רקע
מרדכי בן הלל הכהן
בוצר על סלסלות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

1

(מלואים למאמר “מאחורי הפרגוד”)


“טורא בטורא לא פגע ואינש באינש פגע”, ואם כי לא עלה על דעתי מעולם להפגש עוד הפעם עם הקוראים על דבר מאמרי “מאחורי הפרגוד”, אשר כבר התארך יותר מאשר חשבתי מראש, הנני נאלץ לשוב אליו שנית. כי מכירי במכתביהם מעירים אותי על דברים רבים במאמרי ההוא הדורשים הרחב הביאור, מבלי שים לב כי לא היה לנגד עיני לרשום בספר את קורות עמינו בארצנו בשנים האחרונות לכל פרטיהן, בלתי אם מטרתי היתה רק להאיר נתיב על דרכי המקרים אשר חושך סביבם, והזכרתי בשם את המקרים הידועים, רק כדי לשבר את אזן העם, למען יבינו את המקרים אשר חשבתים לבלתי ידועים, למקרים “מאחורי הפרגוד”, – ולא עלי אם כן המלאכה לגמור.

אבל אין אני בן חורין לבלי העיר על שגיאה אחת אשר יצאה מפי עטי בשגגה. במאמרי ההוא בדברי על אודות משכילי ליטא ובהזכירי לטוב את פעלי הסופר ל. לעוואנדא כתבתי לאמר: “וה' לעוואנדא הלא היה ראש המטיפים ללכת בדרכי הרוסים ולהתאמץ להרוס אל קדש הקדשים – אל זכות האזרח ברוסיא, אף אם יהיה עלינו לקרבה אל הקדש על ארבע ולעלות כזוחלי ארץ”. כי ה' לעוואנדא היה ראש המטיפים ללכת בדרכי הרוסים, – זה אמת ויציב, ואת הדעה הזאת, את הרוססיפיקציא, הטיף בכל כח כשרונו הנעלה בהטוב שבספוריו “עת המבוכה”; אבל באמרי כי ה' לעוואנדא הטיף “לקרבה אל הקדש על ארבע ולעלות כזוחלי עפר”, היינו: להשפיל את כבוד עצמנו, להכחיד את קימנו, לעמוד כמשרת על פתחא דבי הלולא רבא ולכוף את ראשנו כאגמון – משגה היה אתי ומעולם לא מצאתי כונה כזאת בקרב דברי הסופר הנעלה הזה. ואיך אוכל לחשוב מחשבות און כזאת על ה' לעוואנדא בעת אשר באותו הגליון ובאותו המקום עצמו אני אומר: “הרעיונות ע”ד לאום ישראל בעתיד אשר סלל ה' לעוואנדא בהראזסוויעט שנה האחרונה לא תמול נולדו בקרב לב לעוואנדא ולא איש כמהו ימיר את רוחו ומהלך רעיונותיו פעם אחת. המאמרים הנחמדים “הרעיונות הפורחות”, “החלומות” וכאלה מעשי ידי הסופר ההוא המה פרי מחשבות שנים רבות", ובכן הקורא הנבון יבין כי סתירה יש בין הדברים האלה ובין הדבה אשר הוצאתי בשגגה על פעולת ה' לעוואנדא. כי באמת כל הקורא את סיפורי לעוואנדא בעין פקוחה רואה בעליל, כי נפש הסופר נמשכת בחבה יתרה אחרי הנפשות מקרב ההמון, חביבים לפניו תמיד בני העם בסגנונם המיוחד, בטבעם הלאומי, במהלך מחשבותיהם ובנטיותיהם לפי רוח עמנו מקדם. ותחת אשר אחדים מהכותבים ספורים בשפת עבר, גם מהמצוינים שבהם, מפזרים מלא חפנים כבוד ויקר וכל מדה טובה אך לנושאי כפתורים וההמון כלו רעים וחטאים, – הנה לב ה' לעוואנדא מלא אהבה להמון בית ישראל, מקרבו הוא בוחר לו כמעט תמיד את גבוריו המחויבים ולא ימנע מגלות את שולי “המשכילים” על פניהם. ולא זו בלבד כי אם יותר ממה שאמרתי בזה מצאתי כתוב בספורי ה' לעוואנדא, אם לא בשפה ברורה אבל בין השיטין. כי אם נחפש בנרות אז נמצא אולי לשמחת לבבנו כי גם הרעיון הלאומי לא היה מוזר ללבו גם בשכבר הימים. בספורו “עת המבוכה”, בעת אשר הנסיך טענטשינסקי אמר אל סארין:

– "ומה אם גם הרוסים ידחו אתכם מעליהם?

