גָּלוּת תַּרְבּוּת־יִשְׂרָאֵל בְּקֶרֶב אִישׁ־יִשְׂרָאֵל    🔗

ז. פִּרְקֵי אָבוֹת    🔗

“האמן־נא לי אדוני: את הפוליטיקה של עם שלם, ביחוד אם הוא מפוזר בכל העולם, אפשר לעשות רק בגורמים אִימפּוֹנדֶרַבִּיליים, בערכים אשר לא ימדו ולא ישקלו, המרחפים באויר. – היודע מר, ממה נתהוותה מלכות גרמניה? – מחלומות, שירים, הזיות ופסים שחורים־אדומים־צהובים, ובזמן קצר. ביסמרק רק הניע את העץ, אשר שתלהו אנשי הדמיון”.

זהו האני־מאמין התרבותי של הרצל.

גורמים קליל־-המשקל אלה: תרבות הם.

סמל התרבות בעולם, סמלה כלפי חוץ כלפי עין־העולם, הוא לא היצירה הספרותית והאמנותית כשהיא לעצמה. משום שלא היוצר הגאון – כלומר: אפילו לא היוצר־הגאון – עושה את הרמה התרבותית בעמו, כי אם נושאי התרבות הנוצרת. אלה המשמשים סרסורי־תורה בין היוצר ובין העם. המחנכים את העם על יצירות התרבות. ולפיכך: סמל כל תרבות ותרבותיות ופרצופה – הוא החינוך.

החינוך הוא המוסד הרוחני, שבו מתמזגים שני יסודות־הרוח של החברה, במדת־מזיגה מכסימאלית: התרבות והציבלזאציה. היסוד האסתיטי, יסוד ההנאה הרוחנית, עם יסוד התועלת החמרית. ומשום כך ניכרת רמת־התרבות לא במוסדות השונים, כי אם בקהל: בחברה, בבית וברחוב, וביחוד בצבור. רמת־התרבות היא בחינת “בראש הומיות תקרא” – “ברחובות תתן קולה”. – ואורח הבא אלינו מחוץ־לארץ, מארץ תרבותית – הדבר הראשון שהוא מבחין פה, הוא: חוסר־התרבות במדה מבהילה.

הייתי רוצה, שלא יקבלו את דברי אלה ככתב־אשמה, כדברי־קטרוג. משום שלא להאשים את מישהו אני בא. חובתי בזה לקבוע את העובדות, ואני קובע אותן לא לשם כרוניקה של תוכחה, כי אם לשם בקורת עצמית צבורית שלנו, שמטרתה היא: התיקון. ואם אמת היא הדעה, שהקטרוג המקנטר אינו עלול לתקן, הרי שבעתים אמת, שבמריחת דבש ובלחישת כשפים אינם מרפאים את הפצע. וחוסר־התרבות שלנו כבר הספיק לעשות לו מוניטין גם בחוץ־לארץ. – אינני מאשים, משום שברור לי מאין זה בא, ברורה לי הסיבה וברור לי היסוד. היסוד הראשון לכך הוא: שרובו של ההמון העולה הנה, בא מן העיירה הקטנה של רוסיה ופולין, מן הפרובינציה. אינו דומה אדם, הבא מן העיר הגדולה, לאדם הבא מן הכפר או מאחת מערי־המחוז. הכפר או העיירה יכולה לתת לנו פתאום כשרונות גדולים ואפילו גאונים – אך אלה אינם מסמלים בכל זאת את סביבתם שבה נולדו. נפוליון אינו סמלו של קורסיקה, וטולסטוי אינו מסמל את יאסנאיה פוליאנה. כשם שהגאון אינו מסמל אפילו את רמת־התרבות של עמו וארצו, ואין צורך לומר, שלא את של הכפר שבו נולד ואפילו חונך זמן ידוע. – ורובו של הצבור העולה, שעלה והשתרש פה בארץ שורש־קבע, רמת תרבותו נמוכה למדי, ובכל המובנים. עלינו לבוא פעם ולקבוע אמת אחת ולהרוס בה את האילוסיה המטעה האומרת, שהיהודי הפשוט אדם בעל־תרבות הוא מכיון שלמד את מה שלמד בחדר או אפילו בישיבה. הסיסמא: “אין יהודי שאינו יודע קרוא וכתוב” – אינה אומרת, שבעל תרבות הוא. רמת־התרבות ספונה לא בידיעת קרוא וכתוב ואפילו לא בלמדנות עד כדי חריפות. הרבי ממונקאץ' היה אחד הלמדנים הגאונים – לפי סגנוננו הידוע – ובכל זאת היה פרא־אדם לדוגמא. בין מאות פרקי המשניות שנמסרו לנו מאת אנשי כנסת הגדולה, קבלנו מסכת מיוחדת, המוקדשה בששה פרקים שלה לתורת התרבות: היא תורת הנימוסין והמוסר שב“פרקי אבות”. ששה פרקים אלה, שחוברו מלפני אלפיים שנה – יכולים לשמש יסוד לרמת התרבות, ולא רק הישראלית, כי אם גם הכללית. – במלים חדשות וזרות: לאתיקטה ואתיקה ביחד.

ישנו מושג בחיי החברה המנומסת, שרבים מביטים בו כבדבר מיותר ואפילו מגוחך: האֶתִּיקֶטָּה; שפירושה: דקדוקי־נימוסין חצוניים, תנועות־אדיבות והסברת פנים יפות וכדומה. ואולם, אם ליחס של ביטול וגיחוך, הרי אותו יכולים להרשות להם רק אנשים מוסריים, שדקדוקי הנמוסין החיצוניים מיותרים להם. אך אדם, שאינו מוסרי ואינו בעל תרבות, – קודם כל חשובה לו האתיקטה. לכל הפחות ידקדק בהתנהגותו, שתהיה תרבותית. גם את הילד אין מלמדים תחילה את תורת המוסר, כי אם: קודם כל יתנהג מנהג מנומס, יגיד “שלום”, יגיד “תודה”, יגיד “בבקשה”: אתיקטה, שמתוכה הוא בא לידי אתיקה. שכן המושג “אתיקיטה” אינו אלא צורתו המקטינה של המושג “אתיקה”, מוסר. והוא הדין בהמון העם: אם אין בו עדיין מן המוסר, הרי לכל הפחות הופעתו תהיה הופעה מוסרית. –

ואצלנו פה?

אצלנו יש עוד יסוד שני לחוסר־התרבות שבנו: החופש, שאין עליו בקורת זרה. היהודי מן העיירה הפרובינציאלית, בבואו אל העיר, יודע הוא את מקומו ונזהר בחברה מפני שאימת הבקורת עליו. וביחוד זהיר הוא מפני הבקורת של הזר, של הגוי. שכן מתאמץ הוא שלא לאבד את חינו על ידי התנהגותו הזרה, ואפילו המגוחכת. – לא כן אצלנו פה: פה אנחנו בתוך “משפחתנו־אנו”, “כולנו עמך”, “כולנו בני אברהם יצחק ויעקב” ומי יגיד לנו מה תעשה? – ולא עוד, כולנו פה אלמנט רצוי, ודוקא רצוי מאד: “עולים”. וכל מה שנעשה, אינו נעשה אלא לשמנו, למעננו ובשבילנו־אנו. “ואם התנהגותי אינו מוצאת חן בעיניך – יכול אתה לעזוב את הארץ!” – ולא עוד, אלא כל תנועת־נימוס, כל אדיבות תרבותית – מעוררת פה צחוק ולכל הפחות: גיחוך. בת־צחוק מלמעלה. ואם תרצה, הרי לך גם גחוך אידיולוגי טהור: “זוהי עבדות!” או: “חנופה”. – ומשום כך – –

ומשום כך: יושב אתה בקפה או באבטובוס או בכל מקום צבור אחר – צפצף או זמר לך כחפצך! – ואל תתחשב, אם זה מפריע לחברך, שיש לו הזכות לדרוש, שלא תזמזם לו באזנו כל הזמן. –

ומשום כך: לך עם חבריך וחברותיך או עם כל המשפחה שלך ברחוב ומלא את כל המדרכה לרחבה ואל תתן לחברך לעבור, ירד נא מן המדרכה, אם זה אינו מוצא חן בעיניו! או: עמוד עם חבריך באמצע המדרכה והתווכח שעות שלמות אתם ואל תחשוש לחסום את הדרך בפני העוברים ושבים!

ומשום כך: במקום שאין תור בתחנת האבטובוס – אם באת אחרון, הידחף במרפקיך והכנס ראשון ותפוס את המקום הטוב לך ביותר! – ואל תתחשב לא עם נשים הרות, לא עם חולים, ואין צורך לומר: עם ילדים, ההולכים לעבודה או לבית-הספר! –

ומשום כך: מי אתה שתהא מחויב לענות לו לאדם על שאלותיו המטרידות: “כמה השעה?” או: “איפה הוא רחוב שבזי?” וביחוד: מדוע אתה מחויב לתת לו לטרדן גפרור באמצע דרכך?!

