רקע
אביגדור המאירי
תְּנוּבָה : רומן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהדורה שניה הוצאת יוסף שרברק, תל-אביב; תש"ז

לא צפיעי הבקורת העברית וצאצאיה בעיר ובמשק, שמעולם לא הריחו את ריח האֶכסטאזה החלוצית, זו המאוששת את ריתמוס הדם, רעב התקציב והקלוריות בקצב ההורא הטרומפלדורית – ונובחים עליה: בטלנות;

ולא נגועי סבל-הירושה של קונקורנטי-העיירה, שאפילו ההורא לא ריפאה בקרבם את מחלת הביקורתנות, והגוהרים על העמק ועל עלילות חייו וטיפוסיו ואומרים: טאבוּ, זוהי רשותי-שלי

וגם לא המבקרים בכלל, ההופכים את שלשלת-הזהב של היצירה לאזיקי-עופרת של דיקטאטורי-הקנאה: אם אני אינני יכול, הרי איש אל יהא יכול. –

כל אלה לא שכנעו לא את קהל-הקוראים ולא את המחבר ולא את המו"ל, ולא יכלו למחוק את הא-הידיעה של “תנובה” הרומאן, הארצישראלי, העברי, החלוצי הראשון ולעת-עתה גם האחרון, אתא קלילא זו, המנוגנת בפי הדור החדש הקורא ואינו כותב, ושעל-פי חוקי הדקדוק ידוע מי מבליע אותה.

תיקנתי את המהדורה החדשה וקיצרתיה, אך גם לצורך זה לא לימדתני הבקורת העברית אף תג אסתיטי אחד, שבמקום להראות על שגיאות-יצירה, נושכת היא בשבט-סופר, המכוון להיתקע תמיד בלב כל אבשלום.

א.ה.

תחילת תש"ז

 

חלק ראשון: הַכִּבּוּשׁ

א. הוֹרָא אִלֶּמֶת

הסביבה שוב התחילה להחניק אותנו בזמן האחרון. שוב התחילו רוחות-בשר להשתולל, והאויר השקט, שזה שמונה שנים נותן לנו חיים בטהרו הרענן – שוב התחיל מראה סימני רעל. –

נשימות בני-אדם הרעילוהו יותר ויותר, עד שעברה השמועה הצורבת מפה לאוזן: הם מתכוננים. –

זה שנים אחדות לא בקרתי בקבוצת “תנובה”. ראיתי בנטית אהליה הלבנים ואחר-כך בבנין צריפיה; וזכיתי לאכול מבכורי עגבניותיה המתוקות כחלב-אם. וכעת הרגשתי פתאום משיכה עזה, לקום וללכת לבקרה. – ועל זה קבלתי גם מכתב מאת אחת מחברות המשק, מאת תּנובה:

"אם יש לך פנאי, חביבי, בוא-נא. אנו מחכים לך בהקדם.

שלך תנובה"

קמתי והלכתי. אף כי בכלל לא קשרתי את הדבר עם ימי-הרעל ועניינם.

ידעתי את היחס שבין “תנובה” לבין שכניה. יחס שלוה אחותית, כמו בכל העמק. – ריח האדמה ופריה ותוחלת הגשמים וברכתם: כוחות איתנים אלה חזקים הם משני כוחות השטן: מכוח-השלטון, ההופך את קנאת-הדת לקיטור בשביל מכונת-השדים אשר לו. ידעתי זאת. פעם אחת, בשעת ארוחת הצהרים על-יד שולחנה הארוך של קבוצת “תנובה”, נזדמן לי לשבת על יד פלח צעיר, שנכנס וישב וסעד אתנו יחד. – הנאתי המרובה, לראות את מדת הכנסת-אורחים זו לגבי שכנינו, הנכנסים להסב בקבוצה, הנעשית והולכת למנהג רגיל בעמק, הפליטה מקרבי דברי-רמז מעטים של התפעלות על-כך. הפלח הצעיר ענה לי בחכמת-עמו הפשוטה והתמימה, והמתרגם מסר לי את תוכן דבריו הפשוטים:

