האמינו לי, חביבי, שלא הייתי רוצה לדבר כלל על זה הענין. אבל מה לעשות והכל מתענינים בו, הכל מדברים, משוחחים, מתפלפלים ומתוכחים עליו, ולמרות רצוני מוכרח גם אני להתחיל בו.

כסבורים אתם אולי, שאני מתכוין לאספת-טשרנוביץ או למעשה-ווארשא בדבר הילד המת שנמול? – תשגו. לא מניה ולא מקצתיה. הועידה של טשרנוביץ – למה אכחד? – עִנְיְנָה אותי מתחלה, מפני שאוהב אני בכלל ועידות של תלמידי-חכמים וסופרים. אם מתכנסים ביחד חייטים וסנדלרים וכל בעלי-מלאכה; אם מתכנסים רופאים ועורכי-דין ובנאים, ציירים ופסלים וכל בעלי-אמנות; אם מתכנסים סוחרים ומוכרים וסרסורים; אם, בכלל, כל אנשי-מעשה מתכנסים למפלגותיהם ולמחלקותיהם; – סופרים, שהם באמת “בעלי-עצות כלליים”, בודאי שצריכים הם להתאסף ולטכס עצה בינם לבין עצמם; וסופרי ישראל על אחת כמה וכמה. ואם צדק המשורר במשפטו הקשה על עמנו, כי “לא עם, לא עדה אנחנו, רק עדר”, – הנה הסופרים העבריים, היהודים שביהודים, שבהם נצטמצמו ונתבלטו כל המעלות והחסרונות של עמנו, הם עדר בתוך העדר…

עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ, צֹאן אֹבְדוֹת הִנֵּנוּ,

לֹ נֵצֵא חוֹצֵץ לְהוֹשִיעַ נַפְשֵׁנוּ;

אִישׁ יִרְעֶה יָדוֹ, כָּל עֲמָלוֹ לְפִיהוּ,

אֵין דּוֹאֵג, אֵין חוֹלֶה בַּעֲמַל אָחִיהוּ.

עַל כֵּן אֵין יֶשַׁע, אֵין מִשְׁטָר וְסֵדֶר –

לֹא מִפְלָגָּה אֲנַחְנוּ – רַק עֵדֶר בְּתוֹךְ הָעֵדֶר…

הביטו וראו: החייטים והסנדלרים כבר הסתדרו אם מעט ואם הרבה, הסוחרים והאכרים גם-כן הסתדרו, וסופרי ישראל – אין להם אפילו הסתדרות כל-שהיא! והלא זה כמה, שמדברים על הסתדרות כזו, ועדיין לא נעשה כלום במקצוע זה!

ומטעם זה חביבה עלי כל ועידה ספרותית מאיזה סוג שתהיה: אולי תרבה את האחדות, את האחוה ואת ההסתדרות בין תלמידי-חכמים. ואם לא – גם-כן לא הפסדנו, כי על-פי-רוב אין בית-מדרש בלא חדוש, ואם לא תשמעו באספה ספרותית הצעות ממשיות ועצות נאמנות. בודאי תשמעו מימרא יפה, דבור מפוצץ, נאום חריף, פתגם מחודד, סברא וכוונה ושיחות-חולין של תלמידי-חכמים, שגם הם מרחיבים את האופקים וצריכים למוד, והם עושים רושם והשפעתם חשובה.

ולא בי האשם, אם להאספה בטשרנוביץ לא היתה שום השפעה ולא השאירה אחריה שום רושם, לא בדבור ולא במעשה. ועוד לא הספיקו הנאספים לנער את האבק מעל רגליהם – וכבר נשתכחה האספה… ונשתכחה כדברי, כאילו לא היתה ולא נבראה מעולם, ויש שמטילים ספק גם בהויתה…

האמינה לי, חביבי הקורא, כי לא בי האשם…

ו“מעשה-ווארשא” לא עִנְיֵן אותו כלל אפילו ב“ימי-הרעש”. פשוט, וכי אפשר לשים לב לכל מני השטות, שצצים חדשים לבקרים במחנה ישראל? – ומה חדוש יש בדבר? – עולם כעולמנו היהודי, עולם קטן מלא אינדיווידואליסטים גדולים, שכל אחד מהם חושב את עצמו מוכשר ומסוגל לתקן עולמות ואינו מוַתֵּר מדעותיו אפילו כל-שהוא, – כלום אפשר לעולם אשר כזה בלא מעשי-שטות קיצוניים? – היום פלוני ומחר אלמוני, ואין כל אחד מאתנו בטוח באחריות מטפשות צבורית. היום כאן ומחר שם, היום בווארשא ןומחר בווילנא. ואם נאמר לשים לב לכל אלה – אין אנו מספיקים.

