רקע
אהרן הלוי איזגור
שלוש תקופות בדברי הימים לבני ישראל (1897–1800)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהדורת נז'ין; 1898

אמר ר' יצחק: דור הולך ודור בא אומה נכנסת ואומה יוצאת, והארץ לעולם עומדת;­ – אלו ישראל שהן עומדין לעולם. ואין ארץ – אלא ישראל שנאמר: „כּי תִהְיוּ לִי אֶרֶץ חֵפֶץ“. (מלאכי ג' י’ב) (מדרש „שוחר טוב“)

 

מֻקטר מֻגש

לכבוד אדוני אבי הנכבד המשכיל אוהב עמו ושפתו: שמואל אליעזר בן יחיאל הלוי איזגור ולכבוד אמי מורתי הדסה בת שניאר־זלמן לבית פראָה מאת בנם אוהבם מוקירם ומכבדם.

המחבר


 

מבוא.

תקופת ההשכלה בארץ רוסיא בכלל. התקופה הכללית מתחלקת ל"ג תקופות פרטיות –: א) תקופת ראשית בכורי ההשכלה בארץ רוסיא, ב) תקופת־ההתבוללות, ג) תקופת־הלאומיות.

*

כי נתבונן בשום לב ובעין חודרת אל דברי ימי העמים בכלל ודברי ימי עמנו בפרט, אז מחזה מוזר תראינה עינינו. – יש אשר מאות בשנים תעבורנה בחיי העם, מאות בשנים ים החיים יבלע ולא נודע כי באו אל קרבו, והכל, כמו שהיה, סובב הולך בהשקט ומנוחה בקפאון ותרדמה מבלי שנוי לשבט או לחסד, מבלי פעולה ומקרה נכבד המראה פעולתו על מהלך העם והתפתחותו; ויש אשר רק זמן מצער, איזה עשרות בשנים תעבורנה בחיי איזה עם, יכו גלים בים החיים, ובשאון רכים יעוררו נרדמים, יקיצו ישנים, יהפכו משרש דברים שכבר שרש בארץ גזעם, יבערו את הליכות החיים הישנים יחד עם כל המון חליפותיהם, ופתאם והנה חיים חדשים לפנינו, חיים המראים פעולתם על מהלך רוח העם והתפתחותו, יפשטו את צורתו הישנה וילבישוהו צורה חדשה ונאותה לפי רוח הזמן והמקום… ועל אדות תקופה רבת העליליה כזאת באתי לדבר במאמרי זה. תקופה קטנה בכמותה אשר רק איזה עשרות שנים אנו מונים לקיומה, אך גדולה באיכותה, ועשירה במעשים גדולים כבירי־הערך אשר הראו פעולתם הגדולה על התפתחות עם ישראל, ואשר עזרו הרבה לתת לב נכון בקרבו, ולהפיח בו רוח חדש לפי הזמן וצרכיו המרבים…

אך גם התקופה הזאת אשר, בכלל, בשם „תקופת ההשכלה“ תכֻנה, לא כמו שהיא בצביונה היום כן היתה בראשית צמיחתה. רבות, רבות התהפכה בתחבולותיה ובמעשיה עדי באה למצבה הנוכחי; ואנחנו נחלק נא את התקופה הכללית הזאת לשלש תקופות פרטיות: – התקופה הראשונה היא תקופת „ראשית בכורי ההשכלה“ בארצנו, זמנה הוא בראשית שנות המאה הנוכחית (הי"ט). בעת ההיא החלו קרני אור ההשכלה לחדור בבתי היהודים בארצנו, ורוח חדש רוח התקדמות המין האנושי בכלל, ורוח הרמב"מן וסיעתו בפרט, עשו פרצות גם בחומת הבערות והסכלות או „חומת הבינים“ כאשר יכנוה הסופרים אשר הקיפה את רחוב היהודים. והרוח הזה החל להגות את הסיגים מקרב אומתנו ולמחות את ענן הבערות מעל שמי עמנו, אך כמובן התלקחה מלחמה גדולה בין „ישראל סבא“ ובין הדור החדש ויתגלע ריב בין ה„אבות והבנים“, ואין שלום. –

התקופה השניה היא „תקופת ההתבוללות“ מזמן „מלחמת־קרים“ עד ימי הרעמים והפרעות בארץ הנגב: ומאז הכתה ההשכלה שורש בלבות אחינו מכל המפלגות ותרחב את חוג פעולתה, בני הדור הישן היו הולכים ודלים עד אשר באחרונה פשטו את כלי זיינם מעליהם ורק במסתרים נאנחו על שבר בת עמם והצעירים בני הדור החדש הלכו הלך וצעד „קדימה שנה שנה עד מקום משם לא ישובו“ (שיר „למי אני עמל“ בכ“ש יל”ג) בחשבם כי מ„טמיעת“ ישראל בין העמים תקום ישועתו. אך פתאם קבלו דחיפה מן החוץ, דחיפה – אשר הרסה את כל מגדלי המתבוללים ודמיונותיהם, ותפלס דרך לתקופה השלישית היא „תקופת הלאומיות“.

ברק ה„רעיון הלאומי“ הגיח פתאם מבין העלטה הנוראה אשר כסתה את שמי־ישראל, והרגש הלאומי אשר חליפות הזמן עממו זוהר יפעתו התנער מאבק אלפי שנים אחרי הרעמים והפרעות ויסתער ברוחו על הגוי כלו, ורב טוב הביא בכנפיו לעמנו הנענה והרצוץ.

אחרי הצעת הדברים המעטים האלה אלכה נא ואבאר מהלך כל תקופה ותקופה בפרט ופעולתה על רוח עמנו והתפתחותו.

א.

מצב עמנו החמרי והרוחני ברו“פ בתחלת התקופה הראשונה. ראשית בכורי ההשכלה בארצנו ע”י ספרי „בן מנחם“ ותלמידיו. מלחמת „האמונה וההשכלה“, פעולת „בן־מנחם“ וערכו. משפטו של רפ"ס על „בן־מנחם“ ושטתו. משפט מעקל.

*

ענן כבד היה פרוש על כל עם ישראל בתחלת המאה הנכחית (1800), היהודים חיו חיי דוחק וצער בערים הקטנות ובכפרים אשר בפולין וליטא המדינה. האצילים הגאיונים אשר כל מטרתם בחיים היתה רק להתהולל ולרדוף אחרי תענוגות ותאות בשרים, לא התעסקו בשום דבר. כל מסחר, בזוי היה בעיניהם, וכל מלאכת עבודה, תועבה היתה להם, ויחיו רק על חשבון אחרים. את האכרים הנוצרים עם הארץ כבשו לעבדים ולשפחות וימריצום לעשות כל עבודה בשדה ובבית, ואת המסחר עזבו בידי היהודים. היהודים היו חוכרים, – מחזיקי בתי משקה בכפרים, סרסרים, חנונים, קבלנים ובטלנים, המצפים לשכר נשותיהם, וילכו תמס בלחץ ה„פריצים“ ההוללים אשר היהודים נחשבו בעיניהם כאסקופה הנדרכת וככלב נבזה המלקט עצמות וקליפות תחת שלחנם המלא דשן וכל אציל נבער מדעת הסתולל בם וככדור משחק היו בידו. יען אשר לרגלי פרנסתם הבזויה נאלצו לכרוע ברך לפני כל אציל חדל אישים, זד וערל – לעמוד אחרי הדלת בגלוי ראש כעני המחזיר על הפתחים, לשיר באזניו שיר „מה יפית“, ולצאת במחול לפניו ולפעמים צוה האציל ליסר את „היהודי שלו“ בשבטים עד זוב דם מבשרו והאציל עמד מרחוק ויתענג לראות איך נאבק היהודי עם מר המות מרוב המכות אשר הכה בידי מאהביו…. ואחרי כ"ז אנוס היה היהודי לנשק שבט מכהו… יען כי האציל נתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש, וככה שכח היהודי את תעודתו בחיים, שכח כי אדם הוא, ולו תעודה יותר גבוהה מלהיות „סרסור“ ולכרוע ברך לפני כל אציל הולל ונבזה; כי כל חפצו של היהודי היה למלא בטנו ובבשרו יחזה טובו כבהמה בבקעה. אמנם נכונים הם דברי סופר חכם אחד (נ. נאטאנזאהן) אשר חרץ משפטו על התקופה הזאת כי: „הדור הזה היה דור אשר כלכלו אותם בני שחין ככלב כעורב וכקוף למדי להניח בהם אחרי כן רוח זדונם“ (השחר שנה י"א).

ואם אמנם אין לכחד כי גם בתקופה זו אשר ידובר בה המציאו היהודים לנפשם גם „מזון רוחני“; אך נראה נא מה טיבה של רוחניות זו, – האבות מסרו את בניהם למלמדים נבערים מדעת בורים ורקים מכל חכמה ומדע, כי בימים ההם לא הרגישו ולא שמו אל לבם כי לילדים קטנים כבני שש או שבע אשר עוד יראו לזוז מסינר אמם, ואשר טרם ידעו גם להתפלל כראוי למדו את ה„תלמוד“ וספו להם כתורא. וכל ימי ילדותם ובחרותם שקדו „להכניס פילא בקופא דמחטא“ כנודע, וסוף סוף נשארו נעורים ורקים מכל חכמה ומדע ויהיו „חצי־פראים“ כמלמדיהם הנבערים, כי אם רבי לא שנה חייא מנין לו?!“ – האברכים הצעירים יחד עם הוריהם רבות התענגו והתפלאו על מופתי חסיד שוטה אחד אשר לבש „חלוקא דרבנן“ למען כחש… או על דרשת אחד ה„מגידים“ אשר תחת ללמד את העם מדות טובות ודרכי המוסר הלכו ארחות עקלקלות ויטמטמו את לב השומעים בדרשות ופלפולים של הבל, כרכרו על החבל ויעקמו את הכתובים ומאמרי חז“ל הטהורים והנקיים – את אבני נזר האלה המתנוססים בתורת ה' ובתורת חכמיו1. זה היה המזון הרוחני אשר המציאו לנפשם יהודי רו”פ בעת החשיכה ההיא. היוצא מזה, כי רע ומר היה מצבם החמרי והמוסרי גם יחד.

אך עמנו אשר תמיד יתהפך כחומר חותם לרוח הזמן, עמנו עם החכם והנבון מעולם אשר רק לרגלי סבות ומקרים יעם יפי זהרו, מן הנמנע היה לו להשאר עוד במצב זר ומוזר כזה, הוא החל להתעורר מתרדמת הבערות והסכלות, וישם את לבו להתבונן אל מצבו ומה יעשה בו?…

ויען כי אין סבה בלי מסובב, אין מעשה בלי פעולה קודמת לו, ואין מפעל בלי גלגל המניעו בכחו; לכן עלינו להודות כי מסבב הסבה של השכלת היהודים ברוסיא היה „בן־מנחם“ (ר' משה מענדעלסזאהן) וסיעתו, והתשוקה לחכמה ודעת אשר התבצרה בלבב צעירי בני ישראל בארצנו מארץ אשכנז מוצאה. ארץ רוסיא היתה בעת ההיא בבחינת „ירח“ המקבל השפעת אורו מאור השמש הגדול – מארץ אשכנז אשר שם הופיעו זה מכבר קוי־אור הדעת והחכמה והאירו לארץ ולדרים עליה. בימי החשך ההם החלו להגיה במקומות אחדים בארצנו „קוי אור ודעת“ ובהמשך הזמן התקבצו „נצוצות“ האור האלה ויהיו לשלהבת בוערה…

וקרני האור הבקיעו אלינו מבעד להחשיכה הנוראה ההיא על ידי העתקת התנ“ך בידי „בן־מנחם“ ותלמידיו לשפת אשכנז טהורה וה„באורים“ אשר שתו לו. ועי”ז עלה בידם להניס את הצללים, ולגרש את ענני־האפל מאהלי שם; לפקוח עינים עורות ולהעיר ישנים מתרדמתם, ועולם חדש נפתח לפניהם. נערים צעירים לימים וגם אנשים באים בימים למדו את התנ“ך מפרש ושום שכל, בחשק נמרץ, ובחבה יתרה; ועל פיהו נפקחו עיניהם לראות את האור הגנוז בתורת ה' ובספרי נביאיו, ולאט לאט הוסר התבלול מעל עיניהם, וישכילו לדעת כי לא טוב היות האדם כעיר פרא וכיונה פותה אין לב, להאמין לכל דבר וללכת שולל אחרי מורים מתעים, אחרי כל נוכל מתחסד ומתקדש למען רמות את הבריות, ולהבנות מחורבנם, – וכי טוב תורה עם ד”א – להיות אנשים מועילים לחברת מין האנושי, „אהובים למקום ולבריות“. וכמו בכל תקופה המחדשת את פני ישראל היה האות הראשון להתחדשות רוח נכון בקרב היהודים תרגום התורה להשפה המתהלכת והמדוברת אז בין האומה אשר בה ישבו בני ישראל בימים ההם, כמו תרגום התורה לארמית הנודע בשם „תרגום אונקלוס“ אחרי שיבת הגולה מבבל ע“י עזרא ונחמיה, בתקופת אנשי הכנסת הגדולה“, בעת אשר האמונה נצטרפה ונזדככה אז מהבלי הגוים המתהללים באלילים, או תרגום התורה ליונית הנודע בשם: „תרגום השבעים“ אשר אבו להסב את לב העם לאמונת ישראל ע”י הלבשת התורה בבגדי הפילוסופיה היונית, או תרגום התורה לערבית בעת צמיחת המדעים וההשכלה האנושית בין הערבים והיהודים בימי ממשלת הכליפים2. וככל התרגומים ההם שהיו לאות ולמופת כי זרח אור חדש באהלי שם, כן גם בעת החדשה כמעט בימינו ולעינינו בהתעורר עמנו לחיים חדשים היה ראשית דבר תרגום התורה לאשכנזית ע“י בן מנחם ותלמידיו: כי על פיהו בא שנוי נמרץ בחיי בני ישראל בגרמניה, והדור החדש צעירי ישראל ברוסיא אשר גם הם שתו מבאר חפרוה שרי התורה והחכמה ההם,יצאה להם מזה טובה כפולה, כי מלבד אשר ע”י ה„תרגום“ וה„באורים“ החלה להתפשט בארצנו בעת ההיא ההשכלה החדשה השכלת ברלין אשר בה תורה וחכמה יחד נפגשו, עוד למדו לדעת עי“ז שפת אשכנז, והעם ההולכים בחשך ראו אור גדול בספרות העברית־האשכנזית אשר בה כל סגלת ה„יודאיקה“. כי כל חכמי ישראל בחו”ל כתבו דבריהם בימים ההם אך בשפת אשכנז בעוד שחכמינו בארצנו הרבו לחבר ספרי פלפול ודרוש אשר לא הועילו ורק הזיקו לעמנו לבלבל את מוחם ולטמטם את לבם, עד כי עד נצח לא יראו אור.

