מה שראו עיני ושמעו אזני, זכרונות מימי חיי

 

ספר ראשון: הילדות    🔗

א: זכרונות ראשונים    🔗

בפעם הראשונה נפקחו עיני לראות אור בעשירי לחודש כסליו שנת שש מאות ושבע לאלף הששי (17 לחודש נאיאבר [נובמבר] 1846 למנין הרוסים). ביום ההוא לפנות ערב התכבדתי להולד (כמובן בעל כרחי) בבית אבות אמי בצ’רניגוב לשמחת לב אמי מרים ואבי ישראל קצנלסון מבוברויסק. וביום השמיני עשוני (גם כן בעל-כרחי) לבן בריתו של אברהם אבינו ובאותה שעה העניקו לי את כל הזכויות הקשורות בהשם “יהודי” ואז נקרא שמי בישראל: יהודה-ליב-בנימין, שם אשר אתכבד לשאת עלי עד היום הזה. אל נא, קוראי החביבים, אל נא יהי הדבר הזה קל בעיניכם. בצוק העתים האלה, אם במשך שבעים שנה לא יחליף איש את השם, אשר נִתן לו ביום הולדו, לצדקה תחשב לו.

מבלי אשר אגידי, יבין הקורא, כי את אשר אספר בזה מימי ילדותי הראשונים לא מה שראו עיני הוא, כי אם מה ששמעו אזני אחרי כן. עיני אמנם היו פקוחות אז, אבל לא ראיתי מאומה; או יותר נכון: עולם הפוך ראיתי. הפיזיאולוגיה תורנו לדעת, כי בהביטנו אל איזה דבר, למשל אל בן אדם העומד לפנינו, אז תצויר על עור-הרשת המרפד את כתלי גלגל העין מבפנים, תמונת האדם הנראה לנו אלא שהוא מצוי שם מהופך, ראשו למטה ורגליו למעלה, כמו שיצויר במכונת הפוטוגרפיה, ורק במדה שיגדל הילד וישוה את התמונות של עור הרשת אל תבנית הדברים שהוא מקבל על ידי חוש המישוש הוא לומד מעט מעט לראות את הדברים כמו שהם.

אהה, קוראי החביבים, הנה זה מלאו לי שבעים שנה, ועד הנה עוד לא למדתי לראות תמיד את הדברים כמו שהם, ועדיין אני רואה לפעמים עולם הפוך: עליונים למטה ותחתונים למעלה. יודע אנכי, כי לא יתכן דרכי זה, כי אדם מן הישוב צריך לראות את כל הדברים, כמו שרואים אותם אחרים, אבל לדאבון לבי כן אנכי עמדי ואת טבעי לא אוכל לשנות. ובגשתי היום לכתוב את זכרונותי על הספר, פחד יאחזני ורעדה, פן לא יצלח בידי לתאר לפני קוראי את התמונות שראו עיני – ישרות כמו שהן, כי אם מהופכות: עליונים למטה ותחתונים למעלה.

ואולם האנשים אשר יהיה לי עסק עמהם בזכרונותי כמעט כלם עברו מעולם העכור הזה אל עולם האמת. ולו גם היו מהופכים פה, כבר הספיקו שם להתישר ולהתיצב בצביונם האמתי; ובכל אופן לא ישפיע משפטי עליהם לא לשבט ולא לחסד, ועל כן אפוא לא יתרעמו עלי.

בן שנה הייתי במות עלי אבי. אחרי הגמלי נִשאה אמי לאבי חורגי בהומיל, ואנכי נשארתי בבית אבות אמי. בימים ההם היה המנהג להיניק את הילדים עד מלאת להם שנתים ימים. אמי זקנתי ספרה לי, כי אנכי החילותי לדבר, כאשר מלאו לי שנה אחת וחצי; וכבר ידעתי אז לברך “שהכל נהיה בדברו” בכל פעם אשר חלצה אמי את שדיה להניקני. הדבר הנפלא הזה הניע את דודותי הרבות להתפרד לשתי מפלגות. המפלגה האחת נבאה לי, כי עתיד אנכי להיות צדיק עושה נפלאות בתפלתו, ומכל קצוי ארץ ינהרו יהודים ויהודיות לקבל את ברכותי, ופרנסתי תהיה שוטפת אלי בשפע. המפלגה השניה נבאה לי, כי עתיד אני להיות דברן נפלא, ועל כן אהיה מגיד מישרים הנודד מעיר לעיר “להגיד לעמי פשעם ולבית ישראל עונם” וגם זאת היא פרנסה הגונה, אף כי לא בשפע מרובה כהראשונה. אהה, נבואת שתי המפלגות יחד לא התקיימה. צדיק לא נעשיתי – בעונותי הרבים, ולמגיד לא הייתי – מאשר יחסר לי עד היום כשרון הדברנות.

לראשונה נפקחו עיני לראות את עצמי בתור חלק נבדל של העולם ומלואו, כאשר מלאו לי כבר שש שנים. אנכי למדתי אז בחדר, וכבר הלעיטוני שם חומש עם רש"י. כי מספורי המקרא היפים והמושכים את הלב לא נקלט בימים ההם מאומה בזכרוני – זה הוא דבר המובן מאליו. ברוסיה הקטנה היה אז המנהג (ואולי נשאר המנהג הזה עד היום) ללמד להילדים בחדר בכל שבוע ושבוע את הפרשה הראשונה של הסדרה, שקראו בשבת ההיא בבית הכנסת. ואיזה רושם יכלו הקטעים הבודדים האלה להשאיר במוחות הילדים?

מתהום האפס יתנשא עתה בזכרוני בית נמוך וצר מלא עשן ואדי רעל, אשר תחת חום יפזר על סביבו התנור הגדול אשר על יד פתח הבית. יום מעונן בחוץ ורק אור מזער יבקיע את הבית בעד החלון האחד, ששמשותיו מכוסות בשכבת כפור עבה מאד. על התנור ועל המטה אשר על ידו רומשת ומתגוללת משפחת המלמד – להקת ילדים חצי ערומים נִצים ונאבקים איש עם אחיו ומרימים לרגעים שאון וצוחה, עד אשר תבּקע הארץ לקולם. על רצפת הבית השחורה מרפש כורעת אשת המלמד – אשה ארוכה וצנומה, אשר פני גבר לה ועינים מפיקות זעם. בין שתי ברכיה ילחץ אוז גדול מאד; ידה האחת אוחזת את ראשו ואת חרטומו הפתוח ובידה השנית היא מלעיטה אותו לביבות כדוריות מן הקערה אשר לפניה. להלעיט אוזים לשומן של פסח – זה היה משלח ידה כל הימים. על יד השולחן אשר לפני החלון יושב אנכי עם אחדים מחברי ומצפצפים בחזקה את אשר יקריא לפנינו המלמד – איש צנום ושחור עם זקן-תיש ארוך המתנועע תואמים יחד עם רצועת העור אשר בידו, ואשר בה יעורר את תשומת-לב תלמידיו ללקחו. על סדר היום עמדה אז הפרשה “וארא”: “וידבר ה' אל משה”, ורש“י מבאר: “דִבר אתו משפט על שהקשה לדבר”. את חטאי אני מזכיר היום: את דברי רש”י לא תרגמתי כהלכה. ובעצם הדברים לא היו כל כך קשים להבין, אבל לאסוני נקרה לי לשבת ממול אשת המלמד עם האוז; הסתכלתי בפני האוז העצובים, בעיניו הקטנות והמלאות יגון אין-קץ ונדמה לי, כי האוז אומר בלבו: הוי, מי יתן ויכולתי למות ברעב. טובה אמנם הלביבה למאכל וגם תאוה לעינים, אולם אם כבר אכלתי די שבעי וילעיטוני בעל-כרחי, אז גם את הלביבה תתעב נפשי, וטוב ממנה המות.

ופתאום והנני חש את רצועת העור מצלפת על כתפותי הצנומות, אחת, אחת ושתים, אחת ושלוש. והמלמד התאכזר וימטיר עלי שפעת קללות וגידופים מִרְבָּה להכיל: אמור, גולם: “גאט האט גערעדט צו משה’ן מיט האַרבּע ווערטער”. אבל מעצמת מכאובי לא נותרה בי נשמה ונאלמתי דומיה. עוד הפעם: אחת, אחת ושתים, אחת ושלוש. אבל כל זה ללא הועיל. אז נואש ממני המלמד וישלחנו מעל פניו.

אל רגש המכאוב נלוה עוד רגש העלבון והכלימה, אשר הציק לי יותר מן המכאוב. הן לא בפעם הראשונה טעמתי את טעם הרצועה של המלמד. בכל ערב שבת בצהרים, בטרם ישלח אותנו המלמד הביתה, היה מכבד את כל התלמידים באין יוצא מן הכלל במספר קצוב של מלקות, שהיינו סופגים באותו החלק של גופנו האומלל, שמפני הנימוס אין רגילים לכנות אותו בשם. המלקות האלה היו נקראות בשם מיוחד “מלקות של ערבי שבתות” (פרייטאגשמיץ) ושמשו כעין עונש מוקדם בעד שובבות הילדים ביום חופשם מן החדר. המכאוב היה גדול מאד. כלנו היינו בוכים במקהלה בזעקה גדולה ומרה, אבל לא חשנו כל עלבון. בעינינו היו המלקות האלה כעין מנהג דתי מקדם קדמתה, אולי עוד מימי קין והבל, מנהג שכל התלמידים נשתוו לפניו. לא כן הרצועות שקבלתי בעד דרשתו של רש"י. אנכי לא יכולתי להצדיק עלי את הדין. נדמה לי, כי בשעה שהסתכלתי בעיני האוז לא חדלתי מלשנות מלה אחר מלה את אשר הקריא לפנינו המלמד. ומדוע הכני המלמד על לא-אשם בכפי?

אבל וחפוי ראש יצאתי אל הילדים אשר השתעשעו בהפרוזדור הרטוב והקר של הבית. חברי שהיו בכורים ממני לימים השתתפו בצערי ויחליטו, כי רק בגלל זאת הרבה המלמד בי את מכותיו, יען כי יתום אנכי ואין איש אשר יגן עלי. וינחמוני, כי בשנה ההיא, שנת תרי“ג לפ”ק יבוא המלך המשיח בזכות תרי"ג מצוות התורה, אשר יקיימו אותן בני ישראל בגלותם. כן שמעו הילדים בבית הכנסת מפי החזן בעצמו, וכל המתפללים קיימו ואשרו את דבריו ואמרו, כי אי אפשר להיות אחרת. וכאשר יבוא המשיח, אז יחדלו המלמדים להכות את תלמידיהם, ואולי גם יקראו דרור לילדי ישראל מלכת יום יום אל החדר… הלא צריכים נהיה כלנו ללכת לארץ ישראל. אך מי יתן וישאר המלמד פה בגלות ולא ילך גם הוא שמה…

אבל. אהה, קוראי החביבים. זאת היתה התקוה הראשונה בימי חיי אשר בגדה בי ורימתני. עברה שנת תרי"ג, המשיח לא בא והמלמד לא חדל להכות אותי.

אמנם שגו חברי, בחשבם, כי הכני המלמד, יען כי יתום אנכי. אמי זקנתי אהבתני כבן ותהי לי כאם רחמניה, ובכל זאת נחרת השם יתום עמוק על לוח לבי. הוא לא נתנני להרים ראש, הוא לא נתנני להתעלס במשחקי הילדים בני גילי, לרוץ ולרקוד כמוהם. את הילדות בכל תענוגיה כמעט אשר לא ידעתי מעודי, כמו זקן יצאתי מרחם אמי.

הוי, מי יתן וטעמתי רק רגע אחד את חדות הילדות.

אומרים אמור, כי כאשר יזקין האדם מאד, אז ישוב ויהיה לילד. אך זאת היא תקוה כוזבה ותנחומין של הבל. לרוץ ולרקוד ברגלי הפודַגריות הן לא אוכל עוד. הלא זאת היא הטרגדיה של חיי אדם: כל עוד אשר שִנים חזקות בפיו, אין אגוזים לו לפצח, וכאשר ירכש לו אגוזים, אז אין עוד שִנים בפיו.

ב: אבותי    🔗

כאשר אמרתי, מת עלי אבי במלאות לי שנה אחת. ובכל זאת היתה השפעתו גדולה מאד על תהלוכות חנוכי ועל התפתחות כשרונותי. אמי היתה האשה השניה לו. אשתו הראשונה מתה באביב ימי נעוריה ותשאיר לו בת אחת, אשר התחנכה בבית אבות אמה. אבי היה אחד העילויים המפורסמים בבוברויסק עיר מולדתו, ורק איש עשיר בשעתו כאבי זקני, שהיה גם בן-תורה, יכול היה לקחת אותו לחתן לאחת מבנותיו. בצ’רניגוב ספרו לי נפלאות על אודותיו. הוא ידע את פירוש המלות של כל הפיוטים. אך ארץ מאפליה היתה צ’רניגוב בימים ההם, גם קרן אור אחת של תורה או השכלה לא הבקיעה אליה. כלם היו חסידי חב“ד נלהבים וכלם עמי-הארצות גמורים. בהיותם רחוקים מוילנא, עיר ההשכלה בימים ההם, לא ידעו האנשים התמימים, שיש משכילים ואפיקורסים בעולם, וכי איש היודע את פירוש המלות של הפיוטים, חשוד על השכלה, וכי מי שחשוד על השכלה הוא חשוד גם על אפיקורסות. ממכתבי אבי הרבים אשר מצאתי אחרי כן בגנזי דודי זאב קוֹרחין נודע לי, כי היה אבי בעל סגנון יפה מאד בשפת עבר וידע גם את השפות האשכנזית והצרפתית והיה רֵע לקרובו ליעקב קצנלסון, שהיה תלמיד מובהק של יוצר הפרוזה העברית מרדכי אהרן גינצבורג (הוא גם הוציא לאור את “הדביר” חלק שני), ויחד עם קרובו זה נסע לוילנא, למען התראות פנים עם מ”א גינצבורג ולקבל לקח מפיו. מכתבי אבי אלה, אשר לדאבון לבי אבדו לי ברבות הימים, פעלו פעולה עזה על סגנוני ובשפת עבר. ואמנם סגנון אבי יכול היה להיות למופת ביפיו. לשפתו הברורה והמדויקת של מ"א גינצבורג נלוו אצלו רוך ועדנה של לב רגש: לוית-חן מיוחדת נִתנה לסגנונו על ידי רוח כהה ועצבון, הנסוכה על פני מכתביו, כמו נבא לו לבבו שלא יארכו ימיו על פני האדמה. את אהבתו לאמי הביע בדברים מעטים: “רסיס עדנים אחד בים תוגה”.