ו“מעשה-ווארשא” הלא היה שטות אחת גדולה מתחלה ועד סוף. מצד אחד, “אב רחמן”, אסטניס משונה, בעל לב חלש ר"ל, שנתירא למול את בנו, – ומצד שני “חברה קדישא”, שמקפדת על ילד קטן, שלא יקבל בלא מילה! מי מהם עדיף? – ואולי שניהם עדיפים… הוי, האבות הרחמנים, האבות הרחמנים! רבונו-של-עולם, כמה לא אוכל כלכל אותם! זהו טפוס חדש אצלנו, שלא היה עדיין לעולמים. ורחמי אב על בנים, כמדומה לי, היו גם להקדמונים; גם הם, כנראה, אהבו את בניהם, ואף-על-פי-כן לא עכבה אותם אהבה זו מלחנך את בניהם חנוך עברי. ועתה התגברה מדת הרחמנות ביותר והמלחנו את המלח, ומדת-הרחמים מעכבת את החנוך העברי. אין מָלים את הילד – מפני הרחמנות. אין מלמדים את הילדים עברית – מפני הרחמנות: גם בלא זה עמוסים הם עבודה רבה בלמודים שונים ורחמנות לעמוס עליהם עוד עבודה; וכשיגדלו אין מוחים בידיהם לעשות מה שלבם חפץ – גם-כן מפני הרחמנות… ככה הפקירה אומה שלמה את שפתה, את תורתה ואת עתידותיה – מפני הרחמנות.

ישמרנו האל מאבות רחמנים כאלה!

וישמרנו האל גם מ“חברה קדישא” צדקנית או “וצדקתך”, כמו שאומרים הבריות. גם זה הוא ענין יפה ומלבב. אם בשביל כסף מכרנו את בתי-תפילתנו ונותנים מקום בראש, בכותל המזרחי, לכל בור ועם-הארץ, שיכול לשלם ביד רחבה בעד “מקומו” ו“עליותיו”, עוד אפשר להצטדק, שהחיים דורשים הוצאות מרובות, – אבל המתים הרי אינם זקוקים להוצאות, ואף-על-פי-כן גם את בתי-הקברות שלנו מכרנו, ובאופן גס עוד יותר, ונותנים אנו מקום “בשורה הראשונה” לעברינים, למחללי שם ישראל בפרהסיה, ואפילו לאלה שבעצמם הובילו את בניהם לשמד, אם רק “התפשרו” עם “חברה קדישא”… ונקברים “מהוגנים” כאלה הלא רבים הם אף בבית-הקברות של ווארשא. ולמה זה נתיראה ה“חברה קדישא” הווארשאית לקבר את הילד הקטן, שאבותיו לא מלו אותו? את אביו לא הייתי מקבר בקבר-ישראל, או הייתי מל אותו עוד הפעם, – אבל הילד מה הוא?

ואם מעט לך כל אלה – יצא שלוּם אַש במחאתו נגד המילה החיה והמתה גם יחד. ועוד טרם הספיק לפתוח את פיו – וכבר הספיקו לעשות ממנו גל של עצמות. והוא, ה“גבור” העברי, שיצא להלחם עם הלשון הלאומית העתיקה שלנו, הוא, שנועז לבטל את אחד מעיקרי היהדות – נבעת פתאום, עזב את מערכות העתונים הז’רגונים ונס אל הפולנים להתאונן באזניהם על המילה העברית. והפולנים, כידוע, הם בכלל רחמנים גדולים, ביחוד מרחמים הם את ילדי העברים. את הילדות הם מושכים, כשהם רק יכולים, לבתי הגזירות, ששם הן ממירות את דתן, ברצונן הטוב או בעל-כרחן, אבל את הילדים העבריים הם מרחמין וביחד עם אַש הם בורים על שהיהודים מלים אותם. רחמנות בנאמנות על הפולנים. אנשים כל-כך טובים, ואסטנסים ורכי-לבב, והמילה גורמת להם כל-כך הרבה עגמת נפש, כל-כך!