אולם קשה היה מאד להוציא מן הכח אל הפועל את הדבר הגדול הזה – לאחד את כל החלקים הנפרדים אל נקודה אחת, לקבץ את כל שביבי אור החכמה והדעת אל מרכז אחד – להיותם לאור גדול להאיר לנו את הדרך אשר נלך בה. כי הדרך העולה אל ההשכלה היתה בחזקת סכנה, מלאת חתחתים, צורי מכשול ואבני נגף על כל שעל ושעל, ולהאיש אשר רצה להכין את צעדו אל הדרך העולה למעלה למשכיל, לו היה נחוץ אמץ לב, שאר רוח ויתרון הכשר לעמוד בפני כל הרוחות הרעות המתחוללים עליו, – עליו היה להכין את עצמו למלחמה קשה וכבדה, מלחמה אשר התנהגה בשגעון ולא עפ"י חקים וכללים ידועים וכל האמצעים היו כשרים בעיני הלוחמים לבעבור השיג את מטרתם.

אך זו כחה של חכמה כי לא ברעם וברעש, לא בסופה וסערה תעשה דרכה, כי אם לאט לאט תפלס לה דרך, בלט תחתור חתירות תחת חומת הבערות, עד אשר פתאם לפתע יבא שברה ותתפוצץ לרסיסים, ועל חרבותיה יבנה בית נאמן לההשכלה. וכן היה בראשית צמיחת ההשכלה בארץ רוסיא, אף כי סכנה גדולה רחפה אז על פני כל אלה המחזיקים ב„עץ הדעת“, בכל זאת נמצאו צעירים לימים רבים אשר נחבאו על גגי הבתים ובמרתפים, ושם במסתרים קראו „ספרי־השכלה“ ויהגו בם בחשאי. אך אוי ואבוי היה לו להנער אשר הקנאים פגעו בו וימצאו כי „ספרים חצונים“ נושרים מתוך חיקו, – מקראי הקדש עם ה„באור“ דנו בשריפה, את „מורה הנבוכים“ רמסו ברגליהם, ואת „ספרי המליצה“ קרעו לגזרים. והנערים אשר נתפשו בעשותם המזמתה הרבה ההיא, גרשו מהסתפח בנחלת הישיבה. שבעה ברעות נפשם, ומרה היתה אחריתם; ותהום נורא הפריד אז בין הדור הישן והחדש ובין האבות והבנים. האבות קנאו קנאת ד' צבאות, ולבם נשבר בקרבם לראות את בניהם יוצאים לתרבות־רעה, והבנים – הדור החדש מתגרת יד הוריהם הלכו קודר והעולם חשך בעדם. אך בכ"ז לא נואשו הצעירים מתקוה וכוחם עמד בם ויאבקו בכל מאמצי בהם עם רודפיהם ולוחציהם, ויקוו לימים טובים מאלה – לימים – אשר תגבר האמת על השקר והחכמה על הסכלות וסוף סוף תבוא תקותם והשיגו מטרתם.

יודע הנני כי הדברים אשר דברתי כי מהרמב“מן יצאה ההשכלה לעם ישראל יהיו למורת רוח להמחזיקים בשטת סמאלענסקין (במאמרו „עת לטעת“3 כי לא „בן־מנחם“, היה יוצר ומחולל התנועה החדשה – „תנועת ההשכלה“ וכי גם מבלעדיו בחר לו עמנו את דרך ההשכלה, ואולי עוד השכלה צרופה ומזקקת יותר מהשכלת „בן־מנחם“ אשר מלבד שלא הביאה טובה בכנפיה עוד הסבה רעה גדולה לכל בית ישראל. והנה אף כי בעיקר הדבר דעתי כדעת רפ”ס, כי באמת עלינו לנקוט תמיד את הכלל הגדול – (כדברי הסופר המובהק ה' מ.ל.ליליענבלום)4 „כי אין בוראין היסטוריה סוף מעשה במחשבה תחלה“ ואין ביד איש אחד יהיה מי שיהיה לשנות את מהלך ההיסטוריה, לתו[ו]ת לה דרך, להטותה לפי חפצו, דעתו, ונטיתו הפרטית ולחולל תנועה חדשה, כי אם רק מקרי הזמן ותמורות העתים הם רק הם יתוו דרך לדברי ימי עולם בכלל, ולדברי כל עם ועם בפרט. כן אולת גדולה היא לקרוא את האיש העומד בראש איזה דעה או תנועה חדשה בשם יוצר ומחולל את התנועה הזאת, אחרי כי כל תנועה חדשה ע“י מסבות הזמן תצא לאור עולם, והאיש העומד בראשה הוא גם כן תולדה מכרחת ממסבות הזמן, והאיש הזה הוא רק מלאכו של הזמן המפנה דרך לפניו. וגם האיש „בן־מנחם“ לא היה יוצר או מחולל – פועל מעצמו כי אם נפעל מרוח הזמן, אך בהיותו איש הוגה דעות, חכם ומשכיל, גבוה מכל העם, בחר בו הזמן לפנות את הדרך לפניו,והוא התאמץ לתת לרוח הזמן ולקרני ההשכלה מהלכים בין אחיו בני עמו. ואחריו החזיקו תלמידיו ויעשו גם הם כמעשהו, ודבר זה עלתה בידם באופן מאד נעלה. אבל בזאת הן לא יגרע מכבוד הרמב”מן מאומה אף אם לא נכנהו בשם יוצר את תנועת–ההשכלה, ורק נקרא לו שם פועל חרוץ שפעולתו אמת אשר עבד את עבודתו באמונה וביתרון הכשר להפיץ את ההשכלה בין אח“בי, ודי לנו לקרוא את תולדות הפרופיסור חוואלסאהן („המליץ“ 259 No. 1896) ולראות כי רק ע”י התנ“ך עם תרגום האשכנזי של הרמב”מן היה חוואלסאהן את אשר הנהו עתה. כן בקראנו את „תולדות רפ“ס“ כעצמו רואים אנו עפ”י דרך התפתחותו והשכלתו כי לולא „בן־מנחם“, „רנה"ו“ ודומיהם שקדמוהו לא היה סמולנסקין לסופר ולא גארדאן (יל"ג) למשורר5 והדברים האלה מוכיחים את אמתת משפטי יותר ממאה מאמרים….

אולם דברי סמאלענסקין האומר (שם) כי גם מבלעדי בן־מנחם בחר לו עמנו ללכת בדרך ההשכלה אך בדרך השכלה אמתית צרופה ומזקקת ע“י הגר”א מווילנא ז“ל שצוה להעתיק ספרי חכמה כספר „אוקלידוס“ לשפת עבר וכדומה… ולא השכלה מזיפת כהשכלת „בן־מנחם“ – הנה זה הוא דבר המוטל בספק; אחרי כי אין ביכלתנו לחרוץ משפט, – כי לולא כן – היה כן, כי זה הוא דבר הצפון ונסתר מנגד עינינו, ומי יודע אולי היה להיפך…. וגם לא בהשכלת „בן־מנחם“ האשם תלוי אם נכשלה באנשים שאינם מהוגנים כ„פרידלענדער“ וחבריו, אחרי כי השכלת היהודים תלך בעקבות ההשכלה האיירופית אשר גם היא איננה בחזקת כשרות… וההשכלה בכלל אינה כ”א פרי רוח הזמן ותולדת הרוחות המנשבות עתה בעולמנו… לכן כל אלה המתאוננים מדוע לא רכשו להם בני ישראל השכלה עברית כהשכלת ר' יהודה הלוי הרמב"ם, ודומיהם, שוכחים כפי הנראה כי אינה דומה תקופת ה„כוזרי“ וה„מורה־נבוכים“ לתקופתנו עתה, ורב ההבדל בין מצב בני ישראל בשבתם על חצי האי הפיריאני למצב בני ישראל בימינו אלה. ואינם יודעים כי היהודים פועלים על הזמן במדה מועטת, אך נפעלים הם מרוח הזמן במדה מרובה, ומקבלים השפעה מיתר העמים שכניהם ובאשרם תאחז רגלם, כן לא לפלא הוא אם גם השכלתנו איננה על „טהרת הקדש“ כפי אשר יחזו להם בדמיונם סופרים אחדים, ומפני שעל מדוכה זו כבר ישבו רבים וכן שלמים, לכן אקצר את דברי, ורק את אשר היה נחוץ לי לרגל עבודתי להעיר, אותו העירותי, ודי בזה.

ב.

תקות המשכילים באה. הקיסר ניקולי הראשון והגראף אובארוב ופעולותיהם לטובת השכלת היהודים ברוסיא. הד“ר ליליענטהאל ומשלחתו. מסעו ברוסיא ופעולותיו. יחס היהודים להד”ר ל“ט. משפטו של מאנדעלשטאם על ליליענטהאל. תכונת ליליעטהאל ומנהגיו המוזרים. אספת גדולי עמנו בפטרבורג ותוצאותיה. מזמת ה„רבנים“ ותחבולותיהם. החק לפתוח בתי ספר בכל הערים ושני בתי מדרש לרבנים בווילנא ובזיטאמיר. יחס ההמון אל הבתים האלה. התפטרות הד”ר ל“ט ממשמרתו ונסיעתו לאמעריקא. שגיאותיו וסבת אי־הצלחתו. פעולת בתיה”ס ובתמ“לר ומוריהם לטובת ילדינו וצעירינו. משפטו של רפ”ס על בתי המדרש לרבנים. סוף התקופה הראשונה.

*

תקות המשכילים הנרדפים לבוא עת גאולתם לא היתה תקות שוא, כי באמת באה גאולתם בהמשך הזמן, אך לא ע“י הכרת עמנו בעצמם את הטוב הצפון בחכמה ודעת, כי אם בסבה חצונית מכרחת מתולדות הזמן ומסכותיו, – בסבת פקודת הממשלה וכח מעשיה הגדולים: – הממשלה בארצנו אשר עד ימי הקיסר ניקאלאי הראשון (נ"ע) לא שמה כמעט לב למצב עבדיה היהודים ולא השתדלה מעולם להיטיב את מצבם החמרי והמוסרי השפל, החלה מעט מעט לשום עין לטובה על היהודים. הקיסר הנאור ההוא אשר נתן את לבו להיטיב מצב כל עבדיו החוסים בצלו, שם עינו גם אל מצב היהודים בני ארצו, וירא ויתבונן כי רוע מצבם החמרי בא להם בסבת ירידת מצבם המוסרי, בסבת הבערות אשר שמה משטרה בקרב בני ישראל, ועל כן גזר אומר להשכיל את היהודים ולפקח עיני העברים על דרכיהם, להורותם חכמה ודעת להיותם חברים מועילים לחברת מין האנושי, ועי”ז יוטב גם מצבם החמרי, ובפקודתו נוסדו בתי־ספר לישראל בערי: אדעססא, קישונוב וריגא, ובית מדרש לרבנים בעיר ווארשא. ואחד מגדולי שרי המלוכה בעת ההיא הגראף הנאור אובארוב השתדל הרבה להוציא מן הכח אל הפועל את רצון מלכו ואדוניו הנעלה. אחינו ראשי חכמי חו“ל כמו: אווערבאך, פיליפזאהן, כרמיה ועוד שמחו מאד בהגיע עדיהם הבשורה הנעימה הזאת, וחיש מהר שלחו מכתבים אל השר אובארוב המביעים רב תודה ורצון להקיסר ניקולי על חפצו הטוב. גם המשכילים בארצנו בשמעם כי ישועתם קרובה לבוא, וצדקתם להגלות, וכי נכונה הממשלה להיות עליהם כתרה מפני „מורדי־אור“ – הם הקנאים הבוערים והחסידים השוטים בעם ישראל המציקים להם – שמחו כמוצא שלל רב, אך יען כי כל המון בית ישראל נצבו כצר נגד ההשכלה, אשר לפי דעתם צוררת היא לאמונת ישראל, על כן עוד עבודה גדולה היתה על הממשלה לשלוח „ציר־מיוחד“ בקהלות ישראל להבין את העם ולבאר לו כי רק טובת עם היהודים דורשת הממשלה ולא רעתם, ואז נקרה לפני הממשלה הד”ר ליליענטהאל שהיה בתחלה מורה ומטיף לעדת ישראל בריגא, והד“ר הזה בתור יליד עיר מינכען הביא בידו כתבי מליצה להפרינץ מאקסימיליאן פאן ליכטענבערג מבני מלך באירען חתן הקיסר ניקולי, והפרינץ דבר טוב על הד”ר ליליענטהאל לפני השר הגראף אובארוב, והוא הציע לפני הקיסר לבחר בהד“ר ל”ט וציר הממשלה לדבר על לב היהודים לבקש חכמה והשכלה, גם לשמוע מה „עמא דבר“ וחות דעתם של היהודים ע“ד ההשכלה, להתבונן ביחוד אל מעמד חנוך הנערים, מצב החדרים והמלמדים, תכונת רבני ישראל ומשפטיהם6 ולכתוב את כ”ז בספר ולהגיש לפני הממשלה למען דעת את מצב הדברים כמו שהוא, ואז תוכל לבקש תחבולות לתקן כל מעות ולמנות כל חסרון ולהיטיב את מצב ישראל הפרוע.

בערים רבות כמו אדעססא, חערסאן ועוד נתקבל הד“ר ליליענטהאל בכבוד, ובסבר־פנים־יפות וכמו על מלאך אלהים השלוח ממרום לבשר טוב, כן הביטו היהודים יושבי הערים האלה על ליליענטהאל אשר בא לבשר להעם כי עולם חדש ושמים חדש נפתחו להם ואולם לא כן היה במדינת ליטא, בערי: ווילנא מינסק וכדומה, כי כבוא הד”ר ל"ט לדבר באזניהם על אדות תקון החנוך והשכלת העם, נצתה אש קנאות בלב אלופי ישראל בערים האלה ואחריהם נהרו כל המון העם ויקומו כאיש אחד לקרוא מלא אחר ה„אשכנזי“ – ה„שליח לדבר עברה“ ההוא אשר בא, לפי דבריהם, לעקור את הכל, להסיר את לב ישראל מעל אמונתו, ולעשות כלה ביהדות, ויגרשוהו בחרפה מעל פניהם, וגם אלה ממפלגת היראים אשר באו לקבל את פניו ולשאל בשלומו לא עשו זאת מאהבה כי אם מיראה… בדעתם כי הוא איש אשר לפני מלכים יתיצב… ובדברם אתו נענו לו בראשם אף אם לא הבינו דבר וחצי דבר מדבריו, ובצאתם מאת פניו בזו וילעגו להאשכנזי מגלח הזקן וקצוץ הפאה.

סוף דבר היה, כי משלחת הד“ר ליליענטהאל לא עשתה פרי רק עוררה את הלבבות במדה מרובה ותקם שאון ומהומה בקרב בני ישראל ולא יותר; וסבת הדבר היא: כי זה האיש ליליענטהאל היה אשכנזי, איש אשר זרו לו דרכי עמנו בארץ רוסיא, וגם כנראה מדברי בן דורו הסופר החכם ה' בנימין מאנדעלשטאם בספרו „חזון למועד“ (וויען תרל"ז חלק ב') – זה האיש ליליענטהאל מלבד התפארו בשוא כי: „אך בו בחר ה' לעשות מעשהו, ולא חלק לאיש אחר זולתו בכהנה“7, עוד היה הפכפך בכל דרכיו בכלל, בתחלה התקרב אל המשכילים בעם ואחר בראותו את המשכילים והם מעטים רק יחידי סגולה, נסה להתרחק מאוהבי מדע ולא שמע לעצת החכמים והישרים בלבותם, אשר בתוך עמם הם יושבים, ויודעים את חיי העם וצרכיו, אשר עצתם היתה באמת טובה בשעתה. וישם את פניו אל ה„מתחסדים“ וימתיק סוד אתם וישם מסוה על פניו לדרוש ולבקש אחרי „מנין“ מדי יום ביומו, מנין בבקר, ומנין בערב,8 ולבסוף נשאר קרח מכאן ומכאן כי המשכילים בעם בראותם את צביעותו איך הוא מתהפך בתחבולותיו לכמה גוונין לא יספו לתת אמון בדבריו, וירגנו באהליהם ויאמרו „מה יושיענו זה?“9 וגם מפלגת היראים אשר אולי אחדים מהם הראו לו אותות אהבה וכבוד בפניו, אך שלא בפניו, חרפוהו ויגדפוהו ולא אבו שמוע בקול דבריו וגם ה„מנינים“ וגנבת הדעת לא הועילו לו… ואחרי כן בבואו לעיר מינסק אשר שם היתה תבוסתו שלמה ע”י הקנאים אשר חפצו לבלעו חיים ולהכחידו מן הארץ, לולא סך בעדו שר הפלך בתתו לו שומרים לראשו ויהלך כשבוי והאספסוף הלך מלפניו ומאחריו, ויורו באצבעותיהם עליו ויקראו אחריו „עלה גלוח! עלה גלוח! 10 ויהי בראותו אותו ברע מהר לשוב בבושת פנים לפטרבורג, ושם הרצה לפני שר ההשכלה את כל אשר קרהו, והדברים לא הוסיפו לוית־חן לעם ישראל… ותהי עצתו להשר כי למען הוציא את הטינא והחשד אשר בלבב היהודים על הממשלה לבל יפחדו מפני הריסות אמונתם וכליון דתם, נחוץ לאסוף אספה של רבנים ואנשי־שם לפטרבורג עיר הבירה, ולהציע לפניהם את כל פרטי הדבר ע“ד „תקון החנוך והשכלת העם“, למען יחוו דעתם מה לעשות. אל האספה נקראו ארבעה אנשים מגדולי ישראל בארץ רוסיא בעת ההיא ואלה הם: הרב ר' יצחק מוואלאזין, ר' מנחם מענדל שניאורסאהן האדמו”ר מליובאוויץ, הבאנקיר ר' יוסף היילפערן מברדיטשוב, הדירעקטאר מבית הספר אשר באדעססא החכם בצלאל שטערן, ואליהם נלוה הד“ר ליליענטהאל, הגראף אובארוב ועוד אחדים משרי המלוכה. מלבד אלה נקראו להאספה גם גדולי עמנו שבחו”ל –: ר' משה מונטיפיורי, אדאלף כרמיה ועוד, אך מסבות שונות לא יכלו לבוא אל האספה. מטעם האספה נחרץ: לפתוח בכל ערי מושבות בני ישראל בתי ספר לנערי בני ישראל ללמדם: תנ“ך, שפת עבר, שפת המדינה, שפת אשכנז, דרכי החשבון, ידיעות גלילות הארץ, קורות העולם בכלל, וקורות עם ישרון בפרט; גם לפתוח שני בתי מדרש לרבנים האחד בווילנא והשני בזיטאמיר ששם ישתלמו צעירי ב”י בכל הלמודים הכוללים הקבועים בבתי הגימנזיום בכלל ובספרות ישראל בפרט. ומשם יוקחו מורים לבתי הספר אשר בערי השדה, ורבנים תורנים ומשכילים כאחד, רבנים המצוינים בחכמה, מוסר ומדות טובות, אשר יטיפו לקח לעם ישראל, להבינו, להשכילו, ולהורתו איזה הדרך ישכן אור… ולו יצא הדבר הזה לפעלו כפי ה„פרוגראממא“ הזאת אז הביאו הבתים האלה רב טוב לבית ישראל; ואולם גם הפעם החטיאה עצת ליליענטהאל את המטרה, מהיותו נמהר במעשיו ונשען אל בינתו יותר מדי, וביחוד בסבת אי־ידיעתו את רוח בני ישראל ברוסיא ומשפט הרבנים בארצנו… כי לו באמת לקחו הרבנים את הממשלה הזאת תחת ידם – היינו לפקח על הלימודים העברים בבתיה“ס ובבתי מדרש הרבנים שיתאימו אל ה„פרוגראממה“ אשר התוו אנשי הועד, כי אז לא נבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, אך הרבנים אשר נקראו להאספה בראותם כי „נלכדו בפח“… ומצות המלך עליהם חזקה ענו בעל כרחם אמן להצעת הגראף אובארוב וליליענטהאל, אך בשובם לביתם התהפכו בתחבולותיהם וילמדו את המון העם לבל ישמעו לקול האפיקורסים ובל יתנו את בניהם להעבירם „למולך“ – זו ההשכלה ולהכניסם בבית הספר ובתי מדרש לרבנים ואשר על כן נאספו אל הבתים הנזכרים ילדים עזובים – „אסופי־השוק“ בני בלי תרבות, אשר תחת המסרם אל עבודת הצבא כמנהגם אז, נמסרו אל הבתים האלה… כי רוב עמנו בשמעם את דבר החוק החדש, קראו צום וגזרו „תענית צבור“, בכו בכי רב ויתאבלו כאילו נגזרה עליהם גזירה רעה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים חלילה… ובכיתם בכית חנם, היתה להם בכיה לדורות, – העם בכה למשפחותיו כי מעבירים אותו על דת ישראל ויאלצוהו ללכת אחרי ההשכלה טמאת־השם, כי האמינו העם לדברי רבניהם־מוריהם כי ההשכלה טמאתה בה, ולא עלה על לבם כי עוד יבוא יום אשר הם בעצמם יכירו את ערך ההשכלה וכל הטוב הצפון בחכמה ומדעים, אז ישובו ויבכו על כי ננעלו שערי בתי הספר בפני בניהם… אך לשוא – הדלת הננעלת לא במהרה תפתח! וליליענטהאל לא הבין את ערמת הרבנים ומזמותיהם לכן לא הצליח במשלחתו ומאום לא נשא בעמלו. ויהי אחרי כל אלה בראותו כי לא באה תקותו ויבקש לתת חופשה לנפשו לבקר את הוריו בעיר מולדתו וישב אל עירו ולא יסף לבוא עוד אל ארץ רוסיא ויעזוב את איירופא ויבוא לאמעריקא ושם היה למטיף בעיר „צינצינאטי“ עד יום מותו11 ומשם כתב את מכתביו (עיין במחברתו: “Meine Reisen in Raussland „) אשר בהם הודה כי הצדקה היתה להיראים אשר התנגדו ליסוד בתיה”ס ובית מדרש הרבנים… ובו נתקימו דברי חז“ל: „כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו“ כי גם בסוף ימיו לא התבונן ל”ט אל כל שגיאותיו אשר עשה במשלחתו ובדרכו הנלוזה אשר בחר בה וישם את אשמו בראש אחרים…

והנה אם אמנם לרוח דתנו ואמונתנו לא הביאו שני בתי ישראל ההם את התועלת הרצויה, זהו באשמת הרבנים וראשי הקהל אשר תחת לקרב את המשכילים בימין צדקם, קראו מלא אחרי דורשי ההשכלה, התרחקו מהם ויתנו את שמם לחרפה ולשמצה בעיני כל, והדבר הזה כמובן פעל פעולה לא טובה על הצד שכנגד, הם המשכילים בכלל, ועל תלמידי הבתים הנ“ל בפרט, אשר בראותם כי שנואים ובזוים הם בעיני מפלגת היראים, החלו גם הם להתרחק מעל אחיהם בני עמם, דתם ותורתם, החלו להעמיד בחלונות בה”ס לרבנים ספרים מספרי ה„תלמוד“ הקדושים בעיני בית ישראל הפוכים ממטה למעלה ועוד דברים כאלה, על אף החרדים, בעבור הרעימם.

ובכן תקות הממשלה לגדל רבנים בישראל – רבנים דתיים ורבנים מטעם הממשלה כאחד, נשארה מעל, כי מהמנע היה לקבל את תלמידי בהמ“ל – לרבנים דתיים… (וכ"ז באשמת הרבנים ואלופי הקהל כאמור); ואולם בכל זאת אין לכחד כי רב טוב הביאו לנו בה”ס בכלל ובהמ“ל בפרט, על ידי בה”ס החדשים נפקחו עיני היהודים לראות את האור כי טוב, לטעום מעץ הדעת ולצאת מאפלה לאורה, הילדים יצאו מ„חדרי אימה“ ונכנסו לבתי ספר מתוקנים וערוכים עפ“י חקי ההיגיעניא, נצלו מרצועת המלמדים רועי האליל, ויבואו להקשיב לקח מפי מורים משכילים בעלי תרבות ובעלי נמוס, אשר הטיפו לקחם עפ”י חקי הפדגוגיה כנהוג בכל בה"ס המתוקנים.

אך יותר מבתי הספר הביאו לנו תועלת גדולה בהמל“ר, כי המשכילים הצעירים אשר עד כה מוכרחים היו לשום חשך סתרם, מחמת הקנאים הבוערים בעם אשר הדריכום מנוחה, מצאו להם בבתים האלה, נוה שאנן, ללמוד חכמת ישראל והשכלת איירופא מבלי כל שטן ומפריע, לחמם נתן, ומימיהם היו נאמנים. ולתפארת לעמנו נמצאו בעת החשיכה ההיא בקרבנו אנשים משכילים, בקיאים בכל מקצעות התורה והיהדות אשר ידעו מה העת החיה דורשת מהם, כמו: ה' חז”ס, פין, אד“ם הכהן, פלונגיאן, אברמאוויץ, אב”ג, צווייפעל ועוד, – אנשים אשר בכל לבם ונפשם חפצו להיטיב לצעירי עמם להשכילם ולהדריכם בדרך ישרה: אשר לדאבון לבם עד העת ההיא ישבו כלם בסתר אהליהם כי לא מצאו כר נרחב לפעולתם, ולא יכלו להוציא מן הכח אל הפועל את מחשבתם הטובה. ויהי בהוסד בתיה“מ לרבנים, אז לוקחו המשכילים האלה אחר כבוד בתור מורים מטיפי לקח בבתים האלה, ואז החלו לזרוע את זרע השכלתם וחכמתם – חכמת התורה והיהדות על לבות התלמידים הצעירים אשר שתו בצמא את דבריהם. ועוד היום יזכירו התלמידים את שם מוריהם ביראת כבוד וברגשי קודש, כי הם היו הראשונים אשר עזרו להתפתחות ההשכלה בעם ישראל. רבים מתלמידי בהמל”ר נכנסו אחרי כן לבתי המדרש גבוהים גם קנו להם שם בהספרות העברית והרוסית כמו: ה' לעוואנדא, שטיינבערג, מרגלית, הרכבי, גורלאנד, קאנטאר לאנדוי (ה„וואסהאד“) ועוד; רבים קבלו עליהם את כתר הרבנות (מטעם הממשלה) ויביאו רב טוב לקהלותיהם, בחכמתם, ובהנהגת עניני הצבור במשטר וסדרים נכונים, ומהם אשר היו למורים בבתי הספר העברים אשר יסדה הממשלה ויביאו טובה מרובה לילדי עמנו. – אמנם נכונים הם דברי הסופר החכם פרץ סמולנסקין ז“ל אשר דבר:12 כי בתיהמל”ר אף אם לא הביאו את התועלת אשר למענה נוצרו, כי הרבנים אשר יצאו משם אף כי היו „רבנים מתוקנים“, בעלי נמוס וטעם, מכובדים בעיני מלך ושרים, אך אחינו לא היו מכשרים להם ולא הם היו מכשרים לאחינו, אך בתי הספר לרבנים היו מקום זרע וברכה, מוצא למשכילים, רופאים ומהנדסים, רוקחים ומליצים, ועם זה גם משכילים בהשכלת ישראל, יודעי ספרותנו העתיקה והחדשה, יודעי ערך העם הבזוי לא רק בעיני שונאיהם ומנדיהם, כי גם בעיניו הוא. משכילים אשר כבדו את עמם ויהיו למליצי ישראל עפ"י ידיעתם הרבה בכל מקצעות שבתורה“.

אבל כל הטובה והתועלת אשר הביאו לנו הבתים האלה נראה רק אחרי עבור זמן רב, כי עד כה וכה ענני הבערות היו עוד פרושים על פני עמנו, העם נחלק לשתי פלגות, ליראים ומשכילים, הצוררות אשה אל אחותה, רוב העם נטה אחרי מפלגת היראים הקנאים אשר התכוצו בבתי המדרש ויאפילו בטליתם על כל שביב אור מאור ההשכלה המשכלת והמפקרת את בני הנעורים, הביטו בעין רעה על המפלגה השניה והקטנה – על המשכילים, אשר נחשבו בעיניהם לכופרים בעיקר, מומרים, מחריבי הדת ומהרסיה. שתי המפלגות האלה היראים והמשכילים עמדו חלוצים כשני חשיפי עזים איש מול רעהו הכן למלחמה, וזיק אחד היה די להבעיר את הבערה. בערים הגדולות אשר שם היו שתי המפלגות שוות בכח לא נראתה השנאה בולטת וגלויה כל כך כי יראו איש מפני רעהו. אך בערי השדה במקום אשר על משכיל אחד קמו מאה קנאים להכחידו מן הארץ, שם היתה המלחמה גדולה וחזקה, והמצב המעציב הזה נמשך שנים רבות עד זמן „מלחמת־קרים“ אשר אז נשלמה התקופה הראשונה אשר בה השתמשו אור וחשך בערבוביא, והתקופה השניה „תקופת ההתבוללות“ לקחה עמדתה, והיסטורית ישראל בארץ רו"פ קבלה פנים חדשות וצביון אחר, ועל אלה אדבר בפרקים הבאים.

ג.

פעולת הספרות העברית „בתקופת החשך“. הספרות העברית בספרד, – בימי הבינים. תקופה חדשה בספרותנו. ר' משה חיים לוצאטו וספריו. דור המאספים, ופעולתם. ערכם ומתנגדיהם. תחית השפה בארץ רוסיא. הסופרים הראשונים: ר' מרדכי אהרן גינצבורג, ר' יצחק בער לעווינזאהן, וערך ספריהם. הסופרים –: חז“ס, ש. י. פין, מאפו, אב”ג, וכו'. מסע „מונטיפיורי“ לרוסיא. המכ“ע הראשון „המגיד“, – „הכרמל“, „הצפירה“ „המליץ“ ועורכיהם. פעולת כה”ע העברים בכלל ו„המליץ“ וסופריו (רמ“ל ליליענבלום ויל”ג) בפרט. פרץ סמולנסקין ומכ"ע „השחר“, מהלך „השחר“ ופעולתו, סופריו וערכו.

*

טרם אחל לדבר על אדות התקופה השניה, עלי לבאר להקוראים את מהלך התפתחות ספרותנו במשך זמן התקופה הראשונה – „תקופת החשך“, כי מלבד הממשלה בכח מעשיה הגדולים פעלה גם ספרותנו הרבה לטובת התפתחות ההשכלה בארצנו. הספרות העברית אשר מימי גרוש ספרד נטלה מסופרים בעלי כשרונות, ומשוררים נשגבים אשר עזרו הרבה להתפתחות שפתנו וספרותנו לפי רוח בני דורם – ונתנה להרבנים אשר במשך כל „ימי הבינים“ מלבד ספרי פלפול ודרוש כתובים בשפה נלעגה, לא נראה בגבול ישראל אף ספר אחד המצטין בהגיונו ובטוב טעם שפתו אשר נוכל להרימו על נס עד אשר קם ר' משה חיים לוצאטו ז“ל להראות לכל בספריו היקרים כי שפתנו לא מטה, ועוד כחה – כח עלומים בקרבה. ממנו החלה „תקופה חדשה“ בספרותנו ואחריו החרו החזיקו „המאספים“ – הרמבמ”ן ותלמידיו, אשר כל עמלם היה רק להחיות את שפת עבר אשר חשובה למתה, ולהסיר מעליה את האבק והרפש, אשר טפלו עליה הפייטנים בשפתם – שפת „אץ־קוצץ“, והרבנים בשפתם הנשחתה, אמת הוא כי כל עיקרם של מאמרי המאספים היו רק דברים של „מה־בכך“, כמו: באורים בכה“ק, שירים על הדר הטבע וכדומה; ומאמרים ע”ד חיי העם וצרכיו לא נמצאו בהם כמעט, אך בכ“ז אין לנו לקפח את שכר המשכילים האלה ולבטלם לגמרי כמו שעושים היום אחדים מבעלי „המהלך־החדש“ לבטל את הסופרים והמשוררים הקודמים ולקרוא אותם בשם „בטלנים“ „מלמדים“ ועוד תארי־כבוד כאלה13 והצעירים היהירים האלה ישכחו כי לולא בעלי „המאספים“ עם מליצותיהם שקדמום לא היו לנו אנשים כר”נך, שי“ר, שד”ל, ארטער, ודומיהם אשר אחד מהחכמים האלה מכריע את כל „המהלכים“ „והכתבנים“ החדשים שקמו בימינו. – ובהתעורר עמנו בארצנו לחיים חדשים ע“י השכלת בן־מנחם התעורר גם רעיון „תחית השפה העברית“ ואחדים מסופרי ארצנו החלו לעשות כמעשה „המאספים“ חברו אגרות ומליצות, שירים ומאמרים אך לשם תפארת הלשון והמליצה בלבד. ואולם בהמשך הזמן כאשר התרחבה והתפתחה השקפת הסופרים על החיים, התרחבה גם הפרוגראממא של הספרות ויקומו לנו סופרים כ„מרדכי אהרן גינצבורג“ אשר מלבד ספריו כספר „חמת דמשק“ „אביעזר“ „ודביר“ אשר ערכם גדול הוא במאד לעמנו, הנה גם יתר ספריו המדברים בה„היסטוריה הכללית“ טובים היו בשעתם – „שעת החשך“ ועשו רושם גדול בלב קוראיהם. אך ביחוד ראוי להרים על נס פעולת החכם הסופר ה' יצחק בער לעווינזאהן ז”ל (ריב"ל), הוא הראשון אשר בספריו היקרים פקח את עיני היהודים לראות כי טוב תורה עם דרך ארץ, וכי האמונה הטהורה לא תצור את ההשכלה הצרופה. – ריב"ל היה אחד מהסופרים אשר התאמצו לאחד את האמונה וההשכלה, ולעשות שלום בין ישראל סבא ובין הדור החדש, ובצדק קרא לו שם: „מענדעלסזאהן הרוסי“. ספריו בכלל וביחוד ספרו „תעודה בישראל“ פעלו פעלה עזה על היהודים והיהדות, בספריו המחכמים והמועלים עשה לו שם־עולם לא יכרת בדברי ימי עמנו. – „ספריו היקרים מאד, חרב ומגן הם ביד גבורי ישראל להלחם בכל צוררי עמו ותורתו“14 ודורות יבאו עוד יוסיפו להבין ולהוקיר פעלו בקרב עמו.

בהמשך הזמן התרחבה והתפתחה ספרותנו יותר ויותר; על במתי הספרות עלו סופרים וחכמים גדולים כחז“ס, ש”י פין, מאפו, אבראמאוויץ, קלמן שולמן, גאטטלאבער; משוררים מצוינים: כאד"ם הכהן ומיכה יוסף לעבענזאהן, חוקרים חרוצים כמתתיהו שמראשון, ומבקרים נאמנים כר' יעקב רייפמאן, משה אהרן שאצקעס (בעל „המפתח“) ועוד.

בתקופה זו נפל דבר בישראל אשר הפיח רוח חיים בעצמות היבשות של היהודים יושבי ארץ רוסיא והועיל הרבה להתפתחות הספרות העברית בארצנו, והוא –: מסע השר משה מונטיפיורי בלוית אשתו והד“ר אליעזר הלוי לרוסיא ובואו פטרבורגה בשנת 1846 להתיצב לפני הקיסר ניקולי לבקש על עמו להיטיב את מצבם. הקיסר ניקולי ענהו כי לבו טוב על ישראל וייעצהו לבקר את הערים הגדולות בליטא ופולין אשר שם בני ישראל נחתים במספר רב, להתבונן אל מצבם ואל כל מחסוריהם, ולהגיש את הכל כתוב על ספר לפני הקיסר, והוא ישתדל למלא את החסרון, ויעש מונטיפיורי את דרכו להערים הגדולות ווילנא, ווארשו ויתבונן אל מצב אחיו העניים וישאל לכל מחסוריהם. – ואף כי לא נודע לנו עד היום אם עשתה נסיעת השר מונטיפיורי פרי להיטיב את מצב עמנו החמרי בארץ רוסיא, אך במה שנוגע למצבנו הרוחני – פעלה ביאת שר גדול ונכבד ועם זה גם יהודי נאמן לאלהיו ולעמו כמונטיפיורי לראות את שלום אחיו העניים – פעולה לטובה על אחינו היהודים מכל המפלגות להעיר בקרבם „הגאון הלאומי“… ואז החל לפעם בלב העם החפץ לדעת את שלום אחיו הנפוצים בגולה, ואחרי עבור שנים מעטות (תרי"ז) החל להופיע בעיר „ליק“ (פרוסיא) מכ”ע „המגיד“ הראשון בכה“ע העברים ע”י הר' זילבערמאנן, ובעקבותיו יצאו מכ“ע „הכרמל“ (תר"ך) ע”י רשי“פ בווילנא, „המליץ“ (תר"ך) ע”י אלכסנדר צעדערבוים באדעססא, הצפירה (תרכ"ב) ע“י חז”ס בווארשא, וקהל גדול של סופרים עלו על במת הספרות העברית ויעוררו את העם, להשכיל ללמוד תורה ודעת, ויחתרו לשרש את הדעות הכוזבות והבלי שוא משרשיהן, לבל ילכו תעה אחרי מורים מתעים… והנה מחזה נפלא לעינינו כי מכ“ע „המליץ“ אשר יצא ע”י האר“ז הוא היה המרכז הראשי לקבוץ כחות הסופרים המשכילים, וראשי דורשי תקונים בדת, בעוד אשר לא רק „המגיד“ כ”א גם „הכרמל“ „והצפירה“ אשר י“ל ע”י החכמים רשי“פ וחז”ס (אשר קטנם עבה ממתני „הארז“) לא הרבו להיטיב מן „המאספים“ בזמנם. „הכרמל“ גם הוא „כהמגיד“ הקצה חלק גדול לבאורים במקרא ומדרשים וכדומה, „והצפירה“ עסקה רק ב„ידיעת העולם והטבע“… אך „המליץ“ היה המכ“ע המיוחד אשר בו נראו אותות חיים ותנועה גדולה. תחת דגלו התאספו ראשי הלוחמים האבירים בעד ההשכלה והשואפים „תקונים־בדת“ –: הפובליציסט ר' מ. ל. ליליענבלום אשר לרגלי מאמרו: „ארחות התלמוד“ שנדפס ב„המליץ“ נזדעזעו הרבנים וחבלי לידה אחזתם… והמשורר הגדול יל”ג ז“ל15, שני אלה מיטיבי לכת, היו אז ראשי המניעים את גלגל ספרותנו, וקולם נשמע מסוף העולם ועד סופו, בהטיפם להשכלה ותקונים תבער אש, ובדברם להטבת מצב עמנו תלהט להבה. אך הסופרים האלה יחד עם עוד סופרים בעלי כשרונות כפרץ סמולנסקין, ראובן ברודעס ועוד אשר נתוספו בהמשך הזמן צר היה להם המקום ב„המליץ“ אשר הופיע רק אחת בשבוע בפורמאט קטן. ולא יכלו לדור בכפיפה אחת עם צעדערבוים אשר עם כל ערכו הרב בתור מו”ל ועורך, היה בטבעו סוחר ולא סופר, ולסופרינו בעת ההיא היה דרוש „גאון ספרותי“ מנהל ומורה דרך, סופר מהיר ואמיץ לב, בעל רצון חזק ואמונה נלהבה. וכל התנאים האלה נמצאו בהסופר הנעלה פרץ סמולנסקין אשר עד העת ההיא לא נמצא עוד דוגמתו בספרותנו ואשר בין כל המון הסופרים העברים לא קם עוד סופר כמוהו אשר ספריו יפעלו פעולה – כהפעולה הגדולה אשר פעלו ספרי רפ"ס על עמנו, וביחוד על הדור החדש. עטו היה כחרב פיפיות בידו לידות בו את קרנות הצבועים, פרנסי הקהל בעלי־הטובה אשר מתחת מסוה היראה והחסידות אשר שמו על פניהם, רעצו וירוצצו את בית ישראל, וכעלוקה כן מצצו את דמו… – למגר לארץ את כסא ה„קדושים“ ה„צדיקים“ ו„בעלי־השם“ אשר התעו את בית־ישראל בתהו לא דרך; אך ביחד עם זה: „שפך רוח הן בספוריו הנאמנים על ההוגים ב„תלמוד“ בלב שלם, גם על הבתים אשר ילמד בהם“16

ע“י מכה”ע החדשי „השחר“ אשר הוציא לאור סמולנסקין בעיר ויען משנת תר“ל עד תרמ”ה – פשטה ספרותנו את צורתה הישנה – צורת ה„מאספים“ ותקבל צורה חדשה ומקורית, ואותו חיים ותנועה נראו בספרותנו. כי כמו שהיה רפ“ס בעצמו מאמין נלהב בתעודת ספרותנו, כן עתה בידו לשפוך את רוחו ולהלהיב את לבות יתר הסופרים אשר התאספו תחת דגלו לעבוד באמונה שלמה וברגש חזק לטובת הספרות העברית. ומי לא קרא את „השחר“ אשר הפיץ אור החכמה והדעת, משך שתים עשרה שנה כסדרן ואשר בו עבדו בחירי החכמים והסופרים העברים?? אחד מהעוזרים הראשים היה משוררנו הגדול י. ל. גארדאן (יל"ג) ז”ל אשר גם הוא כרפ“ס פעל פעולה עזה על בני הדור החדש בשיריו היקרים והנעלים, ובמשליו הנוקבים ויורדים עד התהום. אחריהם נמשכו אגדה של סופרים ומשוררים אשר עשו להם שם עולם בספרותנו הלא המה ליליענבלום, ד”ר רובין, ד“ר קאמינער, יהל”ל, בראנדשטאטער, א. שולמאן ר“ד כהנא, איו”ב (ברילל) ממינסק, מ. מ. דאליצקי, י. י. ווייסבערג ועוד. וכלם יחד עדרו במערכה ויחתרו להגיע אל מטרתם – להשכיל ולתקן את מעמד עמנו החמרי והרוחני תחת פקודת ראשם ומצביאה רפ"ס (ז"ל).

בשנים הראשונות הטיף גם „השחר“ לתקונים ולהשכלה, אך אחרי כן בתחלת התקופה השניה – „תקופת ההתבוללות“ אז לבש „השחר“ צורה אחרת „צורה לאומית“ כאשר יראו הקוראים בפרקים הבאים, בהגיעי לפרק מהלך ספרותנו בתקופה זו.17

ד.

התקופה השנייה: „מלחמת קרים“ ותוצאותיה. הקיסר אלכסנדר השני ותקוניו. תקופה שכבר היתה לעולמים. היחס הטוב של הרוסים ליהודים. השנוים בחיי עמנו: תשוקת היהודים לההשכלה. המתבוללים ומעשיהם. מצב עמנו בתקופה זו. התרחקות המתבוללים ומעשיהם. מצב עמנו בתקופה זו. התרחקות המתבוללים עד קצה האחרון. הספרות העברית בתקופה זו: „השחר“ ומלחמתו נגד המתבוללים בכלל ו„השכלת־ברלין“ בפרט. הוצאת המכ“ע החדשי „הבקר אור“ ע”י הח' אב“ג. מלחמתו על רפ”ס, הלך רוחו וערכו בספרותנו. מהלך יתר מכה"ע העברים בימים האלה. קנאת הסופרים הרוסים ביהודים. עלילות וחרפות. „הרעמים־והפרעות“. „מעז יצא מתוק“. סוף התקופה השניה, ותחלת התקופה השלישית.

*

התקופה הראשונה תקופת הבערות, או יותר נכון התקופה אשר בה השתמשו אור וחשך בערבוביא, נמשכה שנים רבות ומי יודע עד כמה עוד נמשך המצב המעציב הזה, לו לא באה פתאם דחיפה מן החוץ – „מלחמת־קרים“ (1855) אשר יחד עם השנוים הגדולים שהביאה בחיי הרוסים יושבי הארץ בכלל, פעלה פעולה עזה גם עלינו היהודים בפרט. כמו אחרי רוח סופה וסער, רעמים וברקים, מטרות וגשם, תשוב השמש תופיע בגאון הדרה, כל היקום אשר בטבע, כל יושבי הארץ יתעוררו לחיים חדשים ששים ושמחים; כן היה גם בארץ רוסיא אחרי „מלחמת קרים“, כל יושביה התעוררו, לחיים חדשים, הספרות הרוסית התרחבה והתפתחה במדה מרובה, והשפעתה היתה גדולה על החיים. המסחר החל לפרוח ולעשות פרי הלולים; התקונים הגדולים אשר עשה הקיסר הנאור אלכסנדר השני ז"ל וביחוד מפעלו היקר אשר עשה בהוציאו עשרים מילליון אכרים (מוזשיקעס) לחפשי מתחת ידי הפולנים האכזרים אשר התעמרו בהם ויעבידום עבודת־פרך. כל אלה הסבו, כי במשך שנים מעטות פשטה ארץ רוסיא את צורתה הישנה, וקבלה צורה חדשה כפי רוח הזמן, ורוח אהבה ואחוה, סבלנות ושלום, נשב אז בכל ארץ רוסיא, והרוח הזה פעל פעולה עצומה גם על עמנו לשנות את השקפתו על החיים מן הקצה אל הקצה. ואז נשלמה התקופה הראשונה, והתקופה השניה – „תקופת ההתבוללות“. לקחה עמדתה.

תקופה כזאת בדברי ימי „ההיסטוריה הישראלית“ לא חדשה היא, כבר היתה לעולמים, בעוד ישבו בני ישראל על אדמתם בימי „אנטיוכוס עפיפנוס“ בהתנגש הרוח העברי עם הרוח היוני, היתה אז תקופה כזאת בחיי עמנו. צעירי ישראל החלו ללמוד אל דרכי היונים ואל ה„חכמה היונית“ אשר „אין לה פרי כי אם פרחים“; „מרשיעי־ברית“ הרימו ראש ובחפצם היה להפוך את הקערה על פיה ולהתבולל בין היונים. ומי יודע מה הגיע לעמנו לולא העיר ה' את רוח החשמונאים לבצר חומת ישראל ולהשיב בנים לגבולם, וכדרך התקופה ההיא היתה גם התקופה הנוכחית: עמנו עם־ישראל עם „קשה־עורף“ אשר כל „האינקוויזציות“ וכל גזרות, ענוים ויסורי מות שבעולם, לא יכלו להעבירהו על דתו, – רך הוא כקנה להתדבק בדרכי העמים שכניו אם רק בחבלי אהבה ורצון ימשכוהו לזה. ואם העם אשר הוא יושב בארצו יחל לקרבהו ולהראות לו אותות אהבה וחבה, אז עד מהרה יתקרב אל „עם הארץ“, בתחלה יתחרה אתם בחכמה ודעת, ואחרי כן בלמדו חכמתו ושפתו, יאחז בדרכיהם ונמוסיהם הטובים והרעים גם יחד. וכן היה גם בארץ רוסיא: רוח השלום והסבלנות אשר עבר בארצנו אחרי „מלחמת־קרים“, ואותות האהבה והרצון אשר הראו יושבי הארץ לעם היהודים, פעלו עליהם פעולה נמרצה לאחוז בענפי ההשכלה בכלל ולחקות מעשי הרוסים בפרט – יותר מפעולת מאה „צירים“ כ„ליליענטהאל וסיעתו“. – כי גם אלה אשר בימי ליליענטהאל התרחקו וינוסו מנוסת חרב מההשכלה ומהעומדים בראשה, החלו להתקרב אל „עם הארץ“ ולעשות כמעשהו. רבים מהיראים והחרדים השתדלו להכניס את בניהם לבתי הספר הנמוכים והגבוהים במקומות אשר שם עזבו ילדינו הקטנים את תורתנו, דתנו ואמונתנו, ובהמשך זמן למודם התרחקו מעמם, ויתבוללו בין יושבי הארץ, ויעשו כמעשיהם: ספר תורתנו הקדושה החליפו בספרי „גאגאל פושקין“, ספרי ה„נביאים“ בספרי נעקראסאוו, ובמקום „תפלה“ ו„זמירות דוד בן ישי“ שרו שירי שחוק והוללות אשר לא כדת ישראל… האבות או הדור הישן ראו את כל אלה ובמעמקי לבבם אולי נאנחו על בניהם אשר סרו מאחרי אמונת ישראל ללכת בשרירות לבם הרע, ויאמרו לעזוב כלה את מערכות ישראל… אך בכל זאת הראו פנים שוחקות בניהם אחרי אשר יצאו מכתרים בכתר: רופאים, עורכי־דין, „אנשי־מדות“ ועוד, כל השערים נפתחו לפניהם, הנוצרים קבלום באהבה ובחבה ועלמות יפות ורבבות כסף נדה נועדו למו. – התורה והיהדות שמו בכף אחת והשכלה, כבוד, וכסף, – בכף שניה, וברק הזהב והכסף הכריע את הכף, והאמונה תורת היהדות יצאה וידיה על ראשה…

אך לא רק בלב העשירים בלבד היה החפץ לחקות מעשי העם אשר הוא יושב בארצו, למצוא חן בעיניו, ולאחוז בכל דרכיו כי אם גם אלה אשר לא בין עשירים חלקם גם הם התאמצו לחקות, את מעשי „עם הארץ“ וביחוד כאשר יצא החק בשנת 1871 כי הגומרים את חק למודם בבתי ספר, הממשלה תעשה להם הנחה בדבר עבודת הצבא, – אז חתרו כל היהודים להכניס את בניהם לבתי הספר והגימנזיום, בין שהם ראוים ובן שאינם ראוים לבוא שמה. ואז אוי היה לו גם למי שבניו זכרים, גם למי שבניו נקבות, כי האיש אשר בנים לו עליו היה לכלכלם ולנהלם בכל צרכיהם המרובים עד אשר יגמרו את חק למודם. והאיש אשר בת נפלה בגורלו, עליו היה לפזר כסף כאפר לקחת לבתו חתן עורך דין, רופא וכדומה, כי ע“ד חתן שאינו „בעל דיפלאם“ לא אבו הבנות גם לשמוע, והאבות התאמצו בכל כחם למלאות את חפץ בניהם ובנותיהם, ההולכים ל„רוח הזמן“… והמון עם ישראל אשר לא השיגה ידם להכניס את ילדיהם לבתי הספר, גם הם מצאו תחבולה לעשות מה שהזמן דורש מהם, וללכת אל אשר יהיה רוח הזמן ללכת. ותחת לטעת בלב בניהם אהבה לעם ישראל, דתו, ותורתו בילדותם, ואחר – לתתם על יד אומנים ישרים ללמדם אומנות נקיה, להיותם אנשים הנהנים מיגיע כפיהם, כמנהג בני ישראל מעולם, החלו לשלוח את בניהם להערים הגדולות, למען יהיו לעוזרים בבתי מסחר, סוכנים חלפנים ורוכלים, ואוירא דכרכים החכימם, ודי היה להם ללבוש מגבעת עגולה (שליאפע) בראשם, ללבוש שחורים על גבי לבנים, להאריך בתחתונים ולקצר בעליונים, ולחלל את יום השבת – למען הקרא בשם משכיל בן המאה הי”ט.

וכמו שבנות עשירי ישראל לא אבו להנשא רק לרופא, עורך דין וכדומה, כן בנות ישראל העניות כל חפצן היה רק להנשא לעוזר בבית מסחר, סוכן, וכדומה, בדעתן, כי כל אלה יש לאל ידן לקנות להן טבעות, „מגבעות־רבי־הנוצה“ ועוד עדי עדיים כמו אלה, כי כל חפצן היה רק לחקות כקוף מעשי אחרים וללכת בדרך עשירי ישראל, וברך העם אזרחי הארץ. סוף דבר: בקרב כל מפלגות ישראל כמעט רפתה האמונה בעת ההיא, פרץ רחב נבעה אז בחומת היהדות, המאדע והלוקסוס שתו קן למו בכל בתי בני ישראל, כלו את ממונם וימצו את לשד האבות העניים המדכאים.

הדור הצעיר רחף אז באויר מבלתי היות לו מעמד נכון וקים, כל אחד מבני הדור הצעיר התאמץ להתכחש לצור מחצבתו, להסיר מעליו עול הדת וכל מוסרי אמונתו לבל יכירוהו כי מזרע היהודים הוא, כי השם „יהודי“ היה להם לחרפה, תלמידי בתי הספר־העברים לבשו מעיל קצר ומכנסים רחבים כאשר ילבשו בני רוסיא הקטנה, מקל עב לקחו בידם, ו„בריש־גלי“ הכריזו כי אין להם חלק בישראל, ולא נחלה בתורתו, כי ישראל לא־עם הוא, וכל תקוותיו לעתיד מאפס הנה. כל מעינם היה רק בתורת הטמיעה וההתבוללות באמרם: כי אם יתבולל ישראל בגוים אז טוב לו.

וכי נשים עין על הספרות העברית בתקופה זו וראינו, לדאבון לבנו, כי דלה היא מאד, כחות חדשים, סופרים אבירים בעלי כשרונות, בעלי דעה וטעם, לא נוספו בה, והספרות לא השפיעה על חיי בני ישראל כלל, כי גם היא נסחפה בשטף הזמן; כל הסופרים העברים שרו עוד את ה„פזמון־הישן“, קשרו כתרים לה„השכלה“ „תקונים־בדת“ וכו', קוו כי ינתן למו „שווי הזכיות“ וזכות אזרח, ולא ראו את כל הנעשה מאחריהם. רק אחד היה, „השחר“ אשר קבל צורה אחרת בתקופה זו, כי בראות עורכו הפובליציסט החרוץ רפ“ס את תעלולי המתבוללים ומעשיהם, הכין את מחי־קבלו נגד המתבוללים, ובמאמרו היקר „עת לטעת“ הרס את כל מגדליהם הפורחים באויר, ויחתור לחבב על העם את הספרות העתיקה, ואת התרבות העברית; ואולם באחת שגה אף הוא באמרו כי מ„בן־מנחם“ ומהשכלת ברלין יצאה הרעה לכל בית ישראל כאלו ביד בן מנחם היה הכח להטות את ההיסטוריה לפי רוחו וחפצו, וישכח כי כל אלה הסבות והמקרים הם רק פרי־רוח הזמן, אשר אין לאל יד בן־תמותה לעצור בעדו. אחרי רפ”ס נמשכו גם יתר סופריו כמו החכם: אליעזר שולמאן בספרו „ממקור ישראל“ ועוד, וכלם יחד שמו לגדופים את „השכלת־ברלין“ וכל המחזיקים בה.

בעת ההיא (תרל"ו) החל לצאת מכה“ע החדשי „הבקר־אור“ ע”י החכם „אברהם בער הכהן גאטטלאבער“ אשר בו יצא אב“ג להוכיח צדקת בן־מנחם נגד מאמרו של רפ”ס ואף אם באמת הרבה דברים של טעם נמצאים במאמרו זה, אך אם נבוא למוד ערך הספרותי של „הבקר־אור“ בכלל, לעמת „השחר“ של רפ“ס, יקטן ערכו מאד. כי הח' אב”ג אשר כפי הנראה הלך בשיטתו „שטת ההשכלה“ אחז בדרך מה“ע העברים הקודמים לפניו, וימלא אף הוא את „הב”א“ ב„באורי־מקראות“ „הערות“ ו„שירים לכבוד“… ומלבד מאמרים אחדים כמו „זכרונות ימי נעורי“ להמו"ל, ספר „הדת והחיים“ להמספר ברודעס ועוד מאמרים אחדים משנים שלשה סופרים נודעים לשם, אין בו דבר הראוי לשום אליו לבי וביחוד לא נכרה פעולתו בספרותנו יען כי לא שמר מועדו להוציאו מדי חדש בחדשו כהבטחתו, ובכלל – צלמות ולא סדרים שררו בבית המערכת של „הבקר־אור“.

יתר מכה“ע העברים כמו: „המליץ“ „המגיד“, ו„הצפירה“ אחזו בדרכם הישנה ולא סרו ממנה ימין ושמאל וגם מה”ע „הרוססי־עברי“ (Русскій Еврей) אשר החל להופיע בעת ההיא הטיף להתבוללות אף הוא, וכל אלה המטיפים לא שתו את לבם להתבונן אל כל הנעשה מארבע אמותיהם והלאה – לראות אם יחפצו העמים לקבל את המתנה אשר בני ישראל הצעירים רוצים לתת להם בעין יפה. – לא שמו לב לקול הד כה“ע הרוסים אשר הטיפו לעמם בשנים עברו כי העברים בני בלי תרבות, עצלים, נרפים ושונאי־דעת המה, הם החלו עתה להשמיע במרום קולם כי היהודים הנם חרוצים ומשכילים יותר מדי, ועל כן יצרו את צעדי הנוצרים מבלתי יכלתם להתחרות אתם בכל עניני החיים, – כי היהודים ימוצו את לשד האכרים העניים ויפשיטו את עורם מעל עצמותם; הסופרים הרוסים החלו לחרף את מערכות ישראל להעליל עליהם עלילות שוא ולהבאיש את ריחם בעיני יושבי הארץ. והלקח הזה אשר הטיפו סופרים ידועים בלי חשך, מצא לו אזן קשבת בקרב העם הרוסי, רוח שנאה עזה לעם היהודים החל לפעם בלב עם הארץ. ממקומות שונים נשמע קול ענות קצף ומשטמה, והרעה נראתה כעב קטנה על חוג שמי ישראל… אך היהודים לא שמו לב לכל אלה ולא חשו עתידות למו, הרוסים בעלי־„דת־משה“ אמרו כי אך מקרה הוא, אך פתאם יצא סער מתחולל מחדרי־תימן וישם שמות בארץ. – בשנות „תרמ”א–תרמ"ב“ התפרצו „להקת יחפים“ פתאם, וישסו את בתי בני ישראל ויבזו את רכושם, הציגום ככלי ריק ולא הבדילו בין מתבוללים ומשכילים, ובין יהודים פשוטים…

לרגלי המכה הגדולה הזאת אשר קבלו בני עמנו פתאם באו במבוכה גדולה ולא ידעו מה לעשות ואל מי יפנו לעזרה בעת צרה; אפס כי בעקב הרע כרוך תמיד גם הטוב ו„מעז יצא מתוק“ – ע"י הרעמים והפרעות החלו בני עמנו להכיר את ערכם ומצבם בין הגוים, המתבוללים הורידו ראשם וישימו בעפר פיהם בראותם כי כל תקוותיהם כצל חלפו, נגזו ועברו, וישובו אל עמם ואל תורתם, ובזה נשלמה התקופה השניה, והתקופה השלישית – תקופת „התנועה הלאומית“, אשר על אדותה אדבר בפרק הבא לקחה עמדתה.

ה.

התקופה השלישית: הרעיון הלאומי בישראל מלפנים והיום. הספרות והחיים. הלאומיים הראשונים ומתנגדיהם. תנועת היציאה לאמעריקא וא“י ותוצאותיה. מות רפ”ס, ערכו ופעולתו בספרותנו. הספרות העברית אחרי מות רפ“ס: הח' סאקאלאוו, שפ”ר ומאספיהם השנתיים. מה“ע „המליץ“ בתור עומד בראש התנועה הלאומית. הד”ר י. ל. קאנטאר ומ“ע „היום“. השתנות מכה”ע העברים משבועים ליומיים. מהלך הרעיון הלאומי בעמנו. הקולוניסתים הראשונים בא“י, דמיונותיהם מעשיהם, שגיאותיהם ומצבם הנורא. „קול קורא־לעזרה“. ציר שלוח מאת הקולוניסתים לאיירופא. הציר לפני האבאראן ראטשילד. הבאראן פותח את ידו לטובת הישוב. הישוב בא”י מקבל צורה מוחשית. מהומת היציאה בא“י. האגדות של חו”צ ברוסיא ומעשיהם.

*

התקופה השלישית – תקופת התנועה הלאומית אשר הביאה זרם חיים חדשים בלב עמנו העתיק, לא בידי בן־אדם נוצרה, כי אם גם היא פרי רוח הזמן ומסבות התולדה הכללית. אמנם לא נוכל לכחד כי הרעיון הלאומי בקרב עמנו בכלל לא חדש הוא, הרעיון הנעלה הזה אשר ברגש יסודתו, כבר התנוסס בלבב גדולי אומתנו מן עזרא ונחמיה ועד ר' יהודה הלוי ועד ר“צ קאלישער ועד דור אחרון. אך צפור דרור אחת לא תביא את האביב בכנפיה, ואם איש אחד לו גם יהי ראש אומת ישראל הרגיש את גודל הרעיון הזה ונחיצותו לעמו, לא יכול להוציא את הרעיון הזה לפעולות, אחרי כי כל המון בית ישראל עפ”י תנאי חייו אז, רחוק היה מהרעיון הלאומי כמו שהוא במובנו היום. הרעיון הלאומי אשר התחולל אז במחנה ישראל היה חשך סתרו וערפל חתולתו, הוא היה טמון בחביון סתרי הקבלה, מעולף בהגדות ורמזים, במעשי נסים ונפלאות הכל עפ“י הפרוגראממא הידועה של הספר „אבקת רוכל“…. וכה הלך ונמשך הדבר הזה ימים רבים, „הרוח הלאומי“ התכסה תמיד באבק יותר ויותר, „גאון ישראל“ ענה בפניו, וישפיל נפשו לכרע ברך לפני הפולנים, הבצילים הגאיונים, ויהי מרמס לרגליהם…. אך עמנו המקבל השפעה תמיד מחוץ וירדה דבש מגויות כל העמים קבל גם בזה השפעה מאחרים. – במאה הנוכחית החלו עמי איירופא להטיף „לאהבה־לאומית“, היינו –: כי כל העמים הקרובים איש אל אחיו קרבת משפחה, דת, וגזע יתאחדו כלם ללחום בעד קיום דתם ארצם, ואמונתם, ואיש לרעהו יאמר חזק. והרוח הזה הקיף עד מהרה את כל חללו של העולם והכניס אל תוך חוגו את העמים הקטנים והגדולים גם יחד. אך יחד עם התגברות האהבה הלאמית, אהבת העם העצמית, התגברה גם השנאה בלב המון העם לזרים, שאינם מבני בריתם. וכמובן היו היהודים הראשונים השה לעולה אשר העלו על מזבח השנאה הזאת, והשנאה לעם היהודים התרחבה והתפתחה עד מאד, ואז נחה הרוח הלאומי גם על אחדים מאבירי סופרינו, בראותם כי גם אחרי אשר התפשטה הקולטורה, וכל הארץ מלאה דעה, בכל זאת עדיין לא נתקימה הנבואה „וגר זאב עם כבש“ והשנאה לישראל גברה מאד, אז הבינו כי לא מההשכלה וההתבוללות תצא ישועת ישראל, כי הטבת גורל ישראל בעמים תוכל להיות רק בהיות גם לעמנו „מרכז־לאומי“ – איזה „כברת־ארץ“ אשר נוכל לאמר עליה: „לנו היא ואין לזרים חלק בה“ ויחלו גם הם להטיף במחנה ע”ד: „אחדות האומה“, „חבת ארצנו הקדושה וציון עיר אלהינו“. אך הרעיון הנעלה הזה מצא מקום רק בלב „יחידי סגלה“ אשר לא יכלו לראות במצב עמם הרע וחכמים הרואים את הנולד חזו מראש כי בימים הבאים עוד ירע מצב ישראל בין העמים, אך רוב העם היה גם אז רחוק מרעיון הזה ויקראו הם בעלי דמיון חולמי חלומות ועוד אך פתאם באו – הרעמים והפרעות אשר הסבו את גלגל החיים אחורנית ויתנו דחיפה עצומה להתנועה הלאומית, והרעיון הלאומי יצא מכלל נחלת „יחידי סגלה“, הסיר מעליו את האבק אשר כסה פניו זה אלפים שנה, ויהי לקנין העם כלו, ורבים מאלה אשר רגלם האחת עמדה מחוץ לתחום היהודים והאמונה הישראלית, שבו אל מקום מחצבתם, ויהיו לחובבי עמם דתם וארצם, – רבים מאלה הצעירים בני הדור החדש אשר התכחשו ויתנכרו לעמם שבו אל חיק אומתם הזקנה, המונים המונים „באו אל בתי הכנסיות בימי הצומות שקרא העם על הפרעות, התפללו יחד לאלהי ישראל שהיה עד כה רחוק מלבם, כי ישפות שלום לעמם ורבים מהם התאחדו עם הנושאים נס לציון“18 ובכלל לא נתמלא הרעיון הלאומי אלא מחרבן בתי ישראל בעת הרעמים והפרעות…. ובימים ההם נראה מחזה יפה אף נעים בחיי עמנו: שני המרכזים החיים והספרות אשר ביחוסם לעמנו היו תמיד רחוקים איש מאת רעהו והשפעתם זה על זה היתה במדה קטנה עד מאד, התאחדו עתה יחד ויפעלו איש על רעהו במדה מרובה. בתחלה השפיעו החיים על הספרות לשנות את השקפתה ומגמתה (טנדנץ) מספרות של שלילה, לספרות חיובית – מספות הדורשת „תקונים־בדת, רעפורמות, הדור חצוני, וכדומה, לספרות לאומית, במלא מובן המלה, העוסקת בחיי העם וצרכיו בכל פנה שהוא פונה. ואחרי כן השפיעה הספרות על החיים, להסיר את כל המכשולים המונחים על דרך חיי העם, לתקן כל מעות ולהשלים כל חסרון. ובהגיענו אל התקופה הזאת אין בידינו להפריד את החיים לחוד, והספרות לחוד, אחרי כי שניהם יחד היו אחוזים זה בזה כשלהבת בגחלת. ואלה הסופרים אשר נסו להתיצב כצר נגד „התנועה הלאומית“ לא יכלו עמוד וכעבור זמן מועט נסחפו גם הם בשטף הזמן ברצונם או שלו ברצונם…

