רקע
איתמר בן-אב"י
תחילת שויציתנו (מעין הקדמה)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: בני בנימין; תר"ץ 1930

 

I: התרכזות והתעגלות

הנה־נא עברו שבועים כבר לזעזוע המדיני היותר גדול בדברי־ימי עם ישראל לאחר תחיתו השלישית; הנה־נא מתחילים אנו להתנער קצת מהדהימה הראשונה עם מהלומותיה הרועמות – וכבר נשמעים בתוכנו קולות להרדמה חדשה, להשכחת מאורעות הדמים, לרמיית דעת־הקהל העבריה.

אנחנו, אבל, שהיינו בתוך גיא הזועות; אנחנו, אבל, שראינו בעצם עינינו את תחילת החרדות ונשמע בעצם אזנינו את השקר והמרמה מסביבה; אנחנו, אבל שזכינו להשאר בחיים – מבין מאות הפצועים ויותר ממאת וחמשים המתים – יכול לא נוכל להסכים, שייעשה בנו שוב מה שנעשה בנו כבר פעם, פעמים, גם שלש מאז בלפור והצהרתו.

עם כל הכאב הגדול אשר חשנוהו כולנו לרגל מאורעות הדמים וקרבנותיהם הקדושים ועם כל האבל הכבד אשר נשאנוהו בקרבנו כתוצאה ראשונה לגדולה שבמקטלות אומתנו המחודשה – דבר אחד עודדנו, דבר אחד רחף רחף לעינינו מיד: “מעז יצא מתוק”! בכל פינה ובכל זוית, אף בחברון ובצפת הגוססות, עברה הבשורה במחנותינו כולם: הנה ימים באים, בקרוב מאד, בעוד שבועות מעטים, ירחים אחדים לכל היותר – ומשם, מלונדון, לא רק שתבוא הפקודה המיוחלה לגרש מקרבנו את כל הפושעים, את כל השונאים, את כל הנדונים, – יהיו אלה מי שיהיו – אלא וביחוד גם ההודעה הרשמית על־דבר הדגשה מחודשה להצהרה הבלפורית, על דבר פיצויים בטוחים תמורת כל הנזקים והקרבנות, על־דבר מסירת כמה מיליוני דונם ממשלתיים לבית הלאומי העברי, על־דבר פתיחת הארץ למאת אלף מהגרים בשנה אחת או שתים, על־דבר מאמץ אל־שני בהקמת הריסותינו האחרונות גם בהרחבת בניננו הנוסף. הן כה היו דברי ווייצמן בראשית הסתערותו. כה רמז מלצ’ט מתוך השורות, כה גם אמונת כל ציוני העולם בהפגנותיהם הענקיות:

– אל תדאגו – קראו לנו ממרחקים – כי לא לחינם נפלו גבוריכם על אדמת האבות והבנים!

ומה שומעים אנו היום?

כי וייצמן הבטיח, במנאם המוני, שתמורת כל יהודי הרוג יבואו לארץ אלף יהודים חדשים.

מלים יפות הן אלו אמנם – כמלותיו היפות לאחר ההתנפלויות הערביות הראשונות בשנות 1922־1919 – שארץ־ישראל זאת תהיה לא פחות עבריה מאנגליה האנגלית.

השאלה היא רק – בשם מי הוא דובר? הבשמו עצמו או בשם אנגליה תומכתו? היהיו לו אלף אלה לכל הרוג עברי רק ענן עובר, רק מליצה ושיר, כאשר היתה עבריות ארצנו עד כה?

לא למלים, לא למליצות אנו מצפים. להחלטות, למעשים, לפעולות. יואילו־נא מנהיגינו להגיד לנו פעם ולתמיד – ביתנו הלאומי מהו? אי גבולותיו? אן מרכזו? מה חוקיותו? כיצד ממשלתו? עד היכן יכלנותו?