ומשום כך: אם יבקש אותך בעל האבטומוביל, לעזור לו להוציא את מכוניתו מתוך החול – אל תעזור לו, וביחוד אם זוהי מכוניתו הפרטית והוא “אדון”! –

ומשום כך: נפח את חטמך במסעדה ב“תקיעה שברים ותרועה”, ואם מישהו מביט בך בהתרעמות – אדרבה: תקע תקיעה גדולה, וצחק עליו בקול רם. יתפקע־נא, איסתניס שכמותו!

ומשום כך: דבר נא בכל מקום צבורי בקול רם וחפשי עם חברך או עם אשתך וסדר נא אתם את כל עסקיך, עסקי המשפחה ועסקי המסחר וכל יתר העסקים שלך בלי כל חכיכה¹ ובלי כל התחשבות עם הסביבה! ואם מישהי או מישהו מלוה אותך עד התחנה – צעק אחריו מתוך האבטובוס: “יענקל, אל תשכח לסדר את המטה! שם בבית־הכסא שכחתי את – – זה – – אתה יודע כבר מה – הכנס אותם אל המלתחה!” –

ומשום כך: טרטר־נא עם האופניים שלך בשעה שתים בלילה ואל תשגיח, שמעיר אתה חולה, או ילד קטן משנתו! – או עבור־נא את הרחוב בשירה וזמרה – האם מחויב אתה לשמור על מנוחתו של מישהו?!

ומשום כך: היה גס, מחוסר־חינוך, “חפשי ומשוחרר בארץ מולדתך”, לא כמו שם בגלות בין הגויים, שפחדת להוציא הגה! – ואם מישהו מעיר לך על התנהגותך – גער בו ב“הכרה עצמית”: “אין אנחנו (הוא לעולם אינו שוכח לדבר בשם כלל ישראל: אנחנו) מוצאים חן בעיניך – אל תבוא הנה! לך לך אל היטלר!” –

משך שש עשרה שנים שאני פה בארץ, אספתי חומר ממין זה, חומר־הגסות, המכיל ספר הגון: לקסיקון חוסר־התרבות, המחפיר את פני ארצות הבלקן, או להיפך: המעלה את ארצות־הבלקן למדרגת בית־הלורדים לעומתנו.

ופה, דרך אספקלריה זו של אתיקיטה מינימאלית, אפשר לראות ולהיווכח ברורות, עד כמה דק הגבול שבין האתיקיטה ובין האתיקה עצמה. המעבר בין שניהם הוא: האיגואיזם. הוא הוא המהרס את המחיצה שבין שתיהן. משום שיש גם איגואזזם² שאינו נגד המוסר. אדם שאינו רוצה להקריב קרבן, ואפילו קרבן פעוט לחבירו, יכול עדיין להיות מוסרי לפי המקובל. אך אגואיזם המזיק לזולתו, המפריע לו את מנוחתו, ותהי זאת מנוחה קלת־ערך – הרי הוא מחוסר רגש־מוסר בהחלט. –

מובן, שאלה יכולים להשתרר רק במדינה, שאין המשטרה דואגת להכניסם אל־תוך ספר החוקים שלה. משום שבכל העולם אסור מטעם החוק לצפצף באבטובוס או במקום צבורי אחר. – אלא, שאם אנחנו בעצמנו לא נראה את המיאוס, הקלקול והסכנה שבדבר, אם לא נתרגל מן “המנהג” שלנו, שהתרגלנו בו: שהגוי צריך ללמד אותנו דרך־ארץ – הרי ודאי שהמדינה העברית שלנו תהיה רחוקה מהיות “מדינה למופת” – כמו שמיניסטר המושבות האנגלי אורמסבי־גור מקוה זאת מאתנו! –

אי אפשר להתגאות ב“פרקי־אבות” – ויחד עם זה לצחוק לאתיקיטה.

ח. הַנֹּעַר הַלּוֹמֵד    🔗

ושוב תוחב אני את ידי במו אש. נוגע אני בבת עיננו הרגישה מאוד. ואף על פי כן אסור לי להעלים עין מדבר המשמש נושא יום־יום בכל השיחות בחברה, בהרצאות, בעתונות, וביחוד בשיחות פרטיות על כל שעל ושעל. וגם בקרב המחנכים עצמם.

ותיכף עם ההתחלה עלי להקדים: אין אני בא בהאשמות ובקטרוג כלפי המחנכים, המורים, בשעה שעומד אני על חסרונותיו בשטח התרבותי של הנוער העברי בארץ. משום שלהצדקתם במדה מרובה ישנן שתי עובדות חשובות. – האחת: העובדה המעציבה האמורה, שהחברה שלנו אינה עומדת על רמת־תרבות מתאימה – והנוער שלנו הלא אינו חי מחוץ לחברה זו. ואנו יודעים, שחינוך בית־הספר אינו תופש אלא לכל היותר שליש מחייו של הילד והנער. השאר נתון להשפעתה של החברה בבית וברחוב ובצבור. – והשניה: האנושיות בכלל ואנו היהודים בפרט, עומדים כעת, אחרי המלחמה הגדולה ואולי לפני מלחמה עוד יותר גדולה, בפני הדילמה של בעית החינוך על כל היקפה. תקופתנו היא תקופת־החיפושים בשטח החינוך האנושי והלאומי גם יחד. ואנחנו – נוסף על בעיה זו, יש לנו עוד בעיה: שאלת התמורה שלנו בחיינו החדשים, שבהם רוצים אנו למחוק את כל השלילה שנטפלה אלינו שם במחשכי־הגולה, וליצור טיפוס־יהודי מחודש ובריא במולדתנו החדשה־העתיקה. – ועל שאלה זו יש עוד להוסיף כהנה וכהנה, שלא פה המקום להם. –

אך יחד עם זה, כלומר: דוקא משום זה עלינו לפרוש את שמלתה של שאלת החינוך פה בארץ. משום שהעובדה – עובדה היא: הנוער הארצישראלי, רמת־התרבות שלו אינה מגיעה למדרגה הנמוכה ביותר בעולם הנאור. –

סהדי במרומים: אצבעותי כואבות בשעה שממשמש אני בגופו החולני הזה של חינוך הנוער שלנו ותרבותו. אינני יודע, מהו הנוער בשביל זולתי. בשבילי הוא: חזות הכל. אם אני מחפש ברגעי היאוש־החברתי שלי גבעול־קש להיאחז בו בים־האכזבה הנגרש, שמימיו באו לי עד צואר – הרי הנחמה היחידה שלי היא: הנוער שלנו. – סבי היה אומר לי: “כמה זה מוזר: כל יהודי מיהודי מונקאץ' מעורר בי גועל־נפש – אך כשעומדים הם “מנין” אחד ביחד – מוכן אני להחריב את כל העולם בעדם!”

ואם מימרה זו נוסכה גם בי ביחס ליהודי תל־אביב – הרי ביחס לנוער האצישראלי³ – גם היחיד שבו מעורר בי את כל תקוותי הנושנות, הציוניות־הותיקות ומחייה אותן כבראשונה. פרצופו החי, הבהיר, הבריא, הזריז, הפקח, הזוהר כשמש אביבנו המסמא עינים – יש בכוחו להשיב לתחיה לא רק את מתינו, כי אם גם מתבולל אירופי־מערבי ותיק שבותיקים! –

וביחוד, כשאני מתבונן בנוער של גלות־הגליות: של גלות־תימן הארורה, ואני רואה את הריגינראציה המופלאה והמפליאה, שחלה בנוער שחום־חנני זה, הנושם פה באוירנו החפשי את אור־החיים כפרפר מרתף, שנמלט להמריא על פני שדות ברכה ריחניים – כשאני רואה את תחייתו של שבט רחוק זה בקרבנו פה: מוכן אני להאמין אמונה שלמה בתחיית־המתים אפילו על פי הרמב“ם ז”ל. –

זה שנים, שאני מתוסס ומרוגש לצמצם בשיר את דיוקנו של הנוער שלנו המזהיר בי כחלום מקוים, כמרפא – אך לא רק עצם הרטט, שאינו נח לרגע, אינו נותן לי לגבשו כרצוני. מפריע לו עוד דבר־מה: כל פעם שמופיע לי נער עברי בבית, בחברה – הופך הוא לי את כל קערת־החג שלי על פיה. הופעתו החוצפנית המשתלטת על הכל, כניסתו לדברי הגדולים, יחס הביטול שלו לגבי כל הסביבה, וביחוד: “ידיעתו את הכל” ידיעה ברורה ומוחלטת, שאין להרהר אחריה – ודוקא בדברים, שאין לו כל מושג עליהם – כל אלה ביחד מתמנים לי את תמונתו השלילית, המעוררת אנטיפתיה גמורה; תמונה ששני הצבעים השולטים שלה הם: הפראות והפרובינציאליות. פראות בהתנהגותו שאין בה קורטוב דרך־ארץ, ופרובינציאליות בידיעותיו, בהשכלתו. שנים אלה, השוללים ממנו את עיקר־העיקרים: את חנו הילדותי, את חן הנערות שלו. – מחווה הוא את דעתו הנכבדה בדברים שאינו מבדיל בהם בין הפרופלזמה ובין הדאלאי לאמה ובגושפנקה ידענית, שאינה סובלת שום תיקון והוראה. הכלל: יודע הוא את הכל בעולם ידיעת הלכה למשה מסיני. –

ומעציב מאוד, שדיוקנו זה של הנוער הארצישראלי, שאנו כולנו חוגגים בו את הנער החפשי והבוטח, דיוקן זה עבר את גבולות הארץ ותבע לו שם את מקום אִי־הכבוד בחברה. הופעתו של התלמיד העברי בחוץ־לארץ מעוררת שם השתוממות ואנטיפתיה גמורה – אפילו בפריס החפשית. היה זמן, לפני שנים, כשהופיע שם בפעם הראשונה, אמרו לראות בו ובהתנהגותו חינוך חפשי לשבח, המשוחרר מסירכות יהודי־הגלות: מן הפחדנות והדחילה בפני הגוי וכדומה – ושבחוהו. אך לא עבר זמן, והבריות עמדו על הטעות: זה חוסר־חינוך. הרעש התמידי ברחוב ובבית, אי־הסדר באוניברסיטה, חוסר־הטאקט ברכבת, בחשמלית ובאבטובוס, שאון בספריות וחוסר האחריות, העדר מילוי־ההבטחה וחילול ההן־צדק שלו – כל אלה לא רכשו לנו אהדה מרובה שם. – בלונדון ישנם מקומות בעיר, שאין משכירים בהם דירה לתלמיד הבא מארץ־ישראל: אין האנגלי “יכול להבין”, כיצד זה רוקדים הורה בשלוש בלילה בלוית פאתיפון ובדהרות־רגלים המרעישות את הספים והמקליפות את הטיח מעל תקרת החדר שלמטה?! –

ואם מישהו מצפצף לו או מזמר בחשמלית – הרי זה “ודאי בא מפלסתינה”. –

ואם למדת־הרחמים – הרי יש לו לנוער שלנו פה בארץ אסכולה הגונה: די לו לראות – (מה שהד"ר משה קלוארי היקר שלנו אינו רואה, תהלה לאל, כפי שהסנגוריה שלו “בידיעת יום־יום” של התאחדות עולי גרמניה מעידה) – משפחת אלמנה עם ילדיה הפעוטים נמים ברחוב תל־אביב על-גבי החפצים המושלכים מן הדירה תחת כפת־השמים; או לבלות יום אחד בחצר בית־משפט השלום (מדוע “השלום” דוקא – אין לי כל מושג!) ולראות, איך יהודי־נושה אינו מוותר על עונש בית־האסורים של הנתבע שלו בגלל שתי לא“י, וזה בשעה שישיבתו של הלה בכלא אינה מכניסה לו את שתי הלא”י! – די לו לראות את אלה וכדומה לאלה דוגמאות למאות – כדי שנפשו הרכה תקבל אותם כהופעות מוסריות בהחלט. או די לו לראות אם, שילדה את ילדה בצריף רעוע על גבי מזרן־קש רטוב מגשם – בגלל שאין לה לירה בשביל בית־החולים המלא וצפוף על גדותיו – כדי שכל אכזריות החיים שבעולם תהיינה “טבעיות” בשבילו. –

ומדוע זה לא יתקוף הנוער את היהודי־העולה הזקן בפקודת “יהודי דבר עברית!” – כשרואה הוא, שכל בר־נש יש לו רשות להתנפל על מי שירצה בשם איזֹה “אידיאל” שלו, שהוא חושב אותו, – על כל פנים: כך הוא מכריז – ליחידי בכל האידיאלים של האנושות?! ובשעה שמלמדים אותו לנפץ שמשות וללכלך קירות – ובזמן אחרון: גם להיות לשודד־צהרים לטובת “האידיאל”?! –

בסביבה כזו אין להאשים את המחנכים־המורים בלבד. –

בלבד – לא, אך מדה גדולה של אשמה זו מוטלת על בתי־הספר שלנו: במשטר השורר בהם. בחוסר המשמעת החינוכית ודרך־ארץ, הבא מתוך יחסו של המורה לתלמידיו. די לשמוע “ויכוח” אחד של המורה עם תלמידו שסרח: “כעת תלך החוצה, אתה שומע?!” – “המורה, אני לא אלך!” – “אתה כן תלך!” – “אני לא אלך!” – ולראות את נצחונו של התלמיד, הנשאר בכל זאת בכתה – די להיות עֵד לכך, בשביל לראות מה ערכה של כל שיטת החינוך שלנו.

והמנהג לשלוח את התלמיד הפעוט הביתה – בגלל שלא הביא את חמש־עשרה הפרוטות המגיעות מאת הוריו. –

ומי זה חקק אצלנו את החוק השולט ברוב בתי־ספרנו, שתלמיד רך הגיל המאחר לבוא – מענישים אותו בשליחה הביתה?! כמה תלמידים יש בעולם שעונש כזה עונש הוא בשבילם ולא גמול? נער יכתבם! – והתלמידים הנענשים “המסכנים” – נפגשים על שפת־הים ומבלים שם יחד שעה טובה!

וירשו נא לי המחנכים לשאל שאלת־תם: בהרבה מבתי־הספר שלנו נהוגים לא פחות משלשה־עשר ציונים. יש לשער, שלו הבחנה דקיקה, מיקרוסקופית זו היתה פרי נסיונות רבים, שבאו בהסכמת הפדגוגיה המודרנית ביותר (משום שהלא בפדגוגיה האקדמית איננה בנמצא), הרי ודאי שהיתה נהוגה בכל הארצות הנאורות. ועוד יש להניח, שבשביל הבחנה עדינה כזו בין “טוב מאוד” ובין “טוב מאוד וחצי” ובין זה לבין “מצוין”, בשביל דיוק נקדני ונקרני כזה – נחוץ גם מורה־שופט עדין ההבחנה הדקה שלא מן הרגיל. משום שהן לא באיפת שעורים עסקינן, כי אם בהעמדה למשפט ולדיון נפש רכה ורגישה מול פני “העם”, בפני המון בני גילו, וגם מחוץ לבית הספר, בפני ההורים וכל ידידיהם! – ומה דינו, למשל, של מורה, המחלל את קדושתה של תעודה שכולה “מצוין” בדקדוקו בחצי ציון, ונמצא שהנער שכולו תלמיד “מצוין” יוצא פצוע־נפש בגלל תיקון אורתוגרפי אחד, שאפילו לא המורה תיקן אותו במחברתו, אלא הוא עצמו! –

ואם מורינו הם באמת עדיני ההבחנה במדה כזו – הרי מדוע זה שומע האדם את ההתאוננות הרגילה תוך כדי שיחה הבאה: – “ובכן, מה היה היום בבית הספר? ענית?” – “עניתי!” – “והתוצאה?” – “אין שום תוצאה!” – “איך זה!” – “המורה לא אמר כלום, לא ‘טוב’ ולא ‘רע’! הוא תמיד כזה: אינו מגיב. שותק וממשיך”! – פדגוגיה המדקדקת עד כדי שלשה־עשר ציונים – צריכה לדעת, איך משפיע מצב־ספק כזה של לא “הן” ולא “לאו” בלב התלמיד. מה חוסר־בטחון כזה עושה אפילו בנפש התלמיד המצוין ביותר!

אני אינני משער פה השערות – הדוגמאות הללו עובדות הן, הרשומות אצלי לא מהיום ושאני אוסף אותן אחת־אחת מזה שנים.

יודע אני: קשה לתת חינוך אינדיבידואלי ביחוד בבית־ספר גדול. וביחוד קשה להתאים את הפדגוגיה לתקופת החיפוש שלנו, שבו שולטת הדאגה הגדולה והכללית, איך להקים דור עברי חדש, המשוחרר מכל אותו סבל־הירושה ששמו: גלות. – אך עם כל חבלי החיפוש אסור בכל זאת לעצום עינים מבלי להשתמש באותם ההישגים, שנסיונות דורות סיננו אותם לאט־לאט במסננת ההגיון התרבותי עד היום. בכל זאת ישנה בעולם התרבותי דרך־חינוך ראשית, שהיא משותפת לא רק לכל בתי הספר שבארץ אחת, כי אם גם לפדגוגיה העולמית. ישנם גם כללים כלליים בעולם – ובתוכם לחנם תחפש את הנגעים הנהוגים בבתי הספר שלנו פה בארץ. כשם שלחנם תחפש שם בתי־ספר, שתלמידיהם שטופים בפוליטיקה של מפלגות (עד כדי מריבות ולכלוך קירות בית־הספר בכתובות “הבוז ל…!”) ושמותר להם לפנות את דעתם ואת זמנם לענין אחר מאשר הלימוד והחינוך עצמם! וכשם שלחנם תחפש שם בתי־ספר, שמוריהם לוקחים חלק במלחמות הפוליטיות המפלגתיות, מורים הנואמים נאומי תעמולה בפני המונים, שהתלמידים נמצאים שם בקרב ההמון המקשיב, ושומעים מורה אחד שלהם מגנה ומכפיש בעפר מה שהשני מעלה לקדושה, בין אם זה רעיון ובין אם זאת אישיות צבורית מרכזית! – ומובן, שהתלמידים צריכים להיות חזקים מצור, שלא להסחף אחרי גל ה“יחי” או ה“בוז” שבמצב הרוח ההמוני, המחנך ומלמד הכל, ורק לא דבר אחד: תרבות והתמדה בלמודים. – בית־ספר למוסר, לציביליזאציה אין זה.

* * *

ישנם הרבה נסיונות בחיינו הפדגוגיים שהוכחו ללא-יוצלחים – ועל מחנכינו להמשיך ולא להתבייש בהודאה: זה וזה לא הצליח. כשם שלא הצליח הנסיון שהתלמיד יקרא את המורה בשמו הפרטי – דבר המצריך מורה־מחנך גאוני, עכ"פ יוצא מן הכלל וגם ילדים, שהחינוך שבביתם וברחוב הוא כמו־כן יוצא מן הכלל. משום שבלי שני התנאים הללו, שומע אתה את השיחה הבאה:

המנהל-המורה: שלמה, תגיד ליעקב, שיבוא הנה אלי לרגע.

שלמה יוצא – וחוזר ומודיע – מובן, בצעקה אל המנהל:

– אברהם! אברהם! יעקב אמר, שאתה תבוא אליו, הוא עסוק!

והמנהל, הרוצה לחנך חינוך אנושי־אינדיבידואלי אידיאלי, שבו מופיעים המורה והתלמיד שווי־זכויות – קם במחילה ויוצא אל יעקב “העסוק”. –

בחינוך אשר כזה ובדרכים אשר כאלה לא תתואר ולא תקוים מדינה. אכספרימנטים המוניים כאלה בחינת אנרכיה הם – אפילו אם יד־ממשלה מנהגת אותם ומדריכתם על פי שיטת־חוקים מלמעלה. על אחת כמה וכמה, אם יחידים עושים אותם, ויהיו אלה אפילו בחינת פֶסְטַלוֹזִי כל אחד! –

הנוער הוא פרצופו של העם: האספקלריה, שבו משתקפת רמת־תרבותה של המדינה, הן בהתמדתו והן בהשתוללותו: במנוחתו ובתנועותיו, בחגו ובימי־החול שלו – בכל. והנוער הלומד: גולת־כותרתו של העם. תקותו בעתיד הקרוב. כור־ההיתוך של גורלו. בין אם נוער זה הלומד מצאצאי האפרתים הוא ובין אם מבלה את רוב עתותיו בבתי־החרושת כעובד. לא דיפלומט אריסטוקרט ולא מנהיג פועלים דמוקרטי אינו עולה למדרגתו זאת בלי לימוד. אדם־בור יכול להיות לכל היותר דימגוג בעל ערמת־שלטון ובעל לוע־גיהנום, שבכוחותיו אלה מושך את עמו לבור־שחת, למלחמה ולתבוסה הבאה גם אחר הנצחון במוקדם או במאוחר. –

הנוער הלומד הוא־הוא הערבון לגורל־גורלותינו: לכשרון־הממשלתי שלנו. ובאיזו צידה־לדרך נשלח הנוער העברי החוצה, לדרך־כיבוש שלו לאהדה, ליחס ולקשרי־תרבות עם העולם שבחוץ לארץ?

אני אינני קובל יחד עם כל הקובלים על העמהארצות שלו. משום שלאו דוקא מדתה של הדעת היא הקובעת את פרצופו התרבותי של אדם. אלא: איכותה של הידיעה את מה שהוא יודע. ומה שעושה את הידיעה הזאת לשטחית, לפרובינציאלית, היא: הפוליטיקנטיות שבחיינו. המפלגתיות הצרה, העקשנית, המצטיינת תמיד יותר במלחמה “נגד”, מאשר במלחמה “בעד” – היא־היא החוסמת את דרכו של נער לדעת, מה שהנער הלומד צריך לדעת: לא רק את דרכיו של האידיאל שהוא דוגל בשמו, אלא גם את תולדותיו ודרכיו ומהותו של אותו הרעיון, שהוא נלחם נגדו. ואצלנו זה אסור מטעם משמעת המפלגה, הדורשת עיורון. הציווי התרבותי: “ודע מה שתשיב לאפיקורוס” – בטל אצלנו בהחלט.

ואולם, איזו צידה־לדרך יכול לשאת אתו לעולם הגדול נוער שאין איש דואג אפילו למיעוטא־דמיעוטא של תרבותו: לידיעת שמות בין־לאומיים, שכל איש תרבותי משתמש בהם דרך שיחת־החולין שלו בכל העולם? המקרה, שקרה לפני שנה בבית משפחה חשובה אחת בירושלים – יכול להישנות כמספר הנוער בארצנו: איקלע אחד מבוגרינו באותה משפחה, שהיה שם נוכח דיפלומט חשוב מחוץ־לארץ, מאוהדי “הבית הלאומי”, ותוך כדי שיחה לא ידע הבוגר דנן לבטא את השם “רמברנדט”: ובכל פעם שהזכיר את השם הזה – ביטא אותו בניקוד אחר. יש לשער את השתוממותו של אותו דיפלומט על “בגרותו” של הבחור המלומד. – את שאלת הכתיב העברי האומלל סידרו אצלנו לעת־עתה בשלילה בלבד: לא לנגוע חלילה בכתב האשורי. ולא עוד, אלא שהפוריטאנים שלנו הנהיגו דוקא את הכתיב “הגזעי הטהור”: את החסר, המונע מאתנו לקרא את השלטים ואת השמות הזרים בכלל בכל שטח החיים! – לרבות את העתונות! –

ואם בנו בעצמנו כך – אם אפילו סופר עברי מוכרח לפעמים לקרא פעם ושתים ושלוש שורה או שתים בעתון, כדי לעמוד על פירושה של מלה עברית טהורה בלי נקוד – הרי איך זה נביא את האזרח הזר ללמוד את שפתנו בארץ מולדתו?! הלא אי־אפשר להכריח את בן המאה העשרים ללמוד כתיב המתאים לחרטומים, החורטים את הכתב באבן ומשום כן עליהם למעט באִמות הקריאה עד כמה שאפשר! – באמצעי תרבות כאלה אין מכינים את העם למדינה.

לכל היותר: לגיטו חדש.

ט. מַחֲלַת הַיֵּעוּד    🔗

לא אעשה לאיש את הטובה, להיכנס אל תוך אותה המחלוקת העקרה על היעוד הישראלי. לכל היותר הייתי רוצה להעיר, שכמעט אין אומה בעולם, שלא תדבר על איזה יעוד, שהוטל עליה. והוא הדין ב“אתה בחרתנו”. מי מבין העמים בעלי־צורה אינו חושב את עצמו לנבחר בעמי־תבל? לכל הפחות באיזו תכונה שהיא, המיוחדת רק לו. – אלא שכל עם כזה עומד על משמר היעוד ההוא ועל משמר אותה התכונה ומתאמץ לקיימה למעשה, לחדשה בכל הזדמנות ולהפיח בה רוח חיים. האנגלי, המכריז על עצמו כעל עם־התנ“ך, לא פסק ואינו פוסק לקשר את גורלו עם ארץ־התנ”ך וגם בשטח תרבותי אינו פוסק להעלות את התנ"ך על ראש עולמו הרוחני וכך מקשר הוא תמיד את עניניו המדיניים־האסטרטגיים עם הרומנטיקה של כתבי הקודש. ורוסיה, המתימרת להיות נושאת את דגל הרבולוציה – הגיעה לשיאה ביעודה זו, ולגמרי לא חשוב, אם מניחה היא את דעתנו על מהות הריבולוציה ואיכותה. – המהות והאיכות משתנות, אך העובדה נשארת עובדה.

ואולם אנחנו, שכל עצם קיומנו עלי אדמות תלויה לפי אמונתנו במוסר הנביאים, אנו ש“אין לנו שיור אלא התורה הזאת” – אנו עשינו גם מיעודנו זה קריקטורה: הריקונו אותו מתכנו ומקשקשים אנו כל הזמן בקנקן היעוד הריק: “נביאינו וחוזינו ותורתנו הקדושה”, בשעה, שאין עם רחוק כל כך מרוח הנביאים כמונו. את מושג “הנביא” עצמו השפלנו לקוסם “מנבא עתידות” ואין דבר שנוא עלינו יותר ומפחיד אותנו יותר מאשר יעודו של הנביא: הבקורת העצמית.

לא נעלם מאתי, איפה מקור השנאה הזאת והפחד הזה. הן כל בר־בי־רב יודע אותו. עם, שכל חייו אינם אלא שלשלת של חיי־נאשם על ספסל־השטנה העולמי, שכל העולם רואה בו מפלצת ושכל צעדו ותנועתו עומדת תחת שבט הבקורת – מן ההגיון הוא, שהוא עצמו רק יגן על עצמו ושכל הבא גם מבפנים להראות על אחת השגיאות שלנו – ייראה כמשטין, כבוגד. ואותו הגיון עצמו נותן עוד דבר־מה: שעם כזה היודע בכל זאת את נגעי־עצמו ויחד עם זה שונא את הפוסל במומיו – יאהב את שבט המוסר והתוכחה בשטח אחר לגמרי: בשטח המדיני. אוהבים אנו מאוד את התוכחה בסגנון הנבואי, המייסרת אותנו קשות על העדר הרגש הלאומי, והכרוך בזה: את ההכרזות על טהרת־הגזע שלנו, על קדושת דתנו, על “עם ישראל קדושים וטהורים”, ועל מוסר־הנביאים שלנו. – ולעומת זה אין עם בעולם – יאמר פה בפה מלא ובלי כל כסות עינים – אין עם המוכן כמונו בכל רגע לתלות בבית־המהפכת, בחצר המטרה ולטבוע בטיט את הבא להראות, לא בסגנון נביאים, כי אם בפרוזה פשוטה ועובדתית, את מומינו ונגעינו הידועים לכולנו, ושכל אחד מאתנו אינו פוסק לדבר עליהם בכל שיחה פרטית בינינו לבין עצמנו! – וזה בה בשעה, שיש לנו חוש מפותח למדי לבקר קשות את עם־זולתנו על מומים, נגעים ומגרעות דומים לשלנו. – נטלנו על עצמנו את תפקיד “היתום המסכן”, המוכתר בכתר החמלה והרחמנות ומשום כך מתיר הוא לעצמו לעשות, מה שאסור לילדים שאינם יתומים. – “אינך מתבייש לנגוע ביתום מסכן?!” – זוהי הסיסמא הלאומית שלנו.

ונסה־נא להעלות על שולחן־השיחה, למשל, את ענין המהפכה, את סבל המיליונים ברעב ובחוסר כל בגלל עושק יחידי־סגולה, הזורקים אל תהום הים את צרכי האוכל, כדי להעלות את מחירם, או כדומה – תנועת־הביטול הראשונה היא: מה מחדשים אתם בזה? כבר קדמוכם הנביאים שלנו! – ופה באה שורה שלמה של ציטאטות מדברי הנביאים, נגד העושק, נגד דכוי היתום והאלמנה, נגד הרבית ונגד אונאת הגר, וכולי וכולי. – ולא יעלה על דעתו של המצטט האוריין לשאול את עצמו: כן, הנביאים, מהיכי תיתי – אך אני בעצמי, מה יחסי־אני אל כל העבירות הללו?! הבאמת יוצא אני ידי חובתי ברגש מוסרם של ישעיהו וירמיהו ויחזקאל ועמוס ומשה רבינו בכלל?!

קובלים אנו בלי־הרף ודוקא לא בלי תנועת־בוז על רקבונה של אירופה, ובתוכו: על עתונות אירופה המכורה בכסף – אך ברגע שהתחלנו לבנות את בנין־העם שלנו פה, מה למדנו מאת אירופה, אם לא את תורת־העתונות שלה, התלויה במודעה, ואפילו בקורא ובטעמו ומוסרו המסחרי?! – מוסד זה, העתונות, שתעודתו הקדושה היא למלא את מקומו של הנביא המוכיח והמתקן את מוסרו הפרטי של כל יחיד, לא מוסרו הלאומי בלבד, אלא קודם כל את מוסריותו הפגומה בחיי יום־יום שלו, את יחסו המקולקל לחברו, מוסד זה הפך סחורה, שאנו מתאמצים להתאימה לקונה, ללקוחות. למען השם, רק לא לנגוע חלילה במישהו! –

ויחד עם זה אין כמונו להאדיר את בקורתם העצמית של עמים זולתנו. באיזה תיאבון קוראים אנו ומצטטים את דבריו השליליים של גיתה או של שופנהואר או של ניטצשה על עמם הגרמני! – תומס והיינריך מאן מגלים את ערות העם הגרמני? – כפתור ופרח! – ה. ג. ולס מבקר קשה את החינוך האנגלי ומאשים את בתי־הספר האנגליים, “שמוציאים הם שנה שנה עדרי־בורים, חסרי אופי ונטולי חוש־בקורת, המניחים שיובילו אותם אל מעשי־איולת” – שפתים ישק! – אפטון סינקלר מסיר את הלוט מעל פני בתי־החרושת האמריקאים ומגפת החיה־הרעה שבהם – סופר גדול. – אך ינסה נא מישהו להראות באצבע על בית־חרושת פלוני שלנו, שמצד אחד דורש מאתנו את תמיכתו החמרית והמוסרית לתוצרת־הארץ שלנו, ומצד השני עושה מעשה־סדום בשכנו האביון: מנשל אותו מעל אדמתו, ומציגו כלי ריק לעיני כל העולם! – איפה הוא העתון, שיקבל על עצמו את התפקיד לחקור אחרי ענינים כאלה, הנתונים בידי עורכי־הדין – שמעולם לא דרש מהם איש, שיקריבו את עצמם על מזבח המוסר הישראלי והאנושי. –

ואחרי כל אלה דומני, שכמעט מיותר לדבר על קדושת־הקדושות שבחיי החברה שלנו: על חופש הדבור, שכל כך הרבה דם נשפך על מזבחו משך אלפי שנים. – ואני מתאר לעצמי ושואל: מה אם למשל אחד הדיפלומטים האנגלים הנאורים ישאל את הסופר העברי על מדת חופש־הדיבור שבארץ הנביאים? – לא על החופש, שפירושו הפקרות, זה המחלל את כבוד האדם כרצון העתונאי המופקר, אלא על זה הבא לפרוש לפני הקהל את שמלת הנגעים והמחייב לחקור אחרי הענין ולא להזניח אותו בעד שום שוחד, יהי זה מודעה, או תמיכה בעתון ואפילו לא תמיכה בקרנות הלאומיות שלנו

* * *

אותו חופש־הדבור, שפירושו: שיא התרבות והציביליזציה.

אותו חופש־הדיבור, שבו נמדדת מדת התפתחותו של כל עם.

אותו חופש־הדיבור, שבמדתו נמדדת מדת כשרוננו הממשלתי.

כמה דם נשפך בגלל שלילת חופש הדבור בארצות הדיקטטורה – ואצלנו דבר מובן מאליו הוא, שאין העורך, יכול להדפיס לא רק מאמר שיש בו שורה אחת שהוא עצמו חושב אותה למפוקפקת בסגנונה, ב“טון” שלה, אלא אפילו לא שיר או סיפור, אם אין הם לגמרי לפי רוחו־הוא! – כותב אתה סיפור על הקבוצה – הזהר פן תקבל המערכת מכתב־נזיפה מועדת־התרבות שם! כותב אתה סיפור על הספיקולציה – עמוד רגע: הן ספסר נכבד זה וזה יפסיק את אהדתו לעתון או למוסד זה וזה! –

לכך הביאה אותנו מחלת־היעוד שלנו הקדושה: לנפנף כלפי־חוץ את דגל המוסר הנבואי בפסוקיו היפים – וכלפי פנים לכלא את הרוח, את התרבות הישראלית בגלות־יהודה, בגלות איש־ישראל, שברגע שהריח את ריח החופש מתגרת הגויים, משמשים לו המקולקלים שבהם דוגמא לחייו המשוחררים.

מדינה עברית – אוי, מי יחיה משומה אל!

 

גָּלוּת אִישׁ־הָרוּחַ בְּקֶרֶב תַּרְבּוּת יִשְׂרָאֵל    🔗

י. הַבְּאֵר וְהַסִּפְרוּת    🔗

ואולם – אם אין בנו הכשרון לבקורת־עצמית, אם תרבותנו חסרה את היסוד הזה, שהוא יסוד לכל התפתחות אנושית ואשיה לכל התקדמות כעם, כאומה, הרי מפותחת אצלנו הבקורת בשטח אחר: מפותחת מאוד הבקורת על התרבות הנוצרת עצמה. –

בקורת־הפקר זו התחילה עוד באותה התקופה, שבה היינו מלאים על גדותינו התלהבות בנין־הארץ: התלהבות התמורה הגדולה, ההופכת את העם התלוש, את עם־האויר ומעצבת ממנו איש־מעשה, איש האדמה: אכר. – באותה תקופה הפליט אחד מאתנו, ודוקא סופר־עורך, את הסיסמא: “חשובה לנו באר בקבוצה מכל הספרות העברית!” שלנו!

איש מאתנו לא התרעם על פסק־דין זה. מטעם פשוט: כל אחד מאתנו היה מוסיף על פסקה זו מלה אחת, שהיתה מובנת מאליה: לעת־עתה. אליבא דאמת: זה היה אז הרגש הכללי: לעת־עתה כלום לא חשוב לנו, חוץ מן המשק, מן האדמה, מן האכר ובארו. –

אך מי פילל, שהסיסמא הזאת תאריך ימים עד היום הזה?

אם לפני שנים שכחנו במזיד את תורתו של הרצל על הגורמים “האינפונדרביליים, שרק בהם אפשר לעשות המון אדם לעם” – הרי היום אין במנהיגינו אדם, שלא ידבר על “תרבותנו החדשה” כיסוד למפעלנו פה בארץ, ולא יכריז עליה לא רק כלפי פנים, כלפי התורמים לארץ, כי אם גם כלפי חוץ, כלפי אנגליה וחבר הלאומים.

והנה: איך זה, שיצירת התרבות העברית אינה באה בחשבון בנין־הארץ במדת חשיבותו של משק־תרנגולות, שלא יעלה על הדעת להקציב לו תקציב מבלי לקחת בחשבון את בעל־המשק עצמו?

וזאת למודעי: לאמצעי־השמוש בתרבות הנוצרת, יש בכל זאת תקציב ידוע. יש דאגה לבתי־הספר, למוזיונים, לועד הלשון, לתיאטרון וכדומה – למוסד זה האחרון אמנם דאגה מינימאלית, אך בכל זאת אבק־דאגה. ובכן: לבית קיבולה של התרבות – יש. ורק יסוד אחד אינו בא בחשבון בשום פנים: יוצרי־התרבות עצמם: הסופרים, הציירים, הפסלים, והמוסיקאים־קומפוזיטורים, כל אלה היוצרים לנו את נפש התרבות יחד עם גופה: הלשון העברית וסגנון האמנות העברית. משולים הם לדבוֹרי־הכוורת, המסגלים את הדבש בלי כל עזרה מאת אוכל־הדבש.

איך זה ש“עם הספר”, המתיימר בשם־כבוד זה כלפי אלהים ואנשים, כלפי גוי ואדם יחד – נותן את פרוטתו היקרה לכל מין מכשיר לבנין הארץ; לפרה, לטרקטור ולאינקובאטור, ואינו מוציא פרוטה בכיסו למכחול, לבד, למפסלת, לפסנתר ולבקבוק דיו וגליון נייר משך כל ימי התנדבותו הנדיבה לבנין העם והארץ? –

– “עם-הספר” – ו“חשובה לנו באר בקבוצה מכל הספרות העברית”?

האין גם זה סימן לטבע הפַּרוֶניו, לעָלוּי: לעם שהחליט פתאום להיות לאיש־השדה, לאכר – ולפיכך חושב הוא את איש־הרוח, את זה, שהיה בעיניו חזות־הכל משך דורות, למיותר פתאום?

לו הייתי מאמין בזה, הייתי עוד היום, באמצע שנותי, פוסק לי את הפסוק ומקיימו: “מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם”, כי כלם אנאַלפא־ביתים עדת בורים! – אך לאמתו של דבר אין זה נכון כלל. משום שלו שאלנו את התורם לקרנות וגם לרבות את המתנדבים־הנדיבים, אם רוצים הם שאחוז אחד מאחוז התרומות שלהם יוקדש ליוצרי־התרבות בארץ – הרי היינו מופתעים מן התשובה שלהם בצורת שאלה: הבאמת אין חלק האלף מן השילינג או מאלף הלירה שלי מגיע לסופרים ואמנים שבארץ?!

והשאלות הכרוכות בשאלה זו:

– הבאמת אין דואג רגע לכשרונות המוסיקליים שלנו, היוצרים לנו את שיר־העם ואת “שפת התרבות העילאית” בשביל הפועל והחלוץ, בשביל הנשפים, נשפי המונים ובשביל כלנו – הבאמת אין שם לב, באיזו תנאים יוצרים הם לנו את תרבותנו המוסיקלית ואם בכלל יש להם “תנאים” ליצור? היש להם כלי־זמר בביתם?

– הבאמת אין איש מורם מעם בין כל מנהיגנו, שיתן את דעתו לראות, אם יש להם למוכשרים שבציירינו ופסלינו חדר הגון־למחצה או חדר בכלל, שאפשר לעבוד בו?

– והבאמת אין איש מתעניין באפשרותו של הסופר, שבלעדיו אין ספרות, אין שירה, אין השקפת־עולם ואין בית־ספר, ביכלתו לכתוב ולסגל לעמו את מה שהוטל עליו מטעם הכשרון ומטעם שכינת־האומה לדורו ולדורות? האומנם מדת חשיבותה של באר־ערכי־הרוח הישראלים של “באר מים חיים”, אינה מגיעה עד לחלק האלף של מדת חשיבות באר מים לשתיה? –

או אולי גדול הוא תקציב זה מכפי יכלתנו הדלה?

ולו היינו מגלים להם לשואלים, את האמת, את המספר העלוב של תקציב זה. לו היינו מגלים לו, שמספר כל היוצרים בארץ אינו מגיע אפילו עד לאחוז אחד ממספר פקידינו במוסדותינו הלאומיים פה בארץ?

שמספר היוצרים, החיים אך ורק על האמנות ובשבילה משך כל שעות היום למשך כל חייהם, אינו עולה על חמשים, ואפילו פחות מזה!

כמה ממדת חוש־ממשלתי חסר בעם, כדי שלא לעשות פעם את החשבון העלוב הזה!

ובהעמידך את השאלה הזאת לפני אנשי־שלומנו העסקנים, אפילו אותם שהספרות והאמנות הן רוח־חייהם ומשאת־נפשם – מן ההכרח שיחזרו וישאלו בתם־לבבם: “ואיפה בעולם מקציבים תקציב לסופר ואמן?” –

ובהשיבך לו את התשובה: ואיפה בעולם מקציבים תקציב של מיליונים לירות משך שנים רצופות לאכרים, לבעלי־מלאכה ולבתי־חרושת פרטיים?!

ולא יהא האמן, היוצר את נפש האומה, כבונה רפת בשביל בהמתו?!

וכמה ממדת האכזריות דרושה בשביל להגן על חוסר־יחס זה אל יוצר התרבות, כמה ממדת הסאדיזם יש בהצדקת דינו של היוצר הרעב ללחם פשוטו כמשמעו! אחד הסופרים העיז לבוא בשורות־התרעה אחדות ולהראות באצבע על סבלותיהם של מאנה, מיכ“ל, פייארברג, ברשדסקי וגניסין וגם על של ברנר וברנפלד – ועל זה באו שתי תשובות של דחיה וכמעט בטון של מחאה. בעל המאמר המצדיק את הדין מוצא, שהדברים ידועים – ומשום כך לא צריך להזכיר אותם. “למה אוסיף גם אני לדוש בנושא זה”? – מיתמם בעל המאמר ומוסיף: “כמדומה לי, שרבים רואים דבר־חכמה בכך, שחוזרים הם בפעם האלף על פסוק מחוכם, שכבר נעשה לנחלת כל השוטים!” – והלאה בצורת אסתיטיקה טהורה: ”מוטב יחדש האדם איזו שטות מקורית משלו, מאשר לבשר לתושבי הארצות הצפוניות, שבחורף קר ושיש להכין עצים להסקה”. –

נא להבין: כל ענין מצוקתו של הסופר והאמן אינו אלא ענין של סגנון ואופן כתיבה, שמוטב לחדש בהם איזו שטות, מאשר לחזור ולהתריע על העובדה, שאנשים יוצרים מתיפחים ברעב ובחוסר כל!

ובכן: פועלי כל הארצות, אל תהיו שוטים ואל תחזרו בפעם האלף על הפסוק “המחוכם”: לחם לעובד! –

זה אסור – אך מותר לו לבעל המוסר האסתיטי הזה לבוא ולחדש את החידוש המופלא שכל שבעי־עולם דשים בו מזה אלפי שנים, שהאמן צריך בעצם לסבול, כדי שיוכל ליצור! –

ואולם, אם אין חוש מוסרי לסבל־האדם שביוצר, הרי יש ברוך השם עודף־חוצפה לדרישות מאת הסופר והאמן פה בארץ, – אין פוסקים אצלנו להתריע נגד הדיקטטורה של סטאלין, מוסוליני והיטלר, הכובלים את היצירה באזיקים – והמתריעים עצמם אינם פוסקים את דרישותיהם ותביעותיהם מאת הסופר פה בפה מלא, לתת להם דוקא את מה שהם מוצאים לספרות ואמנות “בימים האלה” ופה בארץ. קודם כל תן להם “ספרות מחיי הארץ”. ואם נתת להם – הרי זה אינו שווה אסימון נושן, משום שהם לא כך חושבים, הם רואים את הענין בצורה אחרת! – תן להם “מחזה”, תן להם שירי־עם ודוקא כאלה וכאלה, תן “בטוי לדור” – ומובן, שהכל לפי רוחם־הם וטעמם האסתיטי שלהם!

ואת כל אלה דורשים בני אדם, שאינם נותנים כלום, חוץ מן החסד הגדול, שחיים הם ומשמשים לך נושא. – “בחנם”. –

ואת כל אלה דורשים מאת בן־אדם, שאינו מקבל כלום. חוץ מביטול גמור.

אם אין חוש לבקורת עצמית – הרי באסתיטים עשירים אנחנו עד כדי טביעה בהם.

כמה ממדת האנרכיה דרושה בעם, שבני־אדם, שלא מעולם לא הראו שום סימן של יצירה ושל טעם אסתיטי, יוכלו להופיע לפניו כמומחים פוסקים לעילת־העילות: ליצירה אמנותית. דוקא.

וכמה ממידת כשרון־ממשלתי מפותח בעם כזה, שאנרכיה מוסרית ורוחנית כזו שוררת בו בריש־גלי, במזבח הרוח שלו: בעתונות?!

“הבאר – והספרות”. כן. אך על בנין באר־מים לא יעיז כל בר־בי־רב דחד יומא לחוות דעה מומחית. בפני החומר יש לו עוד קצת דרך־ארץ. ומי ידוע, אם באמת יש לו? קשה להאמין. –

הבאמת צדקו כל שוטנינו משך דורות, שאנחנו גזע חמרני גס, שאינו נוטה אלא לחומר, לבצע?

יא. רֶגֶש הֶחָזִית    🔗

רבות ניסו לעמוד על הבחינה, מה זה “עם”, “לאום” ו“מדינה”. אם הצליחו לקבוע הגדרה מדויקת, או לא – הרי ישנן תכונות, שבלעדיהן לא יתכן לא עם, לא לאום ולא מדינה. תכונה כזו היא: רגש־החזית. הרוח החיה, המוסרית שבכל מלחמת־מצוה בעד איזה אידיאל, הוא רגש זה, שבלעדו אין כל טעם לא לחייו של הלוחם ואין צורך לומר – למותו. הלוחם האמתי, הבריא בנפשו והמאמין בערך מלחמתו, יודע ידיעה ברורה, שלא הוא עצמו המטרה, כי אם הצבור, ואפילו לא הצבור, שהוא חלק ממנו, אלא זה שיבוא אחריו, בלעדו, זה שפירושו: עתיד. החייל הלוחם לא מתוך פקודה, אלא מתוך הכרה שכדאי לו למות – נפצע, מתמוטט, ונופל – ובינתים צועק: קדימה! יודע הוא, שהוא־הוא הצועד שם קדימה, הוא עצמו, תוכן חייו ומטרתו.

חייל כזה אין לו שמחה גדולה מאשר הידיעה, שנוסף עוד חייל, עוד כוח לחזיתו.

והיכול חייל כזה להביט בעין־רעה על חברו־בחזית?

הישנו לחייל אשר כזה יְקר בחייו, אשר ימנע מאת חברו־בחיים־ובמות: בחזית?

בלי רגש זה אין עם ואין אומה ואין מדינה. וביחוד לא, בשעה שעם זה הולך ומתהווה: הולך ונלחם בעד התהוותו.

ורגש זה חסר אצלנו לגמרי. –

מכאן חוסר־השמחה ליצירה המופיעה מאת זולתנו.

מכאן חוסר עזרת הגומלין שבין היוצרים.

מכאן הבקורת השלילית התמידית, העקשנית, הטפשית, והביטול שאינו פוסק לכל קניני הספרות והאמנות שלנו, “נביחת־הכלב הממושכת כלפי האורחה” ההולכת ומתקדמת, “בקורת” המופיעה כל פעם בצורות שונות:

– אין ספרות עברית חדשה!

– אין רומן עברי ראוי לשמו!

–השירה העברית תלושה מן החיים!

–אין נובליסטן עברי!

–אין חיינו משתקפים ביצירות העבריות!

וכן הלאה.

ומכאן גם ההופעה החמלתית, הקבצנית והמשמשת יסוד לכל ההופעות הנ"ל: השנאה הגלויה, שנאת־החנם שאינה יודעת בושת, המביטה על הסופר הזולת לא כעל קוליגה, כי אם כעל קונקורנט. שאינה יודעת בושת – משום שהלא עדים אנו להופעה קרֶטינית מובהקת, ההולכת ונישנית כפעם בפעם: היום מאמר על יצירות פלוני, שאינן שוות לצור בהן על פי צלוחית – ומחרתיים אותו בעל המאמר עצמו עומד בנשף יובלו של אותו מבוטל עצמו וקושר לו כתר־תהלה מופשט לראשו השב. –

ומכאן יסוד כל בקורת־חיובית: הלנדסמנשפטים, ארץ־המולדת שבגולה, שהיא היחידה העלולה עוד להביא את האדם לידי מלה טובה על בן־ארצו. יחס זה עלול לשבור אפילו את חומת המפלגה.

ומכאן חוסר־הענין בהצלחת חברנו־האמן בחוץ־לארץ.

קורא אני את העתונות ההונגארית ורואה, איך עוקבים העתונים את דרכם של האמנים ההונגארים בכל העולם ואיך מציינים כל אבק־הצלחה באהדה אמהית ממש ובהרגשת הסיפוק שבנצחון האומה ההונגארית. ואפילו בעתונות שאינה מצטיינת באהבת ישראל מופרזת – ביחס לאמנים, הידועים כיהודים. – יודעת היא הונגאריה של היום עוד יותר מבכל התקופות הקודמות, איזה ערך יש להם “לגולים” אלה, בני־האמה הפזורים ולכשרונם בשביל העם ההונגרי, שנחל תבוסה במלחמה. –

זה שנתים, שבת־ישראל מובהקת מארץ־ישראל רוכשת כבוד בעולם לכשרון העברי: שרה אסנת הלוי, שזכתה לעבוד במחיצתו של מקס ריינהרדט – וכמה שורות עבריות הקדישו להצלחתה זאת פה בארץ?

וברכה צפירה, “המקסימה בכשרונה את אמריקה” – כפי סגנון העתונות שם – יחד עם אמן־הפסנתר נחום נרדי? מי שמח פה להצלחתם שמחה לאומית?

ומי מזכיר אצלנו את הצלחתה המופלאה של פנינה זלצמן בצרפת?

וכמה יכולנו להתהדר באמן־האמנים שנולד בארץ: יהודי מנוחין ובנצחונותיו בעולם?

ומי חוץ מן הלנדסמן מזכיר לטובה את הספרים העברים, המצליחים בתרגום לועזי בחוץ־לארץ?

חייל בעל רגש־החזית יודע ידיעה ברורה, שהצלחת חברו בחזית המשותפת היא תמיד גם הצלחתו שלו־עצמו.

ועם שיש בו מעוטא דמעוטא של כשרון־מדיני, יודע, שהדבר הקדוש ביותר בחיי האומה, הוא: התחרות הכשרונות. התחרות חפשית שהיא אספורט עילאי, אספורט האספורטים, שהארינה שלה, הזירה הרחבה היא: העתונות והקהל. – הנותנים גם אצלנו מקום ויכולת להתחרות כזו של הכשרונות היוצרים, שבה מופיעה ונבחנת גולת־הכותרת של האומה: שכינת היצירה שלה?

כל המבקרים צועקים פה אחד: אין בקורת. יש לתקן: אין בקורת מבקרת, מנתחת, אוהבת ומעודדת אפילו את הכשרון הקטן ביותר. אך יש זלזול וביטול והשתקה – זו שקודם כל פירושה: זלזול בעצמו.

והאפשר להעמיד מחיצה בין יחסם זה של הסופרים והאמנים בינם לבין עצמם ובין יחסם של האזרחים בינם לבין עצמם?

אין הספרות והאמנות יצירות התלויות באויר, ואין הן סגולות מלאכי־מעל. אלה ואלה בני־אדם הם, בניה של האומה, מחוץ לכל מפלגה והשקפת־עולם. באשר הם בני־אדם. – וכשם שחסר רגש החזית לפלוני השולח פרי הדר לחוץ לארץ ואינו חושש לזלזל שם בתוצרת ארצו, אם היא של חברו בן־אומתו – כך אין הסופר או האמן חושש לבטל שם בחוץ־לארץ את יצירת חברו, בשעה ששם אינם מבחינים כלל בינו לבין חברו, אלא: ספרות ואמנות ארצישראלית מחוסרת כשרון! –

ככה, ביחס כזה, בחינוך כזה, בתרבות כזו ובמוסר כזה אין מיסדים מדינה. כשם שמלאכי־עליון אינם דרושים לנו בשביל להקים את סוכת דוד הנופלת – כך גם אין להקימה בעדר בעלי־חיים, שחוש־החברה המינימאלי: חוש הערבות העמית. האומתית, המדינית, נעדר מקרבו.

שוא נאמר לגאל את העם מגלות העולם, אם פה בקרבנו נעשה את חיינו למחנה הסגר בשביל יחידי העם, בשביל הפרט שבנו, שיהא עזוב לנפשו לכל מץ וזד ולכל אשר לו היכולת להושיב אותו לבית־האסורים בגלל פרוטות עלובות.

לשוא יתאמר היחיד שבנו להיות נגאל ולחיות במדינתו העברית ולהרויח את לחמו – אם לא יקיץ לתחיית ההכרה, שבלי תרבותו, בלי תרבות אנושית, המשווה לנו דמות אומה בעלת בני־אדם עם נימוסים מקובלים, ובלי יחס הוגן לכל הנברא בצלם, מבלי להבדיל בין “בני גזעו” ובין הגר או הנכרי אשר בארץ – שבלי כל אלה שום עם, ואפילו הפחותים שבהם לא יתקשרו אתנו בשום ברית מדינית או כלכלית לעולם!

לשוא ידבר ראמות⁴ על התרבות העברית, אם לא ירגיש את הטפילות שבניצול יצירות התרבות לעצמו ובה באותה שעה יתן ליוצריו להתנוון בחוסר־כל, שבמקום תרבות עליזת־החיים, מבריאה, מלאה תקות־עלומים ומנצחת – תיוצר לנו בידי אנשים רעבים, מלאים מרירות ומפח־נפש, תרבות קשת־יום, מיאשת ומזקינה בלא־עת.

באי־כוח עמי־תבל הנאורים יושבים על מדין ונושאים ונותנים על גורלנו עתיק־היומין וקושרים כתר־מלכות לראשנו הקשיש.

הנדע את חובתנו, חובת הנגאל כלפי הפותח את דלתות כלאו לשאוף רוח חיים חדשים ולהתחיל מחדש?

“לנו נתנו היהודים את דיזרעאלי – אומר שר המושבות של בריטניה הגדולה אורמסבי־גור – היהודים נתנו גם דוגמה של אנשי מדינה” – – ואנו: תיכף בראשית־תחילתנו הראינו דוגמה מצויינת לחכמת המדינה שבנו בצורת אחד “המדינאים” שלנו, שנבהל שמא חלילה וחס יצליחו שליחינו בלונדון להשיג את מאור־עינינו, את ירושלים ולא מידו־הוא תביא ההצלחה – וגילה את הסוד באזני כל העולם!

“הנסיון היקר המלווה את היהודי בבואו לארץ ישראל, החינוך שקיבל מאת כל העמים שבכל ארצות תבל”! – ואנחנו מראים סימנים מובהקים, שרק את הקלקול שבהם למדנו היטב: “כנסיה צבאית”, אנרכיה, ריאקציה, אכזריות, חוסר נימוסים וסגנון־עתונות נגד עצמנו, שסגנונו של שטרייכר הצורר עלינו, שמן־זית הוא לעומתו.

נציג פורטוגוליה מבקר קשה את הועדה המלכותית, שקבעה למדינה היהודית שטח קטן כל כך. – ואנחנו בעיר העברית האחת היחידה אין לנו כשרון ולב לדאוג ליולדות, שלא תלדנה את ילדיהן בצריפים רטובים, בשעה שבכל העולם אנחנו המצטיינים במפעלי־צדקה ובבנין בתי־חולים לא רק בשביל אחינו, כי בשביל כל אזרחי הארץ.

“כל חמש המדינות שמסביב למדינה העברית – תדענה להעריך את כשרון־הממשלה היהודית ואת הנעימה האירופית, שהם מכניסים אל המדבר” – – ואנחנו מתאמצים בכל עוז לבנות פה גיטו חדש עם נימוסי האפלה המודחת של הפרובינציה שבמזרח־אירופה ובירושלים העתיקה ביחד.

“אני רואה אור בוקע – אומרת אחת מחסידות העולם הנאור – – והוא מסנוור” – – אל אלהים, שמע־נא לתפלתה־נבואתה של נפש יקרה זו, בת־נורביגיה הצדיקה, ואל נא יסנוור אור זה את עינינו אנו! –

כל חיינו, הארוכים עד־מות משך אלפיים שנות דמות כלב מצורע, העלו אותנו למדרגה עילאית על פני כדור הארץ: לגבור־טרגידיה. סיוט־הוללותו של הגורל המבדח, זה שאנו קוראים לו בשם אל־אלהי־ישראל, נמאס גם בעיני אומות־העולם, בעיני העולם המסתכל בספקטאקל איום זה ששמו גלות־ישראל. נסתאבה גם הטרגידיה האלהית עד כדי בחילה גם בעיניהם. ומעיין כל כוח הסבל והסבלנות שבנו הוא: הידיעה שטרגיים אנו, משום שגורל־האדם זוהר מתוכנו בגלוריה שחורה, המאיימת על כל בן־חלוף, על כל באי־עולם, ואם לא היום, הרי מחר, אם לא מחר – מחרתיים.

אך הנה פחד חדש עולה ובוקע לעינינו: פחד הקומידיה. להיותנו למגוחכים, לגרוטסקה עלובה. אוי לנו, אם נתן לגורלנו להלבישנו לבוש־מוקאנים⁵ ולהצחיק עלינו את העולם. אוי לנו, אם יוודע, שהכלב המצורע היה למהותנו, לנפש מנפשנו ולבשר מבשרנו: שאין אנו רוצים לצאת מן הגלות המתוקה בכלל! – אוי לנו, אם יוודע, שקדש קידשנו את מסכת־הסיוט החמלתית והאומללה בחסד השטן והעלינו אותה למדרגת קדושה לאומית! –

שקדושים לנו יסורנו – ומשום כך אין אנו רוצים להיפטר מהם;

שקדושה לנו חרפת הכתם־הצהוב – ומשום כך עברה בנו משלילה לחיוב: מחרפה לאומית, לגאוה לאומית;

שקדושה לנו הז’רגוניזציה של כל סגנוני זרים וסגנוני־עצמנו – ומשום כך עלינו להמשיך בה ולהעלותה על דגל חיינו; ומשום כך עלינו להיאחז בה, להעבירה גם הנה לא להירפא ממנה, כי אם לעשותה טופס ומתכונת לעתידנו!

אבוי לנו אם ניראה פתאום בדמות מוקיון־קבצן, שגם מעל כסא המלכות פושט את ידיו לרחמנות כלבים – ויחד עם זה נובח נביחות נשיכה על כל הקרב אלינו! –

עומדים אנו בפני אפשרות כבירה חדשה: להחליף ולהמר את כל השלילה שבנו לחיוב אנושי בבת־אחת. דמותנו בכלל מושחתה ומושחתים אנו גם פנימה. אך יחד עם זה עוד ישנם בקרבנו יחידי־סגולה, הממעטים לפסוק את פסוקי־הנביאים היפים – אך יש בהם הכשרון לקיים את הפסוקים הללו בלי דרשות. ישנם בקרבנו גם כאלה הרואים את נגעינו ואינם מתיראים לשמוע אותם, לעמוד ולהעמיד עליהם כדי לרפאותם. ישנם בקרבנו, הכואבים באמת על גלות השכינה, ומשום כך אינם מעלים את אליל־הפרוטה על כל קדושות האדם והאומה, היודעים ידיעה ברורה, כי מחר־מחרתיים ילוו את גופתם המתה אל בית־הקברות – וחבל יהיה על רגעי היופי שבחיי האומה, שליכלכנו אותם בטפשותנו החזירית בעד רגעי שנאה, נקם, בצע־כסף וכיעור אומלל.

ישנם בקרבנו, המוכשרים עוד למלכות.

ועוד ישנם בקרבנו העומדים גם ברגעים מאוסים, רגעי מחולות סביב עגל־הזהב, גם בעתותי כיעור אלה עומדים על המשמר יום ולילה, בנקודות־סכנה, בנפש חמושה ובעינים בולטות באפל הלילה ומחכים בכל רגע למות, בעד – בעד רודפי בצע, בעד נושכי־נשך, בעד אכזרי־שטרות ומלשינים: בעד העיר הזונה, לשמור עליה מכל משמר, מסכנה, ממות. גם במהומה מנוולת זו של שנאת־חנם מנוונת עומדים עוד צעירינו־בחורינו ובחורותינו בתל־עמל ובמשמר־העמק ובאילת־השחר ומחרפים את נפשם יומם ולילה, נדודי שינה וחיים, להכין לנו את עתידנו ואותנו לעתידנו, שלמענו היינו מה שהיינו עד הנה, וכדאי היה. –

וישנם עוד בקרבנו, המבינים, באיזו תקופה אנו חיים! –

ושלמעלה מכל פוליטיקה ודרשות ובחירות – הולכת אי־שם משפה⁶ דוויה, משפחה ישראלית אומללה וגוועת ברעב. חדשים לבקרים. –

ויודע אני: אין גוי נולד בפעם אחת. – אך נראה־נא לעצמנו ולעולם, שהולכים ונולדים אנו מחדש: נהפוך נא את רגש־הבושה בפני הגוי – לרגש בושה וזהירות לאומית בפני אומות העולם.

יש לנו היכולת לכך: להיות לעם. נתברכנו בזמן האחרון בכוחות חדשים, בכשרונות בעלי נסיונות מלכותיים מזהירים מקצוי העולם, בכוחות תרבות וציביליזציה כבירים בכל שטחי החיים.

ויחד עם זה – יש לנו המזל להיות קשורים בעם, שאין כמוהו לחכמה ולכשרון ממלכתי בכל פנות החיים: העם האנגלי – אסכולה לאין דוגמא ברחבי תבל. נתחיל נא לדעת סוף־סוף, שלא אנחנו הננו העם החכם והנבון בכל אומות העולם, ושיש לנו עוד ממי ללמוד. –

הטרגידיה שלנו עמוקה מני־ים. מעולם לא הרחיבה השאול את פיה ולא העמיקה את לועה לבלענו כמו היום. החרפה להיות בן לעמנו, חרפה המעורבת פחד, הולכת ורווחת אפילו בקרב נאורי האנושות. –

– ובתוך חשכת המצוקה האיומה הזאת – ממַנה בריטניה הגדולה את אחינו הנאמן לשר־המלחמה.

ובתוך גיהנום זה מושיטים לנו את כתר המלכות על ראשנו הכאוב. –

ובתוך המבוכה הגדולה הזאת – רואה סנהדרין אומות העולם אור בוקע לנו ולכל העולם. –

"אין משיח בן־דוד בא עד – – ”

עד שתכלה כל תקוה.

הבה נתקדש לרגע היסטורי ונקבל את פניו הסמויים מן העין בטהרה. –

עיני כל העולם נשואות אלינו כעת.

היום הרת־עתידנו בעולם.

נלבש את בגדי החג ונברך בדחילו.

בשם ומלכות.