הַצְּלֹּחִית / אברהם שלום פרידברג
(העתקה בשנוים והוספות)
(בשנת ארבעת אלפים וארבע מאות לבריאת עולם).
אני צַינה בת הרוּן בן חסאן בן מוּסא בן יוּסוּף
כותבת המגלה הזאת, והיתה לך, עזרא בני,
לזכרון עולם לדורותינו.
בדברי אלה הנני באה להתוודות על פעל ידי. אם טוב עשיתי, והייתי לברכה בקרב עמי כיָעל אשת חבר הקיני1, ואם לא – יצדיקוני נא על פי הסבות, אשר הביאוני עד הלם! כי דמי משפחתי ועמי צעקו אלי מן האדמה, ויעוררוני לנקום נקמתם מאת האיש אשר שפָכם.
פנינה, אמנו הזקנה, אלמנת המלך יוסוף דו-נואס, יצאה מארץ תימן אשר בעֲרב המאֻשרה, ותלך עם רבים מבני עמה, לבקש מפלט לה ולהם מפני חרב אלישבעה מלך כוש, אשר בקנאתו לדתו הנוצרית, שפך זעמו על היהודים יושבי הארץ. ויבואו למדינת חַיבַּר אשר בערַב-סלע. מקום מושב הרֵכבים2. שם נאחזו באדמת הסלע, ויעבדוה בעמל כפיהם, ויוציאו ממנה לחם בזעת אפיהם, ויבנו להם מצודות וצריחים על ראשי ההרים והגבעות, למבטח משגב מפחד אויב. וכה עברו עליהם מאַת שנים בשלום ושלוה ולא ידעו רע.
אבי היה נשיא אחיו ובעל מצודת קַמוס החזקה והבצורה. מקומה על סלע מצוק, ועליו רק משעול אחד ליוצא ולבא. לרגלי הסלע השתרעו שדי ברכה ויערי תמרים מרהיבי עין ולב, וביניהם נתיב נחמד המתפתל כנחש עקלתון עד המשעול הצר המוליך אל המצודה.
וה' ברך את אבי בכל. ויהי לו שדות ועדרים וכסף וזהב לרוב מאוד. אבל לא בעשר בלבד אֻשר חלקו, כי יקרו ממנו מעלות רוחו; בו צדק וישׁר נפגשו, חסד ואמת נשקו, וכמהם כן גדלה נדיבתו – כי אהב מאד להכניס ארחים ותפק להֵלך נפשו, ועל כן התברכו בו כלם, ותגדל תהלתו עד מרחקי ארץ וייקר שמו מאד. לו היה רק בן אחד ובת אחת. אחי האהוב היה הבכור ושמו מַרהב, ועל כחו וגבורתו נקרא בפי כל: “עדינו העצני”3 – כי כמהו עורר חניתו להפליא. ואני הייתי צעירה ויחידה, ואבי ואחי אהבוני כאישון עינם. בעת אשר מצאונו הקורות אשר אספר בזה, היינו שנינו נשואים. למרהב היתה אשה ושמה אֲמינה, בת הנשיא לבני נציר, ואנכי נשאתי לאיש ובעל בעמו ושמו שלום בן אבן-משכם, נשיא לבני קַינוקַע4.
הדבר היה בחג השבועות5. בערב החג נשאתני רוחי לעשות שעשֻׁעים לנפש אבי, ואבוא אליו עמך, עזרא בני מחמדי, ואתה אז עולל, אשר זה מעט העתיקתך אמך משדיה. אביך נשאר אז על מקומו, כי עזר על יד אביו לבצר את המצודה, להשגב בה מפני מחמד, אשר התפאר לנטות ידו עלינו ולהכניענו לפניו. בראשון לחג הזה נקבצו באו אחינו בני עמנו היושבים על נחלותיהם מסביב, להתפלל לפני ה' במקדש מעט אשר בנה אבי במצודתו. הבית הקדוש היה קטן במדתו אבל יפה בעריכתו ונעים בתכונתו. הוא היה רבוּע; רצפתו אבני משכית, קורתו מצֻירה תמונות לזכרון מכִּתבי קדשנו, ועל קירותיו התנוססו פסוקי קדש ערוכים במדה ישרה לכל הקירות ואותיותיהם זהב. והבית מלא מושבות לכל האנשים הבאים אל תוכו, ויציע לו משלשת עבריו פנימה בגבה קומה אחת מלמעלה, ששם היו ערוכים מקומות לנשים, הבאות לשמוע אל הרנה ואל התפלה. לעבר פני המזרח גבהה הרצפה; עליה היתה הבימה למקרא, ובמעלה הקיר – ארון הקדש, שבו מונחים ספרי התורה, וכפֹּרת כסף טהור ממעל לו, ועל פניו פרֹכת משי משֻׁבצת זהב ופנינים. לכבוד החג הזה מלאו הקירות סבכי ענפים ומקלעות פרחים, ובפנה מזרחה דרומה – ערֵמת פרחים גבוהה, ועליה מַחבת כסף וקטרת סמים נותני ריח נעים באף כל הנמצאים שם – לזכרון ההר חמד אלהים, זה הר סיני, אשר עשן כלו מפני כבוד ה' אשר ירד עליו באש לתת לעמו את תורתו.
תפלת השחר כלתה בהדרת קדש, ואבי עלה הבמתה ויפתח את ארון הקדש, וכל העם קם עמד על רגליו, בהוציאו את ספר התורה, ובשומו אותו על זרוע ימינו נשא מדברותיו לאמר:
"אחי בני עמי! זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה הנה עברו מאז עמדו אבותינו על הר סיני, ועיניהם ראו אותות ה‘, בהגלותו להם מתוך הענן והערפל, ואזניהם שמעו דברות קדשו בקולות וברקים ולהבות אש. הרים נזלו אז מפניו, והר סיני העשֵׁן כֻּלו חרד תחתיו, ועמו יחד חרד כל העם אשר במחנה. האותות האלה שבהם נגלה כבוד ה’, הגידו לעמנו האותיות לאחור: ההר הוא סמל אמונתו, אשר כהר עולם לא תמוט; הקולות והברקים רומזים על התֹּאנות והעלילות אשר יחפשו עלינו אויבינו להרסנו ממעמדנו. לפעמים יחרד לבנו מפני שאון קמינו, לפעמים יפרדו מתי מספר מאחינו, יעלו מאתנו כמֹץ מגרן, ולא יכירם עוד מקומם בתוכנו. כל אלה הראה ה' לאבותינו מראשית דרכם; אבל הם לא נואשו מאלהי קדשם, ובכל הקולות והברקים והחרדות אמצו לבבם, ובסַפר משה להם את דברי ה' ואת כל המשפטים, ענו קול אחד: “נעשה ונשמע!”
"אחי האהובים! גם היום עומדים אנחנו לרגלי הר עשֵׁן, גם על ראשינו עולה ענן כבד להריק עלינו זעמו. הנה יד נביא השקר אשר קם במיכה 6 הולכת וחזקה, וקרוב היום אשר ישיתנה על כל ארץ ערב. הנה הגיעו מלאכיו אל אחינו, בני קינוקע ונַציר וקוּרֵיצה ובַחדַל, ויעידו בם בשמו לבוא בבריתו ולאחוז באמונתו, ואם לא – וקרא עליהם מלחמה! הנביא הזה לא יעשה אותות ומופתים, אבל נפלאות יַראה בגבורתו ועז לבבו, ואת חקי תורתו יחרות על פני אויביו בצור חרבו. ומי יודע אם יעצרו אחינו כח לעמוד בפניו! ואז – מי יודע אם ננָקה ממנו גם אנו! לכן אחי, התאזרו עז, התחזקו נא בעד אמונת עמנו ובעד תורת אלהינו! וידעו כלם כי הנכם בני העם אשר ממנו יצאו גבורי החשמונאים, אשר זכר עשו לנפלאותיהם, וגבורתם לדור דורים! ועתה מי האיש הירא ורך הלבב, יצא נא מאתנו ויבוא בקהל מחמד המנצח; אבל כל הדבק בעמנו ואמונתו ירים קולו עמדי, ונגדה נא לספר הברית הזה נקרא יחדו קול אחד כאבותינו מקדם: “כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע!”7
פני אבי הנהדרים משיבה, מתק שפתיו וגאון קולו ואור עיניו הנוצצות ברשפי קדש, הרהיבו לבב כל שומעיו ויצקו עליהם מרוחו. כלם נשאו ידיהם למעלה ובקול כמהו הרעימו: “כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע!”
אז הובא הספר על הבימה, ויקראו בו את פרשת היום. ככלותם לקרוא השיבו את הספר על מקומו, וכהשלימם תפלתם נקראו כלם אל המשתה הערוך להם מאת אבי בחדרו הגדול. ונפן ונלך שמה יחדו.
“אִכלו רֵעים, שתו דודים ותתענג בדשן נפשכם! – קרא אבי במאור פניו, בשבת כל הקרואים על מקומם – כי אמנם מי יודע! אולי נאספנו פה זאת הפעם האחרונה; אולי תנחת עלינו יד מחמד ותגרשנו ממקום מנוחתנו”!
“אנא אבי! – קראתי לתֻמי – שא נא לחפץ בתך, והגידה לי מי הוא זה האיש מחמד, אשר משאתו יגורו כלם?”