תהי־נא זאת הפעם האחרונה למשחק־מלים ולפלפולי־לשון. טוב לנו מדינה קטנה, זעירה, ותיקאניה אפילו, אבל שלנו, מכל הבית הלאומי הנוכחי והוא שלהם.

הנה ראיתם את אשר קרה בציון. הנה לכדנו, בפעם הראשונה לאחר החרבן כמעט, את כל אותה ירושלים, שאינה נכללת בין החומות. מחוץ ל“טלביה” ו“למסרארה”, ולנקודות קטנות נוצריות ומושלמיות פה ושם, היתה עיר־הקדש בידינו, בידינו ממש, בידינו לתורה ולמעשה. עשרה ימים רצופים לא עבר בכל האזור הרחב הזה ערבי אחד. את דרך המלך, למן בית־הדאר וער למוצאי בית־הכרם, חסמנו אנחנו בעזרת גבורינו הצעירים, חלוצי צבאנו האזרחי. מאין רובים אחזנו במקלות. מאין אקדחים הסתפקנו באבנים, ובעינינו חזינו את בירת העבר כבירת ההוה: אכן זה היה – בעשרת ימי המלחמה נגדנו – בית לאומי עברי לכל פרטיו.

ובית לאומי עברי היתה תל־אביב; ובית לאומי עברי היו פתח־תקוה וכל סביבותיה, היו אפילו גדרה בדרום, חדרה במרכז עם כל בנותיה, זכרון, העמק כולו, מושבות הצפון וטבריה העיר. רק בעשרת ימי המלחמה – מלחמתנו זו העבריה הראשונה – כשלא נזקקנו לעזרת צבא שלא היה, ושוטרים נכרים שירו מעל גבינו, ופקידים אנגלים מקומיים שהתנמנמו במשרדיהם, – כן, רק בעשרת הימים לגדול מבצעינו זה בית לאומי עברי אמנם היו חלקים ידועים מארצנו כאן.

והיום – עם בוא צבא גדול לא לנו, עם לקיחת מעט הנשק מאתנו, עם נסיגת סיר ג’ון צ’נסלור בפני הועד הפועל הערבי, עם התראות הערבים מסביבנו ועל הכל – עם אהדת הפקידות המקומית לשכנינו – הננו שוב לא יותר גרגיר חול במדבר הערבי הגדול, מטפת מים באוקינוס המושלמי העצום. מה יועילו לנו בנינים חדשים, פרדסים נוספים, תעשיה פורחת, קרקעות לאומיות אם בכל רגע נרגיש מתחת לרגלינו את רעם הלבה בעלותה ומעל לשמינו את חשמל הסופה בהתחוללה? צלצלה השעה למלים ברורות.

אם בית לאומי לנו הבטיחו – יגבילוהו־נא באמה, במדה, במסמר, ביתד, – בכל אשר יבליט את המדינה העברית לעיני כל – ערבים, יהודים ואנגלים גם יחד. אם בית לאומי לנו נותנים – ירכזוהו־נא מסביב לנקודה מרכזית יעגלוהו־נא קמעא קמעא, יחרזוהו־נא אזורות־אזורות, “קנטונים” עברים כדוגמת שוייציה החפשית, עם הרשות לכל אזור לפקד את מגינתו, להגן על חופשתו, להצביע בעניניו הפנימיים, לקבע את מדיניותו לעתיד לבוא. אותה הרצועה, שממטולה ועד לעקרון – אם גם נניח לפי שעה את רוחמה הרחוקה ואת דומותיה פה ושם – אותה הרצועה שיספחו עליה קרקעות ממשלתיות ושיחליטו ביחס אליה, כי כל אדמה חדשה אשר תיקנה לארכה לה תשתייך בהחלט – זה יהיה ביתנו הלאומי, צר וקטן היום, רחב וגדול מחר, עם המערב הימי כחומת־איתנים לקשרינו העולמיים ועם המזרח היבשתי לקראתנו תמיד אם בדור הזה או בדורות הבאים. אם בית לאומי לנו בונים – יחלקו־נא את ירושלים לשלשה אזורות, – יהודי, מושלימי ונוצרי – וישכחו־נא פעם ולתמיד את התפזרות הפרברים שגרמו לנו צרות כה רבות, בכדי שירושלים העבריה, אשר לכדנוה בסערת מלחמה, תהיה עוד יותר יפה, יותר נעימה, יותר אהובה וקדושה מכל הדרה ותפארתה העכשויים שאינם בידינו, אהה!