בין כה וכה – והסיר רותח, רותח ומעלה אבעבועות.

והכל בשביל מה? –

“ולו, לכל הפחות, חכמה מעט והשכילה – אמר ברנה על הריאקציה הפרוסית – מוחל אני לה את הליכותיה, אבל לו, לכל הפחות, חכמה והשכילה מעט”… וכזאת נאמר ל“מתקנינו” שלנו. מוחלים אנחנו להם הרבה, הרבה. מוחלים היינו להם גם את גסות-רוחם ביחס אל קנינינו הלאומיים, לו, לכל הפחות, חכמו והשכילו מעט. אבל שטותים? – אבל מלחמה על המילה עכשו?

ועל זכרוני עולה שיר אחד בשם “קדוש לבנה” מאת המנוח ש"ז לוריא:

עַל הַמַּשְׁבֵּר מַר אִשָּׁה צוֹרַחַת,

מִסָּבִיב יִרְעַשׁ קוֹל: לֶחֶם הָבָה!

קֶרַח בְּכָל פִּנָּה, אֲפֵלַת-שַׁחַת,

יִזְעֲקוּ הַיְלָדִים, תְּיֵלֵל הַדָּוָה;

וְעַל יַד הַחַלּוֹן הָאָב וְהַבַּעַל

מוּל יָרֵחַ מִסְתַּתֵּר בָּעֲנָנָה

יַרְבֶּה תְּחִינָה בְּשֵׂאתוֹ עֵינָיו מָעַל:

יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּמָּלֵא פְּגִימַת הַלְּבָנָה…

כל דאגות אחרות לא היו לו ל“האב והבעל” הזה זולתי פגימת הלבנה. וכל דאגות אחרות אין, כנראה, גם למתקנינו “החדשים” זולת פגימת המילה… זולת זאת, הלא בעולם היהודים הכל כל-כך טוב ומסודר! בני-ישראל שלוים ושקטים, משופעים בפרנסה, אוכלים ושותים ושמחים, ואין להם בעולמם אלא שאלת התקונים-בדת – והקונסטיטוציה הטורקית.

והאמת אגיד לך, חביבי הקורא, שגם שניהם היו לי מעט לזרא. תקונים-בדת – מפני ריקניותם הנראית, וענין הקונסטיטוציה הטורקית, מפני, שכמדומה לי, נעשה מעט “בַנַלִי” ושיחה עליה היא מעין שיחה על מזג-האויר – סימן של ריקניות, סימן, שאין על מה לדבר. וכמעט שגמרתי בדעתי להיות “אפיקורס” ולעבור עליה בשתיקה לגמרי. אבל כמו שרוב האפיקורסים הם אפיקורסים רק במחשבה ולא במעשה, כך גם אני. גמרתי בדעתי – אבל הדבר לא עלה בידי. פשוט, אי-אפשר. אפשר לו לעתון עברי, שלא יזכר בו כלום מעניני היהדות; אפשרית היא ביבליותיקה עברית-לעברים, שלא יהיה בה אפילו ספר-עברי אחד; אפשר רב-מטעם, שלא ידע אפילו אות אחת עברי – הוי, מה אי-אפשר אצלנו! – אבל אי-אפשר לכתוב בירחון עברי, ומכל-שכן בירחון ציוני, ושלא להזכיר את הקונסטיטוציה הטורקית. ואת ה“מס” הזה מוכרח גם אני לשלם, אף-על-פי שמרוב הזמזום על קונסטיטוציה זו היתה לי מעט לזרא. אקוה, חביבי הקוראים, שלא תחשדוני ב“שולטניות” יתרה. אין אני ממעריציו של עבד-אל-חמד. בודאי מתיחס אני בסימפתיה ל“הטורקים הצעירים”, כמו שבכלל אני מתיחס בסימפתיה לכל צעיר ולכל צעירים, אף-על-פי שאומרים, שיש ביניהם צעירים כאלה, שאינם צעירים, למשל, מברדיטשובסקי שלנו, הלא בכל זאת צעירים הם! – ויש אשר, בתור אדם פרטי, שמח אני על זקנותם של הצעירים, וכשאני רואה “טורקים צעירים” מחמשים שנה ומעלה, מחשבה נעימה עולה על לבי, שגם אני וחברי עדיין אין אנו מטבעות פסולות ויש לנו עוד האפשרות להכתב ב“צך” של ה“צעירים”. ועל ענין זה חשבתי הרבה, מפני שכידוע ליודעי-חן, טוב ונאה להחשב לצעיר. אף-על-פי שאם נודה על האמת כל הענין הזה נפוח: את מי שצריך להונות ואת מי שרוצה היית להונות – לא תונה; אף-על-פי-כן בכלל נוח לו לבן-אדם להתראות צעיר. ובכדי להראות את צעירותי, חפצתי לכתוב, כדרך הצעירים, שירי עגבים. ועגבים כאלה, אשר, כמו שאומרות הבריות, “לא עגבו אבותינו”. שערו בנפשכם שיר על דרך תמניא אפי, המתחיל ב“וישקני” ומסיים – שערו בנפשכם במה הוא מסיים… וכבר חפצתי לשלוח אותו אל כל עתונינו ואל כל ירחונינו, ובטוח הייתי, שהיו נותנים לו מקום והיה עושה רושם. אבל יראתי את שניאור, שמא יאמר, כי הסגתי את גבולו; וביחוד את המזיק החדש שלנו, את יצחק קאצנלסון, שמובטחני בו, כי עוד יעביר בענין הזה את שניאור ואת כל ה“חבריא”. חפצתי לצדד בזכות הז’רגון, שגם זה הוא עתה סימן של בחרות – אבל דבר זה כבר לקח לו פרץ חביבנו במונופולין. חפצתי לשנות איזו ערכין, אולי ימצאו צעירים, ש“יוציאו” אותם – אהל אותם לקח בחכירה ברדיטשובסקי. חפצתי לבקר את “אחד-העם” ולבטל את דעותיו ולהוכיח, שכבר נתישן – אבל גם ב“חררה” זו כבר מהפכים רבים ורחמנות גם עליהם. חפצתי להתנפל על הקדמונים, לבטלם ולהורידם מגדולתם, – אבל כבר נפלו בידי ש"י הורוויץ ורחמנות גם עליו וגם עליהם. באחת: נמצאתי במצב המשורר של שילר אחרי חלוקת העולם:

Ach, da war überall Nichts mehr zu sehn

Und, Alles hatte seinen Herrn…

וכמעט שאמרתי נואש. והנה באו הטורקים הצעירים והראוני

לדעת, שעוד לא אבדה תקותי…

העתונים מספרים, שבממלכת השולטן מרבים עתה להסתפח אל הצעירים. והדבר אפשר. יודעים אנחנו מפי הנסיון, שהיה לנו במדינתנו “בימים ההם”, שבשעת חדוה “נתבחרו” כמה וכמה זקנים. כמעט כל המדינה “נתבחרה”. כל שופט, כל פקיד, כל שוטר וכמעט כל “בעל-בית” נעשה “צעיר”. נראה, שמלאכה זו, אם אינה כל-כך נקיה, קלה היא. ומאמין אני, שבטורקיה נתחברו רבים כמו שרבים נתיהדו בימי מרדכי ואסתר אחרי מפלת המן. אם אלה האחרונים האריכו ימים ביהדותם? ואם לאורך ימים יתמידו הטורקים בבחרותם? – ואם לא תקפוץ עליהם זקנה בלא עת, כמו שקרה בעוונותינו הרבים להמתבחרים במדינת הצפון? – זוהי שאלה אחרת, שאינה נוגעת לעניננו. העיקר מה שחפצתי להגיד הוא – שמתיחס אנכי בסימפתיה מרובה ל“הטורקים הצעירים”, וכמעט שהיה עם לבבי לשלוח להם טלגראמה של ברכה. כי, דעו לכם: טלגראמות של ברכה – זהו סוסי, שאני רוכב עליו תמיד, כמעט ה“ספציאליות” שלי. אפשר, שהיהודים שבקאמיניץ-פודולסק הם יותר מומחים ממני לטלגראמות; אבל נראה, שהם מומחים לטלגראמות של מחאות, אם מכל אחינו בני ישראל, כן ירבו, נמצאו רק הם, על-פי הזמנתם של יהודי סרביה – גם-כן “מזיקים” למחאות – לשלוח טלגראמה של מחאה למלכות אויסטריה-אונגאריה על העול, שעשתה לסרביה והר-שחור (כלשון “הצבי”) בספחה אליה את בוסניה ואת הרצגובינה. וכמו שמספרים, היתה מחאתם עוד יותר גדולה ויותר פועלת ממחאתו של שלום אַש נגד ה“מוהלים” שבווארשא; וידעו נא באויסטריה-אונגאריה, עם מי יש להם עסק!…

המקנא אני בהם? – חלילה. כל אחד ואחד יש לו אומנותו וכל אחד ואחד מסתמא אומנותו מוצאת חן בעיניו. אם שלום אַש ואחינו שבקאמיניץ הם מומחים למחאות, אנכי גם-כן איני “קטלא קניא” – אנכי מומחה אני לטלגראמות של ברכה. וגם זו לאו מלתא זוטרתא. מי שיש לו נחיצות במחאות – יפנה אליהם. ומי שיש לו צורך בטלגראמות של ברכות – יפנה אלי. בעיקר הדבר היינו הך, כלומר, שתיהן אין להן ערך. כטלגראמות של מחאות, כך אף של ברכות אינן מעלות ואינן מורידות, ואין איש שם לב להן, ואינן נשלחות אלא רק “למען ידעו”… ידעו נא בווינא, בקונסטאנטינופול ובכל אתר ואתר, שיש בעולם “תקיפים” כאלה, שהם מוחים, מרגישים, מברכים וכו'… אבל יש הבדל גדול בסגנונים של שני מיני הטלגראמות. טלגראמות של מחאות נכתבות בסגנון של “ברוגז” ואותן של ברכות – בסגנון של אהבה רבה והתפעלות. חבל, ש“דוקומנט” יקר כזה – כהטלגראמה ההיסטורית של קאמיניץ, שבודאי נכתבה כהלכה: חריפה, ורגזנית, ועוקצת, ודוקרת, ומכאיבה – לא נתפרסם ברבים. אילו נתפרסמה, היתה נעשית ברבות הימים חומר למורה-הסגנון בכרסטומתיה צבורית. מה שאין כן טלגראַמה של ברכה, שהיא צריכה להיות רכה וענוגה ומתוקה כדבש, כולה התפעלות של רוממות והתלהבות של ברכה. ואתפאר בפניכם, חביבי, שיודע אני מלאכה זו על צד היותר טוב. ואם לאשכנזית – הניחו לי. ביחוד אני מומחה לטלגראמות של ברכה, שיש להן ערך פוליטי, אינטרנאציונאלי, ובכלל לאותן הנשלחות מיהודים לשאינם-יהודים. ומודיע אני בזה לאחינו בני ישראל בכל אתר ואתר: בסרביה, בבולגריה, ברומניה, בפרס, במארוקו, ובארץ מגורינו: ביֶהופיץ, בכסלון, בבטלון, במאפליה, באשדות, ב“נימירוב” ולכל אחינו באשר הם, האוהבים, כידוע, לשלוח טלגראמות של ברכות לשרים, לפקידים, לשופטים ולשוטרים ולכל מי שלא הכה אותם בשום אגרוף מאגרופיו, ולכל מי שלא גרש אותם בכ“ד שעות, ולכל מי שלא דן אותם לארבע מיתות בית-דין, ולכל מי שלא דרס אותם ברגליו, ולא רקק בפניהם, – שלעת מצוא יפנו אלי, ואנכי, איה”ש, אמלא את משאלותם על צד היותר טוב, וה“פריצים” וכל מיני האדונים מאומות-העולם ישבעו רצון. עוד הפעם: בבקשה שלא לשכוח!

