א.    🔗

תולדות בן־יהודה בשישים השנה האחרונות הן תולדות השפה העברית המדוברת; ומקום תולדות כאלה בדברי ימי שפתנו השבה לתחיה, בדברי ימי תחיתנו הלאומית. שמה, בדברי הימים האלה, יתנוסס שם בן־יהודה כאחד מגבורי האומה הישראלית; גבורי הרוח אשר קמו בתוכנו במאה השביעית לאלף הששי. אי־אפשר יהיה לכתוב ולדבר על ישוב ארץ־ישראל שהתחדש, על תנועת “חובבי ציון”, על מעשי הרצל וחבריו ולבסוף על סן־רימו והחלטת חבר הלאומים; מבלי לשלב לתוך מחרזת השמות הנהדרים והנאדרים גם את השם המזהיר של אליעזר בן־יהודה.

אנו חפצים הפעם לספר את תולדותיו, שקדמו לכל אלה המאורעות ההיסתוריים בתולדות שפתנו; ששמם הכולל הוא — בן־יהודה.

אליעזר בן יהודה הכהן פרילמן נולד בכ״א טבת תרי״ח. עריסתו עמדה בארץ ליטא; בעירה הקטנה לושקי אשר בפלך וילנא. מאביו נתיתם בהיותו בן חמש, ועוד טרם מלאו לו י״ג שנה הביאה אותו אמו האלמנה לעיר פולוצק, לחנכחו באחת הישיבות. הורי הנער היו מחסידי חב״ד ובעיר פולוצק החזיק ישיבה אחד מגדולי הלומדים החב״דים; חריף ובקי; רבי יוסף בלוקר שמו. ראש הישיבה הזה היה “משכיל” נסתר ידע דקדוק ותנ״ך; וגם קרא בספרים העברים החדשים. והרבי מצא את תלמידו הנער היתום נאמן לפניו, ויגל לפניו את סוד השכלתו וילמד גם אותו, כמובן בסודי סודות, את ה״תלמוד לשון עברי" לבן־זאב, ונם את כתבי הקודש. הלמודים האלה לא אחרו להראות את פעולתם על הנער והתפתחותו. נמאסו בעיני העלם חיי בן־ישיבה האוכל לחם חסד על שלחן זרים בית איש יומו, והוא יצא מפולוצק ויבוא לעירה “גלובוקויע” (עיר מולדת הרב רבי שמואל מוהליבר), במקום שהיה לו דוד אמיד, והדוד קבל אותו ויתן לו בביתו את כל צרכיו.

הספר הראשון בעברית אשר נתן לו ראש הישיבה לקרוא בו היה “כור עני”, התרגום העברי של רבינזוהן־קרוזה. בפעם הראשונה ראה הנער לפניו עולם, שלא ידעהו מראש, ספר עם תוכן שאינו דומה לכל הספרים אשר ידע, וכאשר בא לשבת בבית דודו, השתדל להשיג עוד ועוד ספרים בדומה לו, והוא בלע את כל ספרי השכלה אשר מצאה ידו. כבר נודע שמו בעירה בתור “משכיל”, ודודו ובני ביתו הוכיחו אותו על מעשיו, ביחוד על הדקדוק בקריאתו את כתבי הקודש ובשיח תפלתו. חסידי העירה רננו מאד אחרי העלם הזה, אך בעירה נדחה זו התיישב אחד מנכבדי החסידים שהתחמץ, והאיש נכבד ואמיד, והוא קרב את הנער המדקדק אליו, ויעניקהו מאוצר ספריו הגדול, ובתו הנערה, בת גילו של הנער, למדה אותו כתב ולשון המדינה, ועולם חדש, חדש לגמרי, נפתח לפניו. שם האיש — שנ״ה יונאס, לאחר זמן חותן בן־יהודה פעמים.

קוראינו היום לא יבינו, לא ירגישו את כל המהפכה אשר נהיתה בהשקפת עולם של העלם. הם לא יבינו בודאי את כל אשר היה על הצעיר הזה לסבול מאת הסביבה החסידית, שהיה נר בתוכה, לאחרי שנודע הדבר, כי הוא מקבל השפעה מאת יונאס זה, שסורו אצל החסידים היה רע, הנער נחל שם אפיקורס, ודודו החסיד שלח אותו מעל פניו. ואולם גם הנער החליט לנדוד לגרמניה לבקש שם דעת. בדרכו עבר דרך דינאבורג, היא העיר דווינסק היום, ושם מצא נערים כגילו “משכילים”; והם מצאו לו מקרב תלמידי בית הספר הריאלי מורה, שהבינו להכנס לבית הספר. המורה הזה היה שאול וואיטינסקי; מי שגמר את ביה״ס לאינג׳נירים, ואח״כ כשאפו למשרת פרופיסור התנצר. וואיטינסקי זה הרבה לעשות טובות עם הצעיר פרילמן ויכניסהו אל המחלקה הרביעית של ביה״ס הריאלי; ובעוד שלש שנים גמר את בית הספר.

בימי שבתו בביה״ס התרחק מן היהודים ומעניניהם. הימים היו ימי שנות השבעים, ורבים מבני נעורינו הלכו לקראת הדעות החדשות של “תקון העולם”, ויהי גם גבורנו כאחד מהם. לענינים האלה היה ירחון מיוחד גם בשפתנו (“האמת” של ליברמן), וגם ב“השחר” היו נדפסים שירי יהל״ל והד״ר קמינר, שתכנם היתה תורת הסוציאליות האנושיות שקדמה ללאומיות. הצעיר פרילמן מאהבתו לשפה העברית קרא את כל זה והתמסר אל התורה החדשה הזאת.

המלחמה הבלקנית, מלחמת רוסיה ותורכיה, הפכה את השקפת עולמו. הנה עמי הסלבים נלחמים על לאומיותם, על חופשם מעול זרים. איה איפוא הוא הלאום היהודי, ומדוע לא יגאל גם את ארצנו? השאלה הזאת נקרה במוחו של העלם, הרעיון הזה לא חדל מלהרעיש את מיתרי לבבו. לשחוק היה בעיני חבריו, כאשר מסר להם את מחשבותיו, אבל נמצא אחד אשר הודיע לו, כי בהוצאת אחמטובה נדפס תרגום של איזו מספרת אנגלית וגם גבור הספור הזה חולם את חלומו. זה היה הספור “דניאל דירונדה”. הספור הזה נתן תוקף והחלטה לרעיון התחיה שבלבו שלא הרפה ממנו. וגם בלכתו אחר זה לפריז כדי להשתלם ונכנס לאוניברסיטה ללמוד חכמת הרפואה לא חדל לחשוב מחשבות ע״ד רעיון לבו, רעיון התחיה הלאומית העברית. ודוקא בפריס, בתוך סביבה זרה, ובלב איש נכר, עתונאי רוסי, צ׳אשניקוב שמו, מצא ההוזה הצעיר הד למחשבותיו הטמירות. זה העתונאי הנכרי, בן השבט הסלבי, הבין ברגע את הטרגדיה של העם העברי, עם בלי ארץ, והרגיש את מכאובי רעו הצעיר, בן העם האומלל הזה, השואף לרפא את המחלה בת אלפים שנה, שואף ותועה למצא את המבוא ללב עמו לעוררו ולהעירו כי יחוש וירגיש גם כל עמו את אסונו הגדול וישתדל להחלץ ממנו. עצת העתונאי הרוסי אליו היתה — לעורר את השאלה בדפוס, בעתונים העברים, הצעיר פרלמן שמע לעצה זה וישלח את דברו אל “המגיד”, ואחרי שדבריו לא נתקבלו נסה לשלח את מאמרו אל סמולנסקין. המאמר ראה אור ב“השחר” (שנה תשיעית חוברת ניסן) בשם “שאלה נכבדה” ומכתב שלח העורך אל הסופר החדש ויהלל את שפתו וסגנונו ויברכהו.

