במלאת ט"ו לפטירתו של א. ליאֶסין

הימים ימי-ערב-באַזל¹, ימי ערב “בונד” תנועת הפועלים היהודית – בטרם אביב.

בשנה בה כתב ח. נ. ביאליק את “ברכת עם” (תרנ"ד – 1894) כתב אברהם ליאֶסין: “אין לי אומתי העלובה, בלתי אם נפשי, אותה אני מעניק לך. / הנה הם באים, התליינים, אשר הציפו את כל דרכי ההיסטוריה שלנו בדמים. / אני מושיט צוארי לקראתם – ויהי גם דמי שלי זורם לתוך ימי הדמים של רבוא רבואות גבוריך וקקדושיך”. וגם הוא, כביאליק, נער עילוי בווֹלוז’ין, ורכושו הרוחני – סוגיות חריפות בתלמוד, ספרי מוסר, חיבה לתנ“ך, לתוכחתו ותקוותו ועלילותיו; ובאמתחתו שירים עבריים נוסח מיכ”ל² ודוליצקי³ - מ“חטאות נעוריו”. ברל כצנלסון המבקש לחשוף את שורשי גידולו וצמיחתו ושליחותו, מנתח את תנאי הזמן וחוויותיו, את ראשית שלילתו את מחנה הציונים הוא מייחס לבית-אבא, שאהבת ציון בו אבל גם לעג ולהג על חובבי-ציון, “בעלי-הבתים” הדואגים לבצעם ושוגים בחלומות ומקורבים לרשוּת – והרחוב היהודי הדחוי. יסוריו ומאווייו זרים להם. עם זאת אין הוא פותר את סוד המשיכה הראשונית אל התנועה אשר לה שמר אמונים ובה נאבק כל חייו. שהרי נחמן סירקין, בן דורו ומוצאו, כבש לעצמו שביל אחר וכל ימיו חתר לשלימות יהודית-אנושית שציון תנאי וערובה לה. ובר בורוכוב בדרכו הוא, דרך הרוח מי ידע? מדוע פונה האחד לעבר ה“בונד”, והאחר סולל דרך מוזרה – וזרה לשני המחנות כאחד – של ציונות שאינה מתנכרת למאוויי הסוציאליזם ומעמד הפועלים, ושל סוציאליזם יהודי הקושר את עתידו בציון הרחוקה והשוממה? ספק אם יש ביוגראַף אשר בידו לפתור סוד אנושי גדול זה, ספק אם יש חוקר-נפש שיחשׂוף את סוד הקרע הזה ויסוריו.

הנער אברהם וואַלט פורש מישיבת וולוז’ין, גם תעודת-הדוקטור אינה שובה את לבו. הוא מורד בבית-אבא. עקירת הענוּת והסבל והחרפה של המשטר כובשת את לבו. בערי התחום⁴ היהודי כבר מתרקמים חוגי-הבראשית של צעירים – מתוכם יעלו לימים מייסדי תנועת הפועלים הסוציאליסטית הרוסית אשר תחתוך בגורלה של מלכות-הצאַרים האדירה ואפשר במהלך התולדות, ואחדים מהם במייסדי ה“בונד” שהוא חלק לא-ינותק ממנה, הם מורדים בנחלת המשכילים, אשר תוחלתם לזכויות יהודים בחסד מלכות, גם חזון ה“הליכה לעם”, היינו לכפר, פג קסמו. ואין צריך לומר, שנפשם גסה בחובבי ציון וב“רומנטיקה” הרחוקה, המופשטת. נושא חדש קם: הפועל. הוא נושא השליחות והמהפכה. תורת פליכנוב⁵ היא. ועם המהפכה, יקיץ הקץ, במילא, על הכלא הצארי ועל הגלות היהודית, לפחות בתחומי “רוסיה, פולין וליטא”…

שעריו של העולם החדש בהולדתו נפתחים לפני העלם יפה-הרוח, קסמיו עזים ומשכרים, חן בו ומסירות-נפש בו והחלוציוּת בו. ודבקות ללא-מתום בדלת העם, בעמי-הארצות, במדוכאים שבמדוכאים. הוא שר על גיבוריו בשירו “חלוצים”. הוא רואה –

מִתּוֹךְ אָשְׁפָּתּוֹת יִגְבּהוּ חֶלְכָּאִים,

וְעֵת יַעֲלוּ מַעְלָה מַעְלָה

תִּגְבַּהּ הָאֻמָה אָז פְּלָאִים;

וּמִי עוֹד דָמָה לָהּ?

