כבר צלצל השחר באביבו המבושם בחלונותיו המיוזעים של בית המדרש, בשעה שאהרן, הפרוש הצעיר, התעורר מעל השלחן והסתכל מסביב לו בעינים תועות ואדומות בתוך האור הכהה, וראה את שמעיה יושב כפוף על ספרו ובולע ברוח תאבה את תכנו.

אמש, בלילה, בשעה שאהרן עיף וראשו צנח על זרועותיו של השלחן הארוך – עדיין היה כל בית־המדרש הומה מתפלתם הרוננת של מצפים לקריעת השמים בליל השבועות, ועכשו, כשהקיץ, מצא את בית המדרש ריק מאדם, ורק חברו שמעיה המתמיד יושב לאור הנר המהבהב והנאבק עם הבוקר ואוירו הפושר, הסמיך מֵאֵדים.

שפשף אהרן את עיניו, קם ממקומו, נגש אל חברו, הסתכל מקרוב וכמעט פרחה נשמתו. גחן אליו ובלחש של נזיפה קרא כמשתומם:

– הזוהר!

נזדעזע שמעיה, הרים את עיניו וסגר את הספר.

– לא… כן… הזוהר – גמגם כמתנצל וכסה בידיו על ספרו, כאילו בקש להסתירו. אך בהכירו אחר כך, כי סודו כבר גלוי לפני חברו, הרגיש כאילו היתה לו הרווחה: מעתה סוף־סוף יכל לגלות את לבו המלא על גדותיו לאיש המסוגל להבין אותו וכילד מתחטא הוסיף:

– מוכרח הייתי, אהרן… אנוס הייתי – לא יכולתי נשוא עוד. כמעט נטרפה דעתי עלי. זה כשנה תמימה אני מכין עצמי לכך. לא נועזתי. בבקשה ממך, בבקשה: יהי נא הדבר שמור בינינו. שב. אתה יודע אותי. אתה יודע. כלום ראית אותי רגע אחד בטל?

הוא סגר את הספר, לקחו בשתי ידיו אל חיקו והוסיף:

– עול תורה, כן, עול תורה. לבנו, דמנו, כל רמ“ח אברינו ושס”ה גידינו ספוגים בה. לולא היא, לולא התורה, אנו אובדים בחלל הריק אלא שזה לא כבר הייתי בביתו של… כן, הלא ידוע לך, הייתי בבית של הצדיק. עמדתי סמוך לשלחנו. ומאז… ומאז מרגיש אני, שכל זה אינו אלא הקדמה, כן: כל מה שעשיתי עד כה, אינו אלא פתח דבר, פרוזדור. כעין צמצום מרגיש אני בנפשי, כל מהותי כאילו נצטמצמה בקרבי, ורובא דרובא שלי ריק. – הצדיק שליט"א ישב ודבר, דברי תורה. סתרי תורה. זוהר. על הזוהר. ואני – נתרוקנתי, וגעגועים גדולים התחילו מענים אותי. געגועים: למלא אותה. –

– לא רק לשלשים, אלא אפילו לעשרים לא הגעת, שמעיה.

– יודע אני. אתמול, בראשון לשבועות, מלאו לי תשע עשרה. אסור לו למוח בן תשע עשרה. אך מרגיש אני, אחת היא לי, אחת היא לי, אהרן. בין כך ובין כך מוחי הולך ומתבלבל, מתוך ריקנות. הריקנות שבי, הריקנות. אהרן. – הצדיק דבר על עשר ספירות, ועל אין הסוף. אני זה כבר שמעתי, ולא עוד, אלא גם קראתי על ענינים כאלה. אך רושם לא נשאר בי אחריהם. מלים, צלילים זרים למחצה. אך עכשיו, מאז שמעתי את הדברים יוצאים מפיו – כאלו קם בי הכל לתחיה. ועם זה התחיל הכל בי הולך ומצטמצם, והמקום שבי – הולך ומתרחב. והמקום תובע את מלואו, מרגיש אני, כאלו הכל שבי – מעט הוא. כל מה שלמדתי מעט הוא, קל ערך ומעט האיכות. אני בן תשע עשרה? ואולי גם מוח בן תשע עשרה עלול להשיג? – אומרים עליו על הרבי ר' יהונתן, שבשנת השלש עשרה לחייו כבר הוזמן לפרדס. –

– הרבי ר' יונתן? – אמר הפרוש הצעיר בדחילו – הרבי ר' יונתן? מובן. הרבי ר' יונתן, אך אני חושבני, כי זה לא ענינו של המוח, אלא של הלב, של הנפש, רחמנא לבא בעי…

– כן – כן – כן! – הפסיקו שמעיה –כן כן: הלב. טוב, שגם אתה מרגיש בדבר. די לו למוח. הוא הדבר: די לו. הלא את זה חפצתי להגיד לך: המוח שבי עשה את שלו. הן אפילו בן שלש לא הייתי עדיין וכבר עסקתי בתורה. ומאז – המוח, רק המוח. רק השכל. ולא הלב. לעולם לא הלב. שוא התאמצתי בכל כחי להכניע את המוח מפני הלב. לא עלתה בידי. המוח כבש את הכל. אפילו את אמי לא אהבתי אהבת־לב, אלא אהבת־מוח. כל דם לבי עבר בי אל המוח, והלב ריק. וכשנפרדתי מאת אמי למרחקים וגעגועים תקפו אותי עליה – הרגשתי כעין כאב במוחי, ולא בלבי. ואחר כך: למה אכחד? לא, לא נכשלתי חלילה, אך האמת ניתנה להאמר: עלומים. חטאת נעורים – כן, אחר כך כששבתי הביתה ונפגשתי עם בתו של השַׁמָּש, והיא נשאה אלי פתאום את עיניה – כאב ראש תקף אותי. אמי הניחה תחבושת קרה על ראשי, על מוחי הכואב. – וכך היה כל פעם שהרגשתי דבר שמחוץ לעולמי שלי, שמחוץ להספר. – וגם בשעה ששמעתי אותו, להבדיל בין קדש לחול, מדבר, על עשר הספירות – גם אז – כן – אמור נא, אהרן, העסקת בחייך בענין זה?

– אמרתי לך, שמעיה: זה מביא לידי בלבול הנפש, ואתה – אתה חוץ מזה – הוסיף אהרן בלעג – אתה – את בת השמש – – – סכנה.

בדמו של שמעיה עברה סמרמורת ועל מצחו התנוצצה לחלוחית:

– כן – אמר בלחש ובהחלט – בת השמש תהיה לי לאשה. בת זוגי היא. אני אפילו לא ראיתי אותה כל צרכי. ולמותר הוא. אין זה ענין שבראיה. זהו דבר שברגש, דבר שבגזרה. אלא – שאני – לא על זה חפץ אני לדבר אתך. חפצתי לשאל ממך: מי זה הפוסק, שמוח צעיר מבן שלושים אינו עלול לתפוס את הענין? זה לא ענין של תפיסה, לא. כדי להכנס לתוך רשותן של הספירות אין אדם צריך אלא התעלות ולא יותר, התעלות, בבקשה ממך, אהרן, שב הנה והקשב לי רגע. אתה תבין אותי. שמע מה שאני מדבר. אתה היחידי. – הלא – הן – עוסק גם אתה בפילוסופיה. אני יודע, אהרן, ראיתי: ה “מורה”. יפה. כל אחד לפי לבו, לפי הניצוץ הטהור שבו. ואני שמח, שאתה מצאת אותי בסודי. אל תתירא ממני. אהרן, חפץ אני להגיד לך, שהזוהר איננו – כן אהרן – הזוהר אינו ספר סתרים כלל, זאת אומרת, לא, כלומר, חפץ אני לגלות לפניך, שעלתה בידי הלילה להציץ, לתפוס ולדעת את פתרון החידה – – – זכיתי הלילה ל–

– לבו של אהרן הסתער:

– מה אתה סח? – לקריעת שמים?!

– לא – ענהו שמעיה כמעט בקול יבש. – לא. אלא ענין אחר – ענין פשוט יותר; קריעת הלב. כן, לקריעת הלב זכיתי, אומרים עלי, שאני, שאני הולך בשבילים לא לי, ושאני מדבר דברים לא ברורים למדי. כך דרכו של עולם. אילו הייתי משוגע, אהרן, הייתי אומר באמת: קריעת שמים. ראיתי וממעלי נקרעו השמים, נפתחו מעל ראשי, מעל מוחי. ואני ראיתי את הערפל העוטף את נשמתנו, ומבעדו את האור הגנוז לנו והמאיר אותנו, כן, כך הייתי אומר. אלא מאי? אני אינני אומר כך, אני אומר: זכיתי לקריעת הלב. הלב שבי נקרע, נפתח בי פתאום ואני ראיתי את הנשמה שבנו, העוטפת שחורים, ראיתיה איך היא פושטת את שחוריה, פושטת, לאט־לאט, כאשה צנועה בשעת טבילה. פושטת את בגדיה הגשמיים, נכנסת לתוך ים־האורה ומתרחצת באין־סוף הספירות, והספירות – הן בבחינת מים. מים עליונים, והמים העליונים הוא העַתֶּר, כן: העתר, הפשוט, שעיני בן־אדם יכולות להשיגו על ידי צער. העתר, – כן: אמר נא, אהרון השמעת מימיך על דבר הטבע המעשית? – על דבר חכמת היצירה המעשית, חפץ אני לגלות לך, שספר הזוהר הוא ספר מעין זה. מעין זה – אך נעלה מזה. נשגב מזה, כן, ספר־הטבע שלנו, ספר תורתה של הטבע הגבוהה והנשגבה. – ובשביל להבין תורה זו – עלינו להתרומם מעל להטבע שלנו, להגביה את עצמנו למעלה, ולא רק ברוח, אלא גם בגוף, כן־כן, גם בגוף! עלינו לעזוב את העולם, את האדמה, את הרגב, וגם את החומר השפל, את עצמנו הנבזה, ולהתרומם למעלה. לא אל הרוחות, אהרן, לא אל הרוח, אלא דוקא אל החמרים המפשטים, אל החמר הנעלה, אהרן, אל העצמים הנפשיים, שעצמים הם אפילו בנפשיותם, אהרן, אל אותם הרגבים, המתעלים בעצמם לידי רוח, ולא על ידי הרוח. עלינו לעזוב את העולם החי דרך הנפש, על ידי הנפש, באמצעי הנפש; עלינו לעזוב את הכל: את האדמה, את השכל, את הספרים, את מזל הארץ –

– ואת בת השַׁמָש! – עקץ אותו אהרן עקיצה ערומה.

– אל תתעלל בי, אהרן. אם קשה לך להבין אותי, הרי יכול אני להפסיק. אך לא, יודע אני אותך, אהרן: עליך לשמוע אותי עד גמירא, עליך –

– אבל אם באמת מבולבל אתה? – אמר אהרן ברגש של חמלה ורחמים מקרב לב ונפש.

אך שמעיה אחז אותו בידו ולחש לו כמעט באזנו, שאהרן אנוס היה לשמוע לו:

– כן – הוסיף שמעיה – כן, אהרן; כדי להשיג את הספירות, עלינו להתרומם למעלה, למעלה; דברים כפשוטם. אפשר, שמאורינו הגדולים לא היו צריכים לזה, הם הראשונים, השיגו את הדברים על ידי עליתם הפנימית. על ידי עליתם הנפשית על ידי כוחם בעצמם. אולם אנחנו – אנחנו – כן, גם לנו האחרונים, החלשים, ההדיוטות, גם לנו נתנה האפשרות לכך. הקב"ה מקדים רפואה למכה. יש אפשרות פשוטה. – אתה, אהרן, לא עיינת בדברי שירה מימיך ואינך יודע, אינך יודע – שהספירות – לחש לו שמעיה בקול כמעט בלתי נשמע – שהספירות אינן אלא אויר זך, גבוה, אויר טהור, אויר של מעלה, למעלה מזה, למעלה מעל אדמתנו ולמעלה מן הטבע הצרה שלנו. לא אותו האויר של הרים וגבעות. לא, למעלה מזה. למעלה מן העננים. שם, אותם המרומים, שרק בחיר הנשרים ממריא בהם! כן, אהרן, היודע אתה את הפסוק ואת סודו: “ואֶשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי”? – כן: ראה אדון הנביאים, שהדור, כלומר, שהגשם שבנו הולך ותובע את קדושתו ואת התעלותו – לפיכך נתן לנו רמז: אם אין ביכלתכם להתעלות על יד הרוח, יבוא החומר בעצמו ויתעלה. על כנפי נשרים – ממש. ודורנו זכה לכך – אהרן ידידי, הריני מגלה לך את סודי: רוצה אני למחרתים להיות שם – בין הספירות.

– למחרתים? הנטרפה דעתך עליך באמת?

–לא. לא נטרפה דעתי, אהרן; כן: למחרתים. אך זהו סוד כמוס עמנו, אהרן: קראתי אתמול בכתב־עת גרמני, ששם בעיר הבירה מתרומם מי־שהוא. כן: מי־שהוא מתרומם למעלה ופורח. ולמחרתים שוב יתרומם ויפרח ויעוף! – אהרן! בבקשה ממך, לוה נא אותי לשם! קראתי שהפורח רוצה לקחת אתו איש. – התלוני לשם?

אהרן הביט בפני חברו בעינים תוהות ולחות מדמעה, – עכשיו כבר הכיר ברור, שחברו הצעיר נתבלבל ואינו שפוי בדעתו. הוא ראה ברור, כי “הזוהר” הזיק לו. – בן תשע עשרה. –

אך הרגיש, שעליו למלא את חפצו. – לא לעזוב אותו לנפשו. –

לחץ את ידו באהבה וברחמים ואמר בחשאי, בהחלט: – ניחא, אֵלֵךְ.

*

ולמחרת לאחר חצות לילה, שני בחורים צעירים, לבושי קפטנים ארוכים, החישו פעמיהם בשתיקה לעבר עיר הבירה. –

הכוכבים הנוצצים ירו בהם חצי אור ממרחקי־עד נעלמים וקרים, והפרחים שבצדי הדרך לטפו את קרסוליהם ברסיסי טל מנצנצים. –

כשהגיעו אל מגרש התעופה ואהרן ראה את האיש בעל המגבעת המוזרה, העוסק במכונת הטיסה – אחז בידו של חברו ואמר בפחד:

– שמעיה, – הכיצד – הבלוית איש זה רוצה אתה לעלות? הלא אינו אפילו בן־ברית?

שמעיה לא שמע את דבריו. לבו נקש בו כמכונה בעלת אלפי אופנים וכל גופו רעד. הוא הזדקר לפנים, ובדרך־אגב הפליט לחברו מלים אחדות:

– האדם, אהרן, אינו אלא אמצעי, כמו המכונה עצמה. – “על כנפי נשרים” – והנשר עוף טמא הוא, – גם הר סיני אינו אלא אמצעי. גם משה –

ורץ הלאה. כלפי המכונה.

בעל המכונה בקש איש קל משקל. וכשבא שמעיה והודיע לו, שזה שבוע ימים הוא צם לשם כך – הביט בו הלה בבת צחוק, וכשמצא אותו, את המקובל הסגוף והצנום ראוי לדבר, חבט לו על שכמו הרזה ובידו האחת הרימו והושיבו לתוך המכונה.

– – ומקץ רגעים אחדים, אחרי שהמכונה התחילה לרעוש – ואהרן עמד בתוך ההמון וכל גופו רעד מפחד, וכשהשד לבוש הכנפים התרומם עם חברו יחד לקראת החלל הריק – לחץ אהרן את ידיו הדקות על לבבו הדופק ומלמל תפלה חרישית בעד חברו האומלל.

ושמעיה התעופף ועף – עף – למעלה – למעלה, נאחז בחוטי הברזל הקרים, עצם את עיניו ובפה פתוח לרוחה גמא את האויר הקשה, הקר והאכזרי, בתאבון קודש, בהתלהבות. במוחו התחילו מרקדים מלים ומושגים קדושים, שלפרקים נפלטו מפיו והתערבו ברעש המכונה. וכשפקח את עיניו רגע וראה, שלחנם מחפש הוא את האדמה מתחתיו – התחילו עיניו מבריקות בברק עונג ודמו רתח בקרבו. לבו זמר בו בשכרון נעים וכל אבריו הלכו הלוך והתמוגג בקדושה שמעבר לחיים. וכשהמכונן פנה אליו לאחור לומר לו דבר, לא הקשיב לו שמעיה, הוא אך צעק:

– מַעְלָה! –

והמכונה עלתה ועלתה.

מוחו של שמעיה נשטף בדם. הוא פער את פיו וזמר – –

הוא הרגיש, שהולך הוא ונכנס יותר ויותר לתוך עולם הספירות הזרות, הטהורות, הקרות והיקרות, ובכפת השמים העמוקה ראה עין בעין את הכרובים מקבלים את פניו במשק כנפיהם המנעים זמירות –

ועמהם ביחד – השתפך גם הוא בזמירות נצחים –

ופתאם הרגיש שהמכונן מכוון את המכונה כלפי מטה – צעק צעקה חרישית, התנפל עליו, על האופן שבידיו – וסבב אותו בכל כחו כלפי מעלה! –

– – וכשהמכונה המתה נחבטה אל צמרת היער הגדול – לא הרגיש כבר שמעיה באוירה החמים והמגועל של האדמה הטמאה.

1910

א. “קטלנית”

ידידי הפַּסל אחז בזרועי, משך אותי ואמר:

– בוא. בוא ותראה, מה משגע אותי בזמן האחרון. עליך לבוא ולראות גוף אשה.

– ראיתי. באַטלייה של פרנץ שטוּק ראיתי לא פעם.

– שֵׁדים ראית, חביבי, לא גוף אשה. שטוּק מצייר שדים ומכַשׁפות. בוא, תראה מלאך אלהים. אֶראֵלה.

הלכתי אתו אל הים.

היתה שקיעת החמה. שקיעה יפואית עם כל הקסם הפוטוריסטי שלה. הים: תשפוכת־זהב בוערת; וקערת השמש יורדת אל הים כאשה המחייכת אל תוך אמבטי־הבושם שלה.

ושפת הים מלאה רוחצים. נוער וזִקנה כאחד. רוחצים, משתובבים ומתהוללים, זבובי רקמה בבריכת היער. –

ידידי הפסל מהלך הנה והנה, מסתכל, מחפש, ומבטיח לי בידו האחת אחורנית: תיכף־תיכף. היא פה. כל יום ויום היא רוחצת פה. תיכף. אני אמצאנה. –

ואני אחריו.

ולא הוא מצא אותה, אלא אני. ראיתי כנופית נשים מתגלגלות בחול ועיני כולן קפואות כלפי נקודה אחת שבים. הנקודה היתה: היא.

– הנה היא – אמרתי לידידי.

– אהא. – כן.

– ובכן? שאלתי אותו.

– מורי ורבי, רודֶין – מלמל ידידי בהתלהבות – לִמְדַני ואמר לי: “אל תכייר גוף־אשה עד שלא מצאת אחד, הגוזל את מנוחתך והמביאך לידי אמונה, שלו לא הראו לך ממנו אלא שַׁד אחד, היית יכול לומר בדיוק בת־כמה היא בעלת־הגוף”. – מצאתי אותו. זה ימים אחדים איני אוכל ואיני שותה ואיני ישן כבן־אדם, הן יודע אתה אותי ואת מאכלי ושנתי: אוכל אני כסוס־משא וישן כמרמוטה. ועכשיו אוכל אני כמרמוטה וישן כסוס: כמעט שאיני עוצם את עיני.

אני מביט בה, מסתכל והוא מוסיף:

– זהו הקהל שלה. כנופית נשים משתאות. היא היתה לשיחה בפיהן. “הצעירה היפה”. יודעות הן, מתרחצת היא פה בכל יום בשעה זו והן באות להסתכל בה ולהצטער. –

–כן. היא יפה. מי היא?

– מי היא? אגיד לך את האמת: רוצה אני להתחקות ולשאל, אך פוחד אני מפני התשובה. “מדוע?” הבט בה. – אמור־לי, היודע אתה לשער את אורך זמן, שעבר וחלף מתקופת חוה־אמנו, הקופה השעירה, ועד תקופת גוף אשה זה? כמה מיליונים עברו עד שהגוף הגיע למדרגה כזו? ומי ומה הביא אותו עד כה?

– מי? אני חושב, חיים שקטים ומפונקים של תרבות־עדנים ממושכת, של טפול רב שעבר בירושה מאם לבת. טפול בכל חלקי הגוף, משער הראש ועד צפרני הרגלים.

– זהו. – וזהו המכניס לי דיסוננס בהתלהבות היצירה שלי. צעירה מפונקת עד כדי לחולל מהפכה פרולטארית! – מי שהוא אמר לי, חלוצה היא. בתחלה האמנתי ואחר כך נוכחתי לדעת, כמה רחוק אני עוד מלמלא אחרי פקודת מורי. איך יכולתי להאמין, שחלוצה היא? בהביטך בחלוצותינו היגעות, הפרועות והמפורכות, הנובלות בלא־עת – תתקפך שנאה כלפי צעירה זו. זהו יופי, המתפנק על חשבון כל בנות ישראל הקדושות והאמללות, שאין ידן מגעת אפילו לקנות להן סבון הגון.

– אין זה ענין לאמן.

– יודע אני: זוהי התחכמות, אך מה אעשה? והגיע הדבר לידי כך, שתחת ליצור גוף אשה נשגב – החלטתי להכניס בו רעל. אך התחלתי לעבוד בתבניתה – נצנץ בי שמו של הפֶּסל: “קַטלִיָה נֵיקַנְס”. היודע אתה את האורכידיה “קטליה ניקנס”, הנפלאה שבכל האורכידיות? זהו פרח פלאים, פרח חבלבל, המטפס על פרחים ועצים, השופך את ממשלת ענפיו על הרבה נטיעות אחרות; מתעכנת היא עליהן, מחבקת אותן וממיתן בנשיקה: מוצצת את לשדן ופורחת לברכה, וראשה צוחק כלפי שמש קו־המשוה בצחוק צבעיה וריחה המשכר. – פרח ממין זה היא מכשפה זו: מתפנקת היא על חשבון אלפי אחיותיה העמלות ונכמשות כשושנות יער הבר, הנשרפות בלהב השמש הצורבת. – קטליה ניקנס. קטלנית. –

אמרתי להעיר לו דבר. מעין זה: “מעז יצא מתוק” – ואולם היא טבלה ויצאה על החוף. לבדה.

השמש התחילה מדהה והיתה לטס של זהב טהור, והצעירה עמדה והתמתחה. – פסעה פסיעה וראשה נכנס בדיוק אל תוך גלגל השמש הבוער. שפת קערת הזהב היתה לזר לראשה השחור. –

–הבט, איך המקרה משחק ומשתעשע בנו: גלורית זהב סביב ראשה. – בוא. נלך. דיינו.

בדרך חזר ידידי פעמים אחדות על המלה:

– קטלנית. – קטלנית. – קטלנית.

ב. “הָאֵם”

נפגשתי שנית עם ידיד הפסל ורוח אחרת בו. יש לו רעיון חדש. את הקטלנית עזב באמצע העבודה. נאמן הוא לדעותיו החברתיות ואינו נותן את לבו אפילו לקדושת האמנות, אם זו אינה מכוונת לדעותיו. שונא הוא את הקטלנית ההיא. ואין שונא יוצר. עכשיו יש לו רעיון קדוש.

– יש לי ענין, שזה כבר הרגשתי בנחיצותו.

–?

– “האם היהודיה”. וזה הדבר: פה בשכונתי, בדירה השניה, גר זוג עם שני פעוטות. ילד וילדה. הילדה חולה בזמן האחרון. הקיר קיר תל־אביבי: דק כמצה. ואני שומע את כל המתרחש שם אצלם. ובין יתר הדברים עמדתי על דבר, שמעולם לא הרהרתי בו כל צרכי. נודע לי, מה זאת אם יהודיה. – אני תוהה ובוהה: אם זו, זה כמעט שלשה חדשים אינה ישנה כלל. בעלה עובד בלילה, כידוע לך, והיא כל הלילה ערה על יד הילד שלה. חביבי: אף לחמשה רגעים אינה עוצמת את עיניה. פשוט: אינה ישנה. איך זה אפשר?

– אולי ישנה היא ביום?

– הוא הדבר! נודע לי, שביום טרודה היא בעבודה. אני גם לא ראיתי אותה עדיין. – מעשה היה: קמתי בבקר, מאחר שלא עבדתי בלילה – והנה שומע אני, איך היא מטפלת בשני ילדיה. את הילד מיניקה היא ומזמרת לו ואת הילדה מחנכת היא. חניך עברי טהור. מדברת היא עברית, הראויה להתקנא בה. – בזמן האחרון אין איש אצלם בבית כל היום. ורק בבוקר בבוקר, כשהיא מיניקה את הילד, שומע אני את קולה. שומע אני מפיה דברים, ולבי נפעם, מיניקה היא את הפעוט ומדברת אליו בשירה. רשמתי לי דברים אחדים. –

והוא מוציא פנקסו וקורא: "פרחי־תולעתי, ציצי הקטנטן. הא לך מעט חלבלב; הא לך חיי הלבנים והטהורים. הא לך דמי הלבן. שתה, שתה אילי הפעוט. שתה ותהיה לאריה. גור אריה יהודה. אסור לו לגור אריה יהודה להיות חולה. רבות הן חיתו הטרף, בני הקטן. עליך לגדל ולשאג. לא לטרוף, בני, כי אם לדבר אדני. “אריה שאג מי לא יירא, אדוני דבר מי לא ינבא”. שתה, שתה בני את חלבי ודמי – ל – ל – לה. – לה – לה – לה. – להלה. –

הוא טמן את פנקסו והרים את עיניו אלי. עיניו היו לחות.

– מה דעתך? – שאל.

– בלילה ערה היא, אינה נותנת תנומה לעפעפיה. וביום – “גור אריה יהודה” – ואחר כך עובדת היא בבית מלאכתה. היא – ודאי שחלוצה היא. “הא לך דמי הלבן” – אל אלהים! – אמהות כאלו לנו, חביבי.

– ומי בעלה?

– אין לי מושג. האמת אומר לך: עדיין לא הרגשתי רצון חזק להכירה. בוא אצלי.

כשנכנסנו אל החדר שמענו מעבר לקיר אשה מזמרת לעצמה.

– היא בבית – אמר לי ידידי בלחש.

ואחרי שהאזין מעט:

– היא מתרחצת. – מתכוננת היא ללכת, יודע אתה מה נעשה? נצא אל השער ונחכה לה.

ירדנו ועמדנו בשער. לא הרבה חכינו. האשה יצאה. לא ראינו את דמותה יפה. צעיף קיץ תכול הליט את פניה; היא עברה על ידנו בחפזון. אשה צעירה לבושה בטעם. הסתכלתי אחריה וראיתי, שכפות ידיה אינן יפות.

– ידים מקולקלות – אמרתי. – קשות הן וגרומות. חלוצה.

– חבל על ידים כאלה – אמר ידידי. ידים קדושות הן, חביבי.

הוא הביט אחריה ושתק. ופתאום התעורר:

– חביבי! – כמה גדולה, כמה נפלאה תהיה עבודתי זו! – היודע אתה מה שם מצאתי לה ליצירה זו?

–??

– “אִמְךָ לְבִיאָה” – –

ג. “החלוצה”

– אתה מחפש ענין ליצירה, ודוקא יצירה סוציאלית בוא אצלי, – אמרתי לידידי הפסל מקץ ימים אחדים. בוא אלי אחרי הצהרים, אני אתן לך ענין, שמחה לנפשך. תראה דבר ותעשה פסל בשם פשוט ויפה וברור: “חלוצה”.

– אַיְשַׁר! ראה, דבר זה לא עלה על דעתי.

למחרת אחרי הצהרים בא ידידי אל דירתי.

מול דירתי, מעבר לרחוב באמצע החולות הולך ונבנה בית

– קרב הנה – אמרתי לו. – רואה אתה שם את הבחורה ההיא? זו שם, החבושה מטפחת אדומה, עשויה ככפה על ראשה? –

– רואה אני. ובכן? – התכבד נא ושב פה על יד החלון והסתכל בה זמן מה. שב והסתכל בעבודתה.

ידידי ישב ואני עזבתיו לנפשו.

לאחר רבע שעה שבתי. הוא ישב כפסל והסתכל. משהרגיש בכניסתי – קפץ ממקומו:

– אין כמוך, חביבי!

– ועתה? – שאלתיו.

– מה ועתה? היודע אתה לאיזו מסקנא באתי? שראשית כל המהפכות היא מהפכת הנשים. זוהי, חביבי, נבָלה. מדוע האשה מקבלת שכר־עבודה קטן מאשר הגברים! הלא בחורה זו עובדת ברגע אחד יותר מאשר שלשה גברים בבת־אחת במשך עשרה רגעים! – והבט בה, איך היא עובדת! כח איתנים לה לצעירה זו, חביבי. הבט וראה איך היא מרימה את קורת הברזל.

ונתר ממקומו כמו שרוצה לעזור לה.

והנה קול אשה מזמרת. היא מזמרת. תוך כדי עבודה. קול נעים, מתוק ומסלסל. קול חלש, אבל נכנס לאוזן וללב. ויש שהגברים עונים אחריה למקוטעין. ויש שצחוק עליז פורץ מפיה לשמע שירת הַגְּבָרים הצרודה. קול משק נחל בין רשרוש אילנות. –

ידידי התלהב.

– מה אני ומה כחי לעומת יצירה זו, חביבי? – אמר ביאוש. – כל מאמצינו טיח־תפל הם לעומת יצירה שכזו. “חלוצה”. אמת דברת. ובכל זאת אנסה. – היא צעירה ורכה עדיין. עיני הרואות. נחמדה.

ושוב הקשבנו לזמרתה העליזה. הסתכלנו והשתוממנו על כחה ועל חריצותה, מעין המתגבר.

– נלך שמה! – הציע לי ידידי, – רוצה אני לראותה מקרוב.

אחרנו קצת. בינתים נגמרה העבודה. האנשים הלכו. הלכנו אחריה. היא הלכה יחד עם בעלה. הם הלכו ברחוב שבו גר ידידי, וכשהגענו אל בית דירתו של ידידי – נכנסו ישר אל הבית.

הבטנו זה אל זה כשני מוקיונים.

– זוהי האם הלביאה שלך! – אמרתי. – איך לא ידעת זאת?

נכנסנו אל חדר ידידי והקשבנו. ושמענו אותה אומרת:

– קום לך אל הילדים. אני אבוא רק מקץ שעה. זה יומים לא רחצתי. –

הבטנו זה אל זה, ורעיון אחר הבהיק במחנו: אולי זאת היא אותה הבחורה היפה?

– הנח – אמר ידידי – תפשת מרובה. טפש אתה.

– טפש, טפש – ואף על פי כן: בוא נצא אל השער.

יצאנו, ומקץ רגע יצאה היא. אמנם כן, זוהי “האם הלביאה”, שראינוה לפני ימים אחדים יוצאת בשער.

וכשהבטנו בפניה – הכרתי את פני הבחורה היפה שבים.

– זוהי האלוצינאציה של פייטן – אמר ידידי בלעג.

הלכנו אחריה. בשתיקה. היא הלכה ישר אל הים.

כשהגענו וראינוה במים – הבטנו זה בפני זה תוהים ובוהים.

השמש שקעה – ידידי אחז בידי ומשך אותי ימינה.

– הנה! הנה בוא!

מתחלה לא הבינותי, מה הוא רוצה. אך מקץ רגע הבינותי: ראשה השחור נכנס אל תוך קערת השמש הזהובה והחלוצה עמדה על שפת הים מוארת בגלוריה. –

– ובכן, חביבי, מה שם יש לך בשביל יצירה זו?! –

“כל הענין ע”ד ביקור־הסתרים של קיסר גרמניה לשעבר בוינה, וביחוד ע"ד

ביקורו בבית־הקברות פה, הוא כנראה בדיה. ובפרט שאין בבית־הקברות הוינאי להוהנצולרנים כל נצר שם"

(וינר נוייס).

א.

– יסלח לי, דוקטור, ששוב הטרחתיו הנה לרגע, אך רוצה אני לדעת, אם אפשר לדחות את הניתוח לזמן מה?

– לזמן רב וודאי לא. וכי מה? ארשה לי לשאול.

האשה הרהרה רגע ואמרה:

– אני ודאי שאיני מסכימה לכך, אך עמו קשה להתווכח, דוקטור.

– הקיסר הוא קיסר גם בלי כסא.

– יתאר בנפשו: רוצה הוא לנסוע קודם לחוץ לארץ.

דממה. אחרי כן אומר הרופא:

– לחוץ לארץ? איני אחראי לדבר, צר לי מאד. הן הנסיעה עצמה גם היא תשפיע לרעה.

– תודה, דוקטור, אלהים יעזור לי לשכנעו הפעם.

– ובמה עוסק הוד־מלכות כעת בכלל?

– כל הזמן שקוע בהרהוריו. יושב בצל טחנת־הרוח יחד עם שלישו, או בלעדיו, ומהרהר. עצבני קצת.

– ובלבד שלא יסע.

*

– לא, חביבי. זה יותר מהאלוצינאציה. אני אומר לך: ממש עין בעין אני רואה אותו. וגדולה מזו: אני שומע אותו מדבר, וגם רואה אותו מקשיב לדברי־אני. יודע אני: תאמר: זיקנה: לא, חביבי. זה יותר מהאלוצינאציה. מאז עברו כמעט ארבעים שנה, אך אני זוכר אותו היטב. תארו, מראהו, קולו. הכל. הוא לא מאלה שאתה שוכח אותם. והן אני גם לא ידעתי שהוא מת בינתים. – וכעת רואה אני אותו כל הזמן. – אה, אתה מעולם לא ראית אותו. איש גבוה, כגון קומתי. זקן שחור, כמעט אשורי. לא, לא “כמעט”, זקן אשורי ממש, ורק בלי מקלעות אשוריות. ממש שריד השמיים הקדומים ההם, שהיו מייצגים בהיסטוריה את גזע המלכות, את האצילות שבעמים השמיים. עינים שחורות, שגדול כוחן לספוג הרבה אור שמש, הרבה יותר לאין ערוך, מאשר אחד מאתנו, מאשר למשל, אני. –

השליש עשה כעין תנועה של הגנה על כבוד מלכו. אך הלז הוסיף לדבר:

– אציל מאד, ממש פני מלכות, יותר מאשר אחד מאתנו, ולאין ערוך יותר מאשר, למשל, אני – השליש שוב רצה להגן על כבוד אדונו הרם, אך ההוא מנע אותו והמשיך:

– אבי המנוח, זוהר יאזרהו, סיפר לי, שראה פעם בחייו יהודי, שהיה מעורר בו כבוד. אותו פרדיננד לאסאל, שביסמארק השתומם על חוצפתו, אך זה לא זה. החוצפה עלולה לעורר לכל היותר רגש לא נעים. ועוד: אותו לאסאל איבד את עצמו בדוקרב עם אחד איכר וולאכי, רומיני, ובגלל אשה. והיא גם לא אהבה אותו ואחרי מותו נישאה לאותו איכר.

– ליהודי גם זה מעלה – העיר הקצין.

– אולי. וביחוד בזמן ההוא. אך זה שאני מדבר בו, הפליאני בדבר שהוא ההפך מן החוצפה: בטחון עליון, שאינו זקוק אפילו להעזה. זה המעורר הרגשה נעימה שבמנוחה שלוה. כאן דיבר חלש עם התקיף ממנו, אך לא העליון עליו. ועם זה לא הרגשתי אף רגע, שהוא שולל ממני את הכרת מעלותי. הוא לא קיפח את זכות כשרונותי. אתה יודע, מה פירושו של שווי־משקל כזה?

– פיקחות יהודית.

– טעות, יקירי. יחוס שֵׁמי עתיק יומין. זוהי אותה אצילות, שאינה בטלה אפילו בעבדות. כדי לבטל אותה אתה צריך זמן לא פחות מאשר כל אותן התקופות הארוכות, שבהן סיגל אותה לעצמו. דורות של מלחמה, נצחונות ומפלות, ועל כולם שלטון. כל שלא שלט על כלום אינו יכול להיות אציל. – האצילות מתחילה ברגע שהשליט עומד על שיא גבהו, על גובה זה, שבו חדל לשלוט, להכניע ולנקום. העבד משועבד תמיד לרוח נקמה – שהיא פחד. מחובותיו של הכוח הוא: האומץ.

– הוד מלכותו יש בו מן החכמה היוונית העתיקה.

– הנח יקירי. הגיע הזמן, שבו רוצה אני להיות גלוי, פשוט, אמיץ עם עצמי. הגיעה שעתי לקלוף מעל עצמי את עור הקיסר, בשביל להיוולד מחדש לרגעים אחדים: בשביל להביט בעיני אדם פשוט, ללא כל אונס־חוץ, כלומר: בלי המשפט הקדום הארור והמטומטם – ובכן: אותו יהודי ביקש ממני ראיון, בשביל לבקש ממני המלצה עליו בפני השולטן בקושטא. דבר זה עצמו היה בו מן ההעזה. אתה מבין? שאני אמליץ עליו בפני אחר. לא שהשולטן ימליץ עליו בפני, שאני אקבלו, אלא להיפך. – אך הוא ידע, שבקשתו מאת השולטן יש בה משום תועלת בשבילי יותר מאשר לשולטן, וכפי שהוא עצמו רמז לי: יותר מאשר אפילו לו לעצמו, כלומר ליהודים. בקשתו מאת השולטן היתה: פתשגן כתב־רשיון למדינה יהודית בפלשתינא תחת חסות גרמניה. –

השליש כאילו התעורר משנתו: – אה, זה יוצר הציונות! – כן, וקבלתי אותו לראיון בארמון השולטן. – וכעת קורא אני את ספר היומן שלו על הראיון ההוא אתי והשיחה שבינינו, והנה, שם נשמטו פרטים אחדים מן השיחה ההיא. הנה הם:

הוא: “הוד־מלכותו ירשה לי לשאול אותו, אם הוא מסכים, שישנם דברים שאחד עתונאי רואה ביתר בהירות מאשר קיסר גרמניה רב־בִּינות?”

אני: (אחרי הרהור מעט) אפשר.

הוא: “ובכן, ירשה נא לי הוד מלכותו להאיר דבר מה בהארה עתונאית זו. הוד מלכותו מעדיף את רגש הכבוד שלו לעמו על רגש האהבה שלו אליו. והנה, את העם יש לאהוב מקרב לב ונפש, אך לא לכבד אותו. אין אב מכבד את בנו, אלא אוהב אותו”.

אני: רגש הכבוד שלי אל עמי הוא רגש גומלין.

הוא: “ברשות הוד־מלכותו רב החסד: זוהי טעות משנה. ראשית אין כיבודו של הבן את אביו מחייב את האב לכבד את בנו. ושנית אני מפקפק בעצם כיבודו של הבן את אביו. וביחוד אינני מאמין בכיבודו של הבן־העם אל אביו־קיסרו”

זה היה למעלה מכל מה שפיללתי. אך עוד לא הספקתי להשיב דבר, והוא הוסיף ואמר:

הוא: “העם אינו מכבד אלא דמותו שלו בעצמו. ‘סימיליס סימילי גאוּדֶט.’ ואם מוצא הוא שליט הדומה לו במדותיו – מאושר הוא רגעים אחדים. בין שהשליט נותן לו דבר מה שבתועלת, בין שאינו נותן. ושליט כזה אינו צריך אפילו לאהוב את ההמון, העיקר שהוא אינו מכבד אותו. היו שאהבו את עמם, והיו שלא אהבו אותו כלל, ואפילו שנאו אותו, אך הצד השוה שבהם, ששניהם לא כיבדו אותו. אל איש כזה ספונה התשוקה גם בלב עמו של הוד־מלכותו. תשוקה תמידית, שאינה פוסקת. – וזה מחובתי העתונאית לומר להוד־מלכותו, מאחר שזכיתי לדבר עמו פנים בפנים.”

* *

ואחרי שתיקה קצרה שוב פנה אלי:

הוא: “זהו הדבר האחד, שרציתי לומר להוד־מלכותו. והדבר השני – הוא אכסיומה פאראדוכסאלית, שלצערי הגדול אין כל יכולת להשמיעה בפירוש, יען כי יכול הייתי לשאת, שהוד מלכותו יכעס עלי חלילה, או אפילו יעליב בי – אך בשום אופן איני רוצה להיות דון קישוט, אביר טחנת־הרוח. אף כי גם הוד מלכותו אינו נקי ממישחה עתיקה זו של האבירים הללו, שבלעדיה אין לעשות גדולות. אך לעת עתה עלול אני להיות מגוחך בעיני הוד מלכותו. וזה אסור לי. אני בנו של עם נלעג, שמגחכים עליו כל הזמן. – ואכסיומה זו, שאני מאמין בה כמו באלהי ישראל – מגוחכת תהיה בעיני הוד מלכות – – – לעת עתה.”

אני: ובכל זאת, ינסה נא.

הוא: "חסד וחנינה הוד מלכות! אינני יכול. לכל היותר יכול אני לרמז להוד מלכות רמז, שאין בו כל קשר הגיוני לשיחתנו פה, אך אם נרחיקו מרשותנו ונעשהו לאובייקטיבי בהחלט, כאילו אינו נוגע בהוד מלכותו, כשם שבאמת אינו נוגע לעת עתה – אוכל להביע אותו: “אין הגדול יכול לדון את הקטן בעיניו, עד שהגיע למקומו.” –

לא הבינותי את הדברים, אך הבינותי שלחנם אבקש באורים, ולפיכך החרשתי. והוא הוסיף בזהירות:

הוא: “בחזהו של הוד מלכותו דופק לב אנוש: לב טבטוני לאמתו. פירוש: אחד המפליאים שבלבבות האנושיים: לב מתכת, הדופק על פי חוקי הפיסיקה, האכזריים בחוקיותם, בגורליותם ובמשמעותם העליונה. אך אם לב זה נמס פתאום – הרי הוא הלב האנושי ביותר, האורגאני ביותר והאומלל ביותר בעולם. ובכן: היפה ביותר בעולם.”

אני: כעת הוא נכנס לתפקידם של אבותיו הנביאים, לא כן?

הוא: “תודה מקרב לב. ולפיכך ארשה לי בחסד הוד־מלכותו עוד מלה: אם הלב הזה ימס פעם; אם הוד מלכותו ירגיש את צינת כנפיה האכזריות של טחנת־הרוח הגורלית – שום דיפלומט מדיפלומטיו הנאמנים לו ביותר לא יפיג את צערו, ואז –”

אני: אז אפנה אליו?

