פטרבורג, נובמבר 1905

הסבר קצר לתולדותיה ולמהותה של “הברית להשׂגת שלימות-הזכויות לעם היהודי ברוסיה” ניתן על-ידי ז’בוטינסקי ב“סיפּור-ימי” (עיין “אבטוֹבּיוגרפיה”, עמודים 64–63);

“בראשונה ניסינו לזרוע את הרעיון הזה, רעיון המלחמה בעד זכויות-לאום ליהודי רוסיה, בקרקע יהודי-כללי. מראשית שנת 1905 התחלנו בפטרבורג לארגן חוגים בלתי-מפלגתיים: ערכנו אסיפת רופאים, עורכי-דין, אסיפת סוחרים, בעלי-מלאכה וכדומה, ולכולן הצענו את הסיסמה: “שלימות-זכויות אזרחית ולאומית”. (המלה “שלימות” במקום “שויון” הרגיל נחשבה לחידוש נועז מאד). לבסוף קראנו לישיבת צירים שנבחרו מכל אחד מהחוגים הללו ושם נתקבלה איזו תכנית שאינני זוכר את פרטיה. המרכז המניע לכל התנועה הזאת היה במערכת עתוננו [”יברייסקאַיה ז’יזן“, שנקרא אחרי-כן “ראַזסווייט”]. – – ולמרות ש”רק" ציונים היינו, וצעירים על-פי רוב ובלי בסיס קבוע בציבור, נענו לקריאתנו רבים מטובי העדה. אך פלוגת ווינאַוור וּסליוֹזבּרג [הלא-ציונית] לא נספחה אלינו, כמובן: הם קראו לועידת צירים מיוחדת, בקוֹבנה, ושם יסדו אגודה אחרת. לבסוף נתאחדו שתי ההסתדרויות תחת השם הארוך “ברית להשגת שלימות-הזכויות לעם היהודי ברוסיה”, ואני נבחרתי לועד המרכזי".

ה“בּרית” נוצרה באופן סטיכי בהחלט, והרעיון שטוּפּח בהיווצרה היה – לארגן את היהדות כולה. לא היתה אפשרות להציע פּרוֹגראַמה בשביל ה“בּרית”, שהרי דוקא לשם כך היה צורך להתאחד ב“בּרית”, בכדי לעבּד פּרוֹגראַמה. היתה הכּרה, כי מן ההכרח ליצור כעין תחליף לפאַרלאַמנט יהודי. עתה נחוץ כבר לא תחליף אלא פּאַרלאַמנט ממשי.

את הלך-הרוחות שלנו אפשר להגדיר בבהירות בשתי מלים – חוסר-אונים ואֵין-מוצא. אין בכוחנו לחשוב ולמצוא את האמצעים, שבהם נוכל להשיג את מבוקשנו את שלימוּת-הזכויות. מיטלטלים אנחנו במעגל-קסמים, משום שאיננו יודעים מה לומר לעם, מה ליעץ לו. תפקידנו העיקרי והראשוני הוא – להיוועד ולהידבר, לקבּל הוראות מפי העם היהודי כולו. חייבים אנו לרכּז את כל כוחותינו במדיניוּת היחידה הפתוחה לפנינו – במדיניות הפנימית. אין אני עומד דוקא על השם המדוּייק. אך בראש וראשונה דרוש לנו לא תחליף של פּאַרלאַמנט אלא אסיפה יהודית כּל-עממית. כינוסה של האסיפה המייסדת צריך להיות התפקיד הראשון-במעלה, אולי התפקיד היחיד, שיוטל על המשרד המרכזי החדש. על כינוסה של האסיפה המייסדת יכבידו, כמובן, קשיים חיצוניים גדולים. אך מראש נוכל למחול לאסיפה המייסדת על כל הליקויים הטבעיים בטכניקה של כינוסה הראשון.

בשאלת כינוסה של האסיפה המייסדת, אשר אנו רוצים לכנסה לאלתר, בלי לחכות לכך, שכינוסה יאושר על-ידי חוקת-המדינה הרוסית, נתנגש להלכה עם ה“בּוּנד”. שאר הארגונים הפּרוֹליטאַריים היהודיים ילכו שכם אחד עמנו. אך בסופו של דבר אין ספק, כי גם ה“בּוּנד” יצטרף, – מוסדות-מפלגה ממין זה ייכּנעו לדרישות הפועלים, – ובלב הפועלים יעורר רעיון האסיפה המייסדת הד נלהב. שרויים אנו במצב, שבו אין לנו רשות להביע דעה מספּקת, דעה יפת-כּוח, אם אפשר לומר כך, בשום שאלה חשובה. ולכן אין בידינו להחליט החלטות רציניות. רק בשאלה אחת יש לנו סמכות – לכנס את האסיפה המייסדת.

זוהי בּרית לארגון איחודו של העם היהודי, ולא ברית להשגת שלימות-זכויות. ניתן איפוא לבּרית, היקרה לכולנו, שם אחר, שיהא נאות יותר לתפקידים, אשר אליהם תוכל לגשת ואותם תוכל לבצע. נפנה עורף לעולם המדיני החיצון, שפנה לנו עורף מכּבר. נעמוד וּפנינו אל מול המדיניות הפנימית, היהודית-הלאומית. צריכים אנו לכתוב לא מאַניפסטים אל החברה הרוסית, אלא אל העם היהודי עצמו, לקרוא לו לחיות חיים חדשים ולהציע לפניו שיטול את גורלו בידיו. כינוסו של פּאַרלאַמנט יהודי זה יהווה נקודת-מפנה בתולדות העם היהודי. (תשואות סוערות).

* * *

בהמשך הדין-וחשבון על הכינוס רשומים הדברים הבאים:

ז. ז’בוטינסקי מבקש, שתנתן לו אפשרות להשיב בקצרה למתווכחים. למרות השעה המאוחרת (קרוב ל-3.30 בלילה), נענה הכינוס לבקשתו.

ז’בוטינסקי מדבר על כך, כי בנאומו נשאר נאמן ל“אני-מאמין” הציוני שלו, כי מעולם לא הציע לעם היהודי לפנות עורף למדיניות הרוסית-הכללית, אלא הציע את הדבר ל“בּרית”, אשר תפקידה הראשונה צריך להיות כינוס האסיפה היהודית המייסדת. הוא מתמרמר על הטוֹן של מתנגדיו שלא הבינו את דבריו.