התרכזות והתעגלות מוכּרות בדרך רשמית כגרעין למדינה העברית – רק זהו הבית הלאומי. ואם כל ענין הבית הלאומי הוא רק נושא לשירים ולפיוטים, לויכוחים ולניצוחים – אמרו־נא לנו זאת גלויות, אמרו־נא לנו זאת בכל־פה, וסוים אז החזון האנגלי, וכלתה אז הנבואה הבלפורית, והוכרחנו להשיג אז אולי מידי צוררינו היום, את אשר לא ידעו או לא רצו לתתו לנו האנגלים למרות הבטחותיהם הנבובות עד עכשיו. זוהי, בכל אופן, הזדמנותנו האחרונה לתקון המשגה בעבר. נאחזנה־נא!


 

II: חזרה למשטר השבטים

כי הנה נוסעים יום־יום מאות איש ואשה, נער ונערה, ילדים וילדות אפילו – מי במכוניות ומי באפנים, – מתל־אביב בהתפתחותה הענקית עד לפתח־תקוה במרכזיותה החקלאית. – נוסעים הם הלך ושוב בבקר, בצהרים, בערב, בלילה לאין מחשבות והרהורים, לאין חשבון ומטרה – פשוט מפני שהכביש החדש, שקיצר את הדרך בין שתי הנקודות האלו, הקל את הנסיעה הזאת במדה יוצאת מן הכלל.

עשרות פתח־תקותים יוצאים לתל־אביב עם אשמרת גם חוזרים הם אליה לשעת הסעודה בכדי לחזר שוב תל־אביבה לעסקיהם הפרטיים ולתענוגי הלילות: כניו־יורק וברוקלין כברלין ופוצדם, כפאריז וורסליה גם שתי אלו ביחדן – כה טבעי נדמה הדבר בעיני הזורמים כאן לבלי־הרף. לנו, אבל, שהיינו אם לא בראשוני הבונים – כבוד זה הוא להורינו – הרי לפחות בראשוני הרואים, לנו כל זה הוא בגדר הנס ממש, פלא־פלאות, מעשה קסמים בכל משמעת שתי מלים אלו. אנחנו, שעם ארבע או חמש שנותינו מנינו את מושבותינו על אצבעות ידינו האחת ועל אצבעות שתיהן לכשמלאו לנו עשרים שנה לכל יותר; אנחנו, שבכדי לנסע מראשון לפתח התגלגלנו בקרונות כמעט יום שלם תוך מדברות חול ודרדרים; אנחנו, שכל־כך הרבה נלחמנו להשתלטות שפתנו ברחוב ובבית וכל מאמצינו נחשבו אז בעיני רוב העם כלהג שאננים – אנחנו יודעים להחשיב את הנעשה כבר עד היום באמת מידתו הנכונה.