זה החלו להיות סופר בישראל, זאת היתה ראשית מעשי בן־יהודה בעבודת התחיה הלאומית.

 

ב.    🔗

וחיי התלמיד בן־יהודה — כבר נקרא לו בשמו החדש הזה כי כן הלא חתם את עצמו על מאמרו — נמשכו להם בעיר פריז בדרכים, שכל התלמידים העניים הולכים בהם, הדרכים שהתורה נקנית בהם: פת במלח ומשכב על הארץ וחיי צער ורעבון למחצה לשליש ולרביע. החדר הקר והצר תחת הגג וכל התנאים הרעים של סטודנטים עניים גרי הרובע הלטיני עשו את שלהם, ובעלם הצעיר נראו האותות הראשונים של מחלת הריאה, החל לגנוח דם. הרופאים אסרו עליו כל עבודה וביחוד המשכת למודי הרפואה, וצוו עליו לעבור לארץ, שאקלימה חם. אז התעורר בו הרצון ללכת לארץ ישראל. הוא פנה בבקשתו אל חברת “כל ישראל חברים” כי תשלח אותו לביה״ס “מקוה ישראל”, ואמנם יעץ לו קהל נטר להכנס אל ביה״ס המזרחי שלהם, וילמוד תורת הצמחים, ואז יתנו לו משרת מורה במקוה ישראל. בן יהודה קבל את ההצעה הזאת, ובשקידה רבה החל את למודיו החדשים בבית הספר מיסודה של החברה, אבל מחלתו לא רפתה מעליו, והרופאים שלחוהו לאלג׳יר.

באלג׳יר לא היתה עליו כל עבודה, את צרכיו מלאה החברה כי״ח, כי הלא היה תלמיד בבית הספר שלה והכינה אותו להיות מורה במקוה ישראל. כל שעשועיו היה רעיון התחיה, והרעיון הזה היה כמעין המתגבר ומיום אל יום הלכה ההכרה הלאומית ונעשתה עיקר נשמתו ורוח אפו. מאלג׳יר שלח מכתבים ל“המגיד” וגם ל“השחר”. עתה, לאחר שנתפרסמו מאמריו בהירחון “השחר” נפתחו לפניו גם שערי “המגיד”, אבל עכשיו היתה לו מלחמת סופרים עם סמולנסקין. זה האחרון אמנם נשא ראשונה את דגל הלאומיות העברית, אבל לא היה שולל את הגלות. רעיון “היהדות הרוחנית” של ההיסטוריון הר״ש דובנוב לפני עשרים וחמש שנה היה גם רעיונו של סמולנסקין. הוא הקדיש מלחמה עם כל המתכחשים לעמם, על כל ההולכים לחקות מעשי עמים אחרים, על כל המתבוללים למיניהם, על כל תועבות “השכלת ברלין”, אבל לא הרגיש שום צורך במרכז ארצי, בתחית העם על ארצו ההיסטורית, בשיבת בנים לגבולם. ובן־יהודה היה הראשון, אשר לא יכול להסתפק ברוחניות, ביהדות שיש לה אחיזה בגלות, וידרוש תחיה, תחיה מלאה ושלמה, תחית הארץ ותחית השפה, כי בלי ארץ ובלי שפה לא ישוב עם לתחיה, לא יתואר עם חפשי בארץ. אבל סמולנסקין, אשר ידע את החמר האנושי אשר לנו, את העם החדור כלו הכרה גלותית ושבור ורצוץ, עם אשר תוכו נחר ואשר את קצהו האחד אכלה ההתבוללות ואת הקצה השני הבערות הפראית, — לא היה תמים דעות עם עוזרו הצעיר, ויתנהו לחוזה משא שוא, והצעיר גם התלוצץ וישאל: האם ימליכו את פינס למלך על ישראל…

ולא ארכו הימים, והנצחון היה לבן־יהודה. את נצחונו הביאו לו הפרעות של שנות 1881־2 ברוסיה. אז נוכח גם סמולנסקין כי אין עצה ואין תרופה למחלת הגלות מלבד התחיה השלמה.

ואז שם בן־יהודה פניו לארץ ישראל. עוד קודם לכתו אל הארץ רכש לו ע״י מכתבים אח לרעיונו, את הרי״ד פרומקין, עורך ומו״ל “החבצלת”. רוב הקוראים יודעים את החבצלת בתקופתה האחרונה, העתון היה לפה לחרדי ירושלים, ואשר לפעמים התריז דברים כנגד “חובבי ציון”, ויהי גם תקופה ידועה מן הנלחמים בבן־יהודה ובדרכיו. אולם אך מעטים יודעים ומכירים, מה היה העתון “החבצלת” בימיו הראשונים, וכי גם הוא היה בלוחמים תחת דגל תחיתנו, ועוד מאלג׳יר היה בן־יהודה שולח מכתבים לעתון הזה, וגם זה האיש פרומקין היה סופר לוחם, והוא שהיה מודיע מתועבות יקירי הכוללים, כמובן בהסתר שמה בעתוני חוץ לארץ, וגם ב“השחר”, שהיה שמו לחרם בירושלים. הרי״ד פרומקין הבטיח לבן יהודה, כי בבואו לארץ ישראל יתן לו קצת עבודה בעתונו וייתן לו גם שכר עבודתו, סכום פעוט מאד.

והוא החליט. מן הדרך הודיע על אודות נסיעתו לארץ ישראל למורו ואיש בריתו שנ״ה יונאס, שהתגורר אז במוסקבה, ויבקש ממנו לתת לו את בתו לאשה, זו הבת שהיתה לו מורה בשפת רוסיה. הצעירים נפגשו בוינה, שם באו בברית הנשואין וילכו שניהם לארץ ישראל, ויבואו ירושלימה. ויסורו לבית הרי״ד פרומקין. בירושלים חי חיים של יהודי חרד, חיי איש ירושלמי לכל פרטיו וחוקותיו. “אם בין זאבים מושבך — ילל כמותם”, אומר הפתגם, ובן־יהודה ידע, כי הוא הולך ונושא רעיון גדול בחובו וכי עליו להפיצו בקהל, ולכן אל לו לפרוש מן הצבור. מי שהיה סוציאליסט וסטודנט פריזאי התלבש אצטלא דרבנן, גדל את פאותיו פרא והתהלך עם האלהים. עוד תמצא בירושלים תמונת בן־יהודה מתקופה ההיא, בצלם צורבא דרבנן מרחוב חב״ד או ממאה־שערים. לא הפיר כל חק, ויהי מניח תפילין ושומר מצוה כאחד האברכים החסידים. הוא נמנה על כולל חב״ד. אבל דרכיו אלה לא הועילו לו, אחרי אשר בעבודתו הספרותית היה מטיף לתחיה, היה מוכיח את הנחיצות לחיים בריאים ומלאים, חיים שאין בהם בושה וכלימה של החלוקה ושל הגלות בתוככי ארצנו. עורך “החבצלת” קבע לו מדור בפני עצמו, הוספה מיוחדת בשם “מבשרת ציון”, שהיה בן־יהודה מוציאה על חשבונו בסיוע קטן מצד המו״ל, אך הוצאה זו לא האריכה ימים הרבה. אך הנסיון הקטן הזה הוכיח לו, כי יש ויש ביד עתון לוחם לעורר את הקהל הנרדם, אפילו בעיר כירושלם, עיר שעל קנאות פרנסתה וכל בניה נושאים ונותנים באמונה ויראת שמים מסחרם העקרי.

נמצאו גם בירושלים אנשים, אשר הבינו לערכו של בן־יהודה. מקרב עדת הספרדים; אזרחי הארץ ותושביה זה שנים רבות, התקרבו רבים אל המשכיל הצעיר, ביחוד מן המורים אשר בבית הספר לחברת “כל ישראל חברים”, וגם מתוך האשכנזים תמכו אחדים בו בחשאי. ונמצא הרי״מ פינס; שהוא קרב אליו את בן־יהודה בגלוי, ויהי ידידו ואיש בריתו. גם רבי מיכל פינס ישב בירושלים אל עקרבים, וקנאי העדה מררוהו וישימו לו כל עלילות שקר. ישבה אז לכסא בירושלים הרבנית מבריסק, והיא שמה את המנוח פינס ועבודתו אל מול פני מלחמה חזקה. ופינס שמח לקראת בן־יהודה, והשנים האלה היו הראשונים אשר קבלו עליהם לדבר רק עברית. פינס זלזל לפעמים קרובות בדבר זה, אם כי שמר את נדרו בדברו עם בן־יהודה, ואולם בן־יהודה אחת החליט וישמור לדבר עברית אל כל הפונים אליו, אם אך ידע כי המדבר אליו שומע את שפתנו. לשוא שחקו עליו רעיו ומכיריו, לשוא עשו אותו מטרה לחצי מהתלות ויתעללו בשפתו, אשר קרא לה שפה ברורה, אם כי היתה כשפת עלגים בעיני שומרי מסורת המליצה. בן־יהודה נשאר הקנאי הגדול לרעיון תחית השפה על־ידי הדבור בה, וכאשר נולד לו הבן הראשון, החליטו לבלי דבר אל בנם זה בשפה אחרת מלבד העברית. העידו בו, כי את כשרונות בנו הוא קובע, אם ילמד את פיו לדבר בשפה מתה, מוגבלת, בן־יהודה באחת, ויהיו גם כשרונות בנו הבכור לקרבן על מזבח תחית השפה.

הדבור העברי, שפה ישנה־חדשה לעם ישראל, שפה אחת לעם אחד במקום השפות הרבות אשר לשבי הגולה בארץ־ישראל, — רעיון זה נעשה משאת נפשו של בן־יהודה, האלפא והתיו של חייו. ברעיון זה מצא את עצמו, ומאז החליט להקדיש, את כל כחותיו אך ורק להגשמת רעיון זה. אלה תולדות העבודה הענקית “מלון הלשון העברית, הישנה והחדשה” אשר חמשת כרכים ממנו כבר נתן לנו בן־יהודה בחייו, ואשר גם ליתר החלקים אצר והכין חומר אשר ממנו יבנו.

 

ג.    🔗

תחית השפה העברית, לעשותה מדוברת בפי העם, זה הדבר שנהיה אצל בן־יהודה למה שקוראים Jdēe fixe, מרכז עבודתו ורעיון הויתו — כל זה נעשה לאחר התישבו ישיבת קבע בארץ ישראל. במאמרו המפורסם “שאלה נכבדה” ב“השחר”, שבו החל את הטפתו לחדש את הלאומיות העברית, בן יהודה הוא מטיף התחיה העברית בכללה, וענין השפה נכלל אצלו עם יתר הקניינים, הקובעים את הצורה הלאומית. הוא רק מכריז, כי מוכשרים אנו לחיים לאומיים שלמים, אחרי שיש ויש לנו שפה, אשר בה כותבים אנו עתה כל העולה על רוחנו, “וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם רק נחפוץ”. בן־יהודה לוחם במאמרו הנזכר, וכן במאמרו השני “ועוד מוסר לא לקחנו” (ג״כ ב“השחר” שנה תשיעית) רק לרעיון הלאומיות, לעורר בקרב אחינו את ההכרה והרגש הפנימי לשוב להיות עם אחד יושב בארץ אחת ותחת שלטון מדינה אחת. עוד יותר מזה: הוא נשען בדברי מיל, האומר, כי יותר מאחדות הלשון ואחדות הדת פועלת אחדות הקורות בזמן העבר, אחדות הזכרונות המשותפים, ימי הגאוה ומצוקות השפלות, שעברו על בני גזע אחד לעשותם ללאום.

במאמריו הנזכרים יוצא בן יהודה לעורר את העם לשוב לארצנו — ישוב ארץ ישראל בצורה רגילה. אותם הדברים אשר שמענו מאת רצ״ה קלישר, אותם הרעיונות אשר נסה לפתח משה הס. הוא גם אומר, שאינו בא לגלות חדשות ונצורות. הוא אינו נמנע מלהשתמש במאמרי התלמוד המשבחים ומפארים את מצות הישיבה בארץ ישראל. הוא מעורר ליסד חברה, שתהיה כסניף לחברת כי״ח, “אשר מטרתה תהיה לקנות קרקעות בארץ ישראל וכל הדברים הנחוצים לחיי עבודת האדמה”. ואם כי הוא מדבר ברחבה על התשועה הגדולה, אשר תצא מעבודה לאומית זו גם להספרות, ומנבא כי “גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים יולדו להספרות, יען שמה תהיה ביד הספרות להעניק את עובדיה ולהיות לאומנות בידם”, — אך אין דבר על אודות הדבור העברי. לזה לא חכה, על אודות הדבר הזה לא חלם אז.

ואולם בירושלים מצא תנאים טובים, תנאים טבעיים לעשות את הנסיון להחיות את השפה העברית ולשומה בפי העם. בימים ההם ובעת ההיא שבא בן־יהודה ירושלימה מצא המון יהודים יושב צפוף בעיר העתיקה, סגור בתוך החומות. יהודים מכל הארצות, ממדינות אירופא, אסיא ואפריקה, אשכנזים, ספרדים, תימנים, מערבים, גורג׳ים, בוכרים, עדה עדה ומנהגיה, קהל קהל ושפתו. ולכל מין ומין מן ההמון הזה היתה שפה אחרת לו לבדה, אם כי תנאי החיים הכריחו את הענפים הנפרדים האלה, לעתים קרובות, להיות לעם אחד, עם עברי. זה היה צורך החיים החברתיים, החיים המדיניים, זה היה גם מצרכיהם של חיי יום־יום. שכנים שונים ישבו בחצר אחת, בבית אחד, והם בני עם אחד — איש את שפת רעהו לא יבינו! צרכי החיים הכריחו את הבודדים האלה לברוא להם שפה אחת, מיוחדת לכלם, וטבעי מאד היה הדבר, כי יבחרו להם כלם את השפה העברית. כל תנועה הולכת תמיד בקו המתנגד פחות, ומפני שכל איש יהודי, או אשה, יודעים הרבה־הרבה מלים עבריות, לכן נוצרו מעצמם התנאים, שהכשירו בירושלים את השפה הלאומית שלנו לשוב ולהיות לשפה חיה בקרב בניה, אשר שבו לארצנו. אנו יכולים להיות בטוחים, כי עוד טרם קם בן־יהודה להיות מטיף לרעיון תחית השפה, כבר נמצאו רבים אשר ידעו לדבר עברית, ואנו זוכרים עוד מילדותנו, לפני הרבה עשרות שנים, שהיו באים אל ערי הגולה שד״רים מארץ ישראל והיו מדברים אלינו בלשון הקודש.

החידוש של בן־יהודה היה אחד גם בענין ישוב ארץ ישראל בכלל, גם בענין תחית השפה בפרט. הוא הוציא את שני הדברים האלה מרשותה של הדת והאמונה והעבירם לשטח אחר, שטח הלאומיות. ישוב ארץ ישראל חדל להיות צורך דתי, כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, כמו שהיה אצל הר״א מגרודיץ ורצ״ה קאלישר, והשפה העברית צריכה לחדול להיות “בת השמים”, כי אם שפחת החיים.

ומכאן ואילך אך צעד אחד אל תחית השפה בבתי הספר. בן־יהודה ראה ונוכח, כי ביתו אשר בנה בעברית לא יוכל להחזיק מעמד. הילדים יוצאים אל חבריהם ורעיהם החוצה, ושם ישחקו עם בני גילם וילמדו את לשונם. ואחר כך, מה יעשו ביום אשר יהיה עליהם לבקר את בתי הספר, ללמוד את תורתם? ויהי דברו לעורר את טובי המורים, אשר שפתנו אתם, כי ינסו ללמד בעברית את כל אשר ילמדו. בהשתדלותו נעשו הנסיונות האלה בירושלים ובמושבות אחדות, והדבר הזה הצליח. יצחק אפשטיין, יהודה נרזובסקי, דוד יודילוביץ, ישראל בלקינד ואחרים מן הצעירים נסו את כחותיהם להורות “עברית בעברית” וגם את יתר המקצועות בעברית, ובן־יהודה נתן מרוחו עליהם ויכונן את מעשיהם. המורים הצעירים יסדו גם הם את בתיהם בעברית, וילמדו את נשיהם ובני משפחתם לדבר כן בשפתנו, והלגיון העברי הלך הלוך והתגדל בארץ ישראל. מצד הפדגוגיה הנסיון עלה יפה: הילדים התפתחו וראו ברכה בלמודיהם והעבודה של בתי הספר הראתה את פעולתה הטובה על התפתחות הלשון. חיי בתי הספר דרשו מושגים חדשים, מונחים שונים, ביאורים טבעיים; וכר נרחב היה לכחות היוצרים להפרות ולהרבות את גזעי שפתנו. המון חיים חדשים התפרצו אליה, ורבים מנעוריה שבו אליה.

מובן מאליו, שלא באפס יד נהיה הנצחון הזה. ככל אשר הלכה השפה והתפשטה והתרחבה, כן הגביר בן־יהודה חילים, ויעש תעמולה גם בארץ גם בחוץ לארץ. חברות “שפה ברורה” נוסדו במרכזים רבים והשיטה “עברית בעברית” היותה שיטת הלמוד כמעט בכל הגולה. נמצאו מומחים, אשר פתחו את השיטה הזאת, ויכתבו ספרי למוד טובים, ויפתחו “חדרים מתוקנים”, וישימו את הלשון העברית למדוברת בפי תלמידיהם. והטובים מקרב המורים האלה השתדלו לעבור לארץ־ישראל, למקור התחיה של שפתנו, ולהמשיך את עבודתם הלאומית פה בארץ. ואולם העבודה הזאת, ככל עבודה לאומית, דרשה קנאים, אשר לא יחתו מפני כל. בארץ־ישראל נצבו כצר לשפתנו בתור שפת הלמוד, בתי הספר מיסודם של אחינו השונים בחו״ל: לונדון, פריז, ברלין — כלם באים אל הארץ ושפות ארצותיהם בידיהם, ואת אלה הם כופים על התלמידים והתלמידות. ובשאיפות זרות אלה נתקלו קנאי שפתנו תמיד, החל מן האליאנס הצרפתי, עד חברת “העזרה” הגרמנית.

וראש הקנאים במלחמת מצדה זו היה תמיד אליעזר בן־יהודה. פניו כבר לא הלכו כמעט בקרב האחרון עם “העזרה”, במערכה האחרונה המכריעה. רבו הלוחמים, גם הילדים התקוממו, ודגל תחית השפה התנוסס למעלה, ועיני בן־יהודה ראו ושמחו. אדם אין בארץ, שעבודתה תהא תמה באין נפתולים ומגרעות, וגם בעבודתו הספרותית והעסקניות של בן יהודה, מובן הדבר, אפשר למצוא מגרעות. אפילו המלון הגדול איננו נקי בודאי מאלה. ואולם בעבודתו לתחית השפה העברית התרומם בן יהודה, ויהי שותף ליוצר בראשית, ו“הצור תמים פעלו”. הוא נתן פה לאלם, ובן יהודה נתן שפה ללאם.

 

ד.    🔗

אליעזר בן־יהודה הלך ירושלימה, כמו שקוראינו יודעים, בכונה תחלה לעבוד שם אצל הרי"ד פרומקין במערכת “החבצלת”, כי היה היה בן־יהודה, בראש ובעיקר, עתונאי, וכשרון מצוין היה לו של עתונאי מדיני. “יכול כל אדם מישראל להיות כמשה רבנו”, ואדם בעל כשרונות טובים ושוקד על עבודתו ומתמיד בה, יוכל להגיע למדרגת בלשן מלומד, כמו שהגיע למדרגה זו בהמשך הזמן גם בן־יהודה. אבל מתחלת בריתו, על פי טבעו ומזגו, נולד האיש הזה להיות עתונאי, המתרגש לרגלי כל מחזות החיים, השואף לתקן את הקלקלה שבצבור, עתונאי לוחם, בלתי חת מפני המחייבים כנגדו, מפני המסורת של הישן ומפני הברק של החדש. עתונאי, האומר:

לִי אֵין עוֹלָם אֶלָא אֶחָד —

הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.

ויצא בן־יהודה לאויר העולם היהודי לא כמלומד וכבלשן, ולא כעסקן צבורי, אך כעתונאי מוכן לקרב. את המאמר הראשון “שאלה נכבדה” קרא הכותב “שאלה לוהטת”, ואולם סמולנסקין מצא שם כזה “לוהט” יותר מדאי, ויצנן אותו בשנותו את שמו קצת. ומה גדלה שמחת הסופר הצעיר, בשמעו מפי מכתבו של סמולנסקין תהלתו, בכתבו אליו “שפתך אתך וברכה אראה בעטך”, והוא ראה את תפקידו בעבודת העתונות.

