רבינו חיים חזקיאו מדיני נולד יום ז' בחודש חשון התקצ“ה¹ שמו מלידה היה חזקיאו, רק בהיותו בקרים (יעוין הלאה) וחלה אז מחלה עזה, הוסיפו לו גם שם “חיים”, ואחרי כן נתפרסם שמו בר”ת “חח”ם".

שם אביו הרב רפאל אליהו בן הרב המובהק כמוהר“ר רפאל אשר אליהו ז”ל. רבינו בחידושיו למס' מגילה מביא מכתבי יד מ“ז הנ”ל, ישוב בדברי רש"י בשום שכל. שם אמו מ' קאלו וידה.

אביו היה מחכמי ירושלם הנכבדים, רבינו בעצמו מתארהו בספרו “מכתב לחזקיהו” בשם “הרב” וכן גם הגאון הגדול רבי חיים פאלאג’י זצ“ל מתארהו “הרב הכולל” “מנקיי הדעת שבירושלים”, וראשי הבי”ד הגדול שהיו אז בקושטא כותבים עליו פרי עץ צדיק “אילן ששרשיו מרובים”. גם הזקנים שבירושלים מעידים כי אביו היה מסוג החכמים הצנועים והיראים החרדים מאד לדבר ה‘, ורבינו ז"ל בחידושיו למס’ ר"ה מביא מכתבי יד אביו פירוש על פסוק וילך ראובן וכו'.

אחיו הגדול היה רבי נסים שמואל מדיני, רבינו מכנהו “רב אחאי גאון” ומביא בשמו כמה חידושים, וכנראה עשה אחיו איזה חבורים, כי כן הוא לשון רבינו בספר הנז' בחידושיו למס' שבת דף ל‘: "מצאתי כתוב בפרק כל כתבי הקדש לרב אחאי מע’ הרב כמוהר“ר נסים שמואל מדיני נר”ו וז"ל לשון של זהורית, אמר רב כל תלמיד וכו'.

לרבינו היו גם שתי אחיות, אשר בהן התפאר.

רבינו התגדל מילדותו על ברכי חכמים ורבנים מופרסמים וביחוד עם הגאון הגדול ראשון לציון מוהר“ר יצחק קובו זצ”ל². בין רבותיו היה גם הרב הגדול מוהר“ר יוסף נסים בורלא ז”ל שהיה ראב“ד בירושלם ונלב”ע בחודש סיון תרס"ג.

עוד בשחר טל ילדותו הראה אותות כשרונות נשגבים, מצוינים, בלתי מצוים כלל. בקיאותו הפליאה כל לב. וכל יודעים נבאו כי עתיד ילד זה להיות מגדולי ישראל, וכשרונו זה נתוסף ונשתלם מעת לעת ומפקידה לפקידה. וידיעותיו התעשרו גם בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, ואפילו ספרי שו"ת וחידושי אחרוני האחרונים היו כמונחים בקופסיה.

חברתו ואשת בריתו העדינה מרת רבקה, היתה עוזרתו בכל דרכיו, התענתה בכל אשר התענה הוא, ובכל חליפות ימי צבאו על הארץ וגדודיו השתתפה כאשה כשרה, והיא נצרתהו כאישון בת עין עד רגעו האחרון.

בשנת תרי“ג בהיותו עול ימים, כמעט בימי הנערות, והוא לא ידע אף צורתא דמטבע, רחוק היה מכל שאון החיים והמונם, כי כל מעיניו היו תמיד בלמודיו וספריו, אז מת עליו הודו והדרו אביו הצדיק “צדיק חוץ לזמנו וחוץ למקומו” ונשאר הוא בעצמו בעולם הגדול נושא בעול הפרנסה לכלכל את רעיתו ואת אמו ושתי יתומות קטנות, והוא אז שקוע בעוני ודלות, באין לפניו כל פתח ומוצא למצוא לחמו בירושלם. אז היתה עליו עצת חכמי העדה ובראשם הגאון ראשון לציון כמוהר”ר חיים נסים אבולעפיא זצ"ל (רב חנ"א) שילך לקושטא הבירה, מקום שם קרוביו הגבירים החכמים אנשי שם נחתים, והם בטח לא יעזבוהו ולא יטשוהו.