אבל גם לא זו כוונתי הפעם. העיקר מה שחפצתי להוכיח לכם, שאני עם הטורקים הצעירים, כמו שאומר אחד מידידי, ממש “כשני אחים”, כהעתונים העבריים זה עם זה, כיאצקאן עם שלום אַש, כהסופרים העבריים בווארשא איש עם אחיו, כמנהיגי הציוניות איש עם חברו, – בכלל כ“אחים טובים”, וביחוד כצעיר עם “צעירים”, כברדיטשובסקי עם “מו”ליו" ופרץ עם חברי הועידה הטשרנוביצית. מגלים אנחנו איש לרעהו את סודותינו, כנהוג בין הצעירים. ויודע אני ממש “מה שתחת צפרניהם”. רוצים אתם – ואכתוב ל“הזמן” קורספונדנציה על כל תכניותיהם בשאלות העומדות ברומו של עולם: על ה“ספחת” המפורסמת (אנעקסיא בלע"ז), הבויקוט של סחורות אויסטריה, על מסלת-הברזל המזרחית ועל “הרבנים הכוללים” בירושלים ובקושטא, – כי אין סודות בינינו. ואוהב אני אותם מפני ש“אברכים טובים” הם, בנאמנות אברכים טובים, אחד לאחד, הלואי וירבו כמותם בישראל; ומכבד אני אותם – ביחוד אתה, כשהם נצחו והם התקיפים. מה שיהיה בעוד שנה או שנתים, את מי אכבד אז – איני יודע; אם אוסיף לכבד אז את הטורקים הצעירים – בעד זה איני יכול לערוב. אפשר שאכבד אז את הטורקים הזקנים; אבל לעת-עתה – “כל סימפתיותי על צדם”.

ואף-על-פי-כן מוצא אני, שמרבים יותר מדאי לדבר עליהם; עליהם ועל הקונסטיטוציה הטורקית. אנו מרבים לדבר ולתלות בהם את כל תקוותינו. קונסטיטוציה, חביבי, היא, במובן ידוע, אחד מן השמות שנתרוקנו מתכנם. וכבר רואים אנחנו ומבינים מה שאפשר להיות גם בשעת קונסטיטוציה. לפנים היתה מעין “שם-המפורש”, אחד מן השמות הקדושים, שהיה מגרש מפניו את כל רוחות-הטומאה, את כל השדים והמזיקים, את כל ה“סטרא אחרא”… אבל עכשו ירדה הקונסטיטוציה לרחוב הסנדלרים ואבדה את ערכה, היכן אין עכשיו קונסטיטוציה? בפרס, במדי, בחינה… ומחכה אני בכל יום לידיעות ממארוקו ומחבש: בבוקר לא-עבות אחד ייקץ הביי, או הדיי (מי יכול לזכור את שמותיהם וכנוייהם?), או הנגוס – ויתנו קונסטיטוציה בארצם, ויכתבו ויחתמו, ויכריזו על רצונם הטוב והחזק, שלא ישונה ולא יתחלף – ממש כשאה הפרסי… ומדוע לא? – כבר למדו חכמה זו ויודעים הם את סוד הקונסטיטוציה… היום כן, ומחר כך!

ובכלל כל אותה האידיליה של קונסטיטוציות מזכרת אותי את ספורו של מארק טווין: “רומן של שבע שנים” – בשבע שורות. ומתחיל הוא הלץ האמריקני את “הרומאן” שלו כך: ערב בחודש מאי. השמים בהירים, הלבנה זורחת, הכוכבים נוצצים, האילנות מלבלבים והאויר חם ומבושם בשמי-פרחים. “הוא” ו“היא” יושבים על המעקה ומתחבבים זה על זו וזו על זה. הוא הניח את ידו על כתפה ומגפף אותה, והיא התאדמה והורידה את עיניה. הוא שאל: התאהביני? – והיא התאדמה עוד יותר והשיבה: עד כלות נפשי! – השבעי! – נשבעתי!

והשמים בהירים, והלבנה זורחת, והכוכבים נוצצים, והאילנות מלבלבים, והאויר חם ומבושם בשמי-פרחים..

עברה שנה. עוד הפעם ערב בחודש מאי. השמים בהירים, הלבנה זורחת, הכוכבים נוצצים, האילנות מלבלבים והאויר חם ומבושם בשמי-פרחים. “הוא” ו“היא” יושבים על המעקה ומתחבבים זה על זו וזו על זה. הוא הניח את ידו על כתפה ומגפף אותה, והיא התאדמה והורידה את עיניה. הוא שואל: התאהביני? – והיא התאדמה עוד יותר והשיבה: עד כלות נפשי! – השבעי! – נשבעתי!

