זאב ז'בוטינסקי

1

אַךְ פָּתַחְתִּי סֵפֶר הַֽיְנֶה –

בְּלִבִּי פִּתְאֹם עָלָה

זֵכֶר זִֽינָה. “Berg Idylle”

זֶה הָיָה גַּם לִי וְלָהּ.


גַּם־כֵּן לַיְלָה, לֵיל־יָרֵחַ

וְרִשְׁרוּשׁ־אַשּׁוֹחַ דַּק;

אַךְ עִם זִֽינָה לֹא יָשַׁבְנוּ

תַּחַת צֵל קוֹרָה וָגָג.


הִיא רָצְתָה לִרְאוֹת אֶת שַׁפְלוֹךְ

(“גֹּב־כִּבְשָׂה”, מָקוֹם נֶחְמַָד:

סְטַלַקְטִֽיטִים, סְטַלַגְמִֽיטִים –

וְהַכֹּל בִּפְרַנְק אֶחָד).


נִתְחַלְּפָה אַשְׁמֹרֶת־לַיְלָה,

אוֹר־שׁוֹמֵר חָמַק־נִסְתַּר;

רַק אֲנִי עִם פְרֵילֵין זִינָה

יְחִידִים עַל שִׂיא־הָהָר.


הוֹי, מַה טּוֹב! סָבִיב, מִתַּחַת,

הִתְנוֹעֵעַ וְנִשְׁפַּךְ

עַל צַמְרוֹת עֲצֵי־הַמַּחַט

כֶּסֶף־סַהַר הֲפַכְפָּךְ;


מִמְּרוֹמִים גָּלְשׁוּ לָעֵמֶק

וּפָשְׁטוּ עַל מֶרְחָבָיו

עַרְפַּלִּים – עֶדְרֵי צֹאן־שֶׁלֶג

וְעָבִים – חַשְׁרוֹת חָלָב;


וְקָרְנוּ אֵי־שָׁם, לְמַעְלָה,

בְּאֵינְסוֹף כָּחֹל וָרָם

“בְּתוּלָה”, “נָזִיר” וְ“אֵיגֶר” –

בְּכָל לֹבֶן־זָהֳרָם:


כַּךְ קָרְנוּ עִנְקֵי־הַשֶּׁלֶג,

שֶׁנִּדְמָה כְּאִלּוּ אֵל

הִפְקִידָם עַל חֶבֶל בֶּרְן

לְקַיֵּם מִשְׁמֶרֶת־לֵיל.


וְאָמְרָה בְּלַחַשׁ זִינָה,

עֲטוּפָה בְּסוּדָרָהּ:

– לוּ נוֹדַע בְּמִשְׁפַּחְתֵּנוּ

tête-à-tête כָּל־כַּךְ נוֹרָא!


זִינָה? עוֹד מְעַט וְדוֹקְטוֹר,

וּסְטוּדֶנְטִית זִֶה מִכְּבָר, –

בַּחֲצוֹת, בְּלֶב־הָאַלְפִּים,

יְחִידָה עִם גֶּבֶר זָר!


לִי אֵם־חֶמֶד; אַךְ לְאִמָּא

אֵין קָשֶׁה מִלְּהָבִין

יְדִידוּת לְלֹא כָּל נֹפֶךְ

וְחַבְרוּת בֵּין מִין לְמִין. –


דֹּם הִבַּטְתִּי בְּפָנֶיהָ

וְשָׁתַקְתִּי כְאִלֵּם,

בְּלִבִּי מוּכָן הַפַּעַם

לְהַסְכִּים דַּוְקָא לָאֵם.


וְשָׁרַקְתִּי, וְיָגַעְתִּי

בַּמֶּרְחָק לִנְעוֹץ מַבָּט,

– לוּ לִנְשׁוֹק אוֹתָהּ, אֶת אִמָּא,

אוֹ, נַנִּיחַ, אֶת הַבַּת!

* * *

הַשָּׁמַיִם – יָם שֶׁל זֶפֶת,

הַיָּרֵחַ – אִי לָבָן…

(אַף כִּי אֵין כָּזֹאת בַּטֶּבַע,

הַנִּגּוּד הוּא מְצֻיָּן).


– אִישׁ מוּזָר, – אָמְרָה לִי זִינָה, –

דַּי לִשְׁרוֹק, הַעוֹד לֹא רַב?

מַה, הַגֶּד־נָא דֵּעוֹתֶיךָ:

הֲ…מַרְכְּסִיסְט אַתָּה אוֹ לָאו? –


רֶגַע קַל עִקַּמְתִּי חֹטֶם,

אַךְ עָנִיתִי: – מָרָתִי,

אִם חֶפְצֵךְ הוּא, טוֹב, אוֹדֶה־נָא

עַל אָפְיִי הָאֲמִתִּי.


בַּיַּלְדוּת תָּמִיד נָהַגְתִּי

בִּגְדוֹלִים לְהִתְגָרוֹת,

בְּרוּחִי מַרְדָּן מִטֶּבַע

נֶגֶד רֶסֶן וּגְדֵרוֹת.


אָז בְּרֶטֶט הִתְפַּלַּלְתִּי

לְאֵלָה וּשְׁמָהּ חֵרוּת:

נָא הַרְאִינִי לוּחַ־קֹדֶשׁ,

שֶׁחֻקֵּךְ עָלָיו חָרוּת!


וְהֶרְאַתְנִי עַל הַלּוּחַ

חֹק קָצָר וּכְלָל גָּדוֹל:

"כָּל אָדָם – חָפְשִׁי בַכֹּל הוּא:

אַף לִרְעוֹב מֵחֹסֶר־כֹּל".


אָז פָּנָה לִבִּי לָהּ עֹרֶף

(אַף כִּי צַר הָיָה לוֹ, צָר)

וּמָצָא מַלְכָּה אַחֶרֶת,

הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם מוּסָר.


לֹא אוֹתוֹ מוּסָר שֶׁאִמָּא

שִׁנְּנָה בְּחֹמֶר־דִּין…

(וְאָמְנָם אִמֵּךְ נֶחְמֶדֶת

וְיוֹדַעַת לְהָבִין).


אֵצֶל זוֹ הָיְתָה פִּי־שֶׁבַע

מְסֻבֶּכֶת הַתּוֹרָה:

כְּחָמֵשׁ שָׁנִים יָגַעְתִּי

עַד שֶׁבַּנְתִּי אֶת פִּשְׁרָהּ.


שָׁם צֻוָּה: "תִּשְׁמֹר מִכֶּתֶם

נַפְשְׁךָ וּמַצְפּוּנְךָ,

וַאֲשֶׁר לְכָל הַיֶּתֶר –

אֵין זֶה שׁוּב מֵעִנְיָנְךָ".


אָז רָצִיתִי, פְרֵילֵין זִינָה,

גַּם לִבְכּוֹת וְגַם לִצְחוֹק;

וְהֵבַנְתִּי מַה שֶּׁקֹּדֶם

אַךְ נִצְנֵץ לִי מֵרָחוֹק:


רַק מוּג־לֵב וְדַל בָּרוּחַ

לָאֱלִיל נוֹשְׂאִים נַפְשָׁם.

אִישׁ עֶלְיוֹן הוּא זֶה שֶׁאֵין לוֹ

עַל הַמֵּצַח שׁוּם חוֹתָם.


רַק לִפְנֵי חָפְשִׁים כָּאֵלֶּה

מִשְׂתָּרַעַת מֶרְחַבְיָה;

וְעֵינָם עַד סוֹף כָּל אֹפֶק,

עֵין־הַנֶּשֶׁר, צוֹפִיָּה.


הֲרוֹצָה אַתְּ, פְרֵילֵין זִינָה,

הֲרוֹצָה אַתְּ לִרְאוֹתָם?

טוֹב, הֵא יָד לָךְ: לְפָנַיִךְ

אִישׁ־חוֹרִין, לְלֹא חוֹתָם. –

* * *

קֹר גַּבַר מְעַט. וַתַּהַר

מַחְשַׁבְתִּי נִיצוֹץ חָכְמָה:

הַאֵינֶנּוּ קֹר מִסַּהַר,

אִם הַחֹם הוּא מֵחַמָּה?


וּפִתְאֹם עֵינִי הִבְחִינָה:

נֶעֶצְבָה הַבַּחוּרָה.

מַה קָּרָה? הֲקַר לְזִינָה

בִּמְעִילָהּ וְסוּדָרָהּ?


הִיא הִבִּיטָה, מְהַסֶּסֶת,

בְּעֵינֶיהָ הַטּוֹבוֹת

וְאָמְרָה בְּרֹךְ שֶׁל חֶסֶד:

– קַר, מִסְכֵּן, לְךָ, אֵין זֹאת?


נְחַלֵּק סוּדָר זֶה יַחַד! –

– אֵיךְ וְ… אִמָּא מַה תַּחְשׁוֹב?

– אֵין דָּבָר! לִי אֵין כָּל פַּחַד,

שֶׁתִּהְיֶה שָׁכֵן לֹא טוֹב! –


חֶרֶשׁ זָז גּוּפִי יָמִינָה,

זָז כְּטֶפַח – וְנִצְמַד.

פִּי הִפְלִיט: מֻתָּר לִי, זִינַה? –

וְחָבַקְתִּי לָהּ בַיָּד.


וְהִיא שָׂחָה לִי בְלַחַשׁ:

– בְּשַׁלְשֶׁלֶת מֻשָּׂגַי

מִתְּחִלָּה נִדְמָה כָּל רַחַשׁ

מְחֻוָּר לִי וּוַּדַּי.


אַךְ סָפֵק גּוֹבֵר כָּל פַּעַם,

וּבִפְרָט בְּפַעַם זוּ.

יֵשׁ אָמְנָם לִכּוּד וָטַעַם

בַּחֻלְיוֹת שֶׁנִּתְחָרְזוּ;


אַךְ נַעֵר אוֹתָהּ שַׁרְשֶׁרֶת –

וְתָחוּשׁ בְּאֵיזֶה מוּם:

אֵין צִלְצוּל בָּהּ! הִיא עֲקֶרֶת:

לֹא תוֹלִיד אַף הֵד עָמוּם. –


אָז אָמַרְתִּי: – נָא, נָבִינָה

כִּי כָזֶה הוּא חָק־עוֹלָם,

שֶׁסִּבַּת חַיֵּינוּ, זִינָה,

הִיא גַּם עֶצֶם תַּכְלִיתָם.


מָה הַצִּיץ יַרְבֶּה נִיחוֹחַ,

אִם יִשְׁתֶּה אַךְ נֵטֶף־טַל,

כֵּן אַף הִיא נוֹתֶנֶת כֹּחַ

וְהָדָר לָאִידֵיאַל.