מדברים אתם, פה ושם, על דבר אכזבות מיואשות ויאושים מאכזבים, ומרהיבים אתם לפעמים – אתם החדשים בהתלהבותכם הצעירה – להוציא משפט נועז לאמר, כי מאום לא עשינו כמעט ביובל ישובנו הטורד. הוי, מרפי הידים מימין ומכשילי הברכים משמאל! סורו־נא מעל דרכנו! אם לדברי אחד הדלים בצעירי העבר הקרוב תשמעו – שום עם מעמי התבל, לא אפילו סרביה ובולגריה, לא אפילו בלגיה ואיטליה עשו מה שעשינו אנחנו כאן על אדמת האבות בזמן קצר כל־כך ובמאמצים כל־כך דלים. הן די לזכר, כי לפני חמשים שנה לא ידע עמנו פה מהי אמת קרקע משלו, לא ידע מה היא לשון חיה לעצמו, לא ידע מהו צנון הזרוע בידי בניו. בכדי להגדיר בכל היושר והצדק את מבצע האראלים שהקימונו בפחות מיובל שנים – בניגוד גמור ממש לכל מה שנבאו לנו שונאינו ולועגינו, – טוב להזכיר קצת מספרים מחכימים.

מליון וחצי דונמים בידינו כבר. מאה וארבעים נקודות לארך רצועה של ארבע מאות קילומתר, רצועה עבריה כמעט כלה – דקה אמנם עדין אך בלתי־פוסקת לרוב ארכה ורחבה. רכוש קרקעי ובנינים בסף ארבעים מליוני לירות. עיר עבריה בת חמשים אלף נפש בעוד שנתים לכל היותר.

עוד חמש־שש ערים עבריות כמותה, – אם רק נרצה, – בשכנות הערים הערביות הקיימות.

מכללה רבת העתיד על הר הצופים וספריה בת מאתים אלף כרך – כאותה של בלגרד במאת שנותיה החפשיות. וביחוד, ביחוד אותו אזור נפלא, שתל־אביב הוא בירתו; אותו אזור עברי למן צפונה של יפו עד לבני־ברק ולברוכיה, עד לפתח־תקוה ולכפר־סבא, עד למגדיאל ולהרצליה, עד למקוה־ישראל וראשון־לציון, עד לנס־ציונה ולרחובות – “הינטרלנד” עשיר ופורח, נפה מהודקה ומחוברה, ה“קנטון” האמתי הראשון לשורת ה“קנטונים” שיכולים היינו ליצר מייד כחלקי אותה יהודה העצמאית אשר תמסמרנו לחלוטין ב“פלשתינה” העכשיוית. לא, אינני ירא להגזים באמרי – כי כשויציה בזעיר אנפין, עם כל יפיה הטבעי, עם כל סדרה הכלכלי, עם כל רעננותה הישובית, עם כל זיוה המחרי, מופיע אזור זה לעיני תמיד מדי בקרי אותו אנכי. “שויציתנו” אנו על אדמת ישראל וליד ימו הקדמון.

ואם לסוף דעתי תאבו לרדת – הרי לא אירא להגידכם כי אם נרצה ואם לאו – למשטר השבטים אנו חוזרים עכשיו בעל כרחנו ושלא בטובתנו אולי.

תל־אביב, פתח תקוה וסביבותיהן – דן מלפנים.

ראשון, רחובות וסביבותיהן – שמעון והשפלה.

שני השרונים – אפרים ומנשה.

מפרץ חיפה – זבולון.

העמק – יששכר.

טבריה וסביבותיה – אשר ונפתלי.

הגליל העליון – דן שבצפון.

בשבטים (“קנטוני” העבר) החילונו את כיבושנו בימי יהושע. בשבטים (“קנטוני” ההוה) יוצרים אנו את ביתנו הלאומי בימינו אלה. מה שצריך לנו עכשיו הוא – לא יותר מהמשכת מדיניות “קנטונית” זאת, חיזוק השבטים שהחזרנום לקדמותם, התרחבותם המתמידה, הכרזת עצמאותם המדינית וחבורתם למדינה יהודאית בתוך גבולות־ארץ ישראל – “יהודה הקטנה” כאן כ“לבנון הגדול” בסוריה… ומושלים אנגלים מיוחדים לכל שבט מהשבטים העברים האלה, מושלים אנגלים שיקבעו מושבם לא ביפו או בחיפה, לא בירושלים או בצפת – בלתי אם בערים האחיות אשר לנו – קרבת הערים הקודמות, לאשרו של עמנו עצמו ולטובתה של כל הארץ כולה.