אך ההוספה “מבשרת ציון”, להעתון השבועי “החבצלת”, הוספה חדשית דלה וצנומה לעתון שבועי בירושלים לפני הרבה עשרות שנים, — מצע ספרותי כזה היה קצר מהשתרע לפני העתונאי המלא כח עלומים ותנועת חיים. בפרט אשר ידע והכיר האיש את התפקיד הגדול אשר עליו לעורר נרדמים, להרעיש עולם מלואו, להקים שאון גדול, לעשות חדשה בארץ. במצב כזה אי אפשר לו לדור בכפיפה עם הרי״ד פרומקין, שהקצה לו קרן זוית קטנה אחת לחדשים, בפרט שבעל הבית עורך “החבצלת”, לא תמיד היה יכול ורוצה לתת רשות לשכנו להחריד את הקהל, להרגיז את האוזים. גם פרומקין היה עתונאי, אבל היה זקן מבן־יהודה בשבע שנים, וירושלימה בא בהיותו ילד בן תשע, ונתחנך בסביבה ירושלמית, שבה, לכל היותה “מגלים טפח ומכסים טפחים”. והשתדל בן־יהודה לבנות לו במה ספרותית לעצמו, עתון אשר הוא יהיה אדונו ובעלו ויכולת תהי בידו לדבר ככל העולה על רוחו. המפגע העקרי על הדרך הזה היה — רשיון הממשלה להוציא עתון חדש. בימי המשטר הטורקי צריכים היו להשיג רשיון כזה מאת השלטון המרכזי, ודבר כזה לא על נקלה היה להשיגו. והשתמש בן־יהודה ברשיון, שהיה להירשנזוהן להוציא עתון בשם “הצבי”, והחל להוציאו בתכנית קטנה, ואחר כן הגדילו. וחדשה עשה בארץ ישראל — מכירת הגיליונות לאחדים, תחת אשר עד כה היו מקבלים את העתונים רק המנוים עליהם לשנה או לחצי השנה. סכומי כסף לתשלום מחיר החתימה לשנה או לחציה לא היו בנמצא, אבל הפרוטה מצויה, ורבו הקופצים על העתון החדש, ורבו הקוראים, ורבתה ההשפעה של העתון הזה.

בן־יהודה בתור עורך עתון, כלומר עתונאי, הנושא עליו את כל האחריות של עבודתו, היות שאינה עוברת תחת בקרת של איש זולתו — פלס לו את הדרך ביד רמה, מבלי להתחשב עם המסורת בסגנון השפה. אם הרעיון של תחית השפה נזכר במאמרו ב“השחר” רק כאחד הקנינים הלאומיים, שעלינו לשוב ולרכוש אותם, הנה בלבו, כפי הנראה, שמר מאד את הרעיון הזה וקוה להגשימו. עוד בהיותו בפריז ונפגש עם הרא״מ לונץ מירושלם ועם מר מרדכי אדלמן, שהיה עוזרו התמידי של “השחר”, התחיל לדבר עמהם עברית. מפי מר לונץ שמע בן־יהודה בפעם הראשונה את הדבור העברי במבטא הספרדי, ובהיותו אחר כן באלג׳יר, למד את המבטא הזה על בוריו מפי היהודים הספרדים שם. ובשבתו עתה בא״י ובידו כלי יוצר מוכשר לתחית השפה — העתון שהוא עורכו ומוציאו — נתן אל לבו לגשת אל העבודה וללכת אל המטרה באופן מעשי. והתחיל ליצור מלים, לברוא מונחים, לצלול בים ספרותנו שבכל הדורות ולהעלות משם, ממעמקים¹, את כל הדרוש לחפצינו לחיינו יום־יום. ולא היה גליון “הצבי” או “ההשקפה”, או “האור” —השמות השונים שבהם נתגלגל העתון של בן־יהודה במשך עשרות שנים — שלא היה מביא איזה חידוש, שם חדש או בנין חדש לאיזה פעל. במעשה בראשית של השפה משתתפים תמיד שנים, החיים והספרות, הגומלין זה לזה בכל עת ובכל שעה. וכל מה שהיה בן־יהודה מרויח מן החיים, בשיחה העברית בביתו ובמסבת רעיו, היה נותן מרכושו זה להספרות, וכן להיפך: מלה חדשה, שנתחדשה באחד מעתוניו, הייתה יוצאת ונעשית קנינו של שוק החיים.

חסרונם הגדול של הסופרים העברים היה שהסתפקו במה שהיה להם וגם חשבו את שפתם לדי עשירה, שאינה זקוקה עוד להתרחבות. ואמנם, שפתם של הסופרים בתקופת סמולנסקין ולילינבלום היתה הרבה יותר גמישה, משהיתה בימי מאפו. גם בן־יהודה בעצמו במאמריו ב“השחר” הודיע בדבר החלטי, כי “ביד שפתנו להביע את כל העולה על רוחה”, אבל בהתנגשו בארץ ישראל פנים אל פנים עם החיים, חיים בלי כחל ובלי סרק, שאין המליצה הולמת אותם, היה מוכרח להודות על עניות שפתנו ולדאוג להספקת צרכיה ולחדש מלים ומושגים בכל יום. ותארו לעצמכם את הפנים הזועפים של סופרינו, באמור להם איש חדש מקרוב בא, כי עניים הם בדעת שפתנו, כי באמת מנמנמים הם ומדברים בחידות וברמזים, לקוחים ברובם מן הספרות הקדומה, אבל שפתם אינה זו של בני אדם חיים. מי מאתנו, הסופרים הזקנים לא התרעם על המרחיב־המחריב הזה ולא התלוצץ על הגולמים שברא בן־יהודה, ויתן שמות בפיהם? אבל בן־יהודה לא שת לבו לדבת הסופרים ולכל תלונותינו; והוא הוסיף להכניס מלים חדשות, שסוף־סוף אנחנו בעצמנו היינו מוכרחים להשתמש בהם. והיום הזה אנו רואים את כל העושר אשר הנחילנו, את כל העוני אשר היה אפילו לטובי סופרינו בתקופה שלפניו.

רצונו של בן־יהודה העתונאי היה לבטא את כל אשר בלבו, באמת את כל “העולה על רוח” הסופר. אבל ככל אשר למד ולמד את לשונו ועטו לדבר ולכתוב בשפתנו לא מצא את הנחוץ לו, והוא לא חשך מכל יגיעה נפשו ויחקור וידרוש ויחפש ויחטט בנבכי ספרותנו. ואם בכל אלה לא מצא מן המוכן, אזי חבר ויצר והשוה, והיה אם גם זה לא הספיק, אזי פנה אל השפה הערבית אחות העברית ויקח ממנה וישם בכלי שפתנו, או עשה כמתכונתה. ובן־יהודה מבשרו חזה את כל הקושי שבדבר, הרגיש בעצמו את חבלי הלידה של כל מלה חדשה ולא אבה לתת לעמלו הרב להשכח, למחות את עקבותיו. הוא שמר על מחקריו, על הפנינים אשר דלה מתהומות, וישם באוצרו את הפתקאות ויחליט לאספן יחד ולסדרן, למען יהגו גם אחרים מפרי עמלו.

אלה תולדות המלון הגדול “מלון הלשון העברית הישנה והחדשה”, שבן־יהודה החל ואסף חומר רב להשלמתו. לא בלשן בעל מקצוע, לא איש מדעי יבש, לא מדקדק הנהרג על קוצו של דגש קל, עתונאי, נביא החיים הלאומיים, הדורש אל החיים ובשבילם, נגש לברוא את החבור הגדול הזה. ודורות רבים ישאבו מן המעין הזה, אשר לא יחרב לעולם ולהפך: יקומו בני חיל ואנשי מדע ויגמרו את אשר החל בן־יהודה וישכללו את פעלו אשר פעל בשפת עמו ותחיתה.