– אז… אז נדע מה לעשות, ענה סארין ברמיזה רבה".

ועל מוסדות הרמיזה הזאת ונשען על עוד רשומים כאלה הנכרים ופזורים בספורי ה' לעוואנדא הוצאתי משפטי כי הרעיונות ע“ד לאום ישראל לא תמול המה לסופר הזה וכי המה פרי מחשבות שנים רבות. וה' לעוואנדא בעצמו כותב אלי במכתבו מן כ”ה אוגוסט ש"ז לאמר: “זוכר אני כי ברגע כתבי השורות האלה (אשר הבאתי מספורו) הבריק בקרבי ראשונה הרעיון אודות “הדעה הלאומית” באותו מובן שאנו מבינים אותו עתה”.

אם יספיקו דברי אלה המעטים לכפר על חטאתי אני בשגגה נגד ה' לעוואנדא, אבל מעטים ודלים המה לכפר את עון ספרותנו בכלל נגד הסופר הנפלא הזה אשר לא תשים לב אל פעולתו הנכבדה, לא תתבונן אל ערך ספוריו הנעלים המתארים בצבעים נאמנים וברגשות חמים את חיי בני עמנו, ועוד יבא יום אשר יגלה לעיני קהל הקוראים ראש הצובאים הלוחמים מלחמת “הדעה הלאומית” בשפת ארצנו, וידעו כל העם כי – לעוואנדא שמו… ספרותנו אך בזאת תוכל להתנצל כי בכלל סופרינו אוהבים לשבת שבעה נקיים על כל שאלה ושאלה אשר בדי עמל ייגעו לריק לפתור אותה, ולא ישימו לב להתבונן על סופריהם המצוינים לדעת ערכם הספרותי ולהבין בינה את קהל הקוראים מה פעלו הסופרים האלה לעמם ולספרותם. סופרינו לא נסו לספר לדור את פרשת שירת האד“ם ובנו מיכ”ל, להביע דברים ברורים על אודות פעולת רמא"ג וערכו הרב, ואף כי על אודות ראשי סופרינו ומשוררינו החיים אתנו, – ומי זה אפוא יתפלא אם לא נדע אל נכון את ערך ה' לעוואנדא, הכותב בשפה זרה, בלתי עבריה, אשר עוד גם עתה רוב בני עמנו כשפת לא ידעו ישמעו אותה?

זאת ועוד אחרת. הנה עינינו הרואות כי אחדים נסו לטעת את הבקורת של הזשורנאליסטיק שורק בכרם ספרות ישראל – ונפגעו, ואם יחפוץ איש להשמיע משפט, לא שיר ושבחה בתוארי הלל וזמרה, כי אם משפט נאמן על אודות ערך איזה סופר או משורר מקרבנו – והנה קנאים פוגעים בו, וחסידי הסופר או המשורר ההוא יבואו במקלות להניס את החפץ להשמיע משפט. יגידו נא הקוראים מה חפץ ה' ק. שפירא בהתנפלו עלי בצאתו לפזז ולכרכר “לפני הפרגוד” (המליץ 67 № )? אין את נפשי להתוכח עם ה' שפירא אשר כל ישעו וכל חפצו להתיצב במקום קנאים לכבוד המשורר יל"ג היקר לכל המון קוראיו גם טרם שמענו את תהלתו מפי ה' שפירא. על גדופי ה' שפירא אין לי להשיב, כי – ראשונה: אין משיבין על חרפות, ושנית כלום לתשובתי ה' שפירא צריך?! חפצו אך היה להשבע באזני הקוראים כי נכון הוא "לעלות כליל על מוקדה אך להציל את עם ד' ". יוכל היות כי חפץ ה' שפירא היה למצא מקום לשירו על “גורל המשורר העברי” אשר טוב טעמם ויפים של החרוזים מוטלים עוד בספק גדול… אבל איך שהוא, אין אני נזקק להשיב על הבקורת הזעומה, אך איידי דאתי להזכיר את מאמרי “מאחורי הפרגוד” אימא מלתא גם לה' שפירא איש ריבי.

