עם פרסום הספר-הלבן

לֹא גָלוּת מִצְרַיִם, אַף לֹא גָּלוּת בָּבֶל.

מְאֵרַת הַמְּאֵרוֹת הִיא; גָּלוּת יְהוּדה,

זוֹהִי הַתְּעוּדָה, זוֹהִי הַפְּקוּדָה –

 

כִּשָּׁרוֹן מֶמְשַׁלְתִּי    🔗

הבה, נודה בחשאי-חשאין: כל האנדרלמוסיה, שנתעוררה בקרבנו עם הצעת חלוקת-הארץ וכל העצבנות המפלגתית היהודית-טפוסית, שכל עצמה לא ניתנה כביכל, אלא כאילו להעיד על נערותנו המדינית – כל אלו אין בכוחם לכסות על זיק-האורה שהוצת במורשי-לבנו עם הופעתו הדורית של המושג “מדינה עברית”, כשהוא יוצא מפורש מפי מעצמה גדולה, ודוקא מפי האדירה שבמעצמות תבל. – אין דברי אלה נשמעים באזני הדור החדש, המקבל את הכל כדבר המובן מאליו, כמשחיל ביניתא מחלבא. אלה אינם מסוגלים להרגיש את הסמרמורת ההיסטורית המרטטת בדמם של אותם, שהיו מלוים כל קונגרס ציוני וכל הישג לאומי פעוט כתפלת-ותיקים בשם ומלכות. אותם, שזכו לבלוע את הידיעה המדהימה: “קיסר גרמניה שוחח עם הרצל רגעים אחדים מעל סוסו!” – או פחות מזה: “נסיך גרמני מסכים לרעיון הציוני!” – ופחות אפילו מזה: “כומר פרוטסטנטי תומך בהרצל”.–

ולבי על אלה, שאינם זוכים עוד להכיר בנסנו זה ולפסוק עליו את הפסוק: “מצא חן במדבר עם שרידי חרב”. –

לבי עליהם – אך טוב, שזכינו משך רגע היסטורי קצר זה, מן הקונגרס הראשון ועד העשרים, לתמורה כזו, שהנסים שבהישגינו נעשו בה לדברים שבטבע, עד כדי כך, שאפילו כלפי פנים, כלפי אלה שהביאו לידי כך, אינם מרגישים כבר את רגש-ההודיה ההוגן.

בינתים – והעובדה באה: נפלה ההברה “מדינה” – ומכיון שנפלה, אף כי ודאי לא בזכותנו אנו בלבד – כשם ששום זכות מזכיותינו בשטח המדיני אינה ניתנת לנו בגללנו בלבד! – שוב אין כוח בעולם שיקפח את חייה הפעם.

אין כוח – מן החוץ. אך יש כוח-הרס כזה – והוא בקרבנו-אנו.

אין ברצוני בזה להכניס את ראשי בפוליטיקנות חובשי בית-מדרש המפלגות, הדורשים כמין-חומר בהלכות, הרחוקות מהם כרחוק ארמון בוקינגהם מפּלוש בית-הכנסת באיישישוק התל-אביבי. אותו הפלוש, שאחד האריות שבחבורתו אמר בבולמס-הפולמס שלו בפשטות שניפישוקית קלסית: “וייצמן יודע את הנעשה בלונדון אחורי הפרגוד – וז’בוטינסקי יודע את הנעשה בלב הנוער הביתרי!” – אלא, שלאט-לאט הולך ונודע, שבכלל אין מחלוקת בעולמנו. שגם “שמאי” עצמו אינו דוחה ב“אמת-הבנין שלו” דחיה חריפה כל כך את המדינה העברית. ורק בתנאי: שלא תהיה “הלכה כבית הלל”. וגם: משאיר הוא, כדרכו, מקום לדברי-נבואה “המתקיימים תמיד” בדיעבד; כאותו קדוש, שגזר על החומה שלא תפול – ולא נפלה. – זוכה הוא תמיד ונבואותיו מתקיימות בידי אחרים.

וכדי לצאת גם ידי חובת “אני מאמין” מדיני: "גם עבדכם נמנה על “השוטים שבקרבנו במשך כל השנים”, שהאמונה “בשותפות” שבין בריטניה הגדולה ובינינו היתה “לנחלת הרוח שלהם”. ושאנגליה לא תפר אותה לא “בכוח” ולא “בגלוי” עד שהשותפות תהיה שותפות: עד שהאינטרסים שלנו יהיו משותפים. אך עבדכם אינו נמנה על “השוטים שבקרבנו”, שהיו רוצים, שאיזו מעצמה תעשה טובות למישהו בעמים בלי שותפות אינטרסים ביניהם, ואשר לא תפר שותפות כזו, אם היא למעשה אינה קיימת, כלומר: אם אין שותפות אינטרסים בין אותה מעצמה ובין העם השני, יהי מי שיהיה.

ובזה יצאתי ידי “חובתי” הפוליטית, שכל אדם מישראל חייב כנראה בהצהרתה כלפי נבחריו וכלפי קוראיו ומקשיביו בעתונות, בשדרות רוצ’ילד, בשעת “פסוקי דזמרה” או על קירות תל-אביב.

ואולם ישנה “גם” חובה אחרת, המוטלת על הסופר העברי מטעם המצפון האזרחי הפשוט בשעה אשר כזאת. וחובה זו אומרת ברתת: – עם התפתחותה של חכמת המדינה בתקופה האחרונה, נוצר מושג, המשמש אמת-מדה לחיובו או לשלילתו של כל עם המשתחרר וקם לתחיה. מושג זה הוא “כשרון-ממשלה”. פירוש: לא די לו לעם להצליח בשחרורו את עצמו; שאלה, אם יש לו גם הכשרון לשלטון עצמי, שפירושו תמיד: שלטון על בני-עמו בפרט ועל אזרחיו הנתינים בכלל? ואל נא לערבב את זה בדבריו של נפוליון אל אחיו, בשעה שהצליח להכנס אל הטואילריים: “ובכן, הנני פה. וכעת הכל תלוי בזה, שגם נשאר פה!” – אנו לא נכנסנו עדיין אל “הטואילריים” – וגם כשנכנס, לא בנו תהיה תלויה האפשרות להשאר. אך מה שתלוי בנו כבר היום ומה שיהיה תלוי בנו גם אחרי שנכנס וגם נשאר, הוא: כשרוננו הממלכתי. וכשרון זה, שני פנים לו. מצדו האחד: הכשרון הדיפלומטי, הנתון בידי יחידים, ולפעמים אפילו רק בידי יחיד-סגולה אחד, וביחוד במצבנו-אנו לעת-עתה; ומצדו השני: הכשרון המוסרי, הנתון בידי-עצמנו בהחלט. הכשרון להראות קודם כל לעצמנו, לאזרחינו הקטנים, ההמוניים, שכדאי היה להם לקוות, להתפלל, לתלות את עיניהם באור התחיה הישראלית-המשיחית, להלחם את מלחמת הרעיון הציוני ולהקריב קרבנות על מזבח “המדינה העברית”, הרחוקה והזוהרת בזוהר-הגאולה. –

בזוהר-הגאולה – ועוד בזוהר שני: בזוהר התמורה. זו שפירושה: להתפשט את סחבות עבדי-הגיתו המרודים, ולגרש את הגלות מתוך קרבנו, למלא את מקומה בתוכן אנושי-ישראלי הוגן, כבן-אדם יפה-נפש בעל מדות אנושיות פשוטות ובריאות, המצטרפות כולן יחד לאורגניזם משגשג פורח ומתפתח. לאותו אורגניזם, ששמו “אומה” ושתורתו מסתמלת וגם מתגשמת בסיסמא אחת: “כל ישראל ערבין זה בזה”. ערבים – פשוטו כמשמעו.

כל זה כלפי פנים. – וכלפי חוץ עלינו ללבוש בגדי-אומה הוגנים, שאפשר בהם לבוא בקהל. – בגדי-חג לא להתהדר בהם התהדרות לאומית, כי אם להיפך: להכנס אל תוך ההרמוניה העולמית במשפחת אומות העולם – כפי שהן מחכות ומקוות מאתנו.