 

III: ואת הים שכחנו…

ובדברי ב“ציון העבריה” רוצה אני להפנות את תשומת לבם של בני עמי בארץ זאת לרכוש עצום וחפשי, ששכח שכחוהו לגמרי. הנני מתכוון להים, – לים התיכון בכל גדלו והדרו, לים האדום גם הוא בדרומה של ארצנו זאת. הנה־נא מרחב עצום ונפלא שאין בו תחומי־מושב, גם אין מתפלגים באשר לשייכותו. הנה־נא שטח לבלי גבול, שעל פני גליו יכולים אנו, אם רק נרצה בכך, לכבש דרכים חדשות להתעשרותנו הלאומית והמדינית. מדוע נעמד מן הצד ונסתכל במראהו בלבד? האין שערוריה היא זאת, שעד היום אין לנו במימינו – מימי דוד והחשמונאים – אף ספינה קטנה אחת, אף שירות חדישה של סירות קיטור, אף מושב אמתי של דייגות יכלנית? וכשעובר אנכי מתל־אביב צפונה, לארך הים, עם עשר פרסאות שפתו שכולה לנו ובידינו – מה מורד בי לבי למחשבה כי רחוקים אנו בכל־זאת מתכלת מימיו כמרחק מזרח ממערב… לפני שמונה־עשרה שנה זרקתי בעתוני “האור” את הקריאה הראשונה לגאולת הים. “שלח לחמך על פני המים” – קראתי אז עם תנכנ“ו, – “כי ברוב ימים נמצאנו”, ואדרש אמנם יצירת אגודה ימית דוגמת ligues navales של כל העמים הגדולים והקטנים. ארבע שנים אחר־כך, בניו־יורק הגדולה, אשר בה בליתי את ימי גלותי, פרסמתי ב”התרן" העברי מגלה שלמה בשם “גם על הים עתידנו 1 )”, שבה נסיתי להוכיח כי עם ימי גדול היינו יחד עם היונים והכנענים וכי עם ימי גדול עלינו להיות שוב… מה שהצליחו בו הסרבים לאחר עמל רב למה לא נצליח בו אנחנו – והים מוכן לקבלנו בזרועות פתוחות ונדיבות? הבה נחדש הלאה גם את שבטי הים שלנו – את דן, את אשר ואת זבולון! הבה נקים נא דור של מכבים ימיים – של דנים, אשרים וזבולנים! ברגעים קשים אלה למלחמת ביתנו הלאומי ביבשה הבה נמצא־נא עזר כנגדנו בזה הים החפשי והטוב. צריך שעם גמירת בנינו של נמל חיפה נקציע במימיו ברכה מיוחדה לימית עתידנו, עם ספינת־למוד לאותם מצעירינו ומצעירותינו אשר ירצו להיות מלחים ומלחות, גם רבי־חובלים ו“יורדות” במים רבים. “החלוץ” המסכן טבע ויצלל – יהי־נא זכרו ברוך, כי מקומו הענו בדורית ימנו המחוייה לא ישכח כאשר לא תשכח סירת אבשלום מחדרה – הסירה העבריה הראשונה לנסיעה ימית בגבולות מימינו הלאמיים. ל“חלוצים” חדשים, אבל, באפקי המים הנרחבים אנו שואפים – ל“חלוצים” יותר מאושרים מקודמיהם מפני שהיה יהיו הולכים בד־בבד עם מסרת עברנו הימי. יחי, איפה, הים העברי – זה חלוננו הפתוח למרחקי התבל. ג' אלול, תרפ"ט.



  1. הנדפס בחלק ב' לחוברת זאת.  ↩

המלצות קוראים
תגיות