ראשונה אשאלה נא את פי ה' שפירא מדוע נתכה כאש חמתו רק עלי ולא חגר חמה להלחם עם ה' ליליענבלום, אשר בהמאסף “מליץ אחד מני אלף” כתב בקרת לכל שירי י“ל גארדאן והוציא משפט הנושא בד בבד עם משפטי אני על המשורר הזה,? הן אמנם מאמרי נכתב מקודם אבל הלא בדפוס ראה מאמר ה' ליליענבלום אור ראשונה ומאמרי באחרונה, ובכן הלא על הקנאי הזה, היה לקנא אז את קנאת המשורר, – ואם גם טוביה חטא מדוע זיגוד לבד מנגד? והלא גם ה' ליליענבלום שופט כמוני את משפט המשורר יל”ג, גם הוא אומר – ואם יל"ג בעצמו מכחיש את זאת? – כי אין תקות הלאום חביבה על המשורר, גם ה' ליליענבלום כמוני שואל לרגלי דברי המשורר:

בשרתי יום רצון נחת וחפש

שרתי נחומים תוחלת ועתידות. –

“נחומים ותוחלת למי? אם לעם ישראל כלו – הנה אין חזון שירים כאלה נפרץ בארבעה החלקים המונחים לפנינו” (שם צד 26), – ומדוע זה הוא מתנפל רק עלי? האומנם בחלקים המונחים לפנינו ישנם החרוזים מן השיר “בנערינו ובזקנינו נלך” אשר לפי דברי ה' שפירא הסתרתים מעיני הקוראים, – אבל את עיני מי ינקר המבקר הזה, הלא השיר “בנערינו ובזקנינו” נכתב בשנת תרמ"ב, בעת אשר השיר “בעלות השחר”, אשר בו אומר המשורר על עצמו כי שר תנחומים ותוחלת, נדפס ראשונה בהשחר שנת תרל"ח!

ראו סופרים אחרים כי אין לנו “משורר לאומי” – ויבואו וישימו את עטרת המשורר הלאומי על ראש המשורר יל“ג אך ורק מפני כי הוא הטוב שבמשוררינו. בזאת עשה ה' דובנאוו במאמרו בהוואסחאד “נעקראסאוו העברי”, ועתה גם ה' שפירא קורא בקול “יחי המלך”, ונותן לה' גארדאן כתר שירת הלאום. אבל מה לכם כי נזעקתם? נעקראסאוו הוא משורר לאומי, הוא שר על המדות הטובות שבעמו ביחוד בקרב המון העם, הוא שר על כחו הפנימי, על טבעו המיוחד, בשירי נעקראסאוו חבה יתרה נודעת להמון עמו, להדברים אשר יאמין בהם, יתאר את אהובי נפש העם, את מחמדי לבו אשר ברא לו ההמון לפי רוחו, טבעו ומזגו, בצבעים נחמדים עד אשר חבב את ההמון על האצילים, עד אשר החל מרום הארץ להתקרב אל העם ולאהוב אותו ולחוקק לו חקי חיים ומשפט, עד כי אין כל ספק כי הסופרים עם המשוררים הלאומיים עזרו הרבה לטובת חופש האכרים וכדומה. ולכן בצדק יקראו לנעקראסאוו “משורר לאומי”. אבל איזה זכות להמשורר יל”ג להקרא בשם זה? האם בזה כי האיש אין כמהו יודע לכתוב שירים בשפת עמנו? – בעד זה הוא אך ראש המשוררים בשפת עבר, אבל לא משורר לאומי, אשר בכל צרות העם לו צר, הבוכה ענותו בגוים, המתפעל בעוז רגשותיו למראה התמונות הנעלות בחיי העם והמחבב אותם על הקוראים. מבלי כל חפץ להקטין את ערך כשרון יל“ג הגדול, אמרתי בכל זאת כי “זה כחו של יל”ג למצוא מגרעות בכל אהובי נפש העם”, וגם הפעם שונה אני בדברי אלה ואומר כי יל“ג הוא משורר לאומי – בשלילה, כי ”מכל הרע שהוא מוצא בחייהן של ישראל איננו רואה אלא אותו הצד שבו, שאיננו מסכים עם היופי”, ולכן ישלח בהם את חצי התוליו. ה' שפירא אומר כי “אהובי נפש העם” המה הבעלים וכל הבלי שוא, ובהם הלא מצאו מגרעות גם הנביאים, ובכ"ז הלא המה משוררים לאומיים; אבל נשתכחה ממנו הלכה כי הבעלים והעשתרות ויתר הבלי השוא אשר לעתים הלך העם אחריהם היו “ילדי נכרים” “חקות הגוים” “מעשה ארץ כנען” “אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך”, בעת אשר החקים והמנהגים, הספרים והאנשים אשר המה אהובי נפש העם ואשר המשורר ימצא בהם מגרעות לרגעים, המה ילדי רוחו, ירושת אבותיו, פרי טבעו המיוחד, תולדות דרכי חייו, ועל זה לא שם ה' שפירא לב, וכמעט הרים את משוררנו למעלת הנביאים, ואולי ישוה גם אל “הבוגד והחנף”2 ירמיהו בן חלקיהו הענתותי…

