[הקדמת העורך]¹    🔗

[הפרק המזהיר ביותר בדברי-ימינו – מפי גדול ההיסטוריונים של דורנו; מלחמת הרוח בין ירושלים ואתונא, מלחמת האגרוף בין המכבים ולגיונות היוונים; תולדות המרד והשחרור, לבטיהם של חמשת בני מתתיהו החשמונאי – עד להקמת המדינה העברית העצמאית.

שמעון דובנוב, גדול ההיסטוריונים היהודיים בדורנו, נולד בשנת 1860 במסטיסלאוול (פלך מוהילב, ברוסיה הלבנה). את פעולתו המדעית התחיל במחקרים בתולדות התנועה החסידית. חיבורו הקלאסי הוא – “דברי ימי עם עולם” באחד עשרה כרכים – ספר ההיסטוריה הישראלית היחיד של בן הדור, המקיף את כל דברי ימי ישראל.

עד יומו האחרון בגיטו ריגה עסק דובנוב בעבודתו המדעית, והוא, שחייב את חיי הגולה, ראה עוד במו עיניו את השואה האכזרית של יהדות אירופה, – ונהרג על קידוש השם בימי הטבח הגדול של יהדות לטביה.]

באלף השנים הראשונות לחייו ההיסטוריים, בין המאה הי“ג והמאה הרביעית לפני ספירת הנוצרים, היה עם ישראל בא במגע רק עם עמי המזרח. מתנגש היה עם כל ממלכות הקדם האדירות, שמשלו בכפה זו אחר זו: מצרים, אשור, בבל, פרס; פעמים הושפע מהם ופעמים התנגד להשפעתם, עד שנהיה לטפוס תרבותי-לאומי מסויים. אולם באלף השני לחייו ההיסטוריים, מן המאה הרביעית לפני ספירת הנוצרים ואילך, עם ישראל רואה עצמו בסביבה אחרת, בממלכות שנוסדו בקדמת אסיה ובמצרים בידי הכובשים שבאו ממערב. מכאן ואילך חי הוא בסביבה של יוצאי אירופה וילידי אסיה ואפריקה, שנתבוללו עם הכובשים למחצה. מתחלה נכנסו יהודה והגולה לגבולות הממלכות היוניות, שנוסדו על חורבות מלכות פרס, ואחר-כך נאחזו במצודת רומי, שהיתה פרושה בכל שלשת חלקי העולם העתיק. תקופה חדשה זו, ימי שלטון המערב במזרח, מתחילה עם כבוש פרס בידי אלכסנדר מוקדון (332 לפני ספירת הנוצרים) ונמשכת עד התפרדות מלכות רומי וביזנטיה ושלטון הערבים, במאה השביעית לסה”נ, כלומר לערך אלף שנה.

בין היונים והיהודים היו קיימים נגודים עצומים בהלך-הרוח, בהשקפת העולם, באורח החיים, בשאיפה ובטעם. עד שקם נחשול היסטורי עצום ומזג את שני הזרמים הללו, ששטפו עד כאן לרוחות שונים. הכובש היוני הגדול, אלכסנדר מוקדון, בנה על גבי חורבותיה של מלכות פרס ממלכה חדשה, שנתחלקה מיד בין שרי צבאו ונושבה בידי אוכלוסים יוניים. בימי יורשי כסאו של אלכסנדר, מלכי בית תלמי ובית סיליקוס, נתפשטו מושבות היונים בכל שטח קדמת-אסיה וצפון אפריקה. התרבות היונית נקלטת בארץ הקדם, ואף היא מושפעת מחיי הארצות ונעשית לתרבות “היליניסטית”. העממים קטני-התרבות נתיוונו ונתבוללו עם הכובשים, והעמים בעלי תרבות תקיפה הושפעו מן ההילניסמוס המזרחי והשפיעו עליו מרוחם. אף האומה היהודית קשת-העורף לא נמלטה מהשפעת גומלין זו.

השפעת היונות על היהדות לא נתקימה במדה שוה ביהודה עצמה ובתפוצות הגולה, שנתפשטו בימים ההם בכל שטח השלטון היוני. מזיגת התרבויות היתה תקיפה ביותר במצרים בימי מלכי בית תלמי. במאה השלישית קם בה ישוב יהודי גדול, בעל מרכז רוחני ומסחרי, באלכסנדריה ההיליניסטית. כאן נפגשו שתי התרבויות – היונית והישראלית – מתחלה בדרך שלום: היהודים קיבלו את הלשון היונית, שנעשתה לשונם המדוברת והספרותית במקום הארמית, לשון ארץ הקדם לפנים; יודעי ספר השתעשעו בספרות היונית ושקדו גם על תרגום התורה ליונית, כדי לפתוח לאומות העולם שערי הרוח הישראלי. בצד ההתקרבות הרוחנית של משכילי היהודים והיונים הלכו ההמונים ונתיוונו בתוקף הצרכים הכלכליים. היונים שבאו במקום הצידוניים ויהודי הגולה היו לרוח החיה של המסחר בארץ הקדם, – וכבר ידוע שסרסרות מסחרית בין המדינות גורמת לקוסמופוליטיות. וכך היו המוני ישראל, שנגרפו עם הזרם הכללי, מפסידים כמה מתכונותיהם הלאומיות. בעיני רבים מצאו חן חיי החירות של היונים, שלא היו משועבדים למצוות דתיות ומוסריות, ובכלל דוקא כל המתנגד לרוח הלאומי של היהדות משך לב היהודים. זו היתה הסכנה שבפגישת שתי התרבויות.

 

אלכסנדר מוקדון    🔗

לאחר שהשלים אלכסנדר מלך מוקדון את מעשה ההתאחדות של יון המפוררת, שהתחיל בו פיליפוס אביו, נגש להגשמת חלומו הגדול: להקמת ממלכה רבה אחת באירופה, באסיה ובאפריקה – ויון בראשה. בכמה קרבות באסיה הקטנה ובסוריה נגדעה זרוע פרס, וכך פסק שלטונה באסיה שנמשך כמאתים שנה. הכובש היוני לכד מדינה אחרי מדינה. מסוריה נסע אלכסנדר לצור וצידון ולחוף-הנגב של ארץ ישראל, לאחר מצור של שבעה חדשים נכנעה לפני עיר צור, רוכלת העמים, ולאחר מצור של שני חדשים גם עזה שעל שפת הים (332). כיון שהלך אלכסנדר דרך הים ונחפז לבוא מצרימה לא יכול להתעכב בארץ ישראל הפנימית. עוד לפני לכידת צור הלך שר צבאו פרמניון בפקודת המלך לכבוש את סוריה הדרומית וארץ ישראל מן הלבנון עד ים המלח ומילא תפקידו בלי טורח רב. ירושלים נכנעה לפני הכובש המוקדוני בלי קרב. המעבר משלטון פרס לשלטון יון נעשה בנחת, ולמראית עין לא ניכרה מהפכה היסטורית זו כלל. בכל אופן אין בדברי הימים שום זכר למאורעות ביהודה בשעת משבר זו.

ארץ יהודה, שנעשתה כפופה ליונים, נכנסה לגבול מדינת סוריה ופלשתינה, היא מדינת חילת-סוריה והשתרעה מהר הלבנון נגבה, לאורך הירדן.

לאחר שכבש אלכסנדר את כל אסיה המערבית ואפריקה הצפונית, את כל הארצות מהודו ועד מצרים, נגש לסידור ממלכתו העצומה, אולם לפתע פתאום, בעצם מעשהו זה, מת בבבל בשנת הל"ג לחייו (323). אז התחילו המלחמות הממושכות של ה"דיאדוכים", הם שרי הצבא המוקדונים שירשו את נחלת אלכסנדר וחלקו ביניהם את ממלכתו בשלשת חלקי העולם. ראשון נתחזק במזרח שר הצבא המוקדוני תלמי בן לגוס: נעשה שליט במצרים, בכרך הגדול אלכסנדריה, ואחר-כך סיפח למלכותו גם את יהודה וחלק מחילת-סוריה.

בעת ההיא ביקש זקן שריו של אלכסנדר, ה“אסטרטיגוס” הראשי של אסיה אנטיגנוס, להיות לשליט יחידי בכל קדמת אסיה ולדחוק רגלי שאר השרים. חבורת שרי צבא קשרו עליו קשר, ובראשה תלמי המצרי ומושל בבל לעתיד, סיליקוס. בעלי הברית נצחו על יד עיר החוף עזה שבארץ ישראל, וע“י כך נתחזק סיליקוס במדינת בבל. כך קמה ועמדה במרכז הממלכה הפרסית הקודמת מלכות בית סיליקוס, שתחלתה היתה על-פי המקובל שנת 312 לפני סה”נ.

עם הנצחון על יד עזה עדיין לא תמו מלחמות הדיאדוכים. אנטיגנוס ודימיטריוס פוליורקטוס בנו קראו למלחמת תגרה כדי ליסד ממלכה רבה אחת בארץ הקדם. שוב קמה כנגדם אגודת מושלים, ותלמי וסיליקוס בראשה, ולאחר כמה קרבות נצחה נצחון גדול על יד איפסוס שבאסיה הקטנה (301). אנטיגנוס נהרג במלחמה ובזה הושם קץ למלחמת כ"ב שנים בגלל ירושת אלכסנדר מוקדון. המנצח הראשי על יד איפסוס היה סיליקוס הראשון, ועל שום זה ניתן לו הכינוי ניקטור (מנצח). לגלילות מלכותו בבבל, פרס ומדי נוספו סוריה הצפונית וחלק גדול מאסיה הקטנה, עריסת התרבות היונית המזרחית. במשך חמשים שנה יצרו מלכי בית סיליקוס מחלקים שונים של קדמת אסיה, מהודו ועד הלבנון, ממלכה רחבת ידים שהיתה מכונה בימים ההם “אסיה” סתם. לשלימותה של ממלכה זו היתה חסרה רק חילת-סוריה, ז.א. ארץ ישראל עם צור וצידון ועם ארץ יהודה, שהיתה ברשות מלכות בית תלמי. ובגלל שלטון המדינות הללו היתה עתידה להתלקח מלחמה ממושכת בין שני בתי-המלכיות שחילקו ביניהם את כל ארץ הקדם.

מה נעשה בארץ יהודה בשלשים שנות המלחמה על אדמתה או על גבולה? מה הוא הרושם שעשתה על ה“עם לבדד ישכון” התמוטטות זו של ממלכות, חליפות ותמורות אלו של מושלים בכפה וכניסת כח חדש – היונות – לתוך העולם המזרחי? זכרונות דברי ימי יהודה אינם מספרים על זה כלום, והאגדה העממית מוסרת דברים סתמיים. רק בחזון עברי אחד, שנתחבר כעבור מאה וחמשים שנה, נשמע הד עמום של מהפכת-עולם זו. בחזון דניאל מתוארים בדרך סמל מעבר השלטון מפרס למוקדון והסתעפות שלטונה של יון: “ואראה בחזון, ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה. ואשא עיני ואראה והנה איל אחד עומד ולו קרנים, והקרנים גבוהות, והאחת גבוהה מן השנית והגבוהה עולה באחרונה. ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה, וכל חיות לא יעמדו לפניו. והנה צפיר העזים בא מן המערב על פני כל הארץ, והצפיר קרן חזות בין עיניו. ויבוא עד האיל בעל הקרנים וירץ אליו בחמת כחו. וראיתיו מגיע אצל האיל, ויתמרמר אליו ויך את האיל וישבר את שתי קרניו, ולא היה כח באיל לעמוד, וישליכהו ארצה וירמסהו. וצפיר העזים הגדיל עד מאד, וכעצמו נשברה הקרן הגדולה ותעלינה חזות ארבע תחתיה לארבע רוחות השמים… ויאמר אלי (המלאך גבריאל): האיל אשר ראית בעל הקרנים – מלכי מדי ופרס, והצפיר השעיר – מלך יון, והקרן הגדולה אשר בין עיניו הוא המלך הראשון (אלכסנדר מוקדון); והנשברת ותעמודנה ארבע תחתיה – ארבע מלכיות מגוי יעמודנה ולא בכחו”. ארבע המלכיות הללו קמו באמת לאחר נצחונם של בעלי הברית על יד איפסוס, והן: בית תלמי במצרים, בית סיליקוס וארם-נהרים, מלכות ליסימכוס בתרקיה וקצת אסיה הקטנה ומלכות בית אנטיגנוס במוקדון.

 

בית תלמי    🔗

היהודים השלימו עד מהרה עם שלטון מצרים, לפי שבזמן הראשון לא צמצם את חירותם הפנימית יותר מן השלטון הפרסי שקדם לו. תלמי הראשון בן לגוס המכונה סוטר (מושיע), שלכד את ירושלים בימי מלחמות הדיאדוכים והוציא משם כמה שבויים למצרים נהפך כתום המלחמה לשר שלום המקשיב למשאלות העמים הכפופים לו. ביהודה הונח המשטר הקודם של שלטון בית ורק בקצת פרטים נשתנה. בראש העם עמד כמקודם הכהן הגדול שבירושלים, שמשל ביהודה בסיוע “מועצת זקנים” (“גירוסיה” ביונית). הכהן הגדול נחשב לנשיא עם יהודה (“אֶתנרכוס”) האחראי לפני ממשלת מצרים. חייב היה להמציא מדי שנה בשנה לגנזי המלכות מס מאת היהודים, שעלה באמצע המאה השלישית עד עשרים ככר כסף (כארבעת אלפים לירות אנגליות בימינו). במאת השנים הראשונה לשלטון היוני שימשו בכהונה גדולה בזה אחרי זה (על פי עדותו של יוסיפוס) בני צדוק הללו: ידוע בן דורו של אלכסנדר מוקדון, בנו חוניו הראשון, בני חוניו: שמעון הראשון ואלעזר ודודם מנשה, ולבסוף בן שמעון – חוניו השני.

אם ביהודה עצמה לא נשתנה המשטר המדיני בעיקרו, הנה מחוצה לה נתהוו שינויים. העיקרי שבהם – התהוות מרכז יהודי גדול במטרופולין של מצרים, באלכסנדריה. ראשית הישוב היהודי בעיר זו כרוכה במלחמות הדיאדוכים. בשעת שתי הלכידות של ירושלים, בשנת 320 ובשנת 312, נשבו כמה יהודים בידי גייסות היונים והובלו למצרים, ושם נעשו השובים לאכרים ושבוייהם נשתעבדו להם. המוני יהודים נושבו באלכסנדריה ע"י תלמי, שהיה מושך תושבים לעיר ממלכתו באונס, וכמה יהודים יצאו בודאי ברצון מארצם בשעת חירום מצאו להם מקלט בכרך הגדול שעל שפת הים התיכון העתיד להיות לעיר רוכלת עמים. תלמי הראשון סייע לישוב זה: על פי הקבלה הפקיד את אנשי הצבא היהודים על שמירת ערי המבצר במצרים. אפשר שהיתה בזה השפעת המסורת של ימי שלטון פרס, שבהם נושבו יוצאי יהודה במקומות הספר והתארגנו למושבה צבאית במחוז יב להגנת הגבולות. באלכסנדריה נתרכזו אוכלוסי ישראל בשכונה אחת, שלא להתבולל עם שאר יושבי העיר. אף-על-פי-כן לא עברו ימים מועטים והשפעתה של התרבות היונית ניכרה בישוב היהודי. היהודים התבדלו מן הקופטים המצרים ילידי הארץ, אבל נתקרבו בנקל אל היונים המשכילים סוחרי הארץ. הלשון הארמית, שבה דברו יהודי מצרים קודם לכן, הלכה ונתחלפה בלשון יונית, עד שהורגש הצורך לתרגם ללשון זו גם את כתבי הקודש.

