רקע
אלישבע
סמטאות
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: הקיבוץ המאוחד; תשס"ח 2008

 

1: באישון לילה

דניאל רוֹיטֶר שב הביתה קרוב לשעה הראשונה אחרי חצות הלילה. בחדר היה חושך, ובתוך החלל האפל נשמעו מכל הפינות נשימות כבדות ונחירות של ישֵׁנים. מרוב הקולות האלה היה נדמה כי חלל האוויר בחדר מלא כולו איזה יצורים קטנטנים הרוחשים בלי הרף. היה מחנק.

הוא גישש באפלה, מצא את דרכו אל השולחן העומד באמצע החדר, וישב על־ידו כמו שהיה, לבוש במעילו. גם אור לא העלה, שלא יעיר מישהו מן הישֵׁנים. עייפות גדולה, אשר לא הרגיש בה קודם, תקפה אותו פתאום, וישב נשען אל השולחן, באין חפץ וכוח לתנועה כלשהי, ולמרות החום התעצל גם לפשוט את המעיל. הקשיב לקולות הנשימה: זו החרישית והאיטית, של קלרה אשתו השוכבת על המיטה הרחבה אשר בפינה הרחוקה; זו הבינונית, של אחיו הצעיר יונה, המוטל לימינו על־גבי ספה קרועה ובלה; והעולה על כולן, זו של המשרתת הכפרית, שיצועה על הרצפה מאחורי תנור הלבֵנים הקטן, קול נחירה כַּבּירה, מעורב עם קולות שריקה משונים… היה נדמה לו שכל הקולות האלה מפריעים לו להירגע ולהתרכז, ומשום כך נודדות מחשבותיו עצלוֹת ומסובכות.

זו הפעם השלישית ביקר היום באספה של אגודת סופרים קטנה. הכניסו לשם הסופר הרוסי מיטרוֹפָנוֹב – לשֵׁם מה, ודאי לא ידע גם הלז בעצמו. למיטרופָנוֹב היתה סגולה להתקרב ולהתרועע תיכף־ומיד עם כל בן־אדם חדש הנפגש לו בדרך; בהתוודעו לדניאל במקרה, לפני זמן־מה, החליט תיכף כי חביב הוא עליו מאוד וראוי לחֶברתו, והתחיל להזמינו פעם אחרי פעם: היום לבית־שיכר, לשתות יחד בקבוק או שניים – זה היה עניין ראשון וראשי בשבילו – ומחר לביתו, ומחרתיים לאספת הסופרים, אשר “מתאספים שם אנשים הגונים מאוד, ולא מן הטפשים ביותר, חביבי”…

באספת הערב קרא מישהו את מאמרו, מאמר ביקורת על המשורר המנוח פּוֹלוֹנסקי, והקריאו גם שירים, ושוחררו על “קוֹנְקוּרְס המשוררים” העתיד להיות בקרוב… כל זה היה “די משעמם”, כפי דבריו של מיטרוֹפָנוֹב; ובכל־זאת מצא דניאל משום־מה סיפוק ועונג בזיכרונותיו המבולבלים על הערב שעבר, ולא התחרט על שבילה שם שעות אחדות. הכל בגלל זה שהפעם ישבה על־ידו, וגם לא זזה ממקומה כל הערב, המשוררת הצעירה לְיוּדְמילה וִיבְיֶן. לפעמים דיברה אתו בקול נמוך בשעת השיחה הכללית – דברים של מה־בכך, שיחת־חולין רגילה על ענייני תיאטרון וספרות וכדומה, דברים מתנדפים מן הזיכרון תיכף אחרי כלות הדיבור, אך עצם הד קולה שנשאר בלבו העיר בו איזה רגש של הנאה עמוקה, חשאית. קולה היה עמוק ולא רם, ועדיין הרגיש בו, כשם שהרגיש – כך נדמה לו – בריח הבשמים הדק הנודף ממנה. גם פניה ניצבו לפניו בתוך האפלה: פנים ארוכים, חיוורים־שזופים, מאותו טיפוס שנוהגים לקרוא לו “מצרי”. שערות שחורות־כחלחלות, חלקות, ירדו וכיסו את שתי רקותיה. ובתוך הפנים ה“מצריים” נראו עיניה המאירות, הכחולות־ירקרקות, מוזרות ובלתי־צפויות לגמרי. היה נדמה כי יש להן אותו ברק קריר אשר לאבן־החן הירקרקה כגון מי־הים, שהיתה תלויה על צווארה, בקצה שרשרת דקה, ואצבעותיה הארוכות, העדינות, טיפלו והשתעשעו בה תמיד בתנועה רגילה, בלתי־פוסקת. כל מראֶה היה זר בעיניו, ובו־בזמן היתה מלבבת ומושכת בזרותה.

את שיריה האחדים אשר קרא פה־ושם בירחונים, וגם בספר אחד קטן שהראה לו פעם מיטרוֹפָנוֹב, זכר היטב. רובם היו קרים, משוכללים ומעובדים במשבצת מלים יפות, ובעיני דניאל היו מין צעצועי חרוזים יקרים ובלתי־מועילים. לפעמים אמנם הורגשה בשם גם איזו תמימות מוזרה, כמעט ילדותית, ואז קיבלו צורה של זֶמר חרישי אשר מזַמר לו בן־אדם מתוך בטלה, באין מקשיב לו; אבל עצם התמימות והצניעות שבהם הגיעו לעתים קרובות עד לידי הגזמה, ונדמה כי גם זה פרי עמל רב, סגנון שירה מקובל מתוך כוונה. שיר אהבה לבבי, שיר רגש גלוי וחופשי מכל מעצור, לא זָכַר בין כל יצירותיה, והדבר הלם באמת את המשוררת הצעירה עצמה, את פניה הרצינים על־פי־רוב, את בת־צחוקה המרפרפת, המעלימה כביכול איזה דבר.

במקרה נחרתה בזיכרונו של דניאל השורה האחרונה של אחד משיריה, אשר נדפס לא מזמן בחוברת ירחון:

“והנני קרה כשמש הסתיו”…

אולם כל זה נדמָה רחוק וזר עכשיו, בשבתו בחדר האפל, המלא את רחשי הלילה.

סוף־סוף הכריחוֹ החום לפשוט את מעילו, והשליך אותו כלאחר־יד על השולחן. נשמע צלצול זכוכית קל, ואחריו קול נפילה אטום – כוס נפלה מהשולחן על השטיח שמתחת. דניאל עצר את נשימתו. לעזאזל! אולם איש לא הקיץ, והנשימות השונות מתוך השינה נשמעו כמקודם.

לא היה לו שום חפץ לישון. למרות לֵאוּת גופו הגדולה, היה רוחו ניעור ונרגש ביותר אחרי ישיבתו המאוחרת. רגע חשב: מה טוב היה עכשיו להדליק את המנורה, לשבת אל שולחן־הכתיבה ולהתעמק בעבודה, לכתוב ולכתוב עד עלות השחר המאוחר, למחוק ולחזור ולכתוב, לעמוד רגע ולעבור על מה שכתב, ושוב לחזור ולכתוב… הנה סיפורו החביב, אשר התחיל עוד לפני שנתיים, ואשר כָּלַל בו כל־כך הרבה מאישיותו ומגנזי־נפשו, מונח במגירת השולחן, וידו לא נגעה בו כמה זמן…

אך מיד חזר בו מדעתו. האם אפשר? תיכף תתעורר קלרה ותתפלא ותחפוץ לדעת מה הוא עושה פה בלילה. וגם הנחירה הכבדה של אותו נָטָשָׁה הכפרית, המוטלת על יצועה שם בפינה – האם תניח לו להתרכז ולהתמכר כולו לחוט מחשבותיו? ועֵת שקם מכיסאו, מרוגז ומדוכא, זכר את דברי ליוּדמילה וִיבְיֶן, שאמרה לו הערב בין שאר הדברים:

  • אני מחברת את שירַי על־פי־רוב במקומות ובסביבות הכי משונים: בשבתי בקרון הטְרָם, למשל; בעומדי בתור לפני קופת תיאטרון, וגם, במחילה מכבודו, בבית־המרחץ!

שקר בפיה, החליט דניאל, ומשום־מה גם כעס עליה. מתחפשת להיות אוריגינלית! במציאות ודאי יש לה שולחן־כתיבה קטן, מסודר ומקושט, עם כל־מיני צעצועי אמנות עליו, והיא יושבת שעות רצופות ועוֹמלת ומעבדת את חרוזיה היפים בזיעת־אפה!

אז רווח לו קצת. נאנח אנחה כבושה וניגש אל המיטה בגששו באפלה, והתחיל להתפשט בזהירות, שלא להעיר את קלרה משנתה. בעומדו סמוך למיטה, שמע את נשימתה האיטית, המדודה, והרגיש גם בגופה הבריא, הפורח ברעננותו כשהוא מוטל על־ידו. פתאום נתמלא לבו רגשי חיבה והכרת־טובה לאשתו, שהיתה לו חברה נאמנה במשך כמה שנות חייהם המשותפים.

אכן בת־חיל היא קלרה שלי! אף אחת מן ה“פַּיְטָניוֹת” האלו לא היתה יכולה לעשות חלק עשירי ממה שעושה קלרה בשבילי!

שטוף אותו הרגש החם עלה על משכבו ושכב על־יד קלרה, אולם לא העז לגעת בה בנשיקה, פן יפריע את שנת מנוחתה. אבל היא כבר הרגישה בקרבתו, ובתוך החושך נשמעו תנועתה הקלה וקולה האטום במקצת אחרי השינה:

  • דניאל? המכבר שבתָּ? השעה ודאי מאוחרת?

ומוזר הדבר: כיון שהפריעה את דממת הלילה בדבריה הנאמרים מתוך פיהוק, הרגיש דניאל כי הרגש החם מתנדף מלבו ולא נשאר אלא מעֵין רוגז כמוס ואי־מובן לו־לעצמו. עָצַם את עיניו והשתדל להירדם מבלי לענות לדבריה. אבל גם גופה המורגש בקרבתו נדמָה לו עכשיו כבד וגדול יותר מדי, וכאילו ניטל ממנו אוויר לנשימה.

עברו רגעים אחדים ושוב נשמע קולה של קלרה:

  • דניאל?…

  • המ?

  • הנך יודע שאפסו אצלנו העצים? עוד יספיק למחר, לא יותר… מה לעשות? אילו היה כסף, הייתי קונָה מחר בשוק…

  • כסף אין לי, רטן באי־רצון, והיה לו אותו רגש כמו תמיד ברגעים כאלה, של מי שנאשם וכועס פי־שניים מתוך הכרת אשמתו.

  • וכי מה לעשות? חזרה ואמרה קלרה.

  • קחי אצל יונה… לו יש.

  • “לו יש”! רֶטֶט של כעס נשמע בקולה של קלרה, אשר נתפכחה כבר לגמרי. על מה אתה חושב? הן יודע אתה כי עליו לשלם בעד לימודיו בימים האלה, וגם ספרי לימוד חדשים נחוצים לו. וגם…

דניאל הפסיק את דבריה.

  • נו.. טוב. אבקש שייתנו לי למפרע בעד השיעור. יהיה כסף. הִנָךְ שבעת־רצון?

קלרה נשתתקה, אבל היה ניכר שלא נרדמה שוב, ורגשי התמרמרות תוססים בה. גם הוא לא יכול לישון. שכבו דומם, זה על־יד זו, ודממת הלילה הכבידה על שניהם.

 

2: שיחות חולין

למחרת האספה התעורר לְיוּדְמילה וִיבְיֶן משנתה בשעה מאוחרת מאוד. היום היה אפור, וחלון החדר פנה אל סמטה צרה, אשר שתי שורות בתים גבוהים האפילו עליה, ובחדר היה אור כהה וקלוש מאוד, כבשעת דמדומים. בחצי־אור זה נראה אי־הסדר שבחדר משונה ביותר: שמלת מני שחורה, שלבשה אמש, צנחה מהכיסא והיתה מוטלת על הרצפה, והיתה לה דמות של איזו חיה רובצת. כוס חלב מלאה־למחצה עמדה על השולחן, על־גבי ספר שירים פתוח, וחצי גלוסקה על ידה. מסביב למיטה, על הרצפה, הלבינו זנבי סיגריות אחדים.

ליוּדמילה שכבה פרקדן, זרועותיה החשופות היו שלובות מתחת לראשה, פניה היו חיוורים, ועיגולי תכלת נסתמנו מסביב לעיניה. זמן רב שכבה בלי־נוע, אחר־כך התרוממה קצת, לקחה ספר שהיה מונח על הכיסא והתחילה לדפדף בו. בו־ברגע דפקו בדלת.

ליוּדמילה העיפה את מבטה אל השעון הקטנטן התלוי על הקיר למראשותיה: היה רבע אחרי שתים־עשרה, שעה “מוקדמת” מאוד בשביל ביקורים. אך כאשר דפקו שנית, משכה בכתפיה, כיסתה קצת את זרועותיה ואת צווארה בשמיכה, וקראה:

  • בבקשה!

הדלת נפתחה קמעה, וצעירה בעלת קומה לא גבוהה, לבושה מעיל של חוץ, נכנסה ועמדה אצל הדלת כמפקפקת.

  • אני מפריעה?

  • אָה, נינה! קראה ליוּדמילה לקראתה בהבעה של שמחה בלתי־מעושׂה. לא, אין דבר! היכנסי־נא. מה קרה לך כי השכמת לקום היום?

זאת היתה “חבֶרתה־למלאכה” הצעירה, נינה בֶּרג, משוררת מתחילה, ובו־בזמן תלמידת ה“אינְסְטיטוּט העליון לספרות היפה”. באה לכרך לפני שנה ונזדמנה לליוּדמילה בביתו של מיטרוֹפָנוֹב, שאשתו היתה חבֶרתה ובת־עירהּ. דבר־מה היה בה שמשך אליה את לבה של ליוּדמילה: אולי הרעננות שבפניה הפשוטים, הסגלגלים; אולי אור עיניה השחורות, הקורנות, או ההתעוררות הפנימית הכבושה שנרגשה בכל תנועת גופה הקטן, הבריא; ואולי חִנהּ היותר גדול, שלא הכירה בו בעצמה, היו חיוכה ואופן דיבורה המיוחדים־במינם. לשניהם היתה הבעה אחת: נראתה בהם צניעות גדולה, גם מעֵין ביישנות, ובו־בזמן היה נדמה כי שניהם מכסים על איזו חוצפה יתרה, ולא היה אפשר להבין אם מרוב צניעותה ותמימותה היא לובשת צורה של חוצפה זו, או להיפך, הביישנות המעושׂה עצמה מכוּונת אצלה רק לשם התרסה. אבל גם לא היה אפשר שלא לשים לב לסגולות האלו ושלא להתלבֵּב.

היא ניגשה אל הכסא העומד על־יד המיטה, ישבה והתחילה להתיר את כפתורי המעיל באצבעותיה האדומות, הקפואות מצינת החוץ. לבוש אחר עוד לא ראתה ליוּדמילה אצלה, וכנראה גם לא היה לה אחר: תמיד אותו מעיל הסתיו הבלה, המשמש לה גם בגד של חורף, ואותה המצנפת הכחולה בדוגמת בֶּרֶט, אשר אָבדה צורתה מפני רוב השימוש.

כשחזרה ליוּדמילה על שאלתה – כי ידעה שבאותו “מעון המתלמדות”, אשר שם מצאה לה נינה מפלט אחרי בואה העירה, לא נוהגים לקום לפני אחת או שתיים – השיבה נינה בחיוך:

  • עסק היה בלשכת האינְסְטיטוּט. בעל־כורחי היה עלי לקום. קצת כואב הראש. אתמול הלכנו לישון… אחרי שש כמדומה.

  • כל כך?! מה עשיתם כל הלילה? היה שמח?

  • אותו דבר… הבחורים מן הסטוּדיָה התיאטרלית, את יודעת, אלה שבקומה השנייה, חֶברָה הגונה הם. אתמול היו אצלנו… התעסקנו בהיפנוזה, מעניין… את לא ניסית מעולם?

  • לא. וכי מה, מעשי־כשפים במקצת?

  • פשוט… יש רגעים מעניינים… רגש מוזר של השתעבדות גמורה… רושם חדש לגמרי.

ליוּדמילה שתקה רגע.

  • מה עוד יש חדש אצלך?

פניה של נינה התאדמו פתאום, והמבוכה בקולה ובחיוכה היתה הפעם בלתי־מעושׂה:

  • יש חדשה באמת, וגם… קצת חשובה. אתמול נארסתי לאיש…

  • האוּמנם? מזל טוב לך! אבל כיצד נעשה הדבר? כמדומה שהיה… גמור. האם השלמתם ביניכם?

נינה השפילה את עיניה.

  • ל ־ לא. זהו אחר…

ליוּדמילה קימצה את שפתיה כאילו רצתה לתת בהן קול שריקה מרוב תימהונה.

  • מה את שׂחה?! לא בּוֹריס? אז מי הוא המאושר?

  • אחד… פשוט, אחד מהם… סיפרתי לך פעם כמדומתני…

  • אבל מתי הספקת?

נינה התחילה לבאר באופן הדיבור המקוטע המיוחד לה, כמו על דבר שלא כדאי להרבות דברים עליו:

  • דבר־מה היה בינינו גם קודם. לפני ימים אחדים כבר הבטחתי להתחתן אתו, אבל אחר־כך חזרתי מדעתי. והנה אתמול באנו עוד פעם בדברים, והדבר הוחלט.

  • את שמחה?

נינה חייכה.

  • ודאי שכן. והוסיפה אחרי שתיקת רגע, באותו טון ממש, כאילו הדבר שייך לעניין:

  • חדר מיוחד יש לו.

  • כלומר?

  • כלומר, לעת־עתה אין עדיין. אבל יש אפשרות להשיג חדר בשביל שנינו, זאת הבטיחו לו בהחלט. הדבר הזה… קצת השפיע…

  • בגלל חדר מיוחד הנך מוכנה להתחתן?

  • לא, השיבה נינה בחשיבות, מובן שלא בגלל החדר בלבד. יש עוד הרבה בינינו… ובכל־זאת, אודה: כל־כך מאסתי בחיים במעוננו, שהרעיון הזה, לגור בחדר שכולו ברשותי, גם כן פעל עלי. אינך יכולה גם להבין.

ליוּדמילה הקשיבה וניענעה קצת בראשה לדברי חבֶרתה.

  • כך, כך… העיקר הוא החדר, והבעל בתור הוספה? אָה, נינה? היא צחקה, ונינה ענתה לה גם כן בצחוק.

  • לאו דווקא. הוא גם כן מעניין ונחמד… ואוהב אותי עד מאוד…

ליוּדמילה החליטה סוף־סוף לקום. ישבה על המיטה והתחילה לגשש מסביב לה בחַפּשַׂה את הגרביים, ושאלה כאילו דרך־אגב:

  • חתנך הוא… רוסי?

נינה ענתה מתוך מצקת עַרמוּמית:

  • לא. יהודי.

  • וההוא… הקודם? הלוא גם כן היה יהודי.

  • גם כן… מה את צוחקת?

ליוּדמילה הספיקה בינתיים למצוא את הגרביים והתחילה למשוך אותם בעצלות על רגליה.

  • לא כלום… אצלכם, בין התלמידים לספרות ואמנות, הלוא הרוב יהודים. בעלי כישרונות… אבל, נינה, מה איפוא יישאר לרוסים המסכנים אם אלה יחטפו להם תמיד את מיטב צעירוֹתינו?

צחקה גם נינה.

  • מה אכפת לי? והאם מועטים הרוסים שחוטפים להם בְּנות יהודים יפות? מיטרוֹפָנוֹב, למשל… היתה לו אחת…

  • אגב, שאלה ליוּדמילה בעודה עומדת ומתלבשת בלי חיפזון, אצל מיטרוֹפָנוֹב היית בזמן האחרון? מה שם אצלו?

  • מזמן לא ראיתיו, ענתה נינה. קמה ממקומה, ובגשתה אל שולחן־הכתיבה, התחילה לחפש עליו דבר־מה. ליוּדמילה הרגישה בתנועתה.

  • את רוצה ודאי לעשן? תסלחי לי: לגמרי שכחתי. שם, בקופסה היפנית.

נינה לקחה לה פַּפּירוֹסָה, הציתה אותה, העמידה את שני מרפקיה על השולחן ועישנה בתיאבון. ליוּדמילה ישבה על המיטה לבושה למחצה והציתה פַּפּירוֹסָה גם היא. הוסיפה לשאול מתוך בטלה:

  • ובכן, מה אצל מיטרוֹפָנוֹב? לא ראית אותם, את אומרת?

  • את זוֹיָה פגשתי פעם ברחוב. כמו תמיד…

  • עוד לא גירש אותה?

  • לא יגרשנה, העירה נינה בהבעה של ביזיון קל. הוא זקוק לה.

  • זה לא מוצא חן בעינייך? צחקה ליוּדמילה. אבל זו… מה שמה? טַסְיָה, הלא כן? תפסה מקום בביתו…

  • היא הכירה את זוֹיה מאז. עכשיו היא בביתם מפני שאין לה מקום אחר לגור. אבל כל אלה דברי שטות… הוא כבר נלאה מהכל ולא יֶחפַּץ להתקשר שוב…

ליוּדמילה השליכה ממנה את קצה הסיגריה, התמתחה בכל גופה ואמרה מתוך פיהוק קל:

  • נו, מילא. מה אכפת לנו?… והגידי־נא: האם את מקבל מכתבים מ־ ק'? קראה בשם העיר שבה בילתה נינה שנתיים לפני בואה הנה. וזו השיבה באותו טון של שוויון־נפש, מתוך השעמום שבו נמשכה שיחתן ברגעים האחרונים:

  • כמעט שלא. כולם התפזרו משם. דוידזוֹן נסע לפֶּטרוֹגרָד. גם לאה עמו… שתקה רגע והוסיפה: מכתב אחד קיבלתי. לפּוֹלְיָה נולד בן…

  • הייתכן? התפרצה קריאה מפיה של ליוּדמילה. המסכנה!

  • למה מסכנה? שאלה נינה, ונרגש בקולה איזה רוגז מתוך התנגדות.

  • אלא מה? מה תעשה לבדה עם תינוק? הקל הדבר בנינייך?

  • איני יודעת, דיברה נינה ופתאום נתמלאה התלהבות גדולה: אבל אני בעצמי… הלא את יודעת: אז, כשעזבתי את… את פֶּטְיָה וברחתי מ־ס', אז הייתי אומללה עד אין לשעֵר! ואת יודעת מפני מה… אילו היה לי אז ילד באמת, הכל היה אחרת, הכל!

  • טיפשה, השיבה ליוּדמילה במנוחה, היית גוֹועת ברעב יחד אתו!

  • לא! לעולם לא! קראה נינה מתוך התלהבות; פניה הסמיקו וגם דמעות ניצנצו בעיניה. אינך יודעת מה את שָׂחה! לא תביני… אינך מסוגלת להבין!…

באותו רגע עמדה ליוּדמילה ולקחה את שמלתה התלויה על הקיר, והרימה אותה מעל לראשה בהתכוננה להתלבש. נינה הביטה אליה עת שזו עמדה לפניה במלוא קומתה וידיה החשופות וצווארה הדק ניצנצו לאור היום הקלוש באיזה נוגה כהה־אדמדם. ופתאום פגה התלהבותה ושאלה בקולה הרגיל:

  • הגידי, האמת הדבר כי אמך היתה צוענית?

ליוּדמילה ענתה מתחת לשמלה המכסה את ראשה:

  • לא. היא היתה רוסית, אלא שנולדה במזרח. אביה היה קונסול רוסי בטֶרֶבּיזוֹנְד. למה תשאלי?

  • כך… חשבתי: נדמה לפעמים שאין לך שורש, אין לך קשר בעולם הזה… אין גזע כביכול…

ליוּדמילה לא השיבה כלום. ניגשה אל הראי הקטן העומד על שידה ותיקנה את שערותיה. אחר־כך לקחה מגבת ואמרה:

  • אלך להתרחץ ולבשל את הקפה. תשתי עמי?

נינה קמה ממקומה.

  • לא, תודה רבה. צריך כבר למהר אל המסעדה, לקבל את הארוחה. הסטודנטים יתפסו את המקומות הראשונים בתור, והיום לחכות בחוץ נורא. קור ממש.

  • אם כן, תמסרי ממני דרישת־שלום ל… מה שמו, אגב?

  • נחום. נינה עמדה וכיפתרה את מעילה ויצאה יחד עם ליוּדמילה אל הפרוזדור האפל. ליוּדמילה פתחה את דלת חדר־האמבטיה הסמוך, וכשנינה כבר עמדה ללכת, אמרה:

  • אגב, הערב אהיה ב“חוּלְיה”. אחד יקרא מזכרונותיו על אנדרֶייב. את רוצה לבוא?

  • היום אנחנו חוגגים את האירוסין שלנו, השיבה נינה בבת־צחוק, כמתנצלת, בפעם אחרת…

  • אם כן, להתראות! קראה ליוּדמילה אחריה ונכנסה לחדר־האמבטיה, עת שנינה גיששה ומצאה בחצי־אפלה את דרכה אל המבוא.

 

3: “נַרְקוֹמפְּרוּס, חדר פלוני…”

לפנות־ערב, בשעה שהלך דניאל הביתה מן השיעור, פגע זו הסופר איוואן מיטרוֹפָנוֹב, ולא הרפה ממנו, עד שהסכים לסור יחד עמו אל בית־השיכר. הפעם היה דניאל מרוצה מהפגישה: ראשית, לא היה את נפשו ללכת תיכף הביתה, כי ידע שקלרה מחכה לו שם ותיכף תדרוש ממנו את הכסף שהבטיח לתת לה – והכסף עוד לא היה בידו; שנית, רצה לדבר עם מיטרוֹפָנוֹב על עניין אחד קרוב מאוד ללבו. העניין הזה היה ארגון קבוצה קטנה של סופרים עברים על־יד אגודת הסופרים הכללית, ובזה הבטיח מיטרוֹפָנוֹב לסייע לו, בהיותו חבר האגודה וקרוב לרבים מחברי הוועד שלה.

הביקור בבית־השיכר כנראה לא היה הראשון היום, כי לשונו של מיטרוֹפָנוֹב היתה כבדה במקצת, ולעיניו היה ברק לחלוחית. ישב מול דניאל, נשען בשתי ידיו אל שולחן השַׁיש הקטן, ודיבר בקול רם ומלא ביטחון:

  • בטח בי, חביבי! אנוכי כבר באתי בדברים עם ראש האיסטיטוּט שלנו. (הוא היה גם מורה ב“אינסטיטוּט לספרות היפה”). קודם־כל אנחנו מייסדים אצלנו סטודיה לספרות ולשירה העברית. יש הרבה מתעניינים – מן היהודים, כמובן. אחר־כך נשתדל לאשר אתכם בתור קבוצה עומדת ברשות עצמה ולקַשֵׁר עם אגודת הסופרים.

הוא לגם לאט מן הכוס העומדת לפניו, ניגב את שפמו בידו, והמשיך:

  • מה אתה חושב? אני בעצמי אוהב מאוד את היהודים… אומה מעניינת… הנך חושב: גוי. ולגוי יש תמיד איזה תולעת בנשמתו, תולעת של שנאת יהודים קדומה, ולא ידוע אם לא יצעק עליך פתאום: ז’יד! אך לא כך, חביבי, אני מבין… אולי הייתי רוצה בעצמי להיות יהודי… על שאשתי איננה יהודייה, על זה מצטער אני ודאי וּודאי…

  • למה? שאל דניאל בבת־צחוק. הוא הקשיב לדברי מיטרוֹפָנוֹב מתוך אדישות מוותרת, כמו לדברי איש שיכור במקצת שאין להתחשב עמו ברצינות.

  • למה? חזר מיטרוֹפָנוֹב על שאלתו ורמז לו בעינו האחת; ופתאום עיקם את שפתיו כמו מתוך גועל־נפש וירק אל צדו. טְפוּ! מה היא השאלה? מה תעשה עם אלו שלנו, הרכיכות, רפות־האונים, חסרות0־העצמות? לא, יהודייה טובה, נלהבה, מלאת חיים ותאווה, זה עניין בשבילי! מבְּנות יהודית ושולמית ו… ו… וחוה אם־כל־חי!

  • אולי, העיר דניאל, אין אתה מכיר את היהודיות באותה מידה שתשער לך? אתה מתאר לך אותן על־פי הנוסח המקובל: שולמית, תאווה וכיוצא בזה… במציאות רובן נשים מעשיות עד מאוד, להוטות אחרי כל הטוב והנוח של העולם הזה, ולפעמים גם בעלות דעות ישנות ומוגבלות למדי. ראש האידאל שלהן – חיי משפחתה שקטים, במנוחה ובהרווחה. אבל בשבילך… כוונתי: בחוג שלך…

התבלבל קצת בדבריו, כי נבהל שמא יהיה בעיני הרוסי כמוכיח אותו על ההפקרות השולטת בחוג של מכריו. אולם מיטרוֹפָנוֹב לא נעלב וגם לא שם לב למדי לדבריו האחרונים. מזה לעצמו עוד כוס שיכר, שתה חציה בלגימה אחת והשיב:

  • כסבור אתה שאין בחוגנו נשים הגונות, נְשֵׁי־בעל ואימהות טובות? זו טעות מצדך, חביבי! הנה לך אחת: זוֹיה שלי. סוד אגלה לך: קצה נפשי בה ולא אוכל עוד לֶאֱהֲבָהּ. והיא סובלת, המסכנה! ייסורי גיהינום היא סובלת… הלוא לב של זהב לה!

בשומעו את הווידוי הפתאומי הזה מפי השיכור תקף את דניאל רגש בחילה, ומיהר להפסיק את דברי מיטרוֹפָנוֹב:

  • למה אתה מספר לי כל זה? לא היתה לי שום כוונה… סתם דיברתי.

אבל הלז לא שמע לדבריו והמשיך את מחשבותיו המבולבלות:

  • ועוד: אם תרצה באשה הגונה במלוא מובן המלה, בעלת מידות טובות וכו' וכו', הרי לך אותה גברת עדינה, המשוררת המפורסמת ליוּדמילה וִיבְיֶן. מה תאמר עליה? נסיכה ממש!

רגש הבחילה עוד גדל בלבו של דניאל כששמע פתאום את שמה של ליוּדמילה בפי בן־שיחו השיכור למחצה, ורצה שנית להשתמט מן הדיבור הזה.

  • איני מכיר אותה, העיר יבֵשׁוֹת.

מיטרוֹפָנוֹב קרץ בעיניו וניענע לו בראשו פעמים אחדות, כאחד היודע יותר ממה שהוא שח.

  • נניח! לא אתה ישבת על־ידה אמש והמתקת לה מבטים ודברי־חלקות! וכי מה אתה חושב? יחיד אתה? ־ עמד רגע בדיבורו ושיפשף את מצחו כבן־אדם שאבד לו פתאום חוט המחשבה – כן, הוסיף כעבור רגע, כאילו נזכר בעניין, כך אמרתי: נסיכה… למראית־עין, חביבי, הכל למראית־עין! כל אחד יודע: נַרקוֹמְפְּרוֹס, 1 מחלקת האספקה, חדר מספר פלוני… שם יושב אחד… מה שמו? ־ לעזאזל! וָלֶנטִין… שם משפחתו שכחתי…

דניאל הרגיש פתאום באיזה דבר קר המתגנב אל תוך קרבו ולוחץ את לבו.

  • מאין אתה יודע? שאל כְּלא ברצונו.

במקום תשובה קמץ הלז את שפתיו ועשה בהן מעין “פיוּ־וּ־וּ” ממושך ומלגלג.

  • הלא אמרתי לך: הכל יודעים. וכי מה: אתה חושב שאשה בוגרת בת עשרים־וחמש, ואולי גם יותר, ואשה יפת־תואר דווקא, על זה צריך להודות, תשב לה בבדידות ותשמור על ב…בתוליה?

המלה האחרונה אשר התקשה וגימגם בה, יצאה מפיו כעין הגה צרוד ולא ברור. שתי הרגשות נלחמו זו בזו בקרבו של דניאל. מצד אחד נעשה השיכור מְגועָל בעיניו, והיה לו חפץ לקום ולהיפרד ממנו תיכף ומיד; אך בו־בזמן עלה בתוך־תוכו איזה חשק כביר, אכזרי, לשמוע ולדעת יותר, לדעת את כל האמת…

אולם התעוררותו של מיטרוֹפָנוֹב כבר פגה, כדרך השיכורים, וישב כפוף־גב, ומבטו ריק ונודד בלי־משים על־פני החדר.

  • כ־כה, חביבי, מילמל בלשונו הכבדה ונאנח, לכאורה מעומק לבו. כולנו פושעים… אך מה אכפת לך? מכיוון שיש לך יהודייה כזו, נחמדה ותמימה, הרי אתה מאושר!

הדברים הזכירו פתאום לדניאל את אשתו היושבת ומחכה לו לשווא זה כמה שעות בעת שהוא יושב פה בטל בחברת השתיין הזה… רגש של חרטה מרה תקף אותו. מיהר והוציא כסף מכיסו ורמז למלצר שייגש.

מיטרוֹפָנוֹב נעץ בו את המבט הלחלוחי והריק, ואמר בכבדות, בהושיטו לו את היד:

  • לך לך, חביבי. תמסור דרישת־שלום, השומע אתה? דרישת־שלום לבבית לרבקה שלך… לא רבקה, מה? נו, אין דבר! רבקה אחת היתה לי שם… בפאריס.

דניאל יצא אל הרחוב והלך, ראשו כפוף ושיניו נלחצות מתוך כעס על עצמו ומתוך מורת־רוח. כיוון את צעדיו לביתו של מכר אחד מן העשירים, אשר ממנו החליט לִלווֹת – ויהי מה! – את הסכום הדרוש לקלרה. בלי כסף לא רצה לשוב הביתה.

 

4: ספרות ודלות

באולם הזה, המקושט עמוד שַׁיש ורוד, והמרוהט בסגנון של המאה השמונה־עשרה, היו מתאספים לְפָנים בני האצילים בערבי המשתה וחוגגים ומתעלזים; והנשים – כעין גיבורות של טולסטוי, נָטָשָׁה או אנה קָרֶנינה – היו יוצאות במחולות, והכתפיים החשופות, הרכות־ורודות, הבריקו לאור נרות השווה שבנברשות הגדולות… כעת, באותו אולם מואר למחצה, ישבו בפינות ונעו בעצלתיים צללי אנשים. כולם לבושים בגדי חוץ – אלה שהתאספו כאן לאספת “פינה ספרותית” הנערכת מדי שבוע בשבוע. באולם הקטן הסמוך, מאחורי דלת סגורה, הלכה ונמשכה הקראת איזו הרצאה משעממת, וכל אלה שנמלטו מפני השעמום, ואלה שבאו סתם לבלות את הזמן, מבלי לדאוג להרצאה, מצאו להם מפלט כאן. ביניהם היה גם דניאל רויטר, אשר בחר לו מקום באחת הפינות והתענג בישיבתו על הספה הרכה ובמהלך מחשבותיו העצלות על דא ועל הא…

בתחילה התבונן בפנֵי העוברים לפניו וחיפש ביניהם פנֵי מַכּרים. אולם אף־אחד מאלה שהורגל להיפגש איתם במסיבות ספרותיות כעין זו לא היה הפעם בין הקהל. לא נראתה בשום מקום קומתה הדקה של ליוּדמילה וִיבְיֶן, לא נשמע גם קולו הגס של מיטרוֹפָנוֹב. רק פעם ריפרפו לפניו מרחוק פני נינה בֶּרג, שפְּגשהּ קודם פעם או שתיים והכיר אותה רק מעט; היא עברה על פניו, הבֶּרֶט הכחול הבָּלה מופשל לאחור, כמו תמיד, ופניה נֵיעוֹרים ובהירים, כמו תמיד; עברה מבלי לשים לב אליו, שקועה בשיחה נלהבת עם צעירים וצעירות אחדים שסובבו אותה. וכבר התחיל דניאל להשתעמם, למרות ישיבתו הנוחה והרהוריו הנעימים על גיבורות טולסטוי וכיוצא בזה, וחיכה בקוצר רוח לאשתו שתצא מאולם־ההקראה ותיסָפַח אליו, כדי ללכת הביתה.

דלת האולם השני נפתחה בזהירות, ואנשים אחדים יצאו משם, כאילו בגנבה, והתפזרו בין הקהל. קלרה עוד לא היתה ביניהם. אולם בפני אחת מאלה שנכנסו הכיר דניאל תיכף פנים ידועים לו ורמז לה בשמחה שתיגש ותשב על־ידו.

היא עזבה את האנשים שאיתם יצאה והתקרבה אליו. פניה היו רציניים, כהים וחיוורים גם יחד, ולא יפים כלל; אך אור גדול, שקט ועמוק, זרם מעיניה השחורות ונסך על כל פניה מעֵין אצילות נעלה. בגדיה היו משומשים מאוד ולא הלמו כלל את האופנה האחרונה; והיה ניכר שאין לה אפילו מושג ברור מדרישות האופנה הזאת ואיננה דואגת לזה ביותר. זאת היתה בֶּרתָּה סֶגל, מַכִּירְתוֹ של דניאל מכבר הימים, לפנים משוררת רוסית וגם עברית במקצת, וכעת מורה לדקלום באחת הסטודיות המרובות המוקדשות למקצוע הלימוד הזה.

  • נו, מה שלומֵך? שאל דניאל בחצי־קול, כשם שדיברו גם על הנאספים כאן, כדי שלא יפריעו להקראה אשר באולם הסמוך. הוא קידם אותה בהסברת פנים יפות, כי היה לו נעים להיפגש איתה אחרי זמן רב שלא ראו זה את זה. גם פני בֶּרתה הביעו את ההנאה שגרמה לה הפגישה הזאת.

  • כיצד את מתפרנסת?

היא משכה בכתפיה.

  • קמעה־קמעה… הפרנסה איננה קרובה. קשה לחיות במקצת. ואתה?

הוא סיפור לה בקיצור על עסקיו ועל פרנסתו בזמן האחרון.

  • הכותב אתה דבר־מה?

דניאל נכלם בלבו בזוכרו את סיפורו היחיד הנמשך ואינו נגמר ומונח במגירת השולחן זה כשנתיים. בכל־זאת השתדל לתת לתשובתו מראה של חשיבות:

  • הְמְ… כן. מעט… את מבינה, קשה לעבוד כשאין אתה מרגיש את הסביבה הדרושה לזה, אין אתה רואה את הקורא לפניך…

שתק רגע והוסיף לשאול:

  • ואת? האם עזבת לגמרי את שירָתך?

פני ברתה קדרו. הורידה את ראשה וענתה בקול שהורגשה בו מעֵין הגזמה של שוויון־הנפש:

  • מזמן עזבתי. כעת אני רק מלמדת… וכשיש פנאי, אני מתעסקת, יחד עם אחותי, בעבודת רקמה – למכירה. הסחורה הזאת נמכרת לפעמים במחיר הגון… יותר טוב מן השירים.

  • ועברית?

פניה קדרו עוד יותר.

  • מי חושב עכשיו על דברים כאלה? גם את הלשון העברית כמעט ששכחתי…

ברגע זה נפתחו לרווחה דלתות האולם השני וקמה המולת קולות גדולה בפנים ובחוץ: ההרצאה נגמרה. הקהל יצא משם בגוש אחד, ואחרי רגע ראה דניאל גם את אשתו בין היוצאים. פניה הרעננים והפורחים של קלרה הסמיקו מפני החום; קומתה וסגנון יופיה השקט התבלטו על־ידי בגדיה הטובים, הגם שצנועים. בכל מראֶה שלה – מראה “גברת הגונה” – הצטיינה בין המון הנשים והצעירות “הספרותיות” יותר או פחות במלבושיהן השונים והמוזרים.

גם היא אמרה שלום לבֶּרתה בסבר־פנים וישבה על־ידה, כרוצה להינפש אחרי עמל רב.

  • ריבונו של עולם! הנה מה שנקרא “שעמום ירוק”! איני יודעת כיצד עמדה לי הסבלנות לשבת ולהקשיב עד הסוף! בפעם הבאה, דניאל, לא בנקל תמשכני למקום כזה!…

פנתה לבֶּרתה והתחילה לשוחח איתה.

  • למה אינך סרה לעולם לביתנו? דניאל היה ודאי מכיר לך טובה. בכל אופן, יש לכם עניינים משותפים שתוכלו לדבר עליהם… הוא כל־כך התרחק מכל מכריו הקודמים… כעת נכנס לחוגי הספרות הרוסית, לפי דבריו; אבל לי נדמה שאינו מוצא גם שם סיפוק גדול לנפשו.

דניאל נשך את שפתו ופניו נזעמו. לא אהב שאשתו תדבר על יחסיו הספרותיים ועל מצב־רוחו בקשר עם זה.

התנועה באולם לא נפסקה. בֶּרתה סֶגל הרגישה שבני־לווייתה הקודמים מחפשים אותה ונפרדה מרויטר, אחרי שהבטיחה לבקרם בקרוב בביתם, אך היה ניכר שההבטחה הזאת איננה באה מקרב לבה, וכשהתרחקה הרגיש דניאל תיכף שלא תמהר לקיים אותה. לא היתה כבר קִרבה פנימית בינו לבין הצעירה הזאת, מלבד זֵכר הזמנים שבהם מצאו שנים עניין באהבתם המשותפת ללשונם ולספרות עַמם, וכעת היה קשה לשניהם גם זֵכר הדברים אשר נעלמו ואינם.

קלרה הביטה אחרי בֶּרתה ההולכת ומתרחקת ודיברה בינתיים:

  • אומנם קשה לה! אֵם זקנה ושתי בנות, ואין אף גבר אחד במשפחה שיעזור להן… ושתיהן בעלות כישרון ובעלות מרץ, ואף־על־פי־כן אני מתארת לי מה קשה להן להתקיים!…

  • לי נדמה, להיפך, שהינָה שבעת־רצון מאוד ממצבה, השיב דניאל, בהיכנעו לאיזה רגש כמוס של התנגדות הקם בלבו בעל־כורחו.

בראותו שהקהל הולך ומתפזר קם גם הוא ממקומו ועמד ללכת, ובלבו קיווה שלא תהיה לו עוד שום פגישה הערב. אולם על־יד הדלת נתקלו ישר בנינה בֶּרג, שעמדה עם כנופיית צעירים ודיברה וצחקה בשאננות רבה. התעכבו עוד לרגע והחליפו מלים אחדות איתה, ודניאל עשה הכרה בינה לבין אשתו. אחרי כמה דיבורים של מה־בכך אמרה נינה, בתשובה לשאלה אחת של קלרה:

  • כן, להשתעמם אין לי פנאי כמדומה. בכל יום יש איזה מקרה מעניין. גם היום, למשל – פנתה לדניאל בחיוכה המיוחד לה – היודע אתה מה קרה לי היום? אין לי מקום ללון, ודאי אצטרך לטייל כל הלילה ברחובות, נוסח היהודים מחוסרי “זכות הישיבה”. נסיון מעניין, האין זאת?

  • הָא כיצד? התפלא דניאל, אשר ידע שהיא מתגוררת באיזה “מעון” של מתלמדים. ומה עם דירתך הקבועה?

נינה חייכה שוב את חיוכה והסבירה:

  • לדירתי לא אוכל לשוב היום. יש לי שם עניין עם תעודות… לא הכל בסדר. צריך לחכות שניים־שלושה ימים עד שהדבר יסודר, ואז כבר לא יגרשו אותי. אבל מעניין שדווקא היום נמצא שכל המקומות הראויים ללינה אינם פנויים, או יש איזה מעצור בכל אחד מהם. לכן נשארתי בחוץ…

  • לבית־הנתיבות אפשר ללכת, העיר אחד מכנופיית הצעירים שעמדו על־ידה והקשיבו. שם פתוח כל הלילה ואין מגרשים.

דניאל החליף מבט מהיר עם אשתו. בראותו על פניה הבעת התעניינות מעורבת ברחמים, הבין שלא תתנגד לרעיון שעלה על דעתו כרגע, ופנה לנינה:

  • ומה תגידי אם אזמין אותך לביתנו? במזלך הטוב, אחי הצעיר נסע לימים אחדים לשם תיור, ולכן מקומו פנוי. גדולות איני מבטיח לך, ספה מרוסקה וקרועה, אך בכל־זאת…

  • מצוין! קראה נינה בגיל. אבל מה בנוגע ל“שטן וכל מלאכיו”, כלומר, השוער וכיוצא בזה?

דניאל הרגיע אותה והבטיח לה שתוכל להיכנס לביתו וללון שם בלי שום חשש של אי־נעימות. בשמחה רבה נפרדה נינה מחבריה והלכה אחריהם. בדרך דיברו מעט, והיה ניכר שנינה, בהיותר לבושה מעיל־הסתיו שלה, סבלה הרבה מן הצינה. בבית, אחרי שקלרה הכינה תה וארוחת־ערב והפצירה בה שתשתה ותתחמם אחרי הקור שבחוץ, דיברה הרבה, סיפרה קטעים מעברהּ, מנדודיה בערים שונות במשך שנות לימודיה, מנסיעתה לחזית המלחמה לפני שנים אחדות.

באמצע השיחה שאלה אותה קלרה:

  • מענין: בת כמה את?

נינה השיבה לדבריה בבת־צחוק חצופה ונכלמת בבת־אחת, כמו תמיד; והפעם היתה החוצפה שבה גוברת על הביישנות:

  • כוונתך: יותר מדי צעירה? אֶת בית משפחתי עזבתי עוד בהיותי בת שלוש־עשרה. כולנו ככה – כל האחים והאחיות.

  • ולי היתה השערה שאין לך משפחה וקרובים כלל, מכיוון שיצאת לנוד בעולם בגיל כל־כך צעיר… למה אינכם גרים יחד? כולכם כבר בוגרים?

  • כן, כולנו בוגרים עכשיו, אבל זה היה ככה גם בשנות ילדותנו. את רואה: אבא ואמא לא הסכימו ביניהם, ונפרדו ושוב נתייחדו פעמים אחדות, ובעת שהיו נפרדים, היו תמיד עושים חילופין בילדיהם; פעם אמא לקחה אותי, ואבא את אחי, ופעם להיפך, וכן הלאה. זה נמאס לנו, ועל־פי־רוב ברחנו מן הבית תיכף כשהיתה האפשרות לזה. בהיותי תלמידת הגימנזיה גרתי שנים אחדות יחד עם אחותי הבכירה, ואחר־כך לבדי.

  • אמך עודנה בחיים?

פני נינה נתערפלו רגע, והחיוך נעלם מהם.

  • כן. היא גרה כעת לבדה בעיר פלך ז'. אני אוהבת אותה, אבל קשה לחיות איתה זמן רב כסדר: היא חולה במחלת עצבים. לפעמים אני נוסעת להתראות איתה.

דניאל, אשר הביט על הזמן אל פניה הנֵיעוֹרים והתענג ממראה נְעוּריהם השאננים, שאל אותה מתוך חיוך:

  • הורייך הם רוסים? שם משפחתך מצלצל קצת גרמנית…

נינה הראתה שוב את כל שיניה בבת־צחוק עליזה ושובבה במקצת:

  • אולי חפצת לשאול אם אינני יהודייה במקצת? לדאבוני, לא! אבי היה בן משפחה שוודית שנשתקע ברוסיה מכבר הימים. אך חוץ מזה, יש בי ערב־רב של גזעים כמדומתני: מקצת דם גרמני, פולני ועוד – מכל המינים. רק בנוגע ליהודים לא ידוע לי כלום!

קלרה, אשר שתקה בינתיים כשקועה בהרהורים, פנתה לבעלה:

  • הזוכר אתה, דניאל, איך ברחנו מביתנו גם אנו בזמן חתונתנו? ואחרי החתונה, כשנכנסנו לחדר, לא היתה לנו אפילו מיטה, לא כרים, לא שמיכה ולא־כלום? ואתה הלכת ורדפת אחרי חבריך לִלווֹת מעט כסף בשביל צורכי החיים הכי נחוצים? איך כל זה עובר, וכעת קשה להאמין…

  • אני גם כן אומרת להתחתן, אמרה נינה פתאום והתאדמה כולה.

אחרי ששכבה על הספה הישנה ותיכף נרדמה, כיבתה קלרה את האור, ועת שהתפשטה דיברה בלחש עם בעלה:

  • איזה חיים מטורפים! במשך איזו עשֶׂרֶת שנים הספיקה להיות בתריסר ערים ובתריסר בתי־ספר שונים – חזית ובית־חולים, בית־ספר חקלאי ו“אינסטיטוּט לספרות יפה” – ערבוביה! וכל העת לבדה, כמעט בלי פת־לחם ובלי כותונת שלמה לבשרה.

  • נו, מה בכך? העיר דניאל יבשות. אלו אותם “חיי הסטודנטים” שהיו תמיד, גם לפני עשרות בשנים; רק הדלות קצת יותר ניכרת, כמו בחיי כל אחד.

בבוקר קמה נינה בשעה מוקדמת, לא כדרכה, ונעלמה עוד טרם שדניאל הקיץ. כשקם משנתו וראה שהצעירה איננה, היה לו מעין רגש של אכזבה, ונדמה שהיה צריך לדבר איתה ולשאול אותה על איזה דבר חשוב ומעניין מאוד – ושכח לעשות את זה.

 

5: הרמון

ימים אחדים אחרי הישיבה בבית־השיכר הצטרך דניאל לסור שוב למעונו של מיטרוֹפָנוֹב; הכריחו לזה עניין “אגודת הסופר העברים”, אשר לא התקדם כל עיקר למרות כל ההבטחות והפטפוטים של הלז. דעתו של דניאל לא היתה נוחה מביקור זה, כי בעת האחרונה הלך ונתמעט בלבו רגש ההערצה והביטחון שהיה לו כלפי מיטרוֹפָנוֹב בתחילה; וגם חדל במקצת להאמין בכישרונותיו וברצונו הטוב בנוגע לעניין האגודה. אולם החליט לנסות, בפעם האחרונה, אם אפשר להשיג דבר־מה על־ידיו. ואם לאו – ילך לו לעזאזל!

מעונו של מיטרוֹפָנוֹב נמצא בסמטה אחת שקטה, בקומה השנייה של בית־קרשים קטן, אחד הבתים המועטים שנשתמרו מ“מוסקבה העתיקה”. בשנות המחסור הרסו את המדרגות המובילות לאותה קומה יחד עם בניין־הפרוזדור שהיה מחוץ לבית; כעבור זמן התקינו מחדש סולם, ממין אלה שעולים בהם אל גרנות השחת. בחורף היו מדרגות הסולם מכוסות שלג וחלקלקות עד מאוד, וכל פעם, בעלות דניאל אל דירתו של מיטרוֹפָנוֹב, חש מעין סיבוב־ראש קל, ותמה: כיצד, למשל, תוכל לעלות ולרדת כאן יום־יום אשתו של הלז עם תינוקהּ שעל ידיה?

לקול דפיקתו בדלת יצא מיטרוֹפָנוֹב בעצמו, לבוש מעיל בלה וראשו פרוע, כאילו זה עתה קם משנתו. ראשית הכניסו אל המטבח הנמוך, האפל; ריח חריף של התבשילים שנתבשלו בו במשך היום, ושל כביסת חיתולי־ילדים, היה פה. משם עברו אל החדר הסמוך, הצר עד למאוד, שכולו מלא ארגזים, סלים, חבילות, רהיטים בלים ואֵי־אלה דברים אי־ברורים לגמרי, הנערמים באי־סדר. בחדר השני, מאחורי המסך התלוי במקום הדלת, נראה אור קלוש, וצווחות של ילד נשמעו משם.

בהובילו את דניאל דרך החדרים האפלים דיבר מיטרוֹפָנוֹב:

  • מה טוב שסרת! כבר נזכרנו בך היום. “מה זה”, אמרתי, “אין רואים כלל את הבחור?” טַסקָה שלי משתעממת קצת… ואתה הלא מצאת חן בעיניה, חָה־חָה…

הרים את המסך, ובהכניסו את דניאל פנימה הכריז בטון של שמחה מוגזמת:

  • הרי לכן אורח, אורח הגון! קדמו־נא את פניו, מאדאם ומדמוּאזל!

הדבר הראשון שנתקלו בו עיני דניאל בחדר המואר למחצה היתה ספה קטנה, שעליה היה מונח הילד הצוֹוח והמתלבט בין חיתוליו, ועלמה צעירה – זוהי “טַסקָה” – השׁוֹחָה עליו ומטפלת בו. זאת היתה צעירה די יפה, שמנה במקצת, בעלת פנים בנָליים, לבנבנים משִׁכבת הפוך שעליהם, עם קו השָׁני הבולט, הבלתי־טבעי, של שפתיים אדומות עד למאוד. תלתלים ערמוניים־צהבהבים נפלו על מצחה, ובפתח שמלתה העגול, בעת שעמדה כפופה, נראו צווארה הלבן וגם חֵלק חזה עם פְּאַת תחרי הכותונת. היא לא הרימה את ראשה והוסיפה לטפל בתינוק ולדבר אליו בקול לא רם, באותו קול מתוק מלאכותי שנוהגים לפייס בו את הילדים.

  • שלום, מר רויטר! נשמע קול אשה מפינה אחרת. קול רפה ונעים.

דניאל פנה לשם וראה את אשתו של בעל־הבית – זוֹיה איוונוֹבנה – שוכבת למחצה על־גבי ספה שנייה, רחבה בלי די, עם ערב־רב של כרים גדולים וקטנים, שמיכות, סודרים ועוד אֵי־אלו סמרטוטים מתגוללים עליה. פני זוֹיה היו חוורוורים, אציליים ומלבבים, אף כי לא יפים; שערות שחורות בלתי־קלועות כיסו את שכמה וירדו גם על חזהּ, ולבושהּ היה איזו שמלת־בית רחבה מאריג מצויר פרחים, אשר עטפה את כולה וגילתה רק חלק קטן של צווארה ושל כפות ידיה הלבנות בתוך השרוולים הרחבים. כל מראֶהָ היה כמראֵה אחת שזה עתה ירדה ממשכבה אחרי מחלה ממושכה וחולשתה גוברת עליה.

  • אבקש סליחה ממךָ, הוסיפה לדבר בקול מרושל, על שהנני מקבלת אותך ככה, ב“נֵיגְליזֶ’ה”. כל היום כאב ראשי – נורא! אוי, טַסקָה! נתנה פתאום בקול כלפי זו, והיה קולה אחר לגמרי, צורח וקפדני: מתי תיגמרנה הצווחות האלו? השתיקי־נא אותו!

ושוב פנתה לדניאל:

  • לכן התרתי את שערותי: זה מקל קצת את הכאב.

דניאל ישב על הכיסא שהגיש לו מיטרוֹפָנוֹב ולא ענה כלום לדבריה. מרגע שנכנס אל החדר תקף אותו רגש של איזו אי־נוחיות, כאילו הכל מסביב זר בעיניו, מיותר ובלתי־טבעי: החדר הצר עצמו, עם תקרה נמוכה ומפוחמה, שנצטברו בו רהיטים ממינים שונים, בלתי־מתאימים זה לזה; האור הכהה של המנורה היחידה, המכוסה ממַעלָה לַגוּלה באיזו מטפחת־משי מגוּוָנה; הספה הרחבה התופסת חצי המקום בחדר; ריח הבשמים התלוי באוויר, לכאורה מכבר הימים; וזה שאחת הנשים לבושה שמלת משי מהודרה, אף כי ישנה, המחשֶׂפֶת את זרועותיה ואת צווארה, והשנייה מעין בגד לילה; וזה שהיא מדברת עמו באותו קול מרושל, כקול משחקת הממלאה את תפקידה של “גרַנד־דָם” ובהַביטו אל מיטרוֹפָנוֹב, אשר עמד אצל הדלת וטילטל את זקנו הקלוש והסתכל ב“שתי נשיו” במבט של חיבה ותרנית, עלו לזיכרונו קטעי השמועות שהגיעו לאוזניו בזמן האחרון על־אודות חייו הפרטיים של מיטרוֹפָנוֹב. על־אודות יחסו הבלתי־נאה לאשתו, וכיוצא בזה – ואז גדל הרגש הבלתי־נעים עד לגועל־נפש..

הדי דברים עברו במוחו. באגודת הסופרים הרוסים סיפר לו אחד: אשתו הראשונה של מיטרוֹפָנוֹב מתה בנעוריה והשאירה לו בן, שעכשיו הוא צריך להיות כבר גדול, כבן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה; אולם אביו מצא לו אמתלה להיפטר מבנו, ולא ידוע איפה הוא כעת… בהיותו בפאריס לפני שנים היתה לו “דרמה” כהלכה: צעירה אחת (ואולי אותה “רבקה” היהודייה שאת שמה הזכיר בבית־השיכר?) השליכה את עצמה המַימָה… את זו הנוכחית מצא אֵי־בזה בעיירה קטנה, והיא עזבה את ביתה והלכה אחריו… ועכשיו עולה וצפה על־פני חייו “טַסקָה” זו, הלומדת בסטודיה לריקודים, והם חיים שלושתם יחד חיי שלום כביכול… “זאת תהיה ודאי” – אמר הרוסי – “אשתו השלישית. אך מה אני שח? ולמה לא השישית או השביעית, מי יודע?”

דניאל הבליג על עצמו ופנה למיטרוֹפָנוֹב בשאלה בנוגע לעניין שהביאוֹ לכאן. הלז הרגיש תיכף באופן דיבורו – כמי שבא לדבר על עסקים בלבד – וסיגל גם לעצמו אותו טון. הזמין את דניאל לשבת על־יד שולחן־הכתיבה, בריחוק קצת מן הנשים, והתחיל לספר לו ארוכות על כוונותיו, השׁערותיו ותקוותיו הקשורות עם עניין האגודה. בינתיים גמרה טַסקָה את חיתול התינוק, לְקחתוֹ על זרועותיה וניענעה אותו לאט־לאט בשִׁבתהּ על הספה הגדולה לרגלי זוֹיה. תוך כדי דיבור העיף דניאל מבט אל שתיהן, ורגע נדמה לו שתפס על פני הצעירה הבעה של חיבה בלתי־מעושה, חיבת־אֵם ממש… “השד יודע!”– חלף רעיון במוחו – “אולי באמת אוהבת היא את הזקֵן, ומפני זה כרוכה היא גם אחרי משפחתו ומטפלת בתינוקו?”

כשנגמרה השיחה קם ממקומו ועמד כמפקפק. הרגיש שאין לו מה לעשות כאן, והיה לו חפץ להסתלק תיכף, אולם חשש שמא יעליב בזה את שתי הנשים.

אז פנתה אליו זוֹיה שוב, בקבְּלה עליה את התפקיד של גברת מנומסה המקבלת אורח:

  • מה שלום אשתך? מה נשמע אצלכם? ספר־נא, למה אתה ממהר?

הוכרח לשבת ולהמשיך רגעים אחדים שיחת־טרקלין זו, ובינתיים תמה גם עליה וגם על עצמו, על שגם הוא ממצא את תפקידו, לא בלי הצלחה.

אז ראה את עצמו מוכרח לפתוח בשיחה גם עם טַסקָה, ולוּ לשם נימוס סתם.

  • את עסוקה מאוד בלימודייך? אומרים שזה קשה…

טַסקָה כנראה שמחה מאוד להזדמנות הדיבור והתחילה לפטפט באיזו נאיביות מעורבת בחשיבות ילדותית:

  • כן… אבל לא צריך לחשוב כי לימודינו־אנו דומים לאלה שבבית־הספר לריקודים של הממשלה. אצלנו שמים לב יותר לפלסטיקה, להתפתחות ההרמונית של כל הגוף…

  • חוץ מהראש, העיר פתאום מיטרוֹפָנוֹב, אשר ישב בריחוק מהם, בקול־בָּס עמוק.

דניאל לא יכול להתאפק מצחוק. טַסקָה נעלבה ונשתתקה. הניחה את הילד הנרדם על הספה, ניגשה אל המראָה שעל הקיר והתחילה לתקן את שערותיה. דניאל החליט שוב בדעתו שאפשר ללכת, אך טרם הספיק לקום, נשמעו דפיקות במטבח, ומיטרוֹפָנוֹב יצא לשם כדי לפתוח את הדלת.

  • מי זה בא? אמרה זוֹיה בקולה הממושך. אילו ידעת, מר רויטר, כמה אני עייפה, כמה עייפה. המשרתת שלנו נסעה אל הכפר, ואני…

לא עלה בידה לגמור, כי בדלת הופיע בעלה ושוב, בהרימו את המסך בתנועה תיאטרלית, כמו לפני שעה בבוא דניאל, הכריז בטון הבדחנות שלו:

  • גבירותי ורבותי! הרשוני להציג לפניכם את הגברת הנכבדה, משוררת עדינה, בת גזע־הצרפתים – ליודמילה וִיבְיֶן!

 

6: לאור הפנסים

מזלו של דניאל גרם לזה שברגע כניסתה של המשוררת עמד נכון ללכת וכובעו בידו. לכן בא במבוכה ולא ידע מה עליו לעשות: אם לעמוד בדעתו וללכת – ואז אבדה לו הזדמנות זאת שלא ציפה לה; ואם להניח את הכובע ולשבת עוד פעם – ואז ודאי תַּרְגֵשנָה בזה שתי הנשים ותחשובנה את זה לעלבון לעצמן.

עד שעמד ופיקפק, הפסיקה ליוּדמילה את דברי מיטרוֹפָנוֹב במשהו של יהירות, אך גם מתוך חיוך קל:

  • חדל, איוואן מיכַיילוביץ! אין פנאי להתבדח… נדבר־נא על העסק, ותיכף אלך, מחכים לי.

היא עמדה זקופה, לבושה מעיל חורף שחור וארוך, ידיה תחובות בידונית קטנה. מצנפת קטנה, גם כן שחורה, מקושטה פרח לבן מצד אחד, הלמה יפה את פניה הוורודים קצת מן הקור. דניאל הביט אליה, העיף עין אל זויה כדי להיווכח שאיננה שמה לב אליו – ובחשאי, באין רואה, הניח את כובעו שוב על הכיסא, כאילו לא התכוון כלל להיפרד.

ליוּדמילה אמרה לכל אחד שלום כלאחר יד, כמי שממהר מאוד באמת, ודיברה שוב עם מיטרוֹפָנוֹב:

  • ובכן איוואן מיכַיילוביץ, הראה לי את מה שביקשתי. זה Mercure de France שנת 1912, כמדומתני, שם נדפס מאמר על־אודות אַנְרִי דֵי רֵנְיֶה. הוא נחוץ לי עכשיו בשביל המאמר שגם אני כותבת עליו…

מיטרוֹפָנוֹב הושיב אותה על־יד השולחן, בַּמקום שישב קודם דניאל, ויצא אל החדר הסמוך כדי לחפש את החוברות הדרושות. אחרי ששב, שָׁחוּ שניהם על־גבי הספרים והוסיפו לדבר בקול נמוך, מבלי לשים לב לשאר המסובים. בינתיים המשיכה גם זויה את שיחתה עם דניאל, הרבתה לספר על ענייני הבית שלה, ושְׁאַלתוֹ שוב על מצבה של הגברת רויטר בנידון זה… והוא שמע וענה כלאחר־יד, ומחשבה אחת הסתבכה כל העת בראשו והפריעה לו: “ואם תגמור תיכף את שיחתה ותקום ותלך לה – כיצד להיספח אליה בפני שתי הנשים?”

אוזנו קלטה במקרה מלים בודדות הנאמרות מאחורי גבו בקולה של ליוּדמילה, בטון של דיבור מעשי פשוט, ופתאום התחיל להתרחש בלבו איזה רגש של התנגדות וכעס בלתי־מובן. “מאמרים היא כותבת! איזה שקר נבזה! גִזרת צוענית לה, ואותם פנים ‘מצריים’ מסתוריים, ועיניים כגון מי־הים, עיני בת־גלים, ועם כל זה היא כותבת מאמרים, ורק זה מעניין אותה!” שוב זכר את דברי מיטרוֹפָנוֹב שנאמרו אז בשעת השׁוֹכְרָה, “נַרקוֹמפְּרוֹס, חדר פלוני”… ושוב הרגיש בעוקץ החד הנכנס אל לבו.

אך הנה גמרה ליוּדמילה את שיחתה עם מיטרוֹפָנוֹב, הניחה הצידה את חוברות הירחון הצרפתי הנחוצות לה, וניגשה אל זויה, אולם לא ישבה, אלא עמדה זקופה כקודם וידיה תחובות כל העת בידונית שלה.

  • נו, מה שלומך, זויה? פנייך חיוורים קצת… בוודאי את מתייגעת יותר מדי בעבודתך… ואת, טַסיָה? – מבלי לחכות לתשובתה של זויה – כיצד הולכים הלימודים?

ושוב לא חיכתה לתשובה, ופנתה למיטרוֹפָנוֹב:

  • תודה לך, איוואן מיכַיילוביץ! אני צריכה למהר…

  • שבי מעט, לְיוּדָה, התחננה זויה בקולה המוחלש. תספרי דבר־מה… כל־כך מזמן לא יצאתי ולא ראיתי איש ואיני יודעת מה נעשה בעולם. איוואן, קראה לבעלה, לך בבקשה להדליק את הפרימוס, נשתה תה, ולְיוּדָה תשב עימנו…

  • יש לה בלי ספק מקומות יותר מעניינים לבקר, נכנסה פתאום בשיחה טַסקָה, אשר שתקה כל העת ואיזו טינה שבסתר היתה מורגשת בקולה.

  • אכן צדקת, השיבה לה ליוּדמילה בקרירות וביהירות רבה, לא אוכל היום ליהנות מחברתך הנעימה.

  • נו, מה זה, ליוּדה! התאוננה זויה. אל תשימי לב… טַסקָה, לכי להכין את התה!

טַסקָה קמה בקפיצה ויצאה, והיה ניכר בה שאילו היתה לחדר דלת כהלכה, היתה סוֹגַרתה אחריה ברעש. ליוּדמילה צחקה פתאום צחוק גלוי ומלבב ופנתה לדניאל.

  • נו, מר רויטר, גם שלום לא אמרתי לך כהוגן! לעומת זה אפרד ממך כהלכה. אך הנך הולך גם כן, כמדומתני?

  • כן, גימגם דניאל, ולכן חפצתי…

  • לבקש ממני רשות ללוות אותי עד הטְרָם? השומע אתה, איוואן מיכיילוביץ? במוסקבה, במאה העשרים…

דניאל נבוך, אבל תיכף הבליג על מבוכתו.

  • חפצתי רק להעיר שאולי עלינו ללכת בדרך אחת, ואם כן… כוונות רומנטיות לא היו לי כלל.

  • ובזה לא צדקת, אחי, נשמע קולו של מיטרוֹפָנוֹב, אותו בָּס מעושה שבו דיבר פעם קודם; טוב להיות הרומנטיקן האחרון בימינו. ואתה, חביבי – סבורני שאתה מסוגל קצת לתפקיד הזה, חה־חה…

צחוקו הכבוש עוד נשמע באוזניהם כשיצאו יחד אל המטבח האפל, המואר להבת־הפרימוס הכחלחלה, ומשם אל החוץ.

ברחוב הלכו צעדים אחדים בשתיקה. אחר־כך נזכר דניאל כי על־ידי שתיקה זו יוכל להיות מגוחך בעיני בת־לווייתו, ופתח ושאל:

  • את הולכת ודאי אל התיאטרון, כי מיהרת כל־כך להיפרד מהם? או לאיזו אספה ספרותית?

  • ליוּדמילה צחקה צחוק קצר וחרישי.

  • איני ממהרת כלל וכלל… פשוט לא היה לי רצון לשבת שם.

שתקה רגע והוסיפה: אתה, רויטר, קצת חדש הנך בסביבתנו, ואינך יכול לדעת את כל ה“סודות”. אומנם סודות טפלים מאוד! ואני כבר קָצָה נפשי…

ומכיוון שברגע הראשון לא מצא דניאל מה להשיב לה, התחילה לדבר באיזו רצינות כבושה, כאילו היה הדבר מטריד אותה מזמן:

  • אשתו חולה. איני יודעת בדיוק אם זה שחפת, או מיעוט־דם קיצוני, או איזה דבר אחר. אבל חולה היא בלי שום ספק, ואל נכון לא תאריך ימים. כל זה רק בגלל הרעב שסבלה, והעבודה הקשה שעבדה בביתו במשך שתי השנים האחרונות והמחלה הארוכה שחלתה בה אחרי לידת התינוק. והנה הוא מסתובב כל היום על פני חוצות ויושב בבתי־מרזח עם חברים וידידים, ולה אינו משאיר גם כסף ללחם־היום ולחלב בשביל הילד. והיא צריכה לפרנס את עצמה ואת בנה… והנה הופיעה גם זו… הרקדנית… קולה של ליוּדמילה רעד פתאום מתוך שנאה גלויה כמעט. והינָה יושבת בביתו וגם אוכלת את לחמו, הלוא אין לה שום פרנסה, ועוד יש לה עזות־פנים לנהל עמו עגבים לעיני אשתו הגוֹועת!

ותיכף, כאילו נתביישה מפני התפרצות־רְגָשיה הפתאומית, שינתה את קולה ואמרה במנוחה:

  • אין בכוונתי לדון אותה… בימינו אין מטיפים דברי מוסר. אולם יש איזה רגש פנימי, בלתי־מנוצח… רגש־בחילה…

דניאל הקשיב לדבריה, וחשק כביר התעורר בו לשאול אותה, לשאול תיכף ומיד, ישר בפניה:

“ואת? את הינך אחרת?”

אולם לא שאל. ודקירת העוקץ הישן, אותה שאלת ה“נַרקוֹמפְּרוֹס” המטרידה – נרגשה שוב בלב, ולא מצא לו תואנה לגשת אל העניין…

ומתוך פחדו פן תחליף ליוּדמילה את נושא השיחה ותפתח באיזה ענין כללי, מיהר ואמר:

  • בשבילי בכל־זאת מעניינת הסביבה הזאת… את מבינה: בתור סופר במקצת…

  • האמן לי, השיבה ליוּדמילה ברצינות שלא פילל לה, כל זה אינו שווה כלום, יצירת אמן לא תתפרנס לעולם מ… קַטנוּת ושפלוּת. אומנם, הוסיפה מתוך מחשבה הבאה אחר־כך, איש־איש וטעמו.

  • אין הדבר כלל לפי טעמי, מיהר משום־מה להוכיח לה, וגם… פיקפק רגע בדבריו, וגם לא לפי טעמך, כמדומני?

ליוּדמילה צחקה.

  • יש לדבריך כוונה שהנך מעלים ממני… אין דבר: אני מבינה. וזאת אגיד לך, מר רויטר: לוּ רק חפצתי… פסקה לדבר והתחילה שוב במשהו של התלהבות: האם אינך חושב כי היה גם לי קל לעשות כמוהן, אילו רק היה רצוני בכך? הן מה חסר לי? אם אינני יפהפייה גמורה, בכל־זאת… “מעניינת” קוראים לזה, הלא כך? גם פרסום יש לי במידה ידועה, יש מקומי הקטן – קטן מאוד, אבל בטוח – בעולם הספרות. וגם, מה שאינך יודע, יש לי קצת כסף. אבי המנוח, בשנות חייו האחרונות, הספיק בדרך נס להצילו ולהעבירו לחוץ־לארץ, לקרובים שלו, ומשם שולחים לי מעת לעת… ועם כל זה, האם לא הייתי מוצאת לי עשרות ומאות… אך לא כדאי.

“ומה איפוא כדאי?” עברה השאלה במוחו של דניאל, ולמרות רצונו הטוב להאמין לה, נדמָה לו שיש לדבריה טעם של איזה שקר בלתי־מובן. ומפני זה לא הביע את שאלתו.

בינתיים הגיעו עד לכיכר הגדולה שהיתה בה תחנת הטְרָם. ליוּדמילה עצרה אצל פֶּתח ראינוע גדול, שבאותו רגע שטף אליו קהל רב, וקולות נגינה התפרצו מתוכו החוצה יחד עם זרמי האור.

  • כאן אחכה למספר שבעה־עשר… להתראות, מר רויטר.

  • תהיי באספת האגודה ביום שלישי, הלא כן? שאל דניאל בהושיטו לה את היד.

  • ביום שלישי… ליוּדמילה עמדה רגע כמחפשת דבר בזיכרונה. לא, ביום שלישי עסוקה אני. כלומר, הוסיפה בחיוך, היום הזה יום־הולדת הוא לי, ויש לי מנהג לבלות אותו בבית, בחברת ידידים. שמע־נא: תבוא גם אתה? תפגוש אצלי גם את משפחת מיטרוֹפָנוֹב, את נינה בֶּרג, ועוד אחדים… אם מעניין לך, תבוא.

דניאל הודה לה והלך לדרכו. למרות הרגשה קלה של אי־סיפוק שנשארה אצלו אחרי שיחתו עם ליוּדמילה, היו צעדיו קלים, והכל – אורות הפנסים הנמשכים בשורות זהב לאורך הרחוב הרועש, צלצולי הקרונות הרבים וצעקות נערים מוכרי־סיגריות, כל הרעש והטלטול שמסביב, היה נעים לו ונראה משמח ומבדח.

 

7: לביבות

קלרה, לבושה סינר גדול ממַעלָה לשמלתה הנאה עמדה כפופה על־גבי הכיריים, עסוקה באפיית לביבות. פניה המשולהבים מחמת אש־הכיריים היו יפים במסגרת שערותיה הטְפוּפוֹת, הפזורות במקצת. המשרתת, בחורה קצרת־קומה וגוצה, שרגליה נעולות אנפילאות וראשה חבוש מטפחת צמר למרות החום, הזדרזה מסביב לבעלת־ביתהּ, הגישה לה את הדברים הנחוצים, השליכה גזרי עץ אל תוך הכיריים, ולעתים קרובות הפילה כלים ברעש. גם אסתר הקטנה, בת השבע, עמדה בקרבתן, הביטה אל המלאכה המעניינת בעיניים מלאות התפעלות ושָׂמחה לכל הזדמנות לעזור לאמהּ בעבודתה.

בחדר היה חם ונוח. המנורה שבאמצע התקרה יצקה אור לבן ובהיר על השולחן העומד מתחת, המכוסה מפה נקייה; כוסות וצלחות עמדו עליו מוכנות לסעודה, וגם שתי קערות גדולות מלאות תפוחים ואגוזים. הערב חיכו לאורחים – משפחת ידידים מכבר הימים, שבאו כעת להשתקע בכרך. גם אתמול הם היו בביתם והערב עבר עליהם יחד בחברה נעימה; אחרי שישבו שעה ארוכה מסביב לשולחן ושתו תה ושוחחו על כל העניינים הנוכחיים ועל הימים שעברו, התגלגלו הדברים לידי זה שהוּצאוּ אֵי־מזה קלפים בלים ומלוכלכים, וכולם שיחקו ב“שישים ושישה”, כמו בימי הנעורים הטובים, ופיצחו אגוזים בשעת המשחק, והיה דומה מאוד לימי חנוכה…

ואף היום הורגש בבית הרוח הביתי־חגיגי לכבוד הכנסת אורחים חביבים. קלרה היתה נֵיעוֹרָה ועליזה, ואפילו נזיפותיה התכופות כלפי הבחורה הבלתי־זריזה נאמרו בלי כעס, לשם שמירת המשמעת בלבד. רק אחד מכל בני המשפחה לא השתתף כלל בשמחה הזאת: יונה הסטודנט, אחיו הצעיר של דניאל. הוא שכב על הספה המיועדה לו בתור “חדר” מיוחד שלו, עיין בספר, ומעת לעת נשך בתיאבון מפרוסת לחם שבידו – כי היום עוד לא אבל צהריים – והשתדל להראות בכל התנהגותו שהשמחה הזאת יותר מדי “בורגנית” היא לפי השקפותיו, ואינו רוצה אפילו לשים לב אליה…

דניאל ישב על־יד שולחן־הכתיבה ומיהר לגמור את כתיבת המכתבים שהיה עסוק בה. לבו לא היה שלו. הן היום הוא יום שלישי, יום־הולדתה של ליוּדמילה וִיבְיֶן, שהוזמן לחוג אותו בביתה… לוותר על ההזמנה הזאת, הראשונה הבאה מצידה, לא היה כלל את לבו; בו־בזמן לא רצה גם להפריע את שמחת משפחתו בהסתלקוֹ מסביבתה בשעת ביקור האורחים.

השעה היתה קרובה לשמונה. לפי דעתו של דניאל עוד היה הזמן מוקדם בשביל הביקור אצל ליוּדמילה: אצלה ודאי מאחרים לשבת בלילה, ואֶל־נכון מאחרים גם להתאסף אליה. עוד שעה– שעה וחצי יוכל לשבת בביתו מבלי להפסיד כלום…

אך כעבור רגע חשב: עוד מעט יבואו האורחים ויעכבו אותו, וכבר לא יימָצא לו תירוץ כדי להיפרד מהם באמצע הערב. מוטב שיֵצא תיכף ויטייל קצת על־פני הרחובות טרם שייכנס לליוּדמילה… קם וניגש אל מעילו התלוי על־יד הדלת. קלרה הרגישה בתנועתו ועמדה מעבודתה.

  • מה זה, דניאל? שוב אתה הולך?

דניאל נכלם, אך השתדל לענות קצרות ובקול בטוח:

  • כן… מוכרח אני ללכת. הבטחתי. לא להרבה זמן…

קלרה עמדה רגע כמפקפקת, אחר־כך אמרה בקול מביע דאגה ואי־רצון קל:

  • אף ערב אחד לא תוכל להישאר בבית? בייחוד היום – חבל… רבקה ובעלה יצטערו כל־כך על זה שהלכת…

  • אבל אני אשוב בקרוב, השיב דניאל, גם הוא אינו מרוצה למדי, ועשה תנועה כאילו הוא מבקש לפשוט את המעיל שכבר הספיק ללובשו למחצה.

אז קראה קלרה פתאום, כמו זה עכשיו נזכרה באיזה דבר:

  • אכן שכחתי! הלוא היום הוא יום שלישי, היום דווקא הוזמנת לאותה המשוררת ממכריך החדשים, הלא כן?

בראותה שדניאל עומד נבוך ושותק, התחילה לצחוק:

  • אז למה לא הגדתָּ? מביקור כזה ודאי לא אעכבך… ואתה, שמא חששת שאקנא בך ולא אתן לך ללכת? טיפש שכמותך! האם אוכל לקנא לאותן בריות?

  • אלא מה? שאל דניאל בחיוך נכלם מעט. דבריה האחרונים של קלרה הניחו את דעתו, אך בו בזמן גם נעלב במקצת מהבעת הקלות והזלזול שבהם, והוסיף לשאול מתוך רוגז קל: מה פירוש “הבריות הללו”? האם לא כמוהן ככל הנשים?

קלרה צחקה שוב צחוק שאנן ומלגלג במקצת.

  • איני יודעת… אך בדבר אחד אני בטוחה: אינך מצטיין כל־כך בתור “גיבור רומאן”, שתהיה הסכנה גדולה ביחסיך איתן. לכן איני מקנאה וחסל! וטרם שהספיק דניאל לענות לה מתוך עלבונו, שינתה את קולה ואמרה ביתר רצינות: אך שמע־נא, דניאל. בכל־זאת, אם תוכל להקדיש גם לנו שעה־שעתיים לפני ביקורך, אכיר לך טובה. לא נעים שתסתלק מן הבית כמעט בערב הראשון אחרי בוא ידידינו. ולשָׁם עוד תספיק: עוד הלילה לפניך. עוד מעט יבואו יוסף ורבקה… והנה – כבר באו!

דוּמם תלה דניאל את המעיל על מקומו ופנה לדלת לקדם את פני האורחים, מבלי לדעת אל־נכון אם נרגז הוא או שבע־רצון מן העיכוב הזה, שראה את עצמו מוכרח להיכנע לו.

אולם כעבור רגעים אחדים כבר שכח את רוגזו והתמכר לרגש ההנאה שמצא בחברת הידידים אשר שב לראותם אחרי הפסקה של שנים. שניהם היו יותר או פחות מידידי נעוריו: הוא, יוסף שְׁמוּלֶבסקי, היה בן עיירתו, שעזב לפנים את מקום מולדתו והלך לחפש לו מזל בכרכים רחוקים, בהיותו נמשך אחרי התביעה הבלתי־מנוצחת שבעומקי נפשו – לפתח את כישרון המנגן הצפון בו; וגם את רבקה אשתו הכיר עוד בימי לימודיה, כצעירה נלהבת ונמרצת, בעלת דעות חופשיות, המוכנה ומזומנה לצאת לקרב החיים ולנצח בו. כעבור זמן, בהיות גם הוא וגם חברו נשואים ובעלי משפחה, נזדמנו שוב למקום אחד בשנות הטלטול שלאחר המהפכה; גרו בעיר פלך נידחת וסבלו ועברו דרך הרבה הרפתקאות וצרות ופחדים הכרוכים בזמנים הקשים. גם בנותיהם – אסתר שלו ודינה בת שמולבסקי, שתיהן בנות גיל אחד – שיחקו יחד בחצר המרוּוחה, המכוסה ירק דשא ושַׁיִת, ובאו שבע פעמים ביום כל אחת להוריה בתלונות ובטענות על חבֶרתהּ שלא עשתה כרצונה – כדי לשוב ולחדש את משחקן במשנה ידידות, מתוך שַׁלְוות הילדות…

אומנם לא חינם עברו השנים על כולם, ומצב הדברים והרוחות לא היה אפילו כבאותו זמן קשה, המעורר בכל־זאת את הכוחות ומוסיף מרץ ועקשנות במלחמת החיים האכזרייה. פני יוסף חברו נשתנו הרבה מאז שראהו באחרונה, והוורוד החולני, המלהיב את פניו, יחד עם השיעול הקשה המזעזע אותו מעת לעת, ועם דבריה החצי־עצובים חצי־מעלימים של רבקה, שבהם סיפרה על מחלת בעלה הקשה, שחלה בה לפני זמן־מה – כל אלה היו רמזי סכנה שהלב התכווץ מהם ולשווא השתדל להתגבר ולשכוח אותם. אכן נשתמרה לו, ואולי גם גדלה במשך השנים, סגולתו הקודמת להתלהב ולהתמכר לכל דבר, לעַניין מחשבתו ודיבורו בן־רגע, כמו למשאת חייו; אך גם התלהבותו זו, שלפנים הלמה כל־כך את פניו הצנומים־מאירים, ואת בלוריתו הצהבהבה ה“אמנותית”, היורדת בגל יפה על מצחו, היתה כעת עצבנית וחולנית ביותר, והיו בו יותר מרירות וכפירה־בעלמא, מאשר השתפכות לב אמיתית. ורבקה קמלו פניה, עיניה נתעמקו בחוריהן ולסתותיה נעשו בולטות, ורק בת־צחוקה האירונית־מלבבת נשארה לה והאירה את פניה כקודם. אפילו דינה השחרחורת רזו פניה ונתחדדו הקווים שבהם, וגדלה לא כפי השיעור, עד שהיתה כעת גבוהה בראש מחבֶרתה הקודמת, והיה לה מראה כאילו היא מבוגרת ממנה בשנים אחדות. ועל־יד קלרה, הפורחת בבריאותה, ואסתר הלבנבנה, המפונקת במקצת, נראו פניהן של האם והבת מדולדלים ביותר, ולבו של דניאל נתמלא בעל־כורחו רגש מעורב של רחמים בלתי־מועילים וטענה אילמת, לא ידוע על מי ועל מה, בראותו את פניהם של חברו ושל אשתו, ובשומעו את פטפוטי הילדה הנמהרת והעצבנית גם היא, המפותחה כנראה יותר מדי ביחס לשנותיה…

אחרי נדודים וניסיונות ואכזבות רבות בא כעת יוסף אל הכרך, מלא תקוות לעתיד וטענות־רוגז כמוסות על ניסיונותיו הבלתי־מוצלחים שהיו לו בעבר וגרמו לו מפח־נפש עמוק. כאן הבטיחו לו לסדרוֹ בתור מנהל המחלקה המוסיקלית בסטודיה תיאטרלית יהודית, שרק זה עכשיו צָפָה ונולדה בעולם; ועל זה שוחחו כאשר ישבו מסיבים לשולחן וקלרה הגישה את הלביבות החמות וכיבדה את אורחיה מתוך שמחה שאננה ולבבית. בהקשיבו לדברי יוסף הנלהבים, לא הרגיש דניאל בלבו־הוא אותו ביטחון נמרץ ואותה תוחלת מְחַיה לְעתיד מזהיר ומוצלח, שנבעו בשיחת חברו; אולם נזהר מלהטיל ספק ולעכור את רוח חברו בהבעת פקפוקים וחששים. גם לרבקה היו תקוות: אין ספק כי תוכל להסתדר גם היא במוסד כל־שהוא בתור רופאת־שיניים או חובשת, או אפילו אחות רחמנייה, כי אלה היו מקצועותיה במשך כמה שנים… ודניאל ישב והקשיב, יותר מאשר השתתף בשיחה. ורק נהנה סתם מסביבת הביתיוּת הנעימה המקיפה אותו, מן הלביבות הטעימות של קלרה, מצחוק שתי הילדות הממלא את החדר צלילי חדווה ילדותית ללא סיבה וללא כוונה…

אולם מעת לעת בקעו ועלו מבעד לרשמי הסביבה הידועה והנוחה כל־כך גם רשמי סביבה אחרת, בעיקר רמזים כמוסים ובלתי־נתפסים, כי הסביבה־עצמה עוד טרם היתה ידועה לו. פעם בפעם נזכר בהיסח־הדעת, בתוך שיחתו ואכילתו והנאתו, בריח הבשמים הדק, המוזר במקצת, הנודף תמיד בסביבתה של בעלת־הבית הנחמדה שאליה הוזמן; או בקולה המתון, המשוחח בשקט על עניינים בטלים כמו על דברים רציניים; או בברק המתחלף של אבן־החן המיטלטלת בלי־הרף בקצה שרשרתהּ כעֵין קמֵע טמיר, אות שְׁמירה ומזל. ואז נדמָה לו כי קו בלתי־נראה נמתַּח בינו לבין בני־שיחתו, וכאילו הרגיש את עצמו כבר מחוץ למסיבה הנעימה, נתון בתוך החושך והרוח שברחובות בחוץ, ולבו הזדעזע משהו והתכווץ מתוך רגש בן־רגע, ספק חדווה, ספק דאגה.

כעבור שעה העיף עין אל השעון והתרומם ממקומו: השעה היתה אחרי תשע, והוא לא מצא לנכון לדחות יותר את יציאתו, שמא יאחר ויימָצא על־ידי זה במצב בלתי־נעים או מצחיק. לאורחיו הסביר עוד קודם, תיכף אחרי כניסתם, שלא יוכל להישאר איתם כל הערב, ואיש לא ניסה לעכב אותו כעת. רק אסתר הקטנה, שהיתה נֵיעוֹרָה ונִרְגָשָׁה מאוד לרגל ביקור חבֶרתהּ ולרגל מקרה השמחה בכלל, קפצה לצדו ושאלה, בהתרפקות אליו:

  • אבא, אתה הולך? לאן אתה הולך?

  • ליום־הולדת, אסתר’קה, ענה לה בצחוק וגחן לנשקה בראשה, והשתדל להרחיקה בתנועת חיבה רכה; אך היא לא רצתה להרפות ממנו.

  • גם אני רוצה ללכת ליום־הולדת! אבא, תיקח אותי, ואת דינה גם כן, בבקשה!

  • יהיה לך יום־הולדת שלך, אסתר, ואז תזמיני לך אורחים ותעשי מה שאת רוצה, השיבה קלרה במקומו ומשכה ממנו את בתה. אחרי שניאות דניאל לדבריה ונשאר בבית בתחילת הערב, כבר היתה דעתה נוחה, ובחפץ־לב באה לעזרתו. כעת תניחי לאבא, שילך לאותו מקום שלשם הוא צריך ללכת.

פני הילדה נתערפלו ושפתיה התקמצו בהעוויית אי־רצון. ובעומדה על־יד השולחן, ובהביטה מרחוק אל אביה הלובש את בגדיו בפינה שעל־יד הדלת, עוד שאלה:

  • ומתנה תביא לי מיום־ההולדת, אבא?

  • כן, כן, אסתר’קה, אביא לך מתנה, מיהר דניאל לנחמה בצחוק שהשתדל להשתיק בו את רגש הנוחַם הקל אשר התעורר בו בעל־כורחו. אביא לך מתנה יפה, יפה מאוד! אל תדאגי!

עבר את סבכי המסדרונות ואת המדרגות האפלות והאפלות־למחצה, יצא אל החצר המושלָגָה, ומשם – אל הסמטה הערבית, השקטה־עגומה בקישוט פנסיה הנמשכים לשני הצדדים כחרוזי מחרוזת גדולים ומבריקים. צעד לאט בתוך האוויר הרך, שלא היה צונן ביותר, וחשב אגב הליכתו על טיולו הראשון והיחיד בחברת ליוּדמילה וִיבְיֶן, לפני ימים אחדים, באותו ברק פנסים ובאותו שקט סמטאות – ועל דבריה הגלויים־משתמטים – ועל אבן־החן המסתורית, המנצנצת ומיטלטלת בין קְצֵי אצבעותיה הדקות, החיוורות.

 

8: המייחלות

באותה שעה עוד היו האורחים בחדרה של ליוּדמילה מועטים. גם פה היה רוח החגיגה שורר בכל. החדר היה מסודר לא כפי הרגיל, ומקושט בהרבה חפצים קטנים יפים שהוציאה ליוּדמילה מאוצרה לכבוד היום. שולחן אחד גדול היה עשוי משני הקטנים שהיו לה, ועליו עמדו כל המעדנים שהכינה לסעודה, וגם מספר הגון של בקבוקי יין בקצה האחד, ובשני – עציץ פרחים לבנים. את הספה הקטנה העמידה בפינה אחת, כיסא מרופד בשנייה, את המיטה כיסתה בשטיח וסידרה את הכרים עליה, ועל־ידי כך נעשו פינות אחדות נוחות בשביל ישיבת האורחים, גם שניים־שניים, אם יהיה רצונם בכך.

אולם לעת עתה היו עוד המקומות הנוחים פנויים, כי במקרה נתאספו אצלה רק הצעירות בלבד, והגברים איחרו לבוא. ארבעתן ישבו על הספה, צפופות זו לזו מפני צרוּת המקום, והיה דומה כאילו בחרו להן ישיבה זו בשורה מתוך כוונה, כמו לפני צַלָם בלתי־נראה העתיד לצלם אותן. ואומנם אילו היה הצלם הזה במציאות, לא היתה התמונה שלפניו חסרת־עניין – אם לא ביפי־התואר של ארבע הצעירות, לכל הפחות בשינוי מראן ובערבוב הסגנונות הכמעט משונה שבאופיָן ובאופן תלבושתן. למשל טַסקָה – הממלאה הפעם את מקומה של אשת מיטרוֹפָנוֹב, כי אשתו הנשואה נשארה בבית עם התינוק – היתה לבושה אחת משמלותיה הזולות־מפוארות, צווארה חשוף מאוד וזרועותיה עירומות, והיתה נעולה נעלי־לכּה מנצנצות וגרביים שקופים עד מאוד; אין זאת כי התפארה לכבוד מקרה החגיגה, אלא שסגנון תלבושתה הוא כזה גם בבית ובימות החול. ונינה בֶּרג, היושבת לצידה, הופיעה גם היום בשמלתה השחורה המשומשה למדי, שהאֶרֶג כבר התחיל להלבין בה בִּמְקומות התפרים, כי לאמיתו של דבר לא היתה לה בכלל שמלה אחרת. רק ליוּדמילה “התקשטה”, כביכול, לכבוד היום, והחליפה את שמלתה התמידית של הערב, שמלת משי שחורה וחלקה, באחרת; אולם בעצם השינוי הזה לא היתה התפארות גדולה, כי בחרה באחת משמלותיה הנשכחות, שכנראה לא השתמשה בה מזמן – איזו שמלת צמר אפורה, רחבה ומְעַטפת – ובלבוש זה היתה דמותה כדמות נזירה צעירה. גם לצווארה תלתה, במקום תכשיטהּ הרגיל, שלשלת פנינים ארוכה, דומה אף היא למחרוזת־התפילות. האורחת הרביעית, משוררת רוסית ששם־משפחתה וָסילְיֶבָה סתם, ושמה הספרותי איזה שם מסולסל, ספק ספרדי, ספק איטלקי – לבשה, כאילו מתוך כוונה, חולצת בד לבנה עם שמלה שחורה, אשר יחד עם פניה העגלגלים, הטיפוסיים־רוסיים, ותסרוקת שערותיה החלקה, נתנו דמות של תלמידת הקורסים בת ערי־השדה מלפני איזו עשֶׂרֶת שנים.