בין אלה המכ“ע, הסופרים, וגדולי העם, אשר עמדו אז בראש התנועה־החדשה – „התנועה הלאומית“ נוכל לחשוב את „השחר“ ועורכו הסופר החרוץ רפ”ס, את מכה“ע „המגיד“ ועורכו הר”ר דוד גארדאן ז“ל19 את הסופר הנעלה ה' מ. ל. ליליענבלום אחד מ„גבורי ההשכלה“ אשר כמו שהיה בתחלה אדוק בדעתו ושטתו שטת „תקונים־בדת“ כן בשנותו אחרי כן את דעתו ויהי ל”חובב ציון“ – היה – והנהו גם היום אחד הלוחמים הכבירים בעד „הרעיון הלאומי“, ובכל מקום שאתה מוצא את דברי „ליליענבלום“ עשה אזנך כאפרכסת, כי דבריו הם דברי חכם אמתי, מלומד, ובעל נסיון… כן נוכל לצרף אליהם את הד“ר י. ל. פינסקער, את החכם „בן־יהודה“ ועוד, אשר היו הסופרים הראשונים אשר החזיקו במעוז הרעיון הזה. מכ”ע „המליץ“ ועורכו ה' צעדערבוים בראשית צמיחת הרעיון הלאומי לא היתה דעתו נוחה ממעשי ה„לאומיים“, אך בהמשך הזמן שנה את דעתו ונתהפך מ„אויב“, ל„אוהב“, ויפעל הרבה לטובת הרעיון הלאומי בכלל וישוב־א“י בפרט, כאמור להלן בזה. מה”ע „הצפירה“ ועורכיה ה' חז"ס ונ. סאקאלאוו הראו פנים לכאן ולכאן ביחוסם להרעיון הלאומי, והקוראים לא יכלו לרדת לסוף דעתם.

בין אלה אשר עמדו כצר נגד הרוח הלאומי וישוב א“י בגלוי, היה מכה”ע „עברי־אנכי“ (אשר יצא לאור בבראדי ע"י ווערבער) וקהל סופריו. ובראש אלה אשר עמדו מרחוק להרעיון הזה היה אביר משוררינו יל“ג ז”ל, אשר בהיותו מטבעו בעל שכל ישר ואיש מתון במעשיו, לא יכול להסכים לאלה אנשי הרוח „הלאומיים הנלהבים“ אשר כנוח עליהם הרוח פתאם התנבאו במחנה מבלי לבדוק את דבריהם בתחלה אם יוכלו לצאת מן הכח אל הפועל או לא20. ובאמת לא נוכל להאשים את האנשים אשר עמדו אז מנגד ל„חבת ציון“, כי אז ב„תקופת התסיסה“ אחרי „הרעמים והפרעות“, המבוכות והזועות, בעת אשר נגעה הרעה עד נפש בני דלת העם, בעת אשר ההרס כדבר באופל הלך וישם שמות במשכנות יעקב, אז נראתה „תנועת היציאה“ בעצם תקפה, וכעוף הבורח וצלו עמו, כן ברחו הנודדים ההם ודלותם ושפלותם לקחו עמהם צדה לדרך, ויצאו מבלי חשוב דרכם היצליחו אם לא. רבים מהנודדים בראותם את הקולות והלפידים של „הלאומיים“ ומאמרי הסופרים הדורשים בשבח ישוב אה“ק, נפתו לדבריהם ויסעו לפלשתינא, בתקותם כי אם רק תדרוך כף רגלם על אדמת אבותינו אז יצאו בני ישמעאל דודנו לקדם את פניהם, ומהפרוטות אשר נאספו ע”י החברות „חובבי־ציון“ שנוסדו בערים רבות בימי המבוכה, יקנו בעדם אחוזת שדה וכרם ויושיבום „איש תחת גפנו ותחת תאנתו“ כבימי שלמה ממש… – רבים שמו את פעמיהם לאמעריקא (בעזרת הועדים למשען הנודדים שנוסדו אז בחו"ל) – ארץ החפש אשר כאבן־חן היא מאז למשוך אליה את המון העם המאמינים בתומתם כי כסף וזהב יתגוללו בחוצותיה, וכל הקודם זכה. אך כאלה הנוסעים ציונה, כן גם אלה הנוסעים לאמעריקא טעו בחשבונם. ורבים מהם בבואם אל מחוז חפצם ובראותם כי אין שם „לא דבים ולא יער“ וכל תקותיהם מאפע, שבו על עקב בשתם לארץ מולדתם, ורק אחד מאלף אחרי נשאו תלאות ועמל אין קץ, מצא לו איזה מקור לפרנסתו. אך כל זה היה פרי סבת „תקופת־הבהלה“ – „ימי מהומה ומבוסה“, מעשי עם הטובע בים צרה ויגון, האוחז גם בראש שבלת…

ובעת כזאת אשר השטה הלאומית בעצמה לא נתבררה כל צרכה, ותוצאותיה היו רעות… עמדו אז רבים בצר נגד הרוח הלאומי ויניחו מכשולים על דרכו, ורבים עמדו מנגד מבלי התערב בדבר הזה כלל בין לטובה ובין לרעה. אך בהמשך הזמן כאשר עברו „ימי המהומה“, נתקררו הלבבות והשטה הלאומית החלה להתברר; הסופרים הנלהבים החלו להיות מתונים בדבריהם וישתדלו להבדיל בין אפשר לנמנע, – אז נראתה פעולת הרעיון הנעלה הזה בעצם תקפה והדרה על עמנו.

אך כמשה אדון הנביאים אשר נשא וסבל עמל ותלאות עד אין חקר, וימת במדבר הגדול והנורא ולא זכה לראות בטובת עמו אשר נשא כאשר ישא האומן את היונק, כן גם זה הסופר החרוץ פרץ סמולנסקין אשר כל ימיו היו רעים, וכל עוד נשמתו בקרבו עמד בפרץ בעד אחיו בני עמו הסובלים צרה ומצוקה; לא זכה לראות בטובת „בן שעשועיו“ – זה ה„רעיון הלאומי“ אשר טפח וגדל רבות בשנים, וביום ט“ז שבט שנת תרמ”ה גוע ויאסף אל עמיו הסופר היקר הזה בעיר מעראן בדמי ימיו, בן מ"ג שנה, ביותו מלא כח עלומים ותשוקה נמרצה לפעול ולעשות הרבה לטובת עמו וספרותו.

במות רפ"ס בעל „השחר“ אבדה הספרות העברית את אחד מבחירי בניה־בוניה, סופר חרוץ ובעל כשרון נפלא, סופר אשר בלבב שלם רק לשם אהבת אחיו בלבד בלי שום פניה צדדית עשה מה שעשה, דבר – שקשה הוא למצוא עתה בין גדולינו וראשינו… סופר אשר לא נשא פני איש (יהיה מי שיהיה) ולא חפץ כי ישאו גם לו פנים21 – סופר אשר אין עוד לנו תמורתו בין כל הסופרים המתימרים לאוהבי עמם ומכרכרים על החבל בדורנו…

רבים מגדולי סופרינו בראותם כי מת ה„ארי שבחבורה“ רפו ידיהם ולא קם בהם עוד רוח להחזיק מעמד בספרותנו ויפנו ויצאו אל כל אשר ישאם הרוח… אמנם לא נוכל לכחד ולגזר אמר כי אחרי מות רפ“ס נכחדה פעולת הספרות העברית מכל וכל: בשנת תרמ”ה החל הרה“ח ה' נ. סאקאלאוו להוציא לאור את „האסיף“ ספר שנתי מלא וגדוש מאמרים יקרים, אחריו החרה החזיק לעשות כמעשהו הרה”ח ש. פ. ראבינאויץ (שפ"ר) בהוציאו לאור את הספר השנתי „כנסת־ישראל“ (תרמ"ז) אך הספרים השנתיים האלה אם כי ספרים יקרים הנם באמת וערכם רב מאד בנוגע לספרותנו, אך בכל טובם לא נוכל להחליט כי יכלו למנות חסרון „השחר“. „השחר“ היה יוצא מדי חדש בחדשו, „שאלות הזמן“ לקחו בו מקום בראש, ואותות חיים ותנועה נראו בכל מפעלי רפ“ס, והספרים השנתיים האלה מלבד אשר רוח תרדמה נסוכה עליהם, הנה היו להם חבלי לידה קשים ויצאו בהפסקות גדולות עד אשר לבסוף חדלו לצאת לגמרי… אולי לא באשמת המולי”ם היה הדבר הזה, כי אם באשמת עמנו העומד רחוק מספרותנו, ואינם תומכים בידי המולי“ם ספרים טובים באמת, אך כל אלה הלא נחוץ היה להם לדעת מראש כי להיות מו”ל בישראל נחוץ להיות אמיץ לב, מסתפק במועט, ועוד תנאים קשים כאלה אשר רק איש כרפ“ס שהיה מסור בכל לבו ונפשו ל„השחר“ – יכול לשאת ולסבול את כל התנאים האלה, – רק הוא ולא אחר… אך מלבד הספרים השנתיים החלו אחדים להוציא גם מ”ע חדשים בתבנית „השחר“ כמו ה' צעדערבוים הו“ל את „המצפה“ (ד' חוברות 1885), ד”ר קאנטאר את „בן־עמי“ (ח' חוברות תרמ"ו) אך המכ"ע האלה לא הוציאו גם את שנתם ומלידה הובאו תכף לקבורה, בלי השאיר אחריהם שום פעולה נכרת בספרותנו; והמתבונן אל „השחר“ ואל „מצפה“ ו „בן־עמי“ יראה מה רב ההבדל ביניהם ובין „השחר“ ואז יבין מדוע לא יכלו עמוד ויפלו בנופלים…

