מאת המחבר.

כי נתתי את לבי לקבץ את נִדָחַי אלה מן הספרים ומן כתבי העתים אשר שמתים שמה במועדם, אני עושה זאת למלא רצון הקוראים, המוצאים חפץ וענין גם בדברים אשר נתישנו אמנם מעט, אבל יש בהם חומר לתולדות העם והספרות. בלבבי תקוה, כי קורא הדורות וסופר ימי דברי ספרותנו ימצא ברשימותי, זעיר שם זעיר שם, מקרים והערות אשר יוציא מהם כלי למעשהו. ולמענו, למען הָקל מעליו את העבודה, אני מְחַסֵר עתה את נפשי ממנוחה והשתדלתי לאסוף יחד את מאמרי וכתבי ולשימם בחוברת. ולבד זה, למה אכחד, אני עושה את עבודתי זאת גם להנאתי אני, להחיות בזכרוני את רגעי ארחי וריבי, את כעס עניני ואת ריב שרעפי, את הֶמְיַת רוחי ואת נדודי לבבי, בכל עת אשר היה עלי הרוח לכתוב בשנים הרבות שעברו עלי, “מערב עד ערב”…

בָערב החילותי לכתוב עברית, ערב תקופה חדשה. תקופת “ההשכלה” החלה אז לַערוב, והערב – ערב רב, ערב גדול ונכבד מאד, ערב אשר הלך ונתמשך ימים רבים. אך מצער מאד היה מספר האנשים, אשר ראו את הנולד, את הנכון לבוא, את ההולך וקרוב. בַּחֲצִי שנות השבעים למאה שעברה כבר החלונו להרגיש, כי חזיונות נביאי ההשכלה שוא וכי תקותנו הבל. כי הזכיות אשר אמרנו כי תהיינה לנו “מחיר” ההשכלה – ממנו והלאה; כי עד אשר תרד אלינו החסידה מן השמים, הנה בזבזנו את אשר היה בידנו. החג עוד טרם בא, אנחנו היינו רק מכינים את עצמנו “לעתיד לבוא”, – וכבר כמעט כלינו את כל רכושנו שהיה לנו, אשר אספנו בעמל רב וּבַחֲרָף נפש. בימים הרבים אשר התהלכנו בגלותנו, היה היו לנו גם תורה גם שפה, גם חיים לאומים, גם מוסר גם מדות. חיי בני ישראל היו אבן שלמה אחת, מֻצָקִים ומלאים מכל צד, כחיי כל לאום, החי על אדמה באין מנוח לכף רגליו ואשר מדון ומשטמה נשקפים אליו כל היום. ויהיו לנו כלי נשק, וַנִהיה תמיד חמושים מכף רגל ועד ראש, וַנַקִיף עלינו חומה וָחֵיל. אמנם כלי הנשק היו כבֵדים מנשוא, נחושתם הכבידה על צוארנו, לא קלות היו תנועותינו, מֵרוֹב נשק, והחומות הגבוהות סביבנו סככו בעד אור ואויר לנו. אבל תחת זאת היינו בטוחים כי אומתנו לעולם תחיה, כי דגלנו אשר למענו אנו חיים לא יפול מידינו. רַבָה היתה אמונתנו בצדקתנו, ואנחנו קוינו כי יבוא יום – ואת אשר לנו יִנָתֵן לנו. והנה קמנו ביום בהיר אחד, ונסיר את כלי נשקנו, וַנִתֵן את כל מעוזנו, ונפרוץ את כל חומותינו, ובימי דור אחד הרסנו את אשר בנינו שנות מאות רבות. זאת היתה תקופת “ההשכלה” משנות החמשים עד סוף שנות השבעים למאה התשע-עשרה.

ואולם באחרית התקופה ההיא, תיכף אחר המלחמה בין תוגרמה ורוסיא, כבר ראינו את אשר היה לנו, את אשר הפסדנו מרכושנו הלאומי, מכל אשר אצרנו מדור דור, וכי כמעט מאומה לא נשאנו במחיר ההפסד הנורא הזה. קהלת ישראל בארצות המערב, בית המרי הזה, אשר כמנו הלך לפני יובל שנים לקראת האורות המתעים אשר הִתעו עתה את ישראל בארצנו, – קהלת ישראל המערבית היתה למשל ולמופת לנו, בני ישראל המזרחים, וַנִתֵן לב להתבונן, וגם מנביאי “ההשכלה” נמצאו אנשים אשר ראו את הדבר כמו שהוא. יהודה ליב גארדאן גלה סוד זה לאחד מן הכותבים אליו, וינבא לימים הרעים, עת אשר “ההשכלה”, “אשר אנחנו נותנים את נפשנו עליה תשקנו מי ראש, ותביא לנו נעצוץ תחת ברוש” (אגרותיו חלק שני, צד תל"ח). היו כאלה אשר חשבו מחשבות, שנים אחדות לפני זה, להחזיק מעמד, בהסירם את החלודה מעל כלי הנשק הישנים וּבְתֵּת להם ברק חדש. האנשים האלה ידעו את כח גבורתם של הדינים והסְיָגים והמנהגים ויתר ילדי הדת, אשר בעזרתם עברו בני ישראל את התקופה הארוכה אשר עברו, והמה גם הכירו וידעו, כי עתה עלתה חלודה בכל אלה; ותהי איפוא עצתם לחדש את פני הדינים והחקים ולתקנם למען יהיו מתאימים אל הימים החדשים ואל תנאי הזמן. ואולם זאת היתה רק מחשבה, שהרעישה את הלבבות אך תקופה קצרה. הרעיון היה לא נכון ביסודו, כי “הבנים” עטו אלי חיים חדשים, חיים שאין בהם בושה וכלמה של חיי הגלות ויבעטו בחיים הדתיים של “האבות” לא מפני כי חיים דתיים המה, אך ורק מפני כי חיי גלות המה, חיי הגלות היו לסחי ולמאוס לבני הנעורים, לו גם פסקו הרבנים להיתר תרתי לרעותא בטריפות ולו גם לא היה פסול בגט “הלל” חסר יו"ד. הקשר של הדורות החדשים היה אמיץ נגד החיים הישנים, אשר שמו מחנק לנפש אנשים חדשים, אנשים צעירים, אשר הרגישו את האור ואת הרוח אשר מחוץ לתחומם הסגור, ואשר כנפים צמחו להם להתרומם מעל עמק הבכא אשר ישבו שמה המה ואבותיהם דורות אין מספר. האם יקל לאיש אסור בנחושתים כי תצפו את ברזל אסוריו כסף וזהב, או אם תשבע לה נחת הצפור הדרור, ביפותכם את כלובה שהיא אסורה שמה בצעצועים!? ותהי איפוא כל המלחמה הגדולה, כל המרד אשר מרדו “מתקני הדת”, אך עבודת דון-קישוט, ויהי ליליענבלום כמעט בודד בשדה המלחמה, ויהי ערב…

ובערב התקופה הזאת נמצאו אנשים מן הסופרים אשר נתנו לב אל הסגולות אשר לעמנו מבלעדי הדינים והמנהגים והסיגים. הן יש גם תוכן לעם הזה, הן גם נפש לו, מלבד הבגדים אשר הוא לובש ומתעטף בהם לפי המקום והזמן ומצב הרוחות. ואם בימי הקור הגדול היה עליו לשום לב רק אל הבגדים המכסים מערומיו, אל השמיכה העבה אשר בה התכסה, אבל כאשר הפיח היום וחם השמש ונמס הקרח, – מדוע לא ישוב אליו רוחו אשר בתוכו, מדוע לא יֵרָאוּ אלינו סגולותיו אשר בקרבו? כי הואיל ד' לעשות אותנו לגוי ולשמור אותנו בכל המדבר הנורא אשר עברנו ואנחנו חושבים מחשבות וחיים על פני האדמה ויתן לנו עבר והוה, – למה לא תהיה לנו גם אחרית ותקוה טובה לימים הבאים לקראתנו, למה לא יהיה גם עתיד לעם הזה?

והאנשים האלה לא הרבו לדאוג לכל הבגדים המוסרים מעל בני ישראל, באשר בגדים צואים המה, בגדי עם גולה לעולם. המה נתנו לב להחיות את רוח עמנו בקרבו ולחדש את פניו ולהלבישו בגדים חדשים, מתאימים אל מצבו החדש ואל גורלו המחכה לו לקץ הימין. והמה האמינו כי הקץ הזה יבוא. המה שאלו: אם בני עם הוא ישראל, או שומרי דת המה? ואחרי אשר היו בטוחים כי קיום לאום ישראל אינו תלוי בסכום הדינים והמנהגים ורק בתוכנם הפנימי של סגולות עמנו מעולם, וטבעו של התוכו הזה הלא מתפתח ומשתכלל ברבות הימים, – ולכן אמרו: נתנה ראש להאיר נתיב לעמנו על סגולותיו ולחדש את רוחו בקרבו; נָשִיב לו את שפתו וּנְשַנֵן לו את דברי ימיו ונעיר בקרבו את ההכרה, כי עוד טרם חדל להיות לעם, כי עוד סגולותיו בו, וכי כל התקות הגדולות אשר אליהן נשא את נפשו מיום היותו לא בשוא יסודן ולא מחזיוני לילה הנה. מני אז התעוררה ספרותנו ותחדש נעוריה. החלל הריק התמלא. הַדִבּר היה בסופרנו לשאת משא וחזון ולהטיף לחיים מלאים טל שמים ומשמני ארץ. התוים של לאומיות ישראל נראים ובולטים בכל אשר יִכָתב ואשר ידֻובר בספרותנו. והפנים מלאים עלומים, הומים רגש, וצחקם מלא חיים וחן, ורוח אביב מרחפת… עוד הענין מלא תהו ובהו, עוד לא עלה הָאֵד מן הארץ, עוד טרם מוּבָן המראה ועוד סָתום הֶחָזוֹן, ורוח אלהים עוד טרם היה לרוח אדיר וחזק לפחת בכל עצמותינו המון חיים רבים. אבל את קול פעמי התחיה של עמנו אנו שומעים, אנו מרגישים. כנפי התחיה משיקות מעל כל מחנות ישראל, מעל כל גבעות יהודה ועמקיה. עתה, היום הזה, אין לנו אמנם עוד דבר, וראשית דְבַר כל נביאי תחיתנו הוא: “הנה ימים באים…”; אבל בבנינו ובבנותינו, בכל צעירינו המלאים תקוה וגבורה ואומץ רוח, אנו מרגישים, כי אמנם “הימים יבואו”, – יבואו, יבואו הימים הטובים האלה, יבואו ימי תחיתנו. וגם עתה, בעוד טרם באו, בעוד אנחנו רק מקוים אליהם, עתה רק לעֵת-עֶרב היום הגדול ההוא, – היה אור לנו…

וזמן עבודתי, אשר רשומיה נשארו בשני חלקי הקובץ הזה, היה מן הערב האחד עד הערב השני “מֵעֶרֶב עַד עָרֶב”. במולדות שונים אשר בתקופה ההיא נסיתי גם אני להשמיע דברים בקהל. ומן הדברים האלה אני בוחר היום לשימם בקובץ הזה לי לזכרון. ומאת הקורא רק אבקש, כי בטרם ישפוט ממרומיו על הענינים, הממלאים את קובצי זה, אל נא ישכח את הימים, אשר בהם דברתי את דברי, יזכור תמיד את השעה ואת המקום, את התקופות ואת הסביבות. ואז אולי יזכור, כי בשנות השבעים למאה העברה אך מעט היה מספר הסופרים העברים, אשר השתדלו להקיף שאלות מצבנו בארצנו מצדדים שונים, ובגלל זאת היה אז מקום למאמרי “דור הולך ודור בא”; יזכור, כי ציורים מחיי החברה והספרות, במתכונתי אשר עשיתי במאמַרי “מאחורי הפרגוד”, “זכרונות נשכחים” וכדומה, היו לפנים מחזיונות הספרותים הבלתי נפוצים בשפתנו; כי לפני עשרים שנה היתה גם לעבודתי “פרץ בן משה סמאלענסקין” טוב טעם ודעת; כי אמנם עתה, בימינו אלה, ציורֵי מסעות כציורִי “על אדמת ישראל”, כמהו כאַין אולי, – אבל הן אז הלא הראשון הייתי בין הסופרים העברים אשר בקרו את ארץ ישראל, במאמרים מעין “ישראל וארצו בחזון הסופרים” רבה אמנם אולי המלאכה על החכמה; אבל גם כאלה דרושים לכל ספרות מתפתחת, המשתדלת להביא אל קרבה את כל הנותן לה ענין וחפץ. נשארים, איפוא, הענינים הקטנים: בקֹרת ופולימיקה. אבל מה יקרו לאיש מלחמה זכרונות התגרות אשר התגרה פעם בכה ופעם בכה בימי מלחמתו, – ואני איש, אשר סֵבֶל מלחמת שלשים שנה על שכמו!.. הבו נא לאיש אשר כזה ואל תמחו מעל פניו את זֵכר התגרות היקר לו, יְסַדֵר לו את כלי נִשקו, בעלי בריתו בימי מסע מלחמותיו, והיו לו לשעשועים ולמשיב נפש. וגם תסלחו לו את הבליו ואת צעצועיו, אשר השתעשע בהם, – את הספורים הקטנים האחדים אשר כתבתי. העל כל הַקְטַנוֹת האלה תביאוני במשפט?!

ובזה תַמו דברי.

_________

בחלוקת הענינם וסִדורם בשׁני חלקי הקובץ הזה היה לי לעינים רֵעי היקר רבי שמעון דובנוב. בשבתי רחוק מווילנא, הואיל ידידי זה הקרוב ללבי זה כחצי היובל שנה, לעשות עמדי חסד, ויקח מעלי גם את ההשגחה על מעשה הדפוס, הנעשה בעיר מושבו, והנני מביא לו בזה את תודתי מקרב לב.

הוֹמִיָה, זה הוֹמֶל, תרס"ד.

דּ‎וֹר הוֹלֵך וְדוֹר בָּא. ¹

השקפה על מצב בני ישראל בארצנו

א.

מחלה עזה כי תעבור על האדם והובא אל הרופא לרפאותו מחליו, אז על הרופא לבקר מראש את כל גוית האיש אשר נראתה בו המחלה, לדעת את מצב כל הגויה אם איתן מושבה או לא, עליו לדעת היטב את מבנה גוף האיש אשר יש לו עסק בו ומצב חמרו וכחותיו, ואחרי כן יקרב אל המחלה עצמה להעלות לה ארוכה. בינת הרופא תסתתר כל עוד אשר לא ידע ברור את מצב הבריאות של החולה, כי לפי כחותיו של איש כך היא רפואתו. חכמי הקבלה ובעלי הגלגולים יגזרו אומר, כי נשמה קדושה לא תוכל למצוא מנוח לכף רגלה בשכנה בגוף בלתי נקי, כי הנשמה תלויה בגוף, וכן גם הרוח תלוי בחומר, ולפי מצב החומר יודע גם הרוח. ובגלל הדבר הזה אך לשוא עמלו אנשי לבב להגביה את רוח בני ישראל בארצנו, טרם עוד הצליח בידם להעלותו במעלות ולהטיב את מצב ישראל החמרי, כי אך שקר ינחילו אותנו כהני ההשכלה באמרם, כי סבת הדבר אשר ירד הרוח בישראל היא, מפני כי מעטים המה בתוכו הדורשים דעת, וכי לו היו כל בני ישראל למשכילים, כפי מובנם אשר יבינו המה את המלה הזאת, כי אז נראה אור גדול בכל מושבות בני ישראל; וכמו כן ללא-אמת ידברו אלה האומרים לנו כי מפלגות החסידים אשר רבו בתוכנו כארבה למינהו יעמדו על דרך הרוח ויעכבו את הגאולה. – כל איש המתבונן בעין פקוחה על מסבות ודרכי החיים יודע היטב כל הרעות האלה, אם אמנם כי רעות הנה, באו רק לרגלי מצבנו החמרי שאנחנו מוטלים בתוכו באונס. מצבנו הרע והנורא הוליד בקרב בני ישראל את כל הפגעים והתלאות אשר נמצא על דרכנו עתה – ורק עתה, בעת אשר כבר נפלה מעט המסכה מעל פני אנשים רבים ויגשו אל הערפל להתבונן עליו, תחזינה עינינו את החתחתים האלה אשר היו לנו למכשול ולאבן נגף; אבל לדאבון לבבנו לא זו הדרך אשר אחזו בו סופרים רבים לבקש את המקור אשר ממנו יצאו הפגעים האלה. רוב הסופרים במכתבי העתים אשר לבני ישראל מודיעים זה יותר מעשרים שנה, כי חסרון הדעת הוא למכשול לנו על דרכנו, אבל יותר טוב לנו להאמין כי הסופרים קלי הדעת האלה אינם יודעים ומבינים מה היא השכלה ודעת אף אם הנה נשואות על שפתותיהם תמיד, מתת אמון בדבריהם שאין להם שחר. רבים מהם יחשבו בקראם באיזה עלה ממכ"ע כי “שמש ההשכלה עלתה על שמי עיר פלונית” או “חשך הבערות כסה את העיר אלמונית”, – כי באמת יש כוכב אחד בעולם המזלות אשר “שמש ההשכלה” יקרא, והכוכב הזה סובב הולך על חוג שמי עיר פלונית, או בעיר אלמונית הוא עתה חשך מצרים עד כי יבערו אש גם ביום בכל בתי העיר. שאלו נא את פיהם: מה תתן ומה תוסיף לנו הדעת וההשכלה? אז יענו כרגע: לתת ידים לרוחנו ולהגביה עוף, אבל הלא לשוא נעמול לפחת רוח בעצמות היבשות אשר כבר נמחו מעל פני האדמה ונפרדו ליסודותיהן; מצבנו החמרי נשחת עד מאד עד כי לא יעצור הרוח כח לשכון בתוכו, כי לא ימצא מנוח לכף רגלו. –

לפנים, כאשר הלך הדאקטאר ליליענטהאל בפעם הראשונה במלאכות הממשלה למסעיו בארץ ליטא לדבר על לב אחינו בני ישראל לשלוח את ידיהם אל עץ הדעת ויגיע עד שערי מינסק, נאספו ראשי העיר הזאת וישמיע אותם את חפצו ויט למוסר אזנם כי ישמעו בקול הממשלה הדובר מתוך גרונו וישכילו את צאצאיהם לטוב להם ולבניהם אחריהם, כי החכמה תחיה אותם ומפרי השכלתם ישבעו נחת וכו' וכו', – אז ענו לו זקני ופרנסי העיר מינסק כדברים האלה: “במצבנו הנוכחי, עלינו להתרחק מההשכלה, כי אך אסון נורא תביא עלינו ולא יותר, כל עוד אשר לא תתן לנו הממשלה זכות האזרחים”, המענה הזה אשר השיבו נבוני העיר מינסק ולא פחדו ולא רהו מהדר גאון ליליענטהאל, אשר כל העם מקצה יראו מפניו, ובכל הערים ענו לו נעשה ונשמע, אם כי לא עשו מאומה – המענה הזה, אומר אני, לא נאמר ברוח פאנאטיזמוס כאשר יחשבו רבים, בלתי אם הדברים המה אמת וצדק, ותשובה שאין עליה פרכא. והדבר הזה יראה לנו כי בעיר מינסק היו עוד אז אנשים אשר חננו באמץ לב. –

כי כל אלה הימים, אשר הלכו בני ישראל בחשך והשכלת אייראפא היתה זרה להם, מצאו להם חית ידם באשר מצאו: העשיר נתן את כספו בנשך והעני היה לאיש הבינים לאצילי הארץ וימצא לחם חקו בבוז ולא בכבוד, בצער ולא בנחת, ולבבו לא הכה אותו על עשותו כזה, וגם כבוד נפשו פנימה לא הכביד עליו אכפו לעזוב את העסקים הנמבזים האלה, אחרי אשר ידע היטב כי אין ידו משגת להשיג לפניו פרנסה אחרת ומקורים יותר נכבדים הנותנים חיים למוצאיהם. ספר ולשון לא למד, אך למד את נפשו תמיד לשמוע בקול האומרים אליה שחי ונעבורה, ולהבין את כל החרפות והגדופים אשר ישפכו עליו הפולאנים. כל שמחתו היתה בביתו פנימה, בשבתו אל השלחן יחד עם בני ביתו ויחשוב לו לכבוד אם הצליח בידו להציב לו יד ושם בהיכל ד' ולקנות לו שלישי ומפטיר – זה היה כל חלקו בחייו המרים והמאררים, יותר מזה לא דרש וספוקו נמלא בזה אשר היה לו. – לא כן בבא ליליענטהאל אל בני ישראל ויקרא אליהם: בית יעקב לכו ונלכה באור ההשכלה, השכילו והיו לאנשים, ויזכירם כי גם בידם להיות אנשים משכילים, חכמים ונבונים, וישוה לפניהם את מצבם הרע והמר מול מצב העמים היושבים שלוים ושקטים, אשר לפי דעתו אך ההשכלה מגן להם, – אז נתעוררו היהודים מתרדמתם, וירא העם את תמונת חייו עד כה וינועו. רבים החלו להביט על חייהם בגעל נפש ובכל חפץ לבב חפצו אז להמיר את חייהם באחרים, לוא ראו בעיניהם את שכר פעולתם, רצוני לומר לוא הואילה הממשלה להמיר בין רגע מצבם החמרי ולשנותו לטוב להם. לכן אך לשוא עמל ליליענטהאל להראות להם באותות ובמופתים כי לב הממשלה טוב עליהם ועיניה צופיות להטיב להם באחריתם, כאשר יהיו “מוכשרים” לקבל את הזכיות אשר תשפיע להם באחרית הימים. המה בקשו לבא על “שכרם” עוד בטרם יעבור יום, ויענו למלאך ההשכלה את הדברים הקצרים והנמרצים האלה, ועל כן ליליענטהאל בעצמו לא מצא מענה על דבריהם, ואחרי אשר יצאה אז הפקודה לגרש את כל היהודים היושבים רחוק חמשים פרסאות מגבולות הארץ, לכן חשבו יהודי מינסק בלבם ויחליטו, כי לא את טובתם תדרוש הממשלה על ידי ההשכלה אשר תחלק להם ביד נדיבה ובקול נגיד ומצוה, בלתי אם דבר מדיני יצוק בזה ותחפוץ להוציא מהם כלי חפץ למעשיה²–

ואם כן אשאלה נא את חצוצרות ההשכלה: מה נשתנה שנת 1842 מימינו עתה? רבים מעם הארץ, מסופריו וחכמיו עוד יאמרו גם עתה כי אין כל זכות לנו להאחז בארץ אחרי אשר שונאי השכלה הננו, מורדי אור ושומרי הבלי שוא אנחנו, וישכחו כי הפראזה הזאת, היא כבר בלה ונושנה מאד, ושנים רבות עברו עליה עד כי חדל להיות לה ארח בין אנשים ישרים ויודעי ישראל. מקרי יום יום יראו לדעת כי רק עלילות יחפשו עלינו, יאכלו את ישראל בכל פה וימחו את פיהם לאמר לא פעלנו און, ולא ישימו לבם, כי אנחנו נרדוף אחרי הדעת בכל לבבנו ובכל נפשנו, וא"כ כבר עשינו את “העבודה” אשר הוטלה עלינו, ומדוע זה לא יקרבונו לפי השכלתנו? איה היא האחוה, הרעות והאחדות אשר אמרו לתת לנו במחיר דרשנו את ההשכלה, לבד כי לפי היושר והחובה יש לנו הצדקה לדרוש זכות אזרח, יען כי החפש וזכות-האדם הנתנים לאדם אינם דברים אשר ינתנו לו בעד “הנהגה טובה” ובעד לכתו בדרך הישר, בלתי אם באשר הוא אדם, בן להטבע. ימים רבים היו לישראל אשר שגו באהבת החכמה לשמה, ויסתירו את עצמם להגות בה בשום לב בלי כל תכלית ומטרה, כאשר הגו לפנים בהתלמוד ובתורה, אך לשמה, אולם עתה נשתנו העתים וכל בני הנעורים יבקשו תועלת בעבודתם ומלאכתם, ואם תשאל את פי כל נער ונער מבני ישראל: “לאיזה מטרה ותכלית תלך אל בית הספר?” אז יענך כרגע: למען יהיה לרופא, למליץ בשערי המשפט, לחכם חרשים ואז ימצא חית ידו בכבוד, ולא יסתפקו את עצמם בזה לבד אשר לבבם ראה חכמה הרבה ובחיי הנשמות אשר שפרו מאד על אלה הנהנים מזיו החכמה, כי אם תועלת-חמרי יבקשו במעשיהם. זאת היא תקות כל הלומד חכמה עתה. אבל הן עלינו לדעת כי לא כל תלמידי בתי-הספר יהיו לרופאים, מליצים וכו' ורבים מהם יכשלו בלכתם בחצי הדרך, – ואם כן אשאלה, מה יהיה גורל הצאן האובדות האלה? מהדור ההולך התרחקו ללכת ועד הבא לא הגיעו. המה לא ימצאו מנוח לכף רגליהם ויהיו נודדים ללחם איה. החלק הגדול מאלה האמללים ישובו אל בתיהם במפח נפש, וגורלם יהיה כגורל כל נשמתין ערטילאין אשר תדאינה בעולם הזה מבלתי יכלת למצוא להן מעמד.

ב.

“אבל הבלי החסידים ודרכיהם יעמדו לנו על דרכנו לבל נשיג זכיות אזרחים, כי הממשלה תביט עליהם בעיני בוז וחרפה, והחסידים המה לאבני נגף לכל ישראל” – הדברים האלה מתגלגלים בפי רבים מסופרי ישראל בתמונות שונות זה בכה וזה בכה, אך אם המשפט הזה אמת וצדק הוא אספוק מאד, ולדעתי רוח ישאהו אם אך תגע בו יד בקרת והגיון ישר. הנה עינינו הרואות, כי רוב החסידים בארץ ליטא עתה, המה בעלי מוסר ומדות וכל רואיהם יכירם כי זרע ישראל המה, ורוב השולחים כסף פדיונם להצדיק אינם מאמינים בנפלאותיו ואינם מחכים לישועתו, כי אם יש להם פניה בזה: הגבירים שבהם יחפצו לקנות להם שם בארץ ע“י כסף נדבתם, ובכנף חסיד אחד מהנגידים יחזיקו שבעים חסידים, מלמדים עניים או הולכי בטל, וכל מי שאשתו מפרנסתו, אשר יגדילו ויפארו את שם החסיד-הנגיד וישבחו את מעשיו לעשות לו שם למען תמצא ידו לעשות שדוכים הגונים עם צאצאיו ולמען עוד דברים הרבה מאד הידועים ליודעי חן… ובכלל אבדה החסידות את כחה ועוזה מלפנים בארץ ליטא, עד כי עתה עודנה נמצאת פה מכח הדחיפה הראשונה, כגלגל אשר יתנועע עוד אף אם חדל המניע לסבבו על הציר, ורוב החסדים ישאו עליהם רק את השם הזה ובסדורי תפלותיהם לבד נפלגו מאת המתנגדים, וגם את זה לא יעשו בכונה מיוחדת, רק כי ככה הנחילום אבותיהם ונוסחא אחרת לא ידעו מנעוריהם. אבל החסידים בכלל אינם חסידים כמו שהיו אבותינו ואבות אבותינו. בעיר מושבי ימצאו חסידים רבים מאד ויש להם יותר מעשרה בתי-תפלה מיוחדים ובכ”ז דל מאד מספר הנושאים מנחה ושולחים פדיון נפשם להצדיקים, אם כי בסביבותינו המה יושבים לרוב. ואך אחד או שנים מהנגידים יעלו פעמים אחדות בשנה לראות את פני הצדיק ולכפר את פניו במנחה, ועל צבא הנגידים האלה, אשר גם רבים מהחסידים ממלאים שחוק פיהם עליהם, – יחשבו עוד מלמדים אחדים ובטלנים המלקקים עצמות תחת שולחן הנגידים. גם רוב צדיקי ליטא יודעים את התורה, ויש מהם אשר יהגו בתלמוד וגם ספרי מחקר וחכמת ישראל אינם זרים להם, עד כי עולים המה בדברים רבים גם על הרבנים אשר ימשלו על המתנגדים. סוף דבר לא החסידים העמידו את בני ישראל במצבם הנורא אשר המה עומדים בו עתה, בלתי אם להפך: מצבם החמרי הרע, האויר המעפש אשר הנחילו אותנו תמיד בלא צדק ובלא משפט, המה הולידו בקרבנו את החסידים ואת החסידות, כי אחרי אשר לא נתנו את בני ישראל לחיות חיי אדם, חיים טובים ושלום, חיים פשוטים וחמרים, – לכן נולדו בקרבם חולמי חלומות ובעלי דמיון והזיה אשר בחרו בחיי הדמיון.

ובדבר הזה שגו גם כל אוהבי עמנו, אשר יחפצו להטיב לנו את מצבנו בזה, אשר יקילו לנו איזה חומרות ויתיר לנו את האסורות, בחשבם למשפט כי עול האסורים הרבים והדינים הקשים אשר המתיחו עלינו רבנינו וגאונינו במשך ימי גלותנו יכביד עלינו עד מאד, וידם היתה לרעה להביאנו אל מצבנו; ולכן יש את לבבם להחליף את מצבנו החמרי לטוב בהשליכם מעלינו את עול המצות המעשיות ויתירו את ידינו מן הדינים הרבים המעיקים עלינו. אך גם המה שגו בראה ועל כן יצא משפט מעוקל. אמנם חלילה לנו לעשות שקר בנפשנו לאמר כי מצבנו הוא טוב מאד, אחרי אשר עינינו הרואות כי החומרות היתרות, החקים הרקים והאסורים הרבים יכבידו את אכפם עלינו ויפעלו על נפשינו לרעה לבל תמצא ידנו לחיות בעולם הזה, אבל הלא עלינו לזכור, כי התקונים לבדם אשר נתקן בחומת ד', בדת ישראל, לא יביאו לנו בכנפיהם מאומה ולא ייטיבו את מצבנו אף כמלא השערה, –

עלינו לדעת כי אין מקרה אחד בתבל אשר יולד מהרוח, ולכל מקרה יש אב ואם, סבות מסבות שונות אשר הביאו את המקרה הזה עלי תבל והוציאו אותו לאור המציאות, וכל עוד אשר הסבות עומדות בחזקתן, נעמול לבהלה אם נחפוץ להסיר את המקרה, יליד בית ההכרח. והדבר הזה הננו רואים גם אצל בני ישראל. מצבנו החמרי בכל זמן הגלות הוליד בהכרח את כל הדינים והגדרים הקשים אשר אנחנו דנים עתה עליהם לתקנם ולצרפם בכור הרפורמציא, ואם יעלה ויפרח מצבנו החמרי כזית רענן, אז יטהרו מאליהם העבים המקדירים את שמי חיינו, אף אם לא נעשה תקינים בדת להקילו, כי החיים בעצמם יתאמצו לתקן את הדינים, והחיים יפלסו נתיב להדינים ע“פ חפצם. בארצות בריטאניה, האללאנד וצרפת לא קמו מעולם מתקנים ולא הביאו את שולחן הערוך בכור לצרפו ולזקקו, ובכל זאת לא תהיינה החומרות למשא על אחב”י היושבים שם, אחרי אשר הוטב מצבם החמרי וע"י חייהם אשר נשתנו לטוב לא יכבידו עוד האסורים את אכפם עליהם. המה יחיו וישבעו נחת מהתבל ומדת ישראל ויעשו בכל אשר יש לאל ידם לטובת יתר אחיהם בכל הארצות אשר נפזרו שמה, ולא ידברו על לב אחיהם ביתר הארצות לעשות תקונים בדת ולהמיר את חייהם הדתים, יען כי הנסיון הורה אותם לדעת כי עול הדת יוסר מעצמו אם אך יתהפך המצב החמרי לטוב ולא יהיה עוד לעול כבד. המה יכרו תמיד את אזן אחיהם לבקש להם אמצעים איך להטיב את החיים, וגם ידיהם בעצמם מלאות עבודה למען המטרה הזאת, ואחרי אשר החכמה תעוז לאנוש להטיב את חיין, לכן אל חִכם שופר לעורר את כל בני עמנו לאחוז בחכמה בחשבם למשפט, כי בעזרת ההשכלה יקחו את זכיות האדם, לא בדרך מתנה. ובאמת לקחו להם היהודית במקומות אחדים חפש ודרור בזרע הדעת ובכח הצדק. כי הראו לעיני העמים והשרים כי גם להם הצדקה להתענג על כל תענוגות התבל, אחרי אשר יעשירו את הארץ ויביאו לה טובה רבה בחריצות ידיהם בכל מקנה וקנין ובכל דבר חכמה ומדע.

סוף דבר, בטוחים גם אנחנו כי באחרית הימים תנתן לנו זכות אזרח לכל חקיו ומשפטיו, כי יראה כשרוננו, וגם עם הארץ יודה, באונס או ברצון, כי גם בני ישראל המה בני אדם. אבל חלילה לנו לעשות שקר בנפשינו ולאמר כי אין אנו “מוכשרים” עוד עתה לקבל את משפטי האזרחים אחרי אשר על עפעפינו צלמות, ולהצדיק בזה את מעשי אלה הזדונים אשר יחרפונו בלא צדק ובלא משפט, יתגוללו עלינו בעלילות שוא ובשקרים משקרים שונים, ועוד ישמיעו ברחובות כי אוהבי אדם המה, ויריעו בחצוצרות כי חיים המה במאה התשע-עשרה. ללמד זכות על אנשים כאלה, הוא אך חנף ואולת, ורעה רבה. ומה צדקו על אנשים כאלה, אשר המה רוב סופרי העם ומניעי גלגל דעת הקהל, דברי המבקר הרוססי ДобролюбовѢ (חלק שני מספריו): בדברו במקום אחד אודות קטנות-המח של הסופרים הרוססים יאמר, כי המה יראו תמיד את צל ההרים כהרים, ואם אך ישמיע איש אחד דעה חדשה כי גם היהודי הוא בן אדם וכל צרכי יתר בני האדם אינם מוזרים לו וימצא בהם חפץ, אז ימהרו כל הסופרים להריע בחצוצרות ולהודיע גלוי לכל כי הומאניסטים המה ומדת הסבלנות גדלה בתוך הרוססים מאד! –

ג

מנויה וגמורה בסוד חכמי הנפש ושופטי תכונות בני האדם, כי האהבה אשר ירגיש כל אדם לנפשו היא גדולה כל כך, עד כי לא יניע את ידו ואת רגלו אם לא תהיה אהבת עצמו לנגד עיניו, והאהבה הזאת היא הציר התכוני אשר עליו יסבו כל מפעלות בני האדם ודרכי חייהם. לב האיש חזק מצור, אדיר מחלמיש, עד כי לא תבוא אהבה אל קרבו ורסיסי דמעות עשוקים ג“כ לא יעצרו כח למוגגהו; אולם אם תחזינה עינינו את האמללים נאנחים על שברם ונאנקים מתגרת יד מכיהם, אז לבנו עלינו דוי מאד, כי נשוה את גורל האמללים לנגד עינינו ואהבתנו לעצמנו תעורר אותנו לצאת לעזרת אלה ולחלצם מרעתם, למען לא יוסיף עוד חלק האמללים בחיים להכאיב את לבבנו כאשר נביט אנחנו עליהם. אשר על כן לא ירחם האמלל על רעהו והעני לא יחוס על דל שכמותו, אחרי אשר גם בו נחתו חצי שדי ופגעי הזמן הרעו גם לו – וא”כ מדוע זה לא יסבול גם השני? האמלל יבקש תמיד בלבבו כי יבוא אסון על כל התבל ומלאה, ואך אז ישמח בחלקו הדל אם אך נודע לו כי גורל רעהו לא טוב הוא ממנו. אך במאושר תבער אש קנאתו, והקנאה הזאת תתן אמץ ועז בלבו עד כי יאזור חלציו ויתאמץ ככל אשר תמצא ידו לצאת מאסונו. מראש מקדמי ארץ נגזל משפט גוים רבים בידי איש אחד, וידי עריץ ואכזר אחד מצאו להן אונים לדכא תחת כפות רגליו אלפי אנשים ולרמוס על ראשי רבבות בני אדם בגאוה ובוז ולשומם כעפר לדוש, ובכ“ז לא התעוררו הנדכאים והנרדפים לצאת לחפשי ולקרוא להם דרור מהלחץ אשר העריצים לחצו אותם, כי נתנו את גום למכים וישחו את נפשותיהם לפני כל עובר ודורך ברגל גאוה; ומדוע זה אך במשך המאות האחרונות החלו הנענים והנגשים לדרוש את משפטם? אך גם בדבר הזה היתה יד הקנאה, קנאת איש מרעהו, לטובה, כי אהבת העם לעצמו הפיחה בקרבו רוח קנאה לקנא בחלק וגורל העם השני. – כי כל אלה הימים אשר היה משפט כל האדם נגזל לעיני השמש וכל העמים, הגוים והלשונות היו מורדפים על צואריהם בלי חשך בתגרת יד עריצים אשר קמו תמיד לערוץ את הארץ באכזריות חמה, לא נועז עם אחד להרים יד במושל בו, כי אחרי אשר כל בני האדם שחו לעפר לא היה מקום להקנאה לעשות מעשיה, כי “צרת רבים היא גם חצי נחמה”, אולם כאשר הוקל מעט עול גוי אחד או ממלכה אחת ע”י גואל ומושיע אשר יצא לעזרת הגוי או הממלכה, אז כבר מצאה לה הקנאה מקום להתגדר בו ותבנה לה בית בלבות הנאנחים והנאנקים מתגרת יד עריץ, אהבתם לנפשם הפיחה בקרבם רוח גבורה לדרוש גם את משפטם.

כמעט למיום הוסד דת ישראל לא דרש העם מאת שומרי חומת הדת ונוטרי כרם התורה לסקל לפניהם את כרם ישראל מאבני הנגף ולתקן להם תקונים בדת כאשר החלו לדרוש זאת זה לא כביר בשנותינו אלה, ומדוע זה אך בימים האחרונים האלה קמו בתוכנו רעפארמטארים הדורשים בחזקה מאת הרבנים לתקן לנו את שלחן הערוך, להביא עליו את תער השכירה ולחדש את פניו לרוח הזמן הזה? מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים? אם אמנם כי במשך זמן הגלות, ע"י מצבנו הנורא אשר עמדנו בתוכו ימים רבים, עלו קמשונים רבים על דתנו וחרולים כסו פניה עד כי פנים חדשות תראינה עינינו בכרם דת ישראל ושומריו עשו מעשים רבים לשחת את פריו וגם לקלקל את העץ; אבל הן גם הדבר הזה לא חדש הוא לנו לעשות שקר בנפשנו לאמר כי כל הראשונים היו כמלאכים ולא שגו בראה, אחרי אשר יודעים אנחנו כלנו היום, כי רבים מהמה פקו פליליה ויחוקקו חקים רבים לא לפי חפץ המחוקק הראשי ולא לפי רוח זמנם, ובכל זאתלא דרש העם מידם להסיר את הבוקי-סריקי אשר תלו בדת, בלתי אם הטו שכמם לסבול במנוחה וגם בחפץ לבב את אשר נטל עליהם, – ובמה נשתנה הזמן הזה, כי בניו יבקשו מומים בדרכי מוריהם מקדם ויחפצו בתקון הדת?

להשיב על השאלה הזאת עלינו לאמר, כי באמת היו החקים המעיקים משא לעיפה על שכם בני ישראל עוד מימים ימימה, אחרי אשר מצבם החמרי היה ברע מאד לפי באורי כל המפרשים את המלה הזאת, אך מפני רוע המצב של כל ישראל כמעט בכל הארצות, ומפני שהדינים הקשים אשר נולדו על ברכי הפלפול העקום והזר הכבידו אכפם על כל ישראל, לא נועזה עוד איזה עדה מישראל לבקש תקונים בדת, להקל מעליהם את העול הזה ולהתיר את ידיהם מהאסורים החזקים אשר נתנו מוריהם על זרעותיהם, כי אנשי הלב אשר היו אז ביניהם הבינו וידעו היטב כי מצבם החמרי הוא רק סבת חייהם המרים ואיזה קולות בדת לא יקלו מהם את העול ואת עמלם הרב ולא ייטיבו את מצבם מאומה. כי כאשר שנו פני חייהם הפשוטים לטובה ומשפט אדם נתן להם, אז כבר הוסר מעצמו עול הדינים היתרים בלי מתקנים ותקונים בדת. וגם על לב בני ישראל מארץ רוסיה לא עלה מעולם הרעיון לדרוש מאת רבניו תקונים כל עוד אשר כל בני ישראל נשאו בעול הזה ועוד לא זכה חלק אחד מהם לצאת לקראת נשק האסורים היתרים להלחם אתם, ואם כן היו לעול כבד כזה אשר צוארי כל העם נתונים בתוכו, וזאת היתה כל נחמתם כי צרת רבים היא.

אך פתאום בא הרוח מארצות אשכנז ויך גלים בים התלמוד ומוסדי הדת התפלצו, שומרי חומת אמונת ישראל ראו וינועו ויעמדו מרחוק מבלי דעת מה לעשות, ובני ישראל בארץ רוסיה בראותם כי כבר קמו אחיהם באשכנז ויצאו כלם חוצץ למלחמה – עשו גם המה כמעשיהם, אמנם בלי אספות, לעשות תקונים בדת. ואחרי אשר דעת בני ארצנו בתורה גדולה מאד רב יתר מבני אשכנז, ותורת רב המכונה דאקטאר באשכנז היא כמר מדלי מול תורת אחד מחובשי בית המדרש בליטא, לכן הרחיקו ללכת גם מבני אשכנז ומהגדולים שבהם.

המחדש הראשון ישראל יעקבזאהן, אשר ידו היתה ראשונה להביא סדרים חדשים ולתקן את הדת, וגם אלה אשר החרו החזיקו אחריו, כאברהם גייגער ובעלי הסינאדע, יעדו להם חק וגבול בדרכיהם, ולבד השגיאות הגדולות אשר עשו ותקוני ההבל ורעות רוח אשר תקנו, הביאו לנו טובה רבה במעשיהם, בחכמתם הרבה ובחקירותיהם החפשיות, אבל מטיפי תקונים בארץ רוסיא לא מצאו שפק בתקוני רבני אשכנז ומחדשיה וידרשו רב יתר מהם.

אך בכל אלה עוד עומדת לפנינו שאלה גדולה ונכבדה הדורשת ממנו מענה: איזה הדרך בא הרוח ראשונה אל אחינו בני ישראל יושבי ארץ אשכנז לתקן תקונים בדרכי ומנהגי ישראל, ומדוע היו הם הראשונים לכל בית יוסף להביא את הרעפארמאציאן בדתנו, ולהרעיש ברעם את קירות המגדל הגדול העומד לתלפיות בארץ שנער זה אלפים שנה? מדוע קמו אך יהודי אשכנז לכבס בנתר ולהרבות בורית לטהר את הדת ולהקל את עולם, בעת אשר כל בני ישראל בכל ארצות פזוריהם ישבו להם שלוים ושקטים, ידיהם בצלחתם, לוחצים את ספסלי בתי כנסיותיהם, נהנים מזיו התורה, מתענגים על עול החקים והדינים ולא עלתה על לבם ללחום נגד האסורים?

ד.

אהוב אריסטו אהוב אפלטון ואת האמת יותר מכלם. (מאמר החכם.)

אחד מאלה הסופרים, אשר דרשו מאת הרבנים לעשות תקונים בדת, אשר דבר את דבריו בהשכל ודעת, בהגיון ומשפט, וירב עמהם בחזקה להקל את העול הכבד אשר העמיסו עלינו – גלה את דעתו כי הוא מבקש כזאת לא מפני אשר יחפוץ לפרוק עול מעל שכם אחיו, בלתי אם ירא הוא מאד פן תבוא הפריצות אשר גברה בארצנו ותשטוף את כל הדת, מבלי השאיר לה שריד; ולכן יאמר כי החדשות והשנויים אשר היה את לבבו לעשות בשלחן הערוך היו אך תקונים לחזק את בדקי הדת ולהקים את סכתו המטה לנפול מתגרת יד הפריצות ולא לסתור מגמתו כי אם לבנות. ואם אמנם כי רבים הקמים עליו אז ויצאו לקראתו רבנים מזוינים לחרפו ולגדפו וגם משכילים רבים לחמו אתו בשלום בעד דבריו אלה ולא חפצו לקבל דעתו, אבל בכל זה דבריו המה נכונים וצודקים; ולו עשו הרבנים איזו תקנות רק למנוע את רגל הצעירים מלכד ולנהלם לאט בטרם יתנגפו רגליהם על הרי נשף, כי אז היתה היהדות במצב שונה ומשונה מעתה. המתקן והמחדש הראשון הגיד בשפה ברורה: לא לגרוע באתי, כי אם להוסיף, אם כי באמת גרע מצות רבות וחקים רבים, אך את הגרעון הזה אשר הוציא מכלל המצות חשב להוספה אחרי אשר לפי דעתו היתה השעה אז דורשת כאלה, והאי תנא הוצאה הכנסה קרי לה; וכן גם כל המתקנים אשר קמו בימינו אלה לא חפצו להכחיד את זכר ישראל ודתו, כאשר יחשבו לא בצדק כל שומרי הבלי שוא, כי רובם ככולם אהבו את דת ישראל ויכבדו את היהדות מאד, ואך זמנם וחיי בבני דורם נטלו עליהם לעשות תקונים ולחדש הלכות לרוח הזמן אשר חיו בו ולרוח האנשים אשר שאפו את אויר העת ההיא. מחשבות המתקנים היו תמיד רצויות: להקים את הדת ולחזקה במסמרות אחרי אשר נראו בה פרצים, ואך פעולתם לא היתה רצויה, כי יש מהם אשר עיניהם לא צפו למרחוק ויסיעו אבנים שלמות מאבני הפנה, אשר חומת הדת עומדת עליהן ויחפצו לחזק בזה את הבדקים מבלי שום אל לב כי ע“י זה תפול כל החומה; והיו אם כן מעשיהם כמעשה הילד אשר ישבר זכוכית אחת שלמה בחלון למען יסתום באחד משבריה את פי נקב קטן לבל תברח הצפור דרך הנקב מן הבית, ובין כה פתח לפניה דרך אחרת היותר נכונה למענה. וכן לא נוכל לשאת עון וחטאה על מתקני אשכנז על החפץ אשר נתעורר בלבם לעשות תקונים, אחרי אשר היו תקונים דרושים להם מאד, לא להקל את העול כ”א לעצור בעד השטף הנורא לבל ישטוף במרוצתו את כל דת ישראל, השטף הגדול אשר היה תוצאותיו מבור חפרו איש נודע בשמו, כרהו חכם-עמנו – בן מנחם! –

במועצות ודעת הראו ה' סמאלענסקין ואלעזר שולמאן נגדה כל קהל הקוראים, כי כל הרעה אשר באה אז על ישראל היתה בחסד בן-מנחם ואך לרגלו גלה כבוד מישראל בארץ אשכנז, ולכן אחשוב זאת למותר לשנות הדברים. אם אמנם כי ה' גאטטלאבער דן את ה' סמאלענסקין בעד עזותו זאת בלהג הרבה ויקללהו קללות נמרצות על אשר העיז פנים לדבר נגד משה השלישי, וימטיר עליו אבני אלגביש ואש מתלקחת, אבל כפי הנראה לא נכוה עוד סמאלענסקין בפושרין הללו, אשר שפך עליו אב“ג בזעם אפו, ובחלק הרביעי מספרו “התועה בדרכי החיים” לא השיב אחור ימינו וישנה וישלש את משפטו אודות מענדעלזאהן עוד הפעם. אינני חפץ לחשוב מחשבות אם באמת יאמין ה' אב”ג באמונה שלמה שבן-מנחםהיה אחד מהזקנים הפתאים אשר דעתם מטורפת עליהם, עד כי לא התבונן מאומה אל כל הנעשה בביתו, או רק אהבתו לבן-מנחם ושנאתו או קנאתו לסמאלענסקין העבירו אותו על דעתו לדבר דברים שאין להם שחר, יען כי אינני מהחוקרים המחפשים בנרות אחרי כל פסיעה ופסיעה של הסופרים העברים לדעת שטתם ודרכיהם, וכשאני לעצמי אין לי שום עסק בדעתו הפנימית של ה' גאטטלאבער, אם היו עטו ולבו שוים בעת כתבו את הדברים האלה, או לא; אך איך שיהיה לא צדק גאטטלאבער בדבריו. מתולדות בן-מנחם נודע לנו כי לא עור היה, וא“כ איה איפה היו עיניו בעת סרו בני ביתו מדרך ישראל ומדוע היו עיניו עצומות מראות את מעללי צאצאיו? גאטטלאבער הביא עדים רבים ממקרים אצל גדולי ישראל אשר בניהם יצאו לתרבות רעה, ובעדים האלה, במקרים בודדים, יחפוץ לכפות עלינו הר כגיגית להאמין כי גם אצל הרמבמ”ן היה הדבר הזה אך מקרה ולא יותר. אבל כבר פסו אמונים מן הארץ אשר יתנו אמון בדבר אשר לא יאומן. לו היה באמת את לבב אב"ג לסתור את דברי ה' סמאלענסקין, אז היה לו להראות לנו מקום אחר אשר ממנו יצאה הרעה להכות את כל עדת ברלין חרם, ועליו היתה החובה לגלות לפנינו מקורים אחרים אשר מימיהם גרשו רפש וטיט להבאיש את ריח היהדות בעיני בני ישראל ולהכות את בית יעקב לרסיסים כאשר שטפו מים רבים כאלה בארץ אשכנז. אך כל עוד אשר לא עשה גאטטלאבער כזאת – דברי סמאלענסקין עודם עומדים בחזקתם, אם כי גם אנכי מודה כי הפריז מעט על המדה בשומו את מענדעלזאהן כמטרה לחצי קשתו, מבלי שום לב אל המצב אשר היה בן-מנחם נתון בתוכו. לב בן-מנחם השקט לא יוכל מחפצו החם להטיב את מצב עמו אשר בצרתו היה צר גם לו, כי גם הוא סבל בעד עונו הגדול אשר היה מזרע היהודים כנודע, ולכן חשב תמיד מחשבות איך להטות את לבב עמו אליו למען יהיו כפלגי מים בידו להטותם לכל אשר יחפוץ וללכת אל כל אשר יהיה רוחו ללכת… ואחרי אשר לא בכסף ולא בכח ידים יוקח לב עם, בלתי אם בכח הדעה אשר תמצא לה אזנים קשובות ותגביה את משמיעה למעלה עד כי ימצא חן בעיני העם לשמוע בקולו לכל אשר יצונו – לכן השמיע בן-מנחם באזני בני עמו את ההשכלה. בתורה לא היה כחו גדול, וגם אף אם השמיענה לא הושיבוהו בראש, כי גם בלעדו היה חזון התורה נפרץ עד מאד, ומה יגיד להם ולא ידעו המה? אך כאשר הטיף להם את החכמה ויהי לאב ולכהן לההשכלה, אז מצא לו אזנים כרגע ועתות צעירי הימים היו אז כבר בידו. ולא נוכל לשום אשם את נפשו בעשותו כזה, כי גם הוא נואל להאמין כי אם יתקרבו היהודים אל עם-הארץ ויתבוללו ביניהם, שפה אחת ודברים אחדים יהיו להם, אז יקרבום כל אדוני הארץ ולא ישאו עליהם כל חטא, ומבשרו חזה זאת, כי לעססינג ועוד נוצרים רבים התהלכו עמדו כרע כאח אם כי היה יהודי מבטן ומלדה, ולכן הטיף תמיד להתקרב אל עם הארץ, ובני ביתו ותלמידיו מהרו להקים את דבריו במלא מובנם…

משגה היה את סמאלענסקין רק בהעלימו את המקורים אשר ממנו שאב את יסוד משפטיו ולא הביא את דברי ה' שד“ל אשר שפט את הרמבמ”ן לחובה, אם כי לא היה מעולם בארץ ליטא ולא ראה את פני הישיבות גם בגלגולו הראשון, וכמו כן לא העתיק למשל את משפט הח' יאסט אודות הספר “ירושלים” בחלק השלישי מספרו “געשיכטע דער יודע א. ז. וו.” כי אז לא שאלהו אב"ג את השאלה “הגדולה”, מדוע לא הגיד גראֶטץ לבן-מנחם פשעו בחלק האחד עשר מספרו דברי ימי היהודים? מדוע? – שאלה נבערה! מר לטעמיה ומר לטעמיה, גראֶטץ כדאית ליה וסמאלענסקין כדאית ליה! וכמו כן היה לו לסמאלענסקין לשום לב אל העת אשר חי בה בן-מנחם אשר היתה אז רעאקציאן מוכרחת לבוא, אבל בדבר עצם הענין כי אשר מעילות אשר מעל אז על ראש מענדעלזאהן ינוח, – זה הוא נעלה מעל כל ספק!

ה.

ולא רחוק הוא להאמין כי פרי השכלת ברלין מצא חן גם בעיני מלכנו אלכסנדר הראשון, ויבן כי נצר מטעי בן-מנחםהוא, עד כי חפץ להשכיל גם הוא את בני ישראל החוסים תחת צלו למען יתבוללו בתוך יתר עם הארץ כאשר התבוללו רבים ורבות מאחינו באשכנז. כזאת נראה מתשובתו אשר השיב להשר הממונה על ההשכלה בהראותו להקיסר את גודל סכום הכסף הרב אשר על הממשלה להוציא על השכלת היהודים “אף אם בן מנחם אחד יצא מכל יהודי ארצי – גם אז די לי ואדע כי לא זרעתי את הכסף לרוח!” כי אמנם בן מנחם עשה את הצעד הראשון לקרב את לבות בני ישראל אל עם הארץ, כי לפי דעתו היה הדבר הזה נחוץ לנו ודרוש לחפץ בני עמנו אז. אבל בן מנחם בפרצו הגדר שכח אחרי כן לסלול מסלה נאמנה, ורבים מבני ישראל סרו פתאם מדרכם, אם כי דבר כזה לא עלה על לבו, אך הוא הסב בדבר הזה, הוא פתח לפני דורו את הדרך, ולא התוה לו גבול לאמר: עד פה תבוא ולא תוסיף, ולכן הרחק ללכת עד כי עבר כל חק וגבול, עד אשר באה הרעפארמאציאן ותגביל את בני הדור ההוא. הנני שונה עוד הפעם את אשר אמרתי, כי הרעפארם באה לתקן ולא לקלקל, לבנות, או לכל הפחות, לגדור את הבנין מסביב ולא להרוס, אך בחפצם להטיב הרבו הרע.

המתקנים והמחדשים בבני אשכנז ראו כי בת יעקב תדל מיום ליום ודת ישראל תרד שם פלאים, בני יהודה התקרבו אל עם הארץ באופן היותר גדול – לכן קמו לעשות תקונים בדת ישראל ולהביא את הזמורות אשר הביא לוטהער בהקאטאליציזמום גם בכרם ישראל, וידיהם יסדו רעפארמאציאן בתבנית הלוטהעראנית אשר היתה כבר בארצם, וישימו את כל מעינם לשנות את דרכי עבודת ד' וסדר התפלה, ובזה חפצו לחבב את אמונתנו על בני ישראל, לבל ידח מהם נדח, בחקותם גם הם את מעשי הגוים, והחלו לחלק כבוד ויקר לכל מנהל הבל אשר עשו כמעשה הגוים שכניהם. אבל בזה לא הקילו מאומה את עול התורה מעל בני ישראל, ואך העמיסו עליו מנהגים חדשים ומסים כבדים רב יתר מהראשונים. ותחת אשר מנהגי ישראל משנות דור ודור היו מוטלים באשפה ברשות הפקר, וביד כל איש היה להחזיק בהם או לרמוס עליהם ברגל כהעולה על רוחו. אחרי אשר אין אדונים להמה, – היו המנהגים החדשים אשר נתנו לפני בני ישראל בעלי הרעפארם לאבן מעמסה עליהם. ורבים מבני ישראל התנגפו רגליהם באבני הנשף, חקי ההבל אשר חקקו להם המתקנים.

אך בני ישראל יושבי ארץ רוסיא אשר עוד לא התקרבו אל עם הארץ, לא התערבו עוד בגוים והמלה “התערבות” השגורה על פי כל תוקעי בשופר ההשכלה, היתה אך פראזה חסרה כל טעם וכל הגיון ישר; בני ישראל בארצנו אשר מצבם החמרי הרע עוד לא נשתנה בימים ההם גם כן מכפי שהיה שנים רבות לפנים, ונפרדים היו מעם הארץ בדרכיהם ובמנהגיהם, שפה אחרת ודברים שונים להם ומצוינים היו גם בבגדיהם אשר ילבשו, – המה לא בקשו לעשות תקונים כאלה שנעשו בארץ אשכנז; ודורשי תקונים מאת הרבנים בארצנו, אשר היו אנשי לבב ויבינו כי תקוני אשכנז לא יביאו לנו מאומה, – כנוח עליהם רוח הקנאה ויקנאו באחיהם האשכנזים לבקש להם גם כן תקונים – דרשו מאת מוריהם להתיר להם את אסורי הדת: להקל מעליהם את עול שלחן הערוך ויבקשו להסיר את רוב חקי התורה, אשר נתקבלו כבר באומה ובא עליהם הסכם הכלל. המה חפצו כי יתירו הרבנים את ידיהם לעשות כל מה שלבם חפץ. ומרוב יראתם פן תשטוף הפריצות את כל הדת, התירו בין כה וכה את ידי הצעירים להיות פורצים, אחרי אשר רק את העפר הסירו מעל הדת ואת הדת בעצמה לא החזיקו. אמנם הדורשים את התקונים, המה בעצמם לא נצרכו לזה כלל. כי למרות כל החרפות והגדופים אשר שפכו מקנאים ויעזואיטים רבים על אלה אשר עוררו את שאלת החיים בארצנו ויתנום לפורקי עול ואנשים אשר בהפקירא ניחא להם – הננו יודעים היטב כי המה בעצמם, הדורשים את התקונים, לא עשו בידיהם את אשר בקשו בשפתיהם והדבר הזה בעצמו היה כסלון ממאיר וכקוץ מכאיב בעיני הקנאים, בראותם כי איש ריבם לא יריב לעצמו, בלתי אם על שבר העם נחלה ויעורר זעקת שבר על מכאובי בני עמו ואמונתו. פליאה דעת ממני איזה סבה עמדה להם לשטן או מנעה אותם מחלל את התורה ומהפר את המצות אשר כאין היו בעיניהם: אם מחסרון כח ואמץ-לב, או באמת היה את לבבם להראות קבל עם כי לא את טובתם ידרשו בבקשם תקונים, בלתי אם ידרשו ויחפשו אחרי אויר של חיים ורוח חופש ודרור למען כל העם; אבל איך שיהיה, המה לא קימו את מוצא שפתותיהם, ואך למען קיום הדת ולמען שמור את האומה עלו על הבמה.

המה עלו הבמתה לדרוש, אבל טעו בהלכה.

אם אמנם כי אכזריות הרבנים וגאון המפלפלים הרעו לנו עד מאד, עד כי באמת כבר כשל כח הסבל עד כי נלאינו נשוא, אבל בזה שגו הדורשים תקונים בבקשם מאת הרבנים דברים כאלה, אשר ידעו מראש כי לא יתנו להם, יען כי לא היה ביכלתם עשות כדבר הזה. ואם כן יש לנו הצדקה לגזור אומר, כי גם אלה אשר שעשעו את נפשם בתקוה לראות בקרוב חפש וחיים בחרות הדינים ובגוע הרבנים עם פלפוליהם, המה לא פחות ולא יותר מחולמי חלומות היו. וכמו שחשבו בילדותם כי עוד מעט יכירו וידעו כל יושבי תבל את שפת הקודש לשפה מדברת וכלם יהגו בה ויחזיקו בימינה ועוד חלומות כאלה, כן חלמו אחר כן, בהודע להם פתרון חלומות נעוריהם, לראות בעוד שנים אחדות את רב ישראל יושב ומתיר יבמה לשוק בלא חליצה, פוטר אשה מגט אם בעלה המיר דתו או הלך למדינת הים, משנה הלכות נדה, מתיר הבערה בשבת ומכשיר את הטריפות. אך לדאבון לבבנו שכחו כי גם בזה אך ידי בעל החלומות במעל ופתרון אחד לכלם: לכל זמן ועת לכל חפץ! יודע הנני היטב כי רב החומרות העמוסות על שכמנו משא לעיפה מונחות על צוארנו בלא צדק ובלא משפט, ולבד שאין להן יסוד בתלמוד עודן מתנגדות להגיונו וסגנון דרשות חז“ל איננו סובלן. אבל איכה יעלה על לבבנו לקות, כי הרבנים אשר ישבו אז ויושבים עתה על כסאות ההוראה יתירו להם כדברים האלה? האם לא צחוק הוא, צחוק מכאיב לב, לבקש מאת רבני ליטא ופולין להתיר את ידי צאן מרעיתם להסיר דינים כאלה מקרב השלחן-ערוך, אשר בהעדר האסורים וכל החומרות ירזה בטנו העב, בעת אשר דרך הרבנים תמיד להלעיטו למען ישמן, יעבה ויצבה?! משל למה הדבר דומה, לעני אחד העומד בחוץ ומתחנן על נפשו מאת כלי עשיר אחד להוריד לו איזה אגורות מהנשך בעד הכסף אשר העשיר נושה בהאביון על העבוט; והעשיר, לא לבד כי לא יוריד, עוד ירבה לקרוע את בשרו ממנו ויוסיף לנשך אותו. פתאום עבר עליהם איש אחד וידבר אל העשיר לאמר: לו שמעת לקולי כי אז יעצתיך להשיב את העבוט אל בעליו ולשקול עוד על כפי העני אלף שקל כסף! כל השומע יצחק להיועץ הזה, וגם אלה אשר יאמרו כי מוח קדקדו נהפך, גם כן יש להם על מה שיסמוכו, אבל מבלי משים נוכח כי בדרך היועץ הזה אחזו הדורשים תקונים מאת הרבנים. – מי לא ידע את תכונת רבני ליטא ורוססיה, הנזהרים ומזהירים על כל דיני טל ומטר וכדומה, השופטים את כל דורש אל החכמה או הקורא בספרים חצונים ומשים עיניו בטרפה – פסול כמפיר תורות ועובר חק ומשפטו כבר נחרץ ביניהם “מורידין ולא מעלין”, החושבים כאפיקורס גמור את כל מי שלא נשק את המזוזה בפיו, לא ירק מלא לוגמיו בעת אמר “ואנחנו כורעים” (בתפלת עלינו לשבח) או שתה מים קודם הבדלה במוצש”ק ובודקים באלה אשר לא אכלו מאכלי-שבת אולי מין הוא? – מרבנים כאלה אשר כמעט בזו הדרך ילכו כל מורי ישרון בכל ארץ ליטא, ידרשו תקונים בדיני קדושין, יבמות, שבת, וכאלה!! הן אם יבוא איש למשל אל המשכילים-העברים במלא מובנם אל “האפיקורסים”, המרגישים בכ“ז חבה לקדשי בני ישראל, ויאמר להם: ראו הנה עם בני ישראל נרדף על צוארו מחמת כל עריצי הגוים, משפטו נגזל לעיני השמש, שפתו היא שפה מתה ובלתי מדוברת, ארץ וממלכה אין לכם, – ואם כן הבדלו אתם בני ישראל מכל הבליכם, חקותיכם ותורתכם והיו כמונו לטוב לכם כל הימים. הלא גם אלה המתפארים לאפיקורסים בטח יזדעזעו לאחוריהם ויחרדו ממקומם לשמע הדברים האלה, אם כי יש בהם רבים אשר בקדושת המצות לא יאמינו, ויתר הדברים הלא המה אך בפאטריאָטיזם יסודתם, ורגש הלאומי הלא כרגש הדתי יחשב. אחר הדברים האלה מה זה נתפלא איפוא על הרבנים, המאמינים בכל דין וחדוש כבדברי האורים ע”פ הכלל הגדול “כל שתלמיד ותיק עתיד לחדש הלכה למשה מסיני”, כי יצאו בחרב נקמת נגד אלה אשר היה את לבבם לגזול מהם את כל מחמדיהם ואת כל אשר היה להם?

ו.

בחרב נוקמת וכל קללות שתי התוכחות ביחד יצאו הרבנים חוצץ למלחמה נגד אלה, אשר העיזו להחריד את רבצם ומנוחתם הנעימה, ויראו לכל מה נורא הוא להציל מפי הארי טרף. כי לא חשכו מכל יגיעה את נפשם וידכאו בשער את משפט אנשי ריבם, ואת שונאיהם ואנשי מצותם הפיצו לכל עברים, עד כי רבים נלאו למצוא את הפתח אשר דרך בו באו אל שדה המערכה. הדורשים תקונים נסו אל כל אשר נשאום רגליהם, עזבו את כלי נשקם על שדה המלחמה, והרבנים רדפו אחריהם ויזנבו בהם את כל הנחשלים ואת כלי מלחמתם כסו בעפר, למען לא יראו החוצה ולא יבואו בניהם אחריהם להחזיק בהם ולחדש את פני המלחמה עוד הפעם. את להט החרם שמו על ראש כל אלה אשר רק עלה במחשבתם החפץ לעשות תקונים, דכאו לעפר חייהם למען ידעו כי המה אלה אשר לחישתן לחישת שרף, עקיצתן עקיצת עקרב, נשיכתן נשיכת שועל וכל דבריהם כגחלי אש, אשר יכוה כל הנוגע בהם וכל השולח בהם יד לא ינקה… חדל שאון בין סופרי העברים, וקול אלהים אשר התהלך בגן מכתבי-עתים אשר לבני ישראל לרוח היום נאסף, עד כי לא ישמע עוד; הוסרה הבמה הגדולה אשר עמדה על שדה ספרותנו, והסופרים-הצופים אשר אהבת עמם העלתם עליה ירדו ממנה פצועי-דם ומכותיהם תזובנה מראש פרעות הקנאים אשר הפריעו בהם פרעות. זה שש שנים אשר אין עוד דורש תקונים ואין מחדש בישראל, אין מבקר אחרי מעשי הרבנים וכל מורה-הוראה הישר בעיניו יעשה, אך בכ“ז אל יחשבו הרבנים כי אין עוד להם מלחמה עם איש, אחרי אשר לא יראו את אנשי מלחמתם לנגד עיניהם. היודע תכסיסי מלחמה ומשטרי קרב לא יחכה עד אשר יבוא שונאו אליו להחריד את רבצו ואז יתאמץ להלחם בו, בלתי אם עליו להכין את נפשו למלחמה מראש, לאסוף חיל אנשים תחת דגלו, ללמד את ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה בטרם עוד הקריב איש שונאו את אנשי חילו אל שדה המערכה ובטרם עוד נסה דבר אליו. וכן עליו לדעת היטב את גדל כח איש ריבו ולהביא במספר את האנשים אשר יעשו עמדו מלחמה, למען תמצא ידו להכין לו עצה וגבורה לפי מספר החיל אשר לרגלי לוחמו, כי בעת אשר ירעימו כלי התותח וזרם כדורי אש ומות ישטוף בסאון ורעש כמטר סוחף, לא עת היא אז לבקש עצה ולהכין לקראת השונא, רק אז הגיעה כבר העת לעשות, כי עצה וגבורה למלחמה: בראשונה עצה, וגבורה באחרונה. הרבנים יחשבו בלבם כי אין כל פחד מלחמה לנגד עיניהם אחרי כי לא ילחמו עתה עמהם, אבל המה שגו מאד מאד. הזמן עושה את שלו, כל באי עולם בנים מקשיבים המה להזמן ואל מוצא פיו ייחלו כאל מלקוש, הוא יסחף בכח את כל היצורים מדעתם ושלא מדעתם, וגם בני ישראל בכלל יצורי תבל המה, ואם כן גם המה נסחפים בשטף הזמן הממהר לרוץ ארח, אם כי לפי דברי רבים נעלים הננו מגדר הזמן. ולו פקחו הרבנים את עיניהם להביט על הזמן הנוכחי ועל מעשי החיים בו בעינים זכות, אז נוכחו כי עת מלחמה היא. ינסו נא המורים לצאת מארבע אמות של הלכה, ישימו נא עיניהם בבני דורם, יראו נא מה העם עושה בכל יום וימחלו להטריח את כבודם לבחון כליות ולב צאן מרעיתם, – אז יודו גם המה כי משגה היה אתם בחשבם כי שלום להם. אז יראו ויוכחו כי לא עתה היא העת לשבת בחבוק ידים, או להאביד את כשרונותיהם על דברי הבלים ופלפול ולשבת שבעה נקיים לשנות את מקום יתד או מסמר אחד, שלא כדעת הגר”א או התוספות-יום-טוב, בבית המקדש אשר יבנה לעתיד לבוא, ולהתפאר אחר כן כי אך הוא קלע אל השערה, ואך על פי דברי פרושו “יצוו אל הבונים לנטות קו ומדה ואבן העופרת כמדות וכתכנית אשר כוננתי” (הגאון מלבי"ם בהקדמתו לבאורו על תמונת הבית דיחזקאל). עת מלחמה היא לכם, מורים, רבנים, יושבי על מדין, שומרי תורה ואוהבי דת ישראל! העבירו שופר תרועה בכל הארץ כי מלחמה קרובה לבוא, מלחמה כבר עומדת בשעריכם ורבים המה אשר יזובו מדוקרים, אשר ע"כ חושו והביאו עצה איך לקדם את פני הרעה המתעתדת לבוא. אך שוא יבטיח אתכם בעל “הלבנון”, כי תודות לד' בנה הגביר פלוני בית-המדרש בעיר פלונית והושיב בתוכו פרושים להגדיל תורה ולהאדירה, להשיב את העטרה ליושנה ולחדש את למוד התורה כקדם. ופלוני החריף אסף עשרים בחורים ויגד לפניהם שעור גמרא עם כל המפרשים, ותחשבו בלבבכם כי עתה לא תשתכח עוד תורה מישראל והדת עומדת על עמודים חזקים לא ימוטו –, שקר בפי נביאי השלום ההם! ככהני הבעל אשר נבאו לשלום בעת אשר סכנת מלחמה רחפה על פני כל העם ויתעום בשקריהם בתהו לא-דרך, כן המה אלה אשר יבטיחו אותנו על שקר ויסובבנו בכחש, משאות-שוא ומדוחים. הפרושים בבית מדרשו של הגביר והבחורים שומעי לקח החריף ילחצו את ספסליהם, יפלו את כליהם לאור הנר, לאור הלבנה, לאור האבוקה וגם לאור יומם, גם יהגו בתורתם לעת מצוא. – אך לכל הדברים האלה אין שום שייכות וחבור אל קיום האומה והיהדות. האם באלה תושע דת יהודה ותורת ישראל תשכון לבטח?

עינינו הרואות כי כמעט כל צעירי בני ישראל יתנו כתף סוררת לתורת ישראל ולחכמתו, כי עד מלאת להנער שלש עשרה שנה ישמע לקח מפי אחד המלמדים בבני ישראל בחדרי עמנו, אשר מהם תצא תורה וידיה על ראשה, אין סדר ומשטר בתוכם, צלמות ואי-סדרים בלמודיהם, והנער עודנו נער. אך אז כבר הגיעה העת כי יתן האב אל לבו לחשוב אודות בנו בימים יבואו, ויזכור את ימי החשך אשר יגיעו בעת אשר תבוא עתו לעבוד בצבא, ויתאמץ לקדם את פני הדבר להקל מעל בנו את העול הכבד הזה בהביאו אותו אל אחד מבתי הספר למען יכלה חקו בלמודים, ישיג תעודה, ויגרעו שנות עבודתו בצבא – זאת היא המטרה לפי דעת האב ואם-הנער, ואולי גם לפני הנער בעצמו בעת אשר יצעד ראשונה על מפתן הבית; אבל אחרי אשר תעבורנה עליו שנים אחדות, אז יבוא מלאך ויסטרו על פיו וישכחנו את כל הרהורי לבו הטובים, אז יראה הנער ויוכח, כי לא למען המעיט את מספר שנות העבודה בצבא נוסדו בתי חכמה בכל הארץ ומטרה אחרת להם, ובכן מבקש לו גם הוא מטרה בחיים. יאמר אל אביו: לא ראיתיך, ואת אחיו לא יכיר ויבזה בלבו את כל יתר אחיו בני עמו, יביט על התורה אשר למד בילדותו כעל קבר אשר נבלעו בתוכו רוב שנותיו בלי כל פעולה ומעשה, ואך באור פני החכמה יחפוץ לראות חיים טובים ונעימים, חיים שאין בהם בושה וכלמה.

סבת הדבר הזה היא פשוטה ומובנת לכל, וגם בעיני אלה אשר לא יראו בזה עקבות המשיח, אחרי אשר הדור יהיה בקרוב כלו חייב, לא יהיה הדבר הזה לפלא. כל אחד ואחד מבני האדם אוהב את עצמו, מאמין בעצמו באמונה שלמה ובטוח בעצמו רב יותר מבכל ההבטחות אשר יבטיחו אותו כל נאמני ארץ, ואם כן יאמין בעצמו כי בנו ההולך לדרוש את החכמה יהיה צדיק גמור אף אם הנהו מתהלך בין הנכרים ולומד חכמות חצוניות. הלא הלמודים האלה נחוצים לו להפטר על ידיהם מעבודת הצבא, ואיזה דבר בתבל יקר לו מנפשות צאצאיו? הרואה את אחד היראים מוסר את בנו לבית הספר אומר: ברקאי, כבר האיר המזרח, יחשוב בלבו כי באמת באה חכמה בלב האיש הזה להבין טוב ורע ולחפוץ כי גם בנו יהיה כאחד האדם, ובתנועה הזאת יראה סמני-השכלה ואותות פזור ענני-חשך, אם יולד גוי ויהיה כלו למשכיל פעם אחת?! זה לא כביר היה על כל נער ונער מבני ישראל ללחום עם אבותיו ימים רבים עד אשר עלתה בידו להשיג הרשיום לקרוא איזה ספר מספרי השכלה; עודני זוכר את המכות אשר הכה אותי אחי הגדול על אשר קראתי את הספר “בחינת עולם”, בהוכיחו אותי כי אסור לקרוא בו, מפני כי לפי שיטתו יתר שאת למלאכי מרום על בני האדם, אשר זה הוא לא לפי דעת המקובלים הגוזרים אומר כי מדרגת האדם נעלה ממדרגת המלאכים; איה שוקל ואיה סופר את המון התלאות אשר סבל כל נער ונער, עד אשר מסרוהו אבותיו אל בית-הספר – ואיזה רוח עברה פתאום ותעש את כל בני ישראל לדורשי השכלת וטובת בניהם בין לילה אחד? אך באמת גם עד כה לא שנאו את הלמודים, ונהפוך, עם-ישרון יאהב חכמה תמיד, בלתי אם הביטו עליהם כעל מתנגדים לשמירת חקי הדת, בראותם את המלומדים הולכים קצוצי-פאה, מגולחי-זקן ומזלזלים במצות, אבל אחרי אשר נודע להם כי על ידי זה אשר ילמדו את בניהם ימעט מספר שנות עבודתם בצבא, אז קמו כלם בחפץ לבב למסור את בניהם אל בתי הספר וישקיטו את רוחם הסוער בקרבם בתקוה טובה, כי בניהם ישמרו את חקי הדת אף אם תבוא חכמה בלבם והשכלה אל קרבם.

התקוה הטובה הזאת היא אך תקוה ולא יותר. לא לבד כי היא תבגוד גם באלה השמים בה מחסם, כי אם גם אלה מחכמי עמנו הדורשים טובת ישראל באמת ואשר נתנו את נפשם להתאמץ ככל אשר תמצא ידם כי ילמד ישראל את בניו למען הצליחם – גם אלה יחרדו וייראו עתה מאד מאד. לא יבכו למצות המעשיות אשר נתנו להם הצעירים כתף סוררת, לא ישאו קנים הגה והי על מנהגים אחדים המשלכים ארצה, אשר עליהם יספדו נבערים מדעת, בלתי אם נפש חכמי עמנו תבכה במסתרים על רוח ישראל כי תמס יהלוך. הרוח הנעלה והנשגב אשר הרימו תמיד אל על וישימהו לנס גוים, וחיל ושערה תאחזם למראה להט החרב החדה המונחת על צואר האומר וקיומה. מה יהיה גורל ישראל אז בעת אשר הדור לא ישמע ולא יבין שפת אבותיו, תורת אמו יטוש וישכח מלבו כי נצר הנהו מגזע עם ישן נושן, עם המתנוסס כאבן נזר בדברי ימי האדם, עם אשר לו ספרות נפלאה ונהדרה עד מאד, עם אשר לא לחרפה ואולי לכבוד יחשב לאיש השוכן בין שבטיו וחונה תחת אחד מדגליו? שפת אבותינו ותורת ישראל קשרו עד היום את לבות כל בני ישראל עדי היו לאחדים, שפה אחת ודברים אחדים היו ליהודים האובדים בהררי קו-קז והנדחים במדבר ערב: שפת-הקדש אחדה אותם, ובשפה הזאת הבינו את דברי אחיהם מקצות הארץ בבשרם להם ישועה או בבקשם מהם עזרה לעתות בצרה, ועתה יעזבוה בניה באשמת מוריהם ומחטאת כהניהם, אשר גם להם היא מוזרה כשפת עם נכר, וגם המה לא ישמעוה כשפת לא ידעו!…

ז.

דרך הכורמים לנצור את גפניהם לבל יעלו שמיר ושית ולבל יעשו באשים. ואם באשמת איזה מקרה יעלו על פני אחד הגפנים קמשונים וחרלים יחנו כדור עליו, אז יקצץ הכורם את המשחיתים האלה ויקציע את הגפן מסביב לפלס לו נתיב חדש למען לא יוסיפו עוד הברקנים לשחת את פריו. אולם אם גם אחר אשר הסיר את הקמשונים מעל פני הגפן וגם אז עוד יוסיף העץ להגדיל ולהצמיח סלונים חדשים וקוצים לא שערום מראש, ולמרות כל תחבולות הכורם וחרמשו יוסיף הגפן ללכת ארחות עקלקלות להשחית הזרע גם להרע לשכניו – אז משפט חרוץ על הגפן הזה להשרש מארץ, לשרש גזעו מתחת וענפיו ממעל והיה כאלון בשלכת, וכל בדיו ושרשיו הרבים יבלו בארץ או יהיו לשבבים.

ובדרך הזה אחזו גם חכמי הלב ונושאי דגל ההשכלה אשר בקרב בני עמנו בארצנו.

אחרי אשר הרבנים הראו את קשי-ערפם, עד כי לא נתנו כל אזן קשבת לדברי הסופרים ולכל התחנות אשר הפילו לפניהם, וכל האנחות והאנקות אשר השמיע העם מקצר רוח ומעבודה קשה היו כקול קורא במדבר; – מצאו להם הסופרים דרך אחרת להשיג את חפצי לבם: כי אחרי אשר ראו ויוכחו כי לב הרבנים חזק מצור וכסלע מוצק איתן מושבו כן יעמדו גם המה נגד כל רוח הקדים, – התנכלו הסופרים להעתיק את הרבנים ממקומם. ותחת אשר חפצו עד כה להמיר את טבעם, מטרתם וחפצם, התאמצו עתה להוריד אותם מכסאותם, אם המה לא יאבו לרדת בעצמם ולהביט ממרום שבתם על מעשי העם למען דעת מה הוא דורש מהם. ובמקום התחנות והבקשות מאת פני הרבנים אשר שמענו עד העת ההיא או טענות ומענות עליהם – נשמע פתאום קול הסופרים העברים משליכים בוז וקיקלון על הרבנים, על הפטישים החזקים ועל העמודים הימנים, אשר לפי עדותם בעצמם כל כבוד בית ישראל תלוי עליהם. על שולחן הספרות–העברית³ עלתה עוד שאלה אחת ונקראה בשם “שאלת הרבנים”, והדבר הזה היה לענין נכבד לענות בו ימים רבים. דניאל בגא"ר (ליב גארדאן) וליליענבלום, אחרי דברם מראש משפטים עם רועי ישראל בארצנו, ויראו כי כל דבריהם היו זרועים לרוח ועמלם היה לבהלה החלו לשלוח בהם את סטירותיהם ולכלות בהם על ידי זה את חצי זעמם, ויוכיחו לעיני כל, כי הרבנים אשר מפיהם אנו חיים עתה חיי-מות לא ידאגו לנו מאומה ולא נחלו מעולם על שבר בית יוסף, ויחרפו ויגדפו את מערכות הרבנים על אשר העמיסו עלינו חקים רבים ללא-צורך ולא הועיל. יצחק ערטער יוכיח את דרכם על פניהם מדוע לא ישימו לב, כי כל מצוה וחק נתנו לפי רוח המקום והעת, ולפי סבות ידועות אשר הולידו את המצוה הזאת; ואם כן כעבור הסבות, בהמר המקום והעת, הלא היה-גם להמצוה להפסיד את קיומה וכחה, ומדוע זה יאָספו הדינים החדשים על הישנים עד כי ירבה מספרם מיום על יום ונאספו חמרים חמרים (הצופה לבית ישראל מצד 16 והלאה). כל אלה התאמצו להראות לנו את מחלתנו הנוראה. את הפגעים אשר יביאו עלינו הרבנים עם חומרותיהם, שמירותיהם וגזרותיהם חד, אבל אין אחד מהם אשר חוה את דעתו ועצתו מאין נקח מורים אחרים תחת אלה אשר נשליך מעל פנינו, ומי יורה לעם דעה אם נגרש את רועינו עתה?

למען ידעו בני ישראל את המקור המשחת אשר ממנו שאב ושתה הרב את מימיו בילדותו, בנערותו, בהיותו מעט לאיש ובבאו בשנים, ואשר אחר כן יקיא את המים האלה בעמדו בראש לנהל עדתו – קם ה' ישראל בערינשטיין (השחר שנה ששית 405, 409) לגלות לפנינו את החנוך הרע אשר בו נתחנך הרב מיום צאתו לאויר העולם עד אשר אחז במרמה בקרנות איזה כסא רבנות. הסופר הזה יראה לנו את השתלשלות חנוכו, השכלתו ולמודו עד אשר יצא העגל הזה לצחק בנו, ויוכיח לנו כי אין להתפלא על הרבנים העומדים עתה בראש קהלות ישראל, מדוע ירעו וישחיתו את כרם ישראל אחרי אשר דרכם להזיק.

אבל גם בזה נראה את זרע ההרגל ופעולת החנוך, כי גם בערינשטיין אשר נגש לריב את הרבנים בלי משפט-קדום, בכ"ז כאשר יצאו חייבים מלפניו בדין לא חסה עינו עליהם להשפילם עד עפר, ויאחז בזה את דרכי התלמודים, אשר אם חפצו להרים מעלת איש הרימוהו למעלה ראש וישימו בין ככבים קנו, וכאשר עלה בלבבם החפץ להשפילהו, אז לא חשכו ממנו כלמות ורוק וישליכו עליו שקוצים מרבה להכיל.

וכן גם ה' בערינשטיין לא חזה נכוחה בדבר אחד, ושנאתו הגדולה להרבנים קלקלה את השורה עד כי הוציא משפט מעקל וכן לא יעשה. הוא שב במאמר “בנין זקנים סתירת ילדים” לדבר אודות הרבנים ולהעביר פאראללעלים בין רבני המתנגדים וצדיקי החסידים, ועלה בידו להוכיח כי יתרון להחסידים המלאים חיים על המתנגדים החנוטים מימות עולם ולבבם נעשה כקרח הנורא מעמל הדרך, עד כי לא יתפעלו משום דבר פלא שבעולם ונעשו לאסקעטים גמורים, ובדבר הזה צדק מאד. אבל בשובו להעריך את מערכת הרבנים מול מערכת נושאי דגל ההשכלה (שנה שביעית מהשחר, צד 632) ויגזור אומר כי ערך המשכילים יגדל בעינינו על חין ערך הרבנים, יען כי הראשונים המה אוהבי עמם באמת בעת אשר האחרונים נכונים תמיד לתת כתף סוררת לדתם ובעד בצע כסף או כבוד יקבלו עליהם דת אחרת, – במשפטו זה לא צדק מכל וכל ויחטיא את האמת מאד מאד, ואין בזה רק אחיזת עינים גמורה. איך יוכל איש לדבר בדברים האלה, בעת אשר עינינו ראו מעשים ומקרים לאלפים, אשר יכזיבו את המקרה הזה על פניו? – –

בימים עברו וגם בימינו אלה במקומות רבים היו תמיד האנשים ההולכים לאור ההשכלה אוהבים את עמם ומתאמצים להטיב להם בכל אשר מצאה ידם, ויותר מכפי שאהבו את אחיהם באמת, השמיע עוד תמיד בחוץ קולם כי רק המה יאהבו את עמם ואת דת קדשם אהבה עזה שאיננה תלויה בדבר. כן הבטיחו תמיד, ונכונים היו להשבע על אמתת דבריהם. ומה היתה אחרית כמעט כל אלה המשכילים? את זאת יודעים אנחנו כלנו היום וגם ה' בערנשטיין יודע זאת היטב. כמעט כל אלה המשכילים הרבים עם מחשבות קדושות וטהורות כאלה, אם אך הצליח בידם לבוא אל אחד מבתי מדרש המדעים ולצאת ממנו בשלום, המירו את דתם טרם נכנסו לעולם העשיה שלהם או בהיותם כבר בחצי העולם, ולמען מה? רק למען הכסף או הכבוד: זה בגד בעמו למען יוכל לעלות במעלות המשרה, זה עזב את אמונתו למען לא יחרפוהו בשם הנבזה והנאלח “ישראל”, וזה המיר את דתו למען תמצא ידו לכהן במשמרת פראפעססאר ומורה-ראשי ועוד רבים כאלה, אם כי כל אלה עשו רק לפנים. כלם הזנה הזנו אל דרך העמים בעד בצע או כבוד עד כי כמעט לא נותר מהם איש. ואך אלה אשר לא הצליח בידם להציב להם יד ושם בעולם על ידי חכמתם ותבונת כפם ונשארו בחצי הדרך קרח מכאן וקרח מכאן – רק המה עודם מחזיקים באמונתם, יען כי כסף או כבוד לא יתנו להם אף אם יעברו אל מחנה שונאינו. ה' בערנשטיין, כתלמיד בית מדרש-הרבנים יודע זאת היטב כי הוא בטח ראה רבים משכילים כאלה, אשר לדאבון לבבם לא בא מקרה טוב ויפה לידם למען ימירו על ידו את דתם. ואחד מטובי הסופרים בשפת עבר, איש זקן בא בימים, האומר תמיד בספריו הרבים כי מטרתו אך למען הטיב לעמו וחפץ הוא אך לפשט העקמומיות שבלב אחיו, דבר בשפה ברורה, כי צר לו מאד על אשר נולד על ברכי יהודים, אשר לא יכירו ערכו ולא יתבוננו אל הרוח אשר תשכון בקרבו, ולו הכירו מקומו בין עם-הארץ כי אז חלקו לו כבוד ויקר וגם כסף תועפות היה לו; ולולא נהפך זקנו ללבן – יתפאר תמיד – כי אז הביא עוד גם עתה את בשרו במים….כדברים האלה ידבר איש אחד, אשר לא אחפוץ לשאת את שמו על שפתי מפני השלום ומפני כבוד השפה העבריה, אבל חי נפשי כי אמת יהגה חכי, כי אמנם נמצא איש כזה בין סופרינו, – ועתה האם יש לנו המשכילים עוד צדקה להתפאר במשכילינו ובנושאי דגל ההשכלה בקרבנו, ולתתם עליונים על הרבנים? מדוע ובאיזה זכות? ה' בערנשטיין יאמר, כי אם יבוא איש אל אחד הרבנים וילחש לו באזנו להמיר דתו במחיר כסף או כבוד, אז לא יאחר מעשות כזאת, בעת אשר איש כיצחק ערטאר לא יעשה כדבר הזה, אף אם יתנו לו מלא ביתו כסף וזהב. אבל אחרי אשר כל משפט הוא אך יליד מקרים רבים ומעשים שהיו, ואך מפאקטים רבים יצא לנו משפט, לכן מאד מאד חפצתי לדעת את המקרים והפאקטים אשר על פיהם הוצא ה' ב. את משפטו החרוץ הזה. אני הכותב לא אדע אף אחד הרבנים אשר המיר את דתו במחיר כסף או כבוד, ומשכילים – הנה לדאבון לבבנו רוב אלה אשר נשאו את דגל ההשכלה על הרי ישראל, יזהירו עתה כזהר הרקיע בנזר דת אשר לא לנו, ואל ישיבני בערנשטיין, כי אם הרבנים לא עשו כדבר הזה הוא רק מפני כי לא נמצא עוד איש אשר הציע לפניהם כזה, אבל לו נסה אחד המאמינים דבר כזה אל הרבנים כי אז מצא גם לו אזן קשבת. אבל איך שיהיה, עוד לא היו דברים האלה מעולם ועוד לא קרה אף מקרה אחד כזה, ואולי עוד נהיה ההפך ממשפטו, ואם כן הלא דבריו בנוים רק על רוח הדמיון ורחוקים המה מן האמת ולכן הוציא משפט מעקל –.

ועוד כל אלה הסופרים מדברים ומפלפלים בשאלת הרבנים ומתאמצים להראות את פחזות רועי ישראל וקשי ערפם, והנה יצא רבי יחיאל מיכל פינס “בהלבנון” ויגע בצדדים אחרים מהשאלה הזאת.

כי דברי הסופרים הרבים המתלוננים במאמריהם על הרבנים לא היו כקול קורא במדבר – זאת יודה כל איש מבין דבר לאשורו, כי אם אמנם אין לנו פובליקום, אבל בכ“ז דל כבוד הרבנים בעיני ההמון, בשמעו בבהמ”ד את אחד מקוראי המכ"ע המספר, כי הרב מעיר פלונית עשה את הנבלות האל, והרב מעיר פלונית גזר גזירות על הצבור, והמספר יאמר כי בכתבי-העתים יחרפו בעד זה את הרבנים. ואם אמנם עוד לא ראינו איזה עדה מגרשת את מורה ורועה צאנה מקרבה ובוחרת לה איש אחר, אשר יהיה בידו הכח לתקן את בדקי הדת ואשר לכל הפחות ידע את אשר לפניו ויבין את המשרה אשר נתנה על שכמו. אבל בזה הועילו הסופרים בדבריהם: לב העם רחק ממוריו ורבניו, יריב ביד חזקה בלומדי התורה, ולא יוסיף עוד שמע בקולם לכל אשר יצווהו כבימי עולם וכשנים קדמוניות ויתן להם כתף סוררת. ועל החדשה הזאת, אשר בעקבה כרוכה רעה רבה וסכנה גדולה נשקפת לנו ממנה, יצא ה' פינס במאמרו “דור ומנהיגיו” (הלבנון תרל"ז, 1–4 № №), אל יחרד הקורא ממקומו בשמעו מפי משפט אודות מאמר אחד בהלבנון, – מכתב-עתי הנודע למלא הבל-הבלים ונועד אך ליעזואיטים; כי ה' פינס איננו אחד מעצי יער הלבנון אשר ינועו אל אשר יהיה רוח הפאנאטיזמוס ללכת, ולו היו כל הבוחרים בדרך אמונה כמהו, כי אז לא חרדנו מהצדיקים אשר במגנצא מאומה, ורוח אחרת היתה מנשבת בגן הספרות, כי החודר תוך כליות מאמריו בהמליץ וגם בהלבנון יראה ויוכח כי הוא אחד מאלה שיש להם מטרה וטענדענץ ידועה ויעשה כל דבריו ומעשיו בדעת ומחשבה. על סופרים כאלה הנני שואל תמיד: איך לא נפקחו עיניהם לראות בהלבנון את אשר אנחנו רואים בו, ומי הביא אותם הלבנונה? מה לכהן בבית הקברות? –

הסופר הזה יעיר למוסר את אזני קהלות ישראל על אשר יבזו את התורה, ישליכו שקוצים על הרבנים וכחלאת האדם יחשבו ביניהם, וכבוד התורה מתחלל ע"י זה. לפי דברי הסופר הנזכר, הנה הסבה בדבר הרע הזה המלחמה הגדולה בין פרנסי הדור ובין הרבנים, המלחמה הארוכה אשר כל פנקסי הקהלות הישנות מלאים סיגים וגדרים נגד הרבנים, כי כל אחד ואחד משך את רסן הממשלה לעצמו עד אשר גברה יד הפרנסים על הרבנים. אבל מדוע זה לא ישים ה' פינס אל לבו כי הרבנים בעצמם אשמים בדבר הזה, כי ידיהם לא עשו תושיה בהצותם על הפרנסים ולא הצליחו מאומה במלחמה. הן מה נתפלא על הרבנים כי לא עזה ידם ולא היתה ידם רוממה בריבם עם ראשי הקהלות בעד הממשלה על ההמון, אם לא היו בידם כל כלי נשק במה ללחום. לא היה בהם כח למשוך את ההמון אחריהם, תחת אשר על הרב להראות כל כחו בזה אשר ישלוט ממשלה בלתי מגבלה ברוח ההמון ועליו להטות אל העם חסד למען יהיה לבבו בידו כפלגי מים ואל כל אשר יחפוץ יטם. אך הרבנים לא כן עשו, לא התאמצו למצוא חן בעיני העם בלתי אם העמיסו עליו חקים מעיקים ובשם תורת החסד והרחמים לא ידעו רחם ביום דין, ובכל עת אשר עלו הפרנסים וראשי הקהל לגזוז את צאן קדשים לא עמדי גם הרבנים מנגד, בלתי אם פשטו את העורות אחרי אשר אחרים גזזו כבר את הצמר– ובאיזה מצח ייטיבו את פניהם לבקש עתה אהבה בעיני ההמון? האם יחפצו כי “מהצאן לא תפקד אחת וגם בטן הזאבים לא תחסר?!” לא, כדבר הזה היו לא תהיה! אם באמת חפצים הרבנים להשלים את העם, הלא להם לקרוא אל העם לשלום, לתת לו יד עזרה, ואז יקום גם העם לעזור להם בעת צרתם, ומדוע זה יתפלא ה' פינס על החדשה הזאת, הפשוטה ומובנת לכל⁴)? ואם כן יש לאל ידי לתרץ את קושית ה' פינס בדברי ה' בערנשטיין: פינס ישאל: מדוע רחק לב העם מרבניו? ובערנשטיין יענהו: יען כי לא התקרבו №הרבנים אל העם, אך לא כראות ה' פינס יביט ה' בערנשטיין ולא ראי זה כראי זה; הצד השוה שבהם כי גם שניהם יבכו וישאו קנים הגה והי על השערוריה הנעשה בישראל, כי החלו לבחור להם רבנים גם מאלה אשר יחוס משפחה אין להם, (השחר שנה ששית חוברת ח', הלבנון תרל"ז, № 1) כמו נתנה התורה אך למיוחסים וישר וצדקה אך בחלל הטבעת משלשלת היוחסין ינוחו. –

אך כל אלה הסופרים אשר הזכרתי לא הגידו לנו איזה רבנים טובים נחוצים לנו, ואך אחד היה החכם רבי יצחק בער לעווינזאהן אשר לא הסתפק את עצמו בדברי להג לבד ויחוה את עצתו איך גם לתקן את שבר בית יעקב ולחזק את שומרי חומת ציון למען יחזיקו את המשמר. (תעודה בישראל, שער השני, פרק נ"ו). לו היו לנו רבנים כתבניתם אשר יראה לנו ריב“ל, כי אז לא היה עלינו לדרוש תקונים מאת הרבנים, בלתי אם המה, הרבנים בעצמם, התאמצו לעשות למען העם ככל אשר מצאה ידם להקל, אחרי אשר הבינו אז מה המשרה דורשת מהם וכי המה לא פחות ולא יותר משלוחי קהלות ישראל. ריב”ל יתאמץ להציב את רבני ישראל ומורי צדק לעדות ישרון במצב רוחני חדש, למען ידע היטב כי לא אך להחמיר מטרתם, ולבד החכמה הנפלאה לחבר שור הנסקל אל נערה שנתפתתה עוד נמצאות חכמות בתבל. לעווינזאהן ידרוש מאת הרבנים עוד דבר אחד, אשר לו עשו כדבריו כי אז קם רוח והצלה ליהודים מכל הפגעים אשר הביאו מוריו עליו, הלא היא הדעה הנעלה אשר יעמלו כל משכילי עם ועם לטעת אותה על לבות בני האדם, דעה אשר הרעאליסתים האמתים יענדוה עטרה לראשם ואשר היא תפארת להם ולכל דורשיה והמטיפים אותה: כי כל אחד ואחד מחברת האדם ילמד את ידיו למלאכה ואצבעותיו לעבודה, איזה עבודת יד וחרשת המעשה שתהיה, ולא יאכל עוד לחם חסד על חשבון אחרים. ואת הדבר היקר והנכבד הזה יבקש וידרוש ריב"ל גם מאת הרבנים, כי גם המה ישלחו במלאכה את ידיהם ולכל אחד ואחד מהם תהיה איזה מלאכה אשר תחיה את נפשו ומפריה ישבע לחם, ולא יעשה עוד את תורתו קרדום לחפור בה. –

למען לא יתנפלו עליו אלה הנוקמים והנוטרים כנחש, יביא ריב“ל עדים לדבריו, ולהחזיק עוד את דעתו הציג שלשלת ארוכה של חכמי ישראל בדורות הראשונים אשר התעסקו במלאכה ומפרי יגיע כפיהם אכלו לחם, ואת התורה הורו לבני עמם חנם אין כסף. אחר כן ימלא את דבריו בהראותו לדעת כי אסור על פי הדין לקחת כסף בעד שכר ההוראה, “וכל העוסק בתורה, יאמר הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה – ואינו מתפרנס מן המלאכה, הרי זה בזה את התורה כבה מאור הדת, גורם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם הבא”. אין את נפשי לברר טעם וסבת הדבר, אם מפני הקדושה היתרה החופפת על התורה, או מטעמים אחרים נובעת הדרישה הזאת – אך זאת הנני להעיר, כי ריב"ל מחפצו הגדול להטיב לעמו, מבלי כל פניה וסבה חצונית, חזה נכוחה רב יתר מאלה אשר ראו הרבה בימי חייהם, ועוד לפני שנים רבות יעץ את ישראל והראה להם איזה דרך ישכון אור, ולתועלת יחשב לנו אם נשמע בקולו עוד היום –

אמנם כן, רבנים טובים נחוצים לנו; רבנים, אשר ידעו ויבינו לזרות ולהבר, מה לחדש ומה לתקן, איך להקים את סכתנו הנופלת, איך לנטוע אהבת ישראל, חכמתו ורוחו על לבות בני הנעורים; רבנים אשר ידעו במה תמצא יד חרוצים לעשות כנפים לרוח ישראל למען יוכל להגביה עוף, לבל יאבד שם ושארית לישראל וזכר לבית יעקב, ולא יכחד ישרון מן הארץ –

אבל מאין נקח לנו רבנים כאלה?

– זו היא שאלה, שאין לנו עליה עד היום רק תשובה משוללת.

ח.

לבל יבאו רבים וישבוני כי אין העם מוכשר ובלתי מוכן עוד לקבל ההשפעה מפי מורים ורבנים משכילים, והעד על המשפט הזה כי לא בחרו בני ישראל להם לרבנים מתלמידי בתי מדרש הרבנים אשר כוננה להם הממשלה, עד אשר מצאה הממשלה לנכון לסגור את שערי הבתים האלה, ואם כן הלא כל דברי אשר דברתי מאפע המה, – לכן הנני להקדיש בזה עלים אחדים לשאת משא על הבתים האלה ולדבר על תכונת בתי המדרש, למען יוכח וידעו כי לא בהעם האשם כ"א בבתי-המדרש, הכח אשר הוציא את הדבר הזה לפעולתו, ויזכרו את מאמר החכם: לא כל הנוצץ זהב מרקע הוא…

ימים רבים היו ועוד יהיו בתי מדרש הרבנים לענין לכל המפלגות לענות בו; הממלכה התעסקה אודותם וגם הספרות היתה מלאה על כל גדותיה “משאלת בתי ספר הרבנים” אשר הציצה פתאום על שדה הספרות. כל אחד ואחד, רצוני לאמר: הקהל, הממלכה והספרות, חזה בהם את מעלת רוחו והתוה להם את הדרך אשר ילכו בה וכל אחד מדד בקנה-המדה אשר בידו את הפעולה אשר הביאו בכנפיהם על בני ישראל.

את לבב הממשלה היתה לטעת את דעותיה על לבות היהודים ולהפיץ את כל חפציה ומטרותיה במחנה העברים על ידי הרבנים אשר תרכיבם אלופים לראשם, ורבות רבות קותה הממשלה מאת היהודים אם אך יעלה חפצה בידה לשנות לטוב את מבנה חומת יהודה ומצב ישראל, אחרי אשר הרבנים, אשר בידם נתנו עתותי העם ואמונתו יעשו את כל מעשיהם לפי רוח הממשלה, כי הלא רק היא תהיה רוח החיה באופני הרבנים, ואם כן חפצה הממשלה להטיב את חייהם האזרחים ומצבם המדיני. לא כן היו מחשבות הקהל, ולפי דעתו מטרה אחרת היתה להבתים האלה. חלק אחד מקהל היהודים חשב כי הבתים האלה נוסדו רק לעשות בזה נחת רוח להממשלה, כי לפי דעתם והבנתם הנה התנפלה עליהם הממשלה לגזול מהם את מחמדיהם, ואם כן נתרצו להביא לה קרבן. האנשים האלה חשבו כי אין להבתים האלה שום שייכות וחבור אל חייהם, בלתי אם נבראו למען אלה העניים, אשר הודיעו את חפצם לשלוח את בניהם את הבתים האלה, כאשר חזו עינינו בשנים הראשונות מיום הוסדו הבתים, כי אך אביוני העם הביאו את צאצאיהם אל בתי הספר. החלק הזה הביט על גורל הנער הנתון לבית הספר כעל גורל המסור לצבא, והפקודה האחרונה לא היתה רעה בעיניו מהראשונה, וזאת היא הסבה כי כל התלמידים אשר באו ראשונה אל בתי-המדרש היו מאלה אשר התעתדו לעבוד בצבא ויברחו מזרועות המחפשים להחבא במקדש ההשכלה. החלק השני מקהל היהודים, היינו כל אלה אשר הגו במסתרים בחכמה ובסתר אהלם קראו את הספרים החצונים וכל פסול וטרפה – הביטו על הבתים האלה כעל בתי מקדש לתורה ולחכמה. אל בתים כאלה התפללו כל “חברי ההשכלה החדשה” עוד מימי קדם, ועתה כאשר נוסדו, חשבו למשפט כי בקרב הימים תקום תשועה לכל ישראל כי מן הבתים האלה יצא, היום או מחר, בן-מנחם אחד ומושיעם ומנהיגם מקרבם יצא; איש אשר תמצא ידו להביא תנועה בחיי היהודים ברוסיה וזרועו תהיה מושלה לו להטיב את מצב חייהם לפי רוח בית מדרשם של המשכילים בגרמניה החדשה. –

גם הספרות ששה בדי גיל על הגאולה ועל התמורה הזאת, ותקוה לטוב, כי לא יארכו הימים ולא תכתב עוד חכמת ישראל בשפת עבר או בשפת אשכנז, בלתי אם בשפת רוססיה ושפת הקדש יאמר גם לה. כל הסופרים תקעו, הריעו ותקעו על הוסד בתי-מדרש לרבנים, כי התקוה שעשעה אותם לראות צדקת ישראל יוצאת כנגה מהבתים האלה, אחרי אשר יקומו חכמי ישראל להראות לעיני שונאיהם את כל חסן ויקר חכמת ישראל ודתו. המה יראו לבני עם הארץ את חין ערך הזכרונות העתיקים אשר נשארה לנו לפלטה בספרותנו העתיקה, למען יוכחו לדעת את ערכנו ולא יוסיפו עוד לצרור אותנו בנכליהם ולהיות לנו לאויבים. הספרות קותה כי חכמת ישראל תראה את כחה גם בארצנו, כאשר עמדה לה כחה ועוצם ידה להראותנו נפלאות בארצות המערב, ואם כן יגיעו בתי-מדרש-הרבנים אל המטרה הזאת.

אבל כל המטרות והתקות האלה כלו בעשן כלו.

קהלות ישראל חפרו ממבטן, כי לא כאשר דמו כן היתה. הממשלה מדעתה אשר הרבנים העתידים יהיו למורת רוח היהודים, חקקה למענם חקים המוצאים אותם מרשות קהלות ישראל ואך הממשלה תכסה אותם בכנפיה ותסוכך עליהם באברתה, כאשר נראה מספר החקים אשר לבתי מדרש הרבנים. שם תאמר הממשלה בדברים ברורים, כי היה לה הזכות להרכיב אלוף לאיזה עדה מבלי שאול את פיה, ובדרך הזה הלכה והרחיבה את זכיות תלמידי הבתים האלה, עד כי זכיות הבתים האלה עלו גם על זכיות בתי-ספר הכוללים. אולם, אם כי ביחוס אל הקהלות טוב היה החק הזה, כי בלעדו הן לא נתנו להרבנים מדרך כף רגל בדעת ישראל, אבל לשרש פרה רוש ולענה היה החק הזה להתלמידים כי הביטו על עצמם כעל מוכנים לצאת לקראת נשק עם בני אמונתם כאשר יכלו חק למודם, אחרי אשר הממשלה מגן להם. ולכן הרשו לעצמם עוד בימי למודם לזלזל במצות ולחלל מנהגים וחקים, הקדושים בעיני בני ישראל, עד כי חרדה אחזה את בני ישראל לזכר הרעיון הנורא כי אנשים כאלה יהיו רבניהם ומורי דת קדשם. המבט הזה, אשר בשקר יסודתו ואין לו כל תקף ועוז בעולם העשיה, המבט הרע הזה פעל לרעה על התלמידים להפרידם מקהל ישראל, והמלה “מלחמה” היתה שגורה בפיהם, נצרה על דל שפתם כל היום, ואם כן התרחקו כמטחוי קשת מעל קהלות ישראל, מעל אנשי מלחמתם בימים יוצרו. דעת לנבון נקל כי גם קהלות ישראל לא יכלו לעמוד מנגד ולהביט בקר-רוח על מחשבות תלמידי הרבנים, אשר הודיעו גלוי לכל כי מלחמה להם עם בני אמונתם, עם קשה-ערף, ועוד טרם עזבו התלמידים את בתי-מדרשם לכהן במשמרת הרבנות – החלה המלחמה.

קהלות ישראל פחדו פחד פן יבאו הרבנים האלה להורות לבניהם ללא-תורה וללא-אמונה, ותחת הקוצים אשר עליהם לבער עוד יביאו זמורות זרות בכרם בית ישראל; ולכן הכינו את נפשם מראש לקראת המלחמה הנכונה לבוא. וכן גם הממשלה בעצמה החלה בהמשך הזמן לקצץ בזכיות התלמידים-הרבנים אחרי אשר ראתה כי כל אבני הפנה אשר הניחה ליסד את בתי המדרש נפזרו לכל רוח, עוד טרם נחצבו מלב ההרים, ותהיינה לאבק פורח בצאתן לאויר עולם העשיה, ואם הן היתה גם תקות הרבנים מפח נפש, אחרי ראותם כי זכות הבחירה נתנה בידי הקהל. תחת אשר תלמיד-רבני היה תמיד נורא על כל סביביו בדעתו היטב כי איננו תלוי ברשות הקהל, – נהפך עליו גלגל מצבו מן הקצה אל הקצה: הזכות היתה להקהל לא לבד להשליכו מעל פניו כנצר נתעב כי אם עוד היה לאל ידו למסרהו לעבודת הצבא, אם לא הצליח ביד התלמיד למוצא מנוח לכף רגל באחת הערים לשאת שמה את משרת הרבנות על שכמו. על מפלת-גאים האלה שמח הקהל מאד, ועוד נמצאו בקהל אנשים אשר שמחו לאיד הרבנים, שתו לעג כמים וישחקו על משבתם, עד כי קהלה אחת שלחה את דבריה אל אחד התלמידים, אשר היה נודע אז לתהלה בכשרונותיו, ותחלה את פניו לשבת על כסא הרבנות בעירה במחיר גדול ונורא מאד – שלשים רובל שנה שנה!

אלה הגבורים אנשי השם, אשר התברכו בלבבם לאמר: לנו הממלכה, אשר התנשאו לכל לראש ויודיעו גלוי לכל כי מלחמה להם עם כל קהלות ישראל – שכחו פתאום את דברי הכתוב “אל יתהלל חוגר כמפתח”, ואך בגשתם אל הערפל, אל החיים האמתים, נוכחו לדעת כי עליהם לתת בעפר פיהם, עליהם לכוף את ראשיהם כאגמון לפני כל גל וגל אשר יעלה מים-החיים, ים-דאגה, ולשבת בדד ולדום כי נטל עליהם. ומה היה להם לעשות בעת הזאת? החכמים והמשכילים שבהם יצאו מבתי-מדרשם ויבאו אל בתי מדרש המדעים ואת שדה המלחמה עזבו לרעיהם, ואלה האחרונים השלימו את אחיהם ויהיו לרבנים מטעם הממשלה בקהלות ישראל, אחרי אשר קבלו עליהם את הדין…

מכל אשר דברנו עד כה כבר ראה הקורא כי קהלות ישראל אשר שנאו את הרבנים היה להם על מה שיסמוכו, אחרי אשר הרבנים השחיתו את דרכם על הארץ, באשמת המטרה אשר שמו לפניהם לא לפי רוח ישראל.

אך לא לבד תקות קהלות ישראל עלו בתהו, בלתי אם גם המשכילים בעם והספרות העברית נוכחו לדעת כי לחנם שמחו ולריק ששו בדי גיל אחרי אשר גם תקותם היתה מפח נפש. תקות אוהבי ההשכלה היתה חזקה מאד, כי מן הבתים האלה תצא תורת ישראל כנגה להאיר בקרב ארץ רוסיה וחכמת ישראל וחכמת ישראל כלפיד תבער להפיץ אור בין קהל הרוסים אשר דרכי ישראל וחכמתו מוזרים לו. המה שעשעו את נפשם בתקוה טובה ונעימה, כי לא יארכו הימים ובתי מקדש לחכמת עמנו יהיו בתי מדרש הרבנים לטוב לנו כל הימים, למען ידע גם עם רוססיה מה הוא ישראל ויביטו עלינו בעינים אחרות. אז חשבנו, כי כל אלה הימים אשר יהיה בכחה להבין בינה את עם הארץ מה הוא ישראל, למען ידעו ויבינו מי המה היושבים בתוכם, עוד יוסיפו דוברי שקרים ובני האספסוף מהסופרים לעולל עלינו עלילות למען האביד את חן עמנו בעיני ההמון. בחסד הסופרים-השארלאטאנים, המתאמצים תמיד להתמלא מסכלות ההמון, יאמינו כמעט רב יושבי הארץ באמונה אמן, כי היהודים המה גוזלים וחומסים, אחרי אשר רק דברים כאלה המה שומעים תמיד מפי העומדים בראש הספרות ומפתח דעת הקהל על שכמם. ומדוע זה לא יאמינו אם יראו כי אנשים גדולים ונודעים בחכמתם, לבשתנו ולמורת רוחנו, כאנדריי קראיעווסקי, ויטאליא שולגין ועוד כאלה יריעו עלינו בחצוצרות כל היום! ספר אחד או שנים אשר יגידו לנו צדקתנו יבטלו בתוך שפעת המון הספרים והמאמרים הרבים הנכתבים ויוצאים לאור בכל יום ויום נגד היהודים ואך בידי ספרות שלמה אשר תכזיב את כל דבר על פניהם, אשר תגול המסך מעל פני שונאינו ומנדינו אשר לא תתן לשקר להרים ראש ואשר תראה את חין ערך ישראל ויקר ספרותו, יפתחו שערי מקדשנו לעיני כל עם הארץ ויראו כי לא זובחי אדם הננו ולא כצעקתה הבאה עלינו שמעו. ואם אין אנחנו לנו, מי לנו? ומדוע זה לא ימצאו בקרבנו אנשים כאלה אשר יעמדו בראשנו ללחום בעדנו כאשר נמצאו לוחמים כאלה באלה הארצות אשר כבר באה תשועת ישראל? האם באמת לא נמצאו בקרבנו חכמים ונבונים, יודעי תורה וישראל, והטבע כרת ברית את כל חכמי ישראל כי יולדו אך בארצות אשכנז?… ואולם כאלה לא היו אז לנו.

ט.

בפרק הקודם הראנו לדעת כי הרבנים לא היו ראוים לכהן כמשמרת הרבנות, אחרי אשר ערי ישראל לא לקבל אותם עליהם לרבנים מפני כי הדרך אשר התוו להם מוריהם ומיסדיהם לא היתה דרך אשר רבנים צדיקים ילכו בה, בלתי אם דרך בעלי משרה ופקודה. – אך עוד שאלה אחת תבקש תשובה ממנו: אם גם לא יכלו רבני הבתים האלה לפעול כאשר קוו מהם, אבל מדוע לא נראתה כל כך פעולת האנשים אשר יצאו מן הבתים האלה? הן גם אנשים הדיוטים, לא רבנים, גם כן יכולים לפעול הרבה בקרב עמם, אם אך יודעי דעת המה, ואיה המה התלמידים הרבים אשר גדלה הממשלה בבתים האלה, ואיפוא נראו עקבות פעולתם בקרב בני עמנו בארצנו?

בתשובה על השאלה הזאת אחשוב כי לא אשגה באמרי כי הסבה אשר לרגלה לא הביאו בתי מדרש הרבנים שום תועלת, וגם לא עמלו לעשות מאומה היא: המורים הבלתי-מוכשרים אשר נבחרו להורות בבתי-ספר הרבנים. – כאשר עלה במחשבה לפני הממשלה ליסד בתי ספר ליהודים צוה אז שר ההשכלה על הד"ר ליליענטהאל לבא בכתובים את חכמי ישראל באשכנז ולקרוא להם בשם הממשלה לבוא לארץ רוסיה ולכהן שמה במשרת המורים בבתי הספר אשר היה את לבב הממשלה לכונן. ליליענטהאל שמח מאד על הדבר הזה ויערוך מכתבים אל גדולי חכמי ישראל אשר בארצות אשכנז, הלא המה: יאסט, פהיליפזאהן, צונץ גיגר, זקש ועוד והמה הללו מאד את פועל כפיו. פזרו במכתביהם די תהלה וכבוד, שבח וברכה לממשלתנו על אשר יצאה לעזרת ישראל, להורות לבני עמנו לשון וספר ולהפיץ ביניהם את הדעת, ויאותו בשמחת לבבם לבחור מתלמידיהם ולשלחם לרוסיה למען יפיצו שם את מעינות החכמה. אולם כאשר עבר ליליענטהאל בכל המקומות ברוססיה אשר נתישבו שמה אחינו בני ישראל ובשובו מדרכו הביא להמיניסטער בשורה בפיו, כי לא כל היהודים המה נלעגי לשון, חסרי דעת ואין תבונה בקרבם, בלתי אם ישנם ביניהם רבים משכילים היושבים בסתר המדרגה, נחבאים אל הכלים, והמה מבני “ההשכלה החדשה” – אז נחם המניסטער ממחשבתו אשר חשב לקרוא מורים לבני ישראל מארץ נכריה וימצא לנכון לו למסור את השכלת בני יהודה בידי המשכילים המעטים אשר מצא בקרב יהודי רוססיה. ועל דבר המורים מארץ אשכנז, צוה השר על ליליענטהאל לכתוב להם כי יכבדו וישבו בבתיהם עד אשר ימצא בהם חפץ ואז יקרא להם. ואם כי חרה מאד ליליענטהאל על הדבר הזה, כי בראשונה חלה את פניהם ולאחרונה היה עליו לעצור אותם כאשר כבר עמדו הכן לשום לרוססיה פעמיהם,– אבל מה היה לו לעשות אם פקודת אוואראף היתה חזקה עליו לבל יביא זרים אל בתי המדרש. המקרה הזה פקח את עיני ליליענטהאל לחזות ישר, כי לא הוא השליט לבדו בהשכלת עמו וגבוה מעל גבוה שומר עמו ישראל. ומן היום ההוא והלאה החל לשנות דרכו, כי ראה כי לא כמחשבתו מחשבת הממשלה.

המניסטער עשה מעשיו בהשכל ודעת, כי באמת לאהיו רצוים המורים ילדי-חוץ מפני הטעמים האלה: א) מדוע יתנו היהודים ברוססי' את כל כספם אשר יוציאו על חנוך בניהם בידי אנשים זרים מארץ אחרת, בעת אשר תמצא ידם להשיג מורים בקרב אחיהם בארצם? ב) המורים אשר יבואו מאשכנז לא יהיו רצוים לרוב אחיהם ברוסיה: הראשונים יביטו עליהם בעין בקרת יען כי מגלחי זקן המה, והאחרונים לא ידעו איך לכלכל דבריהם עמהם ואיך להתהלך לפי רוחם; ג) שפת רוססיה הנה מוזרה למורים הבאים מאשכנז ולא ישמעוה, והממשלה הלא חפצה לחנך את היהודים אך ברוח רוססיה ובעזרת שפתה. – אשר על כן בעצם הדבר הטיב המניסטער את אשר עשה בקראו למורים מקרב בני עמנו בארצנו, אבל תחת זה לא היה איש ישראל אשר העיר את המניסטער כי המורים האלה היו בלתי ראוים ומוכשרים עוד למורים ועוד לא השתמשו כל צרכם למען יוכלו לשרת בקודש. המה היו יכולים להתחשב רק כאזרחים משכילים, אבל לא למורים לעמם, כי גם הידיעות בחכמה ומדעים אשר היו להם, היו בלי כל סדר ומשטר, אחרי אשר למדו בלי כל סדרים ביראם כל היום מחמת המציקים הרבים להקוראים בספרים החצונים, פן תשורם עין רואה ואז אמללים המה לעד. ההשכלה השדופה והצנומה אשר אספו “אוהבי ההשכלה החדשה” בפנות הגגות ובין סבכי היער היתה דיה לתתם לחן ולחסד בעיני הממשלה להכירם לטוב בין יתר אחיהם, אבל בכל זאת לא היו ראוים למורים, אשר עליהם יהיו להורות לצעירי הימים את הדרך ילכו בה בנהלם בימים יבאו את צאן מרעיתם, ואת המעשה אשר יעשון להרים קרן עמם בכבוד. –

הסבות האלו, ועוד סבות רבות עמדו לשטן לבתי מדרש הרבנים לבל יביאו תועלת במחנה העברים, ולכן לעמת שבאו כן הלכו להם, אם כי זכרם לא יסוף מקרב בית ישראל ברוססיה ומקום להם בדברי ימי השכלת אחינו בארצנו. אבל עתה, בעת אשר הננו יודעים היטב את כל המגרעות אשר היו בהם, ואם כן, לו אך נחפוץ, יש לאל ידנו לתקן את כל השגיאות אשר היו בהם מדוע זה נעמוד עתה מנגד והננו יושבים בידים חבוקות מבלי עשות מאומה לקיום עמנו? עתה, בעת אשר כל בני ישראל ברוססיה עומדים הכן בנפש חפצה למסור את בניהם ביד כל בית ספר אשר יושיט להם את ידיו לקבל, – עתה הגיעה העת כי יקומו אוהבי עמנו ברוסיה להתאמץ ככל אשר תמצא ידם לבקש מאת הממשלה כי תתן להם הרשיון לכונן בתי מדרש ליהודים בארצנו, בתים אשר מהם תצא תורה וחכמה לבני עמנו, בתים אשר בהם ילמדו את בני יהודה קשת לדבר את אויביהם בשער ויהיו נכונים ומזוינים בכלי נשק הדעת וההשכלה לעת מצוא.

עוד אשור לדבר אודות הענין הזה, כי ממנו פנה ממנו יתד לשאלת היהדות וקיומה בארצנו, אשר כבר בא מועד לשום עליה לב. אך עתה מגמת מאמרי להעיר אזן כל אוהבי ישראל, וביחוד את היושבים ראשונה בחברת “מרבי השכלה בין יהודי רוססיה”, אשר דבריהם נשמעים במקום גובה ויודעים המה לכלכל דבר בדעת ובהשכל, כי לא יסתפקו בדברים קלי הערך, ולא ידאגו להעלות ארוכה לאבעבועות קטנות בעת אשר “חרב חדה מונחת על צואר האומה וקיומה”, ויתנו לב אל הרעיון ליסד בתי מדרש לעברים אשר, לפי דעתי, בו תלוי כל כבוד בית ישראל ברוססיה, וכל אשר לו זרוע עם גבורה להוציא הרעיון הזה למענהו, יתעורר לפעול כי עתה הוא העת המוכשרת לזה משאר הזמנים, ויחישו ימהרו מעשיהם פן יאחרו המועד. –

אוהבי היהדות! אליכם אקרא כי תשימו לב אל הזמן הזה התבוננו אל היהדות איך תמס תהלוך, ומהרו להקים סכתה בעוד מועד, – ועתה כבר בא מועד. לא תשימו לב כי נסגרו הבתים הראשונים יען כי לידתם היתה שלא בקדושה, כי האבן אשר מאסו כל בוני מקדש היהדות היתה למיסדי בתי מדרש הרבנים לראש פנה. אבל עתה נשתנו הזמנים, ומענה כמענה עדת מינסק לליליענטהאל לא תשמעו עוד. הארץ לעולם תעמוד, אבל דור הולך ודור בא! –

מאהילעוו ע“נ דניפער, תרל”ז.

הכותב.

(ממצב בני ישראל בארץ רוסיא)

¹

“אוכלי לחם העצבים” ­­­­– זה היה שם כללי לשורת מאמרים, אשר עלו במחשבה לפני לכתוב בסוף שנות השבעים על מצב אחינו בארצנו, על מצבם החמרי. אנכי באתי לעיר הבירה, ולפני נגלו ספרים לאין קץ בבית העקד הקיסרי שמה. ואמרתי לעשות כלי מן החומר הרב אשר מצאתי. בעמל רב אספתי מן המקורים את הדרוש לעבודתי, וקרבתי אל המלאכה לערוך את המאמרים על דבר מצב בני ישראל בארצנו. את המאמר הראשון אשר פה לפנינו נתתי על יד המנוח האר“ז, עורך “המליץ”. העתון הזה היה אז היחידי, אשר בו היתה איזו אפשרות לדבר דבר על המצב החמרי של אחינו בארצנו. ואולם עוד טרם נגמר בדפוס מאמרי זה, והנה קרה את “המליץ” אסון, הוא נכשל בעון טאטארבונאר, על אשר הדפיס ידיעה כוזבה מעיר טאטארבונאר בדבר עלילת דם, והממשלה ענשה את “המליץ” ותסגירנו לזמן ששה חדשים. בגלל הדבר הזה לא נגמר מאמרי זה בהמליץ, ואולם המו”ל התחייב לתת לי מספר עקזעמפליארים בחוברות מיוחדות, ושמה גמרו המדפיסים את מאמרי.

פה לנגד עיני הקורא המאמר הראשון: “בארות נשברים”. ואת המאמר השני, על דבר היהודים עובדי האדמה בארצנו, לא כתבתי עוד עברית. באו ימי התרל"ט, התחוללה התנועה לדבר בשפה ברורה בשפת עם הארץ, את אשר בלבנו על דבר אחינו, וכל מושכי עט בקרבנו החלו אז לכתוב את הגות רוחם ברוסית. אז כתבתי גם אני את מאמרי השני בשפה ההיא בהעתון השבועי “ראזסוויעט”, ונדפס גם בחוברת מיוחדה ונקראה בשם:

Евреи-земледЂльцы въ Новороссійкомъ краЂ”.1880. С. Петербургъ.

את מאמרי זה אנכי מדפיס עתה בזה כמעט בלא כל שנוי. אם אחדים מן הרעיונות יהיו עתה בסר בעיני הקוראים אז יזכורו נא כי הם נכתבו עוד בעת אשר חלומות אחרים חלמנו כלנו בנערינו ובזקנינו­­ – בפרט בנערינו, ואני הלא עוד צעיר הייתי אז… אנכי הסירותי רק את “ההערות” של האר“ז העורך, אשר זה משוש דרכו היה לכנוס לתוך דברי עוזריו, בפרט אם הדברים היו נגדו, נגד דעותיו, אשר לא תמיד היו ברורות, ונגד פעולותיו, אשר לא תמיד היו רצויות. ואולם את ההערה האחרונה, בסוף מאמרי, השארתי, יען כי, כאמור, סוף מאמרי זה לא נדפס בהמליץ, ולא חפצתי לגזור גניזה על דברי האר”ז שמה. גם אמרתי: יראו נא הקוראים וישמעו את חלומות זקנינו, אשר חלמו להם…

---

---

למען דעת במאמרים האלה אשר הנני נותן בזה לפני הקוראים יש את לבבי להפיץ אור על מצב בני ישראל החמרי בארצנו, לחדור עמוק עמוק אל חייהם הפשוטים, למען נדע את אשר יש לאל יד אוהבי ישראל לתקן בהם.

לא תמול הוא עמנו עלי ארץ ולא ביום אחד השתלשלו חיי בני ישראל בארצנו עד הגיעם אל מצבם הנוכחי. לכן דעת לנבון נקל כי אם נחפוץ להתבונן אל חייהם עתה, עלינו לשוב מעט אחורנית, לבקש את הסבות אשר הביאו את החיים האלה אל משכנות יעקב בארצנו ולשמוע את משפט חכמי לב בעת אשר נולדו הסבות האלה, אשר מהן נבראו בני ישראל בדמותם ובצלמם עתה.

ארצנו היא ארץ רחבת ידים מאד, ואם אמנם כי לאחינו נתן הרשיום לשבת אך במחוזות ידועים, בכל זאת המה נפוצים על ארץ גדולה ורחבה, ועל האיש החפץ לשפוט על מצב חייהם, להביט בשבע עינים אל כל ארבע כנפות ארצנו, מן ארץ רוסיא הלבנה אל רוסיא החדשה, מן ליטא אל נפות הווייכסעל, על פני גלי הדווינא ועל מימי הדניעפר. הוא הדבר אשר הכריח אותי לחפש אחרי דברי הסופרים מכל המקומות אשר בני ישראל נחתים שמה, ועל פי דברי סופרים נאמנים שויתי לנגד עיני תמונה נאמנה מחיי בני ישראל בארצנו.

אם אמנם חפץ אנכי מאד להביא גאולה לעולם, אך קצרה היתה ידי לקרוא בכל פעם בשם הספר או הסופר אשר הנני מסכים למשפטו ודעתו, ולכן הנני מודיע מראש, כי ספרים ומאמרים רבים היו לי לעזר לכתוב מאמרי אלה, ומקורים אחדים אשר מהם שאבתי ידיעותי ומשפטי אוכל לקרוא בשמותם. ואלה המה: א) ספרי אליהו ארשאנסקי, ב) קובץ חקי ממשלתנו אודות היהודים מאת לעוואנדא, ג) הודעות החברה הקיסרית הגעאגראפית חלק כ“ז, ד) חומר למפקד ולכתיבת ארץ רוסיא, ה) “היום” ומכ”ע ליהודים בשפת רוסיא, ו) הוספות להכרמל בשפ"ר, ז) ספר מלים לסטאטיסטיק ולעבודת האדמה מאת סעמיאנאוו, ח) מפעלות החברה הקיסרית הגעאגראפית במחלקת הסטאטיסטיק ועוד מקורים רבים מאד אשר לא אוכל לפורטם כי רבים המה, אולם בעיני המבקרים יהיו כאלו הייתי פורטם אחד אחד.

בארות נשברים

מאמר ראשון א.

כי יפגוש איש את רעהו והאחד ישאל את השני לשלומו ולמצבו, אז, לפי מצב האנשים המדברים, תהיה תשובתם כדברים האלה:

– לא ידידי, הימים הטובים עברו כצל ואחרים רעים מאד לקחו מקומם, ולא שוא אתאונן על הימים האלה, עת אזכרה את העת הישנה הטובה אשר עברה מבלי שוב. אבי ינוח על משכבו בשלום – מאס תמיד במקנה וקנין, לו גם היה אז הרשיום לסחור בפנים הארץ, מפני כי הטבע חנן אותו בכשרונות נעלים לעשות עושר רב, ומשפט נודע הוא כי הסוחר הפשוט לא ירחיק ללכת אם לא על ידי מקרים יוצאים מן הכלל, אשר על כן בחר אבי בקבלנות, לבנות בתים לצבא, לתקן מצודות הממשלה, להספיק מזון ומחיה, בגדים וכלים עבור החיל, ואם כי עליו היה תמיד להרים תרומה גם לפקידי המלך מכספו, ולא לעתים רחוקות לא ידעו השרים האלה רחם לקחת חלק הארי להם, – בכ"ז נבלעו גם בין אצבעותיו שקלים רבים וחלקו גם הוא היה שמן. עושר אמנם לא עשה, יען כי כל עסקיו נוסדו תמיד על קו תהו ואבני בהו, אבל בכל זאת חי תמיד חיי עשיר, נחת שלחנו מלא תמיד דשן ושם יצא לו בנדיבים ואולי היה גם מאושר בארץ; אבל אנכי מה? הה, לא זו הארץ ולא אלה השרים והפקידים!…

– אם אשוה לנגד עיני את הדור הזה אל הדור שחלף זה לא כבר מאתנו – עיני תחזינה אמנם את ההבדל הרב ביניהם, אך לבבי ימאן להאמין למראה העינים! יין-דגן מכרתי גם לפני עשרים שנה וגם עתה אכלכל את טפי ממסחר היין, אבל תחת אשר אז במלוא פי אכלתי לחם לשבע, פרנסתי באה אלי בשבעה דרכים ולא היה יום אשר פרנסתו היתה מועטת מחברו הקודם לו, – הנה עתה לדאבון לבבי נפל המסחר הזה פלאים וכמו עלה הכורת על הענף הזה להסירו מעץ המסחר, עד כי כמוצא שלל רב אשיש אם תמצא יד “לחבר את הקצוות” בקץ השנה. ואל תשאלני מדוע אשלח את ידי עוד היום במסחר הזה, כי האדם מלא תמיד תקות כרמון וישא עיניו אל ההרים, אולי תטה רוח שאינה מצויה את אניתי אל החוף, אולי יצלח בידי…, ואף גם זאת: הבה עצה איפה לקחת מקור אחר לפרנסתי, ואם אמצע, מי זה לידי יתקע כי ישא פרי רב מפרי הענף הישן, אשר כבר אדע בו את השבח והמגרעת…

– מושכי בעגלה היינו, עגלונים אנחנו גם אנחנו גם אבותינו ועל כתף הסוסים ובחיק העגלות אשר לנו נשאנו תמיד נוסעים אין מספר וסחורות מסחורות שונות ממקום למקום: מווילנא לקאוונא, מקיוב לטשערניגוב, מוויטעבסק לפאלאצק ודינאבורג ועוד ועוד. כן היה מהלכנו תמיד רצוא ושוב, הולך וחוזר, מוליך ומביא, סובבים סובבים הלכנו מעיר אל עיר, ובמחיר עמלנו החיינו גם אותנו גם את טפינו גם את בעירנו. אז היו בינינו אנשים ישרים אשר לא שתו לשכרה תמיד וידיהם היו אמונה למסור לבעליהם כל אשר שלחו על ידם, לבלי למעול מעל בשליחותם, ואמונת לבבם עמדה להם לאסוף מעט כסף, להרבות להם סוסים למלאכתם ולעשות מעט עושר. לא דרשנו רשיום לפתוח לנו כל בתי הספר אשר בארץ, מאסנו בשקאלעס, מן העושר אשר האציל ד' לנו הצל הצלנו גם לרבנינו, ולשלם שכר למורי בנינו תורת ד‘, גם היה לאל ידנו לתת את בנותינו ללומדי תורה ויושבים לפני ד’. אבל עתה מה חלקנו, מה גורלנו ומה ירושתנו? מסלת הברזל גרשה אותנו כלה מקרב הארץ והשוטרים יעיזו ככה מצח לבלי תת אותנו לבוא אל אולם התחנה פנימה לבקש לנו נוסעים, ועלינו לעמוד בחוץ – לשבת על שפת הים ולחכות עד אשר יטהרו השמים מעבים…

– הנכם אומרים: “בא קצם אמת בצעם!”, אבל הגידו נא אנה הלך הכסף הרב אשר הרוחנו בעת אשר הקהל עמד על מכונו ואנחנו עמדנו בראשו? אנה הלך נחל הזהב או – לדבר בלשונכם – נחל הדם אשר שתינו אל קרבנו תמיד? לא אחים אל תחטאו! לא חלקנו בלבד היה שמן, אך גם פזרנו כסף כאפר לכל דבר שבקדושה. – אך לבד זה הנה בעת הסדרים הישנים עמדו על משפטם היה גורל רבים מאתנו טוב מאד; בכל הערים אשר אחינו נחתים שמה היו כל עסקי העיר, בניניה וקניניה בידם, העצים הרעננים העושים פרי למכביר היו אז בידי אחינו, ואז יכלו שונאי ישראל באמת לאמר, כי אנחנו נאכל את חלב הארץ. הגידו נא מה לכם עתה? שלטן-הקרקעות ( земство ) גדעה את כל קרן חכירה או אריסה, קבלנות או עסק, ומחזיקי בתי הרצים באלה המקומות יתאוננו כי ההוצאה מרובה על השבח, ואך במחוזות שבתי הרצים נמצאים עוד תחת השגחת הסדרים הישנים, שמה עוד לא שולח רזון בעצמות המחזיקים, כי יאכילו לשובע תבן ומספוא סוסים כאלה שלא היו ולא נבראו…

– זכרתי ימים מקדם עת בתינו היו מלאים כל טוב מן הפרי הרב אשר נשאו לנו הסחורות האסורות לבוא אל הארץ בלי מס. אז היו ערים רבות אשר, מבלתי יכלת לסחור או להתעסק בעסקים אחרים, חיו אך מפרי הסחורות האסורות, והימים הטובים האלה לא ישכחו מלבות בני שקלוב וברדיטשוב עד עולם. אך פתאום הגיחה הרעה ממקום כזה אשר לא נודע מראש כי האורב יושב שמה: הממשלה מצאה לנכון לפניה להוריד המסים מן הסחורות, עד כי עתה אין שוה המס בנזק הצער, הפחד והבהלה אשר יאפפו את מעביר המכס והסכנות המרחפות על ראשו בעקב הדבר הזה.

– גם בי נגעה יד הזמן. היאומן כי יסופר כי אנכי, אנכי ברוך השדכן, אני הגבר אשר תמיד התחננו לפני האבות לקחת כתבי יד בניהם להיות אצלי להראותם לעת מצוא “ענין” למענם; אנכי אשר החניפו אותי החתנים תמיד וכל נער ונער מלא את בקשתי ולא ענני מאומה אף אם מלאתי פניו קלון, – עתה ישלחוני בחרפה, עלי עתה להסיר הכובע מפני כל חתן , כי בשפה זרה ידבר אלי ולא ישעה אל יחוס אבות העלמה, יתנה עמדי תנאים מוזרים ומציע שאלות משונות, ישאלני אודות הכלה, עד כי עלי עתה להתבונן היטב בפני הסחורה. ומה לי לעשות עם אבות הבנות? מדוע לא יצאה הגזרה גם על הבנות לצאת לצבא? כי אז השלכתי את כל העסק הזה כנצר נתעב ומצאתי לי חית ידי במלמדות, פרישות, או שמתי פעמי לארץ הקדושה…

– “ומצאתי לי חית ידי במלמדות”, המקנא אתה לנו? האם טחו עיניך מראות כי סר צלנו מעלינו ועוד מעט נעבור ונבטל מן העולם לגמרי? האם לא תראה בחוש כי כבר באה עת משיח אשר התורה תשתכח מישראל? הן כל אחד ואחד יתאונן עלינו; מצבנו היה תמיד לא-טוב, אבל עתה הוא ברע מאד; מיום אל יום תבוא שמועה ממרחק, כי לא תהיה עוד צדקה לנו ללמד תורה לילדי ישראל, ועוד מעט תהיה לחנם עבודת שונאי המלמדים ועמל מחזיקיהם. כי גם אם ינתן לנו רשיום להיות מורים לתלמידים, אבל את מי נלמד? את מי נורה דעה? האם גמולי מחלב, עתיקי משדים?! אהה, לימים האלה!…

תלונות כאלה נשמע תמיד בכל עת ובכל שעה ולכל אשר נטה אזן לשמוע. סגנון המתלוננים על מצבם שונה תמיד, אך הצד השוה שבכלם, כי כל אחד ואחד מקונן עתה על העת הישנה כי עברה, כל אחד עומד וצועק על שעבר, במלה אחת – ויהי העם כמתאוננים. דמעה על דמעה – ונחל דמעות נורא מאד ישטוף נגד עינינו; הוה על הוה – והשבר גדול כים; אנקה אחר אנקה – ורעם נורא יפרוץ באזנינו, ומי אשר יחובר אל חיי היהודים בארצנו יודע היטב, כי מצבנו עתה הוא ברע מאד וכבר הגיע עד מרום קץ היאוש…

הימים הראשונים היו טובים מאלה – זאת אמנם ישמיעו גם רופאי ישראל, רופאי הרוח בין אחינו בארצנו, אך כבר נודע כי טרם נקרב לרפא את מעמד ישראל ההרוס, עלינו בראשונה לדעת מקור דלותו, המעינות הנוראים המפכים דלות ועניות אין קץ, למען תמצא ידנו אחר כן לסתום את פי המעינות האלה.

לפלגות השאלה: מדוע היה העם כמתאוננים, גדולים חקרי לב ופתרונים רבים לה, אך אנכי טרם אשמיע את הסבות אשר לרגלן גלה עושר מישראל, אחשוב אחת אל אחת את הסבות האלה אשר רבים יחשבו אותן לנכונות. – יש אשר יאמרו, כי באמת גורל ישראל איננו רע עתה מאשר היה בימים מקדם, ואך לרגלי ההשכלה אשר באה אל קרבו, התאוה תאוה לבקש לו זכיות כאלה אשר לפנים לא בקש אותן לו. ובדעה הזאת יש קורטב של אמת; כל אלה הימים אשר התהלך העם בחשך, התחבא בסתר אהלו כל היום ורודפיו לא נתנו לו להביט החוצה מה נעשה בתבל ומלאה, אז לא רדף גם אחרי צרכי התבל וחמודותיה, אם כי המה היו נחוצים לו גם אז. בימים ההם לא דרש ישראל מאת שוטניו לתת לו הזכות לעבוד בין פקידי הממשלה, וכבוד שר וגדול בממלכה נחל בעדתו בנשאו על שכמו משרת גבאי או פרנס החודש, בעלותו לשלישי, לששי ומפטיר ובשבתו ראש וראשון באספות הקהל. בעת הזאת חשבו אחינו, ואולי בצדק, לגזרה מאת המלכות את הרשיום, את החסד אשר נתנה הממשלה הרוממה לקבל גם נערים עברים לבתי ספר הכוללים, תחת אשר עתה ישישו היהודים משוש אם יפתח לפניהם עוד בית ספר גבוה שהיה סגור לפניהם עד כה, ויתאונו מר על מושלי אלה בתי הספר הסוגרים עוד דלתותיהם לפני בני עמנו. עתה, לרגלי ההשכלה, התבוללו היהודים כמעט בין כל עמי הארץ, עתה רוב חפציהם, צרכיהם ועסקיהם ישאו בד בבד עם חפצי יתר העמים אשר ישבנו בקרבם ועם צרכיהם ועסקיהם (ממילא מובן, לבד עסקי האמונה השונים אצל כל בני הדתות השונות), ולכן נפש ישראל מרה עליו בעת אשר יראה כי חפצי יתר העמים ימלאו ואך משפטו לבדו יגבלו.

בעלי המשפט הזה יחזקו את משפטם באותות ומופתים רבים כדרך בני האדם תמיד, ואחד מן המופתים האלה הוא מצב האכרים עתה, אשר בעלי המשפט יחפצו להשוות גורל שניהם, רצוני לאמר: גורל ישראל וגורל האכרים, אחד אל אחד. הממשלה הרוממה השקיפה ממרום שבתה לחמלה עלינו בני ישראל, אשר ימים רבים שלטו בנו צלמות ואי סדרים, ובחמלתה חפצה להביא סדרים חדשים בחיינו המדיניים שהיו עד כה נטושים ונעזבים בידי המקרה. כמו כן עשתה ממשלתנו הרוממה, בחסד מלכנו המלך-הגואל, צעד גדול ונכבד מאד, בהוציאה לחפשי את האכרים עבדי העולם. – והנה אם נביט על מצב היהודים והאכרים עתה, אז – לפי דעת בעלי המשפט הזה – עלינו להחליט, כי לפי המדה שהוטב מצב ישראל בארצנו, באותה מדה החלו היהודים להרגיש מועקה במתניהם ע"י החקים המגבילים, – והאכרים יוכיחו. עד שנת גאולת האכרים, שנת 1861, כל הימים אשר אדוניהם העבידום בפרך וכל משפט אדם היה נגזל מהם, עד כי היו כחפצים הנקנים והנמכרים מרשות לרשות, – בעת הרעה הזאת היו הקולות אשר השמיעו בקהל את אנקת האכרים מעטים, וקול מליציהם האחרים נחבא ולא נשמע. אך אחרי אשר קורא להם דרור מעבדות עולם ויתנו להם את אדמתם לאחוזת עולם ותקונים רבים עשו במצבם להיטיב את חייהם, להקל מעליהם את עולם הקשה גם ללמדם לשון וספר, – עתה לא יחדלו הקולות ובכל יום ויום נשמע אנחות מלבות האכרים על מצבם הרע. וכל זה למה? מפני כי עד כה חשבו האכרים כי יהיו עדי-אובד כחמור למשא, והאמינו כי המה נבראו אך לשמש את אדוניהם; אבל אחרי אשר, מושל רחמן הוציאם לחפשי ונגלה להם כי גם להם הרשות לחיות כיתר בני האדם וככל האזרחים, אחרי כי המה ממין הזה וכי גם המה אהובים לפני מלכנו, – אז החלו להרגיש את מצבם כי נורא הוא מסבות שונות, לכן יתאוננו כל היום; וזאת היתה גם ליהודים.

כזאת יאמרו בעלי המשפט הנזכרים; אבל קשה להאמין כי זאת היא הסבה באמת למצבנו הרע. הן אם על פי הדעה הזאת יצא משפט, אז הלא רוע מצבנו הוא אך בדמיון, אבל בפועל נוכל אולי לחשוב כי מצבנו לא ירד אחורנית, בעת אשר אזנינו תשמענה תמיד אנחות השוברות חצי גוף של אדם ועינינו תחזינה יום יום כי דל ישראל מאד באין מקור למחיתו ובאפס מעין לפרנסתו…

ויש אשר יאמרו כי הסבה למצב בני ישראל הרע היה מרד הפולנים בשנת 1863 ושנות הרעב אחרי כן, אשר יד הרעות האלה היתה אך באלה המחוזות אשר בני ישראל נחתים שמה. אולם הן מצב ישראל החל לרדת לאט לאט עוד קודם המרד, והרעב עוד לא היה בארץ.

אשר על כן, בחפצנו לדעת אל נכון את הסבות אשר הביאו את בני עמנו אל המצב אשר הוא בתוכו עתה, עלינו לרדת לתוך עומקם של החיים אשר העברים חיו בתוכם עד כה, להתבונן היטב מה היה ליהודים בימים מקדם ומה יחסר להם עתה. והנה אם כי חלילה לי לגזור אומר כי הסבות אשר זכרתי למעלה לא הראו את פעולתן במאומה על חיי היהודים, אך זאת יש את נפשי להשמיע כי הסבות הנכונות אשר הנה הרימו את נס-האבל, המתנוסס על חיי היהודים בארצנו – הסבות ההן, שונות הנה מאלה.

ב.

משפט נודע הוא בתבל כי אין טוב בלא רע, וגם אלה המאושרים הרואים רק טוב בכל מקרה ומפעל, גם עליהם להודות כי ימצא גם הרע בעולם המעשה, אך לדעתם הרע יעבור ברגע, בעת אשר הטוב לעולם יעמוד. ואת זאת עלינו להשמיע גם על הסבות אשר הביאו הרע לבני ישראל בארצנו.

חרות האכרים – יאמר ה' ארשאנסקי – התקון הגדול והנכבד הזה במצב כלכלת המדינה, הועיל ברב לגדע את קרן ישראל. מפקד בני ישראל למושבותם בארץ יודיע לנו, כי ארבעים וששה למאה מאחינו בארצנו יושבים בכפרים ובערים הקטנות, וכל המספר הגדול הזה היה מתפרנס מן האכרים ועוד גם עתה המה נזונים מן המעין הזה. ולא על עושק ומרמה מסחרם, כאשר יאמרו שונאינו ומנדינו, כי אם על פי המסחר, חוקי החליפין אשר חקקו החיים בעצמם. דבר נודע הוא בתבל, כי ההשפעה תלך תמיד אל המקבל אותה דרך צנורות רבים המוליכים את הטוב אל הנהנה ממנו; ובעולם המסחר ימלאו תמיד אנשי-הבינים, או הסוחרים, את מקום הצנורות. קצרו ידי עובדי האדמה ומוציאי זרע הארץ ויבולה להביא את פרי עמלם לאלה אשר ימצאו חפץ בו, מפני סבות רבות אשר אין לאל ידם להסירן, וכאשר נודע כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד אשר מצא לו לחם לאכול ובגד ללבוש, יען לא היו לו עוזרים ואנשי הבינים המחלקים ביניהם את הכנת הצרכים הדרושים לאדם בתבל. האכר הזורע עלי הטאבאק בטשערניגוב לא יוכל למלא את מקטרתי בשבתי פה בפטרבורג, אם לא ישלח את תוצאות עמל כפיו אלי על ידי שלישי, עד כי לי אין שום יחס וקשר אל המוציא את הזרע, ואפונה מאד אם יטיל איש ספק באמתת החוק, כי כמו שאין לעולם המסחור בלא מוכר וקונה, בלא מזריע הזרע ובלא אוכל הפרי, כן אי אפשר לו להתקיים בלי מתוכים; ואלה המתוכים ביניהם היו על הרוב היהודים, המה אנשי הבינים לכל מקנה וקנין, לכל מקח וממכר, ועוד משנות עולמים נחשבו היהודים למפיצי המסחר בכל העולם, עד כי מלכי פולין מצאו לנכון לפניהם לקרוא את היהודים אל ארצם, למען יסחרו את הארץ ויטעו את המסחור בעריהם. אין פה המקום לבאר מדוע נפלה הנחלה הזאת ליהודים לחבל. אך חפצי ורצוני להשמיע כי מספר רב מן היהודים ברוסיא, היינו כל אלה ששכנו בכפרים ובערים הקטנות, התפרנסו אך מן האכרים ומן האדונים, ובפרנסותיהם לעצמם לא הרעו היהודים להאכרים מאומה; נהפוך הוא, עוד עזרו להם למכור את יבול הארץ בעתו ובזמנו; ובלי עזרת היהודי היה על האכר לטפל בפריו ובתבואתו אשר הוציא מאדמתו, מבלתי יכלת בעצמו להרחיק נדוד לנסוע אל מקום השוקים הגדולים למכור שמה תבואותיו. זאת יעידו סופרים רבים מבני עם הארץ ²). – וכל אחד ואחד מישראל היה מספר אכרים מכיריו, אשר קנה תמיד מהם פרי שדותיהם וכמעט כלם חיו בריוח, עד כי העסק הזה נחשב למקור מחיה, וכאשר נפגשו שני עברים יחדו וישאלו איש את רעהו למשלח ידו, היה די להם להשיב “איך האנדעל מיט דעם גוי”, וכבר ידעו היטב את מסחרם ואיש איש הבין שפת רעהו.

אולם מלבד האכרים הנה היו האדונים, אדוני הכפרים, עם השדות הרחבים והשמנים, להם למקור נאמן ולמעין לא אכזב. פרי האכרים היה נחשב לאפס ותהו מול האסמות המלאים בר ולחם אשר היו לאדוניהם, ואלה האחרונים אשר לא עמלו הרבה בתבואותיהם ולא בזעת אפם הוציאו את הלחם הרב מן האדמה, מכרו תמיד את עמל האכרים ליהודים. כי אם אמנם האדונים הגאיונים האלה בזו לעגו תמיד לעברי וימלאו את פניו כלמות ורוק, בכל זאת מצאו בו חפץ, אחרי אשר המה אהבו להשתרע על מטותיהם, לשבת במנוחה ולשבוע מדם עבדיהם ודרכי המסחר לא ידעו מעולם, לכן נאלצו לפנות אל היהודי אשר קנה מהם את תבואות השדה במיטב כספו והשאיר ברכה גם לו. אבל פתאום באה על האצילים האלה שואה, כאשר דבר מלך שלטון הוציא לחפשי רבבות אנשים ויסיר מעל שכמם עול עבדות עולם, אז ראו האדונים וינועו, אז החלו להתבונן, כי מקור חיי עדנים שהיה להם עד כה ידל ויחרב מיום ליום ואם לא ישימו לב בעוד מועד יחדל לתת מימיו, לכן נטל עליהם גורלם החדש לכלכל מעשיהם באיזה סדר ומשטר. למן העת ההיא החלו אדוני הכפרים לאסוף את תבואות שדותיהם, לצבור בר ולמכור אותו בעצמם ובכבודם בלא אמצעות היהודי הסרסר או הסוחר הקטן, אחרי אשר עמל האכרים בשדותיהם בא להם במחיר ואת הזרע קנו בכסף. ומפני כי יד האדונים רב להם לאסוף תבואות הרבה, לכן יש לאל ידם להוביל את התבואות אל השוקים הגדולים אשר השער על הסחורה יגדל שמה, וגם האכר, אשר היה עד כה כחמור לעמל וכסוס למשא, חדל עתה למכור את תבואתו במקומו, וכל אלה האכרים אשר לא ישתו לשכרה יתאמצו ככל אשר תמצא ידם להביא את פרי עמלם העירה, בתקותם כי ירבו שמה הקונים במחירו.

ואם נזכור עוד הפעם את מספר היהודים הרב (ארבעים וששה למאה מכל העברים ברוסיא) היושבים בכפרים ובערים הקטנות, אז נדע ונבין עד כמה המעיטה חרות האיכרים את פרנסת היהודים בארצנו.

גם התקונים הרבים והתמורות הנכבדות שנעשו בפרשת דרכים במסלות הארץ לארכה ולרחבה, גם המה הרעו מאד ליהודים, אחרי אשר לחם עברים רבים היה נמצא להם מהובלת סחורה ונוסעים ממקום למקום. אלה המכירים היטב את המחוזות אשר בני ישראל יושבים בתוכם יודעים, כי כמעט כל העסק הזה, הובלת-משא ונוסעים, בנין בתים לרצי המלך וכלכלת הבי-דואר היה בידי היהודים וחלק רב מהם נתפרנס מן העסק הזה, כי האיש אשר רק תחנה אחת גדולה או שתי תחנות קטנות נפלו לו לחבל לכלכל הסוסים שמה – האיש הזה מצא לו לחם די כלכל את ביתו בכבוד וגם העגלונים הפרטיים החיו את נפשם כמעט תמיד בריוח. ומלבד זה נתנו בידי היהודים גם תקון-הדרכים והמסלות, והעסק הזה היה למקור לא אכזב לנפשות רבות מישראל, כאשר תחזינה עינינו עוד גם היום באלה המקומות אשר מסלות הברזל לא השביתו עוד את מסלות-האבן ( шоссе ) והדרכים האחרונים עוד לא לבשו אבל, הקבלנים המתקנים את הדרכים האלה יעשו להם עושר וגם בטן פקידיהם הקטנים לא תחסר.

אולם גורל אחינו הוא, כי לפעמים גם הטוב והמועיל לאחרים לא יביא להם ברכה. דרור האכרים אשר הצליח אלפי רבבות אנשים היה סבה להמעיט מוצאי מחיתם, כאשר בארתי; מסלת הרבזל הביאה חיים וישע בארץ, אך רבים מאחינו אשר התפרנסו במקומם אבדו ענפי כלכלתם. ואם אחדים מאחינו השיגו עושר מבנין מסלת הברזל, אבל מלבד כי מעטים המה לעומת אלה שנשארו מחוסרי לחם, הלא לא רבים מאחינו נבנו מהבונים האלה, יען ראש בוני המסלות חוק שם לו לבלי תת משרה ופקודות ליהודים אף היותר מוכשרים, תחת אשר לפנים כאשר סללו אחינו מסלות אבנים חיו יהודים רבים מהם בכבוד גדול. לפנים בהיות חכירת מכס המשקאות קיים מצאו בעלי כיס עסקים ועל דגלם חיו כמה וכמה משפחות מישראל, אצל הגביר הרוזן הבאראן גינצבורג נשאו משרות כמה אלפים נפשות מישראל, אם כי היהודים בימים ההם לא קנו להם עוד השכלה וידיעות נחוצות ולא הסירו עוד מעליהם את בגדיהם, ובכל זאת הראו כשרונם ואמון רוחם, על כן עד היום שמו לברכה בקרב הארץ.

חיי בני עמנו בארצנו מסובכים ואחוזים כל כך בענפי המסחר, עד כי יצדקו המושלים באמרם, כי אם יפול זאב אחד שדוד מקשת אחד האכרים בעכו, יחדל לשלם לנושיו אחד הבנקירים העברים באספמיא. לכן גם התמורה שבאה בתשלומי המכס בעד הסחורות הבאות מעבר לגבול ארצנו – גם היא הראתה את ידה החזקה על מצב אחינו. כל היהודים היושבים בערי הגבול עשו מסחר וקנין אסורות ורבים מהם עשו עושר מן המסחר הזה; אם אמנם חלילה לי להצדיק את מעשיהם, אך למען תמצא ידנו לדון דין אמת לאמתו חלילה לנו לכסות גם על פשעינו. כל זה היה בעת אשר מספר הסחורות האסורות היה רב מאד והמכס מן הסחורות הבאות מחוץ למדינה היה גדול, עד כי פרנסת הסחורה הנעלמה מעין שומרי הגבול היתה משלמת לבעליה מחיר עמלם ביד רחבה. אך משנת 1868 כאשר הורידה הממשלה את התשלומין והמכס נשאר קל ערך מאד עד כי אין הריוח שוה עוד בנזק הסכנה המרחפת על ראשי מעבירי המכס ופחדם ³*), נפסק המן הזה מפי אוכליו, וגם המה חוברו אל יתר אחיהם לשתו עמהם מכוס אחד, את קובעת כוס התרעלה…

עוד נגע אחד הביא הזמן הזה על בית יהודה אשר הכה לשבבים בתים רבים מבני ישראל בחייהם הפנימיים, ולרגלי הנגע הזה נהפכו ונעקרו משרש סדרי המשפחה ומנהגיה בישראל ושלום בתים רבים נשבת. על פני הספרות העברית לא נראתה אמנם ברור התמורה הגדולה שבאה בחיי בני עמנו בחמשת השנים האחרונות לרגלי הפקודה להחלץ אנשים לצבא, כי הסופרים העברים זה דרכם כסל למו לדבר אודות כל הנעשה בתבל, אודות בני הכושיים ועל חרבות בבל, על תושבי הירח ועל האגמים במעבה האדמה; כן נכונים המה לדבר אודות הענינים הנוגעים לעמם, אך באופן האחרון ישובו תמיד אל הימים שכבר היו, יפלפלו וירבו חקר גם להג אודות קדמוניותינו. אך מעטים מאד אלה אשר יתנו את לבם לפתור את השאלות הקרובות, השאלות אשר בפתרונן תלוים חיי בני ישראל. אולם האיש היושב ברוסיא, באחת מערי ליטא הגדולות ומתבונן בעין פקוחה על חיי היהודים, הוא יודע ומבין עד כמה, גדולה התמורה הבאה בחמשת השנים האחרונות. אין על האיש הזה להיות חוקר ומבקר, די לו אם אך עיניו פקוחות, וכבר יראה מחזות גדולים ונכבדים מאד.

ממרחק לא יאמין איש כי אלה היהודים אשר הקשו את ערפם ימים רבים מבלי תת לההשכלה לבוא את בתיהם; אלה היהודים אשר רדפו באף את המשכילים העברים, אשר כפי שנדע עתה היו תמימים מבלי דעת כל מאומה; אלה הקנאים אשר פחדו פחד כל היום פן יקראו צאצאיהם ספרי מליצה ואפיקורסות בשפת עבר – כי אלה היהודים בעצמם ובכבודם שכחו רגע את כל קנאתם ושנאתם יחד וישלחו את בניהם אל בתי הספר, אם כי לא נעלמו מעיניהם דרכי כל המבקרים את הבתים האלה, אשר בלי ספק ילכו גם בניהם בדרכיהם. – הסבות של התמורה הגדולה הזאת וסדר השתלשלות הדעות של אבות הבנים בימים האלה נסיתי להשמיע במאמרי “דור הולך ודור בא” (השחר שנה תשיעית, חוברת ג'), אך פה הנני להעיר, כי אם אמנם תולדות התמורה הזאת טובות הנה מאד לאחינו בארצנו, ולא אספוק אף רגע כי ההשכלה אשר התגברה עתה מאד תביא בעקבה רב טוב לבית ישראל, אך, ככל תקון (רעפָארם) הטוב באחריתו, הביאה התמורה הזאת מהומה בחיי משפחות רבות בין אחינו, ורבים אבדו דרך.

הנני חרד מאד פן אתן בדברי אלה מקום לאנשים רבים לטעות, כי כונתי על צעירי הימים בדור הזה, אשר על דעת סופר נכבד אחד, סופר בעל כשרון נעלה ורוח נשגב – יד כל צעירי הימים היתה לרעה להכות חרם בתים רבים בבני ישראל בלכתם בעצמם אחרי מורים מתעים והתעו עוד גם צעירים רבים להסיר לבם מאחרי אבותיהם. הסופר הזה הוציא משפטו הנורא הזה על פי הצעירים האלה מבני עמנו, אשר ארצנו הקיאה אותם מקרבה, ואשר על ארץ נכריה במקום שאין מכירים אותם יעשו מעשיהם זר מעשיהם; לאלה אגיד גם אני מקרב לב ואודה קבל עם כי חלום חלמו להם. אך בנוגע אל כלל הצעירים, דעתי רחוקה מאד מדעת הסופר ההוא ובפה מלא הנני אומר, כי בכל הגבורים אשר הציגו לנגד עינינו הכותבים ספורים בשפת עבר, אלה הגבורים אשר היה את לבב הסופרים לתתם למשל לבני הנעורים ולהציגם כסמל דמות נער עברי – בכל אלה לא ראיתי אף אחד כאלה הצעירים אשר נפגוש עתה בין צעירי הימים ברוסיא. אך מאת החנוך הרע והמשחית שהיה נהוג באומה עד כה, וביותר ביחס אל הבנות היתה נסבה, כי מצב האבות אשר ברכם ד' בבנות רבות מורה מאד, כי התמורה אשר זכרתי, התמורה אשר שנתה את חנוך הבנים מן הקצה אל הקצה, הביאה אותם בין המצרים. עבודת הצבא עודנו מחרידה מאד נפש העברים, ולכן לא יוכל אבי-הבת לתתה לאיש עובד בצבא, והבחורים הנותרים – כבר הרחיקו ללכת, המה יושבים ודורשים בישיבה של מטה או של מעלה, המה ברחו כלם אל מקדש ההשכלה להסתתר שמה ממקרי הזמן ומפגעי דברי הימים אשר פגעו את אבותיהם… המה יציגו תנאים כאלה אשר לא ביד כל אחד למלא אותם וגם מאלה אשר לאל ידם, ימצאו רבים אשר לא יחפצו בחתנים כאלה.

ג.

אחת אל אחת – ומצאנו חשבון מצבנו הנוכחי ברור. מכל אשר דברנו נוכחנו לדעת כי כל התקונים החדשים שנקרו ובאו בשנים האחרונות, אלה התקונים הנכבדים אשר ישוו הוד והדר על מלכנו מחוקק התקונים ויתנו כבוד ותפארת להממשלה אשר הוציאה אותם מן הכח אל הפועל להצלחת בני המדינה – התקונים האלה הראו לעת עתה את בני ישראל בארצנו קשה. אמרתי: “לעת עתה”, כי באמת כל התקונים מראים את פעולתם לרעה על היהודים רק עתה בראשית צאתם אל הפועל, אולם בהמשך הזמן ייטיבו גם לבני ישראל, כאשר יתברך בהם יתר עם הארץ. אחשוב לחובה עלי לבאר את דברי אלה, פן יתנפלו עלי לאמר, כי אם על פי דברי אלה יצא משפטי על מצב בני ישראל, אז הלא יש פתחון פה לשונאי ישראל להגיד, כי היהודים המה צרעת ממארת בגוף חברת המדינה, אחרי אשר תקונים המאושרים לכל בני המדינה מזיקים ליהודים ולעניניהם.

משמיעי משפט שוא כזה, כי היהודי נגע צרעת הוא, יראו לנו כי המה לא ידעו דברי הימים לבית ישראל בפרט וגם קורות העתים לכל בני האדם אינם ערוכים לפניהם. אם מצד האחד יצדקו האומרים, כי תולדות הרעיונות השונים ודברי ימי מלחמות הדעות הם גם תולדות בעלי הרעיון והלוחמים בעדם – האנשים, הנה עוד יותר נכונים דברי המחליטים, תולדות בני האדם בכל הזמנים והתקופות אינן אלא מלחמת חפציהם וצרכיהם בלבד. מלחמה לכל בני האדם מדור דור, וחק-דרווין – מלחמת היצורים בעד קיומם יראה את פעולתו בכל מקום, בכל עת ובכל שעה. חוקרי דברי הימים בבואם להעריך כח איזה עם וחין ערכו, לא ישימו לב אל מספרו, אם רב או מעט היה והנהו עתה, ואך אל זה יביטו: אם כביר כח חפצו ורצונו לעמד על דעתו, או הצליח בידי מתנגדו להכריחו לבטל רצונו מפני רצונם. כי אם חזק הוא אז יבין למצוא כל מחסוריו וצרכיו ולהגן עליהם, לבל תגבר עליו יד צרכי אחרים להמעיטם; כי מלחמת הצרכים היא היא רוח החיים, ואם אין מלחמה אין חיים, ובמקום שיחסרו החיים אין גם כח ופעולה, אשר רק לפיהם נערוך חין עם וערך מצבו ומקומו במשפחת בני האדם.

עתה נראה נא כח היהודים.

אזנינו תקשבנה תמיד תנואות שונות של היהודים, כי המה נוטים יותר אל המסחר, לממכר היי"ש, לתת כספם בנשך ונפשם תקוץ בכל עבודה קשה הדורשת עמל רב. תנואות כאלה נשמעות לא לבד בקרב חברת האדם ובשדה הספרות, לא לבד בפי שונאי ישראל וגם בפי סופרי ישראל האוהבים מאד להטיף מוסר לעמנו, כי אם גם מן המקום שמשם יצא דבר חק ומשפט לעמי הארץ וגם ליהודים – מאת הממשלה הרוממה, אשר תאהב באהבה ובחמה את כל בניה ותדאג גם לטובתנו ולהצלחתנו – גם מהר חורב זה יוצאת בת קול ומכרזת: אוי לי מן היהודים הנושאים את העבודה הקשה ואת המלאכה המחיה את בעליה, אוי להם מעלבונה של עבודת האדמה ואוי לי כי שולחים אך במסחר את ידיהם! לקולות כאלה היה עוד איזה מקום, לו לא היו סבות (אם יכול להיות מסובב בלא סבה) אשר הביאו את היהודים לידי כך. אבל לדאבון לבבנו הסבות אשר הכריחו את היהודי לעשות את מסחרו למקור מחיתו תהיינה למליצים בעדו. שונאי ישראל יגידו תמיד כי לרגלי הנטיה של העברי לרמות את העמים שכניו ואת אדוני הארץ אשר בתוכם ובארצם הוא יושב, הוא נרדף עד צוארו, ואך זאת היא הנסבה כי מהרו תמיד לגדור את דרכו בסירים. העיקו על צוארו בחוקים ויגבילו את זכיותיו. הדברים האלה אמנם יגידו תמיד שונאי ישראל, ורבים מבני עמנו אשר לא ידעו דברי ימי עמם יאמינו גם המה בזאת, אך אנחנו לא נאמין להם על דברתם, בלתי אם נשאל אודות הדבר הזה את פי דברי הימים, למען נדע מה ידברו המה.

כותבי דברי הימים יחלקו את תולדות מצב בני ישראל בארצות המערב בשנות הבינים לשתי תקופות, בימים הנוראים האלה, אשר קבעו את חותמם על חיי עמים רבים ואשר החותם הזה עשה רושם גדול בחיי בני עמנו. התקופה הראשונה נחשבת עד מסעות נושאי הצלב, והשניה היא אחר המסעות הקדושים האלה. יביעו ידברו להם אוהבי ישראל וגם שונאיו ככל העולה על רוחם, ישליכו עליו בוז וקיקלון, או ירימו למרום שיאו ויעטרוהו כבוד כחפצם, – על כלם להודות כי הוא בן אדם ולו המשפט לחיות בתבל ככל בני האדם, למטר השמים ישתה גם שדהו מים, וממנו לחמו נמצא, וכי כחיי כל בני האדם המה גם חיי ישראל. עם ישראל הוא כגלגל קטן במכונה גדולה בעלת אופנים רבים, אל אשר יהיה רוח המכונה להתנועע שמה יסוב גם הגלגל הקטן הזה בלכתו, והסבות המניעות את גלגל חיי כל העולם והמשנות את תנועת כל העולם למקום אחר ולצד אחר, הסבות האלה תניענה גם את האופן הקטן הזה ויביאו תמורה גם בתנועתו.

כה הלכו אז בני ישראל שלובי זרוע בארחות חיתם עם יתר העמים אשר בקרבם חיו; בראשית ימי הבינים נחלק העם לשתי מפלגות וכל בני האדם היו או עריצים ואבירים או עובדים ועבדים, נבזים ושפלים. העריצים הורידו לעפר את כבוד האכרים והעבדים, דכאו את חייהם ויעבידום בפרך וכהניהם עוזרים על ידיהם לרעה. בעת הזאת היה כל המסחר בידי היהודים ואיש לא מחה בהם, אין פוצה פה ומצפצף נגדם ולא אמר אדם מעולם צר לי כי לקח היהודי בידיו את כל סחר-גוים, יען כי בני הארצות האלה נחלקו אז אך לשתי מפלגות כאשר נחלק עם פולין עד המרד האחרון וגם עתה – לאדונים ועבדים. המפלגה השלישית, אלה אשר אינם עבדים ולכלל אדונים לא באו, לא היו להם מקרבם, וכפי הנודע, ישמיעו כל חוקרי דברי הימים לעם פולין את דעתם פה אחד, כי אך זאת היתה הנסיבה כי ירדה הארץ הזאת פלאים והעם אשר בקרבה ירד מגדולתו. – הוא הדבר, כי המסחר היה נתון אז בידי היהודים והממשלות נתנו להם זכיות רבות בדבר הזה; ומפני כי היהודים נפרצו בארבע כנפות הארץ, לכן אין פלא אם הצליחו במעשי ידיהם אלה, אשר כל כחו רק לחבר את הנפרדים ולקרב את הרחוקים וזה תהלתם. כה החיו בני ישראל את נפשם מפרי מסחרם בשלות השקט, ולא כפי ראשיהם להיות עבדים נרצעים ואכרים נמכרים, גם לא לבשו גאות לערוץ אנוש ולהדוך תחת רגליהם חלשים, להיות מעריצי כל הגוים וכאביריהם, ולכן היו אנשי “המחלקה השלישית”, אזרחים חפשים, לא-עבדים ולא-אדונים, וישבו בארץ ויסחרוה. אך לא לעולם חסן ושלותם נגזלה מהם! כי כאשר שבו עמי אירופא ממסעות הצלב ורוח חדשה נחה עליהם אחרי מאתים שנות מלחמה ושפך דם, החלו להתבונן אל מעשי היהודים, שנאתם ליהודים גדלה במשך התקופה הזאת, לרגלי המלחמות הרבות עם עמים אי-נוצרים. אז נתנו לב לראות בעסקי היהודים וכרגע הבינו את חין ערכם ויחלו לעשות כמעשיהם ולגרש את היהודים מן ההיכל הזהב הזה. כה עבר המסחר מעט מעט מאת היהודים אל ידי עם הארץ עד אשר הדיחום מן אולמם זה. ואחרי אשר חברות בעלי המלאכה (צינפטע, цехи ) לא קבלו אותם להמנות בין החברים, גם לא נתנו אותם להאחז על אדמת מכורתם ולעבדה, אין להתפלא אפוא אם החלו היהודים לתת את כספם בנשך, אחרי אשר בימים האלה אסור היה לכל נוצרי לקחת רבית איש מאת אחיו, דבר שהוא בלתי אפשר בעולם המסחור ואך ליהודים נתן רשות לעשות כזאת, לכן התעסקו בזה היהודים מבלתי מצוא מקור אחר למחיתם.

ככה יראו לנו דברי הימים כי כל החסרונות הנמצאים ביהודים המה להם למורשה מידי הזמן מסבות הבלתי תלויות ביהודים עצמם. וכה תחזינה עינינו, אם נעמיק חקר בדברי ימי היהודים, כי חיי אחינו בארצות המערב בימים עברו נשתוו אל חיי אחינו בארצנו לפנים והיום: כל תקון ותקון בהליכות המדינה ובסדרי הארץ אשר הביאו לרגלם ברכה לכל תושבי הארץ במדינות אירופא הרעו ליהודים כל אלה הימים אשר היהודים לא יכלו עוד לחשוב את עצמם כאזרחים גמורים, לבנים נאמנים לארץ מושבותיהם. אך בהמשך הזמן, כאשר זרח אור ליהודים יושבי הארצות האלה וחוקי המדינות הרחיקו מקרבם את כל הסיגים המבדילים בין ישראל ובין יתר התושבים, אז התבוללו חיי היהודים, צרכיהם ועסקיהם עם חיי יתר עם הארץ, צרכיו ועסקיו, וכל תקון חדש הטוב ומועיל לכל בני הארץ יאצור בקרבו ברכה גם ליהודים, אשר ביחוסם אל עסקי המדינה כבר חדלו להיות יהודים, כי אם אזרחים בעלי דת היהדות, מבלי שים לב אל אמונתם.

כה נעשה בכל הארצות הנאורות, שמה היהודים אוהבים את ארצם וחיים ברוחה, עסוקים בשאלות הממלכה ויקחו שכם אחד בכל הטוב והרע אשר ימצא את הארץ, מתפארים בכבודה, ומתביישים בחרפתה. אבל אחינו בארצנו, עלינו להודות, כי אם אמנם מכירים היהודים חסדי הממשלה הרוממה ומודים לה על כל הטוב אשר תעשה עמהם, אך בכל זאת לא נכחד תחת לשוננו את האמת המרה, כי אהבתנו איננה ברגש נעלה ובידיעה פנימית כאהבת אחינו את ארצם במדינות הנאורות. האמת הזאת המרה מאד כוללת הנקודה אשר רוב היהודים בארצנו יוצאים להשקיף ממנה על עצמם ועל יחוסם אל הארץ וחוקיה: כי המה נחשבים לגרים בארץ, כי בשלום העם לא שלום להם, רק אם תנחל הארץ בזיון וקצף גם עליהם תעבור כוס; אם צבאות ארצם יעטרו כל זר-נצחון ויודעי מלחמה יפזרו להם מלוא חפנים כבוד ותהלה, יחשבו גם יגידו כי הרוסים נחלו כבודם, יאמרו כי ידם רוממה, ידם ולא ידנו ויוציאו אותנו תמיד מן הכלל? – המבט הזה, אומר אני, הביא רעה רבה לא לבד ליהודים, אך גם לעסקי הארץ ולתקוני המדינה. הפראפעססאר יאנסאן, מורה הסטאטיסטיק בישיבה של מעלה בפה, דרש לפני תלמידיו, כי בימים האחרונים נוטל טעם הצוקער הנתבשל במחוז קיוב, תחת אשר עד כה היה הצוקער במחוז הזה מתוק מדבש. סבת הדבר, אמר הפר. הזה, כי בימים האחרונים עברו כמעט כל בתי מלאכת הצוקער מבעליהם הראשונים הנוצרים לידי היהודים והמה יזרעו את כל השדות ליפתא-נופת (צוקערריבען); “ומפני כי היהודים רודפים אחרי הבצע ובהולים על הממון, לכן לא יזבלו את השדות כיאות, גם לא יתנו לאדמתם מנוח וימוצצו את כל כחה ולשדה מקרבה, אשר על כן תוציא פרי לא-הדר במראהו וחסר טעם”. – כדאי הוא אולי הפראפ. יאנסאָן לסמוך עליו, כי צדק משפטו. אך מדוע זה לא ישים החכם הנכבד הזה את לבו אל הסבות אשר הביאו את בני ישראל להשחית את אדמתם לבל תוסיף תת כה כראוי; כי אף אם נניח כי צדקה השערתו, הלא נוכל ללמד זכות על היהודים, ואבאר את דברי:

בני ישראל במחוזת-הדרום יושבים בסתר המדרגה של ההשכלה, שמה מעט מאד מספר בתי הספר לעברים ובכלל אין חזון הדעת נפרץ בין אחינו שמה ⁴). – על כן המה מתבודדים במועדיהם – נוסף לזה הזכירום לפנים החוקים המגבילים מי המה, וכי לא נמנו בין תושביה ואזרחי הארץ מאז באו לחסות בצל הפולנים אדוני הארץ בעת ההיא. בכונה הבאתי ראיה מאחינו יושבי המחוזות האלה אשר מצבם החמרי טוב שמה לעומת מצב אחיהם בצפון הארץ, יען שמה האדמה שמנה ופוריה והמסחר יגדל יותר מבצפון, ובכ"ז יחשבו עצמם כבאים לגור.

כן חטא ישראל ויתנגד לכל תקון בהלכות המדינה בכל ארצות המערב כל אלה הימים אשר ביד אחת הושיטו לו המחוקקים כל טוב הארץ ובידם השניה מנעו ממנו את ברכת אדמתם; כן הקשה ערף ויתן כתף סוררת לכל החוקים החדשים אשר חקקו שמה הממשלות יום יום לאושר כל בני ממלכתן והיהודים היו תמיד המיוחדים אשר לא יכלו לקבל אל תוכם את הזרע הטוב אשר זרעו הממשלות ולהוציא פרי נחמד. אך בעבור הבהלה הראשונה, כאשר באו החיים בתוקף ועוז לקרקר את הקיר המבדיל בין היהודים ובין יתר התושבים, והיהודים חדלו להמנות כיהודים נבדלים משכניהם ⁵), ויחלו לחשוב גם אותם לאזרחים, אז נהנו גם המה מן התקונים ההם ויעשו פרי ישוה למו.

והיתה זאת לאות ולמופת, כי גם בארצנו לא לעולם יחשבו החוקים החדשים כמו זר ליהודים, ואינני מסופק אף לרגע, כי התקונים הרבים שנעשו בארצנו ואשר לרגלם, כפי שהגדתי למעלה, גלה כבוד ועושר מישראל – יביאו בכנפיהם באחרית הימים אושר והצלחה גם לבני ישראל, כי באמת לא לבד כי לא יזיקו היהודים להחברה (אחרי אשר האדם הקרוי אדם איננו מזיק לעולם), כי עוד יש לאל ידם לזרוע בארצנו אושר וברכה בחכמת לבם ובתבונות כפיהם, עד כי גם עם הארץ ימצא מאה שערים. אך עתה עת מעברה לבני ישראל ברוסיא מן העבר הנורא – עת אשר חשך היה סתרו ומבית ומחוץ כסו עליו בצלמות – לצאת לאור באור ההשכלה והחיים האזרחיים. ומי לא ידע כי עת המעברה קשתה תמיד יותר על בני האדם, ועל מזבחה עלו קרבנות למאות ולאלפים; בדם ובאש, ברעם וברעש עברו בני האדם מן התקופה הישנה אל ימי הבינים: מתגרת מפלת הרומאים נעו עמודי התבל והארץ חלה גם רגזה ממקומה. ימי הבינים חלפו ובעת הרתה ההיסטוריא ללדת את הימים החדשים התנודדה עוד הפעם ותבקע לקול דמים רבים. עת המעברה נוראה היא על כל סביבותיה גם בממלכות הטבע ואף כי בתולדות עם ועם אשר שנים רבות סדרו את החיים בדרך אחד ולא נתנום לנטות ימים ושמאל מן הדרך הזה. בעת המעברה כזאת יחיו עתה בני ישראל ברוסיא; עוד תקונים חדשים בחייהם הפנימים, עוד יפלו חקים מגבילים אחדים, עוד תמורות בסדרי חייהם – ודורות אחדים טרם יעברו, יהיו היהודים בארצנו לאזרחים גמורים מביאים תועלת להם ולארץ מושבותם בזה, כאשר יביאו תועלת במושבותיהם בארצות המערב ובארץ החדשה. אך עד אשר יעברו את התקופה הכבדה הזאת ועד אשר יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה – מצבם מורה מאד…

ד.

לעזרת ישראל במצב כזה יצאה הספרות.

אם יש ביד הספרות להביא ארוכה למחלת בת עמי, או קצרה ידה להושיע – היא שאלה אשר עליה ישיבו סופרים אחרים. אנחנו נזכור את תורת-הנער, כי עת נסך ד' תרדמה על האדם לקחת צלע מצלעותיו, נחם אותו היוצר באמרו: אעשה לו עזר כנגדו; אין זאת כי העזרה נחוצה לאדם מאד. ולא זו בלבד, אלא שאין לך כח בעולם הבריאה אשר יוכל להראות פעולתו בלי עזרת כחות אחרים. בני האדם עלי אדמות רק אז יגבירו חילים אם איש את רעהו יעזורו. לב חכמים יהגה עצה ותושיה, לעזרתם יצאו כחות שונים להוציא את המחשבות הטובות לפעולתן, ואז ישארו התקונים החדשים לדורותיהם אחריהם. אולם אם התקונים החדשים לא ישענו על יסודות כאלה אז דעת לנבון נקל כי לא יעמדו לארך ימים, או לא יצאו גם מן המחשבה לראות אור מעט ויגועו טרם יולדו.

למען לא יבואו ויעלו כל כחות החברה בערבוביא, למען תת להחברה דרך ישרה ומסלה נכונה ללכת עליה – נחלקה החברה לכתות שונות אשר כל אחת ואחת ממנה תראה את פעולתה על ידי כח מיוחד אחד ידוע לפי המדה הדרושה מאת הכח ההוא, ואם כתה אחת לא תרבה והשנית לא תמעיט לפעול בכחותיהן, אז החברה הזאת מאושרת מאד ודרכיה יתכנו לעולם, כי דרכי הטבע המה. בעולם העשיה יפרדו הכחות לשלושה ראשים: הקהל, שהוא קבוץ כל החברה כלה, אשר עליה להראות כחה להחיות את עצמה ולעזור לקיומה; ראשיה, המה הנבחרים מקרבה אשר עליהם להשגיח כי כל אחד ואחד מן החברה יראה את פעולתו לקיומו ולקיום השני, במחיר הטוב אשר יקבל הוא לנפשו מאת השני ומאת הכלל כלו; ועוד שלישים להם אשר המה כצנורות בין הקהל וראשיו, המשמיעים את הנחוץ להקהל, המורים את המשגיחים מה לעשות, לעורר את הכחות בהקהל והמיסרים אותם בשבט פיהם אם יעבטו אורחותם. המפלגה השלישית הזאת בחברת האדם, המה החכמים והסופרים, אשר דבריהם מביאים תועלת לשעתם ועוד ישארו לזכרון לדור אחרון למען יראה דור נולד חטאת הראשונים או צדקתם וידע גם הוא את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה לטוב לו כל הימים.

חיי בני ישראל הנפוצים בארבע כנפות הארץ הולכים על פי סדר חיי העמים אשר בקרבם המה יושבים ועל פי סדרי הממלכות אשר בצלן המה חוסים, ולכן מצב ישראל החמרי שונה בכל המדינות. אולם מפני כי לכל עם ועם רוח הלאומי, השונה אצל כל עם ועם; יען כי לכל עם בארץ צרכים רבים, שנולדו רק על ברכי דברי ימיו, והם דרושים לו להקימו בארץ לבל יתבולל בין יתר העמים, – לכן היה על בני ישראל, העם הזה הנודד מגוי אל גוי והנפוץ בירכתי תבל, להאציל מקרבו כח אחד אשר יפעל על כל העם, וגם קצוי ארץ ואיים רחוקים לא יוכלו להחליש את הכח הזה, אשר יאחדם לאגודה אחת ויפיח חיים בלב כל העם כלו לבל יחדל מהיות לגוי, וזכרו בל יסוף מקרב התבל. – הכח הזה נמצא בידי סופרי ישראל בימי קדם, אשר כמורי העם השמיעו לדור תורה ומשפט גם כתבו לזכרון בספר את המקרים והתלאות שעברו על בני עמנו, את התעלות לתלאות ואת הרפואות השונות אשר בהנה העלו ארוכה למחלות בני עמם בעתות שונות ומקומות שונים, למען ידע מכל אלה גם דור אחרון על עפר יקום. ובזאת הצטיין עם ישראל, מיום היותו לגוי לא נפסקה ספרותו ומכל הדורות נשאר זכרון בספר לנו, המורה לנו רוחו ומשפטו, כל תהלוכותיו ומקריו וכל אשר עבר עליו, עד כי בצדק יקראוהו “עם-הספר” כי רק על ספריו יחיה, הם חיי רוחו ואחוזת נחלתו ואך יקחו מאתו את ספריו יאבד מן הארץ, וכאשר עברו ימים רבים מאז גורש מנחלתו, אין להתפלא אם נקבצה בידי היהודים ספרות נפלאה ונהדרה מאז, ספרות אשר אין לכל העמים והלשונות דוגמתה, ועוד היום לא יחדלו הסופרים לכתוב ולרשום עלי לוח את כל מקרה ופגע בחיי בני עמנו להיות לזכרון לבני ישראל. על הלוח הזה המשובץ אבני זכרון לבני ישראל חרותים כל דברי ימים בארצות שונות בתקופות רבות והמה יפיצו תמיד אור בהיר על כל ימי חייו, והדברים האלה היוצאים מלבות סופרים האוהבים את עמם באמת יעוררו את הכחות השונים הנרדמים בלבות עמם להראות פעולתם, למען יעמדו לארך ימים.

וכאשר מגמת מאמרי זה להאיר נתיב שאלות אחדות שנתעוררו על שדה הספרות העברית והנוגעות אל מצב חיי בני עמנו בתקופה נכבדה אחת בתולדותיה; כן יש את לבבי לשפוט עד כמה הראו היהודים החוצה את פעולת הכחות אשר בקרבם, – לכן טוב להעיף עין על מפעלי הסופרים בתקופה הזאת, למען דעת את השקפת הספרות על מצב ישראל בארצנו בשנים הקודמות ובימינו עתה.

לא ידעתי אם הקוראים עברית בדורנו נשתנו ומבקשים עתה מאת הסופרים שפה אחרת ודברים אחרים מאלה אשר דברו עליהם עד כה, או אולי הסופרים בעצמם ובכבודם שנו את דרכם על הארץ, או אולי שניהם יחד החליפו והמירו את טבעם ומזגם, – איך שיהיה, עינינו תחזינה עתה בספרות העברית תמורה גדולה ונכבדה מאד. זאת הספרות אשר הרנינה לנו מוצאי בקר וערב, ותשיר לנו איך “הלבנה טובלת בים הגדול” והראתה לנו את הלילה זוחל כשרץ ⁶); זאת הספרות אשר לא ידעה מה הוא משפט הגיוני ובניה הרבו להתחנן ולבקש מאת המבקרים כי יחוסו עליהם ועל “הבקרת הזעומה צוו כי תמולל חציה”, בעת אשר אז לא היתה בקרת אף מעט, – זאת הספרות פרשה עתה את ממשלתה בארץ גאליציען, ופה בארצנו אבדה את כחה מכל וכל, ועוד הסירה לאט מעליה את הבגדים אשר שמו עליה הסופרים בארצנו בימים מקדם. כי בשנים הראשונות, אחר הולד הסופרים בארצנו וגם אחרי כן ידעו סופרי עמנו בארצנו דבר אחד – להגיד ליעקב פשעו ולישראל חטאתו, השכם ודבר הוכיחו אותנו סופרי ישראל על חטאים שלא חטאנו ועל מעשים אשר לא עשינו, ואיש מהם לא שם לב להשמיע כי העונות אשר נמצאו בנו אינם כבדים מנשוא. כעל קובעי נפש האוכלים את בשר בניהם ובנותיהם קראו עליהם בקול על אשר הבהלו אבותינו להביא את צאצאיהם תחת החופה עוד בילדותם, וישכחו כי לא בהם היה האשם בפחדם כל היום פן יקחו את בניהם לצבא, יען כי מאחורי הפרגוד הוגד להם כי אלה אשר אשה להם יהיו חפשים לביתם, ולכן אין פלא אם לא חמלו על שנות צאצאיהם להשחית תארם, אך להנצל מעבודת הצבא אשר היתה חדשה בעיניהם ⁷). אל חכם, חיך הסופרים בימים מקדם, היה שופר להריע על דבר הדבר הזה כהריע על הגנב וחטאת הקהל שמו על ראש כל עם ישראל. “הסירו את הבגדים הצואים מעליהם” – קראו מוכיחי עמי עליו – “למען תהיו כיתר עם הארץ”, אבל מדוע זה לא הטיבו החכמים האלה לראות, אם עיניהם היו באמת פקוחות, כי למען היות “כיתר עם הארץ” מעט הוא להסיר את הבגדים, ולמען להיות כיתר הגוים ולהנות עמהם מעולם אחד, לא יספיק לנו זאת, אך עלינו לשנות לטוב גם את תכונת נפשנו… על ההשכלה דברו סופרי ישראל גבהה גבהה והחצוצרות האלה לא תקעו אף פעם אחת מבלי הזכיר את נשמת ההשכלה; את אחינו היהודים אשר לא חפצו לתת לההשכלה לבוא אל בתיהם הוכיחו על פניהם והטו למוסר אזנם, גם חרפו וגדפו את “מורדי האור”, בהאמינם אמונה אומן, כי אך את זאת לבד יבוקש מאת ישראל להשיבו לתחיה ולא יותר. לכן חשבו את המתעקשים לקבל את עול ההשכלה עליהם כמעכבים את הקץ.

את האמת הזאת ראו סופרינו אך זה לא כבר, וימים רבים עוד לא עברו מאז נוכחו המטיפים כי עת להם לרדת מעל הבמה, וסופרינו החדשים הגידו ולא כחדו צדקת עמם תחת לשונם, כאשר עשו זאת סופרי הדור העבר. בספרות הרוסית אשר לעברים השמיע זאת ראשונה יוסף בן אהרן ראבינאוויץ, ובעינינו לא יפלא זאת אחרי אשר שפת רוסיא לעברים לא נברא רק לגונן עליהם וזאת התועלת אשר יקוו לקבל מאתה. אך בשפת עבר אשר עליה לשאת משא וחזון לעמנו – סופריה לא ידעו משפט צדק, ועיני קוראי שפת עבר בטח אורו לראות דברים יוצאים מפי סופר עברי בשפת עבר לאמר: “ישראל! לו גם כים רבו פשעיך גם אז די עולה וזבח הבאת, גם אז כבר סר עונך וחטאתך לא תעלה עוד על לב” ⁸) דברים כאלה יוצאים מלב מלא רגשות חמים על דבר עמו הראו את פעולתם, ואחרי דברים כאלה החרו החזיקו סופרים רבים להראות צדקת ישראל ולהפיץ אור בהיר על שאלות רבות בחיי בני עמנו בארצנו, אור בהיר אשר מזהרו נמסו כדנג פשעי ישראל וחטאת יהודה כלתה בעשן והיתה כלא היה.

אין פה המקום להביא במשפט את כל העצות אשר יעצה הספרות בימים מקדם להרים מאשפות את קרן עמנו בארצנו; במקום אחר אולי אעשה זאת ביום שידובר אודות העת הזאת שכבר עברה. אך עתה אשמיע כי עלינו לשמוח לראות את הספרות העברית עוזבת את דרכיה לפנים להגיד מוסר ותוכחה לבני עמנו על חטאים ועונות אשר היו כתולדות מוכרכות מחייהם וממצבם, ואוהבי עמנו משימים עתה את לבם להגות עצה ותושיה להרים את מצבנו החמרי, לתת לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, מבלי שים לב אם יהיה הבגד הזה קצר או ארוך ואם הלחם יהיה ישן או חדש, כי סוף סוף לכל בני עמנו, בין למשכילים ובין שאינם משכילים, קבה ומעיים והמה ידרשו את חלקם ביד חזקה ובתרועה גדולה. עתה אוהבי עמנו יעמיקו עצה ויבקשו תושיה כל היום להרים את קרן ישראל, בתתם בידו כח ויכולת לחיות בארץ, בלמדם את בניו תורה וחכמה למען יעלו מעלה, ואת אצבעות בני יהודה ילמדו עבודה ומלאכה המחיה את הגו ומשכלת את נפש העובד; עתה יתאמצו סופרי עמנו להורות לנו את הדרך נלך בה למען השיג זכיות אזרחים ולמען נוכל לאכול את פרי הארץ אשר אנחנו יושבים בה בגאון ובתפארת.–

דעת לנבון נקל כי הצעות הסופרים ועצות הספרות אם כי מטרה אחת להן – להטיב מצב בני ישראל, בכ"ז הנה משתנות לפי רוח העת והמקום, כי לפי המחלה היא הרפואה. ומפני כי בימים האחרונים האלה היה כל העם כמתלוננים, מפני הסבות אשר קראתי בשמותן למעלה, ולנגד בני ישראל יריעו שונאיהם עליהם בחצוצרות כי אוכלים המה את חלב יתר התושבים וימוצצו את דמם, – לכן עלה על לב ה' ארז “להמות שתי ארנבות בחדא מחתא” באשר יאמר הרוססי: הוא עורר את השאלה הישנה אודות עבודת האדמה ליהודים ברוסיא מתרדמתה, ומבלתי חקור ודרוש, סמוך ובטוח לבב החכם הזה כי ימים אחדים טרם יעבורו וכל היהודים ברוסיא יחדלו לחיות מן האויר בלתי אם יוציאו להם לחם מן האדמה ⁹). עוד מעט ולא יוסיפו עוד היהודים לשבוע חרפת רעב, אחרי אשר “עובד אדמתו ישבע לחם” נאמר בכתבי הקדש; לא ברוח, כי אם בחיל ובכח, בעבודת אדמה ובקציר וזרע יושע יהודה וישראל ישבע לחם!

כזאת ינבא לנו ה' צעדערבוים.

אני טרם אקרב לדבר אודות השאלה הזאת כאשר עם לבבי; טרם אבוא במשפט עם אלה אשר נטעוה שורק על אדמת ישראל, עם אלה אשר הביאו אותה גם לארצנו ועם אלה אשר יחפצו להשיבה לתחיה ולהחיות את העפר, – מוצא אני את עצמי למסור מודעה קטנה, כי לא כשופט מבית משפט הכבוד אשר יסד הר-שלום על שדה הספרות העברית, גם לא כאיש השייך לאחד מן הצדדים המריבים זה עם זה, הנני בא לחוות דעת על דבר השאלה הזאת. לי אין חלק בהם, כי מצד האחד הנני צעיר לימים ולגאוה תחשב לעלם לשום ראשו בין ההרים או הרואים את עצמם כהרים, ומצד השני הנני צעיר לימים בן הדור הזה, דור נודע בעזות מצחו ואשר בניו יראו מומים גם באלה אשר המשכילים העברים יקדישו ויעריצו. אשר על כן על הקורא לחשוב בלבבו את אחד משני הצדדים ואשר הזכרתי, ובידו לבחר אחד מהם אשר בעבורם אתהלך סביב מעל אהלי המריבים. לכן מודיע אנכי מראש, כי אם כה או כה: אם שאלת עבודת האדמה ליהודים ברוסיא תפתר על ידי בחיוב או בשלילה – אינני מתחבר בזה לאחד מבעלי הריב, כי אנכי אך אחת אבקש: לרדת אל עמקי השאלה הזאת, לראות אם באמת היהודים נתנו כתף סוררת לעבודת האדמה באשמתם, מפני כי אוהבים המה לחיות על חשבון אחרים; לשום לב אם יאות היהודי לעבוד אדמה ולאחוז מחרשה; לדעת אם נחוצה עבודת האדמה עתה ליהודי ארצנו ואם מסחרם הוא באמת אך גזל ועשק, מרמה ועקספלואטאציאן; להוכח אם ישנם היהודים עובדי אדמה אם אין, אולי תמצא ידנו ללמד מהם את כל הדרוש לחפצנו; לטכס עצה אולי נמצא דרכים אחרים יותר ישרים ונכונים לבוא אל המטרה להרים קרן ישראל באצנו בכבוד ולהחילו נחלת אזרחים גמורים, למען לא יוסיף עוד לרדת מטה מטה ואולי יעלה בידי להעלות ארוכה ורפואה שלמה לעם שבי פשע. –

ס“ט פעטערסבורג, תרל”ט.

נחלה מבוהלת / מרדכי בן הלל הכהן

(מסעי השני לארץ ישראל)

עוד כל ימי אהבת ישראל לציון לא יגבר בקרבנו החפץ להתנחל בארץ ישראל כאשר היה בימי הקיץ בשנת תרנ“א. תנועת היציאה, זאת התנועה אשר אך עשר שנים לפנים, בשנת תרמ”א, עלתה למעלה ראש ותמשך רבים בכחה אשר נבאו לציון ולכל מקראיה – התזכרו? הה, מי ישכח את הרגעים ההם! תָּפוש ברוב דמיונות ונשא על כנפי חזיונות למרחוק, התהלך אז רעיון היציאה בכלל וחבת ציון בפרט בכל גבולות ישראל ויפלס לו נתיב בכל העם ויהי פתאם לכרוב סוכך על כל אובד דרך ונדח בישראל. ואף אמנם כח הרעיון הזה היה רב, רב ועצום. כי לא רק נמהרי לב והפוחזים בבני עמא פזיזא נסחפו בשטף התנועה, לא רק אנשים בלי מעמד בחיים קפצו על ים-יפו בחפץ לבב, אך גם אנשי לבב אשר לא הִשָם אלוה שכל ומשפט להבין עת לכל חפץ ואשר אדמתם תחתם סלע איתן – גם אלה השלכו אז בתגרת יד מסתתרת, כמו מבלי חפץ, אל גלי התנועה הכללית, אל השאון הגדול אשר עלה באזנינו מפיות רבבה: לציון, לציון!

בימים הם, בימי קיץ ההוא, הביא עלינו ה' את האלה הכתובה בספר האלות: בשבעה דרכים תנוס, ותהי בקרבנו מהומת בהלה ומנוסת חפזון. המהומה אחזה את כל העם; ראו אכרים מישראל יושבים על אדמתם זה יובל שנים, מימות ניקאלאי, ואולי גם אלכסנדר הראשונים, אדמתם תחתיהם להם היא, אין עליה עוררין, אין נוגע בהם לרעה; לעינינו – בעלי אומנות יושבים בערים, מתפרנסים מעמל כפיהם, ולהם גם הרשות נתונה לעבור את גבול תחום בני ישראל ולבוא אל אחת הערים בפנים הארץ; הנה יושבי חנויות, סוחרים מערבם, ודבר אין להם בקצוי ארץ ואיים רחוקים, עיניהם למקנה וקנין, למזומן והקפה, והמה קרובים אל צבא השמים, מאשר אל עבודת האדמה, אשר לא ידעו המה ואבותיהם; והיו אנשים בעלי הון ובעלים בעמם, אשר כמו התכוננו איתן פה בארץ ויבנו להם בתים, ויפרו וירבו ויאחזו בה, וכמו דבר אין אשר ישרשם משרש, להסיע אותם ממקומם ולתקוע את אהליהם למקום אחר; – והנה מאשר בא התחולל הסער ויך גלים בלב כל אלה, ולב כל ההמון הזה הלך ונמוג, כמו בא יום ד' לערוץ את כל הארץ. כל העדר הזה התעורר “וישנס מתניו”, ויאמרו כלם: הבה נעלה מן הארץ, נלך באשר נלך. והמון גדול נשא רגליו ללכת ארצה בני קדם לקנות להם אחוזת נחלה “שם”, וכיום גלות אמעריקא קרא ההמון הזה קול אחד: ארץ, ארץ, ארץ!

אל תבהל, קורא, להוציא עלי משפט מעקל, כי אך חזיונות רעים יבעתוני וברוח דמיוני אברא תמונות אשר הראת. לאט לי, אחד אחר אחד אזכירך מקרים ומעשים שהיו אז, ואז אם לא כמוני תעיד על התמונה אשר תארתי כי נכונה היא. הה, אז היה מצב העם נורא מאד; אז לא הבדילו בין אוהב לאויב; אז לא ידענו מי לנו ומי לצרינו; אז לא מצאו ידיהם גם אנשי לבב ובני דעת ומשפט, כי אז

גם בתי הנפש הכה הרוח

רפו כל ידים כהתה כל רוח

כי מגור מסביב מזרם ונפץ

נתקו כל תקוה הפיצו כל חפץ,

ואולי גם היו לנו תקוה וחפץ, – אבל משאון ההפכה ומתוך הרעש לא ידענו איזה הדרך נמצא החפץ, איך נשיג התקוה… ונהי כעורים כלנו, בנערינו ובזקנינו… שמש הדעת ואור החפש לא עוד קראונו אז בשלל צבעיהם אל תוך גן ה‘. פתאם נרתק חבל הזהב אשר בו נקשר האדם בסתר אל ההוה, אל הנצח; נדעך הנר, נר ד’ ונחדלה למצוא שמחה ונחם גם בחלומות ימי הנעורים, גם בכוס היגונים, גם באושר בין-רגע, גם בנצחון בן-יומו. כתהו ובהו היתה לנו אז הארץ, אך רוח אלהים בלתי מרחפת על פני תהום…

ובעת ההיא, בימי הבהלה, עבר גם עלי אחד הגלים, גלי ים היציאה, ויכס עלי במשאון ויורידני מצולת הבהלה, ויתנני בראש אגודות מתנחלים בארץ ישראל, וכמעט נהגתי שמה כצאן משפחות. אז עלעתי גם אני נטף אחד מכוס היגונים, ואמרתי לספר טפה זו מה היתה עליה.

א.

אספרה את דברי בסדר ובמשטר, כי סדרי בראשית לא נשתנו גם אז. על הארץ היה חורף, חורף תרנ“א. חורף וקור היו גם בלבות בני האדם, וגחלת לחמם את הלבבות עוד טרם אין, ובני ישראל שוכנים כל הימים כמלפנים ב”פתח תקוה“: אולי, אולי יבוא מועד גם להם, אולי כבר באה העת לחננם. עתונים אחדים בעיר הבירה ברכו בראשית שנת האזרחים את החגים הבאים, ויטיפו אהבת אדם ונחומים, ויבשרו שלום רב לאדם וגם לישראל. העתון הגדול “חדשות” דבר נגידים בלא לב ולב, ויגל את אזן קוראיו למוסר, לאהבה ולרחמים מבלי הבדל בין אחים. הדבר הזה ועוד מקרים בודדים נתנו עוז ותעצומות להעתון העברי אשר לאחינו בשפת הארץ ויתנבא גם הוא במחנה ויתעורר על כל רשע או כסל הנעשה בערי השדה לרע לנו. ראשי מחנה הסופרים, כפי הנראה, לא באו בסוד המקרים אשר התעתדו לבוא ולא ידעו כי הנה זה אחר כתלנו עולים ובוקעים חקים חדשים; או אולי הריחו מרחוק ולהם אולי גונב דבר, ויאמרו לקדם את פני הרעה טרם גמלה ענבי ראש. אם כה או כה, אך ישועות בל נעשו, ותהי להפך: העתון “חדשות” אשר לפעמים המליץ טוב בעד ישראל קבל נזיפה, כה”ע הישראלי אשר בשפת המדינה נסגר ששה חדשים גם הושם חח בפיו אחר כלות ימי הסגרו, ובחודש האביב יצאו כל צבאות בני ישראל מעיר מ…

ותנועת היציאה, אשר לא היתה מצערה גם בכל עשר השנים הקודמות, התגברה אז ביתר שאת וביתר עז, ותהי לנחל שוטף עובר בכל תחום מושב בני ישראל. יוצאי מ. ויתר המחוזות אשר בפנים המדינה לא מצאו כל מרעה בשדות השוממים אשר בתחום בני ישראל; כתבי העתים הצוררים לישראל השמיעו כי עוד נכונים לנו ימי חשך וינבאו לימי רעה חלילה, והעתונים בחו"ל עוד הגדילו את השמועות ואת הפחד; ומן הערים הקרובות אל הגבול ומן הכפרים השונים, במקומות אשר החלו הפקידים לדקדק במצות ולשמור את החקים המעיקים, התקבצו רבים מבני ישראל אל כל ערי המקלט, וימלאו צאן אדם וחוסר פרנסה ולחץ נורא, ויגדילו על אחת שבע את מספר הנלחמים את מר החיים שמה. הסבות האלה הועילו להות בני עמנו, ולא ראו לפנינו כל מוצא מן המצר רק – לצאת מן הארץ. אז חדלה יציאת בני ישראל מארץ מגורינו להיות עוד מקרה, דרך ארעי, בלתי אם ענין קבוע, עולת תמיד… היו רבים גם בבני ישראל גם בבני עם הארץ אשר האמינו בתם לבב, כי אם היה ביכלת שש מאות אלף לצאת ממצרים יוכלו גם ששה מילליון נפש גם עתה לצאת מן המצר. עתונים רבים הכינו מדור מיוחד “לעניני היציאה”, גם נמצאו מודעות מקצוי ארץ אמעריקא ומיתר קצות הארץ הקוראות בחבה ליוצאים ומשמיעות בקול על בית חרשת העומד להנתן באריסות, על שותף המתבקש לענין מסחר, על חלקת אדמה הנמכרת ועל כל צרה שלא תבוא… הוי זכרונותי הרעים, סורו נא מעלי והרפו מעט!…

אבל מה לעשות, ובגורלי המר עלה להעביר כל הטוב הזה על פניכם. קצרה ידי למנות מספר ליוצאים, ואף כי להביא במספר את כל צבאות ישראל אשר אמרו אז לצאת והתאגדו לאגודות ויבנו חברות למסע המחנות ולהתנחל באחד המקומות אשר יאמר להם ה'; אך זאת נעלה מעל כל ספק, כי המספר היה רב מאד. בשנה ההיא יצאו מעיר קיוב לבדה, מראשית השנה עד חודש אוגוסט כחמשה עשר אלף נפש. מברדיטשוב יצאו במשך שני ירחים, יוני ויולי, כאלפים משפחות. מאדעססא הפליגו ביום י“ז מאי באניה “Царь” ארבע מאות נפש, ובכ”ט לחודש ההוא עזבו את העיר ההיא חמשים משפחות. העתונים הגרמנים הודיעו אז, כי על פי הידיעות אשר קבלה הממשלה שם מאת הקונסולים היושבים באדעססא ובקיוב ובברדיטשוב היו נכונים בחודש מאי כאחד עשר אלף נפש מאחינו לעזוב את הארץ. ועל פי הרשימות אשר הוציא ועד היציאה באמעריקא ירדו אל החופים השונים שמה בחדשים הראשונים כעשרת אלף נפש בחודש, ואח“כ עוד נתגדל המספר הזה יותר ויותר, עד כי לא נשגה אם נקצוב את מספר היוצאים בקיץ ההוא בערך שבעים או גם שמונים אלף נפש. זאת היתה במדינת הנגב בלבד, וגם במחוזות על גבול מערב ובכלל בנפות דרומית מערבית ובערי הווייכֿסעל לא חדלה היציאה כמעט מעולם, גם בשנים כסדרן, ועתה, בהתגבר התנועה ביתר הערים, החליפה כח גם שמה, אחרי אשר סבות התנועה השתרגו גם על יושבי המחוזות האלה. המכ”ע “ווילענסקי וויעסטניק” הודיע מפורש כי מספר תעודות המסע לחו“ל הנתנים לבני ישראל עולה מאד על כל השנים הקודמות; ורבים עוברים את הגבול ובידם אין מכתב מסע, גם נתפשו בי”ז יוני בכף שומרי הגבול על יד העיר טאוראגען המון גדול מבני ישראל ילידי ווילנא וקאוונא והושבו כלם בדרך האסירים. וכן הושבו מעל הגבול גם יוצאי ליובארטו, וישובו אל בתיהם למורת רוחם, אחרי אשר הרסו את מצבם פה עד היסוד, ויתנו בכסף את כל אשר היה להם. אולם לפעמים קרובות עזבו שומרי הגבול את היוצאים לנפשם ולא באו עמהם בפלילים, או גם נתנו להם ידים לעבור את הגבול מבלי השיבם אחור. ומי מאתנו לא יזכור, בשבר רוח ובדמעת עין, את מסע המחנות ממינסק עד הגבול, פעם או פעמים בכל שבוע, בעת אשר כל עגלות המסע היו מלאים יוצאים, וכל פקידי המסילה ומשרתיה ידעו והכירו בי היום ימלאו מחנה יוצאים את העגלות על טפיהם ועל כריהם וכסתותיהם, לרגלי עניני מסחרי היותו עובר תמיד במסלה ליבוי-ראמען, ובאזני עלה תמיד בכי ההמון הגדול העומד על הרחבה אשר לאורך המסע ומברך את צאת הגולים לכל אפסי ארץ…

כי יעלו ויגיעו ימים טובים מאלה, כי יבאו גם ימי מנוחה, – לא האמין אז כל איש. מאַין? רפו כל ידים, ואדם מישראל חרד אז ויפחד לכונן לו עסקים לימים רבים, איש לא נגש לבנות בית חרושת או לקנות אחוזה או יער לשנים רבות, כי כל לב הגה נכאים: מי יודע מה ילד יום?…

ובקיץ ההוא עבר ברוסיה אואַייט, אחד האנגלים אשר שולח לארצנו במלאכות הברון הירש. עוד טרם ידענו ברור מה היה בדעת הירש לעשות לעמנו; שמענו כי מקרב אחינו קם ענק להאיר נתיבה על דרכי עמו, ומבלתי יכלת לעשות דבר לטובת אחיו בתוך ארץ רוסיה, הוא אומר להוציאם מן הארץ. ואנחנו ידענו כי עשר האיש הזה גדול מאד, ואנשים גדולים יאסוף סביביו לכלכל את דבר היציאה הגדולה הזאת, והאיש האנגלי הוא אחד ממלאכיו אשר שלח לדבר בשמו. בבוא אואַייט לרוסיה לא ידענו דבר, ומעיני הקהל העברי נעלמו כל הדברים אשר נדברו שרי הממשלה עם אואַייט; אבל אואַייט ההולך ועובר בארץ, בצאתו מאת שרי ממשלתנו ריקם, הולך ועובר בכל ערי מושב בני ישראל ובודק את אחינו אם יצלחו להוציאם ולהושיבם בארצות חדשות – החזיון הגדול הזה הרפה ידים רבות ולבנו נבא לנו ימים רעים וכליותינו יעצונו כל היום לבקש מפלט ומקלט באשר נמצא. ומפני כי ידענו כי הנדיב יבוא אך לעזור ביד העניים אבל לא לאנשים אשר בידם כסף משלהם, לכן בקשו עצות כל אלה אשר עוד היתה בידם יכלת לצאת מן הארץ, והמה הרבו מחשבות איזה הדרך תמצא ידם לכונן להם מעמד בארץ החדשה אשר יבחרו לשבתם, וכל מחשבותיהם היו להתחכם ולהיות מן הראשונים, מן הזריזים המקדימים, בטרם יקומו יתר בני הגולה להתחרות עמהם במקומותיהם החדשים.

אבל איזה המקום אשר יאספם? איזו ארץ יבחרו בה?

מבלי לחכות על הגאולה של הברון הירש יצאו אומנים וצעירים בעלי כח לארצות המערב ולחופי אמריקה. שטף היציאה גרף את האנשים האלה והמה יצאו מן הארץ באלפיהם וברבבותיהם. אבל אלה אשר מצבם עוד טרם נהרס בפועל ואך לבם נבא להם יום רעה, אלה אשר יכלו עוד יכלו לחשב מעט את מעשיהם, חזו חזיונות ויחלמו חלומות. מצבם הפסיכֿולוגי היה אחד להם ולההמון היוצא בחפזון, אבל המצב הכלכלי, אשר עוד טרם נחרב כליל, עוד נתן להם ידים לשום לבם על דרכיהם. ובכל המקומות והערים אשר נמצאו שמה אנשים מישראל כאלה נוסדו חברות ואגודות להתנחל בארץ ישראל. כאל שלל עטו אל הידיעות בעתונים העברים על אודות תנאי המקנה וההתנחלות בארץ הקדושה, וכל אשר ידע אך מעט מנתיבות ציון, כל אשר התעסק עד כה בעניני ישוב ארץ ישראל וקרא ושנה איזה פרק מתולדות הישוב, היה לבר סמכא בעניני עבודת האדמה ותורת חקי הממשלה “שם”. המה יסדו חברות ויכוננו הצעות ופרויקטים שונים ומשונים כמומחים ובקיאים. ואולם אלה האחדים אשר זכו לבקר את הקולוניות ואת המקומות הקדושים, או גם אלה אשר להם רֵעַ ומודע בתוך הארץ הקדושה, – אלה היו אבני הראשה בכל החברות והאגודות, אל משפטיהם יחלו כאל דברי האורים, וגם מרחוק פנו אליהם לשאול מהם לנחות את היחידים ואת האגודות הנכונים להתנחל בארץ ישראל.

ועמנו לא אלמן לעולם מאנשי עצות ומיוצרי הצעות, וקנאת מציעים הרבתה התחכמות והמצאות, ואגודות לקנות אדמה בארץ ישראל נוסדו על אשיות ואופנים שונים, ומחשבים נפלאים נמצאו אשר הוכיחו באותיות ובמספרים כי גם במעט כסף, באיזה עשרות רובל בשנה במשך איזה שנים, יש ביד איש לרכוש לו בית וכרם, אם אך יבוא בברית אגודה. וחשבון הכרמים והכנסותיהם היה ידוע אז בערי ליטא יותר מאשר בבסרביה ובקרים, ובערי התחום נוסדו אגודות וחברות קטנות וגדולות, אגודות עשרות ואגודות מאות וגם אגודות אלף. וכל האגודות האל שלחו להן אנשים לתור את ארץ ישראל ולקנות אדמה להתנחל עליה.

ב.

ואני הגבר הייתי עד שנת תרמ"ט רחוק “מעולם המעשה”. אזכירה נא את הקורא כי כותב אנכי בספר מקרה פרטי – זכרונות מסעי השני לארץ ישראל. לו כתבתי לועזית ללועזים כי אז לא היתה דרושה לי כל התנצלות; הקוראים לועזית אינם חושדים את סופריהם ביוהרא, בראותם את הסופרים מטפלים בנפשם בשעה שהם כותבים את זיכרונותיהם, כי על כן את זיכרונותיהם המה הרי הם רושמים בספר. עכשיו שאני כותב עברית לעברים, עלי להזכיר את הקורא ולהעיר את אזנו על הדבר הזה לבל יחשדני במה שאין בי – בגודל לבב, על אשר יראו פני אני בתוך המקרים. שמינית שבשמינית, כמה שהותרה, יש בי; אבל הפעם אנכי מזכיר את שמי אני, רק יען וביען כי המקרה, אבן פנת המאמר הזה, חפץ לעשות אותי למרכז החזיונות, ולו גם אהיה ענו מכל האדם לא אוכל להפטר מליחד תמיד איזה מקום לעצמי בתוך התמונות. –

ובכן, עד שנת תרמ“ט רחקתי מכל עניני חבת ציון. עוד הייתי כותב לפעמים איזה מכתב לאחד מרעי הישנים, עוד היה נזכר לפעמים אחד ממכירי לכבדני במכתב-חוזר או בחוברת חדשה, – אבל בכלל הייתי רחוק מעולם המעשה. תחת מסבות חיי הפרטים התגלגלתי וגלי ים המסחר השליכוני הלאה מעל עניני הכלל, הרבה היה המקום גורם, כי ישבתי בכפרים וביערות ודבר לא היה לי עם המרכזים השונים; ועוד יותר מזה היה “הענין בעצמו” גורם להרחיק מעליו כל איש היודע את הדברים כהויתם, ואשר בגלל זאת לא יעצור כח השטף הכללי לגרוף אותו במרוצתו. אם טוב ואם רע הדבר, אבל מדת הנסיון שלי היתה גדושה מעט. מעטים אמנם היו הימים אשר ישבתי בתוך חיי החברה בעיר הבירה, אבל תחת זאת היה שם מקומי בתוך השבולת, במרכז המהמורת, בנבכי מי החיים האלה, ורכשתי לי את הסגולה להבדיל בין קלא אילן לתכלת, בין עניני הכלל הנעשים בכובד ראש ובין השאון הריק העולה מתוך הבור: סואנים אנחנו, רועשים אנחנו!… ידיעותי החיוביות על דבר מצב “הענין” היו מעטות, אבל תחת זאת היו מרובות הידיעות השליליות אשר היו לי. אמנם לא ידעתי את עניני ארץ ישראל, לא ידעתי את מצב הענינים שמה אל נכון, אבל זאת ידעתי כי לא ככתוב בהעתונים העברים המעשים נעשים שמה, כי הסופרים אך מנבאים במחנה ואינם יודעים מה הם מנבאים, כי גם ראשי העוסקים בעניני ארץ ישראל, הקוראים לעצמם “נושאי דגל” הרעיון, המה צולעים על ירכם… ידי רוחי מששו תמיד את כל חלקי הסותר בכל הענין הזה, הרגשתי כי הדבר לא כן… רוח החיה בכל הפעולות היה אז “המאמר”, מי המליצה אשר שטפו אז על פני העתונים העברים, והמאמר לבדו, על פי רוב אספת ניבים נטוים, היה ממלא מקום המעשים דאית בהון ממשא ודאית להון תפיסא. האם היה גם עלי להכניס תבן לעפריים ולבוא גם אני אל הקוראים כיהודה ועוד לקרא להוסיף מליצה על מאמרי המליצה של הר”מ דאליצקי בהמליץ או לירות חצים קלים אל הצפירה, אשר התחשבה עוד אז בין “המתנגדים?” בחרתי לנפשי לשבת בדד ולדום עד אשר אראה את המעשים עין לעין וידי תמצא להתחקות על שרשיהם ולראותם בצביונם כמו שהם.

והדבר עלה בידי בשנת תרמ“ט. כבר קבעתי אז מקום תמיד למשכני את אחת הערים ומסחרי הביאני בסבך עם אנשים רבים ושונים, וגם עיר מושבי נכתבה אז בכתב הערים אשר אגודת “חובבי ציון” שמה. יודע אני היטב את ערך האגודות עתה וידעתי את ערכן גם אז; יודע אנכי כי רובן ככלן נמצאות וקימות רק על גבי הכתב ויש אשר מספר חבריהן לא יעלה מאנשים שנים שלשה, והראש והמזכיר בתוכם; אבל אין זה ענין לאשר לפנינו. אנכי באתי אז, בחודש מנחם אב תרמ”ט, לווילנא וסרתי להתודע אל הרש“י פֿין מנוחתו כבוד. מפיו נודע לי כי בשבוע הבא תהיה בווילנא אספה גדולה לראשי חובבי ציון, והוא קרא לפני בשמות אנשים אחדים אשר יבואו לקחת חלק בעבודת האספה. הדבר אשר לרגלו קראו את האספה היה בעיני מלא ענין: הד”ר פינסקר מסיר מעליו את משמרת הנשיא לחובבי ציון, באמרו כי חולה הוא. האמתלא הזאת היא רגילה ושגורה תמיד על פי כל אלה החפצים להתפטר מעבודה, ולכן היה הענין מלא חשד בעיני. ובגלל הדבר הזה לא אכחד, כי גדול היה חפצי לראות את האספה, בפרט אשר היו לי געגועים לעבודת צבור שהתרחקתי ממנה זה שמונה שנים, וגם ידעתי כי בין הבאים לאספה יהיו אחדים ממכירי מכבר. ואולם בין הקרואים הן לא הייתי, ולכן אמרתי לצאת ביום המחרת מווילנא ככלות מעשי בעניני מסחרי. אך ביום המחרת קבלתי דעפעשא מביתי לחכות בווילנא לבוא מכתב נחוץ. המכתב בא והוא היה כתב הרשאה ומנוי מאת אגודת חובבי ציון בעירי להיות צירה ונאמנה באספת ווילנא. אחר כן נודע לי כי מווילנא הודיעו ביד הטילגראף להאגודה בעירי כי הנני בווילנא וכי תמלא את ידי להיות בא כחה, והאגודה לא מנעה, כמובן, את הטוב ואת הכבוד ממני.

הנה כי כן באתי בסוד האספה הגדולה אשר היתה בווילנא, וגם נבחרתי להיות מזכיר האספה. לא פה המקום לספר פרטי האספה ההיא, שהיתה מלאה ענין והתבוננות, ואולי עוד אעשה זאת בזמן מן הזמנים. אולם ספרתי את הדברים, למען יבין הקורא איזה הדרך נגלו לפני בפעם אחת כל השאלות הסבוכות שהיו חובבי ציון מתחבטות בהן כל אותן הימים, וכל הענין נראה לעיני “על קרבו ועל כרעיו ועל פרשו”. ראיתי כי אמנם היה החלום, אשר חלמנו אנחנו מספר צעירים בראשית שנות השמונים, מעט לענין; כי אנשים באים בימים ונשואי פנים בעמם שמים אל הענין הזה לב בכובד ראש; כי דבר חובבי ציון הולך וכובש את הלבבות וכי יש ידים לבעלי כשרון ולאנשי לב לסדר את דבר העבודה הנכבדה הזאת. ואולם, גם זאת נוכחתי אז כי כמעט כל הפועלים מגששים באפלה, כי רוב דבריהם ועצותיהם נשענים אך על השערות מחכמות פחות או יותר, על הלך-נפש ועל שמועות בלתי מאושרות, וכי גם אחד מכל הפועלים החרוצים והנכבדים האלה לא יוכל להתפאר כי הוא שופט למראה עיניו. בעת האספה עבר בווילנא איש זקן אחד רבי אליהו קאפעלמאן, והוא שב אז מנסיעתו לארץ הקדושה. הוא הביא אז לווילנא את הצעתו האוריגינלית ליסד בירושלים “בית נצח ישראל”, כעין מגלת יוחסין לכל בית ישראל. והאיש זקן וסוחר, וימי שבתו בארץ ישראל עשה במקומות הקדושים ואת הקולוניות אך ראה ולא חקר על אדותם. ואולם מפני כי מר קאפעלמאן היה בארץ ישראל ואנחנו כלנו, כל חברי האספה, לא ראינו בעינינו מעולם את הארץ ההיא, לכן היו פיות כלנו פתוחים ואזן כלנו נטויה לכל הפתרונים אשר ישיב מר קאפעלמאן לשאלות הישוב שאנו עסוקים בהן. ואמרתי אני בלבי: לא טובה עבודה אשר כזאת. אלכה נא ואעברה את הים ואראה בעיני את הנעשה בארץ תקותנו; אראה את הישוב הישן ואת הישוב החדש, ולא אלך עוד כבהמה בבקעה אחרי יוצרי “המאמרים” ומזכירי האגודות. כבר הבנתי ובדעתי זו אנכי מחזיק גם עתה, כי הסופרים הנכבדים שפ“ר ולילינבלום, ראשי התנועה לישוב א”י אשר נחשבו אז אצלנו למומחים במקצוע דבר הישוב, היו כובשים את חצי נבואותיהם לו אך היו פעם אחת בארץ ישראל. לא תורת שוא השמיע הקהלת: טוב מראה עינים מהלך נפש…

ובראשית שנת תר"ן, תיכף אחר חג הסכות, הלכתי לארץ ישראל.

השנה ההיא היתה מוכשרת מאד להתבוננות. אז היו ימי קפאון בכל מעשה, השקט אשר לפני הרעש. יורדי הים יודעים לכון את הרגעים האלה וישתמשו בהם לחזק את התרנים, לשום את פני מפרשי האניה אל עבר פני הרוח אשר ידעו כי יבוא. הימים בארץ ישראל היו אז ימי מנוחה. כל אסור כניסה לא היה, אדמה למכירה היתה לרוב אך קונה לא היה, עולים מבני הגולה לא היו. ומפני כי אנחנו לא הרגשנו כי עוד מעט תתחולל הסערה, לכן לא היינו נכונים, לא ידענו לכון את השעה הטובה להיות נכונים לימים הרעים, אשר באו אחר כן בשנת תרנ“א מבוהלים ודחופים… אנכי בעברי אז בארץ ישראל והתבוננתי למראה עיני נוכחתי, כי אמנם לא כבד הדבר לראות הדברים הנראים לעין; להפך, – כבד מאד לעצום העינים לבלתי ראות את הנעשה, את הנמצא, הרי”מ פינס פרסם בראשית ימי היציאה לארץ ישראל את חשבון הכסף הדרוש לכל משפחה להתנחל; הרז"ד לעוואנטין הודיע גם הוא אחר כן את חשבונו הוא על דבר כמות הכסף הדרוש למטרה זו. האמנם דרושה בינה יתרה ומספרים מדויקים למען עשות חשבונות אחרים וערכים חדשים? או האמנם דרושה בינה יתרה להבין כי יש ויש ביד אנשים מישראל לחיות במקום אשר יחיו אנשים רבים ובמקום שיש כל זכיות אזרח לאחינו ובמקום אשר יֵאָמֵר עליו: ארץ ישראל?… פרסמתי בגליוני “המליץ” דבר מסעי “על אדמת ישראל”, וכאשר החלו להתאגד החברות והאגודות לקנות אדמה בארץ ישראל, נתתי ידי אל הקרובות אלי. חפצי היה איתן מאד לקנות לי “שמה” אחוזת נחלה, ולכן אמרתי: אקחה חלק באגודה המתיסדת אולי תתנחל ואהיה גם אני בתוכה… ואולם לא כחדתי מאת כל המיסדים כי חשבונותיהם תהו ומספריהם חזיונות שוא, ולכן הזהרתי מאד את כל איש האומר לשום תקותו באגודתו להתנחל בארץ במכסת הכסף אשר יאמרו המכוננים את האגודות. כן הגדתי מפורש לבני אגודת המתנחלים בווילנא, וכה היה דברי אל מיסדי “אגודת האלף”, המה “דורשי ציון” אשר במינסק, אם כי את ידי אני נתתי אליה. החשבונות שוא ידברו – היו דברי תמיד – אך האיש אשר כסף בידו ויחפוץ לצאת מן הארץ ולעלות לארץ ישראל לעבדה ולשמרה, הנכון ללבוש שחורים ולהתעטף שחורים ולעשות לביתו (כמו שמתכונים היוצאים לאמריקה) – ימצא את דרכו. ואולם העשירים טוב כי יעשו כי יקנו אדמה ויתנחלו שמה וישארו על מקומם, ולעת קץ יוכלו לבוא ולהתישב על אחוזתם או לשלוח את בניהם או קרוביהם, אשר יאבו לבחר להם חיים חדשים…

אבל החיים הישנים היו למשא על האנשים תחת תעצומת המקרים הרעים, ואז נוסדו בערים רבות אגודות לצאת ולהתנחל ולקנות אדמה, ואבני היסוד אשר מהן נבנו האגודות היו מהומה ומבוכה ומנוסה ומורך לב וחלומות וחזיונות. ויהיו המים עכורים עד מאד… ובעת ההיא נוסדה אגודת מתנחלים גם בעיר מולדתי – ואני בתוך האגודה ההיא…

ג.

לרגלי עניני האגודה הלכתי לעיר מולדתי פעם ושתים. האדם הולך אצל בני מינו, ובקרב האגודה ההיא היו רבים אשר הכרתי וידעתי היטב עוד מנעורי וגם המה ידעו אותי, ובחפץ לב התחברתי אל האגודה ההיא. החומר אשר ממנו נבנתה האגודה היה שונה מאד בחלקיו, אנשים שונים מעולמות שונים, וכמובן היו הסבות אשר עוררו איש איש מהם לתת יד ליסד האגודה שונות ורחוקות אשה מאחותה. לי היו אז שיחות סתרים עם אחדים מהם, יען כי כל אחד חפץ היה להציל מפי דברים על אודות ארץ ישראל, והיה בין כה וכה מגלה לפני את אשר בלבו. הייתי הולך ונמצאתי למד.

כה אמר אלי אחד מהם:

– כמני כמוך יודע אני את המצב, האמנם לא אבין כי בשבע מאות רובל לא נמצא ידים לכונן בית וכרם לאיש? עיניך הרואות כי השתדלתי להרבות מספר העשירים בקהל חברי אגודתנו, והן העשירים לא יצאו לעולם – מה יחסר להם פה? המה כותבים את ידיהם אל האגודה מפני הבושה באשר אנשים אחים ומכירים אנחנו ולא יאמר כי מנגד תנועת האומה יעמודו, או מפני כי ינסו לשלוח גם את מעט הלחם הזה על פני המים פן ימצאוהו ברוב הימים. העשירים ישארו פה, וחלקת אדמתם תהיה סוף סוף ליתר החברים הנכונים באמת לעלות לארץ ישראל ושמים בה תקותם. ואני? אני בעצמי מה מעשי בתוך האספסוף הזה? הבה ואגדך: אמנם המשרה אשר אנכי נושא עתה תכלכלני בצער, אבל עלי הלא לדאג לילדי הרבים אשר חנני ה'. האם תמצא יד בוכֿהאלטער לחנך את בניו בתורה ודעת, וכל בתי הספר סגורים כמעט, וחנוך הילדים קשה כקריעת ים סוף. אכין לי אחוזה, אקחה נא חלק באגודה, ויעברו הימים ואשלח שמה את אחד או שנים מבני ויאחזו המה בארץ ויחיו שמה. ומי יודע מה יולד יום!… הן אתה ידעת את אהבתי לארצנו, אתה ידעת את קרבנותי על מזבחה. הן לולא אשתי ומשפחתי כמעט הייתי בכל טוב “שמה”, בארץ אשר כל מעיני בה, במקום אשר התגלגלתי שנתים ימים. ומי יודע אולי עוד תגדל הרעה פה, ואז אשובה שנית אל הארץ ההיא. ועמדי יחד יעלו אשתי וביתי, וגזע משפחתי ישורש בארץ אבותינו. הלא זה כל חפצי!… במה אכלכל את נפשי? אבל הלא דרוש יהיה גם לאגודתנו פקיד ומנהל, – האם ימצא טוב ממני?…

– אנכי לא אצא לארץ ישראל. זה מובן. הן לא על חנם כליתי חק למודי ובידי, ביד אחד מעשרה או מעשרים אשר כגילי, הצליח לבוא בכתב האדבוקטים בבית המשפט אשר פה. וגם חלקי טוב, כאשר תחזינה עינך. כן, חלקי אני טוב, טוב מאד. הנך רואה את מערכת ביתי, מעמד שלחני, מצב חיי. אבל… אבל הן אני לבדי נמלטתי מכל בית אבי, והצלחתי לרכוש לי את החיים הטובים האלה. אבי ואמי ואחי ואחיותי נשארו בחשך, באחד הכפרים, צפוים אלי מחסור. אנשים ישרים בית אבי כלם ואוהבים את העבודה, ויש בין אחי אשר כשרון עבודה להם, אך עניים המה. ומי ידאג להם, אם לא אני? והגידו נא לי איפוא מה הדבר אשר אוכל לעשות למענם פה? בשנה העברה שלמתי סכום החכירה של בית המרזח בכפר מושבם, גם את מס הממשלתי נתתי, גם למוכר היי"ש השיבותי את אשר נשה בהם. אבל אני יודע כי את המאות האלה השלכתי לטמיון, הצרור נקוב ולעולם לא אמלאנו. ומה יהיה גורל אחי, איפה ימצא לו תוצאות כח הצעירים המלאים גבורת הבחרות האלה? ומה תעשינה אחיותי כאשר תבוא להן עת דודים?… ואני גם אני איזו ענינים רוחנים יקחו את לבבי? בקלפים לא אשחק, וחיי-צבור אין לנו, בפרט לבני עמנו. ואני הלא עוד טרם שכחתי את חלומות ימי הנעורים, ואני הלא חבר הייתי לחברת “בני ציון” במוסקבה ומלבי עוד טרם נמחו המחשבות הגדולות אשר חשבנו אז על דבר עמנו וארצנו ותקותנו הגדולה… אבואה נא באגודת המתנחלים ואקחה את בית אבי ואעבירם לארץ ישראל להושיבם על נחלתי אשר תהיה לי שמה. המה יעבדו כלם יחד ויחיו זרע ויאכלו פרי עבודתם, ולי תהיה צדקה ונפשי תתענג לדעת כי גם את קרבני אני הקרבתי על מזבח ארצנו. כי גם לי חלק ונחלה וזכרון באדמת ישראל…

השלישי היה סוחר-יער, מאנשי בריתי הטובים. כאשר יצאה אשתו מחדר האורחים אמר אלי:

– אתה ידעת כי נחלה בת שבע מאות רובל לא תקח את לבבי. הלא ידעת כי חבלי ערבי-נחל לקשור רפסודותי באביב הזה עלו לי פי שנים משבע מאות… אבל – ארורים דרכי המסחר! לאיש סוחר נחוץ תמיד להכין לו מקום מקלט. מי יודע!… היום ישב מרומים, ומחר – בתחתיות ארץ. ואתה צא ובדוק ותמצא כי בין ארבעים החלקים כעשרה מהם יהיו תמיד ברשותי. ראובן הוא אחי אשתי, שמעון – קרובי, לוי ויהודה המה בעלי בריתי, וכן עוד כאלה אשר יתנו את כל חלקם על ידי, ואנכי אעלה אולי בעצמי לארץ ישראל. מה היא פלשתינא? – ארץ ככל הארצות. גם זאת לא יחסר לנו. (השלחן הירוק היה עוד פתוח ועליו התגלגלו קלפים). האם לא כנים דברי?…

אל חדר מלוני בא איש אחד אשר כל מראהו אמר לי כי הוא מן חברי האגודה. כפרי לבוש בגדי שבת. כבן חמשים ומעלה, אך מושבו איתן ומראהו בריא.

– לי אין כל חפץ לחקור. לא יש לי כל שאלה: החפץ לאכול ימצא לחם גם בארץ ישראל. הבה לי שדות באשר תתן, ולא אהיה רעב איה"ש. לי פה בכפרנו, כפר מושב של יהודים, שלשים דיסיאטין, והנני מוצא את מחיתי. את בני שלחתי לחדר ושתי בנותי נתנו לאנשים – הכל כאשר צוה ה‘. בני הבכור ישאר על אדמתי, כי גם לו בנים, ברוך השם. ואני ובני הצעירים נעלה לארץ ישראל, את החשבונות אין אני יודע ואל דרך הכרמים לא פניתי מעודי; אינני יודע אם זורעים אותם או נוטעים. כל זה הבל – כרמים, ענבים. אנכי אחרוש ואזרע לחם פשוט, דגן חטים ושעורים – זאת התורה אנכי יודע, ואם אך תהיה אדמה יכלכלני ה’. ר' זלמן דוד ספר כי שמה משלמים ביום לקוצר-שחת מחיר חמש מטבעות פֿרנקים שלהם, הלא המה ערך שני רובל למספרנו. אם הדבר כן, אז בני ירויחו היטב: אין קוצרים טובים מהם. – האמנם גני ירק טובים שמה. זקנתי, אשתי תחיה, ובנותי הבתולות הנה מפליאות לעשות בגני הירק, ואם תהיה אדמתנו קרובה אל אחת הערים אז טוב מאד. הכפר אשר אנחנו יושבים בו הוא כעשרה וויאָרסט מפה, ובכל זאת הגבירות פה אינן יודעות קשואים ואבטיחים ודלועים מבלעדי. הקשואים לפסח של אשתי ידועים. האמנם אין תקוה לשמור שמה תפוחי אדמה ימים רבים? מעט לא טוב, כי דגן אין: כמו שבת ומועד המה כל ימי השבוע, והעם אוכל לחם לבן תמיד. איך יעבוד האדם, ולחם דגן לא אכל? – כאשר ישאר בני הבכור לבדו על כל אדמתי, על כל השלשים דיסיאטין, אז לא יכבד ממנו להביא את שבע המאות למועדים אשר התחיבנו. היה בטוח, אשלם ככל העשירים. ואנחנו גמרנו לצאת כרגע, למען נשיג שמה את זמן הקציר ונמצא עבודה. אך בני הקטן לבד יבוא בסוף הקיץ: הוא מבלה את עצמו בגדוּל דבורים. הוא בקש ממנו לחקור מפיך על אודות גדוּל הדבורים שמה, אך בודאי לא שמת לב לזה. בני זה הוא ברוך השם “בעל-הבית” כדבעי, מן המיוחדים שבכפרנו.

תחת אלה “הקרואים והולכים לתמם”, מבלי יכלת או מבלי חפץ לחקור ולדרוש את אשר ימצא אותם בארץ החדשה-הישנה אשר המה אומרים לקנות שם אדמה ולהשקיע שמה את מעט הונם או את יתרונם, – הנה נמצאו בין חברי האגודה גם כאלה אשר הרבו מאד לחקור ולדרוש מה למעלה ומה למטה והשתדלו להטיל ספקות גם בכל ודאות ודרשו במופלא מהם ויחקרו אותי בשבע חקירות על כל דבר קטן וגדול וניכר היה חפצם כי אכשל בלשוני. אלה היו החברים העשירים של האגודה, אשר נספחו אל זרם האגודות ולא רוחם ולבם בל עמהן, מבלי חפץ ומבלי צורך. ומפני אשר אנכי לא הייתי חצוצרה למסע מחנות לארץ ישראל וליסוד אגודות לצאת מן הארץ, ואת ארץ ישראל ואת הסדרים לא הללתי על שוא ולא חפצתי להוליך אנשים בשקר ולא חברתי ולא הכינותי כל הצעה להנחיל חברות אנשים, לכן היה נקל מאד להחברים העשירים להפריד את החבילה לבל תקום האגודה. על השאלות: האם תזוב הארץ חלב ודבש? עניתי: לא. האם תרכוש לה כל משפחה בית וכרם אשר יכלכלוה בשבע מאות רובל? – לא. האם משוכללים הקולוניסטים שמה? – לא. והתשובות האל הניחו מאד את דעת החברים-העשירים. ואולם בכל החקירות והבדיקות והספקות שהיו החברים העשירים מעוררים תמיד בכל ישיבות האגודה היתה ניכרת ובולטת מאד המנוחה והשלוה של השבֵע, שאיננו מכיר במבוכת הרעב. אנכי ידעתי את כל “חלקי הסותר” של האגודות המתיסדות, אבל גם ידעתי את המצב הפסיכולוגי והכלכלי שהיה אז עמנו נתון בתוכו, והכרתי איפוא את ערך שביב התקוה הנראה מרחוק לתועה בישימון. ידעתי כי במצב מוסרי וחמרי נורא כזה לא יוכל האדם לחשב דרכו במתינות ובמנוחת השקט, כי על כן עידנא דריתחא היא, הוא אז נושא עיניו אל ההרים לבקש עזרה, ואתם אל נא תעידו בו לבל יעפיל לעלות אל ההר פן יפול ממנו רב. הוא הולך אז אל אשר ישאנו עיניו המלאות מבוכה, רוחו המלא סערה… אבל את זאת לא ירגישו הבנים הבוטחים, המלאים קפאון, קרח נורא…

ודבר האגודה נהיה, וביום ג' כ“א אדר שני תרנ”א נכנסו החברים לישיבה ויבחרו ועד לפקח על עניני האגודה, ובין יתר הדברים שמו על ועד האגודה לבחר איש אחד בשכר על פי תנאים אשר ימצאו טובים לפני האגודה כי ילך לארץ ישראל לקנות את האחוזה שמה. ואולם תנאי התנו מראש כי לא יהיה השליח דן יחידי ורק יתיעץ וישפוט בענין הזה עם אלה מחברי האגודה האומרים ג"כ ללכת לארץ ישראל בקיץ ההוא מדעת עצמם וגם מחויב הוא לשאול בעצת ועד הפועל אשר לחברת התמיכה ביפו. וכן לא היה ביד השליח לגמור המקנה עד אשר יציע את פרטי המקנה עם כל דקדוקיו לפני ועד האגודה ועד אשר יודיע אותו הועד מפורש כי נותן הוא בידו הרשות לקנות את האדמה ההיא ובמקח ההוא ועל פי התנאים ההם.

ואנכי לא הייתי יוצר האגודה ומחוללה, ואך אחד מבניה, גם אחד מחברי הועד. ובהיות שבתי אני בהאמעל ומקום האגודה בעיר מולדתי, לכן היה יחוסי אל האגודה לא גדול ואולי עוד פחות מיחס יתר החברים. הכנסתי את כסף החברים למועדים האמורים, ולא יותר. כי לא ארכו הימים וגם הסירותי מעל שכמי משרת חבר הועד של האגודה. כי במשך ימי חג הפסח נוסדה אגודה בעיר מושבי בין בני משפחתי, והאגודה הזאת היתה בעיני דבר מלא ענין לרב. לה הקרבתי חלב ודם ועבודת גוף ונפש במשך שלשה ירחים ובמלאכות האגודה הזאת הלכתי במסעי השני לארץ ישראל.

ד.

היסודות אשר עליהם נבנתה האגודה בהאמעל היו שונים מכל אבני הפנה אשר הונחו אז ליסוד יתר האגודות אשר התכוננו אז בערים רבות. חלקי הבניה היו בריאים ומלאים, המטרות אשר הציגה לה האגודה הזאת היו מושכות את הלב, ולכן באתי בבריתה.

ואלה תולדות האגודה ההיא:

הלא תדעו את השרפות בערי התחום, ביותר בערים הקטנות? בבקר לא עבות תצא אש מאחד הבתים ותאכל את כל העיר על עשיריה ועל אביוניה ועל בתי תפלותיה. חברות האחריות כמעט אינן מקבלות בערים הנכחדות האלה נכסים באחריות, אגודות מכבי אש אין שם, ואם אך תפול דליקה בעיר אז תאכל די שבעה, ושנים רבות תעבורנה עד אשר תתנער עיר שרופה כזאת מאפרה. כן עלתה בקיץ תר“ן על המוקד אחת הערים הקטנות (פראָפאָיסק, פלך מאהליב). ישיבת ערים קטנות קשתה תמיד לעשירים. הערים הקטנות לא תוכלנה לעולם למלא תביעות העשירים. בתי ספר לחנך את הילדים אין; ע”פ הרוב רחוקות הערים הקטנות ממסלות הברזל, והעשירים, אשר לרגלי מסחרם הרב המה עוברים ושבים תמיד, סובלים טלטולי הדרכים; ובכלל רבה תמיד תאות העשירים לישיבת כרכים גדולים. ולכן, אך נשרפה העיר ההיא גמרו בני משפחה עשירה אחת לצאת מעיר מולדתם, ויבאו להאמעל וישבו בה.

המה באו כלם לעיר מושבי, מבלי דעת עוד איך לכונן את בתיהם במקום מגורם החדש הזה. בעיר החדשה עוד היו אנשים אך זה מקרוב באו ודבר עוד לא קשר אותם אל העיר ההיא. רבים מבני המשפחה ההיא היו אנשים עשירים, אשר את עשרם רכשו להם בכשרון המסחר, בסחרם אל מקומות רחוקים מבלי פחד מפני המרחק. כמעט כלם היו אנשים צעירים ולהזקנים בהם לא עלה מספר שנותיהם יותר מחמשים. ילדיהם היו רבים וכחותיהם רעננים ומלאים עלומים, ובעולם הגדול לא היה מקום לא לחנוך ילדיהם ולא מוצא לכחותיהם, באשר כל הדרכים היו סוגים בקוצים. והעתיד נשא אז על כנפיו נשיאים וחשרת עבים וחשך אין קץ…

אז אמרו האנשים: נתנה ראש ונעלה לארץ ישראל! המה היו כחמשה עשר בתי אבות, כלם עשירים ומלאי כח ואמונה בהצלחתם על הארץ החדשה אשר המה אומרים לבוא שמה. מטרתם היתה לא ללכת לעבוד את האדמה לחרוש ולזרוע, רק לעלות ולהתעסק בישובו של העולם החדש, לעשות במסחר ובכל חרושת המעשה; המה לא אמרו ללכת לארץ ישראל ולמצוא רק לחם, – לחמם היה נאמן לפניהם גם פה; רק מגמתם היתה לעלות לארץ ישראל ולכבוש את הארץ לראות חיים טובים ועושר ומנוחה ושלות השקט. ואולם מבלי חפץ לבוא ולהתישב באחת הערים אשר בארץ. המלאות על פי הרוב חלאה ואי-סדרים וגם קדושה מיותרת וצביעות, וכל מסחר נכבד וחרושת גדולה אין בהן, לכן גמרו היוצאים לקנות אחוזת נחלה גדולה במקום הקרוב אל אחת הערים אשר על חוף הים ולהתישב כלם על הנחלה. הנחלה אשר עלתה במחשבה לקנות היתה צריכה להיות גדולה במדתה, יען כי אמרו היוצאים לנטוע גם גנות ופרדסים וכי גם כרמים ושדות יהיו להם. ואולם עיקר מטרתם של היוצאים היה המסחר הגדול וענפי חרושת המעשה אשר אמרו להרחיב בארץ בכח הכסף אשר בידם ובעזרת כשרונותיהם וידיעותיהם.

לא אכחד כי האגודה הזאת לקחה את לבבי. הן אנכי כבר ידעתי כי לא טובה ארץ ישראל לעניים, וכי גם בסכום הכסף כפלים מחשבונם של פינס ולעוואנטין לא יתנחל איש בארץ. אנכי ידעתי אמנם כי ביד עבודת האדמה לכלכל את האדם בכל הארץ וגם ארץ ישראל אינה יוצאת מן הכלל הזה. אבל במה דברים אמורים באדם הרוצה להיות אכר, היינו איש האומר לחיות חיים פשוטים וגסים, חיים קרובים אל הטבע, אשר הכפר עם שדותיו וגניו יוכל למלאותם. אולם אחינו החיים בארץ ישראל, – זאת הלא נוכחתי כבר אז – אינם חפצים לצאת מעולם העיר שנולדו ונתגדלו שמה לעולם הכפר, והמה דורשים גם בשבתם בכפר חיי עיר. ובגלל הדבר הזה יסבלו לעולם מחסור, והמחסור יהיה נורא, יען כי מחיר צרכי עיר עולה פי שנים בשבת אדם בכפר. בגלל הדבר הזה מעטה היתה שמחתי על המושבות לעבודת האדמה אשר מספרם הלך אז ורב, באשר ידעתי כי “האכרים” המתישבים בתוך המושבות האלה המה בלא ספק עניים לעתיד לבוא, יען וביען ההכנסה הדרושה לחיי עיר לא תמצא לעולם יד עבודת האדמה להכניס, לו גם יהיה האכר חרוץ בעבודתו ולו גם תהיה אדמתו טובה. את כל זאת ידעתי עוד אז, ולכן שמחתי כי יקומו אנשים אשר לא יאמרו להונות את עצמם, ואשר יש להם יכלת לעלות אל הארץ ולכונן שמה אותן החיים הטובים שאנו רוצים בהם, חיים שלמים של אנשים מעולם המעשה והנסיון והאומרים להתעסק בישובה של הארץ על ידי מסחר וחרושת המעשה ולא ידחקו את עצמם אל הערים החרבות והנדחות, ואך יתנו גאולה לארץ וימלאו את החרבה. ובהיותי גם אני מבני המשפחה ההיא וידעתי היטב את אנשיה ואת מצבם החמרי ואת כשרונותיהם למסחר ולעבודה, שמחתי מאד לקראתה ואתן גם את ידי לה. ומעלה יתרה עוד היתה לאגודה ההיא, כי כלנו היינו בני משפחה אחת והמשמעת לגדולים היתה ערובה נאמנה כי בכל הדרך הרחוקה נלך שלובי זרוע, איש את אחיו נעזורה ולא יהיה בקרבנו כושל ונדח ביום רע.

כל ימי ניסן הראשונים התיעצנו יום יום על דבר אגודתנו, וכאשר הגיעו ימי הפסח נגמר דבר אגודתנו ונכתב בספר בין החברים, ובחולו של מועד בחרו בי ללכת לארץ ישראל תיכף אחר החג ולקנות את הנחלה. האגודה בחרה בי יען כי אנכי הלא בקרתי פעם אחת את הארץ, ובאשר ידעו חברי כי יודע ומכיר אני את ראשי הועד באודיסא ואת הפקידים אשר בועד הפועל ביפו, ולכן יעשו האנשים האלה את אשר תמצא בידם לעזור לי למצוא שמה את נתיבותי ולעמוד על המקנה. אולם אנכי דרשתי כי עמדי ילך עוד אחד החברים, יען כי יראתי פן תכסה “חבת ציון” שלי על המגרעות ויכשלו חברי על ידי. כן נעשה, ותיכף אחר חג הפסח יצאנו לאודיסא.

ובאביב ההוא כבר המו חוצות יפו וירושלים מתרים ונוסעים, וצירים למקנה אדמה היו בארץ ישראל לרוב, ואזני לקחה שמץ דבר מכל הנעשה. סרתי אל תא הועד באודיסא וספרתי את דבר האגודה אשר בכחה אני הולך עתה. סופרי הועד המה רעי ומכירי אז, ומפיהם נודע לי ערך ועד הפועל וכח מעשיו בארץ ישראל. נודע לי כי ועד הפועל חוּבר מאת טיומקין, פינס ובן-טובים. ואנכי ידעתי את שלשת האנשים האלה זה ימים רבים, הכרתי את מעלותיהם וידעתי גם את חסרונותיהם… ראש ועד החברה, הד“ר פינסקר, כבדני ויקרא אותי לישיבת הועד, ושמעתי את המו”מ בדבר ההצעות השונות ששלח ועד הפועל, והר"מ מרגליות קרא לפני הועד את המכתבים הפרטים שהיה בן-טובים שולח לו על דבר כל הנעשה בארץ ישראל. אחד החברים ספר במושב הועד על דבר מסעי אני, וראש הועד שאלנו מה חפצי מאת ועד הפועל ואיזו עזרה אדרוש ממנו.

– לבל יֵרע לי, לבל יחבל את מעשי – אמרתי, ויתר לא הגדתי דבר.

בערב, לפני יום צאתי מאודיסא לארץ ישראל פגשתי ברחוב הדעריבאסי את הד"ר פינסקר הולך לשוח ויקראני לארח לחברה עמו. הוא שאלני לפרטי אגודתי וישוחח עמדי על אדות מלאכותי. לא כחד ממני כי הדברים הנעשים עתה בארץ ישראל אינם מובנים לו היטב. – הלא אתה היית בארץ ישראל – אמר אלי – וגם אתה יודע את האנשים העושים אתנו בועד הפועל. פה אין אנו יודעים מאומה. הננו רואים כי ידי הועד הפועל מלאות תמיד עבודה רבה, תימקין מתנצל תמיד כי אין עתותיו בידו; הועד מתעסק שמה בכל עניני הכלל בארץ ישראל, אבל לא בעניני הועד שלנו! עבודת-חובה נדחית, ועבודת-רשות לוקחת כל מעיניו. יחס ועד הפועל שלנו אל הועד הראשי איננו עוד מבורר לי כל צרכו; בספר התקנות של החברה הוא מבורר, אבל בפועל אין ועד הפועל נזקק לנו. באמת אומר לך, כי ירא אנכי מאד את “העסקים”של ועד הפועל ביפו…

אז הגדתי לו גם אני את כל לבי, את אשר כחדתי תחת לשוני בישיבת הועד. הנני הולך עתה – אמרתי – לארץ ישראל לקנות שמה אחוזה לאגודתי… בנוהג שבעולם היה לי לקות, כי ועד הפועל שלנו בארץ ישראל יהיה לי לעזרה בכל אשר אמצא חפץ, כי על כן אורגן של “חבת ציון” הוא הועד הזה. אולם עכשו מפחד אני כל היום מפני – הועד הפועל… אינני ירא לא את יקירי ירושלים ואת פקידי הנדיב ולא את העושים סחורה בחבת ציון; את כלם אני יודע, ואדע להזהר מהם; אבל ירא אנכי את הועד הפועל אשר לנו ועלי להיות נזהר מאד לבל אפול ברעה על ידו. לכונן את דרכי בארץ ישראל מנגד לועד הפועל או מסביב לו – לא יתכן, ולתת את גורל מפעלי ביד החוט המשלש דמתקריא ועד הפועל ביפו – חרד אני מאד, מדעתי את “שלש הקדושות” העומדים שמה לשרת בקדש. חיים בקר ושמעון רוקח ומיכל כ“ץ וגם חנקין ואססאוועצקי לא יוליכו אותי לעולם שולל, אחרי אשר יודע אני את מדרגת ישרם ואמונתם; אבל מי יצילני מיד האלהים הגדולים אשר בועד פועל של חברתנו אנו, אשר אנכי חייו לבטוח בו? זאת אך יטרידני, אדוני הד”ר.

– כן, כן – ענני הד"ר פינסקר – נבוך אני מאד. מרגיש אני כי המעשים נעשים שמה שלא כהוגן. דבר אל נכון אינני יודע, אך מרגיש אני, ירא אנכי מעט את “העסקים” של ועד הפועל… ישוב נא גינצבורג משם, אולי אשמע מפיו דבר נכון… מתי אתה יוצא. – שאלני?

– מחר, באניה אוסטרית.

– האם תדע את אשר אבקשך – פנה אלי הד"ר פינסקר – כתוב נא אתה אלי משם מכל הנעשה. את הכל תכתוב, ואלי תכתוב. נחוץ לי לדעת את הכל ובעוד מועד. הוי, ירא אנכי מאד את מעשי הועד הפועל!…

ובזה נפרדנו.

ה.

האניה, שבה יצאנו מאודיסא, היתה אניה אויסטרית. אך אני ורעי לבדנו היינו מזרע ישראל בין ההולכים לארץ-ישראל באניה זאת. וזה היה בעת אשר המון רב מאחינו שם פניו לארץ-הקדם לבקש לו שמה מנוחה ונחלה. בכונה בחרנו באניה אויסטרית ולא באניה רוסית. אנחנו לא חפצנו להפגש בדרך עם עוד צירים מאחינו, ההולכים לתור להם אדמה בארץ-ישראל. זה היה מן הזהירות של סוחרים. ואולם בשבתנו לבדנו, אני ורעי הציר השני, ההולך להיות לעזר כנגדי, דאבה נפשנו מאד, כי נבוכים היינו מבלי דעת את אשר יקרה אותנו באחרית הימים… שבט הגלות לא נח עלינו ועל שולחינו. כלנו היינו אנשים אמידים, אשר ידיעותיהם במסחר מספיקות להם לעשות מעט חיל גם בארץ-אחוזתם הישנה, ארץ גלותם. הסער עוד טרם התחולל עלינו, אין עוד מחריד רבצנו, יושבים אנחנו ועוסקים בעסקים שונים בערי-התחום, וכל סכנה אינה צפויה אלינו ואל משלח ידנו. ועל מה ולמה אנחנו נסים? מי הוא הרודף אותנו? ולאן אנחנו הולכים?… הן לא היינו מוכרחים וגם לא חפצנו לעזוב את משלח-ידנו, את המסחר ואת חרושת-המעשה, ולאחוז במעדר ומחרשה, לעזוב המון-קריה ולצאת לכפרים וללון בשדות. חפצנו ורצוננו היו לעבור לארץ ישראל ולסחור גם שמה את הארץ ולבנות גם שמה בתי-חרושת; ואך אמרנו לקנות לנו אחוזה וליסד לנו עיר חדשה, למען לא נִשָּׂא בעול-החומרות של הערים הישנות אשר בארץ ישראל. בקצרה: מטרתנו היתה לראות חיים טובים בארץ ישראל, להרחיב שם את המסחר ולהפריח שם כל חרושת-מעשה, – האם נמצא את אשר אנו מבקשים? האם לא טוב יהיה לשולחינו, אם נוליך אותם לא אל הארץ השוממה, כי אם אל אחת מארצות אירופא, במקום אשר –

חביב כל אדם הנברא בצלם,

על עמו ואלהיו אישׁ לא יכלם.

ובהיותנו בדרך בין אודיסא ובין קושטא היו רגעים, אשר חדרה אל לבנו מחשבה זרה כזאת: ללכת מקונסטנטינופול לאוסטריה או אל אחת הארצות האחרות אשר במערב אירופה, ולתור שם למשפחותינו מנוחה מחמת החוקים המעיקים והגזירות המתרגשות לבוא. אבל זאת היתה אך מחשבה בת-רגע. בשלום עברנו את קושטא ואת מפרץ הדרדנלים, ונבוא לאזמיר היא סמירנא.

ובאזמיר עשתה אניתנו כשלשה ימים, ואנחנו ירדנו העירה להכין לנו מכתבי-מסע תוגרמיים. פנינו אל בית הקונסולט הרוסי, ושם קבלו את פנינו ב“כבוד” הראוי לנודדים עברים מרוסיה, ויתנו על ידנו תעודות אל לשכת הואלי, במקום אשר נתנו לנו את מכתבי-המסע בלי מעצורים. עוד בצאתנו מקושטא כבר נצחה ההכרה, כי יתרון לארץ תוגרמה על שאר ארצות אירופה, יען כי בארץ התוגר אין מקום להשנאה אל בני-שם ובאשר בה יש כר נרחב לאנשים סוחרים כמונו, אשר את תורת המסחר למדו רק מפי הנסיון לבד ועל כן אינם יכולים לעמוד בקשרי-התחרות עם תושבי מערב אירופה. אבל אם כן הדבר, למה לנו, איפוא, ללכת אל ארצות תוגרמה הרחוקות, כמו ארץ ישראל וסוריה, הלא טוב לנו לבחור באחת מארצות-התוגר הקרובות? הנה אנחנו באזמיר ושמה התודענו אל אנשים סוחרים אחדים וגם אל אחד מן המשכילים הצעירים. אנחנו שפכנו לפניהם את כל לבנו, תארנו להם את מצבנו החמרי בארץ אחוזתנו, הגדנו להם, כי כסף בידינו וכי רוצים אנו לרכוש אחוזת-נחלה ולסחור את הארץ. אז הציעו לפנינו את כל טוב ארץ אנטוליה, ויהללו לנו את הארץ הברוכה ואת חוקי-הארץ הטובים לישראל מאד, ויניאו את לבבנו מלכת לארץ ישראל, במקום אשר השממון רב והחוקים מגבילים את זכיות בני-ישראל הבאים מארצות זרות. וביום האחרון לצאתנו מאזמיר, ביום השבת, עבר דרך העיר, בחזירתו מארץ-ישראל, רבי אשר גינצברג, הסופר “אחד העם”, מכירי מאז היותי באודיסא. הוא ספר לי את המוצאות ביפו את הצירים, הבאים שמה לקנות אדמה, והשמיע באזני מעט מן הדברים, אשר פרסם אחר כך במאמרו “אמת מארץ ישראל”. ראיתי, כי את אשר יגורתי עוד באודיסא והדבר, אשר עליו שפכתי שיחי לפני נשיא-החברה לפני צאתי לארץ ישראל, בוא יבואני. ובגלל כל זאת, כתבנו אני ורעי, לשולחינו ושאלנו את פיהם, אולי טוב בעיניהם לקנות את הנחלה במדינת אנטוליה.

את המכתב כתבנו, ואנחנו ירדנו באניה ללכת הלאה, וגם בביירוט ירדנו. שם מצאנו את אוסובצקי, והוא אז פקיד “ראש-פנה” ופקיד ראשי על כל המושבות של הנדיב אשר בגליל. התודענו אל האיש הזה, אשר השתדל אז להשיג אדמה לאגודת-האלף “דורשי ציון” אשר במינסק. הוא הודיע אותנו, שכמעט כבר קנה את הנחלה בשביל האגודה. גלינו לפניו את אשר בלבבנו, ושאלנו את פיו, אולי טוב יהיה לפנינו אם נקנה את הנחלה לשולחינו בסוריה. שמי לא היה מוזר לאוסובצקי, כי שמע את שמעי מפי ז"ד ליבונטין רעי. ואם כי היה נחפז לצאת מביירוט, בכל זאת לקח אותנו ויציגנו לפני האדון פֿראנק. האיש הזה היה סוכן של חברת-אניות צרפתית, אחד מראשי הגודרים-החפשים אשר בביירוט וגם הסוכן הכללי של הנדיב בפעולותיו בארץ ישראל. גם פֿראנק, גם אוסובצקי נתנו צדק למחשבתנו, ויבואו עמו בדברים, ויבטיחו לנו את עזרתם, אם נגמור להציב לנו יד בארץ-הלבנון.

הנה כי כן אנו חושבים מחשבות שונות על דבר אירופה, אנטוליה וסוריה, ובין כה וכה האניה עושה את דרכה ואנחנו יושבים ב“בטנה” ובאים לארץ ישראל…

ביפו מצאנו אורחים בהמון. זה היה מסעי השני לארץ ישראל, ואנכי כבר ידעתי את מנהגי המקום. גם בפעם הראשונה לבואי יצאו אל מכסה האניה מלחים וסוכנים של בתי מלון שונים, וגם אז בחרתי בַּמַּלָח, אשר על מעילו ממול החזה ארוגים ושזורים שמו וכנויו של אדון המלון “ליפא קאמיניץ”. גם הפעם נתתי את צקלוני להמשרת של בית-המלון הזה. ואולם כרגע נוכחתי, כי רב ההבדל בין לפנים ובין היום. לפני שמונה עשר חודש חרד הסוכן לקראתי, ויקח את חפצי, וישלחני לבית-המלון, והוא כבר השגיח בבית-המכס ויסוכך עלי מכל פגע רע; ובמלון הביאני אל הטוב שבחדריו. ועתה נתן לי רק את הכרטיס, ויעזבני לנפשי, לשאת ולתת עם פקידי-המכס על דבר חֲפָצַי ברמיזה, כי לא ידעתי לשון ערבית; וכאשר באתי אל בית המלון נתן לשנינו באחד מאגפי-הבית חדר נשקף על פני חצר האשפות. ולעומת זה הנה אז, בפעם הראשונה, היה מחיר האש"ל ( (אכילה שתיה לינה) ארבעה פֿראנקים ליום לאיש, ועתה עלה המחיר עד עשרה פֿראנקים ליום. אז היה מספר האורחים מעט. והמשרתים היו נכונים למלא את כל חפצי-האורחים, ועתה כל החדרים מלאים אורחים ככלוב מלא עוף, ושני המשרתים אינם מספיקים למלא חפצנו. אז היה השלחן מלא דשן, כי האורחים היו טַיָלִים ההולכים בטל וחוזרים אחרי מאכלים- מעדנים, ועתה ההמון רב, הדאגה מרובה, האורח נע ונד בארץ למסעיו לתור נחלות ושדה למקנה – ושלחנו מלא רזון תמיד.

אבל תחת כל אלה טוב היה מאד המלון הזה, כי שמה היה לאל ידי להתראות תמיד עם כל האנשים, אשר דבר היו לי אליהם בדבר תכלית מסעי. שמה שכנו גם הצירים הנכבדים של אגודות שונות למקנה אדמה. שם ישב גם מכירי בן-עירי מר מזא"ה אשר בא לקנות את “מחנים” בשביל אגודת מוסקבה, ושם, על המכפלה השניה, היה גם חדרו של ראש-הועד-הפועל. ידי מר תימקין היו כה מלאות עבודה, עתותיו היו תמיד כל-כך נתונות לעניני הועד, עד כי היו אנשים ביפו, אשר שבועות שלמים חכו עד אשר עלה בידם להראות את פני ראש-הועד-הפועל ולדבר עמו עשרה רגעים על אדות הדבר, אשר למענו עברו דרך רחוקה כזו. איש זקן וסוחר נכבד אחד מקרעמענטשוג בא לפני פעם אחת והתחנן אלי לזכור לו את הכרתנו מאז ולהשתדל למענו כי יקבל אותו ראש-הועד-הפועל בחדרו. בית-הפקידות של הועד-הפועל היה תמיד מלא אנשים עד אפס מקום לאיש נכבד לשוחח עם הראש ולהתיעץ עמו על צפונותיו ברחבה. היה היה אמנם גם חדר-מועצה מיוחד בבית הפקידות, אשר שם היה הראש מקבל אנשים ביחידות; אבל גם שם לא נתנו המבקשים הרבים מנוח, ושומר הסף לא עצר כח לנעול את הדלת בפני המתדפקים המרובים.

תימקין היה מכירי בשכבר הימים, עוד מראשית שנות השמונים. כאשר היינו עוד שנינו צעירים בעיר-הבירה, חברים לאחת האגודות של האורגניזציה “אחות ציון”; שנינו היינו באספת ווילנא ובאספה הראשונה של חברתנו באודיסא. מזגו הטוב מטבעו של תימקין לא נתן לו בכלל לנהוג “נשיאות” ברמה ולזרוק מרה בהדורשים לעצתו ולעזרתו. ועמי, עם מכירו מאז, התהלך כרע וכאח, וגם ביפו לא ידעתי כל יחס של רשמיות מצד ראש-הועד-הפועל. בידי היה לראותו ולדבר עמו בכל עת מצוא.

ו.

אבל בימים הראשונים לא היה לי לדבר עמו בדבר מלאכותי כמעט מאומה. נרעש ונפעם הייתי ממראה עיני ומשמע אזני. אנכי ידעתי את עניני ארץ ישראל, ורק שנה וחצי עברו מאז בקרתי את הארץ בפעם הראשונה – בראשית שנת תר“ן. לא האמנתי למראה עיני. לא הכרתי את הארץ. אז, לפני שתי שנים, לא היתה כל תנועה בארץ ישראל. החיים קפאו כקרח הנורא. אך אנו, בארצות הגלות, תקענו בשופר גדול, אבל בארץ ישראל היו כל הענינים יגעים. שמה, בארצות הגולה, השמענו אז תרועת נצחון. קומץ הסופרים, אשר נשאם לבם לשאת משא לחזון לארץ הצבי, נתגדל ונתרבה. אחרי אשר נפלה חומת “המליץ” לפני החובבים, קראה גם “הצפירה” לשלום אל חובבי ציון, וגם עמודי ה”ווסחוד" החלו אז להתנועע תחת הלמות בני-ציון. בזכות ישוב אמריקה לא הפך עוד שום איש. ובכל זאת היה אז, בסוף שנות השמונים, כמו שבת-שבתון בעניני ארץ ישראל. נשיאים ורוח – וגשם אין. לשון מדברת גדולות לישוב ארץ ישראל – ונוסעים לרבבות לאמריקה; חברות ונדבות לישוב הפלשתיני – והמונים המונים נעים ונדים, בלי כל עזרה וצדקה, לארצות אירופה; ועדים ואספות לכלכל את עשרות הקולוניסטים בפלשתינא, – ובלי חצוצרות-התרועה ובלי מקרא-העדה – מסע המחנות למעבר לאוקינוס הולך ורב. ובליטא ובזאמוט, באותן המדינות שלא היתה בה עיר או כפר, אשר תחסר בהם אגודה לישוב א“י או חותמות ו”אהלי-משה" ופנקסאות ומזכירים, הכל כמו שהיה נהוג אז, שמה רבתה היציאה לאמריקה בהמון. כנען נצח בשדה הספרות, ובשדה החיים יד יאנקי עשתה חיל. כפי הנראה חפצה גם ההשגחה לתת ידה עם לוצצים. בראשית התנועה, בשנות תרמ“ב – מ”ג, היה מספר היוצאים לא"י רב בערך: צעירים התנדבו לעלות ולעבוד את האדמה, וגם אנשים בעלי-יכולת נמצאו, אשר כבשו להם כברות אדמה בארץ אבותנו, למרות לעג-השאננים, אשר שחקו אז על משבתי חובבי-ציון. ואחרי כן, כאשר התנועה כאלו הקיפה את כל העם, נתמעטו העולים, חדלו המתנדבים לקנות אדמה, ובבואי בפעם הראשונה תמהו שם רבים ושאלו את פי: מדוע חדלו ארחות?

זאת היתה בפעם הראשונה, בשנת תר“ן. ועתה, בקיץ תרנ”א, כאשר הודיעו גם הועד המאושר באודיסא וגם אנשים פרטיים, כי אך לבעלי הון ועושר יש מקום בא"י וכי לעניים אין שם תקוה, – עתה מרבים העניים לעלות עם נשיהם וטפם לארץ ישראל, ואספסוף אין-מספר מתדפק על דלתי ועד-הפועל לתת לו עבודה ולחם ואדמה ונחלה…

ואולם, חוץ מן העניים הרבים, הגדילו השאון גם הצירים השונים למיניהם. צריך לזכור, כי אז לא היו יוצאים מארץ צפון, האוחזים דרכם בשובה ונחת, בחשבון ובמשפט, כי אם בורחים במנוסה ובחפזון, כאלו יד מסתרת רודפת אחריהם להשיגם. הצירים באו כדי לקנות אדמה בלי תנאי, כדי לקנות במחיר אשר ימצאו. “ואתה ידעת – כתב אלי אחד מן העסקנים הצבוריים אז, הר”י סירקין, במכתבו מן כ“ח ניסן תרנ”א, בין שאר הדברים – ואתה ידעת את עני ישראל כי מורה מאד, ואיה ערי-המקלט אשר ננוס שמה? הודע נא אל נכון על אודות אדמה ואחוזת-נחלה בארץ ישראל, האמנם יכבד עד כה להקים שמה אדמה למקנה? וזה אך החילונו לקנות, ואנה אנחנו באים שמה עם כל הכבודה אשר ברגלינו? התחרה נא לעבור את הירדן במחנה, ותורו את הארץ ההיא עד אשר תשיג ידכם, והודיענו דבר, מה הארץ ההיא ומה העם היושב עליה, ואם יהיה את ידינו לקנות שמה כברות-ארץ גדולות, ומה מחירן“. והוא מוסיף לאמר: “קח דברים עם תימקין על אודות מקנה האדמה בכלל; ואולי יעלה בידך, בעזרת הר”א שייד, ליסד שמה ועד מיוחד לקנות אדמה, כל אשר יעלה המזלג, כי את הכל נקח ונשלם במיטב כספנו, ורבים הנסים מארץ צפון”, וכן יוסיף: “אם תראה עוד את צירנו שמה (צירי “אגודת האלף” המינסקית), הבינם, כי רבים מחברינו ידברו רתת מקוצר רוח על אשר עוד לא עלתה בידם לקנות נחלה כללית ועודנם לא ישובו אלינו, וההוצאת בין כה וכה מרבה להכיל. כשאני לעצמי לא אחיבם בזה, ומלמד אני עליהם זכות וצדקה לפני עדתנו, כי לא דבר ריק הוא לקנות נחלה כחפצנו, בעוד אשר הכסף מעט בכלינו. אך נפש העם מרה עליהם”.

ובגלל הדבר הזה השתדלו הצירים השונים לקנות נחלאות “כפי אשר יעלה המזלג”, מבלי חשוב את מעשיהם ואת דרכיהם, מבלי שום לב, אם שוה הנחלה את הכסף, אשר הם שוקלים מחירה. אונאה “אין בקרקעות” – הפתגם הזה היה נשא על שפתי כל הצירים והוא היה להם לקו בכל מעשיהם. אז נולדה הספיקולציה בא“י, אשר הרעה לנו מאד. כילק רבו הסרסורים בא”י. כל איש ישראל שידע לדבר מעט ערבית, כל קולוניסט לשעבר, כל חנוני ביפו, וגם רבים מבני ירושלים, היו לסרסורים. ועל צבאם חנו אנשים עברים אצים להעשיר, אלה, אשר נחירי אפם יריחו תמיד מרחוק “געשעפטעלעך” להרויח בם. כל העדה הנחמדה הזאת קנתה אדמה על מנת למכור, זה קונה וזה יונה, סביבם מלאכים ומשרתים ועוזרים – סערה ומהומה; המה בערי החוף ומצודתם פרושה על כל ארץ ישראל, – ושער הקרקע עולה יום יום. נחלאות, אשר בראשית שנת תר“ן בקשו מידי מחירן ט”ו פראנק הדונם, עלו עתה עד ארבעים וחמשים פראנק. עלית-השער היתה למכשול ולפוקה לכל בית ישראל, כי בסבתה לא היתה כל יכולת לקיים כל מקנה. היום ימכור הערבי במחיר תשעה פראנק הדונם, ומחר יוסיף לו עברי אחד שנים שלשה פראנק, וביום השלישי יוסף הסרסור השלישי עוד פראנקים אחדים; ועוד לאלוה ימים, והסרסורים גם הם לא אפסו עוד, וכל ההתחרות הזאת הונחה כאבן מעמסה על שכם ישראל. הכורע ורובץ תחת הביזה הזאת, כי דל הוא… והשער על הקרקע עולה לא מפני שנוכחו הסרסורים הקונים, כי ברכה רבה תוציא האדמה ורב יבולה; נהפוך הוא: ידענו כלנו, כי “החשבונות” של המטעים וההכנסות בשקר יסודם. השער עלה רק בגלל מלחמות הסרסורים זה עם זה. הם סבבו בכחש ובכזב את הקונים האמללים ולא נמנעו לתת מכשולים ואבני-נגף על דרך הצירים-העורים בארץ, אשר לא ידעו שפתה וחוקיה ומנהגיה.

ארץ ישראל היא ארץ זקנה ומלאה ימים, וגם מנהגי תושביה ודרכי-חייהם קדמונים ועתיקים הם מאד, וחותם הזקנה טבוע על הערבים ועל חייהם לכבוד ולתפארת. והנה באו אנשים חדשים מארץ חדשה, עד כי חוצות יפו, חיפה וירושלים המו מאנשים הבאים ממרחק. והמה לא באו אל הארץ העתיקה כאורחים – לראות ולעבור, אלא להשתקע בה, לחדש את פני האדמה ואת פני החיים. אל קרן-זוית זו, אשר בחגויו חיו אנשים פרימיטיביים חי-אבות, חיי השקט ובטח, חדרה הקולטורה האירופית, – חדרה כשטף, כהמות-מים רבים, החיים, אשר הלכו עד כה לאט, כימי השלח, חמרו וגעשו עתה. קדחת בוערת אחזה בכל עורקי האזרח והגר, והחשמל הכביד את ידו על כל שלו ובוטח, לתאר לפניו חזיונות למרחוק בשלל צבעים כמראה-הקשת. ואמנם אך ביד החשמל, אבי הקסמים בימינו, לתת מופתים כאלה בארץ השוממה הזאת. הנה שממו גוים על הארץ האבלה הזאת – ופתאום חרדו אליה בני ישראל כאל קליפורניה חדשה. כל אחד מהם התאמץ לעבור את אחיו, כל אחד השתדל להשכים ולהקדים ולהיות ראשון. אלפים ורבבות של פראנקים צלצלו כאסתרא בלגינא על שפתי אנשים בני בלי הון. מטרת רבים היתה להתעשר בִּן רגע, לעשות עושר מבלי עמל, להתנחל ולהתגדל ולהתנשא. בני ישראל הבעירו את הבערה, והערבים אדוני הארץ מהרו ולא עמדו מרחוק ויתחממו כנגד המדורה, אם כי היה אשר גם בהם אחזה האש. חנונים וקבלנים וסתם סוחרים מיפו, בעלי אכסניא ושליחי-הפקידות וסרסורים, סופרים עברים ממקבלי החלוקה, ערבים אדוני נחלאות, אנשים עברים בני בלי שם ומצב, “אדונים” ומשכילים, אשר העבר שלהם שוכן בערפל, – אבינו שבשמים, הן בוחן לבבות אתה, בחר לנו אתה מקרב ההמון הנכבד הזה אנשים ישרים אם תדע!… וביפו, המקום אשר שם היתה הספיקולציה הזאת מתגברת ונדחפת כגלגל לפני סופה, יושב הועד-הפועל אשר לחברת התמיכה, ובראש הועד נמצא איש חי, ולבו לב כואב בצרת עמו, ועיניו רואות את כל השערוריה, הנעשה על אדמת ישראל ובכסף ישראל לבני ישראל!… ראש הועד-הפועל הוא אך חבר ההנהגה הפלשתינית, פקיד נושא משרה בחברה כללית; להועד באודיסא אדונו אין שום עסק עם קנית קרקעות ומכירתם: מטרתו ופעולתו היא התמיכה לעובדי אדמה ובעלי-מלאכה בסוריה ובא"י, – אבל מי ישים לב אל חוקים וגדרים ונמוסים “בשעת חירום”?…

ז.

ובין הצירים נמצאו אנשים, אשר הבינו את המצב כמו, עין בעין ראו, כי כסף ישראל ינתן באבני הרי יהודה, כי העושר המעט, אשר הציל לנו אלהים, עובר אל הערבים במחיר ארץ כבול. להסיר את הספיקולציה מעל דרך הקונים היה אך ביכלתו של הנדיב, לו הואיל הוא להתיצב בתור קונה נחלאות, כדי לשוב ולמכרם אחר-כך להאגודות השונות וליחידים. הנדיב, אשר כסף רב לו, היה בולע את הסרסורים הקטנים עם הגדולים. להאדונים הסרסורים הן לא היה כסף, ורק מעט מרמה ומעט שקר ושאר שבע התועבות, ואלה, החפצים באמת למכור את קרקעותיהם, הלא ימצאו חפץ בכסף מזומן. ואולם פקידי הנדיב לא יצאו אז לקנות, ואדרבה הם הודיעו מפורש, כי לא יקנו וכי רע בעיניהם המעשים, אשר אנשים באים וקונים ומפקיעים את השער על הקרקע. אז יצא הועד-הפועל, או ראש הועד-הפועל, הר"ז תימקין, ונסה להלחם נגד הספיקולציה.

בעיון היה הרעיון טוב. ביד ראש הועד-הפועל הצליח לבצר לו מעמד נכבד בא“י. תימקין הוא איש, אשר כלו מחמדים ולא תוכל לבלתי אהוב אותו ולבלתי האמין בו. איננו יודע עברית, אין בו ריח תורה ומצות, אבל לבו ונפשו לישראל ולתחיתו. הוא אינו יודע צורת מטבע, הוא מסתפק במועט ורחוק מאהבת בצע ומרדיפת שלמונים. איש טוב לב הוא מאד, וגם הטרחנים והסרבנים שבקרבנו לא יקניטו אותו לעולם. את ערך השעה ההיסטורית ואת מצבו הבין תימקין היטב והשתדל להיות איש במקום אשר אמר, שאין אנשים בלעדיו. את הועד-הפועל כונן ויסד ביפו כתפארת בית-פקידות, בטעם ארץ המזרח, וכל יושבי יפו, בני ישראל ובני הנכר, ידעו כי דבר להם עם בית-פקידות, אשר לו כבוד ומשרה, לו גובה והוד רשמי. הערבים קראו לתימקין בשם “רַאס אַל כֻּל יְהוּד”, ראש כל היהודים. הקונסולט הרוסי וגם אחדים מבתי-הפקידות התוגרים אשר בעיר חלקו לו כבוד, אם כי לא ידע שום שפה מלבד שפת רוסיה. אז עלה במחשבתו של ראש הועד-הפועל להשתמש במצבו ולהחליש מעט את רעת הספיקולציה. הוא דבר על לב קונים אחדים, כי לא ימהרו לקנות אדמה מידי הסרסורים וכי ימסרו את דבר המקנה ליד הועד הפועל, אז חדל מסחר-האדמה זמן-מה. הסרסורים ואנשי הבינים, שאינם אנשים עשירים ואת הקרקע קנו רק בתתם מעט דמי-קדימה, בתקותם למכור אותה כרגע מיד ליד, – מיד הרגישו ברוע-המצב; וכאשר ראו כי אין איש מן הצירים פונה אליהם לקנות את “סחורתם”, פחדו מאד, פן יתרוששו, באבוד להם מעט הכסף אשר נתנו בתור דמי-קדימה לבעלי-הקרקעות, ועל כן באו ויציקו את כלי-נשקם לרגלי הועד. אז נתן הועד-הפועל את ידו אל הסרסורים ויקרא להם לשלום. לקנות נחלאות בלא סרסורים אי אפשר היה, כי חברי הועד לא שמעו את שפת הארץ, וכמובן, לא היה ביכלתם לדעת על אדות הנחלאות העומדות להמכר ולאסוף את כל הידיעות, הנוגעות לכל אחוזה ואחוזה. לכן גמר הועד להשתמש בסרסורים ולהוציא מתוק מעזי-נפש אלה. אבל שם את רסנו בפיהם, ויקח את כל מסחר הקרקעות אל תחת ידו. כאשר עמדה איזו נחלה להמכר, היה הספקולנט פונה אל הועד, והועד היה חוקר ודורש על אודותיה, היה מתבונן עליה: הטובה היא אם רעה, היה קוצב את מחירה בקירוב והיה נותן רשות להסרסור לקנותה; ואחרי כן היה קוצב הועד גם את שכר-טרחתו של הסרסור. הועד היה משגיח על המכירה והוא היה גם המאשר והמקיים את המכירות. ועל כן, כל הבא לא”י לקנות אדמה בשבילו או בשביל שולחיו, היה פונה לא אל הסרסורים, לא אל אנשי תוך ומרמה, כי אם אל הועד, והועד היה הולך לפניו לנחותו הדרך.

הרעיון הזה היה טוב בעיון. אבל האם תמיד מתאימים העיון והמעשה זה לזה?

גם הטוב שברעיונות יוליד בהלה, אם ידים רעות מוציאות אותו אל הפועל.

כמובן, פניתי גם אני אל אמצעותו של הועד-הפועל. הר“י מזא”ה כבר קנה לשולחיו את “מחנים”, ועליו היה לשהות בא"י עוד שבועות אחדים עד אשר תשלם המקנה לגמרה. הצירים השונים נסבו כל היום על בית הועד-הפועל, שם היתה פוסטה מיוחדת ושמה נתקבלו כל המכתבים הבאים מרוסיה. תימקין הביא סדרים בדבר הפוסטה, ואיש איש מאתנו היה בטוח, כי מכתביו יבואו לידו תיכף לקבלתם גם אם יהיה אז באחת הקולוניות; כי גם להקולוניות אשר ביהודה היתה הפוסטה של הועד-הפועל יוצאת מיפו בכל יום. על יד הועד-הפועל היה חדר-המקרא, שבו היו ספרים ועתונים רבים; וכל השעות, אשר היה בית הועד-הפועל פתוח, היה גם חדר-הספרים פתוח לרוחה, חנם אין כסף, לכל באים. בכלל נתן ראש הועד-הפועל אל לבו להקל מעל האורחים את משא-צרכיהם, צרכי-הגר בארץ נוכריה ולא דרש כסף מזומן חלף כל המכשולים הרבים, אשר הרים מעל דרכם. בדבר הזה הוסיף חבה יתרה לארץ ישראל בעיני האורחים. את כל ההנחות עשה הראש על חשבון הועד-הפועל. וגם ככר גדול קנה ביפו ויאמר לבנות בית-אורחים לכל הבאים מאחינו ליפו, למען אשר תיכף ברדת אחינו מעל מכסה האניה יבואו אל בית עמם בארצם, ולא יהיו נעים ונדים במלונות זרים. ואת כל ההוצאות האלה ואת הכסף הדרוש למקנה-הככר ולבנין-הבית, זקף על חשבון הועד-הפועל. ובימים ההם נשאו ונתנו הקונים עם המוכרים על דבר איזו מאות אלפים דונם; ובכן במה נחשב הכסף הזה, אשר הוציא ראש הועד כדי להניח את דעת האורחים, לעומת הסכומים הגדולים, אשר קוה הועד להשיג במחיר עבודתו לטובת קניות האדמה!…

הנה כי כן פניתי גם אני אל הועד-הפועל והצעתי לפניו את חפץ חברַי-שולחַי. צריך להוסיף, כי גם אגודת מוהילוב עיר מולדתי, אשר גם בין חבריה נמניתי, אם כי שלחה שני צירים מיוחדים לקנות אדמה למענה, הפצירה בי גם היא, להיות לעזר לציריה, וגם צותה על ציריה לשמוע בקולי ולעשות כפי אשר אורם אנכי. ורוח החיה באופני האגודה ההיא, ז.ד. לבונטין רעי, הודיעני, כי אך טוב יהיה לאגודת מוהילוב, אם תרכוש לה נחלה על יד הנחלה, אשר אקנה אני לבני אגודתי העשירה, ואז תבנה גם האגודה המוהילובית ממנה. ולכן יעץ לי ליבונטין, במכתו מן כ“ג אייר תרנ”א, “לשית לב או לנגבה של ארץ ישראל, היינו לגאזה, או לצפונה, היינו מחיפה ומעלה לעכו וביירוט, ומזרחה מעט, לא רחוק מהחוף”. לרגלי הדבר הזה היה לי באמת צורך בנחלה גדולה.

והנה אחרי אשר הצעתי את חפצי ואת תנאי האגודה, אשר במלאכותה באנו, לפני הועד-הפועל, יעצני זה האחרון פה אחד לקנות חלק מן הנחלה בגדולה “ז’ידרה”. יותר מעשרים איש מתושבי ירושלים ויפו התעסקו אז בקנית הנחלה הזאת וישלמו במחירה, כמדומה לי, ק"א אלף נפוליון. כל האספסוף הזה קוה להרויח ממכירתה. האחוזה הזאת משתרעת בין חיפה ובין עכו. מעבר האחד גבול לה “נחל קישון”, המפריד אותה מן העיר חיפה; ומעבר השני, כנגד, היא הולכת ונמשכת עד אחרי הנהר נעמן או נחל-קדומים לפי דברי יושבי צפת, ומגעת עד עכו. ממזרח מפריד חלק אדמה קטן בינה ובין הר הכרמל. בבית הועד היתה מפת האחוזה הזאת, ולפי המשקל הראשון היתה טובה הנחלה הזאת ומתאימה למטרת שולחי. גמרתי ללכת ולתור אותה.

ח.

ושטף הבאים לארץ ישראל הולך ומתגבר, כל אניה ואניה, הבאה מרוסיה, מביאה עברים למאות, רובם אנשים עניים, מהם אומנים ומהם אנשים אשר לא ידעו כל אומנות, ורק באו לשמע השם “ארץ ישראל”. כלם רוצים בעבודה, והימים ימי הקיץ, עבודה בשדה ובכרם אין, ואך בקושי עלה בידי ראש הועד-הפועל למצוא איזו עבודה למבקשיה. בימים האלה בא באניה צרפתית ה' מ. דיזנהוף, הוא בא בפקודת-הנדיב ליסד בית מעשה זכוכית בארץ ישראל, במקום שימצא את החול הטוב, הדרוש לחפץ זה. האיש הצעיר הזה הכניס זרם חדש ביחס אשר בין הועד-הפועל ובין הפקידות של הנדיב. דיזנהוף הוא יהודי רוסי, אבל את חוק-למודיו גמר בצרפת. הוא חונך על הספרות העברית, ובכל זאת לא יכלו אנשי הפקידות של הנדיב להביט עליו מגבוה, באשר גם הוא בא לא"י במלאכות הנדיב, וגם הוא כותב ומדבר צרפתית כמהם. והאיש הזה – איש חי הוא, צעיר רודם, הולך וכובש לו את דרכו, צועד קוממיות אל מטרתו. היום בא ליפו, ומחר כבר שכר לו מעון בקצה-העיר בביתו של ערבי אחד, וביום השלישי כבר קנה לו סוס לעצמו ויקח לו נער ערבי לשרתו, והוא רוכב על סוסו לבדו ועובר בארץ, לבקש את החול הטוב למעשה-הזכוכית “אם יהיה נחוץ למטרתי, כי אהיה אנכי הקאימקם פה – אז אהיה גם קאַימַקַם” – הגיד לי האיש. ואנכי נוכחתי, כי איננו מתהלל. ומר דיזנהוף נלוה גם הוא אלינו כדי לשמור על הסדרים, אשר כונן לו הועד-הפועל בענין מכירת הקרקעות. טובי חובבי ציון, אשר היו ביפו בעת ההיא, התענינו אז מאד במלאכותי, וישתוקקו בכל לב, כי מעשי יצליחו בידי, כי על כן אנכי אומר לביא אל הארץ אגודת אנשים חיים ועשירים, אשר בכחם להביא עמם זרם של כח חדש וחיים חדשים.

יצאנו מיפו דרך “פתח-תקוה”. משם הלכנו “לזכרון יעקב”, ואך מרחוק הראו לנו את אדמת “חידרה”. ב“זכרון יעקב” היו אז מר יהודה גרזובסקי, המורה העברי בבית הספר שמה, והד“ר קליין, רופא הקולוניה, ועל פי שני אלה נגולו עניני המושבה כספר לפני. אך לילה אחד לנתי ב”זכרון יעקב“: נחפז הייתי ללכת לדרכי; ואולם גם במשך הזמן הקטן הזה הספקתי לראות את הקולוניה הזאת ולהכיר את אשר הרֵעה הפקידות הצרפתית לעשות בקרבה. ראיתי, כי אך פַּרְוָר של עיר גדולה שבאירופה לנגד עיני, פרור של פאריז או עיר אחרת בדומה לה. אין כל פלא, איפוא, כי העברי בן ארץ רומיניה, אשר לַנּוּ, אני ורעי, בביתו, הצטער מאד על אשר במחיר הבצים האחדות, אשר אכלנו משלו, והמקום אשר שכבנו בביתו, יכול לקחת מאתנו רק נפוליון אחד… ואולם הלא הגדתי, כי נחפז הייתי ללכת לחיפה לתור את הנחלה. ואני ידעתי, כי עוד אשוב ל”זכרון יעקב" ועוד אשוב להתבונן אליה.

הדרך מ“זכרון יעקב” לחיפה – נפלא מאד. אך ירדנו מהרי שומרון, אשר “זכרון יעקב” ובנותיה בנוים עליהם, והנה הדרך נמשכת בין הים הגדול משמאל ובין הכרמל מימין ועוברת על פני גלים נצים של ערים ומצודות חרבות. כחצי שעה עד בואכה חיפה, יבא “ראש” הכרמל בים, במקום אשר “מערת אליהו” חצובה בחצי ההר, ואך יסוב הדרך את ראש הכרמל, – והנה מגרשי העיר חיפה לנגד עינינו. עברנו את השדות ואת מגרשי העיר, ונבוא אל המלון “כרמל” אשר בקצה העיר.

ועוד ביום ההוא תרתי את האחוזה “ז’ידרה”.

כפי הנראה, היתה האחוזה הזאת טובה ומתאימה לחפצנו. חיפה היא עיר-החוף, בנויה בנאוה במורד הר הכרמל. האשכנזים, אשר יסדו להם קולוניה קטנה על יד העיר בואכה מן הכרמל, הטביעו על פני העיר את חותמם המיוחד. היא יותר נקיה, יותר אירופית מיפו. האניות הרוסיות באות לחיפה רק לעתים רחוקות, כי חיפה מוציאה את תבואת-הארץ של צפת וטבריה ועבר-הירדן, ורוסיה אינה מוצאת חפץ בלחם זר. בחיפה חנויות ומקנה-וממכר רב. על כל הנוסעים לצפת וטבריה לעבור דרך העיר הזאת. מספר בני-ישראל היה בה, כפי אשר הגידו לנו אז, כשלש מאות משפחות ספרדיות וכעשרים אשכנזיות. שמה היה אז בית ספר של “כל ישראל חברים” לבנים וגם לבנות. העיר השניה, אשר תגביל את האחוזה, עכו, היא עיר מצודה, עיר בצורה, על פני הים ממש. שם מקום מושב הפחה של הגליל ההוא, אשר עליו תחשבנה גם חיפה וגם הקולוניה “זכרון יעקב”. עכו היא עיר-מסחר גדולה. מסחרה הלך אז ורב וגם יושביה הלכו והתרבו, וכבר צר היה אז להתושבים המקום בתוך העיר, והם השתדלו להרחיב את גבולות העיר מחוץ לחומת המבצר. מקום האחוזה יפה מאד. הים משתרע לפני כל אורך-האחוזה ממערב, וממזרח נשקף הכרמל בכל הדרו המלא-הוד. מחיפה לעכו בעגלות על פני שפת הים מהלך שעה ומחצה לערך, ובספינה בים – כחצי שעה. מימיהם של הנחל קישון והנחל נעמן מתוקים וטובים לשתיה.

ואולם גם מגרעות רבות מצאתי באחוזת ז’ידרה.

בין שפת הים ובין הנחלה עוברת רצועה מלאה גבעות של חול דק. לא יכולנו להכריע, אם נערמו הגבעות האלה מן החול אשר על שפת הים, הנשא לאט-לאט בתגרת הרוח המנשב מן הים, והוא הולך וכובש את אדמת האחוזה, – או הגבעות האלה חוברו להן מן החול, שירד מן ההרים ובא עד לפני הים ושמה עצרו בעדו רוחות-הים וישברו עליו חוקו ולא נתנו לו להוסיף ולעבור. אם כה ואם כה, – ועל פני האחוזה חלק גדול של אדמת-חול. לבד זה, הנה בימים האלה היו כל הלבבות מלאים מחשבות על דבר נטיעות גפנים. אחינו בני ליטא וזאמוט, אשר כרמים לא ראו מעודם ואת הענבים הם טועמים אך לעתים רחוקות, אמרו בלבבם, כי הכרמים יעשירו את בעליהם עושר רב, וכל בעל בעמיו מן החובבים ומן האומרים להתנחל ראו בחלום ובהקיץ גפנים וחשבונותיהן. ועל אדמת האחוזה ההיא היתה אך מעט אדמה ראויה לנטיעה, והחלק היותר גדול ממנה היה אדמת-זרע. ועל כל אלה היתה בתוך הנחלה בצה גדולה, וצריך היה לשאול את פי המומחים, אם אפשר יהיה להוריד את המים וליבש את הבצה ואת הלחלוחית, ובכמה תעלה עבודה זאת.

בגלל כל אלה לא מהרתי לגמור את קנית הנחלה הזאת ושבתי ליפו בדרך אשר באתי.

ט.

אך שבועות אחדים עברו מאז באתי ליפו וירדתי מעל האניה העירה חפשי, באין מעצור ומכשול, – והנה עתה, בשובי מחיפה, חדשה נהיתה. נתחדשה הגזרה הישנה על בני ישראל לבל יבואו לארץ ישראל! צו נתן לפקידים, לבל יתנו ליהודים נתיני ארץ רוסיא לבא בהמון. בדבר הזה מצאו הפקידים כר נרחב לפניהם להקל את-רוע הגזרה, יען וביען אך ביד הפקידים לשפוט: האם בהמון באו הנוסעים או אך איש איש לבדו, וגם בידם היה להעלים עין מנתיני רוסיה. הנפש דאבה מאד לראות, שפקעה זכותו של הועד-הפועל בתור בית-פקידות, גלה כבוד ממנו, וראש הועד אנוס היה להתרפס ולהתחנן לפני הפקידים הערבים לבקש רחמים מלפניהם ולקנותם בשוחד…

אז קרבה פעולת הועד-הפועל אל פעולת הפקידות של הנדיב, ואז הרגיש הועד-הפועל את רוע פקידות בכל תקפו. אז ירד ערך ועד-הפועל מאד, אז טעמנו טעם הגלות בארץ ישראל.

רוח רעה שררה בין הפקידות ובין הועד-הפועל עוד מראשית בוא תימקין לארץ ישראל. גם הטובים בין הפקידים הצרפתים לא היו שלמים עם ראש הועד-הפועל. הפקידים הצרפתים היו בטוחים כי חובבי ציון לא ישלחו פקידים מיוחדים לכלכל את עניניהם בארץ ישראל, אלא ימסרו את כל הענינים בידיהם. הירש, הדירקטור בבית-הספר “מקוה ישראל”, קבל עליו את עבודת הועד האודיסאי, והוא היה נוח לרוב הקולוניסטים. ואחינו “המשכילים” בא"י אמרו בלבבם, כי די לועד-הפועל, אם יחשב איש כהדירקטור הירש לעומד בראשו, וכלכלת הענינים תהיה תחת ידם כאשר היתה לפנים, טרם נתאשרה החברה באודיסא. ולו גם מצוא ימצא הועד האודיסאי לנחוץ למנות פקיד מיוחד בתו ראש הועד-הפועל, הלא יהיה הפקיד ההוא כהמון החובבים, אשר ישתדל כל הימים למצוא חן בעיני הפקידים הצרפתים; כי על כן הלא גובה להם ויראה להם, וכיסם מלא זהב וסוסיהם עוטרים הוד, ועל כל סביבם נשערה מאד. וגם “משכיל עברי” יהיה ראש הועד-הפועל, אשר יחת ויפחד מפני ירושלים ויקירי ארץ ישראל, ויבוא בחברתם ויהיה כאחד מהם.

והנה בא תימקין להיות ראש-הועד. עם הפקידים הצרפתים לא התרועע, כי הוא אינו שומע את שפתם, וגם לא חשב לנחוץ ללמוד אותה. את שפת הארץ, אשר בשם חובביה בא, הוא יודע באופן נעלה – ודי לו בזה. תועבות הפקידים ודרכיהם הרעים היו כה בולטים ונראים, עד כי עין תימקין ראתה אותם כרגע, ולכן לא בקש קרבתם. מה לו ולהם? הם פקידים נושאי משרה אצל הנדיב, והוא עובד עבודת עמו; עיניהם ולבם אל משכורת ותשלומים, כסף וזהב, ומטרתו לפניו – תחית עמו וארצו, הושטת עזרה לאחיו, אשר עמהם הוא בצרה. המה מפזרים כספו של הנדיב כאפר על תענוגיהם, משתדלים להוריד את כבוד הקולוניסטים, מביטים על כל היהודים העניים, הבאים לא“י, כעל שנוררים, ועל העשירים כעל חולי-הרוח; והוא – כסף אין בידו, כבוד הקולוניסטים גדול ונשא בעיניו מאד, והבאים לארץ ישראל הם בעיניו אבני-הפנה, אשר מהן יבנה בית ישראל. כאשר בא לפני האדון בלוך, פקיד “ראשון לציון”, לא בקשהו לשבת וכה אמר אליו בלוך: “לך נחלה ב”ראשון לציון”, ובכן קולוניסט אתה; ואם תמיכת-כסף לחודש אינך מקבל, אבל בכל זאת הפקידות עוזרת גם לך בעניני-הכלל של הקולוניה, ולכן קולוניסט אתה בעיני ככל שאר האכרים, ועליך לעמוד לפני על רגליך". כה היה ההגיון של הפקידות; תחת אשר תימקין חבק באהבה את יד כל פועל עני, באשר ידע, כמה רם ערכו וכמה גדול רוחו. הפקידים, אשר לא חפצו ולא ידעו ללמוד אל מנהגי-הארץ וחוקיה וכל חפצם היה עשוק ורמות, גנוב ושום-כסף בכליהם, היה מפזרים תמיד כסף רב על שוחד, וכל היום היה להם דבר עם הסרסורים של פקידי הרשות; בעת אשר תימקין, שמעשי הועד-הפועל שלו היו צדק ומישרים, היה מתהלך עם הפקידים הערבים אך בכבוד ובשלום, מבלי כל קרבן-שלמים ומנחת-תודה, ועל כן לא מצא חפץ בסרסורים ומלחכי-הפינכא של הפקידים התוגרמים.

בגלל הדבר הזה לא קרב הועד-הפועל אל הפקידות הצרפתית, וזאת האחרונה הביטה בעין רעה על מעשי הועד-הפועל ותנבא לו תמיד יום רע. ביותר הכעיס הועד-הפועל את הפקידות הצרפתית תמרורים כאשר לקח תחת ידו את מקנת-האדמה ואמר ליסד קולוניות חדשות. כל דרך הועד-הפועל לא ישר בעיני הפקידות. הפקידות הבינה, כי אם אך יוסיף הועד-הפועל לפעול באופן כזה, אז יבוא הקץ לכל תעלוליה. האנשים האלה, אשר באו מאֶלזַס כדי להיות לשוטרים ושופטים להגולים, השחיתו כל חלקה טובה, ואין קץ לכל הרעות, אשר הרעו לעשות בגאותם ובסכלותם ובשנאתם לאחינו בני רוסיה. כל עמלה של הפקידות היה להבאיש בעיני הקולוניסטים את עבודתם ואת אחוזתם, להראות להם בכל מקרה שבא לידה, כי זוחלי-ארץ הם כל “גבורי ישראל”, וביד הפקיד לרמוס עליהם ועל כבודם ברגל-גאוה. כי מי הוא הפקיד? לו היה עברי, לו חי בין העברים, כי אז היה מרגיש את אשר יעשה בקרב כל איש יהודי והיה יודע להתהלך עם אלה מאחיו, הלוחמים בחרף-נפש בעד תחית עמם וארצם. ולו גם היה צרפתי אמתי, כי אז ידע והבין, מה הוא “רוח-לאום”, מה היא מלחמת אנשים בעד קיום עממותם, מה היא עבודה בעד דעה רמה ונשאה, אשר, איך שהוא, עובדיה ראוים לכבוד ולעזרה. אבל הפקידות נקבצה כלם מאנשים, שאינם לא-עברים ולא-צרפתים, – פרדים הם: תורת ישראל ושפתו זרות להם, וגם המושגים הרוחניים מעולם האצילות הכללי, “הרעיונות הפורחים” שלו, מוזרים להם לגמרי. פרדים הם – וחוק הוא בטבע, כי “פרדה אינה יולדת”. על כן לא ילדה הפקידות הממזרת הזאת אף קולוניה אחת בארץ ישראל, לא העמידה על רגליה אף אכר אחד, וכל אשר נעשה בארץ אבותנו – נעשה בלעדי הפקידות ולמרות רצונה.

תימקין בא לארץ ישראל וירא את הפקידות ואת תועבותיה וזאת המרשעת לא תתן לאיש להתערב בממשלתה, היא שומרת על “זכיותיה” כלביאה על בניה. הפקידות מלאה את הקולוניות נבלה ותועבה. גבורים רבים עזבו את הקולוניות, את שדה-המערכה, וילכו להם באשר הלכו, מבלי יכולת לסבול עוד. להלחם עם הבידואינים עד רדתם היה בכחם, בלבם היה אומץ וגבורה לשחוק למכשולים, אשר שם הטבע על דרכם, ויד כל עמל ותלאה לא הניאה אותם מעבוד את עבודת הרעיון, אשר למענו חרדו ממרחק, למענו השליכו אחרי גום את העבר ולמענו הקריבו גם את עתידותיהם. את כל זה עצרו כח לסבול; אבל את העושק והמרוצה, את החרפה והבוז אשר ינחילם הפקיד, – זאת נלאו לסבול…. ליהודי, הבא מחדש ל“ראשון לציון” לא היתה הרשות ללון בלי רשיון הפקיד, והפקיד לא היה נותן את הרשיון גם לשארי-הקולוניסט היותר קרובים. וזה – בארץ ישראל, ב“ראשון לציון”!… על יד מעלות בית התפלה ראיתי שוכב ילד מת, ואביו יושב לפני מתו: הפקיד אין, והקולוניסטים אינם מעיזים להביא את המת אלי קבר בלי רשותו… אך גבורי ישראל יוכלו לסבול רדיפות כאלה. יש, אמנם, אשר אגרופם התכוץ ויהי למטיל ברזל לרעוץ את קדקוד כל הפקידים וכנותהון, יש אשר אש נוראה בערה בעיניהם, עפעפיהם רבו ברקים ועוד מעט ורעם בגלגל היה מחריד את כל אשר מסביב… אולם אז היו מעלים את ארץ ישראל על לבבם, היו זוכרים את שלום ארץ מחמדם, זוכרים את הנדיב טוב-הלב, אשר אותו אוהבים כלם, היו שמים אל לבם, כי לא לנצח ימשול בהם רשע כסל, – והיו נושאים את בשרם בשניהם, נאנחים דום – ומחרישים… והנה בא האיש, אשר אחיו קוו, אליו יחלו, – ותימקין כאח וכרע מתהלך עמהם, מרבה לקנות אדמה, מוצא עבודה לפועלים, נותן תקוה בלבם, מעודד את רוחם והפקידות רואה ונוכחת, כי האהבה והאחוה מכניעות את השנאה ואת האדנות ובמקום אשר יד הפקידות בכל זהבה ובכל עריצותה לא תעש חיל, יבוא תימקין וינצח בדברי שלום ואחוה; העל זאת לא תצרור את הועד-הפועל, אם בראש אשר כזה לא תתנקם נפשה?!

והנה בא היום, אשר קותה הפקידות הרשעה. גזרת הכניסה גדרה את הדרך בעד הבאים לארץ ישראל, ועל תימקין היה לעורר רחמים רבים, לבקש חנינה וחסד מאת פקידי הרשות. בימים הראשונים עוד עשו הפקידים את החסד עם הנוסעים, וימלאו את רצון תימקין, ויתנו להנוסעים לרדת מעל האניות. ואולם לא ארכו הימים והפקידים הבינו את אשר לפניהם, ועל תימקין היה לפנות אל הסרסרים, לקנות מתנות ותכשיטי-נשים יקרים ולהביאם למנחה לפני כבוד השרים, ולקחת עמו את אחד הסרסרים להיות המליץ בינו ובין השר הערבי. שעות שלמות היו יושבים הנוסעים למעצבה על מכסה-האניה, עד שהצליח ראש הועד-הפועל להורידם, להביאם העירה. אז ראו הפקידים הערבים גם את תימקין כראותם את פקידי הנדיב, ואנחנו – טעמנו את טעם הגלות בארץ ישראל…

י.

וטובי חובבי ציון מן הבאים לארץ ישראל וגם חברי הועד-הפועל מזהירים את העם בעתונים ובמודעות ובטיליגרמות להועד לבל יבואו נוסעים חדשים לארץ ישראל. הימים היו ימי הקיץ, עת אין כל עבודה בשדה ובכרם, והארץ עניה והמלאכה בה עזובה, ועבודה אין בה לכל האומנים הרבים, הבאים אליה מכל אפסי ארץ רוסיה. מחיר אדמה עלה ואי אפשר לעמוד על הקרקע. הערבים בעלי הקרקע העלו את השער, ובעמק יזרעאל עמדו להמכר זה ירחים אחדים מאתים אלף דונם אדמה, והמוכרים הערבים חכו עוד, עוד העלו את המחיר יום יום. כבר קבלו סכומים גדולים דמי קדימה, ובכל זאת לא חדלו לדרוש עוד הוספה על המחיר, ועוד הוספה…

כמעט מבלי משים נאחז גם הועד-הפועל בסבך הספיקולציה הזאת. ראש הועד-הפועל, בהיותו מטבעו, איש ישר ודבר לא היה לו מעולם עם כספים ודברי מסחר ואנשי מקנה וקנין, בא בכף הספקולנטים עד אפס מוצא. בקלות-דעת האמין להם ולדבריהם. הן המה לא עשו דבר ואת פיו לא שאלו. הם הודיעו אותו, כי אחוזה פלונית עומדת להמכר, והוא נאות להם כי יתנו להמוכר הערבי סכום ידוע של דמי-קדימה. הם לא עשו דבר בלי רשותו והסכמתו. כה חשב ראש הועד-הפועל. ויהי הנקל בעיניו לתת על יד הספקולנטים סכומים גדולים מאד מן הכסף, אשר הפקידו בידו הבאים לא"י לקנות אדמה, ומן הכסף, אשר השלישו בידו האנשים עד הגמר דבר המקנה. כלל גדול אמרו: כל שאינו יודע בטוב “שלי ושלך” אַל יהיה לו עסק בכסף זרים, ומי שאינו יודע בטיב משא ומתן אַל יקבל על עצמו עניני אחרים. תימקין לא ידע מעולם צורת מטבע, מעולם לא היה לו עסק עם סכומים גדולים, והנה נטל עליו, או קבל על עצמו, להוציא מאות אלפים פֿראנקים. יצא ושוב מפזזים לפניו סכומים, אשר כמהם לא ראה מעודו, והוא לא ידע ואשם, בהשתמשו בכסף הזה בלי דעת ובלי חשבון ובעשותו בהם כמו שהיה בודאי עושה בתוך שלו…

אז נוכחו רבים, כי לא ביד הועד-הפועל להביא סדרים בקנית-האדמה והועד-הפועל הוא אך סרסר-נאמן בין הספקולנטים ובין הקונים. נחוץ כח אחר, יותר חזק, אשר יקח את דבר המקנה תחת ידו ואשר יקנה, אם בעזרת הסרסרים או בלי עזרתם, את הנחלות ויחלקן אחר כך כפי הצורך. נחוץ היה, כי יקום הנדיב לקנות נחלאות, והוא ישוב וימכור אותן להמתנחלים. ואמנם שמענו, וגם אֶרלאנג’ה המנוח הודיע את ר“י סירקין, כי פקד הנדיב על אליהו שייד שלישו לקנות נחלאות רבות. ואולם הפקידות בא”י לא חפצה לעשות בזה דבר; וגם לא יכלה, כי לא ידעה איך לכלכל ענין כזה. ולכן היתה אז מחשבתנו, כי ילך תימקין לרוסיה, ומשם ילך לפאריז יחד עם ר“י סירקין, לבקש מאת הנדיב, כי יקום הוא לקנות נחלאות ביהודה ובגליל ובעבר הירדן וכי יעשה את הדבר הזה לא על ידי פקידיו עושי דברו תמיד בא”י, אלא ימלא את ידי הועד-הפועל של חברתנו לקנות את הנחלאות. תימקין חפץ מאד ללכת לאירופא ולהשתדל בדבר הזה, ואנכי באתי בדברים על אודות זה עם ר“י סירקין, אשר אותו קראו לפריז, ולשם הלכו גם המנוח הרב מוהיליבר והסופר שפ”ר. נפשו של תימקין כבר עיפה מאד, וילך ל“ראשון-לציון” לנוח מעמלו ומרגזו. והוא חפץ גם ללכת לרוסיה, כדי לתת דין וחשבון על כל מעשיו לפני הועד אדונו, המלא תלונות ורוגז על פקידו, שהולך לבדו בדרכו אשר סלל לו, מבלי פנות אל מצות הועד ופקודותיו, ואל החוקים, אשר שם לפניו הוא. מכתבים וטלגרמות עברו אז בין תימקין ובין הועד, ותימקין היה נכון בכל יום ללכת לאירופה, אם אך יקראו לו. ורבים מן הצירים, היושבים ביפו, דאגו מאד לשלום הועד הפועל, אשר כל עניניהם נמצא בידו, ויבקשו עצות למצוא איש, אשר ימלא את מקום ראש הועד-הפועל לפי שעה, עד אשר ישוב תימקין מאירופה.

אז נגשו אלי אנשים אחדים מן הצירים ויציעו לפני לקחת את עניני הועד-הפועל תחת פקודתי. עניתי להם, כי אדון הועד-הפועל הוא ועד החברה באודיסא, ולסתם אנשים מישראל אין שום יפוי-כח למנות איש, אשר ימלא מקום ראש הועד-הפועל. אז נגשו אלי עוד צירים אחדים, וגם מר יהושע אייזנשטאט, אשר כבר ישב אז הוא וביתו ביפו, ויאמרו לי, כי הם יבקשו מאת הועד האודיסאי, שהוא יציע לפני לקחת עלי את עבודת ראש הועד ביפו עד שוב תימקין. ואען להם, כי לא אוכל למלא את חובת ראש הועד באשר גם עלי לפנות אל הועד במשא-ומתן ע“ד הנחלאות, אשר אני עומד לקנות לי ולבעלי-בריתי, ועל הועד יהיה לאשר ולקיים את קניותי; ומובן, כי לא אוכל להיות גם המבקש וגם הממלא את הבקשה. ובימים האלה ישב ביפו רבי אליעזר קפלן מווארשא, אשר בא במלאכות החברה “מנוחה ונחלה” לראות את נחלתה אשר ברחובות. גם הוא פנה אלי וידבר על לבי לקחת את עבודת ראש-הועד על עצמי עד אשר ישוב תימקין מדרכו. הוא ידע כי בקרב הימים הלא אגמור את מקנתי, ובכן אך תואנות ואמתלאות אנכי מבקש להפטר מעבודת הצבור, אשר יחפצו חברי להטיל עלי. ובאשר ידע הר”א קפלן, כי אין דרכי להשתמט מעבודת-צבור במקום שיש בה צורך, לכן לחצני אל הקיר לבאר לו סבת השתמטותי; ואומר לו את אשר בלבבי. לפי דעתי, מצב הקופה של ראש הועד-הפועל רעוע הוא מאד. ר“א קפלן הוא, כמוני, איש מעולם הסוחרים, היודעים חשבון לכסף וסדר לעסקים. על כן לא כחדתי ממנו, כי דרך ראש הועד-הפועל לא יתכן בעיני כלל. עוד בימים הראשונים לבואי ליפו התריתי בתימקין, כי יהיה זהיר מאד ולא יאמין באנשים, אשר הוא משתמש בעזרתם לעניני קנית האדמה. אנכי נוכחתי, כי הוא נותן להם מקופתו, אשר חוברה לה מכסף המתנחלים ומכסף הפקדונות הפשוטים שנמסרו לידו, סכומים גדולים, ולהסכומים האלה דאגתי מאז לבל יאבדו. העדותי בו לא אחת ושתים, כי לא יתן להם סכומים כאלה, והוא גם הבטיח לי שלא יעשה זאת, ובכל זאת ידעתי, כי לא עמד בדבורו ולא שמר את הבטחתו. קל הוא האיש הזה בדעתו ומאמין לכל אדם. ראיתי את דרכו בקופת הכסף. התבוננתי אל חשבונותיו וידעתי, כי סוף הגרעון הגדול לבוא. סכומים גדולים, אלפי פֿראַנקים, נתן ולקח, נשען על כח זכרונו בלבד, או רשם אותם בעט-עופרת בפנקס קטן אשר לפניו. לידו באו רובלים רוסיים, ליטראות אנגליות, פֿראַנקים צרפתיים, מרקאות אשכנזיות, פלורינים אויסטריים – מטבעות ממטבעות שונות, והוא לא שם לב אל החשבונות של חלופי המטבעות. האוצר היה פתוח – ויד כל אדם בו. לא כך נוהגים בכסף, לא כך נזהרים בכסף זרים. ר”א קפלן החריש, ואולם כפי הנראה, גלה את דאגתי למי שנצרך. בעוד ימים אחדים אמר אלי רי"א בן-טובים, חבר הועד-הפועל, אשר היה מנהל שם את ספרי החשבונות, כי בשורה בפיו אלי: הוא בדק את החשבונות של ראש הועד וימצאם כלם נכונים ומתאימים. “אשרי המאמין”, – ועל כן לא הייתי מאושר…

בין כה וכה שב תימקין מ“ראשון לציון”, אשר הלך לנוח שמה מעמלו, ואנחנו החילונו לשאת ולתת על דבר קנית-הנחלה. אז גמרנו ללכת עוד הפעם בלוית אנשים אחדים לתור את הנחלה שנית, רעי ההולך עמדי הלך לירושלים, ואני וסגל חבורה הלכנו לחיפה. עמנו הלכו גם תימקין, גם דיזנהוף, גם ארמנס, ראש-הגננים של הנדיב, אשר בא לתור את המושבות, גם האינז’ינר זיידימאן, ועוד צירים אחדים ממחוז טבריה, אשר באו גם הם מרוסיה להתנחל בארץ. תימקין הלך לחיפה, כי שם נגשו בעת ההיא להכין את שטרות-המקנה לבני חידרה; דיזנהוף וארמנס הלכו להתראות שם עם אליהו שייד, אשר בא לא"י דרך חיפה, והאינזיניר זיידימאן הלך מאתנו על פי בקשת אנשי טבריה בני מדינתו. אנחנו תרנו את הנחלה יום תמים. עברנו על פניה לארכה ולרחבה ונתור גם את כל גבוליה, ואני מצאתי אותה טובה לפני. עשר שעות לא ירדתי מעל סוסי. גבעות-החול, העוברות בין הנחלה ובין הים, לא ירעו ולא ישחיתו את פני הנחלה, אם נטע בהן עצי-שקדים, המביאים ברכה לבעליהם; ואדמת גבעות-החול תנתן לנו חנם אין כסף, נוספות כדי שליש על אדמת הנחלה, אשר נקנה במדה. אדמת הזרע הרבה אשר בנחלה לא הפחידתני. לבי ולב שולחי לא הלכו אחרי “חשבונות” הנפלאים של כרמים: אנחנו לא אמרנו לבנות את עתידותינו על הנטיעות ועל הגפנים, ואך חשבנו מחשבות על דבר מסחר וחרושת המעשה. ולכן אך טוב לפנינו, כי תהיה לנו גם אדמת זרע, גם מרעה לבהמותינו, גם גנות ופרדסים, וגם כרמים לא יחסרו לנו. – הבצה אשר היתה בתָּוך לא היתה יון-מצולה, כי אם נחל קטן, נחל פֿובארא, אשר מוצאו אל נחל קישון, אך מוצא זה נסתם. זה היה אגם-מים, אשר גם דגים נמצאו בו. ובכן היו המים מים חיים. אפשר ואפשר היה להוביל את המים אל נחל קישון, העובר בצידו. “מים על פני אדמת ארץ ישראל! – קרא אלי הגנן אֶרמנס – הלא זהו אוצר יקר עד מאד, אשר רב עושר צפון בו”.

ושאר תנאיה של האחוזה היו מתאימים לחפצנו מאד. נחלתנו תהיה נשענת אל שתי ערי-חוף. מסלת-הברזל היתה אז נכונה לעבור בארץ ולהביא אל חוף-חיפה את יבול-יזרעאל ואת פרי אדמת-גולן אשר בבשן. חשבנו מחשבות לשלוח אניות-קיטור קטנות בין עכו ובין חיפה. ראינו את המקום, כי טוב הוא למטע פרדסים גדולים, וכי אפשר לסחור בו עם עמק יזרעאל ועם הר הכרמל. נחלתנו שפרה עלינו.

– מה השם, אשר תקראו לנחלתכם? – שאלוני.

– נחלת-שפרה.

יא.

בשובנו מחיפה בלינו את יום השבת ב“זכרון יעקב”. תימקין נשאר בחיפה, ואני ודיזנהוף יצאנו לשוב ליפו. ביום הששי כאור הבוקר באתי “זכרונה”, ובידי היה די זמן להתבונן אל סדרי המושבה ואל תנאי חייה ואל תושביה. לא רק הפקידים השונים בלבד רואים בה חיים טובים, אך גם הקולוניסטים שבה עיניהם אך אל כסף הברון. הם מאמינים באמונה שלמה כי הנדיב מחויב לנהלם בכל אשר יחסר להם, והם מפנקים את נפשם בכל טוב. אוכלים ואינם עושים מאומה. פקידי הברון השתדלו, כפי הנראה, בכל כחם להשחית את מוסר בני “זכרון”, ועמלם לא עלה בתהו: לא מצאתי בהם כמעט מאומה מן המדות, אשר בהן יצטיינו אנשים ישרים ואשר בהן ישראל יתפאר. מטרת בני הנעורים וגם בנות הנעורים: למצוא חן בעיני הפקידות, לתקוע לעצמם יתד בתוכה, – בכלל, לאכול לחם חסד משלחנו המלא-דשן של הנדיב. בחנותה של המושבה מצאתי, לבד מיני מכולת מן המשובחים ויקרי-הערך, גם שמן-המור ואפרסמונים שונים, שהובאו מפריז. בודאי יש קונים לסחורות כאלה. כל בני המושבה היו מקבלים תמיכה מקופת הפקידות, וכל אחד ואחד היה משתדל בכל מיני תחבולות להרבות את כסף תמיכתו. משפחה אחת היתה אז ב“זכרון יעקב”, ומספר-הנפשות במשפחה ההיא היה אז שתים-עשרה. לכל נפש היתה הפקידות נותנת אז 12 פֿראַנק לחדש, ובכן היה מקבל ראש-המשפחה 144 פֿר. לחודש. בת המשפחה הזאת היתה בפאריז ושבה ל“זכרון יעקב” והשגיחה אז על בית הספר, והיתה מקבלת בשכרה שבעה נפוליון לחודש, אם כי אביה היה מקבל על חשבונה שנים עשר פֿראַנק, כאמור; נמצא – עוד 140 פֿר. לחודש. ואחרי שהבת הזאת עובדת בהפקידות, הלא יש לה הזכות לקבל מעון מיוחד, ולכן שכרה חדר בבית-אביה, והפקידות משלמת לאביה שני נפוליון לחודש. – עוד 40 פֿראנק, ובית מושב המשפחה הזאת בנוי לרוחה, ושמה חדר פנוי, ואחד מן הפקידים הקטנים שכר אותו למעון לו, והפקידות משלמת בעדו נפוליון לחודש – עוד 30 פֿראנק. בס“ה היה מקבל אז אבי המשפחה ההיא: שלש מאות ושבעים וארבעה פֿראנקים לחודש!… וספרו אז ב”זכרון יעקב", כי הנדיב אמר בשחוק, ואולי בשחוק מר, כי בידו היה ליסד קולוניה קטנה בכסף, אשר הוא מוציא על המשפחה האחת הזאת.

ביום ההוא היתה גם שמחת-נשואין בהמושבה. נגר אחד נשא לו אשה. שום נדוניא לא הביאה הכלה לו מביתה, ותהי להפך: החתן נתן לאבי הנערה חמש מאות פֿראנק “מוהר-הבתולות”, כמנהג ימי-קדם. במוצאי-שבת היה נשף-המחולות באולמי בית-הספר, וגם אנכי הלכתי לשמח את הרעים האהובים. בנות הקולוניסטים היו כלן לבושות מכלול והמחולות היו על פי המודה האחרונה. יליד עיר גדולה אנכי. ובארץ מולדתי לפעמים היו שמים אותי גם למנצח על המחולות; ואך באתי למושב-ישראל בארץ-ישראל, והנה נסרחה “חכמתי”, וכל ידיעותי בפרק “כיצד מרקדין” התבלעו. ידעתי, איך יוצאין במחול בעיר פשוטה, אבל תם הייתי ולא ידעתי את מנהגי המחולות באחד מן הפרורים של העיר העליזה פאַריז, וכבר הגדתי, כי כאחד מפרורי פאריז היה “זכרון יעקב” אז בעיני.

אין זה אולי ענין אל קנית הנחלה. ואולם את אשר עמדי לא אכחד, כי בראותי אז את תועבות בני “זכרון יעקב” ואת חייהם, נבא לי לבי ימים רעים מאד להקולוניה היפה-פיה ההיא. בני “רחובות” לא יעזבו לעולם את אדמתם: הם ירגישו תמיד, כי אדמת-ישראל תחת רגליהם. בני חידרה מוקירים את בצותיהם ואת אגמיהם, וזוכרים באנחה את הגבורים, אשר נפלו שמה חללים מתגרת יד הקדחת. כל בני המושבות מרגישים, כי ברית עולם, ברית מלח, בינם ובין אדמתם, והם לא יטשוה ולא יעזבוה וישמרו עליה עד יומם האחרון. אבל לא כאלה בני “זכרון יעקב”. הם לא סבלו, לא נשאו עמל ותלאה בגלל אדמת מושבתם, ולא הם כללו את יפיה. לא רגליהם התנגפו באבני-הנגף, אשר הרריה מלאים מהן, ולא הם יגילו וישמחו על העסיס, אשר יטיפו גבעותיה. בטוח הייתי, כי כאשר אך יסיר הנדיב את חסדו מאת בני המושבה הזאת, אז ימהרו בניה ויעזבוה וילכו להם אל אשר ילכו, ויטשו את נחלתם וישכחו את “זכרון יעקב”.

וסבותי אני את לבי להתבונן במעשי בני “זכרון יעקב”, לבלתי עשות כתועבותיהם כאשר נבוא אנחנו אל הנחלה. כי ארץ ישראל תקיא כל נתעב ונאלח, ולא תשא ולא תסבול עצלות ורפיון-ידים והוללות וחוסר-לב.

תחת זאת נחתי ב“פתח תקוה”. כל הפקידים וכל החובבים השונים למיניהם השתדלו לקלקל את המושב הגדול הזה, ובכל זאת אזרחי פתח-תקוה עובדים את עבודתם, והוא עֲיָרָה בנויה בארץ ישראל. תושבי פתח-תקוה עובדים עבודתם איש איש במקצוע שלו. שם תמצא אומנים ופועלים, שם תמצא תמיד עגלות וסוסים לאשר תחפץ, שם הידים נכונות תמיד לעבודה ולמשא. ובני פתח-תקוה יודעים את ערך התמיכה ואת “כבודה”. על כן הטרידו בני פ"ת אז את הועד-הפועל אך מעט. בני עקרון ובני פתח-תקוה, היהודים הפשוטים האלה, לא מצאו כמעט חפץ בועד-הפועל, ופנו אל הראש רק לעתים רחוקות.

וכאשר שבתי ליפו מצאתי את הענינים יגעים עד מאד. תימקין ישב אז בחיפה כדי להשגיח על שטרי-המקנה של בני חידרה; ושמועה עברה, כי אין שטרי-המקנה נעשים כחוק וכמדובר עם הקונים. לפי המדובר היה על המוכרים לתת שטרי-מקנה לכל הקונים על שמם. ואולם מפני שקוני חידרה היו רבים, כל בני האגודות השונות בווילנא, ריגא, קובנא הומעל, קרימענטשוג ועוד, לכן היה מספר שטרי המקנה רב, ואי אפשר היה להוציא את הדבר אל הפועל. פקידי תוגרמה אמרו לכתוב שטרי-מקנה רק על שמות אנשי חו"ל, ואם לא – יקבלו נא הקונים על עצמם עבודת תוגרמה. בדבר הזה נכשלו רבים. יש אשר המוכר לא שאל את פי הקונה, וילך ויכתוב את הקונה בתור נתין-תוגרמה. ויש אשר עשו המוכרים בערמה, ושטרי-המקנה אשר נתנו היו אך מאת הפקידים הקטנים, מבלי “אמר-טַבַּא” של הפקיד הגבוה, ושטרי-מקנה כאלה הם “חספא בעלמא”, וראש הועד-הפועל, אשר את חוקי הארץ ומשפטיה ידע לא יותר מכל האורחים הבאים, נכשל בבטחו בנאמניו – הסרסרים והספיקולנטים – ובמכיריו השומעים ערבית. מר דוד יֶלִין הוא יליד ארץ ישראל ומורה לשון ערבית ואיש ישר בלא כל ספק; והוא היה המומחה לדברי חוק ומשפט בעיני תימקין. ואולם כמה מורים וגם פרופיסורים לידיעת-הלשונות יש בעולם, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם בחוקים ובמשפטים בכלל ובהלכות נחלאות בפרט! ואת הדבר הזה לא ידע ולא הבין ראש הועד-הפועל, ויביא מהומה בעניני המתנחלים.

אז התיצבה כמו נד השאלה:אם יש רשות לאחינו נתיני-רוסיא לקנות נחלאות בא“י. והפתרון היה – כי הדבר אינו אפשרי, ואך בקושי יתירו לסתום בשטרי-המקנה את שם הקונה, מבלי לפרש נתין מי הוא; בלא זה אפשר לקנות את הנחלאות רק על שמותיהם של גדולי בני-עמנו אשר בארצות המערב. הר”י מזא"ה ממוסקובה קנה את נחלתו לבני אגודתו על שם הרב צדוק הכהן מפאריז. שולחינו אנו נתנו לנו הרשות לקנות את כל הנחלה על שם שנינו, הצירים ההולכים במלאכותם. ואלם גם אנחנו לא חפצנו להביא את צוארנו בעול מלכות תוגרמה, גם לא חפצנו לכתוב את שמותינו בספר המקנה סתם, מיראה מדבר, פן יתגוללו אחרי כן הפקידים עלינו ויתנו אותנו כמתעתעים. לבד זה נשאנו ונָתַנו על דבר הגבולים של נחלתנו. אנחנו חפצנו כי יחלקו לנו עשרה אלפים דונם בחלק אחד, וגם יתנו על יד נחלתנו מקום בן ששת אלפים דונם לבני אגודת מוהילוב. המוכרים יראו פן נשחית את כל הנחלה הגדולה “ז’ידרה”, אם נבחר לנו את נחלתנו לצד אחד ונקח מן העידיות אשר בנחלה. בראותי, כי בלי השתדלות ידוע קשה יהיה לי להוציא את כל חפצי ולבחור לי תנאי-מקנה כרצוני, אמרתי אל לבי: מי יתן לי איש-הבינים, אשר ישא ואשר יתן בדבר המקנה, ואשלם לו שכר-סרסרות כאורח כל ארעא, כמו שאנו נוהגין בקנין יערות, ואז הייתי יודע, כי יש עומד על המשמר ודואג לטובתי. מר יהושע אייזינשטאט ישב אז ביפו בלי שום עבודה, וכל משרה לא נשא; על כן הצעתי לפניו, כי יהיה הוא איש-הבינים, ביני ובין הועד-הפועל ואמרתי לו, כי יקבל שכרו כאלפים פֿראנקים. מר ברזילי ענני, כי את כל אשר תמצא ידו לעשות לטובת מקנתי יעשה; ואולם חלילה לו לעשות סחורה באדמת ישראל ולהרויח כסף בזה. ובעת ההיא היו ביפו הרבה צירים של האגודות, אשר חפצו מאד לעשות “סחר-מכר” במלאכותם, וראיתי, מה בין חובב-ציון אמתי ובין המתחפשים והמתקדשים.

והאניות ליפו באות ומביאות יהודים נודדים, והפקידים אינם נותנים להם לרדת, ואור פנינו נופל יום יום, והלב דואג… דבר אסור הכניסה הגיע גם לשולחינו, ומכתבים באים אלינו מארץ מולדתנו לגמור את המקנה או לשוב הביתה. הספק ירד כענן על לבבי. פעם אחת ישבתי לי באחד המשעולים הצרים אשר בגן אוסטינוב, על יד המלון “פאלעסטינא”, נבוך ושומם. והנה ר"א קפלן לקראתי, ספרתי לו את אשר אמרתי לאייזנשטאט, ואת אשר ענני.

– אין פלא הגיד לי קפלן. – ברזילי הוא “משלנו”.

ויספר לי קפלן, כי יש אגודה מסותרת, ויאמר לי, כי גם בנין “רחובות” ואגודת “מנוחה ונחלה” מעשי ידיה הם, וגם החוברות שיצאו אז בווארשא במחיר נמוך, הן מעשה ידי החברה הזאת, ועוד חושבת היא גם ליסד הוצאת-ספרים מיוחדת לתכלית הפצת הרעיון הלאומי וחבת-ציון.

בין כה הגיע חג השבועות ואנכי ומיודעי ר“י אייזנשטאט ור”א קפלן הלכנו לירושלים לחוג שם את חג הבכורים.

יב.

לפעמים קרובות ראיתי את תימקין ואחדים מאנשי שלומנו מסתתרים חדר בחדר ומתיעצים שמה על צפונותיהם. אנשי המועצה היו תמיד יהושע אייזנשטאט, אליעזר קפלן, חנקין, אחדים מבני רחובות, וגם אחדים מן הצעירים אשר באו אז ליפו ויהיו למופת באהבתם הבוערת כאש לעמם ולארצם ויהיו גם למנוד ראש לכלנו בחזיונותיהם ובהזיותיהם ובחלומותיהם על תחית ארצנו. – ההוזים האלה היו ישרים ונאמנים מאד והיו ממינם של אותם אנשים, אשר מלוא הבית כסף וזהב לא יקחו במחיר שרוך-נעל מחמודות בני עמנו. מלאה ענין היתה לי חברתם, ואך באה בסודם נפשי שבתי לזכור גם את ימי עלומי אני, את ימי הנוער, בעת אשר גם אני חלומות חלמתי ובלבבי אמרתי אז: זרועות-עולם לי וצורים ממקומם אעתיק: כבד כבדתי מאד את הצעירים האלה, ואחדים מהם אהבתי נדבה. עת נשאו משא וחזיון, עת דברו גבוה על עמנו ועל עתידותיו, עת חלמו בהקיץ שיבת שבותנו, עת נראה הברק בעניהם הגדולות, – אז יש אשר הלכה נפשי שבי אחריהם ואזני שמעה נועם שיח-סוד גבורי-ישראל, לחש-שרפי-קודש… ואולם הן ידעתי, כי לא אנשים כאלה יצלחו למלאכת התחיה, כי לא אנשי-חזון יחכמו לקנות נחלה ולרכוש אחוזה, לא חולמי חלומות ידעו לכלכל את דבר ההתנחלות. ומה המה הסודות והסתרים, אשר ראש הועד-הפועל מתיעץ על אודותם עם אלה ועם עוד אחרים. ומדוע מסתירים את הדברים ממני?

רעי הר“י מזא”ה, אשר גם אותו לא הביאו בסוד הדברים, התלוצץ באזני על הסודות ועל הצפונות וישלח לפעמים את לשונו החדה כחרב מלוטשה ב“חכמי הרזים”, אשר “רַאס אַל כּל יְהוּד” מתיעץ עמהם ועליהם, על החוזים האלה, הוא עושה מלוכה, אבל אני לא הבנתי, על מה הוא מתיעץ עמהם.

– המה “בני משה” – אמר לי מזא“ה – הידעת את הב”מ?

את שם האגודה “בני משה” שמעתי זה כבר. האגודה נוסדה בז' אדר תרמ“ט באודיסא ואנכי באתי שמה בראשית תר”ן, בלכתי בפעם הראשונה לא“י. אז ספר לי הרמ”ל לילינבלום על אדות האגודה, אשר סודי-סודות כלה וכבודה הסתר דבר, ויביאני אל בית הר"א גינצבורג. לא ידעתי עוד אז את האיש ההוא. והוא לא דבר על אדות פרטי האגודה החדשה אשר יסד, כי אך זה מעט נוסדה, ומה גם כי לבי לא הלך אחרי רזים וסודות, ולא חפצתי לתת את צוארי בעול תקנות וחובות, באשר לפי דעתי כל אחד מישראל כבר מושבע ועומד לעבוד את עבודת עמו עד כמה שתמצא ידו, ולמה לנו חוקים חדשים?

ואולם באמת הָיֹה היה יסוד לכונן אגודת אנשים פועלים בקרב ישראל. לא כל העדה כלם קדושים ולעבוד את עבודת-הקודש של הכלל יקומו תמיד חבר כהנים או חבל נביאים. הם ישמרו את משמרת העם ויעמדו לשרת לפניו. ¹

אנשים אחדים הכירו והבינו, כי אך אז יחיה עמנו בארץ ודרכו יהיה “דרך החיים”, אם יבנה לו בית לבדו במקום נאמן – בנחלת אבות; ואת מיטב כחותיו החמריים והמוסריים עליו להקדיש להצלחתו זאת האחת – לתחית עמו בארץ אבותיו. ואולם למען יאמינו בני ישראל בתחיתם הלאומית ויואילו להקדיש לה מיטב כחותיהם, צריך שירגישו בחסרונה וישתוקקו אליה בכל לבם. צריך שרגש לאומי חזק יפעם במעמקי כל הלבבות, עד כי לא יוכל אדם מישראל למצוא מרגוע לנפשו באשרו הפרטי בלבד, ובאמת ובתמים יעלה את ירושלים על ראש שמחתו. אז תבוא האמונה מאליה, והמעשה אחריה. יש ויש בקרב בני ישראל לאומיים אמתים, המאמינים בתחית עמנו בלב שלם ונכונים באמת להביא לה לקרבן לא אך דבר שפתים, כי אם חלק נכבד מאהבת-עצמם וכבודם, ממנוחתם ונכסיהם. הם רואים את הפרעות בישראל, את הקפאון השורר בכל לב ויודעים, כי אין לאומיים בלא עם, ואין עם בלא רגש לאומי, והם אינם אומרים נואש, ומחשבתם כל היום היא – איך לשוב לעורר את לב עמם ויחיה, למען ירגיש וישאף, יאמין ויפעול. לאומיים כאלה ישנם בתוכנו, אך בהיותם מפוזרים ונבלעים בכתות שונות ואיש את אחיו לא יכיר, על כן לא יֵראה פעלם. כל אחד נושא במעמקי לבו את אמונתו ותקותו, ובמסתרי דמיונו הוא בונה לו את עולמו, באין לאל ידו לעשות קטנה או גדולה. ואולם לוּ התחברו האנשים האלה באשר הם שם לאגודה אחת, ואיש את רעהו עזר לפעול על רוח העם כאשר עם לבב כלם, כי עתה בודאי צלחה להם ברבות הימים לאצול מרוחם על כל העם ולהשיב לעמנו את התכונות המוסריות, אשר בלעדיהן לא יכון; אז היה מתעורר החפץ בלב כל העם כאיש אחד להתנער מעפר ולשוב ולחיות חיי כבוד ושלום בארץ אבותיו.

ואגודה כזאת תשא נפשה אל המטרה העליונה – אל ארץ אבות. בשבע עינים תביט ותתבונן אל כל הנעשה בה, ובזהירות ומתינות תשתדל לתקן את אשר עִוְתו אחרים שם ולעשות גם בעצמה מעשים שלמים ומתוקנים בהיות לאל ידה. האגודה הזאת יודעת, כי למען עשות גדולות בארץ צריך שיהיה הדור ראוי לכך. ולכן לא אל הארץ בלבד אמרה לשים לב, כי אם גם אל העם: להרחיב את מושג הלאומיות ולעשותו למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזו אהבת ישראל וסביבו כל מדה טובה וכל תכונה נכבדה, ולא יהיה כל המשתתף בפרוטה לקופה ידועה בא ונוטל את השם “לאומי”; להרים את השם הזה למדרגת תואר מוסרי, נכבד ואהוב בעיני העם, אשר לא כל אדם זוכה לו ואשר יחיֵב את בעליו לשמור מכל משמר את כבוד הדגל, אשר הוא נושא, לבל יחולל על ידו או על ידי אחרים. לאט לאט היתה על האגודה להגדיל את חוג פעולתה, לשים עינה אל חנוך הדור הבא, להשיב לנו את בנינו ובנותינו הנתונים לעם אחר ובכלל לתקן כל הצריך תקון, עד אשר יצמח ויעלה על במת החיים הדור, אשר אותו בקשו מיסדי האגודה: דור, אשר לא יכרע לבעלים ועפר שונאיו לא ילחך, אשר בעמו יתפאר, בכבודו יתימר ובשמו ישבע, אשר לבו יחם בקרבו ולא יתן דמי לו, וגם חכמתו תעמוד לו לכלכל מעשיו במשפט ולדעת עת לכל חפץ, – הוא יושיע את ישראל, הוא ישא נס ציונה, ועשה והצליח. יד האגודה תהיה בכֹּל. זמנה – עת לעשות ומקומה – כל פרץ וכל בדק. בקרבה פנימה עשתה לה האגודה סדרים נכונים, ובהיותה כלה אגודה מוסרית, הבינה היטב, כי לא לפי מספר חבריה בלבד יגדל כחה, כי אם ביחוד לפי ערכם. האיכות יָקרה לה מן הכמות, ועל כן שמה לה לחוק להזהר מאד, שלא תכשל באנשים שאינם מהוגנים. אסור היה לה לשאת פנים גם לגדולים וטובים, אם חסר להם אחד מן התנאים הדרושים לחברי אגודה אשר כזאת.

ככל יתר האגודות הלאומיות אשר נוסדו לפניה, שמה לה אגודת “בני משה” גם היא למטרה עליונה ואחרונה: תחית עמנו בארץ אבותינו. ואולם מדעתה, כי לעבודה לאומית בשביל מטרה נעלה דרושה קודם כל אהבה לאומית טהורה ועמוקה בלבות אישי-האומה אל הכלל כלו, אהבה, שדוחה מפניה כל התנגדות הדעות הדתיות והחפצים הפרטיים והמקרבת ומאחדת כל הלבבות בלי הבדל כתה; ומדעתה, כי אהבה לאומית כזאת לא נמצאה בעמנו במדה מספקת, – לכן השתדלה אגודה זו לעורר את האהבה הלאומית ההיא ולחזקה בכל אשר תוכל, לרומם את הרוח הלאומי בלבות כל העם ולתתו עליון על כל הרוחות השונות, המנשבות בפלגות ישראל. “בני משה” אמרו להרים מעל לכל המפלגות בישראל המתפלגות בדעותיהן על הדברים שבין אדם למקום, את הדגל הלאומי הכללי ולהשריש בלב כל אחינו אמונה אחת ודעה אחת בדברים שבין אדם לעמו. האגודה אמרה לחבב על כל ישראל את הקנינים הלאומיים הכלליים, אשר מהם תוצאות לרוח לאומנו בכל צורותיו השונות, הלא הם: ארץ ישראל וישובה, תורת-ישראל, שפתו וחכמתו, זכרון אבותינו וקורותיהם, מנהגי אבותינו היסודיים ודרכי חייהם הלאומיים מדור דור. האגודה אמרה להקדיש ראשית אונה להכשיר את הדור, אבל עיניה היו נשואות תמיד אל מרכז העבודה הלאומית, אל ארץ אבותינו. בימים הראשונים היתה צריכה לכל הפחות להשלים ולתקן שם מעשי אחרים, להיות רוח החיה במפעלי אחרים, וברבות הימים תוכל לעבוד גם בכח עצמה, לעשות מלחמה בעצה ותחבולה ובכשרון-המעשה בכל המכשולים, המונחים על דרך תחית עמנו בארץ ישראל. האגודה קבלה עליה לרומם את מצב אלה, שכבר נאחזו בארץ ישראל, לישר את הדרך לפני הבאים להאחז מחדש, ובכלל להגדיל ולהאדיר ישוב בני ישראל בארץ ישראל על יסודות חזקים, חמריים ומוסריים, והכל ברוח הלאומיות העברית.

את כל החפץ לבוא בברית האגודה שאלו לשמו ולשם משפחתו, שנות חייו, מקום מולדתו, אופן חנוכו, מקום מושבו, מקור פרנסתו, אם בעל אשה ובנים הוא, אופן חנוך ילדיו, אם יודע הוא הוא היטב מה מטרת האגודה ואם הוא מסכים לה בכל לב, וגם אם נכון הוא לתת הבטחה נאמנה לפי נוסח ידוע לקיים את כל חוקי האגודה. והשביע המנהיג את החבר החדש וקדש אותו לעבודת האגודה. על כל חבר שמו בראשונה לחוק לדעת שפת עבר ועוד שפה אירופית אחת, ואולם במרוצת הימים וִתְּרו על החוק הזה, שאי-אפשר היה לחובבים רבים לעמוד בו. את שם האגודה הסתירו. מכל אחד מחברי האגודה דרשו, כי יהיה קשור בכל לבבו, נפשו ומאדו אל רעיון תחית ישראל בארץ ישראל, וכי לא יתרשל מעבודה אף אם בלבבו יבין ובעיניו יראה, כי אין כל תקוה לבנות את בית ישראל בימי הדור החי עמנו היום. כי לו גם ימצא דור שלישי תועלת במעשינו, ובבתינו ישב דור רביעי, ואת פרי מטענו יאכל דור חמישי, – גם אז עלינו לגדר פרצות, לחזק בדק, – לבנות ולנטוע. ותנאי ראשי היה, כי “בני משה” צריכים להיות בעלי מדות טובות, ומשובחות, המרימות את הרוח ומְעַלּוֹת את הנפש. על כן היו שמים לפני החבר הבא אל האגודה את פרשת תעודתה ואת דגלה, אשר עליו כתובים: אמת, צדק, משפט, שלום, ענות-רוח, גודל-לבב, טוהר נפש וכל מדה טובה ונכונה, והיו מטילים עליו חובה להתנהג בכלל כאיש ישראל, להתהלך עם עמו, ללמוד לדעתו ולאהבה אותו, להוקיר את זכרונותיו ההיסטוריים, את מנהגיו הטובים ואת סגולותיו, להוקיר ולקדש כל היקר והקדוש לעם ישראל באמת, כל אשר מוצאו מימי אשרו והצלחתו. והחבר היה מקבל עליו לשמור ולעשות את כל החוקים האלה ולסור למשמעת האגודה, למלא את כל פקודותיה, אם גם הוא, לפי שעה, יהיה מאיזו סבה שהיא, לא יוכל להבחין ולהבין ערך הפקודה כמו.

בקצור: “בני משה” הם אנשים מישראל, הרואים תשועת עמם האמתית בתחיתו הלאומית והתפתחות רוחו וסגולותיו המיוחדות לו על ידי תקומת מרכז עברי בארץ ישראל על יסוד עבודת אדמה והשכלה לאומית, אשר ישפיע מרוחו על כל העם ויהיה למקור-חיים ולקשר- מְאַחד לכל נפוצותיו. כל מה שיוכל להועיל, ברב או במעט, בזמן קרוב או רחוק, להשיג מטרה זו או לחבבה על בני עמנו, – נכנס בחוג פעולת ב“מ. כתנאים מוכרחים להצלחת עבודתם חשבו ב”מ את המדות האלה: א) אחדות, להיות בין כלם קשר אמתי ופנימי ואיש את רעהו יחזקו ויעזרו בעבודת עמם, בלי קנאה ותחרות ובבטול כל פניה עצמית; ב) סדרים, לשמור בכל דבר לפי תכונתו שיטה מוגבלת וסדרים ראוים לו, ולשום לב ביחוד לחלוקת-העבודה באופן נאות, כל דבר למי שהגון לו; ג) זהירות, לחשוב תמיד מראש את מדת כחם ולצמצם לפיה את פעולותיהם באופן, שיוכלו להוציא מתחת ידם דבר מתוקן; ד) אמת, לכונן דבריהם ומעשיהם רק על האמת והמציאות, לפי הכרתם הפנימית, ולבלי השתמש בהונאת דברים אף למטרה רצויה; ה) צניעות, להמנע בכל האפשר מן הרעש ומן הפרסום בכל מה שהם עושים, לעבוד לשם המטרה ולהניח לאחרים את הכבוד והגדולה.

ו“בני משה” שמו מבטחם בהרוח אשר קבצם, כי יעצור כח גם לקיים את אגודתם ולשמור על שלומה ואחדותה, ולכן לא הרבו להם חוקים פרטיים על דבר סדרי-חייהם הפנימים, כי אם הניחו לחברי כל מקום לנהל את עניניהם המקומים, על פי מדות ב“מ, לפי צרכי המקום; ולהנהגת הענינים הכלליים נמצא מרכז אחד כללי, בראשונה בחוץ-לארץ ואחר כך בא”י, אשר עמד במשא-ומתן תמידי עם מנהיגי עניני ב"מ בכל מקומותיהם.

וחברי הועד-הפועל: תימקין, רי"מ פינס ובן-טובים, היו שלשתם חברי האגודה “בני משה”. ואנכי, אשר נפשי אינה אוהבת רמזים וסודות, הייתי נבוך ושומם מאד, מדעתי, כי אין דרכו נכונה לפני, והרבה דברים נשארים חתומים וסתומים לפני.

יג.

אותות החיים, אשר נראו בא"י לרגלי המון הבאים, נכרו ביתר שאת בירושלים. רבים מן הצירים באו כמונו לחוג את חג הבכורים בהר ציון, וכאשר הלכתי להתפלל מוסף על יד כתלנו, הכותל המערבי, מצאתי שם מכירים רבים. באסרו חג השבועות חג-עם לבני עמנו יושבי ירושלים על יד הככר הגדול אשר מחוץ לעיר, אצל קבר שמעון הצדיק; ואני שמחתי מאד לראות את העם ברעו ובחגגו בהמון, שטוח את אשר עמו על הארץ ואכול ושתה, לקול מצלתים, עוגב וכנור. ישמח נא ישראל הצעיר אלי גיל ישיש נא על קוי השמש המפזזים על פני ארץ אבותיו, יגיל ברנה על ההרים סביבותיו, הזוכרים את כבוד עמו, גאונו וגבורתו מימי קדם, עת אשר כל המרחב מסביב לו היה… צהלו קולכם, בני ציון, שחקנה שחקנה מעדנות, בנות ירושלים – אדמת אבותיכם ואבות-אבותיכם תחת רגליכם, ואתם ידעתם, אתם מרגישים, כי יבוא יום והארץ תשוב להיות לאשר היתה, – לבני ישראל…

ורעי ההולך עמי היה, בשובו מירושלים, נרעש ונפעם מאד, וישכח את כל מחשבותיו על אירופה ועל אנטוליה ועל סוריה. ויאץ בי למהר ולקנות את האדמה, כי נפשו להטה גחלים להתנחל בארץ ישראל. זה הכח לירושלים וזאת פעולת הכותל הנפלא. שמה יבוא הקץ לכל ספקות ומחשבות תלויות. שמה יבוא החפץ בלב כל איש ישראל לחיות בארץ אבותינו. שמה תוָּדע ותפרוץ החוצה האהבה הגדולה והחבה היתֵרָה אשר בלב כל בן ישראל לארץ חמדתנו.

שבנו ליפו, וביום כ' סיון קנינו בפני הועד-הפועל לחברת חובבי ציון מאת השותפים הר' שמעון רוקח והר' מאיר שמעון ליבְּרֶכט עשרת אלפים דונם מנחלתם “ז’ידרה”. על פי כתב המכירה היה על המוכרים לתת לנו את חלקת האדמה באופן כזה:

“בראשונה יוקצה לצד דרום הנחלה על יד גבול נחל קישון מקצה הנחלה המזרחית עד קצה המערבית חלק אחד של ששה עשר אלפים דונם, שיהיו בו מכל מיני האדמה הנמצאים בהנחלה כולה. מהחלק הזה יופרש בעד הר”ש בוריספולסקי וחבריו 4350 דונם בחטיבה אחת על יד נחל קישון ומשני עברי נחל פֿובאַרה. ועל קצה גבול נחל קישון בקרן דרומית מזרחית של הנחלה באורך 800 מיתר לחוף הקישון יוקצה חלק בן 1150 דונם להמוכרים, ועל יד המקום, אשר יתיחד למקום מושב, יוקצה ג“כ חלק להמוכרים בן חמש מאות דונם, למען יהיו לבעלי האדמה הנשארת, הנכנסים לכלל חצי הנחלה הדרומית, מקומות מושב במקום המושב; והשאר, היינו עשרת אלפים דונם, הוא להקונים האלה. וחוץ מזה תנתן להקונים אדמת חול שאצל הים לערך 30% חנם אין כסף. והחלוקה הזאת תעשה ע”י שמאים ומומחים, שיהיו נבררים משני הצדדים ובהסכמת הועד.

על המוכרים לציין בגבולות את חלקת האדמה השייכת להקונים ולמדדה להם ע"י מהנדס מומחה, אשר יסכימו עליו הקונים, על הוצאות המוכרים, לבל יגיע למו היזק וחסרון בהקרקע הן מצד הממשלה והן מצד השכנים.

על המוכרים לסלק מהנחלה בכללה ובפרטה כל מיני ערעורים, הן מצד טענה והן מצד חזקה, ולהעמידה בידי הקונים משופה ומנוקה וקבועה בגבולותיה. ולכן על המוכרים להרחיק מעליה כל רגל זר ולהביא קיום כתוב על הגבולים מצד זקני הכפרים, השכנים אל הנחלה, ומצד ה“מאמור טבו”. ואחרי עשותם כל אלה, אם גם יקום אח"כ איזה ערעור, נפטרו המוכרים מאחריותם.

על המוכרים להעלות הקרקע בערכאות ולהוציא קושאַנות על שמות הקונים כפי הרשימה, אשר יתנו באי כחם של הקונים, אך לא יותר מעשרים קושאנות על כל עשרת אלפי הדונם, רק אשר לא יזכר בהקושאַנות שם הממשלה, אשר הקונה חוסה בצלה. והעלאת הנחלה בערכאות לא תאוחר משלשה חדשים מיום הַשְׁלָשַׁת הקונים את כל מחיר השדה, כמבואר למטה.

וכן על המוכרים להביא מהממשלה התוגרמית רשיון להקונים לבנין עשרים וחמש חצרות, בת דולם אחד החצר, מוקפת מבית דירה ובניני עבודה, אף להוציא קושאַנות על הקנינים האלה אחר הבנותם, בנין בנין על שם בעליו. וזמן הבאת הרשיון על עשר חצרות כשלשת חדשים אחר מעשה הקושאַנות, וחמש עשרה חצרות במשך השנה השניה.

תשלום מכס האדמה עד זמן הקושאנות ומס-המכר והוצאת מעשה הקושאנות והבאת הרשיון לבנין בתים. וכן הקושאנות של הבנינים וכל שאר מיני הוצאות של סילוק הערעורים וכיוצא בו לרגלי המכירה, בין גלויות ובין חשאיות, כלן על חשבון המוכרים ואין על הקונים אלא לסלק דמי מחיר-האדמה הקצוב, כמבואר בסימן הקרוב.

מחיר האדמה, אשר על הקונים להביא, עולה לכל דונם אדמה, הראויה אם לזריעה, ואם לנטיעה, חמשה עשר פֿראַנק זהב, מהם שלשה עשר פֿראַנק וחצי להמוכרים, ופֿראַנק אחד וחצי ליִבּוּש הבצות ותיקון הדרכים שבכל הנחלה, אשר יהיו שמורים בידי הועד-הפועל עד כלות מכירת כל הנחלה. וכל קונה וקונה מחויב להביא התרומה הזאת לידי הועד-הפועל. ואם יעמדו המוכרים מלמכור ונשארה מדה ידועה מהנחלה לעצמם והביאו גם המה התרומה הזאת, לפי העולה על חשבונם, פֿראַנק אחד וחצי לכל דונם, לידי ועד-הפועל. וכאשר יובא כל הסכום הנזכר בעד כל הנחלה והתכוננה עדה קבועה בתוכה. אז ימסר הסכום הנזכר בהסכם כל העדה אל ראשי העדה להוציאו לפעולות.

על הקונים להביא את מחיר כל מקנתם לפי חשבון חמשה עשר פֿראַנק הדונם, אחרי נקיון האו“ג (דמי הקדימה) שנתנו עתה, לא יאוחר מר”ח אלול שנה זו. ואך אחרי ההשלשה בידי הועד על המוכרים להחל להשתדל במעשי הקושאנות, ואולם בתנאי מפורש, שאין החובה הזאת חלה על המוכרים אלא אם כן עלתה בידם למכור מנחלתם לא פחות מעשרים אלף דונם. ואם חס ושלום מאיזה סבה שתהיה, לא ימכרו המוכרים את עשרים אלף הדונם עד עבור חודש אלול, אזי יוחזר האו"ג להקונים.

לקיום דבר התנאים האלה השלישו הקונים בידי הועד-הפועל לערבון עשרת אלפים פֿראַנק לקיום המכר, ולהצד המקיים יושב הכסף או השטר של הצד העובר.

בהעלות הנחלה בערכאות על שם הקונים והתקיימו כל התנאים הנשארים מצד המוכרים, אז ימסר להמוכרים מחיר האדמה העולה לחשבונם כלו; אך אם בהעלות הנחלה בערכאות על שם הקונים עוד ישארו תנאים בלתי מקוימים מצד המוכרים, אזי ישארו עוד בידי הועד-הפועל כספים בסכום ידוע לערבון, בקצבה, אשר יתפשרו הצדדים ביניהם על דעת הועד-הפועל, הכל לפי ערך התנאי החסר.

הבנינים והגינה הנמצאים כעת בהנחלה, וכן המקומות שנמצאים שם אבנים, שאפשר לכרות מהם אבנים לבנין, נכס צבור הם, ולכל קונה-הנחלה חלק בהם. והשתמשו בהם כל בני הנחלה לצרכי צבור או שיחכרום לכל המרבה במחירם והיו דמיהם לצרכי צבור; ולכן גם מחיר האדמה שתחת הבנינים או מכרה האבנים גם כן על הצבור לסלק להמוכר".

צריך להוסיף, כי אנכי לא השלשתי ביד הקונים עשרת אלפים פראנק, כאמור בשטר המכירה. אנכי הבאתי בידי לא"י רק כשלשת אלפים רובל ובזה היו גם שני שטרי-גורלות. כספי, ככל כסף האורחים, היה מונח בקופת הועד-הפועל. לערך תשע מאות רובל הוצאנו, אני ורעי, בדרך; נשאר, איפוא, ביד הועד-הפועל, מכספי לערבון אך אלף ושש מאות רובל. חברי הועד-הפועל לא דרשו מידי עוד כסף, ויקחו מידי שטרי-חוב בחתימתי וחתימת רעי על איזו אלפים פראנק. “אחת היא לנו, אם כספכם במזומן או שטרותיכם יהיו תחת ידינו” – אמרו לנו חברי הועד-הפועל.

יד.

ואולם כפי הנראה, לא בשעה טובה ולא במזל טוב גמרתי את דבר המקנה. הדבר הי' בימי הקיץ, ושולחי בני-אגודתי היו כמעט כלם, לרגלי סחר-היערות, בערי-המורד של הדניפר, במקום אשר הפליגו רפסודותיהם. הבהלה הראשונה, אשר אחזה את כל בני ישראל בראשית הקיץ, נחלשה לאט, כמו עברה. באה האמונה בלבות רבים, כי לא נוסיף לדאבה עוד, כי חוקים מעיקים חדשים לא יהיו, כי שלום יהיה לנו. סחר-היערות הביא בשנה ההיא ברכה לבעלי בריתי, וגם לשנה הבאה היו תקוות טובות נשקפות לסוחרי-היער. בעת רעה ינבא לב האדם לו אך ימי חושך ועוני, אך אסונות ופגעים; אז יראה בעבים, יחרד לקול עלה נדף, והוא נכון לעזוב את המערכה בכל עת אשר תמצא ידו. ואולם כאשר יאכל האדם לשובע, ולבו טוב עליו, ומסחרו מביא לו ברכה ועושר, אז תחזינה עיניו אך עתיד מלא עונג, אז לא יחרידוהו העבים הקלים המבשרים סופה קרובה, אז ישחק לפחדו ולא יירא רע כי יבוא ביום מחר, והא בטוח בשלותו כי לעולם תעמוד. שולחי ואנשי-בריתי לא שמחו ביותר על הבשורה, אשר הודעתים, כי קניתי לנו אחוזת נחלה, והחלו להקיפני במכתביהם בשאלות על אודות הזכיות אשר לאחינו בתוגרמה, ויחקרו וידרשו על אודות איסורי-כניסה והלכות-בנינים, ואך מן הנשים הזקנות במשפחתם שמענו צלצולי שמחה על אשר תזכינה לבוא לארץ ישראל. נוכחתי, כי בעיני הצעירים והגברים לא טוב הדבר לעזוב את ארץ אחוזתם וללכת אל ארץ חדשה, אף אם א“י היא. אנחנו לא דרשנו מאת שולחינו לשלוח לנו כסף, כי עד אשר יגיע זמן התשלומין, ר”ח אלול, הלא עוד נשוב לבתינו ונסדר שמה את דבר הכסף. ואולם בינותי במכתבים הבאים לידינו וראיתי, כי שולחינו כמו מתחרטים על כל הענין הזה, ונמצאו אנשים מביניהם אשר יעצו אותנו שלא למהר בקנית אדמה, ורק לתור את הארץ ולדעת אם טובה היא למסחר, וכאשר נבוא שמה אז אך אז נקנה לנו אדמה.

רעי ההולך עמדי הלך לו לרוסיה. אנכי עוד נשארתי לגמור את דבר המקנה בשביל אגודת מוהילוב. גם לבני האגודה ההיא קנינו אני ורבי הלל קורובקוב, ציר האגודה, ששת אלפים דונם מנחלת “ז’ידרה” על יד גבול נחלתנו אנו. כל כסף לא היה לנו מאת אגודת מוהילוב, ומפני שעל פי שטר-המכירה עלינו להשליש גם עתה בשביל המוכרים פראנק לכל דונם, לכן נתנו, אני וקורוקוב, שטרות על הסך הזה. בשרנו את דבר הקניה לאגודת מוהילוב ודרשנו לשלוח ליד ראש הועד-הפועל את הסך ששת אלפים פראנק דמי-הקדימה תמורת השטרות אשר נתנו על הסכום הזה.

ואני יושב ביפו ומתבונן אל הנעשה סביבי. שטרי המקנה של “חידרה” נעשים בכבדות, ואין לך יום שלא יולד מעצור חדש הן מצד הפקידים השונים והן מצד המוכרים. האדמה לא נמדדה, ויש עליה עוררין. שטרי-מקנה עוד אינם, ועוד טרם קמה האדמה לבעליה לנחלה. כבר שלמו הקונים את כל הכסף, ומוכר האדמה דורש עוד סכומים גדולים ולו טענות ותביעות… מכל רבבות הדונמים, אשר כמו נמכרו וקמו להקונים, עוד לא נתאשרה כראוי אף קניה אחת, אף אחוזה אחת. רבי פייוויל דולניק, אשר זה שמונה חדשים הוא עושה את מעשהו בארץ ישראל, עוד לא קנה דבר לבני יקטרינוסלב, אשר במלאכותם בא. וגם בני קובנה אך כמו קנו את “סֵיגִ’רָה”, ועוד טרם נתאשרה הקניה. מזא"ה קנה את “מחנים” לבני מוסקובה, – אבל האם יש לו שטרי-מקנה, האם שב אל שולחיו וקושאנות בידו? – ואני מתבונן אל מעשי הכספים אשר בועד-הפועל, ואין לי עוד שום ספק, כי המשבר יבוא. ראש הועד-הפועל היה נותן ומקבל סכומים גדולים של כסף, גם בחוץ, גם בבית מלונו, גם בשעה שהיינו מסובים אל השלחן לאכול, ולא היה רושם שום דבר. פעם אחת באתי אל בית הועד ובקשתי מאת הראש איזו מאות פראנקים; והוא היה כותב באותה שעה איזה דבר.

– גם אתה, מרדכי בן הלל, לא תבוש להדריכני מנוחה ולבקש כסף אך מידי! – הוכיח אותי הראש – הנה האוצר פתוח. קח, איפוא, כמה שנצרך לך, ותאמר לרבי מיכל (פינס) וירשום.

ואמנם האוצר היה פתוח לרוחה, וממנו נראו המטבעות והשטרות, והבית היה מלא אנשים שונים. ולי היו שני שטרי-גורל באוצר הועד, ולפני צאתי לקחתי אותם מיד הראש – והוא לא רשם את דבר תתו אותם לי. גם אחרי כן לא ידע מזה דבר, והם נשארו בספר-החשבון לזכותי…

שמתי לב אל כל הנעשה בבית הועד-הפועל והכרתי, כי האנשים מועלים בשליחותם ואינם שומרים את הכסף אשר יפקידו בידם. כפי המדובר וכפי הנכתב בשטרי-המכירה, היה על הועד-הפועל לשמור תחת ידו את דמי הקדימה של הקונים ואת שטרי-החוב של המוכרים, ולמסור את דמי הקדימה רק אחרי אשר ימלאו את אשר קבלו עליהם. ובכן היה הועד-הפועל אך שליש נאמן בעיני שני הצדדים, השומר תחת ידו את הכסף ואת השטרות. ואולם באמת לא כן היה הדבר. ראש הועד אך אמר להקונים, כי הוא שומר את הכסף תחת ידו, ובאמת האמין בהמוכרים ושקל על ידיהם סכומים גדולים. הן המוכרים לא היו בעלי-אחוזה, אשר היו מסכימים גם הם, כמונו הקונים, להאמין לראש-הועד. המוכרים היו יהודים ספיקולנטים, אשר כסף לא היה בידם, או הי' אך מעט, והם קנו את הנחלות בכסף, אשר קבלו מאת ראש הועד-הפועל. נמצאה, למשל אחוזה למכירה, והמוכר הערבי דרש סך ידוע של דמי-קדימה; ביד הספיקולנט העברי אין כל כסף, והוא בא ומספר את דבר המכירה לראש הועד הפועל. זה האחרון מאמין לו ונותן על ידו בתור הלואה את הסכום הדרוש מקופת הכספים השונים, המונחים באוצר הועד למשמרת או לערבון, באופן כזה נאחז הועד בעצמו בכל סבכי-הספיקולציה, באשר כל סכומיו באו בידי המוכרים העברים. גם אלה האחרונים אולי לא ראו סימן ברכה, ויוכל היות כי גם התרוששו, כי הן הכסף נשאר לא בידם. כי אם בידי בעלי-האחוזות הערביים או בידי הפקידים השונים. ואולם, אם כה או כה, ברור היה בעיני, כי אין הועד שומר תחת ידיו את הכסף המפקד על ידו, וחרדתי מאד לגורל כל המעשים הנעשים…

ועין חודרת היתה יכולה לראות, כי גם תימקין נבוך וכי העוזרים אשר לו גם הם כנגדו. מעט חשוד היה בעיני הדבר, כי חתר תימקין בכל עוז ללכת לרוסיא. אולי היה חפצו להפטר מכל הדברים, אשר הסתבך בהם עד לאין מוצא?…

אז באו הימים. אלה הימים אשר בהם שכינת-האל מסתלקת ובטחת-הנפש כליל תחלוף. אפסו הרעיונות, אין רגש, וגם השפתים נאלמו. אחת הם לנו גם שמחה גם עצב. אין רצון, אין חפץ לעבוד ולהלחם, ובעצלתים נשרך את דרכנו, בעצב נעשה כל מעשה ונמצא כל חפץ. לזרא לנו אז לראות ולשמוע, ולהבין ולהשכיל, ולזרא לנו אז כל החיים. אנה לפנות ואנה לברוח? אחד אחד שבו רעי לרוסיה. נחוץ היה גם לי לבוא באניה ולנסוע לאודיסה ולשוב הביתה. אחרי אשר את דבר-מלאכותי מלאתי וקניתי את הנחלה. לעבור דרך אודיסה… מה אגיד להם שם, מה אספר באזניהם? איש-ריב הייתי גם באספת ווילנא, איש-מדון הייתי גם באספה הראשונה באודיסה, הייתי כאיש המדבר רתת ולא ידע שלו בנפשו. ועתה – אוסיף להתאונן ולהאשים, אוסיף חטא על פשע, לתעב את הועד-הפועל, לאמר לחברי הועד באודיסה, כי לא הועד באודיסה אדון הוא לפעולת הועד ביפו, כי אם להפך, כי הוא הולך כבהמה בבקעה אחר מעשי הועד-הפועל, וזה האחרון אין רגלים לו, אין בו גזל ומעילה בצדיה, כי אם ילדות ואולת ותרמית מעט. האם יהיה שומע לי, האם לא אהיה בעיניהם כמועל בקדשים, כמבלע-קודש. האם לא יבקשוני רעי ומכירי, לבלתי עורר שאון, לחכות עוד, לראות איך יפול דבר?…

ואשוב לביתי דרך טריעסט-ורשה…

ובלילה האחרון לא ישנתי, לא נמתי, ולא שלותי… הראיני עוד את מראיך, ארצי, כי ביום מחר יסוף מראך מעיני, כי אלכה מזה, ומי יודע מתי אשוב… יצאתי על היציע אשר לפני פתח המלון. הנה הרוח מנשב מפאת-ים, הכוכבים יחורו אחד אחד, ומעל כל מים יתנשא הטל, טל בוקר. חלילה לי משנה! כי אם הדבר לא היה בי, אחרי אשר אחד אחד יצאו רעי ואדם לא היה אשר אשפוך שיחי בחיקו, אבל רבות מחשבות היו בלבי, לא מחשבות אשר נוכל להשמיען לבני אדם, אך מלין לאלוה… ראשי היה מלא רעיונות וחזיונות, ועם דמיונותי וחזיונותי אלה התעלסתי באהבים, עליהם התרפקתי כל הלילה. וגם את אנחותי האזין חרש רק הלילה, בטרם קם הבוקר ויקח אתי וישימני באניה ויוליכני לעומת שבאתי.

טו.

בשובנו הביתה לא היינו בעיני שולחינו כגואלי-ציון. רעי הקדים לבוא, ואחרי-כן באתי גם אני וראיתי, כי רוח אחרת היתה עם בני בריתנו. האגודה מתפרדת לאט לאט. בקרב אגודתנו היו גם אנשים אחדים אשר לא מבני משפחתנו, אך אנחנו הכרנו אותם היטב וידענו, כי מעשיהם ומעשינו בארץ אחוזתנו יחדו יהיו תמים. ואולם עתה היו הזרים, הערב-רב אשר באגודתנו, ראשונים להרהר אחרי מעשינו. הדבר היה בחודש תמוז, וכל שולחינו עוד ישבו להם בערי הדניפר, ועינינו ראו, כי “העולם” נותן אך מעט את לבו אל כל דבר- מלאכותנו. לר"ח אלול עלינו הלא היה לשלוח ליפו, על פי תנאי-שטר-המקנה, את כל הכסף, מחיר כל האדמה, מאה וחמשים אלף פראנק, בערכך חמשים אלף רובל, – ואין מן החברים דואג ומשתדל לקבל את הכסף הזה מאת החברים השונים, הפזורים בימי הקיץ בכל הארץ. הן לא כסף ולא מחיר קבלנו אנחנו הצעירים מאת שולחינו, אך חנם ענינו בדרך את כחנו ואת נפשותינו כשלשה חדשים, תרנו את האדמה וקנינו אותה; ועתה, האם גם פה, במקום אשר ימצאו החברים, אך עלינו להשתדל לאסוף את הכסף ולא על זולתנו? עלינו היה לבחור נחלה ולשמור, כי ימלאו המוכרים אחרי התנאים, אבל יתר הדברים חובה אחת הם עלינו ועל כל החברים. אנחנו לא חפצנו להיות כנוגעים בגבר, ולכן רק בשרנו את שולחינו על דבר המקנה ועל אדות תנאיה, והודענו להם, כי עלינו להביא למועד הקבוע את הכסף המדובר. ואנכי ראיתי, כי העם מתרשל. החברים שואלים את פי על הארץ ועל האנשים ועל החוקים ועל המשפטים, אשר שמה לאדם ולישראל, והם מעקמים את חטמם, כי אין הסדרים מוצאים חן בעיניהם. דבר לא כחדתי מהם. את כל אשר ידעתי הגדתי להם. ואולם נקודת-הראות, אשר היתה לשולחינו לפני ירחים אחדים, נשתנתה עתה לגמרי. אז מצאו הענינים חן בעיניהם ועתה הם נכונים לבוז להם. הם לא בקשו עלינו תנואות, לא שפט אותנו ואת מעשינו, אך הכרנו, כי אין הם שמים לב אל כל הענין הגדול הזה. לפי המדובר, היה על כל חבר וחבר מאגודתנו לרכוש לעצמו לא פחות מחלק אחד מאחוזתנו, אשר מחירו יעלה לשני אלפים רובל, ואיש איש נתן את החלק העשירי דמי קדימה. ראינו ונוכחנו, כי אין האנשים מתענינים בכל דבר המקנה, יען וביען כי אין דרך אנשים עשירים לשום לב אל אחד העסקים הקטנים, אשר רק סכום נבזה כמאתים רובל השקיעו בו. מאתים רובל בינה ובין עסק מה הם – כי יחשבו על אודותיו, כי ישימו אליו לב, כי ישפטו בגללו את אחיהם לטובה או לרעה… עין בעין ראינו, כי את מותר הכסף לא ימהרו להביא אם לא נבוא אנחנו הצירים עליהם בעקיפין ובטרוניא, כי יקימו את אשר קנינו ויעבר עליהם מה. אז… אז אולי ישקלו על ידנו בעמל ובהשתדלות את הכסף, ואולי יתנו לנו כתף סוררת ולא ישמעו גם לקול תלונותינו.

ואנחנו מה? אנחנו עשינו את אשר נטל עלינו, קנינו ונתנו את הכסף אשר שמו בידינו. יותר לא היתה לנו כל זכות לדרוש מהם. וגם בכלל ידעתי, כי אי אפשר לי למלא אחר כל תנאי שטר-המכירה בדבר הכסף. כי הן לו גם הסכימו שולחי ואספו את הכסף ונתנו אותו על ידי, גם אז לא הייתי שולח אותו אל הועה“פ, ככתוב בשטר המכירה, להיות מונח שם עד אשר יקיימו המוכרים את אשר קבלו עליהם; כי אז כבר אפסה בי האמונה בועה”פ וכבר הכרתי וידעתי, כי הוא נכון למועדי רגל. ולא אנכי לבדי חדלתי להאמין בועה“פ ובהבטחותיו. גם ממקומות אחרים, אשר שם נוסדו אגודות ונשלחו צירים לקנות להם אדמה והם באו בברית עם המוכרים על ידי הועה”פ, באו אלי מכתבים, שבהם שאלו הצירים בעצתי מה לעשות. הר“מ פולינקובסקי מקיוב הודיעני, כי החפצים להתנחל שבעירו “נבוכים הם בהספקות הללו: א)היתכן, לפי מצב הענינים הנוכחי, להשליש סך עצום בידי הועד ביפו, שאין להביט על חבריו אלא כעל אנשים פרטיים? – ב) מי זה יערוב להקונים, שאחרי קיום הקושנות והרוכסיות לא יסגרו לפניהם שערי הארץ מבוא אליה ומי ישיב להם אח”כ את כסף המקנה? – ג) אם כי חברי הועד, פינס ובן-טובים, כותבים להקונים, שיקבלו ערבה מאת ה”ה רוקח ושותפיו להביאם אל הארץ דרך חוף חיפה, אם יבואו באניה אוסטרית; אבל היש לסמוך על זה בבטחון גמור? לדעתי, מוסיף מר פולינקובסקי במכתבו ההוא אלי: אין דרך אחרת נמצאת להנצל מן הפחדים ומן הספקות הללו רק השלשת המעות פה או בפריז בידי בנקיר נאמן, והשליש יכתב להועד, כי הכסף נמצא תחת ידו, וימסרם למי שיצוה הועד רק אחרי שיוכנו שטרי-המקנה והרשיונות על הבניה ואחרי אשר יבואו הקונים אל הארץ בלי מעצור, להאחז בנחלותיהם".

ואולם ידעתי, כי הדרך הבטוחה באמת הזאת, אשר הראה מר פולינקובסקי, לא תצלח הפעם, כי אין המוכרים העברים בעלי-כסף ובני-הון, אשר קנו נחלאות וישלמו את מחירן, ורק כמעט סרסורים פשוטים הם, והערבים אדוני-הנחלאות לא יאמינו לא בהם ולא בועה“פ ולא בהבנקים, ורק כסף מזומן ממש. ולכן היתה כל הקומבינציה באופן כזה: המתנחלים האמינו לועה”פ ויתנו לו את הכסף; הועד האמין להספיקולנטים העברים ויתן להם את הכסף, והאחרונים נתנו את הכסף להערבים אדוני-הנחלאות. ומפני שכל דבר הנחלאות בארץ ישראל הוא ענין מסובך, ובפרט שלא נתן אז רשיון לבני עמנו נתיני רוסיה לרכוש להם נחלה בפלשתינה ולא נתנו לרבים לרדת מעל האניות, וגם לגור בארץ ימים רבים לא היתה אז רשות, – על כן היו המתנחלים צריכים להיות זהירים מאד. ואיך יכולתי לדרש מאת חברי-שולחי לשלוח כסף רב כזה לידי הועה"פ, – ואנכי בעצמי לא האמנתי בו? מה היה לי לעשות?

שפכתי את שיחי לפני אחד מידידי, אחד מגדולי החובבים. Вь такомъ случађ плохъ – же рабъ мой Яковъ – ענני האיש בדברי ליבנדה. – שולחיך התקררו והם חפצים לבטל את מקנתם. ומפני מה? מפני שאין סדרי-ממשלת-תוגרמה מתאימים עם הסדרים, אשר הורגלו בהם, ומפני הגזרות שנתחדשו על הבאים. סדרי ממשלת תוגרמה, שעל פיהם חיים שלשים מיליון איש, בהם משכילים ועשירים אדירים, – אינם מוצאים חן בעיני אחינו בני שיראל בהומל… כמדומה לי, שהסעיף או, יותר טוב, חבילי ההלכות “כדי להרחיק את האדם מן העבירה”, שאינם במשפטי מלכות תוגרמה, מכריע את כל החופש והדרור שבמדינות אחרות. אירופה ואמריקא מלאים סדרים וסדרים, ובתוגרמה אין סדרים ואין עבותות, זולת לגנבים ולרוצחים. בתוגרמה אין סדרים, וכל אדם יכול ללמד את בנו תורה בכל אופן שירצה, מבלי לדרוש, אם יש להמורה תעודה, שלמד חכמת החשבון במדת שלש לשכות, – יכול להתפלל בצבור מבלי לקחת על זה רשיון מיוחד, יכול לנוע ולשבת בכל מדינות-הארץ מבלי תחום-מושב מיוחד, יכול לסחור כאות נפשו מבלי כל תעודות, – והעבדים, שנולדו ונתחנכו בעבדות והורגלו לשמוע תמיד: יהודי, גש הלאה"! – לא יוכלו לחיות חיים אחרים ודורשים, שגם בתוגרמה יובאו סדרים כאלה אשר באירופה.

“שלוחיך מפחדים מפני איסור הכניסה. אם הם אינם יודעים, הלא אתה יודע, כי בהיות האיסור הזה בתקפו (משנת תרמ“ד עד תרמ”ז) נוסדו כל הקולוניות הראשונות: ראשון לציון, זכרון יעקב, עקרון, גדרה ויסוד המעלה. כל אלה, שיאבו להשתקע שמה, יוכלו לעשות זאת בנקל, אם אך ימלאו אחרי תביעה אחת צודקת של ממשלת תוגרמה, שהיא תובעת מכל הבאים להתנחל בארצה”.

אבל אנכי ידעתי, כי שומע לא יהיה לי מאת שולחי, ודבר לא היה, אשר יכריחם למלא אחרי תנאי המקנה. ראיתי, כי אך לשוא היה עמלי במשך שלשה ירחים: חזיוני הולך ועובר כחלום, כחלום… אנכי לא חפצתי לקבל עלי את אחריות הדברים, אחרי רואי, כי אין לבם של בעלי בריתי תמים עמדי ואינם רוצים לקיים את אשר הבטיחו. כעבור שנים אחדות הלכו להם אנשים אחדים מבני משפחתנו בדרך כל הארץ, ובהם שנים, שהיו עוד בעצם ימי עלומיהם. ואני יודע, כי לו באה עליהם פקודת כל האדם בא"י על נחלתנו החדשה, אז היו האנשים גוללים את דבר-האסון על הארץ, אשר שכלה אחדים מיושביה. ואני ידעתי, כי על יד הים מצויה מחלת הקדחת, ובפרט בנחלות בלתי מיושבות; ועד אשר יגדל הישוב, עד אשר יתרבו הנטיעים ועד אשר נוליך את מי הנהר פובארה אל נחל קישון וניבש את הבצות, מן הנמנע הוא, שלא יחלו אחדים או גם יגרעו ממנו עוללים או חלשים. ואז ידעתי, כי אך עלי תהיה תלונת האנשים האלה, כי אנכי הבאתים אל ארץ משכלת יושביה לכרות להם קברים על אדמת ישראל. לא חפצתי לקבל עלי את האחריות הזאת, בפרט אחרי אשר אנכי בעצמי לא אמרתי לצאת אז לארץ ישראל. מכל בני חברתנו הייתי אני האחד, אשר לא מצאתי חפץ ביתר לעזוב את ארץ מולדתי, באשר עסקי מסחרי הלכו אז הלוך והתפתח, הלוך וטוב, וכל עמלי היה אך לטובת יתר החברים, לטובת תחית הארץ, לטובת הימים הבאים.

ולו גם יכולתי וחפצתי לקבל עלי את האחריות ולא שמתי לב אל דברי אנשים ואל תלונותיהם בימים הבאים, לא היה כל כח בידי להכריח את בעלי-ברית-אגודתי לגמור את המקנה ולרכוש את האחוזה וללכת לארץ ישראל. כלם היו אנשים אמידים, השנה היתה להם שנת ברכה במסחרם, ומלאים היו תקות טובות לימים הבאים לקראתם. כלם ישבו על סיר הבשר, והדגה והקשואים היו עוד בין שניהם. וככה לא היה כל כח יכול להכריחם לעזוב את הארץ. מארץ מצרים גרשו אותנו ביד חזקה ולא נתנו לנו להתמהמה. ואולם פה יכלנו עוד לחכות…

אגודת העשירים בהומל התפרדה באפס יד. כי יקומו ילדינו אחרינו, אשר יאבדו בארצות הגלות וידחו אל אדמה טמאה, וישפטו אותנו על אשר נמס לבנו על לא-דבר ולא התנחלנו אז בארץ אבותינו, אז יהיה משפטם צדק. כח יהושע וכלב לא היה בי וברעי. איש-קטנות הייתי לפי ערך הדבר הגדול, אשר שם המקרה על שכמי, ויגורתי מפני דבת-רבים ומפני תלונות בני האדם. לא בעצב נולדה האגודה, כי אם מטוב-לב ומשובע; לא על חורבן הארץ והאומה התעצבו בני האגודה, אך כחזון מדשן-עצם היה להם כל דבר-ההתנחלות הזה, ולכן באפס-יד חדל החזון והאגודה נשבתה.

אך לא כן היתה האגודה השניה, אגודת מוהילוב. בראשה עמדו שני אנשים, אשר השתדלו בכל עוז להחזיקה ולתת לה אחרית. ז. ד. ליבונטין ודוב הישין סובבו על האגודה והשתדלו בכל יכלתם, כי לא תתפרד וכי תתנחל על אדמת ישראל. ליבונטין, מיסד “ראשון לציון”, ידע היטב את הארץ, וגם למקום, אשר בו קניתי את הנחלה, אמר טוב, כי על כן כִּוַּנתי אל מחשבתו. ליבונטין שחק על כל המכשולים והמעצורים והחוקים והגזירות בארץ ישראל, כי מי יודע כמוהו, שהחוקים והמשפטים האלה לא עצרו בעדו ליסד את “ראשון לציון” ולעשות שמה את כל חפצו. מצבו הפרטי היה אז כזה, שבסבתו היה נושא את פעמיו בכל חפץ-לבו ללכת לארץ ישראל ובשמחה היה משתקע שמה. ועל ידו עזר מר הישין, אחד מטובי חובבי ציון, מן הצעירים, אשר לא יחרדו מפני תלונות ותואנות ואשר ירגישו, כי כל קרבן לא ייקר בשביל תחית אדמת ישראל וכי סוף הטוב והכבוד לבוא. שני אלה חגרו את כל כחם והתאמצו, כי האגודה תחזיק מעמד, למרות השתדלותם של החברים העשירים, אשר נלוו אל האגודה ולבם בל עמם מבראשונה. להפריד בין הדבקים ולהתיר את האגודה לגמרה.

אך הודענו מיפו את ראשי האגודה במוהילוב על דבר המקנה – והנה מהרו לאשר את הדבר, ואנכי ומר קורובקוב צירם כתבנו את שטר-המכירה כשטר, אשר כתבתי על הנחלה בשביל אגודת הומל, התחיבנו להביא ששת אלפים פרנק דמי-קדימה, ועד בוא הכסף נתנו, אני וקורובקוב, שטרי-חוב על הסך הזה. שלחנו את שטר-המקנה לראשי אגודת-מוהילוב, והם מהרו לשלוח ליפו ליד ראש הועד הפועל במקום ששת אלפים פראנק – חמש מאות ליטרא שטרלינג. ראה ראו ראשי האגודה, כי הן בקרב הימים, בר"ח אלול, עליהם יהיה להביא, על פי שטר המקנה, את כל הכסף מחיר-האדמה ליד הועד-הפועל, ולכן לא דקדקו בפרוטה, ויקדימו להעביר ליפו יותר מכפי שהתחיבו, כי אחת היתה להם, אם יהיה הכסף מונח ביד הגזבר במוהילוב או מופקד ביד הועד הפועל ביפו. וכמו כן השתדלו לאסוף את כל הכסף למען יהיה נכון בידם לזמן המוגבל בשטר-המכירה.

ואולם, כאשר נשמע בין החיים, כי עניני הועה“פ יגעים וכי נקרא תימקין לרוסיה לתת דין וחשבון על מעשיו ורבים מפקפקים, אם נמצא הכסף המופקד באוצר הועד, וכאשר הודיע ועד החברה באודיסה, כי הוא מסלק את ידיו מכל הענין הזה וכי לא במצותו ולא על אחריותו קבל ראש הועה”פ את הכספים לפקדון, – אז רפו הידים… כספקות, אשר נולדו באגודת קיוב וביתר האגודות, נתעוררו גם בלבות בני אגודת מוהילוב, ויפחדו להוסיף ולשלוח כסף ליפו על שם תימקין, בעת אשר ידעו, כי הוא עתה בארץ רוסיה וכי מפעליו מעוררים חשד וספקות, ופעם אחת נעצרה תעודת-מסעו מבלי שנודעה סבת-הדבר אל נכון. רק המניחים את מעותיהם על קרן-הצבי היו יכולים לשלוח אז כסף לועה“פ ביפו, וכמובן, נמנעו גם בני מוהילוב ולא שלחו את הכסף במועדו. חברי הועה”פ הנשארים, פינס ובן-טובים, המטירו מכתבים ותלגרמות על הקונים, כי לא יתרפו וכי ישמרו לקיים את דברי שטרי-המכירה, וגם הבטיחו בשם המוכרים כי לא יאונה למתנחלים כל רע ברדתם מעל האניה וכבואם אל הארץ. הם נחמו את הקונים ויבטיחו, כי הגזירות תתבטלנה, כי גמרא מפורשת היא: “גזירה עבידא דבטלא”; אבל הקונים לא חפצו לסמוך על הגמרא במקום שיש לחוש לחסרון-כיס ויעצרו את הכסף בידיהם. חברי הועה“פ דברו משפטים עם הקונים והתרו בהם ויהלכו עליהם אימים, אבל איש לא הוסיף עוד לשלוח כסף ליפו. ביד אגודת מוהילוב היה כל הכסף כמעט מוכן. על כן הודיעו ראשי האגודה לפינס ולבן-טובים, חברי הועה”פ, כי יקרבו המוכרים להכין את הקושאנות על שם הרב צדוק הכהן, אשר הודיע למוהילוב בתלגרמה את הסכמתו לרשום את נחלתם על שמו, וכי מותר הכסף הם מוסרים ליד תימקין היושב ברוסיה; ואת תימקין בקשו ראשי האגודה להבטיח את המוכרים בארץ ישראל, כי מידו יבוא להם הכסף מחיר-האדמה אחרי העשות המקנה.

מובן, כי המוכרים בארץ ישראל לא מלאו את בקשת אגודת מוהילוב, גם לא יכלו המוכרים למלאותה, באשר לא היה בידם כסף משלהם לשלם להערבים אדוני האחוזות. לו נשלחו הכספים ליד הועה“פ, כי אז היו חברי הועה”פ נותנים את הכספים ליד המוכרים וחם היו פודים את האדמה מידי בעליה. ואולם באין כסף מזומן בידם ואך הבטחה מאת תימקין, כי הכסף שמור תחת ידו, הלא קצרה ידם לגמור את דבר המכירה. חברי הועה“פ דרשו במפגיע ובחזקה, כי ישלחו את הכסף לידם, ואולם אני עצרתי ביד בני מוהילוב מעשות כזאת. אז עלתה על דעת אגודת מוהילוב לשלוח ציר מיוחד לפאריז ולבקש מאת הנדיב, אשר לפי מה שנשמע אז, לקח הוא את דבר קנית-הקרקעות תחת ידו, כי יקנה הוא לבני האגודה את האדמה והם ימסרו את כספם להנדיב, ואז יהיו בטוחים, כי הכל על מקומו יבוא במישרים. כי ראה ראו ליבונטין והישין, שגם אגודתם מתמוטטת; ואולם בין חבריה היו גם כאלה, אשר מכרו את כל אשר להם ויאמרו לעזוב את הארץ. ויחכו רק אל צאת דבר-המקנה לפועל. ובשנה ההיא, בין כסא לעשור, הלך ליבונטין לפאריז וישתדל לפני המנוח ארלנג’ר, והוא גם הבטיח לו לדבר על אדות האגודה עם הנדיב. הדבר אולי היה נגמר, ואולם לא ארכו הימים ויודע הדבר, כי בא המשבר הגדול על כל עניני הועה”פ ביפו וכי כל הכסף הרב, אשר היה מונח שמה לפקדון, ירד לטמיון…

אנה הלך לו הכסף?

השתדלתי אצל סופרי הועד באודיסה להשיג את החשבונות, שהציע אז בן-טובים לפני הקומיסיה, אשר מנה אז הועד לבקורת מעשה הועד הפועל, ולא עלתה בידי להשיגם. ואולם יש עמי חשבון אחד, שבא אז לידי מאת אדם מהימן בקי בחשבונות, אשר לו מסר אז בן-טובים את המספרים האלה: 47,000 פראנק שלמו לחנקין בעד חידרה יותר ממה שנתנו בעלי חידרה, ומגיע זה הסך מבעלי חידרה, ואולם לחנקין יש טענות ותביעות על קוניו, ואין עוד הקושנות על האדמה; 41,000 פראנק קבל חנקין בתור דמי-קדימה על קרקעות, ואם יהיה כסף לחנקין אז בודאי ישלם; 23,000 פראנק שלם הועד הפועל בשביל “הכנסת אורחים”; 11,000 פראנק שלמו בעד חלק “בנות ציון” ב“ואד-אל חנין”; 3,800 פראנק שלמו בעד מקומות לבנין בתים בקולוניה הגרמנית על יד ירושלים או על יד “מוצא”. 20,000 פראנק לערך יש חובות קטנים אבודים וחצי-אבודים. בסך הכל מלתא זוטרתא – מאה ושבעים אלף פראנק חסרים. יותר לא יחסר, מפני כי תם הכסף מן הקופה… אמנם היתה תקוה לקבל בחזרה את המגיע מאת חנקין ועוד כספים העומדים להיות מושבים; ואולם, כפי הנראה היו הסכומים האלה מספיקים אך כדי לפיס את המוכרים והסרסורים, המלאים טענות ותביעות, שאמרו להביא את פינס ובן-טובים “בסכנה גדולה”:

“בסכנה” הייתי אז גם אני. הקורא הלא יזכור, כי בקנותי אדמה לאגודת מוהילוב לא היו בידי דמי הקדימה ששת אלפים פראנק במזומנים ונתתי שטרי חוב על הסך הזה. ואולם אגודת בני מוהילוב מהרו לשלוח ליפו, כפי שהודעתי, חמש מאות ליטרא שטרלינג, היינו, יותר מכפלים של סכום דמי-הקדימה, אשר התחיבתי לשלם בשטרי-חוב, ובכן סלק את השטרות, אשר נתתי, סכום כסף, שהיה פי שנים ויותר מכדי הסכום, שנסמן בשטרות. הועד-הפועל היה צריך איפוא, לחזור לי את השטרות מיד. ואולם חברי בועד לא עשו כן וישכינו באמת עולה. ועוד יתרה עשו: הם מסרו את השטרות שלי ליד ראש הועד-הפועל החדש, המנוח בינשטוק, ורי“מ פינס אמר לו, שהם נתנו לפקדון עד אשר יוגמר הסכסוך שביני ובין קורובקוב עם מר רוקח. ועל השטרות להיות שמורים אצל הועה”פ עד אשר יבואו הצדדים לידי פשרה, מובן, ש“הסכנה” עברה מעלי כאשר אך יצאו השטרות מידי הועה"פ ויבואו לידי הועד באודיסה…

והיו הדברים האלה, אשר ספרתי היום, אחרי עבור שתים-עשרה שנה, למזכרת עון ולמוסר תוכחה לכל אלה, אשר לא יוכלו לכון את השעה הגדולה, אשר היתה אז לתחית-הארץ, – לכל אלה, אשר בקלות דעת ובחוסר-לב אמרו לכלכל את הענין הגדול, את בנין בית-ישראל, לכל אלה רכי-הלב, אשר התרפו ברגעי-צרה ולבם נע ונד לכל רוח, לכל אלה, אשר הוציאו דבת הארץ רעה ויפריזו על מגרעותיה, אשר כמוהן או בדומה להן יש בכל הארצות, לכל אלה, אשר עמדו מרחוק ביום הגדול ההוא, ביום אשר התעורר העם, הקיץ הגוי – ואדם לא היה…

אדם לא היה! ועתה?…

המאמר “מאחורי הפרגוד”, אשר אותו אנכי מציב ראשונה בשורת זכרונותי הנשכחים, החל לראות אור “בהשחר” של המנוח סמולנסקין, – החל ולא כלה. שמו היה בראשונה שמה “הנסתרות והנגלות”, וכבר נדפסו ממנו פרקים אחדים בשתי חוברות, אך מפני סבות שונות, שלא היו תלויות לא בי ולא בעורך “השחר”, חדלה הדפסתו שמה. שנים אחדות חזרתי והשתדלתי להדפיס את עבודתי זאת, גם אמרתי להוציאה בחוברת מיוחדת, –וגם זה לא עלתה בידי. הסבות עמדו על מקומן ולא סרו. המקום האחד, שהיה מוכשר למאמרי לראות שמה אור הדפוס, היה “המליץ”, אשר עורכו, המנוח הר“א צדרבוים, ידע להתהלך עם החיים וללחום אל הסבות ההן, העוצרות בעד מאמרי מראות אור; ואולם, המנוח העורך את “המליץ” לא היה נוח לי להדפיס שמה את מאמרי כמו שהוא, כמו שחפצתי. אוהב היה האר”ז תמיד להעיר על דברי סופריו לצורך ושלא לצורך, ויש אשר הרשה לעצמו “לתקן” את המאמרים, – לתקן על מנת לקלקל ולתת בפי סופריו דברים ומחשבות אשר לא עלו על רוחו, ולפעמים היו הסופרים העוזרים “בהמליץ” נביאי העורך על אפם ועל חמתם. את הדברים אשר חפץ העורך להגיד ולספר לקוראיו היה שם בפי סופריו, –ואחר כן לך והצטדק וקרא קול גדול: “לא מפי יצאו הדברים האלה!”. וחזון העתונים הלא לא היה אז נפרץ, ודבר הבקרת היה אז יקר, והסופרים היו ביד העורך כחומר ביד היוצר, וכל שומר נפשו התרחק מן העתונות בדברים שיש בהם בקרת אנשים ומעשים.

ואולם בשנת 1885 היתה השעה מוכשרה למאמרי זה לראות אור. הסופר המנוח הרא“ש פרידברג, אשר היה בעת ההיא העוזר הראשי במערכת “המליץ” ואשר ידע על אודות מאמרי המונח אצלי, הודיעני כי עתה לא יוסף האר”ז למצוא תנואות על מאמרי, וכי עתה יתן לי ידים להדפיסו “בהמליץ” בחפצי, בלי כל הערות והוספות והשמטות מצד העורך. באתי בכתובים עם האר“ז, ושלחתי לו את מאמרי, העורך מהר לתת לו מקום, ואולם אך עברו שבועות שנים (“המליץ” יצא אז פעמים בשבוע), והנה הודיעני האר”ז כי נאבדו גליונות אחדים מן הכת“י ויבקשני לחבר את ההפרד ולאחה את הקרע במאמרי. כל העתקה לא היתה בידי, ואת מאמרי כתבתי שנים אחדות לפני זה, ועת רבה לא יכולתי לכון את הדברים אשר כתבתי ואשר נאבדו מתוך הכת”י. בקשתי את הרא“ש פרידברג לחפש אחרי הגליונות האבודים, והנה הודיעני הלז, כי לפי דעתו לא נאבדו הגליונות, אך נשמטו בכונה תחלה מאת האר”ז. אז שמתי לב על הענין, ונוכחתי כי נשמטו הגליונות והזכרונות על אודות יסוד הפאנד של פאליאקאוו, באשר זכרונותי לא היו עולים אז לרצון לפני “האלופים” אשר בבני אחינו בעיר הבירה.

וגזרה נגזרה, כפי הנראה, על מאמרי “מאחורי הפרגוד” לשאת כל עמל ותלאה, ככלות מאמרי, יצא המנוח ק. שפירא לדרוש מידי את כבוד המשורר י“ל גארדאן, באמרי כי חללתי את כבוד יל”ג, בהשמיעי משפט, כי אין יל"ג משורר לאומי, ונושאי שיריו אינם האידאלים הלאומים של עם ישראל, עניתי למר שפירא, והצעתי את מופתי, אשר עליהם נשען משפטי, ואולם המנוח שפירא, איש רגז ובעל מחלת-לב, יצא לנגדי בגלל תשובתי לו במחברת מיוחדה, מלאה חרפות וגדופים. היתה סבה נכונה, אשר בגללה יכולים היו לחשוד מאד בהלאומיות של מר שפירא, ובגלל הדבר הזה היה המנוח חרד מאד ושומר את כבוד לאומיותו ומבליטה תמיד בהטעמה מיוחדת. ואולם אנכי, אשר ידעתי את המצב הפסיחולוגי של איש ריבי, אשר היה בעל נפש נדיבה וכשרון משורר עברי היה לו ועל שכמו היה סבל תלאות ונחם, – עברתי בשתיקה על כל דבר המחברת ההיא, ותהי דומיתי תשובתי.

* * *

ודי לא ידע – תהודעון. (עזרא ז', כ"ה)

בזמן מן הזמנים הלא הקם יקים ה' לעמו ברוסיא כותב תולדותם אשר יאיר נתיב על דרכי בני עמנו פה מסבות תהפוכותיהם, ובקום איש לספר נודנו בגויים ותפוצותנו בארצות ישים גם דמעותינו אנו בנאדו הלא בספרתו. אז יפקד כל מקרה ומעשה בחיי בני עמנו ויתבוננו אל נכון לחקר התנועה החזקה אשר רשומה גבר עתה במהלך המחשבות והדעות של אחינו בארצנו, וכמטמונים יחפשו אחר כל מפעל אשר הסב בתנועה הגדולה, שאנו עומדים כעת בתקופתה. וגם עתה כל איש לבב מתאוה לדעת את כל המקרים והמעשים שקדמו לתשובה ששבו רבים מאחינו אל עמם ולחדור אל מסתרי הזרם אשר שטף ועבר באהלי יעקב בשנים האחרונות האלה–

בזכרוני שמורים מקרים אחדים מעין המאורע, וחפצי לספר אותם באזני הקורא; כי על ספר תולדתנו הלא המקרים כלם יכתבון והנסתרות והנגלות לנו ולבנינו המה. ועל המקרים האלה אני יודע ועד, כי לרגלי מצבי ועבודתי אז בעבודת מבה“ע לאחינו בשפת רוסיא “ראזסוויעט” בימים ההם, היה לאל ידי לדעת דבר על אפניו. הוא דבר כי בחרתי לנושא מאמרי זה – את תולדות “הראזסוועט” ומהן פנה ומהן יתד להמון מקרים רבים אשר יש את לבבי לגלותם לאזן הקורא. והיו דברי אלה גם לזכרון בהיכל הספרות למכ”ע ההוא אשר גוע בלא עת, לדאבון לב כל אלה מבני עמנו – והמה הרבים – המקוים לתחיה בהר ציון… כי “הראזסוועט” היה אז המפקד את צבא המשכילים הצעירים וילמדם קשת סופרים.

א.

למה נאמר: הימים הראשונים היו טובים מאלה, והוא בכלל ללא אמת; כי אם עתה אמנם לא טוב מצב אחינו בארצנו, אך נורא כמוהו היה מצבנו המוסרי בקרב ארצנו בסוף שנות השבעים למאה זו, כי את אשר חזו אנשי לב מרחוק נהיתה, החנוך שהיה נהוג בישראל בארצנו עד ראשית שנות השבעים, היינו: עד אשר עברו השמועות על אודות חקת הצבא הכללית, והפסיעה הגסה אשר צעדו בני ישראל מן החנוך ההוא אל החנוך הכללי, מן החדרים שלא היה בהם שום ספר חצוני אל בתי הספר והגמנאזיות שאין בהם שום מקום לתורת ישראל, לשפת עבר ולדת יהודית,, - על ידי הפסיעה הגסה הזאת נקעה כף ירך יעקב ויהי צולע על ירכו. שנים אחדות טרם עברו וישמח לבנו לראות את צעירי בני עמנו הולכים במסלות החכמה והדעת, מספר היהודים דורשי חכמה עלה יום יום ומספר משפחותיך היו רופאיך ומליציך יהודה, אבל מעינו המו כחלילים ולבבנו נשבר בקרבנו בזכרנו כי כל אלה החכמים והסופרים המשוים הוד והדר על צור מחצבתם לא לנו המה, לא ידעו את בני עמם, מחסוריהם וצרכיהם; לא ידעו את מקום ספרותנו איה ודברי ימי עמנו הנפלאים מי יגידם. המה לא ידעו כי בני ישראל המה, או ידעו – והדעת הזאת לא הרהיבה אותם אך העציבה את רוחם. אנחנו התפארנו בהם והמה בזו לעגו לנו, הביטו עלינו בגועל נפש ופניהם חורו אם אך הזכירום כי עוד להם חלק וזכרון ביהודה…

כזה היה מצב המוסרי, ביחוסו אל הכרת הלאום, של צעירי אחינו בשנות 1875–8 ובבואי אז ראשונה לפטרסבורג (בשנת 1877) נבהלתי למראה עיני, כי את אשר לא עלה על לבי ראיתי. עם מכירי ומיודעי מצעירי עמנו אשר קניתי לי בעיר הבירה היה בידי לדבר על המדינות ועל הארצות, על כל השאלות שהחיים מלאים מהן, על הנסים ועל הנפלאות בכל חכמה ומדע ועל אודות כל העולה על שפת לשון. ואולם אך נסיתי להוציא מלה על אודות הנוגע לאחינו – השתוממו בני חברתי ויביטו אלי בתמהון, ויבן לבי כי בדברי דברים על אודות עניני ישראל, גלותי בזה את המסכה מעל דבר אשר כל חפצם כי יסתר במסתרים, כי לא יראה החוצה; השמעתים, לדאבון לבבם, כי המה עברים… אך סופרים אחדים התעוררו אז וידברו משפטם עם אלה הסוררים ההולכים בדרך לא טוב, והמשכילים והחכמים הנאמנים בברית עמם נדמו בעת ההיא; איש איש מהם התעסקו בתורתם ובחכמתם, כל חד וחד לפום שעורא דליה, הזהירו בזהר הרקיע בחדר מושבם ובמקצוע תורתם, אך על כל ישראל לא נראה הדרם. המליץ לא הקיץ עדין לתחיה בפטרבורג וגם אחרי החלו לצאת, שם פניו אך אל עסקי הקהלות פנימה ולפשט העקמומיות שבלב אחינו המחזיקים בנושנות, כי לדאבון הלב נוכחו הסופרים כי אין הצעירים שומעים עוד שפת עמנו, תש כחה של השפה שהיתה שפת-החיים בקרב עמנו בארצנו, ובעוזה עוד לא תעצור ידנו כח לפעול גם על “המשכילים” שהמה אך המה היו תמיד נושאי דגלה! עין בעין ראינו כי כבר עברו משכילי בני עמנו את המדרגה הראשונה בהשכלתם, את המדרגה הראשונה אשר עליה העביר בן-מנחם את עמו אל היכל השכלת אירופא – את שפת עבר, ועתה אין חפץ עוד בה לההשכלה ויעזבוה. עין בעין ראינו, כי אם יש את לבבנו להלחם על “המחשבות הזרות” של צעירנו, אשר כבר החלו להתקרב אל המדרגה השניה במעלות השכלת בן-מנחם, ואת המדרגה אשר בסתרה נפזרו עצמות משכילי ישראל בברלין בראשית המאה הזאת דרושים לנו כלי נשק חדשים. כתבי-העתים לאחינו בשפת רוסיא עוד היה במחשבה, ואני כתבתי אז בהצפירה: “… ובעת רעה כזאת על מי לעשות מה לשם ישראל הגדול אם לא על הספרות?! אך על הספרות החובה לאמר להוללים אל תהלו, ומפני כי המה לא יקראו גם לא ישמעו עברית, לכן תבוא נא הספרות הרוסית ותהיה לנו לעזרה להשיב לב אבות על בנים, כאשר עזרה שפת אשכנז לרבים מאחינו להשיב אל עדר אדני את השיות הנדחות שמה. תראה לנו הספרות הרוסית את כחה גם להועיל, כאשר היא מראה את עוצם ידה להרע”. וכבר בא המועד כי יחשבו טובי עמנו מחשבות לעשות, ומהר התעוררו רבים ועצומים מאחינו מתרדמתם על ידי תעצומות המקרים השונים. עלילת הדם בקוטאיס פקחה מעט את עיניהם לראות כי עוד לא תנום ולא תישן השנאה השמורה לישראל, ומקרים קלי ערך בודדים בחיי הסטודענטים מאחינו הגדילו המדורה אשר לאורה נראה תהום נורא המבדיל בין מי מקוה למי חטאת… ראו –

ויצא לבם ותשפך ממרתם

ויהי לאבל כנורם ולקינה שירתם.

הן המה, צעירי עמנו אשר היו תמיד הראשונים לכל דבר הנוגע ברב או במעט לעם רוסיא הוא לאום; בין צעירי עמנו נמצאו כאלה אשר לחמו מלחמת הסלאווים בקסת הסופרים וגם אחדים שפכו את דמם על גבעות סערביען תחת דגל טשערניאיעוו. גם צעירים כאלה נמצאו אשר לא ידוע הכלם ומכחם שחדו יחד עם רעיהם הרוסים למצבת אבן-זכרון בקיוב וההעטמאן באגדאן-זינאווי חמעלניצקי, ולא זכרו את ההרג הרב אשר עשה בישראל בשנות ת“ח ות”ט. כאלה וכאלה עשו צעירי עמנו, קרבנות מחים כאלה הביאו לכפר על חטאתם – כי נולדו על ברכי יהודים, –ולא ינקו עוד מעון?! אבל כזאת היה: “אשר קרס מודיעם ואת אשר עשו לא משמיעים”, ובאותה שעה נפתר להם חלום ההתבוללות כי חלום הוא, ויראו את עצמם קרח מכאן וקרח מכאן: את בני עמם עזבו ובני עם אחר לא יארחו לחברה עמהם, ויתנו את לבם לשוב הביתה.

במו חיה תעמוד לפני עתה שנת תרל“ט. בקיץ שלפניה עלתה שאלת היהודי על שלחן הקאנגרעס הברליני, ואחד מגדולי השרים ורבי המדינה אשר ישב בסוד הקאנגרעס דבר סרה על היהודים ברוסיא, – ומזה למדנו דברים הרבה. ואחד מכה”ע השמיע אז כי הממשלה תוציא בקרוב חק אשר על פיו לא תהיה זכות ליהודים-איזינירים לשאת משרה במלכות ולשרת במסלת הברזל. ולהוסיף המבוכה עברה הרנה במחנה כתבי העתים כי נתנה הממשלה צו לקהלות ישראל לבחור מקרבם “ועד רבנים " לבוא להתאסף בעיר הבירה. גם מעבר לגבול ארצנו שונו אז הדברים לא לטובה: בא מאַרר יוצר המלה ובלבל את כל ארץ אשכנס בחבורו. המון מקרים ושמועות באו בחתף, כל יהודי ארצנו היו נבוכים, העם היה מלא תקות כרמון, כי קוו ליום וישוב הקיסר אלכסנדר השני ממלחמת חצי האי הבלקני לארצו ויחונן את עמנו – ומארבע רוחות בא הרוח ויך גלים בלב צעירי בני עמנו להעיר ולעורר בקרבם את האהבה לעמם. בקיץ ההוא התעוררו אחדים מבני הנעורים המשכילים וימשכו אחריהם אחדים מאלה שגמרו חוק למודם בבהמד”ר הגבוהים: עורכי דין, רופאים, חכמי חרשים, בונים אמנים, סופרים מהירים בשפת רוסיא, נושאי משרה במדינה, וגם חובבי שפת עבר, ויתאספו כמה פעמים ויתיעצו להוציא מ“ע לעברים בשפת המדינה. ואחרי שקלא וטריא החליטו ליסד אגודה מששים אנשים, אשר כל אחד נתן סך קצוב לקופת האגודה ובכסף הזה ינהלו את מה”ע עד אשר יוכל לעמוד ולהתקיים לבדו והכסף יושב לבעליו. גם בחרו ועד אשר יפקח על הענין הזה ונמנו וגמרו לבחור את הד“ר אברהם אליהו הרכבי ואת הד”ר הלל (אילאריאָן) קויפמאנן, להיות העורכים והמו“ל את מה”ע וכל אשר קסת סופר רוסי במתניו יכתוב למה“ע החדש. אך אם לא יצליחו הנבחרים למולי”ם ועורכים להשיג רשיון הממשלה על זה, הציע ה' ארז להשתמש בהרישיון אשר לו על מה“ע “וועסטניק רוסקיך יעוורעועוו”, אשר לא אבד זכותו, אף כי חדל לצאת זה שנים אחדות, יען הוציא כדת שנה שנה גליון אחד. והוא לא דרש בעד קנינו זה שום שכר, רק כי יהי נדפס בבית דפוסו, בתואנה כי עליו להשגיח על הליכות מה”ע אשר אחריותו עליו, מה שלא יוכל לעשות בדפוס של אחר. וינסה ה' קייפמאנן דבר אל השר המפקח על עסקי הדפוס וישב פניו ריקם, ותרפינה ידי המעוררים ולא יספו גם להשתמש בעצת הארז.

אכן אם סוכלה עצת המקנאים להוצאת מ“ע רוסי לעברים, לא נחלש הרגש הנעלה לעמם בלב צעירי עמנו בפטרבורג. באחד מימי החנוכה בשנה ההיא נקבצו יחדו כעשרים תלמידים מבית מדרש האניז’ינירים ויחוגו את חג החשמונאים בשמחה וישירו שירי ישראל וידברו יהודית. זה היה, כמדומה לי, הצעד הראשון אשר צעדו בני יהודה בשובם מדרכם הרעה אל אדמת ישראל. וראה זה פלא כי כאשר נודע ביום מחר ע”ד החג ההוא בין הסטודענטים לא בזו ולא שקצו את רעיהם “הלאומים”, ורבים קנאו באלה אשר חלקם גמל להם בנעימים לשמוח בשמחת החג. וביום הפורים בשנה ההיא עשו גם כן כבחג החשמונאים, אך עתה התועדו יחד יותר מארבעים צעירים וצעירות השומעים לקח בכל בתי המדרש אשר בעיר הבירה, וילכו בערב לשמוע מקרא מגלה בהיכל ה‘, ואחר כן נקבצו אל אחד הבתים לחוג את חג עמם ככל חקות החג הזה וככל משפטיו לכל בית ישראל. ובימים האלה ישבה בעיר הבירה לכסא “אספת הרבנים” וימצאו להם הנאורים מקום להתגדר בו להראות את אהבתם לעמם אשר בסתר לבבם. המה קראו חג ויעשו משתה גדול לכבוד אספת הרבנים ביום שושן פורים שחל אז להיות ביום 26 פעברואר, יום הולדת יורש העצר אז אלכסנדר השלישי, עד כי היה המשתה כעין חציו לה’ וחציו לכס. עד עולם לא אשכח את אשר הרגשתי אז במשך שש השעות אשר עברו עלי בחברת “הנערים בעלי התשובה” על המשתה ההוא! אל אחד מבתי האוכל נאספו יחדו כל הדר בית ישראל בעיר הבירה, ועיני חזו אז בפעם אחת את כל כבוד בית ישראל, אדירי התורה, אדירי הדעת ואדירי הזהב ולב אחד ורוח אחד לכלם; והתגדלתי והתרוממתי בעיני, וברכתי את הרוח הנעלה רוח ישראל, אשר קבצה את כל העדה הקדושה הזאת, עין בעין ראינו כי הקים ה' את הבטחתו: “ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבם, והסירותי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר”, ונוכחנו כי אך לשוא אמרנו: “יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו”. אל המשתה באו לאכול לחם עם אחיהם לחוג את חג עמם יהודים כאלה אשר לא בא מאכל בשר אל פיהם זה שנים רבות ואשר כבר שכחו את עמם, את שפתו ואת ספרותו; פתח אלהי ישראל את הקברות והוציא משם את עצמות עמנו הנפזרות לפי שאול, בקש את האובדת והשיב את הנדחת!

ימים אחדים אחר זה כבדו חברי “ועד הרבנים” את כל המתעסקים בהכנת המשתה ביום שושן פורים, בקראם אותם לאכל אתם לחם בבית הבאראן גינצבורג. שמה הרבו לדבר על כוס יין מלא אודות עמנו ודרכיו, וראש המתעסקים ה' מיכאל קולישער דבר רתת על עתידות עמנו בארצנו הקדושה, ויכל את דבריו בקריאה גדולה בלשון יהודית: “ובכן נהיה נא יהודים!” ותהום הלשכה הגדולה לקול המוחאים כפים והקוראים הידד!

אז נתעורר שנית הרעיון להוציא לאור מ“ע לעברים בשפת רוסיא; ומפני כי כבר נסו ולא הצליחו להשיג רשיון למ”ע חדש, זכרו את אשר הציע לפניהם ה' ארז ויפנו אליו העומדים בראש התנועה החדשה ויבאו עמו בדברים והוא נאות להם למסור הנהגת הרידקציא ביד ועד עורכים משבעת אנשים ( ה“ה: אר, מ. קולישער, ה. בהרב, מ. ווארשאווסקי, י. ראזענפעלד, ה' איטעלסאן, א. ווילענקין, המה יפקחו ביחד על כל הליכות הרידקציא בכל עניני הספרות והכלכלה”¹). וה' ארז התחייב להספיק בתורת הלואה כל ההוצאות הדרושות להכנת הרדיקציא כמו להדפיס מכתבי בשורה והוצאות המשלוח בכל הערים, להודיע צאת מ“ע רוסי ליהודים, וכל הפנקסים ושטרי קבלה וגם העלים בעצמם, ע”ס 1500 רו“ב, עד אשר האסיף הרידקציא כסף החותמים ותוכל עמוד בלי ההקפה הזאת; וכן התנדב להדפיס חנם בהמליץ מודעות ומאמרים למשוך לבבות למה”ע הרוסי. והיה אם יביא מה“ע ההוא שכר לעמלים בו נרצה ה' ארז לקחת חלקו חמשה עשר אחוז ממאה. אח”כ התחברו עוד אל ועד הרידקציא: ד“ר י.ג. ארשאנסקי, ס. ווענגעראוו, פ.י. לעווינזאהן. כאשר התיעצו אנשי הועד ויחליטו כי נחוץ לשנות את השם Евреевъ сскихъРү Вѣстникъ השתדל ה' ארז וישיג את הרישיון לכנותו בשם " Разсвѣтъ”, בשם אשר קרא למ“ע שלו המנוח מ' יוסף ראבינאוויטש, יוצר ראשונה מ”ע בשפת רוסיא לעברים. במעט יצאה הבשורה במושבות היהודית בכל קצוי רוסיא כי בפטרבורג יצא מ“ע רוסי, קדמו רבים בברכה את ה' צעדרבוים והנלוים אליו וסופרים מצוינים שלחו מאמריהם וחותמים לרוב נקבצו. ואף כי בעת ההיא עלה ביד ה' בערמאנן וה' ראבינאוויץ להשיג גם הם רשיון להוציא לאור מ”ע " Еврей Рүсскій " נהרו הנאורים יותר אחר ראזסוויעט.

לערוך את הראזסוויעט נבחר ה' מ. קולישער במחיר אשר הקציבו לו, לראשונה מאה רו“כ לחדש, ואח”כ דרש יותר ויוסיפו לו עד 180 רו“כ, ועוד העמידו לו עוזר את ה' ווילענקין ג”כ בשכר. גם הסופרים המיסדים לא ויתרו על שכרם ויקחו בעד כל שורה אשר נדפסה מאמריהם 7 קאפ', מלבד חלקם בריוח אשר קוו ממה"ע ההוא ובצדק, כי בירחים הראשונים לצאתו הגיע מספר החותמים עליו עד 3400.

בראשית הוסד מכה"ע הזה החדש נתנו לו ידיהם כל טובי החכמים והסופרים בעמנו, כל אדם מישראל אשר חננו אלהים בתבונה ובדעת מלאכת הסופרים ומי אשר ידע פרק בשיר, נהרו אל הרידקציא שחוברה לה יחדו מסופרים אנשי שם בספרות ארצנו. ובאמת היה הראזסוועט בראשית צאתו כשחר נכון מוצאו, כאור מאיר אל כל צעירי הימים אשר שבו אל עם ישראל. לקול דברי הראזסוועט התעוררו רבי בערי השדה, ובלא ספק יזכרו הקוראים את התנועה הגדולה שהיתה אז ברוב קהלות ישראל להרחיב עבודת יד ואומנות בין היהודים בארצנו. הרידקציא לא הסתפקה אז בדבריה בדפוס, כי באה עוד בכתובים עם קהלות רבות ותתוה לפניהם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, איך ישיגו רשיון ליסד בתי ספר לאומנות, איך יכינו בתי אוכל לעניים (כי הרעב היה אז בארץ) וכדומה. גם בעניני חברת “מפיצי השכלה” ובסדריה אשר לנו שלחה הרידקציא את ידה לשנותה לטוב, וראשי החברה נאלצו להטות אזן לדברי הרידקציא ההיא בראותם כי קול דעת הקהל מדבר מתוך גרונה. כי באספה הכללית של החברה “מפיצי השכלה” שנאספה בים 26 דעצעמבער 1879 הגישה הרידקציא הנזכרת רשימה של חברים חדשים שנוספו להחברה בהשתדלות הרידקציא ומספרם היה יותר משבעים איש, וביניהם היו אנשי שם כמו: הפר, כאקסט, הגביר אברהם זאק וסופרים רבים ונכבדים. בהשתדלות בעלי הראזסוועט באו עוד חברים מן הנאורים לשבת בועד החברה, כן התאמצו לתקן תקונים נחוצים אחדים וגם קצבה אז החברה עזר לתלמידיות העבריות ותיסד קרן קימת לדבר הזה. גם בחרה אז החברה ועד ספרותי מיוחד להחל את המלאכה הגדולה – העתקת דברי ימי היהודים לשפת רוסיא, דבר הנחוץ מאד ואשר אך על החברה לעשותו.

זו כחו של “הראזסוועט” שהיה לו אז!

ב.

הנה כי כן היתה הורתו ולידתו של הראזסוועט בקדושה; אולם אך החל הצג כף רגלו על הארץ הראה לדעת כי המעשים יוכלו להיות בלתי רצוים אף אם המחשבות רצויות. אומרים כי גם התפתה רצופה מרצפת רצונות טובים, ובכל זאת לו “גי-הנם” יאמר ולכל בני האדם הוא למורא ולזועה. המשכילים אשר המקרים הרימום אל על וישימום אלופים לצעירי עמנו לא היו מוכשרים לעמוד בראש התנועה ההיא, כי בעצמם ובכבודם לא ידעו את התורה אשר בקשו הצעירים מפיהם. מרבית מנהלי הרידקציא של הראזסוועט לא ידעו שפת עבר ולא קראו ולא שנו את ספרות עמנו, לא הביאו אל בית הרידקציא כתבי עתים בשפת עבר, גם לא ידעו אל נכון צרכי בני עמנו ומחסוריהם, עד כי פעמים רבות נדמו בהדא ביעתא דמלפנא לתרנגולתא. למרות התנאי המפורש אשר התנו בספר הברית כי בכל שבוע יתאסף הועד למקרא המאמרים אשר יכין העורך לגליון הבא ולשפוט עליהם מה לרחק ומה לקרב, חדלו לקרוא אספות ורק ה' קולישער ומרעיו שלטו במה“ע לבדם ואת פי ארז לא שאלו והוא לא היה לאל ידו לעמוד נגד הרבים והעזים ממנו, וישא כאבו בלבו לראות שבמ”ע אשר שמו נקרא עליו כמו“ל וכעורך נמצאו דברים שהיו לחרפה לו ולכל הרידקציא. אך הנרגנים הוסיפו להתקומם נגד ה' צ”ב וימררו חיתו עד כי נלאה נשוא ויאות למכור את זכותו במחיר ששת אלפים רו“כ במזומנים, אשר הזיל מכיסו ה' אברהם זאק ועוד נתן מכתב לה' צ”ב, כי אם יגיע מספר החותמים על הראזסוויעט עד 5000 , אז עליו לשלם לה' צעדרבוים עוד 2000 רו“כ אז נמסר הרידקציא ביד ה' באגראוו וה' ראזענפעלד. מני אז נתפרדה החבילה, ה' קולישער עזב את משמרתו וילך לקיוב ליסד את מכה”ע “זאירא”, וגם יתר הסופרים בעלי כשרון עזבו את הראזסוועט.

והנה אחרי אשר שלחו לשלום את ה' צעדערבוים היודע היטב את עמנו, רוחו וצרכיו , נהיו לאדוני מה“ע – הנקדש מרחם להיות נביא למשכילי עמנו, לעוררם לעשות ולפעול לטובת העם – אנשים חסרי דעת-את העם, דרכי חייו מחסוריו ומשאלותיו, אם כי בכלל היו אנשי לב ויודעי דעת, אנשים המלאים כל מדה טובה, אך חסרו להם כל האמצעים, כמו השפה והספרות העברית, לדעת את מסתרי העם ומהלך נפשו, – חסר להם, כמאמר המנוח כרמיה זצ”ל: המפתח ללב הלאום, החסרון הזה לא דבר רק הוא, כי “גן נעול אחותי כלה”, ובאפס מפתח לסוגר תקצר ידנו לחדור אל תוכו. לפי דעת המשכילים אשר התיצבו אז בראש התנועה הנה מצב בני ישראל בארצנו היה דומה למצב אחינו באשכנז טרם לדת ההשכלה שמה ע“י מענדעלסזאהן וחבריו; ובכן אנו אין לנו כי אם לשמור ולעשות ולקים את כל אשר עשה משה השלישי לעיני בני עמו שמה ובאשורו תאחז רגלנו. אל המטרה הזאת כונן ה' מיכאל קולישער שהיה אז ראש הרידקציא, ובגליון הראשון החל לכתוב את תולדות בן-מנחם, גם את תמונתו שלחו לכל החותמים בתור הוספה אל הגליון הראשון, לאמר: בזה ראה וקדש… ובדבר הזה הראו לדעת כי נעלמו מהם הסבות אשר הכו אחינו באשכנז בית מאהביהם שמה לרגלי תורת תלמיד בן-מנחם אשר הואילו הלוך אחריה. המה, כפי הנראה, לא ידעו כי גם באשכנז שבו רבים בתשובה בשנים האחרונות, – אך מאין היה להם לדעת את הנעשה בין אחינו באשכנז, אם לא ידעו אל נכון גם את מצבנו אנחנו – מצב היהודים ברוסיא. כלם, כמעט כל עמודי התוך אשר הרידקציא של המכ”ע “ראזסוועט " היתה נשענת עליהם, היו אנשים שבאו מן השוק, מחוץ לכל המחנות שבישראל: ה' מ. קולישער² יצא מבית הרדיקציא של “רוסקאיא פראוודא” לנצח על הראזסוועט. ה' ראזענפעלד עזב את הפעליעטנים של “הפ”ב וויעדעמאסטי” לשוט בארץ ולהשקיף על חיי עמנו, וידי ה' ווילענקין (היא "נארד – וועסט) עוד היו מלוכלכות בדיו משיריו אשר שר על הסלאווים; וכל האנשים האלה נולדו ביום אחד, ודעת צרכי העם מנין? בראש הגליון קראה הרידקציא אל כל אנשי הלב בין אחינו בארצנו ותתוה להם את הדרך ילכו בה להיטיב.את מצב עמנו, ובשברון מתנים היא מתאנחת: כלתה עבודת האדמה מקרב היהודים ברוסיא, מבלי דעת כי יותר ממאת אלף יהודים עובדים את האדמה על פני רוחב ארצנו. לא ידעו את מצב האומנים בקרב אחינו, לא נכונות היו ידיעותיהם על אודות החיים הפרטיים של מפלגות רבות מאחינו, וכן היו ידיעות אחדים מהם בתורת ישראל. אחד מאבירי הספרות הרוסית, ה' בהרב (המנוח), כתב אז ספור אשר תוכנו היה להציל את היהודים מעלילת הדם אשר ריח העלילה ההוא היה אז נודף מקוטאיס, ובין יתר האותות והמופתים אשר נתן הסופר בפי גבורו להראות כי שקר בפי העלילה הביא לאות על דבריו גם את זה: כי היהודים מצווים על מליחת הדגים להוציא את דמם האסור להם. ואנשים כאלה חפצו כי ישמע גם העם בדברם אליו, והמה צדקו בחפצם ולהם היתה הצדקה על זה, כי הלא באמת ובתם לבב אהבו את עמם ויהיו נכונים לעשות למענו כל אשר היה לאל ידם, – והן לא בם האשם אם ידם היתה קצרה ודעתם את העם לא היתה מספקת.

אז ראינו כי אין איש, והדבר הזה – כי לא עמד אז בראש המשכילים איש אשר רוח בו לפקד את צבאותם – הסב נזק רב לעמנו. בחיי כל עם ועם תחזינה עינינו לפעמים רגעים כאלה אשר ערכם יקר מאד לתולדות הלאום כלו, ואם במצב העם ההוא ימצאו אנשי לבב אשר ידעו להוציא כלי לעזרת העם מן הרגעים האלה, אז תוכלנה פעולות הזמן הזה להצמיח טובה לכל העם ולימים רבים. דור אחד יזריע זרע ופרי מעשי הדור ההוא יחיה רב אדם, דור אחר דור, ודרך אחד ומקרה אחד למראות הטבע ולדרכי החיים. אולם אם עיני העדה לא לנוכח יביטו וחכמי לב הנמצאים בקרב העם לא ישימו עיניהם ולבם להוציא מן הרגעים –תולדות קורות העתים האלה – תועלת לחיי עמם, אז יאבד הרגע בענין רע ומי יודע אם ישוב. אין לך עם בתבל שאין לו שעה מוכשרת, ואשרו או אסונו של העם תלוי רק בזה, אם ידע או לא ידע להשתמש בשעתו לטובתו, בעת כזאת על ראשי העם לעבוד עבודה רבה, כמו שנאמר “נגיד פרזלא כד רתח”, כי מי יודע את דרך הרוח, מי לידם יתקע כי לא יבוא מקרה וישטוף את השעה אשר אליה חכו כאל מלקוש, רגע יקר כזה היה אז בחיי בני עמנו בארצנו גם שדה רחבת ידים היה אז למעשה הצדקה; אלה מאחינו אשר יצאו ממלחמת החיים ועטרת הנצחון על ראשם ע"י נשק ההשכלה לא דאגו לאחיהם הנלחמים עוד עם גלי ים החיים, התגברו להם ויביטו עליהם מגבוה, ונוספו גם המה על אילי כסף ועגלי הזהב בקרב בני עמנו אשר כרוב לעשרם תגדל אהבתם לצרורות כספיהם וישכחו את מצב אחיהם האמללים. וקהל “האחים הקטנים” היה אומלל באמת; עניות שאין דוגמתה מתהלכת קוממיות, המון דמעות, נאקות ואנחות, צרות אין מספר וים דאגה – זאת תבנית המזבח ובית ישראל עולה עליו כליל.

…….. הסאה מלאה,

הקיץ הקץ – הגיעה השעה!

(יהל"ל)

וכה רבתה אז התנועה, וכה התעורר אז החפץ לעזור, עד כי גם הגבירים מבני עמנו התחילו אז פתאום לפתוח את צרורות כספיהם לעזרת אחיהם, וירימו תרומה גדולה אשר לא נסו להרים כמוה לטובת ישראל מאז היו גבירים לישראל ברוסיא. אז היתה באמת עת לעשות גדולות ונצורות, אז היינו יכולים לקנות את עולמנו בשעה אחת, לו אך היה איש אשר יצא ואשר יבוא לפנינו, לו היה לנו גבריאל ריססער, לו היה חי לכהפ“ח אליה ארשאנסקי… מורם מעם כזה לא היה לנו, ולכן לא מצאה ידנו להוציא אל הפועל גם דברים קלי ערך: לא יכולנו ליסד בית עקד לספרי ישראל בעיר הבירה כאשר חפצנו, לא כתבנו ספר דברי ימי ישראל כאשר אמרנו, והצלחנו אך מעט מהרבה, כאשר לא עלתה בידנו להצמיח ישועות לעמנו בשנת תרמ”ב… הה, איכה ירדנו פלאים אם גם בעת ההיא, בעת איומה ונוראה כזאת, לא נמצא איש אשר רוח בו להרים מאשפות את דגל מחנה יהודה!

אולם חלילה לנו לבלתי תת כבוד להאמת, ובפה מלא נודה כי כל אשר היה ביד הנאורים מו“ל הראזסוועט לעשות עשו ולא חשכו מכל יגיעה נפשם. אך בחצי שנה עברה מאז החל הראזסוועט לראות אור ותעבור הבהלה הראשונה, וגם סערת התנועה הלאומית בקרב צעירי המשכילים קמה לדממה. הסופר מיכאל קולישער שהיה ראש הרידקציא עזב את משמרתו בסוף ירח מארס 1880 ומקומו לקח אחר או – אחרים. הערכת המכ”ע וסדורו נתנו על שכם ה' מ.ס. ווארשאווסקי; ואם אמנם באהבתו לעמנו הבוערת כאש בלב ה' ווארשאווסקי, בעטו המהיר עד למאד והמושך לב, וביותר בדרשו את האמת באשר תמצא, לא היה טוב ממנו, – אבל מלבד אשר גם הוא חלה במחלת אחיו: מחלת אי-דעת שפת-עבר וספרותה, עוד לא היה ה' ווארשאווסקי מטבעו מוכשר לעמוד בראש הרידקציא. הוא איש טוב לב מאד, לו רוח נדיבה ומזג נעלה, אחד מאלה הצעירים אשר נפשם עוד לא הטמעה בכל התועבות אשר נטמא בהן על דרכי החיים. סיג לסדר – עול, ובעת אשר עמד ה' ווארשאווסקי בראש הראזסוועט לא נשאו עוזריו כל עול על שכמם, ולכן לא היה אז כל סדר ומשטר בקרב הרידקציא, עד כי כבד עלי להגיד אל נכון מי היה אז עורך הראזסוועט, אם מבני בניו של יהוא בן נמשי, רב הכשרון ומעט הדעת, “גרשון בן גרשון”, אם מסדרי האותיות בבית הדפוס של ה' לנדוי, או…קאנסטאנטין, שומר הפתח אז בבית הרידקציא. וברגע נראה הדבר על הדר הראזסוועט לרעה ולא לטובה. לאט לאט עזבו טובי הסופרים את עבודתם על הרי ישראל, עד כי היתה על הרידקציא לחזור אחרי סופרים חדשים ולמעט בהוצאות; אז הביא הסופר ה' בהרב את הרידקציא אל ביתו, ויתאמר למצוא מקורים חדשים, מקורים לא טהורים, לכלכל את הוצאות הראזסוועט, ויקח שלשה אלפים רובל כסף גם מאת ה' פאליאקאוו. ובכלל החל ה' בהרב להראות את פעולתו על רוח הראזסוועט, עשה כונים לעשות נחת רוח לפלוני או למרוח רוח פלוני, לדבר דברים בלב ולב. נגד המעל הזה המתמרמר הישר באדם ודורש האמת ה' ווארשאווסקי, ומפני כי בימים האלה היה עליו כל עמל המכ“ע וטרדותיו, לכן ממילא מובן כי בל”ס בא אז קץ הראזסוועט כאשר השליך ה' ווארשאווסקי מעליו את משאו. הגליון 42 No. משנת 1880 נתקבל במועדו והגליון הבא אחריו נתאחר לצאת מפני – כי לא היה רעדאקטאר לסדרו… וה' בהרב בעצמו היה, רחמנא ליצלן, מאלה החפצים הרבה ויכולים מעט בעניני הפובליציסטיק, אם כי אמן היה לכתוב ספורים. אז נוכח בהרב לדעת כי עליו לעזוב המערכה בכבוד לטובים ומוכשרים ממנו, והרידקציא של הראזסוועט נמסרה לצמיתות לה' יעקב ראזענפעלד.

וה' זאק אשר הקדיש לענין הזה יותר מחמשה ועשרים אלף רו"כ קפץ ידו ולא אבה עוד לדעת מאומה מהראזסוועט.

ג.

מרשות הרבים נעקר הראזסוועט וינח ברשות היחיד. על ה' ראזענפעלד היה להחל עריכת מה"ע עם סופרים חדשים, יען כי אחדים “מבעלי התשובה” מקרב צעירי המשכילים שבו אל קיאם, כי לעומת שבאה אהבתם לעמנו כן הלכה לה, כי “בל נטעו בל זרעו אף בל שרש בארץ גזעם” ממקור ישראל, ולכן אך נשב בהם רוח אחרת וייבשו וסערת החיים נשאתם כקש הלאה מעל עניני ישראל. “בעלי תשובה” אלה אמרו בלבבם כי אם אך יראו פני שוחקות לבני עמנו, אז ימהר המון בית ישראל לחבקם ולנשקם ולשמוע בקולם לכל אשר יורום; המה יקראו לבני עמנו כי יעזבו המסחר משלח ידיהם – ויסגרו את חנויותיהם על מסגר; ייעצו להם לכונן מושבות לעבודת האדמה – וכל ישראל ישב ביום מחר תחת גפנו ותחת תאנתו; המה יורו לפאר את בתי המקדש ולכבד את מקום משכן ד', ולסדר את עניני הקהלות, לשנות את סדרי החנוך – ויום אחד טרם יעבור וכל עצותיהם תעשינה, כמו ביום אחד יולד גוי, דרכי חייו ורוחו. ובראותם כי בזאת לא נהיתה, בשומם עין כי את שבר עמם לא יוכלו לרפא על נקלה – נסוגו אחור ויבחרו בדרך אלהי ישראל אשר לפי דברי המדרש: “בכל צרתם לו צר”, כתיב לא וקרי לו: כשישראל עושים רצונו של מקום אז בכל צרתם לו צר, וכשאין עושין רצונו של מקום בכל צרתם לא צר.

ובאמת חדל אז להיות להראזסוועט כח ועז כלפנים בעת הראשונה לצאתו. אין כל ספק כי גוע אז גם מכ“ע הזה, אחרי אשר מחסרון דעת איך לשאת משא וחזון לאלה מבני עמנו אשר למענם נבראו מכ”ע בשפת רוסיא – מפאת חסרון הידיעות הנחוצות למטיף לעם ישראל, החל הראזסוועט להתוכח עם שונאינו בקרב הספרות אשר לעם הארץ וילך להמליץ טוב עלינו באזני בני הנכר; והנסיון הורה כי העמל הזה – ללמד סנגוריא על ישראל במכ“ע לעברים – אף אם בסנגוריא כתובה בשפה נכריה, מהבל היא ולא תועיל, כי בני הנכר לא יקראו את מכה”ע לעברים וגם אם יקראום לא ישימו לב אל הכתוב שמה, מפני כי יהודים כתבום. וגם אם ידי נוצרים יכתבום גם אז לא ישימו לב, כי מכיון שיצא הנוצרי ללמד זכות על ישראל הרי הוא כישראלי ופסול להעיד. ולכן בלי כל ספק לא ארכו אז הימים להראזסוועט, אשר מאומה לא נתן לעורכו ועוד מכיסו שחד בעד קיומו, לולא – לולא נשמע קול הרעם ביעליסאוועטגראד!

נבאר את דברינו. לפי דעת רבים מבני הספרות הרוסית אשר לאחינו, הנה המטרה האחת והיחידה אשר היתה לכל אנשי לב להשיגה – להנחיל את אחינו נחלת אזרחי בארץ, אזרחים גמורים, ובו ביום אשר יצא דבר מלכות לקרוא אל בני עמנו: “בנים אתם לארץ רוסיא”, אז יהיה על הסופרים העברים לכלות את נבואתם ולצאת, כי אז יחדלו היהודים מהיות יהודים בלתי אם עם רוסיא יאָמר גם להם ושבט הספרות הכללית ברוסיא תנוח גם עליהם. ולא לבד הסופרים הצעירים נשאו עיניהם אל המטרה הזאת, אך גם ראשי וטובי הפובליציסתים אשר לנו, כלם נבאו בסגנון אחד, כלם הטיפו בעת שלום לארץ רוסיא, לתת לנו אחרית בארץ הזאת. והנה עד הרעמים בנגב הארץ חשבו הסופרים ההם את “שאלת היהודים” לשאלה שבקרוב נשמע פתרונה לטוב, ויחשבו ג"כ כי עוד מעט וימלאו את תפקידם ויכבשו את נבואתם; אבל פתאום ענו על שאלת היהודים בסתר רעם ולהקות היחפים השמיעו את פתרונה במקל חובלים ובפלס חמס ידיהם בכל מושבות בני ישראל ואז ראו הסופרים כי עוד רב הדרך לפניהם… אז, כאשר נתקימה בעמנו האלה הכתובה בספר: “לחמך ברעש תאכל ומימיך ברגזה ודאגה תשתה”, אז חרדו הסופרים ומקול הרעמים נחפזו גם כל המשכילים, אשר ראו עין בעין כי גם מושבם בלתי איתן בארץ, כי להקות השודדים לא הפלו בין היהודי אשר מזוזות על פתחי ביתם ובין היהודים אשר הציבו איקונין בחלונותיהם לשמירה מפני המזיקין, בין אוכלי ישן ושמורה ובין אוכלי בשר החזיר, בין המתרחקים מן הגוים ומן הדומה להם ובין ההולכים בכל חקות הגוים, ולא הועילה “ההתבוללות”, זאת ההתבוללות אשר אליה נשאו את נפשם כל משכיל בעמנו, ביום חרון אף ד'!

ראו “המשכילים” את כל זאת – וישירו שירה חדשה…

הסופרים הישרים בלבותם הודו על עותתם כרגע. הסופר הנודע יהודה ליב לעוואנדא, אחד המיוחד שבין נביאי ההתבוללות, השמיע באחד ממכתביו כי עתה אין עוד לקוות ליהודים להיות “רוסים בני דת משה”; כי אין ערובה נאמנה בידינו אם לא יקומו ביום מחר ויגרשונו כלה מקרב הארץ; כי אין האב יוכל לדעת עתה איזו שפה ולשון ילמד לצאצאיו, אם שפת הארץ אשר נולד בה הוא ואבות אבותיו, או שפת הארץ אשר שמה יגלה, ארץ אשר לא ידע יכנה, וכי כל החלומות הנעימים אשר חלמו להם בשנות הארבעים – שוא דברו, ואלה הסופרים אשר עוד לא חפצו, או לא יכלו לעזוב את דגלם אשר נשאו עד כה ויאמרו כי הסופות ביעליסאוועטגרד במקרה באו, כי היחפים לא כל עם הרוסים המה וכי לנו בני ישראל המשפט והצדקה להקרא בשם רוסים, אחרי אשר גם אנחנו נשא בעול מלכות ושרים וכו' וכו' – הסופרים התמימים האלה עוררו אך שחוק מר על פתחי פי הקוראים. כי “המקרה” ביעליסאוועטגראד מן 15–16 אפריל קרה למחרתו בעיר האלטע מחוז אנאגיעוו, וביום 26 לחודש הזה החלו שלשת ימי אפלה ליהודים בקיוב; ובשלשת הימים הראשונים לירח מאי נקרו הרעמים באלכסנדראווסק, לאזאוואיא, ראמען, וואלאטשיסק; ולמחרתם באדעסא, סמיעלא, אָרעחאָוו. עבר עוד חודש ימים והנה ראינו כי לא רק בארץ הנגב יושב עמלק, אך גם בניישטעטין אשר בפאזען שבפרוסיא, ואחרי הרעש בחודש דעצעמצבר בווארשא חדלו גם בעלי מקרה לאמר כי יד המקרה היתה בהרעמים. אחרי כן שמענו את הד קול השודדים ברעם – מעל כתבי העתים; אז ראינו כי להקת היחפים הנה בשר מבשר עם הארץ ועצם מעצמיו. ואם אמנם על דבר המשפט והצדקה אשר בכחם חפצו הסופרים להחשב כאזרחים בארץ, אולי כנים הדברים – אבל האם לא שחוק הוא לדבר משפט בעת אשר כל משפט וכל צדק נתן למרמס לרגלי פורעי פרעות? ולכן הסופרים קלי הדעת נתיאשו, אבל הסופרים היודעים עת ומשפט הבינו את אשר לפניהם וישימו את פניהם אל בני עמנו כי יצאו חלוצים לעזור להאמללים, וכי ישימו לב לקדם את פני הימים הבאים מבלי דעת מה יולד יום. דעת לנבון נקל כי הצעירים היו הראשונים אשר התעוררו לקול הקורא; אך מה גדל דאבון לבב עולי הימים בראותם כי אלופינו המסבלים בהון כמעט מנגד נגע ישראל יעמודו והנם יוצאים ידי חובתם בנדבות קטנות או באנחות גדולות. ובעת ההיא עבר גם המנוח ה' סמאלענסקין ברוסיא ועיני צעירי הימים ראו את מורם הנעלה עין בעין, ודבריו בפה – אשר היו אש מתלקחת בדבריו בכתב – עוררו את אהבתם לעמם. יקראו נא הקוראים את הספור מעט הכמות ורב האיכות “נקם ברית” ויבינו את אשר נהיתה אז בקרב הצעירים הנאורים בעיר הבירה.

אך האמנם ישימו הגבירים לב אל התלונות אשר בפי הצעירים? הצעירים התגודדו להם במשפט לא הביאו בעמלם, לולא שמו אחדים מהם אל הערמה פניהם בחשבם, ובצדק, כי למען המטרה הנעלה לעזור לעמנו כל האמצעים כשרים. שנים שלשה מן הצעירים התיעצו לתת חתיתם על הגבירים, אולי יחרדו מתגרת יד מסתרת ויצאו חלוצים ללחום את מלחמת עמם, ויערכו מ כתבים בשם “חברת מגיני ישראל מפני הרעמים”, חברה שלא היתה ולא נבראה, ובהמכתבים היתה פקודה לבוא בשעה העשירית ביום מחר אל בית ראש עדת ישראל בפ“ב. אם לא יתעני זכרוני הנה נתקבלו המכתבים ביום הששי 7 מאי 1881, המכתבים היו נדפסים באמצעת העקטאגראף ונשלחו אל כל נכבדי הקהל, ובאחדים מן הנאורים והגבירים מאחינו הנודעים בקר רוחם לעניני עמנו העידו כי אם ימרו את פי האגודה ולא יבאו ליום המחר אל האספה אז מרה תהיה אחריתם. המכתבים עשו רצון שולחיהם… לא קמה עוד רוח בהגבירים וגם עזי פנים שבעמנו חרדו על נפשם ולבבם נמס בקרבם. כי הן הימים היו אז ימי מבוכה, ולמי כח לב להבין דבר לאשורו ולבלתי ראות את צל ההרים – כהרים? ולכן הקדימו כל נכבדי קהלת ישראל בשעה המוגבלת לפתח ראש הקהלה, והוא גם הוא לא התפלא לראות את הנכבדים מתאספים בביתו, כי גם אליו בא מכתב שבו הודיעוהו כי קראה “החברה” אספה בביתו, גם שמו לפניו את תוכן הדברים אשר עליו מוטל להציע לפני הנאספים ולהוציאם לפעולת אדם. החברה הטילה עליו לבחור שלוחים מאחינו ללכת אל פני הוד הקיסר ולהתחנן מלפניו על עמנו, ולקרוא אספר רבה מכל הקהלות בעיר הבירה, לאסוף נדבות ולהטיל על הגבירים כי ירבו להרים תרומה לטובת השדודים, וכאלה. גם טרם אגיד יודעים הקוראים כי מלאו הגבירים אחרי רוב הצעות החברה הנסתרה אשר מאז והלאה צללה כעופרת ועקבותיה לא נודעו; ואם אמנם אינני יכול להצדיק אמצעים כמו אלה ולהללם, אבל התוצאות היו טובות ונכונות, – ומי היה במעוררים לעשות צדק אם לא הספרות הרוסית לאחינו, ואולי יש ידים לההשערה כי רוח הרידקציא של הראזסוועט נחה אז על הצעירים, כי מכ”ע הזה היה אז האחד אשר הגיד להגבירים פשעם ולא כסה על עונם.

אלה תולדות האספה הראשונה בהבראה. לא מאת הגבירים יצאה, מאשרינו עמודי הענן לא השפילו מעודם את כבודם לשאול בעצת העם, כי מי חכם יותר מהם, ואם להם הכסף והזהב, – עצה ותושיה לא כל שכן. אולם כאשר ראו גבירינו את העם כמתאוננים, וגבירי קיוב כמו הסירו מעליהם את אפטרופסות של בני הבירה ומבלי חכות על הגאולה הלכו ובחרו מקרבם שלוחים לבוא לפ"ב – בראותם כזאת מחלו גם אלופינו על כבודם וירדו שבת להטות אזן אל העצות אשר ישמיעו צירי קהלות ישראל. אך האספה הזאת מררה והעציבה את רוחנו, בהראותה לנו עין בעין את שפלות רוח ראשי קהלות בית ישראל, את עבדותם אשר עבדו את אלופינו בבואם אל עיר הבירה. אל יחשבו נא הקוראים למשפט כי באמת שמעו הגבירים לעצת השלוחים, או כי באמת השמיעו הצירים את דעתם וידברו את אשר בלבבם; לא מיניה ולא מקצתיה, הגבירים ישבו להם מרומים כמלכי כבוד, ויתנו לבם להכבד על פני כל העם כי יאמרו בעריהם עזוז נוראותיהם וגדולתם יספרו, ורבים מן הצירים גם המה קבלו עליהם עול מלכות האלופים, ששו ושמחו על המקרה להתודע אליהם ויתאמצו למצוא חן ושכל טוב בעיניהם, באמרם אמן אמן לכל הגה היוצא מפי האלופים.

וכל זה היתה בעת אשר עמנו היה נתון לבז ולמשיסה, בעת אשר בכל קהלות ישראל התפללו מקרב לב: היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, בעת אשר עמנו היה בטוח בציריו, מבלי הבין ומבלי דעת כי ציריהם המה אך כדורי המשחק בידי האלופים האלה ואחוזת מרעיהם… ואיך לא נכסה בושת את פני האספה, אם בעת ובעונה שישבה בעיר הבירה יצאה אל הפועל גזרת הקאָממיסיות, וצירי האספה לא שמעו ולא ידוע מראש ע"ד הגזרה הזאת מאומה…

ובעוד ההמון סואן ברעש ועוד שמלת בת עמנו בגוללה בדמים בחוצות ערי ההרס, והנה קם אחד מתוך עדת ישראל ביעליסאוועטגראד וישמיע תורה חדשה לישראל ויאמר ליסד כתה דתית חדשה אשר פיו נקבה “ברית אחים שומרי תנ”ך“. התורה הזאת חוברה לה יחדו מיסודי דת הקראים ביחד עם תבלין מתורת הסאציאליסתים ויפח באפיה רוח רוסי למצוא חן בעיני עם הארץ. ואחד מכה”ע בחארקוב, “יושזני קראי” שמו, פתח את שעריו לפני שליחי הדת החדשה, בחשבו כי יש ממש בדבר. הסופר ה' בהרב בא עם מיסדי הכתה בכתובים ויבטיח להם עזרתו, גם אחדים מכה“ע אשר לעברים ובכללם גם הראזסוועט הראו בראשונה פנים שוחקות אל “האחים” החדשים. בפעם הזאת בינה יתרה נתנה להמולי”ם מכ“ע הצוררים לישראל, והמה אשר מרחוק יריחו את הטוב ואת הרע לישראל מהרו לתת ידם אל “האחים” ואל תורתם החדשה, וכמובן מתוך שבחן של הפרט באו לגנותן של הכלל. אז נחמה הרידקציא של הראזסוועט ותפנה אל האחים עורף ולא פנים. היא הבינה ראשונה כי אחים נאמנים בשפה אחרת ידברו, המה יטיפו כטל אמרתם ולא ישליכו שקוצים על עם ה' בראש הומיות. ויהי אך גלה הראזסוועט את שולי האחים על פניהם, נבדלו כל הישרים בלבותם מעל אהלי הסוררים האלה. ויודע אנכי ממקור נאמן כי הפרופ. וולאדימיראוו, שהיה אז עורך מכה”ע “ארץ הנגב” הנזכר, סלק את ידיו מן האחים אך ורק מפני מחאת הראזסוועט נגד הכתה החדשה הזאת. ובגלל זה זכור יהיה הראזסוועט לטוב, כי רבים היו אשר הלכו לתמם אחרי העדה הרעה הזאת.

ד

מקרי הירחים הראשונים מאז החל הנגף בנגב לא נתנו תקוה טובה בלבות בני עמנו. הבטחון על נדיבים היה כמעט לשוא וצפיתנו כי ישונה לטוב מצבנו ע“י חקים ומשפטים צדיקים היתה ג”כ לתוחלת ממושכה. ובין כה וכה וכבר נראו עקבות הרעמים על פני חיי בית ישראל, ים הדאגה נסב ורחב למעלה רב יתר מלפנים, העניות התגברה, בני עמנו הביטו סביבם ואין עוזר, השתוממו על מצבם ואין סומך, וזרועם קצרה מהושיע. על פני כל אחד ואחד מאתנו היתה כתובה בדם ובאש השאלה “מה לעשות?”. את השאלה הזאת שאלו את נפשם לא רק האמללים אשר אבדו את כל יגיעם ורכושם בענין רע, לא רק אלה אשר הציגום המרעימים ריקם בימי הסופות, אך גם אלה אשר יד השודדים לא היתה בקניניהם להאבידם; גם אלה האחרונים הרגישו את שבט הנוגש, כי נגזלה מהם מנוחת נפשם. חובה לעזור הגיחה מקרב לבם ותצק להם עד מאד, וזה אל זה שואלים: מה לעשות? אל כל בעל בעמיו, אל כל נכבד ונשוא פנים פנו אז לשאול בעצה, וביותר המטירו במכתבים ובשאלתו על הרידקציות.יתלוצץ לו הלץ על ה' צעדערבוים העונה לקוראיו על שאלותיהם בעניני חקי הממשלה וביתר מנהגי עסקי הקהל, – אבל היודע מה טיבה של רידקציא במכ“ע עברי כמוני יבין כי התשובה שה' צעדערבוים עונה היא אך אחת על מאות שאלות שנשאל אודות זה הענין, וכי אי אפשר להנצל מזרם המכתבים והשאלות. זוכר אני כי יום יום באו מכתבים אין מספר אל הרידקציא של הראזסוועט, ובפי כלם אך השאלה מה לעשות ולקדם את פני הרעה לרגלי השמועה העוברת כי גם ברחובותיהם יהיה פרץ וצוחה, מה לעשות ולעזור להאמללים הרבים שנשארו בעירום ובחסר כל? ובעיר פלונית החל המושל לגרש את היהודים בהשענו על מוסדות חק ישן נושן שכבר נתבטל, פה מגרשת הרשות את בעלי המלאכה והאומנים מאחכ”י, כי נמצאו גם אחדים מבני הכת שומרי שבת ( Сүбботники) שמה,ושמה הוכו היהודים מכה רבה מאת האכרים על אשר נועזו יהודים רעבים ללחם לעבוד עבודה בשדה אחד האדונים וירדו בזה לחיי האכרים, ובעיר אלמונית לא קרא אל ישיבת הועד – “לשאלת היהודים” את היהודים חברי הועד. וכלם מבקשים מענה ומפילים תחנתם למעה"ש להודיעם מה לעשות.

ובעוד אשר היהודים נבוכים בארץ, בעוד אשר גבירי עמנו בעיר הבירה וגם אחרים מסופרינו עמהם, מבלתי חפץ לאבד את כבודם וערכם בעיני העם, משעשעים את נפשם בתקות טובות כי יהיו בטוחים אחרי אשר נעשה כל הדרוש, כי שלחו אחרי “בעל שם” ממרחקים, ללחוש על המכה, כי התראו כבר פנים עם השר פלוני, וכי אם לא היום אך לא יאוחר איה"ש מיום מחר יתברך עם ישראל בשלום, – והנה פתאום אחרת שמענו מפי הפראקוראר בקיוב, הגענעראל סטרעלניקאוו: “היהודים גרים המה בארצנו, אורחים נטו ללון תחת צל קורת רוסיא, וביד אדון הבית לגרש בחרפה בכל עת את האורח, אם אך לא מצא חן בעיניו, אנחנו לא נגרש את היהודים, ישבו להם דומם על מקום שבתם, אך אל ישמיעו במרום קולם אם הכו שוק על ירך על אשר העיזו מצח לאכול משלחן אדון הבית ולקחת להם מקום בראש”.

– אבל הן לו התנפלו רוסים על רוסים, כי אז הלא… נסה לשאל הד"ר יצחק ארשאנסקי את פי אחד השרים.

– נפלאה בעיני שאלתך, אדוני הדאקטאר – ענהו השר חמודות – הן אנחנו בביתנו יושבים, ובני עמך אורחי הם אתנו, ועוד אורחים לא-קרואים.

– אבל הלא גם על אשכנזים וצרפתים תגן הממשלה, ומדוע אפוא…

– המה אורחים שאנחנו חייבים בכבודם ושמירתם עלינו. האם בנת לרעי?… חתם השר ויתר השרים, אולם ראשי ופרנסי בני עמנו הראו פנים כמו לא יבינו, כי עלינו לשמוע בקול מקטרגינו ולשים פנים “אל גבול המערב”. בראשונה מאנו גם המשכילים שמוע בקול הזה ובנומר 21 מהראזסוועט הודיעה הרידקציא כי לא היתה כל צדקה (?) לאלה אשר יראו את הדלת לבני ישראל אחרי אשר “בנים המה למשפחת רוסיא הגדולה”; אבל שני ירחים טרם עברו הודה הראזסוועט ולא בוש כי עלינו לשמוע בקול הנוגשים. אולם נחם את אלה מבני עמנו “המשכילים” היראים והחרדים תמיד: “למה יאמרו הגוים?”, כי אין להם לפחד פן נהיה כמתעתעים בעיני שונאינו לאמר: “איה היא אפוא אהבתכם לרוסיא אשר התפארתם בה?”. אנשי לבב לא יעיזו לזרות פרש על פניכם ולהזכיר לכם עון עזבכם את הארץ, – בעת אשר תנאי החיים ומסבותיהם יכבידו אכפם על בניח יתר העמים לצאת מארצות מולדתם לבקש מחיה לנפשם. בעת אשר אשכנזים רבים עזבו את גרמניא, אירלאנדים לרבבות הלכו לאמעריקא, ומצרפת ומאיטליא ומספרד יצאו בכל שנה ושנה אזרחים לאלפים לגור באשר ימצאו – לא נמצא איש אשר יטפול עליהם חטאת בעבור זה ויחשדם במה שאין בהם: בחסרון אהבה לארץ מולדתם. ואם כזאת יעשו אזרחים, אזרחים הנהנים בארצם מכל טוב ארץ מולדתם והאוכלים מחלבה, – מי אכזר ימצא את לבבו להוכיח את בני ישראל על עזבם ארץ מפני הצר הצורר אותם ומפני שטף החיים כי עבר עליהם?! (ראזסוויעט 20No, 1881). אבל לא כל הקוראים קבלו את התנחומין האלה. רבים מן המשכילים בעיר הבירה אשר לא ראו את הפרעות בעיניהם, לא ראו את אלפי האומללים ואת רבבות השדודים, אלה מבני עמנו אשר לבבם השמן ולא בנקל ירגישו במצוקות אחיהם הדלים, נצבו כצר נגד דברי הראזסוויעט אשר התיר את העמיגראציא לישראל. שונה ומשלש אני בדברי כי הראזסוויעט, לא יעץ אך התיר את היציאה,מפני כי הוא מעשה שכבר נעשה ואין להשיב, אחרי אשר רב מאד מספר היוצאים מקרב הארץ בצר להם. הסופרים טהורי הלב הראו באצבע על שטף היציאה ההולך וגדול מיום אל יום, וידרשו מאת ראשי העם להביא סדר ומשטר בתהלוכות גלות החל הזה לבל יהיה המון בית ישראל כצאן שאין להם רועה; ראשי ישראל בקיוב, באדעסא, בחארקוב וביתר ערי הנגב הקרובים אל החלל אשר ראו בעיניהם את שבר עמם, את הבהלה הנוראה ואת המהומה הגדולה שבאה על המון העם לרגלי הרעמים, הבינו היטב כי תנועת היציאה היא תולדה מוכרחת מן המקרים שקדמו לה; אלה אשר התבוננו אז אל מצב עמנו המוסרי ידעו אל נכון סבת הדבר, כי גם רבים מן המשכילים הצעירים נחפזים לברוח מן הארץ שנהפכה להם כמו רגע לארץ צלמות, לבר עולם לכל תקותיהם ורגשותיהם, לכל החזיונות הטובים של ימי נעוריהם…

והיודעים ומבינים כי שנים שלשה סופרים לא יבראו בריאה חדשה, לא יוכלו להוליד תנועה גדולה וחזקה בקרב עם ישראל באין סבות נכונות מסבבות יצירתה, – ידעו כי לא את חזון לבם יכתבו סופרי הראזסוויעט, בלתי אם את הנעשה בקהל ישראל יספרו למען דעת ולמען יראו עיני העם ויעשו את המוטל עליהם. אבל המשכילים העברים, “אזרחי רוסיא”, כל נושאי משרה במדינה וכאלה לא חפצו להפרד מזכותם על ארץ מולדתם, כי חרדו מאד פן יאמרו הגוים איה פטריוטיתכם; וגבירי עיר הבירה לא חפצו להפרד מצרורות כספיהם; ברוח המסחר צפו ויבינו כי בבואם לסדר את היציאה במשפט, אז יהיה עליהם להרים תרומה גדולה ובשנים שלשה אלף רו"כ לא יצאו ידי חובתם.

הגידו את אשר תגידו, אבל לבבי סמוך ובטוח ע“פ האותות והמופתים אשר בידי, כי רק אלה הנה הסבות הנכונות אשר בעבורן התנגדו שתי הכתות האלה אל תנועת היציאה ולא נתנו לכונן ועדים בארץ לסדר את העמיגרציא, ואך לכסות את מחשבות לבם אמרו כי לא יוכלו לעבור על פי חקי הממשלה האוסרים כל יציאה מן הארץ. כי כסל היו דבריהם אלה – יבין כל איש, אחרי אשר נודע היה כי גם בלא הועדים רבים היוצאים, ואולי עוד מעטו את מחנות הגולים לו פקדו ועדים מסודרים, ובכן מרבים העם לחטוא נגד החק האוסר את היציאה, ומפני זה בלבד על ראשי העם לבקש את הממשלה להתיר את היציאה לפי שעה לישראל, כי מוטב שתהיה ברשות משלא ברשות. על הטענה הצודקת הזאת התנצלו הראשים כי נודע להם שלא תתיר הממשלה את היציאה, אבל עוד מעט ונגלה כי שקר דברו. הגראף איגנטיוב הגיד ולא כחד תחת לשונו בדבריו עם הד”ר ארשאנסקי ביום 16 יאנואר 1882, כי הממשלה פתחה שערי היציאה לפני היהודים, וכי אם יש את לבב בני ישראל ליסד ועדים מקוימים לתכלית היציאה, אז אין להם כי אם לבקש את פני הממשלה ולמלאות אחר הנמוסים הנודעים ודבר הועדים יצא לאור. כל הדברים האלה בתוך יתר הדברים אשר דבר הגראף עם הד“ר ארשאנסקי נדפסו בהוספה מיוחדת להראזסוויעט, 1882, 3No, וירא כל העם כי אך שקר הצמידו הגבירים באמרם: הממשלה מתנגדת אל היציאה וכי בקרוב תעשינה ישועות ונחמות. ההוספה אל גליון הראזסוויעט הזאת הטילה סער בצלוחית המים. עוד לא הספיקה הרידקציא לגלות סוד ברבים וירעמו הגבירים וסגניהם פנים ויפצרו בה' ראזענפעלד לכבוש את הדבר ולהסתירו. אבל ה' ראזענפעלד אחרת חשב; הוא חשב למשפט כי אין טוב לנו כ”א ליסד ועדים לכלכל את העמיגרציא, לבל יתעו היוצאים אל כל עבר, לכל יתחברו אל הגולים כל אלה אשר עליהם לשבת במקומם, לבל ידחקו זה את זה בצאתם; לבקש את פני הממשלה כי תהיה לעזרה בדבר הזה הגדול והנכבד מאד; לבוא בכתובים ובדברים עם חברות החסד בחו“ל ולשלוח את הגולים במשטר ובסדר – סוף דבר: להקטין מעט את איפת האסון אשר להאמללים כי נטל עליהם לצאת בגולה. ה' ראזענפעלד חשב כי על מו”ל מכ“ע וצופה לבני קהלו, להגיד לקוראיו את כל אשר ידע ואשר יראה, ולא את כל אשר יהיה ראוי להודע ע”פ חפץ פלוני אלמוני; הוא חשב כי אם אמנם סופרים אחדים מבני עמנו מקצר-נפש מכרו את עצמם להאצילים לעבדים ועגלי זהב ישקון – ילכו להם הסופרים האלה בשם אלילי הזהב אשר בחרו, והוא ילך בשם אהבת עמו, אשר עבודתו יעבוד, ולכן נשלחה ההוספה הנזכרת ביעקב. הסופר רבינו בהרב התמרמר אמנם על זה ויסיר מעליו את שם רעדאקטאר- משותף אשר נשא, אבל בדבר הזה לא הרע ה' בהרב מאומה להראזסוויעט, כי גם עד העת ההיא היה ה' ראזענפאלד לבדו המוציא והמביא את עניני מכה"ע, וה' בהרב היה אך כאחד הסופרים.

אך נודע בקהל כי היה את לבב הגבירים בעיר הבירה להסתיר מעיני אחינו את דברי שר הפנים, וכי עודם מסתוללים בעמנו ולא ידאגו להביא סדרים בשטף היציאה ע"י ועד מסודר ומקוים מאת הממשלה, – ותגדל התלונה בפי כל אלה היודעים מצב הענינים ואינם פונים אל הרבים, וצעירי המשכילים בעיר הבירה, אשר במשך הזמן מאז החלו הרעמים כבר עלתה בידים להתאחד לאגודה בשם “אחות ציון”, התעוררו לפעול ויפנו במכתב אל ראשי עדת ישראל בעיר הבירה אשר העתקתו משפת רוסיא אתן בזה למזכרת. ואלה דברי הספר:

“הדברים אשר השמיע בימים האלה שר הפנים באזני הד”ר ארשאנסקי פקחו את עיני עמנו ברוסיא להתבונן אל מצבו בארצנו. ממרומים יתנו תוקף לפרעות עם הארץ, ודרך שער גבול ים יראו לנו את הדלת והמזוזה לאמר: צאו לכם מן הארץ, כי לא יכירכם פה המקום.

"בשם הדור הצעיר אשר עוד לא מת בקרבו כבוד אדם, הדור הצעיר האוהב את עמו, הבוכה על שברו וחש עתידות לו, הדור הצעיר אשר נפשו לא הוטמאה בכל תועבות החיים; בשם המון בית ישראל הנתן לבז ולמשסה, לחרפה ולקלסה, המון בית ישראל אשר בניו אנחנו, עצם מעצמיו ובשר מבשרו ואשר נדע חפציו וצרכיו, המון בית ישראל המתרוצץ בכל שארית כחו לצאת לחפשי ולהיות בכל האדם על פני האדמה –? בשם כל אלה הננו דורשים מכם לקרוא בשום לב את דברי הספר הזה.

"גדול עד לשמים עון כל אלה העוצמים את עיניהם מראות ברע המוצא את עמנו בארצנו, חוטאים המה ושמם יהיה לקללה בפי דור נולד. תכבד מאד חטאת כל מוגי הלב החרדים על טובתם וכבודם המדומה, החובקים את צרורות כספיהם ואומרים בלבבם שלום יהיה לנו ועושים מעשיהם בלב ולב, אם יסבו עיניהם מראות את התהום הנורא הפוער פיו לבלי חק לבלוע את עמנו, לבלע ולהשחית. עוכרי ישראל יאמר לכם, אם תעזבו את אחיכם בעת צר להם לגור בארץ הקוראת להם בכל עת ובכל שעה: “זרים אתם לי, לא אדעכם!”.

"הנה נשא נס, דגל מחנה יהודה כבר מרחף ברוח, ועל הנס חרותה בעט ברזל מלה איומה ונוראה “גלות!”. קומו נא אפוא ואחזו את הדגל הזה בידכם, שאוהו נא על הרי ישראל ואלפי אמללים מאחיכם יתנהלו לאטם לרגלכם ופקודותיכם תשמור רוחם. אולם אם לא תעשו כדברינו אלה, אם עזוב תעזבו את אחיכם לנפשם, או תנסו לרפא את שבר העם על נקלה, אז דעו לכם כי עוד ידים נכונות לשאת ברמה את דגל מחנה יהודה, עוד לא אלמן ישראל ממאשרים. אבל, אחים! למודים אחינו לשאת עיניהם אל ראשיו מאז, עמנו יאמין בכם וייחל עזרתכם, ומדוע זה אפוא תעמדו מנגד ויחדל העם להאמין בכם ויבחר לו מאשרים חדשים?

“שימו נא לב אל הדברים אשר דברנו באזניכם, בינו נא ביקר ערך הרגע הזה ואל תתנו חרפה עליכם ועל עמנו. באו נא לעזרת ישראל, באו נא לעזרת עמנו, באו כלכם – כל אשר בשם ישראל יכנה!”.

את המלים האחרונות “כל אשר בשם ישראל יכנה” כתבו עברית גם בגוף המכתב, ועל החתום באו צעירים רבים מכל בתי מדרש הגבוהים אשר בעיר הבירה, ובכל יום ויום באו רבים אל בית הרידקציא של הראזסוויעט לבקש לתת להם את המכתב ההוא לבוא על החתום ולהיות סניף לדבר מצוה. כתות החברה “אחות ציון” התועדו יום יום ולפעמים עד השעה השלישית אחר חצות הלילה, ערכו מכתבים והתיעצו על צפונותיהם ועל צבאם היה הד“ר ארשאנסקי, אשר נלוה גם הוא אל הרידקציא של הראזסוויעט ויהי בסופריו התמידים. לאחרונה גמרו אומר לשלוח אנשים אחדים אל ראש עדת ישראל בפטרבורג, הבאראן גינצבורג, לבקש מלפניו כי יקח המשרה על שכמו ליסד ועדים לתכלית היציאה. הבאראן ענה להם כי לא יוכל לעשות כדבר הזה לבדו, כי קצרה ידו ואין ברשותו לשפוט למי הצדק: אם לאלה המטיפים בעד היציאה או למתנגדיה; ולכן החליט לקרוא לאנשים מערי המדינה ולשאול את פיהם. ובין כה וכה והגבירים אשר עלה עשן באפם על אשר לא הלך הראזסוויעט בדרך אשר התוו המה לפני כה”ע המשרתים את פניהם, ולא די אשר גלה מעט את הקץ ע“י ההוספה הנזכרת, אך גם מעורר הוא את טובי העם לפעול ולעשות, שלחו בהרידקציא את שן הנושכים, ומכתביהם הריצו אל כל קהלות ישראל לאמר: " הראזסוויעט והסטודענטים היהודים מכבידים אכפם על ראשי בני ישראל בעיר הבירה כי יבקשו מאת הממשלה להתיר את העמיגרציא ליהודים, ויבארו במכתבים ההם כי אין עמיגרציא לחצאין וכי אך זה תתיר הממשלה את היציאה, אם כל בני ישראל, כל שלשת המילליאנים, יעזבו את ארץ רוסיא; ובכן ימהרו נא כל הקהלות לשלוח אנשים נשואי פנים לעצור בעד הרעה”. – היודע אך מעט את מצב העם בעת מבוכה יבין ברגע כי שנים שלשה מכתבים כאלה הבאים מעיר הבירה יכולים להוליד שאון ומהומה בלבות העם. לא היה קץ לכל הפירושים והבאורים, ורוב הקהלות שלחו בעלי אוצרות והון, אנשים כאלה שהם בערי ארץ מולדתם צלם דמות גבירי עיר הבירה. ואם אמנם גם הצעירים מצדם שלחו מכתבים אל ערי המדינה כי יבחרו אל האספה אנשים מצדדי היציאה, – אבל דברי האדירים ודברי הצעירים – דברי מי שומעין? מכתבי הצעירים לא הצליחו גם אחר אשר, כפי שהותנו אז, הרב דראבקין היה מאסף האספה השניה, ואחריה האספה בשנת 1882 היתה כאחרית האספה שקדמה לה, – אחרית הנותנת חרפה על כל ישראל…

מדי דברי אודות האספה השניה עלי להזכיר לברכה את הקדוש רבי שלמה שמערלינג ציר קהל מאהילוב ע"ג דניעפר אשר נפל חלל על במתי ישראל. בעת האספה בחם לבו – לב יהודי נאמן לעמו ולדתו, לשמוע אל המקרים ואל המעשים, דבר דברים כאש על אודות מצב עמנו הנורא, ועוד מלתו על לשונו, עוד רוח ה' דובר בו – והשבץ אחזהו ויפול שדוד… ככה יעזוב הגבור את דגלו מידו על שדי קטל, ככה ישים איש החיל את נפשו בכפו, ולאו כל אדם יזכה למות כמות רבי שלמה זה, זכרו לדור דורים, ובקהל קדושי ישראל ינון שמו.

ה.

“אבל האמנם עמדו אחינו גבורינו ומשכילינו מנגד ביום שבות זרים חיל ישראל? האמנם ככה שמן לב האנשים האלה עד כי לא יחושו בצרות עמם ולא יתעוררו לעשות לטובת אחיהם בעת יש לאל ידם?” ישאלוני הקוראים – ולהם תהיה צדקה, כי באמנה יש ויש מקרים ומופתים אשר יכזיבו משפט כזה – לו הוצאתיו מפורש. כי באמת יודעים אנחנו כלנו היום כי גבירי בני ישראל לא התנכרו מעודם לאחיהם, הסוחרים העברים משימים לב לכל דבר שבקדושה רב יתר מכל סוחרי עם ועם, וכגוי עושה צדקה הגוי כל בית ישראל. וחכמי ומשכילי עמנו – המה הלא היו תמיד ראשונה להקריב נפשם כליל על מזבח אהבת עמם, ומי בגבורי ישראל אם לא חכמינו וסופרינו?! חבילין חבילין של מופתים כאלה יוכלו קוראים רבים להביא ולטפח על פני בראותם אותי במאמרי זה דש בעקבי את הגבירים ואת המשכילים, לו אך השמעתי בשפה ברורה בו הפנו הגבירים הנאורים עורף לעמם; אבל אנכי בזאת לא הגדתי, וגם לא עלתה על דעתי להוציא דבה על ראשי עמי. אפי לא יחרה בהם על אשר עמדו מנגד ולא ראו בצרת אחיהם, אין אני מתאונן עליהם על אשר “טמנו ידיהם בצלחת” ולא עשו מאומה לטובת אחיהם, בלתי אני קובל עליהם על אשר עשו הגבירים והמשכילים, כל חד וחד יותר מהדרוש, על אשר דרשו בעת היה להם לפרוש, על התעטפם כל אחד בטלית של חבירו, ולכן לא מצאו תושיה וישועות בל נעשו בקרב עמנו.

הדברים האלה צריכים ביאור: היו ימים לישראל אשר אך הון הואיל ביום עברה והשוחד הציל ממות. צדקת ישרים לא חלצה נפשם מצדה, תקות תמימים אבדה ואך הכסף היה עוז להם מעשרה חכמים אשר היו בקרבם. שונאי עמנו קנו את חיינו במחיר “עשרת אלפי ככר כסף” או יותר מזה, הכל כמנהג המדינה וכפי מעלות השער, ועל גבירינו לפנים היה לפדות אותנו כפי אשר העלה עלינו רוח המושל בנו. זה היה מצבנו תמיד בלאומים דורות אין מספר: לא חנם נמכרנו ואך בכסף נגאלנו, וגם עוד היום ימצאו מקומות כאלה (ברומניא ומאראקא) אשר אך במחיר כסף נביא חקים ומשפטים צדיקים לעם ישראל השוכן שמה. בימים האלה ובארצות האלה אך על הגבירים לעזור לישראל מחוץ, אך עליהם החובה להרים תרומה מכספם לגאול את אחיהם והמה אך המה עיני העדה וראשי העם בכל הנוגע לפדות את ישראל מידי שונאיו מסביב. אך על בעלי הכסף להווה שמה גואלי דם ישראל, כי מגואלים אחרים זולתם לא תצא שום ישועה. כי המשכילים ומליצי עמנו נדמה נדמו שמה, בחוץ לא ישמיעו קולם, כי למי יכרו אזן לשמוע תורת המשפט והזכות לישראל במקום אשר המשפט נגזל לעין השמש וכח הזרוע עם השוחד יושבים לכסא? האם יפנו בדבריהם אל עמי הארצות האלה, בעת שגם המה שמה ע"פ הרוב רצוצי משפט ועבדים נרצעים לאי-היושר, אין חבוש מתיר את רעהו: כי אם לעצמו לא יוכל הושיע, לרעהו לא כל שכן; ולכן בארצות העבדות אף אם שבע ביום ובראש הומיות ישמיעו משכילי בני ישראל דבר חק ומשפט – לא יהיה שומע להם, ועל כן על חכמי היהודים שמה לכונן את כל מעשיהם אל קרב עמם, לאמץ את הברכים הכושלות, לבשר יום רצון להנואשים מתקוה, לחנך את הדורות ולשמור מכל משמר את רוח עמנו; ובעלי הכסף מאחינו ישלמו את המסים אשר ישימו עלינו באשר יהודים אנחנו, יתנו כפר נפשותינו, לאשר בידיהם עתותינו ויתאמצו כי ינתנו לנו תורי זהב במחיר נקודות הכסף…

אולם בימים האלה ובארצות ההן אשר חדלו בני ישראל להיות מקנת כסף המושלים ומשפט וצדק יחלק חבלים לעם ועם – שמה אך המשכילים יודעי דעת ומשפט יעמדו על הגאולה ולא בעלי הכסף. אדוני הרבבות המה שמה אך עץ פרי הנותן פריו בעתו; הגבירים עוזרים בכספם ליסד בתי ספר ולהפיץ חכמה ודעת וכאלה, ולראשי העם מאשריו ומנהיגיו יחשבו החכמים, ואלה האחרונים ימליצו טוב בעד העם, בעת יקום עליהם שטן מלשין ומוציא דבר ביד ה' הטובה עליהם. ובאמת רואים אנחנו כזאת בכל אלה הארצות אשר אור הדעת נגה שם ומשפט האדם באשר הוא אדם היה שמה לחוק, כי לא הגבירים בראש עניני הכלל, אך החכמים וסופרים המה עיני קהלות ישראל וחברותיהן. ראטהשילד לא היה מעולם ראש חברת כל ישראל חברים, וכן הבאראן הירש, אם כי פזרו רבבות שקלים לצרכי החברה כי"ח, וגם בראשי יתר החברות למעשה הצדקה יעמדו לרוב חכמים ביחד עם הגבירים היודעים ומבינים את ערכם ומכירים את מקומם, כי לא לעצתם ולחכמתם צריך ועד החברה אך לכספם הרב. ואם יקרה כי יצא קצף על עם ישראל מאת מוציאי דבת העם באזני דעת הקהל, “מפני שיש בהם זהב ואין קטיגור נעשה סניגור”; לא כן החכמים והסופרים, אשר שפתם אתם ועטם בימינם לדבר את אויבינו בשער לפני דעת הקהל וחכמי עם הארץ הדורשים אחרי האמת באשר תמצא, יתנו אמון בדבריהם. ואם עתה בשנים האחרונות נתפרדו הלבבות ורבים מבני הנכר חדלו להאמין בדברי סופרי היהודים באשר המה יהודים, אבל עוד נזכור הימים אשר לא הפלו בין פראנץ דעליטש ובין יוליוס פירשט, ובארצנו הללו פה אחד את פעלי המנוח יוסף רעבינאוויטש (מו"ל “ראזסוויעט” הראשון באדעסא) ויאמינו בדבריו, והמלחמה הזאת אך להמשכילים, כי ראמות לגבירים רבים חכמות בשער לא יפתחו פיהם והפייטן אומר: “וסופרי רוממו ימין רוממה, כי לה' המלחמה”. –

ובכן מקום יש במצב ישראל בארצנו להגבירים להתגדר בו, גם יש ענין להחכמים המשכילים לענות בו, איש איש כפי אשר ידבנו לבו לפי כחו וגבורתו, זה בכדו וזה בחביתו, זה בכספו וזה בעטו.

ומה זה אפוא ראינו במפעלות שני הכחות האלה?

תהפוכות: הגבירים מסיגים את גבול החכמים, ועל כן גם חכמת משכילינו לא תביא תועלת לנו. כשלשים שנה עברו מאז הוטב מצב ישראל בארצנו עד כי יצאנו כמעט מתחת אפוטרופסות השתדלנים וכמעט חדלנו למצוא חפץ בהם ובהשתדלותם של הגבירים ע“י הדבר הפוקח אורים ( כן הוא השוחד ע"פ הרוב בכל הנוגע לישראל, שהשנאה לו מעורת את העינים ואך השוחד יפקחן לראות נכוחה). מלכנו המנוח אלכסנדר השני ז”ל מלך חסד היה והרבה להיטיב עם ישראל, עד אשר כבר היה עת לנו במשך ימי ממלכתו לבחר לנו מורים חדשים תחת הגבירים השתדלנים – מקרב החכמים שרבו בעמנו; בימי הדור ההוא נתנו לנו ידים לעזוב את ערש ילדותנו, ביכלתנו היה לעבור את תקופת הילדות והיה עלינו לבוא בגבורת אנשים עומדים בדעת עצמם, אנשי באים בימים שאין חפץ להם עוד בשעשועי זהב או כסף; כבר בא לנו מועד לחשוב מחשבות, ללמוד אל דרכי החכמים שבקרבנו, ואנחנו עדיין לא שבנו מטעותנו והגבירים עודם מאשרי עמנו גם ברוח, ולכן לא יפלא אם הצאן תועה אחר המדבר. היודע מכל הנעשה אחורי הפרגוד בקרב קהלות ישראל יודה לדברי, ולמען אלה שאינם יודעים מאומה אוכל להראות על מקרים אחדים המאמתים את דברי ומשפטי.

אם לא תדע לך, הקורא, משטרי החברות והקהלות – צא נא בעקבי ראשינו וקציני בית ישראל בעיר הבירה. שור נא אל מפעלות החברה “להרבות השכלה” העומדת ומשמשת בקרב ישראל בארצנו זה עשרים שנה, – האם נמעול בקדשים אם נאמר כי בכל משך הזמן הזה לא נראה למדי הדר החברה על פני חיי ישראל בארצנו? כמדומה לי כי גם מעריצי החברה יודו ולא יכחשו כי הוצאת איזה ספרים על חשבונה במשך עשרים שנה לא תוכל להחשב לפעולה גדולה ונכבדה מאד. ואיך יוכל איש מודה על האמת להגדיל את פעולת החברה בראותו כי במשך חמש עשרה שנה, אחרי עמל רב ואחרי אשר הדפיסה פעמים אחדות “קול קורא” במכ“ע עברים, נאספו אל החברה אך כשלש מאות חברים ( לראשית שנת 1879 היו אך 305 חברים). ידעתי כי אחדים ימליצו טוב בעד החברה ויאמרו כי לא הועד אשם בזה, אך בני עמנו הנותנים כתף סוררת לכל דבר טוב ומועיל, כי אך ידי “האינדיפפערענטיזמוס” במעל הזה, וכי אין ראשי החברה אשמים אם בני עמנו הולכים בחשך ומואסים בחברה ובחכמה אשר היא תחפוץ להפיץ. תשובה כזאת אמנם היתה מתקבלת על הלב בימים עברו, עת אשר כל משכילי בני ישראל הטיפו כל היום “להשכלה” מבלי דעת מקומה וידעו אך אחת: להגיד ליעקב פשע ולבית ישראל חטא – שלא חטאו ושלא פשעו; אז על פני כל המליצות האלה רקדו כשעירים המלים: בערות, אינדיפפעררענטיזם וכאלה, והמילים האלה היו לשעירי העזאזל לשאת עליהם את כל חטאת בית ישראל. אבל עתה מענה כזה לא יוכיח צדק. עינינו הרואות כי ידי בני עמנו פתוחות בכל עת לכל הפושט יד, היהודי מלומד להרים תרומה מכספו לכל צרכי צבור, וגם לעניני השכלה ודעת רבים כעת המתנדבים. למרות התלונות אשר המולי”ם העברים מתאוננים תמיד באזני הקוראים רע על מצבם, הנה רוב המולי“ם מכה”ע עברים מרויחים במעשי ידיהם; ולולא חפצו המולי“ם מכתה”ע לעברים בשפת רוסיא להתהדר יותר מדאי ולפרכס את אחיהם הסופרים יתר על המדה, כי אז ראו גם המה ברכה במעשי ידיהם – והלא מצרור בני עמנו יצא שכר המולי“ם האלה! כשלשים ואולי כארבעים אלף רו”כ הוציאו משכילי בני ישראל ברוסיא על מכה“ע לעמנו בשפת הארץ שנה שנה מאז החלו לראות אור – אות ומופת הוא כי לא כל המשכילים ברוסיא נזרו לבושת ועוד לא אלמן ישראל מאנשי לב. ואנשי לב האלה אל נכון לא נסוגו אחור מלהשתתף במפעלות החברה “להרבות השכלה” ולשאת בעולה, לו אך הכירו גבירי עמנו את מקומם ולא נגשו אל הקודש, מקום אשר אך על חכמי העם לבוא שמה ולא להגבירים. לעמוד בראש השכלת העם לבחור בדעת – כל זה אך על החכמים לעשותם ולא על אילי הזהב. הן אמנם הגבירים קרבו בשמאלם את אחדים מן החכמים, אך ימינם הרחיקה אותם, וראשית מעשי המיסדים היה לחק חק אשר על פיהו אנשים בעלי כסף יוכלו להתחבר אל החברה: על כל חבר, גם מדיוטא התחתונה, לשלם עשרה רו”כ לשנה, בעת אשר בחברת כי“ח יש מפלגה אשר חבריה משלמים אך 5 פראנק. נוסף לזה – האדירים מרשים לעצמם להשתרר על המשכילים העובדים עבודת החברה גם השתרר, עד כי כל בעל נפש אשר לא יאבה לשים שכין בלועו נאלץ לעזוב את עבודת ועד החברה. המה המרו ועצבו גם את רוח הד”ר הרכבי, עד כי נסוג אחור מפקודתו בועד החברה, והחכם הזה לבד אשר לו שכם אחד על כל אחיו בועד החברה, עוד היה בשנים האחרונות עמוד התוך אשר כל החברה היתה נשענה עליו וכל המונה ושאונה, טרחה ומשאה אך עליו היו כלנה! ומי האשם בדבר, אם לא האדירים המסיגים בלי משפט את גבול החכמים והמשכילים בעמנו, הגבירים החפצים להיות ראשים לכל, גם להפיץ השכלה בישראל…

ועוד לא גמרתי את ההלל על האדירים, לא די כי יקחו זכות לעצמם להורות דרך איך להפיץ השכלה בישראל, אך עוד יקחו גדולה לעצמם לבחור רבנים על פי חפצם ורוחם מבלי שאול את פני העדה. אם בערי המדינה יעשה כן אין עוד כל פלא, יען כי הגבירים שמה ע“פ הרוב ביראים יתחשבו והנה הנם ככל המון בית ישראל. אבל הגבירים בערי הבירה אשר רובם דשים מצות בעקבם ובכ”ז יקחו להם המשפט להעמיד רועי נפשות למדקדקים במצות ושומרי תורה. בפטרבורג נוסדה קהלה מבני עמנו – ומי יעמוד בראשה? אך אילי הכסף ואיזה מבחיריהם רצתה נפשם בם, אשר ינענעו בראשם על כל הצעותיהם וחפצם.

הוא אשר דברתי כי הגבירים עושים לטובת עמם יותר מכפי הדרוש מהם, המה לוקחים לעצמם במקום אשר לא יכירם מקומם, ובזה יבריחו את המשכילים מעבודתם או ישעבדום אליהם. – ולמי אוי ולמי אבוי? – לעמנו!

ואת זאת ראינו גם בשנת הרעמים.

התחולל הרעם ותרד בבת יהודה תאניה ואניה; אל גבירי עיר הבירה עפו תלגרמים כצפרים עפות; על הגבירים הלא היה כרגע לאסוף כסף הרבה מאת כל נדיב לב, ואת זאת יוכלו הגבירים לעשות, לו אך חפצו להרים בעצמם תרומה גדולה, לו אך בחרו אנשים מקציניהם ולעבור בכל בתי ישראל בעיר הבירה. אבל הגבירים לא כן עשו; אל בית הבאראָן גינצבורג נקראו מבני העיר, וינדב הבאראן 1500 רו“כ, אחריו נדב ה' פאליאקאוו אלף רו”כ, ובכן אין פלא אם ה' זאק הרים אך 500 רו“כ היינו לא יותר מנדבת סרסור הבערזא סקאראמאנגא – יוני מלדה ומבטן – לטובת העברים הנרדפים; ומבלי חפץ להכות בחרפה את לחיי גבירי עיר הבירה אינני מביא בשמות יתר המתנדבים. והיה כי תשאלו מדוע נמנעו הגבירים לשלוח מקרבם מאספים נדבות בכל בתי ישראל בעיר הבירה, אז אשיבכם תשובה שלא מענין, אבל היא נבונה ואמתית. המה לא עשו כזאת מפני – כי היום יום האסף אל הבערזע למקח וממכר בשטרות. מחר נחוץ לזה להשתדל להשיג קבלנות מעשירה או עסק אחר מביא ברכה, וממחרת – אין עתותי השלישי בידו, כי שרה בערנארד משחקת בתיאטרון, והוא שלם מאתים או שלש מאות רו”כ במחיר מקום מושב, וגם זה לדאבון לבבו אך בשורה השניה… קוראים אספה להתאסף במצש“ק הבא, וגם זה בתנאי אם לא יחול ביום השבת ההוא ליל סומפוניא… ולא התולים עמדי, אך דברים כהויתן אשמיע³). ולא נוכל לבוא במשפט ע”ז עם הגבירים, שהמה בכל הונם ועשרם לא פחות מאנשים פשוטים, בשר ודם, ולא נוכל לדרוש מהם בגלל עשרם כי יעזבו את חמודות ההבל ויפנו את לבבם רק לעניני עמנו, בגלל עשרם לבד לא נוכל לדרוש את זאת מעמם, לא נוכל לחייבם קרבנות מחים על מזבח עמם, אם כי לפי מצב הענינים, אחרי אשר הגבירים התנשאו לראש על עם ה' וידיחו בשתי ידים את משכילי העם מעבודת העם, עליהם – על הגבירים – החובה לעשות. כי עתה באמת קצרה יד המשכילים לעשות מאומה בלא הסכם הגבירים, כי כל עניני העם סבוכים ואחוזים בידי הגבירים והמה נושאים קצף וחרון על אלה העושים לטובת ישראל ואת פיהם לא שאלו.

לרגלי מקרים כאלה דל מאד מצב המשכילים, כתבי העתים בלא עזרת הגבירים לא יוכלו עמוד על עמדם, ויד חכמינו קצרה מעשות מאומה, אם כי דעתם איננה קצרה, עד כי בכל משך הימים הנוראים שעברו על היהודים לא התאספו המשכילים יחד אף פעם אחת מדעת עצמם, לבד פעמים אחדות שנקראו אל הגבירים או התועדו להם במצות הגבירים. ואין להתפלא אם ידי המשכילים בעיר הבירה לא עשו בכל העת ההיא תושיה, ואין להשתומם אם ככה רם לבב הגבירים עד כי נועזו לעשות נבלה בישראל להרחיק מקרב אספת שלוחי קהלות ישראל את החכמים והסופרים! לה' צעדערבוים העובד עבודת עמו חצי יובל שנים אין כל רשות לשבת בסוד שלוחי עמנו, ולפלוני הגביר, אשר אולי ביום אתמול דבר לא היה לו עם עסקי עמו ודתו, לו נאה ויאה לחות עצה ולהשמיע דעה!… אם לא יצאה מחאה גלויה מקרב העם נגד השערוריה הזאת, אז כמעט נודה לדברי האומר, כי עבד ישראל או יליד בית הגבירים הוא.

גם בוש לא יבושו גבירי בית ישראל!…

ו.

אך אשובה נא אל תולדות “הראזסוויעט”, כי התולדות האלה הן אצלי ראש הפסגה אשר משם אראה את ישראל שוכן לשבטיו, ואתבונן על מעלליו, –

כאשר פקד “הראזסוויעט” את עון גבירי עיר הבירה ויגלה על חטאתם, כן לא כחד תחת לשונו את האמת להלל את פעלי נדיבי הלב בערי המדינה ולתת צדק לפעלם בעת אשר הגדילו לעשות. להנדיבים בערי המדינה נתן אלהים ענין רע לענות בו, כי עליהם היה להחיש עזרתם תיכף לנגועי הרעמים, להושיט להם לחם פשוטו כמשמעו, להביאם בצל קורתם, לכסות מערומיהם במקום הבגדים אשר לקחו מהם המרעימים, עליהם היה להחיש ולמהר תשועתם, בעוד אשר גבירי עיר הבירה טרם ידעו מכל הנעשה, ובאמת בשנה ההיא הרבו לעשות לטובתם בערי השדה, ובידי היה להביא עדים הרבה על זה, לולא ידעתי כי רוב החסדים והצדקות נודעים להקוראים ולולא חפצתי לקצר, אולם לבל יאמר הקורא, כי אך כהן רואה נגעים אנכי ומפני רוע לב ומרה שחורה אך מומים אחפש, ומפני זה

……………… אחי היהודים

יראוני רק שמות………….

ובכל פנות העם ממסד עד הטפחות

רק דמעות נגרות ובכי ואנחות, –

לכן אעצור מעט את הקוראים להאיר להם “שביב אש בממלכת החשך” ונעברה יחד על פני מפעלות “הועד לעזרת הנרדפים” שנוסד בקיוב ביום השלשים לירח אפריל שנת הפוגרומים, היינו ממחרת הרעמים בקיוב, כי האלהים שלח את הועד הנזכר להיות למחיה ולפליטה גדולה לאדם רב.

בעת אשר החל הנגף בנגב רוסיא נמלטו רבים לקיוב למצוא עזרה שמה, ולכן אך נוסד “הועד” היה עליו לבקש ולמצוא מקום מפלט לאלה הנרדפים ממשכנותיהם אשר מספרם עלה לאלפים נפש אדם. וימהר הועד לנטות אהלים לשבת מאלה אשר מסרו שרי הצבא ברשות הועד, ובאהלים האלה מצאו מפלט להם לערך חמשת אלפים נפש מאחינו. את המחנה הכבד כלכל הועד במאכלים מבושלים שלשה עשר יום, ובס"ה נתן הועד אוכל לשמונה אלפים שש מאות ותשעים ותשעה אנשים ולעשרים אלף חמש מאות וארבע ילדים. את זאת עשה הועד בימים הראשונים להוסדו, כמעט בעקבות הרעמים, בעת אשר רבתה המהומה בין אחינו; וכפי אשר יוכל הקורא להבין מן המספרים האלה, היו נמוגים רבים מן השדודים בזלעפות רעב לולא מהר הועד להושיט אוכל למו. המקרים האלה כבר יעידו כי הועד ידע את אשר לפניו ולא עשה מלאכת ה' רמיה ואך בהשכל ודעת כלכל את מפעלותיו. וגם בעבור הבהלה הראשונה ובני עמנו שבו מעט למנוחתם, ראה הועד ליסד קופות של צדקה במקומות אחדים בקיוב לחלק שמה לחם וחמשה קאפ' לנפש בכל יום.

אך כל זה היה בראשיתה, בעת אשר כל האומללים היו מקיוב ומהכפרי סביבותיה והועד היה לבית חסד מקומי. אבל עוד מעט וכל נגב רוסיא היה למערת פריצים וקול שועת בת עמנו עלה מכל עברים… ושמה בערים הקטנות אין מי אשר ידע לעמוד בפרץ ואשר יוכל לחבש פצעי עמו; בערים הקטנות ואף כי בהכפרים אין מי אשר יכונן ועד לעזרת הנזעמים, והאמללים כלם פנו אל הועד אשר בקיוב אשר לשמע אזן שמעו תהלתו; ויהי הועד הקיובי לתל שהכל פונים אליו, לועד מרכזי, ואליו פנו כל מוכי אלהים מן הערים מפלכי קיוב, פאדאליען, טשערניגוב וגם חערסאן. והועד הראה לדעת כי לא לשוא בטחו בוטחיו בו. במשך חמשה ירחים, מיום הוסדו עד ר"ח אקאבר 1881, הצליח בידי גזברי הועד לאסוף כסף רב היינו:

מחוץ לארץ קבל הועד נדבות

שבכללן גם הסך ארבעים אלף פראנק מחברת כי“ח 72,965,46 רו”כ

נדיבים שונים בערי המדינה ברוסיא שלחו אל הועד 63,016,09 רו"כ

על ידי בית המסחר בשטרות של הבאראן גינצבורג קבל הועד 82,500,00 רו"כ

ס“ה 218,482.55 רו”כ

כמו שידע הועד עת לצבור כסף כן ידע והבין איך לחלק את הכסף המתוכן, כי רוח חיים היה בהועד ויעש מעשהו כאיש חי רב פעלים. הוא התאמץ בכל יכלתו כי העזרה אשר הוא מושיט להאמללים תקים אותם על רגלם ויוכלו עמוד כבראשונה, תחת אשר דרך רוב עושי צדקות בקרבנו לרפא את השבר על נקלה, לתת לחם לרעב עת ירעב, מבלי תת לו יכולת למצוא לחמו לנפשו בכל עת. האנשים היודעים ומכירים את מצב הסוחרים הבינונים שבאחינו, אשר מבחוץ המה נראים בבעלי יכולת וכאנשים אשר לחמם בטוח ואולי גם הון ועושר בביתם: אלה הסוחרים החיים חיי איש בעל בעמיו למראה עין, נותנים צדקה, לבושים לבנים, וגם את מס הסוחרים ישלמו; אלה “הקופצים” האמללים אשר באמת אין הון ואין עושר בביתם ואך צדקתם ואמון רוחם כל רכושם וקנינם ובעזרתם יחזיקו מעמד לבל צדקתם ואמון רוחם כל רכושם וקנינם ובעזרתם יחזיקו מעמד לבל ימעדו רגל בכל יום יום – היודע את מצב הסוחרים האלה אשר כאלה בל“ס תשעים למאה בין החנונים והסוחרים היהודים בארצנו, יוכל לשער בנפשו איך הוכו שוק על ירך, איך נדמו בפרוץ השודדים במשכנותיהם. עזרתכם הבל יהיה אם תתנו לסוחר כזה שיצא נקי מנכסיו חמשים רו”כ, כי שבועות אחדים טרם יעבורו ויכלה הכסף מן הכיס והוא ישוב להיות “נצרך” כאשר היה קודם קבלת החמשים רו“כ. עזרה צנומה ושדופה, דלה וקטנה תהיה להסוחר לא לעזר, היא לא תחיה מערמת העפר את מסחרו השדוד ובעזרה הזאת לא יקים את סוכת חנותו הנופלת מרוח עריצים; והיתה להפך כי העזרה תהפך לו למחתה ותועיל עוד להותו, כי יודע בקהל שפלוני הסוחר ירד מנכסיו עד כי קבל נדבה איזה סך קטן. לא כן אם יבוא הועד לעזרתו בסך כסף גדול אשר על ידי הסך הזה יתרומם מעפר ויוכל לחדש את מסחרו כקדם, לבנות הריסות חנותו כלפנים, אז באמת נקימהו ויחיה לפנינו ובטוח נהיה כי זמן מה טרם יעבור וישוב הסוחר לאיתנו הראשון, ובהמשך הזמן עוד ימצא און לו להשיב לידי הועד את העזרה אשר קבל מידו. ואת זאת עשה “הועד לעזרת הנרדפים” בקיוב, בחלקו עשרים וארבעה אלף וארבע מאות רו”כ לסוחרים שונים בתור גמ“ח ויתן לכל אחד מחמש מאות עד אלף וחמש מאות רו”כ; והפעולה הזאת תעיד על הועד כי ידע והכיר את מצב אחינו זאת מצב מסחריהם, וכל איש לב יתן צדק לפעלו בכלל, אם כי דעת לנבון נקל כי היה מקום לערעורים על איזו פרטים ממפעלות הועד.

לא נחרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו את דבריהם על דין תורה, מבלי שאול את פי החיים ומבלי התבונן לצרכי השעה. ובל“ס לא השיג גם הועד בקיוב את מטרתו לגמול חסד עם האמללים היהודים באשר המה יהודים, – לו בחר בפארמאליזם, לו שם פניו אל הצורה ולא אל התכלית, לו גזר אומר ע”פ הדין: אין משנין מצדקה לצדקה, והיה מונע עזרתו מאלה אשר סבלו בשנה הנוראה ההיא מתגרת יד מאזרי זיקות ומבעירי תבערה. הועד לא הפלה בין השדודים ובין הנשרפים שרבו אז מאד, כי עין בעין נראתה אז רוח אחת, רוח קטב, גם ברעש גם באש, אשר שניהם כוננו חצם על משכנות היהודים, ולכן חלק הועד שבעת אלפים וחמשים רו“כ גם לאלה אשר הוצגו ריקם על גחליהם. אך בחמשת הירחים הראשונים להוסדו חלק הועד 135,947 רו”כ: מזה נתחלק בקיוב ובסביבותיה לבד 95,311 רו“כ: להשדודים בכפרים 9373, והמותר נתחלק ביתר הערים. וערך הצדקה הזאת יגדל שבעתים אם נשים לב כי הסך הנתחלק היה לעזרה למספר ארבעת אלפים שבע מאות שמונים ושבע משפחות שנפשותיהן עולה לסך ארבע ועשרים אלף מאה וששים! חכמינו ז”ל אמרו: המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, – ואם נפש אחת כך על אחת כמה וכמה גדול שכר הועד שהחיה אלפי נפשות, ואם הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, – כמה אפוא יהיה מספר הברכות אשר יחולו על ראש הועד בעד הרבבות אשר תמציא ליד השדודים!

הן אמנם כי גם העזרה הגדולה הזאת לא מלאה את הנזק, אשר לפי הערכת הועד עלה כמעט לשלשה מיליאן רו“כ אבל כל שופט צדק יודה כי גדולות עשה הועד, ולבי אומר לי כי בגלל זה הצליח בידי הועד לעשות הרבה, יען כי בראשו לא עמדו הגבירים אילי הכסף ואך החכמים והמשכילים מאחינו בקיוב היו לרוח החיה באופני הועד והמה עמלו והצליחו; לא המיליאנער בראדסקי עמד בראש הועד רק הרופא עינים ד”ר מאקס מענדעלשטאם, וכן היו חברי הועד מקרב הנאורים והמה ידעו היטב את אשר לפניהם. להנאורים אמנם יחסרו לפעמים פרקים אחדים מתורת הנסיון ושגורה אצל אחינו הסוחרים – “המפלגה התיכונית” אשר בקרבנו, אבל מי אשר נסה להתעסק בצרכי צבור עם אנשים משתי המפלגות, הוא יודע כמה חביבה העבודה ביחד עם הנאורים אשר ע“פ הרוב המה מבינים כרגע ערך העבודה הנתנה על שכמם, משפטם צדק ומשרים ואינם נושאים פנים. וביותר שבח אני את הסדר שהוא תמיד ראשית עבודתם של הנאורים בעניני הצבור: כן נתחלק הועד הקיובי לועדים קטנים ועל כל אחד ואחד מהועדים היו עמוסות עבודות שונות לפי מצב חבריהם, וכן היה ברשות כל ועד משנה לקרוא אליו לעזרה האנשים הידועים לו אשר יוכלו לשאת בעול ואשר כח בהם להיות לתועלת להועד. חברי הועד הקיובי עבדו בערים אשר נראה שם הנגף וישפטו על העזרה הנחוצה שמה למראה עיניהם, ולכן היה לאל יד הועד לרדת עד תכונת הצרכים ולהוציא משפט צדק למי לעזור וממי לחדול, ויזכרו את מאמר אבותינו החכמים: “אמור מעט ועשה הרבה”. ובאמת דרך אחד לא היה לפני הועד לבוא לעזרת השדודים, כי לא היה לו להשען על העזרה אשר תבוא אל האמללים מאת שלטן הגוף או העיר. כי כאשר הציע ה' א. קופערניק בבית מועצות עיר קיוב לתת ליהודים חמשה עשר אלף רו”כ מקופת מכס הבשר, אשר היהודים ישלמו בעדו אל קופת העיר בחמשים אלף רו“כ לשנה, השיב ראש העיר את פני ההצעה ריקם, באמרו כי את כסף מכס הבשר תוציא העיר על צרכים ידועים ומקומיים, ולתת בהלואה ליהודים לא תחפוץ העיר פן יבוטל מכס הבשר ומי יערב בעד הכסף לקופת העיר? הנה כי כן לא חפץ בית מועצות העיר, אשר פתאום בא שואה על רבבות תושביה, להלות כסף ליהודים על חשבון מכס הבשר אשר כסף המכס הזה נתן באוצר בית המועצה; ויחל ה' קופערניק את פני חברי המועצה לתת איזה עזרה ליהודים מאוצר העיר. אז נחלקו חברי בית המועצה לשנים: שמונה ועשרים נבחרים נטו לזכות ושבעה עשר אמרו לחדול. וכאשר עמדו למנין על אודות כמות העזרה, בעמל רב ואחרי גורלות שבגורלות, החליטו לעזור לאלפי האמללים בסך שלשת אלפים רו”כ מאוצר העיר. וכמעשה שלטן עיר קיוב כן עשו ביתר הערים, עד כי נוכחו רבים לדעת כי אך בקרב היהודים תבוא תשועת הנרדפים.

כבר אמרתי כי לרגלי המקרים הועלה “הועד לעזרת הנרדפים” הקיובי למעלת ועד מרכזי לכל נפות הפגרומים, וכן התאמץ הועד להתראות בעיני העם ובעיני הממשלה. הועד הזה הסיר מעל שכמו סבל גבירי עיר הבירה, לא חכה אל “הישועות” אשר יביאו להם אחינו השאננים על נהר נעווא, כי אם שלח מקרבו צעירים מיוחדים אל עיר הבירה להשתדל לטובת יהודי קיוב בפרט והיהודים ברוסיא בכלל. המה באו פטרבורנה בחודש אויגוסט 1881, ובראותם כי בקרב “השתדלנים” בעיר הבירה אין שלום אמת, ומי התקוה על פעולתם של השתדלנים המושבעים האלה הוא משענת קנה רצוץ לאחינו – הלכו להם הצירים מקיוב ועשו מה שעשו בלעדי גבירי עיר הבירה. ביו השבעה עשר לירח אוגוסט התיצבו הצירים לפני שר הפנים, והוא קבלם בסבר פנים יפות גם הבטיח להם, בדרכו, כי לא תשים הממשלה לב אל דרשות הגענ. סטרעלניקאוו ואל דבת כתבי העתים הצוררים לישראל, ובכלל הראה הגראף איגנאטיוב לדעת כי מביט הוא על הצירים האלה כעל שלוחי צבור הבאי בכח והרשאה מאת כל המון בית ישראל, – הצירים האלה הכחישו אז ע“י כותב הטורים האלה, את השמועה אשר עברה במחנה: כי הממשלה אומרת לקרוא אל הועד לשאלת היהודים את המולי”ם ערלי הלב הצוררים לישראל. להצירים נודע אז ממקור נאמן כי שקר בפי השמועה המעציבה הזאת, ויניחו דעת רבים בהכחישם אותה. –

וזאת התורה אשר תצא לנו מכל אשר דברנו בשני הפרקים האלה:

כי לולא עמדו הגבירים בראש עניני בני ישראל בארצנו, היינו: לולא יצאו ויבאו לפני העדה אנשים האלה שעל פי הרוב המה פשוטים חסרי כשרונות ועמוסים טרח בעולם מסחרם ובמשא ומתן, ואך חכמים וסופרים היו מאשרי עמנו, אז לא אבדנו עתותי רצון, ולא רבו ככה העניים בקרבנו בשנים האחרונות; כי לו למדו אחינו את חכמיהם אלופים לראשם, היו הגבירים מרבים להביא נדבותיהם רב יתר מעתה, ובכל מפעלותיהם היו הראשים יודעים עת ומשפט; כי דברי החכמים מאחינו היו אז יותר נשמעים מדברי בעלי הכסף, גם באזני העם גם באזני הממשלה; כי לו היו משכילי ישראל לראשיו, לו השתררו על העם בגודל לבב, ולא נועזו לשחק בו כצפור, לדבר דברים בשם העם ולא רוחו. ביותר נראו השערוריות בבית ישראל, בעת אשר התחוללה תנועה היציאה בקרב אחינו בארצנו, בעת אשר נלחמו כתבי העתים על דבר היציאה: אם לאמעריקא או לפאלעסטינא. אך פי יארכו הדברים, ואקדיש לזה פרק בפני עצמו.

ז.

ריב לשונות בכתבי העתים לישראל ומלחמת הדעות בקרב העם עוד לא התלקחו בכל תקפם, כל עוד שאלת היציאה היתה נדרשת כמין חומר, שבני עמנו מחמירים עליהם להיטיב את מצבם החמרי בעת רעה, בעת שבט הנוגש ינוח עליהם והמה מבקשים תרופה להשתמט מתחת השבט הנוגש בם; כל עוד שאלת היציאה היתה שאלת עניי בני עמנו בארצנו ולא היתה שאלה לאומית; כל עוד פני כל המטיפים לצאת מקרב הארץ ופני רוב היוצאים בעצמם היו מועדות אל עבר ים האלאנטי או אל אחת מארצות אירופא אשר בני עמנו לעת עתה שוכנים שמה בטח. כי כל הימים אשר לא לבשה שאלת העמיגרציא צורת שאלה לאומית לא נלחמו נגד הראזסוויעט וסיעתו מתנגדי היציאה בזרוע חשופה, ואך לאט לאט לא בקול ענות גבורה ואך בקול ענות חלושה, – וסבות רבות לדבר: ראשונה ידעו מתנגדי היציאה כי אין שום פחד לנגד עיניהם, אחרי אשר לבד הגבירים עוד יתנגדו אל העמיגרציא גם היראים והחרדים שבקרב עמנו. לבד זה היתה מריבה בין נביאי העמיגרציא עצמם: אלה קרוא בקול והטיפו לארץ החדשה, ואחרים ענו לעומתם: קומו ונעלה ציון, וגם שלישי נמצאת בקרבם אשר ברוב חכמתם ראו את ארץ ספרד טובה לפני הגולים; ולכן חשבו הסופרים מתנגדי היציאה בלבבם: שבקיה לרויא דממילא נפל ולא נלחמו בחזקה. ונוסף על זה לא היה ביד הסופרים ללחום ביד רמה ובשפה ברורה נגד מטיפי היציאה, מפני כי בראשית התעוררותה היו כל משכילי ארצנו לב אחד ושפה אחת: נעלה מן הארץ! עד כי היו אז מתנגדי היציאה בודדים במועדם, וזאת הלא מודעת, כי “הבודד בשדה לא יאסור מלחמה”. אבל לא ארכו הימים ורוב מטיפי היציאה החלו לשאת משא וחזון לעמנו למרחוק, ציון וירושלים עלו על כל שפת לשון וגם על הלב, שאלת היציאה פשטה את צורתה הקודמת, צורת עזרה זמנית לעניים ידועים, ותלבש בגדי תפארת, בגדי שאלה לאומית חותם ציון שמה על לבה, גם לאום ישראל לקחה בידה וצבי עדיו לגאון שמתהו, אז ראו ויתבוננו מתנגדי היציאה כי לא בנקל יכריעו את אויביהם תחתיהם ולא באפס יד יגרשום מעל הבמה אשר עלו עליה.

ושנים הפנים האלה לבשה שאלת היציאה זה אחר זה ראויים לשום אליהם לב, כי מזה תצא לנו תורה רבה.

בני ישראל אשר ברוסיא (על אודות היהודים בפולין אינני מדבר) יפרדו לשני ראשים: לבני ליטא ורוסיא הלבנה ולבני אוקריינא ורוסיא החדשה. הראשונים לא על חנם יתגאו על האחרונים, כי באמת עולים המה עליהם בכשרונותיהם ובדעתם הרחבה בתורת ישראל ושפתנו, בכל המדות המשובחות שמנו חכמים בעם ישראל. בני ליטא ורייסין מתיחסים על אבותיהם שישבו בעריהם זה מאות בשנים, בעת אשר לבני עמנו ברוסיא החדשה אין יחוס אבות, כי כמעט כלם המה או אבותיהם חדשים מקרוב באו לשבת בארצות האלה באשר עוד בראשית המאה הזאת ערי רוסיא החדשה והקרים ובסאראביען היו מדבר ולא לחנם נקראה רוסיא החדשה, כי אך בימי יעקאטערינא השניה נבנו מרבית הערים הנמצאות עתה שמה. הערים האלו נושבו מריקים ופליטים אשר בכל זמן ועדן הקיאה אותם ארץ ליטא או עדת בני ישראל ביתר הארצות, ובמאה הנוכחית התלקטו אל רוסיא החדשה רבים מאחינו אשר באו לשם עבודת האדמה; ונודע הדבר כי רובם בחרו בעבודת האדמה כדי להפטר ע“י זה מעבודת הצבא – ועל תופשי התורה ובני המעלה והיחס לא היה לפחוד מחרב עבודת הצבא, כי הקהל היה מגן לכל בר אורין ובר אבוהן כנודע. ובכן היו המתישבים הראשונים בנגב רוסיא משדרות התחתונות של הצבור; חזון תורת ישראל לא היה נפרץ בקרבם ובדרכיהם התקרבו אל עם הארץ אשר שמה, ודור נולד היה כאבותיו ויוסף ללכת הלאה. אך לא ברוח לבד נבדלו אחינו יושבי הנגב מבני עמנו יושבי ליטא ורייסין, אך גם במצבם החמרי, – ובזה יבדלו לטוב. הארץ השמנה והפוריה אשר בשפלה ובאשדות הדניעפער ועל שפת ים השחור תתן להם את יבולה ותחלוץ שד להניק את כל בני ארץ הנגב עד כי מצב החמרי טוב שמה רב יתר ממצב תושבי ליטא; ולכן נחלת יושבי הנגב שפרה עליהם. רבים מאחינו ההם עשו עשר וגם עתקו וגברו חיל על ידי המסחר אשר פרץ בארץ ההיא מאז נבנתה אדעסא ותהי לסחר גוים. לאט לאט נשכחה תורת ישראל ושפת קדשנו מפי בני עמנו שמה, לאט לאט הואילו אחינו יושבי הנגב הלוך בדרכי עם הארץ, ובאשר התעוררה בשנות הארבעים מלחמת ההשכלה בארצנו, כבר היו באדעסא בתי ספר מסודרים וכבר היו רבים שמה יודעים שפת רוססיא על בוריה, וגם הראזסוויעט הראשון החל לראות אור באדעסא. רעיון ההתבוללות לא עשה שרש וענף בארץ ליטא, אשר כל בניה המה למודי תורת ישראל ויודעי רוח עמנו; אחינו בליטא ידעו והבינו כי בזה אשר יתבוללו בעם הארץ לא ירויחו, בלתי אם עוד יאבדו בידיהם את כל הטוב אשר לעמנו; בני ליטא ידעו אם מעט ואם הרבה את דברי ימי עמנו, ולכן ידעו כי אין לנו לבוש בימינו מקדם וללכת להתלות באילן שענפיו אמנם מרובים אבל שרשיו מועטים; בני ליטא בנו בתים לתורה וירגישו בעצמם כי בנים המה לה‘, בני המה לעם ישראל, והרגש הזה היה תהלתם וחרב גאותם. לא כן המה אחינו בנגב רוסיא – דעת דת ישראל ודבר ה’ יקר בקרבם מאד. כי כמעט את כל המלמדים, החזנים ואף הרבנים אשר בקהלותיהם המה מביאים מארץ ליטא פולין ורייסין, בתים לתורה וישיבות קבועות אין בארץ ההיא וגם את בניהם בביתם ובחדרם ילמדו אך מעט; ילדיהם ובניהם מחונכים ע”פ דרכי עם הארץ ורוחו. וזאת היא הסבה כי רוב אחינו שמה ממהרים לדבר שפת רוסיא – דבר יקר בליטא ורייסין; הבנים לא ידעו את דברי ימי עמם ולא ירגישו את עצמם כאברים מגוית לאום ישראל, לא ידעו מדוע לא ככל הגוים בית ישראל, ולכן הטיפו חכמיהם לרעיון ההתבוללות אשר כל איש דעת הבין הרבה וידע את מקומה וגבולה האחרון… ובאמת רבים מאד מאחינו התבוללו שמה ויבחרו בדרך יתר עם הארץ; חנוך בניהם, מאכל שולחנם ויתר מפעלותיהם כוננו ע"פ רוח עם הארץ, עד כי בעת הפוגרומים נמצאו בבתים רבים מאחינו איקונין של קדושי הנוצרים, דבר הבלתי אפשר בבתי אחינו בליטא. כזאת יוכלו לעשות רק בני עמנו בארץ הנגב, אשר יחוס אבות אין להם, כבוד נפשם פנימה לא יקר בעיניהם וכמוצא שלל רב ישישו אם יצלח בידם למצאו חן בעיני הנוצרים מכיריהם. –

רבים מאד מאחינו בדרום רוסיא שמנו עבו כשו, כי הרחיב ה' את גבולם ויברך את מעשי ידם ויטשו את תורת אמם ויזנחו את נחלת עמם. אצלם היה ברור כי אין לישראל חלק בעמים וכי כבר חדל להיום עם ולנצח לא יקום לתחיה. להבורים בחכמת ישראל ובדברי ימיו לא נשאר מאומה מכל כבוד עמנו ויקרו; ככל יתר עם הארץ אכלו כל טומאה, חרפו וגדפו את התלמוד ויוקירו את רגליהם מבית ה' – ואיה אפוא יהדותם? ולכן מצא חן בעיניהם הרעיון כי על היהודים להתבולל בקרב יתר עם הארץ, ויחלו להתגאות בזה אשר קראו לעצמם “בנים למשפחת רוסיא הגדולה”, ויתרעמו פנים על האם המסרבת לפתוח את זרועותיה לקראת בניה, וידברו משפטים עם אלה מבני עם הארץ המעכבים במעשיהם את הגאולה, את “ההתבוללות השלמה”, ויטו למוסר את אזן בני עמנו כי ימהרו לאחוז בדרך בני עם הארץ למען יהיו מוכשרים להקרא בשם הגדול והנכבד – בן רוסיא… “אולי עם הוא ישראל ככל הגוים אולי עוד לא אבדה תקותו לקום על רגליו ולהיות עם תהלה בארץ, אולי עוד יעצור כח להיות אור לגוים גם מקצה אזיא, אולי בסערביען ארץ יהודה, אם לא כאתונא ציון, אם לא כעם בולגאריען בני ישראל?…”

שאלות כאלה לא הביא במבוכה את בני עמנו יושבי הדרום ושנתם בלילות לא נדדה מפני הספקות האלה, כי כבר למדו את נפשם להתחשב על “משפחת רוסיא הגדולה”. אבל איך נפלו פלאים כאשר התפרצו השודדים במגורם ולהקות היחפים עברו בחוצות ויקראו אחריהם מלא: זשידים ארורים, יהודים נבזים!" – בפיהם דברו ובידם מלאו להראות להם כי לא יחלקו להם הכבוד אשר אליו נשאו את נפשם – כבוד אחים, ואז היתה תבוסת המתחקים שלמה, ברגע אחד נשארו קרח מכאן וקרח מכאן: את עמם זנחו, צור חצבו שכחו, ואל זרים לא נספחו. אז לא הרבו חקור, לא נתנו אל לבם להבין סבת הרעמים, כי מקורם הראשון בשנאת העמים אל העם אשר “דתיהם שונות מכל עם” ואשר אין לו מגן וצנה במלא מובנם של המלים האלה; המה אך נוכחו כי בני רוסיא שחשבו אותם עד כה לאחים אינם חפצים כלל וכלל לקחתם לאחיהם להם, ולכן החלו לשוט בארץ לבקש להם אחוה בין עמים אחרים ובארצות אחרות. על לבבם לא עלה זכרון עיר הקודש, כי מי הוא זה ואי זה הוא אשר יזכור את כל הערים אשר במחוז סוריא ממשלת תוגרמה באזיא, ומי בכלל ישים לב אל אזיא בעת אשר ארצות רבות מלאות כל טוב השכלת המאה התשעה עשרה באירופא ובאמעריקא! בני הנגב לא נקשרו אל ציון וירושלים, המה אך בקשו תמורה וחלוף במקום רוסיא הלקוחה מהם, – ומדוע זה לא תמצא אמעריקא חן בעיניהם?!

ולכן אנשים למאות ולאלפים מאחינו יושבי הנגב הלכו להם לאמעריקא אחרי אשר נבאשו ברוסיא ונואשו מתקוה למצוא להם ארץ מולדת פה; הסופרים מבני הנגב הטיפו אך לאמעריקא, גם אחרי אשר יצאה השאלה על דבר מדינה מיוחדה לישראל התאמצו המטיפים האלה לבקש לה פתרונים ג"כ אל אדמת אמעריקא, כמו נעקרה ממקומה אדמת ישראל, ערש ילדותו וקבר תהלתו…

אבל רוח אחרת ודרך אחר לאחינו יושבי ליטא זאמוט ורוסיא הלבנה. המה למדו תורה “והמאור שבה החזירום למוטב”. חזון התורה הנפרץ שמה ודעת דת עמנו ושפת הקדש לא השכיחו מבני עמנו שמה כי עם הוא בלאומים. לא בעינים עצומות הלכו בני ליטא אחרי נביאי ההתבוללות ובכל אופן לא הרחיקו ללכת, המה לא הניחו את ידם מתורת ישראל גם בעת אשר שלחו ידיהם אל עץ הדעת וההשכלה, המה לא בושו בצור מחצבתם, כי ידעו את דברי ימי עמנו הנפלאים ואת גדלו ועוז רוחו מלפנים עד היום, ויבינו כי לא יעלו במעלות אם יתבוללו בין עם הארץ ויאחזו בדרכי חייו, כ“א ירדו שבת, ועל כן לא רבתה בם הרעה, ועל כן המה עוד שקטים על שמריהם וריחם ריח ישראל לא נמר. משכילי ישראל בליטא אמנם גם המה גלו למוסר את אזן אחיהם ויוכיחו את דרכם על פניהם על כל דבר חטא ופשע בקהלותיהם ועל המעשים המקולקלים אשר יעשה אותם כל עם ועם ויחטא; אבל את דבריהם דברו כמטיפים לעם, כמוכיחים אוהבים אשר לא יחפצו בחרפת עמם כי אם בשובו מדרכו וינחל כבוד מקלון. המה לא האריכו לשון מול חמדת בית ישראל ולא שחקו על זכרונות הלאום, ובסתר אהלם היה לבבם מלא תקות ישראל באחרית הימים… הרעיונות על דבר לאום ישראל בעתיד, אשר הגיד הסופר הנעלה ר' יהודה ליב לעווענדא בדברים חוצבים להבות אש בהראזסוויעט שנה האחרונה, לא תמול נולדו בקרב לב ה' לעוואנדא, ולא איש כמהו ימיר את רוחו ומהלך רעיונותיו פעם אחת, המאמרים הנחמדים אשר עשו להם שם עולם: “הרעיונות הפורחות”, “החלומות” מעשי ידי הסופר ההוא, המה פרי מחשבות שנים רבות, המה תגובת הרוח הלאומי השורר בקרב בני ישראל בליטא על כל יתר הרוחות המצויות ושאינן מצויות; וה' לעוואנדא הלא היה ראש המטיפים ללכת בדרכי הרוסים ולהתאמץ להרוס אל קדש הקדשים – אל זכות אזרח ברוסיא, אף אם יהיה עלינו לקרבה אל הקדש על ארבע ולעלות כזוחלי ארץ. לא במתת שקר התהלל הד”ר י“ל קאנטאר כי הדעות הנשגבות על דבר ישראל בארצו ותחית לאומנו בהר הקדש מלאו את חדרי לבב סופרי ומשכילי בני ישראל עוד בעת אשר רבים מאחינו המשכילים הדרומים לא נתנו לב גם לכל עניני קהל ישראל וזכרון ציון לא פקדו ולא העלו על לב ואף כי על שפת לשון; אנחנו, הסופרים והקוראים שפת עבר, יודעים אל נכון כמה מן האמת בדברים האלה, כי נפש המשכילים הליטאים, לדבר בשפת המקובלים, היתה כבר מסוגלת לקבל השפעת הצנורות הבאות מבחינת “ישראל גוי אחד”, הרעיונות ע”ד לאומיות ישראל לא היו מוזרים להם – ולכן אך עברה הרנה במחנה העברים: כי מפני צוק העתים על אחינו לבקש להם מנוח אחר, במקום אשר לא יעשקוהו זרים נהו כל המשכילים בליטא אחר ארץ פלשת ולא אחר אמעריקא.

אולם שבט הרשעים נח ביותר על היהודים יושבי הנגב ושאלת היציאה אל הפועל ג"כ שמה, ולכן ראשי המדברים בהלכות העמיגרציא היו משכילי וסופרי הערים האלה ואין פלא אפוא אם פני היוצאים היו מועדות אך אל אמעריקא. אך ברבות הימים ושאלת היהודים הקיפה את כל ארץ רוסיא וגם בקרוב קהלות ישראל בליטא נמצאו רבים אשר אמרו לעזוב את הארץ באבדם תקוה, ושאלת היציאה היתה לשאלה כללית, שאלה לאומית, וחפץ היוצאים היה: להיות אבני הפנה לבית ישראל אשר יבנה באחרית הימים – – אז גברו משכילי ליטא וכל העם שמו את פניהם על הארץ הקטנה אשר בקצה אזיא.

ח.

העם, רצוני לאמר: לא לבד הסופרים והמשכילים, אך גם רבים מן היראים והחרדים, נטו אחרי היציאה לארץ ישראל, כי לא כאמעריקא ארץ כנען; זאת האחרונה היא כאבן חן לכל העם, וגם אלה אשר כבד היה להם לעקור את דירתם מארצנו לאמעריקא, על נקלה היה להם ללכת לא"י, זאת הארץ אשר, אולי למרות כונת המשורר, עליה נוכל לאמר בבטחה:

אם גמר האל כי עוד נחזיק פלך

בנעורינו ובזקנינו נלך.

כי עיני כל ישראל נשואות אליה כל ימי חייו, ולא על חנם נטשה המלחמה ביד חזקה נגד “הראזסוויעט” מאת מתנגדי העמיגרעציא אחרי קחת ה' ראזענפעלד בידו את דגל לאומיות ישראל וישא נס ציונה. כי רבים מאד נהרו אז אחריו – על זה יעידו לא רק המכתבים הרבים אשר נדפסו בהראזסוויעט מקהלות וכוללות עם חתומים למאות, אך גם האגודות הרבות שנוסדו אז בקהלות רבות. האגודות האלה היו יכולות להביא תועלת נכונה ולפעול הרבה לטובת הרעיון, לו היתה רוח החיה באופני פעולותיהן, ל היה לכולן מרכז ידוע, לו שמעו לעצת " הראזסוויעט" ליסד ועדים לסדר את היציאה, ולו עמדו בראש האגודות אנשים חכמים וידועים בקרב העם. לו שמעו בקול היועצים נבונה לבקש מאת פני הממשלה הרשיום ליסד ועדים וחברות לסדר את היציאה ע"פ חקים ידועים ויסודות נאמנים, כי אז אולי ראינו עתה אלף משפחות יושבות בארץ הקדושה ושבעות לחם, כי אז אולי לא משלו בענין לאומנו תעלולים, ונערים לא התיצבו בראש התנועה הקדושה; אז הלא היה על כל איש אשר נדבו לבו לעשות מאומה, על כל חובב ציון היה מקום לפנות ולדעת חובתו. אבל באפס רשיום אבדנו את המרכז הרוחני והחמרי לכל הרגשות והפעולות.–

עדר עדר לבדו, צאן אבדות הננו

לא נצא חצץ להושיע נפשנו

עד כי השמחים לאיד אוהבי ציון שחקו על משבתם ובלצון שאלו:

דור הפלגה הוא ושפתו הבלולה?!

ובעצמם משיבים התולים:

לא, כי אנשי דורךְ המחישים הגאולה!

ומה היה לנו לעשות? כאשר נוסדו צעירי המשכילים בעיר הבירה יחד באגודת “אחות ציון” ונפשם השתוקקה לעשות כמעשה החברה “ציון” ברומוניא, ונשאל את פי ה' סמאָלענסקין נ“ע כי יורנו את המעשה אשר נעשה, ענה לנו לאמר:… ועל דבר החברה ציון צר לי מאד לאמר לך (המכתב נכתב אל אחר) כי לא לעזר ולא להועיל יהיה להם לדעת אורחותיה. כל אשר אוכל להגיד מבלי עבור על השבועה לגלות סודה אגלה, אך בארצך לא תכונן ולא תכון חברה כזאת, כי על פי חקי ארצך כל הנספחים לחברה כזאת מורדים המה בחקי הממלכה. בארץ רומיניא אשר שם הרשות נתונה לדבר ולכתוב ככל העולה על הלב ולעשות חברות גלויות ונסתרות מבלי שאול פי הממשלה, וכאשר תסגר חברה נסתרה על מסגר אז לא תתן אף לראש העיר והמדינה לבוא בשעריה, כאשר כן קרה בגאלאטץ בהיותי שמה ובנשאי מדברותי בחברת ציון ובין כה בא גם הפרעפעקט ויבקש לבוא אל האספה ולא נתנוהו האנשים העומדים בפתח. כאשר התמרמר על זאת וישאלו את פי הראש, יצא ויאמר לו לעזב את מקומו בשלום, כי ע”פ חקי הארץ אסור לשום איש לחדור אל בית חברו. ועתה הלא תבין כי חקים ודרכים אשר להחברה ציון לא כחקי חיים יהיו בארצך. ובכל זאת השמעני מה חפצכם לעשות בברור ואז אשמיעך את כל אשר אדע בדבר החברות השונות“. הלא הוא הדבר כי לא ידענו מה לעשות, אם כי החפץ לעשות היה בקרבנו איתן מאד, והוא הוא הדבר אשר על אודותיו שאלנו את פי החכמים שבעמנו, אבל לא מצאנו חזון. את הידיעות בדבר החברות השונות הנוגעות לישוב א”י אספנו, אבל מה נתנו לנו הידיעות האלה? האם הוטב לנו בהודענו כי בסובאלק אגודה גדולה מצדדת בעד ישוב א"י, ובעיר פלונית ואלמונית רבים עומדים הכן לעזור לעולי ציון, אם יחד עם זה נודע לנו, כי גם שמה בקרב האגודות האלה אך החפץ גדול ורב מבלי הדעת איך לעשות, כי גם שמה צלמות ולא סדרים, מבלי כל רוח ולב אחד, מבלי “הכל יכול וכוללם יחד”, כי גם שמה אינם יודעים את הדרך הישרה איך לצרף מחשבה טובה למעשה.

“רעשו גבעות עולם, התפוצצו הררי עד, ויצא – המושב הראשון לציון”, הוא המפעל האחד שיש בו ממש אשר פעלו ידי אוהבי ציון בכל העת ההיא. את המושב הזה יסד רבי זלמן דוד לעוואנטין, הוא המיסד ביפו בחודש ניסן תרמ“ב את הועד “חלוצי יסוד המעלה” שמטרתו היתה להורות דרך להגולים, ואחר כן היה לראש הקולוניא ההיא. רבים אומרים כי ה' לעוואנטין התעה רבים מן הדרך בפחזותו ומאשימים אותו על מעשיו, ויוכל היות כי קורטוב של אמת נמצא באשמות האלה; אולם מפני כי יודע ומכיר אני את ה' לעוואנטין מאז עמדי על דעתי, ומפני כי בדברי רוב המשפטים על דבר מפעלות ה' לעוואנטין לא מצאתי דברים כהויתן, לכן אנסה גם אני להאיר נתיב על דרכי החלוץ הזה ע”פ הידיעות אשר בידי, ולבב הקורא יהיה סמוך ובטוח כי נכונות הנה.

יליד מחוז מאהילוב אשר ברוסיא הלבנה, בן חסיד לאדי ומגודל מנוער על ברכי התורה ודרכי החסידות, החל ה' לעוואנטין להיות משכיל בקרב בית הוריו על ידי הספרות החדשה בשפת עבר. מאמרי “המליץ” משנות תרכ“ט- תרל”א וכל ספרות השלילה של מל“ל, דניאל בגא”ר ומרעיהם עשו אות לאפיקורוס ותפג החסידות, ואחר כן כעבור שנים אחדות תעבור הבהלה הראשונה ותבוא הספרות הלאומית לקחת את לבבו, לעמת המאמרים כעין המאמר “עולם התהו” אשר הרסו עולמות אין קץ ויפרצו בחומת מחשבותינו מאז פרץ על פרץ – הנה בא הספר “עם עולם” ויגל לנו מני חשך עולמות חדשים לא שערנו מראש, ויתן לנו רגשות חדשים ורעיונות שונים… בעיר הפלך מאהילוב ששם לקחו לו אבות ה' לעוואנטין אשה, מצא לו רעים כאשר עם לבבו, ויחד עם הרעים תמימי דעים חי, חשב והרגיש את המעברה מתקופה לתקופה ומפקידה לפקידה: מן החסידות אל האפיקורסות, מן השלילה הקיצונה אל ההגיון, ואח“כ אל השיטה הלאומית. ה' לעוואנטין הוא איש ישר מאד מטבעו, פיו ולבו שוים, אחד מאלה המוכשרים להיות כלי יוצר בידי איש תחבולות וחץ שנון ביד גבור ציד, אחד מאלה הנכונים להקריב את כל אשר להם בעד הלך נפשם ומחשבות לבם; כשרונותיו בינונים, אבל יכול הוא לסבול כל יד עמל ותלאה ונוטה שכמו לתורה ולעבודה. כך הוה טליא והתנהג בחסידות, הוה עזיזא רחימתיה לצדיקיא והיה חסיד נלהב שקורין פאנאטיק; כאשר יצא “לתרבות רעה” היה משכיל בהתלהבות עצומה, ועתה הוא לאומי בוער גם כן בבחינת פאנאטיק… רעיון ישוב ארץ הקדושה היה משאת נפשו עוד טרם התפרצו הרעמים ועוד מקודם זה התאמץ לעורר את חכמי ישראל כי ייסדו חברה בארצנו לטובת הקמת סוכת ישראל, וינסה לשלוח מכתבים אל כל אלה אשר ידע כי מפתח הספרות בידים, אבל איש לא התעורר להוציא מועצותיו לאור, אם מפני כי העמיד את דבריו על יסוד בלתי נאמן – תחית האומה רק ע”י עבודת האדמה, או מפני כי הוא איש בלתי נודע ומי ישים אליו לב, אך רוחו לא נפל בקרבו ובראותו כי השעה מוכשרת נסה להוציא מחשבות לבו אל הפועל, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ויעזוב את ביתו ומשמרתו – משמרת בוכהאלטער באחד הקאנטארים – וילך לו ארצה בני קדם. ובכל המקום אשר דרכה רגלו נראה איש מלא מרעיון לבו, איש עובד עבודת הדעה ונפשו בכפו, איש אשר לא יסוג אחור מפני כל מכשול ופוקה, עולה תמימה כליל על מזבח אהבת עמו. בבקר הוא פרעזידענט בועד “חלוצי יסוד המעלה”, בצהרים הוא מחכה על הנמל לקראת גולים חדשים, בערב הוא הולך לתור כברת ארץ מושב חדש, הוא הראש, הוא הכותב את המכתבים הרבים, הוא התיר הסובב בארץ, הוא המאסף את הנדבות, והוא בעצמו מגדולי המנדבים, כי את כל הונו יותר מאלף רו“כ כסף, הוציא על צרכי הועד והמושב. ובראותו כי המליצים בין הגולים ובין הערבים יסבבו בכחש את האחרונים, הקדיש ה' לעוואנטין את עתותיו ללמוד שפת ערבית ויצליח בה עד כי היה בעצמו למתורגמן. ומי יספור את כל העמל והתלאה אשר מצאוהו עד כי הצליח לבנות את המושב, לחבר אחד אל אחד באגודה אחת עשרות משפחות ישראל, ומי יודע את כל אשר עבר עליו עד אשר יצא נקי מדבת משכילי ירושלים, אשר דמו ועודם מדמים גם עתה בנפשם כי המה אדוני הארץ וכל אחד מישראל הבא שמה מחויב לשאול בעצתם, כמו להם עצה ותושיה! ומשכילי ירושלים האלה אשר כקדושי ההשכלה היו בעיני רבים בחו”ל לא נתנו את לבם לעזור להחלוצים להגיע אל מטרתם אשר למענה חרדו מעבר לים, בלתי אם התאמצו כי יתוספו החלוצים עם צבאיהם הגולים על דגל אנשיהם וילחמו את מלחמותיהם הישנות עם “הרבנות” ויתר הקנאים. וכאשר נערו החלוצים וה' לעוואנטין בתוכם את כפם מתמוך ביד קדושי ההשכלה נגד קנאי האמונה, באמרם כי לא לריב ומצה באו ירושלימה, בלתי אם לשאול לשלומה ולבנות להם בקרב ארצה משכנות מבטחים ובתי מנוחה ושלוה – אז הראו המשכילים לדעת כי לא לחנם המה מתהלכים עם הקנאים בירושלים אלא מפני שהמה בני מינם…

הנה כי כן טרח ומשא וריב על ה' לעוואנטין היו כלנה. ואם אמנם אנשים כה' לעוואנטין, אנשים נאמנים וישרים כמהו, דרושים מאד לאיש תחבולות הבא בעוצם כשרונותיו להוציא אל הפועל רעיון רם ונשא, כי הנקל לו לעשות מהם כלי יוצר למעשהו ולמחשבות לבו; אבל אוי ואבוי להדעה אם גם העומד בראשה בעצמו ילך רק אחרי הלך נפשו, יהיה נלהב במעשהו, פאנאטיק במפעלו, לא יעמיק עצה, לא יגדיל תושיה ולא יחבל תחבולות, ולהוסיף על זה עוד יהיה בן בלי שם, אז לא ירחיק ללכת וגם מפעלו לא ימהר לעשות פרי, וכזה היה ה' לעוואנטין. כתר שם טוב לא היה על ראשו, כי איש לא ידע אותו עד בואו ליפו, לא שם לו על פני חוץ ולא זכר לו בספרות העברית, וגם באמנה כשרונותיו הממוצעים והשכלתו האירופית המדודה לא עצרו כח להעלותו מרומים ולתתו עליון להרעיון הגדול, רעין שיבת בנים לגבולם.

ובכל זאת הצליח מעט וגם עלתה בידו לכונן מושב מעשרים משפחות, וחטאותיו הלא חטאות הקהל המה, חטאות ראשי בני עמנו אשר לא לקחו על שכמם את העמל לכלכל את דבר התנועה אשר אחזה אז את כל פנות בית ישראל. הבוחרים בירושלים פנו אל כל הגבירים, שאלו עצות בהרידקציות ולא מצאו מענה. ד“ר מאנדעלשטאם בקיוב קבל הצעה מערים רבות להיות הגזבר להכסף הנקבץ לטובת ישוב א”י, אך קבוץ הכסף לא יצא אל הפועל מפני כי סבות אחדות עמדו לשטן להד“ר מאנדעלשטאם להיות הגזבר לדבר הזה, וגם גבירי עיר הבירה היו מרפים את ידי אנשי החיל בערי השדה. ולבד המתנדבים בכסף נמצאו משפחות רבות בישראל אשר חפצו לעקור דירתם מארצנו לארץ ישראל, כי לרגלי החקים החדשים מיום השלישי לירח מאי סבב המורא והפחד את כל פנות העם, ואנשים מבני ישראל אשר לא נסבבו בסבך עסקים ורכושם לא נתן בבתים וקרקעות היו נכונים לעזוב את ארץ מולדתם וללכת ארצה כנען, הח' שפ”ר מווארשא כתב אלי בעת ההיא בתוך יתר הדברים לאמר: “בתי אבות בעלי כיס ויכולת הודיעוני בכתב כי חפצים המה לקנות אדמה על שטח ידוע אך בכנען ולא באמעריקא, והמה מחכים בכליון עינים אל מוצא דבר הקריזים, עת אשר מותר יהיה לנו לעשות דבר בפרהסיא, כי בצנעה לא נצליח מאומה בכל ארצנו ואף כי פה. על כן אבקשך שתשיבני אם נוכל לפרסם שמות האנשים ובתי משפחותם ומכסת כספיהם, ואם כבר הגיעה העת לצאת למרחב להרבות במעשה. השיבני נא, הודיעני נא מעט לצאת למרחב להרבות במעשה. השיבני נא, הודיעני נא מעט מהרבה ממצב הענינים ברגע הזה וכה תשיב רוחנו ותרפא לב נדכאים המחכים לתשובתך; כי אם באמת יצא הענין הגדול הזה לפעלו ( ענין הועדים לסדר היציאה) אז מבקשים גדולי עירנו ליסד בפה סניף להועד הגדול”.

והכתב הזה הוא אך אחד ממאות מכתבים אשר הריצו אז בני ערי המדינה, כל הפועלים והעוסקים במלאכת הקודש במלוא רוחב הארץ, אל הרידקציות ואל כל אלה אשר חשבו כי מהם תסתייע מלתא. ולכלכל דבר תנועה נכבדה כזאת לא נמצא איש מורם מעם! הגבירים סלקו את ידיהם מכל וכל, ואחרי אשר גם האספה השניה גזרה אומר ברוב דעות כי אין עמיגרציא לישראל, חדלו עוד גם מהתוכח על אודות היציאה. והחכמים שבעמנו וטובי סופרינו אנשי השם – גם המה לא הראו את כחם ועוזם, הראו פנים לכאן ולכאן, לורד ביראן המשורר האנגלי הרעים בקולו נפלאות על רעיון שיבת היונים לגבולם, וה' גארדאן המשורר היהודי מלא שחוק פיו על “אנשי דורו המחישים הגאולה” לעמו, ומדבר בשחוק “על דור ההפלגה שבימינו, המתאמרים לבנות חרבות עמנו, וכמוהם לא ישמעו איש שפת רעהו” ! (כל שירי יל“ג, (I,110); ולא אך התולים עם גארדאן, כי אם יפסוק הלכה למעשה. בהתעורר השאלה: אנה אנחנו עולים, אם לא”י או לארץ החדשה – ענה המשורר לאמר “לאחותו רוחמה”:

קומי נלכה – הה בית אם אוהבת

לא אוכל אביאך בטח לשבת;

אֵם אין לנו ובביתה לא נגורה–

למלון אורחים אחר ללון נסורה (I, 118)

ולא לבד נגד הארץ הקדושה מתיצב ה' גארדאן כצר, אך גם עצם הרעיון, רעיון לאומיות ישראל, איננו נקלט ברוחו, ואל השואלים ודורשים בענין:

העם נחנו כעמים מסביבנו

או רק עדת אישים בעלי דת אחת?

הוא משיב כהלכה פסוקה:

לא עם, לא עדה אנחנו, רק – עדר. ( שם 120)

עדי כמעט כמתהלל במתת שקר ה' גארדאן, באמרי באחד משיריו הנעלים:

בשרתי יום רצון נחת וחפש

שרתי נחומים תוחלת ועתידות (IV, 2)

כי מתי זה שר ה' גארדאן “תוחלת ועתידות” לעם ישראל ומתי זה בשר להם יום רצון? הלא כל שירי המשורר הזה המה חצים שנונים שלוחים אל לב העם, זו כחו של ה' יל“ג למצוא מגרעות בכל אהובי נפש העם, הלא תמיד “בת שירו שחורה כעורב, אָלה פיה מלא ולשונה קינות”, ודעתו של המשורר על אודות עתידות עמנו כי תקותו הבל! (I, 106 ) והיו הדברים האלה נאמרים כפי הנראה אך “לתפארת המליצה”, כאשר הסכנו לראות ולשמוע על כל מדרך כף רגל. והאם ל “מן השפה ולחוץ” המה דברי החכם “בעל שלשת הכוכבים” בהמליץ הקורא בקול: “יתעוררו אנשי חיל מן המשכילים בעם לעמוד בראש השבים לבקש את ה' אלהיהם ואת ישראל עמם, להיות להם לעינים, הנה העצמות היבשות האלה כל בית ישראל המה, נלקט ונקרב העצמות עצם אל עצמו ונפח בהם רוח עמנו וחיו ויעמדו על רגליהם והיו לנו למבטח נאמן ביום צרה” (המליץ, תרמ"ב 7 No.), בעת אשר בעצמו לא יקיים: קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא” וכאחד “הסנבלטים” הח' הזה מערב שאלה בשאלה, ומשתאה, היחיו האבנים מערמת העפר? וזו לעגו “כי אך אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם”, וכי “הכנסיה החדשה שהיא תקות ישראל לעתיד לבוא תפול בידי החשוכים המשמרים הבלי שוא שבירושלים”, ובאפס תקונים בכל ענפי הדת, תקונים אשר ישנו את פני דת ישראל כפי צורך וככל תקות החיים והמאדע לא יצליח רעיון ישוב ארץ ישראל (המליץ, תרמ"ב No.12).

לבבנו יכאב עלינו מאד בראותנו כי המשורר הרודה בכל שפת עבר מתנגד לרעיון הלאום ועוד לצון חמד לו. לבנו דוי למראה הזה, ואמנם חידה נפלאה היא, אם כי אין את לבבי לתור ולבקש פתרונה, כי מי יודע דרך הרעיון בלב איש ומי זה יהין לגשת אל קדש הקדשים – אל מחשבות אדם פרטי ומערכי לב איש בסתר כליותיו: מקרה הוא, אדם פרטי הוא וכטוב בעיניו עושה. לכל הפחות, הביע ה' גארדאן את מעלות רוחו בשפה ברורה ויודעים אנחנו כלנו היום כי אין חקו בלאומיים. אבל הח' צעדערבוים, זקן הפובליציסטים העברים, - ה' צעדערבוים אשר רעיון ישוב א“י קדוש בעיניו וגם הראה לדעת במאמריו כי גלוים וידועים לפניו הדרכים אשר על ידיהם היו אוהבי ציון באים אל מטרתם – מדוע לא נכנס הוא בזה בעובי הקורה? מדוע הדפיס מאמרים רבים, שלח אל כל הקהלות רשימות, בקר שרים רבים וגדולים גם הגיש פעמים אחדות הצעות ובקשות, ספרים ומגילות, עשה את כל אשר היה ביכלתו ונסה את כל התחבולות בעת אשר היה את לבבו להוציא לאור את רעיונו “ישוב יהודי רוסיא ברוסיא”, אם כי ראה ונוכח כי קולו היה כקול הקורא בהרים ואת רעינו הובילו סופרים רבים לקברות מבטן הולדו, – ובנוגע לרעיון ישוב א”י רפו ידיו? הן את ה' צעדערבוים הלא לא הפחידה האימה אשר אימו הגבירים את העם: כי בבקשנו רשיום ליסד חברה לישוב א"י נחשב כמורדים; הוא הלא ידע כי ממשלתנו תתן בכל עת את רשיונה ליהודי רוסיא, ליסד קולוניות בממלכת תוגרמה, – ומדוע אפוא לא קבל על עצמו הטרח והעמל ליסד חברה כזאת ברשיום הממשלה כפי אשר הורה בעצמו? הן ה' צעדערבוים ידע כי כל הסופרים, ולא הסופרים לבד אך גם אוהבי ציון שבקרב הרבנים והיראים, יצאו לעזרתו ויהיו על צבאו אם אך ירים את דגל ציון למעלה בלא לב ולב, מבלי הראות פנים לכאן ולכאן, בלי דבר שפתים לבד ואך גם בפועל כפים, – ומדוע זה לא נראה הפעם הדרו? הח' צעדערבוים הוא איש מלא רוח ויודע עת לכל מעשה וחפץ, לאיש כזה ידענוהו תמיד מאז התיצב במערכה ללחום מלחמת עמו זה כשלשים שנה – ומדוע זה לא הכרנוהו בכל גדלו, כחו וגבורתו הספרותי עתה, בעת אשר דגל ציון וירושלים התגולל ברפש ואין מרים?.

מענה על השאלות האלה אין בפינו, – אבל בראותנו את כל טובי חכמינו וסופרינו מדור העבר מחשים; בראותנו כי כל אלה אשר התחשבו לראשי השבלת ישראל נחבאים עתה אל הכלים; בראותנו כי כל אלה הגבורים אשר משנות הארבעים עד היום עברו חלוצים לפני מחנה בני ישראל וכל צעירי עמנו ייחלו אל דבריהם כאל מלקוש, פגרו עתה מלכת ויהי אחרונים לצאת לרגל נושאי ציון; בראותנו כי כל אלה המליצים והמשוררים אשר בקולם הרעימו נפלאות בעת הטיפו לרעיוני רוחם, שפתותיהם הטיפו נפת, ופומהון הוה ממלל רברבן בעת עמדו על הבמה לשאת משא וחזון לבני עמם – מדברים עתה בלעגי שפה, בדברים מקוטעים ככבדי פה ובעלגי לשון, על דבר רעיון רם ונשא היקר רבוא רבבות פעמים מכל רעיונותיהם שמסרו נפשם עליהם עד היום יחד – בראותנו כל זאת, אז תתפרץ מלבבנו אנחה כסופה, אנחה השוברת את כל גופו של אדם, ואל כל החכמים והסופרים נקרא קול גדול: איכם?

את אשר עם לבבי לא אכחד כי חושד אני בכשרים האלה. חושד אני את זקני סופרינו וחכמינו כי בגלל זה אינם מתנשאים לעמוד בראש התנועה להקמת סוכת ציון, מפני כי כלמה תכסה פניהם לסגת אחור מן הדרך אשר בה הלכו כל ימי חייהם. הן עליהם עתה להודות כי אך שקר חזו עד היום, כי האחוה והרעות מצד אדוני הארץ אחרו לבוא אף אם שמעו היהודים בקול נביאיהם ויתקרבו אל העמים. עליהם הלא לתת צדק עתה לדברי אלה מורדי האור" אשר עוד בימי הד“ר ליליענטהאל ז”ל אמרו, כי אם יש את לבב הממשלה לתת זכות אזרח להיהודים, עליה לעשות זאת טרם השכילו ישראל , כי הזכיות וההשכלה אינן תלויות זה בזה, ואך תואנה המה מבקשים. עליהם, על נביאי דור העבר, הלא לקבל עתה נזיפה על אשר בזו ושקצו את עמם ביסרם אותו, אם כי הצדק היה אתו ולתת תודה כי העם, ההמון אשר לא הלך כבהמה בבקעה אחרי מוליכיו, חכם יותר מהם, מאלה אשר הורו לו דעת. ובכן על זקני הסופרים, לו אך יעברו אל מחנה הלאומיים, לאבד בידיהם את מרבית פעולותיהם ומפעליהם לפנים, לנער את כפיהם בחפץ לבב מכל נצחונותיהם המדומים אשר נחלו להם בכל ימי חייהם, להוריד עז מבטח החומות אשר בדי עמל וביגיעה רבה בצרו אותן – וזאת לא בנקל יעשה איש! רק אנשים אשר גדול כח לבם ככח לב ה' לעוואנדא יוכלו לשוב בתשובה שלמה ולהגיד קבל עם: תעינו עד היום כצאן, ולכן נתנה ראש ונשובה ולא נשוב עוד לכסלה; כזאת יוכלו לעשות אלה הסופרים אוהבי עמם אשר לא ירדפו אחר הכבוד מאת איזה כתה בעמם ואף הכבוד ירדוף אחריהם, ולכן לא יבושו להודות על האמת, כי במקום שאנו מוצאים ענותנותם שם אנו מוצאים את גדולתם. אבל לדאבון לבבנו אנשים כמו אלה מעטים בשורת סופרינו וגם נער לא יכתבם. –

איך שהיה, אך לקץ כל הקצים לא התעוררו לעמוד בראש תנועת ישוב א"י לא הגבירים הנודעים בעם ולא ראשי חכמינו ורבנינו, ולכן אין פלא אם איש כה' לעוואנטין, איש מקרב הקהל, הועלה לראש הועד “חלוצי יסוד המעלה”, ועל הגולים האמללים היה להסתפק בידיעות שלא יצאו מכלל ספק אשר המציא להם הועד ההוא; אין פלא אם סטודענטים אחדים שלא שמשו כל צרכם יסדו להם חברת ביל"ו מצעירים שכמות וילכו להם לפאלעסטינא, ללא עזר וללא הועיל, לא להם ולא לאחרים; אין פלא אם צעיר אחד אשר לא נסה להניד יד ורגל לטובת הרעיון של ישוב הארץ כותב וחותם בשם חברה שלא נהיתה ולא נבראתה וקורא לעצמו “חצוצרה למקרא העדה ולמסע המחנות”; ולכן אין פלא אם רבים תעו כצאן מבלי דעת אנה יפנו ומי יורה להם את הדרך לקנות להם אחוזה בארץ הצבי.

ט.

אם בינות בדבר והבנת במראה המוזר אשר הראיתי לך, ידידי הקורא, בכל הפרק העבר, אז תדע את התהפוכות, הצלמות ואי הסדרים אשר נראו בכל מפעלות הפאלישטינים אז. ובעת ההיא החל “הראזסוויעט” לצדד בעד ישוב א"י.

במלקט שבלים בעמק רפאים כן היה מצב כל אלה הדורשים לציון והמשתוקקים לדעת דבר ברור וידיעות נכונות על דבר הוצאת הרעיון הלאומי אל הפועל. ידיעות מידיעות שונות, שמועות המכחישות אשה את רעותה התהלכו להן בקרב קהל הקוראים ואיש לא ידע אל נכון איזה דרך ישכון אור האמת. שמענו גם על אודות אָליפאנט, אזננו לקחה גם על אודות קאזאלעט, אך מרוב הנוסחאות רבו ועצמו השבושים, מרוב היער לא נראו העצים. וכמצב הקוראים היה מצב המולי“ם יוצרי החדשות; גם המה ככל המון הקוראים לא מצאו חזון מסופרים נאמנים וידיעות ברורות רחקו מהם, עד כי היה עליהם להשיב ריקם את פני כל אלה הפונים אליהם בחפץ נמרץ לעשות לטובת הרעיון, ואלה הידיעות אשר הודיעו ע”ד המצב היו ע"פ הרוב צנומות ושדופות קדים או היו בכזיב בלדתן. דעת לנבון נקל כי לרגלי מצב כזה עלה בתהו גם עמל אלה אשר חשבו בלבבם כי המה מביאים תועלת ועושים מאומה לטובת משאת נפשם, אחרי אשר הידיעות, אבן פנת מפעלותיהם נשאבו מבארות נשברים, ממעין אכזב.

ולמען שים קץ להמצב הזה, למען הודע אל נכון מה תקותנו בקושטא – נמנו וגמרו המתעסקים בדבר הוצאת הרעיון אל הפועל – נמנו וגמרו הפאלישטינים בארצנו לבחור מקרבם איש ישר ונאמן, אשר לא ישא פנים לכל הרוחות השונות המנשבות בקרב קהל ישראל, איש אשר לבו לא הלך שבי לפני הנלהבים והנחפזים מבני “עמא פזיזא” מעבר מזה, איש היודע היטב מכל הנעשה בקרב ארצנו בנוגע ליהודים בכלל והמכיר את כח תנועת היציאה בקרב ארצנו בפרט, איש אשר יהיה משכיל בכל דרכיו ואירופאי בכל מעשיו ואשר ידע להתיצב במקום שרים ואשר שפתו תמהר לדבר שפות אירופא. כל המדות האלה נמצאות בהח' יעקב רעזענפעלד, אשר כמו“ל מכ”ע “ראזסוויעט” לא יכל להשיב את פני הבוחרים בו, וביום השנים עשר לירח מאי 1882 יצא מפטרבורג דרך ווילנא, קיוב ואדעסא ללכת לקונסטנטינופול.

“לא להתאמץ לטובת הרעיון אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו באתי לבירת תוגרמה – אומר ה' ראזענפעלד בחשבון מסעו, – לא לקרב את קץ גאולתנו הלכתי למסעי, בלתי אם להודיע דבר ברור מכל אשר נעשה עד היום, להוציא את האמת ולהפשיטנה ולעיני שולחי ערומה כיום הולדה; ולכן גמרתי בלבבי לבלתי לכת אחרי הלך נפשי בלתי אם אחרי מראה עיני ומשמע אזני, עזבתי בביתי את אמונתי וחפצי לבבי, ומלאתי את צקלוני מרורי ספק גם שמתי חלקי בין קטני אמנה. עתה מאמין אני כי חפשתי את האמת ומצאתיה ואותה אני נותן בזה לפניכם”.

על אודות השר אליפאנט יספר ה' ראזענפלד כי התודע אליו אך ביום השלישי לבואו בעיר הבירה. לא מהר להתודע אליו, כי היה את לבבו לחקור מראש על אודות האיש הזה ומעלליו מפי אנשי המקום; כי זאת נקרה ויאת בעת אשר סופרים אחדים בארצנו החלו להוריד את השר מעל הבמה אשר בתחלה אך המה העלוהו עליה בקול תרועת שמחה ובשירי תפארה, ולכן חפץ ה' ראזענפעלד לדעת מקור הדברים, האם נובעים המה מקונסטנטינופול או ממקור אחר. הנה נוכח ה' ראזענפלד לדעת, כי אליפאנט הוא באמת ללעג בפי רבים מאחינו בבירת התוגר; המה ממלאים שחוק פיהם על “חלומותיו ועל דבריו”, מוציאים קול כי אין כסף לאדון זה, כי אינו יודע להתהלך עם השרים בחצר המלך, וגם מטילים איזה חשד באמון לבו, אולי עם המפתים חלקו וכאלה. “אך מפני כי עוד טרם בואי הנה, מוסיף ה' ראזענפלד, שמתי חלקי בין קטני אמנה, לכן לא האמנתי בכל הדברים האלה, ועוד מעט נוכחתי לדעת כי האחד חפץ להגות את ה' אליפאנט מן המסלה, יען כי הוא עומד לו לשטן; בעיני השני לא מצא אליפאנט חן יען לא קרב אותו כמו נגיד; השלישי נמשך אחר הרביעי, ואחריהם בפי רבים ובתוכם ישרים ושלמים. ולכן אין פלא אם מהרו נלהבים להרחיב פה ולהאריך לשון מול איש אשר באמת אינם ראויים לחלוץ נעלו מעל רגלו. – לא שמתי לב לדברי מכירי אשר עצרוני מלכת, ואשים פעמי אל משכן הקיץ אשר אליפאנט בחר לשבתו. כבן ששים שנה האיש הזה, אך פניו עודם מפיקים עוז והשיבה אשר זרקה מעט בשערותיו לא היקפה עוד את כל ראשו; עיניו מפיקות אך טוב והמצח המשתרע למרום יעיד כי איש מחשבות הוא. שנות רעיתו הנצבת לימינו ועוזרת על ידו בכל אשר הוא עושה עוד לא הגיעו לשלשים, חן ושכל טוב נשקפים מבין עיניה וחוט של חסד משוך עליה, עד כי כל רואיה יגידו כי אשת חיל היא. השר ורעיתו המה ערירים, אין להם ולד. הוא שומע מלבד שפת ארצו גם שפת אשכנז וצרפת, ורעיתו יודעת את השפות האלה על בורין. גם בארחות חייהם, גם במשכנם הנקי מכל דופי, מבלי כל מותר ולוקסוס, גם במדברם הנאוה, נבדלים האנשים האלה לשבח, וכל איש לבב יוכח כרגע כי האנשים האלה מבקשים להם עבודה ומעשה בעולם שכלו הטוב, עולם החסד והצדקה, עולם המחשבות, עולם האצילות, אחרי אשר נחלתם בעולם הזה בטוחה ולחמם נכון ונאמן לפניהם”.

את כל אשר ספרו בנוגע לתולדות הרעיון ישוב הארץ והשתלשלות המקרים הביא אח"כ ה' ראזענפלד בכור הבחינה והדרישה וימצא כי כל דברי אליפאנט ורעיתו אמת ויציב. עוד שנים אחדות לפנים, עת עולם הדיפלומטיא היה מלא “משאלת המזרח”, שאלת היקום לממשלת תוגרמה, עלה על לב ה' אליפאנט הרעיון להושיב בארץ ישראל יהודים. ובדבר הזה היה את לבבו לפתור שתי שאלות כאחת. בראשונה תוקם על יד זה סוכת תוגרמה הנופלת לאט לאט, כאשר אחת מנפותיה החרבות והשוממות עתה תהפך אז לכרם חמד ותעשיר אוצר רב את הממשלה, וגם היתה יכולה ממשלת תוגרמה להתפאר בזה לפני אירופא, המחלטת כי לב הטורקי רחוק מעשות תקונים נכבדים בארצו; ובאחרונה חשב ה' אליפאנט כי בהושיב השולטן את ישראל על אדמתם אז תפתר על ידי זה גם השאלה הכבדה המונחת בארצות רבות כאבן שאין לה הופכין – שאלת היהודים. ואחרי אשר אזן וחקר אליפאנט את כל התנאים הדרושים להוציא אל הפועל את הרעיון הזה, תקן הצעה לכל פרטיה ודקדוקיה ויפנה בהצעתו אל הלורד ביקאנספיעלד שהיה מכירו מאז. בעיני דיזראעלי מצאה ההצעה חן מאד ויבטיח להמציע להתאמץ בכל יכלתו – לא כראש ממשלת בריטניא, אך כאיש פרטי – לתת ידים להצעתו בבירת תוגרמה.

וילך אליפאנט לקונסטנטינופול ובעזרת המכתבים אשר נתן לו הלורד ביקאנספיעלד מצא בנקל נתיבות השרים שישבו ראשונה במלכות השולטן עבדול עזיז. ה' אליפאנט הרבה להתאמץ ולהשתדל, התראה פנים עם כל אלה אשר עתותי הצעתו בידם, הגיש עצומות רעיונו בכתבים ומגלות, אף הצליחה הצעתו לקחת גם את לב השולטן. אחד עשר חודש השתדל ה' אליפאנט, עד כי באחד הימים הודיעו לו כי ועד המינסטריום אשר בודקים את הצעתו, ועתה אך מפי הוד השולטן לדבר תוצאות – אם לשבט או לחסד. לא ארכו הימים וביד ה' אליפאנט הצליח למצוא חן בעיני השולטן עד כי קרא אותו פעם אחת אל שלחנו ואכל אתו לחם הצהרים. בעת האוכל דבר השולטן אודות ענינים שונים, אך לא הוציא אף הגה מפיו על אודות הצעת אליפאנט, ולכן נסה זה האחרון להזכיר את הוד המלך על אודות ההצעה. ומה גדל תמהון השר באמור אליו השולטן כי בעיניו אמנם מצאה ההצעה חן, אבל מה יעשה ולא יוכל לעבור את פי שריו המיניסטריום שהמה כלם פה אחד מתנגדים להצעת ישוב א"י! כחולם פעם הלמו ומחצו הדברים האלה את לב אליפאנט, ולא נמנע מלהשמיע באזני השולטן את דעתו על אודות השרים והעוטרים אותו סביב, כי שקר בימינם ומרמה בלשונם ודו-פרצופין להם. יודעי ארחות החיים בהיכלי מלך יבינו את כל אשר עבר על ה' אליפאנט, אדמת תוגרמה לא יכלה עוד להכילו. – ויצא השר מקושטא המלאה שקר וכזב, ובלבו כרה קבר עולם להצעתו. בגלל הגבלה הזאת נקם אליפאנט את נקמתו מידי שרי תוגרמה בכתבו עלי ספר את כל תחלואי ארץ האטאמאנים ודרכי שריה וכהניה, חרף כל סדרי הממשלה ויכס קלון על כל סגניה וחוריה, עד כי היה שם אליפאנט לזועה לכל התגרמים אוהבי ארץ מולדתם.

והשר אליפאנט התיאש מראות את הצעתו יוצאת לאור, וילך לו לאמעריקא, ובהיותו בקאליפארני, נודע לו כי נסב הגלגל לרעה על היהודים באשכנז ושמה שמע ראשונה את קול האנטסימיטים ברעם. מכתבי עת אחדים הזכירו לא אחת ולא שתים את שם אליפאנט והצעתו; בקרב הבריטנים הששים לעשות צדקה החלה רוח הצעתו לפעם ותתהלך בקרב לבות רבים ושלמים מבני האנגלים; ומכתבי-עת אשר ליהודים החלו לדבר השכם ודבר על אודות הצעת אליפאנט וישליכו עליו יהבם… אז התעורר השר עוד הפעם ובלבו שבה לתחיה מחשבתו, –ראה ויתבונן כי זאת ההצעה אשר כבר במתים חשבה, כמעט מבלי חפצו ומבלי משים הוקמה על, וירא חובה לעצמו לנסות עוד הפעם אולי…ורעיתו הנצבה לימינו המאמנת באמונה שלמה שהצעת אישה תצא אל הפועל, עוררה אותו, באמרה אליו כי קול שדי קורא אליו מן המקרים. ויעזוב את נחלתו באמעריקא וילך ללונדון, ויתודע אל המחזיקים בהצעתו, גם בחר לחבר הועד הנודע, ועד מענשען-הויז. אך לדאבון לבבו לא הצליח בידו לעשות מאומה בלונדון לטובת הצעתו, כי בין מחזיקיה לא היו סדרים ואחדות, ובקרב הועד מענשען-הויז מצאה הצעתו מתנגדים רבים, וביותר התנגדו אליה החברים מאחב“י. הועד הלונדוני הציע לפני ה' אליפאנט ללכת ללעמבערג ובראדי לסדר את הגולים הרבים שנאספו אז שמה. יוכל היות כי הועד חשב מחשבה זרה – להפטר ע”י המלאכות הזאת מאת אחד החברים המטיף לדעה הבלתי מקובלת, אבל ה' אליפאנט חשבה לטובה, כי המקרה הזה הלא יכירהו פנים בפנים עם היהודים הרומינים והרוסים, ויוכל איפוא לדעת אל נכון עד כמה היכולת בידם לעזור להוציא אל הפועל את מחשבות האיש, אשר המה אך המה אליו התחננו, אליו התפללו ואל עזרתו יחלו. ובימים האלה היו חוצות ערי הגבול מלאות גולים אין מספר ובלבוב ובראדי התהלכו להם צעירים לעשרות ולמאות אשר באו “חלוצים” להורות הדרך לפני גולים אחרים הנכונים ללכת אחריהם. כל פוחז ונבהל, כל סטודענט שלא כלו לו שנות למדו, כל צעיראשר אך בזאת נבדל מקהל ההמון כי “משכמו ומעלה גבוה” מיתר צעירי עירו, – כל האספסוף הזה נשא רגליו וילך לו חוץ למדינה, ושמה התיצבו בתור ראשי כל בני הגולה ברוסיא, בתור “דעלעגאטים”, והחלוצים האלה בשמעם כי אליפאנט אשר דמיונם הנלהב תאר להם אותו בתמונת “מיכאל השר הגדול” והפזיזים שבהם קראו לו “משיח ישראל” – כי אליפאנט הזה נוסע לערי הגבול, מהרו ויתאספו אליו מכל עברים וינשאוהו על כפים וירוממהו תחת לשונם, ויאמרו לו כי אך אליו המה שלוחי מאת קהליהם ואך אליו עיני כל ישראל נשואות. לא ה' אליפאנט ולא המליץ בינו ובין בדעלגאטים המוזרים האלה הבינו את עלגת לשונם בשפת אשכנז, ואך את זאת ראה ה' אליפאנט כי דברי השליחים יוצאים מעומקא דלבא, מה מתמוגגים בדמעות והוא היה להם למקור תקוה. בכל המקומות אשר עבר אליפאנט פזרו לו החלוצים מלא חפנים כבוד ותהלה, מכתביו הקצרים נדפסו ונעתקו בכל כה“ע, ודבריו נתבארו בחדושי מהרש”א ונתבשמו בפלפולי מהר“ם שי”ף. הוא אמר להם כי תשועת ישראל מקרבם תצא, וכי אם יתחילו היהודים ברוסיא וברומניא להתעסק בדבר אז יתחברו אליהם עושי צדקה וחסד באנגליא והוא יהיה להם אחר כן לעזר; והחלוצים הודיעו והשמיעו בכל אפסי ארץ, כי אם אך יחתמו היהודים את ידיהם על מכתבי תהלה לאליפאנט והסכמה לצאת לא"י, אז ימהרו האנגלים לצאת לעזרת ישראל וה' אליפאנט יעזור להגולים מכספו. והשר אליפאנט היודע כי כחו איננו גדול גם ארץ מולדתו וגבורתו בתוגרמה היא בשלילה, ראה אמנם כי החלוצים טועים בדבריו ומתעים גם את עדריהם אחריהם, אבל לא עצר כח להשמיע להאמללים האלה בשפה ברורה את מצבם הנורא וגורלם המר.

– לא יכולתי וכן לא יוכל כל בעל נפש לגזול מאת האמללים האלה את התקוה האחרונה שהיתה להם – אמר השר לה' ראזענפלד. הן ראיתי אנשים לעשרות ולמאות משימים כל מבטחם בי, והמה אך חלוצים לפני ההמון הבאים אחריהם, ואני לכל הקהל הזה כטל

כאן חסרים ארבעה עמודים! אנו מנסים למצוא מהדורה שבה דפים אלה ישנם ולהשלים את החסר. צוות פרויקט בן־יהודה

באמון רוחם של אחינו המפוזרים כי יעבדוה באמת ובתמים. ובזה לבד הלא היתרון לארץ ישראל על ארצות הברית באמעריקא!

ואלה פרטי החוק לכל הגרים אשר יבואו מארצות שונות לכונן מושבות בתוגרמה, אחרי קבלתם את עבדות ממשלת התוגר עליהם:

א) הקולוניסטים מחויבים להשבע שבועת אמונים כי יהיו עד עולם נאמנים לכסא השולטן וכי המה מקבלים עליהם על עול מלכותו בלב שלם.

ב) המה מחייבים את עצמם לשמור ולקים את כל חקי הארץ, בין אלה העומדים והקימים, ובין אלה אשר יוחקו בארץ בימים הבאים,

ג) כלכל יותר בני הארץ כן גם לכל קולוניסטים המשפט לקים את כל מנהגי אמונתם ודיני דתם, ובידם לשמור את תורתם כטוב בעיניהם באין מפריע. אם במקומות אשר יתישבו הגולים ימצאו בתי תפלת אמונתם דים לכל הגולים, אז יכולו להתפלל שמה, ואם מושבות חדשים יוסדו אז יבקשו את פני הממשלה וישיבו רשיום לבנות בתים לאלהיהם.

ד) באלה הפלכים אשר תכונן הממשלה מושבות להקולוניסטים תבחר הממשלה מנחלותיה את הטובות ואת המבחרות ותחלקן לכל הקולוניסטים לפי צרכיהם ולפי מכסת נפשות כל משפחה ומשפחה למען יעבדו את האדמה או יתעסקו במשלח יד אחר אשר יבחרו להם.

ה) האדמה תנתן מאת הממשלה חנם אין כסף, והקולוניסטים חפשים מכל המסים בין מסי הרכוש ובין כסף גלגלת במשך שש שנים; ההנחה הזאת היא למען אלה אשר יתישבו ברומיליא, ולאלה אשר יתישבו באיזיא תנתן להם הנחה על שתים עשרה שנה.

ו) וכן חפשים הקוליניסטים מעבודת הצבא או מן המס תמורתה: אלה שהתישבו ברומיליא שש שנים ואלה אשר באזיא במשך י"ב שנים.

ז) וככלות שנות ההנחות האלה, מחויבים הקולוניסטים לשאת בעול כל המסים ככל אזרחי הארץ.

ח) הקולוניסטים יכולים למכור את נחלאותיהם אשר קבלו מאת הממשלה כעבור עשרים שנה מיום קבלתם אותם.

ט) ואלה אשר יחפצו לעזוב את הארץ טרם כלות הזמן ויסירו מעליהם את עול מלכות תוגרמה, אז המה מחויבים להשיב להממשלה את הנחלאות אשר קבלו, וגם את כל הבנינים אשר הכינו על האדמה לא להם המה, כי אם להממשלה יהיו.

י) הקולוניסטים מחויבים לסור אל משמעת מושלי הערים והמחוזות אשר בגבולם יתישבו, והמה ישלטו בהם ע"פ החקים אשר לכל התושבים ולאזרחי הארץ.

יא) אם עוד טרם כלות שנות ההנחה יכריח מצבם של הקולוניסטים אותם לעקור את דירתם ממקום שנתישבו למקום אחר בקרב ארץ תורגמה, הרשות בידם. אולם מספר שנות ההנחה ימנה מן העת אשר התישבו על אדמתם בתחלה.

יב) חוטאים ופושעים שחטאו בארץ מולדתם לא יבאו בקהל הקולוניסטים, בלתי אנשים ישרים, עובדי אדמה או בעלי אומנות, והממשלה תשלח מארצה את כל אשר יודע לה כי חטאו ואשמו בארצות מולדתם או התנהגו בכלל בדרך לא טוב.

יג) ומפני כי על הממשלה לחלק נחלת שדה לכל משפחה החפצה לצאת לתוגרמה בטרם עוד תבוא המשפחה ותכנס בארץ, לכן על כל משפחה שברצונה לבוא להתישב בארץ תוגרמה להודיע להממשלה על ידי הצירים והבאים בכחה את מספר הנפשות, שמה ומלאכתה וסכום הרכוש אשר לה. על כל משפחה לשלוט בסכום כסף העולה לא פחות מששים מעדשזירי זהב ( לערך 1350 פראנק).

יד) עין הממשלה וציריה בכל הארץ צופיה לטובה על הקולוניסטים, כן בעת צאתם מארצות מושבותיהם ובכן בעת שיבואו אל ארץ אחוזתם, והיא מתאמצת להקל מעליהם את טרח הדרך וטלטולו. על צירי הממשלה לעשות את כל ההכנות הנחוצות לקבל את פני הגולים, למען לא יאבדו עת ועמל בבואם להאחז בארץ, ולכן הקאָנסולים מחוייבים להודיע להממשלה על אודות כל משפחה היוצאת – שני חדשים טרם צאתה.

אלה המה החקים והמשפטים אשר על פיהם יש לאל ידנו לכונן מושבות בארץ תוגרמה; וגם כל מתעקש יודה כי החקים האלה חקי חיים המה ומשפטים יחיו בהם. עינינו הרואות כי את האדמה יקבלו הגולים לא מאת קאזאלעט אשר לא נדע צפונותיו אל תכלית, ולא מאת חברה פרטית אשר בטח תחפוץ לעשות “סחורה” בחסדה, ולנגד עיניה “עסק” טוב, רק מאת הממשלה שאינה דורשת ממנו בלתי אם לעבוד את האדמה ולשמרה ולחיות ולפרות בארץ ככל אזרחי טורקיא באין נגרע דבר לרעה, אך עוד יבדלו הגולים לטובה בהנחות שונות וזכיות ידועות אשר לא יתנו אותן לגולים נוצרים. ובכלל נוכח ה' ראזענפלד לדעת כי בקונסטנטינופול יוכלו היהודים להצליח הרבה ולהשיג את רוב חפציהם. אבל לדאבון לבב הנה הפועלים והמתעסקים בקרב ארצנו מאבדים בתעלוליהם את המפעל הנכבד, והמתנשאים לנושאי דגל ציון הביאו בפחזותם וסכלותם מבוכה רבה ואי סדרים בכל ענפי השאלה הנכבדה. ויהי דברו להתאסף יחד ולהועץ אולי יצלח ביד הלאומיים להתקרב אל מטרתם בלי עזרה עגלי הזהב ומנשקיהם. בראשונה אמרו להתאסף במאסקווא, כי אך מאת בני מאסקווא היתה שומה כי נסע ה' ראזענפלד למסעו, אך אחר כן נודע הדבר כי תחת דגל הד“ר מ… תהיה בקיוב אספה רבה מכל מצדדי העמיגראציא וגם צירים מקרב החברות בחו”ל יבאו אל האספה ההיא. אוהבי ציון חכו אל מוצא דבר האספה הזאת, ולבם פחד ורחב מיראתם פן ירבו מצדדי אמעריקא עליהם, ויתאמצו כי יבאו מחו"ל הסופרים נושאי דגל הלאום. אך בין כה וכה חדשה נהיתה: הגראף אגנטיוב עזב את מקומו ומשמרתו נתנה ביד הגראף טאלסטאי, וזה האחרון אסר את היציאה ונחם את היהודים כי יחדש ימיהם כקדם. אז נסוגו אחור ממחשבתם לקרוא אספה, מתנגדי העמיגרציא הרימו ראש על שונאיהם הספרותים, “הראזסוויאט” נלחום נלחם עד אשר נפל חלל, ואוהבי ציון נשארו כמלפנים – במצפה, בכליון עינים ונפש דאבה מבלי דעת…

* * *

מכתב העתי “ראזסוויעט” הלך לו למנוחות, ואותנו עזב לאנחות… מצב ישראל עתה נורא מאד; החקים המגבילים יעיקו עלינו כנטל החול; סערות תימן אמנם חדלו, אך הד קול הרעמים עוד ישמיענו אימה ופחד; התבערות השחיתו את כל אשר השאירו הרעמים ביום חרון אפם; בענן עוד לא נראתה הקשת ושביב תקוה עוד טרם יופיע מבעד לערפילי חיינו; ומצבו הכללי, וחיי היהודי יום יום – הה,

“למו פצעי לבי ידוו יזובו!”

האדמה הרזה והצנומה והשדופה, הארץ המלחה “גבול מושב בני ישראל”, חדלה כבר תת כחה לכלכל את יושביה אשר רבו, שמה יריבו שבע משפחות על כל “עסק” אשר תקות לחם נשקפה ממנו, שמה לא רק איש את רעהו יבלע חיים אך גם את זרועם המה יאכלו, כי אין מחיה שמה בארץ ואין מרעה לצאן קדשים. ומה יועילו כי נתן סחר הארץ ההיא בידי ישראל אם הפרנסה זה מזה איננה מספקת להם, באשר לא ישביע הקומץ את הארי וכמו שלא יתמלא הבור מחוליתו ומה אפוא יעשו בני ישראל, אבות לבני ובעלי מעיים וקבה, – כי לא יפשטו ידיהם בגדודי האכרים?! ולמה אפוא יפלא בעינינו אם אלה מבני עמנו יושבי “ערי המקלט”, מבלתי יכלת באשמת מצבם הרע להחיות את נפשם ביתר, שולחים את ידיהם לקחת מפרי עץ החיים גם באיסור? החכם שראה הרבה בימי חייו גזר אמר “על פת לחם יפשע גבר”, “וכל היצור לוחם בעד קיומו” למדנו ממשנתו של רבינו דארווין, והלכה כמותו בכל מקום ובכל זמן…

כל זה הוא אמת וצדק, אבל מה נעשה אם כל המשפטים הצודקים לכל בני האדם המה יוצאים מעוקלים בנוגע לעמנו, אין שונאינו מבקשים את הסבות, אינם יורדים לתוך עומקם של חיינו בערי המקלט, אך אל התולדות יביטו. עמי, עמי, יודעים אנחנו כלנו היום כי לך הצדקה ולמרשיעיך הרשע, כי לו נצב אחר תחתיך להשפט עם שופטיך כי אז יצא משפטו אור, תחת אשר עונך אתה נכתם, – אבל מה נעשה אם לא ככל הגויים בית ישראל! אם יהיו מעשי כל בני האדם כתולע, או עליך להלבין מעשיך כצמר, ואם מעשי הגוים כלם יהיו לבני ם כצמר אז עליך לזכות מעשי ידיך כצמר צחר. סבול נא, התענה נא, עם מאושר או אומלל, תחת יד נוגשיך, הבחן נא גם בזאת ישראל למען יכירו וידעו משנאיך כי תוכל להתהלך במו אש מבלי הכוה, – אך אל יפול עוז רוחך הכביר; אל תשכח כי תוכנו עוד לא נחר אם כי בקצותינו כבר אכלה האש, כי עוד חיים אנחנו למרות תרועת שונאינו מבית ומחוץ הקוראים כל היום: מת ישראל! השימו את אשר תשימו על דגל: קראו בשם מונטיפיורי, אמרו לציון אחותנו את, נצחו בשם הלאום – אך יהי נא דגלנו עלינו אהבה ואחוה, שלום ורעות, ואז נדע לכלכל מעשינו בדעת ובמשפט, ואז איננו עוד גוי אובד, כי תולעת יעקב עוד לא במתים נחשבה!

– ומה אפוא לעשות עתה? – ישאלו הקוראים.

את אשר ידעתי הגדתי ואת אשר חזיתי ספרתי באזני הקוראים, למען ידעו את הדרך אשר אחזו בו מאשרי עמנו עמודי הענן. בכלל, לא עלי המלאכה להשיב תשובה שלמה על השאלה הנזכרת; אך יתבונן נא הקורא בשום לב אל כל אשר השמעתיו, ואז אולי ימצא כעין טענה על שאלת הקוראים שהיא עתה צרת רבים.

זכרונות נשכחים / מרדכי בן הלל הכהן

¹

…ובעברי על פני שדרות ארון הספרים, ובהפכי עלי עתונים עברים ישנים מימי התקופות ההן, וכבוא לידי ספר תולדות אחד הסופרים אשר הכרתיו וידעתיו בימי הדור ההוא, אז אשכחה רגע בעונג רב את עניני וקניני – וכולי אסגר בידי הזכרונות היקרים לי. וכמו אד יעלה אז מן העבר וכסה על כל המקרים ואך מבעד לעבים דקים יראו קצות המעשים, בלי ראשית בלי אחרית, נשקפים רגע לעין ועל פנינו יחלופו.

ואז יש אשר אמהר להתבונן בהם ברגע הראותם, ועלי גליון ארשום אותם קו-קו בטרם יתבלעו, וישובו העבים ויכסו אותם כלם וימחו מעל פני המרחב-יה: למה נוחר מן המועד, בעת אשר האדם קצר ימים…

ולפני ספר כתב מר ראובן בריינין “פרץ בן משה סמולענסקין, חייו וספריו” – תולדות האיש אשר אזכרנו בזכרון טוב, וזכרונותי על אודותיו עוברים בסך לפני עיני רוחי. אמנם אך צללי מקרים אראה, אך הלא טוב לשמור גם את זה פן עוד מעט וינוסו גם הצללים. ואל תראו את תמונתי שהיא שחרחרת וצבעיה בלולים יעלו ולפעמים גם פני אני יראו בה: שמש העת שזפתה, יש אשר שכחתי המסלה בה הלכו המקרים, ויש אשר גם נפשי תאבל עלי ולבבי הומה כיונה: שובו שובו, הילדות והשחרות!

א.

הנה הנס – ימי ילדותי ושחרותי! לא מקצה השמים ועד קצה השמים היה עולמי, אך מלוא חצר אבותי: שמה נולדתי, שמה גדלתי, זה מקום שעשועי עלומי, פה בית תפלתי וחדר תורתי – הכל היה בחצר ההוא וכל חפץ וענין לא היו לי כמעט לצאת החוצה. אך הנה עברו שנים, טל ילדות הועל מעל מצחי. כמו פתאום יודע לי, כי רעי ובני-גילי יוסף ויהודה בני החצר האחרת כבר עברו אותי בדעת העולם ומלואו, בדעת ספר וחשבון, קרוא וכתוב, מקרא ודקדוק. המה מתהלכים עם אחד מזקני המשכילים אשר העם אמנם מרנן אחריו, אביגדור אהרן גינצבורג שמו, אך הוא יבינם בספרים כתובים עברית, לא מספרי התנ“ך והתלמוד, מפורש ושום שכל; גם גואל נמצא במשפחתם אשר יעניקם מטוב ספריו. אנכי משתוקק גם אני לקרוא מן הספרים ההם, ורעי אלה לא ימנעו הטוב ממני, ומידם יבאו ספר אחר ספר לידי. ואנכי עודני תמים, מאזין ומקשיב לסוד שיח המתפללים בבית-מדרשנו, “בעלי-בתים גבוהים” אשר כבר הריחו מעט את רוח הזמן, קוראים מעט “גאזעטין” ומספרים מעשיות מעיר הבירה, יודעים מי הוא מאק-מאהאן ומשתוקקים לדעת מה מעשי ביסמארק, כותבים אדריסות רוסית בשבושים קטנים, משלמים גילדיא בירושה מאבותיהם, גם מרשים לבנותיהם לבקר בתי-ספר פרטים, לא גימנזיום חלילה. ואני כבר נחמצתי מעט, קורא בחשק נמרץ הקדמות של הגאון מלבי”ם, אוהב דברי “הבונה” באגדה, אם כי אחי הגדול העיד בי כי הוא הוא אשר כתב את הספר “ארי נהם” נגד ספר הזהר, בלתי מאמין בהגיהנם מעשה ידי ה“ראשית חכמה”, משתוקק לקרוא את “המגיד” ומתגרה מעט בזקני וחסידים הסמוכים על שלחן אבי הזקן.

– הרב האמצעי – פניתי בדברי אל אחד מנכבדי החסידים – דרש דרשה גדולה על המקרא בישעיה: “ויהיו מלכים אמניך ושריהם מיניקתיך”, והקשה מן המקרא הזה על פלוני האמורא האומר: כמה מכוער אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית, שנעשה לו נס ונעשו לו דרים.

– כן – ענני החסיד – הקושיא באמת חמורה, וזוכר אני את כל אשר דרש הרבי בזה.

– אבל – קראתי – הלא במקרא נאמר “ושרותיהם”!

– לא, שריהם כתיב.

– הנה ספר ישעיה! – קראתי ופתחתי סימן מ“ט, פסוק כ”ז.

– אם כן – ענני החסיד בקר רוח – טעות בישעיה…

וטענותי נסתתמו.

ובהתאבקי בעפר רגלי העדר הזה שמעתי את שם “השחר” מנאץ בפי כלם, כי הוא אומר לקעקע ביצתן של ישראל, כי אפקורסותו גדולה משל מאפו, כי עתה נראו כמה גדולים דברי ה“חתם-סופר” בצואתו: “ובמספרי רמ”ד אל תשלחו יד“, וממילא מובן כי בעיני איש לא הי' ספק כי פירוש הר”ת של רמ“ד הוא כפי אשר יפרשנו בעל “לב העברי”. אז נהיה אחד הפרושים לסוכן “הלבנון” בעירי, ואחד מדודי מבין בדקדוק לקח את “הלבנון” ויתן אותו למקרא לי. עב הענן של המאמרים בלי-קץ של משה זלמן אהרזאהן עם ההוספה בתחתיהם במשך כל השנה “ההמשך יבוא איה”ש”, החתימות הזרות כמו: “ישעיה מאיר כהנא שפירא אב”ד דק“ק טשארטקוב והגליל” או “הכותב וחותם פה ראזינאי מרדכי גימפל יפה חונה פה ק”ק הנ“ל” – עב הענן הזה הביא עלי חשך ויתן בלבי מורא. נסיתי לכתוב את “הלבנון” מכתב, ²אשר בו שלחתי אני הנער חצים אל נער שני מבני עירי אשר הדפיס שלש שורות בהמגיד, ומדי חרפי את “המגיד” לא החמצתי שעת הכושר לגדף דרך אגב גם את “השחר”, אשר עוד טרם ראיתיו אז בעיני, ואך מפי השמועה ומפי “הלבנון” ידעתי את שמו. הדרך הזה, כפי הנראה, מצא חן בעיני ברי“ל, מו”ל הלבנון, ויתן מקום לדברי. את שמי לא חתמתי, אך כבוא הגליון כבר ידעו כל הקרואים בעירי, כי סופר חדש בעירם.

לא ארכו הימים, והצפירה שבה לצאת לאור בברלין, והמשורר יל“ג נמנה לסוכן כללי לה. פניתי את יל”ג לשלוח לי את “הצפירה” במחיר, ויענני כי כבר “חדל מהיות סוכן להצפירה, כי מן הסוכנת הזאת לא יחם לו”, וכי עתה הסוכן הוא הסופר ר' מרדכי פלונגיאן. בקי גדול בדקדוק לא הייתי, ואך קראתי את המסלול כאשר קראתי יתר ספרי השכלה, וידעתי כי אחרי אותיות אהו“י תבאנה בג”ד כפ“ת רפות. ולכן, בשלחי לווילנא כסף מחיר הצפירה, כתבתי על המעטפה רוסית: “מרדכי פלונגיאן”, הפ”א רפה; ויתגולל הכסף בווילנא כמה חדשים, עד אשר הושב לי מפני כי איש כזה לא נמצא בווילנא, והצפירה לא היתה לי. אבל תחת זה עשיתי בין כה וכה מעט חיל בשפת-עבר, קראתי ספרים טובים, וכאשר קבלתי, לסוף, את עלי הצפירה שמחתי עליהם מאד ונפשי דאבה עלי בראותי כי קצרה ידי לפתור את שאלות ההנדסה אשר היו מציעים בהצפירה הד“ר ליפקין, חז”מ ועוד. בראשונה אמרתי לפתור אותן באופן מלאכותי, כמו שפותר המהרש“א חשבון בית כור בקדושין פרק ג', אבל נוכחתי כי אך לשוא עמלתי. נסיתי לשלוח דברי אל בעל הצפירה, והנה מכתבי נדפס, ויתנני לסופר ולסוכן בעירי… סוכן להצפירה – כמו קונסול, כביכול, ובגלל הדבר הזה נחשבתי בין “המשכילים” בעירי, קניתי ספרים, התרועעתי עם גימנזיסטים. התודעתי את הצעירים אשר כבר טענו טעם חטא, ומידם בא לי ספר “התועה בדרכי החיים” ואח”כ גם שתים שלש שנים מהשחר…

“השחר”!… מה רבה, מה עזה היתה פעולתו עלי! כל אשר קראתי בו היה חדש בעיני, אכלתי את דבריו כבכורה בטרם קיץ, ידעתי את כל המאמרים עפ“י צורת אותיות הדפוס והדפים, וממילא מובן כי הייתי בקי בכל חוברותיו לדעת מקום כל מאמר והמאמר. “הלבנון” וכל כת דיליה היו לי לזרא, לגועל נפש. בהתגלות לב המו”ל וסופריו לא מצאתי אפיקורסת או חוצפא, כי איך יהי בעיני לאפיקורס האיש אשר עמו מהלל בפיו כל היום ובדתו יתפאר, תחת אשר יתר הסופרים העברים עפ“י הרוב אך הוכיחו את בני עמנו כל היום וישימו תמיד לפניו למופת את יתר העמים, כמו עם ישראל כלו סג נאלח ויתר הגוים המה סמל דמות האדם. אחד ממכירי אשר ידע את פעולת “השחר” עלי יעצני לנסות לכתוב בהשחר ע”ד עניני הקהל בעירי, גם הבטיחני לתקן את מאמרי ולבקש מאת המו“ל, שהוא מכירו מהישיבה בשקלאוו, לקבוע את דברי בדפוס. לאושר כזה, להיות סופר השחר, לא קויתי, ובכ”ז כתבתי ומחקתי וכתבתי, ומכירי, היודע דקדוק אך איננו יודע לכתוב, קלקל בו ע“מ לתקן כפי שמצאה ידו, ובשעה טובה נתתי את מאמרי במעטפה, ובסתר מבלי יודע לאיש שלחתיו אל המו”ל לוויען, ומכירי היה לי לפה את המו“ל, להסתיר את שמי. כל מכתב לא כתב המו”ל עלינו, אך לאחת מקרובותי אשר עברה דרך וויען וידעה את סודי הואיל המו“ל לדבר עלי טובות, ומה גדלו רגשות לבבי כי אך שמונה ירחים עברו מאז שלחתי את מכתבי, והנה – ראה אור! אל אלהים אדירים, אז נוכחתי כי אמנם רב כחך להעניק אושר לברואיך ביד נדיבה, אושר אין קץ! ושנה אחת טרם עברה, ובבית הפאסט מצאתי מכתב בן ב' שורות, אשר כמו חי הוא לנגד עיני הוא ומעטפתו הצהובה והכתב הרעוע, והמכתב מכתב המו”ל בעצמו אלי! מעט בכם, קוראים, אשר תבינו עתה לרעי אז, לשמחת לבבי ולרגשותי, אבל אשרי האיש אשר היה ילד בילדותו, ואנכי אמנם כזה הייתי.

מני אז לא היה דבר אשר יכבד עלי לעשות לטובת השחר, אם כי מעשי היו, לא תאמינו, בחרף נפש, בשום נפש בכף. עבודת השחר היתה אצלי עבודת הקדש, כהונתי בחצרות אלהי, ואדיר כל חפצי היה לאסוף את כל היודעים לקרוא ולכתוב עברית אל תחת דגל השחר להיות בקוראיו ובסופריו. הרביתי לכתוב בהסתר שמי, וכאשר מצאתי ביד רעי מנוער ש“ז לוריא שירים אשר מצאו חן בעיני, לקחתים מידו, נקדתים וקראתי להם שמות ושלחתים להשחר. נשאתי על זה ברכה מאת המו”ל, ויברך גם את המשורר הצעיר, אשר רבות קוה ממנו, ויבא עמדי במכתבים. יום בוא חוברת השחר היה לי ולרעי כיום חג ומועד, ידענו יום צאתה מוויען וצאתה מווארשא, ימי שמורים היו לנו…

באחד ממגרשי פאריז הכיר ההמון את וויקטור הוגה יושב באחת העגלות אשר למסלת-הסוסים, וימהרו ויפתחו את הסוסים ויקחו את המושכות על שכמם ויובילו את משוררם. יוצא ירך החסידים אנכי. ולכן אבינה התפעלות כזאת, ועוד יותר מזה – גם הרגשתיה. המון רגשות כאלה אחזוני גם אני, שנים רבות אחר כן, ואנכי כבר יושב בעיר פעטרבורג, כבוא אלי רבי שלמה טעמקין, חותן סמאלענסקין, ואמר לי כי בחוץ עומד ומחכה עלי סמאלענסקין חתנו, אשר אך היום בא מוויען. את הארוחה אשר אכלתי אז השלכתי מעל פני, וטרם כסיתי את ראשי רצתי החוצה לבקש את סמאלענסקין, בטרם עוד הספיק ה' טעמקין לבאר לי את המקום אשר חתנו עומד שם ואיה אמצאנו…

אם התלהבותי זאת לכם לשחוק, קוראים, אז לא ידעתם בילדותכם מה הוא תם ואמון רוח וכבוד קדש ונפש חיה….

ב

בן ארץ רוסיה היה סמאלענסקין גם הבין את שפת ארצנו וישגה באהבת סופרים אחדים, ויכתוב שיר לכבוד בעלינסקי המבקר. הוא הבין את ערך הספרות הרוסית אשר לעברים, ויכבד מאד את פעלי יוסף בן אהרן ראבינאוויטש בהראזסוויעט הראשון, ויתן כבוד לשמו ויחזיק טובה רבה לכותב תולדותיו בהשחר. רק התורה וחכמת ישראל צריכות, לפי דעת סמאלענסקין להיות נכתבות עברית לעברים, אך יתר הדברים עלינו לכתוב בלשון הארץ אשר אנו יושבים, בין אם נבוא לדבר באזני העברים אשר לא יבינו שפה אחרת לבד שפת הארץ ובין אם עלינו ללמד את בני יהודה קשת בקסת סופרים. ולכן היה חפצו אדיר להתודע גם הוא אל אחיו הקוראים רוסית. אליו דבר גֻנב כי ה' אוריה קאוונער הנודע בקר לא לטובה את ספורו “התועה בדרכי החיים” באחד הספרים של המאסף “יעוור. ביבליאטהעקא”. וכפי הנראה לא קרא את הבקרת ההיא אשר בה, כפי שאזכור, היו הרבה דברי אמת ומשפט. אך סמאלענסקין אשר האמין ביושר מגמתו לא היה נוח למשופטיו ותלה כל ענין הבקרת של ק. באיזו שנאה פרטית, אף נמצאו גם כאלה אשר גלו לו את הסוד כי ק. זה דרכו בקדש לחלל את מי אשר לא יתן על פיהו; וזה היה באמת בנוגע לסוחרי הבירזה בפטרסבורג באמצע שנות השבעים, וק. בעת ההיא סופר עוזר להמכ"ע הגדול לרוסים “גאלאס”, ובכל יום ה' בשבוע היה יורד לתחתית הגאלאס ודן את בני הבירזא ברותחין ויהי למטה זעם להם, עד אשר פייסו אותו ויתנו לו משרה באחד הבנקים. אולם את הספרים שפט, כמובן, לפי ראות עיניו ושכל לבו, אך לסמאלענסקין היה צר לראות את עצמו מחלל בפי הספרות הרוסית אשר לעברים, וישמור בלבו את החפץ להתודע אל אחיו בלבוש שפת רוסיה לעת מצוא.

ובקיץ שנת 1870 באה העת להוציא את החפץ הזה לפעולה. עוד לא התחולל הסער אך כלנו כבר חשנו קרבתו עוד לא התפוצץ הכדור אך במעופו הכרנו את מי ישים לו למטרה, עוד לא קרבנו שאולה אבל התהום נשקפה אלינו, –– וטובי משכילי ישראל ראו ראשית להם להתבצר, ושני מכ“ע עברים בשפת רוסיה התכוננו בקיץ ההוא בעיר הבירה. אז מלא סמאלענסקין את אחד ממיודעיו בוויען להעתיק רוסית את ספורו “קבורת חמור”, והמעתיק, אחד מצעירי אחינו אשר נדדו מארצנו לוויען, ל. זלקינד שמו, ידע עברית גם כתב רוסית והוא היה אז גם סופר המכ”ע “נאוואסטי” מוויען. אך כפי הנראה לא הבין המעתיק את המלאכה אשר לפניו, ויעתיק את הספור כמעט מלה במלה, וגם שפתו הרוסית לא היתה עוד אז שפה ספרותית אך שפת תלמיד מתלמד. את ההעתקה הזאת שלח לצבי הכהן ראבינאוויץ, אשר לפי ההודעה אשר נשלחה בישראל היה נכון להוציא את המכ“ע “רוססקי יעווריי” ביחד עם ר' אליעזר בערמאנן, וסמאלענסקין אשר ידע כי לא רב מספר הסופרים המספרים ביהודי רוסיא היה בטוח כי ימהר ה”ר ראבינאוויץ לקבל את העתקת ספורו “קבורת חמור”.

רבים מן הקוראים, ובפרט אלה אשר קראו את תולדות סמאלענסקין יודעים כי “הראזסוויעט” היה משאת נפש סמאלענסקין, ועורכו ורבים מעוזריו היו מעריציו ומכבדיו, בעת אשר לא מצאנו כל יחס וקשר בין סמאלענסקין ובין הרידקציה של ה“רוססקי יעווריי”. אולם הדבר הזה. כי בחר בראשונה סמאלענסקין במו“ל האחרון ובכרהו על הראשון, הוא ענין יקר להבין על ידו מעט מן היחס אשר בין שני כה”ע העברים האלה בשפת רוסיה. המשכילים אשר ישבו חוץ לעיר הבירה, אשר לא ידעו בטיב כל הענינים וכל הנעשה אחורי הפרגוד, הכירו רק את הרוס. יעוור. למכ“ע להם, לשום בפיו את חפצי לבם, וימים רבים עברו עד אשר הבינו להבדיל בן ערך הרוס. יעוור. ובין המכ”ע השני “ראזסוויעט” אשר ארח לחברה עמדו, בעת אשר בעיר הבירה היה ההפך.

כי הנה עוד מראשית האביב תרל“ט, תיכף אחר אספת הרבנים החלו משכילי עיר הבירה וסופריה להתיעץ ולטכס עצה איך לגשת להוציא מכ”ע לעברים בשפת רוסיה, השאלה היותר קשה היתה, איך להטות את לב המפקח אז על מעשי הדפוס ולהראות לו עד כמה גדולה הנחיצות ועד כמה גמל כבר הצורך להוציא מכ“ע כזה ולקבל הרשיון. אך עוד המה מתיעצים, והנה צפונותיהם נגלו לאיש אחר, לר' אליעזר בערמאנן, וילך וישתדל וישיג הרשיון להוציא מכ”ע, והאיש בערמאנן איננו לא סופר ולא בן סופר, לא בשפת-עבר ולא בשפת רוסיא, אחד העם, ואיש לא ידעו, וגם ר' צבי הכהן ראבינאוויץ היה בעינינו כמלמד-משכיל, כאיש היודע להלוך עם החיים, אם תחפוץ – כאחד מחכמי ישראל מבית-המדרש הישן, אך בכל אופן לא כסופר, בפרט אשר גם את שפת רוסיה לא ידע. הנה שניהם, בערמאנן וראבינואוויץ, עתה בעולם האמת ולא יבושו כי אדבר דברי אמת על אודותם, ואשמיע עתה את אשר היה אז ידוע לכלנו. הרשיון הנתן לבערמאנן הרס את כל המחשבות הטובות אשר חשבו סופרי עיר הבירה, כי מצד האחד ידעו כי עתה לא ינתן עוד רשיון חדש להוציא מכ“ע שני, ומצד השני הנה נפל הענין הקרוב ללבבם בידי אנשים שאינם בשום אופן מהוגנים לזה ומתעטרים בעטרה שאינם הולמתם, בעת מבוכה כזאת נמצא לעזרה האר”ז, אשר בידו היה רשיון ישן להוציא מכ“ע בשפת רוסיה, הוא המ”ע “וויעסטניק רוס. יעוור.”, והרשיון הזה עוד עומד בתקפו, והאר“ז הציע להשתמש בו. ובכן יצאה במחנה ישראל מודעה שניה כי האר”ז גם הוא מחדש את המכ“ע הישן שלו, וגם הוא יחל לצאת לאור בראשית הרבע האחרון, היינו מחודש אקטאבר לשנת 1879. אמנם, אנכי באחד ממכתבי אז מפטרבורג להצפירה כמו הודעתי אז בקהל כי האר”ז הוא אך אביו-מקוראו של המכ“ע העומד לצאת, גם, כפי צורך אותה השעה, הודעתי מפורש כי מכ”ע הזה בשפת רוסיה לא יבחר בדרך המאמרים של האר“ז, אבל, כמובן הקהל לא יכל לשום לב אל דברי סופר יחיד, הנאמרים ברמז ובשמירת דרך-ארץ, ויאמין כי צ”ב הוא יוצרו ומחוללו של המכ“ע הזה בשפת רוסיה. והאר”ז ז“ל בעצמו ובכבודו לא היה אז מן אלה אשר חבה יתרה נודעת להם מן הקוראים העברים, וגם המב”ע המנוח שלו “וויעסטניק רוס. יעוור.” לא היה ראוי כי נברך עליו ברכת מחיה המתים ולזכותו לעולם הבא. אז מצאו לנחוץ לשנות גם את שמו לשם ראזסוויעט," בשם אשר קרא יוסף ראבינאוויץ, אבי מו“ל מכ”ע לעברים בשפת ארצנו, להמכ“ע אשר הוציא הוא באדעססא, גם הודיעו בקהל שמות הסופרים הרבים העומדים לעזרת המכ”ע החדש הזה, הסופרים אשר המה היו העורכים באמת, וקולו של צ"ב כמעט לא נשמע בסוד הסופרים אשר לקחו בידיהם את עתותי הראזסוויעט.

אבל כל זה היה ללא הועיל להטות את לב דעת הקהל בערי השדה, זה הקהל אשר סודות מן החדר לא נגלו לו ומה שנעשה מאחורי הפרגוד לא ידע. הוא ראה את בעל “המנוחה והתנועה”, איש ידוע בתחום המושב לאחד מראשי המשכילים, אשר הדפיס את ספריו החדשים בווילנא ובדפוס משובח עם ציורים רבים, ובעיני משכילי ערי השדה היה מהנדס וחכם בחכמת הטבע, זעיר אנפין של חז“ס, אשר כל ישראל ידעו אז את שמו. והקהל הזה ידע, כי ראבינאוויץ הוא יושב בעיר הבירה, עשירי קרית מלך רב חולקים לו כבוד, זבולן פינעטא ויתר “ראשי הברזל” מתאבקים בעפר רגליו, ואם כי אך פעם אחת כתב רוסית בחייו, בלחמו נגד בראפמאנן ע”ד מערופיא וחזקה, אבל בודאי יודע הוא תכסיסי המלחמה בשפת רוסיה, ובודאי שלוח הוא במצות האדירים והשרים שלנו בעיר הבירה להוציא את המכ“ע שלו, והמה אולי נתנו לו את ה' בערמאנן להיות נושא כליו; וה' ב. הלא בודאי יודע רוסית היטב, כי על כן נתנוהו להיות ראש בתי-הספר לישראל בעיר הבירה. וזה הקהל ידע כי האר”ז, להפך, הוא תמיד “מולך מעצמו”, איננו נמלך בסנהדרין ואיננו שואל באורים ותומים, פונה אל אשר יהיה הרוח, ומי יודע אם לא יתלבש המ“ע שלו בעור התחש המתהפך לכמה גונים; ואת שמות הסופרים והעוזרים אשר יעבדו בראזס. לא שמעו בלתי היום, כי כלם באו ונאספו מחוץ למחנה ישראל, כלם היו “תינוקות שנשבו בין העכו”ם”, – ומה המה כי ייחל הקהל להם? ולא באנשים פשוטים ותמימים הכתוב מדבר אך גם באלה אשר היו בקיאים בעניני הספרות כמו הרי“ל לעוואנדא, אשר אל תחת דגל צ”ב לא יכל לסור, בדעתו כי לא היה ראוי להיות דירקטור וידיעתו בשפת רוסיה היתה ידיעת תלמיד בית רבו, והמו"ל את הרוס. יעוור. אמרו כי המה יהיו לפה לדעת הקהל ומיטב הכחות יעבדו עמהם, תחת אשר בעיר הבירה ידעו מי קולישער, וועננעראוו, ווילענקין, סלאנימסקי, דאזענפעלד, ידעו גם את איטעלסאהן, ווארשאווסקי, שאפיר, מיש ועוד, והמה ידעו כי עתה לא יבוש יעקב אם פני סופרים כאלה הולכים בקרב ללחום את מלחמת עמם בעטם החד והמרט, ואל הרוס. יעוור. השתאו: מה “היהודים” האמללים עושים?… את מי ישלחו ומי ילך להם?

ג

הנה סרתי מן הדרך העולה אל זכרונותי על אודות סמאלענסקין, ולדבר הזה יסלח לי הקורא. כי אך אזכרה את התקופה ההיא, תקופת התחיה וההתעוררות לצעירי בני עמנו בארצנו, אז אמלאה מלים ורגשותי יפתחו שפתי, אז יצאו לעיני המון בריות וצללים משחקים לפני, ואז ישכח העט את אשר החל ויתפרץ מן המסגר הצד אשר שמתי עליו. אחלי, רק עוד דברים אחדים אדבר ואחר אחדל.

והסופר לעוואנדא היה הסופר האחד הטוב אשר נתן ידו אל הרוססקי יעווריי, ותהי עצת לעוואנדא אל המולי“ם כי יעשו בערמה ויקדימו להוציא את הרוססקי יעווריי חודש אחד לפני הזמן אשר הודיעו, היינו מראשית חודש סעפטעמבר, ובזה אולי יצלח בידם להגות מן המסלה את הראזסוויעט, אשר יאחר חודש שלם מועד צאתו; ובני עמנו זרע עמא-פזיזא לא יחכו עד צאת הראזסוויעט למען יוכלו לבחר להם את האחד משני המכ”ע, אך ימהרו להביא לביתם הרוס. יעוור. אני היודע ועד, כי העצה הזאת היתה עצה נפלאה, עצת איש היודע את עמו ותכונת משפטיו וביד החץ השנון הזה היה די להפיל את המתחרה בו, לא אך היה להרוס. יעוור. לכה“פ איזה כח ספרותי. אך לשוא יתהלל חלש על גבור הצועה ברב-כח. הנה אחד אמנם “הראזסוויעט” ויצא בראשון אקטאבר, כפי שהיה אמור בהמודעה, אבל הגליון הראשון כבר הגיד האותות מראש, כי רב יתרון המכ”ע הזה על אחיו הגדול ממנו ירח אחד. כל אשר היה בחור וטוב בסופרי ישראל הכותבים רוסית נהו אל הראזסוויעט, כל גליון וגליון היה מלא וגדוש מאמרים מצוינים גם בתוכנם גם בסגנונם, סגנון סופרים בקיאים ורגילים במעשה הספרות. ולא ארכו הימים והמ“ע “גאלאס” ראש המדברים אז בהפובליציסטיקא הרוסים הביא דברים אחדים בשם הראזסוויעט, ובשעת כושר כזו הודיע כי המ”ע הזה הוא הטוב מכל כתבי העת אשר היו לישראל בשפת רוסיה, – וזה כבוד גדול! ולעומת זה היה מרוחם ועלוב המ“ע רוססקי יעווריי. לשוא חגר לעוואנדא את כל כחו ויצא לעזרתו בכל כלי נשקו הספרותים: כתב גם ספורים גם “מכתבים מארצות הווייכסעל” גם מאמרים ראשים, כתב משמו ולא משמו, – אבל התעמוד גדר הדחויה בהשענה על פני עץ אחד אף אם יהיו ענפיו מרובים, ולעוואנדא לא יכול להעמיד את מחמל נפשו על בסיס נכון אחרי אשר חסר לו – עורך, רידקטור בלע”ז. גם ראבינאוויץ גם בערמאנן לא היו סופרים ולא ידעו מה מכ“ע דורש, ויהי הרוס. יעוור. כעולם הפקר בלא מנהיג וכספינה בלא קברניט, והיו גליונות אשר שכרו אנשים מן השוק לערוך אותם, וגליון אחד או שנים יצאו תחת פקודת – לא תאמינו אם אמר לכם – האדון שיגארין, זהו חאשקעס של אומות העולם… אז יעץ לעוואנדא (אשר נשאר נאמן להרוס. יעוור. עד אשר נשא הראזס. נס ציונה) לקרא עורך תמידי לעבודת המה”ע פן יפול בנופלים עוד טרם תבוא השנה החדשה, ויתן עיניו בהד“ר י”ל קאנטאר, שהיה אז בווילנא ולא נבחר לרב כי הד“ר גארדאן הכריעו תחתיו; והד”ר קאנטאר כבר נודע במאמריו הספרותים ביעוור. ביבל. ללאנדוי, ובדעתו בספרות העברית עבר על המון סופרי הראזס. אשר רבם גם לא ידעו לקרוא עברית. בחודש נאוועמבער בא הד“ר קאנטאר לפ”ב, ויקח מושכות הרידקציה בידו ויעבוד את עבודת הרוס. יעוור. עד האספו בכשרון וברב דעת, ויברא לו עוזרים כהלכות מולי“ם יהודאין דפלחין וזנין ומוקרין לסופריהם ובוראים יש מאין. ובעת אשר הראזס. היה מלא מפרי עוזרים טובים, הי' הד”ר קאנטאר מתאונן לפני תמיד ואומר אלי: תנו לי את הסבל שלכם, את אשר אתם מורידים הסלה, ואעשה מהם מטעמים ולא תקצר נפשי בעבודתי הרבה. ואמנם יודע אני כי יורדי הסל בהרזאזסוועט היו והוים גם עתה לסופרים טובים, ויש אשר יצהירו כספירים בשמי הספרות. הלא תמצאו די אם אזכיר לפניכם, כי הסופרים החכמים והחביבים הד“ר קאצענעלסאהן, שמעון דובנאוו, וו. בערמאן ז”ל, ש“ז לוריא, א. קויפמאנן (שהיה שנים רבות עורך האוואסטי בפטרסבורג) – כלם החלו עבודתם הספרותית תחת פקודת הד”ר ל. קאנטאר, והוא או הולידם ברוחו או קרב אותם אל הספרות בהכירו את כשרונותיהם גם טרם גמלו. זכרה לו הספרות לטובה.

אך נשובה אל סמאלענסקין ואל העתקת ספורו “קבורת חמור”. הוא שלח את ההעתקה את ראבינאוויטש, ובמדה שהיה מודד ס. לסופריו מדדו גם לו, וכחצי שנה לא הודיעו אותו לא מקבלת הכתב-יד ומה יעשה בו. אז החל ס. לפנות אלי במכתבים כי אדרוש אחר הכ”י ואוציאנו מיד ראבינאוויץ להשיבו אליו. לרגלי הסדרים אשר היו בהרידקציה לפני בוא הד“ר קאנטאר קשה היה עלי למלאות את בקשת ס. אך סוף סוף הוצאתי את הכ”י ועינתי בו והודעתי לוויען כי ההעתקה לא תצלח לדפוס, וכי בכלל נחוץ לשנות הרבה ממטבע של הספור כי עוד בראפמאנן חי ושונאי ישראל לא ינומו ולא יישנו. הודעתי לס. מחשבות אחדות אשר אני חושב על אודות הספור, וכן התמו הדברים בינינו בדבר הזה.

בין כה וכה ואנכי נכנסתי בעובי הקורה של הספרות העברית בשפת הארץ, חדלתי לכתוב עברית ולמדתי את ידי לכתוב רוסית והצלחתי מעט. מצאתי חן בעיני קולישער העורך הראשי, וקולי היה נשמע בבית-מערכת הראזסוויעט; וצר היה לי מאד לראות כי האנשים אשר בידיהם עתותי המכ“ע הנחמד הזה רחוקים המה מקהל ישראל ומחכמינו, כמו זר יצלצלו באזניהם שמות טובי סופרינו, גבורי הרוח אשר לנו, נכריה להם שפתנו, המפתח הלאומי לכל אוצרות לבב עמנו, ואלה אשר עליהם ללמד את בני יהודה דעת דברי ימינו וערך שפתנו וכל זכרונותינו, הלא המה אדוני הראזס. בעצמם ובכבודם, – רחוקים מכל קדשי בני ישראל, ואף גם מכ”ע עברי אחד לא בא אל הרידקציה מאפס מבין היודע לקרוא, במחילה, עברית על בוריה… מעי המו על המצב הזה, ולאט ולאט השתדלתי להכניס את בית-המערכת עוזרים צעירים מבני ליטא אשר עוד שפת עבר עמם ורוח ישראל חי בקרבם. ש“ז לוריא, זה המשורר רב הכשרון, אשר חטא חטא לספרותנו בתלותו כנורו, היה הראשון אשר בא אחרי אל הרידקציה של הראסז., וברבות הימים נוסף על העוזרים גם הסופר הנודע עתה למשגב הר”ש דובנאוו, ואח“כ, כאשר הטיף הראזס. לציון, בא גם הר”א טאנענבוים, העורך עתה את הזשורנאל של הממשלה " Инженеръ “, אנחנו היינו, כאשר קראו לנו אז בלצון, היהודים בחצר הראזס., ישראל בין הגוים, העלינו את זכרון חז”ס במלאות לו שבעים שנה, למען הראות לצעירי המשכילים כי גם ישראל סבא איננו אלמן מחכמי לב, ורב עמל ותלאה נחלנו עד אשר עלתה בידינו להטות את מי שהיו תלמידי בית-מדרש הרבנים הזיטאמירי, אשר להם היו חשבונות ישנים עם חז"ס, לקחת חלק בחג הזה, וגם קראנו באזני הקוראים חג ליום מלאת שבעים שנה לה' גאטטלאבר. לנו היה נכבד, בהסתר דעותינו הפנימיות על אודות ערך הסופרים, להודיע את הצעירים שאינם קוראים עברית, כי יש לנו ספרות בשפת-עבר ולה סופרים, משוררים וחוזי חזיונות, למען נחבב את השפה עליהם ולמען נחבב את העם על מבחר בניו. נחוץ היה לעשות כל אשר היה לאל ידנו להשיב אלינו את הבנים אשר מהם נואשנו וכי ישובו לאהוב גם את עמם כלבבם המלא אהבה לכל אדם. זקני הסופרים הגו אך נכאים, ויתופפו: “למו פצעי לבי ידוו יזובו” – אך אצבע אל אצבע לא הקריבו לעשות מאומה להביא דבק בין הרוחים…

ולנו, הצעירים, מה כבד היה הדבר. הנקל לאלהים להסיר לב אבן ולתת במקומו לב בשר, ויד האדם תכבד לפחת גם רוח חדש בקרב בני איש. לא לב אבן היה להאדונים אשר נצחו עם הראזס., ואדרבא לבבם היה לב נענה לכל ישר קורא ונמצא לכל צדק דורש, אך רוח עמנו בטהרתו ובאש קדשו בלתי מרחפת על פני היושר והצדק הזה, ועמלנו אנחנו הבנים הנאמנים לעמם היה קשה לפועל ברוחנו על מהלך המכ“ע לכל חלקיו. אז החלותי לחשב מחשבות ע”ד סמאלענסקין, להציגהו למופת למען יכירוהו וידעוהו הצעירים, החדשים. שם ס. לא הי' מוזר לרבים גם מן הצעירים, המה שמעו וידעו כי משכמו ומעלה גבוה הוא מכל יתר המולי“ם בש”ע, וכי גם מכ“ע רבים בשפות נכריות (רק בשפות נכריות) הללו את ס. ואת ספריו. מדעתי כי בו לא תתבושש שפת-עבר, אמרתי להעתיק את ספורו “קבורת חמור”, כי הספור הזה הוא כמעט האחד בין ספוריו הראוי להעתקה, בעת אשר מיתר הספורים בידנו אך להוציא פרקים מיוחדים ומחזות מיוחדות ולתתם לפני הקוראים בהעתקה, כי לתתם כלה בשפה חיה לא יתכנו לעולם. ולכן גליתי בראשית החורף 1880 את חפצי להמו”ל את הראזסוועט להעתיק ספור אחד מספורי ס. רוסית ולתתו בהראזס. והמבקר הנודע בספרות הרוסית שמעון ווענגעראוו היה אז המפקח על חלק הספורים ומתקנם בבית-המערכת, ולקחתי עמו דברים על אודות ס. והשתוות אחדים מציוריו אל ציורי פאָמיאלאווסקי, והצעתי לפניו פרשת הספור “קבורת חמור” לכל פרטיו, אחרי אשר לא ידע לקרוא עברית, והוא הסכים לדברי לטעת את סמאלענסקין שורק בספרות הרוסית לעברים.

ד

לרגל המלאכה אשר התויתי לי, היה בלבבי להוציא בראשונה פרקים אחדים מתוך הספור “גאון ושבר”, אשר הוא לפי דעתי אסף ספורים קטנים ואך ברצותו דבק המחבר אותם אחד אל אחד, וכן מהספר “התועה”, ולהעתיקם רוסית ולתתם בספורים בודדים ועומדים בפני עצמם; וחשבתי להתחיל מן הקטנים, בפרט אשר הספורים הקטנים והמחזות המיוחדות יש ביכולת להעתיקם כתמם בלי שנוים גדולים. אבל מחשבתי זאת הופרה, כי אחד מחברי מעבודת הראזס. הלך ויגל את מחשבתי ע“ד הספור “קבורת חמור” באזני ה' לאנדוי אשר החל אז להוציא את “הוואסחאד” לירחים, ויבקש ממנו למלא את ידו להעתיק את הספור הזה רוסית להדפיסו בהוואסחאד. ובעת ההיא היה המנוח ראזענפעלד עורך את הראזס., ויגל את אזני על חררתי זאת העומדת לנפול מידי ויאץ בי למהר לגשת אל מלאכת ההעתקה פן יקדמני אחר ופן יקדם הוואסחאד את הראזס.. אך לא לזאת שמתי לבי, כי מי יתן והיה לבב כל הכותבים רוסית להביא בכליהם מנחה משדה יהודה, ומאד שמחתי לו קדמני אחר בדבר הזה, רק דאגתי לספור הזה ולשם סמאלענסקין הסופר העברי, בראותי כי עוד יפלו גם שניהם בידי איש שאינו הגון לכבדם כראוי, כי האיש ההוא אשר אמר להעתיק את הספור “קבורת חמור”, הבין שפ”ע אך מעט, ובהעתיקו את סדר התפלות נתחלף לו בין עי“ן לאל”ף והעתיק "עריכת נר " כמו אור ארוך, ואם כי לו היה כשרון סופר, אך כשרונו היה מעשי התולים וחדודים, וכל דעה ומשפט ומטרה ידועה לא היתה בעבודתו הספרותית, והיה בודאי מעתיק את הספור “קבורת חמור” על קרבו ועל כרעיו ועל פרשו, – מלאכה שאין אנכי וכל התמימים בדעות עמדי היינו נוחים ממנה. בגלל הדבר הזה עלי היה למהר ולגשת אל העתקת “קבורת חמור” ולהעלותה בתחלה, ועוד טרם מצא הסופר המתנשא להעתיק את ידיו ואת רגליו עברתי אותו ונתתי בגליון הראשון של הראזס. 1881 את ראשית הספור.

ובתתי את ראשית ההעתקה מצאתי לנחוץ להציב את סמאל. לפני הקוראים, לספר כח מעשיו ולמדוד ערכו למען ידעו הקוראים תמונת מי נצבת לפניהם. בקשתי מאת ס. כי יודיעני את תולדותיו אך הוא ענני כי לא אכתוב מתולדותיו דבר, רק כי נולד בעיר מאנאסטירשצינא בליל ש“ק שושן פורים תר”א (ומזה יצא לי לפי התאריך הרוסי 8 מארט 1841) וכי למד בישיבה. בגליון ההוא אשר החלותי תת את העתקה תארתי את התמונה הספרותית של ס., ספרתי בקצרה, לפי המקום אשר גבלו לי, את פרשת ספריו וספוריו, במה כחו גדול ומה פעל לספרותנו, ומתולדותיו הגדתי רק את אשר שם הוא בפי ולא יותר, אם כי בידי היו ידיעות ממקורים אחרים על אודותיו.

את מלאכת ההעתקה לא גמרתי כלה טרם קרבתי להדפיסה, ואך פרקים פרקים, מגלות מגלות כתבתיה לפי צורך כל גליון וגליון; כי בהיותי עובד תמידי בבית-המערכת היינו נותנים דין קדימה לעבודת סופרים מן החוץ. והנה אך קרבתי אל המלאכה, וראיתי כי הספור כמו שהוא לא יצליח להעתקה, ועלי לא להעתיק, רק ללכת בעקבות ס., היינו לקרוא כל פרק מראשו עד תמו, ואחר כן לכתוב את הפרק ההוא רוסית, בשמרי רק את החזיונות לבד, ולעזוב כלה את ההגיונות השונים והמשפטים הארוכים, אשר בעל הספור המשיכם לאין קץ. והמלאכה הזאת היתה עבודה ספרותית קשה, כמאמר חז"ל קשה עתיקא מחדתא, בפרט אשר לא בסופרי ספורים אנכי, ולא זה היה מקצוע שלי בספרות. אך לבד זה עוד היה נחוץ לאחוז בעמוד אחד אשר כל הספור נשען עליו, להפילו ארצה ולשום אחר תחתיו.

האם תזכרו את אחרית “יעקב חיים” גבור הספור “קבורת חמור”? הנה ס. גוזר מיתה בידי אדם, בידי ראשי הקהל, על יעקב-חיים איש חרמם, ובאמת כן היה בעיר שכולה כי הטביעו בנהר ערפדן את המשלין סינאגאוו, והמקרה הזה הוא אבן פנת הספור; ועל השנות המקרה הזה פעמים, כי שנים אחדות אחרי אשר נדפס הספור, הומת בזאת העיר שכולה עצמה עוד יהודי אחד, פארחאווניק שמו, היה למופת בעיני ס. כי נכון הדבר, וכי טפוס תמידי הוא “יעקב חיים” שלו בחיי בני עמנו, כי כן דרך הקהל, לדעת ס., להוציא להורג את המלשינים, כמו שנאמר: ובערת הרע מקרבך. אבל אנכי לא יכלתי בשום אופן להסכים לזה, כי המשפט משפט מעוקל הוא. הרג המלשינים בידי הקהל לא היה ולא נברא, ובכל אופן הוא מקרה יוצא מן הכלל, וגם בראפמאנן בשעתו לא הוציא דבה כזאת. מאורע של פארחאווניק אשר הזכרתי, זה המקרה השני בשכולה הסמוכה לעיר מאפילה מולדתי ונחשבת על מחוזה ופלכה, היה בימי, ואזכרה היטב את המקרים ואת האנשים אשר הסתבכו במקרה הזה. פארחאווניק נפל חלל מידי שונאו במלחמת הפרנסה, וכל עניני הקהל ועדה לא היו נוגעים בזה. חתן אחד העשירים לקח בחכירה את מכס היי“ש מאת אדום העיר, ופארחאווניק הזה היה מביא יי”ש מן החוץ וערמתו עמדה לו כי יד השוטרים לא השיגתהו, ולכן – נמצא חלל בליל סגריר אחד. הוא לא היה מן היראים, עבר על שמתא דבי דינא על משקה חוץ, מסר את בנו, עוד אז, לגימנזיום, וממילא התאמצו, אחרי אשר כבר נעשה מעשה, לכסות על דמו, אבל ראשי עדת ישראל לא חטאו ומעיניהם נעלם כל דבר. בכלל לא שמענו בלתי המקרים בשכולה (לו נצרף גם את המקרה השני שאין לו כל יחס אל הקהל) כי ידין הקהל את המלשינים במיתת סתרים. אבל תחת זה, רבים המה שנואי נפש הקהל אשר נמסרו לעבודת הצבא או אשר שלחו “בהסכם כל הקהל” לסיביריא. חקי הממשלה נתנו את החרב הזה ביד הקהל לגזור גלות שלמה על זעומי נפשו, וקהלות רבות בישראל השתמשו בזכותן זה לבער את הרע מקרבן, וחנפי לב ואפטרופסי האומה מצאו בזה כר נרחב להרבות חלל ולשפוך דמעות נקיים בקרב ישראל. ומבלי חפץ לחטוא נגד האמת ההיסטורית, נגר המציאות, אמרתי לשלוח גם את יעקב חיים לארץ סיבירא “בהסכם כל הקהל”, וגם אשתו אמרה ללכת אחרי אישה מאהבה, אך הוא מת ביום שלוחו, והובא בשכולה לקברות – בקבורת חמור, ככתוב בפנקס של החברא קדישא.

עוד הפעם אשנה את דברי כי חפצי היה לשנות ממטבע של הספור לא מיראה, רק מפני האמת. “דם הבל הוא האות על מצח קין!” ולו גם חטאנו כי אז לא בנו העון, אך בחוץ… אולם בדברי סמאלענסקין ראיתי חטא נגד האמת, ואת זה חפצתי לתקן, למען השב לאמת צדקתה. אולם לעומת זה רבים ממכירי רעמו עלי פנים בגלל כל העבודה הספרותית הזאת, בדעתם כי הספור “קבורת חמור” הוא מגלה סודות מחדר הקהל וגולה “מצפוניו”, ורבים בעתוני כי ירים בעל “ספר הקהל” את המקרה הזה על נס לחזק את דעותיו ושקריו. אבל דעתי אני היתה שונה מדעת רבים ממכירי בערי השדה, וידי עיפה לכותבים להשיב דבר לשואלי: מה העבודה הזאת לך? הן מי הוא “הקהל” כי אנחנו בני ישראל נשא ונסבול את עונותיו ופשעיו? האם אנחנו הרינו את “הקהל” הזה או אנחנו ילדנוהו כי כל פשעיו עלינו ועל ראשנו יחולו? משטר הקהל נתן בישראל מטעם ממשלת הפולנים, בחפצה לשום מקרב העם מוכסים וגובי המס, והממשלה הזאת נתנה ביד הקהל מטה זעם ושבט נוגשים, הלא המה עבודת הצבא ועריכת המסים, ותתן בזה חרב ביד תקיפים אחדים לגזור על ימין ועל שמאל ולשום הות נפשם ותאות בצעם למעשי הקהל ולחפצי כלל ישראל. אז התעופפה חרב נוקמת על ראש כל הממרה את פי “הקהל” הקדוש, אז ירשו הכחש והמרמה את כסא כבוד המשפט והצדק, אז הגיעו הימים אשר שלט האדם באדם לרע לו… מי כונן את המשטר הפרוע הזה, מי יסד את הקהל" בישראל? – לא אנו; מימי “הפריצים” היתה לנו הקהל ירושה, מאמר מלכות קים אותו, ועדת בני ישראל שמחה אלי גיל כאשר הוסר עול הקהל מעל שכמה, בחסד הממשלה הרוממה, ועד עולם לא ישכח ישראל את החסד הזה. למי הביא הקהל תועלת בהשתררו על עם ה'? – לא לנו, אך שמר על המסים ועל הארנוניות כי יבאו במועדם ובמלואם ובהיותו תמיד ערב בטוח ונאמן למלא את אשר ישימו עליו. והנה תקיפי הקהל עשו מדחה, כחשו גם שמו בכליהם, רדפו צדיקים באף, שלחו לארץ גזרה זעומי נפשם, וישפכו ממשלה על כל עניני בני ישראל, וישתררו בזרוע רמה, ויטו פקידים בשוחד, ויעורו עיני חכמים. הכל אמת, הכל עשו, – אבל בכל אלה אנחנו מה? במה חטאנו אנחנו, בני ישראל, כי חטאת הקהל תשיא חרפה על כל העם? רעיא רגיז על ענא ועביד סמיותא לנגדא, ותולך את הצאן אחר המדבר, ותרב בהם כושלת, צולעת ונדחה; וירא הרועה ויתבונן ויסר את העורת מגבירה, – האם יפקוד על העדר עון העורת, עונו הוא?! ועתה האם נבוש לספר את כל אשר בא לנו מיד הקהל, אשר הרבה לפרוע פרעות בנו, ואשר שמו אותו אלוף לראשנו, – שמו ולא אנחנו ואת פינו לא שאלו?! ומדוע לא נעשה הפך: מדוע לא נפרוש את השמלה, מדוע לא נספר בגוים את אשר קרנו מידי הקהל, כי חלל לארץ כבודנו וירב בישראל דמעה ודם? מדוע לא תשמע בת עמנו לעצת המשורר יל"ג האומר אליה.

שימי ודעי מי מסךְ סף הרעל,

מי הסב לךְ עניךְ, יד מי במעל –

כי ירדת, כי תרדי, עוד מטה מטה.

(“הזמן”, 178).

ה

לא לעורר רפאים מגמתי. מניח אני את המלאכה הזאת למלאך הדומה ולמלך המשיח, ואנכי לא באתי לפקח את הגל מעל קבר “הקהל”, אשר כבר הלך לעולמו, ולתקן את הנוסח על מצבתו אשר כתב בראפמאנן. אך ספרתי את כל הדברים האלה. למען ידעו הקוראים כי לא בגלל עצות מכירי חדלתי להדפיס את העתקת הספור “קבורת חמור”. הסבה היתה לגמרי אחרת. עמדתי באמצע ההעתקה מפני – מפני כי התחולל הרעם ביעליסאוועטגראד, שנת הפרעות באה, הבערה יצאה ללהב ותאכל ערים רבות בתחום היהודים, “דם ואש ותמרות עשן” התהלכו בארץ, וכל הספרות הזמנית הקדישה את כל כחה ואונה, את כל גליונותיה, לפרטי כל אסון ואסון ולהשאלות השונות אשר נולדו לרגליהם. אז חדלו שירים חדלו, בנות השיר שחו ויתנו בעפר פיהן, ועל מקומן באו המקוננות לספוד לישראל ולבכות על השבר הגדול אשר השברנו; אז חדלו ספורים ותמו חוזי חזיונות, כי גלי ים החיים אשר התרוממו עלינו ויאמרו לבלענו לא נתנו לנו ידים להתבונן בינה יתרה אל החיים בשלל צבעיהם. על פני תהו-ובהו ותהום חשך לא תרחף רוח חוזה, ובעת אשר מעשי ידי היוצר טובעים בים צרה לא יתן למלאכיו לאמר שירה. אז חדלתי את העתקת הספור “קבורת חמור” ולא גמרתיה עד היום הזה.

וסערות תימן ופרעות הנגב ותולדותיהן כיוצא בהן הרעו לסמאלענסקין מאד, ומבלי משים נשחת עץ לחמו אשר נטעו לו מוקיריו בפטרבורג. מוקירי סמאל. בעיר הבירה נועצו יחדיו, ויאמרו להעמיד את הסופר הזה על בסיס נכון, לולא עלה שאון הרעמים פתאום באזנינו. ויהס את כל יתר הקולות וסערות הלבבות… אך אספרה אל חק, למען לא יהיו בדברי מוקדם ומאוחר.

יש מקרה קטן וממנו לגדולות תוצאות. ספר “התועה” החרם בווארשא, – ולב סמאלענסקין נשבר בקרבו, וזה החלו להורישו כאב לב נורא מאד אשר הביא לרגלו את השחפת ותורידהו דומה בדמי ימיו. זה – דבר אמת, ולכן על האיש אשר ידיו נגאלו בכתב השטנה על ספר התועה – או להיות שבע רצון ולאמר: שישו בני מעי, האח האח בלעתיו, או לשמוע כל הימים קול דמי אחיו הצועקים אליו, ללכת בראש גולים לארץ נוד ולשאת אות קין על מצחו תמיד לבלתי הכות אותו כל מוצאו. ואמרתי: אעלה נא את המקרה הזה על ספר זכרונותי, למען ידע נעוה לב כי עוד חי איש אחד היודע מעשהו ולא יאמר נבל כי אך אתו תלין נבלתו ולבבו קבר למצפונותיו; הבה אזריח עליו השמש כזרוח על הנגב, אך חדלתי: עוד לא מת האיש אשר בקש ומצא את הנפש הטהורה לספותה, ולכן תיסרנו רעתו. וידי על תהי בו.

אך אתם הקוראים תבינו את מצב סמאלענסקין בעת ההיא, אם בעלי נפש אתם. עני היה ס. כל ימיו והאלהים השהו עושר גם בשבתו בעיר וויען הבירה, והוא עוד בגפו והוצאותיו לא רבות. אך עז היה ברוחו ואמיץ בלבבו, ובגלל הדבר הזה לא שחה גאותו ולא השפיל כבודו בהתהלכו עם עשירים וחורי ארץ; בכל עת היו בגדיו נקיים, ובחוץ ובבאו בין אנשים לא נכר הוא לפני שוע, ובכל אשר מצא ידו השתדל לפאר את עולמו הקטן. אך כל זה היה בעת אשר עולמו היה קטן, בעת אשר בגפו ישב מבלי אשה וטרם בנה לו בית בישראל; אז נמלא ספק צרכיו המעטים משכר סופרים או שכר עבודה אחרת – ומצא לו. אבל כאשר נשא אשה, והאשה היתה משכלת ויעלת חן ובת עשירים, וס. נתן את צוארו בעול משפחה, ויתאמץ ויבן לו בית ויכן לו מושב ויכונן את חיי ביתו על פי הדרך אשר הלך בה תמיד, בטוב טעם ודעת ובמותרות מותרות, בכלי-בית נקיים ובמאכלי שלחן בלי רזון, – אז היה עליו להוסיף עבודה ולהרבות עמל ולהגדיל יגיעה להביא בנפשו את אשר עליו להוציא. ולא על קנה רצוץ בנה את ביתו, כי ששת אלפים רובל היו לו נדוניא, והוא אשר הסכין תמיד להביא את לחמו אך מזעת אפיו לבד וכסף לא היה לו מעולם שמור באוצרו, אולי עוד חשב את הסך הזה לסכום גדול אשר לעולם לא יחרב ולא ייבש. אך הוא עושה כה וכה, והנה האלפים התעופפו ויכלו בענן, ובראותו כי עוד מעט יכלה כל הונו ויהיה בכל רע, מהר להדפיס שנית “התועה” במספר גדול ויביא את צוארו גם בעול חובות בגללו כי עליו השליך את כל יהבו.

ואמנם חשבונו לא היה חשבון של טעות מתחלתו. סמאלענסקין קנה לו שם גדול בעולם הקוראים וספר התועה היה מן המפורסמים, והשנים הראשונות להשחר אשר בחוברותיהן נדפס התועה אפסו ואינן, ורבים היו המבקשים את הספר הזה ואין. תקופת ה“עיט צבוע” כבר עברה אז, וקהל הקוראים השתוקק לשמוע “מלה חדשה”, ובפרט אשר בגלל החלק הרביעי אשר הוסיף המחבר בהוצאה החדשה היה לספר חדש גם ביד אלה אשר בידם היתה גם התוצאה הראשונה. ולרגלי התמונה של החלק הרביעי – ספור בתמונת מכתבים – אשר לא היה חזיונה נפרץ, ובחסד המחזות החדשים אשר עליהם נשא הסופר דבריו בהחלק הנוסף וישפוט לרעה את דרכי בני-הנעורים, היתה באמת תקוה להמחבר למצוא לו קונים גם מצד “האבות”, אשר בראשונה הרעימו פנים לעמת סמאלענסקין. ולכן לא חשב מחשבות הרבה, וישקיע בהוצאת התועה גם שארית הונו גם הון אחרים למען יושע. ההוצאה הראשונה של “התועה” כבר עברה דרך הצינזוריא בארצנו, וכמובן החלק הרביעי אשר היה כמעט כלו מלחמה נגד הצעירים הניהיליסטים ערב אותו מראש כי לא יאונה לו כל רע וכן היה באמת, והצינזור בווארשא הרשה אותו וכל מספר הספרים של ההוצאה בא לידי הסוכן הכללי לווארשא, והתועה יצא לשוק הקונים. אך…

אך שונא אחד היה לסמאלענסקין אשר הוא, ס., לא עשה לו רעה, ואדרבה מפתו האכילו ועבד עבודתו בגללו, ויתמכהו בכל אשר היה לאל ידו ובלבו הטוב, ויקרא את הקוראים לעזרתו. והאיש הזה באש קנאתו בסופר הצעיר הזה שכח חסד ואמת ויהי ערהו, ויתגר בו מלחמה על שדה סופרים וינחל קלון מכבוד, ואז העמיק קנאתו הנמבזה שאול וילך ויכה בלשון את “התועה”, ויאכל קורצא בי נציב המדינה. הנציב האמין לדברי המלשין, אשר היה זקן ופרקו נאה ובר-סמכא, ולכן לא מצא לנחוץ להרבות חקירה ודרישה על אודות ספור אחד הנכתב בשפת היהודים והבא מחו"ל, מאוסטריא לפולין, ויאסור את הספור, ויחרים את כל הספרים הנמצאים, והמה כל ספרי התוצאה החדשה, – כל אשר היה לס. וכל אשר השיגה ידו! –

ובדבר הזה נקצצו פתאום כנפי תקות סמאלענסקין, התקוה אשר תלה בהוצאת ספריו. כי הנה ספרי ס. נפוצו לאלפים, והיו שנים אשר מחברם הרויח מהוצאת ספריו כסף רב, ובכסף הזה כלכל את ביתו וגם את ה“שחר”, אשר הוא בעצמו הביא למוציאו הפסד ולא ריוח, כי במחיר כל שנה מהשחר שלם לו סוכנו רק שני רובל ורבע בכסף ארצנו אשר בשנות השבעים ירד פלאים, וכל יודע ערך ספר יבין כי כל חותם הביא לו הפסד. לעמת זה מצא ברכה במכירת ספריו, ולכן נתן עיניו לפאר את ספריו ולהוציאם למען יוכל לכלכל את הוצאות ביתו הרבות, אבל חץ שֻחט שלח בו ולא ממסתרים, כי ידע מי המכהו בלשון, ויפול עליו לבו מאד ויבוא בסבך חובות לבראֶ ג המדפיס בוויען אשר עמו עבד, וה' בריינין כותב תולדות ס. מעיד לפנינו כי אז “בא המחסור לביתו בפניו הנזעמים, וכי בראשית שנת 1880 הורע מצבו החמרי של פ”ס וחובותיו עצמו מיום ליום עד כי לא היה עוד לאל ידו לכלכל את בני ביתו“. אז, למען הקל מעליו הוצאות בית היה נאלץ להביא את אשתו ואת שלשת ילדיו אל בית חותנו לפטרבורג, והוא שב לוויען לעבוד עבודה לשלם את חובותיו, זה ס. אשר אהב את ביתו מאד ראה את משכנו הרוס, אשתו וילדיו גלו מעל שלחנם לאכל לחם מתנה על שלחן חותנו לא מעושר, מעונג, אך מעוני, בתגרת יד ההכרח… ואנכי יודע, וכמובן גם ס. ידע זאת עוד יותר ממני, כי גם לחותנו הזקן לא היו אז אוצרות חשך, מצבו כבר ירד ועשרו שהיה לו בימי קדם חלף לו, והוא עקר דירתו מווארשא להתישב בפ”ב לרגלי תביעות מסופקות, למען חפש עסקים שונים, והעיקר – לרגל זאת הסבה עצמה אשר בגללה מצא גם ס. לנחוץ לשלוח את ביתו הוא אל חותנו: לקמץ בהוצאות במקום שאין מכירים… וס. אשר כנשר רחף על גוזליו ויקנא לקנו מאד ואמר בלבבו כי על אברתו ינטלם וישאם וישכון עמם מרומים – השח גבהות עיניו וירד מטה, ויבוא וישם את הנטל היקר אשר לו על שכם אחר, שכם שחוח ומטה לנפול!…

אך לא איש כסמאלענסקין יאמר נואש, כי כגבורתו במלחמת הספרות כן לבש גבורה גם במלחמת החיים, ואך נפתרה איך שהוא השאלה החמורה האמורה בתורה, שאלת מה נאכל, החל להשתדל להתיר את החרם מעל “התועה”; וימצא חן בעיני פ. מרגלין ז“ל ראש מבקרי ספרי ישראל בפ”ב בעת ההיא. ס. לא עשה לו חנף ולא שם סתר פנים לדעותיו, ובדבר הזה פעל על לב המבקר מרגלין לאהוב אותו ולכבדו, אם כי מרגלין זה היה אוהב את הקבלה ואת החסידות וביותר את הספרות ממין הזה, ולכן הסיר מן “התועה” את רב הדברים הקשים על החסידים, וגם את הספור על דבר י"ט כסלו מחק, עד כי היה ס. רק לשוב ולהדפיס רק כשני גליונות חדשים, ולהסיר את המחוקים ולתת שלמים מתוקנים תחתיהם. אז הוציאו את כל ספרי “התועה” המוחרמים ממאסרם, ולס. היתה מעט הרוחה. יד אחד מאוהבי ס. היתה בזה, אחד מאוהביו אשר ידע בעניו וירא בסבלותו, והוא הטה את לב מרגלין להיטיב – זכרה לו אלוה לטובה!

ו

לא דרך שערי תפארה בא סמאלענסקין לפטרבורג, ושרים ונוגנים לא קדמו את פניו בבואו. הדבר היה בקיץ תר"ם, בימי החום והשרב, בעת אשר כל בתי המדרש הגבוהים אשר בעיר הבירה סגורים, והתלמידים הצעירים עוזבים את העיר ושבים איש איש אל בית אבותיו לנוח בחדשי הקיץ או להורות בנאות דשא חוץ לעיר לתלמידים, אשר פגרו מעבור בשלום את אחת המחלקות בבתי ספריהם או המכשירים עצמם להכנס. בחדשי הקיץ יעלה גלד רקבון על פני חיי החברה בפטרבורג, ועורקי החיים, הלא המה הצעירים – התלמידים, גם המה אינם אז בתוך העיר, – ובלעדי בני הנעורים מי יתעורר כי בא סופר לעיר? מי ישתוקק להראות את פני סופר העם ויוצר החזיונות בהופיעו בתוכם? מי יודע אם גם בא סופר כזה בשערי העיר?….

ואיש לא ידע את בוא סמאלענסקין. לולא גלה כבוד מישראל הצעיר, לו חפצנו להתגאות בסופרינו, גבורי הרוח, לו היתה בינה בקרבנו לדעת ולהבין כי “כמה לאמאנאסאוו איכא ברחוב היהודים”, ואנשים כסמאלענסקין, כצמח אלהים אשר מתחתיו עלה ויפרח וייף, המה לגאון ולתפארת לכל העם, – אז היה לאל ידנו גם אנו לבשר את יום בוא סמאלענסקין לפטרבורג, ואז ידעו גם העמים אדוני הארץ, כי לא כבני כושיים המה בני ישראל, ואך כגוי אשר לו ספרות וסופרים בשפתו, שפה מעולם. אבל כזאת הלא לא נהיתה, גוי הן לא יולד פעם אחת, רגש-הלאום בלתי חנך בקרבנו על פי דרכו, ולכן הכל נהג אז כמנהגו וגם כה“ע אשר היו לנו אז בשפת הארץ וגם המכ”ע העברי בשפת העברים לא הודיעו בקהל קוראיהם, כי סמאלענסקין בפטרבורג; וממילא מובן כי “הצפירה” ויתר המכ"ע העברים אשר מחוץ לעיר הבירה לא השמיעו דבר על אודות נסיעת הסופר הזה מווינא לארץ רוסיה ולא השתוקקו לדעת מטרת המסע הזה.

למסע סמאלענסקין זה לא היתה מטרה מיוחדה: הוא בא לבקר את אשתו ואת ילדיו, אשר ישבו אז במשכן קיץ באחד ממגרשי פטרבורג, “בקרית יערים”, בתוך משפחת חותנו. מצבו החמרי של סמאלענסקין היה אז רע מאד, ולכן לא אבה להתודע אל איש, להתפרסם בקהל. בתוך העיר פטרבורג עצמה לא היה אז למאלענסקין גם מעון תמידי, כי אבות רעיתו עזבו אז את משכנם בתוך העיר ויקחו להם מעון, כאשר אמרתי, בנאות דשא אשר אצל העיר. ובכן היה סמאלענסקין בבאו העירה אך מתגורר, נוטה ללון אל אשר ימצא, וגם חדרי במעון אבותי עם המעקה הנשקף על פני גשר קאקושקין זכה כי ילין סמאלענסקין שם. באופן כזה לא היה כל יכולת, וגם לא היה לסמאלענסקין כל חפץ, להתודע אל הקהל בעיר הבירה; בפרט אשר לא היתה כל מטרה לו בזה: הוא בא לפטרבורג אך לבקר את ביתו, מבלתי יכלת לעצור בעד געגועיו למחמדי נפשו. אלי פנה בשאלתו על דבר היתר “התועה”, כי עוד מקודם לזה השתדלתי בדבר הזה על פי הצעת המנוח ר' אברהם צוקערמאנן סוכן “השחר”. סמאלענסקין בא עמדי בכתובים על אדות “התועה” עוד מווינא וישם בפי דברים אל המבקר פ. מ.. המשא ומתן בינו ובין המבקר התמשך, ולכן אך ראיתי את סמאלענסקין מהרתי להציע לפניו ללכת עמדי אל המבקר, וכן עשה. ועלי להגיד דבר אמת, כי אם אמנם כי אנכי הייתי המתחיל בדברים עם המבקר, אבל מסופק אנכי אם היו בקשותי עושות תושיה לולא נקרה אז סמאלענסקין בעצמו בפטרבורג והשתדל בדבר הזה.

אבל בכל זאת היו ביושבי עיר הבירה כאלה אשר חפץ סמאלענסקין להתראות עמהם, אנשים אשר ידע אותם מאז, ומן הנמנע היה להיות בפטרבורג ולבלתי לדרוש למשכנם. מבית המבקר שמנו פעמינו אל בית ר' משה ברלין, אחד מזקני המשכילים והשתדלנים מדור הארבעים, דור ליליענטהאל ומאנדעלשטאם, והוא ידע מה הוא סמאלענסקין וכח מעשיו בספרותנו. וגם סמאלענסקין ידע את שם ברלין עוד מימי נעוריו בישיבת שקלאוו, מולדת הר“מ ברלין. ור' משה היה אז איש אמיד מן הקבלנים, נכבד בעדת ישראל בפטרבורג ונודע למשכיל עברי, אשר תרגם לרוסית את הספר “צוק העתים” (מאסקווא, 1859) וכתב בספר את מנהגי וחיי אחינו בארצנו (ספ"ב, 1861). גם גמר סמאלענסקין בדעתו לבקר את המשורר י”ל גארדאן המנוח, ואת החכם א.א.הרכבי, יבדל לחיים.

זה האחרון היה מצוין אז, ובודאי גם עתה, במדת הכנסת אורחים. החכם הזה, אשר יתאבק תמיד בעפר כתבי היד ודורש אל המתים, ציוני הקברים, שש תמיד לקראת אורחיו האנשים החיים, ואנחנו, הסופרים הצעירים, מצאנו תמיד בבית החכם הרכבי את אשר בקשנו: ספרים חדשים, עזרה רוחנית, עצות ספרותיות, ויחננו תמיד מאוצרו הטוב – מבקיאותו הרבה בכל השאלות השונות אשר בכל מקצעות ספרותנו. ובאי ביתו כבר ידעו את מועדו, מועד משתה התה לפנות ערב, בעת אשר הוא פנוי מעבודתו ונוח לקבל אורחיו. למועד ההוא בא סמאלענסקין אל בית הד“ר הרכבי בלויתי, ואדון הבית קבל את אורחו באהבה ובכבוד, ויראהו את אוצר ספריו וגם את המכתבים האחרונים של הד”ר דוד קויפמאנן, שהיה אז עוד מן החכמים הצעירים, אחד מידידי סמאלענסקין; אז גמר הד“ר הרכבי עם סמאלענסקין לתת את “מאסף נדחים” שלו נוספות ל”השחר“, ויגמרו ביניהם גם על דבר כמות העלים אשר התחייב הרכבי להמציא לכל חוברת. התנאי הזה היה מוכרח, יען כי הרכבי לא היה יכול להדפיס את דבריו בתוך “השחר” רק בתור הוספה מיוחדת מחוצה ל”השחר“. כי על “השחר” רבץ אז עוד “החרם” אשר החרימו אותו רבני ירושלים בגלל המכתבים מירושלים, מעשי הרי”ד פרומקין בעל “החבצלת” שנדפסו ב“השחר”, ובין הרבנים המחמירים היה גם אבי הד“ר, רבי יעקב הרכבי, והאב גזר על בנו לבל יכתוב חלילה בהירחון המחרם והיה חרם כמהו; והד”ר הרכבי מצא היתר לעצמו להדפיס את דבריו רק בתור הוספה ל“השחר” ולא בהירחון המחרם בתוכו…

אזכרה פרט אחד משיחתנו אז ואשחק. סמאלענסקין והרכבי דברו על אדות דוד קויפמאנן, אשר אז עוד היה חכם צעיר, ונבוני דבר ראו בו את הגדולות אשר בודאי היה עושה לחכמת ישראל לולא קטפהו עתה המות; וסמאלענסקין אשר הכיר היטב את קויפמאנן ספר להרכבי פרטים רבים על דבר המחשבות הספרותיות אשר בלב החכם הצעיר ההוא. ומענין לענין באו לדבר על דבר עבודות חדשות אחדות בספרות הערבית. הרכבי עמד לרגעים ממקומו ויבוא אל חדר הספרים ויביא חוברות מחוברות שונות, אשר אך זה חדשות באו אליו בימים האחרונים, ונושא ענינו נגע בענינים הספרותים אשר עליהם נסבה השיחה. אנכי ידעתי את כחו של סמאלענסקין, כי הוא רק זורנאליסט, אשר ידיעותיו הכלליות הנה שטחיות ובשום אופן איננו מומחה בספרות הערבית, ולכן השתוממתי עליו, איך יעיז להתוכח בנידן כזה עם הד"ר הרכבי, שהוא באמת מומחה לאותו דבר, ויהי אך יצוא יצא הרכבי אל חדר הספרים, מהרתי לשאל את סמאלנסקין: “ידידי, הספרות הערבית מנא לך?”

– היה בטוח – ענני – כבוד הרכבי במקומו מונח, אבל על דבר הענין הזה קראתי אני. ואם אך יודע אני בזה אות אחת יותר ממנו, אז לא עוד ינצחני למרות ידיעותיו הכלליות הרבות בספרות הערבית.

והרכבי שמר את בריתו לסמאלענסקין ויחלק לו כבוד, ובאחד הימים בקרנו אנו והרכבי את סמאלענסקין במשכן חותנו אשר ב“קרית יערים” זה היה לי הפעם הראשונה לראות את הסופר בחוג משפחתו, שהיתה אהובה לו מאד.

ז

בבקר קיץ אחד עברנו שנינו, אני וסמאלענסקין, את רחוב הבלקנים ונטינו השמאלה על פני האינסטיטוט הטכנולוגי. באחת החוצות אל מול פני האינסטיטוט גר ר' משה ברלין, ואחרי אשר לא מצאנו אותו בביתו ישבנו לנוח על אחד הספסלים כחום היום.

הטלטולים מ“קרית יערים” העירה ומהכא להתם לא הוסיפו גבורה לגֵו סמאלענסקין, אשר כבר אז לא היה בריא אולם יותר מדאי, ובבקר ההוא הרגיש בעצמו, כי חולה הוא מעט. שיחתנו היתה כלה על דבר מעשיו בעתיד הקרוב, אך לא הרבה לדבר על דבר מצבו החמרי הרעוע, אולם במעט מלים וברמזים דקים אחדים, המובנים לאיש מעולם המעשה כמוני, ספר לי כי בראֶג המדפים בווינא נושה בו סך הגון, ואמנם בידו לשלם את חובו במשך שנה או שנתים, אם אך יהיה נקי מהוצאות ביתו משך זמן כזה. מרכז הכובד של דברינו היו ענינים ספרותים, ויגלה אז לפני מחשבות אחדות אשר היו בלבו, מה בדעתו לכתוב בקרוב, ויספר לי כי גמר בנפשו לגשת אל פעלים ספרותים שונים. הוא חשב מחשבות להוציא את התלמוד בהוצאה שלמה ומתוקנת עפ“י כתבי-היד הטובים בבתי עקד הספרים, לתקן את כל אשר הרעו המדפיסים והמבקרים בכל הארצות, ולתרגם את כל התלמוד לשפת אשכנז. לפי דבריו אז אלי, כבר היה לו למטרה זאת שיג ושיח עם חבר צעירים חכמים לגשת אל התקונים ואל ההעתקה, ואמר כי יש לו תקוה כי האקדמיה הקסרית בווינא תתמוך ביד מפעל כה ותעזור להוצאתו, כאשר עזרה ביד הד”ר קאהוט להוציא בשנת תרל"ח את החלק הראשון של “ערוך השלם”. הספר ההוא נדפס בבית הדפוס של בראֶג, אשר סמאלענסקין היה מנהלו, וסמאלענסקין חפץ מאד להוציא תועלת לספרותנו מעבודתו בבית הדפוס של בראֶג בכל הימים אשר עמד תחת פקודתו.

עוד היה עם לבב סמאלענסקין לכתוב בשפת עבר תולדות ישראל, והספר היה צריך להיות מקורי, וכבר ערך לעצמו את תכנית העבודה הזאת, ויחלק את הספר לחמשה חלקים, אם כי לא הכחיד תחת לשונו, כי העבודה הזאת היא לשנים אחדות וכי עליו לאסוף ספרים הרבה בכדי למלא עבודה אשר כזאת. במפעלו זה מצא כפלים לתושיה: האחד, כי דברי ימי ישראל יהיו כתובים במקורם ובשפתם לפי רוח ישראל ורוח העם בטהרתו, והשני – הוא קוה כי ספר כזה יכלכלהו ברבות הימים ויהיה מקור לפרנסתו. מעטות מחשבות היו בלבו, כפי שהגיד לי אז, לעשות ספורים חדשים, כי הספורים הגדולים חדלו להפיק רצון גם ממנו: חיי היהודים בארצנו כמו שהם, עם כל הסבות השונות המניעות אותם, לא נתנו להכתב, וגם במה שהורשה הסופר לכתוב, – האם יתבונן איש בשבתו מרחוק הרחק מן החיים ושלל צבעיהם השונים ומשתנים בכל יום. הוא אך הגיד לי, כי נכון אצלו תכנית ספור שלם על דבר “מרד היהודים” במסטילאוו בשנת תר“ד והגזרה אשר נגזרה אז על עדת ישראל בעיר ההיא, כי העשירי מן הגברים ימסר לצבא. כי העיר מסטיסלאוו קרובה היא אל מאנאסטירשצינא עיר מולדת סמאלענסקין, והשתדלן הנודע בדבר הזה, ר' יצחק זעלקין, היה בן עירו, ועוד מימי ילדותו נלקטו ונשמרו במוח סמאלענסקין המתפעל רשומים נכבדים הנוגעים למאורע ההוא, אשר את פרטיו ספר לנו סופר קורות עמנו הר”ש דובנאוו בהירחון “וואסחאד” חוברת סעפטמבר, 1899. בכלל היו מחשבות סמאלענסקין נכונות את נקודה אחת: לבלתי היות תלוי במצב “השחר”. הוא התאונן תמיד על עבודתו ב“השחר” הכבדה עליו מנשוא, אך תקוה היתה בלבו, כי ימצאו לו עוזרים לעבודתו מקרב הסופרים הצעירים וייחל גם לכותבים ספורים כי יגלו מבין הכשרונות החדשים אשר קול פעמיהם כבר הגיע אז לאזניו. “אקוה ברבות הימים – אמר לי סמאלענסקין – להיות אך עוזר ל”השחר" בקרב העוזרים האחרים. ומי יתן ויכולתי להיות אך עורך לבד, וכי מאמרי אני ידחו מן “השחר” בגלל המאמרים הטובים אשר יביאו עוזריו לו". והוא אמר זאת באמת ובלב תמים, ובכל עת אשר מצא לו עוזר בן-כשרון שמח עליו מאד, בדעתו כי זה יקל מעט את עול סבלו.

וסמאלענסקין תלה תמיד את מצב הספרותי של “השחר” במצבו החמרי הרע של הירחון הזה. הוא הודה כי לפעמים נצרך היה “השחר” לתמיכת נדיבי לב, אם כי מר בריינין, כותב תולדותיו, אומר כי סמאלענסקין כחד תמיד מאד הקהל את מצב ירחונו החמרי. באמת אין מו"ל עברי, אשר דבר על אודות המצב החמרי של עתוניהם כסמאלענסקין על דבר “השחר” שלו, ולו היתה הצדקה לעשות כזאת. הן “השחר” לא היה מעולם מטה לחמו ואך חרב מלחמתו, זאת המלחמה אשר לא לו לבדו היתה כי אם לאגודת אנשי לב בעמנו, ולכן עליו היה להודיעם תמיד מצב המצודה אשר מעל ראשה המה נלחמים תחת פקודתו. ואמנם עתה נראה מתולדות סמאלענסקין כי לו היתה הצדקה לדרש מאד אחיו ורעיו לעמוד לעזרת “השחר”, אחרי אשר אמת נכון הדבר כי “השחר” לא כלכל את עורכו, ותהי להפך כי נטל עליו לעבוד עבודת עבד, עבד ממש, כי כמעט מנהל-אורחים היה סמאלענסקין בכדי לכלכל את נפש “השחר”, אשר מאומה לא הביא לו (תולדות סמאלענסקין מאד בריינין צד 59). ולא למענו, לא למען מצוא מקום לפרי רוחו הוא, השתדל סמאלענסקין להחזיק את “השחר” למרות התנאים הרעים, כי הוא שש מאד אם הקדימו סופר אחר בדבר אשר היה את לבבו להשמיע, ויבכר תמיד את דברי הסופרים הבאים מחוץ על מאמריו הוא.

בשיחתנו זאת הלכנו לנו לאט לאט על פני הרחוב זאגאראדני, ונסב את כל בניני הצבא של הלגיון השמעוני עד אשר באנו לקצה רחוב ניקולאי במקום אשר ישב שמה המשורר יל“ג. סרנו אל בית המשורר ומצאנו אותו בביתו. מאנשי ביתו לא היה איש אתו בבית והוא שמח מאד לקראתנו. אך באנו הביתה הרגיש סמאלענסקין בעצמו כי חולה הוא מעט, כי אך בלכתו בחוץ התאפק כפי יכלתו, אולם פה בבית אחזוהו חבלים קלים, ויבקשהו יל”ג להשאר בביתו וללון הלילה אצלו ויפנה לו את חדר עבודתו. – משאי ומתני אני עם המשורר היו טובים, מלאים כבוד ויקר ומשוא פנים. כמובן הוקרתי אני מאד את שירתו הנפלאה ואת כשרונותיו הטובים ואת טבעו העשוי לבלי חת, אבל בהיות טבעי אני רך וטבעו קשה ולכן התנגשנו שנינו תמיד, תמיד היו בינינו תוכחות ועקיצות. ואם כי היה דבורו מלא לצון ושיחת חוליו שיחת תלמיד חכם, בכ"ז לא אהבתי לשבת בסודו הרבה. ומצבי החמרי לא הכריחנו להתרפס לפניו ולעשות לו חנף, וגם עבודתי הספרותית לא היתה תלויה בדעתו ובמשפטו על אודותי, ולכן יש אשר שמעו אזניו מפי דברי אמת לא נעימים לשומעם. ומפני כי לסמאלענסקין דרושה היתה המנוחה ועלי היה אז ללכת לסבלותי בעניני מסחרי, לכן לא אחרתי שבת בבית המשורר.

אך ממחרת בבקר מהרתי לבוא אל בית יל"ג לדעת את שלום סמאלענסקין. המשורר פתח לי בעצמו את הדלת. האמת אגיד, כי נפשי השתוקקה מאד לדעת מה עם סמאלענסקין, ולכן שכחתי תורת דרך ארץ ועודני בבִאָה לא עצרתי ברוחי ומהרתי לשאול את פי המשורר לשלום האורח.

– סמאלענסקין מת – ענני בצחוק-נוכל.

ואנכי ידעתי סוד בת-צחוק אשר נראה על שפתי המשורר, וכונת הבשורה לא-חכמה אשר הוציא מפיו. הבנתי כי בעומק לבבו קנאה לו בסמאלענסקין, בראותו כי ישנם צעירים החולים על מחלתו וצר להם בצרתו ודואגים לשלומו, בעת אשר ידע כי הוא, יל"ג, אך עקרבים סביבו ובכל אשר יפנה אך שונאים ימצא, ומכל המון הצעירים אשר לפי דעתו הרבה להשתדל לטובת השכלתם, אין לו אוהב ומודע אשר יהיה לבבו נאמן לפניו. כה מלא תמיד חמת קנאה העשיר הכילי ברעהו העשיר הנדיב, ואפו יחר בו על הכבוד אשר ינחל עקב נדבת לבבו, ובכל זאת לא ינסה להכניע את זדון לבו להיות נדיב כרעהו ולנחל כבוד מקלון.

– פניתי את שכמי לצאת בטרם סרתי אל חדרי הבית, ויחר להמשורר ויבן כי לא טוב עשה בדבריו, ויפצר בי לבוא אל חדר עבודתו; ויאמר לי כי בבקר קם סמאלענסקין וישב לאיתנו, ויגד לי את המקום אשר הלך שם.

– צר לי על סמאלענסקין האומלל – אמר לי המשורר בחפצו, כפי הנראה, לכפר את פני בהראותו לי, כי גם הוא מצטער על מצב הסופר הרעוע. אולם אנכי עוד טרם שבה נפשי למנוחתה, ולכן אותה נפשי מאד להתגרות בהמשורר, ועניתי ואמרתי לו כי סמאלענסקין אינו אמלל, איננו מתאונן.

– אבל לו אשה וילדים – הוכיח גארדאן – ואיש אשר אלה לו וידע מחסור לא טוב חלקו.

– אשתו וילדיו אוהבים אותו מאד וגם אנחנו כלנו נאהבהו; והאיש אשר רבים יאהבוהו לו מאושר יאמר ולא אמלל – עניתיו.

המשורר הבין את העוקץ אשר בדברי אלה. הענן ירד ויכס על מצחו. עיניו הביטו בדממה אל הכירה אשר בפנת החדר, בעת אשר כל אח בלתי בערה שם, ולא היה איפוא כל דבר בכל הכירה להתבונן עליה. הוא זכר אז, כפי הנראה, כי רב אמנם היה מספר המוקירים והמכבדים אותו, אבל אוהבים, הה, מעט מאד….

ח

מבלי משים נגעתי בהמשורר יל“ג. אבל הלא זה דרך “הזכרונות הנשכחים”, אשר בלולים יעלו מתהום הנשיה, אין סדר נכון להם, ואני את אשר אזכרה אעלה על לוח והיה לזכרון לפניכם, הקוראים. ולכן אל נא תתפלאו כי בעידנא דקאי אנא במסכתא דסמאלענסקין תשמעו דברים מפי גם על אדות אנשים אחרים ומקרים שונים, שאין זה האיש סמאלענסקין נוגע בהם כלל או רק כמלוא נימא. ואולם חי אני כי כל התנצלות אך למותר בכל עת אשר נושא הדברים יהיה המשורר יל”ג. תמונת גארדאן תרום ותנשא למעלה מעל פני המון הסופרים אשר בראו את תחית ספרותנו, לא אך משכמו ומעלה יגדל מכל חבריו בעבודתו, אך כלו רודה בכל אפסי הספרות העברית והוא כבודה ומרים ראשה, עד כי בטוח אני, כי באות נפש ישוחח הקורא על כל אשר אדותיו.

גארדאן הוא ארי שבחבורה, ואין ספק כי כמה שנים תעבורנה ושירי גארדאן יתנו ענין לחכמים רבים לענות בהם. משורר-עם איננו. אם כי ידע היטב את חיי בני עמנו ואם כי לא היה במשוררים בזמנו אשר ידע לכתוב בשפת עבר כמהו, משורר-עם, משורר לאומי, איננו, והמבקר אשר קרא לגארדאן נעקראסאוו העברי טעה בשקול הדעת. דעתי אני, כי אם אמנם דעת חיי העם ושפתו נחוצה למשורר העם – הן בלעדי זאת מה הוא? – אבל לא כל משורר היודע את השפה ואת החיים משורר העם הוא. על משורר העם להרגיש את מאווי נפש העם, לחוש את הנעשה בכל רגע בקרב עמו, לחדור פנימה אל קדש הקדשים של לבבו, לקות בתקותיו, לתעב את אשר תקוץ בו נפש העם ולאהוב ולכבד את מחמדי נפשו, לשכון אפילו במבואותיו המטונפות – ואת כל רגשותיו אלה שהמה תמצית רגשות העם, ישמיע בשפת המשוררים, בהלך-נפש ובהשתפכות הרוח, בשפה אשר ישמע אותה ובקול אשר יצלצל באזני העם… אשר על כן כל משורר כיל"ג, אשר אך הוכח הוכיח את עמו ויחפוץ להעבירנו על דעותיו, אשר לרגלי מסבות דברי הימים נושנו בחייו ויבאו בקרבו – לאו משורר העם הוא. וכל המשורר אשר יעצום עיניו מראות הנעשה בתוך עמו ויבחר מקום לשבתו את ראש צורים מבלי רדת את מצב העם בעת ההיא, ונושא משא וחזון לעמו, הוא אמנם משורר ומנבא לימים רבים, ואולי באחרית הימים יתבוננו אל צדקת חזיונו, אבל לעת עתה גבהו דרכיו מדרכי העם. איך תאמרו, גארדאן הוא משורר לאומי, – והוא לא קלט מאויר החיים של עמו את הרוחות המנשבות שמה בכל רגע ורגע; לא ראה בעיניו את ההרים אשר אליהם ישא העם את עיניו לעזרה בעת צרה או הסתולל בהם; לא היה בו שנאת עולם, שנאה עזה כמות, למציקי העם ונוגשיו, ויש אשר התנה אהבים עמהם; אהובי נפש העם לא היו חביבין לפניו ולא חי עם עמו בכל תעלוליו והבליו!

אבל עם כל זה היה גארדאן מראשי המדברים בספרתנו – ובנסעי מעיר מולדתי לפטרבורג, בראשית אקטאבר 1877 חפצתי מאד להתודע אליו. בידי היה מכתב אליו מאת הרי“מ פינס, אשר ישב אז בבית חותנתו במאהליב עיר מולדתי, ופינס שלח על ידי ליל”ג גם החוברת השניה מספרו “ילדי רוחי”. אולם בבאי לפטרבורג נקרה הדבר כי לא מהרתי להתודע אל המשורר. כי לעדת החרדים מאחינו בעיר הבירה, אשר בקהלה נחשב גם בית אבי, היה אז שם גארדאן לזועה, כאיש הרוכב בגאוה ובגודל לבב על כל קדשי בני ישראל, ואשר כל חפצו להביא בסדרי הקהלה הישראלית בפ“ב מנהגים חדשים מתנגדים להיהדות. בגלל הדברים האלה לא מהרתי לבקש את קרבת המשורר, ואולם גם האנשים האחדים מחברת המשכילים אשר נקרה נקריתי להתודע אליהם במקומי החדש לא הללו אלי את תכונת נפש המשורר, והיו גם כאלה אשר הניאו את לבבי מאחריו ויתנו לי עצתם לבלתי דעת את יל”ג. באחד הימים לקחתי את המחברת “ילדי רוחי” בצירוף מכתבו של הרי“מ פינס ונתתי על יד אחד השלוחים הסובבים בעיר להביא אל גארדאן, וגם מכתב קצר כתבתי לו לבקש סליחה על אשר לא מצאה ידי למסור לי את המשלוח בעצם ידי ואחר עד עתה, ואת מכתבי כתבי רוסית. תיכף הגיעני מכתב מאתו וישאלני; מתי ימצאני בביתי, והודיעני את מועדיו אשר בהם ימצא הוא לאשר ידרשו לשכנו ויבאו אליו. אז מצאתי לנכון לבקר את המשורר ולהתודע אליו, והוא קבלני בספ”י, גם הגיד לי בלצון, כי דרים אנחנו בשכונה אחת איש על יד רעהו, – בחוברת חדשה של “השחר” אשר עוד טרם ראיתיה: מעבר מזה נדפס שירו “בעלות השחר” ומעבר מזה נדפס מאמרי “דור הולך ודור בא”, ויגד תהלת סגנוני בפני, וישאל לצרכי ולמצבי, ואנכי הגדתי לו כי באתי לפ"ב לעשות במסחר עם אבי ולא חסר אני דבר; ויפצר בי לבקרהו בכל ימי השבת באשר אז פנוי הוא מכל עבודה, כי נשיא העדה לחברת מרבי השכלה, הבאראן גינצבורג, ישמור את השבת מחללו ולא יראו פניו בעניני הקהל,

אבל בשבת הראשון ככר נפלה בינינו תגרה קטנה. כי בימים ההם יצא לאור חשבון ועד הקהלה הישראלית בפ“ב, ואנכי נפלאתי לראות, כי עדת ישראל בפ”ב, אשר החשבון מתעסק בעניניה, היא באמת אך קבוצה קטנה של מספר יהודים מבני העשירים, ומסדר החשבון עובר בשתיקה גמורה על פני המון בית ישראל היושבים בעיר הבירה לאלפים, וכמו מתכחש הוא למציאות ההמון הגדול הזה ולענינו וצרכיו בקודש ובחול. העירותי על המראה הזה במכתבי ל“הצפירה” והוכחתי את מסדרי החשבון והזכרתים, כי עוד ישנה בעיר הבירה עדת ישראל גדולה, ועניני העדה הזאת אולי המה יותר נכבדים מן ההיכל המפואר ומן החזן ומקהלתו. חצי מצאו את המטרה וינחתו בלב יל“ג, אשר היה אז מזכיר העדה ומסדר ספר החשבון, והוא אף הוא השתדל, בהצותו מנעוריו על החרדים, לבטל את כל תעצומות האורתודכסים בעסקי הקהל; ובימים ההם מלא גארדאן את לבבו לקרוא גם מורה הוראה לעדת ישראל מדעת עצמו כמעט, ואת פי החרדים לא שאל, והוא ידע כי העם מרנן אחריו. “הצפירה” יצאה לאור אחת בשבוע והיתה באה לפ”ב ביום הששי בערב, ובבאי ממחרת ביום השבת לבקר את המשורר העמיד פניו ויגד לי: קראתי את דבריך ואמרתי, “האחד בא לגור וישפוט שפוט”. דבריו אמנם לא נאמרו כעין דברי תוכחה, אבל באשר שמעתי פעמים רבות, כי אין האיש גארדאן אוהב לקבל תוכחה וחפצו תמיד להשתרר על כל עניני העדה, מהרתי להודיעו, כי אנכי לא כן עמדי ועלי לא ינוח שבטו. “ידע נא אדוני – דברתי אליו רתת – כי אנכי בן הקהלה, אם כי אין לי זכות הישיבה בפ”ב ולכן לא באתי בכתב חברי העדה. לי המשפט והצדקה לשפוט ולהשמיע דעתי, ואם אתה סכות בחקי 29 יוני 1877 לך, החקים אשר עניני עדת ישראל בפ“ב מתנהגים על פיהם, לבל ירב מספר חברי הקהלה ולבלי ישיגוך בני העדה, אבל את רוח מבינתי לא תבלום ואנכי אשפוט על פיו את עניני העדה”. המשורר מהר להתנצל, כי לא היה את לבבו להוכיחני על חפצי לשפוט בכלל, רק אמר כי אנכי הלא אך זה באתי לגור, ואחרי אשר אך גר הבא מקרוב אנכי בעיר הבירה, ולכן עוד טרם אדע את עניני הקהל על בורים. ויוסף לספר לי את פרטי כל המלחמה, אשר הוא נלחם עם הסדרים הישנים שאבד עליהם כלח ואשר נהגו בהם בני הקהלה שמעשי אבותיהם בידיהם ואשר יתנגדו אל “רוח הזמן” וכו' וכו'; ואנכי לא כחדתי ממנו, כי אין הנצחון שוה בנזק המלחמה, וספק גדול בידי אם היא מלחמת מצוה…

למן היום ההוא היה דברו אלי בכבוד כנהוג בין אנשים מן הישוב, אבל ראה כי לא על צבאו אחנה, ואולי דאבה לבו לראות, כי תמיד יעבור תהום בינו ובין הצעירים הקרֵבים אליו. אנכי השתדלתי, בראותי כי אין האיש הזה נוח לבריות, לבלתי פנות אליו בכל בקשה או השתדלות. כי היה עלי לבקש מקופת הקהל נדבה לטובת איזה עני הגון הייתי פונה אל הרב ד“ר דראבקין, אשר מלא בקשתי; דבר כי היה לי לטובת אחד הסופרים או עניני הספרות העברית, והרציתי הדברים לפני חובב הספרות העברית, העשיר ל. רוזנטהאל ז”ל, – והדבר נעשה; וכי היה עלי להשתדל בועד חברת “מרבי השכלה” להשיג תמיכה לאחד התלמידים או אחת התלמידות, היה חבר הועד הד"ר הרכבי נוח תמיד למבוקשי והשתדלותי עשתה פרי. הנה כי כן השתדלתי להפיק את צרכי בעיר הבירה מבלעדי המשורר, והוא ידע זאת ונפשו ירעה לו בגלל הדבר הזה. “האמנם – שאלני המשורר פעם אחת – דבר אין לך אלי בעיר הבירה?”

– כי תעשה דבר למעני – עניתיו בשחוק לצון – הלא תהיה לי כנושה. וזאת אינני חפץ…

בשבת ועד הרבנים בעיר הבירה, בחורף תרל“ט, ואנכי אז סופר “הצפירה” בעת ההיא, ועוד טרם החלה האספה את עבודתה ואבוא אל המשורר ומצאתי שמה את המנוח הרב בלומענפעלד מחערסאן, הרב היחידי בועד הרבנים. בקשתי מאת בלומענפעלד בפני המשורר לגלות לפני בכל עת פרטי עבודתם בישיבות הועד, וגארדאן, אם כי הלל אותי אל בלומענפעלד, אשר אך זה התודעתי אליו, בכ”ז בנוגע אל בקשתי היה כמחריש, ושחוק לעגו של המשורר, זה הסארקאזם השוכן גם על פני צל-צלמו, לא סר מעליו כמו להזכירני, כי עתה יום פקודה לפקוד עלי עון מכתבי בהצפירה. לא הפצרתי מאד בה' בלומענפעלד, יען כי גם מקורים אחרים היו לפני לשאוב מהם הידיעות הנחוצות לי, וגם חז“ס בעל “הצפירה” שלח על ידי מכתב להרוקח שאפיר מקאוונא, שהיה גם הוא חבר ועד הרבנים ובכלל ידעתי בנפשי כי הנחוץ לא יחסר לי. הן אמנם עד מהרה הוכחתי כי שגיתי מעט ברואה, יען קם שטן ממקום לא חשבתי מראש, ושערי כל הידיעות ננעלו פתאם; כי המנוח האר”ז בעל “המליץ” הודיע לפני החלה האספה, בכדי לחבב את עתונו על הקוראים, כי “המליץ” יודיע פרטי השאלות והוכוחים, אשר יעלו על שלחן ועד הרבנים בכל ישיבותיו. וימהר בראפמאנן הנודע ויספר להמיניסטער כי כזה וכזה הודיע צדרבוים, ולכן בקש השר את פני חברי הועד בעת הפתח הישיבה הראשונה, כי לא יגלו לאיש מאומה ע“ד השאלות והענינים אשר ישאו ויתנו על אדותם, למען יחדל העם ולא יתעה בשוא; ואף הבטיח להחברים לקבוע בדפוס במחברת מיוחדה את פרטי-כל ישיבותיהם אחרי כלות הועד את עבודתו. בלילה הראשון אחרי הישיבה הראשונה באתי אל החברים מכירי לחקרם מכל הנעשה בהועד, והנה – סגור על פיהם באשמת האר”ז. אבל האם יש דבר-סתר וסודות צפונים מסופרי מכ"ע? גם אני הייתי מהיר וחרוץ וערום במלאכת הסופרים הזאת, ולבקרים הודעתי את כל הנעשה, והודעותי היו חדשות ונכונות.

מדי הזכירי את אספת הרבנים בשנת תרל“ט אספרה עוד פרט קטן אחד הנוגע להמשורר יל”ג. משכילי עדת ישראל בעיר הבירה ערכו אז שלחן לחברי ועד הרבנים ויכרו לכבודם כרה גדולה. מסדרי הסעודה היו, כמובן, צעירי הימים, פרחי כהונה אשר התעתדו ברבות הימים לעבוד על שדה עמם. עדת ישראל בעיר הבירה, הקהל הרשמי, לא לקח כל חלק בחג הזה, וגם נשיא העדה בעצמו, בהיותו גם הוא חבר ועד הרבנים, היה אך אורח קרוא אל הלחם. אל הסעודה נקראו כשלש מאות איש, וכל בחור וטוב בבני עמנו בפטרבורג אז היו בקרואים. והנה נודעתי אני ורעי ש“ז לוריא, כי גמרו המסדרים לבלתי קרוא אל הסעודה את “מזכיר הקהל י”ל גארדאן”, יען כי נפש הצעירים מרה עליו בגלל הליכותיו עמהם קשה, בתתו להם תמיכה מאוצר החברה “מרבי השכלה”. כמובן לנו, היה יל“ג מעט יותר “ממזכיר הקהלה”, ולכן כי יהיה חג גדול לישראל בעיר הבירה וכי יל”ג יבדל מקהל – שערוריה כזאת כלכל לא יכולנו, ובעמל רב הצליח בידנו להוכיח את המסדרים, כי ילכו ויקראו גם את המשורר אל הלחם. אוםל כפי הנראה כבר נודעה ליל"ג המחשבה הרעה אשר חשבו המסדרים עליו בתחלה ולכן נמנע מבוא, ומקום ראש משוררי ישראל ויוצר הקהלה הישראלית בעיר הבירה נפקד בהאסף ראשונה חמדת ישראל בפטרבורג יחדו!…

לבו מרה לו מאד על העול הזה ומררתו השחורה הוסיפה להשתפך בקרבו; אך עברו שבועות אחדים, וכלה כענן גם כעסו, קצפו והותו. שוטרי חרש הביאו את גארדאן, את זה האיש החולש על עדת ישראל בעיר הבירה, הנותן חתיתו על כל התלמידים העניים – אל בית האסורים, ו“מצודת ליטא”, בית הכלא הנודע בפ"ב, סגרה בריחיה בעדו עד אשר הגלו אותו לפודש במדבר אלאנעצק. וגם בשובו, אחר מאת-יום גלותו, לפטרבורג לא ראה פני איש ויהי בודד במעונו: גבר כמו מת ויחלש, גוע אדם ואיו…

ט

דבר מאסר יל“ג לא נחקר עוד עד היום. אחיו וצאצאיו, אשר להם בודאי נודעו פרטים רבים, אינם מפרסמים מאומה. יורשיו וגואליו אל מצאו לנכון גם לכתוב את תולדות האיש המצוין הזה, וכאשר מכרו את זכות ספריו ושיריו אז נתנו במתנה את אוצר מכתביו ולא התנו כל תנאי אם לפרסמם או לחדול. ואולם לבד היורשים החמרים, יורשי בשרו, רבים המה היורשים הרוחנים של המשורר יל”ג. לנו, חובבי השפה העבריה, עשר ידות ביל"ג, ובגלל הדבר הזה עלינו החובה לגלות את כל הידוע לנו על כל הנוגע לחיי המשורר.

ומדי דברי על דבר מאסר המשורר, הנני להשמיע את אשר בזכרונותי על דבר העפיזוד הזה, אשר היה אז לפלא ויהי לחידה סתומה גם עד היום הזה. לא מעשים, אשר אני ערב לאמתתם, אני מספר הפעם רק שמועות השמורות בזכרוני. אולי לא נכונים הדברים אשר לקחה אזני אז; ואינני זוכר גם את המקור, שממנו באו אלי השמועות. אבל אחרי ימים רבים, כחמש עשרה שנה, היו הדברים נחשבים בעיני לדברים נכונים. ויען כי עד היום הזה לא נמסרו עוד לנו דברים אחרים, ברורים ומתקבלים יותר על הדעת אשר ימלאו את מקום השמועות ההן, לכן לא יצאו אלה עוד בעיני מידי חזקתן. ואני אמרתי: אספר בקהל את אשר שמעתי, אולי ימצאו אנשים אשר יקיימו את הדברים או אשר יכחישו אותם.

הנה מלאו עתה עשר שנה למות המשורר, העורך את כל מכתביו פרסם ב“ספר השנה” הרביעי דברים אחדים אשר כתב יל“ג במכתב, והם נוגעים אל האסון אשר קרה לו ולביתו. עוד בחלק הראשון ממכתבי יל”ג נמצאו מכתבים אחדים, אשר נושאם הוא דבר הנתנו במאסר, נפלא הדבר, כי בכל הדברים שנתפרסמו בדפוס על אדות המקרה הזה, אין כל פרטים המבארים על מה נעשה ככה להמשורר, מי הכהו בלשון, מה היה דבר המלשינות, מה עול מצאו בו המחפשים והחוקרים או השופטים ואיך נוכחו באחרונה כי אך עלילות דברים שמו לו. יל“ג בעצמו מטפל פעמים רבות במאורע הזה והוא גולל את האשמה “על ראש החסידים אשר בפטרבורג”. הם, לפי דבריו, קצפו עליו על אשר עמד כצר נגדם ולא נתן אותם לשום להם לרב את האיש אשר חפצו בו. פעמים הרבה, במכתביו וכתביו, ישוב יל”ג ויטעים וידגיש את הסבה הזאת. לא יביא אות ומופת, לא יקרא בשם איש או אנשים, ורק יספר כמו דבר אמת, שאין לפקפק בו ולהרהר אחריו, כי החסידים הכו אותו בלשון, בגלל הריב של הרבנים. במכתבו האמור שנתפרסם ב“ספר השנה” הוא כותב, כי יצא הקצף על כל הנתפשים עמו וכי נתחייב חובת גלות “בלי דין ובלי משפט”.

והנה בעת ההיא ישבתי גם אני בפטרבורג, ומובן מאליו כי דבר מאסר יל"ג היה קרוב מאד אל לב כלנו מן הצעירים. בזכרונותי השונים לא דברתי דבר על מקרה זה, יען כי ידיעותי אני, הנשענות על השמועות אשר קלטה אזני אז ממקורות שלא אזכור עוד. לא היו מקבילות אל אשר יספר הנענה בעצמו בכל מכתביו. אמרתי: עוד מעט יבואו בודאי המופתים והמעשים ויספרו את הדבר לאמתו ויקיימו את דברי האי גברא דיתיב בהאי פחדא ויפזרו את השמועות אשר לי. ואולם זה עשר שנים עברו מיום אשר נזכר דבר האסון בדפוס, וכל מופתים חותכים ורשימות ברורות אין עוד, – לכן אספרה נא אני הדבר כפי השמור בזכרוני ועל פי השמועות אשר בידי.

הדבר היה בשבת הגדול שנת תרל“ט, הימים היו ימי מבוכה בכל ארצנו, וביותר בעיר הבירה. חבר אנשים מהרסים הפילו את חתיתם על כל פקידי המשטר, ושוטרי חרש הביטו בשבע עינים אחר כל איש. “המחלקה השלישית” הידועה, אשר אח”כ בטלוה והעבירוה מן הארץ עשתה את מעשיה במחשך, לבדה, מבלי עזרת הפוליציה הרגילה. בכל יום ויום היו שמעוות עוברות כי נתפשו למלכות אנשים רבים, כי נמתח עליהם קו חשד, שגם ידם בקושרים. בבקר בבקר שאלו תמיד הצעירים איש את אחיו: מה מליל? ותמיד נוכחו כי נפקדו מחברתם איש או אנשים. יקרא נא הקורא את שירו של יל"ג “סלוק שכינה”, ויבין מעט מן המצב, אשר בו היינו בעת ההיא בעיר הבירה.

ביום שבת ההוא אחר הצהרים יצאתי מביתי ללכת אל י“ל גארדאן. בימי השבוע ההוא הגיעני מכתב מאת אחד הצעירים מפלך מולדתי, מעיר קלימאוויץ. והוא יבקשני לחלות את פני ועד החברה “מפיצי השכלה” להעביר את “השחר”, אשר הועד שולח לעירו, מן הרב מטעם לאיש אחר והיה “השחר” לכל הנערים החפצים לקרוא בו. אמרתי ללכת אל יל”ג, מזכיר החברה, לבקשהו על זה. אנכי רק יצא מבית משכני, והנה לקראתי אחד מבני עדת פטרבורג, מגדולי המתנגדים, רבי הירש קאלין המנוח.

– הידעת – אמר לי – כי גארדאן נתפש?

– גארדאן?

– כן, הלילה חפשו בביתו, ויאסרו אותו ואת אשתו.

שבתי על עקבי ואני נפלאתי מאד. אנכי ידעתי כי יל“ג היה מן התקיפים בבית הפקידות של ראש השוטרים, וכי היה לאיש דבר אל המנצח על בית הפקידות היה יל”ג השתדלן היותר טוב בזה. כן ספרו תמיד, כי רק בהשתדלות יל“ג לא ידרוש ראש השוטרים מאת עד ישראל בעיר הבירה לבחור להם רב; ובכלל הפליגו תמיד ביחוסו של יל”ג אל הפקידים והשוטרים. והנה – אסון!

ימים רבים לא נודע ולא נשמע דבר, ידענו כי שמוּ חותם גם על לשכת “מפיצי השכלה”, וכי יל"ג הובא אל בית האסורים הנקרא “מצודת ליטא”. כל יום הביא חדשות שונות ומרעישות, אשר השכיחו מפיות אחינו בעיר הבירה את דבר גארדאן, ובחג השבועות שמענו כי הגלו אותו ואת האנשים הנתפשים עמו לפעטראָזאוואָדסק.

ובסוף הקיץ, באחד מימי אלול, הגיד לי עוזר “המליץ”, המנוח רבי משה הכהן פראזער, כי היום שב גארדאן מגלותו לפטרבורג. מהרתי ללכת אליו ולקדם פניו, וכאשר באתי אל הבית אשר סר אליו בשובו והוא בעצמו פתח לי את הדלת, לא הכרתיו כרגע. זקנו ארך ויגדל פרע ופניו כחשו מאד. נפלתי על צואריו ועיני נמלאו דמעות, ואז ראיתי את הדמעה גם בעיניו. דמעה בעיני גארדאן – אולי אנכי האחד אשר ראיתי מראה כזה.

וזה אשר שמעה אזני מפי אשר לא אזכור עוד.

בעיר הבירה ישב איש יהודי, אשר קם מאשפות ויעל מעט לגדולה, הוא היה חיט בילדותו ובנערותו, וגם לעת זקנתו היה סחר החיטים משלח ידו. אולם הוא עשה עושר וינחל תארי כבוד ויתעסק מעט גם במצות וירדוף אחר הכבוד בכל עוז. הוא היה איש פשוט וגס, בור ועם הארץ, ואולם גדולה תאותו מאד להתיצב במקום גדולים. הנה כן תקפה אותו התאוה לבקש כי יבחרו בו לחבר נכבד גם בחברת “מפיצי השכלה”. אחד מחברי הועד נעתר לבקשתו להציע את הדבר לפני הועד, בכדי שיביא הועד את ההצעה לפני האספה הכללית. ומפני שאז היו הסדרים יותר פשוטים, והועד היה המושל באמת גם באספה הכללית. לכן היה האיש בטוח, שיסכים הועד להציע אותו לחבר נכבד לפני האספה הכללית.

ואולם במושב הועד גלה יל“ג את דעתו – יל”ג אמנם היה רק מזכיר, אבל את דעתו הוקירו חברים רבים – כי אין טוב לבחור איש גס ולהושיבו בין החברים הנכבדים, אשר במספרם נמנו גדולי החכמים והסופרים מאחיו וגם מבני עם הארץ. כמובן, הסכימו חברי הועד ליל“ג, והצעת החבר היחידי, למנות את האיש לחבר נכבד נדחתה. הדבר נודע להנדחה, כי לשון יל”ג מנעה אותו מכבוד, וילך ויאכל קורצא בי ראש “המחלקה השלישית” וילשין על יל"ג כי גם ידו עם הצעירים המהרסים.

“המחלקה השלישית” שמה עינה ביל“ג. היא שאלה: מי הוא יל”ג? והנה נודע כי עסקים אין לו, והוא “אזרח נכבד” מילדי עיר ווילנא. מה מעשהו כל הימים? מי האנשים המבקרים את ביתו? – ביתו מלא תמיד צעירים וצעירות והשפחה הגידה לשוטרי החרש, כי כל האספסוף הזה מקבל כסף תמיכה מאת אדון הבית. את עבדו הרוסי ראו השוטרים, אשר מרחוק התחקו על כל הנעשה בבית, והוא נושא תמיד מן הבית ואל תוך הבית חבילות של ספרים ומחברות. ועל פי האותות האלה נוכחו שוטרי החרש כי “דברים בגו”, כי יש ידים לשער, כי אמנם יש עולתה באיש ההוא; ולכן באו בליל השבת, בעצם הליל, באשמורה השניה ויבדקו ויחפשו בכל מחבואי ביתו. כל ערות דבר אמנם לא הערו השוטרים המחפשים, ורק מצאו מכתבים לאלפים, כתובים בשפות שונות, וביותר בשפה אשר לא ידעוה. צל החשד התכסה בענן ויתעבה, ולכן הוליכו את יל"ג ואת אשתו ואת ילדיו לבית האסורים.

שבועות אחדים ישב בבית הבור ואיש לא שם אליו לב. רב מאד היה אז מספר האסירים והנתפשים, ולא היתה כל יכלת למהר ולבדוק ולעיין במשפט איש ואיש. אחר כן זכרו אותו, והנה ראו פקידי המחלקה השלישית כי העיון והחקירה דורשים עת רבה מאד, יען כי עליהם לצות על המתרגמים לתרגם אלפי מכתבים. לכן אחרי אשר בעיניהם לא היה כל ספק כי “שמץ דבר” נמצא באיש הזה, לכן לא יעשו לו מאומה, ורק ישלחו אותו מעיר הבירה למחוז אלאנעצק הקרוב. לא שמו עליו עונש ולא שלחוהו למרחקים, לארצות סיביריה, אחרי אשר עון האיש הזה טרם נכתם. ורק מקרב עיר הבירה הרחיקו איש, אשר מכלל חשד לא יצא.

י

נקל הדבר להוציא כאור משפט. כאשר יחקרו וידרשו ויבקשו את האמת, אז יש יכולת להעיד ולהוכיח ולהכחיש ולמצוא סוף סוף את האמת בהדרשה. ואולם מצב הענינים גרם אז, בימי הבהלה והמבוכה הכללית, כי שלחו את יל"ג בגולה “בלא דין ובלא משפט”. ואיזה הדרך תראו את האמת, כי חף האיש הזה מכל פשע והוא קרבן על מזבח עלילת שוא? ואולם תשועה באה ממקום אחר.

בעיר הבירה ישב אז אחד הפרופיסורים מזרע היהודים והוא רופא נשי מרום עם הארץ. אם לא יתעני זכרוני, היה שמו מארטין בן ישעיהו הירש. הוא ידע שפת עבר, ויאהב מאד את עמו לפנים וינדב לטובת ישראל סכומים גדולים בסתר. הוא ידע את יל"ג ויכבדהו מאד. ואשת גארדאן החלשה היתה מתרפאת אצל הפרופיסור ההוא. ובהיותו אוהב ומודע להמשורר, היה מקבל בביתו את אשתו החולה לא בשעות הקבועות לקבלת חולים, אך בכל עת בואה אליו, כאשר יעשה איש לאשת מכרו הטוב. בבית הפרופיסור התודעה אשת המשורר אל אשה זקנה אחת, אשה גדולה מאד, אֵם הגרף איגנטיוב הידועה. אשת המשורר היתה אשה עבריה צנועה וחסודה, מבלי כחל ומבלי פרכס, שערה כלה הפך לבן, פניה מלאות תם וצניעות, וגם דבר רוסית לא ידעה כן, ותדבר את דבריה במבטא הליטאים והזאמוטים. הגרפינה איגנטיוב ידעה אותה היטב, ופעמים רבות דברה עמה בבית הרופא.

ויהי היום ותבוא הגרפינה הזקנה אל בית הפרופיסור וישוחחו על דבר מקרי הימים, ויספר הרופא באזני הגרפינה על דבר מאסר מרת גארדאן.

– את האשה הצנועה זאת אסרו? – שאלה הגרפינה כלה משתוממת – האם תצחק לי?

– דבר אמת. גברתי – ענה הפרופיסור – אין איש אשר לידנו יתקע, כי ביום מחר גם אני, גם אַת לא נבוא עד בית הבור…

שר עיר פטרבורג היה אז הגיניראל זוראָוו, מי שהיה שר פלך גראָדנא. דוראוו היה חתן הגרפינה איגנטיוב, לוקח בתה, ובכל יום הראשון בשבוע היה בא אל בית חמותו לאכל אתה לחם. ויהיה אך בא שר=העיר אל בית חותנתו, ותתנפל עליו הזקנה בחמת קצף: הן לא שר, העומד על המשטר ועל הסדר, יעשה כדבר הרע הזה, ורק שודדי לילה יבאו ויסבו על בית איש צדיק ויאסרוהו.

– אמי, אמי – התחנן השר – דברי דבר והודיעיני את פשעי.

אז הגידה הגרפינה לו על דבר מאסר האשה, אשר היא, הגרפינה, יודעת כי חפה ונקיה היא; ותוכיח עוד הפעם את השר ואת משטריו כי יתגוללו על אנשים חפים מפשע.

באותו מעמד נחקר הדבר, והנה ידי שר העיר ושוטריו אינן בדבר הזה. לא מאת שר העיר יצאה הפקודה על גארדאן, רק מאת “המחלקה השלישית”, אשר לה היה השלטון לאסור ולשלוח אנשים לארץ גזרה, מבלי הודיע דבר לשר העיר. – “לא בי, אמי, האשם, אך בהגיניראל דרענטעלן נשיא המחלקה השלישית”.

אז הבהילו את דרענטעלן אל הגרפינה, והיא הכריחה אותו להבטיחה להשיב את מרת גארדאן ובעלה ממקום גלותם. וכאשר נשלחו “בלי דין ובלי משפט”, כן הושבו לעיר הבירה בכל זכיותיהם, וכל דבר “עונם” נמחה כעב.

ועלי להוסיף עוד פרק קטן אחד, אשר שמעתי אז.

מנהג שוטרי החרש היה אז, אחרי עשותם בדיקה בבית החשוד ואחרי הוליכם שבי את החשודים בעיניהם, לעזוב בבית שנים שלשה שוטרים יום או יומים, לשמור ולראות מי האנשים, אשר יבאו לבקר את הבית, אולי יתפשו בכפם באופן זה האנשים הדרושים להם. כן עשו גם בבית יל“ג. הקורא זוכר כי היום היה יום השבת. ודרך יל”ג היה לקרוא ליום ההוא מנוח, כי נשיא העדה שומר שבת מחללו. כל היום לא בא איש לבית גארדאן, ואך בערב בא אל הבית דרך הביאה אשר בחצר איש אחד. שוטרי החרש הנסתרים בבית גארדאן תפשו את האיש וישאלו אותו: מה לו בבית ההוא? וכאשר ענה להם כי הוא בא אל גארדאן לקבל ממנו פקודות, לעשות את אשר יצוה, – לא הרבו האנשים לחקור עוד אותו, וישלחו גם אותו אל “מצודת ליטא”. האיש הנתפש היה… שמש של חברה קדישא, אשר בא אל יל“ג כבא אל מזכיר העדה המפקח גם על חברת גחש”א בעיר הבירה, לשמוע אל פקודותיו לעת צאת השבת. וגם האיש הזה נתפש. אומרים, כי כאשר קראו דרור ליל"ג ואשתו, בעזרת ההשתדלות, שכחו את השמש האומלל, והוא מת בארץ גלותו במדינת אלאנעצק. רגלוהי דבר נש!

ואני שונה ומשלש כי אין אני מקבל עלי אחריות הדברים אשר ספרתי; אפשר מאד כי הם כלם דברי אגדה. בעת שקבלתי את הדברים, אז בעת המאורע, לא נתתי לב לחקור אחריהם אם אמת הם, יען כי נראים היו בעיני כדברי אמת. מקרים כמו אלה לא היו רחוקים מן המציאות ומטבע המצב בימים ההם. עם המשורר בעצמו לא דברתי מעולם על אודות הדבר, יען כי יראתי כי הוא קרבן עלילה של אנשים נבזים ומפני כי צר היה לי להזכירו את אסונו. בימים שלפני גלותו, כאשר היה מזכיר החברה “מפיצי השכלה” ומזכיר עדת ישראל, היו לפעמים תגרות קטנות בינינו. עלי היה לפנות אליו לפעמים בבקשת עזרה בשביל זה או זה. והאיש הזה, בהיותו מטבעו איש קשה, לא מהר מעולם למלא את אשר יבקשו, או מלא את הבקשות למחצה, לשליש ולרביע, בודאי היתה גם היכולת שלו מגבלת, וכלום יכול פועל של צבור למלא תאות כל הפונים אליו. ואולם אנכי הייתי איש צעיר, בעצם ימי ההתמרמרות, מזרעא דאהרן, ולא חפצתי לדעת ולסבול כל דחוי וכל פשרה, ובגלל הדבר הזה תמיד דברתי קשות את המשורר. אחרת היתה בשוב יל"ג מגלותו. אז היה בעיני אך סופר וחכם, משורר, אשר איש נבל שם לו עלילות דברים, אומלל אשר שלטונו החזק ומשרתו הגדולה לוקחו ממנו – והייתי נזהר מאד בדברי אליו, והייתי שומר על כבודו מאד.

זוכר אני היטב גם את דבר היובל שלו ואיך היה הדבר. שנינו ישבנו בחדר עבודתו, במעונו אז ברחוב ניקאלאי סימן 63, לפי האָח הבוערת באחר מימי כסלו. לפנינו על המעקה ממעל אשר לאָח עמדו שני פסלים “החריף” “והבקי” מעשה ידי אנטוקולסקי, ונדבר על דבר אנטוקולסקי בפרט ועל עיר ווילנא מולדתו ומולדת המשורר בכלל. אז אמר לי בין יתר הדברים כי בעוד ימים מספר, כ"א כסלו, ימלאו לו חמשים שנה. אנכי הודעתי את הדבר לאנשים אחדים, ובינים גם לצבי הכהן ראבינאוויטץ, והמשורר נהנה מאד כאשר באו פתאום לביתו לברכהו ביום הולדתו, אם כי חמד לו גם אז לצון וישחק על המברכים, לאמר: מה החג אשר בדיתם לכם?

כאשר אמרתי, אין בידי אותות ומופתים לחזק את דברי האגדה אשר ספרתי בזה על דבר מאסר יל“ג. ואולם תחת זה יכול אני להטיל ספק באמתת הנוסחא של יל”ג עצמו, כי “החסידים” הכוהו אז בלשון וכי המה אשמים באסונו. תושב עיר הבירה הייתי אז; אבי היה מבעלי הבתים החשובים אשר בקהל החרדים וגם מן “החסידים” על פי מולדתו. עניני המחליקות בדבר הרב היו ידועים לי, ואנכי השתדלתי אז לחקור ולדעת את כל פרטי המריבה הזאת, וגם הדפסתי בעת ההיא בענין זה מערכת מכתבים בהצפירה שנה חמישית.

אם יקום איש לכתוב בספר דברי ימי עדת ישראל בפטרבורג, אז בטוח אני כי את כל דבר הריב אז על אודות הרבנים ישים הסופר על ראש איש אחד – על יל“ג. הוא לבדו אשם בזה; כזאת הרגישו אז לא רק כמעט כל ראשי העדה, אך, כפי הנראה, גם יל”ג בעצמו, ולכן הצדיק עליו אחר כן תמיד את הדין, ויבטיח כי “לא יתעבר עוד על ריב=רב”. גארדאן היה איש מלחמה מעודו, איש העושה דרכו בחיים בסופה ובסערה. בהיותו מורה לילדי ישראל בערי השדה היה נותן חתיתו על המלמדים ועל האבות ויכוף עליהם את “ההשכלה” כגיגית, והתהלל כי סחב את ילדי הישיבה בפאותיהם לבתי הספר. בעניני הקהלות היה האידיאל שלו סדרי הקהלות בארצות המערב, וראש לכל כי יהיו הרבנים אנשים משכילים אשר “יניחו על מכונתה הגגית הכפויה, וייסדו בחן הגדר הדחויה”. בכל הימים אשר ישב יל“ג בערי השדה היה אך מורה או מנהל בית=ספר, ובמה נחשב היה בעניני קהל? ואולם הוא בא לעיר הבירה ושם נתנה עליו משרת מזכיר העדה. גארדאן ראה והנה כר נרחב מאד לפניו. נשיא העדה הוא איש אדיר ונכבד מאד על פני כל אחיו, הבארון יוסף יוזל גינצבורג, והוא איש גדול עמוס בעסקים גדולים ותושב פטרבורג אך למחצה, כי גם בפאריז היה לו בית. באופן אופיציאלי כל עניני העדה נחתכים ע”פ ועד הנבחר מחברי העדה, עפ“י חקים קבועים ומאושרים מטעם הרשות. על פי החקים האלה, לחבר העדה מחשב האיש אשר הכניס לקופת העדה שנה שנה עשרים וחמשה רובל. מספר החברים האלה היה מעט, ולחברי הועד היו תמיד נבחרים מן האדירים הידועים, אשר עסקיהם הרבים לא יתנום לעבוד עבודת צבור בכובד ראש. ובאמת לא היתה נצרכת כל עבודה, בהיות להם למזכיר איש חרוץ במלאכתו, מליץ ושתדלן ושוקד על תקנת הקהלה, כזה האיש יל”ג. לאט לאט נתנו מושכות הקהלה בידי יל“ג, והוא היה המוציא והמביא, המזכיר והראש ולא במתת שקר יתהלל באחד ממכתביו (אגרת ק"ג) כי הוא “מנהיג את גלגל צרכי הצבור וחברת ההשכלה”, והוא מוסיף לאמר כי “בעסקי הקהלה כן עסקי החברה עוד לא באו לגמר בריאתם, עודם כחומר קדמון שכל הפרצופים מונחים בו בערבוביא, עודם במעמד תהו ובהו, ואנכי הוא הרוח של הבל המרחפת על פני המים להוציא יש מאין ולברוא עולם מתוקן מן ההיולי הזה”. ואמנם הוא שלח את ידו לתקן את עניני גחש”א ויביא סדרים חדשים בהלוית המת ויחלק את שדה הקברות למדרגות ויבן שם בית תפלה, ויחשב מחשבות גם על דבר הרב, ועוד בסוף 1875 גמר הועד לתת את כסא הרבנות בפטרבורג רק לאיש “משכיל”.

בחודש מאי 1877 הסיר מעליו המו“ץ בלאזער את משרתו ויעזוב את עיר הבירה. הרב הדתי, המורה הוראה, נחשב עפ”י החקים לעוזר הרב האופיציאלי, ולו זכות הישיבה בעיר הבירה. מובן כי באופן כזה על ועד העדה, העומד ומשמש עפ“י החקים המאושרים, לבחור את עוזר הרב הזה. בכח הזכות הזאת הנתנה לועד העדה, חפץ הועד לבחר מורה הוראה לקהלת ישראל אשר ימצא חן בעיני הועד, ואת פי הקהלה לא ישאל. חפץ – ועשה. כל אשר עשה ועד העדה בענין הרבנות היה מעשי ידי יל”ג, כי חברי הועד לא ידעו דבר עמו בועד העדה. בספר החשבונות של עדת ישראל הפטרבורגית משנת 1877 נאמר ולא נכחד, כי אמנם אך איש אחד מחברי הועד הסכים אל בחירת הרב אשר מנה הועד. וזה היה באמת עול, יען וביען אין הועד האופיציאלי כלל אדון ומושל לחרדים בני הקהלה, שהמה רוב מנין ורוב בנין בעיר הבירה, ואשר המה רשאים לבחור להם רב כחפצם ולא הועד האופיציאלי, שיש לו רב ומטיף ואין לו כל צורך וכל חפץ במורה הוראה. יודע אנכי, כי רבים מן החרדים לא היו נגד פני הרב אלשוואנגער בחיר הועד כשהוא לעצמו, והתנגדו אליו אך ורק יען הועד בחר בו והוא בא לשבת על כסא הרבנות לא עפ“י כתב=רבנות כנהוג מאז בישראל, ורק עפ”י מכתב הועד. מלבד זה מן הצורך היה לפשר בין החסידים והמתנגדים, והקהלה בחרה ברב מרוצה לשני הצדדים.

בכלל היה ענין הרבנות שאלת הקהלה, שאלת החרדים לבדם ועל ועד העדה לא היה להתעסק בזה ולחות דעה כלל, ורק לאשר ולקיים את בחירת החרדים ולרשום את שם הנבחר בכתב עוזר הרב למען תהיה לו זכות הישיבה. החרדים לא בקשו מאת הועד שכירות למורה הוראה, ורק כאשר ראו כי ועד העדה אומר לשפוך עליהם ממשלה, אז כתבו רבים מהם את ידם אל העדה המאושרה, ויביאו אל הקופה איש איש כסף שנתו, למען יהיה קולם נשמע בועד העדה והם יבחרו וירחיקו ויקרבו כטוב לפניהם.

ובעת ההיא אשר הלשינו על יל“ג כבר נחלו החרדים עטרת נצחון והרב אשר בחרו, רבי יקותיאל זלמן לנדא, ישב בקרבם וינחל כבוד גם מאת ראשי העדה חברי הועד, ויל”ג לא נועז להחרידו, – על מה ולמה יכו אותו בלשון? בכלל אחשוב למשפט, כי לו באמת יצאה המלשינות מאת החרדים ואף כי מאת “החסידים”, אז הי' איזה שמץ דבר גנוב גם אלי, ואזני אשר היתה נטויה תמיד לכל שיחות העוסקים בצרכי צבור והשתדלנים השונים ומחררי ריב ומלכחי פנחא ³בבתי החרדים, – אזני היתה לוקחת איזו שמועה על האי קורצא דאכלו אז על י"ל גארדאן.

ידעתי כי “לא שמענו – אינה ראיה”, ואולם טבע המצב אז מחייב, כי לא היה כל צורך להרחיק את יל"ג ממקומו בגלל הריב, וכי אלו נעשו איזו צעדים בזה מצד החרדים, אז בודאי הייתי מרגיש בזה.

ובכן אולי הצדק עם האגדה אשר ספרתי אני.

יא

אשובה נא אל זכרונותי על סמאלענסקין.

כלה קיץ תר"ם, ואשת סמאלענסקין וילדיו נשארו בפטרבורג גם ימי החורף, והוא ישב לו לבדו בווינא ויעבוד עבודתו למלא את חובתו לנושיו. בחודש פברואר בא סמאלענסקין עוד הפעם לרוסיא, ואנכי בעברי אז דרך מינסק ללכת למולדתי נודעתי מפי המנוח ווענגראוו, מי שהיה אז נשיא הבנק המסחרי שמה, כי גם סמאלענסקין במינסק בעת ההיא. התראינו ביום ההוא בבית ווענגראוו וגם במלונו ויספר לי כי גמר בדעתו להדפיס בהוצאה חדשה את כל ספריו ומאמריו, ולכן חפצו לבקר את הערים הגדולות ברוסיא ולמצוא לו חותמים על ספרי ההוצאה הזאת. הוא באר לי את מצב “השחר”, אשר ממנו לא תהיה לו תקוה לעולם לראות בו ברכה לעצמו, אחרי אשר יותר מחצי המחיר תאכל הסוכנות הכפולה, הסוכנות הכללית בווארשא והסוכנים בערי השדה ולעמת זה הביא חשבון כי הוצאת ספריו תגאלנו מכל חובותיו ותכלכלהו אותו ואת ביתו לימים רבים, באשר רבים עתה הדורשים אחריהם. בידו היתה כבר מוכנה ונדפסה תכנית ההוצאה החדשה הזאת, נחלקת לעשרים ספרים, ומחירה חמשה עשר רובל, ואנכי מן הדרך שלחתי לפטרבורג הערה על דבר החדשה הספרותית הזאת, והרדקציה של “הראזסוויעט” מהרה להדפיס משמה את הערתי לעורר את לב אוהבי שפתנו להחזיק בימין התוצאה הזאת.

כמעט כל עוזרי “הראזסוויעט” כבר ידעו את סמאלענסקין ויאהבו ויכבדו אותו מאד, וגם אלה אשר לא ידעו שפת עבר אהבוהו, בהיותו איש חמודות ופה מפיק מרגליות. תרגום הספור “קבורת חמור” היה נדפס בהגליונות, כותב המאמרים הראשים היה ש“ז לוריא, והסופר הצעיר הזה היה ממעריצי סמאלענסקין, ואך בא סמאלענסקין בראשית מארט לפטרבורג היה מר לוריא תמיד צלו על יד ימינו, וגם סמאלענסקין קרב אליו את הצעיר המלא כשרון הזה. סמאלענסקין בקר פעמים אחדות את הרידקציה של “הראזסוויעט” ושמה התודע גם אל אלה הסופרים אשר לא שמעו עברית; הסופר הנודע למשגב בספרות הרוסית שמעון וונגעראוו הלל תמיד אלינו את סמאלענסקין, וגם וונגעראוו מצא חן בעיני סמאלענסקין. סמאלענסקין לא דבר רוסית, אך הבין היטב את אשר דברנו בינינו, וחבה יתרה נודעה תמיד ממנו אל כל הצעירים אשר סבבוהו. וונגעראוו וסמאלענסקין – מזרח ומערב נפגשו ושני הפכים נשקו ואין פרץ וצוחה בשיחתם! וונגעראוו היה עוד בשנות השבעים ראש הצעירים “המתרוססים”, לאמר: אשר אמרו, אך רוסים אנחנו ואין לנו חלק ונחלה בעם אחר. וונגעראוו וגיסו לודוויג סלאנימסקי (בן הרחז"ס) והמשורר ווילענקין הנודע בשמו הספרותי מינסקי – שלשה אלה היו למופת לכל התנועה הרוסית בקרב צעירי עמנו, והמה באו קוממיות אל האזרחית הרוסית ויציבו להם בה יד ושם. בחרף נפש ובעמלה של תורה עבד ווענגראוו על שדה חכמת הסלאוים וספרותם, ויהי רוסי מכף רגלו ועד ראשו וכמעט דבר לא היה לו עם ישראל עמו. קרוב היה אל “הראזסוויעט” רק קרבת משפחה אל ראזענפעלד העורך וקרבת רעים אל עוזרים אחרים, אבל הענינים של עמנו ושל ספרותנו לא הרבו לקחת את לבבו. זה היה ס.א. וונגעראוו בעת ההיא, ולעמתו – סמאלענסקין, זה האיש אשר מעקבו עד קדקדו, כל חלבו וכל דמו, היה כלו יהודי! וסמאלענסקין אהב את וונגעראוו מאד על נדיבת רוחו וטהר לבו וכשרון מעשיו בספרות, ואני מאמין כי בעמקי הלב קוה סמאלענסקין, כי עוד יבוא יום וישיבו הוונגעראווים בתשובה אל עמם. ומי יודע אולי לא היה ביכולת סמאלענסקין לפרוש מן צבור הרעיונות בעת כתבו את ספורו “נקם ברית” ויקרא את שם גבורו בן-הגרי” זכר לס. וונגעראוו, כי תוים רבים בגבור “נקם ברית” יזכירו אותנו את הסופר הרוסי הזה בימי עלומיו. וכפי הנודע כתב סמאלענסקין את ספורו הקטן הזה בשובו מארץ רוסיה, בעוד היה חדש עמדו כל אשר הרגיש בתוך עדת הצעירים בארץ מולדתו.

עדת הצעירים וכן הסופרים הבלתי תלוים בדעת איש אהבו את סמאלענסקין ויבקשו את קרבתו, אבל לא כן התיחסו אל סמאלענסקין הסופרים בשפת עבר אשר היו בעיר הבירה, וגם בתי המערכה של “המליץ” והמכ“ע “רוססקי” יעווריי”, שהיה גם הוא נתון בידי שני סופרים עברים, אם כי לא התרחקו מעל סמאלאסקין, אבל עין בוחנת הכירה את יחוסם אליו, ובכל אופן לא בהם האשם כי נחל סמאלענסקין כבוד ותהלה בעיר הבירה. על הסופרים העברים עברה קנאה קטנה. משכיל צעיר אחד אשר לו היה אז מהלכים בבתים נכבדים רבים בעיר הבירה, ואשר יל“ג קרא לו בלעגו המר “זוהמא לסטרון”, שלח לשונו בסמאלענסקין לנאץ את כבודו ולהורידו. “המליץ” חשב כי הוא לבדו המוכס לשפת עבר בפטרבורג, וכל הבא לפ”ב ושפת עבר בידו ואיננו פונה אל “המליץ” הרי הוא כמעביר על המכס; וסמאלענסקין לא מצא לו דבר לבוא ולהחסות תחת כנפיו שהיו קצוצות. בעלי ה“רוססקי יעווריי” היו בכלל תמיד מתונים במעשיהם וכל תרועת שמחה וכל רנן-לב היה רחוק מהם טרם ידעו, אם תמצא תרועתם חן בעיני “הספירות העליונות”, אשר כל ההשפעה היתה משם. “מה תאמר הנסיכה מרים בת אלעקסיי”, האם ימצאו הדברים חן בעיני היושבים ברחוב גן-הרוכבים – השאלה הזאת לא סרה לעולם מלפני עורכי המכ“ע הזה, ומי הוא סמאלענסקין, מי הוא סופר עברי בכלל, כי ישימו “הספירות הגבוהות” אליו לב? אולם מקרה קטן אחד נתן ידים לכל צעירי הימים המוקירים את כשרונות סמאלענסקין לכסות בושה את פני מקנאיו הרבים; וכמנהגו של עולם תמיד עברו הצעירים לפני “פני” העם, וימשכו בכחם גם את הישישים וגם את העשירים. הדבר היה ביום כ”א מארט 1881. הד"ר הרכבי קרא ביום ההוא את משאו הראשון בדברי ימי ישראל בבית הכנסת – על דבר רבי יהודה הלוי. שם החכם הנודע והנושא הנכבד והדבר החדש הקהיל את כל משכילי ישראל אל בית הכנסת לשמוע את המשא. ויהי בכלות הקריאה ראו תלמידי בתי המדרש הגבוהים את סמאלענסקין בין קהל הנאספים ויריעו לקראתו תרועה גדולה ויניפו אותו וישאוהו על כפים ויקראו לפניו: הבו גדל וכבוד ויקר לסופר העם! תרועת הצעירים השמיעה לכל הקהל, כי ביניהם מתהלך סופר מורם מעם, וביום ההוא כבר ידעו כל המשכילים העברים בעיר הבירה. כי סמאלענסקין שוכן כבוד בקרבה וצעירים רבים דרשו לשכנו ויבקרוהו כבוד.

אז נקל היה למוקירי הסופר להוציא את אשר חשבו מראש, – לחלק לו כבוד בקהל ולהכין לכבודו סעודה גדולה, ואמתלא מצאו: באשר מלאו עשר שנים לצאת “השחר” לאור. ביום הראשון 5 אפריל כרו כרה גדולה ויערכו משתה לכבוד הסופר האורח. אל הלחם באו כל עורכי כה“ע אשר לעברים בעיר הבירה ורבים מעוזריהם הסופרים וגם ראשי המשכילים מן המשפחות העשירות, כמו הבאראן ד. גינצבורג. הר”י ז“ק, הר”מ ברלין, הפרופ' באקשט. רבים מן המסובים ברכו את האורח על כוסות היין ויספרו תהלתו והפרופ' באקשט הרבה להללו, אך המנוח צבי הכהן ראבינאוויץ והד“ר ל. קאנטאר הטעימו את תהלתם על סמאלענסקין רק בגלל אשר סגנונו קל. הטנדנציה של מאמרי סמאלענסקין וספריו, הלאומית הישראלית, היתה עוד אז “טרפה פסול” לכל בני ה”השכלה“… אך המשורר הצעיר ש”ז לוריא, שהיה אז תלמיד בית הספר לאינשזינירים, דבר נגידים על ערך הסופר ועל תקופת התחיה אשר ברא.

נפעם ונרעש ישב לו סמאלענסקין בראש המסובים, עיניו נוצצות, לבו נגרש כים וחורת פניו תספר את אשר בקרבו פנימה. בקרב אנשי לב יעירו חגי רגעים כאלה רגשי עצב מאד. מתחת שאון התהלות והתשבחות, אשר פי כל הנאספים מלא מהם לכבוד “גבור היום”, תשמע בסתר גם אנחה חרישית היוצאת מלב הגבור וכנחש תתהלך בקרב לבבו פנימה שאלה קטנה: “מה פעלתי אני באמת לטובת עמי, לטובת האנשים האלה החוגגים את שמחתי? האם יזכירו אותי גם הדורות הבאים, ואם לטוב יזכירוני אלה אשר יבאו אחרי, – ולפניהם הלא חנף לא יבוא ובמשפטם משוא פנים הלא אין?… הדור הבא, הה, הוא שופט זועם, והוא הלא ישמיע אמריו לא על כוס יין מלא, המית השכר הן לא תעות אז משפט, והדרת חג ומועד לא תסובבנו ולא תעטרנו רצון לכל אשר לפניו”. אשר על כן ראה סמאלענסקין בכל מעשה החג הזה רק אות מגיד מראש תחיה בקרב המשכילים בעמנו, ובתשובתו על הכוס, כנהוג לנגד המהללים ענה ואמר: כי יודע הוא שלא לכבודו נעשה המשתה, רק לכבוד הרעיון אשר לרגלו חונה גם הוא – לכבוד תחית שפת עמנו, ויספר באזני הנאספים שיחו עם כרמיה, אשר זכרו לא ישכח מישראל, על אדמת שפת עבר וערכה בתחית ישראל.

כה“ע של “האינטליגנציה” העברית – “הראזסוויעט – הודיע את פרטי המשתה והכבוד אשר חלקו משכילי ישראל בעיר הבירה לסמאלענסקין; אולם “העברי הרוססי”, כה”ע של “המשכילים” העברים ספר בקול דממה דקה, כי כביכול אנשים אחדים “אכלו לחם” עם סמאלענסקין, והמבטא “אכלו לחם הצהרים” ברוסית חלש וקל מאחיו בשפת הקדש… אבל למוקירי סמאלענסקין היה דבר המשתה נחומים, ולעמת מספר המקנאים נמצאו רבים אשר הוקירו את שמו ויחפצו בכל לב לצאת לעזרתו! והספירות העליונות לא אחרו גם המה לבוא. אז נדברו אוהביו ויגמרו לקחת כל דבר הוצאת ספריו בידיהם, ור' משה ברלין ור' יעקב ראזענפעלד קבלו על עצמם לאסוף בין נדיבי עיר הבירה חמשה אלפים רובל לתתם על יד סמאלענסקין להוציא את ספריו ולא יהיה עליו לאסוף חותמים מן הקהל. והדבר כבר נגמר בדעה ובמחשבה והעבודה כבר נסדרה, אך… אך פתאום באו ימי אפריל לשנת תרמ”א, ימי הזועות והרעמים, וירד הענן ויכס את כלנו תהו ובהו…

סמאלענסקין שב לווינא בידים ריקות. וכאשר עברה הבהלה ושנים אחדות אחר זה נזכרו הנדיבים על המחשבה אשר חשבו לטובת שפת עבר לא היה עוד סמאלענסקין לנגדם. וכאשר חגגנו את חג היובל ליל“ג, אשר אחרי שובו מגלותו ונתרחק מעל עסקי הקהל נתמעטו שונאיו, והאגודה אוהבי שפת עבר, אשר ראשית מחשבתה היה סמאלענסקין, הוציאה את “כל שירי יל”ג”. לולא בא סמאלענסקין לפטרבורג ולולא היה הסופר הזה יקר וחביב לנו, כי אז, בטוח אני, לא התעוררו הנדיבים לעשות את אשר עשו אחר כך לטובת ספרי יל"ג. זהו – דבר כהויתו, ואני חלילה לי מספר את כל פרטי השתלשלות המקרים ולא אלך רכיל באנשים חיים ולא אעירה על קטנות דמוחין של אנשים שכבר מתו, כי בשכבר הימים הכל נשכח –.

יב

עברו שנים אחדות, ואני כבר אינני בפטרבורג.

בשנים האחרונות לשבתי בעיר הבירה נמשכתי לאט לאט כמו בחבלי קסם אל הספירות הספרותיות. מלחמת תמיד היתה במעשי יום יום בין המסחר ובין הספרות, זה היה מושך אותי לכאן וזו היתה מושכת אותי אחריה, ויד הספרות גברה על המסחר מיום אל יום. ועוד טרם ידעתי אם סוחר או סופר אהיה, אך כאשר אך החלו הסערות בנגב הוטל הגורל ועלה – סופר… אז עזבתי כליל את מסחרי וכולי עברתי לעבוד את הספרות, ומשרת מזכיר “הראזסוויעט” הביאה אותי אל חדרי המקרים המעציבים ואל מסתרי השואה אשר תחתה התגללו אז בני עמנו… ואני עוד אז עלם צעיר, ועבודתי לא היתה לי קרדום לחתור בו וגם לא עטרה להתגדל בה, יען כי שמי לא נודע על פני חוץ וכחי דל בספרות הרוסית העברית; אבל לעומת זה קרובה היתה כל המלאכה הזאת בלבי ועבודתי היתה לי “עבודה שבלב”. העוזרים הצעירים אשר עבדו ב“הרזסוויעט” המו כמו ים, תמיד התיעצנו על צפונות המקרים, מגדלי רוח נבנו ונהרסו, מלא היה לבנו עצות עמוקות ובאחריתנו היינו אובדי דרך… מעשי ילדות ומעשי גבורים התאחדו, תרועת נצחון ותוגת עולמים נשקו, – והרעמים ירעישו יום יום ולא יחדלו… מבית “הראזסוויעט” יצא הכרוז “גלות!”, האמיגראציה עלתה על שפת לשון ותהי לסלע המחלוקת בין הסופרים. היו מי שאמרו כי “לנו” הארץ אשר שנות אלף ישבנו בה אנחנו ואבותינו, ובוגד יאמר לכל איש אשר יעזוב את “ארצו” לתור לו ארץ אחרת בצר לו. נגד הדעה הזאת היתה ל“הראזסוויעט” מלחמה קשה מאד, אך המקרים המעציבים וההמון היוצא לאלפיו שמו קץ לכל דברי הריבות האלה. אז עלתה השאלה “לאָן”, אם לארץ אחרת או לארץ ישראל.

והיציאה לארץ ישראל, – למה נכחד? – נצבה אז לעינינו בדמות הרעיון של “מדינת היהודים” בכל צבעיו וגוניו הפרטים. הרוח הלאומי אשר הטיף לנו סמאלענסקין על אדותיו בכל חוברות “השחר”, התקוה הגדולה אשר לא מתה לעולם בקרב לבבנו, ואשר הזוהר האירופי לא הסיעה אותה עוד כליל, – כל זה עשה את שלו, והרעיון הנפלא לקח את לבבנו ואנחנו קראנו כי אך לציון נעלה. אך אז נפרדו הלבבות גם בקרב קהל הצעירים עצמם, ובבית “הראזסוויעט” היו שתי כתות. העורך בעצמו ועוזריו “הגדולים” עמדו על פרשת דרכים, כי בהתרחקם כל ימיהם מעל עמם לא ידעו כמעט דבר מספרותנו ודברי ימינו והדעות המתהלכות בקרב מחננו, והרעמים והזועות הביאו עליהם בהלה ומהומה, אבל בקרב העוזרים הצעירים, הקרובים עוד אל מקורם ואשר עוד טרם התרחקו מן הרעיונות הנמסרים בעולם היהודים, היה פרוד הדעות בולט מאד, הוכוחים והמריבות לא חדלו, ישיבות ואספות היו בלילה, ובגלל זאת נשבת מהרה סדר עצבי, הלב המה כל היום, הכחות הצעירים השברו ולא עצרו בעד שטף הדאגה ודאבון הלב לרגעים, דמי הרעלו בקרבי ודרושה היתה לי מאד איזה תמורה בסדר החיים, אשר אני הייתי נתון בתוכו. – זאת ועוד אחרת, גדול היה בימים הרעים ההם החפץ בין צעירי הימים ללכת אל ערי התחום אשר בני ישראל יושבים שמה, לצאת אל אחיהם לראות בסבלותם אולי יוכלו להושיע להם. ביותר גדול היה החפץ הזה בין צעירי הימים, אשר ישבו שנים אחדות בעיר הבירה וישאפו אל קרבם מעט מן הרוח החפשי ויאמרו: כח גדול לנו ואנחנו נשא ונסבול ונמלט מרעה. צעירי הימים יושבי עיר הבירה ראו ונוכחו, כי כל התקוה, אשר ישימו אחינו אשר בערי השדה באלופיו הגדולים יושבי הבירה, מהבל היא ולא המה יעשו ישועות בעמנו; ויצר להם מאד לראות בתעות עמנו מדרך האמת, ויהי אדיר כל חפצם למהר אליהם ולגלות עיניהם על משוגתם, למען יקומו ויעשו כל אשר יוכלו בעצמם ותושע להם זרועם המה. אז ששו לקראת כל מקרה אשר בא לידם לעזוב את עיר הבירה וללכת אל אחיהם באשר הם חונים, וגם אנכי יצאתי בשנת תרמ"ב ואבוא אל העיר אשר שמה בניתי את ביתי.

רוח סערה כמו עברה ותשת קציר לכל החיים ההומים והמלאים ענין רב, אשר בתוכם נמצאתי עד אשר נתתי את שכמי בעול הרחים. טרם עזבתי את עיר הבירה נדברנו אני ורעי המנוח וואסילי בערמאן והמשורר פרוג ללכת יחדו בקיץ תרמ“ב לארץ ישראל. אך אבי בערמאן חלה אז את מחלתו אשר הוריש גם לבנו אחריו וימת בה, פרוג הלך לו למולדתו במדברי חערסאן ואותי צנף גלגל המסחר ויאחזני בציצית ראשי ויטלטלני מיער אל כפר, הרחק מכל עניני הלב. בפטרבורג הייתי כל היום עטוף בעלי כה”ע לעשרות, ובמקומי החדש, עיר קטנה בפלך מאהליב, היתה הפוסטא באה אך פעמים בשבוע, וכאשר נדרתי גם מן העיר הקטנה הזאת והכינותי לי מעון באחד היערים היה לי גליון מכ“ע חזון יקר מאד. בירחים הראשונים לצאתי מפ”ב עוד היה מודיע אותי לפרקים ידידי האינשזיניר מר אברהם טאנענבוים אשר מלא את מקומי במערכת “הראזסוויעט” איזה עניני חפץ, אבל לא ארכו הימים וגם “הראזסוויעט חדל לצאת… סמאלענסקין בא עמדי בכתובים ויבקשני למצוא לו שותף לקנות את בית הדפוס של בראֶג, וצעיר עשיר אחד ראה בידי את מכתב סמאלענסקין ויבקשני להיות איש הבינים בינו ובין סמאלענסקין בדבר השותפות הזאת. אולם באמת היה, כפי הנראה, כל חפץ הצעיר הזה להתודע אל סמאלענסקין למען יתן מקום למאמריו ב”השחר“, ואך נמלא חפצו חדל לדבר בדבר השותפות וגם חדל להשיב לסמאלענסקין על מכתביו. והצדק היה עם הצעיר: ממכתבי צעיר אחד, מ.ק. אשר גם עמדו נשא ונתן סמ. נוכח, כי העסק-לא הי' מן המובחרים, וכי סמ. עמוס חובות כבד מנשוא, לבד זאת היתה הסביבה של הצעיר הזה בלתי מסוגלת לעסקים מעולם הדפוס והספרות “והבלים” בדומה לזה, שאין להם שייכות עם הלכות נשך ורבית…מן המכתבים האחדים אשר כתב לי אז סמאלענסקין הבנתי את מצבו החמרי, וממאמריו בחוברות “השחר” ומלחמתו בחברת “כל ישראל חברים” ראיתי את האש הגדולה הבוערת בקרב לבו פנימה. על פי הצעתו נגשתי לכתוב את מאמרי אשר החל לראות אור ב”השחר“, קרוא בשם “הנסתרות והנגלות”, אבל רק את שני הפרקים הראשונים נתנו לעבור, ואת החוברת השניה היה סמאלענסקין מוכרח לשוב ולהדפיס ולהסיר את מאמרי משם, וכל השתדלותו והכסף אשר הוציא לא הועילו להביא ב”השחר" את מאמרי זה, אשר אח“כ הוצאתיו ב”המליץ" בשם “מאחורי הפרגוד”, וטרדות המסחר ודאגת העסקים הוסיפו להרחיקני מעל גבול עניני הקהל והספרות, ואני בתוך הגולה ורחוק מכל ראשי הגולה ומעשיהם…

על הארץ היה חורף, שלהי דשבט. לילה. אני יושב ומחכה לבוא אחד מאנשי ביתנו מן העיר, וגם את הפוסתא יביא. ענן תוגה קלה ירד עלי וישת נוספות על האבל הכבד אשר תעורר בחוץ יללת הרוח, הבא מעבר הנהר וחודר אל הבית מבין שדרות האלונים אשר שתו מסביב הגן. בשעה העשירית בשרו הכלבים את בוא אחד האנשים אל תוך החצר, ועוד מעט חדלה נבחתם והאיש אשר אליו חכיתי בא ויושט לי צרור מכתבים וכע“ה וביניהם גם הגליון השמיני של “המליץ” מן יום ב' כ”ד שבט. עודני מסיר את המעטפות, והאיש אשר ידע מעט לקרוא “בלשון הקדש”, היינו אשר היה לוקח מידי למקרא עלים ישנים וספרים רק לשם קריאה בעלמא הגיד לי כי מת סופר גדול אחד, אך לא קרא נכונה את שם משפחתו ונתחלפו לו “סמאלענסק בסלאנים”. על העמוד הראשון בהמליץ לא ראיתי “אלון בכות”, לא מצאתיו גם על פני העמוד השני, עברתי גם את השלישי, הרביעי, החמישי, הששי, ואך בקצה העמוד השביעי ראיתי מסגרת שחורה– ועיני חשכו:

פרץ סמאלענסקין איננו!!

בקצה העמוד השביעי נדפס הספד קצר על מות סמאלענסקין ודבר מותו נודע בקהל קוראי המליץ אך במקרה, מפי מכה“ע “נייע פרייע פרעססע” אבל בווינא… סמאלענסקין מת, כידוע, אור ליום ב' י”ז שבט, ואך כעבור שבוע ימים נודע דבר האסון הזה להמו"ל את “המליץ”, ומעיני דעת הקהל הגדול הקורא אך עברית היה נעלם שמונה ימים רצופים, כי ספור גדול לעברים כבר איננו!…

\٭

זכרון ליום אחרון.

(שבעה עשר בשבט)

…ועל הארץ היתה חורף, והשנה שנת תרמ"ה.

חורף עובר על כל בשרי…

איכה ישב בדד האיש, אשר משוש דרכו היה להיות מרכז המסבות והשיחות; האיש אשר רעים רבים אהבוהו והוא גם הוא אהב התרועע עם רבים; האיש אשר לו היתה משפחה ונפשה היתה קשורה בנפשו?…

והוא ישב בדד, וכבוא יומו האחרון לא שם איש ידו על עיניו, לא התבונן לאשר היה לו ברגעים הנוראים, רגעיו האחרונים…

מפני מחלתו רוחק פרץ בן משה סמאלענסקין מביתו ומכל מחמדי נפשו. הוא מתגורר במעראן ו“אחות רחמניה” מבנות הנוצרים סועדת משכבו בחליו. לבדו הוא בחדרו. הימים האחרונים חדל גם לצאת על פני חוץ: לא יעצור כח. איננו רואה פני איש. לכתוב אסרו עליו הרופאים זה כבר, ובימים האחרונים עיפה נפשו מאד, וגם הדבֵר יכבד עליו.

ימים ולילות הוא יושב משמים או משתרע על מטתו והוגה מחשבות…

היום יום ראשון לשבוע.

לפנות ערב.

ה“אחות הרחמניה” הביאה אל חדרו את אשר היה עליה להביא, ותכין את אשר היה עליה להכין לפנות ערב. היא ראתה את החולה שוכב על ערשו, ולא דברה דבר ותצא מאת פניו, וגם לא ברכה אותו בברכת הלילה.

אולי ישן הוא.

קוי השמש האחרונים עוד השתעשעו על הרי טיראָל, וקרני ההרים הסובבים את מעראן נפוזו מזהר פני מלך היום, בהפרדו מעליהם ליום תמים. כמו מבלי חפץ נטה החולה את ראשו הצדה וירא את קרני האור מבעד לחלון, פתאם נעלמו גם הקוים האלה, ואולם החשך עוד טרם היה בחדר.

עבר עוד זמן מה, זמן בין השמשות.

סביב סמאלענסקין היה השקט ופחד-אבל – – –

לא, אבל לא היה, רק מגור ושקט וקור…

לב החולה בא במועקה, וברגע ההוא הרגיש את המות, הרגיש, כמעט משש את קרבתו…

ובחדר – דומיה, דומית-חשך. לשוא הטה החולה את אזנו לשמוע אך קול אחד, אך קשב בן-רגע. מה זה? קבר?…

הוא הוריד את ראשו, השפיל את עיניו ארצה, כמו הציצו אל מקום פלוני אלמוני אשר אין לבן-אדם לשור שמה… הוא סכך בכפו על עיניו, – ופתאם כמו צוה לזכור נשכחות, לעמוד במשפט, להעביר במחשבה את כל דברי חייו…

אז עברה ילדותו על פניו, ילדותו ההומיה והשוקטה בתוך מונוסטירשצינא הקטנה, – קטנה גם בשאונה, גם בשלותה; והילדות מלאה שקט ורוגז; ושמחותיה מהירות, ותוגותיה בנות-רגע. אז נצבה לפני השחרות, זרה ונמהרה; ויזכור את מחשבותיו הגדולות על ספסלי הישיבות; ויזכור את השגיאות הרבות אשר שגה אז; אז, בימי בחרותו, אמר: “זרועות עולם לי!” אך עבד בלי סדר, ויתרגש, וילך בטל. ובמעוף עין עבר על זכרונות הרעים אשר אתם התהלך. ואחר כן נראו אליו, כברק מבעד לערפלי ליל חשך, זכרונות אחדים משמחי לב, – שחוק ילדים ונפש אהובה ואוהבת.

– אך עד מהרה החלו הצללים, צללי חשך, לגשת אליו, ויתקרבו אליו זכרונות השנים אין חפץ בהנה.

ותרד התוגה כאבן על לבו.

ולמען הקל את המשא מעל לבבו התחזק וישב על המטה, והוא ישב לו דומם כאבן ומביט אל המרחק בכל כח; וכמו בספר נגולה לפניו מגלת כל ימי חייו והוא קורא, וקורא…

הוא הוסיף להביט אל המרחק, אך מאומה לא ראה, כי היה חשך סביבו; גם בחוץ כבר בא הלילה. הוא העביר את ידיו אשה על אחותה, ויוסף לחשוב.

“…האמנם קומץ האפר הזה הוא הוא הנשאר מן האדם, מכל אשר הייתי בשכבר הימים? זה גרגיר הכפור, זה דומם, זה היתרון– הוא הוא אנכי… קטון ודל! ונפשי הלא חשקה אושר מלא; תועבה היה לי כל קטן ומצער; ותמיד הלא קויתי ליום אשר תבוא ההצלחה כשטף, כהמון מים רבים; ועתה חדלה כלה, חדל גם הנטף האחרון. ואתם, מיתרי זהב כנורי, אשר עוד אזכרה את מתק המיתכם, מדוע יבוא עתה לאזני קול רעשכם, ואתם הלא נתקתם; והעלים אשר כסיתי דם ומח, – האמנם אין אחד בכם אשר יהיה לי עלה לתרופה? אמלל, אמלל!….”

הוא זכר עוד הפעם את מחמדיו, אשר לא יוסיף לראותם עוד.

“…ואתם, אהובי לבי, אשר נאספתם כלכם אלי עתה בשבי בדד כמות, מדוע פניכם זועפים ולמה נאלמתם כלכם דומיה? איה התהום אשר משם עליתם ומי יפתור לי את מבטי עיניכם? הה, האמנם אין עוד כל תקוה, אין לשוב עוד? מדוע נשפכתם מן העינים, נטפי הדמעות? ואתה, הלב, אל תחוס, התאמץ לשכוח ולמוד את אזנך לשמוע נחומי אבלים. אל תבט מאחריך ואל תזכור ראשונות, ואל תשאף אל המקום אשר שם אור, במקום אשר תצחק הילדות ופרחי אביב עוטרים את התקוה, ובמקום אשר כנפי יונת השמחה משיקות בשלל צבעים והאהבה תזהיר בדמעות גיל כאגלי טל בקר! הה, בקר!…”

ובכל יתר כחו התנשא החולה מעל מושבו ללכת אל החלון לקראת בקר, גם הצליח לצעוד צעדים אחדים.

וממחרת בבקר מצאה אותו ה“אחות הרחמניה” שוכב על הרצפה – מת…

\٭

להעיר ולהאיר

“זכרונותי הנשכחים” בה“פרדס” ספר שלישי נתנו ענין להד“ר ל. קאנטאר לענות עליהם (“זכרונות”, “השלח” חוב' ג'), ואם כי הוא בא “לא לשנות בהם דבר, כי אם רק למלאות אחרי”, אך מהמשך דבריו וסגנונם ניכר כמו חשד יחשדני הד”ר קאנטאר כי היה את לבבי להוריד את כבוד הר“א בעהרמאן והר”צ ראבינאוויץ מוציאי “הרוסקי יעווריי” – זכר שניהם לברכה – באמרי שם כי לא היו בעהרמאן וראבינאוויץ “מהוגנים לעבודתם, מתעטרים בעטרה שאינה הולמתם”. והד“ר קטנטאר איננו מכחיש את דברי אלה, אך מהלל בכלל את שני האנשים האלה, וסוף סוף מודה גם הוא כי בעהרמאן “לא היה סופר”, ומשמיע בפירוש: “אין ספק בדבר כי לו הואילו ראבינאוויץ ובעהרמאן להיות בעצמם העורכים וכותבי המאמרים, אז לא מצאו ידיהם ורגליהם " (שם, צד 261); ובכן טרם אדע מה חטאתי כי גליתי הסוד מן החדר, כי לא היה הר”צ ראבינאוויץ סופר בשפת רוסיה. והפרט הזה נכבד הוא לא מצד עצמו, אך מצד מצב הענינים אז. הן אמנם הד”ר קאנטאר מודיענו, כי הוא לבדו משל בהרוסקי יעווריי, “וראבינאוויץ היה קורא את מה”ע הנדפס ביחד את הקוראים האחרים“; ואמנם כן, ה' קאנטאר היה עורכו, אבל האמנם לא היה ראבינאוויץ, אדון “הרוסקי יעווריי”, משפיע מרוחו כלל על מכה”ע היוצא על ידו? והאמנם רוח אחד היה אז בכל השאלות להד“ר קאנטאר ולהר”צ ראבינאוויץ? אנכי אזכור לפעמים נשכחות, ויזכור נא גם הד“ר קאנטאר – האם נתנו לו תיכף בבואו לפטרסבורג להשמיע משפט כאשר עם לבבו בדבר הספור “איספאוויעד דיעלצא”? האם יושר לבבו הוא וערכו הספרותי שמו מחסום לפניו בימי התנועה והבהלה, בימי האספות בעיר הבירה? האם אחד היה הרוח אשר רחף על “היום” אשר הוציא הד”ר קאנטאר ועל “הרוסקי יעווריי” עשר ערך הד“ר קאנטאר? לא, ראבינאוויץ היה גם עורך ה”רוסקי יעווריי" ברוח, ראבינאוויץ כתב כחצי-מאה מאמרים בהרוסקי יעווריי ויחתום שמו עליהם, אם כי לא ידע רוסית, ולמ“ע של ראבינאוויץ היה גון מיוחד וצבע ידוע, אשר כל רואהו יכירהו ויבדילהו מכל אשר כתב הד”ר קאנטאר באין משפיע עליו.

והנה, כאשר אמרתי, בחצי מאה גליונות של הרוסקי יעווריי באו מאמרי ראבינאוויץ חתומים בשמו, ולבד זה חתם א“ע גם אביצעבראן”, גם הדפיס מאמרים וספרים ומחברות בשפת רוסיה, ומדוע לא אעלה בזכרונותי את אשר היה ידוע אז לכלנו, כי הר“צ ראבינאוויץ לא ידע לכתוב רוסית? הן אנשים כרבי צבי הכהן ראבינאוויץ מעטים מאד, וחלילה לי מכחד משפט אמת, כי כל הדברים אשר דבר הד”ר קאנטאר על החכם מביהמ“ד הישן הזה צדקו יחדו, ואמנם חדר משכיתו ומהלך דבורו וברק השערותיו כמו חיים המה לעיני, וכל איש אשר נכנס למחיצתו הרגיש כי דבר לו עם אחד מחכמי ישראל. זכר ראבינאוויץ לא יפקד בתולדות ההשכלה בישראל, ולא רק בתולדות ההשכלה לבד, אך גם בתולדות כל המפעלים השונים מפעלי החסד והספרות, אשר צמחו בישראל בארצנו בראשית שנות השמונים; כבוד האיש הזה היה גדול עד כי נדיב אחד נתן אז מתן בסתר לקופת הפאנד של פאליאקאוו סך עשרת אלפים רובל ע”י הר"צ ראבינאוויץ ולכן כמדומה לי, כל שרטוט יתר בתולדותיו לא כנטול דמי, ומכבוד ראבינאוויץ לא יגרע מאומה אם “עטרת” כותב רוסית לא הלמה את ראשו.

ואם באמת דעת הד"ר קאנטאר כי זכרונות “צריכים הם לזהירות יתרה לבל יצא משפט מעוקל”, אז יודה כי לא היה לי כל רשות לכחד תחת לשוני את הדברים אשר הגדתי.

ולמען “הזהירות היתרה” עלי להעיר גם על זאת, כי לא צדק הד“ר קאנטאר בתפסו עלי כי לא חשבתי בין הסופרים אשר החלו את עבודתם בספרות הרוסית בה”רוסקי יעווריי" את הד“ר מהר”ש גרוזענבערג ואת ה. פלעקסער (וואלינסקי); שני הסופרים האלה לא החלו את עבודתם בספרות הרוסית בה“רוסקי יעווריי” כאשר יאמר הד“ר קאנטאר. הד”ר גרוזענבערג החל לכתוב בראשית 1884. באחד הגליונות של הוואָסחאד השבועי הופיע מאמרו ע“ד ההגדה על אודות היהודי הנצחי, וכמעט באותה עת עצמה הדפיס בהזשורנאל החדשי “יעוורייסקאיע אבאזרעניע” מחקרו “ע”ד המצב הגופני של היהודים ביחוסו לתנאי חייהם”, ומני אז כתב (וכותב) הרבה מאמרים בשמו המפורש ובלתי מפורש, אך לא במה“ע “רוסקי יעווריי”. ובנוגע לה' פלעקסער, הנה הוא היה מראשית עבודתו עוזר “הראזסוויעט”, ודכירנא, כד הוינא מזכיר הרדקציה של מה”ע ההוא נתתי על יד ה' פלעקסער, בשנת 1881, מכתב הרדקציה המעיד כי הוא סופרנו מזיטאמיר, ואמנם כתב בשנת 1882 מכתבים מהתם אל ה“ראזסוויעט”. ואח“כ, כשוב ה' פלעקסער לפ”ב, עבד עבודת תמיד בהראזסוויעט במשך כל שנת 1882, כתב על אודות התיאטר העברי והעתיק במכ“ע ההוא את מחברת הד”ר פינסקער ז“ל “אויטאעמאנציפאציאן”, ויהי מן הסופרים הצעירים אשר עבדו בהראזסוויעט את עבודת חבת ציון; ובגלל הדבר הזה עצמו, טבע הענין מחייב, כי לא יכול ה' פלעקסער להיות בעוזרי המה”ע “רוסקי יעווריי”, אשר התנכר כל ימיו לכל התנועה הלאומית גם אחרי אשר נאסף הראזסוויעט. ואמנם ה' פלעקסער הוא אחד מאלה אשר נשארו נאמנים לה“ראזסוויעט” גם אחרי האספו, ולא עבר אל הרוסקי יעווריי לעבוד עבודתו; רק פעם אחת, במלאת חצי היובל להסופר ש“י אבראמאוויטש, הדפיס ה' פלעקסער את מאמרו על אודותיו ברוסי יעווריי. אך זה היה בקץ 1884, בעת אשר כבר נראה הקץ גם למה”ע הזה.

יד פורה שר של שכחה היתה בהד“ר קאנטאר להשכיח מלבו את הפרטים האלה, ואולי מפני כי גם אז קרובים היינו אנחנו, הצעירים הלאומיים, אל הד”ר קאנטאר ברוח רב יתר מהאלופים והזקנים אשר השפיעו מרוחם על ה“רוסקי יעווריי” ויטו אותו לאשר חפצו המה, לפעמים למרות רוח עורכו… הן המנוח וו. בעהרמאן אח ורע היה לפלעקסער ולנו ותמים עמנו בדעות, והוא הלא היה בן המו"ל את הרוסקי יעווריי ועוזרו.

מני אז אזלו מים רבים אל הים, וגם הימים רבו, אך לא הכל כבר נשכח. אספרה נא בזה, מענין לענין באותו ענין, פרט אחד, אשר הד"ר קאנטאר מתחבט בו, ובידי להעלות עליו אור חדש.

הנה הד“ר קאנטאר מרחיב הדברים למען יבין הקורא “מה ראה לעוואנדא לנטות אחרי הרוסקי יעווריי בשעה שאחרי הראזסוויעט לא נטה”, ולמען “לא יפלא בעיני הקוראים למה עזב לעוואנדא את הסופרים המשכילים” וילך לו אל בעהרמאן וראבינאוויץ מוציאי הרוסקי יעווריי. אינני יודע אם עלתה ביד הד”ר קאנטאר להבין בינה כזאת את הקורא, אבל הנה ואגלה סוד אחר, אשר בהגלותו יבין הקורא וידע פשר הדבר היטב. לעוואנדא לא נטה אחרי הראזסוויעט, מפני… מפני כי לא קראו אותו עורכי הראזסוויעט לעבוד אתם, ובכן לא עזב איפוא את “הסופרים המשכילים”, אחרי כי לא ארח בתחלה לחברה עמהם ולא חנה מראש תחת דגלם ולא יצא מעולם בצבאותיהם. ובידי אות ומופת נאמן, כי לוּ קראו אותו הסופרים הצעירים לעבוד עמהם, כי אז נלוה אליהם בחפץ לבב. אבל להמצא ללא דרשוהו, להתקרב בהיותו בלתי קרוא – כזאת, כמובן, לא יכול לעוואנדא לעשות.

כי כאשר קרבו הסופרים המשכילים להוציא לאור, בקיץ שנת תרל“ט, מכ”ע בשפת רוסיה לעברים, התפקדו לכשרונותיהם ולמקצועותיהם בספרות, איש איש כפי אשר חננו ד', ויחלקו ביניהם את עבודת הרדקציה. ויהי מיכאל קולישער העורך הראשי, המפקד את כל צבא הסופרים, והוא גם כתב את המאמרים הראשיים בכל הגליונות הראשונים, כי כבר נסה הסופר ההוא להיות עורך את המכ“ע “רוסקאיא פראוודא” אשר הוציא ד. גירס; ויהי יעקב ראזענפלעלד, אשר ידע היטב את שפות אירופא, כותב את הזכרונות ע”ד מצב היהודים בארצות חוץ, כי כן כתב פילוטונים ע“ד חיי אירופא במה”ע “ס’פעט. וויעדאמ.” של קאָרש, ובהזשורנאל “דיעלאָ” של בלאגאסוויעטלאוו. המשורר בשפת רוסיה מינסקי (ווילענקין) קבל עליו את חלק הפוליטונים, ויחתום א“ע נארד-וועסט, כי ראשי התיבות האלה המה גם ר”ת ניקאלאי ווילענקין ⁴. מיכאל מיש, המומחה בחקי ארצנו הנוגעים ליהודים, היה נכון לערוך המאמרים במקצוע הזה, וכן יתר הסופרים אשר נתנו אז יד אל אגודת הסופרים המשכילים, איש על דגלו ואיש על מקומו; ובנוגע לחלק הספורים, נתנה העבודה על שכם ג. בהרב, הוא באָגראָוו.

והסופר בהרב היה אז כבר ידוע בקהל הסופרים ואחד מאנשי השם בקהל הצעירים האלה. הוא היה תושב עיר הבירה, על שכמו היתה משרה נכבדה, משרת מזכיר באחד הבנקים הגדולים, והן זה האיש בהרב לא מתחתית ה“ווילענסקיא גוב. וויעדאמאסטי” יצא להיות סופר, כי אם מעל עמודי הפאר אשר בהזשורנאליסטיקא הרוסית, כי את ספורו הראשון והגדול “כתבי עברי” הדפיס בהזשורנאל הגדול והנכבד בספרות ארצנו “אטעטשעסווענניא זאפיסקי”, – וזה כבוד גדול אשר לא זכה לו מספר עברי אחר. אמנם, מגרעות רבות היו בספור הזה, ורבים לא שבעו רצון מן העבודה הספרותית הזאת של בהרב; מודה אני גם בזה, כי יש אשר בעיניהם מצאו חן עוללות לעוואנדא מבציר בהרב. אבל הן לא להמשכילים הצעירים האלה, אשר רבם בעצמם ובכבודם אך עתה באו מעבר לגבול ישראל, אפשר היה להכיר ולדעת את המגרעות אשר בספור בהרב; ולמיסדי הראזסוויעט היה איפוא על מה לסמוך בבטחם בשם בהרב, כי יקח את לב הקוראים אחריו, בפרט אשר בספורו “יעוורייסקי מאנוסקריפט” הראה אמנם בהרב לדעת כי נכון הוא לתת את לבו ללמוד דברי ימי עמו לדעת ולהבין אותם. ובהרב השתדל באחרית שנות השבעים להתקרב אל צעירי עמנו בעיר הבירה, לראות ולהראות. עד עולם לא אשכח את הענג אשר הנחיל אותנו הסופר הזה בליל פורים תרל“ח, אם כי מני אז ועד היום – תשע עשרה שנה, בלילה ההוא התאספנו כארבעים איש, צעירים וצעירות, אל בית אחד מאחינו על שפת הפאנטאנקא על יד מבוי הקזקים, לחוג את חג הפורים. רק אנכי לבדי לא הייתי סטודענט, ויתר העם היו כלם מבקרי בתי המדרש הגבוהים אשר בעיר הבירה, וחגגנו את חג עמנו זה בלא פאר ובלא הדר, אך בששון ובשמחה, במאכל לביבות שלש הקצות ממלאות מן, בשירי זמרה בשפה המדוברת, בנאומים רמים ונשגבים על עמנו ודברי ימיו. פתאום נפתחה הדלת – והסופר בהרב הופיע ויבוא להתערב בשמחתנו! מי גלה את אזנו, מי שלח מלאך להביאו אלינו – לא אדע, אך זאת אני יודע, כי אמנם ירד הסופר הזה, הבא בשנים, לשבת אתנו, התערב בשמחתנו ויתעלס עמנו באהבים, התרפק עלינו ויתהולל כמנו הצעירים, גם כנור לקח וינגן לפנינו, גם זרגונית דבר עמנו, ויהי המנצח על הצחוק אשר עשינו לנו, כמו נחה רוח הנוער גם עליו למראה בני הנעורים, בני עמו. – ולכן, כאשר רבו הימים ורוח הצעירים היה לרוח מעורר את הסופרים המשכילים מבני עמנו, לקבץ אותם מכל פנות הרדקציות אשר לבני עם הארץ אשר היו נפוצים שם, ובשנת תרל”ט, אחרי “אספת הרבנים”, התגודדו להוציא מכ“ע לאחיהם העברים, היה הסופר בהרב מן הראשונים אשר נתן ידו אל האגודה החדשה הזאת, ויקבל עליו עבודת הספורים בחפץ לבב, וכל החלק הזה נמסר בידו. והוא לא קרא את לעוואנדא לעבודת הראזסוויעט, כי לא מצא בו כל צורך, בהיותו נכון למלא לבדו את חלק הספורים, כי היה בהרב יוצר-ספורים מהיר, עץ עושה פרי. ובהיות לעוואנדא ליטאי, ומיסדי הראזסוויעט כלם מבני הנגב, ובפרט אשר נודע להם כי לעוואנדא כבר בא בברית עם ה”רוססקי יעווריי" אשר בזו אותו בלבם וכמוהו כאין בעיניהם, – לכן עזבו את לעוואנדא ויפסחו עליו, ולא חפצו גם להציע לפניו לבוא לעזרת הראזסוויעט. ובכלל היה ה' מנשה מרגלית באדעססא הסופר האחד אשר קראו לו מיסדי הראזסוויעט לעזרתם, וזולתו אין איש בערי השדה (מלבד, כמובן, קורספונדנטים) אשר פנו אליו להיות בסופריהם, כי במשכילי עיר הבירה לבדם מצאו דים למלא גליון אחד בשבוע והותר.

הנה כי כן לא נקרא לעוואנדא להמנות בסופרי הראזסוויעט. האם היטיבו יוצרי הראזסוויעט את אשר עשו? לא ארכו הימים, ומוציאי הראזסוויעט אמנם ראו כי שגו ברואה. כי מלבד אשר היה בהרב מן הסופרים הצריכים תקון הרבה, חסרון אשר לא היה כמעט אצל לעוואנדא, בהיות סגנונו קל ולשונו קצרה, – הנה הספור הראשון אשר החל בהרב תת בהראזסוויעט " Накипь Вђка " לא הפיק רצון מאת הקוראים, ביחוד מאת הקוראים הצעירים. עצמיותו של בהרב גברה תמיד בספוריו על האמת של היופי ומלאכת מחשבת, ולכל לראש אצלו תמיד הטנדנציה. ובספורו ההוא תאר את הצעירים מבני עמנו אשר נתנו ידם אל “בעלי-האפס” וישכחו את אבותיהם הטובים ואת כל עניניהם, והצבעים היו שחורים יותר מדאי, ויהי הספור בעיני הקרואים כדבה רעה על צעירי הימים. הצעירים התרגשו. ובאמת גם הימים לא היו אז מוכשרים לזה, כי נמצאו אז בסופרי הרוססים אשר אמרו לגול על צעירי בני עמנו את כל עון הנהיליסמוס, וסובארין בפוליטוניו הנודעים הביע בשפה ברורה כי אך צעירי היהודים התעו מני ארח את צעירי עם הארץ, ועל מכה"ע הרוססי אשר לעברים היה להלחם נגדו, והסופר ווילענקין – מינסקי עשה זאת בכשרון ובדעת; ולכן, כל ספורו זה של בהרב היה, בכל אופן, דבר שלא בעתו, ורבים רגנו עליו, והרדקציה היתה מוכרחת להפסיק את הדפסת הספור. מלבד זה, קרו מקרים אחדים בחיי הסופר הזה, חייו הפרטיים וחייו הספרותיים, אשר הרחיקו מעליו לבות רבים ושלמים. אז שטה הרדקציה של הראזסוויעט לבקש כותבי ספורים ולא מצאה, וחלק הספורים של הראזסוויעט נשאר דל כמעט כל הימים. תחת אשר את הרוססקי יעווריי מלא לעוואנדא ספורים גדולים וטובים; אז אולי נוכחה הרדקציה כי לא מחכמה עשתה על אשר לא פנתה אל לעוואנדא מבתחלה.

ובכן איפוא היה בהרב ללעוואנדא אבן נגף וצור מכשול בהרדקציה של הראזסוויעט. וכאשר הוגה המכשול הזה מן המסלה בהמשך הימים, כאשר יצא בהרב מהרדקציה של המכ"ע הזה, נקרא לעוואנדא לעזרת הסופרים, והוא לא היה מן המסרבין וימהר לבוא לקול הקורא, אם כי אז כבר ירד ערך הראזסוויעט ולא היה כבודו גדול כאשר בתחלה, בראשית הוסדו.

בהרב הוגה מן הרדקציה של הראזסוויעט, כי טינא היתה בלב כל הסופרים עליו. בגלל מקרים אחדים בחייו הפרטיים לא היינו קרובים אליו מעולם, ואח“כ קרה מקרה אחד בשנת 1880, אשר לרגלו כמעט חדל הראזסוויעט פתאום לצאת. בימי הקיץ ההוא כבר היו עניני הרדקציה יגעים מאד. יתר הסופרים אכל בית הדפוס של האר”ז, וכאשר פדה הנדיב א. ז“ק את מכה”ע מיד האר“ז ועברנו לבית הדפוס של לאנדוי, ג”כ הוקל לנו אך מעט. הימים היו ימי הקיץ והעוזרים נפזרו לכל עבר ויצאו לנאות שדה, עד כי לא היה אז עוזר תמיד לכתוב את הפרק “עניני ישראל בחו”ל“, ועל הסופרים הנותרים היה “לחלק” ביניהם את כדור הארץ; בגורלי אני נפלה אז לחבל ארץ ישראל, ואחת לשלשה שבועות ערכתי מכתב מארץ ישראל. החבילה הראשונה נתפרדה כליל, הרדקציה חדלה אז להיות סגולת אגודה ידועה, והראזסוויעט עבר מרשות הרבים אל רשות שני יחידים – אל בהרב ואל ראזענפעלד, אם כי קונהו היה, כאמור, א. ז”ק. הנדיב הזה נתן וחזר ונתן – ופסק. אז הגיעו ימים רעים. בצר לו, פנה בהרב אל ש. פאליאקאוו, והוא נתן על ידו לצרכי הרדקציה שלשת אלפים רובל…

המקרה הזה גדש את הסאה, סאת האף והחרון אשר היה לכלנו על בהרב. לקחת מתת יד ומנחה מאת פאליאקאוו! הרדקציה של הראזסוויעט, זאת הרדקציה, אשר לא התהללה בעשירים ותבז לאדירים ולא כסתה על פשעיהם לכל חטאתם, משפלת את נפשה לבקש עזר מאת פאליאקאוו, אשר לא נשאה פניו! ממלא מקום העורך היה אז מארק ווארשאווסקי, והוא פגשני בדרך העולה אל בית המערכת ויגל לי רז זה, ובצלחתי “מכתב מארץ ישראל” ערוך לגליון 41. באין אומר ודברים הוצאתי את הכ“י מצלחתי וקרעתיו לגזרים, וכמעט כל העוזרים חדלו מעבודתם, וכל “הראזסוויעט” היה תלוי בשערה… אז מהר בהרב להתרפס וימסור את המכ”ע לצמיתות לה' ראזענפעלד. אך תנאי התנה בהרב במסרו את המה“ע לראזענפעלד כי יתנו לו ידים לכלות את הספור “נאקיפ וויעקא” אשר החל, וכל מחיר לא ינתן לו בעד עבודתו. שם בהרב עוד נקרא על הראזסוויעט ביחד עם שם רזענפעלד, אך באמת היה קנינו של זה האחרון, ובהרב לא סר מעודו אל בית המערכת ולא ידע מכל הנעשה שם, אם כי בערי השדה, הרחק ממקום המעשה, אשר שם שם בהרב היה מפורסם ואת ראזענפעלד ידעו אך מעט, חשבו את בהרב לעורך הראזסוויעט ואדונו. וכפי הנראה היה חסר לבהרב הטקט הנחוץ, ובשעת הכושר לא גלה את מצבו בהרדקציה ולא מנע מעצמו את הכבוד, בתור עורך מה”ע, אשר נתנו לו בני ערי השדה, – ובזה נלכד פעם אחת ויבוא בין המצרים ויהי לשחוק. אולי יודעים קוראים אחדים, כי בבקר לא-עבות אחד “זרח השמש על שמי יעליסאוועטגראד”, זאת העיר אשר היתה ראשונה לפורעניות בתקופת הסערות בנגב ארצנו, ומאגמי הרפש אשר בעיר ההיא צמחה כת חדשה ו“אחים-ביבליים” שמה. “האחים” פנו להם במכתביהם אל רבים מסופרי ישראל, ובהרב התנה עמהם אהבים ויבוא עמהם בכתובים ויהלל את מעשיהם ואת “תורתם”, והמה, “האחים”, שמחו מאד על הלויתן הזה, בחשבם אותו לעורך הראזסוויעט, כלי המבטא אשר למשכילי עיר הבירה וסופריה. והנה… הראזסוויעט יצא נגד הכת הזאת, וידבר משפטים עם “האחים” ויגל שוליהם על פניהם! …“האחים” אשר ביעליסאוועטגראד מהרו לשאול את פי בהרב, והוא, כמובן, היה לשחוק. אז הסיר בהרב גם את שמו מעל הראזסוויעט, וראזענפעלד נשאר לבדו גם עורכו גם מוציאו, ומני אז חדל בהרב את כל ספוריו מהראזסוויעט, ולא יסף לדעת אותו.

ומעיני לעוואנדא לא נעלם דבר, והוא ידע את ההבדל בין הראזסוויעט ובין הרוססקי יעווריי. מיטב הספורים והמחקרים עברו אל הוואסחאד החדשי אשר החל או לצאת, ולשני מכה“ע השבועיים נשארה אך הפובליציסטיקה, זאת הבכרה קלת הרגלים, ונפש לוהטת גחלים כנפש לעוואנדא לא שבעה מן המים הקרים אשר הלכו להם לאט על פני “הרוססקי יעווריי”. כל המעשים הגדולים והמקרים הנוראים אשר נעשו ואשר קרו בימים ההם לא הפריעו מנוחת המכ”ע הזה ולא הוציאו אותו מקרירותו: עשרות אלפים מישראל עוזבים את הארץ ללכת בגולה – “צאתכם ובואכם לשלום, יהודים!” יבוא לו הכל על מקומו בשלום, וחובתנו להוציא גליון שלם בכל שבוע אנחנו ממלאים בדיוק. אך לקרוא בקול גדול, להתקצף ולהתרגז – את זאת לא נעשה: לא אלמן, ב“ה, מגבירים ישראל, ובודאי יעשו כל הנצרך, ואנחנו, הדיוטים, מה? כאשר יצוו המה לקרוא בקול, להתקצף ולהתרגז – אז נעשה כמצוה, אבל בלא גזרה מלמעלה אין נוקפין גם אצבע מלמטה. – הקרח הנורא הזה אשר היה נטוי על הרוססקי יעווריי הכעיס את לעוואנדא מאד, וכאשר היו בסוף הקיץ 1881 ובאביב 1882 האספות הידועות בעיר הבירה, והראזסוויעט חצב להבות וידבר אמת על דבר העמיגרציה וישוב ארץ ישראל ותחית האומה – מהר לעוואנדא לתת את ידו למה”ע ההוא. מי שכח את “הרעיונות הפורחים”, את חזיונות ה“פלשתיני הגלתי מתיאש” ואת כל המאמרים הרבים אשר כתב אז לעוואנדא בהראזסוויעט? לא, לעוואנדא לא “עזב את הסופרים המשכילים”; אגס-עומד ומנוחת-עצל היו תמיד תועבות נפשו הגדולה, ובאשר תנועת החיים, אש מתלקחת, רגש הדמים ומלחמת יושר וכבוד – שם גם לעוואנדא, ומה היה “הראזסוויעט” אם לא במה גדולה לכל מלחמת מצוה ולכל תנועת יושר?….

…להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים כי עוד חזון לימים.

(דניאל, י. י"ד).

א.

כה אמר אחד מראשי כותבי הספורים בימינו: הנה ימים באים וירד כבוד הספרות, ואך הספורים לבדם יכבדו על פני כל העם. גם מוסר וחכמה, גם דברי הימים ותורת חרושת המעשה וכל מלאכת מחשבת – כל אלה יובאו אל העם בדמות ספורים, לקוחים מעולם המעשה, משוק חייהם יום יום, ואך אז יקרא אותם העם באות נפש ויקח תורה מפיהם. כי לו גם לא נסכים כי “אנו כחמורים”, וכי עתה בכלל “נתמעטו הלבבות”, הן זה נעלה מעל כל ספק, כי למן היום אשר באו, באחרית המאה העברה, הענציקלופדיסטים להפיץ סודות הדעת בין כל העם ורבים ישוטטו עתה לבקש כל חכמה וכל דעת, אי אפשר עוד לצמצם את החכמות בספרים המובנים אך “ליחידי סגולה”, ועל החכמים, הבאים להורות את העם, החובה לרדת ממרום שבתם אל ההמון היושב בשפל ולדבר לו בלשונו ולפי רוחו. בגלל זאת תחזינה עינינו עתה בכל חכמה ומדע את הסופרים משתדלים לכתוב בשפה קלה וגם יפה, ולא יבואו עוד עלינו בעב הענן אשר היו תמיד החכמות מתכסות בו; יען כי אם לא כזאת יעשו, אז לא יפן העם אל מנחתם ולא יהיה ממנו שומע להם.

כי הנה מיום אל יום תכבד העבודה על האנשים, מלחמת החיים לא תחדל, אך עוד מתלקחת ביתר שאת, אש תמיד יוקדת ביושבי תבל, ואין איפוא עתות האדם בידו לקרוא גם דברים המובנים לו, גם הנכתבים בשפה קלה. עבודה קשה, הה, עבודת פרך עתה על שכם כל בני האדם, השכלת המוח לא הביאה לבני האדם את האושר – אשר השכלת הלב תוכל לתתו – לשמוח בחלקו, והנה האדם רובץ כל היום תחת סבל עבודתו, דאגותיו וצרכיו המרובים, ואיפה יקח לו מועד להגות בתורה וללכת אל בתי המדרש לשמוע דבר חכמה ומדע, לו גם תהיה התורה נכתבה ביתרון הסבר ולו גם היו שערי בתי המדרש פתוחים יומם וליל? כי גם ככלות עבודתו, יחפוץ אנוש לבלות רגעי מנוחה בסוד רעים ולשמוע שיחת ילדי יום במושב חבר או בצל ביתו ומשפחתו. נחוץ איפוא להתאמץ כי יאבה העם לקרוא, נחוץ לחבל תחבולות לחבב את הדעת על העם, למשכהו לבית המדרש, לכרוך לו את הספרים בכסף ובזהב אם כזאת אהבה נפשו. הנה הוא חפץ לבלות את עתות המרגעה בשיחה בטלה ובדברים על מקרים ומעשים מעולם החיים – הבה נספר באזניו ספורים המושכים את לבו, ונתחכמה לו להשמיע באזניו, דרך אגב, כמו מבלי משים, ידיעות אחדות מאהל התורה ומחלקי המדע אשר יש את לבבנו להורות לו; נתנכל אליו להמית בקרבו כל רע וכל מדה לא-נכונה ולטעת בתוכו כל טוב וכל מוסר, בספר לו מסביבותיו ומכל הקרוב ללבו. בדרך כזה נוכל ללמד לאדם גם מוסר ודברי הימים וכל תורה ומלאכה, וכבר הלכו סופרים רבים בדרך זה ויעשו חיל ועדים המה ספורי זשול ווערן וחבריו, אשר נעתקו לכל הלשונות המתהלכות ויתפשו לבות קוראים לרבבות. ובאחרית הימים, כאשר עוד יכבד עמל אדם עליו למצוא את צרכיו ועוד תגדל טרדת הפרנסה על האנשים ועוד תקצר עתם מלרכוש להם את הדעת בעיון רב וביגיעת בשר ונפש ובאבוד ימים ושנים, אז יבוא היום אשר אליו נבא הסופר ההוא – עמיל זאלא, וכל הסופרים יהיו מוכרחים למלא את כל הארץ דעה אך על ידי ספורים, אשר אך אותם יקח האדם למקרא לענג נפשו בנוחו רגע מעבודתו הקשה כל היום.

ובאמת גדולה מאד פעולת הספורים על המון הקוראים, ההמון הזה המוציא תמיד משפטיו לא ע“פ ההגיון המפשט אשר בהלך נפש יסודו, כי אם עפ”י הדברים המעשים והמקרים, אשר יראה בעיניו וישמע באזניו. ולכן האיש הבא להטיף לדעה חדשה, אשר למען הוציאה לפעלה נחוץ כי יכירוה ויקבלוה רבבות אנשים, אז עליו להתאמץ מראש כי תעשה הדעה ההיא קנין עם רב, כי תבוא כשמן בעצמות ההמונים, כי ירגישו אותה כמוהו, כי תהיה הדעה קרובה בפיהם ובלבבם לעשותה, – ואת זאת נשיג בשומנו זאת הדעה הרצויה ליסוד ספורים המתארים בשרד את החיים אשר המון הקוראים חפץ לדעת אותם, ובכשרון המספר תלוי הדבר, כי ידע לחבב על קוראיו את הדעה הקלועה בסבכי ספורו, הטוויה והנארגה יחד עם חוטי הספור. כן עשתה הסופרת ביטשר סטוי, בחפצה לתת בלב העם חסד ורחמים אל העבדים הכושים אשר באמעריקא, כן עשו הסופרים הרוססים בהטיפם עשרות בשנים לחפש האכרים, וכן יעשו עוד הסופרים גם עתה באמעריקא ובמערב אירופא לכל השאלות הארורות אשר הנה “צרות רבים” ואשר גם פתרונן תלוי ברגשי עם רב. –

ואני מאמין באמונה שלמה, כי גם רעיון תחית ישראל בארץ ישראל, הדעה הזאת אשר בכל אופן היא נשגבה מאד, לו גם בתור “השארת-הנפש” של ההיסטוריא, – הרעיון הזה אך אז יוכל לקות לצאת לפעולה, אם ישבעו רבים לדגלו, אם המונים המונים יכירו וידעו כי, לכל הפחות, הצדק והיושר המה מוסדות הדעה הזאת. ואך אז יש תקוה לראות את ארץ ישראל בתחיה, אם קהל גדול יתעוררו לחיים ולתנועה על ידי הדעה הזאת. קהל גדול, – ולא אך בני ישראל לבד, כי אם גם מבני העמים. כי הן זה כאלפים שנה חדלה ארץ יהודה להיות ארץ היהודים, ורבים המה הגוים והממלכות אשר להם חלק ונחלה וזכרון בארץ ישראל. ואף גם זאת: זה כאלפים שנה אך עבד ישראל, וכבר למדו העמים שכניו ואדוניו לחשוב כי נצח לא יצא לחפשי; ולכן, אם כי בקרב בני ישראל רעיון התחיה לא חדל לחיות תמיד, אם בדמות תקוה או חזון לאחרית הימים, בדרך השתלשלות המקרה בתולדות בני האדם או בדרך נס מן השמים, – אבל להעמים, שהמה אדוני הארץ והמקרים בידם נתנו, להם מוזרה מאד הדעה הזאת, לא יבינו את דרכה ולא ידעו את מקומה; והלא גם הדעה הזאת היא אחת מאלה אשר תצאנה לאור רק אם יבאו רבבות אדם לעבוד אותה שכם אחד בכל לב, רק אם יתאספו כל העדרים וגללו את האבן הגדולה הזאת ממקומה, רק בעזרת עמים רבים.

אשר על כן חובת נביאי הרעיון הגדול הזה לעשות לקנין כל העמים והלשונות, נחוץ לחנך את העמים על דרכם, למען יכירו וידעו את הדעה הזאת לאט לאט, להודיע גלוי לכל כי אמנם יש תקוה כזאת בלבות בני ישראל ולא תהיה עוד כמו זרה בעיני ההמון; נחוץ מאד לתת בלב העמים אהבה להדעה הזאת כי ימשכו אותה חסד וכי ישתוממו ויתפעלו מרוב גדלה וחין ערכה; נחוץ להבינם בינה כי רוממות ועוז בהדעה הזאת ועל כל בני האדם הנאורים החובה והמצוה להרים גבהה גבהה את הנס אשר ביד נביאיה, וכי ראוי הוא דגל אשר כזה לעבור תחתיו ולהשבע לו. כן החיו את ארץ יון, כי הללו נביאי יון בכל העמים את חכמת העם הזה בימיו מקדם, וכי חובה רובצת על בני העמים הנאורים, יונקי שדי השכלת העם הזה, להשיב לתחיה את הגוי הנאור אשר תורתו בתוך מעיהם, וימצאו לו חיל מתנדבים אשר לחמו את מלחמות היונים אך לשם הדעה הזאת, תחית עם יון לבדה. וכן נחוץ לעשות גם לרעיון תחית ארץ ישראל, אם כי על הרעיון הזה לצאת לפעלו “לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח”, ומגן ורמח לא יראה בכל לוחמי הדעה הזאת אשר בצלה “יגור זאב עם כבש”; נחוץ כי תמלא הארץ את הדעה, כי ינהרו גוים רבים אחריה, כי תוליד לנו משוררים כלורד בירון, והמה ילהיבו נפשות וישבו לנו שבי לבבות חמים. ומפני כי הספורים על מחזות החיים ומקרי הימים המה המפתחות אל לב ההמון, לכן על נביאי הדעה של תחית ישראל בארצו לרכוש להם את המפתחות האלה, למען יוכלו לבוא בשערי לב העמים ולהטותם אל אשר יחפצו.

ואחדים מכותבי ספורים כבר הבינו את ערך הרעיון הזה, המרחף חרש, כעוף המרפרף נוגע ואינו נוגע, באויר דברי הימים, וכבר נסו כחם להשמיע משפטם, איש איש כפי השקפתו, ולהעמיד חזון, איש איש כפי מערכי לבו, על אודות תחית ארץ ישראל ועם ישראל. לשני סופרים טובים מבני ישראל היה רעיון התחיה דבר בעתו, בעת אשר בראשית שנות השמונים נראתה תנועה קטנה בקרב הספרות והחיים של אחינו בארצות אירופא. על דעת הסופר האחד היתה כל התנועה הזאת נסיגה לאחור, כי עמו נבזה בעיניו נמאס ולא יצלח לחיי ארץ וממלכה, והסופר השני מחא כף לקראת התמורה, בחשבו כי תמהר גם גאולה לבוא אחריה. שני הסופרים האלה המה בהרב (באָגראָוו) וסמאלענסקין, ואם כי שניהם בני ישראל, ואם כי הדבר קרוב אליהם מאד, בכל זאת ספוריהם חלשים ודלים מאד ופרי כל עבודתם במקצוע זה בסר. ולעמתם נשאו את חזיונותיהם על תחית ישראל ותחית הארץ סופרי העמים, הלא המה ביקונספילד, דז. עליאט וגם – עמיל זאלא… שלשה אלה חבקו בזרועות כשרונותיהם הגדולים את כל הרעיון הגדול הזה, ויתבוננו בשום לב אל כל אשר יהיה באחרית הזעם.

ואמרתי כי לא יחר אף הקורא בי אם אבוא בזה להעביר לפניו כל טוב הסופרים השונים האלה ולהתבונן אל האור אשר הגיהו המה עליו איש איש מנקודת מצבו, אם כי את כלם אולי קרא במקורם או בתרגומים שונים. אל נא יאמר: קמחא טחינא טחין, כי דברי תורה לפעמים עניים הם דבר במקומו לבדו ועשירים הם אם יבאו בחוברת עם יתר הדברים הבאים ממקור אחר לחתום החזון ולהאיר עליו אור. בכלל, לא למותר להביא בחשבון את הרכוש המעט אשר עשה לו רעיון תחית עם ישראל בארץ ישראל באחד המקצוע שבספרות, ולהתבונן אליו בשום לב.

וספורי סופרי ישראל יבואו ראשונה.

ב

הדבר היה בראשית שנות השמונים, אנחנו כבר אמרנו: עברה לבלי שוב אהבת צעירי ישראל לקדשי בני עמם – לארצו, לשפתו ולסגולותיו מימי קדם. הן סגולותיו נשכחו; שפת עבר נפלה נפלה, המשורר ראה את קומץ הקוראים כראות “שבלים בודדות”, ולבבו נבא לו רעה כי המה – “הקוראים האחרונים”; וארצנו, ארץ ישראל, – מי זה ישים לבו לזכור את כל הארצות הקטנות אשר באזיה הקטנה? הן כל אלה כמעט נהפכו למעשים שהיו בשכבר הימים, לזכרונות נשכחים… אבל כפי הנראה עוד ירחק יום הקץ. עוד נאמן היה האל בבריתו עם ישראל, ולכן, כאשר כבר גדלו ועבו מאד החבלים אשר בהם נמשכו צעירי בני עמנו מבית המדרש הישן אל אולמי בית המדרש החדש; כאשר הבריק והאיר מאד האור הנעים של ההשכלה הכללית אשר רכשו להם צעירינו במקום האור הכהה אשר נגה תמיד באהלי התורה; כאשר הרחיקו בני הנעורים ללכת שבי אחרי מאהביהם החדשים וישכחו את עמם ואת בית אביהם – אז נפסק פתאום החבל, פתאום חשך האור הגדול, וכן פתאום הכינו בית מאהבינו והננו עזובים לנפשנו ואין מאסף… אז הגיעו “ימי התשובה”, אשר שבו אל עם ישראל רבים מצעירי בניו, אז בקש לו “הכח הדוחה” מקום להתגבר על עז כח המושך של ההשכלה האזרחית, ואז די היה ביד מקרים אחדים למלא את המקום ההוא ולהוליד את הריאקציה, אשר היתה תולדה מוכרחת מכל מצב הענינים בעת ההיא. וכאשר אמרתי, עצרו כח מקרים אחדים יוצאים מן “הסדר הרגיל” להזכירנו נשכחות, לשוב ולחדש ברית ראשונים ולהתבונן רגע: אנה אנחנו עולים.

ומקרים רדפו מקרים, ומעשים השיגו מעשים – ועל כל הרי ישראל התנוסס גם לעיני כל יושבי תבל ועליו חרותה מלה אחת אשר כאלפים שנה מספר שנותיה – “גלות”…אז הגלו בני עמנו לערי מערב אירופא ולעבר ים אוקיאנוס ולקצות אפריקא ולמדברי אוסטרליא, ואז הגלו בני ישראל לארץ ישראל…

ורעיון תחית ישראל בארץ ישראל לקח לבות רבים, וברב-כח התעוררה התקוה זאת התקוה, הנושנה…

ואז בא המועד לכל סופר בישראל להשמיע חזון רוחו על התמורה הגדולה אשר כמו נראתה במהלך המחשבות של צעירי בני עמנו ועל העתידות הנשקפות אלינו לרגלה, וכותבי ספורים בישראל מצאו את הבקעה הזאת טובה להתגדר בה. סמאלענסקין ובהרב, הסופרים אשר עשו תמיד אזנם כאפרכסת לכל תנועת בני הנעורים, אשר אהבו את בר הילדות ואת חם השחרות אשר לצעירי בני ישראל, אלה אשר הוכח הוכיחו את בני הדור בלכתם תהו בדרך לא מצא חן בעיניהם, – שני אלה לא יכלו, כמובן, להעלים עין מכל הנעשה במסבת הצעירים בימים ההם. הקוראים העברים יודעים מי היה סמאלענסקין ומה היה לצעירי עמנו, ואחדים יודעים בודאי גם את ערך הסופר השני, ערך בהרב, וגם הביא המקרה לידי לדבר על אודותו דברים אחדים במקום הזה (“להעיר ולהאיר”, השלח חוב' ז'). לא הרי סמאלענסקין כהרי בהרב, אך גם זה האחרון היה, בכל אופן, איש לב, מתהלך את צעירי בני עמנו, אחד מאלה הסופרים אשר כח העלומים חזק בקרבם וגם ברבות שנותיהם עוד לבם ער לכל תנועת נעורים ורגשות הבחרות. הוא היה תמיד נמצא לכל תנועה חדשה בקרב הצעירים ואחד מן “העשרה ראשונים”, עונה לקוראי בשם כל דעה חדשה בקהלם, ויש אשר היה גם נמהר בדבריו ונחפז במעשיו ולפעמים גם קל בדעתו כאחד מבני הנוער. וכאחד מבני הנעורים לא נסוג אחור מפני כל, לא פחד פן ינחל קלון תחת כבוד, וימצא עז בלבבו גם להטיף לנשואי תערובות בין ישראל עם העמים, גם התנה אהבים עם “האחים הביבלים” אשר צמחו ביעליסאוועטגראד, וכאשר עברה הרנה במחנה צעירים רבים מבני עמנו; “לאהליך, ישראל!” כתב גם בהרב ספור על אדות הרעיון הזה, הלא הוא הספור “איש הרוח” ( “Мавякь” ) “מעשה נורא מחיי פסיכיאטר צעיר”, וידפיסהו בחוברות ה“וואָסחאָד” לשנת 1884. ואם בכלל שיחת חולין של סופרים מובהקים ובעלי כשרון צריכים למוד, מפעל ספרותי כספורו זה של בהרב, אשר לקח לו לעבודתו זאת אבני פנה מאמונת בני עמו ותקותו, – לא כל שכן שראוי לשים אליו לב.

“עברי נולדתי, ואת חכמת הרפואה למדתי, ומומחה אנכי למחלות הנפש” – כה יתחיל הרופא הצעיר את ספורו. “מדוע בחרתי לי רק את המקצוע הזה ברפואה – לא אדע נפשי. הן יש נוכלים חרוצים וגנבים ערומים אשר בכונה יבאו להיות שוטרים ומחפשי בני-עולה אך למען יוכלו ביתרון הכשר לכסות על פשעיהם המה ולא יתפשו בכף. ואני בעצמי חולה הנפש הייתי מעודי, ומי כמוני יודע כי אנוש אָנוש אנכי מאד, ולכן בחרתי מחלות הנפש לרפאותן, למען לא יודע כי אני אני החולה”…

אם חולה או מתחלה היה הרופא הצעיר הזה, אבל נכונה לא היתה בנפשו, ושנות הלמוד הרבות הראו פעולתן לרעה על מצבו. סדר עצביו היה פרוע מאז, שנה נדדה מעיניו, בחלום ובהקיץ חזה חזיונות, וחלומות רעים וטובים בעתוהו והחרידוהו יומם וליל. ולכן, כאשר גמר בשלום את חק למודיו בבית מדרש הרפואה, נתן לבו להחליף כח בחיק הטבע, וילך לו הצעיר הזה אל אחת הערים מערי השדה אשר אחותו היחידה יושבת שם, ובצל ביתה אמר למצוא לו מנוחה ולהשכיח שאון עצביו הסוערים. אחותו היתה אשת איש סוחר תמים וישר, והמה ישבו להם בביתם העומד מחוץ לעיר על יד דרך המלך, לא הרחק מחצר בית הקברות אשר ליהודים.

ובעיר ההיא היה איש משוגע ושמו טודרוס, “התוקע”. המשוגע היה לא נגע באיש לרעה, ואך רוח עועים עברה עליו לחשוב כי כבר קרוב קץ הפלאות, כי עתה בא יום ד' להשיב שבות עמו, וכי הוא שֻלח ציר מאת גואל ישראל לקבץ בעירו את גלות יהודה, ולכן התהלך כל הימים בחוצות ובשוקים ותקע לחרותנו. וכל שופר או חצוצרה לא היה בידו, אך דרך האגרוף ואל קומץ עצבעותיו תקע והריע תמיד, וישמיע תקיעות ושברים כקול השופר, ואת “עבודת הקדש” הזאת מלא בחרף נפש. כה היה משפט טודרוס ימים רבים, נערים התקלסו בו ושוטרי העיר הכוהו פצעוהו לא אחת ולא שתים, גם נסו לאסור את ידיו בחבלים למנוע בזה את “השופר” ממנו, אך הוא התחכם לעשות את שפתיו חצוצרה – ולתקוע. טודרוס היה גבה הקומה וחסון כאלון, אבל עבודתו הרבה אשר היתה עליו לרוץ ברחובות מן הבקר עד הערב ולתקוע, ולהעביד את גרונו להרים קול כשופר ולהוציא מלבו תרועות “גנוחי גניח וילולי יליל”, הלאתה אותו עד מאד לעת ערב, נשימתו עיפה לתקיעות ובאין אונים שכב באשר נפל עד יום המחרת, עד אשר החליף כח להוסיף ולתקוע. מקום מקלטו היה חצר בית הקברות אשר ליהודים, בבית השומר והקברן, איש זקן ושמו רבי אפרים. הזקן הזה ובתו היחידה דבורה נתנו תמיד בביתם מקום לטודרוס ללון ומפתם הצר האכילוהו לחם בבקר בצאתו “לפעלו” ובערב בשובו עיף ויגע מאד. לפני אדוני חצר-המות האלה שפך תמיד טודרוס את כל לבו, באזניהם השמיע את כל הגימטריאות והאסמכתות אשר לרגלן נוכח כי אמנם הוא הוא הקדוש למקרא עדת בני ישראל ולמסע המחנות תחת פקודת המשיח. אנשי רוח כאלה נמצאים לפעמים באמת, ולא חזון שוא הוא אשר בדה הסופר מלבו. את אחד מאלה ראיתי גם אני. בעיר מולדתי היה בטלן עני אחד אשר תמיד התפאר כי הוא מלך המשיח בעצמו, ועל כל שאלות הפוליציא לשמו ומולדתו ענה ארמית: “אנא מלכא משיחא!”, והביא ראיות מן המדרש ומן הזוהר כי מאנם כנים דבריו, ותמיד, כמו לחזק את כל המופתים וההוכחות מן הספרים, הוסיף לאמר: הן רבי זנוויל השמש בעצמו אמר לי “כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד”. ובאמת נחקר הדבר ונמצא כי ר' זנוויל השמש בנקותו את רצפת בית התפלה במטאטא אשר בידו גמר אז את שיורי תפלת השחר, ואת הפרזה הזאת אמנם השמיע מתפלת “עלינו” בעברו על פני המשגע, הבטלן – המשיח.

וטודרוס זה של בהרב לא התנשא להיות משיח, אך לאחד מעוזריו המפנים לפניו את הדרך, ומשרתו על שכמו היתה להעביר שופר תרועה בעיר מושבו. השומרים הממונים על הסדר הביאו את טודרוס אל בית המשוגעים, אך באין יודע מאין בא ואיזה קהל עדתו, לא נמצא כל מוצא לכסף להביא אל קופת בית החולים די ערך מחיתו, ולכן שלחוהו מבית החולים לנפשו, בפרט אשר לא נגע בימים הראשונים באיש לרעה. אך לאט לאט התגבר עליו רוח השגעון, ואז החל טודרוס לזרוק מרה באלה השוחקים על משבתיו, ואוי אוי לאיש אשר יעוז להטיל ספק בקדשי לבו, ומה גם לאמור לו: שקר הדבר, עוד לא בא בן דוד. אז רבו עיניו ברקים, ויש אשר הסיר את אגרופו מטיל הברזל מעל שפתיו וחדל רגע לתקוע והורידנו בחמה עזה על קדקד הכופר המתגרה בו. אז נהיה טודרוס למגור ולמחתה לכל יושבי העיר ופחד כל הילדים, ואך אפרים הקברן ודבורה בתו לא חלו ולא יראו מפניו כבתחלה, והם הוסיפו להתהלך עמדו באהבה וברחמים, ולאט לאט נתן המשוגע הזה את רוחו גם בקרבם ויתן “מהודו” גם על הזקן ובתו. כי גם שני אלה היו אנשים בלתי רגילים, ולא לחנם הלך טודרוס אצל אפרים ובתו אלא מפני שהמה בני מינו… כי הימים הרבים אשר חי הזקן בחצר הקברות “והתהלך” עם המתים הטביעו את פעולתם עליו, והוא למד את נפשו לחשוב את השוכנים בקרבתו כשכנים חיים אשר באו להתגורר עמדו, ובספירות החזיונות האלה גדל הזקן גם את בתו דבורה, ותהי גם היא חוזה וגלוית עינים…

ובית אחות הרופא הצעיר היה, כאמור, לא הרחק מחצר בית הקברות, ובאחד הימים הלך לו הרופא החולה, על פי בקשת אחותו, להשתטח על קבר אבותיו אשר בחצר ההוא, ושם התודע ראשונה אל אפרים הזקן, וידע גם את כל אשר עמדו. הרופא אמר בלבו, כי עפר קברות הוריו יכסה מעט את פצעי הספק המכאיבים לבבו, והמית עורקיו תחרש מעט לקול הזכרונות היקרים העולים מתחת מצבת אבות. אבל לשוא… זכרון ההורים אשר עזבוהו בעודנו נער קטן, שלטון המות השם משטרו במקום הזה וחזיונות הזקן רבי אפרים, שהוא סמל דמות הסוד הנורא של המות – כל אלה פעלו נוראות על הצעיר החולה ויפילוהו למשכב. וכאשר התעודד, אוה לו את חצר המות לשוח בו תמיד, בכל עת אשר חפץ לשאוף רוח צח. בין האלונים כבירי הימים המתנשאים מעל גבעות הקברים ומצבות העץ והאבן מצא הרופא תמיד את אפרים הזקן מפקח על “רכושו וקנינו”, כאשר קרא לחצר הקברות, וכן התודע שמה אל דבורה בת הקברן, ושתי הנפשות האלה היו היחידות אשר הראו אותות חיים בממשלת המות הזאת, ואליהן התודע ועמהן התהלך יום יום. הוא כבר הכיר וידע כי גם לדבורה נפש חולה, הוא נתן לב ללמוד ולדעת את הנפש החולה הזאת, ומבלי משים נקשרה נפשו בנפשה, וגם העלמה ידעה והבינה מה הוא הרופא הצעיר לה… אז לא הסתירה העלמה החולה מאת בחירה את מחלתה – חזיונותיה על דבר המתים, החיים בפיה וברוחה.

גם מבלי היות רופא נוכל להבין כי קרבת חצר הקברות וחברת שוכניו לא אזרו בגבורה את עצבי הרופא החלש להחלימו ולהחיותו, ויהי ההפך: סערות המחשבות, המתחוללת בתקופה ידועה בחיי כל צעיר בישראל לעורר את התקוה השוכנת בסתר תהום הנפש ובקצוי כל לב עברי, התאחדה והתחברה אל ההזיות ואל האמונות אשר שמע הרופא הצעיר מבני לויתו, מפי אפרים ודבורה, אלה האנשים אשר דברו על המתים הקבורים בחצרם כאשר ידובר על אדות אנשים חיים וקיימים, ומעל דל שפתותיהם לא סרו דברים על תחית המתים וביאת המשיח.

ועצבי הרופא החולה הלכו הלך והתרגש, וראשו הנה ריק כל הימים והלילות…

ובשכונת חצר הקברות, הרחק מעט מן העיר, היה חצר שדה קטן אחוזת אחד הסוחרים בבגדי בד אשר בעיר, ומפני כי בחדשי הקיץ גר שם הסוחר וביתו, לכן היה שם גם האוצר הכולל לסחורתו, ואוסם גדול היה מלא כתנות בד ומעיל במספר רב. בליל סגריר אחד, בעת אשר כל גרי חצר הסוחר נמו שנתם, התגנב טודרוס המשוגע מחצר בית הקברות הקרוב אל אוצר בגדי הבד ויקח ממנו דיו, וישא את כל הבגדים הגנובים אל חצר הקברות, וילבש את כל המצבות כתנות בד לבן ויעטוף אותן שמיכות לבנות. מדוע עשה כזאת ואיזה הדרך בא אליו החפץ לעשות את המעשה הזר הזה – אין חקר לרוח משוגע, ומי בא בסוד אנוש אשר מחו מלא עועים וראשו – הזיות וחזיונות. ואולם מן המעשה אשר עשה נברא לו לעצמו, כפי הנראה, מחזה נפלא ונורא אשר התאים לחפצו, וכאשר נשב רוח חרישית בבגדי הבד ובהתנועע לרוח הלילה כנפי המעילים והשמיכות הלבנות דמה המשוגע כי עיניו תחזינה את תחית המתים, ועין בעין הוא רואה בקום כל הרפאים מקברם והנם נצבים עליו עטופים שמלותיהם הלבנות, נעים ומתנודדים, כי חיו… ובכן איפוא הלא הקיץ הקץ, בא המשיח! ועתה הלא עוד לא יאחרו לבוא כל האותות והמופתים אשר יעשה ה' לישראל עמו, כי הנה יום ה'…

למראה החזיון הגדול הזה היה הרעיון הראשון אשר בא בלב המשוגע: למהר ולהביא את הבשורה לידידיו ורעיו. – לאפרים ולבתו, אלה אשר בצדקתם ובאמונתם מצא לו תמיד עז ומשענה, ישמעו נא המה ראשונה את הבשורה הגדולה. משוגע ממראה עיניו ומשוגע מטבעו עף טודרוס כחץ מקשת אל הבית הדל אשר שומר חצר הקברות ובתו שוכבים נרדמים שמה. “קומו, הקיצו, אחים! – הרעים קולו בצעדו על מפתן הבית – משיח בא, בא המשיח וכל המתים חיו, הללויה!” ובטרם מצא אפרים את ידיו ואת רגליו לצאת מאהלו, ובטרם עוד העביר שנה מעיניו, מהר טודרוס וישם עליו את הטלית ואת התפילין של הזקן, וימהר לשוב אל חצר הקברות וישמיע שירי זמרה על נפלאות מחיה המתים.

נוראה היתה פעולת החזיון אל הזקן ובתו, אשר אל הרגע הזה חכו כל ימיהם, כי המה יהיו הראשונים לראות בתחית מתי ישראל; עיניהם עתה לנכח הביטו כי אמנם הקים ד' את דברו וכי אמת בפי טודרוס, וכמהו כמהם נסגרו בידי המחזה הגדול והנורא. “מהרי, בתי, ושימי רגליך כאילות לרוץ העירה לבשר לכל אחינו ישע וביאת משיח”, קרא הזקן. ודבורה מהרה, ותחשוב רגע ותרץ – אך לא אל העיר, כי אם אל הבית הסמוך אשר הרופא מכירה ומיודעה שוכן שמה, ותפתח את חלון חדרו ותעירהו משנתו ותקימהו ממשכבו, ובקול נגיד ומצוה האיצה בו כי ימהר ללכת אחריה. לבב הרופא התפעם בקרוב, פחד ורחב מבלי דעת פתרון חזיון לילה הזה, אך בכל אלה לא יכול להתגבר על פחדו, וישמע לקול מצוות דבורה, ומבעד החלון יצא אליה, והיא משכה אותו אחריה אל חצר הקברות, ומעל הגבעה למולו הראתה אותו דבורה את המראה… והוא עודנו מתנונן בחזון ולא ידע נפשו, והוא עודנו עומד משתומם למראה עיניו ולמשמע שירי זמרה מוזרה עולים מבין הקברים ומתוך קהל המתים-החיים המתנועעים, והנה חרד אליו טודרוס המשוגע ובחמה שפוכה הכהו על ראשו באגרופו הנורא ויפלנו ארצה מתעלף וכל חושיו בו אבדו…

ג.

מפחד בלילה הזה השתגע הרופא והובא אל בית החולים, ועל משכבו בחליו חזה חזיונות ויחלום כל הימים שיבת ציון ותקומת מלכות ישראל.

זאת היא היריעה אשר בחר לו הסופר בהרב לתאר עליה את כל מחשבותיו וחזיונותיו על אדות רעיון תחית עם ישראל. נסורה נא לראות את משפט הממלכה החדשה אשר ראה הרופא המשוגע בחזיונותיו, יען כי החזיונות האלה הלא הם הרהורי לב הסופר בהרב, וכזה איפה יהיה משפט המלוכה בישראל לפי דעת הסופר הזה.

הממלכה נכונה בארץ ישראל, וירושלים היא עיר הבירה. התוגר עזב את כל הארץ, כל עריה וכפריה, גם כל אניות המלחמה וכלי המשחית ואת כל הברזל והנחושת; ובני ישראל, היראים מפני אבק שרפה ואינם מלומדי מלחמה, לא ישליכו בכל זאת את כל הכבודה הזאת אחרי גום ככלי אין חפץ בו, אך, כעם סוחר ומבין במקנה וקנין, יתנו כל אלה בכסף ויעשו איפוא, תחלת כל, “מסחר טוב” מאד. אין לנגד בהרב היעוד הלאומי של נביאי עמנו, “וכתתו חרבותם לאתים” מפני כי “לא ישא עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, אך שש לקראת המקרה לשים לנגד עמנו את סחרו “חטאתו”, ואת דבר יראתו מפני אבק השרפה, אם כי על סופר עברי היה לדעת, כי כמאת אלף צעירים מבחורי ישראל עובדים תמיד בצבא אך בארצות אירופא לבד, וחיל גדול כזה לאו מלתא זוטרתא היא, ומעולם לא נשמע כי יתלוננו על אנשי החיל מבני עמנו באשר המה שם, כי מוגי לב המה ומפחדים מפני אבק השרפה.

על דברת בהרב, לא היה זה המשיח, אשר גאל את ישראל, למלך על עמנו, אך הוא עשה את שלו: החיה את כל המתים, קבץ יחד את כל בני ישראל מארבע כנפות הארץ ויביאם למרום הר ציון, ויאמר אליהם: הנה קבצתי אתכם היום מכל המקומות אשר נדחתם שם, הקימותי אתכם מקברותיכם, והנכם נצבים כלכם, ראשיכם זקניכם וכל המונכם; עשו איפוא כלבבכם ובחרו לכם ממשלה אשר תמצא חן בעיניכם. ואחר כן גז חיש ונעלם המשיח, וטרם ידענו איך ומי בחר את המלך, אך בהרב יודיענו כי הממשלה נכונה ביד הצדיק “רבי דודצי נכד הבעש”ט“, והוא וגבאיו שוכנים בארמון הפחה אשר בירושלם. מנהגי המדינה ונמוסיה כמנהגי קהלות אחינו בערי המצער אשר “בתחום המושב”, לכל פרטיהם ודקדוקיהם המשונים והמוזרים. כל הזר בחיי בני ישראל, בחייהם הפרטים ובחיי החברה – חי וקים גם בארץ ישראל ובממלכתו החדשה, כמו גם כל זה מחויב לעבור דרך “גלגול מחלות” מהכא להתם יחד עם כל מתי ישראל, כמו היה כל זה מורשת קהלת יעקב מדור דור, והמנהגים הזרים המה בטבע מחצבת עם יהודה ומתחלת בריאתו נדבקו בו, ולא מקרוב באו ולא ידי אחרים חלו בו להדביק אותם בישראל ולא באשמתו. יסוד ספר המשפטים בממלכה החדשה הוא “עין תחת עין שן תחת שן”, ולכסא דין יושב השלחן ערוך ועל פי דיני עונשין וקנסין המבוארים בו ישפט כל העם. אל אספות הקהל, אשר אין הנשים לוקחות כל חלק בהן, יקראו השמשים, ומי אשר ימרה חלילה את פי השמש ולא יבוא אל האספה למועד אשר יעדו לו – אין לו כל חנינה ואחת דתו להלקותו מכות מרדות, ובכלל, על כל דבר חטא ופשע קל שלוחי בית דין לוקין ורודין ברצועות אשר בידיהם, ושבטים נכונים תמיד לגו כל ממרה את פי הרבנים, זכורני, כי גם המנוח יהודה ליב גארדאן אמר לי בשנת תרמ”ב, כי ראשית מעשי חובבי-ציון תהיה להכין אבנים בכל עיר ועיר בארץ ישראל, למען תהיינה נכונים בידי בתי הדין לסקול את כל נושאי מטפחות ברשות הרבים, וחשב כי לעגו זה בכחו להרוס רגע אחד את כל חזיונותינו בתחית עם ישראל. וגם בהרב בטוח, כי הממלכה תהיה כלה ממלכת צדיקים, רבנים, פרושים וכל כנותהון; ידם בכל, המה עליונים לכל עניני הממשלה, ואם כי העשירים המה גם שם יחידי סגולה, אך גם עליהם נהפך מעט הגלגל: בארצות הגלות היו הרבנים והצדיקים יראים מפני העשירים והיו מוכרחים להאפיל בטליתותיהם על כל עונותיהם; ועתה – העשירים יחרדו מאד מפני כל רב וצדיק, מפני כי אלה האחרונים המה עתה גם פקידי הממשלה ונושאי המשרה, ובכן המה עתה גם אדוני “העסקים” ומידיהם יקחו עתה כל מיני קבלנות, מחמד נפש הגבירים בעלי העסקים, ולכן המה עתה כלם עפר ואפר תחת כפות רגלי הרבנים ויתר חיות הקדש.

והנה פה נזכר בהרב רגע, כי לבד יהודי רוסיא ופולין הלא ישנם עוד יהודים בעולם, אשר ממנהגי “התחום” אינם להם לתורה ומצווה, ואולי לא ימצא חן בעיניהם המשטר אשר ינבא לו בהרב. אבל מן המצר הזה ימהר בהרב לצאת למרחב, בהודיעו לנו כי ממלכת ישראל היא בעלת דו-פרצופין, או יותר נכון, שתי ממשלות מקבילות תשימנה משטר בארץ: יהודי רוסיא ופולין יעשו להם מלוכה בפני עצמם, ויתר היהודים – בפני עצמם. אם יהיה “רבי דודצי” מלך אחד לכל – לא פורש…

השכלה – מאן דבר שמה. המשכילים השלכו הלאה, בהם אין כל חפץ, והמה מתנועעים כצללים בקצה העם. אך לשוא עזבו את השכלתם, חזרו בתשובה וישכחו את “נושאי דגל ההשכלה” ויבאו ויתרפסו לפני העם, וינסו לדבר דברי אהבה אל עמם מעמקי הלב: העם דחה אותם בשתי ידיו ויזכר להם את חטאת נעוריהם. וכאשר נסה אחד היוריסטים הצעירים, והוא דברן מצוין, לשאת מדברו ביום הקהל על הככר הגדול אשר לפני ארמון המושל, ויהס אותו ההמון ולא נתנו לו לדבר דבריו, ויניסו אותו מעל הבמה.

בכלל אין די חרפות וגדופים בפי בהרב להוריד כבוד. “המשכילים”, ועונם היותר גדול בעיניו הוא – כי היו המשכילים בארצות הגלות מכבדים את העשירים בישראל. כרגע תכירו ותראו סופר עיר הבירה, אשר לבבו מתחמץ למראה עשירי בית ישראל הספונים בהיכליהם ואינם עושים מאומה באמת לטובת עמם, בעת אשר “כל ישראל” בטוח כי לא ינומו ולא יישנו שומריו ונוטרי כרמו בעיר הבירה, אבל גם הסופר הזה אך מתקצף ומתרגז ואין נחת. המטיפים החביבים על בהרב ידברו את דבריהם מעל הבמה ומפיהם יז קצף וחמה עזה. לא דברי חכמים הנשמעים בנחת תאזינו, לא תוכחת-אוהב המלאה אנחה על שברכם, לפניכם לא מטיף מוסר עומד ומורה דרך בדעת ובהשכל, באהבה וברחמים, – אך מהירי חמה יחרקו שן, ילעיבו בכם וילעגו לשברכם, הקורא מרגיש כי דבר לו לא עם אוהב אשר מחמלתו יטיף ויוכיח, אך עם איש ריב ואיש מדון אשר אין ברוחו נכונה ואשר זה כל חפצו להכעיסך למען הרעימך, לא לחבוש לכאבך, אך לזרות על פצעיך מלח עולם ולשפוך עליך את מררתו השחורה… ומכל מראות החיים החדשים אשר יבאו ויראו באחרית הימים מתאר בהרב אך תמונה אחת – מראה אספת העם בירושלים על פני ככר הקהל. ומפני כי אספות “קהל” היהודים היו תמיד לשחוק ולמשל בשאונן ובהמונן בפי כל הסופרים שונאינו – כאלו היו אספות כל המון מעם אחר מצוינות בסדר נפלא! לכן, כפי הנראה, בחר לו בהרב אך את הצד הזה מחיינו החברותיים לעתיד לבוא, ובני מעיו ישישו כי עלתה בידו להכות מכה בלתי סרה את תקות התחיה: הן עם אשר מגרעות כאלה לו, אשר לא ידע סדר ומשטר, אשר באספת קהלו צלמות וסדרים מוזרים – ההוא יצלח להחזיק רסן ממשלה ושבט מושלים?!

זאת תורת הסופר הזה, אשר התרחק מעמו, ואשר בתגרת יד המקרים נתקו גם הפתילים הדקים והחלשים אשר עוד היה אסור בהם אל אחיו ואל חייהם.

יש אשר ידענו בשכבר הימים נער קטן בכל שובבותו ומשחקיו, בכל דרכי הנוער, והליכותיו ומשפטיו בחיים ובדעת לפי מספר שניו, והנער היה נער, ככל הנערים. מני אז עברו שנים, עשר או עשרים שנה, ואנחנו לא ראינוהו בכל הימים הרבים ההם, או לא שמנו אליו לב. והנה באחרית הימים יבוא המקרה לידנו לדבר על אודות האיש הזה אשר ידענוהו בהיותו נער, ונחרוץ עליו עתה משפט לפי מעלליו אז, נשפוט את גדלו בתורה ודעת עתה לפי הידיעות המעטות אשר היו לו אז, מבלי שים לב אל השנים הרבות אשר עברו למן היום אשר ידענוהו ואל פעולות החנוך ותעצומות החיים, – האם מישרים היה משפטנו?

או הנה החכמה וחרושת המעשה, ביחוד חרושת המעשה, תמיד תמהרנה לצעוד קדימה ואף שנה אחת על מקומן לא תעמודנה. הנה העמדה בבית החרושת המכונה החדשה, והתעיף עיניך בה וכבר נתחדשה הלכה חדשה בבנינה, עוד שנה – ואופנים וגלילים הוסרו מתוכה ומקומם לקחו אחרים, עוד שנה – וגם אלה החדשים נתישנו, וכבר יוציאו גם אותם מפני היותר חדשים, ובכל ענפי חרושת המעשה תחזינה עינינו אופנים ופרטים ועצות למלא מלאכות כאלה, אשר לפני עשרות שנים לא ידענו איך להוציאן, או הוצאנו אותן לפעל באופנים אשר כמו זרים עתה לכלנו. והאם מחכמה ידבר איש אם יבוא עתה וישמיע משפט, כי מלאכה כזאת וכזאת אי אפשר או תכבד עלינו לעשותה, והוא לא ידע ולא שם לב כי בין ידיעותיו ובין ימינו עתה עברו שנים רבות, רכסים רבים היו לבקעה, והמכשולים אשר היו בימים ההם אינם עוד, הכבד היה לקל, ועיניו לא ראו ואזניו לא לקחו שמץ דבר מכל הנצחונות אשר נצחה חרושת המעשה בדבר הזה בכל אותם הימים אשר הוא נם את שנתו או התבודד מחוץ למחנה החיים?

המשלים האלה סליקו על רעיוני למראה עמל בהרב בספורו זה. הסופר הזה ידע את חיי בני עמנו (וגם זה אך בארצנו) בשנות הארבעים והחמשים וראשית הששים. חיי בני ישראל בערי התחום ודרכיהם ודעותיהם ומשפטיהם בימים ההם נשארו חרותים בזכרונו, וידע גם לתאר, אם מעט ואם הרבה, תמונות נאמנות מן החיים ההם. והנה בשנות השמונים, לרגלי תנועה גדולה בן צעירי בני ישראל, למראה דעה חיובית ורעיון רענן אשר החלו להתהלך בקהל ישראל, נתעורר כפי הנראה גם בו החפץ להשמיע משפט על אודות הענין הזה “מאומה לא שכח ומאומה לא למד”, ולכן נראה כל החזיון אליו באספקלריא עכורה מאד, באותם צבעי החיים אשר היו לעמנו בארצנו לפני יובל שנים. מצב הרוחני והחברותי של עם ישראל עומד לנגדו בעינו כמו שהיה כארבעים שנה לפנים, והוא יזכור לו את הצלמות והסדרים הפרועים אשר היו אז מחזות מוכרחים בחיי בני עמנו. הוא לא שם לב אל פרי הדעת אשר גמל בישראל במשך הימים הרבים האלה, איננו מתבונן כי שונה, שונה מאד תמונת חיי בני ישראל עתה מאשר היתה לפני ארבעים שנה, כי נהפך הגלגל על הדעות והמחשבות, כי עמנו נסחף בשטף הקולטורה הכללית, ובמקום המחשבות הראשונות צמחו חדשות, אחרות לגמרי, וכי מי אשר ראה את דור שנות השמונים לא יכירנו כי הוא יוצא ירך שנות הארבעים, כאשר לא נכיר את האיש הבא בשנים על פי אשר ידענוהו בילדותו וכמו אשר יגדל ההבדל בין המכונה הישנה של סטפנסון ובין המכונה העומדת עתה לשרת לפניו. נחוץ מעט ללמוד וגם מעט לשכוח…

ד.

גם עבר גם עתיד יחסרו לאיש אשר “מאומה לא למד ומאומה לא שכח”, ובאין עבר ועתיד אז ההוה מאפס, והחיים כלם יהיו אז תהו ובהו באין רוח אלהים מרחפת על פני תהומם המפיץ אז אך זועה מסביב… חלק האיש הזה הוא אך כעס ורוגז, וזאת היתה גם נחלת בהרב, כזה היה מצבו בחייו הפרטיים בימים האחרונים, והרוח הזה שפוך, אולי גם למרות חפצו, על פרי ספרותו בעת ההיא. אדיר כל חפצם של האנשים האלה – להמיט על ראשי זולתם את חטאותיהם המה. הוא, בהרב, התרחק מאחיו ויהי בודד, – ומעל פתחי פיו לא סרה תמיד תלונה על כי בדד ישב; הוא התנכר תמיד למשכילי ישראל וסופרי עיר הבירה, ועל שפתיו תמיד אש צרבת לשרוף בהבל פיו את “האפרוחים אשר לא עשו עוד נוצתם” והמה משמיעים דעה בקהל; אנשי סודו ואנשי בריתו ואנשי חסדו היו תמיד “האדירים” מאחינו – ועטו ירוב רעמים למול כל משכיל המכבד עשירים ומתאבק בעפר רגליהם; הוא לא לקח חלק בכל האספות לטובת הכלל אשר היו אז בעיר הבירה, מלבבו לא יצאה אף עצה אחת, לא הגיש אף הצעה אחת, – והוא שולח לשון אפעה בכל הפועלים העוסקים בצרכי צבור. תהפוכות כאלה היו תולדות המרה השחורה המסוכה בקרב דמו, עד כי כל נפשו הרעלה. עין בעין נחזה כי לאדם הזה יחסר בסיס מוסרי נכון, אין אבני קדש בפנות היכלו, ותחת רגליו אדמה מתמוטטת; אך כזאת נראה רק אנחנו; והוא בעצמו יבקש ולא ידע מה, יפנה ולא ידע אנה, וכהני נשמתין דאזלין ערטילאין יתעה באין מעמד בדרכי החיים הרוחניים, ואין לו בעולמו אלא חרון אפו, עברה וזעם על כל אשר מסביב לו.

אך יש אשר ינוח גם הים הזועף הזה מקצפו ויחשב דרכו רגע, הן התבונן בהרב אל התמונה אשר תאר לעצמו ויזכור כי לא כל צבעיה צדקו יחדו, כי בעולם המציאות של חיי עמנו החברותיים ישנם גם חזיונות אחרים, אשר גם מהם אין לו רשות להעלים עין. הן מה יתאונן, מה יספר לדור “נוראות” של אספות הקהל, – ועיניו תחזינה אספות של בני ישראל בקהלות רבות בסדר ומשטר, לבו הן יודע כי קהלות רבות של אחינו מתנהגות בסדר לא גרוע “משלהם”, ישנן אספות בלא פרץ וצוחה ובלא המון שואג, וכי בכלל אי אפשר להתבונן על כל הענין של תחית האומה מן הנקודה הקטנה והחשכה אשר התבצר בתוכה בפרקים הראשונים מספורו. על איש-לב החובה להתבונן אל כל החיים, עם כל דרישותיהם ותביעותיהם השונות. ובינה כזאת אולי נתנה גם בלב בהרב, ולכן לא הסתפק במחזות התהו אשר תאר לנו בפרקי-הספור הראשונים, ויגל לפנינו עוד תמונה אחת – תמונת ממשלת עם היהודים המתנהגת עפ“י החקים החדשים אשר יחוקקו נבחרים מקרב העם היושבים ב”פרלמנט".

ובכל זאת…

---

---

שארית ימי הקיץ וכל ימי החרף שכב הרופא-החולה בבית החולים ויחזה שיבת ציון בשובבותה ובסדריה הפרועים, האביב החיה את רוחו מעט בקרבו, והוא יצא לשוח מעט בגן בית החולים בלוית גיסו, בעל אחותו, אשר כבר חשב כי החל החולה לשוב לאיתנו. אך עד מהרה שבו חזיונות תחית עם ישראל לפעמו, ושֵׁנה סוערה אחזה בשמורות עיניו להרגיזו ולהחריד את מנוחת הנפש הנהלאה…

יד אל יד עם שלמה גיסו – יספר הרופא – באנו אל מקום לא אכירנו, ומראהו כמראה האולם הגדול אשר בבתי התיאטראות, ושלש יציעות מסביב לו. האולם ריק מאדם, בלי אור ומנורה, במת המחזה גדולה ורחבת ידים, באין יריעה ומסך מבדיל בינה ובין האולם; אך שנינו לבדנו, אנכי ושלמה, היינו בכל הבית וזולתנו אין איש; אין משחקים ואין רואים, וגם עקבות המשרתים לא נודעו. עב-האבק מכסה את הכתלים ואת הכסאות וסחי ומאוס על כל מדרך כף רגל.

– לאן הבאת אותי, שלמה?

– למקום המיועד. לאולם אספת העם.

– ומי היושבים פה?

– אלה האומרים לשלוט ביהודה.

– ואיפה המה?

– יבואו.

– מי המה כי אדע?

– תראה ותדע.

מפי אפרים הזקן נודע להרופא, כי האפיקורסים דחו מכהונתו את “רבי דודצי” ועל מקומו יסדו חדשה בארץ: דבר המלוכה יוצא עתה מבית העם ועל פי נבחרים מכל המפלגות היושבים בו. נשיא העם היושב ראשונה בבית הנבחרים הוא עתה איש “משכיל”, לא מן העשירים, אך בלתי תלוי בדעת איש. הוא הסיר את האספות הפרועות של ההמון, ויכונן את בית-העם, וכל מפלגה ומפלגה מקרב היהודים תבחר לה עתה ראשים מקרבה לשלחם אל בית הנבחרים לדבר בשמה ולפקח על עניניה וטובת קהלה. מפלגות עובדי האדמה לבד, מפלגות פועלים שכירי-יום לבד; ישנם באי כחם של האומנים, וגם העניים והאביונים המחזרים על הפתחים שלחו נבחרים מקרבם; שם, ביציע, מושב נכבד לראשי החכמים והמשכילים, ולעומתם יושבים בכבוד והדר הרבנים והצדיקים. וגם בבית הזה העשירים ראשונה יסעו והמה עליונים לכל עניני הקהל, כי באמת אך המה בערמתם מסרו את השלטון ליד המושל החדש, המשכיל, והמה גם יקחו את שלטונו מידו אם אך יראו בזה איזה צורך לנפשם. כנהוג אצל בהרב, הראש הוא ישר ותמים יותר מדאי, והעשירים המה נוכלים ואנשי מרמה יתר על המדה, עד כי אין תמונה אחת חיה ובהירה.

האולם והיציעות מלאים אדם. מלבד הנבחרים למפלגותיהם מלאו את הבית אנשים שונים אשר באו ברשות הנבחרים מכיריהם, ואשר משרתי הבית הלבושים בגדי-שרד חלקו להם מקומות לשבת, הכל “כצורך השעה וככל חקות המודה”. אבל גם הנמוסים השונים ומנהגי דרך ארץ אלה לא יועילו לתת את ממשלת העם לחן בעיני בהרב. גם עתה העכירו את רוחו מספר אנשים אשר באו אל האולם, והמה נשואי פנים ומלאי-כרס, ואחרונים באו אל האספה, ובגאוה עברו על פני כל הנאספים וישבו להם על מקומם בשורה הראשונה, ופניהם מלאים זיו ומפיקים שמחה בחלקם ואמונה בערכם.

– הנה הנם! לקץ באו! – אמר אלי שלמה בקצף.

– מי המה האדונים האלה? – שאלתי.

– היטב דברת: אדונים – הסכים שלמה – המה ראשי העשירים, גבירי בית ישראל, ועתה לא יאחר גם הנשיא לבא אל האולם.

ובבא הנשיא פנה בדרשתו אל כל נבחרי העם וידבר אורכות ורחבות על אושר העם ועל מצב המדינה ועל סדר המלוכה שקדם לו ועל כל אשר הוא אומר לעשות בתוך עמו, גם הציע בקצרה את השקפותיו על תולדות עמנו ועל עתידותיו במצב התחיה. הדברים – דברי מליצה, אשר פסוקים שלמים מהם באו, או ראוים לבוא, במאמרים, ראשיים בכה"ע, וגם באלה אשר לא רק לישראל המה. משפטים כוללים מליצות ידועות לכל – אלה המה התוכן העיקרי של הדרשה הזאת ובכלות הדרשה יפנה הנשיא אל הנבחרים ויבקשם כי איש אחד מכל מפלגה יקום וישיב לו על השאלות אשר ישאל את פיהם.

ומפלגת עובדי האדמה היתה הראשונה אשר אליה פנה הנשיא בשאלתו: “אנכי שואל את פיכם, אדוני, כמה יעלה מספרכם, האם תחשבו עבודתכם את האדמה לעבודת כבוד, לעבודה הרצויה בעיני אלהים, והאם שמחים אתם בחלקכם זה?”

רבה היא הסכלות בשאלות האלה, – כי האומנם יעלה על לב אדם להטיל ספק אם מוצאת עבודה כשרה ותמה כעבודת האדמה חן בעיני ה' ואם עבודת “כבוד” היא? – אך עוד תרב ממנה הנבלה (האם לא נאמר נבלה להוצאת דבה רעה על קהל גדול?) בתת בהרב בפי נבחרי עובדי האדמה תשובה כדברים האלה: “אדוננו הנשיא! על כל שאלותיך הננו משיבים לך בשם כל קהלנו, כי את ידינו שלחנו בעבודת האדמה אך שם (כלומר, בארצות הגולה), וגם זה באונס ולא ברצון, בהכרח ובלא חמדה”, ולכן, הודיע מפורש ראש המפלגה של עובדי האדמה, עתה בהיותם בארץ ממשלת ישראל ומעל צוארם הוסר עול גלות לא יחפצו עוד להיות עובדי אדמה, וטוב טוב להם המסחר או ענין אחר למצוא מחיתם ממנו, יען וביען כי החברה תמנע מכבוד את כל המתעסק בעבודת האדמה, והאכרים יחשבו ל“עמי הארץ” והמה לחרפה ולבזיון בעיני יתר העם. “שאלו נא את פי הרבנים – הוסיפו נבחרי האכרים – אם לא כמונו יגידו לך מה דל כבודנו בעמנו”.

ובהרב בטוח, ואולי גם מאמין באמונה שלמה, כי אך בתגרת יד חמושה ובנוח עליהם שבט מושל ישלחו היהודים את ידיהם לעבוד את האדמה, אבל בשבת ישראל על אדמתו ואימת שוטרים ונוגשים לא תבעתהו, אז בוז יבוזו לעבודת האדמה, וכל העם יבחר לו דרכי חורים וסגנים. ואת זה הוא מוצא בטבע היהודים! אל תקות כל אכר וכל בן כפר להיות סוחר ולחיות חיי עיר, אשר זאת מונחת באמת בטבע בני-האדם, – לדבר הזה לא ישים לב; מטבע של עבודת האדמה היא רעבון הקיבה מצד זה ושכם נטוי לסבול מצד זה, ובהרב כמו ישכח את הברית הכרותה מימות עולם בין הרעב ובין האדמה הפוריה; באמתלאות סרות טעם יסב עיניו מעל הצעירים החורשים במעדר והולכים אחרי הבקר בשדה יהודה ובהרי שומרון, למען לא יסתרו אלה המופתים החותכים את כל משפטיו, – וכתינוק הוא שואל שאלות תם: מה נאכל בבאנו לשבת על אדמתנו, אחרי אשר עובדי האדמה אשר בקרבנו מאסו בעבודתם ובכל הארץ לא יהיה עוד כל חריש וכל קציר. כן יעשה לו בידיו שד קטן למשחק ואחר כן יציר כפו זה יהיה לו לפחד ולמורא וייראנו.

וכן יוסיף בהרב לתאר לפנינו את תמונת הישיבה הראשונה בהפרלמנט העברי בצבעים שהוא רוצה בהם ונאותים לחפצו.

עוד טרם כלה הנשיא את משאו ומתנו עם עובדי האדמה, ויפנה לו אל הפועלים והעובדים השונים שכירי-יום, ויציע לפני העניים והאביונים כי יתחברו גם המה אל הפועלים, ויתעסקו בעבודה ויאכלו את לחמם מעמל כפים, ולא יפלו עוד למשא על הצבור ולא יתפרנסו עוד מקופות הצדקה. אך נגד זה התקוממו הרבנים החרדים, באמרם כי “צדקה תציל ממות” וכי גמילות-חסדים היא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה“ז והקרן קימת לעוה”ב, ולכן על דעת הרבנים – כה יעיד בהרב – “העניים והאביונים המה הצלחת האומה, והמה יגינו עליה בזה ובבא”. ואולם לבד הרבנים, התקוממו גם העניים והאביונים בעצמם נגד דברי הנשיא, ובעזות מצח ענו ואמרו לו: האם בני חם אנחנו אשר לא ידעו ספר ולשון כי נלך לעבוד עבודת פרך? גם אבותינו ואבות אבותינו “שם” לא היו חופרי שיחין, חוטבי עצים, שואבי מים ומנקי ארובות, ואף כי אנחנו “פה”!

וכאשר שם הנשיא פניו אל האומנים לאמר: אבל אתם, רבותי, הלא בודאי תאחזו גם פה באומנותכם ותוסיפו להביא מחית ביתכם מפרי מלאכתכם, – ענו כלם: “שמה הסתפקנו במה שהיה לנו, אם באונס אם ברצון, שמה גם זכיות מיוחדות נתנו לנו על פני יתר אחינו, גם מוסד-חסד הכינו שמה לעזרתנו, והמוסד הזה לא כבש את רחמיו מעמנו בכל עת. הן לא מעטים מאחינו האומנים הציל מרעה! אבל פה… פה לא נחפוץ, לא נאבה ולא נשמע להיות אומנים אם אין מוסד-החסד עמנו פה, ולא נשוב עוד להיות בעלי מלאכה, יען כי כל עם ישראל יבוז לכל אומן, ויושב על הסדן ומכה בפטיש חרפה הוא בקרב עמו”.

זהו מה שאמרו: צד שתי ארנבות בבת אחת. גם רעיון תחית האומה הורד משאתו, אם רעיון “מוסד-החסד” (הוא הפאנד אשר יסד פאליאקאאו לעזור לעובדי אדמה ולבע"מ) הנוף והורם למעלה. וכל היודע את יחס הסופר בהרב אל התיסדות הפאנד של פאליאקאוו בפרט ויחוס שני אלה זה לזה בכלל – הוא יבין, מדוע לא החמיץ בהרב להשתמש במקרה הבא לידו להלל את המוסד הזה ולהזכירו בחמש שורות פעמים. אין פה המקום לספר דברים מאחורי הפרגוד, אך ידוע כי בראשית יצירתו היה ענין הפאנד עמל שניהם, של בהרב ושל פאליאקאוו, כדי להחליש מעט כח המושך של מרכז אחר בעיר הבירה… בכלל, בנפשות שני האנשים המצוינים האלה היו נקודות-מגע אחדות. היכולת לעזור לאחיהם, איש איש במקצוע שלו, היתה אצלם תמיד גדולה על הרצון, ובכ"ז עשו תמיד שקר בנפש לאמר, כי הרצון אצלם מרובה על היכולת; וזאת היתה מפני כי באמת, בעמקי הלב, בסתר חדריו, צר היה להם על כי המה יהודים, על כי נולדו על ברכי יהודים… אם כי מולדתם היתה זר זהב לאשרם ויהדותם הוסיפה לוית חן על ההוד וההדר אשר הנחילה להם ההצלחה, כי בלא יהדות כמה סופרים כבהרב ועשירים כפאליאקאוו איכא בשוקא…

אך נטינו הצדה ולא ראינו את אחרית האספה בבית הנבחרים. והאחרית היתה כאשר רצה בהרב לראותה בכל אספות יהודים. כי לרגלי ריב האומנים ושאון יתר העניים, הנקל היה לבהרב להביא שערוריה בכל האולם, איש לא שמע שפת רעהו, הדיוטים קופצים בראש לדבר דברים שלא מן הענין, האחד נכנס לתוך דברי חברו למרות מחאת הנשיא. שאלות הכלכלה מתערבות בשאלות תקונים לדת, שאלות החנוך אוחזות בעקב שאלת השטרות – וכה הגדילו שאון והרבו מהומה עד כי היתה יד איש ברעהו ויד כלם בנשיא העם להדיחו משאתו, וסדום ועמורה ובלבול השפות והאנשים – זה היה סוף הישיבה, אשר התחילה בכבוד והדר ודברים בנחת.

ונפש בהרב צהלה ושמחה: הא מלכותא דיהודאי!…

ה.

הרופא קם מחליו. רוח השגעון סר מעליו ולא יסף עוד להרגיזו, ולאט לאט שב לאיתנו הראשון. אז ספר את כל הדברים האלה אשר ראה בחזון בימי מחלתו, גם הואיל באחרית ספורו להשמיענו את דעתו ומשפטו ואמונתו על אודות תקות עם ישראל. רחמינו יכמרו בראותנו פה איש מתהפך בתחבולות לשון, באין אמץ ועז להסיע מלבבו את כל התקוה הזאת, באין יכלת להוציא מפיו דבר מפורש ואמרים ברורים: אין לי חלק ונחלה וזכרון בתוחלת העם. ולכן הוא מתפלסף ומעמיק חקר, ולבסוף יבטא את העיקר בדברים כאלה:

"אני מאמין, כי עם ישראל אשר עמד בנסיון – אמנם ברב חרפה וברחמים רבים, אך בכל אלה עמד אלפי שנה – הוא ישמור את קיומו גם לימים הבאים, עד אשר יבוא יום וישראל סבא יקום ויתנער מעפרו והיה לגוי עצום ורב כח לעמוד ברשות עצמו. ולכן, האמונה במשיח, אשר הכתה שרש בלבות בני ישראל, יקרה מאד, והתפלות למהר ביאתו מלאות שירה ורוממות הנפש. אך…

"אך בשמעי את עמי האמלל מתפלל אל אלהיו להביאו “בשנה הבאה” לירושלם, להראותו בבנינה, לצאת מן “הגלות” ולהתישב בארצו ולחיות תחת ממשלה מקרבו יצאה, – אז לבי ימלא דם ואשאל את נפשי דבר-מר: לשנה הבאה? האם כה תחפזו ותמהרו? בירושלים? האם אך לתור את הארץ תבאו אז בשנה הבא כאורחים לשוב, או לעשות שמה מלוכה?

"את נפשי אשאל ושכלי יענני: כי לתקן את עמי ולעשותו לגוי אשר כבר גמל לעמוד ברשות עצמו ולחיות בארץ ככל הגוים וכפי משפטי כל הממלכות, – כזאת לא תהיה ולא תוכל להיות “בשנה הבאה”. לא שנה אחת ולא שתים דרושות לזה, אך תקופות שלמות, שדרת שנים ארוכה בלי-קץ של חיים אחרים, חיים חדשים, חיים של שכל ובינה, חיים המתאימים אל רוח העת ואל צרכי האנושיות; לזה דרוש, נחוץ מאד, לחדש את פני כל מנהגי הדת והאמונה ולשנותם בכל אשר לא ישאו בד בבד עם תנאי החיים החדשים ועם כל המתנגד לרוח דת משה בטהרתה ובשכליותה. לבד זה, על עם ישראל להשתדל לצאת לחפשי מן המצב הנוכחי, אשר בו כל כבוד וכל הוד והדר הוא אך נחלת העשירים. העם אל נא ימרה את פי הגדולים והחכמים ממנו, ומשמעת-חכמה תהיה בכל בני הגוי הזה; למען חנך את ההמון ואת היחידים, נחוץ לא משיח אחד, אך אלפים, מאת אלף אנשים ישרים חכמים ושונאי בצע, האוהבים את עמם וחפצים אשרו לא באומר ודברים, אך במעשה ובפועל. אלה הפועלים אשר יקומו לעמם קדושים המה, ואותם קדש האל לפנות דרך למלך המשיח אשר יקום ויבוא ויגאל את ישראל מגלותו ומעבדות עולם.

"אך מתי יבוא היום ההוא – בעוד מאה שנה או אלף שנה? מתי יולדו אלה מאשרי העם באמת? מתי יפלה עמנו ויגדל להבין את הגדולים וטובים אשר בקרבו? איזו מהפכות-עולם יכשירו דרא להביא לנו את גאולת ישראל?

"מי יודע!

"ואולם בטוח אני בזאת, כי עם ישראל יושב ארצנו איננו עוד מוכשר להיות לעם. נחוץ איפוא לחכות, לשבת על שפת הים ולראות בעבים. אך יבוא היום אשר אליו נחכה, תגיע השעה. בזה אנכי מאמין כבמציאות הבורא.

ואולי שגיתי. גדשתי הסאה: הן חולה-הרוח הנני.

“יתן ד' – ושגיתי!”

וד' הפונה אל תפלת הערער שמע גם את תפלתו ויתן לו את אשר שאל – משוגה; כי אמנם שגיאה גדולה אחת יש בכל החזות הקשה אשר חזה בהרב על תחית עם ישראל, והיא תמצא תמיד על דרך האיש אשר מה שבלבבו לא יחפוז להשמיע ומה שישמיע אין בלבבו. אנו רואים כי אמונה תחסר לאיש, תקוה אין לו, ובאפס תקוה ובאין אמונה הוא מרבה מלים ומגשש קיר ומנבא לימים, אשר הוא יודע כי כאלה לא יבאו לעולם. כי הלא אך שחוק יעשה לנו בהרב, בחשבו “כי רוכלא” כל התנאים הנחוצים לעם החפץ לעמוד ברשות עצמו, התנאים הנחוצים לגדלו לחנכו ולחכמו עד כי יהיה ראוי ונכון לתת לו ארץ וממלכה. האם בתי ספר נבנו בעולם לחנוך עמים וללמדם תורת ממלכה, כי נוכל לתת לפני גוי חקים ודינים, אשר אם יכלה שם את חקו בלמודים וילמוד על בורין את כל הדינים, אז נתן לו תעודת-בגרות כי יוכל לצאת לחפשי ולעמוד ברשות עצמו? איה בית-ספר אשר בקרו שם עמי הבאלקאן, ואיזה חק כלו הממשלות הקטנות אשר בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים? הטובים המה באמת כלם מבני ישראל, או האם, בכלל, החופש-המדיני ינתן לעמים אך כאשכר בעד “הנהגה טובה” אשר אך מצוינים יזכו בו? החיים – בית ספר לכל העמים וההיסטוריה – זכיות כל גוי וכל לשון, ויתר העבודה יעשה הזמן והמקרים. כי היגדל עם בלא ממלכה, אם ישגא גוי בלא ארץ לו? וכל עם אשר לו ארץ ושפה וזכרונות ונמוסים, וכל יתר הדברים שהמה פרי טבעו המיוחד, העושים אותו לעם בפני עצמו ונפרד באיזה דבר מכל יתר העמים, ואשר לא יוכל לזנוח את כל אלה ואיננו מתבולל בעמים, – טבע הענין בעצמו מחייב כי עם כזה מוכשר להיות עם עומד ברשות עצמו, הכזה או כזה יהיה משפט ממלכתו, אם לפי טעם אירופא או אזיא, אם ממשלת מלך או ממשלת עם, אם ממלכת כהנים ורבנים וצדיקים או ממלכת נאורים ומשכילים, – זה איננו נוגע ברב או במעט לעצם השאלה, אשר אין לה רק פתרון אחד: בחיוב; וסדר המדינה יהיה תמיד לפי מצב ההשכלה של העם, המשתנה בכל דור ודור.

וכל התהפוכות האלה במהלך המחשבות של רבים מזקני המשכילים הנה באמת אך מתחבולות יצרם הרע; להם, לבאי בימים, יצר מאד להודות על האמת, כי אז הלא עליהם לנתוץ בידיהם את האלילים הרבים אשר עבדו כל ימי חייהם. וכבר נגלה סוד זה מן החדר, כי אך בגלל הדבר הזה פגרו זקני “המשכילים” לבוא את תחת דגל התחיה, ורבים מהם גם לא באו לתרועת הצעירים ועבודתם על הרי ישראל. אבל כל אלה אשר נתנו לב להתבונן אל הענין הגדול הזה ולנגד עיניהם היה חפץ-לב אחד – לבקש את האמת, ובפרט צעירי הימים אשר להם אין לירוא פן תבייש זקנותם את ילדותם, צעירי הימים אשר יבקשו את האמת באשר תמצא ומשוש דרכם לקרוא את הענינים בשמם – אלה עטו אל אור המאיר של רעיון התחיה, בהוכחם כי אמנם חיים בו, חיים לעמנו גם בהוה. אמנם לא בין רגע נפחה האש הקדושה אשר עליה כסה אפר ימים רבים. גם צעירי בני עמנו לא פתאום התבוננו אל המראה ושבעה מדורי גיהנום עברו “עד בואם אל קצה ארץ נושבת”, צעירי עמנו “בני-עולם”, אלה אשר אמרו לתקן את כל העולם, אשר זנחו את עמם בהיותו אך חלק, וילכו להם אל כל האנושיות, בחשבם כי להם זרועות עולם והמה יבנו חרבות עולם וסדרים חדשים יקימו ופתרונים חדשים יתנו לכל השאלות הארורות – צעירי עמנו אלה היו הראשונים אשר שבו אלינו, והנדחים האלה בבקשם גם המה את האמת, נוכחו כרגע כי אם עשרה קבין רעה ירדו לעולם, תשעה מהן נטלו בני ישראל, ומי אפוא אמלל כעם ישראל, ומי עשוק ורצוץ יותר ממנו? ובכן שבו אלה אל עמם בשם החמלה הכללית, מבלי לחטוא אל הדגל אשר תחתיו עבדו, ואשר בשמו נשבעו תמיד.

אז ראינו עין בעין כי עוד טרם מתנו, כי עוד טרם הוכן הקבר הקר לעמנו; באפנו עוד רוח חיים, וכל החי הוא גם יחפוץ בחיים. אם יש בחפץ הזה עון וחטא או לא – החיים לא ישאלו כזאת.

ואך נפתולי אלהים נפתלו כל צעירי בני עמנו עם הרעיונות אשר התרוצצו בקרבם על עמנו ועל גורלו ועל התידותיו, ולחקר הנפתולים האלה שם לב הסופר סמאלענסקין בספורו “נקם-ברית” (“השחר” XI חוב' י'-י"ב).

הספור “נקם-ברית” איננו רב חכמות וגם אם תחפצו, איננו רב האיכות יותר מדאי; לכל הפחות לא נחטא אם נאמר כי ישנם בו במדה ידועה רב המגרעות אשר אנו מוצאים ביתר ספורי סמאלענסקין, וישנם ספורים אחדים בספרו “גאון ושבר” (שהוא לפי הנראה אך קבוצת ספורים קטנים שחברו להם יחדו בחפץ יוצרם), העולים במלאכת מחשבת על הספור “נקם-ברית” ואולם בקהל הקוראים העיר הספור הזה התרגשות עצומה שקורין “פוראר”, סופרים רבים מלאו פיהם תהלתו, וביותר מצא הספור חן ושכל טוב בעיני – המספר בעצמו.

הקוראים העברים ששו מאד לקראת הספור “נקם ברית” בחשבם כי זרח אור חדש לציון ולכל מקראיה. קהל הקוראים הרגיש כבר, כי קלסתר פני הספרות העברית צריך להשתנות ע“י תעצומות התנועה החדשה אשר בקרב בני הנעורים, והוא חכה ליום יולד הנביא הספרותי של התנועה הלאומית. הננו שומעים עתה סופר אחד מתלונן כדברים האלה: “הנה נולד לנו אידיאל רם ונשגב, אידיאל המלהיב את הלבבות והולך כעמוד אש לפנינו להאיר לנו את החשכה, אידיאל המחיה מתים ומקיץ נרדמים והמתנשא מעל לאותה השאיפה הדלה והמצומצה של התקונים הדתיים, כגבה שמים על הארץ, – וזה האידיאל הנשגב, של תחית האומה על אדמתה, עוד לא הוליד עד היום נביאים וחוזים הראוים לו ושהוא צריך להם. הנביאים שנבאו מות וכליה לאומתנו כלו נבואתם ויצאו, ונביאים המנבאים לחיים חדשים ולעתיד לאומי לא נולדו עדין. השעה הגדולה מצאה דור של קטנים” ¹ ). תלונה כזאת יוצאת עתה מפורשת מפי הד”ר מ. עהרנפרייז, וקהל הקוראים הרגיש עוד אז, לפני ט“ו שנה, כי גאון ספרותי אין, להופיע על התנועה הלאומית. ולכן כאשר ראו הקוראים את סמאלענסקין, אשר ידעו את גבורתו ואת כשרונו, יוצא לכתוב ספורים על דבר האידיאל הנשגב, אמרו בלבם: עתה נולד, עתה דרך הכוכב הספרותי גם לרעיון התחיה, והסופר ה' יהל”ל העיד על עצמו כי קרא את הספור הזה “לא רק בשום לב, כי אם בכלות הנפש”. “נפשי כלתה – כתב הסופר ההוא אל סמאלענסקין – לקרוא הלאה הלאה, בעוד אשר כל מלה ושורה חבקו אותי כמו באזיקים מבלי יכלתי לעבור מעליהן. ואחרי כתם הספור – הרגשתי כי קראתי את אשר נכתב במשך שלש שנים בפרטי פרטים מכל הקורות את אחינו, מכל התהפוכות בבית ובחוץ, מכל ההרגשות השונות בהמון בני ישראל כלם ומפלגותיהם”² ). והקוראים אשר ידעו כי כשרון סמאלענסקין הוא כמעין שאינו פוסק שמחו מאד כי הקים ד' נביא לרעיון הלאומי, גם בטחו בו כי איש אשר כזה לא ישקוט ולא ינוח עד תתו את הדעה הלאומית עליונה לכל החיים הרוחניים של בני עמנו.

וגם סמאלענסקין שמח מאד ביוצא חלציו זה, שאל במכתביו את מכיריו ועוזריו על דבר הרושם אשר עשה עליהם הספור “נקם-ברית”, והיה מלא רצון ונחת על החן אשר מצא יציר כפיו זה בעיני הקוראים, כמו אך תמול החל לכתוב ספורים לישראל; ולפי עדותו של כותב תולדות רפ“ס, היה הסופר מצטער ולפעמים גם כועס אם בקשו חסרונות ב”נקם-ברית“³ ). כי הן הוא חש והרגיש יותר מכלנו, כי הפרוגרמא החיובית של “השחר” שלו, של כל ספרותו, “צולעה על ירכה”, ומסופקני אם מלאה מעולם את רצון המו”ל. הוא נשא נס וקבץ אליו “גבוריו לאפו”, אך מה יטיף לעמו? לבבו המלא אהבה רחב מני ים, ולשונו תבטא אך מלים, מלים, מלים; ראשו מלא רעיונות נשגבים, וידו כותבת על ה“אדם בצאתו” הצר הצורר לה“יהודי באהל”; הוא רואה כי צבע דגלו הולך וכלה; כי שירי יל"ג המה אך תנים לבכות ענותנו, אך לא כנור לשירי הלאום. והוא, סמאלענסקין, מרגיש כי גבר אין-איל הוא, כי אין אונים, אין מלה חיה בעטו לבטא את אשר בלבבו, וגם הוא כאחד מקהל הקוראים חכה למועד אשר יקום הגאון הספרותי להכות גלים בים הספרות, והנה… והנה הלך לארץ מגורי כל קוראיו, והמה כלם נשאוהו על כפים ויקראו לפניו: “הוא האיש!”, והנה נסה לעשות את הרעיון הלאומי, משאת נפשו וחזון רוחו, לאבן פנת אחד הספורים, ומקור חדש נפתח לו לשאוב ממנו בששון חזיונותיו על עמו ועל ארצו ועל כל עתידותיו, – אז הרגיש כי שטף חדש של חיים וחום ואור עבר דרך לבו, וכמו כנפים צמחו לו מאחריו, והוא אמר להמריא במרום, ובשופר גדול “כל שטן לא יסתמנו” יתקע לחרות העם אשר אהב.

זאת הוא אשר הרגיש סמאלענסקין בזמן כתיבת הספור “נקם ברית” ואחר כן. ולכן תחת מעט אבל, לרגלי מחלתו אשר קפדה בימים ההם את חייו כאורג, פיהו מלא קול ענות גבורה, כי כתרועת המלחים אשר קראו “ארץ, ארץ!” כן הצהיל גם סמאלענסקין קולו בראותו לפניו בעיני רוחו את הספורים אשר יולדו לו על ברכי הספור “נקם-ברית”. שפתיו תדובבנה: עתה מטרתי לנגדי תמיד.

את הדברים האלה ישים הקורא על לבו, טרם נקרב אל תוכן הספור “נקם-ברית”.

ו.

אפרים בן-הגרי, אבן פנת הספור “נקם ברית”, היה תלמיד האוניברסיטט בעיר הבירה, והוא איש כבן עשרים ושתים, יפה תואר ובן עשירים. אביו הזקן, אשר גם הוא עודנו בחיים, שלמה בן הגרי, עלה על כל יתר אחיו בעיר מושבו בעשרו ובחכמת לבו וביראתו את ד', ואליו גם אחיו גם בני עם הארץ פנו לשאל עצה ולבקש עזרה, וביתו הוא לא אך הגדול והיפה בכל העיר, אך גם מלא תורה ויראה יתר על אחרים. וגם מרדכי האיגרי, אבי אמו, היה עשיר ויבנה בתים להממשלה ויד ושם היה לו תמיד בין רבי הארץ, וחורים ושרים זהב להם – או זהב דרוש להם – היו בני ביתו. עם אלה השרים התהלכה הבת, אם בן-הגרי, ועל דרכיה והליכותיה בחיים נראו עקבות בני הנכר, אשר אך את חברתם ידעה ואותם אהבה. היא גדלה בעושר ובכבוד גדול, ואם כי בבית אביה הקבלן לא פרצו חלילה חומת הדת ביד רמה, ואף כי בבית שלמה בן-הגרי חמיה, אשר היה למופת בשמירת כל המצות והמנהגים, וגם בן-הגרי הצעיר אישה נועד מימי נעוריו להיות גדול בישראל ולמד תורה הרבה; אבל מעיני הקהל לא נעלם הדבר, כי דברים רבים התירה לה לעצמה בת מרדכי האיגרי עוד בהיותה בבתוליה בבית אביה, ויש אשר נשמע קול הנבל יוצא מביתה גם ביום השבת, “ובהיותה קרואה למשתה ושמחה לבני הארץ לא הרבתה שאלה אם נמלח הבשר כדת, כאשר לא בקשה חשבונות רבים אם התומך בימינה בחוללה במחולות זרע קדש מצבתו”. על פי רוחה וחפצה בנתה ביתה אחר כן, כאשר היתה לאשה לבן-הגרי, ותכין את מאכל שלחנה ומעמד משרתיה וסדר החגים והמועדים הכל כמנהג המדינה, ויהי הדבר הזה למורת רוח לחמיה ולחלול כבודו בעמו ובעדתו. וכאשר רחב לאט לאט הפרץ בין בית הזקן ובין בית בנו, כן סר לאט לאט המסוה מעל פני כלתו, יפיה ועשרה משכו אל ביתה רעים רבים מבני עם הארץ, ויהי הבית למאכל ולמשתה ולמקטר קטרת גם ביום השבת, וכבר חדלו עברים לבוא אליו, ואותותיו הגידו ולא כחדו כי לא בית ישראל הוא. עיני בן-הגרי הזקן ראו עמל ואון ומרי בצאצאיו ונפשו ירעה לו מאד בהתבוננו אל דרכיהם, ויחדל לבקר את משכנם בחרות אפו בהם. אך בכל זאת היה הזקן נאלץ להושיט ידו לשלום אל כלתו, מיראה פן תוסיף לצאת לתרבות רעה, כי אף אמנם היתה בלבבה לבלתי הכניס את בנה ראשית אונה בבריתו של אברהם אבינו. אז חרד הזקן לבוא אל בית כלתו, והיא גם היא חכמה ותדע למהר לענות שלום וברכה להזקן, אשר כבודו גדול ועשרו רב, ואשר אך בנדבת ידו ומטוב לבו חיו חיי רוזנים, כי כספם המה כבר היה למאכל לאחד האצילים מבאי ביתה, ואך הזקן ספק את כל צרכיהם בלי הרף. מני אז היו דרכי שני הבתים האלה, בית הזקן ובית הבן, שלום ומישרים, אם כי שונים היו בתכלית, ועל פי תנאי השלום אשר עשו ביניהם הזקן וכלתו חנכו את הנער אפרים בבית הגמנזיום, אך גם מורה עברי לקחו לו למוד שפת עבר וגם תלמוד. הזקן שמח מאד על הנער בעשותו חיל בלמודים העברים ויחלק לו מתנות כאשר קרא לפניו פרשה במקרא או פרק בתלמוד, ובאי בית הזקן פזרו לו תהלה על עצמת דעתו בתלמוד, ואך האם לבדה לא הללה אותו על דעתו זאת ועמל בנה מחמדה בכל “הלמודים האלה” היו לה למורת רוח ולדאבון לב. היא אמנם לא דברה דבר, כי לא חפצה להדאיב את לב הזקן גם אחרי אשר קבל אישה משרה נכבדה בבית אוצר המדינה ולא צפה עוד לחסדי אביו, וגם בעצמה צותה על בנה לבל יכעיס את לב הזקן ולבל ישא על שפתיו באזניו חרפה או לעג לאחת המצות או מנהגי היהודים, אבל בסתר לבה היה רע עליה המעשה כי יעבידו את העלם בפרך – בלמודי הבלים כאלה, ולעמת זה שמחה מאד על כי בנה מתהלך עם רעים רבים מבני עם הארץ וכי כבן בית הוא בבית הנסיך מ. ויתרועע עם עתליה בתו הנערה ועם אחיה חברו בבית הספר.

יותר לא נדע דבר ממעשי בן-הגרי בבית הוריו, ומה היה ללמודיו העברים בבאו בשנים. עתה הוא, כאמור, כבן עשרים ושתים שנה, יושב בעיר הבירה ולומד באחד מבתי מדרשיה, דרכי חייו בעיר הבירה יעידו כי זרע הזקן חלף לו מעל לב בן-הגרי ולא עשה צמח, כי אך לשוא שקד אביו הזקן עליו ללמדו תורת ישראל, כי הוא לא הואיל הלוך בדרך התוו לו, ולעמת זה לא נטש תורת אמו וישמור ללכת בדרך אשר הורה לו חנוכו בבית הוריו. בעיר הבירה לא ראינו כי יהיה לו דבר עם היהודים, משכן מצא לו בבית אלמנת שר אלף, ובביתה הוסיף ללמוד לדעת דרכי עם הארץ וחפציהם, ויקרא חג לימי חגיהם, ולמען לא ישאו עליו עון מולדתו דקדק מאד בהלכות החגים, ובחג פסחם העלה על שלחנו גם מצת פסחא וחזיר רך ממולא, למען ידעו כל באי הבית כי יחוג את החג לכל משפטו וחקתו, ובכונה גדולה נשק לבעלת הבית, אשה יפה וצעירה, בברכו אותה בברכת החג. שם, בעיר מולדתו, בבית הוריו, עוד יחוגו גם את שני החגים, לישראל ולעם הארץ, קרבן הוא לאביו הזקן מאת הוריו; אבל הוא כבר לא יפנה אל רהבים וישט משטי כזב, ולבבו סמוך ובטוח כי לא יארכו עוד הימים ויבוא כל המון בית ישראל לחוג את חג הפסח יחד עם עם הארץ, ולא יבדלו עוד מן הגוים שבניהם בכל המנהגים, ויטהרו בני ישראל מזוהמתם ומחלאתם וישליכו את הבלי אבותיהם ויחדלו מהיות עם שוכן לבדד ולא יזכר עוד שם ישראל המעורר אך שנאה וזועה. הוא כבר בא עד הגבול הזה, ועין בעין חזה כי לרגלי הדבר הזה הוא נושא חן ושכל טוב מאת כל באי הבית אשר הוא גר בו, אשר כלם היו, בודאי, מאנשי השם, וכלם קרבוהו כאחד מבני חברתם ולא הזכירו לו את עון מולדתו ובושת מחצבתו, ויפיו וקומתו המחטבה נתנו אותו לחן בעיני אלמנת שר האלף, עד כי הרחיקה בגללו את הנסיך נ. מביתה על אשר התקוטט בו וישא עליו חרפה – חרפת עמו.

עתה אנו מוצאים את בן-הגרי בסוד בחורים, בהתאסף תלמידים רבים מבתי מדרש שונים, והמה כלם בני ישראל, להתיעץ על כוס שכר על צפונותיהם, ובן-הגרי זה בעצמו הוא גבור היום ההוא. כי הנסיך נ. אוהב ורע לבן-הגרי ושכנו הקרוב אליו בבית אלמנת שר האלף, קרא לו בתוך קהל ועדה בחרות אַפו בו: יהודי נמבזה! ובן הגרי הכהו על הלחי לעין כל. והתלמידים העברים, הרגילים לשמוע חרפה מבלי השיבה, הגדילו את המקרה הזה, ואחד התלמידים הלל את בן-הגרי על פני כל חבריו ויאמר לו כי גדולות פעל בהשיבו חרפה לחיק מחרף מערכות ישראל. בן-הגרי מאן לקבל את הכבוד הזה, ויען להדובר בו: “אל נא, אל נא, אל תרבה להשגיא פעלי, כי לא גדולות עשיתי; הוא נשא עלי חרפה ואנכי הכיתיו לחי – וכה תם הדבר”. בן הגרי מאן לשאת בסבל הכבוד אשר אמרו חבריו להעמיס עליו, כי הוא ידע כי אך את כבודו הוא דרש מיד הנסיך מחרפו ולא את כבוד עמו, אשר כמהו כאין בעיניו. אבל לא כראותו ראו את הדבר הזה יתר התלמידים מבני ישראל. עליהם כבר עבר רוח חדש, מבלי דעת לנכון מאין מוצאו, להתבונן אל סביבותיהם, והמקרה הזה עורר אותם ויתן להם ענין להתוכח ולהתרגש, ורבים מצאו כי הנסיך המחרף היה אך כמליץ לרגשות רבבות אחיו, אשר המה מסתירים אותם בחובם עד עת קץ. והוא, בהתגלות לבו, הוציאם החוצה, ובכן על בני עמנו להתבונן על דרכיהם, לשוב “הביתה” ולבלתי התנגש אל תוך הקהל הגדול, אשר שם אך יסבלו אותם עד בוא מועד. בן-הגרי חוה דעתו, כי אך ביהודים האשם, בהתרחקם מעל עם הארץ, ולכן היו לנדה; כי אך אחינו ירחיקו כל מעליהם בכל דרכי חייהם, בחקי המאכל והמשתה, בבגדיהם ובתפלותיהם, “וכל עוד אשר היהודי ידבר בשפה אחרת, וכל עוד אשר יתפלל בשפה אחרת – אין תקוה כי יהיה כעם הארץ”.

”– ואני אוסיף – קרא אחד הנאספים – וכל עוד אשר יתפלל בבתי תפלה אחרים ולאל אחר“. אבל בן-הגרי לא שם לב אל כל דברי חבריו, וישמיע כי על ישראל אך להתקרב אל בני עם הארץ, וסוף הכבוד לבוא, ואך את צל ההרים יראו התלמידים החרדים כהרים, והאותות המנבאות ליום רע אך שוא ידברו, וקול ענות במחנה מה”ע שונאינו הוא אך קול ענות חלושה. “גדופי מכתבי עמל הלא המה רק שארית הפלטה מהשנאה האיומה אשר הבדילה כקיר מבדיל בינינו ובין עם הארץ, והנה עתה נפל הקיר ונשאר עוד במקום ההוא אבני נגף וערמות עפר אשר אמנם עוד תנגפנה בהן רגלינו ועוד יעורו עינינו כאשר ישאן הרוח, אבל חזון שוא הוא אם יאמר איש כי האבנים וערמות העפר האלה תהיינה פתאום לאבני קלע ולמפץ בידי שונאינו להכותנו נפש”. ולרגלי מלחמת דברים אשר התפרצה בין התלמידים, נודע בין הנאספים כי פלמוני הסופר העברי, אשר היה כבר אז מאנשי השם ודעותיו ומשפטיו על ישראל ועל מצבו בעמים ועל עתידותיו היו לסלע המחלקות בין התלמידים בערב ההוא, – כי הסופר הלאומי הזה יושב כאורח זה ימים אחדים בעיר הבירה, והמה גם לא ידעו דבר בואו. ואם כי נחלקו בדעותיהם על משפטי הסופר ועל דרכו אשר התיצב עליה, בכל זאת החליטו כלם להתאסף ולתת לו כבוד בתוך קהל ועדה ביום חג הפסח הבא לקראתם, ולדבר הזה הניע גם בן-הגרי בראשו ויאמר ללכת את יתר התלמידים לקבל את פני הסופר.

ז.

בא יום המיועד להראות את פני הסופר, ושני תלמידים עברים באו אל בן-הגרי לקרוא אותו ללכת אל הסופר כאשר אמרו, אבל עם בן-הגרי היתה רוח אחרת והוא השיב את פני התלמידים ולא נאות ללכת אתם. כי ביום ההוא באו אליו שני מכתבים מאת אביו ומאת אמו, והמה מודיעים לו, כי בעירם היו פרעות ככל משפטי הפרעות והזועות אשר היו אז בערי הנגב. שני המכתבים היו רחוקים זה מזה בסגנונם כרחוק האש מן המים, ולרגליהם התלקחה בלב בן-הגרי מלחמה נוראה. הנה האב לא יאבל לא על כלי הבית היקרים אשר היו למשסה ביום הרעש, לא על רכושם וקנינם, אך נפש המשכיל בן-הגרי תבכה ותריד בשיחה על חזיונות חייו כי אבדו לו פתאם, על החלום המתעה אשר היה עד כה למטרת חייו, על לבו כי נשבר בקרבו ועל חשכת צלמות אשר מצא במקום אשר קוה לאור גדול. למקרא מכתב אביו, המתאר כמו את פרטי הפרעות, וכי גם על ביתו התנפלו ויהרסו וישוסו כל אשר בבית וגם מעל צואר בתו גזלו עדי זהב וכמעט היה כבודה לכלמה, לולא מהרו השכנים לעזרתה ולהחביאה במרתף נסתר, וגם את ידו שברו השודדים בהלחמם עמו – למקרא המכתב הנורא ההוא נפעם ונדהם בן-הגרי מאד ויהי כאיש אשר אין ברוחו נכונה. כדונג נמס לבו בקרבו ועשתונותיו כלם אבדו דרך, וירגש מועקת לב אשר לא חש מעודו, כמו לעיניו היתה המהפכה וכמו בבשרו נחתה יד המכים. עיניו מלאו מים, וענן כבד כסה את כל פניו, ויתהלך בחדרו הנה והנה, מבלי דעת מה הדבר אשר הוא עושה. אז צר גם לו בצרת אביו, אבדת אביו אבדה גם לו, וכמהו היה גם הוא אובד חזיונות רוחו ומטרת חייו. אך להשקיט את הבהלה הזאת בא מכתב גם מאמו, והוא החיה את רוחו ויחדשנו, וישב לו את ששון ישעו ומנוחת לבבו, כי לא כראות אביו ראתה אמו את דבר הפרעות. היא לא מהרה לכפור בקדושת המאה הי"ט ובנצח השכלתה, ולכן ראתה את כל דבר הפרעות כראות מקרה, – אמנם מקרה רע, אבל אך מקרה אשר איננו שוה כי נרבה דברים על אודותיו, יען כי “אל נכון כענן כלה ויעבור”, ותתן צדקה לבני עם הארץ לשנוא אותנו, אם נעיז לבכות בקול ולהשמיע בקהל דבר המקרה הרע. לבה יצר לה גם היא לא על כלי הבית הנאבדים והנשברים, אך על כי לרגלי המקרה הזה נראה בכל תקף מורך לב היהודים ופחדם, וכי הפחד הזה נסך רוח עועים על אביו, ותהי פתאום רוחו זרה לרוח העת ויכזב באמונתו בהדעת ובאחדות העמים, וזה מעשה סרטן ללכת אחורנית ולא דרך בן האדם אדון הדעת.

צר היה לו מאד למקרא מכתב אביו, והנה מכתב אמו חיה את רוחו וישב אליו את מנוחת לבבו. צדקו בעיניו משפטי אמו מדברי אביו, וגם מצא את החידה מדוע זאת האשה קלת-הדעת מישרים תשפוט ואביו רב הדעת היה פתאום כאיש אין לב ותהפוכות ידבר: “התלמוד לא מסך בקרבה רוח עועים בימי חרפה, ועל כן לה לב מלא עז ואמץ”. ומי פתי לא יבין כי אך מקרה היה דבר הפרעות, וכי מורך לב, נחלת כל היהודים, יתאר לעיניהם חזיונות נוראים, לראות סימני שנאה ואותות משטמה, בעת אשר אך אהבה ואחוה ורעות בינינו ובין כל בני עם הארץ. פחדם זה יוליך עליהם אימים וינבא להם רעות לא תראנה לעולם, עד כי עיני אביו הוליכוהו שולל ויאמין לראות דבר אשר, כמובן, לא היה ולא יכול להיות: כי בן האציל בן-שבמה, בן נדיב נכבד וחברו בבית הספר, חמס ביום הזעם עדי מעל צואר רוחמה אחותו, או כי לא ידבר עוד עמדו שר העיר באהבה כאשר ידבר עם אחד מיתר אוכלי שלחנו ומשחקים עמו יחד בקלפים. צר לו מאד על הרוח הזה, אבל הן אשיות הדעת לא תמוטנה בגללו, ולא לאדם בן דעת לשום אליו לב, כי אם ללכת הלאה על דרך האחדות עם בני העמים, ועל היהודים עתה להתקרב עוד ביתר שאת, יען אשר הפרעות יוכיחו כי על דרך ההתבוללות אשו היהודים חיל אך מעט, וכמובן אך בם האשמה. ולכן כאשר באו אליו שני התלמידים לקרוא לו ללכת אל בית התפלה לתת שם כבוד להסופר, אמר להם: נמלכתי ולא אלך.

– האמנם?! הן אם אז נתת ידך לנו, ואף כי עתה.

– ומה היא עתה יותר מאז? – שאל בן-הגרי בלא חמדה.

אז קראו לפניו התלמידים את שמות הערים והכפרים אשר היו שם פרעות, ואם כי נפלו פני בן-הגרי למשמע הדבר וידיו שפלו, כי הלא בהשנות “המקרה” פעמים רבות חדל להיות מקרה, אבל עוד רגע התאושש, ורוח מכתב אמו נסך עליו רוח שנאה לישראל עמו, ויצדיק לפני התלמידים רעיו את מעשי השודדים, באמרו כי אמנם רבו פשעי בני עמנו, אשר כלם אך מוכרי יין וכל מלאכה לא יעשו ואת האדמה לא יעבדו, ובכן כל הבזה אשר בזזו בני עם הארץ אך משלהם לקחו, וכאלה. הוא אמנם דבר כזאת אך באזני חבריו היהודים, בינו לבינם, באין זר בינותם, אך התלמידים הביטו עליו כעל משוגע או כעל נבל, ועזבו את חדרו בחרי אף, והוא גם הניע אחריהם ראש, אם כי לבו רגז ונפעם מאד.

אז שמע בקול אמו, אשר קראה לו לבוא אליהם לימי הקיץ למען ינחם את אביו, אך גם שם לא הונח לו מעצב ומרגז, כי לא זה הוא הבית אשר ידע תמיד. לפנים לא נזכר שם ישראל בבית ההוא, ועתה יעלה השם הזה על שפת לשון לרגעים, רוח אביו בלתי נכון בקרבו, יאנח לרגעים בהביטו אל בתו, וקול עלה נדף יחרידנו בתרועת שודדים; אמו יושבת עצובת רוח, כי מה חייה אם חדלו בני מרום עם הארץ לבקר בביתה וחדלה לראות ולהראות; וגם אחותו, אשר היתה סמל החיים וכצפור דרור חיתה, אף היא נאנחה עתה לרגעים כמו תולע בסתר אוכל את בשרה ואיזה יגון נורא מנקר במוחה. ובית אביו הזקן היה עתה למרכז לכל מפעלות היהודים בעירו ויהי לו, לבן-הגרי הצעיר, למחתה, כי שמה אך בדבר הרעמים ידובר כל היום, ובאשר יפנה אין נחת, אך רוגז רוח בלי מרגוע. ולהגדיל דאבונו עוד היו התלמידים העברים גם המה עם יתר אחיהם, ואת רוחו הרגיזה החדשה אשר צמחה אז בקיץ ההוא בישראל, כי המונים המונים סטודנטים וגימנזיסטים התגודדו לאגודות-לאום ויקראו בשם עם ישראל, ומתחת האפר אשר כסה עליה ימים רבים עוררו אהבה נושנה מאד, אהבה לציון ולכל מקראיה, ויאספו כסף ויקראו קול גדול: בית יעקב לכו ונלכה! – מה זאת? לפנים בכל ימי הקיץ, ימי הבטלה והמנוחה להתלמידים, היו עסקיהם עונג ושעשועים והכנת נשפי חשק, ועתה כל שפה תדובב ציון וכל פה ממלל רברבן על הלאום ועל שפת עבר. גם בעיר מושבו, גם מיתר הערים דבר אליו גנב, כי הסטודנטים בשבתם עתה בערי מולדתם מתנדבים לשאת ברמה דגל לאום ישראל וקוראים נדבות ותרומת אנשים לצאת מן הארץ הזאת וללכת אל ארץ ישראל ולבנות הריסות ציון! ורבים מהזקנים מברכים אותם ומחזיקים את ידיהם ולבם, וגם אביו הזקן הרים תרומה גדולה. עין בעין יראה בן-הגרי כי רוח תועה אחז באחיו בני עמו וברעיו התלמידים ביום הזה וינערם ויעתיקם ממקומם והמה נתעים מני אורח והולכים בדרך לא טוב, ואדם אין אשר ישפוך שיחו בחיקו.

רק אמו היא הנפש האחת אשר תחזה נכוחות בעת אשר עיני כל כוסו בצלמות. ועצת אמו היתה כי יעזוב את עצרת הפתאים ויבחר לו את ארמון האציל מ., אשר את בניו יחדו הקשיב לקח ואשר את בתו התהלך כאח ורע, וכן עשה. שמה בארמון אשר מחוץ לעיר, קרבוהו האם והבת באהבה רבה, וביותר הרבתה הבת להראות לו אותות אהבה, למען עורר בזה קנאת איזה צעיר בן-שבמה, וערמת בת-חוה זאת הביאה רעל בקרב דם בן-הגרי ותסערהו עד מאד. אך באחד הערבים, בעת משתה החמים, ראו עיניו פתאום על לב בת האציל עדי זהב, והוא הכירו כרגע כי לאחותו רוחמה העדי הזה, וכאשר נודע לו כי מאת האציל בן-שבמה נתן העדי למנחה לעתליה, הודיע מפורש באזני כל כי זהב חמסים הוא, כי גזול הוא מעל צואר עבריה ביום הזעם, אחרית החזון היתה, כי האציל בן-שבמה כבד את בן-הגרי במכת לחי, ועוד טרם מצא בן-הגרי את ידו להרימה לכפר את חרפתו, אחזו בו אחי העלמה ובן-שבמה ויורידוהו “בכבוד והדר” מהמעלות ומבעד החלון ממעל שחקו על משבתו וישפכו עוד מים על ראשו להרבות חרפה.

כל הלילה תעה בן-הגרי כשכור סביבות הארמון מחוץ לעיר ומצבו נורא מאד. יש אשר חם לבו בקרבו ויאמר לכפר בדם חורפו את חרפתו ויערוך הכן קנה רובים ויחכה לאור בקר, אולי ישוב ויראה את פני מחרפו, וסערת לבבו גברה מרגע ולבו הלם מאד ושפתיו מלאו נקם, בהוכחו כי אמת היו דברי אביו כי בן שבמה היה בשודדים ובת אציל תקח מתנות מיד שודד ולא תתנודד ולבה לא יסער גם בשמעה כי גזלה היא, יען כי אך מיהודיה נגזלה, ובכן איך לא יתנקם באנשים אשר כאלה. ויש אשר רגע רפו ידיו ובמכאוב לב אין קץ אמר לשום קץ לחייו הוא ולכונן את קנה הרובים אל לבו, יען כי נוכח כי ערירי הוא ומי גבר ישא לבדו את נטל החיים. אך עוד רגע שב גם מחפצו זה, באמרו: ישלחו להם צרינו יד באחרים או בנפשם, אך לא לישראל לעשות כזאת, וישלך את כלי המשחית מידו. ובעודנו חושב מחשבות ולא ידע מה, ובעודנו אובד עצות מבלי דעת מה עמדו ואנה רגליו נושאות אותו, ראה יהודים אחדים יחפי רגל וכפופי ראש כאבלים עוברים על פניו. המחזה הזה הפריע אותו מכל מחשבותיו, ופתאום התחלחל למשמע קול יללה קורע לב ומרגיז רוח עולה מאחד הבתים. הוא מהר אל המקום אשר ממנו חרד אליו הקול, והנה לפניו בית התפלה הגדול אשר בעיר מלא המון רב, יושבים על הארץ כאבלים על מת, רגליהם יחפות, ראשיהם על לבם כפופים ועיניהם מקור דמעה, יום התשיעי באב היה. כל עשתונותיו התבלעו, ובלבו בא חפץ נמרץ להתאחד עם כל ההמון הזה הבוכה פה, לחוש את אשר יחושו המה ולהיות לבו כלבבם. כמו בתגרת יד מסתתרת השלכו הלאה המנעלים מעל רגליו וישב על הארץ באשר עמד ויספוק ידיו על ראשו ויתן קולו בבכי אשר החריד כל לב. “סערת מאת לבבות נשברים התבוללה את סער לב האחד אשר נשבר מאה, ותהי לסופה מרעדת כל אשר תגע בו כעלה נדף”. קינות הלוי המרוממות הנפש ושוברת הלב וקול אביו הקורא בקול בוכים: “איך יערב לי אכול ושתות בעת אחזה כי יסחבו הכלבים את כפיריך” – הבריחו את המשאון והשממון מבתי נפשו, ויהיו עיניו למעיני דמעה, ופלגי מים שטפו להם תעלה בלבבו ויחוש רוחה בנפשו “כמו נקבר עד הנה חיים בערמות עפר אשר העיקו לבו כאבן מעמסה, ופתאום הוסרו כל אלה בחזקת יד איש חש לרוחתו, כן חש אבן אחר אבן נופלת מעל לבו, וגם לבו אשר היה לאבן כמו גז חיש ויתר ממקומו ותחתיו בא לב בשר”. הוא ראה סביבו עולם חדש, שיש בו אהבה ואחדות, וכעבד נכנע וכבן מקשיב עמד לפני אביו הזקן, אשר נגש אליו וישמח מאד לקראת התמורה בנכדו מחמדו זה. אז לבשה רוח את בן-הגרי לעלות לארץ ישראל, וידבר דברים כאש על ישראל ועל ארצו ועל תקותו ועל גורלו בארצות ומצבו בגוים, ויהי לראש ליתר התלמידים בעירו, אשר מהרו לתת ידיהם אליו ויחד עלו לארץ ישראל, לשמחת לב הזקן ובנו ולתוגת לב מרת בן-הגרי.

ח

שני פרקים שלמים הקדשתי להצעת תוכן הספור “נקם-ברית”, לא מפני כי ערך הספור הקטן הזה, כשהוא לעצמו, גדול בעיני מאד, – לא; כאשר אמרתי, לא מלאכה גדולה עשה סמאלענסקין ביצירת הספור הזה, וישנם מספוריו, וביחוד מחזות ידועים ביתר מפעליו הספרותים, העולים בטובם על הספור “נקם-ברית”, אשר הנפשות הפועלות בו אינן מלאות והציורים אינם בהירים. בכלל לא מלא סמאלענסקין מעולם אחרי התנאים אשר תדרוש הבקרת החדשה מאת כותבי ספורים, ואין בספוריו לא מבחינות הנפש ונתוחה ולא מאמתת הריאליזמוס וציוריו, הוא היה כלו פובליציסט, וגם את ספוריו כתב לשם פובליציסטיקה. אבל זה נעלה מעל כל ספק, כי סמאלענסקין היה פוס ממלל רברבן ובכחו זה משך אליו את הלבבות. ועל כן לא נחטא להאמת אם נגיד, כי ספורו “נקם-ברית” ראוי ליטול מקום בשורה הראשונה של ספוריו. כח הדבור אשר חלק ד' לסמאלענסקין, עטו הנפלא אשר נטה אותו לאשר היתה רוחו, גבורת לשונו אשר עטרה לו תמיד זרי נצחון בכל ריב ומלחמה – כל אלה כתמס יחד נלכדו בספור הקטן הזה, עד כי ישנם רגעים אשר נאמין, כי צדק משפט ה' יהל“ל, אשר הבאתי למעלה. כשרון אחד היה לסמ. אשר אך ליחידי סגולה יפול לנחלה, והסופר טורגניב יקרא לו “זמרת הדבור”. ומתנת אלהים זאת, מנגינת הלשון, היתה לסמאלענסקין למנה גם בדברו בפיו גם בהעלותו דברים על ספר, נגד המשפטים ההגיוניים יש דברים בפיכם להשיב, אבל אתם אך קול זמרה תשמעו, ואזניכם לא תשבע לשמוע, והקול הזה ירעים באזניכם נפלאות ולא יעזבכם לנפשכם ולא יקרא לכם דרור עד אשר יכלה את נבואתו ועד אשר תסכימו למשפטיו ותתנו צדק לכל דבריו, וכמו בלי חפץ תלכו שבי לפני עצמת נאומיו וכח אמריו, כן נצחו אחדים מבני צרפת בסוף המאה העברה את לבות שומעיהם בנאמם נאום מעל הבמה ובכתב ויגבירו עצומים בכח הלשון, וכן לא היה איש אשר שגב מסמאלענסקין בצאתו לדבר דבריו כאש, כי יעשו את אשר יחפוץ ויבאו אל אשר ישלחם. ואת זרוע כשרונו זה חשף בכתבו את הספור הקטן “נקם ברית”, אשר אותו שלח לפני יתר אחיו אשר נולדו במחשבתו, להוציא בהם את כל אשר הגה לבו ע”ד הרעיון הלאומי.

ויש עוד סבה אחרת אשר בגללה תארתי כמו את הספור “נקם ברית” לכל פרטיו. כי לדאבון הלב, עוד היום אך אחד הוא בכל ספרותנו הספור הזה אשר התנועה הלאומית היא אבן פנתו. מספרינו הצעירים מחקים את ספורי סופרי העמים, לפעמים לוקחים במשיכה ספורים שלמים ותוכנים עשוים, וגבורים מוכנים, והמה אך מגיירים את הגבורים, מביאים את התוכנים בברית ישראל ומעתיקים את מקום המעשה מנישזנינאווגאראד לירושלם, מעל גדות הניווא והוואלגא והרהיין על שפת הנימאן והדניפר ויתר הנחלים אשר בגבול המושב; המה, המספרים החדשים, משתדלים ללכת “בעקבות” המספרים מבני הנכר, ואם תבקשו, אז תמצאו יסוד ושרש של רב הספורים העברים החדשים באחד מחוברות איזה ירחון רוסי או אשכנזי. מובן, כי “כבוד” מעשי להטים כאלה במקומו מונח, ורחוק אני מהלל דבר שיש בו משום אבק גנבה. אך יש אשר על מעשים כאלה לא נבוא במשפט קשה ולא נמצה עומק הדין: לא כל אדם זוכה להיות מספר מקורי, ולא במספרינו הצעירים האשם אם השה אלהים אותם הכשרון הנעלה של מענדעלי מוכר ספרים, לרדת אל תהום החיים של בני עמנו, לקצבי יסודותיהם, ולשאוב משמה, ממקור ראשון, חזיונות על עמנו כאשר תאוה נפשם. אך סימני כשרונות נראה בהם, אם מעט ואם הרבה, אשר עוד טרם התבשלו ועוד טרם נדע את כחם וערכם, ולכן הדין נותן כי מותר להם וגם מחויבים הם ללמוד אל דרכי הסופרים המומחים ולעשות כמתכונתם, אם כי – אשנה עוד הפעם – תלמוד תורה לחוד וגנבה לחוד:

אבל דא עקא, כי אנחנו נאהוב תמיד לעשות כמקולקלים שבאומות ולא כמתוקנים שבהם. הן גם הדעה הלאומית של הסלאווים והגרמנים ורעיון התחיה של האיטלקים והיונים – גם אלה הולידו ספורים רבים, גם נביאי הרעיונות האלה אצלו מרוחם על החיים והחיים נתנו מהודם על הספרות, – ומדוע יתרשלו מספרינו לבקש ספורים כאלה במקורם ולעשות כמתכונתם לתנועת הלאום בישראל ולרעיון ציון משאת נפשנו? הנה בחמש השנים האחרונות רבו הסופרים המנסים את כחם במלאכת הספורים ויש גם כאלה אשר ראו במעט ברכה בעמלם; כשרונות גדולים לא נראה אמנם, אמריקא חדשה לא נגלתה עוד, שדה-הספורים העברי עודנו עומד ומחכה לקוצרים אשר ישאו ממנו אלומים מלאים ויאכילונו דגן שמים לשובע, אבל האמת נתנה להאמר, כי יש ויש אשר הושיטו ידיהם להקמה וימוללו לנו מלילות ויתנו לפנינו וימצאו חן בעינינו ונשבע רצון. ולמה איפוא ומדוע זה כל תקלה וכל קטטה וכל מיני פורעניות הונחו לאבני פנה בספוריהם החדשים, גם נסו, במעט הידיעות אשר בידם, להעמיד חזון על אודות שאלות פסיכולוגיות ואקונומיות, כי כזאת המודה דורשת “וישנסו מתניהם” לכתוב ספורים היסטוריים מימים קדמונים לפני כמה מאות שנה, ובשבתם כאן ראו חלומות באספמיא ויתארו תמונות זמן לא ידעו ומקומות לא ראו, – ומאת הרעיון הציוני חדלו, ואת התנועה הלאומית אשר בישראל לא מצאו לטוב לשומה אבן-פנה לספוריהם! והן לא יוכלו להצטדק באמתלא, כי פעולת התנועה הזאת לא נראתה על פני החיים בעמנו: הן כלנו יודעים כי רעיון שיבת ציון, רעיון היציאה לארץ ישראל, כבש לו חלק נכבד בחיי בני עמנו, רבים היוצאים להתנחל שמה, אנשים רבים המירו את חייהם, ביותר בין בני הנעורים, לרגלי התפשטות הרעיון הזה, אותות התנועה הזאת בולטות ומזהירות, והדעה הלאומית מנסרת ברוב אונים במרחב עולמנו, ולרגלי הדבר הזה חזקה תעצומת התנועה, בדעת או בבלי דעת, גם על הספרות לכל ענפיה, – לבד הענף הספורי:

ובכל עת אשר אני רואה את מעשי מספרינו ידאב לבי מאד. האם עיני האנשים האלה לא יראו כי אין קהל הקוראים משתוקק ומתאוה להם, כי אין עורק החיים דופק במפעלם, כי ספור אחר ספור יעבור במנוחה ואין שם אליהם לב?

ובכל זאת מוסר לא לקחו. לפני שנים אחדות אנה המקרה לידי להתראות עם אחד המספרים הצעירים, והוא איש אשר לו כשרון, ויהי דברי אליו כי יעשה את הרעיון הלאומי יתד לתלות עליו את ספוריו אשר יכתוב. לא כחדתי ממנו כי סוד “מלאכת” הספורים גלוי לפני, ואמנם בכח הסוד הזה הצעתי לפניו ספור אחד, אשר בו ימצא נכון לפניו תוכן מוכן ומזומן כמעט לפרטיו בספרות הרוסית – את הספור הנודע של טורגניב " Наканунъ " צירי הספור הזה יסובבו על זמן ראשית שנת החמשים, בערב המקרים אשר מהם יצאה מלחמת קרים, אשר ממנה היתה תקוה נשקפת גם לעם בולגריא לשום לתחיה. אבן פנת הספור היא יעלענא, עלמה חכמה ורבת חן, אשר רצונה כביר ולבה מלא אהבה וחסד, ולה היו מעלות רבות של “רבי שפרה” אשר כתב בן-אביגדור, כי לא הסתפקה בכל אלה הקטנות אשר חיי האשה הבינונית מלאים מהן, ותשאף כר יותר נרחב לחפצי רוחה. את אהבת העלמה הזאת בקשו שני אנשים, שניהם אצילים וכל אחד משניהם ראוי, כנראה, לרכוש לו את חפצו. הראשון היה שובין, חרש-פסל צעיר, כבן עשרים וחמש, יפה ומלא הוד, חד-שכל וטוב לב, תמיד שמח וגם כשרונו לא קטן. מצד האם קרוב הוא ליעלענא, וקרבת משפחה זאת תקרבנו עוד יותר אל העלמה, תמיד ימצא בחברתה ויעזור לה במעשיה, גם מצא חן בעיניה, ולכן התקוה משחקת לפניו כי לו תהיה. את פסיליו אשר הוא יוצר יראה לה והיא תהללם, אך בכל אלה עיניה לנכח תבטנה ותראה כי הכשרון לחוד ויתר דרכי החיים לחוד, – ובחיים הנה זה האיש שובין הוא קל הדעת ואיש בן-רגע, אין לפניו עבודת תמיד ותקות נצח, נפשו מלאה הפכים ועצלותו תכחד את הכשרונות שבו. ולעומת זה, הנה לפניה עוד איש אחד, בערסעניעוו שמו, ההפך משובין. הוא איננו יפה תאר ולכל גויתו יחסרו ההוד וההדר, אך עין תחזנו תעיד כי איש מחשבות הוא, ופניו יעידו טוב לבו ויושר דרכו. הוא מלומד גדול, מתעסק בפילוסופיא ומתעתד להיות פרופיסור, והעלמה יעלענא תכבדהו מאד ותבכרהו על שובין. היא תדבר עמדו באהבה ובכבוד, הוא ישמיענה את תקותיו לעתיד, לעת ילך לחוץ לארץ וישוב משם מלא תורה וגדוש בידיעות רבות וידרוש מעל הקתדרא, והיא רואה את בערסעיעוו כראות איש גדול וחכם מרום ממנה ועולה על שובין, ולכן לא ירחק יום נצחונו של בערסעניעוו על שובין, והיו רגעים אשר כבר שאלה יעלענה את נפשה: אולי זה האיש אשר אל כמהו קותה נפשה כי יבוא ויוציאנה מכל ספקותיה ויראה לה את דרך החיים המלאים מפעל ומעש?

אך בבקר לא עבות אחד הביא אל ביתה בערסעניעוו בעצמו את אחד ממכיריו ושמו אינסארוב. מי הוא הלז? התשובה קצרה: הוא איש בולגארי, ולא יותר. אין בו לא הכשרונות של שובין ושכלו החד ולא חכמת בערסעניעוו וטוב לבו ורוך מזגו. מעלות אינסארוב היו כמעט כלן אך בשלילה: לא ידבר שקר, לא יחלל מוצא שפתיו, לא יתהלל במעשי ידיו ובכל אשר יפעל, לא יאחר למלא את אשר גמר לעשות, הדבור והמעשה לא יפרדו בו. אך יש בו דבר אחד העובר כחוט השני על פני כל דרכיו בחיים – אהבה רבה לעמו, עם בולגריא, וחפץ גדול ואיתן מאד להוציא לחפשי את ארצו ומולדתו, ואל רעיונו זה הוא מסור כלו, בכל לב ונפש, גלוי לכל, ורעיונו זה הוא מטרתו בחיים. הוא לא יחשוב מחשבות אם ייטיב גם לו בצאת הרעיון הזה לאור, וגם לא יתפאר בלבבו כי קרבן הוא מביא על מזבח אהבת עמו; בכלל לא יבקש חשבונות רבים, אך הולך ועושה ומשתדל, ועין בעין נראה כי באהבתו זאת גם הצלחתו, ורעיון רוחו – משאת נפשו ואשרו בתבל. במוח איש זה מנקר תמיד הרעיון – “איך יערב לי אכול ושתות בעת עמי ומולדתי משפלים עד שאול ועול זרים על צוארם”, והרעיון הזה לא יטשנו ולא יעזבנו, והוא ממלא את אשר ימצא לנחוץ לעשות במנוחה ובחפץ לבב, כי אהבתו לעמו היא גם במוח גם בלב גם בדמיון, – בכל. ראתה יעלענא איש כזה, נסתה לבוא בחברתו ותתבונן אל מעשיו – ותלך שבי לפניו. יפי של צבעי החיים המלאים ירהיב את העין רב יתר מצעצועים אשר בכשרון יוצר-פסל ומהמון תורה וחכמה של המתעתד להיות פרופיסור. אינסארוב לא יגיע אף לקרסולי בערסעניעוו בתורה וחכמה, אין בו אף חלק קטן מהכשרונות של שובין, אבל תחת זה הוא איש, שלם בטבעו ובמטרתו ובאמונתו, ובזה יגבה משכמו ומעלה גם על הכשרון הטבעי וגם על התורה והחכמה ולמראה גבור אשר כזה ילך שבי לב יעלענא, ותסגיר את עצמה אליו ותלך אל אשר היה רוחו ללכת.

ספור עם תוכן כזה נקל היה מאד לכתוב מחיי בני עמנו. כי על טורגניב היה לחזר אחרי בולגארי, למען מצוא גבור כזה. אבל אנחנו בני ישראל – הלא אהבה כזאת מצויה וטבעית היא בכל “בני הגולה”. אנשי תורה כבערסעניעוו ובעלי כשרון כשובין רבים בנו, וגם עלמות רבות חכמות לב תמצאינה בקרבנו, המבקשות עבודה ומפעל להן למטרה. פרשת “ההשכלה”, המלחמה בעדה ונגדה, כבר נדרשה כמין חומר, על פי כל המספרים מימות מאפו עד צעיר הסופרים, וכבר תשש כחם של גבורי ההשכלה, ונחוץ איפוא רגש חזק אחר, וגבור כאינסארוב יוכל למלאות את התעודה הזאת באופן היותר טוב. ובחיי בני עמנו עתה, לרגל תנועת תחית ישראל וארצו, לא יחסרו טפוסים כאלה. הנה ראינו בצעירי בני עמנו כאלה אשר אהבת ארצם ותחית עמם היו חיי רוחם, צעירים רבים לא שמו לב אל עתידותיהם וישימו את כל תקותיהם אך בארץ אבות, רעיוני רוחם אלה יקרים להם מכל החיים – והאם אלה לא בגבורים? האם כאלה לא יקחו לבות עלמה? האם לגבורים כאלה לא יהיה הנצחון אם יתחרו עם לומדים, דוקטורים, משוררים, סתם משכילים ויתר “החתנים” של תחום המושב? אמנם ספור עם תוכן כזה לא באפס יד יעשה; נחוץ ללמוד, להתבונן ולעבוד – ושלשה אלה יכבדו מאד על מספרינו החדשים, אשר כל חפצם להרבות “לאפות” ספורים חדשים לבקרים, ולכן ספוריהם המה כעוגה בלתי הפוכה: תוכם נחר.

ובגלל הדבר הזה חזון הספורים על תקות ישראל ותחית האומה והארץ בלתי נפרץ, ואפרין מנטיה לסמאלענסקין אשר זה החלו לשום את הרעיון הלאומי לגיא חזיונותיו.

ט.

הנעורים: אני מופתכם, ולא זה הוא דרך תשובה לבני הנעורים כבן הגרי. סמאלענסקין תאר בספורו את אשר חזינו אז באמת במחנה ישראל, כי תלמידים רבים עזבו את למודיהם בבתי המדרש ויתגודדו ויעשו להם דגל ויכתבו עליו ביל“ו (בית יעקב לכו ונלכה) ויתנו להם ראשים לעזוב את מולדתם וללכת לארץ ישראל לעבוד שמה את אדמת הקדש, תלחך עפר לשוני אם אומר כי כל התנועה הנכבדה ההיא היתה אך מצות אנשים מלומדה וכי לא עשו מעשיהם באמת ובלב תמים; היה היה בכל התנועה הזאת גם רגש חם, גם שירה רבה, גם התרוממות הנפש; עולי ימים, החיים משחקים לפניהם, עולמו של הקב”ה קורא ומניף אליהם ידו באהבה רבה, – והמה בוז יבוזו לכל המחמדים האלה, ובתועפות גבורים ובטיסת נשרים יעטו אל חיים לא ידעו ואל נתיב לא דרך בה איש, ועמוד אש אמונתם בצדקת מפעלם הולך לפניהם לנחותם הדרך, וקוי עמוד האש הזה יאירו אל עבר פניהם, וסביבם כבוד ואורה. כל אלה יתנו כר נרחב להנפש להתפעל, ויבעירו נצוצי שמחה בעינינו ויתנו אמונה בלבנו כי עוד טרם תמנו לגוע…

אבל באשר אור שם גם צללים, – והצללים פה רבו מאד, לדאבון הלב. כי כל אחריות התנועה הזאת היתה אך בהלה, ומראש ראו נבוני דבר כי מעשי הצעירים האלה לא יעשו פרי, ובית נצח ישראל לא יבנה לעולם מחומר נמוח, בפרט כאשר בחרו להם בענין הישוב מקצוע זר לרוחם ולכל חנוכם – את עבודת האדמה. כי לו הלכו להם הסטודנטים לא“י להפיץ שמה דעת והשכלה בין בני צפת וחברון ויתר הערים אשר התאחזו שמה בני עמנו, וליסד בתי ספר ולהורות בם, כי אז עוד היה הדבר מובן: בני ארעא דישראל טבועים ביון הבערות והמה נמקים שמה בענים מבלי הדעת והנה המה, משכילים עברים, באים להאיר אור בממלכת החשך הזאת; זה היה מובן, וכזאת עשו משכילים רבים לאחינו גם בתחום המושב. אבל המה, בני ביל”ו, הלכו לא“י לשם עבודת האדמה, המה חפצו להיות למופת ליתר אחיהם, למען ישליכו את עסקיהם הישנים ויאחזו בעבודת האדמה, ובזה לא יכלו להצליח ולראות ברכה, ומכל בני ביל”ו נשארו רק עוללות, וכל קרבנותיהם, קרבנות מחים, לא עלו לרצון, ועמלם עלה בתהו. עוד הדבר מוטל בספל גדול אם יצליחו גם צעירי המשכילים הרוססים אשר הלכו בשטת הנסיך טאלסטאי וייסדו להם קולוניות לעבוד את האדמה ולהיות כבני עם הארץ, ואף כי סטודנטים עברים. כי הן ההבדל בין שני אלה רב מאד. בעת אשר האצילים הרוססים בני עובדי אדמה המה מנעוריהם, ילדי כפרים, ותנאי חייהם קרובים אל חיי האכרים, בתוספת יופי ידוע ובחלוף יין-דגן ביין-לאפיט, – המה בני עמנו עירונים המה מכף רגל ועד ראש, מוזרה להם עבודת האדמה ודרישותיה, לא יבנו להבדיל בין חטים לשעורים ובין דגן לשבולת שועל, לא ידעו לאסור סוס לחבוש חמור ולרכוב על גבי בהמה, וצעירים כאלה באו לארץ ישראל ואמרו להחיות את ארצנו אך באת ומחרשה! מה יעשה בן-הגרי זה ועשרת מרעיון בארץ ישראל, ואיזה תועלת יביאו לתחית הארץ אם יחרשו וילכו אחרי הבקר בא“י? הלא טוב טוב כי ישאר בן-הגרי בארץ מולדתו, יוסיף ללמוד את חקו באוניברסיטט, וילמוד את תורת עמו ושפתו ודברי ימיו, ויתקרב אל אחיו בני עמו, ויתהלך עמהם וילמוד אל דרכי חייהם וישתדל להפיץ בין אחיו ורעיו התלמידים, בין מישראל ובין מבני הנכר, דעות ישרות והשקפות נכונות על ישראל ועל מצבו ועל תקותו, מבלי התבושש באמונתו בעתידות עמנו ולהתימר בכבוד ישראל עמו. וכאשר יגמור את חק למודיו ויצא אל החיים, אז ישתדל להיות “אדם מישראל”, יקרב אליו כל בחור וטוב בעמנו ויהיה מרכז העבודה הלאומית בעיר מולדתו או בעיר אחרת אשר יבחר לשבתו; יהיה נא ביתו בית ועד לטובי בני עמנו ולרוח ישראל, ירחף נא דגל לאומנו על ביתו ועל דרכי חייו, יהיה נא ראשון לכל דבר טוב ומועיל, – יהיה נא הבית אשר יבנה הוא בישראל כאשר היה בימים מקדם בית שלמה בן-הגרי אביו הזקן בעירו. ואם חפצו עז ולבבו הומה לעלות לארץ ישראל, אז – אם רופא יהיה, ועלה לא”י ורפא שם חולים ויהיה להועיל בארץ אבותינו ויתן כבוד לשם ישראל בתוכה; ואם מכניק או חימיק יהיה, והוא הלא בן עשירים הוא וגם האשה אשר יקח תביא לו נדה, וכספו ימצא לו לבנות שמה על אדמת ישראל בית חרושת המעשה, והחיה את סחר הארץ והרימה משפל מצבה ויתן עבודה ומשרה לפועלים עברים; ואם בכלל יגדל עשרו ועושר בית אבותיו, ועלה לו לארץ האבות, ויסד לא בית מסחר שם או אחוזה יקנה לו בכסף, נחלת שדה וכרם, וחיה זרע והוליד בנים, והתאזרח בארץ. זהו ישוב הארץ וזאת היא דרך התחיה. אבל בבוא כל אלה לאחוז במחרשה ולשלוח מעגל ולעדור במעדר, אז יש אשר תעלה על לבבנו קריאת הממשל משלים: “רע ומר כי יאפה הסנדלר לחם ואת הנעלים יתפור האופה!” לו הקדימו הרופאים העברים היושבים עתה בא“י לבוא שמה בהיותם עוד סטודנטים ואמרו לעבוד אדמה, כי אז היו לנו עתה עוד אמללים אחדים אשר אבדו דרך, תחת אשר עתה המה מביאים תועלת לרבים ועוזרים להפרחת הארץ ובונים בית ישראל. בני ביל”ו לא הביאו תועלת להם, כי הלא את עתידותיהם אבדו, וגם לא רבה התועלת אשר הביאו להישוב; כי מפאת חנוכם כבר היה להם להפוך את עורם בעור אכר פשוט, מתאים לכל תנאי עבודת האדמה, וידוע כי בשלהם, בשביל צעירי המשכילים אשר באו להיות אכרים, היו כל הסכסוכים גם בראשון לציון בשנות השמונים, גם הרבו טרח ומשא וריב לראשי חובבי ציון בכוננם ובכלכלם את הקלוניא גדרה.

ולכן לא טוב עשו ראשי עמנו אז על אשר לא מנעו את הבנים בעלי התשובה מלכת לארץ ישראל, ולא טוב עשה סמאלענסקין בשלחו גם הוא את בן-הגרי וחבריו לארץ אבותינו. בעיני אני יותר ימצא חן הזקן, אשר הרים תרומה גדולה לטובת העובדים באה"ק, ואבי בן הגרי, אשר המאור שבתורה אשר למד בנעוריו יאיר את עיניו ולא-ישוב עוד לכסלה ולא יעזוב עוד את עמו ויתעסק בכל עניניו.

שוקטה על שמריה תשאר אך האם לבדה, אם בן-הגרי. לאביו היתה נחוצה סערה גדולה ופרעות בכל העיר ושבר-יד ומכות ומהלומות יורדות חדרי בטן, לבן-הגרי הצעיר דיה היתה מכת-לחי אחת להשיבו אל מקור מחצבתו, – והאם העדינה עוד תחכה עד אשר יתהפכו צירים גם עליה ועד יחלקו חבלים גם לה, ואז אולי אולי תדע ותבין ותקח מוסר. ועד אשר יגיע היום ההוא לא תעזוב את דרכה, ותשים על ראש היהודים את כל האשמות והפשעים. בנה היה בודאי להאציל לולא היה יהודי, וברבות הימים – מי יודע? – אולי היתה בת האציל מ. לכלתה, ואז הלא היה אולם ארמונה “סאלאן” לכל חקותיו ומשפטיו, ובידה היה אז להתיחש על ראשי בתי אבות אצילים… עתה הגיחה היהדות הארורה ממסתרים ותבלע את כל מחשבותיה ותשים לאל את כל תקותיה. ומה היא היהדות ומי המה היהודים? אין להם ההוד והעוז של האצילים, אין בתהלוכותיהם הנועם והיופי של “החברה הנבחרה”, ואנשיהם רכי-לב וחסרי גבורה. והיא אומרת תמיד כי אך בגלל הדבר הזה תשנא אותם, ובמכתבה לבנה היא משתדלת להטעים את הדבר, כי אך מוגי לב המה בני עמה, ואת עונם זה לא תוכל לסלוח להם.

מורך לב – ראשית חטאת הוא תמיד לבני עמנו בפי שונאינו, חסרי לב מקרבנו, כהדא מרת בן-הגרי, יחשבו את בני עמנו “בטבע” לרכי-לב, וכשפנים הננו בעיני זרים ובעינינו אנחנו. הנה נברח משפך-דם ונסתיר עין מפני חלל; אבק-שרפה לא נריח כהריח מנחה, ברק חנית ותעופת חרב לא ירהיבו עינינו, ותרועת מלחמה ואנקת חללים ושאון מכים ומוכים לא כקול הכנור באזנינו; ובכל המקום אשר כח הזרוע אומר לעשות חיל, ובכל הימים אשר אך האגרוף לבד יהדוך קמיו תחתיו, ובאשר אך יד חמושה לבדה תפלס לה נתיב בחיים, – שם לא יגבר ישראל ומשפט עמנו לא יצא אור… אמנם כן, – אך זאת תהלתנו והיא תפארתנו! אנחנו בזאת נתהלל, כי בני אדם אנחנו, לא ברעם וברעש אלהינו ולא בכח – כחנו, כי כח הלב יגדל בנו עוד למשול ברוחנו, ועת כי יחר האף אז נמצא גם עז בקרבנו להאריכו. הלא זה הוא כל האדם! כי לו אך בכח יעלה איש, לו אך באגרופו כי עז יתנשא אנוש, הלא מותר החיה והבהמה מן האדם רב מאד, כי כחם וגבורתם יעלה על כח האדם שבעתים, וכבוד האש והמים הברק והרעם עוד יגדל שבעים ושבעה; הלא אז עלינו לתת כבוד אלהים לכל שור מקרין ולכל דורס ורומס וטורף, לבנות מזבח לכח, להשתחות ולכרוע ברך לפני הים הגדול ולהביא מנחה ונסך ולזבוח זבח לאיתני הטבע…

נצחון הדם והברזל לא היו מעולם נצחון שלם במחנה ישראל. “מעשי ידי טובעים בים ואתה אומר שירה!” לא זה הוא הנצחון בהתגבר האדם אחד על השני להמיתו או להטביעו במצולות ים; נצחונות המכבים נזכרים בישראל מפני כי רוח ישראל גבר אז על רוח היונים; בגבורת הקנאים בהלחמם עם לגיוני הרומאים לא יתהלל עמנו, כי טוב טוב היה לוא ידעו הקנאים להאריך אף ולסבול מעט את עול הרומאים, ולא הוציאו להורג את בני ישראל ולא גלינו מארצנו. כי בכלל, הרג ואבדן ושפך-דם איננו בטבע עם ישראל, וגם ברגע אפו, בעת אשר הוא מלא חמת-נקם, יקרא: “אשרי שיאחז ונפץ את עולליך”, אך לא יקרא: “תנו לי את עוללי בת בבל ואנפצם אל הסלע”, כי לוא כזאת נעשה אז רחם את העוללים ולא שלח ידו לנפצם כי רחום וחנון הוא מטבעו.

לא! יעבדו להם אשר יעבדו את אלהי הכח הזה, יעוררו נא את חניתותיהם על אלפי חללים, יתהללו להם בקשיות לבבם, – ועמנו לא יקנא בהם ובנצחונות אשר כאלה ובגבורתם זאת, ונצח ישראל יהיה תמיד ארך אפים, ודגלו אשר בו ינצח – והנצחון הוא בלי שום ספק – יהיה תמיד דגל מוסר ואהבת אדם ושלום אחים.

“בני ישראל המה רכי לב!” – שקר הדבר! כח לב המושל ברוחו יגדל שבעתים על אשר אין מעצור לרוחו, ומאריך אף יגבר על הנותן ידים לקצפו. יש אשר למראה עמל ואון יתחמץ לב ישראל, כף ידו תקמץ והיתה לאגרוף, ועד להתפוצץ יחרוק שיניו ועיניו תרובנה ברקים; אך הדם הטהור הנוזל בעורקיו יבוא אל לבו, ובאין רעל אכזר וחמת פתנים בקרב הדם ההוא, באין זוהמת האדם הקדמוני בו, לכן יביא מעט מנוחה אל הלב ההוא, יזכור כי אדם הוא ולא פריץ חיות, בשרו אמנם עליו יכאב, אך הוא מקוה כי סוף סוף יגבר רוח אדם על רוח הבהמה – ויעזוב את המערכה. על כן לא יכלם כי יתנו גוו למכים, על כן פניו כחלמיש ובקרבו ידע כי אין במה לבוש. ולזה יקרא מורך לב, ולגבורי רוח כאלה יאמרו “שפנים”, ובזה תאמר מרת בן-הגרי לעטות עלינו חרפה וכלמה!

– “ה', פקח את עיני אלה ויראו!”

…ומתי, לאחרונה, יהיה קץ הפלאות? מתי יעלה ויראה “תור הזהב”, אשר בו יחדל איש להתעמר באחיו, וממשלת האדם באדם תהיה לא לרע לו? מתי יגיע היום אשר נאכל את פרי עץ הפרוגרס, ונאכל רק את תוכו, לא את קליפתו המרה? מדוע עוד יד הזדון רוממה וזרוע צדיק חתה, ועד מתי עוד יהיה כדבר הרע הזה להיות כצדיק כרשע?…

השאלות ה“ארורות” האלה ימי עולם ימיהן. ואל תאמרו, כי אך החוקרים דורשים בהן ורק פילוסופים מתקשים בקושיות חמורות כאלה. לא! כל אדם חוקר ודורש, שואל ומעמיק בסתר לבבו. והשאלות הארורות יקחו את לבבנו בכל עת אשר יקומו לפנינו החיים במראיהם הנאמנים והנוראים, ויכוננו קנה רובה אל לבנו: לחיות או לחדול?.."

ואז יעברו על ראשנו גלי מחשבות וכשיות אובדות נתעה מבלי דעת–: רוח האדם האם עולה הוא למעלה, או הוא יורד ושוקע מטה מטה? האם עוד יש תקוה, כי יבוא יום ויהיה האדם לאדם על פני האדמה, או פריץ חיות זה עוד יוסיף להשתובב משובה יותר נצחת מאשר עד עתה?..

וזאת היא לדאבון הלב, שאלה חמורה מאד.

כי אם אמנם לנו אומרים, כי כח הדעת וחיל המדעים יכריע הרע אשר בלב האדם; כי מדת האכזריות של האדם הולכת ופוחתת בו מדור לדור; כי זו כחה של הציוויליזציה לבער את “זוהמת האדם הקדמוני”, לשעבד את המדות הרעות ולצנן את האש הזרה, הבוערת בלבב בני האדם בתור תשוקה להשתרר על הנכנעים והנותנת בלבו תאוה לדרוך ברגל גאוה על היושבים בסתר המדרגה; כי בארצות הציוויליזציה חדלו כבר המלחמות הנמשכות שנים רבות לאין קץ, בפרט המלחמות אשר החלו בגלל סבות בלי-יסוד, בגלל חפץ יחידים שואפים למשרה או להון או בגלל פרוד הדתית; כי בני האדם הולכים הלוך והתקרב איש אל רעהו, גבולות המפלגות מוסרים לאט לאט, והתחומין של המדרגות השונות בחברת האדם יונקים זה מזה. ועוד ועוד, עד תום כל ההלל. ואולם, אחרי כל האותות והמופתים האלה, עוד טרם נדע אל נכון פתרון החידה הגדולה: מה הוא האדם: האם רוחו יורד או עולה, האם מוסרו מתפתח או מתקלקל? האם זה האדם הוא הרע ההולך וטוב, או הטוב ההולך ורע?..

כי הן יש אשר נחזה את האדם, נתבונן אליו היטב, והנה הוא שחור כלו. זה הרחום למראה עין הוא אכזרי מאד, המתנכל בערמה לשום סתר פנים לרוחו הרע השוכן בקרבו. הסירו נא את המסכה הנסוכה על פני רבים ממעשיו, אם לא תמצאו מתחת למסוה זאב ערבות. אל תביאו רעיות מדברי בעלי האתנוגרפיה. מחקריהם מחיי העמים הפראים ואכזריותם לעמת חיי העמים ההולכים כבר “לאור” הקולטורה, אינם מוכיחים מאומה. ידיעותינו על אודות חיי העמים “הפראים”, הרחוקים ממנו במקום ובקולטורה, באמת דלות הן מאד, ואי אפשר להשען עליהן. עמים רבים אנו חושבים לפראים, אבל באמת אנו הולכים בזה בדרכי הרומאים, אשר קראו “ברברים” לכל עם אשר לא שמעו את לשונו. אנו יודעים כי האתנוגרפיה חושבת לפראים “בהעלם אחד” גם עמים קדמונים כאלה, אשר באמת אנו רואים אצלם סימנים מובהקים של קולטורה קדמוניה, עד כמה רחוקה חכמת האתנוגרפיה מדעת נכונה את החיים הפנימים של הפראים, של גוים בעלי קולטרה זרה ונכריה, יכולים אנו לשפוט ממחשבות עמי אירופא עלינו, היהודים. הן אנחנו היהודים יושבים עמהם ובתוכם זה כאלפים שנה, ובכל זאת אינם יודעים את לבבנו, אינם יודעים את חיינו יום יום, עד כי ידברו עלינו זרות, ועלילות לא-היו יוציאו עלינו. ואף כי העמים הזרים להם לגמרי. הנה למשל, העמים השחורים, הן לא כלם עמים פראים הם, ולא הרי העם הזה כהרי העם האחר, ובכן, אחרי אשר אין אנו יודעים את חיי העמים הפראים, קשה לנו להוציא משפט ברור: האם היו הפראים לאכזרים ברבות הימים, או הפראות היא סבת אכזריותם? מה עשתה הקולטורא: האם לקחה אכזרים ותעש אותם לפראים, שעוד לא כלתה גם אכזריותם; או לקחה פראים ותשובב אותם לאט לאט ויהיו עתה לאכזרים?

וההשערה הזאת, כי היה הפרא טוב מנעוריו, ואך כאשר רבו הימים ויפרוץ האיש על הארץ, היה לנפש חיה לנפש-רעה, – גם לה יש על מה לסמוך בתולדות מין האדם.

התקופה הראשונה היא תקופת השלום, קודם החטא. עשב השדה ופרי העץ היו לאכלה, דרכי החיים היו דרכי נועם, כל מלחמה לא היתה, איש לא אכל את רעהו, ואת הילדים לא הרגו; אמיץ היה אז הקשר בין חברי מין האדם, ועוד טרם גבר חיל למלחמה ולמריבה. אחר כן באה תקופת המעברה: יש כבר מבני האדם האוכלים בשר חיה ובשר בהמה, ולכן היתה יד האדם בחיה לרעה. מלחמה לו עם החיות הטורפות, המתחרות עמו בטרף, ושלום עם האדם. בעת ההיא צמחו ראשונה המרמה והאכזריות ביחס אל החיה ואל הבהמה. והתקופה השלישית היא תקופת האכזריות והמלחמה בין אדם לאדם. כי הבשר היה מאכל כל בני האדם, ולכן על האדם ללחום תמיד עם רעהו, ועל כן למד לאכול גם את בשר האדם, וגם את פרי בטנו יוציא להורג. אז התפתחו בערמה יחד עם השכל והמחשבה, והמה שמו את האדם עליונים לכל החיה ולכל הבהמה ועליונים – להאדם, האדם הקטן, אשר שכלו ומחשבתו עוד טרם התפתחו להיות להם ערמה ומזמה במדה מפסקת כדי להתיצב נגד אחיו.

והתקופה השלישית הזאת היא היא באמת התקופה ההולכת עוד ונמשכת. כח המדעים, ככל כח, יודע אך להכריע תחתיו, אך למשוך אבירים והמונים, ולא להיות רך ונכנע. המדעים, פרי השכל והמחשבה המה באמת אך ערמה ומזמה להכביד יד קשה על כל אלה, אשר עוד טרם באה חכמה בלבם לרכוש להם את המדעים ההם ולהעבידם בפרך. הנה כי כן האכזריות הפראית לא מתה. היא שמה אך מסוה על פניה, ואולם לתאות הרע לא סרה מקרבה. המדעים לא הכחידו את האכזריות מלב האדם, ואך הסתירו אותה מעין רואה, למען יכשלו העורים ונלכדו, עינינו הרואות איך יעטו אל השלל אלה השואפים לעשות עושר, ולא ישימו לב אל כל מוסר ורחמים. עינינו הרואות, כי גם המלחמות בימינו מלאות אכזריות, ועמים קולטוריים כבני אשכנז וצרפת ישאו זה אל זה חרב וישפכו דם כמים – ומאות אלף חללים נופלים במלחמה, אשר אין לה כל סבה מוסרית. מי לנו גדול מן העם האנגלי, אשר מקרבו יצאו חכמים לתורת המוסר וסדרי הציווילזציא, והוא באמת גוי עושה צדקות ואוהב חסד מכל הגוים הקולטוריים אשר על פני האדמה. והאם היה מוסר וצדק במלחמת האנגלים עם הבורים? האם לא היו סוף סוף רק האינטרסים החמריים הגורמים העקריים של המלחמה ההיא? האם טובים האנגלים מן הרומאים בהצותם על “ברברים” לפני אלפים שנה? הן גם הרומאים סללו דרכים ובנו בניני צבור ותקנו שוקים והביאו את כל הקולטורה שבימיה אל הארצות אשר הכניעו, וגם הרומאים לא שלחו את ידיהם באלהי העמים הנכנעים להעבירם מחקיהם. – הרחמנות, אשר בשמה ידגלו עתה העמים הקולטורים, איננה רחמנות באמת, אחרי אשר מספר הנהרגים רב עתה מאשר היה מקום, וגם מספר הנפצעים ירב עתה. קראו נא את ספרו של בלוך “המלחמה העתידה”, ואז תסמרנה שערותיכם למקרא ההרס והאבדון, אשר תביא עתה כל מלחמה בצבאות הלוחמים. אין נלחמים עתה בחרב איש לקראת רעהו, אבל הכדורים “דום-דום” ויתר ההמצאות החדשות, אשר המציא השכל במזמת ערמה להרבות רשע ולהגדיל מכאוב ולהרחיב פצע, המה אכזרים מאד מאד, מספר חלליהם רב ופצעיהם נוראים. נורא הרעיון, כי אנשים קולטוריים יושבים בקור רוח וחושבים מחשבות וקוראים לעזרה את כל נצחונות המדעים כדי למצוא עצה ותחבולה, – להרבות חללי אדם!… ומה הפלא כי כאשר תנוח על הלוחמים הרוח הרע – כאשר תפגשנה שתי המחנות פנים בפנים – אז ידקרו איש את אחיו כפריצי חיות ממש, ומוסר האדם לא יזכר ולא יפקד ולא יעלה אז על לב? אמור מעתה: האם אכזרי האדם או הצדק מושל בו?..

ונצחון המדעים איננו נצחון המוסר על הפראות, אלא נצחון הגבור על החלש. ברבות המדעים תגדל המזמה, ואז תמצא יד יחידים ערומים או חכמים, להכניע תחתיהם כח רב אדם, אשר עוד לא חכמו כמהם, ואז יגדל העושר של אנשים היחידים האלה. ואנו רואים, כי אין כל חדש תחת השמש. בארצות הקולטורה הישנה, למשל במצרים, ישבה האכזריות לכסא, ובנין פירמידה אחת בלע עבודת שלש מאות וששים אלף איש במשך עשרים שנה. התעלה הישנה של הים-סוף אכלה חיי מאה ועשרים אלף איש. מאתים אלף איש בנו את היכל המלך במֶכְּסיקה ועשרים אלף בפֵירו. רב היה שמה העושר של היחידים ולעומתו רב היה העוני של הרבים. אבל האמנם נשתנו עתה הענינים לרגלי הפרוגרס? גם היום ההכרח, שהוא האכזריות הקדמונית, מושל על הרבים, וגם הסבות אחדות הנה: בארצות הקולטורה הישנה היה העושר הנפרז מן הלחם הרב, אשר הוציאה האדמה הפוריה שמה, ובארצות הקולטורה החדשה, בחלק אירופא ובאמריקא, במקום אשר הלחם איננו רב, גדול מאד העושר של היחידים מן האינדוסטריה, המעשרת את בעליה באופן נורא. אבל איה הוא המוסר המעשי, איה הוא הצדק העולמי, איפה הם הנועם והלב הרך של האדם, אשר אמרו המדעים להציבו על דרך הטוב והיושר והצדק?

רבים עתה בקרב העמים הקולטוריים חכמי המוסר. הציוויליזציה כמו משתדלת להשפיע על העמים ולהיטיב את השקפותיהם על הטוב והרע. ואולם רק פי עמי הקולטורה ידבר מוסר וצדק וידם כותבת “למזג את המדות”; אבל אין פיהם ולבם שוים. הלב והחיים עודם רחוקים גם היום מן המוסר ומן המדות הטובות. התורה והנסיון – שני הפכים ביחס אל המוסר. מה יתן ומה יוסיף לנו, כי התפתחו המובנים, המושגים נעשו דקים יותר והמוסר המפשט מתפתח באותה מדה שמתפתח שכל האדם, אם המוסר הזה נשאר מָפשט, בפה ובספר, ובמקומו בחיים כאין וכאפס? פה, בדרכי החיים, אנו רואים את בני האדם והנם אבירי-לב, רעים וחטאים, אוהבים את עצמם, חסרי נפש אלהית ורחוקים מיושר ומצדקה. ותמלא כל הארץ חנופה, וימלאו החיים שקר וכזב, ותהי המרמה לכל לראש, למען תת מסוה מוסר על האכזריות… אז יש אשר תעלה על לבנו מחשבה זרה להחליט, כי האדם החי הוא יליד הקוף הקדמוני אשר התפתח, הלוך ורע, עד כי היה – לאדם…

וכל החקירה הזאת דרך עוצב בה. הענין היא מופלא ממנו, מסובך מאד, וחכמים גדולים נסתבכו בחקירה העמוקה הזאת, אבל רוח האדם לא תתן לו מנוח והוא חוקר ודורש איזה הדרך שוכן אור האמת, אור האלהים הזורח עליו. כי עד עולם לא יאבה ולא ישמע האדם להיות ככל החיה וככל הבהמה, באין פרינציפ מוסרי, באין מרום ונשא, באין רוח ונפש… האדם לא יאבה ולא ישמע לעשות את האכזריות לתורת האדם המעשית, עד כי לא יגבה במוסרו ובצדקתו על כל המדות הרעות אשר בחייו, ועד עולם לא יטוש ולא יעזוב את האלהים הגדולים, אשר נגלו אליו בחזון… הוא יודע, כי לו גם נכונים דברי האומרים כי ראשית הציוויליזציה היתה אכזריות, הנה הוא, האדם מאמין, כי אחריתה ישגה, והמוסר והצדק והטוב ינצחו את החטא ואת העול ואת הרע. והוא דורש וחוקר, אולי תחזינה עיניו את האחרית הזאת.

ותפוש ברוב מחשבות למצוא את סוד האחרית הזאת התהלך לו טאנקרד, צעיר לימים מבני מרום העם האנגלי, אשר שמו נקרא על אחד הספורים, שכתב בנימין דיזראלי, הוא לורד ביקונספילד. זה האיש טאַנקרד התבונן אל החיים, אל כל “הטוב” הצפון בתנאי הציוויליזציה בארצות הקולטורה החדשות, – ולא מצא נחת. הנה אבד אושר מאדם, או לא היה לו האושר ההוא מעולם, נסו שלום ונחת מחיי החברה, הבסיס המוסרי של החיים מתמוטט, – ומאין תבוא תשועת האדם?..

וילך טאנקרד לבקש את משאת נפשו, ואנחנו נלך אחריו. ¹

ב.

רך ויחיד היה המרקיז טאנקרד לההרצוג בֵילַמונט, ולכן פקחו עליו הוריו שבע עינים וידאגו לו ויחרדו עליו כל היום. השגחת המורים היותר טובים וחרוצים סבבה את הנער, וירב דעת ותבונה, ויקרא ספרים אין קץ, ויהי הוגה דעות, ויהי לו רצון ברזל ורוח כביר. והנה נמלאו לו עשרים ואחת שנה. אבי טאנקרד התגורר תמיד באחוזותיו ובנחלותיו, ואולם את בנו חפץ להביא אל העולם הגדול. ויהי נכון להעמידו על הבחירה, למען יתרגל העלם בעבודה בבית הועד התחתון. כאשר נסה ההרצוג לדבר אל בנו על אודות הבחירות, שמע לדאבון לבבו, כי אין את נפש הצעיר להתיצב על דרך כל אצילי אנגליה וכי, בכלל, איננו מוצא את עצמו מוכשר לעבודה בבית המחוקקים. העלם השמיע בפה מלא, כי אין הוא רואה בעבודת-צבור זאת תכלית המעשים. נפשו נכספה לדעת מראש מה הוא טוב ומה הוא נשגב, ואז יבוא לעבוד ולשרת לפני הטוב והנשגב. הוא איננו מאמין, כי המצב הנוכחי יכול וראוי הוא להאריך ימים, יען וביען כי אדני המצב הזה לא הטבעו על יסוד מוסד של פרינציפים חיים וקיימים. הן מהות התכונה המוסרית שלנו מחלפת את פניה לפי שנוי המקומות, והםא לזה יקרא מוסר איתן, פרינציפ? כל ההתפתחות של חרושת המעשה, אשר בה עמי אירופא מתפארים ומתחרים, היא בעצם רק סבה חדשה לשחיתות המוסר והמדות. כי הלא הגורם העיקרי, המעורר את האדם בזמן הזה להכין את צעדיו ולכונן את מצבו בחיים, הוא הממון לבדו ואין בלתו, – הגורם היותר שפל, המעורר מחשבה בלבבות, כי כל אושר האדם הוא אך העושר. ואיך יוכל, איפא, איש, החושב דרכו ומוסרו, לקחת חלק בעבודת חברה אשר כזאת?

על כן גלה טאנקרד את אזן אביו על מחשבתו אשר חשב בסתר לבבו – לאחוז במסע וללכת לראות, אולי ימצא את אשר יחסר לו. בראשונה חשב ההרצוג, כי בודאי יאמר בנו לנסוע ליתר ארצות אירופה ולראות את שאון החיים בעריה הגדולות. ואולם טאנקרד השמיע מפורש, כי אין בו אף שמץ חשק לראות את ערי אירופה העליזות ואין חפצו כלל לנוע על ערים שונות, ורק מגמת חפצו היא – הארץ הקדושה, הקבר הקדוש. כי הוא מאמין ובטוח, שלא לחנם בחר ד' בארץ הזאת; כי לה סגולות נפלאות ואיזו תכונות מיוחדות. ואם אמנם לא כל אדם זוכה לחדור אל תוך פליאות הארץ ההיא, אבל יש ויש בכח הארץ הנבחרה לפעול על רוח האדם פעולה נמרצה. הן לא לשוא הומים לבות כל עמי אירופה תמיד על חלק אסיה זה. אמנם חדלו עתה המסעות הנאדרים, אשר היו לפני מאות שנה, אבל הכח והפעולה של הארץ לא חדלו, ואולי באה העת לחדש את הימים הנהדרים ההם. אך שמה, בהיות הררי קדש מסביב ושמי ירושלם ממעל, יוכל האדם לחלץ את נפשו ממצוקתה ומעמקי יגונה, להרים משם קולו השמימה ולהעמיק שאלה: מה היא חובה ומה היא אמונה?

נגד החפץ הזה, אשר היה זר ומוזר מאד בעיני הורי טאנקרד, נסו אלה האחרונים לחבל תחבולות, אולי יצלח בידם למנוע את בנם, אישון עינם, מלכת בדרך הרחוקה אשר אמר. המה פנו אל הכהן הצעיר, אשר היה בשנים האחרונות מורה ומדריך לטאנקרד, אולי יפעל הוא עליו להשיבו מחפצו. ואולם הכהן הצעיר הודה ולא כחד, כי נפש תלמידו היתה תמיד סגורה לפניו, והמורה היה לו אך כלי חפץ לשאוב לו ממנו חכמות ומדעים. כן היה באמת דרך טאנקרד תמיד עם כל המורים, וכן היה עם המורה הצעיר הזה. הוא לא נתן לעולם לאיש לחדור אל מצפוני נפשו וסתרי מחשבותיו. – לא הועילה גם שיחת כהן-הראש, הבישוף הנודע ברב כשרונו להתוַּכֵּח. כי גם הבישוף בכבודו ובעצמו לא יכול גם הוא להתַתְווֹת את אבני השתיה, את היסודות המוסרים, אשר עליהם כוננו כל סדרי החברה. וגם הוא לא הצליח ברוב לקחו לבאר לטאנקרד את המושגים “אמונה” ו“חובה”. טאנקרד אך באחת: אך טוב היה לבני האדם עת התהלכו את האלהים, ומקור הרעה עתה – בשלטון האדם באדם. ולכן נחוץ למהר וללכת אל המקומות, אשר שמה נגלו תמיד האלהים – אל תחת שמי מדבר יהודה. אז חרץ הבישוף את משפטו על טאנקרד, כי הוא בעל הזיה וחולם חלומות ושגיונות.

בעת צרה כזאת אמרו הורי טאנקרד בלבם, כי אנשים הבקיאים בחיי עולם יחלצום מן המצר וימנעו את בנם מן ההגיון אשר יהגה על דבר מסעו המוזר. אנשי המעשה אמרו להביא את הצעיר טאנקרד בחבר רעים ובסוד עליזים. אז ישכח את חלומותיו ואת הזיותיו, כי החיים ההומים ומלאים תרועה יבואו וישבו את לב העלם שבי. האב אמנם דאג, פן ימשך בנו אחרי שחוק הקלפים, ואולם בעיני אמו טובו גם הקלפים ממסע לארץ כנען. בימים הראשונים אמנם כמו נלכד טאנקרד ברשת אשר טמנו לו, ואנשי המעשה כבר אמרו בלבם, כי סוף סוף ישכח הצעיר את חפצו לאחוז דרכו לארץ הקודש. פעולת הנשים הצעירות, אשר ראה בבתי הרוזנים והלורדים, היתה חדשה וחזקה עליו, וכמעט רתקה נפשו במצודות וחרמים של עלמה משכלת ויפהפיה אחת. אך לא ארכו הימים וטאנקרד נוכח לדעת את ערך העלמות “המשכילות” מבנות מרום עם הארץ, את הריקות שבמוחן ואת רגשותיהן המלאים הבל ורעות רוח. והוא גמר בנפשו למהר לעשות דרכו, לברוח מן החברה הזאת, מבלתי יכולת להלחם עם משובתה ובערותה. ולכן נתן לבו לבקש לו אניה, וישתדל למצוא איש, אשר יערוך לו את כל התכונה הדרושה לדרך רחוקה כזו, אשר יכונן את סדרי משלוח הכסף וישיג כתבי אמנה לארץ הקדם.

אמנם היו ימים: אשר נפל טאנקרד בפח וכמעט נתבטל כל מסעו. המקרה הביא אותו בחברת אשה אחת, אשר צדתה כצפור את נפשו. זה העלם הצעיר, אשר מכל עברים שמע מתלחשים עליו: “הנה בעל החלומות”, – החל לסבול מעצמת רעיון מעיק: אולי באמת אך שוגה הוא בדמיון של הבל ורעות רוח, והנה נמצאה נפש נפלאה אחת, נפש יפה ומלאה עוז והדר, והיא גם היא נותנת צדק למחשבתו, וגם היא אומרת, כי החפץ לעלות ירושלימה מקורו ברגש אמתי, וגם היא אומרת, כי חובה על כל איש להיות שמה. האשה היפה והצעירה גלתה לו את כל מערכי לבה: החברה היתה לה לזרא וחייה כלים פה באפס תקוה ואור, וכל חזון רוחה והגות לבה היא – עיר הקודש… במו פיה הגידה היפהפיה העליזה לטאנקרד, כי גם בהתבוללה בין המון שעשועי לונדון ובצללה בתהום העליצות ושאון העליזים היתה מחשבתה תמיד רק על דבר עמק השרון וגבעות יהודה. לא טוב היה אמנם הדבר בעיני אם טאנקרד, אשה יראת חטא, כי בנה העלם מבקר יום יום בבית אשה בעולת-בעל, ולבב האם היה מלא חרדות. אבל הן גם המסע לארץ הקדם מלא את לבה פלצות ושממון, ומשתי הרעות האלה, הנשקפות לבנה מחמדה, נתנה האם את משפט הבכורה לזאת אשר תעצרנו בלונדון. והעלם הלך כצל אחרי האשה היפה והמעונגה, ובכורי האהבה הראשונה מלאו את כל נפשו, ולבו הזה לו בקרב הימים: אשה אוחזת דרכה במסע הקודש ויחד עמו תכרע ברך על פני קבר המשיח… והחזון הנחמד הזה היה מרחף נגד עיני רוחו בכל עת ויחלום אותו תמיד. והאשה היפהפיה שלחה את כל קסמיה ואת כל חציה אל לב העלם, והוא כמעט נפל שדוד לפני כשפיה.

ואולם צלו על יד ימינו היה עוד איש אחד והוא היה בתומכי נפשו. זה האיש היה – סידוניה, בנקיר יהודי בלונדון.

אחד מגואלי טאנקרד זה הגואל אשר בו בחרו הורי טאנקרד להביאו בסוד החיים העליזים ולמנוע בזה את הבן מלכת לארץ ישראל, נתן על ידו מכתב לזה האיש סידוניה, בנקיר בלונדון ומצודתו פרוסה גם בארצות הקדם, כי יתן לו כתבי אמנה לאנשי בריתו אשר שמה למען יריקו לו די כסף כאשר יחסר לו. ואף גם ידע הגואל, כי סידוניה ייטיב להבין את מחשבות טאנקרד ומגמת חפצו מן האנשים האחרים. ואולם טאנקרד אמר בלבבו, כי הוא הולך אל סידוניה כהולך אל חלפן ובנקיר, והגואל העיד בטאנקרד, כי סידוניה הוא יהודי ולא טוב להכביר עמו מלים על אודות קבר המשיח.

ואולם באמת מצא טאנקרד אחרת. כמעט בראשית השיחה נתגלגלו הדברים וטאנקרד גלה לפני האיש היהודי את כל לבו. הוא הודה ולא בוש, כי הולך הוא מן הארץ, שאיננה ארץ הדעה והרוח, אל הארץ, אשר לה סגולה מדור דור להערות רוח ממרום, ושמה יתחנן בתפלה להאיר לו את דרכו בחיים, הנה הכנסיה פה אין סדריה ויסודותיה מתאימים יחד; ולכן הוא משער, כי הערת הרוח והארת הדת אינן תכונות אלהיות בלבד, כי אם הן תלויות גם בארץ המסוגלת להן. דרכי החיים מלאים עתה כפירה גמורה מעבר מזה והתלהבות-אמונה מעבר מזה, באין אמונה לא יוכל לצייר לו גם כל חובה. הוא יגע באנגליה ולא הונח לו; הוא לא ידע פה איש, אשר באמת בא בסוד אלוה ואשר יוליכהו משרים. ולכן תאוה נפשו לנסות דבר, אשר כבר עשוהו זה מאות-שנים רבות רבים מבני עמו וגם מלכם עמהם – לרדת על ההרים הנפלאים, אשר שמה נראו האלהים תמיד ולשאול אותם: מתי יהיה קץ הפלאות? מדוע לא ירד האלהים גם עתה עליהם, ומדוע זה לא ישמע עליהם קול צעדיו של המבשר תנחומות אל לבני האדם? האםאולת היא? האם דבר-הזיה הוא? – וסידוניה היה הראשון, מכל האנשים אשר נדברו עמו על אודות מחשבתו, אשר הגיד לטאנקרד כי החלטתו והשערתו אינן תולדות ההזיה והדמיון, כי גם דעתו כדעתו ויסוד אחד לשניהם. השלטון של אסיה לא יחדל לעולם. גם משה גם ישו היו שניהם בנים לישראל ובשפת ישראל הטיפו את דבריהם לעם ישראל. גם הנביאים גם השליחים היו בני העם העברי, ואך לזה יש ערך רוחני העומד לנצח, אשר יוסד על ידי בן ישראל. כל בתי כנסת הדת אשר באסיה נוסדו על ידי בני ישראל, וגם הכנסיה הרומית מעשה ידי עברי היא, ולכן כחה עוד נמשך והולך. מסעי הצלב חדשו את השלטון הרוחני אשר לאסיה תמיד על ארצות הצפון, והשלטון הזה אמנם עתה כאילו הולך ומתמוטט, אבל יש יום ושב השלטון הזה לצמוח.

אז היו שני האנשים האלה, סידוניה וטאנקרד, לרעים המבינים איש לרע אחיו. סידוניה נוכח כרגע, כי לא עול-ימים רועה רוח ובעל הזיה לנגדו, אלא נפש מלאה רגשות עדינות וחולת אהבה ענוגה, אשר רצונה כביר ונערץ, ואיש כזה עליון הוא על כל בני גילו. וגם טאנקרד מצא בסידוניה את אשר לא חכה למצוא באיש מעולם הנסיון. הוא אמר בלבו, כי רק את דבר הכסף בארץ מסעו יכין לו הבנקיר הזה, והנה מצא בו כח סומך וסועד, יועץ וחכם, איש היודע ארחות חיים וראה חכמה רבה; וגם האיש הזה הלל את רעיונו ויאמץ את רוחו ויאמר, כי ימצא לעזרתו בכל אשר ידרוש. וגם נתן על ידו מכתבים לראש בית הנזירים “אדמת קדש” בירושלם אלונזו לורו, מצאצאי האנוסים בספרד, היודע ומכיר היטב את ארץ ישראל וכל הנוגע אליה, ואל ראש הבנקירים בארצות הלבנון ובסוריה, אַדַם בֶּסַא, יהודי.

וזה האיש סידוניה פקח את עיניו על תכונת האשה היפהפיה, אשר משכה את לבבו וכמעט נפל ברשתה. היא מן הנשים הבוצעות בצע וסוחרת על הבירזה בסתר ושולחת ידיה בעסקים ומשלכת חכה להעלות בעלי עושר בחרמה. ואז גמר טאנקרד לאחוז דרכו עד מהרה כאשר אך תהי לו היכולת. הוריו הכינו לו שר-אלף מבני החיל ורופא והמון משרתים לשמרו בדרך, והוא היה אנוס לעשות הטוב בעיני ההורים ולקחת אתו את כל הכבודה הזאת. ואולם סידוניה יעצהו לקחת עמו איש אחד, אשר יוכל להיות לו לתועלת במסעו לארץ הקדם. שם האיש בַּרוֹני, איש עברי, אבי משפחת מצחקים נודדים, איש נאמן מאד, אשר סידוניה ידע אותו מילדותו וגם לוה את סידוניה בכל מסעותיו בארץ הקדם.

וכן עשה.

ג.

בלוית אורחה שלמה בא טאנקרד לירושלים. מלבד המון משרתים ועבדים, נתן לו אביו את מי שהיה שר אלף, זקן ורגיל בעבודת-הצבא, אשר אותו פקד אבי-טנקרד לשמור על בנו מרוצחים עלי דרך, וישלח עמו גם רופא מיוחד לשמרו מצנים פחים. ואמו ההֶרצוגית שלחה אתו גם כהן אנגליקני, לבל ילכד חלילה ברשת האמונה הקתולית. לטנקרד היה כל האספסוף הזה אך לעול ולמשא, וימצא חפץ רק בבַרוני לבדו. האורחה שכרה לה חדרים מרֻוָּחים לשבתה באחד הרחובות הטובים אשר בירושלים, ובני האורחה ראו בטוב ולא ידעו מחסור. שר האלף בלה את כל עתותיו בבית הציר האנגלי, הכהן המלַוה היה תמיד עצור בבית הכהן האנגליקני אשר בירושלים וגם הרופא מצא לו עבודה. ואולם טאנקרד בעצמו התגורר כאחד העולים להתפלל במעון בודד וקטן בבית המקלט “אדמת-קדש”. וברוני היה תמיד עמו, לא מש מתוך חדרו הצר.

וטאנקרד כורע ומתפלל לילה לילה על יד הקבר הקדוש. וכשהוא מתהלך ביום סביבות ירושלים, אז גם ברוני הולך עמו, להורות לו את דרכי העיר וכל שביליה, הידועים היטב לזה האיש ברוני. באחד מימי הקיץ, למראה הגן “גיא-שמנים”, בקש טאנקרד מאת ההולך עמו להניחהו בדד, וירד מהר ציון ויעבור את נחל קדרון ויבוא הגנה, מן הגן הזה הלך ויעל לבית-היני. והאיש עיף ויגע מעמל הדרך ומחום היום, וישכב לנוח באחת הסוכות ויישן. וכאשר התעורר משנתו ראה, והנה עלמה יושבת נכחו. והעלמה יפה עד מאד וחכמתה תאיר פניה. היא היתה גברת הגן ההוא, והיא עלמה עבריה, בת הבנקיר אדם בסא, ושמה חוה. אבי אמה הוא נשיא בידואינים, שליט וראש לשבט יהודים נערץ, השוכן במדבר, מבני רעואל חותן משה.

טאנקרד והעלמה נדברו יחד, וכמעט מבלי משים נסבה השיחה ביניהם על דבר האמונות השונות והלאומים הנפרדים. היא לא כחדה תחת לשונה, כי עבריה היא, והוא נסה דבר אליה על דבר הכנסיה הנוצרית. אבל העלמה הביאה אותו במבוכה, בשאלה את פיו: איזו כנסיה, באשר רבות הן בדת הנוצרית, וכלן צוררות אשה לאחותה. ובשְׂרור מבוכה כזאת בין הכנסיות – אמרה העלמה – הלא אך טוב יעשה האיש, אשר יבחר בכנסיה הכבירה לימים מכל הכנסיות, בכנסיה, אשר בה נולד ישוע ואשר לא עזב אותה כל ימי חייו, כי הוא נולד יהודי, חי יהודי וימת יהודי. הן אך שקר המשפט אשר בדו, כי מארת ה' רובצת על בני ישראל והאלהים מיַסֵּר את עם העברים על אשר חרפו עקבות משיחו ויצלבוהו. הן את המשפט “דמו עלינו ועל בנינו” (מתיא ק“ז, ק”ה) חרצו רק הפושעים ולא השופטים; האם כל עם היהודים קבל על עצמו את המשפט הזה, אשר חרץ על עצמו המון שובב ופרוע? ובכלל לא יפקד עון אבות על בנים, והמשיח בעצמו הלא סלח למציקיו. ורבים מן היהודים, וביחוד מעשרת השבטים, הלא לא היו בירושלים בעת הצליבה, – ומדוע ישאו גם הם את עון ההמון אז?

דעות טאנקרד הוכו מאת העבריה הזאת מכה אחר מכה. לפני שכלה הבריא ועוז משפטיה על תולדות בני האדם ולפני אמונתה הכבירה בצדקת עמה נָפֹל נָפַל כעמיר מאחר הקוצר. “לא – הריעה העלמה בגאון – היה לא אהיה נוצרית! התורה והמעשה לא יתאימו אצלכם יחד. ספרי קדשכם לא יורו את התורה ההיא, אשר אותה הנכם עושים. ספריכם נכתבו על ידי עברים, והמה לא יחרצו דין ומשפט על עמנו כזה השורר אצלכם”. קיום עמנו הוא מן הנפלאות, כי אלהי ישראל העניק לעמו מתנות טובות ויתרונות נכבדים. העברים לא התבוללו לעולם במנצחיהם. אמנם זה הועיל להיתם, כי הן קורות ירושלים ותלאותיה לא רבו מתלאות אתונה, ואך בזאת יבדלו שני העמים: היוני נתן את רוחו בעול רומא, תחת אשר העם היושב בירושלים היה עז נפש ואמיץ רוח. ולכן נפלה נפלה ירושלים ביום משבר וישראל גלה מעל אדמתו. ואולם גם הגלות לא היתה רעה מוחלטת. כי באמת התחבולה הנאמנה לשמור איזה עם לבל יכחד אחרי אשר ינצחוהו ולבל יתערב במנצחיו, – התחבולה הנאמנה היא – לגרשהו מארצו – כי אז יפרד מכל העמים והיה בארצות-גלותו עם לבדד ישכון ויחי לנצח. ועם ארמניה יוכיח. גם את הארמנים הכניעו הפרסים ויגרשום מעל אדמתם, כי זה דרך ארץ המזרח – לגרש ולא לנצח; והנה היה עתה לארמנים לפתגם: “כל ארץ המזרח ארצי וביתי”. גם הארמנים הם צאצאי-שבט רם ונשגב, אבל רוח ממרום לא הוערה על השבט הזה וחוזה ונביא לא נולדו על ברכיו, תחת אשר על ישראל נגלתה זרוע ה' מעולם והוא הביא את האלהים לבני עולם. על כן יגדל ערך ישראל מערך הארמנים, וישראל עושה חיל בכל קצות תבל “מאשור עד גשור ומבבל עד ארבל”. לא מפוזר ומפורד הוא עם ישראל בתור גמול על חטאתו אשר לא חטא, אך מלוא כל הארץ כשרונותיו הנפלאים וכחו כי עז. ואם העמים ירדפוהו וידריכוהו מנוחה – בם משחתם, כי שוכחי טובה הם: אם העמים מאמינים כי נגאלו, הלא מאשר לנו, מזרע המלוכה אשר לנו, היה להם גואל ומשיח, ולולא התגלות אחד העברים לא באו להם הגאולה והפדות. ואיככה זה היתה באה סליחתם, לולא פתו היהודים את הרומאים לצלוב את הגואל? ותחת כל הטוב והחסד הזה, אשר עשו להם בני ישראל, עוד העמים רודפים באף ובחמה את היהודים. “לרדוף אותנו! – קוראת העלמה – אותנו לרדוף! היתכן? אם מאמינים הנכם בזה אשר קדשתם, הלא עליכם לכרוע לפנינו!”

מבוכות טאנקרד וספקותיו עוד גדלו. התפלות והתחנות על יד הקבר לא הסירו מעל לבבו את האבנים הכבדות, אשר נצברו שמה משא לעיפה. וזו העלמה הנפלאה, אשר ראה בגן בן-היני, טהורת-העינים וגִדְלַת-הנפש, סערה כמוץ מגורן את רעיונותיו הישנים; ועל השאלות והסתירות אשר בקרב לבבו, המעיקות לו מאד, עוד הכבידה העופרת. עין בעין ראה טאנקרד, כי לא פה, על יד הקבר, יחזה מחזה שדי, אשר אליו קוה. אז זכר את הדברים שנזרקו מפי נשיא עדת הספרדים, אלונזו לורו, שגם אליו היה בידו מכתב מאת סידוניה, בשיחותיו עם טאנקרד על דבר “הסוד הגדול של אסיה”. אלונזו לורו הגיד לו: “סיני הוביל אל גולגלתא, ואולי עליך לשים עתה פעמיך מגולגלתא אל סיני”. אז גמר טאנקרד בנפשו ללכת אל “מקור המקורים”. כמו שאמר לו סידוניה עוד בלונדון, – אל הר האלהים חוֹרֵבָה.

ובירושלים יצא הקול, כי טאנקרד הוא אחי מלכת אנגליה, מזרע המלוכה, ולכל הפחות, הוא נסיך גדול מאד. הדבר הזה העיר את לבב אחד האמירים אשר בלבנון, פאקראֶדין שמו, להפיק זממו ולמצוא מוצא לכסף לפדות את הנשק ואת קני-הרובה, אשר הכין לתתו לאחד השבטים, הנכון לעזור לו למען ימלוך על ארץ הלבנון. עוד נשוב לדבר בפרוטרוט על הטיפוס הזה, על התחבולות הערומות, אשר רקם בן ארץ המזרח הזה, המצמיד מרמה על שקר ותועבה על און ומעל. נודיע אך את הדברים, אשר על ידיהם התודע הנסיך הלבנוני אל טאנקרד ראשונה.

טאנקרד הלך למדבר סיני בלוית ברוני ושני משרתים אנגליים. ונשיא אחד השבטים הבידואינים עם עשרים רוכבים הלכו להורות לפניו את הדרך ולשמרו מכל אסון ופגע רע. אולם במדבר סיני ארבו לו ערביאים, אשר שכר עליו האֶמיר פאַקראֶדין לתפסו ולהרבות כופר נפשו, למען ימצא את הכסף הנחוץ לו, כדי לפדות את הנשק הדרוש לו. טאנקרד נפל בידי שוביו אחרי מלחמה קטנה ואחרי אשר נפצעה ידו. הוא הלך שבי ונעריו עמו. וגם באַרוני בתוכם, וכולם הובאו למחנה נשיא הבידואינים, אשר במצותו לקוחו בשביה.

אך הובא טאנקרד אל המחנה, ונשיא הבידואינים צוה להסיר מעליו את הבותים. עבדי-הנשיא חלקו לו כבוד ואהבה ונתנו לו אוהל ומנוחה ומשרתים, – אך לחפשי לא שלחוהו. ושם התודע אליו אלמוני צעיר – הוא פאקראדין בכבודו ובעצמו, – התודע אליו כאשר יתודע צעיר אל רעהו, וישתדל בכל כחו לקנות לו את לב טאנקרד לאהבה. האלמוני נתן לטאנקרד, את אהלו התקוע לבדו הרחק מעל יתר האהלים, ושמה מצא טאנקרד חדרים ויריעות ומקטורת ונשק, וגם – גליונות של עתון צרפתי. פני האלמוני הפיקו אהבה ורגש, והוא לא חשך נועם שפתיו מאת השבוי והתחפש כאלו הגיד לו את כל לבו; האלמוני השתדל לגנוב את לב טאנקרד בהגידו לו, כי גם הוא אינו ערבי, כי אם שליט בן דת נצרת, נסיך-לבנון, אשר לבו הולך אחרי ממשלת אנגליה, ובגלל הדבר הזה הוא למפגע אל חצי הזמן. טאנקרד, אשר לבו היה מלא מאהבת סוריה וארץ הקדושה, התלהב לראות לנגד עיניו נוצרי ונסיך סוריה כאחד. ומה גדלה התלהבותו, באמור לו הנסיך, כי אך טוב היה, לו הואילו האנגלים לכבוש להם את סוריה, למען לא יבואו הצרפתים ויקחו להם את הארץ הזאת. האח, מה יגדל כח ההתאחדות הנפלאה הזאת כאשר יתנוסס נס אנגליה על גבעות הלבנון, – זה הר הלבנון, אשר היה כביר ואדיר, בעוד אשר צרפת ואנגליה עוד היו יערי-עד וקרקע בתולה! ומדוע לא יוציא עם אנגליה את הדבר הגדול הזה לאור?

ואולם צר היה לטאנקרד לשמוע גם את הנסיך הצעיר האלמוני מדבר על דבר מלות-כסף כדי לקנות נשק וכלי משחית ולהוציא את המחשבה אל הפועל. הה, רוח העועים נשא גם המדברה, ומשוט בארצות אירופא באה גם אל הארץ הטהורה הזאת האמונה הזרה, כי אושר העמים בכסף יקנה וגאולתם על החרב ועל הנשק ועל התרמית נוסדה. והוא, טאנקרד הלא לא בזאת יאמין, ועיניו הלא לא אל תשועה אשר כזאת נשואות.

ורוח-הקודש? וצדק-העולמים?…

הה, איה איפה אלה?…

ד.

והנסיך הצעיר הלבנוני, פאַקראֶדין, הוא סמל דמות הדיפלומטיה האירופית. אין לו כל קדוש וכל נשגב, ורק – חפץ אדיר להשתרר, לרד לפניו את כל, וכל מעיניו באינטרסים חמריים. פאַקראֶדין הוא בן אחד האֶמירים, אשר נהרג בימי אחת המבוכות הרבות, שהתחוללו בדמשק לפני מפלת היאַניטשאַרים. עוד הספיק האב לפני מותו למסור את בנו הילד על יד ידידו ואיש-בריתו, על יד הסוחר העברי אדם בֶּסַא, וזה האחרון גדל את הילד ויהי לו לאב ולאם, כי גם אם הילד מתה בלדתה אותו. אשת בסא כלכלה את הילד בחלב שדיה ויגדל בבית בסא כבן, ורק כאשר גדל הנער ויבוא בימים, גלו לפניו את מוצאו ויביאוהו אל אחד מגואליו הקרובים אליו, וילמד אל דרכי צעירי הנסיכים הערביים לרכוב על סוסים ולירות בחצים. להילד היו – ירושה מאביו בארץ הלבנון – אחוזות ויערים ופרורים, והוא לִמֵד את נפשו לזכור תמיד, כי לו משפט המלוכה בארץ הלבנון. הוא היה רועה-רוח ורודף-קדים, חרוץ ושנון ומהיר תבונה, דמיונו אש לוהט ונפשו דורכת עוז לחולל מעשים ופעלים כבירים. רהבו ורום עיניו גברו, טעמו היה טוב ולבו מבין, והוא התאמר בלבבו, כי כל המקרים וכל המעשים המה כלי חפץ להוציא על ידם את תאות לבו הרם. נפשו אהבה לראות ולשמוע מרמת ערומים ונכלי מזימות, והסכן הסכין לשמוע תמיד ולהאמין, כי הכל תלוי בחריצות ובמהירות, ואבן בוחן לכל מעשה היא תוצאתו ופעולתו. לא שאל את נפשו: אם טוב או רע המעשה הזה? אך: אם יצליח או לא? “לחנוף ולהתחפש, להתרועע ולעשות חוזה עם כל הכתות הצוררות אשה לרעותה, להסכים לכל הדעות השונות, מבלי אשר יקלוט בנפשו גם אחת מהן, להאיר פנים לכל דבר, שהשעה משחקת לו, ולהתחכם ולהתחמק ולצאת שלם מכל מהומה ומבוכה הקרובה לבוא, לחשוב אנוש ככלי חפץ ולראות את כל בן אדם כאמצעי להשתמש בו, ושלא לעשות דבר שאין לו מטרה, לו גם מטרה רחוקה ומסובכה, – אלה הנה ההשקפות וכל כשרון המעשה של פאַקראֶדין”.

מה בולטות בזה אותות הדיפלומטיה האירופית ורשומיה מה ניכרים! גם לפאקראֶדין זרים היו כל פרינציפים. הוא ידגול בשם אמונה. אם אך ימצא את הדבר לטוב לפניו. הוא ימיר ויחליף את האמונות כהמר איש את בגדיו. יש אשר יכרות ברית עם הערבים ויאמר להם, כי הוא המושלמי האמתי הדבק באמונתו, יש אשר יבוא במשא ומתן עם הכהנים הקתולים ויבטיחם לתמוך בידי צרפת באשר נסיך נוצרי הוא; ואם יהיה לו דבר אל בת בֶּסַא, אז יזכיר אותה כי יהודי הוא, כי ינק שדי אשה עבריה. אמנם העלמה העבריה הכירה אותו. “התחפש – אמרה לו – ככל העולה על רוחך; התראה כנוצרי, כמושלמי, כעובד-אלילים, כדרוזי. אבל חוסה נא על אומתי: היא מושפלת גם בלעדיך…” אבל לפאַקראֶדין משחק הוא דבר-אמונה ודת. “ואיכה יעשו באירופה?” – שאל פאַקראֶדין. “כשעולה במחשבה לפני נסיך צרפתי או אנגלי לשבת על כסא המלוכה, האם ישית לב אל הדת? הן המר ימירנה כרגע. הטוב טוב אנכי מאבותי ומאירופה? ולמה זה אשפר מעשי מהם? אנכי הנני מתחשב על האמונה ההיא, אשר תתן לי שבט מושלים וצניף-מלוכה. ואם גם נסיך צרפתי או אנגלי מקבל עליו אמונה חדשה בעזבו את פאריז או לונדון, לא אבין, איפוא, מדוע זה לא אעשה כן גם אני – להמיר את אמונתי לפי תמורת חלקי-הארץ, אשר אני עובר בהם?” פאַקראֶדין לא יאמין, כי הנכלים האלה יכריעוהו סוף סוף כי לשון שקר לא תרומם אותו. הנכלים והמרמה המה גאותו ובהם יתהלל. הן אך בעקבה ובערמה ובמרמה השלימה אנגליה את חפצה בהודו. וכל עמי אירופא עשו את חילם הגדול אך בעזרת נכלים. “ביון, בצרפת, בבלגיה, בפורטוגאל ובספרד אך יד ההתנכלות רקמה את הצעיף ואת הנזר”. ומי פתי יקרא למועצות ומחשבות נכלים ומעשי מרמה? רק חוה בת אנשי המדבר, מבני העברים השומרים על כבוד נפשם מאד, תאמר כדברים האלה, אבל הלא על כן בת עם קשה-עורף היא"…

ונכלי פאַקראֶדין הביאו עד השבי את טאנקרד. הוא חִבֵּל את התחבולה הזאת בחשבו, כי אָח הוא טאנקרד למלכת-אנגליה, ומדעתו, כי הצעיר הזה הביא מכתב בידו אל הבנקיר בסא לתת כסף על ידו כפי אשר ידרוש. פאַקראֶדין הוא הוא אשר שכר עליו את נשיא אחד השבטים החונים במדבר, ממשפחת הרַכָבים, מן השבטים השומרים את תורת משה. כי יארבו לטאנקרד בדרך ויקחו אותו שבי וידרשו כופר נפשו שני מילליון פיאסטר וחלק כחלק יחלקו את השלל. אבל פאַקראֶדין המתהפך תמיד כחמר חותם, מצא לטוב לפניו, בהתודעו אל טאנקרד במחנה הבידואינים, לקנות לו לאהבה את לב האנגלי המיוחש, בחשבו, כי אהבת הנסיך האנגלי תביא לו קרבת הממלכה הגדולה שרתי-בים, והממלכה הגדולה הזאת תביא לו כתר-מלוכה, ותפיק כל זממיו בארץ הלבנון. טובים המה הפיאסטרים לקנות במחירם נשק וקנה-רובה, אבל טובה מהם שבעתים אנגליה, בארש לה נשק לרוב ואנשי חיל אין מספר, והנסיך ידבר בעדו אל אחותו המלכה ויספר לה, כי נכון פאַקראֶדין לתת להאנגלים להלביש את כל בני סוריה בגדים אך מאטון מאנטשסטר, ואת כל סחורת אנגליה יעשה חפשית ממס בכל חופי ארץ הלבנון. וזה הנסיך טאנקרד, אחי המלכה, איש רגש הוא ומתהלך בגדולות ונפלאות ותמים מאד במחשבותיו; ואת לבב איש אשר כזה הלא יוכל לקנות על נקלה לאהבה אותו. בשיחותיו עם טאנקרד השתדל פאַקראֶדין לדעת את סוד שיח-לבבו של הנסיך ולהסכים למחשבותיו, למען יחשבהו לתמים-דעים עמו. לאחרונה הגה פאַקראֶדין עצה להתראות לעיני טאנקרד גם כגואלו ומושיעו. הוא הציע לפניו לברוח ממחנה הבידואינים ולהמלט בעזרתו מידי שוביו הערביאים; ובזה אמר לקנות את לבב הנסיך האנגלי ולהונות את נשיא הערביאים איש-בריתו. ואולם טאנקרד מאן בדבר הזה ולא אבה לחלל את דברו אל נשיא הערביאים לבלי לברוח ממנו. וישלח את ברוני אל אדם בסא לירושלים להביא כופר נפשו.

אדם בסא התחלחל מאד לשמוע, כי לֻקח טאנקרד בשבי. ועוד יותר גדלה סערת רוחו בהודע לו, כי עמלק הרככי, נשיא השבט אשר שבה את טאנקרד, הוא חותנו אבי-אשתו. הוא התרגז והתגעש מאד בעלות על לבו, כי הבריות יאמרו, שאך ערמה ומזמה כל דבר השביה הזאת, ומאת אדם בסא, היודע, כי רב עושר טאנקרד, היתה שומה לקחת בשבי את האורח הזה ולהרבות את סכום הכופר; ויחד עם חותנו יחלק בסא את השלל הזה. אמנם רבים יודעים את יושר לב בסא, אבל גם רבים מתקנאים באדם; והיתכן הדבר, כי יאמרו באירופה, שתחלת-מעשי-הבנקיר בארץ-הקדם היתה לשלוח את העלם, הנתַּן על ידו לשמרו, המדברה, מקום, אשר שם תמצא יד אבי-אשתו לקום עליו ולגורהו בחרמו?

ובעת מבוכה כזאת שלח בסא לקרוא אליו את חוה בתו. הוא הבינה כרגע. כי ידי פאקראֶדין במעל הזה. ותתחלחל העלמה מאד לשמוע את המעל ואת הבגד, שעשה איש המזמות הזה להנסיך האנגלי, אשר את נפשו היקרה הכירה בגן בית-היני. היא מהרה לקחת את אנשיה ואמהותיה ותלך המדברה, אל המקום אשר שם חונים הנשיא ומחנהו, ותנסה לדבר על לב אביה הזקן לחדול מכופר ולתת בינה בלבו, כי כל כבוד בסא, כל אשרו ויקר-שמו ומנוחת-שלומו תלויים עתה בזה, כי ישיבו את העלם האנגלי בכבוד והדר לירושלים. היא דברה בחכמה ובעוז את דבריה אל הנשיא, אשר מאן להאמין בדבריה ויחשוב, כי אך ערמה היא מאת חתנו להקטין את כופר נפש הנסיך. ואולם מה נרעשה ונפעמה חוה, בשמעה מפי הנשיא הזקן, כי טאנקרד שוכב חולה, נוטה למות… כי טאנקרד בקש מאת הנשיא שוביו לתתו ללכת אל הר סיני, אל המקום אשר שמה שאף, והוא הלך ויעלה על ההר ויתבודד שמה יום ולילה אחד, ויכרע על ברכיו ויקרא אל האלהים מעל ההר, ועיניו חזו שמה מחזה-שדי… ובשובו אחזה בו הקדחת, פצע ידו העמיק הרחיב, ומפני מחלתו נגזלה שנתו מעיניו זה חמשה ימים, והוא שוכב הוזה ושפתותיו דובבות זרות ותהפוכות… והעלם הצעיר הזה, אשר הוריו ההרצוגים שקדו עליו לתת שומרים לראשו גם שר-אלף, גם כהן-מורה, גם רופא-מומחה, – העלם הזה שוכב עתה שבוי בערבות המדבר, תועה במחשבות מוזרות, וגלוי-עינים הוא חוזה חזיונות-רוח, גוֵעַ בפאת מטה, באין שקוי מרפא!…

חוה העבריה נמצאה לעזרת טאנקרד גם במצבו זה. העלמה הזאת ידעה סגולות צמחים רבים ושונים, וגם בין סלעי המדבר מצאה פרחים טובים לרפואה, ותבא שנה על טאנקרד, וישב רוחו וירפא לו. ובין כה וכה גמר פאקראדין עם נשיא הבידואינים לקחת כלי-נשק ומעט כסף במקום ההון הגדול, אשר אמר לקחת כופר נפש טאנקרד. פאקראדין פדה את טאנקרד מידי הנשיא חנם, אחרי אשר הבטיח טאנקרד, על דברתו, כי כאשר יבוא העירה, יתן לו את הנשק ואת הכסף אשר אמר. פאקראדין גנב את לב טאנקרד, וזה האחרון מלא את בקשת רעהו החדש לחתום את ידו על מכתב קטן, – וכרגע השיג פאקראדין את הנשק ואת הכסף. אז חלק פאקראדין מן הנשק לנשיא הבידואינים וישַׁלח את אנשיו, וטאנקרד נשאר אצל פאקראדין ויתארח בהיכלי הלבנון אשר להאֶמיר ויתענג בצודו ציד ביערי הלבנון, ויתבונן אל הדר אסיה ואל כל כבוד הארץ הנפלאה הזאת.

ה.

על מרום הר סיני נמצא מישור מעוטר בשני סלעים וכֵפים. ובתוך המישור שתול ברוש ועל ידו עין מים חיים. זהו המקום, לפי המסורת, אשר שמה נגלה אלהים אל משה. ואת המקום הזה בחר לו טאנקרד הצעיר לשפוך את שיחו לפני אלהים, אשר אליו חרד מבריטניה, להריק לפניו את מְרִי לבבו, לב אירופה הנשבר והנדכה. הוא, הֵלך צעיר ובודד, כרע על ברכיו לפני המקדש הקדוש ועתיק-היומין אשר בערָב, ויתַנה את לבבו לפני אלהי-ישראל, אולי יחוס על אירופה הַתַמָה לגוֹעַ… כי הנה “האמונה נובלת, חובת הלבבות הולכת וכלה ורוח האדם יורדת למטה וטובעת במעמקי יגון. הכהן תועה בשפק, המלך לא יעצור כח למשול, והמון העמים נאנחים ועמלים בזעת אפים וכמתהוללים וכמתיאשים יקראו לאלהים זרים, אשר לא ידעום”. ולכן התחנן ההלך אל ה' לאמר: “אם עוד לא תגלה מחביון עוזך לדבר פנים בפנים עם האדם, לתת לו תורה ותנחומות-שמיך, – שלח נא, למצער, אחד מן השרפים העומדים עליך, אחד מרבבות מאחזי פני כסאך, והיה מורה לצדקה ליצוריך האומללים”. בקצרה: “העירה עלינו רוח ממרום, השכילנו, הביננו, כי רבו המכשולות ובם אנחנו נמקים!”

באמרים מעטים אלה באר טאנקרד את כל היאוש הנורא, האוכל בכל פה את עמי הקולטורה, ההולכים בחושך לאור הצלחת המדעים, הנמקים כלם בפגעים רעים למרות ההידור החיצוני הנוצץ מבחוץ. אפסה האמונה מקרב עמי הקולטורה ואת מקומה ירשה הצביעות, שהכל מכירים בכזביה וקסמיה ולהטיה. הכל יודעים, כי שקר כל הדבר הזה וכי ראשי המאמינים נוכלים הם וצבועים. וחבל נביאי שקר קמו בכל הארצות להטיף חזון רוחם החולה ולחזות לבני האדם מדוחים תחת האמונה אשר נבלה. ומה יתן ומה יוסיף לבני האדם, כי הצליחו לכבוש להם אחד אחוז מכחות הטבע, כי הרחיבו את ממשלת האדם בכח המדעים החדשים, אם הלב – לב-אבן, אם לב האדם לא יֵדע חובה? שכחו העמים הקולטוריים את חובת הלבבות, עיני כל האדם רק אל בצעו, כל בני אדם מבקשים אך זכיות ולא חובות, הלבבות מלאים טומאה. וכאשר יתעורר הרוח הטהור בלב והאדם יפשפש במעשיו, אז יטבע במעמקי-יגון, אז יאחזנו השעמום, אז תבעתנו רוח רעה ועין בעין נראה, כי אין ברוחו נכונה, כי צעיף אבל ומעטה תוגה על פניו ועל מעשיו. הכזה יהיה אדם, הזה הוא רוח נכון?! אין חובה ואין מוסר ואין טהרת לב. ולכן אך קינה מלא פינו, ושיר-השירים של שופנהויער ואיבסן וטולסטוי הוא באמת אך נוסח של מצבה על קבר האנושיות, ההולכת וקרבה אל המות. כי גם הכהנים הנגשים אל הנסתר, המנסים את כחם לחדור אל חקר האדם וכל אשר סביבו, הכהנים העומדים לשרת את העם וללמד אותו תורה ומצות, – גם הם אך תועים המה בשפק, שואפים ולא ידעו מה, שוחים ואינם יודעים את הזרם אשר ישא אותם. ולכן שונות השאיפות חדשות לבקרים והזרמים ילפתו ארחות דרכם לרגעים, ובסיס נאמן ונצב אחד אין לכל תורת הכהנים והנביאים, המשרתים את פני החברה האנושית. וגם המושלים השונים למיניהם קצרי-יד הם לעצור בעמים. שבט-מושלים ינוד וינוע ויהי לאגמון. יש אשר הוא מטאטא-השמד ויש אשר יהיה כאחד מאזובי-קיר. ובאפס עוצר אין גם עצור. השבט והממלכה מתנודדים תחתם, כי מלאה הארץ רהבים, אשר לבם מלא הות-נפש, והגוים והממלכות היו כעדרי צאן אדם. ועל פני כל המחזה הנורא הזה תחזינה עינינו את ההמונים הגדולים והעצומים נאנחים תחת עול הברזל, אינם אוכלים לשובע ואינם מכסים את כל מערומיהם. “העבדות-החפשית” הכבידה את ידה החזקה על הרוב הגדול של כל העמים, והם עמלים בזעת אפים להביא לחם צר…

הזה הוא הפרוגרס? אנה אנחנו הולכים? הלא יורדים אנחנו ושוקעים!…

וטאנקרד האמין, כי מבין כוכבי שמי ערב נראתה אליו תמונה, ובהתעלפו שמה מרוב חושיו בקרבו שמע את דבר האלהים אליו. אלהים גלה לו על מה אבדה הארץ. הארץ אבדה, אך עוד יש בתבל חלק קטן וארץ ערב שמו. רוח החיים אשר לערב נאצלה מן העליון על כל, וחכמתה נובעת ממקור המקורים. הן אך יערי-בציר היו כל ארצות הנוצרים בעת אשר אדירי קדם שפכו ממשלה על ארזי הלבנון. ובסבכי יערי-העולמים ההם התגוררו שבטים, אשר אחדים מהם נפוצו בכל הארץ לעורר אותה לחיים חדשים. אך החוקים והתורות אשר בארץ ערב יכוננו את בני האדם ויעשום לבני-תרבות. אך ביד תורת-ערב הצליח לבלום את משובת בני רומא. ועל אירופה המתהפכת בציריה ובחבליה אך ללכת ולהתרפס לפני הדר-גאון-ערב, אשר מרדה בו. לא חרב מרוטה ולא מגן משוח ושלטי-גבורים ישימו משטרם בעולם, לא הזדון והחמס והשנאה הם איתני הארץ, אך – הרוח, הדעה החיה לעד, הצדק העומד לעולמים. זנחה מטוב נפש העמים כי עזבו את אלהי סיני, כי שכחו את חוקי ערב, כי לא ישימו לבם אל הגדולות והנפלאות, אשר עשתה תורת ערב ברגעי-ההיסטוריה הגדולים. ומארץ ערב עוד תצא תורה לכל הארצות, היא עוד תוסיף להשמיע משפט לכל העמים, ועוד כחה עצום לרפא את מזבח האנושיות. מכל הארצות בחרה ההשגחה בחלק אסיה, ומכל ארצות אסיה נבחרה רק ארץ ערב, ומן העמים והלשונות אשר בערב נבחרו אך הבידואינים, השומרים את מסורותיהם בטהרה, ובחיר שבטי הבידואינים היה, הוה ויהיה תמיד אך שבט אחד, אשר אותו העמיד ה' לכהן לו לעולם. ובכל פעם, אשר תפגשנה התקופות השונות על מפתן ההיסטוריה וחברת האדם אומרת להתפורר, – אז יתעורר השבט ההוא ויקום כארי מסובכו, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח. רוחו הכביר ישים את העקוב למישור ויגן ויציל את האנושיות. זאת היתה פעולתו תמיד מאת ההשגחה, וזאת יעשה העם הזה לחברת האדם באחרית הימים.

והחזון הגדול הזה לקח את לב טאנקרד לא רק בימי חליו כאשר בערה הקדחת בעצמותיו, אך גם אחרי אשר שב לאיתנו. שבט-ישראל וארץ-ערב – בהתאחד שני אלה ימצאו המים החיים להשיב את נפש האנושיות השוקקה. יעירו נא את חוסן האמונה בכח שני היסודות האלה והאמונה הזאת תפח נשמה חדשה באף כל ארץ אסיה, ורחבה ונסבה תורת-האמת ומלאה את הארץ. חצי-אי-ערב השתרר ישתרר על אסיה הקטנה, והיא תפעול פעולתה על אירופא. אז יקבלו כל תענוגות בני האדם ונעימות החיים, הנקראים ציוויליזציה באירופא, פנים אחרות, פנים חדשות, כי המסורות העתיקות של ערב ישנו את פני החיים. אמנם קשה מאד לב-אירופא; נצחונות בני האדם על הטבע האטימו את אזניהם לקול נביאי אלהים, לקול-הצדק המיסר את כליותיהם כל היום; בני האדם, הנוסעים בלי סוסים ושטים על פני המים בלי עזרת הרוח, לא יאמינו, כי ישנם כחות אדם או כחות אלהים, הנשגבים ונעלים מכחם וגבורתם המה. ואולם יש יום…

וטנקרד ידע והאמין, כי היום ההוא יבוא.

ובשובו לאיתנו ראה טאנקרד ראשית לו לגשת אל העבודה, אשר הרגיש, כי חובתו היא לעשותה, באשר הוא הכיר בה. רוחו התנערה ממשאות חזון ודמיונות ונפשו להטה גחלים לפעול ולעשות. לא שם עוד פניו להקשיב שיח שרפי-קדש, לא הוסיף עוד להתפלל לאלהים, כי יגיה על דרכיו אור, רק ראה את דרכו נכון לפניו. עליו להחיות את אסיה העתיקה, עליו לגלות לעין כל את הסוד הגדול של אסיה; עליו לגבר חילים ולהתאמץ, כי תהי הדעה הזאת שלטת בכל העולם, כי ממשלת-אסיה תבנה ותכונן בסדרי-העולם החדשים, אשר ראה במחזה: עליו להרים נס לכל הגוים, כי יבואו ויכרעו ברך לפני הדעה הגדולה; עליו להשיב לארץ הקדם הנרדמה את כבודה ואשרה, שהיו לה, ולאצול מהם אחר כן על אירופא הנבוכה והנדהמה, הסוערה ונמוגה במצוקותיה. לא ממשלה תשב לכסא, כי אם דעה נעלה ונשגבה, – וארץ הרת דעות נעלות ונשגבות לא תמנע את חסדה מבני-האדם גם באחרית הימים.

אבל איפה יקח כלי למעשהו?

ו.

פאקראדין לא נתן מנוח לטאנקרד. זה כחה של הדיפלומטיה, שהכל יכירו וידעו, כי אך שקר בימינה, ובכל זאת הכל נמשכים אחריה. ידע והכיר טאנקרד, כי שיטת מרמה ותחבולות און לכבוש הכל לא תצלח להמלאכה הגדולה אשר לפניו. לחדש את כח ארץ המזרח, להשיב את האמונה באלהים ובאדם, לעורר את התשוקה לכל נשגב ונעלה, לרומם את מעוף-הרעיון, להאיר את אור-ההגיון ואת יפי-ההרגשה, – דבר כזה לא יקום ולא יהיה בתחבולות שקר ועל ידי מלאכי חרש בלונדון ופאריז, “ערים, אשר יוכל היות, כי הן בעצמן צפויות לכליון שוטף”. ובכל אלה לא היתה לאל יד טאנקרד להנצל מן המצודים והחרמים אשר פרש לרגליו פאקראדין, סמל דמות הדיפלומטיה האירופית. זו כחה הגדול, כי תמיד תתחדש בּאֲפֵר אחר, מתאים אל התנאים. לנגדה מטרה אחת: נצחון; ובנצחונה זה היא רוצה להשתמש להנאתה ולטובתה החמרית. ולרגלי מטרתה זאת היא סוחרת בדעות ורעיונות, בכל קודש וטהרה. כאשר ראה פאקראדין לטוב לפניו למצוא חן בעיני חוה העבריה, אז הזכיר לה, כי הוא ינק שדי אשה עבריה. וכאשר התאונן לפניו טנקרד על מולדתו האירופית, יען כי “להתגלות אלהים נחוץ גם מקום מיוחד, גם דם מיוחד, המסוגל לזה, וכי לא די אשר התפלל וכרע ברך במקום-הקודש, כי אם נחוץ, כי גם יצא מלצי עם-הקודש”, אז התהלל לפניו פאקראדין, כי ערבי הוא על פי מולדתו ודמו. כן לא הכה אותו לבו לכחש לפני מלכת האנזארים, השומרת אל אלילי יון בטהרתם, ולאמר לה כי אמו היתה מבנות עם האנזארים וכי גם הוא מתפלל אל האלילים הגדולים, אשר היו בהר אלימפוס. כן האיש הזה וכן הדיפלומטיה הזאת.

ופאקארדין-הדיפלומט סוחר-ומוכר גם באהבת-רעים. כמו אוהב הוא את טאנקרד, כמו חש הוא לרוחתו לישועתו, כמו נפשו נקשרה בנפלשו ולבו מר לו על אסון כי יבוא עליו, – אבל כל זה עדי רגע עד אשר יכלה את מעשיו, עד אשר ימצא את חפצו. מה הן אגודות-השלום אשר בין עמי אירופא המערבית, מה הם דברי הברית, אשר יכרתו מפקידה לפקידה גוים ולשונות? הן מאפע בריתם, אך אהבת כלבים כל רעותם. לא יסודות צדק ופרינציפים מוסריים הם אבני הפנה של האגודות האלו; הן חותרות רק למצוא חפץ ולהכריע חלש. ובכל זאת ילך לבב טאנקרד שבי לפני פאקראדין הדיפלומט, באשר “שכלו כזהר-הרקיע ואומץ לבו רב וגדול מאד, ויוכל היות, כי בו בחרה ההשגחה לעשות על ידו גדולות ונצורות”. ברוני, היהודי ההולך עם טאנקרד לשרתו, יודע ומבין את הדברים כמו, רב יתר מטאנקרד. ברוני יודע, כי הנסיכים מבני שֵחאַבּ, בית מולדת פאקראדין, יתורו רק אחרי מקרה הטוב לנפשם. וזה האיש טאנקרד, היודע, כי לא על ידי מלוה-חוץ יקום עם ויחיה וכי רב עוז ועצמה לאדם המעלה לעלות על ראש הכרמל ולקרוא אך שלש מלות: “ה' הוא אלהים” למען הכריע בכחן המונים המונים, – זה האיש טאנקרד לא יוכל לעמוד בכל זאת לפני נכלי פאקראדין ותחבולותיו ומזמותיו, אשר הוא רוקם יחד עם הנסיכים, השונים, השוכנים בהר הלבנון. מבלי משים יעזור טאנקרד הצדיק התמים לפאקראדין הנוכל הערום לסכסך גוי בגוי ושבט בשבט ולמצוא את הות-נפשו, אשר לא תדע שבעה.

כה תשחית ותתעב הדיפלומטיה, השקר המלא חן וההבל אשר יופי חיצוני כלו, את כל התום והטוהר הקרבים אליה. להמלט מנכלי פאקראדין לא מצא ידים גם טאנקרד, ההלך המבקש את האמת באשר היא שם, – טאנקרד – סמל אירופא הנהלאה, המבקשת את האלהים – ואין!..

ואך בשוחחו עם חוה בת אדם בסא, עם העלמה העבריה, רואה טאנקרד את דרכו נכון לפניו. תומתה השלמה של העלמה הזאת, כחה וגבורה ואומץ רוחה, אשר על ידיהם יעלה בידיה לבלתי לכת אחרי נכלי פאקראדין יונק שדי-אמה, אף כי היא עוזרת לו לאט בעת אשר יפנה לעזרתה; זה דרכה להמצא בכל עת צר ומצוקה, למצוא סמי-תרופא גם במדבר ובארץ תלאובות, לדבר משפט-צדק עם הנשיא עמלק ולהזכירו את חובותיו המוסריות, – בכל אלה יכולה חוה להחשב לחותם תכנית היהודיה. ואך בשוחחו עם העלמה הנפלאה הזאת תנוח נפש טאנקרד מן העוצב ומן הרוגז, אשר שבע אותם כל הימים.

ובעיני חוה השוקטות והשלֵות ראה מנוחת נפש נעימה, ויזכור את העמים הסוערים, ויזכור את אירופה. אירופא זאת אשר למען העת שאחזה בקרנות ההשכלה היונית היתה מלאת כח וחיים ואנרגיה ותמיד אמרה בפיה ובלבבה, כי היא צועדת לפנים, – רואה היא ונוכחת, כי אך שקר בימינה. הנה החיים היו עליה למשא, לעול כבד. ולא רק יחידים מקרבה מרגישים את העול הזה, לא רק על וֶרתֶּר של גִתֶּה הכבידו החיים משא לעיפה; על כל האדם אשר באירופא, על כל הקולטורה, על כל המשוררים והנביאים שלה, נחה רוח היאוש הנורא. את כל טובי הכשרונות בארצות הקולטורה צרר רוח קטב, וחורת המות, תורת הפסימיזמוס, היתה לתלפיות ולרוח המחיה ומהוה את כל היקום. והיאוש הגדול הזה, האוחז בכפיו החזקות את כל עמי הקולטורה החדשה, גדול ונורא מאד. הוא ממרר את חיי העמים, מחשיך את כוכביהם, משומם כעפר לרגלי האויבים הגדולים, אשר עליהם להלחם בם. מספר המאבדים עצמם לדעת ירבה ויגדל. גדולה תמיד תוכחת המשוררים הגדולים ותלונותיהם על ההשגחה על אשר נתנה לפניהם תופת במקום עדן. הננו רואים את התלונות ואת ההתמרמרות של בחירי האנשים, המכירים, כי להם הצדקה להתלונן ולהרהר אחר מדותיו של בורא-העולם. מחלת הספק, גאוה אין-אונים, געגועים, ריקות הנפש, בטלה מלאה עצב, דאגה עולמית, – אלה הם “חיי” העמים הקולטוריים. האם חיי עולם המה?.. "לא, יפתי, גברת בית היני – אומר טאנקרד אל חוה – אירופא אינה מאושרה! בעצם התעוררותה המלאכותית, בעצם התגלות כשרונה הנשגב והמצאותיה הסוערות וכל עבודתה הרבה והגדולה, הנה רוחה נכאה, יגון קודר יעמיק לשחת את נפשה ותולעת התלונה והתואנה תאכל את לבה ותמוץ את לשדה. לשוא תעריץ ותקדיש את הבליה ותעלוליה, שהיא שקועה בם וקוראה להם בשם “צעוד-הלאה”. הן באזניה קול-שאון עולה תמיד, קול מלאך אכזרי סואן ברעש ושואל: “צעוד הלאה – מאין ולאן?”

ובהתבונן טאנקרד אל מצב-הרוח של עמי הקולטורה, בא לידי הכרה, כי רק אלה אשר נשבעו לדגל ערב, אלה המחזיקים בברית אמונת חוה העבריה, שלוים ושקטים, ולהם תנחומות ישע ואחרית ותקוה. רק המה המאושרים אשר נפשם לא געלה בחיים, רק הם יעבדו יום יום את עבודתם ויחיו בארץ, הם ומשפחותיהם.

ובגלל הדבר הזה התחנן טאנקרד אל חוה העבריה, כי יקומו בני עמה להוציא את הגוים ואת הלשונות ממצוקותיהם.

– "מה נוכל עשות לאירופא? – שאלה חוה.

– להציל אותה – אמר טאנקרד.

– קצרה ידינו מהושיע לנפשותינו, ואיככה זה ובמה נציל את אחרים?

בהנשק, אשר בו יצאתם חלוצים תמיד, – באמונת אל-אמת וצדק! בשרו, השמיעו לכל יושבי תבל רעיון רם ונשגב, כאשר בשרתם והשמעתם אז לפנים מעל מרומי הר סיני, מכפר הגליל, ממדבר ערב. בשרו, השמיעו את האמת הנצחית ותשובו ותטביעו אדני-עוז ותכוננו מחדש את כל סדרי-אירופה, ואז יעלה בידכם להחליף ולהמיר את יסודות כל המעשים אשר לה ולפחת רוח חדשה ונשמה חיה בתכלית כל קיומה ויקימה.

– עז מאד מצח אירופא! – אמרה חוה.

ואולם טאנקרד הכיר והבין, כי מצח נחושה איננו כח, אשר בו מאריכים ימים רבים, כי מצח נחושה יעיד על השקר הפנימי. הנה פאקראדין, צלם חברתי גדול ונשא מאד. מה תחזו בו? דו-פרצופין לעולם, בכל רגע, על כל צעד. השקר והכזב היא הסביבה אשר לו, ורק אתמוספירה כזו היא חיי-רוחו ונשמת-אפו. חבה יתרה לו אל השקרים ואל המסוה אשר ישא לעולם על פניו. גם בעיני-דמיונו הוא, גם בעיני הסובבים אותו הוא אוהב להתראות כתבנית איש אחר מאשר הוא באמת. נעים לו לשקר. הוא כוזב בכל דרכיו, ומה יגל ומה ישמח, כאשר יעלה בידו להונות את רעהו, להעמיק מזמה, להתנות אהבים ולבו בל עמו! והוא לא חלי ולא מרגיש, כי באמת רק חולה הוא, רק מחלת-נפש דבקה בו לעשותו חציו אדם וחציו פריץ-חיות. ואך האמונה הטהורה ילידת בית ערב, ואך צדק-העולמים, אשר אליו שאפו נביאי מדבר יהודה – רק הם ארוכה ורפואה שלמה למחלת-הדואליזמוס הזאת, הממאנת להרפא.

ובארץ ישראל הכיר טאנקרד, כי עוד לא כל האנושיות הלכה למות. עוד יש בעולם עם אחד, אשר נפשו לא עופלה בקרבו. יש עם בארץ, אשר החיה והאדם נפרדים בקרבו זו מזו, עם, אשר רֻחץ מצואת הקולטורה במי ים-סוף וירדן, אשר כבר צורף בכור הברזל ויצא מזוקק, אשר אין לו להודות על חטאת נעוריו, – כי איננה…

ז.

כותב הספור “טאנקרד” הביא אפיזודה אחת, מן המראות, שראו עיני טאנקרד במסעו לארץ הקדם, אשר בהשקפה ראשונה כמו קשה להקורא להבין, על מה הביא הסופר האפיזודה הזאת ומה ילמדנו המקרה הזה. ואולם אין זו שיחה בטלה. תורה שלמה יוצאת לנו מן המקרה, אשר מתחלה כמו זר ומוזר יתראה בעינינו.

פאקראדין עורר את טאנקרד להתודע אל האנזארים, העם היושב בין סוריה ואסיה הקטנה. העם הזה שוכן לבדד בחבל ההר סביב אנטיוכיה, ארצו סוגרת ומסוגרת וזר לא יקרב אליה. העם הזה ערוך מלחמה וקרבות יחפוץ כל היום, וגם את המצרים הכה אחור פעם אחת. על דברת ברוני, העברי המשרת את טנקרד, יש להאנזארים מרגלי-חרש כמעט בכל ערי סוריה; הם מדברים ערבית, אבל גם שפה מיוחדת להם. על פי בקשת טאנקרד חפש ברוני ומצא את האחד האנאזארים, ויגלה את אזנו, כי נשיא-אנגליה ונסיך-הלבנון מתאוים לראות את פני מלכת האנזארים לרגל ענין אחד, אשר אין לו יחס בעניני המדינות. חפצם לראות את פני המלכה באשר אחד מן הנשיאים הוא מבני אמונתה. ואם כי האנזארים מצוים לבלי דבר עם בן-נכר על דבר הארץ וממשלתה ואמונתה; ואולם החזון היקר והחדש, כי אחד מנשיאי-המערב הוא מבני האמונה האנזארית פעל את פעולתו, ושני הנשיאים קבלו את הרשיון לבוא אל עיר ממלכת האנזארים.

על כסא-המלוכה ישבה אשה צעירה ויפה עד מאד, והמלכה קבלה את אורחיה הצעירים בכל כבוד ויקר. בענות חן ספרה באזני הנשיאים על כל הנוגע לממלכתה. היא לא תקנא ביתר הגוים, נפשה לא תתאוה להיות שרתי-בים, ועבדיה ישמחו בחלקם ויחפצו לחיות כאבותיהם. הרריהם פרועים וחרבים מבלי עשות פרי, בעמל רב יביאו האנזארים את לחמם, כסף וזהב אין להם, אבל האלהים השליטם על אוצר נחמד, אוצר מחשבות טהורות ונפלאות, אוצר פתוח לרוחה, אשר רק אנשיה לבד ידעו להוקיר את ערכו הגדול. ותוסיף המלכה לדבר עם הנסיכים ותוציא משפט קשה על דרכי המדינות והממלכות, אשר כל מעשיהן להקים שאון בערי החוף ובערי המישור, ותשאל את פי האורחים על מטרת בואם לארצה.

טאנקרד שמח לשמוע, כי גם המלכה היפהפיה הזאת שופטת לרעה את דרכי המדינות, ויהלל אותה מאד, ויגלה לפניה את כל לבו, ויודיע לה, כי אמנם לו מטרה רמה ונשאה. גם הוא ימאס בכסף ובזהב וגם הוא לא יאמין בכח האניות הגדולות. הוא בא הנה, אל ארץ אסיה, בשאיפתו, כי תשא הארץ העתיקה הזאת את נסה ותקרא לכל הגוים להשבע לדגלה, באשר כי בארץ אסיה בחר אל-הכבוד להגלות; עתה באבוד האמונה בכל הדעות הרמות ובכל הרעיונות הנשגבים, אשר משלו עד כה ברוח האדם, על אסיה לשוב ולחדש את ימי מלכותה על בני האדם. חפצו ומגמתו להשיב לבני האדם את אשרם, לכבוש את העולם ולתקנו במלכות שדי, להכחיד את הכפירה המדינית, אשר כל קודש משחק לה, למגר לארץ כס העריצות ולהוריד את ממשלת זדון-אדם מעל כסא-האלהים.

– “האלהים!”, – אבל הוא הדבר, כי…

מלכת האנזארים שמעה את דברי טאנקרד, ותשאל אותו: מי הוא האלהים הנשא על שפתיו? וכאשר ענה אותה, כי אך אל יחיד בעולם, האל, אשר דבר עם משה בהר ערב, אז ענתה: יש עוד הר באנאטוליה הר אולימפוס, ולפנים שכנו האלהים גם שמה. טאנקרד נסה להשמיע, כי אך אלילי המשוררים חמדו לשבתם את ההר ההוא; ואולם לא כן היתה דעת המלכה היפהפיה. שוכני האולימפוס הם אלהי-העם, האלהים, אשר האמירו את העם והעם האמירם. מלכת האנזארים תקרא בשם “קודש-הקדשים של אסיה” לשערי היופי והחן אשר למקדש האלילים, אלילי יון העתיקה. והיא פתחה את השערים האלה לפני טאנקרד, ועיניו ועיני פאקראדין ההולך עמו ראו המון פרחים, פסילים מעשי אמנים, שלל-צבעים, זוהר שמי תכלת, אלילים נאדרים ביופי ויפעה וגאון-צבי, רוחות ושעירים ונימפות, – כל אשר הצליח ביד הדמיון לתת תמונה וצלם לרעיון ותשוקה, כל אשר יכלו קרני אור לתת נוגה לפסל, כל אשר היה ביד כשרונות הציור והחטוב וחכמת הטבע לפחת רוח חיים בחרושת העץ והאבן, בחרט ובמכחול. אלילי יון הם, אלהי עם האנזארים, אלהי אבותיה של המלכה…

פאקראדין היה הראשון, אשר הגיד, כי לבבו יחוש, כי אלהים המה. סמל השקר, אשר לא ירגיש דבר, יחוש את הכל, – במובן, בפיו ובשפתיו. ואולם גם טאנקרד הכיר את פני יופיטר, והדבר לא יפלא: הן עוד משחר ילדותו למד לדעת את דרכי האלילים האלה. האם רחוקה היא אירופה מן האלילות, האם רחוקה מאד האלילות מלבבה? המלכה היפהפיה הביטה על פני טאנקרד ונהרה: גדולה ועצומה היתה עליו פעולת המחזות והפסילים, אשר ראה בהיכל אליליה, ועתה הבינה כי לא כחשו באמור לה, כי הנסיך האנגלי מבני אמונתה הוא. הנה עמה היושב בהר הוא שומר-אמונים, שומר אוצר מחשבות נעלות ואדירות, מחשבות משיבות-נפש ומסורות קדושות, והמחשבות והמסורות שמורות אצלו בפסילים ובתמונות ובמצבות, המעוררים את רגשי היופי והעוז והרוממות, החשק והתשוקה, האהבה הגדולה לכל החיים ולמנעמיהם, – האם לא אלהים המה? הנה פֵיבּוּס-אפולו, והוא נחצב משן-הפיל ומזהב, מעשה חרושת עתיקה מאד, שן העת לא נגעה בו ושומרו שקד עליו מאד, ואין ערוך ליפיו. “מי הוא המביט אליו – תשאל המלכה סוערה ומתרגשת – מי הוא המביט אליו, – ויָפון באלהותו?” – וטאנקרד גם הוא סוער ומתרגש בעמדו לפני האליל הגדול. אשר התעלה והתכסה תמיד בעתר ענן קטורת ולבונה… פעולת אשה צעירה ויפה ולה הוד מלכות היתה רבה מאד לא רק על פאקראדין, על גבר הפכפך, אשר אל בצעו עיניו נשואות, אך גם על טאנקרד, על האיש המבקש אמת ואלהים כמטמונים.

“כי היופי וההוד אשר לאלילי-יון קרובים עוד גם היום ללבות העמים הנאורים”, ולא לחנם יסלסלו וירוממו את הספרות היונית, המלאה לה תורת האלילים, כי קרובה היא לרוחם. הן מה הם באמת ההיכלים הנאדרים, אשר יבנו כל העמים הקולטוריים לשים בתוכם את הפסילים ואת התמונות ואת כל חרושת האומניות היפות, אם לא מקדשים לאלילי-יון? גם שם, בארץ יון העתיקה, היו בונים היכלות לאלילים למען השביע את העין החומדת את היופי, וגם עתה מטרת הארמונות הנהדרים, המלאים מעשי עץ ואבן וחרט, להראות את האדם ואת הטבע בהדרם ולעורר את חמדת-יופי. לא מוסר וצדק הם יסודות ההיכלים האלה, אשר העמים האירופיים יתחרו להעביר איש את רעהו בבנינם הנהדר ובמבחר יצירות היוצרים והאמנים, אשר יביאו אל תוכם. רבות הן הערים באירופה הנאורה, החושבת בלבבה, כי כבר נערה מעל כפות רגליה את האלילות, רבות הן הערים, אשר בתי החולים עזובים ופרועים בהן לשמצה, ואת רוב הכנסותיהן יוציאו לבנין תיאטראות והיכלי זמרה וקירקסאות. האם רחוקה אירופא מן האלילות? עלינו לזכור את אשר קרה בצרפת, בארץ הקטולית הזאת, בימי המרד הגדול. האם לא עזבו הצרפתים ביום בהיר אחד את האמונה הנוצרית, וראשי עיר פאריז האם לא מרדו בדתם? האם נכונה הנצרות בקרבם? הן על נקלה, תחת פעולת אשה יפהפיה, הלך לב טאנקרד כמעט שבי, אמנם אך לרגע אחד, אך לזמן לא-כביר, אך בכל זאת הלך לבו שבי לפני אמונת האנזארים. הלא דבר הוא!…

ועל כן היה דבר טאנקרד, אחרי אשר נוכח, מה רב כחה של היהדות, אל פאקראדין, כי לא למען העברים בא הנוצרי עם תורתו, כי אם למען עובדי האלילים. למענם אך למענם בא הנוצרי ויתן להם את היהדות, וישנן להם את היהדות לפי רוחם למען יבינו אותה. ואולם אין להשאיר בחצי הדרך. “סיני הוביל אל גולגלתא, ואולי אל גולגלתא להוביל אל סיני”, – וזה הוא הסוד הגדול של אסיה. על הגוים ועל הממלכות לחדש את הימים הגדולים, ימי מסעי הצלב, אך לא לבצוע בצע ולהרבות חלל, רק להשיב לעם ישראל את כבודו ואת צדקתו. העמים יעשו ויהיו אנוסים לעשות זאת, אם אך יתבוננו אל אחריתם, אם אך ישימו לב אל הדרך אשר המה הולכים עליה. ישראל בארצו, שב לגדולתו המדינית, מטיף למשפט ואמת וצדק ומשמיע ישועה חדשה לכל הארץ – הנה אחרית גוים!

¹

דבר לי אליך, אדוני הנכבד, והדבר הזה אשר עם לבבי לדבר על אודותיו לא רק אליך לבדך הוא, רק לכל קהל קוראיך, לכל אלה מבני עמי באמעריקא אשר גם מרחוק יזכירו בשם ארץ ישראל גם ממשכנות שאננים יכירו וידעו כי יש להם נחלה וזכרון באדמת אבות. ואני משים את פני רק אליך, אדוני הנכבד, מדעתי כי על ראש “הפסגה” יתאספו כל הכחות המפוזרים זעיר שם זעיר שם בין אחינו בארצות הברית, אלה הכחות הטובים אשר אליהם נקוה, אליהם ניחל כי המה יצאו לעזרת עמנו הנרדף, לעת יתם חלילה כחו ביתר ארצות גלותו.

כי לאמעריקא עתידות רבות וגדולות, ארץ ישראל תאסוף את נדחי ישראל לאלפים ואמעריקא – לרבבות; לארץ יהודה יובאו בני יהודה בחוצן ולאמעריקא – באניות אוקיאנוס גדולות מאד. ארץ ישראל תהיה ברבות הימים וברצות ד' את דרכנו מרכז העם ברוח, נפש לאומנו, עורק החיים של כל עם ישראל, עת ישוב מיטב הצאן אל מרעהו ואל נאות השדה אשר רעו שם צאן קדשים בשכבר הימים, ופה בארץ אבותיו למד ישראל לחיות על פי רוחו וטבעו המתאים עם תנאי ארצו, – על פי רוח תורתו, ומציון תצא אורה לכל בניו בארבע כנפות הארץ, אבל המרכז החמרי, גוית עם ישראל, היה תמיד במקומות אשר שמה יקוו המונים המונים מבני אחינו להחיות זרע ולפשוע על פת לחם ולקוות לגאולה שלמה…. קוה קוינו כי המרכז הזה יהיה בארצות הסלאווים ששם הוא רוב בנין ורוב מנין של אחינו, אבל מה נעשה, ובעונותינו הארצות האלה מתנודדות תחת רגלי אחינו ובבטנן אש וגפרית להריק על ראשינו, ואין כל ספק כי ימים יבאו ומקלט כל העמים יקבץ גם את נקבצי ישראל, ומקום המרכז החמרי של אחינו, המרכז המספרי, יהיה בעבר הים האטלאנטי. ובאמת רבים המה הבאים להתישב בארצות הברית, ורבים עוד יבאו. הן כחמשה מילליאן יהודים ברוסיא, ותולדותיהם לבד יעלו לשבעים וחמשה אלף לשנה, אם נחשוב כדברי חכמי הספירות כי הנולדים יגדילו מספר העם על מאה אחד וחצי, ולו אך יצא מרוסיא המספר הנוסף לבד, אזי אך עשר הידות אולי ילכו לארץ ישראל כי השפעת רוב טובה לא תוכל ארצנו לקבל, ויתר העם, תשעים הידות, ילכו לאמעריקא, וד' צבאות יגן על עמו שמה בשלומו, והגויה הזאת תהיה קשורה אל הנפש כגחלת בשלהבת, כי גם אם נטמאו ארצות אחוזתנו בידי זרים, הלא בכל זאת אנו להרי ישראל ועינינו לארץ חמדתנו, אשר גם מעבר לים ומארץ רחוקה לא נמאס ולא נגעל אותה לעולם.

ולמען לא יאמרו מחר בנינו לבניכם: והנה לירושלים לא עליתם, את ציון שכחתם, ולארץ ישראל לא הלכתם לרשת אותה ולהתנחל בה יחד עם שבי הגולה, ובכן אין לכם נחלה וזכרון בארץ ישראל, לכן קמו עתה בקרבכם אנשי סגולה לבנות במות בערים רבות באמעריקא לשם ד' הבוחר בציון, ועל חומותיכם הפקידו שומרים להזכיר כי בני ציון אתם כלכם, כי עליכם להעלות על ראש שלותכם את הארץ העניה-הסוערה, הלא-נוחמה… וכתבי-עתיכם יבשרוני יום יום כי מספר חובבי ציון ירביון בארצות הברית, בערים רבות התיסדו אגודות, ואבן החן– רעיון תחית ישראל בארצו מושך בכחו אבירים גם בארצכם כבכל הארצות. אמנם עוד רכה וצעירה פעולת חובבי ציון שמה, הכחות עודם מפוזרים אחד הנה ואחד הנה, איש איש תועה עוד לעברו, אבל בינה יתרה נתנה לבני ארצכם כי תדעו להגדיל ולהאדיר מעשיכם, וכי תדעו למהר לצרף את המעשה אל המחשבה, ואצלכם ראשית מעשיכם לאסוף כסף אם מעט ואם הרבה, בעת אשר לנו הכסף הוא סוף מעשה, ולכן יקרה לפעמים לראות מעשה בלי סוף בין אגודות “חובבי ציון” בארצנו במקומות רבים. אבל אין לכם עוד מרכז כללי אשר שמה יתקשרו ויתאחדו ואליו יבאו כל דברי החברות והאגודות אשר בארצכם הנושאות נס ציונה והנשבעות לדגל לאומנו. כי לו כזאת היה לכם, אז היה ביכלתכם לבנות מזבח גדול למראה אשר יסודתו באמעריקא וראשו יגיע עד מרום הר ציון. כי אמנם יודעים אתם את העבודה הזאת, עבודת הקודש, ובני ברית יוכיחו.

והנה דבר לי אליכם, ראשי אגודות “חובבי ציון” באשר אתם שם באמעריקא, דבר לא גדול, ובהתאחדכם יחד תוכלו בנקל להוציאו לפעלו, וטוב יהיה אם הדבר הזה יהיה לראש פנה באחדות אגודותיכם.

מכתבי העתים אני רואה כי בידי אגודות שונות של חו“צ ימצאו סכומים שונים, כספים אשר אספתם לתכלית ישוב ארץ ישראל, והנם שמורים באוצרות חברותיכם, הכספים ההם לא רבים המה והסכומים אינם גדולים כל כך, אבל עתה בשעת חירום, בצוק העתים, בעת אשר העניות ברוסיא נוראה ואיומה מאד,– גם סכום קטן מצטרף לחשבון ודין פרוטה כדין שקל. חברותיכם לא תדענה עוד מה לעשות בכספן השמור אצלן, כי באמת צרכי עמנו גם בארץ ישראל מרובים מאד, ולכן ראיתי אחדות מחברותיכם פונות אל יודעי דבר הישוב, כ”ועד הפועל" ביפו וכאלה, לשאל בעצתם וחוקרים ודורשים כמה כסף נחוץ לבנות מושב בארץ ישראל, מחיר כסף האדמה, הוצאות הישוב של כל משפחה וכדומה, אשר הוא האות והמופת כי אדיר כל חפצן לבנות מושב חדש בארץ בכסף אשר מאספים. אחי, “לו ישמעאל יחיה לפני”! יתן ד' ויתיצבו הכן על רגליהם המושבות הקיימים, ומושבות חדשים יבנה להם אנשים עשירים בכספן המה, כאשר המה עושים כזאת באמת כיום הזה, וליסד קולוניות לעניי עם בארץ ישראל – הנה אליכם, אחינו שבאמעריקא, כעל אנשי בינה ובלתי בעלי הזיה, לשום לב כי הוא מן הנמנע ושלא מן הצורך. מן הנמנע– יען כי עתה אין עוד כל ספק כי הוצאות ההתישבות בארץ ישראל למשפחה אחת תעלינה כפליים ממה שיחשבו, ובשום אופן לא פחות מן ארבעה עד חמשת אלפים רובל; ושלא מן הצורך – כי כלום יכולים אנחנו והרשות בידנו להעשיר את העניים, להוציא על משפחה אחת אלפי רובל, בעת אשר בכל ערי בני ישראל עניות איומה והמשפחה מסתפקת בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ומאי חזית דדמי דידיה סומק טפי מדמי יתר העניים?

הנה כי כן דבר המושבות החדשים אשר חברותיכם אומרות לבנות הוא אך חלום נעים ולא יותר, אבל תחת זאת הנה לפניכם, חובבי ציון באמעריקא, בקעה גדולה רחבת ידים אשר תוכלו להתגדר בה, הנה בארץ ישראל המושבות מתרבים בעזרת צור ישראל וגואלו, מדברי שממה מתהפכים לגני עדן, הגבעות מתמוגגות וההרים מטיפים עסיס; בארצנו לא עוד סרסור לדבר עברה יפגוש במוכר היי“ש וחי מן האויר במלוה ברבית, כי אם חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע ולכן נחוץ מאד מאד לחנך גם את הדור הבא לכורמים וליוגבים לאכרים ולעובדי אדמה. עבודת האדמה תורה היא וצריכה למוד, והרבה הרבה עמל וזמן וכסף שלמו ועודם משלמים גם היום האכרים היהודים על אשר מבלי הדעת לא שמרו את התורה הזאת כהלכתה; זאת התורה נכבדה מאד בכל הארץ, וביותר בארץ ישראל אשר אם נדע להתהלך לפניה ולהיות תמים עמה אז היא “זבת חלב ודבש”, ואם לא נדע אז שמיה ברזל ואדמתה נחושה ולא תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר, ולא על חנם שנו חכמים במשנתם סדר “זרעים” ללמדנו תורת הארץ ועבודתה. נחוץ איפוא מאד מאד לגדל את הדור הבא לכורמים וליוגבים לאכרים ולעובדי אדמה, ואת זאת החלה לעשות החברה כל ישראל חברים ותיסד בית ספר “מקוה ישראל” אשר ברכה רבה בו. אבל הבית הזה נוסד בשכבר הימים, טרם עוד התעוררו בני עמנו לבנות להם מושבות בארץ ישראל, ועתה צר מאד הבית הזה מהכיל את כל אלה אשר נחוץ להביאם שעריו. כי רק ששים תלמידים יכיל הבית הזה, – ומה המה ששים התלמידים לעמת המון בית ישראל? שמעתי אמנם כי בדעת החברה לקבל עוד עשרים תלמידים – אבל גם שמונים מה המה לעמת מספר הילדים אשר כל חפצנו לראותם בתור אכרים וכורמים בבואם בימים? כל עין רואה את הנעשה עתה בארץ ישראל תעיד כי נחוץ מאד לבנות עוד בתי ספר כתבנית “מקוה ישראל” וגם לשנות ממטבע שטבעו אחינו הצרפתים בבית הזה, ואת זאת שמו על לב אחדים מחובבי ציון אשר בארץ ישראל, וילכו ויקנו כבר אדמה גדולה במושב “ואדי-חנין” לבנות בית ספר גדול לגדל בו כורמים ואכרים. הככר הזאת היא טובה מאד, כי במקרה, מקום בו לכל מיני הזרעים והנטיעות, וביד התלמידים יהיה ללמד את התורה והנסיון של כל מיני העבודות בשדה ובכרם, וגם המקום של “ואדי-חנין” מוכשר הוא למטרה הזאת בהיות סמוך ונראה אל כל המושבות אשר ביהודה. ילדים לא יחסרו, וגם יש רבים אשר יחפצו לבוא אל בית הספר ולשלם שכר תורתם וכל ההוצאות אשר יוציא הבית עליהם, הכל אם כן מוכן ומזומן, אבל יחסר עוד הדבר הנבזה – הכסף… הכסף הזה הדרוש להוציא לפעלו את רעיון בית הספר הזה הוא באמת נבזה, כי אך כמאת אלף פראנק יהיו דים לשנה הראשונה להכין את הבית ליסדו ולכלכלו, ובשנים כסדרן היה בנקל לאסוף סכום כזה גם בארץ רוסיא. אבל עתה רושש העם שם מאד, ויד הנדיבים מלאה שם עבודה, ולכן אולי יקומו “חובבי ציון” בארצות אמעריקא ויקחו על שכמם להוציא את את דבר בית הספר מן הכח אל הפועל. בנקל מאד לכל החברות השונות לרעיון ישוב א”י שבאמעריקא לאסוף את מאת האלף פראנק אם אך ישתתפו יחד כל ראשי האגודות, כי בני אמעריקא אמנים מומחים למעשה הצדקה, ויודעים לכלכל מעשיהם בזריזות וברוח משפט, אך יתן ה' לכם “חובבי ציון” באמעריקא, שפה אחת ולב אחד – בית הספר הזה אשר אני מתפלל עליו יבנה, וצדקה גדולה תהיה לכם ושכרכם הרבה מאד. ומי יודע אולי תתגלגל זכות על ידי המפעל הזה וכל "חובבי ציון בעריכם יתאחדו, והיה קהל גדול ודגלו עליו אהבה לארצנו ולערי אלהינו.

והיה נא, אתה אדוני המו"ל את “הפסגה”, לי לפה אל קוראיך הנכבדים, ומלא את דברי כאשר תדע, גם הודע נא את כל אלה אשר יתנו יד אל המפעל הזה אשר אני מציע לפניך בזה, כי הועד הפועל לחברת “חובבי ציון” אשר ביפו עומד הכן להוציא לאור את המחשבה הטובה אשר יחשבו נבוני לב על בית הספר, ואליו יפנו החברות והמתנדבים בעם בכל הדברים הנוגעים לזה, וכל משאלותיהם הועד ימלא בהיות לאל ידו.

מכתב לעורך “השׁלח”.

אדוני הנכבד!

בחודש תמוז שעבר בא לידי מכתב מאודיסא, בחתימת האדונים ח. עטינגער, ז. עפשטיין וי“ח ראבניצקי, בתור חברי קומיסיא שנבחרה ע”י האספה הכללית לחו“צ, שהיתה באודיסא באדר שנה זו. כותבי המכתב יבארו, כי בהאספה הכללית ההיא התעוררה השאלה ע”ד קיום בתי הספר ביפו לעתיד ונחלט להוציאם מרשותה של חברת כי“ח ולהכניסם לרשותם של חו”צ. וכפי שהועד האודיסאי הוא מוקדש בעיקרו להתפתחות עבודת האדמה וחרושת המעשה בארץ ישראל, לכן הוחלט לבחור אורגן מיוחד, שינהל כל עניני בבתי הספר ההם בחומר וברוח, והועד יהיה רק הגזבר להכספים הנכנסים לטובת בתי הספר; כן לא יחדל הועד מלתת מקופתו גם לעתיד את הסכום הקצוב לטובת בתה“ס, כנהוג עד הנה. ובכן נבחרה להנהגת בתה”ס ביפו קומיסיא מיוחדת, שבה אחד עשר איש, מהם חמשה באודיסא וששה ביתר הערים, – וגם אני בתוך האחרונים. הקומיסיא לא החלה את עבודתה תיכף אחרי האספה הכללית, כי – כן מצטדקים החברים בעלי המכתב ההוא – חכתה למוצא דבר המלאכות לפאריז, למען דעת מה יהיה גורל הישוב בכלל; ובשוב המלאכות התאספו חברי הקומיסיא האודיסאים. שנים מהחברים התפטרו תיכף מעבודתה, ושלשת הנשארים – החתומים על המכתב – באו לידי החלטה, כי בתה“ס ביפו במצבם הנוכחי הם בתי ספר נמוכים, אם גם מצוינים באיזו מעלות טובות, ואינם ראוים להקדיש להם אורגן מיוחד וטובי כחותיהם של חו”צ, ועל כן יכולים להשאר ברשותה של חכי“ח ובתמיכתו של הועד האודיסאי. כי להעלות את בתי הספר ביפו למדרגת מֹוסד לאומי, אשר בו יהיו ספונים עתידות טובים לעם ישראל, דרושים הרבה כחות, רוחניים, מוסריים וחמריים; – ההוצאה השנתית תדרוש לערך ארבעים אלף פראנק, וסכום כזה אי אפשר לאסוף, כפי מצב הענינים עתה, מנדבות מקריות ע”י אנשים פרטיים. ולכן אין חברי הקומיסיא מוצאים לאפשר לעבוד בתוך תנאים כאלה, והנם מתפטרים מעבודתם ומודיעים את החלטתם זאת גם לי, באשר, לפי דברי המכתב, חבר גם אני לקומיסיא ההיא.

על המעטפה אשר בתוכה נתקבל המכתב ההוא היה כתוב מפורש בשפת המדינה שמי ושם אבי ושם משפחתי ושם עיר מגורי, וכל כך אין לחוש לשני יוסף בן שמעון. לכן אין ספק, כי אמנם אלי כונו כותבי המכתב. ובכן הנני חבר לאחת הקומיסיות המפקחות על בתי הספר בארץ ישראל, מי בחר אותי? – כפי האמור במכתב הנזכר, בחרה אותי האספה הכללית באודיסא שהיתה עוד בחודש אדר שעבר. אז כנראה, נבחרה קומיסיא להנהגת בתי הספר ביפו, ואני בתוך הקומיסיא – ואני לא ידעתי…

ואיך אדע, ואיש לא הגיד לי על אודות הדבר הזה עד בוא לידי המכתב ההוא, – לא הועד ולא ראש האספה ולא חברי הקומיסיא עצמה!

– אבל הלא בעצמך היית באודיסה ולקחת חלק באספה הכללית! – תוכיחני, אדוני.

להשיב על תוכחתך, עלי לספר הדברים כמו, כפי שידוע, נמשכה האספה הכללית שלשה או ארבעה ימים לפני יום ז' אדר המיועד ושלשה או ארבעה ימים אחרי היום ההוא. ואני עבדך נער הייתי בעבודת הלאומים גם זקנתי באספות, וכמעט לא היתה אספה כללית לחו“צ באודיסה אשר לא השתתפתי בה, ואני יודע כבר היטב את טיבן וערכן של האספות האלה. אולם הפעם, מבלי דעת על מה זה ומדוע, קוו רבים, כי גדולות תהיינה תוצאות האספה הזאת. המצב המעציב של המושבות והגורל הנורא של הפועלים הכבידו את אכפם על חו”צ לשים לב בכובד ראש אל מעשי מוסדם זה שתים עשרה שנה. הנאספים כמו הבינו, כי הפעם לא באו לאודיסה “לראות ולהראות”, “לחצוב להבות” או לשמוע “נאומים”, אך להתבונן אל המעשה אשר נעשה ולטכס עצה, במה תמצא יד חו“צ לעזור להמושבות ולהפועלים לצאת מן המצר. אז נגלה דבר, אשר אמנם היה גלוי וידוע כבר לפני זה ואך ענן מליצות רמות כסה עליו. נגלה, כי באמת יד חו”צ קצרה מאד, באשר כמעט כל המושבות וכל הפועלים תלוים בחסדי אחרים, שאליהם עלינו לפנות בדברינו; כי בכל עמלנו שאנחנו, חו“צ, עמלים בישוב א”י, אין לנו כמעט מאומה, באשר גם בפעולותינו אנו היינו מחקים תמיד את מעשי “הנדיב” שמה; ועתה, כאשר נגלו לעיני המבקרים הנגעים בכל המושבות והתמוטטו המגדלים הגדולים אשר בנה הנדיב, ירד גם ערך פעולותינו אנו בא"י עד הדיוטא התחתונה.בכלל, הוברר הדבר, כי מרכז הכובד של הישוב החמרי, וגם המוסרי הכרוך בעקבו, מונח – בפאריז, ושם נמצאהו אם נדרשנו בכל לב באמת ובהכרת עצמנו, כראוי לעם האומר להתרומם ולקום לתחיה…

אך בסדר העבודה של האספה הכללית באודיסא היתה עוד שאלה אחת, – שאלת בתי הספר בארץ ישראל ויחוס “חברת התמיכה” אליהם. השאלה היתה עיקרית ונכבדה מאד. לפני הועד הוצעה הצעה, כי אחרי אשר הוברר, כי כל דבר התמיכה שחברתנו נותנת להקולוניסטים ולהפועלים אינו “ישוב ארץ ישראל” באותו המובן הלאומי אשר היה ליסוד חברתנו כי אם תמיכה לעניים היושבים בא“י; כי כל פעולותינו החומריות שחברתנו עושה בא”י הן באמת רק חקוי קל שבקלים למעשי הנדיב, ואחרי אשר באנו לידי הכרה, כי העצם משחתו בו, כי האריגינל לא יצלח, – אם כן גם חקויו אין לו ערך ומה איפא פעולתנו? ולכן אמרה ההצעה: אולי טוב הדבר, כי תפנה חברתנו את לבה מן הישוב החמרי וכי תתן את רב כחה למקום אחר – להישוב הרוחני. בענין הישוב החמרי קצרי יד וחסרי כח גם אנחנו יהודי המזרח, גם חברתנו; הישוב החמרי נתן במצב כזה, כי ידרוש כסף רב מאד, ואנחנו הלא עניים אנחנו כלנו ובמעט כספנו לא נמלא את הצרור הנקוב. מרכז הכובד יהיה תמיד בפאריז, ואנחנו נהיה תמיד אחרונים לכל סבל ענין הישוב, ולקול דברינו לא יהיה שם לעולם שומע, או ישמעו רק אל תחנתנו ואל תפלותינו, ולא אל משפטנו ודעתנו; אולי איפוא טוב לפנינו, כי אנחנו, יהודי המזרח, וחברתנו, אשר תחלת יצירתה היתה לתמוך את רעיון חבת ציון, ולא לחלק צדקה לעניי א“י (כוללים וקופות למטרה כזאת היו לנו משנים קדמוניות), – כי אנחנו נתגדר בבקעת “הרוחניות” שבחבת ציון ונשמור היטב אך את הבקעה הזאת. נקח נא בידנו את דבר החנוך בא”י, לפחת בו רוח לאומי ולשמור על טהרתו. את הישוב החמרי לא נוכל לכלכל, יען כי אין “חומר” בידנו, אבל את הישוב הרוחני הלא נוכל לשכלל, כי על כן עוד עשירים אנחנו, יהודי המזרח, בכח הרוחני העברי. פאריז עשירה היא בכסף ובדעת העולם ובחרושת המעשה; ואנחנו דלים ורשים גם בכסף וגם בנסיונות מעשיים, אבל תחת זה יודעים אנו את התורה ואת רוח עמנו, ועשר ידות לנו על אחינו שבמערב בכל קדשי בני ישראל, – נאיר נא את האור הגנוז הזה על ציון ונפח את רוח ישראל בעצמות היבשות המתלקטות אחת אחת בעמקי השרון ובהרי אפרים. תתן פאריז את הרכוש החמרי, ואת הנפשות לציון נעשה אנחנו, יהודי המזרח.

ובכן היתה הצעה, כי תתיצב חברתנו האדיסאית בראש בתי הספר אשר במושבות, כי תשים לבה לגדל מורים ולשלחם לבתי הספר במושבות והיא תתן את משכורתם. המורים אלה, שלא יהיו תלוים בדעת בני המושבות ובחסדיהם, יחנכו את בני הנעורים ברוח עמנו מקדם, יאירו נתיבה על דרכי בני המושבות להדריכם בדרך טוב, והמה יורו דעת ומוסר את הקטנים עם הגדולים ויהיו הכח הרוחני בכל המושבות. ואולי לא תמצא אז חברתנו האדיסאית חפץ עוד ב“ועד הפועל” ביפו, אשר הוצאותיו מרובות ועל ידו באו תקלות רבות ומצבו איננו מבורר לעולם ותועלתו כאין; כי המורים הרבים, אשר יושיב הועד בכל מושב ומושב, ישמרו תמיד להודיע אותו מכל הנעשה ויראו לו את המקום אשר שמה עזרת הועד החמרית או המוסרית נחוצה באותה שעה. תתמוך נא חברתנו ביד כל כושל ונצרך ונדח, אך ראש פעולותיה בא“י יהיה החנוך הרוחני, גדוּל הרעיון הלאומי בארץ ישראל ובחוצה לה. לא תתהלל עוד חברתנו, כי הוציאה עוד ועוד אלפי פרנקים לתמיכה ולבנין רפתים ולמקנה בהמות; אך בזאת תתהלל, כי בנתה עוד בתי ספר ויסדה שעורי תורה ולמוד לגדולים וכי הראתה את פעולתה הטובה על בני המושבות; תספר נא כח מעשיה, כי שם נלחמו מורי החברה נגד מדות מגונות ופה התנגדו למטעי ה”מודה" הפאריזית, שם היו מלאכי שלום ופה הביאו אחדות בין נפרדים, ועוד כאלה וכאלה. דגל החברה יהיה – רעיון חבת ציון, הקנינים הרוחניים של לאומנו, והדגל הזה, דגל תורה ודעת ורוח ישראל בארץ ישראל, ינחיל לחברתנו כבוד ויקר תמיד גם בקרבנו וגם בארצות המערב. ולפעולה רוחנית כזאת, אשר כל ערכה ויקרה באיכותה יותר מאשר בכמותה, יספיקו האמצעים אשר ביד חברתנו לאסוף וביד יהודי המזרח להביא לאוצרה.

ונוטה אני להאמין, כי ההצעה הזאת היתה אחת הסבות הראשיות, שעוררו את הועד לקרוא אספה כללית שלא מן המנין. הן ההצעה אומרת לתת תוכן חדש לכל ענין החברה, ואם יסכימו לה חברי החברה, אולי ימצאו אז גם צורך בועד חדש, אשר יתאים יותר אל מצב הענינים להבא. וכפי הנשמע, הגיד ראש הועד ולא כחד, הורה ולא בוש, כי אם תקבל האספה הכללית את ההצעה הזאת, אז לא ימצא עז בנפשו לעמוד בראש הועד. "איש מן הישוב אני – אמר – ויודע אני לנהל ענין של ישוב וכלכלה ושכלול; אבל אין אני מקבל עלי לנהל ענינים רוחניים ובתי ספר וכאלה; עטרה כזאת אינה הולמת. ולכן יש ידים לההשערה, כי ההצעה דנזכרת היתה כמעט הסבה העיקרית למקרא האספה הכללית.

ואולם אך נהיתה האספה, – ותהי גם היא כמעט ככל יתר אחיותיה הקודמות. אמנם סדריה החצוניים היו יותר טובים, פעולת הקונגרסים הציוניים היתה בולטת וניכרת. מקום הישיבות לא היה בחדרי האכסניות, כנופיות כנופיות לבדנה, ואך בבית הועד ותחת חסותו. ההצעה הנזכרת – שהיתה באמת שאלת הויתה של החברה, אם תחיה ואיך תחיה – נתבררה כלאחר יד, כמעט בקלות דעת, והלכה ונצטמקה עד כי לבסוף קבלה צורת שאלה קטנה בערך: אם להוציא את בתי הספר ביפו מתחת רשותו של האליאנס ומתי לעשות זאת.

ואני זוכר את הישיבה ההיא, שבה דנו על דבר בתי הספר ביפו. הדבר היה ביום השבת לעת ערב, י“א אדר, והישיבה היתה בבית ראש הועד. אך כעשרים או עשרים וחמשה איש מכל המון החברים באו אל הישיבה האחרונה הזאת. רוב הציונים והחובבים כבר יצאו את העיר, וגם אלה אשר נשארו היו נכונים בלילה ההוא לעת צאת השבת להפרד איש מעל רעהו ולשוב לבתיהם. היושבים היו נחפזים לדרכם, ובשעה כזו אי אפשר לאדם לדון בכובד ראש. אז עלתה ההצעה לבחור קומיסיא להשגיח על בתי הספר ביפו ולנהל את כל עניניהם בחומר וברוח. מי שבקי בעניני הצבור יודע, כי אם רצונך להוריד ענין אחד לתהום השכחה לך – והכניסהו לקומיסיא מיוחדת: כיון שעבר עליו הגל הזה, שוב לא יראה חיים. ואני, אשר כבר זקנתי בעבודת צבור ושפיר יודע אני את תורת הקומיסיות וגורל השאלות האמללות היורדות לתוכן, הבינותי עד היכן הדברים הגיעו, ולא מצאתי עוד חפץ בכל הענין. כבר היה לילה והגיע מועדי להפרד מעל חברי. זוכר אני, כי נגשתי לברך את אחד מרעי, והוא מן המעולים שבחו”צ ובציוניים, ויראני רשימת אנשים אשר הוא אומר להוציא אותם בתור חברים להקומיסיא הזאת ויתן בידי עט עופרת, לרשום את דעתי על בחיריו. העיפותי עיני ברשימה, ובעט אשר בידי מחקתי מתוכה רק שם אחד – שמי אני…

ומאז ועד היום, אשר בא לידי המכתב ההוא של האדונים עטינגר ועפשטיין וראבניצקי, לא ידעתי כי אמנם נחלט הדבר, לבחור קומיסיא להנהגת דבר בתי הספר בא"י, וכי גם אני בתוך הקומיסיא. איש לא הודיע אותי, כי קומיסיא עומדת ומשמשת ואני חבר לה. עתה נודע לי מפי המכתב ההוא, כי חמשת החברים של הקומיסיה מבני אודיסה התפטרו ממשמרתם, והמה שואלים אותי: מה “משפט כבודי” על זה…

כמדומה לי, אדוני הנכבד, כי אחרי הדברים והאמת האלה אשר הגדתי בזה, “משפט כבודי” יוצא ברור גם בלי תשובה מיוחדת לכותבי המכתב…

ואני, בבואי לבקש אותך, כי יהי רצון מלפניך, אדוני, לפרסם את מכתבי זה לא להנאתי כונתי, אך למען ידעו, איך עניני צבור נעשים אצלנו. כבר היה למנהג, נשען על ספר התקנות לחברתנו, כי מפקידה לפקידה טובי חו"צ נאספים לאודיסה להתיעץ על צפונותיהם, ואנו טורחים ומריבים ומעינים בשאלות בכובד ראש. וגם כבר היה למנהג, כי הועד יחלק כבוד להחברים הבאים ממרחק, והם ידברו רתת, ודמם ירתח, וגרונם יחר וילכו לבתיהם לשלום, והענין לא ישא מאומה בעמל הרב של החברים. וכפי הנראה המנהג הזה יפה הוא, כי גם הקונגרסים של הציונים החזיקו בו: הקונגרס מצדו מתגעש ומרבה שאון, והועד הפועל בווין מצדו עושה את שלו… אבל מפני שכבר קצה נפשנו בשחוק הזה שעורכים לנו מעת לעת ומפני שמצב הענינים עתה גם הוא אינני מסוגל לשעשועים ושחוק, לכן קוינו, כי הפעם אחרת תהיה. גם ראש האספה הכללית הבטיח ברמה, כי הוא יגן על כבוד האספה ההיא וישלח לנו העתקות מהחלטותינו וישמור כי תעשנה. והיה מכתבי זה להוכחת עון ולזכרון לאמר: ככה יעשו בני ישראל את אספותיהם ואת עניני קהלם…

עבדך אני

**מרדכי בן הלל הכהן. **

¹. (בקרת).

פרץ בן משׁה סמאלענסקין, חייו וספריו.

מאת ראובן בן מרדכי בריינין.

הוצאת “תושיה”. ווארשא, תרנ"ו.

כמעט אין דבר בכל הספר הזה על אדות ספרי סמאלענסקין, אבל תולדות חייו כתובים באר היטב וכפי הנראה לא חשך ה' בריינין מיגיעה נפשו, והשתדל לאסוף מכל עברים את החומר לספרו זה. פועל פעל ה' בריינין לשמחת כלנו, המוקירים את ערך סמאלענסקין, היודעים ומבינים מה פעל “עץ עושה פרי” זה (כאשר קרא לו המשורר יל"ג) בספרותנו החדשה, אשר הוא אמנם לא היה יוצרה ומכוננה, אך הוא נפח בקרבה רוח חיים להחיותה כיום הזה. אין דרכי וחפצי להתחכם יותר ולהעמיק שאלה: “מה היה, לולא…?” אבל כמעט מבלי משים נשאל את נפשנו: האמנם אהבנו את שפת עבר, האמנם יכלו רבים לכתוב בשפה מהירה וצחה, האמנם היו מרבית צעירינו את אשר המה עתה, – לולא קם סמאלענסקין וילמדנו לכתוב בשפה קלה, להביע את חפצנו בלי זעת אפים לחשוב ולכתוב עברית מבלי העתק משפה זרה, ויתן בלבנו בינה ויחדש רוח נכון בקרבנו? אנחנו, רק אנחנו, בני שנות השבעים נשאל כזאת לנפשנו. הצעירים אמנם כבר מצאו הכל נכון לפניהם: גם שפה מעובדת, גם סגנון קל, גם “חבת ציון” מוכנת; אבל אנחנו מה היינו בלעדו? – שיות אובדות, תועים בדרכי החיים"…

ואני עוד לפני עשר שנים התפללתי (בספר השנתי “כנסת ישראל” שנה ראשונה) אל ספר תולדות האיש המצוין הזה, מדעתי כי ברכה רבה בהן; קרבן גדול היה סמאלענסקין במותו בדמי ימיו, וידעתי כי כותב תולדותיו יתודה עליו את עונותינו, אשר נואלנו ואשר חטאנו לו; והבעתי שם תקותי, כי עתה, אחרי מות סמאלענסקין, תמות גם הקנאה, אשר קנאו רבים מן הסופרים המושבעים ביוצר “השחר”, והמולי“ם העברים יתנו מקום להציב לו יד ושם. כי אמנם, רק קנאה עצרה בעד המולי”ם העברים לבלתי הזכיר את “השחר” ואת יוצרו כל הימים אשר התהלך עלי אדמות. כלמת עולם היא לאדוני העתונים האלה, הן לו על פי כה“ע העברים לבדם היה נכתב ספר תולדות ספרותנו החדשה, כי אז יתעלם שם סמאלענסקין לגמרי, כמו לא היה ולא נברא, כי העתונים נזהרו מאד לבלתי הדפס גם מודעות ע”ד צאת “השחר” לאור, והשתדלו בכל אשר מצאה ידם לבל יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב. האם לא שחוק הוא, שחוק מוזר מאד, כי “הלבנון” אולי היה האחד אשר הזכיר את “השחר”, – הזכירו אמנם לרעה, ויחרף ויגדף אותו, אבל בכ"ז נתן לו זכרון, ואני בימי חרפי נודע לי ראשונה, כי יש “השחר” בעולם מפי – “הלבנון”!

מה היה סבת החזיון הזה? – מורך לב, “מה יאמרו הבריות”, צביעות יתרה? – לא, אך קנאה, קנאת סופרים. כי גם באחרית הימים, כאשר נהיה “השחר” את אשר היה: ראש המדברים במחנה ספרותנו, מורה דעה לרבים מצעירי בני עמנו, הד קול תקותינו הטובות, מקוה טובי הסופרים, – גם אז הכירו רק העתונים הלועזים אשר לעמנו את ערך סמאלענסקין. כה“ע אחדים בארצות המערב, “ראזסוויעט” הפטרבורגי ואחריו גם “הרוסקי יעווריי” – המה הרימו את “השחר” ועורכו על נס להראותם לקוראיהם; ו”המליץ" ו“הצפירה ו”המגיד" מלאו פיהם מים ויחשו מאד. האמנם נשאו עליו עון בן-מנחם אלילם? לא, אך קנאה הולידה בקרב המולי“ם העברים קצף על הסופר הצעיר הזה, אשר לא ידע התרפס ואיננו מוג לב, אשר טובי הסופרים יביא במשפט לא בדרך “חזון הספרים” ב”המגיד", – קצף אין-אונים המעורר שנאה ויעתיק מלים.

ולכן ברוך מר בריינין בעד עמלו לכתוב את הספר הזה. וברכתי זאת היתה יותר שלמה, לוא חפץ ה' בריינין לכתוב באמת ספר, בכובד ראש, ולא היה נותן רוח פוליטוני במקומות רבים בספרו. אינני בא במשפט עם ה' בריינין על אודות המקרים אשר לא כון לפעמים להאיר עליהם אור הראוי, מבלי דעת אותם אל נכון: חטא שלא מדעת איננו חטא. אך צר לי מאד, כי יש אשר גם ה' בריינין מרשה לו לדבר און בסמאלענסקין, כפי הנראה, רק כדי לצאת ידי כל הדעות. הסופר מ. ל. ליליענבלום אמר באחד ממאמריו, בבאו לבקר את שירי יל“ג, כי הוא לא בא להלל את שירי יל”ג המהוללים בפי כל, רק להראות את השגיאות אשר בהם, את המגרעות האחדות אשר מצא בהם, מפני כי החסרונות ספורים המה, ואם אשרי אדם שחסרונותיו ספורים – שירים לא כל שכן. בעיני מעריצי יל“ג לא מצא גם דרך ליליענבלום חן, וה'. פרישמן דן אותו ברותחין, כי באמת אין אצלנו גם סופר אחד הנכנס תחת סוג “המפורסם שאין צריכים ראיה”, כי חלק הבקרת בספרותנו עודנו דל מאד ושדה בלתי נעבד, וגם על הצד החיובי שבשירי יל”ג עוד לא נגה אור משפט, ומדוע, באיזו זכות, נמתח הדין רק על צדדי השלילה? אולם, לוא גם יש מלאך מליץ על ליליענבלום, בבאו לבקר ספר, שעינינו רואות אותו כלו, מן הקצה אל הקצה, – אין מגיד יושר על בריינין, בהביאו במשפט מעללי איש, אשר רק אפס קצהו יראה וכלו לא יראה, אם יגלה טפחים ממגרעותיו ואך טפח ממעלותיו! כן לא יעשה. את המדות הטובות אשר בהם הצטיין סמאלענסקין מספר בריינין בחטיפה, מן השפה ולחוץ, מבלי כל מופתים מוכיחים ומקרים מחייו; עוד גם משתדל לפעמים ה' בריינין להקטין את המדות הטובות האלה להודיע, כי אך במתת שקר התהלל הסופר באמרו: כזאת וכזאת עשיתי, וגם ההשתדלות הזאת צריכה חיזוק, כי אין מופתים לדבריו. ותחת זאת הוא מדבר ארוכות וקצרות, מתהלך באהבה וברחבה, בשעה שהוא יוצא לחלל את המנוח, להראות חסרונותיו, וכמעט מונה מספר לשגיאות הדפוס ומראה עליהן באצבע; ואת החסרונות ישתדל לחזק באותות ובמופתים ובעדי ראיה ועדי שמיעה.

לא! אם לדבר או לחדול. רבים המה אנשי הרוח אשר היו בקרבנו, וכל ימיהם היו רעים, וידעו מכאוב מבלי עזרה, ובני עמנו לא ידעו תולדות ימי חייהם, וגם סמאלענסקין יכול היה להיות כאחד מהם. אולם אם באמת עלה בדעת בריינין לשום דמעה בנאד ספרותנו לזכר סמאלענסקין, אז עליו היה לכסות דמעה את כל ספרו, למען נדע ונבין את ערך האבדה אשר אבדה לספרותנו, למען יהמו מעינו לו ולבבנו יכאב, כי אם ידינו אמנם לא שפכו את הדם, הנה גם עינינו לא ראו, כי אובד האיש הנפלא הזה, אובד בצדקו וביושר לבבו, ומבלי היות נגוע וידוע חולי מנעוריו גוע וימת בלא עת…

ויש מן הקוראים אשר עוד יזכרו כי היו ימים אשר אחרת היתה היתה בלב בריינין על סמאלענסקין. כפי הנראה חרד בריינין מפני דברי המשורר יל"ג (עיין אגרותיו II, 266 גם 271) ויירא מאד, פן לא יהיה ספרו “אלא אפותיאוז להמנוח”.

הרחיק, הרחיק מאד ה' בריינין ללכת ממאמרו “גסיסת הסופר” עד ספרו זה.

ישנם דברים פשוטים, המובנים לכל אדם בהשקפה ראשונה; הדברים האלה עולים על כל לשון, כל אדם משתמש בהם, כל אחד מאתנו יביע חפץ מוגבל באלה הדברים, ובגלל זאת מובנם מקובל וידוע. אולם אך יבא איש חריף ובברק שכלו יתחיל לחקור ולדרוש בהם, לרדת לתוך עומקם, להתבונן בהם בינה יתרה, אז – תחת להאיר את מחשכם יביא עליהם לילה, תחת הפשט הפשוט הנהו בא בעב הענן של מחקר מסובך, תחת השטח הנראה לעין כל יביאנו בתהום עמוק, ואז עוד לא נמצא ידינו ורגלינו במקום ההוא, אשר עמדנו עליו במרחב, טרם באה תאוה בלבנו להתבונן בחכמנותא יתירא. זאת עלה בלבי, בשעה שקראתי את דברי בריינין על אודות “פתח דבר” של סמאלענסקין ל“השחר” שנה ראשונה, באמרו, כי אך משתמש הוא בסתם פרזות שאין בהם כל תוכן, פרזות מצויות ושכיחות.

ובאמת הדבר כן. סמאלענסקין מדבר את דבריו הראשונים בחם לבב וברגש עצום; כאיש האומר לברא חדשה, היה את לב סמאלענסקין לפעול על לב הקהל אשר אליו פנה בהשחר, וישם דבריו אל רגשות קהל הקוראים, להרעיש את מיתרי עצביהם. אמנם את תכלית חפציו לא הביע לנו בשפה ברורה, את המטרה אשר אליה שאף לא תאר לנו נכונה, גם לא הגיד מראש את הדרכים אשר בהם ילך; אבל הלא קהל הקוראים והסופרים הבינו אותו ואת דבריו, אם כי משפטיו היו כוללים, ואולי רק בגלל היות משפטיו כוללים; הם הלא הריחו את ריח “הפרזות הריקות” האל, אשר בהן יצא סמאלענסקין המערכה, ויבאו ויחנו תחת דגל “השחר” המונים המונים. הוא הוא הדבר, כי הפרזות אשר בהן השתמש אז סמאלענסקין לא היו מצויות ושכיחות בעת אשר נאמרו, כי הוא היה יוצרם ומחוללם, ואך עתה, אשר מרוב תשמיש בהן נתמעכו ויחדל ברק יפעתן ופניהן אין להם עוד, נראות לנו כמצויות ושכיחות. אבל אז… אז הלהיבו לבבות, אז התפרצו כסופה אל חדרי נפשנו, אז נבקע באמת אלינו אור שחר, כי כבר יצאו מאפינו ויהיו לזרא “האמת והשלום” של “המגיד”, ואף כי “דרך אמונה” של “הלבנון”, ושמחנו מאד אל “הבקע כשחר אורנו, אולי תצמיח מהרה ארכתנו”². כי אשוה ואדמה את הימים ההם היום – אז “חיה היא ההגדה, אבל הלב ימאן להאמין בה”. עתה אין עוד משכיל קורא עברית אשר לא יהיה חבר לחברת ישוב א“י, וכמו מרחם יקרא להיות חובב ציון, לאומי. אבל מי ידע כזאת לפנים, מי שמע שפת ציון לפני עשרים וחמש שנה, מי נשא על דל שפתיו מחשבות לאומיות, מי העיז לחשוב כאלה, בראש מי נולדו מחשבות כאלה? מה היו המטרות של משכילינו וסופרינו העברים בשנות הששים, מה המה החלומות אשר חלמנו? על מה ובמחיר איזו עבודה ספרותית ענדנו עטרות לראש סופרי ישראל? בעיני רבים מהם כל הספרות העברית היתה אך “לוח הפעלים” גדול, ובמחזה ראו את ה”תנועה גדולה" שולחת “דגש חזק” בלב ה“נסוג אחור”, וכל משאת נפשם היה הדקדוק ודקדוקיו… אחרים כתבו שירים אשר טובם ויפים מונחים בספק גדול, העתיקו ספרים קלי ערך, או חדשו “חדושים” משונים ב“הצופה” להמגיד – אלה המה מרבית פעולות חכמי ישראל וסופריו אז. המטרות היותר קדושות היו, לוא גם נאמין לדברי המשורר יל"ג – “טהרת הקדש” “והשכלת האומה”, – אבל הה, איך הבינו גם את טהרת הקדש גם את השכלת האומה! אור מתעה, ברק בול-עץ, הביאו אל היכל ד' אשר לעמנו, תחת אור המאיר, אור החיים, אור האמונה, אשר גרשו מתוכו; השכלת ישראל, דעת התורה והשפה, אשר מלאה לפנים כל בתי ישראל, השלכה הלאה; את הרבנים, מורי העם ומאשריו, אמרו לגרש מערי ישראל, ותחתיהם הובאו “רבנים מטעם” גם “השכלה מטעם”… ונביאי העם הזה עוד השתבחו כי כה עשו, עוד אמרו לעצמם: בני אל מות אנחנו, ויפרכסו זה את זה ויתרפקו איש על דודי רעהו!

והנה… והנה יתנער סמאלענסקין כארי, ויקרא קשר קשר אל כל הסדר הפרוע הזה, ויקרא ערלי לב לכל “גדולי הדור”, ויקרא בוערים לכל בני ההשכלה המתחכמת, ויקרא שונאי עם לכל

האפטרופסים המושבעים של האומה, ויקרא בשם ציון וירושלים במחנה המשכילים…. אלי, אלי, האמנם לא היה זה קשר? האמנם לא חדשה השמיע אז סמאלענסקין? יזכרו נא כל הקוראים, ואלה אשר לא יזכרו, ידעו נא, כי עוד בראשית שנות השמונים – עוד הפעם אשנה: בראשית שנות השמונים – היה גם “המליץ” במתנגדי חו“צ, כי “הצפירה” אך זה כעשר שנים נושאת פנים להדעה הלאומית, סובלת אותה; וסמאלענסקין קורא ראשונה, בראשית שנת תרכ”ח, יחד עם הר“ד גארדאן, בפתח דבר ל”השחר" שנה ראשונה: “לא לבושת ולא לחרפה לנו האמונה בי יבא קץ לגלותנו!” ואיך נאמרו הדברים האלה, מה גדל כח דבריו ומה ירחב לבבו בנשאו משא וחזון לעמו! לא עוד על גחון ילך הסופר העברי הזה כיתר אחיו, כאלה אשר לפניו, לא עוד ידבר ברתת וחיל, לא ישמיע דברים חצים תחנונים וחצים עצה-טובה, כאיש אשר בעצמו לא יאמין בצדקת משפטיו ובעוז חפציו, אך שפתו צחה וברורה וקולו קול עוז, כאיש היודע על מה ולמה הוא נלחם, היודע כי מלחמה לו, אך זה הוא חפצו, והמלחמה תשוה עליו הוד והדר. "לכן ידעו כלם מראש – יתן סמאלענסקין קולו בפתח דברו: – בי כאשר נטיתי ידי על המתקדשים החנפים וכו', כן גם ארים ידי על המתחכמים הצבועים… " וטובי סופרינו אמנם הרגישו את הזרוע הנטויה, הרגישו כי הנה איש חיל חונה על צבאם ומפקד אותם, ולא יבושו כי ידברו בשערי “השחר” מלחמה, ויבאו ויחנו תחת דגלו…

עתה יתחכם ה' בריינין למצוא קושיות וסתירות “ורמינהו” בדברי סמאלענסקין, וימצא כי לא היתה לו פרוגרמה מנוקדת ותכנית ברורה לכל פרטיה ודקדוקיה. כמעט הכשילני פי להגיד לבריינין, כי גם לקאטקאוו הרוסי לא היתה אולי פרוגרמה לפי מובנו של בריינין, כי הלא גם משפטיו היו לפעמים כוללים ולפעמים סותרים זה את זה; ובכל זאת סופר נפלא היה קאטקאוו בספרות הרוסית, ומי יתן גם לספרותנו מספר סופרים כאלה. לוא כזאת השמעתי, כי אז הריע עלי בריינין כהריע על “נסוג-אחור”, ויבא עמדי בוכוח ארוך בלי סוף על אדות קאטקאוו וערכו. ולכן טוב לי להשמיע, כי לפי דעתי, הסופר אשר אהבת-עם באמת נר לרגלו, לא אהבה אשר בכסף תמכר ובכסף תקנה, סופר אשר לו כשרון גדול ואיננו בעל מלאכה או בעל חכמה לחרוז ספירות מדויקות, סופר המטיף לעם ממעמקי לבו, לב רגש, המשתומם ומתחמץ למראה עיניו יום יום, – סופר כזה לא ישים לנגד עיניו לעולם פרוגרמה ידועה ומסומנה במצריה, אך ירוב ברקים אל לב הרעה, באשר רעה היא לעת כזאת, יחריד רבץ חטאים (חוטאים לא נאמר אלא חטאים) באשר המה שם, מבלי בקש חשבונות רבים. הגדילה חברת כי"ח לעשות – הרם קולך ושומה על נס; הרעה מעשיה – הך הכפתור וירעשו ספיה. עשקו גבאי הכוללים וישימו בכליהם כסף עניים ויגרשו תורה ודעת מציון – תן את ירושלים ועמה לחרפה; ירושלם למחתה בפי נביאי הריפורמה וערלי לב יעיזו לידות בה אבן ולהשליך עליה נעל – השב חרפם אל חיקם, כי קדושה ירושלם וכל אוכליה יאשמו, לנגדו אין איש, כי שנאת אנשים פרטיים רחוקה ממנו, ובכל זאת יתן מוראו על כל סביביו, כי אך נורא הוא לצריו ולבבו טוב תמיד. זאת התורה לכל הסופרים הישרים בעלי לב רגש ואשר להם כשרון, – מטיפים וחוזים המה לעמם באהבתם אותו, המה כותבים, כמו שאמר בערנע, במוח העצמות ובדם הלב, ודם לבבנו ומוח עצמותינו לא יחכו עד בוא הספירות המדויקות ומופתי הנדסה, כי אם יתגעשו ולא יתנו דמי לנו ויתנו דברים כמתלהמים בפינו, להשמיע לכל מי אשר אזנים לו.

וכזה היה גם סמאלענסקין. כזה ידעתיו מעל ספריו וכזה ידעתיו גם פנים בפנים. כה היתה פעולתו עלי בימי עלומי אני וכה היתה פעולתו גם על יתר הצעירים, כנוח עליהם רוח “השחר”. לב בשר היה לנו… ולבי אומר לי כי גם בריינין אוהב את סמאלענסקין ומכבדו. אך הוא ירא מאד מאד, פן יאמרו עליו חלילה, כי מחסידי סמאלענסקין הוא, ועל כן יסתיר את אהבתו אליו, ובהשתדלות יתרה, הראויה לדבר יותר טוב ונכבד, ישתדל להראות לכל, כי הוא איננו נושא פנים במשפט, וגם סמאלענסקין לא יזכה לפניו בדין…

גם בפתח דבר לשנה החמישית של “השחר” לא באר סמאלענסקין מפורש, כפי הדרוש לה' בריינין, את מטרת “השחר” ודרכו. סמאלענסקין אמר, כי דברו שלוח לאלה ההוזים כלואים בבתי המדרש, וחפצו להעירם מתרדמתם לבקש להם “חיים ועבודה ודעת”; כי יעורר צור חרבו, חרב לשונו, על מנהלי הקהלות בעמנו אשר ירמסו כל חדש ויבנו חיץ בעד כל רוח דעת ועבודה, למען יראו החנפים ויחתו, כי יש עין צופה מעשיהם ופה משמיעם בקהל; כי יבין את אלה, “אשר שחו עד הנה רק בבוץ הפלפול של הבל”, מה ספרות ומה טעם יש בה, ויבינו ערך החכמים הנאמנים אשר היו בישראל לתפארת עמנו. כאלה וכאלה ידבר סמאלענסקין, ואנכי הבאתי פה מתוך דבריו אפס קצותם, אך בריינין מוצא אותם בלתי מבוארים כל צרכם…

אבל מה לעשות, אם גם לוא ברורה היתה השפה “כל צרכה”, גם אז לא היה סמאלענסקין מוכשר, על דעת בריינין, להוציא את “השחר”, אשר מטרתו היתה “להאיר נתיב על דרכי בני ישראל בעבר ובהוה”. כי ה' בריינין הוא שופט נורא מאד, והוא דורש, כי כתר מו"ל ינוח רק על איש אשר יחסר מעט מהאלהים. הלא כה יאמר מר בריינין:

“הן הרוצה לעשות כזאת – לאסוף ספירות מדויקות מהעבר ומההוה, עליו לדעת את דרכי הכלכלה, אופני העבודות השונות ויחוסן זו לזו בכלל; עליו לאסוף לצורך זה חומר תולדי מעובד במדה מרובה: עליו לדעת את דרכי העמים אשר בקרבם ישב ישראל והתפתחותם הכללית והחקים אשר חקקו לישראל ויחוסם זה לזה. הרוצה להאיר נתיב על דרכי בני ישראל בעתות העבר וההוה, עליו לחקור ולדרוש אחרי כל דרכי הפרנסה והמחיה אשר אחזו בהן בני ישראל בעבר ובהוה; עליו לאסוף את האגדות, המעשיות, הפתגמים והמשלים אשר בשפה המדוברת וכל נוסחאותיהם השונות ולהשוות אותם אל אגדות העמים ומשליהם אשר בקרבם התהלכו; עליו לדעת מקור המנהגים והנמוסים בישראל; עליו לחקור ולדרוש אחרי כל המפלגות, המחלקות, הכתות והסיעות שהיו ושהוים בישראל ויחוסן זו לזו; עליו לחקור אחרי חיי הבית והמשפחה בקרב עמנו בכל פרטי פרטיהן, בכל צורותיהם ותמונותיהם; עליו לדעת דרכי החנוך, המספר היחוסי של המלמדים, החדרים והישיבות ובתי תלמוד תורה וכדומה ותכונתם המיוחדה בדורות שונים, ודרכי הלמוד ומהותם במקומות שונים; עליו לדעת היטב את סדרי הקהלות, מצב הרבנים, הדינים וראשי מתיבתא לפי מדרגותיהם והשפעתם על העם, בכל דור ודור, ועוד ועוד. “השחר” לא עסק מעולם בעבוד ידיעות כאלו, לכן הנני חושב את דברי פ”ס: על כן בחרתי לי דרך להאיר נתיב על דרכי בני ישראל בעתות אשר חלפו ואשר תחלופנה על פנינו… לפרזה ריקה".

ובכן ה' בריינין דורש מאת הבא לערוך מכ“ע אך מלתא זוטרתא – להיות בקי בשבע חכמות, לדעת כל הספרים שבעולם, “לדעת את דרכי הכלכלה ואפני העבודות השונות”; אין חכמה ואין ידיעה שלא נכנסו בחוג הרשימה הזאת, אשר ערך המו”ל את הירחון “ממזרח וממערב”, מהיום והלאה נדע כבר מה עלינו לדרוש מאת הבא להיות מו“ל מכ”ע לישראל, ולפי הרשימה הזאת נשאל ונבחן את האומרים להיות מולי“ם… קראתי הדברים ונזכרתי מאורע אחד. כאשר שבתי בשנת תר”ן ממסעי הראשון בארץ ישראל, הקיפוני, כמובן, רבים ממכירי וגם בלתי מכירי במכתבים ושאלות שונות. נפשי עיפה לכותבים, וקצתי במכתבים הרבים אשר באוני. והנה בא לידי מכתב אחד מאת איש יושב עיר ר. הקרובה אלי. בעל המכתב הוא מן אלה האברכים המתונים במדותיהם, אשר עוד קודם חתונתם ידעו, כמה יגדל סכום הרבית, אשר יביא להם כסף הנדוניא; האוהבים לדבר אט וכותבים מכתביהם כתיבה תמה, אינם נחפזים במעשיהם וחשבונם לפניהם תמיד. ולאסוני ידע אותי פנים, ובכן הלא ידידי הוא. ידיד נפשי זה חלה מאת פני דבר קטן – להודיע אותו בפוסטה החוזרת דברים ברורים ומפורטים ע“ד חקי תוגרמה בכלל וחקי ארץ ישראל בפרט, הן חקי קנסים והן חקי עונשין, מצב המסחר בתוגרמה בכלל ובארץ ישראל בפרט, מצב חרושת המעשה בתוגרמה בכלל ובא”י בפרט, וכו' וכו', רשימה גדולה, ואת הכל יבקש בפרוטרוט, בעבר ובהוה, דבר דבור על אפניו, במועדו ובזמנו; גם בקש, כי אסלח לו על אשר יטריחני, יען כי לו הידיעות נחוצות מאד, למען ילך לבטח דרכו ולא יכשל חלילה בבואו להספח אל “אגודת האלף”. והנה לקיים מה שנאמר: ענה כסיל כאולתו, עניתי לו: חביבי, אנכי אך בחמשים יום עשיתי כל מסעי; וארץ ישראל, אם כי לא גדולה היא, אך בכל זאת תגדל מדתה על כל מחוז ר. אשר אתה יושב בו; שפת הארץ לא אשמע, תושביה זרים לי, וכעובר אורח עברתי אך מעט בארץ, – ואתה דורש ממני מעשי כל הארץ ההיא. הנה, הלא מחוז ר. הוא מולדתך, ובו אתה יושב כל ימי חייך, תשמע את שפת הארץ, תתהלך עם העם היושב בו, תדע את התושבים, ואזרח רענן אתה בו, – הואל נא איפוא אתה להשיבני על אותן השאלות, אשר שאלתני על דבר א“י, בנוגע אך למחוז מושבך לבד”.

יתבונן נא ה' בריינין עוד הפעם בפרטי הרשימה הארוכה, רשימת הידיעות אשר לפי דעתו על מו“ל מכ”ע עברי לדעתם, אז יודה, כי אח ורע הוא לחביבי מעיר ר…. יקרא נא את “השחר” ויודה, כי אמנם עסק “בעבוד ידיעות כאלו”, וגם יודה, כי לא “פרזה ריקה” היו דברי סמאלענסקין, וגם יודה, כי השכלתו לא היתה “מעטה ודלה”, כמו שיאמר ה' בריינין, ודי היה כחו הספרותי למלא את אשר נטל עליו, לולא חסרו לו האמצעים, אשר על זאת נפשנו תאבל מאד. ידעתי גם ידעתי מדת ההשכלה של סמאלענסקין, וגם במאמרי על אדותיו ב“כנסת ישראל” העירותי על שטחיות השכלתו, אבל בכ“ז אומר, כי השכלתו היתה דיה להיות ראש “השחר”, באשר רבה היתה על השכלת יתר אחיו המולי”ם העברים בזמנו, וביושר לבבו ובאהבתו לעמנו ושפתו לא יבוש כי ידבר גם עם המולי“ם העברים בזמננו. זה הכח היה לסמאלענסקין, לאסוף כחות סביבו ולתת להם תוצאות לפי רוחם. יל”ג נהיה ראש משוררי ישראל אך בשיריו אשר באו ב“השחר”, כי הספר “אהבת דוד ומיכל” לבדו לא העיר אהבה לשפת עבר בקרב בני הנעורים; “שפתי רננות” של יהל“ל כבר נשכח, ושיריו בהשחר ענדו לראשו עטרת פז, והוא אהוב ונחמד לנו מאד; וליליענבלום – אם ינתנו מאמריו הראשונים בכף אחת והמאמר “עולם התהו” בכף שניה, הלא יכריעם, ומאמר כזה יכול לראות אור אך ב”השחר“. והד”ר רובין, והר“ד כהנא, והר”א שולמאן, ובראנדשטעטר, וכל יתר הסופרים הגדולים עם הקטנים – רוח מי קבצם, אם לא איש אשר “היה בעל כשרונות נפלאים” (בריינין צד 90), אשר “בעבודתו הספרותית לא היה אף אבק מסחר ותגרנות” (שם 76), ואשר “מעלותיו ומדותיו הטובות היו של אדם גדול וגם חסרונותיו ומדותיו הרעות היו של אדם גדול” (שם 105). גם בריינין מודה ואומר, כי הדברים אשר דבר סמאלענסקין, כי “השחר” הוא מטרת חייו ולא אל שכרו עיניו נשואות, עלינו להבינם כפשוטם", והוא היה “הסופר העברי היחיד אשר ראה ערים רבות ואנשים רבים” (שם 58). כשרונות נפלאים, ידיעות נכונות, אהבה רבה, יושר

לבב, לב רגש, אהבת רעים – המעט ממך, שופט זועם, בוחן ובודק נורא?![³]

ברצות ה' בריינין להוציא משפט מעוקל על סמאלענסקין, אז גם הדברים הטובים של הסופר המנוח, הדברים אשר טובם וישרם נראים לכל איש, יוצאים ונשקפים לעיני בריינין מבעד לערפל. ממכתביו של אדם, מכתבים מאת איש לרעהו, הוא ניכר בכל סמניו, נראה מן הקצה אל הקצה. האם ידענו את יל"ג טרם הדפיסו את מכתביו ויוציאו את אשפתו למקום רואים? ומן המכתבים האחדים של סמאלענסקין, אשר הביא ה' בריינין, יוצאת לנו כבמחזה הנפש היקרה, נפש עושה “השחר”. כזאת יוצא לנו, הקוראים, אנשים פשוטים, אבל בריינין אחרת יחשוב, או לפחות אחרת ידבר.

הנה באחד ממכתביו אומר סמאלענסקין כדברים האלה: “… לא בילדי רוחי אני שמח, כי אם בהגיון לב סופרי תומכי ידי, בדעתי, כי הם נצר מטעי ואנכי הוא אשר אספתי כל הכחות המפוזרים אל מקום אחד ויצא מהם כלי מחזיק ברכה לכל ישראל”. הלא הדברים ברורים וגם ישרים; המו“ל איננו אומר כי הסופרים המה תלמידיו, רק כי הוא נטע אותם ב”השחר" ויאסוף אותם אל מקום אחד מכל המקומות אשר היו פזורים שמה. אבל בריינין משתאה, איך ימלא לב סמאלענסקין בו לאמר, כי הסופרים הטובים המה תלמידיו. איה איפה המקום אשר הגיד סמאלענסקין כי היו חניכיו? זאת לא הראה לנו בריינין, אך הוא מכחיש את דברי סמאלענסקין אלה, ומשתמש באנדרלמוסיא של דברים, עד כי בעצמו ובכבודו נסתבך בפרזותיו. כי תוך כדי דבור אומר בריינין: “מקום הוצאת “השחר” ומגמתו וכשרונו של עורכו הם שגרמו, כי יתנו לו סופרים מובהקים את ידם וישמחו אם הדפיס פרי עטם, אף כי לא קבלו כל שכר, ונהפוך, כי רבים מעוזרי השחר ברוח היו גם עוזריו בחומר”. הטעמתי רק את המלות “ומגמתו וכשרונו”, כי מקום הוצאת השחר איננו מעלה ואיננו מוריד בנידן דידן, כי כמעט כל כה“ע העברים יצאו אז בחו”ל, וכח המושך של סמאלענסקין באמת היה רק מגמתו וכשרונו.

הדבר הזה, כי סופרים מובהקים, עטרת תפארת ספרותנו, עבדו חנם אין כסף את עבודת “השחר” ויש אשר עוד תמכוהו מכספם, צריך עיון ולמוד, ויסלח לי הקורא אם אימא בה מילתא. דעתי אני, כי מפני שהמולי“ם בימינו המה תגרנים פשוטים שהספרות סחורתם, אין על סופר המכבד את עצמו ואת עמלו כל חובה לעבוד עבודת חנם. המו”ל הוא סוחר, הבוחן ובודק, מה הקהל דורש ממנו, והיא מוציא לשוק הסחורה שיש עליה קופצים; ולכן, אם יודע הוא דרכי המסחר ויוכל למצוא לו קונים על מעשי ידי, אזי יתן גם לי חלק מחיר עבודתי, ואם לא יוכל למצוא קונים טובים, – בו האשם, וילך ויעשה לו מה שלבו חפץ ולא יתעסק בהוצאת ספרים, ואנכי מה כי אעבדנו חנם. אל הדבר הזה, לכונן מצב כזה בספרותנו התגרנית, הספרות השבועית או היומית, התפללתי תמיד. “אם אלהים הוא – ירב לו”, אם יש צורך בספרות אז, תכלכל את עובדיה, ואם אך חנם יוקחו עתונים עברים וכל כסף לא יתנו מחירם, אות ומופת הוא, כי למותר המה. ואמנם, עתה ברוך ה' כי יש גואל, וגם לא אחד, לעבודת סופרים טובים, עוד מתאוננים סופרים שונים, כי לא יבאו על שכרם, ימררו בבכי על גורלם, כי סופרים המה לעברים, אשר לא יבינו את ערכם הגדול והיקר, – אבל עתה היא לפי דעתי תלונת חנם. הנה גם ה' בריינין אומר בשחוק מר (לרגלי ספורו, כי יהודה ליב, אחי סמאלענסקין הגדול, שלם שכר פרוטה אחת במחיר כל גליון אשר כתב אחיו הקטן בילדותו), כי מחיר קטן כזה הוא “כמעט לא הרבה פחות מסך שכר סופרים, אשר הספרות העברית משלמת לבחירי סופריה” (צד 17). אבל האמנם צדק ידבר? האמנם אמת התלונה הזאת המתגלגלת בפי סופרים רבים? הן רבות פעמים שמענו תלונות סופרים עברים, כי לוא כתבו בשפה אחרת, שפה חיה, היו רואים ברכה מרובה בעמלם, בעת אשר מחיר עבודתם בשפת עבר – דאבון לב ונקיון שנים. אבל ללא אמת יגבירו מלים האדונים האלה עתה! עתה, בימים האחרונים האלה, לא מעט הוא שכר הסופרים העברים; רבים המקבלים שכר עמלם ביד נדיבה, רבים החיים על עטם ברֶוח ולא בצער, דבר אשר לפנים לא היתה כזאת בספרות עמנו. לוא היה מקבל סמאלענסקין מחיר עבודתו הספרותית כמחיר אשר ישלמו בעלי “אחיאסף” למשל, לעובדיהם, כי אז היתה עבודתו הספרותית לבדה דיה לכלכל אותו. ממילא מובן, כי על הסופרים כונתי, היודעים את מקצוע עבודתם ומבינים מה היא ספרות, ובקהלם לא יחד “כבוד” מפטפטי מלים “המושכים בשבט סופר”, אשר ככמהין ופטריאות יכסו את שדי ספרותנו. המה יעמלו תמיד לריק, כי ילדיהם בהלה; להם די המחיר כי ידפיסו את דבריהם, ולהם אין להתאונן על ספרותנו, כי כל ספרות אחרת לא היתה נותנת להם גם רמוס חצריה, ואך ספרותנו העלובה, מחמלתה ובאהבתה, לבשתה ולחרפתה, תתן להם יד ושם, ומי פתי ישלם להם עוד מחיר עמלם.

אבל שני מינים בספרות. לעמת הספרות התגרנות, שיש לה תשלומין והיא נקנית ונמכרת, מטבע עוברת לסוחר, יש עוד מראה ספרותי, ישנה עוד מטבע אחת, שאין אנו מוסרים אותה לסוחר, שאנו מוקירים אותה מאד, ובאוצר תנתן, כי מחירה יקר מפז ובכסף לא תסלא. זה חלק הסופר מאלהים כי לב רגש לו, ובהשתפך עליו נפשו, אז יעברו מחשבות לבבו דרך שפתיו, והעט יוציא אנחות השוברות חצי גופו. ישנם רגעים, רגעי קדש, לכל סופר, עת תתעטף עליו רוחו ותציקנו לחזות חזיונות ולשפוך בחיק העולם שיחו המר –

לספר לאדוני, לדור, מעשים בכל יום,

נוגעים עד הנפשׁ נוקבים עד התהום.

ואת פרי הגיונותיו אלה, את קדש הלוליו זה, לא יוציא לשוק, לא ימכרם לשורות, אך ישים אותם בטנא וילך אל המקום אשר ישכנו שמה האלהים אשר בחר לו. קדש קדשים המה לו הגיונותיו אלה, והוא יבקש לו מזבח אשר יביא עליו קרבנותיו. אז יבז ליושבי חנויות, ישט הלאה מעל אהלי תגרי הספרות, וילך לו אל האיש אשר כלבו לבו, עמו עמו ואלהיו אלהיו, והוא יהיה לו לכהן, ועל ידו יתן את המנחה. לכל לראש הוא “מגמתו וכשרונו” של האיש ההוא, ואם מגמתו טהורה, כשרונו אדיר ואמונתו בצדקת מעשיו רבה בקרבו, אז רבה היא גם על כל סביביו, אז יהיה לאב ולכהן, אז לו גם החמר לו גם הרוח… ויש אשר עבדו את עבודתם ב“השחר” בחרף נפש ממש.

זאת נחוץ תמיד לשום לנגד עינינו, בחפצנו לתאר את ערך סמאלענסקין. “כי לא לחותמים אשים לבי – יכתוב סמ. לסוכנו – לא לחותמים אשר במחיר כספם יחפצו רק אשר ינעם להם… יפנו וילכו ואני לא ארוץ אחריהם”. הכל תכו לרגליו, רק מפני “מגמתו וכשרנו” הכל לאתויי גם יל“ג. אם איש כיל”ג, אשר ידע צורת מטבע, אשר קבל מחיר עבודתו ב“המליץ” שלשה אלפים רו“כ לשנה, אם זה האיש יל”ג, אשר לא אהב את סמאלענסקין, ובכל זאת עבד חנם את עבודת “השחר”, עבד באהבה ובשמחה – אות ומופת הוא, כי ידע, כי הרגיש בלבו הרחב ובכשרונו הוא הנעלה, כי אמנם יש לסמאלענסקין “מגמה וכשרון”, ולמחיצה כזו הכל נדחקים להכנס. בריינין אומר, כי אך בעיני בחורי הישיבה היה סמאלענסקין כנביא וכמטיף ומוכיח. אבל הנה הד“ר בירנבוים איננו בחור הישיבה, וגם הוא העיד על עצמו (156), כי ראה את סמאלענסקין עומד לפניו “כמטיף ומוכיח, כנביא וחוזה, ולא כסופר ושופט הדורות”. וזאת היתה ימים אחדים לפני לכת סמאלענסקין למעראן, בדרך אשר לא שב בה, בעת אשר כבר “המות הטביע חותמו על פני הסופר, אשר השח קומתו ויתן אותותיו גם בקולו הנחר והרועד”. וגם לעוואנדא, האם לא שב לאהוב את שפת עבר אך לרגלי ספרי סמאלענסקין, כאשר העיד בעצמו במכתביו? והפרופיסורים ד. קויפמאנן, ד. ה. מיללער, הד”ר העללער, אשר נפשותיהם היו קשורות בנפש סמאלענסקין – האם בני ישיבה המה?

אך בכל זאת, ואחרי כל אלה, מברך אני את ה' בריינין על אשר התעורר לכתוב בספר את תולדות סמאלענסקין. כי איך שהוא, הנה זה ספר “תולדות” הראשון בלשוננו הנכתב בעט סופר מהיר³. רוח בקרת ישא את הרוח הרעה אשר בעתה את בריינין והמרחפת בספרו על פני מקרים אחדים מחיי סמאלענסקין והמשפטים על פעולותיו. אבל המקרים נאספו והפעולות לא נעדרו, וכאשר יפוח הרוח הרע וינוסו הצללים הסוככים עליהם, אז יצאו חיי סמאלענסקין ופעולותיו בצביונם האמתי – כלולים בהדרם, אז תראה לעינינו התמונה המאירה הזאת בכל כחה והודה, וכשם שמקללים על הרעה כך מברכים על הטובה, אשר גם היא מידי ה' בריינין באה לנו. ואנחנו תקוה, כי עוד יבוא גואל להשיב לסמאלענסקין את צדקתו ולשלם ביושר וצדק את החוב הגדול אשר רוח סמאלענסקין נושה בספרותנו – גודל וכבוד.

וחלילה לי מכחד תחת לשוני דבר אמת, כי אך יגיע ה' בריינין אל השנים הרעות, אל הימים הנוראים אשר חלה סמאלענסקין את חליו, אך החל סמאלענסקין לגשת אל עברי פי שאול, – והנה יסור השחוק מעל פי בריינין, משפטיו הקדומים ילכו להם לעמת שבאו, כמו עב קטנה תעלה ממסתרים, ולאט לאט ימר לו על האור הזה כי חשך אורב לו, יחר לו על נחל עדנים זה כי יחרב וייבש, ולמראה הקץ הנורא, המות ההולך וקרב, יחרד לב בריינין וירתע לאחוריו. מסוה קרירות הלב לא יועיל אז; הננו רואים, כי נפשו לו הומה מאד ולבו הוגה נכאים…

זה הכח להמות, אשר אין עושה שלום כמהו. הנה על “קול הקורא” הנשלח ביעקב אחרי מות סמאלענסקין באו על החתום שמונה עשר איש מראשי בני הגולה, מטובי בית ישראל, בהם פרופיסורים ורבנים וגדולי החכמים, והם הלא ידעו בודאי, כי השכלת סמאלענסקין לא היתה מלאה ושלמה, ובכל זאת קראו כלם אל חכמי ישראל: "הרימו כשופר קולכם והגידו בבית יעקב, כי אדם גדול נפל בישראל! " ועוד יותר יפלא בעינינו, כי רוב החתומים מתחת קול הקורא התנגדו⁴ ברב או במעט אל פעולות סמאלענסקין ויריבו עמו על דבריו. אך למראה המות השלמו לו כלם, למראה החלל הגדול הזה, למראה השבר אשר השבר “עט סופר אשר היה בידו לחרב גבורים”, למראה היד המתה “האוחזת חרב שלופה להכות קדקד כל מתחסד וזר”, – זכרו את אשר עוללו לו, ויראו כלם, כי נתן ד' דם נקי בקרב עמו, ועליהם, על זקני ישראל וראשיו, החובה לשאת ידיהם ולהתודות: כפר לעמך ישראל…

אלול תרנ"ו. ים-המלח קויאלניק אצל אדעסא.

(הערת עורך “השלח”).

לשנת־יובלו: תר“ד–תרנ”ד.

ראו, הנני קורא בשם ליליענבלום, ומבלי משים נזכור את התקופות הרועשות בספרותנו החדשה, את הימים האיומים והנחמדים אשר בהם ידענו לעורר “שאלות ארורות”, אם כי לא ידענו לתת להן פתרונים… האם תזכרו, קוראים, את ימי שאלות החיים, את התקופה “תקונים־בדת?” אז נלחמנו… איכם עתה, ימים מקדם, ימי תוחלת וחפץ, ימי התעוררות ורצון, ימי סערת הלב ומרוץ הדמים?! אז לא היה לבבנו כקרח הנורא כמו עתה, אז לא ידענו יאוש, אז לא היתה נפשנו יבשה אין כל מליצה ורוממות. נר אלהים טרם נכבה בלב, על מצחנו שכב טל ילדות, ונחלמה חלומות וחזיונות ראינו… אז עוד לא נכרתה בנו האמונה בישרת מפעלינו, ובצדקת המעשה אשר נעשה, ולכן דברנו רתת, לכן היו גם כל דברינו כאש, לכן מצאנו אז גם אזנים קשובות לכל הגה אשר יצא מפינו. ועתה…

ואני מאמין באמונה שלמה כי עוד ימים יבאו ויקום סופר תולדות תחית ישראל בארצנו, והוא יזכיר בכבוד והדר את שלומי ישראל אלה, את אוהבי עמם בחרף נפש, אשר אנחותיהם כסופה היו רבות, ולבבם נשרף ויהי לגל אפר על מזבח הדעה. והסופר ההוא, בטוח אני בזה, לא יעבור בשתיקה על השם הנכבד של מר ליליענבלום, ויאיר נתיב על מפעלותיו בספרתנו החדשה ויזכירנו בכבוד ובברכה. קטן ודל המקום אשר חלקו לי בני “אחיאסף”; והן הספר אשר למענו אנכי כותב דברי אלה הלא רק “לוח” הוא; והן הספר אשר למענו אנכי כותב דברי אלה הלא רק “לוח” הוא; והתקופות והמקרים עודם חיים, עודם קרובים מאד אלינו; ואולי, אם תחפצו, גם עטי דלה וכשרוני מצער, – אלה הן הסבות אשר לא יתנוני, לדאבון לבבי, לתאר לעיני הקוראים את ערך מר ליליענבלום בספרותנו כאשר חפצתי וכאשר לו יאתה, לספור אחת אל אחת את פעולותיו ביחס אל כל השאלות אשר התעוררו בין בני ישראל במשך חצי יובל האחרון. אבל גם אין אני בן חורין לבלתי ספר בקהל את תולדות האיש הנכבד הזה, אשר משפט־צדק ואהבת־העם – שלש אלה עוברים בסך דרך כל אשר פעל וכתב מאז יצא לדבר בשער, ומבריחים את חייו מן הקצה אל הקצה. והאמינו לי, קוראים חביבים כי גם גדולים וטובים בישראל לא יוכלו להתהלל באלה…

א.

הוא נולד בשנת תר“ד, ובאור ליום ב' כ”ט תשרי תרנ“ד הבע”ל, הלא הוא 25 סענטיאבר 1893, ימלאו לו חמשים שנה; ומולדתו עיר מצער קיידאן, פלך קאוונא.

הוא היה יחיד לאביו ולאמו, ומי לא ידע את השקפות אחינו וזהירותם בילדיהם הקטנים בכלל ואף כי בבניהם היחידים. “בן יחיד” היה למלה בפי כל וסמל דמות נער מפונק, ועתה הלא תבינו את חנוך מר ליליענבלום; והוא עוד היה יותר יקר להוריו, בהיותו לאביו בן אשה שניה, ולאביו ולאמו– פרי ישיבתם חמש שנים בלא בנים. רוח סכלות וקדושה היתה מרחפת על פני כל סדר הגדוּל הסובב את הילד מיום צאתו לאויר החיים, עד אשר הובא בזרועות אביו אל החדר בשנה החמישית להולדו. בחסד המלאכים הזורקים מטבעות ומגדנות לכל הילדים השוקדים על למודיהם ובעזרת כשרונותיו הטבעים, ידע הילד במשך שלשה חדשים לקרוא היטב בסדור התפלות. מן הסדור עבר אל החומש, אך לא אל סדר בראשית, כי אם אל סדר ויקרא, כי הלא לא לתהו נברא האל“ף זעירא במלת “ויקרא”, למען ידעו כל ההורים בישראל להחל למוד התורה מפרשת ויקרא. בכל לב התאוה אבי הילד, בעל מלאכה עני אך יודע ספר, לראות את בנו יחידו, את הילד הקטן יושב ולומד על פני הגמרא הגדולה; אבל המקרה נתן לו למורה את אבי אם הילד (שהיה מלמד תינוקות) והוא היה בקי במקרא ובחכמת הדקדוק, ולכן לא נתן את תלמידו לבוא לטרקלין של התלמוד עד אשר הראה לו הפרוזדור של כתבי הקדש, עד אשר עשהו בקי בתורה ובנביאים ראשונים וגם עבר עמדו את כל פירוש רש”י שעל התורה. תאות לב האב נתנה לו אך תרי“א– אז החל הנער ללמוד גמרא, ולאט לאט למד את ידיו לשחות בים הגדול, ים התלמוד… בלי כל סדר ומשטר, או בסדר ומשטר התוו להם מחנכינו ומלמדינו, אותם הסדרים אשר הראה לנו רמ”א גינצבורג בספר תולדותיו, כן נתחנך גם מר ליליענבלום וכה רכש לו ידיעותיו בספרות התלמודית. הן העושר אשר ירכשו להם חכמינו בספרות התלמודית במקרה יבוא לידם: לקט, שכחה ופאה אשר יקוששו בעברם. הנער לומד גמרא, תוספות, מבאר את ה“כלומר” ברש“י, מישב בדוחק את קושיות המהרש”א, הולך רכיל בין המפרשים, ומסכסך פלפול בפלפול. וגם בחיי הנער ליליענבלום היו רגעים מאושרים אשר הלאה בהם את מורו ראש הישיבה בקושיות פליאות!

זה היה עולם הילד ומלואו. כי יש מחוץ לעולמו הצר עוד עולם אחר, גדול ורחב ידים, עם ידיעות וחכמות אחרות– לא ידע; ואף אם אולי שמע או ראה בעיר מולדתו בתי ספר וגימנאזיום לבני עם הארץ וגם לאחדים מבני ישראל, אבל מעולם לא עלתה על דעתו החפץ להיות תלמיד הבתים האלה, אחרי אשר טוב מאד היה לו בעולמו, בעת אשר בעולם הגימנאזיום היה, כפי אשר שמע בעולם “החדרים” ובית המדרש, רע מאד: שמה, בהגימנאזיום, היו מלקים את התלמידים באכזריות נוראה ולא נתנו את המוכים לבכות, ועוד תנאים נוראים כאלה אשר בדו להם המלמדים מלבם להפחיד את התלמידים. ומי פתי יואל לתת את צוארו בעול כבד כזה ולהמיר את חפשו ברסן ומתג?!

כה עברו להם שנים אחדות. אבל הלב חומד… בלב ילד תמים, ענג ורך, יש רוח חיים, רוח צח מנשב בקרבו, ולרוח אשר כזה צרים עניני התלמוד ופלפולי מבאריו היבשים. מרבית היום והלילה אכלו ההגיונים העקומים והבריאים, אבל היו רגעים אשר קטף לו הנער גם פרחים ושושנים, בעת אשר הנפש הצעירה בקשה לה מעט השתפכות ופאָעזיע, והוא בקש את מחמדי שעשועיו באשר ימצאו. לא בגני חמד מטע ידי הטבע, וגם לא בשיחות ילדים וספוריהם אשר כתבו האפמאנן ואנדרסאהן וכאלה “גני שעשועים” לילדים השיב הילד הזה את נפשו השוקקה, רק בהגותו בעתות המרגוע בספר “עין יעקב”, ושם היתה הנפש הטהורה, נפש ילד תמים, מתענגת על הדרשות והספורים, החזיונות והאגדות אשר שם. ובכן קנה לו ידיעה הגונה באגדה עד כי מצא און בנפשו ליסד “חברה עין יעקב” של נערים כגילו, ויאהב את הפיוטים והפזמונים אשר בהם נרמזו האגדות.

וכאשר החלו ללמדו מלאכת הכתב, בשנת תרט“ז, שנת השתים עשרה לימי חייו, דבקה נפשו אחר ספרי השירים אשר היו ביד רעיו וביד מורו, ובדעתו את כתבי הקדש ואת הספרות האגדית נסה גם הוא לכתוב שירים ופיוטים אשר מצאו חן בעיני אביו… ובראות אביו כי ברכה בו, למד אותו גם הויות העולם, וימסור לו כללי חשבונות התקופות והמולדות ופעולתן על שבעה כוכבי לכת, על החום והקור, היובש והלחות, בצרוף איזה כללי געאגראפיה, ע”ד אלדד הדני ובני משה וכאלה, עד כי אביו חשב אותו לאיש באנשים וכבר חשב עליו מחשבות… להרבות מחשבות לא היה לו, כי לא אלמן משדכנים ישראל, ובסוף תרי“ז, בהיותו כבן שלש עשרה שנה, ארש לו אביו ילדה בת י”א שנה, ומצד הכלה התחייבו לתת נדוניא שלש מאות רובל כסף במזומן, שתי שנים מזונות לפני החתונה ושש שנים אחריה,– אות ומופת הוא כי החתן דנן נחשב לעילוי דמינכר, ולשמחת לב אביו לא היה גבול.

ובאמת היו כשרונות טובים להנער, וביד חנוך טוב היה לעשותו לגדול בישראל. הוא היה אז מוכן לקבל צורה של אדם המעלה, לו אך נמצא יוצר חרש חכם. למרות הרוח הסובב אותו, היה שונא מעודו את הפלפול המחודד, התולה הרים בשערה, וימצא יותר קורת רוח בדיני ממונות מאשר בהלכות “קימה, ציצית ותפילין”, אשר המה יבשים כחרש, מבלי כל מזון גם לההגיון. ויותר מלמוד הפוסקים היו לו לענג ושעשועים הספרים כעין “חכמת שלמה” עם פירוש “רוח חן”, “מאמר האחדות” וכאלה. אל אלהים, מי כנערי ישראל! ילדים בני ארבע עשרה שנה קוראים ספרי מחקר ופילוסופיא, מתחבטים בשאלות העטהיק ובחקר אלוה; וכאשר העביד הנער ליליענבלום את כחותיו הרוחניים עבודה גדולה עד אשר רפתה מעט גויתו, התחכמו– ויקדימו את יום חתונתו שנה שלמה לפני הזמן המגבל בספר התנאים, ובחודש מנחם אב (“הה חודש מוכן לפרעניות!”) ראו בני עיר ווילקאמיר ילד בן ט“ו שנה וילדה בת י”ג שנה מובלים בזרועות הוריהם אל תחת החופה…

שבועות אחדים אכל את מזונותיו בנחת, ואחר כן החלה חמותו, אחת מהחותנות האהובות אשר אלה פיהן מלא כל היום ואשר אין להן תקנה רק הקבר– להשקותו כוס תרעלה אשר שתה מצה מידה תשע שנים רצופות. האשה הארורה ההיא שפכה ממשלתה על “קנין כספה” על נער תמים בן חמש עשרה שנה, ותמרר את חייו באלותיה ובקטטותיה, בגחלים הבוערות מפיה, ותרב על היום בו ובאשתו ובחותנו, באמרו לעמוד לימין הנעלב על לא דבר. אז היתה לו התורה המזבח אשר התאחז בקרניו להסתר מחמת חמותו; הוא למד בשקידה עצומה, ויעבור על פני הקדמת הרמב“ם לפירוש המשניות, ומני אז נולדה בקרבו תשוקה למחקרי הקדמונים, אך מעט מהם השיגה ידו. המוסר והתוכחה אשר בספר “חובת הלבבות” לא לקחו לבבו, כי נפשו לא נטמאה, ואל הספר “מורה נבוכים” ירא לגשת פן יציץ ויפגע ולא יצא בשלום. תחת זאת למד בעיון ובחפץ לבב הלכות דעות והלכות יסודי התורה, וגם קבע לו עתים ללמוד תנ”ך עם פירש“י. התקרב, באופן הזה, אל עולם ההגיון הבריא, עולם הדעת והשכל, ויתרחק מעט מעולם הדינים והחקים. ויקנה לו את הספר “צמח דוד” גם את הספר “מלאכת מחשבת” לר' משה חפץ, וישמח עליהם מאד. אבל מה השתומם לראות בספרים כמו אלה את שלומי אמוני ישראל מכחישים במציאות השדים ובכשפים שלא כפי דברי התלמוד, ובכל אלה אינם נחשבים לאפיקורסים ועל פני כל העם יכבדו. מדוע? במה כחם גדול? מפני כי המה גדולים בתורה וים חכמתם רבה; וחכמתם והשכלתם תרוממם על יתר הגדולים בתורה. ואיה איפוא אם כן מקום החכמה וההשכלה? אז באה בקרב הנער־האברך התשוקה לקרוא ספרי “השכלה”, וימצא “שנים ישנות” מהעתון “המגיד” ויקרא בהן, גם מצא לו רע אחד, בחור מופלג בתורה אשר השתעשע עמדו בוכוחים וחקירות שונות, ומענין לענין נתגלגל הדבר עד כי מצא און לו להכחיש את כפורו של בעל “שלשלת הקבלה” המספר באמת ובתמים כי הואיל משה בן עמרם להטריח ולרדת מן השמים להיות לעזר לרש”י בריבו עם “רבנו תם” בענין הנחת הפרשיות בתפילין. בעזרת פלפולים אחדים הצליח ביד האברך להכחיש את הספור הזה, וההכחשה הקלה הזאת עשתה רושם חזק על פרא־מבקש־אמת כמהו אז. לאט לאט חדל להאמין בכל האגדות הזרות, ואף חדל להשתדל למצוא להן באורים ופתרונים, אם כי גם את זאת עשה ברתת וחיל וילך כבהמה אחרי הבדרשי; ובכל זאת לא נועז להכחיש באמונת הגלגול, שהבדרשי מכחישה, בהיות האמונה הזאת אכן יקרה בחכמת הקבלה ובספר הזהר.

ב.

“תהו ובהו וחושך על פני תהום”–זאת תמונת האברך ליליענבלום במשך תקופה שלמה. הוא היה מלא אז הבלים וחקירות, פחד ומורא מפני גאון התלמוד, העיון וההגיון אשר בדברי הרמב“ם, הכחשות הבדרשי, קריצות עין של הראב”ע, הפילוסופיא של האברבנאל –כל אלה עלו בלולים לפניו וישימו חשך ואור סתרו, ויעוררו מלחמה גדולה וארוכה בין אמונתו בכל הקדוש לו משכבר הימים ובין שכלו המעונן, ההולך ומגשש כעור קיר מבלי דעת עוד אל נכון איזה הדרך ישכון אור האמת –, זאת אבן החן אשר בקש תמיד. הספק אכל חלבו והוביש מוח עצמותיו, ודמיו עליו יטוש מבלי הרף.

לא יום ולא יומים, לא שנה ושנתים, נטשה בקרבו המלחמה – והוא ממקומו כמעט לא ימוש, והוא עובד ביתר שאת, ולא ימוש מאהלה של תורה. בן שמונה עשרה שנה, בשנת תרכ“ב, השלים את הש”ס, ויחל ללמוד אותו מחדש מראשיתו בשקידה נוספת, עד כי היו ימים אשר למד חמשים דפים ליום, ושעשועיו היו פלפולים, דרשות ותשובות לשאלות אשר מצא בספרי שו“ת, ויחקה את מליצות הגאון מלבי”ם וסגנונו המלא צעצועים שונים אולם גם שעשועיו אלה הואילו לחזק את הספק אשר כבר התגנב אל לבו, בראותו עין בעין כי גם ידו תמצא לחקות תשובות גאונים שונים, ובכן הלא הגאונים האדירים, מחברי התשובות הנדפסות, אך אנשים היו, אנשים בני בשר ודם. המשפט הזה הרחיקו מעט מעל הפוסקים והתשובות, ובעתות הפנאי התקרב אל הצעירים בעירו, ומרד הפולאנים היה אז בארץ. ויהי ענין לענות בו, אז נעשה שותף אל “הכרמל”, והוא עם צעירי הימים נמנו וגמרו, לא פחות ולא יותר, להוציא בעירם עתון לשבועים, לא בדפוס, כמובן, אך בכתב הידים… בשחוק נערים הזה היה חלק השירים ליליענבלום, והוא כתב בעתון עירו שירים מדי שבוע בשבוע מענין – הפרשה של אותה שבת. מעשה נערות הזה הביא לו תועלת, כי בחפצו לכתוב שירים בסגנון הנביאים עם נקודות וטעמים, היה עליו ללמוד את דקדוק השפה על בוריה, ויעבור על פני הספרים “תלמוד לשון עבר” “צהר התיבה” וכאלה, עד כי באמת ידע לשמור את הסגנון, וכל חבריו העידו עליו כי מליץ הוא, ואחרי אשר הוא מליץ, החל לקרוא ספרי מליצה, ויבלע בחפץ לב את כל התבן והמספוא אשר נתנו רבים מסופרי הדור ההוא לפני נערי בני ישראל; ובשנת תרכ"ד עזב כמעט את כל פלפוליו, והיה שוקד על דלתי בית כורך הספרים, לקרוא את ספרי ההשכלה המונחים אצלו לכריכה…

את הפלפול עזב כמעט, אבל בכ“ז היה משים לילות כימים להגות בתלמוד, והיה קורא גם בספרים חיצונים. הוא אמנם ידע כי הספרים החדשים האלה אשר הוגה בם באות נפש – “חיצונים” המה; זאת הספר “שירי בת ציון” למיכ”ל היה קורא בבית המח…., מפני שהוא מעיר ספק (בשיר “קהלת”) בדברים העומדים ברומו של עולם. אבל הרוח לקח את שלו, – ולא עברו ימים מועטים וישלם מחיר הספר הזה בכסף ויביאהו אל תוך ביתו; אולם שם אותו מחוץ לארגז הספרים הקדושים, וקריאת שירים טובים נתנה מהודם עליו, עד כי עלתה בידו לכתוב בלי עמל שירים ולשמור התנועות, הדלת והסוגר, הכל כמשפט שירי המשוררים הראשונים, וגם היה את לבבו “להעניק” את הכרמל מטובו, אך ירא את חותנו פן יודע לו דרכיו עם האפיקורסים ויגרשהו מעל שלחנו…

ירא את חותנו פן יגרשהו מעל שלחנו, ואתה, קורא אל נא תמלא שחוק פיך טרם תשים לב אל החנוך אשר על פיו נתגדל האיש הזה; בלעדי פתבג מעל שלחן אבות אשתו לא ראה לו האברך ליליענבלום מוצא אחר למחיתו. אבל באמת כבר היה הלחם הקלוקל הזה מגואל בעיניו, וחמותו היקרה לא חשכה מכל יגיעה נפשה להפוך לו את לחם חקו ללענה באלותיה ובריבותיה עמדו כל היום. הן הוא הלא יצא לאט לאט מעולם ההלכות והפוסקים ויבוא אל פרוזדור עולם החיים, והמצב הזה הראה את תעצומותיו עליו, עד כי החל רוח החיים לפחת בקרבו. רוח החיים הזה התקומם נגד ההבלים האיומים, נגד המרה השחורה אשר חיי בני ליטא היו שקועים בתוכם אז, ואם כי בפועל לא הפריש את עצמו מן הצבור ויחי באחד האדם, אבל מעל דל שפתיו נפלו לפעמים התולים וחצים שנונים אל לב ההבלים ומחזיקיהם; וחמותו הצנועה ראתה ותבן כי מינות נזרקה מפי חתנה, – ותתעורר עליו למלחמה. נשקה היה המון קללות וגדופים, והוא השיב מלחמה שערה בדברי ליצנות וחדודים אשר הוסיפו שמן על המדורה. אז נהפך לו בית חותנו לגיא התפת, ויבקש את אביו לחוש לעזרתו להוציאהו לחפשי מבית תענוגיו זה. ובאמת כבר החל אז רוח ספק להתהלך בקרבו. לאט לאט, עקב בצד אגודל, נפלו בתגרת יד התולעת הזאת חומות רבות אשר היו עד כה סתרה על אמונתו. ספורים רבים באגדה ובמדרש, אשר האמין בהם מפני כי ממקום קדוש יהלכו, נראו עתה לרגלי הכחשת השכל, כשקרים פשוטים בעיניו; ובכן הלא ישנם גם במדרש גם באגדה הגזמות, והמקורים האלה הלא קדושים המה, – והדבר הזה הביא לו לא סערת מלחמה, אבל מכאוב לב ודאבון נפש: מדוע נהיתה כזאת בקהל קדושים? הצעיר הזה הכאיב את לבבו, ויוסף לקרוא בספרים, ויהגה בספרי חכמת ישראל. אבל כל זה לא הביא אותו אל טרקלין החיים, והאדם התמים הזה טרם ידע במה יזכה איש את ארחו בעולם המעשה למצוא לחם ביתו, וישב לאכל לחם על שלחן חותנו, אם כי היה הלחם הזה כסכין בלועו.

שש שנה אכל את פתכגו, ובשביעית נטש את בית חותנו, ויצא לבקש טרף לו ולביתו. את כסף הנדוניא אשר הבטיחו לו לא שלמו, ולכן מבלי הדעת מאין ימצא לחמו עלה בלבבו עוד טרם בא הקץ למזונותיו לעשות את תורתו קרדום לחפר בו, ויאסוף לו חמש עשרה בחורים ויכונן לו ישיבה קטנה ללמד להם גמרא עם כל המפרשים, כנהוג; והוא אז בן עשרים ואחת שנה. וגם בהיותו “ריש מתיבתא” ראש לשועלים קטנים, מפקד צבא קטן במלחמת התלמוד, נשאר נאמן אל הספרים החדשים, אשר זה כחם ולא ירפו מצעירי הימים אשר טעמו פעם אחת דבשם, ספר אחר ספר, חוברת על יד רעותה, ואל ארגזו התלקטו אחד אחת. וראו זה חדש – גם ספר המלים רוסית־עברית למאנדעלשטאמם היה לקנין כספו ללמוד מתוכו שפת רוסיא. בעזרת הספר הזה נסה לקרוא ספרים רוסים, אבל מבלי דעת דקדוק השפה לא מצא ידיו ורגליו, והיא מוצא בכבדות איזה מלה בספר המלים, אשר כל הפעלים באים בו אך במקור, והשמות בדרך הישר ולא בדרך היחס. אולם בכל זאת הביאה לו “השכלתו” איזו תועלת, כי אחד מעשירי העיר לקחהו למורה לבנו, בשמעו כי האברך הזה הוא מליץ ומשכיל, ויקצוב שכרו בעד שמונה שעות ליום שלשים רובל לכל ימי החרף. לבד זה הכין לו בשנה ההיא, שנת תרכ"ו, שתי ישיבות, אחת גדולה ואחת קטנה, עד כי היה שכרו לכל ימי החרף ששים וששה רובל, ויהי מאושר בזה גם בעיני עצמו גם בעיני יתר המלמדים בעירו אשר קנאו בו קנאה גדולה.

אז החלו נערים רבים לבקש קרבתו, בהיות בו תורה ומליצה במקום אחד, והנערים אשר חתמו יחדו על “המגיד” כבדוהו בעלי העתון הזה בכל שבוע ושבוע. כל אשר היו ספרי השכלה בידו הביאו אל משה ליב ליליענבלום, ובבית העשיר אבי תלמידו מצא לו ספרים רבים אשר לא ראה אותם מימיו. שם ראה ראשונה את הספרים: “בחינת הדת”, “ארי נוהם”, “שרשי לבנון”. הוא קרא אותם בעיון, ומה השתומם לראות כי שלשתם מוכיחים זייפנותה של הקבלה. עוד הוא מסופק, עודנו נוטה לכאן ולכאן, והנה בא לידו גם הספר “מורה נבוכי הזמן”, והוא הואיל לזכך ולפתח את שכלו, עד כי חזקו עליו תעצומות הספרים האלה. אמונתו בקבלה כלתה בעשן, ועמה יחד חלפה ונגוזה אמונה רבה… התעיף עינך והנה נפזרו לכל רוח העננים אשר התכסו בהם התורה והתלמוד, הרמזים והסודות נגלו לעין כל, על הנתיבות הפליאות נגה אור, התורה – תורה כמו שהיא, התלמוד –פשוטו כמשמעו, אין רמזים, אין סודות, אין נסתרות, ואך השכל הוא האמת!

אז קרא גם את ספרי הריב"ל, והתבונן אל מטרת הספרים האלה – לברר את רוח התלמוד, שיטתו וסבת התילדותו בעם. העמיק להבין את מסתורי “זרבבל”, וירא ויתבונן כי גם התלמוד איננו קדוש, רק מעשה אנשים אשר ידעו עת לכל חפץ והבינו את מקומם וזמנם, והמבט החדש הזה על התלמוד הוסיף עוז ותעצומות לדעתו כי השכל הוא האמת,– וזה כל משפט צדק!

ג.

הוא בקש ומצא כי השכל הוא האמת, אך נשתכחה ממנו הלכה, כי בדרכי החיים לא יכון האמת, לא יועיל השכל. במסתרים יסתיר איש את האמת פן תהיה לו לחטאה, ועל שכלו יתן מסוה פן יהיה לו למוקש. אמנם, צר לי מאד מאד להשמיע משפטים מוזרים, נוראים כאלה, – אבל מה נעשה אם אלה המה דרכי החיים הרעים, ולא ביד אברך חלש ורפה כח לשנות את הסדרים האלה, ומה אמלל היה ליליענבלום בנסותו לשנות ממטבע שטבעו החיים, – בחפצו לחיות על פי האמת והשכל! הנה ראה כי ספרים קטנים אחדים אשר קרא ואשר נתן לאחרים לקרוא בם, איזו חברה של נערים אשר יסד או אשר לקח חלק בה, מכתב קטן אשר שלח מעירו להמליץ לא לפי רוח אנשי עירו – אלה היו דים לרדפהו באף ובחמה ובשצף קצף.

לאט לאט נתגלגלו הדברים, ובקהל ועדה החלו לרנן אחרי ליליענבלום כי הוא “מהחדשים”, והרב מרא דאתרא נכנס בעובי הקורה להניף עליו שבט מוסר, וישלח ויקח את ספרי ההשכלה אשר היו בביתו הן שלו והן אשר היו שאולים בידו. בתם לבב יודע צדקתו אמר ליליענבלום להתוכח עם הרב; אבל היודע את רבנינו, שרובם אנשים שאינם מן הישוב, מהירים ודרכם תמיד דרך עקש ופתלתל, הוא יבין עד כמה הועילה תמימות איש ישר להוכיח להם צדקתו. והוא מדעתו כי לו הצדקה ולהרב בושת הפנים, לכן לא התרפס לפני הרב, ויהי בגלל הדבר הזה לדבת נכבדי עירו ולמנגינות ההמון, אשר שפכו מהתלות וגדופים עליו ועל רעיו. חבריו מהרו להתרחק מעליו, בפחדם מאבותיהם, מחותניהם ומנשיהם, ויהי בודד בין כלבים עזי נפש בודד בשדה המלחמה. והמלחמה היתה לו חזקה גם מביתו כי אשתו מררה בבכי עליו כל היום ותפצר בו להצטדק לפני הרב ולשוב בתשובה; וביותר הריעו עליו בני ההמון כהריע על הגנב, ויקראו לו מסית ומשטין, וגם נמצאו קנאים אשר אמרו לארוב לנפשו בלכתו לשוח במסתרים להכותו מכות נאמנות. עין בעין ראה כי קיר ברזל עלה בינו ובין תופשי התורה חבריו, אשר דחוהו בשתי ידים, ויצא מתחת אפוטרופסותם להיות חפשי לנפשו, ויחל לכתוב בכל העולה על רוחו. בשפת עבר צחה הודיע בהמליץ את סכלות בני עירו, הניף שוט על כל קלקלותיה ויתן שבט לגו כסיליה, ויחתום את שמו מפורש מבלי שים לב אל קצפם ואל רגזם ואל כעסם, אז נמנה את פושעי ישראל בפי האדוקים בעיר, אז היה לגבור חיל בעיני “המשכילים” ולפועל טוב לכל הצעירים, ואז התחילו העתונים העברים להעלות על שפת לשון את שם ליליענבלום, אלה לברכה ואלה לקללה…

בני עיר ווילקאמיר אמרו להסיר את “הנגע” אשר נראה בקיר עירם באחד האמצעים אשר היו לנו ירשה מאת “הקהל” הקדוש; המה אמרו לשלחו לארץ גזרה, למסרו לצבא, וכאלה. אולם נגד הקנאים האלה נמצאו גם משכילים אשר קנאו את קנאת ליליענבלום, ומעיר הפלך, מקאוונא, נמצאו גואלי דם הנרדף, אשר גערו בקנאי ווילקאמיר לעזוב את המשכיל לנפשו “למען השלום וכבוד ישראל”, אף העד העידו בם כי יעשו שפטים בשופטיו. לרבי יצחק אלחנן הכבוד והתהלה, כי הוא שלח ביד הטלגרף דבר אל הרב דווילקאמיר, ובזה קצץ את כנפי הקנאים לבל יעלו אבר; וראש משכילי קאוונא אז, הד"ר שפירא, גם הוא מצדו שלח להרגיע את הנרדף לבל יחת מחמת מקנאים, כי לא יתנו לאויביו לעשות עמו רע וכי כבר מצאו תחבלות להגן עליו. המרקחת הזאת בקאוונא היתה מעשי המשכילים הצעירים אשר באות נפשם שאפו את דברי הסופר החדש הזורק חצים ואבני בליסתראות מול הרבנים. ומשכיל אחד, הסופר מר משה הכהן פראזער, היה רוח החיה באופני התנועה בקאוונא, ובמכתביו לליליענבלום חיזק אז את ידיו הרפות לבל יפול עליו לבו וכי ישב שקט ושאנן מפחד רעה, כי רבים עמדו.

המלחמה הזאת והנצחון הזה אשר ראה ליליענבלום ברודפיו חנם העירו אותו ללכת הלאה. הן עזרה מרחוק נמצאה לו, הן גם מקאוונא וגם מערים אחרות מהלל שמו, ובכן הלא מלחמת האמת הוא נלחם, ולכן חזקו ידיו. הוא הוסיף לכתוב, ויעזוב את עניני עירו ועדתו, ויצא המערכה לדבר בקהל הקוראים העברים על “ארחות התלמוד”, על הרועים הרעים אשר מאפס שכל ודעת המה מחמירים נגד רוח התורה והתלמוד, ויורה דרך לכונן תקונים בדת, ויאר נתיב על דינים, חקים מנהגים וחומרות אשר אין שרש להם בתורה ולא ענף בתלמוד. ליליענבלום הביא בחומת החומרות את מחי קבלו נאזר בגבורת התורה והתלמוד אשר ידיו היו לו רב בהם כאחד מגדולי הרבנים, והמשורר הגדול י“ל גארדאן ז”ל, אשר נתן ראשונה ידו אל הסופר הנרדף וימשכהו חסד ואהבה, שלח בלב הרבנים והקנאים את חדודיו המלאים רעל ואת חצי התוליו השנונים,– ותטוש המלחמה הרחק מעל לתחום ווילקאמיר ותהי לחרדה בכל גבול ישראל. “המליץ” החזיק מגן וממנו יצאו אילי הברזל תחת פקודת לל“ב להרעיש את “חומת בבל” עד רדתה, והרודפים הקלים תחת צבא יל”ג שלחו רסן מפיות הסוסים בעלי הכנפים, ובמאמרי דעת ובשירי חתולים הסירו את העטרה מעל הפוסקים והרימו את מצנפת הטהורה והקדושה מעל ראש הרבנים. אז התבצרו הרבנים ומקנאיהם “בהלבנון” ובחוברות מיוחדת, ובאף ובחמה ובקללות שתי התוכחות ביחד לחמו נגד הרוח החדש הזה, אשר כמו פתאום הגיע כסופה, ודרכו להזיק, להרוס ולנתוץ, או כן היה בעיניהם.

דעת לנבון נקל כי לא ליליענבלום הוליד את התנועה הזאת, כי היוכל איש לחולל תנועה עם בלא־עת?! כעשרים שנה נצבה וגם פעלה “ההשכלה” בקרב בני ישראל בארצנו, על חיי בני ישראל היה בהכרח לקבל תמונה חדשה, שנות החמשים והששים היו בארץ, דעות חדשות גדלו ועשו פרי בקהל ישראל בליטא, – והמה, קנאי בני עמנו, אמרו, כחוני המעגל בשעתו, כי לא ימושו ממקומם, כי לא יסורו מן הדרך אשר חיו בו בימים מקדם, ימי השחר לעם ישראל. היהיה כדבר הזה? צר לי מאד כי המסגרת הצרה של מאמרי וגם תוכנו – תולדות ליליענבלום, דברי ימיו – לא יתנוני לתאר את השתלשלות הענין הזה לארכה ולרחבה; אך אני מוצא חובה לעצמי להשמיע כי השאלה ע"ד התקונים בדת היתה תולדה מוכרחת בחיי בני ישראל בליטא, וליליענבלום היה אך מקרה, והמקרה נתן את הסופר הצעיר בווילקאמיר עליון לדורשי תקונים בדת ישראל בארצנו בעת ההיא.–

מטה זעם היה ליליענבלום ביד המקרה לבקוע את ים התלמוד, – ומטה לחמו הוא, הלחם לפיו ולפי הטף אשר ברגליו, נשבר באפס עוזר ומתגרת יד הקנאים; והוא בכל קניניו הרוחנים הלא היה איש עני, גונן באשה בילדים אחדים; ואם כי ילדים גדולים ונערים שובבים עפרו בעפר לעמת הילדים האלה, ויתקלסו בהם ויקראו להם “בני אפיקורס”, אבל גם לילדי אפיקורסים קיבה ובטן, והמה ירעבו ללחם באופן נעלה, ודורשים את לחם חקם בבכי ובתחנונים. תלמידים לא היו לו עוד, חנותו נהרסה, וגם בית חותנו התרושש, ומה תקותו כי ייחל? מקאוונא קבל אמנם מכתבים מאת משכילים נלהבים המחזקים את ידיו במלחמת האמת; אבל גם המשכילים האלה, שאולי היו בעצמם ובכבודם אנשים קטנים, אנשים עניים, לא הרחיקו לכת מעל לגבול נאומים נעימים ומליצות יפות, וקריאות גדולות: “ניכט געזארגט, ברודער, עוד אוהבך חי!”. וההבטחות דברו שוא, וימין אוהביו – קנה רצוץ. הוא פנה, נשא עיניו אל ההרים, ונפשו אותה לכונן לו מצב בחיים, ללמוד איזה חכמה אשר תכלכלהו בנחת ולא בצער, אבל טרם ידע מה לעשות לאשתו ולילדיו. אוהביו יעצוהו לעזוב את ביתו ביד המקרה וללכת לחו"ל ללמוד שם חכמה, ויאמרו לו: הן גם מענדעלסזאהן, שלמה מימון שניאור זקש גלו לארץ אחרת, סבלו רבות וימצאו טוב לאחרונה. אבל גם הוא ענה להם: הן הראשון נער היה בבאו לברלין, השני הקשיח לבו מביתו ויהי גם הוא כנער, והשלישי מתאונן על גורלו עד היום.

ועצת אחדים מאוהביו בקאוונא היתה כי ישים פניו אל העיר אדעססא, ויתנו על ידו מכתבים לאנשי שם, ויפקידו בידם את עתות האיש הזה. ברוח נשבר ונדכה בא אל העיר אשר כמעט לא שמע את לשון יושביה, והחל לדפוק על פתחי האנשים אליהם היו לו מכתבי המליצה, וימצא – קורת רוח, סבר פנים בלתי יפות, הבטחות שווא…. חברת מרבי השכלה נתנה לו מקופתה עשרים וחמשה רובל, אשר ארבע הידות מהם שלח לאשתו לפרנסתה, ובעד הנותר קנה לו ספר־מלים, ויחל ללמוד…

ד.

הוא בא לאדעססא בראשית שנת תר“ל. אבל התדעו את פתגם האבות: “הוי גולה למקום תורה”? ופתגם זה אמת וצדק, כי אמנם המקום גורם; “אוירא דארץ ישראל מחכים”, ומקום תורה מראה את פעולתו על המשתוקקים לתורה ולדעת כי לא יפנו את לבם לבטלה, וישקדו על למודיהם ויראו ברכה בעמלם. ובאמת, לו גלה ליליענבלום למקום תורה, לברלין למשל, כי אז היה – ברעב ובצמא, בבכי ובתחנונים, בעמל ובעבודה, בכל אלה הדברים שהתורה נקנית בהם, – אבל היה מגיע אל המטרה אשר אליה שאף, ולמענה עזב ביתו וצאצאיו. אולם בא אל אדעססא, אל העיר העליזה והשובבה, שאיננה בשום אופן מקום תורה. היא אמנם עיר משכלת, אבל השכלתה יותר קרובה אל שרירות הלב מאשר אל השכלת אמת הנובעת ממקור העיון בחכמה ובהגיון, רוח חפש קר מנשב על דרכי החיים של מרבית בני עמנו תושבי העיר הזאת, כי המה אינם מרבים לחשוב מחשבות ולשאול שאלות: זו אסור או מותר? המסחר וחרושת המעשה מכלכלים את בעליהם ועובדיהם ברוח, ביחס אל יתר ערי בני ישראל,– ומדוע לא ירשו לעצמן לדוש בעקבותיהם מצות שונות וחקים אחדים ומנהגים רבים?! המה לא יתבוששו, כי העיר חדשה מקרוב נוסדה ותושביה חדשים הבאים מארבע כנפות הארץ, ואדעססא לכלם מקום שאין מכירים אותם, ולכן יעשו מה שלבם חפץ. וגם הסבלנות השוררת בה היא אך מפני כי כל איש בודד בה לנפשו, ואין איש משים לב אל רעהו, משלח ידו ודרכי חייו. זאת היא אדעססא, וליליענבלום לא מצא פה, כמובן, את אשר בקש. ספרות עברית לא היתה בה, המון העם לא הבין שפת עבר, והמשכילים שנאו אותה, ספריה וסופריה. ובעת בעיר מושבו היה איש חי, מרגיש ונרגש, איש מלחמה ובעל פעולות, הנה פה, באדעססא, נם שנתו באפס עבודה, ובצרת נפשו זכר זכרונות ימי קדם. “הנני מבקש מנוחת נפשי – התאונן אז במכתב אל הרי”מ פינס – בעיר שאין בה כל ספרות לישראל, במקום שהאור המדומה והחשך המחשיך משתמשים בו בערבוביא, במקום שהפרוד והבדידות שוררים בשררה בלתי מגבלת: החסיד מתחסד, הסוחר אוסף הון ואלפי שארלאטאנים חיים חיי הפקר, חיים שאין בהם כל רגש לאומי, חיים שאין בהם התאחדות מוסרית בין איש לרעהו…” “טובים היו לי – הוא קורא באנחה גדולה – הימים הראשונים, בהתאסף נערים קטנים סביבי לקרוא לי אפיקורוס, מן הימים האלה אשר כפאנאטיק הנני בעיני ההולכים בשרירות לבם, ואזני תשמענה מוסר כלמתי על בלי אכלי מרק פגולים ועל בלי מלאי שחוק פי על כל קדוש ויקר לאומתנו!”

זאת תבנית חיי הנפש אשר הראה ליליענבלום בימים הראשונים לבאו לאדעססא. וחייו החמרים לא היו טובים מחייו הרוחנים. מעון של חסד בבית אחד מבני עירו היה משכנו, שבועות מספר לא בא אל פיו רק לחם יבש וטהעע,– אין קמח ואין תורה! ואך כעבור חדשים אחדים לשבתו נמצאו לו תלמידים אחדים, ומצבו החמרי הוטב מעט, אך מצב מורה שפת עבר בעיר כאדעססא איננו איתן, בפרט אשר רוב תלמידיו היו תלמידי בתי ספר שונים, המבכרים את למודיהם הכללים על פני למודיהם העברים. חודש אחד היה שבע וחודש אחד רעב, – ובמצב כזה עליו היה ללמוד, עליו היה עוד לאסור מלחמה עם סופרי הלבנון! לעזרתו גמר אז את ספרו “קהל רפאים”, וידידים אחדים נמצאו לו באדעססא, (“שבלים בודדות” גם בשדה ציה הלא תצמחנה), אשר הדפיסו את ספרו זה על חשבונם והמה אמרו כי החסד הזה אשר המה עושים עצמו יעמידהו על רגליו, אחרי אשר בעיר כאדעססא כל הפושט יד וספר בידו מוצא לו “קונים” על נקלה. אבל נפשו היפה בחלה בדרך, אשר סופרים ידועים אחדים סללוה אז לבשתם ולחרפתם; ובכן נתנה לו מכירת ספרו מעט כסף והרבה עמל ועבודה, ולא היתה ההכנסה שוה בנזק הטרדות והזמן. עין בעין ראה כי מטרתו ממנו והלאה, כי בלי עזר לעצמו, בלי כסף לשלוח לאשתו ובלא מורה ילכו כחותיו תמם… מה לעשות! ובין כה וכה, וגם המלחמה אשר נבראה בהבל פיו עוד קראה אותו המערכה. חוברות מאמרים נדפסו נגדו ונגד חבור הדת והחיים אשר בדה; ואם כי באמת לא נגעו הרבנים ומשמשיהם בעיקרי הטענות, ועל פי הרוב היו כל דבריהם חרפות וגדופים או דרשות ופלפולים, אבל הוא מצא חובה לעצמו להשיב עליהם לבל יאמרו כי נסתמו טענותיו. נחת רוח לא נתנה לו עבודתו זאת, אולם הוא הקריבה אותו אל הספרות, ובשנת תרל“א קראהו הח' האר”ז, אשר הדפיס אז את המליץ באדעססא, כי יעבוד את עבודת הרידקציה בשכר הגון לפי צרכי איש כמהו. העבודה הזאת היתה כעין עבודה ספרותית, כי באמת לבו לא היה עמו בהתעסקו בענינים אשר היו זרים לרוחו; אבל, אם כה או כה, הנה לקחה אז את כל עתותיו ולא יכול ללמוד מאומה ולהשתלם במדעים.

אז היתה לו עת להתבונן אל כל אשר פעל ועשה, להביא את חשבון נפשו. הנה הוא הקריב את כבודו, אשרו ומנוחת נפשו על מזבח דעה נשאה ונכבדה. הנה ראה את בני הדור החדש מלאים שכרון מחמדת החיים ופוסעים בשרירות לבם על הדת ועיקריה; וכבוד הדת היה יקר בעיניו, קדוש אמר לה; והאמין באמונה שלמה כי גם כל “המשכילים”, כל בני הדור החדש, מוקירים כמהו את הדת, ולבם כלבבו ידאב על קיום התורה ואמונת ישראל; ויקנא לדת קדשו, ויעורר את לבבו לדרוש מאת העם כי יחברו את הדת והחיים, והאמין כי כל העם יקרא את דבריו אשר כתב, אלה הדברים אשר כתב בדם לבבו ובמוח עצמותיו, והדברים היוצאים מפיו יעשו את מלאכתם ויעוררו את הרבנים לצרף את הפוסקים כצרף כסף ולהרחיב את צעדי הדור החדש למען יוכלו לחיות ותורת ישראל בתוך מעיהם. זאת היתה הדעה אשר בתם ובטחה נשא על נס, והאמין כי המונים המונים מתקבצים תחת דגלו! ובגלל דעה כזאת ראוי ונכון לשאת עמל ותלאה. ויט שכמו לסבול, ויתן כבודו לכלמה, בדעתו כי הוא נרדף תחת רדפו טוב, אבל…

אבל מה אמולה לבתו בהתבוננו לאט לאט, והנה ראה ונוכח כי אור מתעה הטה אותו מני־אורח, ואך צל האמת נראה לו כאמת. הה, הספקות וההכחשות, ילדי העיון והמחשבות, לא עמדו על גבול האגדות והמדרשים, הקבלה והתלמוד. המה, הספקות, הרחיקו לכת מבלי שאול את פי בעליהם. הנה האגדות והמדרשים, הקבלה והתלמוד המה העמודים אשר נתנו בני האדם תחת מקדש התורה למען הגדיל את התורה ולהאדירה; והעמודים האלה התמוטטו אמנם, כי אבני פנתם הנתקו ממקומם בתגרת יד הספק; אבל המרום מראשון, התורה, עוד בקדשו הן יעמוד. והנה… בא ה' א. קראחמאל כחתף ולא ידע רחם, ובקול כנחש משמיע השערתו, כי גם התורה בעצמה, קדש הקדשים, בתבניתה שהיא עתה נכתבה בזמן מאוחר. שמונה חדשים התהפך ליליענבלום בשרעפיו, הוא חושב ומעיין, נפשו תמאן, ללבו מתקומם – וסוף סוף הוא מסכים להשערת קראחמאל, מקבל דבר נורא, וכל השאלות אשר בהן הסתבך נתישבו בהולם פעם אחת… זאת היתה בראשית שנת תרל"א, ־– ומצבו הרוחני התמוטט לרגלי הדבר הזה באופן נורא מאד! “כל האוצר שהיה במוחי, כל רכושי שאצרתי בראשי במשך ימי חיי, – היה לבז ברגע אחד, רגע ההסכמה להשערת קראחמאל!” כותב ל. לבו בו התפורר, חייו עליו למשא היו, רוחו חבלה…

כן הלך שחוח תחת סבל רעיוניו, אך בראשית 1872 באה אליו לאדעססא אשתו מווילקאמיר, ותשכיחהו את כל הרהורי לבו, הרעים והטובים גם יחד… דאגת יום יום הסיחו את דעתו ממחשבות רבות. עין לעין ראה את החיים, חיי עני בישראל, בעצם שפלותם עם טרדותיהם השונות המכלים כל מנוחת נפש והתרוממות, והמה מאבידים גם את הרעל המסוך בצרות הלב. חיי המשפחה הפריעו אותו מהתמכר אל עיון ואל דעה, והחשבון הבזוי והפשוט: חשבון של פרוטה, שם משטרו בבית, וגם הוא או אולי אך הוא, כרע לפניו ברך…. וכה היו חייו, חיי מלמד, תלואים לו מנגד עד חצי שנת 1872. אך בחודש יולי של השנה ההיא מצאו לו אוהביו עבודה באחד בתי המסחר באדעססא ותהי משרת גזבר על שכמו, בעד עשרים וחמשה שקלים לחדש ומעון לו ולביתו, וישמח מאד על התמורה הזאת בחייו, כי תכלית שנאה שנא את המלמדות. וכעבור שנה אחת הוסיף לו אדונו על שכרו עשרה רובל לחדש. בעתות המנוחה החל עתה ללמוד חכמת החשבון, למען יוכל אחר כן ללמוד ידיעת הבוכהאלטעריע, וגם חשב מחשבות ללמוד איזו שפה אירופית אולי יזכה לקנות לו משענת בטוחה בחיים בימים יבאו –לעת זקנה.

הנה כי כן יקולל גבר עני, כה יאבד דרך וכה תקפץ עליו הזקנה בימי העלומים, בטרם עוד הגיע לשנות הכח!…

ה.

גליון גדול יוצא חלק בחיי ליליענבלום. משנת תרל“ג עד תרל”ז אין דבר נכבד כמעט. תורתו פנה ממנו, מוחו התרוקן, השאלות ע"ד חבור הדת והחיים אבדו את מובנן הבריא; חדל להיות יהודי, חדל להיות גם אדם, ויהי כקרח הנורא וכאלון בשלכת, ויהי כל חלקו בחיים – שלילה. לא היה לו דבר: לא אמונת נועם ולא מדעים מחלטים. “אין לפני – כתב אז – לא התרגשות הדמיון, לא התנשאות הרוח, לא תקוה נעימה ולא שעשועים רוחניים”. ולהתמונה השחורה הזאת יהיה ברק־אבל אם נוסיף עליה מחסר ועני…

אבל גזרה היא: על כרחך אתה חי, וכל אדם חי הוגה דעות, ובלא חפץ ישאנו זרם הזמן ויטלטלנו טלטלה אל אשר יהיה הרוח אז. ואז היה רוח אחד על הארץ, אשר מרבית צעירי בני עמנו נשאו על כנפיו, ויחזו משאות שוא ומדוחים ויחלמו חלומות הכל, וגם ליליענבלום בין החולמים. הוא השיג למקרא את הספר הנודע בשפת רוסיא “מה לעשות?”, והספר הזה הלם ומחץ את ראשו בדעותיו החדשות. ומדוע לא יעשו הספרים האלה רושם על איש כליליענבלום? הן מכל מחמדיו שהיו לו מחנוכו ומימי קדם לא נשאר לו מאומה בלתי כשרונותיו הטובים המסוגלים לקבל כל דעה אף היותר מסובכה; הן תורתו ואמונתו נתחללו, באוצרותיו הרוחניים שלחה ההכחשה יד, – והנה נמלא החרבה, הנה נביאים חדשים עומדים ומתנבאים במחנה האדם! ראה ונוכח כי אמנם ישראל מת, אבל עוד אדם בקרבו חי, ותראה לפניו יבשה חדשה ומרחב־יה לא שער מראש נגלה לנגד עיניו! תחת עלים נובלים אשר אין חפץ בם צמחו מתחתיהם ארזי אל אשר שתו כליל צלם בענפיהם הרעננים: אושר האנושי, כשרון המעשה, העבודה והרכוש, ממלכת הטבע… כת “מבטלי היש” פרצה אז בצעירי ישראל, והוכוחים והפלפולים אשר נולדו הדעות החדשות האל נתנו גם לליליענבלום מזון לנפשו תחת המזון אשר חסרה למן היום אשר נתן ספר כריתות להטהעאלאגיע העברית, והדעות והמשפטים החדשים הניעו את דמיונו תנועה חזקה וישיבו אותו לתחיה.

אבל התחיה הזאת היתה לו תחית ישראל כי אם תחית האדם. במשך ארבע שנים שלמות נחזה אותו רק לפעמים רחוקות בשדה ספרות ישראל, וגם זה לא בעניני אמונה ודת, אשר כבר השליך מידו את הדגל ההוא; כי הוא נבא אז ימים נוראים לרוח לאומנו וקיום עמנו, כי “יכרעו לפני רוח ההפקר, וכי החיים האזרחות ושכרות הלב ישאו את חמודתינו אלה על הררי נשף, והיתה אחריתם־הריסות עולם”. ולכן בצאתו לכתוב עברית לאחיו נראו פעולות הדעות החדשות על פני מאמריו. לא חבור הדת עם החיים היו עתה מחשבותיו, אך החיים לבדם, החומר אשר בהחיים, האמת אשר בהם, החיים לפי המובנים החדשים ולפי הרוח החדש… מבטיו אלה נוצצים מבין כל שורות מאמרו הגדול “עולם התהו” אשר נדפס בהשחר תרל“ד, וכן ביתר המאמרים הקטנים אשר נדפסו מאתו במשך התקופה הזאת, וביניהם הכי נכבדה תשובתו על השאלה “מה היא השכלה?” בהצפירה תרל”ו. ממילא מובן, כי הרוח החדש אשר היה אז לרוח מתעה לרבים מבני הנעורים, ורבים ממבטלי־היש השחיתו כל מוסר ודרכי בני האדם ויפתו נערות לברוח מבית הוריהן ויכו שאיה משפחות רבות בישראל, – הרוח הזה נח רק על דעות ליליענבלום, רק הטהעאריע החדשה לקחה את לבבו, אבל לא על דרכי חייו.

ודרכי חייו לא חדלו מהיות אבלות, ולכן החל בשנת תרל“ז לחשוב מחשבות על דבר תעודת בגרות פן יצלח בידו להכנס אל בית מדרש גבוה, למען יהיה לחמו נכון לפניו לכל הפחות לעת זקנה, ויחל להכין את עצמו וללמוד ברגעי מנוחתו כל הלמודים הנחוצים. ואולם הלמודים והרוח החדש הקריבו את ליליענבלום עוד הפעם אל עניני בני ישראל. כי באחרית שנות השבעים התעוררו אחדים מאנשי הלבב בבני הנעורים מבטלי־היש, בבקשם אמללים באשר ימצאו להכין מהם כלים למעשיהם זר מעשיהם, ויתנו את לבם להתבונן אל מצב אחיהם בני עמם, והנה ראו– אך עתה ראו! – כי אם אמנם יש חובה לעבוד לטובת אמללים האדם, הלא אז פי שנים תגדל חובתם לעזר לאחיהם בני ישראל האמללים פי שנים: כבני אדם וכבני ישראל. והחובה הזאת אך עליהם, בהיותם באונס או ברצון “קרובים אל החלל”, יודעים יותר מאחרים את צרכיהם ומצב חייהם. אלה אשר דרכי עמנו מוזרים להם גזרו אומר כי נחוץ מראש להכין את בני ישראל להכשירם לקבל את הטוב אשר המה אומרים להיטיב עמהם, וינסו ללמדם תורת “האמת”, אשר היתה בכזיב בלדתה. אבל הטובים והחכמים, בעלי דעה וכשרון, נבדלו מעל אהלי בעלי האמת, ויתבוננו אל חיי בני ישראל בעין מלאה רחמים וחמלה, ויבקשו עצות להיטיב את מעמדו של עמנו בארצנו לא בדעות ותורות חדשות אך בפועל. ובין האחרונים היה ליליענבלום בשורה הראשונה. אספת הרבנים אשר קראה הממשלה בשנת תרל”ט, הצעת הארז לכונן מושבות לאחינו ברוסיא, וכן יתר ההצעות אשר נגעו בחיי בני עמנו, בחייהם יום־יום, כל אלה נתנו ענין למר ליליענבלום לענות בו, והשקפותיו ודעותיו היו תמיד רחוקות מן הפלפול ומלחמת־סופרים וקרובות אל משפטי ההגיון, וחותם דעת החיים של אחינו היה עליהן תמיד.

הרעיון להשיג תעודת־בגרות ולהכנס לאוניווערזיטעט נדחה כליל בשנת תרמ"א, בעת אשר עלה כיונק רעיון ישוב ארץ ישראל. אז נתן ליליענבלום ספר כריתות לכל רעיונותיו לבקש לו משענה לעת זקנה ככלות כחו, ויתיצב בראש התנועה החדשה הזאת, אשר בכחה הפיחה רוח חיים באף כל אנשי לב בישראל, ותתן אותותיה אותות כי עוד שביב חיים בנו, כי עוד טרם נשקפים אנחנו שאולה… גם באגודת “חובב ציון” באדעססא, גם כאשר התאחדו כל האגודות באספת קאטאוויץ, היה ליליענבלום רוח החיה ופועל אמת.

הנה באתי עד הלום, עד יחוסו של מר ליליענבלום לענין ישוב א"י. התקופה הזאת קרובה מאד אלינו, הנה הוא עוד עתה גם היום סופר בבית הועד של חברת התמיכה, ועל פי הכלל בהלכות דרך ארץ: אין משיחים מאלה היושבים במסבה לפנינו, אין חפצי להביא במשפט את פעולת ליליענבלום בכל הנוגע לישוב ארץ ישראל. נכבדה עבודתו בתור אחד הפועלים בבית הועד, בתור אחד הגלגלים במכונת החברה, וכן גדול ונכבד ערכו בתור פובליציסט, הלוחם את מלחמת רעיון הישוב בכשרון וברב דעת ובתם לבב. ההגיון האורח לחברה עם מר ליליענבלום בכל פעם אשר יצא לדבר בשער הוא שעמד לו פעמים רבות לברר וללבן דברים רבים בשאלת הישוב ובכל ענפי הרעיון הזה, ולהפיץ לפרקים ענני ההזיה אשר סופרים רבים מביאים עליו. הוא כתב את דבריו עברית, רוסית גם בשפה המדוברת, אם אך ידע כי השעה צריכה לכך או לכך, וכסופר יודע מטרתו היו דבריו כמעט תמיד דברים בעתם.

ד' מנחם אב, תרנ"ב. האמעל

א'

כל נער עברי, שהוא לא חכים ולא טפש, יודע עתה, כי “אחד-העם” ומכס נורדוי הם ­­– שני קוים קיצוניים, שני הפכים, אש ומים, “שונאים” נוראים זה לזה. כל זה יודע עתה “כל העולם”, ולא רק העולם הציוני בלבד, אלא גם העולם היהודי בכלל, כמה אברכים נאורים ובתולות משכילות בישראל פסקו לימים אחדים את שיחותיהם על-דבר מכסים גורקי, את וכוחיהם על “התחיה” של משורר-היחפים, ואפילו את הספור “בתוך האד” של ליאוניד אנדריוב שכחו, – והכל מפני קול-המונה של המחלוקת בין “אחד-העם” ונורדוי.

מחלוקת זו הם יודעים כלם עתה.

ואולם יש עוד אנשים. יש אנשים היכולים להתרומם מעל עניני הרגע, והם אלה, אשר כח בלבם לבלתי תת לשטף היום לסחוף אותם אף כי עז כחו, אלה המביטים על “סערות” כאלה בעין מאה מנוחה. הם מבינים את הל ערך המחלוקת הזאת, והם מכירים ויודעים, מי הוא אחד-העם, וגם מכירים ויודעים הם את ערך נורדוי. האנשים האלה, שאינם ניזונים מן הרגע, זוכרים בודאי, כי היו ימים ושני ה“שונאים” האלה, אחד-העם ומכס נורדוי, לא רק נתכוונו לדבר אחד, אלא גם התנבאו לפעמים כמעט בסגנון אחד.

מי לא יזכור את דרשת נורדוי בהפתח הקונגרס הראשון בבזיליאה? מי יוכל לשכוח את משרו על דבר “הצרה המוסרית”, את דבריו כאש כל אודות “היודעננאטה” הרוחנית, האוכלת את עמנו בכל פה. לא לכנם קרא אז “אחד-העם” לנורדוי אח גדול וכמעט לנביא שמהו. נורדוי הוציא מלים מלב “אחד-העם”. גם “אחד-העם” הרים על נס את החזיון המלא-תוגה אשר בחיינו, את המחלה המוסרית המכלה מקרבנו כל טוב וכל יופי, את עבדותנו הפנימית, המשימה לאַל את כל חרותנו המדומה. “אחד העם” הבדיל בדיוק גדול בין המושג “חקוי”, במובן ההתחרות של עם חי רב פעלים, הלוקח מאת כל העמים את הטוב ואת המועיל ומשכלל אותם על פי רוחו ונטיתו הטבעית, ובין המושג “התבוללות” במובן ההתבטלות, הנובעת מיראת הרוממות מפני הדר גאונם של האידיאלים אשר להעמים הזרים. נורדוי התאונן מרה, בדרשתו ההיא, על השפלות המוסרית, שאחינו שבמערב נמצאים בה למרות זכיותיהם האזרחיים והמדיניים, וגם “אחד-העם” קרא תמיד לחירותם של יהודי המערב בשם עבדות מוסרית, והפתגם “עבדות בתוך חירות” הלא שלו הוא. הנה כי כן אן כל ספק, כי בנידון זה דעות שני האנשים הגדולים האלה נוגעות זו בזו, – ודברי החרפות והגדופים, אשר נזרקו מפי נורדוי, שלא מן היושר ושלא מן הנמוס, יפלו, ובודאי הוא יהיה הראשון, אשר יתחרט עליה.

ולא למען קחת חלק בדברי הריבות והוכוחים בענין הזה הזכרתי עתה את הדברים האלה. מי יתן והחשו גם שאר הסופרים ועברו בשתיקה על השערוריה הזאת. תלמיד-חכם עבר עבירה, עבירה חמורה, אמנם, ובודאי יעשה תשובה. יתעסקו בזה ועדי האגודות המוחאות, אשר כפי הנראה שמחו מאד על המקרה הבא לידם, להזכיר על ידו לבני אדם את מציאותם. אני מזכיר את כל המאורע רק דרך אגב, בבואי לדבר על ציור ספרותי אחד, שבו תאר סופר אחד את החזיונות המעציבים, הנראים תמיד בחיי בני עמנו, אשר אחד-העם ונורדוי יחד קראו להם, איש איש בשם אחר אבל בכונה אחד “עבדות בתוך חירות” ו“צרת-היהודים המוסרית”.

ב'

ד. אייזמאן, אחד מן המספרים הצעירים, המתארים חיי אחינו בלשון רוסית, פרסם במחברת פברואר שנה זו של הירחון “ווסחוד” ספור לא-גדול, שקרא לו בשם “העבד”.

“גבור” הספור הוא ציר-אמן עברי, איש בא בימים, מאנשי השם, המתענג על רב טוב ברומא ושם משפחתו סופר. ראשיתו היתה מצער מאד. הוא היה עלם עני, כחוש וגלמוד, ובעיר-מולדתו הקטנה אשר בפולניה התעסק אך בתלמוד ובנושאי-כליו. הוא בא לעיר הבירה והשכיל ללמוד חכמת הציור והצליח. עשירים מאחיו היהודים תמכו בידו, והעלם עבד את עבודתו בהתמדה רבה. רק חמש שנים עברו מאז בא לפרטרבורג, וכבר הציג באחת מן התערוכות את ציורו הראשון, בציורו, – והנה איש עברי זקן לפנינו ועדת כלבים רודפת אחריו. העברי הוא דל מאד, גוו כפוף כאגמון, כלו יבש כחרש, עיף לרודפים, על כל פניו פחד פרא, והוא נס ושואג מנהמת לבו, והכלבים עזי הנפש סובבים אותו מכל עברים ואין מציל. ובעת אשר הכלבים השונים למיניהם ולצבעיהם קורעים את בגדי הזקן ואת כנפיהם ושולחים את שיניהם בבשרו, הנה כלב-חצרוני גדול ומכורבל מקדים לרוץ לפניו, נובח נוראות וקופץ אל מול פני הזקן האומלל.

הקהל שם לב אל התמונה הזאת. המבקרים הללו אותה. יהודי עשיר קנה אותה מיד הצייר. והצייר הוסיף לתאר עוד תמונות. בעיני הקהל מצאה עבודתו חן. הללו את כשרונו, אם כי כל גאוניות ואמנות יוצאת מן הכלל לא ראו בו. כשרונו היה נחמד וצנוע, אך לא גדול. אחדים חוו את דעתם על תמונותיו ויעידו כי טובות הן ללמוד על ידן את חיי היהודים, אך לעתים תכופות נשמע משפט, כי לא טוב יעשה הצייר בחוגו לו חוג צר ובסגרו את כשרונו רק לסביבה קטנה של מחזות מחיי בני-עמו. באהבה קראו לו אל מלוא-העולם הגדול של החיים המלאים, חיי הרוסים. בראשונה לא פעלו הדברים האלה על הציר הצעיר כלל. הן הוא היה יהודי מכף רגלו ועד קדקדו, הוא ידע עד תכלית את הנפש היהודית, ואיך יוכל לתאר את החיים אשר מחוץ לחייו הוא? ואולם לאט לאט קצה נפשו בתהלות למחצה ובהשבחים על תנאי, וביחוד – בעזרת היהודים העשירים, הנושאים גם הם תמיד את עיניהם אל משפט המבקרים הזרים ואל השיחות אשר בחוץ. הוא הבין, שגם אחיו היהודים יכירו את ערכו אך אחרי אשר ישיג פרסום מחוץ למחנה ישראל, בתוך הרוסים. ואולם גם זאת ידע, כי אף אם שבעתים ושבעים ושבעה יוסיף להציג לעיני הקהל תמונות מחיי-היהודים, לא תמצא ידו לעולם להטות את לב הקהל הרוסי אל תמונותיו ולהכריחו, כי יכיר את כח גדלו ואת כשרונו הרב.

נחוץ, איפוא, לתאר תמונה מחיי עם-הארץ. אבל איך יעשה כדבר הזה, ונפשו אינה מרגשת, אינה מבינה את חיי העם הזר! איך יעשה את הרעה הגדולה הזאת, וחטא לכשרונו כל הימים? אמנם הוא אמר בלבו: “אנסה לכתוב תמונות אחרות, המתארות חיי הנכרים, ואחרי כן, כאשר אודע בגוים ואעשה לי שם גדול, אז אשובה אל תמונות ומחשות מחיי-עמי”. ואולם בכל זאת התנודד פעמים רבות לשמע המשפט, כי אך טוב לו לקחת לתוכן-תמונותיו את חיי הסביבה הרוסית. אחרית המלחמה הפנימית היתה, כי געלה נפשו בשירי-התהלה החרישית של הבקורת, ויקרב אל עבודה גדולה, ומקץ חדשים רבים הציג לעיני הרואים תמונה גדולה, המתארת את “משתה וולאדימיר הקדוש”. יריעת-הבדים הזאת חוללה נפלאות והקימה שאון. המבקרים רוממו את שם הצייר ויהללוהו, וישמחו לבשר לכל הקהל, כי אמנם היטיבו לראות עוד באביב ימי כשרונו, כי הצעיר הזה לגדולות נוצר, ועתה הנה הנן הגדולות, אשר עליהן נבאו עוד מראש, וטוב עשה הציר, כי שמע לעצתם ויצא לאחרונה מחוגו הצר.

הציר בעצמו אמנם שמח מאד גם על התהלות הנפרזות, גם על המון-הכסף, אשר מצא במחיר תמונתו זאת. ואולם לעתים קרובות שאל את נפשו: האמנם טובה התמונה הזאת באמת? הן מה לו ולוולאדימיר הקדוש? שמאי כוס שמחתו שקעו כעופרת בלו ויהפכו לאבל את נצחונו. הלא אין דבר בין נפשו הוא ובין נפשות האנשים החוגגים על שפת הדניפר את משתה שמחתם. הלא כִּחש כשרונו כאשר בא לתאר דברים ולא לבו, ולא רוחו… אז גמר בלבבו לתאר את רבי יהודה הלוי בעמדו לפני חומת ירושלים. הוא הרבה מחשבות על דבר פרטי התמונה הזאת, אשר נדר לשפר אותה ולשכללה בכל אוצרות כשרונו. אך בכל זאת הרחיק את מועד גשתו לעבודה זאת מיום אל יום. עוד טרם הגיעה השעה – אמר בלבבו – עוד טרם הגיעה פרסומו לידי מדרגה כזו, עד כי ישים הקהל לב אל תמונה מתארת את חיי היהודים. הן הנוצרים אינם יודעים מי הוא רבי יהודה הלוי, והעברים, – הם יהללו רק את אשר יהללו הזרים, הגויים… ולכן גמר לחכות עוד זמן-מה – עד שיתגדל שמו בעולם הציור ועד שיהיה בידו די כסף לנסוע לירושלים, למען יראה בעיניו את העיר ואת המחוזות טרם יקרב לצייר את התמונה הזאת משאת נפשו. כה עברו כחמש-עשרה שנה. ואחר בן, כאשר כבר היה הצייר שבע-נצחון ומדושן-עונג, נסע לארץ ישראל. ובשובו משם הציג תמונה גדולה, אשר תאר בה לא את “רבי יהודה הלוי”, אלא את – “ההולכים להתפלל על הירדן”…

ועוד כעבור ימים רבים שוחח עם לבבו על אודות הדבר הזה. הוא לא מעל בעמו, הוא לא טמא את כשרונו. הוא ראה בירושלים אמונה תמה של נודדים מתפללים, ורוממות האלהים אשר על פניהם הרהיבו את נפשו הפיוטית, העירו את מיתרי כשרונו, לרשום זאת במכחול-הצירים. מה עול עשה? – שאל את נפשו. הן באמת רק איש רוסי הוא. הוא אוהב את הארץ את העם ההוא, הוא חייב להספרות הרוסית בעד כל תגמוליה עליו, תולדות עמו ותולדות העם הרוסי אחוזים ושזורים אלו באלו זה מאות-שנים רבות, ומה הוא העול אשר עשה. אם עבד את עבודת העם ההוא?

תירוצים מספיקים יש למדי, אבל השאלות האלה, בהולדן בלבו של איש תועה בספקות ומחפש אמתלאות, מוכיחות כשהן לעצמן, כי אין הדברים כתקונם…

ג'

ואמנם אין הדברים כתקונם. כי, אם אמנם קצור קצרה יד היהודים לתת הרבה לאנשים בעלי-כשרון, באשר קטן הוא ישראל ודלותו נוראה מאד, – הלא תחת זה יש בידי בעלי-הכשרון לתת הרבה לעמם זה, אשר ילדם, אשר אצל בהודו עליהם ובכור ענותו צורף כשרונם הגדול ויתחזק ויתאמץ ויהי לתהלה ולתפארת. הן בעלי-הכשרון עצם מעצמי-עמם הם, כל הוד ונוגה אשר בכשרונם – מיד עמם באו להם, והוא הלא העניק להם מרגשותיו הנשגבים ומרעיונותיו הגדולים. ובכן הלא עול יעשו, אם ישכחו להשיב את חובם לעמם, אשר הרשות בידו להיות להם כנושה!

הצייר סופר לא פנה עורף לעמו, לא עזב את דתו ולא הלך בדרך הפושעים והסוררים, העוזבים את עמם ואת מערכת מלחמתו בעת צרה ומתענגים על רב טוב. הוא נשאר יהודי. גם געגועים על עמו היו לו לעתים קרובות. אבל השאיפה הזאת היתה עקרה ולא ילדה מאומה. הוא לא לקח חלק בעבודת עמו. אומתו נתנה לו כח וכשרון ותניקהו דבש מתלאותיה ושמן מדברי-ימיה הנפלאים, והוא בא ויקח לו את כל החמודות האלה, ומאומה לא השיב לה במחירן. הוא התרחק מעמו, התנכר לבני אחיו ופניו אדמו מבושת כאשר פנה אליו אחד מאחיו וידבר אליו יהודית לעיני בן-נכר. הוא התודע רק אל הגדולים ואל הסופרים מבני עם הארץ, אל כל אלה, אשר ידע והבין, כי מהם תבוא לו תועלת חמרית. הוא חפץ רק קרבת אלה אשר יוכלו לשוות עליו הוד והדר ולעשות לו שם בקהל. הוא לא לקח את חיי בני עמו לשימם תוכן לציוריו. נפשו עטתה אל השלל. – במקןם שם הכח והגבורה, שם היה גם הוא. הוא השתדל למצוא חן, לעשות נחת-רוח. האם כן יעשה איש אמן, ציר בעל-כשרון, יליד-החופש, בן הרוח?! אלו היה מתאר על יריעותיו את חיי בני עמו, את התוכן הקרוב ללבבו, אז לא היו כבלים על רוחו, אז היו נראים ביצירותיו עין בעין כל האותות הגדולים של כשרונו בכל עוזו והדרו. אבל עתה… אסיר-כלא היה כל ימי חייו, עושה רצון אחרים, ממלא חפץ השוק, מוכר כשרון, – וחפצו הוא וכשרונו מתנת אלהיו היה אסיר באזיקים, עבד. והחבלים האלה אסרו תמיד את רומו וישנו את הלך-נפשו, ויקצצו את כנפי הנשר, אשר נתן לו האלהים, ומעוף-רוחי לא היה לו, עד כי גם בתארו את התכנים הכלליים היה משתדל שלא לפרוץ גדר, בוחן ובודק תמיד: מה יאמרו הבריות, מה יהיה משפט הגדולים?…

על לבו עולים זכרונות, הוא חושב אחת לאחת את התמונות אשר יצר ומכיר, כי לא ידע כמעט מעולם לא את עונג האמנות ולא את יסוריה. זה העונג, שהוא מרומם את רוח האמן כאשר ירגיש, כי בתמונה מעשי ידיו שם את כל רוחו ושפך את כל נפשו, והוא מגין הגיגה, כי חיה היא לפניו; זאת התוגה, זה העצב, שבו יוליד אמן את ילדי רוחו ויטפח וירבה בעמל רב את פרחיו וצבעיו ומראות חזיונותיו; – כל אלה זרים היה להאדון סופר. היו אמנם רגעים, והנפש האלהית התעוררה בקרבו. אבל סוף סוף הכביד את ידו על כשרונו ויעשהו לקרדומו, כאחד מבעלי המלאכה הפשוטים, או צנפו עטרה כאחד הגאיונים, ולא הרגיש מעולם את יסורי האמנים. ובגלל הזה קפצה הזקנה על כשרונו, ובגלל הדבר הזה חדל להיות לתמונותיו שם-טוב בעודו בחיים. תהלתו שוקעת ונרדמת, והדורשים לתמונותיו לא ירבו עוד, כי יש אשר בעצם ידיו השחית ויחבל את מעשי ידיו. כן עשה לציורו “חדר הנזירים”. מוזרים תולדות הציור הזה. אמו מתה עליו, ויבוא לכיר מולדתו הקטנה לקבור את מתו מלפניו. בעיר ההיא מצא עוד בחיים את אביו הזקן, רב העיר, איש שבע-ימים מאד. הישיש הזה עסק כל ימי חייו בתורה ובמעשים טובים. הוא היה צדיק תמים וסמל התום והאמת ויראת שמים, והוא גם גדל על ברכיו את הצייר האמן בהיותו ילד. האמן שמר לאביו הזקן את חסדו ואת אמתו ויכבדהו מאד, ובראותו עתה, אולי בפעם האחרונה, את הזקן הנפלא, עלה על לבו לצייר לזכרון את תמונת הישיש היקר לו, ולתמוה זאת קרא בשם “בקש אלהים”.

הציור הזה הצליח בידו. ואלם בשובו לעיר הבירה שכח לאט את אבלו, ובהתבוננו אל התמונה הזאת הרגיש, כי לא טוב עשה בתארו אותה: הוא חרד ופחד, פן ימצאו “הגדולים”, המבקרים את תמונת היהודי הזקן, יראו את הפאות הארוכות ואת החוטם העברי, ואז יזכרו… על כן הסתיר את הציור מעין רואים. והתמונה היתה טובה עד מאד. רוח-הקודש שורה על פני הישיש, המרקיע לשחקים לבקש את האלהים ונשקפת מתוך העינים הטהורות, החודרות ורואות את הכל. ומפני כי חס האמן על עמלו, אשר הצליח בידו, על כן החליט “לתקן” את התמונה הזאת ולשנותה, הוא קצץ את הפאות, נתן קצב אחר לזקן האיש, ויסיר את הגבנון מעל החוטם גם נגע בציצת השער באיזו מקומות, וילביש את הזקן בגדי נזיר – ויוציא לעיני הרואים את התמונה, אשר קרה לה בשם “חדר הנזירים”.

האבן היה אז לבו. הוי, כה עבו העבותים על רוחו וכה העיק הברזל על נפשו עד כי לא החיו את רוחו גם קן ילדותו, גם מראה פני אביו הזקן, גם הגל אשר על קבר אמו וכל המראות אשר הראה בקרב אחיו בעיר מולדתו. כה נפל נפל האיש הזה, כה חלל את הקודש…

ולבו עתה דוי עליו מאד.

ד'

בימי אספת מינסק, זו האספה הגדולה, אשר נאספו ציוני רוסיה בקיץ תרס"ב, נשא “אחד-העם” משא על ערך הקולטורה בתנועת התחיה של עמנו. כמי השלח ההולכים לאט היו דבריו, הוא לא מלל רברבן ולא “חצב להבות”, אך תחת זאת היו משפטיו הררי אל, מצוקי-ארץ בן-ימוטו. ויש אשר הרעישו את הלבבות רב יותר מהני “זקוקין דנורא” של הדברנים הנודעים והמפורסמים. ערך מיוחד היה לדרשת אחד-העם, כי בה מצאו ענין לא רק קהל-השומעים, מאוד הצירים והאורחים שהיו באולם האספה, אלא גם קהל הקוראים, ההמון הגדול אשר מחוץ לאולם. והקהל בודאי זוכר את הקינה, אשר קונן אז אחד העם על העבדות המוסרית, המכאבת כל חלקה טובה בקרבנו. הקהל זוכר את האנחה הגדולה, אשר שברה חצי גופו של עמנו, שהתפרצה מלבות הנאספים בזכור הסופר-הדורש את המפסל-פסלים הנודע, אשר אך גוע אז – את אנטוקולסקי. אנטוקולסקי היה גאון המפסלים, אבל כמעט מאומה לא נתן לעמו. “אחד העם” הראה בצדק, כי לקנה-מדה למוד בו עד כמה ירד רוחנו הלאומי בלבות גאוני הכשרון מבני עמנו, יכול להיות הדבר הזה, כי אנטוקולסקי העברי, בחפצו לצייר איש נזיר, רחוק מתאוות העולם, ההוגה לילה ויום בתורה, לא בחר בבן-עמו ובן-עירו הגאון מווילנא, אלא הלך לבקש במסורות העם הרוסי את נסטור סופר-זכרונותיהם; ובנוח הרוח על אנטוקולסקי ויחפוץ לתאר מלך אכזרי ורב-פעלים, אשר לבבו מלא כעס ויאוש ונוחם, אז לא זכר וישכח את הורדוס, מלך היהודים, ויבחר לעבודתו את יואן הנורא.

והדעה הזאת, זה הרעיון המדכא אוח ובשר, זאת הקללה הנוראה הרובצת עלינו: “בניך ובנותיך נתונים לעם אחר” – זהו תוכן ספורו של ד. אייזמאן. בכשרון גדול, ביד מומחה למלאכת הסופרים ובלב רגש עד מאד הביע מר אייזמאן את הרעיון הזה, המלא עצב לוחץ את הלב. קללת אלהים רובצת על עמנו: בניו הגאונים יצאו ממנו וילכו לרעות בשדה אחרים. ולא בזאת בלבד תגדל הרעה. נורא האסון, כי גם שמה, במקום אשר ילכו, שמה לא ימצאו בעלי הכשרון שלנו מנוחה, מנוחה שלמה ושאננה, חופש הרוח, למען יראה כשרונם בכל הדרו, כאשר נתן האלהים בלבבם. זרוק חוטרא בוירא – אעקירא קאי. אף אם שבע ביום ישתדלו בני ישראל להיות כגוים – הדבר הזה לא יצלח בידם. ביד חזקה ובחמה שפוכה ימלוך על כשרונם הרוח הטבעי, מלדתם היהודית. הכשרון הוא מתנת-אלהים, הכשרון לא יאבה לדעת חשבון החיים החמריים ותנאיהם הרעים, לא ישמע בקול רודף אחר הכבוד, והוא צפור-דרור ביד הרגש הטבעי, ביד תכונת-המולדת. כל תנועה לא-טבעית, כל חשבון חמרי, כל עבודה בלב ולב, כל עמל הראש באין נר האלהים ממעל, – אך כבלים ישימו על הכשרון. הוי, לו עבדו בני הכשרון בישראל חפשי, לפי הלך-נפשם, לפי אשר ישאום רוחם החפשי ורגשותיהם הטבעים, כי אז אך אז נוכחנו מה גדול כשרונם, מה רוב כחם! אבל עתה לא את אנטוקולסקי האמתי ראינו, כי אם את צלו, את אנטוקולסקי האמתי ראינו בעצם תומו ובכל יכלתו רק בפסליו מחיי העברים, חיי בני עמו. את אנטוקולסקי האמתי היינו רואים, לו גמד את הקבוצה הגדולה “האנוסים”; שם היה מקום לכשרונו להעלות אבר ולפרוש את כנפי הנשר, אשר נתן לו האלהים. אבל, בעונותינו ובעון אבותינו, בחסדי-הגלות, בסבת “הצרה המוסרית”, זאת ה“יודעננאטה” הרוחנית – לא גמר אנטוקולסקי את הקבוצה הזאת, אם כי החל לעשותה בשנת 1868, שלשים וארבעה שנה לפני מותו. לא הספיקו בידו לעשות את אשר היה עליו לעשות לעמו…

ואייזמאן מראה לנו את אשר בלב הגאונים האלה. הוי, המה רחוקים מן האושר, הדאגה תדביקם באשר הם שם, ואם לפעמים יצליח בידם להשקיט את המית רוחם, להַסֵה את קול הנוחם, לשכוח מפני שלחן מלא דשן ובית מלא כל טוב וחזה מכוסה אותות-כבוד את צרתם הרוחנית, את עבודתם המוסרית, הנה יש יום ויקום עליהם מטה-זעם לשפוט אותם על אשר מכרו את נפשם, על אשר חללו את הקודש ולא שמרו את משמרת ה'. ואז תיסרם רעתם שבע על חטאתם ומוסרם אכזרי מאד, אז ענוי-הארץ יוכיחו אותם על פניהם והמה יורידו ראשם לארץ, הנקלה בעיניהם ירהב בהם וידבר אתם משפטים.

וכן קרה גם לזה האיש סופר. הוא זקן ושבע-ימים ולו עושר וכבוד, וכשרונו היה מן המפורסמים, ועתה בא אליו איזה גומפלוביץ, עלם עברי מן המפסלים הצעירים, הבאים לרומא להשתלם, והעלם הזה הרהיב עוז בנפשו לדבר אליו תוכחות. העלם השתאה, כי לא מצא בחדר-המשכית של הצייר העבקי כל תמונה מחיי עמנו. העלם דבר אליו רתת. ועוד יותר הוכיח הצעיר את הצייר הזקן, בראותו – והנה זה האחרון מתאר את פני אחד השרים, שהוא נודע לצורר-ישראל בהונגריה. סופר ענה, אמנם, דברים למוכיחו. אבל הוא, הצייר הזקן, הוא הנשפט, הנאשם, וזה גומפלוביץ העלם, אשר שער שפמו אך זה החל לצמוח, הוא שופטו, השופט צדק ומישרים, שופט נורא… סופר מתאר את פני צורר עמו, והוא עושה זאת לא על פי חפצו, כי אם במצות הצורר, המשלם לו מחיר עבודתו ביד נדיבה ורחבה. לו היה הצייר הזקן חפשי במעשהו זה, לו תאר את פני הצורר הזה מרצונו הטוב, כי אז היה מגיד לדור בצבעיו על היריעה את שנאתו לשונא אחיו, אז היה מתנקם בו פעם אחת על כל הרעות אשר עשה לעמו, אז היתה נחה עליו רוח קנאה, ותוי פני שנוא-נפשו ונפש עמו היו לזועה ולדראון לכל רואיהם. יש ביד הצייר לעשות נקמה כזאת. אנטוקולסקי לא שכח, בעשותו את פסל יואן האכזרי, את אשר עשה זה לאחיו היהודים בלכדו את העיר פולוצק ובהטביעו את כל יהודי העיר הזאת במי הדוווינא, כי אנטוקולסקי עשה את עבודתו חפשי. אבל זה האיש סופר, המתאר את פני השר ההונגרי כדי לקבל מידו כסף מחיר עבודתו זאת, הלא הוא עובד את הצורר, כורע ברך לפניו, משתדל ליפותו ולתארו כתפארת אדם המעלה. היעמוד לו כשרונו ולבו בל עמו, היתעוררו בו חושיו, ועליהם רתוקות-כסף? לכן ירדו תוכחות הצעיר גומפלוביץ כרעם על ראשו, וזה הצייר הישיש, המלא ימים ושבע הצלחה ונצחונות ונודע לתהלה וחזהו עדוי אותות כבוד ומתאר פני מלכים, – לא מצא מלים בפיו להשיב על תוכחתו של עלם צעיר, עלם עני, אשר אך זה החלו לעשות בעולם האומנות.

ואס באה נפשו בערפל ולא ידע את מקומו. חזיונות רעים בעתוהו, תועה הוא, אובד-דרך, בדד. הוא צוה לפני מותו בספר-צואתו לקבור אותו בקברות אבותיו בעיר-מולדתו, והוא מבין ומכיר, כי באמת אין לו הזכות לחלל את עצמות אבותיו בשכבו בקברותם. איך ישא פניו אל זקנו, והוא לקח את רשמי פניו היקרים ויבוש בהם ויחלל אותם, ויסתיר אותם מעין רואים! נבדל, בדד, גלמוד חי בארץ, וגם אחרי מותו לא יהי לו מקום בתוך אלה האומללים, אשר לא חי בתוך צרותיהם ולא עבד את עבודתם. גם שם, במקום אשר ינוחו גם הציירים הגאונים, יהיה בדד, בדד לעולם…

זה גורלם ומנת-חבלם של בעלי-הכשרון, אשר לא ישמרו את דרך עמם. זאת היא הגלות וזה פריה. עבד, עבד ישראל…

¹

מסע לארץ יהודה בחדשי חשון כסלו התר"ן

מלוא הקומץ עפר ארץ ישראל על קבר בתי

      חנה גיטל

     כ“ג אייר התרמ”ט

מאת: האב, אשר מאנה הנחם נפשו.

המחבר

יראה אל עבדיך פעליך, והדרך על בניהם.

(תהילים, צ' ט"ו).

הייתי בארץ ישראל – היטיב אחד ממכירי את אשר דבר אלי, בעת נפרדנו איש מעל אחיו על מכסה האניה ביפו, כי אם אמנם כבר הנתקו כפות רגלי מארץ ישראל, אך טרם עוד התיצבו על אדמה נכריה, עוד לארץ ישראל אני. עוד באניה הנני, עוד לא נערתי מעל רגלי את עפר ארץ אבותי, עוד ראשי מלא טל ארץ חמדתנו, עוד תכאבנה רגלי אשר התנגפו בסלע על הרי יהודה, ורעיונותי כלם עומדים נתונים נתונים המה לכל אשר ראו עיני בארץ הפלאות אשר עברתי בה. “חיה עודנה ההגדה”, עוד בעינה תעמוד המראה אשר עליה התענגתי ימים רבים, – ולמי כל חמדת לבבי, למי כל הרהורי לבי עתה, אם לא אל הארץ אשר אך זה רגע עזבתיה?! אמנם, עיף ויגע אני מעמל הדרך, אבל אפחד ולא אבטח ברוח המרחפת בארצות אחרות, ירא אנכי פן יצררני בכנפיו הקור הנורא השולט שמה ויביא קפאון גם בלבבי. הלא תדעו את הארץ אשר אנכי הולך אליה? מן האדמה בצה ונחלי רפש יעלה שמה האד, ועל הרריה הפראים ישכון ערפל; עב הענן ישים מראה עופרת לשמים ממעל, ומכסה שלג יוצע לרגלי ההולך שמה. בארצות האלה גם הגבור בגבורי ישראל יאמר חלש אני, ואף אם כשלהבת בוערת יצאו הגיוניו מקרב הלב, הלא יקפאו על שפתי העט, והסופר ידום כי נטל עליו…

הבה אפוא אכתוב את רחשי לבבי עתה, בעת חזקה עלי עוד פעולת המראות אשר ראיתי בימי התהלכי עלי אדמת עמי. אספרה נא באזני הקוראים את אשר חזיתי, ואנסה לחרות על לוח לבם את המחשבות אשר העירו בקרבי המקרים והמחזות. אמנם לא ידעתי אם יעשו המעשים והמחזות אשר היו לנגד עיני רושם כזה בלב אחרים, לו היו במקומי, כי הכל תלוי בטבע של כל איש ואיש לבד ובתכונתו, וביותר בנוגע לארץ ישראל, אשר “צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה”, יען כי כשם שאין קצה ליתרונותיה, כן עוד תחסר בה הרבה לרגלי שוממותה. אולם יהי לבב הקורא סמוך ובטוח, כי את כל משפטי הקודמים, על אדות הדברים אשר ראו עיני ואשר התבוננתי אליהם, עזבתי בביתי טרם צאתי למסעי, ומשפטי עתה חדשים המה עמדי, וכן יהיו נא גם עם הקורא.

א.

ביום השבת, אדר“ח מרחשון, ירדתי באניה באדעסא, ובשעה הרביעית נתן רב המלחים אות להרים את העוגן והאניה יצאה לדרכה נוכח סטאמבול. ביום ההוא באה פתאום תמורה במצב הרוחות באדעסא. ימים אחדים לפני זה היה קיץ על הארץ, השמים טהורים, ורוח צח נשב במנוחה, ולא נתן אותות כי ימי חג הסוכות כבר עברו, אָקטאָבער עובר עלינו, וכי קץ הקיץ בוא יבוא ולא יאחר. בני אָדעסא, שהמה בכלל קטני אמנה, לא האמינו בביאת החורף, ולכן לבשו בגדים קלים וישחקו עלי ועל בגדי החמים. עוד ביום כ”ט תשרי עלה החום תשע עשרה מעלות, ואיש לא נבא כי החורף עומד אחר כתלינו. אבל ביום השבת בבקר נהיתה חדשה: זעיר שם זעיר שם נראו נוצות השלג, ורוח קר הוריד את הטערמאָמעטער עד ארבע מעלות! ובני אָדיסא מכירי אשר באו לשלחני נחפזו לשוב לבתיהם מפני הצנה. אבל כאשר התרחקנו מחוף עָדעסא החל מודד האויר לעלות. בים השיש, מקונסטנטינופול עד אשר עברנו את הדארדאנעללען, לבוא אל ים התיכון, לא אכלני קרח גם בלילה; וכאשר באנו אל ים התיכון ולאט לאט התקרבנו אל אפריקא, אז חם לנו והשמש להטה אותנו וחציה נחתו בנו.

אחד עשר יום הלכתי באניה מאדעסא עד אשר באנו אל יפו. כי כן תעשינה דרכן האניות של החברה הרוסית. הן אמנם כי באמת לא ירחק הדרך רק מרחק חמשה או ששה ימים, אבל מפני שתחלת בריאתן של האניות היתה אך להוביל משא וסבל בין חופי ים השחור ובין חופי ים התיכון וההכנסה מנוסעים כאין הוא בעיני החברה, לכן תבאנה האניות בדרך אל חופים רבים ותעשינה שמה שעות וימים, לפרוק ולטעון סחורות מסחורות שונות, ובלכתן תלכנה דרך עקלתון, וגם מאלכסנדריה של מצרים הקרובה ליפו, הלכנו בשני ימים, כי סרנו אל פארט=סעיד, העיר החדשה אשר נבנתה במדבר חול מעת חפרו תעלת הסועץ, העיר הזאת היא אחת הערים המעטות במספר, אשר בני אירופא באו מזרחה ויבנו אותה, המה יסדוה והמה הציבו דלתיה, ולכן גם רוח אירופה ישתרר בה. כי אם אמנם בערים העתיקות בכל ארץ המזרח רבים המה בני אירופא היושבים בהן, וישנן גם כאלה אשר בני המערב תקעו שם יתדם ויקחו להם את טוב הארץ וימוצו את חלבה, בכל זאת לא עלתה בידם לגרש את רוח המזרחי מקרב הערים האלה. רושם כזה השאירו בקרבי ערים רבות בארץ הקדם, וביותר קושטא ואיזמיר. בחוצות הערים האלה התהלכתי, ואם על פי מראה פני הבתים הוצאתי משפט, כי אז חשבתי אותן על ערי אירופא, כי חסרון טוב טעם הוא חזון נפרץ גם ברבות מערי אירופא, העתיקות, ובפרט בארצות אשר קארל עמיל פראַנצאָז יקרא להן “חצי=אזיא”; וחוצות “פֶּרַע”, חלק העיר היותר יפה בקונסטנטינופול, עם החנויות הרבות, ובתי המסחר המפוארים ובתי ממסך היין והקאפע, – המה נושאים עליהם חותם תכנית ערי אירופא לכל פרטיהן ודקדוקיהן. אבל יד חוטר מגזע ערב הטביעה את חותם אזיא על מצח הערים ההן, ועת יכביד ערבי את ידו על עיר ומדינה, לא עוד בנקל יוסרו הרשומים מעליהן. הלא בה יאמר דיזראעלי: בן ערב לא קרא מלחמה למלא הות נפשו, כי אם בגלל דעה והגיון, וזה כחו: אם להתגבר על אויביו, או לפול במלחמה. ועת ינצח, אז לא ידע רחם, ולא יכרות ברית שלום למתקוממו, בלתי אם במחיר יקר מאד, – כי יקבל עליו הגוי הנכנע את מחשבות המנצח ויבחר ללכת בדרכיו. כזאת עשה הערבי לכל העמים והלשונות אשר נלחם בהם בימים עברו, בעת אשר עוד לא גמר רוחו הכביר, רוח בעדואיני, וטרם בחר בדרכי בני המערב המוזרים, אשר אין בהם ובמעשיהם ובמלחמותיהם כל ענין רם ורעיון נשא. אז ידעו הערבים אחת משתי אלה: לשאת בעול, או לתת עול על צוארי הנכנעים תחתיהם. וכן עשו גם לקושטא ויתר הערים ויכבידו את ידן עליהן, ויאצילו מרוחם עליהם.

בעשירי לחודש חשון לעת ערב יצאנו מפאָרט=סאיד ללכת ליפו. כעבד ישאף צל כן חכיתי לראות את חוף העיר הזאת ולבי הולם פעם. אספתי לי סביבי את מכירי מבני לויתי האורחים לחברה עמי על האניה, והוצאתי מצקלוני את שארית המעדנים והממתקים אשר לקחתי עמדי מביתי צדה לדרך וגם המזג לא חסר. למה אכחד – לא יכולתי לכלוא בקרבי את שמחת לבבי; הן קרב אנכי היום אל המטרה אשר אליה שאפתי כמעט מיום עמדי על דעתי, בה הגיתי בחלום ובהקיץ ואשר אליה נדרתי זה שנים רבות…

ויהי ערב ויהי לילה. כל בני האניה סביבי הוזים שוכבים ואני=ער. הנני מתהלך על ספון האניה מעבר אל אבר, אולי אראה דבר מה ואת קנה הראות לא אסיר מעל עיני אולי אמצא נקודה, אולי יגיה אור מרחוק…

יפו! – קרא מאחורי אחד הנוסעים מאחינו. אך לחנם כבר היתה הערתו; כי לא אך שתי עיני כי אם גם לבי ונפשי נתונים נתונים נתונים היו בקנה הראות, ולאט לאט נראו לעיני יותר בהיר הנקודות השחורות…

האניה קרבה אל יפו ותשלך את העוגן ותעמוד. בקצה הרקיע עוד עמד השחר, ומאחורי הגבעה אשר העיר נשענת עליה, החל לצאת מעדנות מלך היום. וירעת תכלת בהירה פרושה על כל כפת הרקיע, וכל רוח אין אף להניע את דגל האניה, האויר חם כאויר יום אביב בארץ מולדתי. חביבי הקורא, אינני משורר, אבל בקר כזה לא ראיתי מעודי, וכאשר ראיתי פה השתוממתי ואמרתי: אין זה כי אם מקור השירה וזה שער הפרנס, עתה אדעה עתה אבינה מדוע הרבה הטבע בארץ הזאת להוליד משוררים ומזמרי משכיל, כי רוח החן והיופי השפוך פה על פני כל היקום קורא בכח לכל איש לבב: “לכה דודי, השמיעני את קולך ונשיר את שיר ד'”…

ב.

דרך התפת – כן שמעתי אומרים – יבאו אל העדן, ודרך מבואות מטונפות באתי אל ארץ ישראל. רגלי הוליכוני דרך רחובות צרים ועקלקלים, מרצפת האבנים מקולקלת עד כי עגלה בעלת אופנים לא תוכל לעבור בהם, ועל כל מדרך כף רגל ירבצו בטח הכלבים. ברגל הלכתי אל בית המלון, ומהלכי היה דרך השוק ושדרי החנויות. גם ביפו, כבכל ערי המזרח, השוקים בנוים בלא סדר ומשטר, ולא על נקלה ימצא איש חדש את דרכו במבואות האפלות במוצאות הסבוכים בשוקים האלה. נוסף לזה גם החנויות שמה אינן מסודרות, ואין סוחרים של מין סחורה אחת קובעים להם מדור בפני עצמם בשדרות השוק, כי בלולים יעלו הסוחרים: על יד סוחר במיני בשמים יושב טבח מוכר בשר ועל ידו –חרש-ברזל. הנוסעים האירופים מתפלאים על המראה המוזר הזה, המקיים את המשפט החרוץ על כל בני שם, כי חסרון הסדר הוא אצלם הסדר. אמנם אולי יצדק המשפט הזה על בני שם, ואולי בגלל זאת, עת יראה הילד העברי את אביו עושה פעם אחת בשנה “סדר” ישאלהו כרגע “ארבע קשיות”, מפני כי לא הסכין לראות סדר ומשטר במעשה אביו… אבל אנכי אחשוב כי אולי גם בחסרון הסדר יש איזה יתרון; כי הסדר הוא ממעט עבודת המוח, יען כי אחרי אשר הכל מצוי במקום ידוע, והכל נעשה בסדר ידוע, והכל מתוקן במדה ובמשקל, אז אפס מקום לעבודת המוח ולהתבוננות, והאדם מתלמד לאט לאט לעשות כל מעשהו מצות אנשים מלומדה, בלי כל רעיון חי; ומפני זה כחות הנפש הולכים ודלים.

אבל כאשר עברתי את רחובות העיר וסרתי אל בית המלון, אז הרגשתי עדן ונחת, כי את אשר לא קויתי מצאתי. אחד מילדי ירושלם נטע אשל (אכילה, שתיה, לינה) ביפו, בירושלם ובחברון והנוסעים מאחינו לא עוד יתגוללו אצל הסרסורים ובמלונות כמלונת הכלבים, כי ימצאו מנוחה נכונה ומזון טוב ובריא, אם כי עליהם לשלם בעד העונג הזה כחמשה פראנק ליום. והאשל אשר ביפו הוא מחוץ לעיר במושב האשכנזים על הדרך העולה שכמה בתוך גנות ופרדסים, ופרחים ושושנים סביב לו. החלפתי את שמלותי והלכתי לראות את פני האדון פינס, שהוא סוכן החברה “חובבי ציון” בארץ ישראל, להתיעץ איזה הדרך אבחר לי לבקש את המושבות ואת הערים היותר נכבדות, כי אנכי התויתי לעצמי את הדרך ללכת מיפו לראשון לציון, משם לגדרה – נחלת ראובן או ואדי חנין, ובאר טוביה או קאָסטינא, ואח"כ לשוב לגדרה ומשם לעקרון, ומעקרון דרך ראשון לציון לפתח תקוה ויהוד. ואחר כן ללכת לירושלם, מירושלם לשכם, טבריה, צפת, ראש פנה, יסוד המעלה, ומשם לשוב לראש פנה וללכת לחיפה דרך פקיעון, הקולוניא של היהודים יושב הארץ משנים קדמוניות ומדברים אך ערבית; מחיפה אל זכרון יעקב – ומשם לשוב ליפו. הח' פינס הודה כי טוב יהיה לפני לתור את הארץ באופן כזה, אך העד העיד בי, כי יכבד מאד עלי העמל והטרח לעשות בפעם אחת דרך רב כזה, ולעבור בלב ארץ ישראל כמעט מן הקצה אל הקצה, ואף כי בארץ הגליל, אשר שם אין הדרכים סלולות ועלי יהיה לרכוב על החמור לא יום ולא יומים כי אם כשבועים ימים. אמנם נבואת הח' פינס נתקיימה, ואנכי לא הלכתי אל ערי הגליל.

יפו היא עיר החוף היותר נכבדה בפלשת, ודרך העיר הזאת יבאו כמעט כל הנוסעים לארץ ישראל. וראה זה פלא, כי לא כל אחינו היושבים בעיר הזאת, והמה כאלפים איש, יחיו על החלוקה. מצאתי פה מעט עקבות הרוח הטהור אשר עברו בשנים האחרונות במקומות רבים בארץ ישראל, הרוח הטהור אשר הביא לרגלו מחשבות חדשות בלב צעירי אחינו ילדי ארה“ק, כי ידאגו לאחריתם, לבל יצטרכו לשאת כל ימי חייהם את עיניהם אל נדיבים. כן גם ביפו נבנה מחדש פרור ורוב בנינו מאחב”י ויקראו את שם הפרור “נוה שלום”, ועוד פרור אחד בסביבות יפו בשם “נוה צדק” אשר כלו לישראל הוא. חמשים איש מאחינו התאחדו ויקנו ככר על שפת הים במקום אשר האויר טוב מאד, ויכוננו חברה לבנות בתים. וזה משפט החברה. הככר נחלק לחמשה חלקים: ומכסף החברה בנו בשנה הראשונה עשרה בתים, ויפילו גורל למי מהחמשים יפלו הבתים לנחלה. בשנה השניה בנו עוד עשרה בתים, ויפילו גורל בין הארבעים הנותרים; וכן בשלישית וברביעית, וכן עשו גם בשנה הזאת החמישית, אשר בה כלו לבנות את חמשים הבתים. ובכל הזמן הזה שלמו מעט מעט כל בני החברה, גם אלה אשר כבר נפלו בתים בגורלם, עד אשר כלו לשלם את כל הכסף אשר הוציאה החברה על קנין הככר ובנין כל הבתים. הרבה, הרבה מאד, אחדות עושה; אבל איפה את, מדה רבת הכח? ישראל אומר: לא בי, ועמנו – אין עמדי. האומנם תולד עתה על ברכי אחינו ובארץ ישראל, – בארץ הזאת אשר בה שכן עם כבד עון מרבה לפשוע נגד האחדות והשלום, וברית אחים הפרנו, ונביא עלינו את כל הרעה הרבה עד היום הזה. האמנם לקחנו מוסר?

ויואל האדון פינס ללכת עמדי אל הקולוניות אשר בנגב בארץ, ועוד ביום ההוא הלכנו יחדו לראות את בית הספר לעבודת האדמה “מקוה ישראל” הסמוך ליפו. ברכה רבה בבית הזה, ואך לחנם עפר בעפר לעומתו המנוח ה' ברי“ל, וישלך שקוצים לא רק על מנהלו ה' הירש, כי אם גם על קארל נעטטער מיסדו. נגד ה' נעטטער חטא חטאו רבים מסופרי ישראל, כי לא הבינו אל מחשבות האיש הנכבד הזה ולא יכלו לערוך את מפעליו על הרי ישראל. וכמו חפצה ההשגחה העליונה להראות את צדקתו לנצח ותזכהו להקבר בגן “מקוה ישראל” אשר יסדו ידיו עד היום הזה. וגם על ה' הירש שפך המנוח ברי”ל את מררתו ללא צדק וללא משפט, כי אנכי מצאתיו חובב הישוב, מתעסק בצרכיו ומשים לב אל עניניו באהבה ובחבה יתרה. כי היו בתולדות הישוב רגעים מסוכנים אשר אך ה' הירש מלט את הענין בחכמתו וביושר לבבו. כי יד הנסיון טובה מאד על האיש הזה גלוי וידוע לכל. ובית הספר “מקוה ישראל” כאשר אמרתי, מחזיק ברכה מרובה לנערי בני ישראל עתה, בעת אשר הישוב בארץ ישראל יתרחב וישוכלל באופן כזה, הדורש תמיד עובדי אדמה מלומדים, הבקיאים בהלכות נטיעה; והתלמידים במקוה ישראל אמנם מקבלים תורה ונסיון, וכל עין רואה את הגנות והפרדסים של בית הספר ההוא תעיד כי ידים חרוצות עבדו שמה. – נטיעי הגפנים בכרמי “מקוה ישראל” המה הטובים שבכל ארץ ישראל, כי המה הובאו מארץ צרפת עוד טרם ירדה תולעת הפֿילאָקסעריא לשחת בגפנים בכל גבול צרפת ותאבד שמה כמילליאָן העקטאר כרמים; אז חרדו כל הממשלות, וגפני צרפת נאסרו לבוא גם בגבול תוגרמה משנת 1876. אך במקוה ישראל נמצאו זמורות צרפת מכבר, ומכרמי מקוה ישראל באו הנטיעים גם לכרמי המושב “ראשון לציון”, ועתה יין הכרמים האלה עולה על כל ארץ ישראל.

לנתי ביפו, ובבקר השכם נסעתי לראשון לציון.

ג.

לא מליצה חידות היא כי אם דבר אמת: בני ישראל בנו הנשמות וגבעות חול היו לגני עדן. זה שמונה שנים יכתבו וידברו על אדות המושבות החדשים, ואני את חטאי אני מזכיר היום, כי לא האמנתי, פשוטו כמשמעו – הכחשתי במציאות המושבות, עד אשר ראיתי עין בעין על גבעה נחמדה עומד מושב נחמד. והגבעה היתה אדמת חול ואבן, שוממה מאין יושב; ויבאו החלוצים הראשונים ויתקעו במקום הזה אהל קטן ודל, ואחד מהם קרא בקול רועד ובעינים מלאות דמעה: יהי שם המושב הזה “ראשון לציון” מעתה ועד עולם… וכח כביר ויד חרוצים וחפץ נמרץ ורוח עשוי לבלי חת עשו את שלהם – ויהי המושב, ויחי וייף בגדלו, והנהו נצב כעת לנגד עיני כלול בהדרו, “ראשון לציון” הוא גם עתה עיר, והוא מתפשט ומתרחב מיום אל יום, ובכל קצוי המושב רבו הבונים ורבה המלאכה. ואני ראשי היה עלי כגלגל, כי עיר ישראל-חדש או עיר חדשה של ישראל=סבא עיני תחזינה, ואיה איפוא ראיתי מחזה כזה? כשכור התנודדתי בחוצות, כמשוגע רצתי לראות את הבאר, את בית הספר, את הכרמים, את ברכת המים. ובכל מראה עיני הכוני בתמהון, כאלו לא ראיתי מעודי בתים וחצרות, כמו איש מן הישוב אינני. ובבואי אל בית הספר והחילותי לנסות את התלמידים, ודברתי עם כלם אך בשפת עבר, ושאלותי אני ותשובותיהם הם היו אך עברית – ולא יכולתי לצאת מן הבית…

את אדמת המושב הזה קנו החלוצים הראשונים, אלה אשר רעיון ישוב הארץ היה חיי רוחם ונשמת אפם, ואדיר כל חפצם היה לתקוע להם יתד בארץ ישראל מבלי בקש חשבונות רבים. עתה אין עוד אנשים כמו אלה: הבהלה הראשונה עברה; עתה יבקשו חשבון, ואם על פי צרופי המספרים נוכח, כי באותו סך הכסף אשר נחיה בארץ ישראל חיים פשוטים, נוכל לחיות גם בארצות אחרות בתוספת איזה לוקסוס אירופי, אזי נחדל מלחשוב על אודות היציאה לארץ ישראל. אבל היו ימי אושר או ימי אסון, אשר רבים עלו ציונה בלי חשבונות מדויקים, והמה חשבו כי אך מלאכים קדושים מתהלכים בארץ הקדושה, וכי כל כפר לא ישוה בעד כברת אדמת אבותינו… כן חשבו ונכשלו – גם בבני אדם שאינם מהוגנים, גם באדמה בלתי הגונה. האדמה היתה אדמת חול ולא תצלח לזרע השדה, אך מפני כי בארץ ישראל אין כמעט כברת ארץ אשר לא תצלח לשום זרע או מטע, לכן גם אדמת “ראשון לציון” טובה מאד למטע כרמים. אבל דא עקא, כי הכרמים יביאו פרי לבעליהם רק בעבור חמש או שש שנים, ובין כה וכה מה יאכלו האכרים אדוני הכרמים? הכסף אשר הביאו מביתם תם כי הרבו לשלם גם במחיר האדמה וגם מטעי הכרמים אכלו כסף רב, ועוד חסרו להם בתים לשבת, רפתים לבהמות, וגם – הבהמות בעצמן… ומים אמנם מצאו אחרי עמל רב, ואחרי אשר חפרו באדמה ארבעים וארבעה מעטר, אבל חסרה להם מכונה להעלות את המים מן הבאר. מצב האכרים החדשים היה נורא וקרוב אל היאוש אך לעזרה בצרתם נמצא להם “הנדיב”. ביד ה' יוסף פֿיינבערג הצליח להטות את לב הנדיב לחמלה על בני ראשון לציון, ולאט לאט לקח את המושב תחת אברתו רב הנוצה.

ולמן היום אשר בא המושב לרשות הנדיב היו לו פנים חדשות, בראשונה התבונן הנדיב למחסורי האכרים וימלא את כל הדברים אשר בידו היה לתת להם כרגע; בפקודתו הובאה מכונת הקיטור להעלות בכחה מים מן הבאר; פתח בית ספר לילדי המושב, החל לבנות בית תפלה גדול ונהדר, שם רופא בהמושב ויפתח בית מרקחת הסמים, ויבן בית מרחץ טוב ונהדר עם אמבטאות ועם יתר התענוגים למקוה מים. אולם ביחוד שם עיניו על כרמי האכרים, כי בהמשך הזמן נוכח הנדיב לדעת את אשר רבים לא ידעו מראש – כי סוף סוף אך על הכרמים לבדם לכלכל את האכרים, ולכן נחוץ לשמור את הגפנים מכל משמר. ולרגלי ההכרה הזאת, כי אך על הכרמים יחיו האכרים בעתיד, לכן, עד אשר יגיע העתיד אשר אליו יחכו, פתח הנדיב את ידו הרחבה והוא מנהל את כל האכרים העומדים תחת חסותו בכסף די צרכם למכסת נפשותיהם. והצרכים האלה אינם מעטים; כי שטח הכרם אשר לכל אכר ואכר איננו קטן, ויד האכר בעצמו תקצר לעזקהו ולסקלהו ולעדור סביב הנטיעים ולכרות את הזמורות, ועליו להעמיד שכירי יום לעבודתו, ודיה העבודה להאכר בעצמו לעמוד על הפועלים ולהשגיח כי לא יעשו מלאכתם רמיה. והפועלים האלה אינם עובדים עבודת מתנה, כמובן, וגם האכרים בעצמם אינם מתפרנסים אך באוירא דארץ ישראל, וכל זה ילך ממקום אחד – מקדש הקדשים אשר בלב אחד מאחינו בפאריז….

מן הדברים האחדים אשר אמרתי יבין הקורא, כי חדלו בני ראשון לציון להיות אכרים במובן הפשוט, אכרים חורשים וזורעים בידיהם, כי אם בעלי אחוזות קטנות אשר בהמשך הימים תביאנה לבעליהן פרי טוב, ויוכלו לחיות חיים טובים ובטוחים; וגם עד אשר תגיע העת המאושרה ההיא לא יחסרו להם גם כן מאומה, כי הנדיב יספיק להם את כל צרכיהם. האם רע או טוב הדבר הזה? את אשר עמדי לא אכחד, כי יותר טוב היה בעיני לראות את בני ראשון לציון בתור אכרים פשוטים ממש ועומדים ברשות עצמם וחיים על חשבונם המה, מראות אותם בעלי אחוזה ומקבלים תמיכה; טוב היה בעיני לו מצאתי את ארחות חייהם ברע מעט מאשר מצאתיו עתה – וידעתי כי כל החיל אשר בידם בא להם לא מעזרת אחרים; ולא אני בלבד, אך גם המה בעצמם היו שמחים אז בגורלם יותר מעתה. אבל אחרי שכבר נעשה מעשה, עתה אשר לרגלי סבות שונות הכריחם מצבם לזה, על כל חובב הישוב לשמוח כי בארץ ישראל צומחים בעלי אחוזות קטנות, אשר סוף סוף יעמדו במרחב והמה יהיו אבני פנת הישוב. גם חלילה לי לכחד את האמת תחת לשוני, והנני אומר בפה מלא כי בעלי האחוזות הקטנת אשר בראשון לציון יודעים את חובותיהם גם לעמם גם לארצם. כי כאשר רבו הימים והנדיב פרש את כנפיו על מושבות אחרים ויהי ראשון לציון למרכז לכל מושבות היהודים בנגב הארץ, כמו הקולוניא “שרון” הוא מרכז הקולוניות של האשכנזים. ועוד יותר מזה, כי אל ראשון לציון יבאו יום יום אנשים רבים מיפו ומיתר הקולוניות סביב, עד כי בכל יום ילכו מראשון לציון ליפו וחזרה שני דיליזשאנסים אשר בעליהם היהודים ימצאו מזה לבד לחמם, וגם בית אכל ומלון לאורחים הוכן בראשון לציון. ובני ראשון לציון יודעים את ערך עירם הקטנה ותעודתה, יודעים ומבינים כי על עירם להשפיע על יתר הקולוניות סביבה גם בחומר גם ברוח, – ולא נבוש בהם, כל מפעל טוב וכל רעיון נכבד ימצא לו מקום גם בראשון לציון, ולכל עומת תנועה קטנה או גדולה בחיי האכרים ובהשתלשלות דבר הישוב יענה ההד בלבות בני המושב הזה, שהוא באמת בירת המושבות של אחינו ביהודה.

ומראשון לציון תצמח ישועה, לפי דעתי, גם להמושב הקטן “נחלת ראובן” או ואדי חנין בערבית. מושב כזה לא היה יכול להתקיים, מפני כי קטן ודל הוא מאד, ושטח אדמתו לא רב הוא כי יתישבו עליו משפחות רבות; והנסיון הורה לדעת כי ברוב עם הצלחת המושב, וכאשר ירבה מספר האכרים כן יפרוץ המושב ויעש חיל. אולם הלא המושב “נחלת ראובן” קרוב אל ראשון לציון מהלך עשרים רגעים, ואם כי בני המושב הקטן הזה אינם ברשות הנדיב, אבל רופא ובית ספר וכאלה יש להם בראשון לציון, וגם הפקידות של הנדיב מגן להם על כל צרה שלא תבוא, לכן יש להמושב הזה תקוה טובה בעתיד, אם כי עתה עוד עניניו מתנהגים בכבדות. אבל כלל זה נקוט בידך: כי אם יתכונן מושב בארץ ישראל, אז – לעולם ישב, כי אלהי צבאות יגן על מושבות עמו בארצו…

ד.

לפעולות הנדיב בארץ ישראל גדולים חקרי לב, כי מראה נפלא כזה לא היה בישראל מיום היותו לגוי, כי יקום איש על נדיבות להריק מילליאָנים למען הוציא איזה רעיון, – ועוד רעיון כזה אשר יש עליו גם עוררים – מן הכח אל הפועל! בכל עמלי שעמלתי לא מצאתי איש בארץ ישראל אשר ידע אל נכון סכום הכסף אשר הוציא הנדיב לטובת המושבות, יען כי סכומים רבים יוצאים לא מן הפקידות המקומית, אך בדרך ישרה מפאריז. אולם יודעי ספורות אומרים כי כבר הלכו להם שש מאות רבוא פֿראנק והמילליאָן השביעי הולך וחסור. ההוצאות נעשות ביד רחבה, כן הבנינים וכל התכונה הכל כיד הנדיב, ובני המושב מקבלים את כסף התמיכה לא כמו שמקבלים איזה חלוקה, כי אם בעין יפה, כאדם הבא על שכרו, אם כי לפעמים הוא שכר בטלה…

אמרתי: שכר בטלה, ואחרי אשר גמרתי בלבבי לשלוח חץ רעל אל אחדים מהאכרים המקבלים תמיכה מקופת הנדיב, עלי איפוא להתאמץ כי יהיה החץ שנון, כי יהיו דברי ברורים יען וביען הענין הזה ראוי ונכון כי ידברו בו לא מן השפה ולחוץ. כי התמיכה הזאת אשר הנדיב בחסדו הגדול מחלק לכל האכרים החוסים בו מדי חדש בחדשו, לפי מכסת הנפשות ולפי צרכיו של האכר, – יש דורשים אותה לשבח ויש דורשים אותה לגנאי, וגם לאלה האחרונים יש על מה לסמוך אם מעט ואם הרבה.

הן אין כל ספק כי העזרה הזאת אשר הנדיב מושיט להאכרים מעמדת את המושבות במצב חמרי טוב מאד, יען כי אופן התמיכה ותכונת נתינתה מדי חדש בחדשו, מפֿראנק אל פֿראנק, אגורה לא תחסר, – האופן הזה נותן בסיס נאמן ונכון תחת רגלי האכר, והוא יכול להיות בטוח, כי איננו תלוי במקרה ובכל רוח מצויה ושאינה מצויה, כי יש עין רואה את כל מחסוריו ויש יד פתוחה למלא את כל המחסורים האלה. האכר יכול להיות בטוח, כי יש דואג גם לכרמו שלא תאכלנו תולעת הפֿילאָקסעריא, גם לילדיו כי יהיו להם מורים ומחנכים ובתי ספר, גם להמציא להם מים לשתות ולהשקות את בעירו, גם לחוליו כי יהיה להם רופא ודוקא מומחה ובית מרקחת ודוקא עם סמי המרפא היותר טובים ויקרים; כי יהיו לו גם בתי תפלה, ומורה צדק, ויתר כלי הקדש. אין ספק גם בזה כי הפקידות מלמדת את האכרים להכיר עליהם איזה עול ושררה, מרגלת את המושבות להתנהג בסדרים ידועים, לבל יהיו כעיר פרוצה אין חומה, כי ישכחו האכרים מאחינו מדות שונות ודרכים רבים, אשר אין כל הפסד ורעה רבה אם יעזבום כלה; כי הלא נודה ולא נכחד, כי לא כל מנהגי המקום שיצאו האכרים משם המה טובים ונכוחים לטעת אותם שורק על אדמת ישראל. הפקידות מחנכת את האכרים להיות אזרחים על הארץ הטובה אשר התאחזו בה, כי את התורה הזאת, תורת=אזרח, לדעת ולהבין כי הפרט הוא חלק מהכלל, כי על האדם להיות מדיני, להיות בן לארצו – התורה הזאת זרה היתה גם לאבות האכרים. הפקידות של הנדיב מתנהגת בהמושבות בשררה ומטלת על האכרים לחובה להכיר ולדעת כי היא – הפקידות, אדון להמושבות, כי על פיה ישק כל דבר. ולולא הפקידים מי יודע אם לא השתובבו והיה כל איש עושה הישר בעיניו. עתה יש גבוה, והאכרים באונס או ברצון מוכרחים להכיר אותו לשומר על ראשם ולראשם.

הלא טוב הדבר הזה להם, אבל מה נעשה וברית כרותה להטבע כי אין טוב מוחלט בתבל. הנה הגדתי את מקצת שבחה של התמיכה, אבל היא אליה וקוץ בה ואחריה משוכה גם רעה. לא עוד למטר השמים יקוה האכר, ולא עוד אל אדמתו ישא עין כי תתן לו את יבולה; לחמו נתן ומימיו נאמנים אף אם לא יצוה ה' את הברכה, אף אם לא יעמול בזעת אפים כיאות לאכר ואף אם תשם אדמתו… ותגדל בעיני הרעה הזאת מכל הרעות הנכונות לצלע המושבות, וזה אשר הכאיב את לבבי יתר מכל הקוצים הסובבים את השושנה. על פני שדות אחדים עברתי והנה לא נעבדו, לא חורשו, אם כי עת החריש כבר הגיעה, ורעהו אשר שדהו על גבולו אמנם חורש את אדמתו. “מדוע לא יעבוד האכר הזה את שדהו?” שאלתי את פי ההולך עמדי. ויען לי האיש לאמר: זה האכר הלך עם סוסיו להביא אבנים לבנין מסלת=האבן מיפו לשכם, כי פקידי בוני המסלה משלמים שכר טוב; והאכר השני לא הלך בעצמו, אך שכר ערבי ושלח בידו את סוסיו להביא אבנים לבנין המסלה ההיא; השלישי לא הכין עוד את כלי המחרשה; הרביעי הוא קצת חולה מעת תחלת החריש, אם כי ראינוהו אתמול בבית התפלה – היינו כל “התרוצים” אשר למודים היינו להשיב להמלמד, על שאלתו החמורה: מדוע לא באנו אתמול אל החדר?… הלא גם אז רוב התרוצים היו אמת וצדק ולא את כלם היינו בודים מן הלב, בכל זה היה המלמד חורץ את משפטו עלינו כי נרפים נרפים אנחנו, – ומשפטו זה היה כמעט תמיד אמת…

בין אכרי הנדיב ישנם רבים הנרפים מעט בעבודה, בעבודה חמרית פשוטה. והעצלות הזאת יש לה מקור לא רק בתמיכה לבד, לא רק בהבטחון אשר האכרים בטוחים כי אף אם יתעצלו בעבודתם את האדמה גם כן לא ידעו מחסור, אך גם במקום אחר, בסבה אחרת יותר עמוקה, והסבה הזאת אולי תקטין מעט את איפת עונם. הסבה היא, לפי דעתי, השיטה אשר אחזה בה הפקידות של הנדיב, מאז מרדו בני ראשון לציון בפקידם ויגרשו אותו מן המושב, כי חובה מוטלת על כל האכרים המקבלים תמיכה מאת הנדיב, לבוא בשטר כתוב וחתום כי אחוזותיהם נתונות ומכורות הנה להנדיב וכי המה אך כשכירי יום הבאים על שכרם ואין להם בנחלותיהם ובבתיהם וגם בעירם כל חלק ונחלה. לרגלי הדבר הזה רבים מן האכרים חושבים את עצמם כזרים על נחלתם, אינם בטוחים במצבם ואינם יודעים מה יולד יום, ולכן תרפינה ידיהם ושמים עיניהם ולבם לאסוף כסף למען יהיה בידם לעת מצוא, ומתאמים להגדיל את הכנסותיהם מחוץ ליבול אדמתם, אחרי אשר פרי האדמה, אשר יאסוף האכר מכרמו ומשדהו, יבוא אל בתי האסמים של הפקידות, ולא אל גורן האכר ואל יקבו, כי אחרי אשר עפ"י השיטה הנהוגה, האכר מקבל תמיכת כסף, די מחיתו וגם זרע לזריעה וגם תבן ומספוא לבהמתו, ולכן על האכר להביא של אסמי הפקידות את כל יבול אדמתו.

המראה הלא=טוב הזה אשר הוריתי עליו באצבע אמנם סמוי הוא מן העין הפשוטה, כי מראיהן של הקולוניות טוב מאד, הכל נעשה יפה, הכל על מקומו, אבל האיש אשר לו עין חודרת למצא את המפתח הזהב אל לבות אכרים רבים פנימה, הוא יודה כי לא דבה אני מוציא, יודה כי אמנם חזות קשה חזיתי, אבל יש בה האמת המרה, יודה – ולבבו יכאב עליו מאד מאד…

גם אין אתנו יודע מה יהיו הבנים, הדור הבא אם יהיו אכרים כאשר חפצים אנחנו לראותם, או לא; כי הנדיב צוה ללמדם, מלבד שפת עבר וערבית גם את שפת צרפת “למען ידעו קרוא ספרי חכמה על דבר עבודת האדמה”. ומפני כי גם אבותיהם אינם אכרים פשוטים, כי אם רק אדונים של אחוזות קטנות. מי לידנו יתקע איפוא כי לא ימאסו הבנים בכל עבודה פשוטה המפרכת את הגוף, ואשר איננה נאותה לאנשים היודעים שפות ולשונות, ואשר אב-מקורא להם בפאריז המעטירה.

אין כל ספק כי כונות הנדיב כלן טובות, ולכל מעשיו הגדולים העומדים לנס על הרי יהודה אך מקור אחד – אהבת עולם וחבה בלי קץ להרעיון הגדול אשר הנדיב בנה לו מקדש לכבוד ולתפארת. אך מפני כי גם הנדיב גם כל איש לב יביטו על כל המושבות ועיניניהם כעל דבר הנעשה למבחן, כעל נסיון אשר טרם נדע תוצאותיו, לכן אין פלא אם תקרינה איזה שגיאות, איזו מדות ושטות הבלתי מכונות אל המטרה, כי לפתח בחינה השגיאה רובצת.

ה.

עמל כבד ועבודה רבה לאיש למצוא כתמי אפל בהשמש, וגם אני כמה יגיעות יגעתי עד אשר מצאתי איזו שגיאות ומגרעות במפעלות פקידי הנדיב, אשר פעולתו פרושה כמעט על כל המושבות החדשים בארץ ישראל; והנדיב הלא הוא פועל יחידי העלול מצד הטבע יותר לשגיאות, וגם זרים היו לו טבע ודרכי החיים של האכרים העברים ומזגם. שיצאו ובאו מארץ זרה לו. לעומת זה הנקל יהיה לי למצוא המגרעות במפעלות החברה “חובבי ציון” בארץ ישראל, זאת החברה אשר תחת דגלה נאספו כל הכחות הטובים והמהודרים בעמנו, ואשר יצאה לפעלה לעזרת אחיה בני ארצה ומולדתה. אסורה נא ואראה מה עשו ראשי אלפי חובבי ציון בארץ ישראל למען הרעיון משאת נפשם, למען אחיהם אשר לא זרים המה להם ויודעים ומכירים אותם היטב.

ובמחשבות כאלה עברתי את נחל “שורק” גם את הכפר “זנוח”, משמאלי עזבתי את כפר הערבים “גדרה” – ועל הגבעה נראה המושב “גדרה” לנגד עיני. את המושב הזה יסדו ובנו הנותרים מבני החברה ביל“ו, אלה המעטים אשר כבר נסו אותם בעשרה נסיונות ובכלם עמדו ויעבדו עבודת שכיר גם במקוה ישראל גם בראשון לציון, וכל רואיהם העידו עליהם כי אמנם ראוים המה לבנות להם מושב ולדאג לאחריתם. קוראים אחדים אולי יודעים כי אנכי הייתי בשופטים את החברה ביל”ו לא לטובה, ולו אראה גם היום תלמידי אוניוורזיטט, רוקחים, מורים, מודדי=הארץ וכאלה משליכים את עבודתם ואת עתידותיהם ונוסעים בחבר לארץ ישראל לבקש להם כברת אדמה לעבדה – אקרא גם עתה אחריהם מלא: משוגעים אתם ולא תביאו תועלת לא לכם ולא לאחרים. אבל בראותנו אנשים נשארים נאמנים לרעיון רוחם זה שמונה שנים רצופות; בראותנו אנשים ממלאים את החובה אשר קבלו עליהם באופן מאד נעלה, מבלי תת תואנה אף לשופטים היותר מדקדקים במשפט, כמו הדירעקטאר הירש וכאלה; בראותנו אנשים שומרים את הברית והחסד לעמם ולארצם, אם כי כל בני חברתם עזבו את דגל ביל“ו וילכו להם אל כל אשר היה רוחם ללכת – אז, עשו לכם כלבבכם, ואני אפול מלוא קומתי ארצה ואכרע ברך לפניהם! אם שמענו בחו”ל כי האכרים הראשונים סבלו צרות ורעות וישאו כל יד עמל ותלאה, ועמדתם בארץ ישראל נחלו להם בשום נפש בכף, הנה אך על אלה מבני ביל"ו אשר בגדרה יסבו הדברים האלה. כי אמנם המה חרפו את נפשם, עליהם היה ללחום, ובמובן הפשוט של המלה הזאת, ללחום בחצים וקשת ממש, לסבול מחסור ועוני, לעבוד עבודתם בשדה בעת אשר ידם השנית אוחזת בקנה הרובה, וכדומה…

ואמנם עתה בגדרה יש לנו קולוניסתים מזוקקים כזהב, והמה באמת בגבורי ישראל. ואת המושב הזה לקחה החברה “חובבי ציון” תחת כנפיה לתמכו ולסעדו, ממושבות הנדיב יצאתי ואל מושב גדרה, המושב האחד של חו“צ, באתי – וזה אשר הרגשתי ברגע ההוא: כחובב ציון, רצוני לאמר כאיש ישראל השמח להצלת הרעיון הלאומי, אמנם שמחתי שמחה גדולה למראה מושבות הנדיב פורחים בהדרם, ומאה פעמים בכל רגע ברכתי בלבבי את אלהי ישראל הבוחר בציון ואת הנדיב עבדו; אבל כבן החברה “חובבי ציון”, כאיש הנושא אחריות מוסרית בעד מפעלות החברה אשר הוא נמנה על דגלה, דאבה לבי לראות, כי בעת אשר מושבות כוננו אחרים בנויים על תלם, הנה הקולוניא הקטנה של החברה “חובבי ציון” לא תאר לה ולא הדר, דלה ועניה… בני גדרה יסבלו מחסור בדברים נחוצים רבים, כמעט לכלם אין רפת לבהמתם, לאחדים בתי אבן ואחדים בתי קרשים, ואלה כאלה אינם עוד בתכלית השלמות. ומפני כי כל אחד בנה לו את הבית לפי ערכו ומצבו וכפי יכלתו, לכן שונים המה גם פני הבתים, לזה גדול ולזה קטן, ואין תמונת יתר המושבות דומה לתמונת פני גדרה; אבל אל נסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. בקרב הבתים פנימה יושבים אכרים חרוצים העובדים עבודתם בשדה, ושמחים הם גם בחלקם זה, וכל חפצם אך לנחול להם את העולם הקטן אשר בראו להם – כברת אדמה בארץ ישראל נעבדת בידיהם ועומדים ברשות עצמם לגמרי. אמנם לא כהררי אל עולמם זה, כי אם במלוא כף איש, יען וביען כבר באו החיים הזדונים ויפתרו להם את חלומות הנעימים אשר חלמו להם ויפרצו פרץ נבעה בחומת מגדליהם אשר בנו להם ברוח דמיונם. בני גדרה הנם עתה אכרים פשוטים, וזה נראה גם בביתם, גם בארחות חייהם. ואם כי המה ככמעט כלם אנשים שלמדו הרבה בימי עלומיהם, בכל זאת מצאתי בהם ובארחות חייהם את עקבות השכלת נעוריהם מעט מאד מאשר מצאתי את הרושמים האלה בהאכרים “המשכילים” אשר בקולוניות של הנדיב. וסבת הדבר פשוטה מאד. אכרי הנדיב יושבים על סיר הבשר של הנדיב, אשר ידו פתוחה תמיד, וכל צרכיהם ימלא טרם ידרשו, ובני גדרה המה סמוכים על שלחן “חובבי ציון”, – והחותן הזה מדקדק דקדוקי עניות, דורש כי יחלקו לו כבוד וכי יברכוהו “במי שברך”, ולחם בני גדרה איננו נתן במועדו, מימיהם אינם נאמנים. ולכן כל ימיהם מחסור, לכן דואגים הם תמיד למצוא להם עבודה מן הצד להגדיל מעט את הכנסת הבית, חושבים מחשבות לבנות את הרפתים לבהמתם במעט הכסף אשר קצבו להם, ואשר גם אותו לא שלחו להם בשלמות במועד ובזמן בעת אשר הגשמים עוד לא היו בארץ וימי החריש טרם הגיעו והאכרים וסוסיהם היו פנוים מעבודה; דואגים לתקן את הבית לבל ימך המקרה ולבל ידלוף הגג בבתי הקרשים אשר לאחדים מהאכרים. הנה כי כן כל היום בלבם דאגה, ובצואריהם עול חובות קטנים, – דבר המסוכן מאד לאכרים עובדי אדמה, כידוע. ויחדלו מבתיהם יופי ונוי, כל כלי בתיהם המה פשוטים בתכלית הפשיטות, רובם מעשה ידי האכרים בעצמם, אין כל לוקסוס קל גם מדברים המותרים לאנשים מעולם הדעת; לא ראיתי בבתיהם ספרים ומכ”ע, והרגשתי בעצמי כי דבר לי עם אנשים מעולם שכלו עבודה קשה, עבודת פרך עמל ותלאה…

ידעתי כי בלב רבים תתן שמחה התמונה אשר תארתי מחיי בני גדרה, כי חיים כאלה המה סמל דמות חפצם לאכרים מאחינו, וזה פתגמם תמיד, כי לא לאדונים בעלי אחוזות עלינו לעשותם, כי אם לאכרים פשוטים עניים, החיים על אדמתם ועל יבולה בצמצום. לו גם יהי כדבריהם, הנה עלינו לדעת כי בבני גדרה אמנם הצלחנו למצוא אכרים מתאימים אל החפץ, וזה אמנם אך הצליח המעשה בידינו ולוא יקומו עוד הפעם צעירים כצעירי ביל“ו ויחפצו ללכת לאה”ק, אז עלינו יהיה למנוע אותם מזה בכל אשר בידנו, כי הדרך אשר הלכו בו בני גדרה ויבאו אל מטרתם, לא דרך כבושה היא כי אם דרך מתנדבים חלוצים העוברים לפני ההמון, דרך גבורים – ואין מביאים ראיה מן הגבורים. כי אם אמנם חרפה לאיש להיות מוג-לב, אבל הלא נודה כי אין כל איש מישראל מחויב להיות גבור במלחמת עמו ורעיון לאומי; זאת רק נחלת נזירי אלהים וחלק בחירי הדעה – ובני “גדרה” באחדים מהם.

ו.

ומה עשתה החברה “חובבי ציון”, זאת החברה אשר נתנה את דגלה ביד “הגדרים” לשאת אותו על הרי ישראל?

זאת אשר עשתה: היא קנתה להם אדמה בינונית ותחלק אותה בין בני המושב, ותמוד לכל אכר חלקת אדמה אשר “לפי דעת החברה” תספיק האדמה לכלכלת האכר, ותצו עליהם לזרוע את אדמתם. ראשי החברה קראו בתורה, כי ארץ ישראל היא “ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון” ומקרא מצאו כי יצחק אבינו זרע וימצא מאה שערים באחת השנים; ובכן ילכו להם האכרים וישלחו את ידיהם בעבודה ויוציאו לחם מן הארץ ויאכלו לשבעה ויברכו את ה' ויהללו את חו“צ. אבל שכחו כי ארץ ישראל תשתרע משני עברי הירדן. וכי היא ארץ הרים ומישור. אין ספק כי אדמת עבר הירדן, כפי עדות כל התרים שעברו בה, היא ארץ “חטה ושעורה”, וגם אדמת המישור ביהודה ובכל ארץ הגליל תצמיח כל זרע, אבל ההרים הלא לא ידעו חטה ושעורה, ההרים הלא ינטעו אך “גפן ותאנה ורמון וזית שמן”, ואדמת המושב גדרה הלא ביהודה הוא, ויהודה הלא ברובה ארץ הרים היא. ואמנם ההרים והגבעות טובים מאד לנטיעת כרמים, וגם נטעו האכרים “הגדרים” כרמים על אדמתם, אבל הנטעים האלה הלא יתנו פרים לבעליהם אך אחרי עבור שנות מספר ועד העת ההיא, עד אשר יחללו האכרים את כרמיהם, במה יחיו את נפשותיהם? הלא ברור הדבר כשמלה כי נחוצה להם עוד אדמה לזריעה נחוץ להם שדה לבן. ואמנם המצב הזה של בני גדרה נגע כבר אל לבות טובי “חובבי ציון”, ובאספתם הכללית לפני שנתים ימים נמנו וגמרו, לאסוף כסף ביחוד למקנה האדמה החסרה לבני גדרה, ובאספה ההיא, הבינו את ערך “גדרה” ויתנו לב אל עניני המושב הזה, וימנו גם פקיד מיוחד מאת חו”צ לפקח על עסקי המושב הזה. לא אכחד את האמת תחת לשוני, כי בדבר הפקיד אשר מנו הצליח הדבר ביד החברה, כי נמנה איש ראוי והגון לאותה אצטלא, כי לו נבחר אחד היעזואיטים הנמולים, כי אז היתה שאלת השמיטה מרעשת את המושב, כאשר ראו עינינו בעקרון; ולו נבחר לפקיד אחד “העסקנים” שבנו, כי אז לא נכון היה בוחר בדרך פקידי הנדיב, ובני גדרה מרי הנפש היו מגרשים אותו מעל פניהם, כמו שנעשה גם לאחדים מפקידי הנדיב בהתנשאם על קהל ה' ויאמרו למלוך. אם כה ואם כה – והמושב היה נחרב. – אבל בנוגע להשאלה הראשית, שאלת האדמה, עוד לא נעשה מאומה מטעם ראשי החברה, אם כי הקהל, החברים של החברה חו"צ הראה לדעת כי נכון הוא לצאת לעזרת “גדרה” בכל לב. ביד הגזבר בפאריז נמצאו סכומים ידועים השלוחים אליו ביחוד למקנה האדמה, וגם באספה האחרונה בקיץ שעבר דרשו כמעט מורשי כל האגודות לקנות האדמה החסרה לבני גדרה, והמורשים הסכימו בשם אגודותיהם לשאת בכל עול, אף להקים את בני המושב הזה על בסיס נכון ונאמן בל ימוט לעולם:

כזאת דרשו המורשים בקיץ העבר וגם נכתב בספר. ואמנם בימים האחרונים מדדו פקידי הנדיב כברת ארץ מאדמת קאסטינא, המושב החדש אשר הנדיב בונה, אלף וחמש מאות דונם אדמה. את האדמה הזאת נתן הנדיב לראשונה לשלשה אנשים מחו“צ אשר היתה להם אדמה ביסוד המעלה, ומאז לקח הנדיב את “יסוד המעלה”, תחת פקודתו, ולא אבה לדור עם פרטים בכפיפה, ויתן להם תמורת אדמתם את ט”ו מאות הדונם בקוסטינא. ואת האדמה הזאת נתן הועד המרכזי, ברשיון האחדים אדוני הקרקע, לעבדה ולזרעה לבני גדרה. אבל אם מתברכים בני “חובבי ציון” בלבבם, כי בזה נתנו לבני גדרה את האדמה אשר תחסר להם, הנה לפתרון שאלה באופן כזה יקרא האשכנזי: חשבון הנעשה שלא מדעת בעלים. אני הגבר נסעתי מגדרה אל החלקה ההיא בקצה קאסטינא, והנה אמנם האדמה טובה, אבל דרך שתי שעות מפריד בין גדרה ובין השדה ההוא. ועתה יקומו נא יודעי עבודת האדמה בין חובבי ציון ויעידו, אם יש יכולת לבני גדרה להאחז באדמה אשר מרחק רב כזה בינה ובין מושבותיהם, ואף כי בארץ אשר הדרכים לא סלולות! זאת ועוד אחרת; נניח דבר הבלתי אפשר, כי ילכו בני גדרה לעבוד את האדמה הרחוקה הזאת, ויצאו לפעלם בכל יום הראשון בשבוע וישובו לגדרה בכל יום הששי; אבל אם כן הלא נחוץ כי יבנו להם על החלקה החדשה בית אחד לשבתם, רפת גדול לסוסיהם, גדרות לבעירם ומקום לתבן ולמספוא, לפי זה נחוצות אפוא עוד הוצאות, – ובכל יום ויום בת קול יוצאת ומכרזת מאת חו"צ: אפס כסף, כלה העם מהביא. ועוד בה שלישיה, הנה כמה ילכו מבתיהם בגדרה לעבוד את חלקת השדה החדשה אשר חלקו לחם, הלא אך מחצית מספר האכרים, ובכל המושב גדרה נמצאים כחמשה עשר אכרים, ועתה אם מחציתם ילכו להם מן המושב, – מי זה ישאר בגדרה לשמרה? האם חמשה או ששה אנשים ונשים וטף ישמרו עיר ומלואה?!

ולבד כל אלה, למה זה נעשה שקר בנפשנו – להתהלל בהון זרים לאמר כי לנו הוא. הן האדמה החדשה לא מקנת כסף החברה חובבי ציון היא, כי אם מקנת אנשים יחידים, שהמה אמנם בבני החברה חו"צ, אבל המה קנו את האדמה לעצמם, לצרכם ולהנאתם. אם כן, היום אמנם נתנו הרשיום לועד המרכזי כי יוריד את בני גדרה אל שדותיהם; וביום מחר, כאשר יעבדו האכרים את האדמה, יסירו מקרבה את הקוצים ואת החרולים, יסקלוה מאבן, יזבלוה בזבל בהמותיהם וירוו את תלמיה בזעת אפיהם, ובכלל, יחדשו את פניה ויבנו את שוממותה, אז – מי לידם יתקע? – אם לא יבוא בעל הקרקע ויאמר לבן גדרה המחזיק בה: אסוף ידיך וסור לך מזה, כי האדמה הזאת מקנת כספי היא; ונמצא עמל בן גדרה יורד לבהלה!

ובכן, זאת לעשות לבני גדרה להעמידם על בסיס נכון לבל יצטרכו עוד לתמיכה: נחוץ להמציא להם אדמה על גבול אדמתם דיה לעבודתם, אדמה אשר ידעו כי לגדרה היא ואין לאחרים כל זכות ורשות עליה; נחוץ להוסיף סוסים לעבודתם את האדמה החדשה אם תקום להם, כי עתה אך צמד סוסים לכל שני אכרים, והדבר הזה הוא ענין רע מאד; כי יקרו ימים אשר שני האכרים ימצאו אז חפץ בצמד הסוסים, ומי ידחה מפני מי? ואם ימלאו את חסרון האדמה נחוץ לתת להם כסף לקנות הזרע לזרוע אותה, וכן לכלי המחרשה החסרים להם; נחוץ להוזיל מן הקופה את הכסף אשר קצבו להם ראשי חובבי ציון לבנין הרפתים לבהמתם, לשלוח את הסכום בפעם אחת, ולא חלקים חלקים. אם את זאת יעשו “חובבי ציון”, ויעשו את זאת ברגש, בלב נדיבות, ביד רחבה ובעין יפה, ולא מעט מעט, לא בעצלתים ובידים שפלות, לא צעד אחד לפנים ושנים לאחור, כי אם פעם אחת, – אז יקומו בני גדרה על רגליהם, ואך שנה אחת אולי ידרשו תמיכה מאת החברה. אבל עתה מעשי “חובבי ציון” הבל, ובלב כל איש מעשה ורגש, מעורר אך צחוק מכאיב לב. על כל דבר קטן בני גדרה פונים אל פקידם, והוא אמנם יודע כי בן גדרה מבקש רק את הנחוץ, אבל יודע הוא ג"כ את מצב קופת “חובבי ציון”, ולכן יצמצם מעט את הסך הנדרש; אחר כן יפחיתו עוד באודיסא וסכומי אודיסא יקטינו בביליסטוק. ובאופן כזה הדבר הולך, ובאופן כזה יחפצו לכלכל את הדבר הגדול והנכבד, דבר הישוב, ובאופן כזה תומכים מושב אכרים, – ועוד מתאוננים ומתלוננים ואלו לאלו שואלים: עד אנה תמשך התמיכה לבני גדרה! לולא דרך-עצב בי, כי אז שחקתי מקרב לב….

ראשי אגודות “חובבי ציון” באשר הם שם! יודע אני כי את חובתכם לבני גדרה אתם ידעתם כלכם, כלכם תדעו ותודו כי העזרה לגדרה היא לכם לא רשות, כי אם חובה אשר קבלה החברה על עצמה, וכי בגלל זה באתם אל האספה האחרונה ותדרשו כמעט כלכם להכין את המושב הזה פעם אחת, למען תדעו כי בניתם מושב בארץ ישראל. לא פה המקום לעוץ עצות ולהציע הצעות לפניכם, אך באתי להזכירכם את חובתכם אשר בני גדרה גובים מכם בצדק ובמשפט, ועל כל אגודה ואגודה לעשות בעירה כפי אשר ידרוש מקומה. אמנם גמרתי בנפשי לבלתי בוא במאמרי זה בריב עם אנשים פרטים; אכן הלא כלנו יודעים מי עמד לשטן באספה האחרונה על דרך גדרה, מבלי דעת מדוע ולמה… אבל עתה, כאשר המושבות פתח תקוה ויסוד המעלה באו לחסות בצל הנדיב, עליכם החובה לדרוש בחזקה כי יבנו את גדרה ויכוננוה. ואם קצרה ידכם לעשות את הדבר הזה, אם כל חובבי ציון לא יוכלו לבנות מושב בן חמשה עשר אכרים בארץ ישראל, – אז בושו והכלמו והניחו את הדגל מידיכם ולמה זה תשלו את נפש בני גדרה בהבטחות הבל, בתקות שוא ומדוחים? ואל נא תפחדו, אחי; הדגל הנעלה לא יתגולל בעפר; כי המצא ימצא גואל לו, והוא ירימנו וישים אותו על נס והמונים המונים אחריו ימשכו. עין בעין אנו רואים כי לא כמצב כל הגוים מצב ישראל בארץ כנען, כי למרות כל החשבונות וההגיונות ישראל עושה חיל בארצו, ואף אם יתמהמה בכל זאת נחכה כי יבוא גם יום לבנות גדרה!

ראשי “חובבי ציון”! איכם?

האומנם אדם אין?! האומנם אך ההד יענני בקראי?!…

ז.

הנה קראתי בשם המושב החדש אשר הנדיב בונה, הלא הוא מול אשדוד והיהודים קראו לו “באר טוביה”; בקרתי גם אותו.

הדרך עובר בעמק לא עמוק, גבעה מזה וגבעה מזה, ועל שתי הגבעות בנינים נראים; ויט הרכב את ידו השמאלה, והנה מסלה חדשה סלולה, וזה הוא המושב החדש “קאסטיני”. סרתי אל בית הפקידות ומצאתי את נגיד המושב בביתו, כי בונים ואמנים רבים עשו מלאכתם בהמושב, ועליו להשגיח עליהם, ולכן לא יצא ביום ההוא לראות בעבודת האכרים בשדה. פקיד המושב הזה הוא עצם מעצמי האכרים ובשר מבשרם, כי בא מרוסיא וילמדהו הנדיב תורת עבודת האדמה, ובראותו כי עשה חיל בלמודו, שם אותו לפקיד נגיד על המושב הזה. מהאכרים כמעט לא מצאתי איש, כי עת העבודה היתה וכל האכרים והחניכים עבדו את עבודתם בשדה, ודרך קנה הראות ראיתי אותם והבטתי על עבודתם מרחוק. בקאסטיני כמעט אין אכרים אזרחים אשר נתחלקה ביניהם האדמה, כי אם חניכים העובדים כשכירי יום עפ“י פקודת המנהל, והנדיב בנה להם בתים, בתי עץ בינונים, כי הקולוניא הזאת עוד מתכוננת בעת הזאת. ראיתי את הבאר אשר החלו לחפור, את האסמות אשר ירו אבני פנתן, וגם עברתי כה וכה בלוית הפקיד על פני האדמה סביב להקולוניא, ונוכחתי כי טובה האדמה גם לזריעה. המושב הזה יכול לשאת כששים משפחות, וצעירים כמספר הזה מתחנכים עתה לעבודת האדמה במושבות הנדיב. ושמעתי שיחה נאה, כי יש את לבב הנדיב “להתקשר מעדנות” עם אשתו הנדיבה כי לה בית יתומות בפאריז אשר בו תגדלנה ששים יתומות עבריות, כי תהיינה לנשים לששים הצעירים, והנדיב “מתחייב א”ע” לכונן את הזוגות על אדמת קאסטיני, להרבות קולוניסטים בישראל. הספור הזה הוא בלי ספק יציר מחשבותיהם של ליצני הדור, אשר גם בארץ ישראל לא יחסרו, אבל כבר אמרו חז"ל: אין מקפחין אפילו שכר שיחה נאה:

משם נסעתי, ואבוא בערב מועד צאת הכוכבים לעקרון, ומה ראו עיני? עיר קטנה שבליטא לנגד עיני, – לו היה עלי להוציא משפט על פי הקולות אשר עלו באזני מחלונות היציע השלישית של בית חומה גדול, הוא בית המדרש, הקולות הידועים ונכרים, קול המון העם בלמדו תורה. אבל לו באמת עיר ליטא היא, – מאין באו לה בתי אבן גדולים ורמים, בתי אבן לשני צדי הרחוב וששה עשר חלונות קרועים לכל יציע לאורך הבית החוצה? בכל בית גדול ישבו בתי אבות אחדים כי בעת הבנות המושב היה רעאוף הפחה בירושלים והוא היה צורר לבית ישראל, וגם אז נאסר ליהודים לבוא להשתקע בארץ ישראל, ולכן היה הרשיום לבנות בעקרון אך בתים אחרים, ויבנו בתים גדולים למושב משפחות אחדות בכל בית. דרשתי למשכן הפקידות, והנה אין כל פקיד ומנהל, ולא מצאתי בלתי את רב המושב, מרא דאתרא, יושב ולומד מעל פני טור יורה-דעה. לא הספיקה עוד הרבנית להביא לפנינו את ספלי הקאפֿפֿע, כמנהג ארץ הקדם בקבלת פני אורחים, ואני עזבתי את הבית ועליתי במעלות בית התפלה. סביב לשלחן ארוך מצאתי כמעט כל בני המושב יושבים ולומדים משניות; כי זה היה “בין מנחה למעריב”, וזמן החריש עוד טרם יגיע בארץ, על כן עתות הקולוניסטים בידיהם, והמה קובעים להם עתים לתורה, הכל כנהוג בערי ליטא. בעינים מלאות שמחה ואהבה הבטתי על המראה הזה. הן אמנם רגיל ומצוי הוא מאד בערי מושבותינו; אך פה בקולוניא ישראלית בארץ ישראל יעורר בקרבנו רגשות שונים מאד מאשר יעורר בקרבנו שם, בערי ליטא הברוכות…

כל הקהל נתן לי שלום. כאשר אמרתי, הנה הוסרה הפקידות מאת המושב, יען כי לרגלי קטטות קלות ודברים של מה בכך וענין השביעית נפלו דברים בין הפקידים ובין האכרים, ותדרוש הפקידות מאת העקרונים לחתום על כתבי התחייבות שונות, וימאנו האכרים ויבעטו בפקידי הנדיב ולא שמעו בקולי מצותיהם, ויחר בהם אף הנדיב ויסר מהם את הפקידות, ויקח את בית הספר ואת בית המרקחת מאת המושב.

– האיש הזה – קרא בשמי ה' פינס ההולך עמדי לעיני האכרים – הוא אחד מאלה אשר חתמו על המכתב השלוח לכם מאת האספה האחרונה, אשר מסרתי אז לידכם.

– האם תוכל לשמוע את אשר בפינו? – פנו אלי האכרים.

– לא, אחי; איש לא שלחני אליכם, ואיש לא שמני לשופט ביניכם. אמנם זאת אזכורה, כי אנחנו יעצנוכם טובה כי תשלימו את פקידי הנדיב, ואז יאיר את פניו אליכם וחלקכם יהיה מאושר בארץ. הלא תדעו, אחי – הוספתי באחרונה – כי רבים מאד מקנאים בגורלכם?

– לנו – ענוני אחדים, ראשי המדברים – היו בתים ושדה גם בארץ מולדתנו, ואם כעבדים נחשב גם פה, למה לנו איפוא ארץ ישראל? אנחנו לא גלינו מארצנו, לא עמיגראנטים היינו, כי אם באו אלינו לבתינו ויקחו אותנו להביאנו פה אל המנוחה ואל הנחלה; והנה עתה פקידי הנדיב משתררים עלינו, – מה לנו איפוא לצרה הזאת?

– בינו, אנשים נבונים, בדברים המעטים האלה, ועניני עקרון ברורים יהיו לפניכם. קראו את הספר “יסוד המעלה” של המנוח ברי"ל, ותראו כי אמת בפי העקרונים. עתה אולי יראו אלה אשר השתדלו אז בפאריז, לכונן מושבות בארץ ישראל לאכרים עברים היושבים שקטים על אדמתם בארצות חוץ ועובדים אותה, כי שגו מאד מאד. המה אומרים כי חפצו להוכיח לעיני הפאריזים כי היהודים מסוגלים לעבודת האדמה, האם בגין דא צריך לראיה והוכחה?! האם מאת האלף האכרים (לא גוזמא קא תני) העברים עובדי האדמה בכל נפות ארץ רוסיא לא יוכיחו ולא יקיימו את המשפט כי היהודים מסוגלים ומוכשרים לעבוד את האדמה?! ובכלל איה העם בארץ אשר יהיה בלתי מוכשר, בלתי מסוגל לעבודת האדמה? עוני ומחסור וכפן מעבר האחד, ואדמה רחבת ידים מעבר השני – אלה המה המורים הנאמנים אשר למדו תורת עבודת האדמה לכל בני האדם, והשדוך בין הרעב ובין האדמה עולה תמיד יפה, ועל ברכיהם יולדו “חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון”, אך עקש ופתלתל יכחיש את המשפט הזה. “האם מוכשרים ומסוגלים היהודים לעבודת האדמה?” אם באמת נשאלה שאלה כזאת בין נדיבי עמנו בפאריז, אזי היה לענות להם בדברי מיראַבאָ ותשובתו על השאלה שעלתה לפני המחוקקים בצרפת בקץ המאה שעברה, אם ראויים היהודים לזכיות אזרח בארץ. הוא אמר: עד אשר תשאלו אם ראוים המה, שאלו נא אם אנשים המה, אם בני אדם המה היהודים; ואם בני אדם המה, אם השאלה הזאת נפתרת אצלכם בחיוב, אזי אין עוד מקום לשאלה אם ראוים המה לזכות אזרח. כן היה לאנשי לב להשיב גם לנדיבי עמנו בפאריז, בעת יעצו על נדיבות לצאת לעזרת עמנו. המשתדלים, בחפצם להראות כי מסוגל היהודי לעבודת האדמה, עשו כאשר יעשו עבדי הרוזנים והנסיכים ופקידים, בהכינם ביער איל וצבי ויחמור לעת צאת האדון לצוד ציד ביערו, למען יוכל האדון להתפאר כי ידו מצאה לו הציד ויהיה שבע רצון, אם כי לו ידע האדון את האמת היה בוש להרים פנים אל עבדיו ואל מכיריו היודעים ומבינים כי מחסרון דעתו את הצידה נתנו לפניו לצוד מן המוכן. כן עשו גם המשתדלים; המה חפצו להראות כי היהודי מסוגל לעבודת האדמה, וילכו ויקחו אכרים עברים ויביאום לפני נדיבי פאריז, ויאמרו עליהם: התפארו עלינו כי נעשה את האנשים לאכרים. אבל לו בחרו ליסוד המעלה את הנודדים העניים אשר התגוללו אז בראש כל חוצות ושאפו אז כברת ארץ ישראל לעבדה ולהוציא לחם מקרבה למלא את רעבונם, כי אז היו עושים שנים טובות: לעניים נתנו לחם ושבעים נשארו על אוחוזותיהם; “מה שהיה נצרך להם להוכיח” היה יוצא להם, ושאלת עקרון לא היתה לנו.

אך אל נא נזכור עונות ראשונים, – ולבי עלי דוי מאד אם חלילה יקרה רע את בני “עקרון”. העקרונים מצאו חן גם בעיני הנדיב בהיותו בארץ ישראל, אף קרא את המושב בשם “מזכרת בתיה” לזכרון אמו. וחשב עליה טובות רבות, כי באמת מראה פני האכרים, שהם אנשים פשוטים ועברים פשוטים ואכרים פשוטים, בלי שום התחכמות וגדלות המוח, – מראיהם החיצוני הזה יקרב אליהם לבית נדיבים לחבבם ולרחמם. והנה נתגלגלו הדברים ויבואו גם הבטלנים אשר מאפס עבודה באו לשמור על גבולי השמיטה, וידיחו את התמימים האלה בדברי חלקות מעל הנדיב, וישלחו מדנים בין העקרונים ובין הפקידות, ומעשה שטן הצליח מעט בידם.

מעט ולא הרבה; וכל האומר עקרון תֵעקר אינו אלא טועה; המושב עקרון לא יתמעט לעולם, ואם ירחיק הנדיב נרגנים אחדים מעל הנחלה אין כל סכנה לעקרון, כי את מקומם ימלאו אל נכון טובים ורצוים מהם. עקרון לא תֵעקר, כי גם “הירושלמים” מבינים עתה כי הרחיקו ללכת, והנם עתה מתאמצים להשיב לב האכרים אל הפקידות, וגם לב הנדיב צר לו על נטע שעשועיו זה, ויסלח להם כרוב חסדיו:

ח.

עוד מושב-תאומים אחד בקרתי, ובו כליתי את המושבות בנגב יהודה. אל המושבות “יהוד” ו“פתח תקוה” הלך עמדי הד“ר א. מ. מזי”א (מ’זרע י’שראל א’יסרלין), אשר שלחו הנדיב מפאריז להיות רופא כל המושבות ביהודה. שני המושבות האלה מושב-תאומים הוא, כי מיסדי “פתח תקוה” בראותם את אויר אדמתם כי לא טוב הוא, ויבנו בתים לשבתם על יד הכפר “יהוד” אשר להערבים, ויקראו למושבם כשם הכפר. אבל בהמשך הימים נוכחו לדעת כי אין לך דבר העומד בפני חפץ נמרץ, וכי יש עצה ותרופה גם נגד אויר בלתי טוב, כי אם אך יטעו עצי איקאליפטוס ובכלל אם ירבו לנטוע עצים שונים, אז ינקה האויר והתושבים לא ידעו רע. כן עשה הנדיב ביהודה למושב עקרון, כן עשה לפי הנשמע גם בארץ הגליל וכן עשו גם האשכנזים הווירטעמבערגים “בוני ההיכל” בכל מושבותיהם. הן אמנם במושבות האשכנזים רב גם עתה מספר המתים, אבל לא באויר הרע סבת הדבר, כ“א מפני שהאשכנזים האלה זה דרכם כסל למו לבלתי עזוב את מנהגי המקום שיצאו משם, והגם גם פה בארץ המזרח, ארץ החום והשמש, מרבים לאכול בשר וסובאים שֵכר במדה מרובה, בעת אשר אחינו ישראל מתפרנסים במדה ובמשורה ושומרים את תורת הבריאות על פי חקי התורה, זאת התורה המקבלת ומשמרת את חיי היהודי יושב ארץ ישראל. – השדות הרבים הסובבים את המושב “פתח תקוה” מכל עברים היטיבו מאד את אויר המושב ההוא, ובעלי השדות בנו את בתיהם ואת חצרותיהם בקרב המושב, עד כי אבד ליהוד את ערכו לפנים, והיה הולך ומתמעט. אבל כבר אמרתי כי אם יכון מושב בארץ ישראל, אז אחד גורלו להתרחב ולהתפשט ולהתגדל ולא להתמעט. ערך המושב “יהוד” בתור קולוניא של עובדי אדמה מבני עמנו קטן בעיני, כי עבודת האדמה לא רבה שמה גם בכמות גם באיכות, ואולי לא אשגה הרבה אם אומר: כי כל עובדי אדמה שב”יהוד" המה מבני “פתח תקוה” ואלה שאינם מבני “פתח תקוה” אינם עובדי אדמה. אבל תחת זה יש להקולוניא הקטנה הזאת ערך אחר. שם תקע אהלו רבי מרדכי גימפל יפה, אחד הרבנים הנודעים שבליטא, ועל צבאו יחנו עוד אחדים מיודעי התורה, וגם אחד המדפיסים התורנים שבירושלים בנה לו שם בית ואומר לכונן שם גם בית דפוסו, ומפני כי כל הקולוניסתים צעירי הימים מכבדים את התורה ונושאים בחפץ לבב עין אל הרי ישראל, לכן היה המושב “יהוד” מקום תורה ותלמוד, והאויר הטוב והבריא השורר תמיד בשדות המושב, הוא כאבן חן למשוך אליו לפרקים גם אחדים מתורני ירושלים ולומדיה.

זאת ל“יהוד”. אבל ערך “פתח תקוה” גדול ונכבד מאד. “פתח תקוה” הוא זקן המושבות של אחינו בארץ ישראל, ועליו עברו כל ההרפתקאות, כל התקופות אשר עברו על הישוב בכלל. כפי הנודע, המושב הזה נבנה בתחלה ע“י אחינו תושבי ארץ ישראל. ומפני סבות רבות עזבו פעמים רבות את המושב וחזרו ויסדו אותו. המיסדים הראשונים פנו אחר כן, כאשר נולדה התנועה הגדולה לישוב הארץ, אל ראשי חובבי ציון, וימצאו להם עזרה גם אצל נדיבים רבים, אנשים פרטים, אשר התנדבו סכומים ויקנו להם חלקים בהמושב הזה. וכאשר נדבת האנשים הפרטים לא יכלה להביא את המושב לכלל שכלול, שלחה החברה “חובבי ציון” את ה' וויסאָצקי, והוא הוציא סכומים גדולים לבנין המושב ותמיכתו. עקבות כל התקופות והרפתקאות האלה נכרים ונראים בהמושב; המה נכרים ונראים גם באנשי המושב, גם בסדר החיים שמה, גם בתמונת הבנינים. כל עין רואה תעיד, כי כל הנעשה והנמצא עתה בהמושב לא היה במחשבה תחלה, כי הכל נעשה בידי הזמן, בידי מקרים שונים. יש שמה קולוניסתים אשר לא יצלחו גם למלמדים בערי ליטא, יש ארבעה אנשים “קולוניסתים” אשר רבנים סמכו את ידיהם עליהם, כי בידם להיות מורי הוראה בישראל, והמה בלי ספק באמת יראי-שמים ומופלגי תורה; אבל – הם בעכו, ועבודת האדמה באספמיא… יש אנשים בינונים, אשר עוד לא הכריעו בהם חכמים אם עובדי אדמה המה או חנונים בלא חנויות, אבל אין ספק כי בניהם יהיו אכרים, ומחלציהם יצאו קולוניסתים. ויש ב”פתח תקוה" אכרים עובדי אדמה, קולוניסתים נעלים במובן הטוב והמובחר של המלה הזאת, ועיני ראו ולא זר עשרים אנשים מאחינו עומדים בשורה ועודרים במעדר חפירה ותעלה סביב אחד הגנים, ועברתי על שדות “פתח תקוה” וראיתי אחינו עובדים אותה ביד חרוצה כיאות לאכרים נאמנים לאדמתם. ולפי תכונת האנשים הוא גם מבטם על החיים, ולפי זה יסדרו את חייהם בבתיהם; כי יש אשר יחיו חיי אכרים המקוים לתבואות שדותיהם וראש כל חפצם להרבות את גפניהם ולהיטיב שדותיהם; ויש אשר ילמדו אל דרך בני ארעא דישראל בני “החלוקה” ויביטו בפני כל איש חדש אולי נדיב הוא… וגם בחוצותיה ובבניניה נכרת הקולוניא הגדולה הזאת. החוצות והבנינים מפוזרים ומפורדים על פני כל המושב, שם כבר גדול לאורך הרחוב ופה בית בבית יגע, הנה הרחוב הזאת נבנתה ישר, ופה רחוב אחרת יוצאת דופן, כי ידי אנשים רבים ושונים הכינו תכנית המושב הזה.

וכל זה אשר אמרתי על אדות “פתח תקוה” הוא לא לריעותא כי אם לטיבותא, כי באמת “פתח תקוה” הוא המושב האחד בארץ ישראל אשר יצאתיו בתפארת עיר, לא כפר מלא אכרים אשר כל אחד דומה לרעהו, לא כפר אשר כמעט גם הבתים גם יושביהם ידמו איש אל אחיו, – כי אם עיר נושבה, אשר מרבית תושביה מתעסקים בעבודת האדמה. והתמונה הזאת, תמונת עיר, אין ליתר המושבות אשר ראיתי; ולכן אחשוב למשפט כי לא בגנות “פתח תקוה” ספרתי, כי אם בשבחה.

אולם דעת הנדיב אינה נוחה מזה. חפצו ודעתו כי יהיו כל תושבי המושבות אכרים עובדי אדמה, ואך בידי אלה הואיל לתמוך, בקחתו בסוף הקיץ שעבר גם את “פתח תקוה” תחת פקודתו. ולכן הוא מריק את ברכתו רק לאלה אשר אדמה להם ואשר יסכימו להקדיש את כל כחותיהם רק לעבודת האדמה עפ“י התנאים אשר ישים הוא ופקידיו לפניהם. הוא בחר לו רק כ”ח משפחות, ויחלק אותן לשני ראשים: הראש האחד לנוטעי גנות, והראש השני לאכרים עובדי אדמה. זאת תהיה עבודת המשפחות בשנה הראשונה, ובשנה הבאה יהיו נוטעי הגנות לעובדי אדמה. ועובדי האדמה לנוטעי גנות, וכן יעבדו עבודתם חליפות: שנה בגנות ושנה בשדות, והעובדים יתחלקו ביבול זה וזה.

כי ראה הנדיב ונוכח כי מטעי הגפנים בכל המושבות אשר אך אליהם נשאו עיניהם הקולוניסתים, כי יוכלו להחזיק מעמד ברבות הימים, – מטעי הגפנים האלה לא ירבו להביא ברכה על אדמת “פתח תקוה”. אדמת “פתח תקוה” אינה מוכשרת כל כך למטעי הגפנים, כי אבנים וחמר מעט בקרבה, וגם האדים העולים מן האחו הקרוב אל המושב לא יתנו לאשכלות הגפנים להבשל כל צרכם כמו ביתר הקולוניות. ולעומת זה קנה הנדיב נחלה גדולה על גבול “פתח תקוה” על שפת הנחל ירקון, אשר שם המים בעמק שלשה או ארבעה מעטר, ואין טוב מזה לנטיעת הגנות. ובעת שבקרתי את המושב כבר החלה המלאכה, ומלבד הגנות הקטנים אשר במצות הפקיד נוטעים האכרים לעצמם כפי שאמרתי, הנה יש את לבב הנדיב לנטוע גן גדול שמה כאשר עשה ב“ראשון לציון”, לנסות שמה את כל המטעים אשר אויר ארץ ישראל ישפיע מברכתו עליהם, בגנים יטעו עצי פרי, כמו תפוחי זהב, לימונים, אתרוגים וכדומה, גם ינסו לגדל תולעת המשי, צמר גפן ועוד, אשר אמנם לא בקרוב יתנו את פרים אבל בהמשך הימים יהיו לברכה להאכרים וילמדו את ידיהם להוציא לחם וכלי מילת מן הארץ הטובה אשר להם. ובאמת מצוה רבה לעזור לבני “פתח תקוה”, כי אדמת המושב הזה רחבת ידים היא, להם כארבע עשר אלף דונאם, והאדמה כלה איננה רעה בכללה ויש בקרבה גם עדיות. ואין כל ספק אצלי, כי לו נוסדה הקולוניא הזאת לא ע“י אנשי ירושלים שאינם יודעים בטוב הישוב ויסדו את המושב “הן ולאו ורפיא בידם”; כי לו הקרה ה' אחוזה ב”פתח תקוה" לפני החלוצים הראשונים מיסדי “ראשון לציון”, אשר המה עשו את מעשיהם בחרף נפש וישחקו לכל מכשול ופגע, – לו כזאת נהיתה, כי אז היה המושב “פתח תקוה” ראש המושבות של אחינו בארץ ישראל לכל דבר, כאשר הנהו גם עתה אב בשנים וגדול במספר תושביו.

כבר הזכרתי כי על גבול אדמת “פתח תקוה” ילכו להם מימי נחל ירקון. נהר שוטף בארץ ציה כארץ יהודה מחזה יקר הוא מאד, ולכן נסעתי לראות את הנהר, ומה נשתוממתי לראות בית רחים גדול בנוי על שכר הנהר, ושנים עשר גלגלים יתנועעו בכח השטף ויסובבו את הרחיים ואת הרכב. ככל בניני הארץ גם בית הרחיים נבנה אבן, ואופן הרחיים שונה מכל שכמותו בארצות אירופא. באירופא הגלגלים מסודרים בורה אחת או בשתי שורות, ובבית הרחיים ההוא הגלגלים המה מסודרים כתבנית חצי גורן עגולה. אדון הרחיים הוא אחד מעשירי הערביאים, ופרי רב ישאו הרחיים האלה לבעליהם. כפי שהוגד לי הנה ראה גם הנדיב הידוע את הרחיים האלה ויחמוד אותם מאד לקנותו, ויצוה על פקידיו לבוא בדברים עם הערבי אולי יחפוץ למכור את אחוזתו. לו קם בית הרחיים להנדיב למקנה, אז היו לו שני עברי הנהר.

ט.

… אבל הן היסוד האחד אשר הישוב החדש בארץ ישראל עומד עליו, הוא חסד וצדקה של איש אחד, בחסד הנדיב ובצדקתו, ושמש צדקה הלא תחדל לפעמים להאיר כי יעבור רוח ויבואו עבים לרגלו ועין השמש תכוסה במשאון. הכרך הגדול של הישוב נבנה על אבן אחת, – ומי לידנו יתקע כי האבן לא תמוש פתאם ממקומה, לא תתמוטט. הן הנדיב איש הוא ולא אל; אמנם איש כביר ונאור, לא איש כאחד מאתנו, בלתי אם בחיר הדור ומופת לבני אנוש, אבל בכל אלה אך איש הוא, – ומי יודע מה יולד יום. דבר הישוב כפי הנודע לרבים יכעיס את הנדיב תמרורים, ורבים מבני המושבות ממרים המה עם הנדיב ועם פקידיו, ואולי בבקר לא עבות אחד ישוב הנדיב מדרכו הטוב ונחם על מעשהו הנעלה ויחדל לתמוך בידי המושבות. כבר אמרתי, כי כפי אשר נוכחתי אני ממעשי הנדיב בארץ ישראל, הנה עוד לא בא הנדיב לכלל דעה שלמה וגמורה על אדות הישוב בכלל בארץ ישראל, בלתי אם הוא עוד בוחן ובודק ומנסה את הדבר, וכל אשר עשה ועושה עד היום הוא אך, כפי הנראה, בבחינת נסיון, לראות היצליח ד' את הדבר הזה בידו או לא. ובכן אולי ילא הנדיב לעשות נסיונות ובחינות בעמלו ובכספו, ויעזוב את הענין בידי הזמן כי יגמור הוא את הדבר ויוציא את המשפט. ועוד הפעם: הן הנדיב איש ולא אל, אמנם איש צעיר לימים ומלא כח עלומים, וכל בית ישראל ישאו רנה ותפלה בעד אורך ימיו ושנותיו, – אבל הלא בן תמותה הוא ככל אדם… “לולא היה גשם שוטף בליל וואטערלא, אומר סופר אחד, כי אז הצליח בידי נאפאָלעאָן להביא את כלי התותח בעוד מועד, ולאירופא היו עתה פנים אחרים”. מקרה אחד, קטן או גדול, יקרה את הנדיב – וכל הקולוניסתים בני המושבות יעזבו לנפשם, גורלם בידיהם ינתן ואל אָן יפנו אז?"…

על מדוכה זו ישבתי ימים רבים והרביתי מחשבות, כי בעניני החיים ובפרט בענין גדול ונכבד כדבר הישוב, שואלין ודורשין גם “מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור”, כי לא דבר ריק הוא, ובדבר הזה כל תקותנו.

דעתי אני כי אם, על כל צרה שלא תבוא, על פי איזה מקרה חלילה ימיש הנדיב פעם אחת את חסדו מאת המושבות, אז יחסר לנו מושיע ורב, אבל המושבות ישארו בכל זאת על מכונם והאכרים יכלכלו את נפשותיהם גם כי תחדל התמיכה אשר המה מקבלים עתה מדי חדש בחדשו ואשר לעת עתה, מודה אני, לא יוכלו לחיות בלעדה. כי באמת מצב האכרים במושבות הנדיב עומד על בסיס חזק. לכלם יש שדה וכרם, כברת אדמה דיה למספר נפשותיהם, בתים לשבתם ורפתים לבהמתם, בהמות למחיתם וסוסים לעבודתם. מים לשתות וכלי העבודה, בתי תפלה ובתי מרחץ; רובם הורגלו בעבודה ומבינים את אשר לפניהם, כי תורת הגננים והיוגבים המלומדים של הנדיב הלא בתוך מעיהם של רוב האכרים; הפקידות של הנדיב הנחילה להם את הכרת עול-זקן וראשון ושופט ונשוא פנים, גם למדה אותם לעשות את מעשיהם בסדר ובמשטר. במשך ימי שבתם על אדמתם למדו אל דרכי הארץ, חקיה ונמוסיה ושומעים את השפה המדוברת בין תושביה, ובכלל המה מרגישים תחת רגליהם אדמה נושבה. הנרפים והעצלים יאבדו דרך, אבל העובדים והעמלים ימצאו את לחמם תמיד.

ואל נא ישאלני הקורא: הן עתה על הנדיב לכלכל את כל האכרים, לתמוך בידם ולנהלם בכל צרכיהם, ובמשך השנים האלה עוד לא התיצב אחד מהם על רגליו לבל יצטרך עוד בתמיכת הנדיב, ואם כן, הלא ברור הדבר כי התמיכה עתה נחוצה להם, ואיך אגזור אומר כי יכולים היו כל הקולוניסתים להתקים גם בלי עזרת הנדיב! אם כה יאמר הקורא, אז אענהו: כי לא הרי קולוניסתים עומדים ברשות הנדיב כהרי אכרים עומדים ברשות עצמם, כי עתה אין ביד הקולוניסט לברור לו דרך בעבודתו אשר ילך בה, דרך הנאתו לפי חפצו, טבעו ובינתו. עתה הקולוניסט הוא אך מכונה ביד מכלכלה, חומר ביד היוצר, רוח המושל ינוח עליו כל היום. וגם המושל בעצמו ובכבודו איננו יודע אל נכון מה יהיה משפט הקולוניסט ומעשהו ברבות הימים; כי גם הנדיב ופקידיו, אך מנסים את הדבר, לראות האם זה או זה יצלח בידם ויעשה הפרי אשר המה מחכים, והקולוניסט הוא החמר אשר ממנו יחפצו לברוא בריאה תאות נפש הנדיב – אכר בן ישראל בארץ ישראל. איזה הדרך שיבור לו האכר היהודי בארץ הקדושה – זאת היא, לפי דעת הנדיב חידה, אשר במחיר פתרונה לא ייקר כל קרבן, ולכן כאשר נודע בעולם המדעים כי גפני אמעריקא אינם יראים מפני תולעת הפֿהילאָקסעריא, היה את לבב הנדיב לעקור נטוע ולהוציא פעם אחת את כל גפני צרפת מכרמי האכרים ולטעת גפני אמעריקא תחתיהם, ולא שם לב כי לרגלי הזה יהיו הקולוניסתים מוכרחים לקבל תמיכה למחיתם עוד מספר שנים עד אשר יגדלו הגפנים החדשים.

בחינות כאלה ומפעלים נכבדים כאלה יוכל לעשות אך איש כהנדיב, אשר נשאו לבו לברוא אכרים אשר יהיו למופת, איש אשר עשרו רב מאד ויש לו האמצעים הנחוצים לעשות הנסיונות האלה. האכרים המה אנשים פשוטים. לו סלקה הפקידות של הנדיב את אפטרופסותה מאתם, כי אז היו מסתפקים במה שיש להם, אז היו גומרים את זמן הבחינות והנסיונות, – והיו מזמרים את כרמיהם, והיו מקוים לה' כי לא תאכל התולעת את גפניהם אם כי מארץ צרפת מוצאם. כל זמן שהאכרים המה תחת ידי הפקידות, כל זמן שהמה מחויבים לכלכל את עבודתם בשדה ובכרם לא על פי חפצם המה, כי אם על פי התורה היוצאת מבית הפקידות, על האכרים, כמובן, לקבל תמיכה, לקחת כל הדרוש למחיתם ולהוצאות ביתם, כי לא לנפשם עבודתם עתה כי אם לפי רוח המצוה אותם ונהג בם. אולם אם עבודתם תהיה להם, אז ימצאו דרך בחיים ויעמדו על רגליהם; ואלה אשר יפגרו מלכת, אות הוא כי משחתם בם, עצלים או נרפים המה, – וילכו להם באשר יתהלכו.

הנני שונה ומשלש דבר אחד, אשר באמת יכולתי להשמיע בדברים מעטים, אך אינני מתחרט על זה, כי השאלה הזאת היא שאלה נכבדה. עלינו לדעת ביד מי תלוי גורל הענין הקדוש אשר אנחנו מתעסקים בו – אם ביד המקרה, ביד איש אחד, או בידנו אנחנו, ביד האכרים והחפץ לעמול ולעבוד. דעתי אני כי פתרוני את השאלה הזאת אמת. ולא רק השערה אנכי משמיע, כי אם נוכל ללמוד סתום מן המפורש, הן כמעט בכל הקולוניות ישנם אכרים רבים העומדים ברשות עצמם; יש גם ואד-חנין אשר כל אכריו עומדים שלא ברשות הנדיב, ובכל זאת המה עומדים וקימים, – ומדוע איפוא לא נאמין כי גם יתר האכרים החוסים עתה בצל הנדיב יוכלו לעמוד על רגליהם, ויוכלו להתקומם בעת רוח מצויה ושאינה מצויה?

עוד יש כח בישראל ובגבוריו, מתוקה שנת הכח הנעלם הזה ולא יחפוץ להתנער משנתו. אבל בעת צר ומצוקה, בשעת חירום, בעדנא דריתחא – אז… אז ידע כל העם כי יש אלהים בישראל, ולו אנחנו מקוים, ולו אנחנו מחכים, ובו נבטח ולא נבוש, ונדיבים מה המה כי נשים בהם מבטחנו!

י.

הם כל בשר וכרעו, קוראים, ברך – אנכי מעלה על דל שפתי שם גדול ונורא, אנכי על ירושלם אדברה!

עוד בביתי אמרתי וגם אל רעי ומכירי בארץ ישראל הגדתי תמיד, כי כל מטרת מסעי הוא רק לראות את המושבות ושלום האכרים החדשים, ולא הערים הקדושות והמקומות הנפלאים וכל הזכרונות הנהדרים מגמתי, כי בושתי וגם נכלמתי להודות כי גם אני בן “השכלה”, נוסע להשתטח על הקברים ובוחר בדרך הבטלנים הבורחים ציונה וארצה ישראל מפני הרמה המחטטת בבשר המתים בארצות הטמאות. בושתי להשמיע כי בכל עת ובכל שעה מאז עמדתי על דעתי בת קול היתה יוצאת מחדרי לבבי ומכרזת: לירושלים, לירושלים! – בושתי להשמיע זאת כי במשך תקופת “השכלתנו”, במשך התקופה אשר השחיתה בנו רגשות רבים, אבדנו מעט גם את הרגש הקדוש אל עיר קדשנו. “ירושלים לנדה היתה” היתה למלה בפי כל הסופרים החדשים, והפתגם הזה היה לרוח שקר בפי כל נביאי הספרות החדשה, זאת הספרות אשר כל כחה היה לחלל ולא להלל, אשר הראתה נפלאות בשלילה. הן אך עצל ורפה ידים לא הכה על קדקד ירושלים, כל אחד ואחד האריך לשון למול העיר הנפלאה הזאת, ומי מבני הספרות לא חשב לו לצדקה לשלוח אצבע ולדבר און ולבוא במשפט על כל נעלם בעיר הקדש. חטא חטאו הסופרים וגם אני עבדכם ביניהם, וחטאתי זאת נגדי תמיד. ירושלים הוא מקדש הארץ, עיר הערים, לשמה ולזכרה יבאו מכל קצוי ארץ. ואין גוי וממלכה בתבל אשר לא יכבדו את עפר העיר הזאת. אשר באבניה מתחת, בשמיה הבהירים ממעל וברוח המרחפת על פניה יש סוד גדול ונורא, יש כח טמיר ונעלם, אשר אכנהו אדמהו ולא אדעהו… התשפוט סופר עברי, את העיר הנפלאה הזאת – ואתה נבוב ולא חכם להבין את ערכה הגדול בתולדות ימי האדם, ואתה טרם באת בשעריה ולא תחוש את הרגשות אשר יחוש לב האיש המאושר או האומלל, אשר רגליו עומדות בתוככי ירושלים.

דברים רבים בטבע האדם אשר הלב והמוח נלחמים עליו תמיד, והאדם עושה חנף להשכל וישמע בקולו ולבו בל עמו, “מה הוא ירושלים?” – ישאל השכל, ותשובתו בצדו: עיר באזיא הקטנה, ולא יותר. אבל הלב איננו מסתפק בתשובה צנומה כזאת. בתמהון גדול שואל בנימין דיזראעלי: “האמנם כאתונה ירושלם, או כגבעות השווייץ והרי קרים – הרי יהודה?” ולמרות עיני ההגיון הפשוט והשכל הישר נרגיש בלב, בעמקי הלב, בסתר חדריו, שם עמוק עמוק, כי אין דמיון ואין ערוך לאתונא ולרומא ולכל הררי עד אל עיר דוד ואל הררי ציון.

אך למי כל זאת? הן נפשי הלא יודעת מאד, כי מעל ספון האניה, מיפו, חפצתי לרוץ כרגע ירושלימה, ואך הסתרתי את חפצי זה בקרבי ועשיתי ימים ששה בהמושבות. למה לי כל האותות והמלים הנשגבות והמבטאים היפים, ולמה לי כל התנצלות, אשר כל זה הוא אך מעטה שקר על האמת. למה אתבושש? ראשית כל חפצי היה לראות את ירושלים ומקומות מקדשיה ומחמדיה לפנים, וחפצי זה מקורו ברגש, ברגש הלב, כמו שאדם חפץ ומתאוה לראות את מחמדי לבו. “ירושלים, ירושלים – דובבו שפתי ברעדה יום לפני בואי שעריה – מחר אקוה לראותך, מחר אשקך אחבקך ואחונן את אבניך הקדושות, אלה אבניך אשר עוד תזכורנה את גאונך ותפארתך שהיו לך בימי קדם. מחר.. מחר…”

עוד בעינו עמד השמש נוטה לפאת ים, ואנכי יצאתי מיפו בכרכרה כסויה רתומה לשלשה סוסים קלי המרוץ, ונער אשכנזי מבני הווירטעמבערגים נוהג בם. הכרכרה היתה דיה למושב ארבעה נוסעים, אולם בה ישבנו אך שנינו, אנכי ועוד אשכנזי אחד. הדרך העולה מיפו לירושלים היא מסלת האבן אשר סללוהו הצרפתים, ותחדל להיות בחזקת סכנה, ובה יעברו רגלים ונוסעים ולא יכשלו. משני עברי המסלה גנות ופרדסים ושדי תבואה וכן תלך לה המסלה ותעבור על פני ארץ מישור בואך רמלה, היא גת של הפלשתים, לפי דעת רבים. האשכנזי ההולך עמדי במרכבה ספר לי לתמו על אדות המושבות של אחינו, וירבה להלל את עבודתם בשדה וביותר את ארחות חייהם. ברמלה עמדנו לנוח לנסוע אל בית המלון של אחד האשכנזים, ועל כוס חמים חקרתי ודרשתי מפי בעל המלון איזה הדרך לעיר לוד, אשר ידעתי כי לא רחוקה לוד מרמלה, ועלי היה לסור ללוד לראות את בית הבד של ה' יוסף פֿיינבערג, אחד הבונים את ראשון לציון. והנה אנכי שואל את פי בעל המלון, וד' הקרה לפני את ה' פֿיינבערג בא מלוד ויסר אל בית המלון הוא ובנו עמו. עברו רגעים אחדים והתודענו איש אל אחיו, ואחרי אשר קבעתי לו מועד לבקר את לוד, כלו הסוסים לאכל את חקם ונלך הלאה.

לאט לאט עברנו את ארץ המישור, והרי יהודה החלו. הרי סלעים מתנשאים וירקיעו שחקים, והדרך מטפס ועולה וכנחש עקלתון יחדור בנקרות הצורים ובבקיעי הסלעים. יד חרוצים ועמל רב פלסו את הנתיב הזה, אשר במקומות רבים ישתרע בצלע ההר או ילך לו על פי גבעה צרה ומשני צדי הדרך נשקף תהום נורא מאד. במעלה ההרים האלה לא ימהרו הסוסים לרוץ אורח, ועוד טרם עברו שעות אחדות עמדנו לנוח שנית, אם כי לא הרחקנו עוד ללכת. המקום אשר נחתי שם הוא השער אשר בנה הטבע להרי יהודה, וכן יקראוהו גם הערבים “שער העמק”. עשינו שם שעה ושתים. והשחר טרם עלה ונאחז את דרכנו הלאה, אחרי החליפו הסוסים כח, ועברנו דרך המקום הנקרא “קולוניא” והמקום הנושב הקרוב אל ירושלים מהלך שעה או פחות מזה.

שכבת הטל עוד היתה פרושה על ההרים, ואנחנו התקרבנו אל עיר האלהים. מלך היום יצא לקראתי, וקוי זהב לאלפים נראו במזרח הרקיע. רבות מחשבות היו בלבי, זכרונות רדפו רעיונות, רעיונות השיגו זכרונות, ואין קצה לדפיקות הלב החזקות… זכרתי את עמי מקדם, זכרתי את אחי בני הגולה, זכרתי את כל הנפשות הקרובות ללבבי בביתי, זכרתי כי היום י"ב חשון הוא יום הלדת חברתי ואשת בריתי, והיא רחוקה, רחוקה עתה ממני, ולא תדע את הסער הנורא המתחולל עתה בלבבי, אשר בכל רגע ורגע כאלו נכון הוא להתפוצץ לרסיסים, להשבר כנבל יוצרים.

– כל הבתים והבנינים האלה המה לבני ישראל – פנה אלי האשכנזי, כמו הבין את אשר הגה לבבי – אך זה כעשר שנים החלו לבנות להם בתים מקיר העיר וחוצה, ועתה כל בניני הרחובות האלה להם המה. ועד היום אינני יודע, אם תנחומים או צרות עין היו מבצבצים מתוך דברי האשכנזי, כי אמנם רעה עין האשכנזים מאד באחינו אשר באמת בשנים האחרונות כמו התעוררו לתחיה.

סרתי אל בית המלון, ומרוב רגשותי בקרבי שכחתי הכל. איש חסיד היה בירושלים והיה עומד על מבוא העיר מדרך יפו, והיה מזכיר את היהודים הבאים ירושלימה לקרוע את בגדיהם כדין, עתה מת החסיד ההוא, ויתמעטו הקורעים את בגדיהם, אבל הלב, לב ישראל, יקרע וילך תמס בהציגו כף רגלו על סף העיר, בשממון נורא ישאל: הזאת העיר?… החילותי לסדר את מעשי ואת דרכי בעיר הזאת, אבל כרגע נוכחתי כי אין בי כח להתיצב נגד החפץ, לא, – נגד ההכרח המכביד עלי אכפו למהר ללכת אל כותל המערבי. אינני זוכר את הדרך שעברתי בה, כי רגלי נשאוני והלכתי כבהמה בקעה אחרי מוליכי, ועיני דלו למרום לראות את הכותל “זהו כותל המערבי” אמר לי ההולך עמדי בדממת קדש, אבל גם בלעדי יגיד הבנתי לפני מה אני עומד… אינני זוכר איך נחלצו המנעלים מעל רגלי, איך נפלתי מלוא קומתי ארצה, איך נשקתי למו פי מבלי הרף את האדמה ואת לוחות אבני המרצפה אשר תחתי, ואיזה דרך באו הדמעות מעיני ויהיו לנחלי מים ויכו גלים בלבי ותתחולל הסערה בקרבי. לא יכולתי וגם לא נסיתי לעצור ברוחי ולעצור בעד זרם דמעותי. קול שאגתי ובכיי נתך בקול ילד קטן הבוכה, בלי אומר ובלי דברים, והדבר הזה כפי הנראה לא מצא חן בעיני השמש, ויפריעני ויניח לפני את התהלים ויראני את הפסוקים שנוהגים לאמר לפני הכותל. שוטה! הוא לא הבין כי בשעה הזאת לא היה צורך לי בכל פסוקים ובכל תפלה מסודרת ובכל “מנהגים”. עזבתי את הכותל בשבר לב מאד, – בשבר לב כזה עזבתי את חצר הקברות בהאמעל עיר מושבי בקיץ שעבר, אחרי אשר קברתי שם את בתי אשר יחידה היתה לי…. עזבתי את הכותל ואת חצר הקברות, והרגשתי כי עוזב אני בזה חלק גדול מחיי, נתח טוב מלבבי, ומי יתן ולא יהיו רגעים כאלה בחיי כל איש, כי רגעים כמו אלה יוכלו להוריד אנוש פתאום דומה או לכל הפחות להכותו בשגעון…

אזכרה – ואהמיה. נורא, נורא על כל סביבי!…

יא.

לא מראה עיני הכני בתמהון ובשממון לפני כותל המערבי, כי אם הלך-נפש. כי למראה עין דבר אין בכותל הזה להרעיש מיתרי לב איש ולחולל סער בקרב בן ישראל. וגם “חורבן” שם אין. האבנים אינן שרופות אש, הכותל איננו הרוס, שדרות האבנים אינן צלמות, ובכלל חורבן הכותל הזה אינני בסדר ומשטר כיאות לזכר לחורבן. אבל אחר כל זאת אומר אני כי פעולת הכותל הזה נוראה מאד, כי גדלה מאד חרדת הקודש הנופלת על בן ישראל במקום הנורא הזה עד כי רק בגלל הכותל, כותל המערבי, לבד, ראוי ונכון ללכת ירושלימה. ערי יהודה וחוצות ירושלם מלאות זכרונות לאלפים היקרים לכל איש ישראל ועל כל שעל ושעל ישמע צלצלי זכרון הנעימים לאזנו, יראה זכרונות אשר בשפת אלמים יספרו לו את אשר היה לנו בימי קדם. אולם לוּ כל אלה לא היו, לוּ נגוזו ועברו פעם אחת כל הזכרונות העתיקים יחד, ואך הכותל לבדו נשאר לפליטה, גם אז די לאיש ישראל לשאת טרח ומשא ולבוא לראות בעיניו את השארית הזאת הנמצאה. חוקרים אחדים מטילים ספק בההגדה על אדות הכותל הזה. חסרי לב ואין בינה! המה לא יוכלו להאמין ולהסכים כי אמת בפי ההגדה, כי באמת יעמוד כותל אלפים שנה וכי באמת יש עוד בעולם שריד “מבית התפלה לכל העמים” ופליט מכל התהפוכות אשר לא חדלו לעבור על ארץ הפלאות הזאת מיום גלתה יהודה ובעלוה זרים. על זאת יתפלאו להם החוקרים כאות נפשם, אבל בעינינו אנו לא יפלא. אנו יודעים כי עם ההגדה אנחנו, כי אולי העם כלו הוא אך הגדה; אבל בהגדה זאת נובע מעין חיים בכח נעלה מאד, וההגדה הזאת תוכל בגאון לשחק לכל המקרים המתהוים בעולם העשיה. מה לי לדעת ולשפוט כמה אבנים בהכותל מחומת הר הבית וכמה אבנים הושמו על הכותל ממעל בזמנים מאוחרים. יודע אני, כי אין גוי ואין עם בארץ אשר יבוא להשתחות ולשפוך שיח לפני הכותל הזה, ואך אחינו יבאו מכל ארצות גלותם לספר ענותם באזני אבני קדש אלה, ואך ישראל בוכה שם לכל משפחותיו, אות ומופת הוא כי עומדים אנחנו אחר כתלנו. לנו, הכותל הזה, ואיש אל יזיד לגעת בו!

ואחרי שובי אל בית מלוני מבקר את הכותל המו מעי מאד ולא יכולתי כלכל רוחי בקרבי. צר היה לי המקום לשבת בירושלים, צרים היו לי חדרי בית מלוני המרוחים, צרה היתה לי כל העיר כלה… לפי סדר מעשי אשר רשמתי לי, היה עלי לבקר אנשים אחדים ומקום זכרונות שונים, אבל כל אלה היו אצלי בחלול הקדש לעמת המראה אשר ראיתי על יד הכותל. באתי החדרה וסגרתי את הדלת בעדי ולא חפצתי לראות פני איש, וכאשר גם קירות חדרי שמו מחנק לנפשי, צויתי להכין לי עגלה וסוסים ללכת חברונה.

עוד הפעם עמדה כרכרה רתומה לשלשה סוסי-ערב, ונער עברי אחד נוהג בם. על יד שער יפו בקש הרכב נוסעים לעיר אֵל-חָליל, היא חברון, ולא מצא, וישרוק הנער הנוהג בסוסים אל אחד הנערים השובבים ההולכים בטל בחוצות ירושלים ויעלהו אליו, וידפוק בסוסים ונלך. בין הברכה התחתונה ובין המקום אשר יחל שם הנחל קדרון נמצא שכר עתיק יומין, ועל פני השכר הזה עברנו כעל פני הגשר הנטוי על אחד הנהרות, מימיני השארתי את בָתֵּי “מזכרת משה”, והחלונו להתרומם לאט לאט על הדרך המתנשא מעל ירושלם, משם יפתח מראה נהדר, וכל העיר כלה נשקפת משחקת על הגבעה המוקפת עֵמק, וסביב לעמק הרים הרים, הררי אל… אך אין עתותי בידי להתענג על מראות ומחזות שונים, כי עוד מעט יפנה היום, ועלי עוד למהר ולבוא אל קבר רחל בטרם יבוא השמש.

והדרך ההולך מירושלים אל חברון נפלא מאד מאד. עתה סללה הממשלה מסלת-אבן מירושלם לחברון והנוסעים הולכים בעגלות כאורח כל ארעא, והסוסים הטובים והעגלה המרקדת והמסלה הישרה אל נא ישכיחו את הנוסע כי הולך ועובר הוא בארץ, אשר על כל מדרך כף רגל פלאי פלאים מתגוללים עליה ובקרבה. הרי סלע אשר לא נטע עליהם עץ שנות מאות רבות, מנהרות ומערות, עינות וברכות, שרידי בנינים אשר בהם ישבו אזרחי הארץ מעולם, ובסלע חצובים קברים אשר אולי בהם שכבו עצמות אבותי. ושבח אני את המסע בימים עברו, המסע על כתף עירים וחמורים, בעת אשר הנוסע לא היה נחפז לרוץ ולא עשה דרכו מהרה, וילך לו לאט לאט לרגל חמורו, וישם עין ולב על כל הנמצא משני צדי הדרך. ויתבונן על הר וגבע ויקח תורה מפיהם. עתה יעברו כצל ויחלופו כענן מראות נהדרים ומחזות קדש, אשר העונג מהם עולה שבע על הטרח ועמל הדרך, אשר אמנם אינם עוד למשא על ההולך בצבים ובכרכרות על מסלת אבן ודרך סלולה. הן מירושלים עד קבר רחל אמנו כמעט לא ראיתי מאומה, כי עברתי את המקום הזה במשך שעה אחת, וכל אשר יראה במרחק בהרי ד' אלה יעוף כחלום על פני עינינו ואיננו.

קבר רחל נשען על יד הדרך. הקבר מימין, ומשמאל על הגבעה בית לחם יהודה. הזכרון הזה הוא אך מקום תחנות ובקשות לנשים קשות רוח ומרות נפש ולא ידבר מאומה אל עין הנוסע, כי ההיכל הקטן הנבנה על מצבת קבורת רחל הוא בנין לא ישן, וטעמו כטעם רוב בניני הערבים: בנוי ברחבה וכפות עליו מלמעלה. ומפני כי בארץ הקדם כבר הסכנתי לראות בנינים כמו אלה, לכן לא היה גם קבר רחל לפלא בעיני. אבל תחת זה לא שבעה עיני מראות דבר נפלא אחר, בלכתי עוד שעה בדרך העולה חברונה, על יד הכפר ברק. בעמקי הסלע חצובה מערה גדולה ועמוקה, ומדרגות רבות חצובות בסלע הולכות ויורדות עקלתון אל תחתית המערה. ושם במערה שלשה חדרים, ובכלם בארות מים. הבארות האלה ימלאו מים ממעין אחד המפכה בצד המערה, והמים זכים וטהורים כעין הבדולח. ומפני כי רבם המה מימי המעין הזה, לכן בנו בימים הקדמונים ברכות גדולות לא רחוק מן המעין בעמק… וכפי אשר הגידו לי היו ימים אשר מן הברכות האלה היו צנורות להביא מים אל ירושלים. אם אמת בפי ההגדה הזאת או לא, אך בנין המערה נפלא מאד, ואופן בנינו מראה כי ישן נושן הוא, זכרון לחכמת אבותינו ועמלם. על פי הרושמים אשר מצאתי חרותים על כתלי המערה נוכחתי כי רבים הנוסעים אשר ירדו במערה והתפלאו על בנינה ויחרתו את שמותיהם לזכרון עולם. אך לשוא בקשתי אותיות עבריות בכל הכתובות, כי לא מצאתי… ואחרות את שמי על כותל המערה, ואצא מלא תמהון על יקר ערך הבנין הזה, ועשיתי את דרכי הלאה חברונה.

עיר חברון יושב בעמק והרים סביב לה, אך ההרים לא ירקיעו שחקים בגבהם כמו ההרים הסובבים את ירושלים. שם הראוני את קבר אבנר בן נר במערה אחת אשר לאחד הערבים, ועל יד הקבר נבנה גם אהל קטן למסגד, קבר עתניאל בן קנז באחד המערות ששם ראיתי תשעה כוכין, ועל יד בית החומה הגדול אשר בנו הרוסים מחוץ לעיר, הראוני את העץ אשר שמה קבל אברהם אבינו את שלשת אורחיו… כאלה כן גם יתר הדברים אשר יראו להנוסעים בעיר חברון: הגדות טפלות אשר גם המכחיש בהן לא יחוש, כי על העיר הזאת עברו הרפתקאות רבות והתגלגלה תחת מסבות שונות, ובימי הרומים ואחרי כן במשך ימי ממלכת הנוצרים אחרי מסעי הצלב, היתה חברון בידי אנשים זרים אשר לא שמרו את הזכרונות העתיקים, וכמובן מי האיש אשר יוכל לשמור בטהרה הגדות כאלה, אשר הנקל לאבדן גם אם יעברו איש מפי איש.

אל ההגדות הטפלות לא אוכל לצרף את ההגדה על מקום מערת המכפלה, כי הבנין הזה ביסודו ישן נושן הוא, ושדרות האבנים בתחתית הבנין הגדול על מקום מערת המכפלה הנה כתבנית האבנים אשר בכותל המערבי, היינו אבנים מרבעות וזר מהוקצע סביב להם, אשר לי משפט החוקרים הזר הזה אות ומופת הוא כי ידי בני ישראל חלו בהן, כי זה היה דרך היהודים להקציע אבנים באופן כזה. אבל לדאבון לבבי אך על הבנין מחוץ עלי היה להתבונן, כי אל מערת המכפלה פנימה לא ירדו גם הישמעאלים, ואת היהודים ואת הנוצרים לא יתנו לעלות גם אל ההיכל אשר בנו על המערה, ואך שבע מעלות יעלו היהודים והנוצרים ולא יותר, כי קנאים מן הערבים יפגעו בו. במעלה השביעית משמאל יש חור בקיר, ועל דברת אנשי המקום החור הזה נוקב ויורד אל תחתית המערה, ולכן ישלח המון המאמינים פתקאות דרך החור הזה אל ישני חברון.

זאת היא חברון: את הדברים אשר עליהם ראוי לשום לב ולהתבונן לא יתנו הישמעאלים לראות ולבקר; ואת אשר יתנו – איננו ראוי לשום לב.

וביום ההוא שבתי ירושלימה.

יב.

עוד רך וצעיר היה ענין הישוב, המושבות החדשים בארץ ישראל אך החלו לצמוח, גזע האכרים “הבונים החפשים” מבני אחינו עוד טרם שרש בארץ, – ורוח רעה עברה בין המושבות ובין ירושלים, בין הישוב החדש ובין הישוב הישן, בין האכרים ובין בני החלוקה, בין ועד “חובבי ציון” ובין ועד כל הכוללים. עין בעין ראינו כי דבר הישוב היה כעש לראש החלוקה וכרקב לגבאי כל הכוללים, וכעש וכרקב התאמצו הגבורים האלה לאכול במסתרים את שרשיו של הישוב החדש מתחת, אולי ימות בעפר גזעו אולי יכרת ולא יחליף, אולי תחדל יונקתו… מה הדבר הזה? איה פתרון החידה הנפלאה הזאת? מדוע התנגדו עמודי הישוב אל הישוב? ראה ראינו “מה המה עושים בערי יהודה ובחוצות ירושלים”, שמוע שמענו “קולות מהיכל” יוצאים מחורבת יהודה – ונאלמו השפתים, וחשכו העינים, ולבבנו היה מלא יגון, יגון נורא מאד… מה זאת? מה החלום הזה?

לא משנאה היה כל הרעש הזה, חלילה חלילה לרבני וגדולי אחינו בירושלים להחשב בשונאי ציון, ואיש אין בתוך בני ישראל בירושלים אשר לא יחפוץ בכל לב בישוב הארץ. אחינו בכל ארץ ישראל עניים המה, ואם איש אין בארץ אשר יהיה שמח בחלקו, הנה אחינו הירושלמים בודאי לא ישמחו במלאכת ה“קבצנות”, מלאכה בלתי נקיה ולא קלה, אשר ממנה לחמם נמצא. בכל לב יחפצו רבים מבני הירושלמים לעזוב את הקבצנות, אבל מפאת השוממיות הנוראה אשר בכל הארץ, מחסרון עבודה ומלאכה, מאפס כל ישוב יהודים עובדים אדמה או שולחים במסחר ובחרושת ידיהם – לא היתה כל יכולת להשיג עבודה ומלאכה. ויחי כל העם על הקבצנות, ותהי הקבצנות לבני ארעא דישראל כמים לדגים. בכל לב שמחו בני ירושלים על התנועה החדשה לישוב ארץ ישראל, לו ידעו כי כל בני הגולה אשר לבם טוב לארץ הצבי וחפצים להשקיע בקרבה את כספם, יפנו אל הירושלמים יושבי הארץ מעולם, וראשית כל דבר יעמלו “חובבי ציון” להושיב את בני ישראל, את הירושלמים, על אדמת ישראל. ראו ונוכחו הירושלמים כי באמת התנועה גדולה, ולכן קוו כי כל הכסף אשר יביא עתה העם לטובת הישוב, יובא אך לירושלים, ינתן ביד הגבאים הישנים, ואם כה או כה, אבל הכסף יחלק ביניהם. והנה נהפך להם פתאום כל הדבר סורי הגפן נכריה. מארצות הגולה אמנם באו כספים חדשים, אבל לקבלם באו משם אנשים חדשים; על פני ירושלים ועריה עברו מבלי שום לב; את פי ראשי ירושלים לא שאלו ולא התיעצו מראש עמהם, אם לבוא או לחדל; הגולים החדשים החלו להתישב בארץ, וכמו שכחו ולא זכרו את הישוב הישן. והאופן החדש, הפנים החדשים אשר לרגלי המצב הזה קבלה כל הצדקה כלה בארץ ישראל, היינו כי תהיה הצדקה רק תמיכה זמנית, תמיכה נתונה לאדם עד אשר יקום על רגליו, ולא תמיכה עולמית כעין החלוקה – כל זה הביא מורך בלב גבורי ירושלים, ותהי חתת אלהים על כל העדה, חרדה גדולה נפלה עליהם פן מעשה הצדקה של החלוקה יאחז גם הוא בדרך אשר גבלו להם הפועלים החדשים, ואז הלא צפוים המה כלם אלי קרץ, ותטוש המלחמה מחרבות ירושלים נגד הישוב החדש, המלחמה בעד פת לחם, מלחמת הקיום. זאת היא סבת כל המכשולים אשר הניחו הירושלמים על דרך הישוב, זה הוא הד כל “הקולות מהיכל” וזה גם דבר השמיטה…

אבל עברו ימים ושנים, ובמשך הזמן אשר הישוב הולך ומתפשט לאט לאט נוכחו הירושלמים כי משגה היה אתם. משגה היה אתם כי ערכו מלחמה עם מי שתקיף מהם, עם תנועה גדולה וחזקה מאד, אשר לא יכל לה גם להג השאננים, ואף כי קול ענות חלושה של ועד כל הכוללים. משגה היה אתם, כי באמת אין דבר הישוב החדש נוגע בענין הישוב הישן. העם לא חדל להביא נדבות, ההמון לא כּלא להוריד את פרוטותיו, וקופת רמב“ן לא חסרה כבראשונה, או ידעה מחסור כבראשונה. מה שהיה היה גם עתה, מה שנעשה יעשה גם היום, ועד כל הכוללים על משפטו יושב והכל על מקומו. ובכלל כל הכסף הנאסף בידי “חובבי ציון” לטובת הישוב החדש, מחמשה עשר עד שמונה עשר אלף רו”כ לשנה, הסכום הזה הוא כמר מדלי לעמת הסכומים הגדולים אשר ירימו תרומה בני הגולה לעזרת בני הישוב הישן. ובכן למה אפוא להם להחריד את כל החרדה הגדולה הזאת; למה אפוא להם להתגרות בבוני הישוב החדש. למה להם לקרוא לריב ומצה אשר יאכילום מרורים, לנחול קלון מכבוד.

קלון וחרפה שבעו בני החלוקה מכל עברים, אבל ביותר גדלו המכות אשר הוכו בית מאהביהם: מקרב בני ארץ ישראל יצאו אנשים חכמים אשר הודיעו את ירושלים את תועבותיה, אשר האירו נתיב על דרכי ראשי העם בקדש ובחיל ויזריחו שמש על כל הנעשה במחתרת, להסיר המצנפת ולהרים העטרה.

כי זה כעשרים שנה עבר רוח על ירושלים, רוח בקרת ורוח משפט, רוח דעת ויראת הקהל ומשפטו. החבצלת היתה הראשונה להביא בכורים מכל מסתרי ירושלים, ושכר הפעולה הנכבדה הזאת הרבה מאד. צפונות מני חשך נגלו בעמל עורך החבצלת, אשר בכלל ערך המכתב-עת הזה נכבד, בהיותו ראשון לכל ספרות בית יוסף לגשת אל הקדש ולהתבונן לפנים מן הקלעים בארץ ישראל. אם זעיר שם זעיר שם ביתר כתבי העתים לאחינו נפוצו ידיעות ברוח משפט על מצב ישראל בארץ אבותיו, הנה יודעי מסתרי הספרות יודעים היטב מבטן מי יצאו הדברים תמיד. החבצלת תקעה יתד בירושלים, וכל שוחרי תושיה ודורשי דעת תלו עליו את חרבותם ואת קשתותם.

אבל הארץ לעולם הולכת, ועם ישראל היושב עליה צעד צעדים אחדים לפנים. אהב ישראל חכמה והשכלה ותהי כל היום שיחתו; ולרגלי הדעת גלו עיניו והביט נפלאות; ואם עצם עיניו ועשה עצמו כלא שומע, אז הזכירוהו – וירא ויבן וידע… אז הגדילו עליו לאומים והוכיחו עליו חרפתו, ואלהינו עות אותנו ויקיף עלינו מצורים וחרמים. ויזכור ישראל את הברית אשר כרתו דברי הימים עמו להיות לעם עולם, ויעלה על לבבו את ירושלים ואת ארצו. אז נשאל נשאל “השחר” מאת ה' בן-יהודה “שאלה נכבדה”, העצמות היבשות, בית ישראל, החלו להתקרב אחת אל אחת, ורוח הלאום, רוח עם ישראל, היה לרוח הקדש בפי חוזי חזיונות, ותמלא הספרות אותם, ויהי הרוח הזה רוח חיים ותקוה ועתידות ותוחלת לכל העם… הד כל בני הגולה נשמע גם במרום הר ציון, ובעיר הקדש אוספו להם תחת דגל “הצבי” כחות רוחניים רבים וגדולים, והכחות האלה זה דרכם ואלה מעשיהם להפיח רוח חיים בלב אנשי ירושלים ויושבי הארץ. מעבר האחד מלחמה להכחות הטובים והבריאים האלה עם “הקבצנות” האוכלת כל שאר בשר ונפש ביושבי ארץ ישראל, ומעבר השני המה מתאמצים להחיות את ערמות העפר, לטהר את האויר, לקומם נשמות, לקרוא הידד לעמת כל תנועת חיים והתעוררות בקרב בני ציון היקרים; ידם האחת נטויה לעמת השקר והמרמה והחנופה והעצלות, אשר בגלל כל אלה גלה מירושלים כבוד ויקר, ואת ידם השניה המה מושיטים לכל עמל ישר ועבודה תמה וחפץ נכבד; שמאלם דוחה את העצלים והקבצנים אשר במסכנות יאכלו לחם, וימינם מקרבת את כל האכרים החדשים העובדים על הררי ציון, את האוכלים לחמם מיגיע כפיהם ונהנים מפרי עמלם; כאשר ישקדו לנתוש ולנתוץ, כן המה שוקדים לבנות ולנטוע. ורוח החיה, הממלאת את כל חללם של “האנשים החדשים” האלה, הוא רוח ישראל, רוח ישראל בטהרתו, והבריח התיכון המבריח את כל פעולותיהם מן הקצה אל הקצה הוא להיות לצור מעוז לצור ישראל ולעמוד ברזל לעמנו. ואם נזכור ולא נשכח כי גדול הכח של השם “ירושלים”, כי אם נשא נס וירושלים כתוב עליו אז ימהרו רבים להקבץ אל תחת הדגל, אז אך אז נבין מה גדול ערך הרוח החדש השולט עתה בירושלים. בית ספרים בנו בציון, – ומסמאלענסק עד לונדון ומדן עד באר שבע יביאו מנחה אל הבית הזה; דבר יצא מירושלים להפוך אל כל בני ישראל “שפה ברורה”, – ורבים מבני הגולה מיסדים אגודות, ופיות רברבן ממללים בשפת עבר. ואמנם כן, אין לך דבר אשר יפול בירושלים ולא ינח בכל גבול ישראל, כי אבן חן העיר הנפלאה הזאת למשוך בכחה אבירים.

הנוי והנצח של ירושלים יאצילו מרוחם על המושבות החדשים ויושבי בם. עיר קדשם קרובה אליהם. ואחינו היושבים בארץ יהודה מרגישים כי ירושלים היא לב ישראל, לב כל העם, ולכן יחושו כרגע האכרים החדשים את כל התנועה עת נוע תנוע עיר ציון, ויתנו אזן קשבת לכל הנעשה בירושלים. בימי מועד יעלו אכרים רבים לירושלים, יתרועעו ויתודעו שם אל “האנשים החדשים” אשר אמרתי, ישמעו מה ידברו בם בירושלים ויתאמצו לשפר מעשיהם על פי הרוח הטהור השורר בירושלים.

זה הכח לירושלים על המושבות; ולעמת זה, להפך, תרב גם הפעולה של המושבות על ערי יהודה וציון בראש. מושבות אחינו עובדי האדמה המה למופת חי וקים לבני ציון היקרים, כי לא נבראה ארץ ישראל לתהו, להתהלך עליה בטל כל היום, לאכול לחם עצלות מבלי יגיע כפים; כי תעודת ישראל בארצו לעבדה ולשמרה, וכי ארץ חמדה טובה ורחבה נתנה לנו ולא בית תפלה, ומושב זקנים. צעירי ירושלים רואים כי הנה ישנם עברים בארץ ישראל אשר לא יתחשבו על כל כולל, אינם חוסים תחת ממשלת כל גבאי-כולל, אינם עובדים גם את ועד כל הכוללים, אינם מפיצים מכתבים עם חותמות וציורים בין נדיבי עמנו, אינם משתטחים על הקברים בהר הזיתים ואינם מזכירים נשמות כל צדיק וצדקנית, – ובכל זאת העברים האלה חיים המה, ישבעו לחם ויראו טוב. ופניהם מפיקים אומץ וגבורה ושמחה בחלקם. רואים צעירי ירושלים כל זאת, כלמת פניהם תאכלם ומוסר כליותיהם עולה תמיד באזנם. ולכן יבחרו צעירים רבים מבני ציון לעזוב את משכנות אבותיהם בערי יהודה, וילכו להם אל המושבות לבקש להם עבודה בשדה ובכרם אחיהם ובני עמם, ותמיד ימצאו את מבוקשם.

הנה כן כן יזרח כבוד ירושלים על המושבות, ומיד המושבות קרנים לציון, – וברכת ד' ומנוחת עולמים ושלום אין קץ על כלכם, מקומות נהדרים בקדש!

יג.

בלעגי שפה ובלשון התולים ידברו כל הסופרים על דבר החלוקה. בעיני כל משכילי עמנו החלוקה היא צרעת ממארת בענין הישוב, ולו היה כח ועוז בידי הסופרים לעקור משורש את כל החלוקה, כי אז בלי ספק מהרו לעשות זאת פעם אחת. אנכי לא שמעתי ולא קראתי משפט על אודות החלוקה מה לעשות לדבר הזה, כי על דעת הסופרים אין תקנה להחלוקה רק לעשות כאלכסנדר מוקדון בשעתו לקשר הגרדי: לחתכו פעם אחת ולא יסף. סופרים רבים בקרבנו רואים תמיד אך את הצד הרע אשר בכל דבר, ודעתם קצרה להתבונן אל ערך הענין, לראות ולהבין כי גם טובה רבה צפונה בדבר אשר שנאה נפשם; המה קוראים חרב חרב על החלוקה, ואחת דתם: דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור, ולא יזכרו כמה יגיעות יגעו ראשי אחינו בני ישראל בשנות מאות רבות עד אשר יסדו את הישוב הישן העומד על החלוקה, וישכחו כי רבות עמלו הבונים, הלא המה טובי בני עמנו ואנשי השם, עד אשר הצליח בידם לבנות מקלט לעמנו בארץ ישראל, למען יהיה לנו חלק ונחלה וזכרון בירושלם. ומפני כי גם חלקי היה בשופטים לרעה את החלוקה, ולבל ידמו הקוראים כי גם עוד עתה דעתי להרוס את הענין הגדול הזה, אני מוצא חובה לעצמי להשמיע את משפטי בשפה ברורה, אחרי אשר בכלל גדול ונכבד הדבר הזה מאד. פני לא יחורו אם חוזר אני היום מדעתי לפני שנים רבות, כי בין השנים האלו ובין היום יפריד מסעי לארץ ישראל; אז למדתי מפי השמועה, ועתה למראה עיני אשפוט, והכתוב אומר: טוב מראה עינים מהלך נפש.

ראשית כל דבר נעלם מעיני הסופרים סכום החלוקה, סכום הכסף הנאסף בכל הארץ לטובת תושבי ארץ הקדושה, כי לו ידעו זאת אז הבינו כי המה נלחמים עם מי שתקיף מהם. אל ירושלם לבד יבוא כסף קדשים בכל שנה ושנה לערך מילליאָן וחצי פראנק, היינו ארבעה פעמים יותר מאשר אספו כל אגודות “חובבי ציון” יחד בשנה העברה – אות ומופת הוא כי כל העם מרים את תרומתו לטובת יושבי ארץ ישראל, כל המון בית ישראל, עשיר ודל, יקח חלק במעשה הצדקה, ולכן לו גם היתה משחתה בהחלוקה גם אז קצרה יד איש למנוע את כל העם מהוריד את פרוטותיו לקופת הצדקה אשר על קיר ביתו בכל עת רצון, כי כזאת אהב. דברו את אשר תדברו, תבקרו לכם את מעשי הגבאים כאות נפשכם, – אבל מה תעשו ומאת העם אין שומע לכם, העם אוהב את עיר קדשו, וכל קול משמיע על השקלים היוצא מחרבות ירושלם מוצא לו אזנים קשובות וידים פתוחות. אין כל ספק אצלי כי ברבות השנים ותהיינה ליובלים יעשה העם כזה גם להישוב החדש, ויפתח גם פתוח את ידו לטובת המושבות אשר נבנו ואשר יבנו ברצות ד' את דרך “חובבי ציון”; אבל עתה יביא העם את כל נדריו ואת כל נדבותיו אל הכוללים ויקריב את חלב שלמיו על מזבח החלוקה, – ואם נגד כח כזה תצאו, אם בצדקה כזאת תלחמו?!

וגם ערך החלוקה לא קטן הוא. יותר מעשרת אלפים נפש מאחינו האשכנזים יהנו מכסף החלוקה בירושלים לבד, מן הנמנה על כולל דייטשלאנד (הו"ד,) המקבל 250 פֿראנק בשנה לכל נפש עד בן הכוללים פינסק-קארלין המקבל רק עשרה פֿראנק בשנה לנפש. איך שהוא – המון גדול נהנה מכסף הקדשים האלה, ואם ימצאו גם כאלה אשר יקבלו יותר על חלקם שלא בצדק, או מקבלים ובלתי זקוקים לכסף הצדקה אבל אלה וכאלה הלא יבטלו באלף, ויתר העם כל המון המקבלים המה עניים ואביונים, והחלוקה היא משען ומבטח להם, וכסף החלוקה לא יוציאו כי אם על דברים הכרחים בחייהם – ומי זה יכלכל את המון העניים והאמללים האלה לו נסתלקה החלוקה פעם אחת פתאום?

לא לשפוך חמה על החלוקה ולדבר בקצף על אדותה, רק עלינו לחקור ולשפוט מה לעשות לה, לא להרוס אותה ולהרעיש עליה שמים וארץ כי אם לבנותה ולתקנה, לא להריע עליה כהריע על הגנב. אך לדבר על לב כל המתעסקים בה כי יתנו לב לשכללה ולהביא בה סדרים חדשים אשר הזמן דורש אותם.

עלינו לדעת כי לא רק אנחנו בלבד, לא רק בני ישראל מתעסקים בישובה של ארץ פלשת, אך כל העמים הנוצרים משימים עין על הארץ אשר קדושה היא גם להם, והמה, הנוצרים, יעשו מעשיהם ביד רחבה עוד יותר ממנו. כהני היונים והקאטולים בנו להם מקדשי תפלה בכל המקומות אשר אך מצאה ידם, מפעלים גדולים ונכבדים בארץ הצבי המה מעשי ידיהם להתפאר, וכל מזמה לא יבצר מהם, כל קרבן לא ייקר בעיניהם לרכוש להם כברת ארץ הקדושה. כתבי הקדש אשר לנו לא יאמרו קדושה הארץ, בעת אשר להנוצרים קדושה היא, ומפני כי להם הארץ ומלואה, עוז וגבורה, כסף ומשרה, לכן תמצא ידם בכל עת לרכוש להם מעמד בארץ אבותינו. והמה בונים בתי תפלה, בתים לאורחים, בתי ספר לבני אמונתם, בתי מחסה לנזיריהם ובתי חולים, בונים, בונים, בונים… וכל אשר יבנו ויכוננו טוב טעם ודעת שפוך עליהם. מטרתם תמיד לנגד עיניהם, לאט לאט הם הולכים וקרבים אל המטרה אשר שמו להם, וכחם לא יתם לריק. כל הכסף אשר יבוא ליד כהני הנוצרים מאת נדיבי העמים ישאר לעד בארץ ישראל, הכסף יוצא לבנין בתים לשבת או למקנה נחלאות או לחזק בדקי בתי מקדשיהם. הנוצרים נותנים בירושלם וביהודה את הכסף באבנים, במחיר בתי אבן אשר ירכשו להם ומיום אל יום יגדל ויתרחב שטח האדמה אשר נחלו להם היונים והקאטולים בארץ ישראל.

ומה היהודים האמללים עושים?".

אחינו בני ישראל גם המה מרבים להביא נדבותיהם, אבל כל הכסף הולך לאבדון ויורד לטמיון. הן כל כסף החלוקה יספיק למקבלו רק לשלם שכר דירה, ואם כן למה לנו לתת כסף ביד העם למען יהיה בידם לשלם שכר מעונם, הלא טוב טוב לנו לבנות בתים מכסף ישראל ומנדבותיו, ולתת מעון בחנם או גם בשכר מצער לעניי אחינו בארץ הקדושה. עתה כסף שכר הדירות יבוא אל אדוני הבתים, אל היונים ואל הערבים, ולישראל אין מעמד, ומספר בתי ישראל בירושלם מעט מאד, בעת אשר חלק גדול מתושבי ירושלים המה מאחינו. את הדבר הזה הבין עוד השר מונטיפֿיורי, בזה התעסקו נדיבי אחינו בלונדון ואשכנז, ועתה לרגלי הרוח החדש, רוח החיים השורר זה שנות מספר בירושלים, החלו יקירי ירושלים ונקיי הדעת שבה השונאים את הקבצנות והמתאמצים לצאת מתחת סבלות הסדרים הישנים – עתה גם המה נתנו לב להבין מה נכבד הענין, והמה מתאחדים לאגודות ומשתתפים יחד לבנות בתים לשבתם בירושלים. פרי הרוח החדש המה הפרורים הרבים אשר בנו להם אחינו מחוץ לחומת ירושלים, הרחובות והשכונות אשר אגודות שונות יסדון, על פי תנאים ואופנים שונים, ויקראו להן שמות: “נחלת שבעה”, “מאה שערים”, “אבן ישראל”, “סכת שלם”, “קרית חנה”, “שער הפנה”, ועוד רבים כאלה, אשר אם כי ראשיתם היה מצער, אך ברבות הימים רחבו ונסבו. “נחלת שבעה” קמה בראשונה לנחלה רק לשבעה אנשים, ועתה יותר משלש מאות בתים על הככר ההוא; “מאה שערים” היה למשכן למאתים משפחות היינו כפלים במספר המיסדים, ועל “אבן ישראל” אשר שלשה וחמשים איש (כמספר אבן) נמנו עליו מתחלה, נבנו עתה עוד בתים הרבה, עד כי לפי המספרים אשר אספתי יתגוררו בבתים החדשים אשר בנו להם יחידים וחברות שונות כאלף וחמש מאות משפחות. וכפי הנראה בנין הבתים הוא גם עסק טוב. כי בבנין הרחובות “סכת שלם” “קרית חנה” “מחנה יהודה” “בית יוסף” השקיע איש נכרי שלא מאחינו את כספו, והיהודים משלמים לו קמעא קמעא, והוא ראה ברכה בעסק הזה. ומדוע איפוא לא יעשו גם ועדי הכוללים בזה, מדוע לא יבנו גם המה בתים לשבת, מדוע לא יעשו להם לחק להוציא בכל שנה ושנה חלק ידוע מכסף החלוקה על בנין בתים ומקנה קרקעות סמוך לעיר, ולא ישבו אחינו בני ישראל צפופים ודחוקים בירושלים ולא ישאפו אל קרבם אויר משחת, ולא יפול כסף עמנו בידי זרים ונחלתנו לא תהיה לנכרים?

הן עם עולם אנחנו, ובכל זאת כל צדקותינו וכל מעשינו אך בגד עדים אשר אך יום או יומים יאריכו ימים, והתעיף עיניך בם ואינם. אנחנו לא נתאמץ לעשות דבר אשר יעמוד לארך ימים, לא נחשוב מחשבות מה יהיה באחרית הימים, אך אל היום עינינו ולבבנו.

כמו כן לא ישימו ראשי הכוללים בירושלים את לבם אל קדשי בני ישראל וזיכרונותיהם המתגוללים בראש כל חוצות; “קברות המלכים” של ישראל בידי ממשלת צרפת, מערת חגי זכריה מלאכי כמעט באה בכף היונים, והככר לפני כותל המערבי מלא קיא צואה בהיותו בידי זרים. מדוע לא ירימו כל הכוללים תרומה ידועה מכסף הקדשים לרכוש להם לאט לאט את מקומות הקדושים ואת זכרונות בני עמנו, אשר כל היודע דרכי אדוני הארץ יודה, כי לא יכבד הדבר מראשי עדת ישראל בירושלים לרכוש להם מקומות רבים. אם אך תהי תמיד עינם צופיה על הדבר הנכבד הזה. אבל מה נאמר ומה נדבר על אזן האנשים האלה, חסרי לב ואין בינה, אשר על פי הרוב ימינם לא תדע מה מעשי השמאל, ולא למד מעולם טוב טעם ודעת. המה בורחים מפני החיים ומפני האור, מתרחקים מן היופי ומן הדומה לו, ורפש וטיט צלמות ולא סדרם חיי רוחם ונשמת אפם. כאשר התעורר כל העם לבנות בית הכנסת בירושלים ומכל קצוי ארץ הביאו נדבות לבנין הבית הזה, לא בנו אותו על ככר גדול ורחב ידים למען יהיה בית גדול למראה ושם ה' אלהי ישראל הנקרא עליו יתגדל ויתקדש, כי אם בנו חורבה; בית למושב זקנים קנו בתוך העיר באחת המבואות המטונפות, ולא הוציאו אותו חוץ לחומת העיר, ולא נטעו גן על ידו להחיות רוח זקנים ולהשביע את נפשותיהם אויר טוב ובריא. וכן כל יתר צדקותיהם: תפל מבלי מלח, אור וחשך משתמשים בערבוביא, עושים – וחצי מעשיהם בידיהם.

עוד דבר אחד לפי דעתי נחוץ לתקן בחלוקת כסף הקדשים: לבל יתנו כסף חלוקה לאנשים, היינו לגברים, מן בני חמשה עשר עד בני ארבעים וחמש שנה. אנשים צעירים ומלאי כח עלומים כאלה יוכלו עתה, לרגלי הישוב החדש להרויח באחד המושבות בעבדם עבודה בשדה ובכרם, ומדוע יקפחו ויאכלו את חלק העניים הילדים והזקנים, הנשים והחלשים, אשר כל יד עמל ועבודה לא ישאו ולא יוכלו לשאת עליהם. אף גם זאת, התקנה הזאת תוכיח לצעירי הימים כי כסף החלוקה הוא כסף קדשים, כסף קבצנות, וכי הקבצנות היא מלאכה בזויה ותשא חרפה על עוסקיה, ומכבד נפשו ירחק ממנה.

יד.

עין הקורא חודרת אל לבבי פנימה לדעת מה עמדי: מדי דברי בארץ ישראל תלהט נפשי גחלים, ובכל זאת מצאתי מגרעות גם במושבות הנדיב גם בפעולת חובבי ציון: “השמיעני נא איפוא – יאמר הקורא – הורידני נא לסוף דעתך, אם יש אחרית להאכרים אשר התישבו בארץ ישראל, האם יש חשבון גם להאכרים אנשים חדשים ללכת בעקבות הקולוניסתים והארץ מה היא?”.

הארץ טובה מאד מאד; אין לך עץ אשר לא יעשה פרי ואין לך עשב אשר לא יזריע זרע על אדמת ישראל. ואם הארץ עתה עזובה ושוממה הוא רק מפני כי שוממוה הערבים בעליה, בגלל אשר לא יבינו את עבודת אדמתם, אר כל האדמה הראויה למטע הכרמים שוממה אצלם, מפני כי אין האכר הערבי נוטע כרם אשר לא יוכל על פי דתו לשתות את יינו, ובגלל אשר לא יזבלו את שדותיהם. טובה גם ממשלת הארץ לאחינו, אשר תתן רשות לכל איש ישראל גם בהיותו עבד ממשלת רוסיא או ממשלה אחרת, לקנות לו שדות ונחלות וכרמים כאות נפשו בלי כל מפריע. כי יש רשות בארץ ישראל לכל בן ישראל אף אם ישאר עבד רוסיא לקנות אדמה – זה הוא נעלה מעל כל ספק, ואנכי חקרתי ודרשתי על אדות הדבר הזה ושאלתי בבית הקונסולאט הרוסי אשר בירושלים ומעשים בכל יום שאין לפקפק בזה. גם סדרי הארץ טובים מאד לאחינו באותו המצב שאחינו נתונים עתה בו, טובים גם הערבים תושבי הארץ; כי מלבד אשר מטבעם לא ישנאו הערבים את היהודים, הנה הפֿעללאח הערבי איננו גרוע בשום אופן מכל האכרים בכל הארץ, אשר ביניהם ועמהם חיו תמיד אחינו בשלום ובשלוה, וכל צרותינו לא מידם באו עלינו; ומדרגת ההשכלה של הערבי עוד נעלה מעל מצב הדעת של האכרים הנוצרים, אחרי אשר הראשונים המה נזירים מן היין ומן השכר. בכלל כל האומר: כי הערבי הוא שכן רע אינו אלא טועה ואיננו יודע את מצב הערבים בארץ ישראל, יחוסם אל הממשלה הטורקית ומצבם החמרי. הערבים המה נכנעים ונקלים בעיני התוגרמים אדוני הארץ, השופטים והשוטרים רודים בהם בפרך, ומפני שוממות הארץ המה שטחים לקראת הישוב החדש אשר לרגליו ימצאו תמיד עבודה ומלאכה. על פי רוב קנו היהודים נחלות שוממות ולא הסיגו גבולות הערבים, ואם עשו אחדים מן הגולים והראשונים כזאת, הנה נהיתה זאת אך בשנים הראשונות, בעת אשר להגולים היה לפנות אך אל אמצעית סרסרים ואנשי בינים, אבל עתה יש לנו בארץ ישראל אכרים רבים היודעים ומבינים את הדרך לשאת ולתן עם הערבים, ולא נכשל עוד בעון הסגת גבול ולא חיישינן לעוררים, ועם הערבים נוכל לחיות באהבה באחוה ובשלום.

תחת זאת יכבד עלי מאד מאד לתת מענה על שאלת רבים: אם לעלות לארץ ישראל או לחדול, אם ילכו להתישב בארץ החמדה או ישבו להם על מקומם, ואולי יבקשו להם “מלון אורחים אחר לסור שמה”; כי בדבר הזה גדולים חקרי לב.

לא כאמעריקא ארץ ישראל. אם אמנם שקר הדבר, כמובן, כי באמעריקא הכסף נתן באבנים, אבל זאת אמת כי כל איש היודע איזה מלאכת יד, כל איש החפץ לעבוד עבודת הגוף, כל איש היודע פרק בחרושת המעשה ימצא לו תמיד עבודה ולרגלה גם לחם לאכול. ועוד כלל גדול אמרו באמעריקא: כל מי שאינו עושה אינו אוכל; אבל בארץ ישראל אין בתי מלאכה וחרושת המעשה, רבים מאד האומנים ובעלי מלאכה מאחינו, ביום מן האומניות הנקיות והקלות. ולעומת זה, לאפוקי מדאמעריקא, המון בית ישראל שם אוכל ואינו עושה, כי מספיקים להם מן התמחוי ומכסף החלוקה. ולכן אם ילכו עניים לארץ ישראל יש מקום לפחוד פן ימאסו בעבודה קשה עבודת פרך, אשר רבים מאחינו עבדו באמעריקא בחפץ לב, וילכו גם הם בדרך עניי הכוללים ונוספו על מקבלי החלוקה. – ועבודת האדמה בארץ ישראל דורשת סכומים גדולים מאד. כי לו נאחזו הגולים הראשונים ותקעו להם יתד בעבר הירדן ובארץ הגלעד, במקום אשר האדמה שמנה ופוריה ושדותיה יעטפו בר, חטה ושעורה, והאדמה נמכרת שמה בזול מאין יושב, כי אז היה לאל יד רבים ללכת בעקבותיהם; אבל עתה אשר כל המושבות המה ביהודה ובארץ הגליל, וחפץ כל החושבים מחשבות על דבר היציאה לארץ ישראל להתישב אך סביב המושבות הקיימים, הנה לא אוכל לכחד כי קשה הדבר מאד, כי האדמה ביהודה ובגליל מוכשרת ביותר אך למטע הכרמים, ועל הנוטע כרם לחכות חמש שנים עד אשר יאכל ענבים כנפשו; כי האדמה ביהודה תעלה לקוניה בדמים יקרים, ועודנה מתיקרת מיום ליום והשער עולה תמיד; כי בשבת אכרים חדשים מקרוב באו ביהודה קרובים אל חופי הים ואל חיי הערים ואל הידיעות התמידיות מארצות אירופא, לא יוכלו הקולוניסתים החדשים להתיצב קוממיות ברגל גאוה על אדמתם החדשה ולתת לכל חייהם הפנים החדשים הדרושים לאכרים עובדי אדמה, ותמיד יהיו חצים סוחרים וחצים עובדי אדמה…

הנה כי כן, לאנשים אשר אך מעט כסף בידם אין חשבון ללכת להתישב בארץ ישראל, כל עוד הישוב שם יתכונן על פי הדרכים אשר בהם הלך עד היום, היינו כי מקום הישוב יהיו יהודה וגליל וכי אופן הישוב יהיה רק מטעי גפנים. יד הגולים הראשונים היתה קצרה לעבור את הירדן ולבנות להם את מושבותיהם שמה; שבלים בודדות לא יכסו פני שדה רחבת ידים וצפרים אחדות לא תביאנה אביב בכפיהן. הגולים הראשונים היו אנשים מעטים במספר ובכח, בחרף בנפש עברו את הים הגדול עד בואם אל ארץ נושבת, ארץ יהודה; ולא חדרו אל לב הארץ, כי אם תקעו את אהליהם על יד יפו והתאמצו להיות קרובים אל אחת הערים; המה לא ידעו את מנהגי הארץ, את חקי הממלכה לא הבינו, ואת שפת הערבים לא שמעו; פראים היו בעיניהם כל הערבים, ופרא היה בעיניהם כל הטבע… עשרות אחדות גולים לא יכלו, כמובן, לצלוח את הירדן וללכת אחר רעיון לבם במדבר תלאובות, בעת אשר גם פה, ביהודה, מצאו את תאות נפשם – את אדמת ישראל.

אבל את אשר היה אז לפני שמונה שנים מן הנמנעות, – אפשר ואפשר עתה. עוד הפעם אני שונה כי לאנשים אשר להם אלף, אלפים או שלשת אלפים רובל כסף אין חשבון ואין יכולת להתישב בארץ ישראל, בארץ יהודה. כי במושבות היהודים הנמצאים עתה שמה לא עבודת האדמה היא העיקר, כי אם מטעי הגפנים, – אינם עובדי אדמה כי אם בעלי אחוזות קטנים, אינם אכרים פשוטים כי אם בעלי כרמים יושבים בכפרים. לאנשים האלה אמנם טוב עתה ואחריתם עוד ישגא מאד, אבל מה נעשה ולא כל אדם זוכה למצב כזה, ובסך מצער אשר אמרתי קשה מאד להגיע אל מצב כזה. ואם בבינונים כך בעניים על אחת כמה וכמה! אולם תחת זה עצתי נתונה לאנשים רבים החפצים לעבוד את האדמה כאכרים פשוטים, לעבור את הירדן ולרכוש שמה להם נחלות ואחוזות. עתה עוד לא בחפזון ילכו ולא במנוסה יצאו, כי אם לאט לאט, במנוחה ובכונת הלב; אנשים תמימי דעים יאגדו אגודות ויתאחדו יחד ויסדרו את מעשיהם ויכלכלו את דרכם, ועתה יוכלו להתחבר מאה או מאתים איש יחד. עתה אכרים רבים יש בארץ ישראל, אשר בחפץ לבב יקחו על שכמם הטורח והמשא לנחות גולים גם מעבר לירדן, ובכל מושב ומושב בארץ ישראל נמצא אנשים ישרים אשר יוכלו להיות הורים ומנהלים ומפקדים את מסע הגולים ולהושיבם על האדמה אשר יקנו להם. ובעבר הירדן האדמה היא רחבת ידים, רחוק המקום מחופי הים, הישוב שם קטן ודל, האדמה שם בזול והיא דשנה ופוריה וטובה גם למרעה הצאן. ואחר כל אלה הלא עבר הירדן קרוב אל הישוב ממדברי קאַנאַדא, מיערי עולמים בסט. קאראָלינא ומארץ התלאובות בארגענטינא… אל הארצות השוממות שמה הלא התקבצו אנשים למאות, ומדוע זה לא יתנו לב ולא ישימו פניהם אל עבר הירדן? האומנם רק אל תחת גפן ואל תחת תאנה יתאוו בני עמנו לארץ ישראל, ובלחם הקלוקל ובשעורה ובכוסמת תקוץ נפשם?!

לא, אחי העניים; לא על תאנה וגפן יחיה האדם כי אם על הלחם ושם צוה ד' את הברכה, הרי יהודה יטיפו עסיס, גבעות הנגב תתמוגגנה אבל זורע לחם לא ימצא שם מאה שערים, ואף פחות ממאה. חדלו לכם מן אלה בעלי הכסף ובעלי היכלת, יטעו להם כרמים ויעשו גנות, אבל אתם בחרו לכם עבודת האדמה, לחרוש ולזרוע ולקצור ולדוש. שמעו נא בקול האכרים העברים המנעימים זמירות בקול חוצב להבות:

בירדן, בירדן שמה משמרתנו,

וכל שיחם והגיגם, כל מנגינתם ביום ובלילה, כל חפצם ותקותם לעבור את הירדן הזה…

הישוב הזה אם לא יקבל קלסתר פנים אחר אז תקוה קטנה נשקפה ממני גם לאנשים בינונים, לאלה אשר להם בערך שתים-שלשת אלפים רובל. כי עד שיצא מן הארץ הוא וביתו ועד שיבוא לארץ ישראל, עד שיקנה לו אדמה ויטע את כרמו ויבשילו אשכלותיו ענבים, עודנו עושה כה וכה – וכבר השקיע את כל כספו אשר היה לו, ועוד לא בנה לו הבנינים הנחוצים לו, ועליו לאכול ולחיות עוד חמש שנים עד אשר יביאו לו גפניו פרנסה וכלכלה. אולם לאנשים בעלי יכלת ובעלי כסף ובעלי עסק עצה יעוצה לרכוש להם לאט לאט כברת אדמה, ומקומם בבתיהם עוד לא יניחו; לטעת על חלק נחלתם מספר גפנים – ומביתם אל יזוזו; יגדילו את כרמיהם וישימו עין לטובה עליהם וימלאו ידי איש נאמן לנטור את כרמם –ועסקיהם המה בארץ מגורם יהיו בידם ויכלכלום כמקדם. ולאט לאט, במנוחה ובמתינות, עקב בצד אגודל, יתקרבו אל המטרה; לא יבאו בסבך עסקים חדשים, ותמיד יהיה לנגד עיניהם החפץ לגמור את מעשיהם. תמיד יכינו את עצמם בפרוזדור, בחוץ לארץ, למען יוכלו לכנוס לטרקלין, לארץ ישראל. כאשר תגיע שעת רצון מלפניהם, אז מקומם נכון לפניהם ולא יהרס מצבם בצאתם לשבת על אדמתם.

אולם לאצילי בני ישראל, לכל האדונים אשר כסף להם, לעשירי בני עמנו, – להם כר נרחב מאד ארץ ישראל. מעט מאד הכסף הנמצא עתה בארץ, אין בית מסחר אחד גדול בכל הארץ, אין באנק נכבד בכל הערים, המסחר שם לרגלי זה בסתר המדרגה וחרושת המעשה בגלל הדבר הזה בשפל תשב, אם כי באמת ארץ יהודה לחוף ימים יושבת, לחוף ים התיכון אשר קצותיו על כל ארצות אירופא תגענה. נחלות ואחוזות וגנות ופרדסים עומדות תמיד להמכר לכל איש אשר כסף בידו, אבל אנשים כאלה אין בארץ ישראל ובעת אשר עשירי בני ישראל ביתר הארצות מתאוים תאוה לרכוש להם נחלות ואחוזות וידם תקצר מעשות זאת, – הנה בארץ ישראל בידם לקנות שדות וכרמים ואדמה ככל אות נפשם, ומאושר יהיה חלקם, וברוכים יהיו גם לעצמם גם לבניהם אחריהם גם לעמם אם יתנו גאולה לארץ.

* *

האניה הגדולה של החברה הרוסית “”Aдмиpaдъ Haxимoвъ אשר אנכי בבטנה יושב וכותב את הטורים האלה, עברה בשלום ובלי כל פגע את ים הזועף, ים התיכון; רוח שקט ושאנן ארח לחברה אתנו כל הימים, עברנו את הדארדאנעללען והלכנו על פני כל ים השיש עד אשר באנו אל הבאָספֿאָריס, אל קאָנסטאנאָפאל. אך יצאנו משם אל ים השחור, והנה הרגשתי כי החורף בארץ, כי ארץ מולדתי לא רחוקה ממני, כי עשן ארצנו נתן ריחו באפי ועולה בעיני. גלי ים השחור הרמו, האניה התחוגגה והתנועעה כשכור, ורוח קרה חדרה אל קרב לב איש. עשתונותי התבלעו, כל אכל תתעב נפשי, והנני חדל לכתוב עוד, ואני מכלה את נבואתי – ויוצא מאת פני הקוראים.

– “מה ראית?” – ישאלוני רבים.

– ראיתי את ארץ ישראל. – המראה הזה גדול ונכבד מאד, כי עוד לא ראיתי אף אחד מבני עמי אשר לא יתאוה תאוה בכל חפץ לב, אשר לא יהיה אדיר כל חפצו לראות את ארץ ישראל.

¹

שקר שקר תרדוף למען תחיה…

לא בספר התורה כתובים הדברים הנוראים האלה, שם נאמרו דברים אחרים, ממש ההפך מאלה אשר בהם החלותי הפעם את דברי עמכם, קוראים. אבל מה לעשות, ולעומת ספר התורה יש גם ספר החיים, והן רק זה האחרון הלא הוא נר לרגלינו ועל פיהו ישק כל העם. וספר החיים כי יתן קול עוז, אז יחרש קול הדממה הדקה של

כל ספרי התורה והמוסר; וספר החיים מצוה עלינו בקול נגיד:

– שקר שקר תרדוף למען תחיה…

למען תחיה…

אבל כמה מכוערים הם החיים הנוסדים אך על שקר, על אונאת עצמנו. הן השקר לא יחדל להיות שקר גם אחרי אשר יבוא עליו הסכם ההרגל, ושקרים מוסכמים המה ג"כ שקרים. ואם נזכור כי אחרי השקר הזה, אחרי המרמה הזאת שאנו מרמים את עצמנו, עלינו עוד לרדוף להשתדל ולהתוכח, לעשות את כל דבר-השקר הזה בכובד ראש הראוי לדבר-אמת––––אז יש אשר יעלו צבעי החרפה, אלה האדים העולים מן היושר הנשאר עוד בעמקי הלב, ויכסו את פנינו בושת, ואנחנו

נכונים לאמר להרים: כסונו, כי כדי בזיון…

הנה, למשל, הרבנות-מטעם. מה טיבה של זו?

שקר.

רעיון זר עלה בלב אנשים אחדים לפני שני דורות לתת עליונים למטה ותחתונים למעלה, לקחת את האבק אשר ברגלי עמנו ולתתו בראש העם, ויהיו פני כל העם מכוסים אבק. מכל יקבי בני ישראל אספו את השמרים, ויוסיפו עליו חלאה וכל טומאה, ויאמרו לתתו עליון על התירוש הטוב ועל היין הישן השמורים בכלי ימים רבים והתקדשו. כונתי אל בתי ספר הרבנים, אל המחשבה הזרה אשר אמרו להרכיב רבנים לראש עמנו, על פי התכנית אשר בדאו לה מלבם אנשים אשר נשתכחה מהם הלכה: מה היא הרבנות ומה ערכה וכחה, כי הן אך מבני שלכת חברה ומזיבורית העם היו הבאים אל בתי ספר הרבנים, אלה אשר יראו מפני אימת עבודת הצבא או אשר אין אבות להם, והן גם לא אמרו בוני הבתים האלה לגדל משפחת כהנים ורבנים, לאמר, לא השתדלו כי ישמרו הרבנים אשר יצאו מן הבתים האלה את משמרת קדשיו של העם ולשרת אותו ואת דתו, לכלכל את רוח עמנו ולהיות עליו סתרה. הטובים מן התלמידים עברו דרך בתי הרבנים וילכו להם באשר הלכו, הגרועים נשארו ויהיו לרבנים. אבל–––מה היו ומה המה עתה?

אנשים מן החוץ באו ויאמרו לגדל אנשים פריצים ולתת בידם “זכיות”, לחלל בכחן את קדשי העם. ואנשי שקר נמצאו בקרבנו אשר הוליכו שולל את הרשות לאמר, כי מאלה יקח העם לו רבנים ושומרים לדתו, כי יקרא את הזאבים לרעות את הצאן, וכי אלה התחתונים יהיו באמת עליונים בעגלא ובזמן קריב לכל הקדוש לאומתנו. והימים היו ימי חירום, והעם היה שה נאלמה, ולשוננו היתה לשון עלגים ולדבר כן לא ידענו; ולכן האמינו כי יש אמנם יכולת “לעשות” רבנים לעם ולא רוחו, למלא את ידי אנשים זרים לכהן למרות חפץ העם…

אבל מאז עברו ימים רבים. ובמובן היחס, הלא גם ימי מנוחה היו לנו; העם למד את לשונו לדבר, ולנו סופרים אשר ידעו להשמיע את חפצינו, ולנו ספרות אשר זאת חובתה להביע מה נחוץ לנו ומה מיותר לנו; וזה כבר הלא עבר החפץ האדיר לעשות מעשים להעבירנו על דת. –––מדוע אפוא אנו מחשים? מדוע אין אנו מגלים את האמת ומדוע אין אנו דורשים בכח הגדול של האמת להסיר מעלינו את השקר המחלט הזה, דנקרא “רבנות-מטעם”?

ולו אך הסתפקנו בשב ואל תעשה, כי אז היתה הצרה בלתי גדולה כל כך. אזהחרשנו והיינו יכולים להתברך בלבבנו: לא לנו חרפת השקר הזה, אך לאלה אשר מבלי דעת נתנו לנו את האלופים האלה, ואשר עדיין המה בטעותם כי אלופים המה. אבל הרעה תגדל בעינינו, בראותנו איך אנו רודפים אחרי השקר הזה ונוהגים בו סלסול, רודפים להשיגו למען לא ילך לו חלילה מקהלנו, משתדלים ומתוכחים עליו, כמו באמת ילד שעשועים הוא השקר הזה, ואם נגדלו ונחנכו ונחכמו, אז יחדל השקר להיות את אשר הוא מטבעו, מתחלת בריתו–––שקר.

עוד בשנה שעברה השתדל הד“ר קרעפס, אחד הרבנים מטעם אשר בדרומה של רוסיה, לחזק את הבסיס הרוחני של הרבנות מטעם, בתת לה זכיות חדשות גם מצד הקהלות וגם מצד הרשות. בקהלות הדרום, כידוע, אין מקום להתורה עתה, וגם כמעט נגרשה מקרן הזוית אשר היתה מונחת שם. הריח הישראלי נמר שם כמעט כליל, היהדות העיונית אין דורש ומבקש אותה, ואת היהדות המעשית דשים בעקב, בפרט האינטליגנציה המדעית והמסחרית. ופני הרבנים הרוחניים שם, עפ”י הרוב, כפני הקהלות, מעוללות הישיבות שבליטא ומן הנותר שבקדשים. שם נמצא קהלות אשר ראשיהן בורים גמורים בדת ישראל ובחכמת התורה, ובערים האלה “יוכל גם איוואן לתקוע בשופר”. שם כל “רב מטעם” היודע ברכות התורה לפניה ולאחריה וממשמש קצת בספרים עברים, ואף כי אם הוא יודע לכתוב גם בשפת המדינה איזו דברים מעניני היהדות,––– אז הוא כבר רב “כמה שנאמר”, רב בעיני אחדים מבני קהלתו, ובעיני עצמו הוא אב“ד גמור, בטוחים אנחנו כי “רבנים” כאלה לא יבושו לפסוק דינים בשאלות אסור והיתר אם יפנו אליהם. הם כותבים וחותמים את עצמם “ברצינות” “רב לעדת ישראל בעיר פלונית”, וכאשר יתגלה להם פירוש הר”ת של חופ“ק, אז בודאי יוסיפו גם את זה לשמם המפורש. ובהיות הד”ר קרעפס, כפי הנראה, איש חרוץ ושוקד על מלאכתו, לכן עלתה על דעתו להשתמש במצב הזה של הרבנות מטעם בגלילו, ויאמר לחזק את הבסיס הרוחני הזה של הרבנים ולהוסיף מחול על הקודש. ולכן הלך ובקש רשיון מאת הרשות לקרוא לאספת רבנים מטעם, וגם שנים שלשה מורי הוראה קרא אל האספה, בחפצו כי יתנו גם הרבנים הרוחנים מהודם על הרבנות מטעם, או ––– במלים אחרות––– כי יודו גם הרבנים הרוחניים על עצמם כי המה כבר חדלו ומקומם לקחו בכל חיי העם אך הרבנים המקוראים ––– הרבנים מטעם.

האספה הזאת של הד“ר קרעפס לא זכתה גם לשאון בן-יומו. כחם וגבורתם של השקרים המוסכמים אך בזה לבד, כי עלה במוסכם בשפת אלמים לבלתי דבר עליהם, לבלתי שים אליהם לב, לבלתי הזכירם בשמם האמתי. כחם הוא אפוא בשלילה. הכל יודעים, אבל אינם מנבלים ת הפה. ואולם כי יעלה הרעיון על לב איש להטפל באחד מן השקרים האלה ולהפרידו ליסודותיו, אז כרגע יראו החוצה החיץ והתפל אבני פנתו, ההרס והכליון אשר בקרבו פנימה. “זכיות” חדשות אמר הד”ר קרעפס להמציא להרבנות מטעם,––זאת הרבנות אשר הכל יש לה וזכיותיה מרובות (כפי הנודע, עפ"י החק גם מצות מילה היא זכות של הרב מטעם), אבל דבר אחד חסר לה –– רבנית… וזאת יחסר לה לעולם, כל עוד אשר תהיה את אשר היא עתה –– שקר.

לולא אהבנו את השקר, כי אז הלא נוכחנו כי הרבנות מטעם ––– שני הפכים בנושא אחד, שני יסודות הסותרים זה את זה. טבען של הזכיות להיות סתרה ולהגן על אלה, אשר בלא זכיות לא היו יכולים להתקיים. ולולא “מטעם” לא היתה הרבנות הזאת כלל; תחת אשר הרבנות האמתית היא כח מוסרי גדול, חי נכבד הנושא את עצמו, כח בלתי מוגבל בחקים ידועים ובזכיות מפורטות, כי מלוא כל הארץ כבודו וערכו. הרבנות האמתית הלא כחה לבדו די לה לא רק להחזיק מעמד, אך גם לשבת מרומים ולשפוך ממשלה על העם. הנה הרבנות הרוחנית אין לה כל זכיות מצד הרשות, ואדרבה כל קיומה, זה כחמשים שנה הוא נגד החקים, ובכל זאת כחה איתן בכל מקום ששכינתה שרויה, היינו, בכל מקום שאנו רואים השפעה רוחנית של מוסר נעלה או של דעת רחבה בתורה. אותה עדת מינסק, אשר בשנת 1869 לא ראתה כל צורך באחד מן המצוינים של הרבנים מטעם ––– ז. מינאר ––– ותשלחהו מקרבה, היתה נכונה בשנת 1879 בחפץ לבב להביא אליה את רבי יצחק אלחנן ולשלם ט“ו אלפים רובל חובותיו בקאוונא. העיקר בזה הוא האבטוריטט הרוחני והרבנים מטעם המה מטבע הויתם אבטוריטטים רוחניים ––– בשלילה. כי ימצאו אחדים יוצאים מן הכלל, אין זה מוכיח כלום; היוצא מוכיח תמיד את אמתתו של הכלל; היוצאים מן הכלל המה רבנים מטעם עפ”י מקרה, ולולא היו רבנים מטעם, גם אז היה כבודם גדול בעיני העדות אשר המה יושבים בקרבן, ואולי אז עוד הי' כבודם גדול מאשר עתה, בעת שהמה יושבים על “כסא” הרבנות מטעם.

וההשפעה הרוחנית הזאת נקנית בדברים רבים, באלה הדברים שמנו חכמים באבות. יודע, כפי הנראה, את הסוד הגדול הזה גם הד“ר אייזענשטאדט, הרב מטעם ברוסטוב הדני, ותהי עצתו להעמיד את כל שמונה וארבעים מעלות שהכח הרוחני נקנה בהן אך על הראשונה בלבד ––– על התלמוד. ומפני כי שיעור התלמוד הוא מן הדברים התלוים בהסכם, לכן אומר הד”ר אייזענשטאדט לרפא את כל הרבנות מטעם על נקלה. ראה הד“ר את רופאי האדם ואופאי הסוסים ואת כל יתר חיות הקדש, המתעטפים עתה בטלית הרבנות בקהלות ישראל, והמה ברבם מחוסרי דעת האלפא-ביתא של היהדות, ויקנא לכבוד משמרתו, והוא אומר לשום לחובה על הרבנים ללמוד עברית. הד”ר אייזענשטאדט חלילה לו לדרוש מאת הרב מטעם כל התורה כלה (האותיות נפזרו על ידו), אך נחוץ כי ידע ויבין תנ“ך וכי יהיה לאל ידו לכתוב על הספר בשפת קדש בלי כל מליצה איזה מכתב או תעודה, כמו בן הוא מחייב לדעת תולדות ישראל וספרותו, ולו גם ידיעה בלתי עמוקה, ומחויב הוא ללמוד בלי עזרת אחרים דף גמרא (כמובן בלי תוספות ומרש"א). עכ”פ ––– מוסיף הד“ר אייזענשטאדט ––– נחוץ לו לדעת לקרוא את הרמב”ם ואת הטורים במקורם. הד“ר אייזענשטאדט מקוה כי אנשים צעירים לשנים, משכילים שכבר נסו בנסיונות ולמדו שפות שונות, קרוב לודאי כי במשך שנים אחדות יוכלו ללמד גם את התורה באותה כמות שנותן לפניהם המציע, בפרט אשר מקרא מלא הוא: לא בשמים היא; ומתפלא הד”ר הנכבד על הרופאים ועל הבנאים ועורכי הדין והרוקחים האומרים לנסות מזלם בהרבנות על אשר לא יקדישו לה ולשמה שנים אחדות עד אשר ירכשו את הידיעות הנחוצות להם ––– היינו, את אלה אשר רשם להם המציע.

ואנחנו קוראים את ההצעות האלה, ואנחנו שומעים את הפלפולים הנולדים לרגלי זה: הנקל אם כבד הדבר להוציאן לפועלה, ––– ובאזנינו עולים וסואנים הדברים:

––– שקר שקר תרדוף למען תחיה…

אוי להם לבריות מעלבונה של האמת, עד כי היה לעקם הרבה אותיות בכדי שלא להוציא מן הפה הדברים הברורים כנכון היום: הרבנות מטעם איננה רבנות ולעולם לא תוכל להיות כזאת. הרב מטעם היה הוה ויהיה אך פקיד מפקידי הרשות, וחיי בני ישראל החמרים וגם הרוחנים לא היו מפסידים כלל לו היה הפקיד הזה איש נכרי. עכשיו שהוא, עפ“י החק, מזרע היהודים, ––– נחוץ להשתדל שלא יהיה מלשין ולא יהיה פושט עורם של העניים ולא יהיה מחרחר ריב בקהלתו ושלא יביא ערבוביא בפנקסי הקהלה אשר תחת ידו; מעלותיו צריכות להיות שליליות. אבל למעלותיו החיוביות אין כל צורך נחוץ, ובמדה ידועה צדקו ראשי אתה הקהלה אשר, לפי המסופר (וואסחאד" ' פעברואר, ש"ז ע' 132), בחרו באיש כבד פה וישימו אותו לרב מטעם, בהתנצלותם לפני הרשות כי החק אוסר לבחור באלם גמור. המאורע הזה מתיחס לקץ שנות החמשים, ובקץ שנות השבעים הוכיח הסופר הנודע מנשה מרגליות כי עפ”י החקים גם רב מטעם שהמיר דתו איננו נפסל מכהונתו ואיננו חדל לשרת ברבנותו. הר“מ מרגליות עורר את השאלה הזאת לרגלי שערוריה ידועה אז (נתינת מכשול לפני עור ומלשינות מכוערה ––– עשה טאטארבונאר") שהקים סגן אחד של הרבנים מטעם באודיסא. וגם באודיסא. וגם בענין המרת הדת היו איזו מקרים בלתי טהורים… אמנם, יכול רב מטעם גם להביא תועלת לעדתו אם איש חכם לב הוא; יודעים ומכירים אנחנו רבנים מטעם אחדים, אשר הלואי ירבו כמותם בכל קהלות ישראל. אבל האנשים המועילים האלה המה עסקנים טובים מעודם, והמה תמיד משתמשים בכל יכולת להביא תועלת בעדתם, והמה פועלים נאמנים גם עתה, למרות היותם רבנים מטעם, פקידים פשוטים. בכלל, ביד כל איש חכם לב היושב בקהלו להביא תועלת רבה; ואולם בצאת האיש הטוב הזה לפעולת הכלל ועטרת רב מטעם על ראשו, אז הפעולה נפחתת ע”י השקר המחלט המונח ביסודה של הפקידות הזאת. בכל אופן יוצאים מזה ערובי תחומין ובלבול מושגים, והננו רואים כי הרבנים מטעם שבדרום חושבים את עצמם לרבנים ממש, והמה שוכחים כליל את מעט האמת, כי מצבם יוכל להביאם אל אשר יביא אותם, אך לא אל –– הרבנות.

ואנחנו היינו מחרישם לו אל ראינו איזו תועלת לעניני קהלנו מאת הרבנים מטעם, לו אך הביאו האדונים האלה איזו עזרה ממשית, לו אך ראינו מצדם איזו חפץ והשתדלות להועיל מעט במחיר הלחם אשר המה אוכלים. אבל, לדאבון הלב, אין עמם כמו אלה. הנה למשל, הסדרים בחובת עבודת הצבא, הרבנים מטעם המה יוצרי הפנקסים של הנולדים והנפטרים, ולהרבנים מהלכים בכל בתי הערכאות שהפנקסים שמורים שם, והרבנים המה “קאזיאננים”, כמו שקורא להם ההמון, ובידם, בתור פקידי הרשות, היכלת לשמור את הפנקסים לבל יבאו בהם ערובי פרשיות וחלופי זכר בנקבה וחיים במתים ולבל ישלוט בהם, באפס ידים אמונות או במרמה ואון, צלמות ואי סדרים. הלא זאת חובתם; ומה אנו רואים? הנה בשנה שעברה לא באו לימי הקריאה למלא חובת עבודת הצבא 10,821 איש מאחב“י. כידוע, על משפחות האנשים אשר לא באו ליום המקרא לשלם עונש כסף שלש מאות רו”כ כל אחת, וידוע ג,כ כי סכום העונש הזה נגבה מנכסי דניידי ודלא ניידי, מגואל קרוב או רחוק. ובכן ישלם קהל אחב“י בארצנו עונש 10,821 כפול 300 רובל ––– בס”ה מלתא זוטרתא: שלשה מיליון ומאתים אלף וששה וארבעים אלף ושלש מאות רובל. והיו בטוחים כי הסכום הזה הנגבה ע“י הפוליציא ועין הבקרת השומרת על הכנסות הממשלה צופיה עליו, יבוא לידי גוביינא בגרעון קטן מאד. אם כן עלו לאחינו בארצנו הסדרים הטובים בחובת עבודת הצבא אך בשנה שעברה לבדה בערך שלשה מליון רובל, היינו רב יתר מן הסכום שעלה לנו כל דבר הציוניות עם האספות והקונגרסים ועזרת הפועלים וגם המניות על הבנק העברי… והמכשלה הזאת הלא היא כלה תחת יד הרבנים מטעם. מרבית החסרים המה מן הפלכים הקרובים אל הגבול, במקום אשר, כידוע, התגברה מאד בראשית שנות השמונים היציאה מן הארץ. בפלך קאוונא לא בא ליום הקריאה 2235 אנשים, בפלך מינסק ––– 970 איש, בפלך פודוליה ––– 952, קיוב ––– 856, הוראדנא 832, סובאלק ––– 618, ווילנא –––576, וואהלין ––– 571 איש. הדברים מוכיחים, כי אלה הצעירים שנכתבו ברשימות הקרואים ולא באו בשנה שעברה למועד המקרא, נולדו בראשית שנות השמונים, ויצאו עם קרוביהם והוריהם מן הארץ; ולו השתדלו הרבנים מטעם בעוד מועד לבקר את הרשימות ולחקור אחרי כל הנכתבים והנרשמים איה איפה הם, אם בארץ או מחוצה לה, אם בחיים או בעולם שכלו טוב, כי אז היה ביכולתם למחוק מן הרשימות אלה שנרשמו לא עפ”י החק אז באיזו טעות, כמו אלה שיצאו מן הארץ זה שלש שנים אשר דינם כדין אובד ונדח. בכל אופן היו הרבנים יכולים, ע“י בקרת את הרשימות, להקטין את מדת הגזרה הזאת האוכלת אצל קהלנו, כפי שעינינו רואות, כסף לרבבות, וגם עונג וכבוד לא תוסיף לנו. פה לבד היה כר נרחב להרבנות מטעם לעשות לכה”פ איזה דבר לטובת הכלל. אבל ––– מטבע השקר לקחת ולא לתת…

ואם הדבר כן, אולי נאה ויאה לנו לעזוב רגע אחד את השקר ולהודיע למי שנצרך קשט אמרי אמת על דבר הרבנות מטעם. שקרים מוסכמים, שקרים לחצאין, עודם מתקבלים על הלב עד זמן ועידן, אבל אין כל רשות בעולם אוהבת להטפל בשקר מחלט. “ומכאובנו –– אומר “הדור” בגליון 12 ––– נגדנו תמיד. כי אין לך יום שאין בו בחירת רב גשמי באחת מקהלות ישראל. ובימים האלה “בוערת” השאלה הזאת ביתר עז: כי כמעט בעונה אחת חלה בחירת רבנים בקהלות אחדות הגדולות ביותר. ומלחמות הבחירה הן מאוסות ונתעבות כל כך! והקנדידטים אינם ראוים והגונים לכהונתם כל כך! וראשי העדה ומאשריה המה קלי דעת או בעלי פניות כל כך! וה”עם" הוא בהמה גסה או חיה רעה כל כך" ומדוע לא תבואנה אפוא הקהלות האלה לפני הרשות בהצעה כתובה יושר ודברי אמת להסיר מעל ישראל את החרפה הזאת? ולא רק חרפה היא הרבנות מטעם, אך גם נגע צרעת. כי השקר הזה רגלים אין לו, אבל ידים יש לו, ויש אשר הידים האלה יכאיבו חלקות טובות בשדה ישראל. מפני החשך של השקר הזה נגנז אור האמת של הרבנות הרוחנית, והיא חדלה עתה כמעט ותרד עד הדיוטא התחתונה. ולנו געגועים אליה, באשר לא טוב לעם להיות לבדו, באין מורה דרך ורועה צאן. ובמובן ידוע, אמת הדבר כי הרבנות היא מוסד לאומי-דתי, אשר כל זמן שאנחנו בגולה לא תוכל היהדות להתקיים בלעדו“. לנו געגועים, כמובן, לא אל הרב הרוחני “החונה עתה בקקינ”ו”, שאין בו לא רבנות ולא רוחניות, אך מעט חוסר דעת ומעט מסחר באתרוגים ומכירת חמץ, אך אל אותה הרבנות הרוחנית אשר עמדה ושרתה בישראל ימים רבים בדמות דיוקנא של הר"מ מרוטנברג וחבריו, שהיו באמת סתרה על ישראל ועל כל צרכי לאומיותו.

ואת הרבנות הטהירה הזאת גרשה הרבנות מטעם. ועל ההשפעה הרוחנית הזאת כי חדלה אנו מתאוננים: חבל על דאבדין! אבל האבדה הזאת תחזר לנו. הרבנות מטעם תחדל סוף סוף. ההשתדלות הנמרצה של הד"ר אייזענשטאדט מוכיחה בעליל כי העיסה הזאת עלובה היא. האמת איננה עובדת לעולם, והרבנות הרוחנית תשוב כימי עולם. עלינו אך להריע על השקר, ואז ילך לו מאשר הגיח, אשר על כן ידע נא כל העם כי הרבנות מטעם היא ––– שקר, והמוסר המחלט עומד ומצוה כל היום:

––– שקר שקר תרדוף עד כלותו!…

זמנו וספריו.¹

בכדי ספדו ספדיא; כי נהי ובכי לא יקימו את המתים מקבריהם ורפאים בל יקומו משאול אף אם נעשה מספד כתנים, אף אם נשפוך לבבנו כמים ובשוקים וברחובות יסובבו סופדים לאלפים. קול בכינו על מות גבורי ישראל, גבורי הספרות והרוח, הנעדרים אחד אחד מקרב צבא המלחמה, ההולכים מאתנו בדרך לא ישובו, – הקול הזה קול ענות חלושה הוא, – והאם זה ינחמנו מעצב הנפש ומרגז הלב? חצי גויתנו כבר היה לברות לשני האנחות המסתערות בקרב לבותינו כסופה עת שר וגדול יפול בישראל, ואדם אין להתיצב במקום ההולך ולשלם נחומים לאבליו; אבל מה יושיענו הבכי?…

ויש עוד רעה חולה מזאת; לפעמים יתגנב הספק וילחש באזנינו לאמר: האמנם תתעצב באמת נפשנו, ולבבנו האם נכונה ירגז למראה כל הגבעות המתנשאות על פני ככר-הנצח ובטנן קבר לאנשי המעלה בקרבנו?! האם באמנה לא קול מלין, כקול הד הרים או קול ענות, בלי רוח ונשמה, בלי רגשת הלב, בלי סערת הנפש, – כל התאניה ואניה אשר כמו ישמע באזנינו פעם בפעם בגוע אחד מהמאורות הגדולים אשר האירו לעמנו?! – אולי באמת כבר באנו עד דכא, כבר נכחד עצמנו ועמנו כלו אולי כבר נשקף שאולה, עד כי עוד לא נדע, עוד לא נחוש את הרעה עת תבואנו?! –

יוכל היות; כי הן חדל ישראל להתחשב בלאומים, הלא גם בקרב לבבו לא עוד לבדד ישכון, הן עמנו בעט ברוח עמו ויבחר לו בדרך העמים שכניו או אדוניו וילך לו בחקות הגוים כי אהבם, – ומה לו ולמורים מקרבו? הן חכמינו ומאורינו הלא הטיפו תמיד לרוח ישראל ולתורתו, והמאור שבתורה הלא החשיך את אור הגוים ולא נתנם לישון שנת עולם בחיק נכריה, – ולמה זה ועל מה זה יבכו אפוא על מותם אם גם בעודם בחיים קרא אליהם העם תמיד: “אל תטיפו”!.. ומה להעם ולהם ומה להם ולהעם?

כן היה, אבל מה שהיה לא יהיה עוד! הנה ימים באים… לא, הנה הנם הימים הטובים האלה, לעינינו ובימינו הגיעו, אשר אליהם כלו עיני טובי העם מיחל זה כמה, וישראל הכיר את הצור ממנו חצב וישב אל מחנהו ואל תורת אמו, ויט אזנו לשמוע דברי מאשריו הנאמנים בברית עמם! עוד הפעם הוכיח עמנו כי לא לגאוה תחשב לו אם יקרא לעצמו “עם הרוח”, כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח, ביד דעה נשגבה, ביד רעיון רם ונשא, להשיב אותו מחליו ולהפיח נשמת חיים באף העם כלו. בדעה נלקו ובדעה נרפאו. רעיון שוא, רעיון ההתבוללות, הוליכם חשך ולא אור ויציבם על דרך לא טוב, ורעיון נשגב, רעיון הלאום, האיר להם את הלילה וישיבם לגבולם. שנים אחדות עוד טרם עברו והנה הדעה הלאומית היתה לראש פנה ולתל שכל פנות העם פונים אליו. שקר אתם דוברים, אתם יוצאי ירך סנבלט החרני וטוביה העבד העמוני וגשם הערבי, כי אך סופרים אחדים המציאו את התנועה הגדולה אשר אנחנו עדים עליה ולב העם בל עמה! הנה היא אוחזת בכל קצות העם ממסד עד הטפחות, היא תפרוץ ימה וקדמה אל כל חיי העם, והרעיון הזה הוא מעין חיים ומקור תקוה לכל ישראל. עצמות יבשות אשר כמעט כבר נס לחם חיו ויעמדו על רגליהם והנם מתנבאים במחנה ישראל. התבוננו נא אל הצעירים, זכרו נא את צלם דמות תבניתם לפני עשר שנים, תבנית בני נכר לכל משפטם וחקותם, זכרו נא איך היו בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר, עם כל חפציהם תקותיהם ורגשותיהם פנימה – ואיך שבים הנה עתה אל עמם, איך יעטו עתה אל השלל, זה תורה ומעשים טובים, ואיך מכירים ומוקירים המה את המורים הנאורים, לאורם ילכו בבקשם נתיבות עמם הנפלא והנהדר, בעבר ובעתיד.

ובין המורים הנאורים, אשר עוררו את בני הנעורים בימינו ובדורנו, חלק ונחלה לפרץ בן משה סמאלענסקין שכם אחד על אחיו הסופרים. לא רב עתה מספר הצעירים בקרב עמנו אשר יוצר הספורים הנפלאים בשפת עבר מוזר להם, אשר לא שמעו את שם המחבר “עם עולם” “עת לטעת” וכאלה, אשר לא ידעו מי ברא מבטאים קלים לשפת עבר ויתן רוח חיים בקרבה. מספרם קטן ודל – ואוי להם. אולם המון הצעירים, קהל הקוראים, יודעים את השם הנכבד הזה, והמה שואלים זה לזה: איה שוקל ואיה סופר את פרשת ערך סמאלענסקין ומה פעל ישראל ולשפתו? מאמרי זה ינסה להשיב על השאלה הזאת.

א

צור ילדנו נשינו, ולכן אך יבאו ימים טובים לנו נשכח רגע את הרעה שהיתה לנו בשכבר הימים; אולם כאשר תחלוף כענן גם הטובה וישובו העבים להקדיר את החיים, אז אך אז נתן לבל להכיר ולהבדיל בין הטובות ובין הרעות, להציבן מערכה מול מערכה. בהימים הטובים שהיו לישראל ברוסיא בימי אלכסנדר השני נשכחו כמעט מלבנו הימים הרעים שהיו לישראל בארצנו בשנות הרבע השני למאה שאנו מונין עתה לפני מלוך הקיסר החסיד אלכסנדר השני. המכות הגדולות אשר הכו אחינו בתקופת הקודמות, בהיותם עוד תחת ממשלת הדוכסים הפולאנים, עוד לא זרו ולא חבשו ולא רככו בשמן ועור חדש עוד טרם קרם עליהן מלמעלה. ובגלל המכות האלה היה העם לכל עובר לזועה ויעורר גועל בכל נפש היפה. ובאמנם לא נתהלל במתת שקר כי טובים ונהדרים היו פני אחינו אז, ההופכים בתגרת יד מצבם בלאומים לעניים בדעת וברוח וכל עין רואה העידה עליהם: יאה עניותא לישראל. המון בית ישראל היה כצאן, כעדר בקר, אשר הרואה אותו מרחוק לא יפלה בין האחד ובין השני, כמו תמונה אחת לכלם. דרך אחד ומנהגים אחדים ושפה אחת היו לכלם, וכמעט גם עין אחת היתה לכל העם הגדול הזה בהשקפותיו על העולם ומלואו, על החיים וצרכיהם. באין כל תענוגות החיים ומנעמיהם, נרדפים כל היום על צוארם מעוני וממחסור, תועים כשכורים לבקש אכל להם ולהטף הרב אשר ברגלם. ועל כל צעד גזל, משפט וחמס לעין השמש – אשר על כן ישבו בארץ אך כעוברים ושבים, כאורחים נטו ללון, כי מצבם נטל עליהם, כי ביד מי הוטל גורלם הלא ביד האצילים הפולאנים – והמה לא בקשו חשבונות רבים כל ימי חייהם בכל מעשיהם, לא בחייהם הפרטים ולא במעלליהם ביחס אל קיום ממשלת עם פולין, וכל אחד מהם קים בעצמו: “לי היום – לי הנצח”. ואם ככה עשו לעמם ולארצם, אם לא דאגו לטובת האכרים עבדיהם לימים יוצרו, האכרים אשר כל בהם חיי גויתם והמה אך המה היו עמודי התוך אשר כל ארמונותיהם וטירותיהם בחצרותם היו נשענים עליהם ועל עמלם – ואף כי לשום לב לכונן על יסודות נאמנים את חיי היהודים שכניהם ולבנות להם בית. חיי האדונים היו ציץ פורח, וחיי היהודים – עלה נובל. לנגד עינינו תמונת החיים בימים ההם מחזה אל מחזה וחזיונותינו יבעתונו. מעבר מזה האדונים מתהוללים “והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול שתו כי מחר נמות”, ולעמתם כנסת ישראל אבלה ושוממה כמו מנהמת כיונה: “ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש כי הכל הבל ורעות רוח”. האצילים התענגו היום על רוב טוב באמרם בלבבם: הן מחר נמות ולמה זה נחסר את נפשנו מטובה! והיהודים גם המה אמרו הן מחר נמות ונזכה לחיי עד ונבוא לעולם שכלו טוב, ומה זה אפוא אף אם נחסר היום את נפשנו מעט, נאכל אך למלא רעבון נפשנו ודי לנו. ומשתי ההשקפות השונות האלה אשר אשה תרחק מרעותה כרחוק מזרח ממערב יצאה תולדה אחת: לא שמו לב לדאג ליום מחר כי יבוא. אך תחת אשר האצילים בעלי עשר ונכסים ראו בטוב ומשכו את בשרם בכל תענוגות החיים ויאבדו לאט לאט את כל אשר הנחילום אבותיהם מעולם, – הנה איש ישראל היה נע ונד בארץ להשיג קב חרובין ולחם נקודים להשקיט רעבון גויתו הדורשת את חלקה כל עוד לא רחם ה' את בעליה להסתירו בסתר כנפיו; לישראל לא נבנה בית ולא נטע כרם, המגדלים אשר בנה לו הוא פרחו באויר, העם לא התערה כאזרח על אדמתו וכצל עובר היה בארץ.

וחייו כלם כסו בצללים; מיום גיחו מרחם עד שובו אל העפר היו חיי העם הזה בארץ הזאת מלאים צלמות ואי-סדרים. אמנם שקדו אחינו ללמד לבניהם תורת ה' ודרכי המוסר הדתי, נתנו להם חנוך מתאים עם השקפותיהם וצרכי הזמן ההוא, אך משנת התלמידים לא היתה סדורה, וילמדו את התורה בלי כל משטר, בלי כל מנוח לגוף ומבלי כל תבלין להמזון הרוחני אשר הלעיטו בו את הנערים בחזקת היד וברצועה חורשת על גביהם. זאת תורת החדרים, אבותינו אז אמנם דאגו גם אל החנוך הכללי ביסוד בתי תלמוד ובתי ישיבה בכל עיר ועיר. עתה דבר יקר הוא כי תכונן העדה בית ספר, כתבנית בתי החנוך החדשים, על חשבונה, אבל בימים עברו לא היתה עדה כמעט בישראל אשר לא בנתה בכספה בתי תלמוד לנערי ישראל. הבתים האלה הטביעו את חותמם המיוחד על כל הבאים בתוכם להקשיב לקח, והחותם הזה אות נצח יהיה על פניהם לעולם לא ימחה. מצב רבים מבתי הספר של הקהלות עמד על מדרגה אחת כמצב החדרים והצד השוה שבהם ששניהם לדבר אחד נתכונו – לעשות את כל תלמידיהם לרבנים יושבי על מדין.

הנער עודנו נער – והנה עבותים על זרועותיו, רחים על צוארו; כבר נשא אשה גם הוליד בן או בת או שניהם, ואולי גם כלו שנות אכלו פתבגו על שלחן חותנו; והנער עודנו נער, עמודי גויתו עודם רופפים וגופו כגוף ילד קטן. ומה נכבר היום בהגלות נגלות אחד הצעירים סרוח על הספסל ומדיו חשופים עד המפשעה ומלמדו להועיל עומד עליו ברצועתו ומונה אחת ואחת; והנה פתאום אנשים ונשים מתפרצים אל הבית בקולי קולות: מז“ט, כי בן נתן להצעיר המוכה ורעיתו הקטנה בת י”ד שנה המליטה בן בשעה טובה! בעון החתונות של בסר שהיו נהוגות אז בישראל מתו ילדים רבים או חיו בארץ חלשים בלא כח, חלי ומדוה היה מנת כוסם כל ימי חייהם, ולרגלי המקרים הרעים האלה נתחזקו ברב ההמון אמונות טפלות שונות, ורפואות הבל מצאו להן מהלכים בתוך הנשים על האנשים. אז גברה גם החסידות ותעש ממשלה בארץ וכל מי שרצה ליטול את השם “בעל שם” בא ונטל. לרגלי החתונות טרם באה עת דודים הזקינו צעירי בני עמנו עוד באביב ימיהם, כי עודם בימי עלומיהם כבר נטל עליהם גורלם לשחר לטרף להמציא מחיה רבה, בהיותם אבות משפחות שלמות ולכלכל חסרון הנפשות הרבות אשר בראו. כח העלומים פס בלא עת טל ילדות חורב על מצח עוד טרם זרח שמש הנוער, ובימים ההם ובעת ההיא אשר בן עם הארץ עוד יתהלך קוממיות, ישבע נחת ממתנות הטבע והחיים, פניו מפיקים עוז וכלו אומר כח וגבורה, – הנה בן עמי הלך לו שחוח תחת סבל החיים גויתו כבר כפופה כאגמון, על פניו ילין צלמות ושיבה זרקה בו. נשמה בריאה תבחר לשבתה גוף בריא ורוח נכון ישכון בקרב לב חי. לכן לא היה כל רוח חיים באף לבב צעירינו, לבבם היה נמוג לקול עלה נדף ולא נועזו להרים ראש ולדבר משפט לפני איש אשר זרוע לו. אימת כל “אדון” החרידה אותם משבתם וכקול נגיד ומצוה שמעו את דברי כל בעל כפתור נחשת, ויפחדו כל היום מפני חמת כל מציק ומציר, ואך שלח איש אגרוף נסוגו אחור לו גם היה בעל האגרוף אחד מאחיהם.

אז באה ונהיתה ממשלת עמי בעמי לרע לו. גם בקרב השפנים ימצאו עריצים ואבירי לב לעמת יתר אחיהם, והעריצים האלה יתגברו על החלשים לגזול מהם את מלא הקמץ תבן ואת מעט החשש אשר מצאו להם בחרף נפש; וגם על עם ה' אשר לבבו התמוגג כבר מעצר רעה ויגון התנשאו עריצים מקרבו לדכא אביוני ארץ ולשומם כעפר לדוש. ואביוני הארץ היו – כל בית ישראל… בקרב קהלות ישראל נמצאו אז “גבירים” אשר אם כי עשרם לא רב היה, אך בכל זאת גם המעט אשר להם די היה לתתם עליון על אחיהם האמללים, והמה אדוני העם, עיני העדה ומאשרי הקהל. כל טוב העדה ביד הגבירים נתן, כל משרות הכבוד ומבחר העליות להם נפלו לחבל, ומלפניהם יצא משפט ההערכות להשמיע על השקלים בכל עת אשר ימצאו לנכון להם. הרבנים היו עוזריהם על ידיהם, כי מי יוכל לדין עם מי שתקיף ממנו, והרבנים, הלא היו עניים מרודים באים עד פת לחם ומחכים אל חסד גבירי עדתם ויד הגבירים היתה תמיד עם יתר “ראשי הקהל” העריצים, שנבחרו תמיד מפחותי ההמון, זוללים וסובאים. תחת אלה רגזה ארץ ישראל, תחום מושבנו, כי חמס ושוד מלאו כל הארץ וצדק ומשפט כשלו ברחובות, ומפני כי חיי כל העם היו אחוזים ושלובים איש בחיי רעהו ודבר לא היה להם עם חיי בני עם הארץ ויהיו תמיד כמעט בודדים במועדם, לכן מצא לו הצבור און לו לשלוח את כל חצי מגפותיו אל לב הפורש ממנו. ומטה זעם נתן מאת הממשלה ביד ראשי העם להכות בו אחור את כל אשר ימרה את פיהם – עבודת הצבא היה מטה זעמם ושבט מוסר בידם. כל יוצא צבא בישראל יצא אך על פי הקהל וראשיו, – וכל איש אשר דמיו רתחו ולבבו התחמץ למראה דמעת העשוקים ויחפוץ להרהר אחרי המעשים הרעים שנעשו לעיניו ויזכור את כח ראשי העדה כי המשל ופחד עמהם, וישם יד לפה, ועלי דמיו הלוהטים כאש התעלם שלג עולמים – וידום סלה…

ב

מכל הדברים האלה יתאר הקורא לעצמו את צלם דמות עמנו בימים ההם, ומן הארץ יעלו לפניו חנוטים מעולם אשר נתבשמו בתורה ולכן עמדו ימים רבים, אבל רוח חיים אין באפם. אולם יד חזקה נגעה בהחנוטים האלה וקול רעם קרא באזניהם: “קומו על רגליכם וחיו!” מלך אדיר וחזק, היודע ערך פקודותיו וחפץ במלואן, נתן עיניו ביהודים להחליף ולהמיר את חייהם ולסעף את מנהגיהם מקדם עד בלי תכלית; אם נתבונן אל חקי המלך ההוא בכל הנוגע לעמנו בארצנו נשתומם לראות, כי חיי אחינו היו נגלים כספר אז לפני המלך, עד כי דברים רבים אשר אז היו ברורים ונאמנים נחשבים בימינו עתה בין הדברים הצריכים עיון גדול. עלילת הדם, למשל. בעיני המחוקק היתה תמונת יהודי בתור איש צר ומצוק נאחז בתורה ומצות מכף רגלי ועד ראשו, עני רוכב על חמור עמוס לעיפה ספרים גדולים וכבדים – זה היה צלם דמות היהודי, ובתור אדם המעלה כזה ראה אותו הקיסר ניקאלאי הראשון ויתן את לבו להטיב את חייו החמרים, גם את על סבלו, עול התורה והמצוה אשר כמעט רבץ תחתיו, ובראשון החל, ובאחרון כלה.

לבקרים יצאו חקים לא שערום מראש ופקודות שונות על דבר היהודים. ואם אמנם מטרת החקים והפקודות כלם היתה, כאמור בתוכם, “לבעבור היטיב מצב היהודים”, “להעלותם אל תור מעלת האדם ולהשוותם אל עם הארץ”, גם היתה כונת המחוקק רצויה “ללמד את בני ישראל להתעסק בעסקים חדשים כשרים ולמנוע אותם משלוח באסורים את ידיהם כאשר עשו עד כה”, אבל בין כה וכה שלח רזון בעצמות ישראל. ומה נורא מרזון בקרב עצמות יבשות! כי הנקל היה לשבור ליהודים את מטה לחמם עד כה, נקל היה להשוטרים והפקידים לגרש את כל ההמון האמלל אשר התגורר בכפרים בין האכרים ויסחרו מסחרם, – אך למצוא להם מזונות חדשים קשה היה כקריעת ים סוף; עץ חיים חדש עוד טרם נטע ואלפי משפחות ישראל נשארו בעוני ובחסר כל. ומפני כי כל זה נעשה ברעם וברעש, ביד חזקה ובזרוע נטויה כדבר מלך שלטון, לכן אין פלא כי אך זמן מצער טרם עבר והנה כל הבארות אשר מהם שאבו היהודים האמללים את פרנסתם הצנומה והשדופה נסתמו אחר אחד, והמה תעו בישימון ויאבדו דרך. הממשלה בטובה אמנם הרשתה אז ליהודים עסקים חדשים ותפתח להם דלתי פרנסות אחרות, אבל היהודים עוד טרם היו מוכשרים אז להוציא דבש מסלע ושמן מחלמיש צור…

אך לא נעשה שקר בנפשנו לאמר, כי אך הרע לבדו נִתן ליהודים לפני חמשים שנה; לפניהם היה גם הרע גם הטוב ובידיהם היה לבחור אם בזה או בזה: אם להיות יהודי ולסבול עמל ותלאה או לנחל כל טוב הארץ! אך בני בלי שם החדשים אשר מקרוב באו בדקו ומצאו, כי נר ישראל לא יכבה ומכיון שנולד יהודי שוב אין לו תקנה עולמית; אולם אז עוד חשבו כי יש להיהודי תקוה, אשר מריח מים יפריח, ולכן פרשו ידיהם כל היום אל הסוררים מדרך אבותיהם הטוב אולי יבאו לשכון כבוד בתוכם וינחלו עולמם בחיים. והנה עוד לפני מאה שנה לא שמו מחוקקי רוסיא את לבם כלל וכלל אל היהודים המעטים אשר נמצאו אז בגבול הממלכה. אולם בראשית המאה הנוכחית, בעת אשר כבר באו תחת ממשלת רוסיא הנפות אשר לפנים על ממלכת פולין נחשבו, אז ראו כי נחוץ לבא חשבון על אדות דרכי העם הזה ומשפטיו, אז החלו להתבונן את התורה הרבנית ועם זה נגלה החפץ להחליש פעולתה בקרב ישראל.

מן הסבות הרבות אשר בשבילן עמלו המחוקקים להצר צעדי התורה הרבנית היתה אחת אשר מוצאה משנות קדם וזה הדבר: עוד בימי המלך יואן בן וואסיל במאה השש עשרה נתגלתה בקרב העם היושב במחוזות רוסיא הפנימית “מינות ההתיהדות” (ЖИДОВСТВУЮЩаЯ ересЬ). לפי רוח העת ההיא נדונו אלה אשר רוח המינות הזאת נצנצה בהם בשפטים קשים. אך רבים מהתועים האלה לא שבו בתשובה שלמה, כ“א הסתירו את דעותיהם מעיני השמש, והיה כאשר מלך אלכסנדר הראשון ורוח אהבת אדם וחפש הדעות עבר על פני הארץ, יצאו גם בני הכת הזאת מחוריהן וינסו דבר אל הממשלה לשחרה חסד, כי תניחם לחיות ע”פ חקי דתם. אז בדקו ומצאו כי כאלף וחמש מאות משפחות נמצאות בהפלכים: וואראנעזש, ארעל, טולא וסאראטאוו שנתפשו בהמינות הזאת והמה מתנהגים במנהגי ישראל בשמירת שבת, מצות מילה, גיטין וקדושין וכו', אז הוציאה הממשלה חקים רבים לגדור בפני המינות שלא תתפשט, חקים שאי אפשר לנו לבארם במקום הזה. בין החקים האלה נמצאה גם האזהרה לבל ישבו היהודים אף ישיבת עראי, בכל אותם המחוזות שנמצאו שם שומרי שבת או בעלי מינות ההתיהדות. ובהשנים הראשונות לממשלת הקיסר ניקולי יצאו חקים רבים הנותנים זכיות ויפוי כח להיהודים העוזבים דתם. ואח“כ יצאו חקים רבים נגד דת ישראל ונגד הספרות היהדות: ע”ד בתי הספר ובתי הדפוס לספרי ישראל, גם יצאה פקודה לקחת מאת היהודים את ספריהם ולעבור עליהם בקולמוס הבקרת. בראשונה גזרו על הספרים אשר המבקרים יכירום כי תוכנם מזיק; אבל עוד מעט ונמצאו מחמירים לאסור את כל הספרים שנדפסו בחוץ לארצנו, ונתקבלה ההצעה לשרוף באש את כל ספרי היהודים אשר אין חותם הצענזוריא עליהם. את ההצעה הזאת הציע שר הפנים ביום השביעי לירח מארט 1844 שחל להיות ביום הפורים שנת תר"ד.

וביום המחרת נולד פרץ סמאלענסקין, באותו הרגע אשר חגו המתבוללים את חגיהם ואשר בחזון לבם ראו את הטמיעה להאשר הנצחי של האומה הישראלית, באותה העת בעצמה נולד הסופר אשר ילחם בכל כחו נגד המתבוללים מבני הדור ההוא. אצבע ההשגחה היא המכוננת צעדי המקרים לרוח חפצה.

ג

התמונות מחיי בני ישראל בארצנו פנימה וחוצה אשר הראית, הקורא, לדעת בשני הפרקים הקודמים, הן הנה אשר ראית בחזון הספורים הרבים מעשי ידי ה' סמאלענסקין; כל אלה המה לא בני עולם הדמיון, אך מקרים שהיו ומעשים שנעשו ואשר מהם ברא לנו סמאלענסקין ספוריו הנפלאים המתארים בשרד בהיר את חיי הדור ההוא לכל משפטיו וחקותיו ומנהגיו, והנפשות יצורי הסופר יוצאות ובאות לפנינו והננו רואים את חיי הזמן ההוא כבאספקלריא מאירה. כי זה הלא היה כל חפץ סופרנו כי יעלה השחר על החיים ויאיר נתיב על דרכי בני ישראל; לא כאשר שגו רבים לחשוב כי סמאלענסקין בגשתו להוציא את “השחר” יתוסף כרגע ספסל חדש בבית מדרשם של “המשכילים” ויצא ללחום את מלחמותיהם, וכי בכלל המלחמה תהיה מגמת פניו להגן על ההשכלה מכף רודפיה כאשר עשו כתבי – העתים בשפת עבר כל ימי היותם ואך זה היתה מטרתם. “זאת לא זאת!” – קורא ה' סמאלענסקין בפתח דברו לשנה הראשונה מהשחר; “מטרת השחר תהיה להפיץ אור על דרכי בני יעקב, לפקוח עינים עורות אשר לא ראו אור החכמה ולא יבינו ערכה להגדיל תפארת שפת עבר ולהרבות תומכי בימינה. ומאשר כי לא כל בוזי חכמה ושפת עבר בדרך אחד ילכו, לכן תהיינה גם דרכי אלה אשר יאמרו להשיבם מדרכם ולהביא חכמה בלבם שונות אשה מרעותה”. בפתח דברו זה יחלק את העם לשנים: החצי האחד הולך בחשך ומואס בחכמה מפני כי שמו אפר על עיניו שלא באשמתו, ולכן אך לשוא נריע עליו אחרי אשר סבות שונות נסכו עליו תרדמה, ואשר על כן עלינו להאיר מעט את עיניו ולהעירו מעט משנתו, והחצי השני תועה בסורו מדרכי אבותיו ללכת תהו לא דרך. וספרותינו העבריה אז לא שמה לב אל רוח שתי המפלגות האלה ולא התבוננה אל מעשיהן ותשם כל היום עיניה ולבה להגדיל תפארת ההשכלה, לשיר שירי תהלה לרוח הזמן וכל מפעלותיה היו המשך עבודת לטובת הפצת החכמה בישראל, זאת העבודה אשר החלה עוד מימי הרמבמ"ן. סופרי שפת עבר צהלו ושמחו אז מטוב לב בראותם כי הואיל העם הלוך אחרי עצתם, “אהב את ההשכלה”, עושים חיל בלכתם לפנים מיום אל יום. אולם טהורי עינים ראו לדאבון לבבם כי אם אמנם –

הנם הולכים קדימה שׁנה שׁנה

**אך… **

**מי ידע הגבול עד מתי? עד אנה? – **

**אולי עד מקום – משׁם לא ישׁובו… **

וגם הסופרים הטובים החלו להתאונן – כי אפסו קוראים וקונים ספרים בשפת עבר – אות נאמן כי מצב הספרות ברע הוא. ותלונות כאלה על חסרון הקונים ומעוט הקוראים נשמעו לא רק מפי הני חזניא וספריא אשר נוח היה להם ולהספרות כי יחדלו לקרוא את “חבוריהם”, כי אם גם הסופר המיוחד ה' מאפו הגה נכאים בהקדמתו לחלק השלישי מספורו “עיט צבוע”: “נפלה נפלה שפת עבר!” ובהחל המשורר יל"ג את התקופה החדשה אשר בשיריו, קרא באנחה:

הוי, מי יחושׁ עתידות, מי יודיעני

אם לא האחרון במשׁוררי ציון הנני

אם לא גם אתם הקוראים האחרונים?!

ויאוש נורא כזה התהלך אז בין טובי סופרינו מבלי דעת למי המה עמלים. ספרים טובים לא נכתבו בשפת עבר, או נכתבו מעט מזעיר, ביותר הסתפקו בילדי נכרים, בהעתקות משפות זרות, ויעתיקו ספרים אשר דבר אין להם ולישראל; ובמכתבי העתים אשר לבני ישראל התהלכו נערים, וכה“ע היו כבתי הספר אשר כל צעיר החפץ ללמד את ידיו למשוך בשבט סופר ובא לו אל אחד מכה”ע וינסה שמה את כחו, ומרבית העוזרים – הסופרים בשפת עבר עבדו עבודתם במחיר – אשר שלמו המה, הסופרים… ובעת אשר בקרב כל בתי מערכות כה"ע אשר לכל השפות מדקדקים עם המאמרים, מנקים ומיפים את השפה, וכמובן שגיאה נגד חקי הלשון ודקדוקה מאן דכר שמה, הנה היה שדה ספרותנו העברית מרמס לרגל שור וחמור וחרש שוטה וקטן והמאמרים היו מלאים שגיאות אין מספר. וכאלה היו לסופרים, לנושאי דגל הספרות! והאם יפלא אפוא אם כל אלה אשר טעמם עוד עמד בם ולב מבין להם הסבו את עיניהם מספרותנו ויטשוה לבלי פנות אליה וישליכוה ככלי אין חפץ בו?!

את זאת ראה סמאלענסקין עוד מראש ויצר את “השחר”. הוא התכונן אל הצעדים אשר עשו בני עמנו במסלות החיים, והנה רוח ההשכלה לבדה, זאת ההשכלה אשר היתה עד כה רוח החיה באופני ספרותנו העברית החדשה ותבדל בינה ובין הספרות הישנה. הרוח הזה עוד לא יעצר כח להניע את גלגל הספרות בכח ועז כמלפנים, אחרי אשר ההשכלה כבר מצאה לה מסלות בלבב עמנו, החיים נצחו, ולרגלי זה ניטל פטמה של הספרות העברית; כי אם בדרכי ההשכלה כבר בחרו, – מה תתן אפוא ומה תוסיף להם עוד הספרות השונה להם הלכה אחת בכל יום, הלכת ההשכלה, הלכה אשר כבר קימו וקבלו אותה עליהם ועל זרעם? ואחרי אשר שפה אחרת ודברים אחרים לא היו להספרות העברית בלתי אם לשיר על מראות הטבע אול להטיף מוסר למורדי אור, והדברים האלה שכבר נשנו פעמים רבות כבר יצאו מאף הקוראים ויהיו להם לזרא, לכן אין פלא אם רבים מצעירי הימים שאלו זה לזה; “מה תתן ומה תוסיף לנו השפה המתה הזאת?” ונגד אלה יתמרמר סמאלענסקין בכל עזוז רוחו בדברו על השחר והדרך אשר יבחר בו. הלא כה דבריו כאש: “מה תתן לנו: היא תתן לנו כבוד ועז, היא תקשרנו מעדנות להקרא בשם ישראל. כל העמים יציבו להם מצבות אבנים, יבנו מגדלים, ישפכו דמם כמים לבל ימח שם עמם ושפתם מקרב הארץ, המה כלם ייחלו בכליון עינים ליום ישועה עת תשוב הממלכה להם, ואם היום ההוא ירחק חק לא יחדלו מצפות; ואנחנו אשר אין לנו לא מצבה ולא ארץ, לא שם ולא זכר, רק המצבה האחת הזכרון האחד הנשאר לנו מחרבות מקדשנו, היא השפה העבריה, והמה יבושו או ימאסו בה, – לכן המואסים בשפת עבר ימאסו בהגוי כלו, לא שם ולא זכר להם בקרב בית ישראל, בוגדים המה לעמם ולאמונתם!” אם לא נתפלא אולי כעת על הדברים האלה, אחרי אשר עתה היתה רוח אחרת את בני עמנו ורוב חכמינו שבו אל עמם, אבל כמה כח לב דרוש היה אז לאיש מקרב “המשכילים” להשמיע דברים כאלה, – אז, בעת אשר כל משכיל עברי שש ושמח על נצחונות הרעפארם באשכנז וישחק מקרב לב על אלה הרבנים אשר עוד יסרבו לחקות כקוף את מעשי הגוים ואשר עוד לא ימהרו להשכיח את זכר ציון וירושלים מקרב עדתם. כח לב גדול מאד היה דרוש לאיש אשר בדרשו את הדעת ובהטיפו לעמנו חכמה והשכלה לא בוש לאמר קבל עם, כי לא לבשת ולא לחרפה לנו האמונה, כי יבוא קץ לגלותנו וכי עוד יבוא יום ותשוב הממלכה לבית ישראל, כאשר לא יבושו כל העמים אשר בצפיתם יצפו לפדות נפשם מיד זרים. התקוה הנעלה הזאת נותנת לנו כח ועז לסבול עמלנו ותלאותינו, וזאת התקוה ירושת פלטה לנו מהעבר. “ולכן ידעו כלם מראש – יגלה ה' סמאלענקין את אזן כל הקוראים – כי כאשר נטיתי ידי על המתקדשים החנפים, כן גם ארים את ידי על המתחכמים הצבועים אשר ידיחו את בני ישראל בחלקת לשון מאחרי ירושת אבותיהם”. ואזכיר את הקורא עוד הפעם כי הדברים האלה יצאו מפי סמאלענסקין שמונה עשרה שנה לפנים, בשנת תרכ"ח, בעת אשר כל סופרינו התעלסו באהבים עם חזיונותיהם הישנים והתרפקו על דודיהם הברלינים, והדרך אשר בחר לו סמאלענסקין עוד לא עבר בה “משכיל” אז.

ובכן היה חפץ ה' סמאלענסקין להשיב התועים אל עמם, לא להכניס את עם ישראל תחת כנפי השכינה השרויה בין הגוים, אך להביא את היהודים בברית ישראל; ובהאמינו כי ישראל ואורייתא חד הוא, כי השפה והלאום לא יפרדו ודבוקים זה בזה, לכן נגש להוציא את חפצו איתן לפעולות אדם – על ידי שפת עבר, ויצא להאיר נתיב על דרכי בני עמנו בעבר ובהוה. כי חסרון דעת דברי ימי עמנו היה תמיד לאבן נגף ולצור מכשול לצעירי בני עמנו; הן על לוח כתבי הקדש נכתבו תולדותינו אך עד שוב הגולה מבבל לבנות את הבית השני, וכל הקורות את עמנו בתקופות האחרונות המה או כספר החתום בעיני העם או ידיעותיו בענין זה הנה צנומות ושדופות קדים ורובן היו בכזיב בלדתן. ויש אשר המקרים נודעים להם, יודעים המה גופא דעובדא היכי הוה, אך נעלמות מעיניהם הסבות אבות המקרים והמעשים, הדבק אשר יאחז את כל המקרים יחד בחוברת, את הבריח התיכון המבריח בדברי ימינו מן הקצה אל הקצה. גדולים חקרי לב מקרב עמנו אמנם כתבו עלי ספר את דברי ימי נודנו בגוים, אבל דבריהם נכתבו בשפה זרה אשר להעם, לרבים מקרב החפצים לדעת את פרשת גדולת עמם ותולדות מחצבתם, היא שפת לא ידועה. קשה היה לישראל היום שנכתבה התורה יונית, כי אם אמנם על ידי זה ראו כל העמים והשרים את יפי תורתנו את החסן והיקר אשר לנו, אבל לישראל הלא נשתברו הלוחות: וזאת היתה גם למן העת אשר החלו חכמי עמנו לכתוב בשפת אשכנז את הגות לבם בחכמת ישראל וחקירותיהם בכל הנוגע לתורתנו ולדברי ימינו. כי אם אמנם על ידי הדבר הזה בראו תקופה חדשה לחכמת ישראל וכאשר היתה חלק ונחלה בספרות הערבית לחכמת עמנו כן מקום רחב ידים עתה לתורתנו בספרות אשכנז, אבל הלא עלינו להודות כי בני עמנו אך בעמל נפש יוכלו לשאוב מים חיים מן הבאר הזה, – “וזאת התורה שם משה לפני בני ישראל” כתיב, לא כן שפת עבר, אשר אם מעט ואם הרבה היא עודנה שפת העם ומובנת כמעט לכל הגברים בארצות אשר רוב בנין ורוב מנין של היהודים יושב שמה. ויהי חפץ סמאלענסקין כי יחדלו חכמינו לכתוב את חקירותיהם בתורה ובדברי הימים לבני עמנו בשפות זרות וישמיעו את רבי תורתם יהודית למען ישמע העם בדברם עמדו; ולכן הלל תמיד את החכמים אשר שבו לכתוב עברית ויתן בחבה יתירה מקום בהשחר לספרים ומאמרים מרבני ודר“י אשכנז ובצאת לאור כל ספר חדש במחקר ובדברי הימים לעמנו בשפת עבר קרא תמיד בעליצות נפש: בא גד! ויבשר בקהל הקוראים את צאתו במשפט צדק ובבקרת נאמנה אשר על פיה ידעו הקוראים מה לזרות ומה להבר. ואעידה לי את הספר הנפלא “דור דור ודורשיו” להרב הגדול מו”ה אייזיק הירש ווייס, אשר אך סמאלענסקין נתן מהלכים לחלק הראשון והשני בקרב הקוראים במשפטיו הנאמנים על אודותיו בהשחר.

חכמת ישראל ודברי ימיו בשפת עבר – המחצה האחת מחפץ סמאלענסקין והמטרה אשר הציב לו, כי המה הלא רק על מצב עמנו בעבר ידברו; אולם חפצו הלא היה – וגם זה נחוץ מאד גם אז גם עתה – לפקוח עיני בני עמנו על דרכיהם אשר ילכו בהם עתה, בהוה. כעשר שנים ויותר עבדו מכתבי עתים בשפת עבר את עבודתם על הרי ישראל קודם עלות “השחר”, מכ“ע יוצאים לשבועות, ובכל חפצי לבלי הקטין פעלי החכמים יוצרי העלים, עלי בכל זה להשמיע אמת, כי במשך השנים אשר הוציאו את כתבי-עתם לא התרוממו על הבמה הראויה להם, ולעמלם לא היה כמעט ערך ספרותי. כה”ע הרבו פלפולים בעניני הדיפלומטיה וסכסוכי המדינות מלאו את העלים חדשות ילדי יום אשר אין איש שם אליהם לב והחלק הספרותי היה מלא “הערות חדשות ומועילות” מעין אלה אשר עליהן כבר אמר חכם אחד כי החדשות אינן מועילות והמועילות אינן חדשות. המכ“ע השבועי הראשון, “המגיד”, בראשית יצירתו עוד לא התרומם אז למעלת מ”ע לאומי נכון ונשא על כנפי הדעה הנשגבה של ישוב אה“ק, כי רוח החכם רד”ג נ"ע עוד לא נשבה בו, וזמן הולדו (1857) מוכיח עליו, כי אחרי מלחמת קרים התעורר בתוך בני עמנו החשק לדעת חדשות וקורות הימים. כתבי העתים אשר נולדו אחרי אחיהם הבכור החלו אמנם להראות כי איזה מטרה נכונה לפניהם ואותות חיים נראו בהם, אבל האותות האלה היו עוד חלשים מאד.

אך סמאלענסקין מראשית דרכו השמיע דבריו בספוריו הרבים בשפה ברורה, קרא לכל הכתות השונות בעמנו בשמותיהן האמתים ועין בעין ראינו את חיינו יום יום מתוארים בשרד אמת. ביותר נתן אל לבו לחדור עמוק אל אחת המכות היותר כואבת אשר הֻכּינוּ בית מאהבינו – סדרי הקהל והעדה אשר היו נהוגים בקרב ישראל. על ידי ספוריו המלאים חיים, כתובים בשפה צחה, נשגבה ברעיוניה ובכ“ז קלה במליה ובמבטאיה, ברא סמאלענסקין קהל קוראים גדול מאד. ספורו הראשון “התועה בדרכי החיים” רכש לו שם עולם, וכה”ע רבים וגדולים בשפות שונות כתבו מאמרים לשפוט על תכונת הספור ההוא ועל אדות כשרון כותבו. אינני חורץ בדברי אלה משפט הספור הזה, כי לא בדברים אחדים נוכל לעשות זאת, ובמקום שידובר על אדות כל ספורי סמאלענסקין שם לא יפקד, כמובן, גם משפט “התועה”; אבל משמיע אני בזה דבר כהויתו – דבר אשר לא נעשה לספור בשפת עבר עד סמאלענסקין.

אולם בנוגע למחצה השניה הזאת ממטרת סמאלענסקין, היינו להאיר נתיב על דרכי בני ישראל בהוה ע"י ספורים, תמונות ממחזות החיים והשקפות על מצב הקהלות, – בזה הסכים גם סמאלענסקין כי שפת עבר נתנה לא למעט כי אם לרבות, וגם הוא הרשה לכתוב בשפות זרות את כל אשר לישראל בהוה. כי עלינו הלא לתאר את החיים בשלל צבעיהם, ואם כן עלינו לדבר גם בשפה אשר החיים וצרכיהם נחתכים על פיה.– אך נסורה מראש לראות את השקפות ה' סמאלענסקין ומבטיו על דברי ימי עמונו והתורה אשר תצא לבני עמנו מזה אשר נתבונן בשום לב בספר תולדותינו.

ד

אין אני בא לא לטמא ולא לטהר, – לא אטה משפט צדק, אך גם אין חפצי ומטרתי להלל ולשבח את שם סמאלענסקין ולאמר לפניו הללויה, ולכן אל יתעה נא איש לחשוב כי מביט אני על סמאלענסקין כעל חוקר הדת או רואה אני בו כותב דברי ימי ישראל. מראשית עבודתו היה סמאלענסקין רק זשורנאליסט, – אמנם זשורנאליסט רב הכשרון, אשר התבונן אל חקר דברי ימי עמנו בתקופות רבות ולמד את דרכי העם אשר נשא חזון לו; זשורנאליסט חמוש בכל כלי הנשק הדרושים למלחמת הסופרים: ידיעה שטחית בכל ענפי המדע, לשון למודים ושפה לוקחת לבבות, רוח משפט עשוי לבלי חת, ועל כלם – אהבה רבה, אהבת עולם, אל הדבר אשר למענו הוא נלחם ואמונה שלמה בדעותיו. בדור האחרון הזה יולדו זשורנאליסטים כאלה במספר רב לספרות הרוסית על ברכי הסופרים בלאַגאָסוויעטלאוו, קאָרש וכדומה, בלמדם אל דרכי הצרפתים הענציקלאפעדיסתים, אם כי, כמובן, רב המרחק בין המורים ובין התלמידים… התכונה המיוחדת של הסופרים האלה: לשפוט ולשאת מדברותיהם על כל דבר וכל ענין, מבלי דעת אל נכון אף ענין אחד, לחוות דעה ולהשיב תשובה על כל שאלה ושאלה טרם למדו לדעת לפרטיה אף שאלה אחת; הסופרים האלה אינם יורדים לעולם לתוך עומקה של הלכה, אך מרחפים על פני כל השאלות והענינים אשר ישאו אליהם דבריהם כעוף המרפרף, נוגע ואינו נוגע. צרכי החיים ומצב ההשכלה של עם ועם יולידו סופרים דרושים לחפצו, ולחפץ עם הרוסים נחוצים לרוב סופרים אשר “כל בם”. וסופרים כאלה נחוצים מאד ומביאים תועלת רבה בהבינם את העם בלשון קלה את אשר לו לדעת משאלות הזמן, מתולדות הטבע וממקרי הימים שעברו. סופרים כאלה נחוצים לה להקוראים העברים בשפת עבר – וסמאלענסקין היה אבי הסופרים מהמין הזה בשפת עבר. לו היו ידיעות נכונות מכל הנוגע להיהדות והשקפות מיוחדות על כל השאלות בעולם הספרות העברית, וכשרונו הנעלה עמד לו להתיצב בראש הספרות על ידי הידיעות האלה, הוא לא בטא את תמצית חפצו בשפה ברורה, השמיע את דעותיו במבטאים כוללים, במלים יפות ובניבים נחמדים יען כי היה זשורנאליסט כאשר אמרתי. הוא אמנם היה גם רב הכשרון כזה, אשר לפניו לא היה כמוהו בספרות העברית, אך חלילה לי לעות משפט, וטרם אחל לנתח לנתחיהם את מאמריו וספריו ראיתי חובה לעצמי להקדים את הדברים האלה כי אין משוא פנים במשפט:

“השחר עוד טרם עלה והנה אנה המקרה ליד סמאלענסקין להשמיע את דעותיו והשקפותין על שאלות רבות בדברי ימי ישראל. כי בימים ההם הופיע הספר “דער יודישע שטאַמם” בשפת אשכנז להדרשן והחכם הנודע ד”ר אהרן יעללינעק, ובמשפט הספר הזה מצא לו סמאלענסקין להתגדר בו ויכתוב מאמר גדול בשם “אבן ישראל” בהשחר שנה ראשונה. וכל מבין יבין כי לסמאלענסקין היה המאמר הזה אך תואנה ופתחון פה להשמיע את כל אשר בלבבו על אדות התהפוכות הנמצאות בדברי כל הכותבים דברי ימי עמנו.

מי הוא ישראל, מה משפט העם הקטן והדל או הגוי הגדול הזה הנודד בגוים ותועה בארץ זה אלפי שנים ומה דמות נערוך לו, לתכונות נפשו ולרוחו? הספרים והסופרים אשר כתבו חכמי הקורות על אדות ישראל ומשפטו לא יתנו מענה נכון ותשובה ברורה, תשובה אחת ואין שניה לה, על השאלה הזאת. ואמנם נפלא בעינינו לראות את החכמים יודעי העתים וקורות בשנות דור ודור נפרדים בדעותיהם על דבר עם ישראל מן הקצה אל הקצה. אלה מחללים ואלה מהללים: האחד יגדיל וירים עד לשמים תפארת מנהג, דרך או דעה, והשני ישפוך לעג כמים על המנהג, הדרך והדעה ההיא: האחד יספר בשבחן של ישראל כי רחמנים בני רחמנים המה ולא יוכלו לראות ברעה אשר תמצא את אחיהם ואנשי בריתם, והשני יבזה להם באמרו כי רכי הלב המה, יעצמו עיניהם מראות דם ולבם לב שפנים, ועוד הכתוב השלישי אומר כי אוכלי אדם המה ודם ישתו יין נסיכם: האחד אומר כי בני ישראל יאמינו בכל הבל וכל דבר שוא ותפל קדש להם, והשני יאמר כי בנים כחשים הננו, אין בנו אמונה. וכל אלה השופטים על דרכנו, כפי הנראה, צודקים במשפט ומחזקים את דבריהם באותות ובמופתים מדברי ימי עמנו – והלא גם קשה ערף לא יכחד כי משפטים כמו אלה תהפוכות המה; ולמען שים את העקוב למישור ולמען התיר את השאלות אשר תולדנה בלב כל איש דעת למראה התהפוכות האלה הנראות בדברי כותבי תולדותינו הקדים סמאלענסקין דברים ברחבה על דבר דברי הימים בכלל, כפי אשר הורו את התורה הזאת ראשי החכמים בדורנו, ומן הכלל יצא ללמד על הפרט, עד דברי ימי ישראל, למען יוכל לערוך אלה מול אלה, ובהציבו את שני הענינים האלה, תולדות העמים ותולדות ישראל, מערכה מול מערכה, נוכח לדעת כי הלכה אחת נשתכחה מאת כל כותבי דברי ימינו, ולרגלי הדבר הזה תעו בחשך ויאבדו דרך; המה מדדו את ישראל באַמת כל הגוים ועל פי המדה הזאת קצבו את ערכו – ובזה שגו מאד כי לא ככל העמים בית ישראל; לא כמשפט כל העמים נשפוט את ישראל, ועוד זאת כי כותבי תולדות ישראל אשר לא מקרבו יצאו לא עשו כמנהגי כל סופרי דברי הימים ללמוד את כל הענינים הנחוצים לדעת אל נכון חיי העם, ולא נוכל להאשימם על זה כי אולי לא מזדון עשו כי אם מפני כי כבד הדבר הזה מאד בנוגע לעם ישראל. ללמוד לדעת תכונת העמים אשר להם ארץ וממלכה ושפה חיה נקל מאד, והאיש אשר נפשו אותה לדעת כל אלה יבוא אל ארצם, יתהלך עמהם ימים מספר, ישים עינו על דרכיהם וילמוד את שפתם וספרותם וכבר השיג מבוקשו. אך לא כן אם יאמר איש לכתוב את דברי ימי עם ישראל אשר אין להם לא ארץ ולא ממלכה והנם מפוזרים בכל קצות הארץ וגם שפתם (שפה לדבר) אין אתם". הוא אשר דבר כי לא ככל הגוים עם ישראל, ושבט משפט כל העמים עליו לא ינוח.

אולם הלא עתה תולד השאלה, איזה הדרך שיבור לו כותב תולדות ישראל, ובעקב השאלה הזאת אחוזות עוד שאלות אחדות ונשימן בזה לפני הקוראים, כפי אשר הוציאן במספר גם סמאלענסקין אך אחזנו דרך קצרה.

א) את מי מכותבי דברי ימי ישראל הצדק: האם בפי אלה אשר יהללוהו, או אלה הנותנים שמו לשמצה?

ב) מה היא הנסבה אשר הולידה הדעות השונות ההפוכות על דבר בני עמנו וטבעו?

ג) עד מתי לא ישימו החכמים קץ לדברי הריבות ע"ד ערך עם ישראל ותכונות נפשו?

ד) ומה היא הסבה אשר הולידה את השנאה האיומה בקרב העמים לישראל?

על שתי השאלות הראשונות נמצאה לפי דעת סמאלענסקין תשובה מספקת אשר חרץ מראש כי כותבי דברי הימים לא בחרו בדרך הנכונה לכתוב תולדות ישראל, ובמדותם את דברי ימי ישראל ותכונותיו בחבל כל העמים שגו מאד, ולכן יש אשר שני הצדדים יחד יצדקו ויש אשר, להפך, יחד יחטאו להאמת, והיא היא הנסבה אשר הולידה את התהפוכות; ואת שתי השאלות האחרונות יחבר אל אחת, וכמובן האחרונה, ע"ד מקור שנאת העמים לישראל. שאלה חביבה יותר לפניו כי כמה קולמוסים נשתברו לפתרה,– ומדוע זה לא ייגע גם סמאלענסקין למצוא לה פתרונים? והנה רבים יגזרו אומר כי שנאת כל העמים לישראל או על ברכי שנאת הדת נולדה יען כי “דתיהם שונות מכל עם”, או כי יקנאו העמים ביהודים על כי להם כשרונות טובים וחרוצים במלאכתם וביותר במסחר וקנין, או על הנזר המון ישראל מדרכי תבל שכניו, ומאס בחכמה וילך בדרך גבלו לו ראשונים. אבל לו רק אלה הנה הנסבות אשר הסבו את לב העמים אחורנית מאחרי בני ישראל, כי אז לא היתה השנאה הזאת כללית, ולא שמה את קנה בכל מקום ובכל מצב; כי אז שנאום רק כהני האמונות האחרות ויתר האדוקים, בעת אשר עינינו הרואות כי גם חפשים בדעותיהם בוואלטער וכדומה, אנשים אשר אין כל אלהים במזמותם וכל אמונה אבדה מפיהם ומלבבם, יבדילו גם המה לרעה את בן אמונת משה מבן אמונה אחרת; או כי רק בעלי המלאכה והסוחרים מבני הנכר קנאו בישראלים בני אומנתם, – ועל ישראל הלא ידברו תועה גם החכמים והחוקרים והסופרים, אשר דבר אין להם עם סוחרי הארץ ובעלי האומנים; או כי צוררי יהודה היו רק העמים ההולכים לאור הדעת, – וישראל הלא נִתן למשל ולשנינה גם בפי העמים ההולכים בעצמם בחשך, אות ומופת הוא כי לא רק אלה הנה הנסבות לשנאת ישראל, ולכן יחרץ סמאלענסקין משפטו כי השנאה באה לרגלי סבה נעלמה אחת, אשר רב כחה מאד, והיא – כי מצב בני ישראל ברע הוא, ההצלחה שמה להם סתר פנים, ולכן היו ללעג ולחרפה בגוים. לו היה ישראל גוי איתן וכביר כח כי אז יראו מפניו ויתנו כבוד לשמו, אך אחרי אשר כבודו גלה ממנו בהגלותו מארצו אל ארץ אחרת, – מי יאהבו ומי יכבדהו? ולכן, יחרץ סמאלענסקין משפטו, אין דרך אחרת להושיע למו בלתי אם לתת להם כח ועז כמו לכל העמים וישובו ויעמדו על רגליהם ויחיו.

המשפט הזה חדש הוא, ויוכל היות כי משפט צדק הוא, הן לא רק רע לב האדם מנעוריו, ולכל הפחות האדם אוהב להתראות כעושה משפט וצדקה, ואולי מאמין הוא ביושר לבו וצדקתו; ובכל זאת תחזינה עינינו בדרכי החיים את בני האדם דוחפים למדחפות את הנכשלים, משגים בדרך את את העורים, וישקו מי רוש את אלה אשר ה' הדמם, הן אם ה' לא ישמור אותם – יחשבו בלבם – מדוע נשקוד אנחנו לשמור? אם ההצלחה הסתירה את פניה מאתם, – אנחנו מה כי נאיר פנים אליהם? וכן הוא גם בטבע העמים, ואולי צדק סמאלענסקין בהערותו בזה מקור השנאה לישראל. הלא זה הדבר אשר דבר גם הנסיך הרוסי וולאדימיר בבוא אליו היהודים הכוזרים לדבר על לבו ולהביא אותו ואת עמו בברית אמונתם: “אם קצף ה' על אבותיכם קצף, ויפזרם בחטאותיכם בארצות ונחלתכם נהפכה לזרים, איככה אפוא תעיזו להורות תורתכם לנכרים? הלבעבור אשא גם אני מוסר אלהיכם באתם הלום להביאני בבריתכם?” – אולם מה הוא “הכח והעז” אשר חפץ סמאלענסקין כי ינתנו לישראל – אין פורש אותם, כי בספרו זה “אבן ישראל” הוא בא ברוב ענין, עד כי בעמל רב ימצא איש את תוכן דעותיו ומשפטיו; במאמר הזה חפץ סמאלענסקין להגיד את כל לבו, ותפסת מרובה לא תפסת. כל עמלו היה, לפי הנראה, להשמיע ראשי דעותיו בדברי ימי ישראל ולשום לפני הקוראים את ההשקפות אשר הנה תהיינה לו לאבני הפנה בבנינו אשר החל. אולם מרוב דברים וחקירות אין קץ יצאו הדברים סבוכים ולא בשפה ברורה, ואולי גם סמאלענסקין עצמו הרגיש את הסרון הספר הזה, ולכן לא חזר להדפיסו בספר מיוחד, כאשר עשה ליתר ספריו; ואת הדעות אשר רשומם נכר במאמרו “אבן ישראל” הרחיב והשמיע בדברים יותר ברורים בספר אשר שלח החוצה אחר הראשון, ספר אשר בגללו קנה לו סמאלענסקין שם עולם – – בספרו “עם עולם”.

ה

הדר סמאלענסקין וכחו בספרותנו לא נראו על השנה השניה “מהשחר” בכל תקף בלתי אם בשנים שלשה מאמרים קטני הערך; אולם גם במאמרים הקטנים ההם לא יסור מדרכו וריח הרעיון הלאומי נודף מהם. לראשית השנה השמיע סמאלענסקין את השקפותיו על פרוד הדעות בקרב בית ישראל פנימה, והודיע כי אמנם יודע הוא בעצמו כי הדרך אשר ילך בה לא תמצא חן גם בעיני שתי המפלגות הראשיות יחד, גם בעיני המשכילים גם בעיני הישנים, אך הוא יוסיף בכל זאת ללכת בדרך זו בחר לו. כי לו נפרדו שתי המפלגות האלה בזה, אשר האחת תאמר להחזיק בכל והשנית תחפוץ להרוס את הכל כי אז עוד היה ביד איש ללכת באמצע לאמר: אני לא אבחר בכל ולא אהרס הכל; אבל באמת שתי הקצוות אשר לפלגות ישראל כמעט נוגעות זו בזו: המחזיקים בנושנות יוסיפו דינים על חקים, והמחדשים גם המה בהרסם את הבנין הישן ויבנו בנין אחר חדש ימלאו אחרי רבבות דינים וחקי המדה, ולכן אין עוד דרך ממוצע ביניהם אשר נוכל לאמר עליו טוב הוא, כי גלה שלום ואחדות מישראל; אשר על כן על כל העם לשוב למקורו הראשון ולחדש בקרבו רוח נכון, רוח ישראל, ולהתאחד יחד. ויטיף בשנה ההיא להתאסף תחת דגל החברה “כל ישראל חברים”, ולאות ולמופת כי כל כחו של ישראל הוא אם יהי גוי אחד בארץ, הראה סמאלענסקין על “הרעם” שהיה בשנה ההיא שנת תרל“א באדעססא. שמה ישפוך סמאלענסקין מרי שיחו על הבוגדים אשר למעות הות נפשם ימכרו את עמם ואת כבודו, ויעיר למוסר את אזן בני עמנו ללמד את בני יהודה קשת, קסת הסופרים ותכסיסי מלחמה, כי ירבו להם אחינו בארצנו כתבי העתים בשפת הארץ גם למשוך לב המולים הערלי”ם, למען לא יעותו משפטנו. סמאלענסקין היה מן המיוחדים הצופים ברוחם אל אחרית המעשים ורואים את הנולד. ועל כן אמר: “מי יודע אם לא יבאו עוד שנים אשר לא יהיה עוד לנו חפץ גם בארצות אשר עתה נשב במו שקט שאנן, כי יש לאל יד מקרה אחד להשפיל אותנו ולגזול משפטנו ואין אומר השב”. וכל זה יבואונו על אבדנו דרך עמנו, ודברי הימים יורונו כי על חטאות כאלה יוסרו בני ישראל מוסר אכזרי.

ובשנה השלישית “להשחר” הואיל סמאלענסקין באר את הדברים האלה, אז היתה שאלה “התקונים בדת” מלאה כל כתבי העתים וטובי הסופרים בשפת עבר היו עסוקים למצוא פתרונים לה, עד כי היה בלתי אפשר כי יחשה סמאלענסקין לבלתי השמיע גם את דעתו הוא על אדות השאלה הזאת, – ויקם ויכתוב את הספר “עם עולם”. בפתח דברו אל הספר אמנם יאמר, כי תוכנו הוא רק על אדות התקונים והחדשות אשר יעשו ואשר יחפצו לעשות בימינו, אבל באמת שאלת התקונים לו גם עתה רק כסות עינים, פתחון פה להשמיע דעותיו, אך בקעה מצא והתגדר בה. כי זה דרך כל סופר נאמן להשתמש בכל מקרה ובכל מעשה אשר יעשה להשמיע את הגות רוחו, כי לרגלי המקרה או המעשה ימצא לו אזנים קשובות ויבין אז יותר איך לדבר אל קהל קוראיו למען יבינו את שפתו ויתבוננו אל דבריו; המקרה והמעשה המה רק אסמכתות, ואיידי דאתו להכי ישמיעו את דעותיהם הכלליות.

וכן היתה הפעם שאלת התקונים, רק כיתד לתלות עליו הגיוניו בספר הזה.

משוט בארץ בא רוח התקונים ויהי לרוח שקר בפי נביאי ישראל בקהלות אשכנז; כילק עלה הראפארם אל הארצות ההן וינח בכל ישראל; וחלף בבראנשווייג, ועבר עד לייפציג ומטות כנפיו מלא רחב ארץ הפילוסופים. מטיפים ורבנים יצאו להטיף תקונים מתקונים שונים בדת ישראל, מטיפים ורבנים אשר לא שמשו כל צרכם במקדש התורה והתלמוד, ואשר כל חפצם היה לקחת להם תקף ועז, שררה וגדולה, בהיותם כהנים לדתם, כאשר נתן הכח בידי הכהנים הנוצרים. המתקנים האלה בנו בתי – מקדש לשם אלהי ישראל כהיכלי הגוים שכניהם ויבחרו להתפלל בדרך הפרוטסטנטים ובשפתם, וישלחו את ידיהם בכל חיי היהודים לשנותם לפי הרוח החדש אשר אותו שאפו באות נפש. אין עיף ואין כושל בנביאים האלה, כלם למדו את התורה על רגל אחת וכל דמתקריא רבי ודוקטור מתקן ומחדש כהעולה על רוחו. העם לא נצב כצר נגד תקוני “הרבנים” ולא התנגד אל הסדרים החדשים אשר המורים מכוננים בקהלותיהם, כי לרגלי ההשכלה והמדעים אשר בחרו בהם בני עמנו באשכנז עוד מימות הרמבמ"ן כבר עזב ההמון את תורת ישראל ויטשו את דרכי אבותיהם בסדרי חייהם. בני ישראל בארצות אשכנז היו, ועודם גם עתה, רחוקים ממקורי הדת, אין מי יודע תורה ואין מי יבין שמועה. התלמוד היה להם לעגי שפה, ושפת הקדש – לשון אחרת, “והיה להם דבר ה' צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם”, ולכן נוקשו ונלכדו בפח אשר שמו להם המתקנים באמרם להם כל היום: אלה אלהיך ישראל! יודעי התורה היו אחד בעיר ושנים במדינה – – ומה כחם כי יתנגדו!?

זאת היתה לארץ אשכנז, ובעת ההיא בשלה ההשכלה האפפיציעלית גם בארצנו. בתי הספר התרבו ומספר תלמידיהם עלה, ורוח בקרת עברה על פני הספרות הרוסית. יודעי הספרות ההיא יזכרו את הרוח הנעלה אשר התהלך אז על פני כל הספרות, את השאלות הגדולות אשר עסקה הספרות בפתרונן לטובת “האושר הכללי”, את השלילה הקיצונה אשר היתה נשואה תמיד על שפתי הסופרים בעת ההיא; החפש והדרור מלאו כל חדרי הלב וכל המטיפים נבאו להוצאת ישן מפני חדש. אז התעוררו גם אחדים ממשכילי וסופרי ישראל ויטיפו לתקן את הדת, באמרם לקדם ע"י התקונים את הרעה אשר תמצא את דת ישראל, כבא רוח החפש לגרש גם את רוח התורה אחרי המצות המעשיות אשר בני הנעורים כבר דשים אותן בעקבם. אל התקונים בארצות אשכנז הביטו ומרחוק הביאו משא וחזון גם להעם היושב אתם, – אך לא זה העם ולא זו הארץ; הגפן אשר הסיעו החפצים בתקונים מארץ אשכנז לא שורש בארץ ליטא. גם הרבנים, גם ראשי הקהלות ואף גם המון העם לא חפץ בתקונים אשר אמרו הסופרים לעשות בדת ישראל, ותהי להפך כי עוד יצאו כלם חוצץ בחרב נוקמת נגד “האפיקורסים”. אוסרי המלחמה ההיא היו: אחד מגבורי התורה אשר רכש לו השכלה יצא מכותלי בית המדרש ותלמודו בידו ואהבתו לעמו בקרב לבו, ואחד ממליצי דורנו חמוש בנשק הסתירה אשר ירה חצים שנונים בלב הרבנים ויחלק להם עקיצות באפו ועל צבאם חנו עוד רבים מהמשכילים.

ועל סמאלענסקין היתה החובה לעשות כזאת, להשמיע גם את אשר בלבבו על אדות שאלת התקונים. כי כבר החל קהל הקוראים לרנן אחרי הסופר הזה אשר אין פותר למי הוא, אם לבני הדור החדש או לבני הדור הישן – ביחס אל שאלת התקונים, ורבים גזרו אומר כי פוסח הוא על שתי הסעפים. כי פעם ראוהו מדבר ברוח חפש ופעם ישוב וידבר כאיש אשר כל חפש וחקר זרו לרוחו; המחדשים לא קרבו דבריו כי הגיד לא בסתר כי פעולתם איננה רצויה בעיניו, וגם מתנגדיהם לא מצאו בהם חפץ כי נכתבו ברוח חפש אשר לא ידע מתג ורסן, ולכן הקדיש את הספר “עם עולם”, לברר וללבן את מצבו בנוגע לשאלת התקונים בדת.

אבי חפץ התקונים הנטוע בלב העמים כלם הוא ההתחקות, וכן הוא גם בישראל. חפץ התקונים בדת מצא מסלות בלבב בני ישראל בצאתם בעקבות העמים ובהחזיקם בארחות החיים, בדעות ובמנהגי העמים שכניהם, ובמהרם לטעת אותם על אדמת עמם, מבלי ראות כי זמורה זרה לא תצלח לשאת פרי על אדמת ישראל, ואולי עוד תשחית את יתר העצים הרעננים השתולים שמה זה רבות בשנים ואשר בצלם ראו חיים ונחת, רבים מבני עמנו קראו גם המה מלחמה בשער על אמונתם ועל כהניהם, המה הרבנים, ולא שמו אל לבם כי לא ככל העמים בית ישראל; “לישראל אין מלך ושר אשר יכבידו עליו אכפם להחזיק בתורה אשר ישימו כהניו לפניו, וגם כהנים שומרים על התורה אין לו, כי היא מורשה קהלת יעקב, על כל העם החובה לדעת אותה, ואמנם רוב העם ידענה; ואם ימאן העם לקבל עליו חקים חדשים אז אין מצוה עליו במפגיע לעשות כזאת, כי מחפץ לבו קבל את תורתו ובחפצו יוכל להסירנה באין מכלים דבר”. לא לישראל לאמץ חיל להפריד בין האמונה ובין הממשלה; אחרי כי אין לו ממשלה, לא לו לקום בפני כהניו אחרי כי אין לו כהנים, אחרי כי העם כלו הוא ממלכת כהנים, – ואת מי אפוא ילחמו, האם את העם כלו? אבל הלא אם יחפוץ העם בתקונים יעשם בעצמו ואין מוחה בידו, ואם לא יחפוץ בם אז אזלת יד כל איש לתתם לפניהם. דרך ארץ קדמה לתורה, והעם בחייו יום יום מרגיש היטב מה לו לקרב ומה לו לרחק, מה יכבד עליו כמשא כבד ומה נקל לו לשאת על שכמו, ומנהג מבטל הלכה אמרו חז"ל.

אך באמת תורתנו היא תורת חיים ורוב הדינים נולדו מהאהבה העזה לאמונה ודת, מהחפץ הנאמן לחזק אשיותיהן הרבו תקונים ודינים, והעם קבלם ברצון כי אז מצא חפץ בהם, אז בימי הבינים, עת אשר כל העמים הרבו דינים וחקים בדעותיהם ויעש גם ישראל כמוהם, אז בעת אשר משפטי התורה וחקי הדת היו לו שלומים ונחומים בעד כל חמדת התבל אשר גזלו ממנו. ובכן החדושים אז נבעו ממקור טהור – מאהבה למורשת קדומים; אבל המחדשים בימינו באשכנז הלא יחפצו לבטל גם עקרים מהדת, כמו האמונה בביאת הגואל, ואלה אשר כזאת יעשו לא לאמונה יגברו בארץ. כי הדת בישראל היא האגודה האחת אשר תאחד ותאגד את לב כל בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ולכן לא חלק האלהים לבד היא האמונה הישראלית אך גם כארץ וממלכה ושפה וכל יתר המוסרות אשר על ידיהם העמים בלאומים יתחשבו, וחלילה לכל אוהב עמו לנגוע לרעה באחד מיסודי הדת פן ערער יתערער כל הבנין ולא תשאר כל אחרית וזכר להעם הזה; ולכן המתקנים החדשים המעבירים את בני ישראל גם על עקרי הדת המה בוגדים, – לא רק בני ממר לאמונתם אך גם בוגדים לעמם.

ו

סמאלענסקין יחלק את התקונים בהדת, אשר יש את לבב המתקנים לעשות, לשתים: א) תקונים באמונה, תקונים פנימים בדברים שבלב התלוים בדעות; ב) תקונים בדרכי העם, היינו במעשה, תקונים חיצונים.

והנה אם אמת בפי המתקנים כי כל ישעם וכל חפצם להקל את העול הכבד מעל שכם העם, הלא התקונים ממין הראשון, הדברים התלוים בדעה, אשר לא בפועל יעשו ולא יראו לעין זר בעשות אותם, לא יכבידו אכפם על העם, לא יפרידו בינו ובין העמים בדרכי החיים, לא יתיצבו לשטן על דרכו במסחר ובעבודה, וגם היהודי המאמין בכל לא יחדל לרגלי אמונת לבבו לבנות בית ולנטוע כרם ולהתעסק בישובו של עולם, ותחת כבד המשא של האמונות והדעות לא ירבצו שלומי אמוני ישראל, והמה רוב היהודים בערי פולין ורוסיא, בריטניה וצרפת. נשארו אם כן אפוא התקונים בדרכי החיים, תקונים בדרכי העם החיצונים, כי יתקע לו יתד בין העמים שכניו וכי ידע ישראל עת ומשפט החיים, להשיבו מהדרכים הרעים אשר דרך בהן בימי הרעה, עת רדף על צואר ולא נתנו לו ידים למצוא חית ידו בכבוד מפרי חכמתו או מעמל כפיו, – אבל אם בתקונים כאלה נמצא חפץ, אז אין לנו לגזור גזרות, לאסוף אספות, לבנות בתי מקדש חדשים ולהבדל מתוך הקהל, ולשום את דגלנו אמונה ודת. אל תקונים כאלה נשואות גם עיני החברה “כל ישראל חברים” ובראש הומיות, בכל המקומות אשר בני ישראל נחתים שמה, תתן קולה: “שובו שובו מדרכיכם בית ישראל, בקשו דרך חכמה בקשו נתיבות מלאכה, בקשו מסחר בכבוד וישר, למדו בניכם לדעת שפת ארץ מגורתכם, בקשו קרבת העמים שכניכם, למדו ידיכם לעבוד עבודת האדמה, צאו מבור כלאכם, ברחו מחורי עפר אשר נחבאתם שמה כי עם סגולה אתם”. והחברה הזאת תעשה זאת מבלי התערב בכל אמונה ודת, וכמעשה החברה הזאת יוכל לעשות ולהטיף כל בעל בעמיו כל נשוא פנים בעירו וכל נכבד בארצו – ותקון הדת מאי עבידתיה? מה לתקוני הדת ולצרכי החיים?

אך לו התאמצו המתקנים לתקן בעמם את חיי בני עמנו לפי צרכיהם להיטיב להם, כי אז אולי לא שמנו לב אל הדגל, דגל הרעפארם בהדת, אשר המה נושאים והללנו את מפעלותיהם הנאותים לפי צרכי החיים; אבל באמת לדאבון לבבנו אחרת נחזה. לא אל התקונים החיצונים ישימו המתקנים את לבם, לא להשיב את ישראל ממצבו הנורא ולהעמיד במרחב רגלו, אך המה כל מעינם ישימו בתקונים פנימים, בתקונים אשר דבר אין להם עם החיים, בתקונים התלוים אך בדעות ובדברים המסורים אל הלב – לתקן את דרכי העם בקרבו: בעניני העדה, בעבודת בית ה', בחקים ומשפטים שונים, גם בכאלה אשר נתנו לדורות. ואם אמנם לעשות סדרים במנהגי בתי הכנסיות ועוד תקונים כאלה תקונים בלתי יתרים המה גם לפי דעת סמאלענסקין, אך בראותנו כי ראשית מלאכת המתקנים לתקן את בתי התפלה לפי רוח העמים שכניהם וכי יחגרו שארית כחם לעקור התקוה להגאל וכל זכרון ירושלים מלב אחיהם – – אז נתבונן למקור החפץ לחדש ולתקן; והמקור הזה משחתו בו ולא ממקום קדוש יהלך, ויסודו בחקותם את דרכי הגוים ובחפצם לשכוח את צור ממנו חצבו ולבחור להם אלהים חדשים לא שערום אבותיהם מראש. אבל ישראל הלא היה תמיד נאמן למקורו הראשון, וקוה ליום ישובו בניו לגבולם ואז יהיה הוא אור לגוים ולאמים למשפטו ייחלו, ולא לו לבקש תורה מפי עמי הארץ. על ישראל לא נטל גורלו ללכת בדרך הגוים שכניו, אחרי אשר הוא בעצמו עודנו לא במתים נחשב, כי רוח חיים בו. כי בהגרשו מארצו, ביום הגדול והנורא ההוא, ביום זרהו אֵל בארצות, צץ ופרח רעיון חדש ותקוה חדשה, יום גאולה נולד ביום מפלתו-תקות הגאולה – ותהי לדל התקוה הזאת לעזר ולאמץ רוח, היא אשרה אותו מבפנים ותחזק את רוחו בקרבו, ושנאת כל העמים לבני ישראל אמצה את לבבם גם מחוץ, ויהי אדיר בגוים, עז שבאומות: שנאת כל העמים לבני ישראל יצרה את העם הזה בתמונת עם שוכן לבדד, עם בודד במחשבותיו חזיונותיו ותקותיו, והתקוה הזאת היא רוח החיה באופניו ונשמה באפו. והגוי אשר תקוה כזאת לו, העם אשר תקותו כבר עמדה לו להחיותו אלפים שנה ולהצילו מתעצומות המקרים ומבין שני מסבות הזמן – למי אשר אלה לו הוא לא ימצא חפץ לחזור על הפתחים לבקש בלויי סחבות או גם בגדים מגוהצים לשים עליו, למען יתהדר לעיני שכניו, כי הדר זקנים – שיבה וכבודו חדש עמדו תמיד למרות הבגדים הבלים אשר עליו.

ואם לא תאמינו, אתם המתקנים, כי אך אז היה דרך ישראל צלחה עת היה נאמן לרוחו, וכי דרכיו נלוזו בכל עת אשר עזב את הדרך התוה לו היוצר והמחוקק הראשון אשר הבין מאד את נפש העם אשר ידיו עשוהו – נייתי ספר דברי הימים ונחזה; ובהתבוננו בספר תולדות ישראל מפורש ושום שכל נוכח כי המשפט הזה אשר הוציא סמאלענסקין צדק הנהו. נשקיפה נא על תהלוכות הדת והאמונה בישראל מראשית היה לגוי, אז נבין גם אל חקר ימינו. תורת משה היא תורת אמת, תורת חיים, כי “אין עץ חיים אלא תורה”. תורתנו לא תבקש לעשות את מחזיקיה למלאכי אלהים, להנזר מחמודות התבל וסגלות החיים, אך גם לא תתנם לרדת מטה ולהקבר “בקברות התאוה” והחשק המכלות מנפש עד בשר, מרוח עד גו; ביד כל איש לאכול ולשתות ולחיות בארץ, אך גם להיטיב לאחרים ולבלי קפוץ את היד מן האח האביון להעניק את מכי האלהים מן הגרן ומן היקב. תורת חיים היא, ולכן בהמר ארץ וכאשר שונו פני החיים, אז אל העם לשמוע בקול השופטים אשר יהיו בימים ההם, אשר ידעו עת ומשפט ויחנכו את העם על פי דרכו בימיו. לא חקים ומשפטים, הטובים לדור הזה וירעו לדור הבא, שהמה חקים ולא יעבורו לעולם, כי אם תורה הצריכה למוד על פי הדעת והשכל, והיא לא תהיה לאבן מעמסה גם לדור אחרון כי במחשבה יסודה, ולכן היא תורת אמת, תורת חיים. כהני האמונה הישראלית ושומרי משמרתה לא יכלו להתנשא על עם ה' כי חלק ונחלה לא היה להם בקרב אחיהם. אחוזה לא היה להם בארץ כי ה' הוא נחלתם, לא נתנה להם משרה להשתחרר על העם בכח הזרוע והרכוש, רק כתר שם טוב היה על ראשם בהיותם עבדי ה' לשרת לפניו, והמשפט בין איש לרעהו והממשלה הכללית היו בידי שופטים וזקנים מקרב בני העם, גם הקים ה' מקרב בני העם “מבניהם לנביאים ומבחוריהם לנזירים”, כי המצוה היה לשנן את התורה לכל העם, ועל הכהנים היה אך “לשאת אפוד ולהקטיר קטרת” לשרת את העם בהביאו את קרבנותיו אל המזבח. אולם ברבות הימים, כאשר הרבה העם להביא את זבחיהם לה' ולמצוא חפץ במשרתי המקדש, החלו הכהנים להתנשא על העם, והעם לעמתו קרא: כלנו קדושים ומדוע תתנשאו, עד כי מצאו אוהבי העם לנחוץ להלחם לא רק נגד זובחי הזבח כי אם גם נגד רעיון הזבחים, בדעתם כי כל הימים אשר תעלה מנחה לריח ניחוח לא יחדל גם כהן מקריב קרבן, וכל עוד ימצא העם חפץ בקרבנות מחים ובכהנים יהיו קרני המזבח קרני ברזל בידי מקריבי הקרבן לנגח בהם את העם ולהשתרר עליו, ולכן השמיעו תורה חדשה ורעיון חדש: אין חפץ לה' בעולה וקרבן וקטרת תועבה היא לו. הכהנים התנשאו על העם וזה היה נגד חפץ המחוקק, כי באמת על פי רוח התורה אך האלהים לבדו יוכל להתנשא על עם סגלתו ולא בן אדם חציר ינתן, כי העם כלו הוא ממלכת כהנים אשר רק ה' הוא מלכם, ואך בחפצו לדבר בגנותן של ישראל הוא אומר אליהם שום תשים עליך מלך.

אולם הדעה הנשגבה כי יהיה ישראל עם חפשי בתכלית, לבל יעבוד את איש, וגם הכהנים הנגשים אל ה' יהיו רק עבדים, עבדי ה‘, ולא מושלים, וכי גם המלך אשר ישימו עליהם לא ירים את לבבו על אחיו, כי רק האלהים הוא המושל האחד – הדעה הזאת לא האריכה ימים הרבה. בני עלי הכהן לא ידעו את ה’ ומשפט הכהנים את העם עד כי כותב הספר שמואל לא ימנע מקרוא אותם “בני בליעל”, והעם לא התיצב נגד מעלליהם הרעים, כי דבר ה' היה יקר אין חזון נפרץ ולא ידע העם כי זה נגד התורה, ובטח גם כהני העמים סביבותיהם לא טובים היו מבני עלי הכהנים, ולכן חשב העם בלבבו כי כזה צריך להיות, כי זה משפט הכהנים את העם. ושמואל הרואה, אחד מבני העם, מצא נגד זה סגלה נכונה, כי למד את העם תורה ועל ידי “בני הנביאים” הפיץ ברבים את חקי האלהים ואת תורותיו. אולם כאשר זקן שמואל בקשו להם בני ישראל מלך “ככל הגוים”, ואם כי בחר שמואל את המלך ממשפחה צעירה משבט בנימין אך בכל זה גבה לבו כאשר היתה המשרה על שכמו, ולא שמע עוד לקול נביא העם, ואת חטאותיו הוא שם על ראש העם, באמרו כי חמל העם על מיטב הצאן, וגם כאשר שלח יד אל הכהונה להקריב קרבן הצדיק את נפשו באמרו כי נפוץ העם מעליו. אז הלך שמואל וימשח למלך על ישראל את אחד הרועים מאחרי הצאן יוצא ירך מואבית, ובימיו היה באמת העם נאמן לרוחו, והמלך הזה לא שכח את חובותיו לעמו ולארצו ולאלהיו, אבל מעז לא יצא מתוק ומגוית הארי לא רדה ישראל דבש. בני דוד השחיתו את דרכם על הארץ; האחד זנה את אחותו, השני הרג את אחיו ומרד באביו ויבוא אל נשי אביו לעיני כל ישראל, השלישי הרים יד במלוכה למרות עיני אביו והרביעי אשר עלה על כל אחיו בחכמתו, הנה לעת זקנתו הטו נשיו את לבבו, והנטיה להתחקות והתדמות אל העמים שכני ישראל נראו בו ביתר שאת אחרי התחתנו בבת פרעה וירבה כבוד ממלכתו ע"י פאר ויופי. סלסול והתנאות להתפאר לפני העמים בעמל בני עמו, אך העם זכר לו חסדי דוד אביו הנאמנים ועל כן לא מרד בו.

אך חיש אחרי מותו מרדו בבנו, ועשרת השבטים הלכו אחר אחד מבני העם אשר הוכיח את שלמה ואשר כפי הנראה מדברי הנביאים אחיה ושמעיה היה ירבעם נאמן לעמו ואיש גבור חיל. לרגלי זה חלק לב העם ויזנו עשרת השבטים אחרי האלילים וימקו בעונם ויגלו מעל אדמתם, וגם יהודה ובנימין אשר לרגלי בית המקדש עבדו מעט מעט את ה' עזבוהו ברבות הימים ויטשם ה' מעל אדמתם גם המה ויגלם בבלה.

וגם בימי הבית השני נראתה המלחמה הזאת. אוהבי העם התאמצו כי ישוב עם ישראל אל מקורו ולחיות על פי תכונתו ורוחו, ולעמתם חסרי לב ונעוי לב עמלו בכל עז ללכת בחקות הגוים ולהתבולל בין העמים; אך איזה עשרות אלף מבני הגולה שבו אל ארצם עם עזרא ונחמיה, וכל העם נשאר בגולה ויאבד מתוך הקהל, כי אוה את ארץ שביו למושב לו והשאננים האלה בטח התנגדו אל עלית עזרא עם הגולה לבנות את חרבות ערי יהודה. וגם בקרב העולים היתה מלחמה כמעט כל ימי שבתם על אדמתם: מעבר מזה שרידי הנביאים, תלמידי עזרא, אנשי כנסת הגדולה, כת הפרושים ויתר אוהבי העם, ומעבר מזה – שרידי הסגנים מבני יהודה אשר ידם היתה ראשונה במעל, אוהבי היונים ודרכיהם, כת הצדוקים, האדומים מושלים ביהודה, כהנים לוקחים כהונה בזרוע ויתר פריצי בני עמנו. הראשונים נאמנים לרוח עמם ומפיצים בקרבו הדעות אשר תורתנו נוסדה עליהן, והאחרונים מתהדרים למצוא חן בעיני הגוים שכניהם ומוליכים את ישראל חשך ולא אור ללכת בדרכי העמים.

אולם לרגלי המלחמה הזאת אשר כמעט תמיד נראתה בקרב מחנה בני ישראל צמחו שתים רעות: נושאי דגל התורה ואוהבי העם, בראותם את המכות הגדולות אשר הכו אחינו ועמנו פעם אחר פעם בבתי הגוים, החלו למאס בכל יפיפותו של יפת, שמרו את בניהם מן ההגיון ומכל מדעים זרים וחכמות חוץ גם נמצאו קנאים לתורה אשר יצאו נגד מתנגדיה בחרב נוקמת, ובעקב הרעות האלה אוחזת שלישיה, כי בעלי התורה, אלה בקנאתם לה' ואלה בחפצם לכסות על חטאם כי למדו חכמות ומדעים, שמו כלם סיגים וגדרים לשמור עליה מכל צד והוסיפו חומרות על חומרות אשר לא כתובות בתורה ולא לפי רוחה, עד כי נאספו חמרים חמרים; ואיש לא נגע בהחמרים האלה לרעה, יען כי התורה יקרה מאד לכל העם ואם כן גם תולדותיה כיוצא בה, והנוגע בה כפושע בעמו ובממלכתו. ולכן בבוא איש להסיר את הדינים והסיגים והחומרות אשר רוחם באמת זרה לרוח התורה ואשר נתקדשו אך מרוב ימים, אין דרך אחרת לפניו כי אם לבחור גם הוא בדרך הקדש: לכתוב ולהורות; בכתב ובלמוד הביאו את צואר העם בעול הדינים וכן נסיר את העול מצואר העם על ידי הכתב והלמוד. כי זו כחה של תורת ישראל במחשבה ולא במעשה ולכן תחיה אמונת ישראל גם כיום הזה כאשר חיתה לפני אלפים שנה – תחיה לא רק בפי רבבות עם ישראל אך גם בקרב המפלגות הקטנות אשר נפרדו מעליה, יען כי התורה, הלמוד, משאת נפשם. ואם ידע העם את התורה, ואם נשמיע מפורש קבל עם כל אשר נחשוב בדת ואמונה ונעורר את לב כל בני ישראל ללמוד דברי הנביאים והמחוקקים, אז יבין העם מה לעשות להחקים אשר אין להם שרש וענף בדת ישראל. ועלינו לעשות את מלאכת הקדש הזאת על ידי שפת עמנו, שפת הקדש, שפת עבר, למען אשר יהיה לאל יד העם בכל ארצות פזוריו לשמוע איש שפת רעהו.

ז

כל הרעיונות האלה על דבר לאום ישראל, השתלשלות דתו, תקותו לימים יוצרו, ומה יעשה ישראל לתקן את בדק בית מקדשו, המה מסלאים בפז, במשבצות הזהב, בהטוב שבספרי סמאלענסקין – בספרו “עם עולם”. ולא על חנם קשר הספר “עם עולם” כתרים הרבה לקונו, לא על חנם הלל אותו גם הד“ר אברהם גיגר ז”ל, אם כי נכתב כלו לא לפי דרכו, וכן לא על חנם נטשה המלחמה בגלל הספר הזה מצד סופרי “הלבנון” נגד סמאלענסקין, בהוציאם עליו ועל ספרו זה כל דבת שוא וכל כזב ושקר…

אך לא איש כסמאלענסקין יחת מפני גערת כסילים, ולא הוא יעזוב את דרכו אשר בחר לו בעבור תלונות הקנאים. הוא לא עשה כזאת גם בהיותו נער את הסופרים, עוד בשבתו באדעססא ושמו לא היה נודע בקהל הסופרים, גם אז לא נשא פנים להרודים בשפת עבר בעיר ההיא, ולא הלך כבהמה בבקעה לא לבד אחרי המדפיס ה' בעלינסאהן, אשר זה דרכו היה בקדש להעביר תער בקרת על הספרים הנדפסים בבית דפוסו, אך גם לא בקש למצוא חן בעיני צעדערבוים ולעשות מטעמים להמליץ שיצא אז באדעססא כחפץ המו“ל; סמאלענסקין ידע גם אז ערך לדבריו והתגדר במעשי עטו, בדעתו בנפשו כי הוא אך משפט ידבר, ורק את אשר ישים משפט צדק בפיו אותו ישמור לדבר, ולכן אין עליו לירוא מפני איש, ואם עתה תקצר עוד ידו לעשות כזאת, אבל האמין אמונה שלמה כי עוד יבוא יום וימצא אזנים קשובות לשמוע גם דברי אמת ומשפט צדק ודברים בלי משוא פנים, באמונתו זאת חי כל הימים, והאמונה הזאת נתנה לו כח לעשות חיל בהלחמו נגד המקרים והחתחתים הרבים אשר על דרך הסופרים והספרות, למרות המכשולים אשר מצא כמעט על כל מדרך כף רגל בשנים הראשונות להוצאתו את “השחר”, ואשר באמת אך די היה ביד אחד מהם למנוע את רגל ההולך מדרך כזה, הוסיף את ידו להוציא את “השחר” ולהעשיר את ספרות ישראל בספרים רבים ונכבדים מאד, ולא במתת שקר התהלל סמאלענסקין בראשית השנה הששית כי השחר לבדו הוא אוצר לספרות ישראל, אוצר גדול ונכבד, כי באמת הדבר כן הוא. לא רק בחקירות בדברי ימי ישראל לבד עשה “השחר” חיל, אך גם במליצה ושיר, בכל המינים של ספרות היפה הגדיל לעשות, בתתו לפני קהל הקוראים ספורים יפים לקריאה ושירים ערבים ונחמדים, ספורים המתארים את חיי בני ישראל בזמן הזה ושירים הנוסדים על חיי בני ישראל, אשר כמעט אין דומה להם בכל הספרות הקודמת “להשחר”. הוא הורה דרך חדש ויתן מסלה חדשה לפני הסופרים והמשוררים העברים, לאמר: כזאת וכזאת עשו ואז תצליחו במעשיכם. אמנם רב היה העמל אשר נשא סמאלענסקין בעבור יציר כפיו, ולא אחת נטל עליו גורלו לפרש בידיו אל יחידי הסגולה בעמנו לעזור לו בעבודתו, אך ברבות הימים ראה כי לא זרע אל קוצים, וכעבור ארבע שנים “להשחר” מצא לו המו”ל און לו להודיע גלוי לכל כי מוצא “השחר” נכון על עמודים חזקים, וכי עצר “השחר” כח גם לכלכל את יוצרו.

הנה כי כן חי סמאלענסקין שנים אחדות בנחת וישמח לראות את מטע ידיו עושה פרי תהלה בארץ, שש ושמח לראות כי סופרים רבים יוצאים לעזרתו, עד כי עוד לא נטל רק עליו לבד למלאות את כל החוברות, ובשנה החמישית כתב רק מאמרים אחדים מעטי הכמות והאיכות, ורק את חלק הספורים עבד כמעט הוא לבדו, וכמעט עד יומו האחרון אך לו לבד היה החלק הזה “בהשחר” לנחלה. מעטים אך גם טובים היו הימים האלה לסמאלענסקין, עד כי גם החל לחשוב מחשבות לבנות לו בית בקרב ישראל, וה' הקרה לפניו רעיה לפי חפצו ורוחו, ואך המות האכזר הפריד בין הנאהבים בלי עת… הוא בנה ביתו בכבוד, כי בעת ההיא כבר יצא שמו לתהלה גם בקרב עדתו, וראשי חברת “כל ישראל חברים” אשר בוויען בחרו בו לשלוח אותו לארץ הדמים, לרומניה, להתבונן על מצב אחינו שמה ולחקור ולדרוש על אדות צרכיהם. ידי אמנם תקצר לספר לדור את פרטי המסע לרומניה ומה פעל במלאכותו זאת, כי הספר אשר כתב בשפת אשכנז בחמשה חלקים על דבר מלאכותו נמסר לשולחיו, והמה הדפיסוהו במספר עקזעמפלארים אך לפי מכסת יחידי הסגלה אשר בחרו לשלוח את הספר להם; אולם ערך המלאכות הזאת יקר בעיני מטעם אחר. אך האיש היודע את נפש הגר, היודע את ערך היהודי-הליטאי בארץ אשכנז, אשר בניה החכמים והסופרים גם מאחינו (ואולי רק מאחינו…) יביטו על הליטאים מראש צורים בגאוה ובוז; היודע את מצב המשכיל האוטאָדידאָקט בקרב המשכילים בערים הגדולות באיירופא, אשר שם רק שמא גרים, לא המעשה עיקר אלא השם, כתר שם טוב עולה על כל הכתרים, וכל איש אשר לא כלה חק למודו באחד מבתי המדרש ואין לו תעודת דאקטאר או מאגיסטר וכו' – לאיש אשר אלה אין לו אין כל מעמד בהחברה ולא יבוא בקהל; היודע את מצב הסופר העברי בפרט בחברת “משכילנו” וגבירינו – אך האיש היודע את נפש הגר הזה הוא יבין מה גדול היה כח סמאלענסקין ברכשו לו מצב כזה בקרב עדת וויען, ולהחזיק בה מעמד עד כי שמה החברה כי"ח מלאכות נכבדה כזאת על שכמו! ואמנם נראה הדבר כי רכש לו סמאלענסקין מקום בקרב עדתו, עד כי השמיע את דבריו בהשחר בנוגע למעשה הצדקה בוויען, במאמרו “משכיל אל דל” אשר באמת רק למען עושי צדקות בוויען נכתב, ואך סמאלענסקין כדרכו תמיד נתן גם להענין הזה תמונת שאלה כללית, מבלי הסיח את דעתו רגע מהשקפותיו המיוחדות על הלאום ועל רוחו ועל ערך ישראל בעמים.

השקפותיו אלה שלחו לפעמים מדנים ותגרות קטנות בינו ובין יתר הסופרים אשר על דגל המשכילים נחשבו. כן עברו דברים אחדים בינו ובין ה' ליליענבלום, ראש הסופרים שהתעסקו אז בספרותנו בפתרוני “שאלות החיים”, בגלל דברים אחדים אשר הטיח ה' סמאלענסקין כלפי הסופרים ההם במשפטו על הספר “בית המדרש” להמטיף ה' יעללינעק. סבת התגרה הקטנה הזאת היתה, כי בשעה שהתעסקו אחדים מסופרינו בשאלות הנוגעות להטיב את החיים של בני עמנו, חייהם יום יום, וכמובן חפצו כי ישמע קהל הקוראים בדברם אליו וכי ילכו יתר הסופרים בעקבותיהם, נאלצו לקפח מעט את פעלי הסופרים החוקרים בקדמוניות ישראל, וישלחו חצים שנונים על לב אלה היושבים שבעה נקיים על טפת דיו כחרדל אשר פלטה קולמוס של איזה פייטן קדמון. כי כשם שבימינו אלה כל נער החפץ להיות סופר ימלא את ידו ויכתוב, כן היתה אז מלאכת החקירה בקדמוניות כעיר פרוצה אין חומה, והצופה אשר “להמגיד” וכן יתר כה"ע העברים היו מלאים על כל גדותיהם באורים בורים בכתבי הקדש וחקירות שקערוריות בקדמוניות ישראל; והסופרים המבקשים “חיים” צחקו על משבתי “החוקרים” האלה מקרב לב. אולם מכיון שלקחו להם רשות להתל לא הבחינו בין טובים לרעים, וגם נערים שובבים העיזו מצח לקרוא מלא ולשלוח אצבע ולדבר און מול חכמת ישראל והחקירה בקדמוניותינו בכלל, – ונגד זה התמרמר סמאלענסקין ויוכיח את דרכי רעיו הסופרים על פניהם, וירא להם את משוגתם גם בדבר התלמוד בכלל וערכו הנעלה בספרות ובדברי ימי עמנו, ויציע לפניהם את כל החסן והיקר אשר יוציאו לנו החוקרים בקדמוניות, וכי אך בעמל החוקרים בנה הח' גראטץ את המגדל הגדול אשר תפארת הוא לכל העם, את “דברי ימי היהודים”. ה. ליליענבלום ענה לסמאלענסקין על תוכחתו דברים אחדים, ויבאר לו כי המצב החמרי של אחינו ברוסיא לא יתנם להתעסק בחקירות, וכן עברו ביניהם דברים אחדים וכן התמו.

אולם לא ארכו הימים והנה פרץ נבעה בחומת הסופרים “המשכילים”… כי עד העת ההיא, למן היום אשר נולדה “הספרות החדשה” היתה לסופרי שפת עבר שפה אחת ודברים אחדים, לא נפלגו למפלגות רחוקות אשה מרעותה מרחק רב, כלם הטיפו כל היום לדעת ולהשכלה, וכל עמלם ויגיעם היה כי יתיצבו כל בני ישראל על דרך החנוך האיירופי, למען יהיו איירופאים גמורים ויהיו בכל מקום שהם בנים נאמנים לארצם, עד כי לא יוכר בן יהודה לפני בן עם הארץ. בשנות תרכ“ח – תרל”ב אמנם באה “שאלת התקונים” ותפריד מעט בין הדבקים, כי לא כל הסופרים הדורשים השכלה דרשו בפרשת התקונים, אבל אם נפלגו בשאלת התקונים הנה בנוגע “להשכלה” דרשו פה אחד, כי כל סופר אשר השמיע את דעתו באופן אחר, כל מי אשר אחרת חשב, חלקו נכון לפניו בין “מורדי האור” ובקהל “המשכילים” לא יבוא.– ימים עברו, והנה החלו טובי המשכילים להתלחש ולגלות לצנועין “כי סוף סוף תלונת היראים והחרדים לאמונתנו ולקיום אומתנו על ההשכלה ועל המשכילים יש לה יסוד ושרש וראו בעליל כי ההשכלה אשר המה נותנים את נפשם עליה תשקם במשך הימים מי ראש, ותביא להם נעצוץ תחת הברוש”. הנה הנם עמלים לטובת הצעירים לחנכם על ברכי ההשכלה, אבל ראו לדאבון לבבם כי “בעלי ההשכלה – משכילים הם וחכמה להם ויקר להם; אבל בנים כחשים הם הבועטים באבותם ובוזים ליקהת אם ומתבישים בשם ישראל”. את הדברים האלה גלה ה. גארדאן לאחד ממתי סודו, וכל אנשי לב ראו זאת מסביבותיהם, וגם סמאלענסקין בראשית מפעלו על שדה הספרות דבר נגד ההשכלה המזויפת ויטיף לרוח התורה ולרוח הלאום, – אבל הדברים האלה והמבטאים האלה “רוח התורה”, “רוח הלאום” “כח ישראל” “תעודת עמנו” וכאלה היו מוזרים לאזן הקוראים העברים, ולכן לא יכלו כמובן, הסופרים בשום אופן לחשוב את סמאלענסקין כמתנגד חלילה אל ההשכלה משאת נפשם וחזון רוחם, אחרי אשר את דגל הדעת הרים עוד גבוה מן הלוחמים מכבר הימים, והוא “סמאלענסקין”, נלחם נלחם עם הקנאים בחמה עוד יותר שפוכה ובזרוע עוד יותר נטויה, ולא נשא פנים לשום איש ולשום דעה, ויתן החפש לכל איש לדבר בעניני דת ואמונה וחקר אבות כהעולה על רוחו, וכל “המשכילים” צהלו לקראתו ויקראו לפניו אברך. בספרו “עם עולם” וכן ביתר המאמרים הגדולים והקטנים ואף כי בספוריו אמנם הראה סמאלענסקין כי פרי ההשכלה אשר אנחנו מלעיטים את צעירי בני עמנו בסר המה ויבואו בקרבם לצבות בטן הדת ולנפול ירך האומה, אבל כבר באה העת לחדול מדבר בחידות וברמזים, להשמיע דבר ברור ולפקוח את עיני העם על דרכיו. “צופה הוא השחר לישראל – יאמר סמאלענסקין בראש ספרו עת לטעת – כי אך למען ישראל וקורותיו ודרכיו וחכמתו נוסד, צופה הוא אשר יתבונן להעבר ויתחקה על שרשי רגלי ההוה אך לישראל, וחלילה לו מעצום עיניו לבל ראות את הנעשה בימיו ולעיניו”.

ובימיו ולעיניו אמנם נעשו מעשים אשר די היה בידם לפקוח גם עיני עורים ולהשיב מני דרך את התועים, בעת ההיא יצא ברוסיא חק עבודת הצבא הכללית, ובחנוך נערי בני ישראל נראה פתאום פרץ על פני פרץ. כל אבות הנערים הניסו את עויליהם אל בתי הספר אשר לעם הארץ, בתי הספר אשר לא היה בהם חלק ונחלה לדת ישראל, תורתו ושפתו, וכדרך אחינו מאז לאחוז באחת מן הקצוות, כרכו את כל ספרי התורה והתלמוד ויניחום בקרן זוית, ולעיני כל האבות היתה רק מטרה אחת – להשכיל את בניהם ולעטרם בעטרת רופא או מליץ או חכם חרשים. וכאשר עמלו לפנים כל האבות לעשות את בניהם לרבנים ומורי הוראה, וימנעו את נפשם לתכלית זאת מכל טוב ויתנו את אגורתם האחרונה בעד למוד התורה והתלמוד. כן התאמצו עתה יתר מכפי יכלתם להכניס את צאצאיהם תחת כנפי ההשכלה מבלי חסות לא על יגיעם ועמלם למצוא מוצא לכסף הרב הנחוץ לחנוך בניהם, גם לא על חלול המצות אשר בניהם תלמידי הגימנאזיום אינם שומרים אותן כמצוה עליהם! ויגדל אולי הקרבן האחרון הזה מן הראשון, ותרב המבוכה אז בכל בתי האבות, ותגדל המהומה בכל משפחות ישראל… נחוץ היה להוריד את ההשכלה מכסאה, נחוץ היה לפקוח את עיני בני עמנו למען יראו את התהום הנורא אשר בידיהם יציעו לרגל בניהם, את הגבול אשר עדיו מוליכים המה את צאצאיהם מבלי שוב עוד, וכי אם אך יוסיפו ללכת בדרך אשר התיצבו עליה אז אין יודע מה יעשה לשם ישראל הגדול. נחוץ היה להוריד את הנזר הקדש מעל ראש ההשכלה, ומפני כי היתד הנאמן אשר כל כבוד השכלת בני ישראל החדשה היה תלוי עליו היה אך בן-מנחם, – לכן קם סמאלענסקין להכות את הכפתור למען ירעשו הספים: לדבר משפטים עם בן-מנחם ולחסרנו מעט מכבודו. יוכל היות כי התחבולה הזאת אשר בה בחר סמאלענסקין להתנפל על ההשכלה החדשה בעד התנגדותה ללאומיות ישראל – התחבולה הזאת לא בצדק וביושר נעשתה: יוכל היות כי גם סמאלענסקין אולי ידע כי בן-מנחם לא ראה את האותיות מראש ולא על ראשו יחול עון התהפוכות הנוראות אשר עינינו חזו אותן בדרכי אחינו במאה הזאת, את השאלות והספקות האלה יפתור לו איש איש כהעולה על רוחו וכפי אשר יורנו רוח מבינתו, וגם אני חדל אני להשמיע כי צדק סמאלענסקין בכל משפטיו, – אולם זאת יודה כל איש כי כח לב חזק מאד גם אמונת אומן בדעותיו דרושים לאיש היוצא למלחמה נגד אבי ההשכלה החדשה, נגד הרמבמ"ן, אשר כבר נמנו וגמרו כי מימות משה ועד משה לא קם כמשה, ואולי יודו ישרי לב גם על הדבר הזה, כי למען יתעוררו טובי הסופרים ויתברר ויתלבן מצב הענינים ולמען הביא תמורה נמרצה בהשקפות הסופרים על ההשכלה, לא היה דרך אחרת לפני הנלחם, כי אם לקרוא קשר על נשיא ההשכלה והמשכילים העברים – על בן-מנחם!

ויצא סמאלענסקין למלחמה נגד – אך לא נגד בן-מנחם, לא נגד האיש, כי אם נגד אחת הדעות, נגד רעיון שוא אחד, אשר לפי משפט סמאלענסקין אך בבן-מנחם האשם, כי החלה הדעה הזאת לציץ על הרי ישראל.

“מה אנו בית ישראל: אם עם אחד או רק בני אמונה אחת?” – ישאל סמאלענסקין, ופתרון השאלה הזאת, אשר כמעט לא נשאלה עד כה, הוא סלע המחלקות בין כל אלה אשר תמיד היו נאמנים בברית עמם וחפצים בקיום האומה לעולם, ובין האומרים כי אך נודדים אנחנו בגוים ותקומה לא תהיה עוד לנו בארץ; הראשונים אומרים כי ישראל גוי הוא בארץ, עם הוא וכזה יהיה לעולמים, והאחרונים תמהים איש אל אחיו, איפה ימצא בתבל עם בלי ארץ, בלי ממלכה, בלי שפה מיוחדה, בלי משפטים לנפשו, בלי כל אשר יעשה את העם לעם נבדל – ולכן אך בני אמונה אחת אנחנו; על דעת הראשונים לישראל לאחוז בכל עז במנהגי אבותינו, בשפת עמו מקדם, בזכרונותיו מימות עולם, בתקותו כי ישובו עוד בניו לגבולם, לבלתי הכנע תחת רוח עמים זרים – כי עוד יש גם לישראל הדל תקוה ותולעת יעקב עוד לא מתה, והאחרונים לעמתם אומרים: הלא אבדה תקותנו נגזרנו לנו, ולכן נשכחה נא את אשר היה לנו ונלכה ונתבולל בתוך העמים ונהיה ככל הגוים ואך בזאת נפרדה כי לא נאמין בכל אשר יאמינו המה; ועל דברת סמאלענסקין אך בן-מנחם יצא להורות את הדעה הזאת, והוא הוא הביא הרעיונות האלה אשר נתפשטו בראשונה בין תלמידיו בברלין ואחרי כן התערו הרעיונות האלה כאזרח רענן כמעט בכל ארצות איירופא, כי בן-מנחם היה הראשון אשר העריץ והקדיש את החקים ולא את הרוח. אמנם מוזר הדבר מאד כי תחת אשר כל המשכילים יחשבו תמיד להרמבמ"ן לצדקה שמירתו את החקים והמצות ולא עזב את דרכי אבותיו בחייו ובביתו, הנה סמאלענסקין יחשוב לו את זאת לחטאה, באמרו כי בהראותו לכל איך זהיר הוא על המצות והחקים ולא לבו, הראה בן-מנחם את דעתו, כי כל כבוד היהדות המה אך הדינים והחקים המתים, הדינים והחקים אשר יעשה אותם האדם כמכונה, מצות אנשים מלומדה, המה אך המה תוכן היהדות, ואם נשמור לעשות אותם כתורה וכמצוה, אז יהודים אנחנו; ומפני כי בדרכי החיים בארצות איירופא, לרגלי ההשכלה וההתחברות אל עמים זרים, החקים אינם נשמרים, הדינים מוסרים, ומצות נפוצות לכל עברים, וכל התורה תעשה שברים, הנה יבין כל מבין כי היהדות לא לנו היא, ומן המקום הזה רק כברת ארץ קטנה בין פארן ובין אפל, רק צעד אחד אל ההתבוללות הגמורה… הננו שומעים עתה את רוב המטיפים והדרשנים והמורים בקהלות ישראל באשכנז קוראים באזני בני ישראל: לא בני עם אתם כי אם בני אמונה אחת, ולרגלי הדעה הזאת עמדו מפלגות ונהיו פרעות בישראל עד כי רבים שכחו את אלהי אבותם וינזרו לבשת ויעזבו את דגל עמם, – ויגזור סמאלענסקין אומר כי אך בן-מנחם ראש לכל המטיפים האלה, באשר המה מעריצים את שמו ותורת משה רבם השני בתוך מעיהם, ולכן אך בן-מנחם הוא הגרם בנזקין, ואך לרגליו גלה אחוה ושלום ורעות ולאומיות מישראל!

פתרון השאלה: מה אני אם בני עם אחר או בני אמונה אחת, הוא קנה המדה ביד סמאלענסקין למוד בו את פעולת רבים מגבורי ישראל בעתות שונות. שכל חד, לב מלא רגש חם, אהבת עולם לעמו, פה ממלל רברבן – היתרונות האלה אשר בהם הצטיין סמאלענסקין בכל עבודתו הספרותית מלאים על פני כל הספר “עת לטעת” ביתר שאת, אך בנוגע למשפטו על דבר בן-מנחם אספוק מאד אם הצדק אתו. כי האמנם עד דור בן-מנחם ועד אשר בגד בעמו דור ברלין דור עקש ופתלתל, לא היו מפלגות בישראל, מפלגות אשר השתוו בדעותיהן אל דעות מטיפי אשכנז?! הן עוד מיום היות ישראל לגוי קמו בקרבנו מפלגות אשר תחת עבוד את האלהים, את רוח התורה, העריצו אך את החקים ואת המשפטים, אשר כלאו את רוח ישראל בסוגר חקים ודינים, כמו אך בהם כל חיי רוחו. האמנם לכת אחרי זרים, חקות מעשי הגוים שכניהם, נטיעת דעות זרות ומנהגים לא שערום על הרי ישראל, בחירת דרכי העמים – המה אך פרי דור ברלין?! כבר היה לעולמים, תורת ישראל ספגה אל קרבה בימי חייה הרבים דעות ומנהגים ודרכים אין מספר, ובאופן אחר לא יכול להיות, אחרי כי תורת חיים היא, ועל החי יפעלו סביבותיו ברצון ובאונס ובן-מנחם מה הוא כי ילינו עליו?! עון הדור ההוא איננו תלוי בבן-מנחם, כי האיש הגדול הזה הלא לא רדף אחר גדולה וכבוד, לא התרומם כמור ומנהל. ורק למענו ולמען צאצאיו כתב את כל אשר כתב, ומה פשעו אפוא כי דור אחד עוד טרם עבר אחרי מותו והנה קמה ונהיתה עת מבוכה ומהומה בכל הארץ, עת “התהפוכה הגדולה”, והמבוכה הזאת אשר סכסכה עם בעם ואזרחים באזרחים ותקרא קשר ומרד במחצית איירופא, שנתה את פני החיים מקצה, והיהודים בגרמניא אבדו דרך ודור אחד פרע מוסר הפר חק?! מקרים כאלה לא חדשים המה בדרכי התבל, ובכל עת אשר תגיח סופה מחדר ותתחולל בארץ אז תראינה עינינו תהפוכות כאלה; ואחרי הסערה ישובו החיים לקדמותם והיו כשהיו. גם הרוח המתעה הזה חלף ועבר מעט, ואחרי כן הלא שבו יהודי גרמניא אל מקורם וביד חרוצים החלו לעבוד עבודתם על שדה עמם ויצמיחו קרן לתורת ישראל ולספרותו ויתאמצו להיטיב את מצבם במדינה ברוח ובגשם, בכח חכמתם ובעמל כפיהם. ואם יש מקום להתלונן על היהודים בגרמניא – הנה לא על אלה הקרובים אל דור בן-מנחם אך על אלה הקרובים אל דורנו אנחנו, על הרבנים והמטיפים אשר קמו אחרי החכמים והחוקרים ויאמרו לתקן את הדת על פי רוח לוטהער, ויורו ללא תורה וללא חכמת ישראל, ויתנשאו על כל עם ה'; המטיפים האלה אשר לא ידעו עד מה מחכמת ישראל, המסרסים את הכתובים ומעקמים את דברי חכמינו מבלי הבינם ומראים פנים בתורה שלא כהלכה, והמה מוליכים את צאן מרעיתם אחר המדבר. ויוכל היות כי סמאלענסקין קרא קשר על הרמבמ"ן אך למען עורר את העם בתרועה גדולה לבל ילכו כבהמה בבקעה אחרי המורים המתעים האלה, הנותנים דרכים לישראל אשר לא יתכנו לפניו, והמה קוראים לעצמם תלמידי בן-מנחם ובשמו יעשו את מעשיהם זר מעשיהם, – ולכן אולי מצא סמאלענסקין לנחוץ לפניו במלחמתו את המורים המתעים האלה לדחוק גם את רגלי כסא כבודו של בן-מנחם בעצמו. אם אלה היו מחשבות סמאלענסקין הנה רחוק מלבבי לגזור אומר כי ביושר ובצדק עשה כזאת, אך לבבו המלא רגש ואש קדש אולי הכריחו אותו לבוא במשפט ולדבר דברים כמתלהמים גם על גדולים וטובים אם אך במעשיהם נטו עליהם בעיניו קו חשד כי לא היו נאמנים לרוח עמם; וזאת תורת המלחמה.

בכלל הראה סמאלענסקין בספרו “עת לטעת” כח לב גדול מאד, אם אך נשים לב כי במלחמתו זאת הקים לו לאויבים את כל המפלגות בישראל. כי למן העת אשר יצא סמאלענסקין לדבר משפטים עם השכלת ברלין ואת יוצרה נבאש בעיני רבים ממשכילי רוסיא ופולין, אשר עד העת ההיא אך המה החזיקו בו. בארץ אשכנז לא עוררו דבריו סער ומהומה; ראשית, יען כי מעטים בכלל הקוראים עברית שמה, ושנית, כי הקוראים באשכנז למודים לשמוע משפט וחקר דברי הימים, וגם על דבר בן-מנחם השמיעו שמה חכמי לב משפטים שונים, והח' יאָסט בעצמו שפט את “הירושלים” לא לטובה, ולכן לא התעוררו על הדבר הזה. אבל הקוראים בארצנו אשר על פי הרוב האמינו במשה מענדעלסזאהן כאשר האמינו ברבותיהם הקודמים, ומשפט ובקרת ברוח חפש וחקר שמעו אך לעתים רחוקות, המה התעוררו וירגנו באהליהם על סמאלענסקין מדוע הוא מתנפל על בן-מנחם, כמו יש מקום לחשוד כי בקש סמאלענסקין את בן-מנחם לתת לו את בתו לאשה ולא נאות לו, ולכן הוא מתנקם לו להוריד ערכו! ואחד מראשי המשכילים ברוסיא, המשורר אב“ג אשר היה מעוזרי וסופרי “השחר”, מצא לו את העת ההיא מכשרת לפניו לברוא מכ”ע חדשי חדש בשם “הבקר אור”, אשר בחפצו ובמטרתו השתוה אל השחר, ואך נלחם נלחם עם סמאלענסקין בעד כבוד בן-מנחם וערכו בדברי ימי ישראל; ואת המלחמה הזאת הרים אב“ג על נסו ובעד עמלו להגן על הרמבמ”ן חפץ לרשת את מקום סמאלענסקין ולהצר את צעדי “השחר”.

אך לא איש כסמאלענסקין יחת מפני גערת אב"ג וכאלה, הוא נטה את ידו לבלע את כל אשר חשב כי תוצאות הנה ממקור השכלת ברלין, וגם על “שאלת היהודים” אמר כי בת ההשכלה ההיא היא. החום והרגש ארחו לחברה את סמאלענסקין עד תמו לכתוב את כל הספר הזה. והנטיעים אשר יש את לבב סמאלענסקין לטעת בכרם ישראל בבוא עתה, לפי דבריו “העת לטעת” הן המה אשר כבר היו שתולים בבית עמנו והפריחו בחצרות ישראל, ואמנם יש תקוה כי אם נשים עליהם עין לטובה אז גם עתה יתנו פרי תנובה ודשנים ורעננים יהיו; הנטיעים האלה המה – שתילי התורה והדת, לבנות בתים לתורה ולחכמה בקרב ישראל בכל הארצות. התורה היתה תמיד לישראל עץ חיים אשר עפיה שפיר ואינביה שגיאה ומזון לכלא-ביה, וכן יהיה גם עתה. לרגלי השכלת ברלין נשתכחה התורה מישראל ולכן גם כח מורי הדת עוד לא גדול בתורה כאשר בתחלה, וביד המטיפים להשמיע מעלות רוחם וחזון לבם את אשר לא צוה ה'; ולכן נחוץ לפלס נתיב בקרב העם לתורה ודעת, נחוץ להשיב עטרת התורה ליושנה, נחוץ ליסד בתי ספר לרבנים ומורים כאשר היו לנו ישיבות ובתים לתורה בכל העתות והדורות אשר עברו על עמנו, וישראל יעצר כח לעשות זאת אם אך יחפוץ בזה בכל לב, כי עם קשה ערף העם הזה וחפצו – איתן! –

ח

אך שקט אך שלוה בקרב בני האדם בעודם בשחר טל ילדותם. זה הכח לימי הילדות, כי לא יפרידו בין הילדים מרחק רב איש מעל רעהו, כמעט שפה אחת, דברים אחדים ותבונה אחת לכלם, בעין אחת כמעט יביטו על החיים, וגם העני והעשר לא יבדילו ככה בקרב הילדים כאשר בין הגדולים. אולם אך יגדלו הנערים ויבאו בימים וכל אחד ואחד מהם יצא לעבודתו בשדה החיים, אז יראה כי שונים המה, תמונת העדר תחלוף מהמונם, וכל אחד ואחד הולך על הדרך אשר התוה לו טבעו ומצבו ואז כבר תחזינה עינינו כחות מתנגדים, אנשים נצים – ובילדותם כאחים וכרעים התהלכו, ותמונת מלחמת החיים נצבת לנגדנו בשלל צבעיה. את זאת נראה בדרכי החיים בכלל וגם בפרט, וזאת נראתה גם בספרותנו החדשה. בהיות הספרות במצב ילדותה השתעשעו הסופרים כילדים איש את אחיו ויעשו מעשה נערות, כבד היה להבדיל בין איש לאחיו על פי חפצו מטרתו כי חפץ אחד ומטרה אחת היתה כמעט לכלם: להתהדר בפעמוני זהב למען צלצל בחרוזי השירים, להאחז בזנב הסוס הקטן בעל הכנפים ולהתנשא על מרום הר המליצה, ולקשור כתרים לשפת עבר כאשר יעשו הילדים במשחם למלך את אחד מבני גילם. אז לא היו מפלגות בקרב הסופרים, כי האם ראינו מעולם פלגות בקרב ילדים? אבל עת הילדות עברה, ובקרב הסופרים נראו זעיר שם זעיר שם אנשים, כאלה אשר לב להם לשפוט ולהבין מה לזרות ומה להבר; אנשים אשר ראו כי הספרות נוצרה לעבוד ולשמור את החיים, – והחיים ים זועף הוא, ולא יסבול שעשועים, שחוק ילדים ומעשה תעתועים, ויזרו את הפעמונים ואת הרמונים וישלחו מידם את זנב הסוס הצועה ברב כח אל הפרנס, ויחדלו מהתנות אהבים עם “השפה היפה השרידה היחידה”. אז נפוצה גם הספרות לפלגותיה כאשר יפרדו בני האדם בדרכי החיים, וכל אשר הוסיפה ספרותינו החדשה להתרחק מימי ילדותה ותתיצב על דרך החיים ותבוא בשנים, כן נתרבו בקרב כהניה בעלי דעות שונות ומפלגות מיוחדות. והשחר אשר בכלל העיר את בני הנעורים להזכירם כי תור ילדותם עבר, האיר נתיב גם על המפלגות אשר בקרב הסופרים העברים ביחס אל דברים רבים ושאלות רבות בדרכי החיים, ובהיותו אמיץ לב בגבורי הספרות היה סמאלענסקין תמיד הראשון להשמיע בשפה ברורה כל דעה חדשה וכל משפט חרוץ.

כן ראינו אותו בא בדברים עם אחדים מעוזריו ומסופריו על דבר דעה חדשה אחת אשר אמרו הסופרים ההם לנטוע על הרי ישראל. באמצע שנות השבעים נראתה מפלגה אחת בקרב מחנה הסופרים העברים, כי בלב אחדים מהם, אשר מרביתם נדדו מארץ רוסיא לארצות אשכנז, נולד החפץ לפלס נתיבות בין אחינו להכרת האמת במנהגו של עולם. ויכוננו להם מכ“ע מיוחד לדבר יהודית וחותם “האמת” שמו על דגלו. רבים נלוו אז אל הסופרים האלה, בחשבם אז כי לשאלת היהודים לא יהיה לעולם פתרון: וזאת היתה מטרת מכ”ע “האמת” לתת להקוראים העברים תבונה למען יכירו וידעו את סבת סבלותם וענים. המה נטו מן הדרך הכבושה להוכיח את אחיהם המשוקעים בהבליהם, באשר כל ההבלים האלה אינם סבה, כי אם תוצאה מסובבת מסבה כללית הקשורה באופני החיים של אחינו, – ומה בצע אפוא לזרות מלח על פצעי האמללים וידיהם קצרה מהושיע?! כי כל עוד שלא ישתנו סדרי החיים אין גם עצה ותבונה להיטיב מצב ישראל, וההטבה הכללית תבוא רק עת יכירו כל בני האדם לדעת ולהבדיל בין הטוב ובין הרע, בין קדש לחול; ויהי חפץ הסופרים האלה ללמד דעת גם את ישראל בשפתם ובלשונם, כי אם יכירו על מה ומדוע המה עשוקים ורצוצי משפט יתגברו ויתאזרו להשתתף עם יתר העשוקים לדרוש משפט מיד עושקיהם כח. בראשונה האיר סמאלענסקין פנים להדעה הזאת, יען כי סופרים מהירים התעסקו בשאלה הזאת בכשרון ובדעת, ולו גם היתה הדעה הזאת זרה לרוחו גם אז לא יוכל כל מו“ל לבלי הדפיס שיר כמו “כשרון המעשה”. אולם אחרי אשר יצאו הסופרים מרשות “השחר” וישבעו לדגל האמת, לא השמיע סמאלענסקין כל משפט חרוץ על המכ”ע ההוא לא לרעה ולא לטובה, ואך השמיע כי הדבר הזה חדש הוא בספרותנו ועוד טרם בא מועד להשמיע משפט על אודותיו. אולם באחרית הימים הפך סמאלענסקין עורף אל הדעה הזאת ואל השטה אשר האמת הטיף בקהל, אם כי קרב אליו את בר-דרורא ואת יתר הסופרים כאשר חדלו לבנות את הבמה אשר החלו לבנות לעצמם בהיכל שפת עבר. ביותר עפר סמאלענסקין בעפר את הצעירים מאחינו אשר בעת ההיא התימרו בשם מבקשי אמת ויחזו חזיונות שוא לפתור שאלות עולם; נגד אלה אשר הביאו שואה עליהם ועל הוריהם ובתעלוליהם הביאו מבוכה ומהומה במשפחות רבות בישראל, שלח סמאלענסקין חצים שנונים וישת להג כמים בחלק הרביעי מספרו “התועה בדרכי החיים” ובספוריו הקטנים אשר הדפיס ב“המביט”.

כמעט מבלי משים הזכרתי את “המביט”, זהו המכ“ע לשבועות אשר הוציא ה' סמאלענסקין בשנת תרל”ח, אם כי בתחלה לא עלתה במחשבה לפני לדבר על אודותיו; אך איידי דאתי לקרוא בשמו, אי אפשר עוד להפטר מבלי הגד דברים אחדים גם על אודות פועל סמאלענסקין זה בהספרות העברית. בעת החל סמאלענסקין להוציא לאור את המכ“ע הזה היתה השעה מכשרת מאד. ריקים ופוחזים באו לכהן במקדש הספרות השבועית, ויתנו קולי קולות בבית ספרותנו כבבית מרזח, וריבות וקטטות מלאו על פני גליוניהם. המגיד נאסר אז לבוא ברוסיא, המליץ עוד לא יצא לאור אחרי הפסקתו באדעסא, וכל אשר לו חך טועם מאחינו הקוראים עברית בקש לו מכ”ע בשפת עבר אשר ידבר על גוי ועל אדם יחד ויורה דעה להקוראים למען דעת תבל ואשר עליה. אין על מכ“ע כזה להיות אוצר לשפת עבר ולחכמת ישראל כהשחר, לא יכביד על הקוראים בחקירות או בפלפולים להעביד את מוחם, אך יתן להם גליון למקרא, עלי חמד לריח נחוח, להשיב נפשם רגע, ולו יכלנו לרדת עד עמקי תולדות כתבי העתים, כי אז אולי חרצנו משפט, כי “המביט” הוליד את “היום” אשר החל הד”ר קאנטאר להוציא בשנה הזאת מדי יום ביומו, ורוח המביט נחה על היום, אם כי עלינו להודות כי להמביט היה ערך ספרותי רב יתר מאשר להיום. ואם אמנם סמאלענסקין לא הצליח בו והמביט לא הוציא שנתו, אבל הוא שגה במפעלו זה כסוחר, בחפצו לתת מכ“ע למען הקוראים ברוסיא מחוץ לארצנו והיא לא תצלח, אבל ביחס אל הספרות והחפץ והמטרה אשר למכ”ע כזה עלתה ביד סמאלענסקין להביא את יצורו החדש אל המטרה הדרושה. ביותר הצטיין סמאלענסקין בהמביט בספוריו הקטנים, אשר בהם הציג למשל ולשנינה רבים מבני הנעורים וביותר את אלה מהצעירים אשר הטיפו את תורת כל האדם ואחדות – הרכוש, משירי אנשי “האמת”…

סמאלענסקין אמנם לא הראה פנים שוחקות להסרים מנתיבות עולם, ולא מצא נחת בפתרון שאלת היהודים אשר הציעו בעלי ברית “האמת”, אבל השאלה בעצמה, שאלת היהודים, הלא השמיעה את קולה: דרשוני וחקרוני, ועל סמאלענסקין היה להרים גם את קולו הוא בין הפותרים. כי באחרית שנות השבעים הגיעו ימים אשר לא היה בהם לאחינו חפץ. לא רק ברומיניא פרס ומאראקקא, הארצות אשר שאלת היהודים שמה לעולם עומדת, אך גם בארצות המערב התעוררה ותקבל פנים חדשים לא שערום רבים מראש, ותהי למלה בפי רב אדם, ויזוררו אחינו ויפקחו את עיניהם. בעת ההיא התנועעו גם אחינו בארצנו ממקום עמדתם, ויתועררו לעבודה ולמעשה. כל ימי ממלכת המלך החסיד אלכסנדר השני ז“ל אמר אמרנו כי הנה עוד מעט ותנתן לנו זכות אזרח ואז מאליהם תפתר שאלה היהודים, כי נוכל לחיות בארץ ולבחור לנו משלוח יד ככל אות נפשנו ולפי כשרונותינו, ולא יהיה עוד מקום לשאלת החיים של היהודים. אבל שנים עברו ועל צואר הממלכה השתרגו תלאות שונות, ואל בני ישראל לא שמו לב לפתור פעם אחת ולא יסף את שאלתם. וכתם המלחמה בעד הסלאווים אמרנו כי עתה יוחן גם יהודה וגם איש ישראל יושב רוסיא ירוחם, גם כבר ראינו את צל ההרים כהרים, וחשבנו את “ועד הרבנים” בשנת תרל”ט לאתחלתא דגאולה. התקות האלה כלו כעשן כלו, ומצב עמנו היה נורא מאד. ובראות העם כי מחוץ מנגד נגעיו עומדים, זכר את הפתגם “אם אין אני לי – מי לי”, כי הסופרים אשר רבו אז בקרבנו כבר הפיחו בעמנו רוח חיים לחשוב על אודותיו ועל מצבו, וירא ויוכח כי אם לא תושיע לו ידו הוא, אז אפסה כל תקוה לקום עוד. והצרכים מתגברים והעניים מתרבים ורבים מאד תמהים איש אל אחיו ושואלים זה לזה את השאלה הישנה הכתובה בספר התורה: “מה נאכל?”. ברור כשמש כי למען למצוא מקור למחיה נחוץ לשלוח יד לעשות מאומה, אבל – מה לעשות?

ויבוא הגביר פאליקאוו וירם תרומה גדולה אשר כמהו לא הרים עוד אחד מאחינו בארצנו, ויכונן את “אוצרו” להפיץ עבודת האדמה ומלאכת יד בין אחינו בארצנו, ותחת דגל “האוצר” נאספו המונים המונים מאחינו, כי כחמשה עשר אלף איש התעוררו לקול הקריאה ויביאו את נדבתם. והתקופה הזאת היתה נעלה מאד ולא במהרה תשכח מקורות ימי אחינו בארצנו. המקרים הרתיחו כסיר את מצולת כה"ע העברים אשר רבו אז, אחינו בכל ארצנו היו כמרקחה, ועת היתה לאנשי הלב בקרבנו לעבוד בקרב עמם, ומה ששו ומה שמחו רבים מסופרנו כי יקומו אנשים להוציא את חזיונותיהם מאז לפעולת אדם. הלא אך ביד עבודת האדמה ומלאכת יד להציל את ישראל ברוסיא מחרפת רעב, – והנה גבירי עמנו נכונים לתת את היכלת להנצל לכל החפץ כי לו יעמוד רוח והצלה. כל הסופרים צהלו בקול גדול לעמת המיסדים כי באמת שני הענפים האלה, עבודת האדמה ומלאכת יד, עץ חיים המה בארצנו ועליהם יוכלו לחיות מספר רב מבני ישראל, והסופרים נבאו לנו כי עוד מעט וישראל ישב בארצו תחת הגפן ותחת התאנה…

אך ברית כרותה להטבע כי לא כל בני האדם ישתוו בדעותיהם. מול המטיפים לעבודת האדמה ונגד המשמחים את נפשם בתקוה טובה לראות בקרב הימים קולוניות יהודים חדשות, – נמצאו גם קטני אמנה אשר לא האמינו בתקוה הזאת, אשר הטילו ספק בהוצאת הרעיון של עבודת האדמה ליהודים ברוסיא לפעלו, ולא אך בהוצאת הרעיון כי אם גם באמתתו… בעלי הספק האלה לא הביטו על התנועה הגדולה אשר בקרב ההמון, – ההמון הנכון להשליך את נפשו אל כל תהום ולאחוז בכל אשר תחזינה עיניו אם אך תקוה נשקפה לו מזה; המון בני ישראל הנתון בצער ובחסר כל, אשר מצד האחד נכון הוא להאחז כטובע בראש שבלת, ומצד השני יחבק את ידיו כמתיאש ואוכל בשר זרועו מבלי האמין בישועה. הן ההמון זה דרכו לעולם יהום וישוקק, לו תכונת עדר, עדר ה', קל הוא בדעתו ונמהר במשפטו ובדעותיו, ועוד בשכבר הימים קראו להמוננו “עמא פזיזא” – ומי ישים לב במה יבחר ובמה ימאס ההמון ברגע הזה?! בעלי הספק האלה אשר אמרתי לא שמו לב אל תרועת הסופרים בני ההמון ויביאו את מצב ישראל ואת רעיון עבודת האדמה במשפט. וסמאלענסקין השמיע בשפה ברורה בהשחר כי הבל ורעות רוח כל רעיון “האוצר”, ולא מזה תצא תשועת ישראל. כי “שאלת היהודים” איננה שאלה היהודים, כ“א שאלת החיים של היהודים, והיא לא פנימית כי אם חיצונה, “לא בתוך העם המכשלה אשר נוכל להראות עליה הנה זאת היא המכשלה ועליכם להסיר את אבן הנגף מקרבכם, כי אם המכשלה הזאת היא תחת יד שונאיהם אשר ימאנו להשליכה מידם ויוסיפו לעשותה למקל חובלים כל עוד אשר יהיה בידם הכח”. לו היתה הדרך כבושה לפניהם כי אז הלכו בה בני ישראל מדעת עצמם בחפץ לבב, אבל אם סבו דרכיהם בסירים וחתחתים יכסו על פני כלם, מה נועיל אם נקרא להם: זה הדרך לכו בו? עני בני ישראל גדל בארצנו לרגלי מצבו בארץ ולשנות את המצב לא בידנו הוא – ולכן עזרתנו הבל, והחברה להפיץ עבודת אדמה בין אחינו מה תהא עליה, בעת אשר אסור להיהודים להתנחל בארץ? סופרים רבים מצדדי הרעיון, וגם ה.צעדערבוים בתוכם, השמיע אז “כי אם אך יהיו מקרבנו אכרים אוהבים ועובדים את אדמתם, כמה שיהיו, אז יסכר פי דוברי הוות עלינו, ונוכל להוכיח כי היהודי מסוגל ומוכשר לכל עבודה, וכי מאוד אחדות קולוניסטים יצלחו לשנות משפט עם הארץ, שריה, אלופיה, אציליה וסופריה וגם את ממשלתנו הגבוהה על ישראל ועל תכונתו”. אבל איש כסמאלענסקין לא יכול לקבל את המשפט הזה, כי ידע וגם בעיניו ראה עברים לרבבות עובדים את אדמתם במחוזות רוסיא החדשה, ובמה אפוא יגדל כח המאות האחדות לתקן את אשר לא יכלו לתקן רבבות הקולוניסטים העברים? הסופרים החכמים האלה נסו גם להצדיק את הדינים הקשים המתוחים עלינו, אחרי אשר בורחים אנחנו מכל עבודה קשה ונמאס בעבודת האדמה מפני כי עבודה קשה, עבודת פרך, היא; אבל לא איש לב ישים לבו למשפט הבל כזה, כי באמת אין כיהודי עם קשה ערף לשאת כל עמל ותלאה, ואף גם זאת כי איש לב יודע כי זכות אזרח לא כאתנן תנתן לבני האדם, לא כמתנה בעד הנהגה טובה, לא כפרס בעד עמלו – אך מפני כי בן-אדם הוא, בן הטבע, ופרי הטבע נחלתו המה, נחלת כל בן האדם וגם בן ישראל בכלל. “הן המסחר בכלל הוא אך כחש ומרמה, ולכן הצדק והישר כי יחדלו בני ישראל החיים על המסחר ממסחרם וישלחו את ידיהם לעבוד את האדמה, למען יאכלו את לחמם ביגיע כפים ולמען יהיו עושים ואוכלים ולא רק אוכלים בלבד” – כדברים האלה שמענו מפי נביאי “עבודת האדמה ליהודים”, מבלי שום אל לב כי ארצנו תמצא חפץ נמרץ באנשי-מסחר מבניה, ולו אך יכלנו להרחיב את סחרנו במלא רחב הארץ, כי אז יצאה תועלת רבה לסחר הארץ ע”י היהודים. ובכלל איך נוכל לצוות על אנשים אשר מרבית ימי חייהם בלו בעבודה אחת ובמשלח-יד אחד, כי יבקשו להם דרכים חדשים ועבודות חדשות למקור מחיתם אשר לא הסכינו בהם. האדם חפשי הוא בבחירתו, זה בורסי וזה בשם, וסכלות מאין כמוה לאמר, כי הצדק והישר יחייבו את האדם לבחור בזה ולמאס בזה. המה אומרים: אך עבודת האדמה גן עדן היא לפני אחינו, והמסחר לא יכלכל את מחסוריהם כי משענת קנה רצוף הוא. גם זה הבל; כי מי לא ידע כי עבודת האדמה היא המדרגה השניה בסלם הדעת והתפתחות בני האדם, אחרי צאת האדם ממצב הפראים המחיים את נפשם מציד חיה ודגים, אחריה ילמד האדם את אצבעותיו מלאכת יד, ואחר כן יעלה עד מעלת המסחר, ומכיון שהגיעו בני ישראל למעלת המסחר הנה כבד מאד לסגת אחור.

ממילא מובן כי גם סמאלענסקין איננו מתנגד לכונן קולוניות בעד אלה העצלים או הנחשלים מדרך החיים אשר לא יעשו כל מלאכה, ולהם יודה כי מצוה רבה היא להרגילם לעבודת האדמה למען ימצאו איזה מחיה לנפשם ויגדלו גם דור יולד להם על ברכי העבודה הזאת, וקולוניות כאלה טוב כי יוסדו באה"ק או גם באמעריקא. אך לחשוב את עבודת האדמה כמקור ישועה לכל העם הוא הבל ורעות רוח.

*

פה אכלה את דברי, אם כי באמת עוד לי מלים הרבה על אודות סמאלענסקין ופעלו. אולם בשנים האחרונות יצאו המקרים תכופים, ואם כי סמאלענסקין היה כמעין המתגבר ולא חדל לשאת משא וחזון לעמנו עד יומו האחרון, אך יד מכ“ע היוצא לאור אחת בחדש, וגם זה בדלוגים רבים, היתה קצרה אז להניע את גלגל המקרים לפי חפצו. “השחר” לא יכול להראות עוזו על המקרים אשר יצאו דחופים ומבוהלים ועל פעלי החלוצים אשר יצאו לעבוד עבודת הכלל בעתות הרעות האלה. אז מלא את מקום “השחר” העברי “השחר” הרוסי, המכ”ע “ראזסוויעט” אשר גם הוא נשא נס לכל אוהבי עמנו בארצנו ויעבוד עבודת הקהל בידים אמונות ובלב מתנה, ועל דבר עבודת “הראזסוויעט” ויתר דברי ימי העת ההיא כתבתי מאמרי “מאחורי הפרגוד”, ודברי ההם ימלאו את מאמרי זה ויהיו לאחדים ביד הקורא.

וכאשר היה סמאלענסקין ראש הזשורנאליסטים בשפת עבר כן היה גם ראש כותבי ספורים בשפתנו, ועל כל איש החפץ לשוות לנגד עיניו את כשרון סמאלענסקין לכל פרטיו, להתבונן אל הספורים הרבים אשר כתב ואל הנפשות הנפלאות והרבות אשר יצר בהם בכשרון וברב דעת, כי אבני חן המה בעטרת הסופרים אשר אנחנו מניחים עתה על קברו– וזה יהיה תוכן המאמר השני אשר אנסה לכתוב. אך מי יתן ויעשה אחר את המלאכה הזאת בלעדי, ואמנם עתה הגיעה העת כי ישימו הסופרים יודעי משפט ובקרת לב אל פעלי סמאלענסקין, ועתה בטח לא ימנעו אותם מזה אדוני כה"ע העברים כאשר עשו זאת בעוד סמאלענסקין חי והשחר זורח, כי במותו הלא נסתם החזון וחדלה גם הקנאה.

סוף תמוז, תרמ"ו.

א.

יש שפה לעם ישראל, והיא – שפת עבר; אבל יש שפה גם לבני ישראל, להרוב הגדול מבני גלות החל אשר באירופא ובאמריקא וביתר המקומות אשר נדחו שמה בני עמנו בהגלותם מארץ אל ארץ ומוצאם מארצות אשכנז, והוא – הז’רגון העברי, השפה המדוברת בין המון בני עמנו.

שפת עבר היא שפת עמנו, שפת הלאום שלנו, מן העולם ועד העולם, אם כי עוד בימי הבית השני חדלה להיות שפה מדוברת בפי כל העם, ובימי תור הזהב של הקולטורה העברית דבר המון העם ארמית. אולם שפת עבר, בהיותה יציר רוחו של העם ופריו הטבעי, חותם תוכניתו, לא חדלה כליל לעולם מקרב בני ישראל, וגם תשאר לעולם שפת לאומנו. זהו האות היותר נאמן, סימנה היותר מובהק, כי היא שפת הלאום. ואף אם כהנה וכהנה ירבו בני ישראל לדבר בשפת עם ועם, ואף אם כהנה וכהנה ידבר עם ישראל ז’רגונית ויכתוב ז’רגונית, ואף אם טובי הספרים יכתבו בה, אף אם סופרים ומשוררים וחוזי חזיונות בעלי כשרון יקומו מבני עמנו בכל השפות הזרות, – גם אז לא תהיה כל שפה זרה והז’רגונית בכלל, לשפת עם ישראל כאשר לא נעשו לשפות עמנו היונית והרומית והערבית והספרדית ויתר השפות אשר בני עמנו דברו וגם כתבו בהן. כי אך פעם אחת יברא לו עם שפה ובה יחזיק ואותה יגדיל וירחיב ויפַתֵּחַ. הוא יביא אליה זרמי חיים חדשים, וילטשנה וגם ישים עליה שמלות חדשות, אך לעולם לא יחליף ולא ימיר אותה באחרת.

זהו ­– כלל גדול, משפט לעולם: שפת פושקין, וגם מה שעתיד סופר רוססי לחדש, היא שפת ניעסטור – שפת רוסיא, וגם שפת המרחיבים החדשים בימנו בכל זרותם, היא שפת עבר. אמנם אשר חלק קטן או גדול מן העם יעזוב את ארצו וינוע אל ארץ אחרת וישכון בתוך עם אחר והיתה לו שפת הארץ הנכריה והעם הזר לשפת מולדת החדשה ודבר בה הוא ובניו ובני בניו; ויש אשר גם ישכח ברבות הימים את שפת ארץ אבותיו, וגם בניו אחריו ישכחוה. אז תחדל שפת לאומו להיות שפתו הוא, באשר נשכחה השפה מפיו ובאשר לא ישתמש בה הוא. אבל, כמובן, לא חדלה השפה בעבור זה להיות שפת אומתו. שפת הלאום אשר על ברכיו נולד ואשר עליו יחשב.

ואלם אין דבר אשר יתן לנו משפט וצדקה לבלתי שים לב אל השפה, השומה בפי רוב בני עמנו ולבטל בתנועת-יד אחת את כחה הגדול של השפה העומדת ומשמשת בישראל כאלף שנה: לבלתי הוכח בערכו הרב של הז’רגון. הן לא נוכל לכחש, כי את השפה הזאת, את הז’רגון, ברא לו עמנו לבדו, ויאצל עליה גם מרוח שפתו העתיקה ומרוחו הוא, ואנו מוצאים בקרב השפה שהיא נכריה לו בעקרה נצוצות רבים מאורו של ישראל וקרנים מנשמתו הלאומית… האמנם לא-דבר הוא?! חכמיו וסופריו המעולים של בני עמנו, אשר על פי רוב ידעו היטב גם שפת עבר, לא כפו לעולם את שפת עבר כגגית על העם, לאמר: כי ישמע אך את שפת הלאום, כי אם למדו אותו בלשונו שהוא, העם, היה מדבר בה. עקר מגמתם היה, כי המושגים, שהיו חפצים להשריש בקרב העם, כי הדעות שהיו חפצים להבינו וללמדו, יהיו לו ברורים ומלאים מוטמעים ומוסברים בשפה היותר ברורה ויותר מובנה לו, – בשפה שהוא משתמש בה בצרכי יום. “שמע – בכל לשון שאתה שומע”, העיקר כי ישמע, כן עשו טובי העם בזמן שבית המקדש היה קים, ולא נמנעו להביא גם אל המקדש שפת ארמית. כן עשו חכמי המשנה והתלמוד, כן התנהגו הרס“ג והרמב”ם וכל חכמי ימי הבינים, וכן יעשו כל הסופרים והחכמים בכל הזמנים וגם בזמן הזה בכלל. אנו כותבים דברי ימי עמנו ומחקרי תורתו וחכמתו בכל לשון ששומעים הקוראים, ולא נבזה ולא נשקץ את השפה המדוברת בין העם, אם כי איננה שפת עבר, שפת הלאום. ומה גם הז’רגון האשכנזי והספרדי, אשר עליהם, כידוע, אצל עמנו מהודו ומשפת לאומו, ויהי עתה לבני עמנו כשפת ארמית בראשית ימי הבית השני.

אין איפוא כל יסוד, כי יסיחו הסופרים המתנבאים במחנה ישראל את דעתם מן הז’רגון, בהיות השפה הזאת מדוברת בפי רוב בנינו ובנותינו, ורק על ידה נוכל עתה ללמוד את המון בני עמנו דעת ולהאיר את מחשכיו, ואך בעזרתה נוכל להבין את חיי ההמון העברי הפנימיים והנסתרים מעיני זר, הן אך אנשים זרים נהיה בחברת המון בני ישראל, אם לא נבין את אשר ידבר אלינו בשפתו, אף אם שפת עלגים בפיו. כי טרם נבין הז’רגון, טרם נדע להרגיש את העורקים הדקים המניעים וסובבים את נפש ההמון, טרם תלמד אזנו לשמוע את לחש המיתרים והנימים ההומים חרש אלינו מעל שפתי ההמון בדברו אלינו או בין איש לרעהו – לא יהיה לנו גם המפתח הנאמן אל הגן הנעול – אל לב העם.

ב.

ואלה המשפטים אשר יצאו לנו מכל אשר דברנו.

א) הז’רגון העברי הוא שפת המון בני ישראל עתה, ולכן על הסופרים והחכמים, החפצים לדבר אל עמנו כי ישמע אליהם, לפנות אל העם בשפה המובנת לו, ולא נוכל לאכוף עליו כי ישמע שפת עבר, שפת הלאום. החובה והמצוה עלינו להטיף לעם, בין יתר הדברים הטובים והנחוצים לו מאוד, כי ילמד לדעת גם שפת עבר, באשר השפה הזאת היא שפת לאומנו, וכל אחד מישראל מחויב להשתדל כי ישמע את שפת לאומו, ובאשר השפה הזאת נחוצה לו גם בחיים. ואולם, טרם ישמע ויבין המון עמנו שפת לאומו, עלינו להטיף לו את אשר נטיף בשפה החדשה אשר יצר לו, השפה אשר בתגרת יד המקרים הרבים, שומה בפיו והוא הטביע עליה את חותמו. וכל איש-לב מבני עמנו, אשר דברים בפיו לשום אותם לפני ההמון והוא כובש את נבואתו, רק מפני שהוא אסטניס יותר מידאי, ובגלל זאת אינו חפץ “לרדת מטה” אל אחיו הקטנים ולדבר אליהם בשפתם המובנת להם, והוא חפץ לכתוב הגיוני רוחו דוקא עברית, בשפה הלאומית, – עתיד ליתן את הדין.

ב) לעורר את העם כי יכתוב לו הגות לבו ומחשבותיו ויתאר את דרכי חייו בשפתו המדוברת והמובנה לו, בשפה אשר בה הוא חושב והוגה, בשפה החיה בפיו ובפי בני משפחתו וכל סביבתו. אם תועלת העם איננו רק חזון-לב לבד אך ענין של ממש, אז עלינו לזכור ולא לשכוח אף רגע, כי התועלת הזאת איננה נבראת בחשאי על שולחן-הכתיבה של הסופרים, אך היא עבודה תמה, עבודה מסובכה מאוד, שהעם בעצמו צריך לקחת בה חלק בראש. כל “המושכלות הראשונים” יהיו כאין וכאפס, אם לא נטה תמיד, בכל עת ובכל שעה, אוזן אל העם עצמו ואל חפציו ותנועותיו בקרבו פנימה. ולכך עזרתו של העם בכל העבדה הספרותית נחוצה היא עד למאד. והוא הדבר כי כל ספרות וספרות תוקיר עד מאוד את החוזים ואת הסופרים היוצאים ממעמקי העם, אשר רגשי ההמון עודם חיים בקרבם. גם המון בני עמנו עם צרכיו וחפציו, תנאי חייו ומערכי לבו, מענה לשונו ודאגותיו וששונו – דבר-סתר הוא לנו, סוד טמיר ונעלם, ואך בידו לבדו להסיר מעט מעט את המסוה העב מעל פניו ולהראות אלינו בצורתו האמיתית, למען נדענו כמו שהוא.

ג) גם הסופרים והמשוררים היודעים ומכירים את חיי בני העם, אשר עוד לא נמחו מזכרונם הרושמים אשר נשארו בהם מימי שבתם בקרב ההמון, אינם בני חורין מן העבודה הזאת. יתארו לפנינו את חיי העם, יודיעו נא אותנו ויגלו נא לפנינו את הנעשה שמה לפנים מן הקלעים,– והאם תוכלנה תמונות כאלה להיות בהירות ונאמנות אם תכתבנה בצבעים מזויפים, בשפה אחרת? הן הטעם יפוג, הצבע הבהיר יכהה, ברק החיים וחותם האמת יחדל. אם יבאו הסופרים, וישנו ממטבע שטבעו החיים, ויוסיפו על התמונות כחל ופרכוס, וישימו בפי בני ההמון שפה נמלצה, אשר לא היתה ולא תוכל להיות בלשונו,– הלא את מלאכתם המה קובעים, את עבודתם המה משחיתים! השפה היא הדם, הנפש; ומה תתן ומה תוסיף לנו תמונה יפה, פסל מהוקצע על פי חקי הגזרה והחטיבה, אם רוח חיים לא יהיה בו, אם נשמת שדי לא תחייהו? טוב כי נכתוב בשפה שאין לה, לפי המובנים הרגילים, כללי כתיבה וחקי דקדוק ומשפטי סגנון, אבל תחת זה חיה היא בפי אנשים חיים, אשר את חייהם אנו מעתיקים על פי הספר מאשר נכתוב בשפה מסודרה, והחיים המתוארים יצאו מסורסים ומטושטשים.

ואם המשפטים האלה אמת, אז לא רבה רעת “אחיאסף”, “תושיה” ויתר המוסדות הספרותיים הקטנים מהם, אם המה מקדישים חלק מעבודתם גם להז’רגון העברי. מטרתם של המוסדות האלה היא – התחיה של העם העברי. אין כל ספק כי שפת עבר, כאחד החלקים היותר חשובים של הלאומיות הישראלית, היא אחד מיסודי התחיה, אבל בהיות מטרתנו לעורר את העם לתחיה, אז אלינו¹ להשתמש בכל האמצעים, בכול הדרכים המוליכים אל המטרה העיקרית הזאת. מליצת שפת עבר עלתה כפורחת בימי תקופת “ההשכלה”, והלאומיות הישראלית נבלה אז מיום אל יום, ורעיון התחיה לא עלה אז על לב. תחית שפת עבר היא אך אחד מתנאי התחיה הגדולה של עמנו, ואיננה אולי מן התנאים היותר מכריחים, לכל הפחות בימים הראשונים; גם בימי עזרא ונחמיה דבר העם חציו אשדודית ולא ידע לדבר כן בשפת הלאום; ואולם תחית עם ישראל היא מטרתנו וחפצנו כל היום. וחפצנו זה יעלה בידנו ומטרתנו זאת תושג רק אז, אם יבין העם את אשר נשמיע באזניו ואם נדע ונבין אנחנו את נפש העם ומערכי לבו.

אשר על כן נדבר אל אחינו השומעים רוסית – בשפת רוסיה, אל הפולנים “בני דת משה” – פולנית, אל אחינו אשר שפתם היא שפת אשכנז – אשכנזית, וכן לכל אחינו באשר המה שם נדבר בשפה המובנת להם, נלמד אותם את תורת התחיה למען יתעוררו ויזכרו את לאומיותם. וכמובן לא נשכח להעירם על ערכה ומקומה של שפת הלאום, השפה העברית, אשר היא תופסת בתוך התחיה הלאומית. אולם, בהיות כל מעינינו עתה בהחלק היותר גדול של עמנו, ברבבות אלפי המון בני ישראל, אשר ממנו יתד וממנו פנה בכל בנין העתיד, האמנם נבוש ונכלם לדבר אליו בשפתו הוא, יען וביען כי השפה ההיא איננה מגוהצה ומצוחצחה לפי הטעם הטוב של אנשי אירופא? “אחיאסף”, “תושיה” ויתר המוסדות הספרותיים היו עובדים עבודה מוגבלה ולא ממלאים את תפקידם, לו התכנסו בעבודתם הספרותית, שהיא חלק קטן מבנין עם ישראל, רק בארבע אמות של שפת עבר לבד, וכחוני המעגל לא היו חפצים לצאת מן החוג הצר הזה. מה לעשות, ובעונותינו כבר-כבר חדלו פני החיים של בני עמנו וכל צרכיו להראות ולהגלות בשפה העברית ובספרות העברית, ואם מוצאים אנו צורך לחדור פנימה אל החיים, אז לא לחכמה תחשב לנו אם נלך סחור-סחור, אם נגזר גזרות על ההר כי יקרב אל הנביא:

העבודה הספרותית בשפת העם, הז’רגון העברי, אין בה חלילה “אסור” כלל וכלל, לא מצד הסופרים הכותבים ולא מצד המוסדים הספרותיים, המשתדלים להקל להסופרים עבודת הספרות ולהעם הקורא את ההנאה ממנה. אבל עיקר השאלה היא אם עבודת הסופרים ועבודת המוציאים, מְכֻוָּנָה היטב למטרתה.

הבה נראה.

ג.

בכל הספרות הז’רגונית החדשה משפט הבכורה, בלי ספק, להעתון השבועי " דער יוד" ולהוספותיו השונות. ה“יוד” הוא עתון ספרותי, ערוך בטעם אירופי לכל משפטיו וחקותיו, ואיננו נופל בערכו הספרותי מעתונים כמותו בשפות אחרות, ועולה הוא בכל האופנים על המכ“ע השבועיים אשר היו לנו בשפת עבר, טרם החלו העתונים לצאת מדי יום ביומו. קחו נא גליונות “המגיד”, “המליץ”, “הצפירה” מאותן השנים שהיו שבועיים, האם ידמו לה”יוד" וישוו?

ואולם…

ואולם הגידו נא לי, קוראים יקרים, למי כל החמודות האלה? מי המה קוראי ה“יוד”, אשר בשבילם ראוי ודרוש לערוך אותו באופן שהוא ערוך? המון העם, הקוראים שאינם שומעים שפה אחרת לא יבינו את רוב המאמרים הנדפסים ב“היוד”, הן מאמרי חכמה והן מאמרים בשאלות חיים. הם לא יבינו אותם גם בגלל השפה, שאיננה שפת ההמון, גם בגלל הסגנון, שהוא סגנון ספרותי יותר מדי שההמון לא הורגל אליו.

הנה אני שולח את ידי אל חבילת הגליונות של “היוד” ולקחתי לי את אשר יעלה בידי לראשונה. לפני – הגליון “נומר 32” ש"ז.

המאמר הראשי “תשעה באב” נכתב בסגנון יפה וברגש. בחפץ לבב הייתי קורא דברים חמים וכובשים כאלה בעתון-עברי בשפת אירופי, באחת השפות אשר “המשכילים” שלנו נזקקים לה. התוכחות אשר בכל המאמר הזה פונות כלפי “הספירות העליונות”, ואם יש בקרבן אנשי לב אז יכירו וידעו את מצבנו בלאומים, ואולי ישמעו, כעצת כותב המאמר, בדברי היינע הקורא: צהלי קולך ומלאי פני תבל תאניה, שירת הגלות!“. “המשכילים” יבינו אל כל רמזי המאמר ההוא, אל תוכחותיו ואל עקיצותיו, ולא ירגישו את השגיאות הקטנות, המוכרחות להתגנב לפעמים במאמרי משכילים, הרחוקים מפרטי חיי ההמון ². אבל ההמון, האנשים והנשים, אשר חִיכָּם לא יטעם סגנון ספרותי יבינו אך מעט מכל הדברים המלאים רגש ועוז בכל המאמר ההוא. – התמונה, המתוארת בשיר הבא אחרי המאמר הראשי רשומה אמנם בצבעים בהירים ופשוטים כאלה, אשר גם ההמוני יכיר את טיבה והוראתה; אבל את העוקץ, התחוב בסוף השיר, לא ירגיש הקורא התמים והפשוט ההוא לעולם. – בדבר החלק “פאליטישע איבערזיכט”, הבא בכל גליון, הנה אין כל ספק, כי היה מביא תועלת להקורא ההמוני, והידיעות על דבר העמים והממלכות היו בודאי מרחיבות לאט לאט את חוג מבטו, ואולם גם בחלק הזה האירופיות היתרה מקלקלת. ההשקפות המדיניות נכתבות בהעתון, הנועד להמון הקוראים, שאינם יודעים תולדות העמים ואינם בקיאים בגלילות הארץ ומוזרים להם דרכי הדיפלומטיה. – באופן שהענינים האלה נכתבים בכל לשון אירופית באחד העתונים השבועיים, סופרי אלה ואלה משתדלים לתת בקצור נמרץ תמצית הענינים הנכבדים , אשר נפלו במשך השבוע בדרכי הממלכות; סופרי אלה ואלה כותבים בכשרון בסגנון “מועט מחזיק את המרובה”. ואולם ההמון שלנו צריך הכנה לדעת את דרכי הממלכות ולהבין אותם. הוא צריך הכנה להבין את הסגנון, הידוע ומובן לאלה שקראו ושנו. מלבד זאת אין ההמון שלנו מוצא ענין ברוב הדברים אשר יִכָּתב ואשר יסֻפַר בחלק הזה ש”ביוד".

תמיד צריך לשום לב, אם הענין אשר אנו נותנים לפני הקוראים מבני ההמון יקח את לבבם וימצאו בו חפץ. אין כל ספק, כי לקחה אזן ההמון הישראלי שמץ דבר על אודות אנטוקולסקי, והגאוה הלאומית מתעוררת בקרבו למשמע שם הפוסל פסלים הנפלא הזה, וראוי איפוא ונכון לספר לפניהם את תולדותיו בעתון שבוע. אבל קראו נא את המאמר, “מרדכי בן מתתיהו אנטוקלסקי”, אשר ב“היוד”, ואז אם לא כמוני תשאלו: למי החמודות האלה, בשביל מי טרח העורך וכותב המאמר? אודה ואבוש, כי השקפה טובה כזאת, מצדה הספרותי ומצד החומר המסודר בה, לא בא באחד העתונים העברים שלנו בכל לשון בארצנו. עצתי נתונה לכל המשכילים, המשתוקקים לדעת פעלי אנטוקולסקי ויחוס כשרונו אל לאומנו, לקרוא את המאמר ב“היוד” מראש ועד סוף, אבל, הן זה רק עצה בלבד, ואני בטוח כי כל המשכילים אשר חפצו לדעת ערך אנטוקולסקי לא הלכו אל ה“יוד”, וקראו את תולדותיו באשר קראו, בכל לשון שהמה שומעים. והקורא ההמוני, הקורא אשר אליו לרות את צמאונו לידיעות אך בה“יוד” הנכתב ז’רגונית, היינו בלשון המובנת לו, – ההוא יבין את המאמר הזה, האם הוא יקנה לו מושג אנטוקולסקי אחרי קראו את המאמר?…

הנה לפנינו ממאמרי חכמה “יודישע געשטאלטען אין דער וועלט ליטעראטור” ושם המאמר – “נתן החכם”. אף שורות אחדות שלמות לא יבין הקורא ההמוני בכל המאמר ההוא, הנכתב בדרך שכותבים מאמרים כאלה לפני קוראים משכילים, מבלי מגרעות יתרות ומבלי יתרונות מיוחדים; גם לא ידע ולא יבין ההמון מה זה פירושם של המילים “יודישע געשטאלטען אין דער וועלט ליטעראטור”.

וכמובן, אינני מכחיש בנחיצת כל הענינים האלה. נחוץ מאוד כי ידע הקהל ההמוני שלנו גם מה זה “תשעה באב” ונחוץ מאוד להעיר את אזנו וכי יכיר וידע, כי זה היום אינו קבוע רק לאמירת קינות ולישיבה מועטה על הארץ, כי יכיר וידע את מצב עמנו בלאומים ויזכור את אשר גם עליו לעשות למען התנער מעפרו; נחוץ גם לשכלל את טעמו, לכרות לו אזן לשמוע שיר וזמר; נחוץ גם להוציאו מארבע אמותיו של החיים הצרים אשר הוא נתון בהם ולספר לו מכל הנעשה בכל הממלכות והמדינות; נחוץ גם לתת לפניו תולדות האנשים המצוינים אשר בקרב עמנו, וגם להשתדל לקרבו לאט לאט אל הענינים והנושאים של הספרות הכללית האנושית. אבל כל זה עלינו לכתוב ברוח ההמון, בשפתו אשר יצר לו ובסגנון המובן לו היטב. אנו כותבים את כל זאת, לא למען “הקוראים הנכבדים”, המשכילים העברים אשר עוד לא שכחו לקרוא אותיות עבריות עם נקודות או גם בלא נקודות, ורק למען הקוראים והקוראות הפשוטים, בני ההמון, אשר אין המה יודעים לא שפת עבר ולא כל לשון אירופית. ואם לא למענם עמלנו – עמלנו הבל..

ד.

וגם הסופרים הז’רגוניים, מעשי ידי הסופרים בעלי הכשרון אשר בקרבנו, אינם נקראים הרבה מאת העם, מאת ההמון, אם כי החיים של ההמון מתוארים בספריהם ברוב כשרון ובטוב טעם. אמת הוא הדבר, כי ספורי שמ“ר וסיעתו יותר נקראים ויותר חביבים על המון הקוראים מספרי מענדעלי ופרץ. ואמנותם של מענדעלי ושל פרץ, לא תקח, כפי הנראה, את לב ההמון והוא איננו קורא את סיפוריהם, כי הוא הולך ובוחר לו לפי טעמו את ספורי שמ”ר והסופרים הז’רגוניים הבאים מאמריקא. ההמון אינו מרגיש את הקוים הדקים של סופר אמן, אזנו לא תבחן את ההרמוניה של השפה וגם התוכן של הספורים המעולים לא יקחו את לבו. הספורים המתארים חיי ההמון – למה לו, לההמון, לקרוא בהם? הוא חפץ לדעת חיי אחרים, הוא חפץ להתרגש, הוא חפץ כי המעשים והמאורעות של הספור ירעישו את מיתרי לבבו, הוא חפץ כי המספר יעביר לפני עיניו פלאי פלאות, – ואז יקראנו בעונג רב. הן ידוע כי שמ“ר וכל עושי הספורים הז’רגוניים כותבים ז’רגונית בשפה נשחתה מאוד, ובכל זאת ההמון קורא אותם בחפץ לב. מעולם לא ראיתי ביד בני ההמון את ה”קליאטשע", והדבר מובן: האם ראינו מבני ההמון הרוסי היודעים לקרוא יושבים וקוראים ספרי הסופר שצעדרין? ההמון קורא לשם עונג או תועלת, – וכל תועלת או עונג לא ימצא בקריאת ספרים, אשר רוב תוכנם חתום לו בשבעה חותמות.

על כותבי ספורים בשביל המון העם לתת תוכן וענין החביבים על ההמון והוא משתוקק לדעת מה על אדותם. בדברי ימי עמנו ישנם שמות אנשים ומאורעות נכבדים, הידועים לכל המון בני ישראל, ובחשק רב יקראו ספורים ופרטים אודות האנשים האלה והמקרים ההם. יביאו נא כותבי הספורים הז’רגוניים את המון הקוראים אל העולמות הסגורים לפניהם, יראו נא לעיניהם מחזות ותמונות אשר לא ראו מעודם, יספרו נא באזניהם ספורי נפלאות אשר לא קוו לשמוע, ובעזרת הכשרון ירגישו ויטעימו גם את הטוב גם את הרע, את היפה ואת המכוער. אז יקרא ההמון ספורים כאלה בכל לב. בלי כשרון מיוחד נכתבו ספורי פיליפזאהן, ובכל זאת ירוץ הקורא ההמוני בהם, מפני תוכנם העברי הקרוב ללבבו ומפני שפעת התמונות המפליאות והפתאומיות הבאות בהם. לפי טעמנו אנו, טעם אנשי אירופא, כל הספורים ממין הזה המה רק ספורי מעשיות בלבד; אבל מה לעשות, וההמון אשר בשבילו עלינו לעבוד ולטרוח, אחרת ישפוט, ועלינו לשום לב גם אל דרישותיו המיוחדות למען הרגילו בקריאה טובה. טוב צפרנו של מענדעלי מכרסו של שלום-עליכם; אבל האמת נתנה להאמר, כי יצירי רוחו של שלום-עליכם חביבים יותר על המון הקוראים, באשר העיקר אצלם אינה האומנות אך החיים כמו שהם, העולם כמנהגו, ולעיתים קרובות – העולם הגדול, המוזר להם והם מתאוים לדעת הנעשה שמה. עיקר מטרתנו יהיה תמיד לפלס בקרב לב ההמון נתיב לאהבה, לטוב ולהוד, ועלינו לבחור בכל אשר יכשר להשיג מטרה זו.

תחת זאת טובים ספורי הסופרים בעלי הכשרון והטעם הטוב לנו, הקוראים “הנכבדים”, הצריכים ללמוד את חיי ההמון מתוך הספר, מפני שכבר התרחקו מעצם החיים של אחיהם הקטנים. קוראים אנו בחפץ לבב את ספורי סופרינו הז’רגוניים הטובים, היודעים ומכירים את חיי העם ומלבבם הרגש לא נמחו הזכרונות מימי ילדותם, והמה יספרו לנו מן החיים ההם “מעשה בכל יום, יורדים עד הנפש, נוקבים עד התהום”. ומפני כי תמונות של חיי ההמון, לפי דעתנו, יצאו לנו מטושטשים אם יגישו אותן אלינו לאור-מלאכותי של שפות זרות, לכן אך טוב לנו להסתכל בכל התמונות האלה דרך שפת החיים האלה ובאספקלריא מאירה של סופרים בעלי כשרון. בפרט, אשר עלינו לקות, כי סוף סוף יוכשר דרא, וגם ההמון, הבועט עוד עתה במנחות כאלה ולא יקרא ספורים טובים ז’רגוניים, יחכם סוף סוף, ואז ישליך גם הוא את אלילי שמ"ר ואת הבלי הספורים האמריקנים, ויקח גם הוא למקרא לו את הספורים הטובים מאת הסופרים בני הכשרון.

ואולם אלה הסופרים הצעירים חסידי הז’רגון, האומרים בלבבם כי ז’רגון שפה היא ככל שפות אירופא ושוכחים את ערכה ואת מקומה, ולכן המה משתדלים לקשור לה כתרים ולהביא אליה מכל אשר ימצא בכל השפות וגם ספורים ברוח הדיקדינטים, לא מפני כי הענין צריך לכך, רק משום “יגדיל תורה ויאדיר” – אלה מולידים לבהלה. להם אין קוראים לא מאת העם, שאיננו מבין את ההמצאות האלה ולבו ילך “לקראת נחשים”, ולא מאת האינטליגנציה, הקוראת ז’רגונית רק למען דעת את חיי העם וצרכיו ודרישותיו, ואשר יש לה טוב-טעם לבחור מן המינים האלה בהספרות החיות – ובכל עת אשר אני רואה מעשי-לצים כאלה בספרות הז’רגונית אנכי מיצר ודואג על העמל אשר יתם לריק, על הכח אשר יצא לא להועיל ולא לצורך.

ומתוך שהזכרתי את חסידי הז’רגון עלי לדבר דברים אחדים גם אל “המתנגדים”. המה, המתנגדים חושבים את הז’רגון לצורר את השפה העבריה, וחושבים כי לאט לאט דוחקת הספרות הז’רגונית, המתפתחת עתה, את שכינת השפה הלאומית. ביותר המה כועסים על הסופרים העברים, המשפילים את עצמם לפעמים וכותבים ז’רגונית, ועל המוסדים העברים, הנוסדים ברוח לאומית, המחזיקים ביד השפה המדוברת. המתנגדים חרדים מאד, פן תשתכלל השפה הז’רגונית, בקום לה עוזרים מן הסופרים העברים הטובים, ואז תיף השפה-השפחה ההיא וירבו אוהביה אשר יבכרו אותה על פני גברתה, –שפת הלאום, שפת עבר.

ואולם כל זה אך פחד שוא.

הז’רגון לא יצרור לעולם את השפה העבריה, באשר זאת האחרונה היא שפת-עולם לעמנו, והז’רגונית היא שפה זמנית, שפה עברית, המשמשת את עמנו אך בזמן ידוע ובמקום מוגבל. מפי ילדינו כמעט נשכחה השפה המדוברת הזאת, ולא יעלה על לבבנו ללמד את בנינו לשמוע הז’רגון, בעת אשר אנו משתדלים ככל אשר תמצא ידנו ללמד את בנינו אגם את בנותינו שפת עבר, שפת לאומנו.

שפת הז’רגון לא תשתכלל לעולם, יען וביען כי היא שפת-הגלות והיא מתפוצצת לכמה נצוצות ולכמה ענפים. הז’רגון “המשוכלל” של בני ליטא – שפת עילגים היא בפי בני פולין, ובני רוסיא החדשה ישחקו על מבטא הליטאים והפולנים גם יחד; והיהודים באמריקא יוצרים להם ז’רגון מיוחד המושפע מהשפה האנגלית ומהחיים אשר שמה. ז’רגון הוא שפה מקומית, ובצאתנו מן המקום הזה אל מקום אחר, אז ישתנו פני השפה הרבה, ועל השפה ינתנו חומרי המקום שיצאו האנשים משם וחומרי המקום שהלכו לשם, ובכן אין שם מקום לחשש פן תשתכלל השפה הזאת באופן כזה, כי תירש את מקום השפה הלאומית.

והסופרים הטובים, הכותבים עברית ומשתתפים בצערם של בני עמנו ושואפים לתחיתו, אל נא יהיו אחרונים לדבר אל ההמון בלשונו ולתת בלבבו בינה, לדעת מה נחוץ לו ומה יחסר לו. בראותי סופר עברי מדבר אל העם בלשונו המדוברת, אז אבטח ולא אפחד כי לא יסיר את לב ההמון מאחרי לאומו, ברוח הדברים אשר ידבר אליו. הסופרים העברים, בבאם לקחת חלק בעבודה הספרותית בשפה המדוברת לא ישכחו, בלי שום ספק, לעורר את ההמון על הערך היקר של כל קניני לאומנו, והמה בודאי יהיו הראשונים לעורר בקרב ההמון את האהבה גם לראש סגולת אומתנו – השפה העברית.

¹

א

הקולות הגדולים אשר נשמעו בספרותנו אודות אספת הרבנים חדלו עתה. סופרי ישראל השמיעו קולם ברמה שנה תמימה וימהרו להביא את עצותיהם מה להשיב לשואלי הרבנים דבר, אך השמיעו קול גדול – ולא יספו. כי נעבור על פני ספרותנו החדשה, אז נראה כי סופרינו כמעט נגעו בקצה עטם בכל השאלות הנכבדות הדורשות פתרונים, ולא נשגה אם נגזור אומר כי לא הניחה ספרותנו אף שאלה אחת הנוגעת ליהודים וליהדות אשר לא פלפלה אודותה בענין וסברא, בשקלה וטריא, – אך לדאבון לבבנו היו כל הפלפולים האלה אך “מגע בקצה העט”. כי סופרינו לא נתנו את לבם לרדת לתוך עומקה של השאלה אשר המה דנים עליה בהגיון ישר ובכובד ראש, ללמוד את כל דרכיה ולבקרה מכל צד, כי אם הסתפקו במאמרים אחדים, בפראזען לקוחות מספרי המליצים, וילכו להם באשר התהלכו.

המקרה הזה עבר גם על הענין אשר נתנה השנה העברה אל הסופרים העברים לענות בו – ועד הרבנים. ממרומי עמודי מכה"ע השמיעו דבריהם כל הסופרים הטובים והרעים יחד, לכל אחד ואחד היה מקום להתגדר בו וישמיעו עצות מעצות שונות, ונביאי השלום התנבאו במחנה העברים כי קרוב יום הגאולה, עת אשר יעברו הרבנים לפני העם לגדע בריחי ברזל מעל שערי המחוזות הסגורים לפניהם: אך פתאום סוגרו דלתי שוק הספרים וכל אנשי החיל חדלו להתנבא במחנה. היושר והצדק ידרשו להודות, כי הפעם לא בהסופרים היה האשם, כי לא בררו כהלכתה את השאלה הזאת, אודות ועד-הרבנים, כי כאשר אין יודע מה דרך הרוח ככה לא יכלו הסופרים לדעת מה יהיו מעשי הרבנים בהתועדם, איזו שאלות יציעו לפניהם, ואם תהיה להרבנים השלוחים הצדקה והזכות להקריב עצות שונות לטובת מצב בני ישראל ההרוס. ומפני כי לא ידעו גם את רוח השאלות אשר תשאל הממשלה את פי הרבנים, לכן אין להתפלא אם נבוכו לא לבד סופרי ישראל אך גם גדלה המבוכה בין אוהבי בני עמנו בכל הערים, מבלי דעת במי לבחר ואת מי למאס, אם ישלחו רבנים ממש, בעלי תורה ויודעי הוראה, או יניחו את עטרת הרבנות על ראש משכילי בני ישראל וישלחו אותם אל האספה; פן ואולי תשאל הממשלה שאלות כאלה הנוגעות אל מצב בני ישראל החמרי, אשר פתרונן מובן יותר להמשכילים מאשר להרבנים, היושבים ועטרותיהם בראשיהם, נהנים מזיו התורה ואינם יוצאים מתוך ד' אמות של הלכותיהם.

זאת היא הסבה אשר לרגלה נאנקו הסופרים העברים דום מבלי כלות את נבואותיהם על דבר ועד-הרבנים, כי באמת גם בראשונה אך התנבאו במחנה מבלי דעת אל נכון מאומה, ואולם לאחרונה עלו על לבם שאלות וספקות אחדות אשר לא מצאו להן פתרונים, ואז נסתלקה הנבואה מהם ולא יספו עוד. זאת ועוד סבה אחרת: ועד הרבנים גמר בלבבו להסתיר את השאלות מאת העם לא בצדק ולא במשפט, ומבלי שום אל לב כי תורת ישראל לא היתה מעולם חתומה ומחותלת בערפל מעיני העם, כי כל משפטי בני ישראל בימים מקדם היו תמיד “בשער לפני העם” וכי לכל אחד ואחד מישראל הכח והמשפט להשמיע דעתו בעניני איסור והיתר, לשפוט בין הטמא ובין הטהור, לפסול ולאסור אם אך יודע תורה הוא. אך הרבנים הנועדים אל האספה שכחו באספתם הראשונה את אלה אשר בחרום מקרבם וישלחום לדבר בשמם, כרתו אמנה ביניהם לבלי הודיע מאומה אל אלה העומדים חוץ למחיצתם ויסכו בענן להם לבלתי שמוע אל תלונות בני ישראל. ומה היה לסופרי ישראל לעשות? המה רבו חד את אחד על דבר קונסיסטוריום, אשר לפי דעתם בטח מתיעצים אודות זה הרבנים הנאספים, בעת אשר האחרונים התקינו תורף וסדר השבועות לעורכי-דין נשבעים; הסופרים נלחמו עד שפך-דם בעד סעמינאריום, בחשבם כי הממשלה תשאל אודות זה את פי הרבנים, אך בעת הזאת שאלה אותם הממשלה אם כפות (куполы ) פוסלות בהיכל ישראל, אם שתי האותיות בגט של ב. נכתבו כהוגן ועוד כאלה…

אולם עתה שערי ההשערות כבר ננעלו. על פי פקודת המפלגה של המיניסטעריום בעינינים הפנימים, העוסקת בעניני בני האמונות הזרות יצאה בימים האלה מחברת קטנה בת שלשים עמודים בשם: Журналы состоящей при министерствѣ внутреннихь дѣль раввинской коммиссіи 1879 г" על הספר הזה נכתבו כל השאלות אשר שאלה הממשלה את פי הרבנים וגם תשובות הועד עליהן, וכל אשר יהיה ראוי להודע ולהשמע נתן בזה לפני הקוראים, מבלי העתיק את כל דברי המחברת ככתבם וכלשונם.

סדר העבודה ומחלוקת ועד הרבנים לשני ועדים קטנים – כל זה אינם נוגעים לנו עתה מאומה, אך מוצאים אנחנו לנכון להשמיע לשמחת לבבנו כי דברי הסופרים העברים ודעת הקהל חדרו גם אל הרבנים הנבחרים, כאשר נראה זאת מדרשת הרב פ. בלומענפעלד, ראש הועד, בעת אשר פתח את האספה הראשונה. בדרשתו זאת, אשר השמיע ביום הארבעה עשר לירח פעברואר, השמיע ה' בלומענפעלד, כי עיני כל ישראל ברוסיא נשואות אל האספה הזאת כי תיטיב את מצבם, ותקות ישראל גדולה כי תמורות נכבדות כרוכות בעקב האספה הזאת. סבת התקוה הזאת היא כי במקרה נפלא קראה הממשלה את הרבנים להתועד אך אחרי התקופות היותר נכבדות בממשלת מלכנו אשר ימלוך עלינו עתה לצדק. האספה הראשונה היתה בשנת תרי“ז (1857) אחרי מלחמת קרים והתמורות הגדולות שבאו אחרי המלחמה הזאת; בשניה קראה הממשלה אל רבני ישראל בשנת הרכ”ב (1862) אחרי אשר נקרא דרור לעבדי עולם לצאת לחפשי מתחת עול אדוניהם הקשים; וגם עתה אספה הממשלה את רבני ישראל בשנת תרל"ט (1879) אחרי המלחמה בתוגרמה, – זאת המלחמה אשר זכרה לא יסוף מקרב תולדות בני האדם לעולם, זאת המלחמה אשר בזרוע עוזה הוסר עול מושל עריץ מעל צואר עמים רבים, זאת המלחמה אשר על מזבחה הקריב גם ישראל אלפי בניו, ודמי גבורי יהודה נגעו בדמי חללי הרוסים. היהודים ברוסיא בטוחים כי הדם אשר שפכו אחיהם וחלבם יעלו לרצון לפני מלכם, מלך הגואל, לחונן אותם ולרומם את קרנם בכבוד. ואם אמנם כי היהודים המקוים ונושאים עיניהם אל האספה טועים מאד ותקותם היא תקות שוא, אך בכל זאת חלילה לכחד תחת לשוננו, כי מפעלות האספה הזאת לא ישאירו כל רושם בחיי אחינו בארצנו. אשר על כן, הוסיף ה' בלומענפעלד, עלינו החובה להתאמץ להשיב לשואלינו דברים נכוחים וישרים, ובתשובותינו על שאלות הממשלה נהיה לעזר למלכות להוציא את חפציה לטובת היהודים וכן להתאמץ כפי יכלתנו להביא סדר ומשטר באלה התנאים, אשר על פיהם יחיו היהודים חיי אזרחים בארצנו. הוא הדבר אשר עלינו החובה, בבואנו להשיב מענה לשואלינו, לשום לב גם אל הימים הטובים העתידים לבוא לאחינו בארצנו, ועל פי החיים אשר יהיו בימים ההם, יחד עם חקי דתנו, נוציא דין אמת לאמתו. – באספתם הראשונה לא השיבו מענה על אחת מן השאלות, אך תקנו להם סדר העבודה ונחלקו לשני ועדים: (субкоммиссіи ); חברי הועד האחד היו: דוקטור הרכבי, לעווין וגם ליוביטש, וחברי הועד השני היו: דוקטור קויפמאנן, הבאראן גינצבורג וגם שפירא, וראש הועד היה אלוף לשני הועדים יחד. על הועד הראשון היתה החובה להשיב מענה על כל השאלות בעניני גיטין וקדושין, ועל חברי הועד השני היה להתבונן אל השאלות הכלליות.

ב

חברי הועד חלקו את כל השאלות אשר הציעו לפניהם לשני מינים: שאלות-יסודיות: (принципіальные вопросы) ושאלות יחידים, לשפוט בין איש לאשתו בדיני גיטין ןקדושין. אך אנחנו נחלק את עבודת הועד לשלש פלגות, למען תמצא ידנו לשום עין בקרת על מפעלותיו ולא נאבד דרך; אל המפלגה הראשונה נחשוב את השאלות אשר שאלה הממשלה את פי הרבנים להשיב לה מענות נכונות הנשענות על יסודות דת ישראל. שנית מצאה הממשלה לנכון לפניה, על פי רוח התקונים החדשים אשר היא מתקנת יום יום לכל תושבי ארצנו, להציע לפני ועד הרבנים הצעות אחדות, בחשבה להביא לרגלן סדרים חדשים גם במנהגי ישראל. נוסף על זה מסרה הממשלה בידי הרבנים משפטים אחדים בין איש לאשתו או בקרב איזה עדה על דבר דינים שונים מתורת ישראל.

השאלה הראשונה.

הקטיגור מבית המשפט באדעסא שאל את פי המניסטעריום, אם יוכל איש ישראל לקחת אשה על אשתו הראשונה, – ולכן על ועד הרבנים להשיב תשובה: אם תראה דת ישראל חטא ופשע, אם בזמן הזה ירבה לו היהודי נשים? עוד זאת שאל הקטגור מאדעסא, אם ראוים הנושאים להם נשים הרבה להענש על פי דין ישראל?

הרב לעדת ישראל בפטרסבורג הד“ר ניימאן ז”ל, אשר בקשו מפיו מענה על שאלת הפראקוראר הזאת השיב אמרים, כי אם אמנם על פי חקי התורה והתלמוד מותר לכל אחד מישראל להרבות לו נשים ככל העולה על רוחו, אך במאה העשתי עשרה גזר רבינו גרשום מאור הגולה על כל ישראל, בדעת ובהסכם כל הרבנים בימים ההם, לבל יזיד איש יהודי לקחת לו שתי נשים. על ראש פורצי הגדר הזה הטיל רבינו גרשום את להט “החרם”, ואולם מפני כי בימים האלה אי אפשר להעניש את איש בשבט מוסר זה, לכן יחשוב הרב ניימאן למשפט כי אין בידנו הזכות לשום עונש על אלה אשר לא ישמרו את מצות ר"ג, אך עלינו להכביד אכף על האיש לתת ספר כריתות לאשתו השניה.

ובכן ענה הד“ר ניימאן על השאלה הראשונה של הקטגור כי אסור ליהודי לקחת לו נשים הרבה, אולם על שאלתו השניה השיב לו בשלילה, כי נקי החוטא מעונש. ההגיון הישר אשר בעזרתו השיב הד”ר ניימאן מענה כזה צולע מעט על ירכו, הן כל איש יודה אשר אם יחטא איש אז הנהו גם ראוי לשאת עונש, ואיך עלה בדעת הד“ר ניימאן לפטור את המרבה לו נשים מכל קנס ועונש, בעת אשר בעצמו יודה בראשונה כי דבר שלח רבינו גרשום ביעקב ונפל בכל ישראל, עד כי הלוקח לו שתי נשים יחשב לפורץ גדר ומפיר חק? את חסרון ההגיון במענה הד”ר ניימאן הרגישה, כפי הנראה, גם הממשלה, ולכן, מבלתי יכלת להסתפק במענה מי שהיה רב בפ"ב, פנתה בשאלתה זאת עוד הפעם אל ועד הרבנים, אולי ישיבו המה תשובה נכונה וישרה, ברורה וצודקת.

ועד הרבנים, אחרי אשר הראה כחו בפלפול וסברא, ואחרי אשר השמיע כי גם התורה והתלמוד, אם כי לא בפירוש, מתנגדים המה ברוחם לרבוי נשים, החליט כי על פי חקי דת יהודית אסור ליהודי להרבות לו נשים רק בעת אשר יש פחד לנגד עינינו פן ואולי יבאו צאצאיו לגלות עריות הכתובות בתורה; פן, למשל, ישא בנו מאשתו האחת את בתו מאשתו השניה היושבת בעיר אחרת, והיא כמו זרה נחשבת לו ולא ידע ואשם; אשר על כן אסור על פי הדין לאיש ישראל אשר לו אשה בעיר אחת לשאת עוד אשה בעיר אחרת. אולם לבד זה הנה היהודים באירופא המביטים בגועל נפש על רבוי-נשים קימו וקבלו עליהם בחרם להזהר מזה, ולכן הלוקח לו שתי נשים הוא פורע חק המוסר ואם כן לא נרשה הדבר הזה. בכל זאת גם קדושי השניה קדושין ועל הבעל לתת לה ספר כריתות, אך הילדים אשר יולדו מנשואין כאלה המה כשרים על פי דיני וחקי ישראל.

ובכן גם הרבנים בתשובתם זאת באו אלינו בעב בענן ולא השיבו להממשלה בשפה ברורה על השאלה השניה אשר שאל הפראקוראר: אם ראוי הוא החוטא לסבול עונש בעד חטאו זה? המה לא השיבו כי הנושא נשים הרבה ענוש יענש, אך כי “לא נרשה הדבר הזה” (дозволяется " оно не") (חוברת ההחלטות צד 10), בעת אשר עליהם היה לדבר דברים ברורים במקום אשר הד"ר ניימאן השמיע משפט כי אין עונש לאלה המפירים את החק הזה.

הסבה אשר עמדה לשטן להרב ניימאן וגם להועד להשיב להממשלה כהוגן, כי הפושעים חייבים עונש וקנס ויש ביד הממשלה לשום עליהם את העונש האמור בסימן 1558 היא, כפי הנראה, פחדם פן יתנו בזה יד אל זרים לבוא אל מקדש היהודים, ולא חפצו למסור את דיננו בידי שופטי הממשלה למען לא יהיו לה מהלכים בעובי הקורה של דתנו. אבל מלבד אשר הפחד הזה הוא פחד שוא, אחרי אשר האיסור לקחת נשים הרבה אין מקורו בדת ישראל אך בחיי היהודים האירופים, והחיים הלא נמצאו מכבר בידי הממשלה וכבר נתבוללו עם חיי יתר עם הארץ, ואם כן לא בעיניני הדת נתן לה מקום; מלבד זאת הנה עלינו בעצמנו להודות, על פי השכל הישר, כי אם נחשוב את הלוקח שתי נשים לחוטא, ומבלתי יכלת בזמן הזה להחרים ולנדות, מפני כי אין לנו רבנים סמוכים ועוד סבות רבות, אם כן עלינו להענישו בענש אחר לקיים מה שנאמר: ובערת הרע מקרבך.

אך לו שתו חקי הממשלה עונש קשה מאד על הלוקח שתי נשים, כי אז צדקו אולי הרבנים בתשובתם כי אין להממשלה להענישו ע"פ חקיה, אחרי אשר העונש המבואר שמה איננו נושא בד בבד עם העונש אשר על החוטא לסבול על פי דיני ישראל. אבל עינינו הרואות כי באמת דת ישראל תעניש את הלוקחים שתי נשים בעונש חמור מאד, עונש אשר רק בימים עברו, בשנות האפל והצלמות, הקנאה והנקמה היו ביכולת להמציא קנס כזה; בעת אשר הממשלה מקילה בזה מאד לעומת חקי ישראל. החק 1558 ישפוט את פורצי הגדר להרבות להם נשים לאסרם בכלא על זמן ידוע ולגרוע מהם זכיות אחדות ומשפטים אחדים. אבל איזה עונש תשים דת יהודה על החוטא,? – חרם!

חרם בקרבך ישראל! ואתה אל תחשוב, קורא, כי העונש הזה הוא קל מאד, ואל יעלה על לבבך כי שלוחי הקהל ורבני ישראל התנהגו עם הפותחים מכתבי רעיהם שלא מדעתם והנושאים שתי נשים להם בדרך אחד, אחרי אשר רב אחד אסר את שניהם, חלילה. גורל המוחרם היה מורה מאד. לא לבד כי נבדל הוא מקהל הגולה, ואין כוללין אותו לכל דבר שבקדושה, לא רק שאסור לכנוס לביתו ולשבת בתוך ד' אמותיו ולדבר עמו, אך גם אסור להנותו יותר מכדי חייו. ביד בית-דין, היינו הרבנים אשר היה להם דין סמוכים והיו מצוינים באלה שבע המדות אשר פארו את הדיינים, ביד בית דין כזה היה המשפט להחמיר עליו שלא ימולו בניו ושלא יקבר (בקבר ישראל) אם ימות. על המוחרם אסור לרחוץ את פניו, לעשות את שפמו ועליו ללכת יחף כאבל, ואך בדוחק גדול התירו להתפלל בעודו בבית הכנסת, אולם בכל זה נהגו לגרשו מן הקדש לבל ידחוק רגלי יחידים שעליהם להתרחק מארבע אמותיו. ישים נא הקורא עיניו בסימן של"ד (שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות נדוי וחרם) ואז יוכח כי כבד מאד למצוא בין העונשים הנוהגים בזמן הזה עונש קשה כעונש החרם. ומדוע זה נפחד ולא נמסור את הפורצים בין אחינו לידי הממשלה למען ישאו עונם? הסנהדרין בפאריז השיב לשואלו תשובה ברורה ונכונה, כי אסור להרבות לנו נשים, אשר על כן הוציא נאפאלעאן דבר מלכות מלפניו להעניש את העוברים על זה על מוסדות החקים הכוללים, וכמו כן כל בני ישראל בארצות אירופא וגם בחלק ארצנו, בממלכת פולין, נשפטים החטאים האלה במשפט יתר בני הארץ, ומדוע אך אנחנו, היהודים הרוסים, נהיה האחרונים להודיע כי חיים אנחנו חיי אירופיים?

ג

כבר העירותי כי קהלות ישראל באו במבוכה גדולה טרם בחרו שלוחים מקרבם לשבת בסוד אספת הרבנים, כי מבלי דעת את השאלות אשר תעלינה על שלחן האספה, לא ידעו את מי יבחרו: אם רבנים יודעי דת ודין, או חכמים משכילים, היודעים חיי בני עמנו ומחסוריהם. רבים מקהל אחינו היו בטוחים כי באין כל ספק השלוחים נקראים אל האספה רק להתיר שאלות בחיי העם וצרכיו, אך מפני השם אשר ישאו עליהם השלוחים, שם “רבנים”, ומפני כי יראו פן יציעו לפניהם באמת שאלות בדת ישראל לכן התחכמו אחינו בני ישראל ויעשו כמעשה יעקב אבינו לחלק את השלוחים אשר בחרו מקרבם לשני מחנות: ברב הערים והקהלות נבחרו שנים שנים, אחד רב ואחד משכיל. אך כאשר קימה הממשלה שבעה נבחרים מן המשכילים “והמליץ” הודיע אז כי כל השאלות תהיינה אך בענינים הנוגעים לדתנו, הגיעו רב היהודים בידיהם על כל האספה וידעו ויבינו כי מן האספה הזאת אין כל תקוה לאחינו. גם לא עמלו הקוראים לדעת את תשובות האספה על השאלות הדתיות, מדעתם היטב כי לא מן האספה תצא תורה ותקונים עקריים וחדשים מן הרבנים הנועדים אליה, אחרי אשר אינם מוסמכים בעיני העם. ולו אף היה את לבב השלוחים לחדש מאומה, גם אז לא היה שומע להם, כי אינם מקובלים אצלנו לרבנים ומורי העם. מביני דבר הבינו כרגע כי אין האספה בכללה ראויה לשית לב אליה, ולכן השרישו מקרב לבבם על ידי אנחה גדולה גם את התקוה האחרונה אשר קוו מאת האספה הזאת, ואך היראים והחרדים, פן ישיבו השלוחים על שאלות הממשלה שלא כדת, קראו הנה לעיר הבירה רבנים אחדים מזקני הרבנים בערי השדה לבקר אחרי מעשי האספה.

זהו המבט אשר ממנו יצאו כל בני ישראל להשקיף על פעולות האספה. לכבוד החכמים הנכבדים חברי האספה עלינו להודות, כי גם מהם לא נעלם מבט שולחיהם עליהם, הבינו את ערכם בעיני העם ולכן כוננו את מעשי ידם רק על פי חפץ העם והתאמצו למצוא חן בעיני בני ישראל למען יאמינו בהם לעולם. כבר ראה הקורא כי הרבנים היו זהירים מאד במענה לשונם לבלי השיב מאומה, אשר יוכל איש להגיד על זה לאמר: ראה זה חדש הוא אשר חדשו הרבנים. ותחת אשר לא אספוק אף רגע כי לו שאלה הממשלה את פי רבנים אמתים, רבנים ממש, אם ראוי הוא הלוקח שתי נשים לעונשין הכתובים בסעיף 1558, אז ענו הרבנים בחיוב על זה, הנה האספה ענתה בשלילה. סבת מענה כזה היתה הזהירות הנפרזת אשר נזהרו חברי האספה. ולאות כי צדק משפטי זה יוכל להיות המענה אשר בישיבתם האחרונה, ביום הראשון לירח מארט, בעת אשר נטלו עליהם לסדר נוסח שבועה לפקידים ישראלים. בחוברת שלפנינו (צד 30) הננו קוראים דברים כאלה: “אחרי התוכחה (אשר על המשביע להטיף קודם השבועה) מניח הנשבע, את ידו על כתבי הקדש הפתוחים לפניו, הדרושים להיות כתובים אך ורק בשפת עבר, קורא את השבועה מלה במלה וככלותו לקרוא יטה את עצמו אל התנ”ך וינשקו במו פיו. כמדומה לי כי בזה אשר החמירו הרבנים כי התנ“ך צריך להיות כתוב אך ורק בשפת עבר היא חומרא יתירה וזהירות נפרזה. ביורה דעה סימן רל”ז אמנם מביא הרמ“א כי הספר אשר ישבעו בו דרוש להיות נכתב בכתב אשורית, כדברי הרא”ש והמרדכי בשם רב האי גאון ובא על זה הסכם הבית-יוסף. אך הלא עלינו להודות כי הפוסקים האלה הקדישו את הכתב לבד, כתב אשורית, באמרם בשפה ברורה, כי אף אם יהיה ענין הספר גם בלתי קדוש כחכמה חצונית או אפילו אלפא ביתא, בכ"ז יפה כח הכתב אשורית להחשב כדבר קדוש והשבועה נקראת שבועה בנקיטת חפץ. ­­­–

מזה הננו למדים שני דברים: א) כי על הנשבע שבועת התורה לשום עיניו, ידו ולבו באיזה חפץ אשר קדושה חופפת עליו; ב) כי לא על ספר תורה לבדו הקדושה הזאת שורה, רק ישנם עוד חפצים רבים אשר קדוש יאמר להם כמו תפלין, מילה ועוד, וגם לכתב אשורית הקדושה הזאת. אשר על כן ספר אשר ענינו חכמה חצונית הכתוב בכתב אשורית ראוי לשבועה, יען כי קדוש הוא, ואם כן הלא תנ“ך בשפה זרה ג”כ כשר לשבועה, אחרי אשר קדושה חופפת עליו גם על פי הדין, כי טעון גניזה ונוהגים בו כבוד ויתר הדינים הנוהגים בספרים אשר קדושה בהם! אך כבר אמרתי כי הרבנים הנבחרים לשבת בסוד האספה, בהבינם את ערכם בעיני העם, היו זהירים רב יתר מאשר היו נזהרים בזה רבנים נאמנים שומרי משמרת הקדש ואוכלים גם חולין של בני ישראל בטהרה.

עם השאלה בדבר סדר השבועות לעברים תמו השאלות אשר שאלה הממשלה את פיהם, והחלטות המשפטים אשר הגישה הממשלה לפני האספה, כמו ריב העדה בליבויא על דבר הכפות אשר עשו על גג היכל ד' ומשפט הנשים עם בעליהן אשר גרשום שלא ברצונם וכדומה – החלטות הענינים האלה לא מצאו להן מקום בהחוברת אשר לפנינו, ומפני כי בכלל אינן נחשבות למאומה לכן לא נדבר על אודותן דבר, ונשים פנינו אל ההצעות אשר הציעה הממשלה לפני הרבנים, – הצעות אחדות אשר מטרתן להביא סדרים ישרים בחיי היהודים כאזרחי ארץ רוסיא וכעבדי המלך.

שר הפנים שאל את פי הרבנים בעד איזה דברים יכול אדם לגרש את אשתו, או יכולה האשה לדרוש את ספר כריתותה? על השאלה הזאת השיבה האספה כהלכה ולכן אין לי לדבר מאומה על דבר השאלה הזאת. ואת מבט האספה על נשואי בני ישראל ואם השיבה כהוגן להממשלה בדבר הצעות שר הפנים בדבר הזה – את זה יראה הקורא במענה האספה בשתי ישיבותיה, בראשון ובשלשה עשר לחדש מארט. המענה הנכבד הזה, אשר כפי הנודע לי ידי החכם הד"ר קויפמאנן כתבוהו, עוטר כבוד ותהלה לחברי האספה. ולמשפטי החרוץ על הרבנים האלה בדברים הנוגעים אל הדינים והמנהגים – למשפטי זה אין מקום ונחלה ביום שידובר על מענה השלוחים בעת אשר נשאלו בדבר ענינים הנוגעים לחיי בני עמנו. בלי כל מורא ופחד, כאנשים היודעים חובתם וצדקתם, השמיעו את כל אשר עליהם היה להשמיע כאשר עם לבבם מבלי כחד מאומה תחת לשונם, וכיודעים היטב את חיי בני עמנו בארצנו גלו לפני הממשלה את המסך, למען תדע את הסבות אשר הביאו אותנו לידי מעשים רבים; וכאזרחים נאמנים ונכבדים אשר לא יחפצו להוליך את הממשלה שולל התוו לפניה את הדרך תלך בא בבאה להביא סדרים חדשים בחיי בני ישראל בארצנו. עוד הפעם הנני אומר כי את מלאכתם זאת לא עשו רמיה ואך צדק היה להם לקו ואהבת אמת למשקלת – ועל זה יהי שמם מבורך. –

ד

בדרכי החיים תחזינה עינינו לפעמים כי מעשי ידיו יהפכו לאדם לרועץ לו ועץ נטע יטפח לו על פניו; בנים סוררים ותלמידים בעטים המה מעשים בכל יום, עד כי לא יוכל הנוטע לדעת בטח כי מטעו פרי ישוה לו. מקרים מעציבים כאלה נפגוש לא לבד בחיי אנשים פרטים, אך גם בעסקי הממשלה ובמפעלותיה להשיג איזה מטרה אשר תציב לה, ודברי בן-אמוץ: “בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי” תוכל ממשלתנו הרוממה לקרוא בכונה שלמה על הרבנים אשר נתנה ליהודים, המה הרבנים אשר אנחנו רגילים לקרוא אותם על שמה. כי המה, הרבנים מטעם הממשלה, עשו את אשר לא חפצה הממשלה והצליחו בזה אשר מעלו ברצון השולחת אותם…

לא פה המקום²) לדבר אודות סבות הדבר כי מעלו הרבנים בשליחותם, אך בקצרה אשמיע כי לא בישראל האשם וגם לא בהרבנים כי המה היו נתונים במשעול צר גדר מזה וגדר מזה, ולכן בהיות המשרה הנתנה עליהם לא לפי שכמם השליכוה מעליהם, או בידיהם האבידו את כל המשא בדרכם ואך המכסה אשר היה עליו נשאר בידם. ובעיני יודעי דעת לא יפלא מאומה אם גם הממשלה לא השיגה את מטרתה, אחרי אשר היא בעצמה העמידה את עצמה במצב כזה אשר לא היה לאל ידה למצוא ממנו מוצא אל מחוז חפצה. היא בקשה להטיב את מצב האזרחי של היהודים בבנותה על יסודות חדשים את עסקי אמונתם, למען ישאו בד בבד עם הגיוני לבה, ואת התמורה הגדולה והכבדה הזאת אמרה להביא בחיי העברים על ידי רבנים חדשים אשר לקחה עליה לגדל למענם, לכן למדה את הרבנים להיות פקידים מדיניים מטעם הממשלה ( (чиновникиויחד עם זה גם רבנים עברים נושאי דגל תורת ישראל ודתו, ותחפוץ לאחד שני הפכים בנושא אחד. אם אמרתי בזה שני הפכים אל ישאלני איש: מדוע לא יחשבו להפכים אם בקרב כהני יתר האמונות תתאחדנה המשרות ברוח הממשלה ורוח האמונה מבלי התנגד אשה אל רעותה? אין הנידון דומה לראיה: אצל יתר האמונות התאמצה הממשלה להכין את חקי החיים ודרכי המדינה על דרך באמונה, וחקי האמונה ישימו חחים באף חקי המדינה לבל יסיגו את גבולה, לכן האמונה היא הגבול והגדר אל חקי הממשלה; לא כן בנידון אשר לפנינו, כי פה היה את לבב הממשלה להכריח את האמונה לכוף את ראשה, ומלאכות כזאת מסרה בידי אנשים כאלה אשר התעתדו להיות רבנים, ותאבה לאחד באנשים להיות חרובי קרתא ונטורי קרתא יחד, – האם יפלא עוד בעינינו כי לא השיגה את חפצה?

אולם הממשלה לא השיגה את חפצה באשמת אלה מבני אחינו בשנות הארבעים אשר לא ידעו את עמם ולא הבינו באיזה דרכים יביאו את הדעת אל משכנות יעקב; והרבנים נשארו כשעירי העזאזל לשאת את חטאת העם, כי החיים החמרים והנסיון היומי הוכיח להם כי לא יוכלו ללכת נגד השטף, ולכן השלימו את הקהלות, ובכח החקים אשר נתנה להם הממשלה לעשות בקהלות ישראל כחפצם הרבו הרע ויביאו עוד חשך ענן וערפל במקום אשר גם בלעדם היה צלמות ולא-סדרים –

את כל זאת נוכחה הממשלה לדעת זה כבר ולכן סגרה את בתי מדרש הרבנים, אחרי אשר הרבנים שיצאו מן הבתים האלה היו על אפה ועל חמתה. אולם דעת לנבון נקל כי בזה לבד לא השיגה עוד את המטרה הדרושה: להביא סדר ומשטר בחיי היהודים, לדעת תמיד מספרם אל נכון ולהתאמץ כי יקחו חלק כחלק בכל חובות האזרחים, אך עתה תכבד העבודה הזאת עוד יתר מבראשונה, בעת אשר נגשו הרבנים אל המלאכה הזאת, אז ידעו מראש כי צלמות במשכנות היהודים ולא סדרים בסדרי חייהם כאזרחי איזה ממלכה; אבל עתה הממשלה אחוזה וסבוכה באי סדרים שנעשו בכח הממשלה עצמה, כי הן הרבנים העמידו את דבריהם ומעשיהם על תוקף החקים. הוא הדבר אשר יש את לבב הממשלה להעביר את הרבנים מגדולתם ולמסור את הנהגת ספרי החיים והמתים, הנשואין והגרושין בידי פקידים אחרים אשר יהיו יותר נאמנים במלאכתם, ולכן התיעצה את ועד הרבנים ביד מי למסור את הדבר הזה, ותציע לפני הנבחרים שלש הצעות:

א) אולי טוב בעיני הועד כי גם עניני הגרושין בין היהודים יבואו לפני בתי המשפט הכוללים לגלילותיהם (окр. сyд.) על משענת ספר הכריתות אשר יסדר הרב ע"פ דיני היהודים?

ב) במה יוכלו השופטים לדעת כי הגרושין נעשו כדין ואיך יוכלו להתיר את ספקותיהם? ועוד

ג) אולי יוכל להביא תועלת תורף הגט אם יהיה מתוקן ומסודר פעם אחת, למען יוכלו השופטים, אם יבא דבר הריב עד בית המשפט, לגזור אומר כי אך לגט כזה כח הגרושין ולא לגט כתוב בנוסחא אחרת?

הקורא המבין יבין היטב כי שלש ההצעות האלה כוננו חציהן אל לב הרבנים מטעם הממשלה, כי ממשלתנו בטובה תחשוב מחשבות למסור מראש את עבודת הנהגת ספרי המעטריקל בידי פקידים חדשים, ומפני כי זאת היא עתה כל עבודת הרבנים האלה, לכן כאשר העבודה הזאת לא תהיה להם עוד, אז תוכל לבטלם לגמרי; אך ועד הרבנים לא הסכים לכל שלשת ההצעות האלה, וטעמו ונמוקו עמו.

ראש דבר השמיע הועד, כי אם אמנם נשואי היהודים המה לא ענינים דתים במהותם, ואולי עודם יותר קרובים אל נשואי אזרחים, אך הדינים והמנהגים השייכים להנשואים המה קדושים בעיני בני ישראל ויסודם בדת, אשר על כן המה תלוים באמון הלב, ולכן דעת ומשפט כל חברי הועד אחד, כי אין בתי משפט הכוללים יכולים לפעול בזה מאומה. כי אחרי אשר הדבר הזה מסור ללב, אם כן קצרה יד בתי המשפט לעשות בזה מאומה בכחם, כח עונשי העולם הזה. לבד זה, צדק הועד מאד בדבריו, כי אם תגזור הממשלה אומר לשפוט את כל עניני הנשואין של בני ישראל בבתי משפט הכוללים, תגביל בזה את זכיות אמונתנו להביא את המשפטים בדת ישראל לפני השופטים, בעת אשר דברי ריבות כאלה בקרב בני אמונות אחרות נחתכים על פי שופטי האמונה אשר להם, ואין מקום למשפטים כאלה בספר חקי האזרחים³ ).

לבד זה הנה אין לאל יד איש לחבר ספר החקים אודות הקדושין והגרושין, אשר יוכל להורות את הדרך לשופט מבני הנכר לשפוט בדברים כאלה, כי הדינים רבו מאד ואנו חיים לא מפי התורה והתלמוד לבד, אך באורים רבים להמה אשר יבארו כל ספק וכל הדבר הקשה, שאלות ותשובות לאין מספר, ואין איש אשר יוכל להביא את כל הדינים הרבים ההם יחד בחוברת. כי דיני גרושין וקדושין אחוזים וסבוכים בפרקים ועוד ענפים רבים מהלכות ישראל; למשל על השופט לדעת היטב הלכות עדות למען ידע מי הוא הכשר להעיד ועדות מי פסולה ועוד הלכות אחדות בדיני ממונות וכדומה. “ובכן על ועד הרבנים לבחור אחת משתי אלה: אם למסור עניני הגרושין בידי השופטים הכוללים או להודות כי על פי מצב היהודים עתה ומצב חקי הארץ אודות הנשואין בכלל אי אפשר לתקן את נשואי היהודים בדרך הזה; ומפני כי חלילה לועד הרבנים לחלל את קדשי עמם, לכן עליהם להשמיע לחדול מן התקון הזה”. (חוברת ההחלטות צד 1). –

ה

לא בעצלתים ישבו הרבנים לשפוט על דבר ההצעות אשר שמה הממשלה לפניהם ולא בשפלות ידים חפרו את הבאר למצוא פתרון החידה: מה הניעה את לבב הממשלה לבקש לשנות בקרב ישראל את הסדרים העומדים וקיימים בתקפם עד היום? אנשים מן השוק חשבו למשפט, כי אך בעבור זאת תחפוץ הממשלה למסור את עסקי הקדושין והגירושין ביד שופטי-השלום, מפני כי בימים האחרונים הציבה לה ממשלתנו למטרה: לאחד את כל עסקי אזרחי הארץ בידי שופט אחד, שופט היושב ודן על מוסדות החקים החדשים מן 20 נאוועמבער 1864 ולא יהיו עוד שופט אזרחי לבד ושופט דתי לבד, ואך לפני בית משפט אחד יבאו כל דברי הריבות באין נגרע, גם הדברים אשר בין איש לאשתו. על אמתת המטרה הזאת יעידו חקים רבים שנחקקו בימים האחרונים ולכן שפטו כי גם בהצעתה זאת תרדוף הממשלה אך אחרי חפצה הכללי מבלי לבקש לנגוע בעניני דת היהודים (עיין הצפירה שנה זאת 11 №). אולם משפט כזה היו יכולים להשמיע אנשים מן הצד, ולא היה יכול להתקבל על לב הרבנים, כל עוד לא ראו את הממשלה מביא חקים כאלה, בנוגע לעסקי הנשואין, בגבול יתר האמונות; ולכן המה, הרבנים, העמיקו חקר לדעת פשר דבר. המה לא הלכו למרחוק, לא צללו במים אדירים, ובצדק נוכחו מן ההצעות, כי אין דעת הממשלה נוחה ממעשי הרבנים, ולכן כוננה בהצעותיה אלה חצים שנונים אל לב הרבנים אשר מרו ועצבו את רוחה, ותאמר להסירם מפקודתם בזאת אשר תקח מהם את כל עבודותיהם ותפטרם מכל החובות אשר היו עליהם עד כה. ובדבר הזה מצאו חברי האספה מקום לגלות את אזן הממשלה, כי לא לבד אשר לא בהעם האשם, כי מפני מצבו המורה מאד לא ישים לבו להתנהג על פי חקי החברה, – אך גם לא בהרבנים האשם בהביאם צלמות ואי-סדרים במלאותם את חובותיהם המוטלים עליהם. בהרי-חשך יתנגפו רגלי ההולך על אבני נשף, במקום שאיה יוכת שער ירקדו שעירים, ואיך יפלא עם שערוריות תמצאנה להן מקום בחיי בני ישראל ברוסיא, חיי צאן מרעיתם של הרבנים מטעם הממשלה, חיים הנתונים בתוך צרה יגון וצלמות?..

חברי הועד לא יאמינו כי אך בגלל זאת תאבה הממשלה למסור את עניני הנשואין בידי השופטים הכוללים, יען כי לא תחשוב את הרבנים לאנשים מוסמכים בדבר הזה ; כי הלא עינינו הרואות כי מעט מאד מספר התלונות אשר התאוננו הנשפטים על הרבנים, עד כי בתקופה גדולה, מאז נאספו הרבנים בשנת תרכ“ב הקריבו רק אנשים אחדים בקשותיהם לפני הממשלה נגד משפט הרבנים. אולם מקור התלונות אשר בעבורן קצה נפש הממשלה ברבנים הוא, לא מפני כי לא ימלאו את חובותיהם לבני עמם, אך מפני כי לא ישמרו את תפקידם כפקידי המלכות, ובעת אשר כהני יתר האמונות יסדרו את ספרי הנולדים והנפטרים, הקדושין והגרושין כמצוה עליהם ולא יעשו מדחה, הנה מעשי הרבנים העברים, הרבנים מטעה”מ, נותנים יד לתלונות אין מספר וברוב זיופיהם בפנקסיהם השיבו את עולם היהודים לתהו ובהו. דעת לנבון נקל, כי אם תפתר השאלה: ביד מי ימסרו את ספרי הנשואין, אז תתעורר שאלה אחרת, אודות תורף הגט מתוקן ומסודר על פי אופנים חדשים.

אשר על כן מצאה אספת הרבנים לחובה לה להשמיע, כי ספר כריתות הנהוג בין אחינו היום נחשב לספר-דתי נכבד מאד, ואין להרבנים רשות לדון בזה, אחרי אשר גם חברי הועד ככל בני ישראל חייבים בשמירתו; לכן חלילה להם לחרוץ משפט להעביר את הגט הישן מפקודתו. ולמען דעת כי ועד הרבנים ידאג גם לטובת החובות אשר על היהודי למלאות כאזרח הארץ, היינו כי יהיה כל דבר נכתב בספר; לכן עצת הועד אמונה, כי תחוק הממשלה חק ולא יעבור, כי בטרם יכתב הגט ככל משפטו וחקתו, יעריכו גם ספר כתוב בשפת רוסיא, אשר בו יתבארו סבות הגט ותנאיו בדבר חלוקת הילדים והנכסים ועוד דברים כאלה, ואשר להספר הזה, הערוך ע"פ החקים, יהיה הכח והעז על פי דיני הממשלה בעת יצאו הגרוש והגרושה לריב בגלל איזה תביעה או טענה, וגם בעת אשר יחפצו לבוא בברית הנשואין שנית. ספר כתבנית זה יעריכו גם בטרם יקח איש אשה, קודם הנשואין כדת משה וישראל יכתבו החתן והכלה אמנה ביניהם בשפת רוסיא, ובספר הזה יהיה מבואר כי בחפץ לבבם יכרתו את הברית וכו'. –

אחרי הדברים האלה העירו הנבחרים את אזן הממשלה להיות זהירה מאד בבואה לבחור את האנשים אשר בידם תמסור את הסדרים החדשים אשר תחפוץ להביא בחיי היהודים. עליה להתאמץ לבל תתן בזה יד ליהודים לחשוד אותה כי אך משנאתה אותם ומפני כי לא תתן אמון בהם, לכן מסרה את הסדרים בידי אנשים אחרים, אחרי אשר החליפה כליל את המנהגים הישנים ותתן להם תמונה חדשה. ועד הרבנים יחשוב לו לחובה להודיע גלוי להממשלה כי אם תמסור את הסדרים בידי אנשים כאלה אשר לא יאמינו היהודים בהם כי את טובת הכלל ידרושו, אז לא לבד כי העמל לא ישא פרי, אך לא יוכלו חברי הועד גם להבטיח אל נכון כי לא תהיינה תוצאותיו רעות מאד; וגם הדרכים אשר נתקנו בשנים האחרונות יתקלקלו, אם לא ידעו הפקידים החדשים אשר יקומו תחת הרבנים לכלכל מעשיהם בדעת ובהשכל, בצדק ויושר.

מלבד זאת, אם תאות הממשלה לשמוע לעצת ועד הרבנים, אז אליה להתאמץ, כי ספרי-האמנה החדשים לא ידרשו הוצאות ומסים, כי גם המס היותר קטן מכביד אכפו על היהודים ומעיק עליהם מאד. צרכי בני ישראל מרובים מאד ודלותם מורה היא, רוב בני ישראל יעמולו בזעת אפים להמציא לחם לפי הטף אשר ברגלם ובגלל פת לחם יפשעו פעמים רבות, ולכן כבד עליהם מאד לשאת על שכמם עוד מסים חדשים נוספים על המסים אשר ישלמו כאזרחי הארץ וכבני ישראל. ענות עם-בני ישראל גדלה מאד, עד כי לא היה ביכלתם לשום לב אל איזה סדרים, אחרי כי עליהם לרדוף לבקש אוכל כל היום, ואך חק עבודת הצבא החדש הבין את היהודי דעת כי אין טוב לפניו, באשר הוא אזרח, רק להתנהג על פי סדרי ומנהגי כל הארץ, למען לא ישא הוא עון זרים ולא יתן את בניו כפר בני הנכר. הדבר הזה אמנם פקח את עיניו על דרכיו עד כה, אך אם יש את לבב הממשלה להביא סדרים במשכנות יעקב ולספור את רובע ישראל, חלילה לה לשום על העם הדל הזה מסים חדשים, אחרי אשר גם תחת סבל המסים הישנים המה רובצים באין כח להרים ראש…

אלה הדברים שנדברו באספת הרבנים. אם אמנם כי לא נקרא תגר על חברי הועד על אשר לא הציעו המה דברים אחדים לפני הממשלה, אחרי אשר לא היה להם כל זכות לזה, כי עליהם היה אך להשיב מענות על שאלות הממשלה, אך לא נוכל להתאפק לבלתי השמיע כי רגש תוגה ישאר בלב כל איש ישראל בארצנו בכלותו לקרוא את כל דברי האספה. שבע עשרה שנה חכינו וקוינו מיום אל יום מתי יהיה לרצון לפני הממשלה לשאול את פינו על דבר צרכינו, מתי תבוא העת המאושרה כי יבוקש עון ישראל מאת ראשיו והמה יוכיחו כי אין בו עון אשר חטא, ומורינו ישמיעו כי לא תמצאנה חטאות יהודה. ובראותנו כי אין קורא לנו הציעו רבים מחכמי ישראל לבקש את הממשלה לקרוא ולאסוף אליה מרבנינו וקצינינו. ועתה, כאשר אחרי הדיו הרב שנשפך והקולמסים הרבים שנשברו נאספו רבנים אל עיר הבירה, הנה יצאנו מן הועד הזה וידינו על ראשינו… תוגה חרישית מסתתרת בעמקי הלב ואנחה גדולה תגלה את הטמון שמה…

ומה יהיה עתה?

בעמנו בארצנו כבר ימצאו רבים אשר נפשם לא תרוה נחת מן הדעת כי עליהם כעל יהודים לסבול עול הגלות; המה אמנם יודעים כי הנם יהודים, אבל לא ידעו ולא יחפצו לדעת, לא יבינו ולא יוכלו להבין מדוע היהודי דרוש להיות עשוק משפט? מדוע רק לזכיותיו הושם מעצור? בימים האלה יצא היהודי לאויר העולם, אור הדעת הציץ עליו, והוא הנהו מתהלך לנגה זרחו בקרב תבל לארכה ולרחבה. גם בחיי היהודים בארצנו ישנם רגעים, ימים, ירחים וגם שנים שלימות אשר יוכל לשכוח כי משפטו מוגבל, לכן כבד עליו מאד להפרד מאלה הזכיות אשר נהנה מהם זמן ידוע, לחיות חיי “עם לבדד ישכון”. זאת היא בארצנו, ומי ידבר אודות יתר הארצות הנאורות? שמה, בארצות המערב, חדל היהודי להיות רק יהודי ויהי לאיש, לאזרח, לבן ארץ מולדתו. ומי המה אחינו בארצות המערב? האם לא אחינו בני בריתנו? האם לא אב אחד לכלנו, אם לא יוצר אחד בראנו?! במה הגיעו למדרגתם ובמה זכו לזכיות האדם? או טוב מזה נשאל: מה חטאנו אנחנו כי נגרעו משפטינו ועל מה יצדיקו עלינו את הדין למנוע ממנו ברכת הארץ? שוא ידברו אלה כי אין להעריך את יהודי ארצנו אל יהודי ארצות אירופא, אך שקר יחשבו בלבבם ושקר יחפצו להנחיל לאחרים באמרם, כי אנחנו איננו מוכשרים לקבל את הטוב ליהנות מזכיות הארץ, למען הבאיש ריחנו בעיני הדורשים טובתנו. גם בלבנו רגש שואף דרור מחוקים מגבילים זכיותינו כיהודים, כמו בלב אחינו בארצות אירופא, כמוהם נאהב את הדעת ולהיות לנס באהבתנו לעמל ולעבודה, להיות אזרחים מועילים לאדמת מולדתנו ובנים נאמנים לממשלת ארצנו. אנשים אחים אנחנו לבני בריתנו העברים בכל הנוגע לתורת מורשה, ולבני ארצנו הרוסים כאחי מדינה, ומדוע תהגו ריק לתלות הקולר בצוארנו, לשים אשם נפשנו, כי אין אנחנו ראוים לעמוד במדרגה אחת עם אחינו הרוסים, ובאמת אך צוררינו ומשטינינו אשמים בדבר. אמנם כן התשוקה להשיג זכיות אזרחים גדולה בנו מאד, יען כי חסרון הזכיות יביא בכנפיו רעה רבה גם לבני עמנו גם לארצנו, כי בלב בני הנעורים תבוא שנאה כבושה נגד אלה אשר העיקו עליהם בסדרים לא נכונים, ובבואם באנשים יטו אחרי המתלוננים על הסדרים אשר האכילום מרורים.

ומאין תבוא עזרתנו? אל אלהים יודע!

ס“ט פעטרסבורג, מנחם–אב, תרל”ט.

העיט על הפגרים / מרדכי בן הלל הכהן

(מכתב גלוי אל ה' אפרים דיינארד)

אחרי שנות עמל ועבודה רבה, אחרי סבלך חבלי לדה ימים רבים ­­– המלטת לאחרונה את בנך האהוב לך, את הספר “משא קרים”. עודנו בבטן אמו השמעת את גדלו ותפארתו, הרעשת את כל העולם בספרך נפלאות אודותיו, וכנאפאלעאן הראשון, שעטר עטרה לבנו עודנו בערשו, כן הבטחת גם עתה למעשה ידיך זה להנחילו כסא כבוד בין ספרי דברי הימים, עודנו היה מוטל בחיקך. זה שבע שנים אשר הנך מודיע תמיד במכתבי העתים לעברים כי ספר זה טמון באהלך, וכדומה לי שאין אף אחד מאלה הקוראים עברית אשר לא שמעו את שמע ספרך מפיך, ואשר על כן בטוח אנכי כי כל אלה אשר נודע להם כי בשעה טובה ובמזל טוב כבר יצא ספרך מעולם הנותנים הסכמות והחותמים, לעולם כל המון הקוראים – ימהרו להשיגו לקרוא בתוכו, למען יראו בעיניהם את המראות הגדולות אשר עד כה אך מפיך שמעו אודותן.

בין כל אלה המתאוים תאוה לקרוא את ספרך הייתי גם אני, כי כאשר בטח תזכור גם עתה כי לא היה לאל ידי לקרוא את ספרך לפני שנתים ימים בעברך דרך עיר מולדתי; אז אך התבוננתי עליו במעוף עין, כי מצבי לא נתנני אז לקרוא אותו בשום לב. עתה מהרתי להשיגו, ומחלה אנכי את פניך לשמוע גם משפטי עליו, אם כי אין חלקי מאלה היודעים את הכוונות להתפשט על הקברות כי כהן אנכי ולא יכירני שם מקומי, וכמו כן אינני חפץ להיות משואפי אבק בבתי עקד הספרים, כי האבק מזיק לבריאת גויתי; אולם בכל זאת שמע נא משפט איש צעיר לימים, למען תדע איך נביט על פעל כפיך אנחנו צעירי הימים, אשר הנך אחד מאוהבינו.

“ומה לי ולמשפטך, אחרי אשר כל משכילי עמנו סמכו את ידיהם עלי? מפיך לא תצא לי תורה, ממשפטך לא יעלה על ראשי מורא, כי החכמים עלי צנה וסוחרה; כבוד ותהלה יעטרוני רבות הסכמות, והמה יגוננו עלי מאיש מתגרה מלחות, גש הלאה, עודך נער”!

אך הם, לאט לך לנער! בי, אדון נכבד, אל תבט נא מראש צורים על צעירי הימים ואל תחשבם כחגבים, כי סוף סוף כלכם, גם אתה גם אלה הזקנים אשר סמכו את ידיהם עליך, הנכם עבדים לצעירי הימים, כל עמלכם וכחותיכם הנכם מוכרים לעולי הימים ואך מפי הצעירים יצא משפט עמלכם והמה יעריכו את פעולתכם. הן לא למען הזקנים בדעות ובשנים כגורלאנדורייפמאנן הרית חלת גם ילדת את ספרך, לא אותם יצאת להורות, בלתי אם חפצך ומגמתך להורות אותנו – לכן אל תקצוף אם נאבה להשמיעך מה נקרב ומה נרחק. ואף גם זאת, כי אלה החונים על ספרך לשמרו מעין הרע ומלשון הרע, המה רובם בלתי סמוכים באותו הענין שספרך דורש בו. ואלה אשר באמת בידם לשפוט את ספרך כמו חוואלסאהן, הרכבי ושטארק. אלה או יעידו רק על תוכן העניינים כי אוצר בקרבו ידיעות רבות, או יודיעו, כמנהג הרבנים הנותנים הסכמות, כי קראו אך מעט בספרך.

אם כן הניחה לי ואדברה דברי.

בחלק הראשון מספרך, אחרי הביאך את תולדות ואמונת הקראים לפי דעת אבן רש"ף וסיעתו, הנה באת להשמיענו גם את דעתך אודותם. ראש דבר עליך לדעת כי על המבקר או הכותב דברי הימים לאיזה עם או כתה שתהיה, להיות בר לבב וטהור עינים בלי כל קנאה ושנאה לאותו העם, ועליו לזכור תמיד כי אין לפני החכמה, קנאה ותחרות, משוא פנים והדרת פנים. כמו שלא ישים לב הרופא המנתח גוית איש מת מי היה המונח לפניו. בלתי אם אל אשר לפניו יכונן מבטו, אל הגויה ואבריה, כן על המבקר דברי הימים להיות קר רוח ומתון בדעתו בלי כל התפעלות, מבלי הראות פנים שוחקות או עצבות מצד עצמו. ואתה, אם כי הנך אומר תמיד כי אין בלבך טינא על הקראים, אבל מה נעשה אם עטך תשמיע את אשר בלבבך עליהם, אולי למרות רצונך;על כל עלה ועלה, בכל שורה שורה, גם בין השורות נשקפה שנאה כבושה להקראים ולדתם, והדבר הזה ישלול מאת ספרך תמונת החקירה. אחרי הביאך את מי המבול על הקראים, ותגרש אותם מהסתפח בנחלת יהודה לאמר לא לנו אתם, לא אברהם אביכם ולא שרה חוללה אתכם, בלתי אם בני מאנגאלים או טטרים הנכם. הנך נוטה עוד את ידך עליהם לאמור כי אמונתם היא אמונת מחמד.

ואם אמנם אין לי לדבר משפטים אתך, אחרי כי כל הדעות והמשפטים האלה לא לך המה¹, אך מפני שאתה אספתם כעמיר גורנה ותמיד תשתמש בכנוי המדבר בעדו, לכן אגיד לך כי רוח ישא המשפטים האלה אם אך תגע בהם יד בקורת והגיון ישר. אין חפצי לרדת תהומה, אך השכל הבריא יראה לנו באצבע כי הקראים המה יהודים ומזרע היהודים, אך המה קראים. בדבר הזה גדולה כחה של ההגדה המספרת לנו משנות דור ודור כי הקראים המה מפלגה נבדלת מן היהודים, וכל הפלפולים בזה ישא הבל.על הדבר הזה הנני קורא את הפתגם השגור בפי הצרפתים: “הקצוות נוגעות זה בזה”; מפני כי פירקאוויץ חפץ להוכיח כי הקראים לבד המה העם אשר בחר ה', וכל היהודים הנמצאים בארבע כנפות הארץ המה אך נבדלים מהם, לכן באת אתה להוציא מלבו ולהשמיע ההפך מדבריו, ועוד יותר, כי הקראים המה מאנגלים, טטרים כוזרים ואין להם שום חלק ונחלה בדת ישראל, גם עוד באת לעולל עליהם עלילות ולקחת מהם כל כבוד אדם באשר הוא אדם, לאמר כי המה חסרי תועלת ואנשים בלי כל רוח וכשרון ופלטת מין האדם.

להראות כי אמונת הקראים היא אמונת מחמד היא אולת ורעה רבה. עם אשר כל נער ונער ממנו יודע צור מחצבתו כי ממעי יהודה יצא; עם אשר ה' אלהי ישראל עמו ותורת משה במקדשו;עם אשר ישא עיניו לציון עת יבוא שמה גואל ומקוה לתחיה בהר הקדש בירושלים; עם אשר מנהגיו,דיניו ותהלוכותיו יקראו בקל כי חותם ישראל עליהם – ואיך נואל להעבירם מדתם בין לילה אחד? מפני כי דת היהודים היא אם דתי מחמד והנוצרי, לכן אין פלא אם מנהגים אחדים ישאו בד בבד יחדו, אך מי יכביד אכפו עליו לאמר, כי הקראים שהמה יהודים למדו זאת מן המחמדנים אולי למדו המחמדנים זאת מן היהודים? “מחמד צוה ללבוש בגדים עליונים בעת התפלה, וכן החמירו בזה גם הקראים”, תאמר; אך הלא ללבוש בגד עליון או להתעטף בטלית הוא מנהג ישראל, ולו היה כתוב חלילה בספרי הקראים המלות “כעטיפת ישמעאלים” ככתוב בשלחן ערוך שלנו, כי אז בטח הרימות זאת על נס להראות כי צדק משפטיך. הקראים מקברים את מתיהם ראשם לצד דרום ונותנים על זה טעם מספיק – נגד ירושלים, ואתה מתעקש להכחישםותתן להם כונה זרה לאמר, כי לנגד מעקקא יכונו, אך למען חזק דעתך כי בני דת מחמד המה. הנך אומר כי הקראים “כהמחמדנים” יחליטו כי חדר הכלה הוא מקום החופה, ומדוע זה תשכח כי גם על פי התלמוד אין צורך להוליך החתן עם הכלה אל חצר בית התפלה, וחדר הכלה הוא גם החופה. ואדרבא המנהג הזה יראה באצבע כי ריח היהדות עוד לא נמר מן הקראים, אחרי אשר הובלת החתן והכלה לחצר לבית התפלה ולסדר הקדושין ע“י הרב איננו נושא עם רוח דת היהדות, אשר על פיה נשואי היהודים המה אך נשואי-אזרחים ולא ברית דתי.בין הקראים היו אנשים רבים שמאסו בחייהם ויהיו לנזירים, ואתה תאמר כי חקקו בזה את מעשי המחמדנים אשר לפי דבריך המה אוהבים להנזר מן הבלי העולם הזה, ומי יודע אולי עשו בזה כמעשי האסיים הישראליים שקדמו זמן רב להמחמדנים. ובכלל אחשוב כי הנזירות מורגלת יותר אצל היהודים מאצל המחמדנים, המחכים גם בעולם הבא שלחן ערוך, מטה מוצעת וארמון מלא פלגשים. “הקראים אשר ישבו (מתי?) בסלע היהודים (מדוע אך בסלע היהודים?) הניחו בארון הקדש למשמרת ביצי יונה, ולפי דעתי עשו זאת לזכר נביא הישמעאלים שנשא יונה בחיקו תמיד”; אך אם כדבריך כן הוא, מדוע לא יניחו ביצי יונה, ומדוע לא יזכרו המקרה הזה המחמדניםהאמתים? הקראים יכתבו ספריהם בשפת ערבית, והדבר הזה, תאמר, לקוח מהמחמדנים אשר שפת ערבית קדושה להם; ואם כן הלא גם הרמב”ם, רבי יהודה הלוי ויתר חכמי ישראל שכתבו ספריהם ערבית, המה כלם לפי משפטך קראים או רע עוד מזה מחמדנים. קדוש החודש על פי הראיה הוא דין תורה, וכזה ראה וקדש אמרו חז"ל, ומדוע לנו לאמר כי הקראים היהודים לקחו את הדין הזה מאת המחמדנים, בעת אשר באמת למד מחמד המנהג הזה מבני ישראל.

עינינו תחזינה כי הקראים מקיימים כמעט כל המצות הכתובות בתורה; אזנינו שמעו ואבותינו ספרו לנו כי הקראים נבדלו מעל בני ישראל, וספורים רבים שמורים מן העת אשר נקרעו מעל בית יעקב. ועתה, לא חלי ולא מרגיש, יבוא לגזור אומר כי המה טטרים ואמונתם אמנות מחמד. “מלתאדתמיהא ידעי ליה אינשי”, יטעון בצדק רבי חיים חזקיה מדיני רב הקרימצאקים נגד אבן רש"ף אשר היה את לבבו להכניס את צאן מרעיתו תחת כנפי הקראים, “ובטח פרסמו דבר כזה בין רבני אשכנז וספרד די בכל אתר ואתר”. ואנחנו נראה אלפי אנשים מגורשים מהסתפח בנחלת ישראל בין רגע אחד, ולא נתפלא, ונאמין באמונה אמן? היתכן הדבר? הנך מתאמץ להראות כי מנהגים טפלים אחדים של הקראים נושאים עליהם רוח האיסלאםובכח הרוח הזה תגזור כי המה עובדי אללאה;נניח עדי רגע כי עלתה בידך להראות כי באמתמנהגים אחדים נחלו הקראים מן המחמדנים, אבל הלא ידוע לנו כי על מנהגים רבים שנוהגים עתהושהחזיקו בהם רבים מבני ישראל עתה, מרחפת רוח דת הנוצרית וביותר הלוטהעראנית; וביום מחר, בעת אשר דור אחר על עפר יקום ואנחנו כלנו נלך בדרך כל הארץ, יאמר הדור ההוא כי על כל בני ישראל באייראפאואמעריקא המה מבני הנוצרים, יען כי חזניהם מתפללים עם מקהלה, בני העדה מחמירים בהזכרת נשמות אבותיהם, הרב הוא מסדר הקדושיןעל הבמה, ספרי החיים וספרי המתים בידי הרבנים נתנו, ועוד מנהגים כאלה הנושאים עליהם חותם תכנית דת הנוצרית; ואם משפט כזה יצא מה נעשה לשם ישראל הגדול?

שנאתך להקראים גדולה כל כך, עד כי הנך דורש מן הממשלה (צד 102) כי תגרע מזכיותיהם ותשלול מהם זכות אזרח, אחרי אשר אינם עולים על הראסקאלים הרוסים “אשר גם להם אין כל אמונה מיוחדת וידועה”. ראשונה עלי להגיד לך כי בדברהראסקאלים ואמונתם ידיעתך מעטה; צא וקרא בספרי המנוח ארשאנסקי ז"ל, ותדע מי המה הראסקאלים. אך לבד זה לא נאה לסופר עברי לדרוש מאת הממשלה לגרוע זכיות איזה עם ואיזה כתה שתהיה. אנחנו הננו רואים בעני עמנו בעת אשר זכיותיו גרועות, תולדות החופש והדרור לבני האדם המה תולדות בני עמנו בכל ימי גלותינו, ולו היו הקראים גם ציגאנים באמת, גם אז חלילה לנו להתאמץ ולבקש כי יגרעו מזכיותיהם, כי החופש הנתן לאדם איננו הנחה או מתנה “בעד הנהגה טובה”, בלתי אם מפני כי אדם הוא, בן להטבע, ואין כל צדקה לגבור לגזול חפשו ממנו, ואיך יעלה על דעתך להשמיע כזאת ביחס אל הקראים, אשר, איך שיהיה, המה קרובים אלינו יותר משארי העמים אשר על פני האדמה; ולא אספוק אף רגע, כי לו קמו בקרבנו אנשי רוח ודעת, כי אז הצליח בידם להשב את השה הנדחה הזאת אל מקומה הראשון.

הנך מתאמץ להראות לקוראיך כי מצב הקראים בימינו עתה הוא פרוע לשמצה מאד, ותביא לראיה על זה את דברי אחד מחכמיהם רבי מרדכי סולטאנסקי. "עדות החכם הזה, תאמר: דיה לי להוכיח כי עוד לא דברתי אף החצי ממדות הקראים וכו' ". אם לך דיה העדות הזאת הנה לא יסתפקו בה כותבי דברי הימים. ה' סולטאנסקי, כראש הקראים ואוהב חם לעמו, יוכיח לבני עמו, ולכן יגיד להם רק פשעיהם והפשעים האלה אינם גדולים מנשוא. רוב המכתב והתוכחה סובב הולך רק על המדה הנמבזה לרדוף אחר הכבוד, ומעון הזה לא ינקה גם עם בני ישראל בנוגע לחיינו הפנימיים, הן סופרינו, חכמינו ואוהבי עמנו יגידו יום יום לישראל פשעו ולבית יעקב חטאתו, השכם ודבר יגלו לנו את כל עונותינו ויראו לנו את המומים אשר בגויתנו, ובכל זאת לא יבואו שונאינו לשנות לנו את העונות אשר אודותם יוכיחו אותנו מטיפינו. שונאי ישראל בחפצם לבקש עונות בקרבנו ימציאו עונות חדשים לבקרים ויהגו מקרב לבם, ואתה בבקשך תנואות על הקראים תספור את העונות אשר כבר יתודו עליהם הקראים עצמם; בזה הראת לדעת כי אינך אמן נעלה למצוא עונות, לשנוא ולהיות קטיגור.

השפה אשר בה כתבת את ספרך היא טובה, צחה וקלה, עד כי כח בה למשוך את לב הקורא. אם כי הענין אשר דברי ספרך סובבים עליו הוא שאלה היסטארית, אשר בכלל לא תתן עונג ונחת לקוראים ונקל מאד לקוראים פשוטים, הקוראים ע“פ הרוב בעתות המנוחה וברגעי המרגעה, ואשר מטרתם היא לבלות העת, לקוראים כאלה נקל מאד לפהק, בכ”ז נסבת על הענין הזה רוח חיים, עד כי נקרא את דבריך בנחת והעת לא תארך לנו; על זה יהי שמך מבורך.

¹

(מלואים למאמר “מאחורי הפרגוד”)

“טורא בטורא לא פגע ואינש באינש פגע”, ואם כי לא עלה על דעתי מעולם להפגש עוד הפעם עם הקוראים על דבר מאמרי “מאחורי הפרגוד”, אשר כבר התארך יותר מאשר חשבתי מראש, הנני נאלץ לשוב אליו שנית. כי מכירי במכתביהם מעירים אותי על דברים רבים במאמרי ההוא הדורשים הרחב הביאור, מבלי שים לב כי לא היה לנגד עיני לרשום בספר את קורות עמינו בארצנו בשנים האחרונות לכל פרטיהן, בלתי אם מטרתי היתה רק להאיר נתיב על דרכי המקרים אשר חושך סביבם, והזכרתי בשם את המקרים הידועים, רק כדי לשבר את אזן העם, למען יבינו את המקרים אשר חשבתים לבלתי ידועים, למקרים “מאחורי הפרגוד”, – ולא עלי אם כן המלאכה לגמור.

אבל אין אני בן חורין לבלי העיר על שגיאה אחת אשר יצאה מפי עטי בשגגה. במאמרי ההוא בדברי על אודות משכילי ליטא ובהזכירי לטוב את פעלי הסופר ל. לעוואנדא כתבתי לאמר: “וה' לעוואנדא הלא היה ראש המטיפים ללכת בדרכי הרוסים ולהתאמץ להרוס אל קדש הקדשים – אל זכות האזרח ברוסיא, אף אם יהיה עלינו לקרבה אל הקדש על ארבע ולעלות כזוחלי ארץ”. כי ה' לעוואנדא היה ראש המטיפים ללכת בדרכי הרוסים, – זה אמת ויציב, ואת הדעה הזאת, את הרוססיפיקציא, הטיף בכל כח כשרונו הנעלה בהטוב שבספוריו “עת המבוכה”; אבל באמרי כי ה' לעוואנדא הטיף “לקרבה אל הקדש על ארבע ולעלות כזוחלי עפר”, היינו: להשפיל את כבוד עצמנו, להכחיד את קימנו, לעמוד כמשרת על פתחא דבי הלולא רבא ולכוף את ראשנו כאגמון – משגה היה אתי ומעולם לא מצאתי כונה כזאת בקרב דברי הסופר הנעלה הזה. ואיך אוכל לחשוב מחשבות און כזאת על ה' לעוואנדא בעת אשר באותו הגליון ובאותו המקום עצמו אני אומר: “הרעיונות ע”ד לאום ישראל בעתיד אשר סלל ה' לעוואנדא בהראזסוויעט שנה האחרונה לא תמול נולדו בקרב לב לעוואנדא ולא איש כמהו ימיר את רוחו ומהלך רעיונותיו פעם אחת. המאמרים הנחמדים “הרעיונות הפורחות”, “החלומות” וכאלה מעשי ידי הסופר ההוא המה פרי מחשבות שנים רבות", ובכן הקורא הנבון יבין כי סתירה יש בין הדברים האלה ובין הדבה אשר הוצאתי בשגגה על פעולת ה' לעוואנדא. כי באמת כל הקורא את סיפורי לעוואנדא בעין פקוחה רואה בעליל, כי נפש הסופר נמשכת בחבה יתרה אחרי הנפשות מקרב ההמון, חביבים לפניו תמיד בני העם בסגנונם המיוחד, בטבעם הלאומי, במהלך מחשבותיהם ובנטיותיהם לפי רוח עמנו מקדם. ותחת אשר אחדים מהכותבים ספורים בשפת עבר, גם מהמצוינים שבהם, מפזרים מלא חפנים כבוד ויקר וכל מדה טובה אך לנושאי כפתורים וההמון כלו רעים וחטאים, – הנה לב ה' לעוואנדא מלא אהבה להמון בית ישראל, מקרבו הוא בוחר לו כמעט תמיד את גבוריו המחויבים ולא ימנע מגלות את שולי “המשכילים” על פניהם. ולא זו בלבד כי אם יותר ממה שאמרתי בזה מצאתי כתוב בספורי ה' לעוואנדא, אם לא בשפה ברורה אבל בין השיטין. כי אם נחפש בנרות אז נמצא אולי לשמחת לבבנו כי גם הרעיון הלאומי לא היה מוזר ללבו גם בשכבר הימים. בספורו “עת המבוכה”, בעת אשר הנסיך טענטשינסקי אמר אל סארין:

– "ומה אם גם הרוסים ידחו אתכם מעליהם?

– אז… אז נדע מה לעשות, ענה סארין ברמיזה רבה".

ועל מוסדות הרמיזה הזאת ונשען על עוד רשומים כאלה הנכרים ופזורים בספורי ה' לעוואנדא הוצאתי משפטי כי הרעיונות ע“ד לאום ישראל לא תמול המה לסופר הזה וכי המה פרי מחשבות שנים רבות. וה' לעוואנדא בעצמו כותב אלי במכתבו מן כ”ה אוגוסט ש"ז לאמר: “זוכר אני כי ברגע כתבי השורות האלה (אשר הבאתי מספורו) הבריק בקרבי ראשונה הרעיון אודות “הדעה הלאומית” באותו מובן שאנו מבינים אותו עתה”.

אם יספיקו דברי אלה המעטים לכפר על חטאתי אני בשגגה נגד ה' לעוואנדא, אבל מעטים ודלים המה לכפר את עון ספרותנו בכלל נגד הסופר הנפלא הזה אשר לא תשים לב אל פעולתו הנכבדה, לא תתבונן אל ערך ספוריו הנעלים המתארים בצבעים נאמנים וברגשות חמים את חיי בני עמנו, ועוד יבא יום אשר יגלה לעיני קהל הקוראים ראש הצובאים הלוחמים מלחמת “הדעה הלאומית” בשפת ארצנו, וידעו כל העם כי – לעוואנדא שמו… ספרותנו אך בזאת תוכל להתנצל כי בכלל סופרינו אוהבים לשבת שבעה נקיים על כל שאלה ושאלה אשר בדי עמל ייגעו לריק לפתור אותה, ולא ישימו לב להתבונן על סופריהם המצוינים לדעת ערכם הספרותי ולהבין בינה את קהל הקוראים מה פעלו הסופרים האלה לעמם ולספרותם. סופרינו לא נסו לספר לדור את פרשת שירת האד“ם ובנו מיכ”ל, להביע דברים ברורים על אודות פעולת רמא"ג וערכו הרב, ואף כי על אודות ראשי סופרינו ומשוררינו החיים אתנו, – ומי זה אפוא יתפלא אם לא נדע אל נכון את ערך ה' לעוואנדא, הכותב בשפה זרה, בלתי עבריה, אשר עוד גם עתה רוב בני עמנו כשפת לא ידעו ישמעו אותה?

זאת ועוד אחרת. הנה עינינו הרואות כי אחדים נסו לטעת את הבקורת של הזשורנאליסטיק שורק בכרם ספרות ישראל – ונפגעו, ואם יחפוץ איש להשמיע משפט, לא שיר ושבחה בתוארי הלל וזמרה, כי אם משפט נאמן על אודות ערך איזה סופר או משורר מקרבנו – והנה קנאים פוגעים בו, וחסידי הסופר או המשורר ההוא יבואו במקלות להניס את החפץ להשמיע משפט. יגידו נא הקוראים מה חפץ ה' ק. שפירא בהתנפלו עלי בצאתו לפזז ולכרכר “לפני הפרגוד” (המליץ 67 № )? אין את נפשי להתוכח עם ה' שפירא אשר כל ישעו וכל חפצו להתיצב במקום קנאים לכבוד המשורר יל"ג היקר לכל המון קוראיו גם טרם שמענו את תהלתו מפי ה' שפירא. על גדופי ה' שפירא אין לי להשיב, כי – ראשונה: אין משיבין על חרפות, ושנית כלום לתשובתי ה' שפירא צריך?! חפצו אך היה להשבע באזני הקוראים כי נכון הוא "לעלות כליל על מוקדה אך להציל את עם ד' ". יוכל היות כי חפץ ה' שפירא היה למצא מקום לשירו על “גורל המשורר העברי” אשר טוב טעמם ויפים של החרוזים מוטלים עוד בספק גדול… אבל איך שהוא, אין אני נזקק להשיב על הבקורת הזעומה, אך איידי דאתי להזכיר את מאמרי “מאחורי הפרגוד” אימא מלתא גם לה' שפירא איש ריבי.

ראשונה אשאלה נא את פי ה' שפירא מדוע נתכה כאש חמתו רק עלי ולא חגר חמה להלחם עם ה' ליליענבלום, אשר בהמאסף “מליץ אחד מני אלף” כתב בקרת לכל שירי י“ל גארדאן והוציא משפט הנושא בד בבד עם משפטי אני על המשורר הזה,? הן אמנם מאמרי נכתב מקודם אבל הלא בדפוס ראה מאמר ה' ליליענבלום אור ראשונה ומאמרי באחרונה, ובכן הלא על הקנאי הזה, היה לקנא אז את קנאת המשורר, – ואם גם טוביה חטא מדוע זיגוד לבד מנגד? והלא גם ה' ליליענבלום שופט כמוני את משפט המשורר יל”ג, גם הוא אומר – ואם יל"ג בעצמו מכחיש את זאת? – כי אין תקות הלאום חביבה על המשורר, גם ה' ליליענבלום כמוני שואל לרגלי דברי המשורר:

בשרתי יום רצון נחת וחפש

שרתי נחומים תוחלת ועתידות. –

“נחומים ותוחלת למי? אם לעם ישראל כלו – הנה אין חזון שירים כאלה נפרץ בארבעה החלקים המונחים לפנינו” (שם צד 26), – ומדוע זה הוא מתנפל רק עלי? האומנם בחלקים המונחים לפנינו ישנם החרוזים מן השיר “בנערינו ובזקנינו נלך” אשר לפי דברי ה' שפירא הסתרתים מעיני הקוראים, – אבל את עיני מי ינקר המבקר הזה, הלא השיר “בנערינו ובזקנינו” נכתב בשנת תרמ"ב, בעת אשר השיר “בעלות השחר”, אשר בו אומר המשורר על עצמו כי שר תנחומים ותוחלת, נדפס ראשונה בהשחר שנת תרל"ח!

ראו סופרים אחרים כי אין לנו “משורר לאומי” – ויבואו וישימו את עטרת המשורר הלאומי על ראש המשורר יל“ג אך ורק מפני כי הוא הטוב שבמשוררינו. בזאת עשה ה' דובנאוו במאמרו בהוואסחאד “נעקראסאוו העברי”, ועתה גם ה' שפירא קורא בקול “יחי המלך”, ונותן לה' גארדאן כתר שירת הלאום. אבל מה לכם כי נזעקתם? נעקראסאוו הוא משורר לאומי, הוא שר על המדות הטובות שבעמו ביחוד בקרב המון העם, הוא שר על כחו הפנימי, על טבעו המיוחד, בשירי נעקראסאוו חבה יתרה נודעת להמון עמו, להדברים אשר יאמין בהם, יתאר את אהובי נפש העם, את מחמדי לבו אשר ברא לו ההמון לפי רוחו, טבעו ומזגו, בצבעים נחמדים עד אשר חבב את ההמון על האצילים, עד אשר החל מרום הארץ להתקרב אל העם ולאהוב אותו ולחוקק לו חקי חיים ומשפט, עד כי אין כל ספק כי הסופרים עם המשוררים הלאומיים עזרו הרבה לטובת חופש האכרים וכדומה. ולכן בצדק יקראו לנעקראסאוו “משורר לאומי”. אבל איזה זכות להמשורר יל”ג להקרא בשם זה? האם בזה כי האיש אין כמהו יודע לכתוב שירים בשפת עמנו? – בעד זה הוא אך ראש המשוררים בשפת עבר, אבל לא משורר לאומי, אשר בכל צרות העם לו צר, הבוכה ענותו בגוים, המתפעל בעוז רגשותיו למראה התמונות הנעלות בחיי העם והמחבב אותם על הקוראים. מבלי כל חפץ להקטין את ערך כשרון יל“ג הגדול, אמרתי בכל זאת כי “זה כחו של יל”ג למצוא מגרעות בכל אהובי נפש העם”, וגם הפעם שונה אני בדברי אלה ואומר כי יל“ג הוא משורר לאומי – בשלילה, כי ”מכל הרע שהוא מוצא בחייהן של ישראל איננו רואה אלא אותו הצד שבו, שאיננו מסכים עם היופי”, ולכן ישלח בהם את חצי התוליו. ה' שפירא אומר כי “אהובי נפש העם” המה הבעלים וכל הבלי שוא, ובהם הלא מצאו מגרעות גם הנביאים, ובכ"ז הלא המה משוררים לאומיים; אבל נשתכחה ממנו הלכה כי הבעלים והעשתרות ויתר הבלי השוא אשר לעתים הלך העם אחריהם היו “ילדי נכרים” “חקות הגוים” “מעשה ארץ כנען” “אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך”, בעת אשר החקים והמנהגים, הספרים והאנשים אשר המה אהובי נפש העם ואשר המשורר ימצא בהם מגרעות לרגעים, המה ילדי רוחו, ירושת אבותיו, פרי טבעו המיוחד, תולדות דרכי חייו, ועל זה לא שם ה' שפירא לב, וכמעט הרים את משוררנו למעלת הנביאים, ואולי ישוה גם אל “הבוגד והחנף”² ירמיהו בן חלקיהו הענתותי…

ה' שפירא מכרכר כמה כרכורים ומשים נפשו בכפו להראות כי המשורר איננו מתנגד למעשי “הפלישתינים” בקרבנו וקורא “מעוקל” למשפטי הצודק אשר הוצאתי ע"פ דברי השיר:

"קומי נלכה! במקום אור החפש

יזרח על כל בשר יאיר כל נפש,

במקום חביב כל הנברא בצלם

על עמו ואלוהיו איש לא יכלם" –

כי המשורר נותן עצתו ללכת לאמעריקא. לא אבין איך לא ישמע איש דברים ברורים כאלה, ואף כי ידוע לבד זה דעת המשורר בנידון דידן, ובעת המחלקת על אודות זה נדפסו בהמליץ שנת תרמ"ב שני מאמרים “גאולתינו ופדות נפשנו” “עזא ועזרה” מאת הח' השם “שלשת כוכבים” סתרו, ושם נשמע תחלה הרעיון המוזר כי יקבלו בני עמנו עליהם “גלגול מחלות” כזה, לבוא לגבול נחלתם בארץ הקדושה דרך אמעריקא; ואותו רעיון עצמו הלא הוא אחת מאבני הפנה של השיר “אחותי רוחמה”, ודרך אחד ומשפט אחד להמשורר ולבעל “שלשת הכוכבים”, כי סדנא דארעא חד הוא… ואיך יכחישני ה' שפירא לאמר כי ה' גארדאן מסכים אל “הדעה הלאומית”, בעת אשר שמענו את המשורר הוגה כדברים האלה:

"את עמי ראיתי מוטל ברפש

מרדף בלי חשך, עמוס כל סבל,

הדעת אומרת: תקותו הבל,

מה כחו, מה קצו כי יאריך נפש?

אך האמונה היא מדברת בללבו,

אל תירא יעקב, אל תשתע ישראל

עם ענני שמיא יבוא לך גואל

כי יתמהמה חכה לו כי בא יבא"

(כל שירי יל"ג חלק א' 106)

ובכן הלא רואה אתה מבקרי החכם, כי הדעת אומרת: "תקותו הבל", “אמת הדעת” האומרת כי תקות ישראל בעתיד הבל, ממלאת שחוק פיה על “פתיות-האמונה”, בשמות אשר קרא המשורר להן, המקוה על “ענני שמיא” ואשר תחכה אף “אם יתמהמה”…

– ומה לך עוד, אדוני שפירא?

אך כפי הנראה מרגיש ה' שפירא בנפשו כי מופתיו אינם חותכים, ולכן העיד עדות בעצמו, כי לא אחת ולא שתים נדבר עם המשורר פנים בפנים על אודות הדעה הלאומית, ומעיד הוא כי לבב יל“ג שלם עמדה. אבל אם עדות מועלת, הנני מעיד גם אני, כי ביום צאתי מעיר הבירה בקרתי את המשורר כי יברכני על דרכי, ואז נדברנו גם אנו על הדעה הלאומית ועוררתי את לבו לפעול על הקוראים ע”י “המליץ” אשר אז לקח המשורר חלק בהערכתו. המשורר לא כחד תחת לשונו כי באותו מצב המוסרי שעמנו נתונים בתוכו עתה, אין דעתו מסכמת להביאם אל נחלתם באה“ק, והתפלא עלי איך דעתי נוטה לזה, אחרי אשר מהמכתבים מאה”ק שנדפסו בהראזסיויעט בשנת 1880 והמאמרים בהצפירה על אודות הריבות בירושלים, שהמה כלם מעשה ידי, נכר כי נהירין לי שבילי אה"ק המלאים אבני נגף.

– ואף על פי כן – עניתיו – אין טוב לאחינו כ“א ללכת לאה”ק.

– והרבנית מבריסק תשב על כסא ישראל? התל המשורר כדרכו –

– היא תרד מעל הבמה ותשים בעפר פיה, אם אך יראו באה"ק אנשים משכילים מלאים כח עלומים, ולא מגידי תהלים.

– אבל הלא פינס הוא משכיל ועוד בא בכח חברה נכבדה – ובכל זה שבט הרשעה נח עליו! – התגרה ה' גארדאן.

– פינס הוא איננו איש מעשה; בכל השנים אשר הוא יושב באה“ק עוד לא עשה מאומה, אך הוא אומר לעשות, אבל לא בית ספר אחד בנה ולא קולוניא אחת יסד, פינס הוא בעל מחשבה ולכן יבואו בעלי מחשבות ויפרעו ממנו; אבל עם יבואו צעירי עמנו לארץ ישראל מלאי כח עלומים, ויעלו ויכוננו קולוניות לשבת בהן ויכוננו שם בתי ספר לבניהם, אנשים מעולם המעשה והחיים, – אז לא תעוז הרבנית וכל כת דילה לגעת בהם. – כה דיברתי אל המשורר וכה ענני, בעת שיחתנו ביום ד' ג' אדר שנת תרמ”ב. אך המשורר ענני מהתלות, כי על חובבי ציון להתאמץ להכין גל אבנים גדול בכל עיר ועיר באה“ק, למען יהיה ביד כל בית דין די אבנים לסקול את נושאי מטפחות-האף ביום השבת וכאלה, גם כתב את מחשבות לבו על ספר. ממילא מובן כי לא פה המקום להראות, כי שגה המשורר במשפטו, לאשר הננו רואים ההפך מזה: מיום שנתישב מספר אחינו בעלי מעשה באה”ק כמעט חדלו קולות הריב בין ה' פינס ובין הקנאים כידוע. אבל בכל זאת, ואם כי מחזיק אני גם עתה בדעתי על אודות המשורר, הנה ללא אמת דבר ה' שפירא כי שמתי את המשורר יל“ג “בין הכוכבים אשר לא זכו בעיני”, ואף כי להעיד שקר בו כשונא חנם. “חמה אין לי – אומר האר”ז בהוספה להמליץ 69 № ש”ז – על אנשי אמת נבוני לב, אשר חכמתם ומצבם בחברת האדם ויחוסם לעם מחצבתם ולארץ מכורתם יתנו להם המשפט לחות דעה במתינות ובהגיון ישר, ובלב אמונים יביאו בפלס את הטוב ואת הרע הצפונים בהרעיון הזה וכל המעצורים אשר נפגוש בגשתנו להוציאו אל הפועל“. כבוד ה' גארדאן יקרב עיני מאד, אנכי כתבתי “בהראזסוויעט” את כל המאמרים הגדולים עם הקטנים על אודות יל”ג טרם חגגו את חג יובלו, ומי לא יבין כי ערכו הספרותי נעלה ונכבד מאד, כי מימי יהודה הלוי לא נשמע שיר ציון כשירי יל"ג, וכי כלום על זה אנו דנין? אנכי אך זאת חפצתי: להראות את מקום המשורר בספרתנו החדשה לכתותיה ומפלגותיה, והשמעתי כי לבבי יכאב עלי מאד על אשר אין ה' גארדאן משורר לאומי. אבל בדברי אלה עוד לא הורדתי את כבוד המשורר, אשר גם הוא איננו אשם בדבר, כי אלהי הזמרה נתן לו כשרון מלא הומאר וסתירא וילקוטו מלא חצים שנונים, ולכן הוא מבקש ומוצא בכל מראות חיי בני עמנו את הצדדים המעוררים שחוק. יוכל היות כי כשרון המשורר נתחנך ברוח טובי הסופרים הרוסים כמו: פאן-וויזין, גריבאָיעדאָוו, גאָגאָל, סאלטיקאָוו ועוד, אשר כשרונם הוא בלי ספק כשרון ההתול וכל דבריהם – עקיצות עקרב; או אולי דרך ההתולים והעקיצות ירושת פלטה היא להמשורר מעיר הולדתו ווילנא, אשר כל אחינו היושבים בה אוהבים מאד לדבר חדות (וויטצען) והתולים. אם כה או כה, אם הסבות האלה פעלו על כשרון המשורר או סבות אחרות גרמו לזה – במשורר אין חטא ומכבודו הגדול לא יגרע מאומה בזה אשר כשרונו הסטירי לא יתננו להתרומם ולהשקיף על חיי בני עמנו ומצבנו בלאומים בעין מלאה רחמים, ישוב הדעת ומתינות הלב.

הדרן עלך: ספרותנו החדשה עודנה מחכה למשורר לאומי אשר יבכה ענותנו בגוים, ועוד נקוה כי יקוים בנו מה שכתב המשורר:

עוד ימצאו בעמנו רוחות טהורות

ינשאו לעזרנו ויפזרו העננים,

עוד יקומו בני חיל באחרית הדורות

ומעשה אבות ישלימו הבנים.

יניחו על מכונתה הגגית הכפויה

וייסדו באבן בחן הגדר הדחויה.

(תשובה לאחד-העם)

"נקל לחלל מהלל – זהו פתגם נאמן מאד. לו אמרנו לנטות קו המשפט, ההגיון הקר, על כל המחזות היותר נכבדים בחיי האדם והחברה, כי אז לא היה מקים בעולם לכל התרוממות הנפש, הדמיון ישב לו בשפל, כל תקוה לעתיד לא היתה לנו, ועיני רוח בני האדם לא ראו בחזון את הדעות הנעלות אשר אל נצחונן הוא שואף בכל כחו, אשר למענן יבא באש ובמים, אשר עליהן יקוה, כי יבא יום והדעות הנפלאות תמלכנה בארץ והנה תחלצנה שד להניקהו חיים ואור. לו חפצנו לאשר ולקיים רק את מראה עינינו לבד, מבלי כל הלך נפש, אז הלא ספו תמו ונכרתו כל החיים, ­­­–­ כי מה המה החיים אם לא עמל ועבודה למען התקוה, למען אלה האידיאלים, אשר אך שביב אור מהם נראה לנו מרחוק, אך קו אחד, אך קרן אחת, כמו יחדרו אלינו מבעד הערפל המסתתר, והמה, האידיאלים, בחשך ובצלמות כֻסו ומי יודע אם נגיע אליהם לעולם? “מי יודע?”… רבים, רבים האמצעים ביד ההגיון הקר, ביד השכל והמשפט, להראות כי לעולם לא נגיע אל המקום ההוא, החתול בערפל, אשר שם האידיאלים שוכנים, אך כדון-קישוטים אנחנו כולנו, ואנחנו שוגים בחלומות ובחזיונות. אך אנחנו נשט מעל ההגיון הזה, הנותן לבו כאלהים להביא את כל במשפט, אוטמים אז את אזנינו משמוע את קול-נחש זה, אשר איבה שת ד' בינו ובין רוח האדם וזה משוש דרכו למסוך רעל בכוס השמחה של בני איש, – ונעוף מרומים על כנפי דמיוננו, ונשאף כל חיינו אל עָל, ונסגיר את נפשנו בידי החזיונות הנעימים אשר ישעשעונו וכל יד עמל ותלאה לא תניא אותנו מעשות כל אשר נוכל רק לגשת עוד צעד, עוד צעד אל אור האידיאלים, אשר אולי, הה, אינם כלל ואך חזון לבבנו המה כלהם… אך יהיו באשר יהיו האידיאלים האלה, יהיה לו הדמיון אביהם והחזיון הורתם, יהיה נא מקורם ברוך ואורם אל יחדל, כי המה אך המה הנותנים כבוד ועושר וחיים לבני האדם, המה אך נתנו רוח באנוש להבדילו מן הבהמה, המה אך יעזרוהו בצר לו לשאת על שכמו את נטל החיים, ובהתרומם נפשו אז ידע, כי חלק אלוה ממעל בו! ומי פתי ישמע לקול ההגיון, אשר זה כל כחו אך להפריד את המערכה הנהדרה, מערכת החיים, לחלקיה ולפרקיה, לקרא: הס! לכל הזמירות הנפלאות, לא להוסיף חיים ואומץ וענג אך לגרוע? יקרים לנו כל האידיאלים אף אם לעולם לא נשיגם, כי השאיפה לגשת אליהם, השאיפה כשהיא לעצמה, היא נשמת אפנו.

ומה נקל מאד לחלל כל קדש בכח ההגיון, הנה הנביא ישעיהו עומד על במה גבוהה ומרעים נפלאות על עמנו. הוא קורא בכח: ושמתיך לגאון עולם, משוש דור ודור; הוא מבטיח כהני ד' תקראו; כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדו את ישראל יאבדו; כי יבא לציון גואל… והכהנים והעם וכל יתר עשרת היוחסין עומדים סביבי על הככר, קהל גדול מאד, והמה כלם נתונים נתונים בידי תעצומת הרוח הגדול אשר העיר הנביא בלהבות פיו, וימלא את לבבם תקוה נפלאה, וירומם את נפשם שירת קדש, ויחדש בם רוח מרום, וירעש את מיתרי לבבם… ויהי לדלים האלה הנאנקים תחת עול גלותם, תקוה, מעט תקוה, ותחי רוחם, והנה. והנה… מקצות העם, מתוך קהל הנאספים, יוצאים אנשים וישתוממו איש אל אחיו באזני הקהל: “מה היהודים האמללים נאספים ונוטים אזן כאפרכסת לדברי המטיף הלז? והאמנם יבואו דברי הנביא הזה, כל דברי החלומות האלה, אשר הוא חולם עלינו בלשון מדברת גדולות? הן פיו, פי הנביא הזה, ענה בעמנו כי חציר הנהו; כי “כל הבשר חציר”; כי “כלכם קדחי אש מאזרי זיקות”; כי “שפתותיכם דברו שקר ולשונכם תהגה עולה”; כי יש אשר נהמה כדובים, ויש אשר הגה נהגה כיונים, – והאמנם על גוי אשר כזה תִגָלֶה זרוע ד' לעשותו לאור עולם?! האם לא הפכפך החוזה הזה? ומדוע אתם, מתפעלים ולמה כה ירגשו עצביכם ועל מה יגדל כח וירחב לבבכם ובעיניכם בוערת אש קדש, אש תקוה? הן רוח ישא את כל התקות האלה. שימו והתבוננו, כי אך לימים אשר לעולם-לא-יבאו הנביא מתנבא, ומי יודע את אשר בלבב המטיף הזה, אולי משוגע איש הרוח הזה? ראו הזהרו, כי התקות אשר אתם בוטחים עליהן כוזבות הנה, ובכן אתם משלים את נפשכם בתקות-שוא, וכל ההתלהבות אשר הצית הנביא בקרבכם היא מלאכותית, והיא תביא אתכם לידי יאוש; כי תבא ריאקציא ותוציא מים קרים לכבות את האש הפתאומית, אשר הציתה התקוה בלבו על ידי דברי הנביא הזה…”

דברים כאלה וכאלה נקל להרבות מאד לכל איש דברים, לשום לאל את דברי הנביא לבטל בהבל פיו כל התקות והחזיונות, אבל מה יהיה “המוסר” אשר יצא לנו מתורת “ההגיון” הזה, מן הנתוח המחקרי, אשר יעשה המכחיש בדברי הנביא ובתקות אשר עורר בקרב העם?

הנביא מלא את לב העם האומלל רגשי-קדש, והחקרן המנתח ההגיוני הביא בלב אסורי-תקוה יאוש נצח; בְדַבֵר הנביא את דבריו כאש על עמו ועתידותיו היו עיני האמללים נשואות אליו באהבה בתארם להם את עתידותיהם, ובלכת כנחש אליהם קול האנשים, אשר רבה חכמתם “לבטל כעפרא דארעא” חזיונות הרוח, אז יקוצו בחייהם ואנחתם תגדל על אחת שבע. למשמע דברי הנביא המשמיע ישועות ומבשר נחומים אז כל לב הומה וכל אזן נטויה וכל עין מלאה אורה וכל נפש מתרוממת בתקוה, כי יש יום וחדל אסון ואפסה דלות ושוד ושבר לא יגיע וכשחר יבקע אור גדול; והחקרן, זה “החכם אשר עיניו בראשו” הקורא מעל ראש הגג כעורב: הזהרו, ומכחיש באמתות היעודים, ייבש את שארית הלחַ אשר בעם, יוסיף את התמהון בלב, יוריד את כל החומות הגבוהות והבצורות, את תקותיו אשר הוא בוטח בהן, ויכבה בקרבו את הזיק האחרון עד אשר יבא לידי יאוש נורא מאד… עבודת הנביא קדושה ורוממה, וכוכבי אור יזהירו עליה מדור דור עד נצח נצחים, ועבודת החקרן תבא חשך ודאבה, והעם החפץ חיים לעולם ישט מעליה ולא יכבדנה בלבו, וישוב להתהלל בחזיונות נביאינו ובהבטחות חוזיו, משוש דרכו ושמחת רוחו עדי עד…

ומה קלה המלאכה לחלל. כי הן באפס יד, במעט רעיונות ילדי הספק, נסה מר אחד-העם להוריד עת ערך אספת הציוניים אשר בבאזעל (השלח חוב' י"ב) זה הקונגרס אשר במעשיו וגם בסדריו מלא את תביעות השופטים היותר קשים, וגם פי שונאים סתם, יצא משפטו לחובה מאת מר אחד-העם לא בגלל מעשיו, אך בגלל דברים שבלב, על אשר “חפצה האספה לעשות”, בגלל “הפוליטיקא הגבוהה והדיפלומטים” אשר שררו, על דברת אחד העם, בקרב הקונגרס, אשר על כל אלה “הקדירו יפעתו ועשוהו לשחוק בהבליהם הרבים”. לידי גנותו של הפרט הזה, של הקונגרס, יבא מתוך “שבחם” של כל ישראל, באמרו, כי אנחנו בנ“י במצבנו המוסרי לא היינו מוכשרים לחיי מדינה לו באה הסכמת תוגרמה ויתר העמים ליסוד מדינה זו. כדבר הזה, כי לרגלי העול הכבד, עול עבדות פנימית, הרובץ על שכמנו לא נוכל לחשוב גם על דבר חירות מבחוץ – כתב מר אחד-העם גם בחוברת י”א מ“השלח”. צר לי מאד השמיע, כי משפט קשה כזה איננו מקורי וכבר שמענו אותו מצד שכנגד חובבי ציון. המנוח י“ל גארדאן, במאמריו הידועים “עזרא ועזרה” “גאולתנו ופדות נפשנו”, התאמץ להראות על צדי השלילה אשר בחיי עמנו בארצנו, ויגזור אומר כי צדי השלילה האלה יעמדו לנו לשטן בחפצנו לחיות חיי המדינה. יל”ג אמנם מצא גם סגולה לעמנו-כי נלך תחילה לאמעריקא ללמוד שם דרכי העמים, וכאשר “נגמור חוק הלימודים” בבית הספר ההוא, בארצות הברית אשר מעבר-לים אוקינוס, אז “נקבל הזכות” לשוב לארץ אבותינו וליסד שם מלוכה. זאת היא חכמת יל“ג, אשר את מחציתה הראשונה לקח מר אחד-העם, ודרש אותה כמין חומר. את העבדות הפנימית העמיד גם הסופר בהרב לשטן על דרך תחית עמנו, אך הוא לא השלה את נפשו בתקוה על “בית הספר האמעריקני”, כי ראה עמל ואון, “עבדות פנימית” גם בחדרי המשכילים החדשים, לו גם תנתן עבודת התחיה על שכמם (אבקשה נא את הקורא להתבונן על השקפות בהרב, כאשר הצעתי אותן במאמרי “ישראל וארצו בחזון הספורים”, “השלח” חוב' ח.ט.). ואם כן, “מה בין בני לבן חמי” בנידון דידן?… מה עול מצא מר אחד העם באספת באזעל הגדולה, שבסדריה היפים היתה לתהלה בישראל ובעמים? הלא גם הוא לא יכול לכחד תחת לשונו וידבר בשבח האספה בנוגע לפנימיותה. הלא מודה ואומר, כי הקונגרס הוא “דבר אשר כמוהו לא היה מיום גלות ישראל מארצו”, כי ראשות מעשה האספה “ראויה היתה להִכָּתֵב באותיות זהב זכרון לדורות”, והזכרון הזה “יכול היה לעשות את האספה הזאת לאחד המעשים היותר נכבדים בדברי ימי עמנו”. מה הוא איפה הדבר אשר השבית מטהרו את הרושם הטוב הזה, מה עשו, מה הרבו הרע “הערב-רב של נערים, אם בשנים או בדעת”, אשר לפי דברי אחד-העם נאספו לבאזעל, במה הקדירו את יפעת האספה, ואיה המה ההבלים הרבים, אשר המה עשוה לשחוק – על כל אלה כמעט אין תשובה, ורק איזה רמזים על “הסדרים” אשר על פיהם התנהגה האספה ועוד איזה רמזים על “הבשורות”, אשר יביאו השלוחים לשולחיהם בשובם מבאזעל. מי הגיד למר אחד העם, ימים אחדים אחר תום האספה, בשעה שכתב את דבריו ב”השלח", – כי הצירים מבשרים ישועות בקהל שולחיהם מבאזעל? – אין איש יודע, אדרבא, כל הנעשה והנדבר בבאזעל היה בפומבי לעיני כל התבל, וכל המשא והמתן נכתב ונדפס בכל השפות והלשונות, והצירים אשר ספרו לפני שולחיהם, בטוח אני, לא בדו מלבם כל ישועות ולא בשרו כל הבטחות ואך ספרו דברים כהויתן, וכמובן לא כל אדם מחויב להיות בעל מרה שחורה לראות עבדות ושפלות הרוח של ערב רב של נערים, במקום אשר כל אדם רואה אך כבוד ורוממות הרוח ואנשי צורה; לא כל אדם מחויב לקרוא: “הזהרו! הסכנה קרובה והריאקציא עומדת תחת כתלנו”, בעת אשר אזן כל איש שומעת קול יוצא מאת המקרים: האספו, ובשרו את התחיה בקהל רב!

מר אחד העם המתיחס בשלילה למעשי האספה הבזילאית הולך ודורש בשבח האידיאל הלאומי. לפי דבריו “מדינת היהודים” תוכל רק אז להמציא מנוחה לעמנו, כשהצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות“. השקפה כזאת על הרעיון הלאומי היא לפי דעתי מסוכנה מאד, כי היא מגבלת את זמן התחיה של עמנו לימים, אולי, לא יבואו לעולם, ואם נקח השקפה כזאת לנקודת-מוצא למפעלינו, אז כל המפעלים למהר התחיה המה מהבל יחד. ה”צדק עולמים", תקון העולם במלכות שדי, אשר אל זה נשאו נפשם נביאינו, היה אמנם ויהיה לאידיאל נעלה ונשא, ועמנו יתפאר לעולם, כי ברא אידיאל כזה, אשר אליו שואף כל מין האדם. אבל כל זה לא ימנענו מדאוג לאחרית עמנו עתה, ולהשתדל בכל כח לעשות לו בית ולהנחילהו מנוחה, ודבר הבית הזה בהיותו והמנוחה הזאת בהנתנה לעמנו, יקרבו בלי כל ספק אותנו צעד אחד אל האידיאל הרם של הצדק האנושי. כי מה יהיה ענין תחית עם ישראל, אם לא חק הצדק והיושר?! את דגל הנביאים אשר נבאו לצדק עולמים, זה הדגל אשר הננו נושאים אותו אלפי שנה, לא נעזוב מידינו גם בשובנו אל ארצנו, ואדרבה הלא ירום וייף הדגל הנפלא הזה שבעתים בעלות נושאיו ברנה ובשמחת עולם על ראש הר ציון, ועם חפשי ובן-דרור ינשאנו בכבוד והדר למעלה למעלה… ובגלל הדבר הזה גם בני הנכר הנאמנים עם יעודי הנביאים, כהאנגלים למשל, לבם לתחית ישראל ולחבת ציון, בהבינם כי כבוד הנביא יגדל אם לא יהיה נבזה וחדל אישים, ובָמה תהיה בביתו הוא, ולא בבית זרים, להשמיע מעליה את דבריו ואת חזיונותיו. דברי הנביאים ויעודיהם לא נאמרו לרפות את ידי אלה העובדים על שדה תחית ישראל, אך לחזק את ידי הנחשלים והנרפים, ועבודת הצבור של זרובבל ונחמיה היתה בלי כל ספק מושפעה מהדברים הנלהבים של הנביאים ותעצומת עוררותם את העם, הנביאים עוררו, “והדיפלומטים” עשו.

מר אחד העם אומר:

“אלו היו מחוללי האספה הזאת מזדיינים בסבלנות והיו אומרים בפה מלא מראש, כי אמנם עקבות המשיח עוד לא נראו בארץ, וכי אין כחנו לע”ע אלא בפינו ובלבבנו: להחיות את רוחנו הלאומי ולבשר את התחיה הזאת בקהל רב, אז אין ספק שרשימת הנאספים היתה קטנה הרבה יותר מעתה, ותחת שלשת ימים, היתה האספה גומרת מעשיה ביום אחד. אבל היום הזה שקול היה אז כנגד דורות עולמים, והנאספים האלה, בחירי עמנו, – כי רק בחירי-העם היו מוצאים חפץ באספה כזו – היו שבים אז איש לארצו בלב מלא חיים ורצון ואנרגיא חדשה, להביא חיים ורצון ואנרגיא גם בלב העם כלו".

“מחוללי האספה” בודאי יכחישו את האשמה הזאת אשר הוציא עליהן מר אחד העם, אשר אנכי לא שמעתי בלתי היום. בכל המכתבים אשר קבלתי מאת “מחוללי האספה” לא היה אף רמז רמיזא ע“ד המשיח ועקבותיו. אבל אנכי דבר אחר אשאלה מאת מר אחד העם אותה אבקש: יתאר נא לי את תמונת האספה כאשר ראה הוא בחזיון, ויבאר נא לנו איך היה יוצא לנו “יום השקול כנגד דורות שלמים”. ענין גדול כזה ראוי כי יטריח מר אחד העם להוסיף צבעים ולהרחיב הדבור, אולי יצלח ביד אוהבי עמנו לכונן אספה כזו, ועינינו תחזינה את “היום הגדול”, אשר אליו ינבא סופרנו הנכבד. אך את אשר ראינו אותו מצאנו די לפנינו. הננו יודעים כי לבזל נאספו כמאתים איש, והמה נשאו ונתנו ע”ד תחית ישראל בפומבי, לעיני כל העמים, מעל רמת הרי שווייץ, – “דבר אשר כמהו לא היא מיום גלות ישראל מארצו”, ולעיני הנאספים יעמד לעולם כמו חי “זכרון השעה הגדולה והקדושה, בעמדם כלם – בני ישראל אלה, אשר באו מכל קצוי ארץ – כאחים יחדו, לבם מלא רגשי קדש, ועיניהם נשואות באהבה וגאון אל אחיהם הגדול, העומד על הבמה ומטיף נפלאות על עמו”. ועתה שבו הנאספים איש לארצו “בלב מלא חיים ורצון ואנרגיא חדשה, להביא חיים ורצון ואנרגיא גם בלב העם כלו”. אבל, אחלי, מה היה דבר החזון לו היתה האספה כרצון מר אחד העם? חי נפשי, כי לא אדע איזה דמות אערוך לה. בקרן זוית אחת עומד לו “בחיר העם” אשר יצר לו מר אחד העם בדמיונו, וקורא באזני העולם קריאה גדולה: עם ישראל עודנו חי וחפץ חיים! “וזה היה שקול כנגד דורות שלמים”. אבל-מרא דאברהם! בחירי עמנו מתפללים אל תחית ישראל כאלפים שנה באין פונה אל תפלתם; “בחיר” עמנו הוגה נכאים כיונה ואומר:

"לו אדע כי יהרוס קולי בכח

תבל ומלואה גם צבאות שמים;

אז תתי קול גדול: הבו מנוח!".

(אד"ם)

אך אין יודע אם יחולל קולו נפלאות כאלה, ולכן נסה עתה להרים קולו, לתת קול עוז, אולי יהיה שומע לו, אולי יבקעו אליהם אור שחר… מדוע לא מצאו הנאספים בבזל חן בעיניו ויבז את עבודתם? מי המה “בחירי” העם, ומי המה “ערב-רב של נערים”?

מר אחד העם זוכר ימים מקדם, ימי התנועה ביפו בשנת תרנ"א. גם אנכי יודע פרטים רבים ממקרי הימים ההם, בהיותי גם אני אז בארץ ישראל. עוד עמוק עמוק הפצע, אשר פגעו בלבבי המקרים אז, ואולי עוד לא באה להעלות על ספר את כל דברי הימים ההם. ראה מר אחד העם את “אנשי המעשה” של הימים ההם עתה בבזל, ונזכר הלכותיהם ודרכיהם אז ביפו. לא אנכי אהלל את “האדונים האלה” וידי לא תקשר כתרים להם כאשר אדבר בם; אך לו חפצתי לספר דברים “מאחורי הפרגוד” ולהביא במשפט פרטים אחרים מן הנעשה בבזל, כי אז לא מנעתי מהגיד היום לעיני כל הקהל, כי גם אז ביפו גם עתה יחול אולי חלק גדול של עונות “אנשי המעשה” על ראש אחד העם. מצבו בספרותנו החדשה, השם הטוב אשר הצליח לעשות לו במשך שנים אחדות עטר לו עטרה ויתנהו עליון לרבים מצעירינו, אשר לקולו שמעו ובדרכיו יאבו ללכת, ובידו היה למחות גם ביפו גם בבזל ולא מיחה. מר אחד העם היה גם אז חבר הועד, ובראותו ביפו את התהפוכות ואת כל מעשי “הועד הפועל” שם – מדוע לא מנע אותו מדרכיו ומדוע לא דרש מאת ראש החברה לקחת המשרה מיד הועד הפועל? ומדוע לא התקומם הוא בבאזעל כנגד אלה האדונים עצמם “המקלים ראשם כנגד הקולוניזציא המעשית”? הלא איש חכם ונבון דבר כמהו ידע היטב את “האדונים האלה”, והבין כי כל חפצם הוא אך – “ששי ומפטיר”, אם כי אינם יודעים לקרא עברית כהלכתה…

כאלה וכאלה הייתי יכול לדבר, – אך חלילה לי מעשות כדבר הזה. “כזאת וכזאת תאכל חרב” כל עבודת צבור נכבדה, ואת מי אין “מעשי נערות” כאלה? בכל בתי נבחרי העם “אינצידינטים”, ובבית הנבחרים אשר באוסטריא ראינו בימים האחרונים שערוריות, ואיש אין בארץ אשר יאמר לשלול בגלל זה את זכות העמים האלה לחיות חיי ארץ ומדינה. מקרים אחדים באספת באזעל, איזו פרטים, יכלו לבלתי מצוא חן בעיני אנשים שונים, אבל מכבוד האספה בכללה לא יגרע מאומה, וערך הקונגרס הנפלא הזה יהיה תמיד מרום ונשא מאד וזכרו יהיה קדוש וברוך בתולדות עמנו.לראש הדף

“המליץ” תרנ"ח, גליונות 40 – 238.

(מכתב גלוי לה' שפ"ר)

ידידי הנכבד! הנה קראת לי לצאת עמך יחד למלחמה על ה' יהושע אייזענשטאדט בגלל החזות הקשה אשר חזה על האכרים בארץ ישראל במאמרו “במקום השקפה” בלוח אחיאסף לשנת תרנ“ז, ומבלי חכות עד בוא דברי, לבשה אותך רוח קנאתך עוז וגבורה ותצא לבדך ב”המליץ" 240 “לקראת הפלשתי” הזה להכותו ולהציל מידו כבוד הישוב, ותרבה עליו חצים ונשק בשאון והמולה, כמו אויב נורא להישוב הוא אייזענשטאדט מודענו “והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל”. בנתי לרעך ואדע את לבבך. הנה זה לך, ידידי, כעשרים שנה אתה מקנא לציון קנאה גדולה, גדלת ורוממת את התנועה לחבת ציון בארצנו בעמנו, ולכן נפשך מרה לך אם יביאו את דבת הישוב רעה אל הקהל, ודברי א"ש הכעיסוך תמרורים. לבך יחרד מאד, ואתה אומר כי המכתב “במקום השקפה, עשוי להרוס את הישוב בארץ הקדושה ובמדה מרובה לתת פתחון פה לשונאי ישראל להוציא משפט, כי אמנם אין תקוה להעמיד את היהודים על הקרקע”, והפחד הזה נתן בפיך דברים כאש.

אבל, לאט לי, – האמנם הדבר כן? האמנם השמיעוך “פלשתים עליך!” כי חרדת את כל החרדה הזאת ותאמר לנתק את היתרים אשר א“ש אסור בהם אל הישוב, ותחריד את הועד ואת כל ישראל? הנה, ידידי, רוח רעה מבעתך, ולכן פחדת במקום לא היה פחד, ותראה את האוהב כאויב, ותשכח משפט וצדק. ראה, אתה אומר בחפזך ובקצפך כי ביד המכתב ההוא להרוס את הישוב בארץ הקדושה; האמנם יש שחר לדבריך אלה? רע ומר גורל הישוב ההוא, אשר ביד מכתב אחד בן ג' עמודים להרוס אותו, ואשרי הישובבאה”ק, כי בחסד ד' לא באלה חלקו, והוא לא יירא ולא יפחד אף אם ימטירו עליו המון מכתבים. והן היו ימים אשר מכתבים רבים המו על הישוב ויסובבו כל ערי ישראל להשיא עליו חרפה ובוז, ובכל אלה לא נהרס. לא רבה, כפי הנראה, אמונתך בקיום הישוב, ואני מאמין כי הוא לא יהרס לו גם באמת היה חלילה אייזענשטאדט ¹לשונא ציון, ולו גם נהפך עתה ישעיהו השני לשונא ציון, וכסנבלט בשעתו הניא אותנו מעבודתנו וילעג לנו, לא נירא ולא נפחד, וכדבר אשר השיב בן חכליה כן נאמר גם אנחנו לכל האומרים להרוס את הישוב: אלהי השמים הוא יצליח לנו, ואנחנו עבדיו נקים ובנינו, ובפרט אשר דבר אין כי יפול לבבנו עלינו בגללו.

זהו בכלל. אבל גם בפרטי הדבר התרחקת מצדק ומשפט, ועל זה אוכיחך. אתה מתרגז על א“ש על אשר העיז לשפוך שיחו לפני קהל הקוראים, ולא הציע את דבריו לפני העומדים על גביו, לפני הועד באדעסא, אשר תחת פקודתו הוא עובד בועד הפועל ביפו, ותמצא בזה “מעילה בשליחות והשתמשות לרעה בהתמנותו”. אך מה ענין השקפת א”ש אל עבודתו בועד הפועל אשר לחברת התמיכה? כאחד מחברי הועד הפועל עליו למלא ביושר ובאמונה את אשר נטלו עליו: – לשמוע תלונות הקולוניסטים ולהציע את בקשותיהם לפני הועד, להשיב להועד על דבר מצב כל אחד ואחד מהמבקשים תמיכה או הלואה, ולמסור אחר כן את כסף התמיכה לידי הקולוניסטים כמצות הועד. הועד הוא מרכז החברה, אשר מטרתה לעזור לעובדי אדמה ובעלי מלאכה בארץ ישראל, ולכן, אם אחד האכרים או בע“מ מבקש תמיכה ועזר על הועד הפועל רק לחקור מצבו בהוה, למען דעת אם באמת דחיקא ליה שעתא, מבלי שים לב אל הסבות הראשונות אשר הסבו בזה, ואת אשר ימצא יודיע אל הועד המרכזי באדעסא – זאת חובתו ויעשנה ואך מדעת הועד הפועל כי יד החברה תקצר למלא משאלות כל המבקשים, הוא מתאמץ לבחר את היותר נצרכים. אולם, אחרי כל אלה, האומנם אין רשות לפקיד הועד, כאדם וכאיש פרטי וגם כפקיד ממונה, לראות און בהקולוניסטים על בלי השתדלם למעט את הסבות אשר בגללן המה נצרכים לתמיכה, על אשר לא ישתדלו לצאת מן המצר בלי תמיכת הועד? האמנם אין רשות להזכיר למקבלי התמיכה למען ידעו, כי בסכום כסף תמיכתם תמצאנה פרוטות אנשים אשר ענים עולה על עניותם המה, ולכן יגפם נא מעט לבם ויבאו חשבון עם נפשם? האמנם אין רשות לפקיד בית החולים לדרוש, מצד האחד, מאת העומדים על גביו כסף ומזור להחולים השוכבים בבית אשר תחת פקודתו, ובכ”ז, מאידך גיסא, לדרוש ברבים להזהיר את העם כי ישמר לבל תדבקנה בו המחלות האלה? הן סוף סוף כל ענין התמיכה הוא מראה לא טבעי, מחלה ר“ל, ואנחנו משלימים עמו רק מפני כילע”ע הוא רע מוכרח, אך תקותנו חזקה כי ימים יבואו ולא יצטרכו עוד האכרים לשום תמיכה. וגם עתה –, הלא תדע את מצב המושבות, הלא תדע כי מצב כל האכרים, אף היותר נצרכים, טוב ממצב רוב בני עמנו בערי השדה בתחום המושב; ויודע זאת גם מר אייזענשטאדט היטב, כי הלא בתוכנו ישב, ולבבו מתחמץ בראותו “פיות צועקים הב הב”, ואנשים אשר בהם עלינו להתפאר והם תקותנו – נוטים לקבצנות ופושטים יד אל כל נותן, ולא יסתפקו במועט, ותמתקנה להם מתנות נדיבים… האם לא אמת הדבר?

הדבר אמת, ועל זה יאנחו כל ישרי לב, ולכן בחר לו הועד באדעסא שיטה מיוחדת בחלוקת התמיכה, ההפך משיטת הפקידות. הפקידות שונאת את האכר אשר לא יקבל תמיכה מידה, יען כי אז לא תוכל לשפוך ממשלה עליו, והיא מפחדת פן ירבו החפשים ויחדלו כליל מקבלי התמיכה מהמושב, ואז לא ימצא הנדיב כל חפץ בלגיוני הפקידים אשר לו, ולכן היא, הפקידות, משתדלת להרבות הצרכים של הקולוניסטים, לשובבם ולהרגילם בחיי העירונים, ולא כחיי ערי ליטא העניות, אך ברוח מגרשי פאריז. לנגד עיני רוחי מרחפת תמונת האכרים אשר ב“זכרון יעקב”, ואז תאבד רגע אמונתי במושבות הנדיב, וכמעט בטוח אני כי אך יסיר הנדיב חסדו מאת “זכרון יעקב”, – ורבים מבני המושב יעזבו להם את מושבם כליל היופי, ואנכי לא אדאג על זה, כיאת מקומם יקחו אחרים מאחינו, טובים וישרים מהם. זאת תורת הפקידות, אבל הועד באדעססא אשר שאר רוח לו ועובד עבודתו בכובד ראש ובלב אמונה, ישיש, להפך, כמוצא שלל רב אם ימצא אכר אשר לא יפנה אליו לעזרה; הוא, הועד, לא ימלא לעולם ספק צרכי האכר כדי דרישתו, משתדל לחנך את האכר למצוא חפצו וענינו בעצמו, כי לא ישען על הועד ועל עזרתו החמרית. הועד נותן, כפי הצורך, מעט עזר, תומך בידי כושל, אבל איננו מכלכל את האכר למספר נפשות ביתו, כמעשי הפקידות של הנדיב, איננו “מתחייב לתת ארוחה על שלחנו כנהוג בין בע”ב חשובים" מספר שנים; הועד הפקיד אגרונומים, תומך בידי בתי הספר, מתאמץ להיות למועיל בכל עזרה רוחנית כפי אשר תמצא ידו, אך לנגד עיניו תמיד מטרתו להעמיד את האכרים על הקרקע, כי ידבקו באדמתם ואך היא לבד תענה להם את הדגן ואת התירוש, ותבוא עליהם ברכת ד': ונושנתם בארץ!

ומי יודע, אולי הדברים אשר דבר אותם ה' אייזענשטאדט לפני קהל הקוראים גלוים וידועים כבר לפני חברי הועד, ואולי הועד הפועל בעצמו גלה את אזנם, ועל פי הדברים האלה אולי קבע לו הועד את חקיו הישרים בעניני התמיכה.

והנה “כאיש שהורגל לראות את סדרי ההנהגות בחברות אירופה” אתה קורא תגר על א“ש על אשר הביא את דבריו לפני קהל הקוראים, בעת אשר עפ”י סדרי ההנהגות באירופה על כל פקיד – ממונה לפנות אך אל העומדים על גביו. ידעתי גם ידעתי כי אמנם אין רשות לפקידי כל חברה באירופה שלך להשמיע דעותיהם ומשפטיהם בדפוס, ורק עד הגבוהים מהם יביאו את הצעותיהם, אבל האם כה מצא המשפט הזה חן בעיניך, כי תאמר לטעת אותו גם בכרם ישראל, והאמנם – אשאלך – רוח ישראל מרחף על החק הזה? בגלל החק הזה נסתם נסתמו פיות כל אוהבי העם ונביאיו, כי העומדים בראש החברות בארצות המערב ימהרו לקחת אחר כבוד את כל שופט חפשי ונואם נאום בלתי תלוי בדעת אחרים ויתנו להם משרה, למען ישימו מחסום לפיהם ולא יוסיפו עוד להטיף בשער ולהרגיז המנוחה הנעימה, ואך באזני המנהיגים אשר עליהם ישמיעו את עצותיהם, והי' הטוב בעיניהם – יעשו, ואת אשר לא ינעם להם – יחדלו, ואין שופט אותם אם טוב ואם רע. ודרך עמנו ומשפטינו אנו הלא היה תמיד ההפך: בני הנביאים הטיפו בשער לפני העם, ובתוכחה על פה ובעצות טובות ובלמודי דעת פנו תמיד ישר אל העם, מבלי כחד את האמת תחת הלשון, מבלי כל פחד פן יקראו להם אנשי ריב ואנשי מדון. ולי מה יקרה העבודה הספרותית של “הפקיד” אייזענשטאדט! יקר היה לי בעת עמד במערכת כל המנגנים והמשוררים המחזקים את ידי החלוצים ובין הסופרים המשמיעים תהלתהאכרים באזני בני הגולה ומעוררים לבבות לתשובה, ויקר הוא לי גם עתה כבוא לפני אנחתו, אנחת סופר, וקול המית מעיו עולה באזני. אם יבואו סופרי היונים והרומאים וינבלו פיהם לספר כי מקדש ד' מלא תועבה, אז נתעורר על כחש זה; אבל אם יקרא ירמיהו נביאנו “מערת פריצים” לבית ד‘, – אז נשמע בזה אך נהמת אוהב אשר לבו נשבר באבדן עמו, טוב לי העבודה הספרותית של א"ש מן “המספרים המדויקים” אשר בספרי החשבונות, ולו הואילו הסופרים ה’ ליליענבלוםועפשטיין, הנושאים פקידות בועד החברה, לכתוב הגות רוחם בקהל על דבר המקרים והמחזות אשר עבודת משרתם מלאה מהם, לו הואילו לצאת כפעם בפעם מסתר תא הסופרים והתיצבו לפני הקהל בכשרונותיהם הספרותיים, חמושים בידיעותיהם הרבות בעניני הישוב, – כי אז היינו חייבים להם תודה רבה, אם כי המה “פקידים ממונים” ואירופה אוסרת זאת, ואתה, ידידי, דורש מאת הועד לגזור על פקידיו “לבל יתעסקו בספרנות”. לך ולי, היושבים הרחק מן המרכז, הרשות נתונה, לפי דעתך, לשפוט מרומים על כל עניני הישוב ולדבר בלשון מדברת גדולות, אם כי ידיעותינו מעטות ומקוטעות, ועפ“י הרוב אנחנו מרבים להג כמים, מחליפים פרה בחמור ², נושאים ונותנים בדברים אשר לא נדע ראשיתם ואחריתם, – ולאייזענשטאדטוליליענבלוםולעפשטיין, אשר כל הענינים האלה נהירין להם, אשר ידיעותיהם ממקור ראשון יהלכו, אשר בידם היכלת לחקור ולדרוש כל דבר על אפניו, – להם אתה אומר: אספו ידיכם ואל תתעסקו בספרנות! ומי ישמע לך לדבר הזה? הוא הוא אסוננו, כי כל סופר בישראל, בקבלו איזה פקידות בועד איזה חברה או במשרות הקהלה, נותן ספר כריתות לעבודתו הספרותית ויחדל עוד מהיות סופר, מיראה פן יאמרו לו אנשים תמימי דעים עמדך: אין לך עסק בספרנות. ומה טוב היה לו היתה עטרת הרבנות בעיר ל. על שכם ד”ר אחר, ועדת מ. מצאה לה יוריסט צעיר מהמון הצעירים ההולכים בטל, והד"ר ק. לא היה כובש ממנו את פרי כשרונו הספרותי, וה' מ. היה עובד עבודתו באיזה מקצוע שבספרות. אבל עתה, בחסד ההגיון של אנשים כמותך, ידידי, המה נחבאים אל הכלים וידיהם מלוכלכות בכתיבת מעטריקא ובהכנת דרוש יפה לפרשת פרה. הזאת היתהתקותנו מהם?..

הועד, הועד, – וכל אשר לו דבר בעניני ציון יפנה לו אל הועד! כזה יוצא לנו כל דבריך, ותשכח, כי ספר החקיםעג עוגה צרה לכל פעולות הועד, ואך בדוחק גדול הוא מתיר לעצמו לקבל אל קופתו נדבות לטובת החנוך, הפועלים, בית מלוה וכאלה ילדי חבת ציון. נשפוט נא מישרים. התדע את השם הראוי לחברת התמיכה? – “כולל אדעססא”! אך כמו שכל בתי החסד והצדקה באדעססא, התלמוד-תורה, בית החולים, מחזיקי יתומים וכאלה – המה מצוינים לטוב בסדריהם הישרים ועולים על בתי החסד בדומה להם בערי השדה, כן מצוין לטוב “כולל אדעססא” בסדריו הנכונים לעמת כולל חב“ד, פינסק, קארלין וכמהם, אשר בהם צלמות ולא סדרים, גבאי הכוללים הפשוטים המה מלמדים, מוצי”ם, בע“ב גבוהים, שלא הורגלו גם בקניניהם הפרטים בסדר ובחשבון, וכן ינהלו גם את עניני הכוללים, ככתוב: ולא יחשבו את האנשים כי “באמונה” הם עושים; ולעומתם חברי הועד, גבאי “כולל אדעססא” המה אנשים של צורה, שומרים משפט וחשבון בכל אשר יעשו, ולכן תאיר חכמתם גם אל עבר פני הועד ומפעליו, גבאי הכוללים הישנים אינם רגילים בכל מעשי הצדקה והחסד בעריהם למושבותם לבקש תועלת ולשמרה, לעשות דבר קים ועומד לאורך ימים, מרגלא בפומהון: ברוך ד' יום יום, צדקותיהם קש יבש והבל נדף, בלי חקור דבר ובלי כל שיטה מסוימה, וכן המה מתנהגים גם בכסף רמב”ן: הנדיב בחו“ל נותן שקל והעני בא”י מקבל פרוטה, והיו ימים שבני כולל חב“ד היו מקבלים אך שלושה עשר למאה מסכום הכסף הנאסף; ולעומתם חברי הועד באדעססא יודעים משפט לכל חפץ, מתבוננים שעה אחת ואח”כ עושים, אוהבים תמיד לדעת את אשר לפניהם, ולכן קבעו שיטה בחלוקת הכספים, קובצים על יד ומניחים קרן קימת, עוזרים לבנות בתים, לנטוע כרמים ולקנות בכסף שדות, ומשתדלים כי יאריכו מפעליהם ימים על הארץ, והנה אנחנו כלנו, חו"צ המבינים את יתרון הסדר של הועד על מעשי הכוללים הישנים, היודעים כי לא לקבץ לגיוני הולכי-בטל ומגידי תהלים לערי יהודה צריכה להיות מטרתנו, כי עלינו לבוא לחיות בארץ ולא לחצוב לנו קברים במעלה הר הזיתים – אנחנו כלנו, היודעים ומכירים זאת, נתנו יד אל “כולל אדעססא” בהיות מעשיו מכוונים אל חפצינו.

אבל כולל אדעססא זה אינו כולל עוד את כל חפצינו, את חבת ציון לכל סעיפיה הרבים, את הרוחות השונות המנשבות בעולם תקותינו, את תמצית מאווי לב כל אחד ואחד מאתנו – “חבת ציון” זאת אין הועד מצמצם בתוכו, גם עפ“י ספר התקנות גם עפ”י מערכי לב חבריו. ובזה מקום הניח לנו הועד להתגדר בו כל חד וחד לפום שיעורא דיליה, וזאת היא חבת ציון אשר לה אין כל מרכז או יש לה מרכז – לב בני עמנו ועז תקותו ואמונתו בתחית ישראל, והד כל אלה ישמע לנו מבין אמרות אנשי רוח, מדברות סופרינו ישרי הלב ומאנחותיהם, מפי עוללינו אשר בבתי הספר בארץ ישראל; גם לחבת ציון זאת רוח חיים, ולה כהנים ונביאים ומשוררים, –

ומשׁירות היכל כי יתנו קולם

ישׁוב לב עמה ויהי כימי עולם,

והמה חולמים חלום שיבת ציון, ונפשם משתפכת בשיחת רעים ובכתב אבל אין הועד עוסק בפתרון חלומות ואינו מטה אזנו להשתפכות הנפש, כי לא אלה חובותיו.

הנה הזכרתי את עוללינו, אלו בני האכרים אשר בהם כל תקותנו, ואותך הרגיזו מאוד דברי א“ש ותלונותיו על רוע החנוך, ואתה אומר כי אין לחוב”צ כל זכות להיות שופטים ושוטרים בעניניהחנוך של האכרים. אמנם צדקת בדבריך, כי “לא נוכל לגזור” עליהם: מסכת זו תלמדו ומזו תניחו ידכם. עלינו לתת היכלת להחפץ לתת חנוך טוב ומסודר לצאצאינו להוציא מחשבתנו הטובה לפעלה, לקחת מורים ומדריכים ישרים על פי חקי תורתנו הכתובה והמסורה וחקי דרך ארץ וישוב העולם“. והתפאר נא עלי כי אנכי עוד ארחיק ללכת ממך, ואני מודה ואומר, כי גם כל קולוניסט החפץ לשלוח את בנו לפריז או לקאמברידשז הרשות בידו, כי אין אנחנו שליטים עליהם וכל איש הישר בעיניו יעשה; וכמו אשר אין אני שואל את פי הקומוניסט על דבר חנוך בני אני, כן אין לי רשות לצות על הקולוניסט כזה וכזה תעשה. אבל… אבל ראשונה, אם כי אין לנו רשות לצות, לסחוב את ילדי הקולוניסתים אל בתי הספר אשר בנינו ולא רוחם, אבל בכ”ז הלא יש לנו רשות להתאונן ולהביע דאבון לב, כי כזה וכזה יעשו, כי לא ילמדו את בניהם להיות אכרים חיים בארץ ישראל, כי ישפיקו בשעשועי הצרפתים, ודור חדש יולד יהיה גם הוא כאבותיו או עוד רע מהם. הן לא יציע א“ש למנוע תמיכה מאת הקולוניסט אשר לא ישמע להיטיב את חנוך בניו, כאשר ימנעו גבאי הכוללים את כסף החלוקה מאת השולחים את בניהם לבתי הספר. הוא אך יתאונן, יאנח מרה ויביע את חפצו, – וכזאת הלא נעשה כלנו גם בארצות מושבותינו, ולא ביחס אל קולוניסטים, אך ביחס אל כל המון בני ישראל, כי נלמדם דרכי החנוך הישר בעינינו ונורה להם הדרך הטוב המוצא חן בעינינו. זאת היא ראשונה, אך עוד שניה לה. הנה דברי א”ש אמורים בחנוך הנקנה בכסף הקהל, כסף חוב“צ, ואז עלינו באמת לשאול את פי המנדבים, וכל אשר נעשה עלינו לעשות ברשות בעה”ב, ברשות הנותן ועל דעתו. ובדבר הזה הצדק לא“ש ולך בושת הפנים, כי תקרא למכתבו “כתב שטנה ונאצה”, ותדרוש מאת הועד כי יקחו ממנו את דגלו ואת מקומו, הלא בתת חברת “כל ישראל חברים” כסף ליסד בית ספר באחד המקומות, אז תשים היא את תכנית הלמודים ועל פיה יורו המורים ויקשיבו התלמידים; היא תשים את למוד שפת צרפת בראש הלמודים, היא תתן את רוחה בכל עניני בתי הספר אשר יסדה ואיש לא יאמר לה, מדוע אַתְּ כופה את ההר כגגית על אבות הילדים? כי החפץ למלא אחרי התכנית ההיא יביא את בניו אל בית הספר, ואשר לא ימצא התכנית חן בעיניו לא יעשה זאת. ומדוע איפה יגרע חלק חוב”צ מזכות חכי“ח? החובבים נותנים את כספם לטובת חנוך הבנים ברוח ישראל ובשפת עבר, והמה משתדלים כי יהיו הילדים בארץ האבות ילדי ישראל יודעים את התורה ושפת ישראל ודברי ימי עמנו וכתב ארצנו, כי יחונכו כאכרים אמתיים, כיהודים עובדי אדמה בארץ ישראל, – ואיך לא יאנחו, בראותם את שפת הפקידות יורשת את שפת העם וכי לרגלי זה עיני הילדים נשואות אל העיר העליזה המגדלת פקידים, ולא אל האדמה הטובה המוציאה לחם ויין? ואתה דע לך כי הרוח הצרפתית במושבותינו הוא רוח טמא, ומי יתן לי מלוא המחתה קטורת ובערתי אחריו כאשר יעבירו רוח משחית מן הארץ; ואתה זכור ואל תשכח, ידידי, כי פי המדבר אליך – פי איש אשר בחסד ד' היה פעמים בארץ ישראל ועיני ראו ולא זר עד כמה הרעה האויבת הזאת בארץ הקודש. ולכן, בטרם ירחם את עמו ויקים לנו חשמונאים לטאטא את “ההילינסטים” החדשים ולטהר את המושבות מהם, מדוע לא תהיה רשות לטובי העם לשפוך שיחם, כי רבות אנחותיהם ולבם דוי? וגם אל זאת עוד לשום לב. הנה אם חברת כי”ח נוטלת רשות לעצמה להכביד אכפה על כל תלמידי בתי הספר אשר לה בקצות ארץ ללמוד שפת צרפת, מפני כי בכספה היא מחזקת את בתי הספר עוד הרשות הזאת מונחת בספק גדול; כי הן אם תנתן זכות כזאת לחברת כי“ח, הלא גם לחברת “אגודת אחים” בלאנדאן הזכות לדרוש למוד שפת בריטניא בתתה כספה היא, לחברת כי”ח בוויעןהזכות לדרוש למוד שפת אשכנז בעזרה בידי בתי הספר, וכן עד שבעים לשון! זה הלא מתנגד לכל יושר וכל הגיון בריא, כי על היהודים באזיא או באפריקאלהעשות צרפתים אנגלים, אשכנזים, הכל ביחס אל המקור אשר ממנו בית הספר יונק.אבל אנחנו חוב"צ מה אנחנו דורשים? אנחנו חפצים כי בכספנו ילמדו הקולוניסטים לבניהם את שפת עבר, שפת עמנו, שפת בני ישראל והאמנם יש בזה כפיה?!

ידידי הנכבד! הגדתי לך היום את דעתי אני, דעת יחיד, ואתה השמעתנו את דבריך “בשם רבים מחובבי ציון וחובבי הספרות הישראלית”. מה לעשות? הבודד בשדה לא יאסור מלחמה, אך לבי אומר לי כי לא בדד אני. ואם באמת אתם הרבים, אז הגידו נא לי: האמנם בזה תקוו לתת אחרית טובה להישוב משאת נפשנו, כי הנביאים היושבים בא“י ינבאו בשקר ויגדילו על אחת שבע את נצחונותינו הדלים, והכהנים אשר בחו”ל ירדו על ידיהם יען וביען כי עמנו אהבו כן?! הלא אז תהיה בארץ ישראל אך שמה ושערורה, אז נגשש תמיד כעורים ולא תהיה תקוה חלילה לארץ, אז לא נקים הכושלת, לא נרפא הצולעה ולא נשיב את הנדחה.

אַל שקר ואַל מרמה! יאירו נא על ציון אור אמת ומשפט צדק וכל ישראל יזכה לאור ההוא, ולא יחנף הישוב החדש כאשר חנף הישוב הישן. אמת ומשפט ושלום – תחת שלש אלה תשקוט הארץ תמיד ולא נירא רע לעולם. כי אם לא אמת ולא משפט, – למה זה אנחנו?…

נדפסבהמליץ תרנ"ז בחודש שבט

אחור וקדם / מרדכי בן הלל הכהן

(מקורות ימינו)

הִנֵּה גַּם בָּנֵינוּ מֵהֶם נוֹאַשְׁנוּ,

שָבִים אֵלֵינוּ.

(י"ל גארדאן).

א.

– אם מעבר מזה תצדק כי צעירים רבים מאחינו שבו לאהוב את עמם, ­­­­­­­– הלא יפלא בעינינו, מעבר השני, לראות את פעולת ההשלה נהפכת סורי הגפן נכריה! – את הדברים האלה השמיע במושב רעים אחדים איש כבן חמשים שנה, חניך ההשכלה המזויפת, ואשר זכה להקרא בשם אפיקורוס עוד שלשים שנה לפנים.

– הוא הדבר אשר דברתי, ועינינו תחזינה כזאת על כל מדרך כף רגל, כי ההשכלה לחוד והחיים לחוד, – ומה זה אפוא תתפלא, אבימלך ידידי?

בעמקי החדר ישב איש צעיר לימים הרחק מעט מן השלחן אשר סביבו התאספו הרעים. הוא לא שם לבו אל שיחת רעיו, כי עיניו ולבו היו בגליונות כתבי העתים בשפת עבר אשר היו מפוזרים על השלחן ועל החלונות, ויהפוך בם ויהפוך בם, כי לא שבעה עינו מקרוא בהם. גם האש אשר במקטרתו שקעה, גם כוס החמים אשר מסכו לו נצטנן, – והוא לא ידע, לא נגש אל השלחן ולא שעה אל מסכת הרעים, כי לא שבעה נפשו מקרוא.

רב לך בן אברם, לך שתה את כוסך – קרא אליו בעל הבית, איש כבן שלשים, בר פלוגתיה דאבימלך.

הנני, הנני, הניחה לי עוד כמעט רגע – ענה הצעיר בפעם השביעית וממקומו לא מש – זה כשלשה ירחים לא קראתי כתבי עתים בשפת עבר.

– שלשה ירחים?

– כן, שלשה ירחים תמימים.

– ומדוע?

– בתחלה היו ימי הבחינה, ואתה תדע כי בשנה הזאת זכו להכנס רק המצוינים, והעבודה היתה רבה.

– ואחרי כן?

– וכעבור ימי הבחינה ונכנסתי, שמו עלי רעי את ההכנות לחג מונטיפיורי.

– לכה שתה נא את כוסך.

בפעם הזאת לא המרה הצעיר את פי בעל הבית ויגש אל השלחן ורעיוניו עודם מפוזרים, ובשלחו ידו לקחת פתות נופת מן הקערה וירא והנה עץ גפרית בידו; כי בפזור הנפש טעה ולא ראה אנה הוא תוקע את היד השלוחה. וכדי לקיים את מאמר החכם: “בטל רצונך מפני רצון המקרה” מלא הצעיר את חפץ היד ויגרד את עץ הגפרית ויעל אש במקטרתו.

– האם שמעת את שיחתנו? שאל בעל הבית את הצעיר.

– ראשית דבריכם ואחריתם שמעתי.

– ובכן לא אסתפק אף רגע כי תתן לדברי אני צדק – אמר אבימלך.

– ואני גם אני לא אסתפק כי הצדק אתי – אמר בעל הבית.

– במה? שאל הצעיר בשומו אל שניהם פניו.

– במשפטי על אודות התנועה הלאומית בקרב הצעירים – ענה בעל הבית.

הוא מתנגד אל ההשכלה… קרא אבימלך ויור באצבעו על בעל הבית.

– איך אשפוט טרם שמעתי סדר טענותיכם, – אך לו הואלתם כי אז אספר באזניכם דבר “מעין המאורע”, אשר אולי תצא לכם תורה מזה.

– מעולם המעשה או הדמיון? שאלו המסובין.

– ה“בעל דבר” או “גביר” הספור הוא רעי מנוער. אך… אך עתותי ספורות והדברים ארוכים, ואולי אהיה גם עליכם. אדוני, למשא בספורי כי ארוך הוא,

– אין דבר, לא נעזבך עד אם ספרת דבריך – אמרו כל המסובים, ואחרי אשר נלותה עליהם גם גבת הבית ותפצר גם היא בו, לא השיב עוד הצעיר את פניה, כי מי זה ישיב ריקם פני אשת חן ונקה?…

– אך חכו נא לי ואשתה את כוסי בתחלה – התחנן הצעיר.

– גם השנה גם השלישית אמלא לך, אך השמיענו את ספורך – ענתה בבעלת הבית.

– ובן-אברם החל:

ב.

שם האיש ראובן ממשפחת אוריאל אשר בצקלג. ראובן עודנו נער בצאתו מבית הוריו. עוד שגור היה על לשונו הפלפול העמוק בשיטת “היסח הדעת” אשר שנן לו במשך לילות רבים מן “השאגת אריה” לדרוש ביום מלאת לו שלש שערה שנה, אם כי מן היום ההוא כבר עברו שנים אחדות, עד אשר רוח אחרת היתה פתאום אתו ויצא מבית הוריו ללכת באשר ילך. הוא לא יצא אך ברח בהחבא, באישון לילה…

המספר עמד מדבר, כמו חשב מחשבות שונות. ופתאום קרא:

– לא, אם ככה אקפוץ מהר לגבעה, אז לא תבינו מאומה;

– טוב כי יארכו הדברים אך אשמיעכם בסדר ומשטר דבר דבר על אפניו.

ובכן: עד חמש עשרה שנה לחיי ראובן לא נשתנה סדר חנוכו מן החנוך ההוא שהיה נהוג בישראל בארצנו עד בוא השטה החדשה בעבודת הצבא. מוריו ומלמדיו לא הצטיינו בתורתם ובחכמתם לא לרעה ולא לטובה מכל יתר המלמדים, וגם הוא לא התנכר בקרב חבריו הנערים ובכל נערי בני ישראל בני גילו שקד מראה עין על התלמוד ולבו בל עמו, הוביש כל הימים כחרש כחו ומוחו למען דעת אל נכון אם פלגא נזקא קנסא או ממונא, וכאלה. אך חמש עשרה שנה טרם עברו על ראובן והנה הגיעה ונהיתה שנת תרל"ב. בכתבי העתים עברה הרנה כי עוד מעט ויצא חק לכל בני המדינה לעבוד בצבא בחיל המלך ולא תהיה חנינה גם לבני “הסוחרים” שהיו עד כה נקיים לביתם. מכתבי העתים הכוללים עברה הרנה אל “המגיד” ואל “המליץ” ומהם נודעה השמועה אל “חכמי המדינה” אשר מסביב להתנורים בבתי כנסיות ומדרשות; משמה גונבו הדברים אל המלמדים, ותהי הדשה בזאת למלה גם בפי תלמידי החדר אשר

ראובן שמע שם לקח ויהגו בזה התלמידים כל הימים לרבות הלילות.

– אני לא אירע כל רע – השמיע יהודה, נער שמח וטוב לב תמיד, מסלסל בשערו ומתגאה בפניו היפים, ורבו קרא לו “עז פנים” – אני לא אירע, כי הורי יתנו אותי אל הגימנאזיום.

– אבל שמעתי אומרים כי ם את הרופאים יקחו לעבוד בצבא – התגרה בו רעהו אהרן “הצהוב”, נער רע עין אשר כל החברים שנאוהו מבלי דעת על מה ולמה.

– הבל ורעות רוח! – שחק לו יהודה.

– תהיה רופא אך גם איש חיל תהיה – הוסיף הצהוב להתגרות.

– נחיה ונראה.

– וגם אבי ספר בשם אדון אחר, הקורא בעצמו מכתבי עתים, כי גם “המלומדים” יוקחו לצבא אין נקי – נכנס גם נער שלישי לתוך דברי חבריו; ולאבי הנער הזה שיג ושיח עם שרים ובני עם הארץ, ולכן עדותו של החבר הזה היאה רגע במבוכה את יהודה. אבל עוד מעט התאושש ויקרא: אף אם כנים דבריכם – גם אז לא אהיה איש חיל?

– “ומי או מה תהיה” שאלוהו כל החברים פה אחד.

– שר צבא, שר מאה – ענה יהודה בגאון ותשק לשונו למו חכו.

– אין בין איש-חיל פשוט לשר-מאה אלא שנוי השם בלבד – השמיע הרבי אף הוא את חלקו. עד העת ההיא לא שעה אל הנערים ואל שיחתם בקול דממה דקה, כי היו עיניו ולבו בפלפולי הספר “ראש יוסף” לרדת לתוך עומקה של השיטה “נשר” אשר במסכת חולין. אך השיחה האחרונה הגיעה לאזניו וימצא לנכון לפניו להעיר על דברי יהודה.

– לא, רבי – השיב יהודה – שר-מאה הוא שר-מאה, ואיש-חיל הוא איש-חיל:

– ומאי בינייהו?

– איכא בינייהו, את מורא איש החיל לא תירא בפגשך אותו, אם אך לא יהיה שכור, אולם כאשר תפגשני, רבי, בבגדי שר-מאה – גם אתה תכוף ראשך לפני ותסיר את כובעך מעל קדקדך לכבודי.

– ועד אשר אסיר את כובעי מלפניך אסירה את רוחך הרעה, וטרם אכנע מפניך אכניע את עז מצחך, שקץ! – ויענק לשר-הצבא-בעתיד מתנת יד ברוח נדיבה, ואחר כך נפנה אל אחד הנערים לאמר:

– קרא הלאה.

ג.

בלילה ההוא לעת צאת הנערים מן החדר נדדה מנוחת ראובן מאתו, ובלכתו יחד עם חברו יהודה (כי הורי שניהם דרו בשכונה אחת) לא הוציא הגה מפיו כל הדרך ומחשבות שונות התרוצצו בקרבו. "כי האמנם גם אותי, נין ונכד לסוחרים ובן נגידים, יבאו החוטפים ויקחו לצבא? הן בביתנו התחבא בחורף העבר בן שפחתנו העבריה, וגם בחורף הזה בליל השבת העבר בא בן החייט מכירנו למצוא מנוס לנפשו תחת צל קורתנו. עוד אזכרה – וכל עצמות ראובן רחפו ממגור – הנה לנגד עיני פניו הדלים, שאר חורת מות כסתם, איך בא אל ביתנו בהחבא דרך חדר המבשלות… ואחי הגדול אמר אליו: אל תירא, לך שכב על מטתי, ואם יבואו החוטפים באישון לילה אז אנסה אני לברוח, ובחשכת הלילה ל יבחינו ביני לבינך, ויקחוני אל בית המטרה – וביום מחר יבקשו ממני סליחה ומחילה ויקראו לי דרור, ואתה את נפשך הצלת.

– כה דבר אחי הבכור, אבל החוטפים וראשי הקהל, אם כי ידעו כי בביתנו מתחבאות “הנפשות” אשר המה מבקשים, בכל זה לא נועזו להתפרץ אל ביתנו – ואיך יעיזו אפוא לקחת לצבא אותי, את נכד בעל הבית, בן שוכני בתי חומר?… אבל הטוב טוב אני מיהודה, אשר גם הוא בן עשירים ובכל זאת יירא ויפחד פן יביאו את צוארו בעול עבודת הצבא? “ירא ויפחד”, – אבל הוא אומר בפה מלא כי ישמח מאד אם ישימוהו לשר צבא ויחגרוהו חנית וחרב לגאון ולתפארת… אותו ימסרו הוריו אל הגימנאזיום, ואותי?…"

כה הלך לו ראובן תפוש ברוב שרעפיו על יד רעו. פתאום הגיעה לאזניהם זמרת שכור מתרונן מיין הדגן אשר בא בקרבו, ועוד מעט עבר לפניהם איש חיל זקן אשר מתנודד על רגליו.

– השכור הזה ימלא את מקומי – אמר יהודה כמדבר אל עצמו.

– חידות לי דבריך – אמר ראובן.

– השכור הזה יהיה במקומי רע לחברי, לכשימסרוהו לעבודת הצבא – פתר יהודה את דבריו הראשונים.

– וגם אתה הלא תהיה עמנו אז – ענוהו ראובן.

– עמכם, אך עליכם לשר ולמושל – אמר יהודה בגאון.

המחשבות אשר אך זה רגע עזבו את ראובן שבו שנית לפעם בקרבו, ויוסף ללכת על יד רעו עד כי לא הכיר את הבית אשר עמד נכחו, בית משכן הורי יהודה.

– מחר בבוקר – שמע יהודה את מחשבות ההולך עמדו – אחר לבוא החדרה, כי עלי ללכת אל בן-צרויה.

– הדבר יודע אל הרבי ויקצוף עליך – מנע אותו ראובן מלכת.

– יקצוף – ויחדל.

– עשה כחפצך. ומה לך אל בן צרויה? שאלהו ראובן אחרי חשבו מעט.

– הוא הבטיחני לתת לי ביום המחרת את החלק השני של “אשמת שומרון”.

– והחלק הראשון איפה הוא?

– בידי.

– ראובן חשב רגעים אחדים. – השאילני נא אותו, יהודה.

– האם לקרוא בו תאמר? שאלהו יהודה כמשתומם.

– כדבריך.

– ומה יעשה אביך?

– השמר והשקט, לא יעשה דבר; לא ישרפנו.

– ומדוע זה לקח מידך את הספר “בחינת עולם” בשבת העברה, ועוד אמר להרבי כי יוכיחך?

– יען כי שיטת הבדרשי מתנגדת לשיטת “התניא” – כך אמר לי אבא – ענה ראובן.

שחוק קל עבר על פתחי פי יהודה. – אבל האם תדע כי “האשמת שומרון” אולי בלי ימצא חן גם בעיני “הבדרשי” גם בעיני “התניא” של אביך. ומה ירגז ומה יקצוף אביך בהודע לו כי אתה תקראהו!

– אין דבר. את האשמת שומרון לא יראה ולא ימצא – השיב ראובן בבטחה.

– ובמה תערב לי כי…

– בטל בי, באמונת לבבי אבטיחך –

ויפן יהודה כה וכה כמו הביט מסביב פן יערב לו איש. – אם באמת ובתם לבב חפץ אתה בספרי השכלה – דבר יהודה אל רעו – הא לך את הספר הזה – ויוציא מחיקו את הספור “אהבת ציון”.

בכל עזותו של יהודה היה ירא מאד פן יודע למלמדו כי נושא הוא ספרי מינים בחיקו גם בשבתו בהחדר, אך הפעם בטח בראובן כי לא יגלה את פשעו אל המלמד.

הצעיר המספר שאף רוח מעט ויעמוד מספר. מלאי נא, גברתי, את הבטחתך – אמר המעיר בפנותו אל עקרת הבית.

– איזו הבטחה?

– צוי נא ויתנו לי עוד כוס חמים אחת כאשר דברת, כי נחר גרוני בדברי. ובעלת הבית מהרה למלאות את חפץ הצעיר, וככלותו לשתות את כוסו הוסיף לספר:

ד.

גם את החלק הראשון גם את השני מן הספור “אשמת שומרון” גם עוד ספרים רבים מכל אשר בחר לו בן-צרויה נתן יהודה על ידי ראובן רעהו, והוא קרא בם בתאות נפש ויבלעם כבכורה בטרם קיץ. אנחנו כלנו, אדוני, יודעים מה רב הרושם אשר יעשו “הספרים הקטנים” האלה עלינו בהיותם ראשונים אחרי ספרי הפלפול ותורת הדת. גם מורה ללמודי חוץ שכרו אבות ראובן לבנם, אך אבותיו לא שמו אל הדברים אשר הורה המורה הזה את ראובן, כי כל מעיני האב היו כי ידע בנו את חקו בלמוד התלמוד, ואך בלמוד הזה בחנו וגם ראה פעלו בימי שבת ומועד. עם המלמד התיעץ האב לפעמים לא רחוקות, וביותר בראשית הקיץ והחורף, אם ללמד את בנו מסכתא זאת או מסכתא אחרת, אם ללמוד גם “פוסקים” לתוספת ביאור הפרק “כל הבשר” או לחדול, – אבל להמורה נתנו ההורים חופשה לעשות עם בנם כפי אשר יורנו רוח מבינתו; המה קבצו לו שכר שלשה רו"כ לחודש וסרו לו את בנם “למען ילמדו כל הדרוש” מבלי לבקר אחרי מעשיו.

המורה היה נער עברי, יתום מאמו, ואביו נשא אשה אחרת. ותלד האשה השניה בנין ובנות ותגרש את בן האשה הראשונה מהסתפח בבית אביו. וכראות היתום כי משולח הוא ונעזר לנפשו בקש לו מנוח באשר ימצא, ויקבלהו פקיד בית הספר אשר לבני ישראל במספר התלמידים. מורי בית הספר היו יהודים, אך הפקיד היה שאינו בן ברית, וכאשר נכמרו רחמיו על היתום הזה ספחהו אל בית הספר גם האכילהו על שלחנו, והמורים העברים לא כהו בהיתום על אשר יתגאל במאכלות אסורים. וכאשר כלה הנער את חק בית הספר לעברים נכנס אל הגימנאזיום ויכלכל את נפשו בהורותו לתלמידים שעות שעות. הוא למד לתלמידים השומעים לקחו את למודי הגימנאזיום כמשפטם וכסדרם. וכן למד ראובן דבר דבר על אפניו לפי סדר הלימודים אשר בהגימנאזיום נפש המורה דבקה בהתלמיד וראובן גם הוא אהבו. כי אם אמנם לראובן היו אב ואם ובביתם ישב ועל שלחנם אכל כל זה היה מוזר להם והם כמו זרים נחשבו לו; המה לא התקרבו אליו ובוא התרחק לאט לאט מהם – ובזה היה גורלו ומנת חלקו דומה מעט לגורל המורה אשר גלה מעל שלחן אביו, ולכן נקשרו נפשותיהם באהבה. בכל יום ויום ישבו שניהם לבדם בחדר ראובן ואין מפריע ויתרועעו וישוחחו חד את אחר.

– אנכי הלא אדע את כשרונות יהודה, כי יחד למדנו בחדר, ולא האמנתי מעודי כי יעמוד במסה ויכנס אל הלשכה הרביעית – התפלא ראובן באזני המורה.

– לא בשמים היא הלשכה הרביעית. אין לך דבר העומד בפני – החפץ – השיב המורה אמרים מקוטעים.

– לא בהחפץ לבד יגבר איש, כי אם ביכולת להוציא חפצו אל הפועל – אמר ראובן באנחה.

– הרצון הוא היכלת; חפץ ותוכל.

– ואת מי אין כמו אלה? ומי לא יחפוץ להתלמד. האם אני אינני חפץ לבוא ולבקר את הגימנאזיום? ובכל זה… לא אוכל להוציא את חפצי אל הפועל יען…

– יען כי – לא תחפוץ! אין לך דבר העומד בפני הרצון… הבה השמיעני נא את הלמודים אשר שיננתי לך אתמול – הסב המורה את השיחה אל ענין אחר. אבל בקרב לב ראובן ירדו הדברים עמוק עמוק. “אותי ימסרו לצבא ויהודה יהיה שר מאה, ואולי עוד אעבוד בגדודו, ואם אמנם אז ייטב לי, אבל… מה תהיה מטרתי? ומי יפריעני לבוא גם אני אל הגימנאזיום? מי? הורי… אבל האם צקלג עיר מושבי אחת היא וזולתה אין עוד ערים תחת שמי ה'?!” אך ראובן גמר בנפשו לנסות מראש דבר אל אביו, אולי לא ימנע הטוב ממנו למסרו אל הגימנאזיום.

ראובן ידע היטב את הוריו וביותר את אביו כי לא באפס יד יצלח לו להטות את לבבו לדבר הזה. ולכן נסה בראשונה דבר אל אמו אולי יטה לבה למטרתו, ואז יבקש עצה איך להטות גם את לב האב. ביום שבת אחד אחר שנת הצהרים בא ראובן אל חדא-האוכל וספר רוסי בידו. אמו ישבה לה על יד החלון ותשים עיניה בספר “צאינה וראינה” לקרוא את פרשת השבוע. אבי ראובן עוד שכב על משכבו, ואיש בלעדם לא היה בבית:

ראובן, קח לך תפוח מן התבה – קראה האם – ואולם חי אני בני, כי לא היית עובר עברה לו הואלת ללמוד “פרק”. היום גדול ולשנה יחשב – ומדוע לא תוציא “מלה עברית” בשפתיך כ ל היום, וכל מעינך אך בספרי הגוים? הלא שבת היום בני.

– הן לא אלך בטל, אמי, וגם זה תורה היא וללמוד אני צריך – ענה ראובן ויורה על הספר אשר בידו.

– זאת תורת גוים, וזאת התורה – תורת ישראל, תורת ה';

– תורה אחת היא…

– בני, בני, נענה האם בראשה – ותוסיף לקרוא בספר אשר בידה. אז הבין ראובן כי עליו לדבר דברים ברורים אל אביו.

ה.

פעמים אחדות נסה ראובן לדבר אל אביו ולא יכול. הוא הבין בעצמו כי שאלה כבדה עליו להציע לפני אביו, וכי בעקב פתרונה אחוזות תוצאות גדולות בחייו לימים יבאו; ולכן בקש לכו את השעה, למצוא עת רצון לפני אביו. אך התוכחה אשר הוכיחתהו אמו ביום השבת הראתה לו לדעת כי המלחמה תהיה כבדה, ועליו להתאזר באומץ הלב, וכי טוב למהר לבו בדברים עם אביו. ובכן גזר אומר לדבר עם אביו עוד ביום השבת ההוא.

במוצאי שבת אחרי הבדלה ישב אבי ראובן בחדרו לבדו. זה אך מעט כלה לקרוא את המכתבים אשר הובאו מבית-הרצים עוד בעצם היום, אך משום מוקצה לא נגע בהם ולא קרא אותם עד אחר הבדלה. בידו האחת אחז את מקטרתו ובידו השניה קפל פסת נייר להדליק על האש להעלות בה עשן המקטרת. ויבוא ראובן ויעמוד פתח החדר כמו חושב מחשבות אם לבוא החדרה או לחדול.

– האם דבר בפיך?

– אני הוא זה, אבי – ענה ראובן כי לא שמע שאלת אביו.

– עיני תחזינה אותך, אך אשאלך: האם דבר לך אלי?

– כן, אבי – ויבוא החדרה ויגש אל השלחן אשר לפני אביו.

– ומה תאמר נפשך? – שאל האב.

מפי ראובן נעתקו מלים. לשוא הכין את נפשו פעמים רבות גם שנן על לשונו את הדברים אשר ידבר אל אביו – כי מבטי עיני אביו שמו מחסום למו פיו, ולא עמד לבו וכמו שער בנפשו כי נכון הוא לתת בבכי קולו.

– אבי, מה תהי אחריתי? השמיע ראובן פתאום, מבלי דעת בעצמו את הדברים אשר הוא מוציא מפיו.

– אחריתך? – ענה האב ויבט בפניו – אנכי אגדך אחריתך: תשא אשה ותוליד בנים ותקח להם נשים ועתה עם זקנת ביתך תחיה בשיבה טובה – כלה האב בנשימה אחת כקריאת עשרת בני המן.

המענה הזה אשר לצון ירחף עליו נתן ידים לראובן לשוב אל מנוחת נפשו מעט.

– לא, אבי – קרא – באמת השמיעני מה תהי אחריתי ומה איחל?

– הלא הגדתי לך תשא אשה…

– ימלאו ימי וימסרוני לצבא.

– עד היום עוד לא מסרוך – ולא ימסרוך גם בימים הבאים. אל נא תהי כסיל, לך לך לסבלותיך ולשעשועיך – כלה האב ויסב את פניו מראובן.

– אבי!

– ומה לך עוד?

– אנכי גמרתי בלבבי לבקשך לתתי לבוא בשנה הבאה אל הגימנאזיום.

כמו אבן מעמסה נפלה מעל לב ראובן בהוציאו את המילים האלה.

– מה תאמר? אתה גמרת כי אנכי אמסרך להגימנאזיום?

– כדבריך, אבי.

– המשוגע העלם או חסר-דעה הוא? – שאל האב את נפשו.

– אחרי דברי לא אשנה – קרא הנע כמתיאש.

עשן עלה באף אבי ראובן ומנחיריו יצא קצף. הכסא אשר ישב עליו כמו נשמט מעט מתחתיו, ולכן הרים את גויתו וכרגע הורידה בכבדות על הכסא. קצפו עוד לא חדל, ויעלה גרה כמו מבקש בפיו מלים להוכיח בדברים אחדים לבנו כי כסלות ידבר ואולת קשורה בלבבו.

– עד אשר תדע בעל פה– נתן האב עליו בקולו בקומו פתאום מעל כסאו ויתיצב מול פני ראובן, השמעת ראובן? עד אשר תדע בעל פה את כל הסדר נזיקין אל תתן את חכך לחטוא ועל רוחך לא יעלה כל מחשבה זרה; אולם כאשר תכלה את חקי זה אז אדע מה לעשות לך. – ויעזוב האב את ראובן נצב בחדר בתוך והוא הלך וישב אל השלחן על מקומו הראשון.

– צוה בחדר המבשלות להכין את מכונת החמים – שמע ראובן קול דובר מעל פני השלחן, ואת פניו לא הסב אביו אליו. אך ראובן עודנו נצב על עמדו כמקדם, הוא היה כהלום רעם. האב לא שעה אל בנו ויקח לו מעל השלחן איזה ספר לקרוא בו. אך כפי הנראה גם האב אך התראה כיושב בשלוה, ובאמת היה גם לבו רגש ונרגש, כי כרגע עזב את הספר ויקח לו אחד המכתבים לקרוא אותו שנית.

– הלא שלחתיך! קרא האב בהפנותו שכמו את ראובן.

אנחה התפרצה מקרב לב העלם ויעזוב את מקומו וילך לו – אך לא אל חדר המבשלות כי אם אל חדרו.

ו.

ישנם רגעים אשר גם החלש יאמר גבור אני. גם זה הנער ראובן אשר מעודו לא נסה לעבור את מצות הוריו במלא השערה, גמר עתה ללכת על דרכו אשר התוה לפניו מבלי שים לב כי בזה יחטא לאביו כל הימים. ראובן זה אשר מעודו לא יכול לשוות בנפשו חיים אחרים מקיר בית הוריו וחוצה, החליט בלבבו לעזוב את בית אביו ועיר מולדתו לנוע בארץ מרחקים לבקש את המטרה אשר הציב לו. ברגע הזה אשר יצא מחדר אביו וידיו על ראשו עוד לא ידע מאומה איך ישיג את מטרתו, איך יוציא את תאוות לבו לפעולה; אך זאת ידע אל נכון, כי עתה מחשבת לבו איתן ויהי אשר יהי – וחפצו ינתן לו. רגעים אחדים ישב בחדרו תפוש ברוב שרעפיו מבלי מצוא ראשית ואחרית בהם, מבלי דעת איך להחל את מעשיו, ופתאום ננער וישם את מעילו עליו ויצא החוצה.

– אנה תלך עתה, בלילה? שאלתהו אמו בפגשה אותו בפתח הבית,

– אל דודי – ענה ראובן וימהר ללכת. אך לא הדוד היה מטרתו, כי אם בתו דינה… ראובן הרגיש בנפשו כי להוציא את מחשבתו אל הפועל עליו למצוא לו עזר כנגדו, עליו למצוא לו יועץ, עוזר וסומך. רגע עלה על לבו הרעיון לפנות לעזרה אל המורה, אך עד מהרה שב ונואש מזה; ויבוא אל דינה בת דודו החדרה.

דוד ראובן אם כי לא היה חלילה מן “האפיקורסים”, בכל זה לא מנע את רגלי בנותיו מללכת אל בית הספר לנערות אשר בצקלג. ובעת אשר את בניו הזכרים – לו היו לו כאלה – לא היה נותן אל בית הגימנאזיום בעד כל כופר, הנה לבנותיו הרשה ללמוד לשונות שונות, ועל למוד שפת צרפת עוד צוה ביחוד, באמרו כי השפה הזאת נחוצה לבתולות מאד גם יותר משפת רוסיא, יען כי אותה הלא ישמעו גם האכרים הבורים; אבל שפת צרפת היא שפת בני מרום הארץ – זה היה פתגמו. לולא למוד השפה הזאת, אהיבת אביהן לא נתן אביהן לבקר את בית הספר בימי מועד ושבת כחק, אבל הנה התחכמו לאמר לו כי ביום ההוא התלמידות קוראות שפת צרפת לפני המורים, ואם לא יבקרו את בית הספר ביום ההוא תמעט ידיעתן בשפה ההיא – ויתן להן האב הרשיום. ובחפצו להדריכן כדרך בני מרום הארץ, נאות דוד ראובן לקנות לבנותיו גם נבל להתלמד חכמת הנגון, אך התנה מראש לבל תפרוטנה עליו בימי הספירה ו“בין המצרים”. דוד ראובן הדריך את בנותיו בדרך אשר בדורנו זה אנו מוצאים אותו בקרב עמנו ואשר דו פרצופין לו. בביתן, בקרב משפחת הוריהן בתולותינו הנה בנות ישראל, מתנהגות על פי התורה והמצוה ככל אבותיהן, “מדליקות נרות” בערבי שבת ויום טוב, שומעות “קדושא רבא” וממהרות לשוב הביתה מגני הטיול לשמוע “הבדלה” ובכלל בחייהן יום יום לא יתנכר כי עוד יבוא יום ותתרחקנה מדרכי אבותיהן מרחק רב. אבל נסו נא לראות מה הנה עושות בחוץ, צאו בעקבי הצאן האלה, אז תוכחו כי הן וישראל – דבר והפכו. את אבותיהן הטובים והישרים לא תכבדנה וגם לא תאהבנה, מבזות בלבן את עסקיהם ומסחריהם, אם כי כל עמלם לפיהן ואם כי לא יך אותן לבן בפזרן כסף הוריהן כאפר על הנטיפות והרעלות ויתר צעצועי הנשים ותמרוקיהן. מבל דעת אף יסודי דת ישראל, מחסרון בינה בדברי ימי עמנו, מבלתי יכולת להתבונן אל תנאי החיים אשר ההורים סבוכים בהם – הנה רוב בנות עמנו הובישו את תקותנו בהן..

– האמנם רעות הן מבנות עם הארץ? שאל בעל הבית את המספר.

– לא אספוק אף רגע – קרא אבימלך.

– יוכל היות… לא אדע אשיבכם – ענה בן אברם – אך לחו נא לי, אדוני המסובים; התרחקתי מעניני וקלקלתי את ספורי. בבית דוד ראובן לא היו, כמובן, מהלכים לצעירי הימים בצקלג, יען בנים לא היו לו כי אם בנות בתולות קרובות לפרקן – ואיככה זה יבקרו צעירים בבית איש יהודי אשר לו בנות בוגרות?! אך בחוץ, בצאתן לשוח בגן העיר ומגרשיה התרועעו הבנות עם צעירים מכיריהן מבני הגימנאזיום וגם מילידי עם הארץ, ואביהם אף אם ידע הדבר היה כמחריש.

הצעיר האחד אשר בידו היה לבקר בביתן בלי כל מפריע ומבלי משוך כל קו חשד עליו, היה – ראובן, אחרי אשר בן דודן הוא, עוד מימי הילדות היה ראובן נער את בנות דודו ובאביב שחרותם התרועעו יחד, והבתולות גם רעותיהן המבקרות בביתן משכו חסד ואהבה את העלם הזה, אשר אם כי הדבר בשפת הארץ אין בו, יען כי לא נסה בזה כמוהן, אבל יודע הוא הדק היטב את כללי דקדוק השפה וממהר הוא לחשוב חשבונות; את העלם הזה – אשר אמנם לפעמים הוא יושב דומם בחברתן, אבל אש קודש נשקפה מעיניו, וכשאר יפתח פיו, אז דבריו המה כאש, מדבר רתת בכל תוקף חום הנוער, גבוהה גבוהה, ובנות חברתו תשמענה בדברו; ואם כי לא את כל אשר ישמיע באזניהן תביננה, אך זאת תדענה כי כל דבריו המה תפוחי זהב במשכיות כסף. הן תודו, אדוני, כי גרסא דינקותא שלנו בהתלמוד ונושאי כליו ירוממנו מעל חברינו גם כעבור שנים רבות…

וגם ראובן בקר את בנות דודו בכל אות נפש. שמה חזה ראשונה עינים כמראה התכלת אשר למדו אותו להביו את שירי לערמאנטאוו ופושקין; שמה הרגיש את יקר ערך החיים, ובשבתו פעם בפעם במסבות הרעיות לא ראה כי השעות תגוזנה ותחלופנה… עוד לא ידע פתרון הרגש אשר אחז בו, עוד לא הבין מדוע זה תדר שנתו בלילות – אך מה לו לפתרון אם החלום לבד יביא לו ענג אין קץ?! מחשבות לב דינה ידע ראובן, וגם הוא שפך תמיד את שיחו בחיקה; לפניה נגלו מחשבות לבו לימים יוצרו, ומאתה היתה שומה כי ינסה לדבר אל אביו.

ראובן בא אל החדר וישב על הכסא מבלי דבר דבר. דינה הרגישה כרגע כי קרה איזה מקרה. – לא חנם בואך, ראובן – קראה בדממה.

– כנים דבריך. לא לחנם באתי הפעם. – ענה ראובן.

– וגם פניך נפלו.

– דברתי עם אבי אך זה רגע.

דינה לא נסתה לחקור ולדרוש את פי ראובן מה השיב לו אביו כי כבר ראתה חזות הכל בפני הדובר בה ותבן כי נבאשה התקוה להשיג רשיון ההורים לבוא אל הגימנאזיום. פני ראובן הפיקו יאוש נורא וכל עין רואה תרחמנו.

– שמע נא ראובן – קראה דינה אחרי דומית רגעים אחדים. – לך אל העיר הקרובה לבוא שמה את הגימנאזיום. שלשה רו"כ יש בידי, וגם שתי טבעות זהב אשר לי אתן לך. ויך אתה כמה?

ששים קאפיקעס…

וביום המחרת התראתה דינה עם המורה ושנין יחד כלכלו את דבר המסע. המורה הכין לראובן את כל התעודות הנחוצות לכל נער הבא אל בית הספר, ודינה המציאה לו בגדי בד ועוד חפצים נחוצים כאלה, ובבקר לא עבות אחד ראו הורי ראובן פתאום כי “הילד איננו”…

ז.

עברו ארבע שנים. עוד שנה – ויכלה ראובן את חקו בגמנאזיום. אבל לא על נקלה תכירו אותו עתה. הוא כבר היה לאיש ויגדל ויתערה כאזרח רענן. ולא רק בתמונתו אך גם ברוחו נהפך ראובן לאיש אחר. איש לא יאמין כי היו ימים אשר הנער הזה שמח את אביו בקול גמרא גמור זמורתא תהא ואשר אמו היתה משגחת עליו שיהי קורא “פרק” בשבתות הקיץ ושיהא נוטל ידיו שחרית וצפרניו בערבי שבתות לסרוגין דוקא. הוא כסר השליך מעליו עול דקדוקי סופרים ומנהגי ישראל ויבחר בדרכי רעיו מבני עם הארץ. וכאשר בהיותו בבית הוריו הסיפו להכביר עליו עול המנהגים הטפלים, כן התאמץ בצאתו מרשותם להשליך ארץ את כל אורחת בני עמו וינזר מעל אחיו ויתאמץ לשכוח את תורת נעוריו. במעלליו התנכר כמו שנאה נטר בלבבו לשנות חייו הראשונות, כמו מתנקם חזינו אותו תמיד במעשיו להכעיס… לפעמים עלה על לבו זכרון הוריו וינסה לכתוב אל אביו, אך לא מצא מענה, כי דרכיו הנלוזים נודעו גם לאביו והכעיסו אותו גם כעס. וכראות ראובן כי אביו ידחה אותו בשתי ידיו ובהודע לו גם ממכתבי דינה בת דודו בכתבה אליו כי “הזקן קשה הערף, כפי הנראה, לא יסלח לך בלתי אם תקריב לו תהלים ומעמדות בכל יום ותדע סדרי נזיקין בעל פה” – הוסיף לשחק על משבתי אביו ולא שב מדרכיו.

עוד שנה – וראובן יצא מן הגימנאזיום. אכן מעמסה תגול מעל לב כל עלם בכלותו את חקו בבית הספר הזה, ונטל החול יפול מעל שכמו בראותו את בית המדרש הגבוה לפניו. סייגים מכבידים, סדרים מחמירים, חקים מעיקים ובכלל סבל שמונת שנים מאחריו, ולפניו – עיר הבירה, בית מדרש גבוה, פרופסורים, חיי עולם האצילות. בעברו ממדרגה אל מדרגה בתוך הגימנאזיום הוא כיוצא מחדר אחד ובא אל החדר השני; אבל המעברה מן בית הספר האמצעי אל בית מדרש הגבוה היא עוברת על פני תהום רבה, וכמו ארץ חדשה תרקע תחת רגליו ושמים חדשים על ראשו; אז ירגיש העלם כי מנוחה דרושה לו מאד, מנוחה בצל קורת בית הוריו, במקום אשר עמד ערש ילדותו, מנוחת אמת וחיים של חלוץ עצמות בטרם יצא המערכה בשדה ללחום את מלחמת החיים ראשונה… ואם כי במכתבו אל דינה אמר ראובן כי רק למען התראות עמה נוסע הוא לצקלג בכלותו את חקו בהגימנאזיום. אבל באמת גרסה נפשו לתאוה לראות ירחים אחדים חיים ומנוחה בבית אביו ובחדר הורתו אשר לא ראם זה חמש שנים.

בערב, מועד בוא המסע, חכתה לקראתו דינה בת דודו בחצר מסלת הברזל. היא נגשה אליו ותקדם את פניו בזרועות פתוחות, אך הוא לא נפל על צוארה; בקרב ההמון השוקק כעדת דבורים במסדרון התחנה ועל היציע בקשו עיניו אנה ואנה אולי יראה את הוריו…

– האם אמי איננה פה? – שאל את דינה בהשיטו ידו לה.

– הדוד לא נתנה ללכת.

כעננה עלתה על גבות עיני ראובן ויתאפק ויאמר: מה שלום הורי? ומה שלומך את, דינה?

– שלום שלום. האם הכרתני? – שאלה דינה כמתרפקת.

– כרגע. אבל – הוסיף ראובן אחרי דומית רגע – הורי הלא ידעו כי נכון הייתי לבוא היום?

– ידעו; גם את חדרך פנו לך.

עיני ראובן אורו מעט והענן סר מעל מצחו. ויאסוף את חפציו ויקח לו מרכבה וישב בה הוא ודינה ויבואו עד לפני שער בית הוריו.

– אחרי בואי הלום הן עוד נתראה פנים לא אחת ולא שתים – אמר ראובן אל בת דודו – ולכן לכי לך עתה הביתה, הן אתא לילה. – למען לא יהיה איש זר בהתראותו ראשונה עם הוריו.

המבוא אל הבית היה דרך חדר הבשול, ובפתוח ראובן את דלת הבית נצב לנגד עיניו המחזה הזה: המבשלת עמדה על מכונת החמים להפיח באש פחם להחמו; אמו הכינה בידיה את ארוחת הערב להגיש אל השלחן העומד ערוך בחדר השני, הוא חדר האוכל; אביו אך זה נטל ידיו לסעודה, נושא את ידיו קודש ומברך “על נטילת ידים”… ולהשלים את התמונה הזאת נשאר גם ראובן נצב על מפתן הבית כפסל שיש…

– ראובן! – בשרה המבשלת ראשונה.

– ראה! ראובן!! – קראה האם בעליצות נפש ותפול על צוארי בנה.

האב הבליג על המון מעיו ויתאפק ויגש שלו ושאנן את השלחן לבצוע על הלחם כדין.

– מלח! מלח! – קרא האב, כי שכחה השפחה להקריב מלח על השלחן.

יוכל היות כי בעת אחרת היה פורס את הלחם גם בלי מלח, אבל עתה חפץ להראות את מנוחת לבבו, ואולי גם את זאת – כי עודנו דבק גם היום במנהגיו וכי הוא לא שונה. ראובן הבין זאת כרגע ויבליג גם הוא על רגשת לבו.

– הביאו מלח אל השלחן – קרא אל אמו ואל השפחה.

האב לא חכה עוד עד אשר יביאו את המלח ויבצע את הלחם, וימהר להושיט ידו לבנו – הא לך “שלום”, ראובן, שבה נא. מדוע אתה עומד?

ראובן הוציא את כפו מכף אביו וישב על הכסא למולו. הוא ראה בעליל כי אביו מקבל אותו לא באהבת אב המתרפק על בנו אשר לא ראהו זה חמש שנים, כי אם בנימוס הכבוד כאשר יקבל איש את מכירו ומיודעו; אכן לא נעלם מעיניו כי אביו מתחפש הוא, ורק מתראה כמו שלו, אבל בלבו שש הוא לקראת בנו. אז רפתה רוחו. וברגע ההוא גם האב גם הבן פלסו נתיב למו איזה הדרך יתנהגו איש עם אחיו; ושניהם הכירו וידעו כי הדרך הזה יוכל להיות דרך כל הארץ, דרך כבוד ויקר ומשוא פנים, אבל לא דרך הקדש והמסלה אשר בה יעלה לב אבות אל בנים ולב בניהם אל אבותם. ראובן לא הרס לגשת יותר מדי ולבוא בגבול אביו, והאב גם הא לא העציב את בנו לאמר מדוע ככה עשית. ככה התהלכו איש עם אחיו מספר השבועות אשר ישב ראובן בבית הוריו להנפש; והקיץ עוד טרם כלה וראובן נסע לעיר הבירה.

ח.

עד אשר ילמד לדעת את העיר הגדולה לאלהים, עיר הבירה ואת מוצאיה ומובאיה ועד אשר ימצא לה מעון לשבת בו תמיד – גמר ראובן לסור אל בית אחד מרעיו מבני עם הארץ, כלבי שמו, אשר בא אל עיר הבירה לפני בוא ראובן. בגימנאזיום היו שניהם בלשכה אחת, התהלכו יחד כאחים וכרעים, ובמשך עת הבחינות יחד שקדו ויחד חזרו על למודיהם. כלבי היה בן אחד השרים ובכל יום ויום היה הוא בא אל ראובן העלם העברי המכלכל את נפשו מהוראת שעות לתלמידים, אות הוא לראובן כי יש לכלבי חפץ וצורך בו. וכן היו שני החברים האלה קרובים ודבקים איש באחיו כל ימי שבתם בער המדינה, ובלכת ראובן לעלות לעיר הבירה לא נע לבבו אף רגע כי קבל יקבלנו כלבי בסבר פנים יפות בבואו לשכון בצל קורתו ימים אחדים; ולכן כונן את צעדיו בדרך ישר מחצר מסלת הברזל אל משכן רעהו כפי הרשום בספר זכרון לפניו.

– עתה באתי ועמדך אגור ימים אחדים, כלבי.

– אם תחפוץ הנני נותן לך הרשיום – ענה כלבי בכבדות לשון, וכרגע נוכח ראובן כי אין לב רעהו אליו עוד כתמול שלשום וכי לצנינים בעיניו יהיה, גם שמע את שיחת השפחה עם המסובים; אבל מה יעשה וידו קצרה ללכת לבקש לו מעון אחר וחפציו על שכמו, ולכן שם כעפר נפשו ויהי כלא שומע, כלא מבין את ערך “הרשיום” אשר נתן לו איש שלומו אשר בטח בו. ובכן הביא ראובן את צרורות חפציו וספריו ויתר כליו אל החדר ויניחם באחת הפנות, ורעו לא התעורר לעזור לו ברב או במעט, גם לא נסה לצוות על השפחה לעשות כזאת. לפני הצעירים הישובים בחדרו לא מצא כלבי לנחוץ להציג את ראובן, ואחרי אשר ישבו עוד רגעים אחדים והתלוצצו בדממה ובשקור עין קמו מכסאותם ללכת

– זכור, כלבי: בשעה השביעית בהפאסאשז.. קראו אחדים.

– מדוע תאיצו ללכת? כתרו לי זעיר וגם אני אלך עמכם – קרא כלבי וילבש את בגדיו מבלי שום לב אל האורח אשר בא אל ביתו.

עיני ראובן כהו מכעס; הזה הוא כלבי חברו אשר דבקה נפשו בו לאהבה אותו? הזה הגמול הוא משלם לו על אשר עזר לו בלמודיו בעמדו בנסיון? ויחזק ראובן את לבו ויאמר אליו: כלבי, האם לא תלך עמדי להורות לי את הדרך אשר אלך ואת המעשה אשר אעשה? ואיך אמצא את נתיבותי בלעדך ואני גר אנכי בעיר הזאת?

– כל הדרכים ביד הלשון – ענה כלבי בשומו את מעילו עליו – שאל נא בהמות ותורך ועוף השמים ויגד לך.

– משכנות היהודים המה ברחוב הגנות וסביבותיה, שמה יפרו וירבו כדגת הים – אמר אחד הצעירים. כלבי הביט על ראובן וישחק וילך עם רעיו.

– את מפתח החדר תמסור בצאתך ליד השפחה – השמיע כלבי את קולו מתוך המסדרון, אך לאזני ראובן לא הגיע.

ראובן נשך את שפתיו מכעס עד זוב דם. “נבל!”, קרא בהתהלכו בחדר אחת הנה ואחת הנה מבלי דעת מה לעשות, אנה יפנה ואנה ילך. מבלי משים ישב לו על אחד הכסאות ויוסף לחשוב. זכר כי עוד במרכבת המסלה כלתה נפשו לשתות חמים, כי נחר גרונו בדרך אבל מי ישקנו עתה חמים והוא גר בחדר איש זר?… פתאום התעורר ויקם מכסאו. אמנם כן – דבר לבו – איש זר הוא לי נכרי הוא לי ולעמי, מה אני לכלבי ומה כלבי לי? ומדוע זה התגוללתי על שכם איש זר למעמסה? וינהר לשום את מעילו וגם את צקלונו לקח בידו, אך נלאה לשאת אותו כי כבד הוא ממנו; ויצא מן החדר ויבוא אל רחוב העיר.

– מה שם הרחוב הזה? – פנה אל אחד העוברים בראותו רחוב הומה מאדם רב.

– הלא זה הוא רחוב הנעווא – ענהו הנשאל וישט מעליו ויעבור מתפלא איך לא ידע איש את הרחוב הגדול הזה.

רגעים אחדים עמד ראובן על מקומו משתאה לחזות את ההמון הגדול השוקק כמשק גבים על פני הרחוב הנפלא הזה, ועיניו לא שבעו מראות. כמו מסכה נפלה פתאום מעל עיניו ותמונה נפלאה נהדרת בשלל צבעים קמה גם נצבה למולו, כאלו הים הגדול ורחב הידים השתרע פתאום לרגליו ורבבות יצורים משוטטים על פני המרחב הנה והנה!… כאיש נדהם נצב ראובן בראותו אלפי בני אדם רצים ללכת איש אל עבר פניו, בני מרום הארץ נשאים בצבים ובככרכרת

וכל האספסוף הממלא את פני הרחוב אץ ורץ, כאלו נחפז לברוח מפני רודף נסתר מעין… ויזכור את הדברים אשר קרא בספורי גאגאל על אודות הרחוב הזה המלא תשואות המון קריה.

שלום! שמע פתאום קול קורא באזניו. וינע ראובן ויפן אל הדובר בו ויקרא אף הוא: שלום, בן-שלום! כמעט – לא הכרתיך.

ומתי באת הלום?

– זה שבתי פה כשני שבועות; וכבר נהייתי לבן עיר הבירה.

– היתכן? – שאל ראובן, אשר חשב בלבו כי לו גם אלף שנים יחיה איש בים הגדול הזה לא ימצא בו את ידיו ואת רגליו.

– ולמה תעמוד בחוץ? הוסיף בן-שלום לשאול: האם תחכה בזה על איש?

– לא – ענה ראובן במבוכה, הולך אנכי לאכול ארוחת צהרים.

– ואנה תלך? – לכה עמדי ונאכלה יחד – הציע בן-שלום וראובן לא המרה את פיו וילכו שניהם יחדו.

ט.

גם בן-שלום היה בין חברי ראובן, אבל ראובן לא קרב אליו ולא התנה עמו אהבים, כי כן נטה אז מכל התלמידים בני עמו ולא התרועע עמם, כי אך דרֹך דָרך ראובן על סף בית הספר החל למאס בחבריו מבני עמו ויתקרב אל חבריו מבני עם הארץ ומקרבם בקש לו רעים כלבבו; ןלכן אם כי ידע את בן-שלום בן גילו בהיותם בחדר אחד, אבל כמעט לא נדברו איש אל רעהו מחדרם חוצה.

ובהיות לב האדם לרעהו כמים לפנים לא דבקה גם נפש בן-שלום אחרי ראובן לאהבה אותו ותהיינה נתיבותיהם – שלום אבל לא אהבה וריעות. וגם עתה בראות בן-שלום את ראובן עומד בחוץ קרא לו לשלום מפני דרך ארץ ולא לבו הלך להטות אליו חסד ולבקש קרבתו, ומה גם כי כבר רכש לו בן-שלום רעים חדשים בעיר הבירה מקרב התלמידים מאחיו בני עמו. אבל אחרת היה מצב ראובן; הוא אך היום בא העירה, וברגע בואו נוכח לדעת כי בודד הוא…

כי כלבי איש שלומו זה אשר אמר בצל קורתו יחיה בימים הראשונים בעיר נכריה זאת, הוא בגד בו ויהפך לו עורף ולא פנים. את מי אפוא יתרועע ואת מי יתהלך? עלו במחשבה לפניו גם יתר רעיו מבני עם הארץ. אבל פתרוסי עוד לא בא, כסלוחי הוא בקיוב, האחים בני-בוז אמנם הם פה אבל לא ידע את מקום שבתם, הלהם יעגן עד אשר ימצאם? ומי יודע אם טובים הם מכלבי אשר בו בטח לבו ולא נעזר… וברגע ההוא הקרה אלהים לפניו רע ומודע אשר לא זכר אותו ולא עלה על לבו; ומי פתי יעזוב מקור נאמן

הקרוב אליו לבקש לו מעין אכזב בקצות הארץ?

בעת האוכל נודע לבן-שלום כי ראובן אך היום בא ועוד לא מצא לו מעון. וייעצהו בן שלום אנא יבקש לו מעון לשבתו, ואולם יעצהו ללכת ראשונה אל לשכת בית המדרש להגיש את התעודות, ואחר כך יבקש מעון.

– לנו, היהודים, נחוץ בראשונה להגיש את התעודות – ענהו בן-שלום.

– ומדוע! – שאל ראובן.

– למען תהי לך הזכות לשבת בעיר הבירה.

עוד הפעם הזכירו לו כי יהודי הוא. אבל בפעם הזאת לא מרה נפשו על עמו כי אם נעצב אל לבו בעד עמו, ויאמר לעשות ככל אשר הורהו בן-שלום.

– לא – קרא בן-שלום – רואה אני כי בלעדי לא תמצא נתיבותיך, ולכן הבה ואלכה עמדך.

לב ראובן רחש בסתר תודה רבה לרעו זה, כי כמו שער בנפשו כי בלעדו לא ידע דרך עמו, וחפציו לא היו נעשים כאשר בהלוך. בן-שלום אתו. לא עברה שעה אחת וכבר נמצאה בידו תעודה, כי נכתב בכתב התלמידים ולו אם כן הרשיום לגור בעיר הבירה כחפצו. במסדרוני בית המדרש מצא המון תלמידים מתהלכים הנה והנה, משוחחים בקול המולה על אודות עניניהם ועסקיהם, מבלי כל מורא ופחד מפני המשגיחים כאשר היה בהיותו בגמנאזיום. פה חבל תלמידי מתוכחים על דבר חק חדש הנתן זה מקרוב בבית המדרש, שמה תלמידי מחלקה אחת מתיעצים אם להדפיס את דרשות אחד המורים בחרושת אבן, או למסור העתקת הדרשות לידי שני תלמידים עניים להעתיקם בידיהם ולגזור על כל התלמידים לקנותן רק אצלם; ובמסדרון אחד המון תלמידים בוחרים מקרבם ראשים לכלכל את קופת הצדקה, וכאלה. אף גם זאת ראה ראובן כי בן-שלום אורח הוא כבר בקרב ההמון הזה, רבים מושיטים לו ידיהם וקוראים לו לשלום.

תלמידים עברים אחדים נגשו אל בן-שלום ויקראו אליו בתוכחה: איפה עשית כל היום; בקשנוך ולא מצאנוך.

– הנני – ענה בן-שלום – ומה בפיכם?

– הן נחוץ לעשות סדרים בהקופה – קראו התלמידים – ומתי נתאסף?

– עוד חזון למועד –

– תשגה בשפטך. בעוד שלשה ימים תחילנה הדרשות והעם יצא לסבלותיו, ואז לא תשיגם ידך. גם יש נצרכים אחדים.

– להם נחוץ לתת כרגע – חוב בן-שלום דעתו…

– קום ונלכה מזה על האספה – החזיקו בו הדוברים אליו.

אז זכר בן-שלום את ראובן הנצב עליו, וימהר לקרוא בשמו אל כת התלמידים וגם בשמותם קרא לפניו למען יכירו איש את רעהו. ואחר כן הוסיפו הרעים כלם יחד לדבר על אודות ילדי יום ועל עניניהם הפרטים והכוללים ובמעמד הזה גמרו אומר להאסף ביום השני בלילה במעון אחד התלמידים לכונן סדרים נחוצים בקופת התלמידים העברים.

– היום לא אוכל, כי אוריאל אך היום בא וגם מעון עד לא מצא לו.

– מעון – קרא אחד התלמידים – אנכי אראך מעון טוב מאוד. בעוד שלשה ימים יפנה חדר אחד על יד חדרי, ובעלת הבית לא תרבה במחירו.

– “בעוד שלשה ימים”, אבל איפה אשכנה עד העת ההיא?

– שנים שלשה ימים ימים הלא תוכל לשכון בחדרי.

– אין טוב לך מזה – יעץ בן-שלום לראובן – אנכי יודע את החדר ההוא ואותו תבחר לשכנך.

– “לכן ישכב עמי הלילה” – קרא התלמיד בשפת עבר ובנגון הטעמים.

– “הרי שלך לפניך” – ענהו בן-שלום גם הוא, לא בשפת רוסיא כאשר דברו כל העת, אך בשפת התלמוד. ראובן השתומם למשמע אזניו.

אחר כן לקח ראובן ושכנו מרכבה לקחת חפציו ממשכן כלבי להביאם אל משכן רעו החדש. כלבי היה בביתו בבואם, ואך בא ראובן ורעו החדרה נתן עליו כלבי בקול:

– מדוע עזבת את החדר פתוח ולא סגרת אותו ולא מסרת את המפתח אל השפחה כאשר צויתיך?

– שכחתי – ענה ראובן ויצא עם חפציו נשאים בעזרת רעו.

י.

ויהי ממחרת כאשר בא בן-שלום אל האספה כבר מצא שמה את ראובן. הוא בא אל האספה יחד עם שכנו, עלם שמח וטוב לב תמיד ולוקח לבבות. וראובן הוכיח את בן-שלום על אשר אחר לבוא.

– אצבע אלהים – אמר בן-שלום בלבבו – הזה הוא ראובן אוריאל אשר לא אבה להתערב בכל אשר לחבריו העברים ואשר כל ימיו התהלך מנגדנו?

התמורה הזאת בקרב לבב ראובן נראתה כרגע גם על כל דרכי חייו. במכתבו אשר כתב ממחרת יום האספה אל אביו נראו עקבות התמורה, כי הרבה להלל לפני אביו את רעיו החדשים, התפאר לפניו בזב אשר לקח חלק בסדרי הקופה “למען תדע כי גם עוסק במצות אני פה” והמלה “מצות” כתב עברית במכתבו הנכתב רוסית. בכלל האריך הפעם במכתבו אל אביו ולא הסתפק בשתים שלש מלים כאשר היה עושה עד כה. האב שמח מאוד לקראת המכתב הזה, ויפזר לבנו מלא חפנים תהלה ותודה רבה. “מי יתן ותדבר אלי עברית בכל מכתביך, כי שומע אנכי”, כתב אליו האב.

– “אבי צדק בדרשו ממני – דבר ראובן אל לבו בכלותו לקרוא את המכתב. הן לא “סדר נזיקין” הוא דורש ממני, בלתי אם לדבר אלו בשפת עמנו, ואני הלא עוד לא שכחתי כלה את השפה ההיא”. ומה גדל ששון לב ראובן בראותו כי אמנם שומע הוא עוד את השפה אשר בנערותו ידעה היטב, ותהי לו הדעת הזאת לתפארת גאותו לעיני רבים מרעיו אשר לבבם דאב עליהם מאד כי לא ישמע את שפת עמם.

ולמן העת ההיא החל ראובן אוריאל להיות גבור ציד על הרי ישראל. הוא נסה ידיו לכתוב בשפת רוסיה ויצליח, ויקדש את עטו לטובת עמו! הוסר לב האבן מקרבו ותחתיו נתן לו לב בשר, ויהי לבריאה חדשה.

לא היתה אספה ומועד צעירים, בין לטובת עניני ישראל בכלל בין לטובת עניני אחיו התלמידים, אשר לא לקח שמה אוריאל חלק ונחלה ויט שכמו לעבוד עבודת הקדש ברוח נכון ובלב מתנה.

בחורף ההוא נאספו תלמידים רבים לחוג את חג החשמונאים באחד הלילות וגם בן-שלום וראובן היו בין הנאספים. הצעירים השתעשעו וישמיע הגות רוחם על אודות החג וישירו שירי ישראל וידברו עברית, ואחר כן סעדו לבם, וכטוב לב ראובן הזכירו בן-שלום את משוגת נעוריו, וכי עיניו הרואות כי בא המועד לשוב אחור.

לא אחזור כי אם קדם… – ענה ראובן.

                                                                                                    ***

ובזה תמו דברי בן אברם. המסובים חכו לשמוע עוד דברים מפי המספר, ולא דמו כי ימהר לכלות את ספורו, ולכן נשארו על מושבותם דומם גם אחרי אשר כלה “בן אברם” לספר.

– האם לקח ראובן את דינה? שאלה בעלת הבית אחרי דומיה ממושכה.

– לא אדע. ומה לי ולה?

אך אבימלך התעורר וישמיע בפה מלא בשומו פניו כבראשונה אל בעל הבית:

– אבל אם מעבר מזה תצדק, כי שבו צעירים רבים אל עמם – לא נפלא בעיני מעבר מזה לראות את פעולת ההשכלה הפוכה סורי הגפן נכריה! – ובדברו הרים את גבות עיניו ויקמוט את מצחו כמו רב חכמה השמיע וישאף עשן מקטרתו באות נפש.

¹

רשימות

א. תְּפוּצוֹת הַגּוֹלָה.

אין נפשי אל הבאים לבקרני בשעות הבקר. אדם מישראל הוא עבד לרבים כל היום וכל הלילה. כל אשר לו דבר בעניני מסחר וקנין, הלא רשות לו להפריעני גם מאכילתי גם ממהלכי בחוץ, ויש אשר יתפלא על אשר ימאנו בני הבית להעירני משנתי בכל עת אשר הוא ימצא חפץ. הן לא “אדון” אני. וגם בעניני הצבור המשמשים באים ומטרידים את האדם מביתו בכל עת אשר ימצא הנשיא לטוב לפניו לקרוא אליו את החברים אשר הוא לנשיא להם. וכי יבוא איש לשאל בעצה, לא יחשוב מראש את דרכו לאמר: אולי אין עתה השעה פנויה לבעל העצה. הן אך כבוד וחסד הוא עושה עם האיש, שנהנה ממנו עצה ותושיה, והאם עליו עוד לנהוג בו סלסול יותר מדאי? וגם אלה האמללים, הפותחין על פי הרוב בשאילת עצה ומסיימים בשאילת עזרה­­­ – גם אלה כל היום זמנם…

ואדם מישראל נושא את הטורח ואת העמל הזה. אבל מאד יצר לי אם יבוא איש לבקרני בשעות הבקר. השעות האלה לי לבדי הנה, קדש לעבודתי, שאין בה לא מסחר ולא עבודת צבור ואלי לא הנאה לעולם, אבל יש בה נחת רוח לנפשי אני. כאשר יבוא איש טמא במים וטהר, כן אבוא אני אל חדר עבודתי, אשב אל שלחני ואל ספרי ואהגה את אשר יתן האלהים בלבי, וסרה מעלי הרוח הרעה ואשכח את ארחי ביום אתמול ואת ריבי ביום הבא, ופני הזועפים לא יהיו עוד. ורוחי ישאני אל עולם שכלו לי לבדי, במקום אשר אנכי המושל ואין בלתי.

אבל יש שעות בקר טובות גם מאלה: שעות הבקר בימי הקיץ בנאות שדה!.. כי אז גם את כתבי ואת ארונות ספרי ואת חדר עבודתי אעזוב במעון העיר, ואנכי יוצא לחפשי מעולם המחשבות והרעיונות לעולם מלא שירה ואורה וטהר… השמים – ספרי והארץ – מגלתי, היער הוא המכתב והרוח הצח נושא מחשבותי, הנהר הוא עומק רעיוני והצפרים עמדי יתוכחו, – ואני שוכח את כל המלחמות בלי קץ ואת הריבות בלי תכלית ואת כל הרעיונות שלא נתבררו – הכל אני שוכח.

וההוד שבחיים האלה המה – שעות הבקר. מתוק אור השמש בצהרים; טובו הערבים לעת יתארכו הצללים בקצה היער והרוח יפוח חרש, נעים הלילה כאשר יגונב אלי משק השבלים מן השדות הרחבים, ומבין העפאים תעורר איזו צפור אהבה בתתה שיר קולה. ואולם מתוק וטוב ונעים מהם שבעתים הבקר, הבקר במשכן הקיץ… אז יבאו גם השמש גם הרוח הצח גם הצפרים המשיקים, – ובאו כלם יחד ועשו אגודה אחת לכלל בהדר את הטבע: ואני הוא הדבורה, המוצצת את הלשד הטוב מאגדת השושנים הזאת… ואז אין את נפשי אל הבאים לבקרני ולגרשני מעדן נחלתי… ואני עומד על יד החלון הפתוח אל פני השדה, ובני הקטן מתפרץ אל החדר…

– אבא, אדם מחכה לך!

ועוד טרם הפניתי את שכמי ממול פני החלון קרא השובב עוד פעם:

– אבא, לכה אל המעקה: אדם מחכה לך שם.

על המעקה מצאתי איש גבה הקומה עומד ומחכה והוא לבוש בגדי “שבת”. אך האיש אשר עין לו להבחין בין בגדים נקיים וטובים ובין בגדים אשר ילבש איש רק לעיתים רחוקות ואשר גם הלובש אותם מרגיש כי נשמה יתרה עתה בקרבו, אך הוא יבין את הטעם המיוחד אשר ל“בגדי שבת”. ערך הבגדים של האיש לא היה לא לפי החום ולא לפי תקופת השנה. צוארונו הלבן והנשא למעלה דקר את קצות לחייו, והפתיל אשר סביב צוארונו היה שחור ועב, ומבין קצות הפתיל נראו פני הכתנת הלבנה, אשר אך זה יצאה מתחת יד הכובסים. ואני לעומתו לבוש בגדים קלים מאד, בלי כל סרך ופרכוס, כאשר ילבשו היושבים בנאות השדה. האורח כפי הנראה, לא האמין למראה עיניו, בהתבוננו אל לבושי, כי אני האיש אשר הוא מבקש.

שאלתי לשמו, ועוד טרם שמעה אזני אל נכון את שם משפחתו הושיט על ידי מכתב נתון במעטפה באין כל כתבת עליה. הסירותי את המעטפה והנה מצאתי עוד מעטפה שניה וישנה מרוב ימים, ועל גבה כתובים שמי ושם משפחתי בכתב לא מוזר לי, אך לא יכלתי לזכור למי הכתב הזה.

בקשתי את האורח לשבת, ואנכי קראתי את המכתב.

כותב המכתב הוא אחד ממכרי הטובים היושבים בארץ ישראל.

עוד בשבתו בארצנו ידע אותי, ובבאי לבקר את ארץ ישראל הכירני ויקרבני ויתהלך עמדי. ראיתי למי החותמת ושמחתי לקראת המכתב וקראתי בו. מכרי מחלה את פני למצוא עבודה או משרה לבן אחותו המושיט לידי את המכתב. ומדי דברו בי יבשרני מכרי, כי עוד מעט ויחדשו את קוסטיניא ויביאו אליה פועלים ויושיבום שמה, וכי מושבה חדשה תוסד ומתולה תקרא, ויבשרני על דבר בית העם אשר יבנה בראשון לציון. שמתי עיני אל זמן כתיבת המכתב המבשר “חדשות” כאלה, והנה הוא עשה את דרכו כשש שנים…

תמהוני לא נעלם מעיני האיש היושב אצלי, ויאמר:

– את המכתב שלח אלי דודי יוד לפני שש שנים. אך אלהים הקרה לפני אז את מלאכי הטוב גם בלעדי אדוני, ולמה היה לי להפריע אותו ממנוחתו?

– ועתה?

– עתה לא אדע מה לעשות. עתה רע לי מאז. אז איך גמרתי את בית הספר העירוני. הייתי בגפי. וכאשר לקחני אחד מחוקרי הדינים לעבודתו ומצא לי. אבל עתה…

– עתה משפחה יש לך?

– אשה ושלשה ילדים.

– ומקום שבתך?

הוא קרא בשם אחת הערים הקטנות, אחת הפנות החשכות אשר בקרב “הארץ הארורה דמתרגמינן ליטא”.

– ושם אתה יושב? – שאלתי בתמהון, מדעתי את העיר הקטנה מאד הנשכחה מני מסלת הברזל ודרך סלולה. מן המכתב ידעתי כי האיש הדובר בי יודע לשון וחשבון, וגם חוק בית הספר כלה, ומה יעשה איש אשר אלה לו בעיר קטנה, ובנה הוא מוצא שם את חית ידו?

– איזה הרוח נשאך אל העיר ההיא?

– מולדת אשתי היא. הימים הראשונים היו לא רעים. נדה היה לי חמש מאות. אנכי הייתי מנהל הספרים ביער הקרוב אל העיר הקטנה. וכאשר חדלה העבודה ביער ומשרה לא היתה לי עוד הכינותי לי חנות; גם בית קטן היה לי. אבל אתה – רע לי מאד…

– הפרנסה איננה מצויה?

– הפרנסה, באמת אומר לאדוני, איננה מעלה ואיננה מורידה.

הן לפי ההכנסה גם ההוצאה. באתרע דליעול בשרא יעול ירקא… אם איך לחם חטים – יש לחם דגן. אבל עול אחי יסובני.

– ואיה אחיך כי תשא עונם? – שאלתיו.

– לי יש שלשה אחים קטנים ממני. אמי שנתארמלה לקחה את שתי אחיותי ואת בנה הקטן ותלך לאמריקה. הון ועושר לא מצאו שם אבל מחית נפשם מצאו. ארבעתם עושים במלאכה ומוצאים חית ידם. ואת שני אחי הנותרים לקח דודי לארץ ישראל ללמדם עבודת האדמה. האחד עובד שם בפרדס, ולהשני כשרונות טוביםף וישלחוהו המורים להשתלם בלמודים, ועתה יושב הוא בארגנטינא ולומד את תורת עבודת האדמה.

– אחרית טובה תהיה לאחיך – אמרתי.

– כן דברת. אבל בין כה וכה אנכי אסבול בגללם.

–?

הם הלכו – באר לי האיש – הם יצאו מן הארץ עודם נערים טרם מלאו חובת עבודתם בצבא. שלש מאות רובל בעד הגדול שלמתי: הרשות הדריכה אותי מנוחה;את הבית מכרתי ושלמתי את כסף הענושים. בשנה הזאת יבוא תור השני לצאת לצבא, והוא הלא בארנטינא ולא יבוא. אז ינקשו לכל אשר לי. ואנה אני בא והטף אשר ברגלי? לקחתי את המכתב, שהיה שמור אצלי, ובאתי את אדוני…

##ב. שׁוֹכֶנֶת נְאוֹת-דֶשֶׁא

עוד מאתמול החל הרוח לפחת, בלילה הביא ממרחק גשם, וגם בבקר לא חדל הרוח. אוהב אני את רוחות הקיץ, המרבים שאון בין ענפי עצים מלא עלים, ויש אשר לא יטרידוני גם באנחותיהן באשנבי הגג ובסובבן את דלתות החלונות על ציריהן, אני יודע כי אך רוחות קיץ הנה, ואנחותיהן וגם יללתן לא תכאבנה את לבי. הו אך משחקות הנה, ותהי להפך: בחפץ לבב אני יוצא מבית הקיץ אשר אני שוכן בי, ואני עובר את פני השדות המלאים בר אשר סביב ביתי, ואני הולך ותועה יחד עם הרוחות המנשבות עד קצה היער או עד שדרות העצים אשר משני צדי הדרך הסלולה.

כן היה גם היום. יום ערב שבת היום, ורעיתי עיפה לסדר את כל התכונה על יד השפחות והמבשלת, ולכן קראתי לה להתהלך עמדי בין גלי ים הדגן, במקום אשר יפוח הרוח הצח. עברנו שנינו במשעול צר, פלסנו לנו נתיבה בין מענית למענית או על פני גביל השדות ונבוא עד הדרך הסלולה העובר בין משכננו כדרך פרסא אחת. החריץ העובר לאורך הדרך בין שדרות העצים היה מלא ברכת אלהים: עשב ירוק ורך, והאדרת היקרה הזאת כמו קראה לנו בכבוד ובחבה לשבת ולנוח…

ישבנו על שפת העמק הקטן הזה ונדברנו. הן לא תחפצו לדעת על מה ידברו איש ואשה. זה לנו שנים רבות אשר נדבר את דברינו, וכפי הנראה עוד לנו מלים, עוד לא כלינו את הדברים כלם. וכי יבוא איש או מקרה ויפריענו מדברינו לא נשים לב, וכאשר ילך לו האיש מעלינו או יעבור המקרה, אז נשוב אל הדבר אשר נדברנו בו; או יש אשר נשכח כלה את הדבר אשר היה לנו עד אז לענין לענות בו.

מרחוק נראתה אלינו תמונת אדם הולכת ובאה מן העיר, הולכת ומתקרבת אלינו. שמנו לב אל התמונה. עוד מעט והכרנו פני אשה, וכאשר התקרבה האשה אלינו עוד, ונראה כי אמנם אשה זקנה הולכת שחוח תחת סבל שק על גבה. עינינו הביטו לנכח הזקנה ההולכת היא אשה עבריה זקנה מאד, והיא עמוסה שק מלא סבל. על גבה היה השק אשר את קצותיו אחזה בידה האחת;ואולם גם ידה השניה לא היתה ריקה. כד מלאה חלב ושתי ביצים בידה, פארור קטן ונתח חמאה בו תחת זרועה. ובסינור תחיבה חבילה קטנה מלאה טבק להריח בו. היא עברה על פנינו עם כל הכבודה, ובעברה הכירה, כפי הנראה, גם היא בנו כי מאחיה בני עמה אנחנו, ותאמר אלינו:

– חלילה לכם, ילדי, לשום עין רעה עלי – ותורד את שקה ארצה ותשאף רוח.

– אי מזה את, אם-זקנה? – שאלה אשתי.

– אי מזה? מן העיר, מן נהרים.

– ואנה תלכי?

– אנה אלך? למשכן הקיץ, היערה.

– האם שם את יושבת, אם-זקנה, האם במשכן הקיץ את יושבת? – שאלתי.

– אני? האני אשבה במשכן קיץ? למה לי משכן קיץ? אך אלהים חפץ דכאי וישלח בי את האסון ההוא. ואני הולכת… – אמרה האשה ותור בידה על השק ועל יתר הדברים אשר בידה ותחת זרועה.

– ולמי אלה? – שאלה אשתי.

– למי? בשביל השעול,. להשתיק את השעול של בתי – יחלימה הרופא חולים. לולא היה השעול לא היה כל רע.

– האם בתך חולה?

– חולה? מה לכם חולה? היא היתה בריאה וחזקה כמוני, ככל האדם. עץ הדר. אבל האלהים חפץ הוכיחה, ובימי הריונה האחרון שבנה בבית אשר קירותיו נטפו מים, וכאשר ילדה ותחלה בלדתה ויבוא השעול ויחן בכל עצמותיה. כה אמר לי הרופא. הוא נכרי, אדון, אך הוא מומחה.

– השאלה ברופאים?

– עוד תשאלו? הרופאים מסבו לה כוסות רפואה, וכל אשר היה לי בא עד בית המלוה. מה היה לי לעשות? הן יחידה היא לי!… ובימי האביב הגידו ולא כחדו ממני, כי אין כל תרופה למחלתה, רק כי תשב כל ימי הקיץ בנאות שדה ויער. הם אומרים כי אוויר נחוץ לה, כי על האויר להיות צח, כי אז ירף השעול ממנה. ומה היה לי לעשות?

– והיא שוכנת בקצה היער?

– מה היה לי לעשות? נתתי את תכריכי בעבוט, ולקחתי חמשה רובל ושכרתי מאת שומר היער את הבית.

– ואיש אין לבתך אשר יכלכלנה? – שאלה אשתי.

– יש. הוא סנדלר. אבל מלאכה אין, וילך לנוע לבקש לו מלאכה. מכתב ממנו אין. בודאי עוד לא מצא. והיא ושלשת ילדיה עלי הם.

– ואישך את איפה הוא?

–אישי? אישי הוא במקום אשר נהיה כלנו לעת קץ. גם את חפתה של בתי היחידה לא ראה. ואת הקדיש שלו חנכתי וגדלתי אני לבדי.

– האם בן לך.

בן? עין אחת במצחי – זה בני, יאריך אדני ימיו.

– ואיהו?

– הוא חיט, תופר בגדי נשין אחד בעולם. וילך לאדעס. שם נודע הדבר כי יש לו “קול”. ויקחהו ויוליכוהו לפאריז, ושם, בפאריז, יש עיר אחת ואיטליה שמה, ושם הוא לומד לזמר.

– ומה יכתוב לך בנך מ“עיר” איטליה, אם-זקנה? – שאלתי.

– שנה ומחצה לא כתב דבר, מרב דאגה לבני יחידי הייתי אומרת בודאי נואש לחיי, לולא תקפה עליי הצרה הגדולה הזאת – אמרה הזקנה באנחה, ותשלח את ידה אל מול פני היער הנראה מרחוק, – מה לי לדאג לבני, אשר לא אדע מה עמו, בעת אשר לנגד עיני בתי יחידתי, ועלי להצילה אותה ואת עולליה!.. את העוף הרך, את הילד אשר ילדה מסרתי על יד אשה עניה לגדלו. אם תשיג ידה למענו מעט חלב – טוב; ולא – תשים לחם רך בחתיכת בד ותתחב בפיו ומצא לו; ושני ילדיה הנותרים יושבים עמה בבית הקיץ.

– ומה נשמע על אודות בנך?

– בא אלי מכתב. הוא כותב: “אמי היקרה, אנכי פה באיטליה. לו היה כסף בידי כי אז גמרתי חקי בעוד שנה; ובאין לי כסף עלי יהיה לשבת פה שנתים”. אלהים יודע – הוסיפה הזקנה – מה יהיה עמו. אבל בו אני בטוח כי לחמו ימצא. מחטו הטוב יכלכלהו. אבל לה – ותראה אל מול היער – מה אעשה? ברוך אלהים וברוכים האנשים הטובים אשר לא עזבוני. הנה זה השק מלא נדבות אנשי לב, אשר אספתי על פתחי נדיבים. ואני הלא לא הסכנתי באלה. בילה המוכרת בצלים לא התפרנסה מנדבות. בואו נהרים ושאלו לשם בילה מוכרת בצלים ויאמרו לכם כי לא חזרה מעולם על הפתחים. אבל מה לעשות, אם כה חפץ אלהים? הוא צדק ומשפטו צדק…

ג. רַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה.

בית הקיץ אשר לנו איננה בארץ חמדה טובה שהנחיל אדני לאבותינו, והמקום אשר הוא עומד עליו איננו זב חלב וחמאה. הארץ היא במעלה הדניפר, הנהר אשר מעודו לא ראה חוזה ונביא. ואולם אור שמש שפוך לרוב על פני כל הככר הגדול הסובב את ביתי, והיער הגדול מלא אויר נותן ריח זפת יבשה, והאדמה מכסה כל עשב וירק רך עד מאד, ויתושים וזבובים יזמזמו כל היום, ותכלת השמים והעבים אשר עליהם נשקפים בתהום הנהר הגדול השוטף לרגלי שפתו הגבוהה במקום נבנה הבית. והערבים והלילות מלאים חם נעים ודומית עולמים מסביב, וכל החיים מלאים נעם ורך ושירה וחזון…

ואולם חמאה וחלב לרוב אין.

ובעבר הנהר ישבו מעולם אבות אחד היהודים, ולכן גם היום רק יהודי אחד יושב שם וליתר אחיו בני עמו אין הזכות להתישב שמה. ובשבת היהודי יחידי בקרן בן שמן נחלתו שפר עליו, כי אנחנו הלא יודעים את שפת הדניפר השמאלית: כר דשא משתרע לכל מלוא עיני הצופה, משתרע למולו ומשמאל ומימין הרחק, הרחק מאד, עד אשר יתארך ויגע קצה המרחב בזר היערים והיו כמסגרת עגולה לכל תמונת האחו על דשאיו ועל חורשיו הקטנים ועל הבצות הנראות זעיר שם וזעיר שם. מזרע שדות אין שם, אבל תחת זה יגדל וירב שם הדשא הטוב, שארית מי הנהר הרבים בימי האביב, ושם נבנה גם בית המלאכה לאסוף שחת ולדחקו הדק היטב במועקה ולהעבירו לכל המקומות אשר חיל הרכב והפרשים חונה שם. והבית גדול, ומספר הפועלים רב, וצרכי הפקידים מרובים, ויהודים מתחרים אין, והפרנסה מצויה, ושחת לרוב ומרעה לבהמות טוב מאד, וחלב וחמאה די והותר לכל קונה.

ואולם בביתי אני החלב וחמאה אין…

ותלך אשתי לעבר הנהר אל יהודי היושב שם לדבר עמו כי יספיק לנו חמאה די מכלת ביתי בימי הקיץ; וכאשר ראיתי מקצה היער את אשתי עוברת את הגשר הגדול הנטוי על פני הנהר קראתי אליה וארחתי גם אני לחברתה.

בבית היהודי היינו אורחים נכבדים עד מאד. עקרת הבית הראתה לנו כל טובה, את כל מכשירי המחלבה אשר לה, ואמנם נוכחנו כי הכנת החמאה טובה ונקיה. הכל היה יפה וטהור, כי על כן פרנסת האיש היתה ברוח, וגם נראה כי המצא ידו לחשוך ליום רע איזו אלפי רובל.

העסק נעשה, והאיש ואשתו הלכו לשלחנו. האשה שמחה לקראת המקרה ללכת לשוח מעט, ואולי גם לדבר עם אשתי על דבר מצבה. היא היתה הרה, ובמצב כזה רב ענין לכל אשה להתיעץ עם בת מינה. הנשים הלכו לפנינו ואנחנו הגברים אחריהן. הוא השתדל לבאר לי את כל פרשת בית מועקת-השחת. נוכחתי, כי אם אמנם נולד במקום הזה ולעיניו ירו את אבן הראשונה לבנות בית המלאכה, בכל זאת אין בן “עם-הסוחרים” הזה יודע אף ראשי פרקים, ואפילו ידיעת בי רב בצד המסחרי של העסק הגדול המתכלכל לעיניו. הוא יודע את כל האנשים והפועלים והפקידים. יודע את מדרגת אמונתם ואת מעמד הונם, שומע גם מלים אחדות בשפת בריטניה – האנגלים הם אדוני בית המלאכה – אך העסק, המסחר זר לו. – בכל השיחה עם ההולך עמדי לא היה לפני כל ענין וכמעט לא שמתי לב אל הדובר בי; ולעומת זה לקחה אזני מן הדברים אשר נדברו הנשים ההולכות לפנינו.

– מאין באה אליך זאת? – שמעתי את אשתי שואלת.

– מימי הלידה האחרונה. עוד בימי ההריון העיד בי הרופא לקרוא למילדת, אבל חמותי לא נתנה. היא אמרה: הן את ארבעת ילדיך ילדת בעזרת הזקנה, והמה טובים ובריאים, – ולמה לך מילדת?

– ואת שמעת ולא קראת למילדת? – שאלה אשתי בתמהון.

חמותי לא קראה… דם רב יצא… ומני אז הכיתי במחלת לב.

–והאם שאלת ברופאים?

– שאלתי. הרופאים אמרו לי כי צפויה אני תמיד אלי מות, יען כי לבי חלל בקרבי. אבל מה לעשות? הם אסרו עלי… אבל הלא רואה את…

ואם אסרו עליך, מדוע אפוא את?.

– מה לעשות? האמנם חפצה אני לרדת קבר בת שלשים ושלש? גם אלף רובל הייתי נותנת לו העלו ארכה למחלת לבבי.

אבל הרופאים אסרו, ועליך היה להזהר… הוכיחה אותה אשתי.

להזהר… איזה הדרך?.. בעלי צנוע וירא אלהים… מה לי לעשות?

הנשים השפילו את קולן בדברן. אולם גם האיש ההולך עמדי הרגיש, כפי הנראה, כי איננו שומע בקול שיחתו, ויחדל לדבר, ויט גם הוא אזנו לשמוע אל דברת הנשים. אז שמענו שנינו את אשתי מדברת קול עוז:

– הפעם הזאת יעזרך אלהים. ואולם לימים הבאים חלילה לך לעבור את מצות הרופאים. אל תשימי לב אל איש!..

– גרונה! – קרא הבעל אל אשתו בקול נגיד ומצוה – הביתה! עת לשוב הביתה!

וישובו.

(ספור)

א.

הלל היה מן הילדים אשר השתדלו לבוא אל החדר מן הראשונים, עוד בטרם התאספו המורים ועוד טרם החלו הלימודים. הוא היה קם בבקר השכם בעת אחת עם אחיותיו הגדולות, לבש את בגדיו ויתרחץ ויאכל את העגילים המשוחים חמאה, וישת את כוס התֵּה, או את כוס החלב אשר נתנו לפניו, ויצא יחד עם אחיותיו ללכת אל בתי הספר. הן, האחיות, הלכו להן אל הגמנזיה, והוא הלך לדרכו, אל בית ספרו, אל החדר המתוקן, במקום אשר ילמדוהו עברית בעברית.

וכבוא הלל אל החדר כבר מצא שם ילדים אחדים. שמעון חיקין, – לא שמעון של המחלקה הגדולה, אך שמעון הקטן, הלומד עמו במחלקה אחת, – היה תמיד הראשון לבוא אל החדר. כי אבותיו גרים בבית הקרוב, הנשען אל חצר החדר, וכאשר היתה הגדר המבדילה בין חצר לחצר פרוצה, היה שמעון הולך אל החדר לא מעבר פני הרחוב, רק דרך הגדר. האחים אליעזר ושמואל גם המה כבר היו בחדר, כי בשבוע העבר ילדה אמם בת, ולכן מהרה המשרתת אשר בביתם לשלח אותם מן הבית החדרה, למען ישקט הבית. וגם יעקב כבר בא. הוא יתום, כי אביו מת עליו, והוא הולך בבקר בבקר אל בית התפלה להתפלל “קדיש”; וכאשר יגמרו את התפלה יבוא אל החדר.

הלל שמח מאד, כי מצא את חבריו אלה בבית הספר, כי בפיו היתה חדשה חשובה, וימהר לספר להם.

– לי צפור, – קרא הלל שמח,

– איפוא? הראה נא! קראו הילדים.

– לא פה, לא בידי, אך בבית. צפור חיה!

– מי קנה לך? – שאלו הילדים.

– איש לא קנה, רק צדנו היום בבקר צפור – ענה הלל.

– היום? איך צדתם?

– לא אנחנו צדנו את הצפור, אך המשרתת; היא פתחה בבקר את החלון אשר בחדר האורחים ותעף הצפור אל החדר. אז מהרה המשרתת ותסגור את החלון, ותקרא אלינו לראות את הצפור. כלנו מהרנו רצנו אל החדר, והנה אמת הדבר: צפור קטנה חיה מעופפת על פני כל החדר, ותעף גם אל חדר האוכל. רדפנו אחרי הצפור גם אל החדר ההוא, וגם דוד וגם שמעון הקטן מהרו לרדת מעל מטותיהם, וערומים ויחפים באו אל חדר האכל, וירוצו לראות את הצפור בעופפה. הצפור התיצבה על ראש הארון ותבט אלינו. ונתן לפניה אוכל על השלחן, אך לא ירדה מעל הארון, כי יראה מפנינו. ואולם כאשר יצאנו כלנו מן החדר ירדה הצפור על השלחן, ואנחנו ראינו אותה מרחוק מלקטת בחרטומה פתותי לחם, וגם מים ¹שתתה מן הקערה.

התדע הלל? – אמר שמואל – הנה לי כלוב; נשים איפוא את הצפור בכלובי, והיתה הצפור לשנינו.

– ובביתך יעמוד הכלוב עם הצפור? – קרא הלל בשאלה. – תודה לך! – הוסיף בלצון.

– לא, יעמד הכלוב בביתך, אך שנינו נכלכל אותה, נאכילה לחם ונשקה אותה יום יום מים, – אמר שמואל.

– המשרתת אמרה, כי הצפרים לא תאכלנה לחם רק זרעונים – השמיע הלל.

– אם כן – ענה שמואל – נשיג זרעונים.

– שמעו! – קרא יעקב – בחנות אמי יש זרעונים הרבה; אנכי אבקש מאת אמי זרעונים ואתן לכם, ולי גם לי יהיה חלק בצפור. הטוב?

– טוב! – קרא שמואל בשמחה

– לא! – אמר הלל – לא לשלשתנו לבד, אם גם לאחיותי ולאחי הקטנים.

– טוב! – ענו שמואל ויעקב.

ב.

לעת הצהרים הביאה המשרתת, אשר לאבות הלל, ארוחה להלל לאכול. הוא מהר לשאול את פיה על דבר הצפור, אך המשרתת לא הגידה לו מאומה, ואך האיצה בו, כי ימהר ויאכל את ארוחתו, באשר אליה עוד לשאת אוכל גם לאחיותיי, ולא תוכל לשבת הרבה פה ולדבר, מאד היה חפץ הלל לדעת את כל אשר הצפור עושה עתה בביתו, גדולה מאד מאד היתה תאותו ללכת עתה, אחר הארוחה, לראות את הצפור בעופפה; אבל הוא ידע, כי אחר הצהרים יוסיפו ללמוד. ולכן חכה בכליון עינים עד אשר תבוא השעה הרביעית, ואז ילך הוא ושמואל ויעקב לראות ולהשתעשע עם הצפור, כי כן נדברו שלשתם בעת ההפסקה הגדולה.

וכן היה. אך הודיע המורה, כי השעורים כלו, והילדים יצאו בחפזון ובמנוסה מאת החדר, נלוו הלל ושמואל ויעקב ללכת יחדיו. המה הלכו בראשונה אל בית שמואל, לראות את הכלוב אשר אמר. הכלוב היה ישן מעט שבור ורעוע. גם דלת לא היתה לו. ואולם החברים התיעצו וימצאו עצות לתקן את פרצי הכלוב. שמואל יעץ לסגור בניר את בדקי הכלוב, במקום אשר נפרצו הקנים. ואולם הלל לא הסכים לזה, כי ירא פן תקרע הצפור את הניר ותתפרץ החוצה ותברח.

– גם יהיה חשך בתוך הכלוב – אמר יעקב – אם נסגר את הפרצים בניר.

ומה לעשות? – שאלו הלל ושמואל.

– נקח שבטים לחים ודקים, ונשים אותם בחורים, ונתקן את הכלוב.

– טוב מאד, – קרא שמואל. – גם דלת חדשה נוכל לקלע מן השבטים הלחים אשר נכין לנו,

– בודאי! – קראו יעקב והלל.

ויקחו את הכלוב וילכו. ויסורו גם אל חנות האלמנה, אם יעקב. ויבקש יעקב מאת אמו מעט זרעונים, ותתן לו מלוא הקמץ, ויקחו את אשר בידם, ויבאו ביתה הלל אל הצפור.

ג.

המה אך דרכו על מפתן הבית, והנה דוד אחי הלל הקטן, רץ לקראות ועיניו מלאות דמעה.

– הצפור מתה! – קרא הילד ויתן בבכי קולו. – מתה הצפור.

הנערים נבהלו מאד, וימהרו לבוא הביתה, וישאלו: איפה הצפור?

מתה, כבר מתה הצפור; החתול הרג אותה! – ספר חיים-שמעון העולל, וגם הוא אחי הלל הקטן בבית.

– איה הצפור, איה? – קרא הלל בקול בכי.

– הנה היא! – ענתה המשרתת – אך זה רגע מתה. החתול, החתול – השד יקחנו!

– ואיך היה הדבר? – שאל הלל את פי המשרתת.

– הלא תדעו את החתול של שכננו. והנה הלך חיים-שמעון ויעזוב את הדלת פתוחה. ויבוא החתול הביתה, וירא את הצפור, ויארב לה; והיא לא ידעה להזהר, ויטרף אותה. דוד ראה את החתול מתנפל על הצפור, ויקרא קול גדול, ואני מהרתי לבוא ואגרש את הטורף הרע והצלתי את הצפור. אבל היא התהפכה פעם ושתים, ותנער בכנפיה הקטנות ותצפצף פעמים אחדות – ותמת… הנה היא. עוד חם לבה בקרבה.

נהרג את החתול! – קראו שמואל ויעקב.

בודאי! – קרא דוד הקטן, אשר זאת המלה היתה תמיד רגילה על לשונו – בודאי נהרג את החתול.

ועיני הלל היו מלאות דמעה. הוא זכר את הצפור בבקר, בעת אשר היתה עוד חיה ושובבה, ותמהר לעוף על פני כל החדרים רגע ירדה על השלחן, ורגע עלתה על ראש התנור, או על פנת הארון. ועתה עיניו תחזינה את העליזה הזאת שוכבת מתה מבלי כל רוח חיים; ויגדל כאב לבבו מאד.

– בן מות הוא החתול! – קראו הילדים עוד הפעם.

הלל לא ענה דבר. מה בצע אם יהרגו את החתול, והצפור לא תחיה עוד…

– אקחה את פגר הצפור ואשליכנו החוצה, – אמרה המשרתת – למה יתגולל פה על החלון ויבאש?

– אל תגעי בה! – קרא הלל נרעש מאד, ויתן קולו בבכי.

– ומה תעשה בה? – שאלה המשרתת.

– אנכי אקברנה – ענה הלל.

ד.

גם שני החברים, שמואל ויעקב אמרו כי לא יוכלו להשליך את נבלת הציפור החוצה ואך לתת לה קבורה. וגם הילדות, אחיות הלל, בשובן מבית הגימנזיה התעצבו מאד אל לבן על הצפור המתה, וגם הנה אמרו טוב לדברי הלל לקבור את הצפור בכבוד.

והילדות תפרו בגדי בד, שק לבן קטן, וישימו את הצפור בתוכו. והלל ודינה אחותו הלכו ויבחרו להם מקום לחפר קבר שם לקבר את הציפור. הלל חפץ לכרות את הקבר בפנת החצר, למען לא ירמסוהו אחר כן האנשים העוברים תמיד בחצר. ואולם דינה מצאה את המקום הנסתר הזה לא טוב, פן תבוא אחת המשרתות ותשפך שמה מי שופכין ותשים את קבר הצפור לתועבה. ולכן בחרה דינה מקום לקבר הצפור תחת עץ רענן אחד אשר על יד מבוא-הכבוד.

הלל ושמואל ויעקב הלכו ויכרו את הקבר במקל וביד ויבאו ויגידו כי הקבר כבר חפור. אז לקחו קרש קטן ויתנו עליו גוית הצפור לבושה בגדי הבד, אשר תפרו הילדות, והלל ושמואל נשאו בידיהם את הקרש, וילכו הלך וזמן שיר-אבל, מן השיר אשר קראו ב“עולם-הקטן”:

זמיר, זמיר,

אהה כי מת;

עבר היום

עברה העת –

לא עוד תלקט

פתותי הלחם

לא עוד תרקד

עלי השכם

לא עוד תביט

סביב סביב

ומלוא עיניך

הוד וזיו.

אחרי הנושאים את הגויה הלכו כל הילדות, וגם דוד וחיים-ושמעון הקטנים, וגם המשרתת הלכה לראות את מעשי הילדים.

התהלוכה באה עד הקבר, ויורידו הלל ושמואל את הקרש ואת הגויה וישימו על הארץ. והנה החתול של השכן עובר, שמואל ויעקב מהרו לרוץ ולרדף אחר הטורף, אך לא השיגוהו, וישליכו בו אבנים מרחוק וישובו אל הקבר. דינה הורידה את הצפור אל הבור הקטן אשר חפרו הילדים, וימלאו את הבור עפר, ויקימו גל עפר ממעל, וישימו שם ציון.

ויתאבלו הילדים כל היום ההוא על הצפור כי מתה.

נדפס בעתון הילדים “עולם קטן”, שנה שניה גליון מ"ב.