ה' שפירא מכרכר כמה כרכורים ומשים נפשו בכפו להראות כי המשורר איננו מתנגד למעשי “הפלישתינים” בקרבנו וקורא “מעוקל” למשפטי הצודק אשר הוצאתי ע"פ דברי השיר:

"קומי נלכה! במקום אור החפש

יזרח על כל בשר יאיר כל נפש,

במקום חביב כל הנברא בצלם

על עמו ואלוהיו איש לא יכלם" –

כי המשורר נותן עצתו ללכת לאמעריקא. לא אבין איך לא ישמע איש דברים ברורים כאלה, ואף כי ידוע לבד זה דעת המשורר בנידון דידן, ובעת המחלקת על אודות זה נדפסו בהמליץ שנת תרמ"ב שני מאמרים “גאולתינו ופדות נפשנו” “עזא ועזרה” מאת הח' השם “שלשת כוכבים” סתרו, ושם נשמע תחלה הרעיון המוזר כי יקבלו בני עמנו עליהם “גלגול מחלות” כזה, לבוא לגבול נחלתם בארץ הקדושה דרך אמעריקא; ואותו רעיון עצמו הלא הוא אחת מאבני הפנה של השיר “אחותי רוחמה”, ודרך אחד ומשפט אחד להמשורר ולבעל “שלשת הכוכבים”, כי סדנא דארעא חד הוא… ואיך יכחישני ה' שפירא לאמר כי ה' גארדאן מסכים אל “הדעה הלאומית”, בעת אשר שמענו את המשורר הוגה כדברים האלה:

"את עמי ראיתי מוטל ברפש

מרדף בלי חשך, עמוס כל סבל,

הדעת אומרת: תקותו הבל,

מה כחו, מה קצו כי יאריך נפש?

אך האמונה היא מדברת בללבו,

אל תירא יעקב, אל תשתע ישראל

עם ענני שמיא יבוא לך גואל

כי יתמהמה חכה לו כי בא יבא"

(כל שירי יל"ג חלק א' 106)


ובכן הלא רואה אתה מבקרי החכם, כי הדעת אומרת: "תקותו הבל", “אמת הדעת” האומרת כי תקות ישראל בעתיד הבל, ממלאת שחוק פיה על “פתיות-האמונה”, בשמות אשר קרא המשורר להן, המקוה על “ענני שמיא” ואשר תחכה אף “אם יתמהמה”…

– ומה לך עוד, אדוני שפירא?

אך כפי הנראה מרגיש ה' שפירא בנפשו כי מופתיו אינם חותכים, ולכן העיד עדות בעצמו, כי לא אחת ולא שתים נדבר עם המשורר פנים בפנים על אודות הדעה הלאומית, ומעיד הוא כי לבב יל“ג שלם עמדה. אבל אם עדות מועלת, הנני מעיד גם אני, כי ביום צאתי מעיר הבירה בקרתי את המשורר כי יברכני על דרכי, ואז נדברנו גם אנו על הדעה הלאומית ועוררתי את לבו לפעול על הקוראים ע”י “המליץ” אשר אז לקח המשורר חלק בהערכתו. המשורר לא כחד תחת לשונו כי באותו מצב המוסרי שעמנו נתונים בתוכו עתה, אין דעתו מסכמת להביאם אל נחלתם באה“ק, והתפלא עלי איך דעתי נוטה לזה, אחרי אשר מהמכתבים מאה”ק שנדפסו בהראזסיויעט בשנת 1880 והמאמרים בהצפירה על אודות הריבות בירושלים, שהמה כלם מעשה ידי, נכר כי נהירין לי שבילי אה"ק המלאים אבני נגף.

– ואף על פי כן – עניתיו – אין טוב לאחינו כ“א ללכת לאה”ק.

– והרבנית מבריסק תשב על כסא ישראל? התל המשורר כדרכו –

– היא תרד מעל הבמה ותשים בעפר פיה, אם אך יראו באה"ק אנשים משכילים מלאים כח עלומים, ולא מגידי תהלים.

– אבל הלא פינס הוא משכיל ועוד בא בכח חברה נכבדה – ובכל זה שבט הרשעה נח עליו! – התגרה ה' גארדאן.

– פינס הוא איננו איש מעשה; בכל השנים אשר הוא יושב באה“ק עוד לא עשה מאומה, אך הוא אומר לעשות, אבל לא בית ספר אחד בנה ולא קולוניא אחת יסד, פינס הוא בעל מחשבה ולכן יבואו בעלי מחשבות ויפרעו ממנו; אבל עם יבואו צעירי עמנו לארץ ישראל מלאי כח עלומים, ויעלו ויכוננו קולוניות לשבת בהן ויכוננו שם בתי ספר לבניהם, אנשים מעולם המעשה והחיים, – אז לא תעוז הרבנית וכל כת דילה לגעת בהם. – כה דיברתי אל המשורר וכה ענני, בעת שיחתנו ביום ד' ג' אדר שנת תרמ”ב. אך המשורר ענני מהתלות, כי על חובבי ציון להתאמץ להכין גל אבנים גדול בכל עיר ועיר באה“ק, למען יהיה ביד כל בית דין די אבנים לסקול את נושאי מטפחות-האף ביום השבת וכאלה, גם כתב את מחשבות לבו על ספר. ממילא מובן כי לא פה המקום להראות, כי שגה המשורר במשפטו, לאשר הננו רואים ההפך מזה: מיום שנתישב מספר אחינו בעלי מעשה באה”ק כמעט חדלו קולות הריב בין ה' פינס ובין הקנאים כידוע. אבל בכל זאת, ואם כי מחזיק אני גם עתה בדעתי על אודות המשורר, הנה ללא אמת דבר ה' שפירא כי שמתי את המשורר יל“ג “בין הכוכבים אשר לא זכו בעיני”, ואף כי להעיד שקר בו כשונא חנם. “חמה אין לי – אומר האר”ז בהוספה להמליץ 69 № ש”ז – על אנשי אמת נבוני לב, אשר חכמתם ומצבם בחברת האדם ויחוסם לעם מחצבתם ולארץ מכורתם יתנו להם המשפט לחות דעה במתינות ובהגיון ישר, ובלב אמונים יביאו בפלס את הטוב ואת הרע הצפונים בהרעיון הזה וכל המעצורים אשר נפגוש בגשתנו להוציאו אל הפועל“. כבוד ה' גארדאן יקרב עיני מאד, אנכי כתבתי “בהראזסוויעט” את כל המאמרים הגדולים עם הקטנים על אודות יל”ג טרם חגגו את חג יובלו, ומי לא יבין כי ערכו הספרותי נעלה ונכבד מאד, כי מימי יהודה הלוי לא נשמע שיר ציון כשירי יל"ג, וכי כלום על זה אנו דנין? אנכי אך זאת חפצתי: להראות את מקום המשורר בספרתנו החדשה לכתותיה ומפלגותיה, והשמעתי כי לבבי יכאב עלי מאד על אשר אין ה' גארדאן משורר לאומי. אבל בדברי אלה עוד לא הורדתי את כבוד המשורר, אשר גם הוא איננו אשם בדבר, כי אלהי הזמרה נתן לו כשרון מלא הומאר וסתירא וילקוטו מלא חצים שנונים, ולכן הוא מבקש ומוצא בכל מראות חיי בני עמנו את הצדדים המעוררים שחוק. יוכל היות כי כשרון המשורר נתחנך ברוח טובי הסופרים הרוסים כמו: פאן-וויזין, גריבאָיעדאָוו, גאָגאָל, סאלטיקאָוו ועוד, אשר כשרונם הוא בלי ספק כשרון ההתול וכל דבריהם – עקיצות עקרב; או אולי דרך ההתולים והעקיצות ירושת פלטה היא להמשורר מעיר הולדתו ווילנא, אשר כל אחינו היושבים בה אוהבים מאד לדבר חדות (וויטצען) והתולים. אם כה או כה, אם הסבות האלה פעלו על כשרון המשורר או סבות אחרות גרמו לזה – במשורר אין חטא ומכבודו הגדול לא יגרע מאומה בזה אשר כשרונו הסטירי לא יתננו להתרומם ולהשקיף על חיי בני עמנו ומצבנו בלאומים בעין מלאה רחמים, ישוב הדעת ומתינות הלב.

