רקע
אברהם שמואל שטיין
סיכום ראשון: עצמת התגובה עזה לאין-שיעור מכוחם של חיידקי מגיפת צלבי-הקרס
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הפועל הצעיר; 1960

 

סיכום ראשון: עצמת התגובה עזה לאין-שיעור מכוחם של חיידקי מגיפת צלבי-הקרס

עתה אפשר כבר לסכם סיכום ראשון את חזיון הופעתו של הצלב הנפוץ בארצות רבות.

ואין כוונתנו לסיכום המאורע, לחישוף מקורותיו, לבחינת היקפו, אלא לתגובה – של העם היהודי ושל דעת-הקהל והממשלות בעולם. והנה, מן הבחינה הזאת ניתן לומר בוודאות מוחלטת:

התגובה למגיפת צלבי-הקרס הטמאים היתה עזה ונחרצת יותר מעצם החזיון המביש והמבאיש.

שנת 1960 אינה שנת 1939 מכל הבחינות! העולם הנאור למד לקח, והוא גם נתון עתה בשלב של “חבלים בנעימים”, היינו מאמצי הפשרת קרח האיבה, הבינגושית, ועל אף ראצידיביזם1 חולניים שונים אין קרן הגזענות עולה בשום מקום בעולם; ואין צריך לומר, שהעם היהודי למד לקח, ובייחוד שבייחוד – הכול יודעים, שעצם קיומה של מדינת ישראל היא מעוז לכל יהודי העולם, מקלט ומבטח בכל צרה.

חלילה להסיק מדברים אלה מסקנה שהיא היפוך מגמתם, היינו ניסיון כלשהו לזלזל במגיפה הנ"ל, ששורשים לה ברחבי תבל ובעיקר, כנראה, בעמים דוברי גרמנית (גרמניה ואוסטריה), בתפוצותיהם ובשלוחותיהם בעולם, לרבות בעמים בהמוני פליטי הנאצים, הניאו-נאצים והנאצים-בכוח. ואולם, אם קיוו חוגים אלה ואוהדיהם ללבות את אש האיבה הישנה-החדשה ולהיבנות ממנה, הרי נראה, שהם הם, בראש ובראשונה, שנתאכזבו ודאי מעוצם הזעזוע והחרדה שבתגובה. והיה בה, בתגובה זו, משום עדות ברורה וחותכת, שראשי הממשלות ודעת-הקהל בעמים שונים, וכמובן היהודים בתפוצותיהם – ועל אחת כמה וכמה מדינת ישראל – מגלים עירנות ודריכות לסכנה באִיבָּה, אין שום אשלייה על טיבה וודאי שאין האנטישמיות המחודשת יכולה לצפות שלא תבוא על עונשה בצורות שונות וחריפות.

עם זאת, אין ספק שהיתה גם הגזמה מסויימת בפירסום הדברים, שאמנם יש להבינה, אבל אין להיגרר אחריה. מכל מקום, זה הרושם העולה מתוך קריאה שקוּדה בעיתוני היהודים בעולם. הנה, למשל, פירסמו סוכנויות-המודיעין ידיעה על מטוסים צרפתיים, שציירו בסימני-עשן צלב-קרס בשמי המדינה, ואף הוסיפו, שהממשלה ציוותה על עריכת חקירה וכו'. עיתוני היהודים בצרפת מכחישים ידיעה זו לחלוטין: להד"ם.

ואפשר, שמבחינה מסויימת היה הדין עם המיניסטר הצרפתי סוסטל, שאמר באחת מאסיפות-המחאה, כי העיתונות הצרפתית שניפחה את הידיעות הראשונות על “ציירי צלב-הקרס”, מילאה בלא-יודעין את תפקיד הרוח המפזרת את הזרעים, שבלעדיה סופם שהיו קמלים ונרקבים. עם זאת הוא קרא לכונו “אינטרנציונל של אחווה כנגד האינטרנציונל של הגזענים”. אגב, באותה אסיפת-מחאה המונית בפאריס, שהשתתפו בה בעיקר לא-יהודים, הוקע החרם הערבי על ישראל והוטעם, כי האנטישמיות היא בימינו הצד השני של האנטי-ציונות ואיבה למדינת ישראל. והיה בדברים גם משום רמז לקומוניסטים – בייחוד בצרפת – שניסו לעלות על הגל הגואה של הסלידה העממית נגד צלב-הקרס המחודש ולהוכיח את חלוציותם במלחמה נגד הגזענות וסכנותיה.

רבים כבר עמדו על התמיהה, שדוקא ממשלת-בון – ובייחוד ראש-ממשלתה שודאי וודאי אינו חשוד על אהדה לנאציות – תגובתם, אולי, החלשה ביותר. ואולם, ד“ר ויטקובסקי, למשל, מנהיגם של הציונים בברלין, שלא העלים עין מ”העכברים הטמאים המציצים מחוריהם“, הטעים יחד עם זאת את תגובתם החריפה של המוני גרמנים. הוא סבור, שאין הנוער הגרמני של ימינו בכללו תפוס לטירוף הנאצי בשום צורה. ואם אין הממשלה נוקטת באמצעים חריפים, כגון מאסר מנהיגים ניאו-נאציים ופיזור ואיסור אירגוניהם ומפלגותיהם, הרי אין זה אלא – כך עולה מתוך דבריו – טכסיס מחוכם ונבון דוקא. אשר לדור הותיק של הנאצים המובהקים נצביע בזה על דוגמה אחת: האנס רודל, טייס נאצי מצטיין, שפיקד על אחרוני המטוסים של גרמניה, לפי צו “הפיהרר”-הבריון עד לכניעתה, נכלא על-ידי האמריקאים, אך הצליח להימלט. באמריקה הלטינית סייע למדינות שונות להקים חיל-אוויר. אך עם זאת ניסה כוחו בפעולה ציבורית בארצו, לשם נזדמן כמה פעמים – וללא הצלחה. אף פירסם ספר, ברוחו, שזכה לתפוצה רבה. וזה מקרוב הוא נאם באסיפה הניאו-נאצית בסאארבריקן. ואין מקרה רודל אלא פרט היוצא ללמד על הכלל, כלל “גדולי” התנועה הנאצית-פאשיסטית ש”לא למדו דבר ולא שכחו דבר" והם עדיין מצפים לשעתם…

ולסיכום, דומֶה, מותר לומר, שהצד החיובי העיקרי אשר במגיפה המחודשת הוא, קודם, בתגובה העירנית והנחרצת (השונה במקומות שונים) ואשר עצמתה עולה לאין-שיעור על הנסיונות המבישים, המחודשים.

*


 

על הספר העברי באמריקה

“אשרי העברים היושבים בניו יורק רבתי…”

במילים אלה פותח ד. פרסקי ב“הדואר” סקירתו המאלפת על אוצרות הספר העברי בגדולה שבקהילות היהודים בתפוצות (“מלכת ערי ישראל מצד הכמות בכל תולדות ישורון”).

והוא עומד על “ארבע הספריות הציבוריות הפתוחות לרווחה לכל יודע-ספר בעמנו (נוסף, כמובן, לחנויות-ספרים עבריות מלאות וגדושות מזן אל זן). בניו יורק לא יוכל עברי להתאונן: צר לי המקום ואין אווירה ספרותית בשפתנו…”

הספריה הפופולרית ביותר ברחוב ארבעים ושנים מונה כששה מיליון ספרים, ובייחוד מצויין הוא חדר-הקטלוג, שעל התנ"ך בלבד מצויים בו עשרים אלף כרטיס ומעלה. קוריוז אחד:

"לרגל עבודתי מצאתי שם רשימה של 6–5 ספרים שלמים ומפורטים על סימני-הפיסוק וכן ספר אחד המתנגד לכל העסק הזה ושמו: “חוקים יבשים או שכל ישר?” אני מודה, כי מי שקיבל על עצמו לעיין במשך זמן רב אך ורק בתוך ארבעת-מיליוני כרטיסי-השמות האלה בלבד – יוכל לחבר על נקלה ספר מצויין ומלא-עניין, על שמות משונים ועל נושאים מקוריים ועוד פרטים מופלאים ביחס לשערי הספרים ותיאור תכניהם (וודאי עשו כך מחברים. אצלנו כתבו ד"ר אברהם ברלינר ומנחם מנדל זלאטקין ספרים על שמות ספרים עבריים).

להלן מציין הכותב את “הפלא הסיפראי (הביבליאוגראפי) – הקטלוג של ארצות-הברית, הנדפס בצורת ש”ס מדפוס ראם ובו כעשרת אלפים עמוד – וכולל את כל הספרים שיצאו לאור באמריקה מאז גילוייה ועד ל-1920: למעלה ממיליון ספר. וכן את “הירחון הסיפראי” יקר-הערך של הספריה הציבורית, שנדפסו בו מאמריהם של מנהלי המחלקה היהודית ד“ר יהושע בלוך ז”ל ואברהם ברגר “על הספר בישראל”, “על התעתיק של אותיות עבריות” ועוד.

במיוחד עומד הוא על “החדר מספר 303”, הכולל ספרים יקרי-המציאות והכניסה בו מותרת ליחידי-סגולה בלבד, ושימרה מעולה קבועה בו. הכותב מצא בו, למשל, תנ"ך בלשון האסקימוסים. המחלקה היהודית – ידועה לכל סופר וחוקר, מורה ותלמיד יהודי בניו יורק, ובה גם הספרים היוצאים-לאור בישראל.

ואולם, “תל תלפיות לחוקרי חכמת ישראל” היא הספרייה שליד בית-המדרש לרבנים על שם שחטר, וביחוד לרגל הספרים העבריים יקרי-המציאות ואוצרות כתבי-היד (לרבות מתוך הגניזה הנודעת), ורבים גם החוקרים והמלומדים מרחבי תבל הפונים אליה.

דניאל פרסקי מונה גם את הספרייה הציונית, שעיקרה ספרות ציונית ולאומית, ובה גם כל העיתונות היומית והעִתית מישראל; וכן הספרייה שליד המכון היהודי לדת, האוצֵר את פרי היצירה העברית בזמננו, והכותב מפליג בשבחה במיוחד.

בסיכומו של דבר: נראה, שאין חסרים כלים ואוצרות ספרים עבריים לשוחרי לשוננו ותרבותנו בניו יורק רבה, ואולם מה האחוז מקרב משכילי היהודים בקהילה המונה למעלה משני מיליונים ומחצית המיליון יהודים, הנזקקים להם?


 

חגו של עיתון יהודי

העיתון היהודי היומי הגדול בניו-יורק “טאָג-מאָרגן-זשורנאַל” [עיתון בוקר יומי] חגג זה עתה את מלאת מ"ה שנים לייסודו (לשנים נתמזג עם העיתון בעל המגמה הדתית “מאָרגן זשורנאַל”).

ידוע התפקיד הרב שמילאה עיתונות יידיש באמריקה בהשרשתם הרוחנית והחברתית של המוני המהגרים היהודים ביבשת החדשה, ובעיצוב דמותם וחינוכם. מובן, היו תקופות ושלבים שונים בהתפתחותה הרוחנית, עד שהיתה למבצר ומעוז לאומי וחומת-מגן למדינת ישראל.

במידה פחותה, אולי, מהעיתון היהודי היומי השני – “פאָרווערסט” – נמלט “טאָג” מהקלקול הסנסציוני. ואולם חולשתה העיקרית של העיתונות היהודית בכללה היא במיעוט הקוראים בני הדור הצעיר ובהכרח להסתגל (עתים לרדת) לטעמם של הקוראים.

“טאָג” נותן מקום לביטוי לדעות והשקפות שונות, ורבים מטובי סופרי יידיש משתתפים בו בדרך-קבע; ולוֹ גם מוסף שבועי מיוחד וטור אנגלי יומי. בין קוראיו רבים יודעי עברית, ואף יש בו פינה רבת-עניין של “שאלות ותשובות בענייני יהדות”.

ברמתו, משקלו ואחריותו משמש “טאָג” קניין רוחני-תרבותי נכבד ליהודי אמריקה, ויותר מזה – נכס לאומי. ברכתנו הנאמנה לו מציוֹן.


  1. תופעה שבה עבריין חוזר ומבצע עבירות [ההערה של דוד בן־מנחם].  ↩

המלצות קוראים
תגיות