כְּפֶלֶא-פְּלָאִים הַדָבָר בְּעֵינַי,

כְּנֵס שֶׁל שָׁנִים בְּנוֹת אַלְפַּיִם.

רָאִיתִי אֻמָה לְפָנַי -

וְהִיא פּוֹקַחַת עֵינַיִם.

(עברית: אוריאל אופק)

מלוא הערצתו וחיבתו נתונה לגיבוריו, ללוחמי-החירות היהודים, לנאנקים בגירוש, לחבושים בכלא, לעולים לגרדום. אך כשם שנשא בלבו את החיבה לציון (“הרומאַנס המופלא בין העם וארצו”) ובחל בנושאיו השאננים והתלושים מן ההווה זב-הדמים – כן מתאבק הוא בעפרם של ראשי התנועה החדשה, הנועזת במִרדה, אך אין הוא משלים עם רבים מערכיה ומושגיה. “את ארץ ישראל אני אוהב יותר מכם, אבל עם “בעלי הבתים” הציוניים האלה אִתם יחד להתחבר?” – הוא אומר במרי רוחו. וכלפי חבריו הנערצים הוא מטיח הקריאה-המחאה בפשטותה הנוקבת (וכל אמת פשוטה היא, אף שהדרכים אליה נפתלות וכאובות), אשר כל חייו המתה בדמו: “אין דין כזה בשולחן ערוך, לא הקפיטליסטי ולא הסוציאליסטי, ששומה עלינו להישאר העם היחיד בעולם, חוץ מן הצוענים, בלא בית לאומי ואשר נגזר עליו להיות נע ונד בין העמים”. אכן, יש עולם יהודי הנתון בצבת הגויים ובשביים, ויש “בינתיים” [עולם יהודי] ממושך ולוחץ; יש בעיות בוערות ומערכה מרה במשטר ובעיות-ייחוּד כאוּבות. היפלא, שלבטים מרים פוקדים אותו? היש תנועה וזרם ואדם בעל-נפש המשוחרר מהם? תנועתו של וואַלט, תנועת הפועלים היהודית שאירגונה ויסודותיה עדיין רופסים, אינה חופשית מהם. ואפשר הדין עם פליכנוב אשר בחושו הדק ובשנינותו המפליאה תפס את מהותה: “ציונים, החוששים ממחלת-הים”… ולנין, כלום אין הוא מייסר אותה בסטיות ממין זה?

לא רק שכלו חלוק עליו, גם לבו ונפשו, אין בכוחו לגבור על הניגודים – לא בחיי-שעה ולא בחיי-עולם. כל ההתרחשות החדשה ברחוב היהודי המסוער אינה בעיניו אלא המשך לתולדותיו של עם, שעצם קיומו מעשה-גבורה הוא ללא אח ודוגמה. אסיפות-החשאין מצטיירות בדמיונו ככנסיות נרדפי האינקביזיציה, כמסופר בספר “שבט יהודה”⁶. הירש לקרט⁷ הנוקם בעריץ ונותן נפשו – אחד מעשרת הרוגי מלכות. המהפכנים היהודים – כקנאים לוחמי-חירות, כמורדי בר-כוכבא, שיירות הגולים לסיביר המושלגת – כשיירות הגולים, הכבולים בשרשראות, מירושלים לבבל. ועצם הסוציאליזם – גילוי חדש לבשורת הנביאים. הוא מורד ב“כל הגויים”, בטשטוש הייחוד היהודי – ומרידתו כינויה “וולטובשצ’ינא”. אפס, בינתיים הוא מהגר לעולם החדש – נחתם פרק וואַלט ונפתח פרק ליאֶסין.