הדרן עלך: ספרותנו החדשה עודנה מחכה למשורר לאומי אשר יבכה ענותנו בגוים, ועוד נקוה כי יקוים בנו מה שכתב המשורר:

עוד ימצאו בעמנו רוחות טהורות

ינשאו לעזרנו ויפזרו העננים,

עוד יקומו בני חיל באחרית הדורות

ומעשה אבות ישלימו הבנים.

יניחו על מכונתה הגגית הכפויה

וייסדו באבן בחן הגדר הדחויה.


  1. המאמר הזה נדפס בפילוטין של “המליץ” לשנת תרמ"ו.  ↩

  2. ה‘ דובנאוו במאמרו על אודות “כל שירי יל”ג“ הנדפס בהוואסחאד שנת 1884 בשם ”נעקראסאוו העברי“ קורא לירמיהו ”בוגד וחנף“ משמו של המשורר בהעתיקו דברי יל”ג שלא כדת. ואם כי העיר כבר על זה ה’ ליליענבלום במאמרו בהמאסף “מליץ אחד מיני אלף” (צד 19 בהערה), בכ“ז לא מיחה המשורר כנגד ה‘ דובנאוו, אם כי מצא ה’ גארדאן לנחוץ לו לצאת במחאה רבה נגד מבקר הוואסחאד על אשר הוציא פעם אחת משפט נאמן על ספר עברי – על אשר חרף הקונטרס הנבזה ”שבר גאון" ויקרא לו בשמו הנאות לו: ספר פלסתר. ונגד זה התעורר ה' גארדאן ויאפיל בטליתו על כותבי הפלסטר, וכבוד ירמיהו המחלל בשמו במה נחשב הוא 1)

    1) לא קימתי בזמנו את הכתוב: “ונקיתי מפשע רב” ולא עניתי דבר למאשימי בענין העתקת דברי יל“ג במאמרי הנזכר פה, שנדפס לפני עשרים שנה. אולם כעת, בעברי על דברי ידידי המחבר בשעה שנמסרו שנית לדפוס, הנני משתמש במקרה להזכיר, שבמסרי במאמר הנ”ל את דברי יל“ג אודות ירמיהו הנביא סמכתי רק על הכתוב (בשירו “צדקיהו בבית הפקודות”): ”אך מה און פעלתי,? מה פשעתי,? יען לפני ירמיהו לא נכנעתי,?! לפני איש רך הלב, בעל נפש נכנעת, אשר יען לנו בשת, עבדות, משמעת!…“ ועוד להלן: ”הממלכה תנוט, יהרסון השתות – והוא עומד יום יום בשער בני העם, עומד וקורא באזני הבאים שם, לבלי ביום השבת משא ישאו“. – עד כמה קרובים הבטויים ”חונף ובוגד“ לכונת החרוזים האלה – יבין כל קורא, אף כי המלה ”בוגד" יש לה הוראה מיוחדת: משתמט ממלחמת האומה המדינית בשעת סכנה. המשורר חפץ לתאר ריב הקנאים המדינים עם המתונים הרוחנים, ואם גם גדש את הסאה בהטותו ענין היסטורי כלפי מעשים שבימיו, הנה אין מן הנמנע לשום דברים קשים כאלה בפי צדקיהו, מדיני – קנאי הדובר במר רוחו. ולחנם טרחו המבקרים להתעבר על ריב לא להם בין צדקיהו וירמיהו. (הערת ש. דובנאוו):  ↩

המלצות קוראים
תגיות