ושומע לעצה היה החת“ם, ועוד בשנת מות אביו ז”ל העתיק דירתו לקושטא. קרוביו הגבירים, שני בני דודתו (אחות אמו), החכמים סי' יצחק ן' פשט וסי' יוסף ן' פשט (Ben Bachat) והחכם המרומם סי' נסים חיים קאריאו (שהעתיק אח"כ מושבו בחברון) ותלמידו החכם חיים שמואל נר ואמו הכבודה מ' מרים, כולם קבלוהו בכבוד³ “מפתם האכילוהו” “ויעשו לו בית, כסא ומנורה” ולחדרם הביאוהו, גם הרב ר' שלום ארגואיטי קבלהו בסבר פנים יפות.

בראשונה היה נחבא אל הכלים, וישם דרכו לחלק שעורים בכתב בבתי בעלי הבתים והיחידים, על ידי זה קרה לו מקרה רע כי נאבדו לו שני פליגוס כתבי יד, והוא לא שם לב, ורק אחרי שנדפס ספרו “מכתב לחזקיהו” מצא כי ע“י החסרון ההוא בא לו בלבול באחת הקושיות של מוהר”ץ חיות, ומצטדק כי ע"י נדודיו בשעוריו מבית לבית נעלמו ממנו כתבי ידו.

אבל לאט לאט החלו בני קושטא, שהיו אז ביניהם מגדולי התורה המפורסמים, להכיר ולהוקיר ערכו, וינשאוהו למעלה ראש, ורבים מרבני עיר הבירה היה להם לכבוד להשתעשע עמו בדברי תורה ולשמוע דעתו בכל דבר הקשה להם. בין הרבנים הנ“ל שהתרועעו עמו נמנו הרב רבי יום טוב הכהן, הרב רבי בכור אבולעפיא, הרב רבי דוד אלבוחיר, (שהוסיף לקוטים וציונים על דברי רבינו), הרב יעקב הלוי המכונה ג’יליבי, הרב העצום מיקירי ירושלים כמוה' אברהם אשר הלוי, הרב העצום יעקב אלפאנדארי, הרב אברהם אביגדור, הרב מאיר יעיש, הרב ר”ח מנחם, הרב ר“מ ב' חננאל, הרב נסים יעקב ב' דוד, הרב יעקב עלי, הרב ר' יוסף אלפאנדארי, הרב יצחק עקריש; וביחוד הביע ידידות ואהבה וקורא אותם “רב אחאי” למע”כ הרבנים ר' שלמה מחבר ס' מלאכת שלמה, החסיד ר' יצחק מנשה, ר' משה הלוי המכונה מירקאדו הלוי, ר' חיים נשיא, ר' יצחק גואיטע מחבר ספר שדה יצחק.

בין תלמידיו נמנו בעת ההיא החכמים ר' חיים שמואל נר, ר' נסים מתתיהו יאחיה, ור' נסים ן' ציון ן' פשט, ר' נסים יוסף אלנקוה (שנלב“ע בחיפה כ”ו אלול תרכ"ו).

בשנת תרכ"ב אנו מוצאים את רבינו בכפר ביגלאר־באשי בבית הגביר סי' חיים ישראל מירקאדו רומאנו בימי הפסח, ושמה מפלפל בפלפולי דאורייתא דחדי ביה קודשא בריך הוא.

בקושטא חלה רבינו מחלה עזה וקשה, מחלת השקרלטינה (בפי רבינו מחלת חברבורות אדמדמות שרקרקות), וכמעט שכנה דומה נפשו. ותודות להגביר החכם כה“ר יוסף הלוי מקושטא (שקבע דירתו אח"כ בברוסא) אשר עפ”י השתדלות הרב כמוהר"ר חיים אליה המכונה ג’יליבי נמר, הזיל כסף רב מכיסו “למאות ולאלפים” לרופאים ורפואות עד כי שלח ה' דברו וירפאהו.

