רקע
איתמר בן-אב"י
דבר אל הקורא
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: בני בנימין; תר"ץ 1930

טובה צפור ביד

משתים על הגג…

עוד מלפני המלחמה העולמית רמזתי כבר, בשני מאמרים מיוחדים – האחד שהופיע ב“העולם” הברליני לסוקולוב־חרמוני, בשם “ועתה?” למחרת המהפכה התורקית הצעירה משנת 1908 והשני שהופיע ב“הצפירה” הורשאית לסוקולוב־ספוג־צ’רנוביץ בשם “רק באשמתנו אנחנו”, לאחר ההתקפות הערביות נגד מושבות יהודיות בשומרון, משנת 1912 – כי מהתרכזות הישוב היהודי באזורות מוגבלים מראש תלוי בטחון עתידנו העברי. עם הכרזת המלחמה העולמית וגלותי לארצות־הברית בספינה היונית אשר הפליגה מצרימה כאחרונת הספינות הנכריות לעגן במימי יפו – נהלתי תעמולה רבה לרעיון עצמאות מושבותינו וערינו העבריות גבולות ה“שבטים הקדמונים”. כשהתבשרו מליוני היהודים – בעולם כולו – כי ממשלת אנגליה “נתנה” הצהרה לטובת “ישראל בארצו”, יעצתי בראיון אשר נדפס ב“מקביאן” הניו־יורקי, לבלי הסתפק בהצהרה בלבדה ולדרש מינוי מיידי של סגן־נציב לעניני היהודים בא“י “תוך אזורותיהם העצמיים”. כשארעו מאורעות־הדמים הראשונים בירושלים פרסמתי ב”ניו־פלשתין“, עתונה הרשמי של ההסתדרות הציונית באמריקה, מאמר – בשם The Free State of Palestine, שבו סכמתי את הקוים הכלליים ל”שאלה הקנטונית“, אשר הצעתיה אז כפתרון מוחשי ומיידי לבעיותינו המסובכות בארץ־האבות גם ציירתי בצדם מפה מיוחדה, אשר בה סימנתי את גבולות ה”קנטונים" העברים וה“קנטונים” הערבים ביחסם אלה לאלה לפי מצבנו בארץ בימים ההם. כשנה אחר־כך השלמתי את דעותי אלו בשלשה מאמרים אשר הופיעו ב“דאר־היום”,בלוית מפה מתוקנה ומורחבה, בשם “ערב ועבר” ואשר בהם נימקתי את הנחיצות ההכרחית לספח ל“פלשתינה קנטונית” זאת את חצי־אי סיני, כ“קנטוננו” הכי גדול למאמצינו העתידים, עם תעלת סואץ כגבולנו הדרומי לצד מצרים – בהסכמתה המוקדמת של זו האחרונה, כמובן. ובמאמרים על התעלה העברית־המצרית גם על “פואדיה”, שהופיעו כמה שנים אחר־כך, אמרתי כי עיר מצרית חדשה זאת צריכה להיהפך – אם תרצה בכך ממשלת פואד מתוך שאיפתה להשתחרר מהאנגלים כליל, ־ לבירת “קנטוננו” הדרומי ולנמלו התכסיסי והמסחרי השני. לפני כשלש שנים – בשעת כינוסה של הכנסיה הי“ד “על נהרות בזל” מסרתי לקוראי “הצפירה”, שעורכו היה אז הסופר הפטמן, שני מאמרים ראשיים בשם ה”עצמאות העברית" ובהם חזרה כללית להצעותי הקודמות, גם הדגשה נוספה עליהן ו“המנורה” הפריזית, בעריכתו של עובדיה קמחי החברוני, לא רק שפרסם פרסם אז מאמר ארוך מאתי בענין זה, אלא גם ערך מחקרה מענינת שבה השתתפו ביחוד עורך־הדין הציוני המפורסם, פרננד קורקוס, וה' ויקטור בש, נשיא האגודה הצרפתית הידועה des Droits de l’Homme.

ירחים רבים לפני מאורעות אב האחרון נדפסו ב“דאר־היום” וב“פלשתין ויקלי” המאמרים על “פלשתיניות”, שעוררו במועדם סערה רבה במחנותינו אנו עם ויכוחים עזים בעתונות הערבית – ז’בוטינסקי יצא גלויות נגדי, כשחלק מהעתונים הערבים התיחסו אלי באהדה ובידידות – ובהם הרחבתי בביאור השיטה ה“קנטונית” לארצנו לפי הדוגמא השויצית הידועה לכל.

בינתים מצא רעיון זה בנות־קול לרוב בא“י עצמה גם בגולה. ה' יעקבסון, בא־כח ההנהלה הציונית בחבר־הלאמים יצא לטובתו בגלוי בעתונו “פלשתין” היוצא לאור בפאריז ועורך־הדין דיקשטיין הלך בעקבותיו (מבלי הזכיר את שמי, כמובן, כאבי הרעיון הזה) בהדפיסו ב”העולם“, שתחת עריכת קליינמן, שני מאמרים מענינים מאד לתמיכת ה”שיטה הקנטונית“. אינני יודע, אמנם, מה יחס ההנהלה הציונית הכללית ל”קנטוניות“. בהאמיני, אבל, כי הגיעה השעה להצבת הצעותי ה”קנטוניות" על במת הניצוחים הבין־לאומיים מצאתי לטוב לאסף לחוברת זאת את המאמרים האחרונים שכתבתי בקשר עמהן בזמן האחרון – מאז מאורעות אב ועד לשבועות אלה, – גם להוסיף עליהם את המאמר שכתבתי לפני כארבע־עשרה שנה ב“התרן” הניו־יורקי על הדגשת הנחיצות בהתפתחות ימית עברית מחודשה, שתהא מעין “קנטון ימי” עוזר לקנטונינו היבשתיים. מאמרים אלה – זוהי בכל־אופן תקותי – יועילו לברר את הדברים וללבן את השקפות ונמצאה אולי סוף־סוף הדרך להשגת מטרתנו הסופית – יהודה השלמאית.

קטנה אמנם היא יהודתי זאת המיידית אך בטוחה היא מראש, בהיותה נשענת על תקדימיהם של כל העמים הישבנים בעבר גם בהוה.

“זו היא הפעם הראשונה – הצהיר ד”ר וייצמן בישיבה הרשמית הראשונה לסוכנות היהודית לפני כמה ימים – שעם מהעמים בונה את ביתו הלאמי מבלי כיבוש אזרועי ומקלעי, ומכאן המכשולים העצומים על דרכנו ציונה".

בתנאים אלה אין, לדעתי, כ“קנטוניות” להביאנו לאט־לאט ל“מלכות” – מיהודה הקטנה היום ליהודה הגדולה מחר.


המלצות קוראים
תגיות