משלח ידו היה סחר דגן וחטה, אשר הוביל באניות על הדניפר. בעיר הורביל פלך מוהילוב קרה לו אסון, כי הקדים החרף לבוא בשנה ההיא, הנהר קפא והאניה לא יכלה ללכת הלאה, ובעשות אבי כה וכה להציל את מערבו, אחזתו צינה, וימת שם בדלקת הריאה. את הדבר הזה הודיעו לאחיו ישעיה קצנלסון בפאריצ’י (דוד זה מת בשנה זו כבן תשעים וחמש שנים), אשר מהר לבוא שמה ועשה מה שעשה, וסוף דבר היה כי עלתה בידי משפחת אמי להציל בשבילי רק שלש מאות כסף. את הכסף נתנו בריבית לאחד מנכבדי החסידים בבוברויסק, ואת השטר השלישו בבית משפט היתומים, למען לא ישמט החוב בעבור עליו עשר שנים. כסף ירושתי זאת היתה אחרי כן הנסבה, כי הפכתי עורף אל החסידות ואהיה למשכיל, כאשר אספר זאת להלן.

בהפרד אבי מעל אמי לקחני על זרועותיו ויאמר אליה: “זכרי, מרי, בננו זה ילמוד את תורתנו הקדושה, אבל הוא ילמוד גם את השפה האשכנזית ואת השפה הצרפתית, זכרי זאת מרי”. ימים רבים אחרי כן, בהיותי בן שבע עשרה שנה לומד באחת הישיבות בבוברויסק, התלוננו עלי באזני אמי, כי יוצא אנכי לתרבות רעה וכי החילותי ללמוד את השפה האשכנזית. – “הניחו לו, ענתה אמי, כזאת היה רצון אביו המנוח, ורצונו יקר לי עד היום”. הנה כי כן השפיע אבי על חנוכי מבטן האדמה ומעמקי קברו הרחוק.

אחרי מות אבי היתה אמי לאשה לאיש אחד בהומל, דוֹבֶּר דַוידוביץ, ואנכי נשארתי בבית אבות אמי בצ’רניגוב.

אבי זקני, אהרן הלפרין, התגאה תמיד על יחוסו, כי הוא נצר ממשפחת יחיאל הלפרין, בעל “סדר הדורות”. משפחת הלפרין בצ’רניגוב היתה רבת ענפים, רוב אנשיה עשירים ונקראו בשם “הסיביריים”.

על דבר מוצא השם הזה ספרה לי אמי זקנתי, מיכלה, כדברים האלה: על נכדו של בעל “סדר הדורות”, שהיה מורה הוראה בעירה קטנה לא הרחק ממינסק, העלילו אנשים רעים עלילה ברשע (את דבר העלילה לא אזכור עוד) ויצא דינו להגרש עם כל בני ביתו ארצה סיביריה. ארץ-גזירה זאת נהפכה לבניו לארץ חמדה. המה שלחו במסחר ידם. לאחדים מהם היו גם מכרי זהב ויעשו עושר ויפרוץ רכושם מאד. אחד מנכדיו היה גם אבי זקני, שגר בעיר קאאינסק, שם נולד בנו הבכור מנדיל, ושם נולדו שתי בנותיו: אמי ואחותה הבכירה שושנה. אולם ימי שלותם לא ארכו. כי בעבור הגראף קליינמיכל במדינה ההיא, וירא כי עושים היהודים שם חיל ויהי הדבר לצנינים בעיניו, ועל פי הצעתו הוציא הקיסר ניקולַי הראשון פקודה נמרצה לגרש משם את כל היהודים, אשר לא נשלחו שמה בעד חטאם. ומאז נתיַשבו “הסיביריים” בצ’רניגוב.

מכל הסיביריים, שהיו ברֻבם אנשים פשוטים, אם לא גסים, הצטיינה משפחת אבי זקני בידיעת התורה. מנדיל בנו היה למדן מופלג וחסיד נלהב. את בתו הבכירה השיא לזאב קורחין – האיש הזה, אשר בביתו התחנכתי כשנים שתים, היה באמת מצוין ונפלא בין בני גילו, ועל אודותיו עוד אדבר להלן, – ואת בתו הצעירה השיא לאבי, אשר על אודותיו כבר דברתי.

בימים ההם וכבוד בית אבי זקני היה למראית עין עוד בעצם תקפו. עודני זוכר את הדירה הנאה, אשר גרנו בה, ואת חדריה המרווחים ואת כלי הבית היפים. אנכי ושמעון-משה בן מנדיל דודי (הוא היה צעיר מעט ממני) אהבנו לשבת שעות רצופות על הרצפה בחדר-האורחים ולהסתכל בכלי הכסף השונים שעמדו מסודרים בארון-עץ נהדר עם דלת של זכוכית. משם נשקפו אלינו: מנורה של שבת עם מקלעות ציצים ופרחים, מנורת חנוכה עם מגן-דוד באמצעיתה ושני אריות מימינה ומשמאלה, קערת כסף מצופה זהב לסדר של פסח, וארגז יפה מאד לאתרוג של סכות – איש אשר אלה לו לעשיר נחשב בימים ההם.

אנחנו הילדים לא יכולנו להבין, כי מכון הבית, הנהדר למראית עין, הולך ומתמוטט מיום ליום; רק לזאת שמנו לב, כי מחנות הבשמים וכל זני מרקחת, שישב בה מנדיל דודי כל הימים, חדלו להביא לנו יום יום מגדנות וממתקים כמלפנים. עוד ירחי-מספר עברו, ודודי זה חלה במחלת האסכרה ומת ביסורים קשים ונוראים. חברי הקטן עם אמו שבו לבית אביה עירה פּרילוּק, ופתאום והנה אנחנו יושבים בדירה קטנה בעלת שני חדרים צרים, שבכל פינותיה שררה הדלות בעצם תקפה. אין כסאות ואין ארונות מהודרים, אין מנורות ואין צעצועים, וכל יפי הבית והדרו היה ארון-עץ פשוט עם ש"ס דפוס סלאוויטא ועוד ספרים אחרים בתוכו, אשר לא יכול אבי זקני להפרד מהם.

וגם מצב בריאותו הלך מיום ליום הלוך ודל. זקנו הקטן והחד, שזה לא כבר רק שיבה דקה זרקה בו, הפך כלו לבן, לחייו קומטו ועצמות צדעיו שֻפּוּ עד אשר לא נכּרו עוד רשמי פניו היפים. כל היום היה מוטל על הספה ומתאנח לרגעים. יש אשר יתעודד ויקום ממשכבו ויוציא גמרא מן הארון לעיין בה למען הפיג את יגונו, אבל רפיון גופו יתקפהו מהר וישוב אל משכבו. אינני זוכר עתה, כמה ארכה העת המעציבה הזאת, ורק זאת אזכור עתה, כי בבוקר מעונן אחד העירני משנתי קול בכיה וצעקה נוראה. הבית היה מלא אנשים ונשים, דודי ודודותי הרבים; הסיביריים כלם התאספו לתת את הכבוד האחרון לאבי זקני, וכל אחד מהם חשב לו לחובה להראות לי אות-חבה, לצבוט את לחיי בשתי אצבעותיו ובהניעו ראש אמר: אבל מה יהיה גורל היתום האומלל הזה?…

רוח כהה ועצבון שמו את משטרם בבית עוד יותר מאשר לפנים. משפחתנו היתה מצערה – בעלת שלש נפשות בלבד: אנכי, אמי זקנתי ובתה הצעירה פיגה ראיה, עלמה בת שבע עשרה שנה. אמי זקנתי היתה אשה חכמה ודברנית, ובהיותה מתגאה על עשרה וכבודה בימים עברו, לא חפצה לקחת עזרה מקרוביה העשירים ותמצא את מחית ביתה במסחר חטה, אשר מכרה לקוניה, באי חנותה מלפנים. מובן הדבר, כי חיינו חיי-צער ולחץ. “אינני יודעת מה לעשות ליתומי זה, דברה תמיד לשכניה בהראותה עלי, – ילד חלש הוא ודל-בשר, הרופאים יצוו עלי לדאוג לכלכלתו, להאכילהו עוגות-חמאה ושאר מעדנים, ומאין אקחם? את פרנסתי הלא ידעתם, תהי כך פרנסת כל שונאי-ציון, והנה עיני תכלינה לראות אותו הולך וגוע מיום ליום”. היא אמנם גם אהבה אותי מאד.

בערב בבואי מן החדר, אהבתי לשבת לרגליה על הרצפה ולהניח את ראשי על ברכיה, והיא בהחליקה בידיה את שער ראשי, היתה מספרת לי ספורים ארוכים על אודות כל אשר עבר עליה בסיביריה, על דבר מכרי הזהב אשר בארץ ההיא, על דבר העמים השונים היושבים שם: הקאלמיקים, הקירגיזים והטונגוסים, ועל דבר ארחות חייהם ומנהגיהם. היא היתה מספרת לי גם על אודות עמים נפלאים, אשר אמנם לא ראתה אותם בעיניה, אבל ידעה אותם על פי השמועה: בני אדם אשר רק עין אחת להם במצחם; בני אדם הגדלים מן האדמה כדלועים וקישואים; בני אדם, אשר בהדרת פניהם ובתלתלי שער ראשם אין כמוהם ליופי, אבל אין להם לא ידים ולא רגלים, כי אם סנפירים כסנפירי הדגה. הם יגורו במים, בנהרות ובימים, ואוהבים מאד את ילדי בני האדם גרי היבשת. אבל יש להזהר מהם מאד, כי ילד אשר יואל להספח אליהם, עד נצח לא ישוב לראות אור בארץ החיים.

מאד אהבתי לשמוע את ספוריה הארוכים על אודות כל המוצאות אותה בשובה מסיביריה לצ’רניגוב. בארץ ההיא לא ערב איש את נפשו לנסוע יחידי. רק אורחה גדולה בת שלשים או ארבעים עגלות תתאסף לנסוע יחד. הימים ימי חורף. קור עז ישורר על פני הארץ, עד כי אם ישפוך איש מעט מים מן הכלי, אז יהפכו מיד לגוש קרח. בשמים הטהורים מכל ענן ירח יקר הולך ומאיר את שדמות השלג, אשר אין קץ ואין גבול להן. ופתאום והנה שאגה נוראה תשמע מאחרינו. להקת זאבים רעבים משחרי לטרף רודפת אחרי האורחה. עוד רגע אחד והנה חשה אזני, כי אחד הזאבים נושך בשניו וקורע את מסך העגלה מאחוריה. בפחד-המות הנני לוחצת את אמך, שהיתה אז עוד ילדה קטנה, אל לבי…

– הנך רועד בני… כי עתה טוב אשר אחדל מספר לך זאת…

– אה, לא, סבתי היקרה, ספרי הלאה, ספרי.

– אז יקפצו העגלונים אמיצי הלב מעל עגלותיהם ויורו מקני-הרובה אשר אתם. זיקי אש יברקו בהאויר, והזאבים, היראים מפני האש, יהפכו עורף וינוסו לנפשם… הנך רואה בני, מה טוב בלכת אנשים רבים יחדיו ובעזרם איש את רעהו. האחד קצר כח הוא לעמוד על נפשו בעת צרה. לא כן הרבים, הם אינם יראים לא מפני הזאבים ולא מפני הגזלנים. סיביריה היתה אז מלאה גזלנים תועים, שברחו מבתי הסוהר או מעבודת פרך, שנשפטו לה בגלל עונם. הם ארבו בירכתי הדרכים לעוברי אורח; אולם על אורחה גדולה לא ערבו את לבם להתנפל.

ג: הנתפשים    🔗

הערבים אשר בליתי לרגלי זקנתי היו המאושרים בימי ילדותי. ספוריה נחרתו עמוק עמוק בפתלתלי מוחי, ואני זוכר אותם עד היום. מן החדר, מכל אשר למדתי שם לא נשאר מאומה בזכרוני. כבר הייתי בן שמונה שנים, כבר החילותי ללמוד גמרא, אבל מאומה לא הבנתי בה. סדר הלמוד היה כך: אחרי כל מלה עברית הנדפסת בהגמרא, צריך היה הנער להגיד בעל פה איזו מלה יהודית שאינה נמצאת בהגמרא. אבל את היחס שבין המלים הנדפסות לא ידעתי. כנראה חשבני המלמד לבעל-מוח-מטומטם. בכל אופן לא עבר עלי גם יום אחד בחדר, אשר לא הצליף המלמד על כתפותי הצנומות את רצועת העור “הכפולת-שמונה” אשר בידו. ועל כן שמחתי מאד באמור אלי אמי זקנתי בבוקר לא עבות אחד לאמר: למן היום הזה במשך שבועות אחדים תשאר בבית ולא תלך החדרה. ולא לבד אל החדר לא תלך, כי גם החוצה לא תראה את חוטמך. שב בבית והשתעשע בכלי שעשועיך ואל תעיז להראות גם בחצר. השמעת?

– אבל מדוע, אמי זקנתי? שאלתי כמעט בקול בוכים.

– אהה. בני, חמת אלהים נתכה על עמו ישראל. החוטפים נראו בעיר.

– החוטפים? את מי יחטופו?

– אלה הנבלים, אלה בני הבליעל יחטפו ילדי ישראל בחוצות העיר. הם יתפרצו גם אל בתי ישראל ויגזלו ילדים מזרועות אמותיהם למכור אותם לצבא. יהודים עשירים קונים אותם ומוסרים אותם לצבא תחת ילדיהם… אל נא תלך בני החוצה. לביתנו לא יעיזו להתפרץ, שארי בשרנו, הסיביריים, יעקרו אותם מן השורש, אבל ברחוב יכולים הם לחטוף אותך, למכור אותך לצבא. ושם יעשוך, חלילה, לגוי, “ישמדו” אותך.

השמד זה היה האסון היותר נורא שילד עברי היה יכול לשער בנפשו בימים ההם. מובן מאליו, כי ישבתי כל היום בקרן זוית מלא פחד ורעדה, לקול שאון קל שנשמע מן הרחוב נפעם לבי בקרבי. – הנה הולכים החוטפים, אה – אנכי לא אתן להם לקחת אותי, אנכי אשוך בשיני את ידיהם, אנכי אקרע בצפרני את עורם מעל פניהם, או לא, אנכי אחבא על הגג מאחורי הארון עם כלי הפסח, שם לא ימצאוני.

ילדים-חיילים כבר ראיתי לא אחת ולא שתים. לפני ירחים אחדים, בלכתי מן החדר יחד עם חברי הביתה לאכול את ארוחת הצהרים, ראינו והנה איש חיל אחד גדול נוהג ברחוב גדוד ילדים בני גילי, כולם לבושים בגדי צמר אפור עם כפתורי נחושת כאנשי חיל אמתים. החילים הקטנים דברו איש לרעהו יהודית, אם כן אפוא מילדי העברים הם. חברי שאהבו מאד להזדמן בימי שבת ומועד במקהלות ולצחק במלחמה מערכה מול מערכה, התקנאו בהילדים החיילים: הלא הם חיילים אמתים… אולם אנכי לא קנאתי בהם: ילדים עברים, ילדים יפים וענוגים, וכולם קצוצי פאות. כל היום נכמרו נחומי עליהם, בחשבי כמה דמעות הורידו האומללים האלה בשעה שגזזו את פאותיהם. בתום הילדות הנסוכה עלי לא יכולתי לשער בנפשי צרה יותר גדולה מהיות קצוץ פאות.

