(מרס 1904, לפני חג־הפסח)

אָחִי־הַבְּכוֹר בָּרוּחַ, רַב־כִּשּׁוּף,

שַׁלִּיט אוֹתוֹ הַנִּיב הַמּוּסִיקַלִי,

שֶׁאָב קַדְמוֹן הִנִּיחַ כִּירֻשָּׁה לִי

וְשֶׁנֶּכְדִּי יַחְיֶה בְּפִיהוּ שׁוּב,

מְחַל לִי כָּל מִגְרַעַת מְצָעֶרֶת

בַּעֲבוֹדָה נִרְגֶּשֶת וְנִמְהֶרֶת!

לִבִּי הָיָה גֵאֶה וּשְׂבַע־שִׂמְחָה

לוּ עַד־תֻּמּוֹ יָכֹלְתִּי לְהַבִּיעַ

בִּשְׂפַת־גָּלוּת – הַכֹּחַ הַמֵּרִיעַ,

בְּכָל שׁוּרָה, מֵעֹמֶק זַעַמְךָ.

אוּלָם לֹא עֵת לִטּוּשׁ הִיא, כִּי הַסַּעַר

קָרוֹב לָבוֹא – הִנּוֹ לִפְנֵי הַשַּׁעַר.

– – – – – – – –

– – – – – – – –

עוּרָה, קוּם, מַחְנֵה־עַמֵּנוּ!

תּוֹר־אָבִיב מַתְחִיל בַּטֶּבַע.

עֵת־חַגֵּנוּ נִתְקָרֵבָה –

      חַג־הַפֶּסַח, חַג שִׁחְרוּר.

שׁוּב, כְּאָז, אַחְרֵי שִׁכְמֵנוּ

דוֹהֲרִים כֹּחוֹת־הָרֹעַ –

חֵיל־פַּרְעֹה, צָמֵא לִפְרוֹעַ,

     חֵיל הָרֶשַׁע הָאָרוּר.

הוֹי, אֻמָּה, לְמִי תוֹחִילִי?

כָּל יְדִיד הָפַךְ פָּנָיו.

מִי לִי, מִי, אִם אֵין אֲנִי לִי?

הִתְלַכְּדוּ, אַחִים, לִקְרָב!

יִשְׂרָאֵל, הֲלֹא תִשְׁמַע עוֹד!

לֹא בַזָּר מִשְׁעָן וָסַעַד.

אֵין בּוּשָׁה כְּבֹשֶׁת רַעַד

      וּכְנִיעָה בִּפְנֵי הַשּׁוֹט.

קוּם וּזְרוֹק לְמָט לִשְׁחוֹחַ

אֵשׁ־הַבּוּז – וְשָׁב לִצְמוֹחַ

בִּשְׁרִירָיו מִשְׁנֵה־הַכֹּחַ,

      בְּלִבּוֹ – מִשְׁנֵה־כָבוֹד.

נֶפֶשׁ־אָח, הַאִם תַּכְשִׁילִי?

הָאֻמְנָם הָפַכְתְּ רָקָב?

מִי לִי, מִי, אִם אֵין אֲנִי לִי

הִתְלַכְּדוּ, אַחִים, לִקְרָב!

לֹא יָדֵינוּ שֶׁחוֹלֵלוּ

אֶת קוֹרוֹת יָמֵינוּ אֵלּוּ;

נְתִיבֵינוּ הִתְפַּתֵּלוּ

      עַד עַכְשָׁו כִּרְצוֹן־זוּלָת.

הוֹי, צְאוּ הַמַּעֲגָלָהּ,

שֶׁתִּהְיֶה דַרְכֵּנוּ הָלְאָה –

אִם לְמַטָּה, אִם לְמַעְלָה –

      בְּיָדֵנוּ, בָּהּ בִּלְבָד!

עֲתִידֵךְ, אֻמָּה, הַצִּילִי:

הֶעָבַר אֵינֶנּוּ שָׁב!

מִי לִי, מִי, אִם אֵין אֲנִי לִי!

הִתְלַכְּדוּ, אַחִים, לִקְרָב!

– – – – – – – –

– – – – – – – –

שׁוּב אֵין שְׁהוּת, קָצְרָה הָעֵת הַפַּעַם.

יֵשׁ לְהַשְׁלִיךְ לַקְּרָב הַמִּתְעוֹרֵר –

וְלוּ גַם הֵד חַלָּשׁ מִקּוֹל־הָרַעַם,

קוֹל תּוֹכֵחָה שֶׁלְּךָ מָלֵא הַזַּעַם

לָ“עֶבֶד הַמֻּכֶּה”, הַמִּסְתַּתֵּר.

יִקְרָא־נָא דַף־חֵמָה מַצְלִיף כַּשֵּׁבֶט –

וְיִתְבָּרֵךְ־נָא זֶרַע זֶה בְּנֵבֶט

בִּשְׂדֵה־הָעָם.

      אוּלָם אֲנִי זוֹכֵר

(וּמִי עוֹד כְּמוֹתְךָ אֶת זֹאת יוֹדֵעַ):

עַל פְּרָעוֹת – סִפּוּר מְזַעֲזֵעַ

כָּתֶב גַּם מְשׁוֹרֵר גָּדוֹל אַחֵר.

עֹז סִפּוּרְךָ אַתָּה קָשֶׁה לִשְׁכּוֹחַ,

אַךְ לְהַהוּא – מִשְׁנֶה עָצְמָה וָכֹחַ.

בָּעִיר הַהִיא רָאִיתִי תּוֹךְ סְחִי

פִּסָּה אַחַת מִגְּוִיל־תּוֹרָה קָרוּעַ.

נֵעַרְתִּי בִּזְהִירוּת מִקְּלַָף נִצְחִי

אֶת הָאָבָק שֶׁבּוֹ הָיָה זָרוּעַ;

וְשָׁם כָּתוּב: “בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה” –

רַק שְׁתֵּי מִלִּים מִסֵּפֶר עַם־הַנֵּצַח.

בְּשְׁתֵּי מִלִּים הַלָּלוּ חֲבוּיָה

הִסְתּוֹרִיָּה שֶׁל כָּל פִּרְעוֹת־הָרֶצַח