וָסילְיֶבה ישבה באמצע, ויד אחת שלה מונחת על שכמה של ליוּדמילה היושבת סמוך לה, ודיברה בקול מתון וחרישי, כאילו בינה לבין עצמה. השיחות האלה מתוך בטלה הלמו את השעה השקטה, את החדר השרוי בנעימוּת החגיגה, וגם את שלוש הצעירות המחרישות, שכל אחת מהן הקשיבה לדברי חברתן והירהרה בינתיים את הרהוריה.

  • ככה – דיברה וָסיליֶבה – יש תמיד איזה דבר הבא לפתע־פתאום, דבר שלא פיללנו לו, אף־על־פי שחשקנו בו כל ימי חיינו. מה הוא הדבר? חרוז או פסוק נגינה, מראה השמיים בשעת השקיעה או נשיקת גבר, מי יודע… אך זהו הדבר היחידי, ולו צריך לחכות. ועד שיבוא…
  • ועד שיבוא, העירה ליוּדמילה ספק ברצינות, ספק כמתבדחת, מוטב שנחבר חרוזים.

  • מוטב שנחבר חרוזים! הסכימה וחזרה זו אחרי דבריה, כאילו באמת יש בהם רצינות רבה וערך עמוק.

  • ומי שאינו יודע לחרוז, כמוני למשל? שאלה טַסקָה, אשר התבוננה כל העת מתוך הנאה בקצה נעלה המצוחצחת.

  • הינך יכולה לשיר ברגלייך, השיבה לה נינה מתוך השתובבות.

  • ככה? טַסקָה קפצה ממקומה ופסעה פסיעות אחדות בתנועת ריקוד קלה, אחר־כך עמדה לפני המראָה, הביט רגע בדמותה הנשקפת משם, ופתאום הפנתה את ראשה ואמרה, כממשיכה אותו עניין:

  • נינה, את יודעת, במקומך הייתי עושה לי תסרוקת אחרת לגמרי. למה את מגדלת כל־כך את מחלפותייך?

  • הניחי לנינה שלי, העירה ליוּדמילה וחיבקה את הלֵזוּ בתנועה קלה אגב רפרוף, אל תהיי דלילה לשמשון יפה זה… די לך, הוסיפה מתוך עַרמוּמִית, להיות דלילה לגברים!

  • והדבר הזה – שוב דיברה וָסיליֶבה, כאילו לא הרגישה בשום הפסקה בדבריה – הדבר הזה בטח יבוא… מוכרח לבוא!

  • והנהו בא! – ונינה פרצה בצחוק אדיר, בלתי־מנוצח, כי באותו רגע נשמעה דפיקה בדלת. צחוקה גבר על כל הצעירות, וכשפתחו את הדלת, וראו את כולם משתפכות בצחוק, עמדו על הסף נדהמים, כי לא יכלו להבין מה פירושה של קבלת־פנים מוזרה שכזו.

  • אין דבר! קראה לקראתם ליוּדמילה, לא עליכם, רבותי! זה סימן טוב לכם, נכנסתם ברגע של שמחה!

ויטינסקי, משורר צעיר מחוג מכריה של ליוּדמילה, צעד צעדים אחדים אליה והרכין את ראשו על היד שהושיטה לו. זה היה צעיר יפה־תואר, פניו המגולחים היטב חיוורים־ורודים כפני אשה, וסימני קוֹרְחָה מוקדמת נראים על קודקודו בין שערותיו המוחלקות. אחריו עמד בחור רחב־כתפים, בעל פנים יהודיים יפים, וראשו מוכתר גל שערות שחורות פוריות ומסולסלות, לבוש חולצת בד אפורה המגיעה עד לברכיו, כדרך אמנים צעירים – חתנה של נינה.

  • נחום, קראה אליו זו ופניה אורו, בוא והתוודע!

הוא ניגש ולחץ את יד כל אחת מן הצעירות זו אחר זו, בשתיקה ובחשיבות. בין כך הניח ויטינסקי על הספה את המנדולינה עטופת־הנרתיק שהביא אתו, שם יד בכיסו הפנימי והוציא משם איזה דבר קטן, שהושיט לליוּדמילה מבלי לדבֵּר דָבָר.

  • איזה יופי! קראה וָסיליֶבה מתוך התפעלות וגחנה על גבה של ליוּדמילה כדי להסתכל היטב במתנה.

זאת היתה מינייטורה עתיקה, מעשה אמנות משובחה, תמונה של המדונה או איזו קדושה נוצרית. שתי הצעירות הסתכלו בה ומיששו וטיפלו בה ברוך, כמתוך לטיפה. ניגש גם נחום והביט, ראשו נטוי קצת אל הצד, בתור מומחה בדבר־אמנות. ויטינסקי סר מהם בינתיים ועמד מול טַסקָה, הקיף את כולה במבטו ואמר ברצינות:

  • הינך יפה היום… רק דבר אחד: לא הייתי עושה את הרקמה שעל שמלתך באופן כזה. את רואה, ככה: פה מעט – נגע בידו בכתפה הימינית – וגם פה, קצת למטה מצד שמאל, ודי! האופנה הזאת שאצלך נעשתה כבר לזרא…

  • Arbiter elegantiarum 2, קראה אליו וָסיליֶבה, מה תאמר עלי?

עמדה וזקפה את גזרתה והפשילה את ראשה לאחור, ועל־ידי כך הובלט חזהּ המלא מתחת לחולצת־בָּטיסט דקה.

  • Cucullus non facit monachum 3, השיב ויטינסקי והשתחווה לפניה בתנועה של נימוסיות מוגזמת.

  • ריבונו של עולם! קראה נינה וספקה כפיה, הם כבר מדברים לטינית! אבל אנחנו גם כן רוצות להבין!

  • לָך אגיד ברוסית פשוטה, פנה אליה ויטינסקי באותה הבעה של רצינות מוזרה ומצחיקה: העושָׂה את עצמה לשפחה עתידה להיות מלכה!

  • בראבוֹ! קראה וָסיליֶבה.

  • ולי, הנביא? שאלה ליוּדמילה וניגשה גם היא אליו ושמה את ידה על שכמו. במקום תשובה אחז בידה ונְשקהּ נשיקה ארוכה, ושוב פרץ צחוק מפי כל המסובים.

התחיל דיבור קל ושטחי הקופץ מעניין לעניין, שכולם השתתפו בו. עד מהרה נוספו אליהם עוד שני אורחים: האחד היה מיטרוֹפָנוֹב, עליז עד מאוד, כדרכו, והשני מכרו וידידו הטוב גַלְקִין, עיתונאי בא־בימים; זה היה דומה בדיוק, בפניו הרזים עם קצווֹת שפם התלויות ויורדות למטה, ובקומתו הארוכה, ל“דון־קישוט” מחוּדש קצת. תיכף גדלו המולת הקולות והתנועה שבחדר פי־שניים.

מיטרוֹפָנוֹב ניגש מיד אל השולחן, שיפשף ידיו זו בזו וקרא:

  • ובכן, רבותי? דומה לי כי פה יש במה להמתיק קצת את מרירות חיינו… למה איפוא איננו ניגשים אל העניין? למי אנחנו מחכים?

  • ל־מי אנ־ח־נו מ־ח־כ־ים, משך גלקין בחצי קול ובניגון של שַׁמָשׁ בבית־תפילה כפרי, וקרץ עיניו כלפי העומדים על־ידו, כמרמז על דבר ידוע לכולם.

  • הביטי אל ליוּדמילה, לחשה באותו רגע וָסיליֶבה לאוזנה של נינה ורמזה בעיניה על הלֵזוּ. נדמה לי כי היא מחכה באמת לדבר־מה…

  • אולי לאורח חשוב, העירה מתוך לגלוג קל טַסקָה, ששמעה במקרה את דבריה.

  • ואולי, השיבה נינה והחליפה עם וָסיליֶבה מבט של הבנה כביכול, אולי ל“דבר הזה” שיבוא?…

  • אולי, הסכימה וָסיליֶבה, ושלושתן צחקו צחוק חרישי.

בינתיים ניגשה ליוּדמילה אל השולחן ואמרה במנוחה:

  • באמת אפשר לשבת אל הסעודה. אין צורך לחכות יותר. היא רמזה בידה לוָסיליֶבה שתשב סמוך לה, ופנתה אליה כאילו בֵּיאורה מכוּון אליה בלבד, אבל מבלי להשפיל את קולה:

  • לוולנטין אין צורך לחכות. היום יש לו ישיבה, אמר שיסור אחר־כך, באחת־עשרה או קרוב לזה.

בקול המולה, בהתלוצצות ובהתבדחות רבה, תפסו את המקומות מסביב לשולחן. כשכבר הספיקו למזוג כוס ראשונה ולהריק אותה לחיי בעלת־הבית, נשמעה שוב דפיקה בדלת.

  • מי זה? שאלו קולות אחדים. ליוּדמילה קמה והלכה אל הדלת, ואגב־אורחא הסבירה לשואלים:

  • זהו אחד… מַכִּיר אחד שהזמנתי. כמעט ששכחתי, חשבתי שלא יבוא…

פתחה את הדלת, ודניאל נכנס לבוש מעילו, וכובעו בידו. בחצי האפלה שבפרוזדור לא יכול למצוא מקום להתפשט, ועכשיו, בראותו שהתפרץ ככה לעצם חדר־המסיבה, נרגז ונכלם, וגדל רוגזו מפני שראה ברור לגמרי כי לא הקדים לבוא ונכנס כבר באמצע הסעודה.

ליוּדמילה קיבלה אותו בהסברת־פנים והראתה לו את המקום שאורחיה השאירו שם את בגדיהם. מאחוריהם, בחדר, לא פסקה המולת הקולות, ובתוכה התבלט בייחוד קולו העמוק של גלקין, ההומה ומזמר בליצנות:

Qu’est־ce qui passe ici si tard,

Chevalier de la Marjolaine?…4


 

9. אורח מאוחר

כעבור שעתיים עוד ישב דניאל על־יד השולחן, וַסיליֶבה ישבה לימינו ונחום לשמאלו. קמעה־קמעה הספיק להסתגל קצת לסביבה וגם מצא בה הנאה בלתי־צפויה. וָסיליֶבה, אשר היתה שכנתו גם בעת הסעודה, ליבבה אותו בפניה התמימים, באופני דיבורה והתנהגותה החופשיים־מתונים, וגם בהבנה העמוקה והבלתי־מזויפת בכל מקצועות הספרות והאמנות שבהם נגעה השיחה. היא גם שתתה יין – ושתתה הרבה, כאחד הגברים – באיזו פשטות וחופשיות יתרה, עד שנראה גם זה טבעי ונאה לה, ולא ניכר שהיין השפיע עליה אף משהו; רק עיניה האפורות היפות כאילו עורפלו קצת, ולא היה לה רצון לעזוב את מקומה, ומפני זה נשארה לשבת גם אחרי כלות הסעודה והקשיבה בתשומת־לב לשיחתם של דניאל ונחום, שלא היתה כלל מעִניינהּ. בהיות שניהם יהודים לא יכלו, גם בשעת הפגישה בסביבה הזרה, למנוע את עצמם מלהסתבך סוף־סוף בוויכוח על העניינים המיוחדים להם, וברגע זה היה נחום, יידישאי נמרץ, משתדל בכל כוחותיו לבטל ולהפחית את המעלות של הספרות העברית, שלא רצה בשום אופן להכיר בה.

שאר האורחים התפזרו בחדר אחרי שגמרו את הסעודה, ורק מעת לעת ניגש מישהו אל השולחן, לקחת דבר־מה משיירי המעדנים. לפני רגעים אחדים גמרה טַסקָה את ריקודה שהיתה רוקדת באמצע החדר, ועכשיו ישבה על ברכי גלקין ועשתה את עצמה כמתעלפת מרוב עייפות; ראשה צנח על שכמו, ועיניה היו עצומות. הוא ליטף את ראשה, את צווארה, את כתפיה וזרועותיה העירומות בלטיפות רכות, מהירות וקלות, כלְטוֹף האב ילדה עייפה אחרי בכייה רבה. מיטרוֹפָנוֹב, זקנו יותר פרוע ועיניו יותר מבריקות מכפי הרגיל, חיפש ומזג בשבילה כוס יין מכל שיירי הבקבוקים השונים והרבים. נינה ישבה רכובה על כיסא, נשענה במרפקיה אל גבו, עישנה סיגריה בנחת – והביטה פעם בחבורה ופעם בעיגולי העשן המתפתלים ועולים אל התקרה. מן הצד השני ישבו על המיטה ויטינסקי וליוּדמילה; הוא פרט בעצלות על המנדולינה שלו, והיא שכבה פרקדן במלוא קומתה ועיניה עצומות, ראשה סומך על ברכיו וידה האחת תלויה וצונחת עד לרצפה, כמו מתוך אין־אונים. האוויר בחדר היה צר ומחניק, ואדי עשן כחלחל נתלו בו. כל זה היה, כנראה, נעים מאוד ומתאים מאוד, וככה צריך להיות…

רק הוויכוח הנלהב בין דניאל לבין נחום, אשר בשעת התלהבותו נגלה אצלו אַקְצֶנט יהודי ההולך ומסתמן, הכניס אל הסביבה איזו נימה זרה ובלתי־מתאימה לגמרי, ובזה הרגישה וָסיליֶבה ראשונה. קמה ועזבה אותם, ובגשתהּ אל המיטה נגעה בידה של ליוּדמילה וקראה:

  • ליוּדה! האם חלמת כבר את כל חלומותייך?

הלֵזוּ פקחה את עיניה, ישבה והחליקה בשתי ידיה על השערות, ועל פניה היה חיוך תועה, כאילו באמת עוררוה משינה מתוקה.

  • ליוּדה, קראה אליה נינה מרחוק, הקריאי משירייך!

  • אני, אחרייך, ענתה ליוּדמילה באותו חיוך.

  • אמת! החזיק גלקין בדעתה של נינה. כל אחת תקריא משיריה. נו, מהר! יְקָטֶרינה איוונוֹבנה, מסְפּר ראשון!

  • טוב, הסכימה וָסיליֶבה ותפסה מקום על המיטה על־יד ליוּדמילה.

התכוננו לשמוע. נחום קם ועבר גם כן אל המיטה וישב על כר גדול, שהיה מושלך על הרצפה לרגלי ליוּדמילה. דניאל נשאר לבדו אצל השולחן.

וָסיליֶבה עצמה את עיניה לרגע, כמתבוננת ומתרכזת במה שעליה להקריא. אחר־כך התחילה בקריאה אטית, מתוך ניגון חדגוני ומיישן. אוזנו של דניאל קלטה מלים בודדות יפות, ומצא עונג בניגון השוטף, האטי, אולם תוכן השיר נשמט מהבנתו ולא נתפס בשום אופן.

…באתי אלייך מרחוֹבוֹת סוֹאנים,

מעיר סֶבִילְיָה רבת־החטאים…

לרגלייך, מדונה, אניח את צרור פרחי,

אֶת הסַיִף ואֶת המניפה…

O Mater Dei!…5

למה סֶביליה דווקא? עברה במוחו מחשבה בטֵלה. הן בעצמה סיפרה לי זה עתה, שהוריה חנוונים “מעבר לנהר מוסקבה”, הסוחרים בשחת, וכי אוהבת היא יותר מכל לבקר בבתי־תפילה קטנים, או לאכול תפוחים קפואים בשעה שהיא קוראת רומן ארוך, עטופת סודר חם. אז למה דווקא סֶביליה?

וָסיליֶבה הקריאה עוד שיר אחד, וגדל תימהונו, כי בסופו, בין צירופי מלים בלתי־נתפסים, נשמעה לו גם המלה “ירושלים”.

ריבונו של עולם! לא די לה בסֶביליה, הנה גם ירושלים!

ככלות הקריאה שררה דממה רגעים אחדים. איש לא הביע את דעתו. רק גלקין השתעל והוציא מגרונו איזה “כְּ־כָךְ” צרוד.

אחריה הקריאה נינה. הציתה פפירוסה חדשה, כדי לאמץ את לבה, נשאה מבטה לנקודה אחת על הקיר, מעל לראשי המסובים והתחילה:

אכן מסרתי גם אני לצליבה

את נשמתי ואת בשרי…

הִקריאה בקולה הרגיל ובאופן דיבורה התמידי, כמו מתוך דיבור סתם; ופתאום הרגיש דניאל שהמלים המקוטעות, הבלתי־מקושטות, חודרות עד עצם לבבו וממלאות אותו רגש רחמים דוקר. כאילו היו השורות חיות ומפרכסות, ונפש עירומה מתבוססת בדמה בתוכן…

…בחדר הזה האפור, הריק והמפחיד,

בערב־בערב הם בּוֹגדים בנו –

האוהבות ואינן נאהבוֹת…

… פה על־גבי מעיל צבא אפור,

על־יד גל של עיתונים בלים –

פה נחתם על בְּשר כל אחת

חותם־דם אכזרי…

עכשיו אדע מה טיבו של “מעון המתלמדות של האינסטיטוּט לספרות היפה”, חשב דניאל במרירות מעורבת בחמלה. העיף עין אל נחום. הלז ישב במנוחה לרגלי ליוּדמילה, כקודם, ידו האחת תומכת את ראשו ועיניו תלויות בפני המקריאה בהבעה של נחת־רוח שלמה…

אחרונה הקריאה ליוּדמילה שניים משיריה, באותו סגנון דקלום שסיגלה גם וָסיליֶבה לעצמה. השירים השאירו אחריהם רושם של נגינת מלים קלה ומרפרפת, נוגעת ואינה נוגעת בלב, כנשיבת רוח קל, אשר לא נשמר ממנה מאום בזיכרון… השורה האחרונה, אותה שורה שנודעה לדניאל מכבר, צילצלה באוזניו נוגה וחרישית והתנדפה גם היא:

… והנני קרה כשמש הסתיו…

שוב נשתלטה דממה. רק כעבור רגעים אחדים נפסקה על־ידי מיטרוֹפָנוֹב, אשר התפרקד, נוטה להירדם, על הספה הקטנה שבפינה מרוחקה.

– משוּ־נֶה, גימגם בלשונו הכבדה, הנה מלים, צירופי־מלים, שורות וחרוזים, והכל כהוגן, כביכול… ולבסוף אינו ולא־כלום!… הוי, בטלניות!

ביקורת זו עוררה צחוק כללי. ותיכף נסתלקה מן החדר הדממה שהִשליטה בו לזמן־מה הקראת השירים, ושוב קמה מהומה. כל הצעירות התאספו בפינה מסביב לוויטינסקי, שישב בתוך הכיסא הרחב וניגן במנדולינה קטעי נגינות מסיתות ומעוררות תאווה, ותוך כדי נגינה החליף עימהן דברים – דברי־פטפוט מלאי רמזים וכוונות צפונות, הנפסקים פעם בפעם בהתפרצויות־צחוק קצרות, עגבניות. רק ליוּדמילה נשארה לבדה על מקומה, כי גם נחום עבר ונספח לחברה הזאת. גלקין, שלא השתתף בפטפוטי החבורה, מצא לו מקום נוח מאחורי טַסקָה, ומעת לעת נשק לצווארה ולעורפה הקרוב אליו, והיה לַדָבָר מראֶה כאילו הוא מובן־מאליו ומותר בעיני כל… באמצע הרעש דפק מישהו בדלת דפיקה קלה, אבל בטוחה.

דניאל הזדעזע. פעמים אחדות במשך הערב שבה אליו והטרידה אותו אותה שאלה ארורה, שהביאתוֹ הלוֹם; זו שנתן לה בדמיונו שם של ”שאלת־הנַרקוֹמפְּרוֹס“. בתחילה, בהיכנסו אל החדר, סקר בדאגה את פני כל המסובים וחיפש ביניהם את “הנרקוֹמפְּרוֹס”. אך עד מהרה נוכח כי בין אלה ודאי איננו… ואחר־כך, בתוך הרעש וההתעלזות שמסביב, חלפה ונשכחה השאלה ממוחו. כבר היה לו מעין רגש של הקלה וביטון, וגמר בדעתו שהנה עבר הערב בשלום ודומה מאוד ש”הנַרקוֹמפְּרוֹס" אינו במציאות כלל – ועכשיו העירתוֹ הדפיקה הפתאומית, ושוב נתמלא רגש של ציפייה ואי־מנוחה.

האיש שנכנס אל החדר היה כבן ארבעים, בעל פנים טיפוסיים של אינטליגנט רוסי, קומתו לא גבוהה ותנועותיו עצלות במקצת. על פי בגדיו, של היו חדשים ומהודרים ביותר, על־פי זקנו הקצר, המקוצץ בעיגול, ושערותיו הארוכות למדי, ועל־פי כל מראהו, היה קל להכיר בו תיכף ומיד אותו טיפוס של מורה או פקיד במוסדות “מיניסטֶריום ההשכלה” בימי עבר, היינו “הנַרקוֹמפְּרוֹס” הנוכחי. לא נשאר לדניאל גם צל של ספק כדי להתנחם בו. בעל־כורחו התרכז כולו והעמיד מבטו על ליוּדמילה, כדי להשגיח בה בשעת פגישתה עם “הנַרקוֹמפְּרוֹס”. פניה שמרו את הבעת השלווה שהיתה נסוכה עליהם, ולא נשתנו כל עיקר. בגֶשֶׁת האורח אליה – אחרי שאמר שלום לכל אחד בחדר, כמי שמכיר היטב את כולם – לחצה את ידו בשתיקה. אחר־כך רמזה בידה כלפי דניאל:

  • בבקשה להתוודע. מר דניאל רויטר, סופר עברי. קְרַבְצוב…

דניאל השיב ללחיצת ידו של “הנַרקוֹמפְּרוֹס” ונשאר כנקפא על מקומו. שכח כי עוד לפני רגעים אחדים גמר בדעתו שישיבתו כאן נמשכת כנראה די והותר, ומותר לו ללכת בשלום הביתה…

 

10. אחרי המשתה

בחצי השעה השנייה החליטו – כאילו רק זה עכשיו התברר הדבר – כי אי־אפשר לשבת עוד בחדר המחניק, שלא היה בו אוויר לנשימה. התחיל ויכוח: ויטינסקי יחד עם טַסקָה ונינה הציעו ללכת “לסיים” את הנשף בקפה־המשוררים, גלקין וּוָסיליֶבה אמרו נגדם שכדאי לשכור עגלת־חורף טובה ולעשות טיול לחוץ לעיר. להחזקת דעתו הוציא גלקין מכיסו מטבעות כסף אחדות וצילצל בהן והפציר בכל אחד שיראה וייווכח שלא יחסר הכסף להוצאות הטיול. אחדים לא הביעו עוד את דעתם, וביניהם היה דניאל, אשר מחמת ישיבתו הארוכה בתוך החום והמחנק והמהומה נתבלבלו מחשבותיו ואבד לו כל כוח ההיגיון.

שתי השעות האחרונות עברו עליו כחלום אחד מבולבל. עוד פעם רקדה טַסקָה באמצע החדר, גם ויטינסקי רקד עימה איזה ריקוד חדיש־חצוף; עוד פעם הקריאה נינה שירים מקוטעים, כחולמת ומתלוננת מתוך חלומה; ארוכות דיברה וָסיליֶבה וסיפרה על רשמיה מנסיעתה לאיטליה, ונכנסה בוויכוח חריף עם נחום על־אודות ערך האמנות הנוצרית הקדומה… גלקין הסתלק לזמן־מה ושב, והביא אֵי־מזה שני בקבוקי שיכר גרוע, ושתו אותם ללא־תיאבון… “הנַרקוֹמפְּרוֹס” ישב בתחילה על־יד השולחן, פרוש מן החברה, וליוּדמילה הגישה לו מאכלים ששמרה בשבילו מן הסעודה. הוא אכל במהירות ובתיאבון, ועל־פי תנועת לסתותיו ניכר שהוא רעב מאוד. אחר־כך עבר אל המיטה, שׂם כרים אחדים מתחת למותניו ולמפרקתו, התיישב בהרווחה וכמעט שלא פצה פה במשך כל הזמן.

בינו לבין דניאל הוחלפו רק דברים מועטים וארעיים, ומתוך ערבוביית הרשמים המתקשרים בקושי במוחו העייף לא יכול דניאל בשום אופן לעמוד על טיבו של בן־אדם זה. גם היחס שבינו לבין ליוּדמילה נשאר לוּט ערפל וכמוס ממנו כקודם. דברים אחדים – זה שקְרַבצוב כנראה רגיל להיכנס אליה בכל עת ובכל שעה, אפילו מאוחר בלילה, בלי חשש כל־שהוא; זה ששמרה בשבילו אוכל והלכה אחריו אל המטבח והגישה לפני אורחהּ כאילו הוא אצלה בן־בית; וכל אופן התנהגותו החופשית, מבלי לשים לב למדי לשאר אורחיה – כל זה העיד על מידת־קרבה ידועה ביניהם. אך לעומת זה לא עלה ביד דניאל במשך כל הזמן לתפוס אף מלה אחת, אף מבט עין או תנועת יד כל־שהיא, שהיו יכולים לשמש ראָיה לדבר. הכל נעשה ונאמר מתוך שוויון־נפש גמור. אומנם פעם ניגשה ליוּדמילה אל קְרַבצוב בשעת סעודתו, עמדה מאחוריו ונשענה אל שכמו וידה נגעה בלחיו; אולם יותר מזה הרשתה במשך הערב גם לוויטינסקי, גם לאותו נחום שראתה אותו בפעם הראשונה בחייה.

עכשיו היה ניכר בפניה שהיא עייפה מאוד ויש לה חפץ להירדם: ישבה בפינת המיטה השנייה, תמכה ראשה בכר ועצמה את עיניה. פניה כאילו רזו פתאום, ובכל מראֶהָ היה דבר־מה עצוב ומעורר חמלה…

בינתיים נמשך הוויכוח, וכשהגיע למרום ההתלהבות, עמד קְרַבצוב, אשר לא השתתף בו מתחילה, ואמר:

  • אנא, רבותי, לגמור ולהחליט! אם לקפה – לקפה; אם לחוץ לעיר – מילא, יהיה לחוץ לעיר. ובלבד שתסירו את כבודכם למקום אחר כל־שהוא. בעלת־הבית כבר מזמן רוצה לישון.

דניאל היה הראשון שקם ממקומו בשומעו את הדברים האלה; הוא גם היה היחידי, לכאורה, שנרגז מהם, ולרוגזו נוסף איזה עלבון מוזר…

“טוב מאוד! הנהו מגרש את כולנו על־מנת להישאר פה לבדו – עד מתי?!”

אך עוד פעם נכזבו השערותיו. שכן כאשר אחרי רעש ודוחק רב אצל הדלת, וחיפוש ממושך אחר בגדים וכובעים הנערמים באי־סדר בפרוזדור, נתפזרו לאט־לאט כל האורחים, והוא עדיין עמד וחיפש את ערדליו, שטולטלו לאיזה מקום ולא היה אפשר להוציאם – ראה שגם קְרַבצוב קם והרכין את ראשו על ליוּדמילה, שנשארה כל העת אילמת בפינתה, ונשק לידה כנראה לאות פרידה.

וכשיצא דניאל וירד במהירות במדרגות הבלתי־מוארות, שמע אחריו צעדים מהירים ואת קולו של קְרַבצוב הקורא אליו:

  • חכה רגע! צריך לקרוא לשוער שיפתח לנו את הדלת – אז מוטב שיעשה את זה בשביל שנינו בבת־אחת.

עד שיצאו החוצה שתקו שניהם. ברחוב פנה אליו הלז:

  • לימין או לשמאל? ותיכף שאף את האוויר במלוא החזה. אוף־ף! מה טוב בכל־זאת האוויר אחרי המחנק הזה!

נמצא ששניהם הולכים לצד אחד. בתחילה הלכו דומם. מתוך עייפות לא היה לדניאל חפץ לפתוח באיזה דיבור של מה־בכך. כעבור חמישה רגעים שאל אותו קְרַבצוב:

  • הנך סופר יהודי? איפה אתה מדפיס את דבריך?

דניאל היה מוכרח לענות. השאלה הזאת הכניסה אותם אל תוך שיחה שטחית על־אודות הספרות היהודית העברית ועל מצבם הנוכחי של הסופרים העברים, וכדומה. דניאל דיבר באי־רצון, בהיותו בטוח שאין לבן־שיחתו שום עניין בזה; קְרַבצוב הקשיב ושאל והביע את דעותיו במנוחה ובכובד־ראש, כמי שרואה חוב לעצמו להתעניין בכל…

מזה עברו לשיחה על יחסיו של דניאל עם החוגים הספרותיים הרוסיים ועל הרושם שעשו עליו. לא היה לדניאל חפץ גדול להתעמק גם בשיחה זו, כי יחסו של בן־שיחתו עצמו עוד לא היה ברור לו, ולא רצה שהערותיו או חוות־דעתו ישמשו חומר לדברי להג, או שיגרום בהן אי־נוחיות ויעיר חששים בלב שומעו. אולם דבריו של קְרַבצוב היו, כקודם, כל־כך שקטים, כל־כך מלאי אדישות ואי־התעניינות פרטית, שלא היה יכול לבלי לענות על שאלותיו בזו אחר זו.

ככה שאל אותו קְרַבצוב אגב דיבורו:

  • ומה דעתך על הטיפוס החדש של “האשה הספרותית”, היינו על המשוררות הצעירות שלנו?

  • כלומר?… השיב דניאל מתוך אי־הבנה כביכול; ואומנם היה לו קשה ברגע הראשון למצוא תשובה כוללת לשאלתו של זה.

קְרַבצוב צחק.

  • עדיין אין לך דעה כי עוד לא הספקת להכירן כהוגן? נכון הדבר: כל אחת ואחת היא “טיפוס” בפני עצמה, וקשה לתאר את כולן במלה אחת… ובכל זאת: הרושם הראשון, הכללי, שקיבלת הערב, למשל?

דניאל פיקפק רגע לפני שייתן את תשובתו, כאילו הקשיב בעצמו לרגש ההולך ומתרחש בלבו, המסכם את כל רשמי הערב; ופתאום נכנע לאיזו נטייה כמוסה ולרצינות השקט המכריעה שבכל דברי בן־שיחתו, ועמד וגילה את דעתו:

  • משום־מה… חבל לי עליהן.

קְרַבצוב העיף אליו את מבטו כתוהה.

  • מה?… חבל?… ותיכף, כאילו ירד לתוך דעתו, ניענע פעמים אחדות בראשו: כן, כן! אילו היו שומעות את דעתך זו, לא היו מכירות לך טובה בכל אופן! אבל יש אמת בדבר… גם הטובות והמוצלחות שבהן… וָסיליֶבה, אם אינך יודע את זה, קנתה לה שם בספרותנו לפני שנים אחדות, וגם ראויה היא לזה, היא בעלת כישרון מיוחד־במינו, וגם אשה טובה וכשרה… ונינה זו? לא אחת מאלף גם היא: בעלת “נפש סוערת” אשר לא תמצא לה סיפוק בחיים יום־יומיים וטפלים. ובכל־זאת, סוף כולן לדלדל את נשמתן ואת גופן בעוברן מגבר לגבר… ואין גם לדבר על הטיפוסים כעין טַסקָה זו, בהמה יפה שסופה לאבד את חייה באַבּוֹרְט אי־מוצלח או… גרוע מזה!

  • ו… ליוּדמילה? שאל דניאל.

  • גם כן, ענה קְרַבצוב ואנחה כבושה נשמעה בדבריו. מר רויטר, קשה לחיות במוסקבה הבירה בימינו, לפרנס את עצמך ולסדר את חייך, בלי בית ומשפחה, ועם כל זה עוד להיות “משוררת” – הדגיש את המלה האחרונה במשהו של אירוניה – ולמרות זה ליצור חיים בנוסח אימהוֹת־זקנות שלנו, חיי יושר וצדק ומידות טובות. כוונתי: קשה לאלה שלא נסחבו אל תוך עבודת המפלגה, או שיש להם לכל הפחות קרבה ידועה אליה, אלה שאינם מרגישים את עצמם בכל עת ובכל שעה בתוך זרם החיים הכלליים… מעשה בכל דור ודור: אלה שנתלשו מן ה“ישן”, וב“חדש” לא נאחזו בכל־זאת…

צעדים אחדים צעד בשתיקה, ואחר־כך הוסיף ברצינות מוזרה:

  • אבל חלילה לי להוציא לעז מפי. דבר אחד טוב נודע לי בה, דבר שלא תמצא תמיד בבנות־גילה: שקר אין בה. בגלל זה אהבתיה.

המלה האחרונה נאמרה מתוך נאמנות ופשטות גמורה, כדבר מובן־מאליו. ובמקום ההפתעה שהיה צריך לחכות לה, לא הרגיש דניאל, בשומעו את המלה המכריעה, אלא אי־נוחיות קלה.

הם כבר הגיעו עד לקרן כיכר־השוק הגדולה, ששם היה עליהם להיפרד. בשעה שלחץ דניאל את ידו של “הנרקוֹמפְּרוֹס”, הרגיש שמתעוררים בלבו, שלא ברצונו, רְגָשים של איזו אהדה, הערצה, כמעט ידידות…

אך למה – חשב בשעת הליכתו לאורך סמטאות עקלקלות, כמעט בלתי־מוארות, בדרכו הביתה – למה איפוא לא יישא אותה לאשה, כדרך העולם, בלי שום הסתבכויות והיאלמוּת וכדומה?…

ותשובה לא מצא עד הבית.

 

11. בעל ואשה

לאור המנורה היחידה, העומדת בריחוק מקום על שולחן־הכתיבה ומפזרת על פני החדר אור כהה־ירקרק, ישבו שניהם צפופים זה לזה על־גבי הספה הקטנה – ליוּדמילה וידידה קְרַבצוב. מי שהיה נכנס לחדר באותה שעה, תיכף ומיד היה לו ברי כי ככה יושבים שניהם זה זמן רב, כי כבר דיברו את כל דיבוריהם ונשתתקו מבלי להרגיש בזה. וככה נאה להם עכשיו: לו, לעשן דומם את הסיגריה; ולה, לשחק בקצה הסרט שעל שמלתה ולמרוט ממנו חוטים־חוטים דקים בתנועת רגילוּת, מתוך פיזור־רוח.

מעֵבר לכתלים, מן החדרים הסמוכים, הגיעו מזמן לזמן קולות כבושים; אֵי־בזה בסביבה הלם פעמון כנסייה פעם אחרי פעם, וקולו היה עמום ואטי ומלא מנוחה. היה ערב של מוצאי־השבת.

– כשהייתי קטנה, אמרה ליוּדמילה בקול לא רם, כמדברת בינה לבין עצמה, היה לי רושם אחד מיוחד במינו: שבערבי חורף כאלה יש לכל הקולות צליל אחר, יותר רך ויותר נמוך, והייתי בטוחה שהשלג הרב, המכסה את הכל, גורם לזה; עוטף גם את הקולות ועוֹמם וכאילו ממית אותם… גם כעת – הנך מרגיש בזה?

– הכל אפשר, השיב קְרַבצוב גם כן בקול נמוך ומתוך אדישות, כמי שלא הקשיב היטב לדברי חברו ואינו דואג ביותר מה תהיה תשובתו. וחזר ואמר בקול עוד יותר נמוך וממושך:

– ה־כל אפ־שר…

שוב חלה שתיקה. בחדר־השכנים התחילו לפרוט על פסנתר – פריטת תלמיד חלש, הנפסקת מרגע לרגע. פתאום התנערה ליוּדמילה והרימה את קולה בקוצר־רוח:

– נו, מה זה, ולנטין? האוּמנם מציגים אנחנו אחד ממחזות צ’כוב, מצב־רוח של פעמוני ערב וצרצורי־בית וכדומה? לדבריך האחרונים היתה הבעה ממש כמו ב“שלוש אחיות”!

קְרַבצוב צחק.

– ההבדל הוא בזה שאני איני משתוקק כעת לא ל“מוסקבה” ולא לשום דבר אחר!

גם היא צחקה, אך הד מרירוּת היה בקולה.

– דעתךָ נוחה מאוד מישיבה זו?

– וכי מה את רוצה? שנלך לסינמה?… מילא…

ליוּדמילה צחקה שוב, באותו שמץ של אי־מנוחה ורוגז.

– הייתי רוצה, פשוט, שלא תשב שעות רצופות בשתיקה כמו גולם עד שהנך שוכח לגמרי איפה אתה ומה אתך.

הוא קם להשליך את שייר הסיגריה אל המאפרה שעל השולחן, ובשובו למקומו אמר ביתר רצינות:

– תסלחי לי. השתיקה הזאת איננה באה אלא מפני העייפות. אילו הייתי נשאר בביתי, גם כן הייתי יושב ושותק כל הערב. והוסיף כעבור רגע: אומנם בביתי אין לי עם מי לדבר אפילו.

– אשתך איננה בבית?

– כמובן. היא טרודה, כמו תמיד, בענייני בית־היתומים שלה, ויש שהיא נשארת גם ללון שמה.

– והילדים?

– גם הם נמצאים שם כל הזמן יחד איתה. אלמן אנוכי כהלכה.

ליוּדמילה הביטה זמן רב אל פניו המביעים מעֵין מנוחת־שעמום רגילה ונוחה, ופתאום צחקה.

– אתה יודע כמה זמן לא יכולתי להאמין לזה שהנך נשוּא. כל־כך לא דומה… אני בטוחה אפילו שאף־אחד ממכִּירַי אינו מתאר לו שיש לך משפחה. כולם חושבים אותך לרווק זקן, ואינם יכולים להבין למה אינך מתחתן אתי…

חיוך מלגלג עבר על שפתיו של קְרַבצוב ונחבא בשפמו.

– אם זקן, אז מה עניין חתונה לכך? כוונתי: הכדאי לך להתחתן עם זקן?

בתנועה מהירה הוציאה ליוּדמילה את ידה, שהניחה קודם בלי־משים בין כפות ידידהּ, וענתה בהבעת תוכחה מתלוצצת:

– בבקשה, אל תתחיל להתל בי בחידודי־לבלר שלך! אתה יודע שלא נתכוונתי לא לזקנתך ולא לחתונתנו!

– לא נתכוונת?… הוא חזר ולקח את ידה והתחיל לנשק לאצבעותיה אחת־אחת, וגם בתנועתו זו היה מורגש כעין הרגל מכבר הימים; ובינתיים דיבר בקולו השקט, כמו על דבר שאינו יוצא כלל מגדר הרגילוּת.

– ואילו הייתי בכל־זאת מציע לך להתחתן?… לשם אינפורמציה אני שואל, ליוּדה…

היא העמידה פנים כחושבת ומתבוננת בדבר, ולא היה אפשר להבין אם ברצינות או בצחוק.

– אם לשם אינפורמציה, אמרה סוף־סוף, ודאי לא. ואם לשם המעשה, עמדה רגע וסיימה במהירות ובצחוק, גם כן לא!

– מדוע? שאל מבלי להראות רוגז או עלבון.

– שמך מוזר יותר מדי, השיבה באותה התלוצצות הנעלמת עמוק תחת מסווה רצינות מעושׂה. איזה שם לא־אמיתי… “ולנטין”, זה מזכיר רומאן של התחלת המאה שעברה…

קְרַבצוב חייך.

– ובכן, הנני מוכרח לשאת את עווֹן־אבותי שקראו לי בשם משונה כזה, כמו שמקובל אצלנו, במשפחות הכמרים. את יודעת, לאחַי יש שמות עוד יותר משונים: גֶנָדי וגם סֶרָפים…

שתק רגע והוסיף בהבעת ההתלוצצות המקובלת ביניהם במשך כל השיחה הזאת, שאומנם הורגשה מאחוריה איזו מחשבה נסתרה ועקשנית:

– ואני יכול להחליף את שמי גם כן… הדבר נעשה כעת…

אולם כשם שהורגשה בו אותה מחשבה טמירה החוזרת פעם אחרי פעם, גם הורגש בליוּדמילה רצונה להימלט מנושא דיבור זה, והתחילה לדבר במהירות, כמו על הדבר הראשון שעלה בדעתה.

– באמת היית צריך להתקרב יותר לקַטיָה וָסיליֶבה. זו הלוא אוהבת אהבה מוגזמת כל־מיני דברים משונים שיש בהם ריח של רומנטיוּת, הֶרַלדיקָה וסימבוליקה של שמות, וכדומה. בשבילה הנך מציאה: תמצא עליך רמזים מרמזים שונים באוצר האגדות, עד לתקופת נוסעי הצלב, וגם שיר תחבר עליך…

קְרַבצוב, אשר הרגיש באי־מנוחתה, ענה לה בחיוך רפה ומתוך אנחה כבושה:

– מילא, על שיריה כבר אוותר… אינני להוט כל־כך אחרי הדברים שבמרומי השירה. וכעת דווקא יש לי חפץ בדבר אחר, הרבה יותר טפל וגשמי, אך לא אתבייש ואגלהו לפנייך: כוס תה אני רוצה, ליוּדה… התיתני ל“רווק הזקן” שלך, שאינו ראוי גם להתחתן מפני סיבות “פיוטיות” כל־כך, כוס תה חם? הלוא את טובה, למרות הכל…

ליוּדמילה שמחה לַתירוץ וקמה ממקומה במהירות.

– וגם חכמה במקצת, כפי שתראה. הקומקום כבר מזמן מתחמם אצלי במטבח, ותיכף אגישנו…

באותה מהירות הוציאה את כלי התה מן הארון הקטן התלוי על הקיר, וערכה את השולחן, ויצאה אל המטבח. קְרַבצוב, בהישארו לבד, ישב רגעים אחדים בלי־נוע, אחר־כך הוציא סיגריה חדשה והציתהּ, התרומם ממקומו בעצלות, פסע הֵנה־והנה על פני החדר, ולבסוף ישב על־יד שולחן־התה, הכל כמי שאינו שבע־רצון למדי מעצמו וממחשבותיו המטרידות, ואינו מוצא להן פתרון.

את התה שתו כמעט בשתיקה גמורה. ובגמר השתייה, עת הוסיפו לשבת זה מול זה משני עברי השולחן הקטן, התחיל קְרַבצוב לדבר בחיוך עצל, וניכר שדיבור זה דיבור בעלמא הוא, הבא סתם למלא את השתיקה.

– בכל זאת, לשווא היית מציעה אותי לפני וָסיליֶבה שלך. אינני מציאה גדולה כל־כך… יש להן אחד הראוי לזה הרבה יותר.

– מי הוא? שאלה ליוּדמילה גם כן בעלמא, מבלי להביע התעניינות בדבר.

– “הרומנטיקון האחרון”… היהודי שפגשתיו אצלך ביום־הולדתך.

– רויטר?

– כן, רויטר.

ליוּדמילה צחקה. – מה עלה בראשׁךָ?

– בו, אולי, עדיין היה אפשר למצוא מזון לדמיונות הרומנטיים המשתגעים שבראשיכן. לא חינם כינה אותו מיטרוֹפָנוֹב בשם זה, הוא הלוא צריך להיות מומחה לדבר: שנים רצופות ישב בסוֹרבּוֹנה והתעסק בתולדות הכישופים ודֶמונולוגיה והשד יודע מה…

– מה זה שייך לדניאל רויטר? שאלה ליוּדמילה מבלי לעצור את צחוקה. הלוא איננו שד ואיננו מכשף, עד כמה שידוע לי…

קְרַבצוב ליווה את צחוקה בצחוקו, כמי שמכיר בעצמו את שטחיות דבריו וחוסר־ערכם.

– נו, סתם: הרומנטיות של העם בן הדורות, הנרדף והנדכא והחולם חלומות על תחיית מדינתו ועל השבת גבורתו הקודמת. הלוא שמעתי בוודאי דברים כעין אלה. הא לך דמיון רומנטי די מעניין כדי להימשך אחריו, אם רק האיש הנושא אותו די מעניין בעצמו…

ליוּדמילה ענתה שוב בצחוק של קרירות ואי־אמונה:

– זה העיקר: דניאל רויטר אינו די מעניין בעצמו. לפי הרושם שיש לי ממנו, הריהו יהודי טוב, שקט ונוח לבריות, האוהב אהבה רבה את אשתו ואת חיי משפחתו, כנראה ליהודי טוב. אומנם אינו שטחי ביותר ואינו טיפש, ואף־על־פי־כן…

היא לא גמרה את דבריה, ועברה לעניין חדש במשהו של התעוררות:

– היודע אתה מה הוא מזכיר לי לפעמים? אגדת פטר שְׁלֶמיל… איני זוכרת אותה בדיוק, אבל אתה בוודאי יודע: מעשה בבן־אדם שאבד לו צלו… ככה גם הוא: מסתובב פה בינינו כאילו מחפש דבר־מה, ואינו מוצא את מקומו.

– יש לך התבוננות, העיר קְרַבצוב, שהקשיב לדבריה האחרונים מתוך תשומת־לב עצורה; אלא אם כן – איני מבין: מדוע בכל זאת “אינו די מעניין” לך? מה לך יותר רומנטי מבן־אדם שאינו מוצא את מקומו?

ליוּדמילה לא שמה לב לכאורה לאירוניה המורגשת במשפט האחרון, והשיבה בפשטות:

– אני אגיד לך. פעם טובה הרומנטיות בתוך החיים, ופעם מחוץ להם. דניאל רויטר לא יהיה בשבילי, בוודאי, אלא… מורה שאזמין אותו לתת לי שיעורים בעברית.

קְרַבצוב נתן בה עיניים תמהות.

– מה פירוש הדבר? למה לך פתאום עברית?

בשעת תשובתה של ליוּדמילה לא גרע עיניו מפניה, אום פניה היו צחים ושלווים, ושום סימני מבוכה לא נראו בהם.

– ראשית כל, יש לי רושם שעוד שיעור אחד לא יזיק לו כלל וכלל. ושנית: למה לא עברית? מעניין לדעת כל שפה ושפה, ואפילו במקצת. והנה הזדמנות… כמובן, אין בדעתי להקדיש לזה הרבה זמן: עד ימי הקיץ, לכל היותר.

– ככה, ככה…

קְרַבצוב נשתתק. השתיקה לא נפסקה עד שקם סוף־סוף ועמד ללכת; אז קמה גם ליוּדמילה ממקומה, ניגשה אליו ושמה את שתי ידיה על כתפיו, והיה בתנועתה זו משהו של חיבה מתבקשת ומתרפקת, מה שלא נראה בה קודם במשך כל הערב.

– מה? שאל אותה מתוך חיבה גם הוא.

עמדה רגע ושתקה, כאילו פיקפקה בדעתה אם לדבר או לאו.

– שטות… חפצתי להזכיר לךָ על דבר אחד…

– איזה דבר?

– דבר שהבטחתָּ לי…

רגע הביט אליה כמשתדל להבין. כשתפס, כנראה, את כוונת דבריה, קדרו פניו משהו, ותשובתו היתה חטופה:

– אֶה, כן! מה שהבטחתי אקיים. במחסן שלנו הבטיחו לי… אולם צריכה את לדעת כי אריג שחור ממין טוב אין להשיג כעת. יהיה צריך להסתפק באיזה צבע אחר; בכל אופן, אשתדל שיהיה יפה…

– נו, טוב. הנני סומכת עליך, השיבה ליוּדמילה, ובאותה תנועת התרפקות, אך בפנים נכלמים במקצת, שאלה חרש:

– אינך כועס על זה שאני מטרידה אותך בדברים כאלה? אשתך פטרה אותך מדאגות הבעל, והנה באתי במקומה…

כשם שנתערפלו פניה בצל הבושה הקלה, ככה הלכו פניו של קְרַבצוב והזדככו, והוא ענה בחיבה מוותרת:

– אל תדברי שטות…

היא ליוותה אותו עד לדלת, אל הפרוזדור הקטן. הוא לבש את אדרתו ואת כובעו מעור הכבשים, ושוב פנה אליה, כדי להיפרד. פתאום השתנו פניו. מתחת להבעתם הרגילה, הבעת מנוחה מעורבת בשעמום קל, השקיף דבר חדש, מעין להב של חשק נסתר ונכבש במשך זמן רב; ובכוח, כמעט בגסות, חיבק את כתפיה ומשכהּ אליו.

– ליוּדה! ואם בכל־זאת… מבלי להתחשב עם השירה ו“הסגנון” ושאר הדברים הנשגבים… הלוא אני בכל־זאת היחידי שהיה לך הכל… ובזה שאני בעלך היחיד, כפי דברייך, אני מאמין לך. אז למה לא נתחתן באמת, באופן הכי פשוט והכי מעשי? הדבר נעשָׂה מהר, רק ביקור אחד ב“מחלקת הרשימות”, ודי. אשתי לא תסרב לקבל את הגט, אֶת זה אַת יודעת.

התלהבותו פגה לאט־לאט בשעת דיבורו, וגמר את דבריו כמעט בטון השקט הרגיל לו. ויחד עם זה – ליוּדמילה, אשר פניה הביעו בראשונה מעין רטט של הפתעה, כמעט פחד, שבה לאט־לאט למנוחתה, ואת דבריו האחרונים שמעה בפנים קרים וגאוותניים במקצת, וגם אכזריוּת מנַצֵח השקיפה בעדם.

– ולנטין, אמרה במתינות, ובתנועה קלה אבל בטוחה השתחררה מתוך זרועותיו. אל תקלקל… אם הנך מאמין לי בדבר אחד, צריך אתה להאמין בכל. אתה יודע: אילו היה לי רצון בזה, הייתי אומרת לך בעצמי, מבלי לחכות להזמנתך.

הוא עמד לפניה נרגז ונבוך גם יחד, ועל־פי חליפת ההבעות המהירה שראתה על פניו כמעט שיכלה לקרוא אחת־אחת את המחשבות החולפות במוחו ברגע זה:

“רוצָה להיות חופשית? בעלה אני היום, רק בתנאי שמחר תוכל להחליפני בשני, אם יהיה ברצונה…”

“להפקיר את גופה – כן, ובלבד שלא תהי התחייבות בדבר…”

ואולי מפני שלא ידע אל־נכון עד כמה צדק במחשבותיו הנרגזות האלו, קדרו פניו עוד יותר, ובפנותו ללכת סינן מבין שיניו ההדוקות:

– ואת עדיין הטובה שבכולן!…

 

12. אחדים

עד שתים־עשרה בלילה היו הצלילים שבבית דומים כולם לצלילי היום הרגילים: הליכה ודיבור, בכיית תינוקות, קשקוש הכלים וקול נזילת המים במטבח, וכיוצא בזה. משתים־עשרה והלאה, אחרי שהלכו השכנים אחד־אחד למנוחתם, והדממה השתלטה, קיבלו גם הצלילים צורה אחרת, כל אחד מהם נעשה בולט וצלול ביותר, ובסדר החלפתם היתה קביעות מיוחדת־במינה, החוזרת פעם אחרי פעם באופן כמעט מכני. תיכף אחרי שתים־עשרה נשמעו תמיד בפרוזדור צעדים כבדים־זוחלים של רגליים נעולות בנעלי־לֶבד רכות, ואחר־כך נשמעו בקצה השני של הדירה קול נעילת דלת וצלצול שרשרת, סימן ש“הסבתא” של משפחת השכנים הלכה לבדוק ולהיווכח כי דלת המבוא סגורה כהלכה לכל הלילה. באותה שעה נשמעו לפרקים מן המטבח קולות פיהוק היוצאים מפי המשרתת העומדת לעלות על משכבה – פיהוקים ממושכים וקולניים עד להפליא. והנה, כעבור שעה או אולי שעתיים, מגיע מאותו מטבח קול חריקת המפתח במנעול; מישהו הולך ומגשש בדרכו בפרוזדור האפל, נתקל בכתלים ובחפצים, ומצפצף לו קטע ניגון פוחז, ומחרף חרש, בסירוגין; אחר־כך נפתחת ונסגרת שוב דלת חדר־האמבטיה הסמוך לחדרה של ליוּדמילה, וזמן רב נשמע, כאילו בתוך הכותל, זמזום מיוחד של מים קולחים מן הברז… פירוש כל סדרת הקולות האלה: הסטודנט הגר בחדר שמנגד, אשר נמנעים מלעזוב בשבילו את דלת הכניסה הראשית פתוחה עד שעה כל־כך מאוחרת, שב מנדודי־ערב שלו, ותיכף הולך להתרחץ, כדי “לזכך את ראשו” לפני השינה. בתוך הדממה הכבדה הבאה אחרי זה נשמע לפרקים רק זמזום המעלית המרוחקה, ועל־פי קולות הזמזום הזה, ודפיקות הדלתות הבאות אחריו, אפשר להכיר תמיד בלי טעות מי ומי שב הביתה, ובאיזו קומה עמדה המכונה. באחרונה בא הצליל המוזר, החוזר־ונשנה מדי לילה בלילה בדייקנות מפליאה ובלתי־מובנת, תמיד בין שעה שנייה לחצי־השלישית: שוב קולחים ומזמזמים מים בתוך הכותל, כמו בשעת רחיצת הסטודנט, אך הפעם זרמם יותר חזק וקול הזמזום יותר רווה ואטי גם יחד, והוא נשמע לא בחדר־האמבטיה, אלא בפינה המרוחקה ממנה, הפונה אל הרחוב – ובשום אופן אי־אפשר לעמוד על פירוש הדבר ולהבין מה גורם לצליל הזה…

את כל הקולות האלה הסכינה ליוּדמילה וִיבְיֶן לשמוע ולרשום בהכרתה אחד־אחד בשעות ישיבתה לבדה בחדר זמן רב אחרי חצות. בשעות אלה היה לחדר מראה עגום במקצת, צללים התקבצו בפינות שאור המנורה הירקרק לא הגיע לשם. שולחן־הכתיבה הקטן בלבד, עם מעגל האור הצר והגיליונות הלבנים המרובים שעליו, נראה כאי בודד בקרב ים זה של צללים ובדידות.

עצביה של ליוּדמילה לא היו מרוגזים ולא סבלו משעות ההתבודדות האלו. לא פחדה מפני הבלהות העתידות לצאת ולזחול אליה משם, מחשכת הפינות. אומנם הערב היתה נרגשת משהו אחרי פרידתה מקְרַבצוב והתפרצות הרגשותיו הבלתי־צפויה. היה לה חפץ להסיח את דעתה מן הדבר ולהשתכח בדברים אחרים…

לפנים, עוד לפני חמש–שש שנים, היתה ניגשת בלילות כאלה לכתיבת מכתבים ארוכים, “גימנזיסטיים”, לזו או אחרת מן החברות שנשתמרו לה – מכתבים שלא נשלחו לפעמים. ואם לאו, היתה פותחת מחברת עבה – מעין פנקס זיכרונותיה – ושם, בין רשימות של ספרים לקריאה, וחשבונות, והתחלות שירים, היתה מכניסה אי־אלה דפים של כתיבה נמהרת, דפים שעל־פי־רוב לא נקראו שנית וגם לא נפתחו אף־פעם. אולם מזמן חדלה למצוא הנאה גם במכתבים “הגימנזיסטיים”, גם בכתיבת הווידויים ללא מטרה. היד כבר התעצלה, והיתה עוזבת את הכתיבה בעצם ההתחלה אילו היה לה חפץ לגשת לזה.

אמת הִגידה פעם לדניאל רויטר: שאת שיריה לעולם איננה מחברת על־יד השולחן, וגם איננה רושמת אותם טרם שייגָמרו וישתלמו בדמיונה. כולם היו רשומים אצלה בפנקס קטן מיוחד, בכתב־יד נקי ומצומצם, בלי תיקונים כמעט; ואת העבודה הזאת עשתה תמיד לאור הבוקר, בשעות הכי “מעשיות” שלה. אכן, גם השירים לא היו ראויים להסיח את דעתה ולהרגיע את רוחה בישיבת לילה זו.

הרימה את מבטה מעל דפי הספר המונח לפניה, אשר הסתכלה בו זמן רב מבלי לראות את האותיות. אם אין ביכולתו של הספר לרכז אף לרגע את רוחה המפוזר, אם גם העט צונח מבין האצבעות המתעצלות – אז לא נשאר דבר אחר, אלא להתמתח על־גבי המיטה, לעצום את העיניים, ולחלום קצת…

אך גם חלומותיה לא נכנעו לה תיכף, וזמן רב שכבה ומחשבותיה קופצות ונודדות מדבר לדבר, מבלי לאחוז באחד מהם. מעניין לעניין עברה בהרהוריה, וסוף־סוף הבינה כי כולם אינם אלא התאמצות אחת פנימית, בלתי־ניכרת כמעט, לסלק את חשבון־נפשה ולהצטדק בפני עצמה על הדבר שקרה היום: על אותה אדישות מוזרה, אותו סירוב פנימי עמוק שעלה בה ברגע שוולנטין ניגש אליה ככה – בכל הפשטות ובכל הכוח של חשק גַברוּתו… והתחילו זיכרונות מזיכרונות שונים עוברים לפניה, כולם שמות וצלילים חסרי־ערך כמעט, צללים שהתפזרו לכל רוח, אדי עשן שהתנדפו וכמעט שלא השאירו זכר אחריהם. ידעה כי לא הֵמה, החוטים הדקים האלה במִטווה־עברהּ, לא הם הקושרים את לבה ומושכים בו להטוֹתה מדרכה הישרה הנפתחת לפניה; ובכל־זאת התאמצה למצוא בהם דבר־מה כדי להצדיק את רגעי המרד הבלתי־נחוץ, הגורם צער לידידהּ ואינו נותן הנאה גם לעצמה.

השמות בזיכרונות שבלילות הבדידות כולם ארעיים, עוברים ומרפרפים מבלי לחרות שרטוטים עמוקים על לוח־לבה, ורק שניים־שלושה בתוכם עומדים ומרמזים לה ממרחק העבר, או ממציאות ההווה, כאילו באלה היה באמת דבר־מה של ממש, והווייתם הבלתי־נראית מורגשת ומלווה אותה בכל צעדי דרכה על־מנת לסבכהּ ולהטותה הצידה.

והראשון: אֶדי. עוד בהיות תלמידת המחלקה השישית, לפני הרבה שנים, נהנתה מאוד מן הריקודים, בין בבתי מַכּירי־משפחתה, בין בנשפים המרובים שביקרה אז – ובלבד שיהיה בן־זוגה אדוארד ויטינסקי, הבחור המפונק, המגוהץ, גבה־הקומה והדק כגבעול הקנה, בעל פנים לבנבנים־עדינים ועיניים שחורות מלטפות. הוא היה מבוגר ממנה רק בשנה אחת, ושתי המשפחות – שלו ושלה – היו קשורות אז ביחסים קרובים ולבביים, בידידות מכבר הימים. הקשר שבין זקני המשפחות השפיע גם על יחסי הצעירים, וידידוּת־החברים שביניהם ניתנה להם מראשית נעוריהם. הזמן היה זמן שלוות הרוחות והַרְווחת החיים, ושום כוחות מבחוץ עדיין לא עצרו את שאננותם. בנשפייה אחת, בימי הקרנבל, הופיעו שניהם בתלבושת מסכות – הוא בתור פְּיֶרוֹ, והיא בתור קוֹלוֹמבּינה. בן־זוגה בהחלט עלה עליה בהצלחת תלבושתו ובחֵן השובב, הקפריזי, הנסוך על כל צורתו. נדמָה כי ככה נולד, עם בגדיו הלבנים ועם תערובת החוצפה הילדותית והעדינות המתלוננת שבפניו החיוורים. באותם ערבים שבילו אחר־כך יחד בבית אביה, בשבתם על הספה הרחבה בחדר־הספרייה, הִרבה לדקלם לפניה שירים מן החביבים והמפורסמים ביותר באותה תקופה, וביניהם אחד שהיה בייחוד חביב על שניהם:

את פניַי החיוורים כעין לְבָנָה אפרכֵּס,

גבות עיניים שחורות אצייר לי, ושפם אדביק על שפתי.

התשמעי, קוֹלוֹמבּינה – הנה לבי האומלל

משתפך ומתלונן בשירו העָצֵב…6

וישב לרגליה על הרצפה ונשק לברכיה, והעמיד פנים של “פְּיֶרוֹ” מתלונן, והרים אליה עיניים חצופות־מתחננות…

אחר־כך – הפסקה. ויטינסקי נסע לחוץ־לארץ להתלמד. בשובו נסחב תיכף אל תוך נחשול קטן של חוגי משוררים צעירים מן “המחדשים” והחדישים ביותר (היא עדיין צעדה אז את צעדיה הראשונים בדרך שירתה, במתינות ובחשאי), ולא דאג אליה למדי. אולם כעבור שנים אחדות גרם מזלם שנזדמנו שניהם שוב למקום אחד, והחיו את אגדת נעוריהם – בנוסח אחר קצת. זה היה בקיץ, במקומות קייטנה – מעשה לילות ירח, וטיולים בסירה, וריח השחת הרענן בְּאוויר הלילות העומד בלי־נוע… טיולים ארוכים התחלפו עם ישיבות ארוכות בפינות חורשה טמירות, תחת כיפת ענפים ריחניים, או על־גבי ערמות השחת שבאחו, או על איזה ספסל נשכח, לאור הירח. כולם נסתיימו בשעה מאוחרת בלילה, בפרידה ממושכה על־יד מדרגות ביתה. ופעם כפעם בשעה זו השתמטה באיזו עַרמוּמית אינסטינקטיבית כביכול מלטיפות ידיו התובעות והמתעקשות, ועלתה בריצה על מדרגות הקומה השנייה, ומשם רמזה לו בידה לאות פרידה: “שלום, אֶדי! עד מחר!…”

“המחר” אֵיחר משום־מה לבוא. ועד היום, יודעת היא, אינו יכול לסלוח לה את בגידתה הדוממת, את ההסתלקות הזאת הבלתי־מובנת לעצמה, אשר הכריחתהּ לפתות אותו ולרמותו, ולהמשיך את המשחק מדי יום ביום – ללא תוצאות…

כעת נשא לו ויטינסקי אשה – צעירה בת ערי־השדה, שהיתה תופרת בימי נעוריה. אשה טובה, שאיננה מרבה להתעמק במחשבות. ומשפחתו – אשה ותינוק – תלויה על צווארו, וחיים אינם שמחים כל עיקר.

אחריו בא קְרַבצוב. תולדות הכרתם ארוכות בשנים ומועטות בתוכנָן ובמאורעות. מכל השעות המרובות עד אין לסופרן, אשר עברו עליה יחד עם ידידה המקובל, יש רק אחת ויחידה שהיה לה ערך כל־שהוא ושכדאי לעמוד עליה בזיכרון.

בערב ההוא נכנס לחדרה לשתות איתה תה ולבלות אצלה את שעות מנוחתו, כדרכו, וגשם סתיו סוחף היה אז בחוץ, מעֵין אותו מזג־אוויר שבו “אין מגרשים גם כלב החוצה”; ובהיסח־הדעת, מבלי שאף־אחד מהם יצַפֶּה לַדָבָר, עזב את חדרה כמה שעות אחרי חצות, ובצאתו לקח אתו את מתנת נעוריה היחידה, הבלתי־צפויה והיקרה בעיניו מאין כמוה. למה נכנעה לו אז? – ודווקא לו, ולא לאחד מאלה הרַבִּים בין “מעריציה”, שהיו מסוגלים לתת לה, לכל הפחות, את דמיון האהבה וצעצועי הקישוטים שבה, אם לא את מהותה? האוּמנם אך ורק מפני זה שהיתה בת עשרים־וארבע, ול“ריבה” שכזו קשה להודות גם בפני חבֵרה זו אח אחרת – נניח, אותה נינה בֶּרג – על הזרות המגוחכה המוציאה את חייה מן הכלל, ולשמוע מפיה את התפרצות הצחוק יחד עם הקריאה התמהה, הבלתי־מאמינה: “אף־אחד?! מה את שׂחה?? ואת – בת כמה?… חָה־חָה־חָה…”

ואם גרם לדבר הפחד הזה, הטפל, או סתם הגשם הסוחף, שהכריח את קְרַבצוב לשהות בחדרה עד שעה יותר מאוחרת – האם אין שני הדברים שווים זה לזה, ופירושם אחד: מקרה עיוור?

וגם הוא, ידידהּ, לא יכול לסלוח לה בוודאי דבר אחד שהגידה לו פעם בחושך הלילה, באחת השעות האלה הפרושׁות מכל העולם, המלאות רחשים אילמים ולחשי־סוד:

– אתה אומר: תכלית ההתמזגות? ואני, להיפך… עכשיו, דווקא עכשיו, מרגישה אני בבהירות מאין כמוה עד כמה “אהבתנו” זו היא דבר גשמי וחסר־נשמה, דבר חיצוני לגמרי – אתה מבין? – שנמצא מחוץ לי, ו’האני' – ה’אני' הרוחני שלי – אינו משתתף בו כל עיקר!

שְׂבע תענוגו ועייף עייפות נעימה לא פסק מללטוף את ראשה בלטיפה קלה מתוך ביטחון והכרת־טובה, הקשיב לדבריה ולא הקשיב, ולא ביקש להבין.

גם כעת אינו מבקש להבין. הוא מבקש להתבסס, לכבוש את מעמדו אצלה ולהבטיח לעצמו – לא את “אהבתה לנצח”, או דבר מדומה מעֵין זה, אלא את ההכרה הפשוטה, שהיתה צריכה להיות גם בלבה, של הַקֶשר הממשי הקיים ביניהם, של כבלי ההתחייבות המצדיקה את העבר ומבטיחה את העתיד.

ואולם ההכרה חסרה מלבה, המתמוטט בשעת ניסיונו.

ואם כל־כך חלשה היא האחיזה שלבה אוחז אפילו בדבר הזה, שהיה צריך להיות העיקרי, אפילו בנקודה הזאת המרכזית – מה יש להגיד על כל אותם דברים מרפרפים, העוברים ומתנדפים מן הזיכרון, הנוגעים ואינם נוגעים עד הלב? הנה למשל “הרומנטיקון האחרון”, שעליו היא מתלוצצת לפעמים בשיחתה עם ידידהּ, כאילו גם הוא “עומד על הפרק” אצלה… גאוות שתיקה יפה, גאוות בדידות של בן־אדם אשר נשאר לבדו בדרך, כאותו הֵלך שאורְחת חבריו עברה ממנו והלאה, והוא אֵיחר להילוות לה; ואוצרו הרב טמון בידו וצפון מעיני כל, וזר ומיותם להם, בהיותו שְׂריד עולם אחר, שהלך כבר לאיבוד, או אולי עוד טרם בא לתחייה… איך שיהיה, דניאל רויטר איננו אלא פגישה בת־רגע במהלך דרכה, ואין הוא מי שיעסיק את הרהוריה באותה שעת זיכרונות אחרונה, הטמירה בכולן, עת שכבר כָבָה אור המנורה הקטנה, והיא שוכבת על משכבה, ואין זולתה בחשכת החדר הדומם, המלא רחשי־לילה בלתי־נתפסים ובלתי־מנוצחים. השעה הזאת, שעת התמכרות־חלומות אחרונה, שמורה אצלה בשביל זֵכר אחר, הצץ ועולה לפני עפעפיה הסגורים כבבואת יום זוהֵר שעבר מזמן, השט ועובר לאטו כגזרי ענן על פני השמיים ביום בהיר ספוג שלוות־העולם, ואין אף־אחד יודע את סוד מהלכם, ואין אף־אחד יכול להפריע בעד תהלוכתם השקטה, הבלתי־פוסקת…

 

13. אחד

גן פורח עתיק־ימים, המשתרע על שטח פרסאות אחדות, כולו שטוף קרני־שמש בהירות, המתפרצות בעד סבך העלים שמִמַעלָה… ירוק זהבהב וזהוב ירקרק משמשים בו בערבוביה, ובאמצע הלבן הנהדר של קירות האבן והמדרגות הרחבות המובילות למרפסת בית־אצילים גדול, המתנשא כארמון מלך על הים הירוק שמסביב. פינת גן־עדן זו לא היתה אלא אחת האחוזות המרובות שהיו לפנים בידי בני־אצילים, אשר גורשו כולם וכלו מן העולם, ובנחלת אבותיהם סידרו מיני בתי־מרפא ובתי־מרגוע בשביל “המון העובדים”. גם היא היתה פעם בין המאושרים המועטים שעלה בגורלם ליהנות במשך שבועיים או יותר בישיבתם בפינת גן־עדן זו, בסביבה הנהדרה, המשכיחה כביכול את המציאות ומקימה חלומות על “השבת הדברים כקֶדם”, על זה ש“כלום לא קרה בעולם”… בחסד “הנרקוֹמפְּרוֹס” הגדול והמחונן התאספו שם כמה אנשים ונשים, מאלה הקשורים קשר ממשי ואפילו מדומה עם “עבודת ההשכלה”: פקידי מוסדות החינוך, סופרים וציירים ובעלי אמנות למיניהם. כולם, הצעירים כמו הזקנים, הרגישו את עצמם במשך שבועיים אלה תלושים מסביבת מציאותם הרגילה – מציאות קבלת “המנות” ו“תמיכה ממשלתית”, ודלות פרטית, ו“זכויות הסופרים” התלויות תמיד בספק, וכו' וכו'. כאילו היו באמת אורחים אצל בעל־בית אחד נדיב, בלתי־נראה־לעין, אשר מסר לרשותם את אחוזתו הנהדרה לזמן מנוחתם הקצר. והיה עלול לקרות מה שקרה: המסגרת היפה דרשה את מילוּאָה, וכעבור שניים־שלושה ימים התחלקו כל הנחים באופן בלתי־מורגש והזדווגו זוגות־זוגות, גם הפחות “מעניינים” ומוצלחים שבהם, ולא היה הדבר מוזר בעיני איש. היה, למשל, זוג אחד, שעליו התלחשו והתבדחו ולעגו בחשאי, במשך כל הזמן: פקידת נרקוֹמפְּרוֹס מסכנה כבת חמישים, שקראו לה בשם “בָּרוֹניסָה”, אשה שכבר נחלשה דעתה מרוב שנותיה ומתעלולי חייה האחרונים, ובן־זוגה – צייר יהודי, בן־אדם מגוחך בעל פני בחור־ישיבה מזדקן, שעשה שַׁמות בדיבורו הרוסי והחליף בהתמדה משונה כל מין זכר בנקבה ולהיפך… אך למרות ההתבדחות והלחשים המלגלגים, לא התפלאו גם על אלה, רק צחקו עליהם בִּהְיוֹת לב כל אחד שלֵו ושמח לכל הזדמנות של צחוק והיתולים.

והיה זוג שני, שעליו לא התפלאו כלל ולא מצאו אמתלה גם לצחוק: היא, ליוּדמילה וִיבְיֶן, ו“הארי שבחבורה”, הסופר גַלְוִיץ, אשר שמו התפרסם בספרות עוד לפני שנים, עת היתה היא נערה קטנה. הוא הלם כל־כך את המסגרת שבתוכה התהלך בביטחון גבורתו ובשלוות־רוח גמורה ויפה. וכל־כך לא נראָה שבאמת הם אך ורק “סופרים”, שעלולים כעבור זמנם לצאת מן המסגרת הזאת ולשוב לחייהם הרגילים, הרחוקים מכאן. לא! כששיחקו יחד טניס, והוא, לבוש כותונת לבנה ונעלי בד מצוחצחות, טס ועבר בקפיצה מקצה הכיכר עד קציהָ זריז וקל־רגליים למרות מספר שנותיו – לא היה הוא אלא אורח נכבד, בן־פריצים, הבא להתארח באחוזה של משפחת ידידים בימות הקיץ היפים. והיא – כפי שהראה לה את דמותה הראי הגדול שבמסדרון הבית, לבושה חולצה לבנה עם צווארון־מלחים גדול, שערותיה פרועות במקצת ולחייה פורחות, ושביב השתובבות נחמדה בעיניה – האם לא היתה גם היא בתם של בעלי־האחוזה, השמחה לקבל את אורחהּ החבב ולהמתיק את ימיו בחן נעוריה?

בסגנון הזה, המקובל על שניהם מבלי שיסכימו עליו בפירוש, עברו כל יחסיהם, וקלות משחק מיוחדה ונחמדה־במינה היתה בכל ראיונותיהם. ככה היה כשישבו זה על־יד זה אצל השולחן הארוך באולם הגדול, שנהפך כעת לחדר־האוכל, והוא, בהדגשת נימוס מוגזם קצת, אשר היה בו טעם “העבר היפה”, הגיש לה דברים והרכין את ראשו לצידה בהקשיבו לדבריה, וכל מראהו כאילו הוא אומר: “הנני לשרת את גבירתי העדינה”… וגם כשטיילו יחד בסבכי השבילים שבגן, והוא קטף בשבילה פרחי לילך מאוחרים, שעוד נשארו בענפים השיחים הגבוהים אשר ידה לא יכלה להשיגם, והגישם לה באותה הדגשת נימוס, ממש כמו שזה שבאחוזה האמיתית היה עושה בשביל בת־לווייתו האמיתית. וגם כשהסתלקו לפניה אחת, החביבה על שניהם, ששם היתה תלויה הנדנדה תחת עץ מצל, והיא ישבה על קרש הנדנדה, והוא הניעהּ ונְשאהּ למרומים עד כמה שאפשר… אומנם בדבר הזה האחרון היה עוד דבר־מה נוסף לְמשחק, משהו של מציאות גשמית יותר מדי בשביל “חלום העבר היפה” שבתוכו דימו את עצמם. בת־האצילים מן הימים ההם – היא ידעה – לא היתה עושה ככה: כשניפנפה הרוחה את שמלתה בזמן מעופה המהיר, והפשילה אותה עד לברכיה ומעלה, ידעה תמיד כי מבטו נעוץ בה, מבט חושק ורחוק מאוד־מאוד מן ההתייפות המנומסה של “בן־האצילים” המדומה; ואולם לא דאגה לזה למדי, ורק עצמה את עיניה, כאילו מתוך סחרחורת המעוף…

זמן שהִייתה בבית־המרגוע היה קצר. מה גם שבין העוויות המשחק שהטילו על עצמם, לבין הסביבה המפריעה והדורשת למרות הכל מידת נימוס וזהירות ידועה, בהיותם בתוך קהל חברים רב – לא היו צעדיו כל־כך בטוחים ומהירים כמו שהיה ברצונו. כשהתחיל להרגיש בזה, ומספר הימים שנשארו כבר היה מועט, התחילה פעם בפעם להופיע על פניו התרגזות, התרגזות הגבר הנכשל בדרך תאוותו. האוּמנם לא יספיק כבר להוסיף את פנינת הנשיוּת הזו למחרוזת ניצחונותיו – מחרוזת ארוכה למדי?

בערב האחרון לפני צאתה משם, בין השמשות, נכנס לחדרה. הביא לה מתנה לאות הפרידה חרוזי ענבר גדולים וכבדים, שלפי דבריו קנה פעם בזמן נסיעתו לאיטליה. בעצמו לְבָשָׁם לצווארה, כי לראות עד כמה נאה לה העדי הזה. אך זה לא היה הכל. לא כמו קְרַבצוב נכנס אליה – תמים, מבלי שתהיה לו תוכנית עשויה מראש; אלא נכנס כולו שאיפה ומרץ והחלטה אחת ברורה, שלא לצאת מאיתה בלי אות ניצחונו. וכמה פעמים היה אחר־כך כוחה מוזר בעיני עצמה: במשך אותה חצי שעה ארוכה שעברה מרגע כניסתו ועד שצילצל הפעמון הקורא לארוחת־הערב – להימלט מדרישותיו, דרישות מבטים וידיים, המכוסות קמעה־קמעה בצעיף של נימוס, להתפתל כנחש ולהתנכר ולהסתתר מאחורי מסכת אי־הבנה מעושׂה, או מאחורי שטויות המשחק המקובלות ביניהם, כאילו איננה יודעת כי עֵת המשחק כבר חלפה… באנחת הקלה שמעה סוף־סוף את הפעמון המציל, ואז קמה ואמרה בפניו ברצינות נמרצה ופתאומית:

– נו, נגמר! מחר תכיר לי טובה על זה בעצמך… האוּמנם חשבת שככה צריך להיות בינינו – דווקא כאן ועכשיו, בחצי השעה שלפני הסעודה?

אילו כבר היה אז המנצח – אפשר מאוד שהיה מכה אותה. אבל בהיות הדברים כמו שהם, נכנע וכבש את יצרו, ולמחרת היום, בבוקר, נפרד ממנה בהרבה דברי מחמאה וחנופה, ודרש ממנה הבטחה שלא תשכח את כתובתו ולא תאחר לבקר בביתו. אולם היא לא הלכה אליו אף־פעם. גם את חרוזי הענבר, שבידו רכס לה על הצוואר באותו ערב, לא ענדה אף־פעם אחר־כך, וגם לא הוציאה אותם מן התיבה שבתוכה היו מונחים. כעבור זמן קראה בעיתונים כי הסופר גַלְוִיץ עומד לצאת לנסיעה ממושכה לחוץ־לארץ…

ההיתה לו7 אז חרטה על מה שעשתה – או לא עשתה – באותו ערב? אוכלי כדאי היה? מה אכפת שבשבילו היא רק הוספה למחרוזת? אולי זה היה בשבילה הדבר המבוקש, כל עולם הזוהר והחירות הנפתח לפניה, מעוף ההתמסרות החופשי, יום אהבה נהדר ללא מחר?… מי יודע!

בימים האלה קיבלה במכתב סגור קטע של עיתון – עיתון ערב קטן, שלא היתה רגילה לקרוא בו – ובו פרק אחד מסומן בעיפרון אדום. את השולח הכירה תיכף ומיד: ידו של אדוארד היתה בזה. באיזה כוח הסתכלות מוזר היה הוא תמיד מנחש כל חדשה וכל מאורע בחיי־לבה. לא טעה גם עכשיו בזה שתהיה הידיעה המסומנת שבעיתון מעניינת לה:

“הסופר גַלְוִיץ שב ממסעו ומתכונן להרצות הרצאות אחדות על הרשמים שקיבל בחוץ־לארץ”.

מילא! אדוארד הפיקח, המלווה את חייה מרחוק כמו צל, בהשגחת־חבר דואגת ובנקמת אוהב צפונה עמוק־עמוק – אפשר שלא ישגה גם הפעם בהשערותיו…

 

14. שיעורים בעברית

רוחו של דניאל היתה נוחה עליו וקצת מבולבלת בבת־אחת. מצד אחד שלח ולו המזל מתנה שלא פילל לה: שיעור חדש – כמה רובלים נוספים לשבוע – והודות לזה, אפשרות לבלי להימלט לעתים כל־כך תכופות ממבטה החוקר של קלרה ולהסתיר את מבוכתו מתחת להבעת העלבון והרוגז שהיה מוכרח לקבל על עצמו תמיד ברגעים האלה. זה היה באמת מזלו הטוב, בייחוד עכשיו, בהיות מצב עסקיו קצת יותר מ“מסובך”. אך מאידך גיסא – כל העניין היה תמוה בעיניו. כמו לקְרַבצוב, בשומעו את החדשה בראשונה, היה לו חפץ לשאול: למה דווקא עברית? ולמה דווקא לה? כי היה הגורם רק חֶפצהּ הפשוט והטבעי להשתתף במצבו ולהזמין לו פרנסה – דבר כזה גם לא עלה על דעתו; ואילו היה נתקל במחשבה הזאת, אפשר שהיה מגרש אותה ממוחו בגאוות־עלבון. ליוּדמילה גם לא היתה דומה בעיניו לאותו סוג “הפּריצוֹת” המסוגלות להמציא לעצמן מעשי־צדקה כאלה. וכי יכול להיות שהשיעורים אינם אלא אמתלה המכוּונת כלפי דברים אחרים לגמרי – גם בדבר כזה לא יכול להאמין. איזה צורך יש לה להשתמש בדרכים עקלקלות, כשהדרך הישרה פתוחה לפניה, והיא יכולה לראות את זה? נשארה רק השערה אחת: התעניינותה האמיתית, הבלתי־מעושׂה, בשפה העברית כמו־שהיא. אך גם המחשבה הזאת לא השׂביעה משום־מה את רצונו…

איך שיהיה, שיעורו החדש גרם לו הנאה ושׂוֹבַע־רצון גם מלבד הרווח הכספי שבו. תלמידתו היא כפי הנראה בעלת־כישרונות, והלימודים התקדמו במהירות ובקלות עד להפליא. בעל־כורחו נהנה בשעות ההוראה גם מהרבה דברים נוספים שלא היתה כוונתו לכתחילה לשים לב אליהם. הכל מסביבו מצא חן בעיניו: החדר המרוהט והמקושט בטעם צנוע, “ביתי” כל־כך, אשר היו חסרים בו גם ההתפארות ה“בורגנית” יותר מדי, וגם שררו בו אי־סדר ורשלנות המתאימים לחדרה של צעירה בודדה הגרה באין לה משפחה; הסדר והניקיון הנעימים אשר היו תמיד על שולחנה בשעת השיעור (ואם לא כל־כך בשאר הזמנים, לא ידע כלום מזה); לבושה הרגיל של ליוּדמילה, על־פי־רוב שמלה שחורה או אפורה, תפורה גם כן בטעם שקט וצנוע; ובייחוד ריח הבשמים הדק, אשר לא היה אפשר להבין מאין הוא נודף.

אולם כעבור שבוע או שניים הרגיש בזה שלמרות ביקוריו התכופים בביתה של ליוּדמילה, לא נשתנה מצבם ההדדי אף משהו, ולא נתמעט המרחק אשר ביניהם. להיפך: אם אפשר היתה עכשיו עוד יותר רחוקה ופרושׁה ממנו מאשר קודם. אומנם בכל פעם אחרי השיעור, ולפעמים גם באמצע הלימודים, החליפו ביניהם אי־אלו דברים של מה־בכך; פעמים אחדות הציעה לו לשתות כוס תה לפני צאתו, ואת התה הגישה לו באותה הסברת־פנים נעימה ושקטה – ובכל־זאת הורגשה ההתרחקות גם בכל הדברים האלה, וברגעים כאלה חש את עצמו כמו כפוּת, בלי כל אפשרות של ניסיון־התקרבות.

באחד משיעוריו הראשונים, בהיכנסו בשעה הקבועה לחדרה של ליוּדמילה, קיבל דניאל הפתעה אי־נעימה קצת. היא היתה כנראה מוכנה לשיעור, שולחנה היה מסודר כמו תמיד, והיו פתוחים עליו ספר הדקדוק ושני קובצי שיריו של ביאליק, העברי והרוסי, שעל־ידם ניסה דניאל להדריכה עד כמה שאפשר מהר בידיעת הספרות העברית. ובפינת החדר, על־גבי הספה הקטנה, ישב לו קְרַבצוב – ישב ישיבת מנוחה, רגליו מתוחות לפניו, וגיליון עיתון בידו. בראותה את דניאל עומד נדהם ומתוך מבוכתו שוכח גם להגיד שלום לאורח הבלתי־צפוי – אמרה ליוּדמילה בבת־צחוק דקה מאוד:

– מר רויטר, אני מקווה שתסלח לי את חוסר־הפורמליות הזה. בעוד שעה עלינו לצאת יחד, לכן חסתי עליו והרשיתי לו לחכות פה בזמן שיעורנו. תסיח את דעתך ממנו: הוא לא יפריע, וגם – הוסיפה בבת־צחוק שנוסף לה משהו של השתובבות – אינו מבין אף מלה בעברית!

דניאל צחק ותפס את מקומו על־יד השולחן.

– ובכן, ולנטין, קראה ליוּדמילה בפנותה לצד קְרַבצוב, הבטחתי שלא תפריע, השמעת? שב איפוא כמו גולם ואל תטריח את עצמך גם לשמוע…

במשך כל זמן השיעור ישב הלז באמת “כמו גולם”, ודניאל, אשר בכל־זאת לא יכול להיפטר בהתחלת שיעורו מהרגשת לחץ קלה, שכח אותו לאט־לאט ונשק בעניין הוראתו. אולם פעם בפעם, כששלח את מבטו בהיסח־הדעת לאותה פינה ששם ישב “הנרקוֹמפְּרוֹס”, השקוע לכאורה בקריאת עיתונו, נדמה לו כי גם מבטו של הלז נשקף אליו מאחורי משקפיו – מבט רציני וחוקר ושואל דומם. אך בהיותו קצר־ראייה לא יכול להגיד ברור, אם זה כך באמת או רק בדמיונו. אחרי השיעור יצא מביתה של ליוּדמילה עם רגש מוזר, שאולי לא היה הדבר סתם מקרה, אלא היה עשוי מתוך כוונה שלא היתה ברור לו כל עיקר…

אולם כשבאו מקרה שני ושלישי אחרי הראשון, ופעמים אחדות היה עליו לנהל את לימודיו במעמדו של קְרַבצוב – החליט כי כל הדבר אינו בא אלא מתוך ההרגל הנושן של קְרַבצוב לבלות את שעות הפנאי שלו בחדרה של ליוּדמילה, וחדל להרגיש גם את הלחץ הקל; ולא נמנע מלשבת ולהאריך את שיעורו גם אחרי השעה הקבועה כל פעם כשזה היה ברצונו; וכך היה ברצונו כמעט תמיד.

באחד השיעורים, אשר נמשך כבר כחצי שעה אחרי זמנו המקובל, קרא והסביר לפני תלמידתו את השיר “אכן חציר העם”, עת שהיא ישבה כפופה על ספרהּ הרוסי, כדי ללכת בעקבות ביאוריו בעזרת התרגום. בלי משים נעשה ביאורו של דניאל להרצאה נלהבה קצת, אשר גם לא היה לה קשר כל־כך גדול עם הצד הלשוני שבשיר דווקא. לא הרגיש בזה שגם “הנרקוֹמפְּרוֹס” עזב לאט־לאט את עיתונו והתחיל להקשיב לדבריו כמעט באותה הקשבה של התלמידה עצמה. כשעמד דניאל רגע בדיבורו וחיפש את המשך רעיונותיו, שמע פתאום את קולו של קְרַבצוב:

– מר רויטר, אתה כנראה מאותם יהודים שקוראים להם “לאומיים”, הלא כן?

דניאל הרגיש שוב הפתעה לא נעימה. זכר את שיחתו הראשונה עם קְרַבצוב על ענייני היהודים, ואת הרושם שנשאר לו אז כי דעותיו של הלז וגם יחסו לעניין אינם אלא אותו נוסח שטחי ומקובל, המצוי אצל כל “אינטליגנט” בינוני. לכן לא היה לו חפץ גדול להתעמק בשיחה על הנושא הזה.

– אני – יהודי, ענה קצרות. איני בן־מפלגה.

– ככה, ככה, הסכים קְרַבצוב בּטוֹן השווה והשקול שלו, מבלי לשים לב לאי־הרצון הנשמע בתשובתו של דניאל. בכל־זאת, כל מה ששמעתי עכשיו מפיך מעניין מאוד. אומנם שמעתי מפי רבים שכולכם, כלומר אתה ובני־דעתך, ראויים רק לתלייה – הוא צחק בהסברת־פנים מודגשת, כנראה כדי להראות שאין להלצתו חלילה כוונה רעה – אולם מן הצד השני, שמעתי על תנועתכם שזאת היא תנועה שיש לה עתיד… האם אמת הדבר שגם עכשיו הולכת ונעשית עבודת התיישבות גדולה בפלשׂתינה, ושיש בדעתם של היהודים באמת להתבסס שם?

דבריו לא פייסו את רוחו של דניאל.

– מה שנוגע לעבודה – כן, ענה באותה הקַצרוּת הזועמת; ומה שנוגע לדעת היהודים, איני אחראי בעדם.

קְרַבצוב צחק.

– שמעתי אומרים תמיד על היהודים שזאת היא אומה אֶקספַּנסיבית ביותר, הנוחה לגלות את מצפונֵי נפשה ולשפוך את שיחות לבה לפני כל אחד… לא כך הוא הדבר כנראה. שמא אתה פוחד שאני מרגל מצד אותם “חברים” שלכם, שיש באמת ליהודי לאומי סכנה לדבר איתם, כפי ששמעתי? נו, מילא. הדבר אינו חשוב.

ליוּדמילה ישבה והקשיבה דומם במשך כל השיחה הזאת, והיה ניכר בפניה הרציניים שאופן דיבורו של דניאל לא השביע למדי את רצונה ולא הוסיף לכבודו בעיניה. הוא הרגיש בזה, והתרגז עוד יותר, כי ראה את טעותו: הן דווקא מפני הרגש הזה נמנע גם קודם מלתת חופש לדבריו, כי היה בלבו חשש שמא קְרַבצוב רוצה להשתמש בשיחה הזאת כדי להשפילו ולעשותו לצחוק בעיניה; תחילה יכריחנו לדבר בפרהסיה על משאת־נפשו, ואחר־כך יטיל עליה ביקורת קרירה ומבטלת, שיהיה קשה גם להילחם נגדה, בהיותו הלז רחוק מהבנת העניין הנכונה… אולם מתוך עקשנות מוזרה הכריח את עצמו להישאר על מקומו וגם להשתתף בשיחה חדשה על איזה עניין אחר, שפתחה בו ליוּדמילה. קְרַבצוב קם וניגש אל השולחן ועמד וידיו תחובות בכיסי מכנסיו – עמידת בן־אדם שאין בדעתו ללכת מפה בקרוב. בראותה כעבור רגע שדניאל יושב מחריש, פנתה אליו ליוּדמילה באיזו שאלה בנוגע לעסקיו, והתחילו לדבר על ההצעה שקיבל מאת אחד ממכריו להיכנס למשרה באיזה מוסד ממשלתי. דניאל אמר שאין לו אומנם תקווה גדולה שהדבר יתקיים, אף על־פי שזה היה מאוד־מאוד ברצונו. קְרַבצוב עמד על־ידם והקשיב בשתיקה, במעין חצי־חיוך שקט, שהיה קשה לעמוד על פירושו, ופתאום שאל:

– ולמה אינך נוסע לפלשתינה שלך?

– “הנו מתחיל מחדש”, חשב דניאל והתרומם ממקומו. לא היה כלל את לבו לדבר עם “הגוי המטריד” על העניינים שחשב אותם לגמרי ממַעלָה להשגתו.

– העניין הזה יותר מדי ארוך ומורכב כדי לפותרו במלה או שתיים, העיר יבשות. חוששני שלאדוני אין ידיעה מספיקה על הדבר, אולם להדריכו בזה קשה לי כעת, וגם לא נחוץ כל־כך.