מעט מעט התישב שמה רבינו, וישקוד על דלתי התורה והעבודה בהתמדה רבה, הציעו לפניו משרת הדיינות, אבל הוא לא אבה שמוע, ויעט בהם, כי נפשו חשקה בתורה לשמה, בכל זאת נראה כי טעם פעם אחת טעם הדיינות, כי אנחנו רואים את הגאון רי חיים פאלאג’י ז"ל מתאר את רבינו “החכם השלם הדיין המצויין בר אוריין ובר אבהן”, והוא היה אז פחות מבן שלשים שנה, אבל כנראה לא עמד טעמו זה הרבה ויסר מעליו משרת הדיינות ויהי רק מורה פרטי ומחלק שיעורין להצמאים לדבר ה', וישתלם ויתכלל בלמודי התלמוד והפוסקים וגם מחכמת הנסתר לא הניח ידו.

אז מסר לדפוס ספרו הנכבד “מכתב לחזקיהו” בעזר תלמידיו היקרים, וביחוד ע“י החכמים נסים יוסף אלנקוה, אברהם גבאי ב' שבתי ועזרא צבי ושמואל קמחי וסי' חיים פארדו רוקוס. ספרו נגמר בדפוס בשנת “מכתב חזקיהו” (תרכ"ח) בדפוס סי' בנציון בנימין רודיטי בעי”ת איזמיר.

הספר כולל איזה חידושים בששה סדרי משנה, וחידושי גפ"ת למס' ברכות וס' מועד, ושאלות ותשובות שונות.

בו מראה בקיאות עצומה אף בכל דברי האחרונים, וכשרונו העצום להבין דבר מתוך דבר, ולבנות יסודות ובנינים חדשים אשר לא שערום זולתו, ובו קנה לו שם גדול בין רבני טורקיאה, ושלוחותיו נטשו עברו ים.

בקושטא ישב כשלש עשרה שנה, אבל ראה כי לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה לאיש כמוהו, והישוב בעיר גדולה עולה ביוקר יתר מכפי כחו והכנסותיו, וזה מטריד אותו מלמודו. בשנת תרכ"ו בא לקושטא עשיר אחד מקרים לרגלי מסחרו, ואך החל להכיר את הצעיר החכם הזה, דבקה ונקשרה נפשו בנפשו, ויפצר בו לעזוב את קושטא ושאונה, והוא יענוד לראשו עטרת הרבנות במדינת קרים, מקום שם צרכי הכלכלה בזול, ושמה יוכל להיות שוקד על דלתי התורה, ושמה לפניו “קרקע בתולה” לחרוש חרישו ולניר ניר להגדיל תורה ולהאדירה.

דברי האיש הזה היו כמים קרים לנפש עיפה, לבו הטהור של החכם הצעיר הזה החל לפעם לקראת העתיד הנעים אשר צייר לפניו האיש ההוא, ובאזניו נכנסו הדברים כמו רננת בקר המבשרת אור וחיים, כי הן כבר ראה ונוכח גם הוא אשר לא קושטא היא מטרתו, כי שמה לא יוכל להתמיד בלמודו לפי חפצו ושיטתו, ומצבו החומרי שם איננו איתן כלל, וטרדות פרנסתו מבהלות אותו תמיד.

על כן, אין פלא, כי נעתר רבינו לדברי האיש ההוא להרחיק נדוד מארץ מולדתו, מקרוביו העשירים והחכמים, ולהיות בודד במועדיו בין הררי הטוירים כתורן בראש הר, וכשבולת בודדה במדבר ציה.

ויבא רבינו בשנת תרכ"ו לקראסנובזאר אשר במדינת קרים.

ומצבם הרוחני של אחינו “הקרימצקים” היה אז ברע מאד, נבערים היו מדעת התורה, פירקוביץ (אבן רש"ף) הקראי גזל מהם כל מחמודיהם מני קדם, וישלול מהם גם ספרי תורתם וכתבי ידיהם שהיו להם מימים עברו, אשר בהם התנחמו ובהם התפארו, ולא די לו להזיפן ההוא שפשט כילק על התמימים ההם למוץ זיום ורכושם הרוחני, עוד היה חפץ לצודם ברשתו ולהחליטם בתור “קראים”, למען הוכיח בזה קדמות עדתו, אם כי הם בעצמם, הקרימצקים, מחאו נגד זה ויצחקו לו ולחלומותיו. ובשנת תרכ"ג כאשר נסע פירקוביץ למסעו ירושלימה, וכמעט חשבו היהודים שם כי אפס המץ כלה שוד, שאפו רוח, ויתחזקו בלמוד התורה ובחיזוק היראה והעבודה, אפס כי היה חסר להם איש גדול מוציא ומביא, אשר ילך לפניהם ואשר ינחם בדרך הנכונה והישרה הרחוקה מהקצוות, קצה הבערות, והפרזת החופש והפריצות.

אז הופיע רבינו להיהודים הקרימצקים כמו מלאך מושיע, כמו רב חובל נאמן, קברניט מומחה, וכמובן שבענג מסרו את עצמם בידו לנהגם עפ"י רוחו וחפצו. בזרועות פתוחות קבלוהו, ועל כפים נטלוהו וישימוהו לראש ולקצין, ולגאון כל עדת קרים, על פיו יצאו ועל פיו יבאו, ובמשך שלש ושלשים שנה שהיה רועה עדת ישראל במדינת קרים לא שמענו כי היה לרבינו איזה צער או איזה סכסוך מצד מי שיהיה.

ואך מצא מצא לו רבינו שמה כר נרחב החל לשקוד על התורה אהובת נפשו ביתר שאת וביתר עוז, ולהשרישה עמוק עמוק בלב צאן מרעיתו, וישמח שמחה גדולה לראות כי הרחיב ה' לו, ומצא מנוח אשר ייטב לו, וכי בא אל מטרה אשר אשר (כתובבמקור) אליה היה שואף כל הימים להיות לומד ומלמד, עושה ומעשה, איש חי רב פעלים.

ויקדיש כל ימיו ליסד ישיבות, להרבות בתי אולפנא, וכרבי חייא בשעתו עשה השתדלויות נמרצות לעשות קבוצי תלמידים, ולהאהיב עליהם את התורה; ובנעם מדותיו המצוינות מאז, והליכותיו בקדש הנלבבות, קנה לו לב הכל לאהבה אותו וליראה אותו ולכבד אותו כבוד איש אלהים, ותהי גם בו הפעולה החוזרת, כי בה במדה שאהב הוא את זולתו, אהבו כלם אותו, עד כי מרחוק היה נדמה לנו כי הוא יחד את צאן מרעיתו התדבקו התלכדו כל כך כאיש אחד חברים, ולב אחד ונשמה אחת להם, ורוח החיה בתוכם היה רבינו.

בשנת תרכ“ט מת על רבינו בנו יחידו, ולזכרון מחמל נפשו חבר ספר יקר בשם “אור לי” (בג' חזקיאו מדיני עם הכולל) בהעלם שמו, כי רבינו החליט לבל יתפרסם שמו מפני רוב ענותנותו, אבל שלא ברצונו נשתרבבו בהספר איזה דברים המוכיחים כי ממנו יצאו הדברים כבושים, כי בסימן ע' בדברי הרב ר' יוסף ישעיה פונטרומילי נזכר “מכתב לחזקיה” וכן בדברי הרה”ג בעל כפי אהרן שמה בסי' קל“ג נזכר כזאת, והרבנים הגאונים מסכימי הספר מכנים אותו בשם הרב חמ”ה. וגם הוא מפרש שמה מקומו ב“קראסנו באזר”. הספר נדפס באיזמיר בשנת תרל"ג, כולל תשובות יקרות ופלפולי דאורייתא, כפי סגנון רבינו ושטתו ושליבותיו החרוזות בטוב טעם מפליאות הלב.

ויהי כאשר הניח ה' לו מסביב, אז שם לבו להחל הבנין הנהדר אשר שאף אליו תמיד בנין עדי עד, האשכל הנודע שהכל בו, האנציקלופדיה ההלכית אשר התלבשה בדמות ספרו הגדול “שדי חמד” אשר עד היום כבר נתפרסמו ממנו שמנה עשה כרכים גדולים⁴ והשאר עודם בכתובים.