רק אחת לא בקש תלמי לעשות לטובת היהודים או שלא היה סיפק בידו לעשות: לא שחרר את בני יהודה שנשבו ע"י חילו במלחמת הדיאדוכים ונהיו עבדים לשוביהם. תלמי בעצמו איש מלחמה היה ועשרים שנה נלחם לשם כיבוש ארץ ישראל, ועל כן לא מלאו לבו להפקיע זכותם של עוזריו הכובשים לשעבד מספר מסויים של שבויי מלחמה. פדיון השבויים הללו נעשה על פי עדותו של סופר קדמון אחד, בידי בנו ויורש כסאו של תלמי הראשון, תלמי השני פילדלפוס (285–247), שהיה שליט אזרחי ולא איש מלחמה. בכתב דת מיוחד צוה, כי “כל אנשי הצבא, אשר נכנסו בארצות היהודים וישבו מהם שבי והביאום עמם או מכרום אל הזולת, עד מהרה ישלחום חפשים ובו ביום יקבלו בעד כל גוף מהם עשרים דרכמונים”. מספר היהודים שנשתחררו בתוקף פקודה זו היה רב כל כך, עד שכסף הפדיון שניתן מגנזי המלך עלה “ליתר על שש מאות וששים ככר”. תלמי השני היטיב ליהודים גם ביהודה וגם בגולה מטעמים מדיניים. בימיו התחילה אותה מלחמה בגלל חילת-סוריה ופלשתינה בין בית סיליקוס ובית תלמי, שנמשכה עד תחלת המאה הסמוכה, ומלך מצרים היה אָנוס להטות חסד לבני יהודה, אחת ממדינותיה של חילת-סוריה, כדי להסיר את לבם מאחרי בית המלכות הסורי. לא אהבת הבריות גרמה לכך, אלא ראית הנולד מתוך היחוסים המדינים בארצות הקדם בימים ההם – והמאורעות הבאים יוכיחו.

רוח רעה עברה בין יהודה והשלטון המצרי בימי המלך השלישי מבני לגיס – תלמי איברגטס (246–221). בימים הראשונים למלכו גברה המחלוקת בין בית-סיליקוס ובית-לגוס. הנסיון לעשות שלום בין שני בתי המלכות ע“י נשואי אנטיוכוס השני תיאוס מלך סוריה עם בירניקי בת תלמי השני הביא לידי צרות רבות ורעות. אשתו הראשונה של אנטיוכוס, לאודיקה, שהודחה לשם אותו הזיווג “המדיני” הרגה את בעלה ואח”כ נעשתה נקמת מות גם בבירניקי עצמה. תלמי השלישי שב ונקם דמי אחותו בעלותו על ארץ “אסיה” וסיליקוס השני, יורש כסאו של אנטיוכוס השני, עלה על ארץ ישראל. שוב נמצאה יהודה בין המצרים.

 

בית סיליקוס    🔗

המחלוקת בין מצרים ו“אסיה” בשל חילת-סוריה גברה ביחוד בימי תלמי הרביעי פילופּטור (221–204). בימי מלכותו כבר התחילה התנוונותו של בית תלמי, קודם כל התנוונות גופנית, שבאה בעקב זיווגי העריות כמנהג מצרים (מפילדלפוס ואילך היו מלכי בית תלמי נושאים את אחיותיהם לנשים). בינתים קם באסיה מלך תקיף ורב פעלים מבית סליקוס שביקש לעשות את מלכותו לממלכה מושלת בכפה – הוא אנטיוכוס השלישי הגדול (223–187). בשנת 218 לכד אנטיוכוס את צור ועכו שעל שפת הים וכמה ערים בטבורה של ארץ ישראל עד שומרון.

בימים ההם (204) מת פילופטור והניח אחריו בן קטן יורש כסאו, תלמי החמישי אפיפנס. אנטיוכוס הגדול מלך סוריה השתמש במבוכה שבמצרים וחידש את המלחמה בגלל חילת-סוריה. אנטיוכוס גירש את המצרים מחילת-סוריה ונעשה מושל בכל הארץ ובכלל זה גם ביהודה.

כך נגמרה מלחמת עשרים שנה, שבשעתה היתה יהודה, לדברי סופר העתים, “דומה לספינה מטורפת בים והגלים משתערים עליה משני עבריה, כי באמצע היא והיא מטולטלת מחליפות ההצלחות של אנטיוכוס”. העם המעונה התעודד ככלות שעת החירום. בני ירושלים, שבתוכה גברה זה כבר המפלגה שנטתה לצד בית סיליקוס, קיבלו את המנצחים הסוריים בסבר פנים-יפות. כשקרב אנטיוכוס השלישי לירושלים יצאו זקני העיר וגדוליה לקראתו והמציאו לחיל צבאו את כל מחסורם. אנטיוכוס השלישי הוקיר את חסדם של היהודים, שהקילו עליו את כבוש הארץ. וכדי לחזק נטיה זו ולהוכיח ליהודים שנוח להם שלטון בית סיליקוס משלטון בית תלמי, נתן להם אנטיוכוס כמה הנחות וזכיות יתירות.

 

שמעון הצדיק    🔗

המהפכה המדינית העצומה שבאה בתקופה ההיא בארץ הקדם לא שינתה הרבה את שלטון הבית שביהודה. ממשלת הכהונה שנתחזקה בימי שלטון פרס החזיקה מעמד גם בימי שלטון בית תלמי. הכהונה הגדולה התנחלה מאב לבנו בבית בני צדוק… רשות השלטון העצמי, כנראה נתרחבה. הכהן הגדול שבירושלים ומועצת הזקנים נחשבו בעיני המלכות היונית כממשלת יהודה ממש. השלטון החילוני של הכהן הגדול, ביחוד תפקידו לגבות מסי המלכות, לא התאימו לקדושתו הדתית, אבל סתירה זו כרוכה במשטר התיאוקרטי בכלל. בסוף התקופה באה חכירת המסים ופטרה את הכהן הגדול ממוכסנותו.

על-פי הידיעות המקוטעות שנשתמרו בספרות הקדומה קשה לדון על טיב הפעולה המדינית והרוחנית של הכהנים הגדולים בימים ההם. נמצאו בין הכהנים גם שליטים טובים וגם רעים, המסורת שמרה לדורות רק זכרונו של כהן “צדיק” אחד, שנתפרסם בעבודתו הפוריה לטובת האומה, ושמו שמעון. על-פי פרקי “אבות” שבמשנה היה שמעון הצדיק “משיירי כנסת הגדולה”, הוא סוד הזקנים והסופרים שחוקק חוקים ליהודה בהשתתפות הכהנים בימי מלכות פרס ומלכות יון.

שמעון השני נמנה, על המפלגה המדינית ששאפה להכניס את יהודה תחת שלטון בית סיליקוס ושקיבלה את פני אנטיוכוס השלישי בבואו ירושלימה, וכשנתן אנטיוכוס בשכר זה הנחות ליושבי ירושלים ולכהנים, עלה הכהן הגדול לגדולה. ברשותו של שמעון נמצאו הכספים שציוה אנטיוכוס לתת מאוצר המלכות לבדק הבית ותקון העיר ובניניה. יהושע בן סירא, בן אותו הדור, מעיד כי בימי שמעון הכהן הגדול נתקן בית המקדש ונתבצר; חומות העיר נתבצרו כל כך עד שירושלים היתה בטוחה מפחד אויב; חוץ מזה נחפר נחל גדול “שמימיו רבים כים” להמשיך מים העירה מן המעינות שמחוץ לעיר.

עבודת האלהים בבית המקדש הצטיינה ברוב פאר והדר. בן סירא הניח לנו תיאור פיוטי נהדר של עבודת המקדש, והכהן הגדול שמעון במרכזה:

מה נהדר בהשגיחו מאהל / ובצאתו מבית הפרכת,

ככוכב אור מבין עבים / וכירח מלא בימי מועד…

בעטותו בגדי כבוד / והתלבשו בגדי תפארת,

בעלותו על מזבח הוד / ויהדר עזרת מקדש…

ויקיפוהו כערבי נחל / כל בני אהרן בכבודם

ואשי יהוה בידם / נגד כל בני קהל ישראל,

עד כלותו לשרת מזבח / ולסדר מערכות עליון.

אז יריעו בני אהרן הכהנים / בחצוצרות מקשה

ויריעו וישמיעו קול אדיר / להזכיר לפני עליון.

כל בשר יחדו נמהרו / ויפלו על פניהם ארצה

להשתחוות לפני עליון, / לפני קדוש ישראל….

אז ירד ונשא ידיו / על כל קהל ישראל

וברכת יהוה בשפתיו / ובשם יהוה התפאר..

אגדות תלמודיות מספרות אף הן על עבודתו הפוריה של שמעון הצדיק ועל הדר עבודת המקדש בימיו. דמיון הדורות הבאים היה משתעשע בתקופת-שלוה זו, שקדמה לתקופת החשמונאים הסוערת, ובתמונת האחרון מגדולי הכהונה. המשנה קובעת את שמעון הצדיק בין ראשוני “האבות” שלאחרי תקופת המקרא ומיחסת לו מאמר זה: “על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים” (אבות פ“א מ”ב).

משטר התאוקרטיה כבר נתרופף במקצת בדורם של בני תלמי, בשעה שהתרבות היונית החילונית פרצה ועלתה ביהודה בכל שעריה הפתוחים לרוחה לקראת העולם היוני. המשבר התרבותי היה מחלחל ביהודה בראשית שלטון בית סיליקוס עד שנהפך למשבר לאומי ומדיני.

 

היונות ביהודה    🔗

בשעה ששלטו בני תלמי במצרים ובארץ ישראל נתחזקו בני סיליקוס בקדמת אסיה. בארם נהרים ובסוריה ובגלילות הסמוכים שבאסיה הקטנה. מלכות יונית זו שבאסיה היתה מכונה סתם אסיה או סוריה. מיסדה, סיליקוס הראשון, קבע עיר מלכותו באנטיוכיא על שפת נהר האורונטס, שהיה מחובר אל הים ע"י הנמל המלאכותי סיליקיה (עיר אחרת בשם זה קמה על שפת הנהר חדקל, בארם נהרים). בית סיליקוס, ששלט רק ברצועת הצפון הסורית של שפת ים התיכון, בקש לכבוש גם את רצועת הדרום עם ערי החוף הגדולות של פיניקיה וארץ ישראל – צור, עכו ועזה, שהיו כפופות לבית תלמי. מלחמה זו בגלל ארץ ישראל המערבית נמשכה מאה שנה, עד שעלה בידי אנטיוכוס השלישי לקרוע את ארץ ישראל מיד בית תלמי.

כשכבש אנטיוכוס השלישי את יהודה נדמה כי מלכות בית סיליקוס הגיעה לפסגת התפתחותה התרבותית. זו היתה הממלכה ההלינסטית ביותר שבארץ הקדם בימים ההם. מיסדה המוקדוני סיליקוס הראשון בקש ליוון את עמי אסיה. בניגוד לבית תלמי שהושפע מן הדת המצרית וקיבל את אלהיה היו סיליקוס וביתו מקנאים קנאת הפולחן היוני: היו מקדשים לאפולון, לזיוס ושאר אלהי יון והשתדלו להרכיב את דתם על בני אסיה. והדבר לא היה קשה בקרב העמים עובדי האלילים שהושפעו מזוהר התרבות היונית החיצונית וקלטו עם הצורות החדשות של חיי החומר גם הרבה מחיי הרוח.

על ידי המשא ומתן עם העולם היוני שמסביב לה נסתחפה גם יהודה האדוקה והמסוגרה בשטף התרבות היונית. בימי שלטון בית תלמי יכלה עדיין להחזיק מעמד בפני זרם זה, אולם עם התחזקות השלטון הסורי קשתה ההתנגדות. עם יהודה נמצא מעתה תחת יד בית סיליקוס שביקש להוציא לפועל את חלומו של אלכסנדר מוקדון ע"ד מלכות יונית מושלת בכפה. התפשטות הלשון היונית בלבד, כאמצעי של משא ומתן מסחרי ורשמי, גררה אחריה בהכרח התנוונות סדרי החיים בקרב המשפחות העשירות.

המתיוונים היו מחקים מדות הנכרים, שינו את שמותיהם, הכניסו מנהגים יוניים לתוך חיי המשפחה – בכלל מיעטו את הדמות הלאומית. פתחו בחיקוי חיצוני וסיימו בהתבוללות פנימית. שגרמה לביטול כמה עיקרים מדיניים ורוחניים של האומה.

כלפי סכנה זו יצאו המשמרים שבקרב העם. קמה כת קנאי הדת בשם חסידים, שהתאמצו לעצור בעד זרם התרבות הנכרית. ע"י קביעת סיגים וגדרים דתיים שאפו תלמידיו של עזרא והסופרים להעמיד קיר מבדיל בין היהדות וסביבתה הזרה. כלפי הקיצוניות של ההתבוללות העמידו את הקיצוניות של התבדלות לאומית. אסור היה להתקרב אל היונים, לאכול ממאכליהם, להשתתף באסיפותיהם וביחוד בשעשועיהם הפומביים. בחומרה יתירה נתקימו הלכות שבת ויום-טוב, מצוות קלות ומנהגים בכל מקצועות חיי היחיד, המשפחה והצבור. “החכמה היונית” נדחתה כמזקת לתלמוד תורה. כל עבירה על מנהג העם נחשבה לבגידה לאומית, כהכנה לבריחה מן המחנה.

בשנים כתיקונן לא היה ריב המפלגות הקיצוניות, המתיוונים והחסידים, מקיף את המוני העם, ובכל אופן היתה המחלוקת מצטמצמת בתוך גדר היהדות ונגמרת כדרך שנגמרו כמה תנועות רוחניות בדברי ימי ישראל. אולם כאן היתה יד גורמים מדיניים באמצע, שהפכו את המחלוקת התרבותית לריב אחים. מפלגת ה“הילינסטים” לא כבשה יצרה ובקשה סיוע מממשלת סוריה, ששאפה ליוון את היהודים. על ידי כך נעשו המתבוללים קרובים מלכות והמחלוקת הרוחנית לבשה צורה מדינית – ומכאן נפתחה הרעה.

 

אנטיוכוס אפיפנס    🔗

בשנת 198, כשקיבלו בני ירושלים את פני המלך החדש אנטיוכוס השלישי, היו רשאים לקוות לימים טובים. אנטיוכוס הניח ליהודים את השלטון העצמי שהיה להם בימי תלמי ועוד הוסיף עליו הנחות וזכויות חדשות. אפשר היה לקוות, כי העם יחיה חיי שלוה וחירות בחסותה של מלכות בית סיליקוס האדירה. אולם תקוה זו לא נתקיימה. לא עברו שנים מועטות ומלכות סוריה הוכתה מכה רבה שגדעה את קרנה. בשאיפותיו לשלטון פגע אנטיוכוס השלישי בכח חדש: בריפּובליקה הרומאית, שהפליאה בזמן ההוא את תקפה הצבאי במלחמות אפריקה וביקשה לפרוש מצודתה על קדמת אסיה, על רחבי מלכות בית סיליקוס. בסיוע המדינות היוניות באסיה הקטנה, שנלחמו בבית סיליקוס על חרותן, הכו הרומיים את חיל אנטיוכוס בשנת 190 בקרב שעל יד מגנסיה. אנטיוכוס הוכרח בפקודת המנצחים לצאת מאסיה הקטנה, להשמיד את צי המלחמה שלו ולשלם כסף ענושים לאוצר המלכות ברומי. בין בני התערובות ששלח לרומי נמצא גם בנו, העתיד לתפוס מקום בדברי ימי הפורענויות של ישראל, אנטיוכוס אפיפנס. כדי למצוא כסף לתשלומי הקנס העצום אמר אנטיוכוס השלישי לבוז את אוצר ההיכל האלילי העשיר שבמדינת עילם אולם יושבי המקום התמרמרו על חילול הקודש והרגו את המלך ובני לויתו (187). על כסא מלכות סוריה עלה בן אנטיוכוס, סיליקוס הרביעי (187–175).

על סיליקוס הרביעי הוטל לשאת באחריות הקשה של מפלת אביו. מתוך ההכרח לשלם מס היה כפוף לרומי, וע"י כך נעשה שעבודם של העמים לסוריה קשה ביותר: העיקו עליהם מסים וארנוניות שהיו נגבים בידי פקידים או חוכרים. לפעמים היו הפקידים בוזזים את האוצרות הלאומיים מטעם הממשלה, כמו שעשה אנטיוכוס השלישי במדינת עילם. פעם אחת נעשה מעשה כזה בירושלים. כהן גדול בירושלים היה בימים ההם חוניו השלישי, יורש כסאו של שמעון השני. לפקודתו עמד שומר בית המקדש ושמו שמעון ממשפחת הטוביים חבר לכת המתיונים, שנטתה מאז לצד בית סיליקוס. במרכז השלטון הלאומי נמצא איפוא איש שהיה מצדד בזכות השלטון הנכרי. נטיתו זו הרעימה את הכהן חוניו וסוף דבר היה, ששומר הבית הוסר ממשמרתו. שמעון בקש לקחת נקם מן הכהן הגדול והרצה דברים לפני נציב חילת-סוריה ופיניקיה, אפולוניוס טרסיוס, שיש בבית המקדש בירושלים אוצר בלום “ולמלך שוה לקחתו”. הנציב הודיע זאת מיד לסיליקוס, והמלך, שנצרך היה לכסף, שלח לירושלים את גזבר המלכות היליודורוס להביא לו את האוצר. הכהן הגדול ביקש את היליודורוס שלא לגעת באוצר המקדש, כי הכסף הוא פקדון יחידים ובתוכם גם יתומים ואלמנות, אבל היליודורוס לא נעתר לבקשתו. היליודורוס בא אל הקדש פנימה למלאות את שליחותו, וכאן אירע פתאם עיכוב. לפי אמונת העם נדהם היליודורוס כשנכנס למראה רוכב איום על גבי סוס ושני בחורים הפילו את הזר הבא אל הקודש והכוהו בל רחם: כל עוד נפשו בו הוציאוהו מתוך המקדש, וכך הוכרח לצאת מירושלים ריקם. אולם שמעון הבוגד לא נבוך ממפלה זו והודיע למלך, כי הכהן הגדול אשם במאורע שאירע להילידורוס, ובכלל הלשין על חוניו שהוא שונא למלכות סוריה. אז הלך חוניו לאנטיוכיא לברר למלך את המצב לאמתו.