השנה השלישית. עוד הפעם ערב חודש מאי וכו‘. “הוא” ו“היא” יושבים על המעקה וכו’. וכד אף בשנה הרביעית, החמישית, השישית והשביעית: ערב בחודש מאי. השמים בהירים, הלבנה זורחת וכו‘. “הוא” ו“היא” יושבים על המעקה ומתחבבים זה על זו וזו על זה וכו’.

וכי תשאלני – מסיים מארק טווין את ספורו – איככה נקרה כדבר הזה שבע שנים רצופות? – אשיב לך, שהיו, אמנם, איזו שנויים קלים: “היא” היתה בכל אותן השנים “זו” של השנה הראשונה, אבל “הוא” היה בכל שנה ושנה… אחר.

וכאידיליה זו כך הן, כמדומה לי, האידיליות של הקונסטיטוציה. ירח הזהב. נִתְּנה הדת. ששון ושמחה. דיפוטאטים נבחרים, דיפוטאטאים מתאספים. התאהביני? האם לנצח תהיי נאמנה לי? – עד כלות נפשי. – השבעי! – נשבעתי!

עברה שנה. עוד הפעם – אידיליה. נתנה הדת. ששון ושמחה. דיפוטאטים נבחרים, דיפוטאטים מתאספים וכו‘, וכו’…

הקונסטיטוציה, אמנם, אחת היא. אבל הדיפוטאטים שונים… ומה רב ההבדל!

חלילה ליל נבא ליום רע, אבל אין אני בא לידי התפעלות משונה גם מן הקונסטיטוציה שעל גדות הבוספור. את תמימות-הילדות שלי כבר אבדתי. ספקן אני מעט. איני מאמין ביותר אפילו בטורקים הצעירים. איני מפקיד בידם את כל תקוותינו אפילו במקרה היותר טוב.

ואת אשר עם לבבי לא אכחד ממך, חביבי הקורא, כי יחד עם הקונסטיטוציה המבהקת ההיא נהיה גם איזה סדק, איזה פרץ בתקותי… בכל היותי חובב-ציון “אורתודוכסי”, חובב-ציון מן הנוסח הראשון, הקדמון, חובב-ציון, שחביב עליו כל שעל אדמה בארץ אבותינו, כל יהודי חדש, כל ילד שנולד בה, כל בית חדש שנבנה, כל קנין רוחני, – חובב-ציון של העבודה האטית, ההדרגית, – בכל זאת גם ציונותי המדינית היתה חזקה. יחד עם העבודה האטית, ההדרגית, חכיתי גם לצעדים גדולים, למעשים כבירים, לפעולות מרעישות בפעם אחת. ולשולטן מושל-יחידי הלא הכל אפשר. אם ינדב, או ימכור, או יתן במתנה, – אם כה ואם ככה הוא כל-יכול. ואנכי חכיתי. לא השלכתי את כל יהבי על הציונות המדינית, לא בניתי עליה את כל בניני, לא אמרתי: או “אֶפפענטליך רעכטליך” או לא כלום; אבל בסתר לבבי גם התקוה ההיא היתה לי. ועכשיו – אמת, שתקוותי הישנות, הקטנות, נתחזקו, אבל ה“תקוה הגדולה” נתרופפה. תקוותינו נתדלדלו, נתקטנו, מכו… וכשבאים אלי עכשו ואומרים, ש“מדינת-יהודים קטנה וחפשית, במובן המדיני, בארץ ישראל היא אבסורדום” ו“אם אמנם החלום של אבטונומיה וטשארטר נדף עתה, אבל אין לנו להצטער על זה”, – כשבאים ואומרים לי דברים כאלה – לא טוב אומרים. איני יודע, אם אף אתה כך, חביבי הקורא, אבל אנכי מצטער על זה. הרבה אני מצטער. כי בכלל אין אני מאמין “בחסד לאומים”. השולטן בכל עריצותו “שולטן” היה ויש שתעבור עליו רוח נדיבה או אפילו רוח שטות – ויתן. אכל חסד לאומים – חטאת. הלאומים, כמו שיודעים אנחנו מן הנסיון,

הם קמצנים ומצומצמים מאד. עינם רעה בכל עם אחר והם נהרגים על לאומיות של פחות משוה פרוטה. וה“רוב המושל” הוא לפעמים עריץ יותר קשה ממושל יחידי…

בודאי אין להתפלסף הרבה, וכל מה שנוכל לקחת מן הטורקים הצעירים – נקח, וכל מה שאפשר להשתמש במצב החדש, שנברא על ידיהם – צריך להשתמש בו. צריך להרבות בכחות ככל האפשר, להרבות את הכניסה, להגדיל את מכסת הקרקעות, לבנות, לנטוע, ליסד… כן, אבל לבטל את כל חלומותינו הגדולים ולתלות את כל תקוותינו בהם, רק בהם – בטורקים הצעירים – ולדבר רק עליהם… כולי האי, חביבי, כולי האי…

ועד שאנו שמים תקותנו בטורקים הצעירים, שהם יתנו לנו, הייתי רוצה לשים תקותנו ביהודים הצעירים, שאם כה ואם ככה יבואו ויקחו.

טורקים צעירים, טורקים צעירים. אל אלהי אבי, כמה היו לי כבר לזרא! ואיה היהודים הצעירים?

איָם?

ובכלל לא טוב עשו הרבנים, שלא פנו אלי לדרוש בעצתי. אנכי הייתי משיא להם כמה וכמה עצות הגונות. כן בקבלת ההחלטות וכן גם בעריכת הטלגראמות הנחוצות, שיצאו מתחת עטן לא כל-כך מעובדות כמו שהיו צריכות להיות. ובאמת, מה ענין רבנים לטלגראמות? – כלום הם רגילים בזה? – ומרבותיהם הטובים, הרבנים הקדמונים, בודאי לא למדו את התורה הזאת. ומכיון שלא למדו אותה, אינם יודעים אותה על בוריה, ויצאה מתחת ידם בלתי-מתוקנת, מגושמת מעט וגסה מעט… וחבל שלא יצאה לאור החוברת הראשונה של “השלח” שנה זו קודם האסיפה ולא נתפרסמה מודעתי בדבר טלגראמות, שבה הודעתי, כי אני מומחה אני למלאכה זו, ביחוד לטלגראמות של ברכה. אילו היו פונים אלי, הייתי מעבד בשבילם “טלגראמקה” כזו, שהיו ממש מלקקים ממנה את אצבעותיהם ובודאי היתה עושה רושם. ודוקא על-פי הסגנון הישן, הרבני, על דרך; אנחנו העבדים לעבדי-ה' או, פשוט, העבדים לעבדים, האסקופות הנדרסות, וכו' וכו' בסגנון הזה. בטוח אני, שהיתה עושה רושם עמוק…

ואולם אפשר שאין לחשוש לזה, מפני שכל הענין של הטלגראמות מסוג זה מזכירני את המשל הקדמוני של ה“שועל והעורב”, אבל לא בנוסחא הישנה, הקדמונית, שעל-פיה התמוגג העורב למשמע החנופה היתרה של השועל והתחיל לזמר והשליך את הגבינה מפיו, אלא בנוסחא החדשה, המודרנית, ככתוב ב“הרשפים”. במה שזמר השועל את פזמונו והשתפך בחנופה, כלה העורב את ארוחתו, מחה במתינות את פיו, ענה ואמר: “אי לך, שועל, אתה הוא שאומרים עליך, שאתה הפקח שבחיות וערום כוסה-מזימות? הטרם תדע, שאם עמדה לך ערמתך אצל אבי-אבי, לא תעמוד לך אצלי? העורבים והנשרים למדו מעט חכמה, בעוד אשר אתה חוזר על אותן התחבולות, שכבר נתישנו ואבד עליהן כלח”…

הוי, כבר עברו הימים הישנים הטובים, שבעלי-כנף למיניהם לא הבינו את ערכה של החנופה. כי משרבו החנפים התחילו מכירים את ערכה האמיתי ולא דברים, אלא מעשים הם דורשים עתה מאת מחניפיהם. וכמדומה לי, שזאת ידרשו גם מאת הרבנים שלנו, כלומר: הראונו נא את כחכם, במה הוא גדול?

והרבנים, כלום הם נכונים למלאות את המשאלות האלה? –

רחמנות, בנאמנות, עליהם, רחמנות!

ועוד לי סדרה שלמה של רחמנות, אבל חושש אני, שרחמנות גם עליך, חביבי הקורא: כל-כך הרביתי לכתוב הפעם, כל-כך הטרחתיך – רחמנות גם עליך ועת להפסיק את שיחתי.