 

ה.    🔗

וביתו הדל והצנוע בירושלים נעשה לבית ועד לכל אלה הרוגנים באהליהם, על הסדרים המקולקלים בעיר האלהים, לכל המבקרים אחרי מעשיהם של ממוני הכוללים, לכל השואפים לראות את “העיר והמחוזות” מתנערים מעפר שפלותם ברוח ובחומר. בן־יהודה נלחם בלי הרף בכל הרקבון, המכרסם את הישוב הישן, לא חת מפני כל. וכמובן, היה היה האיש הזה לצנינים בעיני תקיפי הכוללים, ולא חשכו מכל עמל נפשם להגות אותו מן המסלה הצבורית ויהי מה.

בירושלים ישנם תמיד בריות יפות, שהשפה היהודית העממית קוראת להם “כף המבשלים”, הבוחשת תמיד את “קדרת הקהל”. גם בעת ההיא היה “כל־יכול”, כזה. בירושלים החרדית זה האיש נתן עיניו בבן־יהודה ויאמר לעשותו לגל של עצמות. הדרך, אשר בו בחרו “יקירי ירושלים” לבער מקרבם את בן־יהודה, היתה המלשינות לפני השלטונות הטורקים. בירושלים משל אז פחה עריץ, שונא ישראל וצורר הישוב החדש. זה היה לאחרי שיצא חק אסור הכניסה. טיומקין, שב לרוסיה, והעבודה הישובית של שנות תרנ״א — תרנ״ב נפסקה בתגרת יד הממשלה התורקית, שהתחילה להביט בעין רעה על המושבות והתפתחותן. ואת השעה הזו מצאו שונאי בן־יהודה מוכשרת לפניהם להתנפל עליו ולשום לו עלילות דברים בפני השלטונות הטורקים בירושלים.

בן־יהודה היה עורך ומוציא אז את העתון “הצבי”. עוד בגליון המוקדש לצום החמשי תרנ״ב נתפרסם מאמר, שבו הוכיח את היושבים לארץ ובוכים על חרבן המקדש; כי לא בדרכים כאלה מביאים את הגאולה. “לו לבם, לא בגדיהם קרעו — היה כתוב שם — לו מלב חם הדמעות נבעו, כי אז לא רק בבכי הצטינו, וכבר לרוחתנו בעצה ומעשה הזדרזנו”. את הקטע הזה הביאו “יקירי ירושלם” לפני המוערף (הוא מנהל ההשכלה והוא גם הצינזור) ויראו לו באמצע על דברי המרד נגד הממשלה אשר בו. המוערף לא שם לב אליהם ואל דבריהם. הפקידים הטורקים ידעו תמיד את כל דברי הריבות והמחלוקת, שאינם פוסקים בין איש לאיש ובין מוסד למוסד, והם לא היו נכנסים אל עומקן של הבצות האלה, רק אם נשקפה להם תועלת חמרית. ושטנה רשמית; כתובה וחתומה מאת החכם־בשי, לא יכלו המשתדלים להשיג, וירפו הפעם, ויחכו למקרה יותר מתאים.

וזה לא אחר לבוא. ביום ט״ו כסלו תרנ״ד נדפס בעתון “הצבי” מאמר בשם “מצות צריכין כונה”, וכותבו היה שנ״ה יונאס, חותן בן־יהודה. ביום השלישי באו אל החכם־בשי ויבהילהו בגליון “הצבי” ויאמרו כי עליו החובה להודיע להממשלה, כי דברי מרד נמצאו במאמר הזה. החכם בשי היה אז רבי יעקב שאול אלישר. אדם תמים ומפחד תמיד ומתרחק מריב, והוא פקפק בדבר ולא אבה לעשות דבר. אז קם המשתדל ויקרע “קריעה” כדין, וישליך את גליון “הצבי” לעיני הרב ולעיני כל ה“חכמים” הספרדים אשר ישבו במסבת הרב, וידרוש כי יקרעו גם הם את בגדיהם. החכמים לא אחרו למלא את דרישתו. ואיימו על החכם בשי, שאם לא יודיע הוא את הדבר להממשלה, אזי יעשו את הדבר הזה הרבנים האשכנזים, והממשלה תשים את העון גם בו, בחכם בשי, אשר האפיל בטליתו על הקורא למרוד במלכות. הדברים האלו השפיעו על הרב, והוא שלח את המוכתר להודיע להמוערף, כי בגליון “הצבי” נדפסו דברים אשר לא יתכנו. באותו מעמד נחתם הכרוז בשם “מחאה גלויה”, שבו הודיעו הרבנים שידם לא תכון עם “הצבי”, הקורא למרד, וכל קהל ישראל בירושלים איננו מתערבים עם שונים, עם בן יהודה ועתונו, הנושאים יד במלכות תוגרמה.

עד מהרה נדפסו העתקות למאות מן הכרוז הזה, ונדבקו בכל חוצות ירושלים, ושמשי הכוללים סבבו בעיר ויחלקום לכל הקהל. גם בין הערבים פרסמו את הדבר והחלה תנועה ביניהם כנגד היהודים. הערבים אמרו ואימו: “אל חכמין מן אל יהוד בוכתוב: כאן פי בינהום אלי ברידו יסאוו שמטה הון. אמא נחנו בנקטלהום, אל כלאב הדון וחד, וחד”, (חכמי היהודים מודיעים: כי יש ביניהם החפצים לערוך קרבות פה, אך אנחנו נהרגם, את הכלבים האלה אחד אחד)" ועל היהודים נפל פחד גדול. בי״ט בסלו אסרו את שנ״ה יונאס ואת בן־יהודה. ואולם הראשון היה נתין רוסיה, והקונסול הרוסי שלח והוציאו, ואת בן־יהודה שמו במשמר, בבית כלא טורקי, יחד עם רוצחים ושודדים.

והמלשינים לא הסתפקו בזה אשר שלחו דלטוריא להמוערף, כי פחדו פן ידחה גם הפעם את תלונתם, כמו שעשה כבר פעמים אחדות, ויודיעו את הדבר גם להפחה. המושל הצורר ליהודים שמח לקראת הענין, כי עתה הלא בידו להוכיח בקושטא, כי אך טוב הוא עושה בהציקו לאנשי המושבות ולכל בני הישוב החדש, באשר מהם גם קוראים למרד. ולא דחו את יום המשפט. וביום ב׳ דחנוכה, כ״ו כסלו, היה יום הדין. ורק לאחרי השתדלות מרובה והוצאות גדולות שפטו את יונאס ואת בן־יהודה לרצות את עונם אך שנה אחת בבית האסורים.

מלבד כל זה כתבו יקירי קרתא קדישא גם לקושטא, ויציעו את כל הענין ברוחם, כמובן, ויבקשו הרמנא ורשותא מאת הוד קדושתו, ראש הרבנים בטורקיה, להכריז חרם ושמתא על בן־יהודה. וביום ב׳ טבת נתקבלה טלגרמה תכופה מקושטא למלא את הדבר, ושמשי שתי העדות, הספרדית והאשכנזית; הכריזו באחדות גמורה חרם על בן־יהודה, וברשות הפחה החרימו גם את שנ״ה יונאס, והשמשים יצאו עוד הפעם לקרוא את כרוזיהם, והעיר ירושלים “צהלה ושמחה”.

אבל לא על נקלה נתנו לדמיה לחרוך ציד. בירושלם היה כבר אז צבור קטן מאוהבי בן־יהודה, אשר חגרו שארית כחותיהם להציל את הצדיק מידי בני עולה. נסים בכר, שהיה אז מורשה של כי״ח וראש בתי־הספר שלה, רבי יעקב מאיר, דוד ילין, רבי חיים הירשנזון ועל צבאם הרבה מצעירי הימים השתדלו לעורר את כל הטוב והבריא בירושלם, וביחוד בתוך המושבות, לצאת לעזרת הנשפט בלי צדק. אפשר היה לערער על הפסק בבי״ד הגדול, בבירות, ומקרב הספרדים נמצא איש טוב, מר שלמה עמיאל, אשר הוציא את האסור ממאסרו בערבותו. להמשיך את המשפט נחוץ היה קודם כל, כסף, והסכומים הראשונים נמצאו בתוך הארץ. ד״ר יפה מזכרון־יעקב היה הראשון אשר שלח כסף, ואחריו שלחו גם מראש־פנה ומראשון־לציון. במושבה אחרונה זו היה בעת ההיא המורה הראשי דוד יודילוביץ, והוא עורר אז תעמולה גדולה, הרים קול צעקה אל הגולה: הושיעו, הצילו. מר יודילוביץ כתב לפריז אל הד״ר ישראל לוי חתנו של הרב צדוק הכהן, פנה אל הד״ר ליפא מורו ורבו ברומניה, וישלח דברו אל כל אנשי ההשפעה ברוסיה. טובי “חובבי ציון” בכל הארץ הבינו, כי לפניהם לא רק צדיק אובד בעניו, לא בן־יהודה היחיד נשפט, אך רעה נוראה נשקפה אל כל בני הישוב החדש, וכי חלילה לנו לתת לבני עולה הירושלמים לחוג את נצחונם.

והתשועה באה. מפריז באה פקודה להתערב בדבר. החכם־בשי וחכמיו היו הראשונים אשר נסוגו אחור ונוכחו כי נכשלו. מתפוצות הגולה עפו פקודות אל ממוני הכוללים בירושלים, כי יחדלו מבן־יהודה ויאספו ידיהם מהרע לו. אנשינו בכל הארץ הוליכו אימים על גבאי הכוללים של וילנא, פינסק, חב״ד ועוד, כי יוציאו את המשתדל מהמוניהם ולא יבוא מלשין בקהל הכוללים. בתוך ירושלם עצמה, בחצר החורבה, הבינו את “השגיאה” אשר עשו בהלשנתם, כי המאורע הזה מקדיש ומעריץ את בן־יהודה איש חרמם, וירבו האנשים הנוהים אחריו ואשר ילכו בדרכיו, ומשפט בן־יהודה יצא אור בבית המשפט לערעורים בבירות.

ועלינו לרשם אחד ממעשי המקרה.

יום משפטו של בן יהודה, כאשר שפטו אותו לחובה, חל בשני לחנוכה, ביום העשרים וששה לחדש כסלו. עברו עשרים ותשע שנה בדיוק מיום ליום², וביום השני לחנוכה כ״ו כסלו גוע בן־יהודה ונאסף אל עמיו. הגורל הרע הכין לו יום צרה ומצוקה עוד לפני דור שלם ויקבע יום אבל לדורות.

ואולם יש עוד נוסח אחר בדבר המאורע הזה, ולמען האמת ההיסטורית נציע גם אותו.

מפי אחד מזקני הרבנים בירושלים, מגדולי התורה אשר בה, רב לא־קנאי ולא־קיצוני — שמענו את כל המאורע הזה בנוסחא אחריתא.

אז משל בירושלים ראוף־פחה, והוא שם עיניו לרעה בכל התנועה; הנקראת ישוב־ארץ־ישראל, שהתעוררה לרגלי חבת־ציון. לא טובים היו בעיניו המושבות עם כל החיים החדשים המתהוים בהם, השאיפה להגדיל את הישוב, להושיבו על הקרקע, להרחיב ולהגדיל את הערים בשכונות חדשות. והוא שמר את עקבות התנועה בכל המראות שהתגלתה, — וגם בעתונות העברית, שהיו מתרגמים לו כל דבר, שיש לו שייכות אל התנועה. ותרגמו לו גם את המאמר “מצות צריכות כונה”, והוא שלח לקרוא אליו את רבי שמואל סלנט. הרב שלח את רבלין שהיה סופר הועד הכללי. הפחה נתן על ידו את הגליון וידרוש ממנו לקרוא אותו ולתרגם לפניו. ועד כמה שהשתדל להבליע בנעימה את הדברים, בכל זאת יצאו הענינים חשודים, בפרט שביד הפחה היה תרגום אחר, שבו יצא הענין בולט יותר. ואז אסרו את בן־יהודה וחותנו, אבל הר"ש סלנט צוה על כל אנשי ועד הכללי לעשות כל אשר ביכלתם להציל את בן־יהודה ולטשטש את כל המשפט. אמנם, מצד אחד, בעידנא דריתחא, ברגע זעפו של הפחה, הוציאו “מחאה גלויה” לבל יטילו את החשד על כלל ישראל, אבל הידים, שעסקו במחאה הגלויה, עזרו להסיר את האשמה גם מעל ראש בן־יהודה. כי הבן הבינו האנשים, כי לא את בן־יהודה לבדו ישפטו, כי אם את כל הישוב היהודי בארץ ישראל. והועד הכללי הספיק גם את הסכומים, שהמשפט דרש אז, והקנאים הירושלמים וה״ר סלנט ומזכירו נקיים מן המלשינות הזאת.

ימי דור שלם, עשרים ותשע שנה, בינינו ובין המאורע הזה, ומים רבים עברו וגם הקנאה והשנאה בין החרדים הקנאים והחפשים הקיצוניים חלפו וגנוזות ומי חכם ויבן להגיד יד מי היתה במלשינות הזאת.

 

ו.    🔗

בשלשים השנה האחרונות יודעים הספרות העברית והצבור המדעי את אליעזר בן־יהודה בתור בלשן עברי ממדרגה ראשונה. אישיותו של בן־יהודה התבלטה לא בשטח העתונות העברית, אם כי אי אפשר להקטין ולהמעיט את דמותו העתונאית. העובדה שדברי הז׳ורנליסטיקה שלנו, סמולנסקין ולילינבלום, נכנסו עמו בפולמוס, מוכיחה לנו את ערכו. ואולם לא בזה התגדל והתרומם בן־יהודה. על הפנים החורים חסרי־הדם של העתונות הירושלמית בפרט והעברית בכלל, שרוב פרנסתה היתה מן המליצות, כביכול, של האברכים “המושכים בשבט סופר”, היו מאמרי בן־יהודה מבריקים ועושים רושם, לפעמים חזק מאד. אבל במשך התקופה הארוכה של דור שלם, שלשים השנה שעברו, צעדה העתונות העברית צעדים גדולים לפנים. באו אליה סופרים בעלי כשרון, עתונאים מומחים, אשר לא תבוש בהם גם העתונות האירופית, ואף גם היו בתוכם כאלה, שעבדו את עבודתם הספרותית נם בעברית וגם בלועזית. זכרו נא את “הצופה” של המנוח לודויפול, את “הזמן” הוילנאי, את “הצפירה” בעשר השנים האחרונות. ועתונאים בעלי כשרון כבן־יהודה, אשר לא משלחנות הישיבות באו לעולם הספרות, אלא קראו ושנו ושמשו עתונים לועזים, נהיו לחזון נפרץ בעתונות העברית, ובן־יהודה העתונאי הסופר־הלוחם, אבד את ערכו הראשון, הגדול.

