רקע
זאב ז'בוטינסקי
שַׁרְלוֹֽטָה הָאֻמְלֶלֶת

1

2

אֶת הַמִּכְתָּב אֶכְתּוֹב בְּמִסְתָּרִים,

בְּאֹפֶל-תָּא – עֵינִי אֵלָיו הִסְכִּינָה.

שַׁרְל, אָנֹכִי בְּבֵית-הָאֲסוּרִים

וַאֲחַכֶּה, עִם אוֹר, לַגִּילְיוֹטִינָה.

כֵּן, אֲחַכֶּה בְחֵשֶׁק – הֵאֲמִינָה,

בְּחֵשֶׁק עָז. אָמְנָם אֶצְבְּעוֹתַי

עוֹד רוֹעֲדוֹת… אוּלָם לֹא אֶכָּנֵעַ

לַפַּחַד הָעִוֵּר שֶׁל בַּעַל-חַי.

הֵן מָוֶת לִי כָּעֵת יְדִיד וָרֵעַ:

שָׁלוֹם לְךָ, גּוֹאֵל!

     קִצְרֵי-מַבָּט –

הָאֲנָשִׁים יוֹשְׁבֵי עוֹלַם-הַטֶּפֶשׁ.

בְּמַעֲשִׂי יִרְאוּ וַדַּאי עֹז-נֶפֶשׁ,

מַרְדוּת גִּבּוֹר נוֹקֵם בְּחֹזֶק-יָד…

הָהּ, יְדִידִי הַטּוֹב, לְךָ בִּלְבַד

לִפְנֵי גַרְדֹּם – אִם טֶרֶם הֲבִינוֹתָ

אֶת הָאֱמֶת – אֲגַל אוֹתָהּ. שַׁרְלוֹטָה

קוֹרְדֶה ד’אַרְמוֹן – אֵינָהּ גִּבּוֹר כָּזֶה.

יָדָּה תָּפְשָׂה בַפֶּלֶד: בֶּחָזֶה,

בִּסְגוֹר לִבָּהּ אֵין פֶּלֶד עֹז וָתֹקֶף.

לוּ לִנְפָשׁוֹת נִתַּן לְרֶגַע שֹׁקֶף,

כִּי-אָז מָצְאוּ בִּי רַק גַּעְגּוּעַי

הָעֲקָרִים כָּרוּחַ. בְּוַדַּאי

מֵאֲחֵרִים הָיִיתִי מַסְתִּירָה זֹאת,

אַךְ לְפָנֶיךָ אֵין לִבִּי לִפְרָזוֹת

בְּלַיְלָה זֶה, אַחְרוֹן לְלֵילוֹתַי,

כִּי….

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

   …כָּל חַיַּי עָבְרוּ כְּמוֹ בַּסֹּהַר:

לְלֹא שִׁנּוּי, יוֹם בּ' כְּיוֹם רִאשׁוֹן –

טִיּוּל, שֵׁנָה, תּוֹר-אֹכֶל – שִׁמָּמוֹן…

לֶב-הַיַּלְדָה שָׁתָה בְצִמָּאוֹן

סִפְרֵי קוֹרְנֵל, חָלַם עַל הוֹד וְזֹהַר

נִצְחוֹן גִּבּוֹר, עַל קֹדֶשׁ קָרְבָּנוֹת;

לְלֹא-שֵׁנָה, הִרְהַרְתִּי בַלֵילוֹת –

וְהַחַיִּים הִתְמִידוּ כִּמְטֻטֶּלֶת:

שׁוּב אֲרוּחָה, וּבְרִיחַ עַל הַדֶּלֶת,

וְשׁוּב שִׂיחַת נָשִׁים עַל תִּלְבָּשׁוֹת.

רוּחִי פִרְפֵּר כִּבְצִפָּרְנֵי הַחֹלִי,

נִמְשַׁךְ, נִכְסַף – וְלֹא יָדַע אֶל מָה;

בָּכִיתִי, הִתְפַּלַּלְתִּי בִדְמָמָה

כִּי הַגּוֹרָל יִשְׁלַח אֶת מַלְאָכוֹ לִי,

אַךְ אוֹת-מֵעָל לֹא בָא וְלֹא נִשְׁמַע.