הוא נפרד משניהם במראה של שוויון־נפש מוגזם והלך אל הדלת. מאחוריו שמע את קולו של קְרַבצוב:

– לא, מר רויטר! אני רק בתמימותי שאלתי. לפי הבנתי הפשוטה, אם יש כבר ליהודים תקווה וצורך בתחיית חייהם הלאומיים בפלשתינה, אז בשביל כל בעל דעות כאלה הדבר הכי פשוט וטבעי הוא לנסוע לשם…

דניאל לא ענה לו כלום ויצא מן הבית. אולם ברחוב, אחרי שצעד צעדים אחדים בלי הכרה ברורה לאן הוא הולך, עמד ואמר בלבו:

“דניאל רויטר, הפעם עשית טיפש מעצמך, ולא היה כדאי”…

 

15. בוקר

כל שעות הבוקר היתה ליוּדמילה שרויה ברגש של אי־מנוחה, כשם שהבוקר עצמו היה שרוי באדי הקור האפורים. ועד שגמרה להתלבש ולאכול את פת הבוקר ולסדר את חדרה, לא י כלה להבין מאין באה ההתרגזות הזאת הדקה, המעוררת את כל עצביה והמצווה עליה לעשות איזה דבר שלא ידעה מה הוא: אם ללכת לאיזה מקום שנחוץ לה מאוד להיות שם, או לשאול, או להיוודע, או לספר על דבר־מה… וכאשר לבשה את מעילה לצאת מן הבית ברגש של התבלבלות בלתי־נעימה הבא מתוך חצי־זֵכר של אותו דבר הנמלט מהכרתה – נפל מבטה על פיסת הנייר המונחת באמצע השולחן, והבינה כי ממנה, מפיסת הנייר המרובעת הזאת, באה כל אי־מנוחתה, ובה צפוּן הדבר הדוחף אותה לתנועה ועושה את השתיקה למשא עליה.

פיסת הנייר המרובעת היתה סתם הודעה מטעם אגודת המשוררים, שהיא היתה רשומה בין חבריה. ועד האגודה הזמין אותה בה להשתתף בחלק הספרותי של נשף אחד, הנערך בקרוב, ולהקריא שם מיצירותיה. החלק הראשון של הנשף היה מוקדש להרצאתו של הסופר גַלְוִיץ על רשמיו מחוץ־לארץ; אולם כדי למלא את הזמן הוסיפו אליה מחלקה שנייה – דקלום שירים מאת גַלְוִיץ ואחרים… ושוב פעם הרגישה ליוּדמילה בשעת קריאתה בהודעה כי יש לה להודות בעד זה ל“מרגל” הערוּם והאילם שלה – אדוארד ויטינסקי; יען כי היתה ההודעה חתומה בשם אחד, חבר הוועד, הידוע לה בתור חברו וידידו של ויטינסקי. אומנם ידעה על ויטינסקי כי לפני זמן־מה חלה ואינו יוצא מביתו בימים האחרונים; אך הוא היה אחד המאושרים המועטים שהיה טלפון בביתם, ולכן לא היה צורך במעשי־להטים דווקא כדי לגַשֵׁם את מחשבתו העֲרוּמָה ולגרום להזמנה הזאת.

הרבה הרגשות ממינים שונים הצטרפו יחד בהרגשת אי־מנוחתה. היה בה גם כעס עצור ונעלב – נגד ויטינסקי המרחיק־ללכת קצת יותר מדי ב“פקחיותו” החצופה והבלתי־מועילה, לפי דעתה; גם מעין עייפות מפני אותו דבר שצף פעם על דרכה כמקרה סתם, ואינו רוצה לחזור ולצלול את תוך השִׁכחה, כראוי לכל מקרה; גם מעט־מעט שמחה, טיפשית, אינסטינקטיבית, של הלב המכיר את שעת ניסיונו ושמח לקראתה; ויֶתר על כל – מעֵין התראה דוממת, מעֵין “מה אכפת” גאוותני, הרגשה שהלב התחיל לדפוק בגללה ביתר מהירות, והראש – להתערפל בסחרחורת נעימה… ואולי כל ערבוביית ההרגשות האלה גרמה לזה שבצאתה מן הבית, קרוב לשתיים אחרי־הצהריים, כיוונה את דרכה לאותו מקום שלא היה נחוץ לה כל עיקר בְּמעשה, אלא שהיה לפי טבעו ורוחו סמל של ערבוביה ממש – אל מעונה של נינה בֱּרג.

כשנכנסה לבניין הגדול ועלתה אל הקומה השלישית, ששם נמצא מעון המתלמדות של “האינסטיטוּט לספרות היפה”, ובייחוד כשפתחה את הדלת הכבדה, המובילה אל האולם הגדול שהיה בעיקר “המעון” כולו – תקף אותה הרגש המעיק והמרגיז שתמיד ליווה את כניסתה למקום הזה. הרשמים שבו היו מרובים ואי־נעימים; קור ורטיבות, עשן התנור המחניק, אשר יחד עם הַבְלֵי הטחה נתלה בחלל החדר כמו ערפל, ריחות שונים ומשונים המתמזגים באוויר, ורעש וצעקות המגיעים מכל הצדדים. בחלק האולם הקרוב יותר לדלת הכניסה, מסביב לכיריים, התאספה כנופיית צעירים וצעירות, כל אחד עם קומקום או סיר בידו, והעלו רעש גדול. ריח של דגים מלוחים ושמן שומשמין גרוע התמזג פה עם ריח סיגריות זולות, וקולות של פטפוטים וצחוק רם התערבבו עם השיעול השחפתני שלאיזו מסכנה, המתעטפת לשווא מפני הקור בסודרהּ הישן. בפינות אולם אחדות היו עשויים מעין חדרים מיוחדים, ובתור מחיצות שימשו להם בדי תפאורה ישנים, שנשארו כאן בירושה מן הדייר הקודם – איזה מוסד תיאטרלי. באחד “החדרים” האלה גרה נינה בֶּרג עם עוד תריסר צעירות.

“החדר”, המרווח למדי, היה שרוי בחצי־אופל. החלונות שבכותל המרוחק מן הכניסה היו מכוסים שכבת כפור עבה וכמעט שלא נתנו לאור היום להיכנס אל החדר. אלה מן הצעירות שישבו על המיטות, או זזו בעצלתיים, נראו באור הכהה כצללים אפורים ומטושטשים. אך רובן עדיין שכבו במיטות, למרות השעה המאוחרת, וכמעט שלא נראו מתחת לשמיכות ולבגדים הנערמים עליהן. רושם העצלות והלֵאוּת השוררות בחדר נתבלט עוד יותר על־ידי הניגוד עם ערבוביית הצלילים הנישאים מעֵבר למחיצות, אשר על כולם עלתה נגינת פסנתר פרועה ומחרישה־אוזניים, שנשמעה מאיזו פינת אולם מרוחקה. והנה נוספו אליה גם קולות מקהלה הבאים מקבוצת המבשלים שעל־יד הכיריים, אשר פתחו פתאום בזִמרת “האינטרנציונל” המיוחד שלהם – פרודיה ידועה היטבלכל מבקרי מסעדות הממשלה ומקבלי “המנות”:

זה יְהִי קרב אחרון

של מלחמת עולם:

גריסים, פּוּלים ודייסה –

לעזאזל את כולם!

אֶת נינה מצאה ליוּדמילה גם כן במיטתה העומדת בפינה, שמצידה האחד נראה כותל של “בית בּוֹיָרי” בסגנון רוסי עתיק, ומן השני – סבכי עצים עם מראה נוף כפרי מאחוריהם. פניה של נינה, הנֵיעוֹרים ורעננים על־פי־רוב, נראו עכשיו רזים וחולניים בין השמיכה האפורה, שבה התכסתה עד לסנטר, לבין גל שערותיה השחורות, הפרועות על ראשה; ועיניה עמקו בחוריהן, וכל מראֶהָ היה כל־כך מדולדל ומדוכא, שליוּדמילה לא התאפקה מתנועת השתתפות ושאלה במשהו של דאגה:

– מה לך, נינה? האם את חולה?

נינה הראתה את שיניה הלבנות בצחוק.

– חס וחלילה! מה זה עלה בדעתך? פשוט אני מתחממת במיטה, וגם איחרתי לשבת אתמול…

– שוב פעם? השיבה ליוּדמילה בבת־צחוק של הבנה. כנראה שהיתה גם אתמול שִׂמחה, הלא כן?

נינה ניענעה פתאום בראשה במשהו של חשיבות.

– לא, הפעם את טועה. אמת שאני עייפה מאוד; לא רק בלילה הזה, אלא הרבה לילות כמעט שלא ישנתי, אבל הסיבה היא אחרת לגמרי.

– וכי מה?

הלֵזוּ הוציאה את ידיה מתחת לשמיכה, שכבה נשענת על מרפקהּ האחד, והתחילה לספר בחצי־קול:

– דבר מעניין. סיפרתי לך על לִידָה ניקוֹלָיֶבה, אחת מן החברות באגודת המשוררים שהיתה לנו ב־ק'. היא פה כבר כחצי שנה, אך לא נפגשנו כל־כך הרבה בזמן האחרון. עוד חבֵרה יש לה פה, גם כן פה במעוננו, שהלכה לפעמים לבקר אותה. והנה, בימים האלה היא באה ומספרת שללִידָה קרה דבר… כלומר, כלום לא קרה בעיקר… סתם, היתה לה אהבה, וגם אהבה מוצלחת בתחילה, לכאורה, ופתאום נשתנה דבר־מה ו… כלומר, את הפרטים של הדבר איני יודעת בדיוק, אך כנראה באופן זה או אחר באו הדברים עד למשבר, וזה… השפיע עליה ו… והחליטה לאבד את עצמה לדעת…

– וכי מה? עלה בידה?… שאלה ליוּדמילה ברעידה קלה הבאה אליה בעל־כורחה.

– לא, ענתה נינה, היה רק ניסיון אחד אי־מוצלח, אך היא איימה שתחזור על הניסיון הזה, והיתה בכלל במצב־רוח נורא, וכמובן, חבֶרתה באה הנה וסיפרה, וביקשה שמישהו ילך איתה ויעזור לה לשמור על לִידָה ולהשפיע עליה שתעזוב את השטות הזאת. אני קיבלתי את זה על עצמי. והנה, כמה ימים רצופים לא יצאתי מחדרה וכמעט יום ולילה דיברתי איתה – הכל על זה, כלומר על איבוד עצמה לדעת. בתחילה הייתי עם עוד חבֵרה, ואחר־כך לבדי… מעניין מאוד.

ליוּדמילה צחקה.

– נינה, סלחי לי, אבל את משתמשת במבטאים קצת… מוזרים, לכל הפחות! בן־אדם הולך לאבד את עצמו לדעת, ואת אומרת: מעניין…

גם נינה צחקה, כמעט שלא נכלמה מדברי חבֶרתה.

– וכי מה? חיזיון פסיכולוגי מעניין, באמת… בהיותי בחזית ראיתי הרבה אנשים ההולכים לקראת מוות והמתכוננים אליו, אבל בן־אדם ההולך להמית את עצמו מתוך החלטה ברורה, ראיתי בפעם הראשונה…

– אבל מה היתה בכל־זאת הסיבה? שאלה ליוּדמילה אחרי שתיקה קצרה.

– אמרתי לך שאיני יודעת הפרטים… כמובן, אהובהּ עזב אותה… אבל אני חושבת שבגלל דבר כל־כך רגיל לא היתה מגיעה עד למצב שכזה. כנראה היה איזה סיבוך פסיכולוגי יותר עמוק… ולך מה? צחקה פתאום. רוצה לנסות את כוחותייך בפרוזה, כפי שאמרת לי פעם, ולהשתמש במקרה הזה בשביל נושא של רומאן?

– אם אתחיל לכתוב רומאן, ענתה ליוּדמילה במראה של רצינות מעושׂה, שכוונתה היתה רק לצחוק, אז קודם־כל אקח לי לנושא אותך ואת “אלף־ושלוש” אהבותייך…

– כן, שמעי־נא, התחילה נינה בהתעוררות, כאילו נזכרה פתאום בדבר חדש. הרוצה את שאקריא לך את שירי האחרון, שיר חדש שהתחלתי לחבר לכבוד… לכבוד “אלף־וארבע” שלי?

– וישנה כבר “אלף־וארבע”? צחקה ליוּדמילה. בבקשה, אשמע ברצון…

נינה עצמה את עיניה למחצה, כדרכה בשעת הקראת שיריה, והתחילה בקולה החולם והמזמר:

מרחוק באתי אליךָ,

וּמאַין – איני יודעת.

לא ממזרח ולא ממערב,

לא מתופת ולא מגן־עדן…

– זה הכל לעת עתה… יפה?

– יפה ומשוכלל, הסכימה ליוּדמילה, בייחוד במובן הצורה. אך מי הוא “אלף־וארבע” זה?

נינה חייכה, ובהתעטפה שוב בשמיכה שהשליכה מעל כתפיה בשעת הקריאה, השיבה בהבעת ילד משתובבת:

– זקן הוא…

– זקן?!

איזה צל חרֵד עבר על פני ליוּדמילה, שבמשך כל השיחה הקודמת דיבר כלאחר־יד, כמו על דברים שאינם נוגעים כלל עד לבה. רק ברגע הזה הרגישה כי דְברהּ האחרון של נינה הזכיר לה באופן מוזר את הדבר הבלתי־נתפס הקשור עם הפתקה שעל שולחנה ועם כל ערבוביית ההרגשות הכרוכה אליה; ובהבעת התבוננות, כשואלת את עצמה, חזרה על דבריה: “האוּמנם זקן?”…

נינה ניענעה בראשה.

– כן, דבר מעניין, וגם כן ניסיון ראשון בחיי… זה נותן לי הרבה יותר במובן רוחני מאשר עשר שטויות מעֵין אלו שהיו לי פה במעון…

– מי הוא הגיבור, אם מותר לשאול?

– מדוע לא? קומפוזיטור… לא מן המפורסמים ביותר. כעת הוא מתעסק על־פי־רוב בשיעורי נגינה.

– איפה הכרת אותו?

– בבית איזה מַכִּירים…

– מזמן?

– זה כשבועיים… לא, יותר. כעשרה ימים ביקרתי אותו בביתו ערב־ערב, לפני שקרה המקרה הזה עם לִידָה וישבתי אצלה כמה ימים… היום אלך אליו בפעם הראשונה אחרי ההפסקה.

– נו, ונחום? לא התאפקה ליוּדמילה משאלה ערמומית התלויה מזמן על לשונה.

– מה נחום? השיבה נינה בלי צל של מבוכה.

– מה נשמע עם נחום, ובכלל… עם החדר?

– זהו הדבר. עניין החדר אינו מזהיר. את רואה, יש לו לנחום דוֹד, משגיח של בית אחד גדול, והוא הבטיח לנו קודם לסדר את הדבר. וכעת הוא מסרב…

– ועד מתי יסרב?

נינה משכה בכתפיה.

– מה אכפת לי? יש לנו פנאי לחכות.

ליוּדמילה השתתקה. נינה פיהקה והביטה מסביב בעיניים לֵאוֹת וחסרות־עיון. נדמָה כי הרגעים זוחלים בכבדות בחדר השרוי בדמדומים האפורים. ליוּדמילה כבר חשבה שהגיעה העת לגמור את ביקורה וללכת כאשר הופעה חדשה קראה אליה את תשומת־לבה.

זאת היתה בחורה גבוהה ורחבת־כתפיים, שנכנסה אל החדר ופנתה לנינה בשאלה:

– נינה, תרשיני לקחת את הקערה בשביל כביסה?

נינה ענתה לה באות הסכמה, והצעירה הוציאה מתחת למיטה קערת בדיל גדולה, והתרחקה, אחרי שהקיפה את ליוּדמילה במבט סוקר. אך ליוּדמילה גם היא לא יכלה לגרוע עין ממנה כל זמן שהלֵזוּ עמדה על־יד המיטה, ורק אחרי לכתה הבינה מה היה הדבר המוזר שהפתיע אותה כל־כך במראה הבחורה. לבושה היה שמלת משי שחורה, כולה קרועה ובלויה, אף־על־פי שלפנים כנראה היתה אחת משמלות החג שלה; ומתחת לשמלה הזאת נראה זוג מגפיים, ממש מגפי חייל גדולים וכבדים, ומראה שני הדברים ביחד היה כל־כך מוזר וחסר־התאמה, שברגע הראשון לא יכלה ליוּדמילה להתאפק מצחוק.

אך תיכף נתהפך צחוקה להתרגזות כבושה, שבה הצטמצמו כביכול כל הרשמים שקיבלה מרגע כניסתה למעון, וברוגז כָּסוּי אך למחצה העירה כלפי נינה:

– הנני מתפלאת עליכם, באמת! אנשים אומרים על עצמם שהם מקדישים את חייהם ואת כישרונם, וכן הלאה, לכל־מיני אמנות שבעולם: לומדים אמנות דרמתית, שירה, ספרות יפה וכיוצא בזה – בקיצור, כל הדברים הקשורים עם תמצית היופי שבעולם… ובחייהם אפילו לא עולה על דעתם שהיה אפשר להכניס בסביבתם קצת יותר יופי, לכל הפחות, לשמור קצת יותר על סדר וניקיון! מה שהנכם עניים ואין האמצעים מספיקים לזה – אין זה אלא תירוץ! הביטי מסביב: האם בגלל זה שכל אחת מ“כוהנות היופי” האלה ענייה היא, ולפעמים אין לה דבר זולת השמלה הזאת המכסה את גבה, האם בגלל זה מוכרחה היא להשליך את קצווי הסיגריות דווקע על הרצפה, ולעשות את החדר בכלל דומה לחצר אשפות? ואין אף־אחת מרגישה בזה ואין הדבר נוגע במישהו!

כמו בכל פעם, כשהרגישה בהתנגדות הפנימית העולה לפעמים בינה לבין חברתה הבכורה, העמידה נינה פנים עקשניים וכאילו התכווצה ונסגרה בתוך שתיקה נזעפה. ותיכף התביישה ליוּדמילה בהתפרצות רְגָשיה וב“אִסְטניסוּתהּ” המיותרת, ובאנחה קמה להיפרד.

אז עלה על זיכרונה שוב פעם הדבר הבלתי־עשוי, שגירה אותה כל הזמן בסתר, ובהכנעה לאיזו דרישת־רגע כמוסה שאלה את נינה:

– מה יש לנו מעניין בשבוע הזה? לאן את חושבת ללכת?

– איני יודעת, ענתה נינה בפיהוק, וניכר שהיא מתעצלת לחשוב ולחפש בזיכרונה כדי להשיב לחברתה.

– להרצאתו של גַלְוִיץ לא תלכי? יהיה שם גם חלק של דקלומים, ואני קיבלתי הזמנה להשתתף בו.

נינה קימטה את מצחה.

– גַלְוִיץ?… מי הוא גַלְוִיץ? זהו ששב כעת מחוץ־לארץ ואומר להרצות?

– כן.

– מילא, אם את משתתפת, אלך. בוודאי תימצאנה עוד חברות מפה שתלכנה… אז נלך כולנו יחד, טוב?

– בבקשה, הסכימה ליוּדמילה והלכה ממנה.

בלבה היתה הרגשה כאילו הוסר ממנו קצת הדבר הבלתי־עשוי המטריד אותו, ובו־בזמן היתה לה מעֵין הנאה אכזרית בזה שאיננה מדברת על אותו דבר אלא ברמזים ואיננה נותנת ללבה להתגלות די־צורכו.

 

16. התחלה

הרצאתו של גַלְוִיץ באולם “אגודת העיתונאים” אספה קהל רב. כרבע שעה לפני ההתחלה היה האולם מלא, והמון של נוער מתלמד — כל אלה שלא היו להם כרטיסי ישיבה — נדחק גם במקום הפנוי שנשאר מן הצדדים ומאחורי הכיסאות. כאן, סמוך לחלון, עמדה כנופיית צעירות, כולן חברות של נינה בֶּרג, וביניהן גם ליוּדמילה. רוב הצעירות נדחקו וישבו על אדן החלון, והיא עמדה זקופה, קצת פרושה מכולן, מבלי להישען אל הקיר; צווארה הדק התרומם ויצא כגבעול רך מפתח השמלה העגול; והיה במראה הצוואר הזה, היוצא ומלבין ממסגרת המשי השחור, דבר־מה עזוב ומעורר חמלה. אצבעותיה טילטלו בלי הרף את אבן החן הירקרקה, אך פניה היו שלווים וסגורים בפני עצמם, ולא השתתפה בשיחת הצעירות היושבות על ידה, וגם לא הקשיבה למדי.

שם, בכנופיה הזאת, עברו והוחלפו בלי הפוגות לחשים ודיבורים מקוטעים, מטובלים על־פי־רוב בצחוק קצר, עגבני. כולן התלחשו על סודות עגביהן, גם חיפשו בין היושבים בשורות הכיסאות פני מַכִּירים ואנשים ידועים מחוגי האמנות והספרות, ומסרו אחת לשנייה חדשות וידיעות בנוגע לאותם עניינים החשובים כל־כך בעיניהן. רוח של פטפוטי לשון־הרע קלים ואינם מעליבים ריחפה על הכנופיה.

נינה בֶּרג ישבה מתפרקת לשכנתה ומחבקת את שכמה; פניה היו משולהבים ועיניה הבריקו, ולא חדלה לדבר ולצחוק. אולם חבֶרתה נמנעה מלהשתתף בפטפוטיה ולהתבדח, פניה נשארו מרוכזים ועצובים במקצת, צווארה נטוי ועיניה מחפשות דבר־מה בָּרחוק.

הצעירה, אשר ליוּדמילה ראתה בפעם הראשונה בחברת נינה בֶּרג, היתה לִידָה ניקוֹלָיֶבה, גיבורת מעשה “איבוד עצמה לדעת”. זאת היתה צעירה גבוהת־קומה ודקה, בעלת פנים יפים וחולניים, עם שתי צמות צהבהבות היורדות כמעט עד ברכיה, ועיניה עיני תכלת גדולות וחולמות. מרגע לרגע הרכינה את ראשה לאוזנה של נינה ולחשה לה דבר־מה בקול מפציר.

  • נינה, תשאלי אותה! הנני מבקשת…

כמה פעמים דחפה נינה את פניה בצחוק של השתובבות, ולבסוף ניאותה לבקשתה ומשכה בשרוולה של ליוּדמילה העומדת סמוך לה.

  • ליוּדה! מדוע אין רואים כאן את ויטינסקי? הוא לא יבוא?
  • הוא חולה, השיבה ליוּדמילה מתוך פיזור־רוח בעוד עיניה נודדות ומחפשות איזה דבר משלה בפני הקהל. זה כשבועיים הוא יושב בבית ולא הבריא עוד… בימים האלה דיברתי אתו בטלפון…

פני הצעירה היפה נתערפלו עוד יותר והורידה את ראשה על שכמה נינה בהבעת עצבות יפה ומעושׂה קצת. נינה משכה את ליוּדמילה אליה והתחילה לגלות באוזנה את “סודות” חבֶרתה:

  • היא חולמת עליו… פעם ראתה אותו…

אך ליוּדמילה הפסיקה את דבריה בחיוך קל של הבנה והשתתפות בנטיית הדיבור המתבדחת:

  • אל־נא תתחפשי! מה יש לך לגלות סודות אחרים כשאת בעצמך עוד לא יצאת ידי־חובתך. הראי לי גם את “שלך”, תיכף ומיד.

פני נינה הסמיקו עוד יותר, ולרגע הסתירה אותם מאחורי גבי החברות הצוחקות, אך תיכף הציצה משם והראתה לה בצחוקה הרגיל, החצי־ביישני:

  • שם, בשורה השלישית, מצד ימין… הנה הוא מביט הנה… אך אין מה לראות — זקן…

  • זהו עם הזָקָן ה“מֶפיסְטופֶלי”, כן? שאלה אחת הצעירות, ונינה ניענעה דומם בראשה.

ליוּדמילה הביטה לצד ההוא בהסתכלות, וגם הקריבה לעיניה את משקפת הזהב, שהשתמשה בה אך לעתים רחוקות. ראתה איש כבן חמישים, בעל שיניים בולטות ופנים רזים, המסתיימים בזקן קלוש ומחודד, אשר הזכירו במקצת את פני העיתונאי גַלְקִין. והיה בפניו עוד דבר־מה, שלא יכלה לתופסו תיכף — מעין רמז דמיון אי־ברור, שהחדיר אותה קצת וגרם לה אי־מנוחה; וכדי להיפטר מן הרושם המטריד, התחילה לסקור שוב בפני היושבים בשורות הראשונות.

  • נינה, הביטי, פנתה שוב לחברתה, שם, כמעט באותו מקום, בשורה הראשונה, יושבת אשה אחת… כמה היא דומה לינה קָוולְיֶרי8 המפורסמת, האין זאת?

נינה ושאר הצעירות הפנו כולן את מבטיהן לאותו צד כדי לראות את “לינה קָוולְיֶרי”. האשה היושבת בשורה הראשונה היתה באמת דומה עד להפליא לתמונות היפהפייה הידועה בכל העולם, יפה באותו נוסח של יופי בנלי, חסר אופי ומקוריות. היתה לה — אולי מתוך כוונה — גם אותה תסרוקת של שני גלי שערות ערמוניות, המכסות את רקותיה ואת לחייה למחצה, והיתה לבושה ברוב הדר, כאילו באה לנשף ריקודים ולא להרצאה ספרותית.

נינה התלחשה רגע עם החברות, ותיכף פנתה לליוּדמילה בהתעוררות רבה.

  • ליוּדה, את יודעת מי זאת?

  • לא, מעולם לא ראיתיה…

  • רקדנית הבלט N, המפורסמת בגלל יופיה. היא גם כן שבה זה עתה מחוץ־לארץ.

היא השפילה את קולה:

  • אומרים, אהובתו האחרונה של גַלְוִיץ. בוודאי רק מפני זה היא כאן. יפה, האין זאת?

ליוּדמילה הרימה שוב את המשקפת לעיניה.

  • כן, בתור אשה — יפה בלי שום ספק…

כאן נשמע קולה של צעירה אחת שבאה לא מזמן לכרך מאיזו פינה רחוקה, ובהיותה הפחות מנוסה בענייני לשון־הרע המקומיים, חפצה בכל־זאת להראות שגם היא אינה זרה לגמרי לעולם־הסודות הזה:

  • תגדנה: אמת מה שמספרים על גַלְוִיץ זה — מעשה בתלמידת־גימנזיה אחת בעלת כישרונות, שכתבה שירים והתוודעה אליו והיתה לאהובתו, ואחר־כך…

צעירה שנייה לא נתנה לה לגמור את דבריה.

  • ודאי! כל אחד יודע את זה! מעשה משכבר הימים, לפני עשר שנים או יותר. הוא עזב אותה והיא איבדה את עצמה לדעת, קפצה מחלון הקומה הרביעית, אם איני טועה. אחרי מותה הוציא את שיריה וכתב להם הקדמה. כעת הספר יקר־המציאות… הֲרָאית אותו? פנתה לליוּדמילה במשהו של הערצה. שבה התייחסו אליה כל הצעירות האלו השואפות גם הן להיות משוררות.

  • ליוּדמילה קיפלה את המשקפת והשיבה מבלי להביט אל פני השואלת:

  • כן. הספר ישנו אצלי…

את המעשה בצעירה בעלת הכישרונות ידעה מזמן. לא פעם שמעה דיבורים על זה בחוגים הספרותיים. רבים דיברו בחריפות נגד התנהגותו המגונה של גַלְוִיץ בעניין הזה; אחרים הצדיקוהו…

בינתיים הגיעה השעה הקבועה להתחלת ההרצאה. באולם עברה המולה, הפעמון צילצל פעם ושתיים, והבאים המאוחרים מיהרו לתפוס מקומות. ליוּדמילה זזה פתאום ממקומה.

  • עייפתי לעמוד. אלך ואבקש שייתנו לי לשבת שם, כל עוד יש מקומות פנויים.

היא הלכה זקופה, בפסיעות קלות ובטוחות, ובגשתה לכיסא פנוי בשורה השנייה, ישבה עליו כעל מקומה־היא. הרימה את עיניה, וישר נגדה ראתה את דניאל רוטר, אשר עמד סמוך על־יד הקיר, בין אלה שלא היו להם כרטיסי ישיבה. בו־ברגע נשמעו בשורות הראשונות מחיאות כפיים קלושות ומפורדות, והמרצה עלה על הבמה.

נו — עברה מחשבה חצי־שובבה, חצי־נלאה במוחה של ליוּדמילה — אומנם הכל בסדר… גם זה פה, ולמה לא הבאתי את ולנטין הנה?

המרצה עמד בפני קבלת הפנים האדישה כנאה לאיש שְׂבע פרסום ושולט על עצמו: שקט ומנומס ומשתעמם במקצת. חיכה לרגע של שתיקה והתחיל את דברי הרצאתו בקול מעובד, לא רם ביותר. ליוּדמילה עצמה את עיניה, ובשומעה את הקול הזה התחילה להקשיב לאיזה קצב חרוזים ההולכים ומתרקמים בתוכה.

ההרצאה כנראה לא השביעה את דעת הקהל; מחיאות הכפיים לא היו נלהבות ביותר גם אחריה. וניכר שכל אחד, כיוון שקם ממקומו, שב לעסקיו־הוא וכל ענין ההרצאה נשכח ממנו לגמרי. גם המרצה עצמו, אחרי שענה בקידה אחת קצרה לאלה המעטים שהוסיפו עוד למחוא לו כף, ירד מן המדרגות המובילות אל האולם והתערב בין הקהל, ופניו הביעו ברור: “אֶת שלי עשיתי, וגם לי לא היתה הנאה גדולה בזה, וכעת תנו לי לשוב ולהיות בן־אדם פרטי”…

אם בכוונה או שלא בכוונה בחרה לה ליוּדמילה מקום קרוב מאוד למקומה של הרקדנית בעלת פנֵי קווליֶרי, כמעט מאחורי כיסאה של זו. כשהתחילה התנועה באולם פנתה גם היא ללכת, אך תיכף נתקלה בדניאל רויטר, אשר נדחק בקושי בין קהל היוצאים כדי להגיע אליה. הוא איחר קצת לבוא, ואף־על־פי שראה אותה מרחוק, במקום שעמדה שם בין הצעירות, לא היתה לו אפשרות לגשת אליה קודם.

ליוּדמילה הושיטה לו את היד והשיבה לדברי ברכתו, ובו בזמן ראתה את גַלְוִיץ ההולך ומתקרב למקומה; הוא ודאי רצה לגשת ל“אהובתו האחרונה” היושבת לפניה.

בהיותו גבה־קומה, התרומם במלוא הראש על העומדים מסביב לו ופניו נראו לה ברור. מראהו העיד בלי ספק על זה שמספר שנותיו הגיע עד לחמישים ומעלה, והשערות נידלדלו באופן ניכר על קודקוד ראשו; אולם שרטוטי פניו, פנים בריאים מגולחים היטב, עוד היו יפים במינם: מחוטבים וקשים, ומלאים אצילות של גבר המכיר את כוחו. הוא ניגש לגבירתו ונישק את ידה לעיני כל, כאילו היה הדבר באיזה “סלון” שלפני עשרים שנה. אחר־כך ישב על־ידה והתחיל לדבר איתה ופניו היו מופנים למחצה לצד של ליוּדמילה. דניאל, אשר התחיל בינתיים לספר לה על תעלוליו האחרונים עם מיטרוֹפָנוֹ (הכל בנוגע לאותו ענין הסטודיה העברית!), הרגיש פתאום באמצע דיבורו שבת־שיחתו אינה מקשיבה לו אלא למחצה, וההבעה החדשה שראה על פניה התמיהה אותו. לא היתה זאת רצינותה הרגילה בשעת שיחה שקטה, אלא דבר אחר, שהיה בו הרבה יותר עצבות, וגם משהו של עלבון נסתר וגאוותני.

בעל־כורחו פסק מדיבורו, ובו־ברגע קם גַלְוִיץ ממקומו ופנה ללכת, ומבטו נפל על ליוּדמילה העומדת במרחק שני צעדים ממנו. פניו אורו תיכף, כראוי בשעת פגישה נעימה ובלתי־צפויה.

  • האומנם? מרת וִיבְיֶן?…. והיה ניכר על־פי תנועתו שהוא מחכה שליוּדמילה תיגש ותלחץ את ידו; אולם היא רק הרכינה דומם את ראשה, ותיכף פנתה לדניאל:

  • מר רויטר, אם אנחנו רוצים לצאת מכאן, עלינו לפלס לנו את הדרך, ואם לאו נעמוד פה עד מחר!

הם יצאו אל האולם הסמוך, ששם טייל הקהל. התחילו פגישות ושיחות מקוטעות עם המַכִּירים הרבים שפגשה כאן ליוּדמילה. מן הראשונים ניגשה אליהם המשוררת וָסיליֶבה, אשר עוד לא רָאוּהָ קודם. היא היתה לבושה שמלה בהירה ומפוארה, עגילי פנינים היו תלויים באוזניה, כתפיה היו עטופות בכתפיית שיער גדולה ויקרה, וכעת היתה דומה לְמה שהיתה במציאות — בת חנוונים עשירים.

דניאל, אשר עוד זכר את הרושם הנעים שעשתה עליו בזמן פגישתם הראשונה אצל ליוּדמילה, קידם את פניה בשמחה, והתחילו שלושתם לשוחח. השיחה היתה קלה ועליזה. וָסיליֶבה הכניסה אל תוכה הרבה ענין וחידודים, וזמן ההפסקה עבר עליהם במהירות. כבר נשמע הפעמון הקורא את הקהל שוב אל האולם, לשמוע את המחלקה השנייה של הנשף.

גם ליוּדמילה רצתה לפנות לשם, אך וָסיליֶבה צחקה ורמזה בידה לאחת הספות שעמדו בפינות האולם.

  • ואולי נשב פה, רבותי? אם להגיד את האמת, הדקלומים האלה אינם מושכים כלל את לבי. שירים יש לנו די בבית, בעזרת השם! אולי גם את, ליוּדה, תוותרי על תפקידך החשוב ותשבי פה איתנו, תחת אשר להקריא שם? חי נפשי, לא ירגישו בזה!

ליוּדמילה צחקה גם כן והתכוונה ללכת אחרי חבֶרתה, המושכת כבר את דניאל אל הפינה שאליה רמזה קודם. ואז עמד על דרכה גַלְוִיץ, בצאתו לבדו מאולם־ההקראה. כנראה גם לבו נמשך אחרי הדקלומים, וכיוון שגבירתו כבר נסעה הביתה, אמר ודאי ללכת אחריה.

 

17. צל כנפי השחף

הקהל הלך והתפזר, ושניהם עמדו פנים אל פנים באמצע האולם המתרוקן.

  • ליוּדמילה וִיבְיֶן — כך קרא לה, בשם בלתי־רגיל ביחסי החברה, ועיכב את ידה בידו קצת יותר מכפי הצורך — את שמֵך ראיתי כמה פעמים בדפוס, ושמחתי לכל הצלחותייך.

  • תודה רבה, השיבה קצרות והרימה את מבטה לעיניו — עיניים יפות, קודרות ועמוקות, מתחת לגבות־עיניים עבותות.

  • שירייך יפים, הוסיף לדבר בקול נמוך ובטוח, כאילו המלים היו מוכנות אצלו מזמן. אקווה שגם חַיַיִך ככה…

  • וכי מה אתה חושב? השיבה ליוּדמילה, ומחשבה אירונית עברה במוחה: קְרַבצוב היה אומר שאת אופן הדיבור הזה למדתי מן היהודי…

  • גם חַיַיִך צריכים להיות יפים, חזר גַלְוִיץ על דבריו באותה הבטחה. הם פנייך יפים ומעידים על נשמה יפה, נשמה בת־כנפיים…

  • צחורה כבת־שחף, אומנם כן! צחקה ליוּדמילה, אולם לא היתה מנוחה בצחוקה, ובתוך ערפל מחשבותיה חלף ברגע זה רעיון: “לא בת־שחף, לא!”

  • ומלאת גאווה די־צרכה, וגם יותר! את זוכרת שמעולם לא חפצת להקריא לפני או להראות לי דבר מיצירותייך חוץ ממה שהופיע בדפוס? אולם כעת הינך כבר משוררת הניכרת ברבים, ואולי תואילי פעם להראות לי דבר־מה מניסיונותייך ו“התחלותייך” החדשות? אתן לך את כתובתי.

האולם כבר מזמן נתרוקן, וברגע זה, בהעיפה עין מסביב, ראתה ליוּדמילה רק את שני בני־לווייתה היושבים בפינה מרוחקה, ועל־יד הדלת — קבוצת צעירות רכות בשנים, אשר הביטו מרחוק אל שניהם מתוך סקרנות דוממת. פתאום הוּרד אור החשמל למחצה, וכאילו צל עבר בחשאי על פני האולם הריק והמחשיך, אולי צל אותה צעירה “בעלת הכישרונות”, שאת שמה העלו קודם על זיכרונה פטפוטי הצעירות הצמאות לדברי־הבלים.

שוב הרימה את פניה והביטה אל תוך עיניו וענתה בשקט גאווה, כתשובתה הראשונה:

  • תודה רבה. לעת עתה אין לי צורך בכתובתך…

בת־צחוק עקומה במקצת היבהבה ונעלמה בן־רגע בפינות שפתיו, ואמר בקרירות מעושה, כבן־אדם שאינו רוצה להודות בכישלונו.

  • אם כן, ניפרד. את נשארת ודאי למחלקה השנייה?

  • אני משתתפת בה, ענתה ליוּדמילה בקיצור ובאדישות, כמדברת על דבר שאין בו שום עניין לשניהם.

גם אותו רמז התרגשות קל, שהיה ניכר בו לפני רגע, חלף מפניו של גַלְוִיץ, וכעת היתה בת־צחוקו רק נימוס קר ובלתי־מעניין:

  • האומנם? חבל שאין לי פנאי להישאר ולשמוע. הנני מוכרח למהר. להתראות.

ובצעדים מתונים הלך אל הדלת המובילה אל הפרוזדור ונעלם.

ליוּדמילה ניגשה לספה וישבה על־יד וָסיליֶבה. היתה שתיקה. מן האולם הגיעו מחיאות כפיים ראשונות, ואחריהן — קטעי קולו של גבר המתאמץ ומתרומם עד לצעקה במקומות הדקלום הבולטים. השתיקה העיקה על דניאל, אך לא ידע כיצד להפסיק אותה. שיחתו עם וָסיליֶבה נפסקה עוד קודם, מכיוון שזו, בראותה את חברתה העומדת לבדה עם גַלְוִיץ, תיכף ומיד התעניינה בְּמוּרגש בפגישה זו, ובו־ברגע שכחה לדבר עם דניאל. גם הוא התעניין בעל־כורחו; את דבריה של ליוּדמילה לא יכול לשמוע מרחוק, אך כל תנועתה, כל שינוי בהבעת פניה וכל זקיפת ראשה לא נמלטו מעיניו. אולם גם אחרי ששבה אליהם, חש ברור כי לגעת בעניין זה בשיחה ולפנות אליה בשאלה כל־שהיא מן הנמנע הוא.

וָסיליֶבה הפריעה את השתיקה ראשונה. שמה את ידה על יד חברתה וגנחה קצת, כרוצה לסקור ולהציץ מן הצד אל תוך עיניה. צחוק נעלם ובלתי־מובן לדניאל רעד בקולה.

  • וכי מה, ליוּדה? “דוֹן חִיל חי וקיים?…”

ליוּדמילה התנערה, כמקיצה מהרהוריה, וענתה גם כן בצחוק, אך רוגז כבוש הורגש מתחתיו:

  • אָה, הניחי את השטויות! אל תבלבלי את מוחו של רויטר, אינו יודע כלום מ“דון־חִיל” שלך!

וטרם שהספיק מישהו מהם להוסיף דבר, קמה ממקומה.

  • בכל־זאת אשוב אל האולם ואעשה את שלי… אי־אפשר להימלט. אחר־כך יבואו בטענות עלי, ואת זה איני אוהבת.

ודניאל, אשר לא היה כלל את לבו ברגע זה לשבת שוב בין הקהל ולהקשיב לסדר הדקלומים, היה מוכרח גם כן לקום וללכת אחרי שתי הצעירות. בזהירות, בפסיעות בלתי־נשמעות, פילסה לה ליוּדמילה את הדרך אל הבימה בין המועטים העומדים עדיין לאורך הקירות; כי רבים מן הקהל הסתלקו מן המחלקה הזאת ומקומות ישיבה כבר לא היו חסרים. גם בני־לוויתה מצאו להם מקום בקצה שורה אחת וישבו שם.

כעבור רגעים אחדים הכריז הצעיר העומד לירכתי הבימה, שכנראה היה הממונה על סדר הנשף:

  • המשוררת ליוּדמילה וִיבְיֶן תקריא משיריה!

מחיאות כפיים סוערות נשמעו בשורות האחרונות: נינה בֶּרג הזדרזה לקבל את פני חבֶרתה כהוגן, בעזרת כל החבורה שלה. היה אפשר להרגיש שמספר הידיים המוחאות איננו גדול ביותר, אולם הן היו צעירות וזריזות, ועשו את מלאכתן באמונה. אחדים מן היושבים בשורות הראשונות אפילו התרוממו ופנו לאחר בתימהון, כדי לראות מי הם המברכים בהתלהבות שכזו את המשוררת הבלתי־ידועה.

ליוּדמילה עלתה על הבמה ועמדה באמצע, ראשה זקוף וידיה תלויות לאורך גופה. אולם ניכר בה שהעמידה הזאת קשה עליה, וחסר לה הביטחון הדרוש למצבה. היתה כקשורה בכל תנועותיה, ועזובה בעצם עמידתה בלי־נוע; ודניאל, אשר בפעם הראשונה ראה אותה ככה — בעומדה רחוק ממנו, על מקום נעלה ונראה לעיני קהל רב — הרגיש כי העמידה הזאת עושה אותה בעיניו לדלה ועלובה, כשְדוּדת החן הצנוע היקר לו כל־כך; ולבו נלחץ מתוך חמלה, ובקוצר־רוח חיכה לזה שיעברו ויִכְלוּ רגעי קריאתה.

אולם בקולה לא הורגשו שום מבוכה והתרגשות, שהיו טבעיות מאוד ברגע זה. אף־על־פי שהיה קולה יותר מדי חלש לגבי האולם, לא ניסתה אפילו להרים אותו, והִקְריאה באותו שקט נאצל, מלאכותי במקצת, שבו הקריאה לפנים שירים בחֶברָה; וגם המלים היו אותן מלים מרפרפות, קלילות־קרירות, וכאן, לָאור הגדול, בין המון אנשים רב ובעומדה פרושה ומתנשאת עליו, עשו שיריה עוד פחות רושם על דניאל מאשר קודם, והתנדפו מיד מבלי להשאיר זכר אחריהם. ועוד יותר צר היה לו עליה — למה תציג את עצמה ואת שירתה במצב בלתי־מתאים לה, ולמה לא תרגיש בעצמה את חוסר־הטעם שבכל הדבר.

לא היה יכול להגיד על שיריה הבלתי־נתפסים אם כבר שמע אותם מפיה או ראה אותם בדפוס, או חדשים הם בשבילו. ורק השיר האחרון משלושת אלה שהקריאה נשמע לו פתאום כחדש, והיה בטוח שאילו היה שומע אותו פעם קודם, שוב לא היה יכול לשוכחו. ואולם הוא טעה, ולא היה השיר הזה אלא אחד משירי ליוּדמילה הרגילים, הקצרים, המתחילים באִמרה קלה, נזרקת כלאחר־יד:

כל ימֵי חיי את לבי רימיתי,

והנה — היום רימַני לבי.

רק הנימה שבהקראת השיר היתה חדשה ולא שְׁמעהּ קודם; והיה דומה שבאה בהיסח־הדעת גם למקריאה עצמה. איזו נימה רועדת נשמעה לו בשורות האלו, כהד של רגש חי המפרכס מתחת למלים הבטֵלות — דבר כל־כך בלתי־רגיל בליוּדמילה ובשירתה, עד שמתוך ההפתעה נעץ את מבטו בה ולא הקשיב עוד להמשך השיר, אלא רק לנימה הזאת, הרועדת ומתגברת בקולה. היא עמדה זקופה כל העת, גזרתה השחורה, הדקה, אובדת על הבמה הרחבה, וידיה החשופות עד למעלה מן המרפק, הדוקות לצדדיה, ועיניה נתונות באיזו נקודה רחוקה, הנמצאת כביכול למעלה מראשי הקהל. ורק קולה עלה והתגבר ברעדו הפנימי, ובסוף השיר הקצר הורגש כי הרעד הזה נמסר והתפשט גם בקרב השומעים, והפעם לא רק נינה עם חברותיה, אלא גם האולם כולו, בירכו אותה במחיאות כפיים.

היא ירדה מן הבמה במהירות וניגשה לבני־לווייתה מחייכת וכאילו נכלמת במקצת; וכבר הצעיר העומד לירכתי הבימה הכריז על שם חדש, ומשורר חדש הופיע על מקומה.

וָסיליֶבה תפסה את ידה ואמרה בקול, מבלי לדאוג לקהל המתכונן לשמוע את המשך הדקלומים:

  • משוררת וִיבְיֶן, את בת־חַיִל! הלוא אמת דיברתי: דון חִיל חי וקיים!…

במקום תשובה צחקה ליוּדמילה ןמשכה אותה אחריה אל מחוץ לאולם, ושוב נגרר אחריהן גם דניאל, וקריאות “הס” מרוגזות ליוו את יציאתם.

באולם הקטן ישבה ליוּדמילה על הספה וניפנפה במטפחת אל פניה הוורודים מחום ועייפות, וּוָסיליֶבה עמדה לפניה וידיה נחות על מותניה, כבת־המון המשוחחת בשוק, ושאלה בפנים צוחקים ובחדוות ניצחון כביכול:

  • תגידי, מה עכשיו? מה לעשות לך בעד זה שהינך ילדה טובה ונבונה, הנשמעת בקול הגדולים? לכבד את שניכם בסעודה קטנה ונעימה בקפה ממדרגה ראשונה, או מה?

ליוּדמילה הניעה בידה בתנועת התרשלות, וצחוקה הלך ונהפך לחיוך רפה ועייף. פניה החווירו שוב, עיניה נעשו לֵאוֹת וערפיליות, ואמרה בקול נרפה, שלשווא התאמצה לעשותו ער ושאנן:

  • לא, בבקשה לא! אגיד לך מה לעשות: תיקחי את רויטר ותלכי לטייל אתו. את יודעת, לטייל לאט בסמטאות שקטות, ולהציץ בחולונות הבתים הקטנים ולראות מה נעשה שם בלילה, באין רואים… ותספרי לו מקצת על סודות קרייתנו הקדושה והעתיקה, דברים שאת יודעת כל־כך היטב לספר. ואני אלך לי הביתה…

אולם וָסיליֶבה כנראה לא מצאה הנאה גדולה בהצעתה ועברה עליה בשתיקה. ואחרי שליוו שניהם את ליוּדמילה עד לטְרָם, נכנסה גם היא לקרון טְרָם אחר ונסעה לביתה הרחוק, לעבר הנהר, ודניאל נשאר לבדו והלך לאט לדרכו, וראשו מלא רשמים הנדחקים בו, ולבו ספק מרוגז ספק מעוניין בכל מה שראה.

 

18. בלי השטן

הרבה ימים ואפילו שבועות עברו עד שדניאל מצא שעה פנויה וחפץ לקיים את הבטחתו ולבקר את ידידיו שבאו להשתקע במקום חדש.

הבניין שגרו בו היה ישן, ענקי ומשונה, באחד מרחובות המרכז; לפנים היה תפוס כולו במשרדים של מוסדות ממשלה שונים. אחרי עמל רב וחיפושים ארוכים בכל החצרות והמבואות הרבים של הבניין, עלה בידו של דניאל למצוא את המדרגות האפלות המובילות לקומה העליונה, שבה, בקצה פרוזדור ארוך, מתפתל ושרוי כמעט בחושך גמור, נמצא המעון של משפחת שמוּלֶבסקי. בשעת החיפושים עלה על זיכרונו, שסיפר לו מישהו על הבניין הזה כי יש בו חלקים עתיקים מאוד, שנשתמרו עוד מימי “פטר הגדול”, או כדומה; ואומנם היה קל להאמין לזה על־פי מראה הבניין כולו, ובייחוד החדר שנכנס אליו. הוא היה קטן ונמוך, קירותיו המסוידים כהים, כאילו מפוחמים; ובתקרה הממקומרת, ובאיזה שיירי עמודים עבים ובלתי־מובנים, הבולטים פה־ושם מן הקירות, הורגשה באמת עתיקוּת כבדה וקודרת. לשני החלונות הצרים היה מראה כאילו אפילו אינם יוצאים לאור החוץ, ואדני החלון היו כל־כך רחבים, שבנקל היה אפשר להשכיב ילד בן שתים־עשרה לרוחב כל אחד מהם. החדר הזה, הקודר והמשונה במראה עתיקותו, שימש כעת דירה לשמוּלֶבסקי, וחדר שני קטנטן, מעין קיטון, שהיה בו חדר־השינה של המשפחה, נחבא מאחורי וילון בד ישן התלוי על פרץ הקיר.

ככל שהיה דניאל רגיל למראות מעֵין אלה, בכל־זאת לא נמלטה מעיניו הריקות המיוחדה שבחדר, ותיכף עשתה עליו רושם מעיק. לא היו כאן אלא שלחן אחד קטן באמצע, מכוסה מפת שעוונייה, ארון מטבח קטן בלתי־מצובע, שעמד אצל הקיר, וארגז קלוע גדול — שבו היה כנראה כל רכוש המשפחה — אצל הקיר השני. על־גבי הארון עמדו כל־מיני כלי־שלחן וכלי־מטבח, רובם מלוכלכים ומפוחמים; על אדני החלון נערמו האי־סדר חפצים שונים, ספרים וצעצועים של הילדה, וביניהם היה מוטל כינורו של יוסף. מנורת החשמל התלויה בתקרה, באין לה מסך, יצקה על פני החדר אור מפוזר, חלש ומכאיב עיניים גם יחד.

על אחד משלושת הכיסאות שבחדר ישבה רבקה, עסוקה בתפירה על־יד השולחן; על השני ישב איש לא ידוע לדניאל — כנראה אורח כמוהו; והשלישי היה תפוס בילדה, שעמדה על ברכיה והתבוננה באיזה ספר ציורים קרוע וראשה כפוף נמוך אל השולחן ופתילי שערות שחורות נופלים על מצחה ומסתירים את פניה. שמוּלבסקי עצמו התהלך בחדר ודיבר כדרכו בהתלהבות. בראותו את האורח החדש, עמד וקידם את פניו בקריאת שמחה; גם פני רבקה אורו בבת־צחוק מלבבת ומלגלגת במקצת, כאילו אמרה: “ידעתי שתבוא סוף־סוף…”

האורח השני עשה תנועה כאילו הוא רוצה לקום ולפנות את כיסאו בשביל דניאל, אך רבקה עצרה בעדו בתנועת ידה.

  • אין דבר, שב על מקומך! דינה, לכי לשבת על הארגז. ואל תקלקלי את עינייך, בבקשה! אסור להתכופף ככה על הספר.

  • דינה אספה את דפי הספר הנשמטים מן הכריכה, עברה אל הארגז והסתדרה בנוחיות בין הסחבות המנוחות עליו, ותיכף כפפה את ראשה עוד יותר נמוך, כאילו לא אליה נאמרו הדברים.

דניאל תפס את מקומו על הכיסא שנתפנה ופתח בשיחה, אך בלי בטחה יתרה בדבריו:

  • ובכן הסתדרתם קצת…

  • הסתדרנו יפה, כפי שאתה רואה, השיבה רבקה במראֵה שאננוּת — אמיתית או מדומה, אי־אפשר היה לו להכיר. את הדירה הזאת, אמרה קיבל יוסף על־פי “התואר” שלו בתור מנהל החלק המוסיקלי באותו תיאטרון… זה לא רע אומנם, מה אתה אומר? ואני התחלתי כבר לעבוד בְּאמְבּוּלָטוֹרְיה אחת, לעת עתה רק בתור ממלאת־מקום, ואינני מקבלת שכר, אך בכל־זאת… ואפילו את דינה מציעים לי להכניס חינם למוסד חינוכי אחד, בית־ספר להתעמלות ריתמית, ואומרים שהיא מתאימה מאוד לזה, אך עדיין איני יודעת…

דינה, בשומעה את שמה, הרימה את ראשה מעל הספר והבריקה בעיניה כלפי אמה, כרוצה לומר: “הבה, גשי־נא וקחי אותי” — ושוב נחבאה מאחורי מסך שערותיה.

האורח השני ישב בינתיים דומם וחייך איזה חיוך סתמי, של אדם שאין השיחה נוגעת אליו ובכל־זאת הוא חושב לנכון להקשיב ולהראות את זה. כל הזמן נשאר לבוש במעילו, העשוי ממין אֶרֶג עבה ומחוספס, ישב וידיו תחובות בין ברכיו, והתנדנד קצת על כיסאו. היה כבן שלושים, קטן־קומה ורחב־כתפיים, בעל פנים די מלבבים, אך לא מביעים הרבה. קורְחָה עגולה הבריקה על קודקודו בתוך עיגול שערות קלושות ומסתלסלות, והיתה בחיוכו איזו מתיקות מיוחדת, איזה דבר מחניף ומתנכר גם יחד, והדבר הזה גם הרגיז גם משך את לבו של דניאל באופן מוזר.

יוסף שמוּלבסקי שב לעניין שיחתו הקודמת. דיבר על מקום עבודתו החדשה, על מאורעות החיים הפנימיים שבו, על הצגות וחזרות והכנות לעבודה, ובייחוד על הנטיות והזרמים וסכסוכי המפלגות, שכנראה תפסו מקום חשוב בחיים פנימיים אלה. רוב הפרטים היו זרים לדניאל, ולפעמים גם לא יכול להבין לְמה מתכוון חברו, בדבריו, אך הרגיש כי הלז מקבל על לבו את כל הדברים האלה, ואולי קצת יותר מדי. בשעת דיבורו התרגז יוסף והתרעם, ומזמן לזמן נפסקו דבריו ותקף אותו השיעול הקשה היוצא כביכול מעומקי חזו. ברגעים כאלה השפילה רבקה את עיניה ולחצה את שפתיה, ואצבעותיה העסוקות בתפירה התחילו להתנועע במהירות עצבנית מיוחדת. בן־שיחתו של יוסף ענה לו בפסוקים קצרים, כאילו בזהירות, ולא חדל לחייך בחיוכו המחניף. ודניאל בראותו את התלהבות חברו, נמשך בעל־כורחו אל תוך השיחה, והקשיב ושאל את יוסף בהתעניינות רבה; אולם כל פעם שהעיף עין אל פני האורח המחייך, פג עניינו ונרפו דבריו, והיתה לו הרגשה כאילו לשונו העמידתו הסכנה ואסור לו להתגלות יותר מדי בפני הזר המקשיב.

אחרי רבע שעה של שיחה זו הציץ האורח אל שעון־היד של רבקה, המונח על השולחן, ואמר כלפי שמוּלבסקי:

  • וכי מה, חברי, לא נלך היום לשום מקום? השעה עוד איננה מאוחרת.

באותה מהירות קדחתנית, המתאחדת בו תמיד עם פיזור־הרוח, נשמע יוסף לדבריו; מצא את כובעו אֵי־בזה בין החפצים הנערמים על החלון, לבש את מעילו, ויצא יחד עם האורח. הלז נפרד מדניאל בלחיצת־יד דוממת, והיתה ידו קרירה ולחה, ורכה כאילו חסרה־עצמות.

רבקה הסבירה לו:

  • הלכו לאיזה מקום, להיפגש עם “אנשים נחוצים”… עסקים — משכה בניגון ונאנחה, אך היתה באנחתה גם מעין כוונה אירונית. נו, ואתה מה? צחקה פתאם. — מה אתה יושב ומצמצם בדבריך, כאילו הובילו אותך לחקירה בַּ־גֶ.פֶּ.אוּ9 מה אתך?

  • כך, לא־כלום, צחק גם דניאל, ואחרי שתיקה שאל: מי הוא בן־אדם זה?

  • בֶּרמָן אחד, עובד בעיתונים. חברו של יוסף במקצת. בעיר אחת גר איתנו, לא היה לו חדר…

  • מה זה מראהו כל־כך… חשוד, הייתי אומר? דניאל השתדל להעלים בצחוק את אי־מנוחתו: דומה שהוא מסתיר איזה דבר.

  • דמיונות פייטן יש לך, באמת! צחקה רבקה שנית. יצחק ברמן חשוד? להיפך, הוא בחור טוב מאוד ותמים, הייתי אומרת אפילו קצת יותר מדי תמים. כוונתי: איננו מן הפיקחים ביותר, ואיננו מעשי לגמרי. בשנים שעברו סבל הרבה מאוד מזה, וגם אחרים סבלו ממנו. אשתו מתה מרעב.

את המלים האחרונות אמרה בקול קצת יותר נמוך, אך מבלי לשנות את אופן דיבורה הפשוט, היום־יומי. ודניאל הזדעזע בעל־כורחו לצלצול המלים האלה, הפשוטות והנוראות כל־כך, בתוך כותלי החדר הריקים והעצובים.

  • כל־כך פשוט?! אמר כמעט בלחש כעבור רגעים.

  • כן, כל־כך פשוט, ניענעה רבקה בראשה. הוא נסע אז לאיזה מקום להשיג לחם, ומעולם לא היה מצליח בדברים כאלה. גם לחם לא הביא, וגם בדרך ניטלטל זמן רב יותר מדי. ובינתיים חלתה אשתו ומתה. לא ממחלת הטיפוס, לא; סתם נחלשה וגססה מפני חוסר־המזון שנמשך זמן רב. זה סיפרו לי אחרים, לא הוא. את שני בניו, שני נערים בני שבע־שמונה, אסף אחר־כך מישהו לביתו, וכעת הוא נמצא חופשי מדאגות המשפחה. אפשר שהוא שמח לזה, ומפני זה הוא מחייך תכופות, מי יודע?

דבריה האחרונים היו כנראה מכוּונים כדי לטשטש את רושם סיפורה ולפייס את רוחו של דניאל. אך לא הצליחה בזה; הוא הוסיף לשבת מדוכא ולחפש קשר בין מחשבותיו הנדחקות בראשו והסותרות זו את זו. ורבקה צחקה שוב, כאילו קיבלה על עצמה בערב הזה ללוות כל דבר אך בצחוק, והיו בצחוק הזה ספק התרסה ספק ביטול כלפי דניאל המהרהר והמחריש.

אָה, דניאל! אני רואה שאינך עומד “על גובה המצב”, כפי שנוהגים לומר! אתה מזכיר לי דבר ששמעתי מפי אשה אחת, שהיתה בעלת־ביתנו, והדבר היה כל־כך מעניין, שלא פעם חזרתי עליו בזיכרוני, ויש שגם הרגשתי את אמיתו.

  • בעלת־ביתנו, התחילה לספר כדי להסיח את דעתו של דניאל בדברי סיפורה ולהוציאו מתוך עוגמת הרהוריו, היתה אלמנתו של שר־גדוד אחד, קצין בצבא בימים הקודמים. מה קרה עם בעלה, איני יודעת בדיוק; אם נפטר בשלום, או נתפס על־ידי “האדומים” וגמר את חייו באופן אחר. אך אין זה חשוב. העיקר לא בו, אלא בה. האשה הזאת היתה שונאת־גברים מאין כמוה, ותמיד פיתחה לפני את התיאוריות שלה בנוגע לזה. היתה אומרת ומוכיחה כי הגברים אינם שווים כלום בכלל, ובפרט אינם שווים כלום בזמנים האלה, כי אינם יודעים להסתגל. טענתה היתה תמיד: בשביל הגברים לא נשתנה כמעט כלום, קודם עבדו בְּעָלים פלונים, וכעת אחרים, אך לעבוד היו מוכרחים תמיד, ודאגות פרנסה תמיד היו להם. בו־בזמן שבשבילנו הנשים… ככה היתה אומרת — ורבקה עברה פתאום לטון היתולי, והתחילה לחקות אשה זקנה בקולה ובעוויותיה: הביטי אלי, חביבתי. כפי שאני עומדת כעת לפנייך. הייתי האשה היותר מפונקה בכל הפלך; שתי חדרניות היו לי, כן, שתיים; ובבוקר אחת נעלה לי את הנעליים, והשנייה הגישה לי קפה עם תופינים… וכן הלאה, אתה מבין? וכעת, היא אומרת, הנני משכימה לקום לפני עלות השחר כדי לצאת אל הכפר לעשות מסחר עם האיכרים; ואני אופה לחם, ואני שוטפת את הרצפות, ומחרפת ומגדפת עם האכרים הבאים לגנוב ממני עצים או להרוס את הגדר; ואני מאכילה את החזירים… חזירים היו לה באמת הרבה, רכוש שלם! ובכן — סיימה בצחוק — מה תגיד על דעתה?

  • אני חושב שאנחנו, כַּנשים כַּגברים… התחיל דניאל, ועמד. כל השיחה הזאת עם רבקה נראתה בעיניו כמעושׂה וכמובילה לאיזו מטרה בלתי־רצויה לו, ולא היה חפץ לגלות את לבו, אך רבקה חיכתה לתשובתו.

  • אני חושב, אמר כעבור רגע, כי בכל־זאת לא טוב שיוסף שלך חולה ואין לו אפשרות להתרפא כהוגן. ותחת זה הוא צריך להתבשל באותו סיר “האמנות הקדושה” שהוא נתון בו עכשיו; ושקלרה מזמן התחילה לחשוב אותי לבטלן ולא־יוצלח, היות שאיני יכול להסתדר בשום עבודה הגונה, וכן הלאה… לא טוב.

  • ואתה רוצה דווקא ארץ זבת חלב ודבש, ואנשים כמלאכים ששוכנים בה? לא חדלה רבקה מצחוקה המגרה.

דינה, אשר הספר כבר חדל לעניין אותה, והקשיבה מרחוק לשיחה שבין אמה לדניאל, מצאה כעת לנכון להכניס גם את דברהּ.

  • מלאכים אין, אמרה ברצינות רבה. כל הילדים אומרים ככה… את המלאכים ואת השדים ואת כל הדברים שבעולם־הבא בדו כדי —

  • כדי שיהיה לפתיות קטנות כמוך על מה לפטפט! הפסיקה רבקה את דבריה בהבעה תוכחה מתלוצצת. בנוגע לשדים, אין ספק כי ישנם; לכל הפחות אני מכירה היטב שד אחד קטן הגר פה בביתי.

דעתה של הילדה לא נתקררה.

  • איני רוצה להיות שד קטן! אני רוצה להיות דווקא שטן גדול.

  • דינה!? קראה אמה כנואשת ומפקפקת בין צחוק לכעס.

דניאל, שהילדה החצופה מצאה חן בעיניו, וגם הכיר לה טובה על שנתנה כיוון אחר לשיחתו עם רבקה, פנה אליה כמתלוצץ:

  • אבל השטן הגדול גם כן איננו במציאות, הוא רק בדוי.

  • ישנו, השיבה דינה בביטחון נמרץ. ראיתי את תמונתו בספר אצל ילדה אחת: דווקא גדול ויפה, והוא יודע לעוף ככה!

היא קפצה ועמדה במלוא קומתה על הארגז, פרשה את זרועותיה ועשתה “עיניים נוראות” שהבריקו מתחת לשערותיה הפרועות; וברגע זה בוודאי היתה דומה בעיני עצמה ממש ל“שטן גדול”.

  • מה תעשי אם תהיי השטן? הוסיף דניאל לשאול.

  • ראשית כל, אעוף על־פני כל העיר ואראה הכל, מה שנעשָׂה בבתים. ושנית, אקח לי את כל הצעצועים והדברים הטובים שאראה. ובכלל אעשה ככה שלכל אחד יהיו הרבה דברים טובים, וכל מה שנחוץ לו.

  • דינה, התערבה רבקה שוב בדבריה, אל תדאגי: את זה יעשו כבר בלעדייך ובלי השטן! ולך עת לישון כבר מזמן. בבקשה ללכת!

דינה קפצה ברעש מעל לארגז.

  • כן, אבל בלילה אהיה שטן ואעוף על־פני כל העיר, באמת! הבטיחה בפנים צוהלים ונעלמה מאחורי הווילון.
  • ריבונו של עולם, מה יהיה עם הילדה הזאת! אמרה רבקה חרש, כאילו בינה לבין עצמה; ודניאל לא יכול להבין אם זהו קול דאגת האם האמיתית, המתפרץ בעל־כורחה מקִרבּה, או סתם קריאת תוכחה הדומה לשאר דברי תוכחתה הקודמים, שהיא בעצמה יודעת כי אין להם שום ערך.

עוד כחצי שעה ישב עם רבקה ושוחח כלאחר־יד על עסקי שתי המשפחות; ובראותו שהיא עייפה ומפהקת מעת לעת, וקשה לה להסתיר ממנו את הפיהוקים, קם ונפרד. בצאתו היתה לו הרגשה ברורה מאוד שהרבה זמן יעבור עד שתעלה על דעתו לבקר שנית את ביתו של שמוּלבסקי. חברו המשתעל והמתרגש מתוך אונס על קטנויות חייו והעינויים שבהן, והילדה הפראית, ורבקה המתאמצת להיות בת־חיל ולבטל כל דבר בהתלוצצות, ועצם הריקות הדלה שבחדר הנמוך, המפוחם

  • הכל העיק על לבו ועורר בו מעֵין חפץ לשאוב אוויר צח.

למרות השעה המאוחרת לא עלה בטְרָם והלך רגלי, פעם ברחובות רועשים שטופי אור החשמל, פעם בסמטאות שקטות וחשוכות. לא רחוק מביתו פנה כאילו בלי־משים לרחוב צדדי והתעמק בעלמא אל תוך רשת הסמטאות שהיו כולן ידועות לו: פעמים רבות עבר פה בדרכו לביתה של ליוּדמילה וִיבְיֶן, בימי השיעורים.

נזכר בזה שגם מחר יש לו שיעור אצלה, ואיזו חדווה שטפה את לבו לזכר הדבר. כל פרט קטן שבקטן, שיוכל להתייצב נגד עיניו או להיקלט באוזניו מחר, בשעת השיעור, נעשה פתאום חשוב ויקר לו. למשל, הידיעה שהערב תלך לבקר את אספת “החוליה” או אגודה ספרותית אחרת; אז תוביל את נינה בֶּרג לאיזו מערכת שהיא ממליצה שם עליה ומשתדלת שידפיסו את שיריה הראשונים — כשם שסיפרה לו פעם; או מראה הספרים במעטפות הכחולות המונחים מן הצד על השולחן, ספרי הירחון הצרפתי שהיא משתמשת בהם בשביל עבודתה ובאה פעם לשאול אותם ממיטרוֹפָנוֹב בערב חורף אחד; ואפילו קְרַבצוב, “הנרקוֹמפְרוֹס” השתקן והמיושב בדעתו, המספר בנחת על ענייני המשרד שלו ומלגלג מתוך לב טוב על העלמות העובדות שם.

הוא התקרב לפרשת דרכים, במרחק בתים אחדים מביתה של ליוּדמילה; והנה נשמע לו קול צרוד וצעקני, הפולט אל תוך אפלת הסמטה אי־אילו מלים מקוטעות ואי־ברורות. את הקול ידע דניאל. כמה פעמים, בדרכו לליוּדמילה, עבר על פני אשה זקנה עטופת סודרים ומטפחות קרועות, הצועקת ומבקשת נדבה בתוקף ובהתמדה מרגיזה בכל שעות הלילה והיום. היה לו רושם שדבריה, הדומים יותר לטענה זועמת מאשר לבקשה, מצלצלים באוזניו יהודית, אך את המלים הנכונות לא יכול לתפוס מעולם. לפעמים עמד ונתן פרוטה אל תוך ידה הקפואה הנמשכת אליו; אולם קריאתה הטוענת לא פסקה גם אחרי זה וליוותה אותו תמיד עד סף הבית או עד קצה הסמטה.

וכעת, על־פני הסמטה הריקה מאיש בשעה הזאת, בתוך הדממה והאופל, הזכיר לו הקול באופן משונה את כל רשמי הערב, ויותר על כולם — את המלים הפשוטות־איומות, הנופלות כאילו דרך־אגב מפי רבקה:

“אשתו מתה מרעב…”

הוא הזדעזע ותחב את ידיו יותר עמוק אל תוך שרוולי המעיל, כמו מפני צינה שנשבה עליו פתאום, והתרחק בצעדים מהירים מבלי לפנות אל הסמטה שלפני רגע כיוון אליה את דרכו.

 

19. וידויים

בשעה העשירית של ליל חורף פושר ורטוב צילצל הפעמון בדירתו של עורך־דין ויטינסקי, אשר בנו הבוגר גר יחד אתו. הפעמון צילצל בחיפזון וברעדה משהו, כאילו הִדקוּהוּ בכוח ובקוצר־רוח.

ויטינסקי הצעיר יצא אל הפרוזדור לפתוח את הדלת. בשעה הזאת המאוחרת כבר עלתה אשתו על משכבה, ואביו לא היה בבית. בחצי־אפלה שהיתה בפרוזדור הכיר בקושי את פני ליוּדמילה וִיבְיֶן — כי זאת היתה האורחת הבאה לבקרו בלילה.

בגדיה ומצנפתה היו רטובים מחמת השלג הלח שירד בחוץ, ורסיסי השלג ניצנצו גם על שערותיה וריסי עיניה. בפרוזדור האפל נראו לו פניה חיוורים מאוד ועיניה גדולות ומחשיכות, ומבריקות יותר מכפי הרגיל.

יותר משנה עברה מן היום שבו ביקרה בפעם האחרונה את מעונו. אולם לא הראה שום סימני תמיהה לרגלי ביקורה הפתאומי, ובנימוסו הרגיל, ובתנועותיו הרגילות — תנועות משחק קַּבָּרֶט מפונק — הזמינה לבוא לחדרו ולפשוט שם את בגדיה.

החדר הצר והמאורך, בעל חלון אחד, שימש לו גם חדר־העבודה וגם חדר־משכבו בלילה. ניירות וספרים היו נערמים על־גבי שולחן־הכתיבה, הכל מכוסה בשכבת אבק דקה. גם לשאר הרהיטים והחפצים שבחדר היה אותו מראה של דברים שאין יד נוגעת בהם אלא לעתים רחוקות, ואין מטפלים ביותר בשמירת ניקיונם. האוויר בחדר היה צונן ולח. עורך־הדין הזקן, אשר קיבל ופירנס בביתו את בנו הנשוּא, עם בני־משפחתו, היה קמצן במקצת וצימצם אפילו בעצים להסקה. עם כניסתה של ליוּדמילה כאילו גדלה הצינה, ונשיבתה הורגשה כביכול גם בדבריהם שפתחו בהם את השיחה.

אך ליוּדמילה כנראה הרגישה את עצמה בטוב. פשטה את אדרתה והשליכה אותה על כיסא פנוי שמצאה (רובם היו תפוסים גם הם בערב־רב של ספרים וניירות), ישבה בפינת ספה טורקית, ומשם נגרר מבטה אחרי תנועות ויטינסקי, אשר התהלך דומם בחדר ונגע ללא צורך באי־אילו חפצים וספרים.

— אֶדי, היית חולה? שאלה לבסוף. פניך רזו מאוד… האם כבר הבראת לגמרי?

  • כן, תודה לך… הוא נשתתק והוסיף להסתובב בחדר ולטפל בחפציו מתוך אי־רצון ניכר לדבֵּר.

  • מה שלום דָשָה והילד? הכל בשלום?

  • כן.

וכאילו מתוך הכרח הנימוס שאל אחרי שתיקה:

  • ומה שלומך את?

ליוּדמילה צחקה צחוק חרישי. הוא הפנה את מבטו אליה. ניצוץ לעג דק חלף בעיניה.

“ומה שלום גמלך ושלום חמורך ושלום אשתך?” הזוכר אתה, אדי — ככה היה מספר אותו מהנדס ששב מנסיעתו במזרח על הערבים היושבים ומשוחחים בשוק. ובכן, גמלִי בשלום וחמורי בשלום, וגם אני בשלום — אבל…

היא לא גמרה את דבריה ונאנחה. ויטינסקי, אשר כמעט ששמח לרמז ההלצה שזרקה לו, ורצה להמשיכה ולשאול את ליוּדמילה מי ומי הם בדיוק “הגמל” ו“החמור” שלה, עמד בעצם תחילת דיבורו. רגעי השתיקה נמשכו שוב.

  • במה אתה עסוק עכשיו, אדי?

השאלה עוררה אותו. ישב סמוך לה על הספה והתחיל לספר בפרוטרוט על עבודתו הספרותית האחרונה. הוא עובד על תרגום “ספר התהילים” לרוסית בנוסח חדש לגמרי, תרגום מן המקור העברי, בשמירת כל סגולות הסגנון והמשקל המקורי.

ליוּדמילה צחקה.

  • כנראה אינני יחידה בהתעניינותי בשפה העברית, המוזרה כל־כך בעיני הכל… נמצא לי “חבר לאסון”. אך כיצד אתה עושה עם העברית, אדי, הלוא אין אתה מבין אף מלה?

  • מישהי עוזרת לי בזה, עלמה יהודית, סֶגל שמה. הכרתיה קודם בתור מורה לדקלום בקורסים שהרציתי שם לפני שנתיים. היא מקריאה לפנַי את המקור העברי ומבארת לי את כל דקדוקי המבטא, כדי שאוכל לעמוד על הצלצול הנכון של החרוזים. אני מקווה שהעבודה הזאת תתקבל בעניין גדול וגם תכניס לי דבר־מה. עזרתה של סֶגל איננה עולה לי בכסף. אמרתי לה שאין ביכולתי לשלם, אך היא אומרת שאין צורך להתחשב עם זה, יען כי העבודה עצמה מעניינת אותה ואיננה עושה את זה לשם פרנסה. היא באה אלי פעמיים־שלוש בשבוע…

ליוּדמילה הקשיבה לדבריו בתשומת־לב.

  • סֶגל, סֶגל…בוודאי נפגשתי איתה, אך אינני זוכרת אותה ברור.

  • היא עלמה רצינית מאוד, בעלת תרבות והשכלה עמוקה.

  • אולי תתאהב בה? שאלה ליוּדמילה בעַרמוּמִית תמימה, בלי כונה יתרה.

ויטינסקי חייך ומשך בכתפיו.

  • איזו שאלה! זאת היא אחת הנשים הפחות “מעניינות” שראיתי בחיי.

ליוּדמילה חשבה רגע.

  • זה לא נכון, כמדומני. עכשיו נדמה לי שאני נזכרת בה: פעם שמעתי איך דיקלמה אחד משיריה בפרוזה, המתחיל: “אילו היו ימי כאור הגדול, הזורח על שדות ארצי, ונפשי כרוח הנושבת מהרי הלבנון…” היא קצרת־קומה, בעלת פנים כהים ועיניים שחורות נפלאות, הלא כן? ואת קולה לא אוכל לשכוח — כל־כך רווה, כל־כך עמוק ומלא נגינה. אני אגיד לך, אדי: יש בה, בצעירה הזאת, מעין להבה נסתרה, מעין יופי של טרגיות, כוח גדול ועגום המציץ מתוך עיניה העבריות כל־כך. אילו הייתי גבר, הייתי חולמת על דבר אחד — לרכוש ולהכניע לי את האשה הזאת, אך ורק אותה!

ויטינסקי הקשיב לדבריה דומם, כאילו מתוך אי־רצון, ולבסוף סינן בין שיניו בעצלות:

  • איש־איש וטעמו…

שוב נפסקה השיחה. בדממה הגדולה נשמע רק התקתוק הרם של שעון־הקיר באחד החדרים. מעֵבר לכותל הגיע רחש אי־ברור, בכיית תינוק דקה ומייבבת, קול האם המפייסת אותו בלחש…

לאט־לאט תקפה איזו אי־מנוחה את ליוּדמילה. היא לא יכלה עוד לשבת על מקומה; פעמים אחדות שינתה את מצבה, הושיטה לפניה את ידיה הכְּלוּיוֹת בשרוולי השמלה השחורים והצרים, הִשליבה את אצבעותיה וכיווצה אותן בתנועה עצבנית.

  • אדי, הנני רוצה לדבר…

קולה היה נמוך עד כדי לחש. הוא זז משהו על מקומו, כאילו רצה להתרחק ממנה, אך לא אמר כלום והוריד את מבטו אל ידיו המנוחות על ברכיו — ידיים מפונקות, עם אצבעות דקות וציפורניים ורודות וחדות.

  • כלתה נפשי…

דבריה נשמעו חרישיים וחרדים בתוך הדממה העצובה והצינה החודרת שבחדר.

  • הזוכר אתה, אדי, את אותו קיץ, אותו קיץ יחיד? הזוכר אתה איך הלכנו אז לבקר משפחות מַכִּירִים, משפחות כהלכה, שלכל אחת מהן היה “האושר המשפחתי” שלה, כלומר תינוק או שניים? ובדרכנו הביתה, לאור הלבנה, התלוצצנו וצחקנו על “האושר המשפחתי” הזה, והיינו בטוחים כי אנחנו יודעים איזה דבר אחר, איזה אושר אחר, הראוי יותר ל“בני־אדם” לפי דעתנו… מה זה היה לנו אז?

הוא הרים עליה את עיניו ומבטן היה קשה ומנצנץ באור טינה מאוחרת.

  • כן; אולם אני הלוא חפצתי שנהיה בני־אדם באמת, ואת…

היא לא שמה לב לדבריו.

  • איזה דבר היה חסר לנו, אדי, וחסר גם עכשיו? איזה דבר גדול ונחוץ, שקשה לחיות בלעדיו…

היא סמכה את ראשה על משענת הספה ועצמה את עיניה למחצה, כמתמכרת כולה לחולשת חלומה.

  • להיות צעירה, אדי! הוי, להיות צעירה! להיות שוב פעם תלמידה ביום הבחינה האחרונה, ולנסוע אתך לרֶסְטוֹרן שמחוץ לעיר לחוג את חג “בגרותי”… ולטייל עד עלות השחר בשדרות הפרדס, לאור הלבנה ולקול רינת הזמיר — דווקא בנוסח הרומנסים הטפלים, הנוסח האסור, אדי…

פניו נתרככו קצת, ולקח את ידה בתנועה שהיה בה הרבה מחיבת־אח והשתתפות, ואף לא רמז של תאווה.

  • ולא הפריע שום דבר בעד זה שנהיה גם עכשיו “בני־אדם” ונהיה יחד באיזה מקום נחמד, רחוק מפה — בבוּלוורים של פאריס, למשל, או בהרי שוויץ…

היא הורידה את ראשה וישבה ככה רגעים אחדים. כשהרימה שוב את פניה, היה מבטה עמוק ולחלוחי, כאילו טל דמעות נסתרות מילא את ריסי העיניים.

  • אדי, אתה יודע, קְרַבצוב מציע לי, ובהתמדה רבה, שיגרש את אשתו. וכועס על זה שאינני מסכימה.

הוא ניענע בראשו כרוצה לומר: כן, אני מבין.

  • הוא חושב שנתאהבתי ב“רומנטיקן העברי” שלי.

  • ואת?

ליוּדמילה צחקה צחוק חרֵד.

  • על מה אתה שח? את הדבר היחיד שהיה יכול למשוך אותי בו — את זה לא אוכל לתפוס ולהשיג… יש דבר גדול בתוכו, גדול ונסתר, שהוא שומר עליו שמירת קנאות מפני עין זרה. ועד שלא אוכל לחדור לתוך־תוכו של הדבר, לא אוהב אותו, כי מה נשאר לי אז? רק “היהודי הטוב”, הנאמן לאשתו, שיחשוב עליה ויסבול מוסר־כליות עד הרגע האחרון!

הד ביטול מר צילצל בדבריה האחרונים. ויטינסקי הקשיב לכל, והבעת פניו לא השתנתה — הבעה מעושה במקצת של תשומת־לב והשתתפות, כאילו הוא באמת הממונה לשמוע את וידויי לבה.

היא ישבה דומם רגעים אחדים, ופתאום הרימה את ראשה ואמרה בקול אחר, שלא הורגשה בו כבר ההתרגשות הקודמת:

  • אך יודע אתה, אדי, שהייתי יכולה גם עכשיו להיות ב“מקומות הנחמדים”, נניח בפאריס, ובלי טרחה גדולה מצדי?

הוא הרגיש בהתראה הנחבאת בקולה, אולם שמר את מנוחתו ושאל קצרות:

  • איך זה?

היא התלבטה שוב על מקומה ודיברה בקול נרגש ונפסק.

  • אתה יודע מה הייתי צריכה לעשות? אז, בשעת ההרצאה… כן, אתה לא היית שם. הוא ניגש אלי. הזמין אותי לבוא לבקרו בביתו. אתה מבין? ובכן, מה הייתי צריכה לעשות? לא לקבל עלי העוויות של נסיכה ו“אל־תיגע־בי”, אלא להגיד לו ישר בפניו: לביתך “על־מנת להראות לך את שירי החדשים”, כפי שנוהגים לומר, לא אבוא; אך תיכף ומיד אלך אחריך על־מנת להישאר אתך! תיכף ומיד קח אותי מפה! הנה!

ויטינסקי לקח שוב את ידה, הקריב אליה את פניו ואמר חרש, בקול של חמלה ומרירות גם יחד:

  • כן, והוא היה צוחק ומציע לך לחכות קצת, עד שיספיק להרחיק את אהובתו הנוכחית. ובעוד חודש היה עוזבך, כנהוג בעולם… אֶת זה אַת רצית, ורוצה גם עכשיו?

ליוּדמילה החביאה את פניה הנלהבים על שכמו, התפרקה אליו כמתוך עייפות ולחשה:

  • אדי, אני מעולם עוד לא אהבתי…

  • שניהם נשתתקו. ליוּדמילה ישבה בלי־נוע וראשה מוטל על שכמו, כאילו תרדמה נפלה עליה. ויטינסקי אחז את ידיה הקפואות מקור בין שתי ידיו ולא זז גם הוא, כמפחד להפריע את מנוחתה.

ככה עברה אולי שעה. תקתוק השעון וקול טיפות הדלף מעבר לחלון היו הצלילים היחידים שהפריעו את הדממה. לבסוף נאנח ויטינסקי ובתנועה זהירה ניסה להרים את ראשה של ליוּדמילה מעל שכמו.

  • ליוּדה, את ישנה? כבר מאוחר.

היא הזדקפה, תיקנה את שערותיה הנופלות על מצחה והביטה במבט נלאה מסביב, ואחר־כך אליו.

  • חי נפשי, מה אני עושה! אמרה בצחוק רפה. אדי, מסכן, אתה עייף עד מוות בוודאי! אפילו פניך חָוורו. שוב תהיה חולה.

  • אין דבר! השיב בחיוך עדין. אך “לכל התחלה יש הסוף שלה” — ככה היה אומר הגרמני שלנו בגימנזיה.

ליוּדמילה צחקה שוב וקמה כדי לקחת את בגדיה המוטלים על כיסא. ידיו של ויטינסקי עיכבו אותה בדרך.

  • ליוּדה, רצונך שאגיד לך את האמת?

  • אדרבה! כוחך גדול בכל־מיני נבואות, כידוע. מה, אדי?

  • שאלת קודם: “מה חסר לנו עכשיו”. זה חסר לנו: אילו היו הדברים כטבעם וכהלכתם, לא היינו יושבים פה ככה, שעה שלמה בדממה ובלי־נוע, מבלי לחבק, לנשק, לעשות מאה שטויות הראויות לגילנו ולמצבנו. ולשֵם מה, באמת, לא חיבקתיך ולא נישקתיך כשישבת כה על־ידי. טיפש שכמותי!

הוא צחק ומשך אותה אליו — משיכה רכה, בלי התאמצות, היא נמלטה ממנו ובצחוק חזרה על דבריו הקודמים:

  • אדי, כבר מאוחר!

כשעמדה לבושה ומוכנה ללכת, שאל:

  • ללוות אותך עד הטְרָם? רחובותינו אינם נעימים ביותר בלילה.

  • אין צורך. אינני פחדנית כל־כך. מוטב שתלך לישון.

ויטינסקי משך בכתפיו.

לישון, תודה רבה! את רוצה שאפסיד את השעות הכי טובות בשביל העבודה? הדבר היה צריך להיות ידוע לך, האם חדלת בעצמך לעבוד ולקרוא בלילה?

וכהד עצוב של דבריה הקודמים הנסערים, הגיעה אליו תשובתה מסף הדלת:

  • אני חדלתי הכל, אדי! הכל, הכל חדלתי.

 

20. גישושים

לאט לאט התחיל דניאל רויטר להרגיש שהיחס בינו לבין תלמידתו — או לכל הפחות חיצוניות היחס הזה — מקבל צורה חדשה. הדבר נתהווה במידה כל־כך זעירה ובצעדים כל־כך איטיים, שאומנם היה קשה להרגיש בו. הכל לכאורה היה כתמול־שלשום: אותן חריצות והקשבה דוממת בשעת השיעור; אותו צמצום בדיבורים שלא מענייני הלימוד; וגם זה שחדל “הנרקוֹמפְּרוֹס” להופיע בזמן השיעורים לא היה אלא טבעי, היות שגם ביקוריו הקודמים לא היו, לפי דברי ליוּדמילה עצמה, אלא מקריים ולא נעשו לפי איזו “תוכנית” מיוחדת. ובכל־זאת, הדברים הקטנים שבהם הרגיש דניאל לפעמים עשו עליו רושם של חידוש, ולא ידע אל־נכון אם לטובה או לרעה. העיקר היה שחדלה ליוּדמילה לדקדק כל־כך בסדר חדרה ושולחנה בשעת השיעור, ולא נכלמה אם מְצאהּ המורה בתוך אי־סדר של ספרים וכתבי־יד מפוזרים על השולחן; לפעמים היו גם שמלת אשה, או חלק תלבושת אחר, מושלכים כלאחר־יד על אחד הכיסאות הסמוכים. רק אז, בראותו את אי־הסדר הזה, המובן כל־כך בחדר המשמש לה מעונה היחיד לכל השעות ולכל מקרי חייה — רק אז הרגיש דניאל כמה התנכרות מעוּבּדת היתה בשקידתה הקודמת שבה הכינה את סביבתה — ובלי שום ספק, גם את עצמה — לביקורי המורה. הרושם הראשון שקיבל מן הדבר היה רושם של שמחה; אולם עד מהרה הוכיח לעצמו כי בעיקר אין לו על מה לשמוח; כי חוץ מן ההתנכרות הפורמלית, החיצונית, שרק כעת, לאחר המעשה, הרגיש בה, נשארה עוד התנכרות הפנימית הגדולה, השקטה והמסתלקת מכל ניסיון של התקרבות, כמו מִדָבר שאפילו לא יעלה על דעת בן־אדם, ואין שום צורך בו.

את הדברים שליבבוהו בליוּדמילה כבר הורגל להכיר, ולא התנגד למשיכתם הרכה, אך גם לא נתן להם ערך גדול במחשבותיו. אלה היו כל הפרטים שמהם הצטרפה ומתוכם הצטיירה לפניו דמותה החיצונית של ליוּדמילה: פניה “המצריים”, עיניה הירקרקות, קולה הרך והצלול בבת־אחת, וכן הלאה, עד לריח הבשמים הדק מאוד שנתקשר בדמיונו תמיד עם צורת תלמידתו. זאת היתה בשבילו “נשיוּת” שקטה וטהורה, שאינה מרגיזה ואינה מגרה את העצבים. ואולם כעת היתה לו הרגשה ברורה מאוד שכל הדברים האלה אינם אלא מסגרת, מסך שמאחוריו מסתתר “הדבר” עצמו; וכי אליו, אל “הדבר עצמו”, כל שאיפתו, והוא־הוא המושך את לבו… וכל מה שהרגיש יותר במשיכת הדבר הזה, ובו־בזמן גם בהתרחקותו הבלתי־מנוצחת, יותר ויותר היתה רוחו מרוגזה בשעת צאתו מאת ליוּדמילה והביאה אותו עד לידי “עשיית שטויות”, כפי שהוכיח לעצמו בשעת הנוֹחַם הבאה אחרי המעשה.

אחת “השטויות” האלה, והראשית שבהן, היתה שיחתו עם מיטרוֹפָנוֹב, שנפגש לו פעם תיכף אחרי צאתו מביתה של ליוּדמילה. בזמן האחרון כבר חדל דניאל לבקר את ביתו והסתלק עד כמה שאפשר מכל משא־ומתן עם הסופר־השתיין, אפילו בנוגע ל“עסקיהם” הקודמים, שכעת ראה בהם רק אחיזת־עיניים במלוא מובן המלה. אולם מיטרוֹפָנוֹב, בתמימותו הגדולה, לא הרגיש כלל בדבר הזה, ןמאז ששמע על־אודות “שיעוריה העבריים” של ליוּדמילה, התעוררה גם סקרנותו ולא נתנה לו מנוח, ולכן שמח מאוד לפגישתו ואחז בדניאל תיכף ומיד.

  • אָה, שלום עליך! מאין ולאן? ובשומעו כי דניאל הולך הביתה אחרי שיעורו אצל ליוּדמילה (להסתיר את הדבר לא מצא דניאל לנכון, כי מקום מגוריה היה ידוע היטב למיטרוֹפָנוֹב, והוא תפס אותו כמעט על־יד הבית), שילב את זרועו בזרוע “חברו” ושָׁחָה אל אוזנו, בלַווֹתו את דבריו בחיוך של רמזים, כמו תמיד בדברו על המשוררת: ומה נשמע אצלה? מי עושה יותר חיל בלימודים, התלמידה או המורה, חה־חה…

אחר־כך, בשעת ישיבתם באחד מבתי־השתייה — מטרה שאליה הובילו תמיד בלי טעות צעדיו של מיטרוֹפָנוֹב — השתפך הלז בדברי “נתגלות” ורכילות ארוכים ומסובכים, ודניאל הקשיב ופנה אליו מעת לעת בשאלות קצרות ומרמזות, והשתדל להשתיק את רגש הבושה העולה בלבו בעל־כורחו על זה שאינו בז להשתמש במקורות ידיעה מעין אלה.

  • “הנרקוֹמפְּרוֹס”? עם הנרקוֹמפְּרוֹס, ידידי, זה עסק־ביש, ולא יותר. והיא טיפשה, ליוּדמילה שלך. (“הלוואי שייסָלח לי על ‘שלך’ זה” — התפלל דניאל בלבו.) אילו היתה חכמה, היתה יכולה להשתמש בו באופן מצוין בתור “מדרגה”, לקבל משרה טובה וכו' וכו', למצוא לה מקום חם ונוח בלשכת אחד “הגדולים” בתור מזכירה מיוחדת. מיוחדת לגמרי, אתה מבין, חה־חה! היא מאותן שמצליחות בזה, האם לא כן, מה אתה חושב? מה אתה אומר? איננה קומוניסטית? שטות חביבי! אם “הגדול” רוצה, זה נעשה אחת־ושתיים. וגם אין מתחשבים כל־כך עם הקומוניסטיוּת במזכירות היפות. אפשר למצוא דוגמאות כמה שאתה רוצה. הנה למשל…

והיה נכנס בהרצאה ממושכה על מעשי “המזכירות” — לולא היה דניאל משיב אותו לעניינו בדברים אחרים.

  • מדוע אינו מתחתן איתה? חה־חה־חה! וכי מה אתה חושב, יש לו לברנש זה אשה וילדים; ואשתו היא בת־חיל, אני אגיד לך: יודעת להסתדר עד להפליא, ומסופק אני אם בנקל ייפטר ממנה כשירצה באמת להתחתן עם ליוּדמילה. אומנם לכאורה איננה מתנגדת לזה שהוא מַסְפִּיק הכל לאהבותו. מה, גם את זה לא ידעת?! כן, כן, חביבי! היה זמן, בזמנים הקשים, שהיה מביא לה שקים שלמים מהנרקוֹמפְּרוֹס שלו, קמח סוכר והכל… אני יודע, אשתי היתה נכנסת אליה לעתים קרובות, והכל סיפרה לי. ובבית כבר יודעים, וגם מרשים לו להישאר אצלה כל הלילה, אם הוא רוצה, ואין חוששים, ובכל־זאת לא אבין מה טעם מצאה בו…

דניאל שתק. נזכר בטיולו הראשון בלוויית קְרַבצוב, בליל התוודעם זה לזה, ובדבריו הגלויים־רצינים של הלז: “בגלל זה אהבתיה…” הדבר שהיה זמן־מה כעין חידה בעיניו וגרם לו די ספקות ופקפוקים, התברר כעת והתפשט לפניו, אך לא הוקל לו מזה.

מיטרוֹפָנוֹב הגיע בינתיים עד לנקודה הכי “פיקנטית” של דיבורו, שאליה נתכוון כנראה מזמן.

  • ועוד דבר אגיד לך: גם אתה טיפש. טיפש אתה, רויטר! רק זאת אגיד לך ולא יותר! מה, גברת משוררת כמוה איננה מזמינה לה לפתע־פתאום מורה לעברית אך ורק לשם קדושת התורה! בואו וראו: פתאום ביום אחד נאה הצטרכה מאוד־מאוד דווקא לעברית, חה־חה!… הגד לי: האם באמת טיפש ובטלן אתה, או אולי… כן, הנו הולך ושותק לו ואינו רוצה לגלות את סודות הגבירה היפה… אֶה, רמאי! הניע עליו באצבע כדרך המוכיחים את הילדים.

זמן רב לא התנדף הטעם התפל שנשאר לדניאל מכל השיחה הזאת; גם בשעה שנכנס לדירתה של ליוּדמילה בפעם הראשונה אחרי זה עוד לא פג הטעם, והיתה לו הרגשה של אי־נוחיות פנימית, כאילו ניסה להיכנס בגנבה למקום כל־שהוא, או להשתלט על דבר לא שלו, או מעין דבר כזה. רגש הנוחם עוד התגבר על־ידי ההכרה כי בעצם הדבר כל הפטפוטים האלה ששמע על־אודות ליוּדמילה לא הועילו לו כלום. המסך המבדיל ביניהם לא הורם, ומרחק האמה האחת שבין כיסאו לכיסא תלמידתו בשעת ישיבתם יחד נדמָה כקודם מרחק דורות ומרחבים רבים. ובכל־זאת היה בפטפוטים האלה איזה דבר שהסית את לבו והפריע את שוויון־נפשו לגמרי; כאילו גילה לו את ליוּדמילה באיזה גלגול חדש של חייה הפרטיים, בצורה חדשה, שהיא בעצמה אף־פעם לא נתנה לו להרגיש בה, אלא בהיסח־הדעת. ואז נזכר במקרה היחיד שראה אותה כאילו שְׁדוּדת מַסווה השקט התמידי שלה: זכר את חליפת ההבעות הבלתי־רגילה בפניה, ואת גאוות העלבון שבהם, בשעת פגישתה עם הסופר גַלְוִיץ הבלתי־ידוע לו, ובשעת שיחתה אתו אחר־כך, באולם המתרוקן. זכר גם את ההתרגשות שלשווא השתדלה להסתירהּ אז, ואת הנימה הרועדת בקולה בשעה שהִקריאה לפני הקהל: “והנה היום רימני לבי…” — וחשק התעורר בלבו לשמוע עוד פעם את הנימה הזאת הרועדת, להרעיד ולהוציא אותה מעומקי לבה.

ואולם גם הזיותיו היו לשווא. כשנכנס לחדרה של ליוּדמילה בשעה הקבועה, לא הפיץ הרושם הראשון שקיבל ממנה את הרגשת ההתנכרות שביניהם, ואולי רק הדגיש אותה. את ליוּדמילה מצא על־יד השולחן, מטפלת בהרבה ניירות ומכתבים המונחים לפניה, ובעצם מראה הכתבים האלה היה איזה דבר זר ומשונה בעיני דניאל, והרגיש שכולם שייכים לאותו קניין מיוחד שלה, שאין לו אפילו מושג ממנו. המכתבים היו כתובים על נייר כחלחל או צהבהב, שעצם מראהו העיד על רוב שנותיו; כתב־היד היה שונה, לפעמים מצומצם, לפעמים רחב ומפוזר, אבל תמיד היה באופיו איזה דבר שונה מאוד מכל כתב־יד הידוע לו, דבר שהיה בו טעם של עתיקות; גם חיוורון הדיו, גם המראה המוזר של גליונות המכתבים הכתובים פנים ואחור, שתי־וערב, ורבים מהם עם חותמות שעווה גדולים מצדם החיצוני — כל זה העיד בלי טעות שיש לה ברגע זה עסק עם איזה אוצר מכתבים ישנים ובלים…

ליוּדמילה לא מיהרה לאסוף את גל הניירות מן השולחן, גם לא נראה בה שום חפץ להסתיר אותם מעיני דניאל. אדרבה, בראותה את מבט הסקרנות שדניאל הקיף בו, שלא בכוונה, את אוצר הכתבים, הפנתה אליו את פניה ואמרה:

  • אתה רוצה לדעת מה זה? מכתבים ישנים… אני אוהבת לפעמים לבלות שעה או שתיים בדבר זה, שאומנם אינו מועיל, אבל הוא כל־כך נעים, לחזור ולקרוא ולטפל בהם… אלה כולם מכתבי משפחתי, שהוחלפו בין אבי ואמי ובני־משפחתם במקומות שונים, כאן ובחוץ־לארץ. יש בינהם כאלה שנכתבו לפני חמישים־שישים שנה. מענין, האין זאת?

מבלי לחכות לתשובתו הוציאה מתחת לגל הניירות פנקס קטן בכריכת עור והגישה לו.

  • זהו אלבום שהיה שייך לדודה זקנה אחת, אשר מתה בימי נעוריה. באלבום הזה כתבו לה חברותיה שירים למזכרת, כנהוג בין עלמות צעירות. תמצא פה דברים שיש בהם טעם אמיתי של תקופת פושקין ולֶרְמונטוב…

דניאל עילעל בדפים הצהובים ועיין בשורות החרוזים העקומות, הנכתבות בכתב ישן־נושן ובאוֹרתוֹגרפיה משונה לפעמים. אחר־כך הניח דומם את הספר על מקומו. אומנם לא ידע מה להשיב לה, כי תשובתו עוד לא נתבררה לעצמו.

ליוּדמילה כנראה קיבלה את שתיקתו בתור סימן של אי־הבנה ואי־הסכמה; פניה נעשו קצת קשים ומרוחקים, וגם־כן מתוך שתיקה סידרה את כל המכתבים והניחה אותם הצידה. אולם אחר־כך הופיעה הבעה חדשה על פניה, מעין רמז של התנצלות משתובבת, ואמרה בחצי־חיוך דק:

  • זה מצחיק בעיניך שאני מתעסקת בהבלים כאלה ודווקא בימינו

דניאל שתק רגע טֶרם שהשיב לה, כמקשיב לתשובה המתגשמת בתוכו, וענה במעין זהירות, כאילו בחר במלים:

  • מצחיק לא… ואולי מוזר. ואולי גם זה לא, אבל… זהו הדבר: הבטתי וחשבתי כי אומנם יש בכל זה עניין גדול, היסטורי, אם את רוצה. אבל אני חשבתי על דבר אחר.

  • כלומר?

  • חשבתי: אני, דווקא אני, בתור יהודי, הייתי צריך להבין יותר מכל אחד את הכוח הגדול של העבר, וגם את החן המקסים של הדברים הקשורים אליו. ואולם איני מרגיש. בתוך איזה מוזיאום הייתי מתעניין מאוד בכל הדברים האלה בתור זיכרונות התקופה; אולם בשבילך הלוא אינם מוזיאום, אלא דברים פרטיים, חיים, הקיימים גם כיום הזה.

  • וזה מיותר בעיניך? שאלה ליוּדמילה באותו חיוך דק.

  • על זה לא חשבתי, חייך גם דניאל. למה אבוא להביע את דעתי על מה שאת עושה ועל מה שאת מתעניינת בו? אני חשבתי על עצמי, ומצאתי דבר קצת מוזר.

ליוּדמילה תמכה את ראשה בידה וישבה כמקשיבה; פניה היו מופנים אליו והביעו התעניינות.

  • תגיד לי מה מצאת…

  • הנה: אמרתי שבתור יהודי הייתי צריך להיות מסוגל להבין יותר מכל אחד. הלוא זאת מֵימרה שכבר דשו בה רבים, שאנחנו היהודים העם הכי עתיק בעולם, עם העבר par excellence, אשר שמר את רכושו הרוחני במשך דורי־דורות כמעט בדרך נס, וכיוצא בזה. ככה הוא הדבר באמת. אולם אצלנו, אצל האנשים מגזע היהודים — בחיי כל פרט ופרט משלנו — הלוא אין דבר כזה ולא יכול להיות. לא יכול להיות, למשל, אוצר מכתבים כזה, שבו שמורה המסורת “הקטנה”, מסורת ותולדות משפחה אחת. לא יכולה להיות גם התעניינות בו ואהבה אליו. אני מתאר לי שזהו מה שנקרא “אריסטוקרטיוּת” במובן הטוב של המלה — השמירה על המסורת הזאת, הפרטית, הקטנה. הנה, למשל, אני מכיר אנשים, מבני־האצילים שנתרוששו, שהדלות מכריחה אותם כעת למכור את בגדיהם הבלויים בשוק; ואולם הם יודעים תולדות כל בית ובית בכל הסמטאות האלה שמסביב, תולדות כל משפחה ומשפחה; והנך מרגיש שכל זה נחוץ ויקר להם, את הכל הם אוהבים ומתפארים בו, ומתהלכים בעולם זיכרונותיהם כאדונים. מה שאין ככה אצלנו, אצל היהודים. אין לנו אותה החיבה לעֲבָרֵנו הפרטי, אותה אריסטוקרטיוּת במובן היפה של המלה. הלוא אצלנו כל דור ודור ממהר להשליך ממנו ולשכוח את כל מה שקיבל בירושה מן הדור הקודם, ובזה הוא מוצא את שחרורו ואת תיקונו כביכול. ונמצא: עמנו הוא האריסטוקרט הכי גדול בין אומות העולם, אבל אנחנו פְלֶבֵּיים גמורים.

הוא הפסיק את דבריו, ובעצמו התפלא על שהתלהב כל־כך בדַבּרו על דברים שלפני רבע שעה אפילו לא חשב עליהם. היה לו מעין חשש שמא תקבל ליוּדמילה את דבריו ואת התלהבותו בביטול או בלעג נסתר, ועוד גרוע מזה: שמא תראה בהם השתדלות מצדו לִזְכּות בעיניה בהראותו את ההבנה וההערצה שיש בלבו לדברים הקרובים אל לבה. הוא גם קיבל עליו הבעה של רצינות מוגזמת, כראוי למורה, והתחיל לחפש על השולחן את ספרי לימודם, כאילו מצא שהגיע הזמן לגשת לענייני שיעורו. אולם היא ישבה עוד רגע במצבה הקודם, מבלי לגרוע עין ממנו, והבעת ההתעניינות לא עזבה את פניה.

  • אלה הן מחשבות מעניינות מאוד, אמרה לבסוף. עד כמה הן נכונות, לא עלי לדון, יען כי כמעט אינני מכירה את היהודים. רק דבר אחד ברור: אילו היה להם — לכל פרט ופרט מהם, כפי שאתה אומר — צורך בדבר כזה, היו מוצאים אותו גם בחייהם. סימן שאין הדרישה הזאת. ואולי דווקא הם צודקים, והאהבה לעָבָר וההתעמקות בו אינן שוות את השאיפה לעתיד.

דניאל העיף שוב את מבטו אליה.

  • איני יודע… באמת, לפני רגעים אחדים לא חשבתי כלום על הדברים האלה, ואיני יודע אם בכלל חשבתי עליהם פעם קודם. ואולם כעת אני מרגיש שהנני… מקנא ומשתוקק… משתוקק להנאה התמימה הזאת שהינך מוצאת באוצר שלך, ולאצילות הגדולה הזאת הנסוכה אל תוך החיים גם על־ידי החפצים הדוממים, כאשר הם אגדת חיים קיימת… אני משתוקק…

הוא נשתתק. הדברים התלויים על לשונו נדמו לו פתאום גם טיפשיים גם נועזים בבת־אחת, ולא מצא מלה ברורה כדי להביע אותם.

פתאום ניאורו פני ליוּדמילה בצחוק שובב. אתה זוכר בוודאי כיצד כינה אותך איוון מיכיילוביץ? “הרומנטיקן האחרון”…

דניאל הרגיש שהנו מתאדם בעל־כורחו. והיא סיימה, בהשפילה את עיניה לחבילת המכתבים שטיפלה בה, ובחיוך דק מאוד על שפתיה:

  • לך, בכל אופן, אין מה להתלונן. הללוא היא תמצית האריסטוקרטיוּת שבעולם…

החיוך היה כל־כך דק, שלא היה אפשר להיעלב בגללו, ותנועתה של ליוּדמילה, שֶבה קירבה אליה את ספרי לימודה, היתה כל־כך שקטה ומוחלטת, שלדניאל לא היתה ברירה אלא להתחיל את שיעורו.

יצא מאיתה ברגש של הרגעה, כאילו השיחה הזאת שהיתה ביניהם באמת פעלה משהו לטובת ההתקרבות הצפויה, והמסך המבדיל והמרגיז נעשה לרגע וילון דק ושקוף, אולם בפרוזדור, כשירד מן המדרגות, נזדמן לו קְרַבצוב, אשר עלה לקראתו. החליפוּ שלום ולחיצת־יד מבלי לדבר. ודניאל הרגיש שההרגעה מתנדפת מלבו ומפַנה מקום שוב להרגשת הגירוי האילם והמטריד. בצאתו אל הרחוב היה רגש שמעט “ההתקדמות” שעלה בידו להשיג במשך השיחה האחרונה הבלתי־רגילה בינו לבין תלמידתו — שוב עלתה בתוהו; באופן בלתי־הגיוני לגמרי זיכה את הכל על חשבון “הנרקוֹמפְּרוֹס” המסכן שנזדמן לו, והלך לדרכו הביתה מרוגז ומלא טינה נגד האיש אשר בהופעתו סתם הזכיר לו את כל הספקות הקודמים ואת כל הכזב אשר בניסיונותיו וגישושיו העיוורים מסביב לתהום שאין על־ידו לגשר…

 

21. המרגלת

קלרה, אשר זה עתה חזרה מעבודתה בבית־החולים, היתה טרודה מאוד. הה צריך להשגיח על המשרתת הגומרת בחיפזון את ההכנות האחרונות לארוחת־הצהריים, ולבדוק בעבודתה אם הכל נעשה כהוגן בשעות הבוקר, בהיות גבירתהּ מחוץ לבית; היה צריך גם לטעום את התבשילים, ולסדר את החדר קצת, ולערוך את השולחן. ובאותה שעה שָבָה הילדה מן החצר, שטיילה שם בחברת ילדי השכנים, ונמצא שמעילה החם נקרע בשני מקומות, וערדליה מלאים שלג, ורגליה כולן רטובות; וקלרה, בו־בזמן שהוציאה את הכלים וערכה את השולחן, גערה בה ואיימה עליה שלא תיתן לה עוד לצאת אל החצר; והילדה האשֵׁמה ישבה על הספה עת שהמשרתת פשטה לה את הנעליים ואת הגרביים הרטובים, הביטה אל אמה מן הצד, ונתנה מעת לעת קולות בכייה עצורים, כאילו בכל רגע היא מוכנה להתפרץ בבכייה כהלכה, אם רק תמצא לנחוץ.

בשעה כזו באה הדפיקה, המבשרת על אורח בלתי־קורא, לא בעִתָּה לגמרי.

בהיותה עסוקה לא ניגשה קלרה אל הדלת, ורק קראה “יבוא” מרחוק. הדלת נפתחה ואשה נכנסה אל החדר. הביטה מסביב, פשטה את ערדליה וניערה את רסיסי השלג מעל שולי אדרתה, הכל במתינות ובשקט, אחר־כך צעדה עוד צעד או שניים לצד קלרה ופנתה אליה:

  • בעלך אינו בבית?

איננו, השיבה קלרה בקיצור, והביטה אל פני הזרה כממתינה.

בתחילה עלתה מחשבה במוחה שזוהי מַכִּירת בעלה החדשה, הסופרת הנוצרית, שהוא להוט אחריה כל־כך בזמן האחרון. ואולם היה קשה להאמין לזה. פני האורחת, עם הלחיים הוורודות, החוטם הסולד במקצת והעיניים האפורות מתחת לגבות לבנבנות, בלתי־נראות כמעט, היו בעיניה יותר מדי שכיחים ו“בלתי־פיוטים”; ולא יכלה לתאר לה מה יכול לעניין את דניאל בפנים האלה ולמשוך את לבו אל האשה הזו. אך האשה לא נתנה לה שום רמז ולא מיהרה להציג את עצמה לפניה.

  • האם ישוב בקרוב? הוסיפה לשאול במנוחה.

  • איני יודעת, ענתה קלרה בהיכנעה בעל־כרחה לרגש של כעס כמוס שעלה בקִרבהּ למראה המנוּחה הזאת והחופש המודגש שבכל התנהגותה של האורחת.

אולם אסתר’קה, אשר שמחה מאוד לביקור הבלתי־צפוי, כי הרגישה שהוא שם קץ לנזיפות אִמהּ וכי כל עניין הערדליים הרטובים כבר כלה ונגמר ואין לה סכנה בו — מיהרה לתקן את דברי אִמהּ מתוך תמימות:

  • אבא צריך לבוא תכף. אנחנו צריכים כבר לאכול ארוחת־צהריים ואנחנו מחכים לו, את רואה?

  • אסתר! ניסתה קלרה להרים את קולה עליה בהבעת אי־רצון והזהרה. אך האורחת פנתה תיכף לילדה וחייכה אליה בחיבה.

  • ככה? את מחכה לאבא כדי לאכול ארוחת־צהרים? ובכן, גם אני אחכה לו קצת, ואני מקווה שיבוא בקרוב, כדי שלא תישארי רעבה זמן רב!

אסתר צחקה, והאשה ישבה על־יד השולחן הערוך, פתחה את צווארון אדרתה והורידה אותה קצת מכתפיה, כדי שלא יהיה לה חם, והמשיכה את דיבורה המתלוצץ עם הילדה:

  • אבא שלך איננו דייקן כנראה, מוכרחים לחכות לו לפעמים? זה לא טוב… אבל הגידי־נא לי: מה זה קרה לרגלייך כי הן יחפות כמו בימי הקיץ?

הילדה התביישה והחביאה את רגליה העירומות מתחת לשמלתה. בינתיים הוסיפה קלרה להתעסק בעבודתה, הביטה אל האשה הזרה המפטפטת עם בתה, ולאט־לאט שבה אליה מנוחתה. אמרה בלבה כי אומנם שטות היא להתרגז על אשה פלונית הבאה לראות את בעלה, רק מפני שהיא חופשית ופשוטה בדרכיה ולא נראות בה שום מבוכה או בלתי־נוחיות בשעת ביקורה הראשון. אולם בהסתכלה בפני האשה הסגלגלים, הגלויים־תמימים, ובשומעה את דיבורה הרוסי הנמשך, ה“המוני” משהו, הרגישה קלרה כי ההתרגזות אינה רוצה לעזוב את לבה. עוד לפני שבועות אחדים, בשעה שנגעה השיחה דרך־מקרה לעניין הזה, אמרה לבעלה בשלוות ביטחון גמורה: “כלפי אלה לא ארגיש קנאה מעולם…” והיתה בטוחה כי אומנם הרגשתה ככה. והנה בכל־זאת לא נעים לה לראות את הנוכרייה הזאת, הזרה כל־כך בקלסתר פניה ובכל מראֶהָ — לראות איך שהיא יושבת במנוחה על־יד שולחנם כמו על מקומה היא, כמו בביתה היא… ושוב התחילו להסתובב בראשה שאלות מטרידות: מי היא האשה, ומה הוא היחס בינה לבין דניאל. וכיוון שלא יכלה להתגבר על עצמה ולגרש את השאלות מראשה, התרגזה עוד יותר.

המצב הבלתי־נעים נגמר רק עם כניסתו של דניאל, ותיכף התבררו הדברים. האשה הזרה לא היתה אלה וָסיליֶבה אחת, שאת שמה לא שמעה קלרה אף־פעם מפי בעלה. גם השתוממותו של דניאל בראותו את האורחת היתה גדולה, ועצם ההשתוממות הזאת, וההתבלבלות הקלה שניכרה בו ברגעים הראשונים, העידו לקלרה כי גם בשבילו לא היה הביקור צפוי ורצוי כל־כך.

וָסיליֶבה ביקשה שלא יאחרו בגללה לגשת אל הסעודה, ופתחה בעניינה בו־בזמן.

  • רויטר, לא באתי אליך בעלמא, רק כדי להפריע, יש לי עסק. שמעתי עליך כי אתה נותן שיעורים בעברית.

גם דניאל גם אשתו העיפו עליה עין בהמתנת־תימהון. המחשבה הראשונה שעלתה במוחו של דניאל — מחשבה “אידיוטית”, כפי שאמר תיכף בלבו — היתה כי גם זו, הודות לאיזה סיבות משונות, הולכת בעקבותיה של ליוּדמילה ומתכוננת ללמוד עברית. וקרוב היה לאמונה שאומנם נכנס שיגעון בלבן של כל הצעירות יחד; וָסיליֶבה ביטלה תיכף את השערותיו.

  • אל תחשוב כי אני רוצה להזמין אותך למורה, הסבירה בצחוק. למדתי ספרדית ופרובנסלית בזמני, ויספיק לי… הדבר נוגע למשפחת מַכִּירים שיש לי. הם יהודים, מן העשירים החדשים, בורגנים גמורים, וגם — תסלחו לי את המבטא — חזירים מאין כמוהם! ויש להם בן, בטלן ובור גדול בן ארבע־עשרה, והאב רוצה משום־מה שבנו ילמד עברית, אף־על־פי שאינו מסוגל ללמוד שום דבר בעולם, לפי דעתי. מוריו מתחלפים כל שני חודשים, או קרוב לזה, ובכן, חשבתי: מה אם אכניס גם אותך אל־השורה הזאת? למה לא? הם יתייחסו כחזירים, כפי שאמרתי, והבן הוא עם־הארץ וגס וממרר חיים — אבל ישלמו היטב בעד שני החודשים, וזה העיקר. אם יש לך פנאי בשביל עוד שיעור אחד, אתן לך את הכתובת.

דניאל הודה לה על הדאגה והבטיח להשתמש בהצעתה, אם יהיה לו צורך. אולם קלרה מצאה לה תואנה חדשה בשביל אי־רצון ורוגז: דברי וָסיליֶבה נדמו לה יותר מדי מזלזלים וגם חצופים בדַבּרהּ על “חזירוּת” היהודים; החופש המיוחד שהיה באופן דיבורה על “חזירוּת” היהודים; החופש המיוחד שהיה באופן דיבורה, אשר היה בו מעֵין טעם של הפקרות, לא היה מובן לקלרה בשום אופן, והיה בעיניה רק חוצפה וגסות של אשה בלתי־מחונכת.

וָסיליֶבה ישבה איתם במשך כל הארוחה — דיבורה על דא ועל הא עם דניאל (קלרה, למרות הכרתה שאפילו איננה מנומסת די־צורכה כלפי האורחת, לא מצאה את לבה להשתתף בשיחה). והתלוצצה עם הילדה וסיפרה לה בדיחות שהביאו אותה לידי צחוק בלי הרף. בהיותה בתוך איזו שיחת־בדיחה עם הילדה, שמע דניאל מלים שעוררו את תשומת־לבו והזכירו לו דבר־מה שנקלט לפנים בזיכרונו כרמז.

  • ככה אומר דון־חִיל, ילדתי, ובקולו צריכים לשמוע. את מבינה? זכרי־נא היטב: דון־חִיל שמו, דון־חִיל בעל מכנסים ירוקים.

אסתר השתפכה בצחוקה מרוב תענוגה, מבלי להבין את דברי “הדודה” המעניינת, ודניאל צחק גם הוא ושאל:

  • מה הוא עניין “דון־חִיל” זה, אם אפשר לדעת? כבר שמעתי את שמו פעם מפיך. מה פירוש הסמל הזה?

  • וָסיליֶבה התחילה לכפתר את אדרתה כמתכוננת ללכת, ולקחה את כסיות ידיה המונחות על השולחן, אך נשארה לשבת. פניה נעשו קצת רציניים. רק בת־צחוק קלילה שָׂחקה ונחבאה מסביב לשפתיה.

  • דון־חִיל, מר רויטר, הוא עניין ארוך וחשוב מאוד בימינו. אני באמת חושבת אותו לסמל, או יותר נכון לָאֶפּיטרוֹפוֹס הקדוש של כל עולמנו הנהדר.

בראותה שדניאל בכל־זאת אינו מבין כלום מדבריה ההיתוליים למחצה, הוסיפה עוד קצת רצינות לדיבורה, והמשיכה:

  • פעם, לפני שנים אחדות, הלכנו ברחוב יחד עם ליוּדמילה וִיבְיֶן. אם תרצה לדעת אל־נכון מתי זה היה, אתן לך סימן מובהק: זה היה באותה תקופה שעדיין היה אסור לנסוע בטְרָם, מלבד עם “כרטיסי־מִשׂרה”… אינך זוכר בדיוק מתי זה היה? נו, אין דבר… ובכן, הלכנו. מצבה של ליוּדמילה לא היה כל־כך מזהיר אז, הכסף מחוץ־לארץ איחר לבוא, ואני… מילא, גם לי היתה תקופת Sturm und Drang שלי. קור היה, ורוח, ערמות שלג על המדרכות, והרגליים כשלו והחליקו הכל רגע על הקרח. דיברנו, כמובן, על שירה ועוד דברים נשגבים, וגם על “פַּיוֹק”10 שהייתי צריכה לקבל במוסד ובמקומו קיבלתי תפוחי־אדמה רקובים, וגם על זה שהיה טוב להיכנס לאיזה מקום בערב, להתחמם ולשתות תה עם לביבות. והנה אנחנו עוברות על־יד גדר אחת ועליה מודעה, וכתוב בה באותיות גדולות: “דון־חִיל דֶה לַס קַלסַס וֶרדֶס ־ דון־חִיל בעל מכנסיים ירוקים!” מה הפירוש? נמצא שבמועדון־פועלים אחד, בבית־חרושת בפרוור העיר, מציגים הערב את המחזה החשוב הזה. אינך יכול לתאר לך עד כמה שמחתי! הן יש בכל־זאת חכמים בעולם, פילוסופים אמיתיים, היודעים למצוא את הפתרון היחיד ולעמוד ממעלה לכל הבלי־ההבלים של ההווה! מה שייך תפוחי־אדמה רקובים? — “דון־חִיל בעל מכנסיים ירוקים”. הלוא זה מצלצל כתרועת ניצחון, כגילוי אמונה חדשה, בחיי! ומאז התחלתי להאמין בדון־חִיל בכל אמונת לבי, כי הרי לא יעזבנו ולא יחדל לשמור עלינו ממרומי קדושתו. “בעל מכנסיים ירוקים” — האם אינך מרגיש כמה גאוּת, כמה ביטחון־נצח יש במבטא הזה, המגלה לנו את גודלו של דון־חִיל?!

קלרה הקשיבה לדבריה ומשכה בכתפיה בתנועה בלתי־מורגשת. כל השיחה הזאת לא היתה בעיניה אלא בדחנות בסגנון גרוע, שאולי עשויה מתוך כוונה להתחפש ולעשות רושם על האנשים. ותיכף אחרי שנשתתקה וָסיליֶבה קמה קלרה ועברה לקצה השני של החדר, אל התנור, כאילו כדי לעזור למשרתת המסדרת שם את הכלים אחרי הארוחה.

אז קמה גם וָסיליֶבה והתחילה למשוך את כסיות העור הצרות על אצבעותיה, ואמרה לדניאל כאגב־אורחא:

  • רויטר, תלווה אותי, בבקשה. אני יודעת, הוסיפה בצחוק, כי לכם הגברים יש מנהג טוב להתרשל ולשכב שעה קלה אחרי הארוחה, אך אין דבר: התנועה הַרְבּה יותר טובה לבריאות מאשר השינה! אני הולכת כעת לקרוא בספרייה הגדולה, זה לא רחוק.

הוא קם, מוכן ומזומן להישמע, יען כי באמת לא היה לו חפץ להישאר בחדר תיכף אחרי צאתה ולהיכנס בדברים עם אשתו. אותו “מעשה בדון־חִיל” לא מצא חן למדי גם בעיניו, אף־על־פי שהרגיש בו, חוץ מן הליצנות השטחית, איזה ארס כמוס, שלא היה זר גם ללבו. אולם המקרה עצמו נראה לו הרבה יותר מדי תפל ונפוח.

בשעת פרידתה של האורחת הבליגה קלרה על עצמה והביעה לה בדברים מנומסים את תודתה בעד זה שחשבה על בעלה והשתדלה לעשות דבר לטובתו. וָסיליֶבה ענתה לה רק בצחוק שאנן, נשקה לילדה, טילטלה ופיזרה אגב־אורחא את תלתליה הצהובים, ועברה חיש אל הדלת. היה דומה שהיא שבעת־רצון עד מאוד מביקורה ושרויה במצב־רוח שלֵו ונעים.

בחוץ היה קור גדול. ערפל לבנבן כיסה את מרחבי הרחובות. פתותי שלג בודדים הסתובבו וירדו לאט באוויר הקפוא של הדמדומים המוקדמים.

וָסיליֶבה התעטפה היטב בצווארון אדרתה, תחבה את ידיה עמוק אל תוך השרוולים והלכה בפסיעות מהירות, ושוב היתה דומה, כמו לפעמים, לנערה מתלמדת מלפני עשרים שנה, הממהרת אל בית־ספרה.

  • למה סיפרתְּ לי את המעשה החשוב הזה כלומר על “דון־חִיל” שלך? שאל אותה דניאל כשהגיעו עד קרן־הרחוב.

היא הביטה אליו בהבעת פנים גלויה ותמהה.

  • הלוא בעצמך שאלת… האם כבר שכחת את זה? בכל־זאת גם אתה מסכים שזה חשוב.

ומבלי לחכות לתשובתו התחילה פתאום לצחוק, ותיכף השתעלה מפני האוויר הקר שחדר בגרונה. השתעלה וצחקה ודיברה בין צחוקה:

  • אתה תסלח לי… רימיתיך קצת… לא היה לי שום צורך בך. אני יודעת שֶלְבֵית מַכִּירי, לשם השיעור, לא תלך; ואם תלך, לא תשמח לזה, את זה אני אומרת בפירוש. אלא שחיפשתי תירוץ כדי לבוא אל ביתך… סתם, היה לי חפץ גדול לראותך בתוך ביתך, כדי… בשביל מסקנות אחדות. אני אוהבת להסתכל בהשתלשלות הדברים.

רגע היה בדעתו של דניאל להגיד לה שהדבר שעשתה לא רק איננו בגדר הנימוס, כי אם גם לא בדרך היושר הפשוט, ושאין לו שום חפץ לשמש חומר ל“הסתכלות” כל־שהיא; אך משום־מה היתה בעיניו הצעירה הזאת, המתחפשת תמיד כביכול, כל־כך מצחיקה ומלבבת גם יחד, שהשתדל לוותר על עלבונו ולא אמר לה כלום.

אז הסבה את השיחה לאיזה נושא אחר, ולבסוף שאלה אותו מדוע חדל בזמן האחרון לבקר את אספות האגודה הספרותית, שקודם לפי דברי ליוּדמילה, היה בא אליהן לעתים תכופות.

  • ככה… הסתפק בתשובה סתמית.

  • מפני שליוּדמילה אינה באה לשם? ולאו מפני שאתה רואה אותה בביתה כמעט בכל יום ואין לך צורך בפגישות אחרות? צחקה בת־שיחתו.

  • אני הלוא מורה, ומוכרח לבוא אליה, אמר דניאל בחיוך.

  • כן, זה אנחנו יודעים! פָּאוֹלוֹ וּפְרַנצֶ’סקה11 גם כן קראו יחד באיזה ספר שירים, ולבסוף…

  • שמעי־נא, הפסיק דניאל את דבריה. את לא תרצי בוודאי שאעליבך בהשוואה לבן־אדם כמו… נו, כמו מר מיטרוֹפָנוֹב הידוע לך, המסוגל ביותר לשיחות כאלו.

  • אח, נורא! חזרה וצחקה הצעירה, ואיזה דבר מסית ולא נעים נשמע לדניאל בצחוקה. מה הוא העלבון? אתה חושב שאלה הם דברים קדושים, והנוגע בהם בקלות פוגם בכבודם? חביבי, לזה דווקא מתייחסים בקלות… זאת היא התורה הגדולה.

  • תורת “דון־חִיל” שלך? שאל דניאל, ושוב השתדל להראות לה בחיוכו כי הדברים אינם מתקבלים על לבו.

  • ואם כן? היא הציצה אליו מן הצד אגב הליכה, ועשתה תנועה בכתפיה כמו מתוך קוצר־רוח. לא, אני רואה על־פי חוטמך שהנך מאלה המחפשים טעם וערך בכל דבר. אך כעת אין מחפשים טעמים, יקירי, כעת משחקים “דון־חִיל”, בעל מכנסים ירוקים… או אדומים, איך שאתה רוצה ודווקא משחקים בתמימות־לב ובהתמכרות.

  • ישמרנו אלוהים מכך! ענה דניאל ברצינות פתאומית וכה נמרצה, שבת־לוויתו אפילו עמדה לרגע בהליכתה והציצה אליו בתימהון.

אך כעבור רגע זקפה את ראשה ופנתה ממנו, והלכה הלאה בצעדיה המהירים, כאילו גמרה בלבה לבלי לשוב לשיחה זו.

כל זמן שדיברו לא שם דניאל את לבו לדרך שהם הולכים בה, והלך אחרי הצעירה, שבחרה את דרכה כרצונה בסבכי הסמטאות המתפתלות בשכונה זאת. וכעת ראה שדרכם הגיעה עד לסמטה הארוכה הידועה לו ביותר — עצם הסמטה שבה גרה ליוּדמילה ובה עבר פעמים רבות; ופעם אחת לבדו בלילה, וקול האשה הענייה החריד אותו בחושך…

והנה שוב פעם נישא הקול לקראתם, עקשני ותובע ופולט אל תוך האוויר הדומם את בלבול המלים המצלצלות כל־כך קרובות ובכל־זאת בלתי־נתפסות. ושוב נזכר דניאל בהליכתו אז, ובקול הקריאה שנשמע מחריד על פני הסמטה הריקה, ובפשטות המלים שנאמרו דרך־אגב בשעת שיחת־חולין עם אשת חברו:

“אשתו מתה מרעב…”

  • וזה גם כן דון־חִיל?! אמר בקול נמוך, כמדבר בינו לבין עצמו.

וָסיליֶבה שמעה את דבריו, אולם כנראה לא הבינה לכוונתם. בעוברם על פני האשה העומדת מן הצד השני של הסמטה הצרה פתחה מהר את הארנק שבידה, הוציאה פרוטות אחדות, חצתה את הדרך בפסיעות קלות ומהירות, נתנה את נדבתה ביד הזקנה, ושבה והלכה על־יד דניאל. וברגע זה היה מעשֶׂהָ כתשובה דוממת ובלתי־מסופקת על קריאת שאלתו.

“ככה ממהרים לקיים מצווה ולתת נדבה לעני, וגם לבית־תפילה סרים בוודאי לפעמים, בשעת מצב־רוח; ובינתיים מתחפשים ומשתטים ומפטפטים על ‘דון־חִיל’ המצדיק את הכל, ואשרי מי שיש לו תירוץ בצורת ‘דון־חִיל’ שכזה…”

קול האשה המפטפט־מתחנן נחלש ונאבד מאחוריהם. הם יצאו אל הרחוב הגדול, הנמשך באדי הדמדומים והמואר לעת עתה רק באורות החשמל שבחלונות החנויות המרובות. וָסיליֶבה שינתה את קצב הליכתה והלכה לאט, ראשה זקוף וצווארון אדרתה כבר מופשל למטה, והיה ניכר שהיא מתגנדרת לפני העוברים־ושבים בתבנית גזרתה ובקישוטי השיער היקרים אשר על בגדה. וכאשר הגיעו עד לקרן סמטה אחת, שמצידה האחד היה בית־תפילה עתיק־ימים ושחוח, אשר שערו פתוח בשעה הזאת ואִשֵׁי נרות מהבהבים בתוכו מבעד לאפלה, ומן הצד האחר מחסן מכולת גדול עם חלונות מוארים וטעונים כל־טוב — עמדה פתאום ופנתה אליו בחיוך מרפרף ובטלני, כאל אחד שזה רק רָאַתּוּ בפעם הראשונה:

  • ובכן, אל תבוא בטענות עלי… אומנם נהניתי מאוד, אבל אני פוחדת שכבר גזלתי ממך יותר מדי זמן, הלא כן? אם כן, תודה רבה לך בעד זה שליוויתני, ויותר לא אעכבך. דרישת־שלום ליוּדמילה, כשתהיה אצלה!

ורק כאשר התקרב דניאל לביתו בדרכו בחזרה, תפס את עצמו בזה שהנו הולך וחוזר פעם אחרי פעם, בקצב עם צעדיו, על אותן מלים בטֵלות ומצלצלות:

"דון־חִיל דֶה לַס קַלסַס וֶרדֶס־: “דון־חִיל דֶה לַס קַלסַס וֶרדֶס!”

 

22. ניצחון לבטלה

הרגשת החידוש שנשארה לדניאל אחרי שיחתו עם ליוּדמילה באותו ערב על־אודות המכתבים הישנים התנדפה עד מהרה; הוא לא היה יכול עוד למצוא במבט התלמידה המופנה אליו את סימני ה“אינטימיות” הנולדת ששיעשעה את לבו לרגע. וגם בזמן האחרון התחיל להרגיש שתלמידתו איננה מתייחסת עוד ללימודיה באותן חריצות והתעניינות כמו לפנים. לעתים קרובות קרה שהרים אליה את מבטו בהיסח־הדעת בשעת ביאוריו והיה לו ברור שהיא שקועה בהרהוריה ואיננה מקשיבה לדבריו. קריאתם המשותפת התנהלה בעצלות, וניכר שהשיעורים אינם לוקחים עוד את לבה, ואולי לא רחוק היום שבו תחדל מהם לגמרי. לבו של דניאל התעצב על זה בעל־כורחו. לא זה העיקר, שיפסיד בזה פרט אחד, שאינו קטן, מתקציבו החודשי, אלא הרגיש כי עם גמר השיעורים יאבד לו כל מעמד אצלה ושוב יהיה לה לזר כקודם. כי מן היום שהתחיל ללמדה נפסק באופן מוזר במקצת כל יחס פרטי ביניהם מחוץ לשעות השיעורים: ליוּדמילה חדלה להזמינו לביתה בתור אורח, וגם מחוץ לכותלי ביתה היה נפגש איתה רק לעתים רחוקות מאוד.

שקוע במחשבות מעֵין אלו ישב על־ידה בבוקר אחד כפוף על ספריו והמשיך את ביאורו בשפה רפה ועצלה. היום היה יום צח, כמעט שאביבי. הם ישבו זה על־יד זה אצל השולחן, והחלון ממולם. הודות ליום הבהיר היה צוהר החלון פתוח, ורוח קלה, קרירה ומלטפת, חדרה בו יחד עם קולות הרעש מבחוץ. גם קרן שמש אחת תועה באה אֵי־ מזה והשליכה כתמי אור על השולחן ועל ספר שיריו של ביאליק ועל ראשו של דניאל הכפוף עליו.

הקרן השובבה, וקולות הרעש המרוחקים, האביביים כל־כך, ובייחוד נשיבת האוויר הצח מן החלון, ליטפו את דניאל והשרו עליו התרשלות נעימה. בלי משים פסק לרגע מדיבורו ולא יכול תיכף לחזור ולתפוס את חוט מחשבתו; לא הבחין גם ששתיקתו נמשכת קצת יותר מכפי הצורך.

פתאום הרגיש נגיעה קלה בשערות ראשו, והרים את עיניו בתימהון. ראה את ליוּדמילה יושבת ומחייכת אליו חיוך תמים ושובב גם יחד, של תלמידה שנתפסה במעשה השתובבות בשעת השיעור.

  • תסלח, מר רויטר! אמרה בקול מתנצל, אך בשפתיים מחייכות. שערותיך היו כל־כך יפות ומוזהבות לאור השמש הזה, שלא עמדתי בפני הרצון שבא עלי לפתע־פתאום לנסות אם גם מגען כל־כך רך ונעים כמו שמראן יפה.

דניאל ידע היטב מה היה לו נאה לעשות: לצחוק ולהשתתף בהלצתה מתוך קלות־דעת. ואולם תחת זה עשה את הדבר הכי־אווילי ומרגיז: ברגע הראשון נכלם בעל־כורחו והשפיל את עיניו. אחר־כך כעס על עצמו. ותיכף אחרי זה עליה.

“יקחנה השד!” התמרמר בלבו. "מה זה — ‘קוּרס’ חדש מצידה? שמא בא לה פתאום ‘לעגוב’ אתי קצת?

השתעל שיעול מעושׂה ויבש, כדרך מורה אשר הפריעוהו בעבודתו, ומתוך מבוכתו הניע שלא לצורך את הספרים המונחים לפניו.

ליוּדמילה הביטה אליו ישר, אצבעותיה טילטלו בלי הרף את שרשרת הזהב שעל צווארה, והחיוך נקפא על שפתיה. אחרי שתיקה ממושכה אמרה באותו קול מנומס, מתנצל:

  • תסלח לי שהפרעתיך והפסקתי את ביאוריך. אין בכך כלום… נוכל להמשיך את השיעור.

הוא כעס כפליים.

“הנה עוד מפייסת אותי, כאילו אני הוא הילד שנתפס בהשתובבות בשעת הלימודים!”

הבליג על עצמו והמשיך את השיעור בקול יבש ובהבעת התרכזות מודגשת.

אך בעוד רגעים מספר הרגיש כי תלמידתו שוב אינה מקשיבה לדבריו כהוגן. זרק אליה מבט זועם מן הצד. היא קבלה את מבטו וצחקה צחוק גלוי.

  • אינני חרוצה היום, מר רויטר? מה לעשות! זה כמה זמן יש לי חפץ לקפוץ ממקומי ולברוח החוצה… בייחוד כי עלי ללכת תיכף למקום אחד שהבטחתי להיות שם לפני הצהריים.

דניאל קיבל את דבריה בתור רמז פרידה, ועמד ללכת. היא עיכבה אותו.

  • אולי נצא יחד? תלווה אותי קצת… ביום בהיר שכזה אומנם אין חפץ ללכת לבד, הלא כן?

דניאל הסכים, אולם שמר על עצמו שלא יראו בו סימני שמחה או זריזות יתרה, כדי להראות לה ש“מקרה השׁערות” לא השפיע עליו ולא הביא אותו לידי התרגשות או ציפייה כל־שהיא.

ברחוב התנדף רגש אי־הנעימות לגמרי, והלכו זה על־יד זה בצעדים מהירים, החליפו דברים של מה־בכך, שָׂחקו והתלוצצו על פרצופי העוברים־ושבים המזדמנים בדרך. ליוּדמילה עמדה זמן רב לפני חלון של בית־מסחר ספרים גדול וסקרה שמות הספרים החדשים הניצבים שם. כשפנו ללכת משם, שאלה:

  • מר רויטר, הדברים שאתה כותב עכשיו, אינם נדפסים? ואלה שכתבת קודם? הכל נדפס רק בעברית, הלא כן?

דניאל ביאר לה קצרות את המצב; דיבר על סיפורים אחדים שהדפיס לפנים בעיתונות העברית. ועל זה שלהוציא כעת ספר עברי, דבר מן הנמנע הוא…

  • ובכן, יש לסיפוריך חוג מצומצם מאוד של קוראים…

  • תגידי יותר נכון: אין להם קוראים לגמרי. כי אלה היו רק ידידי וחברי האחדים, שנתפזרו בזמן האחרון ואין לי קשר איתם.

  • וגם אשתך בוודאי?

דניאל צחק בעל־כורחו, הגם שנושא השיחה לא היה נעים לו ביותר.

  • אשתי איננה מבינה עברית כלל.

היא הביטה אליו בעיניים תמהות.

  • הכיצד? איננה מבינה את הלשון שאתה כותב בה?

דניאל התחיל לבאר לה, מתוך שעמום ורוגז נעצר, את הדברים הידועים ורגילים כל־כך בשבילו: על חינוך הנשים היהודיות, על מידת ידיעת השפה העברית ביניהן, וכדומה. בתחילה הקשיבה בתשומת־לב, כמו לביאוריו בשעת השיעור, אולם בקרוב עברה לאיזה עניין אחר; ובעוד רגעים אחדים נפרדה ממנו ופנתה לאותו בית שהיה עליה להיכנס לשם.

בדרך הביתה עבר דניאל בזיכרונו, כדרכו תמיד, על כל פרטי השיחה, ועשה את “חשבון נפשו”. מצא כי במשך כל החודש האחרון לא התחדש ולא התגשם כלום ביחסו עם ליוּדמילה, וכקודם נשארו הדברים תלויים על בלימה…

ובכל־זאת, אמר בלבו, איזה דבר היא רוצה ממני…

הוא פנה לסמטה המובילה אל ביתו. רוח קלה וקרירה נשבה אל פניו. פתאום נזכר בבהירות גדולה, הרגיש ממש, במגע היד הקלה העוברת על שערות ראשו… לחץ את שיניו.

רק זה? אך ורק זה?… לשם מה?…

כַּקרן השובבה שרקדה אז על השולחן ועל ספריו ועל ראשו הכפוף עליהם, באה אליו המחשבה: ואם לשם הדבר עצמו?…הוא נזכר בדברי המשוררת וָסיליֶבה הלועגים והמפתים, שבהם רצתה להוכיח לו כי הכל נעשה ככה — לשם “לא־כלום”, לשם “דון־חִיל” שלה הבדוי, לשם הקרן המרקדת… ואומנם מה טוב אילו היה ככה! אך הרגע הכשר כבר חלף ואינו, ואין להשיבו.

שיעורו הבא חל בשעה של לפנות־ערב. שעות קבועות בשביל שיעורים בכלל לא היו להם, ובכל פעם בשעת הפרידה קבעו את זמן השיעור הבא. הפעם מצא את ליוּדמילה לבושה בשמלתה השחורה, שמלת משי שבה יצאה תמיד מן הבית. אמרה לו כי הינָה מתכוננת לצאת תיכף אחרי השיעור. בעת השיעור ישבה כפופה קצת על השולחן ורשמה איזה דבר במחברת, והוא ישב מאחוריה, כיסאו מרוחק קצת מן השולחן, ונראה לו צווארה הדק, המלבין בין פאת השמלה לבין הקו השחור של השערות הגזוזות. פתאום חלף רעיון ברור מאוד במוחו.

“אילו הייתי עכשיו גוחן אליה ומנשקה בצווארה, דווקא כאן, מתחת לקו השערות, בוודאי לא היתה כועסת כלל…”

לא הרגיש בלבו חשק גדול לעשות את הדבר, רק תיאר אותו לעצמו כאילו ראהו מן הצד; וכנגד הרעיון הראשון בא תיכף שני, הממשיך והמבטל אותו גם יחד:

“כן, וגם לא היתה זזה ממקומה, כאילו כלום לא קרה…”

ועת שהשתעשע בלבו באפשרות הזאת — לעשות את הדבר שידע אל־נכון שלא יעשהו — בא רעיון שלישי, נלאה ונרגז:

“ואולי זהו דווקא הדבר שהיא רוצה ממני?!”

עד סוף השיעור היתה דעתו פזורה, ויצא מאת תלמידתו ברוח זועמה ומבולבלת. ועד השיעור הבא התגשמה החלטה בלבו: להגביל את יחסו עם תלמידתו בדברי לימוד בלבד, כבראשית הדבר, ובייחוד לבלי לתת לה להרגיש בחולשה שתקפה אותו בשתי הפעמים האלה, כאשר הרשה לעצמו ללכת אחרי המשיכה האילמת שבינו לבינה.

אולם שוב פעם טעה, ולא היה מַהֲלַך הדברים כמו שפילל לו. ליוּדמילה קידמה את פניו כמעט בשתיקה גמורה וישבה על־ידו מחרישה ובלתי־קַשֶבֶת. פניה נראו שקטים ועייפים, ועפעפיה כבדים, כמו אחרי ליל־נדודים. בחוץ היה אור קלוש ואפרפר של יום מעונן שבתקופת האביב הראשונה, עת שרק מתחילים השלגים להינמס. צינור ההסקה המרכזית שמתחת לחלון הפיץ בחדר חום כבד ובלתי־נעים.

כעבור עשרה רגעים נסבה ליוּדמילה על משענת הכיסא בעיניים עצומות למחצה טאמרה בקול לא רם:

  • איני מסוגלה היום לשום דבר… ראשי סחרחר; הרטיבות הזאת הכבדה שבחוץ משפיעה עלי כנראה. אולי נלך החוצה, מר רויטר? אני נחנקת פה…

הוא קם דומם וחיכה עד שהתלבשה בבגדיה העליונים. בשתיקה הלך אחריה וירד מן המדרגות.

ברחוב פנתה אליו:

  • מה תגיד אם נעשה יחד טיול “באֶקספְּרוֹמְפְּט”12? תקדיש לזה את הזמן שהיה קבוע אצלך בשביל השעור… פה בכל אופן יותר טוב מאשר בחדר.

  • לאן נלך? שאל במקום תשובה.

  • לאן? היא עמדה כמתיישבת בדבר. להסתובב ברחובות אין לי חפץ, בכל אופן: היום אני שונאת את השאון ואת הדוחק. אתה יודע מה, ניסע לבית־הקברות שב“מנזר הבתולות”. טיול קצת רומנטי, הוסיפה בבת־צחוק אירונית, אולי מתאים ליום הזה הכהה והנוגה כל־כך. וזה לא רחוק מפה.

דומם הלך אחריה ונכנס אל קרון הטְרָם המלא נוסעים. זמן הנסיעה עבר כמעט בשתיקה גמורה. בסוף קו המסילה ירדו והלכו לאט על פני השלג המתרכך אל בניין המנזר, שנראה מרחוק כבד וקודר תחת השמיים האפורים.

כאשר נכנסו תחת כיפת השער העתיק, עמדה ליוּדמילה פתאום.

  • רויטר, סליחה! בהיסח־הדעת הבאתי אותך דווקא אל תוך כותלי מנזר נוצרי. זה לא אכפת לך?

הוא צחק והניח את דעתה. הדברים הקצרים האלה הפיצו קצת את רוח השתיקה הבלתי־נוחה ששרתה עליהם מהתחלת הטיול. זמן רב הסתובבו בשבילים המתפתלים בין שורות המצבות, תחת ענפי עצים חשופים המפילים עליהם לפעמים פתותי שלג לח. דיברו דברים מקוטעים, בהפסקות ארוכות בין שיחה לשיחה. מזמן לזמן הציץ דניאל מן הצד אל פני בת־לווייתו ההולכת לצדו וראשה מורד במקצת. פניה נראו לו יפים ואציליים יותר מאשר תמיד; שקט גאוותני ועצוב במקצת היה נסוך עליהם.

רגע חלף חיוך מהיר על שפתיה, כעין זנב של לטאה שהתפתל ונחבא שוב.

  • בתוך כותלי מנזר שכזה, אמרה והד החיוך נשמע בקולה, עלי לגמור בוודאי את ימי חיי…

הוא השתומם.

  • מה הוא הדמיון הזה?! מה עניין המנזר לחייך?

במקום תשובה שאלה באותו חיוך דק:

  • אשתך, שאיננה מבינה עברית, כיצד היא מתייחסת בכלל לעניין כתיבתך? הצר לה על זה שעולם עבודתך הפנימי סגור מפניה, או פשוט איננה מרגישה בזה?

דניאל, אשר נשמעה לו בדבריה איזו כוונה נעלמת, השיב במשהו של רוגז:

  • וכי בשפה תלוי הדבר? וכי מעטות הנשים היודעות על־בוריָה את השפה שבה יוצרים בעליהן. ובכל־זאת עולם יצירתם נשאר סתום בפניהן? נדמה לי שהחזיון הוא כללי.

פני ליוּדמילה שבו לרצינותם וגם נתערפלו במקצת.

  • זהו בדבר. אך לשווא אתה מתכוון בדבריך לנשים בלבד.

צעדים אחדים צעדו בשתיקה. אחר־כך הפריע אותה צחוקה של ליוּדמילה, העונֶה כביכול לאיזו מחשבה המתרחשת בלבה.

  • בגלל זה דווקא אמרתי, אומנם בצחוק, שעלי לגמור את חיי במנזר. כי נדר נדרתי לבל להינשא לאיש… וחי־נפשי, איני יודעת עד כמה זה בצחוק…

  • ואם האיש הזה הוא אחד מן השייכים לאותו עולם יצירה, ומסוגל להבין?

פני ליוּדמילה נתערפלו עוד יותר, וענתה ברצינות מוזרה:

  • על אחת כמה וכמה… מה אתה רוצה? סתם בן־אדם לא יבין ולא יוקיר; סופר או אמן – זה יקנא בי קנאת־מוות בעד כל הצלחה, אם יהיה בעלי. אין ברירה, כפי שאתה רואה. ואפילו המנזרים הולכים ומתבטלים… סיימה בצחוק עצבני.

  • איני רואה בזה טרגיות כל־כך גדולה, השיב דניאל בקול יבש במקצת, כי היה נדמה לו שהרגיש בדבריה של ליוּדמילה מעין התגנדרות עשויה מראש. כשלעצמי אני יכול להבטיח לך לכל הפחות שאינני מרגיש ככה בחיי, אף־על־פי שאשתי איננה מבינה אפילו את שפת יצירתי.

ליוּדמילה צחקה שוב.

  • אתה בעל נפש שלמה, היודעת את דרכה בעולם…

ותיכף, בתנועה בלתי־מורגשת כמעט, התקרבה אליו ושילבה את זרועה תחת זרועו, וביקשה בקול נמוך ולבבי:

  • ספר לי על אשתך… כיצד היה רומאן נעוריכם? ישר וטהור מאוד בוודאי ומקורי מאוד?

“זה למה לך?” היתה התשובה הנרגזת תלויה על לשונו, “לשעשע את דמיונך הנלאה והמסורס בתמונת ‘אהבה שלווה’ בנוסח אבות אבותינו?”

ובמקום תשובה אמר:

  • אם הינך חושבת אותי ל“בעל נפש שלמה”, אז נגיד ישר: לטיפוס המקובל של בעל ואב למשפחה הגון ומאושר, אז — “אז למה התחלת לפתותני בדרכייך העקלקלות, המתגנבות?”

  • סוף התשובה הזה נשאר גם הוא קבור בתוכו. בו־ברגע הרים את מבטו אל פניה וראה אותם רציניים ושקטים, בלי צל של ציפייה. ושוב חזרה מחשבתו לאותה נקודה שממנה יצאה תמיד: "אך באמת וברצינות, מה אם שוויון־נפשה זה אינו מעושה ואינו משמש לה תחבולה, אלא הוא מקורי?

התרגזותו הגיעה עד לנקודת־הגובה.

הודות ליום המעונן הקדים הערב לבוא. כבר היתה חצי־אפלה בשבילים הצרים, תחת כיפת הענפים המושלגים. אנשים לא נראו בסביבה. המצבות הדוממות עמדו מסביב עטופות דמדומים.

“נו, אם כן…” חשב דניאל מתוך חוצפת התרגזות: “הסביבה כמדומני, נאה ל’סגנונה' ולטעמה…”

בלי חיפזון ובלי התאמצות כל־שהיא חיבק את כתפיה, הפנה אליו את פניה המחרישים ונשק לשפתיה פעם ושתיים.

בעל־כורחו עלה לראשו סם הנשיקה וסימא את עיניו לרגע. זרועותיו נלחצו מעצמן והידקו ביתר עוז את גווייתה הדקה העומדת בלי־נוע. היא הפשילה את ראשה לאחור ונשימתה נעשתה בן־רגע מהירה וכבדה מחמת החיבוק הצר.

“ובכן, את זה רצית ממני?”

שתיקה כבדה נתלתה על ראשיהם עת שעמדו פנים אל פנים בשביל הצר. זרועותיו של דניאל נרפו לאט־לאט וירדו לצדדיו, והיא בהרגישה את עצמה חופשית, הרימה את ידה כאילו בזהירות, תיקנה את פאת השערות שנפלה על מצחה מתחת לכובע, ועמדה כממתינה.

והוא, למרות סערת ההתרגשות שתקפה אותו בן־רגע, לא ידע מה להגיד לה.

שפתיה התחילו לחייך לאט־לאט, חיוך חלש שלא היתה בו חדווה. זזה ממקומה והלכה לאורך השביל, ודניאל אחריה. בעוד רגע דיברה בקול שווה ונמוך, באותו חיוך על שפתיה:

  • איני כועסת, זה מובן־מאליו… אך האם באמת לא היתה דרך אחרת לפרוץ את שתיקתנו, והאם תועיל גם זו?

פתותי שלג כבדים עוד נפלו מסביב מזמן לזמן והשמיעו קול נפילה אטום ולחלוחי. להקות עורבים גדולות התחילו להתאסף למקומות לינתם בצמרות ועל גולות בתי־התפילה, והקימו רעש מחריש־אוזניים. קולה של ליוּדמילה הגיע לאוזניו מבעד לנגינה הפראית הזאת, כאילו מרחוק.

והוא תמה בלבו: עד כמה לא מצא סיפוק אפילו במגע הזה, הגס, הממשי, וכקודם נשארה פרושׁה ונאצלה, ומנוחתה הזכה, הבלתי־מובנת כל־כך, העיקה עליו. בו־בזמן הביט אל שפתיה המתנועעות, אל פאת השיער הדקה היוצאת מתחת לכובעה, נזכר בתנועת ידה הזהירה, הראשונה אחרי הנשיקה, בנשימת שפתיה השואבות אוויר בצאתה מזרועותיו, וכרגע תקף אותו שוב החשק הכביר, וכעת, כבר בחוצפת גבר שאחרי המעשה, חיבקהּ שוב ומשכהּ אליו.

  • עוד, לחש בשפתיים יבשות כמתוך צמא.

לרגע או שניים הפקירה את פניה לנשיקותיו, הפעם מרובות, צמאות ונחפזות; אחר־כך שיחררה את עצמה בתנועה גמישה, שמה את שתי ידיה בתוך כפות ידיו, ואמרה חרש:

  • אתה היית יכול לאהוב, רויטר, זהו היופי הגדול שבך… רק חבל שאינך אוהב אותי…

“אני רוצה, אני רוצה לאהוב!” התפרצה קריאה אילמת מתוך־תוכֵי לבו. “אמת הגדתְּ: זאת היא הדרך היחידה!”

פתאום התפכח. הביט אל פניה המחווירים בתוך האפלולית, ובלב מתכוץ מתוך הרגשת צער ורחמים דוקרים, שאל:

  • האוּמנם הנני זר לך לגמרי, עד עולם?

  • ולולא הייתי זרה לך, מה היית עושה עימדי? השיבה באותו צחוק קצר, חסר־תקווה.

שוב עמד נבוך, אובד־עצות ועייף אחרי כל התרגשותו הקודמת. היה לו חפץ לקחת את ידה, להובילה אחריו בחזרה אל תוך סבכי השבילים הצרים, ובדמדומי הערב האפורים לדבר איתה ארוכות, כדרך איש המתייחד עם אהובתו בימי נעוריו, לדבר דברי התגלות ורוך וחיבה לבבית… אך הרגיש עד כמה הדבר הזה מן הנמנע הוא, ופנה ראשון ללכת.

“אני — המנצח!” חשב באירוניה מרה בדרכו הביתה, שוב פעם בקרון הטְרָם המלא המון רועש. “אני נשקתיה, והיא נכנעה לי. ריבונו של עולם, מה הרווחתי בזה?!”

 

23. הריאיון

המראָה הגדולה שבדלת ארון־הבגדים הראתה לליוּדמילה את דמותה במלוא־קומתה, יחד עם השמלה החדשה שבפעם הראשונה לְבָשַׁתָּה הערב. לכבוד התלבושת החדשה אפילו יצאה מחדרה והלכה להשתקף בארון־המראָה הגדול שבחדר־השכנים, מה שלא היה בדרכהּ. אולם מקרה יוצא מן הכלל כמו הופעת שמלה חדשה — זו שהשיג לה קְרַבצוב על־פי בקשתה — היה בעיניה תירוץ מספיק לגנדרנות הזאת היוצאת דופן גם היא; וזמן רב עמדה לפני המראָה והסתכלה בכל פרטי לבושה כדי ליהנות מן המראֶה.

השמלה עלתה יפה. חֶלקַת המשי הכחול כעין דגניות הלמה היטב את חיוורַת פניה והשליכה מעֵין גון־תכלת אל תוך עיניה. קיפולי התחרים הלבנים־צהבהבים שמסביב לצווארה הקיפו אותו ברוך והסתירו את כחישותו. כל המראֶה היה אציל, תערובת של יהירות וצניעות היתה בו — בדיוק אותו דבר שהיה רצוי לה. לכן פנתה מן המראָה בלב שאנן, ובפסיעות קלות שבה לחדרה לגמור את ההכנות האחרונות טרם שתצא מן הבית.

ורק כאשר היתה מוכנה לגמרי, לבושה אדרת וכובע, וילקוטה הקטן בידה, התעכבה שוב לרגע לפני הראי הקטן העומד על השידה ונאנחה בעל־כורחה. כי תלך לבדה לקונצרט הסימפוני הנערך הערב, כי תיכנס לבדה אל האולם הגדול המואר והמלא המון קהל רועש. ובהרגישה את עצמה כל־כך רעננה ומלבבת, הודות לשמלתה החדשה — הדבר הזה לא ישר בעיניה. אך לא היה עם מי ללכת. קְרַבצוב לא נענה להזמנתה, בהיותו טרוד כמו תמיד בעסקיו ובישיבותיו המרובות. וחוץ מזה, קְרַבצוב, עם זקנו התמים של מורה עממי ועַם־הָארצוּת המוחלטת שלו ובענייני המוסיקה — שלא התבייש להודות בה — לא היה דווקא הוא בן־לוויה ראוי ומתאים למקרה ולסביבה. אפילו דניאל רויטר, בעל הפנים האינטליגנטיים כל־כך, והעיניים המהרהרות־חולמות, היה מתאים הרבה יותר בשעה שכזו.

חשבה על דניאל רויטר. ידעה אל־נכון שתוכל להיפגש אתו שם, באולם־הקונצרט, כי לא פעם שמעה מפיו שהוא מן המבקרים התמידיים של כל הקונצרטים הסימפוניים. היתה רק שאלה אם יביא יחד עמו את אשתו, או לאו. נדמה לה כי הינָם מבקרים תמיד את הקונצרטים יחד, לפי דבריו.

זה כעשרה ימים לא ראתה אותו. בשעת פרידתם, אחרי הנסיעה רבת־התוצאות אל “מנזר הבתולות”, שכחו דבר אחד קטן: להידבר על יום השיעור הבא. בהיותה בטוחה שלא יהיה לדבר הזה שום ערך מיוחד בעיניו, כשם שלא היה לו ערך במציאות, חיכתה מדי ערב בערב כי יסור לביתה — אם לא על־מנת לתת לה את שיעורו, לכל הפחות כדי להודיע על סדר השיעורים הבאים. אולם הוא עשה דבר שלא פיללה לו לגמרי: הוא לא בא אף־פעם. לא ידעה כיצד לבאר לעצמה את ההתחמקות הזאת. נוחם גדול על מה שהיה, וצער גדול מפני היעדרו של דניאל, לא הרגישה. אך בכל־זאת: שתיים־שלוש נשיקות חטופות בשעת דמדומים, בסביבה כל־כך נאה ורומנטית — האם זה מפריע לקרוא יחד את שירי ביאליק ולתרגמם לרוסית?

איך שיהיה, דניאל רויטר לא בא. ואולי מוטב ככה. איננו מאותם אנשים החוטפים ונושקים בַּדרך בכל מקרה הזדמנות, כמו העיתונאי גלקין, למשל, שגם הוא נישק אותה בשעתו, פעם אחרי ישיבה ממושכה והתהוללות טיפשית בקפה־משוררים לֵילי. הזה ודאי היה רוצה לדבר איתה, לברר ו“להעמיק” מה שהיה ביניהם, למצוא המשך לַדָבָר שאין לו המשך על־פי הטבע. מוטב שיישאר לו בחייו השקטים, ואם אין ברצונו להמשיך אפילו את תפקידו השטחי והנוח של “מורה עברי”, אם הדבר מעיק עליו מעתה — ודאי לא היה תכריחנו לזה.

בהגיעהּ לאולם של הקונצרט עלתה מהר אל היציע ששם היה מקומה. היציע הרחב, העולה בצורת אמפיתיאטרון נהדר, היה מלא תנועה ורעש. צבע הארגמן של הקטיפה שבה היו רפודים הספסלים, בְּרק מנורות החשמל, ניצוצי האש העוברים וניצתים בנטיפות האלגביש אשר מקשטות את הנברשות העתיקות התלויות מלמעלה — הכל התלכד לסימפוניה בפני־עצמה של אורות וצבעים, המעלה ומעודדת את הרוח ומביאה לידי התעוררות נעימה.

מקומה של ליוּדמילה היה מן הצד, בשורה הראשונה, ומשם נראו לה היטב כל השורות עם כל האנשים היושבים בהן. עיניה סקרו לאורך השורות וחיפשו — מבלי שתודה על זה לעצמה — אחרי פרצופו של דניאל רויטר. אולם תחת זה ראתה לא רחוק ממנה, באחת השורות, שני פנים אחרים שהיו גם הם ידועים לה. איש זקן, קירח, בעל זקן מחודד וחיוך מחניף המגלה את שיניו הבולטות, גחן ודיבר באוזני צעירה קצרת־קומה, שמתחת לבלורית שערותיה המפוזרות נראו פנים פורחים ונֵיעוֹרים: נינה בֶּרג ואהובהּ. תנועתה הראשונה של ליוּדמילה היתה להסתתר מאחורי גבי השכנים ולהסתלק מן הפגישה; אולם אחר־כך חזרה מדעתה, וגם קמה ממקומה וניגשה אל הזוג המוזר, כדי לברך אותם בשלום.

המוסיקאי הזקן, בשומעו את שם ליוּדמילה שהציגה נינה לפניו, קם והחווה לה קידה עמוקה בנימוס מודגש ומוגזם של בני הדור הישן. ובראותה את תנועתו זו, פגע שוב איזה רושם חד בלבה — כמו בשעה שראתה את האיש בראשונה לפני זמן־מה — מעין רמז זיכרון מסית ומזהיר גם יחד. דבר־מה היה בו, בזקן הזה המחונך־מחניף כל־כך, מאותה הבטחה יפה, אותו שוויון־רוח משעבד, שהיה בתנועותיו של גַלְוִיץ בשעת פגישתם באולם־ההרצאה. והרמז הזה מילא אותו הרגשות כמוסות של נוחם וחשק, אשר הפריעו את מנוחתה.

השיחה לא היתה ארוכה ורבת־עניין. בנינה ניכר שמשום־מה פגישתה עם ליוּדמילה איננה גורמת לה נחת־רוח, והיא התכווצה כולה על מקומה והחרישה, וחיכתה באופן ברור שחברתה תלך מאיתם. הזקן דיבר דברים סתמיים, מחמאות על שירתה, שעליה שמע הרבה, ומעולם לא קרא אותה, כמובן… ליוּדמילה שמחה לפעמון המכריז על התחלת הקונצרט ומיהרה לשוב למקומה. בדרך הביטה פעם לאחוריה, ושוב ראתה את פניו השׁוחים על ראשה של נינה, ואת מבטה המבריק והנאהב המוּרם אליו.

את דניאל רויטר ראתה רק כאשר תפסו כולם את המקומות ומלמטה הגיעו הצלילים הראשונים של התזמורת המתחילה לנגן. הוא ישב ישר מולה, על אותם מקומות צדדיים מן הצד האחר של האולם. ראשו שח על המעקה הרפוד קטיפה אדומה, ועיניו היו נתונות במקום התזמורת. אותה עדיין לא ראה, וגם לא יכול לראות בעיניו קצרות־הראייה. על־ידו נראו פניה השלווים והרעננים של קלרה. רצועת עור דקה הלבינה בין שני חלקי שערותיה הפוריות המכסות את ראשה.

התוכנית של המחלקה הראשונה לא היתה מעניינת למדי. ליוּדמילה לקחה את משקפתה והסתכלה ארוכות בדניאל ובאשתו, ומחשבות פזורות נדדו בראשה.

“היא יפה ממני”, היתה המחשבה הראשונה. “הרבה יותר יפה, והיופי אינו בנָלי כל־כך…. רק רגיל למדי… היופי השקט, הפיכח, של אשת־יהודי. כשרה, הגונה, רבת מידות טובות. אך יפה בכל־זאת… יפה ופורייה, בעלת יצורים נהדרים… טוב בוודאי להיות בעל לאשה שכזו”.

הלאה נדדו מחשבותיה.

“השמלה הזאת — שמלת־פאר היא אצלה כנראה. אך אין רואים בה טעם כל־כך מצוין. רקמת השרוכים שעל הצווארון בוודאי כבדה ומגוונת יותר מדי. והחזייה הזאת של משי ורוד עם סיכת היהלומים שבאמצע — חוסר־טעם מוחלט”.

ברגש של נוחיות ופינוק התמתחה משהו בתוך שמלתה, והרגישה את האריג הדק המעַטֵף והמלפף את גופה.

בשעת ההפסקה יצאה אל אולם הטיול. נינה ומעריצהּ נשארו לשבת על מקומם וידיהם שלובות וראשיהם נוטים זה לזה כקודם. ליוּדמילה עברה כמעט על פניהם מבלי שירגישו בה. באולם הסתובבה פעם ושתיים בין המטיילים, ואז ראתה סוף־סוף את דניאל ואשתו, שעמדו ופנו אליה עורף, בהיותם נתונים בקריאת מודעה תלויה על הקיר.

שוב פעם הביטה מקרוב על קומתה הגבוהה ועל גזרתה המלאה של קלרה. הידונית הגדולה שהחזיקה בשתי ידיה עוד כמו הוסיפה להדר קומתה ויצוריה. כרגע הרגישה ליוּדמילה את עצמה קלושה ודלה בתוך שמלתה החדשה, וכמעט שהתביישה בעדה; הרגישה בכאב את צנימות גזרתה הנגלית מתחת לכיסוי המשי, את שערותיה הגזוזות המכסות קמעה את ראשה, את כפות רגליה הקטנות ואת קרסוליה הצנומים הנראים מבעד לאריג הגרביים השקוף.

והנה כבר ראה אותה דניאל, ובאות שמחה רמז לאשתו שתיגש אליה.

  • תעשי־נא הכרה עם אשתי. קלרה, זאת היא מרת וִיבְיֶן המשוררת, שעליה דיברתי.

קלרה הצטחקה בנעימות והושיטה את ידה לליוּדמילה.

  • נעים לי מאוד. הרבה שמעתי אודותייך. בעלי קצת חולם עלייך, חה־חה…

ליוּדמילה הבליגה על עצמה, על רגש העלבון החד שגרמה לה עמידתה על־יד אשה זו — השאננה, הפורחת, וטובת־הלב כל־כך — ונכנסה בשיחה. דיברו על הרבה דברים: על נינה בֶּרג עם בן־זוגה המוזר, על תוכנית הקונצרט, על הצגות התיאטרון האחרונות, על התעניינותה של ליוּדמילה בשפה העברית… במשך השיחה על הדבר האחרון העיפה עין על דניאל וראתה שהוא מחייך חיוך נכלם ולועג על עצמו במקצת.

  • אגב, הנני צריך לבקש סליחה, אמר ועיניו ניצנצו מאחורי המשקפיים; דילגתי על שיעורינו האחרונים. הייתי עסוק מאוד.

  • גם אני הייתי עסוקה, השיבה, ולפיכך כמדומתני לא הצטערתי די על שלא היו לי שיעורים.

שיחת שקרים זו במעמדה של קלרה, שלא חשדה בשום דבר, גרמה לה את ההנאה הראשונה במשך כל הערב. ואולם התערב בהנאתה רגש דק של אי־מנוחה, הרגשה של דבר שהולך ואינו נגמר, ללא־עניין.

הם עמדו במבוא הצר המוביל אל היציע. דניאל, אשר עמד קצת לפניה, הפנה אליה את ראשו; עיניו נראו לה פתאום קרובות מאוד וכאילו שוקעות בתוך עיניה.

  • מדוע לא תחליפי את מקומך ותבואי לשבת יחד איתנו? ראיתי כי יש הרבה מקומות פנויים בשורתנו.

היא ירדה אחריהם אל השורה הראשונה ורצתה לשבת על־יד קלרה. אולם זו, בחיוך נעים של בעלת־בית מכניסה אורח, פינתה את מקומה בשביל בעלה והושיבתוֹ באמצע, בין שתיהן.

שוב התחיל הקונצרט. צלילי הסימפוניה השביעית של בטהובן נשאו את הנשמה על כנפיהם האיתנות, חדרוּהָ ולחצוּהָ ומילאוּהָ געגועים ללא ביטוי. פתאום הרגישה ליוּדמילה כי צר נעשה לה האוויר לנשימה. ישיבתה כל־כך סמוך לדניאל רויטר, בתוך ים הקולות הסוער המרעיש את נפשם, העיקה עליה. כאילו על־ידי גלי הנגינה הכבירים נתערטלו שתי הנשמות והתלבטו זו על־יד זו מבלי כוח לבטא את שאיפתן. היתה רוצה שיהיה לכל הפחות חושך באולם, כדי שתוכל לבלי לראות את פניו, רק להתרפק אליו בלי אומר ודברים — או לכל הפחות לקחת את ידו.

לא העזה לפנות אליו ולהביט אל פניו לאור המנורות החצוף; נראתה לה רק ידו המונחת על המעקה, בשבתו נטוי לצלילי המנגינה ושׁוחה קצת קדימה — והיד רעדה משהו.

עם גמר הקונצרט שבו הדברים כהווייתם, ופניו של דניאל רויטר נעשו שוב פני אחד מאלף, והתנהגותו, שהורגש בה כי אינו יודע אל־נכון כיצד להתייחס אליה אחרי מעשה “ראיונם”, שוב היתה רק למשא עליה. משיכרון הצלילים, שהיתה שקועה בו בשעת הנגינה, נשאר רק מעֵין ערפל בראשה, מעין הרגשת סחרחורת קלה, שהכריחתָה לאחוז במעקה המדרגות בשעה שירדו יחד ודניאל הלך שלוב־זרוע עם אשתו ועזר לה לרדת בשקידה רבה.

  • שמא הרה היא? קמה לרגע השערה במוחה של ליוּדמילה, והרעיון המגוחך נדמה לה משום־מה מעליה ומוסיף להרגשת הלחץ שהיתה נתונה בה.

לפני דלת הפרוזדור הגדול עיכב אותם הקהל ההולך ונדחק מכל הצדדים. בתוך הזרם הנושא ומקרב אותה בעל־כורחה לדניאל הרגישה ליוּדמילה שידו השמאלית הפנויה לוקחת את זרועה, בו־בזמן שימינו נשארה שלובה תחת זרועה של קלרה. הביטה אליו. פניו חייכו, והיה ניכר שגם הוא נתון כעת באותו מצב־רוח של עדינות ושל התרככות מיוחדת הראויה לבוא אחרי האזנה ארוכה של קולות נגינה המביאה לידי התרגשות. לא היה במגע ידו עזות ואומץ, כי אם רק בקשה אי־בטוחה.

  • שמעי־נא: מותר לי לבוא אלייך?

מתוך אי־רצון נלאֶה חיפשה בלבה את התשובה, ולא יכלה למצוא מלים שתהיינה גם די קשות וישרות בשלילתן, ובו־בזמן לא תהיינה מעליבות ביותר. ברגע זה פנתה אליה קלרה מאחורי שכם בעלה, ניענעה לה בראשה, ובבת־צחוק לבבית הזמינה אותה לבקרם בבית. זרם הדוחַק הבא מאחור נשא אותם יחד עם כל הקהל הלאה, אל המקום שנתפנה לפני אצטבאות המלתחה. קלרה מיהרה לגשת לשם ומשכה אחריה את בעלה, אך הוא עדיין לא הרפה מזרועה של ליוּדמילה, והיא היתה מוכרחה ללכת אחריהם צעדים אחדים. בגשתם לאצטבא הוציאה את זרועה, אספה את מחשבותיה המתפזרות, התבוננה בפניו הקרובים לה כל־כך לפני רגעים, בשעת סערת הנגינה, ואמרה בקול הכי מעשי וחסר־רמזים:

  • רויטר, אם אתה רוצה, תוכל להמשיך את שיעוריך. מוטב שתבוא אלי בשעות הבוקר, גם מחר, למשל… שלום.

מבטו האחרון חלף עליה, מהיר וחוקר, והיתה בו מעֵין הזכרת־שווא של דמדומי אביב רכים, ודממת מצבות עזובות, וצריחת עורבים פראית. היא פנתה ממנו, ובפסיעות מהירות, כמעט בריצה, עברה לקצה השני של הפרוזדור ונעלמה מאחורי הקהל.

 

24. נינה

עסקיה של נינה בֶּרג לא השביעו את רצונה.

לאו דווקא מפני שחייהָ במעון המתלמדות, חיי מחסור ודאגה ואי־נוחיות, היו לה מזמן לזרא, ככל שהיתה רגילה למצבים כאלה. וכי אחרת היה קודם? וכי אחרת היה בזמן לימודיה בגימנזיה, כשבבוקר ביקרה את השיעורים, ובערב עבדה בספרייה עד השעה העשירית, וגרה יחד עם אחותה הבכורה בחדר קטנטן שהיתה בו רק מיטה אחת, ויום־יום עמדה בתור, ממש כמו עכשיו, לפני “המסעדה העירונית”, כדי לקבל שם את ארוחת־הצהריים, קערת מרק גרוע? וכי אחרת היה בזמן נסיעתה אל החזית, כשבילתה שבועות וחודשים בקרון של רכבת, יָשנָה מבלי לפשוט את בגדיה, וכמה ימים לא יכלה להתרחץ כהוגן, ובגדי החייל שלבשה אז, בגדים כבדים ומזוהמים, העיקו עליה ועוררו בה גועל־נפש? וכי אחרת היה גם בזמן האחרון, בעיר ק', ששם עבדה בבית־מלאכה לקופסאות נייר בעד שכר־פרוטות, ובקיץ, באין לה דירה, גרה חודשיים באיזו סוכת שומר עזובה באחוזה הסמוכה לעיר, ויום־יום הלכה משם העירה, מהלך ארבע פרסאות, וגם נעליים הגונות לא היו לה? בשעה שהיתה נכנסת לבתי מַכּיריה ה“הגונים” היתה רואה שם חיי נוחיות והנאה במידה יותר או פחות גדולה, רהיטים וכלים נאים, חדרי־אמבטיה ומיטות מוצעות בניקיון, ואף־פעם לא עלתה בדעתה לקנא בהם, ולא עבר רעיון במוחה שגם לה יכולה להיות רשות־התביעה לחיים כאלה. הדבר היה בעיניה מוחלט ומובן־מאליו.

אולם היה דבר אחר — לא דרישות הנוחיות, הטפלות והנבזות בעיניה, אלא דבר שהיעדרו הורגש מאוד וגרם לה מפח־נפש וצער. שם ואז — בכל גלגולי חייה הקודמים — היה תמיד איזה דבר שולט בנפשה, מרומם אותה ומשכיח את טענות הגוף השפֵלות. שם, בחדר הקטנטן שגרה בו בימי לימודיה — האם אפשר לשכוח את שיח הענבייה הגדול, שפרח ממש על־יד החלון, ובלילות האביב, כשהיתה בת שש־עשרה, היה ריחו המשכר ממלא את החדר, ויחד אתו נתמלאה גם נפשה רינה ואור ושאיפה מתוקה עד־אין־שֵׂאת. האם אפשר לשכוח את חרוזיה הראשונים שחיברה אז, על־יד אותו חלון, המוקדשים לליל־הכסף ולשיח הענבייה, חרוזים שבזיכרונה נראו לה כשטופים הם־עצמם נוֹגה ירח מכסיף, ומלֵאים ריחות אביב מתוקים. אז היו גם הטיולים הראשונים עם הצעיר גבה־הקומה, בעל התלתלים הצהבהבים והעיניים הנפלאות, העמוקות והבהירות כעין השַׁחק; ביקוריהם ביחד בבית־הקברות העתיק בלילות סתיו בהירים וקרירים; משחק האהבה התמימה־ילדותית, והשנאה המדומה, והגאווה המתאכזרת — שורה שלמה של פגישות ופרִידות וחזרות, העוברות מאכזריות העלבונות עד להתעמקות האהבה הכי עדינה… אחר־כך, בהיותה בעיר הפלך ס‘, ששם התחילה את לימודיה באוניברסיטה — האם אפשר לשכוח את התענוג החדש, הנעלה, שמצאה שם באולמים המרוּוחים, שטופי האור, של הבניין הגדול, ובמחנה של חברים וחברות מתעלזים, שנעשו תיכף כל־כך קרובים ללבה; וגם בעבודתה החדשה, עבודת הסתכלות ומחשבה ראשונה בחייה. אומנם עברה עליה שם גם תקופה אחת שחורה — מעשה אהבה נכזבה ובגידה והשפלה מאין כמוה, תקופה שהשתדלה אפילו לבלי לזכור אותה; אך גם בתקופה ההיא היה בשבילה משהו של גדלות וגאווה — גאוות הייסורים שסבלה אז ולא נשברה תחתם. ובעיר־הדרום ק’, עיר קטנה ושמחה ששם בילתה את השנה האחרונה, האם לא היה לה גם שם תענוג חדש ומיוחד־במינו, שלא ידעה את דוגמתו קודם: השתתפותה באגודת המשוררים המקומית, הקשר הלבבי, החופשי והמרומם, שהיה בינה לבין חברותיה החדשות, חלומותיה ביחד איתן על הדבר האחד המכסיף את לב כולן — על העתיד המזהיר, על ימי הפרסום ומרומי הכישרון שכל אחת עתידה להגיע אליהם. אומנם התנדפו החלומות האלה, וימי הפרסום והניצחון טרם באו; אולם זכרם נשאר בלב כחלום אהבה ראשונה. וגם אז, בתקופת “החזית” שלה, בחיים של אי־נוחיות וקשיים חומריים וייסורים ממש, ולפעמים גם סכנה — האם לא היו גם שם רגעים מאירים, ניצוצי אור של יחס־חברים וידידות טהורה? וגם זכר הנשיקה היחידה שנתנה לאחד מהם באותו לילה שהלך עם גדודו לקראת האויב, והוא נתן לה תמורת זה את טבעת הכסף שלו, טבעת מסתורין בצורה משונה, שלא נפרד ממנה כל ימי חייו. כעבור שנה קיבלה ידיעה שהוא — הגבוה, החסון, המלא מרץ ועוז־לבב עד־ללא־גבול; הוא, שכתב לה אחרי פרידתם מכתבים כל־כך חביבים ומלאים רגש של ידידות ענוגה — נהרג בשדה הקרב. גם אז היה לה צער, וגם בכתה עליו בסתר, אך בכל־זאת, כמה תענוג חרישי והכרת גאווה פנימית היה בצער ההוא!

וכעת משום־מה חסר “הדבר”. החודשים האלה ששהתה במעון גם כן לא עברו עליה לבטלה; יחסיה וקשריה בקרב החברים החדשים היו מגוּונים ומעניינים, וגם “ניצחונותיה” היו רבים. אפשר שבמובן ידוע לימדו אותה החודשים האלה יותר מאשר כל שנות חייה הקודמים, למרות רוב הגלגולים שבהם. ובכל־זאת, לא נשאר מכל היחסים החדשים האלו אלא רושם כמוס של עייפות וטמטום הרגש, כאחרי ליל שתייה והתהוללות ללא־צורך, מעֵין “חוסר תיאבון” פנימי, שטעמו הטפל נערב עם כל דבר וליווה אותה בכל צעדיה. גם הספרות, שהיתה לפנים חלום מזהיר, שיכרון מתוק של תוחלות הפרסום וגאוות כישרון — כאן, בהיותה קרוב כל־כך למקומות ש“עושים” בהם את הספרות הזאת ומלמדים לעשותה, ניטל גם ממנה הטעם, ונעשתה עסק יום־יומי שאינו יוצר מגדר הרגילוּת. וכבר נדמה לה לפעמים שאיננה יודעת בעצמה אם יש בה עדיין אותה שאיפה ואותה אהבה לדָבָר הזה שחשבה אותו תמיד למשאת־נפשה. ככה היה גם בנוגע ליחסים הפרטיים, ועוד גרוע מזה… מה לעשות כי במשך תעלוליה כאן הכירה ברור שאומנם לעתים כל־כך קרובות אין הבדל בין פלוני לאלמוני; ושלעתים עוד יותר קרובות גם היא איננה אלא “פלונית” הבאה היום לתפוס מקומה של “אלמונית”, על־מנת לפנותו מחר בשביל שלישית? מה שהעיק על נפשה היה זה שרק בקושי גדול ובהתאמצות רגש וזיכרון עלה בידה להבדיל גם בין פלונים ואלמונים אלה לבין נחום חתנה. אולם לחזור מדברהּ לא רצתה, ובעצמה התפלאה על זה לפעמים. לא התרגלה עד עכשיו לשמור בעל־כורחה את נאמנותה למי שלא יהיה ולהיכנע לדרישות “המוסר הנושן” וכיוצא בזה. אך אם לא לנחום עצמו, שמרה את נאמנותה לאותו דבר שאת טעמו לא הכירה עוד בין כל גלגוליה, אותם חיים חדשים־במינם שאל תוכם לא תוכל להיכנס בלי עזרת נחום זה; ולפעמים נדמָה לה כי אך במוצא הזה תמצא את תיקונה. ובכל־זאת, היו ימים שבהם היתה שוכחת את נחום לגמרי, לולא היה מזכיר את עצמו, והרגישה את עצמה תלושה מן הכל ופנויה כקודם, אך בעומק נפשה שאפה ל“דבר” שתיאָחז בו.

במצב־רוח כזה באה אליה הפגישה עם “הזקן” רק כדי להביא לה מִשנֶה מרירות. כשהרגישה כי הוא נוטה אחריה, תיכף ומיד הפקירה את עצמה לזרם היחסים החדשים, שפיתו את לבה בחידושם הגמור והבטיחו למלא את חלל נפשה המשתוקקת לתוכן חדש ולהצילה מריקנות היום — ואולי גם משטחיות העתיד הזה “הנוח”, שבסתר לבה סירבה לו למרות הכל.

הגבר היפה שהיה לפנים, הסְקֶפּטיקן הדק בעל ההשכלה העמוקה, אשר סבב בעתו את כל בירות אירופה וידע על בוריה את האמנות הדקה של ציד לבבות הנשים — פעל על דמיונה וידע להכניע את לבה ביחסו רב השינויים והחליפוֹת שבגוֹנֵי הרגש. ביקוריה הראשונים אצלו היו בשבילה חג. עצם ישיבתה בחדרו, שידע לשומרו במראה נעים ונוח, למרות קושי התנאים — חדר קטן, מקושט בשטיחים מזרחיים ובהרבה צעצועי אמנות מכל הדורות ומכל המקומות; שֶׁטף שיחתו הקל, המזהיר בניצוצות חידודים ומתובל בטעם הפקרוּת דק מן הדק; ובייחוד דברי “הספרות היפה” שנמצאו אצלו לרוב ונמסרו לידיה — ספרי פורנוגרפיה מחודדה מתקופות שונות וממינים שונים, כולם מהדורות יקרות ורבות־הדר — כל זה מילא את שעות ביקוריה ברשמים חדשים ונתן להם טעם אחר לגמרי. הביקורים האלה לא היו בעיניה ככל ביקוריה בבתי “הבורגנים”, שלשם נכנסה לפעמים בשעת עייפות וצורך, כדי להינפש בשביבה קצת יותר נוחה, או סתם להתחמם בכוס תה טובה. דמיונה השתעשע בזה שהוא — אשר נפשו שבעה מזמן מכל צעצועי האהבה היקרים שאסף בזיכרונו כשם שאסף צעצועי אמנות בחדרו — הוא לא רצה ולא יכול לפסוח על הפגישה הזאת וקירבהּ אליו. בשעת שִׁבְתה אצלו כמעט שהרגישה את עצמה, למרות שמלתה היחידה הבלויה ועקבי נעליה המעוקמים, אשה אחרת, יותר עדינה, יותר מפונקה, בקיצור, ראויה להיות חבֵרה במשחק לאמן האהבה הדק…

אולם עד מהרה התחיל רגש אכזבה להתגנב אל תוך נפשה. הרגישה בהתנהגותו דבר אחד בלתי־צפוי ומעליב, שהשפיל את יפי היחסים “המעניינים” שביניהם עד למדרגת מעשה־עגבים תפל. זה שנחום, או פלוני, או אלמוני מחברי “המעון”, התחילו לחזר אחריה החל מן הפגישה הראשונה באופן הכי נועז ולא טרחו למדי לייפות ולכסות את מטרת עגביהם הגלויה — היה טבעי ונכון בעיניה. היחסים והמנהגים המקובלים בסביבתם לא דרשו מהם דבר אחר, וגם נעוריהם עמדו לזכותם. אולם כשהוא, האמן הגדול בתורת “היחסים העדינים”, אשר בשעת הכרתם הראשונה הִרבה לה מחמאות ודברי־שְׁבָחָה על תכונות נפשה הבלתי־שכיחות, ועל האפשרויות הרבות הצפונות בה — כשהוא נמנַע בשעת הראיונות מליצור לשניהם את האטמוספירה המקסימה של החלפת מחשבות מרוממת והבנת נפשות עמוקה, ותחת זה דרש אך ורק את נשיקותיה, לא את דברי פיה — אז היה הדבר מרעיש ומעליב אותה עד תהום לבה. אם כך הוא הדבר, אם כל הדברים הנעלים והמחודדים אינם אלא מלכה הלבושה רק לשניים־שלושה ראיונות ראשונים, עד ש“תתרגל” אליו כראוי, אז מה הוא הפלא ומה היא הגאווה שבכל העניין — סתם להיות אהובתו של זקן?!

בינתיים התנהלו הדברים כהלכתם. החֶברָה שבמעון רעשה והתהוללה, הצרות הקטנות שבדאגות היום העסיקו והטרידו וגם עינו לפעמים, הקשרים עם חבריה הרבים מילאו כמעט את כל שעות הפנאי — ורק אֵי־בזה בקרקעית נפשה התרחשה בסתר אי־מנוחה בלתי־פוסקת.

בערב יצאה מבית “אהובה”; יצאה, כמו תמיד בזמן האחרון, כולה רצוצה ועייפה אחרי ההתגוששות האילמת שהיתה ביניהם, שבה נמצאה תמיד המנוצחת. במצב־רוח כזה היה לה תמיד קשה לשוב למעונה, לפינתה החשוכה למחצה בין שני הכתלים המצוירים, לסביבת הקור והטחב והרעש, שבה היה עליה להשתתף אפילו בעל־כורחה. ולא היה את לבה דווקא אז לסור גם לאחד מ“מקומות המפלט” הרגילים שלה, היינו לאחד הבתים “ההגונים”. היה מעין עלבון סתר בזה, שהינָה מוכרחה, בצאתה מ“מפלט אהבתה” הנפלאה והיחידה־במינה, לבקש לה שוב פעם מפלט ולהתחמם לאור אותה “המשפחתיות” שתמיד היתה שפלה בעיניה. אז כיוונה את דרכה לביתה של ליוּדמילה וִיבְיֶן. הלֵזוּ, מבלי שתהיה אחת “הצועניות” הספרותיות, שביניהן חשבה נינה את עצמה, לא היתה בשבילה גם מן ה“בורגניות” הללו שבן־אדם זקוק להן רק בשעת הצורך החומרי. בביקוריה אצלה מצאה נינה תמיד איזה דבר מאציל, המוציא אותה מסביבתה הרגילה אל סביבה אחרת, סביבת שקט וסיפוק רוחני שפעלה עליה לטובה. אך על זה לא נתנה מעולם גם רמז לליוּדמילה, מתוך גאוות־זדון הצפונה תמיד בלבה; ולכן היו יחסיהן תמיד מרוחקים משהו ומרפרפים, למרות הקִרבה הפנימית שהיתה יכולה להיות ביניהן.

במזלה הטוב מצאה אותה נינה בבית בערב הזה. ליוּדמילה ישבה על־יד שולחנה שקועה בעבודה. חוברות ירחון צרפתי וספרי מילונים וגיליונות כתב התרגום שעבדה עליו היו מפוזרים על השולחן. שערותיה השחורות, המחולקות והמסודרות תמיד ברוב שקידה, התפזרו עכשיו במקצת, וכאשר הרכינה את ראשה על־גבי כתב־ידה, ופתילי שערות דקים נפלו על עיניה, וקצה לשונה הוצא מבין שפתיה וליווה מבלי משים את תנועת עטה — היתה דומה מאוד לנער בן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה השקוע כולו בהכנת תרגיל בית־ספר קשה. בראותה אותה ככה הרגישה נינה מעין דקירת קנאה בלב, קנאה על זה שחבֶרתה נדמית שרויה כולה באותו רוח של מנוחת העבודה ושל שלוות נפשה הדוממת. נשיבת התרחקות כאילו עברה ביניהן בן־רגע, ונינה כמעט שהתחרטה על זה שנכנסה אל חבֶרתה והפריעה את שעת עבודתה.

דומם ישבה על־יד השולחן, מבלי לפשוט את מעילה ואת הבֶּרֶט המעוך שעל ראשה, הביטה במבט נוגה ומפוזר אל הגיליונות והספרים המונחים על השולחן, וחיכתה לדברי חבֶרתה, ליוּדמילה הרגישה שמצב־רוחה אינו כדרכה, ואחרי דברים ראשונים של מה־בכך שאלה אותה רכּוֹת:

  • איזה חדשות יש אצלך? מה את חושבת לעשות בעתיד הקרוב?

חיכתה שנינה תגיד לה כי נחום קיבל בשורה טובה בנוגע לחדר שבו תלוי כל־כך הרבה, וכי הם עומדים להסתדר בו ולהתחיל חיי בעל ואשה; ואם לאו, אולי החליטה בזמן האחרון לנתק את הקשר עם נחום ושוב לחפש לה בחיר־אהבה אחר, משאת־נפש אחרת; או מעין דבר כזה.

ונינה, אשר לבה השתוקק, למרות גאוותה, לשפוך את מרירותו לפני אוזן רֵעה מבינה ומשתתפת, לא מצאה את דרכה לזה. השפילה את עיניה ואמרה בקול נוגה וחסר־עניין:

  • כלום… אני עובדת מעט באינסטיטוּס… אך על־פי־רוב מתבטלת… לפעמים מבקרת אני איזה מקום. בשבוע שעבר הייתי בקונצרט הסימפוני.

עם דבריה האחרונים הרימה את עיניה אל פני חברתה, וליוּדמילה הבינה כי אלה הם הדברים המכוונים אליה בתור רמז ואחיזה לשיחה העתידה לבוא.

  • הלוא ראיתיך שם, האם שכחת? אמרה בחיוך של הבנה. ושוב הורידה נינה את מבטה, ופניה קיבלו הבעה של עקשנות ובושה ביחד, כאילו התאבּקה עם עצמה בלבה אם תתחיל לדבר או לאו.

  • מה את חושבת עליו? שאלה סוף־סוף חרש, שאלה חטופה הבאה בעל־כורחה.

  • מה את חושבת עליו, צחקה ליוּדמילה. זה הרבה יותר חשוב…

ואז לא עמדה נינה בפני הניסיון והתחילה לשפוך את לבה באריכות, בדברים נחפזים ומקוטעים, ספוגים בכל ההתמרמרות שנצטרפה בנפשה במשך הימים, מלאים יגון־מרד ותלונה.

  • אֶת גופי הוא רוצה, רוצה מאוד. ואולם לא יותר. וכי מה? אינו יודע שיש לי עשרה צעירים המוכנים להיענות לי תיכף ומיד, לפי הרמיזה הראשונה? והוא, הלוא זקן הוא… כן, אני יודעת, זאת דרך העולם, ואין את לבי לדרוש דווקא דברים שאינם בדרך הטבע, שנהיה אחד לשנייה כְּאָב לבתו, וכיוצא בזה. אך בכל־זאת… שירים חיברתי בשבילו. את ספר יומני הקראתי לפניו — הלוא את יודעת שהרבה רשום אצלי מרשמַי בכל הזמנים והמקומות שהייתי שם, בייחוד מנסיעתי לחזית; ועל כתיבה זו עבדתי כמו על יצירה ספרותית… והרבה ספרים לקחתי מידו לקריאה, והיה בנפשי הרבה לדבֵּר אתו לרגלי הקריאה הזאת… ובכן, כשאני באה אליו, אין לדבר אתו טרם שאשׂביע את תאוותו, כי כולו מחשבה אחת, כולו חשק אחד, ואין לו מעצור. ואחר־כך הוא שמח ומתבדח ומשתעשע עמי כמו עם ילדה קטנה, ואומר כי הנני משיבה לו את נעוריו; מושיבני על ברכיו, מאכילני תופינים וממתקים, ואינו רוצה לדבר אף מלה אחת ברצינות. ואם אני מאריכה לשבת אצלו, ועובר מצב־רוחו זה, והייתי רוצה סוף־סוף לדבר אתו כדרך בני־אדם, והנה שוב חזרו אליו אותו מצב־הרוח ואותה התשוקה כמו בתחילה, וחוזר חלילה… גם התחלתי לברוח ממנו בשעה מוקדמת, כי קצה נפשי בהתעללות הזאת…

ליוּדמילה הקשיבה לדבריה בתשומת־לב וראשה סמוך על ידה ומבט עיניה מרוכז.

  • את אוהבת אותו? שאלה לבסוף. כוונתי: בלבך את אוהבת אותו?

נינה השפילה את פניה, וניכר שהיא מחפשת את התשובה ואינה מוצאת.

  • ואם לאו, שאלה אחרי שתיקה ארוכה, במה הדבר משתנה? העניין הלוא לא בי, אלא בהתנהגותו אתי.

  • בך העניין, השיבה ליוּדמילה ברצינות ובהבעת דעת מוחלטת. אני אגיד לך: אילו הייתי במקומך, והייתי אוהבת את הזקן הזה, הייתי מקבלת אותו כמו שהוא והייתי סולחת לו את סִכלות־לבו, הלוא גבר הוא ולא יודע אחרת… אך אם לאו, הייתי עוזבת אותו ומתחתנת עם נחום.

פני נינה התאדמו פתאום.

  • ואני הלוא עומדת להתחתן עם נחום, באמת… ודווקא מפני זה… לא חפצתי שיהיה לי רק מקרה־עגבים אחד נוסף, וגם כלפי נחום אין הדבר ביושר… ואני עומדת להתחתן…

  • בשעה טובה ומוצלחת, השיבה ליוּדמילה בחיוך דק, המראה שהיא מבינה את מהלך רגשותיה של חברתה, אך אינה מסכימה לו.

ונינה, אשר הבינה גם כן לכוונת דבריה, כעסה פתאום, ספק עליה, ספק על עצמה — על חולשתה זו, שהכריחה אותה לשפוך את שיחות לבה לפני חבֶרתה.

“מה יש לדבר?” חשבה בלבה. “חייה שקטים ודמה צונן, ולא תדע כלום מדרישות הנפש המבקשת את תיקונה ברוב תעלוליה. הנה, בקְרַבצוב השיגה לה מעין ‘בעל’ נוח להימשל, שיש לו כל החובות בלי שום זכויות; וכעת עם מורָהּ העברי” — העיפה עין אגב־אורחא על ספר עברי שנשכח פתוח בקצה השולחן, כנראה עוד מזמן השיעור האחרון — “עם מורָהּ העברי היא בוודאי מנהלת מעֵין רומאן קטן סנטימנטלי, הַטָווּי מהרגשות עדינות וממשיכות כמוסות העוברות בדממה, והיא שבעת־רצון מזה, ואין לה שום טענות”.

אך תיכף בא רעיון שני אל מוחה והפתיע אותה:

“אבל בזה הלוא כל חשקי, ומהיעדר זה בא כל צערי שאני נתונה בו עכשיו”…

וליוּדמילה גם כן נשתקעה בינתיים במחשבותיה ודיברה בלבה:

“אך האם באמת הייתי סולחת לו ומשלימה עם גורלי, כדַבּרי זה עתה, והייתי אוהבת את המזלזל בנפשי ובאישיותי גם מבלי שירגיש בזה?”

באנחה הרימה את עיניה אל פני חבֶרתה המחרישה־המרוגזה.

  • נינה, הגוף הצעיר הזה, רכוש גדול הוא בידך. הוא ורק הוא לבדו יכול להיות לפעמים מפתח־הקסמים הפותח את הדלת אל משאת־נפשך — בין שזו תהיה התמזגות הנפשות העדינה, כמו שחלמת עליה עכשיו ונכזבת, או בריאות החיים השלמים של אשה ואֵם כפי שאני מקווה שתמצאי אותם אחרי חתונתך. אך אם לאו, תיזהרי מלהשתמש בו שלא לצורך.

אולם דבריה עברו על־פני נינה ולא נגעו עד לבה, כי זו כבר התעטפה במראֵה חוצפתה־ביישנותה, המקובל עליה תמיד, והתחילה לדבר על עניינים אחרים בחיוכה הרגיל.

 

25. המשבר

דניאל קם משנתו בראש כבד וברוח נרגשת. קטעי חלום הטרידו את זיכרונו — חלום אשר חלם, כפי שנדמה לו, בלילה, ואשר כדרך החלומות התנדף ונשכח כליל עם אור הבוקר. כי היה לחלום הזה קשר בלתי־מובן עם פגישת אמש, אותה פגישה עם ליוּדמילה באולם הקונצרט, ועם מעשה היום הזה, הַיינוּ עם ביקורו שבו הוא עומד לחדש את שיעוריו איתה — בזה היה בטוח; ואולם עצם ביקורו נראָה לו רק כמעשה־חולין שאין מה לפלל ממנו, ולא העיר בלבו לא תוחלת ולא חששים ולא הרגשה אחרת. כי מה יכול להיות? כלום לא אמרה בעצמה, בתשובה לקריאת לבו, שבה ניסה, מתוך ייאוש והתאמצות אחרונה, לתפוס את הדבר הבלתי־נתפס המרפרף ביניהם ואינו מתגשם — כלום לא אמרה באירוניה המבטלת שלה: “ומה תעשה אתי אם לא אהיה זרה לך?” ואומנם מה יש לעשות איתה? מה לעשות עם שני הפלגים ההולכים ומקבילים כל אחד באפיק המיוחד שלו, בעוד הזרם הגדול, הכולל, הראוי לקבל את שניהם אל תוכו ולהביא לידי התמזגות, איננו?

בחוץ היה קריר, אך לא קר ביותר, ובאוויר הורגש דבר־מה המזכיר את הרעידה הדקה השולטת בעולם בימים האחרונים לפני הפסח — דבר מעורר ומיישן את הלב גם יחד. כל הדרך צעד דניאל כאחוז חלום, מבלי לתאר לו ברור לאן הוא הולך ולשם מה; וככה הגיע עד פתח ביתה של ליוּדמילה.

“ובכל־זאת…” — אמר בלבו בהמשיכו איזה רעיון בתוך פיזור רעיונותיו.

לבו התחיל פתאום להלום בקרבו, והרגשת רעד מוזרה עברה בכל גופו. מעומקי ההכרה המטושטשת עלה ונשקף אותו חלום שהתנדף ממנו לאור הבוקר, וכוח ההפתעה שבברק הזיכרון הפתאומי היה כל־כך גדול, עד שהוא עמד במרחק צעדים אחדים מן הדלת ולא ידע מה עליו לעשות כעת. מתוך מהומת רוחו פנה ושב לדרכו לאורך הסמטה, וככה צעד הנה־והנה על־יד הבית וניסה לבחון ולברר את הדבר החדש הבא אל לבו כסער ומזעזע אותו עד תהומו.

כעת ידע: ככה הֵקיץ גם בבוקר, בראש מבולבל ובלב הולם בקרבו בכבדות, ושפתיו, כאילו בלא־הכרתו, דובבות וממשיכות את שיגעון המלים שנולדו עליהן מתוך החלום: “ובכל־זאת, ובכל־זאת נשקתיך!” אלה היו המלים, וזה היה החיזיון, שעצם הטבעיות שבו היתה זָרוּת, וזרותו היתה רק אמת וטבעיוּת. ההרגשה הבלתי־מסופקת הזאת של הגוף החי, המפרפר בין זרועותיו, ושיגעון המלים האלה, הבאות ומתהוות בלא־דעתו — האם אין זה הפתרון הנכון היחיד? מה שלא מצא שִׂכלו המתחטט והמפקפק בהקיץ — פתר לו חלומו הנסתר. כן, המנצח הוא המנצח; והמגע הפורץ את המחיצה האחרונה, כוחו עומד וקיים. הנשיקה הראשונה שקטף משפתיה היא־היא מפתח־הפלאים שניתן בידו; ויש לו רשות לחדור ולהתעמק בגן הסתרים שמאחורי המחיצה ולהשתלט אחד־אחד בכל דרכיו. הדבר הלוא פשוט, פשוט ובהיר כיום הזה שבתוכו הוא צועד, קל וחסר־רצינות כאותו “מעשה דון־חִיל” התלוי על לשונה של בת־החנוונים הפיקחת, הלועגת בפני כל העולם.

מלא חדווה מוגזמת, שהיה בה משהו של חדוות־נקמה, צעד עוד רגעים אחדים לפני הבית; וכאשר הרגיע עד כמה שאפשר — כך נדמה לו — את ערבוביית רגשותיו החדשים, נכנס, ובלב שאנן, כמנצח ממש, עלה מהר במדרגות.

כיצד זה יהיה? מה תהיה התנועה, ומה תהיה אִמרת פיו הראשונה שבה ימצא את צורתו פתרונו החדש? גואל־נפשו? על זה לא חשב. נדמָה לו כי די לו לפתוח את דלת חדרה ולסוגרה שוב אחריו ולהימצא איתה עין בעין בין ארבעת הכתלים — והכוח הכמוס, שהביאוֹ לידי החלום, יישאנו גם הלאה וידריכנו בכל דרכיו. הן פשוט הדבר: “אני המנצח! אני נשקתיך!” דפק, ומבלי להתמהמה פתח את הדלת.

ליוּדמילה הפנתה אליו את ראשה מן המקום שישבה, על־יד השולחן. בבוקר הזה היתה לבושה שמלה שדניאל לא ראה קודם — כנראה אחת משמלות אשתקד, לפי המראה הבלוי שלה. צבעי האריג העשוי משבצות גדולות, ירוקות וכחולות, נדהו כולם, ולידיהָ היוצאות מן השרוולים הקצרים, ולצווארה החשוף בְּעיגול, היה מראֶה כאילו הם עירומים יותר מדי. גם שערותיה לא היו מסורקות בתכלית השקידה. התרשלות הבוקר הורגשה בה.

סימני ההתרשלות נראו גם בחדר מסביבה. אומנם היה שולחנה מסודר בשביל שעת השיעור, הספרים מוכנים ופתוחים עליו, כמו לְפָנים בתחילת שיעוריהם — וגם בזה היה דבר מקרר את הדעת ואינו מִתרַצֶה על הלב. מיטתה לא היתה עוד מוצעת כדרכה, רק מכוסה ממַעלָה בשמיכה, ואי־סדר של כרים וסדינים, הנשאר מן הלילה, נסתמן מתחת לִכְסוּת השמיכה. על השולחן הקטן שבאמצע החדר עדיין עמדו הכלים שנשארו מארוחת־הבוקר, מכוסים גם־כן כלאחר־יד במפית שהושלכה עליהם ולא הסתירה אותם אלא למחצה.

דניאל עמד נדהם. איה הפתרון היפה, הקל והמֵקֵל, חסר־הכבדות והרצינות, כבדיחת “דון־חִיל” בפי חברתה המתבדחת? האם לגשת אליה ולחבק אותה בלי דברי הקדמה לאור הבוקר הקר, להרגיש את זרועותיה הקרות, הנראות כמסומרות מחוץ לשרווליהן הקצרים, להרגיש את גופה הצנום, הנכנע ואינו נכנע — ולהתענג ולהשתכר? ומה הלאה? או אולי למושכה אל המיטה שריח הלילה עוד נודף ממנה, ולהשתלט בה כדרך “המנצח”, ולהאמין כי אומנם נתהוותה תכלית מאוויו? ומה הלאה?

ליוּדמילה חייכה לו בחיוכה הכי טוב ולבבי, כרוצה לומר: “טוב שבאת, ונשוב ונתחיל את לימודינו יחד בשעה טובה”.

הוא ניגש לאט וישב על הכיסא העומד מצד השולחן, ולא הרגיש אפילו בזה שעוד לא פנה אליה אף במלת ברכה אחת. אך ליוּדמילה כנראה הַרְגֵש הרגישה גם בזה, גם באיזה דבר מוזר שבכל התנהגותו. חיוכה נדעך, והבעה נטויה, מעֵין של זהירות, הופיעה בעיניה.

  • מה נשמע, מר רויטר?

ההתלבטות הנמהרת, שקמה בלבו ברגעים הראשונים, פגה לאט־לאט ופינתה את מקומה להרגשת לחץ וגועל — הצקה כמעט חומרית, שממנה סבל כולו. בקושי, כאילו איזה כוח זר דְחפוֹ והוציא את המלים מפיו, התחיל לדבר.

  • סליחה… באתי רק על־מנת להודיע לך כי היום לא נוכל ללמוד. היום טרוד אנוכי… בפעם אחרת…

ובינתיים, כעֵין חיה רעה, ניקרה במוחו מחשבה אחרונה, נואשה: הנה תיכף יקום וילך מאיתה, ואבד הפתרון לבלי־שוב, והתפוגג חלום גאולתו.

פניה של ליוּדמילה נעשו רציניים מאוד, והיה דומה כי מחשבה חמורה כל־שהיא מטרידה גם אותה. קמה וניגשה אליו, ושמה את ידה — לא על שכמו, אלא על משענת הכיסא שישב עליו.

  • רויטר, מה זה? אתה כועס? משחק לא טוב שיחקתי אתך? חי־נפשי, לא שיחקתי.

נימה לבבית, עמוקה, בקעה ורעדה כבעל־כורחה במלה האחרונה. רק רגע קט הרגיש בנימה הזאת — ושוב התחיל לבו להיטלטל הנה־והנה ולהתענות באין לו עצה נכונה.

ובכן? מה הוא בכל־זאת השיגעון הזה המטמטם את רִגשו ומקפיא את ידיו ורגליו, העושה את כולו לבול־עץ כבד וחסר־יכולת? הנה היא עומדת בכל־זאת על צדו, וריח הבשמים הדקים, שהורגל אליו כאל אחד מפרטי היופי שבה, שוב נודף ממנה ובא לאפו… נקודת הבַּהֶרֶת הזאת שעל זרועה השמאלית, ממַעלָה למרפק — כבר ראה אותה כמה פעמים, בהיותה לבושה שמלתה השחורה, קצרת־השרוולים אף היא; וגם היא נכללת בתוך רשימת הפרטים האלה, גם היא ידועה וקרובה לו מזמן. והעיקר שהיא גלויה לפניו ונתונה ברשותו ברגע זה, באין כבר ביניהם אותה מחיצה שפרצה ברגע ההוא… ובכן —

השתיקה נמשכה הרבה זמן. ליוּדמילה עמדה על־יד הכיסא זקופה, כנטויה ואורבת לאיזה דבר, ורק התנועה הקלה של האצבעות המתפתפות על דף המשענת העידה על מתיחות עצביה.

שוב לא חיפש דניאל לפתרון המבוקש, הנמצא ונאבד עוד פעם ללא תקווה — חיפש רק לאותה מלה פשוטה, מלה כל־שהיא, ואפילו טפלה שבטפלה, שתוכל לשים קץ למצב הנעשה מרגע לרגע יותר קשה, ומה שגרוע — מצחיק בעיני עצמו.

כמתייאש הרים את מבטו אל פניה של ליוּדמילה. הפנים לא היו מסבירים לו. היה בהם גם משהו של תוכחה ועלבון, כאילו היה ברצונה לשאול ברצינות זועפת: “מעשי־להטים אלה — מה הם?” ואולם הפנים היו גם גלויים לפניו ונאמנים, ואִמרה אחרת היתה בהבעתם: “הנני לפניך; עשה כטוב בעיניך, ובלבד שלא תשקר…”

היה נדמה לו כי איזה ערפל כבד, שעָמַם עד כאן את ראשו, הולך ומתגרש ומתפזר למראה הפנים האלה. הדברים שבים כהווייתם, והאשה הזאת העומדת ומביטה אליו מתוך המתנת רצינותה — סתם ליוּדמילה וִיבְיֶן היא, משוררת פלונית, מלבבת וזרה לו, ועל זה לבו מצטער, זרה וסגורה מפניו, וטובה לו בעצם זרותה, נושאת את פתרונה בתוך עצמה…

דומם נטל את ידה מעל הכיסא ונישקהּ פעם אחת, נשיקת שלום ופיוס, כמבקש סליחתה וטוען על צדקו גם יחד.

פניה התכסו חכליל קל. פסעה פסיעה לאחור והביטה אליו, כמחכה ממנו למעשי־זרות חדשים. אך בעוד רגע צחקה, וצחוקה השאנן הוסיף ופיזר לגמרי את הערפילים הכבדים.

  • וכי מה אמרתי? האם אינך ראוי לשֵׁם “הרומנטיקן האחרון”?

חיש העיף עין עליה, שמא לועגת היא ומקנטרת בצחוקה, ושוב פעם יחזרו הדברים כתחילתם והגלגל יחזור חלילה.

אך מזלו עמד לו בשעה קשה זו, ולשונו מצאה בהיסח־הדעת את התשובה הנכונה.

  • ואת, אמר בבת־צחוק, האם לא אותך תפסתי פעם בקריאת מכתבים ישנים ואלבום של תקופת פושקין?

  • חברים לאשמה אנחנו, השיבה בבת־צחוק גם היא. אם כן, מה לעשות? ניגש לעברית שלנו?

שוב ישבה על־יד השולחן והתחילה לטפל בספריה ובמחברותיה המוכנים בשביל השיעור. ובטפּלהּ בהם דיברה, כמו אגב־אורחא, ופניה שׁוֹחים קצת אל השולחן ועיניה נתונות בספרים.

  • אילו היו כל האנשים כמוך, עוד היה אפשר לחיות בעולם. הצרה הגדולה שרובם כמוהם. הנה, הבט!

בתנועה פתאומית, אשר רוגז־התראה היה בה, הוציאה מתחת לספרים ולניירות איזה גיליון והשליכה אליו.

דניאל נתן את עיניו בגיליון הכְּתָב, תמֵה ונרגש מחדש מתנועתה הנרגזת, שלא היתה לה לכאורה שום סיבה.

  • מה זה? שאל כעבור רגע, עוד טרם שעיין בַּכְּתָב כהוגן ועמד על טיבו.

  • מכתב שקיבלתי, ענתה ליוּדמילה, והבעה מוזרה, קשה ומתאוננת, היתה על פניה. מכתב שקיבלתי, חזרה ואמרה באותו קול קשה החותך את המלים. רצונך תקרא; אני מרשה לך.

התחיל לקרוא את טורי המכתב בזה אחר זה, ושוב הרים את עיניו אליה, כמתפלא ומבקש פירוש לדבר; אולם כאשר ראה את פניה הנוטים אל הספרים ואת הבעת המנוחה המלאכותית שעליהם, לא שב לפנות אליה והוסיף לקרוא את הגיליון עד תומו. וכאשר גמר את הקריאה הרגיש שלמרות כל התאמצותו בוערים פניו באש כלימה, ואצבעותיו התכווצו כאילו מעצמן וקימטו וטילטלו את הגיליון הנבזה.

כתב־היד היה מעוקם ולא בטוח, ספק של אשה, ספק של ילד. תוכנו של המכתב — שלא היה בעיקר מכתב שנועד למקבלו, אלא חיבור בפני עצמו — היה רק שורת דברי־להג, השערות ומסקנות ולגלוגים קהים על ליוּדמילה ועל אהובה שהוא בכל משפחה משלו ועל מה תהיה אחריתם ועל מה היה עברם, ועל שקי קמח וסוכר שהִספיק לה בעתו, ועל שמלות ותכשיטים ודברים רבים שהוא עתיד להספיק לה בִּשְׂכַר עגביה, ודברים כיוצאים באלה. עצם תוכנו של החיבור לא היה אלא סכלות ודברי־בטלה ריקים, אולם המבטאים שבהם נצטיירו היו מלאים גסות וכיעור וניווּל־פה במידה שכזו, שלולא היה קורא ורואה אותם בעיניו, לא היה מאמין במציאותם. וכל קיבוץ הדברים המנוּולים האלה היה כמרפרף בינו לבין ליוּדמילה, ולא ניתן לו להציץ בפניה — כאילו נתפסו שניהם שלא ברצונם במעשה אחד משפיל ולא נקי.

  • ממי קיבלת את זה? שאל חרש ומתוך לחץ אחרי שהניח את הגיליון על קצה השולחן כמעֵין דבר טמא שצריך להיזהר ממנו.

  • למכתב אין חתימה, כפי שאתה רואה, ענתה ליוּדמילה, כביכול מבלי להרגיש בחוסר־הטעם שבשאלתו. קולה כבר היה שקט, רק מהירות בלתי־רגילה היתה בדיבורה; וכאב החרפה המשותפת, שהרגישה בלי ספק גם היא, לא נתגלה אלא בשפתיה הנלחצות ובקמט העמוק שנחרת במצחה.

דניאל שתק. שוב פעם לא ידע כיצד לצאת מן המצב הקשה ששניהם נתונים בו. לכאורה מזל־סתר גרם לזה ששיעורו השקט והשכיח עלול לא להתקיים בבוקר הזה.

  • ממי קיבלתי? חזרה ליוּדמילה על דבריו כעבור רגע, ומקצת מן ההתעוררות הנרגזת שוב נראה בה. האם יש מעט אנשים שמהם יכולים לקבל מתנה שכזו? סבורתני שחברותי ומכרותי הטובות מתבדחות עלי ככה. אולי טַסקָה, אולי אחרת דומה לה. הלוא תראה שכתבה את זה יד אשה אשר השתדלה לעקם ולשנות את אופן כתיבתה, ולא הצליחה למדי.

הושיטה את ידה כדי לקחת את הגיליון, ובעל־כורחו שׂם דניאל עליו את ידו כדי להפריע לה. הלוא זאת שטות, אמר וחייך כשב לדעתו הצלולה.

  • והאם איני יודעת בעצמי שזאת שטות? השיבה לחיוכו, ובמתינות אבל בכוח הוציאה את הנייר מתחת ידו. חפצתי רק להראות לך שיש שטויות ממינים שונים.

לאט ובשתיקה, כאילו בתשומת־לב מיוחדת, קרעה את הנייר לגזרים דקים והשליכה אותם תחת השולחן. שתק גם דניאל, מבלי למצוא את המלה הראשונה להמשך השיחה. לבסוף נאנח ומשך אליו את ספר הדקדוק המונח על השולחן.

בשעת השיעור הסתכל ארוכות בליוּדמילה השׁוֹחה קצת על־גבי הספרים שלפניה, בפניה הרציניים־מרוכזים, המוארים באור בוקר קר, בפתילי השערות הבלתי־מחולקות הנופלות לפעמים על מצחה, בקצה לשונה היוצא קמעה מבין שפתיה והמלווה שלא־בדעתה את תנועת עפרונה. וכבר לא נראו לו פניה נלאים ומרושלים אחרי שנת הלילה, וידיה צנומות ומסומרות, ושמלתה בלויה ובלתי־הולמת. הרצינות החמורה שבמראה האשה הזאת, שְׁדוּדַת היופי והחן, השׁוֹחה וכותב בחריצות את שורות הנטיות בכתב־ידה העברי המשונה, הבלתי־מנוסה, יצקה אל תוך לבו ביטחון חדש והערצה חדשה, שלא היה בהם רמז מבלבול הרגשותיו הקודם.

נפרד ממנה בלחיצת־יד חזקה, כמעט מבלי לדבֵּר דָבָר, ויצא באותה רוח רצינית ונרגעת; ורק אֵי־בזה עמוק־עמוק בקרקעית הלב התרחש מעֵין דאבון אילם על דבר שנאבד, דבר בלתי־נתפס, כוזב ואווילי — ויקר בכל־זאת…

 

26. פגישה נגד פגישה

קלרה היתה טרודה מאוד בעניין הבחינות העתידות לבוא בקרוב. כמעט את כל הימים בילתה בבית־החולים, או אצל החברות שיחד איתן התכוננה לבחינות, ולא היה לה פנאי להתעסק בהנהלת ביתה. הכל נשאר בידי הבחורה הכפרית העצלנית, והיו ימים שגם ארוחת־צהריים לא בישלו בבית. לפיכך התרגל דניאל בימים האלה לסור מעת לעת לבית־מסעדה יהודי ולאכול שם את ארוחתו, כדי שלא להטריד את אשתו ביותר בתפקידה של בעלת־הבית המעיק עליה לפי־שעה.

בית־המסעדה הזה לא היה בית־מסעדה סתם, שכל אחד יכול להיכנס לשם מן הרחוב ולקבל את הארוחה בעד תשלומו. זה היה מעין מוסד ציבורי שנוסד לטובת כל אלה הקשורים באופן כל־שהוא עם העולם “התרבותי” היידישאי: סופרים, עיתונאים, מְשַׂחקים, וכדומה. ודניאל זכה לכרטיס הנותן רשות כניסה למוסד הזה רק במקרה מוצלח: קיבל אותו מחבר אחד שנסע לזמן־מה והשאיר את הכרטיס בידיו.

בהיכנסו לשם נפגש מחדש, לפעמים אחרי הפסקה ארוכה מאוד, עם מַכִּירים ו“חברים למלאכה”, אשר בזמן האחרון אבד לו קשר איתם. לכאורה היה כאן מקום להתחדשות יחסים שהיו יכולים להביא לו אם לא תועלת מעשית, לכל הפחות עניין רוחני, או לגרום לו הנאה. ובכל־זאת השתדל דניאל לצמצם בביקוריו עד כמה שאפשר, ולא נכנס לשם אלא לפי הצורך המכריע. הסביבה הזאת, שממנה נתלש לגמרי במשך השנה האחרונה, כבר לא היתה נעימה לו, והרגיש כי גם הוא, בהיותו שם, נראה לכל אחד כפנים זרים ובלתי־מתאימים, מעין אורח לא קרוא.

על־פי־רוב הלך לשם אחרי שיעורו אצל ליוּדמילה בשעת לפני הצהריים, ישר מביתה. השיעורים הלכו והתנהלו בקביעות, ואולי גם ביתר התמדה וסדר מאשר קודם. אך כבר לא היה בהם אפילו אותו תוכן מועט שהיה לפנים. משום־מה פג הטעם ונתבטל העניין שבכל הדבר. ליוּדמילה אומנם היתה קשובה, או לכל הפחות השתדלה להיראות ככה, והוא מצדו השתדל גם כן למלא את תפקידו בכל היושר ובכל החריצות האפשרית; אולם כל זה לא הועיל כלום. מאז שנתחלפו בינו לבינה מעֵין דברי התגלות והבנה אילמים, מאותו בוקר שבו נפגשו נרגשים כל אחד בשלו, ונפרדו מפויסים, כאילו בהבטחה, אילמת גם היא, לבלי להטריד שוב איש את רעותו; מאז שניטלה ממנו אי־מנוחתו, שגרמה לו קודם ייסורים, ושכעבור זמן התגעגע אחריה לפעמים – מאז לא יכול למצוא את רוחו הנכונה בשעת הלימודים. ניגש אליהם מתוך אדישות ושעמום־הֶרגל; ביאוריו כבר לא נהפכו להרצאות נלהבות, ונשארו בגבולות הצרים של ענייני הלימוד. ולא האריך עוד לשבת אצלה יותר מן השעה הקבועה.

ובכל־זאת נשאר עוד דבר־מה… עוד הרגיש את עצמו אחרי שעות השיעורים האלה כקודם, נאצל ונבדל מחייו הרגילים, וגם נרגש ועצוב במקצת לרגלי מצב־רוחו החדש, ובמצב־רוח זה לא משכה כלל את לבו סביבת הבוהמה היידישאית שמצא בבית־המסעדה.

בהיכנסו לשם התחנן בלבו תמיד שיזמין לו גורלו בשעת הארוחה שָׁכן ובן־שיחה שלא יהיה מן הגרועים ביותר – לכל הפחות, את בֶּרמן המצטחק.

עם ברמן המצטחק נפגש פעמים אחדות. ופעם בפעם, כמו בשעת הפגישה הראשונה, הרגיש מעֵין משיכה ובחילה ביחד למראה בת־צחוקו המתוקה, המתחבאת; ופעם בפעם נזכר בדברי רבקה שמולבסקי הקצרים, שגילו לו, כמו בהיסח־הדעת, את סוד בת־הצחוק הזאת… ולבסוף הסכין לעבור על הבחילה ולהתמכר למשיכה וכמעט שאהב להיפגש עם האיש המצטחק ולשוחח אתו.

ברמן דיבר על הכל בחפץ ובקלות, ועל הכל היו דבריו מחליקים ואינם נאחזים, כאילו מרחפים ממַעלָה, כבת־צחוקו המחליקה על פניו ובעיניו הבלתי־שקטות, הנוגות. ודניאל, בשומעו את דבריו, לא יכול להיפטר תמיד ממחשבה אחת: “ככה היה מדבר בשעתו גם על אשתו שגוועה בחצי־אשמתו, בהיותו רחוק מן הבית…” לפעמים שאל אותו דניאל על שלום משפחת שמולבסקי, כי זמן רב לא מצא את נפשו לבקרם, ורשלנותו היתה מוטלת על לבו כחובה קשה; ופעם בפעם ענה לו ברמן בפסוקיו הקצרים, המחליקים ואינם נאחזים, ובעיניו הבלתי־שקטות המחייכות היתה בעין הוספה לכל פסוק: “אין דבר, הכל אין דבר…”

  • אתה נכנס אליהם לעתים קרובות? מה נשמע אצלם?

  • מה נשמע? לא־כלום… אנשים חיים…

  • ומה שלום יוסף?

  • יוסף? וכי מה, הוא עובד ומתקדם…

  • מה מצב בריאותו? לא הוטב לו?

  • מצב בריאותו? לא הורע לו בכל אופן, כפי שדומה לי… מתרגז קצת – אין דבר, זה בדרך האמנים…

  • הילדה, האם היא לומדת?

  • הילדה? היא צוחקת תמיד ועושה שערורייה בבית, ילדה שובבה ונחמדה מאוד…

וככה עד בכלל.

בכל־זאת, ככל שהרגיזו לפעמים את דניאל דברים כגון אלה, המרפרפים ונוטים תמיד הצידה, היה לו עצם חוסר־הממשיות שבהם מעֵין נחמה, כי לא הטרידו אותו יותר מדי ולא דרשו ממנו התעניינות בשיחה. על כן נשאר ברמן בן־שיחתו החביב עליו ביותר במקום הזה.

אך ביום הזה, הבהיר והצוהל, שבו לבדו היה כדי להפיץ את מצב־הרוח הכי שחור, צחק עליו הגורל והזמין על דרכו דווקא את “המבקר הקטן”.

לולא היה היום הזה באמת כל־כך משמח, היה דניאל כועס עד מאוד על הפגישה. מכל האנשים שיכלו להזדמן לו כאן, לא אהב ביותר את “המבקר הקטן”. בשם זה היה האיש ידוע באותם חוגים ספרותיים וחצי־ספרותיים, ששם היתה לדניאל הזדמנות להיפגש אתו לפָנים; וגם אז קרה לעתים קרובות שהחליפו דעות והתווכחו ביניהם בחריפות, אולי קצת יותר מכפי הצורך. “המבקר הקטן” היה אומנם “קטן”: קטן בקומתו הקצרה ובתבנית גופו הדק והקלוש; בשרטוטי פניו הדקים והזעירים; בעיניו הרצות־מהירות, ובשפמו הלבנבן הנראה קמעה על שפתו העליונה. שונאיו היו אומרים עליו שגם ברוחו איננו מן הגדולים ביותר, ואוהבי חידודים התלוצצו עליו ואמרו שגדולים אצלו רק אהבתו העצמית וביטחונו הבלתי־מוגבל, אשר מילא תמיד את מאמרי הביקורת היוצאים מתחת עטו. אלה היו מטובלים על־פי־רוב במידה גדולה של ארס וביטול.

בזמן האחרון, מאז שנאבד לדניאל הקשר עם עולם הספרות המוּכּרת כספרות היהודים, לא היה לו משא־ומתן גם עם מַכִּירו זה. ידע עליו שעד היום הוא עובד בכמה מערכות ותופס בעולמו מקום יותר או פחות חשוב, המספיק למדי לתאוות ההצלחה שבו. אולם קרקע משותפת ועניין משותף ניכָּר לא היה לשניהם, ודניאל הכין את רוחו לפגישה זו ולשיחה העלולה לבוא אחריה מתוך הכנעת־שעמום, כמו לדבר בלתי־נעים שאין להימלט ממנו.

המבקר הקטן אומנם היה די צנוע ומתון בהתנהגותו: לא הטריד את דניאל ביותר בשאלותיו, ולא נגע בשום עניינים “כלליים” מסוכנים; הסתפק בראשונה בשאלות סתמיות ובהחלפת דברים על פרנסתו של דניאל, על בני־משפחתו, וכיוצא בזה. דניאל סיפר לו, עד כמה שיכול בפרוטרוט ובסבלנות, על הכל: כי אשתו עומדת כעת להיבחן ובוודאי תצליח בבחינותיה; כי אחיו עסוק גם הוא בלימודיו, וכמעט שאינו נראה בבית; וכי בעצמו יש לו תקווה לקבל בזמן הקרוב משרה במוסד הגון, דבר רצוי לו מאוד ובעדו הוא משתדל כבר כמה זמן: ולעת עתה הוא מתפרנס, יותר או פחות משיעורים פרטיים (לא הוסיף: בעברית, כדי לא להביא את בן־שיחתו לנושא יותר מדי מסוכן).

אך השאלה המסוכנת באה בכל־זאת.

  • ומה עם הספרות שלך?

פני דניאל קדרו וגבות עיניו התכווצו בעל־כורחו. ודאי לא יספר לו לקטן הפוחז הזה, המלא ביטחונו העצמי, על סיפורו המחוּלל ההולך ואינו נגמר, על גישושיו המגוחכים מסביב למיטרוֹפָנוֹב הבטלן, המבלבל את מוחו – על כל הדברים שבעצמו כבר חדל להתעניין בהם ולהרגיש את מרירות ההשפלה שבהם. ענה קצרות:

  • בספרות איני מתעסק עכשיו.

אך זה לא הועיל. תשובתו בכל־זאת נתנה לבן־שיחתו את החוט שאחריו חיפש, ותיכף אחז בו:

  • זהו דווקא הדבר המוזר והתמוה בעיני. בעקשנות כל־כך בלתי־מובנת ובלתי־מיוסדת הנך מתרחק מכל מרכז ספרותי, מכל שדה עבודה שהיית יכול למצוא שם מקומך. היית יכול למצוא לך עבודה לרוב. הן אני זוכר את מאמריך ומכיר את כישרונך. זה היה גם נותן לך פרנסה לאורך ימיך. אלא מה, איזה דבר מפריע לך. מעין אמונה טפלה, דבר שקשה להאמין במציאותו ובחשיבותו. רואה אתה: אני מדבר אתך כמו בן־אדם חופשי לגמרי, בלי שאלות של חילוקי דעות ואמונות, כאילו זה עכשיו ראיתיך בפעם הראשונה. ובכן? מכל נקודת־השקפה שהיא, האם אינך צריך להסכים כי טוב ליהודי לעבוד דווקא בקרב היהודים, ברחוב היהודים ולטובת הקהל היהודי הרחב? והנה שמעתי עליך שבזמן האחרון הנך נדחק דווקא בין הנוצרים, רוצה להיכנס לספרותם “הגדולה” כביכול… תגיד לי ישר: מה אתה חושב להרוויח בזה? איזה מקום יש בדעתך לתפוס שם?

דניאל חייך למרות התרגזותו.

  • איני “נדחק בין הנוצרים”, כפי שאתה אומר, לשם איזו מגמה ספרותית. כל הקשר שיש לי עם החוגים האלה הוא פרטי לגמרי.

הקטן עמד רגע בדיבורו, אך תיכף מצא את עצמו.

  • ואף־על־פי־כן… זאת היא שאלה עדיין, עד כמה יש לך רשות לַ“פרטיות” הזאת, אפילו אם נאמין שהדבר כך באמת – וזה עוד מוטל בספק. אילו היית, לכל הפחות, משתמש בקשריך כדי להוציא מהם תועלת, לפעול לטובת ההתקרבות בין חוגי הסופרים הנוצרים וסופרינו־אנו – כי צריך להודות שעד היום, למרות הכל, אין מצב הדברים כפי שהיה רצוי… תסלח לי, אני מדבר אתך בלב גלוי, כמו בן עמך וחברך לדעה.

דניאל נזכר שוב בניסיונות " ההתקרבות" המתגשמת על־ידי מיטרוֹפָנוֹב ואנשי־שלומו, וצחק בלבו; אך תיכף גברה התרגזותו על צחוקו.

  • תסלח גם אתה לי, אולם אני חושב בכל־זאת שיש לי הרשות הזאת לחפש לי חברים ומיודעים באותו מקום שנעים לי יותר. ועוד דבר אגיד לך – מיהר להוסיף, בהיותו בטוח שתשובת־פלפול חדשה כבר מוכנה אצל בן־שיחתו – אם רוצה אתה לדעת לשם מה אני דווקא מסתובב בין “הגויים”, אף־על־פי שאין זה מקומי, תשמע. “גוי” אחד ממַכִּירי שאל אותי פעם ישר בפני ובתמימות רבה, ככה: “מדוע אינך נוסע לפלשתינה שלך?” – אל תיבהל: אין בכוונתי לדבר על נושא “טרפה” זה, ולארץ־ישראל, כמובן, איני נוסע. רק דבר אחד חפצתי להגיד לך: אילו שמעת את השאלה הזאת, התמימה והפשוטה כל־כך, בפי בן־אדם שאינו מבין מה היא ה“טרפה” שבדבר, אולי היית מבין מפני מה אין לי כל־כך חפץ לשוב משם הנה, שוב פעם אל תוך המחנק.

הוא גמר את ארוחתו וקם כדי לגשת אל הקופה ולשלם, והשאיר את המבקר על מקומו, נרגז ונכלם מפני חוצפתו הרבה.

למרות ההכרה הברורה שלא את “גבורתו” הראה בשיחה זו, אלא שטות וחוסר־טעם מצדו, לא יכול דניאל להתאפק מתנועת שמחה פנימית על זה שהִכלים את “מוכיחו” וגזל מפיו את המלה האחרונה. כמעט שהיה לו חפץ לצחוק בקול. וכהד עונֶה לתנועת נפשו זו נשמע באוזניו הצחוק העליז שצילצל ברגע הזה בקרבתו, צחוק קצר, חי וצלול, שהיה ידוע לו היטב.

הפנה את ראשו וראה את נינה בֶּרג העומדת באמצע כנופיית צעירים. על־פי מראם היו כולם מחוג הצעירים הקרובים לאמנות היהודית – ציירים מתחילים, או חברי־סטודיות דרמתיות, או מעֵין דבר כזה. פני אחד מהם, גבוה ורחב־כתפיים, נראו לדניאל כידוּעים, אף־על־פי שלא יכול לזכור תיכף איפה ומתי ראהוּ; על־פי השׁערה הבין שזה צריך להיות נחום, חתנה של נינה, שפעם התוודע אליו בהיות שניהם אורחים אצל ליוּדמילה וִיבְיֶן. כולם דיברו בקול רם, יהודית ורוסית בסירוגין, והרוסית היתה מתובלת במנה הגונה של “ז’רגון” אודסאי טהור.

פגישתו עם נינה בֶּרג היתה תמיד נעימה לדניאל. היה בה דבר־מה מרשמֵי הימים של הכרתו הראשונה עם ליוּדמילה, כאילו מקצת מחֵן חבֶרתה חל גם עליה; היה גם זֵכר לינתה בביתו, שאז נסתלקה בבוקר והשאירה אחריה הרגשת דבר חשוב ונשכח, והדבר הנשכח היה, כפי שידע עכשיו, גם כן ליוּדמילה וִיבְיֶן.

“פגישה כנגד פגישה”, אמר בלבו; “לשם שמירת שוויון־המשקל כנראה!”

בקוצר־רוח חיכה עד שיגיע תורו לסלק את חשבונו, ותיכף מיהר אחריה והספיק עוד לתופסה על־יד הדלת. היא לא הרגישה בו, בהיותה נתונה בשיחה חיה עם חבריה, ורק כאשר נגע בכתפה, הביטה אליו.

  • שלום! באיזה אופן גם את נתגלגלת לכאן?

אחדים מן הצעירים הקיפו אותו במבט חושד ומתנכר. הכירו בו כנראה אחד מ“מחנה האויב” ועמדו על משמרם, שלא יתגנב הזר הזה אל תוך חברתם.

נינה הציצה אליו אגב רפרוף, וענתה גם כן אגב רפרוף, מבלי להתעכב על צדו.

  • לפעמים מזמינים אותי לאכול פה ארוחה… נו, מה נשמע אצלך? מזמן לא נפגשנו. את ליוּדמילה אתה רואה?

טרם שהספיק לענות לשאלותיה, הנאמרות לכאורה בהיסח־הדעת ובלי התעניינות יתרה, יצא כל המחנה אל הרחוב ועמד על־יד הדלת. נינה לא הביעה שום כוונה להציג אותו לפני חבריה, ואפילו נחום, אשר ודאי הכיר בו את בן־שיחתו ומתנגדו הקודם בביתה של ליוּדמילה, לא נתן שום סימן לזה ולא בירך אותו בשלום. כולם עמדו בכנופיה אחת ולא פנו ללכת, כנראה המתינו שייפרד מהם ויפנה לדרכו לבדו.

הדבר הרגיז את דניאל.

  • לאן את הולכת עכשיו? שאל את נינה, ועשה את עצמו כאינו רואה את המבטים הזועמים־ממתינים המכוּונים אליו.

  • כולנו הולכים כעת לתערוכה אחת, השיבה נינה, תערוכת אמנות תיאטרלית, מָקֶטים של תפאורת וכדומה. מעניין מאוד.

דניאל חייך קמעה. “היא מתעניינת בתערוכת המָקֶטים כמו בשלג של אשתקד”, חשב, “ואולם נגררת אחרי החבורה, באין לה אחיזה אחרת”. מתוך עקשנות־הַתראה לא רצה עוד להרפות ממנה.

  • מתי תבואי לביתנו? הוסיף לשאול. אשתי נזכרת בך פעמים תכופות.

היום צהל מסביב; פלגי מים קטנים רצו לאורך המדרכות, מזרקות קטנטנות של מים ניתזו מתחת לאופני המרכבות העוברות והבריקו לאור השמש בשבעת צבעי הקשת; טיפות הדלף המטפטף מעל לגגות השמיעו את זמרתן העליזה, האביבית. בסתר לבו של דניאל היה חפץ גדול לגזול את הצעירה המחייכת־מלבבת, העומדת לצדו, ולהפרידה ממחנה חבריה, לקחתה לטיול אתו ולפטפט איתה בלי מעצור על ימי ילדותה, על האביב, על ליוּדמילה וִיבְיֶן – על הרבה דברים חביבים ובטלים…

הצעירים התרחקו משהו ועמדו צפופים, כאורבים לכל פרט ופרט של שיחתם ותנועתם, ואחדים מהם רמזו מרחוק לנינה מתוך קוצר־רוח ורוגז ניכר, שתמהר ללכת איתם.

ברגע הזה יצאו שני אנשים מדלת המסעדה ועברו בין דניאל לבין כנופיית הצעירים. אחד מהם נגע בשולי כובעו אגב הליכתו, לאות שלום, וחייך אליו חיוך נעים ומלגלג גם יחד. בראותו את החיוך נעכרה פתאום רוחו של דניאל, ועמידתו כאן על־יד הצעירה השאננה, שאיננה דואגת לו כל עיקר, לעיני בני־לווייתה הנזעמים־מהתלים, נעשתה מגוחכה ואווילית בעיניו. מיהר להושיט את ידו לנינה.

  • נו, שלום לך… את ממהרת ללכת, אני רואה. להתראות, תסורי לביתנו בבקשה…

  • להתראות, השיבה נינה, ובהבעת הקלה ברורה ניגשה כמעט בריצה לחבריה ונבלעה בתוך החבורה, שנעשתה בן־רגע רועשת ועליזה, כמו בתחילה.

דניאל צעד לאורך המדרכה על־גבי שלוליות מים קטנות, קרץ בעיניו מחמת ברק השמש בטיפות הניתזות, וטען עם עצמו:

“כן, דניאל רויטר, הנך ‘נדחק בין הגויים’, והשד יודע אותך מה אתה מחפש שם! והגויים דווקא אינם להוטים כל־כך אחריך, ממש כמו היהודים האלה… אלא מאי? בעוד שבועיים הבטיחו לך להכניסך למשרה, וזהו כנראה העיקר… תהיה ‘אזרח’ כהלכה, והכל יבוא על מקומו בשלום…”

 

27. מעשה בסָבָה אחת

היחסים בין ליוּדמילה למשוררת וָסיליֶבה היו מוזרים במקצת. לא היתה ביניהן ידידות אינטימית של חבֵרוֹת המגלות אשה לרעותה את מצפוני לִבן; לא היתה קרבה מיוחדת גם על יסוד נטייתן הספרותית; שיריה המפוארים של וָסיליֶבה, המלאים מיסטיות ערפילית וכוונות־נצרות לרוב, היו תמיד זרים בעיני ליוּדמילה ולא נגעו עד לבה; גם הלֵזוּ, מצידה, חשבה בסתר לבה את חרוזיה הקלילים, השקופים, של ליוּדמילה ליצירה ממדרגה שנייה, חסרת דם והתלהבות. ואולם אפשר שדווקא הודות לזה היו יחסיהן בכל־זאת לבביים ולא נתעכרו על־ידי מחשבות קנאה או התחרות. היו תקופות שלא נתראו במשך שבועות וחודשים שלמים, וכאשר התראו, שוחחו על־פי־רוב על דברים של מה־בכך, או על דברים מופשטים שבענייני ספרות ואמנות; ובכל־זאת הורגשה בשיחתן המשיכה הלבבית האמיתית, שהיתה בלב כל אחת כלפי חבֶרתה, וישיבתן ביחד גרמה תמיד לשתיהן הנאה רבה.

באותו יום שדניאל רויטר קיבל את הידיעה האחרונה והמוחלטה, כי דבר־משׂרתו, שעליו דאג וחיכה לו כל־כך הרבה זמן, סוף־סוף מסודר – והבשורה הטובה בילבלה קצת את רגשותיו והביאה אותו לידי קלות מיוחדת במעשיו – היו לפנות־ערב שתי אורחות בחדרה של ליוּדמילה. וסיליֶבה, אשר באה לבקרה אחרי הפסקה ארוכה, הביאה איתה ספרים חדשים שקיבלה מחוץ־לארץ, שק קטן עם בוטנים מלוחים, ואוצר שלם של חדשות וידיעות ופטפוטי לשון־הרע על עולם “הספרות הגדולה”. מכל שלושת הדברים התענגו די־שובען בשבתן על הספה הקטנה; הספרים היו מפוזרים על השולחן שלפניה, וקערת הבוטנים תפסה מקום של כבוד עליה־עצמה, בין שתיהן. כעבור שעה נוספה אליהן האורחת השנייה, נינה בֱּרג, אשר השתתפה בחפץ לב גם בפטפוטים הספרותיים, גם באכילת הבוטנים. אולם רוחה לא היה כנראה כל־כך שלֵו כמו רוח חברותיה; גם פניה כחשו ונפלו באופן ניכר מאז שליוּדמילה ראתה אותה בפעם האחרונה. השתעלה תכופות, ובהכנעה בלתי־רגילה קיבלה מאת ליוּדמילה את הסודר החם שבו עטפה זו את שכמה מעל לשמלתה הבלויה. ליוּדמילה הציצה מזמן לזמן אל פני הצעירה ורגש חמלה נתעורר בה, והיה את לבה לשאול את הלֵזוּ מתוך השתתפות על מצבה ועל תעלולי חייה האחרונים; אולם חיכתה עד שתצא מאיתן אורחתה הראשונה ותשאיר את שתיהן לבדן.

בשעה די מאחרת, כאשר כבר אָפַס מעיין הסיפורים אצל וָסיליֶבה, ומן הבוטנים נשארו רק הקליפות המפוזרות על פני השולחן, בא האורח האחרון.

דניאל נכנס במתינות ובבת־צחוק קצת נכלמה על שפתיו; נכנס, כבשעת ביקורו הראשון, מבלי להסיר את מעילו, וכובעו בידו. מאז שנפסקו שיעוריהם ואחר־כך נתחדשו, ופרק “שתיקה חדשה” בא ביחסיהם, ביקר כעת את ליוּדמילה בפעם הראשונה לא בשעת השיעור ובלי הזמנה. רק קלות־הדעת שהשרתה עליו בשׂורת הצלחתו בעניין המשרה השפיעה עליו וכיוונה את צעדיו אל ביתה כמעט מבלי שירגיש בזה.

הראשונה קידמה את פניו וָסיליֶבה בקריאת תמיהה שאננה ומתבדחת.

  • מר רויטר! באיזה מקרה מוצלח סרת הנה הערב? כעת תשמח: מצאת בבת־אחת שלוש גבירות המתגעגעות אחרי הגבר שיבוא לחזר אחריהן!

על־פי קבלת־הפנים ראה דניאל כי ביקורו מתקבל ברצון, וענה בהבעת התנצלות מתלוצצת:

  • ביקורי הוא מעין ביקור של פרידה. היום נודע לי בהחלט: נתקבלתי בתור פקיד, והחל ממחר יש לי רשות לגשת לעבודה. מהיום ואילך הנני “פקיד סובייטי” סוף־סוף.

– האוּמנם? קראה ליוּדמילה. אני שמחה מאוד שהצלחת בזה. צריך לברך אותך במזלך… ומה עם שיעוריך? הוסיפה אחרי שהות קלה. בוודאי תעזוב אותם?

היא דיברה על השיעורים כמו על עניין שאינו נוגע כל־עיקר בה באופן פרטי. דניאל הרגיש בזה ופניו קדרו קצת.

  • כן, את רוב השיעורים אהיה מוכרח לעזוב. יהיו לי רק שעה או שתיים אחרי־הצהריים, אחרי גמר עבודתי במשרד.

לזה לא ענתה ליוּדמילה כלום. עד מהרה יצאה אל המטבח והגישה תה, והשיחה נמשכה על כוסות התה, קלה וקופצת מעניין לעניין כקודם.

  • מי ראה בעת האחרונה את המיטרוֹפָנוֹבים? שאלה וָסיליֶבה. כלתה נפשי לדעת מה נעשה שם בהרמון הנפלא שלו.

נינה צחקה וענתה באופן דיבורה הגלוי־ילדותי, שרֶמז ביזיון היה מורגש מתחתיו.

  • אין כלום. הדברים הולכים ומתפתחים לאט־לאט. זוֹֹיה מתעצלת ומתפנקת. טַסקָה רוקדת ומטפלת בתינוק, מיטרוֹפָנוֹב אוהב את שתיהן אהבת בעל נאמנה, הכל כהוגן.

שלושתן התחילו להתלוצץ ולהחליף דיבורים היתוליים על “אושרו המשפחתי” של מיטרוֹפָנוֹב. באמצע השיחה עמדה פתאום וָסיליֶבה ושתקה רגע כמהרהרת, ואחר־כך אמרה בהבעת רצינוּת בלתי־הולמת את נושא השיחה:

  • סוף־סוף חבֵרות, מה אנחנו צוחקות ועושות חומר להלצה מכל דבר שבעולם? תחשובנה רגע: כאשר תבוא אותה “הדרמה המשפחתית”, שלה אנחנו מייחלות בציפייה כל־כך אכזרייה, והסֶטִיר הזקן יגרש את אשתו, או היא תברח ממנו, והרקדנית תשתלט בביתו על־מנת להיגרש משם בבוא עיתה – מי, חי נפשי, ירוויח בזה או יהנה מזה אפילו רגע?

ליוּדמילה צחקה ושמה את ידה על יד חבֶרתה בתנועת חיבה מוותרת.

  • רויטר, אינך יודע, היא נמצאת כעת במצב־רוח מיוחד במינו ובתוך תקופת חיים מיוחדת וחשובה מאוד: היא חוזרת בתשובה. רק בימים האלה הציעו לפניה הוריה שידוך טוב יוצא־מהכלל: בן־סוחרים, העובד כעת באיזה מוסד כלכלי, שיפרנס אותה ויספק לה חיי עושר והַרְווחה עד יום מותה. הם מפצירים בה מאוד שתסכים לשידוך הזה. גם סבָתָהּ הזקנה מצדדת בעדו ונותנת את הסכמתה – הלא כן, קטיה?

וָסיליֶבה שמעה את דבריה בבת־צחוק זכה ושלֵווה, כרוצה לומר: “אני יודעת את שלי, ואיני מפחדת כל־עיקר מפני דברי־ליצנותכן…”

  • תצחקנה, בבקשה, העירה במנוחה ומבלי להתרגז, ודאי נפלא בעיניכן איך אפשר להציע שידוכים כאלה, ובייחוד איך אפשר להתחשב עם זה אף לרגע. ואולי איני יודעת בעצמי מפני מה אני מתייחסת ככה לדבר.

ליוּדמילה הביטה בפני המשוררת וצחוקה נעלם פתאום משפתיה. אמרה לאט:

  • ואני, אולי אני יודעת. יש רגעים שאולי הייתי רוצה שתהיה גם לי מעין סָבָה זקנה שאהיה מוכרחה להתחשב בה.

דניאל הציץ אליה בסקרנות. איזה דבר חדש נשמע לו בהבעת דבריה, דבר שכדאי לעמוד ולהתבונן בו. אך לא היה לו פנאי לזה, כי כעת הִשמיעה נינה את קולה, בלַווֹתה את דבריה בצחוק קצת יותר מדי חצוף כדי שיהיה אמיתי:

  • ולא שיהיה לך “סב” זקן, כמו לי, לכל הפחות? אני הייתי אומרת שזה הרבה יותר מעניין.

  • כן… אמרה ליוּדמילה בקול חרישי וממושך, מבלי להרים עיניה מן השולחן. ישבה וסידרה עליו את קליפות הבוטנים שורות־שורות, בתשומת לב רבה; וניכר בה שאפילו לא שמעה את דברי חברתה האחרונים. כן… חזרה ואמרה באותו קול חרישי. בין כך ובין כך הסבות הזקנות מתות בעיתן.

וָסיליֶבה העמידה עליה את מבטה, כאילו דבריה הזכירו לה דבר־מה.

  • צדקת מאוד, אמרה גם כן בקול חרישי ואטי, הסבות הזקנות מתות, ולפעמים… רבותי, הפסיקה פתאום את דבריה ופנתה לכולם, רצונכם שאספר לכם מעשה בסבה אחת, שזה עכשיו נזכרתי בו?

  • אתה צריך לדעת, העירה ליוּדמילה לצד דניאל, שהיא מיטיבה לספר; בזה איננה נופלת בעצמה מכל סבה זקנה. ובכן, נשמע, פנתה לוָסיליֶבה.

הלֵזוּ קיפלה את ידיה על הברכיים, היטתה את ראשה קצת הצידה, והתחילה בקולה המתון, אשר היתה בו מעין נגינה:

  • בביתנו היה שוער. היתה לו משפחה: אשה ושלוש בנות, וגם אמו הזקנה גרה יחד אתו. השוער נהרג בזמן המלחמה האזרחית, ואשתו מתה משחפת זמן־מה אחר־כך. נשארו רק הילדות עם הזקנה – סבתא שלהן. הן גרו בבניין שלנו, באותו חדר שהיה קודם מיועד לשוער, בקומה התחתונה. בַּזמן שאני מספרת עליו היו שתי הבחורות כמעט בוגרות – בנות חמש־עשרה או שש־עשרה, האחות השלישית היתה קטנה מהן. שתי הבחורות עבדו בבית־חרושת, הרוויחו כסף, והיו זריזות מאוד, מלאות תאוות־חיים ואוהבות מאוד להתעלז. בערב יצאו לטייל עם בחורים, גם הזמינו אותם לביתן וערכו ריקודים עד חצות בלילה – היה להן פטפון. בעצמי שמעתי כמה פעמים מתחת לחדרי את שריקת הפטפון ואת נקישות הרגליים שלא נתנו לי לישון בלילה. ובכן, הסבה הזקנה, בהיותה בת הדור הישן ובעלת “דעות נושנות”, לא מצאה סיפוק בחופש שכזה, ולא חדלה מלדבר מוסר באוזני הבחורות ולמרר את חייהן. ביום אחד בהיר נעלמה הזקנה. עברו יום וימים, שאלו את הצעירות איפה היא – והן ענו שהיא נסעה לזמן־מה לכפר. בכל זאת, כעבור ימים אחדים נעשה הדבר חשוד, מפני שאיש לא ראה אותה בשעת צאתה לדרך, וגם לא שמעו קודם שיש לה קרובים בכפר. התחילו דיבורים, חששות, השערות. סוף־סוף עשו חיפוש בדירתן ומצאו… בתנור הגדול מצאו קדרה ובה עצמות אדם וגם חתיכות בשר נסרח. הדבר התברר, ונמצא שלבחורות נמאס לשמוע את דברי תוכחתהּ והחליטו להיפטר ממנה. הבכורה המיתה את הזקנה בגרזן – זה שכרתו בו עצים להסקה; אחר־כך כולן חתכו את הגווייה חתיכות־חתיכות ובישלוּה בקדרה, ויום־יום השליכו את השיירים לפח האשפות – מנות קטנות, ככה שלא ירגישו בדבר. וכמעט שהגיעו עד סוף עבודתן כאשר תפסו אותן… אבי הלך אחר־כך לשמוע את בירור המשפט. הוא סיפר שהבחורות התנהגו בשעת המשפט בעזות־פנים יוצאת־מן־הכלל, ובייחוד האחות הקטנה, אשר סיפרה על כל פרטי הרצח בקרירות־רוח מפליאה ומעוררת בחילה. נדמָה שאינן מבינות כלל במה אשמתן, וכמעט בטוחות כי צדקו במעשָׂן: הן הזקנה לא נתנה להן לסדר את חייהן לפי טעמן…

ככלות סיפורה ישבו כולם רגע והחרישו, והיה דומה כי צל הסיפור המחריד מרפרף עליהם ואינו נותן להפריע את השתיקה.

  • למה סיפרת את זה? שאלה לבסוף ליוּדמילה מתוך רעדה קלה של בחילה.

וסיליֶבה צחקה צחוק חסר־עליזות.

  • בוודאי לא על־מנת להפחיד אתכם בתיאור הפרטים המגועלים, כי בכל גיליון של עיתון אפשר למצוא מעשי־עווֹנות כאלה ועוד נוראים מזה. לא, רק כדי להראות שהסבות אינן כל־כך טיפשות והן יודעות את מועדן, מתי עליהן למות…

סיפורה השפיע באופן מוזר על נינה, גם אחרי שהתפזרה קצת המרה־השחורה שהטיל על רוחם. וכשלאט־לאט פתחו באיזה עניין שיחה אחר, נשארה היא לשבת בפינתה מחרישה, כולה מתכווצת ומתעטפת בסודר הגדול, כמתוך צמרמורת. פניה חוורו עוד יותר מאשר בהתחלת הערב, ועיניה נתלו במעֵין כיליון נלאה בפני כל המסובים, כאילו ביקשה מהם דבר־מה וחיפשה לה מפלט מפני עצמה ומפני הכאב הלוחץ, הבלתי־הגיוני, שבלבה.

  • רויטר, אמרה פתאום וקולה היה יותר מדי צלול לפי הטון החרישי שבו התנהלה שיחתם, האם אחיך הצעיר בבית עכשיו?

  • איני יודע, ענה דניאל והתפלא על השאלה הפתאומית. למה שאלת?

  • ככה… השיבה בבת־צחוק נכלמת, חשבתי: לולא היה בבית, הייתי רוצה ללכת אליך ללון, כמו בפעם ההיא…

דניאל תיאר לו שיש לה בוודאי גם היום איזה “מקרה מעניין” שלרגליו נשארה בלי דירה, ואמר במהירות:

  • אין בכך כלום… אפילו אם הוא בבית, אפשר לסדר את הדבר. באותו בניין יש לו חבר, ובחפץ לב ילך ללון אצלו.

  • נינה, קראה ליוּדמילה מתוך תימהון והשתתפות, למה איפוא לא הגדת לי קודם שהינך זקוקה היום למקום־לינה? הלוא תוכלי להישאר אצלי…

נינה ניענעה בראשה בתוקף מוזר.

  • לא, אני רוצה אליו, דווקא אליו. אצלו כל־כך חם, וטוב, ו“ביתי” כל־כך…

  • מה שאין ככה אצלי. זאת היא אמת, העירה ליוּדמילה וצל מרירות הורגש בקולה.

המבוכה הקלה שהכניסה נינה אל תוך המסיבה בבקשתה הפתאומית הפסיקה את חוט השיחה, ודניאל, מבלי לדעת כיצד לקשור שוב את החוט שניתק, עמד להיפרד. ליוּדמילה הושיטה לו את ידה ואמרה במנוחה:

  • ובכן רויטר, אני מקווה שעבודתך החדשה לא תפריע לך לבקר אותי מעת לעת, אם תחפוץ.

ורק כאשר יצא אל הרחוב בלוויית נינה המחרישה והממהרת לבוא למקום מפלטה, הבין כי בדברים האלה קיבל את פיטורו המוחלט מתפקיד המורה, וכעת כבר לא יוכל לבוא ולראותה כל שניים־שלושה ימים. ולא ידע אל־נכון אם גרם לו הדבר הזה מפח־נפש או הקלה.

אחרי צאת האורחים ישבו שתי הצעירות זמן־מה בשתיקה. אחר־כך קמה גם וסיליֶבה והתחילה להתלבש, ורק כאשר עמדה להיפרד פנתה לליוּדמילה:

  • את יודעת במה אני עסוקה עכשיו? אני משתדלת מאוד לסדר דבר אחד: לקבל אפשרות לנסוע לחוץ־לארץ לחצי שנה או בקירוב. איני יודעת אם יעלה הדבר, אבל תקוות יש לי. אפשר שייתנו לי להיכנס לגרמניה, ושם יש לי קשרים.

  • והחתן? שאלה ליוּדמילה בבת־צחוק של לגלוג מתבדח.

  • מה היית עושה במקומי? ענתה הלֵזוּ גם־כן בשאלה, וחייכה, כאילו תשובת חבֶרתה ידועה לה למפרע.

ליוּדמילה שתקה רגע כמתבוננת בדבר.

  • אני… הייתי משתדלת להשיג לי רישיון לנסיעה, אבל לא לגרמניה, כי אני שונאת את הגרמנים. דווקא לפאריס, פאריס מושכת את לבי הרבה יותר!

שתיהן צחקו והחליפו לחיצת־יד חזקה מתוך הבנה.

 

28. גורלות

הנִשְׁפִיוֹת אשר ערך לפעמים מיטרוֹפָנוֹב בביתו היו מפורסמות בעיקר בגלל מספר בקבוקי היי"ש והבירה שנשתו בהן, וגם מפני שסופן היה תמיד איזו שערורייה יותר או פחות רעשנית, הנגמרת לפעמים מחוץ לכותלי הבית. אך לדאבונו הגדול, לא תמיד היתה לו אפשרות להתמכר לתענוגים התמימים האלה, שכן בעת האחרונה לא היתה לו על־פי־רוב גם פרוטה לצורכי היום־יום; וחגיגה שאין בה שתייה הגונה, מה פירושה ומה טעמה?

אך הנה סוף־סוף שיחק לו הגורל: קיבל הזמנה לתרגום ספר מאת הוצאת־ספרים חשובה, וגם סכום כסף ידוע בתור דמי־קדימה. תיכף החליט לחגוג את המאורע החשוב כהלכה, ואסף לביתו את כל מַכִּיריו וידידיו. רק שניים היו חסרים: דניאל רויטר, אשר הבטיח לבוא ולא קיים משום־מה את הבטחתו, והמשוררת וָסיליֶבה, שמיטרוֹפָנוֹב אפילו לא העז להזמין אותה, כי עוד לפני שנים נזדמנו יחד בעבודה במערכת אחת, וגם אז היה ביניהם יחס בלתי־נעים עד מאוד. אך החיסרון לא היה מורגש: בכל־זאת התאספו לביתו כעשרה אורחים, יין ובירה היו בכמות מספיקה, והכל היה מוכן כדי לבלות את הערב, ואם יחפצו גם את הלילה, בקוֹרת־רוח ובסביבה נעימה.

ככה היתה תקוות של מיטרוֹפָנוֹב; ואולם משום־מה לא עלתה הנִשפייה יפה כמו שפילל. כל אותם אנשים שסמך עליהם ביותר וחשב שהם “ירימו” את מצב־הרוחות ויכניסו התעוררות ועליזות בחברה, גרמו לו אך אכזבה. הערב הזמין בפעם הראשונה את ידידו קוֹשַׁנְסְקי, אשר זה עכשיו בא מחוץ־לארץ, אחרי שבילה שם שנים אחדות בהשתלמו באמנות הפיסול. חשב שהאורח הזה ימשוך אליו בוודאי את לבות המסובים בשיחה חיה ובסיפורים מעניינים על מה שראה ושמע בזמן שהייתו ב“עולם הגדול”. אך קוֹשַנסקי, בחור כבד־גוף ויפה־תואר ממש כ“אפוֹלוֹ בֶּלְוֶדֶרֶה” – אלא ששרטוטי פניו גסים יותר וזקנו מגודל – כמעט שלא פצה את פיו במשך כל הערב, ורק נהנה בשתיקה ממעמד “האורח הנכבד”, ודוּמם העביר את מבטו הכבד והמעורפל על פני כל הנשים שהיו במסיבה, כאילו בחר ושקל בדעתו מי מהן תישר יותר בעיניו. וגלקין העיתונאי, ידידו הנאמן של מיטרוֹפָנוֹב, אשר גם הוא היה ידוע כבדחן ממדרגה ראשונה, כנראה לא היה הפעם במיטב רוחו: אפשר שעוד לא עברו עליו הבלי שתייה כל־שהיא שהיתה לו אמש. או דבר אחר גרם לזה, אבל גם הוא לא רצה לקום מן המקום הנוח שבחר לו בהשתטחו במלוא קומתו על־גבי הספה הגדולה, ובמקום שיחה הוציא מפיו רק נהימות אי־מובנות. ואשר לנחום, הבחור היהודי שמיטרוֹפָנוֹב הזמין אותו רק בגלל יחסו לנינה בֶּרג – הלז התנהג באופן בלתי־נעים לגמרי. עוד לא הספיקו לגמור את תריסר הבירות הראשון, והוא כבר התחיל לקנטר כל אחד בדבריו, ולהכניס ענייני שיחה לא־נעימים, ולחפש אמתלה לעשות ריב עם מישהו. הרביעי מן הגברים היה ויטינסקי, ועליו לא היו למיטרוֹפָנוֹב תקוות מיוחדות גם קודם, כי חשב אותו למסוגל יותר להתייחד בלחשי עגבים עם נערות מאשר להשתתף בחברה עליזה ורועשת. כל הארבעה לא עשו איפוא כלום לטובת “התרוממות הרוחות”…

והנשים… הנשים, לפי דעתו של מיטרוֹפָנוֹב, השתגעו לגמרי, כאילו תקפן איזה רוח בערב הזה. קרוב לשעה אחת־עשרה ראה מיטרוֹפָנוֹב ב“טרקלין” של זוֹיה, ששם ישבו המסובים, חיזיון בלתי־רגיל ומוזר בעיניו למדי. כל הנשים חוץ מאחת – ליוּדמילה וִיבְיֶן – ישבו במעגל על־גבי השטיח הבלה שבאמצע החדר, ובתוך המעגל עמדה קערה גדולה מלאת מים, ושטה בה קליפת אגוז אשר חתיכת נר שעווה קטנטנה היתה נדבקת בה. מסביב, על פאת הקערה, היו מונחות כמה פיסות נייר קטנות מקופלות וכל אחת מן הנשים השגיחה בסקרנות רבה על תנועת “הסירה” הקטנה וחיכתה בקוצר־רוח; איפה תעמוד סוף־סוף בתנועתה המעוגלת. זו שהסירה עמדה על־יד פתקתה חטפה אותה בחיפזון, ומתוך שמחה העיפה עין על המלים האחדות הכתובות עליה והִשתיקה בקרבה את אנחת האכזבה או את התפרצות צחוק החדווה, עת שחברותיה ליוו את תנועותיה במבטי קנאה או השתתפות, וקולות לחש כבושים ועצבניים עברו ביניהן.

שתי המנורות המכוסות מטפחות משי מגוּונות לא הספיקו בכל־זאת להאיר את החדר, והיתה בו חצי־אפלה. גם מזג־האוויר שהיה בחוץ הוסיף כביכול למצב־הרוח המוזר השורר במסיבה. שם, בחוץ הסתערה סופת שלג, אחת האחרונות של החורף המאחר לפַנות את המקום למנצחוֹ האביב, ונדמָה שאפילו כותלי הבית הרעוע מזדעזעים ממנה. קולות שריקה ויללה משונים נשמעו לפרקים אֵי־בזה בחלל העלייה שמתחת לגג, ונשיבות צינה חדרו גם אל תוך החדר בעד החלונות הישנים, ולפעמים היה רושם שנשיבת הרוח מגיעה גם עד ללהבת הנר הקטן שב“סירה” ומנענעת אותה. על־כורחם התקבצו כולם יותר בסביבת מעגל האור והשפילו את קולם, כאילו נכנעו לקסם הבלתי־נראה השורר והמסתער בלילה הזה.

גם מיטרוֹפָנוֹב עצמו, למרות הצחוק המבטל על “שטויות הנשים” שהיה בלבו בתחילה, נספח סוף־סוף למשחק, ובשבתו מאחורי שורת הנשים, נטה את צווארו הארוך כדי לראות מה תהיה תוצאת הנסיעה של “סירת־הקסמים”.

הקליפה התנועעה לאט־לאט, הסתובבה רגע על מקומה, כאילו מפקפקת בדעתה, ועמדה.

  • שלי, הכריז מיטרוֹפָנוֹב בקול תרועת ניצחון, וידו השעירה חטפה את פיסת הנייר הקטנה ונעלמה מאחורי גבי הנשים.

  • אָה, זה לא ביושר! משכה טַסקָה בקול של ילדה קפריזאית. הנה הוא זוכה בגורל בפעם השנייה, ואני…

  • לעזאזל! נשמע קולו המנמנם של גלקין מן הספה, תמהני לדעת איזה איחול היה לו, לבטלן הזקן הזה. הן עבודה כבר יש לו, וחצי תריסר בירות וגם יותר יש לו, ואשה אחת נאה וגם יותר יש לו…

הלצתו החצופה נתקבלה בקרב הצעירות בצחוק של שביעות־רצון והבנה. גם קוֹשַׁנסקי, אשר לא השתתף במשחק, אבל שכב במלוא קומתו על השטיח וראשו תמוך בשתי ידיו ומבטו מטייל בעצלתיים על פני הנשים – צחק בקול רם ואטי, כמי שמרגיש את עצמו בטוֹב ומתבדח כאוות־נפשו.

זוֹיה מיטרוֹפָנוֹבָה ישבה באמצע המעגל, קרוב מאוד לקערה, שתי צמותיה השחורות ירדו על ברכיה, פניה היפים־נלאים היו שׁוֹחים למים, בבואות אור הנר החלש היבהבו עליהם, ונדמָה כי הינָה מנחשת ולוחשת דבר־מה בשפתיה. בשומעה את דברי גלקין האחרונים, כיסה אודם קל את לחייה, וכדי להסתיר את מבוכתה מיהרה לפנות לצעירות היושבות על צידה.

דיברה בחצי־קול, אך ככה שדבריה יישמעו גם לקוֹשַנסקי:

  • גבירותי, נדמה לי שבחלומה של טַטיָנָה, אתן זוכרות, ב“יֶבגֶני אוֹנֶגין”, שיש שם עניין בניחושים, היה גם דוב אחד גדול ונורא. אומנם גם לנו יש ליל ניחושים הלילה, ומה אתן חושבות – גם הדוב אינו חסר, חה־חה!

הצעירות צחקו שוב. קוֹשַנסקי לא זז, כאילו הדברים כלל לא נתכוונו אליו. רק תמך מחדש את סנטרו בשתי ידיו, כמו לשם שכיבה יותר נוחה, ונעץ את מבטו בפני הצעירה גבוהת־הקומה והחיוורת היושבת על־יד נינה בֶּרג.

  • לִידָה, לחשה הלֵזוּ ודחפה את חברתה במרפק, את רואה איך ה“דוב” מביט אלייך?

אך לִידָה, מבלי לשים לב לדבריה, רק עשתה תנועה בראשה, כמגרשת איזה זבוב מטריד, ולא גרעה את עיניה מסירת הקליפה המתנועעת ברגע הזה בתנועתה האחרונה, החלשה.

  • נינה, לחשה בקול רועד, בפעם האחרונה, הביטי… אם לא תעמוד הסירה על־יד פתקתי…

  • מה כתבת? שאלה גם־כן בלחש צעירה שנייה אשר ישבה על־ידה, גם היא מבנות “המעון” ומחברותיה של זוֹיה מיטרוֹפָנוֹבָה. הגידי, לִידָה, על מי?

נינה בֶּרג צחקה והתרפקה על שִכמה של לִידָה, ובצחוק תשובתה התערבבה חמלת־ידידות עם לעג קל על חולשת חברתה.

  • עליו, עליו, הכל עליו, האם אינך יודעת? והוא אינו רוצה אפילו להביט אלינו…

ברגע הזה כבר חדלה הקליפה להתנועע ועמדה על־יד פתקה אחרת. ולִידָה לחצה את שתי ידיה, כמתוך כאב עצור, פניה הסמיקו וחָוורוּ שוב, ומבטה לא נגרע מן הפינה המרוחקה, ששם ישבו שניים – היחידים שלא השתתפו בהחלט ב“משחק האיחולים” במשך כל הערב.

על הכיסא המרופד הנמוך, שעמד בין שני החלונות והצינה נשבה אליו משני הצדדים, ישבה ליוּדמילה. ויטינסקי, אשר ישב על הרצפה על־גבי איזה כר שגנב לו מן הספה, נשען אל ברכיה. פניה הנוטים אליו היו שקטים־נוגים, ופניו הוא, החיוורים ורזים אחרי מחלתו שלא עברה עדיין לגמרי, הופנו למעלה וניאורו באיזה אור פנימי שלֵו ומרוכז. מי שהיה מביט אליהם מן הצד היה יכול לחשוב אותם לזוג מאושרים שזה עכשיו התגלו איש לרעהו ברגשות־לבותיהם. דיברו ביניהם בדברי־לחש קצרים ונפסקים, ונשתכחו בשתיקות ארוכות בין לחש ללחש.

  • וכי מה, ליוּדה, את אינך מנחשת היום?

  • מה יש לי לנחש? ניחשתי בלבי, הרבה זמן ניחשתי…

  • ומצאת?

  • עוד לא… עוד קשה לי למצוא את הפתרון…

שמשות החלון הסמוך הזדעזעו תחת דחיפת הרוח המתפרצת. ליוּדמילה גחנה אליו יותר ולחשה:

  • אדי, אתה שומע את קולות הסער?

  • כן, אני שומע…

  • מה מוזר, אדי… כאילו אותם ימים שהיינו ילדים, על הספה בחדר־אבי, אתה זוכר?… וחלמנו על אהבת פְּיֶרוֹ וקוֹלוֹמבּינה – ואת קולומבינה סופת שלג נשאה.

אחרי שתיקה ממושכה לחש הוא:

  • הנלך מפה, ליוּדה? נלך אלייך…

  • עוד מעט, אדי… תן לי לשמוע עוד מעט את קולות הסער.

ובמעגל הנשים, למרות כל ההתעוררות העצבנית ששלטה שם, וכל הציפייה והלחשים והרעדים – מדומים או אמיתיים – שעורר בהן משחק “הגורלות” האילם, התגנב לאט־לאט וכאילו נתלה איזה דבר דומם ומעיק, מעֵין נשיבת שעמום כבדה, שהִשתיקה את הקולות ונסכה עצלות אל תוך התנועות.

הגברים הרגישו בזה ראשונים.

  • השד יודע, גימגם מיטרוֹפָנוֹב והתרומם ממקומו בכבדות, ככה אפשר בכל־זאת להשתגע… גלקין, אתה ישן? נשלח־נא לעזאזל את כל מעשי־הלהטים האלה ונלך למטבח לשתות!

  • הְמְמְ! ענה גלקין בקול נהימה צרודה, אך תיכף ירד מן הספה ועמד וקרץ בעיניים כמקיץ מתרדמה, וצלו הארוך־מוגזם קפץ בהעוויות משונות על הקיר ועל התקרה לאור הנר הקטנטן.

שניהם כיוונו את צעדיהם למטבח, ששם היה ערוך “המזנון”. נחום, אשר כל הזמן פיהק בחשאי בפינה האפלה שישב שם, קם ונגרר אחריהם. רק קוֹשַנסקי נשאר כקודם שוכב על הרצפה, גדול ועצל ואילם כפסל־אבן ממש.

  • נו, ואתה מה? קראה אליו נינה במעֵין התרסה, כי יופיו הגס של הפַּסָל, התנהגותו העצלנית אשר התפנקות של גבר מוצלח הורגשה בה, הרגיזו אותה מזמן. מה אתה שוכב? אפילו ללכת לשתות יותר מדי קשה?

  • למה ללכת? לי יביאו הנה, ענה קוֹשַנסקי במנוחה גמורה, ורק בת־צחוק חצופה, אך לא־רעה למדי, הופיעה ונחבאה מתחת לשפמו העבה. אחת מן הגבירות היפות בוודאי תואיל להגיש לי כוס משקה כל־שהיא, שאוכל לשתות לחייה, הוסיף בתור הוספת נימוס הכרחית ולא מוצלחה ביותר.

חיש קפצה טַסקָה ממקומה. כבר מזמן השתעממה בהרגישה את עצמה בערב הזה המוזר מחוץ לסביבתה הרגילה, ודברי קוֹשַנסקי כאילו השיבו לה חיים.

תנועתה נתקבלה בקרב הצעירות בצחוק של לעג, של כמעט בוז, אך היא לא נכלמה. רצה מהר אל המטבח ושבה משם עם טס שעמדו עליו בקבוקים וכוסות.

  • אתם רואים, אמר קוֹשַׂנסקי לאט ובאותה מנוחה, אחת תימָצא תמיד…

זוֹיה משכה קצת בכתפיה מתחת לצעיף העוטף אותן, כאילו מתוך בחילה. דברי חוצפתו הגלויים יותר מדי נתקבלו בשתיקה גאוותנית, אך הוא לא נבוך גם מזה, מזג לו כוס אחרי כוס ושתה בשכיבה, מבלי להציע לשאר המסובים.

בינתיים נשרף כמעט עד תומו הנר שבסירה הקטנה, אשר כבר חדלו להתעניין בו, ואורו היבהב קמעה־קמעה, רועד וקלוש. והנה הוא נדעך. ותיכף נדמָה שנתפשט החושך בחדר, למרות המנורה שעוד נשארה דולקת. גם הקור הנושב מן החלונות כאילו הורגש יותר. כולם החרישו, ורק מן המטבח הגיעו קולות דיבור חטופים, צלצול כוסות וצחוקו הצרוד של גלקין.

ראשונה קמה ללכת ליוּדמילה. דוּמם עברה לפני הנשים והושיטה יד לכל אחת. פניה היפים של לִידָה ניקוֹלָיֶבה התעוותו בהבעה משונה של עלבון ורוגז בשעה שלחצה את ידה: הן אחריה הלך גם הצעיר המחריש, שלמבט עיניו חשקה והתפללה לשווא כל הערב. ובצאת ליוּדמילה פנתה תיכף בקול נרגש ובהגזָמַת קלוּת לַפַּסל השוכב ונהנה משתייתו:

  • ימזוג־נא גם לי כוס יין, ונשתה יחד לחיים!

ליודדמילה וּויטינסקי עברו במטבח על פני שלושת השתיינים, שלא הרגישו אפילו בצאתם. החשמל היה מקולקל במטבח, ולאור מנורת־הנפט הכהה ראתה ליוּדמילה את נחום ופניו אדומים מאוד והבעת שיכרון מגועלת עליהם, והוא עומד לפני גלקין בהיותו כנראה בתוך ויכוח חריף מאוד ומניע את אגרופיו ממש מול פניו. העיתונאי “דון־קישוט”, אף־על־פי שהיה גם הוא במידת שיכרון הגונה, שמר את מנוחתו וצחק חרש, מבלי לשים לב להתלהבותו של הלז.

הדלת הכבדה נסגרה אחריהם, ותיכף היכה בפניהם הרוח הפראי, וסופת שלג לבנה הקיפה אותם. בקושי ירדו ממדרגות הסולם החלקלקות; ויטינסקי חיבק את גזרתה של ליוּדמילה ועזר לה בזהירות רבה.

  • עוד קשה לָך? שאל אותה כשירדו מן המדרגה האחרונה ורגליהם טבעו בשכבת השלג העמוק הנערם על צידהּ.

  • כעת לא, ענתה ליוּדמילה, וקולה נשמע צלול ומוזר בתוך יללת הסופה. כעבור רגע אמרה בקול יותר נמוך וחולם במקצת, כאילו חזרה על הדברים הקודמים שנאמרו ביניהם פעמים אחדות במשך הערב:

  • הרבה זמן ניחשתי בשומעי את קולות הסער… ניחשתי, ונדמה לי שסוף־סוף מצאתי פתרון.

שלובי זרוע יצאו אל הסמטה המוארה באור פנסים מרוחקים זה מזה, לאותו מקום ששם עברה בפעם הראשונה בלוויית דניאל רויטר. לא רחוק מן הבית עמדה עגלת־חורף; העגלון ישב על הדוכן כמו קפוא וראשו ושכמו מכוסים שכבת שלג עבה.

  • אדי, אמרה פתאום, אני אלך הביתה לבדי. אתה תשכור לך עגלה ותיסע, בבקשה, עד ביתך הלוא מהלך שתי שעות או יותר, ולטרם כבר איחרת.

בתנועה זריזה תחבה אל תוך כסיית־ידו איזה דבר עגול וקר, הדומה מאוד על־פי מגעו למטבע של כסף. ויטינסקי, אשר אמצעיו באמת לא הרשו לו הוצאות מיותרות כמו נסיעה בעגלה, נרתע ברגע הראשון והזדקף כנעלב. אך טרם הספיק להגיד מלה, חטפה את ידו והפנתה אליו את פניה הצוחקים והמצווים גם יחד.

  • שתוק! אם אתה תתחיל כעת בדברי שטות ותסרב לקבל ממני איזה דבר, מפני שבמקרה לא הייתי אהובתך – מה זה יהיה?

הם עמדו לא רחוק מפנס, ואורו נפל ישר על פניו של ויטינסקי המלבינים בין שְׁחור כובעו לצווארון אדרתו הישנה. ליוּדמילה הרימה את שתי ידיה, אחזה בשולי הצווארון משני הצדדים, התרוממה קצת על בהונות רגליה ונשקה לו לשפתיו נשיקה ארוכה ומתרפקת.

  • לֵך, פְּיֶרוֹ! צילצל קולה מבעד לשריקות הרוח כאשר עזבה אותו ועברה מהר לצד הרחוב השני – את קוֹלוֹמבּינה סופת השלג נשאה – לֶך־לךָ הביתה!

כאחוז חלום ניגש אל העגלון הנרדם, העיר אותו וישב בעגלתו.

 

29. ליל סער א'

בשעה השלישית של אותו לילה עוד לא ישנו בביתו של מיטרוֹפָנוֹב.

בחדר־המיטות דלק נר על־גבי ארון קטן העומד בפינה, להבתו הצהבהבה התנועעה מפני הרוח החודר בסדקי החלון הסמוך, ואורו המהבהב האיר את צורתה של זוֹיה היושבת על המיטה המוצעת.

עכשיו לא היתה דומה כלל לאותה “גברת” מחונכת ורשלנית האוהבת לקבל אורחים ולדבר איתם בקול נעים ומפונק. שערותיה הנהדרות התפזרו באי־סדר גמור על שכמה ועל חזהּ, נפלו על פניה והשחירו על לובן כתונת־הלילה הארוכה. פניה המוּרָדים התעוותו בהבעת שנאה וייסורים מכוערת. עיניה היו אדומות ונפוחות מרוב בכייה, דמעות זלגו לאט לאורך לחייה ונפלו על ברכיה. דיברה בקול מוזר, כנחנקת, במלים חטופות, הנפסקות על־ידי התייפחות קוֹנווּלסיבית, אשר העלתה את כתפיה והרעידה את כל גופה.

  • מה זה?… מה יהיה סוף־סוף?… איני יכולה עוד… כבר אין לי כוח… אני אומרת לכם שאין לי כוח! – הרימה פתאום את קולה בצריחה משונה. מה אתם רוצים ממני? מה?… כל היום אני עובדת… איני עוזבת את הבית… נעשיתי לשפחה… הנה, הנה – הושיטה לפניה את שתי ידיה – הנה, הביטו! ידי שחורות כפחם, מקולקלות מפני העבודה הגסה… גם לחם אין לי לשובע… והנה, הוא קיבל כסף, ועוד יקבל… ומה הוא עושה? האם ייתן לי פרוטה כדי להשׂביע אותי, להקל את חיי קצת?… לא, הוא מבזבז את הכסף, מזמין לו אורחים לשתייה האווילית הזאת… ומחר, אני יודעת, ילך בוודאי ויקנה שמלת משי חדשה ונעלי־ריקוד – לָך… כן, לָך ולא לי! – זרקה כלפי טַסקָה, אשר עמדה בפינה על־יד הנר ולא הביטה אליה.

