רקע
חנניה רייכמן
[הקדמה למשלי אליעזר שטיינברג]
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: טברסקי, מהד' ב'; תשי"ד

הממַשל היהודי הדגול אליעזר שטיינבּרג נולד בשנת 1880 בעיירה ליפּקאן בבּיסאראבּיה. בילדותו למד תורה מפי דיין־העיירה, למדן גדול ו“מקובל”, ולימוד זה הניח יסוד לבקיאותו העצומה של שטיינברג בכל מקורותינו העתיקים, בים התלמוד והמדרשים ואף ב“תורת הנסתר”. את השכלתו הכללית קיבל כ“אכּסטרן”, כדרך בחורים משכילים מישראל בימים ההם. אחר־כך הרחיב בהתמדה את ידיעותיו במדעי־הרוּח, ובעיקר, בספרות העולמית ובפילוסופיה.

חייו לא הצטיינו בריבוי מאורעות חיצוניים. הוא עסק בהוראה, שימש מורה ומנהל בבית־הספר היהודי בליפּקאן, ובהיותו מחונן בכשרונות פּדגוגיים מעולים, לא הסתפק בשיגרה המקובלת, אלא שקד בלי־הרף על שיטות חדשות בחינוך ובלימוד.

ראשית יצירתו היתה בשתי הלשונות: עברית ו“יידיש”. אחר־כך נתרכז בעיקר ב“יידיש”, אך אפשר לומר שה“יידיש” שלו עצמה היתה “דוּ־לשוֹנית”: עד כדי כך היא שופעת מלים וניבים עבריים. הוא כתב שירים, מעשיות לילדים ומשלים, אך לא מיהר לפרסם את יצירותיו. הוא היה קורא את משליו בחוג מצומצם של ידידיו הקרובים, הם נמסרו מיד ליד בכתוּבים ועוררו ענין והתפעלות. משליו הגיעו עד אודיסה, שבה נתרכזו באותה תקופה טובי הכוחות של הספרות העברית ברוסיה, וחיים־נחמן ביאליק גמר את ההלל על המשלים האלה.

בשנת 1919 עבר שטיינברג מליפקאן לצ’רנוביץ, שנעשתה בימים ההם למרכז הפעילות התרבותית היהודית ב“רומניה הגדולה”. הוא הוזמן על ידי חוגים יידישיסטיים לעמוד בראש מפעלם הרוחני. היתה זו תקופה ליבראלית לאחר גמר מלחמת־העולם הראשונה, כשזכויות המיעוטים הלאומיים באירופה הוכרו – ולכאורה, אף “הובטחו” רשמית – על ידי חבר־הלאומים, וגם יהודי רומניה חלמו על אבטונומיה תרבותית. כפי שאומר ידידו של שטיינברג, יעקב בוֹטוֹשאנסקי, בהקדמתו לספר משליו (שממנה שאובים עיקרי הפרטים הבּיוֹגראפיים הניתנים כאן), היה שטיינברג במשך תקופה מסוימת “פּרץ” של רומניה. ואולם עד־מהרה נמוֹגוּ האשליות הוורוּדוֹת, הריאקציה ברומניה הרימה ראש, נתחדשו גזירות ורדיפות על מוסדות יהודיים, ורבים מאנשי־הרוח היהודים, סופרים, מורים ועסקנים, עזבו את המדינה. ואילו שטיינברג המשיך בפעולתו אף בימי הדכאון והשפל.

בשנת 1929 הוזמן על ידי יהודי בראזיל מיוצאי רומניה וביסאראבּיה, לשמש מנהל בית־הספר היהודי ע"ש שלום־עליכם בריאוֹ־די־ז’אניירוֹ, בירת בּראזיל. גם כאן התמסר לנסיונות פּדגוגיים נועזים, אך לא יכול לעמוד לאורך־ימים באקלימו החם של המקום. בשנת 1930 חזר לצ’רנוביץ וחידש בה את פעילותו באותם התנאים הקשים של דיכוי ולחץ.