“זאת אגיד לך בדברים מעטים – ענה אבי ואמר לי – האיש הזה הוא יליד מיכה, מבני משפחת קוּריש, הנכבדה בכל הארץ, כי בידה מפתחות הקַעבא, מקדש אלהי הערבים. אך בית עבדאלה, אבי מחמד, היה דל וריק, כי לא היה לו חלק ונחלה בעֹשר משפחתו. באיש הזה נפגשו הרבה הפכים: טוב ורע, יקר וזולל, ענוה וגאוה, נדיבות ונבָלה, יֹשר ומרמה, נזירות ותאוה, גבורה ומֹרך לב, שאר רוח ואי דעת, ונפשו גבוהה וגם שפלה, במעופה תסק שמים ובהוָתה תעמיק שאֹלה. כל המדות האלו לא הניחו לו להיות כיתר האדם, ויבקש לו גדֹלות, להיות עולה על כל עשירי משפחתו, שהם כהני ראש במקדש עמם, ויחשוב מזמה לתת לעמו תורה חדשה, ולהתנשא לכל לראש. ובלכתו בגדֹלות ונפלאות ממנו, הנהו אויל ונביא, משגע – ואיש רוח. בעודנו בבטן אמו מת עליו אביו, ובטרם ימלאו לו שש שנים מתה גם אמו. אז לקחהו אֲבי אביו, עבדול מוּטליב, אליו, ובמות גם זה, אספהו דודו, אבוּ טאליב, אל ביתו. אחרי כן היה רועה עדרי העיר עד אשר מלאו לו חמש ועשרים שנה. אז נמצאה לו אלמנה עשירה ושמה חדיגה, אשר אספתהו אל ביתה לעזור לה במסחרה. וביפיו וחן שפתיו קנה עד מהרה לבב האשה, הזקנה ממנו לימים ותנָשא לו, והיא בת ארבעים שנה, בקחתה את מחמד לבעל לה. אז החל לסחור אל ארץ, ובמסעיו הגדולים בא בדברים עם חכמי היהודים והנוצרים ועם חכמי הכשדים והפרסים, וישמע מפיהם תורת עמיהם ויקשב לכל הגדותיהם, ומדי שובו מדרכו הרבה שיחה עם אחד מקרובי אשתו ושמו וַראקה אבן-נופַל, איש מלֻמד אשר התגַיר וידבק בדת קדשנו. ותהי זאת תחבֻּלתו, לחבר את דתי היהודים והנוצרים ועובדי האלילים, ולהוציא מהן תורה חדשה ערוכה ברוח בני הערב ומכֻוָנה אל דרכם וטבעם. ולמען יוכל לחקור פעלו ולהביאהו עד תכליתו, בחר להנזר לזמן מה מעמל החיים ושאונם, וילך הרה הירא, הקרוב לעיר מיכה, ויתבודד שם במערה אשר מצא לו. שש שנים היה שם הֹזה ומתנבא, חוזה חזיונות וחולם חלומות בהקיץ עד כי הסכין להם, ויחל להאמין בנפשו, כי המלאך גבריאל יורד אליו מן השמים, להודיעהו דעת עליון ולתתו נביא לגוים, ושיחותיו עמו הן הסוּרות8, אשר השמיע אחר כן לעושי דברו, והם כתבום על הגליון לתורה ולתעודה. ומהן יצאה התורה החדשה, תורת הקוֹראן 9. אשר אפס קצה נשמע בעולם, כי עוד לא נגמרה כלה. אבל מן המעט אשר נודע עתה נראה לדעת מה טפש לבב האיש הזה, בסַפרו בשם המלאך גבריאל דברים אשר כל אחד מאתנו יענה בו כחשם, ובהרכיבו אנשים ומעשים מקדם ומאחור להיות לאחדים בפיהו. לפי דבריו היה יעקב בן לאברהם אבינו10, המן האגגי יועץ ומשנה לפרעה מלך מצרים11, שאול המלך בחר לו את המלקקים במלחמתו עם גלית הפלשתי12, ומרים הנביאה, אחות משה ואהרן, היא מרים, אם ישוע הנוצרי13!”
כל השומעים פערו בשחוק פיהם. ואנכי השתוממתי ואשאל לאמר:
“ואיש בער כזה יעז באולתו לתת דת חדשה, ולדרוש מאתנו להאמין בו ולקחת תורה מפיהו?”.
"הן גם קרוא וכתוב לא ידע14 – ענה אבי – כי מפיו יקרא את הדברים, ואחד מאחינו, עבדלה אבן–סַלם, עוזרהו במשא וחזון וכותב את הדברים על הגליון15. ובכל זאת לא נכון לנו לשחק על חלומותיו ועל דבריו, כי אם להתעצב על כח השקר כי יתגבר על הכל. הן קטן ונבזה היה בראשיתו, לא האמינו בו בלתי אם חדיגה אשתו הזקנה וסעיד עבדו ועלי קרובו, וכל יתר אנשי משפּחתו ושארי בשרו לעגו לו ויחשבוהו למשגע, ובראותם כי מספר מאמיניו הולך ורב, שכרו עליו אנשים להמיתו. אבל סודם נגלה לעלי איש עצתו, ויברח מחמד עם כל אנשי בריתו ממיכה למדינה16. שם רבו המאמינים בו, ובהם מצאה ידו להתנפל על אויביו ולהכותם בשלש מלחמות, ולאחרונה שם מצור על מיכה עיר מולדתו ויצק לה עד כי נכנעה ותפתח לפניו שעריה. וכל זה איננו שוה לו – כי נטה ידו על כל גויי הארץ להביאם בעֹל דתו, ומלאכים יצאו ממנו אל כל שבטי הערבים ואל מלכי פרס וחבש17, ואף אל קיסר ביצנץ, להכנע לפניו ולבוא בבריתו. גם אל כל שבטי אחינו אשר בערב שלח דברו, רק מאתנו החשה עד כה – ומי יתן ולא יזכרנו ולא ישבית שלומנו לעולם!
“הגדתי לך, בתי, את דבר האיש ומה שֵֹחו, ועוד אקח לי מועד לבאר לך תכונת תורתו, אשר כרֻבה כן לקוחה היא מהגדות חכמינו, ויתרה מהגדות הנוצרים וממשלי עובדי האלילים. בתוכם יש דברים הנשנים בחזיונותיו פעמים אין מספר, וגם דברי תהפֻּכות, הסותרים אלה את אלה, והמאמינים בו יקבלום כתורה שלֵמה מבלי בָקש חשבונות רבים – כי הלא הכל מפי גבריאל נאמרו, ומי זה יעז לחשוב על מלאך ה' תועה? מי יקשה אליו וישלם?”.
“נעזבה נא דבר נביא השקר ביום קדשנו זה, זמן מתן תורתנו, ונשמח על הטוב אשר הנחילנו אלהי צורנו על ידי משה עבדו, נביא האמת, אשר נתן לנו תורת אמת!” – קרא הזקן מוּסה, סגן אבי ושר מבצרנו.
“צדקת, אבוּ מוסה, ודברך אמת!” – ענו כלם על דבריו.
ובזאת כלתה השיחה על דבר מחמד, והקרואים שבו לאכול ולשתות כדת היום, ויגמרו את המשתה בפרי קיץ ובמיץ תפוחים מהוּל בנפת צופים, ואז קמו הקרואים לברך את אבי כמשפט ולצאת מאת פניו וללכת לדרכם. והנה עמדה שפחת הבית בפתח הדלת ותאמר, כי הנה באו שני אנשים מעיר מיכה, ודבר נחוץ להם אל אבי.
הקרואים תמהו איש אל אחיו:
“יבואו נא הנה!” – אמר אבי.
ושני האנשים, מלאכי מחמד, באו. האחד הוא עלי בן אבו טאליב דודו, והשני הוא עמר אבן אל-כתב, שר צבאו. האחד אחז בידו מגלה חתומה, והשני נשא ארגז כבד אשר הרימהו מעל שכמו ויניחהו לפניו. ועלי קרב בגאות עז אל אבי ויאמר:
“האתה זה הרוּן אבן חסאן, נשיא חַיבר?”
“אני! – אמר אבי – ומה חפצך?”
“מחמד, שליח האל”…
“שליח השטן!” – קראו הקרואים בחמה.
“אל תקוטו בנביא אַלַּה! – גער בם עלי – פן תהיה אחריתכם כאחרית אחיכם, בני קינוקע ונציר!”
“ומה אחרית אלה?” – שאלתי בבהלה.
“אותה תגיד לכם המגלה הזאת – ענה עלי בלעג שאנן – כי איש מהם לא יפתח עוד פה לדבר על מחמד סרה” –
אחר כן פנה אל אבי ויאמר:
“מחמד, שליח אַלַּה, שולח אליך, הרון אבן חסאן, את המגלה הזאת. בה הוא פותח אליך לשלום, ומשחר פניך לכרות עמו ברית אחים ולקבל את דתו, אתה וכל עבדיך הסרים אל משמעתך!”.
בדברו הושיט לאבי את המגלה.
“עבדים אין לי, כי אם אחים וידידים!” – ענה אבי בקחתו את המגלה. ויפתחנה ויקרא בה כדברים האלה:
“בשם אלה, הרחמן והרחום!”18
“הוי מחרף אל ומנאץ שם קדשו!” – זעקו הקרואים מרה.
ויהס אותם אבי, ויוסף לקרוא באזניהם את דברי המגלה במשלו ברוחו. והם שמעו בחמה גלויה וישמו וישאפו יחד.
"זה דבר מחמד, נביא אַלַּה, להרון אבן-חסאן, נשיא חיבר:
"אַלַּה, הרחמן והרחום, צוני על יד גבריאל מלאך קדשו, להשמיע בכל הארצות ובכל הגויים את תורת האסלם 19, אשר אין אמונת אמת מבלעדיה, ואשר אותה קבלו עליהם כל נביאי עולם מאז ומקדם, מאברהים ואסמעיל ועד מוסה (משה) בן עמרם ועד עיסי (ישוע) בן מרים20, ולהלחם בכל הממרים את פיהו ולהכניעם לפניו. העידותי היום בך ובכל בני שבטך: קבלו לרצון את אמונתי, ושיתו יד עמי והיו לעזר לי בכל מעשי אשר אעשה. “תנו לאַלַּה מהונכם בנשך”21, לטוב לכם באחריתכם! ולמען תדעו כי רע ומר להמכעיסים את שליח אַלה וממרים עיני כבודו, הנני שולח לך על ידי עברי הנאמנים, עלי ועמר, שש גֻלגלות אדם, ראשי גבורי קינוקע ונציר, אשר נואלו ואשר חטאו לי, במאנם להכירני לנביא אמת. ועתה הנה לפניכם שתי דרכים, דרך האהבה והאיבה, החיים והמות. בחרו לכם כטוב בעיניכם!
מחמד אבן-עבדאלה".
קול זעם וקצף נורא נשמע מפי כל, ככלות אבי לקרוא את הדברים האלה. אותם שמעתי וימת לבי וכמעט לא נותרה בי נשמה. וכל הקרואים קפצו בחמה שפוכה ויאבו להתנפל על שני המלאכים ולעשות אותם כלה. ואבי הערה כחו ולבבו ולעצרם ולהניאם מבוא בדמים.
“התאפקו נא, אחי האהובים! – קרא אליהם – זכרו כי נפש כל שליח קדש היא, וגם כי שולחה שאול יחטא, לא תגע בה יד! ועתה ידידי ורעי: אחרי שמעכם את הדברים האלה, הנני קורא עוד הפעם לאמר: מי בכם הירא ורך הלבב, אשר חייו יקרים לו מאמונתו, יבחר בטוב ללו ויעזבנו בשלום, ובנפשי נשבעתי כי לא תאֻנה אליו רעה מידי!”
“לא! כי טוב לנו למות מעזוב את אמונת אלהינו!” – קראו כלם פה אחד.
“הנה תדעו דרך זו בחרנו! – אמר אבי בפנותו אל שני המלאכים – עתה שובו לכם אל מקומכם, וכה תאמרו למחמד בשמי: אנכי לא אדע אם אכעוס עליו כעל איש דמים ומרמה, או אנוד לו, כאשר ינודו לאיש שוגה ומשגע. גם זאת תגידו לו, כי אין חפץ ליהודים באלוה עני ואביון, הלוה כסף בנשך!”22.
בדברים האלה שלח את עלי ועמר מעל פניו וילכו לדרכם. אך את הארגז השאירו לנו. אז פנה אבי אל עדת קרואיו ויקרא אליהם לאמר:
“אחי ורעי! קץ חגנו הנה זה בא – כי “עת לעשות לה' הפרו תורתך”23. גם מתתיהו החשמונאי התיר לחלל את השבת בעת מלחמה24. לכו לבתיכם והביאו אתכם ככל אשר תוכלו שאת, לתת משמרת להונכם ולבצר מצודת משגבנו. לבי אמר לי כי מחמד לא יאחר לבוא. לכן התחזקו והיו נכונים, חזקו ואמצו בעד אמונתכם ואלהיכם, בעד נשיכם וילדיכם ובעד האדמה הזאת, חבל נחלתכם, אשר הרווּה אבותיכם בזעת אפיהם ומוח עצמותיהם עד שוּמם מדברה כעדן וערבתה כגן אשר נטע ה'!”.