אוֹן פּוֹעֵל כִּפְלַיִם יֶרֶב,

עַז פִּי־שֶׁבַע אִישׁ־צָבָא,

אִם בַּבַּיִת – אִם בָּעֶרֶב

מְחַכָּה לוֹ אֲהוּבָה.


זֶה פִתְרוֹן וּמַעֲנֶה לָךְ,

מַה תֵּבֵל לְלֹא חַמָּה?

אַתְּ – טִירָה רֵיקָה מִמֶּלֶךְ,

אֲחוּזָה בְתַרְדֵּמָה.


כֵּן… וְדַי לִמְצוֹא רַק אֹמֶר,

סוֹד שָׁעָה וְסוֹד מָקוֹם, –

וּבַלֵּב, דּוֹמֵם כַּחֹמֶר,

גַּל חַיִּים יָשׁוּב לִזְרוֹם.


וְעַכְשָׁו הֵן נֶשֶׁף־פֶּלֶא;

אוֹבֶּרְלַנְדְּ סָבִיב יָשֵׁן.

הִסְתַּכְּלִי: כָּל כֵּף וָסֶלַע

מִתְנוֹצֵץ כְּאֶבֶן־חֵן!


הַשָּׁעָה – כַּפְתּוֹר וָפֶרַח.

הַמָּקוֹם – לוֹ אֵין שֵׁנִי.

רַק מִלָּה? אִם יֵשׁ לָהּ עֶרֶךְ

אֶמְצָאֶנָה גַּם אֲנִי.


מֶלֶךְ יֵשׁ לָךְ. רַק הַרְשִׁי־נָא

לְהַחְיוֹת עוֹלָם יָשֵׁן.

תַּעֲנִי־נָא, פְרֵילֵין זִינָה,

תַּעֲנִי־נָא, זִינָה – כֵּן?

* * *

זֶה נָכוֹן כִּי אֵין אַף קֶרֶן

זִיו־תַּכְלִית בְּשׁוּק חַיִּים;

אַךְ יָפִים הָרִים שֶׁל בֶּרְן

תַּחַת אוֹר הַכּוֹכָבִים, –


וּבְנַשְּׁקֵנוּ פִּי בַת־חֶמֶד

תַּחַת אוֹר הַכּוֹכָבִים,

תִּמָּצֵא, אוּלַי, קַיֶּמֶת

גַּם תַּכְלִית בְּשׁוּק־חַיִּים.


  1. לגבי שיר זה כתב ז'בוטינסקי בהוצאה הרוסית של כתביו בשלשה כרכים, (פאריז 1930), את ההערה הבאה:

    מבחינה טכנית עוּבּד השיר מחדש לפני זמן קצר מאד. אך בקשר לכמה צדדים מיוחדים שבתכנו ובמצב־רוחו מן הראוי, אולי, להעיר, שהוא נכתב לא יאוחר משנת 1903.  ↩

1

2

לִי אֶתְמוֹל הִגִּידָה כַּרְמֶנְסִֽיטָה,

וְעַצְבוּת לְפֶתַע אֲחָזַתָּהּ:

"עוֹד מַסְרֵק יָפֶה לִי לֹא נָתַתָּ,

עוֹד צָמִיד שֶׁל כֶּסֶף לֹא קָנִיתָ!


רַעְיוֹתַי עוֹנְדוֹת כֻּלָּן מַחְרֹזֶת.

הֵן – חֶמְדַּת סֵוִילְיָה הַפּוֹחֶזֶת.

וַאֲנִי בוֹכָה מִדֵּי אֶרְאֶה זֹאת

גַּם בִּשְׁעַת חִנְגָא וְתַעֲלֹזֶת."


הוֹי, חַכִּי לָבֶטַח!

בְּזָחְלִי בַסֶּלַע

שְׁתֵּי בִרְכַּי תִּכְרַעְנָה

עַל חֹד־צוּר חוֹתֵךְ.


לֹא יַכְאִיב לִי חֶתֶךְ,

לֹא אִירָא מִכֶּלֶא.

דֹּם אָמוּת, גִּיטַֽנַָה,

עַל אַהֲבָתֵךְ.


עַד לִגְבוּל לֹא רַב לִי עוֹד הַדֶּרֶךְ.

כַּנָּחָשׁ אֶזְחַל בּוֹ לְלֹא מֹרֶךְ.

חֶמְדָּתִי, אַשִּׂיג לָךְ דֵּי־הַצֹּרֶךְ

אַלְמֻגִּים וָמֶשִׁי וּכְלֵי־עֵרִֶךְ.


אַךְ אִם אֵיד יִקְרֵנִי, יְפַת־תֹּאַר,

אִם כַּדּוּר יִמְצָא אוֹתִי בַשַּׁעַר, –

הֵן כִּכְלוֹת שָׁעָה קַלָּה שֶׁל צַעַר,

לְאַחֵר תִּתְּנִי חֶמְדּוֹת־הַנֹּעַר?


הוֹי, חַכִּי לָבֶטַח!

עַל כָּל נִיד וְשַׁעַל

אֲבָנִים תִּפְצַעְנָה

אֶצְבְּעוֹת יָדִי.


לֹא יַכְאִיב לִי חֶתֶךְ,

אַךְ אִירָא מִמַּעַל.

דֹם אָמוּת, גִּיטַֽנַָה –

אַךְ לֹא לְבַדִּי.

1 2


  1. לגבי שיר זה כתב ז'בוטינסקי בהוצאה הרוסית של כתביו בשלשה כרכים, (פאריז 1930), את ההערה הבאה:

    מבחינה טכנית עוּבּד השיר מחדש לפני זמן קצר מאד. אך בקשר לכמה צדדים מיוחדים שבתכנו ובמצב–רוחו מן הראוי, אולי, להעיר, שהוא נכתב לא יאוחר משנת 1903.  ↩

  2. ל“שיר מבריח–מכס” מעיר המתרגם חנניה ריכמן:

    השיר הזה כתוב במקורו בצורה מוסיקלית מיוחדת במינה: המשורר השתמש בכל בתי–השיר בחרוזים המתאימים בצצולם לסיומי–המלים המקובלים בלשון–ספרד, ומבחר צלילים זה משווה לשיר רנינוּת מיוחדת היוצרת אלוּסיה של מלוֹדיה ספרדית, מבלי שתורגש בו כל נימה מלאכותית ומבלי,שתפּגע קלוּת שטפוֹ של הקצב. ביחוד מצטיין בעשרו הצלילי הפזמון החוזר (refrain), הבנוי בצורת שני סולמות–חרוזים מקבילים, שבכולם עובר כחוט–השני צליל יסודי אחד. גם שני זוגות–החרוזים בכל בית ובית קשורים בינם בצליל יסודי משותף.

    כמובן, שיר כזה יש בו קשיים מיוחדים לתרגום, והמתרגם, שהשתדל למסור בכל הקירוּב האפשרי את תכנו של השיר, נאלץ לוותר על הרבה מיפיו החיצוני.  ↩

1

2

עַל הָרִים וּצְרִיחַ־עֹפֶל נְטוּשָׁה פָּרֹכֶת אֹפֶל.

עֲרָפֶל. הַיּוֹם הַשֶּׁמֶש לֹא תֵּצֵא מִנַּרְתִּיקָהּ:

וִיְטְמַלְדִּ־פֶּרֶס הַגֵּלוֹֽנִי נִתְבַּקֵּשׁ מִכּוּר־הָעֹנִי

וְחוֹזֵר הַצָּהֳרַיִם לְמוֹלֶדֶת רְחוֹקָה.

נֶֽנָה, בַּת מוֹשְׁלֵי שָׁמַיִם, נִכְנְסָה, כָּרְעָה בִרְכַּיִם,

חֶרֶשׁ שָׂחָה: “מֶלֶךְ וִיטְמַלְדְּ, בָּא יוֹמֶךָ” – וּמְחַכָּה.


רַב הִרְהֵר הָאִישׁ. "נִצְּחַנִי הָאָבִיב רֹאשׁ שֵׁבֶט דַּֽנִי,

עַל נָקָם קָרוֹב חָלַמְתִּי… וְהַכֹּל כְּלֹא הָיָה.

טוֹב, עַלְמָה, מַסְכִּים אָנֹכִי. אִם אַרְצֵךְ נָאָה כָמוֹךְ הִיא,

אָז אַשְׁרֵי מֵתִים־בָּאֶיהָ, טוֹב חֶלְקָם בְּעֵדֶן־יָהּ.

לֹא מְעַט יָפוֹת רָאִיתִי, אַךְ מָשְׁלֵךְ עוֹד לֹא חָזִיתִי…

רַק אוּלַי בִּתִּי נוֹאֶֽלָה תַּכְרִיעֵךְ בְּזִיו יָפְיָהּ".


וּבְקָרְבוֹ אֶל בַּת נִרְדֶּמֶת, הוּא הֵצִיץ בִּדְמוּת־הַחֶמֶד

וְחִיֵּךְ: "הַאִם עָלִיתִי עַל יוֹצְרִי בְּרָב־מַזָּל?

תִּפְשְׁטִי, נוֹאֶֽלָה, מֶשִׁי. נָא גַּם אַתְּ, בַּת־עֵדֶן, גֵּֽשִׁי.

הִגָּלִי – אַל תִּתְבַּיּשִׁי: כַּךְ צִוִּיתִי – וַחֲסָל".

רֶגַע קַל פָּסַח־הִרְהֵר עוֹד בֵּין תִּפְאֶרֶת לְתִפְאֶרֶת

וְקָרָא: “נִצַּח הַמֶּלֶךְ אֶת אֱלֹהַּ כְּפַסָּל!”


הֶחֱוִירָה חֶרֶשׁ נֶנַה: בַּת־אֱנוֹשׁ יָפְתָה מִמֶּנָּה.

שׁוּב כָּרְעָה עַל שְׁתֵּי בִּרְכֶּיהָ וְהִגִּידָה: "מֶלֶךְ רָם,

אִם תִּרְצֶה, אוֹסִיף דַּיֶּךָ – עוֹד שָׁלֹשׁ לִשְׁנוֹת חַיֶּיךָ –

לְהָשִׁיב לְחֵיק הַדַּֽנִים אֶת חֶרְפַּת כִּשְׁלוֹן הָעָם –

רַק תִּדֹּר כְּרֶגַע נֶדֶר, כִּי תַחְבִּיא בִסְגוֹר הַחֶדֶר

וְתַקִּיף לָנֶצַח גֶּדֶר אֶת בִּתְּךָ מֵעֵין אָדָם".


“לֹא אֲנִי” – עָנָה הַמֶּלֶךְ: “עָם גֵּלוֹֽנִי יַעֲנֶה לָךְ”,

וְצִוָּה לְשַׂר־הַבַּיִת: “חִישׁ כַּנֵּס זִקְנֵי צָבָא!”

וּבְהַזְעֵק הַחֲצוֹצֶרֶת אַבִּירִים לִמְקוֹם עֲצֶרֶת,

שָׂח זָעֵף: "לִבִּי קָרוּעַ בֵּין אָהוּב וַאֲהוּבָה:

עָם וּבַת. אַתֶּם תַּכְרִיעוּ". וּמִיָּד כֻּלָּם הֵרִיעוּ

פֶּה אֶחָד: “זְכוֹר אֶת דַּֽנִים – וַחֲיֵה אֲסִיר־חוֹבָה!”


רַק אֶחָד קָפַץ מִשֶּׁבֶת: "הִכָּלְמוּ, רָאשֵׁי הַשֵּׁבֶט!

בּוֹשׁ, מַנְהִיג זָקֵן! מִמֶּלֶךְ נֶהֱפַכְתָּ לְסוֹחֵר

וְהִשְׁלַכְתָּ עֲזָאזֵֽלָה כָּל חֶמְדַּת חַיֵּי נוֹאֶֽלָה, –

אַךְ אֲנִי – אֲנִי עֲדַיִן אַהֲבָה אֵינִי מוֹכֵר,

וְנִשְׁבַָּע בְּקֶבֶר אַֽבָּא: אִם אָמְנָם יֶדְכֶם תִּגַּֽע בָּהּ,

לֹא אֶהְיֶה עוֹד וִיטְמַלְדְּ־נֶשֶׁר, אִם בִּתְּךָ לֹא אֲשַׁחְרֵר!"


וְהֵשִׁיב לוֹ וִיטְמַלְדְּ־פֶּרֶס: "וִיטְמַלְדְּ־נֶשֶׁר, דַּע, אַךְ חֶרֶס

תַּעֲלֶה בְּיָד סוֹרֶרֶת – דִּין נִגְזַר וְאֵין שֵׁנִי.

אֲצַוֶּה לִכְלוֹא נוֹאֶֽלָה בִמְצוּדָה עַל רֹאש הַסֶּלַע,

בּוֹ שׁוֹכֵן עֲפַר אָבִיךָ – הַס, כִּי כַּךְ הוּא רְצוֹנִי.

אֵי מִפְלֶצֶת שֶׁתַּגְבִּיהַּ אֶת חַרְבָּה עַל תֵּל אָבִיהָ

וְתִתְקַע בְּאֶבֶן־קֹדֶשׁ בַּרְזִלָּהּ הַזֵּדוֹנִי?"

* * *

סַהַר דַּק וְחַד־קַרְנַיִם מִזְדַּקֵּר בִּקְצֵה שָׁמַיִם

וְשׁוֹפֵךְ עַל הַר־הַקֶּבֶר אוֹר חִוֵּר וּרְווּי תוּגָה.

מֵחֶשְׁכַּת נִבְכֵי הַיַּעַר, אֶל מִגְדָּל מוּגַף־הַשַּׁעַר,

עַל סוּסוֹ הַקַּל מִסַּעַר, בָּז לְנֶגֶף וּמִפְגָע,

דֶּרֶךְ תֵּל, חָרִיץ וְגֶשֶׁר טָס־בּוֹקֵעַ וִיטְמַלְדְּ־נֶשֶׁר,

לְמָתְנָיו מַפָּץ וָחֶרֶב – וּפָנָיו אֶל הַפִּסְגָּה.


"הוֹי, מַלְאָךְ שָׁבוּי, הַסְכִּיתִי! לְחַלְּצֵךְ הֲלֹם עָלִיתִי.

גַּם אִם צַו אוֹ נֵדֶר־אֵלֶם שָׂם לְפִיךְ כָּעֵת מַחְסוֹם, –

גַּם אִם חֵטְא הוּא, וְאוֹתָנוּ הָאֵלִים בְּזַעַם דָּנוּ

לְִכַפֵּר עַל רֶגַע־אֹשֶׁר בְּשָׁנִים שֶׁל גֵּיהִנֹּם, –

גַּם אִם תַּם מִקְלָט בַּחֶלֶד, – תַּעֲנִי לִי, חֲבַצֶּלֶת,

וְיוּנַף מַפַּץ־הַפֶּלֶד לְהַרְעִישׁ סִפַּי־מָרוֹם!"


"וִיטְמַלְדְּ, נֶשֶׁר עַז־הַכֹּחַ! מַה נִּפְתֶּה לִבִּי לִשְׁכּוֹחַ

אֶת נִדְרִי בְקַן מָנוֹחַ, – אַךְ רַחֵם־נָא: אַל תִּקְרַב.

לֹא אִירָא מִדִּין סוֹרֶרֶת. אַךְ אַתָּה – בִּשְׂדֵה־תִּפְאֶרֶת

מְחַכָּה לְךָ עֲטֶרֶת – זֵר גִּבּוֹר נִסְפֶּה בִקְרַב.

אָז יִפְתַּח שׁוֹמֵר שֶׁל מַעְלָה לִקְרָאתְךָ דַּלְתוֹת וַלְהַֽ֫לָּה,

וְלִבִּי יָעוּף אֵלֶיךָ עַל כַּנְפֵי חֲלוֹמוֹתָיו."


" לֹא! נִחְיֶה וְאַל נֵרֵֶד־נָא לֹא לִשְׁאוֹל וְלֹא גַן־עֶדְנָה!

הֲמָאַסְתְּ בְּכִסוּפֵינוּ וּבַאׂשֶׁר לֹא תִרְצִי?

מַה לּי שֵׁם וּמַָה עֲטֶרֶת? אַתְּ – הַכֹּל וְאֵין אַחֶרֶת,

וְלִשְׁמֵךְ בְּחֶרֶב־מֶרֶד אֶעֱבוֹר אֶת כָּל אַרְצִי.

בִּשְׁבִילַךְ אֶלְחֵם, נוֹאֶֽלָה, נֶגֶד כָּל כֹּחוֹת־הַבֶּלַע,

וּבְחֶדְוַת־אֵין־סוֹף לִשְׁנֵינוּ אֲמַלְּטֵךְ לִמְחוֹז־חֶפְצִי".


"וִיטְמַלְדְּ, נֶשֶׁר קַל־הָאֵבֶר, גִּיל חַיַּי, כּוֹכַב־הַסֵּבֶר!

עַל עֲוֹן חִלּוּל הַקֶּבֶר צֵל הָאָב אוֹתְךָ יָאֹר;

וְתִבְעַר קִנְאָה שֶׁל נֶֽנָה, אִם תַּצִּיל אוֹתִי מִמֶּנָּה,

וְיָדֶיהָ תְּכַסֶּינָה אֶת אָבִי תַּכְרִיךְ שָׁחוֹר,

וְחֵילוֹ, עָזוּב בַּדֶּרֶךְ, שׁוּב יֻכֶּה אָז שׁוֹק עַל יֶרֶךְ,

וְשִׁמְךָ כְּצַר מוֹלֶדֶת יִזָּכֵר מִדּוֹר לְדוֹר…"


"מַה לִּי, פֶּרַח רַךְ־הַנֵּבֶט, צֵל הָאָב וּכְבוֹד הַשֵּׁבֶט,

בּוּז דּוֹרוֹת שֶׁטֶּרֶם קָמוּ – בָּךְ, רַק בָּךְ אֲנִי חָפֵץ

כָּל נַפְשִׁי לִשְׁתּוֹת שׁוֹאֶלֶת מֵעֵינַיִךְ זִיו וּתְכֵלֶת

וְלִקְטוֹף מִשִׂפְתוֹתַיִךְ נְשִׁיקָה כִּפְרִי מֵעֵץ:

לְהָזִין בָּךְ לֵב עַד גֹּדֶשׁ, אֲחַלֵּל כָּל דִּין וְקֹדֶשׁ,

כָּל הֵיכָל, גָּדֵר וְקֶבֶר אֲשַׁבֵּר וַאֲנַתֵּץ!"


וּבִשְׁאוֹן שִׁכְּרוּת צוֹהֶלֶת הִתְפָּרֵץ מַפַּץ־הַפֶּלֶד,

וַיִּמּוֹט בַּרְזֶל־הַדֶּלֶת תַּחַת הֹלֶם־עֲנָקִים;

עוֹד פִּרְצָה וְהוּא הִגִּיעַ – וְלִצְחוֹק גִּבּוֹר מֵרִיעַ

נַעֲנָה חֲלַל רָקִיעַ בְּקוֹלוֹת וּבִבְרָקִים;

אַךְ צָחַק לוֹ גַּם הַפַּעַם וִיטְמַלְדְּ־נֶשֶׁר מוּל הָרַעַם

וְהִדְהִיר, חֲבוּק נוֹאֶֽלַה, אֶת סוּסוֹ לַמֶּרְחַקִּים.


  1. לגבי שיר זה כתב ז'בוטינסקי בהוצאה הרוסית של כתביו בשלשה כרכים, (פאריז 1930), את ההערה הבאה:

    מבחינה טכנית עוּבּד השיר מחדש לפני זמן קצר מאד. אך בקשר לכמה צדדים מיוחדים שבתכנו ובמצב–רוחו מן הראוי, אולי, להעיר, שהוא נכתב לא יאוחר משנת 1903.  ↩

  2. על תולדות השיר “נוֹאֶלה” מספּר ש. גפשטיין:

    השיר “נוֹאלה” הוא קטע מתוך מחזה בחרוזים שנקרא “לאַדנו”. המחזה נכתב בשנת 1902, ובאותה שנה הוצג על במת התיאטרון העירוני באודיסה.

    מחזה זה, וכן גם המחזה בחרוזים “דם”, שנכתב שנה קודם לכן והוצג אף הוא בתיאטרון העירוני – שניהם לא הופיעו בדפוס וכתבי–היד הלכו לאיבוד. רק השיר “נוֹאלה” מתוך “לאַדנוֹ” נשתמר הודות למקרה הבא. נ. סוֹרין, מיסדו של כתב–העת הציוני “יברייסקאַיה ז'יזן” (שנקרא אחרי־כן “ראַסווייט”), הוציא לאור בשנת 1903 קובץ ספרותי בשם “פּטרבּוּרגסקי סבּוֹרניק”, שנערך על–ידי הסופר והמבקר הרוסי המחונן אנדרייביץ‘. בסוף שנת 1903 פנה נ. סוֹרין אל זאב ז’בוטינסקי וביקשו לשלוח מפרי עטו גם בשביל “פּטרבּוּרגסקי סבּוֹרניק” וגם בשביל “יברייסקאַיה ז'יזן”. כתשובה על בקשה זו שלח ז‘בוטינסקי ל“סבּוֹרניק” את “נוֹאלה”, ול"יברייסקאַיה ז’יזן" הבטיח לשלוח מאמר על בעיית אוּגאַנדה. את המאמר לא הספיק לכתוב. כעבור ימים מספר עזב ז'בוטינסקי את העיר אודיסה בגלל התנגשות עם המשטרה המקומית.

    השיר “נוֹאלה” הוא אגדה (“סאַגה”), המסוּפּרת בפי גיבורו של המחזה “לאַדנוֹ” – מרצה באוניברסיטה המטיף לאינדיבידואליזם קיצוני ולזכותו של היחיד להשיג מכסימום של אושר ולפתח את ה“אני” שלו עד קצה גבול היכולת. מן הראוי לציין, כי שמות השבטים “גלוֹנים”, “דנים”, וכן השמות הפרטיים – “נוֹאלה”, “ננה”, אינם קיימים בשום מקום אלא הומצאו ע"י המחבר.

    ז'בוטינסקי כותב ב“סיפור ימי” על התקופה ההיא (1902–1901):

    – – רעיון אחד הדגשתי: – – רעיון ה“אינדיבידואליסמוס”, אותה “פּאן–בּאַסיליאָה” – שעליה, לוּ ברכני יוצרי בחכמה ודעת מספיקות לניסוח שיטה פילוסופית, הייתי מיסד ובונה את כל שיטתי: בראשית ברא אלהים את היחיד; כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו – והרע “מלך” גם הוא; טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד; לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך; והקץ שבעתיד, חזון ימות המשיח – הוא גן–עדן של היחיד, ממלכת אַנאַרכיה מזהירה, משחק הנפתולים בין כחות אישיים ללא–חוק ולאין–גבול – וה“חברה” אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו ולתת לו את האפשרות כי שוב ישוב לאותו משחק–הנפתולים. אם יופיעו – – שירַי “נוֹאֶלה” ו“שאפלוֹך” בתרגומו היפה של מר רייכמן, ויתמה הקורא לתכנם השולל כל חובת–היחיד לגבי האומה והציבור – עלי להודות כי זוהי אמונתי גם עתה.

    יצביעו לי על הסתירה שבין ההשקפה הזאת ובין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית; אחד מידידי – – כבר הזכירני שגם פזמון אחר שמע מפי: “בראשית ברא אלקים את האומה”. – אין סתירה. את הפזמון השני הלא ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי “בראשית” נבראה ה“אנושיות”: אני מאמין אמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה, האומה קודמת; וכמו–כן קודם היחיד לאומה. וגם כי ישעבד אותו היחיד את כל חייו לשרוּת האומה – גם זאת איננה סתירה בעיני: כך רצה – רצון ולא חוב. באותו המחזה הקטן שהוצג בתיאטרון האודיסאי בשנת 1901 (כנראה צ"ל 1902) – “לאַדנוֹ” – הקדשתי מוֹנוֹלוֹג ארוך לרעיון הזה. – – בקיצור זה תכנו: חפשי נולדת, פטור מחוב כלפי מעלה ומטה; אל תקריב קרבנות, כי לא מזרע הקרבן יצמח פרי הברכה. לרצון תבנה מזבח, הרצון הוא מנהיגך, לאשר ינהלך תלך, ויהי דרכו הרה או שאולה, אם הוד ואם עוון, הילולא או פרך – או גם עול שירוּת העם: כי גם את העול הזה הטלת על ראשך לא כעבד הנכנע לצו – כבן–חורין ושליט המקיים את רצונו. –

    _________

    קטע מתוך המוֹנוֹלוֹג הנ"ל נשתמר במכתב רוסי של ז‘בוטינסקי אל אחותו, גב’ תמר ז'בוטינסקי–קופ, משנת 1935, שבו נאמר בין השאר:

    ה“אינדיבידואַליזם” נשאר אמונתי עד היום הזה. אילו כתבתי פילוסופיה, הייתי מיישב אותו בהחלט עם שירוּתי: משרת אני לא משום שאני “חייב” – איש איננו חייב מאומה לזולתו – אלא משום שכך אני רוצה. החינוך הבית"רי: אם אין הדבר מוצא חן בעיניך, אל תתחיל בו, אך משהתחלת – הרי מתוך יחס–כבוד כלפי עצמך קיימוֹ בכל מאה האחוזים. רוצה אַת שתי ציטאַטות בחרוזים, שבהן הבעתי את הדבר במרחק של 30 שנה?

    "לאַדנוֹ, (1901) (בתרגומו של חנניה ריכמן)

    לַלֵּב אֵין שׁוּם חוֹבָה. לִבְּךָ הוּא בֶן–חוֹרִין.

    עֲבֹד אֶת רְצוֹנְךָ: רַק הוּא לְךָ הַדִּין,

    וִיהִי מְחוֹז–חֶפצוֹ מִזְבֵּחַ אוֹ מַרְזֵחַ,

    עַצְלוּת אוֹ מַאֲבָק, אוֹ בַיִת טוֹב וְחַם,

    אוֹ דֶרֶךְ–חַתְחַתִּים שֶׁל הַשֵּׁרוּת לָעָם…

    …מַאֲבָקִי – לֹא חֹק, לֹא צַו הָאֵל מִלְּמַעְלָה:

    הוּא חַג לִרְצוֹן נַפְשִׁי, שֶׁאֵין כַּבְלֵי חוֹבָה לָהּ.

    “הנדר” (1934):

    חָפשִׁי, אֶת חֹק בֵּיתָר הִמלַכתִּי עַל עַצמִי

    כִּי צַו בֵּיתָר הוּא הֵד לְצַו לִבִּי – לַנֵּדֶר

    הַשָּׁר מִתּוֹך דָּמִי.  ↩

1

בְּכָל מַרְאַיִךְ, רוֹמָא, תַּקְסִימִינִי:

גַּבְהוּת שָׁמַיִךְ הוֹד עָצוּב תַּרְעִיף;

וּסְבִיב הַמִּזְרָקָה, מַעֲשֶׂה-יַד בֶּרְנִינִי,

     יִיפוּ פִרְחֵי-אָסִיף.


הַכֹּל יִנְעַם לִי: סִמְטָאוֹת וּ“פְּיַצָּה”,

הֵיכָל עַתִּיק עִם שְׁתֵּי טִירוֹת פּוֹרְחוֹת

וְזֶה סֻלַּם-דְרַקּוֹן, שֶׁכָּל הַיּוֹם בּוֹ רָצָה

    כַּת כַּפְרִיּוֹת-אוֹרְחוֹת.


אַךְ אֵין לִבִּי לִכְפָר וּבְנוֹת-הַטֶּבַע –

לֹא בִשְׁבִילִי הַחֵן שֶׁל פַּשְׁטוּתָן.

רִשְׁתּוֹת קִסְמוֹ שֶׁל נוֹי חָרִיף מִזֶּה פִּי-שֶׁבַע

    פָּרַשׂ עָלַי שָׂטָן.


אֶרְאֵן בְּקוֹרְסוֹ: סַךְ פַּטְרִיצִיָּנִי

שֶׁל עֲלָמוֹת גֵּאוֹת וְאַמִּיצוֹת.

“בּוֹאַ” שָׂעִיר לֹא פַעַם הִפְרִיעָנִי

    לִרְאוֹת צַוָּאר רַם-הוֹד.


אַךְ הַפָּנִים –אֶמַל זָרוּעַ שֹׁזֶף –

אֶרְאֶה תָמִיד בִּמְלוֹא הָדָר וָזִיו:

מִין בֹּשֶׂם דַּק, גּוֹרֵר חֶמְדָּה וָכֹסֶף,

    רוֹעֵף מֵהֶן סָבִיב.


מִתִּלְבָּשְׁתָּן בּוֹלֶטֶת וְנִשְׁקֶפֶת,

לְלֹא בוּשָׁה, תַּבְנִית רִשְׁמֵי הַגּוּף:

כִּבְרֶגַע-אַהֲבָה, תּוֹךְ-צֵל-וָסוֹד נוֹדֶפֶת

    עֶדְנָה שֶׁל חֹם חָשׂוּף.


בַּמִּסְתָּרִים גֵּאָה נַפְשָׁן עַל רַעַל

גַּלֵּי חֶמְדָּה, שֶׁהֵן יוֹדְעוֹת לִשְׁפּוֹךְ:

וּבְהֵישִׁירָן מַבָּט יָהִיר מִמַּעַל,

    אַרְכִּין רֹאשִׁי, נָבוֹךְ.


אֵדַע הַכֹּל: כִּי עֹל-חֶבְרָה-וָשֶׁקֶר

חָנַט בָּהֶן שַׁחְרוּת רַעֲנָנָה;

כִּי, יִתָּכֵן, בְּגוּף זֶה, תַּחַת פֶּה קַר,

    דּוֹלֵק חֲלוֹם-זוֹנָה:


כִּי חִיּוּכָן – זִיּוּף, יְדִידוּתָן – כּוֹזֶבֶת;

מֵאֲלָפִים נִגְזַל עָשְׁרָהּ שֶׁל כָּל אַחַת, –

אַבְנֵי עֶדְיָן קוֹרְנוֹת בְּדֶמַע-עֶבֶד:

    יַדַעְתִּי, לֹא אִכְפַּת.


יְמֵי-דוֹרִי, בִּנְכֶם אֲנִי מִבֶּטֶן.

אֶרְאֶה בָכֶם גַּם זֹהַר, גַּם רָקָב.

בִּנְכֶם אֲנִי – אֹהַב בָּכֶם כָּל כֶּתֶם,

    כָּל אַרְסְכֶם אֹהַב.


  1. לגבי שיר זה כתב ז'בוטינסקי בהוצאה הרוסית של כתביו בשלשה כרכים, (פאריז 1930), את ההערה הבאה: מבחינה טכנית עוּבּד השיר מחדש לפני זמן קצר מאד. אך בקשר לכמה צדדים מיוחדים שבתכנו ובמצב–רוחו מן הראוי, אולי, להעיר, שהוא נכתב לא יאוחר משנת 1903.  ↩

1

    הָהּ, חֲבַצֶלֶת,

כִּצְחוֹר חָזֵךְ, נַפְשֵׁךְ הַנֶּאֱצֶלֶת

הִפְלִיאָה צַחֲרָהּ.

    הָהּ, פֶּרַח-נַחַת,

הָאֵל עַצְמוֹ גָדַר אוֹתָךְ מִפַּחַד

סוּפוֹת זָדוֹן וָרָע.


    צִפֹּרֶן-חֶמֶד,

גַּנִּי הַדַּל כְּרוּחַ מְבַשֶּׂמֶת

רִוִּית עַד-מְהֵרָה.

    הָהּ, פֶּרַח-נַחַת,

בִּבְרַק אָשְֹרִי, כְּמוֹ בְּלַהַב-שַׁחַת,

נִשְׁרַפְתְּ, הַטְּהוֹרָה.


    לִילַךְ-תִּפְאֶרֶת,

זֵר-אֲבִיבֵךְ הִשְׁלַכְתְּ לְלֹא-מַזְכֶּרֶת

כִּי עֵת אָבִיב עָבְרָה.

    הָהּ, פֶּרַח-נַחַת,

יַבְשִׁיל הַיּוֹם – וְשֶׁמֶשׁ מִתְלַקַּחַת

תִּשְׂרוֹף אֶת שַׁחֲרָהּ.


     נִצַן-מִימֽוֹזָה,

נִקְפַּלְתְּ כֻּלֵּךְ– וְתִפְאַרְתֵּךְ נָגוֹזָה –

מִגַּעַת יָד זָרָה.

    הָהּ, פֶּרַח-נַחַת,

הָאֵל עַצְמוֹ מִהֵר אוֹתָךְ לָקַחַת

מִכּוּר יָגוֹן וָרָע.


  1. לגבי שיר זה כתב ז'בוטינסקי בהוצאה הרוסית של כתביו בשלשה כרכים, (פאריז 1930), את ההערה הבאה:

    מבחינה טכנית עוּבּד השיר מחדש לפני זמן קצר מאד. אך בקשר לכמה צדדים מיוחדים שבתכנו ובמצב–רוחו מן הראוי, אולי, להעיר, שהוא נכתב לא יאוחר משנת 1903.  ↩

1

2

אֶת הַמִּכְתָּב אֶכְתּוֹב בְּמִסְתָּרִים,

בְּאֹפֶל-תָּא – עֵינִי אֵלָיו הִסְכִּינָה.

שַׁרְל, אָנֹכִי בְּבֵית-הָאֲסוּרִים

וַאֲחַכֶּה, עִם אוֹר, לַגִּילְיוֹטִינָה.

כֵּן, אֲחַכֶּה בְחֵשֶׁק – הֵאֲמִינָה,

בְּחֵשֶׁק עָז. אָמְנָם אֶצְבְּעוֹתַי

עוֹד רוֹעֲדוֹת… אוּלָם לֹא אֶכָּנֵעַ

לַפַּחַד הָעִוֵּר שֶׁל בַּעַל-חַי.

הֵן מָוֶת לִי כָּעֵת יְדִיד וָרֵעַ:

שָׁלוֹם לְךָ, גּוֹאֵל!

     קִצְרֵי-מַבָּט –

הָאֲנָשִׁים יוֹשְׁבֵי עוֹלַם-הַטֶּפֶשׁ.

בְּמַעֲשִׂי יִרְאוּ וַדַּאי עֹז-נֶפֶשׁ,

מַרְדוּת גִּבּוֹר נוֹקֵם בְּחֹזֶק-יָד…

הָהּ, יְדִידִי הַטּוֹב, לְךָ בִּלְבַד

לִפְנֵי גַרְדֹּם – אִם טֶרֶם הֲבִינוֹתָ

אֶת הָאֱמֶת – אֲגַל אוֹתָהּ. שַׁרְלוֹטָה

קוֹרְדֶה ד’אַרְמוֹן – אֵינָהּ גִּבּוֹר כָּזֶה.

יָדָּה תָּפְשָׂה בַפֶּלֶד: בֶּחָזֶה,

בִּסְגוֹר לִבָּהּ אֵין פֶּלֶד עֹז וָתֹקֶף.

לוּ לִנְפָשׁוֹת נִתַּן לְרֶגַע שֹׁקֶף,

כִּי-אָז מָצְאוּ בִּי רַק גַּעְגּוּעַי

הָעֲקָרִים כָּרוּחַ. בְּוַדַּאי

מֵאֲחֵרִים הָיִיתִי מַסְתִּירָה זֹאת,

אַךְ לְפָנֶיךָ אֵין לִבִּי לִפְרָזוֹת

בְּלַיְלָה זֶה, אַחְרוֹן לְלֵילוֹתַי,

כִּי….

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

   …כָּל חַיַּי עָבְרוּ כְּמוֹ בַּסֹּהַר:

לְלֹא שִׁנּוּי, יוֹם בּ' כְּיוֹם רִאשׁוֹן –

טִיּוּל, שֵׁנָה, תּוֹר-אֹכֶל – שִׁמָּמוֹן…

לֶב-הַיַּלְדָה שָׁתָה בְצִמָּאוֹן

סִפְרֵי קוֹרְנֵל, חָלַם עַל הוֹד וְזֹהַר

נִצְחוֹן גִּבּוֹר, עַל קֹדֶשׁ קָרְבָּנוֹת;

לְלֹא-שֵׁנָה, הִרְהַרְתִּי בַלֵילוֹת –

וְהַחַיִּים הִתְמִידוּ כִּמְטֻטֶּלֶת:

שׁוּב אֲרוּחָה, וּבְרִיחַ עַל הַדֶּלֶת,

וְשׁוּב שִׂיחַת נָשִׁים עַל תִּלְבָּשׁוֹת.

רוּחִי פִרְפֵּר כִּבְצִפָּרְנֵי הַחֹלִי,

נִמְשַׁךְ, נִכְסַף – וְלֹא יָדַע אֶל מָה;

בָּכִיתִי, הִתְפַּלַּלְתִּי בִדְמָמָה

כִּי הַגּוֹרָל יִשְׁלַח אֶת מַלְאָכוֹ לִי,

אַךְ אוֹת-מֵעָל לֹא בָא וְלֹא נִשְׁמַע.

וְשׁוּב זָחֲלוּ יָמַי מִבְּלִי לִשְׁבּוֹר אֶת

קִיר הַשִּׁגְרָה, קִיר כֶּלֶא לֹא-פָרוּץ,

וּבְתוֹךְ נַפְשִׁי הִרְגַּשְׁתִּי בִצְמַרְמֹרֶת,

כִּי מִדֵּי יוֹם דּוֹעֵךְ וָמֵת בָּהּ קֹרֶט

שֶׁל אוֹר, שֶׁל חֹם, שֶׁל רֶגֶשׁ…


     וּבַחוּץ

שָׁאַג מַבּוּל פָּרוּעַ וְאֵיתָן אָז;

עוֹד עֵין תֵּבֵל לֹא רָאֲתָה אוֹקְיָנוֹס

עַז-שֶׁטֶף שֶׁכָּזֶה; כְּמִין נָחָשׁ

בִּימֵי-אָבִיב, הֶחְלִיף, כִּכְלוֹת הַחֹרֶף,

כָּל הָעוֹלָם עוֹרוֹ בְּעוֹר חָדָשׁ,

וְכָל קִרְבּוֹ בָּעַר בּוֹ וְגָעַשׁ.

וּבְעֵת כָּזֹאת, שֶׁל שִׁטָּפוֹן וָגֹרֶף

לִחְיוֹת חַיֵּי עִוֵּר, לִהְיוֹת אַסִּיר

כַּבְלֵי-שִׁתּוּק קָשִׁים מִלְּהָסִיר,

בְּעוֹד כָּל לֵב לַחֹפֶשׁ וְלַדְּרוֹר עָף –

הָהּ, זֶה הָיָה מַשְׁפִּיל, מֵבִישׁ, מַחְפִּיר

מִשְׁנֵה חֶרְפָּה!

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

    כְּיוֹם-אֶתְמוֹל נִרְאֶה לִי

קָרוֹב הַיּוֹם, שֶׁבּוֹ, בְּאֹרַח פֶּלִי,

נִפְגַּשְׁנוּ אָז. וַדַּאי תִּתְמַהּ מְאֹד

עַל שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת בִּפְרוֹטְרוֹט,

בַּאֲריִכוּת כָּזֹאת לִפְנֵי הַמָּוֶת;

אַךְ הַזְּמָן עַד אוֹר-הַשַּׁחַר רַב עוֹד;

אִם לֹא אֶכְתּוֹב, הֲרֵי בַחֲשֵׁכָה

בֵּין כֹּה וָכֹה אַחְשׁוֹב עַל אוֹדוֹתְךָ.

הֲעוֹד תִּזְכּוֹר? אִילָן אֶחָד עָנֵף יֵשׁ

בִּקְצֵה גַּנֵּנו שָׁם: סַפְסָל לָבָן

חוֹסֶה תַחְתָּיו בַּצֵּל מֵשִׁיב-הַנֶּפֶשׁ;

וּבִנְקִיקוֹ הַנּוֹחַ שֶׁל אִילָן –

כַּת דְּבוֹרִים. בַּגַּן הָיְתָה מַמְלֶכֶת

חֲלוֹמוֹתַי – שָׁם נַחְתִּי אַפְּרַקְדָּן,

הִקְשַׁבְתִּי לַדְּבוֹרִים בְּזִמְזוּמָן,

הִבַּטְתִּי עַל הַדֶּרֶךְ, הַנִּמְשֶׁכֶת

בְּקַו נִפְתָּל, מֵאֲחוֹרֵי הַגַּן,

לְקַלְוַדּוֹס. וּבְיוֹם אֶחָד לְפֶתַע –

אֶזְכּוֹר עוֹד אֶת מִלֶּיךָ וְקוֹלְךָ,

וּתְשׁוּבוֹתַי, כָּל תֹּכֶן הַשִּׁיחָה.

אֶזְכּוֹר כִּמְעַט כָּל הֶגֶה שֶׁהוֹצֵאתָ–:


– הוֹי, מַיִם!… מַיִם!… כּוֹס אוֹ לְגִימָה!

סִלְחִי, נִדְמֶה כִי הִפְחַדְתִּיךְ, אֶזְרַחַת,

אַךְ בְּדַרְכִּי בְלַהַט הַחַמָּה.

פִּי וּגְרוֹנִי נִחַר מֵרֹב צָמָא.


הִגַּשְׁתִּי כּוֹס בִּצְחוֹק!

     - לֹא, זֶה לֹא פַחַד

נָפַל עָלַי; אַךְ יֵשׁ וּקְצָת מַרְדִּים

זֶה הַזִּמְזוּם – בָּעֵץ יֵשׁ דְּבוֹרִים –

וְכַנִּרְאֶה נִרְדַּמְתִּי גַּם הַפַּעַם.

– וְלֹא פָחַדְתְּ מֵעֲקִיצוֹת-הַזַּעַם?

  • לֹא, הֵן תָּמִיד אֶקְרָא לִי פֹה בַגַן

אוֹ אֲצַיֵּר בְּשֶׁקֶט. אַף אוֹתָן,

הַדְּבוֹרִים, יָמִים אֵלַי הִרְגִּילוּ.

מַרְאָן גוֹרֵם לִי נַחַת… וַאֲפִילוּ

קִנְאָה.

    – קִנְאָה?

       – אֵין פֶּלֶא. קִיּוּמָן

כָּל-כַּךְ עַלִּיז, כָּל-כַּךְ מָלֵא עִנְיָן,

מָלֵא חַיִּים…

      – חַיִּים? אַךְ הֵם רַק סֵפֶל

בִּידֵי אָדָם. יַגִּישׁ אוֹתוֹ, אִם רֵיק,

לַזֶּרֶם הַכַּבִּיר, הַמְּזַנֵּק

מִשִּׂיא מַפַּל דִּבְרֵי-יָמִים לַשֶּׁפֶל –

וְהוּא מָלֵא. גָּבִיע לֹא גָדוּשׁ–

סִימָן מֻבְהָק לְחֹסֶר-עֹז וָמֹרֶךְ.

אַךְ לְאַמִּיץ כָּמוֹךְ לַחְשׁוֹשׁ אֵין צֹרֶךְ.

– מַה? אָנֹכִי בַּת-אֹמֶץ?

      – בְּפֵרוּשׁ!

אֵין בִּדְבָרַי שׁוּם חֲנֻפָּה נִסְתֶּרֶת:

לִי אֵין דֵּי-עֹז לִישׁוֹן עַל יַד כַּוֶּרֶת.

כַּאן, בִּתְשׁוּבָה, הִתְחַלְתִּי לְהַרְצוֹת:

– Citoyen, אֵין דְּבוּרִים עוֹקְצוֹת

אֶלָּא אוֹיְבִים שֶׁבָּאוּ הַכַּוַּרְתָּה.

לוּ אֶת טִבְעָן יוֹתֵר יָפֶה הִכַּרְתָּ,

כִּי-אָז יָדַעְתָּ, מַהוּ מְחִירָהּ

שֶׁל מַדְקֵרַת הָעֹקֶץ לִדְבוֹרָה:

בְּהִתָּקְעוֹ בְּעוֹר קָשֶׁה, הַמַּחַט

הַדַּק נִשְׂבָּר, וּמִסְכֵּנָה צוֹנַחַת

עם חֵךְ קָרוּעַ אַרְצָה – לְקִבְרָהּ.


אָמַרְתָּ:

      – כַּךְ? וְלִי זֶה לֹא יָדוּעַ;

אַךְ בְּעֵינַי אֵין סוֹף כָּזֶה גָּרוּעַ

מֵהִתְהַפֵּךְ גּוֹסֵס עַל הַמִּשְׁכָּב,

לְקוֹל בִּכְיַת אִשְׁתּוֹ אוֹ יְלָדָיו,

עַד שֶׁיָּשִׂים הַמָּוֶת לְסִבְלוֹ קֵץ.

לוּ הַגּוֹרָל כֹּחִי הָיָה מַתִּישׁ

מִחְיוֹת כְּאִישׁ– עִם דֶּגֶל וּפַטִּישׁ –

הָיָה חְֶפְצִי לָמוּת נוֹעֵץ הָעֹקֶץ.

אַךְ הִפְרַעְתִּיךְ, סִלְחִי.

      – לֹא, כָּל-עִקָּר!

הַגֵּד, אֶזְרָח, - פֹּה אֵין יוֹדְעִים דָּבָר –

הֲשֶׁקֶט בְּפַרִיס?

      – הָיִיתִי שָׁמָּה.

כֵּן, “שֶׁקֶט” רַב פַּרִיס כֻּלָּהּ נָדַמַּה:

זִ’ירוֹנְדָה הוּעַלְתָה בָהּ לַגַּרְדֹּם –

רַק חֲמִשָּׁה נִצְלוּ; מִיּוֹם לְיוֹם

הָאֵיד מַחְמִיר; צָבָא מוֹסִיף לִבְרוֹחַ.

אֲבָל אֶזְרָח Marat בְּטוּב לִבּוֹ

גִלָּה לָעָם מוֹצָא פָשׁוּט וְנוֹחַ

מִכָּל צָרוֹת הָאָרֶץ: רַק לִשְׁלוֹחַ

לַגִּילְיוֹטִינָה עוֹד עֶשְׂרִים רִבּוֹא,

וְכָל דָּבָר לֹא יִמָּנַע מִבּוֹא

עַל מְקוֹמוֹ בְּרֹב שָׁלוֹם וָנַחַת.

אַךְ דַּי, אֵלֵךְ. לְהִתְרָאוֹת, אֶזְרַחַת!


עַל זִכְרוֹנִי עָלָה מִקְרֶה נִשְׁכָּח.

רִיבָה אַחַת, מִכְּפָר נִדָּח בַּפֶּלֶךְ,

שֵׁרְתָה בְּבֵית הוֹרַי. לְשׁוּם מַלְאָךְ

בִּשְׁמֵי-מָרוֹם וְשׁוּם בַּת שַׂר אוֹ מֶלֶךְ

מֵאַגָּדָה הָאֵל עוֹד לֹא חָנַן

שַׁי יֹפִי כֹה מַקְסִים וְכֹה מַתְמִיהָּ.

הַתַּלְתַּלִּים, מִיּוֹם שֶׁהִכַּרְתִּיהָ,

הִכְתִּירוּ אֶת רֹאשָׁהּ כְעֵין עָנָן

שֶׁל פָּז שׁוֹטֵף; לְעֻמַּת זֹאת עֵינַיִם

הִפְלִיאוּ אֶת רוֹאֶיהָ בִּשְׁחוֹרָן.

הִיא נִמְצְאָה אֶצְלְנוּ כִשְׁנָתַיִם

וְנֶעֶלְמָה – אִישׁ לֹא יָדַע לְאָן.

בַּבַּיִת לֹא דֻבַּר עוֹד, לֹא בְזַעַם,

לֹא בְחֶמְלָה, עַל… אֲבוּדָה זוֹ. – פַּעַם

לִי נִזְדַּמֵּן בָּרְחוֹב, בָּעֲלָטָה,

זוּג: גֶּבֶר וְאִשָּׁה מְקֻשָּׁטָה,

מְצֻבָּעָה בַפּוּךְ בְּחֹסֶר-טַעַם.

הִיא הִסְתַּכְּלָה בִי רֶגַע וּמִיָּד

בָּלְעָה, חֲצִי-קָטוּעַ, הַמִּשְׁפָּט –

וּבְקוֹל צָרוּד נִכְּרָה לֵאוּת וָשֶׁבֶר –

וּבִתְנוּעַת יָדָהּ רָמְזָה לָגֶּבֶר

לְהִתְרַחֵק. עָצַרְתִּי, כִּמְחַכָּה,

אֶת צְעָדַי לְרֶגַע, אַךְ מִבֹּשֶת

אוֹ אַפְתָּעָה לֹא זַזְתִּי מִלִּכְבּוֹשׁ אֶת

מַבַּט עֵינַי לְמַטָּה, בַּקַּרְקַע.

הִיא הִתְקָרְבָה – וְשׁוּב כִּמְעַט חָזְרָה בָּהּ –

– אַל תִּכְעֲסִי, רַק רֶגַע וְאֵלֵךְ;

אַךְ, אִם מֻתָּר, מִקֹּדֶם אֶשְׁאָלֵךְ:

הַגִּידִי, הֲשָׁלוֹם לְאִֽמָּא, אַֽבָּא,

לְכָל בֵּיתְכֶם…

      מַחְנָק צוֹרֵב הִשְׁבִּית

אֶת לְשׁוֹנִי – לִבִּי קוֹצֵי חֶמְלָה חָשׁ –

וּבִתְשׁוּבָה מִלְמַלְתִּי רַק בְּלַחַשׁ:

– הָהּ, טוּאַנֵֽיטָה, לָמָּה כַּךְ עָשִׂית?

פָּנֶיהָ נַעֲווּ אָז בַּעֲוִית

שֶׁל עֶצֶב מַר… אוֹ תּוֹכֵחָה נִסְתֶּרֶת?

וְהִיא אָמְרָה:

      – מַה לַעֲשׂוֹת, גְּבֶרֶת,

לִי, בַּת אִכָּר מִסְכֵּן, פִּתְאֹם נִגְלָה

עוֹלָם אַחֵר, רֹב-עֹשֶׁר תַּחַת עֹנִי.

לִבִּי בָּחַל לִהְיוֹת כַּפְרִית דַּלָּהּ –

וְחַשְׁתִּי לְחַפֵּשׂ לִי הַצָּלָה,

כְּכָל אֲשֶׁר יָכְלָה כָזֹאת… כָּמוֹנִי…


שַׁרְל, גַּם אֲנִי חָיִיתִי בְמַּרְתֵּף

אָפֵל וְצַר – וּלְפֶתַע בָּא קַו-זֹהַר:

אֶל חֶבְרַתְכֶם – טְרַקְלִין אַחְרֵי הַסֹּהַר

הֵבִיא אוֹתִי הַזֶּרֶם הַסּוֹחֵף.

רָאִיתִי שָׁם, בְּמֶשֶךְ שְׁבוּעַיִם,

אַנְשֵׁי תַכְלִית וּקְרָב, כּוֹבְשֵׁי סֻלָּם,

שֶׁיִּתָּכֵן, הֶחְזִיקוּ בַיָּדַיִם

גּוֹרַל עֲתִיד דִּבְרֵי-יְמֵי-עוֹלָם,

וְגַם אֲנִי, בַּת-מַטָּה, בֵּינָתַיִם

אֲוִיר-פִּסְגָה נָשַׁמְתִּי בִקְהָלָם.

כְּשִׁכּוֹרָה מֵרֵיחַ-הַנִּיחוֹחַ,

שִׂמְחַת חַגְכֶם סָפַגְתִּי בְנַפְשִׁי.

מִבּוֹר מַרְתֵּף פָּרַצְתִּי לַחָפְשִׁי

לִחְיוֹת, לִפְעוֹל, לִיצוֹר, לִלְחוֹם בְּכֹחַ

וְלֶאֱהוֹב גַּם-יַחַד. כְּתִינוֹק

שָׂמַחְתִּי אָז, מַמָּשׁ כְּיֶלֶד פֶּתִי,

בַּיּוֹם בּוֹ לִי בִּיזוֹ, אוּלַי בִּצְחוֹק,

נָתַן לִקְרוֹא בַּכְּרוּז שֶׁלּוֹ. נִפְתֵּיתִי

לְהַאֲמִין: אִם כֵּן, אֲנִי כְּאִישׁ

מִבֵּינֵיהֶם, “עִם דֶּגֶל וּפַטִּישׁ”,

אֲנִי, אֲשֶׁר אֶזְכּוֹר עוֹד אֲפֵלָה זוּ?!…


יְמֵי שִּׁכְרוֹן חוּשִׁים חָלְפוּ וְגָזוּ,

וַהֲקִיצוֹתִי – שׁוּב בְּאֹפֶל בִּישׁ.


בּיוֹם אֶחָד (רָאִיתִי, הַחִילוֹתָ

לִדְאוֹג מְאֹד, לֹא כָרָגִיל – וַדַּאי

אֵרַע דָּבָר) אָמַרְתָּ לִי – שַׁרְלוֹֽטָה,

סִלְחִי, אֲבָל… יֵשׁ לִי עִם חֲבֵרַי

הִתְיָעֲצוּת. הָלַכְתִּי בְּאֵין אֹמֶר

אֵלַי, לַגַּן, יָשַבְתִּי בִּבְדִידוּת

וְ…לֹא, לֹא כְתִינוֹק אֲשֶׁר לִבּוֹ מַר

מֵרֹב עֶלְבּוֹן, בָּכִיתִי. אַךְ פָּשׁוּט

רָאִיתִי אָז, הֵבַנְתִּי אָז, נִדְהֶמֶת,

הֶבְדֵּל מָעוּף, הֶבְדֵּל קוֹמָה וְאוֹן

בֵּין גֶּזַע הַטָּבוּעַ בַּחוֹתֶמֶת

שֶׁל הַשְׁרָאַת הַחֶסֶד הָעֶלְיוֹן –

אַנְשֵׁי-כָנָף, מַעְפִּילֵי-אַל-מֹרֶךְ,

רַבֵּי-אוֹנִים לִלְחוֹם וְגַם לַחְטוֹא. –

וּבֵין עָלְמָה כָּמוֹנִי – לְלֹא צֹרֶךְ,

עָלֶה נִדָּף בִּסְתָו וְשַׁלַּכְתּוֹ…

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

בִּלִּיתִי שָׁם בַּגַּן אֶת כָּל הַלַּיְלָה…

מְשֻׁחְרָרָה מֵרֶשֶׁת אַשְׁלָיוֹת,

נַפְשִׁי חָשְׂפָה הַכֹּל עַד הַיְּסוֹד,

וְנִתְגַלְּתָה אַפְסוּת גּוֹרַל חַיַּי לָהּ

לְכָל עָמְקָהּ, תָּמִיד לִהְיוֹת תַּלְמִיד

מִבְּלִי לַמֵּד; לִקְרוֹא בְּאֹרֶךְ-רוּחַ

סִפְרֵי חָכְמָה שֶׁאֲחֵרִים חִבְּרוּ, אַךְ

לָנֶצַח לֹא לִיצוֹר דָּבָר; תָּמִיד

לִמְחוֹא כַפַּיִם שׁוּב וְשׁוּב עַד גֹּעַל

לִנְאוּם זוּלָת; לֹאחַז, מִבְּלִי הָרִים,

בִּקְצֵה מַשָּׂא כָּבֵד שֶׁל אֲחֵרִים

וּלְהִתְחַפֵּשׂ כְּאִישׁ לוֹחֵם בְּפֹעַל…

אַחֵר יִכְתֹּב הַתֹּכֶן שֶׁל עָלוֹן –

וְאַתְּ תִּהְיִי עוֹזֶרֶת מְיֻחֶסֶת,

אִם (גַּם אֶת זֶה לְאוֹת אֵמוּן רַב-חֶסֶד!)

יִתְּנוּ לָךְ לְחַלְּקוֹ בֵּין הֶהָמוֹן:

תַּפְקִיד פִּרְחָח מִשּׁוֹבְבֵי-הַנֹּעַר

הָרָץ-לוֹ, עִם רוֹבֶה טָעוּן בְּפוֹל,

לִפְנֵי צָבָא – בְּרֹב הָדָר וָתֹאַר.

בִּמְקוֹם חַיִּים – תַּחְלִיף חִוֵּר וְזוֹל,

זִיּוּף תָּפֵל, בּוֹ כָל מָעוּף וְעֹז אֵין…


שָׁעוֹת חָלְפוּ, – וּבְאֶפֶס תְּנוּמָה.

תוֹךְ הִרְהוּרַי הַלָּלוּ, מִשּׁוּם-מָה

לִשְׂאוֹן חֶשְׁכַּת הַלֵּיל הִטֵּיתִי אֹזֶן.

בְּקוֹל עָצוּר הָמְתָה הַדּוּמִיָּה,

כְּאִלּוּ מִתּוֹךְ שַׁחַת תַּחְתִּיָּה

עָלוּ גַּלֵּי אוֹן-פֶּרֶא לְלֹא-הֶרֶף.

תֵּבֵל נָשְׁמָה בְעֹז וּפִרְפְּרָה,

הֲרַת בּוּלְמוּס חַיִּים, כֻּלָּה כְטֶרֶף

לְיֵצֶר עַז, דִּבּוּק הַחַי וָעֵר אַף

בְּנוּם הַגּוּף – לְיֵצֶר יְצִירָה.

וּבְחֹב-תֵּבֵל, אָפֵל כִּסְבַךְ הַיַּעַר,

מָלֵא סוֹדוֹת, מָלֵא עֻבְּרֵי חִדּוּשׁ.

נִדְמֶה הָיָה כִּי גַם בַּחֲשֵׁכָה אַרְא

פִּרְפּוּר כַּנְפֵי הָרוּחַ הַנָּטוּשׁ

כָּעֵת בִּשְׁמֵי-מוֹלֶדֶת – סַעַר, סַעַר

אֵל מְכֻנָּף, רַב-כֹּחַ וְרַב-הוֹד,

כֻּלּוֹ מֻצָּף זַהֲרוּרֵי יְקוֹד,

קוֹרֵא כָּל חַי לַנִּיר, לַקְּרָב, לַצַּיִד, –

כָּל חַי – אַךְ לֹא אוֹתִי, גַּל-עֲצָמוֹת,

שֶׁאֵין לָדַעַת מַהוּ – מֵת אוֹ חַי עוֹד.

זָרָה בְּחַג-חַיִּים תַּכְלִית זָרוּת,

בְּכָל מָקוֹם, בִּשְׂדֵה-חָרִישׁ וּבְקֶרֶב

מוֹרְדֵי-גוֹרָל וְגִבּוֹרֵי-הַחֶרֶב,

אֶהְיֶה כִזְבוּב מַטְרִיד, וְגַם אָמוּת

כִּזְבוּב…


    הָהּ, שַׁרְל, נַפְשִׁי הָיְתָה מַקְרֶבֶת

לְלֹא-דִמְעָה כָּל חֲמוּדוֹת-חַיִּים:

צֵל-גַּג עַל רֹאשׁ, תִּקְווֹת וְסִכּוּיִים,

כּוֹכָב מֵאִיר שֶׁל נֶפֶשׁ-אָח אוֹהֶבֶת:

גַּם בִּלְעֲדֵי כָל אֵלֶּה יֵשׁ לִחְיוֹת,

אִם גַּם חַיִּים קָשִׁים כִּקְשִׁי הָאֶבֶן –

אַךְ אִי-אֶפְשָׁר לִחְיוֹת עוֹד אִם בַּלֵּב אֵין

שׁוּם גַּאֲוָה וְשׁוּם נִיצוֹץ כָּבוֹד;

כִּי זוֹ הָאַחְרוֹנָה שֶׁבִּמְחִיצוֹת

לִפְנֵי תְּהוֹם יֵאוּשׁ אַחְרוֹן…


      הַשַּׁחַר

בִּצְבֵּץ, חִוֵּר, עָלָה וְהִתְלַקַּח…

וְרַק אֲנִי לֹא חַשְׁתִּי, אִם זָרַח אוֹר

וְאִם חָשַׁךְ. הִבַּטְתִּי לַמִּזְרָח

וְלֹא רָאִיתִי; נֶגֶד הָעֵינַיִם

חָלְפוּ יָמַי, יְמֵי קִיּוּם מָאוּס

כַּחֲזָרָה בְּפַעַם הַמָּאתַיִם

עַל מַעֲשֶׂה נוֹשָׁן, תָּפֵל, לָעוּס…


וְאָז בְּךָ נִזְכַּרְתִּי. אוֹר גָּנוּז

נִצְנֵץ בַּלֵּב, וּמַחְשַׁבְתִּי שֵׂרֵכָה

דַּרְכָּהּ אָחוֹר – כְּאִלּוּ זֶה עַכְשָׁו

עָמַדְתִּי וְהִקְשַׁבְתִּי לִדְבָרֶיךָ

בְּצֵל הָעֵץ הַהוּא אֲשֶׁר תַּחְתָּיו

לָרִאשׁוֹנָה לִבִּי בְּגוֹרָלוֹ קָץ –

וּלְפֶתַע בָּא לָאֹזֶן קוֹל זִמְזוּם:

נְחִיל עַלִּיז חָלַף – וְהֵד עָמוּם

הִבְרִיק בַּלֵּב:

      – לָמוּת, נוֹעֶצֶת עֹקֶץ!


הֶחְרַשְׁתִּי, וְהִבַּטְתִּי – שָׁם, קָרוֹב,

שְׁתֵּי דְּבוֹרִים הִזְהִיבוּ עוֹד בַּשֶּׁמֶש;

שְׁנֵי נִיצוֹצוֹת: זָרְקוּ גַם עֲלֵיהֶם אֵשׁ

קַרְנֵי-חַמָּה מֵאוֹצָרָן הַטּוֹב.

חָשַׁבְתִּי: כֵּן, אַתֶּן – זְהַב הַטֶּבַע,

וְאָנֹכִי – עוֹפֶרֶת אֲפֻרָה.

תּוֹךְ עֲקִיצָה לִמְצוֹא אַחְרִית מָרָה –

לֹא יֵעוּדְכֶן: יֵעוּד חָשׁוּב פִּי-שֶׁבַע

נִתַּן לָכֶן – לָשׁוּט בַּמֶּרְחַבְיָה

וְלַעֲמוֹל לְמַעַן הַכַּוֶּרֶת;

לֹא הַזָּהָב הוּא חֹמֶר יְרִיָּה:

לִהְיוֹת כַּדּוּר דִּינִי הוּא – דִּין עוֹפֶרֶת!


הַבֹּקֶר אוֹר. עֵת לַעֲצוֹר בָּעֵט –

וְיִתָּכֵן, בִּכְלָל הִגִּיעָה עֵת:

צֵל בֶּן-אָדָם חָלַף עַל יַד הַצֹּהַר.

שָׁלוֹם, אָחִי, וּזְכוֹר אֶת הָאָחוֹת.

בְּעוֹד שָׁעָה, בַּדֶּרֶךְ מִן הַסֹּהַר,

שׁוּב אֶזְכָּרְךָ – וְאָז מִבְּלִי רְעֹד

אֶפְגוֹשׁ בִּצְחוֹק גַּרְדֹּם וּמַאֲכֶלֶת.

שָׁלוֹם.

     שֶׁלְּךָ,

      שַׁרְלוֹֽטָה הָאֻמְלֶלֵת.


  1. לגבי שיר זה כתב ז'בוטינסקי בהוצאה הרוסית של כתביו בשלשה כרכים, (פאריז 1930), את ההערה הבאה:

    מבחינה טכנית עוּבּד השיר מחדש לפני זמן קצר מאד. אך בקשר לכמה צדדים מיוחדים שבתכנו ובמצב–רוחו מן הראוי, אולי, להעיר, שהוא נכתב לא יאוחר משנת 1903.  ↩

  2. על תולדות השיר “שרלוֹטה האומללת” מספּר ש. גפּשטיין:

    השיר נכתב בשנת 1902, שנה אחרי שז‘בוטינסקי הפסיק לימודיו באוניברסיטה ברוֹמא, חזר לאודיסה והיה לפיליטוניסטן הראשי בעתון “אוֹדסקיאַ נוֹבוֹסטי”. אך הרעיון הכלול בשיר זה נולד במוחו עוד באיטליה, ולשם כך הוא לא רק הירבה לקרוא במקורות ההיסטוריים והספרותיים, אלא אפילו נסע לצרפת הדרומית – אל מולדתה של שרלוֹטה קוֹדרה. שם גילה, שהיא היתה קרובתו של הקלסיקן הצרפתי קוֹרנייל, ושם עיצב מחדש את דמותה של רוצחת מאַראַט. גישתו של ז’בוטינסקי אל הדמות הזאת נבדלת לחלוטין מן הגישה שהיתה מקובלת אצל ההיסטוריונים והסופרים.

    הרעיון המהפכני המונח ביסוד השיר (“למוּת, נוֹעצת עוֹקץ!”) מנע בהחלו את פרסומו ברוסיה הצאַרית לפני המהפכה בשנת 1905. אך גם אחרי המהפכה ההיא, כשדיני הצנזורה לא בוטלו אלא רק הומתקו במקצת, לא יכול אף כתב–עת רוסי לפרסם שיר ממין זה מבלי שיוחרם מיד ע"י השלטונות.

    לפיכך הצעתי לזאב ז‘בוטינסקי להוציא את השיר לאור בצורת קונטרס מיוחד ולהסתיר את רוב הטפסים מעיני השלטונות. ז’בוטינסקי הסכים להצעתי. אחרי שהשיר סודר בדפוס בפטרבורג, (באותו בית–דפוס, שבו הודפס כתב–העת הציוני “יברייסקאַיה ז'יזן”), נשלחו ההגהות להוצאת הספרים “זנאַנייה” (“דעת”9, שבראשה עמד מקסים גוֹרקי, והוּצע לה לרכוש חלק מן המהדורה. גוֹרקי בעצמו קרא את השיר, התפעל ממנו וציווה לרכוש את המהדורה כולה – 5000 טפסים. מאחר שלא היה ספק בדבר יחס הצנזורה אל השיר, הוחלט להמציא למו“לות ”זנאַנייה“ כ–3500 טפסים לפני הופעתו הרשמית של הקונטרס, ואילו שאר 1500 הטפסים הוחרמו ע”י השלטונות בבית–הדפוס הנ"ל.

    הקונטרס הופץ ע“י ”זנאַנייה" בדרכים המקובלות להפצת ספרות בלתי–חוקית או בלתי–חוקית–למחצה.  ↩

1

לִי פַעַם שַׂחְתְּ: "שִׁירֶיךָ לַזּוּלַת,

וּבִשְׁבִילִי בַּת-שִׁיר שֶׁלְּךָ אִלֶּמֶת?"

אַךְ שֶׁמָּא כָּל חַיַּי מַחְזוֹר-פּוֹאֶמוֹת

וְכָל תָּכְנוֹ אֵינֶנוּ אֶלָּא אַתְּ.


בְּבוֹא הַיּוֹם – וְאֵל יִשְׁלַח רִכְבּוֹ

לְמַסָּעִי מִכַּאן אֶל חֵיק-הַנֵּצַח,

וְאָנֹכִי אָחוּשׁ פִּתְאֹם בַּמֵּצַח

לִטּוּף-הָאֵל וְקוֹל בָּאֹזֶן: “בּוֹא!”, –

אָז אֲצָרֵף, שָׁעָה לִפְנֵי הַמָּוֶת,

לְשִׁיר-חַיַּי אֶת יֶתֶר הָאוֹקְטָבוֹת.


הַרְבֵּה דַפִּים יִהְיוּ בוֹ. לֹא מְעַט

לָךְ יֵרָאוּ קוֹדְרִים כְּלֵיל-אֵין-חֵפֶץ!

אֵין אַף כּוֹכָב – רַק הַבְרָקוֹת אֵין-נֵפֵץ…

אַךְ כָּל נִצְנוּץ מֵחשֶׁךְ זוֹהִי אַתְּ.


וְעוֹד יִהְיֶה בוֹ דַף – טָבוּל בְּרֵיחַ

פִּרְחֵי-אָבִיב, זָרוּעַ בִּקְרִינַת

אוֹרוֹת בַּטַּל: אַךְ כָּל נִיצוֹץ זוֹרֵחַ

וְכָל רְסִיס טַל-בֹּקֶר זוֹהִי אַתְּ.


כָּל נְדוּדַי יָגֹל אוֹתוֹ הַכֶּרֶךְ,

כָּל מוֹלְדוֹתַי, כָּל עֶשֶׂר הַלָּשׁוֹן,

כָּל גִּלְגּוּלַי וְהַרְפַּתְקוֹת-הַדֶּרֶךְ,

מַדֵּי קָצִין וּלְבוּשׁ אַסִּיר-הַפֶּרֶךְ,

קוֹל תְּשׁוּאוֹת וְרַעַשׁ הֶהָמוֹן:

שֵׁם-כִּנּוּיִי וְכָל חַיַּי – “נַדְנֶדֶת”…

אוּלָם זִכְרִי: תָּמִיד, בְּרוּם וָרֶדֶת,

חוּג נַדְנֵדָה – סָבִיב לְקַו אֶחַד;

וְצִיר-נִדְנוּד נִצְחִי שֶׁלִּי – רַק אַתְּ.


כֵּן, דֵּי נִימִים הֶחְלִיף אֶצְלִי הַנֵּבֶל.

גַּם שִׁיר הִמְנוֹן, גַּם שִׁיר חֻלִּין וָהֶבֶל

נִגַּנְתִּי בוֹ; גַּם בְּהֵיכְלֵי-הָדָר,

גַּם בְּרָאשֵׁי-חוּצוֹת, וּסְתָם לַתֹּהוּ…

אַךְ אֵל עֵדִי, כִּי כָל נִימֵי חַסְדּוֹ הוּא

מִתַּלְתַּלַּיִךְ לִי שָׁזַר.


  1. השיר “מדריגל” נכתב לרגל יובל כ"ה לנישואיו של זאב ז‘בוטינסקי (בשנת 1932) והוקדש לאשתו גב’ יוֹאַנה ז'בוטינסקי.  ↩

אֲנִי נִצְמָד לַקִּיר בִּדְחִילוּ,

אֲרֹךְ-יָדַיִם וְעָקֹם;

בּוֹר, אֶבֶן-נֶגֶף, בּוֹץ יַכְשִׁילוּ

אֶת עֲקֵבַי בְּכָל מָקוֹם.


שׁוּקְכֶם מַבְהִיל בִּדְחָק וָזַעַק

עִירִי – מִדְבָּר, בּוֹ אֵין סוֹלֵל:

בֵּין אֲנָשִׁים – אֲנִי בֶן-לַעַג,

בִּזְבוּל-אֳמֶת – אֲנִי בֶן-אֵל.


מַה עוֹלַמְכֶם? רִיב רֵיק מִפֶּשֶׁר,

תִּגְרַת עִוְּרִים חַסְרַת-תַּכְלִית.

וְלִי נָהִיר כָּל חוּט, כָּל קֶשֶׁר,

כָּל עֲמוּדֵי נְתִיב-עָתִיד.


מָקוֹם, תִּרְאוּ בוֹ צוּר קֵרֵחַ –

אָחוּשׁ בּוֹ רַחַשׁ שָׁרָשִׁים;

לָכֶם נִשְׁמָע קָצִיר שָׂמֵחַ,

לִי – שִׁטְפוֹנוֹת מִתְלַחֲשִׁים.


מֻקַּף בִּצּוֹת, אֵשֵׁב תָּקוּעַ

בְּלֶב-הַיַּעַר, בִּמְאוּרָה,

וְשָׁם תַּשְׁבֵּץ בֶּן סַ"ד רִבּוּעַ

אֶחְרוֹט עַל אֶבֶן אֲפִרַה.


וְאָז עֵינִי תִשְׁלוֹט עַל דֶּרֶךְ

נָסִיךְ וָעֶבֶד כְּאֶחָד,

וּמְחִי-יָדִי יִקְבַּע כָּל שֶׂרֶךְ

בְּמַסְלוּלָם הַמְּיֻעָד.


בְּהַכִּירִי מוֹעֵד כָּל מֶרֶד

וַחֲלוֹמָם, חֲלוֹם-חֲשַׁאי,

בֵּינָם אָפִיץ בְּיָד נִסְתֶּרֶת

שֶׁל כַּת-רוּחוֹת אֶת אִגְרוֹתַי.


וּבְהִתְגַּבֵּר חֶשְׁכַּת הַחֶלֶד,

כְּדֵי לָתֵת לָהֶם לַפִּיד,

לדְבִיר דָּתָם הַמְעֻרְפֶּלֶת

אֶשְׁלַח חֵץ-אֵשׁ סָפוּג גָּפְרִית.


אַךְ אִם חָזַר מַבּוּל וָמַיִט

וּפַעֲמוֹן נָדַם-שָׁקַט,

אֶשְׁלַח יוֹנָה עִם עֲלֵה-זַיִת

וְהַמַּזְכֶּרֶת: אֲרָרָט.


וְהַמּוֹשְׁלִים יֹאמְרוּ בַשֶּׁבֶר

לַאֲסַפְסוּף: "זֶה הוּא עוֹכֵר –

הוּא שֶׁהֵמִיט בַּצֹּרֶת, דֶּבֶר,

הוּא שֶׁהִרְעִיל פֹּה כָל בְּאֵר."


וְעֵת יוּבְאוּ כַּלְבֵּי-הַצַּיִד

לְהִתְחַקּוֹת עַל עִקְבוֹתַי –

יוּשְׁחַר בְּזֶפֶת סַף הַבַּיִת

שֶׁלִּבְנוֹתַי – נְסִיכוֹתַי.


וּבְלֵיל-אֵימִים, בַּלֵּיל בּוֹ אַעַל

לָמוּת בִּצְלָב כְּאָח קַדְמוֹן,

גַּם תַּלְמִידִי יִמְעַל בִּי מַעַל

וְיִתְכַּחֵשׁ לִי מוּל הָמוֹן.


וְשֵׁם הַקֶּבֶר יִשָּׁכַח אָז,

וְטוֹב שֶׁכַּךְ. לִי הַיְנוּ הַךְ.

אֵין לְנַפְשִׁי לָכֶם כָּל יַחַס,

אַתֶּם זָרִים לִי…

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
המלצות על הסדרה, מחזור, או שער או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את הסדרה, מחזור, או שער
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.