רקע
נפתלי הרץ אימבר
מסע מצרים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ועד יובל החמשים להכתב "התקוה",; תרפ"ט

התנועה הלאומית, אשר הניעה רבים מאחינו שבגולה לכתת רגליהם ולעבור ארחות ימים, לבוא ולהאחז בארץ אבותיהם “ארץ־ישראל”, – התנועה הזו הניעה גם אותי ממקומי ובלוית משפחת האדון אוליפאנט יחי' נסעתי לכיפא (מלשון כיף־הרים, בגלל המערות הרבות החצובות בסלעים לרגל הר הכרמל, נקראת העיר הזו כיפא ומוזכרת בתלמוד). ראשון הייתי מהגולים לדרוך על אדמת אבותינו, ומאד שמחתי בראותי את הר הכרמל, ההר אשר שׁם שׂם אליהו הנביא אותותיו אותות לעם עקש ופתלתל בכרעו לבעל, והוא הכריע כהניו לפי חרב, ונס יה, נס האמת, אמונת אל אחד, התנוסס בידו. הערבים יקראו להר הזה בשם “אלף כיפים”, על אודות המנהרות הרבות אשר נמצאו בקרבו, ובתוכן טמנו אוצרותיהם בני ישראל מפני בני קדם ועמלקי בימי השופטים. וגם כהני הנוצרים ונזיריהם בראשית המאה למספרם בתוכן הסתתרו מפני עקת לוחציהם הרומים. קדוש היה ההר הזה בעיני בני חת, אדוני הארץ לפנים, עוד טרם גבר ישראל על עם חרמו “הכנענים”, ובן נון הכה את יקנעם מלך כרמל. שלהבת המנורה אשר תשלח קרניה מראש בית מקלט נזירי הנוצרים העומד על פסגת ההר, להאיר לאניות למען ידעו פלס נתיב במים אדירים, השלהבת הזו האירה גם לרעמסס השני (ססטריס בלשון יון), הוא פרעה שבימי משה, בשומו במים עזים נתיבה עם צי אדירים ללכוד את צור המעטירה. אך הה, הדר הכרמל חלף עבר, קֵרח יביט בנפש שוממה לים הסוער מולי, וילחך עפר רגלו, ובדומיה יקשיב שאון גליו, אבניו ישחקו. גם אנכי מאד עגמה נפשי בראותי כי רבה העזובה, ובמסתרים בכתה נפשי בזכרי הדרו וכבודו בשכון ישראל אז בארצו. שלש שנים ישבתי בכיפא, בודד במועדי, לדעת ולראות מה יעשה ישראל “בתנועה הלאומית”, האם באמת ובתמים שם אל לבו לשוב לארץ אבותיו ולהיות גוי ולאום, כפי תעודתו מאת ההשגחה העליונה, או רק להחיש מפלט לו מפני תגרת צריו ולפתור חידת החיים, היא שאלת הקיבה, כי עמל אנוש אך לפיהו? בני עליה, אשר יחושו עתידות למי לימים יוצרו, מעטים המה, ורבם, נוכחתי לדעת, רק למלאות בטנם באו הנה בתקותם כי עצי ארץ־ישראל יוציאו גלוסקאות וכלי מילת, ומבלי עמל ויגיעה ישבו בטח תחת תאנה וגפן. הקטטות והמריבות, הצוחות, והקולות אשר שאונם עלה תמיד באזני בעת רעב העם ללחם בזמארין (עתה בשם זכרון יעקב נקראה) הדאיבו את נפשי ורעיוני נבוכו. בדומיה נשאתי את בשרי בשני בראותי צרת עמי, וכמדקרות חרב דקרו תוך לבי העולות והשגגות אשר פשעו, העוו אלופי עמי ומנהליו. דום אמרתי לעטי, ולכנורי–דומיה. כי מה אוסיף, אם ארים כשופר קולי במ“ע ואקרא לנבל כנורי לבכות ולתנות על שבר בת עמי? האוכל במאמרי לתקן המעוות, עוותו רועי ישורון? או היוכלו הגולים לשבוע נפשם הריקה מִנְהִי נגינותי? לכן בקהל הסופרים לא באתי, ובמ”ע לבנ"י לא הרימותי קולי, רק בדד ישבתי בתקותי כי עוד ירחם ד' עמו וגואלו עוד חי, ורק בידו היכולת לרפאות שברי לב, והוא עוד יגאל את ישראל מכל צרותיו. תקותי לו לא נכזבה, כי ד' שלח עזרו מקודש את זרובבל השני, הוא הנדיב הנודע, ותחת כנפיו רוב המושבות יחסיו. רוח חדש בא קרבי בראותי כי התנועה הלאומית לא לתוהו היתה, וכי עוד תקוה נשקפת לימים יבואו. והתנועה אשר צררה אותי בכנפיה להביאני כיפא, התנועה הזו הניעה גם אותי לעזבה ואבוא ירושלימה. בירושלים נודעתי אל האדון אוהב ישראל הוא הפרופעסאר פויל ווערני, ועמו ארחתי לחברה לֶכת מצרימה, לארץ הפלאות. ועתה בשובי משם, הנה אבוא במגילת ספר לפני קוראי “החבצלת”. קורות מסעי בארץ רהב. אך כל דבר הנוגע לעמנו אכתוב לכם, ועל טבע הארץ ופלאותיה – לכו וקראו בספרי לשונות העמים, אשר עצמו מספור וכפלים המה מיוצאי מצרים.

אלכסנדריה. העיר הזו אלכסנדר מוקדן יסדה. ומלכי מצרים לבית תלמי כללו את יפיה והדרה. חליפות וצבא ראתה העיר הזו. לגיוני הרומים ואחשדרפני פרס, שבטי הערבים, וצבאות נפוליון, חולש על גוים במאה העברה! גם בספר תולדות בני ישראל תכתב זאת העיר לתהלה ולתפארת, פה התנוסס לתלפיות מימי קדם מקדש עולמים, אשר בנה שמעון בן חוניו כתכונת המקדש בירושלים, וכנראה שלטה אחוה ואהבה בין ירושלים ואלכסנדר! יען מטרה אחת למו, להפיץ אמונת אל אחד בין הגוים, ללכת באור ד' אור האמת והדעת. פה נפקחו עיני הגוים ראשונה לראות באור עולם, לקרוא מפורש בתורת אלהים, אל חי, על פי העתקת השבעים אשר העתיקו את תורתנו בפקודת המלך תלמי, מתורגם יונית. פה שמעה אזנם ראשונה קול רוב נביאינו אשר ישאו אבר למרחוק לדבר על גוי ואדם יחד. פה רותה נפשם ראשונה נחת מקול מיתרי כנור דוד, וזמירות הלויים בעטוף נפשם, בבכי מנגינתם, עלי שבר בת עמם. פה חיו רבבות מבני עמנו, מליצים ומשוררים, נגידים ורוזנים, כמו המליץ הנודע פילון היהודי, אשר הלך רומא לבקש בעד עמו, לבלי יעמידו צלם דמות המלך בחצרות מקדשם. פה לבשה נפש היהודים עוז לעמוד כאיש אחד חברים נגד רומא אויבתם, בהרים הגבור “בר כוכבא” דגל המרד, רבים היו מיהודי אלכסנדריה, אשר תחת דגלו צבאו ונפלו מות גבורים על שדי קטל בעד עמם וארצם!

מדי זכרי מצב עמנו פה מימי קדם, ובשומי עיני על מצב עמי בעת הזאת, רעדה תאחזני וכלמה תכסה פני, בראותי כי רבים המה פה מבני עמנו, אשר נזרו לבשת והמה רוכלים בנפש אדם, אשת הזימה, וישימו שם ישראל לחרפה בין הגויים. משל ההמוני אומר "כל הארץ כאשר בניה – כן היהודים הדרים קרביה". ובעת נדרוך על אדמת מצרים ונלך לשוח בגן העיר אלכסנדריה, מאד נשתומם לראות צלם הגבור “מחמד עלי” מנחושת קלל. ידוע כי על המושלמים נאסר מאת מחוקקם לעשות תבנית פסל אדם או תבנית חיה. ואולם הפחה מחמד־עלי פרק עול השולטן מעליו ולזכר גבורתו העמיד הפחה אסמעיל צלמו ברחובות קרת.

גם מבני הארץ שם פרקו עול, הפרו תורתם, בבתי היין ישתו דם ענבים לרויה, ורבים המה אשר מרק פגולים יאכלו נגד פקודת מחוקקם. וגם ישראל אשר הורגל מנוער ללכת בדרכי העמים שהוא שוכן בקרבם, גם הוא כאדם עבר ברית, פרץ גדרו – על כן היה למרמס! היהודים נפלו פה לשלש מחלקות, אשכנזים, ספרדים ואיטאלינים. האשכנזים מעטים המה וכשבעים משפחות מספרם, רובם בטלנים יושבי קרנות, משחקי בקוביא, ומתפרנסים על ידי נשותיהם ובנותיהם. בתי ספר אין למו, רק בתים לשפוך שיח לפני אל עליון. אך אהה, גם ביום כפור, יום אחד המיוחד לישראל גוי אחד, להתודות על חטאיו ופשעיו לפני אל אחד, גם ביום הזה רבים מהם אחרי שרירות לבם ילכו, ובית זונה יתגודדו. הספרדים המה בנים נאמנים לתורתם ולדתם. האטַלינים המה עדה גדולה ונכבדה. ושני בתי תפלות למו וגם בתי ספר לנערים ונערות. בין כנעני ארץ מושבם ובין רוזני ארץ למו מהלכים, ובכל זאת לא יבושו כי ממעי יהודה יצאו ובשם יעקב נקראו, אבל על אחת לבי דוי כי הרעיון הלאומי עוד לא הכה שורש בלבבם, ולבם בל נחלה על שבר בת עמי יושבת צפונה, המשתוקקת להחיש מפלט לה ציונה.

אילקאהירא (מתורגם–הַיָפה), העיר העתיקה הזאת נבנתה על שרידי חרבות עתיקות לימים. פה ינוה ההפחה מושל הארץ. חוצותיה הרחובות המעוטרות אלונים ופרחים, גנותיה הנותנות ריח מכל עצי חמד, בניניה הגדולים והמון הלאומים השונים אשר אליה ינהרו לסחור ולעבוד, כל אלה ישיתו עליה חן והדר כאחת הערים באירופא הנאורה. גם עדת ישראל, עם קטן ודל, פה ילך קדימה לרוח העת החדשה, פועל בפחם, לוטש אבנים, עושה בכסף ובזהב, עובד באוצרות המלך, וחושב חשבונות בבית הרכוש להארץ. העדה הקטנה הזו תקוה נשקפת לה לימים יוצרו, מעת התאחדו עם עדת הספרדים תחת ראשם קאטאוי ביי, אחד משועי הארץ ואציליה, ובלבו רגש לאומי ודת, וכל מגמתו לרומם קרן ישראל ולפאר שמו בין העמים. לעדה שני בתי תפלה ובית חולים, וגם בית ספר יסדו בהשתדלות החכם גרינבערג, ונקוה כי בימים יבואו יהיה הבית לגאון ולתפארת בין יהודי מצרים מי יתן ועדת האשכנזים באלכסנדריא תשים אל לבה לבער הרע מקרבה ולהלוך בעקבות אחותה עדת יהודי קאהירא… זכרון קדוש אחד לנו פה, והוא הרמב"ם, החכם הנודע בין תפוצות ישראל. מי לנו גדול ממשה, פה כתב ספריו המחוכמים, ופה הראה חכמתו ברפאו לישראל רפואת הנפש ורפואת הגוף, וגם העמים שאבו מבאר חכמתו ממעיני הישועה ממרחקים באו הנה לרפאות מזורם. גם היום רוב רופאי קאהירא מבני ישראל המה הנעלים בחכמתם וידיעתם על בני גילם הנוצרים, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד',עם חכם ונבון.

מוף. (לפנים ממפיס) במסלת הברזל עברנו לחילואן. המקום הזה רחוק מקהירא מהלך שעה. “חילואן” הוא כפר, העומד לשפת יאור הנילוס השמאלי, שם מעיני גפרית, ואלופי הארץ בנו היכלי־קיץ פה, לשאף רוח צח הנושב ממדבר נוב, והמחלים גו האדם. בסירות דוגה עברנו את היאור שיחור (יען מימיו דלוחים ושחורים נקרא היאור כן) מעברו השמאלי לעברו הימני, נוכח “חילואן”, לראות אחת משבעת הפלאות שבעולם, והם “פארי־העמודים” (פירמידות) הנשקפים על פני מדבר נוב, זה יותר משלשה אלפים שנה.

העיר מוף עתיקה לימים, בה עמד המקדש היכל אוזיריס, ופה עשו החרטומים בלהטיהם להוליך שולל עם ומלך יחד. בדרכי ראשונה על אדמת ירושלים, לשפוך שיח לפני יושב רמים אצל “הכותל המערבי”, שריד מחמדינו היו לנו בימי קדם, אז רגשות קדושים ונעלים פרצו תוך חדרי לבי, ועל כנפי ההגיון העליתי אבר לימים מקדם, בשכון ישראל על אדמתו, מקדשו התנוסס לתלפיות על הר המוריה, ומכל הקצוות נהרו עמים לראות באור ד' וכבוד ישראל כי רם, – בלב מלא רגשות כאלה עמדתי גם כן לפני “פארי העמודים”, מגדלים גבוהים אשר הדרת השיבה חופפת עליהם, והעת אשר בכליון חרוץ הכל תכלה, אין יכולת בידה לכלות אלה העמודים ולעשותם מעי מפלה, חרבות עולם, יען כי הם פועל פעלו אבותינו על אדמת מוף, בהיותם נכנעים למלכי צוען. עדים המה גם הם, כי נצח ישראל לא ישקר, וכי עוד יבוא יום אשר יאמר להם, לכו ונעלה אל הר בית ד' בית יעקב; כי כמו מעשי ידיו חיים וקיימים כן עם ישראל יעמוד נצח.

“פארי העמודים” בנויים זוגות לאורך היאור, וישתרעו לאורך כל מצרים העליונה. המערות אשר תחתיהן הן – קברות חנוטי מלכי מוף ונוף, אשר חצבו למו שם קבר. הסבות אשר הסבו לב מלכי הארץ לבנות העמודים, שתים היו: האחת, להעמיד זכרון עבודת המלכים לדור נולד, והשניה, לעצור בעד רוח השרב הנורא הבא ממדבר נוב לבלתי יעלה כשואה על אדמת מצרים התחתונה לכסותה בשיא גלי החול, כי באשר יגיע הרוח הזה לעבר המגדלים, אז ירפו כנפיו וגלי החול ישתקו.

בפתח המערות, לרגלי העמודים, תעמוד מצבת “החול”, אשר לפי אגדת עמי מצרים הקדומים, היה “החול” עוף אחד אשר בא ליד היאור ממרחקים, אחת לחמש מאות שנה, ועל המוקד אשר הכין לו נשרף, ומן אשו חדש שנית את נעוריו. העוף הזה נזכר גם בספר “איוב” “וכחול ארבה ימים”. הערבים יקראו לעוף הזה בשם “אבא חול”, וחכמי המצרים תרגמוהו בשם “אב הבהלה”, ולפי דעתי תרגומו “אבי החול”, לאמור שומר החול שלא יעבור גדות היאור.

היאור. כגן אדני בארץ מצרים, כן תאר את הארץ הזו משה איש האלהים. ובאמת אין לך ארץ אשר בנקל תוציא ממנה לחם כארץ מצרים. כמה יגיעות יגע האכר בארצות שונות, יזבל, יחרוש, יזרע, וכו', ואחר כל אלה לבו יהגה אימה, פן לא יתנו השמים גשמים בעתם, ואת כל עבודתו ישא רוח, לא כן בארץ מצרים, שמה יעלה אחת בשנה היאור על גדותיו וישקה הארץ שלשה ירחים, לא רק משקה, אלא גם מזבל; כי עת יעטה גאון, ובשאון גליו יתרומם להשקות ארץ ותלמיה, גם דומן ובוץ ופגרי חיות יוליך עמו לרוות אדמתה למען תתן פרי כפלים! תוצאות היאור הנפלא הזה עוד בערפל חתולתן, וחכמי העמים יאמרו, כי מרוב הגשמים הנוזלים על הררי כוש והנופלים לנהר שיחור, מזה יפרוץ הנהר על כל גדותיו לשוקק ארץ מצרים לרויה. ראשי תוצאות פרי הארץ מלבד לחם ותירוש, הם צמר גפן וקנה הנופת (צוקר). ובסירות דוגה יובילו את סחר הארץ לאורך היאור לאלכסנדריה, ומשם יטענו על אניות קיטור להובילם לקצה התבל, כי המסחר באלה גדול מאד.

טרם אפרד מכם, קוראים יקרים, אתן בזה תודה לידידי האדון הפרופיסור פויל ווערני ולהד"ר לעפסיוס, אשר תמכוני משך מחלתי בארץ מצרים.


המלצות קוראים
תגיות