ואנכי קרבתי אל הארגז לפתחהו.
“חדלי מזה, בתי, ולא תחזינה עינינו באיד אחינו!”
“הניחה לי, אבי! – קראתי בקול פחדים – לבי ינבא לי רעה, וטוב לי המות מהדאגה אשר תענני מבלי הדעת!”
כן קראתי ואפתח את הארגז – והגלגלת הראשונה אשר נראה לעיני – הוי זוָעה! – היתה גֻלגלת בעלי!!!
וקול קורע לבב פרץ מקרבי, ואפול על הארגז ואתעלף.
ובמצודת אבי רבה התכונה. כל איש חיל, כל תופש חרב ומושך בקשת נקבצו מסביב ויבואו אל אבי, לעמוד תחת דגלו ולעשות פקודתו. ואבי שלח מלאכיו אל בידואי גתפן, אנשי בריתו, שגם הם היו באויבי מחמד ומבקשי רעתו, ויקראם אליו להיות בעזרתו ולהלחם יחדו בנביא השקר, ויצא מחננו אל מבצר נאים אשר על גבול ארצנו, לפגוש שם את מחמד וחילו בעלותו עלינו. וכל הנשים והילדים נשארו אתנו במצודת קַמוּס.
חמשה ימים עמד המצַפה על משמרתו בראש מגדל נאים ועקבות אויב לא נראו לו. ביום הששי ראה והנה דגל לבן מתנוסס מרחוק, ומאחריו חיל גדול הולך וקרב. “האח, נושענו! – קרא ברמה – הנה אנשי בריתנו הגַתַּפנים באים אלינו חמושים לעזרה!”
כל אנשי חילנו עלו על המִצפה, וירימו נס לבן ויצהלו מרחוק לקראת החיל הבא. אבל רננתם היתה מקרוב ושמחתם הופרה עד מהרה! כי בטרם יקרבו אַנשי שלומם אל מצודת משגבם, הגיח מחמד וחילו מן המארב ויחסום עליהם את הדרך. כראות אנשי חילנו כּי נטשה המלחמה על מרומי שדה, קראו יחדו: “הבה, נחושה לעזרת ידידינו!”. וימהרו ויקחו איש נשקו וירוצו מן המבצר אל שדה המלחמה. ואָחי מרהב יצא בראשם, והוא לבוש נחשת וברזל מכף רגלו ועד קדקדו, חגור חרב גדולה וכבדה ובידו כדון בעל שלשה ראשים כשלש הקלשון. ויהי בקרוב אנשינו אל האויב וישאו קולם ויקראו: “חרב לה' ולישראל!”, ויתנפלו על חיל מחמד ברעש ורגז וחמה עזה. והגתפנים כשמעם את קול תרועתם לבשו עז, ויהרסו אל האויב להדפו מפניהם ולהתאחד עם אנשי שלומם. אבל האויב היה רב ועצום משני המחנות כאחד, ומחמד מהר ויחץ את חילו לשני ראשים. הראש האחד, הנהוג מאת עלי ועמר פנה אלינו, והראש השני, הנהוג מאת מחמד ואבו-בכר, עמד אל מול הגתפנים. ואחי ראה את עלי עולה לקראתו וישמח כי מצא לו אויב כערכו, וירם קולו ויקראהו למלחמת-שנָים.
“ומי אתה כי תעז בנפשך לערוך אתי קרב?” – שאל עלי בגאוּת.
“ערב יודעת את שמי ואת גבורתי! – התפאר אחי, כמנהג אבירי הארץ – אנכי מרהב, האדיר בעמו, וידי מחזקת בחרב ובכדון, ובשתיהן תורה נוראות ימיני בדברי את אויבי בשער!”25
“ואני האיש אשר מבטן אמו קורא לו “אריה!”26 – התפאר גם הוא – ועתה קרב אלי והיתה חרבי מנת מדיך!”.
“ואנכי ארַוה בדמך את אדמתנו השוקקה!” – השיבהו אחי בעז רוחו.
אז החל הקרב. שני הגבורים נשתוו יחדו. עין בעין נפגשו, חרב בחרב השתקשקו. פעמים רבות נאחזו והתחמקו, התלכדו והתפרדו, נדבקו יחד והתמלטו, ואיש מהם לא יכל להתגבר על רעהו. בין כה וכה הפנה מחמד את חילו אלינו, אחרי שובו מהכות את הגתפנים, אשר נמֹגו וינוסו מפניו בשבעה דרכים. בקול קורא: “אַלַּה! אַלה!” נפל על אנשי חילנו ויכס אחור. לרעש מפלתם חרד מרהב אחי ויעף עיניו בם – וברגע ההוא הכהו עלי בחרבו הקשה על צוארו מכה אחת ולא שנה לו – כי התעופף ראשו ויז דמו למרחוק! ואבי אשר לא יכל עוד לצאת ולבוא במלחמה, כי רפה כחו משֵֹיבו, עמד כל העת על ראש המגדל וכפיו פרושות השמימה, בבקשו לנו עזרת ה', ובראותו את מפלת חילנו ואחרית בנו יחידו ותקצר נפשו ויפול מראש המגדל ארצה וכל עצמותיו התפוררו, נפזרו לפי שאול. ואנשי חילנו נסו מפני מחמד ויחושו מפלט להם אל המצודה. ומוסה מהר ויסגור את השער, ובזה עצר את האויב מבוא אחריהם. אז פנה מוסה אל הנמלטים ויקרא אליהם לאמר:
“אַחי, אם עוד פניכם מועדים פה למלחמה, אך לחנם תשפכו דמכם והיא לא תצלח, כי לא נציל עוד את המבצר הזה מיד האויב. ולכן איפוא זאת נעשה: אנכי עם עשרים איש מכם אשאר פה, לעצור את האויב עד אשר תספיקו להמלט דרך התהלוכה העוברת מתחת לארץ אל המבצר נַבַּט הקרוב. שם תחרצו להוסיף חיל ולהשגב מפני אויבנו עז. ועתה אשאלה: מי מכם יתנדב להשאר פה ולמות עמי בעד פליטי אחינו?”.
יותר מחמשים איש מגבורינו התנדבו לערות למות נפשם. ומוסה בחר מהם עשרים איש, ואת היותר שלח עם אברהים בנו לעבור דרך התהלוכה; בה הגיעו אל מבצר נַבט, ובדעתם כי חזק האויב מהם, לא יספו עוד לצאת לקראתו לערוך עמו מלחמה בעמק, אך בצרו את החומה, להשגב בה מפניו ככל אשר תמצא ידם. וכל איש מלחמה, כל נושא נשק נאספו אל המבצר ההוא, להגן משם על אחינו וארצנו.
ומחמד כבש את מבצר נבט 27 על נקלה, בגבור ידו על מתי מעט מגִניו, אשר נלחמו בכל עז עד נפלם כלם חללים. ואחרי אספו את שלל המצודה עלה עם חילו ביד רמה ובצהלת עז על מבצר נבט, הבנוי על שן סלע מצוק, וסביביו תעלה עמוקה ורחבה, ועליה גשר נטוי, אשר דרך בו יבואו אל המשעול הצר העולה עד השער. ומחמד העביד את חילו עבודה רבה, למלא את התעלה עגלות ועצים ואבנים. אבל גם אנשינו לא טמנו יד בצלחת, ויפילו על “המָשלמים”28 אבנים כבדות, וישפכו עליהם שמן רותח ויפילו מהם רב. אבל האויבים לא משו ממקומם; אלה כרעו ונפלו ואחרים קמו תחתיהם. ויכרתו את יער התמרים הקרוב, וימלאו את התעלה עד הגיעם אל גבה החומה. עוד הם מתעתדים לעבור את התעלה, והנה התאבכו גַאות עשן, כי השליכו הנצוּרים נעֹרֶת בוערה, והאש אחזה בעצים הצבורים ויהיו לבער. אז ראה מחמד כי קצרה ידו מהבקיע אל המבצר בחזקה, ויגזר אֹמר להקיפהו מסביב ולשום עליו מצור עד יחזק הרעב על החיל הנצוּר, ואז יכנעו מפניו. אבהל גם בזה שגה הנביא – כי היה שם בידם לחם ומזון לרוב. גם נמצאה שם תהלוכה עמוקה מתחת לתעלה, לבוא במרחק אל עמק ברכה ולהביא משם כל מחסורם אשר יחסר להם.
חמשה ימים חנה מחמד עם חילו על המבצר. ביום הששי כשל כח הסבל לבני עמנו, לשבת תחתיהם, מבלי עשות מאומה לרוחתם לישועתם. ויקראו עצרה, ויאספו אספה להועץ יחדו. אחד הזקנים אמר, כי יוסיפו לשבת במנוחה איש תחתיו עד אשר יקוץ האויב במצור אשר שם עליהם, ואז יהרוס לעלות אליהם ואז – תהיה מפלתו. השני יעץ כגבורתו: להתנפל על האויב ולגרשו מפניהם ביד חזקה. גם נמצא אחד אשר נועז לחות דעו, כי ינסו דבר אל מחמד, אולי יֵעתר להם לעלות מעליהם בשלום; אבל כל שומעיו גערו בו בחמת רוחם וכמעט הגירוהו על ידי חרב. אז קם מַהַל שר המבצר, וישא את קולו ויקרא:
“אַחי ורעי! הן מות מוּסה אחינו, גבור נַבַּט, לא יתן מנוח לי, הלא תכסני בושה בהפגש נשמותינו יחדו במעון שחקים – כי רק הוא מת מות גבורים ואחריתי לא כן! לכן אחי ורעי, הנני להודיע למחמד את כחי וגבורתי, וידע נביא השקר כי מלחמה לו בצאצאי העם העז, אשר התחרה את הרומאים, אדירי העולם, ואשר גם במפלתו עשה לו שם תהלה שכם אחד על מנצחיו! והנה זאת עצתי: אני ועוד אחדים כמני נצא בלילה הזה מן המבצר בלאט, נפול על האויבים בשכבם לבטח ונשרוף עליהם את אהליהם באש, ובמהומה אשר תקום במחנה נכין להם מטבח וזבח גדול ככל אשר תמצא ידנו להם. ידעתי כי לא נִמלט משם חיים אבל מותנו יערב עלינו, בקחתנו מהם נקמת אחינו אשר המיתו בנבט, נקמת שדותינו אשר שדדו ויערי תמרינו אשר כרתו בעברת זדונם. ועתה מי איש לבב יתן ידו לי, ועוד בלילה הזה נבצע מעשינו!”