רק לאחר שובו מבּראזיל הצליחו ידידיו להניעוֹ לכינוס משליו, שמקצתם נדפסו בכתבי־עתים ויתרם לא נדפסו כלל. הוא הספיק להכין לדפוס קובץ, שהכיל מאה וחמישים משל, אך לא זכה לראות את הספר. תוך כדי הדפסתו חלה ונפטר, אחרי ניתוח, ביום 27 במארס 1932, והוא רק בן 52.

במכתב (ב“יידיש”), שכתב ח. נ. ביאליק ל“ועד־שטיינברג” בצ’רנוביץ ביום 12 ביוני 1933, לאחר שקיבל את ספר־המשלים, נאמר, בין השאר: “…דבקתי בספר ולא יכולתי להנתק ממנו. אין לשער את גודל־ערכּו. משל משל וחנוֹ המיוחד, משל משל ו”כשוּפוֹ" המיוחד. זוהי מלאכת־אמן גדולה, שתפאר את ספרותנו לדורי־דורות…"

אליעזר שטיינברג הניח עזבון ספרותי רב. לפי דברי ידידו יוסף שטרנבּרג, שעמד בראש הועד לכינוס כתביו, תיכנן הועד הזה הוצאת כל יצירותיו (משלים, מעשיות, שירים, מחזות, מחקרים פדגוגיים, אגרותיו ושיחותיו) בעשרה כרכים. תכנית זו לא יצאה לפועל מפני תהפוכות הזמן.

אלמנתו של הממַשל המנוח, גב' רבקה שטיינבּרג, תיבדל לחיים ארוכים, שנתנה רשות מיוחדת להוצאת קובץ־תרגומים זה, יושבת זה־שנים בישראל, ובידה עזבוֹנוֹ הספרותי העשיר, הכולל גם משלים רבים, שעדיין לא ראו אור ומצפים לכינוסם.


* *


עם צאת הספר לאור, עלי להביע את מיטב תודותי לאלה שעוֹדדוּני ועזרוּני בעבודתי.

יוזם רעיון־התרגום היה מר משה בּן־אלול, עורך “דבר־השבוע”. לפי הצעתו, תרגמתי סידרה של תריסר משלים, והם נדפסו בשבועון זה.

ואולם אפשר שהייתי מסתפק בסידרה הקטנה הזאת, לולא המריצני להמשך העבודה ידידי יהושוע ברטוֹנוֹב, איש־“הבימה” הדגול, שהניעני בשעתו להתמסר לתרגום משלי קרילוב. הוא נכנס בעבי־הקוֹרה, עבר על קובץ משלי שטיינברג במקורם, ערך רשימת המשלים ש“אין לוותר על תרגומם בשום אופן” – ורשימה זו צמחה וגדלה בידו באורח־פלא ככל שהתקדמתי בתרגומי. הוא קיבל על עצמו לקרוא לקט ממשלי שטיינברג, במקורם ובתרגום עברי, ברדיו – ודקלומיו הנפלאים הפיחו בי אומץ חדש להמשיך במלאכה, שלא היתה קלה כל־עיקר.

בהכנת הספר לדפוס, לאחר השלמת “הקוּלמוֹס הראשון” של התרגום, הושיט לי עזרה רבת־ערך ידידי א. ל. פאיאנס. הוא עבר על כתב־היד, תוך כדי עיון במקור, העמידני על פגימות שונות הטעונות תיקון, ואף סייע בידי בהצעותיו הקולעות “לפצח” כמה וכמה “אגוזים קשים”. בקיאותו המופלגת הן במכמני לשוננו לכל מקורותיה והן בפולקלור היהודי היתה לי למקור הנאה יתירה, תרתי משמע.


* *


סקירה על משלי אליעזר שטיינברג ועל שיטת תרגומם לעברית ניתנת בסוף הספר.

ח.ר.

המלצות קוראים
תגיות