ועוד דבר אחד, בעולמה של הכרתנו הלאומית הלא נהיתה חדשה — הציונות המדינית. הזרם הגדול והנהדר של התנועה הלאומית, ההרצלית, עם כל ההוד וההדר של הקונגרסים, עם המון הרעיונות החדשים, סערת אוגנדא וסופות המפלגות השונות הדוגלות בשם התחיה, — בכל אלה לא על נקלה יכול היה למצוא את ידיו ורגליו עתונאי, היושב מרחוק, בפנה נדחת בקצה אסיה. אי אפשר היה לשבת בירושלים, הרחק מכל שאונה והמונה של הציונות, ולדון על מראותיה וזרמיה השונים, לדבר נכוחה. והעתונאי הירושלמי נכשל לפעמים, תעה מן הדרך, והערך העתונאי שלו הלך תמם.

אבל תחת זה נצב לפנינו בן־יהודה עכשו בכל שעור קומתו בתור יוצר “מלון הלשון העברית הישנה החדשה”. זהו באמת המפעל הגדול, העומד במרכז אישיותו ומקיף את כל שלשים השנה האחרונות. יודעים אנו אמנם, כי תמיד נלחמו בבן־יהודה והתרוצצו בקרבו שני זרמים צוררים: העתונאי והבלשן, עבד העתון ובעל המלון, ואפילו בשנים האחרונות, כאשר ידע והכיר, כי העולם המדעי מחכה לכרכי “המלון” בכליון עינים, יש שהיה מבטל מעבודתו ב“מלון” ויצא לו אל הקהל בתור עתונאי, לדאבון לב מוקירי עבודתו המדעית. ואולם סוף סוף נצח יוצר ה“מלון” את העתונאי, ובן יהודה נתן לנו מפעל, אשר הנחילהו זכר עולם בתולדות ספרותנו.

העבודה הענקית הזאת כוללת כל מלות הלשון העברית שבכל ספרותנו, החל מן התנ״ך, תלמודים ומדרשים, וגם ספרי הפוסקים, המחקר, החכמות, הפיוטים, השירה והמליצה עד ימינו אלה. ומפני שלכל מלה יש משמעויות אחדות, לכן הובאו גם הגדרות להן לכל משמעויותיהן, ועדיות ודוגמאות מכל פנות הספרות לכל פרטי המלים, גוניהן ושמושיהן. אל המלון נקבצו נם השמות הנרדפים והמלות השייכות למושגים כלליים, למען אפשר יהיה על פי דמיון ושתוף הרעיון, למצוא מלה גם בלתי ידועה מראש. ויצר בן־יהודה המון מלים חדשות למושגים ישנים וחדשים שלא היו נמצאות כלל בספרותינו, או שראה צורך בדבר להחליפן באחרות.

עבודה מדעית כזו, אפילו בשפות החיות, אינה נעשית על ידי איש אחד, רק בעזרת קבוץ של חכמים שמלאכתם בכך, בעלי מקצוע עפ״י תלמודם. מלון כזה, שקבל עליו בן־יהודה, הוא תפקידה של אקדמיה מדעית. ואמנם אנשי המדע רעמו פנים והטילו ספק בהצלחת מפעלו של בן־יהודה. לא האמינו, כי יספיקו לו המרץ, השקידה, הידיעות הנחוצות. ואולם הכרכים הראשונים, דוגמאות העבודה, הראו כי יש לנו עסק עם “בעל מלאכה אחת”, המנצח תמיד את כלם. מובן, שגם בן־יהודה. בעצמו היה נזהר בעבודתו זו, שתהיה כלה מדעית טהורה, ומפני טענות רבים החליט, לבלי להכניס בגוף החבור אלא את המלים העבריות, המלים שכבר נכנסו לתוך הסגנון העברי ומצויות במקורות העברים. אבל החומר הרב, שנאסף אצלו בשפע שלא היתה דוגמתו (הרבה מאות אלפים פתקאות) יספיק גם לאוצר מלים ארמיות, יוניות, רומיות ופרסיות שבספרותנו התלמודית והמדרשית.

מן “המלון” זכה עד היום הקהל רק לחמשה חלקים. לצערנו ובעונותינו הרבים העבודה הגדולה הזאת, עבודת המלון, העבודה הלאומית — נהיתה לבן־יהודה גם עטרה לראשו וגם — קרדום בידו, לחפור בו את לחמו לנפשו ולנפש התלוים בו. ומסבות אלה הפריעו לא אחת בעד היוצר הגדול להשלים את יצירתו למועד אשר הבטיח המו״ל הגרמני. בינתים קפצה על העולם המלחמה, שבאמת הן עוד טרם נגמרה ועוד לא שב העולם לקדמותו, עוד לא נח מזעפו. ארץ ישראל היה בתוך חזית המלחמה, ועל ארצנו שפך את ממשלתו שליט טורקי עריץ, שהחריד את ישובנו לא אחת. השלטון הטורקי שם עיניו לרעה בטובי אנשינו, והגלה רבים מהם מתוך הארץ. גם בן־יהודה היה עתיד לשתות את כוס הגלות מידי ג׳מל פחה, ולאיש חלש, קנה רצוץ כבן יהודה, היתה הגלות לאנטוליה או לארם נהרים מקרבת את אחריתו. וביד בן־־יהודה עלתה להמלט בעצם ימי המלחמה לאמריקה, ועבודת המלון, שירת חייו, נפסקה עד שובו ירושלימה.

ובשבת בן יהודה באמריקה לא הלך בטל. הוא הגה רעיון חדש ליצור ספר, אשר קרא לו “אבות הלשון העברית”. רעיונו היה לאסוף לאגודה אחת את יצירותיהם של גדולי התנאים, איש איש ויצירותיו בתורה, במדע ובאגדה, ולסדרם בכרכים מיוחדים. באופן כזה היינו מקבלים את הקלסיקים שלנו בכל היקפם. הד״ר שמריהו הלוי היה הראשון, אשר לפניו גלה בן־יהודה את דבר העבודה הזו לכל פרטיה, והוא גם קבל עליו להוציא את הספרים לאור.

מן האמור רואה הקורא, כי לא מעט הוא העזבון אשר הניח אחריו בן־יהודה עוד בכתובים. “יתומים” רבים נשארו, כמו שקרא בצדק הד״ר יוסף קלוזנר לשארית “המלון” וליתר הכתבים, שלא הספיק המנוח לפרסמם בדפוס. אל נא נשכח, כי היה בן יהודה שקדן מצוין. הטפוס האמתי של ה“מתמיד” היהודי ההוגה בלמודיו יומם ולילה. הוא היה “רוח החיה” של “ועד הלשון”, ששנה את שמו למדרש הלשון. במוסד צנוע זה חדש בן־יהודה במשך עשרות שנים חקירות והויות בדבר צורות המלות ומשקל, מקורותיהן ופירושיהן ודיוק משמעותן לפי דעות המסורה, המתרגמים והמדקדקים הקדמונים, והחקירות החדשות על פי דמיון ללשונות האחיות. כל החומר הרב הזה צריך להאסף ולהקבץ יחד, כי כל זה יפרה וירבה את הלשון העברית להחיותה. ובזה יתגדל ויתפאר שמו של אליעזר בן־יהודה לעולם.