יותר מחמשים איש נמצאו נכונים לשית ידם עמו. אז צוה שר המבצר ויובא יין לכלם. והמתנדבים שתו ויברכו איש רעהו לחיים ולשלום ולפעל גבורתם כי יצלח בידם.
כל היום חפרו בתהלוכה מתחת לארץ עד הגיעם אל התעלה הלאה ממקום הגשר, המוּרם אל עבר פני המבצר. כי שם העמיד מחמד שומרים בלילה, פן יטו אחינו29 את הגשר ויבואו על מחנהו פתאם. בחצות הלילה קמו המתנדבים ויברכו את אחיהם, ויעברו חלוצים דרך התהלוכה ויצאו אל התעלה, ומשם עלו בלאט, בזחלם על ארבעתם, עד הגיעם אל המשמר אשר לפני המחנה, והם כעשרה אנשים, כלם עומדים נשענים על קשתותם הדרוכות ופניהם מוּסבים אל המבצר ועיניהם פקוחות לשמור מוצאו, וגבורינו התחלקו, חמשה חמשה לכל שומר, ויפלו עליהם מאחור, ויסתמו פיותיהם ויאסרום בחבלים וישליכום במורד אל התעלה, ואז הציתו אש בחבילי הזמורות אשר נשאו על שכמיהם וישליכום על אהלי האויב. עד ארגיעה וכל המחנה היה ללהבה, וגבורינו רצו בחרבות שלופות ויקראו: “חרב לה'!”. וחלחלה אחזה את האויבים, וערומים נסו מתוך אהליהם הבוערים, וכל הנופל מהם בידי אחינו נפל חלל. כה פשטו גבורינו על מחנה מחמד, הלוך ושרוף, הלוך וטבוח, עד אשר מצא מחמד ידים לאסוף אליו את מבחר צבאותיו. אז מהרו אחינו וישובו על עקביהם, בדעתם כי לא ישפוק מספרם המעט לעמוד נגד החיל הרב, וירוצו אל התעלה ואל התהלוכה וישובו בשלום אל מקומם. וכל חיל המבצר שמח לקראתם, ועליצותם גדלה בראותם כי לא נפקד מהם איש.
ביום המחרת צוה מחמד להרים נס לבן אל מול פני המבצר, לאות כי חפץ לדבר אל אנשינו לשלום. זמן רב נועצו אחינו מה לעשות. “הבה”30 נשמעה מה ידבר אלינו!" – גמר מהל אֹמר ויעל על המגדל וירם גם הוא נס לבן אל מול פני האויב.
אז קרב עלי אל המבצר ויקרא לאמר:
“שמעו אלי אנשי חיבר! נביאנו נותן לכם כבוד והדר על גבורתכם ואמץ לבכם. והנהו חפץ לכרות עמכם ברית שלום. ובזאת יניח לכם להשאר על מקומכם ולחיות על פי דרככם ואמונתכם. אם תאותו לשאת לו מס קטן אשר לא יכבד מכם לשלמו מדי שנה בשנה!” –
ומהל הרים נס ירקרק, לאות כי חפץ הוא להועץ על זה עם אחיו. ובהמתיקו עמם סוד היה דבר כלם להשיב פני מחמד ריקם.
“שמעו נא אַחי! – קרא הגבור הזה אליהם – אמנם נכון לנו לעדוֹת גאון וגבה בפני האויב, ולא יגבה לבבו בנסותו אלינו דבר. אבל אל נא נעלים את האמת מנגד עינינו! הן יד האויב רמה וסוף סוף יגבר עלינו בכחו. אכן נאוה תהלה למתנדבים בעם, המחרפים נפשם למות על מרומי שדה – אבל אם מזה לא תצמח ישועה לנשארים אחריהם, מה בצע בדמם? הלא יתחיבו בנפשם, וגבורתם הנעתרה תחשב להם לחטאה! לכן אין טוב לנו כי אם להשיב דברי שלום אל החזק ממנו לעת ידרשנו. בנצחון אשר נחלנו עתה נקל לנו לקנות את השלום במחיר לא רב, לבל יהיה משאת עלינו חרפה. אבל זכרו ואל תשכחו כי הנצחון הזה אך מקרה הוא, אשר לא בכל יום ימצא לנו בהדָרשו!”.
“אבל מי זה לידנו יתקע, כי ישמור מחמד דברו ולא יחלל בריתו עמנו לעת תמצא ידו?”
“אנכי אערבנו בדבר הזה! – קרא מהל – אני ידעתי את מחמד; הוא איש משתולל ומשגה, אבל לא בוגד ובליעל. גם זאת לדעת, כי יקר לו שם מושל מהממשלה בעצמה. ועל כן ישתפק בהכירנו אותו למושל בנו ולא יכביד עלינו ידו. הוא גם איש חסר; זאת הלא נחזה במעשהו עם אנשי מיכה עיר מולדתו, אשר שנאוהו בראשונה ויחרימוהו ויגרשוהו מקרבה בחרפה, ובהכנעם לפניח סלח להם וישביעם רצון”.
הדברים האלה הראו פעלם. כלם נֵאותו לדברי הברית, ומהל עלה שנית על ראש המגדל וישב וירם נס לבן לאות שלום ורצון.
אז קרב עלי שנית ויקרא לאמר:
“הנביא חפץ לדעת את שלום גבורי “עם הספר”31 ולהתראות עמם פנים!”
"יבוא נא אלינו ונכבדהו!” – ענה מהל ואמר לו.
וקול חצוצרה נשמע ואנשי חילנו הטו את הגשר ויורידו קצהו אל העבר השני. ומחמד ואבו-בכר ועלי ועמר עברו אותו ויעלו עד השער הפתוח. שם עמדו אנשי חילנו חמושים לשני עבריו ויקדמו פני הבאים בשלום. ומהל יצא לקראתם ויחבק אותם איש אחרי אחיו, אז הובאו הארחים אל החדר הגדול, ששם ערכו שלחן לכבודם ככל אשר מצאה ידם, ועוד בשעה ההיא שלח מהל מלאכים אל מבצר קַמוּס, לשמח לבב הנשים העזובות ולבשר אותן, כי הנה קץ המלחמה הגיע. כלן שמחו לבשורה הטובה ופניהן אורו מגילת לבב. רק אני נשארתי עצובה ושוממה, בהתאבלי אֵבל יחיד על בעלי אשר הומת בחרב האויב. ואנכי עוד לא ידעתי כי אבֵלוּת שלישיה לי – כי גם אבי ואחי נספו במלחמה.
ממראה הנורא, מראה ראש בעלי אשר ראיתי פתאם בפתחי את הארגז, נשבר לבי בקרבי ולא נותרה בי נשמה, ואנשי בית אבי נשאוני וישכיבוני במטה; בה שכבתי יום תמיד כהלומת רעם ולא ידעתי נפשי. כמעט שבה אלי רוחי ואש עלה באפי, ותתך חמתי בי על הנביא המרצח אשר המית את בעלי. “נקם ושלם!” – היו המלות הראשונות אשר יצאו מפי, בקפצי מעל משכבי. שפתי מלאו זעם ומפי יז קצף, בחרקי שן על עוכר נפשנו וברוצי בחדר אנה ואנה כמשגע אשר רוח רעה תבעתהו, עד אשר עיפה נפשי ואפול על יצועי ככלות כחי. כעבור סערת רוחי החלותי לשית עצות בנפשי. הן אחת נשבעתי באפי לקחת נקם מאיש חרמנו, אבל חמת אדם בלי דעת הוא חרב שלופה ולא מֹרטה, ואף כי חמת אשה אנושה על גבור עריץ, אשר לא ישוב מפני כל! זאת חשבתי בעטוֹף לבי ותשוח עלי נפשי. פתאם נוססה בי מחשבת חרוץ ותפץ אור על נתיבותי: “הלא גם יעל ויהודית היו נשים, וידיהן מחצו רהב, וסיסרא והוליפרנס הוצעו חלל!”. עתה ידעתי את אשר אעשה: העריץ הזה מות ימות ומידי תהיה זאת לו! אנכי לא אתקע יתד ברקתו אף לא אפיל ראשו מעל שכמו – לא! מיתות כאלו קלות הן וחטופות ולא באלה אנחם. ביסורים רעים ונוראים יתעוֵת לעיני עד צאת נפשו! לא חָלב אשקהו, כיעל את סיסרא, אך שקוי טוב ממנו אכין לו, אשר יאכל כאש קרביו ויורידהו שאולה. ומה ימתק לעיני לראות אותו מפרפר מכאֵב אָנוש, ומה יערב לאזני לשמוע קול נחרתו בסור אליו מר המות!
המחשבה הזאת עוררה רוחי ותתן אמץ בלבבי. אותה זכרתי והתנחמתי ופני לא היו לי עוד. ובבוא המלאך המבשר שלום היה לי כמלאך ממרום המבשרני טובה – כי הנה הקרה ה' לפני שעת הכֹּשר לבצע מזמתי. ואקום וארחץ ואסוך בשרי בשמן המֹר ואלבש בגדי החמודות ואעד עדי ממבחר יקרותי, ואשים בצלחתי צלחית קטנה ובה רעל נורא אשר הכינותי בידי, ואשא את רגלי ואלך אל מבצר נטט 32.
בבואי אל חדר האֹכל מצאתי עוד את אנשינו ואת מחמד ואנשיו יושבים כאחים יחדו ומיטיבים את לבם.
“צַינה?! – קרא מהל כלו משתומם – ומה חפצך פה?”
“לשתים באתי הנה: לדעת את שלום אבי ואחי, וגם – לראות בעיני את הנביא הגדול, שליח האל, בהופיעו אלינו בכבודו והדרו”.
ועיני כל המסֻבים שחו לארץ, ואיש מהם לא מצא עז בנפשו להביט בפני. לאחרונה התעורר מהל ויען ויאמר בקול חרד ובפנים זועפים: “אביך ואחיך אינם עוד בתוכנו!”.
לדברים האלה נתר לבי ממקומו ומעי רֻתחו ולא דמו, כי ידעתי מה ירמזון מליו ולא הוספתי עוד לשאול את פיהו. אך עד ארגיעה התעודדתי, ואתאמץ למשול ברוחי, ועפעפי בחנו את כל הקרואים עד הגיעם לאחד מהם, היושב בהדר וגאון ועליו נורא הוד. עמדתי ואכיר מראהו, כי זה האיש מחמד אשר אבקש.
“האתה זה נביא אַלַּה, אשר בך בחר להיות לאור עולם?” – שאלתי ביראת כבוד וחן שפתים.
“כדבריך, יפתי, כן הוא! – ענה מחמד, בהנעימו קולו להשביעני רצון – ומה שאלתך, אשה נעימה, וינתן לך?”
“אחת שאלתי מאתך, נביא אַלַּה, אותה אבקש: להלקח אליך אחרי כבוד ולהיות לשפחה רוחצת רגלי אדוני, קדוש עליון!”
ובדברים האלה נפלתי על פני ואכַבד מקום רגליו.
וכל יודעי התבוננו אלי ויתמהו תמה.
“בת הרוּן?!” – קרא מהל, בהשקיפו עלי בחמה נסתרה.