בערב, בשבתי לרגלי אמי זקנתי, ספרתי לה את אשר ראיתי ביום ההוא. – הוי ילד פותה – השיבה אמי זקנתי אותי דבר. פאות – לא היתה זאת הצרה האחרונה שעברה על הילדים האלה. פאות תוכלנה לשוב ולצמוח. ואף גם זאת, הלא כן יאמרו הבריות: טוב יהודי בלי פאות מפאות בלי יהודי. דמה, בני, בנפשך, הן כל החיילים הקטנים האלה, קנטוניסטים יכנו אותם, יש להם אבות ואמות שאהבו אותם כנפשם, ששמרו אותם כאישון בת עין. והנה באו אנשים רעים לקחת בחזקה את הילדים מחיק אמותיהם ולקרוע את לבותיהן עד זוב דם. והילדים הרכים האלה יאספו לגדודים ויאלצו לנוע רגליהם הרחק מערי מולדתם אל מעמקי ארץ רוסיה, באשר לא יראה ולא ימצא גם איש יהודי אחד, ואבותיהם גם לא ידעו אם ילדיהם, מחמדי נפשם, עודם בחיים או כבר ספו תמו בענים – שם יאלצו הילדים לאכול טרפה וכל דבר טמא… אמנם האלהים לא יחשוב להם זאת לחטאת, כי מי זה יכול לעמוד נגד הרעב עם כל מצוקותיו ואף כי ילדים קטנים אשר לא נסו בזה… אבל יש צרה גדולה הרבה מאכילת טרפה. את הילדים יאלצו להשתמד. יענו אותם, יסבבו להם יסורים שונים, למען יאותו להשתמד, יפשיטו את בגדיהם ויכריחו אותם לעמוד ערומים בקור וקרח: ירעיבו אותם או יאכילום דגים מלוחים ויובילו אותם אל בית המרחץ להזיע ולא יתנו להם גם טפת מים לצמאונם. הילד כמעט יגוע בצמא. הא לך כוס מים, הצטלב ושתה ככל אוַת נפשך, אבל הגבור הקטן עומד בנסיון. הוא לא יחפוץ להמיר את דתנו הקדושה באחרת. אמת הדבר, לא כל הילדים יעצרו כח לסבול את היסורים הקשים ואת הסגופים האנושים. רבים מהם ימירו דתם… הנך בוכה, בני… נחדל אפוא מדבר בדבר הזה…

– אה, לא, לא סבתי, חמדתי, ספרי לי, ספרי, אנכי לא אוסיף לבכות. ובדברי זאת לא אוכל להתאפק וארים את קולי בבכי.

– בכה, בני, בכה, ענתה אמי זקנתי, בהחליקה את שער ראשי, ותבך גם היא: בכה, בני. האלהים בשמים אוהב דמעות ילדים כאלה, גם בהתחינות נאמר, כי שערי דמעות לא ננעלו. אם נסגרו כל שערי השמים ותפלותינו לא תוכלנה להגיע עד כסא הכבוד, שערי דמעות פתוחים גם ביום וגם בלילה, והדמעות אשר יורידו ילדי ישראל יתנשאו מן הארץ אל השמים… בכה, בני. אולי יראה האלהים בענינו וימתיק לנו מעט את הגלות המרה.

השיחה הזאת מצאה לה מקום כירחים שלשה לפני הִגָלות החוטפים בעירנו. ביום אשר אסרה עלי אמי זקנתי לצאת החוצה חשבתי כל היום על אודות החוטפים. מי הם האנשים האלה, ומאין באו? האם מן הפלשתים הם מאנשי גלית הפלשתי, אשר נלחם דוד עמהם? או אולי הם מאנשי נבוכדנצר הרשע, אשר החריבו את בית מקדשנו והכריעו רבים מן היהודים לטבח? ופתאום נזכרתי את אשר למדתי לפני שבוע ימים בחדר. סדרה קשה מאד “הלכה” אז, סדרת משפטים. שם נאמר “וגונב איש ומכרו מות יומת”. אנכי לא הבנתי אז את הפסוק הזה, אבל יראתי לשאול את הרבי לטעמו פן יקצוף עלי. מה זאת “וגונב איש”? יש גנבים הגונבים כסף, הגונבים סוסים, אבל מי יגנוב בני-אדם? “ומכרו” – איך ימכרו בני-אדם? מי יקנה אותם? קונים בהמה, קונים עז, אבל מי קונה בני-אדם? עתה אבין את הפסוק הזה. הפסוק הזה לא נאמר אלא כנגד החוטפים, הגונבים ילדים ומוכרים אותם לצבא.

כבוא אמי זקנתי הביתה, לא יכולתי להתאפק, עד אשר תאכל את ארוחתה ואשאל אותה מיד: מי הם החוטפים: הן לא יהודים, הלא בפירוש נאמר בתורתנו, שאסור לגנוב בן-אדם ולמכור אותו. שכנינו הגויים גם הם לא יעשו כדבר הזה, הם לא עשו כזאת מעודם, אולי הפלשתים הם או העמלקים?

– לא בני, לחרפתנו ולכלמתנו החוטפים כולם יהודים הם, יהודים בעלי זקן ופאות. וזאת היא צרתנו הגדולה. הבלבולים והגזרות שבדו הגויים עלינו כבר הסכינו עמהם היהודים מימות עולם. הלא בגלות אנחנו. בהספרים הקדושים כתוב לאמר, כי בימים מקדם היו באים גויים אלינו, בידם האחת היו אוחזים שתי וערב ובידם השנית סכין חד והיו אומרים: נשקו, יהודים ארורים, את הצלם ואם לא ושחטנו אתכם. היהודים היו פושטים את צוארם להשחט, ולא רצו להשתמד. את כל זה נוכל להבין. הלא גם אז בגלות היינו. ועתה הנה יבואו יהודים, יהודים כשרים בעלי זקן ופאות, והם חוטפים ילדים ומגרשים אותם לשמד – זאת היא צרה שאינה כתובה גם בתוכחה. יהודים שופכים את דם אחיהם והעליון בשמים יושב ושותק, והרבנים יושבים פה ושותקים…

את דברי אמי זקנתי האחרונים לא הבנתי אז, אבל הם נשארו חרותים בזכרוני. והרבה, הרבה חשבתי על אודותם ימים רבים אחרי כן.

ד: צחוק הדמיון    🔗

החוטפים לא מהרו לעזוב את מעשיהם הרעים ועל כן נשארתי בביתי במשך כל ימי החורף ההוא. כמעט בכל הימים ההם ישבתי בדד ועזוב לנפשי; רק בימי שבת ומועד ישבה אמי זקנתי בבית, בימי חול היתה נעה ונדה לבקש מחיה לביתה. דודתי העלמה היתה עסוקה בכלכלת הבית, בתפירה וברקמה מעשה-חושב, ואלי לא השגיחה ולא התבוננה. שארי בשר רבים היו לי, אולם הנערים ישבו כמוני בבית מיראתם לצאת החוצה; הנערות אמנם היו באות לפעמים אלינו לבקר את אמי זקנתי ואת דודתי, אבל הן השתעשעו ביניהן לבין עצמן מבלי תת לי להשתתף בשעשועיהן. לא מן הנמוס הוא, אמרו, כי יצחק נער עם נערות. ימי השבת היו לי לימי חג ועונג. אחרי סעודת הצהרים היתה אמי זקנתי מרכיבה את משקפיה על חוטמה, והיתה קוראת בקול רם ובניגון מיוחד את ה“צאינה וראינה”, ואנכי יושב לרגליה ומקשיב בעונג אין קץ לכל הגה היוצא מפיה. בראשונה נראתה לי שפת ה“צאינה וראינה” מוזרה קצת ונפלאה: בשפה כזאת לא ידברו אנשים חיים. שאלתי את פי אמי זקנתי, והיא הודיעתני פשר דבר. “את הספר הזה, בני, כתב איש קדוש וטהור, ואנשים קדושים לא ידברו כאנשים פשוטים”. תשובתה זאת הניחה את דעתי ומעט מעט התרגלתי אל השפה המסולסלת של ה“צאינה וראינה”, וכאשר החילותי אחרי כן לכתוב שירים בשפה היהודית כתבתי אותם בסגנון ה“צאינה וראינה”. אז נוכחתי כי גם אנשים פשוטים, לא-קדושים, יכולים לכתוב בשפה מוזרה ומסולסלת.

ה“צאינה וראינה” פקח ממש את עיני. כאשר הזכרתי למעלה, למדתי בחדר רק פרשות מקוטעות של החומש, בלי כל יחס וקשר ביניהן. על ידי ה“צאינה וראינה” התגלתה לפני תמונה שלימה ומשוכללת מחיי אבותינו הקדמונים, תמונה מתובלת באגדות יפות ונפלאות, אשר לקחו את לבי.

בשבתי בדד בבית, אהבתי לפתוח את ארון הספרים של אבי זקני המנוח, ולהסתכל בהספרים השונים, אשר לא אדע קרוא אותם. עוד היום זוכר אני ספר דק אחד בגודל רבע הגליון נדפס באותיות רש"י ומלא כולו ציורים שונים: מרובעים ומשולשים ועיגולים (כנראה היה זה ספר בהנדסה או בחכמת התכונה). הציורים לא נתנו לי מנוחה גם בחלום חזיון לילה. נדמה נדמה לי כי אפפוני המרובעים והעגולים בהמון, והמשולשים בזויותיהם החדות שורטים שרטת במוחי, וכלם יחד קוראים אלי בשאון: האמנם עוד לא תדע מי ומי אנחנו? בכליון עינים צפיתי ליום אשר יפתח החדר ואנכי אשאל את הרבי לפתרון הציורים. אהה. גם תקותי זאת נשארה מעל.

תנחומים גדולים הביא לי הספר “קב הישר” אשר מצאתי בתוך ארון הספרים. זה היה ספר עב הכרס בגודל רבע הגליון נדפס בשתי קומות: הקומה העליונה בשפה העברית והקומה התחתונה בשפה היהודית (עברי טייטש). הספר הזה, המטיף ליראת שמים ולקיום המצוות, היה מלא ספורי מעשיות נפלאות משדים ורוחות, ממתים וגלגולים, עד שסמרו שערות ראשי מפחד בקראי אותן. מתחילה קראתי רק את התרגום בשפה היהודית; אולם כאשר הוכיח לי אחד מדודי, כי לא נאה לגבר לקרוא ספר בשפה היהודית, הנועדה רק לנשים, החילותי לטפס ברוב עמל מן הקומה התחתונה להקומה העליונה. והאלהים ברך את עמלי, כי מעט מעט החילותי להבין גם את הטופס העברי. החומש עם רש"י ומעט הגמרא, אשר למדתי בחדר, הם שעמדו לי בדבר הזה.

למען האמת צריך אני להתודות, כי בכל חפצי להיות גבר בין הגברים לא עלתה בידי להנזר כלה משפת הנשים. ובמצאי בין התחינות של אמי זקנתי שני ספורי מעשיות בשפה היהודית: צענטורא ווענטורא ומעשה בבא, התלהט בקרבי היצר הרע לספורי מעשיות, לא יכולתי להתאפק ואבלע אותם, כמו שאומרים, “כבכורה בטרם קיץ”. את פרטי הספורים לא אזכור עתה עוד. רק זאת אני זוכר, כי גבור הספור צענטורא ווענטורא כבר ידע לעוף תחת השמים עוד בטרם יולדו הצפלינים והאירופלנים בקרב הארץ. הוא עשה את נסיעותיו ברוח בהיותו רוכב על גבי צפור גדולה מאד אשר נשאה אותו מעל לשדמות בר ויערות, מעל לעמקים והרים ומעל לימים ומדברות. את כל הדברים הנפלאים שראה בנסיעתו, ואת כל הנסים והנפלאות שקרו לו לא ילא העט לכתוב והפה לספר. על דמיוני הרך פעל הספור פעולה חזקה מאד. שאלה אחת, זוכר אני, היתה מנקרת אז במוחי כל היום. מי היה צענטורא-ווענטורא זה: יהודי או גוי? לגוי, חשבתי, לא היה השם יתברך עושה נסים ונפלאות כאלה. א"כ היה יהודי, אבל מעודי לא ראיתי, כי ירכב יהודי על סוס. זהו ענין לקוזאק או לצועני, אבל לא ליהודי. או אולי על צפור מותר גם ליהודי לרכוב? את תכן הספור של מעשה בבא יודעים בודאי כל קוראי, ואם הם אינם יודעים, גם אז לא הפסידו מאומה. זה הוא בודאי מעשה של גויים. שם יסופר על אודות מלחמות ושפיכת דמים, והדברים האלה אינם בכל אופן ענין ליהודים…

הקו-הישר, הצענטורא-ווענטורא ומעשה בבא הוליכו את מוחי הדל סחרחר… למן הבקר עד הערב ישבתי בקרן-זוית על יד התנור, ודמיוני הפרוע הוליכני שולל. דומה הייתי, כאלו חולם אנכי חלום נעים מאד ולא אחפוץ להקיץ ממנו, עד כי הצטערתי מאד בכל פעם, אשר הגישה המשרתת לי את ארוחתי, כמצות אמי זקנתי החזקה עליה. בחלומי והנה בא אלי יהודי זקן, שטריימל חבוש לראשו, אדרת שער על כתפיו ואזור עור במתניו. זקנו הלבן ועיניו היפות מפיקים אהבה וחמלה גם יחד. הוא צובט את לחיי באצבעותיו ואומר: אני אליהו הנביא. הנה זה באתי אליך, יען כי נער טוב אתה. יום יום בבקר אתה מתפלל מתוך הסידור ונושק באהבה את ציציותיך. שאל אפוא, בני, ואנכי אעשה את כל אשר תבקש. – חפץ אני, כי תבנה לי היכל גדול ויפה כאותו ההיכל, אשר בנית בלילה אחד בשביל האיש החסיד, אשר על אודותיו יסופר בהזמירות של מוצאי שבת. וחפץ אני, כי מסביב להיכל יהיה נטוע גן-עצים עם שדרות אלונים יפים, כגן שר הפלך, שאנו הולכים לטייל בו בימי מועד ושבת. וחפץ אני, כי מסביב להגן תהיה גדר גבוהה ונשאה מאד, למען לא יוכלו החוטפים לבוא שמה. – טוב, בני, מחר יהיה לך כל אשר תאוה נפשך. ממחרת, בהקיצי משנתי, והנה אני שוכב בחדר יפה מאד על מטת כסף, מכוסה בשמיכות משי מעין התכלת, על יד המטה, על שלחן יפה – פעמון זהב. הנני מצלצל בפעמון, ותחת המשרתת הזקנה באה החדרה בת-מלכה לבושה זהב וכסף ואבנים טובות, היא עוזרת לי ללבוש את בגדי, גם בגדי כלם חדשים ויפים מאד, ובת-המלכה מגשת אלי קערת כסף וקיתון של זהב לרחוץ את ידי כדת “מי צפרנים” שלש פעמים על היד האחת ושלש פעמים על היד השנית. ואח"כ היא מביאה את הקרבן-מנחה של אמי זקנתי (תמיד אהבתי להתפלל מתוך הסידור של אמי זקנתי) והנני מתפלל בכונה גדולה ונושק את ציציותי באהבה רבה. ובאותה שעה אני חושב: טוב אשר תראה זאת בת-המלכה, היא הלא תגיד זאת לאליהו הנביא. אז תביא אלי על טס כסף תופיני-חמאה, קפה וממתקים שונים. אחרי סעדי את לבי הנני יוצא להתבונן אל ההיכל. הנני הולך מחדר לחדר: כולם מקושטים בכלי בית יפים ונהדרים, יותר יפים ויותר נהדרים מאשר היו לפני שנים אחדות, בעוד היה אבי זקני גביר ועשיר כשאר הסיביריים.

הנני יוצא אל הגן. השמש זורחת באורה הנעים, ולי נדמה כי חג לנו היום. האויר מלא ריח בשמים, משני צדי המשעול יציצו פרחים בשלל צבעיהם: אדומים, כחולים, צהובים ולבנים. מבין עפאי העצים יביטו אלי פירות מפירות שונים: תפוחים, אגסים, דרמסקים וגודגדניות. אבל אנכי איני שׂם אליהם לב והולך הלאה הלאה. דומה הגן שאין לו קץ וגבול. הנני עובר ממשעול למשעול, כלם יפים, כלם נעימים, אבל אנכי מרגיש כעין רגש של עצבון בלבי: בדד אנכי, אין עם מי להשתעשע, אין עם מי לדבר דבר.

ופתאום והנה אליהו הנביא לקראתי. הוא מביט אלי בשתי עיניו היפות והמלאות חנינה. ועל שפתיו, מתחת שפמו הלבן כשלג נראה צחוק תום, כתום הילדות.

– השמח אתה בחלקך, בני? הגידה, אל תבוש, את כל אשר תתאוה נפשך אעשה לך.

– אם טוב אתה לי, אליהו הנביא, ואם מצאתי חן בעיניך, למדני את “שם המפורש” למען אוכל בעצמי לעשות את כל אשר אחפוץ ולא אצטרך להטריח אותך תמיד.

הצחוק תחת שפמו של הזקן עבר, הוא מביט אלי בכובד ראש ואומר:

– כן, בני, שם המפורש הוא כח אדיר ונורא מאד, בעזרתו יוכל האדם לעשות נפלאות. הוא יוכל לעשות הרבה דברים טובים והרבה דברים רעים. טוב, בני, אנכי אלמדך את שם המפורש, אבל בתנאי כי תשבע לי, כי לא תעשה כל רע לאיש בעזרתו.

– אבל את החוטפים אוכל לענוש כדי רשעתם?

– לענוש אותם תוכל אך לא להמיתם. להמית לא תוכל גם איש חוטא ופושע.

– טוב הדבר, אנכי אשבע… ביהדותי אני נשבע.

אליהו הנביא מגלה לי את סוד “שם המפורש” ואני מרגיש כי נהפכתי לאיש אחר. הנני חש בנפשי, כי לא יבצר ממני כל אשר אֵזוֹם לעשות. הנני משביע בשם המפורש את הצפור של צענטורא-ווענטורה, כי תמהר לבוא אלי. הנני מטפס ועולה לרכוב על צוארה, למען אשר אוכל לראות את כל אשר מתחת. ובעוד רגע אחד הנני טס מעל לשדות ויערים, מעל לעמקים ורוכסי הרים, ומעל לימים ומדברים, עד בואי מעל לאחת הערים, וארא והנה שם אנשים גדולים רודפים אחרי ילדים קטנים, כמו יחפצו להשיגם ולהכותם נפש. אין זאת, חושב אני, כי אם החוטפים הם, הרודפים אחרי הילדים למכור אותם לצבא. כחץ מקשת הנני יורד עם צפורי ארצה. הנני מצוה על צפורי להניף בכנפיה על פני החוטפים ולהכות אותם כלם בסנורים, כאנשי סדום אשר נסבו על בית לוט עם המלאכים. הילדים השובבים, בראותם כי הֻכּוּ החוטפים בסנורים הקיפו אותם מסביב ויחלו לצחק עמהם בצחוק “הפרה העורת”, הכו אותם על מתניהם, משכו אותם בכנפי בגדיהם ולא הרפו מהם עד אשר נלאו לצחק. אז אמרתי להם: ילדים, עלו אלי על צפורי וארחו לחברה אתי אל ביתי. שם אאכילכם מעדנים, אשר כמוהם לא טעמתם מעודכם. בצחוק ובשאון עלה ההמון השובב על גב הצפור ובעוד רגעים אחדים ירדנו אל גני. שם פגשה אותנו בת המלכה בצחוק חן על שפתותיה ותקטוף לנו תפוחים ואגסים רעננים ובקרב ההמון היו שמחה וששון…

בדמיוני הבל ובחלומות תהו כאלה בליתי כל הימים. אנכי שמחתי עליהם כאלו נקרו ויאתיו כל הדברים האלה באמת. ענין אחר לענות בו לא היה לי. את קו-הישר ואת מעשה-בבא קראתי פעם ושתים ושלש פעמים, וכאשר הוספתי לקרוא אותם, כן הוסיף כח דמיוני להתלהט ולעבור כל גבול… לבשתי צריך אני להודות, כי ההרגל הנבער הזה נעשה לי לטבע שני, ולא יכולתי להשתחרר ממנו עד אשר זרקה שיבה בי. בכל ימי חיי עמדתי ברגלי האחת בעולם העשיה וברגלי השנית בעולם היצירה אשר יצרתי לי לעצמי. ולפעמים לא-רחוקות החלפתי את שני העולמות זה בזה, והתמורה הזאת היא אשר היתה המקור לכל שגיונותי במשך ימי חיי המעטים והרעים.

 

ה: מליצה ושירה    🔗

בעת ההיא התעוררה בקרבי לראשונה גם התשוקה למשוך בעט סופרים. עד היום לא אוכל להבין מאין ואיככה עלה על לבי הרעיון לכתוב שיר על אודות הנחטפים ועל אודות צרותיהם הנוראות. השיר הזה, בכורי וראשית אוני, נכתב בשפה המדוברת ובחרוזים וארוך כגלות ישראל. בשעה שכתבתי אותו בכיתי רב בכי, אולם כשקראתי אותו לפני דודתי, לא יכלה להתאפק מצחוק. אוי, מה היה לך? התחפוץ להיות בדחן כי תלמד את לשונך לדבר בחרוזים? או אולי תחפוץ לשיר שירים כאשר תעשינה הנערות? פי, דבר כזה לא יסכון לנערים.

מליצה ושיר היו דברים בלתי נודעים לעמנו בימים ההם. בצ’רניגוב ואולי גם בשאר ערי התחום לא ידע איש ולא שמע, כי ישנם דברים כאלה בעולם. בחדר לא למדו מליצה ושיר, ואילו הייתי אומר לאיש, כי התנ"ך הקדוש הוא מלא מליצה ושיר, היה מביט עלי בתמהון והיה יורק שלש פעמים בפני והולך לו – כמי שאומר: “רחמנא לצלן מאנשים משוגעים”. אמנם שמענו, כי בליטא נמצאו אנשים הכותבים מכתבים בשפת ההפטרה, ואחרים אמרו כי נדפסו גם ספרים בוילנא בשפה זו. אבל איש לא האמין להם. כלום אפשר דבר כזה? בכל אופן ספרים כאלה לא הגיעו אלינו. חנויות לממכר ספרים עברים לא היו אז. גם מוכרי ספרים מטפוסוֹ של ר' מנדלי מוכר-ספרים עוד לא נראו בצ’רניגוב. אינני מכחיש חס ושלום את עדותו של ר' מנדלי ומאמין באמונה שלמה, שהיו לו עגלה וסוסה להוביל את ספריו מעיר לעיר. אבל אנחנו לא ראינו ולא שמענו כדבר הזה. אלינו היה בא מעת לעת “נושא סבל” (פּאקען-טרעגער) עם צרור ספרים על שכמו. את סחורתו היה מסדר בבית הכנסת על אחד השלחנות אצל הפתח, שם יכולים הייתם למצוא את כל אשר תתאוה נפשכם: סידורים, קינות, סליחות וספרי מוסר לרוב, גם שירי-המעלות נדפסים להגן על היולדות מפני רוחות ושדים, גם שרשי סיגלים בעד ילדים – סגולה לחיתוך השינים; בקצרה, הייתם יכולים למצוא כל הנצרך ליהודי באשר הוא יהודי, מלבד ספרי מליצה ושיר, שאין אדם מן הישוב זקוק להם.

אבל נפלא הדבר, אין עם בתבל, אשר יוכל לחיות ולהתקיים בלי כל מליצה ושיר, ויען לא היתה לנו מליצה כתובה, לפיכך התפתחה אצלנו מליצה שבעל פה. והיא נפלה בגורל הבדחנים והנערות.

השם “בדחן” הוראתו איש המבדח דעת אחרים. תפקיד הבדחן היה לשמח בחג החתונה את החתן עם הכלה ואת האורחים הקרואים אל המשתה. אולם הבדחנים, מאשר חסר להם הכשרון לבדח, התחכמו לעשות את ההיפך – לעורר בכי ויגון בלב שומעיהם: הם ידעו כי נקל על אחת שבע להביא את יהודי לידי דמעות מאשר להביא אותו לידי צחוק. ביחוד השתדלו הבדחנים לעורר יללת הכלה ויללת הנשים הסובבות אותו בשעת “הכּסָיון”, כשהיה בא החתן עם בני לויתו לכסות את הכלה בהינומה לפני החופה. זה היה הרגע היותר טרגי בין כל המנהגים השונים של החתונה. לב נשבר ונדכא היה להכלה גם בלי השתדלות הבדחן, יום החופה היה נחשב לפנים ליום הכפורים: ביום ההוא נמחלו להחתן והכלה כל עוונותיהם, ולפיכך ישבו כל היום בתענית. בשעת הכסיון היו הנשים גוזזות את שער ראש הכלה. “שער באשה ערוה” אמרו אז ולבת ישראל כשרה, שנשאת לאיש, לא נאה היה להראות לפני הבריות בשערות ראשה. אבל לא נקל היה להכלה להפרד מעל נזר תפארתה, ממקלעות צמותיה היפות והנהדרות אשר טפחה ורבתה במשך כל ימי שבתה בנעוריה בבית אביה. היפלא אפוא, כי כמעט החל הבדחן את חרוזו הראשון: “וויין כלה-ניו, וויין”, החלה גם הכלה לבכות ואחריה געו כל הנשים בבכי?

על פי רוב היה ממלא אחד מן המנגנים (ה“כלי-זמר”) גם חובת בדחן. זוכר אני את רבי יונה בעל-המצלתים. אותו קראו “רבי יונה”, אף כי היה מבעלי כלי הזמר, שנחשבו בימים ההם לאנשים קלי-דעת. את שם התואר “רבי” נתנו לו מפני הרבה טעמים. ראשית, מפני שהיה איש שכבר זרקה שיבה בו, ושנית מפני שהיה איש מושלם, בעל כשרונות רבים. בימי החול היה אופה גלוסקאות, שהוא בעצמו היה נושא אותם בסל גדול מבית לבית, וצריך אני להגיד, כי גלוסקאותיו היו מתוקות לא פחות מחרוזיו. על ידו הימניות חסרו לו שלוש אצבעות, ורק האגודל והזרת נשארו לו, אבל בשתי אצבעותיו אלה השכיל להוציא מן המצלתים קולות נפלאים ואדירים, אשר הֶהֱסו בשאונם את קול הכנור ואת קול החליל ואת שאון החוץ גם יחד. הוא בעצמו חשב את כשרון הבדחנות לכשרונו היותר נכבד. בזכרוני נשארו חרוזים אחדים מיצירותיו.

וויין כלה-ניו וויין

איידער דו טוסט צו דיין חופה געהן

שריי צו גאט, און בעט ביי איהם רחמנות

אין דעם זכות פון דיין היינטיעגען תענית

באשערן דיר ביין מאן אַגוטע מערכה

צו לעבען מיט איהם אין מזל אין ברכה.

קוראים אחדים אולי ימצאו, כי החרוזים של ר' יונה לא היו חלקים כל צרכם; אבל לוא שמעו את החרוזים האלה יוצאים מפי רבי יונה בעצמו, כשהיה משורר אותם במתק קולו ובמנגינה של ימים נוראים, במנגינה הנוקבת ויורדת עד עמקי הנפש, כי עתה הבינו, כי לא לשוא מלאה כל הארץ תהילתו.

כאור כהה של גחלים לוחשות כן האירה השירה הכבושה את החיים האפלים של העלמה העבריה. נוגים ואפלים היו חיי העלמה העבריה לפני ששים שנה; היא לא ידעה עוד את עצמה, היא לא שאפה עוד למאומה, היא לא התקוממה עוד נגד כבלי העבדות, אשר נפלו לה לחבל. מרבית העלמות לא ידעו גם קרוא וכתוב, אבל הנפש העדינה דרשה לה מזון והיא שרה שירים… היא שרה בלחש, בסתר חדרה… אַל לגברים לשמוע את קולה הערב – הן גם קול באשה ערוה… אותי לא חשבו בנות דודותי הרבות לגבר בין הגברים ועל כן לא נמנעו מלשיר את שירותיהן הנוגות בפני. עוד נשארו בזכרוני החרוזים הראשונים של שיר אחד ביחד עם המנגינה:

אי- אף דרויסען געהט אַ רעגען,

אוּן אין שטוב איז טרוקען

אי – וואו איז ער מין זיס-לעבען

כ’וואלט איהם נאר אנקוקען.

אוי וואו איז ער…

את המנגינה הזאת שרתי בקולי הצרוד לפני שנים אחדות באוזני ה' שקליאר, שהיה אז היושב-ראש בהחברה המוסיקאלית היהודית, והוא רשם אותם בסימני הנגינה. לפי דעתו, המנגינה היא יהודית כלה וגם יש לה ערך מוסיקאלי.

בנות דודותי שרו אז על האהבה, על הגעגועים ועל התקוה להצמד בקרב הימים אל “מתק חייהן”. הנני מעביר בזכרוני את חיי העלמות העבריות לפני ששים שנה והנני שואל את נפשי, מה ידעו האומללות ההן מאהבה ומכל תענוגיה? הן אם נועז חתן לדבר דברים אחדים לכלתו לפני החתונה ונחשבה לו זאת לפריצות אשר לא תכופר לנצח. אין זאת כי אם אהבו אמותינו בסתר כמו ששרו את שירותיהן בסתר. מרבית השירים היו שירי תפל בלי טעם ובלי ריח, אבל היו גם כאלה, אשר רוח שירה אמתית נוססה בהם. מי יצר את השירים האלה ונשמת מי התגלמה בהם – זאת לא ידעו גם אז. בימים ההם שרו שירים, אבל לא כתבו אותם. ועל כן גם אתפלא היום, איזה רוח עבר עלי לכתוב חרוזים על אודות הנחטפים.

לפעמים יעבור במוחי הרעיון, אם לא נוצרתי להיות משורר בישראל, אבל אנכי קלקלתי את תעודתי וקפחתי את כשרונותי, ותחת להיות משורר גדול הייתי לרופא בינוני… להיות רופא גדול, להיות פרופיסור לא יכולתי, – לדבר הזה חסר לי הרבה: לא נועדתי לזה מלידה ומבטן.