אחרי מות רפ“ס אשר עמד בראש התנועה הלאומית כמ”ע „השחר“, החל „המליץ“ להיות מהעומדים בראש התנועה הזאת, וכל הסופרים ה„לאומיים“ נקבצו תחת דגלו, ויטיפו לחבת ציון ולברור התנועה הלאמית בקרב ישראל, ראשי המדברים היום אז הרה“ח מ. ל. ליליענבלום, הרה”ח שפ“ר הסופר המשכיל זלמן עפשטיין ועוד רבים, אך פתאם חדשה נהיתה במהלך הספרות העתית, הרה”ח הד“ר י.ל. קאנטאר החל להוציא לאור בפטרבורג עיר המלוכה מ”ע יומי בשם „היום“ (תרמ"ו), המ“ע הזה התנגד להרעיון הלאומי, אך את מטרתו וחובתו, חובת מ”ע יומי בתבנית המה“ע היומיים האיירופים, מלא עורכו החכם על צד היותר טוב בעזרת סופריו החכמים כמו: ד”ר קאצענעלסאן (בקי בן יגלי) דוד פרישמאן, א. ראזענפעלד (אבנ"ר) י. י. וייסבערג (לבנון) ועוד רבים, ושני מכה“ע „המליץ“ ו”הצפירה“ בראותם את מעשי ה' קאנטאר נגררו אחריו שלא ברצונם ויחלו גם הם להוציא את מכ“ע מדי יום ביומו. – הן אמת הדבר כי בתחלה קשה היה להם להמולי”ם העברים אשר הסכינו מאז מעולם להוציא לאור רק עלה אחד בשבוע ולעשות הכל במתינות ובנחת, – לשנות פתאם את מכ“ע ל„יומיים“ – דבר הדורש עמל רב, זריזות יתרה, ועבודת סופרים תמידים חרוצים במלאכתם. המולי”ים התאוננו בתחלה „מקצר רוח ומעבודה קשה“, אך לאט לאט הסכינו אל מצבם ויחלו להשתדל למלאות את חובתם – חובת מ“ע יומי באמונה, אך המ”ע היקר „היום“ אשר הצטין בעת ההיא על כל יתר מכה“ע העברים לא האריך ימים על הארץ, ובשנה השנית לצאתו, חדל לצאת לדאבון לב כל אוהבי ספרותנו ומוקיריה. אך הדרך אשר הורה „קאנטאר“ אם כי לו לעצמו לא הביאה כל תועלת, ולא קצר ברנה את אשר זרע בעמל רב ויגיעת נפש; הנה לספרותנו הביאה רב טוב בכנפיה, כי גם אחרי אשר פסק „היום“ לצאת לא חדלו „המליץ“ ו”הצפירה“ מלהופיע מדי יום ביומו. וע“י זה נתרבו קוראי עברית ודורשיה במידה גדולה עד מאד, והשפעת הספרות העברית על חיי עמנו רבה יותר ויותר, ואך הבל יפצה פי הקוראים גם היום את הפתגם הישן: כי „הימים הראשונים היו טובים מאלה“, וכי מוטב היה להמכ”ע העברים בכלל ולספרותנו בפרט לו נשארו המ"ע העברים „שבועים“ גם היום ואינם חפצים להבין כי לולא עשה קאנטאר את ההתחלה, אז לנכון עשה אחר כמעשהו, כי אין בידינו לעצור בעד שטף הזמן, והנסיון בא וטופח על פניהם ומראה להם ההיפך כי החדשה הזאת הביאה טובה רבה לשפתנו, ספרותנו, ועמנו גם יחד.

*

בין כה וכה והרעיון הלאומי התפשט בין העם יותר ויותר למרות כל המכשולים אשר הניחו מתנגדי הרעיון הזה על דרכו. „המליץ“ ו“המגיד“ מכה”ע אשר דגל „חבת ציון“ התנוסס עליהם, היו מלאים הצעות ומאמרים לטובת הרעיון הלאומי מסופרים חכמים היודעים את הענין אשר לפניהם וגם מפרחי סופרים, אברכים הסמוכים על שלחן חותניהם אשר התאוו תאוה לראות שמם נדפס באותיות מרבעות, ולא שמו לב לשקל בפלס השכל את דבריהם והצעותיהם… ו„מרוב העצים לא נראה היער“, – מרוב העצות והמאמרים, הראוים, ושאינם ראוים, לא יכלו לדעת את מהלך הרעיון הלאומי ופעולתו בברור אחרי אשר רק קול דברים שמענו ותמונת מעשים לא ראינו – הידיעות אשר נתקבלו מאלה הצעירים אשר שמו פעמיהם אחרי „הרעמים והפרעות“ לארץ ישראל, להתעסק שם בעבודת האדמה, לא היו ידיעות משמחות את הלב… כי האנשים אשר נסעו לפלשתינא היו כמעט ברבם אנשים צעירים לימים, אשר זה מעט ירדו מעל הספסל שבבתי הספר, או בבתי המדרש למדעים, כמו חברת „ביל“ו“ וכדומה, צעירים, אשר ישבו בבתי אבותיהם לחמם היה נתן, ומימיהם נאמנים, אנשים אשר לא נסו מעולם לעבוד את האדמה, ולא ידעו בטיב עבודת האדמה גם לא שלחו תרים מומחים לתור למו כברת ארץ המסגלת לזריעת דגן, חטים, וכדומה, כי אם האנשים הצעירים האלה בלי נסיונות בחיים ובלי כסף בצלחתם רק שקועים בדמיונות ורעיונות יפים באו בהמון לא”י, ומבלי הדעת, קנו כברת ארץ בקרבת ירושלים (היא המושבה „ראשון־לציון“) – חלקת אדמה מלאה סלעים וחול אשר הערבים שמכרו אותה, הבקיאים בעבודת האדמה, ידעו שהאדמה הזאת מלבד שאינה טובה לזריעה, גם למרעה צאן ובקר איננה מסגלת, והקולוניסתים הצעירים באו והתנחלו על חלקת אדמתם אשר קנו, ויזרעוה דגן, וכמובן, לא ענתה להם האדמה.22 ובין כה והכסף המעט אשר הביאו מארץ מולדתם, אזל מכיסם, המחסור הנורא פרש את כנפיו על הקולוניסתים, אז ראו – כי בדמיונות ורעיונות בלבד, לא יושע עם, כי אם כסף רב נחוץ לעבודת האדמה, ובבואם בין המצרים הוציאו „קול קורא“ לאחיהם היהודים בארצות אירופא כי יושיטו הם עזר, ויתמכום בכסף אחרי כי עובדים הם את עבודת הלאום, אך גם הקול קורא לא הביא להם פרי תנובה, ויהי כל כסף התרומה אשר הרימו יהודי איירופא לטובת הקולוניסתים הצעירים כאלף רו“כ ולא יותר, – אז גמרו הצעירים אמר לשלוח „ציר מיוחד“ לאירופא אשר יעורר את לבב ראשי עמנו לצאת לישועתם ויבחרו באיש אחד מבני חברתם ה' פיינבערג שמו, איש דובר צחות ובעל לשון למודים כי יהיה להם פה ולמליץ באירופא, ובאמת לא בושו בבחירם זה, ותקותם לא היתה תקות שוא; ואף כי בארץ אשכנז לא הועילו דבריו הטובים במאומה, בכ”ז לא נואש מתקוה, ושם פעמיו לצרפת, ויבוא פאריזה ויתיצב לפני הרב החכם ה' צדוק כהן, והרב הנעלה הזה שמע בשום לב את כל דברי פיינבערג ויציגהו לפני הבארון „עדמונד רוטשילד“ – (הנדיב הידוע) וה' פיינבערג השכיל לתאר לפני הבארון כיד ה' הטובה עליו את כל ענות ומצוקת נפש הקולוניסתים הצעירים, את שיחתם, הגיונם ומטרתם, ובמדברו הנאוה הוליך אחריו שבי את לבב הבארון עד אשר נראו דמעות בעיני הנדיב, והדמעות האלה פעלו הרבה, הרבה, לטובת הרעיון הלאומי בכלל ולישוב א"י בפרט…

כמובן, אחרי אשר הבארון רוטשילד לקח את המכשלה הזאת תחת ידו; מלבד אשר מלא חיש מהר את הבטחתו אשר הבטיח לפיינבערג וישלח כסף רב לעזרת המושבה „ראשון־לציון“ – ע“י השתדלות הרה”ח צדוק כהן בפאריז והרה“ג ר' שמואל מאהליווער מביאלאסטאק, התנדב לתמוך בכספו ולשכלל את המושבות אשר נוסדו בהמשך הזמן כמו: „זכרון יעקב“, „ראש פנה“, „יסוד המעלה“ ועוד. אז קבל הישוב צורה אחרת לגמרי – צורה מוחשית. אך השמועות ע”ד המושבות החדשות שנוסדו בא“י על ידי תמיכת הבארון רוטשילד, עוד הוסיפו להגדיל את תנועת־היציאה, המונים המונים נהרו מארצות רוסיא ורומניא לא”י, כל הארץ מלאה המון תרים, שתדלנים וסרסרים אשר התעסקו בדבר קנית אדמה, „הערבים“ אדוני הארץ ופקידי ממשלת התוגר בראותם את המון היהודים שבאו לפלשתינא, את כל הרעש והמהומה של המוכרים והקונים פחדו פן ואולי „דבר מדיני“ יצוק באספת היהודים פלשתינא… ויחלו לשום מכשולים על דרך הבאים ולא נתנום לעלות מן האניה על החוף, וגם אלה אשר אחרי עמל רב עלתה בידם לעלות על החוף בושו משברם לקנות אדמה, כי ע“י מהומת השתדלנים והקונים העלו הערבים את מחיר אדמתם למעלה ראש עד שאי אשפר היה לקנות; ומכה”ע העברים ביחד עם סופריהם, תחת לגלות את האמת הערומה כמו שהיא לפני קהל הקוראים, מכל הנעשה בא"י, הביאו תמיד כמעט רק ידיעות משמחות את הלב כי הכל הולך שם בסדר ומשטר ישר, ועל כל פשעי־הישוב כסתה אהבתם להרעיון הלאומי…. וכל הדברים האלה הועילו רק להגדיל את תנועת־היציאה ולהביא מהומה בעמנו, ולא להגיה אור ולהראות בברור את מהלך התנועה הלאומית, ומצב הישוב הפלשתני. כן רוב החברות „חובבי־ציון“ שנוסדו „בעידן ריתחא“ בשעת „התעוררות הלבבות“ בימי „הרעמים והפרעות“ בארצנו, התנהגו בלי סדרים וברפיון ידים, הכסף הנאסף בקפת החברות האלה לטובת הישוב, כמעט כאפס וכאין היה לעמת מספר היהודים יושבי ארצנו, וכל הענין בכלל התנהג בכבדות, אחרי כי הכל נחוץ היה להיות „בבחינת הסתר“ לבל תשורם עין הממשלה.


  1. „אגרות רש"י פין“ בהמאסף „פרדס“ לראבניצקי ספר שלישי.  ↩

  2. ע' בספר „דברי ימי ישראל“ לגראטין העתקת שפ“ר חלק ג”.  ↩

  3. „השחר“ שנה ששית ושמינית.  ↩

  4. עי“ במאסף „הזמן“ לעזרא גאלדין (ווארשא תרנ"ז) במאמרו של מל”ל – „הרגש והמצוה בענין הישוב“.  ↩

  5. „ממזרח וממערב“ ח“ג צד 119 במאמרו של ה' וייסבערג: „אלה דברי יל”ג האחרונים“ ושם כתב יל"ג כדברים האלה: „מי יודע אם היה גארדאן למשורר לולא קדמוהו ווייזול ואדם הכהן“…  ↩

  6. ע‘ בספר „לקט אמרים“ תשורה לחותמי „המליץ“ לשנת 1888, ובספר „חזון למועד“ ל"ה מאנדעלשטאם חלק ב’.  ↩

  7. „חזון למועד“ חלק ב' צד 36.  ↩

  8. שם צד 20.  ↩

  9. שם.  ↩

  10. שם צד 26.  ↩

  11. עי' ב„לקט אמרים“ תשורה „להמליץ“ שנת 1888.  ↩

  12. „השלח“ חוברת ו‘, שנה א’ במאמרו של ה' טלר ע"ד סמולנסקין צד 581.  ↩

  13. עי‘ בספר „שפת עבר – שפה חיה“ מאת יוסף קלויזנער (קראקא תרנ"ו) ובהמאמר „לאן?“ מאת ד"ר עהרענפריין ב„השלח“ שנה א’ חוברת ששית.  ↩

  14. „דברי הימים“ להחכם זאב יעב"ץ צד 120.  ↩

  15. „בדברי הימים“ להרה"ח זאב יעבץ צד 130.  ↩

  16. במאמרו „בינה לתועי רוח“ ועוד.  ↩

  17. בשולי עמוד זה ישנה הערת שוליים ללא הפניה: „דברי הימים“ להרה“ח זאב יעבץ צד 130. – פב”י.  ↩

  18. „לוח אחיאסף“ שנה ד“ במאמרו של הח” ליליענבלום.  ↩

  19. כן נוכל לצרף אליהם גם את „הראזסועט“ שי“ל ע”י ה" ראזענפעלד.  ↩

  20. ועיין מכתבו של יל“ג אשר כתב להד”ר ברינפלד בדבר ישוב א“י הנדפס ב„היקב“ של ל. רבינוביץ תשורה ל „המליץ“ תרנ”ד.  ↩

  21. באחד ממכתביו להרה“ח ה' י. י. ווייסבערג הוא כותב לאמר: „במאמרךְ תוכל לדבר אתי משפטים בלי משא פנים“ (תולדות רפ"ס לבריינין) דבר אשר לא שמענו עד היום מפי מו”ל עברי אחר.  ↩

  22. פרטי הדברים האלה עיין במאמרו של הח' „בערקענהיים“:„Колонизаціоное движеніе русскиъ евреевъ“ (Восходъ ки. 4.)  ↩

המלצות קוראים
תגיות