*

“חיי הציבור היהודיים לא ריווּ אותנו נחת. הציונות שכנה אז אי-שם, בחדר דחוּי, באזור השכבה “העליונה” ששיח ושיג לא היה לה עם הרחוב היהודי. מיליונים שזרמו ממזרח אירופה ודרומה, נתפסו לפילוסופיה רדיקלית-סוציאלית שביטוייה העיקריים: אנרכיזם וסוציאליזם. הצד השווה שבהם: שלילה מוחלטת של הציונות, לעג לכל ערכיו המקודשים של העם היהודי. דוגמה להלך-הרוח הזה, תשמש העובדה, כיצד ליוותה כמעט כל העיתונות היהודית הרדיקלית בבוז ובזלזולים את הרצל אחר פטירתו. היחס ליהדות, לתרבות יהודית, ללשונותינו – שלילי לחלוטין. דיברו יידיש, כל עוד לא קנו ידיעה באנגלית; עברית חשובה היתה כריאקציה, דת ישראל – חושך שבחושך”.

כך מתאר ברוך צוקרמן⁸ בסידרת מאמריו (ב“יידישער קעמפער”) לקראת מלאת חמישים שנה לייסוד פועלי-ציון, את דמות חיי החברה היהודית בארצות הברית באותה שעה.

ליאֶסין יפה-הנפש מורד, כמובן במציאות החדשה. עוד הוא נושא בחובו את הלבטים המציקים-המתוקים של רחובות מינסק ווילנה, ומלווה ברוב הערצה את חבריו העומדים, לפי דרכם הם, בחזית-האש של הקיום היהודי ונלחמים באויבי-העם שהם אויבי הפועל; אך הוא נכסף גם אל הערכים החיוביים אשר העלתה ההתעוררות החדשה ברחוב היהודי לפלגותיו. לשד-החיים והרוח, מורשת ביתו, מצמיח כנפיים חדשות. הוא מסתער אל מצודות ואויבים – בהתבוללות הבזוייה ובטמיעה השפלה מדעת ושלא מדעת, ב“ישוביוּת” מצומצמת ומצמצמת, בגילויי צביעות בסוציאליזם שאינם נאים לו ואינם חולמים אותו, בהתנכרות ה“גאֶנאָסן”⁹ לכל ערך יהודי ובאיבת ציון עיקשת. מלחמתו הנועזת יונקת מן האהבה להמוני-העם, לשונם ומאווייהם, מן ההזדהות עם גורלם, מן תחושת יראת הכבוד לעבָר ישראל והחרדה לעתידו. הוא נושא את דגל המלחמה, באומץ ובחירות, באכסניה שהוא עורכהּ עשרות בשנים – “צוקונפט”. הוא מתרגם את ביאליק ורחל. הוא נושא אותה בשירתו, אשר נימיה האישיות-ליריות מזוגות בה בנימות אנושיות-לאומיות, בדימויים וסמלים וזכרונות היסטוריים. גורקי המזדמן לניו-יורק שואלוֹ, מדוע אין הוא, המפליא לכתוב רוסית, כותב בלשון זו, “אם הכל יכתבו אנגלית, או רוסית – מי יכתוב יהודית?” – הוא משיב, ומאז נמשך מאבקו הטראגי עם תנועתו, אהובת-נעוריו, באחת מנקודות-התורף החורצות בגורל הדור היהודי: ציון. וארוכים הדברים. במאורעות תרפ"ט שוב אין הוא יוצא ידי חובה באהדה שבלב, - הוא דורש בגלוי עזרה למותקפים. הוא רואה: קם וצמח נושא חדש לרומאַנס הישן-נושן-החדש: הפועל והחלוץ היהודי, והוא מאציל את ברכתו להסתדרות העובדים – “ולצערי רק בשמי, ולא בשם ההסתדרוּיות אשר להן מסרתי את נעורי ואת כל חיי”. והם, כאז, מקיפים אותו, את משוררם, בהערצה והפלאה, וכאז מקובלים עליהם שיריו, אך אין הם בוטחים בו ואין הם סומכים עליו. אפשר משום שהוא התגלמות המצפון הרדוּם גם בהם. אפשר שהוא להם מזכרת יסורי-הנפש שלהם, “הציונים החוששים מפני מחלת-הים”… אין בידו להינתק מהם, ואין בידו להצטרף, לעת זקנה, למחנה האחר. והוא חי בלבו, בטרם מלאָה העת, את הצירוף העליון, את השלימות הגדולה אשר הם נחלת עתיד עמנו. ואשר מצוקות-גולה כרוּ בה תהומות בדור ובנפש טובי בניו…

בדור קרוע ושסוע הוא נשא לבו אל כל ניצוצות-האור הפזורים בעם, הוא חי את מצוקותיו ותקוותו ואש-בל-תכבה של גאולת עם ואדם בלבו.