אומרים אמור, כי למען היות משורר צריך האדם להולד לזה. זוהי אמת, אבל גם להיות פרופיסור צריך אדם להולד… גוי.

ו: טלטולים    🔗

שערוריית החוטפים עוד טרם תשכך, והנה באה תמורה בחיי משפחתנו הקטנה, תמורה, אשר לא השאירה לי זוית פנויה בבית אמי זקנתי, ואשר הזכירתני כי אמנם יתום אנכי, וכי נכונים לי ימי חושך ונדודים.

אמי זקנתי, אשה רפת-כח, נלאתה נשוא צרכי הבית המרובים בעבודתה ועל כן הסכימה להנשא לאיש זקן ואמיד, אשר הציעו לפניה. הוא היה בעל בית גדול שהביא לו הכנסה רבה ומן הבית הזה גם מצא את מחית ביתו ברוָחה. להאיש ההוא (משה בראהינסקי) היה רק בן אחד, בחור שהגיע לפרקו, מושלם בכל המעלות לפי דרישות העת ההיא. אותו הועידו לחתן לדודתי, שהיתה עלמה יפת תואר בשעתה. שתי החופות העמדו כמעט תכופות זו אחרי זו, ורק אז התבוננו, כי נמצאה נשמה יתרה בבית, יתרה לגמרי. בן-חורג אינו בן ועל אחת כמה וכמה נכד חורג אינו נכד. וביום אביב אחד הושיבתני אמי זקנתי על עגלה על יד אחד ממכיריה שנסע להומיל ובתתה על ידי שק מלא תופיני חמאה נשקה לי ותבך – והנני נוסע אל אמי להומיל.

אלה היו הנדודים הראשונים בימי חיי. אחרי ירחי מספר שהייתי סגור בבית, נסיעה זו יכולה היתה להמציא לי עונג רב, לולא חמד בן-לויתי לצון לו להגיד בפני מכריו בבית המלון, כי נוסע הוא למכור אותי לצבא. ואף כי השתדל האיש אחרי כן להרגיע את רוחי ולהוכיח לי, כי רק התולים היו עמדו, בכל זאת לא עלתה בידו לעקור את החשד כלה מלבי, ועל כן לא יכולתי להתענג על האביב ועל כל הדרו במשך שבוע תמים שארכה נסיעתנו.

את הפגישה הראשונה עם אמי לא אזכור עוד, אבל במשך שנה וחצי שבליתי בבית אמי היו אחרי כן רגעים רבים ולפעמים גם שעות תמימות שהשאירו רשומים חזקים בזכרוני, ומדי זכרי אותם יעבור גם עתה חום נעים ורגש עדן אין-קץ על כל יצורי גוי. כשהיינו נשארים לבדנו בבית היתה מושיבה אותי לרגליה, ומניחה את ראשי על ברכיה. ובהחליקה את שערות ראשי באצבעותיה הדקות, היתה מספרת לי על אודות אבי, על אודות אהבת אבי אליה, על אודות תקותו לעשות אותי למלומד גדול. ועתה – הוסיפה תמיד בבכי עצור – עתה יתום הנך, יתום עזוב, כי מה תוכל אמך הדלה לעשות למענך. שכר-לימוד בעד הזמן הזה “הוא” הבטיח לשלם, אבל בעד הזמן הבא לא ישלם, וכסף ירושתך לא נוכל לקבל, עד אשר ימלאו לך שמונה עשרה שנה… אבל מהרה וקום, בני, הנה “הוא” הולך.

אמי היתה יראה להראות לי אותות חבה בפני אבי חורגי. והוא לא היה איש רע מטבעו, אבל הוא קנא את אמי לאבי המת. והדבר הזה הביא את שניהם לידי סכסוכים ותגרות. מלבד זה היה האיש ידוע חולי (הוא מת במחלת השחפת) ואת פרנסתו מצא בצמצום ולא בריוח. ומכל זה היתה נסיבה, כי בטרם ימלאו לי תשע שנים, כבר חשתי בנפשי, כי נשמה יתרה אנכי בבית.

אמנם לא נכונה עושים היום האבות, שבחינוך ילדיהם הם מעמידים אותם במרכז החיים ומרגילים אותם לחשוב, כי כל העולם כולו לא נוצר אלא בשבילם, וגם האבות עצמם לא נוצרו אלא כדי להספיק להם את כל אשר תאוה נפשם, עוד בטרם ידרשו זאת. חינוך כזה שולל מאת הילדים את מדת ההסתפקות, את כח הרצון ואת היכולת לנצח במלחמת החיים. אבל אוי לו לילד, שנפל בגורלו ההיפך מכל זה, אוי לו לילד, שהורגל לחשוב, כי הוא חי בעולם שאינו שלו, שהוא אורח לא-קרוא אל שלחן החיים. רוח נכאה וחוסר-אמונה בכחות נפשו – זאת מנת חלקו בחיים; והדברים האלה שוללים ממנו אותו הקורט של אהבת הכבוד, אותה השמינית שבשמינית גאוה המעוררת את האדם לשאוף להשתלמות ולמצוא מעמד בחיים. מבשרי חזיתי זאת ואם אחרי כל אשר עבר עלי בילדותי, לא נסחפתי מזרם הזמן וחיי היו מלאים שאיפות, וזכיתי גם לכבוד, מבלי לרדוף אחריו (הנני חושב זאת לא לשבח לי כי אם לגרעון), כי עתה חידה היא גם בעיני…

עוד מימי ילדותי הייתי תמיד נוח להסכים למתנגדי ולא הייתי עומד על דעתי. כן חשבתי את עצמי וכן חשבוני אחרים, אולם לפעמים הראיתי לא לבד קשיות עורף, כי גם עקשנות נפרזה. אבי אבי חורגי ר' עזרא, שכפי הנראה היה ממשכילי הדור ונכבד על כל סביביו, שם עלי עיניו לטובה ולפעמים היה מראה לי גם אותות חבה, שלא הורגלתי בהן. מחוסר כסף לשלם שכר לימוד בעדי, הציע ר' עזרא להכניסני אל בית הספר מטעם הממשלה שנפתח אז בהומיל. אולם אנכי הודעתי גלוי, כי לא אלך אל בית הספר הזה, יען כי תלמידיו הם קצוצי פאה כרֶקרוטים והם ללעג ולקלס בפי ילדי החדרים. בראשונה לא שמו לב אל מיאוני, אולם ביום הנועד ללכת אל בית הספר השכמתי לקום ואחבא על הגג. שני ימים רצופים חפשו אותי בכל רחובות העיר, ורק על פי מקרה מצאוני ביום השני בערב כל עוד נשמתי בי מרעב וצמאון. על פי עצת ר' עזרא הרפו ממני ולא אלצוני ללכת אל בית הספר.

לפעמים, מדי אזכרה את המעשה הזה, הנני שואל את נפשי: מה היה, לו נכנסתי אז אל בית הספר והייתי מקבל חינוך מסודר, על פי כללי הפדגוגיה ששלטו אז, ואם לא הרוחתי הרבה יותר מהחינוך הלא-מסודר והמקולקל שחנכתי בו את עצמי? בכל אופן, חושב אנכי, אם לא מלאתי את תעודתי על פי הכשרונות שחנני בהם הטבע, לא החינוך המקולקל היה בעוכרי.

בבוקר מעונן אחד העירתני אמי משנתי, ואחרי אשר עזרה על ידי ללבוש בחפזה את בגדי, ואחרי התפללי תפלה קצרה, הושיבתני על עגלה שעמדה לפני הבית. “הנך נוסע, בני, אל אחי אביך, אשר בפאריצ’י, הוא הבטיח לשלוח אותך אל החדר, ככל שאר הילדים, את כל הון אביך ירש דודך והוא מחויב לדאוג לך”. פה נשקה לי אמי בפעם הראשונה נשיקות לא-גנובות ותבך בדמעות לא עצורות.

אינני זוכר עתה כמה ירחי-עמל בליתי בבית דודי. גם לא אחפוץ לזכור את הימים ההם, אשר מדי יעלו על זכרוני, יאחזני רגש של זועה וגועל נפש. – לדודי זה, שמת רק בשנה זו (תרע"ו) בן תשעים שנה ועוד, היה בית גדול על חוף הברזינה. משלח ידו היה להספיק מכולת למלחי האניות והרפסודות שעברו על הברזינה להדניפּר לנגב רוסיה. בחצר רחב הידים היה בית-מאפה-לחם, איטליז של בשר וחנות לממכר עבותות, מסמרים ושאר צרכי האניות. למן הבקר עד הערב היה החצר מלא שאון מן המשרתים והמשרתות ומן הקונים, ובתוך ההמון השואן הזה התגוללתי גם אנכי כל היום בלי צורך ובלי תועלת, כי אם מאשר לא ידעתי מה לעשות בגֵוי הקטן. למיום בואי לא דבר אתי דודי למטוב ועד רע. אל החדר לא שלחוני. כשגבר הקור ישבתי לבדי בחדר המבשלות או שכבתי על התנור. איש לא דאג להאכילני ולהשקותני. כשנזכרה אחת השפחות לתת לי מעט מרק ופת לחם, אכלתי, ואם לא אז אספתי לי פרורי לחם משיורי השלחן לשבור רעבוני. איש לא דאג לכבס את כותנתי ולסרוק את שערותי… וכמעט אשר הייתי בכל רע, לולא נכמרו רחמי אחת השפחות עלי, ותתן לי ניר ודיו לכתוב אל אמי ולהודיע לה מכל אשר אתי. וכעבור שני שבועות ימים בא אלי איש עתי שלוח מאת אמי לקחת אותי להומיל. כשנפרדתי מאת דודי שמעתי את קולו בפעם הראשונה: “הגידה לאמך לבל תוסיף לשלוח אותך אלי. היא חושבת שאני מחויב להחזיק אותך – וזה הוא טעות גמורה”…

עוד “זמן” אחד בליתי בהומיל בחדר, אשר לא השאיר גם הוא כל רושם בזכרוני, ואחרי כן שבתי לצ’רניגוב אל בית דודי, זאב קוֹרחין, בעל אחות אמי. האיש הנכבד הזה זכר לי את חסדי אבי-גיסו ואוהבוֹ מנוער, והשפיע עלי לטובה מאד. ונעים לי להציב לו יד ושם טוב בזכרונותי.

ז: זאב קוֹרחין    🔗

לפני שנים שתים עשרה, בעוד האירה ההצלחה את פניה לאבי זקני, שהיה בעצמו בן תורה, בקש ומצא שני עילויים בתור חתנים לשתי בנותיו, שהגיעו לפרקן. האחד היה אבי והשני זאב קוֹרחין. כאשר הזכרתי למעלה, נסחף אבי כבר מזרם השכלת וילנא. מצרור מכתבי שמצאתי על פי מקרה בארגז השלחן של קוֹרחין דודי, נודע לי, כי ידע אבי את השפה האשכנזית והצרפתית. עד כמה הגיעו ידיעותיו בשפות אלה לא אדע, אבל מאז ועד היום הזה לא ראיתי סגנון עברי, שישוה ביפיו לסגנון המכתבים ההם. רוח כהה ועצבון, רוח חן ותחנונים שפוכים על כל שורות מכתביו, כאלו נבא לו לבבו, כי לא יארכו ימיו בארץ החיים. את אהבתו לקוֹרחין יכנה בשם: “רסיס עדנים אחד בים תוגה”… ואמנם השיב קוֹרחין אהבה אל חיקו, כאשר ראיתי זאת מדברי ההספד, אשר כתב קוֹרחין על שולי המכתב האחרון של אבי אליו. אחרי ימים רבים ספר לי קוֹרחין, כי למד אבי אתו את ספרי הרמב“ם והרלב”ג. “וכמעט שהייתי בכל רע – הוסיף באנחה עמוקה – לולא החסידות של חב”ד שעמדה לי להנצל מרשת הכפירה“. במשך שנתים ימים, שהתהלך אבי עם קוֹרחין, לא הספיקה, כנראה, הפילוסופיה להעמיק את שרשיה בלב קוֹרחין. אבל, כאשר נוכחתי אחרי כן, תוכל החסידות של חב”ד לדור בכפיפה אחת עם הפילוסופיה היותר נפרזה והיותר חצופה. בבחינה ידועה היא עצמה פילוסופיה נפרזה.

שניהם שלחו במסחר ידם. אבי שכל את כספו ואת חייו יום אחד, לקוֹרחין אבד רק כספו, אבל נפשו היתה לו לשלל. לעת בואי אל ביתו היה סוכן בבית המסחר של ישעיה היילפרין, אחד משארי בשריו העשירים; הכנסתו היתה מצומצמת, אבל הוא היה נכבד על כל סביביו ולדבריו הטתה כל העדה אוזן. בגלל דודתי, שהיתה עקרת-הבית חרוצה מאד, שררו בבית סדר ויופי, וסימני דלות לא נכרו בו. בימי שבת ומועד היו טובי העדה מקדימים לפתחו וצעירי החסידים היו באים לשמוע תורה מפיו, ותמיד מצאו שלחן-ערוך מלא ממתקים וכוס רויה.

בתואר פניו היפים ובנעימת הליכותיו, שהפיקו תמיד מעט גאוה, כאדם היודע ומכיר את ערכו, רכש לו כבוד מכל יודעיו. אולם גם אהבה מדדו אל חיקו ואת האהבה רכש לו בקולו הנעים ובמנגינותיו הנפלאות. ביום הששי בערב, אחרי בואו מבית הכנסת, היה אוהב להתהלך בבית אחת הנה ואחת הנה, ולשיר את שירי הזמירות “כל מקדש שביעי כראוי לו”, ובימי הקיץ כשהיו חלונות פתוחים, היה הרחוב מלא אנשים, זקנים ונערים, בחורים ובתולות, יהודים ונוצרים, ותרועת קולו הערב היתה מתגלגלת מקצה הרחוב ועד קצהו לעונג ההמון שבא לשמוע את מנגינותיו. פעמַים בשנה היה מתנדב לעבור לפני התבה: בפסח בתפילת טל ובמוסף יום שני של ראש השנה. ואז היה בית הכנסת מלא אנשים מפה אל פה עד אפס מקום.

בערב בערב, כשהיה בא מן החנות, היו מדליקים לו שני נרות סטיארין ולאורן היה לומד גמרא עד אחר חצות הלילה. בשבתות וימים טובים לא עסק בנגלה, כי אם בנסתר: על פי רוב היה קורא אז את ה“ליקוטי תורה” של הרב הזקן. לפעמים היו באים אליו אז שנים או שלשה אברכים, והוא היה דורש לפניהם ענינים שונים בחב"ד. להצדיקים הפולניים ולהספורים הנפלאים ממופתיהם התיחס בשלילה. לו היתה רק בת אחת, דינה שמה. ודודתי שערגה לבן חפצה לנסוע להצדיק מצ’רנוביל, שהיה נודע לעושה נפלאות גדולות, אבל דודי גער בה. ואחרי דבריו לא שנתה.

