רקע
נפתלי הרץ אימבר
"ראשון לציון"
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ועד יובל החמשים להכתב "התקוה",; תרפ"ט

חבצלת תרמ"ד ירושלים.


לפני שנתים תקפתני מחלה עזה ואיומה בירושלים, ותשליכני על ערש דוי. ששת ירחי עמל הפכתי משכבי בחליי, עד כי הרופאים אמרו נואש לחיי, אך הגואל משחת פדה גם את נפשי מרדת שאול, ולאט, לאט שבתי לאיתני כבראשונה. כאשר חלפה מחלתי אמרו הרופאים כי נחוץ לי לעזוב את ירושלים להחליף אויר, והאדון אוליפאנט שלחני להאדון הייסמאן לשבת בביתו שלשה ירחים במושב ראשון לציון. זה לי שלש רגלים אשר הייתי שם במשך שנתים שנה. המושבה הזאת נתיסדה במקום הנקרא מקדם “עין־הקורא”. הררי חול ישתרעו לגבולה על פני גדות הים עד בואך מצרימה, וגבנוני הרים קטנים יעטרוה כצנה מכל עבר. דרך המושבה הזו הוליך לפנים כורש מלך פרס את חילות העמים בלכתו להצות את מלך מצרים, ודרך זו עבר פרעה נכו עם פרשיו בשומו פניו להכות מלכי אשור על יד נהר פרת. פה הראה בן מנוח כחו וגבורתו לבני פלשת, עובדי אלהי תעתועים “דגון”. רבות רותה האדמה הזו מדמי רבבות אלפי גבורים חפצי קרבות, דמי הרומאים ודם גבורי היהודים התבוללו פה על עפר יחד. פה הרנין מוצאי בוקר וערב נעים זמירות ישראל את שיריו הנשגבים, בברחו מפני שאול להיות נודד בין עמי פלשת. בשכון ישראל בארצו, המו המקומות האלה מרוב אדם ולאומים שונים. “עובדי דגון”, הפלשתים. השליכו בים חכה, פרשו מכמורת לצוד דגים וחיתו ים, כנעני צור וסוחרי צידון שמו מושבם ליד גבעות החול להתיך הזכוכית אשר יקרה למו מפז. דרך זו הובילו בני ערב וקדר אוצרותם, צרי ולבונה, על דבשת גמליהם, להורידם ארצה מצרים, וממצרים הוציאו בדרך זו סוסים ומרכבות. בני יהודה נהלו בדרך זו את סַַחרם עם יושבי תחפנחס בחטים ושמן. רב היה אז המסחר בארץ, וקריות הומיות התנוססו לתלפיות עם מדבר מצרים. ובעת גלה ישראל מארצו נשמו מסלות ועובר אורח אין, רק זעיר שם יאהיל ערבי בודד במועדו, ודבר אין לו עם אדם. אם אכנה את בני המושבה בשם “חלוצים” האמת אתי, כי כחלוצים עברו לפני אחיהם שבגולה לתור למו מנוחה ולסַקל המסילה ההולכת ציונה.

כנטל הררי החול אשר ישתרעו מסביב לראשון לציון, כן כבדה מלחמת החיים עליהם בדרכם ראשונה על אדמת ציה הלזו, ערבה שוממה זה אלפים שנה, מבלתי בוא עליה מעדר או מחרשה, מלאה קמשונים וחרולים, והעשב הנורא תחת אכרי הארץ – “החילפא” בלשון ערבי, אשר כסה את כל פני הערבה. שועלים קטנים מחבלים כרמים השמיעו בלילה קול יללתם, ולקול נבחתם תעוה אוזן אנשי אירופה משמוע. בני דדן העורקים ציה רעו פה גמליהם וצאנם, ובכל שאת לא נפל לב החלוצים. בידי חרוצים נגשו למלאכה, ובעמל אנוש הפכו את הערבה לגן עדן. “החילפא” חלפה עברה, שועלים קטנים לא נודע מקומם אים, ובני דדן לקחו אהליהם ויריעותיהם והרחיקו נדוד הלאה. עצי גפן אדרת יאריכו עתה דליותיהם על גבנוני ההרים, התאנים והזית, סמדר נתנו ריח. בתים נקיים ואורוות לגדרות לבהמות שָדי אחורי הבתים ישתרֵעו. אין פרץ ואין צוחה, רק שלום מבית פנימה ושלום מבחוץ עם שכניהם הערבים. קוראים יקרים! אינני מחולמי חלומות, אשר בפיהם שירה מנועם חיי האכר ומשלוַת גורלו בהתענגו על הדר הטבע ותפארת יקרתו. מליצים או חולמי חלומות כאלה, בעת יעלה עליהם רוח השיר, המה שוכנים בבתים ספונים, עלי מצעות חטובים אטון מצרים; בשאון עליזים, בקריה הומיה יבלו ימיהם. בין מליצים כאלה לא אתחשב, רק בכל אוַת נפש אשאף להיות אכר פולח ובוקע בארץ. טובה לי מחרשה ממשוך בעט סופר. הסבות אשר יגיעו אותי, שתים הנה: האחת יען האכרים יאריכו ימים יותר מבני הערים, ובנגעי בני אדם, יושבי עיר עליזה, בל ינוגעו. במושב אכרים אין בתי מחולות ובתי תיאטראות, אין בתי היין אשר שם למהלומות יקראו. ששה ירחים יעמלו האכרים בזיעת אפם, וששה חדשים ינוחו מעבודתם, ובהלך נפשם ילכו אל ערוגות החכמה לקטוף שושניה ופרחיה, המשמחים לב ונפש יחד. ומה נמרצו פתגמי הרופאים הקדמונים: לתחלואי בני תמותה, סם חיים הוא ה“ברזל”, ויתורגם “המחרשה”. רק האכר יתראה בגאונו למושל היצירה, כי האיתנים למצוָתו יעמודון. לא כן יושבי הערים. למי אבוי? למי אוי? למי מדנים? ולמי מחלות נוראות? ומי אלה בבית כלאם החבאו? הן רק יושבי הערים ידועים מהנה, אם גם האהבה תפזר תענוגיה בבתי המחולות ועל במת ישחק לכל באי שעריהם, אך גם הקנאה, קנאת חמת גבר, תארוב ואת עקבה תשמור. מי מנה מספר מטועני חרב אשר היו מאכל למלתעות הקנאה? רק מ“ע השונים יודעים מהמה, ועל ספרם כולם יכתבו! הסבה השניה, כי רק האכרים ימלאו חובתם לאל ואדם, ורק ע”י עבודת האדמה נוכל להיות יהודים כחפץ מחוקקנו. לפני האכר שערי הונאה ננעלו, ומחמס ואון ינער את כפיו, כי את האדמה לא יונה, אם לא יחרוש ויזרע בעתו, גם האדמה לא תתן יבולה, ותחת חוח לא תצא חטה. האכר תמיד רום ישא ידהו לאל שמים, כי יתן מטר לאֵדו, להמטיר על ארץ רבה, לשוקק ארץ ותלמיה. לא כן יושב עיר גדולה. כנען בידו מאזני מרמה, ואיש רעהו יונה. ומה אחרית כל אלה? בית המשפט, ובית הסוהר. ויותר כי אויתי להיות אכר, נכספה נפשי שבת במושבה “ראשון לציון” אשר שם מושב החלוצים לבני ישראל. ראשון לציון הנה הנם. על רוכסי גבעות חול כלו החלוצים כוחם ואונם, כי אדמת חול היא ומוכשרת רק למטעי כרמים. והמה טרם ידעו את תכונת האדמה, שמו אל זרע תבואה עיניהם, לכן זרעו וקוצים קצרו, ובכל זאת לא רפתה ידם ורוחם. כרֵע כאח התהלכתי עם בני המושבה זמארין, עתה “זכרון־יעקב”. בנתי לרעם. את רוח בני המושבה “ראש פנה” תכנתי, אך מעת נודעתי את החלוצים, ראיתי כי נעלים הם מבני שאר המושבות באומץ הלב ובאמונת אמון לרעיון הקדוש “שיבת ציון”. גם יתרון הכשר דעת להם, כי כמעט כולם ידעו קרוא עברית ורוסית, לשון הארץ אשר יצאו משם. אם כל היום יעמלו החלוצים בעבודת שדה וכרם, אז בלילה יקדישו עתותם קודש לחכמה ולמדע. השנה הראשונה לא מצאו פרי בעמלם, וכל כוחם תם לריק, ובכל זאת לא השמיעו במרום קולם לצאת לעזרתם, ובדומיה נשאו את עול סבלם, עד כי ראה ד' בענים ויחלצם ממיצר, כי הנדיב הנודע בצדקת פזרונו הכניסם תחת כנפיו ותחת צל ידו יסתתרו. בפקודת הנדיב החלו לנטוע כרמים ועץ עושה פרי, כמו זיתים ושקדים. לו יבוא הנדיב הנודע “לראשון לציון”, כי אז רבות תשבע נפשו עונג ונחת. בראותו אנשים, אשר בארצם היו סוחרים וכנעני ארץ, ישאו ברנה אִתֵּיהֶם וכלי מחרשתם לצאת לפעלם עדי ערב. עוד יותר תמלא נפשו גיל חדוה לראות בנים קטנים בני שמונה ועשר, בעזבם בחצי היום את בית־הספר וימהרו לקחת אֵת ומחרֵשה לפלוח לבקוע בארץ, וכל שיחתם ומנגינתם על שושנים ועצים: “שושניך קמטו בלא עת” – ישמיע ילד קטן לרעהו – “יען לא חפרת עמוק”, “אך הזית בגני”, יענה משנהו – “יגמול ויעשה פרי”. גם לבי פחד ורחב, בראותי ובשמעי אלה הדברים יוצאים מפי בנים קטנים. מעת תחת כנפי הנדיב החלוצים יחסיו, הוטב מעט מצבם. מעט? ישאלני הקורא, ואני אענה כן, כי כבר מלתי אמורה, כי רק על ידי עדרי צאן הנותנים צמר וחלב, ומכוֶרֶת דבורים יוכל האכר לעלות מעלה. עברו “שרונה” וראו ולחיפה שלחו והתבוננו, הליכות מושבות האשכנזים שמה, ואז תדעו כי כנים דברי. על כל פנים היטב מצבם מעט, ותקוה נשקפת להם, כי תרב הטובה, ותשמח לב אוכליה, תשכיח צרותיהם, תעביר רושם התלאות אשר עברו ראשי החלוצים האלה, ותשים להם שם ושארית, כראוי להם כי “ראשון לציון הנה הנם”.


המלצות קוראים
תגיות