“אני רואה אור בוקע; אין אני יודעת מה האור הזה מבשר ומה יהא בסופו, אבל הוא מסנוור. רואה אני את כניסתו של העם היהודי לתוך חבר הלאומים; המדינה היהודית העצמאית נעשית חבר לאגודת העמים, האומה היהודית עולה על בימה בינלאומית, שמעליה תוכל לשפוט על כל בעייותיה ושאלותיה… ודבר זה אומר הרבה מאוד; הוא אומר בעצם הכל, וביחוד אם יביאו בחשבון את פיזורו של העם היהודי בכל ארצות תבל ואת הענויים שהוא מתנסה בהם בכל מקום. וזוהי מעלתה הגדולה של הצעת החלוקה, השקולה נגד כל חסרונותיה ומכריעתן”.

“כשמדברים על מדינה יהודית, צריך להביא בחשבון לא רק את היהודים היושבים כבר בארץ, או אפילו רק את היהודים העתידים עוד לעלות אליה, כי אם את כל היהודים שבכל העולם כולו, ולקבוע: מה היהודים הללו בהיקפם העולמי יקבלו מאת המדינה היהודית שבארץ-ישראל”.

דברים אלה יצאו לא מפי ציר הקונגרס הציוני וגם לא מפי סופר עברי – כי אם מפי אשה נכריה, בת נורביגיה הרחוקה, ששמה יחרת עמוק בלבנו הישראלי עתיק-היומין ועתיק-הסבל. מרת דאניביג, באת-כוח נורביגיה בחבר-הלאומים.

וד"ר אורטס, יושב הראש באותה ישיבה היסטורית:

“מביט אני על גל התעודות המונחות כאן לפנינו, ואני מרגיש, שפלאי ההיסטוריה של אלפי שנים נושמים בהם. עומדת כאן לפנינו בעיית עם, שזה אלפיים שנה נידח ממולדתו, ושבכל הזמנים לא חדל אף רגע מלחלום את שיבת שבותו והקמת מלכותו. רוצה אני בזה להביע את גאותי, שאנחנו, חברי הועדה הוכחנו גלוי, שיכולנו להתרומם אל הגובה הראוי, כדי להעריך כראוי את כל ערך הבעיה הזאת, שהובאה לפנינו. הפרוטוקולים הללו של ישיבותינו יהיו עדי-נצח לכך”.

זוהי האספקלריה, שבה מביטים עלינו אחרים, זולותינו. – ואנחנו מרגישים את מועקת-האחריות הכבירה, שהבטה זו בנו מעיקה בה על נפשנו הדלה, החלשה והמרוצצת עד כדי רגש-נחיתות אומלל.

ועל בעיה כפולה זו רוצה אני לעמוד בבאות: על מהותנו כלפי פנים, ועל פרצופנו כלפי חוץ. לבהר אותה לא על פי תיאוריות פילוסופיות כביכול, כי אם בהעמדה קודם כל את עצמנו על מהותנו כעת, על העובדות שבדמותנו היום, בזמן הזה. – ולשאל: המוכשרת מהותנו זאת לקבל על עצמה את כתר המדינה העברית?

המוכשרים אנו לשלטון? וקודם כל לשלטון פנימי?

אורמסבי-גור, מיניסטר בריטניה הגדולה, מאמין באמונה שלמה וגם מצהיר את אמונתו זאת בריש-גלי, באזני כל תבל:

“המדינה היהודית תהיה אחד מפלאי-תבל החדשים, ממש פלאי-פלאים. היא תהיה מדינה למופת בכוחותיה החיוניים”.

ושוב: לא הרצל אמר את המלים הללו. וגם לא ווייצמן. – אך דוקא משום כך. דוקא משום שאמונה זו בנו הוצהרה מפי זולתנו – כובד אחריותנו שלנו עליה עמוס על נפשנו פי שבעים ושבעה. ועומס זה מחייב את הסופר העברי להתייחד עם עמו, להביט בו פנימה ולראות את אשר זולתנו מבחוץ אינו רואה – וגם אנו מבפנים נתונים בכלל העובדה: “אין אדם רואה את נגעי עצמו”. – אך מה דינו של אדם הרואה את נגעי עצמו ושותק? – “כל הכובש את נבואתו, מיתתו בידי שמים”. ואף כי יודע אני גם את ההיפך: שכל שאינו כובש את נבואתו, מיתתו בידי אדם – בכל זאת אין זה פוטר אותי מחובתי.

אין אני בא לגלות פה נצורות. אני בא להעמידנו על עובדות אחדות, שכולנו רואים אותן, הידועות לכולנו. עובדות המתרות בנו, שעם יציאתנו מגלות-העולם, הולכים אנו ונכנסים יותר ויותר לגלות-הגליות, לגלות-יהודה.

וגלות יהודה היא אחת שהן שלש:

1. – גלות איש ישראל בקרב אלפי ישראל.

2. – גלות תרבות-ישראל בקרב איש-ישראל.

3. – גלות איש-הרוח בקרב תרבות-ישראל.

א. גָּלוּת אִישׁ-יִשְׂרָאֵל בְקֶרֶב אַלְפֵי-יִשְׂרָאֵל    🔗

א. מִתּוֹס הַגְּאֻלָּה

כאלפים שנה אנו ניזונים ממקור יפיו הטרגי של המיתוס המיוחד שלנו: מיתוס הגאולה הישראלית. יסוד חיותו של מיתוס כאוב ומפרה זה הוא, שאין בידינו לגלות את סודו המיוחד: כמה שלא נייגע את מוחנו ולא נגייס את כשרון-הגיוננו היהודי, בכדי לענות על השאלה הנושנה: “על-מה מתקיימת היהדות משך כל התקופות הארורות?” – נעלה חרס בידינו. את הלוט הזה לא נסיר מעלינו. לא בהגדרה אחת ולא בשבעים הגדרות לחוד וגם לא בכולן ביחד. משום כך: מיתוס הוא. “חוששני – אמר מישהו – שברגע שנגלה לעצמנו את סוד התהוותה של הפרוטופלסמה הראשונה – יעמוד גלגל-החיים שלנו מלכת!” – ואולי אוי לנו, אם נצליח פעם לפתור את שאלת-קיומנו החידתית.

אך במדה שאיזה מיתוס הוא מיסתורי – כן גדלה הסכנה הספונה בו: סכנת-הניצול שבו. הנסיון הראה לנו, שכשם שכל אוצר אחר ניתן לניצול, כך גם אוצר-החיים שבמיתוס כל עם ועם. דיה לנו הדוגמה האחרונה שבגרמניה, שכל בסיס המגפה “הלאומית” שלה הוא המיתוס, שקברניטיה של האומה הגרמנית הגאונית לא היו מתקיימים אף רגע היסטורי אחד על אנית השודדים שלהם בלעדיו. גדול הוא כוחו של המיתוס עד כדי אפשרות להפוך עם סגולה שלם לקרבן הטמטום הגמור.

גם אנו אין לנו שום זכות לבטוח בעצמנו ובכוחנו לעמוד בפני סכנה זו יותר מאשר עמים אחרים. גם המיתוס שלנו, מיתוס הגאולה יכול לההפך לקללה. ויש לנו כבר סימנים הגונים לרצון כזה לא רק בחיי הפוליטיקה שלנו, כי גם בספרות היפה. –

ולכן מן הצורך יהיה לעמוד על דיאגנוזה בהירה אחת, המשמשת תריס בפני סטיה כזית. דיאגנוזה זו היא: בחינת הפרט, היחיד שבאומה וגורלו בקרב התנועה המיתית. הבחינה הזאת קובעת אמת אכזרית ופרוזאית בהחלט: אין גאולת-עם ראויה לשמה זה, אם היא אינה גואלת גם את הפרט, היחיד במדה ניכרת. כשם שאין פריחת היער ראויה לשם פריחה, אם רוב אילנותיו מתנוונים, מחוסר טיפול ביחידי העצים, טיפול כללי המבריא כל עץ לחוד. יער שרוב אילנותיו חולים – יכול להיות ענין לחוקרי-בוטאניקה, שהצמחים אינם משמשים להם אלא חומר לחקירה; אך אינו יכול להיות ענין למשק בריא, לתרבות-עצים חיה ומתפתחת. יכול הוא יער כזה לשמש אפילו חומר שירה לרומנטיקה דיקדנטית, המשגיבה את “הרקבון הטרגי והיפה” – אך לא להמשך המתוס של החיים: לא חומר למיתוס חדש. לאותו, שאנו הציונים בונים את כל חיינו עליו. – היום אנו יודעים כבר שוב, מה שידע משה רבנו, שחקק את חוקי-התורה, הדואגים כמעט כולם לחיי הפרט, לגאולתו של איש-ישראל בתוך גאולת עם-ישראל.

וגאולה זו, של הפרט, שצריך “להאריך ימים על אדמתו”, אינה ענין של מוסר בלבד; הוא יותר מזה: בה ספונה חכמת-השלטון, חכמתם המדינית של קברניטי-האומה, החסרה לעריצים למיניהם, שתסיסת-סבלו של הפרט, של רבאות פרטים אינה נוגעת בלבם, וסופם שתסיסה זאת חותרת תחת כסאם והורסת אותו סוף-סוף.

כל השר “עוד לא אבדה תקותנו” ואינו מכון את לבו לכך, שגם תקותו הפרטית של “רבי ישראל” עוד לא אבדה – עושה את ההימנון שלנו פלסתר, ויחד אתו, את כל רעיון הגאולה הישראלית.

כל המכריז על נצחון, אם בשטח החיים המדיניים ואם בחיים הכלכליים, ואינו מתכוון להטבת מצבם של רבבות יהודים קטנים ובינוניים ולהקלת דאגת-פרנסתם וצרות יום-יום שלהם – עושה פלסתר את המושג “אומה”.

וכל המתגאה בכיבוש ארץ-ישראל בכיבושו המדיני, החקלאי והמסחרי, ואינו רואה אלא יחידי סגולה, המתעשרים על חשבון זיעת העובדים למיניהם והשולטים בכוח ההון, ובכוח החוקים שרידי ימי-הבינים, אינו רואה אלא “שמנה וסלתה” של האומה, השמן הצף למעלה ומסתיר את שמש-החיים ומחניק את אויר הנשימה לאותם שמתחת – עושה פלסתר את המושג היקר “מולדת”.

צאו ובחנו ותווכחו: עיקר האסון שבמשבר שלנו פה בארץ הוא: שמרגיש אתה, שאין דואג לנו שם למעלה, אין אתה מרגיש, שמי שהוא שם מדיד את שנתו למצא תרופה ולשנות את המצב האיום. אין מי שיתכונן לבשר בקרוב: הנה העזרה! –

מרגיש אתה, שרבבותינו נתונים בידי המקרה, לנס מן השמים.

לא רק השמים ריקים לנו – כי אם גם מקדש-האדם: ארמון-השלטון שלנו ריק הוא מאין דואג רגע ביאושנו המר.

אפילו גראף-פטריוט אין לנו.

ב. הַמַּסֵּכָה

ואולם בשביל כך עלינו להקדים ולהרים את מושג-התאומים של הגאולה: את התמורה על הנס. מושג ששום עם אחר אינו מזווג אתו זווג לדורות, חוץ מן הגאולה הישראלית. לנוסס את רעיון-התמורה אל-על והיה לאות על לבנו ולטוטפות בין עינינו. התמורה, שבלעדיה אפס כל מאמצינו וכל יתר רעיונותינו פה יהיו כלא-יהיו.

חיי-הגלות משך דורות, יותר משעלינו לקונן על היסורים שגרמו לנו, צריכים אנו להידאג על דמותנו הקריקטורית, שחיי הסבל והרדיפות עיצבוה בנו מבית ומחוץ. ישנו דבר איום יותר מכל סבל גופני ונפשי – להיות מגוחך. קריקטורה בעיני העולם. ובזה הצליח שטן שנאת-ישראל לאין דוגמה. לקריקטורה היינו בפנימיותנו ובחיצוניותנו גם יחד. דמות טרגית מסולפת, מעוקמת ומופרזת לחיוב ולשלילה כאחת. כל מעשינו אינם אלא בחינת תרגום-חיים רע, תרגום הומוריסטי, היפרבולי בכל שטח הוייתנו היהודית. באין לנו היכולת להמשיך את חיינו הנורמאליים, לבשנו לבושי-זרים, וברצוננו לסגל אותם אלינו, אל גופנו ונפשנו – מן ההכרח היה שתצא מתחת ידינו קריקטורה: מסכה. – מסכה כזו הם רוב צורות חיינו, ועל פי רוב גם תכנם. מסכה כזו היא קודם כל נכסנו היקר ביותר והעתיק ביותר; הדת, שזרקנו מתוכה את כל התוך: את המוסר האנושי-הישראלי שבה, את המצוות שבין אדם לחברו, שעליהן נבנתה האומה הישראלית ושעליהן מתקיים העולם באספקלריה הישראלית שלנו, ובמקומן אנו מתגנדרים במצוות-טפל תפלות, שמשום-מה אנו קוראים להם “מצוות מעשיות”. – מסכה כזו הוא גם הכרזת-היעוד שלנו: להיות אור לגויים, בשעה שאין אנו בעצמנו הולכים לאור זה אף דלת אמות. מסכה כזו הוא מלבושנו “הלאומי” בשבתות וימים טובים, בגולה ובירושלים עיר-הקודש, ששליש ממנו, השטריימל, הראש, הוא קריקטורה של פריץ פולני, שליאכטיץ, השליש השני, הגוף, הז’יפצ’ה, – היא קריקטורה מזרחית, ערבית, והשליש השלישי, הגרביים הלבנים עם חצאי נעלים – קריקטורה פרנקית מתקופת לולאות-הברכיים שבצרפת. – מסכה כזו היא גם צורת “נטילת הידים” שלנו: שפשוף היד בכותל או אפילו באדמה מלוכלכת – במקום שטיפה במים. – ומסכה כזו הוא גם מלמול-התפלה שלנו, שהפה המשוחרר לגמרי מן הלב סיגל אותו, לעצמו כנוסח מילול-יילול הקבצנים המובהקים. – מסכה כזו היא ההתבוללות שלנו, עם עץ-האשוח בליל-ניטל והערצת כל דבר גויי, החל בצילינדר-לשבת וגומר בתרגומי הספרות בנוסח “כה אמר איואן איואנוביץ' פטרו”.

וקריקטורות כאלה עשינו מן השפה הגרמנית שהעלינו אותה לשפה לאומית, שכל הנוגע בה יחרם, וקריקטורה כזו עשינו גם מן הרעיון הלאומי, שאצלם נשען על תותחים ואוירונים וטנקים, ואצלנו על מדים ודריל ושנאת-אחים בלבד. וקריקטורה כזו הולכים ועושים אנו גם מרעיון הרעיונות, הסוציאליזם, ההולך ומזדווג אצלנו עם הריאקציה הלאומית ועם הספרות הדתית, שאין לה כל שייכות אל הרליגיה האנושית.

ופרושה של התמורה היא: לנער מעצמנו את הגלותיות הזאת יחד עם כעורנו הפנימי, שטפלו עלינו חיי הרדיפות ותנאי חיי-הכלב בארצות פזורינו. תמורה: להיות יפים וטובים משהננו. להפוך את המסכה הבזויה לדמות בן אדם, את הכלב המעונה שבנו – לאדם-עברי במשפחת העמים הנאורים, ואת השנאה והגועל אלינו – לאהדת-כבוד.

וזה לא ייעשה באמצעי הפוליטיקה והדיפלומטיה. זה ייעשה אך ורק בטיפול הפרט, היחיד שבאומה, באיש-ישראל באשר הוא יחיד, המשמש עץ לאותו יער ששמו אומה ישראלית.

ג. הָרְאִי

כל כשרון ממשלתי נבחן קודם כל ביחסו אל עם-זולתו, אל הזר. כשם שכל אדם-יחיד מדת האינטליגנציות שלו נבחנת ביחסו אל זולתו בכלל ובפרט. – אך בנידון זה אין אנו צריכים לחפש דוגמאות אצל אחרים; בנידן זה עלינו להחזיק לפני-עינינו את הראי הגדול שלנו בעצמנו: לראות ולשמוע, מה דרשנו אנו משך דורות מאת עמים אחרים ועל מה צעקנו והתרענו כנגדו כל הזמן. אם ישנו עם בעולם, שיש באפשרותו לקיים את מצוות-המצוות שבמוסר הישראלי: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו!”, הרי זה אנחנו: אנו כבר “הגענו למקומו” של כל אדם בעולם, למצבו של כל סובל וכל דורש זכיות ורשות לחיות עלי אדמה. וכעת עומדים אנו להגיע גם אל אותו האדם ומצבו, שמשך דורות לא טעמנו את טעמו: למצבו של עם שולט במדינתו. ומצב זה יחייב אותנו פי-שבעה-שבעתים לא לשכוח את מה שדרשנו מאת אחרים ונגד מה שהתרענו בקולי-קולות כמו נגד עוול ואוון, שלילת זכות-חיים וחוסר-יחס אלינו כאל בני-אדם.

ומשום כך מוטל עלינו הטלה גדולה וכבדה וארורה עד מאוד: לבער מקרבנו את יחסנו המסולף, המגוחך והקריקטורי – ולפיכך גם בלתי מוסרי – אל “הגוי”. – יודע אני את הסכנה ואת סמרמורת השנאה והחשד אל דברי אלה מצד אנשי שלומנו. יודע אני במה נגעתי בזה: במקום התורפה הארורה ביותר שבחיינו. ומשום כך, לפני שאמשיך ואברר את הענין בדוגמאות מחפירות – עלי להניח פה הנחה קודמת ויסודית: אין בינינו אדם מן הישוב, שיאמין, שאנו מוכשרים ויכולים להושע מאסוננו ההיסטורי, להגאל, בלי עזרת אחרים. לא רק אנו, כי עמים מסודרים על אדמתם, גורלם תלוי תמיד בעמים זולתם, כל עם קשור קשר-עזרה במדינה אחרת. ואנו, האומלל מכל עם, עלינו להתפלל לאהדתו של כל העולם כולו ולהסכמתו לגאולתנו המדינית. ואת האהדה הזאת עלינו קודם כל ליצור, במאמצי לא-אנוש ובכל האמצעים שבעולם. – אם איטאליה המנצחת בחבש מתפתלת בכל מיני תחבולות להשיג אישור כל שהוא מאת הקטנות שבמדינות לכיבושה, והודאה לשלטונה שם – הרי מה דיננו-אנו בנידן שכזה?!

והנה, אהדה זו, גם אם נתברך בדיפלומטים גאוניים שיצליחו בדרך זה, הרי כל עמלם יהיה לשוא, אם אנו בעצמנו, כל יחיד שבנו לא יהיה זהיר בתכלית הזהירות ביחסו אל זולתנו, אל הנכרי, אל “הגוי” – שהוא-הוא כל העולם כולו!

ובתור הנחה שניה: לא נכון, שכל העולם הוא אנטישמי. לא אנכי הוא הראשון העומד על כך, כבר קדמנו הרצל ז"ל, וגם לא אני הראשון המכריז על כך. ושוב עלי לחזור פה על מה שידוע לקוראי מכבר: הגלות יצרה לנו שני טיפוסים שליליים; האחד, כשיורקים בפניו, אומר: גשם יורד. זהו הטיפוס החסר כל הכרה עצמית יהודית. והשני, כשגשם יורד, אומר: בפני יורקים. זהו הטיפוס הסובל במחלת הרגשנות, ברגש-הנחיתות היהודי המופרז. את מחלתו של הראשון מרפאת הציונות, הרעיון הלאומי הישראלי ההולך ויוצר בנו הכרה לאומית – אך את השני עלינו להתחיל לרפא פה בארצנו. ורפוי זה קשור קודם כל במחלתנו השניה: ביחסנו השלילי אל הנכרי רק באשר הוא נכרי: “גוי”. ולא יחסנו הפוליטי – כי אם יחסנו האישי, הפרטי, יחסו של איש-ישראל אליו, אל כל איש-נכרי אשר לא מבני-ישראל: מתוך אמונתנו התפלה והמקובלת אצלנו, שכל נכרי שונא-ישראל הוא – ממילא נוצר יחסנו התפל אליו: יחס של בוז, ביטול ושנאה גם יחד. ולא שנאה מתוך לבבנו, כי אם שנאה שגורה, רגילה, טפשית.

השאלה המרה היא: האם נוכל להמשיך פה את יחסנו זה ואת סגנון צבורנו אליו ועליו? אותו הסגנון, שבתרגמנו אותו לאיזו שפה שהיא – חרפת האנושיות הוא. חרפה – והאשמה כבדה ומנצחת נגדנו, נגד הצועקים ליושר וליחס אנושי מאת כל העולם?

והנה עובדה, שסיפר לי המנוח דיזנגוף ז“ל: מושל יפו והסביבה, כשבא הנה להשתקע, חיפש לו דירה בתל-אביב הקטנה. לא עלה אפילו על דעתו להתישב במקום אחר וביחוד לא בין הערבים ביפו, ומובן, שחיפש לו מקום בעיר האירופית הקטנה תל-אביב. – חיפש – ולא מצא לו דירה, כלומר: לא רצו להשכיר פה דירה ל”גוי“. “איך זה, בעיר העברית פה, גוי?!” זה היה כל כך “מובן מאליו”! כשם ש”מובן מאליו" גם היום במוחם של רוב אנשי-שלומנו, שלא יתכן שיתישבו פה גויים במדה ניכרת חלילה וחס! – מה עשו הערבים? הציעו לו למושל דירת-רוזנים הדורה ביפו – והתישב שם. ובהתישבו שם – מובן שהיה מבלה את רוב עתותיו הפנויות במסיבתם ובחברתם. וזכות מיוחדת עמדה לנו, זכותם של יחידי-סגולה, וביניהם המנוח דיזנגוף ויבדל לחיים יוצר התערוכה והיריד המזרחי יהושע גורדון, שהמושל לא נתפס לשנאת-ישראל באותה סביבה. –

עובדה אחת – אך לא מקרית כי אם סמלית, טפוסית אפיינית.

והאם להביא נוסחאות סגנוניות משפתנו “הלאומית” הגלותית על “הגוי”? מיותר. – אך ינסה נא מישהו לתרגם אותן לשפה אחרת, או לעברית, ותיכף יראה מה טיבן בשבילנו, כלומר: לו מישהו היה משתמש בהן לגבינו וכלפינו-אנו!

יחזיק נא כל אחד מאתנו את הראי הלאומי שלנו מול עצמנו ויראה, אם עם המדבר עלינו ככה, בסגנון כזה, אם ראוי הוא לשלטון, לממשל, למדינה?!

ד. בֶּן-הַמְּדִינָה וּבֶן-הָעֲם

ד"ר יעקב קלצקין, בחוברתו הקטנה והבהירה על “שאלת היהודים בהווה”¹, מסכם ומגדיר את דבר הלאומיות היהודית ואת תחומיה בגלות. בין יתר ההגדרות מבהיר הוא את עצמאותנו במדינות, שבהן אנו חיים, וכעיקר לדבר מפלה הוא באזרחות בין שני מיני האזרח: אזרח-המדינה Staatsbürger ואזרח-העם Volksbürger. "אילו הן שתי ספירות, שלמרות החיכוכים שביניהם שאין למנוע אותם, יכולות הן להתקיים זו על יד זו. אזרח-מדינה גרמני, צרפתי, וכו' לא מן ההכרח שיהיה אזרח-עם גרמני, צרפתי וכו'. – אזרחותו של האזרח היא במלוי חובותיו האזרחיות כלפי המדינה שבה הוא חי, בנאמנותו לה בכל שטח-החיים – אך זה אינו מונע אותו מלהיות בן עם אחר בעל תרבות אחרת ובעל הכרה לאומית אחרת, החי על זכיות-המיעוט שלו חיי אזרח-מדינה חפשיים בהחלט. –