בבית דודי זה בליתי יותר משלש שנים, ואף כי הוא מחוֹסר זמן היה מטפל בי רק מעט מאד, בכל זאת חושב אני, כי הרבה להשפיע עלי לטובה, רק במה שנמצאתי בקרבתו. דודתי היתה אשה יראת-שמים וידועת חולי. אותי אהבה כבן, ובכל זאת לא נתנה לי מעודי לאכול את ארוחת הבקר עד אם כליתי לאמר “יום” שלם של תהלים. לה אני חייב תודה בעד אשר אדע עד היום את ספר התהלים כמעט כלו בעל פה.

משכורתו של דודי כאשר אמרתי היתה מצומצמת מאד והיה מתפרנס בדוחק, ובכל זאת לא נמנע מתת אותי להמלמד המשובח שבעיר. ר' גרשון היה נחשב ללמדן דגול ולספרא רבא, מלבד זה היה חכם מחוכם במילי דעלמא. מלבד המלמדות עסק גם בשדכנות והיה מפורסם כשדכן-מדינה. תלמידים מעטים היו לו, כלם בחורים שהגיעו לפרקם מבני עשירי העיר. כי היות תלמיד לר' גרשון נחשבה אז לסגולה בדוקה ומנוסה לשידוך טוב. מובן הדבר, כי לא למטרה זו מסרני דודי לר' גרשון, לי מלאו אז רק עשר שנים. אבל דודי ידע היטב את ר' גרשון וידע את אשר יוכל לתת לי. וגם לא שגה בשפטו.

ר' גרשון היה בא אלינו בכל שבת לאכול אתנו את הסעודה השלישית ולשיח מעט עם דודי בדברי חסידות. פעם אחת נקרה לי לשמוע שלא במתכוון מאחורי הדלת את אשר נדברו על אודותי. ר' גרשון הלל מאד את כשרונותי ואמר, כי אלו למד הנער עד הנה בלי הפסק ואצל מלמדים טובים, כי עתה היה כבר נודע כאחד העילויים הגדולים אשר בארץ. דודי הסכים לזה ואמר: אמנם, “ברא כרעיה דאבוּה”, גם אביו היה יכול להיות אחד הרבנים הגדולים אשר בארץ לולא נטה מעט הצדה (את הדברים האלה לא הבינותי אז). אבל צר לי מאד, כי כשרונות הנער ילכו בתוהו ויאבדו. על פי עצתך כבר יעדתי את שמעון משה לחתן לבתי. הוא יודע כבר ארבעה סדרי משנה בעל פה. אמו חפצה, כי ישאר הנער אתה, עד אשר יהיה לבר-מצוה ואז צריך אני לקחת אותו אל ביתי. ולהחזיק בביתי את שני הנערים יחד לא אוכל. הכנסותי לא תרשינה זאת…

שיחה זו עשתה עלי רושם חזק מאד. עד הנה חשבתי את עצמי לבעל-מוח מטומטם. כן הגידו כל מלמדי עלי, אין זאת כי אם מפני שהייתי תמיד שואל שלא כענין, מפני שדברים רבים לא יכולתי להבין, בשעה שהנערים האחרים לא שאלו מאומה מפני שהבינו הכל… ופתאום והנה אומר הרבי, כי יכולתי להיות “עילוי” והעילויים הלא אינם נפשות מיותרות, את העילויים מחפשים בנרות, לוקחים אותם לחתנים, שולחים להם מתנות, שעון של כסף או ארגז קטן של כסף להריח ממנו אבק של טאבּאק. אנכי אינני אוהב אבק של טאבּאק, איזו תועלת יש בעיטושים. כשאהיה חתן אבקש לבל יתנו לי ארגז של טאבּאק, אבל שעון של כסף זה הוא דבר אחר. מה טוב להיות עילוי. כשיבוא שמעון משה אשאלהו איך יעשה נער לעילוי או אולי אשאל זאת מאת רבי ר' גרשון בעצמו…

את ר' גרשון לא שאלתי זאת: רגש הבושה עצרני משאול אותו. אולם בעצמי הרביתי לחשוב בדבר הזה ואמנם הגעתי אל הפתרון של שאלה זו: העילויים יודעים הרבה משניות וגמרא, ולפיכך הם צריכים ללמוד הרבה, אלמוד גם אנכי בהתמדה, אחזור על שעורי שתים או שלש פעמים ואז מי יודע…

עברה שנה אחת, השנה היותר פוריה בימי חיי עד הנה. עילוי, כמובן, לא נעשיתי, אבל סימן ברכה בלימוד ראיתי במדה מספקת. עברתי על פני כל החמשה חומשי תורה עם פירוש רש"י, למדתי הרבה הפטרה וסגלתי לי ידיעה לא-מעטה בסוגיות התלמוד, עד שהיתה לאל ידי ללמוד סוגיה קלה בלי עזרת מורה. לאסוני ולתוגתי הגדולה היתה השנה ההיא האחרונה לעבודת ר' גרשון על שדה המלמדות. הוא לא עסק במלמדות, ככל יתר המלמדים, מעוני ומחוסר כל, כי אם מאהבתו את הפדגוגיה. עיקר המקור למחייתו היתה השדכנות. ויען כי החל מצב בריאותו להתמוטט, משך את ידו מן המלמדות וישב לעיר מולדתו.

ח: נסיונות בציור    🔗

עוד הפעם נשארתי באין מורה ומנהל. מוצא לכסף שכר-לימוד לא היה לנו, אבל גם מלמד להועיל לא נמצא בשבילי בצ’רניגוב בעת ההיא. אחרי משא ומתן ארוכים לקחו למורה לי את ר' נח העִוֵר. ר' נח היה זקן כבן שמונים שנה, עור בשתי עיניו מימי נעוריו. הוא היה נחשב ללמדן גדול, אבל באמת ידע רק את המשניות בעל פה, שהיה יושב בבית המדרש ושונה וחוזר ושונה יותר ממאה פעמים ואחת. אחרי פלפול הגמרא שידע ר' גרשון להמתיק לי בביאוריו, לא מצאתי קורת רוח בהמשנה הפשוטה של ר' נח, שכבר היתה לזרא גם לו. אולי היה מלמד להועיל בימי עלומיו, אבל בימים אשר “יצקתי מים על ידיו” כבר תקפה עליו זקנתו. אנכי הייתי יושב לפניו וקורא בספר המשניות ומעת לעת הייתי מרים את עיני לשמוע את ביאוריו. אבל על פי רוב הייתי רואה אותו שקוע בתרדמה עמוקה. מובן הדבר כי תרדמתו לא יכלה להעיר בלבי שקידה חזקה ללימודים, ומעט מעט נואשתי להיות עילוי בישראל. עם ר' נח הייתי עסוק רק שעה אחת ביום. ובמשך היום כלו הייתי עזוב לנפשי. מכל דודי הרבים איש לא דאג לי ואיש לא שאלני איככה ובמה אבלה את עתי. גם דודי קוֹרחין, אשר בביתו גרתי, לא שחרני מוסר, מדוע אני הולך בטל כל היום. מנער בן עשתי עשרה או שתים עשרה שנה מי יוכל לדרוש, כי ישקוד בעצמו על לימודיו בלי מורה ומנהל.

הבטלה היתה עלי למשא ולמקור שעמום ועל כן החילותי לחפש במה למלאות את עתותי הפנויות. בעת ההיא מצאתי באוצר הספרים של דודי יעקב האנדלמאן את הספר “מפעלות אלקים” ואת “ספר זכירה”; שניהם ספרי “בעלי שם” מלאים סגולות ותחבולות שונות לעשות נפלאות גדולות. ביחוד משכו את לבי הסגולות להיות “רואה ואינו נראה” והסגולה “להוציא יין מן הכותל”. דודי נעתר לי לתת את הספרים היקרים האלה על ידי להעתיק מהם את הסגולות הנזכרות ואז גליתי את סודי לאחד מחברי וביחד עשינו את כל ההכנות הנחוצות לסגולות אלו, אבל הנסיון לא עלה יפה, אף כי בהספרים נאמר כי הסגולות האלה הן בדוקות ומנוסות. כי תחת להיות “רואים ואינם נראים” היינו “נראים ולא רואים” ותחת להוציא יין מן הכותל הוצאנו דם מפצעינו. (את נסיונותי אלה תארתי בספורי “דון קישוט מאוסטרופולי”).

המקרה עזר על ידי למצוא ענין לענות בו ימים רבים. אחד מבני משפחתנו העתיק את מושבו מעיר קוֹנוֹטוֹפּ לצ’רניגוב. מכל כלי ביתו הנהדרים משכו את עיני אליהן תמונות שונות שהיו תלויות על הקיר במסגרותיהן. בימים ההם היו החסידים נזהרים לבלתי תֵרָאֶה ולבלתי תמצא כל תמונת אדם בביתם משום “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”, אף על פי שמן הדין אסורה רק תמונה בולטת, אך לא תמונה מצוירת; ימים רבים אחרי כן נזהרו החסידים גם מהכין להם תמונות פוטוגרפיות של הנפשות הקרובות ללבותיהם. התמונות שראיתי בבית שאר-בשרי היו הציורים הראשונים שראיתי בימי חיי ועל כן עשו עלי רושם חזק מאד. זאת היתה אמנות מולדת-בית: לא אורות ולא צללים, לא פרספקטיבה ולא הרמוניה. אבל תחת כל אלה צבעים מזהירים וצורחים. פני האנשים היו כלם מצוירים כפי שהם נראים מן הצד, ובכל זאת היו העינים נראות כאלו הן מביטות נכחן אל המתבונן אליהן, ובדבר הזה כיון האמן לדרכי הציורים של המצרים הקדומים, אף על פי שאין כל ספק אצלי שהצַיָר מעודו לא ראה את ציורי המצרים הקדמונים. רושם חזק עשו עלי התמונות גם בתוכנן, שהיה קרוב אל לבי מאד. התוכן לקוח כלו מכתבי הקודש. הנה מכירת יוסף. האחים סוחבים את יוסף נגד רצונו ביד חזקה. לכלם פאות מסולסלות היורדות עד כתפותיהם וכלם חבושים בשטריימליך על ראשיהם, כראוי לצדיקים בני יעקב אבינו. הנה “רוכב ומנהיג” מרדכי לבוש בגדי מלכות עם פוזמקאות ונעלים על רגליו ועם כתר מלכות בראשו למעלה מן השטריימיל. הוא רוכב על סוס מלא הוד והדר. מנהיג הסוס הוא המן. הוא לבוש בגדי צבא עם כובע של מכבי-אש בראשו ומפיו מסתלסל הפסוק “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו” כתוב באותיות אשוריות, ולפניהם חבר נערים שובבים עם פאות ארוכות ומסולסלות הולכים הלוך ורקוד, הלוך והאריך לשון נגד המן הרשע. בסגנון זה היו גם כל התמונות האחרות.

והנה עלה על לבי הרעיון לחקות את מעשי האמן הזה. ברוב עמל קבצתי על יד מעט כסף, די קנות ארגז קטן עם צבעים שונים הנמסים במים. שאר-בשרי פנה לי מקום בביתו, ואחל לחקות בשקידה רבה את התמונות, ולגודל שמחתי ולתמהון לבב כל קרובי עלה בידי הנסיון הזה על צד היותר טוב: העתקותי היו דומות להאוריגינאלים כשתי טפות מים זו לזו. מעט מעט החל רוח היצירה לפעם בקרב לבי וארהיב בנפשי לתת תוכן חדש לתמונותי. אף כי נשארתי נאמן להסגנון אשר נחלתי ממורי, אשר שמו לא נודע לי עד היום. כן צירתי למשל: אברהם אבינו עומד ומדליק נר של חנוכה. שרה אמנו עונה אחריו “אמן”. יצחק עומד על ידה ואוחז “סובב” של חנוכה בין אצבעותיו. כל זה לימין הגליון, ולשמאלו: הגר עומדת לפני התנור ואופה לביבות של חנוכה, וישמעאל בנה, פרא האדם, חוטף לביבה חמה מן המחבת. כך היה כתוּב בשולי הגליון מתחת להתמונה שחור על גבי לבן באותיות אשוריות. תמונה היסטורית זו נתנה פאר וכבוד לשמי, וכל העיר מלאה תהילתי בתור ציר נפלא מאד. איש לא מצא אנאחרוניזמוס בתמונותי. הכל יודעים, כי קיים אברהם אבינו את כל מצוות התורה, ואפילו מצות ערוב תבשילין, האומנם לא יקיים צדיק זה גם מצות הדלקת נר של חנוכה? גם המנהג לאכול לביבות בחנוכה הוא מנהג ישן נושן מאד, ובודאי היה גם בימי אברהם אבינו עליו-השלום.

דודי ודודותי הביטו בעין יפה על מלאכתי זאת, אף כי היו רחוקים מהביט עליה כעל דבר של “תכלית”. אבל “יעשה הנער – היו אומרים, מה שיעשה, ובלבד שלא יתגולל בשוקים וברחובות עם נערים שובבים”. וזאת שנית: מלאכת הציור לא היתה לי “אמנות בשביל אמנות”. על פרי מכחולי נמצאו קופצים רבים בין החייטים והסנדלרים ששלמו לי מעשר עד חמש עשרה אגורות בעד כל תמונה לקשט בהן את קירות בתיהם לתפארת, וימים לא מרובים עברו וכבר יכולתי לקנות לי זוג נעלים חדשים בכסף אשר רכשתי לי בעטי ובמכחולי, מלבד השם הטוב אשר קניתי לי בשכונתנו. בכסף אשר השתכרתי בציורי השתמשתי למלא עוד תאוה אחת, אשר דבקה בי עוד מימי ילדותי – התאוה לספרים. מדי בוא נושא-הסבל עם צרור ספריו אל בית-המדרש, אשר יצקתי בו מים על ידי רבי העור, לא יכולתי לזוז ממנו, עד אם בדקתי את כל סגולות אוצרו. ביחוד אהבתי ספרי-מוסר קטנים. הנני זוכר עד היום שמות רבים מהם: צידה לדרך, אורחות חיים, שערי תשובה, מסילת ישרים וכיוצא בהם. מחיר הספרים האלה היה מצער וידי היתה משגת לקנותם, ובהם הגיתי בכל שעה פנויה ממלאכתי. לפעמים דכאו הספרים האלה את רוחי עד מאד. בקראי את ספרי המוסר נוכחתי, כי חוטא ופושע אנכי מכף רגלי ועד ראשי: שלשום התפללתי בלא כונה, אתמול שתיתי מים בלא ברכה, היום הפסקתי בין גאולה לתפילה; אב אין לי, אשר יהיה עלי לסתרה, יתום אני, ובעצמי אחראי אני בעד כל פשעי; בדמיוני ראיתי תמיד את הגיהנם פתוח לרגלי ומלאכה החבלה פושטים את ידיהם הארוכות לסחבני אל אחד הדוָדים, העומדים שם על האח. אמנם ידעתי כי התשובה מכפרת כל עון, לראש הדףאבל היום הרהרתי בתשובה ולמחר שבתי על קיאי, וככה היה לבי מתנודד כל הימים בין תשובה לעון, בין עון לתשובה. בין כל חברי לא מצאתי גם אחד, אשר יכולתי לגלות לפניו את לבי הפצוע והנדכא. ועל כן במסתרים הורידו עיני פלגי דמעות עד אשר מעט מעט הסכנתי עם חטאותי ואחדל מדאוג לנפשי. “יהי מה יהי” – אמרתי בלבי, כשיעמידו אותי לדין לפני בית-דין של מעלה, אומר: כי הקדוש ברוך הוא בעצמו אשם בדבר. מדוע הושיב את היצר-הרע בלבי, שאין לי ממנו לא עונג ולא תועלת בלבי כי אם צער ומכאובים?

אהה – אז לא ידעתי עוד, כי בלי היצר הרע החיים אינם שוים מאומה. בימי שבת ומועד, כשקוֹרחין דודי היה יושב בביתו ולומד, הייתי יושב על ידו עם גמרא מש“ס דפוס סלאוויטא. את כל דבר הקשה הייתי מקריב אליו. על פי רוב היה מוצא, כי כיונתי לקושית המהרש”א או המהר"ם והיה מהלל אותי בפני. בכלל נוכחתי, לדאבון לבי, כי מוחי מסוגל רק להוליד קושיות ולא תירוצים. כל ימי הייתי עשוק ורצוץ מקושיות גדולות וקטנות, וגם עתה הרי אני כבן-שבעים שנה ולא זכיתי למצוא תירוץ מספיק להקושיה הגדולה והנוראה: מאין באתי ולאן אני הולך? והעולם כלו מאין הוא בא ולאן הוא הולך?

מעת לעת בקרתי את אמי זקנתי, אבל ספוריה לא לקחו עוד לבבי כמקדם. היא לא הרחיקה ללכת מאת ה“צאינה וראינה” בשעה שנפשי דרשה יותר מאשר יוכל ה“צאינה וראינה” תת.

ככה בליתי כשנתים ימים ללא-תורה וללא-שעשועים. עוד ירחים אחדים ואהיה לבר-מצוה. האם לא באה העת לדאוג לתכליתי, לסול לי דרך בחיים? ואף גם זאת. קוֹרחין דודי נלאה לכלכלני ולהלבישני, עוד מעט ושמעון משה חתנו יבוא אל ביתי, ולכלכל את שנינו הלא תקצר ידו.

ט: הסופר מסלונים    🔗

ביום מעונן, באחד מימי חג הסוכות נתקהלו בבית קוֹרחין כל דודותי הרבות וגם אחדים מדודי לפקח על אודות תכליתי ולהועץ, “מה לעשות עם הנער היתום”. זוכר אני, כי כאשר הציע אחד מן הנאספים לתת אותי על יד בעל מלאכה, הרימו כל הנשים את קולן בבכי ותצעקנה בשאון תאניה ואניה: בעל מלאכה – הנשמע כדבר הזה? תהילה לאל, עד הנה לא היה בעל מלאכה במשפחתנו, ועתה נעשה את בנה של מרים לבעל מלאכה? האם בגלל אשר הוא יתום נכסה בכלימת נצח אותו ואת כל משפחתנו? ואיך מלאך לבך להוציא מפיך כדבר הזה, לשוא הצטדק האיש, כי הוא לא הציע חס ושלום לעשות אותי לחייט או לסנדלר, כי אם ללמדני מלאכה נקיה וקלה כמו מלאכת תקון שעונים או מלאכת צורפי זהב. הנשים לא חפצו לשמוע את דבריו ותהיינה נכונות למרוט את שער זקנו, לולא חש לו מפלט מן הבית.

אז יקום קורחין ממושבו ויהס את הנשים ויאמר: אמנם כן, צר לי מאד לעשות את הנער לבעל מלאכה, אבל לא מאשר תעט המלאכה קלון על ראשי בעליה; חלילה – גדולי התנאים היו סנדלרים וחרשי ברזל ולא חשבו להם זאת לכלימה. אולם להנער הזה יש מוח בקדקדו והוא נוצר להיות בן תורה. צר לי מאד כי לא נוכל לנחותו בדרך שלה נועד מבטן. מלמדים טובים אין בצ’רניגוב, ולוא גם היו מלמדים, אין לנו כסף לשלם שכר למוד בעדו. כסף ירושתו מונח בבית משפט היתומים ואותו לא יקבל עד מלאת לו שמונה עשרה שנה. ומי יאכילו עתה, מי ילבישו ומי ינעילו? באין ברירה צריך הנער בעצמו למצוא את לחמו ואת כל צרכיו. עלינו רק לבחור לו מלאכה, אשר לא תרחיקהו מן התורה ומיראת שמים. יש מלאכה כזאת, שקמח ותורה מעורבים בה יחד. זאת היא המלאכה הקדושה של סופר סת"ם (כלומר, ספרים, תפילין ומזוזות) והנער כמעט יודע אותה כבר ועל כן יוכל להשתכר בה מיד. עוד לפני ירחים אחדים הציע לפני הסופר מסלונים שאתן את הנער על ידו. הוא ראה את כתב-ידו האשורי בשולי התמונות שהוא מצייר, והוא חושב כי אם ילמד הנער אצלו מלאכה זו, אז יהיה ברבות הימים לאחד הסופרים הגדולים אשר בארץ. אולם עד הנה לא יכולתי לעשות זאת, כי עוד לא מלאו להנער שלש עשרה שנה ולא יוכל על פי דין לעסוק במלאכה קדושה זו. אחרי חודש ימים יהיה הנער לבר-מצוה ואז יגש למלאכתו הקדושה.

מסופק אני, אם הסכימו הנשים בלבן לעצת קורחין. אבל כבוד האיש היה גדול מאד בעיני כל סביביו וגם נפש אחת לא נועזה להתנגד לו. ובכן הייתי לסופר.

הסופר מסלונים (כן נקרא בפי כל; שמו הפרטי לא נשאר בזכרוני) היה חרוץ במלאכתו, חרוץ בלשונו וחרוץ במזימותיו. הוא היה אז איש כבן ארבעים שנה, חסון כאלון, בעל פנים אדומים, שערות צהובות ועינים מפיקות ערמה ומרץ. בזקנו הרחב ובכרסו העבה היה כלו אומר כבוד. הוא ידע לקנות את לבבי בדברי חונף וחלקלקות, לעשות אותי לעבד נרצע לו ולהעבידני בפרך ובזיעת אפים למען בצוע בצע. במשך ירחים שנים למדתי את ידי לחקות את כתב ידו (שהיה באמת יפה עד להפליא) עד שגם עין בוחנת חדה לא היתה יכולה להכיר ולהבחין בין כתבי ידינו. הוא כתב אז ספר תורה בשביל איש עשיר אחד. זאת היא עבודה לירחים אחדים. הוא היה לפי זה יכול לפנות יום יום לעסקיו ולמסור לי את כתיבת ספר התורה, מבלי אשר יודע זה לאיש.

או יש אשר יאמר לי: בנימין, כמה מזוזות תוכל לכתוב ביום אחד? – עשר. אענהו. – עשר? לא. זה הוא למעלה מיכלתך. ולמען הראות לו, כי עטי עט סופר מהיר הנני משכים לקום למחרת וביום חום ושרב הנני ישוב כפוף על השלחן מן השעה החמישית בבקר עד השעה התשיעית בערב, ונותן לו שלש עשרה מזוזות. ולמן היום ההוא נעשתה מתכונת המזוזות – שלש עשרה ליום, ואם יגרע מן המספר הזה אז יראה לי הסופר מסלונים פנים נזעמים, ופנים נזעמים לא יכולתי שאת.

האמת ניתנה להאמר כי לא העשרתי את אדוני בזיעת אפי. על דברת התלמוד קללת אלהים רובצת מאז על סופרי סת"ם ועל מלמדי תינוקות שלא יתעשרו, בשביל שלא יעזבו את מלאכתם. והסופר מסלונים, בכל כשרונותיו ובכל ערמותיו היה עני מדוכא. אינני יודע את מחיר תשמישי קדושה בזמן זה, אבל אז, לפני חמשים וחמש שנים, היה הסופר מסלונים מוכר למוכר ספרים מאה מזוזות במחיר חמשה רובל כסף, חמש אגורות המזוזה. פשיטי דספרא של המזוזה האחת היתה אז שתי אגורות וחצי. היעשיר איש, הירבה כבוד ביתו ממשלח יד אשר כזה? אמנם ברבות הימים נודע לי, כי גם העסק בתשמישי קדושה יוכל לפעמים להזדייף, וידיעה זו היא שעמדה לי להשתחרר משעבודי להסופר מסלונים, אבל הן לא מזיוף כזה לעושר תוצאות.

עוד בשנה הראשונה לשבתי בבית הסופר מסלונים נפל דבר אשר הראה את פעולתו הגדולה עלי רק ימים רבים אחרי כן. יזכור נא הקורא, כי בעת ההיא שררה עוד שיטת הקבלנות למכס היין בארצנו. בראש פקידות הקבלנות בצ’רניגוב עמד אז איש אחד, יצחק בלומברג שמו, שהיה כנראה מפרחי המשכילים הוילנאים. ליום הולדת אותו הגישו לו פקידי בית הקבלנות, שהיו כלם ליטאים והריחו מעט מריח ההשכלה, מכתב תודה בחרוזים, כתוב על קלף באותיות אשוריות מעשה ידי הסופר מסלונים. על פי הצעת הסופר, שהיה מאוהבי יצחק בלומברג, צִיַרתי אנכי מסגרת של צעצועים מצבעים שונים מסביב להחרוזים. ציורי מצא חן בעיני חתן היובל ויחפוץ לראותני.

– מדוע בחרת להיות סופר, שאלני בבואי אליו, ולא שמת את לבך להיות אמן-צַיָר? האמנם לא הגיד לך איש, כי כשרון צַיָרים לך?

– אנכי לא ידעתי, כי יש פרנסה כזאת בעולם. לתפילין ולמזוזות זקוק כל אדם מישראל, אבל מי ימצא חפץ בציורים? ואף גם זאת: לא אנכי בחרתי במלאכת סופרים, קרובי בחרו למעני בפרנסה זו, אנכי לא חפצתי להיות סופר…

– ומה חפצת להיות?

– חפצתי להיות עילוי – עניתי לתומי.

– עילוי. קרא האיש מבלי יכולת לעצור את פיו משחוק; חפצת להיות עילוי? אבל היש פרנסה כזאת בעולם?

– העילויים אינם צריכים פרנסה, עניתי בקול איש היודע את הדבר לאשוּרו; איש עשיר לוקח את העילוי לחתן לבתו ומספק לו את כל צרכיו, וכאשר יגדל הוא נעשה רב או דיין, וגם אז אין לו צורך בפרנסה. העדה מספקת לו את כל צרכיו.

– הלמדת גמרא?

– למדתי מעט.

– מעט? מדוע לא למדת הרבה, העילוי צריך ללמוד הרבה גמרא.

– אבל בעירנו אין מלמדים טובים, שהיו יכולים לעשות אותי לעלוי. האחד רבי גרשון, הוא אהבני, וגם אנכי אהבתיו מאד. אבל מחלתו גברה עליו, ויעזוב את המלמדות ויהי לסוחר בעיר אחרת, ואנכי נשארתי בלי רבי.

– אבל מדוע לא שלחו אותך לאחת הישיבות אשר בליטא?

– מה זאת ישיבה? את השם הזה לא שמעתי בלתי היום.

בלומברג תיאר לפני את ענין הישיבה בתבנית בית-חרושת-המעשה לעילויים ולמן היום ההוא היתה הישיבה ענין-שעשועים לדמיוני ומטרה לכל שאיפותי בשכבי ובקומי, בשבתי ובלכתי…

– היש ישיבה גם בבוברויסק, שאלתיו.

– לא ישיבה אחת, כי אם שלש. אנכי גרתי ימים רבים בבוברויסק. אבל מדוע תשאלני על אודות בוברויסק? יש ישיבות בערים אחרות טובות מישיבות בוברויסק.

– אבי היה יליד בוברויסק וקרובים רבים לי בעיר ההיא.

– מי היה אביך?

אנכי קראתיו בשם.

– אח. אנכי ידעתיו, הוא היה למדן גדול גם משכיל. אנכי יודע גם את אוהבו ורעו את יעקב קצנלסון (“קוּלי” הוא נקרא בפי כל). אם תסע בוברויסקה אתן לך מכתב מליצה אליו, אף כי שאר בשרך הוא וגם בלי מכתבי יקבל אותך בסבר פנים יפות. גם הוא איש נכבד מאד וגם משכיל.

“משכיל” – מה זה משכיל? את השם הזה שמעתי אז לראשונה, אבל לא נועזתי לשאול את בלומברג לבאורו. בתום ילדותי החלטתי, כי אין זה כי אם בעל פרנסה מיוחדת. בצ’רניגוב הורגלתי לשמוע, כי בני האדם נבדלים זה מזה רק על פי פרנסתם ועסקיהם: חנוני, מלמד, חזן או סרסר, ואולי הוא המשכיל כאחד מהם. אמנם ידעתי כי בליטא ישנם אנשים רעים מאד, הנקראים בשם מתנגדים, הם אינם מאמינים בצדיקים ואומרים “ברוך שאמר” לפני “הודו”, אבל אודות כת המשכילים עוד לא שמעתי אז מאומה. מדי דברי בבלומברג לא אוכל לקפח זכרון שיחה נאה ששמעתי מפיו ביום ההוא, אף כי שיחה זו איננה נוגעת לזכרונות ימי חיי: אחד מפקידי הקבלנות עשה איזה דבר שלא כהוגן ויעיר בזה על נפשו את חרון אף בלומברג אשר חפץ בחמתו לגרש אותו מעל פניו. האיש היה מטופל בילדים רבים ויהי צפוי הוא וביתו לחרפת רעב. רואה החשבון התערב בדבר ויחל את פני בלומברג כי יסלח לעַוָתתו וישאירו על כנו. בלומברג, כנראה, היה איש נוח לרצות ויקרא להפקיד הנאשם ויאמר לו בפני כולם לאמר: הנך נשאר על כנך, אבל זכרה נא, כי לא אנכי עושה את החסד הזה עמדך, כי אם הוא, רואה החשבון. זכור נא ואל תשכח. וכשיעלה בדעתך לשלם רעה תחת טובה, תשלם לו, לרואה החשבון, ולא לי. אני לא עשיתי כל טובה לך.

ימים מועטים אחרי כן מצאתי על פי מקרה בארגז אחד השולחנות צרור מכתבי אבי לקורחין דודי, אשר על אודותם כבר דברתי למעלה. המכתבים לקחו את לבבי שבי בסגנונם הקל והמלא חן, ושאלת המשכילים כמעט אשר נפתרה אצלי כולה. משכיל ועילוי נחשבו בעיני לשמות נרדפים, משכיל הוא עילוי היודע לכתוב לשון קודש צחה ויפה. המקרה אִנה לידי מהר חיזוק לפתרוני. התאוה לקנות ספרים קטנים לא עוממה בלבי ואחד מנושאי הסבל המציא לידי את הספר “לישרים תהלה” של רמ"ח לוצאַטו. את לוצאַטו ידעתי על פי ספרו “מסילת ישרים” לאיש קדוש וירא-שמים, ואם איש כזה הקדיש את עתותיו לכתוב שירים, וגם שירים יפים ונשגבים, אז אין כל ספק, כי כתיבת לשון קודש צחה היא אחת מן המצוות היותר רצויות לפני האלהים… הוי מי יתן ויכולתי גם אני לכתוב שירים כאלה, או לכתוב כך כמו שכתב אבי זכרו לברכה.