טַסקָה היתה עסוקה מאוד בֶּאֱחֲזָהּ בשתי ידיה כוס מים וצלוחית של טיפות־רפואה, וידיה רעדו משהו, ולא עלה בידה למזוג אל הכוס את המספר הנכון של הטיפות. גם היא היתה לבושה למחצה, ואור הנר הצהבהב היבהב על זרועותיה החשופות והגסות וכאילו הדגיש את גסותן. שערותיה הפרועות נפלו על מצחה בגל כבד, פניה היו מרוכזים וזועמים, והבעת עקשנות ורוגז מכוערה נקפאה עליהם. שיניה הלבנות והחדות הוצאו מתחת לשפה העליונה ונשכו את התחתונה, והיתה דומה לאיזו חיה קטנה המוכנה לקפוץ ולנשוך את מי שיזדמן על דרכה.

סוף־סוף מזגה את הטיפות, ניגשה לזוֹיה, אשר לא חדלה מדברי קינתה החטופים, ודומם הגישה לה את הכוס.

זוֹיה הביטה אליה רגע במבט פראי, חסר־הבנה, כביכול, ופתאום הרימה את שתי ידיה ובכוח מוזר דחפה אותה לאחור; הרפואה נשפכה מן הכוס וטיפות התיזו על פניה ועל צווארה החשוף של טַסקָה.

  • מה את רוצה ממני? צעקה זוֹיה בקולה הצורח. להמיתני את רוצה? להרעילני, אולי… מילא! לא יהיה פלא בדבר… מי שנכנסה אל הבית כמו נחש זוחל, כמו תולעת נבזָה, וכוססת ומחרבת בחשאי את חיי בני־אדם…

גל של אודם כביר שטף את פניה של טַסקָה. בתנועה חצופה השליכה מידה את הכוס, אשר נשברה לרסיסים בצלצול־זכוכית דק, שמה את שתי ידיה על מותניה וצעקה בפני זוֹיה בקול גס ורם מאוד:

  • שתקי, פתיה! תיזהרי פן אשמע בקולך ואלך מביתכם באמת, ואז תתחרטי במהרה… קצתי בסצנות האלה המגונות! מי, את עובדת? את סובלת ועובדת בבית ושומרת עליו? תתביישי־נא, בטלנית! ומי כובס לך את חיתוליו המטונפים של הצרחן הקטן שלך? מי קם להשקיט אותו וליישן אותו בלילה? מי רץ לעמוד בתור כדי להשיג כוס חלב בשבילו? את, גבירה נאה? את, האוהבת להתפנק במיטה עד חצות־היום, כדרך הפריצוֹת? שתקי־נא ואל תפצי את פיך: אלמלא אני, מה היה אז איתך ועם הכלבלב שלך?

קולה הצעקני העיר את הילד הישן בעריסתו בפינת החדר השנייה, והוא התחיל לבכות בקול דק ומנסר. מיד רצה טַסקָה אל העריסה, שָׁחתָה עליה והתחילה לטפל בו, אך לא חדלה בכל־זאת לשפוך על זוֹיה את דברי חמתה בשטף מלים קשות ומעליבות. זוֹיה ישבה בלי־נוע, גבה כפוף, כאילו הישיבה קשה עליה. כל גופה רעד ושיניה נקשו. בדלת החדר השני הופיע מיטרוֹפָנוֹב; פניו היו חיוורים־ירקרקים וכאילו הלומי־תימהון אחרי שיכרון הערב. הביט אל שתי הנשים בעיניים קמות.

  • מה זה? געה בכל כוחו. מה היא האנדרלמוסיה הזאת בקרב הלילה? ריבונו של עולם, האוּמנם צריך אני לשים עניבה על צווארי ולתלות את עצמי? את שתיכן אגרש מביתי, תגרניות ארורות! לעזאזל!

בפסיעות גסות, אבל לא בטוחות למדי, עבר את החדר, ובצאתו מן הדלת השנייה סְגרהּ אחריו ברעש. התינוק, אשר זה עכשיו עלה ביד טַסקָה להשקיט אותו, נבהל מקולו והשתפך שוב בבכיו המייבב. מן המטבח הגיעו קול צעדים כבדים, מלות־גידופים – מיטרוֹפָנוֹב ודאי חיפש את בגדיו בחושך. אחר־כך נשמעה דפיקת הדלת הנסגרת. הלך לאחד המפלטים הידועים לו, “לסיים את הלילה”.

זוֹיה התנפלה על המיטה, כבשה את פניה בכר והתייפחה חרש, בלי קול, כאילו באין־אונים. טַסקָה, אשר התהלכה בחדר והתינוק הבוכה על זרועותיה, הביטה אליה רגע, ופתאום ניגשה, כרעה על ברכיה למראשותי המיטה, ודיברה בקול בכייני ומתחנן:

  • זוֹיה! זוֹיה! חביבתי! אל תבכי, די… השד ייקח את כולם, את הגברים הארורים! כולם כאחד… הביטי: אותו אני אוהבת… היא הרימה את הילד על ידיה כלפי ראשה של זוֹיה, כמבקשת להראותו לאמו, אני אוהבת אותו, את המלאך הקטן, את הצרחן הקטן שלי… אלמלא הוא…

  • ולאן אלך? התפרצה פתאום בכייה גדולה מפיה. לאן אלך, תגידי לי, בשם אלוהים? אל הרחוב תגרשיני?

היא נשענה בראשה אל הכר על־יד ראשה של זוֹיה והשתפכה בבכייה ממושכה וקולנית, כילדה שענשוּהָ לא בצדק.

בשעה השלישית של אותו לילה עוד לא כבה האור בחדרה של ליוּדמילה וִיביֶן. כבר מזמן עברה וכלתה כל סדרת צלילי הלילה הרגילים; מאיזה בית קטן, הנשכח בין בתי הסמטה הגדולים, נשמעה קריאת תרנגולים צרודה וממושכה, והיה מוזר לשומעה בתוך דממת ליל־הכרך: באופן פלאי הזכירה כל־כך את שעת דמדומי־השחר בקיץ, עשבים מלאי טל, שמיים מחווירים וצינת בוקר נעימה ומעודדת…

אך הסער עוד טרם פסק לגמרי; קולותיו נשמעו לפרקים מעבר לחלון הרחב, פתותי שלג דפקו על השמשות בקול לחלוחי וכבד, ונדמה כי גם הווילון המסתיר את החלון מזדעזע לפעמים מנשיבת הרוח. ליוּדמילה ישבה לפני השולחן, ראשה סמוך על שתי ידיה, עיניה נתונות כל העת כאילו בלי משים באותה שורה אחת בספר השירים הפתוח לפניה:

על לֵנוֹרָה שנָמוגה כהימוג חלום עובר…

לבסוף דחתה ממנה את הספר והגישה את תיק המכתבים המונח מן הצד. בין גיליונות הנייר הסופג היו מונחים בסדר כל־מיני ניירות־פתקאות, וביניהם מכתבים אחדים שנכתבו לא מזמן בכתב־ידה המצומצם, היבש במקצת. מן התיבה העומדת על השולחן הוציאה מעטפות והתחילה לשים את המכתבים כל אחד לתוך מעטפתו; בשקידה ובדייקנות רבה סגרה את המעטפות, כתבה על כל אחת את הכתובת והדביקה את הבולים. המעטפות נערמו על השולחן על־ידה. כולן רעננות והכתובות הברורות, המצומצמות, השחירו באופן כל־כך מעשי על גבי הנייר הצהבהב. המלה “פאריס” הצטיינה על רובן באותיות גדולות ומעגילות ביותר, וקו שחור ועבה נמתח מתחתה.

אחר־כך חיפשה באחד הכיסים של התיק ומצאה מה שמצאה: את קטע העיתון עם הפרק המסומן בעיפרון אדום, זה שנשלח לה על־ידי ויטינסקי לפני זמן־מה. עיניה עברו אגב רפרוף על המלים הידועות: “הסופר גַלְוִיץ, השב מנסיעתו”… קרעה את הנייר לגזרים והשליכה אותו תחת השולחן. בין הספרים והגיליונות המונחים על השולחן מצאה חוברת עיתון מצויר, אחד העיתונים הקטנים לענייני אמנות ותיאטרון. עילעלה בו ועמדה על הערה קצרה הנמצאת בחלק “הידיעות הספרותיות”. ההערה כללה בתוכה “שיחה” עם “אחד מסופרינו הגדולים, ששב לא מזמן וכו'”, ובסוף השיחה הביע ה“גדול” את כוונתו לשוב לחוץ־לארץ בעוד זמן־מה. שעה ארוכה ישבה ליוּדמילה כמהרהרת מעל לחוברת הפתוחה, והביטה, מבלי לראות, אל תמונת איזו “גיבורה” של ראינוע התופסת את חצי הדף. אחר־כך קמה, לקחה את העיתון והשליכה כלאחר־יד לפינה מרוחקה על־יד הדלת, ששם היו מונחים אצלה מיני עיתונים וגיליונות שונים, שלא היה לה כבר צורך בהם. ואז, כאילו רק עכשיו גמרה איזו עבודה קשה ונחוצה והרגישה עייפות גדולה ממנה, ניגשה אל המיטה ושכבה עליה, מבלי לפשוט את שמלת המשי השחורה. שכבה והקשיבה לקולות הסער ההולכים ונרפים, ומבלי להרגיש בזה חזרה לעצמה פעם אחרי פעם על אותה שורה יחידה שנקלטה בעלמא מתוך ספר השירים:

על לֵנוֹרָה שנמוגה כהימוג חלום עובר….

בשעה השלישית של אותו לילה קם דניאל רויטר מן הכיסא שעליו נשאר שעות אחדות רצופות והתחיל להתהלך בחדר. ליל נדודים כזה לא היה חיזיון רגיל אצלו, ובעצמו לא ידע אל־נכון מה דחף אותו בלילה הזה והכריחו לְדָבָר בלתי־רגיל כל־כך; לשבת עד אחרי חצות על־גבי כתב־ידו, עת שכל בני־ביתו כבר היו מזמן שקועים בשינה. שעות רצופות ישב כפוף על הגיליונות המפוזרים, קרא ומחק, השמיט פרקים והכניס פרקים חדשים ותיקונים חשובים… ובהשתוממות־ייאוש הרגיש איך הדברים שלפָנים יצאו מעומקי לבו והיו לו כל־כך קרובים ומובנים וחביבים, הדברים והיצורים שבתוך עולמם הרגיש את עצמו בבית ונהנה בשלטונו עליהם – הולכים כעת וכאילו מיטשטשים בדמיונו, הולכים ומחווירים, נתלשים ממנו ומכוח יצירתו, פורחים ומתנדפים כביכול בחלל האוויר הריק, עוד מעט ואינם… בסוף ישיבתו מילא את קִרבו כאב עצום, שחש בו כמעט באופן גופני, והלמות פטישים לֵאָה ובלתי־פוסקת נשמעה במוחו ובילבלה לגמרי את מחשבותיו.

קלרה, שעלתה על משכבה בשעה הרגילה, כבר הקיצה פעמים אחדות משנתה, ומתוך תמיהה ראתה בכל פעם את בעלה השקוע בעבודתו הבלתי־מובנת. כמה פעמים ניסתה להשפיע עליו, השתמשה בדברי־נזיפה ודברי־שידולים חליפות, ולבסוף עזבה אותו לנפשו. ודווקא אז לא עלה בידה להירדם שוב, ושכבה במיטה בעיניים פקוחות והביטה אל גבו של בעלה הכפוף בעקשנות־ייאוש על עבודתו העולה בתוהו.

גם פה הורגשה נשיבת הסער. החלון הגדול לצד מזרח, הפונה אל הגן, הזדעזע כולו מדחיפות הרוח. קולות יללה וקשקוש משונים נשמעו מעת לעת בארובות הפחים הנמשכים מן התנור לרוחב החדר. ובתור ליווי משונה מתאים נוספו לאלה גם קולות השריקה והנחירה הבאים כמו תמיד מפינת משכבה של נטשה המשרתת. קור הלילה התגנב והתגבר לאט־לאט בחדר, כבר פעמיים קמה קלרה ממיטתה וכיסתה באדרת חמה את הילדה, שלא תשליך ממנה את השמיכה מתוך השינה ולא תתקרר.

בשעה השלישית קם דניאל והתחיל להתהלך בחדר; רגע תפס את שתי רקותיו בידיו כשקוּע במחשבות קשות ומחפש פתרונן; רגע הוריד את ידיו בתנועת התייאשות ועמד באמצע החדר והביט נכחו ללא־כוונה.

  • לך לישון, נשמע לו קולה של קלרה, קול נמוך, אבל צלול ומצווה.

הוא התקרב למיטה ועמד והביט באותו מבט בפני אשתו השוכבת. פניה היו ורודים למרות הקור שבחדר, וחן־מנוחה היה נסוך עליהם. אך עיניה הביטו אליו מתחת לתלתלי השערות המפוזרות על מצחה בהבעה של רוגז ותוכחה אילמת. גל שנאה פתאומית עלה אֵי־מזה עד לבו, שנאה על לא־דבר, על שהיא שקֵטה ושקולה בדעתה, שהיא נהנית, כפי שנדמָה לו, מבריאות של גופה ושל רוחה ואינה מבינה וכלל אינה רוצה להבין את ה“שטויות” שלו.

כדי להבליג על רגש השנאה האווילית, הבלתי־מיוסדת, גרע ממנה את עיניו והעביר את מבטו למיטת אסתר’קה, העומדת סמוך למיטה הגדולה. הדבר הראשון שקלט מבטו היה זוג הגרביים התלוי על מעקה המיטה – שני גרביים קטנים, הטלואים בשקידה רבה בידי קלרה; אחר־כך ראה את פני הילדה המשולהבים מתוך שינה, ואת תלתליה המוזהבים המקיפים את ראשה בזוהרם הרך, באופן מוזר היתה דומה בבת־אחת גם לו – צבע השערות היה ממש כמו אצלו – גם לאמהּ, אשר שרטוטיה הבהירים, הבולטים, כבר נסתמנו מבעד לרכּוּת פניה הילדותית. ובמקום השנאה הקודמת נתמלא לבו רחשי חמלה מוזרה, רגש חם ומציק של רחמים בלתי־מיוסדים, כשם שהיתה שנאתו בלתי־מיוסדת לפני רגע – רחמים על כולם יחד, על עצמו ועל אשתו ועל הילדה הישנה שנת־מנוחתה, ובהרגישו באיזה דבר קשה הקם בגרונו והלוחץ אותו, פנה מן המיטה וחזר להליכתו על פני החדר.

  • לך לישון, חזרה ואמרה קלרה בדיוק באותו קול כמו קודם.

מן הקול המתון הזה, ומכל התנהגותה במשך הלילה, היה לדניאל רושם כי היא חושבת את כל ה“מעשה” – ישיבתו בלילה, ומצב־רוחו, ומה שנעשה בקרבו וכו' וכו' – לדבר טפל העומד למטה מעניינה, וככה היא רוצה להראות לו. למרות זה, ולמרות רגש השנאה האווילית שחזרה והתגברה בקרבו, היתה השתיקה הארוכה למעלה מכוחותיו. שוב ניגש אל המיטה, נשען אל המעקה למרגלותיה והציץ בפניה הנרדמים למחצה של קלרה במבט מלא ציפייה, כמייחל לעזרה מצידה. היא שתקה.

– קלרה, אמר אחרי שתיקה ממושכה, עלתה מחשבה במוחי.

  • דווקא בשעה השלישית בלילה, השיבה קלרה מתוך אירוניה מוותרת, כעל דברי ילד משתטה. מה קרה לך, דניאל?

  • לא חשבת מעולם על זה שצריכים אנחנו לנסוע מכאן?

  • לנסוע? לאן? השתוממה קלרה כל־כך, עד שקמה וישבה במיטה, וחבלי השינה האחרונים התנדפו ממנה. ודווקא עכשיו, כשמצאת לך סוף־סוף עבודה, ואני עומדת לגמור בקרוב את חוק־לימודי – עכשיו לנסוע?!

  • לא לעיר אחרת, הוסיף דניאל לדבר באותו קול חרישי, כאילו פחד לתת יותר מדי חופש לדברים המתרחשים בקרבו. אולי – יותר רחוק…

קלרה התבוננה ארוכות בפניו.

  • אתה חולם בהקיץ… מה אתה מבלבל לך את המוח בישיבות האלה בתוך הלילה, כשכל בני־האדם ישנים? איני מבינה, דניאל… לך איפוא לישון!

  • את לא היית נוסעת אתי? הוסיף לשאול באותה התרכזות מוזרה של מי שאחוז במחשבה אחת וכמו פוחד להיפטר ממנה.

קלרה התבוננה שוב בפניו, ופתאום האדימו פניה מתוך כעס עצור, כאילו רק עכשיו תפסה את מחשבתו ונעלבה; אולם אחרי רגע הבליגה על עצמה ואמרה בקול שווה:

  • שמע־נא, דניאל! אמנם לא זכיתי לשמוע דברים כאלה מפיך. אם אלה רק דברי חלומותיך, הנח ולך לישון. אתה עייף ומבולבל. אך אם ברצינות דיברת, ובאמת עלתה מחשבת שיגעון כזו בראשך – מה אגיד לך? אתה שואל אם אני אסע אתך? וכי מה, אם לא אני, אולי ייסע עוד מישהו? קולה רעד פתאום בעלבון וכעס. מה זה אתך? צר נעשה עולמך בשבילך? יש רצון לצאת לחופש, למרחב העולם כולו? אדרבה! אני רואה באמת שהרבה למדת בזמן הזה האחרון.

דניאל הוריד את ראשו כנכלם ולא הביט אל פניה.

  • אף רגע לא עלתה מחשבה כזאת בראשי, אמר חרש, כלומר, שאוכל להיפרד ממך. אם צר לי עולמי, לא את אשמה בזה ואין לי טענות עלייך. אך מה ששאלתי, ברצינות שאלתי.

שוב פעם הסתכלה קלרה ארוכות בפניו ולבסוף משכה בכתפיה.

  • אתה חולם, דניאל, חזרה על דבריה הקודמים. לאן תיסע ואיך תוכל לנסוע? צריך להיות בר־דעת ולהתחשב עם המציאות. המעט היטלטלנו ממקום למקום בימי נעורינו, שכעת אתה רוצה שוב לחרב את אותו המעט שיש לנו ולצאת לנוד בארץ בחוסר־כל?

הוא לא ענה כלום. רגעים אחדים עמד על מקומו, אחר־כך הזדקף לאט, ניגש אל השולחן וכיבה את המנורה העומדת עליו. החלונות נסתמנו בתוך החשכה בכתמים לבנבנים־כהים, ויללת הסופה נשמעה ביתר עוז ובהירות. דניאל רצה להתפשט ולעלות על משכבו, אולם מתוך לֵאוּתוֹ ישב על הכיסא על־יד השולחן ונשאר כפוף, נשען על שני מרפקיו, כאילו שכח לגמרי מה עליו לעשות.

בשעה השלישית של אותו לילה גמר ויטינסקי את כתיבת הסונֶטה השביעית של כליל־הסונטות שעמל עליו. בחדרו המאובק היה קר יותר מאשר תמיד. גופו התכווץ מתחת לאדרת הבלויה שעל כתפיו, והעט צנח מבין אצבעותיו הקפואות. באנחה הרים את מבטו אל שטח החלון השחור שמנגד. בבוּאת המנורה, עם הגוּלה הוורודה שעליה, נשקפה לו משם, והלאה, בחלל השחור שמעֵבר לשמשות, נראתה תנועת אי־אילו כתמים לבנבנים ומטושטשים – אולי מחולות השלג הנישא בסער, אולי ריקוד השדים והרוחות היוצאים במחנה לרקוד על פני האדמה השוממה. לאט־לאט התערבו עם דמויות השלג המחולל עוד דמויות – אחת ושתיים ושלוש, דמויות נשים אִי־ברורות, החולפות ומיטשטשות טרם שתקבלנה צורה מוחלטת. רגע צפו על פני חלקת השמשות פניה הכהים־רציניים של העלמה היהודית שעליה דיברה פעם ליוּדמילה וִיביֶן: “להבה נסתרה יש בה, כוח גדול ועגום…”; והנה באו במקומם פני ליוּדמילה עצמה, חביבים, מלגלגים ומוותרים, וקולה השובב קרא מבעד לסופה: “לך־לך הביתה, פְּיֶרוֹ!” – וגם אלה נמוגו, ודמות אשה חדשה הצטיירה על שחור החלון, בלתי־נתפסת ואצילה, ורק זהב הכתר שעל ראשה הבריק בעיניו העייפות, הבוערות עדיין מן הרוח שהִכתה בהן בדרכו הארוכה הביתה.

בתנועה קדחתנית דחף ממנו את מחברת השירים וחטף גיליון נייר חלק והתחיל לכתוב עליו. המלים השתלשלו ונרשמו על הגיליון – צעצועי מלים בטלים ויקרים, דברי הבל והזיה על השדות המושלגים המוארים בקרני שקיעה ורודות, על קולות הסופה ושירי הרוח הנודדת, ועל הוד המלכות של הגבירה הלבנה העוברת על פני דממת השדות בשעת השקיעה הוורודה, לבושה הדר טליתה הלבן ומעוטרת כתר זהבה…

הדממה שררה בבית. השעון הגדול מעֵבר לקיר תיקתק את הדקים בהתמדה אכזרית ובלתי־מסופקת, בַּלילה כמו ביום. כתמי השלג עדיין רקדו והסתובבו בחלל המרחקים השחור. אך דמות הגבירה הלבנה והגאה לא נצטרפה עוד מהם, וכתם נזרהּ לא הבהיק עוד בעיניו. הטורים השחורים, מלאי צעצועי המלים, הסתלסלו על־גבי הנייר ולא הגידו כלום. ויטינסקי נאנח שנית, שיפשף את ידיו הקפואות כדי לחמם אותן קצת, משך אליו את המחברת הפתוחה והתחיל לְעַנוֹת את מוחו בעַבְּדוֹ את הסונֶטה השמינית משירי הזה"ב שלו.

 

30. ליל סער ב'

בשעה השלישית של אותו לילה היה “מעון המתלמדים”, הנמצא בקומה השלישית של בניין ישן וקודר, עוד מלא המולה ורעש. לא הועיל גם זה שעל־פי פקודת ההנהלה נכבו כל מנורות החשמל אחרי שתים־עשרה, והמאחרים לשבת הסתפקו במאור של נרות, או פשוט בילו את זמנם בחושך. גם על המדרגות התלולות, המובילות אל הקומה השלישית, היה חושך גמור. רק למעלה, על־יד הדלת, דלק פנס־לילה אחד, ולהבתו החלשה היבהבה והתנדנדה ובכל רגע עמדה לדעוך מפני הרוח המתפרצת בחלונות השבורים. לאור הלהבה הקלוש והמתחלף פסע צעיר אחד הנה־והנה על־גבי המרצפות המזוהמות, וצלו הגדול פסע אחריו ורקד באופן משונה על פני הכתלים המסוידים.

הצעיר היה נחום. מעילו היה מופשל מכתפיו וראשו גלוי, וכל מראהו היה כאילו חם לו מאוד למרות הקור והרטיבות ונשיבת הרוח מבחוץ. פניו היו אדומים, אך רוח השִׁכרות כבר התנדפה ממנו הודות לטיול הארוך שעשה ברחובות בלוויית גלקין, אחרי שעזבו שניהם את מעונו של מיטרוֹפָנוֹב. הם היו האחרונים שיצאו משם. מתוך השיכרון לא הרגישו שהצעירות ושאר האורחים נסתלקו ועברו אחד־אחד על פניהם. רק כאשר התפכח לגמרי ועמד על־יד פתח המעון בחברת גלקין, אשר בשקידת־אח ליווה אותו עד הבית, רק אז נזכר נחום שנינה הלכה הביתה בלעדיו. בעלותו אל המעון לא מצא אותה גם שם; ואולם נדמָה לו שיצאה מדירת מיטרוֹפָנוֹב זמן רב לפני יציאתו־הוא. היה לו מעין זֵכר מטושטש שראה אותה בשעת יציאתה יחד עם לִידָה ניקוֹלָיֶבה, ואחריהן דמותו הכבדה של קוֹשַנסקי. זמן־מה הסתובב באין מטרה על פני החדרים והמחיצות השקועים בחושך, נתקל בכמה זוגות וקבוצות חברים המבלים את זמנם בנעימות, קיבל כמה קללות ונזיפות, ולבסוף יצא אל המדרגות וחיכה לה שם ולבו כולו חמת קנאה וראשו נחשול של מחשבות סוערות.

עם כל דפיקה של הדלת שלמטה, וקול צעדים העולים ומגששים בחושך, כאילו התכווץ כולו ופרשׁ לקרן־זווית רחוקה, או גחן על מעקה הברזל והשתדל להתבונן בפני העולה בתוך באר המדרגות השחורה. אך בכל פעם נכזבה תוחלתו, ואחרים עברו על פניו והביטו בתימהון ישר אל הצעיר המתלבט ללא מטרה על המדרגות בלילה; ושוב חזר להליכתו מכותל לכותל, וצלו הגדול רקד אחריו וחיקה את תנועותיו בהעוויות משונות.

נינה בֶּרג וחברותיה התייעצו הרבה זמן בלחש. – וכי מה? טענה לִידָה ניקוֹלָיֶבה. מדוע לא ניסע? אני בטוחה שהדבר יסתדר בן־רגע. ראיתי בעצמי: יש לו כמה שטרות בכיס, חי־נפשי…

נינה צחקה וניענעה דומם בראשה בהביטה אל פניה המשולהבים־מרוגזים של לִידָה.

  • מה היא הצניעות הזאת שתקפה אותך פתאום? לא הרפתה ממנה חברתה. מה נחום? תירגעי־נא: נחום שלך נאחז היטב במטבח ולא ייתנו לו ללכת עד שיגמרו את הבקבוק האחרון! ובכן, נגמר?

הצעירה השלישית, שחרחורת ושתקנית, נכנסה בשיחה:

  • לא, אני לא אסע. יש לי מחר עבודה חשובה, צריך לישון קצת. ואתן רואות בעצמכן: אין לי בן־זוג. מה זה באמת גבר אחד לשלוש?…

  • הוא דווקא יספיק. התפרצה פתאום נינה בצחוק שובב, אך תיכף שבה לרצינותה. לא, לִידָה, גם אני לא אסע.

  • מה אתן מתלחשות ומטכסות שם? שאלה מרחוק זוֹיה, אשר ישבה עוד על מקומה הקודם, סמוך לקערת המים והנר הנדעך שבתוכה. קולה היה לכאורה שלֵו, אך סקרנות־קנאה נעלמת הורגשה בו.

  • לא כלום, מיהרה לִידָה לענות ומשכה את חברותיה אל הפינה, יותר רחוק משאר המסובים, שלא ישמעו את דבריה. נינה, את רואה, צריך להחליט… עוד מעט השמנה הזאת תֹאחז בו ותלך אתו, חי־נפשי… הביטי אליה!

רמזה בעיניה לטַסקָה, אשר שכבה כעת על־גבי השטיח, על־יד קוֹשַנסקי, זקפה לפניו את חזהּ הנראה בפתח השמלה, והתגנדרה בידיה המלאות והוורודות, שהעבירה בכל רגע לפני עיניו.

  • מילא, הסכימה נינה. רק דבר אחד: תצלצלו בבקשה בטלפון ותקראו גם את “שלי”. אצלו הטלפון בבית, אפשר לצלצל גם בלילה. הלוא איני רוצה להשתעמם כל הלילה על־יד זוג מאושר כמוכם.

  • טוב, טוב, ענתה לִידָה בצחוק, ותיכף קפצה אל תוך המעגל ופנתה לכולם בקול של התעוררות מוגזמת:

  • רבותי, מה זה החרשתם כל־כך? האם כבר נגמר הנשף? נשחק־נא בדבר־מה… קוֹשַנסקי, אתה יודע לשחק ב“חבל וטבעת”, אָה? תיכף אלמדך… –

וכעבור חצי שעה עברו שלושתן במטבח, כל אחת לבושה מעילה הדל, וקוֹשַנסקי, עצל כקודם ושיכור במקצת, נגרר אחריהן, עטוף אדרת־שיער רחבה ודומה מאוד באמת לדוב גדול ומסורבל.

המכונית התנודדה וקפצה קפיצות רכות בעוברה על־פני ערמות השלג שנערמו במשך הערב והִשמיעה תכופות את קולה, קול תרועת שופר שנדמֶה כקול הסער עצמו. אחרי שיצאה ממנה הצעירה השלישית נעשה המקום מרוּוח, ועם כל טלטול ניתקה נינה ממקומה וכמעט שנפלה על קוֹשַנסקי, שישב בפינה השנייה צפוף עם לִידָה; אז הרגישה במגע החם והרך של שערות אדרתו, ונדמה לה כי איזה דוב אגדתי תפס את שתיהן ומוביל אותן במרכבת־קסמים מהירה, והתעורר בה חפץ עז להתעלז ולהשתובב.

קוֹשַנסקי דיבר בלשון רפה ומגמגמת במקצת, כאילו מתוך תרדמה:

  • מוסיקאי הוא שלך? טוב מאוד, נעשה הכרה… אני אוהב מוסיקאים, בני־תרבות גם הם… ואת בחורה טובה גם־כן… לא כל־כך מסורקת, אגב… מה זה, אופנה כזאת אצלכן, לגדל פאות כבחורי כפר?

  • הנה אני אינני גוזרת את שערותי, נשמע מעֵבר שכמו קולה הצלול של לִידָה, שרֶטֶט גנדרנות הורגש בו.

  • טוב מאוד, חזר וצחק קוֹשַנסקי, ובטעות לחץ עד להכאיב את ידה של נינה אשר נפלה עליו ברגע זה, הכל טוב, בחורות! לעזאזל, באמת, השתייה הזאת המגונה, אי־בזה במטבח בבֵית “בעל רגלי תרנגולת” – טפו! אראה לכן קצת אירופה, מה אתן חושבות? נו, סטוֹפּ! הגענו!

בכבדות ירד ראשון מן המכונית ועמד וחיפש כסף אי־בזה בכיסים פנימיים, מבלי לעזור לצעירות לרדת. אך שתיהן קפצו בקלות אל המדרכה, ולִידָה תפסה תיכף את זרועו ונלחצה אליו, ולחשה דבר־מה באוזנו.

  • כמובן, ענה בקול רם בחיוכו הטוב והמזלזל גם יחד. מה אני – משוגע, שאכנס לאולם פומבי עם שתי ציפורים כמוכן? את עדיין “נישְׁקוֹשֶׁה”,13 אבל הלֵזוּ, עשה בפניו העוויית צחוק כלפי נינה, היה צריך לקחת אתכן קצת לפאריס, בחורות, אָה? נו, קדימה!

בתוך הקישוט התפל והמאובק של ה“קבינט המיוחד” תקף את נינה עצב מוזר. היא ישבה בכורסה מרופדת קטיפת שָׁני בלה, הביטה אל המפה המגוהצה, שבכל־זאת נראו עליה כתמי יין ישנים, אל מסגרות הזהב של המראות, אל הצדף הגדול הוורוד המשמש מאפרה – ולחצו את לבה געגועים עצומים, בלתי־הגיוניים, על הרבה דברים שנראו לה תמיד כל־כך תפלים, וברגע הזה כל־כך נחוצים. הרבה דברים היו חסרים לה: שמלה יפה ועדינה, המפיצה מסביב לה ריח בשמים דק, כמו אצל ליוּדמילה וִיבְיֶן; תסרוקת ראש יפה וצנועה במקום בלוריתה המגודלת, שבשאר הזמנים אומנם לא הרגישה בה שום אי־נוחיות; תכשיטים יפים ובלתי־שכיחים על צווארה ועל ידיה; חברת גברים צעירים בעלי תרבות והשכלה ודרכים מנומסים; ונוי הסביבה, וחמדת פרחים חיים על השולחן, וצלילי מנגינה עליזה ומלאת־חן, ועוד הרבה הרבה דברים…

קוֹשַנסקי ולִידָה אשר יצאו כדי לדבר בטלפון עם “שלה” ולהזמין אותו הנה, שבו אל החדר ותפסו מקום על הספה הרחבה, זה על־יד זה. קוֹשַנסקי הזמין סעודה בשביל שלושתם, ותיכף ניגש לאכילה בחיפזון ובתיאבון ניכר, מבלי לדאוג הרבה לצעירות. לִידָה כמעט שלא נגעה במאכלים, רק לגמה לאט מכוס היין וצחקה מעת לעת בצחוק קצר, עצבני. נינה הרגישה פתאום שגם היא רעבה מאוד, והתחילה לאכול מתוך הכנעה, כדי לבלות את הזמן הנמשך בכבדות. באמצע הסעודה נכנס אל החדר המוסיקאי הזקן, תוהה ומרוגז במקצת על זה שהעירוהו משנתו על ידי ההזמנה הפתאומית. אולם כעבור רגעים אחדים הכיר בקוֹשַנסקי חבר יקר, שנוח לבלות עמו את הזמן יחד בנעימות; כהרף־עין ידע גם להוקיר את סגולותיו המיוחדות בתור מכבד ומזמין מאכלים, ומצב־רוחו נזדכך תיכף ומיד. לאט־לאט התעוררה השיחה, הוחלפו דברים קלים והיתוליים, נשמעו הלצות המובנות לשני פנים, הבקבוקים שעל השולחן נתרוקנו וחדשים הובאו על־ידי המלצר הזועם והאילם כאחד מסריסי מצריים.

  • גבירותי ורבותי! צעק קוֹשַנסקי, אשר ישב בראש השולחן ופניו האדומים, המוקפים זקן גדול אדמוני, כאילו הפיצו אור מסביב. כעת הגיע הזמן להתעלז ולצאת במחולות! בבקשה, התזמורת! מוסיקאי, נגן!

הקומפוזיטור הזקן גילה את שיניו הצהובות בחיוך רחב ומנומס, קם ממקומו וניגש בפסיעות לא בטוחות ביותר אל הפסנתר העומד בפינת החדר. הרים את המכסה, העביר את ידיו הצנומות פעם ושתיים על פני המנענעים מבלי לנגוע בהם, גחן על הפסנתר, ופתאום היכה עליו בשתי ידיו ובכל כוחותיו. המון צלילים התפרצו מתוך הפסנתר הרצוץ ומילאו את החדר ערבוביית קולות עזים, פרועים ומתגוששים. אחר־כך שקטו קצת, ומתחת לאצבעות הצהובות מעשן סיגריות, הטסות על פני המנענעים הצהובים במהירות נפלאה, השתפכה נגינה ארוכה, ערבה ומתאוננת גם יחד.

נינה, מתוך הכורסה שישבה בה, הביטה אל גבו של המנגן המתנדנד ושׁוֹחה בכל רגע אל הפסנתר ועישנה סיגריות אחת אחרי השנייה בלי־הרף. כתפיה כאבו מפני העייפות, אד שיכרון מוזר מילא את ראשה מרוב שתייה ועישון, אולם לבה נרגע משהו ונדמה כי גלי הנגינה הארוכים, הערבים, מנענעים ומיישנים אותו.

  • הָא! ילדה פוחזת! נשמעה קריאה חטופה מצד הספה, וגופו הגדול של קוֹשַנסקי התלבט בכבדות סמוך ללִידָה, הנרתעת מפניו אל הפינה.

צלילי הנגינה נעשו יותר עזים ונמהרים, קיבלו קצב חדש קדחתני, ונדמה כי הם־הֵמה הגורמים והמנצחים על התגוששות הגופים האילמת.

  • אַי! דוב, אל תאכל אותי! קרא קולה הגנדרני של לִידָה, וראשה היפה, הפרוע, נעלם מתחת לדף השולחן, צץ לרגע, מבוהל וצוחק, ונעלם שוב.

הנגינה נפסקה באיזה אקורד מטורף, כאילו בצעקה. בידיים רועדות, מבלי להביט לצד הספה, הציתה לה נינה סיגריה חדשה וחיכתה. לאט־לאט ובזהירות יצאו מתחת לאצבעות המנגן צלילים חדשים, מלאי אצילות וקלות, כעולים על פני סולם בלתי־נראה מעלה־מעלה, אל שמיים בהירים זרועי כוכבים. הוא ניגן את הבַּרקָרוֹלָה של צ’ייקובסקי.

נינה קמה ממקומה, עברה את הצעדים האחדים שבינו לבינה, וישבה על המרבד המאובק לרגליו. עיניו היו עצומות, טיפות זיעה גדולות עמדו על רקותיו הבולטות, החשופות, וראשו התנדנד לאט לקצב הצלילים.

דמעות צורבות מילאו את עיניה של נינה. ראשה החם של הצעירה נשען לברכיו של הזקן בתנועת כלב מתרפס, וידה תפסה את ידו האחת והסירה אותה בכוח מעל למנענעים.

  • הלוא אתה מבין! לחשה בקול מלא רעדה. הנה – הכל, היופי והאצילות והנשמה, הכל בצלילים האלה, והם צליליך… ובכן, אני…

המנגן פקח את עיניו וראה את פניה המביטים אליו מלמטה; שיניו הצהובות נתגלו בחיוך ארוך ותאוותני, ובכוח חיבק את כתפיה בזרועותיו הארוכות, הקשות.

עוד הרבה פעמים חזר וצעד נחום מכותל לכותל; וכמו תמיד, דווקא ברגע שכמעט חדל לחכות לה, עלתה נינה מתוך האפלה אל המקום המואר, ונעצרה בתימהון כאשר פנה אליה בהליכתו ועמד לפניה.

פניה היו עייפים וחיוורים, מעילה כולו רטוב, והבֶּרֶט הכחול שעל ראשה נראה כמו סמרטוט חסר־צורה. בהכירה אותו הרימה את ראשה בתנועה של יהירות וזדון, אך ניכר שאפילו התנועה הזאת קשה עליה, כל־כך לא הלמה את מראֵה הדלות והעייפות שהיה לה ברגע זה.

  • לאן הלכת? שאל נחום בין שיניו הנלחצות וקפץ אליה ואחז בחוזקה את שתי ידיה בין ידיו הגדולות. איפה בילית את כל הזמן הזה?

  • וכי מה? מה אכפת לך? ענתה בחוצפת־תימהון מעושה, אבל בקול רועד. מה הוא התפקיד של בעל מרגל ושומר על האשה שקיבלת פתאום על עצמך? תפקיד יפה, חה־חה…

היא השתדלה להוציא את ידיה, אבל הוא לחץ אותן ביתר עוז ומשכהּ אליו בתנועה גסה.

  • אל תתפתלי! איפה היית ועם מי התהוללת?

  • מה אכפת לך? חזרה ואמרה בקול רוטט מעייפות וכעס. כיצד תעֵז לפנות אלי בשאלה כזו? הייתי עם מַכִּירַי, נסענו יחד לרֶסטוֹרָן, כן… ואתה מה? אתה הלוא נשארת בחברה נעימה להמתיק את לבך ביין… ובכן…

סוף־סוף עלה בידה להשתחרר, ועשתה צעד אל כניסת המעון, אך גם נחום קפץ לאחור ועמד בינה לבין הדלת. קולו נשמע מאיים ומשונה, והד השוכרה שעוד לא עברה לגמרי היה בו.

  • ככה הוא הדבר? אסור לי להיות בעלך ולהשגיח עלייך? אז שמעי־נא מה שאגיד לך: איני רוצה! כל החורף התהוללת פה במעון עם מי שחפצת, ימין ושמאל, ולא אמרתי דבר… אינני בורגני, חלילה, ואיני מתעניין כל־כך בשאלה החשובה הזאת אם “ראשון” אני לך או לא… מילא, חברים כולנו… אבל זה – איני רוצה! איני רוצה, השומעת את? הרים פתאום את קולו, אשר נעשה בן־רגע דק ומנסר. לרוץ בקרב הלילה כמו מטורפת אחרי מנוּולים זקנים המגרים את עצביהם במגע נעורייך, ומה שעוד גרוע – מבלבלים את מוחך בשטויות ה“אסתטיות” שלהם, ריקבון נבזה מעין כמוהו… חה־חה, רומאן פסיכולוגי יפה בנוסח פְּשיבִּישֶׁבסקי או טֶטמָאיֶר.14 ובכן, לא! לא ארשה לך! הרוג אֶהֶרְגֵךְ! התפרצה מגרונו קריאה פראית וצרודה.

נינה עמדה לפניו, פניה הסמיקו וחוורו חליפות, וכל אותם דברים נועזים, המעליבים עד לדם, שהיתה מוכנה בכל רגע לזרוק בפניו, נראו כמו בתוך ראי בחליפת ההבעות המהירה שעל פניה. אולם היה לה קשה להרים את קולה, ודברי התשובה הנועזים נולדו ומתו בתוכה מבלי להיבטא. רק כאשר נפסקו דבריו בקריאת האיוּם האחרונה, פנתה אליו בתנועה פתאומית שריכזה בה כביכול את כל כוחותיה; בשארית כוחה דחפה אותו הצידה כדי לפנות לה את הדרך, וזרקה בפניו בקול אשר כעס ובחילה עמוקה וחולשת העייפות נשמעו בו יחד:

  • אה, לך לעזאזל!…

בוקר כהה, מעורפל ועגום, עלה לאט־לאט אחרי ליל הסער. לאט כבו כתמי הפנסים הצהבהבים בתוך חצי־אור של דמדומי־הבוקר. באחד הרחובות שבקצה העיר נפתח שער ברזל רחב בקול חריקת צירים, וקרונות הטְרָם הראשונים יצאו וזחלו לאורך מסילתם כדי להתחיל את נסיעת היום הרגילה.

 

31. הביקור

הימים הלחים, המעורפלים, של תקופת נמיסת השלגים, אשר נמשכו כסדר במשך שבועות, השפיעו לרעה על דניאל רויטר. הרגיש את עצמו כאילו האֵדים האלה הכבדים, ספוגי הרטיבות, הממלאים את חלל האוויר בחוץ, מתגנבים וחודרים אל תוך נפשו, מַהֲלימים את מחשבתו ומעיקים על רוחו. כמעט שלא עזב את ביתו, חוץ משעות הבוקר שבהן היה מוכרח ללכת למקום משרתו החדשה; וגם בבית ישב בטל ומשתעמם, והזמן עבר בכבדות ובחוסר־טעם בלתי־נעים.

בייחוד היה מצב־רוחו קשה ביום הזה הארוך, הזוחל, הגם – ואולי דווקא מפני – שהיום היה יום ראשון והוא היה פנוי מעבודתו במשרד. הצרות הקטנות החומריות שפקדו את ביתו מזמן לזמן הצטרפו בימים האלה האחרונים כאילו להכעיס והורגשו ביותר וכירסמו את הלב בהתמדה אכזרית ומייגעת. אחת הכי חשובות שבהן היתה מחלתה של אסתר’קה בתו; זה כשני ימים היה לה חום, מחלתה עוד טרם התבררה, וקלרה חששה מאוד לאיזו מחלת ילדים מידבקת. הדבר השפיע על כל בני־הבית והכניס עצב מיוחד ונלאה אל תוך החיים הרגילים, המתנהלים בשקט בתוך חוגם המצומצם. למרות זה לא רצתה קלרה לוותר על עבודת ההכנה לבחינות, וגם ביום הזה יצאה אחרי־הצהריים כדי לעבוד יחד עם חברותיה. גם המשרתת יצאה לטייל לרגלי יום החג, ודניאל נשאר בבית לבדו עם הילדה החולה.

דמדומי הערב הקדימו לבוא, וכבר היה לו קשה להבחין את האותיות בדף הירחון המונח לפניו. הילדה שכבה על הספה הישָׁנה שלשם העבירו אותה במשך היום. שכבה מחרישה, נרדמת ואינה נרדמת. בגלל מחלתה הסיקו את התנור קצת יותר מכפי הרגיל, ובחדר היה חם והורגש משהו ריח של עשן. לא נראה כבר כלום מעבר לחלונות, אולם דניאל, בשבתו משְׁתכֵּח על הספר, התעצל לשנות את מצבו כדי להדליק את המנורה או להוריד את הווילאות.

דפיקה קלה בדלת הֱעירַתְהוּ מקיפאונו – קלה מאוד וכאילו חסרת־ביטחון. לא פילל לשום ביקור מעניין שיוכל לפזר את המרה השחורה השולטת ברוחו. מי יכול להיות האורח? לכל היותר מיטרוֹפָנוֹב, אשר הוסיף לבקרו מעת לעת, אף־על־פי שמזמן נעשה לו לזרא; אך עוד יותר אפשר שזאת אחת מחברותיה של קלרה הבאה להתייעץ איתה על ענייני לימודים או לשאול ממנה ספר.

ככה חשב גם כאשר פתח את הדלת וראה לפניו אשה צעירה, שפניה נראו לו ברגע הראשון לא־ידועים.

  • מר רויטר? שאלה האשה.

  • כן.

  • מותר לי להיכנס ולדבר אתך קצת?

האשה דיברה בקול נמוך ונפסק משהו; האם מתוך התרגשות, או סתם נשימתה קשה אחרי שעלתה במדרגות, לא יכול דניאל להבחין. גם לא שם לב בראשונה שהיא פונה ישר אליו מבלי לשאול על קלרה. הזמין אותה להיכנס ולשבת על־יד השולחן והדליק את המנורה. ורק עכשיו, כאשר ראה את פניה במלוא האור, הכיר כי אומנם הם ידועים לו, אף־על־פי שלא יכול לזכור בדיוק איפה ומתי ראה אותה. ואומנם לא היו ראויים להישכח הפנים האלה שהביט אליהם עכשיו ברגש מורכב של תימהון וחמלה: מכוערים בתכלית הכיעור, עם החוטם העקום הגדול, דמות מקור של עוף טורף, עם הפה הרחב המוקף שפתיים חיוורות ודקות, ופתילי שערות חומות־אפורות הנתלים במעין רשלנות נעזבת מתחת לשולי כובע־לבד ישן.

האורחת שאפה אוויר פעם ושתיים, כמתעודדת טרם שתתחיל את דיבורה, ואמרה באותו קול נפסק, חסר־ביטחון:

  • אינך זוכר אותי כנראה… שמי אידה סֶגל.

כעת נזכר. זאת היתה באמת אחותה הבכורה של בֶּרתה סֶגל, שראה אותה כמה פעמים בזמן שביקר את ביתן, וגם במקומות אחרים פגש אותה לפעמים בחברת אחותה. וכעת התפלא על עצמו כיצד היה יכול בכלל לשכוח את הפנים האלה הצועקים כל־כך בכיעורם הקיצוני; גם תפס בהם את הדמיון הדק שמצא לפנים בינה לבין אחותה, אלא שהאצילות הצנועה שבפני האחת נהפכה אצל השנייה באופן מוזר לגסות השרטוטים ולחוסר־התאמה מרגיז ומעורר חמלה.

הצעירה התחילה לדבר שוב באותו קול אנוס, כמתוך התאמצות גדולה:

  • מר רויטר, הנני באה לבקש ממך עזרה… או עצה, לכל הפחות… בעצמי איני יודעת מה, אבל…

ידיה טילטלו בלי הרף את פאת התיק הישן שהיה מונח על ברכיה, ורק בזה נגלתה התרגשותה העמוקה, שבכל כוחה השתדלה להבליג עליה. פתאום עמדו הידיים מתנועתן ואחזו בפאת התיק ונשארו ככה – כאילו התגברה על רוחה והכריחה את עצמה לשמור על מנוחתה. גם קולה, כשהוסיפה לדבר, היה אחר לגמרי, יבש ומעשי ומלא קרירות מעושה.

  • אתה רואה: נחוץ לי מאוד להשיג כסף. אחותי בֶּרתה חולה מאוד. מצבה מסוכן. היא זקוקה לרפואה ולתנאי חיים טובים מאוד, רק אז יש תקווה שתוכל להילחם במחלתה. והנה, כסף אין לנו. גם לצורכי החיים כמעט שלא מספיק, ואין כבר לדבר על הוצאות מיותרות כעין רופאים ורפואות. אתה מבין, אחותי איננה עובדת זה כשלושה שבועות, בהיותה חולה, ואני משכורתי איננה מספיקה, כמובן. וגם לקבל עבודה נוספת לא הייתי יכולה, אפילו אם היה ביכולתי למצוא אותה, כי אני מוכרחה לבלות את רוב זמני על־יד משכבה. מה שנוגע לאמנו, היא זקנה, וגם היא חולה כבר מזמן במחלת השִׁיגָרוֹן, ועליה אין לדבר כלל… אתה רואה.

את כל זה דיברה בקול שווה־מעושׂה ובהבעה אחת, כנותנת תשובה כסדר על שורת השאלות שהציג מישהו לפניה. דניאל הקשיב, והרגשה כבדה וקרה התגנבה אל תוך לבו. כל־כך לא בעתו בא הביקור הזה, ודברי הדאגה־התלונה האלה באו כאילו להכעיס, כדי להוסיף עוד לעוגמת־נפשו הבלתי־נפרדת ממנו.

אידה סגל הוסיפה לדבר אחרי שנאנחה משהו, כאילו שאבה בנשימה הזאת כוח להמשיך את דבריה:

  • איני מבקשת ממך, כמובן. את אמצעיך אני יודעת. אך אולי יש לך איזה מַכִּירים שאפשר לפנות אליהם, למצוא תמיכה כל־שהיא. אולי תוכל לתת לי עצה, בכל־זאת… כל המקורות שהיו לי, בכולם השתמשתי, והנני אובדת־עצות.

מתוך מבוכת־רחמים התחיל דניאל לחפש בזיכרונו. הרגיש כי דברי הצעירה דורשים ממנו תשובה תיכף ומיד, ודווקא תשובת מעשה, ולא דברי השתתפות וניחומים ריקים; אך בו־בזמן ידע היטב כי חיפושיו לשווא המה, והמקור שאחריו היא דורשת אינו ידוע גם לו. ועוד הרגיש כי כל רגע של שתיקתו עלבון הוא כלפי המבקשת, ומתוך מבוכתו התחיל לדבר בחיפזון, עוד טרם שמחשבותיו התבררו לעצמו די צורכן.

  • כן, כן, אני אשתדל, בכל אופן… היום, מבלי לדחות, אתעסק בזה… אני מקווה שיעלה בידי דבר־מה… צריך לקוות גם כן שמצב אחותך אינו כל־כך נורא כמו שאת מתארת לך, ובקרוב יוטב לה… אל תתייאשי.

פתאום אחז במחשבה מזהירה שנצנצה במוחו, והוסיף ביתר ביטחון ובהרגשת הקלה גדולה:

  • בכל אופן, אדבר עם אשתי. את יודעת, היא נמצאת תמיד בחוגי אנשי־המדיצינה, היא תוכל בוודאי לסייע לכן בנוגע לעזרת רופאים וכדומה, וזה לא יעלה לכן בכסף… כן, בוודאי. זה אוכל להבטיח לך…

אידה קמה ממקומה. היתה לו הרגשה ברורה שאין זה הדבר הרצוי לה: לא דברי הבטחות והשערות, אלא עזרה תכופה וממשית היא דורשת בעצם התאבנותה המשונה, בקולה המוזר, במראה הדלות וההתייאשות שבכל צורתה. ושוב התחיל לגמגם, כדי להשתיק את רגש הכאב והבושה הצורב את לבו:

  • את תסלחי לי… אילו יכולתי בעצמי… אך מה לעשות? את הלוא מבינה את מצבנו. והנה, גם אצלנו הילדה חולה זה ימים אחדים, ואיננו יודעים עדיין מה איתה.

בפעם הראשונה אחרי שנכנסה אל החדר הפנתה אידה את מבטה לצד הספה שעליה שכבה הילדה, אשר הקשיבה לכל השיחה מתוך סקרנות דוממת. פניה התעוותו בהבעת צער ורחמים מוזרה, כאילו חזיון החולה שראתה לפניה הוסיף עוד לצערה־היא והגדיש את הסאה.

  • האוּמנם? אמרה בקול נמוך, כמתנצלת לפניו ולפני עצמה. נו, אין דבר, מר רויטר, אל תדאג… זה לא־כלום בוודאי, עוד מעט תהיה בריאה. תסלח לי, בבקשה.

ודניאל הבין שברגע הזה רואה היא בעיני דמיונה את אחותה המוטלת על ערש־דווי ומתארת לעצמה מתוך אכזריות של ייאוש מה יהיה סופה אם לא תבוא בעיתה העזרה המבוקשת.

היא הושיטה לו את היד בתנועה מהירה והלכה אל הדלת, מבלי לשמוע את דברי פרידתו, שבהם חזר על הבטחתו הקודמת, על זה שתיכף ידבר עם קלרה ויבקש ממנה עזרה.

אחרי צאתה שב דניאל אל השולחן ועמד רגע אבוד לעצמו, שקוע בהרהוריו. קולה של אסתר’קה שנשמע מן הספה העיר אותו.

  • אבא, למה באה הדודה הזאת? מה היא ביקשה?

הוא ניגש אליה וענה מתוך פיזור־רוח:

  • אין דבר, ילדתי. הדודה ביקשה שאמא תלך לבקר את אחותה, שגם היא חולה קצת.

פניה המשולהבים של הילדה התכווצו ורעדו פתאום מפני צחוק פנימי שלא יכלה להתאפק ממנו.

  • וכמה היא מצחיקה הדודה הזאת! אבא, אתה ראית? חוטם ממש כמו לעורב, האין זאת?

דניאל חייך רגע, אך החיוך נעלם תיכף, וחזר ואמר באדישות, בהיותו עדיין שקוע במחשבה:

  • אין דבר… אולי תישני קצת, אסתר’קה? כבר בא הערב…

אך העוויית הצחוק שעל פני הילדה כבר עברה להעוויית בכִייה, והיא התלוננה בקול ממושך וקפדני:

  • לא, איני רוצה לישון… מתי תבוא אמא? אבא, מדוע אמא איננה באה כל הזמן?

  • היא תבוא, אסתר’קה, תבוא…

בחיבת דאגה גחן אל הילדה, עטף את גופה היטב בשמיכה ותיקן את הכר תחת ראשה, ולבו היה כבד עליו, כעין גוש אבן קר המעיק על חזהו.

 

32. נדודים

כל היום לא חדל הגשם לרדת, גשם דק, מרגיז ומביא לידי שעמום נורא. לפנות־ערב נעשתה ישיבתו בבית קשה עד לאין לסבול. שוב היה לבדו בחדר עם הילדה. מחלתה, כפי שנתברר, לא היתה חשובה ביותר, וכבר הוטב לה קצת; אולם לא הרשו לה עוד לקום, ותמיד היה מישהו צריך להישאר איתה, שלא תשתעמם ולא תקפוץ מן המיטה באין רואה. וקלרה היתה כקודם טרודה מן הבוקר עד הערב, אפילו יותר, אם אפשר. גם במצבן הקשה של האחיות סֶגל, כפי שפילל דניאל, השתתפה תיכף, על־פי הרמז הראשון, ולמרות עבודתה המרובה התחילה לבקר אותן כמעט יום־יום. אולם דניאל לא יכול אף־פעם להבליג על עצמו וללוות את אשתו בביקוריה. הרגשת הצקה נוראה נשארה לו עוד מביקורה הראשון של אידה סגל, ובכל פעם מצא לו תירוץ כדי להיפטר מן הביקור, ויצא ידי־חובתו רק בשאלות ובמִבטאי השתתפות שבהם פנה לאשתו בשובה מאת החולה. גם כעת הלכה קלרה לשם, ודניאל חיכה בקוצר־רוח שתשוב המשרתת, אשר יצאה לקנות צורכי אוכל למחר, ויוכל לצאת גם הוא וללכת לשוט ברחובות. כי ככה הורגל בעת האחרונה, לצאת ולנדוד לפנות־ערב, בשעת הפנאי; לנדוד בלי מטרה ובלי עניין כל־שהוא, ללכת ולהיאבד בסִבכי מחשבותיו בהליכה המייגעת את הגוף ומפזרת את הרוח.

כיוון ששבה הבחורה, יצא תיכף, אחרי שפנה אליה במלים אחדות של ציווּי ואזהרה כיצד עליה להתנהג בזמן טיולו, כראוי לבעל־הבית העוזב אותה לבדה עם בתו החולה. אולם דבריו נתקבלו בהבעה גלויה של אי־אמונה וזלזול! כי הבחורה, הערוּמה־במינה בשכלה הפשוט הכפרי, הבינה היטב אתת המצב ולא חשבה אותו כלל ל“בעל־הבית”. אחר־כך ניגש לבתו לנשקה נשיקה חטופה – חטופה ונמהרת, כי בסתר לבו סירב לראות את מבט עיניה הנוגות־מוכיחות, השואלות כביכול בלי מלים: מה זה כולכם הולכם תמיד ועוזבים אותי לבדי בחברת נטשה זו הטיפשה?

הגשם חדל קצת. אבק רטיבות דק מילא את האוויר, והפנסים נראו כתלויים על בלימה, מרוחקים ויפים בתוך זרי האד שעליהם. לא היה לדניאל מושג ברור לאן עליו ללכת. עבר בזיכרונו על כל בתי המַכִּירים המועטים שאליהם היה עוד רגיל לסור. אף־אחד מן המקומות האלה לא משך את לבו כעת – עם הישיבה הסתמית בין אנשים יותר או פחות אדישים וזרים, עם כוס התה ההכרחית והדיבורים ההכרחיים על שלומו ועל שלום ביתו, על עבודתה של קלרה, על מצב בריאותה של הילדה…

רגע חשב על ליוּדמילה וִיבְיֶן. למן היום שביקר את ביתה באחרונה – אותו יום שבו קיבל את משרתו, ובו, בקלות כל־כך מוזרה, עמדה ליוּדמילה וביטלה, כאילו פיזרה ברוח, את כל הקשר, אפילו החיצוני, שעוד היה ביניהם – לא נכנס אליה. ידע כי יש לו רשות גמורה לביקור שכזה; הלוא ככה ביקשתוֹ בעצמה בראיונם האחרון, שיסור אליה בלי הזמנות מיוחדות. הוא כבר צעד לאורך הרחוב הצר, המואר למחצה, וכבר נראתה לו באפלה הדמות הכבדה של הבית בן שש הקומות, ולמעלה, בקומה השלישית, המרובע המואר של חלונה היחיד. גם נדמה לו לרגעים שדמות קלה של אשה מתנועעת ועוברת שם על מסך הווילון הירקרק מאור המנורה. על־יד עצם הדלת עמד שוב מפקפק. אם הינָה יושבת בערב בחדרה – סימן שאינה לבדה שם. לא היה ברצונו דווקא להתייחד איתה; אולם ברגע הזה עלה על דעתו זיכרונו של “הנרקוֹמפְּרוֹס”, שלא ראה אותו כבר מזמן וכמעט ששכח על מציאותו. אפשר מאוד שהוא יושב ומבלה אצלה את שעות הערב הארוכות, כדרכו. ודניאל הרגיש שכעת, אחרי הפסקה כל־כך ארוכה, שוב אין לו חפץ להיפגש עם האיש הזה, המעורר בלבו רגש עכור ובלתי־נעים, ואם לא ממש קנאה, בכל אופן תסיסה בלתי־פוסקת, המושכת את נפשו לאותה דרך שהוא כבר עָיַף ממנה ולא יחפוץ לשוב אליה שנית: דרך של השׁערות וספקות וניחושים וכל ה“התבלבלות האווילית בדברים שלא מעניינו”, כפי שאמר בלבו.

הציץ פעם אחרונה למעלה, אל החלון המואר השקט, ופנה ללכת, מבלי לדעת בדיוק לאן ולשם מה.

עד מהרה עמד בפינת רחוב אחד והביט מסביב. ברחוב הזה, אחד הכי רועשים של השכונה, נמצא, כפי שהיה ידוע לו, “מעוֹנה” של נינה בֶּרג. אולם את מספר הבית לא ידע בדיוק, וגם לא תיאר לעצמו את האפשרות להיכנס לשם בערב ולחפש את נינה בעלמא על־פני כל המוסד, בין המוני צעירים וצעירות זרים. בעל־כורחו המשיך את דרכו הלאה.

לא רחוק מהתחלת הרחוב הבריק במנורותיו הרבות מבוא של ראינוע גדול. מתוך בטלה עמד דניאל על־יד הפתח והסתכל במודעות הענקיות המצוירות בצבעים גסים. כעבור רגע ניגשה ועמדה על־ידו כנופיית צעירים וצעירות, כעשרה במספר. צחוק ופטפוטים נשמעו בקרבם, ופתאום, באיזו השתלשלות רשמים בלתי־מובנת לו, הזכיר לו איזה דבר – אולי צחוק עלמה צעיר ומתגנדר שנשמע באותו רגע – את נינה בֶּרג. ואולם לא היה זה צחוקה־היא. ברגע זה היה מכיר לה טובה אילו היתה מופיעה על דרכו; כבר פעם ושתיים נזדמנה לו הצעירה מלאת החיים ברגעי שעמום או מצב־רוח מדוכא, ותמיד השפיעה עליו הופעתה לטובה. נכנע לאיזו תנועת סקרנות ותוחלת בלתי־הגיונית, הפנה את ראשו כדי לראות את פני הצוחקת. לא, זאת לא היתה נינה בֶּרג; ובכל־זאת, גם הרושם שעשו עליו פני הזרה הזאת היה קשור במשהו עם מחשבתו על נינה… על־ידי התאמצות זיכרון קצרה הבין כי זוהי אחת מחברותיה, שפעם כנראה התוודע אליה בהיות שתי הצעירות יחד. אז התחיל לזוז לאט־לאט לעֶברה, עד שסוף־סוף עמד ממש על־ידה והיתה מוכרחה להרגיש בו. הכרתו הצלולה הגידה לו ברור שאין זה אלא שטות ומעשה־ילדות להתקרב ולהיספח לחברת צעירות זרות שאינן מתעניינות בו כל־עיקר. אולם קול הצחוק והפטפוטים היה כל־כך שאנן ומלבב בעיניו, ורגש בדידותו כל־כך עמוק ומכביד, שלא פיקפק הרבה והלך אחרי תנועתו הראשונה, האינסטינקטיבית.

הצעירה הכירה אותו וענתה לדברי־שלומו בקיצור, אך גם בלי אי־רצון: כנראה היתה שקועה כולה ב“ענייני־פְּנים” שלה, שלא דאגה למדי מי הוא הנפגש לה בדרך ומה עניינו לכאן. דניאל ראה את זה ברור. אך מתוך איזו עקשנות של בודד לא רצה להתרחק, כמו שהיה נאה לו, ושאל אותה שאלות בעלמא בזו אחר זו, רק כדי להאריך את עמידתם ביחד.

  • איפה נינה? השיבה הצעירה לאחת משאלותיו, וליוותה את תשובתה בצחוק קל. נינה איננה… נעלמה…

  • מה זאת אומרת?

  • נעלמה ואיננה… ברחה! הסבירה לו הצעירה וצחקה שוב למראה השתוממותו.

כאן התחילו אחדות מחברותיה לזרז אותה שתמהר להיכנס איתן לראינוע, שחלק מן החבורה כבר נכנס לשם.

  • אנחנו חוגגים היום, ביארה הצעירה לדניאל בראותה שהוא מוסיף לעמוד לידהּ. אחד מאתנו קיבל כסף מביתו, והוא מכבד את כולנו בראינוע.

  • אני אלך איתכם, מותר? שאל דניאל ונכלם כרגע בגלל תנועת הילדוּת הזאת, הבאה מתוך אי־רצון בלתי־מנוצח להישאר שוב לבדו בקור ובגשם ובעוגמת טיולו הבודד. אולם הצעירה לכאורה לא התפלאה כלל לבקשתו המוזרה.

  • מדוע לא? השיבה באותה אדישות שבה דיברה אתו קודם ועלתה במדרגות הכניסה. מבטה הגיד ברור ברגע זה: “אתה או פלוני אחר – מה אכפת לי? גבר אחד יותר בחברה לא יזיק לעולם…”

הוא נכנס אחר הצעירות ותפס מקום בשורת הכיסאות הצפופים. שכנתו מצד אחד היתה הצעירה בת־שיחתו, שבמשך הזמן נזכר גם בשמה – לִידָה ניקוֹלָיֶבה; מן הצד השני ישבה צעירה שנייה, שחרחורת ולא יפה, ששמה הפיוטי, “תמרה”, אשר בו פנו אליה תכופות שאר הצעירות, לא הלם אותה כלל. עם התחלת ההצגה כמעט שפסקו הדיבורים; כל תשומת־הלב היתה נתונה לתמונות הסרט הקופצות ומתחלפות במהירות על בד המסך.

דברי לִידָה האחרונים, הבלתי־מובנים, על זה שנינה “ברחה”, העירו את כל סקרנותו של דניאל, והרגיש כי גם הם הכריחו אותו למעשה־הילדות שעשה בהיכנסו הנה, מתוך תשוקתו לשמוע את המשך הדברים. אולם היה מוכרח להשתיק את הסקרנות לפי־שעה, ובקוצר־רוח חיכה להפסקה, כדי שיוכל להיכנס שוב בשיחה ולשאול את לִידָה על כל פרטי החדשה.

  • ובכן, מה עם נינה? שאל תיכף אחרי שהעלו את האור באולם וכל החבורה התחילה לזוז ולדבר.

  • נינה! אמרתי לך שהיא ברחה! ענתה לִידָה בקלות, כמדברת על דבר הכי רגיל בעולם. תשמע כיצד זה היה. בזמן האחרון החליפה את מקומה במעון: לא רצתה עוד להישאר בחדר גדול, והלכה לגור בתא קטן בן שתי מיטות, וחבֶרתה בחדר הזה היתה במקרה הצעירה העובדת אצלנו בתור “סדרנית” – גיבנת ומעֵין כסילה, אינה יודעת כמעט לדבר. ובכן, ביום אחד נאה נעלמה נינה, זה היה לפני ימים אחדים. את חפציה לקחה איתה. אך מתי הלכה ולאן הלכה, לא ראה אף־אחד, ושום כתובת לא השאירה אחריה. הגיבנת כמובן אינה יודעת כלום ואומרת שגם היא לא ראתה את נינה בשעת צאתה. הנה לך תעלומה!

  • אבל היא… היה לה… עמדה להתחתן כמדומני? שאל דניאל, ולא היה בטוח אם לא תביא אחריה השאלה הזאת גילוי “תעלומות” אחרות ויותר מפתיעות.

לִידָה עשתה בידה תנועה מבטלת.

  • עורבא פרח! כאשר רוצים באמת להתחתן אין מחכים למאורע הזה חודשים שלמים עד שיהיה לשניהם פנאי לחזור מדעתם!

  • מאין את יודעת? התערבה בשיחה שכנתו מן הצד השני. נחום כבר מזמן איננו במעון, הלך לגור באיזה מקום אחר. אפשר שהלכה אליו?

  • מילא, הסכימה לִידָה באותה קלות, והיה ברור שהדבר הזה הוא כבר מזמן אצלה בבחינת מעשה שבעבר, שלא כדאי לתת לו ערך.

ההפסקה נגמרה בינתיים, והמשך הסרט הופיע על המסך. ברגש מוזר ומסובך הביט דניאל כעת אל התמונות העוברות לפניו. עלילות הדרמה המדומה והצעקנית התערבו בדמיונו באופן מוזר עם נפתולי החיים האמיתיים ועם ה“תעלומות” ששמע עליהן זה עכשיו. כמעט שהיה מוכן לראות בדמותה של ה“גיבורה” הנרדפת והניצלת בדרך־נס את נינה בֶּרג החיה, הנאבדת כעת אי־בזה בסבכי הכרך הגדול.

אולם סקרנותו עוד לא עמדה לכל הניסיונות בערב הזה. בשעת ההפסקה השנייה קלטה אוזנו קטע משיחת לִידָה עם חברותיה, ולא יכול לבלי להתעניין בה.

  • לִידָה, קראה צעירה אחת, את יודעת את מי פגשנו היום? את ה“דוב” עם אהובתו החדשה, חי־נפשי! לבושה כולה חדש, והיא נדמית כל־כך מאושרה, חה־חה!

  • אך זוהי בת־חיל! הוסיפה שנייה. לצוד לה דג גדול שכמותו, זהו עניין! מה תגידי על זה, לִידָה?

  • לִידָה, מדוע את נכשַׁלת כל־כך, באמת? התערבה שלישית בצחוק מלגלג.

  • שמענה, העירה תמרה השתקנית, היושבת על־יד דניאל, שמעתי כי זוֹיה מיטרוֹפָנוֹבה חולה מאוד. היה צריך לבקרה, לִידָה, מה את חושבת?

  • אָה, שטות! השיבה לִידָה בקיצור ובתנועת רוגז, הייתי אצלם כבר אחרי המעשה, אין דבר כזה במציאות. אל תבלבלו לי את המוח בכל השטויות האלה.

פניה התאדמו מתוך איזה כעס והתרגשות בלתי־מובנים לדניאל, וכנראה היתה מוכנה לבוא בריב עם המתלוצצות.

צחוק גדול ליווה את דבריה, אבל צלצול הפעמון, והחשכה הנופלת מחדש באולם שמו קץ לפטפוטים. על־פי השם הנזרק של זוֹיה מיטרוֹפָנוֹבה הבין דניאל שגם פה יש לו עסק עם “תעלומה” אשר גיבוריה אינם זרים לו; אך שוב היה מוכרח לחכות שייגמר הסרט כדי שיוכל לחדש את שיחתו עם לִידָה.

כאשר יצאו מן הראינוע, שוב נספח אליה וליווה אותה ברחוב יחד עם כל החבורה, וחיכה לרגע כשר כדי לפנות אליה. סוף־סוף מצא לו הזדמנות ושאל את שאלתו מתוך זהירות, כמדבר אגב־אורחא על דבר שאינו מעניין אותו למדי.

  • אָה, שטות! השיבה לִידָה כבראשונה, באותו קול נרגז. דיברנו על השערורייה שבמשפחת מיטרוֹפָנוֹב, בוודאי שמעת…

  • וכי מה? האוּמנם… עוד מעט ונתמלטו מפיו המלים “סוף־סוף” שתיכף התבייש בהן, אף־על־פי שלא נאמרו בקול. מה איפוא קרה?

  • לִידָה התחילה לספר באותו רוגז ואי־רצון מדומה, אך היה קל להבין כי בסתר לבה נהנית היא מאוד ממסירת דברי־לעז אלה כאילו מתוך תמימות:

  • עסקים יפים… כולם חיכו כבר מזמן שהוא יגרש סוף־סוף את אשתו וייקח את השנייה במקומה, והנה דווקא להיפך!

  • מה את סחה? השתומם דניאל. האוּמנם היא עזבה אותו? לִידָה צחקה בפה מלא:

  • אח, לא! מי מדבר על זה? לא, אינך מבין כלום… הנה: אתה מכיר את קוֹשַׁנסקי?

  • הפַּסָל? לאו דווקא… מיטרוֹפָנוֹב סיפר לי עליו.

  • בחור גס ופרימיטיבי עד מאוד, אף כי בעל־כישרון, אמרה לִידָה, והעוויית בוז ומרירות עיקמה את שפתיה. ובכן הוא שב לא מזמן מחוץ־לארץ והתחיל לבקר תכופות את ביתו של מיטרוֹפָנוֹב. וזאת, אתה יודע? טַסקָה, הרקדנית הזאת, ומִשנֵה מרירות ובוז נוספו לעקימת שפתיה, היא לא המתינה הרבה ותלתה את עצמה על צווארו! הוא בקיא מאוד בענייני הנשים, הברנש הזה… אך זה לא כלום. הדבר היפה בא אחר־כך. מי איפוא הולך לבקר אותה בביתה החדש ולבקש ולהתחנן, ממש להתחנן לפניה על הברכיים שתשוב לביתם? זוֹיה בכבודה ובעצמה! אתה מתאר לך את ה“קוֹליזְיה”?15 היא שנאה את טַסקָה כל העת תכלית שנאה; וכלתה נפשה לָרגע שזו תעזוב את הבית; אך הנה הדבר נעשה; ובעלה מחרף ומגדף, ומאיים ונשבע כי גם אותה ישליך אל הרחוב, ובבית אין איש, ואין מי שיעזור לה ויעבוד במקומה, והנה!

  • וטַסקָה מה? שאל דניאל, ששמע את כל סיפורה ברגש של בחילה מעורבת ברחמים.

  • טַסקָה? מה אכפת לה לטַסקָה? האם אינך מבין? מה יש בו סוף־סוף באיוואן מיכַיילוביץ שלנו, כדי למשוך אליו לבבות נשים? בו־בזמן שקוֹשַׁנסקי בעל הצלחה הוא. הזמנות מצוינות יש לו. ביקרתי אותו במקרה, הן גם אני מכירה אותו קצת, הוסיפה כדרך־אגב במראֶה של פשטות הכי גדולה, זה היה דווקא באחד הימים הראשונים אחרי ה“מאורע”. וגם את טַסקָה ראיתי אצלו. היא־היא שסיפרה לי על ביקורה של זוֹיה… היא מרגישה את עצמה מצוין, תופרת לה שמלות חדשות וחולמת על נסיעתה לדרום בימי הקיץ הבא, קוֹשַנסקי הבטיח לה לקחת אותה לתיור… ולשם מה באמת תשוב אל בית מיטרוֹפָנוֹב? שוב לכבס חיתולים ולשמוע את טענותיה של זוֹיה, ולאכול בכל יום דג מלוח במקום צהרים?!

וכמו על מנת לסיים ולהדגיש את דבריה עמדה ברגע זה מול הפתח המוביל אל המעון. ודניאל בהביטו אל פניה הפוחזים־מלגלגים, כאילו ראה בהם, כמו בחזיון פנס־קסם העובר ומרפרף נגד עיניו, את כל אותם דברים שעליהם סיפרה לו זה עכשיו, עם כל תערובת הטִפלוּת, והמגוחך, והתועבה שבהם… ריפרפו נגדו רגע פני טַסקָה הצוחקת ומתגנדרת מתוך תענוגה, ופני זוֹיה החיוורים, בשקר־צביעותם וביפי צערם הגדול; וכולם הצטרפו לדמות פָּנים אחת גדולה ובלתי־מובנת, שהלכה ונמוגה בחלל האוויר החוֹשֵׁך, ובאופן מוזר נזכר באותו רגע בגיליון הנייר המעוך שאחז פעם בידיו בחדרה של ליוּדמילה, בקוראו את מגילת הדיבה והניווּל הכתובה עליו… הרושם היה כל־כך חזק ובלתי־נעים, שמיהר להיפרד מבת־לווייתו ופנה הלאה לדרכו מבלי להצטער עוד על בדידותו.

ערבוביית רשמים מוזרה מילאה את מוחו עת שהלך ברחוב המלא אורות מהבהבים ורעש קרונות הטְרָם ותנועת המוני אנשים. קטעי התעלומות ששמע התלכדו בדמיונו כעֵין תמונות הסרט הנועזות המחרידות שראה לפני שעה, והיו לחזיון בלהות אחד מלא רטט ותועבה, המושך ודוחה את הלב חליפות, הממלא אותו הרגשת רעדה כמוסה, הרגשת סכנה האורבת מסביב… ובתך החיזיון הזה צפו לרגעים גם קטעי חלום נשכח ואינו נשכח, חלום מוזר המכביד על הראש והרוֹצֵץ את הגוף, והעצבים הגרויים נכנעו להשפעתו המשכרת, והשפתיים דובבו שוב בעקשנות: “ובכל־זאת, בכל־זאת נשקתיך!”… לשם מה באמת נכשל ונטה שוב פעם מן השביל הנפתח לפניו, אותו שביל שאת רטט הווייתו מרגיש הוא עכשיו, בין בחזיונות־הסרט המסיתים בין בהד סיפורי הטפלות האורבת וזוחלת מסביב? והנהו נודד ברחובות כנרדף ועזוב, בעת שהיא יושבת בִּשְׁלוֹם ביתה הצנוע, ואין שלטון עליה, ואין לה אפילו דַעַת, ואין נוֹחַם בלבה על הבגידה הבלתי־נראית שבגדה בלבבו הנגזל.

 

33. השתלשלות הדברים

שנים רבות שימש “בית־התרבות”, הנמצא באחד מבתי האצילים העזובים, מקום מקלט ומנוח לכל אלה המאושרים שתוארם “הספרותי” או “המדעי” נתן להם רשות כניסה לשם. בין המאושרים האלה היתה גם ליוּדמילה וִיבְיֶן– ואפילו כעת, כאשר נשארה מאחור כזכר חלום־בלהות תקופת “המצב הצבאי” עם הקור והרעב שבה, כאשר כבר מזמן חזרו ונתמלאו הרחובות אור ותנועה וחיים, והחנויות נפתחו, ופרחים וחפצים יקרים ומיני מעדנים נמכרים בהן באין מפריע, כאשר שוב התחילו האנשים לישון בחדרים ולבשל במטבחים, ולא להיפך, ולהתרחץ בקביעות בחדרי־האמבטיות – גם כעת לא נכנסה אף־פעם לבית הזה מבלי להרגיש מחדש את השפעתו המיוחדת־במינה. בגלל ההרגשה הזאת של הַרְווחה והקלה אהבה מאוד לבקר את “בית־התרבות”, ומדי יום ביום הלכה לאכול את ארוחתה במסעדה הנמצאת שם. כאן, באולם העגול, שוודאי היה לפנים “גן־חורף” נהדר, תקפה אותה בנעימות האווירה המיוחדת לגמרי של אצילות וניקיון רוחני; ובהעיפה עין מסביב, על האנשים המתאספים כאן יום־יום כמוה, כולם בני חוגי הספרות והאמנות והמדע הכי נאצלים, נתמלא לבה הרגשה מנחמת ומעודדת, מעין הרגשת גאווה על ניצחון הרוחניות הטהורה, וביטחון בקיומה הבלתי־מנוצח. פרופסור ישיש, מפורסם בעולם המדע, ישב כאן על־יד סופר “השולט ברוחות” של התקופה הקודמת; כאן נראו פני משַׂחק גדול, לא אותם פנים של משַׂחק שאפשר לראות לרוב בכל הצגה ראשונה ובכל קפה לילי – פני צעירים בעלי־עיניים נלאות־חצופות ושפתיים מצובעות – אלא פנים מחוטבים שקל להכיר בהם אחד מן “הכפירים האחרונים” השומרים על האש של קדושת אמונתם בגאווה ובמסירות־נפש; כאן נזדמנו נשים בעלות פנים צנועים ורציניים, בעלות תנועות מתונות ואופן תלבושת פשוט ומעובד גם יחד, העובדות במקצועות שונים במעבדות האוניברסיטה ובשאר בתי־הספר הגבוהים; כאן נשמעה מכל עברים שיחה רוסית חיה ושוטפת ורבת־גוונים, שלא נס עוד ליחה ולא פג טעמה. וכל הפנים מסביב נראו כמזוקקים, והורגש כי השאירו כמוה מעֵבר לכתלים את המון הדאגות היום־יומיות המשפילות, וכי כולם שרויים, אפילו בלי הכרתם, באותו רגש של גאווה פנימית על ניצחון העולם הזה, עולם התרבות, הכישרון, והרוח הקיימת לעד. בגלל ההשפעה המעודדת הזאת נשכחו בנקל הליקויים הקטנים הנוכחים כל־כך, שלא היו חסרים גם פה: לכלוך המפות והכלים, והטעם המסופק של התבשילים, והתערובת המשונה של פאר ארמון־אצילים עזוב עם הרשלנות ואי־הסדר האופייניים לכל מוסד ציבורי.

וכאן, בראשית ימי האביב, התחילה ליוּדמילה להיפגש מחדש עם הסופר גַלְוִיץ.

לפני זמן־מה, בסוקרה בשבועון תיאטרלי – היא היתה אחת הקוראות התמידיות של מין ספרות זה – ראתה ידיעה קצרה על זה שהרקדנית המפורסמת N יצאה לסיבוב ארוך בערי המדינה. כנראה דבר זה הכניס איזה שינוי חשוב בסדר חייו של גַלְוִין, שאף־פעם קודם לא נראה במסעדת הסופרים. כעת נעשה גם הוא אחד האוכלים הקבועים, ולעתים קרובות חלו ביקוריו באותן שעות שבהן היתה כאן ליוּדמילה. החליפו קידות מרחוק ולא דיברו זה עם זה, אף־על־פי שהיו שניהם פנויים: ליוּדמילה באה תמיד לבדה, וגם לו לא היו אלא בני־שיחה ארעיים, שכניו על־יד השולחן. פעם אחת נכנסו שניהם בשעה שבין שתיים לשלוש, אשר בה היה הדוחק באולם־האכילה גדול ביותר. בצאתו ראשון מן האולם היה גַלְוִיץ מוכרח לעבור סמוך לשולחנה של ליוּדמילה, ועל־יד כיסאה עיכבו אותו בהליכתו אי־אלו באים חדשים, שנדחקו בקושי בין השולחנות הצפופים. כשראה את עצמו מוכרח לעמוד פנים אל פנים איתה, בירך אותה בשלום בפעם השנייה, כאילו שכח על ברכת השלום הראשונה מרחוק, ולחץ את ידה. דומם השיבה ללחיצת־היד, אחר־כך ענתה קצרות “תודה רבה” לשאלתו היחידה על שלומה. בינתיים נתפנה המקום לפניו, והוא הלך.

כעבור ימים אחדים באה לאכול את ארוחתה יחד עם המשוררת וָסיליֶבה. הלֵזוּ, אף־על־פי שגרה תמיד בבית הוריה והיתה סמוכה על שולחנם, ולכן לא היה לה שום צורך לבקר במסעדות, כי היתה לה צידה מצוינת בבית – בכל־זאת באה הנה לפעמים לאכול, מתוך רצונה ליהנות ממה שקראה בלשונה המתלוצצת “משחק באירופה”.

השעה היתה קצת מוקדמת, והאולם עדיין היה ריק למחצה. בנקל מצאו להן מקום על־יד שולחן בפינה נוחה. וָסיליֶבה שמה על כיסא פנוי את כל מה שהביאה איתה: ספרים וארנק וכסיות־ידיים, ועליהם את צווארון־השיער האפור שפשטה מצווארה, ועל גבי הכל צרור סיגלים קטן שקנתה בדרך.

  • ככה הייתי עושה בהיותי תלמידה בצרפת, אמרה ליוּדמילה מתוך חיוך. זה היה בגרֵינוֹבֶּל, בחורף. בבוקר־בבוקר, בדרכי לאוניברסיטה, הייתי קונה לי צרור סיגלים כזה, הפרחים הלוא מצויים שם במשך כל השנה. ואז היתה לי ידונית גדולה משְׂער קנגורו אפור, ובשעת ההרצאה היו הפרחים מונחים תמיד על ברכי, על־גבי הידונית. התאמיני, הסטודנטים הצרפתים כולם נגררו אחרַי אך ורק בגלל זה… בייחוד אחד התפעל מזה שהיטבתי כל־כך בצירוף הצבעים, ואומנם כמעט שהתחיל לחזר אחרי ברצינות! הלוא צרפתים הם: נקודת צבע אחת שהצלחתי ביצירתה, והראיתי בזה שיש לי טעם טוב – ודי להם…

ליוּדמילה צחקה לדבריה, ובלבה קינאה בחבֶרתה בעד הדבר הקטן שלא עלה בדעתה לעשותו ביום הזה, אחד מימי האביב הראשונים הקלים והבהירים: לקשט גם את עצמה באותה טיפת אביב סגולה, ריחנית… כבשה אנחה קלה בלבה ופנתה לאכילה.

עד מהרה נכנס גַלְוִיץ; תפס לו מקום, העביר את מבטו על־פני האולם והיושבים בו. וכמו תמיד השתחווה לעֶברהּ דוּמָם ומרחוק. וָסיליֶבה, שהיתה ביום הזה במצב־רוח קל ומשתטה במקצת, הפנתה אליו תיכף את מבטה ושוב לא גרעה עין ממנו, מעין ניצוץ של סקרנות משתובבת ניצת מעת לעת בעיניה. ליוּדמילה ישבה ככה שפניה נראו לו רק מן הצד, ולא הביטה אליו, אולם כל העת הרגישה על עצמה את מבטו, כשם שהרגישה אותו פעמים רבות גם קודם – מבט כבד של עיניים שקטות ומלאות ביטחון עצמי.

ככלות הארוחה הוסיפו שתיהן לשבת על־יד השולחן; כל אחת כאילו חיכתה לחברתה שתקום ראשונה. וָסיליֶבה דיפדפה כלאחר־יד בחוברת הירחון החדשה שקנתה לה הבוקר, ושיחקה בסכין־היָשְׁפֵה המשמש לחיתוך הדפים, אשר היה תלוי אצלה בקצה השרשרת שעל חגורת־שמלתה, כעין צעצוע יקר. ליוּדמילה ישבה בטֵלה, וכאילו חזרה בלי משים אחרי תנועת חבֶרתה, בטלטלהּ בין אצבעותיה את שרשרת התכשיט שלה. במקרה חל רגע של שתיקה באולם, ובתוך הדממה נשמעו ביתר בהירות גם דפיקת כיסא שהוזז ממקומו, גם קול צעדים בטוחים, ואפילו שריקת נעליים קלה. גַלְוִיץ קם וניגש אליהן. רגע לפני שקם חלף על פניו צל חיוך קל ומרפרף, אך תיכף נעלם, וכשניגש ועמד לפניהן, היו פניו רציניים והביעו רק שוויון־נפש ומידת נימוס רגילה, כראוי לאחד המתכונן להחליף שתיים־שלוש מלים עם מַכִּירותיו שפגש במקרה.

בראשונה פנה לוָסיליֶבה ובירך אותה בקידה, הציג את עצמו לפניה וקראהּ בשמה הספרותי המצלצל; השם היה ידוע לו מזמן, וגם הכיר אותה על־פי המראֶה, אלא שלא היתה לו קודם הזדמנות מוצלחת להתוודע אליה. את כל זה הגיד בקול שווה, לא רם ביותר, ומחמת קומתו הגבוהה עמד קצת כפוף מעל שתי הצעירות היושבות. התנהגותו, שהיתה בה מעֵין בנליות של מסורת, הראויה מאוד לצחוק בכל סביבה אחרת ומצד כל בן־אדם אחר, כנראה מצאה חן בעיני וָסיליֶבה והלמה מאוד את מצב־הרוח של ה“מִשחק באירופה”. היא הושיטה לו את ידה בפנים מסבירים ונכנסה אתו בשיחה. עם ליוּדמילה כמעט שלא דיבר, אולם כל העת, גם בשעת דיבורו עם וָסיליֶבה, נח מבטו עליה כבד וחודר כקודם, כאילו מחפש דבר־מה. אולי חיפש בדמותה את ליוּדמילה האחרת, הקלילה והזריזה, ששיחקה אתו בטניס והתנדנדה במעוף הנדנדה ועברה לפניו בטיסה – לְפָנים, בפרדס בית־המרגוע.

אחרי שניים־שלושה רגעים של דיבור סתמי לקחה ליוּדמילה את הארנק המונח על השולחן ועשתה תנועה כמתכוננת לקום וללכת. אך בו־ברגע, וָסיליֶבה, בראותה שגַלְוִיץ אינו פוסק מדיבורו ועומד על צידן כפוף כקודם, רמזה לו על הכיסא הפנוי שעל־יד השולחן, והרמז נתקבל תיכף ומיד. גם ליוּדמילה היתה מוכרחה להישאר על מקומה ולהקשיב לשיחה הנמשכת שלא השתתפה בה. מפני שתיקתה העקשנית היה מוכרח גם הוא להעביר את מבטו אל פני חבֶרתה, ורק מעת לעת, אגב שיחה, הציץ אליה במבט אלכסוני מהיר, בלתי־מורגש כמעט; ואחרי שהעביר ככה את עיניו פעמים אחדות מאחת לשנייה, אמר פתאום, בלי קשר ניכר עם עניין השיחה:

  • הגברת תסלח לי, יש לי מעין חולשה לתכשיטים נאים ואורגינליים… החרוזים האלה שעל צווארה מעניינים אותי עד מאוד. עבודה איטלקית, האין זאת? מותר לראותם?

בבת־צחוק נעימה וריקנית פשטה וָסיליֶבה את חוט החרוזים המנומרים שקישטו את צווארה ושמה על השולחן. רגע מישמש אותם בין אצבעותיו והתבונן בצירופי הגוונים הרבים והבהירים, אחר־כך השיבם לוָסיליֶבה ואמר, בהרימו את עיניו שוב על פני ליוּדמילה, כאילו היו דבריו מכוּונים אליה:

  • כן, עבודה יפה מאוד. ראיתי הרבה דוגמאות מעֵין זה בזמן ביקורי באיטליה. יש עוד מין חרוזים אחד, המקובל מאוד שם והחביב עלי ביותר: חרוזי ענבר פשוטים, אך ממין משובח. חבל שאצלנו, הודות לזיופים הרבים, נעשה מין התכשיט הזה יותר מדי זול ורגיל. בגלל זה בוודאי גם את אינך עונדת מעולם את חרוזי הענבר שיש לך? שאל פתאום את ליוּדמילה כאילו בהיסח־הדעת.

בפעם הראשונה מאז שהתחילה להיפגש אתו הרגישה ליוּדמילה כי פניה מתכסים אודם וכי שוויון־נפשה המעוּבּד עוזב אותה. לא מצאה תיכף דבר בפיה. וָסיליֶבה הסקרנית ישבה וטילטלה בידה את החרוזים ונהנתה בלבה ממבוכת חבֶרתה הניכרת. אולם גַלְוִיץ, מבלי לחכות לתשובה, קם ועמד להיפרד בטבעיות הכי גדולה, כאילו הראה בזה שאומנם לא כדאי לחכות לתשובה לשאלה בטֵלה ומרפרפת כל־כך, וכי גם לא היה זה בדעתו… נפרד והתרחק בצעדיו האטיים והבטוחים, והשאיר את שתי הצעירות כל אחת להרהוריה.

וָסיליֶבה התעוררה ראשונה והתפרצה בצחוק.

  • הרי זה אמן! האם הרגשת באיזה ביטחון של אמנות שיחק את המחזה האחרון?!

ליוּדמילה עוד טרם הבליגה על מבוכתה.

  • איזה מחזה? מה את סחה? ולמה בכלל עיכבת אותו כאן? לא יועיל…

הצעירה הפיקחת לא נרגעה.

  • אכן, זהו “גיבורך”, ליוּדה? חי־נפשי, לא ידעתי…

ליוּדמילה התנצלה בבת־צחוק חיוורת ונכלמת:

  • מה שייך “גיבור”? כמעט שאיני מכירה אותו.

  • את מכירה אותו לכל הפחות כדי להבין, כשם שהבנתי אני, מה שהיה מתחת לכל דבריו ובייחוד למבטיו, טענה וָסיליֶבה באותו צחוק ערמומי חרישי.

פניה של ליוּדמילה שבו לרצינותם, ונדמה כי עיניה השקופות־ירקרקות חשכו מתוך מחשבה עצורה. נשענה בשני מרפקיה אל השולחן, קירבה את פניה לפני חבֶרתה, ואמרה חרש:

  • נניח שככה… אולם תגידי לי, מה לעשות עם בן־אדם שידוע עליו דבר אחד ויחיד: כי הִנו רוצה, רוצה מאוד את גופך, ללילה אחד, או לשבוע, או לחודש… ויותר לא־כלום.

  • תשלום דמי־הכניסה, העירה וָסיליֶבה במנוחה. הדבר שעליו את מדברת אינו אלא תשלום דמי־הכניסה, חתיכת הטרף שמשליכים לחיה הרעבה כדי שתפנה את הדרך… את זה את יודעת?

ליוּדמילה עשתה דוּמם אות הסכמה בראשה.

  • אם את זה שילמת לקְרַבצוב, שאינך אוהבת אותו כלל… היא סיימה את דבריה בחיוך ובהרמת כתפיים בלתי־מורגשת כמעט. ותיכף שוב ניצת שביב ההשתובבות בעיניה, קמטי צחוק קטנים הופיעו ורעדו בפינות שפתיה, ופנתה לליוּדמילה בלחש, כמגלה לה איזה סוד חשוב:

  • ובנוגע ל“מה לעשות”, ליוּדה, היודעת את מה? אולי נלך הערב למקום כל־שהוא לראות את “דון־חִיל בעל מכנסיים ירוקים?”

ליוּדמילה קמה בצחוק והניעה בידיה על חברתה.

  • אָה, לכי לכל הרוחות! איתך אי־אפשר לדבר ברצינות. וכאשר פנו ללכת שאלה:

  • אגב, מה נשמע עם נסיעתך? האם הדבר מתקדם?

  • כן, כמדומני… אפשר שבעוד שניים־שלושה שבועות אוכל לנסוע.

ליוּדמילה עמדה רגע כמפקפקת, וסוף־סוף אמרה בחיוך שכל פניה קרנו ממנו:

  • אם כן, אגלה לך את סודי: כתבתי לקרובי בצרפת, ואני מחכה לתשובתם.

  • מצוין! ובכן, נתראה שם? בברלין או בפאריס, איפה את רוצה?

  • בפאריס, צחקה ליוּדמילה. אך ורק בפאריס!

 

34. האנשים חיים

עוד בעצם התחלת האביב כתב יוסף שמולבסקי לדניאל והזמין אותו לבוא ולבקר בחזרת ההצגה הראשונה של התיאטרון הקטן שבו עבד. ואף־על־פי שהיה לדניאל קצת קשה להיפגש עם חברו הקודם, שמדי חודש בחודש הסתלק מבַּקרוֹ בביתו, ולהרגיש את הטענה האילמת אליו, השמורה בלי ספק בלבו של זה – בכל־זאת גם לא מצא לנכון לעבור על מכתבו בשתיקה ובזלזול גלוי, וניאות להזמנתו. בבואו למקום ההצגה קידם שמולבסקי את פניו בשמחה ובידידות, כאילו לא הרגיש מאומה מן ההתנכרות הזאת של חברו, ותיכף ומיד התחיל לספר ולבאר לדניאל את כל החדשות והמאורעות והנקודות החשובות שבעבודתו; ודניאל ראה כי למרות מראהו, שלא הוטב כלל לעומת הימים הקודמים, והעיד שמצב בריאותו איננו מצוין גם עכשיו – לכל הפחות מצב־רוחו ניעור ושלֵו, והוא נראה כולו שקוע בענייני עולמו ואולי מוצא בהם גם סיפוק לנפשו. בהתעניינות רבה הסתכל דניאל ביוסף וליווה אותו בעיניים עת שהלז, בשעת מהומת ההכנות שלפני התחלת ההצגה, מיהר ועבר ממקום למקום, התערב בשיחות, התעניין בכל, השתתף בכל, ובשובו לצד דניאל שוב התחיל לבאר לו את הרעיון שהיה לו ביצירת הליווי המוסיקלי של המחזה, ואיזה קושיות היה עליו לכבוש בדרך יצירתו, וכיצד הצליח בזה. על חייו הפרטיים ועל משפחתו ועל מצבו החומרי כמעט של דיבר, או דיבר בדברים מרפרפים ובלתי־מדויקים, קצת בנוסח “בֶּרמן המצטחק”; כי אולי באמת אינו בקיא בכל העניינים האלה די צרכו.

ברמן המצטחק היה גם כן בין המוזמנים לחזרה, וישב על־יד דניאל. עת שדניאל הסתכל בעניין רב, ולא בלי תימהון, אל החיזיון העובר לפניו על הבימה, אל מעשי התעמלות וקפיצות וריקודים וכל הרעשנות והרב־הגוניות של הגרוֹטסקה המתפתחת שם – ישב ברמן שקט ומצטחק כדרכו, והסביר לו בקול נמוך את הערך האמנותי של החיזיון ואת פרטי הכוונה האמנותית שבו, ובדרך־אגב הוסיף גם הרבה פרטים על המשתתפים, על מצבם ותוארם ואופן השקפתם – דברים שלא עניינו את דניאל. הוא מצא יותר הנאה בהסתכלות בעלמא בצבעים המנומרים ובתנועה המוגזמת, המצחיקה לפעמים, שעברו לפני עיניו; ובייחוד התענג בשומעו את המנגינות המתלכדות עם המחזה, פרי יצירתו של יוסף. המנגינות האלו, המיוסדות כולן על עיבוד של ניגוני־עם פשוטים ושכיחים, לקחו את לבו; מתחת לִלְבוּש הצורה המעובדת בהדגשת מודרניות מוגזמה, מתחת לקצב החולני, המעוקם, שהורגש בהן לרגעים – נשמעו לו מעֵין הדי־הקולות שליבבו את שניהם, אותו ואת יוסף, באותם ימים רחוקים, כשיצאו לטייל בלילות בסביבות העיירה וזימרו ניגונים מעין אלה, הקלוטים מן האוויר. מתוך חדוות נוער ושאננוּת בלתי־מובנת זימרו, בעוברם בדרכים השוממים…

אחרי ההצגה, כאשר ניגש אליהם שמולבסקי עייף ומאושר וראשו פרוע ומבטו מבריק יותר מאשר תמיד – לחץ דניאל את ידו מתוך רגש מיוחד של אסירות־תודה וחיבה, שגם מקצת געגועים על דבר שלא ישוב היו בו. ברמן עמד בינתיים ודיבר בדבריו המחליקים, המוכנים תמיד, על המון פרטים ורשמים בקשר עם המחזה והנגינה, ואגב דיבור גם הספיק להחליף שלום ולחיצות־יד של פרידה עם האנשים העוברים על פניהם, ודניאל הקשיב ולא הקשיב לדבריו המסתובבים כביכול באוויר ופורחים מבלי להיאחז, לא הבין כלום, וחיפש לשווא מלה לדבר המתרחש בלבו.

בכל־זאת, כאשר יצאו אל הרחוב, ושמולבסקי, בהיותו שרוי עדיין בהתעוררות נעימה מתוך הכרת עבודה מוצלחת, הזמין אותו לסור גם לביתו ולבלות אתו שעה קלה – נמנע דניאל מן ההזמנה. הצטדק שאינו רוצה להטריד את רבקה בביקורו בשעה כל־כך מאוחרת, ונפרד מחברו.

פעמים אחדות אחרי הפגישה הזאת היה בלבו מעין חפץ לחזור עליה, שוב פעם לבקר ולראות את יוסף במקום עבודתו, בתוך התלהבות ההצלחה, אך לא ידע כיצד לעשות את זה. לא היה את לבו ללכת לחפש אחרי חוגי האנשים הסמוכים לעניין כדי להידחק ביניהם ולמצוא הזדמנות כניסה לאותו מקום; ויוסף מצדו שוב לא נתן לו סימני חיים.

ורק כעבור זמן רב, לפנות־ערב של יום אביב חמים ושקט וחדגוני, נמלך בדעתו וניגש אל הבניין הגדול והמסובך, זֵכר תקופת פטר הגדול.

עבר מתחת לשער האפל, המלא צחנה והנסגר בדלתות ברזל כבדות. בחצר המרובעת, המוקפת מכל הצדדים חומות הבניין עם שורות חלונות גדולים וקטנים, התאסף המון ילדים מכל הגילים מסביב לזקן לבוש קרועים, בעל תיבת־זמרה – אחד מן השרידים של חזיונות הכרך ההולכים וכלים מן החיים. קוף קטן מכוער, לבוש שמלת ריקודים אדומה מתנפנפת, קפץ והתלבט לקול הנגינה הצרודה שפלטה תיבת־הזמרה אל תוך חלל החצר. הילדים נדחקו מסביב, דחפו זה את זה, נמשכו והתרוממו על בהונות הרגליים כדי לראות היטב, וליוו בצחוק שאנן וצלול כל קפיצה וכל העווייה של החיה האומללה. ביניהם ראה דניאל גם את דינה, בתו של שמולבסקי. פניה השזופים, המלוכלכים, הביעו תענוג ואושר־גמור, וכאילו ליוו גם הם בתנועתם ובהעווייתם את תנועת הריקוד המשונה. היא התמכרה כולה לחזיון עיניה, ולא שמה לב לדניאל שעבר על־ידה.

בחדר העליון, הנמוך, שבו גר שמולבסקי, היה חם, ומראהו היה עוד יותר קודר מאשר בשעת ביקורו הראשון, בערב. לאור היום נראו היטב שבכות הברזל שבחוץ על החלונות הצרים, ועל־ידי זה נדמָה החדר בית־סוהר ממש. כלום לא נשתנה בו מאז שראה אותו דניאל בראשונה: אותם שולחן ושלושה כיסאות, אותו ערב־רב של חפצים על אדני החלונות, ואותו ארגז העומד מן הצד. רבקה ישבה על מקומה ותפרה שמלת ילדה, וספל תה קר עמד על השולחן לפניה.

ברגש הַכְזָבָה הכיר דניאל כי חברו אינו בבית בשעה זו, ותכף שאל את רבקה איפה הוא.

  • יוסף? הוא הלך, יש לו ישיבה בתיאטרון… בעוד שעה ישוב.

דניאל סיפר לה על ביקורו בהצגת התיאטרון על־פי הזמנת בעלה, והתעכב בייחוד על הרושם הטוב שעשה עליו יחסו של יוסף לעבודתו ועל התעוררות ההצלחה שהרגיש בו אז. רבקה הקשיבה לדבריו בחיוך מרפרף על שפתיה, אך לא היו בחיוכה שמחה וסיפוק־נפש, אלא מרירות דקה.

  • כל זה טוב מאוד, דניאל, השיבה לדבריו, אך עוד יותר טוב היה אילו היו משלמים לו קצת גם כן. וזה העיקר, שאינם משלמים.

התחילה לספר בפרוטרוט על תעלוליו של יוסף, ועל התנגשות הנטיות והמפלגות המתרחשת במוסדו, ועל השתלשלות המאורעות וההשפעות הגורמת לזה שיוסף אינו מקבל את משכורתו בדיוק, דבר מסובך שלדניאל היה קשה לרדת אל תוכו. הבין רק זה, שמצבם החומרי אינו מזהיר כל־כך כמו שהיתה רוצה להוכיח לו בביקורו הקודם בדברי ברכתה השאננים־מודגשים.

  • ועוד עסק יפה, הוסיפה רבקה לספר. מפקח הבית אינו נותן לי מנוחה זה כמה שבועות. עלה בדעתו שאין בידי יוסף די זכויות ותעודות המוכיחות על הרשות שיש לו להשתמש במעון זה, והוא הולך אחרי ומאיים בכל יום בגירוש. לעת עתה יצאתי ידי חובתי במיני המלצות וניירות שהשגתי במקומות שונים, אך סוף־סוף כנראה נהיה מוכרחים לצאת, ולאן נעבור באמת איני יודעת. הייתי רוצה לצאת לחוץ־לעיר, בגלל דינה, שלא תתבטל כל הקיץ בין חומות ואבנים; וגם ליוסף זה היה מועיל.

  • ואם תצאי לחוץ לעיר, שאל דניאל, מה תעשי עם עבודתך?

  • עבודתי? חייכה רבקה באותה מרירות דקה, עבודתי כבר פרחה ועברה מידי. אומנם הסתדרתי די טוב עם כל הפקידים והחברים במוסד, אך בכל־זאת באה הגזרה. בא פרק שינויים וחידושים בארגון, כמו תמיד, ובזה מצאו אמתלה לפטר אותי ולהכניס אחרת במקומי. היא אשת פקיד בעל השפעה, וחיכתה לזה מזמן, והיו מוכרחים לעשות דבר־מה בשבילה. אחדות מן החברות, שהתייחסו אלי טוב מאוד, יעצו לי אפילו למחות ולערער נגד זה, אך לא כדאי.

בשומעו את סיפור דאגותיה כמעט שהיה בדעתו של דניאל להזכיר לה מתוך קצת אירוניה את ביטחונה ואת תורתה המלגלגת שהשמיעה באוזניו לפני חודשים אחדים. אולם בראותו את הבעת פניה של האשה השׁוֹחה על העבודה בשעת שיחתה, עיכב את לשונו. פניה אומנם הביעו דאגה גדולה, והיתה בהם גם הכנעה, אך מתחת לזה נראה גם עכשיו מעין ביטחון, כוח סבלנות שקט וחשאי.

אחרי רגע הצטחקה רבקה קצת יותר בעליזות, והרימה מבטה לדניאל.

  • ואתה?… שמעתי שגם אתה זכית לתואר החשוב של פקיד. ומתי יפטרו אותך ממשרתך?

דניאל חייך לקראתה.

  • איני יודע. לכל אחד תבוא שעתו… בשבילי לא יהיה הדבר כל־כך חדש ומפתיע.

היא הביטה שוב אל פניו, כאילו חיפשה איזה דבר חדש בהם או בהבעת קולו; עיניה החיות, הסוקרות, התאמצו לחדור ולבחון היטב את הדבר הזה. עמדה לפנות אליו עוד בשאלות הנוגעות בעסקיו ובעסקי משפחתו, אך באמצע שיחתם התפרצה דינה אל החדר – נמהרת, נרגזת ובוכה. זרמי הדמעות השאירו פסי לובן קטנים על שכבת הלכלוך שעל פניה, והיא לא מיהרה למחות אותן.

  • אמא, פֶּטקָה הצהוב היכה אותי שוב פעם… הגידי לאמא שלו!

תנועת כעס ואי־סבלנות עברה על פניה של רבקה. בקול נרגז ויבש גערה בילדה:

  • אכן די לך לרוץ ולהשתובב עם כל־מיני שקצים! כמה פעמים כבר אמרתי לך.

אך תיכף נתרככו פניה, כאילו התחרטה על תנועתה. תפסה את יד הילדה העומדת קצת בריחוק ממנה ומשכה אליה בכוח, אבל בלי התרגזות.

בתחילה לקחה את מטפחת־האף כדי למחות את דמעותיה, אולם אחרי שהתבוננה בפני בתה השחרחרים־מנומרים, חזרה מדעתה; מצאה איזה סמרטוט בין החפצים שעל החלון והשתמשה בו. אחר־כך תיקנה את הסרט המקשר את תלתלי דינה הפרועים, ובאותה תנועת מרץ ורכּוּת גם יחד דחפה אותה מפניה, כלפי הדלת.

  • לכי ותרחצי את פנייך! אבא ייבהל אם יבוא ויראה אותך ככה.

הילדה יצאה, עודנה נכלמת ונרגזת ואיננה רוצה להביט אל דניאל, למרות ניסיונו להיכנס איתה בשיחה. ותיכף אחרי זה נכנס אל החדר שמולבסקי, אשר שב מישיבתו בתיאטרון.

הפעם ישב דניאל בבית ידידיו עד שעה מאוחרת. בעניין רב הקשיב לסיפוריו המסובכים והנלהבים של יוסף, הסתכל בפניו הכחושים מתחת לבלוריתו היפה, ושמע את השיעול הקשה, הקורע כקודם את חזהו. התבונן גם בפני רבקה השקטים־נכנעים, עם נקודת ההתראה הבלתי־נראית־כמעט בעיניה, עת שהתהלכה בחדר והכינה להם תה וסעודת־ערב, שיפשפה את הכלים, סידרה בדרך־אגב פה־ושם את החפצים, גערה בדינה המסרבת לאכול את הביצה. שתה גם הוא תה וסעד את לבו, עיין בספרי דינה הקרועים שהראתה לו, צחק לשטויות ילדותה ולהַמצאות דמיונה הבלתי־צפויות. ולא היתה בלבו אותה הצקה כבדה שבה עזב את מעונם בביקורו הראשון לפני זמן; רק מעין הרגשת נוחם חרישית, כאילו ראה והשתתף בְּדבר המעציב מאוד את לבו, ובכל־זאת נשאר קרוב לו ובלתי־נפרד, שאין להעלים עין ממנו… ואולם ידע כי בצאתו מן הבית הזה, אחרי שיעבור את השער הנסגר בפתחי ברזל כבדים וילך לאורך השדרות השוממות בשעה זו, מתחת לחומת מבצר גבוהה ומסתורית, בליל אביב שקט וקריר במקצת – תיכף יתלוש את יוסף ורבקה מלבו ויתרחק, וזיכרונות אחרים, הזיות אחרות ותסיסות רְגָשים אחרים, ילווּהוּ בדרך הדוממת הזאת.

וכאשר כבר הלך בדרכו זו, בשדרה הריקה שרק צללים הנראים חשודים בחושך התגנבו והסתתרו אֵי־בזה בשוליה, ושקט הלילה הקיף אותו – נזכר בִּדברים שהיו כמדומה לו בשכבר הימים. נזכר בערב חורף אחד שבו ישב אצל ליוּדמילה וִיבְיֶן, עוד בתחילת שיעוריהם; ואז התעניין אגב־אורחא בחוברות הירחון הצרפתי המונחות על שולחנה, ובתוך החוברות הכחלחלות הללו הראתה לו את פרקי המאמרים שבהם השתמשה בשביל עבודתה, ואת שירי המשורר החביב עליה, שקטעים מהם תירגמה בתור דוגמאות. היא גם קראה לפניו שירים אחדים בקולה הנמוך והצלול כאחד ובמבטא צרפתי שצילצל יפה וזר באוזניו. אחר־כך מסרה לו את תוכנם מלה במלה, ממש כמו שהוא היה עושה בשעה שקראו יחד את שירי ביאליק. מכל השירים האלה נקלט בזיכרונו רק חרוז אחד מסיים, אשר בבהירותו המרפרפת והנוגה היה איזה דמיון רחוק לחרוזי ליוּדמילה עצמה; אלא שחרוזיה היו מתנדפים ולא נאחזים בלב, בו־בזמן שהקצב הגאה והנוגה שבחרוז של האמן הצרפתי נקלט בו תיכף, וגם עכשיו שר בזיכרונו, כמלווה את צעדיו בלילה:

כִּי פֶּרַח הַחַיִּים – רַק אֵפֶר פִּרְיוֹ…

לא היה את לבו להתמכר למחשבות הַכְזָבָה ועצב דווקא בלילה הזה, השקט והנעים, ובמצב־רוחו הנרגע, ולהרהר על פרי האפר המר שנהפכים אליו פרחי החיים הרעננים… אולם החרוז הנזכר במקרה לא חדל לשיר באוזניו לקצב הליכתו, והפעם מצא בו לא תוגה ומרירות, אלא מעין נחמה חרישית ונכנעת:

כִּי פֶּרַח הַחַיִּים – רַק אֵפֶר פִּרְיוֹ…

לפני בניין הספריה הגדול, המלבין ומתנשא על כל הסביבה כמו ארמון נשגב וגאה, עמד דניאל רגעים אחדים. ארמון־נסיכים בימי העבר, שכעת היה מבצר הרוח הבלתי־מנוצחת ושמר בתוכו קִנייני תרבות ופרי עמל של דורות, הנתונים ביד כל מי שיש בלבו אמונה ומרץ להמשיך את דרך האנושיוּת הגדולה. ודניאל חייך לעצמו בהביטו אל הצורה הלבנה והנהדרה של הארמון הדוֹמֵם והחשוך בשעת לילה זו. האם סוף־כל־סוף צדק אותו צרפתי בכותבו את חרוז ההַכְזָבָה, שאולי רק נכסף בו בחליפת ההברות המצטרפות בקלות לפסוק אחד יפה? ואם אפר הוא פרי החיים, האין זאת שהאפר הזה יכול להיות מתוק מן הפרח עצמו? מה אומנם יפה יותר – דממת הבניין השומר כביכול בלובן אצילותו על שפלות העיר הנרדמת, או נשיקתו האווילית, שבה רצה לקטוף את הפרח ללא־מטרה, ועמד נכשל על שפת תהום הריקנות הנגלית לרגליו?

ובכל־זאת, לבו התעצב עת עמד ברגעים האלה בפינת הרחוב מול הבניין הגדול. העמודים הלבנים הצטלמו על שטח שמי האביב הכמעט בלתי־מחשיכים כחזון קדושה מרוחק, כסמל אצילות פְּרוּשָׁה ונפרדת לְעולם; והגינה הקטנה שלפני הבית, העולה מדרגות־מדרגות עד להדום רגליו, נראתה, עם השיחים שבה, השחורים והצפופים וכאילו מתרפקים זה לזה – מלאת תעלומה וקסם בליל האביב הזה. ככה היתה גם היא פְּרוּשָׁה ונפרדת, מלאת שקט נאצל, מבלי להרגיש, מבלי לדעת, מבלי להתחרט או להִתְאווֹת. רגש ידוע לו כבר, של עלבון בלתי־מנוצח ושל טענה בלתי־מועילה, מילא את לבו עת שפנה מן המקום הזה וחזר ושָׁנה בזיכרונו את חרוז המשורר הצרפתי, אף כי מבלי למצוא בו טעם.

 

35. בינתיים

היא לא היתה כל־כך שלֵווה ושקטה ברוחה כמו שדימה הוא, בעל־ההזיות הנודד ברחובות בערבי הגשם ובלילות אביב שקטים. איזו אי־מנוחה דקה שלטה על ימיה ועל לילותיה; נדמָה כי איזה דבר בלתי־נתפס הולך מסביב ואורב לה, ולדבר הזה הכמוס ארבה גם היא והתאמצה לתפוס אותו בכל קטנוּת החולין ובכל מקרה טפל שבחייה. לעתים קרובות, בשִׁבתהּ על־יד השולחן שקועה בעבודתה, ובשומעה מרחוק את הצליל הדק של הפעמון על־יד דלת הכניסה לבניין, הניחה את עטה וישבה כנטויה־ומקשיבה רגעים אחדים, עד שנוכחה שאומנם אין צעדים מתקרבים אל דלתה לאורך הפרוזדור האפל, והדפיקה הנשמעת אחר־כך, בדלת אחרים היא. בסקרנות עצבנית מיוחדת־במינה פתחה בבוקר את גיליון העיתון וחיטטה בין המכתבים המונחים על השולחן בפרוזדור, כאילו חיכתה לאיזו ידיעה יוצאת־מהכלל, העלולה לבוא אֵי־מזה. וכאשר התגברה עליה מתיחות העצבים, ירדה לדירת הרופא שבקומה הראשונה וביקשה רשות לדבר בטלפון. אז התחברה עם ויטינסקי ועיכבה אותו זמן רב על־יד הטלפון, כאילו חיכתה גם ממנו שיודיע לה איזה דבר מיוחד. אולם ויטינסקי ענה לה סתם כי הוא טרוד מאוד בעבודתו – עיבוד “התהלים” – והתלונן שעוזרתוֹ היהודייה חלתה ואינה יכולה עוד לבקרו והעבודה איננה מתקדמת כמו שהיה רצוי לו. אחר־כך דרש בשלומה והבטיח לבוא בקרוב, ופעם בפעם לא בא. גם רוב חברותיה נסתלקו בזמן האחרון ועזבו אותה לבדידותה. דבר “מְנוסתה” הבלתי־צפויה של נינה נודע לה באחד מביקוריה במעון, ולא היה גם לה מושג לאן ברחה הלֵזוּ, ולא היה חוט בידה שבעזרתו תוכל למצוא את הנעלמת. מן המשוררת וָסיליֶבה קיבלה פעם מכתב עירוני,16 שבו הצטדקה וַסיליֶבה על זה שלא תבוא כבר להיפרד ממנה, בהיותה מוכרחה לצאת לנסיעתה קצת קודם מאשר היה בדעתה. את כתובתה בחוץ־לארץ הבטיחה לשלוח לה אחר־כך. כל הדברים האלה יצרו חלל־ריקנות חדש בחייה והוסיפו הרבה לרגש הדק של אי־המנוחה, המלווה אותה תמיד.

רק עם בוא קְרַבצוב בשעת לפנות־ערב לבלות איתה את זמן מנוחתו נרגע לבה ונשתכח בזרם הרגילוּת השקט וה“משפחתי” שהכניס אתו לבית. אומנם לא היה גם הוא בעל שיחה מעניין או מבדח ביותר. היה עצל ושתקן, ואפילו לטיפות ידיו בשעה שישבו יחד על הספה, ככלות שתיית התה, היו עצלות וחסרות אומץ וחשק. אולם זה היה דווקא הדבר שהשקיט את ליוּדמילה וחיבב עליה את הישיבות האלה, הנמשכות על־פי־רוב עד שעה מאוחרת בלילה.

הימים הלכו וחַמוּ, צעדי האביב המתקרב הורגשו ביתר עוז, ובערב שט וחדר בעד החלון הפתוח ריח האביב הראשון – ריח עלי תרזות מלבלבות. וקְרַבצוב, בשבתו על־יד החלון הזה בשעת בין־ערביים, חלם ודאי על כפרו הרחוק, כפר מולדתו הנאבד אֵי־בזה בין ערבות הארץ הגדולה, המלא כעת גם הוא ריחות אביב ראשונים ותסיסת חיים מתחדשים.

  • ליוּדה, אמר בשבתו ככה, והיא יושבת ממולו, עסוקה במלאכת רקמה שהמשיכה בקושי בתוך הדמדומים המתפשטים; ליוּדה, מה את חושבת על־דבר הקיץ?

  • כלום, השיבה ליוּדמילה וניתקה את החוט האדום בשיניה. כלום איני חושבת.

  • את הלוא חופשית לגמרי, אינך קשורה לְמָקום בעבודתך, ואני יש בדעתי לבקש לי חופש ממושך בקיץ הזה, לכל הפחות לחודש ימים. הן בשנה שעברה לא השתמשתי בחופש לגמרי. ובכן, מה טוב היה אילו היינו יוצאים יחד למקום כל־שהוא.

ליוּדמילה הרכינה את ראשה נמוך אל העבודה, כמתאמצת לראות את רקמת הצבעים מבעד לדמדומים.

  • אין לי רצון גדול, אמרה בחיוך חלש ומתנצל.

  • וכי מה את חושבת לעשות?

היא נאנחה והניחה את רקמתה על אדן17 החלון. הזדקפה והביטה ישר בפניו בעיניים שקופות, חסרות־מחשבה.

  • לא, ולנטין, אמרה בקול נמוך. לא אסע אתך. לא כדאי… אילו היה ביכולתי לעשות דבר אחר, לצאת לנסיעה אחרת…

  • לאן?

  • לארצות רחוקות, השיבה באותו חיוך חלש, כאיננה מאמינה לדברי עצמה אלא למחצה.

  • כלומר, לחוץ־לארץ? התפלא קְרַבצוב. נסיעה שכזו איננה קלה למדי.

  • מה לעשות? צריך בכל־זאת להתאמץ, ועל־ידי התאמצות אפשר שיעלה הדבר.

  • אינֵך משטָה בי? באמת וברצינות את רוצה לעשות את זה? ולשֵׁם מה? להתלמד, או סתם לראות את העולם ולשאוף אוויר חופש?

  • סתם ולא סתם, ענתה ליוּדמילה וקמה והלכה לסדר את עבודתה באחת ממגירות השידה. ממך אני רוצה להיפטר, בעיקר…

קְרַבצוב קם גם כן ממקומו ונראה כנעלב.

  • מילא… חדשה נעימה… והאם כדאי להתחכם ולחבול תחבולות נגדי, ליוּדה? להיפטר ממני את יכולה גם פה.

  • לא, אני מתלוצצת, אמרה בקול שווה וחסר־הבעה. ניגשה אל הדלת וסבבה את כפתור החשמל הנמצא על־ידה. אור פתאומי מילא את החדר והאיר את פני קְרַבצוב התמהים־נעלבים ואת פניה המרוכזים, הנוגים.

היא ניגשה ועמדה נגדו באמצע החדר, שמה את שתי ידיה על כתפיו והציצה אל תוך עיניו.

  • ולנטין, מה דעתך על עניין הבגידות וכיוצא בזה?

הוא משך בכתפיו בתנועת רוגז עצור.

  • אָה, ליוּדה! אינני ילד… לא כדאי, באמת, להקדים הקדמות כל־כך ארוכות… מה שקרה, קרה, ומה שיקרה, יקרה. רק לשקר לא כדאי.

  • אני לא אשקר, אמרה ליוּדמילה חרש, ולחייה התאדמו קצת. כאשר אסע אפרד ממך כדין וכהוגן, ודבר לא אסתיר ממך. אך לעת עתה אני כל־כך משתעממת, יקירי! לחשה פתאום ונלחצה בפניה אל חזו.

קְרַבצוב עמד נבוך והחליק בתנועה לא־בטוחה על ראשה הנלחץ אליו.

  • נו, מה לך, ליוּדה? מה נחוץ לך? שאל רכות, כִּשְׁאוֹל האב את הילדה העצובה הבוכה בין זרועותיו. להיות אשתי הלוא אינך רוצה, ובמי התאהבת, אינך רוצה להגיד לי.

  • התאהבתי… חזרה ליוּדמילה בלחש אחרי דברו מבלי להרים את ראשה. באהבתי התאהבתי, ולא יותר. וזה כל־כך קשה לי.

קְרַבצוב עמד עוד רגעים מספר כקודם, נבוך ונרגש ואובד־עצות, ובראותו שהיא מחרישה, משך שוב בכתפיו וסילק את ראשה ממנו בתנועה זהירה, ופנה לאמצעוֹ המנוסה בכל מקרה קושי והסתבכות: התחיל לצעוד הנה־והנה על־פני החדר.

דוּמָם, פניה מוּרָדים כאילו היא מתביישת קצת להביט אליו, ניגשה ליוּדמילה אל השולחן, אספה את כלי התה ויצאה איתם אל המטבח. זמן רב שהתה שם עת שיפשפה את הכלים, גם נכנסה בשיחה עם השכנה הנמצאת שם באותה שעה, והפעם לא שמעה לא את צלצול הפעמון ולא את קול הצעדים המכוּונים לדלת חדרה. ובשובה אל החדר ראתה בתימהון את אורחהּ החדש – את דניאל רויטר, היושב במנוחה מעֵבר מזה של השולחן, מול קְרַבצוב היושב מן הצד השני, ושניהם משוחחים בשקט על ענייני נַרקוֹמפְּרוס ושאר דברים חשובים.

דניאל קם לקראתה ובירך אותה בשלום בחיוך רך ומתנצל במקצת, כמו תמיד ברגעים הראשונים של ביקוריו.

  • סוף־סוף באתי לדעת מה נשמע אצלך. כל־כך הרבה זמן לא ראיתיך.

  • טוב מאד שבאת, השיבה ליוּדמילה במראֶה של מנוחה, כאילו ביקורו כלל לא היה בלתי־צפוי בשבילה. מה נשמע אצלי, מר רויטר? אצלי נשמעים דברים חשובים: אני מתכוונת לנסיעה רחוקה. זה עכשיו דיברנו – וגם רבנו קצת – על זה עם קְרַבצוב.

בו־בזמן, מבעד למסווה מנוחתה, התבוננה בפניו וארבה לרושם שתעשה עליו הבשורה הזו.

משום־מה לא התפלא דניאל לחדשה הזאת כמו שהיה צריך, ולא הרגיש דאבון או מפח־נפש בגללה. השבועות שעברו עליו מאז שראה את ליוּדמילה באחרונה העבירוהו דרך שורות ניסיונות והרגשות חשאיים: חזיון הצרות שבחייו ובחיי אחרים, המדכא והמכלים את הלב; גירוי נדודיו הבודדים, המסיתים את הדמיון; רדיפת הצמא אחרי “תעלומות” אחרים; ולבסוף רגש הפיוס הנאצל שכבש את נפשו בעומדו בלילה אחד מול בניין הספרייה הלבן – וכולם הביאוהו לידי מצב־רוח של התפכחות, שהיתה בה גם מעין קלות, אך לא אותה קלות קדחתנית במקצת שהביאה אותו הנה בערב פרידתם ותמורתה נשא אז הביתה הרגשת מפלה שלמה ובלתי־צפויה. כעת היה באמת בטוח, בגשתו לדלת ביתה ובהרימו את ידו אל כפתור הפעמון, כי אינו אלא אורח פלוני הרשאי להיכנס בכל אדישות רוחו – אפילו לא “מורהּ העברי”. גם הנַרקוֹמפְּרוֹס, שלמציאותו אצל ליוּדמילה היה מוכן מתחילה, ושאך לפני זמן־מה התחמק ממנו בכל מרירות בדידותו ובכל קנאתו הבלתי־ניכרת, לא הזיז כעת את לבו אפילו משהו ונתקבל כהווייתו: כדבר רגיל בין דברי החיים הרגילים.

בהתעניינות, אך בלי השתוממות יתרה, התחיל לשאול את ליוּדמילה על פרטי כוונתה, וגם קְרַבצוב נמשך בעל־כורחו אל תוך השיחה, ובהיכנעו לזרם הכללי דיבר על נסיעתה של ליוּדמילה כמו על דבר מוחלט ומובן־מאליו. אחר־כך דיברו עוד על הרבה דברים: על חדשות היום, על משׂרתו של דניאל, על מנוסתה המוזרה של נינה בֶּרג, על מחלתה של בֶּרתה סֶגל… ובכל־זאת היה דבר־מה מוזר מתחת לשיחה הזאת. כל אחד מהם דיבר ושאל וענה, ואצל כל אחד היה דומה כי הרהוריו רחוקים מאוד מעניין הדיבור. וקְרַבצוב השתכח לרגעים בשתיקה וישב ונשך את שפמו; ודניאל הביט בפניו וחשב על רוגז הסקרנות שבו ליווה בעיניו, בערב של פגישתם הראשונה, כל תנועה וכל מגע שבינו לבין ליוּדמילה, מתוך קוצר־רוחו לחדור אל תוך “התעלומה” שבדבר. כעת, כשאותה “תעלומה” ואותה התרגשות סוקרת כבר אינן, הרגיש את עצמו כמי שהיה עָמֵל זמן רב כדי לפתוח תיבה מלאת־חן, ובפותחו מצאהּ ריקה. וליוּדמילה ישבה בין שני אורחיה וחילקה להם את תשומת־לבה, לכאורה במידה שווה; ורק כאשר פנתה לרויטר וביטאה את שמו בשפתיה, היה קולה מתעמק לרגע, והיה דומה שביטוי השם הזה חביב עליה ברגעים האלה.

בשעה מאוחרת יצאו ממנה יחד. הלילה היה רך ומלא חן האביב הנודד כביכול על־פני הסמטאות השוממות. הצעדים נשמעו צלולים על אבני המדרכות הרטובות אחרי גשם קל שעבר לא מזמן. היה נדמה כי אֵי־בזה במרומי השמיים המעורפלים צריך להיות גם ירח אביבי קל ומכסיף – אף־על־פי שלא היה.

קְרַבצוב הלך לאט, ומקלו נקש פעם אחרי פעם על המדרכה בקול קצר ויבש.

  • רויטר, אמר כאשר פנו לסמטה השנייה, תגיד לי את האמת, בבקשה.

  • כן… ענה דניאל סתם, וחיכה להמשך דבריו.

  • מה בינך לבין ליוּדמילה? כיצד אתה מתייחס אליה?

  • אני… אני… בשום אופן לא היה יכול להלביש את תשובתו בצורת מלים נכונה.

  • שיעוריכם בעברית מן־הסתם לא היו שיעורים לשם הלימוד עצמו? הוסיף קְרַבצוב לשאול, ומתחת לתמימות היום־יומית שבה הוציא את השאלה מפיו היתה רצינות עצורה כה רבה, שדניאל אפילו לא יכול להיעלב.

  • אתה טועה, השיב בפשטות. לשֵׁם מה היו שיעורינו איני יודע בדיוק, אך ידוֹע יודע אני דבר אחד, שכלום לא הצלחתי בהם.

קְרַבצוב צעד צעדים אחדים מבלי לדבר וציפצף בשפתיו כמתוך הרהורים.

  • הייתכן, אמר סוף־סוף, שגם ממך התחמקה? ואני חשבתי…

  • מה? שאל דניאל. התערובת של הרצינות הנוּגה שבדברי “הנרקוֹמפְּרוֹס” ושל הבטלנות שבעניין השיחה עצמו התחילה להצחיק אותו, ובעל־כורחו מצא הנאה בשיחה.

  • מה חשבת? חזר על שאלתו כעבור רגע.

  • נו, מובן־מאליו… אך זה מוזר. ובכן, בו־בזמן ש… שהרבית לבוא אליה ולבלות איתה שעות ביחידות, והכל על־פי־דין, לא היה כלום בדבר?

  • לא היה כלום, הסכים דניאל בהבעת נוחם אירונית.

  • ואני חשבתי… חזר ומשך קְרַבצוב בקולו העצור, ושוב נשתתק. וכאשר התחיל לדבר שנית כעבור זמן־מה, היו דבריו שוב כדברי אחד המתקשה וחוקר בשאלה חמורה מאוד; דיבר כאילו בינו לבין עצמו, אך בכל־זאת הורגש שאינו שוכח גם את בן־שיחתו, ודבריו מכוּונים גם כלפיו. ודניאל הבין שברגע זה, בהיותו נתון במצב־רוח בלתי־רגיל לו, מצב־רוח של נכזב ונידח מאהבתו שהיתה בעיניו כבטוחה לעולם – הנו מחפש לו אם לא תמיכה, לכל הפחות אוזן קשבת ודעה משותפת במי שהוא בעיניו כעת חברו לאי־ההצלחה.

  • ובכן, לא היה כלום… אז אין הדבר ברור לי כל־עיקר. אומנם מה יש לי להתעמק ולהסתבך בהבלי־הנשים האלה, ובכל־זאת… אני שונא שקרים, והייתי רוצה לתפוס את השקר שבתוך הדבר.

באיזו הבנה אינסטינקטיבית ירד דניאל אל תוך כוונת דבריו, ואחרי שפיקפק רגע בדעתו, אמר:

  • שמע־נא, נזכרתי בדבר אחד. אומנם אין את לבי לגלות לך “סודות”, והסודות עצמם אינם רבי־ערך כל־כך. פעם ראיתיה כשעמדה יחידה עם עוד אחד, זה היה עוד לפני זמן, בחורף, והַרְגֵש הרגשתי אז כי דבר מתרחש פה, דבר הרבה יותר חשוב בשבילה מאשר אנו משערים. לא היה זה אלא רושם בן־רגע, אך חוששני מאוד שהרושם אינו מַטעֵני.

  • מי היה האיש? שאל קְרַבצוב במהירות ובקשיות.

  • סופר אחד, גַלְוִיץ… הוא הִרצה אז איזו הרצאה בשוּבו מחוץ־לארץ. אולי אתה מכיר אותו.

  • אכן הארור! נתן קְרַבצוב קריאה חטופה מבין שיניו והיכה במקלו על האבנים מתוך רוגז. הלוא זהו שודד, שודד ביחס לנשים, הנוהג להחליף את נשי־חמודיו ככסיות ולקחת לו חדשות לבקרים!

וכעבור רגע הוסיף בקול יותר שקט, כמוצא לו הקלה ומעין נקמת־סתר בדברי־הרכילות שהוא מוסר:

  • סיפרו לי אצלנו בנרקוֹמפְּרוֹס… באחד המשרדים יש ריבה, אחת הלבלריות הכותבות שם במכונה… צעירה ונחמדה ונוטה לספרות, במזלה הרע… הדבר מסופר בפירוש, ובעצמה לא העלימה עליו. והנה כחודש ימים היא הולכת כאילו חשך כל העולם בעיניה, ומכל הצדדים צוחקים עליה… גַלְוִיץ!

טעם שיחות של מיטרוֹפָנוֹב, הזכורות מאוד לדניאל, היה מורגש קצת יותר מדי בדברים האלה וקירר את דעתו. כמעט שהתחרט בלבו על דבריו הקודמים, ומיהר להוסיף, כדי לטשטש את הרושם:

  • מילא, נניח… אולם בחיי, איני יודע למה סיפרתי לך את זה. הרשמים הם סוף־סוף אך ורק רשמים סובייקטיביים, ולא יותר. ומה באמת יש לנו – לי, לכל הפחות – להתעסק בעסקי לבה של ליוּדמילה וִיבְיֶן…

  • אָה, ידידי, השיב קְרַבצוב בחיוך עקום מלא מרירות. הרבה היא דואגת, ליוּדמילה וִיבְיֶן שלנו, מה מדברים עליה שני לא־יוצלחים כמונו בשוטטם לבדם בליל־עגבים שכזה!… ואולם צדקת – מה שנוגע לך, לכל הפחות. תסיח את דעתך מכל ההבלים האלה ותלך הביתה לאשתך, לישון!

 

36. ריאיון מעשי

יותר מחדש ימים נתמלא מאז שליוּדמילה וִיבְיֶן וגַלְוִיץ נפגשו והחליפו דברים בראשונה בבית־האוכל – חודש שלם שבו נלחם האביב בעקשנות בשלהי החורף המסרבים לפנות לו את המקום, ונלחם גם לבה של ליוּדמילה בעקשנות ובחשאי, והתגבר לאט־לאט על אי־המנוחה הטמירה שמילאה את ימיה, עד שניצח גם הוא והשתחרר לגמרי.

ביום של סוף אפריל יפה עמדה בחדרה והתלבשה כדי ללכת ל“בית התרבות” לאכול את ארוחתה, כמו תמיד. לבה היה שאנן. על שולחנה היו מונחים מכתבים שנתקבלו מחוץ־לארץ ובהם הפצירו בה קרוביה הנשכחים שתבוא אליהם בקרוב, והבטיחו לעזור לה בכל הדברים הדרושים. ביום זה לבשה בפעם הראשונה תלבושת־קיץ חדשה – שמלת צמר כחולה וחולצה דקה לבנה, שצווארונה פתוח מאוד. בעומדה מול הראי גמרה להתלבש ושמה על צווארה את תכשיטה הרגיל – אבן־החן התלויה בשרשרת. אך שרשרת הזהב הדקיקה נראתה כל־כך דלה על צווארה החשוף והצנום… אז לקחה את התיבה שצפונים בה כל תכשיטיה והתחילה לחפש בה. עמדה רגע ושקלה בידה את חרוזי הענבר הכבדים המונחים בתחתית התיבה, מתחת לכל אוצרותיה, הרימה את ידיה לאט, כמפקפקת, והקיפה את צווארה בחוט החרוזים, כמו לשם ניסיון. החרוזים הגדולים כאילו התרפקו בעצמם לעור צווארה העדין, והיה בהם, בגונם החמים, האדמדם, איזה דבר כל־כך חי ומלטף. לאט התירה את הרכס הקטן שמאחור והסירה את התכשיט והסתכלה בראי. שוב נראה לה צווארה דק וקלוש. באין הקישוט היה לו מעין מראה של יתמות וחולשה. אז הרימה שנית את ידיה, ובתנועה מוחלטת, מהירה, סגרה את הרכס. בת־צחוק חלפה על שפתיה ורגע נדמו לה פניה הקרובים־מרוחקים בתוך הראי כפני אותה “נסיכה” מדומה שקיבלה לפנים את אורחה החביב בהדר הפרדס הירוק. היא גם נגעה באצבעותיה בתסרוקת שערותיה החלקות, היורדות על שתי רקותיה, ופיזרה אותן משהו – על־ידי כך התגבר הדמיון – וצחקה והחליקה אותן שוב, והסתובבה על עקבי נעליה ופנתה מן הראי ורוחה שלֵו וקטע ניגון מרפרף על שפתיה.

ביום ההוא, וגם ימים אחדים אחר־כך, לא פגשה את גַלְוִיץ ב“בית־התרבות”.

בפעם הראשונה בא לשם ביום שקט ומעונן במקצת, מלא עצב אביב מרושל וחרישי. תקופות גשם־אביב חם וריחני התחלפו בו עם תקופות נוגה שמש רך; בדרך למסעדה תקף הגשם את ליוּדמילה, וכבר התחרטה שלבשה גם היום את שמלתה האביבית עם החולצה הלבנה והחרוזים שעל צווארה. התלבושת האביבית הזאת לא הלמה את היום המחריש, המפקפק כביכול בין צחוק לדמעות.

תיכף אחרי שנכנסה אל האולם ראתה את גַלְוִיץ. הוא ישב על־יד שולחן ארוך, באחד המקומות המרוחקים מן הדלת, ושוחח עם שכנו, פרופסור זקן בעל שיבה נהדרה. מיד נזדכך רוחה של ליוּדמילה, ובמעֵין חופש מיוחד, ואפילו ברמז בת־צחוק על שפתיה, השיבה מרחוק לברכת שלומו הדוממת כמו תמיד. נדמה לה כי ניצנצו גם עיניו בשעת ברכתו, ותיכף כבו, כאילו איזה דבר נחבא שם מאחורי מסֵכת שוויון־הרוח המקובל. אולם היא לא התעסקה בו הרבה: מצאה לה מקום וישבה, ולא היה יכול לראות את פניה, וניגשה במנוחה לארוחתה ולקריאת העיתון המונח על־ידה.

רק אחרי שגמרה את הארוחה הפנתה את ראשה שוב לאותו צד. קהל האוכלים התפזר במקצת, פה־ושם נראו מקומות פנויים. הלך גם הפרופסור הזקן, בן־שיחתו של גַלְוִיץ, והלז ישב לבדו ועישן סיגריה מתוך מנוחת בן־אדם השבע מארוחתו. בהרגישו שליוּדמילה מביטה אליו, הוריד את היד שבה אחז את הסיגריה ונטה קצת קדימה, אך לא הורגש שום שינוי ניכר בהבעת פניו. ליוּדמילה אספה במתינות, מבלי למהר, את כל הדברים המונחים לפניה – עיתון וארנק וכסיות־ידיה – קמה וניגשה לשולחנו.

הוא התכונן לקדם את פניה בַּמשחק הרגיל של נימוס ושל שוויון־נפש מעושׂה. אך ברגע שניגשה אליו נפלו עיניו בהיסח־הדעת על גרגרי החרוזים הצהובים, הנחבאים מתחת לקיפולי צעיף המשי הכחול העוטף את צווארה – ומבטו נעשה יותר מרוכז ונטוי, כאילו הַמְתנה ושאלה אילמת נקפאו בו.

  • שלום, אמרה ליוּדמילה מבלי להושיט לו את היד, וישבה על אחד הכיסאות הסמוכים. באתי לדבר אתך מלים אחדות.

  • בבקשה, השיב במנוחה חיצונית, אך מתיחות ההמתנה הורגשה גם בקולו.

  • אתה הלוא בקיא בענייני נסיעות לחוץ־לארץ. אני רוצה שתעזור גם לי, אם תחפוץ, בעניין נסיעתי. יש בדעתי לצאת לחוץ־לארץ בקרוב, אם יהיה אפשר – הסבירה כדרך־אגב, והוסיפה בטון המעשי הקודם: ובכן, קיוויתי שתדריך אותי בכל הצד הרשמי של הדבר, כיצד ולאן מגישים בקשות וכדומה. היה רצוי גם להשתמש בקשריך ובהשפעתך, אם יהיה צורך בזה.

הוא הקשיב דומם, מבלי לגרוע ממנה את מבטו, מבט רציני מאוד.

  • לאן את חושבת לנסוע? שאל כעבור רגע.

  • לצרפת. מן הצד הצרפתי כבר מסודר הדבר על־ידי הקרובים שיש לי שם.

  • לקרובים את נוסעת?

  • לאו דווקא. השתמשתי בעזרתם כדי לקבל את הוויזה, אך אין בדעתי להתארח אצלם הרבה זמן.

  • ומתי תיסעי?

  • זה תלוי… בדברים אחדים. עוד יש פנאי, אך מוטב שאגש כבר לצעדים הראשונים.

הוא הניח במאפרה את קצה הסיגריה שנשרפה עד תומה וישב רגע בשתיקה. היה דומה שהשיחה הקצרה המעשית עברה וכלתה. אולם אף־אחד מהם לא מיהר ללכת.

  • את יודעת שגם אני אמור לשוב לחוץ־לארץ?

  • לאן? שאלה ליוּדמילה במקום תשובה, וצל בת־צחוק חלש, בֶּן רגע, האיר את פניה.

  • גם כן לצרפת. אותה בת־צחוק חזרה והופיעה, כמו בתוך ראי, גם על פניו, קצת יותר בטוחה ומודגשה.

  • ומתי?

בת־הצחוק הקלה בקעה והתגלתה לגמרי על שני הפנים כשמש המופיעה בין העננים המתפזרים מאורה. פניה של ליוּדמילה קרנו בְּאור של שובבות גמורה.

  • זה תלוי גם כן… בדברים אחדים.

ושוב נעשו פניו רציניים, כאילו גירש מהם בחוזקה את בת־הצחוק החצופה, ואמר בעומדו ללכת:

  • על זה יש לדבר. הפעם ודאי לא תסרבי לבוא אלי כדי לדבר על כל פרטי הדבר?

עיניו סקרו בפניה. שפתיו היו הדוקות ומנוחתו גמורה, רק יד אחת שלו אחזה בכוח נמרץ במשענת הכיסא העומד על־ידו, והתכווצות האצבעות הנלחצות העידה על עוז התרגשותו הנסתרת.

פני ליוּדמילה חוורו משהו. גם היא קמה ועמדה ואחזה בשתי ידיה בכיסא העומד לפניה, פנים אל פניו.

  • אם כן, נדבר… איפה אתה גר?

מכיסו הפנימי הוציא פנקס עור מלא ניירות, וממנו כרטיס־ביקור, והושיט לה. רגע הביטה במבט מפוזר, בלתי־רואה, אל הכתובת הנדפסת שם; אחר־כך שוב הרימה אליו את מבטה.

  • מתי אפשר לראותך?

  • הערב בשבע, אם את רוצה… לא, אהיה עסוק עד שמונה… השעה מתאימה לך?

הוא כאילו נהנה בסתר מן הטון המעושׂה של קרירות מעשית שבו התנהלה כל השיחה, אשר הדגיש יותר את הדברים הבלתי־נאמרים שמאחוריה. גם ליוּדמילה התאימה את דבריה לטון הזה.

  • טוב מאוד, אבוא בשמונה.

הפעם הושיטה לו יד כדי להיפרד, אך גם לחיצת־ידם היתה קצרה ומעשית, כהבעת דבריהם. כיוון שפנתה ממנו, נשתנו פניו בִּן־רגע, לחייו האדימו, ואור של שמחה והכרת ניצחון התלקח בעיניו. רגע עשה תנועה כאילו רצה ללכת אחריה – אולי כדי לתופסה ולהכריחה להודות בפירוש על שלמות ניצחונו – אך היא כבר עברה ויצאה מדלת האולם.

כל אותו היום ישבה ליוּדמילה בחדרה וטיפלה בחפציה, הוציאתם מתיבות וארגזים ובדקה וסידרה את כולם, כאילו התכוננה כבר לדרך. סידרה גם את כתבי־ידה, את כל המכתבים והניירות, וזמן רב ישבה ועילעלה מתוך בטלה במחברות הישנות, שבהן רשמה לפנים, בזמן לימודיה עם רויטר, מלים עבריות ונטיות פעלים. לבסוף הניחה את המחברות האלה בתחתית המגירה ועָרְמָה עליהן כל־מיני ניירות אחרים, כמו על דבר נושן שכבר לא יהיה צורך בו.

לפנות־ערב הוציאה מארון־הבגדים את שמלתה השחורה, אולם חשבה רגע והשיבתה למקומה, ונשארה לבושה בשמלת הקיץ הכחולה. מן הכוס העומדת על שולחנה הוציאה את צרור הסיגלים הקטן שקנתה לה היום ותחבה אותו במעילה. אחר־כך חבשה את הכובע, כתבה מלים אחדות על פיסת נייר והניחה אותה במקום נראה באמצע השולחן – פתקה קצרה לקְרַבצוב, העתיד כמו תמיד לבוא לראותה בערב – ויצאה מן הבית.

האוויר היה לח וריחני, המולת הכרך וצלצולי הטְרָמים וקולות פעמוני ערב רחוקים התלכדו לסימפוניה ערבית אחת, והיא הלכה מבלי למהר לאורך שדרות הבולוורים המלבלבות, בשביל הצדדי החשוך שלא נראו שם פניה, ושאפה את האוויר הלח במלוא חזָהּ.

 

37. ריאיון דרמתי

בערב ההוא ישב קְרַבצוב בחדרהּ וחיכה לה הרבה זמן. הספיק גם להכין את התה בעצמו, ושתה אותו בבדידות על־יד השולחן, מתוך שקט של בעל־הבית הנשאר לבדו בדירה בשעות הערב. אחר־כך ישב וקרא מקצה ועד הקצה את כל העיתונים שהביא אתו, עישן סיגריות והקשיב לנגינת פסנתר מעֵבר לכותל – פריטה לֵאָה ונמאסת של תרגילי לימודים וריקודי־קַבָּרֶט, בסירוגין. כשאפס חומר הקריאה בעיתונים, והתחילה הבטלה להעיק עליו, התהלך בחדר, לקח אחד־אחד את כל החפצים הקטנים שעל השולחנות, מישמש אותם בידיו והתבונן בהם, כאילו רצה לבדוק ולהעריך את כולם. עמד גם לפני הראי הסגלגל שעל השידה והסתכל בדמות פניו הנראית שם, לקח את צלוחית הבשמים והריח ארוכות, פתח גם את קופסת הפוך שעל־ידה, וניסה ליטול את ציפורניו במספריים הקטנטנים העקומים. סוף־סוף התחיל לפקפק בדעתו אם לא ילך הביתה מבלי לראות היום את ליוּדמילה, ופעמים אחדות לקח את כובעו בידו והניחו שוב על המקום מתוך אי־ביטחון. קרוב לאחת־עשרה שבה ליוּדמילה הביתה.

היא הביאה איתה את ריח החוצות, ריח ליל־האביב הלחלוחי, שנשמר בשערות ראשה הרטובות במקצת, ובידיה הקרות, ובצרור הסיגלים המעוך והנובל שעל מעילה. עיניה האפורות־ירקרקות חשכו והיו גדולות וחולמות מתחת לריסים המוּרָדים עליהן. הסירה את הכובע ואת המעיל והשליכה אותם כלאחר־יד על השולחן, בין הכלים שנשארו משתיית התה, ישבה על הספה וניערה את ראשה פעם ושתיים כדי לדחות את השׂערות למעלה ממצחה. ובתנועת ידיה, כאשר הרימה אותן והעבירה על ראשה לסרק את השערות עוד יותר לאחור, היה ניכר שראשה עייף מאוד ויש לה חפץ לשנות את אופן תסרוקתה התמידי, כדי שירווח לו. אחר־כך שילבה את ידיה על הברכיים וישבה והביטה אל קְרַבצוב בעיניים נלאות ושקטות; וכולה היתה דומה, עם פניה הוורודים במקצת ושערותיה הבלתי־מסורקות ושמלתה הקצרה והצנועה, לנערה רכה בשנים שזה עכשיו שבה הביתה מטיול ארוך ומעייף.

  • אתה מזמן פה? כבר שתית תה? חכם אתה…

קְרַבצוב פנה אליה מקצה החדר השני, ששם עמד, וענה בחיוך חצי־עקום, חצי־מוותר:

  • שתיתי תה, כפי שאת רואה. ליוּדה, זה בפעם השנייה אני מתאלמן כנראה…

היא עשתה את עצמה כאילו לא שמעה את דבריו האחרונים. ישבה כפופה והתבוננה בִּקְצֵי נעליה המלוכלכות קצת בטיט הרחובות, וזימזמה לה איזה ניגון בקול חרישי שכמעט לא נשמע.

הוא צעד דוּמָם פעם ושתיים לאורך החדר, עמד לפניה וחזר על דבריו:

  • שוב פעם אלמן אנוכי, ליוּדה, אה?

ליוּדמילה הרימה את ראשה והביטה אליו, ועיניה נעשו שקופות וחסרות־הבעה, כעין חֶלקת זכוכית שכלום לא נראה בעדה. אמרה בקול אטי, כמתאמצת לאסוף את מחשבותיה ומוצאת בקושי את המלים:

  • למה אמרת: בפעם השנייה? הלוא יש לך אשה…

קְרַבצוב עמד והביט אליה ממעלה למטה, בפנים מרוכזים וקודרים, ומראהו היה כאילו הוא נמלך בדעתו אם להגיד לה דבר או לאו.

  • עם אשתי דיברתי דווקא היום, אמר סוף־סוף. החלטנו לתת זה לזה גט־פיטורין.

ליוּדמילה זזה על מקומה. אצבעותיה התחילו לטלטל את צעיף המשי הדק שנשאר עוד תלוי על צווארה. בהיסח־הדעת נגעה בחרוזים הצהובים שמתחת וידה נקפאה לרגע בתנועתה, כאילו מצאה במגע הזה איזה דבר מזכיר ומעודד.

  • אני בכל אופן נוסעת, אמרה אחרי שתיקה ארוכה בקול מוזר במקצת, נמוך וכאילו נחנק מאיזה דבר העומד בגרונה.

הוא הוסיף לדבר בקול לא רם ובסבלנות, כמסביר לה איזה עניין כללי, שאינו נוגע למדי עד לבו:

  • הדבר אינו תלוי בך. החלטנו שככה יהיה יותר טוב לשנינו. זה היה עלול לבוא… בין כך ובין כך כמעט איננו רואים זה את זה, ואין שום טעם, בין חיצוני בין פנימי ל“מעמד־הנישואין” הזה. היא כבר מזמן התרגלה לחיות בלעדי, כולה שקועה בעבודתה. ואני…

ליוּדמילה הפסיקה את דבריו בצחוק חרֵד, שנשמע כמרפרף על גבול הדמעות.

  • ואני כל־כך חשבתי על המכתבים שאשלח לךָ מחוץ־לארץ… עם בולים צרפתיים, ואת הבולים תיתן במתנה לבנך… חבל!

  • את הבולים אוכל למסור לו בכל אופן, הבטיח קְרַבצוב, וחיוך נוגה ומלגלג קצת על שניהם הופיע שוב על פניו.

קמה דממה ממושכה ובלתי־נוחה. ליוּדמילה ישבה שוב על מקומה כנטויה והביטה ניכחה במבט מרוכז ומתנכר. קְרַבצוב עמד לפניה וידיו תחובות בכיסים – עמידה נוחה כביכול, אך הורגש בו שעוד לא גמר את דבריו והוא ממתין להמשך השיחה. זבוב גדול שחור, אשר נכנס באופן כל־שהוא דרך החלון הפתוח למחצה, התעופף מתחת לתקרה, מסביב למנורת החשמל הבהירה, ומילא את החדר זמזום עצוב ומשעמם.

  • ובכן, את נוסעת… אמר סוף־סוף קְרַבצוב בקול סתמי, רק כדי להגיד דבר־מה.

היא ניענעה דומם בראשה. קמה וחלפה על פניו והתחילה לתקן את שערותיה בעומדה לפני הראי. ניגש גם הוא ועמד מאחוריה, ומעֵבר לשכמהּ נראו לו פניה בתוך הראי, פנים מרוכזים וזרים.

  • מתי את נוסעת? הוסיף לשאול כאוחז בעקשנות בחוט־דיבורו ואינו רוצה להכיר את עצמו למנוצח.

ליוּדמילה ענתה בקול שווה, חסר־התעניינות:

  • בעוד שבועות אחדים. עוד יש פנאי: נספיק להיפרד.

  • הבטחת שלא תגידי לי שקרים.

  • איזה שקר הגדתי? היא הסתובבה ופנתה אליו בתנועה מהירה, וקולה נפסק. והיה דומה שההתרגשות הזאת באה אליה כמבוקשת, כדי לפייס את עצביה המתוחים ולתת מוצא לַדבר התוסס בקרבה.

קְרַבצוב עמד לפניה, סמוך מאוד, ראשו מוּרָד מתוך אותה עקשנות, וגם מבטו היה עקשני ומלא מרץ כמוס.

  • את נוסעת לבדך?

בבת־אחת הפשילה את ראשה לאחור, והחרוזים הגדולים שעל צווארה רעדו וזעו משהו בקצב נשימתה.

  • כן. לבדי. הדברים נאמרו חטופים, כמתוך קוצר־נשימה.

  • כוונתי: על־מנת להיות לבדך שם?

הוא דיבר לאט ובאותו קול נמרץ־עקשני, כאילו אחז אותה בדבריו ולא רצה להרפות ממנה.

רגע עמדה שקטה, רק החרוזים הגדולים הוסיפו לרעוד על צווארה. אחר־כך אמרה בקול יותר נמוך ואטי, בהפסקות ארוכות בין מלה למלה:

  • אני – נוסעת – לבדי.

לאט פנה ממנה והתחיל להתהלך שוב לאורך החדר. דיבר אגב הליכה, במנוחה חיצונית ובקול לא רם:

  • השקר הזה הוא הראשון שהגדת לי, ליוּדה… מסופקני אם תגמול לך נסיעתך בעדו.

ליוּדמילה נשענה בגבה אל השידה שמאחוריה, עיניה היו מרוכזות כקודם, ולחייה פרחו באודם ההתרגשות.

  • היודע אתה מדוע אני נוסעת?

מבלי לעמוד מהליכתו משך בכתפיו כרוצה לומר: מה יש כאן לדעת?

  • מעולם לא דיברתי אתךָ על זה, ואם דיברתי, לא שמעת ולא הבנת, וגם כעת אין לי חפץ גדול לדבֵּר, כי אתה תחשוב: היא מתחכמת ומתחפשת, כאילו בגידתה איננה בגידה פשוטה ותפלה כדרך העולם – לעבור מבעל אחד לשני, ודי… הן כדי לקיים את הדבר החשוב הזה לא היה לי צורך בשום החלטות ונסיעות. די היה בשביל זה לעבור רחוב או שניים, מהלך חצי שעה, לַמקום שהוא כבר מזמן מחכה לי שם, מחכה לָרגע שבו אחדל לסרב, מוכן ומזומן לקבל אותי. אלא מה?

היא שתקה רגע, כמאספת את רעיונותיה ומשתדלת למצוא להם צורה ברורה ביותר. אחר־כך עבר צחוק־מרירות קל על שפתיה.

  • מה היא האהבה, ידוע לךָ. לא אותה “אהבה” המתרחשת בלילות פה־ושם, בכל בית ובכל מקום, מעשה רגילוּת או יראת־הבדידות, או שאיפה גופנית עיוורת לדבר שאינו מתגשם. רגש האהבה, המכריח אותך לבחור ולחבב אחד מכל בני־אדם, לא ידוע על מה, לא ידוע לשם מה – האהבה “למרות”, כפי שנוהגים לומר… לאהוב עד לְקַו פניו הכי זעיר, עד לתנועתו הכי־תפלה ורגילה, עד לקרשי הרצפה שהוא דורך עליהם!

שוב חדלה מדבריה ושאפה אוויר. לא הרגישה בתנועתו של קְרַבצוב שעמד ממולה וניסה להגיד דבר־מה, כרוצֶה לשים קץ לשיחה שאינו רואה בה ממש ותועלת. ותיכף הוסיפה בקול יותר נרגע, ההולך ונמרץ באיזה ביטחון פנימי בלתי־מנוצח:

  • אין זאת אשמתי כי מכל האנשים רק אותו אהבתי. וחפצתי לאהוב. וחפצתי לבלי להרגיש את הפירוד הנורא, את הסתירה הזאת המשפילה – מעשה כל לילות אהבתנו; חפצתי להפקיר את גופי באותו מקום שבו נתונה נפשי, ולא להיפך. ולא רציתי שיהיה לי זה רק ניסיון מעניין ומגרה, העובר בדרך־אגב, בנוחיות ובחשאי, היינו: בעל נאמן ושכיח בבית, אתה – והשני שאליו רצים למקום כל־שהוא למשך שעה, להתחבק ולהתנשק אתו. חפצתי להיות לבדי עם אהבתי, ואפילו יום אחד! רחוק מחיי, רחוק מכל תוכנם ומכל תמיכה שהורגלתי לקבל בהם, כדי שאוכל לדעת שבאהבתי, אך ורק בה, אני מאושרה!

ואחרי הפסקה חדשה בת־רגע סיימה:

  • ואני נוסעת לבדי, באמת, בזה לא שיקרתי לך. האם אינך מבין מה יהיה סופי? אני, אני אוהבת אותו וזאת אהבתי היחידה; והוא, הוא להוט אחרי האשה בעלת הגוף הצעיר והנחמד שאת טעמו עוד לא טעם, ומתגרה בהתנגדות הארוכה שפגש בי ושלא פילל לה בשום אופן. ובעוד חודש ישליכני החוצה… לא אכפת.

הביטה ישר בפני קְרַבצוב במבט זך, והיתה בפניה מעֵין תערובת של עייפות והקלה, כאילו הוסר ממנה סבל שהיה מוטל עליה זמן רב.

  • רומנטיוּת, חביבי? שאלה בטון אחר לגמרי, שקט ושכיח, עם מעט־מעט לגלוג על עצמה.

קְרַבצוב, אשר עמד כל הזמן נזעם וקודר, עם הבעת העקשנות הנואשת על פניו, פסע פסיעה אליה ולקח את שתי ידיה בתנועה מתונה. פניו נתרככו קצת, והיה לדברי תוכחתו טעם של אירוניה שקטה ומוותרת.

  • כל זה שטות, אמר, ובגלל השטות הזאת תחריבי את חייך המסודרים לעת־עתה על־כל־פנים… אֶח! אלא, הוסיף כעבור רגע כמתוך מחשבה שנייה, כך הוא מזל הדברים כנראה.

הוא שב להליכתו האטית הנה־והנה על פני החדר, אך כעבור רגע עמד שוב לפניה.

  • דבר אחר, אמר באותו טון שקט, לועג קצת; בעצמך אמרת שבעוד חודש יעזבך… מה תעשי אז?

היא רק חייכה ומשכה בכתפיה כרוצה לומר: מי יכול לדעת?

  • אלי לא תשובי? הוסיף לשאול כמתלוצץ, ניכר שההתלוצצות הזאת אינה אלא מסווה לכוונתו הרצינית הצפונה מאחוריה. אולם בראותו שצל עלבון ויהירות עבר כרגע על פני ליוּדמילה, מיהר להוסיף: לא בתור אשה שחטאה ונסלחה, חס וחלילה! סתם, לשם ידידות משכבר הימים.

ליוּדמילה עמדה והביטה אליו באותו שקט נאצל, והחיוך הקל נקפא על שפתיה.

  • אליך, לא. לדניאל רויטר עם חלומותיו, אולי…

הפסקת השתיקה שבאה אחר־כך היתה יותר ממושכה מכל הקודמות, והורגש בה טעם של דבר מוחלט ונגזר ללא שוב.

לאט עברה ליוּדמילה מן המקום שבו עמדה אל שולחן־הכתיבה וישבה על־ידו. שלפה את צרור הסיגלים מן הלולאה והשליכה אותו על השולחן, ואַחַר ישבה בְּטֵלה וידה תומכת את ראשה ומחשבותיה כביכול נודדות רחוק.

וקְרַבצוב התחיל שוב לנוד על פני החדר ולגעת שלא לצורך בדבר זה או אחר שנתקל בו. ניגש אל השולחן שבאמצע החדר, הניע את הכלים העומדים עליו, לקח את כסיות־הידיים שהניחה שם ליוּדמילה וזמן רב החליק ויישר את בתי־האצבעות המקומטים. לבסוף נגע בצרור הסיגלים הנובלים, הריח את ריחם הכָּמוּש, מישמש אותם בין אצבעותיו – ופתאום התעוותו פניו בהבעת שנאה וכעס אין־אונים, ובתנועה חזקה השליך את הפרחים מידו, כאילו הם תועבה.

– השד ייקחנו! הנני עומד פה ככסיל, כאידיוט גמור, לפני ריבה שמתפתלת ומתעללת בי כאוות־נפשה, ומסכים לכל־מיני שטויות ודמיונות אוויליים – והוא, הוא מנשקהּ ומחבבהּ ומתענג ומשתעשע בפרחים האלה שלבשה בשבילו כביום אהבתה הראשונה! אָה, שדים שכמותכם!

בשומעה את קולו הרימה ליוּדמילה את ראשה ופנתה אליו למחצה, ושׂמה את ידה על משענת הכיסא כמוכנה לקום ולגשת אליו. אולם הוא פנה ממנה ועזב את החדר מבלי להגיד לה דבר, ואותו כעס פראי, בלתי־מנוצח, הורגש בתנועה שבה סגר אחריו את הדלת. צעדיו הנמהרים נשמעו בפרוזדור, והלאה על־יד דלת הכניסה, והדלת ההיא נסגרה גם כן ברעש, וקול הצעדים נאלם.

ליוּדמילה ישבה עוד רגע באותו מצב, פניה להטו ולבה הלם. אחר־כך קמה לאט והלכה לאמצע החדר, ובתנועה אטית מאוד גחנה והרימה מן הרצפה את צרור הפרחים המתגוללים. בשתי ידיה, כאילו בזהירות רבה, הקריבה אותם אל פניה והריחה רגע את נשימתם. עצמה את עיניה והִשְׁליבה את ידיה ממעלה לראשה, וככה עמדה, גופה נטוי בתנועת שאיפה אחת, ופניה מורמים כלפי התקרה כאל אור השמש המלטף והמחיֶה.

 

38. לוויה וחתונה

את בֶּרתה סֶגל הובילו לקבורה ביום חם ומעונן, דומה יותר לאחד הימים המחניקים שבתקופת הקיץ המאוחר, מאשר לראשית האביב. נשבה רוח דרום יבשה, עזה ובלתי־נעימה, תימרות־אבק נישאו והתגוללו בחוצות, והמלווים המועטים שהלכו אחרי הארון שירכו את דרכם בקושי על־פני אבני הכביש הקשות, בתוך ערפלי האבק. דניאל רויטר נספח אליהם כאשר עברה הלוויה על־יד פינת הסמטה, לא רחוק מביתו. דמותה השחורה של האם האבלה ריפרפה נגד עיניו כסמל הצער הגדול והאילם. היא צעדה בכבדות ברגליה החולות ונשענה אל בתה היחידה שנשארה לה מעתה: הלֵזוּ הלכה לאט בצעדים מדודים ופניה שׁוֹחים וכולה עייפות גדולה ואדישות מאובנת. בין שאר המלווים לא נראו לו פנים ידועים; רובם הגדול היו רוסים, תלמידיה ותלמידותיה של בֶּרתה, או מכִּיריה שהיה לה קשר איתם במשך זמן לימודיה ועבודתה. אחדים מן המלווים לא הלכו ישר אחרי הארון, אלא נסתלקו אל הצד, אל המדרכה, וליוו את תהלוכת האבל כביכול מרחוק. שם, על המדרכה, הציצו רגע ונראו לדניאל פנים ידועים מאד – פני צעיר מגולחים ורזים מתחת לשולי כובע רחבים, והוא הכיר בו לתימהונו הגדול את המשורר ויטינסקי. לא ידע שהיה גם הוא ממכִּיריה של בֶּרתה סגל. אולם לא רצה לעזוב את מקומו ולגשת אליו. וּויטינסקי הלך לו לבדו, הלך ישר, כמעט מבלי לראות את הבאים לקראתו ולפנות להם דרך, והעוברים־והשבים הביטו בתמיהה אל הצעיר המוזר הצועד לקראתם בפנים מרוכזים ובמבט בלתי־רואה מבלי לנטות הצידה – כי לא יכלו להכיר בו אחד מן המלווים של הלוויה הקטנה.

בשורה שלפני דניאל הלכו שני גברים, אחד גבה־קומה, בעל זקן שחור מחודד, והשני גוץ ורחב, עם אניצי שערות אדמדמות הצומחות בלי סדר על פניו. את שניהם, כפי שנזכר, ראה דניאל לפנים בביתה של בֶּרתה, עת שעדיין ביקר שם; אלה היו מלומדים צעירים, שהתקרבו לבֶּרתה ולאחותה בהיות כולם חברים לאיזו חברת־מדע רוסית. השחרחר התעסק הרבה באיקוֹנוֹגרפיה רוסית עתיקה, ותמיד שוחח עם בֶּרתה על המציאוֹת הנפלאות שגילה בבתי־תפילה שבכרך ובאחוזות אצילים עתיקות שמחוץ לעיר. הוא גם הביט אליה לפעמים בעיניים חולמות־מלטפות, מלאות רוך ועונג פנימי, ולעתים דיבר איתה, בעומדם מן הצד, באותו קול נמוך, חרד־משהו, המוסר תמיד, בלי טעות, את הרגשות־הלב הצפונות. יחד עם זה נזכר דניאל בספר שיריה הראשון של בֶּרתה, שיצא עוד לפני עשר שנים. היו בו חרוזים צנועים, מתגלים ואינם מתגלים, מלאים עדנה מתאפקת, על אהובה השתקן, על נשמתו “הסלאבית” הרחבה ועל גבורתו “הסלאבית” הטמירה, המזכירות לה מרחבי ערבות וזרם נהרות שקטים. חרף אי־הדמיון לאמת, בכל־זאת נתקשרה כעת דמותו של הצעיר הנוצרי בלבו של דניאל עם הזיכרון הזה, והיה לו נעים משום־מה לדמות כי האיש הצועד לפניו הוא־הוא בעל הנשמה הרחבה והעדינה שהִכסיפה את נשמתה הלוהטת של המשוררת העברית… כמעט שהיה לו רגש של חיבה לנוכרי הזה, והיה רוצה לגשת אליו ולהגיד לו חרש איזו מלת נחמה, ולשוחח אתו על הנפטרה החביבה מתוך שקט־זיכרונות ותוגה נעימה.

שני הגברים דיברו ביניהם בקול נמוך, ומבעד לקשקוש העגלות והמולת הרחוב שמסביב התאמץ דניאל בעל־כורחו לתפוס דבר־מה משיחתם, כדי למצוא ראָיה לדמיונו הנעים והמעציב.

תפס רק מלים בודדות, שלא אמרו לו כלום. בפרשת דרכים אחת עברה לפניהם שורת עגלות־משא ארוכה והבדילה ביניהם לבין שאר המלווים שעברו קודם. עמדו וחיכו עד שתעבורנה העגלות, ואז במקרה התקרב דניאל לאלה השניים ועמד רגעים אחדים על צידם ושמע ברור את דבריהם. הם דיברו בשלווה ובקול לא רם, כנראה כדי שלא להפריע למצב־הרוח הנאה למקרה האבל, על תוכנית לימודים חדשה שהוכנסה זה עכשיו באחד מבתי־הספר הגבוהים, ודנו בפרוטרוט על כל מעלותיה וחסרונותיה לעומת התוכנית הקודמת.

ההליכה האבלה והמייגעת נמשכה זמן רב. רק בהגיעו לבית־הקברות ניגש דניאל ככלות הכל לרגע לאמהּ ולאחותה של הנפטרה, כדי למלא את החובה הקשה של דברי תנחומים והשתתפות בצערן. פני אידה נראו בלים ונפוחים מרוב בכי, והיו עוד יותר מכוערים מאשר תמיד, והיה קשה לדניאל להביט אל הפנים האלה בזוכרו את הדמדומים האפורים של הערב שבו סרה אליו לבקש את עזרתו, ואת דברי סיפורה המחוטבים, המתאכזרים, ואת גמגומו הרפה שבו השיב לבקשתה, באין לו אונים לעזור ולקחת את צרתה בידו. אומנם קלרה השתתפה תיכף בדבר בכל רוח המרץ והמעשיות הרגילה לה, ואין ספק שבהשתתפותה עזרה באמת להקלת המצב החולה; ובכל־זאת לא יכול לחשוב על כל הדבר בלי רגש צורב של נוֹחַם והכרת חולשה, כאילו נגזל גם ממנו דבר־מה בפטירה הזאת המוקדמת.

אחרי שנפרד משתי הנשים הלך והסתובב בעלמא בין המצבות הסמוכות. המלווים התחילו להתפזר אחד־אחד. קצת רחוק מן הקבר עמד ויטינסקי, נשען אל מצבה, והיה בעמידתו זו איזה דבר מעושׂה, כאילו בחר בה בכוונה והיה מתייפה בה, כְּעתיד להצטלם במצב זה. בראותו את דניאל הרים את כובעו מעל ראשו ועמד ככה מבלי להרכין את הראש, וגם בתנועה הזאת היה דבר־מה מעושׂה ובלתי־טבעי. דניאל ניגש אליו.

לא ידעתי כי הנך מכיר את בֶּרתה סגל. תיכף שם לב לזה שבשגגה דיבר על המתה כמו על חיה – בהווה, והרגיש איזו רעדה בלתי־נעימה. וכדי לתקן את דבר הוסיף:

  • המזמן הכרת אותה?

  • הכרתיה! קולו של הצעיר היה יבש ומשונה וכְיוצא בקושי מגרונו, ואיזה חיוך מוזר, רחב ואווילי במקצת, הופיע לאט על פניו.

  • נפגשת איתה ודאי בחוגי המשוררים? שאל דניאל והשתדל לבלי להרגיש בזרות הניכרת בכל התנהגותו של ויטינסקי, כי על־ידי הזרות הזאת התגבר הרגש הבלתי־נעים פי־שניים.

  • נפגשתי איתה ועוד אפגש, ענה הלז, והיה נדמה לדניאל כי עיניו השחורות הנעוצות בפניו הלכו ונעשו כהות וחסרות־הבעה, והרגש המעיק גדל עוד יותר.

רצה לפנות וללכת מכאן, אך דבר־מה עיכב אותו על מקומו. עמד ותחב את מקלו כלאחר־יד לאדמת בית־הקברות הלחה, השמנה, ותוך חפץ כמוס להפיץ את רוח הזרות השורה עליהם, ניסה לדבר עם ויטינסקי על עניינים אחרים.

  • האם אתה נפגש עם ליוּדמילה וִיבְיֶן?

החיוך האווילי שוב התרחב על פניו של ויטינסקי, ושיניים לבנות הבריקו מבין שפתיו.

  • גם ליוּדמילה תמות. הנה זו, בֶּרתה, כבר מתה…

נכנע לרגש חמלה שצץ בלבו בן־רגע צעד דניאל אליו ותפסו בזרועו.

  • שמע־נא, אתה משתטה, או חולה אתה, או מה? דבריך לא כדברי בן־אדם. מה אתך?

פני ויטינסקי נשתנו וחוורו מאוד, ומעין רעד פנימי עבר והתגלה בכל שִׂרטוטיו; הוא השפיל את עיניו כמתבייש להציץ בפני חברו וגימגם:

  • אין כלום… הרפה ממני, אני אלך הביתה. כולם הלכו כבר…

דניאל ליווה אותו עד שער בית־הקברות. ויטינסקי נפרד ממנו דומם, עדיין מבלי להרים את מבטו, ומיהר לתחנת הטְרָם הסמוכה; ודניאל הביט אחריו ולא יכול להיפטר מן הרושם שבעצם הליכתו יש איזה דבר משונה, כאילו אבד לו שוויון־המשקל ורגליו כושלות תחתיו.

“הבחור משתגע? מה פירוש הדבר הזה?”

עמד על־יד השער כאינו יודע מה לעשות כעת. ראשו היה כבד. כל הרשמים הקשים של היום, מראה הקבר החדש שטמנו בו ברייה צעירה שמתה ללא־עת, וחזיון שתי הנשים הכורעות תחת סבל צערן, והפגישה עם ויטינסקי שהיתה בה מעֵין זרוּת־בלהות – הכל העיק על רוחו והביא אותו לידי מצב מוזר של לֵאוּת וחוסר־תשוקה לכל דבר. עצם המחשבה על קרון הַטְרָם המלא, עם הדוחק והמהומה וריח הזיעה המעורבת באבק, עוררה בו בחילה. אף שהיה עייף מאוד אחרי הליכתו הנה, החליט לשוב הביתה ברגל, והלך לאט לאורך רחובות הפרוור המלוכלכים והשוממים באין מחשבה במוחו ובאין תקווה להקלה שתבוא בקרוב.

הגיע לחלק העיר הקרוב יותר למרכז ועמד בקרן־זווית של רחוב רועש וכיכר־שוק גדולה. במקום הזה עיכבה אותו קודם שורת העגלות ופה שמע את דברי ה“הספד” על הצעירה היוצאים מפי שני מעריציה. בהיות התנועה רבה במקום הזה, עמד גם עכשיו וחיכה עד שיוכל לעבור לצד השני של הרחוב. והנה נתקל בו מישהו הבא בריצה מן הרחוב הצדדי, ונשמעה קריאת קול צעיר ורענן: “רויטר!”

ברגע הראשון כמעט לא הכיר את נינה בֶּרג. פניה אומנם לא נשתנו הרבה, רק נשתמנו קצת ונשזפו משמש האביב, ואפילו הבֶּרֶט היה אותו בֶּרֶט כחול המופשל לצד אחד. אך כל־כך רחוקים היו אז ממנו זכר נינה בֶּרג וכל רעיון פגישה שכזו, שתחילה נדהם מאוד והציץ בתימהון ורוגז גם יחד בפני הצעירה המתנפלת עליו.

לבושה איזה מעיל קיץ משונה, מעין בגד ארוך מבד אפור וגס, דומה לבגדי חיילים, עמדה לפניו נינה עם עוד צעירה, שיחד איתה כנראה הלכה בדרך, ומרוב שמחתה טילטלה בידה את דש מעילו שאחזה בו.

  • רויטר, כמה פעמים חפצתי לסור אליך, ובכל פעם לא עלה הדבר! מה חשבת? חשבת שברחתי מן העיר, האין זאת? הידעת שעזבתי את המעון? שפכה עליו את כל שאלותיה באי־סדר, מבלי לחכות לתשובות.

כעבור ההפתעה הראשונה תקף את דניאל רגש של שמחה אמיתית. כנשיבת רוח חיה בתוך המחנק היתה לו ברגע הזה הצעירה הזריזה והקולנית, עם עיניה המבריקות ושפתיה האדומות, שגם רוב תעלוליה וצרותיה לא יכלו לפגום את רעננותם הפורחת.

צחק בחיבה ועליזות ולקח את זרועה של נינה.

  • בואי וספרי לי על כל מעשייך. מה זה היה איתך ולאן ברחת?

הם עברו את הרחוב ונכנסו לשדרת הבולוור הנמשכת לאורכו, ושם ישבו על אחד הספסלים הירוקים, מתחת לכיפת ענפי העצים. הצעירה השנייה, גבוהה ובלתי־מחוטבה, בעלת פנים גסים ועצמות בולטות הלכה אחריהם דומם.

כאשר ישבו הציגה אותה נינה לפניו:

  • זוהי דוּניה, חברתי החדשה. היא לומדת תפירה. אגב, אינך יודע: גם אני התחלתי ללמוד תפירה כעת. זוהי מלאכה די מעניינת, ומועילה מאוד בעיקר… את השמלה הזאת תפרתי לי בעצמי, הבט.

היא פתחה את שולי בגדה הגברי והראתה לו את השמלה שמתחת: הלבוש הזה, התפור מאיזה בד כחלחל ממין גרוע, עשה על דניאל רושם של בגד בית־חולים.

  • האם בגלל זה עזבת את מקום מגורייך ונעלמת מעיני כל, כדי להתמכר לתעודה הזאת החדשה? שאל ולא יכול להתאפק מצחוק.

נינה ענתה בפשטות, וצחוקה המלבב־ביישני שיחק על שפתיה.

  • לא. אני הלוא התחתנתי, האם לא ידעת אתה זה? נחום קיבל סוף־סוף את חדרו ויכולנו להסתדר יחד… אומנם הייתי זמן רב ברוגז אתו. אך סוף־סוף בא לבקש אותי עוד פעם, והחלטתי לנסות. אנחנו גרים פה, באחת הסמטאות הסמוכות. בנוגע לתפירה, זה רק דרך־אגב. אני גם מחברת שירים כקודם.

  • אך מדוע נעלמת באופן כל־כך מוזר וחשאי, ולא הגדת דבר במעון?

נינה עיוותה את פניה בהבעת רוגז ילדותי.

  • אַי, נמאס לי! כל־כך נלאיתי מכל הדיבורים והפטפוטים והשערורייה הבלתי־פוסקת שהיו אצלנו שם, שהחלטתי ללכת מבלי לדבר עם איש על זה. לעת עתה איני רואה אף־אחד מאותה חֶברָה, וגם את האינסטיטוּט חדלתי לבקר. בין כך ובין כך לא עמדתי אפילו לבחינה אחת במשך כל הזמן, וכעת הלימודים עומדים להיגמר. נראה מה יהיה בשנה הבאה. יש לי חפץ גדול להשתכלל בידיעת השפות.

היא נשתתקה והביטה מסביב לה בעיניים שאננות, והִכתה בקצב על נעליה המאובקות בזלזל שהרימה מן הקרקע. חברתה התופרת החרישה גם היא, ידיה הגדולות היו מקופלות על ברכיה, ופניה הביעו קהות ואדישות גמורה. מסביב רצו ילדים מזוהמים, צעקו ורבו ביניהם בשעת המשחק. שתי נשים ישבו על קצה הספסל השני, שתיהן חבושות מטפחות אדומות, פיצחו זרעונים אגב שיחה וירקו את הקליפות מפיהן במהירות ובתיאבון רב. אחרי חזיון האבל והלחץ, שעוד ריפרף נגד עיני דניאל לפני רגעים, היתה לו נעימה עד מאוד ההעברה הפתאומית לסביבה יום־יומית שקטה ומצומצמת; בכל חושיו הרגיש את השפעתה המרגעת והתלבב בצעירה השאננה, היושבת על־ידו, אשר מוצאת את סיפוקה בכל מצב ובכל מגמה, מיצירת חרוזים ועד ללימוד התפירה…

שאל במשהו של לגלוג, כמתלוצץ:

  • וכי מה, מכונת פרימוס גם כן יש לך?

  • ודאי. הדבר עוד לא כל־כך מסודר אצלנו… בעלת־הדירה שאנחנו גרים בה קפדנית היא, ממש מרשעת, לא קל להסתדר איתה ולנהל את משק הבית בכפיפה אחת. אך אין דבר. אנחנו – אני ודוּניה – איננו נכשלות לפניה. דוּניה הלוא גרה יחד איתנו. בחדר הסמוך.

היא נשתתקה שוב. ועל־פי תנועת הזלזל המכה על הנעל בקצב קצת יותר מהיר, ראה דניאל שהיא כבר ממהרת לדרכה וקשה עליה הישיבה הסתמית על־יד בן־אדם שאינו ידוע מה להגיד לה עוד. נכנע לגורלו וקם ראשון מן הספסל. תיכף קמה נינה, ואחריה גם הבחורה האילמת, הנראית כל־כך גסה וכבדה על־יד חברתה הזריזה.

נינה הושיטה לו יד ולחצה את ידו בכוח.

  • שלום! תסור לביתי, אם אתה רוצה… דרישת־שלום לליוּדמילה, הוסיפה, כאילו נזכרה פתאום בדבר נחוץ שנשמט קודם מזיכרונה. אגב: מה נשמע אצלה?

  • איני יודע…

מבטה של נינה עמד רגע על פניו, אך תיכף סיימה את דבריה באותה קלות שבה דיברה קודם.

  • טוב, אם תראה אותה, תגיד שבכל יום ויום אני מתכוננת לבקר אותה.

ובכן, שלום!

היא הלכה לאורך השדרה ושולי מעילה הרחב התנפנפו בתנועת הליכתה המהירה, ודוּניה הגבוהה הלכה על־ידה בצעדים כבדים, ומותניה הכבירים התנדנדו ונעו בקצב אותה הליכה.

 

39. צמרמורת

דרכה של ליוּדמילה היתה תמיד לאחֵר בִּשְׁכיבה במיטה בשעות הבוקר, ואף־על־פי שבזמן האחרון היתה עסוקה בהכנות לנסיעה והיתה מוכרחה בכל יום לצאת מביתה בגלל עסקים שונים, וגם לבקר אֵי־אלו מוסדות ומשרדים בקשר עם העניין הזה, לא נמנעה גם עכשיו מן הרגילוּת הזאת, היקרה לה כל־כך, להתפנק במיטה שעה־שעתיים, להרהר ולהתעצל כאוות־נפשה. וככל שהלך והתקרב יום נסיעתה, והלכו ונתרבו ראיונותיה עם גַלְוִיץ – שבחברתו ביקרה את המוסדות הנחוצים, ואחר־כך הלכה גם להתראות אתו בערב – התגברה חולשתה זו, ושעת “הבוקר” נדחתה מעשר עד אחת־עשרה, מאחת־עשרה עד חצי־שתים־עשרה, וכן הלאה… כל דבר המפריע והמקצר את שעות הבטלה הנעימה הרגיז אותה וקילקל את מצב־רוחה ליום שלם. בלבה הכירה תודה לכל מכיריה על שרובם גם הם אינם מן המשכימים לקום, וסכנת ביקור יותר מדי מוקדם איננה כל־כך גדולה. ובכלל לא הרבו מכיריה לבקרה בזמן האחרון, לא בבוקר ולא בשעות אחרות; ויכלה להתמכר לחולשתה מדי יום ביומו באין מפריע.

ואם נשמעו בשעות האלה דפיקות בדלתה, ידעה כי אלה רק דפיקות שכנים הבאים להודיע לה איזה דבר בנוגע למשק־הבית: כי הביאו לה חלב, או שהמשרתת של השכנים יוצאת אל החנות ואולי רצונה שתביא לה דבר־מה.

לכן התפלאה מאוד כאשר בבוקר אחד – “בוקר” בנוסח שלה, היינו בחצי־אחת – לא נשמעו אחרי הדפיקה הדברים הרגילים, אלא באה הודעה אחרת, בלתי־צפויה לגמרי: באו לקרוא אותה אל הטלפון מדירת הרופא, מלמטה…

תימהונה היה מובן. מכל ידידיה, שרובם בכלל לא עמדו בקשר תמידי עם הטלפון, היה רק אחד ויחיד שהרשה לעצמו לפנות אליה מצדו ולהתחבר איתה על־ידי טלפון של זרים: אדוארד ויטינסקי. וגם הוא לא היה מאותם אנשים מעשיים הרגילים לבחור שעה כזו בשביל שיחתם.

עת שהתלבשה בחיפזון כדי לרדת אל הטלפון חשבה רגע על גַלְוִיץ. בת־צחוק שאננה ריחפה על פניה, וכבר חשבה מתוך תמימות ילדותית־שובבה על המלים המתלוצצות שבהן תגער בו ותוכיח אותו על זה שהפריע את מנוחתה… ממַעלָה לכתונת־הלילה לבשה כלאחר־יד מעיל ארוך, חבשה צעיף לראשה להסתיר את שערותיה הבלתי־מסורקות, וככה ירדה אל הקומה הראשונה, נמהרת ומחייכת.

לקחה את השפופרת המונחת על השולחן ומחכה לה והקריבה לאוזנה.

  • מי מדבר?

  • גברת ליוּדמילה? נשמע לה קול מרוחק, מצפצף ובלתי־מוכר, כמו תמיד בטלפון.

  • כן, מי מדבר?

הקול הרחוק התחיל לדבר, וכעת היה אפשר להכיר מבעד לשריקתו כי קול אשה הוא, אך בכל־זאת נשאר מוזר ובלתי־מוכר באוזני ליוּדמילה.

  • גברת ליוּדמילה, תסלחי לי אם הטרדתי אותך, אלא שכל־כך מזמן לא היית אצלנו… והעיקר שבעלי… הוא כל־כך מוזר בזמן האחרון. אפשר שהוא פשוט משתעמם… כמה פעמים אמרתי לו שילך לראותך, או לכל הפחות שיקרא אותך אל הטלפון, ובכל פעם הוא מבטיח, ואחר־כך שוכח… והנה כעת הוא ישן, ואני נזכרתי ואמרתי: הבה אצלצל ואדבר איתך בעצמי… את שומעת?

  • כן. אבל מי מדבר? שאלה בפעם השלישית ליוּדמילה, אשר הקשיבה לכל השיחה הארוכה מתוך אי־הבנה וקוצר־רוח.

הקול שבקצה החוט השתפך בצחוק דק ומידרדר. ואחר־כך בדברי התנצלות.

  • תסלחי לי בבקשה, האומנם שכחתי להגיד לך? תסלחי־נא!… אני דָשָׁה ויטינסקי, אשתו של אדוארד. התבואי אלינו, גברת ליוּדמילה?

ליוּדמילה עמדה והקשיבה, והבעת דאגה ואי־רצון הופיע על פניה במקום תימהונה הקודם. בארשת רצינית ובקול יבש, מקצֵר, פלטה את שאלתה אל תוך השפופרת:

  • מה קרה לאדוארד?

  • כלום לא קרה לו, גברת ליוּדמילה, כלום! ציפצף קולה של דָשָׁה במהירות. הוא רק משתעמם, נדמה לי… יושב בבית ואינו עושה כלום, ואינו רוצה ללכת לשום מקום. ובכן, אני, מה אני יכולה? את מבינה, לדבר על לבו וכל זה… אז חשבתי עלייך.

  • טוב. אני אבוא היום, אחרי־הצהריים. תגידי לו ככה.

ורק אחרי שתלתה את השפופרת על מקומה נזכרה שהיה מן הראוי לשאול את דָשָׁה גם על שלומה היא, ובייחוד על שלום בנה הקטן. כשעלתה בחזרה אל דירתה כבר לא היו פניה כל־כך שלווים ומייחלים, ובעצמה לא ידעה מה גרם לה אי־נעימות בשיחה הטלפונית הזאת: האם זה שלא גַלְוִיץ היה המדבר, או הידיעה המוזרה על זה שוויטינסקי “משתעמם”, ואשתו הצנועה, שאיננה נראית לעולם, מצאה לנכון לפנות אליה בעצמה…

אחרי־הצהריים יצאה לדרכה לשכונה הרחוקה שבה גר ויטינסקי. נסעה בדרך הארוכה בטְרָם, בשבתה על־יד חלון פתוח, והביטה אל המראות הנישאים ומתחלפים נגד עיניה: שלטי חנויות ותערוכות של סחורות רבות ומגוּונות, המבדחות את העין ברוב צבעיהן; בתי־אצילים ובניינים ציבוריים ובתי־תפילה, המתפארים ביפי סגנונם; שדרות העצים המצילות, המלבבות ברעננותן השקטה… מה טוב היה כעת, במקום לשבת בטְרָם הזה, לטייל עם גַלְוִיץ במקום כלשהו, כמו שטיילו שלשום בצאתם מאיזה משרד שהיו שם יחד. הוא היה חביב, שיחתו השוטפת היתה מלאה עניין ותוכן, כל התנהגותו היתה שלֵווה וחסרת כל רמז מעליב, וגם החיוך המלגלג במקצת הנחבא בשפתיו היה כל־כך דק, שעל־נקלה היה אפשר לבלי לשים לב אליו, אם רק היה ברצונה. סוף־סוף “הקורבן” שהקריבה לשיגעון לבה לא נראה לעת עתה כל־כך נורא, ועוד לא הרגישה את ייסורי ההשפלה, שאליהם התכוֹננה לא רק מאוֹהֵב־בשרהּ אלא גם מידיד חייה החדש.

דָשָׁה פתחה לה את הדלת בעצמה; נראה שחיכתה לה מזמן, והיתה מוכנה לרוץ אל הדלת עם כל צלצול פעמון. בפרוזדור חסר־החלונות היה חושך גמור, ודָשָׁה היתה מוכרחה לפתוח את הדלת לאחר החדרים כדי להאיר אותו. עכשיו, בימי הקיץ, היה לדירתו של ויטינסקי מראה עוד יותר קודר ועזוב. החדרים פנו כולם לצד אחד, אל החצר, ומנגד לחלונות התרוממה חומת בית שני, שהסתירה את השמיים וגזלה את אור השמש לגמרי. בדרך, אגב רפרוף, ראתה ליוּדמילה מבעד לדלת הפתוחה את החדר שבו גר בעל־הדירה עצמו: שם הוא מקבל ביום את המעטים הבאים לדרוש בעצתו המקצועית, ושם הוא גם ישן בלילה. בחדר הכמעט ריק נראו רק כיסאות אחדים ומיטת ברזל מאחורי הפרגוד המסתיר אותה למחצה, ועל הטְרִיסָקל העומד בפינה, בין שני פסלי גבס בטעם גרוע, היתה תמונת אשה יפה במסגרת קטיפה מאובקת – אמו של אדוארד, אשר מתה מזמן ולליוּדמילה נשאר זֵכר מטושטש מאוד עליה, מימי ילדותה.

דָשָׁה הכניסה אותה אל החדר השני, אשר כנראה שימש מקום ישיבה תמידי לה ולילד. פה, להיפך, לא היתה ריקנות, אלא צפיפות נוראה של רהיטים וחפצים שוודאי הובאו הנה מכל הדירה. מלבד הרהיטים הרגילים, כגון מיטות וארונות ושולחן־אכילה גדול באמצע החדר, ראתה ליוּדמילה הרבה דברים שלא נראו כל־כך נחוצים דווקא פה: סלים ותיבות־כובעים, חבילות ספרים וצרורות של בגדים, אמבטיה של ילד, ואפילו אגן־רחיצה גדול שמחוֹסר־מקום תלוי על הקיר. התינוק הבריא, כבן שנה, לבוש כותונת מזוהמה, ישב על הרצפה ונהנה מקרב לבו בתוך אי־הסדר והלכלוך, שכנראה היו סביבתו הרגילה.

בהיכנסה הרימה אותו דָשָׁה מן הרצפה והושיבה אותו על ברכיה, וחזרה לדבר שהיתה עסוקה בו לפני כניסתה של ליוּדמילה: הקריבה אליה את קערת הדייסה העומדת על השולחן והוסיפה להאכיל את הילד המסרב לשם צחוק והמתלבט על ברכיה מתוך הנאה גמורה.

בסקרנות הביטה ליוּדמילה מסביב לה. לא זכרה בדיוק אם במשך כל יחסיה עם ויטינסקי בשנים האחרונות היתה פעם בחדר הזה, ואם היה לו אז אותו מראה או לאו. וכעת נדמה הדבר מוזר לה, שבמשך כל הזמן כלל לא ידעה איזה מראה יש לאשתו ולבנו ולמעון משפחתו – לכל מה שקשור כל־כך עם חיי ידידהּ; כאילו נגבל ונגמר עולמו בין כותלי החדר הסמוך, שבו חיבר את חרוזיו ושם שוחח איתה על הספה הטורקית. כעת התבוננה בסקרנות חדשה גם בפניה של דָשָׁה היושבת ממולה. דָשָׁה היתה אשה קטנה, בעלת פנים רכים וחיוורים במקצת, מכוסים בהרות שמש. שערותיה היו לבנבנות ועיניה כחולות ותמימות, וחוסר היופי והשכלול שבפרטי צורתה נתמלא על־ידי החן התמים שהורגש בכל דמותה. אפילו כעת, במראה החולין שלה, לבושה סינר לא נקי ומטפחת על ראשה, עם ציפורני ידיה השחורות והמכורסמות, בין אי־סדר חדרה, היתה מלבבת בעיני ליוּדמילה והעירה בה רגשי השתתפות והתעניינות שלא ידעה קודם.

מבלי לעזוב את עיסוקה – ביד אחת הכניסה את כף הדייסה אל תוך פיו של הילד, ובשנייה תיקנה וניגבה לפעמים את שיירי הדייסה שבה ליכלך את פניו – דיברה דָשָׁה בקול נמוך, ובעיניה הפקוחות לרווחה היתה מעֵין הבעת דאגה ואפילו פחד:

  • גברת ליוּדמילה, אני כל־כך דואגת… מה נעשה אתו איני יודעת. זה כמה שבועות הוא יושב בבית ואינו רוצה לדבר אתי ואינו רוצה לשמוע שום דבר. ואינו עושה כלום… ואבא (כך קראה לעורך־הדין הזקן, אבי בעלה) מתרגז עליו, ועלי גם כן, ואומר שאינו רוצה לשמור בטלנים בביתו – אלא מה אני יכולה לעשות? ובלילה הוא יושב בחדרו ומדבר וצוחק בקול ומפחיד אותי משנתי. חי־נפשי, כבר התחלתי לפחוד ממנו, גברת ליוּדמילה!

ליוּדמילה השתדלה להתגבר על הרגשת אי־המנוחה שהכניסו דברי דָשָׁה אל תוך לבה.

  • מה היא הדאגה? שאלה, הלוא כך היתה דרכו תמיד, מאז שהכרתי אותו כשהיה תלמיד בגימנזיה. תמיד היה אוהב לשבת בלילה ולקרוא ולחבר חרוזים, ואולי גם לדבר עם עצמו בשעות האלה.

  • כן, אני יודעת, אבל… התחילה דָשָׁה ולא גמרה, כי הדלת המובילה אל הפרוזדור נפתחה וּויטינסקי נכנס אל החדר. ודאי שמע את קול שיחתן מחדרו, שכן למרות דיבורה של דָשָׁה כמעט בלחש, לא מצאה ליוּדמילה לנחוץ להשפיל את קולה.

על־פי ההשקפה הראשונה לא מצאה בו ליוּדמילה שום דבר שהיה יכול לשמש יסוד לאותה הדאגה המוגזמת הפחדנית, שבה דיברה עליו אשתו. היה לבוש, ושערות ראשו מסורקות בשקידה הרגילה לו, פניו נראו שקטים וחיוך מנומס וקר במקצת היה על שפתיו.

  • שלום, ליוּדה, פנה אליה. מדוע לא נכנסת אלי הפעם?

שוב פגע בה הרושם המוזר של הבעל הנכנס לחדר משפחתו כאחד משכני הדירה ומבדיל את עצמו ממנה במלה זו “אלַי”, מבלי להרגיש שום זרות בדבר. קמה והצטדקה בפני דָשָׁה, שליוותה אותה בעינים תוהות־מבקשות, ועברה אתו לחדרו.

הם ישבו על הספה, כל אחד על קצהו, רחוקים זה מזה. ויטינסקי ישב זקוף, מבלי להישען אל הספה, ושוב פעם היה בו דבר־מה מן המְשַׂחֵק המלומד להשתמש בתנועותיו על־פי קצב ותוכנית.

  • אֶדִי, התחילה ליוּדמילה, הייתי רוצה להגיד לך דבר אחד; ואולי הייתי צריכה להגיד את זה עוד לפני זמן, אלא שלא חשבתי על זה. מדוע אתה מתבדל כל־כך בחייך מכל בני־ביתך ואפילו מאשתך? כאילו גם החדר ההוא איננו ביתך ואינו בית־משפחתך, ופה אתה נבדל בין ארבעת כותלי חדרך. אילו הייתי במקומה של דָשָׁה, הייתי נעלבת.

השתדלה לדבר בקלות ובבת־צחוק, כמו על דבר שאין לו ערך גדול בעיניה, אך בו־בזמן התבוננה בהבעת פניו והרגישה שוב אי־מנוחה בלבה. פניו נשארו שקטים, אך מבט עיניו היה קשה, כמעט זועם.

  • דָשָׁה לא תפסיד בזה, אמר קשות. יש לי עסקים יותר חשובים מאשר לחשוב עליה.

ליוּדמילה השתדלה שוב לחייך.

  • והנה היא מתלוננת עליך שאינך עושה כלום בזמן האחרון. אינך עובד עכשיו, אדי?

הוא הרים את ראשו והביט אליה, ואיזה דבר ניצנץ במבטו, כעין תלונה רחוקה.

  • כיצד אני יכול לעבוד? הלא היא הלכה ועזבה אותי… הלכה בטרם הבנתי ובטרם למדתי לאהוב אותה.

למרות ביטחונה הגמור שדבריו אינם אלא אחת ההזיות שהוא מתמכר אליהן, הרגישה ליוּדמילה כעין צמרמורת בגופה בשומעה את הדברים האלה, ובייחוד את הנימה הזרה, הבלתי־טבעית שבהם.

  • מה זה? על מי אתה מדבר? שאלה חרש, כפוחדת לגעת בדבר.

במקום תשובה הוריד ויטינסקי שוב את ראשו ותחב את שתי ידיו הנלחצות בין ברכיו, וככה ישב והסתכל בעיון מוזר ברצפה מתחת לרגליו. ואחרי רגע התחיל שוב לדבר באותו קול מוזר, כמשנן על דבר שלמד על־פה, או מדקלם יצירה לא משלו:

  • הלוא את אמרת לי פעם עליה: אם כדאי לאהוב, אז אך ורק את האשה הזאת… ועוד: כיצד זה היה בשירה? – “אילו היו ימי…” נו, הכל אחד, איני זוכר… עמד והרים את ראשו והעביר את ידו על מצחו, כמשתדל לזכור ומתפלא על עצמו שיכול לשכוח דבר כל־כך נחוץ. והנה היא הלכה והכל לקחה איתה, את כוחה העגום, ואת להבתה הנסתרת, ואת סוד עיניה השואפות, ואת סוד הפנים האלה שלא ראיתי מעולם, ושהייתי עשוי לראות אילו היתה נשארת אתי. ואני נשארתי ככה…

הוא הציץ אליה שוב, ועל פניו ובשְׁחוֹר עיניו הופיע איזה חיוך מהבהב, שהזכיר לה במקצת את ויטינסקי הקודם, ברגעי עליזותו.

  • אך אין דבר, ליוּדה, אמר בלחש ומתוך שאננות, כמגלה לה איזה סוד נעים. אני מצאתי תחבולה. דָשָׁה – צחק שוב בצחוק חרישי, כמתוך הנאה גדולה – דָשָׁה ודאי התלוננה לפנייך שאינני נותן לה לישון בלילות? ומה לי לעושת אם איני יכול לראותה ביום? רק בלילה, כשאני יושב פה, והדלת סגורה היטב, ואין איש זולתי…

ליוּדמילה הביטה אל פניו מבלי לגרוע את עיניה, והרגישה, מלבד ההצקה ואי־המנוחה שתקפה אותה מאז שנכנסה לחדר הזה, עוד איזה דבר, מעֵין התעניינות אילמת ובלתי־מנוצחת, מעֵין משיכה וחשק לשמוע עוד מן הדברים האלה. ואולם כבר הרגישה כעת שיש בהם קצת יותר שיגעון ממה שרשאי אדם, ואפילו הוא צעיר, ואפילו בודד, ואפילו משורר אי־מוצלח.

הוא הוסיף לדבר באותו קול נמוך, כמשוחח איתה מתוך פשטות והתגלות־לב:

  • הלוא סוף־כל־סוף, ליוּדה, האם אין זה היינו־הך? היא מתה ואני חי. ואפשר שלהיפך, כלומר, אפשר שזה רק נדמה לי… והיא עוד תקום ותחיה בזמן מן הזמנים, ואני גם כן? או אפשר שהיינו קודם, לפני דורות… ואַת גם כן אפשר שהיית קודם, ואולי אז אהבת אותי דווקא, וכעת אני… לא, לא ככה, אני מתבלבל בדברי… שוב הפסיק את דבריו והעביר את ידו על מצחו באותה תנועה כקודם.

התנועה הזאת כאילו העירה את ליוּדמילה מקיפאון ההתעניינות שהיתה שקועה בו, ובקוּמה ממקומה הרגישה שוב בצמרמורת האוחזת אותה.

  • השד יודע מה אתה שח, אֶדי! אמרה והשתדלה להעלים ממנו את רעידת קולה. הלוא זהו רק שיר בפרוזה של תקופת הדֶקָדֶנטים, ועוד ממדרגה אחרונה!

פני ויטינסקי נשתנו בן־רגע. גם הוא קם מן הספה וניגש אליה, ובפניו ראתה מעין הרכבת הַרְגָשות שלא יכלה להבחין בכולן: כעס, וצער, ועקשנות של מי שנאחז בשיגעונו, וגם מעין חדווה רעה, חדוות נקמה…

הוא אחז בשני מרפקיה וקירבהּ אליו עד כמה שאפשר, והרכין את ראשו ממש אל פניה, עד שהיתה מוכרחה להירתע ולשׁחות אחורנית מפני מרץ תנועתו. עיניו הבריקו.

  • ככה, ליוּדה? והאם את זוכרת איך בחורף באת אלי פעם וישבת פה ושפכת את לבך ושאלת אותי ואת עצמך מה עלייך לעשות? ואני לא הפרעתי לך. חבר נאמן הייתי לך בכל שיגעונותייך. ואת, מה את רוצה לעשות אתי כעת?

באופן מוזר לא הרגישה ליוּדמילה לא פחד ולא דאגת־לב למראה פניו ולצלצול קולו הנמוך, המפציר והמאיים כביכול. היה לה רק רגש מוזר ומעיק במקצת של איזו אִי־ריאליות שהיא נתונה בתוכה. בחדר, שהתרגלה להרגיש בו צינה בימי החורף, היה כעת חם ומחניק; חלונו היחיד היה עוד סתום, ונראה שבכלל טרם נפתח לימי הקיץ ולא הוצא אפילו הצמר־גפן המונח בין שתי השמשות. מבעד לשמשות המאובקות חדר אור כהה, כאילו מרחוק. המחנק העיק על הראש והביא לידי הרגשת טמטום קלה, כאילו היא בתוך חלום שקשה להקיץ ממנו. היה לה רושם כמוס שהדלת מאחוריה מתנועעת ונפתחת קמעה, ורחשים אִי־ברורים נשמעים על־ידה: ודאי דָשָׁה אורבת ומסתובבת שם ומשתדלת לראות מה נעשה פה ביניהם.

הפנתה את ראשה הצידה שלא לראות את עיניו המבריקות, הקרובות לה בעצם שיגעונן, ואמרה ברצינות נוּגה, כמדברת עם מישהו מתוך מנוחה ועל דברים הנמצאים בגדר הרגילוּת הכי פשוטה:

  • אני לבדי. הן שאל אותי מישהו אם אין דם צוענים בעורקי. אני עקרה. מה אכפת לכולם מה אני עושה וכיצד אני משתגעת? בו־בזמן שאתה אשה יש לך, אשה אוהבת וזקוקה להשתתפות, וילד, ילד שאינך יודע אפילו את פניו. ושמע־נא, אדוארד! הרימה את קולה והציצה ישר אל תוך עיניו, ודבריה היו שקטים ובלתי־נמהרים, למרות מצבה הקשה שהיתה מוכרחה לעמוד בו, והכאב שגרמו לה ידיו של ויטינסקי האוחזות בה בקשיוּת שונא. ברצינות אני אומרת לך, המשיכה, הדבר נתון בידיך. אל תחשוב, אינך משוגע, או לכל הפחות, הנך משוגע רק כמו כל אחד מאיתנו. ואני אומרת לך בפעם האחרונה, אדוארד: אם לא תשמע בקולי, ואם תוסיף להשתעשע בבדותות האלה, לא טוב יהיה! לא תקבל את גמולך לא בחיים האלה ולא בגלגול העתיד, כפי אתה מקווה!

במשך הזמן שדיברה הלכו ושקטו פניו של ויטינסקי השׁוחים אליה בתשומת־לב עקשנית כקודם, ושוב נעשתה הבעתם קשה וזועמת וכאילו רחוקה מכל אשר סביבו. ידיו הרפו ממנה לאט־לאט, ומבלי לדַבֵּר דָבָר פנה ממנה ופסע לאורך החדר.

  • לכי לדָשָׁה, בבקשה, לכי! אמר כעבור רגע בקול מלא אי־רצון ומרירות סתומה. תגידי לה שאני בריא ואיני משוגע, ושתיתן לי מנוחה. ואלי אל תשובי, הוסיף כעבור רגע והתיישב על־יד השולחן בקצה הרחוק של החדר ונשען על זרועו, כרוצה לסיים את השיחה ולשוב לעסקיו.

ליוּדמילה עמדה רגע והביטה מרחוק אל צורתו המצטיירת על פני שמשות החלון הכהות, ובלב נלחץ ובגרון נחנק במקצת מִחשק לבכות יצאה מן החדר.

 

40. דון־חִיל חי וקיים

מי שפגש את טַסקָה המטיילת בחברת אהובה החדש ומתגנדרת בשמלותיה החדשות היפות שתפרה לה בכספו, כבר לא התפלא לגמרי לחיזיון הזה וכמעט שלא התעניין בו: הן עברו כבר כחודשיים מן היום של המאורע החשוב במשפחת מיטרוֹפָנוֹב, והדבר נעשה למקובל וכלול בתוך הופעות החיים הרגילות. אפילו דניאל רויטר, בשוטטו לבדו על פני הרחובות בשעת טיוליו הבודדים, עבר כמה פעמים על־יד ביתו של מיטרוֹפָנוב מבלי להעלות את הדבר על זיכרונו; ורק בעוברו בפעם השלישית או הרביעית באותו מקום חשב מתוך בטלה: “ואם אכנס ואראה מה נעשה שם כעת באותו ‘הרמון’ עזוב?”

כאשר עלה ודפק בדלת יצא לקראתו שוב פעם מיטרוֹפָנוֹב בכבודו ובעצמו, ושוב פעם היה מראהו חציו מרוגז חציו מיושן: ראשו פרוע ועפעפֵּי עיניו כבדים, כמו אחרי שינה, ולמעילו היה מראה כאילו שכב בו זמן רב. ותיכף התחרט דניאל על ביקורו, ואפילו דברי ברכתו השמחים־נמהרים של בעל־הבית לא הרגיעו אותו, והלך אחריו מתוך אי־רצון, מבלי לענות כלום לדבריו:

  • שלום, שלום רב לך! אומנם היטבת לעשות… הגברת שלי משתעממת כדרכה ובוודאי תשמח לראותך!

“השד ייקח אותו!” חשב דניאל; “בכל פעם משתעממת אצלו אחת מן הנשים שלו, ואני מוכרח לשמח ולבדח אותן!”

הפעם הוביל אותו מיטרוֹפָנוֹב דרך החדר השני, הוא חדר המיטות, והסביר לו אגב הליכה בהבעת רוגז ותלונה משונה:

  • ואני יושב ומזיע כל היום על תרגומִי… שדים שכמותם! נותנים לך איזה פרוטות נבזות בתור דמי־קדימה, מה שלא יספיק אפילו לשתייה אחת הגונה, ותיכף ומיד דורשים עבודה!

דניאל כמעט שצחק בקול. המבטא הזה “תיכף ומיד” היה אומנם נפלא בחוצפתו, היות שלראשונה הודיע מיטרוֹפָנוֹב על הזמנת העבודה עוד לפני שני חודשים ויותר.

ביתו של מיטרוֹפָנוֹב התייצב כעת לפניו באותו מראה ובאותו מצב שבהם השאיר אותו לפני זמן; נדמה שכלום לא נשתנה ולא נתהווה במשך הזמן הארוך שלא ביקר כאן, והרושם הזה היה מוזר ומצחיק גם יחד.

גם בחדרה של זוֹיה לא נשתנה כלום. אותם חפצים קטנים – קופסאות וצלוחיות ומיני צעצועים – בכל מקום שאפשר להעמיד אותם, אותן מטפחות מגוּונות על המנורות העומדות כעת ללא צורך, ואותם סמרטוטים אִי־מובנים המושלכים לרוב על הספה הגדולה. ולא ניכר שהלך מישהו מן הבית, או בא שינוי כל־שהוא במהלך חייו. רק מבחוץ, מבעד החלונות הקטנים, הציצו כעת ענפי עצים מלבלבים ומילאו את החדר חצי־אור ירקרק ונעים, המזכיר איזה בית כפרי צנוע אי־בזה בפינה רחוקה.

מיטרוֹפָנוֹב ניגש לשולחן הכתיבה, אסף ממנו גל ספרים וכתבים, ונעלם בחדר־המיטות – כנראה הלך לשם “להזיע” שוב על עבודתו האנוסה. דניאל נשאר לבדו עם זוֹיה.

היא ישבה כדרכה על הספה, וגם הפעם היתה לבושה שמלת־בית רחבה, ושערותיה הנהדרות נפלו על שכמה בשתי צמות קלועות למחצה. התינוק שכב על־ידה, כמעט עירום, התלבט בהנאה גדולה בין הכרים והסמרטוטים, והשמיע קולות תענוג.

רק פניה של זוֹיה נשתנו ומראם הורע באופן ניכר מאז שראה אותה דניאל באחרונה. כְּחישוּתם היתה עוד יותר ניכרת, כתמי הוֶרֶד החולני שעל לסתותיה היו יותר בהירים, ושני קמטים ארוכים, נוטים למטה, נסתמנו בפינות שפתיה, ונראתה כמעט כמו זקנה.

השיחה התקשרה בנקל, באותה מידה שווה של התעניינות ואדישות שהיתה תמיד בסגנונה של זוֹיה וכנראה נתנה לה גם עכשיו סיפוק גדול. כאשר עברו על החלפת החדשות המקובלת ברגעים הראשונים, שאלה זוֹיה בבת־צחוק שהיתה בה מעין עַרמומִית:

  • האם אתה מוסיף עוד לתת שיעורים לליוּדמילה?

דניאל הצטחק. השאלה נראתה לו כל־כך בטֵלה ורחוקה מעִניין, כבאה מאיזה עולם אחר.

  • לא, מזמן חדלתי. הלוא שמעת, היא מתכוננת כעת לנסוע לחוץ־לארץ.

  • כן, שמעתי… האם אמת הדבר? מתי היא נוסעת? אחזה זוֹיה בדבריו תיכף ומיד מתוך התעוררות רבה.

דניאל מסר לה את כל הפרטים, המועטים אומנם, שידע בנוגע לנסיעת ליוּדמילה. זוֹיה הקשיבה לדבריו ופניה התלהבו עוד יותר בָּאדמומית החולנית; אחר־כך התחילה לדבר במהירות ושכחה אפילו לשמור על נעימת קולה המפונקת:

  • הן יש מאושרות בעולם! גם היא, גם וָסיליֶבה זו… אתה יודע, המשוררת וָסיליֶבה. שגם כן יצאה לא מזמן לחוץ־לארץ, וכי מה? טוב לה למשל לאותה וָסיליֶבה: אביה היה עשיר מופלג בזמנו, וידע לטמון ולשמור דבר־מה גם בשביל הימים האלה. כמובן, ישב במאסר בעתו, ונדמה לי אפילו שהיה להם איזה בן שנהרג בירייה, שמעתי דבר מעֵין זה… אך בכל־זאת גם ידע להסתדר ככלות הכל, וכעת בתו איננה חסרה כלום. ואותו דבר ליוּדמילה. כיוון שיש לה קרובים בצרפת המוכנים לקבלה בכל רגע, מה הוא הפלא שהיא נוסעת אליהם? צריך להתפלא להיפך, שישבה פה עד עכשיו. אלא שלא כל אחת ככה.

דניאל הקשיב לנימת המרירות שבקולה, ולא יכול להבין על מי ועל מה היא מתלוננת.

השיחה הזאת הביאה אותו לידי מצב־רוח מוזר במקצת. השתדל לחשוב על הדברים שעליהם דיברו כעת אגב רפרוף, ולתארם לו בתור דברים קיימים וממשיים, ולא יכול. כל זה, שיעוריו עם ליוּדמילה, ואפילו פגישתו עימה כאן בערב חורף אחד, ואפילו שעת הדמדומים שבילה איתה פעם במנזר – כולם נדמו לו כעת רחוקים עד מאוד, כאילו היו לפני שנים, ואפשר שלא היו כלל.

הסתכל בעלמא במראָה התלויה על הקיר שמנגד, בצלוחיות בְּשָׂמִים ובקופסאות תמרוקים על הטְריסְקָל העומד לפניה, ונזכר בטַסקָה, איך עמדה באותו ערב לפני המראָה הזאת ותיקנה את תסרוקת שערותיה בתנועת ידיה המעגילה. אפשר שגם כעת היא עומדת במקום כל־שהוא ומתלבשת ומתייפה לפני בעלה החדש. הפַּסָל ודאי יודע להוקיר את גזרתה החטובה והגמישה, למרות גסותה, ואת שרירי זרועותיה ושוקיה הצעירים, החזקים. וגם היא עברה ונסתלקה, ולא השאירה את דמותה אפילו בחֶלקת המראָה הזאת המחשיכה נגדו, שרק ענפי העצים הירוקים־כהים משתקפים בה כעת.

דברי זוֹיה הזכירו לו גם את וָסיליֶבה, והצטחק שוב מתוך זיכרונותיו. היא ידעה את שלה, הבחורה הפיקחת, כאשר כיסתה את מבטה הערוּם, המלגלג, בריסֵי עיניה, והחליקה בידה על ידה של ליוּדמילה הנרגשת ומפרפרת בהתנגשות רגשותיה הראשונה: “דון־חִיל חי וקיים!…” אילו היתה עוברת כעת לפניהם ומסתכלת במה שהיא קוראת “השתלשלות הדברים”, היתה בוודאי מוציאה מפיה גם הפעם את קריאת הזלזול והלעג: “דון־חִיל חי וקיים!… לזה מתייחסים בקלות…”

הדברים ניצבו בזיכרונו כל־כך ברורים וחיים, עד שכמעט ביטא אותם בקולו, וזוֹיה, בהרגישה בתנועתו, תמהה ושאלה:

  • על מה אתה צוחק?

אך כעבור רגעים אחדים הופרעה השיחה, שזוֹיה חשבה לנחוץ להמשיכה באותה אדישות מנומסת, על־ידי הילד שכנראה מאס בשכיבתו והתחיל לתת סימנים של אי־רצון בכל רגע. לשווא גחנה אליו זוֹיה וניסתה לשדל ולהשתיק אותו, הוא לא רצה להירגע, וקריאותיו החטופות קיבלו יותר ויותר צורה של בכייה אמיתית.

זוֹיה הזדקפה, נשענה אל הכרים שמאחוריה בתנועת עייפות גדולה וקראה בקול עייף ומרוגז גם יחד:

  • גַלְיָה!

קריאתה לא נענתה תיכף, וחזרה עליה שנית, בקול יותר רם ומתוך קוצר־רוח. אז נשמעה תנועה קלה בחדר הסמוך האפל, המסך שעל הדלת הורם, ואשה צעירה נכנסה אל החדר. דניאל לא יכול לבלי לשים לב אליה. פניה היו יפים מאוד, אציליים כביכול, קומתה גבוהה ומלאת חן, וראשה מוכתר גל שערות צהובות ומסתלסלות; אך מכיוון שהיתה לבושה שמלת בד פשוטה ולא חדשה, חשב אותה דניאל למעין משרתת או עוזרת שקיבלה זוֹיה לביתה.

זוֹיה פנתה אליה באותו קול חלש:

  • תיקחי אותו, גַלְיָה, בבקשה. ראשי כואב ממנו, הוא בוודאי רעב.

האשה לקחה את הילד מבלי לדַבֵּר דָבָר ויצאה אתו מן החדר. צריחותיו נשמעו מרחוק הולכות ונרפות, נשמע גם קול מזַמֵר והומה איזה פזמון חרישי ומיישן, ודאי קולה של היפהפייה הצהבהבה. זוֹיה נאנחה, עשתה איזו תנועה כלפי ראשה, כרוצה לתקן את שערותיה המפוזרות, והסתדרה על הספה ביתר נוחיות, כמעט שוכבת.

דניאל, אשר האשה הצעירה עניינה אותו בעל־כורחו, לא יכול להתאפק מהערתו:

  • המשרתת החדשה שלכם אומנם יפה היא.

  • איננה משרתת, השיבה לו זוֹיה. זאת היא קרובה של איוואן מיכיילוביץ, בת הורים עניים. היא גם קודם ביקרה לפעמים את ביתנו, וכעת יעצתי לבעלי שיזמין אותה לגור אצלנו זמן־מה. היא שמחה לזה, המסכנה: פרנסתה איננה כל־כך מצויה בזמן האחרון, ופה לכל הפחות יש לה דירה מן המוכן. וגם אני יכולה להשתמש לפעמים בעזרתה. זה בכל אופן יותר טוב מאשר לקחת משרתת שכורה, האין זאת?

דניאל הסכים, ובלבו צחק ואמר מתוך התפעלות מעורבת באיזו הרגשה אחרת, הדומה מאוד לגועל־נפש: “דון־חִיל, דון־חִיל! האין זאת כי אתה מרחיק קצת ללכת, דון־חִיל?!” כי הופעת היפהפייה, ככל שהיתה בלתי־צפויה בשבילו, עשתה עליו רושם ברור מאוד, ולא היה לו ספק אף רגע שיחד עם תפקיד העוזרת בבית קיבלה בירושה מטַסקָה גם תפקידים אחרים, לטובת זוֹיה וכל המשפחה.

מיטרוֹפָנוֹב, אשר נכנס לרגע וחיפש דבר־מה בין גיליונות כתביו, שמע את דברי אשתו האחרונים והעיר:

  • גם זו תברח בעוד חודשים אחדים… היא גם יפה, הבחורה, האם שמת לב אליה? אז למה שתשב פה ותחכה עד שיבוא מישהו לחפש אותה? תמצא לה את דרכה בעצמה…

דניאל הציץ בפני זוֹיה הנלאים־אדישים, אחר־כך בפני מיטרוֹפָנוֹב, וחשב: “כן, אני רואה שלא חינם ישבת בסוֹרבּוֹנה ולמדת מיני דברים משונים…”

מיטרוֹפָנוֹב, אשר מצא כבר מה שהיה נחוץ לו, פנה אל הדלת, אולם כעבור רגע חזר לדניאל וטפח על שכמו כמתוך חיבה.

  • מה עשית, רויטר, אֶח! היתה בידיך חתיכה שכזו, יקרת־המציאות – ומה?… מוכן אני להישבע שאפילו בקְצֵי אצבעותיה לא נגעת כהוגן כל הזמן, בטלן שכמותך! ואינך צודק. אגיד לך דבר. הוא הרכין פתאום את ראשו לאוזנו של דניאל ולָאַט לו בקול־לַחַש מעושה, הנשמע היטב על פני כל החדר: בכל־זאת, הגוף האָרי יש לו טעם אחר לגמרי!

דניאל צחק, כאילו ידע להוקיר די צורכו את ההערה המפתיעה שבה כיבד אותו הליצן הזקן; אולם תיכף קם ועמד להיפרד, כי בסתר לבו הרגיש שהפעם יש לו די מהלצותיו של “דון־חִיל” המתגלות לפניו אחת אחרי השנייה…

זוֹיה לחצה את ידו ארוכות וליוותה אותו בכמה דברי־ברכה ודרישות־שלום לאשתו; ובעלה, אשר הביט אליהם מן הצד, צחק ואמר:

  • מה היא הפרִידה הארוכה כל־כך? הן עדיין לא הוא נוסע מפה, אלא רק אהובתו… שלא השיג!

גם זוֹיה צחקה בצחוק שכוונתו היתה לא טובה כנראה; ודניאל יצא מאיתם אפילו בלי רגש ההשתתפות הקל שהביא אותו הנה לפני שעה.

בבית פגשה אותו קלרה בהבעת פנים מרוגזה, שהפליאה אותו. בזמן האחרון היתה יותר פנויה, כי לפני זמן־מה עמדה בבחינתה האחרונה והצליחה בה, והיתה גם דעתה נוחה על־פי־רוב. אך הפעם היו פניה מרוגזים בהחלט, והתחילה תיכף לשפוך לפניו את טענותיה.

  • דניאל, אחיך ממרר לי את החיים. מאז שנרשם בתור קנדידט למפלגה הוא חושב את עצמו לראש וראשון בבית, מתערב בכל דבר ומחווה דעתו על כל מה שאנחנו עושים ואיך אנחנו עושים. מזמן חפצתי להגיד לך. מילא, ביתנו אינו לפי טעמו, בורגנים אנחנו וכן הלאה – שילך לו לגור במקום אחר! הייתי אומרת שכעת, על־פי מעמדו, הוא בעל־אמצעים והשפעה יותר מאיתנו, ולא יהיה לו קשה להסתדר.

דניאל הקשיב ולא ענה כלום. וכי מה, האם יבאר גם לה את תורת “דון־חִיל” המוצלחת, וישלחנה אליו עם טענותיה?

  • קלרה, אמר לבסוף, פעם שאלתי אותך דבר, בלילה, וענית לי כי אני חולם בהקיץ. מה אני יכול לעשות? אם לא יונה, אז תהיה נטשה, ואם לא היא, אז שאלת הדירות, ואם לא זה, אז גובה המסים בתור גזֵרה אחרונה.

  • ומנקודת ההשקפה הנוכחית, הוסיף בעוד רגע, יש רק דבר אחד: בימי החופש ודאי לא יישאר הבחור פה ולא ירגיז אותך, ועד עונת הלימודים הבאה, נראה…

קלרה נשתתקה, אולם פניה לא נזדככו עוד הרבה זמן, ומחשבה קשה היתה בלבה: צר היה לה על עולמה המצומצם, המסודר, שהיא בונה במרץ ובמסירות־נפש שכזו ואיננה מגיעה לראות את בניינה בתכלית השכלול.

בלילה, בשעה מאוחרת, בשוכבו במיטה ושנתו נודדת ממנו, נזכר דניאל משום־מה במבטא המפליא ששמע היום מפי “ידידו” הסופר: “הגוף האָרי יש לו טעם אחר לגמרי…”

“מילא, מר מיטרוֹפָנוֹב הנכבד, אפשר שעוד לא ככה כתוב בספריך שבהם עיינת במשך שנים. אתה המומחה, ולך הרשות לדקדק ולחקור בשאלות החשובות האלה!”

 

41. אורות השקיעה

קלרה לא היתה מאותן נשים הרגילות לשַׁמֵר את הטענות בלבן ולמרר בהן את חיי בעליהן; ובכל־זאת הרגיש דניאל אחרי השיחה שהיתה ביניהם באותו ערב, כי מעין טינה נשארה בלבה עליו; הן בערב ההוא העז, לא כדרכו, לא רק להתייחס בזלזול ידוע לדברי תלונתה הצודקים, אלא גם להזכיר לה בתוכחה את השיחה שהיתה ביניהם פעם בלילה. לכן אף־על־פי שלא הראתה קלרה את עלבונה בגלוי, השתדל בכל כוחותיו לפייס את רוחה ולבלי לעשות שום דבר נגד רצונה. ידע שהיא כבר מזמן מביטה מתוך אי־רצון נסתר אל טיוליו הארוכים היום־יומיים; אולם לוותר לגמרי על ההנאה הזאת הדלה, המבדחת קצת את רוחו, היה ממַעלָה לכוחותיו, ולא יכול להשלים עם הישיבה בבית מדי ערב בערב. אז מצא לו תחבולה בזה שהתחיל לקחת אתו את הילדה ולטייל איתה. נגד זה לא יכלה קלרה להגיד כלום: כמה פעמים התאוננה בעצמה שחברת הילדים בחצר, אשר אסתר’קה משחקת איתם, משפיעה עליה לרעה; וגם נעליה מתקלקלות ונקרעות במהירות נוראה. ודניאל היה בטוח שכעת לא תמצא לה אמתלה לבוא עליו בטענות.

בהיותו בחברת הילדה כבר לא יכול להרחיק לנדוד ברחובות כמו קודם, והסתפק בטיולים במקומות הקרובים ביותר לביתו. הנקודה הכי רחוקה שהגיעו אליה היתה גינה קטנה המשתרעת בחצי־עיגול לרגלי בית־תפילה גדול וצופָה מול הנהר ושטח העיר שמן העֵבר השני.

היה אביב. אומנם לא מתמול־שלשום התחיל הדבר, האביב היה הולך וכובש את מעמדו לאט־לאט במשך כמה שבועות; אולם בערב הזה היה משום־מה הדבר מורגש ביותר. בשעת השקיעה התקשטו מרחקי השמיים במשחק צבעים בהירים ורכים, האוויר היה צח ונעים, והרעננות המיוחדת לימי האביב הראשונים עוד הורגשה בו במלוא חִנהּ. האביב היה הכל, ולא היה זולתו.

גם ליוּדמילה וִיבְיֶן, שישבה באותה שעה על אחד הספסלים בגינה המרוחקים ביותר ממקומות טיול הקהל, הרגישה את האביב בכל תוקפו. אולם לה היתה גם סיבה בלתי־מסופקת לזה. אמש נסע גַלְוִיץ לחוץ־לארץ. בתוך הפנקס הקטן, המונח אצלה בילקוט, היה תחוב כרטיס־הביקור שלו, ומצדו השני הכתובת שהשאיר לה, עם שם רחוב נוכרי ומצלצל, הנשמע באוזניה כסִסמת נסיעתה הבאה בקרוב. וכל הזמן שישבה לבדה על הספסל והילקוט מונח על ברכיה, הרגישה כביכול במגע הכרטיס הזה מבעד לעור ולנייר העוטפים אותו, פיסה קטנטנה הכוללת בשבילה מגילות.

אמש היה גם קְרַבצוב בביתה, בפעם הראשונה מאז שיצא ממנה נרעש ונעלב בערב בגידתה. שוב פעם בא לקרוא את העיתון בחדרה ולשתות את כוס התה ולדבר על ענייני נרקוֹמפְּרוֹס, ואגב שיחה סיפר לה על החדשה שנתהוותה בחייו: אשתו עזבה את ביתו לגמרי ונסעה לכל ימות־הקיץ למושבת ילדים מחוץ לעיר, יחד עם בניה. גט־פיטורין נכתב ביניהם עוד קודם, אולם עד הזמן האחרון שמרה אי־אלו קשרים עם ביתו וביקרה אותו לפעמים. וכעת נשאר לבדו בהחלט בדירתו העירונית הבלתי־נחוצה לו.

ליוּדמילה צחקה ושאלה אותו מתוך השתתפות מתלוצצת:

אבל מה תעשה כאשר גם אני אסע מפה באמת?

חייך גם הוא וענה באותה התלוצצות נוּגה:

  • חי־נפשי, לא אדע. ודאי אסע לבקר את אשתי בימי השבתות…

אלה היו שני הזיכרונות, הקרובים עדיין כל־כך, שהתלכדו בה והספיקו לה מה שהיה נחוץ כדי ליהנות די צורכה ממצב־רוחה האביבי: מזיכרונו של קְרַבצוב, האלמן הנצחי, ספגה את הרגשת השחרור והשקט והשלום הבאה בכל יחסיה; ומזיכרונו של גַלְוִיץ, אשר עוד אתמול שפתיו נשקוה, וכעת הוא נישא במירוץ הקרון המהיר במרחק פרסאות ממנה – דווקא אותה נקודת עצב עדין, הדרושה למלוא מצב־הרוח.

ישבה בטֵלה והביטה בעלמא מסביב, בהרגישהּ את עצמה חופשית ושלֵווה ויפה במקצת… וככה נתקל בה דניאל רויטר, המסתובב עם בתו בכל שבילי הגינה.

ליוּדמילה ראתה אותו עוד מרחוק. בלבה התבדחה בזה שיוכל לעבור על פניה לבלי להרגיש בה, בהיותו קצר־ראייה וכל תשומת־לבו נתונה לילדה. גם בזה היתה מעין הרגשת חופש והשתחררות מכל מה שקשר אותה לחייה הקודמים, הרגילים, כאילו כבר נתלשה מהם באמת. אולם דניאל ראה אותה. במרחק צעדים אחדים ממנה הרים את עיניו, ותיכף ניגש אליה.

  • חשבתי שכבר נסעת, אמר והושיט לה את היד בתנועת ידידות.

  • לא, לא נסעתי עדיין… ובכן, גם אתה בחרת לך מקום זה בשביל טיולים? אומנם נחמד פה.

הוא עמד על־יד הספסל ושתק, ואסתר עמדה לצדו, גם היא שותקת ומביטה מתוך רצינות אל פני “הדודה” הבלתי־ידועה לה.

בראותה שהשיחה איננה מתקשרת תיכף, לקחה ליוּדמילה את יד הילדה ושאלה:

  • זאת היא בתך? אתה יודע, היא דומה מאוד לך.

בתנועה זהירה, תנועת אשה שלא התרגלה לטפל בילדים ואינה מרגישה את עצמה חופשית ובטוחה ביחסה אליהם, הרימה את ידה ונגעה בשערות אסתר’קה הצהבהבות. ודניאל נזכר בתנועה שבה נגעה פעם, אולי מתוך חופש יותר גדול, בשערותיו הוא, בשעת הקרן הרוקדת… אפשר שגם היא נזכרה באותו דבר, כי בת־צחוק קלה ומוותרת חלפה ונעלמה על פניה.

דניאל ישב על־ידה על הספסל, ולאט־לאט התחילו לשוחח. חדשות ועניינים לא היו חסרים בשביל השיחה. בייחוד שמחה ליוּדמילה כאשר סיפר לה על פגישתו הבלתי־צפויה עם נינה בֶּרג, שעד היום לא שמעה כלום עליה, כאילו נעלמו עקבותיה לגמרי. בזריזות פתחה את ילקוטה, הוציאה את הפנקס ורשמה בו את הכתובת שמסר לה דניאל; בדרך־אגב הציצה גם בכרטיס המונח שם וחייכה לעצמה, אולם השיבה אותו על מקומו מבלי להגיד דבר. וכאשר הגיעו בשיחתם עד לביקורו האחרון במשפחת מיטרוֹפָנוֹב ולהופעה המעניינת של היפהפייה החדשה בביתו, שוב ריפרף חיוך על שפתיה, ונדמה לדניאל שצל אותו “דון־חִיל” המזלזל בכל והמצדיק את הכל מרחף עליהם ברגע זה; וכמעט שמסר לה, מתוך שאננות, גם את המלה האחרונה שבה ליווה אותו ידידו הבדחן בצאתו מן הבית, אותה מלה רבת־ערך על מעלות “הגוף האָרי” – אולם עיכב את לשונו בעוד מועד…

אחר־כך קמו והלכו לטייל בשבילי הגינה, מסביב לכיכרות־דשא ירוקות־מבריקות וערֵמות שיחים עבותים ומלבלבים. עצי הלילך הרכים הנטועים פה־ושם עמדו טעונים אשכולות פרחים כבדים וריחניים; ואסתר, בעוברה על־ידם, זרקה עליהם מבט חומד, אך ידעה כי אסור לגעת בהם.

אחרי שניים־שלושה סיבובים עמדו, יחד עם רוב המטיילים, על־יד גדר האבנים הנמוכה, הגודרת את הגינה מצד הנהר. מתחת נראה הרציף הצר, השומם מאיש, ובמרחק, לאורך הנהר, השתרע מראה העיר העטופה בערפל שקיעה שקוף.

אסתר עמדה בין שניהם וראשה מונח על שתי ידיה שבהן נשענה אל הגדר המגיעה עד לסנטרה, והביטה במבט מרוכז מאוד אל המרחק הנגלה לפניה. לפעמים, כאשר דיבר אחד מהם, העיפה עין מן הצד על פני המדבר, אך היה ניכר שאיננה מקשיבה ואיננה מבינה כלום וכולה שקועה בהרהוריה הילדותיים המסתוריים.

גם דניאל הביט אל המראה הנהדר של מרחקי העיר המתלקחת ומנצנצת כעת ברבבות גוונים לאור השקיעה. אולם הרהוריו לא היו כל־כך שקטים ובלתי־נתפסים כמו הרהורי בתו הקטנה. באופן מוזר הרגיש יותר מדי בִּמְציאוּת בת־שיחתו העומדת על־ידו, ולא יכול לשכוח אותה אף לרגע. היא עמדה זקופה, עמידה חופשית ומלאת־חן גם יחד, מבטה נשוא גם כן למרחקי המראֶה, והוא הרגיש בבהירות מוזרה את כל צורתה, כאילו היה מביט אליה מן הצד, יחד עם קהל המטיילים העוברים על פניהם. ראה את האשה הדקה, הלבושה חליפת־קיץ כחולה וצנועה ופניה שלווים ומלבבים מתחת לכובע קטן, כחול גם הוא; את היד העדינה האוחזת בילקוט והמתַפתֶּפת בו כלאחר־יד על אבני הגדר, ואת היד השנייה, המכוסה כסיה לבנה, המונחת על הגדר בלי־נוע. וכאילו ראה גם את עצמו על צידה – כשם ששניהם משתקפים בעיני הזרים העוברים בלי הרף מאחוריהם – ולא יכול להיפטר מהרגשת סיפוק בהכירו את ההתאמה שצריכים עיני הזרים האלה לראות בזוג הצעיר העומד לפניהם…

ומתוך השתלשלות הרשמים האלה שאל, בלי קשר ניכר עם עניין כל־שהוא:

  • הגידי: למה גירשת אותי אז מפנייך?

ליוּדמילה הציצה אליו וחייכה, וברגע הראשון חלפה מעין הבעת תימהון על פניה, כאילו דבריו הפתיעו אותה מאוד. אך תיכף הורידה את ריסי עיניה והשיבה מתוך אותו חיוך, ועל־פי החיוך הזה ועל־פי קולה ברור היה לדניאל כי דבריה אינם אלא תירוץ ובעצמה אינה רוצה שיקבלם בתור אמת.

  • ראשית, ידעתי כי אהיה עסוקה מאוד בזמן הקרוב, וגם אתה לא היית פנוי כקודם, ושנית, כיוון שהחלטתי לנסוע, מה היה לי צורך בעברית שלך? מה הייתי עושה איתה שם, בבירת צרפת?

משום־מה הרגיז אותו השקר שבדברים האלה יותר מאשר ציפה. מתוך רוגזו לא רצה אפילו לפנות אליה בשאלה הניכרת כל־כך: ואם כן, מה היה לך צורך ב“עברית שלו” כל הזמן קודם? אך ליוּדמילה הרגישה כביכול במחשבתו המרוגזת. ואולי גם נכלמה במקצת משִׁקרהּ הגלוי יותר מדי, וכעבור רגע הוסיפה בקול יותר רציני, אף־על־פי שהחיוך עוד ריפרף על פניה:

  • והיה עוד דבר. התכוננתי למאורע חשוב מאוד בחיי, מאורע של בגידתי הראשונה… והיה לי די בבגידה אחת; לא רציתי שיהיה לי יותר מ“מתנגד” אחד בבת־אחת. אגיד לך את האמת: אפשר שהיה לי יותר קל לבגוד בזה הנקרא “בעלי” מאשר בך.

דניאל הרים אליה את עיניו מבלי להבין. דבריה צילצלו יותר מדי כמו וידוי לאחר־זמן, אולם לא הרגיש חדווה מזה ואף לא הפתעה. שתק והביט אליה מתוך שאלה רצינית, כמחכה לביאורים.

ליוּדמילה צחקה, והפעם היה צחוקה חרד משהו וחסר־ביטחון.

  • וכי מה אינך מבין? הכל מפני שהשתדלת לעשות ממני אשה לדוגמה בנוסח החביב לדמיונך. כולכם ככה – גם אתה, גם קְרַבצוב, הבטוח כל־כך ש“איני יודעת לשקר” וכיוצא בזה. ואני דווקא יודעת, כמו כל אחת, ואני אותה אשה, בשר־ודם כמו כל אחת, ויש לי אותם “סודות” הערֵבים כל־כך ללבנו. אינך מאמין? הבה אמסור את “הסודות” האלה אל תוך ידיך.

בתנועה מהירה – היה ניכר במהירות הזאת כמה חיכתה לרגע הזדמנות זה כדי לגלות את “סודה”, ודאי יותר בשביל עצמה מאשר בשביל בן־שיחתה – פתחה את הילקוט, חיפשה בין דפי הפנקס הקטן, והושיטה לו את הכרטיס.

דניאל העיף עין על השם, אחר־כך על הכתובת שמן הצד השני, ודומם הניח את הכרטיס על הגדר ביניהם, עוד מבלי להבין ברור. זֵכר מטושטש עלה במוחו, זֵכר שיחתו הבלתי־זהירה עם קְרַבצוב באחד הלילות, כשיצאו מביתה, וקריאתו הנרגשת של הלז: “אכן הארור!”, ועוד לא יכול לקשור את הזֵכר הזה עם מציאות הכרטיס הלבן, הנראה כל־כך פשוט וחסר־תוכן בצמצום כתובתו, ועם מראה פניה של ליוּדמילה הגלויים־שאננים, הקורנים כביכול ברגע זה מאיזו שמחה פנימית בלתי־מובנת לו.

  • ובכן? שאל במתינות כאילו אינו שמח למדי לתנועת התגלותה.

  • ובכן, זאת היא הכתובת של האיש שאליו אני נוסעת, לצרפת…

חזר ועבר בזיכרונו על חוליות הרשמים המפורדות, שנקלטו בו מזמן לזמן ונטמנו באוצר רשמיו על־פי־רוב ללא־צורך והבנה. ראשית, שיחתה עם הגבר יפה־התואר, הנראה קר ומיושב בדעתו, וצחוקה המרמז־מקנטר של וָסיליֶבה, שבה פייסה את חברתה אחרי השיחה הזאת; ואותה נימה רועדת בקולה בשעת הקראת השירים; וקריאת כעסו של קְרַבצוב באותו לילה; ודברי הרכילות הבלתי־מועילים על מעשה לבלרית “הנוטה לספרות, במזלה הרע”; וכעת הכתובת הזאת, הכתובה על הכרטיס בבהירות קרה ובלתי־מסופקת… התמונה הצטרפה והשתלמה, פשוטה וחסרת־עומק כמו הכתובת הזאת, והתבוננן במבט חדש באשה העומדת לצדו, כל־כך מלאת חן והתאמה במראה צניעותה המדומה, כל־כך שקטה ומרגיזה במסווה התִּפְלות החדש שבו הלבישוה דברי וידויה האחרונים.

ליוּדמילה לקחה את הכרטיס וטמנה אותו שוב בילקוטה, והיתה תנועתה כבר אחרת, יותר איטית ואדישה, כאילו גם בשבילה פג העניין שבכל הדבר. כעבור רגע אמרה בקול נוגה וחרישי, שלא הלם כלל את מראה ההתעוררות שהיתה שרויה בה זה עתה:

  • זה לשם השלמת שוויון־המשקל… אם ידעתי לשקר במשך חודשים, נעים לי לחשוב שידעתי גם להגיד את האמת בשעה האחרונה.

שניהם נשארו מחרישים ועיניהם נתונות במראה השקיעה הנהדר. ודניאל, בהתמכרו להסתכלות הזאת בחזיון הרוך וההוד המתהווה כעת שם, במרחקי השחקים, לא יכול אפילו להוכיח את עצמו על תִּפְלות העמידה הזאת, הנאה יותר לזוג אוהבים העומדים להיפרד מתוך עצב ורגשנות.

רק פעם נפרעה עוד השתיקה ביניהם. ליוּדמילה הביטה אל מרחקי העיר המתכסים לאט־לאט באדים כחלחלים־סגולים, ואמרה בקול לא רם, כמדברת בינה לבין עצמה:

  • אני חושבת: אפשר שבעוד זמן־מה אעמוד ככה על גשר פלוני בפאריס ואסתכל במרחקי הסֵינָה המתקשטת גם היא בגוני השקיעה… רויטר, לבי רועד.

הדברים נגעו עד לבו כמו האמת הראשונה והיחידה החשובה שנאמרה ביניהם הערב. מבלי לגרוע את מבטו מבְּעֵרת השקיעה ההולכת ודועכת במרום, ענה חרש:

  • ועל מה רועד לבי ברגעים כאלה, האם את יודעת?

הרגיש בתנועה קלה של ליוּדמילה, שלא השיבה תיכף לדבריו, והעביר את מבטו אליה. גם היא הביטה אליו. רגע היו פניה רציניים, כמתבוננים באיזה דבר חדש בשבילה; אחר־כך חייכה ואמרה במתינות, כמתביישת קצת:

  • למה מעולם לא דיברת אתי על זה?

נימת הרצינות וההבנה שהיתה בקולה שוב נגעה עד לבו כהכרת דבר חדש ויקר שלא עלה בדעתו לחשוב עליו קודם. אולם השפעת השקט וההכנעה שהשרתה על שניהם שעת הדמדומים ההולכת ומתקרבת הורגשה יותר מכדי שימצא עוז בלבו לגעת בדבר ולחשוף אותו בדברים שכיחים ומסוימים. הוא רק חייך וענה, חציו מוותר על עצמו, חציו מצטדק:

  • איני יודע… אולי מפני שעל זה אין מדברים סתם.

ליוּדמילה נאנחה קצת והזדקפה. בתנועה לאה, כמתוך רצון לסיים את השיחה, לקחה את הילקוט המונח על הגדר.

על־יד אותה הגדר נפרדו במלים קצרות ובלחיצת־יד קצרה, מבלי להדגיש אותה. ובהתרחקו בצעדים מהירים – אסתר כבר מזמן עייפה מעמידתה על־יד הגדר, ובדרך קפצה מתוך שמחה ומְשכתוֹ אחריה – עוד ראה דינאל מרחוק את הדמות הכחולה־כהה המצטיירת על־פני השמיים ההולכים ומחשיכים – חזיון אצילות כוזבת ובלתי־מועילה.

בעוזבו את הגינה שב מהר להכרת המציאות ולענייני השעה הניצבים כעת לפניו. החיש את צעדיו כבר מתוך כוונה: צריך היה לדאוג לזה שהילדה לא תאחר לשוב הביתה, ותספיק לאכול את ארוחת־הערב בעִתה, ולא תגער בהם קלרה. וגם לו לא היה פנאי להתמהמה הרבה: בתשע היה אצלו ריאיון קבוע בקלוב הסופרים היידישאים, עם בֶּרמן המצטחק. הלז הבטיח לעשות לו הערב הכרה עם אי־אלו “חברים” העובדים בעולם העיתונות. כבר כמה פעמים הציע את זה לפניו, ודניאל ניאות סוף־סוף לבת־צחוקו המרפרפת־מתנצלת, המעיפה כביכול את הכל הצידה מתוך ויתור קל, שבה טען בֶּרמן מדי פעם בפעם:

  • וכי מה, ידידי? בחורים טובים מאוד, בחיי… ואם לא יועיל, הן גם לא יזיק, הלא כן?

לא היה לו מה לעשות כי אם להסכים לאמרה הזאת, הבלתי־תלויה בספק.

 

42. נינה בֶּרג נשואה

בחצר השלישית של בית ענקי הכולל מאות דירות מצאה ליוּדמילה, על־פי הכתובת שקיבלה מדניאל, את מעונה החדש של נינה בֶּרג.

אחרי הדפיקה בדלת היוצאת אל המסדרון האפל אשר נמשך לאורך הדירה, ואחרי הקריאה “יבוא” שנשמעה מבפנים, פתחה את הדלת, והדבר הראשון שניצב לפני עיניה היה נחום, לבוש כותונת, ידו האחת אוחזת במברשת, והשנייה בנעל שבאותו רגע ציחצח אותה בחריצות רבה. השעה היתה לפנות־ערב, וכנראה אמר לצאת בקרוב מן הבית ומיהר להביא סדר בכל חלקי תלבושתו.

אחרי שגבר על המבוכה שהרגיש ברגע הראשון, בהיותו תפוס בעצם מלאכתו הביתית, הזמין את ליוּדמילה לשבת ויצא אל המסדרות וקרא “נינה” בכל אומץ קולו הרם והצעיר.

נראה שנינה היתה באיזה מקום רחוק למדי מן החדר, כי לא הופיעה תיכף; וליוּדמילה השתמשה ברגעים המועטים כדי להביט ולסקור את כל החדר, מִשכַּן אושרה המשפחתי של חבֶרתה הנשואה. ברגש של סיפוק עמדה על הרושם הנעים שעשה עליה החדר הקטן, אף שהיה, כרוב החדרים בבתים הגדולים, צר ואפל למחצה, וחלונו פונה לאיזו חומה מאפילה. גם היה מרוהט בצניעות ובתכלית הצמצום, אך אי־אלו ניסיונות ליצור מעֵין “ביתיות” הורגשו בו: המִכסֶה הלבן, הנקי, על המיטה היחידה; מפית סרוגה על־גבי הארון הקטן, שכנראה משמש גם שולחן־אכילה; הסדר היפה שבו היו מונחים ספריה ומחברותיה של נינה על השולחן השני העומד מן הצד, וגלויות אחדות תחובות על הכותל למעלה. רק המברשת והנעל המצוחצחת, שהניח נחום בחיפזון על השולחן בצאתו מן החדר, קילקלו קצת הרושם הכללי, אולם גם בהם היתה מעין אותה “ביתיות” תמימה ואינה מסתתרת.

נינה־עצמה הופיעה על סף הדלת, שמחה ומחייכת. פניה נראו בריאים ופורחים; היתה לבושה שמלת צמר קצרה וחולצה לבנה עם צווארון פתוח לרווחה ושרוולים מופשלים. ליוּדמילה חשדה תיכף שהחולצה הזאת אינה אלא אחת מכותונות בעלה, כל־כך היתה רחבה לפי מידתה של נינה, ואת השרוולים היתה מוכרחה לתקן ולהפשיל למעלה בכל רגע, שלא יֵרדו על זרועותיה.

ליוּדמילה קמה לקראתה והושיטה לה את שתי ידיה.

  • ­נינה, אני אוהבת אותך ככה! אינך נוסעת שוב פעם אל החזית חלילה?

נינה צחקה וניענעה בראשה.

  • ­לעת עתה לא! את מביטה אל חולצתי? פשוט מאוד: היום אני כובסת, ושמלת־הקיץ שלי הלכה גם כן לכביסה, לכן…

נחום נעלם בינתיים: ודאי התבייש לשוב אל החדר כדי לקחת את חלקי תלבושתו שנשארו כאן. נינה לקחה בצחוק את הנעל ואת המברשת וזרקה אותם אל המסדרון, וישבה על־יד ליוּדמילה.

  • ­יתלבש לו במטבח, או אצל דוניה! הוא יוצא תיכף לעבודת הערב שלו, כעת הוא מדריך במועדון אחד לבני־הנוער. נוכל לשבת ולדבר כל הערב באין מפריע.

אולם תיכף אחרי שניים־שלושה רגעים של שיחה נמהרת וארעית קפצה שוב מן המקום.

  • ­שמעי־נא, אולי נצא למטבח גם אנחנו? הכביסה אצלי עוד לא נגמרה. נוכל לדבר גם שם, בו־בזמן שאגמור את עבודתי, ואחר־כך אכין לך תה, כנאה לבעלת־בית טובה…

ליוּדמילה צחקה והלכה אחריה ברצון. נינה הכניסתה אל המטבח הצר והאפל עוד יותר מן החדר. העֲרֵבָה שבה כיבסה נינה את הלבנים עמדה על קצה אחד של ספסל ארוך ומלוכלך. ליוּדמילה ישבה על הקצה השני, על־יד אי־אלו כלֵי־מטבח נערמים, הביטה אל נינה, אשר הפשילה עוד פעם את שרווליה בתנועת עקשנוּת וקוצר־רוח, והכניסה את ידיה עד למרפקים אל תוך מי־הכביסה המתקצפים בעֲרֵבָה.

  • ­ובכן, שאלה בבת־צחוק של אירוניה קלה, מתוך ידידות: החלטת סוף־סוף ללכת בדרך המסורת?

נינה ענתה בפשטות, מבלי להרים את פניה השׁוֹחים אל העֲרֵבָה.

  • ­את יודעת, נמאס לי. יום ולילה אותו דבר… ריאיון, עוד ריאיון, את מבינה? ועוד הסתבכות, ועוד שערורייה… ואני צריכה להגיד לך ­– צחקה פתאום והפנתה לליוּדמילה את פניה הפורחים והמשולהבים מתוך עבודה ­– שחיי־הנישואין לגמרי לא כל־כך משעממים כמו שחשבתי עליהם קודם! אולם, ושוב קיבלו פניה הבעת רצינות, הדברים הסתדרו לא כל־כך בנקל. את יודעת, היה זמן שהחלטתי להיפטר מנחום לגמר ולנתק כל קשר עמו. בייחוד כשעלה בדעתו לרדוף אחרי ולמרר לי את החיים בקנאתו. אלא שהוא כל־כך הלך אחרי והפציר… אך בעיקר התחתנתי בגלל דבר אחד ויחיד.

  • ­לא החדר, אני מקווה? שאלה ליוּדמילה בצחוק.

  • ­לא, צחקה נינה שוב. אולם גם בחדר לא צריך לזלזל: זהו דבר רציני מאוד, אל תצחקי… בכל־זאת, לא בגלל החדר התחתנתי. העיקר, בגלל הילד…

  • ­­איזה ילד? שאלה ליוּדמילה מתוך התפלאות.

נינה, מבלי להפסיק את עבודתה, גנחה יותר על העֲרֵבָה והסבירה בקול יותר נמוך, שאיזו נימה נמוקה, ביישנית כמעט, היתה בו:

  • ­הילד שיהיה לי אחר־כך… את מבינה, לולא הייתי עושה את זה, האם היה מתחשב בי, אפילו אם היה לי ילד באמת? הלוא היה משליך אותי באמצע הדרך, כמו שהלז עשה, לפני שנתיים, ב־ס'. ושוב פעם לא הייתי זוכה ללדת ולגדל את בני… ואת זה איני רוצה.

ליוּדמילה הביטה אליה, אל גזרתה הקצרה אבל חזקה; אל חזהּ הצעיר הבולט מתחת לחולצה בשעה שהיא סוחטת את הלבנים הרטובים בכל כוח זרועותיה ­– ומעֵין רגש הערצה וחיבה חדשה מילא את לבה עת שתיארה לה את חברתה בתפקידה של אם צעירה, עם התינוק הנלחץ לחזה הזה, מלא הכוח וחן־העלומים.

  • ­נינה, את מאושרה, אמרה חרש ועיניה מושפלות. ונינה צחקה שוב צחוק מאוּשר ושלֵו, ופנתה למכונת־הפרימוס, שעוד קודם הדליקה אותה, כדי להסיר ממנה עכשיו את הקומקום הרותח.

כששבו אל החדר מצאו את נחום עדיין בבית. כעת כבר היה לבוש כהוגן, שערותיו מסורקות, והנעליים שעליהן עמל בחריצות שכזו מבריקות על רגליו. בשעת שתיית התה התחיל לשוחח עם ליוּדמילה על ענייני ספרות ואמנות וכדומה, והיה ניכר שכעת הוא מרגיש את עצמו קצת אחר, יותר בוגר כביכול, ומתון בדעותיו; השתדל לדבר מתוך חשיבות ונזהר מלהביע איזה דבר “קיצוני” ביותר, כדי שלא לסתור את דעותיה של ליוּדמילה. אחר־כך לקח את כובעו, נשק לנינה מתוך חיבת בעל רגילה שאיננה מסתתרת מעיני זרים, ויצא למקום עבודתו.

שתי החבֵרות נשארו לבדן, והיתה לפניהן שעת פנאי ארוכה כדי להתמכר לשיחת ידידות כאוות־נפשן. אולם השיחה משום־מה לא נתקיימה באותה צורה כמו שפיללו לזה שתיהן; נדמה כי בשעת החלפת הדברים הקצרה, בשבתן במטבח, כבר הגידו הכל, ואין מה להוסיף. ליוּדמילה היתה על־פי־רוב מחרישה ושקועה במחשבותיה, ונינה יותר מדי נֵיעוּרה, ודיברה שלא־כסדר על איזה דברים ארעיים, הראשונים העולים על דעתה.

באמצע השיחה נזכרה באיזה דבר.

  • ­שמעי־נא, היש עדיין בדעתך לכתוב רומאן עלי?

ליוּדמילה הצטחקה.

  • ­לא, אני מרגישה שאֶת זה לא אוכל לעולם, זה ממעלה לכוחותי. וכי מה?

  • ­נו, אם כן… אך הכל אחד: את ביקשת פעם שאמסור לך לקריאה את המחברות שיש לי, את יודעת, את אלה שרשמתי בהן את מאורעות חיי בתקופות שונות. אני חושבת שבכל־זאת תמצאי עניין בהן. ומכיוון שאת נוסעת בקרוב… חכי רגע.

היא כרעה על ברכיה על־יד המיטה, הוציאה מתחתה סל של חפצים, חיפשה בו ולקחה חבילת מחברות קשורות יחד בחבל.

  • ­הנה. תוכלי לקחת אותן לביתך, ובלבד שתשיבי לי בקרוב, עד סוף השבוע הזה. בסוף השבוע הבטחתי למסור אותן לקריאה לעוד אחד.

  • ­מה זה איתך? שאלה ליוּדמילה בצחוק. בתחלת לעשות חתימה לקריאת ספרי זיכרונותייך? צריכים לעמוד אצלך בתור?

  • ­לא, זה פשוט במקרה. זהו סופר אחד, כלומר, איננו דווקא סופר, אבל מן המתחילים… הוא בן־עירי, מאותה עיר שלמדתי שם בגימנזיה. בימים האלה נפגשתי אתו במקרה, ודיברנו על זה. הוא מתעניין מאוד ברשימות האלה, אפשר שישתמש בהן גם כן בתור חומר ספרותי.

ליוּדמילה לא יכלה להתאפק מתנועת לגלוג קלה.

  • ­נינה, חוששתני שזה יהיה עוד נוסח אחד של “ניסיונות פסיכולוגיים”.

פני נינה התאדמו קצת, אך תיכף שבה לשלוות־רוחה וצחקה.

  • ­אל תדאגי. אילו ראית את הברייה הזאת! מימי לא ראיתי בן־אדם מכוער כמוהו. קטן־קומה, בעל פני כלב “בולדוג” מזדקן, שערות כשְׂער חזירים; ונוסף לזה יש לו רגילוּת נחמדה עד מאוד: כל הזמן הוא נושך את ציפורניו ומכרסם אותן עד לדם… אינו מוציא את הידיים מן הפה. את רואה איזה יופי?

  • ­האם זה מועיל? העירה ליוּדמילה בבת־צחוק דקה. לפעמים…

נינה ישבה על הרצפה באמצע החדר על־יד הסל הפתוח. המחברות היו מונחות על ברכיה, והיא הביטה אל פניה חבֶרתה במבט אלכסוני, כנכלמת במקצת. רגע החרישה, אחר־כך אמרה בקולה הנועז־ביישני, וחייכה והתנצלה כיחד:

  • ­את לא שאלת אותי אף מלה על “הניסיון הפסיכולוגי” הקודם. אינך רוצה לדעת מה היה הסוף?

  • ­ובכן, מה היה?

החיוך הנכלם־מלגלג שיחק עוד יותר על פניה של נינה.

  • ­כלום לא היה, כפי שאת מבינה בעצמך. נוכחתי סוף־סוף שאינו אלא מנוול זקן באמת, הנוטה תמיד "לפַתֵּחַ צעירות מעניינות, בכל המובנים. כל־כך היטב נוכחתי בזה, שלא סבלתי אפילו מפרידתנו. הדבר ניתַּק בעצמו, ודי. וכעת, שמעתי, יש לו כבר חדשה שהוא “מפתח” אותה, בת־אחיו הגרה בביתו, פתיה גדולה ושמנה, לומדת פדגוגיה.

ליוּדמילה הקשיבה לכל דבריה מתוך אותו חיוך דק, והירהרה בלבה ברגע זה: “האם אחרי שאראה את עצמי נטושה ונכזבה באהבתי, כמותה ב’מנוול הזקן' שלה ­– האם גם אני אדבר עליו מתוך אותם שלווה ושוויון־רוח מוותר?”

ופתאום הרגישה שבמשך כל השעה לא שאלה נינה כלום עליה־עצמה ועל ענייניה, כאילו כל הדברים האלה כבר נשכחו מלבה ועמדו מחוץ לגדר עולמה. ובלב נלחץ קמה להיפרד מחֶברתה.

נינה נבוכה קצת מפרידתה המבוהלה, והיה ניכר על־פי פניה שהיא מחפשת בדעתה אם לא העליבה במשהו את אורחתהּ, ומה גרם לפרידה הזו המוקדמת. אולם לא הגידה כלום, ורק הביטה בפני ליוּדמילה מתוך חיבת־חבֵרה מתאפקת, מעורבת בבושה קלה, ולא ידעה בעצמה על מה הבושה, האם על אושרה המפכֶּה, הממלא את קִרבּה בעל־כורחה, האם על קלות־דעתה הבלתי־מנוצחת, הבלתי־נפרדת ממנה בכל מעמדיה ובכל גלגולי חייה?

ליוּדמילה לקחה שוב את שתי ידיה, כבשעת פגישתן הראשונה, משכתה אליה, ובתנועה בלתי־נוחה, הבאה מתוך צניעות וחוסר־הָרְגילוּת להתגלוּת רגשותיה, נשקה לה על מצחה.

  • ­תבואי ללוות אותי אל בית־הנתיבות…

ובהרגישה איזה לחץ קל בגרונה, כבשעה שעזבה את חדרו של אדוארד לפני זמן־מה, הורידה את פניה ויצאה דומם אל חצר הבית המזוהמה, הטובעת כבר בדמדומי הערב הממשמשים־ובאים.

 

43. דניאל רויטר הקדים לבוא.

עוד באולם־ההמתנה של בית־הנתיבות הגדול נראו רק כנופיות מועטות של ממתינים לרכבת יחד עם אלה שבאו ללוות אותם. ותיכף היה ניכר כי הפעם נתאסף כאן קהל אנשים שכל אחד נוטה בלבו בעל־כורחו לכנות אותם בשם “המאושרים” ­– כאלה היוצאים לנסיעות רחוקות מחוץ לגבולות, לרחבי העולם הגדול. לא נראו המוני התושבים “הפשוטים”, הלבושים כלאחר־יד, עם צרורות־חפצים בלתי־מסורים, עם סלי־צידה מלאים וקומקום הפח התמידי קשור בידית הסל; וגם לא סוחרים עם חבילות־סחורה עטופות בנייר, ולא כנופיות חיילים רועשים ומלוכלכים. המזוודות הגדולות של איזה נוסע בעל־אמצעים ­– ודאי אורח חשוב העומד לשוב לחוץ־לארץ ­– נערמו בפינת אולם אחת, וגם מראן היה חשוב ומעורר קנאה: כולן מעשה עבודה משובחה, עטופות נרתיקי בד חזקים, עם כתובת השם באותיות גדולות, נוסח אירופה; ותיבת־כובעים עגולה, עשויה גם היא עור שחור־מנצנץ, וכולה חדשה, נראתה לגמרי לא במקומה וכמעט שהרגיזה במראה הגנדרני.

דניאל הסתובב זמן־מה על פני האולם הגדול וחיפש לשווא מישהו מאלה שהיו עתידים לפי דעתו לבוא ללוות את ליוּדמילה וִיבְיֶן. אותו לא הזמינה בפירוש לבוא ­– רק בזמן שיחתם האחרונה, בגינה הקטנה, הודיעה לו כבדרך־אגב את יום יציאתה, וגם לא אמרה אז, בשעת הפרידה, אף־אחד מן הדברים המקובלים אצל מי שנפרד מחברו לזמן ארוך, כאילו לא חשבה את הפרידה הזאת לאחרונה ומסוימת. בכל־זאת לא היתה דעתו נוחה עליו, ובהביטו אל האולם הריק כמעט שחזר מדעתו ושב על עקבותיו. מלבד זה, לא יכול לחשוב בלי רגש של הצקה ורוגז על הרגעים האלה של המתנה אחרונה עד שתצא הרכבת, אותם רגעי פרידה המעיקים תמיד גם על הנוסעים גם על המלווים, עוברים בבטלה קשה ומתמלאים בדברים של מה־בכך, מתוך אִי־אפשרות למצוא את הדבר הנכון להגיד. ועד שהיה מפקפק בדעתו ומתרגז על עצמו בעד הפקפוקים האלה, ראה את ליוּדמילה נכנסת אל האולם.

היה בטוח כי תבוא הנה בלוויית קְרַבצוב, הממלא בפעם האחרונה את התפקיד של “בעלה החוקי”; ולא מעט התפלא כאשר ראה במקומו את המשורר ויטינסקי, שליווה אותה כנראה מביתה. ויטינסקי, שלא ראה אותו מן היום שבו נפגשו על־יד קברה החדש של בֶּרתה סֶגל, בירך אותו בשלום מתוך שתיקה; נראה בכלל שתקן וכלול בפני עצמו, והשתדל לבלי להציץ ישר בפניו, כנכלם. בשעת אותה שיחה בגינה סיפר לו ליוּדמילה על מצבו המדולדל של הצעיר הבודד, על התבלבלות־רוחו המשונה, שהשתקע בה אחרי מות של בֶּרתה, אשר פעל עליו באופן כל־כך מוזר; וגם על שבהשתדלותה, יחד עם עוד ידידים, עלה להכניס אותו לבית־הבראה לשבועות אחדים, וכעת הוא עומד לעזוב את המקום הזה ולשוב לביתו, כי שהייתו שם פעלה עליו לטובה. ודניאל לא יכול להתאפק עכשיו מרמז של סקרנות כשהסתכל בפניו של ויטינסקי החיוורים ורזים משהו, כאילו חיפש בהם איזה דבר מיוחד, הבעה מיוחדת של פנֵי מי שהיה קרוב לגבול השיגעון. אולם כלום לא נראה בפנים האלה מלבד שקט ושוויון־רוח, ורק שתיקתו המודגשת יותר מדי עשתה רושם של דבר מוזר קצת; ואולם גם אותה היה קל להסביר בהתרגשות של רגעי הפרידה, המפריעה לכל אחד להרגיש את עצמו טבעי.

בראותה את דניאל מחכה לה לא הביעה ליוּדמילה שום תימהון, אך כנראה גם לשָׂמחה למדי. גם היא נראתה מרוכזה ושקועה בתוך עצמה, כנאה לשעת הפרידה הזו. רגעים אחדים עברו עליהם כמעט בשתיקה גמורה, מלבד אי־אלו דברים חסרי־ערך הנוגעים לנסיעתה. ועם בוא קְרַבצוב יצאו כולם החוצה, אל הרכבת העומדת כבר ומחכה לנוסעים.

קְרַבצוב, אחד מכולם, הרגיש את עצמו לכאורה במצב־רוחו התמידי. גם הוא היה נרגש משהו, עישן סיגריות לרוב ומרט לפעמים את שפמו ואת זקנו בתנועת אִי־מנוחה; אבל חיוכו היה אותו חיוך עצל, בטלני, ודיבר באותו קול ממושך חסר־התרגשות. נכנס יחד עם ליוּדמילה אל תוך הקרון כדי לראות אם נפל בחלקה מקום טוב ונוח, עזר לה לסדר שם את חפציה, ובגמר הדבר הזה יצא משם במראה של שביעות־רצון ומנוחה, דומה לבעל־הבית שמצא את משקו כולו בסדר, וכעת יוכל לנוח אחרי עבודתו שגמר.

דניאל נשאר אתו עין בעין. ליוּדמילה, מבלי לשים לב אל שניהם, התהלכה לאורך הסוללה שלובת־זרוע עם ויטינסקי ודיברה אתו בקול נמוך. קְרַבצוב עישן סיגריה ובידו השנייה טפח במקלו על אחת מנעליו והתבונן בה, כאילו מצא בפעלה הזאת עניין רב והשקיע בה תשומת־לב רבה.

  • ­ככה, דניאל רויטר, אמר והרים עליו את מבטו בהבעת פנים סתמית; ככה הוא הדבר…

דניאל חייך. לא היה לו מה להשיב לאִמרה רבת־תוכן כל־כך, הדורשת כנראה תשובה ברורה ורבת־תוכן באותה מידה.

קְרַבצוב הוציא את השעון, שהיה תחוב אצלו לפי הנוסח הישן, בכיס המקטורן, והציץ עליו.

  • ­עוד עשרה רגעים, אמר באותה הבעה סתמית.

בראותה מרחוק את תנועתו שבה ליוּדמילה מהליכתה וניגשה אליהם. ויטינסקי עמד קצת מרוחק, כאינו רוצה להתערב עם שאר המלווים. שוב חלה שתיקה מעיקה בין שלושתם, העומדים זה נגד זה. אך ברגע זה נראתה מרחוק נינה בֶּרג, הבאה כמעט בריצה, כי איחרה לבוא לבית־הנתיבות וחששה שלא תספיק כבר להיפרד מחברתה.

בואה הכניס תיכף המולה ומהומה לחברת המלווים הקטנה. מעיל־החייל שלה התנופף מסביב לה, ראשה היה גלוי, ובידיה אחזה צרור פרחי־לילך מאובקים ונובלים למחצה, צרור גדול ובלתי־מסודר שהענפים נשמטו ממנו מכל הצדיים. אחריה הלך נחום, ראשו גלוי גם כן, יפה ומחייך, ופניו העידו ברור שמצבו הנוכחי של בעל מאושר הולם אותו לא פחות, ואולי דווקא יותר, מכל הקודמים.

גם ליוּדמילה שמחה באופן ניכר להופעתה של נינה ולשינוי מצב־ הרוב שהביאה איתה. התחילו שתיהן לדבר במהירות ומתוך התעוררות, וארבעת הגברים עמדו מסביב להן מחרישים ולא מצאו מלה נכונה כדי להתערב בשיחה. כעבור רגע ניגש נחום אל ויטינסקי, ובזוכרו שיש גם להלז איזו שייכות לעולם האמנות או הספרות ­– אף־על־פי שלא זכר בדיוק מי הוא ובמה הוא מתעסק ­– נכנס אתו בשיחה כללית על העניינים האלה; וּויטינסקי השיב לו בנימוסו התמידי ומבלי להראות אי־רצון, אף כי נראָה שאינו מתעניין כלל בדבריו ואינו מוצא שום טעם בשיחה.

נינה הביטה אל פני ליוּדמילה בעיניים מבריקות, ואיזו שמחה פנימית האירה את כל פניה.

  • ­אוי, כמה אני משתוקקת לִנסיעה! חי־נפשי, הייתי תיכף קופצת אל תוך הקרון ונוסעת יחד איתך!

  • ­וכי מה? השביה ליוּדמילה בצחוק, אולי נתחלף? את תיסעי במקומי ואני אשאר… אמסור בידייך את כל התעודות.

  • ­כן, ותיכף יכירו על־פי התמונה שעל הפספורט כי לא שלי הוא, ויזמינו אותי למקום נעים “לברר” שם את הדבר! צחקה גם נינה. אגב, את יודעת, היה פעם מקרה…

והתחילה לספר מעשה שהיה קצת לא מן העניין ­– על אחת מחברותיה, שבעת הנסיעה, לפני שנים אחדות, הגישה לקופה במקום התעודה הנכונה את תעודת־הרופא על הרכבת אבעבועות, מה שלא הפריע לפקיד לתת לה את הכרטיס על־פי התעודה הזאת, מבלי לעיין בה הרבה…

כולם הקשיבו לסיפורה וצחקו, ובינתיים הגיע זמן הצלצול השני.

ליוּדמילה עמדה על־יד מדרגות הקרון ויד אחת שלה אוחזת את צרור הפרחים הפרוע שמסרה לה נינה, והפרחים הסתירו למחצה את פניה. צל חיוך כמעט בלתי־מורגש ריפרף עליהם, אך עיניה היו שקטות ונוגות משהו.

  • ­ובכן, אמרה בהביטה אל פני העומדים מסביב לה, להיפרד… עמדו בתור, בבקשה!

דניאל עמד סמוך לה והביט אליה וחייך גם הוא, כי ברגע זה עלתה במוחו מחשבה שנראה לו כמצחיקה במקצת:

“האם אין זה פרק של רומאן הגון? הנה שלושתנו מלווים פה את האשה שהיתה או היתה צריכה להיות אהובתנו (על דבר היחסים שהיו בין ליוּדמילה לבין ויטינסקי, אפילו בשנים הקודמות, לא היה לו כעת ספק), ואשר עזבה את כולנו כדי לנסוע ולהתמכר לפלוני אחר, שאיננו יודעים כלום עליו. ממש ‘השתלשלות הדברים’, כפי שהיתה אומרת וָסיליֶבה!”

אולם בלבו לא נמצא הד למחשבה הזאת, ובשום אופן לא יכול לראות בַּמצב את פרק הרומאן שחשב עליו, כי אם רק דברים פשוטים כהווייתם.

לעיניו נשקה ליוּדמילה את שני “אהוביה” הראשונים ­– קודם את ויטינסקי, ואחריו את קְרַבצוב. דניאל שם לב שזה האחרון הסיר בשעת הנשיקה את הכובע ואחז אותו בידו, וככה עמד וחיבק את ליוּדמילה, והכובע שבידו האחת, וצרור הפרחים שליוּדמילה עדיין החזיקה, הפריעו מאוד לשניהם. ודניאל חשב במשהו של אירוניה: “ככה ודאי היו אבותיו נוהגים לעשות בגשתם לנשק את האיקונין הקדושים…” ותיכף התבייש בעד מחשבתו.

הפקידים הלכו לאורך הרכבת והפצירו במאחרים שימהרו לעלות אל הקרונות. גם נינה משכה בשרוולה של ליוּדמילה ודחפה אותה קצת אל דלת הקרון, כאילו פחדה שמא תאחר ולא תיסע. בעלותה כבר על המדרגות הושיטה לו ליוּדמילה את היד, ועל־פי לחיצת־ידה היה ניכר שהפעם היה לה חפץ לעשותה יותר מודגשה וחזקה מתוך כוונה, אולי בפעם הראשונה מאז שהכירו זה את זה. ובעומדה כבר בדלת הקרון הפתוחה, הפנתה אליו את ראשה וקראה בקול שנשמע לו צלול ביותר, כאילו בא ממרחקים:

  • ­רויטר, להתראות; שם, במקומות לא־ידועים…

ברגע האחרון קפצה אליה נינה כדי ללחוץ עוד פעם את ידה. ליוּדמילה גחנה לקראתה, ומתוך תנועתה נשמט עוד ציץ פרחים אחד מצרורה ונפל על הסוללה, על־יד המדרגות. דניאל הוריד את עיניו והביט אל הציץ המוטל לרגליו, מבלי להודות לעצמו אל החשק שהיה בלבו… ועד שהביט, נשבה רוח קלה לאורך הסוללה והפרח התגולל לאט ונפל על הפסים, בין הסוללה לקרון העומד.

הרכבת התחילה לזוז.

נינה עדיין עמדה על שפת הסוללה וניפנפה את המטפחת לאות פרידה כאשר קרונות המסע האחרונים כבר התחילו להיעלם מעין. ונחום, אשר התנהג כל הזמן במידת אדישות נכונה, בתור בן־אדם המכיר עצמו שאינו שייך בעיקר לחֶברָה הזאת ואינו רוצה להטריד, עמד מאחוריה וחיכה לה בהבעת פנים מרוגזה קצת, כמצפה בקוצר־רוח לאותו רגע שייגמר העניין כולו ויוכלו לשוב הביתה.

הם הלכו הראשונים. גם ויטינסקי הסתלק באופן בלתי־מורגש, מבלי להיפרד. ורק קְרַבצוב נשאר לעמוד על־יד דניאל איש־איש בהרהוריו…

קְרַבצוב התעורר הראשון. ניגש לדניאל ואמר לו מתוך הלצה נוגה, שנשמעה בקולו והציצה מן החיוך שעל שפתיו:

  • ­ובכן, פֶּטֶר שְׁלֶמיל, מה? נלך הביתה?…

דניאל העיף עליו עין בתימהון.

  • ­מאין לו זה? מי סיפר לו על פטר שְׁלֶמיל, ומדוע מצא לנכון לכנות אותי בשם כזה? הלוא מאמרֵי ציונות ודאי לא קרא מעולם.

אך לא היה לו ברגע זה לא פנאי ולא חפץ להתעמק בדבר ולבקש ביאורים, ולא שאל כלום. רק בלבו תהה קצת על האירוניה של הגורל, המגיש לו כעת, דווקא ברגע הנכון, את המלה הנכונה והמסוימת.

בצאתם מבית־הנתיבות הלכו יחד למקום עמידת הטְרָם, כי היה על שניהם לנסוע לשכונה אחת. עברו על־יד גינה קטנה, שבתוך עשביהָ המאובקים, אף־על־פי שהקיץ רק זה התחיל, נראו פה־ושם הנקודות הצהובות של פרחי שן־אריה. אחדים עמדו כבר עם זרי הנוצות הלבנות המוכנות להתעופף לכל נשיבת רוח קלה.

קְרַבצוב העיף את מקלו אגב הליכה ופיזר במגעו את הזרים הלבנים.

  • ­אֶח! אמר פתאום בקול של מרירות ונוחם עמוק. צריך הייתי בכל־זאת להישאר בכפר, כפי שיעץ לי אבי עליו השלום, ולהיות כומר כמוהו! ומה אם הייתי נחשב ל“כהן הדת”, וממילא אזרח ממדרגה אחרונה ­– בכל־זאת הייתי יכול לגדל שם עופות ולטפל בגינתי…

דניאל לא השיב כלום להתפרצות רגשות זו. אך קְרַבצוב הוסיף כנראה, מתוך דממה, את חוט מחשבותיו הבלתי־רגילות המתרקמות בתוכו בחשאי, ובהיכנסו אל קרון הטְרָם הריק הִפנה אליו את ראשו ושאל:

  • ­ומתי אתה נוסע?…

  • ­לאן? חייך דניאל. ל“פלשתינה שלי”?

  • ­לפלשתינה שלך, לאיי־סֶנדְויטְשׁ, לעזאזל…

ושוב לא ענה דניאל כלום.

הוא ירד מן הטְרָם תחנות אחדות לפני הסמטה שלו, ופנה לאותה דרך שבה עבר פעמים רבות כל־כך ­– לאורך סמטה שנייה ארוכה וצרה שבה גרה קודם ליוּדמילה, וממנה היה אפשר להגיע עד ביתו דרך סבכי הרחובות הקטנים והמתפתלים. בעוברו על־יד הבית הגדול, בית ליוּדמילה, הרים את עיניו שלא־בכוונה לאותה קומה שלישית שלשם היה נוהג להציץ כדי לדעת על־פי מאור החלון אם ליוּדמילה בבית או לאו. כעת היה החלון פתוח; ריבה כפרית בעלת שוקיים עבות ועירומות הנראות מתחת לשמלתה המופשלת עמדה על אדן החלון ושיפשפה את השמשות בכל כוחה. נראה שהכינו את החדר לכניסת הדייר החדש.


  1. מיניסטריון ההשכלה.  ↩

  2. לטינית: סמכות בענייני טעם.  ↩

  3. לטינית: לא הברדס עושה את הנזיר.  ↩

  4. “מי עובר פה בשעה כה מאוחרת, אביר המרז'ולין?…”  ↩

  5. הוֹ אֵם אלוהית  ↩

  6. מתוך “משחק המסכות” של אלכסנדר בלוק.  ↩

  7. לדעתי צ“ל ”לה“ ולא ”לו“. הקטע מדבר על חרטה אפשרית שלה על שלא נענתה. הערת פב”י  ↩

  8. זמרת סופרנו אופראי איטלקייה, שנחשבה בזמנה לאחת הנשים היפות בעולם. כיכבה גם בסרטי ראינוע.  ↩

  9. המשטרה הפוליטית.  ↩

  10. תלוש אוכל.  ↩

  11. פָּאוֹלוֹ אחיו הבכור של ג‘וֹבאני מָלָטֶסטָה, התאהב בפרנצ’סקה דָה רימיני, אשת אחיו, ואחיו הרגם.  ↩

  12. באִלתוּר  ↩

  13. נישקאָשע (יידיש): שאפשר לסבול, לא־רע.  ↩

  14. סופרים פולנים.  ↩

  15. סתירה, התנגשות.  ↩

  16. מכתב בתוך העיר, שדמי המשלוח שלו זולים מאלה של בין־עירוני.  ↩

  17. “אדון” במקור המודפס, צ“ל: אדן – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות