רקע
זאב ז'בוטינסקי
הַקְדָּמָה לַתַּרְגּוּם הָרוּסִי שֶׁל "מַשָּׂא נֶמִירוֹב" ("בְּעִיר הַהֲרֵגָה" לח.נ. בּיאַליק)

1

(מרס 1904, לפני חג־הפסח)


אָחִי־הַבְּכוֹר בָּרוּחַ, רַב־כִּשּׁוּף,

שַׁלִּיט אוֹתוֹ הַנִּיב הַמּוּסִיקַלִי,

שֶׁאָב קַדְמוֹן הִנִּיחַ כִּירֻשָּׁה לִי

וְשֶׁנֶּכְדִּי יַחְיֶה בְּפִיהוּ שׁוּב,

מְחַל לִי כָּל מִגְרַעַת מְצָעֶרֶת

בַּעֲבוֹדָה נִרְגֶּשֶת וְנִמְהֶרֶת!

לִבִּי הָיָה גֵאֶה וּשְׂבַע־שִׂמְחָה

לוּ עַד־תֻּמּוֹ יָכֹלְתִּי לְהַבִּיעַ

בִּשְׂפַת־גָּלוּת – הַכֹּחַ הַמֵּרִיעַ,

בְּכָל שׁוּרָה, מֵעֹמֶק זַעַמְךָ.

אוּלָם לֹא עֵת לִטּוּשׁ הִיא, כִּי הַסַּעַר

קָרוֹב לָבוֹא – הִנּוֹ לִפְנֵי הַשַּׁעַר.

– – – – – – – –

– – – – – – – –

עוּרָה, קוּם, מַחְנֵה־עַמֵּנוּ!

תּוֹר־אָבִיב מַתְחִיל בַּטֶּבַע.

עֵת־חַגֵּנוּ נִתְקָרֵבָה –

      חַג־הַפֶּסַח, חַג שִׁחְרוּר.

שׁוּב, כְּאָז, אַחְרֵי שִׁכְמֵנוּ

דוֹהֲרִים כֹּחוֹת־הָרֹעַ –

חֵיל־פַּרְעֹה, צָמֵא לִפְרוֹעַ,

     חֵיל הָרֶשַׁע הָאָרוּר.


הוֹי, אֻמָּה, לְמִי תוֹחִילִי?

כָּל יְדִיד הָפַךְ פָּנָיו.

מִי לִי, מִי, אִם אֵין אֲנִי לִי?

הִתְלַכְּדוּ, אַחִים, לִקְרָב!


יִשְׂרָאֵל, הֲלֹא תִשְׁמַע עוֹד!

לֹא בַזָּר מִשְׁעָן וָסַעַד.

אֵין בּוּשָׁה כְּבֹשֶׁת רַעַד

      וּכְנִיעָה בִּפְנֵי הַשּׁוֹט.

קוּם וּזְרוֹק לְמָט לִשְׁחוֹחַ

אֵשׁ־הַבּוּז – וְשָׁב לִצְמוֹחַ

בִּשְׁרִירָיו מִשְׁנֵה־הַכֹּחַ,

      בְּלִבּוֹ – מִשְׁנֵה־כָבוֹד.


נֶפֶשׁ־אָח, הַאִם תַּכְשִׁילִי?

הָאֻמְנָם הָפַכְתְּ רָקָב?

מִי לִי, מִי, אִם אֵין אֲנִי לִי

הִתְלַכְּדוּ, אַחִים, לִקְרָב!


לֹא יָדֵינוּ שֶׁחוֹלֵלוּ

אֶת קוֹרוֹת יָמֵינוּ אֵלּוּ;

נְתִיבֵינוּ הִתְפַּתֵּלוּ

      עַד עַכְשָׁו כִּרְצוֹן־זוּלָת.

הוֹי, צְאוּ הַמַּעֲגָלָהּ,

שֶׁתִּהְיֶה דַרְכֵּנוּ הָלְאָה –

אִם לְמַטָּה, אִם לְמַעְלָה –

      בְּיָדֵנוּ, בָּהּ בִּלְבָד!


עֲתִידֵךְ, אֻמָּה, הַצִּילִי:

הֶעָבַר אֵינֶנּוּ שָׁב!

מִי לִי, מִי, אִם אֵין אֲנִי לִי!

הִתְלַכְּדוּ, אַחִים, לִקְרָב!

– – – – – – – –

– – – – – – – –

שׁוּב אֵין שְׁהוּת, קָצְרָה הָעֵת הַפַּעַם.

יֵשׁ לְהַשְׁלִיךְ לַקְּרָב הַמִּתְעוֹרֵר –

וְלוּ גַם הֵד חַלָּשׁ מִקּוֹל־הָרַעַם,

קוֹל תּוֹכֵחָה שֶׁלְּךָ מָלֵא הַזַּעַם

לָ“עֶבֶד הַמֻּכֶּה”, הַמִּסְתַּתֵּר.

יִקְרָא־נָא דַף־חֵמָה מַצְלִיף כַּשֵּׁבֶט –

וְיִתְבָּרֵךְ־נָא זֶרַע זֶה בְּנֵבֶט

בִּשְׂדֵה־הָעָם.

      אוּלָם אֲנִי זוֹכֵר

(וּמִי עוֹד כְּמוֹתְךָ אֶת זֹאת יוֹדֵעַ):

עַל פְּרָעוֹת – סִפּוּר מְזַעֲזֵעַ

כָּתֶב גַּם מְשׁוֹרֵר גָּדוֹל אַחֵר.