ובשבתי כה שחוח אל השלחן וכותב בפעם האלף את תורף המזוזה או את פרשיות התפילין – באופן מכני ובלי כונה, דאתה מחשבתי על כנפי הדמיון הלאה הלאה מן הקלף, אשר לפני, ואני חולם חלומות נעימים על אודות הישיבה הנעלמה, אשר בעשתונותי דמיתיה לעדן גן-האלהים, ששם יושבים בחורים, כלם אהובים וכלם ברורים, יושבים ונהנים מזיו אור התורה, אשר יטיף לפניהם ראש הישיבה, הדומה למלאך ה' צבאות. לא מאהבת הבצע ולא מאהבת הכבוד ערגה אז נפשי אל הגמרא ואל השלחן הקדוש. אני הייתי בעת ההיא נער מלא רגש-אמונים; מחשבה זרה, להיות חתן בבית איש עשיר, כבר רחקה ממני, ספרי המוסר והדרוש, אשר מצאתי למכביר באוצר הספרים של הסופר מסלונים, עשוני למאמין אדוק; משאת נפשי היתה אז להיות אחד מלמד-ואו (שלשים וששה) הצדיקים הנסתרים הלומדים תורה לשמה מבלי כל פניה זרה.

את חלומותי לא גליתי לאיש, וגם לא לשמעון משה שאר-בשרי, אשר אהבתי כאח. מתיירא הייתי פן אהיה לצחוק בגלותי את משאת נפשי. סוף כל סוף הלא בעל-מלאכה פשוט אני. מלאכתי אמנם נקיה היא, אבל לא קלה; היא משעבדת את גופי ואת נשמתי מן הבקר עד הערב ומתי אעשה גם אנכי לביתי, מתי ומי ילמדני את הגמרא ואת התנ"ך. ואיך אשא את נפשי הריקה להיות עילוי ומשכיל כאחד.

ככה התהלכתי קודר בלחץ מזימותי. ובכל זאת לא חדלתי מלחלום ולקוות. את הדרמה “לישרים תהלה” ידעתי כמעט בעל פה. השירה הנשגבה עשתה כנפים לדמיוני להרימני מעל לסביבת החיים שהייתי שקוע בה. הן סוף כל סוף נפלה “תהילה” חבל “ליושר”, על אף כל המעצורים שעמדו על דרכם, ומדוע לא אקוה גם אנכי?…

ופתאום דבר יצא מפי קורחין דודי, ואנכי נפלתי משמים ארצה.

מוכרי הספרים התחילו מעט מעט להביא גם ספרי השכלה בצרורותיהם (אולי נמצאו גם להם דורשים בין פקידי מכס היין). הספר הראשון שבא לידי ממין זה היה הספור “הריסות ביתר” של קלמן שולמאן. על יסוד מאמרי התלמוד והמדרשים, שהמחבר מביא בהקדמת הספר, לא יכולתי גם רגע אחד להטיל ספק באמתת הספור כמו שלא יכולתי לחשוב, כי הספורים שבספר שמואל ומלכים כלם בדויים הם. וביחוד אחרי רואי את הנפשות הפועלות בגוף הספר: רבי עקיבא, רבי אליעזר המודעי ובר כוכבא. הלא את כלם ידעתי משכבר הימים.

הספור בא לידי ביום “הושענא רבה” בבוקר. תוכן הספר לקח את לבבי; הלא זה היה הספור הראשון שקראתי בימי חיי; וגם השפה – שפת ההפטרה ממש, הוליכתני שולל: “עננה הרת חזיזים שוכנת על מצודת ביתר”. הוי מי יתן ויכולתי גם אני לצרף מלים כאלה יחד. ברוב עמל סלקתי את ידי מסגולת חמדתי, כדי להתפלל בצבור. הושענא-רבה הלא זה הוא אחד מן הימים הנוראים לפי דברת החסידים. ביום ההוא נשמות בני האדם מקבלות את פתקי גזר דינם שנכתבו בראש השנה ונחתמו ביום הכפורים. לא יכולתי להמתין עד גמר התפילה וארוץ הביתה כדי לקרוא את “הריסות ביתר”. בשבתות וימים טובים הייתי תמיד סמוך על שלחן קורחין דודי. ובשעת סעודת הצהרים בהסוכה לא יכולתי להסב גם רגע את עיני מן הספר.

– את הבלי קלמן שולמאן אתה מכניס אל הסוכה הקדושה – נתן עלי דודי בקולו: – או התחפוץ להעלות בהבליו את ניצוצי האכילה? ¹

לוא שפכו על ראשי הין של מים קרים לא הייתי מזדעזע כך, כמו שהזדעזעתי מדברי דודי הקצרים. סערה נוראה התחוללה בקרב לבי. “הבלי קלמן שולמאן?” האומנם ספור הנוסד על מאמרי התלמוד והמדרש הוא כלו הבלים? האומנם ספר כתוב בלשון הקודש, בשפת התורה והנביאים, לא יהיה קודש כי אם חול? וגם הספר “לישרים תהילה” הוא חול ולא קודש, אף כי אותו כתב איש קדוש? ומה הוא אבן הבוחן אשר יבחין בין ספר לספר, בין קודש לחול?

כל היום הלכתי קודר בלחץ הסתירות שהתעוררו בלבי. בערב שאלתי בבית המדרש את פי אחד מפרחי החסידים, שאמרו עליו, כי יש לו איזה ידיעה בקבלה, מה דעתו על אודות ר' משה חיים לוצאטו? ומה דעתו על אודות קלמן שולמאן?

– על אודות ר' קלמן שולמאן לא שמעתי מאומה, אבל ר' מ“ח לוצאטו היה בלי ספק איש קדוש וטהור, גם חבר ספר בקבלה “קל”ח פתחי חכמה”, אולם אנשי שלומנו, חסידי חב"ד, אינם מחזיקים בקבלתו.

– ומדוע? – מפני שפעם אחת היה אבי, זכרו לברכה, אצל הרב מליובאוויץ, וראה את הקל"ח פתחי חכמה על שולחנו. הרב שתה טה והניח חתיכה של צוקר על הספר. אילו היתה קבלתו אמתית, לא היה הרב נוהג בו מנהג בזיון להניח איזה דבר עליו.

תשובה זו לא הרגיעה את רוחי.

לא ארכו הימים ואחד ממוכרי הספרים המציא לידי את ספרי מרדכי אהרן גינצבורג – את ה“קרית-ספר” ואת “הדביר” וגם ספר קטן אחד בשם “דרכי החשבון”. את הספרים האלה קראתי בעתותי המרגע בחשק נמרץ ובשקידה גדולה. ספרי גינצבורג האירו את עיני, וחכמת החשבון היתה לי לעונג ושעשועים. אז נבונותי כי יש ספרי קודש וספרי חול, כי לימוד ספרי הקודש מצוה וקריאת ספרי חול רשות. אבל איש בצ’רניגוב לא הגיד לי ואיש שם לא ידע, כי ספרי החול נכתבו בידי משכילים, וכי המשכילים הם כלם אפיקורסים, וכי הקריאה בהם לחטא תחשב. כל זה נודע לי רק אחרי כן כשבאתי בוברויסקה.

עבודת-סופר הקשה והמביאה לידי שעמום לא נתנתני ללמוד גמרא גם בימי שבת ומועד. בימי המנוחה יכולתי רק לקרוא עין-יעקב או להגות בספרי מוסר ודרוש. את מעט הגמרא, אשר למדתי לפני שלש או ארבע שנים כבר שכחתי, מהיות עילוי כבר נואשתי (העילויים הם על פי רוב נערים קטנים ולי כבר מלאו ארבע עשרה שנה) ובכל זאת לא חדלתי מלחלום על אודות הנסיעה לישיבה. דברי בלומברג הכו שרשים עמוקים בלבי. אנכי לא יכולתי לתת דין וחשבון לנפשי, מה ימשכני ככה בחזקת היד אל הישיבה, אשר מעודי לא ראיתיה. אנכי רק אחת ידעתי, כי להשאר גם לימים יבואו אצל הסופר מסלונים לא יכולתי, ולוא גם הייתי צפוי לרעב. את האיש הזה אהבתי מלפנים גם כבדתיו בגלל לשונו המדברת גדולות ובגלל יראתו את האלהים. והנה אִנה לי המקרה לידי להוכח, כי האיש הזה נושא רק מסוה של יראת-שמים על פניו, ובאין רואה הוא נכון למסור את נשמתו להשטן במחיר אגורות נחושת אחדות. איש אחד הזמין אצלו זוג של תפילין, כתובים דוקא בכתב ידו. הוא לא ידע כי אנכי יושב בבית, וארא והנה הוא לוקח מן הסל פרשיות פסולות ומניח אותן בתיק הבתים. בראשונה חשבתי, כי לא נכונה ראיתי, אולם עד מהרה נוכחתי כי הוא עושה כזאת יום יום ומחטיא את הרבים בתפילין פסולות. למן היום ההוא לא יכולתי להביט ישר בפניו, כאלו אנכי בעצמי עשיתי דבר בליעל.

י: נסיונות בריחה    🔗

באחד מימי האביב תרכ"ב בבקר השכם יצאתי מן העיר בדרך המובילה עירה הומיל. אנכי הלכתי רגלי וחמשה שקלי כסף בכיסי וילקוט קטן על שכמי; בילקוט הזה אצור היה כל אשר יכולתי להציל בחפזה מרכושי הדל, מבלי אשר יודע דבר לאיש: שתי כתנות בד, זוג של תפילין בשק עשוי רקמה – מעשה ידי דינה בת קורחין ומעט מספרי: “הדביר”, “לישרים תהילה” ואחד מספרי המוסר החביבים עלי בשם “צידה לדרך”. כל זה היה צידה לדרך בעד נשמתי. לגופי האומלל לא דאגתי, בחשבי למשפט כי הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים לא יעזבני ולא יטשני גם אני.

קריר הבקר, רוח בשמי השדה ורגש החופש, אשר צנפני צנפה עשו את רגלי כאילות, ועוד בטרם תעלה השמש למרום מצבה הרחקתי ללכת כשתי פרסאות מן העיר, ואשב לנוח תחת אחד השיחים. הרעב החל להציקני, אכן מה הוא רגש הרעב לעומת רגש החופש, אשר חשתי בכל רמ“ח אברי ושס”ה גידי אחרי שנה אחת וחצי שנה, אשר ישבתי רתוק אל שלחן הכתיבה מבלי להחליץ גם רגע אחד את עצמותי הצנומות? ואף גם זאת, אני ידעתי, כי עוד מעט ותעבור בדרך הזאת עגלה ההולכת עירה הומיל. אנכי לא שכרתי לי מקום בהעגלה מיראתי פן יודע לקרובי דבר ברחי מצ’רניגוב.

ועגלה מלאה צאן אדם גם באה. שלמתי להעגלון שני שקלי כסף ויפנה לי מקום בתוכה על אף כל הנמצאים בה. מקום פנוי אמנם לא היה שם, אבל אין עם בתבל, שבניו יוכלו להצטמצם ולהתכוֵץ, כמו בני האומה הנבחרת. היהודים אינם תופשים מקום בעולם. החוק השורר בטבע איננו מִתְאַמֵת בנוגע ליהודים. גם פת לחם נתן לי העגלון לסעד את לבי; ובכן הנני נוסע אל הישיבה, ומי ידמה ומי ישוה לי?

הסוסים הלכו לאט, והעגלה התנהגה בכבדות. לא הרחקנו ללכת ופתאום והנה קול לא מוזר לי קורא מאחורינו: עמוד, ובטרם הספקתי למצוא את ידי ואת רגלי, והנה הסופר מסלונים מהר לרדת מעל עגלתו ויקפוץ אלי וימרוט את לחיי: אחת, אחת ושתים, אחת ושלוש. ומבלי לדבר דבר, סחבני מעל העגלה אותי ואת ילקוטי גם יחד ויושיבני על עגלתו… איש לא כהה בו, איש לא הוציא הגה מפיו להגן עלי. הנוסעים שמחו, כי היתה להם הרוחה מעט. והעגלון? – שני שקלי כסף היו מונחים כבר בכיסו ומה לו עוד. ואנכי? היכולתי לדון עם שתקיף ממני?

מי נתן להסופר מסלונים את השלטון עלי, לא ידעתי. אולי התנה קורחין דודי עמו, כי אעבוד אתו מספר שנים ידוע, לי לא הגידו מזה מאומה לא מלפנים ולא אחרי כן. או אולי עשה זאת הסופר מסלונים מדעתו, כי יתום אני, ואין מי אשר יעמוד לימיני. אם כה ואם כה, הנני יושב עוד הפעם כפוף על הקלף וכותב מזוזות ותפילין, אשר היו לזרא באפי, והישיבה לא חדלה מנקר ומנקר במוחי. חשתי בנפשי, כי אם לא תמלא תאותי אז אצא מדעתי…

אחרי ירחים אחדים נסיתי לברוח שנית, וגם בפעם הזאת רדף אחרי הסופר מסלונים, השיגני וישיבני על כני. אפס כי לא הוסיף למרוט את לחיי, וידבר אתי רכות. אין זאת, כי אם הוכיחו אותו קרובי על פניו לבלתי הכות אותי.

ופעם אחת, בהִוָתרי אתו לבדו בבית, הרהבתי בנפשי עוז ואלחש לו באזניו כי אם לא ירף ממני ויעצרני מלכת אל הישיבה, אז אגלה ברבים את סוד התפילין של פלוני ופלוני… פניו האדומים חורו כשלג ויחל להצטדק, כי אך משגה היה אתו, וכי בכלל הוא רחוק מן המחשבה לעצור אותי בביתו, אם נפשי חשקה בתורה. ואם רדף אחרי, הלא עשה זאת רק מאהבה אלי, מפני שנסעתי בלי בגדים ובלי צידה לדרך. ומעתה הוא נכון לעשות את כל אשר בידו להחיש את נסיעתי.

והוא גם שמר את מוצא שפתיו. אולי מאשר חפץ להרחיקני, למען לא יהיה מכשול עוונו לנגד עיניו. בהמועצה של דודי ודודותי שהשתתף בה גם הסופר מסלונים החליטו לשלחני עם אבי חורגי שצריך היה לבוא הנה מיד אחר חג הסוכות.

אבי חורגי אחר מעט מן המועד ויבוא רק בראשית חודש כסליו. הוא לקחני עירה הומיל למען אתראה עם אמי ומשם שלחוני על ידי אחד ממכריהם בוברויסקה ביום העשירי לחודש כסליו, ביום אשר מלאו לי חמש-עשרה שנה. ובכן תמו ימי ילדותי.