חוברת זו של הד"ר קלצקין נכתבה כהוראה לעמים שבהם אנו חיים בגולה – אך כעת עלינו להשתמש בה כראי לנו-בעצמנו. עכשיו, שעומדים אנו על מפתן היכולת לא רק לדרוש מאת עמים אחרים את זכיות-המיעוט שלנו, כי אם גם להיות במצב של נתבעים לשמור על זכיות-המיעוט של אחרים שיחיו בקרבנו, עלינו להתחיל “לקשוט קודם-כל את עצמנו ואחר כך את אחרים”. – ושוב אין אני בא בזה בהוראות מדיניות לממשלתנו הבאה, כי אם לאזרח המדינה שלנו, הפרט שבנו, שעיקר האחריות הלאומית שלנו כלפי כל העולם, מוטלת עליו, על היחיד שבנו, הרבה יותר מאשר על מנהיגינו ומדינאינו ואבות-העיריות שלנו. עלינו לבער מקרבנו קודם כל את הסגנון המקובל “אנחנו – והם”. פה, במדינה העברית, אסור שתהיה לנו הפליה פסיחולוגית כזו של “אנחנו והם”. וזה מבלי להתחשב אף רגע ביחסם “הם”אלינו ובהתנהגותם הם בקרבנו. כשם שדרשנו זאת כל הימים מאת עמים אחרים, שלא יקחו בחשבון לא את דתנו, לא את דרכי-חיינו הזרות להם בתכלית, לא את מלבושנו המוזר בעיניהם ולא את הכרתנו הישראלית, הַבְּדֵלָה משלהם והמוזרה להם עד כדי להיות מגוחכת בעיניהם: דרשנו מהם משך דורות להכיר אך ורק בעובדה אחת: בנאמנותנו לארץ מגורינו, למדינה שבה אנו חיים! ודרשנו מהם בפה מלא: לא להכליל אותנו בסגנון “כל היהודים”. שאם אחד מאתנו חוטא, מנוול או שוטה – אל נהיה כולנו ערבים לו וסובלים בעדו. לא רצינו להיות אחראים אף רגע לפושעים שבנו ונבערים בעמנו. – ולא רק בעבר, כי גם בעתיד, וכעת ביתר שאת ויתר עז נהיה דורשים את זכיותינו אלה בכל תוקף: יחס אנושי אלינו וכבוד להכרתנו הלאומית, התרבותית והאנושית, שאחינו בכל תפוצות הגולה, אותם שישארו שם מאונס או מרצון, יהיו מוכרים ומכובדים בדו-אזרחיות שלהם: כאזרחי- המדינה הנאמנים לארץ-מגורם וכאזרחי-עם לעמם ולתרבותם. וכשם שנדרוש מהם לא להטיל עלינו את אחריות הפושעים שבנו שם, כי אם למסור אותם למשפט שם ולא להפקיר אותם בידי ההמון הפרוע והפורע, כן גם במדינתנו: לא האזרח, היחיד שבנו יהא השופט על אחינו אזרחי-המדינה שלנו, כי אם אך ורק בית-המשפט! – אומר אני: “אחינו”, ולא לשם הומאניות בלבד אני משתמש במושג זה, לא כדי לצאת ידי חובתי כלפי כל העולם כסופר עברי. אלא: מדגיש אני בהדגשת הכרה ואזהרה: כל אזרח-המדינה שבקרבנו – אחינו הוא בהחלט, ודינו לכל דבר כדין אחד מאתנו. זה צריך להיות מובן מאליו.

יודע אני את הקושי שבדרישה זאת מאת “אנשי שלומנו”, מאת “עמך”, שמשך דורות לא יכלו אחרת, לא יכלו לראות בנכרי, אלא את שנאתו אלינו, ואת הבוז שלו לכל ארחנו ורבענו. שנים אלה, שהם-הם היסוד לשאלת-היהודים הממארת: השנאה והבוז. והיום ידועה לנו כבר וברורה גם הסיבה לשנים אלה. סבת השנאה היא: כשרוננו, כשרון-ההתחרות בכל שטחי-החיים; ונוספה על זו: הכרזתנו שאינה פוסקת על ה“אתה בחרתנו” שלנו – שעליה נעמוד עוד להלן. – וסיבת הבוז היא: חוסר-המולדת, חוסר צורה מדינית כל-שהיא. את השנאה אלינו לא נרפא, משום שאין אנו רוצים לבטל את סיבתה ולוותר עליה: מוטב שישנאו אותנו בגלל כשרוננו, מאשר יאהבו אותנו כעלובי החיים מחוסרי-כשרון. לכל היותר יכולים ורוצים אנו להביא את שונאינו לצורת-תגובה אחרת, חדשה, בשנאתם אלינו. בשנאה אלינו אין אנו יחידים לגמרי במשפחת העמים. גם אנגליה וגם גרמניה אינם יכולים להתהדר באהבה נפרזת אליהן. וישנה מדינה, שהשנאה אליה התחילה ממש לעינינו אנו, יחד עם עלייתה למדרגת מתחרה מסוכן: זוהי יפאניה. אך בשנאה זו יש גם מיסוד הכבוד ולפעמים גם ההערצה. מעודי לא ראיתי יחס כפול ונגודי זה, יחס של שנאה וכבוד לעם, כמו שראיתי אותו ברוסיה ביחסה לגרמניה. שנאה עצומה – יחד עם כבוד עד כדי הערצה. כל דבר גרמני שנוא וגם נערץ שם כאחד. – יהי חלקנו עם עמים כאלה! – ועוד מה: בין השנאה ובין חוסר-השנאה בתווך, ישנו עוד יסוד שלילי, שאין יסודו בכשרון ההתחרות. זוהי: האנטיפתיה. זו יסודה בגאוה הלאומית, שהיא ההיפך מן ההכרה הלאומית. מה שהוסיף המשטר החדש בגרמניה על השנאה אליה, הוא: האנטיפתיה אליה, שנוצר אליה מתוך גאוותם הלאומית הטמאה והמבחילה. גם ה“אתה בחרתנו” שלנו אינו פרי ההכרה הלאומית, כי אם גאותנו הטפשית, שאינה שווה בנזק שהאנטיפתיה גורמת לנו בגללה. – אינני עומד פה על סיבתה וגורמיה של גאוה זו, אלא אך ורק על העובדה.

ואולם הגרוע מן השנאה הוא: הבוז אלינו. זהו ממין אותו הבוז שמבזים ומבטלים בו את הצוענים, שאין איש בעולם שונא אותם, באין להם הסיבה לשנאה, הכשרון להתחרות. לעומת זה יש להם הסיבה לבוז: מחוסרי מולדת הם כמונו. – ואת המחלה הזאת, מחלת-הבוז והביטול, נרפא בעצם קיומה של מדינה עברית. רפוי זה התחיל כבר אמנם במדה זעומה, עם צעדנו המדיני הראשון: עם הכרזת-בלפור והוא גדל והולך עם כל יתר הצעדים המדיניים שלנו בקשר עם ארץ-ישראל. – ואולם: עלינו לדעת, ששום פעולה דיפלומטית-פוליטית לא תצליח בנידן זה, אם אנו בעצמנו, יחידי העם, הפרט שבנו, לא יקיצו מתרדמתם הגלותית להכיר באחריות הכבירה, באחריותו של כל איש מישראל לדמותו האזרחית ההגונה במדינתו החדשה. – אם אנו בעצמנו לא נפקח את עינינו הטרוטות לדעת ולהכיר, מה פירושו של המושג הנאדר “אזרח” במדינתו שלו! – ואני קובע את העובדה, שישנם בקרבנו כאלה, המכירים ויודעים את זאת. אך אלה יחידים הם לעת עתה, וגדול הוא החשש, גדול מאוד, שאלה היחידים יהיו אצלנו למשל ולשנינה ביחסם החדש, האזרחי אל הנכרים שבנו. אלה יהיו פה בגלות אצלנו, בגלות-יהודה הגיתואית, שלא תהיה חסרה כנויי-גנאי מקובלים לגביהם. יחס אזרחי חדש כזה לא קשה לגנותו בשם “חנופה”, “מה-יפית”, ו“התמכרות לעמנו”, ואפילו: “התבוללות”. – וגם בעזרה מעשית לא יהיה מחסור: יצר ההתחרות הרוכלית ודאי שתופיע ב“קדושתה הלאומית”, באיצטלא של “הון לאומי מקופח” של “תוצרת עברית”, שיש לנו כבר היום מונופול עליהן לגבי כל העולם כולו. קדושה רוכלית זו אינה מתחשבת לעולם עם אחינו שבגולה, המתריעים שם בכוחותיהם האחרונים נגדה, נגד “קדושה לאומית” זו אם היא של אחרים, של הלאומונים שם! איך אנחנו מגיבים פה על הופעה כזו שם: אם איזה מדינאי חוליגאן מכריז שם חרם על בית-חרושת, שעובדיו הם לא-יהודים, אך בעליו יהודים הם?! והאם יכולים אנו להכחיש, שגם אצלנו ישנה נטיה כזו? – ואם ההכרזה על “עבודה עברית במאה אחוזים” יכולה להיות סיסמה מובנת וגם מוצדקת מבחינת השקפת עולם זו או זו כעת, בימינו אלה, בבין-השמשות המדיני שלנו היום, במצב של לא-יום-ולא-לילה עכשיו – הרי במדינה העברית תהיה זאת קטסטרופה לאומית: היא תעשה פלסתר את כל הכרזתנו על כשרוננו לעצמאות, על הכשרון הממשלתי שלנו, שבקונגרס העשרים דובר עליו בפעם הראשונה דיבור מעשי למעשה ולא רק להלכה. סיסמה זו במדינתנו – תעשה אותנו לגרמניה של היום, ושום סרק ופרכוס של טענות ומענות לא יועילו לנו כלפי העולם; כלפי אותו העולם, שרוב האומה הישראלית נתון בידיו כל הזמן. –

הולך וקרב אלינו יותר ויותר האזרח המדיני, הנתון ברשותנו-אנו, האזרח שלנו, הבא ושטר מוסרי בידו: את זה חתמת, ישראל, משך דורות – הגיע הזמן לפרוע אותו.

הידע איש-ישראל את חובתו, ואת הסכנה שלנו לפשיטת רגלנו הלאומית הסופית?! הידע לגאול את עצמו מגלות עם-ישראל: להיות לאזרח-מדינה נאור לעיני כל העולם?

ה. הַכְּנֵסִיָּה הַצְּבָאִית

אני שולח את ידי במו-אש. ב“בבת עינינו” אני נוגע: בדת. – אך אל-אלהי-ישראל עמי ולא אירא אדם. אם הוא לכל-הפחות בבחינת אדם. ואתחיל בסייעתא דשמיא בעובדה נחמדה, כפי שהודעה בעתונות:

תְּפִלּוֹת נֶגֶד הַמְּדִינָה הַיְּהוּדִית

פעולתם של הקנאים החרדים בירושלים נגד “המדינה העברית בשלטון החפשים”, הולכת ומקבלת צורה אפיינית ומיוחדת במינה בירושלים.

בשבוע שעבר הודענו על אסיפתם וההחלטה שנתקבלה נגד “סכנת” המדינה העברית בשלטון החפשים" ועל הטלגרמה שנשלחה לכנסית החרדים במריינבאד. אתמול אחר הצהרים התאספו אלה ליד הכותל המערבי, מעריכים את מספרם למאתים איש בערך, “חכמי הישיבות” והתפללו להשיב את רוע הגזירה של מדינה עברית. קול תפילתם נשמע למרחוק, קראו מזמורי תהילים, את “שלש עשרה המדות”, ועוד פרקי תפילות “מתאימות”.

חדש בישראל: תפילה חדשה ומחודשת. “שלש עשרה המדות” – סגולה נגד “המדינה העברית בשלטון החפשים”. ומובן: מאין תפילה כזו בשום סדור-תפלה, אפילו לא בסידורו של הרבי ממונקאץ, זכרונו למה שתרצו, הרי גוזרים על “שלש עשרה המדות”, שתשמש לכך. מה פתאום “שלש עשרה המדות” דוקא? – להם, הז’נטלמים בעלי התריסין, שכל ימיהם התריסו נגד הציונות לכל סוגיה, רוזני-ישראל, ששלחו רזון בכל מפעל של ישוב ארץ ישראל, הגרפים בעלי גרף-של-רעי, ששפכוהו על רב וגאון בישראל שהלך להתפלל אל מקום המקדש – להם היינו מציעים תפלה מתאימה להם יותר: תפלתו של שמואל הקטן, שיש בה לכל-הפחות מסגנונם שלהם: “תעקר, ותשבר ותמגר – –” זו ודאי ששלהם היא: עליהם נאמרה בזמנה. –

אך הן לא אליהם אֲמָרַי פה. אותם אני מניח לנקיי-הדעת שבנו, אם מקווים הם עוד לנקות גם את דעתם של “יקירי-ירושלים” אלה. – הן הרב קוק המנוח ז"ל סלח להם את הכל, כל ימי חייו סלח להם.

לא להם נאמרים דברי אלה, כי אם לאנשי-הדת שלנו, לאלה הנלחמים אתנו יחד את מלחמת התחיה הישראלית. להם מרגיש אני חובה להזכיר להם מושג אחד, שמשך דורות נלחמו בו כל נאורי-תבל ובתוכם גם נביאינו, מושג ארור וטמא, מסוכן מאוד ביחוד בשבילנו-אנו. זהו המושג: ריאקציה.

ושלא לטעות: הדת כשהיא לעצמה אינה בחינת ריאקציה לכתחילה. כל דת בעולם נולדה על טהרת התעלותו של האדם למדרגת גבוהה יותר: נולדה היא ברוח ההתקדמות המוסרית, חיפוש אור המהות והאיכות בערפל-ההויה הגדול. ובכן: בפרוצס של התפתחות והתקדמות נולדה. ועצם האמונה בכוח עליון, המשמש לנו סמל ומורה דרך לתכונות נעלות, המתקנות את האדם ואת העולם: דבר שבקדושה היא. הריאקציה שבדת מתחילה בשני סימנים מובהקים: א. – בשעה שהיא מתרוקנת מתכנה האנושי, המוסרי, בשעה שמזניחה היא את המצות שבין אדם לחבירו ומתכנסת אל תוך המיסטיקה של המצוות שבין אדם למקום. בשעה כזו, דוקא בשעה כזו, מחללת היא את קדושתה במעשיות שלה: "בשימוש הרב על מנת לקבל פרס" בעולם הבא. זוהי תועלתיות מסוכנת מאוד לגבי האמונה הטהורה: “אני אתפלל, אשמור את השבת, אדקדק במצות ציצית – ואתה השי”ת תתן לי עולם הבא: לויתן ושור הבר". זהו האגואיזמוס המובהק ההולם יותר את האפיקורוס, החי למען תענוגיו. ואין זה מטהר את הדבר, שלתענוגים אלה מחכה אני בעולם הבא, “בעולם שכולו טוב”. – ב. – הדת נעשית לריאקציה, בשעה שמתחילים להשתמש בה ככוח-שלטון, כוח-הזרוע, לכפות על אחרים את השקפת עולמם כגיגית. בנידן זה הולכים אנו ויוצרים פה “אקליז’ה מיליטנס” ישראלית, כנסיה צבאית, שכל המתימר בה להיות דתי “חרדי”, זכות מיוחדת יש לו להיות על כל פרט מישראל לשופט עליון וגם למוציא לפועל מניה-וביה? וכמה ישנם בין אלה, היוצרים לעצמם פריביליגיה לעבור על כל העבירות, שהמוסר הישראלי מתעב אותן: שקר, רבית קצוצה, הלנת פעולת שכיר עד לשנה הבאה, אונאה, עושק, נקמה ונטירה, שוחד, השגת גבול אלמנה, לחץ היתום וכל מה שנוח להם בחייהם הפרטיים –?! התנשאות כזו של פרטים על פרטים, יחידים על יחידים, על איש-ישראל – יוצרת את היסוד המסוכן ביותר לחברה ולמדינה: את האנרכיה. “איש הישר בעיניו יעשה”. – חופש הדת – אלפי שנים נלחמנו למושג זה בקרבנות אשר לא יתוארו, ולא רק אנחנו, כי גם כל יתר העמים השונים – אך אף אחד מן הלוחמים שהקריבו את עצמם מרצונם הטוב על מזבח החופש הזה, לא עלה על דעתו לנצח על מות שהוא עצמו יהיה אחרי-כן לשופט דתי, המכריח את אחרים להיות דתיים לפי טעמו והשגתו. חופש פירושו: הרשות בידי לעשות הכל מה שהמשטר המשפטי במדינה מרשה לי לעשות. וביחוד אין אנו מקבלים על עצמנו את מרותם של יחידים – ויהיו אלה אפילו רבבות – שדתיותם מתנגדת לפי דעתנו לכל המוסר הישראלי שנמסר לנו בתורת משה! – דתיות חדשה, השוללת את עיקרי התורה הזאת: את המצוות שבין אדם לחבירו.

והנה: השבת.

מנוחת שבת: תמרור הגאון הישראלי בדרכו ההיסטורית ובדרך ההתפתחות האנושית בכלל. – והשראת-שבת: נאת-דשא עדינה ומרפאת במדבר שרב-חיינו הטרודים והמעונים, הנחפזים בחפזון-בערים כלפי המות. עדיין לא נכתבו חרוזי-הקסם על ההשראה הזאת, שמטמועי בין-ערביים של היום הששי: שקיעת שמש ימי-החול משרה עלינו עם בוא יום-המנוחה. – נדמה, שהשבת ניתנה לנו לא רק לנוח בה מעמל השבוע, כי אם גם לתת לנו יום אחד, שבו אנו שוכחים את הכל וסולחים לכל. ולא עוד, אלא: שבת-קודש היא השראת השכינה האנושית למשך כל ימי השבוע.

והנה: מה עשינו ממנה? קודם כל: חנות. עסק חליפין עם קודשא-בריך-הוא: “אני אשמור לך את השבת, ואתה תתן לי מקום כבוד בגן-עדן”. – ולא עוד, אלא: “אני ארכוש לך עוד שומרי-שבת אחדים, אכריח גם את פלוני לעשות לך את הטובה הזאת!” – יתר על כן: “ובגלל זה תרשה לי לעבור על מצוות אחרות, שאינן נעימות לי כל כך!” – קריקטורה.

ודאי שהייתי רוצה, שכנפי-שכינתה של השבת תהיינה פרושות על הכל, על כל הארץ, ואפילו על כל העולם העייף, הרודף צללים והשונא בטמטומו המייגע. והרבה מפריעים לי אותם, שאין להם פרוטה לחלה לבנה, ולסדין לבן ומנת-בשר לשבת. מפריעים לי מאוד. – אך יותר מכל מפריעים לי ומחללים לי את שבתי אלה, המטמאים את האויר הטהור שבה בשערוריות “קודש” והמרשיעים בהרמת יד על חבריהם “לכבוד שבת”. אותם “הטוענים” לקדושת שבת “בטענות-אגרוף”, המחללות אותה יותר מכל. המתנשאים לשופטי-עליון והמריבים לאלהים בהפקרות יצר השלטון שבהם! – כאותם הבריונים העומדים תחת חלונו של אפריון-החתן בליל כלולותיו וצועקים: “שא, שקט! אל תפריעו לו!” –

אלה – קודם כל ינסו לדאג לחלה לבנה ולמנת-בשר בשביל אותם הרוצים לקדש את השבת בכוס-יין ובאכילה לשובע ובברכת הנהנין – לכל הפחות פעם אחת בשבוע! וכל המאמרים על “שבת מלכתא” לא יכסו על תביעה מוסרית זו! –

“שומרי שבת” בכוח-האגרוף: כנסיה צבאית – יסוד לגדוד “מגן דוד הקרס” במלכות יהודה? – לא. במאה העשרים נמצאים אנו תהלה לאל מעבר לחשכה זו.

הרב קוק המנוח ז"ל היה חולם על בנין הבית השלישי. – אך לא לגמרי במתכונתו שלפני אלפיים ושלושת אלפים שנה. כשם שעצם הבנין שלו, הארכיטקטוניקה, אמנות הבנאות שבו לא יוכל להיות על פי אותה הדוגמא שלפני התפתחותה של אמנות הבניה, כך גם בנינו המוסרי צריך שיהיה מפותח יותר, לפי תנאי-המוסר המפותחים יותר, ואם תרצו: העתיקים ביותר: על פי תכנית ישעיהו: “למה לי רב זבחיכם?” – “קטרת תועבה היא לי!” “רחצו הזכו, הסירו רע מעלליכם – חדלו הרע – שפטו יתום, ריבו אלמנה!” – וגם: לא שייבנה מפרוטות-המס של העם המתייפח בעוני ובחוסר כל. לא שאכסלנץ אדונירם, המיניסטר למסים, יעקל את סאת-דגנו האחרונה של היתום – מס לבנין הבית. – אך אם מישהו חולם בכל זאת על קרבנות-דם לשבח בהם את אלהי-ישראל, להשביח את כעסו בריח הקרבן – הרי ודאי: לימות המשיח. – ולימות המשיח נהיה בודאי גם “ממלכת כוהנים” ולימות המשיח נסקל כולנו באבנים את המחלל את השבת בפרהסיה בהדלקת החשמל בביתו. – אך עד שלא בא המשיח – והחרדים שבנו ודאי אינם מאמינים במשיחיות שבהכרזת-בלפור ושבהצהרת אורמבי-גור – אין אנו יכולים לתת לא רק לבריוני-שבת, כי אם גם לרבנות בעצמה ובכבודה, לארגן לנו “כנסיה צבאית” שחלומה הוא – האינקביזיציה.

וגם לנושכי נשך יורשה לימות המשיח לקיים את הפסוק: “לנכרי תשיך”. – אך לעת-עתה מוקדם הדבר. לעת-עתה נהיה מאושרים להקים מדינה כסרביה, או צ’יחוסלובקיה – כלומר: לתת ליחיד, לפרט, לאיש-ישראל את חופשתו האישית הגמורה, שהחוק קובע לו ויחד עם איש ישראל גם לאזרחה של מדינת ישראל אותו החופש, שאנו דרשנו אותו כל הזמן לעצמנו בכל העולם, לפרטינו ולכללנו יחד.

ומלה על “עולם הבא” – יודע אני מה ערכה של האמונה בעולם הבא – גם אם אינני מוכן להשתתף באמונה זו בצורתה הבעשטי"ת. קדוש בעיני כל דבר העשוי להקל על האדם האומלל את מועקת החיים האפסיים ולסגל לו אושר-מעט על פי רוחו-הוא ואמונתו-הוא ותפישתו-הוא. וכל דבר המרומם אותנו על חיי-צלמות אלה ופותח לפנינו אשנב כל שהוא אל מרומי הנצח. אל “אידרא רבא” של מאוה כל מאויינו: אל עולם שכולו טוב. – ואשרי המאמין! –

אך כל זה רחוק משפלות השערוריות הגסות ושל יצר-השלטון הטמא שבקרבנו. כל זה לא יושג ב“כנסיה צבאית” של ימי הביניים ואף לא בחרמות ונזיפות אפיפיוריות אינקביזיטוריות, שגם שם אצלם עבר זמנם. הדרך לכל זה היא דרכו של הבעש“ט ושל ר' לוי יצחק מברדיצ’ב: של כניעת כל יצר רע וכל אלמות חמרית או רוחנית. דרך ההשפעה המוסרית העדינה, שהמשפיע משמש סמל היושר והענווה, דוגמת הרב קוק ז”ל, שמלה אחת שלו היתה נשמעת יותר מכל שבירת אופנים ותרועת חצוצרות-שבת בריש גלי ובכוח אבנים ואיוואנים לתמהון כל העולם.

ו. הַקַּרִיקַטּוּרָה הַלְּאוּמִית

ואולם בזמן האחרון יצרנו לנו עוד ריאקציה אחת נוספת, המשמשת תוכן ולבוש וקן-צרעות לכל מין ריאקציה בעולם: הקדושה הלאומית.

גם הרעיון הלאומי, ואפילו הקיצוני, אינו מחייב ריאקציה. תולדות הרעיון הלאומי מעידות עליו, שנולד גם הוא בקדושה: בקדושת המוסר האנושי ועל טהרתה של גאולת הפרט מידיו העושקות של שלטון הכסף. סיסמתם של יוצרי הרעיון הלאומי, המהפכה הלאומית הראשונה באירופה, היתה: “חופש, שויון ואחוה לכל האדם!” ההימנון הבין-לאומי, “האינטרנציונל”, הוא יצירת המהפכה “הלאומית”. הקונונט הלאומי בצרפת ניצח את שלטונה הריאקציוני של הדת והפריד את הכנסיה, שנתרוקנה מתכנה המוסרי המקורי, מן המדינה הלאומית. הממשלה הלאומית בצרפת ידעה גם היא – או מוטב: היא היא שידעה ראשונה – כי אין גאולת צרפת בלי גאולת האדם הצרפתי, האזרח שבמדינה. היא היא שלימדה אותנו את האמת המוסרית הלאומית, ש“עם צרפתי” פירושו: רבבות יחידי הצרפתים, בהמונם, ולא יחידי-סגולה.

והנה: מניעה של מהפכה לאומית זו וגם מסקנותיה ותכליתה: הסוציאליזם – שלטון-הכסף ויצר-השלטון הצליחו להתעיב אותו דוקא בעיני הנוער הלאומי, שהוא-הוא שחייב מן ההגיון הפטריוטי הבריא להגן על הרעיון הסוציאליסטי, באשר דואג הוא לא לבחירי ההון וליורשי הטוב שבחיים, כי אם להמוני העם המדוכאים, העובדים והיוצרים את המולדת ואת האומה עצמה. – ואולם, אם במדינות מפותחות הציבילזציה ומכשירי-החיים יש בזה עוד משום הגיון שודדים, הגיון של חמסנים, אך בכל זאת הגיון – הרי אנחנו הולכים ועושים מן הרעיון הלאומי סתם-קריקטורה, המשוללת כל הגיון בעולם. – לא רק האדם הפרטי יוכל להיות פַּרְוֶניוּ, עָלוּי “קבצן של אתמול וגביר של היום”, כי גם עם שלם. פרוניו-הכסף לובש את הסמוקינג לבית המרחץ, ופרויניו-עם מנפנף את הדגל הלאומי כמו את ממחטתו ושר את ההימנון הלאומי על כוס יין בבית המרזח. הלאומיות שלנו היא: מיליטריזם יוצא חוצץ – בלי תותח אחד לרפואה; עבדו של הקפיטליזם – שאיננו; תמיכה במנצלים פעוטים – ובלבד לא להיות “אינטרנציונליסטים”, התחברות אל הריאקציה הדתית – בלי שמירה מינימלית של הדת ובלי אינטרסים משותפים אתה, הטפה לדם – בלי אויב (כלומר: באין כוח לצאת נגד האויב) שמבחוץ, ובכן: לדם אחים. – הלאומיות שלנו מגנה אפילו את מה שמעריצה כל לאומיות אחרת בעולם: את הרוגי-המלכות שלה. – החידוש בלאומיות שלנו: רבי עקיבא – בוגד לאומי! –

ואם כל ריאקציה בעולם יוצרת מטבעה מצוות לאומיות חדשות – אנו, עם התורה והמצוות, על אחת כמה וכמה שאנו מעשירים את הרעיון הלאומי במצוות חדשות – תעלות מוצא לעודף-הגסות ויצר השלטון לבני הנוער שלנו, המלא ברוך-השם מרץ-הרס וחשק-מלחמה על גדותיו. וגם לא המצוות עצמן הן קריקטורה, כי אם אופן המלחמה בעדן וצורתה: מצות תוצרת הארץ מופיעה בצורת “עמוד הקלון” וניפוץ חלונות-ראוה, ושערוריות פומביות – באין כשרון מינימלי לריב את חובת המצוה הזאת בדרכי הלחץ החברתי המוסרי והחמרי כאחד; מצות הדבור העברי והגנה על השפה העברית – בצורת פרחחים המתנפלים להנאתם מתוך עודף-מרץ על עולים זקנים: “יהודי, דבר עברית!” – באין החוש המינימלי להרגיש את החרפה וצרימת האוזן שבצעקות הרוכלים: “אלטע שיך אלטע זאכען!” – ומצות-המצוות: מצות הפוליטיקה המפלגתית – בצורת לכלוך קירות העיר בידי תלמידי בית-הספר – באין כשרון מדיני לנצח בבחירות. –

וגם מצוה חדישה בעולמנו: שוד ברחובות קריה באמצע היום – באין כשרון להשיג מסי-חבר מאת “המוני העם היהודי, שכולם, כידוע בדעה אחת אתם!” –

וטבע הדברים הוא, שעם, שמשך אלפי שנים לא היה חי חיים פוליטיים – כולו יהיה שטוף פוליטיקנטיות ושכל יחיד ויחיד שלו יהיה מבין עצמאי בחכמת המדינה והדיפלומטיה. ואם בכל העולם מתהוות המפלגות על יסוד אינטרסים מעמדיים-כלכליים, הרי אצלנו יכולה להיוסד מפלגה על יסוד דעה דיפלומטית רחוקה, וסמויה מן העין. וזה – בשעה שמרכז המדיניות שלנו אינו פה בארץ, אלא – בלונדון ושאין לו למנהיג המפלגה שום קשר עם מרכז זה, ובכן: אין לו כל מושג על הנעשה שם!

ומטבע הדברים הוא, שבאנרכיה זו של שלטון שופטי-הרחוב הדורשים ממך דין וחשבון בחוצות העיר ובחברה בבית על דתיותך, על שפתך, על עניבתך ועל השקפותיך החברתיות והמדיניות – במצב אנרכי זה טבעי הוא, שכל מין נימוס, אפילו הרגיל והבנאלי שבהם, לא רק שאיננו, אלא שהופעתו בהופעות בודדות – מגוחך הוא, מצחיק בקול רם.

ואולי גם זהו מטבע הדברים, שעם, הסובל אלפיים שנה ממועקת השנאה – יהא מלא שנאה ארסית כזו לכל מי שלא חונך בחינוכו-הוא ואינו עולה לארץ מארץ-מגורתו שלו. עוד לא שכחנו את ה“ברוך-הבא”, שבו נתקבלה פנים העליה הפולנית, וההיסטוריון הבא צריך שיטבול את עטו בדם-לבבו בשביל לרשום את קבלת הפנים ששבט-“היֶּקים” זכה לו פה בארץ. עולי פולניה היו כולם “עולי-גראבסקי” ועולי גרמניה – “עולי-היטלר”. כאילו כל עצם הרעיון הציוני וחיבת ציון בכלל לא נולד על ברכי השנאה והרדיפות בגולה! – כאילו כל עולי רוסיה הם טרומפלדורים וכל עולי פולניה – חברי “השומר-הצעיר” ורק עולי גרמניה הם בני מולדת-חוץ בקיבוץ-גליות זה.

בכל סבך האנרכיה הזאת הולך כל פרט לחוד ונשחק ונטחן עד דכא. כל פטריוט חוזה חזונות-משיח של מפלגתו שלו ומטיף לגאולת העם – ובן-העם אין לו למי לפנות לעזרת-משהו, לא רק לעזרה בצרתו, כשהוא מתהלך קודר עם משפחתו מאין פרוסת-לחם בבית, או בקבוק רפואה שמחירה גרוש אחד, כי גם לא לעזרה מוסרית, לעידוד מלה חמה בשעה שחושב הוא על כל מיני המיתות, איזו מהן לברור לעצמו וגם למשפחתו, או בלעדיה.

“ישראל רחמנים בני רחמנים”. –

מהו הגורם השטני, שמחק את תכונתנו זאת מלבנו הישראלי?

מיהו השטן, ששינה את פני היהודי הותיק והידוע כל כך לכולנו: היהודי הנבהל עד כדי חלחלה בשמעו, שמי שהוא עומד להיסגר בבית-האסורים בגלל כסף-חוב, ומיד מקים הוא את כל סביבתו על רגליה לעשות, לעזור ולהציל, וכשנודע לו שיהודי בן-ברית הוא הגורם לתקלה זו – מיד הופך הלב היהודי הטוב ללב-זעם, הלוהט בקדושת אבותיו הנביאים: “ובערת הרע מקרבך”! – ופה אותו היהודי הטוב עצמו עובר באדישות גמורה על יד אחיו ההולך לבית-האסורים בגלל לירה אחת, ואם תרצה: הוא עצמו אינו חושש להיות המסגיר את אחיו לערכאות ולכלא בגלל פרוטות –?!

מיהו האשמדי שהתישב בנו פתאום וכופה עלינו פה את הר-מועקת החיים כגיגית: אם תציל את פרוטתך, מוטב, ואם לאו – ייהפך עולמך לתוהו ובוהו!

מי זה עומד ומשחיז פה את שינינו הקהות, שיני שה-לעולה – לשיני זאב-טורף, האוכל את בשר אחיו בתיאבון חזירים?

ויחד עם זה ממלמל לעצמו ולאחרים:

“עם ישראל קדושים, עם ישראל טהורים!” –

ויחד עם זה מקבל את מחמאות חסידי אומות העולם בהנאת-תיאבון צינית וחובט על כרסו בגאוה: “עם נבחר”?!

ואולם שאלה זו, שאלת העדר היחס החברתי מאיש לרעהו והעדר רגש החיסה על חיי חברנו, יותר משהיא שאלת המוסר – שאלת התרבות היא.