“אחות יעל ויהודית!”33 – השיבותי בלב נכון.
כל אחינו נענו לי בתודה, בהבינם לשכל מלי. רק מהל הניע ראש.
ומחמד התבונן אלי וכל עצמותיו רעדו מתאוה עזה, ופניו העידו על המלחמה הקשה אשר התעוררה בלבו בין הנביא והחומד – אשר נאבקו יחדו למי היתרון. והאחרון הכביד, ותאותו גברה על קדושתו – כי קרב כתנור לבו, ויט אלי בחֻמו, ויען ויאמר:
“לא שפחה עובדת תהיה לי, כי אם גבירה שלטת!”
“זכר לך, מחמד, כי שמונה נשים כבר הוספת לך על אַיִשַׁע בתי! – לחש לו אבו-בכר חותנו – והמאמינים ירננו עליך, כי על פי תורתך אין לאיש מָשלמי לקחת לו יותר מארבע נשים!”
“הניחה לי!” – ענה מחמד בחם לבבו, ויתנשא ממקומו ויפשוט את אדרתו וישליכנה עלי34 וישא קולו בגאון קדש ויאמר:
“שאלתך נתונה לך, והיו כנפי פרושות עליך מן הוא והלאה!”.
ביום המחרת קם מחמד לשוב למיכה, ואנכי פניתי הלכתי אחריו, אחרי תתי אותך, בני יקירי, על יד אחת מרעיותי, להיות לך לאומנת. בעברנו על שדה המלחמה לפני מבצר נבט, צוה מחמד לקבר את החללים, אנשי חילו לבד, וחללי אחינו והגתפנים לבד, ויפן אל עבר פני החללים המאמינים, ויתפלל בעד נשמותיהם ויקרא לאנשיו לאמר:
“אל תאמרו לנופלים במלחמת אַלה כי מתו, כי אמנם חיים הם ויושבים בסתר עליון. שבֵעים הם עתה מטוב אַלה אשר צפן ליראיו, ומחכים ליתר אחיהם, אשר יבואו אליהם גם המה בבוא עתם. הנה הם שמחים בחסד אַלה, כי אשר קוו בא להם ותוחלתם לא נכזבה. כל ההולכים בדרך אַלה ושומעים לקול נביאו, כל עושי טוב ויראי חטא, יבואו על שכרם וגמולם רב מאד”35.
אחר כן פנה אל קברות אויביו, וירק בשאט בנפש ויקרא: “ארורים יהיו!”.
שלשה ימים הלכנו במדבר בִּיצוּע, משם הגענו אל עמק ברכה, הוא עמק מַעַר, המלא תמרים ומעיני מים. ויושבי העמק יצאו לקראתנו ויקדמו פנינו בברכות טוב, ויביאו לנו ממבחר כל פרי ויתנו מעדנים לנפשנו. אז עלינו על ההר עָרְפת, ששם נפקחו עיני הָגר – לפי קבלת הערבים – לראות את המעין הנובע לרגלי ישמעאל בנה. ובהגיענו אל מרום קצו נראתה לנו העיר מיכה פרושה בשמלה לפנינו. העיר בנויה בעמק בתבנית מרֻבע, ולעיני ההולך אליה לא תֵראה עד הגיעו אל אחד ההרים אשר מסביב לה לכל עבריה. המקום הוא אדמת סלע, ובכל זאת לא יחסר כל בו – כי ממרחק יובאו לו כל צרכיו, למלא נפשות הנמצאים בו.
כרדתנו העירה, היתה ראשית הליכתנו אל “החֲרַם”, הוא המקדש36, אשר בו נמצא היכל הקַעבא, ודרך תשעה עשר שערים יבואו בו. המקדש עומד בטבור העיר, ארבע מאות אמה ארכו וכן גם רחבו ועשרים אמה קומתו. גגו הגדול נשען על ארבע מאות ותשעים ואחד עמודי שיש לבן, העוטרים את הבנין מסביב. תקרתו עשויה שלש כִּפות ובתָּוך למקדש נמצא היכל הקַעבא37, הנקרא גם “בית אברהים”, והוא בנין רבוע, ארכו מאה וששים ושתים באמה ורחבו שמונים וארבע וכן גם קומתו. ודלת לו פנימה בין האבן “השחורה” ובין האבן הנקראה “מקאם אברהים”38, ארכה שלשים וארבע באמה ורחבה עשרים וארבע ועביה שש אמות. כֻּלה מצֻפה קרשי כסף צרוף, גם הבריח והמסגר כסף צרוף. רצפתו אבני שיש לבָנות, ירקרקות ואדמדמות, וחליפותיהן במערכה ישרה מן הקצה אל הקצה. גגו נחשת קלל נשען על שלשה עמודי עץ “תֶּקֶה”39, מֻסבים קלעים ופטורי ציצים. קירותיו שיש לבן ומכֻסים מן המסד ועד הטפחות ביריעות משי שחור, ובהן מרֻקמים פסוקי הקוראַן רקמת משי לבן מעשה חֹשב.
הדברים המושכים עליהם את עיני הרואים ביתר שאת הם: האבן השחורה, מקום אברהם, באר זמזם וקברי ישמעאל והגר.
האבן השחורה, אשר פי מחמד יקבנה בשם “ימין אַלּה”, נמצאת במבוא ההיכל מזרחה. רבוּעה היא, רגל אחת ארכה, שתי שלישיות הרגל רחבה ושש רגל קומתה; כֻּלה רצופה כסף טהור. ממנה יחלו העולים לרגל הֲקָפתם סביב למקדש שבע פעמים, ומדי יגיעו אליה ישָׁקוה שפתים בחרדת קֹדש.
האבן הנקראת “מקאם אברהים” ארכה שתים עשרה רגל ורחבה שש רגל וקומתה שתים. וכִפה לה ממעל ושבכת ברזל לה מסביב, והעולים לרגל מדי יגיעו אליה יגעו בה בראשי אצבעותיהם, ואחר כן ישָׁקוּם מנשיקות פיהם, כי נקדשו בגעתם בה ויהיו קדש.
אז יגיעו אל באר “זמזם”, הנמצא ממול האבן השחורה, ולו גדר אבני שיש וגג כסף עליו מלמעלה. מסביב לגדר יציעי שיש למושב המתקדשים והמטהרים. והעולים לרגל יתרחצו במי הבאר הקדוש וישתום בתאות נפש40.
קברי ישמעאל והָגר מכֻסים אבני שיש מרֻבעות, והעולים לרגל יתפללו נגדם ברגש קדש.
המנהגים האלה קבועים הם להערבים לדורותיהם משנות קדם, ומחמד הכניסם בדתו, ובבואו אתנו שמה עשה אותם כמשפט. ואחר כן עלה אל העמוד אשר על יד מקום אברהם ויתפלל בקול רם לאמר:
"בשם אַלַּה הרחמן והרחום!
א) תהלה41 לאַלַּה, אדון העולמים. ב) הרחמן והרחום. ג) מלך המשפט. ד) אותך נעבוד ולעזרתך נתחנן. ה) הדריכנו באֹרח ישרים. ו)דרך שבעי רצונך. ז) ולא דרך מקניאיך42, ולא דרך התועים"43.
ככלותו תפלתו זו עלה על הבימה ויפן אל הקהל הנאסף וישא אליהם מדברותיו44 לאמר:
"בשם אַלַּה הרחמן והרחום!
א) כל אשר בשמים ובארץ יהללו את אַלּה, אשר לו הגבורה והחכמה. ב) לו ממלכת השמים והארץ, הוא ממית ומחיה, והוא אדיר על הכל. ג) הוא ראשון ואחרון, הוא גלוי ונסתר ויודע כל. ד) הוא ברא את השמים והארץ בששה ימים, ואז ישב על כסא כבודו. הוא יודע הארץ וצאצאיה, את העולים השמימה והיורדים מטה. הוא עמכם בכל אשר הנכם ורואה את מעלליכם. ה) לו ממלכת השמים והארץ, ואליו ישוב הכל. ו) מידו חליפות היום והלילה, והוא בוחן כליות ולב ומוציא תעלומה אור. ז) האמינו באַלּה ובשליחו. פזרו לו מהונכם אשר נתן לכם, כי רב טוב צפון למאמינים ולמפזרים. ח) ולמה לא תאמינו באַלּה ובשליחו, הקורא לכם להאמין בו? וכבר הביאכם בבריתו להיותכם מאמיניו. ט) אַלה שלח אותותיו ביד עבדו, להוציאכם מאפלה לאורה. אכן חנון ורחום הוא! י) ולמה לא תפזרו על דרך אַלּה 45, אשר לו השמים והארץ? הן לא ישוו נדיביכם אשר נלחמו לו לפני יום התשועה46 עם המתנדבים הנלחמים אחריו, כי יתרון לאלה עליהם47, אבל רב טוב צפון לכלכם ממנו, כי הוא יודע מעלליכם. יא) מי מכם חפץ לתת לו כסף בנשך? הלא ישיב כפלים, כי רב שכרו אתו. יב) ביום ההוא48 תראינה עיניך את המאמינים והמאמינות. אורם ילך לפניהם ובימינם ישאו שכרם. אז יאָמר להם: התבשרו! כי בגנים מלאים פלגים יבלי מים יהיה מושבכם עולם – ומה רב הטוב הזה! יג) ביום ההוא יאמרו החנפים והחנפות אל המאמינים: חכו לנו ולאורכם נלך! וקול יענה אותם: שובו אל עולמכם ובקשו את האור החסר לכם! אז יָעמד ביניהם קיר מבדיל, ובו שער, אשר מעֵברו האחד חסד ורחמים ומֵעברו השני מצָרי שאול. אז יקראו אלה לאלה: הלא עמכם היינו! והם יענום: אמנם כן הוא; אבל אתם נתעיתם אז בנפשכם, יעצתם לכם רעה, לא האמנתם עד בוא פקודתכם, והשטן הדיחכם ויצודכם למדחפות. יד) ביום ההוא לא יִקַח כל כפר מכם ומכל אלה אשר לא יאמינו באַלּה, תחתיכם יֻצע הגיהנם, מוקדי עולם – ומה רע הדרך שמה! טו) הלא באה העת להכנע לפני מוסר אַלּה ואמתּו הגלויה, לבלתי היות כאלה אשר נגלה להם הכתב מקדם49 ואשר האריך אַלה אפו, והם הקשו לבבם ויאריכו ברעתם. טז) דעו כי אַלַּה מחיה ארץ אחרי מותה50, וזה לכם האות מעמו, למען תשכילו. יז) אמנם כן, הנדיבים והנדיבות וכל מַלוי אַלּה ימצאו גמול משנה ושכרם רב מאד. 51 יח) המאמינים בו ובשליחו הם צדיקיו ועדיו, להם שכר טוב ואור גדול. ואשר לא האמינו באַלה ויכזבו באותותינו – שאוֹל יחתו. יט) דעו כי חיי התבל הבל וריק המה! תאות הכבוד והתהלה, החֵפץ להרבות הון ובנים, דמיונם כנטיעים מגֻדלים, המשמחים לב אדם ברדת עליהם הגשם, ובאחריתם יבולו והיו כקש יבש. בחיי העולם הבא רב הענש לבוגדים החטאים בנפשותם. כ) אך המואסים בחיי התבל ימצאו סליחה ויפיקו רצון מאַלה. חיי התבל הבל וריק המה! כא) התאמצו למצוא סליחה ולבוא בגן העדן, אשר גדלו כרחב השמים והארץ, ונכון הוא למאמינים באַלה ובשליחו. זה חסד אַלה הנתון לאשר חפץ בו, כי כגדלו כן רב חסדו. כב) אין עת ופגע לארץ ויושבי בה, אשר לא נכתבו בספר לפני בואם, וזה הנקל לאַלה לעשות. כג) אל תעצבו על מחסורכם ואל תשישו באשר יש לכם, כי שונא גאים אַלּה ורחב לבב אותו לא יוכל. כ“ד) את הכלי – כי כליו רעים. אבל גם במנעכם ממנו נדבותיכם, עשיר הוא אַלה ומהֻלל מאד. כ”ה) הנה שלחנו מלאכינו לפנינו, ונתַּן אותותינו בידם: ספר ומאזני צדק, לפלס לאדם מעגל ישר. גם שלחנו עמם את הברזל, אשר בו הגבורה והישועה, להכיר את המכַבדים אותו ואת שליחו בלבב שלם, כי לו הגבורה והעז. כ“ו) גם שלחנו את נוּח ואת אברהים52, ונתַּן לזרעם את הנבואה והכתב. אך מעטים הלכו בדרך טוב ורֻבם בגדו וירעו. כז) ונשלח בעקבותיהם נביאים אחרים. שלחנו את עיסי בן מרים, ונתַּן בידו ברית חדשה ונשפוך רוח צדקה ורחמים על ההולכים אחריו. אך את הפרישות בדאו מלבם, כי לא צוינום על ככה, גם אינם שומרים אותה כראוי. למאמינים מקרבם נתַנו את שכרם, אבל רֻבם ירשיעו לעשות, על כן מאסתים. כח) המאמינים! יראו את אלה והאמינו בשליחו, אז ירחמכם כפלים, ישלח לכם אורו ויכפר לכם, כי סולח הוא ומלא רחמים. כט) יכירו וידעו “אנשי הכתב”, כי לא ימשלו בחסד אַלה, כי החסד בידו הוא, לתתו לטוב בעיניו. הוא אדון הכל וחסדו לעולם”.
את המשא הזה נשא מחמד בקול הוד ובלשון מדברת גדלות, בהעמידו לו פנים לפי תכן הדברים אשר השמיע, ושפתיו ברור מללו בדעת נפש ורוח נכון, כמו עמד באמת בסוד אַלה ומפיהו הוציא מלים. וככלותו נבואתו יצא בראש כלם, בשובם איש לביתו ומקומו.
מחמד שב אל ביתו, ועל פי פקודתו נלוה אלי אחד מעבדיו להוליכני אחריו. ויהי כקרבי אל בית מעונו, וכל תשע נשיו נשקפו בעד חלונות חדריהן, יחד אלי השגיחו אלי התבוננו. ובהביטי אליהן עוו פניהן ותשלחנה לשון – בהבינן כי כצרה חדשה הנני באה אל בית האדון אשר הן מבקשות. ואחת מנשיו, אַיִִשַׁע בת אבוּ בָכר, פגשתנו בפתח הבית ותקרא בזעם לשונה:
“הראיתן? הנה זה הרועה רוח לקח לו עוד אשה חדשה! המעט לך תשע נשיך כי תשית עליהן עוד נוספות?”.
פני מחמד רעמו, אבל לא ענה דבר.
והעבד אשר נחני הביאני אל חחדר יפה אף נעים, אשר בחר מחמד לשבתי. אחר כן נקראתי לבוא לפניו.
באתי אל חדרו, והנה הוא משתרע על מצעו וכל נשיו עומדות מסביב לו. וכראותו אותי קם ממקומו ויציגני לפני נשיו בנטותו עלי בידו, ויאמר להן בקול מושל:
“רוח אַלה נחה על האשה הזאת ותשאנה אל נביאו, להתרועע אתו ולתת שעשעים לנפשו. ועל כן אני מצוה אתכן לתת לה כבוד ולחשבה כערכה!”
“יודעת אני שעשעיך, איש חמדות!” – אמרה אַישע בלזות שפתים.
“דומי, לשון אפעה!” – גער בה מחמד וירקע ברגלו.
“בי אדוני, אשאלה נא אותך שאלה אחת ואחר אחדל!” – חננה אישע קולה בשנותה את טעמה.
“שאלי ואנכי אענה!”.
“הן בפיך ובשפתיך אמרת למאמיניך: “אל תרבו לכם מארבע נשים!” – ואיך תוסיף לך כהנה וכהנה?”
ומחמד נבוך מאד ולא ידע מה לענות, אבל עד מהרה נמצא לו המלאך גבריאל לעזרה בצרה, – כי זה היה דרכו מדי הכָּשלו בלשונו: להתחפש ולהתנפל ארצה ולהעמיד חזון חדש, כמו נראה לו המלאך גבריאל ברגע ההוא וישם דבר אַלה בפיהו. וכן עשה גם בפעם הזאת: כי נפל פתאם ארצה, כאחוּז חלי הנכפה 53, ויעוה פניו, וילטוש עיניו, ויפרפר בכל אבריו, ויז קצף מפיהו. ואז נשמע ממנו קול פחדים, הוא קול גבריאל מלאכו, הקורא אליו לאמר:
“הנביא! למה תאסור את אשר התיר לך אדונך למען הפיק רצון מנשיך?54. הנביא! הנה מלאכו ממלא את ידך להוסיף לך על נשיך את כל אשה מאמנת אשר תשא אליך את נפשה ואשר חפצת בה. ובזה לך היתרון על כל המאמינים”55.
ככלותו דבריו ענתה אַישע בלעג לשונה:
“האח, מה טוב המלאך גבריאל ומה גדול חסדו עליך! כי בטרם תקרא אליו יענך ומכל צרותיך יושיע”.
ומחמד נעוה משמוע ויקצוף ויקרא:
“ועל אפכן ועל חמתכן תִּיטב לי היהוּדיה הזאת מעשר נשים כמכן!”
“יהוּדיה! – וגם אותה תקים לצרה לנו?” – קראה חפזא, אשתו השנית, בהביטה אלי בחרפה ובוז.
“לא תבושי ולא תכלמי! ‒קרא מחמד בפנותו אלי בחמלה רבה – ואם תחשובנה אֵלה את מולדתך לחרפה לך, עדי נא גאון וגבה, וענית ואמרת להן: המחוקק הגדול מוּסה היה אבי אבותי, הכהן הגדול הרוּן – דוֹד זקן לי, והנביא הגדול מחמד הוא בעלי!”56.
"בי נביאי הגדול! – חננתי אליו קולי – אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי את החסד אשר אבקש!”
“שאלי לך, אהובתי, כאַות נפשך, ובטרם תבקשי אענה!”
“אם לבך טוב על אמתך, כבדני נא נגד נשיך, ואכול בערב הזה את הארוחה אשר אכין לך בידי. ואם ינעם האֹכל לחכך, והייתי המאֻשרה בכל נשי חלד!”.
“בקשתך אעשה וכל משאלותיך אמלא – ענה מחמד באהבה – כי איככה אוכל להשיב פניך היפים ריקם?”
הלכתי אל בית המבשלות ואעש למחמד לביבות בתבונות כפי. וכאשר גמרתי לעשותן, הבאתין אל חדרו בפנים צוהלים, ואקרא לאמר:
“אכל נא, יקירי וקדושי, מן המטעמים אשר עשיתי לך והיו מעדנים לנפשך!”
“הנה אמרת אף עשית! אכן לך נאוה תהלה כי אשת חיל אַת!” – קרא בשמחה.
כמעט שישב אל השלחן, ואיש צעיר לימים בא החדרה.
“ברוך בואך, בַּשיר אהובי, חברי ביום קרָב! שבה לימיני ואכלת עמי מן המטעמים אשר עשתה לי אשתי החדשה57”58 – קרא מחמד כטוב לבו.
בשמעי זאת ובהביטי אל העלם נבהלתי ואחז בשרי פלצות – כי היה צר לי מאד על חיי עלומיו. לאָשרי נטו צללי ערב ויהיו לי לישועה. ולולא הם שעמדו לי, אזי הכיר מחמד על נקלה בפני, כי סוד נורא כמוס עמדי.
העלם שמח על הכבוד אשר נתן לו הנביא, וישב על ידו ויאכל מן הלביבות בתאות נפש, בעוד אשר מחמד אכל בלי חמדה, כי היה שָֹבע ממשתה הצהרים, ורק למעני טעם מהן מעט לבלתי הכלימני59.
כמעט שעברו רגעים אחדים והעלם נתַּר ממקומו ויצעק מרה: “אוי לי כי נדמיתי!” ויתנודד ויפול לארץ, פניו קבצו פארור וקצף נראה על שפתיו מאש תפתה הלוהטת את קרביו. עוד רגע אחד נשמעה נחרתו אימה בצאת נפשו, ומשנהו כבר שכב דוּמם, כי מת לשחת.
“אי שמים, מה זאת? – קרא מחמד בחרדה – גם לי רע ומר ובקרבי לא כן! בת בליעל, מה זאת עשית לנו?” – צעק בקפצו עלי בזעם אפו.
אז ענקתני גאוַת נקם, ואען ואֹמר לו:
“אמנם כן, נביא שקר ובליעל! אנכי שמתי מות במאכל אשר הכינותי לך, עקב אשר רמסת לארץ חיי בשפכך דמי אבי ואחי ובעלי. עתה הנני בידך, שלוף חרבך ומותתני, כי מאסתי חיי ועולם חשך בעדי!”.
ומחמד הניף עלי חרבו, אך כרגע שב ונחם.
“לא! – אמר באפו – מות כזה יקל לך לנשוא. אכן מוֹת תמוּתי, אבל אחרי יסורים רעים וענוּים קשים אשר תשאי כדי רשעתך!”.
אז נתן אות ואחדים מעבדיו קפצו החדרה.
“תפשו את הארורה הזאת! – קרא אליהם – אסרוה בחבלים והובילוה יחד עם גוית העלם המת אל אבוּ סופֿיַן אביו, והגידו לו כי היא סַבה בנפש בנו ומידה מת!”.
והעבדים מהרו ויעשו כדברו. ובכן הוּבלתי עם גוית המת אל בית אבוּ סופֿין, אבי העלם האמלל. ואבו סופֿין, איש זקן בא בימים, נדיב ונכבד בעמו, ישב אז על פתח ביתו וינעים שיחה עם שכנו הקרוב לו. ובראותו את המון העם אשר התלקט סביבותינו, הולך וקרב אל ביתו, חרד חרדה גדולה ויקרא: “מה זאת?”.
“הנה בנך יחידך מובא אליך!” – נשמע קול העם ברעו.
ברוב עמל הצליחו עבדי מחמד להדחק בין ההמון הרב, ובהגיעם אל איש השיבה, הניחו לפניו את גופת בּשיר.