וְשׁוּב זָחֲלוּ יָמַי מִבְּלִי לִשְׁבּוֹר אֶת

קִיר הַשִּׁגְרָה, קִיר כֶּלֶא לֹא-פָרוּץ,

וּבְתוֹךְ נַפְשִׁי הִרְגַּשְׁתִּי בִצְמַרְמֹרֶת,

כִּי מִדֵּי יוֹם דּוֹעֵךְ וָמֵת בָּהּ קֹרֶט

שֶׁל אוֹר, שֶׁל חֹם, שֶׁל רֶגֶשׁ…


     וּבַחוּץ

שָׁאַג מַבּוּל פָּרוּעַ וְאֵיתָן אָז;

עוֹד עֵין תֵּבֵל לֹא רָאֲתָה אוֹקְיָנוֹס

עַז-שֶׁטֶף שֶׁכָּזֶה; כְּמִין נָחָשׁ

בִּימֵי-אָבִיב, הֶחְלִיף, כִּכְלוֹת הַחֹרֶף,

כָּל הָעוֹלָם עוֹרוֹ בְּעוֹר חָדָשׁ,

וְכָל קִרְבּוֹ בָּעַר בּוֹ וְגָעַשׁ.

וּבְעֵת כָּזֹאת, שֶׁל שִׁטָּפוֹן וָגֹרֶף

לִחְיוֹת חַיֵּי עִוֵּר, לִהְיוֹת אַסִּיר

כַּבְלֵי-שִׁתּוּק קָשִׁים מִלְּהָסִיר,

בְּעוֹד כָּל לֵב לַחֹפֶשׁ וְלַדְּרוֹר עָף –

הָהּ, זֶה הָיָה מַשְׁפִּיל, מֵבִישׁ, מַחְפִּיר

מִשְׁנֵה חֶרְפָּה!

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

    כְּיוֹם-אֶתְמוֹל נִרְאֶה לִי

קָרוֹב הַיּוֹם, שֶׁבּוֹ, בְּאֹרַח פֶּלִי,

נִפְגַּשְׁנוּ אָז. וַדַּאי תִּתְמַהּ מְאֹד

עַל שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת בִּפְרוֹטְרוֹט,

בַּאֲריִכוּת כָּזֹאת לִפְנֵי הַמָּוֶת;

אַךְ הַזְּמָן עַד אוֹר-הַשַּׁחַר רַב עוֹד;

אִם לֹא אֶכְתּוֹב, הֲרֵי בַחֲשֵׁכָה

בֵּין כֹּה וָכֹה אַחְשׁוֹב עַל אוֹדוֹתְךָ.

הֲעוֹד תִּזְכּוֹר? אִילָן אֶחָד עָנֵף יֵשׁ

בִּקְצֵה גַּנֵּנו שָׁם: סַפְסָל לָבָן

חוֹסֶה תַחְתָּיו בַּצֵּל מֵשִׁיב-הַנֶּפֶשׁ;

וּבִנְקִיקוֹ הַנּוֹחַ שֶׁל אִילָן –

כַּת דְּבוֹרִים. בַּגַּן הָיְתָה מַמְלֶכֶת

חֲלוֹמוֹתַי – שָׁם נַחְתִּי אַפְּרַקְדָּן,

הִקְשַׁבְתִּי לַדְּבוֹרִים בְּזִמְזוּמָן,

הִבַּטְתִּי עַל הַדֶּרֶךְ, הַנִּמְשֶׁכֶת

בְּקַו נִפְתָּל, מֵאֲחוֹרֵי הַגַּן,

לְקַלְוַדּוֹס. וּבְיוֹם אֶחָד לְפֶתַע –

אֶזְכּוֹר עוֹד אֶת מִלֶּיךָ וְקוֹלְךָ,

וּתְשׁוּבוֹתַי, כָּל תֹּכֶן הַשִּׁיחָה.

אֶזְכּוֹר כִּמְעַט כָּל הֶגֶה שֶׁהוֹצֵאתָ–:


– הוֹי, מַיִם!… מַיִם!… כּוֹס אוֹ לְגִימָה!

סִלְחִי, נִדְמֶה כִי הִפְחַדְתִּיךְ, אֶזְרַחַת,

אַךְ בְּדַרְכִּי בְלַהַט הַחַמָּה.

פִּי וּגְרוֹנִי נִחַר מֵרֹב צָמָא.


הִגַּשְׁתִּי כּוֹס בִּצְחוֹק!

     - לֹא, זֶה לֹא פַחַד

נָפַל עָלַי; אַךְ יֵשׁ וּקְצָת מַרְדִּים

זֶה הַזִּמְזוּם – בָּעֵץ יֵשׁ דְּבוֹרִים –

וְכַנִּרְאֶה נִרְדַּמְתִּי גַּם הַפַּעַם.

– וְלֹא פָחַדְתְּ מֵעֲקִיצוֹת-הַזַּעַם?

  • לֹא, הֵן תָּמִיד אֶקְרָא לִי פֹה בַגַן

אוֹ אֲצַיֵּר בְּשֶׁקֶט. אַף אוֹתָן,

הַדְּבוֹרִים, יָמִים אֵלַי הִרְגִּילוּ.

מַרְאָן גוֹרֵם לִי נַחַת… וַאֲפִילוּ

קִנְאָה.

    – קִנְאָה?

       – אֵין פֶּלֶא. קִיּוּמָן

כָּל-כַּךְ עַלִּיז, כָּל-כַּךְ מָלֵא עִנְיָן,

מָלֵא חַיִּים…

      – חַיִּים? אַךְ הֵם רַק סֵפֶל

בִּידֵי אָדָם. יַגִּישׁ אוֹתוֹ, אִם רֵיק,

לַזֶּרֶם הַכַּבִּיר, הַמְּזַנֵּק

מִשִּׂיא מַפַּל דִּבְרֵי-יָמִים לַשֶּׁפֶל –

וְהוּא מָלֵא. גָּבִיע לֹא גָדוּשׁ–

סִימָן מֻבְהָק לְחֹסֶר-עֹז וָמֹרֶךְ.

אַךְ לְאַמִּיץ כָּמוֹךְ לַחְשׁוֹשׁ אֵין צֹרֶךְ.

– מַה? אָנֹכִי בַּת-אֹמֶץ?

      – בְּפֵרוּשׁ!

אֵין בִּדְבָרַי שׁוּם חֲנֻפָּה נִסְתֶּרֶת:

לִי אֵין דֵּי-עֹז לִישׁוֹן עַל יַד כַּוֶּרֶת.

כַּאן, בִּתְשׁוּבָה, הִתְחַלְתִּי לְהַרְצוֹת:

– Citoyen, אֵין דְּבוּרִים עוֹקְצוֹת

אֶלָּא אוֹיְבִים שֶׁבָּאוּ הַכַּוַּרְתָּה.

לוּ אֶת טִבְעָן יוֹתֵר יָפֶה הִכַּרְתָּ,

כִּי-אָז יָדַעְתָּ, מַהוּ מְחִירָהּ

שֶׁל מַדְקֵרַת הָעֹקֶץ לִדְבוֹרָה:

בְּהִתָּקְעוֹ בְּעוֹר קָשֶׁה, הַמַּחַט

הַדַּק נִשְׂבָּר, וּמִסְכֵּנָה צוֹנַחַת

עם חֵךְ קָרוּעַ אַרְצָה – לְקִבְרָהּ.


אָמַרְתָּ:

      – כַּךְ? וְלִי זֶה לֹא יָדוּעַ;

אַךְ בְּעֵינַי אֵין סוֹף כָּזֶה גָּרוּעַ

מֵהִתְהַפֵּךְ גּוֹסֵס עַל הַמִּשְׁכָּב,

לְקוֹל בִּכְיַת אִשְׁתּוֹ אוֹ יְלָדָיו,

עַד שֶׁיָּשִׂים הַמָּוֶת לְסִבְלוֹ קֵץ.

לוּ הַגּוֹרָל כֹּחִי הָיָה מַתִּישׁ

מִחְיוֹת כְּאִישׁ– עִם דֶּגֶל וּפַטִּישׁ –

הָיָה חְֶפְצִי לָמוּת נוֹעֵץ הָעֹקֶץ.

אַךְ הִפְרַעְתִּיךְ, סִלְחִי.

      – לֹא, כָּל-עִקָּר!

הַגֵּד, אֶזְרָח, - פֹּה אֵין יוֹדְעִים דָּבָר –

הֲשֶׁקֶט בְּפַרִיס?

      – הָיִיתִי שָׁמָּה.

כֵּן, “שֶׁקֶט” רַב פַּרִיס כֻּלָּהּ נָדַמַּה:

זִ’ירוֹנְדָה הוּעַלְתָה בָהּ לַגַּרְדֹּם –

רַק חֲמִשָּׁה נִצְלוּ; מִיּוֹם לְיוֹם

הָאֵיד מַחְמִיר; צָבָא מוֹסִיף לִבְרוֹחַ.

אֲבָל אֶזְרָח Marat בְּטוּב לִבּוֹ

גִלָּה לָעָם מוֹצָא פָשׁוּט וְנוֹחַ

מִכָּל צָרוֹת הָאָרֶץ: רַק לִשְׁלוֹחַ

לַגִּילְיוֹטִינָה עוֹד עֶשְׂרִים רִבּוֹא,

וְכָל דָּבָר לֹא יִמָּנַע מִבּוֹא

עַל מְקוֹמוֹ בְּרֹב שָׁלוֹם וָנַחַת.

אַךְ דַּי, אֵלֵךְ. לְהִתְרָאוֹת, אֶזְרַחַת!


עַל זִכְרוֹנִי עָלָה מִקְרֶה נִשְׁכָּח.

רִיבָה אַחַת, מִכְּפָר נִדָּח בַּפֶּלֶךְ,

שֵׁרְתָה בְּבֵית הוֹרַי. לְשׁוּם מַלְאָךְ

בִּשְׁמֵי-מָרוֹם וְשׁוּם בַּת שַׂר אוֹ מֶלֶךְ

מֵאַגָּדָה הָאֵל עוֹד לֹא חָנַן

שַׁי יֹפִי כֹה מַקְסִים וְכֹה מַתְמִיהָּ.

הַתַּלְתַּלִּים, מִיּוֹם שֶׁהִכַּרְתִּיהָ,

הִכְתִּירוּ אֶת רֹאשָׁהּ כְעֵין עָנָן

שֶׁל פָּז שׁוֹטֵף; לְעֻמַּת זֹאת עֵינַיִם

הִפְלִיאוּ אֶת רוֹאֶיהָ בִּשְׁחוֹרָן.

הִיא נִמְצְאָה אֶצְלְנוּ כִשְׁנָתַיִם

וְנֶעֶלְמָה – אִישׁ לֹא יָדַע לְאָן.

בַּבַּיִת לֹא דֻבַּר עוֹד, לֹא בְזַעַם,

לֹא בְחֶמְלָה, עַל… אֲבוּדָה זוֹ. – פַּעַם

לִי נִזְדַּמֵּן בָּרְחוֹב, בָּעֲלָטָה,

זוּג: גֶּבֶר וְאִשָּׁה מְקֻשָּׁטָה,

מְצֻבָּעָה בַפּוּךְ בְּחֹסֶר-טַעַם.

הִיא הִסְתַּכְּלָה בִי רֶגַע וּמִיָּד

בָּלְעָה, חֲצִי-קָטוּעַ, הַמִּשְׁפָּט –

וּבְקוֹל צָרוּד נִכְּרָה לֵאוּת וָשֶׁבֶר –

וּבִתְנוּעַת יָדָהּ רָמְזָה לָגֶּבֶר

לְהִתְרַחֵק. עָצַרְתִּי, כִּמְחַכָּה,

אֶת צְעָדַי לְרֶגַע, אַךְ מִבֹּשֶת

אוֹ אַפְתָּעָה לֹא זַזְתִּי מִלִּכְבּוֹשׁ אֶת

מַבַּט עֵינַי לְמַטָּה, בַּקַּרְקַע.

הִיא הִתְקָרְבָה – וְשׁוּב כִּמְעַט חָזְרָה בָּהּ –

– אַל תִּכְעֲסִי, רַק רֶגַע וְאֵלֵךְ;

אַךְ, אִם מֻתָּר, מִקֹּדֶם אֶשְׁאָלֵךְ:

הַגִּידִי, הֲשָׁלוֹם לְאִֽמָּא, אַֽבָּא,

לְכָל בֵּיתְכֶם…

      מַחְנָק צוֹרֵב הִשְׁבִּית

אֶת לְשׁוֹנִי – לִבִּי קוֹצֵי חֶמְלָה חָשׁ –

וּבִתְשׁוּבָה מִלְמַלְתִּי רַק בְּלַחַשׁ:

– הָהּ, טוּאַנֵֽיטָה, לָמָּה כַּךְ עָשִׂית?