עֹז סִפּוּרְךָ אַתָּה קָשֶׁה לִשְׁכּוֹחַ,

אַךְ לְהַהוּא – מִשְׁנֶה עָצְמָה וָכֹחַ.


בָּעִיר הַהִיא רָאִיתִי תּוֹךְ סְחִי

פִּסָּה אַחַת מִגְּוִיל־תּוֹרָה קָרוּעַ.

נֵעַרְתִּי בִּזְהִירוּת מִקְּלַָף נִצְחִי

אֶת הָאָבָק שֶׁבּוֹ הָיָה זָרוּעַ;

וְשָׁם כָּתוּב: “בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה”

רַק שְׁתֵּי מִלִּים מִסֵּפֶר עַם־הַנֵּצַח.

בְּשְׁתֵּי מִלִּים הַלָּלוּ חֲבוּיָה

הִסְתּוֹרִיָּה שֶׁל כָּל פִּרְעוֹת־הָרֶצַח


  1. על תולדות ה“הקדמה לתרגום הרוסי של ‘משא נמירוב’” מספּר ש. גפּשטיין:

    השיר “אחי הבכור ברוח…” יצא לאור בקשר לפרעות בקישינוב בשנת 1903 ובקשר להשתתפותו של זאב ז'בוטינסקי בארגון ההגנה היהודית.

    בארגון ההגנה באודיסה לקח ז‘בוטינסקי חלק עוד לפני הפרעות בקישינוב, בשעה שחיכו לפרעות באודיסה. אחרי שפרצו הפרעות בקישינוב באפריל 1903, הופיעו בעתון הליבּרלי “אוֹדסקיאַ נוֹבוֹסטי”, – שז’בוטינסקי היה בו הפיליטוניסטן הראשי, – כמה מאמרים על הפרעות, וכן פתח העתון באוסף כספים וחפצים לטובת הקרבנות. כעבור ימים מספר שלחה המערכת לקישינוב את זאב ז'בוטינסקי, כדי שיחלק שם את הכסף ואת החפצים.

    “אוֹדסקיאַ נוֹבוֹסטי” היה עתונם של המתבוללים והמתבוללים–למחצה בין יהודי אודיסה. החוגים הלאומיים בעיר, שבראשם עמדו אחד–העם, מנדלי מוכר ספרים וההיסטוריון שמעון דובנוב, התארגנו לחוד, הוציאו גילוי–דעת בקשר לפרעות (שנכתב עברית בידי אחד–העם) ושלחו את הצעיר שבחבורתם לקישינוב, כדי שיברר בדיוק מה התרחש. צעיר זה, שנסע לקישינוב פעמיים, היה – חיים נחמן ביאליק.

    עד נסיעתו לקישינוב לא היה ז'בוטינסקי ציוני מאורגן ולא ידע אפילו על קיומו של ביאליק. שם הכּירוֹ בפעם הראשונה ונתקרב אליו. תחת רושם הפוגרום כתב ביאליק, כידוע, את שירו “בעיר ההרגה”, שנתפרסם אז מחשש הצנזורה בשם “משא נמירוב”.

    כעבור זמן–מה, כשתנועת ההגנה העצמית החלה להתפתח, הוחלט באחד מכינוסיה להוציא לאור בתרגום רוסי את “משא נמירוב” לביאליק ולהשתמש בו לצרכי תעמולה ואוסף–כספים. השיר תורגם לרוסית ע“י זאב ז‘בוטינסקי, ובתורת הקדמה לתרגום כתב ז’בוטינסקי את השיר המתחיל במלים ”אחי הבכור ברוח" (הכוונה לביאליק).

    שיר זה, הקורא את העם להגנה עצמית, היה קשור במקרה מסויים, שעשה על ז‘בוטינסקי רושם עז בשעת ביקורו הנ"ל בקישינוב. בעברוֹ ליד אחד מבתי–הכנסת ההרוסים ראה ז’בוטינסקי פיסת–קלף מונחת על הארץ. הוא הרים אותה, והתברר שזהו שריד של ספר–תורה קרוע, ועליו נשתיירו רק שתי מלים: בארץ נכריה. ז'בוטינסקי ראה בשתי מלים אלו “הסברה מלאה למהותו ולסיבותיו של הפּוֹגרוֹם”, וזמן רב שמר על פיסת–קלף זו.

    בסתיו 1905 הודפס השיר בירחון הציוני בלשון רוסית “יברייסקאֵיה ז'יזן”.

    ____

    המתרגם לעברית חנניה ריכמן מעיר:

    החלק הראשון והאחרון של השיר, הכוללים את עצם דברי ההקדשה, של ז'בוטינסקי לביאליק, תורגמו בכל הדיוק האפשרי. אולם החלק האמצעי, הכתוב בקצב מיוחד והמהווה כעין שיר–המנון לתנועת ההגנה העצמית של יהודי רוסיה בימים ההם, הצריך תרגום יותר חפשי, כדי לשמור על צביונו ההמנוני הזה של המקור. ביחוד היה צורך בכך לשם שמירת צלצולו של הפזמון החוזר (refrain) של הקטע הזה, הכולל במקורו את המלים העבריות: “מי לי, מי, אם אין אני לי?”.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות