רקע
אברהם שמואל שטיין
"חובבי ציון" נוסח ימינוּ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 1949

עובדה היא וחובה לדעתה: אינרציה [התמדה] לאומית מדהימה אחזה את התנועה הציונית באירופה. עם שוך גלֵי ההתלהבות והדריכוּת לאחר הקמת מדינת-ישראל ומלחמתה נשתרר הלך-רוח כללי של שובע-רצון, שאננות והתפרקות מחובות. מתח העלייה וההגשמה ירדו פלאים.

הציונות – שעיקרה בגולה כיום: גיוס אמצעים למען הקליטה והפיתוח בישראל ופעולת חינוך והסברה – מפגרת לחלוטין בשני התחומים כאחת. יתרה מזו: עתה, משניטשטשו כביכול הרשוּיות בין ציונים ללא ציונים, שכן אין כמעט יהודי שלא יודה במדינת ישראל ולא יתגאה בה, מתחדשת והולכת הלכה חדשה: אשליית יציבות הקיום בגולה. והיא אוכלת בגופו ובנפשו של הדור הזה, שחזה מבשרו את מוראות ההשמדה. גולת אירופה המערבית, שישבה תקופת-מה על “סיר הבשר” של הגיאות היחסית שלאחר המלחמה, נרתעה מפני קשיי הקליטה בארץ. ולכן לא ייפלא, אם ציונות זו בתקופת מדינת-ישראל על אפשרויותיה וחובותיה, בלא דריכות לעלייה ולתרבות עברית, אחת דינה: ניווּן.

וכן נותנת שורת האמת לקבוע, כי הנגע הרוחני-החברתי הזה פשה גם במחנה ארץ-ישראל העובדת ושונים גילוייו. הנה נפלו לפתע פתאום עסקנים ותיקים על מציאה חדשה ו“קוּלטור קונגרס” שמה, היינו: קונגרס עולמי למען יידיש ותרבותה. ולמרבה התימהון, הם מחייבים ומנמקים את מפעלם… בציונות וישראליות. לאחר שנכרת מרכז המרכזים של יהדות התפוצות במזרח אירופה; לאחר שהנוער היהודי – גם ילדי ציונים – תפוסים להתבוללות לשונית מובהקת; לאחר ששערי ישראל פתוחים לעלייה, הוא שער הגאולה האחד ותוכן-החיים האחד – נתחדשה עוד הלכה אחת: הדרך לישראל תוביל מלשונות הלועז [שפה זרה], באמצעות יידיש, לתרבות עברית במולדת, והרי שדה-עשייה חדש לקפנדריה [קיצור דרך] גלותית המתעטפת באִצטלה ציונית.

חלק ניכר של האינטליגנציה היהודית והציונית, הנוטה לציונות והמחייבת את ישראל (גם באמריקה), עוד לא ירד לעומקה של המהפכה החותכת שנתארעה בחיי עמנו, לא מיצה את לקח השואה ושִנוי הערכין המתחולל בחיינו. בחייה, ביצירתה, כורחה – לעולם האתמול הגווע. ועתה היא מסייעת, גם באמצעותו של “הקולטור-קונגרס” הנ“ל (שאינו אלא פיקציה מלאכותית ומזיקה מכמה וכמה בחינות), לתחייה של ה”בונד" ושל אשליות האוטונומיה בגלגול חדש. אם מצויים חוגים יהודיים בארצות הברית, כגון “ועד הפועלים היהודי”, המשופע באמצעים ומחפש לעצמו שדות-פעולה ואִצטלות כהונה – יפעל כרצונו וכרוחו ויבושם לו! אבל מה לתנועתנו, חלוצת ציון ומפעל הגאולה וההגשמה, ולהם?

אגב, והעניין רציני עד למאוד: עד היום קיימים במערב אירופה “פליטים” (מפולין ומהמחנות וכו') ולהם, יחד עם אנשי המקום, שורה של מוסדות וארגונים, הניזונים באמצעים הרבים שמעבר לים, והם נטולי כל צידוק של קיום וכל תפקיד חיוני ממשי.

האמצעים הזורמים גם כיום לאירופה המערבית ממלאים תפקיד שלילי לחלוטין, אנטי-ציוני ואנטי-חברתי, ואינם מחזקים אלא את כל גילויי ההתכחשות הלאומית, הקומוניזם היהודי ואשליות הגולה ברחוב היהודי, גם כשהן עוטות לבוש של “אהדה” לישראל. וישמשו דברים אלה התראה רצינית גם באוזני חברינו שמעבר לים. אין להושיט סעד ועזרה לאנשים בריאים שהדרך לעלייה פתוחה לפניהם, – אין לקיים מוסדות וארגונים מלאכותיים. כל פרוטה ציבורית המוצאת כיום בגולה לצרכים אלה, אם אין בה באמת משום הושטת עזרה דחופה ממש, פשע לא-יסולח הוא, לנותניה ולמקבליה כאחת.

בל נשכח: אין פעולה פוליטית יהודית בגולה נוסח פולין מלפני המלחמה, אין קהילות, איגודים מקצועיים, מוסדות הוראה רציניים. אין חיי ציבור – בלי ישראל. ומה טעם גם לציונות ולחינוך יהודי שאינם מכוונים לעלייה, לחלוציות, לעברית? השאננות, האדישות וההתפרקות, שאין בהן אלא ניסיון של חיפוי על מאמצי-היאחזות מחודשים בגולה, מחבלות לא רק במדינת ישראל, אלא גם ביהודים ובציונים עצמם, הרואים עצמם בתורת מהדורה חדשה של “חובבי ציון” או “חובבי מפא”י“. זה בדיוק ניסוחם של אחדים ממנהיגי הציונות באירופה. אפס, דומה, שאין כיום מונח זר יותר למדינת ישראל ולמפלגת פועלי א”י – מאשר “חובבות” זו, שאינה אלא חיפוי לאי-עשייה, לאי-עלייה, לאי-הגשמה. לא תיתכן לאורך ימים שותפות זו בין חברי דגניה, עין חרוד ונהלל; בין קציני וחיילי צבא ההגנה לישראל; בין כובשי אילת ומחדשי תרבותנו, דור הבונים והמגינים – לבין הנושאים שמם לשוא השכם והערב, בלי שהדבר יחייבם למאמצים של ממש ולכוננות ציונית אמיתית. כי זה הכלל: ציונות כיום שאין עמה שלילת גולה עקרונית לאו שמה ציונות. זוהי חיבת-ציון להלכה ושלילתה למעשה. האינרציה הלאומית, המעשית והרעיונית, אוכלת בבשרה של מדינת ישראל וגם בנפש התפוצות והנוער.

המלצות קוראים
תגיות