה, אֵם המשפחה, והיא טבוּעה בדמותו הוא, הרוחנית והאצילית, הענווה ומלאת-החיים של מולכו, שכל חייו הם כהמחשה למטרה שהציב לבני עדתו: “לעורר את התשוקה בקרב בני השבט הספרדי להשכלה ולמעשים של בניין ויצירה”.

את הרב ביב’אס מגדיר המחבר כ“אביר מבשרי מדינת ישראל וקוממיותה, בדרך הזמנים החדשים ובסגנון התנועות המדיניות לשחרור לאומי וכיבוש העצמאות, בכוח הנשק והמדעים”. אישיות נדירה, בן הדור שלאחר נפוליאון, מאצילי המשפחות הספרדיות שבכל הדורות.

כאשר יידלק הברק בליל סופה ואופל ויאיר מרחבים, כן נדלקה בו, ברב הזה, התשוקה העזה, הרדומה, לזקיפות קומה יהודית, לעבודת-כפיים, “לשימוש בכידון ובמחרשה”, לנטישת ה“חלוקה” שניוולה את היישוב הישן ולכיבוש השממה בכוחות עצמיים ומבלי לזכות מן ההפקר, כשווה-בין-שווים במשפחת העמים. עם זאת הוא יצא חוצץ כנגד התיקונים בדת, המרופפים את כוח-העמידה, כנגד ההתבוללות והטמיעה והמוות הלאומי.

אבי המשפחה – ממגורשי ספרד, נתגלגל לפאֶס ומשם לטאֶטוּאַן. שושלת של רבנים ומנהיגי העדה וממשיכי-רוקמי חוט הזהב. בדרך גלגוליה ותלאותיה מגיעה המשפחה לגיברלטר, השוכנת על אם הדרך בין צפון אפריקה למזרח התיכון. כאן נולד ר' יהודה לאביו (ר' שמואל, ולאמו ממשפחת המקובל הנעלה ר' חיים בן-עטר בעל “אור חיים”, שעלה לארץ ישראל בתק"א – 1741) – אשר כונה “אחד קדוש, חכם ושלם, עיר וקדיש שפ”ר" (שפת רננות, מקביל לנעים זמירות). וכאן מילא כרסו תורה ודעת והעמיד תלמידים רבים בישיבתו. ותחנתו האחרונה – האי קורפו והימים ימי ראשית התמוטטותה של המעצמה התורכית, מרידות בארצות ערב, השתלטות איברהים פחה על ארץ ישראל – הולידו גם בקרב ההמון היהודי התעוררות משיחית לגאולה לאומית.

אוזניו של הרב הספרדי כּרוּיות לרחשי הזמן, ולבו נתון לשיפור מעמדם של היהודים והנוער, דורש תיקונים בחינוך ו“לימוד שבע החכמות או מדעים, כגון מוסיקה, אסטרונומיה וכו'” – ונחלץ למערכה כנגד חיי הניוון בגיטאות החשוכים. והוא גם מעז – חזיון נדיר, מיוחד במינו ובסוגו – לחלום על תנועה של מטיפים-ליהדות בקרב האומות! ואולם עיקר חזונו – ארץ ישראל. נאזין-נא לדבריו:

“על היהודים לנתק בכוח את ארץ-ישראל מידי התורכים בהנהלת המשיח, כשם שהיוונים הוצאו מידיהם הארץ שלהם”… ושומה עליהם, לשם כך, “להתאמן בנשק ובמדעים”.

בשנת התר“י הוא עולה לארץ ישראל, מתיישב בחברון, מייסד את הישיבה על שמו ובו עֶקד הספרים וכתבי-היד שלו שאבדו במאורעות הדמים בתרפ”ט. עתירי פעלים חייו של הרב ביב’אס, שחיבר שירים, פיוטים ותפילות ואף הניח פסקי-הלכה. ג' פעמים בשנה נוהגים היו יהודי קורפו להזכיר שמו של רבם הנערץ – מפאר יהדות ספרד, שהיה מראשוני חולמי, מבשׂרי ולוחמי תקומת ציון.