בספרו זה ימצא המעיין הכל על נקלה, כל דין, כל הלכה נחוצה שרשיה, יסודותיה, ענפיה ופרחיה, מהתלמוד עד אחרון שבאחרונים הכל מסודר שמה, במשא ומתן, בשקליא וטריא ארוך ומפורש ושום שכל, כי עין רבינו הטהורה הכל ראתה, הכל שזפה, כל הספרים השאלות והתשובות אשר שם יש בנידון אותה ההלכה, הכל עברו כבני מרון תחת בקורת עינו החדה ושכלו הישר, ויאסוף אל ילקוטו מיטב חלביהם ויערכם בסדר נכון מרהיב עין⁵.

בספרו זה קנה לו שם עולם, כל גדולי רבני הדור ראו, כי שמה בין הררי מגור וסלעי עד, בין הרי הטוירים הגדולים והגבוהים, שמה במקום נשכח מני רגל תופשי התורה, זה מאות בשנים, שמה מאיר כעת אור לישרים, אור נוגה המפיץ לארץ ולדרים עליה, ועד מהרה החלו לבוא אליו בכתובים גדולי רוסיא ואונגריא, מצפון אפריקא וממזרח אסיא, לשאת ולתת עמו, וכמו לשולחני מפורסם הריצו כולם מעותיהם, שאלותיהם ותשובותיהם, בבקשה לחוות דעתו ולהביע הכרעתו, וספרו “שדי חמד” נהיה כל כך מפורסם, עד כי למעין ישיתוהו עתה רבים מרבנינו לפסוק מתוכו הדין כמו מפוסק ידוע ומפורסם מכבר, ודעתו החלה להיות מכרעת גם בדברים הכי נשגבים. וכמעט אין מורה הוראה רב ודין שלא ימצא הספר “שדי חמד” בארון ספריו.

במשך הזמן הזה הכירו בני הדור את ערכו האמתי של תלמיד חכם צנוע ועניו זה, כי מלבד שהוא גאון ההלכה, הבקי המצוין, מלבד כל זה, והאיש חזקיאו מדיני הוא גם עניו מאד, בעל מזג טוב, ובעל מדות תרומיות אשר היו לנס, ובתאר “צדיק וקדוש” התפרסם בכל קצוי ארץ, וכשהיו מזכירים “הצדיק הקרימי”, או “הצדיק הקרסנובזרי”, כבר היו מבינים הכל למי מכונים, ורבים מרבנינו וגבירינו, חכמים וחוקרים היה להם לזכות ולכבוד כאשר התכבדו לראות פניו הטהורים ולהשתעשע עמו איזה שעות, גם אדירי החכמה כמו הרכבי וחוואלסאן, אשר שעו הרבה במצב יהודי קרים ותולדותיהם, בשימם מעיינם במציאות פירקוביץ וזיופיו, מצאו להם לנכון לרדת אל מקום שבת רבינו להתענג על זיו פניו, ולדבר עמו פה אל פה, וירבו להללו ולשבחו ולפרסם טיבו של אותו צדיק ברבים.

אחד מגדולי השרים העליונים במלכות כבדהו לבקרהו בביתו, יחד עם שר הפלך, לרגל איזה מלשינות שהלשינו לפניו על רבינו, אשר יתגורר בתעודת ממשלה זרה, שר הפלך הצטדק בפני שרי הסינאט כי לבו לא יתנהו לנגוע לרעה באיש האלקים הזה, המצטיין במדותיו היקרות, ואשר באור פניו לכל עדתו אור וחיים, השר ההוא התפעל מאד למשמע אזניו, ויחליט לבקר בעצמו את הרב בביתו, בלוית שר הפלך, ולתהות על קנקנו. כאשר נכנסו שני השרים לבית רבינו, היה אז רבינו יושב שחוח על גבי אחד הספרים התלמודיים אשר העמיק להגות בו, ומראהו היה אז נאוה מאד, מלא הדר, בטוהר בגדיו הנקיים, ופניו המאירים, ולבנת זקנו התנוצץ בינות הספרים המאליפים שהיו עוטרים אותו מסביב, רבינו מרוב הגות וחשוב לא הרגיש בכניסתם של השרים, ושניהם עמדו משתהים ומחרישים לדעת האם לבני אדם הוא או למלאכי מרום⁶ או לאחד משרידי הקדמונים. בעוד רגע, והרב הרים ראשו, וירא לתמהונו שני שרים שעמדו על גבו, את האחד הכיר תיכף לשר הפלך, ומהכנעתו של זה לפני השני הבין כי אחד מגדולי המלכות לפניו, ויקבלם בסבר פנים בהירים ובהבעת רצון וכבוד, ענות חן ותומת צדק, עד כי השרים לא יכלו די התפלא על החזיון הנפלא אשר לפניהם, אז נגש אליו השר, ויהדק כף רבינו בכפו, ויאמר לו, אל תירא, אדוני הרב, אנכי אמליץ בעדך לפני הוד מלכנו, למען תוכל לגור בכל רחבי ארצנו באין מכלים דבר. וכן היה. כי בא לו רשיון מיוחד מהסינאט הקיסרי על זה.

גדולי עשירי רוסיא, בראותם כי הוא מנער כפיו מקבל מתנת כסף, ובחפצם מאד להנותו ולתמכו, החלו להמנות על ספריו, ועוד התחרו כל אחד להשאיל או לתת לו במתנה ממיטב הספרים אשר בספרותנו התלמודית, חדשים גם ישנים, למען יהיה לו די חומר לבנין ספר הגדול. בין העשירים ההם הצטיינו ביחוד הגבירים ר' דוד יצחק פינקעלשטיין מביאליסטאק שבא אח“כ לעיה”ק ת“ו, הרה”ג ר' חיים יעקב (וועליז), ור' משולם זלמן (וורשא), ורבינו רשם על כל אחד מהספרים איזהו שאול, וממי הוא שאול, ואיזהו קנין כספו, או שקיבל במתנה שלא ע"מ להחזיר⁷.

כה בלה רבינו ימיו כמי השלוח ההולכים לאט, בשקידה על התורה, בהפצת מעינותיו חוצה, בהטבת המדות, לא רדף אחרי התפנוקים, בצע כסף לא אהב, ולוא אך הגה איזה נטיה לזה, כי אז היה יכול להתעשר ממש, כי אהבת בני ישראל אל רבינו זה בכל מקום שהם, היתה חזקה ועזה, והיה להם לכבוד לוא נאות לקבל מידם איזו מתת כסף או מתנה אחרת, אבל הוא נער חצנו מכל דבר, וישנא מתנות⁸, וכל אשר היה בא לידו היה מחלק ללומדי תורה ולחיזוק הישיבות, גם את בנותיו השתדל להשיא לא לאילי כסף או מיוחסי עם, כי אם דוקא לאלה אשר הכירם ליראי ה' נאמני ארץ אשר הבטיחוהו להתחזק בתורת ה', והוא בעצמו השתדל להעלותם בגרם מעלות התורה, בתפארת אדם, ומכל שכן את תלמידיו הוקיר מפז. בין נכבדי תלמידיו נמנו הגבירים האחים לבית פסח בקרסנובאזר ולבית ברוך בקרשט.

בשנת תרנ"ט החליט רבינו לעזוב את ארץ נודו ומכורתו, ולשוב אל אדמת הקדש, ארץ מולדתו⁹.

הגביר ר' דוד יצחק פינקלשטיין הציע לפניו כמה פעמים כי יחדיו יסעו אל ארץ הקדש על הוצאותיו כיד העשירים, אבל אח“כ הסתבך הגביר הנ”ל במשפטו עם השר פאן קליינגילס על דבר המעינות המינרלים בטשינסטיכאוו, ועל כן לא אסתייעא מלתא, ויסע הרב לבדו, הוא ואשתו ואחד מתלמידיו מר אברהם אשכנזי עמו, ויעל ויבא ירושלימה.

פה נתקבל בכבוד והדר כראוי לאדם גדול כזה. זקני הדור שהיו מכירים אותו מילדותו התפלאו עד כמה השקידה עושה, וישתאו אל הארז הגדול הזה המשפיל עצמו כאזוב קיר, אם כי עפיה שפיר ואינביה שגיא.

מה מאד שמח רבינו להתבונן על הקדמה הגדולה שעשתה ירושלים מאז לכתו ממנה עד היום הזה, במשך ארבעים ושש שנים, כמעט יובל שלם, בשעה שהיה הוא בירושלים היתה עודנה בשממותה וחרבנה, בכל רחובותיה היה ילל ישמון, גלי אשפה היו ממלאים כל חצרותיה, בתיה היו שפלים, ואם כלל בני ירושלים היה אז בשפל המדרגה, על אחת כמה וכמה מצב בני עמנו המעטים מאד, בלי בתי צבור, באין בתי חסד ומפעלי צדקה, ומה מקולקלים היו אז הדרכים, ומשער יפו והלאה, שער הגיא, היו תלי תלים של ערמות עפר, והיה פחד לההולך שמה יחידי, ועתה, אחרי כיובל שנים מה רב ההבדל, ירושלם התנערה מעפרה ומשממותה, שוקים חדשים, דרכים חדשים רחובות חדשים, פרורים חדשים אשר רובם מבני ישראל, מספר בני עמנו, בן פורת יוסף, עלה על מספר שאר כל התושבים, וכמה בתי חסד נפלאים מתנוססים בחוצות ירושלם בכל עבר ופנה. הכרכרות מתקשקשות בחוצות, קול מסלת הברזל מצפצף וישיר שיר תקוה, מבשר אור, ישע, חיים, פרנסה, ובכל מקום אשר העיף רבינו עינו עליו כמעט לא הכירהו, כמו עולם חדש נפתח לפניו, כגן אלקים, ומה מאד עלץ לב צדיק זה על כלל אלה.

במשך היותו בירושלם, נוכח לדעת כי לא פה המנוחה לאיש שוקט בטבעו כמוהו, פה רבו העדות והמפלגות, המריבות מצויות בעוה“ר והמחלוקיות קרובות, והוא שלוה אותה נפשו, למען יוכל לבלות גם טפחות ימי חייו בתורה ועבודה, לבל תבייש חלילה זקנותו את ילדותו, כי על כן קבל ברצון הצעת קרובו ומיודעו הישיש החכם סי' נסים קאריאו ז”ל (הנזכר לעיל) לקבוע ישיבתו בחברון מקום שם הישוב קטן ומצער, וע"כ הוא מקום מנוחה לאיש שואף מנוחת ושלות השקט.

אבל גם שם לא הונח לו, כי רבני העיר הגאון הצדיק רבי אליהו מני זצ“ל, ואחריו הגאון רבי רחמים יוסף פראנקו זצ”ל (מחבר ספר “שערי רחמים שו”ת ח“א וח”ב) שבקו חיים לכל חי, וחכמי העדה נתנו עיניהם ברבינו לתת עליו עול הרבנות, ויפצרו בו עד בוש, באמרם לו, כי בידו עתה להרים את חברון מעפר שפלותה ולהרבות ישובה, וירא כי לא יכול להם, ויאות להעתר ולקבל עליו להיות “חכם באשי” וראש הרבנים בחברון, ומשרתו נתקיימה גם מהממשלה יר“ה, אבל התנה מראש לבל יטרידוהו מלמודו, וע”כ קבל עליו הרה“ג כמוה”ר סלימאן מני ז“ל האבד”ק חברון שהוא יהיה סופרו ומזכירו הנאמן, למען יקל הוא מעליו המשא הכבד הזה.

ראשית מעשהו היה ליסד ישיבה בחברון. קטנה היתה הישיבה בלי שם מיוחד, כי למה לה שם, אחרי אשר אין תכליתה לקבל כסף, כי אם היא כעין קבוץ תלמידים מובחרים של העיר, מובהקים בתורה ויראי ה', ורבינו היה מגיד לפניהם שיעורים שונים יום יום, והיו תלמידיו מתרבים מיום ליום, ומחבבים דבריו, ומוקירים תורתו, ומחקים אחרי מדותיו, ועל ידי זה הגדיל תורה והאדירה בחברון, וישמח מאד כי עמלו עשה פרי ישוה לו.

גם קבע שעורים לבעלי בתים לכל אחד הראוי לו, וגם הוא השתתף בהם, למען חזק את הלבבות. פעם אחת הייתי עד ראיה איך רבינו משתתתף בקריאת “מעם־לועז”¹⁰ בכל יום במשך שעה אחת בין מנחה לערבית, אחד מבעלי הבתים היה מקריא וכל העם עונים אחריהם, וגם רבינו בתוכם. על תמיהתי הסביר לי הרב כי אם הוא ינהוג בזה קלות ראש אז תתבטל חשיבות הלמוד גם בעיני ההמונים.

וכמו בני יהודה דגליין מסכתא השתדל הוא לא להתבודד באהלו דוקא, כי הרביץ תורה להקים תלמידים נוצרי תורה ויחבב את התורה על לומדיה ותומכיה, ולהתחזק להסיר מעל דרך התורה את המכשולים והברקנים, ועל כן כאשר חפצה “חברת כל ישראל חברים” ליסד בית ספר גם בחברון, ורבינו ראה בזה סכנה להתורה, באמרו כי חברון מתוך שהוא קטנה, ונעריה מעטים, והיה כי ילכו כלם לביה“ס אז תורה מה תהא עליה, אז התאזר כארי ויעמוד כצר להחפץ הזה, ואם כי כמעט יד כל חו”ר העיר היו בזה ליסד ביה“ס, לא ניחת מהם, ולא נשא פנים להם, ולא החניפם, ואמר להם כי ביד חזקה ימלוך עליהם, ויכריחם לבלתי סור מדבריו, ותעצומותיו עמדו לו להפריע מחשבת חכי”ח לבטלה. לעת עתה, כליל.

ביום ז' חשון תרס"ה חגג רבינו חג השבעים ליום הולדתו, הדגלים לא נפנפו, הטלגרם שקם במכונו, וחוטיו היו שלוים בהכוסות הלבנות אשר על העמודים, כי אם חג צנוע היה חג המולד של רבינו, ורק בחוג תלמידיו שתו כוסות יין לחיי רבינו, ולא ידעו כי האורב להם מחדר.

כי אחרי איזה שבועות ורבינו נפל למשכב, בני ירושלם ובני חברון עשו כל מצדקי דאפשר להחיש לרבינו העזרה הנחוצה, לא חסו על כל מין הוצאה, וישלחו רופאים ורפואות מירושלם בסכומים מרובים, וביחוד הצטיין בזה בית החולים הכללי “משגב לדך” אשר הרבה בהוצאות כדי להושיט עזרה לרבינו, ומגדולי העיר והמחוזות נסעו תמיד לבקר את רבינו, ואת כולם קבל בסבר פנים יפות ונעימות כדרכו תמיד בקדש.

גם בימי מחלתו היותר קשים הצטיין רבינו בנקיותו, בהתאפקותו לבלתי צער את סביביו, לבלתי האנח ולבלתי הראות אותות יאוש, עד כי כלם אמרו, אין זה כי אם איש אלקים קדוש ואף בשעות שהיה גוסס, עיניו התהפכו וגויתו החל להתקרר, בכל זאת אך באה שעת התפלה, והנה קם הרב ויתעורר וישעל, ויבקש מים לנטילה, ויקפיד על הנקיות, וילבישוהו טליתו ויהדק תפליו, ויתפלל מלה במלה מראש ועד סוף¹¹ הפעם נפל ראשו על הכר וגרונו החל מגרגר ומחרחר, כן קרה ימים רבים חליפות עד כי נלאו הרופאים לגהות לו מזור וכחותיו עזבוהו.

וביום ערב שבת, וערב חנוכה, בשנת תרס"ה, אחרי הצהרים, עת רצה עם ישראל להאיר נר שלום, נר השבת, ונר הנצח, נר החנוכה, – אז כבה נר המערבי, ורבינו חיים חזקיאו מדיני עלה השמימה.

מפני החנוכה לא יכלו להספידו כהלכה, וסימן טוב הוא לת"ח שלא נספד כהלכה. אולם אחרי החנוכה ביום הראשון ג' טבת החלו להספידו בכל הקהלות הקדושות בכל בתי החסד ובכל בתי אולפנא, וכל חוצות העיר לבשו אבל במודעות שחורות.