“הנה הנביא שולח אליך את בנך – והאשה הזאת היא רצחתהו נפש!” – אמרו לו בשפל קולם ויפנו וילכו לדרכם.
פני הזקן חורו מאד ורגליו פקו, ובהתאמצו לקום נפל על המת ארצה.
ההמון הרים קול זוָעות, כלם נשאו רום ידיהם להכותני נפש. אבל אבו סופֿין התחזק ויקם בכל מאמצי כחו, ויעמוד ביני ובין העם ויאמר בקול חרד: “אנא, הרפו ממנה! הן את נפש בני רצחה, ולא לאחרים עשות בה משפט חוץ ממני!”.
אז פנה אלי ויתבונן בי בעינים מפיקות מרת נפשו ויאמר:
“האַת הרוצחת? לולא שמעתי זאת באזני, כי עתה חשבתיך למלאך אַלה, בשפטי למראה עיני, ולא לשד משחית, אשר השיא מות על בני יחידי – ולמה עשית זאת? מה עשה לך בני הזך והישר, הטוב והנעים, כי הקצרת חיי עלומיו?”.
דברי הרכים נגעו עד נפשי וירעו לי ממדקרות חרב.
“אמנם כן הוא, אב שכוּל! – השיבותי בקול יללה, בהתנפלי לפניו ובחבקי את ברכיו הרועדות – אנכי סַבתי בנפש בנך! אכן הרעותי לעשות, אבל לא בצדיה עשיתי זאת. ידעתי כי לא תנקני ומות אמות מידך; אבל בטרם תעשה נקמתך בי, אדברה נא דבר באזניך, ויהי נא חסדך לשמוע דבר התוַדוֹתי!”.
“דברי, כי שומע אני!”.
אז ספרתי לו את דבר שנאתי וחמסי על מחמד, אשר הכרית את משפחתי, ושבועתי ומזמתי לקחת ממנו נקמתי, ומקרה בנו האמלל אשר נספה על ידי לדאבון לבבי ומרת נפשי.
כל שומעי נדו לי ועיניהם מלאו דמעה.
“שמעי אשה ודעי: – קרא אבו סופין באחזו בי ברעדה – הן אַת האבדת ממני את שארית נחמתי וחלקי בחיים, ועליך איפוא להשיב לי את אבדתי! אנכי הייתי מאֻשר באבות; ששה בנים היו לי, כלם אהובים, כלם גבורים, ומכלם לא נשאר לי אף אחד לשית ידו על עיני – והנני לעת שיבתי כערער בערבה וכצפור בודד על גג. דעי לך, כי אויב בנפש הייתי גם אני למחמד בראשונה. במלחמות בָּדר ואָהוּד 60 הייתי מפקד צבא אויביו. במלחמה האחרונה נפלו חמשת בני הגדולים, יחדו הֻצעו חללים על שדה קטל, ואני נפלתי בשבי. ואחד מהנלחמים למחמד, עבאס שמו, שלף עלי חרבו להמיתני, ויתן לפני שני דרכים: לבוא בדת מחמד או למות מידו61, ואנכי חפצתי חיים, לא למעני כי אם למען בני האחרון, הצעיר, לבל ישאר עזוב לנפשו בעודנו בילדותו. ואשנה אחרי עבאס את הדבר אשר שם בפי; בטאתי בשפתי: “לַא אַלַּה אִיל אַלַּה, מַחְמַד רַסוּל אַלַּה!” 62 – ובזה באתי בקהל המאמינים, ומה נפלא המקרה, כי היד הנוקמת נקם חמשת בני, המיתה לי את בני האחרון! מאת אַלה היתה זאת ואדם מה יבין דרכו! לכן זה משפטך ממני יצא: אנכי לא אמיתך – רק זאת אני נוטל עליך: כי תשיבי לי את אבדתי! את עשקת ממני את בני, היי איפוא את לבת לי, והיתה נפשך תחת נפשו. השארי עמי, להיות לי למשיבת נפש ולכלכל את שיבתי. ותהי זאת נחמתי בעניי, ולא ירד אבו סופין השכוּל והאֹבד אָבל שאֹלה!”.
כל הנצבים עלינו בכו בכי תמרורים לשמע הדברים האלה. ואנכי נרעשתי נפעמתי וכמעט יצאה נפשי בדברו. ואפול בקול בוכים על צוארי הזקן רב החסד, ואחבקהו ואמצהו כאב לי.
ומחמד נפקד מהיום ההוא והלאה63 בתחלאים רעים ונאמנים, וכחו הלך ודל. הרעל לא בא אל קרבו די המיתו כרגע, אבל המעט אשר בלע, היה לו כמררת פתנים, ויאכל את קרביו ויביא רקב בעצמיו. לשוא בקש צרי למכאֹביו, לריק הרבה לו רפאות תעלה – כל רופאיו נואלו, אבדה חכמתם, וחליו גבר ומכאֹביו כבדו עד בלתי נשוא. ויהי כי קרבו ימיו למות, ויקרא אליו את שני האנשים הקרובים לו, את עלי ואת פַּדהל, ויצום לשאת אותו אל המקדש, לראות את בני עמו לפני מותו. שם עלה על הבמה, ויתפלל תפלתו הקצרה כדרכו, ואז פנה אל קהל עדתו ויקרא אליהם לאמר:
"בשם אַלה הרחמן והרחום!
“משלמים! היום הזה השלמתי את אמונתכם ואחן אתכם בתורת האסלם, למען תאמינו באַלה מעֻזנו. וכל העובר על דברי, בשגגה ולא בזדון, ישוב אל אַלה ונחם, כי חנון הוא ומרבה לסלוח64. הן קרוב יום מותי, עוד מעט ואינני – לכן נבואה חשבון: אם הכיתי איש מכם בחרות אפי, הנני נותן גֵוי לו להשיב לי כגמולי, ונסלח לי. אם חֵרפתי איש מכם בהתנשאי – הנני כעפר לפניו, ישיב נא חרפתו אל חיקי, ונסלח לי. אם עשקתי איש מכם בחמס ידי – הנה לפניו כל הוני ורכושי, ולקח לו את העשק אשר עשקתיו, ונסלח לי. על כל אלה לא אקצוף, כי חמה אין לי ושנאת חנם רחקה ממני”.
את הדברים האלה שנה ושלש. אבל כל שומעיו החרישו, ואיש מהם לא ענה דבר. ויהי כהחלו לרדת מעל הבמה, והנה קרב אליו איש ויזכירהו להשיב לו חוב שלשה דירהם65, אשר הוא נשׁה בו. וימהר מחמד ויֹשֶב לו את חובו, באמרו: “טוב להכלם בעולם הזה מבעולם הבא!”. אחר כן התפלל בעד נשמות המאמינים אשר נפלו במלחמותיו לאמונתו, ואז צוה להוליכהו אל ביתו. הקדחת תקפתהו בחֻמה, ולזאת שם את ידיו בכלי מלא מים קרים, ופעם בפעם הניח את כפות ידיו הרטובות על מצחו הבוער כאש בקראו: “אַלה, חזקני ואמצני לשאת את חבלי המות בדעת נכונה!”
בשלשת הימים האחרונים לפני מותו, צוה אל אבוּ בכר חותנו למלא מקומו בעבודת הקדש, כי לא עצר עוד כח לנוע אל מקדשו, להתפלל לפני העם כדרכו. אך ביום מותו הקשה לדרוש, כי ישובו יוליכוהו שמה, לשאת מדברותיו אל המאמינים בפעם האחרונה. בפנים לבנים כמת ובמצח קשור במטפחת לבנה, נשען על זרעות עלי ופֿדהל בא אל המקדש, והמון רב נאסף שמה, לראות את נביאם ולקחת ממנו ברכה לפני מותו. ובהביטם אליו אחז בשרם פלצות – כי היה מראהו מורה מאד. ככלות אבו בכר להתפלל, התחזק מחמד ויקם על רגליו ויעל על הבמה וישמיע בשפל קולו לאמר:
"בשם אַלה הרחמן והרחום!
אַלה שלח בשורה טובה! ישמעו המאמינים ויגילו ברעדה ועורם ירחב. כי זה נתיב אַלה, בו יַנחה את אשר יחפוץ, והאיש אשר יַתעהו אַלה, שולל ילך מבלי דרך. הוא משיב אליו נפשות בני האדם אחרי מותם. וגם בעודם ישיבן אליו בעת שנתם. שמרו את החקים הטובים, הנתונים לכם מאת אדונכם, בטרם תבוא עתכם פתאם מבלי הדעת. הזהרו מפני היום הממהר לבוא, בו יעלה הלב עד הגרון ויציקהו!" 66.
קול מליו נחבאו, ועל פניו שכנה עננה ועיניו חשכו מפני רעיון לבו, כי אמנם קרב היום ההוא ועדיו אָתא. רגעים אחדים נשען דומם, תפוש ברוב שרעפיו בקרבו. מעט מעט התעורר ויחלף כח בעבור חושיו בו. אז החלו פניו להתאדם, ועיניו הזהירו באור נפלא, בעזוז כח דמיונו, בהתגבר עליו רוח הֲזיָתו – ויתעורר וירם בכח קולו ויקרא לאמר:
“ביום ההוא יִתָּקע בשופר, וכל יושבי תבל יפלו מתים ארצה, חוץ מאלה אשר יאבה אַלה להצילם. אז יתקע בשופר שנית, וכלם יתעוררו ויפקחו את עיניהם. וכבוד אַלה עליהם יֵראה, והארץ תאיר מכבודו. אז יפָּתח ספר הזכרון לפניו, בקומו לשפוט הארץ ולהשיב לאדם כמעלליו. הרשעים יָשלכו להמונים אל הגיהנם, ויראי אַלה יובלו להמונים אל גן העדן. זה משפט הגיהנם אשר הוכן לבוגדים: רוח זלעפות מנת כוסם, ופרי עץ הזקום 67 יהיה מאכלם. כשמָרי השמן יבער בבטנם ולצמאם יַשקום מים חמים עד כי תבָּקענה מעיהם. – וזה משפט גן העדן אשר הוכן למאמינים: הם יֵשבו לבושי שש ומשי תחת עצי לוט ומטעי נכאת וצרי טוּבי המערכה – מה נעים ריחם ומה טוב צלם! ואצלם מים נאמנים ועל פלגיהם כל פרי טוב. על מטות שן ישכנו, על יריעות משי מרֻקמות זהב ופנינים. אל פיהם יעופפו עופות צלוים וכל פרי נחמד למינהו. בַּחורים טובי תאר יעמדו עליהם לשרתם ויושיטו להם גביעים וכסות יין חמר מלא מסק68; יין אשר לא ישכיר ולא יכאיב. ובתולות יפות ונעימות תהיינה להם למנה, ובאהלי אפדנם תוָעדנה להם. בתולות נצח69 אשר נבראו להם לבדנה ולא נגע בהן איש או שֵׁד. מראיהן כנגה השחר, אדמו עצם מפנינים, והן כשמים לטהר, ספיר גזרתן. עיניהן גדלות כביצי היונה ושחורות ובוערות כאבני אקדח במשכיות כסף. ולהם תהיה חמדת עולם להשתעשע – וכן יתעלסו עד בלי ירח וימלאו נפשם נעימות נצח”70…
בדברים האלה נאנק הנביא דֹם, כי נִתקו זמותיו בחום לבו, בהגיע הזיָתו עד מרום קצה. וכל המאמינים עמדו כחולמים בהקיץ, פיהם פערו כמו למלקוש, רירם ירד על זקנם ועיניהם כמו יצאו מחֹריהן. – – –
“שאוני והביאוני אל ביתי!” – לחשו שפתי מחמד, כי התקיפוהו מכאֹביו וכחו עזבהו כלה. ואנשיו עשו כדברו וישכיבוהו על יצועו ואַיִשַׁע אשתו שמה ראשו על ברכיה.
“אַלה – כן – עם חברי71 – שם” – – –
ועוד הפעם נתקו זמותיו ונחרת הגסיסה נשמעה. עוד רגע התעוֵת, ואחר שטח את ידיו וראשו נשמט אל חיק אַישע, ויגוע וימת והוא בן ששים ושלש שנה במותו72.
ויושבי עיר מדינה דרשו בחזקה כי תובא גויתו אליהם לחצוב לו שם קבר, כי אל העיר הזאת החיש מפלט לו בהרדפו על צואר מאת אנשי מיכה, והם היו הראשונים אשר עמדו לימינו ומכחם שחדו בעדו. ושאלתם זו נִתנה להם, כי צדקו בדבריהם. ותובא גויתו אל העיר מדינה, ויקברוהו שם בכבוד גדול ויתאבלו עליו ימים רבים.
בטרם אכלה את דברי, הנני לחות דעי ולהשמיע קשט אמרי אמת על דבר מחמד לכל תכונתו ומדותיו.
הוא היה בעל קמה ממֻצעת ומבנה גֵוו איתן. ראשו רחב וזקנו עב, עיניו שחרוֹת, פניו מלאים הוד ומפיקים נעם וידידות, ושער ראשו שוה ויורד על צוארו הלבן ועל שכמו הרחב. דבריו היו מעטים, אבל מחשבותיו רבו. הוא היה טוב לב ומלא רוח חן וחנינה. בגדיו היו פשוטים וכל הליכותיו תם וענוה. כל עבודה ומלאכת בית אהב לעשות בידיו, ודרך גאה וגאון שנאה נפשו. כן היה עם כל אנשי בריתו הנאמנים לו ולדתו. רק קנאת דת וחמדת נשים, שתי אלה המדות הרעות השחיתו דרכו. בגללן התמכר לכל תועבה ויעש מעשים אשר לא יעשוּ. גם בתורתו נמצאו דברים טובים, ורבות הועילה להערבים לעזוב משובתם ולהיטיב דרכם. בה הורה למאמיניו דעת האחדות לאלהים עליון. הוא בער את הגלולים מארץ ערב ויטהר את היכל הקעבא משלש מאות האלילים אשר נמצאו בו מאז. הוא בטל מנהגים רעים אשר הסכינו אליהם מקדם, וביותר – את רצח הילדים. כי היה דרך הערבים העניים להמית את ילדיהם, מדאגה מדבר פן יחסר לחמם73. הוא הטיב מצב הנשים, אשר נענו מאד תחת בעליהן, בהחשבן בעיניהם כבהמות שדי. הוא הזהירם על פי תורתו להיות רחמנים ונדיבי לב, לתת צדקה לעניים ולסעדם ולתמכם בכל עת. גם לחוס על העבדים מקנת כספם, לבלתי רדות בם בפרך. הוא היה אומר: “התפלה תשא את האדם למעלה, הצום יביאהו עד שער השמים, והצדקה תפתח לפניו דלתיהם לבוא בם במרחביה”.
ואנכי הייתי בת נאמנה לאבו סופֿין כל ימי חייו, ואנעים לו שנות זקנתו ושיבתו ככל אשר מצאה ידי. והוא זכר לי חסדי ואמונתי, וכאשר קרבו ימיו למות שמני ליורשת כל רכושו. אחרי מות האיש הטוב הזה שבתי אל אַחי בחַיבר, ופה אבלה את שנותי במנוחה, כי שפרה עלי נחלתי ומנדבת אבו סופין עשרתי, מצאתי הון לי.
הנה התודיתי לפניך, בני, על כל אשר עשיתי; ידעתי כי לא יצדק פעלי בהשפטי, ובכל זאת אקוה כי לא יגדל עוני מנשוא.
ובזה תמו דברי. והמגלה הזאת והצלחית אשר בה נקמתי דמי קרובינו מאת מחמד עוכר שארנו יהיו נא לך ולזרעך אחריך לזכרון עולם.
מאת אמך אוהבתך ומרחמתך,
צינה.
-
שופטים ד' י“ז–כ”ג. ↩
-
בני יונדב בן רכב – ירמיה ל"ה. ↩
-
ש“ב כ”ג ח'. ↩
-
שמות שבטים קטנים מבני עמנו שנאחזו בזמנים שונים בארץ ההיא.והרבה שבטים כאלה היו שם.בראשונה בקש מחמד קרבתם, וגם הם הביטו אליו בעין יפה.כי כגר צדק נחשב בעיניהם, בשמעם כי הוא מאמין באלהי אחד, ותמיד תהלת היהודים בפיהו. אך בהודע להם כיהוא נותן לעמו תורה חדשה אשר בדה מלבו, מאסו בו.ואז נהפך להם לאויב, אשר הפכם באפו עת גברה ידו. ↩
-
ד“א שפ”ה. ↩
-
Mekka– עיר מולדת מחמד. ↩
-
הערת פב"י: במקור, בעמ' 206, חסרים הגרשיים השמאליים התוחמים את הנאום כולו (המורכב משני חלקים) הנפתח בגרשיים ימניים. ↩
-
חזיונות. ↩
-
המקרא. ↩
-
סורא ו' 82; כ"א 27. ↩
-
סורא כ"ח 38; מ' 38. ↩
-
סורא ב' 245. ↩
-
סורא ג' 31 – 40; י“ט 16 – 35; ס”ו, 12. ↩
-
סורא ז' 164; כ"ט 47. ↩
-
סורא ט"ז, 104 (בהערה). ↩
-
שפ"ב. ↩
-
Abyssynia. ↩
-
באלה החל מחמד כל דבריו ואגרותיו, להאדירם בקדש. ↩
-
פירוש המלה בערבית: “אמונה ומשמעת”, ובה כנה מחמד את דתו. ↩
-
סורא ב', 128. ↩
-
שם 241 – כן היה דברו מדי דרשו כסף למלא אוצרו. ↩
-
סורא ג', 175. ↩
-
ברכות פ"ט סוף משנה ח'. ↩
-
חשמונאים I ב', 44. ↩
-
197,III Perceval. ↩
-
שם 198 – שמו היה אסהד (הוא אריה), ורק מחמד כנהו בשם עלי (=הנעלה). ↩
-
הערת פב“י: כך במקור, בעמ' 216, ונראה שיש בלבול בשם וצ”ל “נאים” (לפי תוכן הדברים) אבל בהמשך שוב מתייחסים ל“נבט” למרות חוסר ההתאמה. ↩
-
בערבית פירושה: “המאמינים הנאמנים” – כן קרא מחמד להמחזיקים בבריתו. ↩
-
[29]הערת פב“י: במקור, בעמ' 218, כתוב ”אהינו". ↩
-
הערת פב"י: כך במקור, בעמ' 219, אבל הגרשיים מיותרים. ↩
-
כן כנה מחמד את היהודים בדברו בם. ↩
-
הערת פב“י: כך במקור, בעמ' 222, אבל אולי צ”ל “נבט”, כמו בשאר המקומות? ↩
-
הערת פב“י: במקור, בעמ' 223, מופיע ”–" במקום הגרשיים. ↩
-
כן היה מנהגו לעשות לכל אשה אשר בחר בה לקדשה לו. ↩
-
סורא ג', 162 – 165. ↩
-
ספר המסעות לאבן באטוּטא I, 307 – 318. ↩
-
מלשון קוביא, כי מראהו כתבנית אבן הקוביא. ↩
-
הכנור 169. ↩
-
Tectona –עץ הודו גדול וחזק מאד. ↩
-
המים ההם יאספו בבקבוקים וישלחו אל כל ארצות המחמדים.ונחשבים לסגלה יקרה לחזק את כח הזכרון, לעורר רוח השירה ולהוריד השפעה עליונה על שותיהם. ↩
-
התפלה הזאת בת שבעה פסוקים היא הסורה הראשונה באלקוראן,והיא העיקר בתפלות המחמדים, וערכה רב בעיניהםכתפלת “Pater Noster” אצל הנוצרים. ↩
-
כן כנה את היהודים. ↩
-
כן כנה את הנוצרים. ↩
-
הסורא הנ"ז בתרגום רעקקענדארף ותקוני המעתיק. ↩
-
כן קרא את מלחמותיו. ↩
-
לפני הלכד עיר מיכה. ↩
-
בשלל אשר יחלק ביניהם. ↩
-
יום התחיה. ↩
-
היהודים והנוצרים. ↩
-
חליפות חרף וקיץ – רמז לתחית המתים. ↩
-
הערת פב"י: במקור, בעמ' 228, חסרה הנקודה (לשמירת האחדות). ↩
-
אלה הם ששה נביאי העולם על פי האלקוראן: אדם, נח, אברהם, משה, ישוע, מחמד. ↩
-
Epilepsia. ↩
-
סורא ס"ו, 1. ↩
-
סורא ל"ג, 49. ↩
-
סורא מ"ט, 11 (בהערה). ↩
-
Parecval III, 200. ↩
-
הערת פב"י: במקור, בעמ' 232 (העמוד מסומן כ–132 בטעות), חסרים הגרשיים השמאליים. ↩
-
שם. (הערת פב“י: הכוונה להערה ”Parecval III, 200"). ↩
-
המלחמות הראשונות שבהן נראתה ראשית גבורת מחמד וכחו לאלהיו. ↩
-
שם 226. ↩
-
אין אלוה מבלעדי אלוה, מחמד שליח אלוה. ↩
-
(הערת פב“י: כך מופיע במקור, אבל אולי צ”ל 389?) Perceval III, 318 – 839. ↩
-
סורא ה', 5. ↩
-
בערך חצי זוז. ↩
-
לקוטים מסורא ל"ט ומ'. ↩
-
מין תמר העולה “מיסוד הגיהנם”, וממנו יוצא עשן וגפרית, וטעם פריו “כראש השטן” (סורא י“ז, 63 בהערה, וסורא ל”ז 64 –60). ↩
-
Moschus. ↩
-
אשר לא תהרינה ולא תלדנה ולא תדענה זקנה. ↩
-
לקוטים מסורא מ“ג, מ”ז, נ“ב, נ”ה, נ"ו. ↩
-
המלאך גבריאל. ↩
-
שצ"ב. ↩
-
סורא י"ז, 33. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות