(מספורי אמי)

היה היתה מדינה בכרכי־הים ושמה טוּזיריה. המדינה היתה לא גדולה מאד, אך מאושרת מאד. ולכן נקרא שמה טוזיריה, בלשון טוזירית: מאושרת. ובמה היה אשרה גדול? בשלום ושלוה שהמדינה היתה שרויה בהם. אמנם בני הארץ היו כולם עניים מרודים, יומם ולילה עבדו עבודת פרך בבית, בגן בשדה ובחרושת המעשה – אך חצר מלכותה היה מפואר מכל תפארת. המלך היה יוצא בכל יום לטייל במרכבת הזהב, הסוסים היו רתומים ברתמת פז משובצת פנינים, הנסיכים והנסיכות ערכו נשפי חשק מפוארים, רואי פני־המלכות, הפחים והשרים יוצאים במחולות מחנים ושותים יינות־עדנים, והמאכלים ריחם נודף תו על תו פרסא, עד שהיה מגיע אל האחרון שבבתי־החומר שבכפרי הגבולות לכל עברי הארץ. וילדי הארץ, שהיו שוכבים בלילות בלי ארוחת־ערב, נושמים בשנתם את הריח הטוב והמתוק וממלמלים שירי תהלה למלך בחלומם. ואולם רק הילדים הטובים היו זוכים בכך, יען כי ילד שסרח, או שלא ידע לפרוט בשמות בית המלכות, בשמות הנסיכים והנסיכות למגדול ועד קטן – נזפה בו אמו ואמרה:

– לכן לא תהנה הלילה מריח שולחן המלך! אסגור את החלונות והריח הטוב לא יכנס אליך! פרא אדם!

ולפיכך היו כל הילדים טובים מאד במדינת טוזיריה וההורים מאושרים מאד, יען כי בבוקר בבוקר, כשהתעוררו הילדים משנתם היתה ראשית דברם לפצוח בשיר יחד עם הוריהם:

בַּלְמָת הַצְּחוֹרָה הַנְּסִיכָה הַגְּדוֹלָה,

הַנְּסִיכָה הַשְּׁנִיָּה הַשְּׁחוּמוֹנֶת מַתֶּצֶר;

הַשְּׁלִישִׁית הִיא שׁוֹשֶׁנֶת, הָרְבִיעִית: טְרַלָלָה

וְצַפְרִיר הַיָּקָר הוּא יוֹרֵשׁ הָעֶצָר.

מַלְאֲכֵי שְׁחָקִים אֶת כֻּלָּמוֹ יִנְצֹרוּ,

יִשְׁלְחוּ בְּרָכָה בַּשָּׂדֶה וָּבָאחוּ;

אֲנַחְנוּ נִזְרַע וְהֵמָּה יִקְצֹרוּ,

אֲנַחְנוּ נַעֲבוֹד וְהֵמָּה יִשְׂמָחוּ! –

שיר זה היה להם גם במקום תפלה. כי המלך הטוב בחסדו נתן צו, להקל לילדים את קשי התפלה הארוכה, במקומה ישירו רק את השיר היפה הזה.

וגם בכנסיות וגם בעבודה בשדה היו שרים בכל הארץ את השיר היפה הזה, ובבוא עת הבציר והקציר נשאו כל בני הארץ את פירותיהם ויבולם אל בית המלך, מקום שם הנסיכות חלקו לתושבי הארץ המאושרים מתנות: כל אחד משליחי העם, המביאים את היבול, היו מקבלים את תמונת צפריר היקר, הוא יורש העצר הצעיר, והמרבה להביא יותר מכולם, זכה לראות עין בעין, דרך החלון, את פני יורש העצר בעצמו ובכבודו רגע אחד.

ואושר המדינה הלך הלוך וגדול מיום ליום ומשנה לשנה, כי המלך הטוב שקד על עבדיו הנאמנים, לבל ירגישו ברעב המציק להם ובחוסר האוכל את בשרם: מדי שבוע בשבוע היו גדודים עוברים את הארץ בחצוצרות וקול תוף ומצלתים מעיר לעיר ומכפר לכפר והיו מנגנים ומתופפים ומצלצלים ומזמרים את שירת בית המלכות, והעם עונה לעומתם בגילה וברנה לשובב נפש כל חי. ובבוא הערב, ריח מעדני בית המלכות נודף ועובר את כל הארץ עד גבולותיה לכל קצותיה.

ועוברי אורח כי יעברו את ארץ טוזיריה והשתוממו על אשרה הגדול ואמרו: הנה עם מאושר מאין כמוהו. גם ברעבונו ישמח שמוח וגם בבלויי סחבותיו, בבגדיו הקרועים יחוג את חיי המלך ויברכהו בכל לבבו: – אנקתו תרועת אושר היא וקרקור בטנו הרעבה – שיר נצחון!

ויהי היום ויביאו אל בית המלך איש מלומד ואוֹמֵן ליורש העצר הצעיר. ויחנך האיש המלומד את צפריר היקר בדעת ובחכמה וילמדהו לאהוב את עמו המאושר. ויקרה מקרה, אשר אומן בית המלך עבר את הארץ לארכה ולרחבה וירא את אושר העם ויתבונן בו ויאמר בלבו: אכן מפליא הוא העם הזה, הטועם טעם מעדני המלך בלחם הנקודים אשר בפיו והרואה בסחבותיו תפארת מלכים! וידע האיש המלומד את אשר ידע.

ויורש העצר הקטן הלך ועשה חיל בלמודיו ובחכמתו וישמחו הוריו הוד־מלכותם על החיל אשר עשה. ויותר מכל למד את משפטי הצבא ונמוסיו לתפארת, למען אשר בהיותו לבן שבע, ידע לעבור לפני גדודי המלך בבקָרת כבוד, והגדודים יתנו הוד והדר לאשר עתיד להיות מלכם ואדונם. – ככה חונך צפריר היקר לאושר כל הארץ.

ואך דבר אחד לא מצא חן בעיני אביו הוד מלכותו: כי הנה צפריר היקר היה ילד שובב מאד ופעם פעם עשה אשר לא יעשה יורש עצר. שוא עמל בו מלמדו להועיל, שוא התרה בו אביו הוד־מלכותו, כי אם ישתובב יתר על המדה, יתן צו לבל יזכר שמו בשיר התהלה – כל זה לא הועיל במאומה. ורק בדבר אחד יוכלו להכניע את שובבותו של צפריר היקר: במלאת לו חפצו, לעבור את כל הארץ ולראות בעיניו את עמו המאושר. אבא הוד מלכותו השתאה על חפצו זה; ועל שאלתו את האומן, מאין לו החשק המוזר הזה? ענה האומן, בהכנעה:

– אדוני המלך הטוב! פליאה דעת ממני את הדבר הזה, אך למה זה ימנע אדוני המלך הטוב את חסדו זה מעם הוד־רוממותו יורש העצר, ומשאלתו הן מצער היא.

ויעבור יורש העצר את כל הארץ יחד עם האומן אשר לו – ויהי בשובו הביתה, וישתוממו בכל בית המלכות על שאלתו התמימה אשר שאל:

– אבא המלך הטוב! מדוע זה כל הילדים בני גילי כולם לבושים סמרטוטים קרועים, בהקבילם את פני?

וישתאה המלך ויחרש בזעמו. אך אמו הוד מלכותה ענתה רכות ואמרה:

– זה משפט עמנו, בני, וזאת תפארתו ואשרו. בשבענו אנו ישבע גם הוא ובשתיתנו אנו ירוה את צמאונו, ריח מעדננו כשמן הוא בעצמותיו ובגדי תפארתנו – תפארתו הם, בני היקר!

וכשהמלך נגש אל האומן וילחש לו את זעמו באזניו על דברי בנו הקטן יורש העצר, – ענה האומן ואמר בהכנעה:

– אדוני המלך הטוב! פליאה דעת ממני את הדבר הזה!

אך המלך שמר את הדבר בלבו וימנע מתת לבנו הקטן להוסיף לעבור את הארץ עוד.

ואושר המדינה הלך הלוך וגדול, הלוך והַעֲמֵק, עד כי גם במלוא כל הארץ ילדים מתים מרעב ומקור ונערים וזקנים נפוחי רעב, לא חדלו מלזמר את שיר בית המלכות ומהריע בחדוה את שמות הנסיכות היפות.

ורק בעבור האומן את הארץ לבדו – וידע העם, כי רעב הוא וקרוע ובלוי. ואחר – בעבור הגדודים בחצוצרות וקול תוף את הארץ – וידעו גם הם את אשר ידעו.

והמלך הטוב השגיח בעין פקוחה על בנו כמקדם וייסרהו קשות בדברי כבושים ויכוננהו לשנת השבע לחייו, לעת אשר יעבור לפני גדודיו לבקרת כבוד. וגם האומן הכין את יורש העצר ליום הגדול הזה, בו יעמדו גדודי המלך, הרגלים והפרשים ורוכבי הרכב למיניהם לפני בן המלך הצעיר בכבוד ובתפארת. ויורש העצר הקטן שמע לדברי אומנו הטוב ויאהבהו מכל בני בית המלך.

והמועד בא.

ויזעק שר הצבאות את גדוד התפארת ויעמדו שורות שורות בחצר המלך איש על מקומו ויהיו כפסלי אבן אשר אין בהם רוח.

ויריעו בחצוצרות ויורו מתותחי כבוד שבע פעמים ויופע המלך עם יורש העצר צפריר היקר לעבור לפני הגדודים בכבוד ותפארת. ויעמוד צפריר היקר בדרכו ויתבונן באחד קציני המלך, ולא זז ממנו. וילחש לו שר הצבאות, אשר ילַוֵּם אותו ואת אביו הוד מלכותו, וילאט לו באזנו, אשר עליו ללכת הלאה ואל יעמוד במקום אחד. אך צפריר הקטן לא שמע לו ויוסף לעמוד על מקומו. אז יגש צפריר הקטן אל קצין המלך, העומד כפסל אבן ובלי שאוף רוח, ויסר את הכובע מעל ראש הקצין ויהפכהו וישיבהו אל מקומו. והקצין עמד כיתד נטועה באדמה ולא העז לזוז ולתקן את הכובע על ראשו. אז יסוג צפריר היקר לאחור צעדים שלשה, אחרי כן עוד צעדים שלשה ויעמוד וישם את ידיו על מתניו ויסתכל בקצין ובכובעו ההפוך – ויתן קולו בצחוק. ויבט הקצין ביורש העצר – ויתעוו גם פניו בבת צחוק. אז צחק צפריר היקר שנית. אך בצחוק רם מאשר בראשונה. ויצחק הקצין עם כובעו ההפוך, בקול. –

וכעבור רגע והנה כל הגדוד העוה את פניו ואתם יחד כל הקצינים ויעבור הצחוק בכל המחנה הלוך ועבור מאיש לאיש ומגדוד לגדוד הלוך וחזק, עד כי כל המחנה זז כמחנה פסלי אבן, אשר נפח בם הרוח ויתפלצו בצחוק פרוע להחריש אזנים! – –

שוא הביט המלך הטוב בשר הצבאות בזעם נורא – יען גם שר הצבאות נעוה מצחוק. אז צעק המלך בכל כוחו וחרונו הנורא זעקת כבוד ואימה – – אך לשוא, הגדודים עזבו את מקומותיהם בצחוקם הפרוע ויחזיקו בבטנם ורבים כרעו בצחוק ויתפלשו בעפר ועוד הגדיל את צחוקם המלך הזועם, אשר צעק בכל כוחו ויחרף ויגדף בחרון אין אונים. ובין כה וכה ויגש צפריר היקר אל אבא הוד מלכותו ויהפוך גם את כובע הזהב אשר על ראשו – וירא זאת שר הצבאות ויהפוך גם הוא בצחוקו את הכובע אשר על ראשו – – ויהי הצחוק בחצר המלך לחרדת אלהים. – – אז יגש המלך אל צפריר היקר ויסטרהו על פניו – אך טרם הסיר את ידו מעל פני הילד והנה שתי ידים אוחזות בזרועותיו בכוח איתנים, וכעבור רגע והמלך נאסר באזיקים והגדוד פרץ בזעקת נצחון:

תְּחִי אֶרֶץ טוּזֵרִיָּה הַמְּאֻשֶּׁרֶת!

והנסיכות, אשר השקיפו בעד החלונות – השיבו את פניהן החוורות פנימה ותתעלפנה בזועת מות, בראותן את העם פורץ אל אולם המשתה לשבור את רעבונו הפעם, ותבאנה אל חדרי חדריהן ותסגורנה בעדן. –

והמלך האסור באזיקים ראה את האומן עומד בדרכו ויאמר לו בקול נואש:

– אכן, כובע הפוך יכול להוריד מלך מכסאו ואנכי לא ידעתי!

– פליאה דעת גם ממני את הדבר הזה – ענה האומן בבת־צחוק. ואת “אדוני המלך” לא אמר. –

אלה תולדות המהפכה בארץ טוזריה המאושרת.