הוא: "מוטב שאני אפנה אל הוד־מלכותו, אם אלהי ישראל לא ימנע ממני את החיים, ואם הוד מלכותו לא ימנע ממני את חסדו גם אז. צורך גדול יהיה בזה, הוד מלכות! –

וברגע זה שב פון־בילוב, אותו הטיפש, שכל הזמן הפריע את שיחתנו וששלחתי אותו באמתלא דחופה לזמן־מה. בעיני העתונאי ראיתי, שאי־אפשר להמשיך את השיחה בפני אדם שלישי, ולפיכך קמתי והושטתי לו את ידי. – ופתאום הרגשתי, שלוחץ אני את ידו בכוח ובחום יותר מכפי רצוני. –

המדבר נשתתק. פסע עוד פסיעות אחדות אחר־כך פנה לאחוריו והתבונן בדבר־מה ארוכות. שב על עקבותיו, עמד והתבונן מסביב. השליש, שהסתכל בו ותר אחרי מחשבותיו, ראה שמתבונן הוא בטחנות־הרוח שבסביבה הקרובה והרחוקה. הנוף ההולנדי המקסים בשלוותו, נטוע מסביב תמרורי רוח אלה, שאינם נותנים לו להירדם. –

השליש הלך אחרי אדוניו הרם שהתקרב אל הטחנה, ולבסוף ישב בצילה וחתך פתאום:

– מחר אנו נוסעים!

השליש נבהל:

–הוד מלכות, לאן?

– לוינה. אתה מבין? אינני יכול לנשוא עוד!

השליש גמגם תוך כדי עמידת כבוד:

– הוד מלכות! – אין אפשרות – – הדבר עלול לגרום סכסוך – –

– איש לא יכיר אותי. אלפי אנשים נוהגים כך, ונוסעים בשעת הכרח. על זה לא אתן להתווכח ולא אשמע עצה. – תם ונשלם. –

השליש הציץ בפניו ונכנע.

– וכעת? שב, בבקשה.

השליש ישב.

– רוצה אני, שתבין אותי.

– אתאמץ בכל כוחי, הוד מלכות! – ובכן. – הוא הדליק סיגריה, נשף ונשם, ואמר:

– כמעט ארבעים שנה עברו מאז. בינתים קרה מה שקרה. כבר לא איכפת לי. אני הולך וקרב אל השמונים. ואם תרצה, אגלה לך: אין לי עוד יצר לכסא אפילו לצאצאי. כל שלא עבר את גבולות “הבל ההבלים” בשנותי־אני, אין הוא חכם. לא איכפת לי, אם אמות קבצן, חדל־אישים, ואפילו בבית־האסורים – אך לא טיפש. – לא אכחד: הכאב הגדול ההוא אינו פוסק אצלי. אך הכאב ההוא אינו סובייקטיבי: זו היא בושה בפני סאן־סוסי, בפני וויימאר, בפני ביירויט: בפני העבר שאין לו כל שייכות אל ההווה האיום, ובושה – במקום מישהו, שמיליוני ראשים לו – ושאיננו. – ובכאבי זה, שהלך בזמן האחרון ונתעמס עלי עד כדי חולשה גופנית, הופיע לי, הוא עין בעין. – ביום ובלילה. ביום – בצורת צל, ובלילה בצורת אור. אל תאמר: זיקנה. אמור: זיכוך. –

ואנו המשכנו באותה שיחה. זאת אומרת: ממשיכים אנו אך לא בשיחה חדשה, גם לא בהמשך השיחה ההיא, אלא חוזרים עליה. וכעת מבין אני סוף־סוף את כל הענין. כפי שביאר לי אז. – בדיוק. את העם הזה צריכים לאהוב, לאהוב מאוד, שאם לא כן, הרי הוא מופיע בצורת מפלצת הורסת. – אני מבין. עתונאי יהודי מבאר לי זאת. עתונאי נצר ממלכי אשור ויהודה. – יפה. אך מהי אותה אכסיומה ארורה, אותו פאראדוכסון, שקשה היה עליו להגידו לי? – ושאני הרגשתי, שיש בה משום אשמה כלפי־אני. מהי אותה אשמה, שהיתה אז מגוחכת בעיני? – האכסיומה היא: ‘אין הגדול יכול לדון את הקטן בעיניו, עד שהגיע למקומו.’ ובכן: כבר הגעתי למקומו. – למקומו של מי שחשבתי אותו לקטן. אני מקבל על עצמי גם את הטעות הזאת: אין הוא קטן בעיני. וגדולה מזו: מעולם לא היה קטן בעיני. לא נכון אם אסכים. עם מי שקטן בעיני אין אני מתחשב במדה כזו שהתחשבתי תמיד עם עמו־שלו, – והנה: גם הלב נמס. נמס לגמרי. – ואני מודה בגלוי, שכבר רואה אני ברור את דמותו של דון קישוט בראי שאני מביט בו.

השליש עשה שוב תנועה של מחאה, המגינה על כבוד אדוניו:

– אולי רק את טחנת־הרוח שלו רואה הוד מלכותו! – אמר בחיוך של בדיחה.

– יהי כן. הוא אמר לי. שאם ארגיש ביום מן הימים את צינת כנפיה האכזריות של טחנת־הרוח – – מאין ידע הוא, שאני אברח דוקא להולנד?! מאין?! צעק פתאום בקול חלש – הגם את זה ראה מראש?! –

–הוד מלכות עיף קצת. – את הכל אפשר לבאר כסמל, הוד מלכות.

– “אפשר לבאר”?! לא: צריך לבאר! – יושב אני פה שנים על שנים ולבי הולך ונמס, הולך וחלש, הולך ושותת את דמו, ורק רצון אחד יש לי: להבין את הכל, לדעת לבאר לעצמי את העובדות, את אשר קרה. לא איכפת לי מה שקרה, אך תחת זה יש לי הזכות המלאה להבין: מדוע קרה כך, או: למה קרה? מדוע? – מדוע?! אני רוצה לדעת, מדוע? איפה טעיתי?! מה עשיתי ולא עשו אחרים – – – –?

ופתאום פנה אל השליש:

– יודע אתה? הוא רמז לי אמש לפנות ערב ואמר: “אני לא דברתי עם אחרים, רק אתך”. – יפה. הבינותי. אך האם לא מלאתי את בקשתו? הן “בקשתי” פרוטקציה בשבילו אצל “הוד מלכותו השולטן הרם”! והנה: שנינו זכינו באותו גורל עצמו. פה – – מן ההכרח, שיש פה – – שהסיבה היא משותפת לשנינו – – אתה מבין או לא?!

– הבינותי, הוד מלכות.

– ובכן! הוא… הוא (כאן הנמיך את קולו) הוא לא זכה למסת אלהיו בחיים: בינתים מת, – ואותי – אני – אותי הניח בלי תשובה. – היודע אתה, שיש עינויים בחיים, שכל עצמם אינם מייסרים את האדם, אלא מתוך שאינו יודע, אם צודקים הם או לא? – –

שוב הרהר – והחליט החלטה אחרונה:

– אני מוכרח לנסוע אליו! השליש נבהל בחרדתו לשלום אדוניו:

– הוד מלכות – – הן הוא מת – –

– זה אינו משנה כלום. אם יש ביכלתו להופיע לפני פה ולענות אותי – אכריח אותו להשקיט את רוחי. את זה הבטיח לי!

– הוד מלכות עומד לפני ניתוח. –לא! לא אתן את עצמי להפיל בפח ולמות לפני שאקבל את שלי. – הבינות? כשנשוב – אינתח. –

השליש נכנע בפני הגורל:

– הוד מלכות, רצונו קדוש לי!

ב.

–בשעה חמש ועשרים אחר הצהרים. בשעה זו קבלתיו בשעתו. –

זה היום הרביעי, ששני האנשים באים ועומדים בשעה חמש ועשרים על יד הקבר. שניהם עומדים דום. השליש, שנמאס לו הדבר, מביט בעוברים ושבים, אך ההוא – עומד כל הזמן כנציב אבן ועיניו נעוצות בקבר.

מבקרי הקבר עוברים ושבים, באים והולכים, מהם מתפללים או ממלמלים. אחר כך הולכים, וחדשים באים תחתם.

וביום החמישי ראו שני האנשים שני יהודים עומדים על־יד הקבר – זה כרבע שעה – ואינם זזים ממקומם. אך רק השליש התבונן בהם. ההוא לא גרע עיניו מן הקבר אף רגע. – ופתאום הרגיש כאילו שתי עינים ננעצות בו. – הוא לא זז. – העינים מביטות בו יותר ויותר, בעקשנות, – אך הוא לא השיב מבט. כמעט נלאה נשוא את המבט החודר, כמעט הרים את עיניו – אך ברגע זה הרגיש שהעינים הוסרו ממנו. – והונח לו. – ופתאום שומע הוא אחד היהודים אומר לחברו:

– מלך בלי כתר־מלכות.

– יותר מכתר מלכות: כתר נבואה – אומר חברו. רגע שתק ואחר הוסיף:

– מלך אדיר בעל כתר מלכות הרכין את ראשו הגא בפניו.

– אך לא הבין אותו – אמר השני – שונאי ישראל אין להם תקנה אלא אחת משתים: או להשמיד אותנו, או לגאול אותנו. הוא הציע לו את הדרך השניה – והקיסר לא תפס את הענין. –

ושוב שתיקה. ואחרי־כן אומר הראשון:

– הוא לא הבין, שגורל כל עם בעולם קשור בגורלנו־אנו. ועד שלא יבינו זאת כלם – גורלם יהיה כגורלו הוא.

– הוא חי עדין? – שאל חברו.

כן. יושב בצל טחנת־רוח – כך קראתי – ומהרהר אחרי מדותיו של אלהים. – שניהם נגעו באצבע במצבה, נשקו והלכו להם.

הוא הביט אחריהם בעינים יוצאות מחוריהן. – אחר־כך פסע שלא במתכוון פסיעות אחדות אחריהם – ועמד.

– שמעת? – שאל את השליש.

– מה, הוד מלכות?

הוא הביט בו ארוכות, אחר כך אמר:

– גמרנו. הערב נשוב הביתה!

1934

בצל סלעיה האדומים של העיר סלע שם ישבנו והתבוננו בכותרות־שעריו הנהדרות והחצובות לדורות של הורדוס מלך ישראל. – השמש כבר הרפתה קצת את אשה האכזרית ורק קרני הלֶשׁם שלה חִצצו עוד אלינו מעבר לירדן שם. –

המון פעוטים ערביים השתובבו בחגויהם האפלים של הסלעים וכולם העזו אלינו אחד אחד לבקש בקשיש. מורה הדרך שלנו, ערבי אדומי בעל שני מטרים בערך, זקן מופלג, שנשכח עלי אדמות עד הדור הרביעי, – גרש אותם פעם פעם, אך אם אנחנו גערנו בהם, הביט בנו הישיש בעין לא יפה. הוא התגאה בהם מאד.

– אלה הם ברכת אללה, אדוני. עניים אנחנו, אך האהבה עזה מכל. ואשר עז גם ממנה – הוא פריה של האהבה, אדוני.

אנו העזנו לחלוק על זה: הקיבה עזה מכל. –

הישיש התרגז על השקפתנו הפראית הזאת.

– כן – העזתי אני – חשוב הילד, אך רק עד ששניהם, האהבה והחיים, כלומר: הילד והקיבה, אינם נתונים לפנינו על כפות המאזנים, אחד לעומת האחד. –

פני הזקן קדרו:

– אתם בני אירופה מוכנים למות בעד האשה, ואולם אחרי שנצחתם והשגתם אותה – שותים אתם אותה כיין חריף, רק להשתכר בה. וכי אתם יודעים מה זאת אהבה?! – – ואולם – הוסיף הזקן – מאחר שאתה אדוני הואלת להזכיר אותם “המאזנים” – ארשה לי לספר לכם את אשר קרה לי לעצמי. –

והערבי סיפר:

– הדבר היה לפני עידן ועידנים. הייתי עלם פרח צעיר ובכל הסביבה הייתי מוחזק גברתן בעיר עָדֶן, עיר מולדתי. ומשום כך הזמינו אותי דייגי העיר להסתפח אליהם. הם התכוננו לדיוג ממושך בספינה גדולה מאד על פני הים ההודי. – הסכמתי. אללה רצה להביאני לידי נסיון. –

כשני ימים הפלגנו – ופתאום התחוללה סערה בלב ים. לא סערה היתה זאת, אדוני, כי אם מַשַׁק כנפי עזריאל־השד. הרוח שברה את התורן כשבר קנה רצוץ והשליכוֹ יחד עם המפרשים אל תוך הים הרותח. וספינתנו נסחפה אל תוהו לא דרך, כלפי דרום. –

שמונים ושנים היינו בספינה; בינינו שלש נשים. הספינה היתה טעונה כל מיני צרכי חיים, חוץ מאוכל; דגים יש בים למדי. אך גם זיתים היו לנו.

תוך כדי טלטלה הטיחה הרוח את אחת הנשים אל עמוד החבל – והגלים סחפו את גופה הגוסס אל הים. וצרה על צרה: שהרוח הארורה לא נתנה לנו אפילו להתפלל רגעים מספר. לא הספקנו לצמצם רגע את מחשבותינו כלפי דמותו של הנביא. – וביום הרביעי לסופת־מארה זו נטתה ספינתנו על צדה וגל כביר וזועם סחף את הרשת הגדולה למצולות ים. –

וביום השביעי לפנות ערב עלתה הספינה על שרטון! –

איש מאתנו לא ידע, באיזה עולם מעולמותיו של אללה אנו נמצאים. הים עוד סער זמן רב, אך אחרי אשר חמל עלינו – בא אסון האסונות: לא היה לנו מה לאכל. הכל היה לנו, רק לא אוכל, ורשתנו – בתהום.

ורק עתה נודע לי, כי כל אנשי הספינה יאקוטאים הם ולא מושלמים ולא התפללו כלל אל אללה. ורק עוד נפש אחת זולתי היתה מושלמית: אחת משתי הנשים שנשארו בחיים, סעדה הצעירה. אלמנה היתה ולבשל ידעה כמו אראלה לבנה בגן העדן. כן, לו היה מה לבשל. – גם את הזיתים חלקנו כבר אחד אחד. – אדוני משער לעצמו, מה בא אחרי אלה? איך זה ישער? הן אדוני אינו יודע את היאקוטאים חסרי־אלהים. –

יום אחד לחשה לי סעדה בעינים מפיקות אימה, שנתנו לפניה נתחי בשר אדם לבשול! – – וכששאלתי אותם על כך – ענו ואמרו בפשטות:

– יש לך עצה אחרת? השמיענו ונשמע. והוסיפו:

– תאכל גם אתה בתיאבון, חביבי. עד שתורך־שלך יגיע. – בתחלה הפילו גורל. –

אחרי כן פרצה מלחמה לחיים ולמות. החלשים שבנו נפלו קרבן. –

ממני פחדו, כנראה; לולא כן, הייתי אני הראשון בקרבנות ומשום כך לא עצמתי עין כל הזמן, שמא יתנפלו עלי בשעת שינה. עזרה לי גם סעדה: שמרה עלי כמלאך גבריאל הטוב. –

וכיון שהם היו רבים ואני יחידי, לא ראיתי לי עצה מאשר להסתפח אליהם. – מי שאינו יודע מה זה אדם רעב, לחנם יגדל לו אללה את זקנו, לעולם לא ידע, למה מסוגל אדם רעב.

כך נמשך הדבר שלשה חדשים רצופים, אדוני. נורא היה. זללנו זה את זה כעכברושים סגורים במלכודת.

לבסוף נשארנו חמשתנו. שלשה גברים, אנשי ברזל־עשת ושתי הנשים. –

סעדה היפה, ששיערה את הסוף המוכרח לבוא, הצליחה לצוד אחד מהם באהבה ולהגות אותו מן המסלה, – אסירי תודה היינו לה על זה. –

כשגמרנו גם אותו – נשארנו ארבעה: שני חברים ושתי נשים. אויבי זה היחידי היה גברתן מר נפש, שרק במעט נפל ממני לכח.

בלילה שמענו אנקה חרישית. הוא העלה את האשה השניה לקרבן.

לאחר ימים אחדים התחילה השתיקה שורה בין שלשתנו: אני וסעדה והיאקוטאי – גם בשעת אכילה וגם אחריה. – אך סעדה עמדה כל הזמן לצדי. לא עזבה אותי אף רגע.

ככה עמדנו, שני הגברים, זה מול זה והבטנו זה בזה כשני זאבי־טרף, ימים אחדים. רק סעדה שכבה לישון לשעה קלה, לרגלי. שמרתי עליה.–

אם יש לך אדוני כח דמיון, עצום נא את עיניך ותאר לנפשך את המצב ההוא – –

והימים היו ימי־זוהר מפליאים. –

ושום סימן ישועה לא נראה באופק.

פתאום אומרת לי סעדה בלחישה:

– אני אתחיל “לבגוד” לך פתאום, כדי לצוד אותו. –

– הוא ישחט אותך בטרם תספיקי לנשק לו.

ביום הששי לרעבוננו אומרת לי סעדה פתאום:

– בוא, נרד אל תוך הספינה! –

ירדנו. נודע לי, שסעדה הצליחה להערים ולהטמין מנה הגונה של זיתים. היא נתנה לי את כל המנה:

– אכול דיך! –

בלעתי את הזיתים עם חרצניהם.

בינתים נכנס הוא. – כשראה אותי אוכל, לא העז לבקש. עמד וקפץ את אגרופיו.

עתה דברה כבר סעדה בקול רם, בלי פחד אמרה לי:

– עכשיו לא תפחד ממנו. אתה: שמש עולה בגבורתו, והוא עכבר חולה.

הוא חרק בשיניו ומבטנו פרצה מלה יחידה: זונה!

התקוממתי לו.

מלחמה נוראה היתה זאת, אדוני. – בינתים נסה שוב לפנות אל סעדה:

–עזרי לי, טפשה שבעולם! שמונה גמלים לי בבית ואלף ומאתים עצי זית! – והוא קבצן! – יתן לך אללה שכל טוב, סעדה!! –

הפלתי אותו –

זרוק אותו אל הים! – אמרה סעדה בבחילה. – טמא הוא. העליב בי. – ומלבד זה: הן אחת היא. –

אמת דברה: אחת היא. או שאללה ישלח לנו ישועה, או שנסוף אחרי ימים אחדים ברעב.

זרקתי אותו אל הים.

סעדה פרצה בבכי־אושר:

– אללה רואה, שעדיין לא סר מעלינו צלם אלהים. עדיין בני אדם אנו. מוכשרים לוותר ולהביא קרבן. –

וכמעט יצאה במחול – אך מיד נפלה מרוב חולשה.

כשלטפתי אותה לעודדה – נשקה לי נשיקה צורבת.

ובאשרה, בשכרונה לחשה לי:

– אֵם אני לזרעך, ערף. – את עבדו זה החדש, העוּבָּר שבי, שחֻבל ביסורים אלה, לא יתן אללה לאבדון, תראה, עַרף, בזכות הילד יציל גם אותנו. –

אך הישועה לא באה. אללה נרדם רגע, כדי להביאנו לידי נסיון.

עתה עלתה השאלה: מי משנינו ישאר בחיים: אני, או הילד? – איך אמרת אתה אדוני? – “המאזנים”. ועתה אל נא תעצום את עיניך, אדוני, הכי יודע אתה, אדוני, מה זה רעב?! – סעדה התחננה: היא רוצה למות.

– יש בעולם נשים למדי – אמרה – יהיו לך בנים כנפשך. –

שמתי את ידי על פיה, ושוב לא דברנו על זה. אך אני החלטתי, שעלי למות ולהציל את הילד. אף כי לא הייתי בטוח אפילו בהצלה זו. להיפך: כמעט בטוח הייתי, שהיא לא תגע בבשרי – – ובכל זאת: החלטתי למות.

– סעדה – אמרתי לה – הקרבן הזה, שאני רוצה להביא עתה, יערב לאללה, ולפיכך יערב נא גם לך. והילד הנזון מבשרי מחלבי ודמי – יהיה חסון כאלון. סעדה! –

ובשעה שהיא ישנה שנת ישרים חתכתי את עורק ידי השמאלית. – הנה, פה, אדוני. –

ותוך כדי גסיסה נעימה, כשעיני התחילו להתעמם וחשכה קדושה הליטה אותי – שומע אני כבחלום את קולה של סעדה הצווחת:

– ספינה! – אללה כביר! ספינה! ערף, ספינה!! –

– רופא הספינה הציל את חיי – גמר הערבי הישיש – ואני עמדתי בנסיון. אתם בני אירופה שותים את האהבה כשתות יין ישן: משתכרים באשה, ומאין לכם לדעת, מה זאת אהבה, אם אינכם יודעים, מה זה ילד?!

(מספורי אמי)

היה היתה מדינה בכרכי־הים ושמה טוּזיריה. המדינה היתה לא גדולה מאד, אך מאושרת מאד. ולכן נקרא שמה טוזיריה, בלשון טוזירית: מאושרת. ובמה היה אשרה גדול? בשלום ושלוה שהמדינה היתה שרויה בהם. אמנם בני הארץ היו כולם עניים מרודים, יומם ולילה עבדו עבודת פרך בבית, בגן בשדה ובחרושת המעשה – אך חצר מלכותה היה מפואר מכל תפארת. המלך היה יוצא בכל יום לטייל במרכבת הזהב, הסוסים היו רתומים ברתמת פז משובצת פנינים, הנסיכים והנסיכות ערכו נשפי חשק מפוארים, רואי פני־המלכות, הפחים והשרים יוצאים במחולות מחנים ושותים יינות־עדנים, והמאכלים ריחם נודף תו על תו פרסא, עד שהיה מגיע אל האחרון שבבתי־החומר שבכפרי הגבולות לכל עברי הארץ. וילדי הארץ, שהיו שוכבים בלילות בלי ארוחת־ערב, נושמים בשנתם את הריח הטוב והמתוק וממלמלים שירי תהלה למלך בחלומם. ואולם רק הילדים הטובים היו זוכים בכך, יען כי ילד שסרח, או שלא ידע לפרוט בשמות בית המלכות, בשמות הנסיכים והנסיכות למגדול ועד קטן – נזפה בו אמו ואמרה:

– לכן לא תהנה הלילה מריח שולחן המלך! אסגור את החלונות והריח הטוב לא יכנס אליך! פרא אדם!

ולפיכך היו כל הילדים טובים מאד במדינת טוזיריה וההורים מאושרים מאד, יען כי בבוקר בבוקר, כשהתעוררו הילדים משנתם היתה ראשית דברם לפצוח בשיר יחד עם הוריהם:

בַּלְמָת הַצְּחוֹרָה הַנְּסִיכָה הַגְּדוֹלָה,

הַנְּסִיכָה הַשְּׁנִיָּה הַשְּׁחוּמוֹנֶת מַתֶּצֶר;

הַשְּׁלִישִׁית הִיא שׁוֹשֶׁנֶת, הָרְבִיעִית: טְרַלָלָה

וְצַפְרִיר הַיָּקָר הוּא יוֹרֵשׁ הָעֶצָר.

מַלְאֲכֵי שְׁחָקִים אֶת כֻּלָּמוֹ יִנְצֹרוּ,

יִשְׁלְחוּ בְּרָכָה בַּשָּׂדֶה וָּבָאחוּ;

אֲנַחְנוּ נִזְרַע וְהֵמָּה יִקְצֹרוּ,

אֲנַחְנוּ נַעֲבוֹד וְהֵמָּה יִשְׂמָחוּ! –

שיר זה היה להם גם במקום תפלה. כי המלך הטוב בחסדו נתן צו, להקל לילדים את קשי התפלה הארוכה, במקומה ישירו רק את השיר היפה הזה.

וגם בכנסיות וגם בעבודה בשדה היו שרים בכל הארץ את השיר היפה הזה, ובבוא עת הבציר והקציר נשאו כל בני הארץ את פירותיהם ויבולם אל בית המלך, מקום שם הנסיכות חלקו לתושבי הארץ המאושרים מתנות: כל אחד משליחי העם, המביאים את היבול, היו מקבלים את תמונת צפריר היקר, הוא יורש העצר הצעיר, והמרבה להביא יותר מכולם, זכה לראות עין בעין, דרך החלון, את פני יורש העצר בעצמו ובכבודו רגע אחד.

ואושר המדינה הלך הלוך וגדול מיום ליום ומשנה לשנה, כי המלך הטוב שקד על עבדיו הנאמנים, לבל ירגישו ברעב המציק להם ובחוסר האוכל את בשרם: מדי שבוע בשבוע היו גדודים עוברים את הארץ בחצוצרות וקול תוף ומצלתים מעיר לעיר ומכפר לכפר והיו מנגנים ומתופפים ומצלצלים ומזמרים את שירת בית המלכות, והעם עונה לעומתם בגילה וברנה לשובב נפש כל חי. ובבוא הערב, ריח מעדני בית המלכות נודף ועובר את כל הארץ עד גבולותיה לכל קצותיה.

ועוברי אורח כי יעברו את ארץ טוזיריה והשתוממו על אשרה הגדול ואמרו: הנה עם מאושר מאין כמוהו. גם ברעבונו ישמח שמוח וגם בבלויי סחבותיו, בבגדיו הקרועים יחוג את חיי המלך ויברכהו בכל לבבו: – אנקתו תרועת אושר היא וקרקור בטנו הרעבה – שיר נצחון!

ויהי היום ויביאו אל בית המלך איש מלומד ואוֹמֵן ליורש העצר הצעיר. ויחנך האיש המלומד את צפריר היקר בדעת ובחכמה וילמדהו לאהוב את עמו המאושר. ויקרה מקרה, אשר אומן בית המלך עבר את הארץ לארכה ולרחבה וירא את אושר העם ויתבונן בו ויאמר בלבו: אכן מפליא הוא העם הזה, הטועם טעם מעדני המלך בלחם הנקודים אשר בפיו והרואה בסחבותיו תפארת מלכים! וידע האיש המלומד את אשר ידע.

ויורש העצר הקטן הלך ועשה חיל בלמודיו ובחכמתו וישמחו הוריו הוד־מלכותם על החיל אשר עשה. ויותר מכל למד את משפטי הצבא ונמוסיו לתפארת, למען אשר בהיותו לבן שבע, ידע לעבור לפני גדודי המלך בבקָרת כבוד, והגדודים יתנו הוד והדר לאשר עתיד להיות מלכם ואדונם. – ככה חונך צפריר היקר לאושר כל הארץ.

ואך דבר אחד לא מצא חן בעיני אביו הוד מלכותו: כי הנה צפריר היקר היה ילד שובב מאד ופעם פעם עשה אשר לא יעשה יורש עצר. שוא עמל בו מלמדו להועיל, שוא התרה בו אביו הוד־מלכותו, כי אם ישתובב יתר על המדה, יתן צו לבל יזכר שמו בשיר התהלה – כל זה לא הועיל במאומה. ורק בדבר אחד יוכלו להכניע את שובבותו של צפריר היקר: במלאת לו חפצו, לעבור את כל הארץ ולראות בעיניו את עמו המאושר. אבא הוד מלכותו השתאה על חפצו זה; ועל שאלתו את האומן, מאין לו החשק המוזר הזה? ענה האומן, בהכנעה:

– אדוני המלך הטוב! פליאה דעת ממני את הדבר הזה, אך למה זה ימנע אדוני המלך הטוב את חסדו זה מעם הוד־רוממותו יורש העצר, ומשאלתו הן מצער היא.

ויעבור יורש העצר את כל הארץ יחד עם האומן אשר לו – ויהי בשובו הביתה, וישתוממו בכל בית המלכות על שאלתו התמימה אשר שאל:

– אבא המלך הטוב! מדוע זה כל הילדים בני גילי כולם לבושים סמרטוטים קרועים, בהקבילם את פני?

וישתאה המלך ויחרש בזעמו. אך אמו הוד מלכותה ענתה רכות ואמרה:

– זה משפט עמנו, בני, וזאת תפארתו ואשרו. בשבענו אנו ישבע גם הוא ובשתיתנו אנו ירוה את צמאונו, ריח מעדננו כשמן הוא בעצמותיו ובגדי תפארתנו – תפארתו הם, בני היקר!

וכשהמלך נגש אל האומן וילחש לו את זעמו באזניו על דברי בנו הקטן יורש העצר, – ענה האומן ואמר בהכנעה:

– אדוני המלך הטוב! פליאה דעת ממני את הדבר הזה!

אך המלך שמר את הדבר בלבו וימנע מתת לבנו הקטן להוסיף לעבור את הארץ עוד.

ואושר המדינה הלך הלוך וגדול, הלוך והַעֲמֵק, עד כי גם במלוא כל הארץ ילדים מתים מרעב ומקור ונערים וזקנים נפוחי רעב, לא חדלו מלזמר את שיר בית המלכות ומהריע בחדוה את שמות הנסיכות היפות.

ורק בעבור האומן את הארץ לבדו – וידע העם, כי רעב הוא וקרוע ובלוי. ואחר – בעבור הגדודים בחצוצרות וקול תוף את הארץ – וידעו גם הם את אשר ידעו.

והמלך הטוב השגיח בעין פקוחה על בנו כמקדם וייסרהו קשות בדברי כבושים ויכוננהו לשנת השבע לחייו, לעת אשר יעבור לפני גדודיו לבקרת כבוד. וגם האומן הכין את יורש העצר ליום הגדול הזה, בו יעמדו גדודי המלך, הרגלים והפרשים ורוכבי הרכב למיניהם לפני בן המלך הצעיר בכבוד ובתפארת. ויורש העצר הקטן שמע לדברי אומנו הטוב ויאהבהו מכל בני בית המלך.

והמועד בא.

ויזעק שר הצבאות את גדוד התפארת ויעמדו שורות שורות בחצר המלך איש על מקומו ויהיו כפסלי אבן אשר אין בהם רוח.

ויריעו בחצוצרות ויורו מתותחי כבוד שבע פעמים ויופע המלך עם יורש העצר צפריר היקר לעבור לפני הגדודים בכבוד ותפארת. ויעמוד צפריר היקר בדרכו ויתבונן באחד קציני המלך, ולא זז ממנו. וילחש לו שר הצבאות, אשר ילַוֵּם אותו ואת אביו הוד מלכותו, וילאט לו באזנו, אשר עליו ללכת הלאה ואל יעמוד במקום אחד. אך צפריר הקטן לא שמע לו ויוסף לעמוד על מקומו. אז יגש צפריר הקטן אל קצין המלך, העומד כפסל אבן ובלי שאוף רוח, ויסר את הכובע מעל ראש הקצין ויהפכהו וישיבהו אל מקומו. והקצין עמד כיתד נטועה באדמה ולא העז לזוז ולתקן את הכובע על ראשו. אז יסוג צפריר היקר לאחור צעדים שלשה, אחרי כן עוד צעדים שלשה ויעמוד וישם את ידיו על מתניו ויסתכל בקצין ובכובעו ההפוך – ויתן קולו בצחוק. ויבט הקצין ביורש העצר – ויתעוו גם פניו בבת צחוק. אז צחק צפריר היקר שנית. אך בצחוק רם מאשר בראשונה. ויצחק הקצין עם כובעו ההפוך, בקול. –

וכעבור רגע והנה כל הגדוד העוה את פניו ואתם יחד כל הקצינים ויעבור הצחוק בכל המחנה הלוך ועבור מאיש לאיש ומגדוד לגדוד הלוך וחזק, עד כי כל המחנה זז כמחנה פסלי אבן, אשר נפח בם הרוח ויתפלצו בצחוק פרוע להחריש אזנים! – –

שוא הביט המלך הטוב בשר הצבאות בזעם נורא – יען גם שר הצבאות נעוה מצחוק. אז צעק המלך בכל כוחו וחרונו הנורא זעקת כבוד ואימה – – אך לשוא, הגדודים עזבו את מקומותיהם בצחוקם הפרוע ויחזיקו בבטנם ורבים כרעו בצחוק ויתפלשו בעפר ועוד הגדיל את צחוקם המלך הזועם, אשר צעק בכל כוחו ויחרף ויגדף בחרון אין אונים. ובין כה וכה ויגש צפריר היקר אל אבא הוד מלכותו ויהפוך גם את כובע הזהב אשר על ראשו – וירא זאת שר הצבאות ויהפוך גם הוא בצחוקו את הכובע אשר על ראשו – – ויהי הצחוק בחצר המלך לחרדת אלהים. – – אז יגש המלך אל צפריר היקר ויסטרהו על פניו – אך טרם הסיר את ידו מעל פני הילד והנה שתי ידים אוחזות בזרועותיו בכוח איתנים, וכעבור רגע והמלך נאסר באזיקים והגדוד פרץ בזעקת נצחון:

תְּחִי אֶרֶץ טוּזֵרִיָּה הַמְּאֻשֶּׁרֶת!

והנסיכות, אשר השקיפו בעד החלונות – השיבו את פניהן החוורות פנימה ותתעלפנה בזועת מות, בראותן את העם פורץ אל אולם המשתה לשבור את רעבונו הפעם, ותבאנה אל חדרי חדריהן ותסגורנה בעדן. –

והמלך האסור באזיקים ראה את האומן עומד בדרכו ויאמר לו בקול נואש:

– אכן, כובע הפוך יכול להוריד מלך מכסאו ואנכי לא ידעתי!

– פליאה דעת גם ממני את הדבר הזה – ענה האומן בבת־צחוק. ואת “אדוני המלך” לא אמר. –

אלה תולדות המהפכה בארץ טוזריה המאושרת.

א.

בראשון לחול־המועד פסח של אחת השנים האחרונות ניצת בירושלים סכסוך רחוב פלילי זעיר אנפין, שאסף סביבו כתריסר איש ושוטר בריטי, ושנגמר בקנס לירה אחת ומיל אחד; לירה על “עשיית דין לעצמו”, ומיל – פצויי־בושת לנער מוכר־ עתונים בעד סטירת־ הלחי שספג מאת הנאשם הפזיז. במשפט הוברר, שזאת היתה סטירת לחי מיוחדת במינה, ואולי יחידה במינה בעולם. הנער הכריז על סנסציה מוזרה: “הגיניראל האלמוני מת על יד הכותל המערבי!” – על זה קפצו הרבה קוני־ עתון וביניהם גם היהודי הפזיז. ומשקָנו – חיפשו ובקשו בעתון ולא מצאו את הסנסציה. לכן התנפל היהודי הפזיז על הנער בשצף־קצף: “איפה הגיניראל?! הגיניראל איפהו?!” וכשהילד הצביע לו על שתי שורות כרוניקה פטיט־שבפטיט, המסתתרות בבישנות והמודיעות בענוותנות צנועה על “יהודי שנמצא מת בסימטא היורדת אל הכותל המערבי” – פקעה מתינותו של היהודי הפזיז ומרח לו לנער משחת־כפים רחבה על לחיו השמאלית למזכרת עוון.

העתונות לא החשיבה את הענין עד כדי להביאו לפני הקוראים. סטירת־לחי פזיזה ורגילה – חזון נפרץ בירושלים. אף כי היתה במשפט זה נקודה לא רגילה כל־כך: כל שהפציר השופט, כל שביקש ואיים, לא רצה הנער לבאר בשום אופן, מדוע הכריז על גיניראל? – תחת תשובה נפרץ הנער בבכי חרישי ואלם. זה הרגיז מאד את הנאשם הסוטר והוא צעק כל הזמן: אדוני השופט! מדוע אין הוא מגלה, למה גיניראל? למה גיניראל?! ועל האשמה, המשערת שהילד עשה זאת מתוך רדיפה אחרי סנסציות, להקפיץ את הקונים על עתוניו – נרגז הנער ואמר במחאה חריפה: לא נכון! לא נכון! – וגם על ההשערה הרחוקה והמופלאה (אך בכל זאת הגיונית לפי רוח הזמן), שאולי היה זה באמת גיניראל, שגורש מגרמניה בגלל יהדותו או יהדות סבתו־זקנתו, ומת פה בעוני כיהודי – גם על השערה זאת מחה הנער.

השופט הסתפק – בכך, אך לא היהודי הפזיז. הוא היה מוכן לשלם עוד לירה ומיל, ובלבד שהנער יגלה לו, למה עשה זאת, למה רימה אותו ואת הבריות בשטות כזו?

וכשסילק את הקנס – מיהר אחרי הנער ולא הרפה ממנו.

הסוף היה, ששניהם, היהודי והנער הלכו יחד לחורבת ר' יהודה החסיד ושניהם אמרו שם קדיש דרבנן לנשמת המנוח ז"ל.

גם עובדה זו כשהיא לעצמה אין בה עדיין משום חשיבות יתירה יהודי שילם לירה ומיל טבין ותקילין – רוצה הוא להתפלל קדיש דרבנן בעד כספו. אך כשהיהודי הפזיז הופיע באחרון של פסח בבית הכנסת, וכשקנה לו עליה חשובה, וכשנדר את הסכום המוזר “לירה שטרלינג אחת ומיל אחד לנשמת הוד מעלתו הגיניראל מורנו ר' שלמה זלמן בנימיני זכרונו לתמורה” – השתוממו המתפללים והסתכלו זה בזה בפליאה. ויותר מזה השתוממו על המקריא עצמו, החוזר על דברי היהודי המנדר, ובפשיטות, כדבר רגיל ומובן מאליו:

– “הוד מעלתו הגיניראל – –”

ב.

תוך כדי טלטולי, שטולטלתי כשבוי מלחמה בסיביריה, נקלעתי פתאום אל תוך בית ישראלי, שהופיע לי בחינת נאות דשא במדבר השלג השומם. משפחה החיה בהרחבת הדעת את חייה המסורתיים מתוך אותה עליצות יהודית, המשרה את השכינה בבית, איש ואשתו וחותנתו ושלש בנות המדברות עברית יפה. האב עצמו אינו יודע עברית, אף כי לגמרי לא עם־הארץ.

– זאת היא הקונסוליה היהודית בסיביריה – מבאר לי בעל הבית ספק בדיחה ספק תמימות – אך לא אני הנני הקונסול. הקונסול בוא יבוא בקרוב. לעת עתה סודר רק בית השומר שעל יד הקונסוליה העברית. ואני השומר. השומר הוא תמיד חייל פשוט. אני חיילו של הגיניראליסמוס. זכיתי לראותו, לדבר אתו פעמים אחדות וגם אמרתי לו, שמעמיד אני משמר לקונסוליה היהודית, שתמונֶה בקרוב בסיביריה. למן הקונגרס השלישי – נוסע אני לכל קונגרס. בקונגרס האחרון שלו נגש אלי הגיניראליסמוס – הוא הכיר אותי מרחוק – ושאל אותי, מה שלום המשמר? – עניתי לו: המשמר מחכה, שהגיניראליסמוס יזכה אותו בבַקָּרה – “סמוטר” ברוסית – ויביע את רצונו העליון! – הוא חייך, לחץ את ידי ואמר: זה תלוי ברצונו של החייל הפשוט!

בעל הבית שלי, מארחי, השפיל פתאום את פניו והמשיך:

– לו היה הדבר תלוי ברצונו של החייל הפשוט! החייל הפשוט רצה, חיכה, התפלל – אך המות לא רצה. – ושוב הרים את עיניו האורות:

– אך החייל הפשוט עומד על משמרתו כמקדם! אני לא אזוז מפה עד שלא אשמע את שופרו של הגיניראליסמוס. הלא משום כן עזב אותנו: כדי להמריץ שם למעלה את המשיח. הוא לא יתן לו מנוחה שם. די לו שיופיע ויביט בעיניו במבט של שאלת תמיהה – – גם מלך המשיח לא יוכל לעמוד בפני עינים אלו!

כך עמד לו “החייל הזקן” על המשמר בסיביריה, ומצודת משמרתו פרושה עד למנדז’וריה. אחד התפקידים שלו היה: “משמר האוצר”. הוא היה אוסף את תרומות הקופסה הכחולה. אך כל ההוצאות על חשבונו שלו. ואין תרומה בפחות מח“י רובלים. ולפיכך היה הוא משלים את הסיכומים מכיסו לסך ח”י. ומספר הקופסאות בביתו כמספר הנפשות שבמשפחה.

ואחד האמצעים שבמלחמתו היתה “שיטת הראיון”: את העקשנים שבמתנגדי הגיניראליסמוס היה מושך ומסיע בכספו אל הקונגרסים. אין כח גדול בעולם מאשר “הראיון”: לראות פנים אל פנים את הגיניראליסמוס עצמו. כל הזוכה לראות אותו פנים, מובטח לו שיפשפש במעשיו וישוב אל תחת כנפי השכינה הישראלית בתשובה שלמה.

ו“החייל הפשוט” לא רצה לעלות לגדולה. לא ציר, לא יושב ראש, לא שום גדולה אחרת. העליה לגדולה היא פרס. והחייל לאמתו אינו עובד על מנת לקבל פרס.

ונשאר כל ימיו חייל פשוט; על משמרתו הרחוקה.

עד שבאו המהפכות למיניהן.

ג.

באו המהפכות הטובות והרעות גם יחד – והחייל הפשוט נטלטל והגיע לארץ חלומותיו.

“הגיע” – שיגרא דלישנא. הגיע – אחרי טלטולי גיהינום של מטה. ואחרי שנשאר ערירי בלי בית, בלי משפחה, בלי בנותיו עם ארשת שפתיהן העברית – בלי כלום. מכל המשפחה שנשמדה נשארה לו רק רעיתו, שהזקינה בלא עת והיא מחכה בחוץ לארץ לאפשרות עליה אל בעלה.

ערירי, עזוב, אביון, זקן ושחוח – אך שכינתו העליזה לא עזבתו. סוף סוף הנה הוא פה! החייל הפשוט הגיע אל החזית!

לחפש עבודה. עבודה שחורה ופשוטה. כפי כוחו. – אך אל לבקש אותה על סמך מה. לא כפרס. החייל הפשוט נשאר חייל פשוט גם בזקנתו. – אף כי גופו ההולך ומזדקן אינו עומד כבר לרשותו במדה הדרושה.

ונדד ממושבה למושבה.

כשנודע לו, שמישהו השתדל בשבילו אצל מכיריו הותיקים – התרגז מאד. שכינתו עזבה אותו לרגע:

– לא בקשתי מאיש. הנה: איזו טובה עושים לי בזה?! “אין עבודה!”

ושלא ברצונו הפליט:

– מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין!

אך כדי לרפא את הפצע שהעמיק, הוסיף מיד:

– אם אני סרבתי כל חיי לעלות לגדולת קצין, הרי זה משום שהרגשתי בי, שאין אני מסוגל ליותר. אלה המסוגלים – הנה עלו לגדולה, ברוך השם!

– דברתי עליך עם אחד מתלמידיך. אתה הסעת אותו פעם ל“ראיון”! הוא הבטיח לי לעשות דבר מה.

היהודי הביט בי בעיני זעם:

– שלום לך! כשאשכח מה שעשית – אשוב אליך!

ועזב אותי.

מקץ שנתים שוב הופיע – וקמטים חדשים בפניו. שערו הפך לגמרי לבן. אך רוחו בריאה משהיתה: אין צרה בעולם, שלא תהא משמשת סימן טוב.

– אין עבודה? – סימן, שיש עליה גדולה. העבודה אינה מספיקה עדיין לכולנו. – אין איש שם את לבו לזקני החיילים? – סימן שהגדוד הולך ומתחדש בכוחות צעירים רעננים יותר! – אין מתאמצים לעזור לסובלים? – סימן טוב הוא: סימן, שסוף כל סוף זכינו לחיים בריאים, שאינם זקוקים לרחמנות ולחמלה גלותית!

הכל סימן לטובה.

ועל כולם סימן לטובה היא, שאין הוא מקבל עבודה מפני שאין הוא יודע את השפה על בוריה. עובדה זו מלאה אותו שמחת אמת: שזכינו לתחיה רוחנית כזו! על זה לא חלם אפילו הגיניראליסמוס עצמו! מובן מאליו: אינך יודע את לשונך – אינך ראוי לעבודה!

מי פילל תחיה כזו! –

ד.

אך בזמן האחרון הורגש בו, שההומור שלו מתובל כעין לעג קל. לעג לא חלילה לאחרים, אלא לעג לעצמו. מעין נימה של בחינת “חותה גחלים תחת מוקד עצמו”.

כששוב הופיע – לא הכרתי אותו לגמרי, זקן מופלג, בגדיו קרועים ומרובה בהם הפרוץ על העומד. כפוף, שחוח עד כדי כריעה. לא הכרתי אותו מחמת זקנו המגודל.

ומשתעל.

שער חזהו הלבן, שהיה חשוף כולו, זעזע אותי יותר מכל. מדוע? מי יודע? יש לובן שיבה, שאינו מעורר כבוד, להיפך. – זה שיבת שער החזה, כשהוא בוקע מתוך בגדים פרומים, ביחוד כשזה נוגע בתלתלי הזקן הלבן.

הדבר היה לפני חג הפסח.

נזכרתי חג הפסח שעשיתי בביתו שם בסיביריה. אחד החגים המזהירים ביותר בחיי. שבוי מלחמה קרוע ובלוי בגוף ונפש, אכול תולעי גוף ומזה רזון – ישבתי פתאום מרוחץ ומנוקה למשעי, מלובש בגדים נקיים שבושלו בבורית ובנתר. ועל יד שולחן טהור וסדין לבן. ועל השולחן “סדר”. מצות עשויות נקודים נקודים מפיצות ריח פסח ־ משפחה, יין אדום ולבן, כלי אוכל מסמאים עינים, כוסות חג יקרות, ועל כולם: פני משפחה נוהרות. לבביות ומרחמות באהבה.

נזכרתי כל אלה – והזמנתי אותו לסדר.

הוא הביט בי ארוכות ולבסוף אמר:

– לא, חביבי. פסח – זה ענין גדול מאוד. חלום חלמתי, הופיע הגיניראליסמוס והודיע לי בפקודה, שעלי לעלות לגדולת קצין. זה יהיה בחג הפסח, הוא יתן צו לקצינים שיעלו אותי. מובן, בלי פקודתו אין להם רשות לעשות זאת. במצוות חג זה הייתי מדייק ביותר בכל ימי חיי. גם בהיותי חייל רוסי, לא אכלתי חמץ בפסח. – וכל זמן שלא אקבל את ההזמנה – לא אשב בסדר. לא!

– ומתי יזמינו אותך? – שאלתיו בזהירות.

– כשהמלכה שלי תהיה פה. היא מחכה שם בחוץ לארץ.

– השתדלת בעדה?

– כן. זוהי הבקשה היחידה שהרשיתי לחייל הפשוט לבקש. בזה אני חייב לה. פניתי אל אחד הקצינים הותיקים, המכיר אותי מאז. הוא נסע אתי אז לקונגרס.

– אתה הזמנת אותו אז. על חשבונך – – –

–אל תדבר כך. למעני עשיתי. ואתה רואה, שהצלחתי: הוא עלה לגדולה. אתה רואה, שלא טעיתי בו!

– והוא הבטיח לך?

– הבטיח. הוא מכיר גם את רעיתי. הוא הבטיח לי, שאערוך אתה יחד את הסדר בשנה הבאה. – כתבתי לה שנדרתי נדר, לא לערוך פה סדר בלעדיה, אלא אם יזמינו אותי הקצינים.

– ועד שהיא תבוא? – שאלתי – אם לא יזמינו אותך?

הזקן שתק ארוכות, אחר כך כמתפרץ שלא ברצונו, בעל כרחו נהם:

– לא אערוך! כנראה, שאפשר לערוך את כל הסדרים בלי החייל הזקן.

וצחק בקול רם:

– מי אני, אליהו הנביא, שיזמינו אותי? הם אינם יכולים להזמין אותי בלי פקודה מלמעלה! – מה אני? לקבל פרס!? לא! דבר אחד יחיד בקשתי: להביא הנה את המלכה שלי! זה כן!

נשתתק – ואחרי שתיקה ארוכה שוב אמר בגמגום, בסירוגין:

– חמץ לא אוכל. עדיין לא אכלתי חמץ בפסח. כולם יודעים זאת, כל הקצינים. ואם איש מהם אינו מזמין אותי – סימן, שלא קבלו עדיין את הפקודה. אתה מבין! אך חמץ לא אוכל. מוטב לא כלום, מאשר חמץ. כשיזמינו אותי – אוכל מצה.

– ואיפה ערכת את הסדר בשנה שעברה? ובכלל: כל הזמן שלא נפגשנו?

הזקן הביט בי, קם ללכת, ותוך כדי פרידה אמר:

– חמץ לא אכלתי. כל חיי בגולה לא אכלתי – ודוקא פה אטמא את קיבתי?!

הלך, ופתאום חזר ופנה אלי:

– ואתה לא רעבת כחייל במלחמה?!

ומאחרי הדלת שוב פנה אלי והדגיש:

– ובשבי?!

ה.

רק אחרי כלות הכל, אחרי הידיעה על מותו בסימטת הכותל המערבי, נודע לי כל הענין:

בירושלים העתיקה נטפל אל חיי הנער המוכר עתונים, שנשאר יתום, גר אתו יחד בחדר מרתף ומנהל לו את “משק הבית”. היה מבשל לו, מכבס לו את הלבנים. מנקה את החדר ומחכה בכל יום לשובו הביתה אחרי מכירת העתונים.

זו לו השנה השלישית. כל ימות השנה היה חי יחד עם הנער ורק לימים אחדים בשנה היה נעלם פתאום: לשמונת ימי חג הפסח ואיש לא ידע איפה הוא.

אך פעם הביאו אותו הביתה נחלש מאד, והרופא קבע, שזה ימים אחדים לא אכל כלום. חוץ משרשי־חזֶרת.

נודע לו לנער, שזה שנים אחדות צם הוא בימי הפסח ואינו אוכל אלא מרור בלבד. חזרת.

לנער היה מספר בזמן האחרון על “הגיניראליסמוס”, על המלחמה הגדולה לגאולה ולתמורה, על “הסדר” שהיה עורך בביתו ל“קצינים” שהיו מוזמנים אליו לחג. הוא היה מבאר לנער, שחג הפסח הוא חג החגים. בלי פסח אין טעם לשום חג אחר בעולם. מה טעם לחג השבועות, לחג התורה בלי חג הגאולה? מי היה מקבל את התורה, לולא היו ישראל נגאלים? ומי היה יושב בסוכות, לו היינו נשארים במצרים? ומה איכפת לו לאדם, אם מוחלים לו את עוונותיו ביום הכפורים, אם הוא עבד עבדים? כלום יש לו לעבד עוונות בכלל? – ואדם שאינו יכול לחוג את חג הפסח כהלכה, מוטב לו שלא יאכל כלל. אדם כזה מחויב לאכול רק מרור. –

הנער לא היה מבין את כל מה שדבר לו. לפעמים היה מדבר בלי כל קשר, דברים מוזרים. שהוא מחכה לפקודת הגיניראליסמוס אל הקצינים. אותו עצמו כבר העלה הגיניראליסמוס למדרגת קצין – אך הקצינים אינם יודעים זאת. ומשום כך אינם מזמינים אותו עדיין לסדר. אך הוא כבר קצין, גיניראל! ואם תעבור עוד שנה – ולא יזמינו אותו – יעשה הוא פה סדר חדש! זה יהיה “סדר” בשביל כל החיילים הפשוטים – הגיניראליסמוס מסר לו את המפקדה העליונה! הוא הוא הגיניראל האלמוני, המופיע כמו הנביא האלמוני – אליהו הנביא.

וכך היה מצוה לנער, שיכנה אותו בשם “הגיניראל האלמוני”.

“הוד מעלתו הגיניראל האלמוני ר' שלמה זלמן בנימיני!”

– וכשאעלם לגמרי, גם מעיניך – פקד על הנער – תכריז עלי בעתונות: “מת הגיניראל האלמוני!” הבינות?! הגיניראל שהופיע בכל בית, בכל סדר כמו אליהו הנביא – אך לא שתה מן הכוס. כל זמן שלא באה התמורה הגדולה, כל זמן שהחייל הפשוט לא הופיע בסדר החדש יחד עם הקצינים – אסור לשתות מן הכוס! הבינות?!

ויום אחד לפני החג שוב נעלם.

ובבוקר החג מצאו אותו בסימטת הכותל המערבי מת.

חנוק בשורש־חזרת.

הוד מעלתו הגיניראל האלמוני זכרו לתמורה.

א.

במשך שעתים לשִבתנו יחד על שפת הים, אריה ואני – ראיתי בו שנוי: אינו שם לב כלל לשום בחורה עוברת. בין אם היא לבושה, ובין אם מתרחצת. לפני כך לא זכתה שום אשה מלפניו להתנהגות הוגנת כזאת. הכל ידעו, שהוא שולח אחרי כל בחורה הלצות־לעג. –

אריה היה בחור מן האהודים ביותר שבסביבתו. על כל מעלותיו החיצוניות המושכות את רואיו, היה מחונן גם שכל חריף, שניצוצותיו חורכים את הנפגע בהם. אפשר שהאהדה הזיחה את דעתו למצא לקוי בכל בחורה; אף אחת מהן לא ניקתה ממגרעת, או סרח עודף בגופה, במהלכה, במלבושה; – ואם עברה בחורה, שבאמת מצאה חן בעיניו – לא היה מסתיר גם זאת, אלא שבמקרה כזה היה מוסיף:

– כדאי לשמוע אותה מדברת. מחטמת קצת, או ודאי מתזזת בלשונה. – חי בי רגש אנטיפתיה אל אנשים ערלי לשון. אינני יכול לתאר לעצמי גאון מחטם או מתזז.

הפלטתי לו את השם משה רבנו. –

– יש לי החשד – אמר – שכל ענין ערל שפתים אצל משה רבנו, אינו אלא לימוד זכות על אדון הנביאים. הוא ודאי מצא לנכון, שלא לדבר אל פרעה. – רק להופיע בהדר כבודו ולשתוק. ספינקס חי, שמסתורין אל עליון חופף עליו, – “ואתה תהיה לו לאלהים” – ערל שפתים ודאי לא היה.

אך אותי ענין יותר השינוי שבו, מאשר ביאורו החדש על התורה. – לבסוף נודע לי: אריה מאוהב.

– אתה יודע? – אמר בהרהורים – יופי עדין ומופלא כזה! אתה מוכרח לראות אותה. היא עובדת בבנק, ראש כזה, חביבי – –

– לא בבנק “עזרא”?

– נכון! אתה מכיר אותה?

אמרתי לו שאני מכירה היטב – אך פחדתי לדבר לו עליה. זהו אחד ממעשי התעתועים של הגורל. בחורה צעירה בעלת פנים חנניים, שמעטים דוגמתם. עדינות־תום ענוגה וטבעית בלי כל צל של התפנקות טרדנית, ועם זה אורה מתבונה והבנה. ותמיד עצובה. כאלו שרויה תמיד באבל. כמעט שאינה מחייכת. – יושבת היא מאחורי החלון הקטן בעבודתה, וממרחק מה נדמה לך, שדיוקן וֵלַסְקֶז חי נמצא לפניך במסגרת עץ פרימיטיבית.

תמיד דמדמה בי ההשערה, שהבגרות החכמה שבפניה קשורה עמוק בעצבות שבהם. ושניהם היו מופלאים לי. –

לימים נודעה לי הסיבה: היא צולעת על ירכה. אסונה זה בא לה רק לפני כשנתים. ובכן – לפני שנתים היתה עוד אחת היפהפיות השליטות ועולות. – לפני שנה, כשהכרתיה, היתה עוד הטרגידיה שלה בגדלה ובעינה. אך כל שהתרגלה אליה, כל שהפצע הנפשי הגליד – כן עלתה וצפה לה והעיקה עליה מועקה חדשה: אכזבתם של הבריות, המתפעלים מיפיה כל עוד אינם רואים את מומה הנורא: החמלה האיומה. –

משום כך היתה תמיד האחרונה בין העוזבים את המשרד.

אסונה זה השרה עליה יגון. ואם מופיע לה על פיה חיוך קל, בשעה ששומעת היא מחמאה ליפיה, הרי חיוך נורא זה מייגע לה את פניה עוד יותר. כאומרת: “כן כן, אני יודעת; עד שלא ראית אותי הולכת!” –

אך שר האסונות לא הסתפק גם בזה. כשנשברה רגלה – ניטל דיבורה מתוך בהלה, ומאז היא מגמגמת. –

והנה: בה מצא אריה את משא נפשו: את כליל היופי, שאין ללגלג אחריו. –

ב.

תוך כדי שיחה אתו נודע לי, שהוא, כמובן, לא ראה אותה עדיין אלא דרך חלונה, יושבת בעבודה. –רציתי לדעת, אם שמע אותה גם מדברת. ושאלתי אותו, אם התוודע אליה.

עדיין לא. מתכונן אני לזה כמו לחג, חביבי. אך הן אתה מכיר אותה, אולי תעזר לי?

נבהלתי לשמוע בקשה זו. שאני אהיה עד ראיה לאכזבתו? לאסונה החדש? ואולי הגדול ביותר! שדוקא אדם שהתאהב בה – ירתע ממנה ברגע שישמע את דיבורה. ובפרט כשיראה – –

השתמטתי מתפקיד זה. כפי שאני מכירו, אין הוא צריך שדכן. –

ג.

מקץ שלשה חדשים שוב נפגשתי אתו. הוא היה כולו אור בראשית אוהב ומאושר. וכבר מתכן תכניות לנישואים. – לא יכלתי להתאפק:

– מהו החפזון, יקירי? – שאלתיו בזהירות.

– אין זה חפזון כלל. החדש השלישי שאנו מכירים זה את זה.

חששתי להעמיק שאלה. אך הוא הוסיף:

– וכשהיא מסכימה! את ענין ההוספה שלי גם כן סידרתי כבר. תוספת משפחה. המנהל לא פיקפק אף רגע. זה חמש שנים עובד אני במשרתי. –

– איך? – שאלתי בזהירות – היא – זאת אומרת –

–כן־כן. “זאת אומרת, זאת אומרת”. אני נושא אותה. ומה?!

הבטתי בו ארוכות – אך מיד נזכרתי, שכרגע אוכל להכשל במעשה מגונה מאד: אם אני אתפלא, יצא שאני עורר את השאלה – שאני תמה על שהוא נושא אשה בעלת־מום! זאת תהיה נבלה נבערה מאתי.

– ובכן – מהרתי – אני מברך אתכם במזל טוב! אמרתי שאינך זקוק לשדכן, זה טוב, חביבי.

אך לא רציתי להוסיף כנהוג: בחורה נחמדה, וכדומה. אין זה ראוי לכאן. ואולם לשמחתי הוסיף הוא:

– אתה יודע – – זה מוזר. – יודע אתה, איך התודענו? נכנסתי אל הבנק לראותה. לא מצאתי אותה במקומה. חכיתי רגע – והיא נכנסה, – והנה קרה דבר מוזר. היא נכנסה, ואני החלטתי לגשת אליה, לא להתמהמה. נגשתי והצגתי את עצמי – – אתה יודע, בסגנוני, גלוי, ואל הענין. שאני מחכה להזדמנות זו, שזה זמן רב אני מחכה לכך, – היא הביטה בי רגע, אחר כך אמרה: “סליחה רגע, תיכף ומיד”. והלכה ונכנסה אל אחורי הגדר, אל מקומה. ואני אחריה, אל האשנב. היא הניחה שם את הפנקס, שוב צעדה צעדים אחדים שם בפנים. – אחר כך שוב הביטה בי ארוכות. –

אריה הדליק סיגאריה – ובינתים הרהרתי: מסכנה. היא רצתה שיראה אותה מְהַלכת קודם – – שלא ימהר בהתלהבותו. – רצתה לצנן אותו. כדי לעקוף את האכזבה – –

והוא המשיך:

–הביטה בי, אחר כך אמרה בטון מוזר ובחיוך עוד יותר מוזר: “ובכן – מה אמר אדוני?” – – וישבה. וכך התודענו, דרך האשנב. שוחחנו רגעים אחדים, ומני־ובי הוצאתי מפיה הבטחה להפגש אחרי העבודה. – ונפגשנו. – וכך אנו נפגשים תמיד, אני מחכה לה כל יום אחרי העבודה.

– ומה היה המוזר – –?

– כן. אותו החיוך, והטון שבו אמרה: “ובכן – מה אמר אדוני?”

– לא הבינותי. מעולם לא שמעתי הגבה כזו מאת בחורה – זה היה מוזר מאד. –

–ועכשו אתה מרוצה! – מאושר! –

– מאד־מאד! – יודע אתה: רק מקץ שבוע ימים ראיתי פתאום שהיא צולעת קצת. אך זה מיפה אותה. בחיי! לו היתה שלמה לגמרי – היתה משעממת. בחיי! יש נשים, שכל יפיין בפזילת עינן האחת. היא נפלאה ככה. וגם דיבורה אינו רגיל, היא כאילו מגמגמת קצת. אך איזה חן מוסיף לה זה! הייתי יכול להקשיב לה שעות שלמות.

זרק את שייר־הסיגאריה וגמר:

– רק עתה יודע אני, מה זאת אהבה, חביבי!

( – גם אני! – רציתי לענות לו, אך נשתתקתי.)

1

אחרי הכנות של יותר משנתים, הזמין אותי הרופא אל הקליניקה שלו.

קודם שהכניס אותי פנימה – ביקש ממני את הן־צדקי: לא לגלות לעולם שום דבר ממה שאראה פה. – הרגשתי באותו רגע, כאילו אני עצמי עולה על שולחן הניתוח. –

בשעות אחרי הצהרים היה. זו היתה קליניקה של יולדות. עברנו על יד המיטות, שבהן שוכבות היולדות. אחרי כן העביר אותי על יד מטות התינוקות הפעוטים. מחזה מוזר ומרהיב עינים לאין דוגמה. שורות של מטות קטנות ובהן ציצי-אדם לבנים-ורודים בני יום-יומיים ויותר. אור השמש של אחרי הצהרים, שלא ניתן לו פה להכנס בעוורונו, אלא מרוכך ונאפל למחצה, שִׁווה לפעוטות גוון אגדי-שמימי, שלא מעולם הזה. לא בשר-ודם הם אלה, כי אם צמחי גן-עדן של איזו פלניטה קרובה, ושרק עתה נשרו מהם כנפיהם-עליהם הקטנות, הצחורות. – ושתיקתם עוררה בי השערה, שאולי רק אנחנו איננו שומעים את שיחתם. בטוח אני שמשוחחים זה עם זה ומספרים, כשם שגם הפרחים מסיחים איש אל רעהו, וכשם שהנמלים או כוכבי-השבט בעברם זה על יד זה. – הנה, אחד מהם מחייך. איך זה מחייך מישהו או משהו בלי סיבה? מי יודע, מה הבריק שם באותו מוח קטנטן: “מצחיק ונעים!” – עולם-הכרובים, שאין לנו כל קשר אתו. –

מהזייתי זאת עורר אותי הרופא:

– ובכן! – כעת יחידים אנחנו פה. כולם הלכו. גם את האחות המשמשת פה בחדר זה פיטרתי לחצי שעה. בוא –

נכנסנו אל חדר האמהות החולות. נגשנו אל אם אחת. – היא גוססת. – הרופא הראה לי עליה בשתיקה. אחר-כך אמר:

– השאר פה. תיכף אבוא.

הוא יצא, ולאחר רגע שב – ותינוק יפה ובריא בכפיו. השכיב את העולל אל האם הגוססת. – האם זעה. – וכאילו הבליחה בה שוב הכרתה. הניעה את ידה, שהרופא שם אותה על התינוק, תנועת-לטיפה. לכל הפחות הכרתה האמהית שבה אליה. הרופא גחן אליה:

– מחר יוטב לך. ומחרתים אולי תוכלי כבר אפילו להיניק את הקונדס שלך. הבינות? –

על פניה הגוססים של האם הופיעה בת-צחוק. – עתה הרימה את כפה – הרופא הבין ותקע את כפו בכפה. היא הפנתה אליו את שתי עיניה העששות שהבריקו רגע-קט באור שאין לו דוגמה בין האורות המרובים, השגורים בחיינו. “כמעשה לבנת הספיר, כעצם השמים לטוהר”: לא הבינותי מעולם את תמונת הפסוק הזה. –

הרופא שוב גחן אליה, ליטף את כפה ולחש לה:

– עתה תרדמי ותישני במנוחה. – כך. –

הוציא את כפו מכפה, לאט-לאט, בזהירות. עמדנו רגעיים, האם נרדמה. –

– מיתה יפה – לחש לי הרופא, אך יותר לעצמו מאשר לי, כמנחם את עצמו.

אני עמדתי נדהם בפני הוד המות האיום.

הרופא לקח את התינוק מאצל אמו המתה – ורמז לי לבוא אחריו. נכנסנו אל חדר-התינוקות. שם השכיב את הפעוט, טפח על אחורו הרך הבריא ואמר לו:

– עתה תקבל אמא בריאה ויפה, חביבי!

אני החוורתי. הבאמת אדם זה – – -?

הוא נגש אל הדלת וסגר אותה, כנראה שכח לעשות זאת קודם. שוב ניגש אל התינוק היפה, הסיר מעל כפו הקטנטנה את סרט-הסימן שעליה – רמז לי, ועברנו אל החדר השני, חדר התינוקות החולים. נגשנו אל מטה קטנטנה. הרופא בדק את הילד שבה: הוא מת. הסיר מעל כפו את סרט-הסימן שלו – וענד אותו בסרטו של התינוק היפה, וחזרנו אל החדר הקודם. פה קשר לו לתינוק הבריא את סרטו של הילד המת. –

– כעת אמר-נא לי, בבקשה, איזו רשות יש לי לתת לילד נפלא כזה להתייתם? מה?! – ועכשיו תראה חביבי את האם, ש“מחובתי המוסרית” ומתוך “פקודת המצפון” היה מוטל עלי לשכל אותה מבן-יקיר אשר כזה! – אמר, ובינתים נטל את התינוק הוורוד בכפיו – ועברנו אל חדר האמהות הבריאות. שם נגש אל אחת מהן, שפשטה את זרועותיה החמות, כשהרופא התקרב אל מטתה.

– האחות הלכה לרגעים אחדים – אמר לה. – פעם אחת יכול גם אני לעשות את המצווה הזאת חביבתי, לא כן?

• תודה רבה אדון דוקטור, תודה רבה! – והחום שלו?

ראיתי שהרופא החוויר. – אך לא איש כמוהו בא במבוכה.

– החום? איזה חום? זה היה הבל-פה ולא חום. רואה את, שבריא הוא כתפוח-! זה ימרר את חייך שבעים שנה, חביבתי, אם רק תאריכי ימים כל כך!

האם בלעה בגופה החם את התינוק.

יצאנו אל האמבולטוריום.

פתאום דפיקה בדלת החיצונית – הרופא מיהר לפתוח. באה האחות.

– שמעי, רחל, אַת שוב עשית שטות. כמה פעמים אמרתי לך, שאל תספרי לשום אֵם על מצבו הרע של תינוקה בימיו הראשונים. את יודעת כי בזה לא נתת לה לאם למות במנוחה. טוב שאני שקרתי לה שהחום ירד.

היא מתה?! הלא היא – – איזו – –?

– מובן שמתה, הן ידענו שלא תמשיך עד הערב.

האחות התפלאה, אך בפקפוק: – איך זה? הלא הילד שלה – כמדומני –

– “כמדומני, כמדומני”! –את שוב טועה. אך אל נא תתביישי, חביבתי; אחרי אלף ושמונה מאות ילדים, כמוני, ודאי שלא תטעי גם את. – לכי ותראי: הוא הלך אחרי אמו המסכנה. אולי באמת טוב לו ככה, משישאר יתום. לא כן?

האחות גם לא הלכה לעמוד על “טעותה”.

2

בלכתנו הביתה, שתקנו שנינו. – – יודע אתה – התחיל הוא – המזל הוא, שאין אם בעולם, שתכיר את תינוקה שלה בימיו הראשונים. אולי חושב אתה, שהאם אוהבת את ילדה, משום שהיא ילדה אותו?

– ומה? – שאלתי.

– משום שיודעת היא, שילדה אותו. נסה-נא והראה לה את תינוקה כילד זר – שום “חוש פנימי” לא ימשוך אותה אליו.

– זה איום! - אמרתי.

– זה נפלא! – אמר הוא, עמד מלכת ושאל:

–אמר נא לי בבקשה: מה דעתך, הכדאי לו לאדם להקריב קרבן-מה על האמת הרגילה, העובדתית, שלמשל שתי פעמים שתים הן ארבע, או שעץ זה פה צמח הוא ולא אבן?

הסכמתי לו, שלא כדאי. שיקרה היא האמת אם מביאה היא תועלת לחברה, לזולתנו. “מפני דרכי שלום – אמרו חכמי התלמוד – מותר גם לשקר”. האמת כשהיא לעצמה, אם אינה מועילה לזולתנו, לא כדאי להתעקש בה ולהקריב עליה. וביחוד לא, אם היא מזיקה.

– פירוש – אמר – הרופא – אם אני יכול להציל את חברי מן המות או מן הענויים, מסבל בכלל, בשקרי שעץ זה אבן הוא – לא רק שמותר לי לעשות זאת, אלא גם חייב אני לעשות זאת! מה?

הסכמתי. אך הוא המשיך בדרך זו: – וכמו כן: אדם, שאינו מאמין בהלכות כשר-וטריפה, מותר לו להאכיל את חברו הדתי בשר טריפה שלא בידיעתו של ההוא! או להשקות את המושלמי יין בצורת משקה אחר, כשאני אינני מאמין, ששתיית היין מביאה לו נזק, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא!

– זה לא! זה אסור בהחלט. משום ששום הכרה אינה מתירה לנו לעשות לחברנו מעשה, אשר אלמלי נודעה לו האמת שבמעשה זה, היה מגנה אותו ומכיר בו נזק לעצמו, אם בעולם הזה, או בעולם הבא! פשוט אין לנו הרשות לכך.

הרופא התחלחל:

– רשות! במלה זו פרכת את הכל. זהו האסון בחיי-המוסר שלנו: “הרשות”. רובם של הפילוסופים, חובשי בית-עקד הספרים בונים את מקדש-המוסר שלהם על יסוד ההגיון הגאוני או על יסוד נסיונותיהם של אחרים, ולא של עצמם. כדאי לראות, מה למשל, היה עושה אותו פילוסוף מוסרי, לוא כרופא עמדה לפניו השאלה: הלתת לו ליהודי דתי זה שומן חזיר שלא בידיעתו, כדי לרפא אותו משחפתו?! הלבקש מאת החולה רשות לכך? או לתת לו למות קודם זמנו ולייתם את ילדיו הפעוטים אך ורק בגלל האילוסיה של החולה – בשעה שבעיני הרופא אין העונש בעולם הבא על אכילת שומן-חזיר אלא אילוסיה? – הנה! טוב שחכמי הדת וקנאיה אינם נותנים את דעתם פעם להרהר אחרי הרפואות השונות, אם נעשות הן בכשרות! כנראה, שחוק החיים אומר גם להם: מוטב לחטוא בשוגג ולחיות מאשר לא לפשוע – ולמות במזיד. – אך כלום זהו החשוב בדבר בכלל?

– לפי דעתי, כן. המצפון שלנו הוא הקובע.

הרופא כמעט התרגז:

– הנה! קודם “הרשות”, וכעת “המצפון”! זאת אומרת: אם מצפונך היקר שקט לפי הכרתך, הרי לא איכפת לך כלום בעולם מה? – אתה חושב כנראה, שכל הרוצחים הם רסקולניקובים, שהמצפון שלהם אינו מניח להם לישון. כאילו נפוליון לא הרגיש את מצפונו נקי ושקט בשעה שזרק את אלפי שבוייו התורקים אל תוך היום פה על יד יפו, כדי להיפטר מדאגת כלכלתם! –

– ובכן, מה חשוב אם לא המצפון?

– מה חשוב? רק דבר אחד: הסבל! סבלו של בעל-החי, של האדם החי, של האלמנה. של היתומים, של האם השכולה! – ומה? אני מרגיע את מצפוני ואינני נותן לילד החולה חשוך-המרפא למות – מצפוני אינו נותן לי לגאול אותו מיסוריו – הילד נשאר בחיים, אך בעל-מום אומלל: עיור, אילם וחרש: גוש-בשר לא חי ולא מת על אדמות. –

– והאם השכולה?

– בין שני מיני הסבל בוחר אני בקל שבהם. לא המות הוא הסבל הגדול ביותר. למת עצמו ודאי שלא. חסדה של ההשגחה הוא, שאין אדם יודע שמת הוא, העונש הקשה ביותר הוא לא עונש המות כי אם ההודעה, הידיעה על עונש המות. אך יותר מזה – הענוי, ענויי הגוף. זהו מה שהרופא צריך וחייב להציל את האדם ממנו.

– ולמעשה? אתה בעצמך למעשה?

– הלא ראית. – זהו האושר היחידי שלי בחיי. ראית את ה“אם המרומה” באשרה? והיא אשה אינטליגנטית מאד. אף אבק-חשד לא נתעורר בה “לילדה”, הבריא, אף כי ידעה, שהיה חולה מסוכן, בחום גבוה. –

3

כעבור, שנה, בשובי מחוץ לארץ, ראיתי שנוי גדול במזגו הטוב של ידידי הרופא.

הוא היה מתהלך כסהרורי, לא אכל ולא שתה באותו התיאבון המיוחד לו. גם שנתו נדדה. – לבסוף התוודה לפני:

– יודע אתה – אמר במלים שקולות וכבדות – בכל זאת – – אין הדבר פשוט כל כך. – לא. זוכר אתה: אותו התינוק – דוקא הוא הביא עלי מבוכה. מסובל הוא בסבל-ירושה: חלה במחלת החזירית. הוריו מיואשים. ורק האם – אמרתי לך אזי, שהיא אשה חכמה ואינטליגנטית למעלה מן הרגיל – רק היא מראה סימנים של גבורה, אינה מוסרת את עצמה ליאוש. – זה נורא: משפחה בריאה בהחלט – וילד חולני. נטיה להיעשות בעל-מום לאורך ימים ושנים. איום. – וזה כבר לא המקרה הראשון אצלי. – אפשר להיטרף! – אני לא אשא את זאת! הם חנכו להם בעל מום חי, שיטפלו בו כל ימי חייו העלובים! – כמה זה נורא! – אני לא אשא את זאת!

– לעומת זה הצלת עשרות הורים אחרים – נסיתי להרגיעו – מצפונך נקי.

הוא הזדעזע כנשוך נחש:

– שוב אותו “המצפון”?! ובלבד ששווי משקל שלנו יהיה בסדר, מה?! מוסר אריתמטי: מספר מקרים כאלה ומספר מקרים כאלה. – בסבל אין דימוקרטיה וקומונה אריתמטית! לכל היותר: גיאומטרית. הסבל הוא לכל היותר יחסי: לפי המזג והמסיבות. לכל הפחות האֵם – –

– היא מראה סימני שקט, כמקבלת על עצמה את הדין. – מסכנה. אני אצא מדעתי! –

התחלתי להיות חרד לגורלו: אדם בעל סבל מוסרי בזה, שקומם אותו נגד החשוב והקדוש שבמוסכמות החברה: נגד זכות האמהות – אדם כזה מסוגל לענוש את עצמו בידי עצמו! –

4

הרהרתי, שקלתי, היססתי – ולבסוף החלטתי לפנות אל אותה אשה עצמה וגם אל בעלה. בעצם לא ידעתי, מה אני רוצה מהם. אולי לבקש מהם, שהם ירככו קצת את הטרגידיה שלהם בפניו. – – שטות: שהם ינחמו אותו?! –

ובכל זאת הלכתי.

ובאתני הפתעה, שלה ודאי לא חכיתי: האם יודעת את האמת. – היא ראתה בשעתו על זרועו של תינוק-שלה שומה זעירה דוגמת השומה שלה בעצמה. –

– הנה – אמרה לי בחיוך עצוב, והפשילה את שרוולה עד הכתף. – ראיתי כתם מארך-סגלגל שחום. – בדיוק כזה היה. ורק קטן ממנו לאין-ערוך. סימן-אם שגם אני קיבלתי בירושה.

כנראה, שאת ה“קורפוס דליקטי” הזה לא ראה האדון הרופא. יש לו חוש מיוחד למחלות, אך לא לכאלה.

והוסיפה:

– בין כה הייתי מבקשת לי תינוק לאמצו לי – כעת גיליתי גם לרופא. אמש היה פה.

5

הרופא קבל אותי במצב רוח אחר לגמרי – אך בכל זאת מרוגז:

– חסל. לא אוסיף עוד! הוא: הגורל, לו מותר לעשות מעשים כאלה: לתת להורים ילד חולני, או להמית את האם ולייתם את התינוק. לו מותר! מי יאמר לו, מה תעשה?! – אך אני – עד כדי כך אינני מחויב לתקן את שגיאותיו, או את זדונותיו שלו! אולי – אולי יבוא הזמן שגם אנו נהיה יוצרים, אך לעת עתה אין אנו אלא מטליאים, מתקנים. –

– ובכן: כעת גם המצפון שלך –

לא העזתי לגמור.

א.

זה חודש ימים שאנו מתכוננים לבחינה הגדולה, הסופית. לזו, שלמענה, בעדה ובגללה סבלנו כל שנות נעורינו. נסגרנו בין הקירות הקודרים, כשבחוץ חגגו החיים בתרועת־נעורים. לא רקדנו בקסם נשפי־החשק בלילות החורף הרותחים, לא קבלנו את פני האביב בחורשת־העיר המכושפת, לא באנו לידי הסכם־נשיקה עם זו הצוחקת בפעמוני־כסף אראלתיים, לא ראינו בתיאטרון את הקומידיות הצרפתיות. ביסורי ורטר הצעיר השתתפנו בעיון, להלכה ולא טעמנו את טעמם של אותם יסורי־אהבה, שהיינֶה היה למת־החי מרעל־מתקה. – והכל בגלל התעודה הזאת, שאנו רועדים כעת לקראתה בדחילו, בקדמת ובהתמדה שאינה מבחינה בין יום ובין לילה.

– איך אתה?

– בהיסטוריה טוב, אך ביונית!

– ואתה?

– היונית לא כלום, אך למה הגועל הגיאורפי בעולם?!

– חברה! אני אומה לכם: ראשכם והר! מדוע זה מחויב אני לדעת, שנפוליון ישב בשעה זו וזו כגולם לפני אותה הפרוצה יוזפינה, כדי שתצייר אותו בחוסר כל כשרון?! איזו ברבריות היא זאת?!

– ואני הייתי רוצה לדעת ברצינות: מה עסקי עם השלום הווסטפלי?

ומן הצד נשמעת אנקת־חשאין איומה ונואשת לגמרי:

– אתם מאושרים. כל זה הוא קליפת שום. – אך המתימטיקה! אוי! – לקול זה היתה דממה.

הקול היה שלי.

ב.

באולם הבחינות דממה נוראה, אכזרית ונצחית. – ורק מד־זמן אחד משמיע כל הזמן את דפיקות הרגעים הארורים, שאינם רוצים לעמוד רגע ולחכות. אלה הן דפיקות צעדיו של המורה־הבוחן, ההולך הנה והנה מקיר אל קיר, מן הדלת עד החלון וחזרה, וידיו שלובות לאחוריו. מטוטלת חיה: דפיק־דפק, דפק־דפיק. זוהי מטוטלת הנצח, המצטמצם כעת בשעה אחת, שעה כבושה, לחוצה, דחוסה, סמיכה, אפלה ומחנקת.

– ולפני: שלש השאלות, שעלי לפתרן. ואני אפילו לא התחלתי. הן לוא ידעתי להתחיל! ובינתים אני מאבד זמן. כמה זמן יש לי עוד? – השאלה עצמה גונבת את הזמן. ובכן: סינוס־סינוס – למה אני מנסה? כאלו יש לי בכלל יכולת להבין את השאלה. ושם: דפיק־דפק. האכזר הגדול מזהיר בנו, שהזמן עובר. המטוטלת מאיימת בהתראה. – אני פוזל אל החלון. שלשום הוצאנו את השמשה האחת, משם צריכה הגאולה לבוא. שם צריך גאשפאר, התלמיד המצויין, להכניס לנו את הפתקה הגואלת: את התשובות. – אך גאשפאר עודנו פה בתוכנו. כל הגומר קודם. מותר לו לצאת לחפשי. והוא יהיה הראשון. – יצא – ותיכף יזרוק לנו את הפתקה הפעוטה, את המלה הגואלת. היא תפול לרגלי גייאר. ברגע שתפול – גייאר יתעטש ויכעכע, גם כדי לטשטש את קול אושת הנפילה וגם לתת בזה אות. אות תקוה והכנה. תוך כדי עטישה “תפול” מחברתו על הרצפה. הוא ירים את המחברת יחד עם הפתקה. –

דפיק־דפק. – גועל־נפש הצעדים הללו! – אך מדוע גאשפאר יושב עוד? הגם הוא מתקשה? אי אפשר כל זה בשבילו: הרמת נוצה באלף כוחות־סוס! או להיפך? הרמת אלף ק"ג בבת־יד? או אולי התחרט? אוי לנו! אך זה לא יתכן. “הן־צדק!” – והוא יושב ועובד עדיין – והזמן עובר. איזו אכזריות: לשבת פה ולהוציא את נשמתנו. ודאי רוצה הוא להראות למורה, שהשאלות קשות הן גם לו. חנופה למורה. זה טוב.

נכון. – דממה. אני בכל זאת מנסה: קוסינוס אלפא פלוס – –את מי אני מרמה? את עצמי? – ואולי – אולי – פתאום יבריק לי – – כעין התגלות – נס – אולי באמת היו נסים בעולם? הן אי אפשר, שמשך דורות האמינו אנשים גדולים חכמים עמוקים, בנסים – – גם הרמב"ם. רבונו של עולם! נס – קוסינוס אלפא מינוס – – אך הוא מפריע לי. דפיק־דפק־דפיק –– למה הוא מתהלך? מדוע אינו יושב במקומו?! אין לו רשות להתהלך ולהפריע! לולא התהלך, הייתי מוצא – – אדוני המורה, בבקשה לא להתהלך! בבקשה לעלות על הקתדרה ולשבת! – הוא עמד רגע. ומביט בי. כאילו קרא את מחשבתי. – גאשפאר קם!

אדוני המורה! בבקשה! – ומוסר לו את התשובות – המותר לי לצאת?

־ טוב מאד, גאשפאר. אתה חפשי היום.

אנחת הקלה חרישית נשמעת פה ושם. פעמי הגאולה. המורה פוזל כלפי המתאנחים.

גאשפאר משתחוה קמעה ויוצא. המורה מניח את מחברתו של גאשפאר על הקתדרה. ושוב מתחיל להתהלך. כעת יתהלך לו! גאשפאר, יעשה את שלו. אני פוזל כלפי החלון הפרוץ. “פתחו של גן עדן”. קוסינוס אלפא פלוס – מינוס – גייאר יושב ועובד.

פתאום מתעטש! – אך לא. זוהי עטישת־המרמה שלו. בלי כעכוע. כדי להרגיל את המורה לעטישות. גייאר מקנח את חטמו. הוא “ידוע חולי”. תמיד מתעטש כמעט זה שנה. כך הוחלט ברוב דעות. בראשית השנה האחרונה הזו הוחלט בישיבתה של “מועצת הפדות” החלטה אחת שהיא שתים: שגייאר יתחיל להתעטש כבר בתחילת השנה, בכל שעור, וגאשפאר, “הפודה”, ילמד לדעת את שגיאותיו של כל חבר, כדי שיוכל להכניס את פתקת־התשובות גם את שגיאותיו של כל אחד ואחד. שהמורה לא יתפלא אחרי כן ולא יחשוד. ישנם אחדים, שאינם יכולים לצאת “כולו זכאי”. המורה מכיא את גבולות הידיעות שלנו. –

אך מדוע זה מאחר גאשפאר? – המורה מביט בי. למה הוא מביט?! יש לו רשות לשאל, לקנתר, להכשיל ולהחריב אותי, אך אין לו רשות להביט בי ולהפריע לי. נבָלה כזו! מביט. בעיניו. אני מבין אותו. הוא אומר לי: אביגדור אל תתחכם, אני יודע, שאינך מבחין בין קוסינוס וְאַסינוס. אתה בין כה אדם אבוד. אתה תצא בלי תעודה. לא תסע הביתה לקיץ, תתהלך פה בעיר כמו יתום, באין כסף, באין תעודה, באין עתיד, באין תקוה, באין כלום בעולם הגדול. אתה תעלה במדרגות־הברזל האחרויות על הקומה העליונה, תעצום את עיניך ותשליכך למטה". – בחוץ צפור־קיץ מצפצפת. ואני אעלה ואפילני, אל המדרכה. – והוא מביט בי. וגייאר אינו מתעטש. ראשי מתחיל כואב. לבי מאיט את דפקו. – אני נופל מן הקומה וראשי למטה. אני כולי רועד, הולך לו אדם צעיר ברחובות העיר – ואין לו תעודת בגרות. – קר לי. אני מזיע. אני מביט במורה. מבטינו נפגשים. הוא מביט בחמלה.

כן. צר לו עלי. עיני דומעות. קוסינוס אלפא – קוסינוס – הוא מביט בי, הוא יגש אלי. – לא. הוא מתהלך. אני רוצה לצעוק:

לא להתהלך! אני עובד –! כך אינני יכול!

אני מכעכע במקום גייאר. בבקשה אדוני: לא להתהלך! – אני מתחנן לאדוני! רק כעת לא. עד שגייאר יכעכע. אדוני! קוסינוס – רבונו של עולם! יש לך כל כך הרבה מיני נסים ונפלאות! אתה יודע, שאני מאמין בך! ענה לי:

קוסינוס – הלאה! הלאה! רק עוד מלה אחת! – רע לי. אני מרגיש בחילה. אני רוצה להקיא. עיני רטובות. אני תוחב את ממחטתי אל תוך פי, עמוק. אולי להחנק?! פה על המקום! אני רוצה לצעוק: גאשפאר! – גייאר מתעטש ומכעכע! – –

אנחות־רווחה חרישות. דרכסלר קם ומוסר את תשובותיו למורה. מרכין ראשו ויוצא. – המורה מניח את מחברתו של דרכסלר על הקתדרה ומביט בי. אני כולי אדום. ידי רועדות בעין. המורה הולך וקרב כלפי. גייאר הרים את מחברתו “שנפלה”. כמה זמן נשאר עוד? קוסינוס אלפא – – אני מרגיש מאחורי תנועת־חשאין עדינה מאד. – הפתקה נודדת. לבי עמד לגמרי מלדפוק. אני תיכף אפרוץ בבכיה. אין לי כוח עוד. – הטפות זיעה כבדות מתגלגלות על פני. קר לי, שיני נוקשות. אני מתחיל להקיא – אך המתאפק בכל כוחי. כיני בוכות בגלוי. הנה הפתקה – – –!

אני מעתיק. באושר כזה חותם האדם על התחייבות להתנהגות טובה אחרי חנינה לפסק־דין מות.

המורה נגש אלי. לאט לאט. גוחן אל אזני ושואל בסודי סודות, שלא להפריע לאחרים: “מה לך?” – אני מביט בו בעינים בוכות. והוא לוחש לי: נו, נו, לא צריך. בכל זאת. עד כדי כך? – הרגע נא. – אני אשתדל – אל תפחד. יהיה טוב. –

רגע לפני כן גמרתי את העתקת הפיתקה של גאשפאר: אני מרים את עיני ואומר בחוצפתו של נאשם־ברצח שלא רק יצא זכאי, אלא שנודע שהקריב את עצמו על מזבח האנושיות, ואומר:

־ תודה רבה, אדוני. הנה: גמרתי!

אני קם. בחוץ מריע הקיץ הלוהט. החשמלית מנגנת את סולם־הקולות שלה החל מן ה־“מי” התחתונה ועד האוקטאבה הראשונה. אחר כך היא מצלצלת עליזות. אני משתחוה ויוצא.

כמה יפים הם החיים!

בחוץ מחכה לי דורה עם פעמוני הכסף שלה בגרונה.

א.

חוץ מתפקידם הגורלי של אישוני טואדר השחורים: לראות את החיים לא כמו שהם, אלא כמו שהם צריכים להיות – שמשו גם הכחשה חיה לאותה תורה האומרת את ההזיה התמימה לנחלת העינים הכחולות דוקא.

טואדר היה חביב עלינו מאד, על חובשי בית־המערכת ובתי־הקפה בשנים האחרונות שלפני מלחמת 1914. יחד אתנו היה חולם על עולם קצת יותר טוב מזה: על כורי־פחם זקנים, שאינם מתים בגיל הארבעים דוקא, אלא מלטפים נכדים, המטלטלים בזקנם; על רחובות ריקים מקבצנים צעירים וזקנים ועל בתי־פועלים עם אויר בהיר ונקי; ועל צחוק יתומים בבתי־הספר; וכדומה. – אך יחד עם זה היה טואדר קצת יוצא דופן בינינו: לא הבינונו אותו. יש לו לטואדר גם מכאובו הפרטי שלו, הזר, המוזר והטפשי: חולם הוא בהקיץ ובגילוי על כיבוש “ארץ שבעת המבצרים” היפה והברוכה מידי מולדתו שנולד בה והמתהדרת בעיר היפה בודאפשט – בידי מולדתו שלא נולד בה, מולדת קברי אבותיו, המתהדרת בעיר היפה בוקארשטי.

בכלל מוזר: טואדר מדבר בגלוי על “מולדת”; על מולדתו שמעבר לגבול. ועל כיבוש. דבר מה אינו בסדר במוחו של טואדר. ברור.

אמנם, היו גם בינינו שחלמו את חלומם המיוחד על מולדת עוד יותר רחוקה מבודפשט מאשר בוקרשטי. על מולדת שלא רק הם עצמם לא נולדו ולא חונכו ולא השתובבו ולא סבלו בה, כי אם גם לא אבותיהם ולא אבות אבותיהם. חלומו של טואדר יונק לכל הפחות משדי אמו, שבאה הנה מארץ המולדבים העצובה ונסכה בילדה, טואדר, את רוח העוועים הזה, שעבר עליו כלח. אך אלה קושרים את עולמם הכאוב בהזיה רחוקה, התלויה בשערת־רוח, בתפלות וקינות וקברים עתיקי יומין. והנה: גם אלה לא הבינו לרוחו של טואדר. אדם שאין לו מולדת בכלל – זה ענין אחר. בשביל להילחם במכאובי המולדת ואסונה, נחוצה קודם כל מולדת. אך טואדר רוצה להחליף מולדת אחת באחרת. ועל ידי כיבוש, על ידי מלחמה. טואדר ממיר את תורתנו בתורת אמו־המולדובנית.

לא הבינונו אותו, אך אהבנוהו, השטות שבחלומו של טואדר מעולפת כאב אמתי, המובן גם לנו. כן גם כאב פרטי, מיוחד, אך חלק מכאבנו־אנו:

– אני לא אמות, עד שדודי יורגה לא יחרוש את שדה עצמו, כמה שיוכל לחרוש יחד עם בני ביתו! – היה אומר טואדר בשבועת ותיקים.

העדר חריש־האדמה לדודו יורגה קלקל את מנוחתו של טואדר. חריש אדמה זה, שבא לו בירושה מאת אבות אבותיו ושהיה מצמיח ממנו את כל מזגו הטוב יחד עם בת צחוקו ושירו הנוגה־עליז המסלסל במרחביה, חריש אדמה זה הושמט מתחת רגליו בידי רבסקו הקֵרח, שאביו היה סתם שודד דרכים. הושמט למשכון בעד סכום מס, שרבסקו שילם במקומו בטוב לבו, בתנועת נדיבים ערומה. אך מי זה ידע, שרבסקו רוצה לספח גם את החריש הפעוט הזה אל אחוזותיו, שאין להן גבול?

ואחרי שסיפח אותו כדין, מתעלל הוא בו: אינו רוצה לראות אותו אפילו בין אריסיו האומללים־המאושרים, המהפכים באדמתו בעד חמישית היבול ואפילו בעד ששית. כסף הוא מציע לו בצחוק חלף עבודתו, כסף, המספיק לו ליורגה למלח אל הלחם שאין לו.

– אתם אינכם מבינים את זה! – אמר טואדר – מהומת מלחמה נחוצה על ראש רבסקו הקרח. לא רבסקו אחד ישנו שם ולא יורגה אחד חולם על לחם אל המלח.

– והבשביל כך נחוצה לך מולדת חדשה? גם פה בגבולת הדונא והטיסא ישנם רבסקואים ויורגאים: ישנם יאנושים ואישטוַאנים.

– כן, אך היאנושים נותנים לאישוטאנים לא חמישית היבול כי אם שלישיתו. והמקבל שלישית, אינו מסוגל לשנוא את רבסקו שנאה הגונה. אינו מסוגל לעיצבון, הבוחר במיתה משונה מאשר ללקק מלח בלי לחם. – מבינים?

– טואדר, צריך לכבוש את האדמה מידי הרבסקואים ומידי היאנושים ביחד!

– מי? – שאל טואדר.

– היורגאים, טואדר, הטואדרים!

טואדר הרהר רגע, אחר כך אמר:

– זה יבוא אולי ביום מן הימים, לעתיד לבוא. אך לעת־עתה צריך להרחיב את גבולות המולדת, כדי שדודי יורגה יזכה הפעם גם הוא לנופף מלמד־בקר; יחד אתי. אדמת “שבעת המבצרים” אומרת לי תמיד במשק־מעינותיה ולבלוב־יערותיה, שמחכה היא ליורגה ולמחרשתו. ולי. אנו, דודי יורגה ואני, נתן לא חמשית לאריסים שלנו, כי אם החצי! מחצית היבול! מחציתה! –

– אתה רוצה להיות אכר, טואדר?

– ומה? מלצר?! – ועיניו השחורות הכבירות של טואדר נשתחמו עוד יותר.

– ולשם זה לומד אתה חוקים?

– מובן. לשם זה. אני לא במלחמה אכריח את האדמה מידי רבסקו לידי דודי יורגה, כי אם בידי החוק. חוקים טובים נחוצים למולדת. ואדמה, הרבה אדמה נחוצה למולדת. ואדמה אי אפשר להחזיר, אלא על ידי מלחמה. –

– ובכן – אמר אחד מאתנו, ממש בלחישה – זאת אומרת, שאתה תשתתף במלחמה, אם תפרוץ. ונגד – – “נגדנו” – – כלומר – –

מובן! – אמר טואדר בלי כל היסוס. – ברגע שתעמוד לפרוץ, אסע הביתה.

היתה דממה. הוא אמר: “הביתה”.

אדם זה חושב באמת, שגם לכמותנו ישנה מולדת. ורק חוקים טובים חסרים לה. אדם זה נפל משמים. נפל – ולא כמו גשם, או ברד, או שלג, כי אם כמו אותם הדגים שבימי הבינים, שירדו יחד עם הגשמים.

ממש ימי הבינים.

טוב, שאין לקחת את דבריו ברצינות בכלל: רחוקים הם, כמו אפשרות המלחמה עצמה. אפילו קצין לא היה מתיחס אל דברים כאלה, אלא בבת צחוק. להיפך: הקצין היה שמח, שגם בין הציבילים ישנם בחורים המאמינים עוד במולדת.

וטואדר המשיך את חלומו לאדמת יורגה ולהחזרת השדות הרחבים והשמשיים אל “בין שבעת המבצרים” למולדתו, כלומר: לוולאכים מהוֹטנֵי־הרַגלים. על גן עדן האדמה הקטן ועל הגיהנום לרבסקו, שלא יצחק יותר את צחוקו הרחב. רבסקו זה תפש לא רק אלפי ככר אדמה ויערות וכרמים, כי אם גם את כל רוחב שנאתו של טואדר ועמקה התפתי. אותה השנאה שהצטמצמה כולה באדם אחד זה. רבסקו זה, כשהוא צוחק – צוחקים אתו בעל־כרחם כל אריסיו העבושים, והצחוק עובר בקולו האדיר את כל הכפר, וכשהוא מפהק עם בוא השמש – פהוקו נוהם והולך בדממת השקיעה עד הכפר הסמוך. וכשהוא מתעטש – הרי כל תרנגולי הודו שבכל הסביבה מגלגלים בקולם בנזיפת שנאה מרה אליו ואל בטנו ופימתו, המיוזעת מרוב בטלה. דמותו של רבסקו עוררה בטואדר את ספיקותיו העמוקות בחכמתה של ההשגחה, או הגורל או השד יודע מי זה שם. איך אפשר למסור ליצור כזה את כל אשרם וגורלם של אלפי בני אדם, שכל חלומם המתוק הוא: לדפוק את הסוס, או את הפרה במחרשה ולזמר בשמש –?

– אי, דברים בטלים נושנים!

אך – – תבוא מלחמה, ואחריה נצחון: זה יהיה נצחונו של יורגה, של האדמה, של טואדר –– של טואדר עובד האדמה, שילוה את מחרשתו על אדמת אבותיו. הוא – לא! לא ינקום את נקמתו ברבסקו. יודע הוא, שרבסקו אינו אשם בעצם. מה הוא אשם, אם מרשים לו להיות, מה שהנהו? אך דבר אחד כן: רבסקו יטעם את טעם עבודת האדמה בעצמו. – ועוד דבר: את צחוקו אשתיק! הוא לא יצחק צחוק פראים הולל כזה! וגם לא יפהק יותר את פיהוק הבטלים, ולא יתעטש את עטוש־החזירים הטפילי! יצחק ויפהק ויתעטש כבן אדם. אחרי עבודה קשה. ואם העבודה היא עונש בשבילו – ראשו והר! לנו היא עונג. לעבוד ולזמרר על פני השדה. – כן. –

ובלבד שתבוא מלחמה. –

אך – זהו: המלחמה רחוקה מאד. מי זה יתחיל כעת במלחמה? שום תקוה אין לכך.

וטואדר התחיל להרהר תחבולות למלחמה. תחבולות רציניות, מסוכנות, עולמיות. רק ההתחלה קשה. רק לחרחר את הזיק הראשון. להשליך את הגפרור אל תוך הבנזין.

ותוך כדי הרהורים וחיפושים – נעלם מאתנו.

ולא ראינוהו עוד.

רק אחד מאתנו קיבל פתאום גלויה עם ברכת שלום מעיר ניש.

ובכן: טואדר הוא בסֶרביה.

גם אחרי שהתלקח הסכסוך שבין אוסטריה וסרביה, אחרי מיתתם המשונה של יורש העצר ואשתו, איש מאתנו לא קשר את כל הענין עם חלומותיו של טואדר. עיניו הגדולות השחומות זהרו לפני עינינו. עינים כאלה אינן מגשימות חלומות. הן לכל היותר חולמות.

אך הנה הופיע. הופיע טואדר אחר קצת. מביט, שותק, כמעט שאינו מדבר. ועצבני יתר על המדה, ובכל זאת עשה ככה, שייגלה לנו משהו. הוא היה שם שותף במשהו. בארגון, בריגול, באריבה, בגרימה. – והם הצליחו. כעת ודאי תהיה מלחמה. אין יורגה יכול לחכות יותר. הוא, טואדר, גם כתב לו ליורגה: שיחכה. קרוב יום הדין.

וטואדר התחיל סוף סוף גם לדבר. בחום, בהתלהבות, במרירות, קוממיות. על המלחמה. ובדברים גלויים באר לנו, שהוא יעבור בימים הקרובים, אולי מחר, מחרתים לבוקרשטי. ידע טואדר, שאין בינינו איש, שיראה בו אויב מולדת. גם המלחמה וגם המולדת רחוקות עדיין מלקום בנו ובדוגמתנו לתחיה. טואדר היה תמיד חולם סיוטים וגני עדן גם יחד. יחלום לו. הוא יקח את “ארץ שבעת המבצרים”. הוא טואדר. – נחמד. בעיני הסנאי שלו.

והוא אפילו נפרד מאתנו:

– תראו, למי בזתם, למי לעגתם. הוולך. ההיטנה במקום נעלים. תראו את הוולך, את המולדובן באשרו, אחרי מחרשתו, בשדהו הרחב! לא יהיה אדם קטן שלא יזמר בשדהו, שלא יקיף את נחלתו בפרחים מסביב. שלא יקשט את שורו בדגניות. רק בארץ קטנה אין אדמה לכולנו. בארץ גדולה יש.

– טואדור! תשלח לנו גלויה מתוך גן העדן הוולכי!

– אשלח, חברה, אשלח! תבואו אלינו. לבציר ולקציר.

ב.

עברו שמונה עשרה שנה עד ששוב ראיתי את טואדר פנים אל פנים. מכתבים קבלנו ממנו בתחילת המלחמה, והמכתבים – מרים מרירים: רומניה אינה נכנסת למלחמה. כמו להכעיס. כולם מסביב, ורק לא היא. איום. הוא יכריח אותה להכנס. הוא יעשה מעשה – –

כך כתב לנו.

בשבי סיביריה נתגלגל גם אלי מכתב, שבא לידי אחרי ששה חדשים מיום הישלחו. בשורה: רומניה לא נשארה נייטראלית, הידד!

הייתי בטוח, שטואדר לא יביט בי עוד בחיי. אדם כמוהו נולד ליפול בין הראשונים בחזית.

ומשום כך לא התפלאתי גם אחרי כן, שלא קבלתי ממנו שום בשורה: גם אחרי סיפוחה של “ארץ שבעת המבצרים” לרומניה. הוא ודאי לא זכה לכך. אותו המישהו, הנותן לו לרבסקו לצחוק, לפנק ולהתעטש בקול רם, הוא לא יתן לו לטואדר להשתיק את הצחוק, את הפהוק ואת העטישה. הוא יפיל אותו בעצם מעופו, הוא ישרוף את הפרפר בלהבת עצמו.

וטעיתי. אחרי שמונה עשרה שנה מצאתי את טואדר ב“מולדתו”. על יד נהר מארוש מצאתיו. מכל טואדר לא נשאר לו, זולתי שתי עיניו הנשגבות. וגדולות בהרבה משהיו: תוך פנים מוכי רזון, שחופים ועצמניים. טואדר שכב חולה, מתמרמר אין אונים על המות.

חשבתי, שנפצע פצע אנוש במלחמה.

לא. גרוע מזה: את מחלתו קיבל בבית הסוהר. שנה אחת בכלא די היה לו בשביל לצאת בעל מום. הענויים שם לא זיכוהו במות. כשהוקלפה ממנו כל אפשרות של סכנה לרבסקו, של מלה חפשית, של טענה כל שהיא – נתנו לו לצאת. רק כעת נודע לי, שאביו עוּנה עד מות בהתקוממות האכרים שם בשנת 1907. מדוע לא סיפר לנו זאת? לא רצה, שיחשדו בו, שרק “בדרכי אביו הולך”.

שוכב הוא בבקתתו של יורגה וזקנה כבת שמונים מעכבת את מיתתו.

רבסקו הושיב אותו בכלא המרקיב וגם ביקר אצלו פעם בפעם ועזר בעצם ידיו לרוצץ את גופו הרך. וגם הכריח אותו לבלוע את אות ההצטיינות שלו במלחמה: את מידאליית הגבורה. לבלוע. במקום לחם.

וכעת בקרתי אותו אצל מטתו־מַתְבֵּנוֹ.

לא שאלתיו כלום, שתקתי.

אחרי שתיקה ארוכה ונוראה פתח הוא ושאל בלי קול:

– ואיך אצלכם שם? בארץ הנביאים? הכדאי היה?

שתקתי. והוא הוסיף:

– גם אתה אשם בדבר, אתה היית היחידי אז שהבינות אותי. למה הבינות אותי? למה? אתה ידעת כבר אז, שכל מולדת היא צחוקו של רבסקו. לו הבאתי במתנה את “ארץ שבעת המבצרים”. לו. – לטובתו. ועל זה האכיל אותי את המידאליה שלי. לו נלחמתי. לו. את קברו היה דודי יורגה מקבל גם בלי מלחמה. וגם בלי עינויים. – לו לכל הפחות ידעתי, שלך היה כדאי. – אתה שותק. – אל תענה לי. – אני יודע: שם אצלכם טוב. לך היה כדאי. אל תגיד: לא. למישהו מאתנו מוכרח שיהיה כדאי. הן אי אפשר, שרבסקו ישלט בכל העולם! – שצחוקו של רבסקו יריע גם שם! –

לארבעה ימים, כששוב בקרתי אצלו, היה מרוגז ונרגש עד כדי טירוף: הזקן צוחק שם על הגזוזטרה שלו עד הנה! ומפהק, ומתעטש.

־ מה. הוא חי עדיין? – שאלתי.

־רק בשביל זה הוא חי: כדי לצחוק ולפהק. ולהתעטש לי. הוא בן שמונים וחמש. הוא יודע, שצחוקו מורט את לבי.

הוא נאנח, נאנק, פרכס, סתם את אזניו בשתי כפותיו ובקול נחר צעק:

– חדל! חדל! רבסקו! דומינולה רבסקו! חדל! אוי! אוי! כל הזמן צוחק! – אוי! מתי יחדל?! – אוי! –

את טואדר הביאו המדיארים־הסיקילים למנוחות עולמים. על פי צוואתו החשאית השליכו אותו אל תוך נהר המארוש ההולך לאט. עשו בערמה: העבירו אותו בסירה אל עבר הנהר כביכול, ובאמצע השליכו אותו, עם אבן קשורה לצוארו, תהומה. שלא תרקיבהו אדמת “המולדת”, אדמת רבסקו.

אך הן בלי מצבה אי אפשר. תחבו לו מצבת עץ על חוף הנהר וחרתו בה בסגנון המצבות הידוע של עם הסיקילים המפורסם, בחכמתו ובדעתו הבדוחה גם יחד:

מִצְּחוֹק הַשָּׂטָן

הוּא מֵת וָנָח,

הַמּוֹת הוּא מַתָּן

לְכָל דַּל וּמָךְ,

אֱלֹהִים נָתַן

וֵאלֹהִים לָקַח.

כשנצנץ בי הרעיון, ישבתי וכתבתי בהנאה מיוחדת, ממש בשמחה לאיד, את הפיסקה; “האמנות היא דבר, שרק אני, האדם, יכול לעשותו, ולא הטבע!” והוספתי לי: “מכאן גאוותו של האדם על האמנות”?

ועל זה הופיעה בת צחוק ממעל לי – ואני יצאתי לביקור בקבוצת “המעין” ושם נודע לי סיפור המעשה הבא:

א.

הדבר התחיל בכפר הונגארי. ילדתו של בעל חנות המכולת, אדית הקטנה, התרעתה עם הנער רועה הכפר שם. איש לא שם לב לכך: היא כבת שתים עשרה, תינוקת, והוא כבן חמש עשרה.

אך הוריה של הילדה התכוננו זה כבר לעבור אל העיר. וכעת, שהכפר התחיל לחייך על “הזוג”, וביחוד היהודים – מיהרו הוריה של אדית לחסל את עסקם הקטן ועברו העירה.

הכל היה כשורה. ורק בשנתה השניה של המלחמה (1916) נודע שלא הכל כשורה. אדית הקטנה התחילה מתהלכת כסהרורית, לא אכלה, לא ישנה, גם עיניה אדמו לפעמים – עד שאמה מצאה אותה קוראת מכתב. אנדריש הרועה הודיע לה, שעלה שם לגדולת קורפוראל, ויחד עם זה נפל בשבי, לרוסיה. זה היה המכתב האחרון שלו מן החזית – אך לא הוא עצמו כתב אותו, כי אם אחד מחבריו שבחזית. את המכתבים רגילה היא לקבל בבית הדאר, אך עתה נפלה בפח: אמה חטפה את המכתב מידיה וזרקתו באש.

את יתר המכתבים החביאה אדית במקום קדוש: בן אבני היסוד של בית הכנסת באחד החורים שבכותל הרעוע.

ב.

אדית חכתה למכתב מאת אנדריש שבשבי. ולחנם. – הפקידה שבדואר עשתה יד אחת עם אדית: להוריה הבטיחה למסור להם את מכתביו של אנדריש – אך בסתר חכתה גם היא, למסור לאדית את המכתבים מרוסיה בשמחת ידידה לאמיתה.

ובשנת 1919 בא המכתב הגואל. מארץ פרס בא, אלהים יודע, כמה זמן נדד המכתב היקר! וסך הכל מלים אחדות:

“אדית יקירתי! ממרחקי תבל אני כותב לך, מארץ פרס שמעבר לימים. אני בריא ושלם, ואם יש אלהים בשמים, אשוב אליך ואקח אותך לאשה, אם רק גם את מחכה לי. כתובת אין לי, משום שבימים הקרובים עלי לעזוב את מקומי. הגורל ישאני הלאה. כלפיך. אך אל נא תדאגי לי, אחרי מה שעבר עלי – אפילו לוע השטן לא יבלעני עוד. ומשאגיע למקום קבוע, מיד אכתוב לך. ובלבד שאת, יקירתי, לא תשכחיני ועד שאת מחכה לי – לא אירא רע. אנדריש שלך לעולמי עד”.

אדית בכתה בכי חשאין באשרה. שבעים ושבע פעמים קראה וחזרה וקראה את המלים, האותיות, התגין – אחרי כן הטמינה גם את המכתב הזה לרגלי הדומו של אלהים. וחיכתה.

ג.

ולשוא חיכתה. – ומובן, שעל שידוך לא רצתה לשמוע בכלל. וגם אי אפשר היה לדבר על כך: היא עצמה דברה, “בסוד” על אהבתה למישהו. ופעם גם פרשה בשמו: אנדריש, הרועה, הנוצרי. איש מבחורי העיר לא התרעה אתה.

משום כך שמחו הוריה להודעתה הפתאומית, שרוצה היא לנסוע לארץ ישראל, יחד עם “אותם החלוצים.” – תלך. – פה בין כך ובין כך אין מה לעשות בה. אוהבתו של רועה בהמות, נוצרי – שבינתים “עלה” פה בפי הבריות לרועה חזירים.

ואדית בת העשרים וארבע עלתה לארץ ישראל.

ד.

העולם החדש, הסביבה הזרה עזרה לה יותר מכל מוסר הוריה וכל צפיה למכתבים. וגם העבודה הקשה וחיי החברות שבקבוצה. – אך “הלב אינו ביצה מוזרת!” אומר המשל המאדיארי, ואדית, שחזרה פה אל שמה העברי, יהודית, התחילה להטות אוזן לדברי־החן של אחד החלוצים היפים: של אברשה החסון ורחב הכתפים. וכך הלכה קדרותה הלוך ופשור לאט לאט – אף כי המתבונן בה הרגיש, שעדיין קשורה היא אל מקום שהוא, אל מישהו; שכאילו מחכה היא עוד. – בתחילה דברו ביניהם “גרמנית”, אך יהודית למדה מאת אברשה גם מלים רוסיות קצת, והזוג הלך והתידד יותר ויותר, עד שביום בהיר אחד חגגה הקבוצה את חג הכלולות שלהם.

ה.

אך האושר לא האריך ימים. אברשה הרגיש, שבת זוגו תפוסה במחשבותיה כל הזמן: מישהו חי בקרבתה, בקרבה, חיים חזקים משלו. הוא ניסה לוודות אותה, לגלות את לבה – אך לשוא.

לבסוף נפרדו. היא נפרצה בבכי, אך ללא הועיל.

– אינני יכול לחיות יחד עם בחורה – תביני, יהודית – עם בחורה, המחכה למישהו מן הלבנה! את כל הזמן קודרת. אחכה עד ששוב תדעי לחייך.

יהודית אמרה בגלוי:

– דומה אני שלחנם תחכה לכך, אברשה. תסלח לי, אך אני אינני אשמה בדבר. תאמין לי. חשבתי שאוכל להשתנות על ידך. –

כך היו שניהם בקבוצה, אך לא יחד. אברשה היה מלא חמלה אליה.

– גם אני התאהבתי פעם! – אמר לה אחר כך תוך כדי שיחת שתיקה, כשניסה בכל זאת להתקשר את נפשה מחדש. – מתרחשים דברים כאלה. אך כלום יכול אדם לקלקל את חייו?

– אולי אתם, הגברים! –

יותר לא אמרה. – אך הרגישה שאי אפשר לה להשאר אתו יחד בקבוצה אחת. לא מן היושר, היא איננה אשמה בכך, אך גם הוא איננו אשם. והוא סובל.

וארזה את חפציה. אל הקבוצה השכנה.

אך אברשה לא התפשר עם העובדה. נכנס אל חדרה לפרידה.

– הייתי רוצה, יהודית, שתביני לי. אינני רוצה, שתעזבי אותנו ­– אותי – מה אני יכול לעשות? – לא קנאה סתם היא זאת. – זה משפיע לרעה על כולנו. – מי מאתנו לא היה מאוהב פעם? – שוכחים. – ואת השפעת גם עלי: גם אני התחלתי לזכור נשכחות – דמות נערה מימי ילדותי. – את אשמה בדבר. –

– ובכן, הרי טוב! – אמרה יהודית תוך כדי אריזה ונגבה כל הזמן את עיניה.

– מה טוב? לגמרי לא טוב! את העבר אין ל – –

לא גמר את המשפט, משום שבינתים ראה בין חפציה חבילת מכתבים, ועל גבי אחת המעטפות – כתב־ידו שלו. מן החזית. בין־רגע הלמו אותו דמדומי השערה משונה. קם, נגש יותר: כן, כתב־ידו. הוא הביט בה מכף רגלה ועד קדקדה – אחר כך עששו עיניו, והעלם הגרמי הרחב נפל עליה בחביקה, מחולחל, מתעלף, אך ידיו הדקו אותה כבצבת. עד שגם היא נפלה אתו. יהודית נבהלה מאד, ניתקה ממנו בכוח, וכשראתה אותו שוכב אין־אונים, מיהרה והזתה עליו מים, אחר כך השקתה אותו מיץ־אשכוליות.

כשפקח את מבטו נעץ בה את מבטו וגמגם:

– אדית – אדית. ושוב עצם את עיניו.

רק עתה אורו גם עיניה:

– אנדריש! – השמיעה קול צריחה ונפלה עליו בנהימה אמהית: אנדריש! – ותוך כדי בכיה התחילה מכה אותו: טפש! מנוול! – חבטה אותו תוך כדי התיפחות – התחפשת ליהודי, שלא יכירוך, שלא אכיר אותך! חבטה ונשקה אותו ופניה הבוכות חייכו ודמעו כאחת: הרי לכם “אברשה”!

–אני לא התחפשתי, יהודית, אני כבר בפרס התגיירתי, רציתי להפתיע את הוריך כיהודי. – יהודית! – אני אומר לך יש אלהים בשמים! –

ו.

לאנדריש־אברהם־אברשה נודע, שיש אלהים בשמים, ולי נודע, שלפעמים הוא גם אמן. רומניסטן ממדרגה הגונה.

א.

הישיש נשם נשימת־טבק עמוקה והחליט אחרונית:

– כן, יקירי! אני אומר לך, הם צדקו: “בעל כרחך אתה חי!” בעל כרחך.

שוב נשם מנה פעוטה והמשיך:

– הכרתי אחד, שניסה להתנגד לכך. ובטוחני, שהוא היה הראשון והיחידי, שעשה זאת. אחד מבני גילך, מבני גילכם שלכם. בחור אוריין, תלמיד חכם למופת. וירא־שמים דוקא.

– ירא־שמים? – התפלאתי מאד.

– זהו. ירא־שמים. היודע, שעובר הוא על לאו־הלאווין: על “לא תנסו את אדני אלהיכם”. כן, אחד מן המציצים ונפגעים: אחד המעונים בענויי השטן של חבלי “מלחמת גוג ומגוג” שבימינו; שנשאר לפליטה אומללה מבין טבוחי־אדום שבאוקריינה. שנשמתו הדבקה באלוהיו נתרסקה ביסורינו וביסוריו, ועיניו התלויות בשמי־מרומים התחילו שואלות את שאלת־השאלות, אחר־כך תובעות את התשובה, ובסוף קמץ את אגרופיו כלפי מעלה. – הנתבלבלה דעתו? אפשר. לא ייפלא.

* * *

הישיש קמט את בין־גביניו והוסיף:

– באחת האניות הראשונות, בתחלת העליה השלישית. יום ולילה היה מתהלך על הסיפון יחידי, מתבודד, בבנות־ראש־שלילה עצבניות. כמגרש איזה זבוב טורד. – ופעם בחצות הלילה, כשגם שנתי נדדה, אולי דוקא גם בגללו, קמתי, עליתי ונכנסתי עמו בשיחה. תיכף הכרתי בו מי ומה הוא. בחור שנלוש מאותה עיסה, שממנה נלושים גאונינו הותיקים, מאורי־גולה, ומאותו סוג, שהתניא ז"ל היה מייחסם על “משפחת פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן”. נפש ממושכת וממורטת, העומדת כל הזמן בטענות, במסה ומריבה, בפולמוס עם קונה. ברזל, שֶׁכּור־היסורים מקשו, מעקשו ואינו שורף אותו. מכל דבריו ממלמלות לי המלים: “בין לילה ללילה”. – שם לא רחוק: האי־קורפו מסתתר בחביון צללי ליל, למעלה: הירח הבהיר עד לסמא, הממהר בין קרעי עננים כבדים, ליאט לנו אימים ומוכן כל כזמן לשנות את צורתו, להתפשט. – ופה למטה: אניה זועפת אל תוך עצמה, חותכת וחוצה בתיאבון דמים ובוחשת את התהום האיומה ללא כל תכלית. – ועל הסיפון: ילוד אשה הרב עם בוראו בקצף אלם אין אונים, התובע בלי הרף את עלבונם של חללים עשושי עינים וחשופי שינים, עלבון דורות, החל מן התינוקות הגוססים בתוך קירות פיתום ורעמסס, דרך שרה’לי בת בֶּרקה פודקובה, המטיחה את ראשה בחומת המנזר הפולני, ועד – – –

– “אנחנו חיים בין לילה ללילה. בעל כרחנו” – מלמל הבחור כלפי הלבנה – ליל נצחים מאחרינו וליל נצחים מלפנינו. היודע אתה, מה זה נצח? – אמר כמעט בזעקה – התופס אתה?! – לעולם! בלי גבול! –

מישהו המשיל את חיינו לצפור, העפה בחשכת הליל, עד שמגיעה אל מגדל מואר בודד, הצפור עוברת דרך חלונות המגדל הפתוחים, רגע רואה היא בפנים אנשים יושבים, אוכלים ושותים, משוחחים וצוחקים – אחר כך שוב יוצאת אל תוך החשכה, אל אין־הסוף האפלי מלילה – ללילה.

כל יום מחיינו בחינת בין לילה ללילה הוא. בעל כרחנו. וגם הגאולה. בעל כרחנו. כל גאולה אינה אלא ברק אור לסמא את העינים בתוך הלילה. הגזירה זורקת אותנו אל תוך אור יום קצר. בעל כרחנו. – לאור כזה נוסעים גם אנחנו כעת. בעל כרחנו! – למה הוא עושה זאת? למה, למה?!"

פה התמתח הבחור פתאום ועיניו ירו זיקי אופל לאור הירח ההולך, הביט בי ארוכות ואמר בקול עקש: מה? בעל כרחנו?! לא נכון! להוולד – כן. אך לא למות! – רוצה אני – ואמות! ולא יעקרו את שיני הבריאות, ולא יטמאו לעיני את ספר התורה!" –

הוא נשתתק, ואחרי כן נאנק אנקת מות ואמר בקול זעקה:

– לך והכרז זקן: לא בעל כרחנו אנו מתים! ואם שבעים פעם יגלגלו אותי לעולם הזה – שבעים פעם אגיד: אי אפשי! לא! אני אוכיח לו – ואתה תכריז אחרי לדורות!

וכהרף עין קפץ אל תוך הים.

ב.

הישיש תיקן את מקטרתו ואמר:

– כמה הרהרתי מאז בדבריו: “בין לילה ללילה”. “נצח”. איום. מליל מלחמה לליל מלחמה חדשה, מליל־אוקריינה לליל הגליל ומנצח לנצח. ובין־לילה־ללילה זה, חציו בתוך אפלו של תמול וחציו במטמועי הלילה הבא. מכאן חולמי חלומות בהקיץ. אין אדם חולם, אלא באופל, בלילה. אור יום חולמים הם. – חולמי חלום אלה, הידועים בשם הוגי דעות ובעלי הגיון – פחות מכולם רואים הם את מהות הנצח ואימתו. רואים הם דוקא רק את הבלחת רגע היום. – ככה ישבתי לפני ימים והרהרתי את סיוטנו – ופתאום מופיע לפני בן אדם מזוקן ופרוע ראש, נצב לפני, מביט בי ושותק. כבן ארבעים ויותר, אך כולו לבן. – ועוד לא הספקתי לשאול, מה רצון ר' יהודי? – והוא אומר:

– “יש גמול לפעולתי!”

הכרתיו על פי קולו וסגנונו. – ועוד אני משתומם וכמעט שאינני מאמין שחי הוא, והוא מוסיף:

“לכל הפחות אחת עלתה לי. אם לא יכלתי למחוק את הכורח הזה הרי – –”.

– איך זה נצלת? בלילה, בלב ים?

– איך? מי זה יודע? התעוררתי בסירת דוגה באי קורפו. וגם אחרי כן זרקתי עצמו על הפסים והרכבת המהירה עמדה מלכת. – דנתי את עצמי לכל מיתות בית דין. לא קבלו את הדין. “איך?” האת הכל יודע אני כבר, ורק לא את זה!? – אך אחת השגתי: יודע אני ברור לכל הפחות מתי ואיפה. גם זה יהיה לא על פי רצוני – אך יודע אני מתי. בחלומי ראיתי. וגם את המקום הראו לי".

ואמר לי את היום ואת המקום, שבו ימות.

אני לא שמתי לב ביותר לדבריו אלה. אך שלא ברצוני נשאר לי היום חרות בזכרוני. וגם המקום.

והוא, מבלי להיכנס אתי בשיחה יותר, הלך, ותוך כדי הליכה פנה אחור ואמר עוד:

– אתה מחכה ללילך בתוחלת אימים ואינך יודע מתי. ולי בכל זאת נודע. הכרחתי להודיע לי. גמול לא גדול בעד חרפת ספר התורה שחיללו אותו לעיני בעריות – אך בכוחי ובעצם רצוני הוצאתי את סוד הסודות.

ונעלם.

ג.

– כעת קורא אני – אומר הזקן בקול פאטאלי – שנפל חלל. גם היום וגם המקום נכונים. כפי שראם בחלום. – אדם שנולד להאיר את העולם, והיסורים ממרקים את מוחו ומצמצמים את כל יכלתו הכבירה בנקודה אחת: לדעת את יום מותו. זהו אסוננו המיוחד. מעשה ידי שטננו המיוחד: לקח שמש בראשית וצמצם את אורו לחוט של אור דקיק, העובר כברק־רגע מיום הולדתו אל סופו. מלילה ללילה. ובלי להפרות בו אפילו גבעול עשב דשא רך אחד בירכתי הגן. בן תמותה, שניתנה לו גאוניות, הצרופה בכאב וכלימה, בעינויי גוף ונפש, לתפוס את סוד הסודות – כח שאפשר היה בו להביא גאולה לעולם.

הישיש שוב הריח עמוקות וגמר:

– הם צדקו, ולא אנחנו. בעל כרחך, יקירי, בעל כרחך. בין לילה ללילה. אין עצה. צריך לחכות, ולחלום. חלומות זוהר בסיוט.

לא המזכיר הפרטי הכניס אותו אל הזקן, כי אם היורש בעצמו ובכבודו. – לולא ידע הפסל את הסיבה, יכול היה לחשוב, שמתוך רגש־כבוד לאמנות עושה הוא לו זאת. אך המזכיר הפרטי, ידיד־נעוריו של הפסל, אמר לו שכך יהיה: שהיורש עצמו ילווה אותו פנימה.

מפיו של המזכיר הפרטי ידע הפסל עוד פרטים אחדים. שהיורש מתנגד בכל תקפו לביקור זה, ושהוא־הוא שעיכב אותו עד הנה הוא מנע אפילו את מסירת מכתבי הפסל לזקן – מעשה שלא עשה עוד. – כן נודע לו לפסל, שהזקן, הידוע כאיש נוח לבריות, רך־הלב ומתון – נוהג בביתו חומרה יתירה לגבי כל משפחתו בהלכות נמוסין. ובלי רשותו, שהוא נוהג לתתה ברמז הרמת ידו השמאלית מעל משענת הכורסה, אין לפצות פה. ובנידן זה גם היורש עצמו אינו יוצא מן הכלל. – ואם מרים הוא את ידו הימנית – הרי זה יותר מאשר אות־מחאה. זהו כבר “אגודל כלפי־מטה” של הקיסר הרומאי. –

אלא, שהמזכיר הפרטי, שהרגיש את עצמו בוגד בחובתו כלפי אדוניו הזקן, וגם ברצותו לעזור לפסל לבצע את ראיונו – הערים ויעץ למביא את המכתב, לבוא בדיוק באחת־עשרה, בשעה שהזקן עוזב יום־יום את משרדו ויוצא. וכך הופיע המביא את המכתב בפני הזקן עצמו, לפני הדלת, ובמסרו את המכתב, הוסיף:

– מאת הפסל האדון קינוב?.

הזקן, מבלי לפתוח או להפתיח את המכתב, אמר:

– יבוא נא הוא עצמו, בבקשה. יבקרני נא.

הפסל נכנס בלוית היורש, הניח את הקופסה לרגלי השלחן הגדול, וישב. ישב גם היורש. – הזקן הציע לפסל את קופסת הסיגאריות הפתוחה.

– תודה רבה. זה שנה, שאינני מעשן.

– חולה?

– לא. אין לי כסף לכך. יותר משתי לירות לחודש.

הזקן התבונן בו, אחר כך שאל:

– ואיך אתה עובד בלי עישון? אני אינני יכול.

– זה יותר משנה, שאינני מתכן שוב תכנית חדשה. בשביל יכולת עבודה מינימאלית נחוצה לכל הפחות ארוחה אחת ליום. במחיר שלשה וחצי גרוש. וזה – בקביעות, לא במקרה. ואצלי יקרה לפעמים, שאוכל אני יומים בזה אחר זה ארוחת־ערב – אך רק במקרה. הזמנת ידיד, במסעדה.

היורש התחיל מאבד את מנוחתו. בתנועות עצבניות תיקן את ישיבתו. – היתה דממה.

– אתה מזוקן – אמר הזקן – דומני, שהיית מגולח, לא כן?

– זה גם כן כעשרה גרוש לחודש.

הזקן הפך את פניו פתאום כלפי המזכיר הפרטי. ההוא הבין כרגע, מה שלא הבין הפסל: עשרה גרוש לחודש – הלא זה מעט מאוד?

– האדון קינוב מתגלח על פי רוב בידי־עצמו – אמר המזכיר בביאור. אחר כך הוסיף – והסַפר שלנו הלא בא אל כבודו הביתה.

הזקן שוב הביט בפסל והרהר. אחר כך הדליק סיגאריה:

– אם כך, לא גמרת גם את עבודתך עלי?

– את זו גמרתי, האנדרטה היא פה אתי. – אך קודם שאַראה אותה לכבודך, עלי להגיד דבר־מה.

– האמנות אינה טעונה ביאורים – אמר הזקן – להיפך: הביאור יכול לקלקל.

– זה נכון, אך במקרה זה חושבני – – מכיון שאני בעצמי קלקלתי, הרי אולי יעלה בידי לתקן בבאורי, עד כמה שאפשר עוד לתקן. ואם אפשר בכלל.

– בבקשה.

– כעת ירשה לי כבודך להדליק סיגאריה – אמר הפסל, ולקח סיגריה והדליק.

– ובכן, זה לא יהיה ביאור – אמר הזקן בבת־צחוק – זה יהיה מעשה יצירה!

הפסל נפח את העשן בסילון נועז כלפי מעלה, נשם עמוק ואמר:

– אולי כן. יכול להיות. יכול להיות, שמה שאני אעשה כעת פה, יהיה מעשה־יצירה חשוב. אולי הגדול שבכל חיי. – משום שיצירה פירושה אחד שהוא שנים: להשאיר אחרי־עצמנו זכר לדורות, המעיד: הנה, היינו פה, עשינו דבר־מה, כדאי היה לחיות. – ופירושה: שגם הזֵכר עצמו צריך שיהיא מעשה־רב, מעשה – –

– מעשה אמנות! – עוזר לו הזקן.

– לא רק מעשה אמנות, סליחה. אלא גם מעשה, שבו עצמו ספונה התועלת הצבורית, תיקון האדם והחברה: מעשה, שהוא עצמו יעורר לגדלות הנפש. –

היתה דממה. הזקן נשען עוד יותר בהרחבת־הדעת, ועל פניו הקמוטים מאוד הופיעה יפעה של סיפוק עמוק. – בקושי־רב, בהתאמצות אמר:

– אינני מכיר אותך לחונף. זוהי מחמאה: שאני אשמש לך תבנית לכך – –

– כן – אמר הפסל.

– כעת הבינותי: לא הצלחת באנדרטה שלי, וכעת רוצה אתה לתקן. – באמת אני – אני – אשם בכך. לא ישבתי לך, רק פעם אחת. אך מה לעשות? הזיקנה. אני חלש יותר מדי. – אדם כמוני. – בגיל זה. – יום־יום אני מחכה – – נגד זה, יקירי, אין תרופה.

והצטחק בת־צחוק מרה.

– הנה, זהו מה שאני רוצה להגיד. – מכבדיך אדוני הזמינו אצלי את פסלך, ואני הבינותי את יחס ההערצה הזאת, והסכמתי. לולא כך, לא הייתי מסכים. אין סכום־כסף בעולם, שיניעני לפסל את דמותו של אדם בלי אחת משתי הסיבות לכך: או שדמותו החיצונית תמשוך אותי באורותיהם וצלליהם של הצער או ששון־החיים; או שדמותו הנפשית תעורר בי אי־מנוחה לחיוב או לשלילה. – וכבודך – דמותך אדוני משכה את לבי. אחת ההופעות המפליאות בחיינו: אדם שיש לו ונותן. – ביד רחבה. – בנה בית־כנסת גדול לתפלת־עניים בחנם גם לימים נוראים; בנה בית־ועד לסופרים ואמנים; הקים מוסד מוזיאוני חשוב, בית־אוצר ליצירה; ולבסוף, אחרון אחרון חשוב: אולם לשירה ולזמרה ומנגינה, שהכנסותיו מוקדשות לכרטיסי־חנם לעניים. – כל זה עלה בקרבנות חשובים. –

הזקן רמז:

– לדבר על זה לא כדאי.

– סלח נא לי אדוני: ברגע זה חושבני, שכדאי. נחוץ לי. כבודך עשה מה בחייו. סימן, שעברת אדוני את גבולות החיים המרודים והקצרים הללו. תפלה ואמנות: שני כרובי־הנפש, המתחבטים בשמשות האשנב, הפתוח אל עבר בית־כלאנו זה. – והתחלתי לעבוד בשמחה, בששון־היצירה: דמות־אדם. סוף־סוף. – ופתאום. בבין־ערביים אחד, כשזוהר־השקיעה הֶעְתִּיר על חדר־עבודתי את עתרת שכינתו המלאה, ברגע שראיתי את עצמי שותף לאושר ולשפע – רציתי להדליק סיגאריה ולנשום את העשן המתוק־המר: לקבוע את שנים־שלשת קוי־ההיולי של הדמות וראיתי, שאין לי סיגאריה. – ומכיון שהתחיל, לא פסק: פתאום הרגשתי את רעבוני, שהיה דחוי אצלי ומדוכא מאתמול. – הרעב עבר והיה לכאב־ראש קל. – המפסלת נשרה מידי. – התגברתי והרימותיה – ושוב זרקתי אותה. –

הפסל נשף את העשן בקלח זורם. הזקן ישב במנוחה גמורה. – אך היורש התנודד אילך ואילך עד שקם. רצה להגיד מה, בלי רשות ידו השמאלית של הזקן – אך הזקן, מבלי להביט אליו, הרים את ידו הימנית – והיורש הוכרח לשבת. – והפסל המשיך:

– ועל זה עזבתי את הכל ורצתי החוצה. – כלפי הים. – רצתי כמטורף. ורק אז ראיתי, שהכל כואב לי: כל יפי בין־הערביים, עתרת השקיעה, העוברים־ושבים – כל זה מעיק לי: על קיבתי מעיק. – וכשעברתי על יד מעון כבודך – התקננה במוחי מחשבה, שלא יכלתי לגרש אותה: אין זה אדם כמו כבודך, בן תשעים וארבע, המחכה בכל רגע – –

היורש קפץ ממקומו כנשוך נחש:

– אינני יכול! – זאת היא – –

אך זקן הרים את ידו הימנית ואמר בשקט איום:

– נא להשאיר אותנו לרגעים אחדים.

היורש יצא בלי כל נסיון התנגדות. – והזקן הוסיף:

– נא להמשיך. – ועצם את עיניו וכך הקשיב.

הפסל קם, התאפק בכל כוחותיו, אחר כך פרץ:

– אין מה להמשיך, אדוני! – בכפיפה אחת עם השטן אי אשפר לעבוד! אין נפש בלי גוף בעולם הזה! – ואין ילד נולד בלי אם! – אתם בונים ערי מסכנות לַיקר בכל חיינו: פיתום ורעמסס לתפלה ולאמנות – ואינכם נותנים להן להיוולד! – מתי תבינו כבר, שאין אני רוצה בכלום, חוץ מאפשרות־היצירה עצמה? לא יותר. אין אני צופה לשום הנאה אחרת בעולם: לא למצבת־זכרון, להשארת־הנפש שאחרי מותי, ולא לכבוד ולהצלחת יצירותי בחיי! כל אלה אינם מענינים אותי! – רוצה אני אך ורק בהנאת־היצירה עצמה בשעת יָצרי אותה! בהנאה זו, העולה על כל הנאה אחרת בעולם, ואפילו על השכרון שבאהבה המינית. כן. – אך אתם, העומדים על יד האפיריון ומצפים לילד – תנו לו לחתן את אפשרות־ההנאה הזאת, כדי שתקבלו את הנולד שלכם בריא ושלם וראוי לחיים! קחו לכם אותו אחר־כך לעֶבד – אך תנו לי להולידו הפעם! – לא ערש־זהב ובית שעשועים וטיפוחים תבנו לזה שנולד כבר, כי אם קודם כל תנו מטה צנועה וחמה לאם היולדת! – גם פֶּרְדִיקאס, מצביאו של אלכסנדר הגדול, דאג לשפחתו, שילדה לו בן – וקודם שילדה, הושיב אותה בארמון מיוחד. – בפרדיקאס זה נזכרתי, ולעומתו ראיתי פתאום את הנוטריון שלנו בעיירתנו, שגרש את שפחתו המעוברת־ממנו, וכשנולד הילד, לקח אותו אל ביתו ופינק אותו – ואת אם־הילד גרש מן העיר ברעב ובחוסר־כל! – הנה! (פתח את הקופסה, הוציא מתוכה את האנדרטה והראה אותה קרוב לעיני הזקן) הנה! זה יצא לי! מפלצת־אדם! הנוטריון המטומטם האכזרי שלנו בדיוקנך־אתה אדוני! אני לא רציתי, אלהים בשמים עֵדָי! הנה! זוהי הדמות! אפשר להכיר את כבודך! –

הזקן פקח את עיניו, הרכיב את משקפיו, הביט באנדרטה בעינים מעוגלות – ושוב עצם אותן. – והפסל הוסיף:

– איך זה אדם־המעלה כאדוני אינו מרגיש את ההנאה המאושרת: לגאול אדם מעינויי־גיהנום של הגוף?! מרעב?! (פה עבר לזעקה אדירה) אדוני! אני מתחנן, בעוד רגעים אחדים תמות – ואינך! קח נא עשירית העשירית! לא יותר! – מהונך הרב אדוני, וזרוק אותה למעונים הללו, לעבדי היצירה, שאינם רוצים אלא לאכול לשובע ולשתות מים לרויה ואחר כך לראות את אור־השמש, את חליפות האור והחושך, הקוים והצבעים, ההרים והעמקים ולתת קצת יופי אל תוך החיים הנוראים הללו! – תמיד רק לתפלה ולאמנות – ואף פעם לא ליוצר התפלה וליולֵד את האומנות! מובן: למה לתת לדבורים לאכול – עובדות הם גם בלי זה! – אדוני, בעוד רגעים יהיה אולי מאוחר! – אני מתחנן, הצל־נא את צלם אלהים שבך! אני מוכן לפוצץ את המפלצת הזאת! לא אדוני ישאר לזכרון לדורות באנדרטה הזאת, כי אם זה פה, המפלצת הזאת, הנוטריון המתועב! אני – (צעקתו עברה לבכיה) אני – אני – אדוני! – לחם! – לחם! – – לעבודה! – –

לצעקתו נכנס היורש – ותפש את ידו של הפסל בו ברגע שרצה לזרוק את האנדרטה:

– למען השם! – יצירה כזו! – אמר, הוציא מידו את הפסל והתבונן בו. –

אחר כך התבונן בזקן, נגש אליו בהשערת־חשד – והרים את ידו המרושלת. כשהיד נפלה – הסתכל היורש סביבו במבוכה. אחר כך הזדקף, פניו לבשו חגיגיות, הניח את האנדרטה על השולחן – הרים את שתי ידיו המתות של הזקן ושם אותן על הברכים המתות. –

אחרי־כן נגש אל הפסל, לחץ את ידו, כאילו הלה משתתף בצערו ובאבלו, ונענע את ידו:

– תודה רבה, תודה! השם נתן השם לקח – – –

נגש גם אל המזכיר, לחץ גם את ידו:

– תודה רבה, מילשטיין! תסדר בבקשה את חשבון האדון האמן ולקח את האנדרטה ויצא.

א.

שלשה מומחים עמלו בחקירת האסון שבבית־הקברות: מהנדס פיסיקאי, רופא־מנתח ורופא־פסיכיאטר. המהנדס בדק את טיבה של אבן־המצבה של המשורר, גושיותה, משקלה ואופן הישברה ונפילתה. הרופא־המנתח בדק את הגופה, שמצאוה תחת אבן־המצבה רסוקה ומעוכה, והרופא הפסיכיאטר, שהיה משך שנים ידידו ורופאו של בית־הנהרג, עליו היה מוטל למצוא, איך באה הגופה אל תחת האבן הכבדה. – החקירה היתה קשה, מסובכת ומעייפת. לבסוף ישבו שלשתם לנוח קצת, הדליקו סיגאריות ועישנו בשתיקה.

תוך כדי עישון הטה הפסיכיאטר את ראשו על כתפו האחת, והתאמץ לקרא את הכתוב על המצבה, המוטלת על צדה. הוא הכיר היטב את שלוש השורות מן התנ"ך, כשם שהכירו את המצבה כל הילדים, שהיו מבקרים שנה־שנה אצל קברו של המשורר. אך כעת, האבן היתה מוטלת על צדה, והשורות עולות מלמטה מעלה, נדמה היה לו, שמכיר ואינו מכיר את דברי המצבה. ולבסוף כאילו ראה בשורות המעטות ענין אחר לגמרי מאשר עד הנה. מה זה? – כן, הוא נזכר בתופעה דומה מאד לזו. בילדותו אמר לו מישהו, שינסה לעמוד ואחורו כלפי אופק־היום, העננים או היער, אחר כך להתכופף בהשתחוויה עמוקה ולהביט בין רגליו לאחור. הוא עשה כך – ופתאום ראה עולם אחר לגמרי: אופק־ים אחר, עננים אחרים, ויער אחר. תמונה פאנטאסטית, משונה ואפילו מעוררת אבק־אימה. והוא הדבר, אם להביט בכל אלה כשהגוף העליון יחד עם הראש נטויים הצדה, ימינה או שמאלה, עד כדי זוית ישרה.

והנה, פה לא היא נטוי הצדה, אלא המצבה עם שורותיה ועם תמונת המשורר המת. – והכל מקבל צורה אחרת, תוכן אחר, מובן אחר. –

הוא הביט, הביט – ופתאום קם, זרק את הסיגאריה ואמר לחבריו:

– רבותי, אין לי כל ספק בדבר: נורגסן עצמו הפיל את המצבה על עצמו!

ב.

לפני שנים.

לא בפעם ראשונה מתאמץ המשורר להבקיע לו דרך אל חברו מבית־הספר, האתליט המהולל הנריק נורגסן, בעל המידאליה המלכותית “רובור את גלוריה”. קשה מאד להגיע אליו. פעם יש לו אורחים חשובים מאד, פעם סועד הוא עם אורחים חשובים עוד יותר, פעם נח את מנוחתו החשובה כל כך ופעם מתעמל הוא לעצמו. וברחוב, כשהוא עוזב את הזירה והולך הביתה, הרי מי זה יוכל לפרוץ את חומת־ההמונים, האופפת אותו ומלוותו הביתה בתשואות?

אך לבסוף הצליח בקושי להשיגו בביתו.

– אה, האררי!

– שלום לך, האררי!

משום ששניהם היו הנריק. גם האתליט המהולל וגם המשורר הידוע, והשמחה היתה אמיתית, שמחת־גומלין נאמנה, שגם היחסים השונים של איש לרעהו לא הפריעו אותה. נורגסן חבט על שכם חברו בטוב־לב שבחמלה מתוך ביטול: איש־רוח מסכן, אך בכל זאת חבר מבית הספר. והמשורר לחץ את יד חברו הגדולה והקרוסה באהבה שבבדיחות הדעת: האררי המטומטם עלה לגדולה! מידאליה מלכותית. אך בכל זאת בחור טוב. מה הוא אשם בדבר, אם גם המלכות מכבדת כל כך את שרירי־הפר שלו? –

אלא שבמשך השיחה הופתע המשורר לא מעט מדברי חברו.

– טועה אתה, האררי! – אמר איש־השרירים מתוך מחאה – זהו הדבר שאינך תופס, ה, ה, ה! שתה קצת יין טוב ה, ה, ה!

ומתוך צחוק רחב פה וחזה מזג לחברו כוס יין ושתה בעצמו בלי לראות אפילו, שחברו אינו נוגע בכוס. והמשיך:

– זוהי הטעות שלך, יקירי! לא זהו העיקר בי, שאני מנתק שלשלאות ברזל ומרים פי שלשה ארבעה ממשקל עצמי, ה, ה, ה! אלא העבודה, שהאנושות עומדת סוף סוף לאט לאט על סוד החיים, ה, ה, ה! הכוח הגופני ה, ה, ה! בי מתחילה תקופה חדשה, יקירי, ה, ה, ה! על זה לא חשבת כלל, מה? ה, ה, ה! אתה חשבת: סתם מעשי קונדס! להטים, ה, ה, ה! לא, יקירי, עולם חדש! השמעת כבר את המלה החדשה? מובן, שלא! “ספורט”, ה, ה, ה! ספורט, יקירי! זהו הדגל החדש, האידיאל החדש, הדרך החדשה, ה, ה, ה!

– דומני, שהיונים והרומאים כבר – – –

– היונים והרומאים! – הפסיקו חברו בביטול – הם הבדילו בין הספורט ובין החיים! אצלם היתה המלחמה לחוד והאולימפיאדה לחוד, טפל.

– לא לגמרי ככה – –

– שמע יקירי! אתה מומחה לחרוזים, אך מה שנוגע לכוח הגוף, הנח לי, ה, ה, ה! ואם אגלה לך, שהיונים כלל וכלל לא תפסו את הענין? וגם לא הרומאים! בין כל פסלי הזכרון שלהם שנשארו לנו, כמה מהם הם של גבורי הספורט?! אף לא אחד, ה, ה, ה! מה?… זה הזורק דיסקוס? או זה המגרד את זרועו בסכין? יודע אני, יודע ה, ה, ה! אפילו את שמם לא מצאו לנחוץ להזכיר! אך במקום זה נשארו שמותיהם של הפסלים, המשוררים והמדינאים שלהם, ה, ה, ה!

שוב הריק כוס והוסיף:

– אני אהיה הראשון, שיקימו לו פסל, כן, יקירי, ה, ה, ה! אולי גם אתה תזכה עוד יחד אתי לתקופה החדשה: תראה איך המוני־המונים יתלהבו לתנועת־גוף אחת, להרמת משקל, לזריקת כידון באויר, לתפיסת כדור כהלכה, איך ינהרו לא לקרקס קטן וסגור אלא לזירות הפתוחות לרבבות בני אדם ובתוכם מכל המינים, מורים, עשירים, עניים, פועלים, קצינים וגם משוררים ופילוסופים כמוך יקירי, ה, ה, ה! ינהרו, יתפעלו ויריעו בתשואות עד כדי טירוף, ה, ה,! ה, ה, ה! – זהו, יקירי! – אמנם גם הרוח לא תחלוף כליל! לא! יהיה לה תפקיד משלה: לפאר ולרומם את הכוח! ה, ה, ה! שתה יקירי! לחיי הפסל שלי! אתה רואה את הפסל שלי? אני רואה אותו: חמשים מטר הגובה, ה, ה, ה! רק הקיבורת עצמה היקפה יהיה 5 מטר וחצי, ה, ה, ה! מדוע אינך שותה? אתה… אתה עצוב, האררי… שתה יקירי, אל תתייאש… אתה יודע מה? – הוא קם וחיבק את חברו – כדי שתראה איזה חבר אני! תבוא אלי בכל יום, אתן לך שעורים אחדים!… רק אל יאוש, יקירי! כשרונך הספרותי ירומם על ידי, ה, ה, ה! אתה תהיה המשורר הראשון בעולם, שכל כשרונו יהיה מוקדש לכוח!… המשורר־האתליט הראשון, ה, ה, ה! ה, ה, ה!

היין עשה את שלו ונורגסן צחק וצחק, ישב וצחק, התגלגל וצחק ופתאום גנח:

– אוי, ה, ה, ה! הבטן שלי… אוי… רופא!…

חברו נבהל, קם ומיהר אל הספה בבהלה:

– מה זה הנריק? רופא?!

– לא, לא! ה, ה, ה! לא כלום, אוי, ה, ה, ה! לך הביתה…

המשורר עזב אותו. – למחרת שלח לו מכתב ובו רק שני פסוקים מן התנ"ך, “רוחך הטובה, תנחני בארץ מישור”. “כל כלי יוצא עליך לא יצלח”. –

נורגסן קרא את המכתב ופרץ בצחוק.

אך צחוקו שוב נשבר פתאום. דבר מה אינו בסדר אצלו בבטן. והלך אל הרופא.

ג.

כעבור שנים.

נורגסן הזקן קרא את העתון וידיו נרעדו. המלך עצמו גילה את פסל־המצבה!… לגמרי לא מובן: הוא, בעל המידאליה “רובור את גלוריה”, חביבו של המלך, לא הוזמן לחגיגת גלוי הפסל… של חברו… אפילו לא הודיעו לו… לכל הפחות כידידו הותיק של המשורר היו צריכים להזמינו…

שעול חריף תקפהו. השעול הארור חלחל את כל גופו, החסון גם בזקנתו. שיניו הודקו בלחיצת חירוק, ידיו נתאגרפו בכל הכוח האחרון – וכך, בשינים הדוקות ובאגרופים קמוצים קם ויצא. –

וכך, בשינים הדוקות ובאגרופים קמוצים עמד לפני הפסל העטור פרחים וסרטים, והביט. –

הוא איחר את החגיגה, אך עוד עמדו שם אחדים מן הקהל. ביניהם נוער, ושוחחו ביניהם. נורגסן הקשיב, אחר כך ניגש אל קבוצת משוחחים אחת, התקרב אליהם. יותר ויותר. וכשלא הרגישו בו, השתעל שעול של נהימת אריה – – – אך איש לא הכיר אותו. לבסוף נכנס ביניהם ואמר:

– אני נורגסן…

הנוער הביט בו: מה הוא רוצה, הזקן הזה?

– אני נורגסן, בעל המידאליה “רובור את גלוריה”! – אמר ופתח את מעיל־הסתו שלו והראה את חזהו עם המידאליה. הנערים הביטו, אחר כך אמר אחד מהם וברח:

– תלה אותה, זקני, על הפסל!

פרץ ביניהם צחוק. – נורגסן רצה להרים אגרוף, אך שעול חריף תקפו מחדש. הוא נעץ מבט של חרון אין־אונים בנער – והלך לו. במרחק מאה צעדים הביט פתאום חזרה – ­ וזעם איום שבצהו: לנתוץ! –

הוא אמד את כוחו הזקן ומצא, שאי אפשר.

– בדינאמיט? –

לא. הוא לא יחלל את כחו בעזרת מכשיר זר. –

שוב הבטן. זה הרבה זמן, שהבטן שלו לא הופיעה לו. כעת כבר ברור לו, שזה מאגרופו של איש־תחרותו המורה, שאינו יודע את הלכות האגרפנות. במקום להטיח בחזהו, הנחית לו בבטן. המורה, המזמר בכנסיה את פרקי התהלים. עליו ללכת הביתה. לשכב קצת. כמה כבד עליו גופו, רגליו כאילו פקות תחתיו. גופו החסון כבד ממש מנשוא. מה אמר לו אותו נער אדמוני? שיתלה את המדאליה שלו “רובור את גלוריה” על פסלו של אותו חרזן? ה, ה. הוא רוצה לצחוק, אי אפשר. ודוקא נער אמר זאת! לא איזה מורה. אוי, הבטן. ולא איזה כומר. דודו הכומר לימד אותו פרקים מכתבי הקודש. פרקי גבורה. על שני גבורים. אחד מהם היה גם משורר. שוב משורר. זה בכלל לא היה גבור. ניצח את יריבו בקליעת אבן. מהיום והלאה לא יבקר בכנסיה. למה לו לשמוע את שיריו של אותו פחדן, שהרג את איש־תחרותו לא באגרוף, אלא באבן? אך השני, זה כן. זה היה…

ופה נצרב בו דבר מה, סבב על צירו ורגליו נשאוהו ישר אל בית הקברות.

נורגסן עמד לפני המצבה וקרא את הכתוב עליה. הדם אחזהו בכל גופו: אותם שני הפסוקים מן התנ"ך, שאותו חתול דק הבשר הנוהם בחרוזים שלח לו באותו מכתב לפני שנים. – ועל זה נזכר גם הוא בפסוק. זה לא שיר, לא תהילים, שיר גבור אמיתי. כן, על הפסל שלו יהיה חרות הפסוק ההוא; של אותו גבור, שבשתי זרועותיו “המית במותו רבים מאשר המית בחייו”. הוא ניגש אל המצבה, לפת אותה בשתי ידיו והמלים נינהמו מתוכו מאליהן:

– “זכרני וחזקני אך הפעם”! –

האבן ניתקה מבסיסה, התנודדה פעם פעמים פנים ואחור – ונפלה.

ד.

הרופא־הפסיכיאטר פתח את המכתב לפני חבריו המומחים ואמר:

– צוואתו של המשורר היתה, שיחרתו על מצבתו את שני הפסוקים הללו – ביאר להם. – את הצואה מצאתי אצל אלמנת־הכומר הישישה. הרבה עמלתי בצ’מפיון הזקן נורגסן בימים האחרונים להחזיקו בשיווי משקלו – לו ידעתי על צואה זו, הייתי שומר עליו, ובכלל הייתי מטפל בו באופן אחר. – הוא ביקש ממני כל הזמן, שאחזיר לו את הצחוק. ואני לא הבינותיו. ונדמה לי, שגם כעת אינני מבין אותו. –

א.

זה חמשה רגעים שהגברת זושקה שפיטצרובה מתגלגלת ממש בצחוקה המתוק, כשהיא מתפשטת כל הזמן את מעיל־האבק והצחוק מפריע. פניה האדימו כבד, עיניה נתרטבו ודמה כמעט שמבצבץ החוצה מתוך לחייה.

זה זמן רב, שהגברת שפיטצרובה לא צחקה צחוק אמתי. אך כעת, פה בנוף החפשי הטוב והמיטיב של הולאנד הברוכה, שהצליחה להימלט בה יחד עם בעלה ועם ילדהּ ואפילו יחד עם הונה ומכוניתה הצהובה וכלבלבה המתולתל, פה שוב עומד הצחוק על חזקתו. וכיון שפרץ, שוב אינו פוסק:

– אוי, אוי, אפשר למות! את יודעת, הגברת כומר… אוי, תסלחי לי, אך זה היה כל כך מצחיק!… הדבר היה כך, שולאדק שלי אינו אוהב באנאנות… בשום אופן! אפילו לא לראותן. אני מחפשת את הבאנאנות היקרות ביותר, מאפריקה המערבית, משלמת פי שלשה וארבעה והוא, ולאדק שלי, הופך את פניו מהן! מה שלא…

– אז אל תתן לו הגברת באנאנות! מוכרח להיות דווקא באנאנות? – אמרה אשת הכומר – או אולי הרופא הציע לתת לו באנאנות?

– מה את סחה, הגברת כומר?! – הגברת שפיטצרובה שכחה את צחוקה מתוך התרעמות אמתית – ומדוע זה לא יאכל באנאנות? שם בפולניה, שהבאנאנה עולה שם פי עשרים, שם לא חסכתי ממנו את הבאנאנות, ופה אחסוך מפיו?! הגברת כומר יודעת היטב, שכל אב ואם רוצים להקריב קרבנות על מזבח התינוק. וביחוד על הזנת ילדיהם ומה אתן לו לולאדק שלי, אם לא היקר ביותר? לא כן? אומרים עלינו: “נשים מודרניות, אינן דואגות לילדיהן!” אדרבא, יראו! והוא, הכפתור הזה: לא ולא! ממש התביישתי בפני הבריות! דומה לילד עני, שאינו רוצה להתרחץ, לא כן? ובמה אוכל להראות, שברוך השם יש לנו?! לא כן? והוא, כמו להכעיס! להתפקע! ועל זה רציתי לתת את הבאנאנות לכלבלב שלי, לריצ’י, כדי שלא יחשבו, שאני חסה על הכסף, אך ריצ’י בכלל אינו אוכל באנאנות! כל כך התרגזתי, הגברת כומר, אין לך מושג?

– לא כדאי להתרגז על כגון זה, גברתי – אמרה אשת הכומר בנזיפה מסותרת – בשעה שרבבות ילדי פליטים מחווירים מרעב.

– מי זה רעב מתוך רצון?! – טענה הגברת שפיטצרובה. – מי שמוכרח, מוכרח! לא כן? די לו למי שמוכרח, לא כן? ולאדק שלי לא היה מוכרח גם שם, ואני מקוה, שלא יהיה מוכרח גם בעתיד. ומדוע זה לא יאכל באנאנות יקרות? לא כן? האם לא די לנו באותם הילדים, המוכרחים לרעב ללחם? לא כן.

– כנראה, שהילד יש לו חוש מוסרי…

– אני אתן לו חוש! עקשן שכמותו! בן כה לא הייתי מוותרת לו, לא כן? אני היא המחנכת שלו, או הוא שלי? לא כן? ואני הצלחתי…

– הוא כבר אוכל?

– ועוד איך אוכל! – אמרה הגברת שפיטצרובה בנצחון מוסרי. אך בינתיים שוב פרץ מתוכה הצחוק, צוחקת, צוחקת ומנגבת את עינה ולבסוף מתגברת בקושי: – ועוד איך אוכל! בשני פיות, הגברת כומר! זה היה מצחיק מאד!… היינו בשידאם, לקנות שם דג שיבוטה ישר מתוך המכמורת, לא כן? וכשגמרתי את הקניה, ורצינו להכנס אל המכונית – רואים אנו שני קטנים, ילדה וילד, פליטים היו, מלוכלכים וקרועים. פתאם אומרת לי ידידתי הגברת גריידנר, הגברת כומר מכירה אותה, אומרת היא לי פתאם: “זושקה! את רוצה, שולאדק שלך יאכל באנאנה? תני לי בבקשה באנאנה אחת!” נתתי לה באנאנה, היא קלפה אותה, מגישה אותה לולאדק שלי – אך מובן, שלהד"ם! הוא מסב את ראשו הצדה וגם מעווה את פניו. ועל זה רומזת היא לשני הילדים, זאת אומרת, לילד המלוכלך, שיגש. הילד ניגש לאט־לאט בחשד, כנהוג. “בוא הנה, ילד, גש, גש, אל תפחד!” – אומרת היא – אתה רוצה באנאנה טובה?… פתח פיך!… עוד!… עוד!… ביתנים אומרת היא אל ולאדק: “הבט לואדק! אתה רואה?” – הילד העני פער את פיו… אוי, זה היה כל כך מצחק? כמו צפור, כמו אפרוח! הוא עומד בפה פתוח לרווחה ועל זה מביטה גברת גריידנר לאחור אל ולאדק שלי ואומרת: “ובכן, ולאדק, אתה רוצה באנאנה? אם לא, אתן לילד!” וכמעט שתחבה את הבאנאנה אל פי הילד – ועל זה קרה הנס: תארי לעצמך, הגברת כומר, באותו הרגע קפץ ולאדק שלי, חטף מידה את הבאנאנה, תחבה אל פי־עצמו וכמעט שבלע אותה בלי לעיסה! אוי, לו ראית, הגברת כומר, איך עמד שם הילד בפה פעור! אוי, אפשר למות! כך עמד שם. אוי, אוי, אוי – – – אנחנו נכסנו אל המכונית ונסענו, והילד ההוא אולי עומד שם עדיין בפה פעור! אוי, אוי!…

הצחוק כמעט שהחניק אותה.

אשת הכומר שתקה. הביטה ושתקה. פתאום: צריחה מחרישה אזנים במחוץ. ועד שהספיקו לרוץ החוצה – כבר היה ולאדק הקטן תלוי בין השמים ובין הארץ על כנף טענת־הרוח, כשהוא מחזיק בחבל ועיניו בולטות מחוריהן. אך למטה עמד הטוחן וחכה לו בזרועות מושטות, עד שהכנף תורידהו. ולאדק “ירד” בשלום, הטחנה נעצרה והטוחן חטף אותו בזרועתיו, נשאה ומסרו לאמו – שהתעלפה ונפלה מלא קומתה.

– אמרתי לשרץ, שלא יתנקש בכנף בחבל שבידו. השרצים הזרים הללו חושבים, שזה צעצוע!

כשהגברת שפיטצרובה שבה להכרתה, ישבה לצדה אשת הכומר וסיפרה בנחת:

– אגדה עתיקה אומרת, שהרוחות המניעות את הטחנות, הן רוחותיהם של ילדים ענים, שמתו ברעב־ללחם. וכשמישהו מעליב בילד רעב־ללחם, מתנקמות הרוחות. כן, גברתי. – הטחנה היא מקור הלחם. כן, גברתי.

ב.

זה חמשה רגעים, שהאלמנה זלאטה שפיצר מתיפחת בחדרה האפל בבכיה מרה. ראשה הפרוע כבוש בכר, פניה החיורים מתעוותים כבשבץ, עיניה אדומות וכלימת־מכאובים צורבת מחלחלת את כל גופה. זה זמן רב, שזלאטה שפיטצר לא בכתה, ובכי אמיתי לא בכתה אולי מעולם. אך כעת, בסוף דרך הטלטולים, שהוביל אותה כעיוורת מארמון וילאצקי המפואר דרך הולאנד ועד שכונת־פלורנטין, פה בשכונת־המועקה האפלולה, שהגורל הביאה אליה בלי בעלה, בלי הונה ובלי מכוניתה הצהובה ורק עם ילדה בלבד – פה פרץ סוף סוף הבכי: נחלת כל אדם עלי אדמות ואוצרה היקר של כל אשה. ומכיון שפרץ, שוב אינו עוזב:

– אוי, אוי, אוי ואבוי לי!… אני אמות! אני אחניק את עצמי!… אוי ואבוי לחיי!…

– מה קרה? מה קרה, זושיה? – שואלת אותה ידידתה הגברת גריידנר בלטיפה משקיטה – מה קרה עוד?

– אוי אוי אוי – והיבבה מתחזקת והולכת עד כדי קינה – מה קרה, מה קרה! ולאדק שלי! איזו התעללות! – ופתאם נאלמה והבכיה עברה פנימה, אל העצמות. רגעים אחדים שכבה ככה, כמעט בלי לזוז, ואחר כך הרימה את ראשה הפרוע ובקול יבש לגמרי אמרה ועיניה תקועות באויר:

־ אני… זה היום הרביעי… רק תפוחי האדמה בלי כלום… אך ולאדק שלי… לוֹ הבאתי אתמול… אתמול… ומאז גם הוא רעב… רעב… את זוכרת קטאיה? עם הבאנאנה…

כבשה פניה בכפיה ושוב בכר הרטוב – ונאלמה בהתיפחות.

האלמנה גריידנר זוכרת. מובן, שזוכרת היא. שם בנמל־הדייגים בשידאם. – היא נגעה באצבעותיה הרכות בראש ידידתה הפרוע ובלחש שאלה:

– ומה?

ומתוך קטעי מלים, שבאו מתוך קמטי הכר הבינה את הענין:

באה אשה… לבושה יפה… ברחוב… הילד שלה לא רצה לאכול את הבאנאנה, הגישה את הבאנאנה אל פיו של ולאדק… הוא פתח את פיו… האשה האכילה את בנה, וולאדק שלה נשאר עומד בפה פעור…

ופתאום התחלחלה, הרימה את ראשה המדולדל, עיניה יצאו מחוריהן, וכך, בעינים נעוצות בחלון השבור, מילמלה:

– רוחות הטחנה…

ידידתה האלמנה גריידנר הביטה גם היא באויר רגע, אחר כך פרצה גם היא בבכי חשאין על המטה:

– זה אני… אני אשמה… אני עשיתי… אני…

א.

היהודי, היושב ממולי ושותק, הוא כבן ששים. גווץ חסון, גַרמן ועבדקן. אך כל התוארים הללו – מרוקנים כעת מתוכנם. האדם הזה כמו שהוא כעת, אינו אלא צלו של אותו האדם בעל התארים היפים. זקנו העבה – רק זכר לו: דליל הוא ותלוש, ובמקום התלישה – צלקות עמוקות ובולטות. גופו הגווץ רעוע ורצוץ, עצמותיו שמתחת לעורו כאילו נבובות, ודומה, שנשימתו העייפה, השרקנית יוצאת דרך סמפונות העצמות החלולות.

גם אפו חרום – אך לא מלידה. שבור הוא, פנימה.

שברי־כלי. זכר לאדם בריא מאד.

רק בקושי רב עולה בידי להניעו לדיבור על הענין. קשה לי להכריחו לכך. אך מה שמשפיע לחרדה היא בת צחוקו המוזרה, שאינה מובנה כל עיקר. לפעמים נדמה, שזוהי שמחה. שמחת החיים אחרי הגיהינום. אך לא. ממלמל הוא מלים לא ברורות יותר מאשר ברורות ומובנות, אך בת צחוקו מופיעה תמיד כהקדמה לשתי מלים, שני שמות שהוא כמעט פורץ בצחוק לשמעם מפי עצמו, שתי המלים הללו הן: וודאן וגראוּאֶר. וודאן – גראואר – כל כך מצחיק. נורא כמה זה מצחיק. הא־הא – וודאן – הא הא – גראואר! –

כל זה משווה לו דמות של מטומטם – אך השומע, מבין את הקשר שבין המלים הללו ובין פרשת העינויים.

השם וודאן מוּכּר לי: שם אלהי הגרמנים. אלהי אלהים של הגרמנים. אליל הגבורה של שבטי גרמניה הקדומים. וגם אלהי הרפואה. מוזר, מעולם לא נתקלתי בשיתוף מוזר זה: גבורה ורפואה. – אך מי זה גראואר?

גראואר – גראואר – גם שם זה אינו זר לי, אך מאין?

אני מחפש בתולדות גרמניה. אין.

אולי זה חבר ה“גראוּאֶה ברידר”, האחים הרחמנים, הקרויים בשם זה על שום מלבושם האפור?

אולי. ואני מתחיל כבר לרקום לי את הענין בדמיון השטן של גבורי הלאום: אולי קוראים הם לעצמם בשם “האחים הרחמנים”, כדי להעמיק את תופת הלעג למעוניהם? הן גם המלך האבסטרי־גרמני, המומחה הגדול לעינויים, היה קרוי בשם “פראנץ הטוב”.

אך פתאום מבליח בי זכרו של חברי בבית הספר: יוהאן גראואר, מבני המושבה הגרמנית שעל יד בודאפשט. והשם מבריק לי לא רק עם צלצולו, עם זהותו, כי אם גם – ואולי עוד יותר – בקשר עם אחד מזכרונות, עם חברנו זה לספסל בית־הספר.

ב.

חורשת העיר שבבודאפשט (ה"פראטר, דשם) היתה מלאה מכשירי שעשועים שונים, שמשכו את הנוער בקסמם העליז: נדנדות סכנה, רכבת הגלים, שהיתה מכווצת את הקיבה לנוסע בה במדרוני הפסים הזקיפים, מערת השדים, המבצר המכושף, הפנאופטיקום המחריד עם בובותיו השונות החיות “ממש” ועם חדר הענויים המסמר את השער, הקרקס המצחיק, המלך גלי ראש והמלכה בלי גוף, ועוד כהנה.

אך חברנו יוהאן היה מבלה את כל ימיו בחברתו של איש הגומי, בשמו: “הסופג מכות רצח”, או “הפרצוף המחייך”. איש עשוי גומי, מוצמד ברגליו הגמישות הקמיזות אל הרצפה – שבמחיר פרוטה אפשר היה להכותו, לסטרו, למרטו, לאגרפו כאוות הנפש משך חמש דקות רצופות. האדם מכה אותו בחימה שפוכה, איש הגומי נוטה ליפול, אך שוב מזדקף – ומחייך. האדם נעשה מרוגז, החיוך מביאו לידי זעם ממש, הוא מטיח לו באגרוף אל תוך אפו, אל תוך עיניו – והוא מחייך.

משך חמש דקות בעד פרוטה אחת.

אך חברנו יוהאן היה מוציא עליו את כל כספו.

אלא שלבסוף לא נתנו לו ליוהאן לגשת אל “הפרצוף המחייך”. הנער נסחב פעם בידינו אל הפנאופטיקום, ושם בחדר האינויזיציה ראה מה שראה – והחליט לא להסתפק עוד בסתם מכות אגרוף. קנה לו אולר־רוצחים קפיצי והתנפל על “הפרצוף” בסכינו. –

אביו סילק את דמי הנזק ויוהאן סולק משם לחלוטין. – הוא כעס, חרק בשיניו, פרץ בבכיה, איים, אך ללא יועיל.

ויוהאן – שאגב, היה כמעט הטוב והמתמיד בכל הכתה – נפל במרה שחורה. וכשאנחנו עמדנו סביב “הפרצוף המחייך” והסתכלנו “במעשי הגבורה” של המשתעשעים בו, עמד חברנו המסכן והביט ממרחק צעדים אחדים, כמציץ אל תוך גן העדן, שממנו גורש בחטאו.

ג.

שני מועמדים היו לקתדרה למיתולוגיה שבאוניברסיטה הגרמנית: ד“ר יוהאן גראואר וד”ר פרידריך גרוס. ולבסוף ניצח הד“ר גרוס, בעבודתו “החנינה והרחמים לאלהי העמים השונים”. אמנם, גם עבודתו של ד”ר גראואר הוכרה כעבודה מדעית ממדרגה גבוהה: “וודאן אלהי הגבורה והרפואה” הצטיינה בעמקות לא רגילה, אך הגורל הטה את חסדו לחברו בן גילו של ד“ר גראואר, הוא חברו לספסל בית הספר, הד”ר גרוס. וכשד"ר גראואר בא אל חברו לברכו, היה קצת מרוגש ועצבני. זה מובן. לברך את המנצח אותנו – על נצחונו – זה לא כל כך נעים, וכשעזב את ביתו, אמר לו בעמדו בפתח בחיוך מריר:

– עוד נפגש, פריצי. אני מכין עבודה חדשה, מעשית יותר. נראה אם תנצחני גם אחריה! להתראות, “פרופיסור!” – סיים בלעג ניכר.

רק אחרי שהד"ר גראואר הלך, ראה הפרופיסור גרוס על שולחנו את עבודתו של חברו המנוצח: “וודאן אלוהי הגבורה והרפואה”. הוא התפלא קצת, למה השאיר לו אותה פה כעת? הלא קיבל כבר את החוברת הזו בשעתה. אך כשפתחה, הבין את הדבר: היו בה מקומות מודגשים בעפרון אדום. הפרופיסור דפדף ובין המקומות המודגשים מצא את הפסקה הבאה:

“השפעתו האלוהית של וודאן ניכרת עד היום בבתי המשפט, ביודעים או בלא יודעים. אדם, שנידון למיתה, כשיחלה, אין נותנים להוציא בו לפועל את פסק הדין, עד שיירפא מחליו. יש בזה משום חוש הצדק המאכסימאלי: אין להחליף את מיתת בית הדין במיתה בידי שמים, במחלה. וודאן אינו מתערב במשפטי בן־אדם, לפיכך מרפא הוא את בן־המות החולה, להכינו למיתת בית דין”.

הפרופיסור גרוס חייך. וכעת שמח שמחה אובייקטיבית, שניצח את בן תחרותו זה המוזר. באור משונה מאד: ריפוי למטרת הריגה! “אלה הם שני ‘תיקי המיניסטר’ של האליל וודאן: ההריגה והרפואה. מצחיק!” – ותוך כדי חיוך קם, ניגש אל עקד הספרים שלו, נטל את כתבי הקודש והתחיל מחפש, ככה, דרך אגב, מבלי לדעת בבירור, מה הוא מחפש בעצם. ומצא לאט לאט עובדה מעניינת: היהודים לא היו מענים את שבוייהם. חוץ מבמקרה אחד יחיד: המעשה באדוני בזק. (שופטים א'). וזה היה בתקופה, שכל מלכי אשור ובבל היו מתפארים בנצחונותיהם דוקא בהדגשת עינויי השבויים בידיהם! מעניין. פרט זה, שבעצם אינו שייך כלל למיתולוגיה יש לו בכל זאת איזו שייכות – – –

ברגע זה הרגיש הפרופיסור גרוס בפעם הראשונה בחייו כעין איזה רגש נעים בקשר עם הולדתו כיהודי. כן, זה נעים בהחלט. עם זה בין עמי המזרח לא היה מענה את שבוייו! משפט צדק הורג, מקפח את החיים – אך אינו מענה. פה מתחיל האדם – – האדם? מובן! הן רק האדם מענה את קרבנו, ולא החיה! חוץ מחיה אחת, שהיא דווקא חיית שעשועים לו לאדם, חיית ביתו החביבה: החתול. – ובכן, מעלה יתירה היא לו לעמו – – כן לעמו שלו, זאת אומרת: לחברי דתו, היהודים, שכבני אדם לא הלכו אחרי האינסטינקטים החשוכים של תקופתם! –

והפרופיסור גרוס התחיל להבין את עומק ההבדל שבין עבודתו לבין עבודת חברו הד"ר גראואר. – לו רק ייפגש אתו. יש לו צורך חיוני עמוק להתוכח אתו. אך המלחמה העולמית הפרידה ביניהם. חבל. “לו רק יישאר חברי בחיים – אני אעשה את הכל להיפגש אתו!”

ד.

לא רק הוא עשה את הכל להיפגש עם חברו, כי אם גם חברו המנוצח היה מחפש את ההזדמנות לכך. אך לא מיד עם שובו מן המלחמה והשבי. להיפך: בתחילה התחמק מפניו. – וכשנפגשו שניהם – ישב הפרופ' גרוס בכלא ולפני עיניו הופיע קפיטן במדים חדשים ומגלב־כבלים בידו.

־ אה, סֶרווס, פרופיסור גרוס! ־ פרץ הקפיטן ד"ר גראואר בשמחה פנימית ובצחוק מחריש אזנים – ובכן, מה שלום אלילך היהודי? הנה, וודאן שלח לך את ברכת שלומו!

אמר – והצליף לו על פניו לרחבם בכל כוחו האדיר. והוסיף: – אני מקוה, שבת צחוקך זו ששׂמחת ברגע זה לפגישתנו, תשאר לך כל הזמן. על כל פנים, אני אדאג לכך. אך אל תפחד, מידי לא תמות. לא אני הנני השופט שלך, כי אם וודאן עצמו. לא אותי ניצחת, כי אם אותו כביכול, כלומר: רצית לנצח. מוכן פה רופא בשבילך. הן אתה אינך עשוי גומי. אתה עלול להתקלקל ולמות. הרופא הוא מן החבר הידוע לך: “חבר האחים האפורים”. רחמנים.

ה.

– ארבע שנים ורבע סיגפו את אבא תחת פקודתו וידו של ד"ר גראואר. הטילו עליו ללמוד בעל פה מלה במלה את הדיסרטאציה “וודאן אלהי הגבורה והרפואה”, בעל פה, אות באות – מספרת בתו של האדם היושב לפני, הפרופיסור פרידריך גרוס – צלו של מי שהיה פעם הפרופיסור פרידריך גרוס.

והוא יושב ומחייך. החיוך קפא בפניו: “וודאן” – אומר ומחייך.

– הכל היה כבר טוב, לו רק יכולנו להסיר את החיוך מפניו? – אומרת הבת ומתיפחת חרש. – קורא הוא כל הזמן בתנ“ך, אך תמיד במקום אחד. קורא בספר – וממלמל מלים אחרות, שאינן בספר, כמתווכח. אל אלוהים, אם נזכה עוד פעם, שיקרא מתוך התנ”ך מה שכתוב שם! – אומרת הנערה ומתייפחת אל החדר השני.

א.

אגדת־אהבה חדישה. אגדה נוספת על שורת האגדות שנכתבו בשותפות בידי אלהי־האהבה ומלאך־המות.

שני אמני במה צעירים ויפים בבירה סלאוית קטנה. הוא שחקן והיא מזמרת־שאנסונים קטנה. בהם בחר הגורל לגבורי הטרגדיה. קשר אותם קשר אהבה מטורף ולא נתן להם להתקרב זה אל זה; הרופאים אסרו עליה לאהוב, להנשא לאיש. סכנת־מות.

ועל זה החליטו להתאחד בקבר. בקבר הקברים הכביר: בים. אך הגורל האמן, מחבר־הטרגדיות הנצחי, לא הסתפק בכך, הוא החליט לכתוב את אגדת־אהבה החדישה ביותר. של התקופה החדשה. וכך “הציל” את שניהם לחיים. והגיהנם המתוק נמשך. לא לחיות ביחד ולא למות ביחד. ושוב ניסו – ושוב לא הצליחו.

ולכן החליטו להפרד חיים. לנסות לחיות איש לנפשו. מאמצים עצומים, למעלה מכח אנוש, אך נפרדו. היא בדרום החם והוא נסע לצפון הצונן. ומובן, גם לא לכתוב איש לרעהו. למה הענויים?

כך עבר זמן.

אך הגורל רקם גם הלאה את חוט. שניהם חתרו לקראת דבר אחד, מבלי לדעת בעצם למה ומדוע. לשניהם היתה מטרה קבועה ועקשנית אחת: לקבל משרת ספיקר בראדיו. ואיש לא ידע על התאמצותו זאת של השני.

ב.

הראשון היה הוא, שהכיר את קולה ממרחקי תבל. הכיר והחויר כמת. קולה שלה היה. בלי ספק. איך זה לא להכיר את הקול “השחום־החם והאמהי הזה, שאין כמוהו בעולם?” הקול הזה, המדבר אל עולל יונק, שלא נולד ושלא יוולד לעולם. ואם היה לו ספק קל בדבר, הרי היא השמיעה את שמו: טעתה בדיבורה ברדיו, ובמקום “הרברט” שבטקסט שם אמרה־פלטה אלכס. טעתה פעם, פעמיים וגם שלש. מי זה טועה שלש פעמים? במקום שלשה שמות אחרים אמרה אלכס. ועל זה,טעה" גם הוא: במקום איזה שם אשה אמר: לונזי.

ומכאן ואילך התחילה השיחה שביניהם. שיחת אהבה אומללה על גלי האתר. ערמת־האוהבים המציאה לשון־אותות משותפת ביניהם. טעויות, שעולים, כעכועים, והמלים המשותפות להם מאז. מלות־לטף חמות, שיחת אהבים עצובה, אומללה וחשוכת תקוה. קול אבא ואמא לצאצאם הרך, שהגורל עיכב אותו אי שם באוצר הנשמות.

וכך זה נמשך שנה, שנתיים. והמקשיבים לא הרגישו כלל, שכל חדשה פוליטית מאוסה וטפשית נמתקת פה לפטפוט של קדושה טרגית וכל מסה מדעית יבשה ועניינית מתובלת בהימנון האהבה והמות שבאהבה.

ולא ידעו הדיפלומטים, שמשמשים הם סרסורי רומנטיקה מתוקה ומרה כאחת לזוג הנאהבים ונעימים, שמעל לכל מהומות ומלחמות וערמות וחכמות, מזמרים זה לזה שירי צפרים: הברות קטועות וגמגומי־כלולות תחת חופתם השחורה ברחבי היקום.

ולא הרגישו הדיקטטורים הארורים, שדברי טומאתם עלו רגע לקדושה: שברעם שאגתם הטורפת מספרה אשה צעירה עם אהוב נעוריה, הקשורים זה בזה בגלי החשמל הנצחיים.

ובאחד הימים באה ידיעה קצרה בכרוניקה של עתוני בירת הצפון, ידיעה קטנה, באותיות קטנות, במקום טפל, שבו הודיעו על ספיקר הראדיו שהתאבד. וידיעה קטנה כמוה, דומה לה בעתוני בירת הדרום, על ספיקרית הראדיו שהתאבדה.

ולא עלה על דעתם של הריפורטרים לחבר את שתי הידיעות.

ג.

אגדת־אהבים ראשונה בתקופת הראדיו.

א.

גרדה פון־מיראך שכבה מביטה הלבנה והניקה את תינוקה, שהחזירוהו לה לפני רגעים מזרועות הסנדק והמוהל. היא כבר הרגישה בזועה הקרבה והולכת בלי רחמים, אך התאמצה בשארית כוחה לחזק את לבבה ולהיות עליזה. אסור לה לאם לתת חלב עצוב ומר לתינוקה. עליה להיות בריאה, שמחה ומתוקה. היא סיבררה לעצמה את כל רגעי־האושר של חייה הצעירים שעד הנה, החייתה אותם, עצמה את עיניה וחידשתם בזכרונה, בלבה, בדמה שהפך חלב לבן לבנה הבכור הזה, שחיכתה לו כל כך. שוב קפצצה בדמיונה בשדות הרהיין מגבעה לגבעה צחקה, השתובבה, בזכרונה, התרפקה על שכמו של פאול, הביטה בעיניו האפורות, משכה אותו בחבלי־החן העדינים שלה – עד שלבסוף זכתה בהסכמתו: “השבוע נלך אל הנוטריון”. –

והתינוק ינק, מצץ בלע את נוזל־האושר עד ששבע ונרדם.

וכשהדד יצא מפיו – שוב לא יכלה גרדה להמשיך במאמציה העל־אנושיים והזועה הקרבה שוב אחזתה.

• אני רוצה לדעת, ותיכף ומיד, מה על פאול!? – אמרה כמעט בצעקה אל אחיה, שעמד לפניה במדי־קצינים, השנואים עליה כל כך – מה לפאול?!

• הוא נאסר – ענה האח בקול יבש.

גרדה פשטה את ידה החלשה־הלבנה, תפשה את יד אחיה, משכתו אליה ואמרה:

• אריך! אני יודעת, שלא רק אני אוהבת אותך, אלא גם אתה קשור בנפשי. ובכן, דע לך, שברגע שיוודע לי, שפגעו בחיי פאול, אמות יחד עם ילדי! אתה מכיר אותי, אריך!

• למה נתת למול את הילד?

• לא עסקך ולא עסקם שלהם. ורק הערה קצרה: אני רציתי זאת ולא פאול. יותר אין לי מה לומר. גם לאמא הודעתי זאת. אני אף רגע לא אחיה בלי פאול.

• גרדה… אמא…

• אף לא מלה!

• גרדה… הם מסכימים לשחרר את פאול… במחיר חיי הילד!… הכתם הזה יימחק…

את דבריו האחרונים כבר לא שמעה גרדה. ערפל אדום עלף את מוחה וראשה נשמט הצדה. אריך אחיה לקח את התינוק מבין זרועותיה המרושלות ויצא.

ב.

• גברתי מסכימה?

גרדה לא ענתה.

• אין לי פנאי למשא ומתן, גברתי! – אמר אחד הקצינים. – שמחי, שנתתי לך ברירה!

• אחד משני היהודים נתון לך – אמר קצין שני בבת צחוק. – או בעלך, או בנך. שניהם יחד אי אפשר.

• אני רוצה לראות את… הַיֶּל… את פאול!

• אי אפשר. אחרי שתסכימי, ישוחרר.

גרדה שתקה, עצמה את עיניה רגעים אחדים, אחר כך פרצה בצעקה אדירה:

• אתם מכריחים אותי דוקא להסכים! דוקא! לא די לכם ברצח עצמו, עלי עוד להסכים! עלי לחתום על פסק הדין!?

• גברתי, לא לצעוק. לא יועיל. מסכימה להציל את בעלה?… או לא?…

גרדה התרוממה בקושי במטתה, התישבה, אחר כך שוב התאמצה, פניה נתעוותו, עמדה על ברכיה ובקול מזעזע שבטירוף צרחה, בפה פעור ועינים יוצאות מחוריהן:

• אני מסכימה!! רצחו את תינוקי! ותנו לי את פאול!..

ג.

גרדה – אמר בעלה בלטיפת חמלה – למה את מענה את עצמך? מת – ואיננו. את אשה צעירה. ואת הלא אוהבת אותי, לא כן?

גרדה סרגה, תפרה, רקמה, פרמה ושוב תפרה – והכל על פי המדה. – היא מדדה את הזמן: הוא כבר בן שנה! כבר בן שנה וחצי, בן שנתיים. היא ראתה אותו חי כל הזמן. איך זה רוצחים תינוק? לא, הוא חי. ובכל פעם תפרה וסרגה בגדים חדשים, לפי הזמן, לפי המדה. תפרה ושתקה. ואת הבגדים מדדה כל הזמן בגופו של אחד הילדים שבבית־דירתה.

• אתה עתה כך גדול כמו פריים (אפרים) שלי. – אמרה לילד של שכנתה בעברית רצוצה, כשאמו הרשתה לה למדוד את הבגדים הקטנים על גוף בנה. – פריים שלי בדיוק כמו אתה עתה.

השכנים ידעו, שהגרמניה מטורפת קצת. אך לא מסוכנת. והיא יהודיה טובה להפליא. הולכת בכל חודש אל הכתל המערבי. אך יש לה רעיון־טורד: “ילדה המת הולך וגדל”.

ורק איש אחד היה, שנענע בראשו כל הזמן ואמר:

• פלא האם עלול להחיות מתים.

זה היה היהודי־הלחמן הקטן, המלמד את השיעורים בבית־הכנסת הצריפי כל ערב. הוא היה היחידי בסביבה, ש“הגרמניה המבולבלת” היתה עונה לו על שאלותיו. היתה נכנסת אתו בשיחה. אך שיחה זו לא הבין איש זולתם. גם לא בעלה, שהלך קודר ושחוח כל הזמן. הוא אכל את נפש עצמו: הוא הוא הרוצח. הוא נפדה בדם התינוק שלהם. רוצח שלא מדעת, אך רוצח חי על חשבונה של אותה נשמה פעוטה.

וכך היו שתי הנפשות חיות זו על יד זו בשתיקה, באלם, כשני צללי־אדם ללא כל עתיד ומטרה.

זאת אומרת – רק הוא. אך לא גרדה, שטרחה ועמלה כל הזמן: “פריים הולך וגדל כשושן!” וכשנולד ילד לשכנתה, היתה לו גרדה ל“אם שניה”. היא טיפלה בו באהבת־אם רכה, עצובה ואילמת. היהודי־הלחמן הבין לרוחה: חוסכת היא את דברי־הלטיפה שלה לבנה, לפריים. – משום כך היא שותקת. – ורק פעם אחת פתחה את פיה פתאום ואמרה לשכנתה:

• ללכת אני אלמד אותו, טוב?

• טוב גרדה, את תלמדי אותו ללכת,

• אך עליך להבטיח לי בהן־צדק, שלא תנסי להציג את רגליו על הארץ בלעדי. אני אעמידהו לצעדו הראשון על האדמה.

• טוב, גרדה. את. לא אחר.

ומאז שוב שתיקה. –

ובאחד הימים בא מכתב מאת אמה של גרדה שהילד חי. אחיה אריך הציל אותו והבריחו יחד עם אמם, הסבתא, לחוץ לארץ.

ו“הבית הגרמני” נמלא אור וקול.

ד.

גרדה התכוננה לצעדו הראשון של הילד השכן. אמנם יש קצת חשש בדבר: גרדה אומרת, שצעדו הראשון של התינוק צריך להיות על האדמה העירומה. לא על רצפה, חלילה וחס. על האדמה עצמה, למה? איש לא שאל אותה לפני כן, כשהיתה עוד “אלמת”, וגם כעת, אין היא מוסיפה מלה על כך. “על האדמה עצמה!”

וביום אביב חם נטלה גרדה את התינוק השכן, יצאה אל הגן, ועל אף חששותיה של האם, החרדה לתינוקה שלא יצטנן, הרימה את התינוק היחף ובכעין מלמול תפלה חשאית הציגה את שתי הרגלים הרכות, השושניות על האדמה הרכה, התחוחה, שתי כפות הרגלים הפעוטות הטביעו שני עקבות פעוטים – וגרדה הרימה את התינוק, מסרה אותו חיש לזרועות אמו, אחר כך גרפה בעשר אצבעותיה את האדמה שבמקום העקבות הפעוטים, גרפה, אספה, מיעכה בשתי כפיה ומיהרה הביתה – והשכנות הביטו אחריה במנוד ראש.

“אמא יקירה! קומץ אדמה זו, שאני שולחת לך בזה, אדמת־קודש היא, מארץ הקדושה. שימי נא אותה למראשותיו של פריים (זה פריץ שלי), תחת הכר. אדמה זו הצילה אותו, שיבוא הנה ויעבדה. אני חתמתי על פסק דינו למות ואני חתמתי בעדו על חוזה־החיים שלו עם אדמת הקודש. תסלחי לי אמא, אך את אינך מבינה את זה. את אינך יהודיה ואינך יכולה להבין את זה. – שלכם: גרדה”

(כך חודשה המסורת של “עפר ארץ ישראל”. לא למראשותיו של המת בגולה, כי אם החי בארץ).

וכשהגיעה השמועה אל בין חומות ירושלים העתיקה, הופר שלום־הבית בביתו של מרדכי הוותיק. בנו יחידו המופלג בתורה לא עצר ברוחו עוד:

• בעקבות המשיח אלך – אמר ברטט וביראת הכבוד מפני אביו הזקן – תל־אביב, זה שם העיר הנבנית שם על חוף יפו. כבר ששה בתים עומדים בנויים לתלפיות.

קם והוסיף בהחלטה, כמגלה סוד נורא:

• כבר זכיתי לקנות לי מגרש שם. הבית שלי יהיה השביעי.

העקשן הזקן נזדעזע כנשוך נחש, הביט רגעים אחדים בבנו המרדן – ועצם את עיניו. לא, זה לא יאומן. –

אחר כך פקח את עיניו הזקנות לרווחה וגזר בזועה, בחירוק שנים ובעינים בולטות:

• “בבכורו ייסדנה וצעירו יציב דלתיה!” –

האם הזקנה, שהרגישה כבר במלה הראשונה, שקללה נזרקת מפי האב, קפצה אליו, שמה את ידה על פיו – אך איחרה את המועד.

הגזירה נגזרה.

ומנחם, הבחור הרועד, נעץ את עיניו המתחננות בפניו הקמוטים והמאיימיים של אביו ומילמל:

• אבא! –

ראשו של הזקן התחיל מסתחרר. הזקנה עזרה לו לצנוח אל תוך כסאו. וכשגם בנו נגש אליו בבהלה חשאית – התעודד הזקן, הבליט בו את עיניו ודחה אותו במבטו הנורא:

• לך!

הבחור נסוג לאחור והזקן הרשיל את ראשו הכבד על חזהו ואמר לעצמו בעצימת עינים:

• יפו, – עיר הקלקלה. – “וירד יפו”. “ויקם יונה לברוח תרשישה, וירד יפו”. – חוף יפו מקום מוכן לפרעניות. הנביא המורד באלקים בורח מפניו, מפני האלקים. – “וירד יפו”. –

נִינְוֵה, נִינְוֵה.

נאנח אנחה עמוקה והוסיף:

• “טוב מותי מחיי!”

הבחור שוב רצה לנסות לגשת אל אביו. האם עכבה בעדו: זה ירגיז אותו יותר.

הבחור עמד כארז צעיר בסער. הוא הרגיש מכבר, שזה יהיה הסוף: יבוא יום והויכוחים על דבר התנועה החזקה שם, ברחבי הגולה, יצאו ללהב בין שניהם: בינו ובין אביו – והנה היה הדבר ובא.

היכוף את ראשו וישב על הגמרא… וימשיך?

ופתאום – מחשבה אכזרית: הוא יוסיף לחכות זמן מה עד שאביו ייפטר…

חלילה. לא. אביו יחיה לאורך ימים ושנים בעזרת השם… להיפך, הוא יבנה את ביתו שם ויכניס לתוכו את אביו הזקן; את אביו ואת אמו. יושיב את שני הזקנים בחדר מיוחד, זוג־שכינה בבית־מקדש־מעט; ובחדר – ארון קודש עם ספר תורה.

ב.

את ביתו בנה בידיו, ואשתו הצעירה, אשת נעוריו עזרה על ידו. – אך המארה רבצה במוחו התוסס.

• “בבכורו ייסדנה” – הרהר ושתק ורעד. אשתו לא ידעה דבר מכל ענין הקללה של אביו ולא הבינה את סיבת יגונו הקודר.

ופעם נכנס הביתה בפנים מאירים:

• ברכה! יודעת את? לראש־הועד אין ילדים, חשוך בנים הוא! קללת שוא!

• ובכן, מה היא השמחה? – התפלאה היא. ועל זה פרש לפניה את כל הסכסוך שבינו ובין אביו, המתנגד לכל תנועת־התחיה והוציא מפיו קללה על עיר־התחיה הראשונה. אך מכיון שראש־המייסדים חשוך־בנים הוא, הרי אין הקללה יכול להיות בה ממש.

ואכל את ארוחתו בשמחה.

וכשהראתה אשת נעוריו סימני הריון, שוב התחילה התוגה שורה עליו. פחד נורא תקפהו.

• וכי אתה הוא המייסד, מנחם? למה תראה סיוטים? – הרגיעה אותו אשתו.

ללא יועיל, האב הצעיר לא שקט.

וכשבא החרש להציב את הדלתות בבית החדש – לא הרשהו.

• נוסיף לחכות ­– אמר בהרהורי ערבוביה – החכה קצת. נתלה ירכות־סדין על הפתחים.

אשתו הסכימה. גם היא נתפסה לעולמו המפחיד והמנבא רעות.

אך הפעם נצנצה מחשבה במוחה. פתאם אמרה לו:

• להיפך, מנחם, להיפך, נציב את הדלתות… אדרבה, אינך מבין? אדרבה! אחרי כן שוב לא תהיה לו לשטן שליטה עלינו. מובן!

הוא הסכים. מובן. – והציב את הדלתות.

אך המארה לא פגה מקרבו פנימה. היא לבלבה בקרבו והכתה שרשים גם בקרבה. לשוא הריץ אל אביו מכתב סליחה. ללא תועלת.

• “המאדיארי” הזקן – רטנה אשתו בפחד – המאדיארי העקשן, כולכם ממין זה. “יקוב הדין את ההר”! – זאת היא כל תורתכם, אתם יהודי הונגריה. –

ופרצה בבכיה בלתי צפויה.

ג.

והילד נולד מת. –

קודם עזב הוא את בית־הרב ואחר כך היא. הוא בראש פרוע ובעינים בולטות ואדומות והיא בראש מורד ובעינים עצומות, שמעיינות הלב שטפו בחשאי דרך ריסיהן השחורים וההדוקים. – אך עזבו את בית הרב, פנה אחד הדיינים אל הרב ואמר בחרטה:

• דומני, שעבודתנו פסולה. הוא אינו שפוי, הוא דיבר כאדם שנטרפה עליו דעתו: הגט אינו גט. –

הרב הרהר קצת ואמר בפחד:

• אפשר, דומני גם אני, נכון.

ותיכף הוסיף בבהלה:

• קרא אותם חזרה, כרגע!

רק אותה מצאו עומדת ברחוב מסומרת לקרקע ואינה יכולה לזוז. –

השַׁמש סחב אותה אחורנית, אי אפשר היה להזיזה מן המקום, אלון־בכות נובל, ששרשיו מגיעים עד לעמקי הגיהנום. –

עד שיצא הרב בעצמו.

האשה ספרה את כל שלשלת העינויים שלה ושל בעלה, המארה הנוראה, הולד

המת. –

ואחר כך הוסיפה ביללה:

• לו לכל הפחות היה עושה זאת תיכף אחרי האסון. אך לא. הוא התעקש אז ואמר: על אפו ועל חמתו של השטן! “לא יומתו בנים על אבות!” אם אני מריתי את פי ה', התינוק מה אשם?! צעק כל הזמן. – וכעת, וכעת כשאני שוב נמצאת בחודש השלישי – גזר עלי פתאום לעזוב אותו ואת ביתו ואת הכל.

התעלפה בבכיה ונשתתקה.

ד.

• איזו עיר היא זו? שאל את השוטר בגשתו אליו בבת צחוק על פניו.

• טיפליס – אמר השוטר המתבונן באדם הזר בחמלה גדולה – טיפליס. – אף כי לא היה בטוח שהבין את השאלה בשפה הזרה לו.

• טיפליס – חזר המטורף – טיפליס־תיפלה – אמר לעצמו. – תיפלה פירושה: דופי.

אחר כך שוב פנה אל השוטר ואמר:

• אם אלך ככה, שמה, כלפי צפון, האם אתרחק יותר ויותר מתל־אביב?

• כן־כן, – ענה השוטר – מבלי להבין מלה.

והוא הלך לדרכו בבת־צחוק על פיו הנעוה. ויש אשר הלך הלוך וזמר בטעמי המקרא: “הגידה נא לנו, בשלמי הרעה הזאת לנו, מה מלאכתך ומאין תבוא, מה ארצך ואי־מזה עם אתה”.

ופתאום פרץ בזעקה מרה:

• “קום לך אל ננוה העיר הגדולה וקרא אליה!” – –

הזעקה משכה אליו קהל ובתוכם יהודים. אחד מהם אסף אותו אל ביתו, האכילהו והשקהו – אך אי אפשר היה להציל מפיו דברים של טעם, חוץ משאלה אחת ברורה, שהיה חוזר ושואל מכל מי שנכנס אתו בדברים:

• אתה היית בתל־אביב? נו, ומה שלום הילדים שם? אך הגד נא את האמת, חביבי.

ככה עבר ארצות ועמים. היה, ורגעים שפויים עברו עליו, אז לא היה מאמין למשמע אזניו: העיר הולכת ונבנית, הולכת ומתפתחת, חמשת אלפים תושבים!

לכל אלה האמין בפקפוק, אך במציאותם של ילדים לא האמין בכלל. זה לא. הילדים נולדים שם מתים. את זה הוא יודע ברור. כלם מרמים אותו כדי להשקיטו. כן – ופעם פנה אל המדבר אליו ושאל אותו בתחינה:

• ובכן, טוב – אמר בעינים שמחות ודומעות כאחת – טוב מאד… אם ככה, אמור לי: אם נכון שראית שם ילד, תן אות ומופת! תן סימן.

• סימן? הנה סימן: ראיתי ילד, המעיף “תיארה” גבוה־גבוה בשמים ועליה מגן דוד יפה!

המטורף הוריד ראשו, כבש פניו בקרקע, אחר כך נשא את עיניו הבולטות השמימה, פתח פיו לרוחה ופניו נתרחבו בעווית־גיל:

• אההה! – אמר, כמי שמצא את אלהיו הקדושים – אה! טיארה עפיפון! דרקון

עברי! –

וקם בפה פעור ובעינים נעוצות בשמים ושם לדרך פעמיו, כשהוא מדבר באותה הנעימה עצמה, המתפלאת ושמחה:

• טיארה! – טי – ארא! –

ה.

בעיר הגדולה שבאירופה התיכונה כבר הכירו אותו ברחובות: “המשוגע בעל הטיארה”.

וכך הלך מעיר לעיר וממדינה למדינה, לבוש מכנסים קצרים, שהכתונת נזנבת מאחוריהם, מעיף אחריו אוירון־ילדים ומפטפט בכוונת ותיקין ובגמגום ילדותי, ב“שין” שמאלית וב“ריש” מבוטאת “למד”.

• “סְתַיִם עָשְׂלֵה לִבּוֹא אָדָם – סְתַיִם עֶשְׂלֵה לִבּוֹא אָדָם” – (שתים עשרה רבוא אדם). כן הלך־נדד והתפלא. – הטיארה טסה אחריו למעלה ומגן־הדוד שעליה התנופף כברכת־שלום עברית עליזה לאומות העולם. בידי עצמו עשה את הטיארה ותמיד תיקן אותה אחרי הגשם. וכשהיה נשאל עליה ענה בפשטות:

• אני הנני הילד הראשון של תל־אביב. הולך אני הביתה, אבי גזר גזרת מות על הילד הראשון שיוולד שם. אם כן אני אמות שם והעיר תיבנה על תילה. כן יהיה רצון אמן ואמן סלה.

והכריח את השומעים לענות אחריו אמן.

ובינתים לא ידע ולא הרגיש בעצמו, שדרכו מובילה אותו באמת חזרה. בהרבה ערים כבר הכירו אותו השוטרים והילדים. איש לא נגע בו.

• המשוגע הארצישראלי. מדבר עברית.

הגבולות היו פתוחים כלפניו לפני הרוח השובבה, שנפנפה את התיארה שלו בשמי התכלת העמוקים.

ו.

ושוב בירושלים.

האם ליטפה את ראשו הפרוע. הטלילה אותו בדמעותיה. טל־תחיה עלי שיח נובל. –

כשבאה אשתו לראותו – לא הכיר אותה, הביט בה בעיני־זגוגית ושאל כנוזף:

• היכן הטיארה? הא? איפה היא?

לפי עצת הרופא לא הראו לו לעת עתה את ילדו. לא התווכחו אתו ולא הרבו לדבר אליו. הרופא יעץ להובילו הביתה לתל אביב. אך לא בזרוע. ילך כמאליו, ואם לא ירצה – יעשה מה שיעשה ובלבד שלא להפציר בו. – לשבת ברכבת או במכשיר נסיעה אחר לא רצה בשום אופן, רק ברגל; ויחד עם הטיארה. אביו ואשתו נסעו בעצת רב הכולל לתל אביב, אל ביתו, אך אמו לא עזבה אותו אף רגע, הלכה אתו שמה ברגל.

הדרך ארכה כששה ימים. אשה זקנה מדַדה לאיטה, ולפניה: יהודי צעיר מזוקן וממעל לו טיארה מעופפת, שחוט הרסן שלה נתון בידו הימנית – כה הלכו כל הזמן בשתיקה. – ורק לעתים רחוקות אמר בנעימת ויכוח מובהקת.

• “וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה?!”

וככה הלכו שלשתם: הזקנה, בנה והטיארה העליזה, המשתובבת בשמים – וכשפנה מישהו אליה, אל האם, בדברים – עצמה את עיניה היבשות ורמזה בידה: – הניחו, הניחו, אל תפריעו.

ולא הפריעו, לא בחוצות ירושלים ולא בדרך המלך.

כשהגיעו אל גבולות תל אביב – מצמץ הבן רגע בעיניו. עפעף והביט, עצם את עיניו ופקחן חליפות. – והאם הביטה בו בתקוה מתוקה: הוא מתעורר, משתפה?

• מנחם – הפסיקה בפעם הראשונה את שתיקתה הארוכה – מנחם שלי. – אתה רואה? שם תל־אביב – תל אביב –

וחכתה.

והבן התחיל צועד פתאום בצעדי ענק. האם לא יכלה לרוץ עמו ברגליה הזקנות.

רצה, קפצה, נכשלה וקמה – אך לא עזבתו.

השמש התחילה שוקעת – והשלישיה נחפזה ללכת כלפי האיר, האם ובנה למטה והטיארה למעלה. –

כוחותיה האחרונים כלו. היא נפלה אין אונים ליד פרדס, בלי להשמיע קול, – אסור לקרוא לו. – רק עיניה הביטו אחריו, אחרי בנה הרץ. –

וכשקמה בהתאמצות והתלבטה רגעים מספר, מצאה את בנה שוכב בירכתי גבעת חול – וישן. וחוט הטיארה בידו הקמוצה כברזל. השמש שקעה כבר.

החול היה רטוב והטל ירד בשפע.

אי אפשר היה להזיזו ממקומו, סלע צחיח בולט מן החול.

ושכבה גם היא. על ידו. לחממו.

ז.

כשהאיר השחר וקרני שמש מזרח נגעו בהם – התעורר הבן, הרים ראשו והביט סביבו. האם התעודדה והראתה לו בידה אל עבר הגבעה:

• שם, מנחם שלי, שם. – תל־אביב.

• איפה? – שאל פתאום הבן. –

האם נזדעזעה בכל גופה הצנום, תחית מת־מדומה עתיק יומין, שרק לבו לא פסק מלדפוק.

• שם, שם, בני. שם. –

הבן קם על רגליו…

רעש העיר הגיע לאזניו כנבואת אלהיו מקרב לבבו העייף. – הוא הזקיף את ראשו, מתח את צוארו למעלה־למעלה ופתאום ראה דבר, שמילא את עיניו אור־שחר:

שם, רחוק, בשמי־התכלת, משתובבת טיארה בעלת זנב ארוך. –

הוא לא האמין. התכופף כמפחד מפני חזון־שוא, המצודד ומדיח. שוב הזדקף. צעד קדימה והביט. אחר כך שוב התמתח כולו וכשראה שהטיארה אינה חלום – הביט בטיארה שלו כמתועתע, עצם את עיניו רגע ואחר כך הביט באמו, וכמי שיודע כל הזמן שאמו בצדו, פנה אל הזקנה, האורבת כל הזמן לתנועותיו, ואמר:

• אמא. –

• מה בני? מה יקירי?

• אמא. הנה! שם ילד! טיארה! –

ופתאום כאדם שפוי כביכול:

• למה אנו עומדים פה, אמא?

אגרופו הקצוץ נפתח והטיארה שלו השתחררה ועפה לה. –

ח.

– כשיתעורר משנתו, שאביו יראה לו את הילד ראשונה – אמר הרופא.

וכשנתעורר לפנות ערב במטתו – עמד אביו הזקן ולטף אותו כששפתיו ממלמלות תפילה והילד בזרועותיו. הוא הביט בו, לקח את התינוק נשק לו ואמר, כאורח עייף הבא ממרחקים:

• כמה גדול הוא הילד! –

• הוא כבר לומד אלף־בית – אמרה האם בזהירות.

• אתה רוצה טיארה? – שאל את הילד – אני אעשה לך טיארה עם מגן דוד – אמר בפשטות, וכל הדבר נדמה לו כמעשיה מופלאה, שהוא עצמו סיפר אותה לילדו.

א.

• הרואה אתה את הילדה הזאת? – אומר אלי ידידי הפסל, ומראה לי על תינוקת מתוקה להפליא – זאת היא הקומפוזיציה האובייקטיבית הגדולה שלי בחיי!

• אתה רוצה להגיד ש…

• חלילה וחס! נשוך את לשונך הרעה! אפילו לא במובנה של אותה אגדה על רבי יוחנן ורב גידל, שהיו יושבים אשערי דטבילה; אך זהו הקרבן הגדול שלי ביותר בחיי, שהבאתי על מזבח שלום־ביתה של משפחה אחת – ולבסוף קלקלתי את הכל.

הבינותי עוד פחות מקודם. אך הפַסל נטל ביצת־יוצרים, התחיל למעך אותה ולעסותה וליצור בה צורה – ובינתים סיפר:

• זה היה לפני שנים אחדות, כשהתכוננתי להגיש עבודת־פרס לתערוכה בין לאומית בפריס. היה לי רעיון של קומפוזיציה לא רגילה: פסל החלוציות, במרכז: חלוצה צעירה. וסביבה: דמויות טפוסיות שונות משל הקיבוץ. – הנושא היה מגרה אותי וסונט בי ממש זה שנים אחדות, עד שסוף סוף תפשתיו. – לזה היה נחוץ לי זמן בדידה לחדשיים או שלשה מחוץ לעיר. שכרתי לי חדר באחת השכונות הקרובות אצל זוג בעל שני ילדים – ועבדתי. ממש בקדחת. הגבר, בעל הבית, אדם בעל מרץ לא רגיל, בעצמו בנה לו את הבית, עיבד את האדמה מסביב, האדמה, אדמת טרשים יבשה, דרשה הרבה עמל. הקים לו כעין רפת־לול, ויחד עם זה היה עוסק בעסקים שונים למחיה. אדם לאו דוקא עדין, להיפך: מסוגל הרבה לעשות למען הפרנסה. טיפוס של “חייל ניקולאייבי”: גס, אכזרי, מוכן לפשע. בכל זאת היה מתעניין גם בעבודתי שלי, אף כי לא מקרוב ולא יתר על המדה. אשתו – מסוג אחר לגמרי. אשה משכילה, בעלת השכלה של מורה עברית, לא יפה ביותר, אך דמות אהודה מאד, שהאינטליגנציות שלה מקרינה לה אור ידוע, “אור תורה” ומשווה לה פרי נשיות מושכת ומקשרת.

• וזה בא לך בשעתו ובמקומו! –

• דוקא להיפך! אך חכה! הגבר היה עוזב את הבית לפרקים, ליום, יומיים וגם שלשה. ובשעה כזו הרגשתי, שהאשה מתקרבת אלי יותר ויותר. –

אינני מן הצדיקים הגדולים ביותר, אך דוקא באותו זמן ובאותו מקום לא היה זה לפי רוחי. ראשית: הייתי טרוד ועסוק בדמות "החלוצה שלי, שהיתה רחוקה בתכלית מדמותה היא. תבין: הייתי מאוהב בגיבורה שלי, שלא פעם נסעתי בגללה אל העמק, למרחק הגון, עד שספגתיה אל תוכי עד כדי שכרון: עד כדי יצירה. ובכן אסור היה לי “לבגוד” בה ולהתחיל ברומן אחר. זה צריך שיהיה מובן לך. – ושנית: המצב היה יותר מדי פשוט, יותר מדי קל ומובן מאליו: הבעל עוזב את הבית ובכן: השתמש בהזדמנות! לא. אם הוא עוזב אותנו לנפשנו, אי אפשר לי. קשה לגנוב מקופה פתוחה. האֵמון מעכב. זה לא ענין. אך היא המשיכה בהעויותיה, בעדינות, בערמה, בחמדה, אך ברמזים ברורים למדי. לפעמים היה נדמה לי שסונטת היא בי, שהענין גורם לה עונג לתפוש אותי, רק בכדי שתשתלף אחר כך מידי אם אסכים. –

ומכיון שחשדתי בה בכך, החלטתי פעם להיהאות. ונוכחתי, שצדקתי: לא זכיתי אפילו לנשיקה אחת. ועל זה חיסלתי את הענין בהחלט. אם אפילו זה לא – הרי היא רק מפריעה לי בעבודתי. –

כן, אך היא לא הרפתה. המשיכה כמקודם. הגיע לידי כך, שהחלטתי לעזוב את המקום. אלא שבינתים עבר יותר מחודש ימים, חודש וחצי, וגם יותר –

ופעם, תוך כדי שיחה לבבית לאור השקיעה רמזה לי, שבעלה אינו אוהב אותה. בתחלה אמרה את זה בנעימה הידועה: “הוא בין כה אינו אהב אותי!” כלומר: אין חשש. לא חשש־בגידה אצלה, ולא חשש־סכנה אצלי. – אך אחרי־כן, כשהמשיכה בזה הרגשתי, שלהיפך: היא מצטערת על כך, מכאיב לה הדבר, שבעלה מתיחס אליה באדישות זה שנים אחדות. –

אני לא התפלאתי על צירוף שני הדברים יחד, על משחק העגבים ועל הכאב שבאדישות בעלה. זה לא דבר נדיר בחיי הנשים. – אולם בינתים הרגשתי כעין אי־מנוחה בבית. אי־מנוחה ביניהם לבין עצמם ואי־מנוחה בלב בעלה אלי. יחסו החדש, העצבני אלי לא גרם לי יסורים: אני חף מכל שמץ של פשע ולא איכפת לי, אם חושד הוא בי. הוא עצמו יעמוד על טעותו. – אך יותר מזה ענין אותי הסכסוך שביניהם. שהיה חדש בעיני. הם התחילו לריב. הוא התנפל עליה בחימה שפוכה ממש – ואני הרגשתי ברור, שאני הנני הגורם לכך. ומכיון שזה התחיל להרגיז אותי, החלטתי ושאלתיה גלוי לפשר הדבר.

– ופה קרה דבר מוזר ולא־מובן בהחלט: היא לחשה לי בפנים חיוורים, ממש בשמחה, שהיא שמחה על כך. זאת אומרת: שאל אשים לב לדבר, לא נורא, להיפך – –

אני לא הבינותי אף מלה. בקשתי באורים ודברים ברורים, ועל זה תפשה את ידי בחום, בהתחטאות, כמעט בהתרפקות ולחשה לי בנהימת־חתול: “זה טוב מאד, אל תשאל, זה טוב מאד. הכל בסדר!” – אני שמטתיה ממנה והודעתי לה בקימה, שמחר אעזוב את החדר. אם את רוצה להקניט את בעלך מתוך נקמה – מה אני כי אהיה הקרבן! – על הודעה זו היא נבהלה ממש, ועברה ללשון של בקשה: לא לעזוב את החדר. עוד ימים אחדים. היא מבקשת ממני מאד. –

תתאר לך, כמה זה הרגיז אותי. הלא זה גועל נפש: יש לה סכסוך עם בעלה, רוצה היא להתנקם בו – ולכל זה בחרה בי כבאמצעי, כבשפן־הנסיונות. יותר מזה: כעשן לעיני בעלה. אלא שקדחת עבודתי הכריחה אותי להשאר עוד ימים אחדים –

אף בלי כל פגישה מיוחדת אתה. רק בשעת אכילה ופגישות־בית מקריות. אף כי ימים ספורים אלה היו קשים מאד. רוגזו של הבעל עלי הגיע כבר לידי סכנה. הוא לא ישב אתי יותר לסעודה, התהלך כמטורף ופיטר אותי מן הדירה אצלו. כבר־כבר עמדתי לדבר אתו ולבאר לו את טעותו בגלוי, בגסות וביושר – והנה תפשה אותי היא לרגע ותוך כדי הליכה בעקבותי בגן לחשה לי בחטיפה וגם בחיוך מרוצה ומאושר: “כבר! – כעת אתה יכול ללכת. אני מודה לך מאד!” – הבטתי בה המטומטם.

– “מה כבר? מה את מודה לי?!” –

“לא כלום, לא כלום!” ענתה היא בצחוק מאושר – וברחה הביתה.

• היא ספרה לבעלה? – שאלתי את הפסל.

• אי, לא! חכה. – למחרת נסעתי העירה לסדר את ענין חזירתי הביתה – וכששבתי חשכו לי עיני: במקום הפסל, הקומפוזיציה, שכמעט נגמרה, ושעבדתי בה כל הזמן עבודת פרך ממש – מצאתי שברי־חומר, רסיסי־טיט עלובים. הבעל ניפץ לי את עבודתי בחימה שפוכה! – –

• מה!?

• כפי שאת השומע. כל עבודתי הלכה לעזאזל. – אני עומד נדהם ובשינים חורקות, מתעתד למעשה נורא – לרציחה, ועל זה נפתחת הדלת ונכנסת היא, בזהירות ובפנים נעוים של פחד, שמחה, אושר ותחנונים ביחד. ערבוביה מוזרה של רגשות, שלא הבינותי אותה בהחלט. – אני עומד בעינים אדומות ולחות לחרבן חצי עולמי, שלעולם לא אקומם עוד את הריסותיו – והיא נגשת אלי, לאט־לאט ככלבה מכווצות זנב, ממש מַלחיתה אלי, שמה את ידה על שכמי ובעינים דומעות, אך בפנים מחייכים מתחננת:

• זה דבר נורא – אני יודעת – תסלח לי – אני מתחננת – אל תרגז עלי – אני אשמה –.

• אני יודע. נבָלה כזו!

• לא לא! אני מתחננת לפניך – מוסיפה היא וכבר מחבקת אותי, ובבכיה גלויה – אני כל כך מאושרת – הוא שוב אוהב אותי – הוא – קשה לי להגיד לך (פניה שוב עוברים לחיוך) הוא ממש אינס אותי אתמול – אחרי שש שנים רצופות – אלהים ישלם לך! – אתה תסלח לי, אני יודעת – – מה לעשות? אני אוהבת אותו – – –

ופרצה בבכיה רמה, בכי תמרורים ואושר.

ב.

הפסל המשיך את עבודתו בשתיקה. ולבסוף אמר:

• יצירתי הגדולה ביותר בחיי. לעולם לא אתחיל בה מחדש. ילד מת אין לו תנחומין וחליפין בשני. ועל כולם אל תשכח: הבעל נושא בקרבו שנאה איומה עלי כל הימים. שנאת־העכביש שחורה ושעירה. והוא צודק.

• ומדוע אינך מגלה לו את האמת? היום, אחרי שהכל בסדר אצלם, אחרי שנים רבות, כמה זה? בת כמה הילדה? בת שבע־שמונה! כעת הן יכול את הכבר לגלות לו!

הפסל הניח את ביצת־היוצרים.

הביט בי, ניגש ואמר:

• גיליתי. והרסתי את הכל. לא יכולתי לשאת את שנאתו, שנאת־חנם אלי וסיפרתי לו את הכל. ועל זה התחיל לשנוא אותה יותר מאשר אותי עד הנה! הן, חביבי. שנאה עזה שאין לכבותה.

• שנאה – על שלא בגדה בו?!

• כן. כנראה, שיכול אדם לסלוח את הבגידה, ובלבד שינצח, מאשר את הרמאות, שניצחה אותו והפכתו באויב לאוהב. רק דבר אחד חשוב בכל מלחמה: הנצחון. והוא נוצח: מרמתה הצליחה.

בקבוק הוודקה הרוסית מתרוקן והולך. עשן “המסעדה היונית” בירושלים ספוג ריח בין־לאומי מובהק. בעל המסעדה הוא צרפתי, אשתו יוניה, הטבח, התוחב ראשו באשנב המטבח – ארמני, המלצר – רומני, המדבר בכל שפה שתרצה. ובאמת מדברים פה שפות, שלחנם מחפש אתה איזו קרבת־משפחה ביניהן.

ה“אנגלי” היושב אתי ושותה להכעיס, להכעיס את עצמו, – הוא הזיר עצמו לגמרי מן הויסקי: אין הוא יכול לתאר לעצמו ויסקי בלי סודה, והסודה מפכחת – אומר הוא ברוגזה. את הוודקה מערבב הוא באבסינט שורף וכך לוגם הוא ממנה מלוא לוגמה. הוא כמעט בוכה, כילד גדול, שעוול גדול נעשה לו בחייו.

• לא! – רוטן הוא טרגיות – לא, יקירי! אני מחליק יותר ויותר כלפי אותם, כלפי אלה, אתה יודע – כלפי האנרכיסטים.

אני מתאמץ לבאר לו, שכת זו כמעט שאינה קיימת עוד, אנרכיסט – אומר אני לו – זה מושג אנכרוניסטי. אולי בולשביק?