לא עברו ימים מועטים והמצב ביהודה הורע. סיליקוס הרביעי הומת בידי היליודורוס יועצו, ועל כסא המלכות עלה אחיו אנטיוכוס הרביעי (175–164), ששב בימים ההם מרומי לאחר ששהה שם ט“ו שנה כבן תערובות. ממלך חדש זה לא נשקפו עתידות טובות ליהודה. אנטיוכוס הרביעי איחד בקרבו את כל המדות הגרועות של היוני והרומי; תאות המותרות והפאר החיצוני ויצר הרע של מלחמה. בערי סוריה בנה מקדשים ושאר בנינים פומביים כמתכונת אתונא, ובאנטיוכיא נסה להנהיג התאבקות לוּדרים כמנהג רומי. שני כינויים היו לו לאנטיוכוס. כינוי רשמי אפיפנס (נאור) ובלתי רשמי אפימנס (משוגע) – והם מציינים את הניגוד שבין הזוהר החיצוני והרקב הפנימי של המלך הסורי. אנטיוכוס ביקש להרכיב לכל האומות שבמלכותו את הזוהר החיצוני של התרבות היונית ובשאיפתו זו שאחזתו כמין בולמוס לא חת מפני כל. המחלוקת שפרצה בימים ההם ביהודה בין ה”הילינסטים" והחסידים נתנה לעריץ הסורי תואנה להכניס ראשו בענינים פנימיים של עם זר לו ולכפות על ירושלים לא רק את התרבות, אלא גם את הפולחן הדתי של האלילות העתיקה.

המחלוקת התרבותית דבקה גם במשפחת הכהן הגדול, שעמד בראש עם יהודה. ישוע, אחיו של חוניו שלישי, נמנה על כת המתיוונים בירושלים והיה אחד ממנהיגיה. את שמו העברי שינה ליוני – יסון. חובב נלהב של היוונות היה וביקש לטעת בארצו משטר יוני והשכלה יונית, וכשעיכבה כת החסידים בידו בא לכלל כעס והחליט לסלק את אחיו ולתפוס את מקומו, כדי להנהיג את המנהגים החדשים בתוקף השלטון ובסיוע המלכות. חוץ מתכליתו המפלגתית רדף יסון כנראה גם אחרי הכבוד, ומתוך שני המניעים הללו עשה מעשה בגידה בעמו. יסון הציע לאנטיוכוס אפיפנס סכום רב, אם בצורת מנחה או בצורת הוספה על המס הקבוע ביהודה, בתנאי שהמלך ימנהו לכהן גדול במקום חוניו. חוץ מזה הבטיח לאנטיוכוס ליסד בירושלים “גימנסיון”, בית לשעשועי התאבקות וגם “אֶפיביה” – בית למוד לבחורים המתחנכים ברוח צבאי, כדוגמת מוסדות כאלה באתונא. את יושבי ירושלים בקש להעלות לתואר “אזרחי אנטיוכיא” – לכבוד ולתועלת. מכיון שההצעות הללו התאימו לרצונו של אנטיוכוס עצמו, מלא בקשתו של יסון. חוניו נפטר ממשמרתו וכנראה הוגלה לאנטיוכיא. ולכהן גדול נתמנה אחיו המתיוון (174).

כשהגיע יסון לשלטון הנהיג בירושלים תקנות חדשות ברוח כת המתיוונים. עבודת המקדש לא נשתנתה, אולם סמוך לבית המקדש נבנה היכל אחר – “גימנסיון” – שבו שלט פולחן הגוף והשעשועים. הצעירים היו באים בהמון ומתרגלים בשימוש כלי זיין, ירית דיסקוס ושאר מיני התעמלות, ולא התבוששו לצאת ערומים בפני הקהל. אפילו פרחי כהונה היו לפעמים מניחים עבודת המזבח והולכים אל הככר הסמוכה להשתתף בשעשועים היוניים. כל זה פגם ברגש הדתי-המוסרי של היהודים החסידים. ויסון לא שם לב לתלונת הכת הלאומית והרחיק ללכת בדרכו.

 

מהומות פנימיות    🔗

שלש שנים שימש יסון בכהונה גדולה. מכיון שהממשלה הסורית הכניסה ראשה בעסקי השלטון העצמי ביהודה, נתרופף כל כך החוק בקרב האריסטוקרטיה, עד שהעיז גם אדם שאינו מזרע בית הכהנים הגדולים לבקש לו כהונה גדולה. אחד ממשפחות הטוביים, מנלאוּס, שהתיחס לזרע הכהנים מבית צדוק, זמם ליטול מיסון את הכהונה הגדולה. מנלאוס היה מן ההיליניסטים הקיצוניים שהרחיקו ללכת בהתבוללותם עד הקצה. אולם, כנראה, לא רק טובת המפלגה היתה נר לרגלו: רדיפה אחרי הכבוד ואהבת הבצע השפיעו על מעשיו יותר משהשפיעו על מעשי יסון.

את תכליתו השיג ע"י בגידה כפולה: אישית ולאומית. יסון, שלא חשד במנלאוס כלל, שלח בידו את המס לאנטיוכיא, והשליח הבוגד משך את לב אנטיוכוס אליו והציע לו בשכר הכהונה הגדולה שלש מאות ככר כסף יתר על תשלומי יסון; אפשר הדבר שמנלאוס הבטיח לאנטיוכוס חוץ מזה גם לחזק את התרבות היונית בירושלים, והמלך הסכים להצעתו. יסון הוסר ממשמרתו והוכרח לברוח לעבר הירדן מזרחה לארץ בני עמון, ולכהן גדול נעשה אדם, שלדברי “ספר חשמונאים השני”, “לא הלך בדרכי הכהנים, כי אם בדרכי העריצים, ויטרף טרף כחיתו יער”.

בינתים נהיו מהומות בירושלים. ליסימכוס, אחיו של מנלאוס וממלא מקומו, הוסיף לבוז את בית המקדש כדי לשלוח מס לאנטיוכיא. ודאי לא נמנע מלקחת גם פקדונות של יחידים שבמקדש. כל הגזילות הללו וחילול הקדש שבהן מררו את רוח העם. ההמון התגודד מסביב לבית המקדש, גירש במקלות ובאבנים את אנשי הצבא שנשלחו לקראתו והרג את ליסימכוס על יד אוצר המקדש. אחר כך הלכו שלשה מזקני ישראל לצור, מקום שם נמצא אנטיוכוס, כדי לבאר לו סיבת המרד ולהוכיח את אשמתו של מנלאוס ואחיו. אולם אנטיוכוס לא שמע לדברי בני ירושלים וציוה להמית את שלשת הזקנים כדינם של מורדים במלכות. נבלה זו הרגיזה את היהודים עד היסוד והוכיחה להם, כי אין דרך אחרת אלא להלחם עם השונא הראשי, מלך סוריה.

בימים ההם נתחדשה המלחמה בין סוריה ואויבה מאז – מצרים. מצרים, שלא התגדרה בכחה הצבאי, בודאי לא היתה מחזיקה מעמד בפני בית סיליקוס גבורי המלחמה, אלא שעמדה לימינה רומי האדירה, שנצחה בימים ההם את קרתא חדתא ופרשה את מצודתה על אפריקה הצפונית. בשנת 170 הסיחה רומי את דעתה מאפריקה מפני מלחמתה החדשה עם מוקדון, ובשעת כושר זו השתמש אנטיוכוס הרביעי ועלה על מצרים; כבש את מחוז פילוסין, אבל לאלכסנדריה לא הגיע. ביהודה יצאה השמועה כי מלך סוריה נפל במלחמה והעם צהל ושמח. מפלגת הנוטים אחרי בית-תלמי המצרי הרימה ראש. נדמה היה, שעריצותו של מנלאוס תפול, כי כשל עוזרו. יסון המגורש נתעודד לבשורה זו ומיהר לבוא מעבר הירדן לירושלים ועמו גדוד אלף איש. מנלאוס נבהל ונסתתר במצודה בצל חסותו של מצב חיל סוריה. יסון נתמך, כנראה, על-ידי כמה מיושבי ירושלים, שנוח היה להם המתיון המתון מן העריץ הנוכל והבוגד מנלאוס. אולם לא ארכו ימי שלטונו של יסון בירושלים, כי השמועה על מות אנטיוכוס נתבדתה, וכששמע מלך סוריה על דבר המהומות בירושלים מיהר לבוא שמה. בינתים נכנס אנטיוכוס עם חילו לירושלים והתנקם ביושביה באכזריות. הרבה יהודים נהרגו ונשבו, המקדש היה לבז בסיוע מנלאוס. בתוך הביזה לקח אנטיוכוס שלשת הכלים היקרים שבהיכל המקדש: מזבח הקטורת, שולחן לחם הפנים והמנורה, הכל זהב טהור. לאחר השוד וההרג שב המלך לאנטיוכיא והניח בלבות היהודים משטמה עזה למלכות הרשעה. מנלאוס הוסיף לעמוד בראש העם השונא אותו ונסמך על תקפו של חיל מצב סוריה בירושלים.

 

גזירת השמד    🔗

בית סיליקוס הלך והכביד עולו על יהודה ורבים זכרו באנחה את החירות שהעם נהנה ממנה בימי שלטון בית תלמי המצרי. במצרים משל בימים ההם תלמי הששי פילומטור שנטה חסד ליהודים. יתכן כי בה בשעה שמפלגת המתיונים בירושלים תמכה בממשלה הסורית הצוררת קותה המפלגה הלאומית לפרוק את עול סוריה בעזרת מצרים.

אם ידע אנטיוכוס כי בני ירושלים שמחים לאידו וקצתם נוטים למצרים – יש לשער, שמנלאוס הלשין שוב לפניו ע"ד רוח המרי שבעיר הבירה. ואנטיוכוס, בקש לשפוך חמתו על היהודים; גמר בלבו להכריע מדינה זו לחלוטין, לבטל את שלטון-הבית שלה ולהרכיב לה משטר יוני כמו בשאר מדינות ממלכתו. בשליחות כזו הלך לירושלים שר הצבא אפולוניוס ועמו גדודים רבים. קביעת המשטר החדש התחילה בהרג ובביזה. ביום השבת התנפלו אנשי אפולוניוס על יושבי העיר השובתים את שבתם בשלוה, הרגו את הגברים ברחובות, לקחו נשים וטף שבי, בזזו את הרכוש והחריבו את הבתים. התושבים ברחו המונים המונים מן העיר ובבתיהם נושבו יונים וסוריים. השכונה העתיקה “עיר דוד” נהפכה למבצר עצום ונקראה בשם יוני “אַקרא”, ובה שכן חיל המצב הסורי. מצודה זו, שהיתה מוכנת תדיר להוציא מקרבה גדודי צבא פריצים להכריע את יושבי העיר, הטילה אימה על עיר הבירה ועל כל המדינה. ואף אחר כך, בימי מלחמות השחרור, היתה האקרא המעוז הראשי של שלטון סוריה ביהודה.

הריסת העיר לא היתה אלא פתיחה להריסת האומה. אנטיוכוס אפיפנס הבין, שעיקר כחם של היהודים במשמעתם הדתית החמורה, השומרת על תרבותם הלאומית ונותנת להם את העוז להתקומם נגד כל ניסיון של הרכבה זרה. כדי לכלות את האומה היהודית כחטיבה בפני עצמה ולהטמיעה בעיסה היונית-הסורית צריך היה לעקור את שלטון-הבית שלה ואת חוקתה, ולפי שחוקתה כלולה בתורה הרי שצריך לבטל יסוד זה של דת ומוסר. וכך עבר אנטיוכוס מרדיפות היהודים לרדיפת היהדות. גזר גזירה, כי “אך תורה אחת וחוקה אחת לכל יושבי ארצנו ויעזבו כל עמי הארץ את חוקותיהם” (ספר חשמונאים הראשון א' מ"א). למדינת יהודה הורכב משטר חדש. חוקת יהודה הכתובה בתורה נתבטלה, הדת היהודית הושבתה מטעם המלכות בכל המדינה ועבודת המקדש בירושלים חדלה. שמירת המצוות, וביחוד שבת, מילה ודיני מאכלות אסורות, נאסרה בעונש מות. במקום עבודת המקדש שבטלה נצטוו היהודים לקיים את הפולחן היוני. בכל ערי יהודה נערכו מקדשים ומזבחות לעבודה זרה והיהודים נתחייבו להקריב קרבנות לזיוס ולשאר אלהי יון. שוטרים מיוחדים נתמנו להשגיח על קיום דבר המלכות. מי שלא קיבל את הפולחן החדש נאנס בזרוע, ואם נתעקש נמסר לדין. מי שמצאוהו שומר את השבת, מקיים מצות מילה או קורא בתורה, נידון למיתה; ספרי התורה נשרפו או נתחללו.

השמד הגיע למרום תקפו בשעה שנערך ט“ו כסלו שנת לל”ה לפני החורבן השני (168 לפני סה"נ) מזבח לזיוס האולימפי על גב המזבח הגדול בבית המקדש שבירושלים וביום כ“ה כסלו הוקרב עליו הקרבן הראשון לעבודה זרה. במרכז מקדשם ראו היהודים המתמרמרים “שקוץ משומם” של עבודה זרה. מזבח ה' שימש בסיס למזבח זיוס. זאת אומרת, שזיוס ישב על הכסא, אליל במקום אלהים. כזאת לא פללו בודאי גם רוב המתיוונים שביהודה. מעט מאד היה מספר הפורשים ברצון מן הדת והלאומיות היהודית. על-פי רוב היתה ההמרה באה ע”י כפיה ואיומים נוראים. כמה יהודים נאנסו להשתתף בחגיגוֹת ובזבחים לאלילי יון. בחגי דיוניסוס או בככוס היו חובשים על ראשי היהודים זרי גפן – סמל השכרות והפריצות. כמו כן נאנסו לאכול בשר חזיר. קצתם עשו בעל כרחם כמצות מעניהם, אבל קצתם התקוממו בכל כחם ויש שהומתו על עקשנותם. קמו מומרים ואנוסים בצד קדושים.

האגדה מספרת, כי המון יהודים הסתתר במערה מחוץ לעיר כדי לשמור שם את השבת. כשנודע הדבר לסוריים הקיפו את המערה מכל צד והרגו את כל הנמצאים בה באכזריות רבה. לפי נוסח אחר השליכו האויבים לתוך המערה אודי-אש והנסגרים שם נשרפו או נחנקו בעשן. היו מספרים על זקן אחד ואלעזר שמו, ששוטרי המלך ביקשוהו פעם שיאכל בפומבי לפחות בשר כשר, שלמראית עין הקריבוהו לעבודה זרה, אולם הזקן החרד לדבר אלהים סרב לתת לאחיו מופת של בגידה ומת בענויים נוראים. אגדה מאוחרת קשרה כתרים לאשה אחת ושמה חנה ושבעת בניה שמסרו נפשם על אמונתם. אנטיוכוס המלך דיבר על לב כל בן ובן לעבוד עבודה זרה וקודם כל לאכול בשר חזיר והבנים סרבו בזה אחר זה למלא את דבר המלך. לעיני אמם עינו אותם ענויים נוראים: הפשיטו את עורם מעליהם, חתכו מהם אברים אברים, צלו אותם חיים על האש, והאם התאזרה עוז ועודדה את בניה לשאת את כל הענויים ולא לעבור על מצות האלהים. לאחר שהומתו הבנים הומתה גם האשה, שהעלתה רחמי אם לעולה על מזבח דתה ועמה.

בימים ההם קמו בישראל מדות מסירות הנפש וקדוש השם שהתקופוֹת הבאות בדברי ימינו מצטיינים בהן. היהודים הראו לעולם כי לא יחידים בלבד אלא גם המונים עלולים לשאת יסורים מתוך הכרת רעיון נעלה, לוותר על כל טוב הארץ, להתענות ולמות ובלבד שלא לפגוע באמת ובקדושה שבלב. מוטב לאבד את החיים מלהפסיד טעם החיים ותכליתם. בכח רגש זה יעלו מכאן ולהבא אלפי מאמינים לצליבה, לגרדום ולמדורה לשם רעיונות דתיים, לאומיים ומדיניים. מימי אנטיוכוס אפיפנס התחילו קדושים בישראל אלה תולדות המרטירולוגיה הישראלית.

אולם העם המורדף לא הסתפק בהתנגדות של שב ואל תעשה. קמו בקרבו גם אנשי מעשה שבקשו להנקם על גזילת זכויותיה של האומה וחלול קדשיה, על אלפי ההרוגים והמעונים. הקנאים הגבורים הללו, ביחוד מבני כת החסידים, יצאו מירושלים ושאר הכרכים שבהם גבר האויב, נתרחקו למדבריות או הסתתרו במערות ובחגוי הסלעים. מזמן לזמן היו יוצאים ממפלטם והולכים בארחות עקלקלות לערים ולכפרים. כאן היו המטיפים הנודדים מעוררים את רוח העם, מחזקים את אמונתו ומעודדים את הפוסחים על שתי הסעיפים וקוראים למלחמת מצוה כלפי עובדי האלילים הנוגשים. כך הוכשר הקרקע למרד העם. בכל ארץ יהודה גברה התסיסה. העריצות של אנטיוכוס עוררה את כח הכיבוש של העם, שזה ארבע מאות שנה, מימי המרד בנבוכדנאצר, לא נשא חרב, העם נלאה לסבול ומוכן היה לקום על מעניו.

 

המרידה    🔗

בשנת 167 לפני סה"נ היתה ארץ יהודה מקום שממה והרס. מירושלים יצאו רבים מיושביה והעיר נמצאה ברשות היונים והיהודים המתיוונים מכת מנלאוס. במצודת אַקראַ חנה מצב חיל סוריה ובבית-המקדש המחולל נחלפה עבודת ה' בעבודה זרה של זיוס. בכל הארץ שוטטו פקידי אנטיוכוס אפיפנס ודרשו מאת היהודים למלאות אחרי גזירות המלך, זאת אומרת לעזוב דתם ועמם. ובמדבריות ובחגוי הסלעים נעו ונדו קנאי היהודים מלאי התמרמרות על מעשי האונס של המלך הרשע, מוכנים ומזומנים לשאת את דגל המרידה כלפי הרודפים.

בימי הרעה ההם ישב בעיר קטנה מודיעין שבהרי יהודה, בין ירושלים ויפו, כהן ישיש, מתתיהו בן יוחנן מבית חשמונאי. כהן זה וחמשת בניו: יוחנן, שמעון, יהודה, יונתן ואלעזר נמנו על מפלגת הקנאים אנשי המעשה, שביקשו להכין את העם למלחמה מזויינת עם צורריו. פעם אחת באו פקידים סורים למודיעין, העמידו ברחובה של עיר מזבח לעבודה זרה והזמינו את היהודים להקריב קרבנות לאלים כמצות אנטיוכוס. קצת התושבים היו מוכנים לציית מיראה, אולם רובם התנגדו. אז פנו שליחי אנטיוכוס למתתיהו, הגדול שבנכבדי העיר, וביקשוהו להראות לאחרים מופת של משמעת למלך והזכירו לו, שכמה אומות אחרות בממלכת סוריה מקיימות חוק זה של הערצת הדת היונית. אבל הכהן הזקן השיב להם: “אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלהיו וישמעו לקולו להמיר את חוקות אבותיהם, לא כן אנכי ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו”. וכשנגש יהודי מתיוון אחד אל המזבח האליל להקריב עליו קרבן, לא יכול מתתיהו להתאפק, פגע בבוגד והרגו. ביחד עם בניו והנלוים אליהם פגע גם בפקיד המלכות והמיתו ואת המזבח נתץ (167).

אחרי מעשה רב זה, ההתפרצות הראשונה של חמת העם, לא יכלה משפחת מתתיהו להשאר במודיעין. מתתיהו אסף את קרוביו וחבריו ונדד עמהם אל ההרים. שם התחיל מאגד גדודים מבין הקנאים והחסידים שהיו משוטטים בארץ ופוגעים לפעמים בסוריים אבל לא יכלו לערוך מרידה מסודרת מחוסר מרכז ומנהיג. מעשה מלחמה הופרע גם ע"י חסידותם היתירה של הקנאים. יש שהיו הנכרים מתנפלים על חבורות היהודים בכוונה בשבת ומשחיתים בהם, לפי שהיהודים לא רצו לחלל את השבת ולשאת נשק ביום זה. החשמונאים החליטו מפני שעת החירום להגן על עצמם גם בשבת. גדודיהם הלכו ונתרבו, אלפי קנאים נלוו עליהם ואדיר היה חפצם להלחם לדתם ולחירותם. גדודי המורדים התהלכו בארץ, ומתתיהו ובניו בראשם, הרסו בדרכם מזבחות האלילים, הרגו את היהודים הבוגדים, התנפלו על גדודי הסוריים ועוררו את רוח העם לעמוד על נפשו. דגל המרד הונף. במקום פשיטת הצואר לטבח באה ההגנה. אולם מחולל התנועה הזאת לא זכה לראות בנצחונה. מתתיה הזקן מת בשנת המרד הראשונה (166) ונקבר במודיעין עירו. לפני מותו צוה לבניו להמשיך את מלחמת הקודש.

בראש חיל המתקוממים עמד הגבור שבבני מתתיהו, יהודה המכבי או המקבי². האומה היהודית, שלא נלחמה זה רבות בשנים, הוציאה מקרבה בבת אחת שר צבא גדול. ביהודה המכבי קם לתחיה הכח הגופני הקדום של גבורי דוד האגדיים ונוסף עליו עוז הרוח של לוחם החירות. בעל ספר חשמונאים מתאר את יהודה “כאריה שואג לטרף”. הסוד שבגבורה זו, שבה התנפל עם קומץ גבורים על לגיונות שלמים של האויבים, היא ההתלהבות הלאומית והדתית, שגרמה בכל הדורות לנצחונם של גבורי החירות. תוקף הרוח, ההתמרמרות המוסרית וגעגועי חירות הם שנותנים ביד המועטים את הרבים, שאין להם אלא כח גופני בלי ההתלהבות המוסרית.

הפגיעות הראשונות נוחות היו למורדים. כשנודע לאפולוניוס, שר החיל הסורי ביהודה דבר מרד החשמונאים על משומרון עם חילו על המורדים. יהודה וגדודו יצאו לקראתו והכוהו, ואפולוניוס בעצמו נהרג בקרב. יהודה הסיר מן המומת את חרבו ותלאה בחגורתו. מכאן ולהבא השתמש בכל הקרבות בנשק זה, שללו הראשון. ידי ישראל אחזה חרבו של יון.

לא עברו ימים מועטים ולקראת יהודה יצא שר הצבא הסורי בארץ ישראל, סירון. שני החיילות התנגשו על יד בית חורון, צפונית מערבית מירושלים. כשראה הגדוד היהודי הקטן את החיל הגדול של האויב בא מורך בלבם, אולם יהודה עודד את רוחם בנאום נלהב, שבו הזכירם, כי הם לוחמים לאלהים ולעמם עם עובדי אלילים ועריצים, ואלהים עתיד לעזור ללוחמי הצדק. היהודים התנפלו על הסורים, הכו אותם לפי חרב ופיזרום (166). הנצחונות הראשונים הללו חיזקו את רוח היהודים והפילו חרדה על ממשלת סוריה. בשורת המרד הגיעה לאנטיוכוס ועוררה אותו לעשות מעשה רב. בעצמו לא יכול ללכת ליהודה, כי עומד היה לצאת למלחמה על הפרתים בפרס. לממלא מקומו מנה את ליסיאס מזרע המלוכה, וגם שם אותו לאפיטרופוס על בן המלך אנטיוכוס החמישי ופקד עליו לשלוח צבא רב להכריע את יהודה. תכניתו היתה להשמיד או לגרש את היהודים שאינם נכנעים למלכות ולחלק את אדמת יהודה בין בני נכר שיבואו לשבת עליה. לארץ יהודה נשלח חיל גדול ובראשו שרי הצבא ניקנור וגורגיאס. המפקדים הסוריים בטוחים היו בנצחונם כל כך עד שנתנו להלוות על המחנה לסוחרים, שבאו עם כסף רב לקנות לעבדים את היהודים שיפלו בשבי וגם הביאו עמהם שרשראות לכבול בהם את רגלי העבדים.

פלצות אחזה את יושבי יהודה כשעלה חיל זה על הארץ. גדודי היהודים נתכנסו במצפה, עיר הקודש הקדומה של בני בנימין שמילאה עתה מקום ירושלים המחוללה. כאן נערכה עבודת אלהים ברוב עם, בצום ובתפלה. יהודה המכבי עודד רוח גבוריו להגן על דתם ועמם. כגדעון בשעתו הוציא ממחנהו את היראים ורכי הלבב, ואז נשארו לפקודתו אלפים אחדים; אותם חילק למאות ולעשרות ושם עליהם ראשים, ועל עצמו קיבל את ההנהגה העליונה. חיל הסורים וגורגיאס בראשו חנה על יד אמאוס הסמוכה לירושלים. גורגיאס בקש להתנפל על היהודים לפתע פתאם והלך בלילה למצפה עם חלק מחילו, ושאר אנשיו הניח במחנהו שעל יד אמאוס. כשנודע הדבר ליהודה לא יצא לקראתו, אלא הלך עם גדודו למחנה הסורי הנשאר אצל אמאוס והתנפל עליהם פתאם. הסוריים נפלו קצתם במלחמה ויתרם ברחו. בינתים שב גורגיאס עם חילו ממצפה מכיון שלא מצא שם את האויב היהודי. כשקרב לאמאוס ראה את מחנהו ההרוס ופגע במנצחים המוכנים לקרב חדש. גורגיאס לא העיז לערוך מלחמה ונסוג אחור עם חילו לארץ פלשתים. היהודים מצאו במחנהו העזוב שלל רב ובתוכו גם את הזהב שהכינו סוחרי העבדים למקנה שבויים יהודים (סוף שנת 166 או תחלת 165).

לא עברו ימים מועטים ולארץ יהודה בא עם חיל עצום ליסיאס בכבודו ובעצמו. למסעו בחר דרך חדשה ועלה על הארץ לא מצפון אלא מנגב, מצד מדבר אדום. על יד בית צור, מדרום לירושלים, התמודדו גדודי ליסיאיס ויהודה המכבי, ואף-על-פי שמספר אויביהם עלה עליהם הרבה נצחו היהודים בתוקף התלהבותם הלאומית. ליסיאס הוכרח לשוב לאנטיוכיא כדי לאסוף חיל חדש.

כל הנצחונות הללו פינו לפני המנצחים את הדרך לירושלים. לעיר הקודש המחוללה נגש יהודה עם גדוד גבוריו. בלי קושי לכדו חלק העיר והר הבית, רק מצודת אקרא, שבה חנה חיל מצב הסורים, נשאר בידי האויב. יהודה שם עליה מצור ושוב לא היה עיכוב בדבר להחזיר את הקדושה ליושנה. כשעלו גבורי יהודה להר הבית ראו את בית-המקדש והנה הוא הרוס למחצה ושדוד. המזבח נטמא בעבודת אלילים, השערים שרופים, ההיכל שמם ובחצר עלו עשבים. יהודה ואנשיו בכו למראה עיניהם ומיד התחילו לטהר את הבית ולהקימו על מכונו. מזבח זיוס, שנבנה על גבי הקודם, נהרס כולו ואבניו הושלכו אל מקום טמא, ומזבח ה' ששימש בסיס לעבודה זרה נחלץ ואבניו הונחו במקום מוקצה “עד אשר יקום נביא בישראל להורות את אשר ייעשה בהן”. על מקומו נבנה מזבח חדש מאבנים שלמות “אשר לא הונף עליהן ברזל”. במקום כלי הקודש שנגזלו נעשו חדשים מן הזהב והכסף של שלל המלחמה.

לאחר שטיהרו את ההיכל והעזרה מטומאתם, חנכוהו ברוב פאר. ביום כ“ה לחודש כסלו שנת רל”ה לפני החורבן השני (165), יום שבו הונהגה לפני שלש שנים בבית המקדש עבודה זרה, נערכה עבודה לאלהי ישראל בקטורת וזבחים ונתחדש הפולחן הישן. שמונה ימים נמשכה חנוכת הבית, שהיה לה לא רק ערך דתי אלא – בעיקר – ערך לאומי. בכל ערב וערב הוארו פני ההיכל באורים רבים. ונקבע לחוק כי גם להבא יחוגו בכל שנה ושנה את הימים הללו לזכר הקמת החירות הדתית. חג זה נקרא מכאן ואילך “חנוכה” על שם חנוכת המקדש והתחדשותו, והוא נשמר ונעשה בישראל עד היום הזה.

בתלמוד מסופר המעשה בדרך אגדה: “כשנכנסו עובדי כוכבים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד; נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים; לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים” (שבת כ“א ע”ב).

 

מלחמות יהודה המכבי    🔗

לאחר הנצחונות הראשונים של החשמונאים היה טבור ארץ יהודה, חוץ ממצודת אקרא שבירושלים, בידי המורדים. יהודה ביצר את הר הבית והניח שם חיל מצב תמידי לעכב בפני תנועת החיל שבאקרא. כמו כן ביצר את העיר בית-צור, מקום הקרב האחרון, כדי להגן על מבואי ירושלים מנגב. ע“י זה, וביחוד ע”י שאנטיוכוס אפיפנס היה טרוד במלחמותיו עם הפרתים, נתנה הממשלה הסורית מנוח ליהודה שנתים משעת תבוסתו הראשונה של ליסיאס. אולם הרעה נפתחה מצד אחר. בערי הים והצפון של ארץ ישראל, שרוב התושבים בהם היו נכרים, התחילה תנועה של שנאה ליהודים. היונים שבירכתי ארץ ישראל נבהלו לנוכח נצחונותיהם של המורדים והתחילו דוחקים את רגלי היהודים שבקרבם. נוקמים היו ביהודים על שלחצו את הנכרים בטבור הארץ. שבטי הגוים הקטנים שבארץ השתמשו בשעת מהומה זו לבוז בז. ליהודה המכבי הוגד, כי מצב היהודים בצפון ארץ הגליל בין המוני הנכרים ברע הוא, ומיד שלח שמה את שמעון אחיו ועמו ששת אלפים איש. שמעון הכה בקרבות אחדים את הלסטים בגליל והניס אותם לעכו, ואחר כך שחרר את היהודים והוליכם עם נשיהם ובניהם ליהודה.

בשורות רעות הגיעו גם מגלעד, בעבר הירדן מזרחה. שם היו בני עמון ושאר העממים, וטימותיוס הסורי בראשם, הורגים ביהודים ושמים עליהם מצור. ביחוד רע היה מצב היהודים הנצורים בעיר דותים. כשנודע הדבר ליהודה עבר עם אחיו יונתן את הירדן בראש גדוד גדול, התנפל על הנכרים הגלעדים שצרו על דותים וגאל את היהודים. את העמונים העניש בכל חומר הדין והחריב כמה מעריהם. אולם המלחמה נתחדשה בארץ הבשן. חיל טימותיוס, ועמו גדודי הערביים, חנה מעבר לנהר ירמוך. יהודה מיהר ללכת לשם, עבר את הנהר הרחב, התנפל על האויב והניס אותו עד קרנים. אחר כך לכד עיר זו ושרף שם את המקדש האלילי, שבו נסתתרו הרבה פליטים. לאחר כמה מעשי גבורה לקחו אנשי הצבא עמם את אחיהם הגלעדים עם נשיהם ובניהם, צלחו את הירדן ושבו לירושלים. יהודי הגליל והגלעד התישבו בירושלים וסביבותיה. והחיל החזק שנתבצר בהר הבית הגן עליהם (164).

יהודה הצליח גם במלחמותיו עם העממים בנגב ובים – האדומים ויושבי פלשת. עיר חברון שהאדומים נתבצרו בה ואשדוד הפלשתית נחרבו בידי חיל יהודה. היהודים שהיו עד כאן נרדפים הוכיחו, כי יודעים הם לעמוד על נפשם לא רק בפני העריצים הסורים אלא גם בפני ברית העמים שכניהם.

בינתים נלחם אנטיוכוס אפיפנס במדינות המזרחיות של ממלכתו. בכל ארץ וארץ הנהיג משטר יוני, שינה שמות כמה ערים ל“אנטיוכיא” ו“סיליקיא” לעשות שם וזכר לבית מלכותו, צוה לכנותו במצבות הזכרון בתואר “גואל אסיה” (כתובת שבעיר בבל אומרת: אנטיוכוס האלהים, גואל אסיה ומכונן העיר הזאת). אולם המצב הורע עם התרחקותו של המלך לארצות פרס ומדי, שבהן הלכה ונתפשטה שליטת הפרתים. כשהגיע להרי עילם וביקש ליטול אוצרות המקדש האלילי, התקוממו יושבי המקום ואנטיוכוס נזכר שבמקום זה ובגלל מעשה כזה הומת אביו, אנטיוכוס השלישי, בשעתו. “גואל אסיה” שב לבבל עם שיירי חילו המוכה, ובדרך חלה ומת (164). בימיו האחרונים הגיעו אליו בשורות רעות ע"ד נצחונות היהודים שנואי נפשו. האגדה מספרת, שאנטיוכוס מת בעינויים קשים או שיצא מדעתו ולפני מותו התחרט על היסורים שגרם לעם יהודה; אולם אגדה זו נוצרה, כנראה, לשם מוסר השכל ואמיתותה מוטלת בספק.

מיתתו של אנטיוכוס הרביעי עוררה מבוכה באנטיוכיא. יורש הכסא היה בנו הקטן, אנטיוכוס החמישי אָבפּטוֹר. לאפיטרופוס של היורש ולמושל עד בגרותו נתמנה על-פי צוואת המלך המת שר הצבא הסורי פיליפוס. אולם השליט הזמני של הממלכה, ליסיאס, לא רצה להניח מידו את השלטון ואת האפיטרופסות על בן המלך. השפעתו של ליסיאס היתה גדולה ובידו עלה להחזיק את השלטון בידו. ריב-בית זה באנטיוכיא הסיח את דעת הממשלה מן הנעשה ביהודה. ליסיאס דחה את המלחמה בארץ המורדת, כי ירא לצאת מאנטיוכיא פן יתפוס פיליפוס את הממשלה בידו. אבל כאן הגיעו שמועות מחרידות מירושלים. חיל יהודה המכבי שם במצור את המעוז של שלטון הנכר בעיר הקודש, את מצודת אקרא. חיל המצב הסורי והיהודים המתיוונים שחסו בצלם נבהלו. קצת הנצורים במצודה ברחו לאנטיוכיא ושם התאוננו שהממשלה הפקירה את הסוריים ומצדדיהם ביהודה ונתנה למורדים את האפשרות לבצר את בית-צור והר הבית וסופם שיפרקו לחלוטין את עול סוריה מעליהם. היהודים המתיוונים הוסיפו, שהם נרדפים מאת הקנאים, ההורגים את כל המקיימים מצות המלכות ומחרימים את רכושם.

הממשלה הבינה, עד כמה הדברים מגיעים בארץ המרד, וליסיאס התחיל מתכונן למלחמה. נאסף חיל רב, רגלים ורוכבים ועמהם פילים מלומדי מלחמה. ליסיאס בעצמו לקח לידו את הפיקוד על הצבא ועלה על יהודה, ובלכתו לקח עמו את הנער אנטיוכוס החמישי (163). גם הפעם נכנסו הסורים ליהודה מנגב ושמו מצור על המבצר בית-צור. חיל המצב היהודי שבעיר נלחם בחרף נפש, אבל לא יכול לעמוד בפני החיל הרב של ליסיאס והוכרח למסור את המבצר בתנאי שיוכל לצאת ממנו באין מפריע. כשנודע הדבר ליהודה המכבי חדל מלצור על אקרא ויצא עם חילו מירושלים לקראת האויב. על יד בית-זכריה, בין ירושלים ובית-צור, נפגשו שני החיילות וערכו מלחמה. גדודי יהודה הראו אף כאן אומץ לבם ובכל זאת לא יכלו להתגבר על החיל העצום של הסוריים. אחד מאחי יהודה, אלעזר, ערב את לבו לעשות מעשה גבורה, שבו קיווה להכריע את הכף לטובת היהודים. במערכות האויב ראה לפניו פיל גבוה ומהודר ועליו רוכב שר סורי צעיר, וחשב שזהו המלך. אלעזר הכה על ימין ועל שמאל והבקיע לו דרך אל הפיל והתנפל מתחת לרגליו ותקע לו חרב בבטנו; הפיל רבץ ונחבט בקרקע ובכובד משאו מעך את הגבור והמיתו. אולם מעשי גבורה כאלו של יחידים לא יכלו להביא לידי נצחון היהודים. לאחר מלחמה קשה הוכרח חיל המכבי לשוב לירושלים. האויב הלך אחריו והגיע עד ירושלים ושם מצור על הר הבית. קשה היה מצב הנצורים: הורגש מחסור בצרכי אוכל, לפי ששנת השמיטה באה והשדות לא נזרעו.

אילו נלכד הר הבית היו כל הכיבושים של המרד מתבטלים ויהודה היתה משתעבדת שוב למלכות בית סיליקוס, אולם בשעה שליסיאס קרוב היה לנצחון נודע לו, כי באנטיוכיא מתחוללת מהפכה פנימית ופיליפוס מתנגדו הולך שמה ליטול לעצמו את השלטון ואת האפיטרופסות המגיעה לו על-פי צוואת המלך המת. במצב כזה אי אפשר היה לליסיאס להמשיך את מלחמתו ביהודה. מוכרח היה למהר וללכת לסוריה. לפיכך הציע ליהודים לכרות ברית שלום בתנאים נוחים, והיהודים הסכימו ברצון (163). על-פי ברית-שלום או שביתת-נשק זו ניתנה ליהודים חירות דתית גמורה, רשות לקיים את מנהגיהם ומצוותיהם ובלבד שיודו בשלטון העליון של סוריה ויתחייבו להרוס את מבצרי הר-הבית ובית-צור. המושל הבטיח להקים את השלטון העצמי ביהודה ולהסיר מכנו את הכהן הגדול הבוגד מנלאוס, שנתמנה ע"י אנטיוכוס אפיפנס ונמצא בימים ההם במחנה הסורים. לא עברו ימים מועטים ומנלאוס נבאש גם בחצר המלכות והומת בפקודת אנטיוכוס החמישי או ליסיאס. עם ביטול גזירות השמד מוכרח היה לרדת מגדולתו גם אחד מראשי החייבים במשטר אכזרי זה, שגרם למרידת מדינה שלמה.

כך נתבטלו כל גזירותיו של אנטיוכוס אפיפנס והוקם על מכונו המשטר שקדם לשנת 168. חמש השנים של גבורות החשמונאים לא עלו בתוהו: מלכות סוריה נוכחה כי ביהודה, ארץ בעלת תרבות עצמית עתיקה, מסוכנת שיטת האונס והרדיפות לרודפים יותר מלנרדפים, שהרי שיטה זו כמעט הביאה לידי קריעת מדינה ממלכות בית סיליקוס. הקנאים היהודיים מצדם הוכרחו להסתפק לפי שעה במועט; בביטול הרדיפות, אבל לעתיד קיוו לגדולות מאלה, ותקוותיהם נתקיימו.

 

מות יהודה המכבי    🔗

לאחר שחזר ליסיאס עם אנטיוכוס החמישי מארץ יהודה אירעה בסוריה מהפכה ביית המלכות, שהשפיעה גם על עניני יהודה. דימיטריוס, בן המלך סיליקוס הרביעי ובן אחיו של אנטיוכוס אפיפנס, ברח מרומי שהיה עצור בה כבן תערובות של ממשלת סוריה, ירד בחוף צידוני של הים התיכון, משך אליו חלק מהצבא והכריז על זכותו לעלות על כסא המלכות הסורי. העם שלא היה מרוצה מליסיאס קיבל את המלך החדש בשמחה. דימיטריוס נכנס לאנטיוכיא ברוב פאר והדר והוכרז למלך בשם דימיטריוס הראשון סוטר (162). את אנטיוכוס החמישי הצעיר ואת אפיטרופסו ליסיאס ציוה להמית. הסינט הרומי כעס מתחלה על מנוסת בן המלך הסורי, אולם אח"כ השלים עם הדבר והכיר את דימיטריוס למלך כדת וכדין, ובלבד שתהא מלכות בית סיליקוס חוסה בצל רומי.

בינתים נשתנה גם המצב הפנימי ביהודה. לאחר שהוקמה חירות הדת בארץ ע"י ברית השלום עם ליסיאס³ נתחדשה המחלוקת התרבותית בין המתיוונים והחסידים. כת החסידים המנצחת לא יכלה לדור בכפיפה אחת עם המתיוונים, שמעשיהם העידו עליהם כמה קרובה ההתבוללות אל הבגידה הלאומית. הקנאים הלאומיים לא יכלו להשלים עם המפלגה שרבים מחבריה נמצאו במחנה האויבים. אולם כת המתיוונים לא אמרה נואש. אמנם הקיצוניים שבהם מסיעתו של מנלאוס נעלמו. אבל המתונים שאפו לחירות המעשה וגם ביקשו להגיע לשלטון: מנהיג המתיוונים המתונים היה אלקימוס או יהויקים, מבית הכהנים הגדולים. רוצה היה במשרת הכהונה הגדולה שנשמטה מידי מנלאוס, ולהשגת משרה זו היתה קיימת סגולה בדוקה ומנוסה: הסכמה להיות כלי-שרת בידי המושלים הסוריים. אלקימוס הלך לאנטיוכיא, כדי להשתדל שם בדבר מינויו לכהן גדול, והתאונן לפני המלך דימטריוס הראשון על הלחץ שהמפלגה החשמונאית הלאומית לוחצת את המתיוונים, וגם הטעים את הצורך להנהיג סדר ומשטר בארץ אחרי המהומות שזעזעוה. המלך הסכים לנימוקיו של אלקימוס בתקוה להחליש באמצעותו את שלטון החשמונאים המורדים, שעדיין כבושה היתה בלבם התמרמרות כלפי הסוריים. כדי להנהיג במדינת המרי משטר חוקי צריך היה להעמיד בראש העם אדם הנוטה לממשלת סוריה. המלך מינה את אלקימוס לכהן גדול ומלא את ידיו להקים ביהודה את הסדר שלפני המלחמה. דימיטריוס צפה מראש שמפלגת החשמונאים תתקומם ושלח לירושלים את שר צבאו בכחידס עם חיל רב כדי לעמוד לימין אלקימוס בשעת הצורך.

אלקימוס התקרב לירושלים בצל חילו של בכחידס. מתחלה לא גילה את כוונתו האמתית אלא, להפך, הבטיח לעם לעבוד לטובתו הלאומית. חלק גדול של העם, ואפילו הרבה מן החסידים, היו מוכנים להאמין להבטחות אלו מפני שראו באלקימוס כהן גדול כדת וכדין ומזרע אהרן הראוי להשקיט את הארץ לאחר שנות החירות. לאחר שהגיעו החסידים הקנאים לחירות דתית, היו סבורים שתכלית מלחמתם הושגה ומינו אלקימוס היה בעיניהם כעין אתחלתא דגאולה. כך נכנס אלקימוס לירושלים באין מפריע וכאן נלוו עליו הסופרים והחסידים. רק יהודה המכבי והקנאים מסיעתו לא האמינו באפשרותה של גאולה רוחנית בלי חירות מדינית. בלבם לא היה אמון לכהן הגדול שנתמנה מטעם הסוריים ולבשורת השלום שהביא, וחוששים היו ששלום זה יביא לידי שעבוד חדש לעם יהודה. לא עברו ימים מועטים והחששות הללו נתקיימו. אחרי שתפס אלקימוס רסן הממשלה בידו ציוה להמית ששים איש מן הקנאים שבכת החסידים, שלא קיבלו עליהם מרותו של הכהן הגדול שנתמנה מטעם המלך הסורי. אלקימוס ביקש להוכיח בזה מצד אחד לממשלה הסורית כי נאמן הוא בשליחותו, ושנית להפחיד את כת החשמונאים המורדת. אולם בנוגע לחשמונאים השיג את ההפך ממה שרצה: באכזריותו דחה ממנו גם את המתונים שבטחו בו, ולא נשאר לו אלא לבקש משען בממשלה הסורית ובכת המתיוונים.

בינתים יצא בכחידס מירושלים והניח רק חלק מחילו להגן על אלקימוס, אולם הגנה זו לא הספיקה. הקנא הגדול יהודה המכבי, שהוכרח לצאת מירושלים עם גדודו בבוא אלקימוס, קרא שוב למרד. הפעם עורר את העם למלחמה כלפי האויב הפנימי, הם המתיוונים המחזיקים בשלטון זר בסיוע הצבא הסורי. בכמה מקומות רדפו גדודי יהודה את המתיוונים באכזריות חמה כרדוף בוגדים. אלקימוס ראה את עצמו ואת מפלגתו בסכנה ופנה שוב אל המלך דימיטריוס בבקשה לשלוח לו עזר. המלך שלח מיד צבא ליהודה ובראשו המפקד ניקנור (161).

תפקידו של ניקנור היה להכריע את המורדים העקשנים מכת החשמונאים ולחזק את המפלגה הנאמנה למלכות סוריה. מתחלה ניסה ניקנור בערמה למשוך את יהודה המכבי בחיבה והזמין אותו למשא-ומתן של שלום, ולאחר שלא עלתה בידו תחבולה זו פתח במעשי מלחמה. בדרך לירושלים, על יד כפר-שלם, ערך ניקנור את הקרב הראשון עם חיל יהודה ולא הצליח, כי נפלו במחנהו כמה חללים. בירושלים, מקום שלטון מפלגתו של אלקימוס, קבלו את ניקנור בסבר-פנים יפות, אבל מתוך שהיה נרגז מכשלונו דיבר עם ראשי העיר קשות. בשעה שבירכוהו הכהנים והזקנים על יד בית המקדש לגלג עליהם ואיים לשרוף את המקדש אם לא יסגירו לידו את יהודה הגבור וחבריו. כנראה, לא האמין ניקנור בדברי השלום של הירושלמיים וחשד בהם כי הם בעצה אחת עם המורדים. מירושלים נסע ניקנור עם חילו, לאחר שנוספו עליו גדודים חדשים מסוריה. לבית חורון; סמוך לעיר זו נמצא מחנה יהודה החשמונאי. בי“ג אדר שנת 161 נערכה על יד הכפר חדשה (Adasa) מלחמה כבדה ובה נחלו היהודים נצחון גמור. ניקנור מת בתחלת הקרב, ואנשי צבאו שנשארו כצאן בלי רועה נסו מן המערכה. היהודים רדפו אחריהם וזנבו את הנחשלים. נצחון זה גרם לקנאים שמחה רבה: הוכה צר ואויב, שלעג לפני המלחמה לקדשי האומה ואיים בעזותו על מקדש אלהים. לזכר נצחון זה נמנו וגמרו לחוג בכל שנה את יום י”ג אדר, הוא ערב פורים. (עוד שנים רבות קיימו ביהודה חג היסטורי זה הידוע בשם “יום ניקנור”. לאחר זמן נבלע חג זה ב“יום המן”, הוא חג הפורים).

כת אלקימוס נסתלקה מן השלטון ובראשות העם עמדו שוב יהודה המכבי ואֶחיו. עכשיו הובררה לחלוטין דרך תנועת החירות: ברור היה, כי התנועה שתחלת תכליתה היה פירוק הלחץ הדתי תרחיק ללכת עד לידי שחרור מדיני. החשמונאים צעדו לקראת שחרור זה בתוקף הכרח היסטורי. וכדי להכין את הקרקע לפריקת עול סוריה החליט יהודה לבקש חסותה של רומי האדירה, שהיתה בימים ההם שופט עליון בין המדינות. משעה שנצחה רומי את אנטיוכוס השלישי נעשתה כעין אפיטרופוס למלכות בית סיליקוס. בני המלכים הסוריים היו מצויים ברומי בתורת בני התערובות והסינט הרומי השגיח בעין פקוחה על הנעשה בחצר בני סיליקוס ובממלכתם רבת העמים. כשגילה אנטיוכוס הרביעי נטיה יתירה לכיבושים גערה בו רומי ובעל כרחו קיבל מרוּתה. ממשלת רומי לא רצתה בהתגברותו של שלטון-היחיד הסורי בארץ הקדם, ולפיכך הסתכלה בעין יפה בשאיפות החירות של העמים הכפופים לסוריה וממילא נטתה חסד גם לחשמונאים המורדים. יהודה ידע את זאת ושלח לסינט הרומי שני צירים, את אֶבפולמוס ואת יסון, בהצעה של כריתת ברית. הסינט קבל הצעה זו ברצון, שהרי התאימה לשאיפות המדיניות של רומי והכניסה לחוג השפעתה את ארץ יהודה. על פי “ברית הידידות” שנכרתה בין שני הצדדים התחייבו שניהם לסייע זה לזה במקרה מלחמה “כפי מצב הדבר” (160–161). ראשי יהודה שכרתו לראשונה ברית עם רומי לשם שחרור עמם לא יכלו לראות את הנולד, כי בעוד מאה שנה תגזול ממלכה זו עצמה את החירות שזכתה לה יהודה…

הברית עם רומי לא הביאה לפי שעה תועלת ממשית. הסינט הרומי הציע למלך דימיטריוס הראשון לחדול ממלחמתו עם יהודה, אולם אזהרה זו אחרה לבוא. מיד לאחר קבלת הידיעה על תבוסתו של ניקנור ליד חדשה שלח דימיטריוס ליהודה חיל של עשרים אלף איש ובכחידס בראשו. בכחידס נתקרב לירושלים בפסיעות [ג]סות. יהודה המכבי לא הספיק להתכונן כראוי כי לא פלל להתקפה מהירה כזו, ולפיכך הלך לקראת האויב רק בלוית שלשת אלפים איש. רובם לא נועזו לערוך קרב עם הסורים ודרשו להסוג אחור כדי לאסוף חיל רב; אולם הגבור שלא חת מפני כל מאן לשמוע ע"ד נסיגה לאחור. “אם קרבה עתנו – אמר – נמות כאנשי חיל, ואל יהיה כבודנו לכלימה”. מכל הגדוד הלכו אחריו רק שמונה מאות גבורי חיל. עם גדוד מועט זה התנפל יהודה על יד אלעשה על האויב וכמעט הצליח להבריח את המחנה הימני שבו נמצא בכחידס עצמו, אולם כשהפך את פניו ראה והנה הוא מוקף גדודי המחנה הסורי השמאלי. הגדוד היהודי הקטן נלחם בשארית כחו, אבל מערכותיו הלכו הלוך וחסור. לבסוף נפל חלל וחרבו בידו גם המנהיג הגדול (באביב שנת 160).

אחי יהודה המכבי מצאו אחר כך את גופתו, הביאוה למודיעין וקברוה שם בקברות אבותיו. כל ארץ יהודה התאבלה על מות הגבור הגדול, מציל חירות האומה, שמת בגבורתו בשעה שלחירות האומה נשקפה סכנה חדשה.

 

שביתת הנשק    🔗

יהודה המכבי מת בפרק הזמן, שבו כבר הושגה החירות הדתית ושוב לא נלחמו היהודים אלא לחירות מדינית. ומלחמה זו קשתה שבעתים מן המלחמה שקדמה לה. למערכות הלוחמים כלפי הלחץ הדתי הלכו רבים מן היהודים שרדיפות אנטיוכוס הרביעי נגעו אל נפשם ואל בשרם. מעשי האונס והשמד הכריחו גם אנשים שלוים להצטרף אל גדודי החשמונאים, והתנגדות עקשנית זו של המונים נלהבים הביאה לידי שלום ליסיאס בשנת 163, שהחזיר מטעם המלכות את השלטון הדתי ביהודה ליושנו. אבל רוב העם השלימו עם הממשלה הסורית לאחר שהותר להם לקיים את המצוות. בעיני החסידים המתונים הושגה תכלית המרד ורבים מהם, כמו שראינו, נכונים היו לקבל עליהם גם מרות[ו] של הכהן הגדול אלקימוס אילו היה מבקש משען בעמו ולא בחיל סוריה. רק כת החשמונאים הגבורים הכירה, שאין להסתפק במועט אלא יש לשאוף להשגת חירו[ת] מדינית בגדר האפשרות ולהשתמש למטרה זו גם בעזרת הרומיים. יהודה המכבי התחיל ללכת בדרך זו סמוך למיתתו, אבל לא מצא סיוע בהמון העם, שביקש לישב בשלוה לאחר שנות המלחמה, והוכרח להלחם באמצעות גדודו המצער – ונפל חלל במלחמת מועטים עם הרבים. מות יהודה הביא לשעה מבוכה במחנה הקנאים וגרם לנצחון כת המתונים ורודפי השלום, שנטו לקבל עליהם עול מלכות סוריה. אלקימוס נתחזק שוב בירושלים בין בכהונה גדולה בין בנשיאות סוד הזקנים. בני האריסטוקרטיה לא בקשו אלא סדר ומנוחה בארץ. שיטתם היתה הכנעה ומשמעת לממשלת סוריה, שהשיבה לאומה את החירות הדתית הנכספת. לפיכך ראו במפלגת החשמונאים קבוצת מורדים, שפעולותיהם עשויות להקניט את ממשלת סוריה ולהמיט שואה חדשה על יהודה. כך ראה את הדבר גם הנציב בכחידס שנשאר ביהודה לאחר נצחונו האחרון כדי להנהיג “סדר ומשטר”. את בני סיעתו של יהודה המכבי, שהיו מפוזרים בארץ, רדף באכזריות; בכמה ערים (ביריחו, אמאוס, בית-חורון, בית-אל ועוד) בנה מבצרים והציב שם חיל מצב סורי; ממשפחות מיוחסות ביהודה לקח בני תערובות ושם אותם במצודת אקרא שבירושלים לבטחון מפני מרד היהודים.

רדיפותיו של בכחידס הכריחו את מפלגת הקנאים להתארגן כדי לעמוד על נפשם. שרידי חיל החשמונאים בחרו למנהיגם את אחיו הצעיר של יהודה, גבור הקרב שבעבר הירדן מזרחה, הוא יונתן, ובחירה זו היתה מוצלחת. ליונתן לא היתה גבורת ארי של אחיו המת והתלהבותו היתרה, אבל היו בו מעלות אחרות שהתאימו ביותר לתקופה המדינית החדשה: ראית הנולד וזהירות. יהודה היה נוח להתלהב, להעיז ולהעפיל. ואילו יונתן מסוגל היה להמתין לשעת הכושר, שבה אפשר לעשות מעשה בסכנה מועטת ובסיכוי-יתר של הצלחה. לא איש-מלחמה בלבד היה אלא גם חכם מדיני, שהשכיל להשתמש לתכליתו בכל שגיון ותקלה של מתנגדו. הכשרונות הללו של המנהיג החדש הם שעמדו לה למפלגת החשמונאים, ועל ידיהם לא בלבד שהחזיקה מעמד בשעת משבר אלא שלאחר זמן נתחזקה ועלתה לגדולה.

חילו המצער של יונתן לא עצר כח להלחם בבכחידס ויצא ממרכז המדינה לערבות תקוע, סמוך לים המלח. בערבות מדבר אלו, שעד היום בדואים נודדים בהן, היו משוטטים גדודי היהודים ומחכים לשעה נוחה מזו כדי להמשיך מעשי גבורתם. יונתן וסיעתו לקחו אתם מירושלים את נשיהם ובניהם וכן גם את מטלטליהם, מחשש שמא יחרימם בכחידס. כדי להקל את הכבודה שלח יונתן את כל הרכוש הזה, בהשגחת יוחנן אחיו, לעבר הירדן מזרחה אל השבט הערבי בני נביות. בדרך על מידבא (ארץ בני מואב לפנים) התנפלו על יוחנן ערבים פראים מבני יעמרי, הרגוהו ובזזו את הרכוש. יונתן ושמעון אחיו עברו את הירדן עם גדודם והתנפלו על הבוזזים לפתע פתאום בשעה שחגגו בשמחה רבה חגיגת חתונה ונקמו דמי אחיהם. בחזירתו נתקל גדוד היהודים בחיל בכחידס בעבר הירדן מזרחה. לאחר התנגדות קצרה קפצו יונתן ואנשי צבאו למי הירדן ועברו אותו בשחיה, ואילו חיל בכחידס שהיה מזוין בנשק כבד לא יכול לרדוף אחריהם ונשאר מעברו.

בשנת 159 מת אלקימוס. מיתתו החטופה של הכהן הגדול מתוארת במסורת העממית כמין עונש מן השמים שנתרחש בשעה שהרס את חומת העזרה הפנימית כדי להקל על הנכרים לבוא אל הקודש פנימה. לאחר מות אלקימוס שב בכחידס לאנטיוֹכיא, שהרי עיקר שהיתוֹ בירושלים היה מכוון לתמוך ביד הכהן המגין על צרכי הממשלה הסורית. יונתן השתמש מיד ביציאתו של בכחידס והגדיל את חילו. ביחד עם שמעון אחיו הלך מעיר לעיר ונלחם במתיוונים. הללו פנו בקובלנה לאנטיוכיא ובקשו לשלוח צבא כדי להכריע את הקנאים. בכחידס חזר ליהודה, אבל שני האחים החשמונאים כבר הספיקו לחזק את עמדתם. הסוריים לא עצרו כח להלחם בגדודים היהודיים המפוזרים בכל הארץ, שהיו נמנעים מקרבות גדולים והיו מציקים לאויביהם בהתנפלויות פתאומיות קטנות. בכחידס נלאה מן הפגיעות הקטנות שאין להן סוף וגם נמאס בעיניו להכניס ראשו בין המפלגות היהודיות וכעס על המתיוונים שקראוהו לכאן. לפיכך קיבל ברצון את הצעתו של יונתן לחדול ממעשי מלחמה (157).

נכרתה ברית שלום חדשה, ואלו הם תנאיה: המפלגה החשמונאית מודה בשלטונה העליון של סוריה ואף הממשלה הסורית סובלת את המפלגה החשמונאית עד כמה שאין פעולתה יוצאת מגדר מלחמת-תרבות פנימית; הממשלה הסורית אינה מתערבת במחלוקת זו ואינה ממנה מצדה כהן גדול אחר במקום אלקימוס. בעקב חוזה זה היתה משרת הכהן הגדול פנויה שנים אחדות, לפי שלא היה הסכם בעם במי לבחור. יורש הכהונה הגדולה על-פי דין, בן חוניו השלישי שנהרג באנטיוכיא, ברח זה כבר למצרים וחסה בצל מלכי בית תלמי; ולכהן שליט מבית החשמונאים עוד לא הוכשר הדור. בשלטון יהודה נתהוו שתי רשויות: בירושלים משלו חבורות מתיוונים מבני אילי ההוֹן, ויונתן וסיעתו נתחזקו במכמש, מצפון לירושלים, וכאן נמצא המרכז לשלטון המפלגה הלאומית. בכחידס יצא מיהודה לבלי שוב.

כך ויתרה הממשלה הסורית עוד ויתור אחד ליהודים: מתחילה סילקה את הגזירות על חירות הדת, ועכשיו נסתלקה גם מלהתערב במחלוקת הפנימית בין המפלגות היהודיות – המתיוונים והלאומיים, והניחה לעם שיבחר בעצמו בין המפלגות המריבות זו עם זו.

 

יונתן כהן גדול    🔗

כארבע שנים לאחר כריתת ברית השלום עם בכחידס שקטה ארץ יהודה, לא היו כל התנגשויות וממלחמת המפלגות ניטל עוקצה. השפעת המתיוונים, שלא מצאו סיוע מספיק בממשלת סוריה וברוב האומה לא היה להם שורש, הלכה הלוך וחסור, ומפלגת החשמונאים הלאומית הלכה ונתרחבה. יונתן, שנמנע לפי שעה ממעשים כלפי סוריה, שאף בלי הרף להשגת תכליתו הנכספת: חירות מדינית; לתכליתו זו התקרב בפסיעות אטיות אבל בטוחות, והשתמש בכל שעת הכושר לחיזוק שלטון הבית היהודי והרחבתו. כמה שעות כושר כאלו עמדו לו ליונתן וסייעו לו להוציא את רעיונו לפועל בצורה משוכללת משפילל בעצמו. יהודה השואפת לחירות נבנתה מחורבנה המדיני של סוריה.

בימים ההם נתגלע בסוריה שוב ריב עצום בבית המלכות, שגרם למהומות במשך כמה שנים וע“י כך הלכו ונתדלדלו כחות המדינה. שונאי מלכות בית סיליקוס מאז, מלכי מצרים ואסיה הקטנה, חרחרו את הריב וסייעו בידי כל הרפתקן בסוריה. ע”י תחבולות מדיניות כאלו עלה לגדולה בשנת 153 אדם אחד שהתימר למלוך במקום דימיטריוס הראשון, והוא משפל המדרגה, יליד אסיה הקטנה, אבל קלסתר פניו דומה היה לפני אנטיוכוס אפיפנס ואמר על עצמו שהוא בן המלך המת. שמו האמתי היה בלס ובתורת בן מלך קרא לעצמו אלכסנדר. בסיוע תומכיו הגלויים, וביחוד בתמיכתה החשאית של רומי, גייס אלכסנדר בלס גדוד צבא ועלה למלחמה על דימיטריוס. המלך דימיטריוס היה זקוק לכל צבאותיו וקרא מיד לכל חיילות המצב הסוריים ביהודה לשוב לארצם, חוץ מחיל המצב שבירושלים ובבית צור. וכאן קמה לו סכנה חדשה: יונתן מנהיג היהודים היה עלול להשתמש ברפיון החיל הסורי ביהודה ולהנתק מסוריה לגמרי או להספח אל בלס, אם זה יציע לו תנאים נוחים. לפיכך הקדים דימיטריוס והשתדל למשוך על צדו את היהודים ומנהיגם. לתכלית זו מילא ידי יונתן לגייס ביהודה אנשי צבא למלכות סוריה ולאות אמון צוה לשחרר את בני התערובות שבמצודת אַקרא מן המשפחות המיוחסות שביהודה. יונתן נכנס מיד לירושלים מטעם המלכות והתחיל מבצר את הר הבית.

אשר יגור דימיטריוס בא לו. אלכסנדר בלס, שהיה זקוק לבעלי-ברית, השתדל למשוך את לב המנהיג היהודי בהצעות נוחות לו ביותר. הוא מינה את יונתן לכהן גדול ושלח לו למתנה בגד ארגמן ועטרת זהב לכרות עמו ברית. יונתן קיבל את הכהונה הגדולה, שהחשמונאים נכספו לה זה כבר בשל ערכה המדיני. בחג הסוכות שנת 152 שימש בראשונה בבית המקדש בבגדי כהן גדול, ובזה עבר השלטון בפומבי ממפלגת המתיוונים, שתפסו את הכהונה הגדולה בימי המהומות, אל המפלגה הלאומית ואל החשמונאים מנהיגיה. ברור היה, שנוח לה ליהודה ולנצחון הרוח הלאומי לכרות ברית עם בלס מאשר עם דימיטריוס, שרדף את הקנאים זה לא כבר באמצעות בכחידס. לפיכך החליט יונתן לעמוד לימין אלכסנדר ולא שם לב כלל להצעות החדשות שנתקבלו מדימיטריוס והבטיחו ליהודים שלטון בית רחב-ידים והנחות גדולות בגבית המסים. ודאי לא בטח בוויתורים אלה שניתנו בשעת דוחקו של דימיטריוס או שסבור היה כי ימי שלטונו ספורים. ואמנם חושו לא הטעהו: לאחר שנתיים מת דימיטריוס הראשון במלחמה זו ואלכסנדר הוכרז למלך סוריה (150).

שחקה לו השעה ליונתן וגם פקחותו המדינית עמדה לו וזכה לעלות לגדולה, שלא הגיע אליה יהודה המכבי לאחר כל מעשי גבורותיו. בן משפחת החשמונאים המורדים נעשה כהן גדול ושליט שחציו בן חורין וחציו כפוף למלכות סוריה. אלכסנדר בלס חלק לו כבוד כלבעל-ברית חשוב. לחתונתו עם בת תלמי פילומטור מלך מצרים, שהוחגה בעכו, הזמין גם את יונתן וכאן ישב מנהיג היהודים בלבוש ארגמן בצד מלך סוריה. כשבאה לעכו משלחת ממפלגת המתיוונים וניסתה להבאיש את יונתן בעיני אלכסנדר לא שם לב כלל לדברי המלשינות. המלך מינה את יונתן ל,אסטרטיגוס" ול“מרידרכוס” או אתורכוס, זאת אומרת למושל צבאי ואזרחי ביהודה, ובזה נתן תוקף לשלטון שכבר היה למעשה בידיו. שנים אחדות משל יונתן ביהודה במנוחה. הארץ שהיתה זה לא כבר משועבדת כבר נשתחררה למחצה, אולם הלכה ונתקרבה לחירות מדינית גמורה, ובזה נסתייעה ע"י המהומות שבבית המלכות בסוריה המתנוונת.

אלכסנדר בלס לא צלח למלוכה ושטוף היה בתאוות בשרים כרוב מלכי סוריה, אסיה הקטנה ומצרים בימים ההם. בשנת 147 מרד בו יורש הכסא האמתי, דימיטריוס השני בן דימיטריוס הראשון. אפולוניוס נציב חילת סוריה עמד לימין דימיטריוס, אולם יונתן נאמן היה לבריתו עם אלכסנדר. מסיבה זו נלחמו צבאות אפולוניוס ויונתן זה בזה על שפת ים פלשתים. היהודים נצחו: יונתן הכה את צבא אפולוניוס על יד אשדוד, הרס את העיר ואת מקדש דגון שבתוכה, גירש את חיל המצב הסורי מיפו ושב לירושלים ביד רמה. בשכר סיוע זה נתן בלס ליונתן במתנה את העיר הפלשתית עקרון.

אולם עזרתו של יונתן לא יכלה להחזיק על כסאו את אלכנסנדר, שמרדו בו כמה אזרחים באלכסנדריה וקצת מגדודי הצבא. אפילו חותנו, תלמי הרביעי מלך מצרים, עמד לימין דימיטריוס, נטל את בתו מאלכסנדר ונתן אותה לו לאשה. אלכסנדר הוכה במלחמה וברח לערב ושם נהרג. דימיטריוס השני נעשה מלך בסוריה (146) וניתן לו התואר ניקטור (מנצח).

יונתן מצא שעת מעבר זו נוחה להשגת חירות יתירה ושם מצור על מצודת אקרא, מעוז הסוריים ומקלט המתיוונים. באנטיוכיא ראו בזה מרידה, וכן תארו את הדבר המתיוונים שברחו מיהודה. המלך דימיטריוס השני קרא אליו את יונתן לעכו שיתן לו דין וחשבון. מנהיג היהודים הלך אל המלך קוממיות מבלי להסיר את המצור מאקרא. ידוע ידע, שמלך סוריה במצבו הרופף זקוק לידידותה של יהודה ולא יבוא עמה בריב. וכן היה, דימיטריוס קיבל אותו בכבוד. יונתן ביקש מאת המלך להוציא מיהודה את חילות המצב הסוריים ולספח לארץ יהודה שלשה פלכי שומרון (אפרים, לוד ורמתים) והתחייב להכניס בשכר זה לאוצר המלכות שלש מאות ככר. דימיטריוס הבטיח למלאות בקשתו וכל חפצו לא היה אלא לבטוח באמונו ובעזרתו בעת צרה.

לעזרה זו היה זקוק עד מהרה. באנטיוכיא נתרעם העם על דימיטריוס השני בשביל עריצותו והמלך החזיק מעמד רק בעזרת שכיריו. מחשש קשר צוה לפרק את הנשק מתושבי עיר הבירה, וגזירה זו החישה את המרד. אז פנה המלך בבקשת עזרה מיונתן וזה שלח לאנטיוכיא גדוד של שלשת אלפים איש. בסיועם עלה בידי דימיטריוס להכריע את המרידה (145). כך נשתנו העתים. לפני עשרים שנה, בימי השמד של אנטיוכוס אפיפנס לא פלל איש כי יבוא יום והיהודים יצילו את כס מלכותם של בני סיליקוס בעיר הבירה של סוריה.

 

שמעון החשמונאי נשיא יהודה    🔗

בשעת דוחקו של דימיטריוס השני, כשזקוק היה לסיוע מצד יהודה, הבטיח להרחיב את שלטונה העצמי ולמסור לידי יונתן את מצודת אקרא שבירושלים ושאר מבצרים שנמצאו בידי חיילות סוריים, אולם לאחר שניצול מן הסכנה בעזרת יונתן שכח את הבטחותיו והתחל שוטם למנהיג היהודי. כפית-טובה זו עוררה את חמתו של יונתן, ובשעת הכושר הראשונה הפר את בריתו עם דימיטריוס. שעת כושר זו היתה הופעת תובעים חדשים לכסא המלכות של בית סיליקוס. דיוֹדוט טריפון, מי שהיה שר צבאו של אלכסנדר בלס, נעשה אפיטרופוס לבנו הקטן של אלכסנדר, אנטיוכוס הששי והשתדל להמליכו. ולפי שהעם לא היה מרוצה משלטונו של דימיטריוס עלה בידי טריפון למשוך לצדו חלק גדול מן הצבא הסורי וללכוד את אנטיוכיא (145). בסוריה ומושבותיה התגלע ריב. טריפון ואנטיוכוס, יורשי אלכסנדר בלס, באו במשא ומתן עם יונתן, שהיה לפנים בעל בריתו של אלכסנדר, בדבר חידוש החוזה בתנאים נוחים לשני הצדדים. על פי החוזה קיבל הכהן הגדול ומנהיג היהודים את כל הזכיות וההנחות שביקש לקבל מדימיטריוס ובשכר זה התחייב לעמוד לימין המלך החדש. שמעון אחי יונתן נמנה ל“אסטרטיגוס” או שר צבא של רצועת הים בארץ-ישראל. החשמונאים הורשו לגרש מיהודה ומן הארצות הסמוכות לה את חיילותיו של דימיטריוס השני. ע"י כך ניתנה להם סמכות מרובה בכל רחבי ארץ ישראל והם השתמשו בה לטובת מולדתם יותר מלטובת סוריה.

המלחמה נערכה בשתי קצוות הארץ: ברצועת הים שבנגב ובגליל. במערכה הראשונה לכד יונתן, בראש גדודים סוריים ויהודים את הערים, אשקלון ועזה בשביל אנטיוכוס הששי; ובגליל הכה את צבא דימיטריוס השני סמוך לים כנרת. אחר כך הוליך את צבאותיו צפונית מזרחית לעבר מהרי הלבנון, גירש את צבא האויב מעל הגבול ושב דרך דמשק ירושלימה. כאן קרא יונתן לזקני יהודה והחליט בהסכמתם לבצר את עיר הבירה וקצת מערי השדה. את חומות ירושלים צוה להגביה ובין מצודת אקרא והר הבית בנה חומה גבוהה לחצוץ בין בית המקדש וחיל המצב הסורי. בה בשעה דאג שמעון לחיזוק גבולות יהודה. אחרי מצור ממושך לכד את המבצר הדרומי הראשי בית צור, גירש משם את חיל המצב הסורי של דימיטריוס השני ושם חיל מצב יהודי במקומו. שמעון כבש גם את יפו ועשה עיר חוף זו למבצר יהודי. כך השתמשו החשמונאים במלחמה שבין דימיטריוס השני ואנטיוכוס הששי וגרשו את הסוריים בסיוע הסוריים עצמם והכינו קרקע לחירות גמורה של יהודה.

בשעת חירום זו שלח יונתן משלחת לסינט הרומי כדי לחדש את הברית שכרת יהודה המכבי בשעתו עם רומי. המלאכות הצליחה בשליחותה. מנהיג היהודים, שהיה רואה את הנולד, רצה בודאי להבטיח לעצמו סיועה של רומי קודם שיכריז את חירותה של ארצו. ואמנם נתברר, שהתנגשות עם סוריה מוכרחת לבוא מפני הניגודים שבין “בעלי הברית”. יונתן ושמעון שהיו כובשים מטעם המלכות פלכים שונים בארץ ישראל בשביל אנטיוכוס הששי, היו מספחים למעשה הרבה מן המקומות הנכבשים גם ליהודה. ברור היה, שיהודה שואפת לחירות מדינית ולהרחבת גבולותיה. סוף סוף הרגיש בדבר גם טריפון, האפיטורופוס של אנטיוכוס, ומיד לאחר ששקטה המלחמה עם דימיטריוס פנה טריפון כלפי יונתן “בעל בריתו”. מכיון שידע כמה קשה לנצח את יונתן בשדה-קרב שם פניו אל הערמה. בא עם חילו אל ארץ ישראל וחנה סמוך לבית שאן. יונתן יצא לקראתו עם מחנהו, אבל טריפון קיבל את פניו בסבר פנים יפות, כבש את כעסו והביע את תמהונו, שיונתן מתכונן למלחמה בשעה שאין ביניהם, בעלי הברית, שום מחלוקת. וכך פיתה את יונתן לשלוח מעליו את חילו וללכת אחריו עם גדוד קטן לעכו כדי לשאת ולתת שם ע"ד מסירת עיר זו ומבצרים אחרים ליהודים. יונתן האמין בדבריו והלך אחריו, אבל כשהגיעו לעכו הושם בשבי ובני לויתו נהרגו (143).

כשנודע לשמעון החשמונאי הנעשה לאחיו מיהר לבוא לירושלים. שם קרא לאספת עם ואמר: “כל אחי שכלה החרב בעבור ישראל ונותרתי רק אני לבדי, ועתה חלילה לי משמור את נפשי לעת צרה כי אם קום אקום לנקום את נקמת עם ה' ומקדשו ואת נקמת נשינו וטפנו”. העם הריע תרועה של תודה לדברי האחרון לבני בית מתתיהו החשמונאי והכריז את שמעון למנהיג. על שמעון הוטל לשכלל את מעשה השחרור; אבל קודם לגאול את אחיו משביו או להנקם בבעל הברית הבוגד. טריפון הלך עם חילו הלוך ונסוע הנגבה והוליך עמו את יונתן השבוי באזיקים; שמעון יצא לקראתו בראש חילו וגדר בעדו ליד חדיד ממערב לירושלים. כאן עשה טריפון שוב מעשה נבלה. לשמעון הודיע כי מוכן הוא לשחרר את אחיו אם יקבל בפדיונו מאה ככר ושני בני יונתן לבני תערובות. ואף על פי ששמעון לא האמין הרבה בהבטחותיו של הסורי הנוכל – בכל זאת שלח לו את הפדיון הנדרש ואת בני התערובות כדי שלא יאמרו עליו שלא עשה כל מה שביכלתו להצלת אחיו. אולם טריפון רמה גם הפעם. את חילו הוליך לירושלים מנגב, אולם מפני שלג רב שירד בלילה הוכרח לסגת אחור למזרח, לארץ הגלעד. שם שפך טריפון את חמתו על שבויו: על-פי פקודתו נהרג יונתן בבשקמה שבעבר הירדן מזרחה (143). לאחר שחזר טריפון לסוריה צוה שמעון להביא את גופת יונתן למודיעין ולקבור אותו שם בקברות החשמונאים. נוסף עוד קבר בקברות הגבורים אנשי השם: עוד אחד נפל חלל במעשה גבורתו הלאומית, איש מלחמה וחכם מדיני שפתח בהאבקות לשם הזכות היסודית של היהודי לעבוד לאלהיו כדרכו ועלה למדרגת כהן גדול ואתנרכוס בן חורין למחצה. יונתן היה קשור לשאיפה אחת – לעשות את ארצו בת חורין ומאושרת. ימים רבים חתר לקראת תכליתו הנכספת בארחות עקלקלות של הפוליטיקה ונפל חלל בתנועת עקלתון זו בה בשעה שכבר עמד על סף יהודה החפשית.

עד לשחרורה הגמור של ארץ יהודה חסרה עוד פסיעה אחת, ואחרון לבני בית מתתיהו החשמונאי, שמעון, פסע פסיעה זו. הוא ביצר את ירושלים וספח לאדמת יהודה את יפו, שחיברה את עיר הבירה אל הים. וכדי שתהיה עיר חוף זו בטוחה בידי היהודים גירש מתוכה את כל הסוריים. המהומות שנתרבו בסוריה הקילו על שמעון את כבושיו: טריפון עשה בינתים שוב מעשה רשע, הרג הנער אנטיוכוס, שחסה בצל אפיטרופסותו, והכריז עצמו למלך. אז עמד שמעון לימינו של דימיטריוס השני, אבל לא כשליט הכפוף לו אלא כבעל ברית, העומד ברשות עצמו. דימיטריוס שהיה דחוק מכל העברים ושמימלא לא היתה לו⁴ שום שליטה ביהודה, שמח לקראת החוזה עם שמעון והסכים לוויתור אחרון: שחרר את יהודה לעולם מתשלום מס לסוריה. בזה נסתלקה סוריה לחלוטין משלטונה ביהודה. “וישבר עול הגויים מעל ישראל” אומר בעל ספר החשמונאים א'. משעה זו (170 למנין שטרות, 142 לפני סה"נ) התחילה חירות יהודה.

לא עברו ימים מועטים ונפל גם המעוז האחרון לשלטון סוריה ביהודה. חיל המצב הסורי שבמצודת אקרא בירושלים נמצא במצור: מוקף היה בידי חיל שמעון שלא נתן להביא לשם צרכי אוכל. הרעב הכריח את הסוריים להכנע. המצודה הנשגבה, שהיתה שלשים שנים רצופות לצנינים בצדי יהודה, נתרוקנה מן הנכרים. ביום כ"ג באייר שנת 141 נכנסו יושבי ירושלים למצודת אקרא בהמון חוגג, כפות תמרים בידיהם, מנגנים בכלי זמר ומזמרים שירי תהלים. יום מיוחס זה הוכרז לעתיד לחג לאומי מדי שנה בשנה.

מלחמת הגבורה של יהודה לחירותה במשך עשרים וחמש שנים נסתיימה בהצלחה שלא פללו לה ראשוני הלוחמים. האומה השיגה לא חירות דתית בלבד אלא גם מדינית. עכשיו היה לה לשקוד על חיזוק החירות שבידה ועל הנהגת משטר חדש במדינה. למעשה עמדה משפחת החשמונאים הגבורים בראש העם במשך כל תקופת המלחמות. בית הכהנים מבית צדוק נפל לאחר בגידת יסון, שגרם לרדיפות ולשמד, ומנוסת בנו של חוניו השלישי למצרים. כשהוקמה החירות הדתית כהן זמן-מה אלקימוס, ואחריו נעשה יונתן מבית הכהנים החשמונאים לכהן גדול. וכשהשיגו החשמונאים גם חירות מדינית ליהודה נעשה השלטון המדיני אף הוא לנחלת ביתם. כך נתאחדו השלטון הדתי והחילוני במשפחה אחת. על האומה המשוחררת היה לתת תוקף חוקי לעובדה זו. באספה רבה של כהנים, לויים וזקנים ביום י“ח באלול שנת 140 הוכרז שמעון החשמונאי לכהן הראש, לשר הצבא ולנשיא יהודה על-מנת שהתוארים הללו יתנחלו גם לזרעו אחריו. לנשיא זה שנבחר ע”י העם ניתנו כל הזכיות של מלך לקרוא למלחמה ולשלום, למנות פקידים ולהסירם, לחתום על מיסמכי המדינה החשובים, להשגיח על בית-המקדש ולענוש את הסוררים. החוקה החדשה של יהודה, שנתקבלה ע"י העם וקבעה בפרטות את משפט הנשיאות, נחרתה על לוחות נחושת שנשמרו בבית-המקדש שבירושלים.

 

אחרון בני מתיתיהו החשמונאי    🔗

עם הכרזת חירות יהודה היה המצב המדיני של הממלכה החדשה כזה: הקרקע הלאומי בנגב ארץ-ישראל – “יהודה הקטנה” וירושלים במרכזה – היה נקי משלטון הסוריים, ויפו עיר הנמל נשתחררה אף היא מעול הסוריים ששלטו בה ימים רבים; טבורה של ארץ-ישראל, המכונה שומרון על שם העיר הראשית, הגליל בצפון עם עיר הנמל עכו וארץ הגלעד שבעבר הירדן מזרחה, עדין היו כפופים להלכה למלכות סוריה, אולם למעשה נהנו כמה ערים בגלילות הללו, שרוב אוכלוסיהן היו סורים-יונים, מאבטונומיה גמורה וכמעט היו מדינות עומדות ברשות עצמן. עם התרופפות בית המלכות שבאנטיוכיא נתרבה בארץ-ישראל מספר “ערי חירות” כאלו, אם בצורת ריפובליקה בנוסח יוני (קהלה ובראשה מועצה או “בולי”: עכו, עזה, אשקלון ועוד). או בצורת שלטון מלך קטן (רבת בני עמון ועוד): נסיונותיהם של יהודה המכבי ויונתן בשעת המרד לכבוש את הגלילות היוניים הללו חיזקו בלבות יושביהם את השאיפה לאבטונומיה ובממשלה המרכזית שבאנטיוכיא את הנטיה לספק את שאיפות אלו כתריס בפני כבושי יהודה. בירכתי הנגב של ארץ-ישראל שכנה על-יד יהודה ארץ אדום המצערה, ובקרן דרומית-מזרחית קמה על תלי מואב ועמון המלכות הערבית של בני נביות, שהלכה הלוך והתפשט לצפון, בואכה דמשק.

לפני “יהודה הקטנה”, שהיתה מוקפת זר של גלילות יוניים, היו שתי דרכים: אם להסתפק בקיום צנוע של מלכות זעירה ומובדלת, הנלחמת תדיר בפני הנכרים הקמים עליה, או להכניע לעצמה את שיירי מלכות בית סיליקוס הנופלת, לחזק בהם את הישוב היהודי ועל-ידי כך להחיות את היעוד הלאומי הנשכח – תקומת “מלכות בית דוד” כבתחילה, הגדלת “יהודה הקטנה” והתפשטותה בכל ארץ ישראל. החיים הכריחו את המדינה לבור את הדרך השניה. מדינה שהגיעה לחירות לא יכלה לעמוד בחצי הדרך: זקוקה היתה לבטחון החירות על ידי ביצור הגבולות ולסיפוח הגלילות, שבלעדיהם לא יכלה להתפתח התפתחות כלכלית, למשל רצועת הים – בקצור, היה עליה לערוך מלחמות כבוש.

זמן-מה הרפה אנטיוכס מיהודה. שמעון החשמונאי הישיש יכול היה לחיות במנוחה בשארית חייו, שחצים עברו עליו במלחמת השחרור הלאומית. אבל גם האחרון מבני מתיתיהו נגזר שלא יחיה חיי שלוה ואפילו שלא ימות מיתה טבעית. שמעון נפל חלל בקשר, כנהוג באותה תקופה של שוד מדיני ותפישת השלטון בידי עריצים ו“טירנים” קטנים. לשמעון היה חתן בעל בתו ושמו תלמי בן חביב ששימש במשרת שר צבאי של גליל יריחו. “אסטרטגוס” זה היה רודף אחרי הכבוד וביקש לתפוס את השלטון ביהודה בכח צבאו ובסיועו של אנטיוכוס סידטס. לתכלית זו השתמש במרמה, כמו שהיה נהוג בסוריה בימים ההם. בחודש שבט 132 בא שמעון, לרגל מסעו בארץ בעסקי המדינה, עם אשתו ושני בניו, מתתיהו ויהודה, למבצר דגון הסמוך ליריחו. תלמי עשה משתה גדול לכבוד חתנו והרבה להשקות את אורחיו, כשהרגיש בהם שהם הלומי יין ציוה לאנשיו להרוג את שמעון, את שני בניו וקצת מבני לויתו ואת חותנתו, אשת שמעון, הניח אצלו בשביה. אחר כך שלח הורגים לגזר, מקום שם שלט יוחנן בן שמעון בשם אביו, להמית גם אותו כדי להפטר מן היורש האחרון של הנשיא. לשאר שרי הצבא ביהודה הבטיח תלמי מתנות שונות אם יעמדו לימינו. הרשע כבר נכון לבוא בשערי ירושלים ולתפוס את העיר והר-הבית. אבל בינתים הביא פליט מדגון ליוחנן את הבשורה הנוראה על מות אביו ואחיו והזהיר אותו מפני ההורגים שנשלחו על ידי תלמי להמיתו. כשבאו שליחי תלמי לגזר תפס אותם יוחנן והמיתם. אבל בכל זאת לא היה בטוח כאן בחייו ומיהר לירושלים, מקום שם נתקבל ע"י העם בחיבה. וכשקרב תלמי אל העיר עם חילו לא יכול לבוא אל העיר והוכרח לשוב למבצרו שביריחו.

יוחנן יצא ליריחו בראש צבאו כדי לענוש את הורג אביו ואחיו, ובנקל היה לוכד את מבצר דגון, אולם בכל פעם שהשתער על המבצר היה תלמי מוציא על החומה את חותנתו השבויה, אם יוחנן, מצוה להכותה לעיני בנה ומאיים להפילה למטה אם הבן לא יסוג אחור (יוסיפוס – קדמוניות י"ב ת' מלחמות א‘, ד’ – מספר על פי מקורות שאין ודאותם קבועה, את הפרטים הדרמתיים הללו: “אמו לא שמה לב ליסורים ולאימת המות ופרשה את ידיה אל בנה והשביעה אותו לבל יחת מהזדון הנעשה לה ולא יחמול על הרשע… מדי השיב יוחנן אל לבו את אומץ רוח אמו ומדי שמעו את תחנוניה מהר להתנפל על המצודה, אבל בראותו אותה לקויה ומרוטה שחה נפשו מעוצם מכאוביו. על כן ארך המצור זמן רב”.) מצב זה בין המצרים התיש כחו של יוחנן וימים רבים עמד על המבצר באפס מעשה. בינתים הגיעה שנת השמיטה, שבה קשתה המלחמה מחוסר צידה. אפשר שכבר פשטו השמועות על דבר הכנות הסורים לשוב ולעלות על יהודה. יוחנן הוכרח לחדול מן המצור ולשוב לירושלים. לאחר לכתו הרג תלמי את אמו וברח לעבר הירדן מזרחה. שם מצא מקלט אצל זיגון קוטיילא הסורי מושל רבת עמון.

עם מות שמעון נסתלק האחרון מבני מתתיהו החשמונאי, שנשאו את נס מלחמת השחרור בימי אנטיוכוס אפיפנס. כל האחים מסרו את נפשם לטובת עמם, וקרבנם נרצה. תכלית מלחמת הגבורה של שלושים שנה הושגה, ועל יורשי שמעון הוטל להלחם לחיזוק יהודה החפשית ולהרחבת גבולותיה.

המושל הראשון ביהודה המשוחררת, שמעון החשמונאי, הניח את היסוד לפוליטיקה זו שבנוסח ממלכה גדולה. מבקש היה לתת שלוה לארץ, שנזדעזעה על-ידי מלחמות השחרור המרובות שהוא עצמו השתתף בהן בפועל. השנים הראשונות לשלטון שמעון היו מלאות דאגות לחיזוק הכיבושים הקודמים. ספר חשמונאים א' חושב לו לצדקה, שספח ליהודה חלק מרצועת הים ובה העיר יפו, נמלה של ירושלים. בזה שב וחבר את יהודה, שהיתה נתוקה מן הים, למרכז מסחר הים או, בלשון ספר חשמונאים א': “ותהי לו לחוף אניות לעבור ממנה אל איי הים”. שמעון שקד על ביצור העיר גזר, היושבת על מעבר הרים בין ירושלים ויפו, ומבצר הגבול הדרומי בית צור, שהגין על הבירה מפחד מלחמה. שמעון לא התווה לעצמו תכניות רחבות ולא בקש אלא בטחון לגרעין של אדמת יהודה. מכיוון שצפה מראש כי עוד תהיינה מלחמות עם מלכי סוריה נחפז לחדש את ברית אחיו עם רומי, שבקשה לפורר את מלכות בית סיליקוס. על פי ספר חשמונאים נשלח לרומי בשליחות זו הציר נומניוס, שלקח אתו מנחה יקרה – מגן זהב. הסינט הרומי קיים את ברית חסותו עם יהודה, הבטיח לה שלימות אדמתה וחירות מדינית והודיע את זאת באגרות מיוחדות למושלי מצרים, סוריה ואסיה הקטנה (139).⁵

סמל החירות המדינית היו המטבעות שהתחילו בימים ההם ליצוק בירושלים. על-גבי “השקל” או “חצי השקל” היה כתוב בעברית “ירושלים הקדושה”, ערך המטבע (“שקל ישראל”, או “חצי שקל”) ושנת היציקה למנין שנות שלטונו של שמעון, אבל בלי הזכרת תואר הנשיא או הכהן הגדול. בימי המושלים שבאו אחריו כבר נטבע במטבעות שם המושל.

מפני השלוה הארעית שבשנים הראשונות לשלטון שמעון החשמונאי נשתמר ברוח העם זכר נשיא זה כנשיא השלום. לאחר שלושים שנות מהומה ומלחמה שהשביתו בארץ את החיים האזרחיים והכלכליים כתקונם, נדמתה לעם גם השלוה הזמנית כישועה וכנחמה. כובד המלחמה כלה והעם בן-החורין בארץ המשוחררת יכול לשוב קמעא קמעא לחיי שלום ועבודה. האכר שב לשדהו ולכרמו, הסוחר למסחרו. בדרכים, שהיו עד כאן משובשות רק בגייסות, נראו שיירות מסחר שלוות, ובנמל יפו נצנצו דגלי אניות סוחר. ספר חשמונאים א' גומר את ההלל על תקופה זו: "כל איש חרש בבטחה ובשלום והארץ נתנה את יבולה וכל עץ פרי עשה את פריו; הזקנים ישבו בחוצות וישיחו בטוב הארץ והבחורים לבשו הדר ויחגרו כלי-מלחמה; שמעון נתן אוכל בערים וכלי-קרב למלחמה ושמעו הלך למרחקים שקט ובטחה נתן בארץ ובית ישראל צהל ושמח; בטח ישבו כולם איש תחת גפנו ותחת תאנתו ומחריד אין; קול מלחמה לא נשמע בארץ וגאות עריצים השפל השפלה בימים ההם; וירם קרן מקדש אלהים וירב את כלי השרת בקודש.

ציור זה של חיי השלוה ביהודה מתאים למציאות שבימי שלום המושלים שאחרי שמעון, אבל לא לימי נשיאותו הקצרים, שבהם עדיין לא הספיקה הארץ לשוב לאיתנה מזיעזועי שעת החירום. בזכרון הדורות הבאים נתמזגה תחילת ימי השלוה בהמשכם, שהביא קימעא קימעא לידי קביעות חיים כתיקונם. השלוה היחסית הצטיינה בצורת שלווה מוחלטת ומנוחה גמורה. המאורעות שבשנים האחרונות לשלטון שמעון החשמונאי יוכיחו כי המציאות היתה רחוקה עדיין מציור זה.

הארץ נהנתה משלוותה רק כל זמן שנמשכה בסוריה מחלוקת בית המלכות בין דימיטריוס השני והעריץ טריפון. דימיטריוס שלא היה מובטח לו שלטונו בארצו מוכרח היה להשלים לא רק עם חירות יהודה אלא גם עם סיפוח כמה מקומות חשובים ליהודה, למשל יפו. לא עברו ימים מועטים ומלך אביון זה ירד לגמרי, נסתבך בסבך מלחמה עם מתרדת הראשון מלך הפרתים ונפל בשבי. בסוריה המשיך את המלחמה עם טריפון ביתר הצלחה אחי דימיטריוס השני, אנטיוכוס השביעי סידטס, גבור מלחמה, שבקש לקומם את מלכות בית סיליקוס, שם מצור על טריפון במבצר דאר ואחר כך באמפיא, וכאן נתפס העריץ והומת (138).

בשעת מלחמה זו עם טריפון עמד שמעון לימין סידטס מתוך שאיפתו לנקום דמי יונתן אחיו, שנהרג בידי טריפון בעקבה במלחמה הקודמת. כשצר אנטיוכוס על דאר שלח לו שמעון גדוד לעזרה, כסף ואספקה. אולם מלך סוריה סרב לקבל עזרה זו מפני שכבר עלה במחשבתו לבוא בתביעת זכותו על יהודה. לאחר שהתגבר על איש ריבו, דרש אנטיוכוס משמעון להשיב את הערים יפו וגזר וכן גם את מצודת אקרא שבירושלים או לשלם מס עצום של אלף ככר כסף. שמעון לא יכול להסכים לדרישה זו, וביחוד להשבת אקרא, והודיע שהוא מוכן לשלם בשכר השטח המסופח רק מאה ככר. אנטיוכוס החליט להוציא את דרישותיו אל הפועל בכוח הזרוע ושלח על שמעון צבא ובראשו השר קנדביוס, שחנה עם מחנהו סמוך ליפו, ביבנה, ומשם פשטו גדודיו על גלילות יהודה. שמעון כבר זקן ולא יכול לצאת בעצמו לקראת האויב, לפיכך מסר את הגנת הארץ לשני בניו יוחנן ויהודה. האחים מילאו את שליחותם כראוי. ערכו מלחמה עם קנדביוס והכו בסורים מכה רבה. יוחנן רדף אחרי האויב עד אשדוד ושב לירושלים כמנצח (137).

 

לבטי המדינה העצמאית    🔗

כלתה מלחמת השחרור. עם יהודה לא פלל, כי יזכה לתוצאות טובות כאלו. מרידת החשמונאים, שהתחילה לשם הגנה בפני רדיפות הדת והלאומית, נסתיימה בשחרור מדיני. מעתה היו האומה והארץ בנות חורין. הוקם לא רק שלטון הבית של היהודים, שנתבטל בתגרת זרועו של אנטיוכוס אפיפנס, אלא גם נתחדשה החירות המדינית של יהודה, שחדלה לפני ארבע מאות וחמישים שנה לערך. לאחר חילופי ארבעה שלטונות: הבבלי, הפרסי, היוני-מצרי והיוני-סורי, ראתה יהודה את עצמה פתאום בת-חורין מכל שלטון נכרי.

שמעון חשמונאי, שהוכתר ברצון העם בשני כתרים, של נשיאות ושל כהונה גדולה, קיים כמעט את התקוות המזהירות של עולי בבל בשעתם. אמנם הנשיא אינו מבית דוד והכהן הגדול אינו מבית צדוק; אבל החשמונאים עשו בזמן קצר גדולות ובידם עלה ליסד בית חדש הראוי למלאת גם את מקום סוכת דוד הנופלת וגם מקום בית צדוק שפנה זיוו מפני מעשה יסון ואלקימוס. על הנשיא הראשון של יהודה החפשית אחרי שמעון, על יוחנן הורקנוס, מוטל היה רק לגמור את החשבון עם סוריה המתנוונת. הנצחונות של החשמונאים הראשונים כבר הרחיבו את גבולות יהודה לצד רצועת הים והגליל. אולם מימי יוחנן הורקנוס ואילך נתרחבה ביתר שאת ע"י מלחמות. עם סיפוח שומרון והגליל בצפון, אדום בנגב ומחוזות הספר שבעבר הירדן מזרחה תפסה יהודה כמעט את כל שטח ארץ-ישראל. התפשטות זו הגיעה למרום שיאה בימי אלכסנדר ינאי. התואר נשיא נתחלף בתואר “מלך”. הכהונה אינה אלא טפלה למלוכה; המלך מאפיל על הכהן הגדול. נדמה, שיהודה הולכת בדרך שאר מדינות קדמת אסיה, שהיו משעבדות לעצמן את המדינות החלשות מהן עד שסוף סוף נהיו לשלל לממלכות תקיפות מהן.

מדינת החשמונאים הצעירה, שנזדעזעה ע"י מחלוקת הכתות וריבות בבית המלכות היתה לברות לשני הטורף הגדול – ממלכת רומי. האחים הנלחמים זה בזה, הורקנוס השני ואריסטובלוס השני, מבקשים את פומפיוס שר צבא רומי שידין את דינם. ופומפיוס דן דין קל ומהיר: הוא מכניס את יהודה תחת כנפי רומי (שנת 63 לפני סה"נ). ואין בין אפוטרופסות או חסות ובין שלטון גמור אלא פסיעה אחת. יהודה החפשית התקיימה כשמונים שנה (140–63), ואילו יהודה שחציה משועבדת וחציה בת-חורין לא האריכה אפילו זמן כזה.

הגולה נתפתחה גם בימי החשמונאים בצד יהודה שנשתחררה. התפוצות שבירכתי ארץ-ישראל נכנסו לגבול מדינת יהודה הרחבה, אבל גם המרכזים הקודמים מחוץ לארץ-ישראל, ביחוד במצרים של מלכי בית תלמי, נשתמרו ונתפתחו. בכל מקום נפגש היהודי הנודד עם היוני המתהלך על אדמת מלכות בית סליקוס ובישוב המגוון של הערים הממלכות באסיה הקטנה: דרכי הגולה היהודית והגולה היונית נפגשות ושני הזרמים הולכים סוף סוף אל הים הרומי העתיד לבלוע את כל ארץ הקדם היונית.

– סוף –