פָּנֶיהָ נַעֲווּ אָז בַּעֲוִית

שֶׁל עֶצֶב מַר… אוֹ תּוֹכֵחָה נִסְתֶּרֶת?

וְהִיא אָמְרָה:

      – מַה לַעֲשׂוֹת, גְּבֶרֶת,

לִי, בַּת אִכָּר מִסְכֵּן, פִּתְאֹם נִגְלָה

עוֹלָם אַחֵר, רֹב-עֹשֶׁר תַּחַת עֹנִי.

לִבִּי בָּחַל לִהְיוֹת כַּפְרִית דַּלָּהּ –

וְחַשְׁתִּי לְחַפֵּשׂ לִי הַצָּלָה,

כְּכָל אֲשֶׁר יָכְלָה כָזֹאת… כָּמוֹנִי…


שַׁרְל, גַּם אֲנִי חָיִיתִי בְמַּרְתֵּף

אָפֵל וְצַר – וּלְפֶתַע בָּא קַו-זֹהַר:

אֶל חֶבְרַתְכֶם – טְרַקְלִין אַחְרֵי הַסֹּהַר

הֵבִיא אוֹתִי הַזֶּרֶם הַסּוֹחֵף.

רָאִיתִי שָׁם, בְּמֶשֶךְ שְׁבוּעַיִם,

אַנְשֵׁי תַכְלִית וּקְרָב, כּוֹבְשֵׁי סֻלָּם,

שֶׁיִּתָּכֵן, הֶחְזִיקוּ בַיָּדַיִם

גּוֹרַל עֲתִיד דִּבְרֵי-יְמֵי-עוֹלָם,

וְגַם אֲנִי, בַּת-מַטָּה, בֵּינָתַיִם

אֲוִיר-פִּסְגָה נָשַׁמְתִּי בִקְהָלָם.

כְּשִׁכּוֹרָה מֵרֵיחַ-הַנִּיחוֹחַ,

שִׂמְחַת חַגְכֶם סָפַגְתִּי בְנַפְשִׁי.

מִבּוֹר מַרְתֵּף פָּרַצְתִּי לַחָפְשִׁי

לִחְיוֹת, לִפְעוֹל, לִיצוֹר, לִלְחוֹם בְּכֹחַ

וְלֶאֱהוֹב גַּם-יַחַד. כְּתִינוֹק

שָׂמַחְתִּי אָז, מַמָּשׁ כְּיֶלֶד פֶּתִי,

בַּיּוֹם בּוֹ לִי בִּיזוֹ, אוּלַי בִּצְחוֹק,

נָתַן לִקְרוֹא בַּכְּרוּז שֶׁלּוֹ. נִפְתֵּיתִי

לְהַאֲמִין: אִם כֵּן, אֲנִי כְּאִישׁ

מִבֵּינֵיהֶם, “עִם דֶּגֶל וּפַטִּישׁ”,

אֲנִי, אֲשֶׁר אֶזְכּוֹר עוֹד אֲפֵלָה זוּ?!…


יְמֵי שִּׁכְרוֹן חוּשִׁים חָלְפוּ וְגָזוּ,

וַהֲקִיצוֹתִי – שׁוּב בְּאֹפֶל בִּישׁ.


בּיוֹם אֶחָד (רָאִיתִי, הַחִילוֹתָ

לִדְאוֹג מְאֹד, לֹא כָרָגִיל – וַדַּאי

אֵרַע דָּבָר) אָמַרְתָּ לִי – שַׁרְלוֹֽטָה,

סִלְחִי, אֲבָל… יֵשׁ לִי עִם חֲבֵרַי

הִתְיָעֲצוּת. הָלַכְתִּי בְּאֵין אֹמֶר

אֵלַי, לַגַּן, יָשַבְתִּי בִּבְדִידוּת

וְ…לֹא, לֹא כְתִינוֹק אֲשֶׁר לִבּוֹ מַר

מֵרֹב עֶלְבּוֹן, בָּכִיתִי. אַךְ פָּשׁוּט

רָאִיתִי אָז, הֵבַנְתִּי אָז, נִדְהֶמֶת,

הֶבְדֵּל מָעוּף, הֶבְדֵּל קוֹמָה וְאוֹן

בֵּין גֶּזַע הַטָּבוּעַ בַּחוֹתֶמֶת

שֶׁל הַשְׁרָאַת הַחֶסֶד הָעֶלְיוֹן –

אַנְשֵׁי-כָנָף, מַעְפִּילֵי-אַל-מֹרֶךְ,

רַבֵּי-אוֹנִים לִלְחוֹם וְגַם לַחְטוֹא. –

וּבֵין עָלְמָה כָּמוֹנִי – לְלֹא צֹרֶךְ,

עָלֶה נִדָּף בִּסְתָו וְשַׁלַּכְתּוֹ…

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

בִּלִּיתִי שָׁם בַּגַּן אֶת כָּל הַלַּיְלָה…

מְשֻׁחְרָרָה מֵרֶשֶׁת אַשְׁלָיוֹת,

נַפְשִׁי חָשְׂפָה הַכֹּל עַד הַיְּסוֹד,

וְנִתְגַלְּתָה אַפְסוּת גּוֹרַל חַיַּי לָהּ

לְכָל עָמְקָהּ, תָּמִיד לִהְיוֹת תַּלְמִיד

מִבְּלִי לַמֵּד; לִקְרוֹא בְּאֹרֶךְ-רוּחַ

סִפְרֵי חָכְמָה שֶׁאֲחֵרִים חִבְּרוּ, אַךְ

לָנֶצַח לֹא לִיצוֹר דָּבָר; תָּמִיד

לִמְחוֹא כַפַּיִם שׁוּב וְשׁוּב עַד גֹּעַל

לִנְאוּם זוּלָת; לֹאחַז, מִבְּלִי הָרִים,

בִּקְצֵה מַשָּׂא כָּבֵד שֶׁל אֲחֵרִים

וּלְהִתְחַפֵּשׂ כְּאִישׁ לוֹחֵם בְּפֹעַל…

אַחֵר יִכְתֹּב הַתֹּכֶן שֶׁל עָלוֹן –

וְאַתְּ תִּהְיִי עוֹזֶרֶת מְיֻחֶסֶת,

אִם (גַּם אֶת זֶה לְאוֹת אֵמוּן רַב-חֶסֶד!)

יִתְּנוּ לָךְ לְחַלְּקוֹ בֵּין הֶהָמוֹן:

תַּפְקִיד פִּרְחָח מִשּׁוֹבְבֵי-הַנֹּעַר

הָרָץ-לוֹ, עִם רוֹבֶה טָעוּן בְּפוֹל,

לִפְנֵי צָבָא – בְּרֹב הָדָר וָתֹאַר.

בִּמְקוֹם חַיִּים – תַּחְלִיף חִוֵּר וְזוֹל,

זִיּוּף תָּפֵל, בּוֹ כָל מָעוּף וְעֹז אֵין…


שָׁעוֹת חָלְפוּ, – וּבְאֶפֶס תְּנוּמָה.

תוֹךְ הִרְהוּרַי הַלָּלוּ, מִשּׁוּם-מָה

לִשְׂאוֹן חֶשְׁכַּת הַלֵּיל הִטֵּיתִי אֹזֶן.

בְּקוֹל עָצוּר הָמְתָה הַדּוּמִיָּה,

כְּאִלּוּ מִתּוֹךְ שַׁחַת תַּחְתִּיָּה

עָלוּ גַּלֵּי אוֹן-פֶּרֶא לְלֹא-הֶרֶף.

תֵּבֵל נָשְׁמָה בְעֹז וּפִרְפְּרָה,

הֲרַת בּוּלְמוּס חַיִּים, כֻּלָּה כְטֶרֶף

לְיֵצֶר עַז, דִּבּוּק הַחַי וָעֵר אַף

בְּנוּם הַגּוּף – לְיֵצֶר יְצִירָה.

וּבְחֹב-תֵּבֵל, אָפֵל כִּסְבַךְ הַיַּעַר,

מָלֵא סוֹדוֹת, מָלֵא עֻבְּרֵי חִדּוּשׁ.

נִדְמֶה הָיָה כִּי גַם בַּחֲשֵׁכָה אַרְא

פִּרְפּוּר כַּנְפֵי הָרוּחַ הַנָּטוּשׁ

כָּעֵת בִּשְׁמֵי-מוֹלֶדֶת – סַעַר, סַעַר

אֵל מְכֻנָּף, רַב-כֹּחַ וְרַב-הוֹד,

כֻּלּוֹ מֻצָּף זַהֲרוּרֵי יְקוֹד,

קוֹרֵא כָּל חַי לַנִּיר, לַקְּרָב, לַצַּיִד, –

כָּל חַי – אַךְ לֹא אוֹתִי, גַּל-עֲצָמוֹת,

שֶׁאֵין לָדַעַת מַהוּ – מֵת אוֹ חַי עוֹד.

זָרָה בְּחַג-חַיִּים תַּכְלִית זָרוּת,

בְּכָל מָקוֹם, בִּשְׂדֵה-חָרִישׁ וּבְקֶרֶב

מוֹרְדֵי-גוֹרָל וְגִבּוֹרֵי-הַחֶרֶב,

אֶהְיֶה כִזְבוּב מַטְרִיד, וְגַם אָמוּת

כִּזְבוּב…


    הָהּ, שַׁרְל, נַפְשִׁי הָיְתָה מַקְרֶבֶת

לְלֹא-דִמְעָה כָּל חֲמוּדוֹת-חַיִּים:

צֵל-גַּג עַל רֹאשׁ, תִּקְווֹת וְסִכּוּיִים,

כּוֹכָב מֵאִיר שֶׁל נֶפֶשׁ-אָח אוֹהֶבֶת:

גַּם בִּלְעֲדֵי כָל אֵלֶּה יֵשׁ לִחְיוֹת,

אִם גַּם חַיִּים קָשִׁים כִּקְשִׁי הָאֶבֶן –

אַךְ אִי-אֶפְשָׁר לִחְיוֹת עוֹד אִם בַּלֵּב אֵין

שׁוּם גַּאֲוָה וְשׁוּם נִיצוֹץ כָּבוֹד;

כִּי זוֹ הָאַחְרוֹנָה שֶׁבִּמְחִיצוֹת

לִפְנֵי תְּהוֹם יֵאוּשׁ אַחְרוֹן…


      הַשַּׁחַר

בִּצְבֵּץ, חִוֵּר, עָלָה וְהִתְלַקַּח…

וְרַק אֲנִי לֹא חַשְׁתִּי, אִם זָרַח אוֹר

וְאִם חָשַׁךְ. הִבַּטְתִּי לַמִּזְרָח

וְלֹא רָאִיתִי; נֶגֶד הָעֵינַיִם

חָלְפוּ יָמַי, יְמֵי קִיּוּם מָאוּס

כַּחֲזָרָה בְּפַעַם הַמָּאתַיִם

עַל מַעֲשֶׂה נוֹשָׁן, תָּפֵל, לָעוּס…


וְאָז בְּךָ נִזְכַּרְתִּי. אוֹר גָּנוּז

נִצְנֵץ בַּלֵּב, וּמַחְשַׁבְתִּי שֵׂרֵכָה

דַּרְכָּהּ אָחוֹר – כְּאִלּוּ זֶה עַכְשָׁו

עָמַדְתִּי וְהִקְשַׁבְתִּי לִדְבָרֶיךָ

בְּצֵל הָעֵץ הַהוּא אֲשֶׁר תַּחְתָּיו

לָרִאשׁוֹנָה לִבִּי בְּגוֹרָלוֹ קָץ –

וּלְפֶתַע בָּא לָאֹזֶן קוֹל זִמְזוּם:

נְחִיל עַלִּיז חָלַף – וְהֵד עָמוּם

הִבְרִיק בַּלֵּב:

      – לָמוּת, נוֹעֶצֶת עֹקֶץ!


הֶחְרַשְׁתִּי, וְהִבַּטְתִּי – שָׁם, קָרוֹב,

שְׁתֵּי דְּבוֹרִים הִזְהִיבוּ עוֹד בַּשֶּׁמֶש;

שְׁנֵי נִיצוֹצוֹת: זָרְקוּ גַם עֲלֵיהֶם אֵשׁ

קַרְנֵי-חַמָּה מֵאוֹצָרָן הַטּוֹב.

חָשַׁבְתִּי: כֵּן, אַתֶּן – זְהַב הַטֶּבַע,

וְאָנֹכִי – עוֹפֶרֶת אֲפֻרָה.

תּוֹךְ עֲקִיצָה לִמְצוֹא אַחְרִית מָרָה –

לֹא יֵעוּדְכֶן: יֵעוּד חָשׁוּב פִּי-שֶׁבַע

נִתַּן לָכֶן – לָשׁוּט בַּמֶּרְחַבְיָה

וְלַעֲמוֹל לְמַעַן הַכַּוֶּרֶת;

לֹא הַזָּהָב הוּא חֹמֶר יְרִיָּה:

לִהְיוֹת כַּדּוּר דִּינִי הוּא – דִּין עוֹפֶרֶת!


הַבֹּקֶר אוֹר. עֵת לַעֲצוֹר בָּעֵט –

וְיִתָּכֵן, בִּכְלָל הִגִּיעָה עֵת:

צֵל בֶּן-אָדָם חָלַף עַל יַד הַצֹּהַר.

שָׁלוֹם, אָחִי, וּזְכוֹר אֶת הָאָחוֹת.

בְּעוֹד שָׁעָה, בַּדֶּרֶךְ מִן הַסֹּהַר,

שׁוּב אֶזְכָּרְךָ – וְאָז מִבְּלִי רְעֹד

אֶפְגוֹשׁ בִּצְחוֹק גַּרְדֹּם וּמַאֲכֶלֶת.

שָׁלוֹם.

     שֶׁלְּךָ,

      שַׁרְלוֹֽטָה הָאֻמְלֶלֵת.


  1. לגבי שיר זה כתב ז'בוטינסקי בהוצאה הרוסית של כתביו בשלשה כרכים, (פאריז 1930), את ההערה הבאה:

    מבחינה טכנית עוּבּד השיר מחדש לפני זמן קצר מאד. אך בקשר לכמה צדדים מיוחדים שבתכנו ובמצב–רוחו מן הראוי, אולי, להעיר, שהוא נכתב לא יאוחר משנת 1903.  ↩

  2. על תולדות השיר “שרלוֹטה האומללת” מספּר ש. גפּשטיין:

    השיר נכתב בשנת 1902, שנה אחרי שז‘בוטינסקי הפסיק לימודיו באוניברסיטה ברוֹמא, חזר לאודיסה והיה לפיליטוניסטן הראשי בעתון “אוֹדסקיאַ נוֹבוֹסטי”. אך הרעיון הכלול בשיר זה נולד במוחו עוד באיטליה, ולשם כך הוא לא רק הירבה לקרוא במקורות ההיסטוריים והספרותיים, אלא אפילו נסע לצרפת הדרומית – אל מולדתה של שרלוֹטה קוֹדרה. שם גילה, שהיא היתה קרובתו של הקלסיקן הצרפתי קוֹרנייל, ושם עיצב מחדש את דמותה של רוצחת מאַראַט. גישתו של ז’בוטינסקי אל הדמות הזאת נבדלת לחלוטין מן הגישה שהיתה מקובלת אצל ההיסטוריונים והסופרים.

    הרעיון המהפכני המונח ביסוד השיר (“למוּת, נוֹעצת עוֹקץ!”) מנע בהחלו את פרסומו ברוסיה הצאַרית לפני המהפכה בשנת 1905. אך גם אחרי המהפכה ההיא, כשדיני הצנזורה לא בוטלו אלא רק הומתקו במקצת, לא יכול אף כתב–עת רוסי לפרסם שיר ממין זה מבלי שיוחרם מיד ע"י השלטונות.

    לפיכך הצעתי לזאב ז‘בוטינסקי להוציא את השיר לאור בצורת קונטרס מיוחד ולהסתיר את רוב הטפסים מעיני השלטונות. ז’בוטינסקי הסכים להצעתי. אחרי שהשיר סודר בדפוס בפטרבורג, (באותו בית–דפוס, שבו הודפס כתב–העת הציוני “יברייסקאַיה ז'יזן”), נשלחו ההגהות להוצאת הספרים “זנאַנייה” (“דעת”9, שבראשה עמד מקסים גוֹרקי, והוּצע לה לרכוש חלק מן המהדורה. גוֹרקי בעצמו קרא את השיר, התפעל ממנו וציווה לרכוש את המהדורה כולה – 5000 טפסים. מאחר שלא היה ספק בדבר יחס הצנזורה אל השיר, הוחלט להמציא למו“לות ”זנאַנייה“ כ–3500 טפסים לפני הופעתו הרשמית של הקונטרס, ואילו שאר 1500 הטפסים הוחרמו ע”י השלטונות בבית–הדפוס הנ"ל.

    הקונטרס הופץ ע“י ”זנאַנייה" בדרכים המקובלות להפצת ספרות בלתי–חוקית או בלתי–חוקית–למחצה.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות