ט' אב – אתת"ס לחרבן

(י"א להצהרת בלפור)

לעשר שנות “דאר היום” בי"ב אב,

לחבורת “הסוללים” שיצרוהו יחדיו,

לבן-ציון רובנשטיין באפסי מערב

ובראש כולמו לאותה

שבפני – אין גבול לבקורתה

ומאחורי גבי – אין דום להגנתה.

א. ב.

מלה לקוראים    🔗

בשל הצעת ידידים אחדים – ומדוע לא אודה? – בשל רצון עצמי שהיה חבוי בחובי שׁנים כה רבות, – החלטתי להוציא את המאמרים השונים, אשר כתבתים בשׁאלת כתלנו, בחוברת זו המיוחדה.

המאמרים האלה יוכיחו אמנם לקוראים, כי לא במעשה-רגע ולא בזלזול-פתאם עסוק ישראל מצד זה. בעשׂרים השׁנים האחרונות– אם בימי התורקים כבר, ואם בימי האנגלים – הצטברו ההעזות הגסות, אשׁר לצוררינו בארץ אבות, בקשׁר עם זכות ישראל לכתלו הגדול, במדה מדאיגה. יותר ויותר נפקחו עינינו לראות, כי יש כאן שׁיטה מסוימה להכנת הקרקע לאט-לאט בשׁביל הגזל האחרון אשר למחמדי עברנו בארץ אבות, ואדישות עמנו ביחס למאמצי אויבינו אלה גם רדימתו המפליאה במעמד העלבונות השׁונים, – היו להם לגורמי התעודדות נוספה.

לאשרנו, אבל, נעור עמנו סוף-סוף משנתו הקשה כתוצאה ישרה מאחרונת התועבוֹת ליד הכתל הישיש ביום כפור העבר. כאשׁר העיר “דאר היום” למחרת הנבלה לא קמה בארץ-ישׂראל –ובתפוצות ישׂראל גם הן –כסערה הכתלית הנוכחית מאז חרבננו האיום. במשׁך עשׂרת הירחים למחאתנו זו הגאה לא נח עמנו ולא נם למרות שׁידולי מנהיגיו פה ושם וזיופי מאשריו מימין ומשמאל. שעל-כן עוד התקוה בקרבנו רבה, כי לא אחרנו את המועד למרות כל וכי “מעז יצא מתוק” לפתרון שאלה לוהטת זאת.

עם אבלנו המחודשׁ, איפוא, בשנה האחת-עשרה להצהרת בלפור “משחררת” עמנו על אדמתו–אמרתי להעניק משלי למחאה הכללית את אשׁר יכלה רוחי והספיק עטי. הנה-הנם לפני הקוראים, בתאריכיהם השונים, ואם עזר יעזרו מאמרים טורדים אלה, בצורתם החדשה, להחיש במשהו את הגאולה המחוכה, ההכרחית, הסופית – אולי ארגיש אמנם כי לא לחינם היה עמלו של אחד הקטנים בילידי יהודה.