• בולשביק, בולשביק. זה לא די! הבולשביקים עושים ברית עמהם! כן: עושים אתם בית. אנרכיסטים, יקירי, אנרכיסטים. אלה, שאינם עושים אתם ברית בשום מחיר ובשום מצב!

תוך כדי שיחה מבושמת נודעו לי תולדותיו של איש שיחי. אנגלי זה מולדתו – מונטנגרו, צ’רנוגור ה, (צ’רנוגורה), שאינה, שהרסו את כסא־מלכותה, שמלכה ניקיטה השמן, הנוח, הטוב, הבוהימה, המשחק בבורסת בודאפשט כאחד הסוחרים, הנותן את שעונו היקר בערבון והחייב לנער־המעלית שבהוטלריץ שם בקשיש לא אחד, ויש אומרים: לא רק בקשיש סתם הניתן מרצון, כי אם גם הלואות קטנות, ולא רק לו, כי אם גם למלצר הראשי – מלכה זה של מונטנגרו, שהיה גם מלך וגם שופט בחצרו תחת השקמה הענפה וגם מוציא לפועל את המלקות – – מלכה מת, והנושים שלו, נער־המעלית, המלצר וסוחרי־הבורסה האדיבים מתפארים כעת בירושתם המלכותית, שהשאיר להם מלך ההרים־השחורים, או כפי שאנו קוראים להם: הרי־חושך. בירושתם המלכותית: באלף קרונים, במאה קרונים, בשלושים קרונים ואפילו בעשרה קרונים חובות, שיכולים הם עתה לתבוע אותם מאת מלכות יוגוסלאביה.

את כל זה מספר בן־שיחי המבושם, בפשטות, בחום ובתוגה ילדותית עמוקה. והוא מוסיף לספר, שהוא היה קצין גבוה בגדוד מלכו ואדונו – ובאהבתו ומסירותו למלכו הגיע למדרגת שלישו של הוד־מלכותו. רק באהבתו למלכו, שיצאו לה מוניטין בצבא. שליש – אך לא שליש סתם, כי אם שליש, שהמלך ניקיטה הטה אליו את חסדו המיוחד: היה משחק אתו בקלפים, בקוביות, בשחמט ובדאמה – והכל בכסף. בכסף ממש. ובלי חמלה. הזוכה – זוכה, והמפסיד – מפסיד. “המישחק אינו מישחק!” – היה אומר המלך ניקיטה. “אין רחמים במישחק!”

• ומאין היה לך כסף לשחק תמיד? – שאלתיו – אם המלך הוא המפסיד, יש לו מאין להמשיך – אך קצין? ואתה אינך בן מיליונרים, אם אינני טועה?

איש־שיחי ביאר לי, שפה היתה יד השטן באמצע. ממש יד השטן: כל הזמן היה המלך מפסיד ולא הוא, אף כי הוא לא הגיע לקרסולי מלכו בחכמת המישחק וערמתו.

• משחק מפורסם היה הוד־מלכותו המנוח. ואף על פי כן אני הייתי הזוכה תמיד. – מעשה שטן. כמעט־כמעט שחשדתי בו, שהוא רוצה בכך, מתוך רגש־גמול לאהבתי אליו. אך אחר כך נוכחתי פתאום לדעת, שטועה אני. פעם אחת היינו משחקים כל הלילה – כיון שהוד־מלכותה, המלכה, לא היתה בבית. היא נסעה לביקור אל אחת מבנותיה המלכות. משום שכל בנות המלך היו מלכות בארצות שונות, או לכל הפחות נסיכות גדולות, כולן יפות וחסונות כאותן האילות, המשתובבות סביב הר הלובצ’ן ומטפסות עליו בתנועות ריקודים, עומדות על הפסגה ומשקיפות למרחוק במבט־מלכות על פני הים. ובכן, הוד־מלכותה לא היתה בבית והוד־מלכותו היה חפשי כנער בימות הקיץ, היה משתובב ממש ככלב־ציד שהותרה רצועתו, משום שאימת הוד־מלכותה היתה שורה עליו במידה לא מעטה, ממש אימת הנמרה על הלביא – וכשהיא הסתלקה לזמן מה, היינו משחקים עד שובה הביתה, כלומר: עד שהמשמר היה מודיע על כניסתה בשער. וככה שיחקנו ושיחקנו ואני זכיתי והוא הפסיד. הפסיד והפסיד. ופתאום, אחרי חצות הלילה, כשאזל לו כל כספו קם ואמר: “כעת אקרא את אמי לעזרה!” – אני נבהלתי, ידעתי, שהוד מלכותה, אמו, מתה זה שנים רבות – אך הוא יצא לחדר הסמוך ושב כשסיכת־זהב בידו ואמר: “פטר! דע, כי זוהי ירושת אמי המנוחה, הנה!” – אמר ושם את הירושה היקרה על השולחן, בקלפי. קמתי ואמרתי לו: “הוד מלכות, זה אולי אסור. הוד־מלכות אינו רוצה בשום פנים בהקפה ולא בצורת הלואה ממני – אך זו אולי – – בכל זאת – ירושה!” – הוד־מלכותו ישב וציוה עלי במפגיע: “לשבת” – אני רעדתי: לזכות באוצר כזה? בקדושה כזו?! הן אם אזכה בה – חייבתי את ראשי! אך הפקודה פקודה – ומובן מאליו, שאני הוצאתי "עשרין ואחד, והוא רק עשרים. – ועל זה קם הוד־מלכותו וסטר לי על פני, ואמר: “אסור לרמות! מהיום והלאה תדע, כי אסור לרמות!” – הייתי מאושר ואמרתי: “הוד־מלכות, חסד! לעולם לא אעשה עוד! חטאתי ואת הוד־מלכותו הסליחה!”

אי־שיחי לגם – והמשיך:

• ומאז התחלתי לרמות אותו. כך הוא הדבר, יקירי. ממנו בעצמו למדתי את הכלל העליון והעמוק: מוטב לעצום עין לגניבה קטנה ולא להעניש את הגנב, מאשר להעניש אותו ולעשותו גנב גדול! – והוא עשה אותי רמאי. ורימיתי אותו כל הזמן, ככל אשר יכולתי. זה לא היה קל כל כך, הוד־מלכותו היה בעצמו – זאת אומרת: הוא, שחונן בחכמה יתירה, שמעטים דוגמתה, היה מומחה כביר ברמאות הקלפים – אך אני הייתי תלמיד טוב והצלחתי. זאת אומרת: אני הצלחתי לרמותו – אך לא לזכות! גם זה היה מעשה שטן: מאותו הרגע שהתחלתי לרמות – התחיל הוא לזכות. בזה אחר זה. וכבר – כבר עמדתי על עברי פי־פחת, כמעט שהפסדתי את כל כספי והיתה צפויה לי הסכנה שלא אוכל להמשיך במישחק אתו – וזה היה יכול להביאו לידי כעס איום – והנה באה ההצלה: פרצה המלחמה.

• וגם אתה נתגייסת לחזית?

• לא, יקירי, אני לא זזתי מאצלו. הוא לא נתן לי. וכך הייתי עד לכל האסונות. האסון הגדול הראשון־בשורה היה: הברית המיוחדת שכרת עם האויב, בשעה שגרמניה התחילה לנצח בצרפת וההונגארים והבולגרים תקפו את סרביה משני צדדיה. שני גייסות האויבים נפגשו באמצע סרביה המנוצחת. בריתו זאת עם האויב הביאה לו קלון נורא: האויב הרשה לו לנסוע לבודאפשט לשחק שם בבורסה, פירושו של דבר: חסד של כלימה. “לך ושחק לך בבורסה!” – האסון השני בא בעקב הראשון: כשבעלי־בריתנו הראשונים, צרפת־אנגליה־סרביה־ואיטליה ניצחו במלחמה – מסרו את ארצנו לסרבים וביטלו את בית מלוכתנו. ואחד הנסיכים מבית־המלכות הסרבי שלח לו במתנה ערך קלפים. פירושו של דבר, שוב פעם: “שב ושחק לך בקלפים!” – והאסון השלישי היה מות הוד־מלכותו.

איש שיחי הזמין בקבוק חדש ולגם ישר מתוך הבקבוק המלא. אחר כך ביקש סליחה, מזג גם לי – אך פתאום נזכר, שלא מן הנימוס הוא למזוג לאחר מתוך בקבוק ששתו ממנו בפה – ושתה גם את כוסי־שלי. והמשיך במרה־שחורה:

• מותו של הוד־מלכותו גירש אותי ממולדתי. איך זה? איזו מולדת היא זו? בלי מלך ובלי כלום. שיברתי את חרבי, הפכתי את כומתתי שעל ראשי מפנים לאחור – ויצאתי אל רחבי תבל. – לחפש לי מלך. והדבר לא היה קל כל כך, יקירי. המלכים אינם מסתובבים בשוק הירקות. זאת אומרת: מלכים ישנם למדי, אך אני לא אלך אל מלך בלי כסא. בלי כסא גם אני מלך. לא פחות מהם. וביחוד בלי מולדת. נדדתי כשמונה שנים רצופות עד שבאתי בצל קורת בית־המלכות ההוא. בצפון.

• היו לך אילו תעודות, או כדומה? – שאלתיו.

הוא הביט בי משתאה:

• תעודות? או כדומה? מה אתה חושב, יקירי, שהמלך מבקש תעודות מאת האדם, כמו מנהל חשבונות, או בעל בית־חרושת לחזירים מפוטמים? – “תעודות”! “וכדומה”! באתי והופעתי במקום הראוי, נצבתי לפני האדם הראוי והצגתי את עצמי כיד ימינו של הוד־מלכותו, מלך צ’רנוגורה, הביטו בי, התלחשו, ראיתי שמבינים לי – והכניסוני אל החצר אל בין משרתי המלכות. ומכאן שוב לא היתה רחוקה הדרך אל המלך עצמו, מובן, לא ביום אחד ולא ביומיים. מה שעזר לי יותר מכל, היתה קומתי הגבוהה. גבהתי מכל אנשי החצר ואפילו מגדוד שומרי ראשו של המלך בשני ראשים ורבע. וסוף כל־סוף הן ראו בי מי אני! וכך – שוב חייתי ועשיתי בצל המלך האדיר כשר־המשקים הקרוב לו ביותר. לא ידעתי לדבר בשפתו דיבור של שיגרה – אך הבינותי את הכל. וזה די. שר המשקים מוטב לו שלא ידע לדבר, רק להבין.

פה נאנח אנחה כבדה והריק את כוסו עמוק. אחר־כך נענע בראשו ביאוש:

• לא, יקירי! לא לפי רוחי היה המלך החדש. לא מלכי שלי היה, לא הוד מלכותו ניקיטה הראשון והאחרון! היודע אתה, שמלך מונטנגרו היה משורר בחסד עליון?

נעניתי לו בראשי, שאני יודע.

יודע?! בראבו! – קרא ברוממות רוח והזמין בקבוק מיוחד בשבילי – כן, יקירי, מלך־משורר, כמו שלמה, מלך היהודים! – אך סתם מלך? יכול הוא לשלוט על שבעים ארצות וימים והרים וגבעות ויערות־עד! ואני בכל זאת אהבתיו, ואת כל ביתו, ולא רק משום שאדם הגון עשוי להסתפק במה שיש לו, אלא משום שהנסיך הגדול, יורש־העצר, היה דומה בהרבה בטבעו למלכי המנוח. ואני בטוחני בו, שלוּ היה יושב לא פה במולדתו, כי אם על חוף הצֶטה והיה מושל על פסגת הדורמיטור – כי אז היה גם הוא שליט בחסד כמו מלכי המנוח, ולא היה מוכרח להפליג כל פעם בימים רחוקים, ליהנות מרעם ביער ולראות צבי מקרין בממלכתו! ומשום כך, אל נא תתפלא, יקירי, שביום מותו של מלכי החדש, שאֶבלו דיכאני מאד – ביום האבל לא הריקותי אף כוס־יגונים אחת בחדרי, כי אם – יסלח לי אלהי ההרים! – להיפך: כוס תקוה והתאוששות לחיי יורש־העצר, העולה על הכסא! ואף כי גם הוא לא הגיע גם בפסגת קובע־הדובים השחור והגבוה שלו עד כתפיו של יורש־העצר שלי דאנילו, תפארת־הבחורות, בכל זאת היה כולו נוצר ומעוצב ברוחנו־אנו. ואני הרגשתי, שהגורל לא הזניחני: לא יתן לי לבלות את ימי חיי בלי מלך הראוי לי. כן קיויתי – ושוב טעיתי יקירי! – לא בו, לא בו טעיתי, כי אם בגורל, האוהב להתבדח לפעמים ולהתעלל בנו. דוקא תכונתו הטובה ביותר של יורש־העצר, דוקא מידתו זאת, שבגללה נתחבב עלי: דוקא קלילות־דעתו ונטייתו היפה, האבירית, ההררית לנשים – דוקא תכונתו זאת מנעה ממני את אשרי לראותו על כסא המלכות! – דאנילו תפארת־הבחורות שלנו היה מוכן לשבת על שבעה כסאות מלכות בגלל בחירת לבבו! זהו הגורל, יקירי! וכך קיבלתי על עצמי את הגזירה באהבה ומסרתי את עצמי למלך החדש, לנסיך הצעיר ממנו, באהבתי הרגילה ובמסירותי המסורתית, שהוא עצם מעצמי ובשר מבשרי, יקירי –

וביחוד מתוך אהבת־הגומלין שבין הנסיכות הקטנות וביני. תמיד סיפרתי להן לפעוטות הללו על מולדתי שבין הרי־חושך, על החיות הרבות והשונות, ועל הצפרים הצבעוניות המשתובבות בארצנו לרוב, על הנשרים כבירי הענפים, החגים ממעל להררי צ’רנוגורה, לובצ’ן, קוצ’קי, קום וברדה, ומעל לארמון המלכות. חגים, דואים ומתנופפים בהוד ושומרים על המלך ועל חייו. עשיתי את חובתי באמונה ונסכתי בשתי הנסיכות הפעוטות את כל פאר מולדתי ואף לימדתי אותן פרק באהבת מולדת, שאינה רווחת בשום מקום בעולם כמו אצלנו שם. תיארתי להן את המלחמות שבין הרינו וגבעותינו, לא רק מלחמות באויב, הבא עלינו מבחוץ, כי גם בין יושבי ההרים עצמם, המתמודדים בכוחם, בגבורתם, באומץ לבם לאין דוגמה ובאהבתם למולדתם. ותיארתי להן את בחורות צ’רנוגורה, שאינן יודעות פחד־מות והעוזרות ללוחמים במלחמה ובנצחון. והפעוטות הקשיבו רב קשב, האזינו לדברי יותר מאשר לכל אומנותיהן, מוריהן ומחנכיהן יחד. ולא אחת התרפקו עלי והביעו את תשוקתן העליונה ואת רצונן הרם לעשות במלחמה כזו, וביחוד לראות פעם עין בעין את המות, לראותו, איך הוא מופיע בסדין לבן וחרמש בידו. ביארתי להן שלא כן מופיע המות, שהוא אינו מופיע כלל. שמסתתר הוא בתוך תותח, פצצה, כדור, סכין או חרב. ויש שמופיע הוא באוירון ומשם יורד בצורת פצצה המהרסת את הכל: את הארמון, הרהיטים, הגן, האנשים. והבובות יחד. הן הבינו והתחילו רואות את המלחמה ואת המות כמהותם וכהויתם האמיתית. ומאוד־מאוד השתוקקו לזכות לכך, לעמוד ולחכות, ולא לברוח, ולא להסתתר, משום שהבורח והמסתתר פחדן הוא, ובוגד במולדת ואינו שווה את אור השמש וריח הפרחים ושירת הצפרים ושלל צבעי הפרפרים של המולדת! הגעתי לידי כך, שהפעוטות ביקשו בגדי בחורות צ’רנוגוריות וקיבלו. עונג היה לראות, יקירי, איך הצלחתי לקסום את קסם מולדתי אל תוך ארמון המלכות הרחוקה! ושוב הופיע השטן!

הוא הזמין לו בקבוק חדש, פתח אותו בעצמו, מזג, ובינתים סיפר:

• שוב הופיע השטן, אך לא הצליח לעשות לי כל רע. לכל היותר גרם לי צער ואבק־אכזבה. – ביום הולדתה של הקטנה בנסיכות ביקשה הפעוטה, שאחזור על תיאורי המלחמה והמות יחד עם השבח והתהילה לבחורות עמי בצ’רנוגורה. באותו מעמד היתה גם הוד־מלכותה הסבתא הרוממה, שהואילה גם היא לעודד אותי לספר על נשי מולדתי הגיבורות והאוהבות את מולדתן לאין דוגמה. – הייתי מאושר ללא־גבול וסיפרתי – – – עומד אני ומספר ומתאר ולפעמים גם מזמר בינתים כנהוג, כהלכה, כרגיל אצלנו, כל המסובים ישבו מוקסמים והאזינו, הקשיבו אילמים ומרותקים – ואני עצמי עומד כבחלום ורואה את כל מה שאני מספר. רואה, חוזה וחי שם – – ופתאום: דפיקה חלשה, אך כעסנית במקל על הרצפה: “שתוק! די!”

המספר מהפך את כוסו על שוליו, מחרחר, ואחר־כך שואל:

• מה זה היה, שואל אתה? הוד־רוממותה הסבתא קמה, ניגשה פסיעה אחת כלפי, הביטה בי ואמרה כשעיניה נעוצות בי: “הוד רוממותן הנסיכות חובבות אותך, ואתה מקלקל להן את עצביהן הרכות! שתבין!” – ויצאה, אך בפתח שוב הפנתה את ראשה לאחור, רמזה לי לגשת – ואמרה כמו בלחש: “בארמון המלכות אין מדברים על המות! הבינות?!” ויצאה. אך נעלמה – אומרת לי הנסיכה, כלת החגיגה, בקול תחנונים ומחייכת: “פטר! אל תקלקל את העצבים, אך ספר על דבר המות! זה כל כך יפה!”

איש־שיחי השתתק. שינה את ישיבתו על הכסא, הדליק אש במקטרתו הקצרה ואחרי נשימות עמוקות ונשיפות רחבות אמר בהדגשה:

• זה היה תחילת הסוף, יקירי!

• פיטרו אותך בגלל זה?

• אותי אין מפטרים, יקירי, אני בעצמי הולך – אם ללכת. ואם לפיטורין – הרי אני מפטר – ולא אותי! – באחד הימים התחיל הארמון להיות מרוגש ועצבני יותר ויותר, שלא ראיתי אותו עדיין בכך. השתתפותו של הוד־מלכותו בהתיעצות הלכה והוסיפה, ואחרי ההתיעצות – המתיק סוד עם הסבתא הרוממה. והמתקת־סוד זו גרמה לי בלבולים. הוד־רוממותה ציוותה עלי, כי ככל שתהיה בחדר הוד־מלכותו והיא זקוקה לי, אעמוד בחוץ בהקשבה, כדי לשמוע את קול דפיקת המקל שלה, שהיא סימן־קריאה לי. וכך היה: לדפיקת מקלה ברצפה – נכנסתי. וכעת, בהמתיקה סוד עם בנה הוד־מלכותו – נכנסתי בכל רגע – והיא שלחה אותי בכעס. היא דפקה כל הזמן – ואני נכנסתי.

רק אחר־כך נודע לי, שהדפיקות אינן “שלי”, כי אם של כעסה ועקשנותה הרוממה. ולאט־לאט נודע לי, שיש סכסוך רציני בינה ובין בנה הוד־מלכותו, שבכל זאת לא העז למרות את רצונה הרם. האויר שבארמון הלך הלוך והתרגש, הלוך וחם, הלוך ורותח, עד שהגיע לידי מהומה חשאית ממש. אני ידעתי היטב, במה מדובר ובשל מה הרתיחה – אלא לא היה ברור לי: מה רצונה־שלה הרם? אך מכיון שכל העיר כבר היתה כמרקחה בשל סכנת המלחמה המרחפת באויר, החלטתי לדעת את הסוד. יסלח לי אלהים, אך אני בכל לבי רציתי לעזור בדבר, ולא להיפך, חלילה. וכאוהב תמים ואמיתי הרשיתי לעצמי לגנוב את הסוד ויהי מה. אך בינתים נטפלה אלי הנסיכה הפעוטה, משכה אותי בידי להתרכן אליה, רכנתי אליה והיא לחשה לי: “פטר, הסבתא הרוממה מפחדת מפני המות!” – אמרה ופרצה בצחוק חשאין, כשכַּפָּה הקטנה על פיה! –

וברחה כשהיא פוזלת אלי מרחוק. – עוד לא הספקתי להביא את עיני הפעורות והמשתוממות למצבן הקודם – והנה אני שומע דרך הדלת קול ריב וקטטה מרוגז, קולה של הסבתא הרוממה, הדופקת במקלה וצועקת על בנה הוד־מלכותו. – עשיתי, כאילו טעיתי לדפיקת מקלה, ונכנסתי, כמו תמיד: בדחילו. הסבתא הרוממה לא הרגישה בי והמשיכה בעצבנות, בחרון אין־אונים. ולבסוף פרצה בגערה: “די! אינני רוצה למות! רוצה אני לחיות עוד את ימַי הספורים בלי אוירונים, בלי פצצות, בלי מרתפים ובלי שבץ־עצבים! אתה מבין, או לא?! יש לי עוד שנים אחדות – תנו לי לחיות!” כך צעקה בקול זקן וצרוד. הוד־מלכותו בנה רצה להגיד לה דבר מה. וגם הספיק לפלוט את המלים: “העמים החוסים בצלנו, אמא!” אך היא השתיקה אותו, החניקה את דבריו בגרונו: "לא איכפת לי; לא צריך! אני מסתפקת במה שהיה לנו לפני שש־מאות שנים! אני מסתפקת בארצי בלבד, אני מסתפקת במולדת קטנה –

אך לראות את אור השמש! מה לי ימים ואיים רחוקים – שם תחת האדמה?! אתה מבין או לא?! אני רוצה שתבטיח לי פה, מני־ובי, שתשלח את שליחנו לעצור את האוירונים! מני־ובי!" צעקה – – וצנחה על הכסא – על כסא־המלכות שבחדר הוד־מלכותו. ואני עמדתי כנציב־עופרת – אך לבי דפק בי כשעון מקולקל. – רע מאוד היה לי, יקירי, רע מאוד. זאת לא מלכתי מילינה – המגרשת את בנה לחזית! והמופיעה בעצמה בעורף החזית וצוחקת לפצצות. – לכך זכיתי! למחרת נסע השליח הרם לחוץ־לארץ “לעצור את האוירונים” – והארמון נדם בדממה ממתחת ומלאה צפיה.

וכעבור ימים הופיע השליח הרם. – נכנס, השתחוה, ניגש אל הסבתא הרוממה ואמר לה בחיוך: “הוד מלכותך תוכל להישאר בארמונה, המרתף אינו נחוץ!” – אמר בגאון ובבטחון וברגש נצחון. הוד רוממותה המלכה הזקנה פרצה בבכי חרישי, כשהיא לוחצת את ידו של השליח לחיצת שבץ, ורק מלה אחת נפלטת כל הזמן מפיה: “תודה, סיר, תודה לך, סיר!” וכעבור ימים אחדים קורא אני בעתונות־חוץ מאמר בעל כתובת: “היריקה הגדולה בפני המלכות הגדולה”.

איש־שיחי נשתתק, מזג לו כוס – אך הניח אותה מיד, ועל פניו הופיעה העווית־בחילה למשקה. הוא היה סוף סוף שכור קצת, ותחת לדבר אלי, מלמל ורטן לעצמו: נשתנה העולם. הוד־מלכותה בוכה. שמֵחה היא, שחיה את ימיה. – בארמון. – “מה איכפת לי!” – ימות הכל, ובלבד שהיא תחיה.

הוא מרים את עיניו אלי ואומר במבט מעורפל:

• ברחתי משם כחץ מקשת. כחץ מקשת. מה לי ולפחדנות זו? – הוד־מלכותה מילינה עמדה תחת מטר היריות, שהשתפך אל החצר כגשם, כברד, ידיה על מתניה הרחבות, שדיה הדשנים מתרוממים בנשימתה האמיצה והרוממה והיא יורקת בוז וצחוק כלפי האוירונים למעלה! – ופה: “רוצה אני לחיות!” “מה איכפת לי” – – זה לא בשבילי.

ידיו נתרשלו, הוא דחה את הכוס המלאה הצדה – וראשו נפל על השולחן ממלמל־רוטן חרישית ברעש המסעדה המלאה עשן מחניק.

א.

האניה העליזה סאנה כלפי תל אביב הרחוקה והסמויה מן העין, תזמורת ג’אז לבנה הרקידה את הכל בריתמוס שלה, המתמזג עם קצב המכונות, הנוער רקד, השמש סימאה, הגלים ציננו בירקרק מלטף עינים כל העיר השטה צהלה בזוהר האביב – ורק זוג זקנים אחד ריתקו אותי אל יגונם הנואש, עד כדי שלא לזוז מאצלם כל הזמן. ואפילו כששלחו אותי “ליהנות מן הנסיעה, מן הנוער המשתובב באור השמש”, לא יכולתי לעזוב אותם. גורלם שמני ממש בסד.

גלמודים נוסעים שניהם לארץ הקודש. למות שם. ואתם יחד: בנן המת, המוטל שם בתחתית האניה בארון הברזל. ששונם וכל אשר להם, שחייו קופחו בלא עת ובלא טעם ובלא כל סיבה.

הוא, מיסטר נָאדֶר, היה שם באמריקה שופט נכבד, משך יותר משלושים שנה. כן למד גם בנו יחידו את תורת המשפטים בכשרון מיוחד לכך. ושבוע ימים אחרי שגמר את למודיו – –

איום לספר: בנשף מסכות התחפש־התאפר לכושי, עד כיד שלא להכירו בשום אופן, ובלכתו הביתה לפנות בוקר, נלוותה אליו בחורה יפהפיה, זו שרקד עמה כמעט כל הלילה. בדרך ישבו שניהם על ספסל שבפארק – ופתאום קמה הבחורה, התחילה לצעוק, לילל בזעקת שבר, שהכושי התנפל אליה, התאסף המון עצום – ולא עברה שעה קלה וטאֶדי היה תלוי על אחד העצים בגוף מושחת עד כדי זועה.

ורק כשהסירו אותו מן העץ נודע למשטרה, שזה אינו כושי כלל, כי אם בנו של השופט מיסטר סטיפן נאדר.

ורק אחרי כן נזכרו רבים מבין הקהל. שהאומלל צעק כל הזמן את השם הזה ואת שם אביו – אך מובן, שצחקו לו בלעג רם.

השערוריה הנדירה הכתה גלים. לינץ' לאדם לבן. ועוד מרמי המעלה. שמו של שופט!

ומי היא הבחורה?

אין איש יודע. היא היתה מסוכה באפר־מרקיזה, מן הנשף – ובשעת מעשה נעלמה. אולי נקמת אהבה נכזבה?

תוך כדי שיחה אלמת־מגומגמת ראיתי, שהאב השכול מנוגע במוסר כליות כל הזמן. הוא מלמל על חטא ועונש. – בקושי נודע לי מפי אשתו, שפעם קיבל בעלה מכתב ממישהו, שפנה אליו, כאל “אחד מבאי כוח הצדק עלי אדמות”, וכמועמד לסינאטור, שיקום וירים תנועה במדינה, לעשות פעם קץ ליחס הזלזול וההתעמרות בכושים בכלל, ולגול מעל ארץ־החופש את חרפת־החרפות: את משפט־הלינץ' בפרט. הכותב הדגיש במכתב את יהדיותו של השופט ואת חובת הסולידריות של היהודי עם הכושים האומללים.

מן המכתב הורגש, שאשה כושית כתבה אותו. ודאי אֵם שכולה, שבנה נפל קרבן למשפט־המונים כזה.

האשה פרצה בבכיה חרישית. בעלה לא ניסה לנחם אותה, אין אָבל מנחם אָבל.

וגם אני לא יכלתי לפטפט תנחומי־שיגרה שדופים. לכל היותר נסחט מפי, שלא ברצוני, שהמת אחת היא לו איך מת, ותיכף נזכרתי, שהמשך המימרה הזאת מוכרחת להיות: כן, אך את החרפה והכאב נושאים הנשארים בחיים!

ב.

בין הנוער העליז, הנעלס בתכלת השמים והים, ראיתי גם זוג צעיר, שלא השתתף בשמחת החיים. ביתר דיוק: רק הבחורה. הבחור הצמוד לה יצא פעם בפעם בטיול, בריקוד, השתתף בשיחה ושב אליה לבדר אותה ביחידות. הבחורה, כבת עשרים, לבושה בפשטות ושום דבר מושך לא היה בה, ורק עם התבוננות קלה הבליח מתוכה, מפניה העיפים איזה יופי מפליא. אך יופי זה לא מלידה הוא לה. זהו אותו הזוהר, שהצער העמוק משווה לו לאדם, וביחוד אם צער זה מתמזג עם הנעורים, עם פריחת הגוף והנפש. על התענינותי ענה לי הבחור הצמוד לה שהיא סופרת. כותבת באנגלית. יש לה ספור כתוב בכשרון יוצא מן הרגיל. קשה מאד להוציא את יצירותיה מידיה, היא חוששת להראותן למישהו. אך הוא קרא את סיפורה.

• זה נודע לי ככה _ אמר הבחור: _ הצקתי לה, מדוע היא עצובה כל כך? לא נתתי לה מנוחה עד שפרצה בבכיה ויחד עם כאבה המתפרץ נפתח גם סגור־לבה ופיה והתחילה מספרת לי – אך תיכף אחרי המשפט הראשון הפסיקה פתאום ואמרה:

• אינני יכולה לספר. הא לך!

• אמרה והוציאה כתב יד ומסרתו לי – מוסיף הבחור – קראתי והשתוממתי. תוך כדי קריאה העפתי כל הזמן מבט כלפיה מתוך תמיהת משנה. לא רק על הכשרון הבשל והעמוק, כי אם גם מתוך הרגשה ברורה, שגיבורת הסיפור היא: היא עצמה. – כשגמרתי, שאלתיה על כך – אך היא לא ענתה לי במישרים. מדוע זה מוכרחת הסופרת עצמה להיות גיבורת הספור? ענתה בשאלה. – אך השקר לא הועיל לה: היא שוב פרצה בבכיה.

והבחור מספר לי את תוכן הסיפור.

אני מקשיב ולבי מתחיל מרחף בי.

מעשה במשפחה יהודית באמריקה, שלקחה לה כושי למשרת בית ומשק. כושי צעיר ואהוד להפליא, בעל נשמה יתרה ונאמן רוח. למשפחה היתה בת, שהכירה בכשרונותיו של הבחור השחור, הניעה את הוריה לעזור לו בלמודים והוא הצליח. למד את תורת המשפטים ותקוותם היתה חזקה, שיהיה פעם לשופט בליבאריה או ברובע הכושים בניו־יורק. ופעם ישב בפארק על ספסל, התישבה על ידו בחורה בלונדינית, התחילה לעגב לו – ופתאום פרצה בזעקת־שיבר, שהכושי מציק לה. לא עברה מחצית שעה והמתלמד הכושי היה תלוי על אחד מעצי הפארק שרוף למחצהּ. – ואותה הבלונדינית יצאו לה מוניטין, אפפוה עתונאים. הציעו לה שידוכים ולימים קיבלה הצעה לחוזה באחד מבתי־הסטודיות לסרטים. – ותמונתה חייכה מכל העתונים ככוכבת פירמה זו וזו.

הבחור מספר לי – ואני מחפש בעיני את הבחורה־הסופרת – היא בלונדינית? – לא! שחרחורת. אך הלא – – ההיא היתה במסכה! –

הבחור משקיט אותי:

• חכה, לא היא. הקשב נא הלאה לסיפור: אותה משפחה, שחנכה והלמידה את הבחור השחור, הרתיחה את חוגי־המשפט כמרקחה. מחאה, תבעה לדין, כתבה תזכירים – אך ללא יועיל. – והבת ­ היא באחת: היא רוצה אך לנקום באותה בלונדינית, שעלתה לגדולה. לשם זה חדרה בערמת־שטן אל בית־החרושת לסרטים – והצליחה להשחית את פניה של הכוכבת בוויטריול, ולהמלט מידי המשפט.

פה מפסיק הבּחור ומעיר:

• אך המקום המפליא והאמנותי ביותר, שבסיפור, הוא תיאור ההמון העומד ומסתכל בהנאה בגוף הכושי התלוי ובפניו הנעווים והמעונים. תיאור זה הוא מעשה ידי־אמן ממדרגה גבוהה. הקונטארסט האיום שבין היסורים ובין ההנאה, והתמזגותם של שניהם לשכרון תפתי מחריד. ובתוך השקט הזה של התמזגות הצער וההנאה של ההמון המביט בכושי התלוי על עץ – פרצה בחורה אחת פתאום בזעקה אדירה נואשה: אני אתנקם! – מובן, שזאת היתה אותה הבת.

והבחור ממשיך את סיפור המעשה: אך הבת החליטה להתנקם לא רק באותה בחורה, שעלתה לגדולה על יסוריו ועל קברו של הכושי האומלל, כי אם גם באחד השופטים, שפנתה אליו בתזכיר ולא קבלה ממנו תשובה.

• אני משער, שזאת היא הסופרת עצמה מפסיק הבחור ואומר. ובכן החליטה להתנקם – והתנקמה. התחילה לעשות ולהתחבב על בנו של אותו שופט, שלא שם לב אל תזכיר אמה, השתתפה עם הבן יחד בנשף מסכות, שלפיתוייה התחפש־התאפר לכושי וכשהלכו הביתה מן הנשף – – –

את המשך הסיפור ידעתי כבר מפי אשת־שופט, האם השכולה היושבת שם בשמש יחד עם בעלה שעות שלמות בשתיקה, וכשמתעוררת מהרהוריה, הרי זה רק בכדי לרדת אל ארון בנה ולשוחח אתו שם שיחת רפאים.

ג.

רוח תזזית נכנסה בי באותה שעה: עלי לרפא את הפצע הכפול הזה!

אך איך?

לחבר את הורי המת עם אויבתם זו הארורה והאומללה גם יחד? הם אינם יודעים דבר. לא השופט ואשתו ולא הבחורה אינם חשים קרבתם על האניה. מה היה, לו נודע להם פתאום, קשה לשער. – אך דבר אחד היה ברור לי, שרק איחודם יכול לרפא את היסורים הללו. רק השתפכותם איש בחיק רעהו יכולה ליישר את העקמומית העמוקה הזאת שבלבות שלשתם. ודווקא על יד ארונו של המת עצמו!

קודם כל גיליתי את סודי המחריד לאותו בחור: שהשופט ואשתו, הוריו של הנסקל בעטיה, נמצאים על האניה, והנסקל המת – למטה. מובן, בהן צדק. (הבחור חשב רגע, שיצאתי מדעתי, או שמחבר אני איזה סיור פאנטאסטי!). וגם ירדתי אתו אל הארון.

הבחור הבין אותי. והתחיל להיות לי לעזר.

קודם כל הצליח לברר את הנעשה בנפש הבחורה. לברר לעצמו ולה־לעצמה. הוברר, שגם היא הרגישה מוסר כליות עמוק להורי המת. ושנינו הצלחנו להביאה לידי כך. שתפרוץ בוידוי שבדמעות:

• לו רק פעם אחת, רק פעם אחת נפגשתי אתם! הייתי מבקשת מהם לסלוח לי. מה הם אשמים בדבר? הלא גם הם אינם אלא שנים מני מיליונים, הרואים את “המשפטים” האלה, הלינצ’ים, כדבר רגיל שם! – ולו ידעתי את קברו שלו! – אך הן ברחתי מפחד, פן אאבד את עצמי על קברו. –

הדבר הולך כשורה. שני הצדדים אכולי מצפונם הם. השופט שלא שעה אל התזכיר, ורוצחת בנו.

אך להציג אותם זה לזה – אי אפשר. הדבר יכל להיות לרועץ להם.

ובכן מה לעשות? איך להמשיך?

למחרת בבקר הפתיע אותי הבחור עד כדי בהלה: הוא גילה לה, שהורי המת, השופט ואשתו, הם פה באניה!

• היא רצתה לרוץ אליהם מני־בי, אך אני לא נתתי לה – אומר הבחור. – אני התוודעתי אליהם, אחר כך הצגתי אותה להם.

• מה?!

• כפי שאתה שומע. מובן, לא גליתי להם מי היא. רק שיכירו זה את זה כמכירים באניה. הם כבר יושבים יחד.

עליתי על הסיפון: כן, הם יושבים יחד.

כשניגשת אליהם – היתה כבר ידידות הגונה ואהדה רבה מפותחת ביניהם, וביחוד בין שתי הנשים: בין האם השכולה ובין רוצחת בנה־יחידה.

משך שני ימים הצלחנו להשפיע על הזקנים, שיקחו את הבחורה אל ביתם בירושלים (תכניתם היתה לגור בירושלים). בין כה נחוצה להם עוזרת, המנהלת את משקם, הם הסכימו בשמחה.

ועוד באותו יום לחשה לי הבחורה את סודה המאושר: היא הצליחה להוציא מן הזקנה את הוידוי, שלוּ היתה נפגשת עם “אותה בחורה” היתה סולחת לה. שמבינה היא לרוחה, שוודאי אהבה את הכושי, ונקמתה מובנת לה מאוד. הלינץ' – זוהי תועבה אנושית, שכולנו ראוים לעונש עליה.

ובכן: הענין הולך גם בלעדי כשורה. ובמהירות שלא שערתיה מראש.

אך מה יהיה ברגע – ברגע ההוא – כשיוודע בכל זאת להורים, מי היא?!

את התשובה על השאלה הזאת דחיתי – דחינו – לירושלים.

אנחנו דחינו, אך לא הגורל. הוא פתר את השאלה במהירות יתירה:

כשקמנו בבוקר והתיישבנו יחד לארוחה – היא, הבחורה, איחרה לבוא.

ואיחרה גם לבוא ולטייל אתנו יחד על הסיפון.

עברו כשתי שעות והיא איננה.

הלכנו לחפש אחריה – ומצאנו אותה כורעת על יד ארון־הברזל וראשה עליו. שוכבת היא על ארון־המת ומתייפחת. מחבקת את הארון, בשתיקה, בהשתפכות. בהתמזגות עם נפש המת. – ולא הרגישה בנו.

עלינו ושלחנו שמה את האם – שבין כה לא יקרה עוד היום אצל בנה המת והיתה רגילה לעשות זאת בשעה זו בערך. – שם מצאו שני הזקנים את הבחורה. שפוכה על בנם המת.

ד.

בהלוית המת בירושלים השתתפנו גם אנו. אחרי הלויה הזמינו אותי הזקנים להיות אורחים בחג הפסח, על “הסדר”.

אחרי “הסדר” הצעתי להם לקרא לפניהם ספור. הם הסכימו בשמחה.

וקראתי לפניהם את סיפורה של הבחורה.

המחברת עצמה לא קמה בה רוח לחכות עד הסוף: פרשה בבכיה חרישית וברחה אל החדר השני.

קמה הזקנה והלכה אחריה. ונשארה אתה שם.

קם גם הזקן והלך אחריהן.

קמתי גם אני והלכתי לישון.

בלי ברכת שלום.

השלום פרש בין כה את כנפיו בבית הזה.

א.

• ובכן – אמר לי ידידי השיך ראשד אל־נאזים – אם להוט אתה כל־כך אחרי מאורעות שֶׁחֶרֶזָדָה בוא־נא אלי: תהא אורחי היקר.

• תודה, בחפץ לב.

• אל נא תודה מראש. אפשר שלא תהיה לי אסיר־תודה כלל. – עליך להיות זהיר. אם תיזהר – לא יאונה לך כל רע כמובן – –

הוא חייך והוסיף בהדגשה:

• אשתי החדשה מקסימה עד כדי סכנה –.

הבינותי.

• ומדוע זה רק עלי להיות זהיר? – שאלתי – והיא עצמה?

• זהו מה שעלי לבאר לך קודם. אך את זה אעשה בדרך.

ב.

כשש שעות נסענו מירושלים עד שהגענו דרך מדבר חורן אל אחוזתו של השיך ראשד. תוך כדי נסיעה נודע לי מפיו הענין הבא:

קורות אשתו הארבע־עשרה, שנשא לו לפני כשנה, מוזרים הם למדי. האשה הצעירה, שזה לא כבר עברה את גיל העשרים שלה. היתה קרבן למאורע נורא. היא ילידתה של בירת איזלנדיה, העיר ריקיאויק, בת יחידה להוריה האמידים והאצילים. לפני שנתים נישאה לאציל מאלגיריה יליד פאריס, שביום כלולותיהם בערב, תיכף אחרי הקידושין, ביקש ממנה סליחה ומחילה, מאת כלתו הרכה, שתתן לו רשות ללכת לחצי שעה. –ענין נחוץ מאד – ביאר החתן בכאב עמוק – שאין לדחותו בשום אופן; ובשובו יבאר לה את הענין – הכלה הרכה לא סירבה, נתנה לו רשות ונשארה יחד עם רעותיה הבנות־השושבינות, שאחת מהן התמרמרה מאד והשתוממה עליה, איך זה עשתה מעשה טפשי כזה?!

• איך זה את נותנת לו רשות לכת ולעזוב אותך בשעה קדושה שכזאת?! האם יש ענין תכוף בעולם, שבגללו אפשר לו לאדם מן הישוב לעזוב את כלתו רגעים אחרי החופה?!

החליטה והוסיפה אותה הבחורה:

• יודעת מה? אני מוכרחת לחקור אחריו לאן הלך! – אני אלך אחריו! –

אמרה והתגנבה אחריו. –

עוד באותו לילה נודע לה לכלה, שחתנה – אהובה יש לו, והיא היא שהשפיעה עליו דוקא ברגע החשוב הזה: לבוא אליה ולהפרד ממנה בנשיקה אחרונה. –

ואותה אהובה לא היתה אחרת מאשר – – אותה הבחורה עצמה, רעותה, שהלכה אחריו תיכף בלכתו – – “לחקור אחריו”, כביכול.

הטראגדיה הזאת היא שהביאה את הבת היחידה למצבה הנוכחי. בתחלה רצתה להתמסר לחיי פריצות. אך במקרה הופיע השייך העשיר והיפה ­– והאשה הצעירה נפלה אל תוך זרועותיו.

השייך מספר לי את אלה, אחר כך מוסיף:

• מצאתי חן בעיניה לא פחות מאשר היא בעיני – אך היא התנתה עמי תנאי. תנאי מוזר במקצת. ואני הסכמתי, כי לא נתתי לו חשיבות מעשית. היא התנתה, שרוצה היא לחיות חפשיה אצלי. –

• מה פירוש? – שאלתי.

• פירוש: את פניה תליט כהלכה אצלנו, אך יחד עם זה רוצה היא לחיות חיים חפשיים בהחלט, “חיי אשה אירופית” לפי דבריה, שלא אתנגד לגברים שיחזרו אחריה ולא אקנא לה בהחלט. –

• ואיך זה הסכמת לכך?

• אינני בעל קנאה, חביבי. ומכיון שלבי הלך אחריה שבי והיא באופן אחר לא רצתה לבוא אחרי – הסכמתי והתניתי גם אני תנאי: אנסה את אהבתה אלי; אני לא אקנא לה, אך –ובלבד שגם אותי תאהב.

• אינני מבין בהחלט. איך זה תנסה את אהבתה אליך, אם תרשה לה האהוב גברים אחרים?!

• ידעתי שלא תבין. אני הבינותיה ככה: האשה האירופית בוגדת בבעלה כחפצה; מובן, בסוד. אשה זו הולכת אחרי מתוך יאוש, כלומר: היא נמלטת אלי מפני העבר הנורא שלה, אך יחד עם זה חובלת היא תחבולות־נקמה בגברים מגזע בעלה הנבל. יודעת היא, שאצלנו פה במזרח הקרוב נמצאים מהם לרוב, את זה הודיעה לי בפירוש.

• איזו נקמה?

• תלכוד אותם במצודתה ותמסור אותם לידי. –

• הבינותי. היא תהיה המלכודת שלך.

• כך. ובכן, מפיה למדתי דבר. פעם אמרה לי, שדרך חתנה נודע לה, שאהבתו של אדם, וביחוד של אשה, נפסק לא בנשיקה הזרה, הבוגדת, אלא בסבל שבאהבה הזרה. “הייתי מוכנה לסלוח לו לחתני־בעלי את פשעו הנורא, – אך כשניקרתי לה לאותה בחורה את עיניה היפות, הרי הוא חתני, נשבר לגמרי, בגוף ונפש. ועזב אותי. – הוא אותי! ­__ האהבה היא סבל”. – בכלל הזה נקטתי גם אני ואמרתי לה: טוב, חביבתי. את באמת נחוצה לי לאותה מטרה עצמה, שאת הצבת לך: אותם השועלים הזרים מחבלים את כרמינו יותר מדי בזמן האחרון, באים הם הנה לסכסך את שבטינו ולנצל את טפשותנו. – אך ברגע שארגיש, שאת סובלת בגלל אחד מהם ­– אשפיד אותך כצלי, יונתי היפה – ועל זה צחקה: “גבר כזה לא נולד בעולם, חביבי. רק פעם סבלתי בגלל גבר – חתני הנבזה. – וגם הוא נודע לכלב מצורע.” –

ג.

האותומוביל הגיע לחצר ארמון נפלא. בגינת־ביתן מרהבת עינים באמת גן־עדן שבאגדות־קסם שחרזאדה, שבאמצעיתו מקנן פלטין־שיש. המציץ מתוך מחבואו של חורשה ירוקה ורעננה להפליא.

אחרי הכרת־הגומלין שביני ובין אשתו האירופית, שדרך־אגב קבלה אותי בפנים גלויים (ודאי מוכנה להעלות גם אותי לקרבן יפיה) שאלני השייך ראשיד בחיוך ערמומי:

• ובכן? נראית בעינך, אחא?

• אללה הדביק את לשוני לחכי, חביבי! יופי שכזה! צר לי עליה. חבל.

• מדוע חבל? מוזרים אתם בני־אירופה. יש לה זכות מלאה לנקמה זו. נקמת־דם קדושה היא זו. יערב לה! אך אוי ואבוי לה, אם תתאהב באחד מהם. או לפי סגנונה היא: אם תסבול בגללו. – לעת עתה מילאה את תפקידה בכבוד. –

• איך זה? כבר – – – עמדה בנסיון?

• ארבע פעמים. ארבע קרבנות הביאה.

• ואתה? הוצאת עליהם משפט מות?

• חלילה. רק את החשק ללכת אחרי נשים לקחתי מהם. אוֹבֶּראציה (אופראציה) קטנה…

• נורא! ובכן, כעת בא תורי שלי, מה?

• אללה ישמרני מעוולה כזו! לזה נבראו אחרים: המסיתים הזרים, המדיחים לא רק את טפשינו, אלא גם את נשותינו – – – אני אינני עוסק בפוליטיקה, חביבי, אך אותם ארבעת הטרובאדורים לא ירגיזו עוד את מנוחת מדבר־ערב. – ובכל זאת: הישמר, חביבי, ידידי אתה. –

• אני? טוב. אך נשבעתי באללה: אשה כזו אף ביפה שבחלומותי לא ראיתי!

• וכעת – הוסיף השייך – שוב מחכה אחד הדיפלומטים האלה לתורו. צעיר הוא למדי, מחר אסדר אותו.

ד.

למחרת בבוקר, אחרי פת־שחרית, שואל אותי השייך:

• רצונך לראות את הטרובאדור? בואה!

לא היה לי חשק גדול לכך, אך הלכתי.

השייך הוביל אותי אל מרתף גדול. –

דרך חלון־סבכה ראיתי את האומלל – ודמי התחיל קופא בי: הכרתי בו את אחד הפקידים האירופיים שבמזרח הקרוב. –

האסיר קרא לי. – צרפתית. –

רציתי לענות לו – אך השייך משך אותי בכל כוחו, אחר־כך הביט בי במבט־פרא חמוּר, אך במנוחה נוראה:

• אני מקוה, שלא תבגוד בי ובמצות הכנסת־אורחים שלי, אחא. – ידי שלי מגעת, חביבי, למרחק רב למדי! לא כדאי לך להתערב. –

• באללה, אני – –

• טוב. אני מאמין לך, שתשתוק. וכעת בואה, אראה לך את כרמי. –

כעבור פסיעות אחדות בכרם הכביר והפורה – נגול לעינינו מחזה מכמיר רחמים ומזעזע: במלכודת שעל יד הגדר מתאמץ זאב ערבות בעל־מדות להמלט על נפשו מתוך שיני־הברזל האכזריות – נעמדנו והבטנו בזאב המסכן. והחיה האומללה, כשהרגישה בנו, התאמצה ביתר כח ובמרירות נוראה להציל את נפשה.

• ירה בה, אחא! למה תסבול מצוקות? – אמרתי למארחי.

השייך הרים את רובו – אך תיכף רשלהו.

הזאב התחיל לנשוך את רגלו הנלכדת, לכרסם אותה: לחתכה ולהמלט על נפשו במחיר רגלו האחת. –

• זה כן! אמר השייך – הוא מקמץ לי את מלאכתי־אני. אני אינני רגיל בעצם לירות בהם; אינני מקפח את חייהם, נוהג אני לחתוך את רגלם האחת ולשחררם. וזה פה עושה בעצמו את המלאכה שאינה נעימה ביותר.

כעבור רגעים אחדים והזאב כרסם את רגלו – וברח.

• אך זה רעיון! – אמר שוב השייך כלעצמו, שדבר מה הבריק במוחו – רעיון באמת טוב! – ובכן, בוא, נלך. –

ה.

אחרי מנוחת הצהרים נכנס אלי השייך ומשפשף את ידיו בשובע־רצון:

• מסודר גם זה. אוהב הוא את חייו, כנראה. נתתי לו ברירה: או כדור, או ניתוח, אותו הניתוח שאני נוהג בו לגבי הטרובאדורים הזרים של אשתי.

• אך למה בוחר אתה דוקא בעונש זה?

• למה?? – ראשית: כדי שישכח את טעם הנשים; ושנית: בזה אין הוא מתגאה ביותר ואינו מגלה אותו. ובכן: תתי לו ברירה. אם רוצה הוא להשאר בחיים, שיעשה את הניתוח בידי עצמו – – והוא בחר בחיים. כמו הזאב. אני מקווה, חביבי, שאמורוזו זה לא יחבל עוד כרמי זרים!

• ואיפה הוא?

• שוכב, בעוד שלשה ימים יהיה בריא. רופא־הבית שלי מטפל בו. – רוצה אתה לראותו?

• שום חשק אין לי, חביבי.

• אם כן, בואה, נבקר אצל האשה.

• בחפץ לב.

הוא הובלני ישר אל תוך חדרה. לפני הדלת נעמדתי. איך זה להיכנס אל חדר אשה מושלמית?

• נלך – אמרתי בלחש – היא ישנה.

• השאר.

• הוא בוא־בוא, חביבי. הן אני מכניסך.

נכנסנו. האשה שכבה שם על הספה השטיחית היקרה. ומכוסה היא כולה.

• ניגש אליה והרים את המכסה מעליה. –

האשה היתה ערומה כיום היוולדה. חוורת, בלי תנועה. – ותחת שַׁדָּהּ השמאלי נמתח קו־דם אדום. –

בזועה הבטתי בפני השייך.

הוא שוב כיסה אותה ואמר בלחישת־שרף:

־ הסוררה. בכתה. סבלה בגללו. –

סחרחר התלבטתי החוצה. –

השייך ראה מכתב על גבי שלחן־הלילה שלה הקטן. נטלו, בדקו, פתחו – קרא ופניו חוורו. ומסר לי אותו.

אחר כך אמר:

• בכל זאת אקפח את חייו! הנבל!

במכתב כתוב:

“תודה לך, ראשיד, שהיצלת אותי מחיי. לזה לא פללתי אפילו מאת גורלי שלי. האדם הזה הוא חתני־בעלי”. –

פעמיים בחיי זכיתי להיות קרוב אל “גבור” הטרגדיה ששמה רצח. והפעמיים בתל אביב. בראשונה – אל הקרבן: כלפני שש־עשרה שנים. יום לפני הירצחה שוחחתי עם האשה בת החמש־שש עשרה, שגילתה לי את תכסיסיה עם בעלה הצעיר, שהיא סונטת בו ונהנית מן הקנאה החולנית והצודקת שלו. למחרת ביתר אותה לנתחים. – ובשניה – אל הרוצח עצמו: אחמד עאל המצרי הצעיר, שהחליט בלבו: או להטות אליו את לבה הנצור של המחוללת היפה לַאִילָּה קאלין, או למות.

א. רוצח המחפש קרבן

ידידי “הפרנק” הצעיר הציג לי בבית־קפה בתל־אביב צעיר יהודי ממצרים בשם יהודה. בחור בעל עינים שחורות וחולמות, מדבר רתת, כמעט מגמגם, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, תכופות ובמהירות. קולו מתאונן, כמעט בוכה – והוא מבקש ממני רפואה. חולה הוא מאוד: מאוהב “עד מות”. והוא מספר לי את כל פרשת אהבתו הנוראה. במצרים, בקהיר הכיר את המרקדת הספרדית לַאִילָּה קאלין –

אך היא צוחקת. כל הזמן צוחקת. יושבת עם גברים, שותה ומעשנת – וצוחקת. יודעת היא, שהוא, יהודה, אוהב אותה מאין כמהו, ללא־דוגמא. הוא הציע לה לשאתה לאשה והכריח גם את הוריו, המתנגדים לה בכל תוקף, להסכים לנשואיו אתה – אם היא תתגייר. –

אך היא אינה באה אפילו לכלל שיחה על התגיירותה. – כל הזמן צוחקת. – אך הוא בכל זאת נודע לו, במה אפשר לקחת את לבבה: בכסף. בסכום גדול. וכך החליט להשיג סכום גדול. ותוך כדי התאוננותו לי על לבו החולה, על נדודי השינה שלו, על חוסר התיאבון, על תיעובו לחיים בלעדיה, ומבקש ממני עצה, דרך, רפואה נפשית, משום שכן אמרו לו: סופר יודע דברים כאלה, הוא עוסק בכאלה. –

תוך כדי שיחות אחדות גלויות, כאובות ואומללות, מגלה הוא לי סוד עצום. הוא מוכרח לגלותו לי. אסור לו להסתיר ממני דבר. הוא בא הנה, לארץ ישראל, כדי לרצוח. שלא אגלה את הדבר. הן משום זה מתייעץ הוא עמי. אני צריך להיות ידידו האמתי. סופר. מוכרח הוא לעשות דבר־מה, כדי להשיג את סכום־הכסף הגדול. על שאלתי, איך בא לידו רעיון זה דוקא? –

ענה לי בפשטות: – איזה “שליח פוליטי” (כך אומר: “שליח פליטי”), מוסלמי אמר לו, אם יצליח לרצוח את זה ואת זה בפלסתינא – יקבל סכום גדול. סכום זה שנחוץ לו בשביל לַאילה. –

הוא נתן לו גם להוצאות הדרך. אך הוא אינו רוצה לרצוח יהודי. להיפך: רוצה הוא לרצוח לא יהודי. אמרו לו, שבעד רצח לא־יהודי משלמים היהודים הרבה יותר. כך אמרו לו. והוא מתייעץ אתי. מוכן הוא לרצוח את מי שאני רוצה, ובלבד שירַצה בכסף את פני לאילה, בין כה אין הוא יכול לחיות בלעדיה. חייו אינם לא חיים ולא מות.

אני לחנם בארתי לו, שבעד רצח לא־יהודי אין איש משלם פה. שמזה הוא לא ייבנה. ומובן, שבארתי לו, שכל הענין של רצח אינו כדאי. יתפסוהו ויתלוהו. ולאילה תעמוד בחדד בית־האסורים ותצחק לו. הוא ייתלה – והיא תצחק לו. –

לחנם דברתי. על זה בין כה לא יוותר. הוא בא לרצוח. ואם לא יצליח אלא לבלות אתה לא יותר מאשר שעות אחדות – די לו. יתלוהו אחר־כך. לא איכפת לו.

דבריו בכלל לא היו ברורים כל כך, כמו שאני מוסר אותם פה. אך זאת היתה תמציתם. עיניו היו אדומות מחוסר שינה, וכל הזמן היה מבוסם קצת. – והשתומם מאד, שאין אנו מעוניינים ברצח איש זה וזה, איש חשוב כל כך, שלו, ליהודה, ישנם מהלכים בביתו, אם ירצה. יש לו קשרים יוצאים מן הכלל אצל מי שאנו רוצים. ואם הם נותנים סכום הגון כל כך בעד ראשו של זה וזה משלנו – אנו על אחת כמה וכמה שצריכים להקריב סכום גדול בעד ראשו של נכבד זה וזה משלהם! ברור, כי הלא אנו היהודים עשירים מאד. כל הכסף לנו הוא!

בתחילה התפלאתי על בחור יהודי המדבר בסגנון זה הידוע. אך אחרי כך הבינותי: החינוך המצרי מבאר הרבה. ובכלל אין הוא פיקח יותר מדי. – ובכן החליט. מה החליט? קודם כל החליט, שמוכרח הוא לרצוח. אני לא התייחסתי אליו ברצינות רבה. בחור הפכפך, משתכר בכוס אחרי כוס, בבקבוק אחרי בקבוק – ומפטפט, וביחוד: בחור, המפקפק מאין לבחור לו את קרבנו – אם מעַם זה או מעַם זה – רוצח לגמרי לא מסוכן הוא. – התלוצצתי. אך הוא נשאר רציני מאד וברצינותו הדגיש, שלו אחת היא לגמרי, את מי ירצח, יהודי או לא־יהודי. בעד מי שיקבל יותר. הוא בין כה אינו כועס על הנרצח. אך חושב הוא, שאחד משניהם צריך למות, או הוא, או הקרבן. ומדוע זה יקר דמו של הקרבן יותר משלו?! הקרבן בין כה אינו אוהב כמוהו ואינו סובל יסורים כאלה – ואינו מקוה לבלות שעות אחדות עם לאילה! – והוא, יהודה, מקוה לזה וסובל יסורים. – ימות ההוא – והוא, יהודה, ישיג לכל הפחות את תקות חייו הגדולה הנפלאה המתוקה – לא כן? –

ב. ההפתעה

לימים שוב הופיע אצלי יהודה, אך כעת – שבעתיים אומלל משהיה. – וסיפר לי ענין נורא: אחד מידידיו, בחור ערבי, מצרי היה פה בארץ ורצח יהודי חשוב וקיבל סכום כסף הגון. – –

מובן, שתיכף ידעתי, שזה הוא עצמו ושהוא לא יהודי, אלא בחור ערבי אומלל, מאוהב עד כדי טירוף. ואם לפני כך לא היה פיקח ביותר, הרי כעת הופיע לפני כטיפש גמור, שגם מטורף במקצת. אך אני לא הסירותי אל המסוה מעליו, נתתי לו לגמור את המעשיה “בבחור הערבי” והוא המשיך. וסיפר לי את כל המעשה שלו עצמו. “אותו הבחור” הערבי, אחמד עאל שמו, אהב “כמוהו” בחורה מרקדת – –

ופה בא כל הסיפור שלו עצמו, שסיפר לי לפני כן על עצמו “יהודה”. ובינתיים שתה כל הזמן ולא הרגיש אף כמלוא נימה, שמגלה הוא את סודו־שלו. – ובכן: "אחרי שאחמד עאל רצח את היהודי החשוב – מספר הוא לי – שב למצרים והציע לה את הכסף. בתחלה צחקה הבחורה – אך כשאחמד התפאר לפניה בגבורתו, שנסע בגללה לפלסתינה לרצוח, ושהסתכן לתליה ורצח בגללה – קמה, פסקה לצחוק, התרחקה ממנו צעדים אחדים בזועה, אחר כך שאלה לשמו של הנרצח. אחמד אמר לה את השם – ועל זה פרצה בזעקת־זועה ונפלה אין־אונים. אחמד הביא רופא, וכשהשיבו אותה לאיתנה נודע, שהנרצח היה דודה, הרוצה להביא אותה לפלסתינא. זאת אומרת: היא יהודיה, ושמה לאה קאלינסקי. הרופא לא הבין כלום מכל הענין, אך אחמד ברח בינתים.

• הוא ברח אלי ­ מוסיף הבחור לספר לי בשקר רפה וגלוי מאד – אחמד בא אלי להתיעץ, מה לעשות, משום שהיינו ידידים מזמן –. אמרתי לו, שיש לי סופר ידיד בפלסתינא ואם יתן לי להוצאות הדרך, אסע ואשאל בעצתו. אך הוא לא רצה. אם הוא רצח את דודה – עליו למות. הוא ילך למשטרה ויגלה את המעשה. כך אמר. – אני בכל זאת סחטתי ממנו להוצאות הדרך ובאתי אליך. – אני אוהב מאד את ידידי אחמד – – הייתי רוצה בכל זאת שתתן לי איזו עצה – – או לכל הפחות – – שתכתוב מכתב – רוצה הוא לשלוח מכתב למרקדת – – שהוא – אחמד עאל – אינו רוצח סתם – ושהיא תדע, שבגללה עשה את זאת". –

לא התאפקתי יותר ואמרתי לו: אתה הוא אחמד עאל – לא כן?

הוא הביט בי בלי כל הפתעה. הדבר היה כטבעי אצלו. ראיתי, שהוא עצמו לא התאמץ כבר בספורו לשקר לי, ואחרי שתיקה ארוכה אמר לי נכנע, מודה בשתיקה, בתבוסה:

• כעת תלך למשטרה ותמסור אותי. לא כן? אך זה מיותר לגמרי. אני עצמי אעשה זאת. הלא אינך חושב שאפשר לי לחיות יותר. ורק שאתה תכתוב לה מכתב: “לאילה, אחמד עאל אינו רוצח. אחמד עאל אוהב אותך ואת דודך. אחמד עאל ילך אחרי דודך לבקש ממנו סליחה. ואת הכסף שקיבל ימסור ליהודים להעמיד מצבה על קבר דודך”.

הוא הוציא פסת נייר חלק:

• אנא, כתוב. אתה יודע לכתוב יפה. – אני מבקש.

התחלתי לכתוב ובינתיים הרהרתי, איך ומה לעשות בו – –

אני כתבתי, והוא שתה, אחר כך ביקש סליחה לרגע ויצא לאחור.

כשגמרתי את השורות – הוא לא שב. חפשתיו בבית הכבוד, הוא לא היה שם. ברח. ימח שמו: ברח! התחייבתי בנפשי: נתתי לרוצח להמלט.

וכעת קורא אני בעתונות: הוא מסר את עצמו למשטרה במצרים והמשטרה מסרה אותו הנה למשפט.

ובעכו נגמרא הטרגידיה.

כן. אחמד עאל אינו רוצח. בחיי – לא. האמיני לו לַאִילה־לאה וסלחי לו. רוצח הוא הגורל, שעשה אותו למטורף, ואחר כך כשהצליח לעשותו לרוצח ­ הכניס לו אל תחת סכינו דוקא את דודך, לאילה־לאה! דוקא!

(על פי סיפורו של גרמני שבוי)

א.

שֶׁחֶרֶזאדה השתחוותה עמוק ללכת.

• לא לא! קרא השולטן – אם לא ספרת לי את דבר פקודתו האחרונה של העריץ הוד־עצמו, הרי זה כאילו לא ספרת כלום! ספרי, ספרי!

• בישיבת הוד־עצמו – פתחה שהרזדאדה את ספור הלילה האלף ושנים – השתתפו שלשה: הוד עצמו, שומר ראשי, וראש ההשגחה העליונה.

• פקודה אחרונה! – אמר הוד־עצמו –: מניתי את האשה הֶרתה פון נרטוס ל“אם הנשר הלבן”. עלייתה של האשה הרתה לכסא האֵלָה תוחג בסעודת האמברוזיו, שהיא עצמה תפתח אותה בטעימה הראשונה. הבינותם?

• תהלה להוד־עצמו!

השנים לא הופתעו מן המלה “אחרונה”. מפי הוד־עצמו היה ידוע להם כבר, שרק עוד פקודה אחת עליונה תצא מפיו לפני גמר הנצחון. אחרי כן שוב לא יתן שום פקודה. “במשטר האחרון עלי אדמות – כך אמר – לא יהיה צורך בפקודות מפי. רצוני ייעשה מאליו. האיברים עושים את שליחותם בלי פקודה מפורשת מפי המוח: עבדיו של “אזרח־השמש” עושים את הכל מאליהם. ובלי שמץ של טעות אינסטינקטיבית!” – והוד־עצמו יתבודד ב“קן הנשר הלבן”, יתעטף בהילת־עצמו ויברא.

מה תהיה הבריאה הראשונה מעשה ידי־עצמו?

השנים יודעים גם זאת. הוד־עצמו, מהנדס־העולם, יברא את “ביצת הנשרה הלבנה” לאם הגוזל הלבן – והוא היכל “אם האמהות”.

וכעת ששמעו את דבר הפקודה האחרונה וודאות מפורשת מפי הוד־עצמו, סמרמורת עילאית עברה בכל גופו המאושר. חלום־סיוטים עילאי נהדר הוא, שאדם בן־תמותה לא ידע שחרו. האושר שילהב אותם עד כדי ליבון, עד כדי חום גופי ממש. מי מלבד שניהם זכה לכך ברחבי תבל?

הרתה פון נרטוס – – – מובן שהיא. וסעודת אמברוזיו – – – מאכל האלים – – – מה יהיה מאכל זה? – – –

ב.

הרתה פון נרטוס הוכנסה אל דביר הוד־עצמו. היא היתה הנפש היחידה. שהוד עצמו קם מפניה. עליה גאוות־גאוותיו. אשה צעירה ויפה להפליא, זהובה עד כיד זיו־שמש ובריאה עד כדי נביטה. על חזה קמיע הקמיעות: דיוקן הוד־עצמו הטוב מעצם מצחו של בנה שלה הקטן.

לפני עשר שנים, בשנת עשרים וארבע לחייה נשבעה את שבועת־הרופאים וקיבלה את התעודה. היא היתה האשה הראשונה במדינה, שקיבלה על עצמה ללדת על־פי פקודת הוד־עצמו “בנים למשטר האחרון עלי אדמות”. ומאז ילדה חמשה ילדים מחמשה גברים, ביניהם ילדה אחת. – אך כעת אין לה כבר אלא ילד אחד: אטאלולאף; בפיה: לולפי. את היתר הביאה קרבן על מזבח הוד־עצמו. בזה אחר זה.

הקרבן הראשון היה “קרבן המשטר האחרון”. ליום השנה לעלית הוד־עצמו על כסאו – הפרה וביטלה את שבועת־הרופאים “שמטעם המשטר הנחות”: הרעילה את ילדה הבכור והביאה את גופתו שי להוד עצמו בסימן התעלותה לכוהנת האליל וודאן, אלהי ההרג והרפואה. הוד־עצמו נפעם ממש עד לבו, ציוה לחטוב קמיע מעצם פדחתו של הילד: דיוקנו שלו עם חתימתו, ותלה את הקמיע על חזה הדשן.

הקרבן השני היה “קרבן הטהרה”. אחרי שנודע, שבעורקי אבי הילד נוזל דם נחות, חינקה אותו הרתה בידיה.

הקרבן השלישי היה “קרבן האם המנצחת”. כשגויסו הנשים לפולחן־הנצחון בבתי־החרושת ל“ביצי הנץ הלבן”, הכניסה הרתה את ילדתה היחידה אל תוך ביצת־פצצה, שנשמרה לפתיחת “נצחון־השמד”.

והקרבן הרביעי היה “קרבן היבול”, הרתה הניחה את ילדה אל תחת הטראקטור, שהיא עצמה נהגה בו, חרשה על גבו ואחר כך זרעה עליו זרע־דגן.

נשאר לה עוד ילד אחד: לולפי.

כשהוד־עצמו קם לקראתה והביט בפניה, הועמו עיניו: קוים חשודים נחרתו בפניה השמשיים. קוי סבל?

כל מעשי־קרבנות אלה לא עברו על הרתה פון נרטוס בלי זעזועים. היא היתה אמנם גיבורת־תבל, שתולדות האדם אינן יודעות דוגמתה, אך למעשה עוד נשאר בה כנראה מדה זעומה מיסוד החולשה: חולשתה הנחותה של האם. כבר לפני הקרבן השלישי הופיעה לה אמה המתה בחלום ונזפה בה קשה:

־ הרתה! את הנך הנפש האחרונה במשפחתנו האומללה – אמרה לה אמה בחזיון־לילה – הלא אם יוולדו לך עוד בנים, ימיתו במלחמה! אל נא תאבדי את ילדתך היחידה, עליה להמשיך את חיי משפחתנו הנעלה, הרתה!

הרתה הביטה באמה וראתה שזהו אבא שלה המאיור הרמן פון נרטוס, העומד לפניה בפנים זעומים מאוד ואומר:

• הוד־עצמו הוא אידיוט! אפילו לא קצין!

על זה נתחלחלה הרתה בכל מהותה והקיצה מחלומה. ותיכף החליטה: אם אי אפשר להעניש את אביה הזקן הממרא המת, המחלל את שם הוד־עצמו, הרי אני אראה לו!

והראתה לו: היא עצמה הכניסה את ילדתה חיה אל תוך “ביצת הנץ הלבן”. הנשים המגויסות לחרושת הפצצות הביטו בה בזוועת־קנאה.

אך עם הקרבן הרביעי קרה לה דבר מוזר: המחרשה הקדושה נתקלה בילד הקבור. הילד צועק, והמחרשה אינה זזה. אולי נתקלקל המנוע? כן, המנוע נתקלקל. והילד צועק, – והרתה התעלפה על יד ההגה.

כשהתעוררה – עמד לפניה הוד־עצמו והביט בה.

הרתה לא האמינה ברגע הראשון: הוד עצמו על יד מיטתה? – היא הביטה, ולבסוף קפצה מן המטה ואמרה בבת צחוק וכמו בחצי־חלום:

• לא נכון, הוד־עצמו! הנשים משקרות! אני לא התעלפתי! קנאת נשים! נא לשפוט אותן, הוד־עצמו!

והוד־עצמו הוציא פקודת־מות לאחת הנשים, שסיפרה שהרתה פון נרטוס התעלפה. את פסק הדין הוציאה הרתה עצמה לפועל.

אך מותה של אותה אשה לא עמד בפני הקמטים שעלו על פניה של הרתה פון נרטוס. את הקמטים העמיק לה לולפי החי עדיין. – והוד עצמו הבחין בהם. וחרה לו עליהם.

ג.

הוד עצמו ראה את הקמטים שבפניה, והרתה ראתה את הלובן שבשער ראש הוד־עצמו.

לובן זה היה לשיחת חשאין בפמליית החצר: הגם הוא? – ולא ברקותיו, שהלובן בהן הוא סימן לשיא הגברות העולה, אלא כבר בבלוריתו היורדת לשמאל מצחו. – מַתחילה היא הזיקנה בצדעים וכולה לאט־לאט. – בלבה של הרתה עלה לה חילול כל קודש: המות.

• זה לא כלום! אמרה אחת הנשים החצרניות – המעטות הן דאגותיו? הן כל העולם עמוס על שכמו! כל העתיד לדור־דור!

• אני אמרתי כבר! – אמרה אחת המזדקנות שבהן – לא פעם אמרתי שאנו איננו יודעות את חובתנו: אף אשה מאתנו אינה משתדלת להנעים לו את חייו! לתת לו – – –

היא לא גמרה את אמרתה: מבטי נזיפה ננעצו בה מכל עבר. הנושא הזה אסור היה בשיחה. כולם ידעו, שהוד־עצמו היה נזיר. אמנם נזיר מבטן, מאונס, שהנשים היו לו סמלה של מפלצת־הגורל. גורל טאנטאלוס, שעיניו רואות וכלות. ­– ולכן שימשה לו הרתה פון נרטוס סמל הנקמה בגורל האיום: היא עצמה משמידה למענו את פכי בטנה שאינו יכל להיות שלו. לזה לא זכה עדיין שום טאנטאלוס בעולם.

• סליחה! – אמרה האשה ברוגזה על טעותן – אני מתכוונת להנעים את חייו בשעשועים, בדברי הלצה ובדיחה וכדומה!

אך גם זה עורר התנגדות וגם מחאה. כולם ידעו, שהוד־עצמו הוא גם נזיר־הצחוק. ומובן, גם זה מאונס, פשוט, אינו יודע לצחוק.

אך הרתה פון נרטוס הצדיקה את הטוענת. גם היא עצמה חשבה כבר על כאלה. באמת: חצר־מלכות קודרת תמיד. מי ראה כזאת? צריך להתחיל בחיי־עליצות סביב להוד־עצמו. לחפש את כל הדרכים להביאו לידי צחוק!

אלא שכל נסיונותיה עלו בתוהו. הוד עצמו לא הביט בעין רעה על הדבר, אך הוא עצמו אף לא חייך כלשהו. הרתה הפכה ממש לילדה, השתובבה, השתוללה בכל מיני מעשי־קונדס, כל מה שעלול להניע את שרירי צחוקו של אדם; כולם השתוממו לכשרונה זה החדש – ואיש לא ידע, שהשתובבותה של הרתה וצחוקה המתפלץ והמניע גם את סביבתה לצחוק פרוע, אינם אלא משובתה של נפש מרוצצת עד היסוד, שבכי תינוקות מילל לה במקהלה לילה־לילה ולפעמים גם ביום בהקיץ. יללה בצורת צחוק משתולל. – אך הוד־עצמו ישב כמסכה קרה, ששום דבר אינו מגיע אל תוכה פנימה.

הרתה פנתה אל רופאו של הוד־עצמו בשאלה חשובה זו.

• הצחוק הוא סימן לשמחה – באר לה הרופא – אך לא להיפך, אין השמחה מחייבת את צחוק. השמחה אינה דיה לצחוק.

• ומה דרוש לצחוק? – שאלה הרתה.

הרופא שקע בהרהור, ושכח את המרכז האישי שבשיחה:

• הצחוק דורש טוב לב – אמר ומיד נזכר והוסיף לתיקון: –

והוד־עצמו אינו זקוק לחולשה זו. הטבע עצמו לא רק שאינו טוב לב, אלא להיפך: אכזרי ללא חמלה. יוצר הטבע אינו בן אדם נחות דרגא רך לב. אלהי הצפון אינם צוחקים ואפילו לא מחייכים. בניגוד לאלהי המזרח, המחייכים תמיד כאוילים. וכשם שפסל בודה לא יתואר בלי צחוק, כך לא יתואר ווֹדאן או תּוֹר כמחייכים. והוד עצמו בין אלהי הצפון ייחשב פעם! –

אך הרתה לא הרפתה:

• ומה יוכל בכל זאת להצחיק את אלהי הצפון?

• טרגידיה, גברתי. אנו בני־תמותה צוחקים לקומידיה, והם לטרגידיה שלנו. הטרגידיה אינה אלא שיאה של הקומידיה. כשם שאנו צוחקים על נפילתו של החלש, המצחיק אותנו בשעת נפילתו, כמו למשל, הנופל על הקרח ומתקצף ורוגז, כן צוחקים היצורים העליונים, ובתוכם האדם העליון, על מה שאנו בני־תמותה מתעצבים ומתיאשים ומתקצפים ומתבלבלים – – –

ג.

וכעת עמדה פנים אל פנים בפני אלהי־הצפון שלה, ששיבת־אדם זרקה בו, והוא מתבונן בקמטי־פניה המתעצבים ומתאבלים – – – ובמוחה הבריק רעיון מופלא! – אך הוד עצמו הפסיק את השתיקה:

• הרתה פון נרטוס – אמר הוד־עצמו בחיבה שבמשמעת מוחלטת – החלטתי ואקדשך ל“אם הנשר הלבן”. מחיתי מעליך את המות. –

הרתה עמדה מאובנת כפסל־זהב, המוכן להימס תחתיו.

סוף כל סוף! הבריק הברק בשמי אלהי־הנשואין תּוֹר, שהיא חיכתה לו ימים על ימים מרוגשת ואכולת להט־הגדוּלה. בת־הטבטונים הראשונה שעלתה לגדולת אלילה. ובחייה! – – – מַדונה – – – על זרועותיה ילד – – – ארבעה – – – המ – – – עוד קרבן?! – – – כדאי! – – –

• הלילה אצהירך, הרתה פון נרטוס – – –

לולא היתה זאת היא – היתה מתעלפת באשרה.

ד.

ראש ההשגחה העליונה נתן חשבון על התועלת החדשה שבנצחון “לב המתכת” על חולשת האדם הנחות:

• עד הנה הפקנו מן הגופות הנחותות את החמרים הבאים: א. סוכר (לא הרבה, אך שלש מאות מיליונות גופות יתנו, בכל זאת, כמות ניכרת); ב. פוספור סיד (על ידי שריית העצמות בחומצה חריפה); ג. חלבון; ד. קריאטין (מן השרירים); ה. סבון מורכב; ו. ניטרו־גליצרין (את שומן־הגוף מפרקים לגליצרין וחומצת שומן, משרים פלומות צמר בחומצה חנקנית) ואחר כך – –

• משעמם! לא עסקי, איך! כל “איך” כלול בפקודתי! – אמר הוד עצמו והתהלך הנה והנה. פתאום פרץ בזעקה: – הנה, עדיין הכל מוטל עלי! מה בדבר המזון לצבאותינו?! אתם פה זוללים בשר, וצבאותינו – – –!

דממה.

• אם כן, פקודה עליונה: עד גיל שלש עשרה שמורי־בשר לצבא!

• הילה להוד עצמו!

זאת היתה הפקודה שלפני האחרונה.

ה.

זאת לה הפעם הראשונה, שהוא ניגש אליה בהיכנסה וחיבקה בעדינות.

היא לא הרגישה בגבר. היא הרגישה כעין מגע של מעלה. מגע חשמלי של הנפש; שהגוף אין לו כל שייכות אליה. וחיכתה לפקודה.

• הרתה פון נרטוס! צבאותינו רוצים אמברוזיה, מאכל־אלים. זאת תהיה הבחינה האחרונה לעליונותינו לא רק על כל העולם ההווה, כי אם גם על כל העבר מדור־דור. מיליונות טונות של מזון טוב מבוזבז לאדמה!

דממה. הרתה הרגישה: כך מדבר אליל אל אלילה. – והוא הוסיף: – הערב נקדשך ל“אם הנשר הלבן” בסעודת מזון־האלים, בעלותך על כסא המשטר האחרון עלי אדמות. את תפתחי את הסעודה.

הרתה הרגישה זועה עליונה, אך אימצה את כל כוחותיה ולא זזה. הוא שם את ידיו על שתי כתפיה, הביט בפניה והוסיף:

• נודע שבנך אטאלולף חביב עליך מכולם. ולפיכך, הרתה פון נרטוס, תדעי את חובתך המאושרת: בו תיפתח סעודת־הקודש!

הרתה עצמה את עיניה. והוא המשיך:

• אין אדם חי עולה למדרגת אלהים. –

הוא מסר לה גלולה לבנה וגמר:

• כוס היין הראשונה תעבירך על “קל הנשר הלבן”.

הרתה נעה בעינים עצומות אילך ואילך ואמרה בלחש־רפאים:

• הילד להוד־עצמו! –

ו.

השולחן היה ערוך. סביב השולחן ישבו האורחים העליונים, בראש השולחן עמדו שני כסאות, שלא כרגיל. האחד בשביל הוד עצמו. הוא היה עדיין ריק. בכסא השני שעלי־ידו ישבה הרתה פון נרטוס. הוד עצמו צריך להופיע בכל רגע.

היתה דממה. היתה לה להרתה שהות להרהר. כל הלילה הרהרה נדודת שינה, לולפי. היא ראתה בחזונה את הנעשה בלולפי שם בבית החרושת – לולפי, בנו של היינצי. הגבר היחידי, שאהבה אותו באהבה: שלא על פי פקודה ילדה לו את לולפי. ושהפקודה העליונה סילקה אותו מן החיים כמו את יתר הגברים, אבותיהם של ארבעת ילדיה.

זאת היא הפעם הראשונה, שמחשבות־נגד השחירו־הבהיקו לה במוחה. מדוע מוכרח גם לולפי למות?! – – –

ופה חיזז לה בלבה דבר מה, שזיקף את נפשה להרהר אחרי מדותיו של הוד־עצמו: הוד־עצמו אינו אוכל בשר! – ובכן: הוא עצמו רגשי בן־תמותה פשוט ונחות עדיין ספונים בו?! הוא שכח את זאת? – אך הוא הלא אינו שוכח כלום! – ואם לא שכח: עליו להראות ראשונה את הדוגמא! הוא יפתח את הסעודה! – כן! “אם הנשר הלבן” תביע את רצונה זה האחרון!

כל זה חלף־עבר במוחה בשבתה בראש השולחן, שלא הרגישה אפילו בקומה מפני הוד־עצמו בהכנסו ובשבתו על ידה. וכעת מביטה היא ורואה, איך מגישים לה את המנה הראשונה. לולפי. ובצלחתו של הוד־עצמו – ירקות.

• מנה להוד־עצמו! – אמרה פתאום בקול פקודה למגיש. נטלה את צלחת הירקות ומסרתה לו חזרה.

קמה דממה.

המגיש עמד קפוא והביט בה ואחר בהוד־עצמו.

הדממה נמשכה. והרתה פון נרטוס עמדה ביד נטויה. ושוב פקדה: – מהו! מנת אמברוזיה להוד־עצמו!

כשראה המגיש, שהוד־עצמו שותק, מביט אל השולחן ושותק, השתחוה ויצא.

הרתה הרגישה, שברגע זה נחתך גורלה לא לחיים או למות, אלא לחיי עולם או לדראון.

מבחוץ נשמעו קולות: הילה להוד עצמו!

רגע חשבה הרתה וכן כל יתר המסובים, שהמגיש, שהיה אחד משומרי ראשו של הוד־עצמו, בא עם מלאכי־המות להוציאה למות־דראון. שומר הראש אינו זקוק לפקודה במקרה מרד כזה. –

אך במקום זה – נכנס המגיש והגיש להוד עצמו צלחת עם מנת בשר. מאכל אלים.

הרתה ישבה, נטלה את הסכין וחתכה בבשר שבצלחתה, עצמה ובשרה. – לולפי שלי – – – הרהרה ופזלה כלפי הוד עצמו – – – כעת – – – אם לא יאכל גם הוא – – אתקע בו את הסכין – – – ואחר כך אשחט את עצמי – – – אפ ךא חאכך – הרי הכל שקר! הבל! מרמה!

אך לא. הוד עצמו נטל את המזלג ואת הסכין ואכל. –

רעד־קודש עבר בגוף המסובים. כולם מביטים ושותקים.

גם הרתה מביטה – ורעד שלא מעולם הזה מפעפע בנפשה. הוד עצמו אוכל. בשר. מבשרה. מבשר פרי־בטנה.

ואוכלת גם היא.

• הילה להוד־עצמו! – קרא מישהו.

• הילה להוד־עצמו! – פרצו כולם פה אחד בקימה – וישיבה.

והסעודה החלה.

הרתה מהרהרת תוך כדי אכילה: אך… לו היה באמת – – – עליון – – – היה מרגיש בטרגידיה שלי – והיה צוחק – – – לצחוק אינו יודע עדיין – – – כעת עלי למות – – – חבל – – – חשבתי שאמות באכסטאזה – – – תוך כדי צחוק שלו – – –

אחד מן המסובים, קצין צעיר, מפריע את השתיקה:

• היום אני בתור לסַפֵּר! – אומר הקצין הצעיר בעליזות –

• ספר! ספר! קראנו כולנו פה אחד.

• מקרה נפלא! – ממשיך הקצין הצעיר – מקרה יוצא מן הכלל! אפשר להתפקע מצחוק! לפני שבועים הוצאנו לפועל פקודת נקמה. ברנש צעיר… קודם “חינכנו” אותו חודש ימים, את אמו הזמנו בכל יום לראותו בחינוכו, ויום יום צלמנו אותם יחד, הוא היה פוחת מיום ליום (צחוק). פעם באוזן, פעם באצבע, פעם באף, פעם בעין ופעם בפס העור. לבסוף לא רצה לקום עוד (צחוק). שרפנוהו ואני בעצמי מסרתי את האפר לאמו בביתה, היא הודתה לי חיבקה את קופסת־האפר כמו ילדה (צחוק). יום יום הלכתי לבקר אצלה ולראות איך היא מלטפת את הקופסה וגם התפללה אל האפר (צחוק). דיברה אליו, ליטפה אותו. יום יום ראיתי. היא התפללה ואני עניתי: אמן! (צחוק פרוע) – והיום הלכתי אליה וגליתי לה, שהאפר אינו של הבן כי אם של כלב! –

פרץ צחוק משתולל, הסכינים והמזלגות נפלו מן הידים וכל בטן התגלגלה. של כלב! אוי, של כלב!…

מה זה? – – על פניו של הוד־עצמו הופיעה בת־צחוק,

יותר מזה, הוא צוחק, –

אך הוא קם, מרים את כוסו ואומר:

• הריני ממנה בזה את…

הצחוק אינו פוסק, אך הוא ממשיך ועל פניו צחוק:

־ הריני ממנה בזה את הרתה פון נרטוס ל“אם הנשר הלבן” בממלכת – – –

הוא אינו גומר – – – הצחוק אינו נותן לו,

והצעיר, מכיון שהותרה הרצועה קורא בצחוק מחניק וחנוק:

• אוי! איך היא הביטה בי!… כשאמרתי לה… זה כלב!…

הוד־עצמו אינו יכול להמשיך. –

הוא צוחק בקול רם ומעמיד את כוסו על השולחן – – –

הרתה מתרהבת, חום צורב עובר בכל גופה – – – הוא צוחק – – – היא צוחקת: אתו יחד! – – ותוך כדי צחוק משתולל, בעינים דומעות מאושר וצחוק יחד פורצת בזעקה מרה כשעיניה שוטפות דמעות:

• הילה! הילה להוד־עצמו! הילה! – ושותה את כוס היין ששמה בו את גלולת־הרעל, ותוך כדי התמוטטות בצחוק־המות צורחת עוד הפעם האחרונה:

• הילה! –