  • הגואל את עצמו, גואל גם את שכנו. ריח השדה אינו יודע גבולות, ואצל אנשים ישרים – גם תבואתו כריחו. –

ובכל זאת עמעמה בי כעין חרדה סתומה. –


כשהגעתי, לא מצאתי את תנובה בביתה. וגם לא את דן הענק. במקומן מצאתי את הקבוצה השתקנית מרוגשת למדי. – עצבנית היא. – אמנם בתיה “המפרנסת” לא הפסיקה חלילה את דאגתה הנצחית לתיאבון העולם, שלא ייבּטל חלילה: שם עמדה על מכונה הנצחי, שאינה מוותרת עליו בשום מחיר, ובחשה את ה“מַן מן השמים” שלה – אך גם היא הראתה סימני אי-מנוחה.

אותי קבל מאירקה הצעיר, שרק זה לפני זמן-מה נכנס, יען רק לפני שלשה חדשים עלה לארץ ואחרי שהותו יום שלם בתל-אביב נכנס אל הקבוצה. הוא נגש אלי והפתיע אותי באינטימיותו המופרזה.

– טוב שבאת! - אמר ומצמץ לי בעיניו, כמשותף אתי לאיזה סוד, ורוצה הוא להראות לי, שגם הוא נמצא בסוד חכמים ונבונים זה.

– מדוע זה טוב כל כך?

– נו, כן. אתה היית קצין - -? חצץ וזיפזיף! -

כעת ברור היה לי, שלשם זה קראה אותי תנובה – ורוח מרה תקפה אותי. ובכן: בכל-זאת מחכים גם פה? –

– ולמתי אתם חושבים - -? שאלתי את מאירקה בזהירות.

– למחרתיים! - ענה הוא כמי שכל הענין הרפתקה-רבתי לו והוא מחכה לו יותר בסקרנות מאשר בפחד. –

רציתי להמשיך אתו בשיחה ולדעת יותר – אך פתאום שומע אני מאחורי את קולה של בתיה:

– אי, דברים בטלים! – מוטב שתאכל דבר-מה. הן רעב אתה כעדר-זאבים! הנה, עשיתי לך את החביב עליך: כרובית מטוגנת. – מַן - - -

– מַן מן השמים! – מקדים אותה מאירקה. – חצץ וזיפזיף! -

מובן, שבתיה היתה הראשונה שהרגישה בבואי, ועוד מבלי לחכות לברכת שלומי, הכינה לי את ה“מן מן השמים” שלה.

– רב תודות לך, בתיה יקירה. אך כעת - - ברגע זה - -

בתיה מביטה בי רגע, אחר-כך מרימה את עיניה כלפי מאירקה ורוצה לשפוך עליו את חמתה, – לוּ בכלל היה בה ניצוץ של חימה בכל מהותה:

– נו, האם לא קלקל לך שוב את התיאבון אותו החלום הרע?1 ובכל זאת… רק מזלג אחד… נו, רק את זה פה… בבקשה… מן מן השמים!

לקחתי וטעמתי – אך לא הספקתי ללעסו כהוגן והנה קול יריות מבחוץ - -

– חצץ וזיפזיף! – קורא מאירקה בלשון הגידופים שלו, אך בפנים חיורים מאוד. – אני קופץ ממקומי. וברגע זה נכנסת מזל התימניה, פניה השחרחורים מלאים כתמי בהרות לבנות. – כך היא מחוירה. נכנסת; עומדת בפתח ושותקת. – אחרי-כן מליטה את פניה ונאנקת אנקה איומה – ונופלת מתעלפת. –

לא הספקנו לגשת אליה בדממה האיומה, המלאה השערות זועה – והנה מביאים פצוע. – ופניו מכוסים. – חלל. – מעמידים את האלונקה באמצע האולם. – בתיה מטפלת במזל העלופה. אחר כך עומדת גם היא וצלחת המאכלים בידיה: סמל האם המפרנסת – ועיניה לחות. – וברגע זה נכנסת תנובה. היא באה מן העיר. – נגשת היא אל האלונקה. – בהסוס רועד מחליטה ומרימה את המטפּחת מעל הפנים - - ופורצת בנאקה חרישית וצורבת. – ומליטה את פניה. אחריה עוד מישהו. – אך השקט נשאר בעינו. – תנובה ממלמלת לעצמה: יוסף. –

המת הוא יוסף היזרעאלי מקבוצת-סינַי השכנה.

מי-שהיא מתיפחת. – תנובה מתחזקת, מתמתחת בכל גופה, מעגלת את עיניה לרוחה ואומרת פתאום, בצעקת זועה:

– אף לא דמעה אחת! – פורצת ונבהלת מקול עצמה. – יותר מדי צעקה. – איך זה? – ולמה אמרה זאת? – ראשה סחרחר. – מה זה? – מה קרה פה? – כמה קשה לתפוס. – איזה בלבול מטמטם. – ערבוביה. – אה, כן. יוסף. – מת. – מדוע? - ואולי עוד לא? – אולי אפשר - - רוצה היא שוב להרים את המטפחת – אך כאילו אינה יכולה לזוז. – איבריה אינם מצייתים לה. – וכולם מביטים. – מדוע אינה זזה? - הוא מצוה עליה לא לזוז. – ולא לבכות. אהא! - הוא צוה עליה להרים את צעקתה לפני רגע. הוא. –

וכעת שוב אינו נותן לה. – כן, ממש כמו אז. – לפני שנים. – כשאמר לה, שאוהב הוא אותה. – שרוצה הוא, שתהיה בת-זוגו. – בחורתו. – אזי התגברה עליו. – לא! – אני לא אהיה של מי-שהוא. – אני מכבדת אותך מאד. אני גם אוהבת אותך יותר מאת כולם. – אך לא אהיה קניינו של גבר כרגיל מדור-דור. – עליך להבין. – זה – זה גועל נפש. –

ואזי קם פתאום הוא, פתאום, אך לאט-לאט, נגש אליה, שם את ידה על שכמו, ואת ידו על שכמה, ואמר לה בשקט, במנוחה גמורה, במנוחת-מות ממש, וחיור, כמו עכשיו, אמר לה:

– טוב. יותר לא אגיד לך זאת, תנובה, לעולם. –

אחר-כך התחיל לרקוד אתה. הורא. – הורא אלמת. אלמת וחנוקה. – נכנסו חברים: צרף גם אותם. ורקדו. אלמים. – מי שהוא רצה לשיר – על זה רמז לו הוא: אל-נא. – ורקדו. בשתיקה. – בלי שירה ובלי מנגינה. – ופתאום נאנק דום, פרץ את הרקוד ויצא. – עזב ויצא.

ומאז – לא השתתף עוד בשום רקוד. – זאת היתה ההורא האחרונה שלו. – וכעת – שוכב הוא. – מת. – וחיור. כמו אז. – אינו נותן לה לזוז. – אי-אפשר לה. –

ודמה הולך ורותח בקרבה. – ובכן? אי-אפשר לתקן. – אי-אפשר להחיות. – נגמר. – והיא כל הזמן התכוננה לתקן. – רק חכתה. – אי-אפשר? דמה עולה אל גרגרתה. אני אמות. – אחריו. - - -

נכנס דן. – היא מזדעזעת. טוב שנכנס דן. – גם הוא יודע וזוכר את הכל. – דן עומד רגע, מביט ומבין. –

– איפה הוא הרובה שלי? – פונה אל מאירקה בקולו העמוק, התהומי. –

– התגרה נגמרה. ברחו – נשמע קולו של “אבא-אורי”.

דן נגש אל תנובה המאובנת: היא מביטה בו בעינים עגולות וכיוצאות מחוריהן. הוא שם את ידו הגדולה, הטובה על שכמה. – נגש אתה יחד אל אורי. – שם את ידו השניה על שכמו של אורי. – ורוקדים. – סביב המת. – מצטרפים עוד חברים. הורא אלמת. חנוקה. –

ובתוך הקצב האלם, בתוך קול תופי הרגלים העמום, נשמע מבחוץ קול - - קול צלצול עליז ושלו: קול פעמוני גמלת ערבית. –

כעבור רגע נכנס ערבי זקן מופלג; ישיש מקומט ובלה מאוד.

עומד בפתח ומביט. – אחר-כך צועד אחת פנימה. – כורע ברך ונופל אפּים ארצה:

– שלום לבני-ישראל. –

תנובה מפסיקה את שלשלת ההורא: נגשת אל הזקן ואומרת בקול יבש, אך כמי שהוקל לה קצת:

– שלום לך אבו-יוסוף. קומה. – אבו-יוסוף הזקן אינו זז. אחר כך מרים את ידו הימנית ותוך כדי-כריעה מכה בחזהו התשוש:

– אַל יתן לי אללה כח לקום. שפכנו דם.

תנובה עומדת ועיניה הפקוחות מתחילות זולגות דמעות. הדמעות נשפכות מתוך העינים העגולות: מעין שנפתח לרוחה. – נשמע קולו של דן, שנגש אל הערבי הבוכה בלי דמעות:

– לא אתה שפכת, אבו-יוסוף.

– אחי שפכו.

תנובה בולעת דמעה ואומרת:

– לא אחיך הם, אבו-יוסוף. האם לא מעבר לנהר באו?

אבו-יוסוף קם:

– כן, מעבר לנהר הביא אותם השטן. ואני לא הייתי בבית.

אומר ונגש אל המת. מנשק בדחילו את המטפחת המכסתו, אחר כך מגלה את פניו – ונבהל.

– יוּסוּף, יוסף. – ממלמל הישיש – שוב יוסף. לפני שמונה שנים יוסף והיום שוב יוסף. –

אומר ושוב מנשק את המטפחת ומכסה את המת:

– אללה יתן לי מקום אתך בגן-העדן שלו, יוסוף היזרעאלי. יחד עם בני יוסוף. – שמונה שנים היה שלום. שמונה שנים. אללה מעניש אותי באריכות ימים, שאראה את המארה. –

שוב נחנקים דבריו בדמעותיו הנחנקות.

– לא צריך, אבו-יוסוף – אומרת לו תנובה – על גבורים אינם בוכים. בוא ונלוהו. –

נוטלים את המת וכולם מלוים אותו אל קבוצת-סיני. אבו-יוסוף מרים את אחד המוטות על שכמו, לשמאלו – דן. נגש יוהאן ומחלק עם אבו-יוסוף את המשא. מאחור – אורי ותנובה. כעבור פסיעות אחדות מחליפים את אבו-יוסוף ואת תנובה. ההלויה הולכת בדומיה. אחרי שתיקה ארוכה אומר אבו-יוסוף:

– שמונה שנים. זוכר אני כמו היום. לפני זה קניתם את האדמה מאת שיך רגימא הטוב, אללה ישמרהו בגן העדן. אַת היית ילדה קטנה. אך חכמה. בת-שבע-עשרה. הייתם ששה, שלשה בחורים, ואַת, ועוד שתים. אכלתם דג מלוח עם פיתא. לא היה לכם לא מעדר ולא גמל. אני זוכר. כן –

– אתה נתת לנו את המעדר הראשון. וגם פיתא.

– כן. אללה ברך אותי בגללכם. אללה אוהב אותך, ילדתי. וגם אחד הבחורים אהב אותך. אמרתי לך: תתחתני. אמרת לי: לא אתחתן עד אשר אעשה פה גן-עדן. אמרת: בעוד עשר שנים אתחתן. הבחור הלך: כך רצה אללה. והמשכתם בעבודה. גם בני יוסוף מת. חלמתי: בגלל מותו של יוסוף שלכם מת בני. בכלל מותו של שיך יוסוף, הגבור ביד אחת. אללה ישמור את שניהם בגן-העדן. יוסוף שלי. –

מחריש רגע, ושוב אומר:

– והנה שוב דם. –

– כנראה, שאי-אפשר בלי דם.

פתאום עמד הזקן מלכת, שם את ידו על שכם תנובה ואמר בכל רצינותו הישישה:

– כעת תתחתני. אללה רוצה. עשיתם פה גן-עדן. וכעת רוצה אללה לראות את ילדך.

– למה זה פתאום?

הערבי הישיש נעץ את עיניו בעיניה:

– כבן מאה ושש אנכי היום. סבלתי הרבה, הרבה מאוד. ודאי חטאתי הרבה. אך גם טוב עשיתי. אללה רוצה שאראה גם טובה בחיי. מאירך הוא את חיי לא רק לראות דם. רוצה הוא שאראה גם את ילדך.

משתתק – ושוב אומר:

– חלמתי חלום: איזה אדם זר רוצה לגזול את ילדך מאתנו. אינני רגיל לחלום שטויות, ילדתי. –

תנובה כמעט שהפליטה: שטות!

– כעת תתחתני. אללה רוצה ילד. כאשר אמרתי כן יהי. –

– טוב – אמרה תנובה בקול יבש.

הגיעו לקבוצת-סיני. – איש לא העיז להספיד את המת. המלים נחנקו בתוך הלבבות.

רק “התימניה הקטנה”, מזל, נגשה אל הקבר הפתוח ואמרה לדן בקול רסוק:

– יוסף אמר בדבריו האחרונים – אני לא ידעתי, שאחרונים יהיו – אמר: “לא לעזוב את המקום, גם לא בדרך שלום. אויבנו הגדול ביותר הוא הכסף!” את זה אמר. – שמענו. –

כולם הביטו זה בזה. לא הבינו. דן הביט בתנובה והיא בו – ונשכה את שפתה התחתונה בפנים נעוים מבכיה מאופקת. –

– לא נעזוב, יוסף! – אמר דן בקולו התהומי.

לקח קומץ אדמה וזרע אותה על הארון שבקבר. –

כששבו בדממה הביתה – נמסר להם מכתב.

– מאת האינז’נר – אמר אורי.

ברגע זה נזכרו כולם בדבר הצוואה הסתומה, שהוחוורה להם כרגע. – תנובה לקחה את המכתב מאת המהנדס ואמרה בהחלטה שאין אחריה כלום: – לא לפתוח. לשלחו חזרה!


ב. שִׁירָה חֲדָשָׁה

“נצטויתי מאת ממשלת הוד מלכותו, למסור לכם את אחולינו הטובים ליסוד הבית הלאומי לעם ישראל בארץ אבותיו. הנני מאושר, שנפל בגורלי להשתתף אתכם ברגע היסטורי זה, ואהדתי תלווה אתכם לארץ הנביאים. עלו לארץ והאחזו בה!” – ההמונים היהודים, שלהם נאמרו הדברים הללו מעל מעקת הצירות האנגלית בעיר קיוב, עמדו בחרדת-אושר ברוחב קילומטר מרובע ברחובות ובסמטאות שמסביב לקונסוליה, והצטפפו בהם עד אפס מקום לזוז. כל תנועה בעיר קפאה. החלונות היו סתומים בראשי סקרנים לאלפים ועל העצים ועמודי הטליגראף וכלונסאותיהם פרחו פרחי-נוער והסתבּלו עליהם עד לכרוע ולהשבר.

ובשמי אוקריינה המעוננים פעפעה הסימפוניה העברית הנוגה-המאושרת:

“כּל עוֹד בּלבב פּנימה - -”

והקונסול האנגלי עמד על גזוזטרתו פעור-פה גם הוא:

“כּל עוֹד בּלבב פּנימה - -”

העיר געשה כולה.

נכדי חמלניצקי שכחו לרגע-עד את עצמם ונסחפו בסערת קץ-הימים. האושר כיסה בזרמו את הכל. מי-שהוא השמיע צריחת-יקיצה צורמת:

– “הלאה האימפריאליזם האנגלי-ציוני!” –

על זה באה כעין חריקת שיני המונים. אוושת השתוממות - -

– מי זה היה?

– בוּנדאי.

והסימפוניה נמשכה. – ובתוך ההמונים הנרגשים, בתוך ערבובית הרבבות – התלכדה חברת בחורים ובחורות, כשמונה במספר, נדחקו החוצה בקושי-רב, אל מחוץ למחנה, לחשו ביניהם רגעים אחדים – והחליטו לשים לדרך פעמיהם.

ושׂמו לדרך פעמיהם. לארץ ישראל. ילקוט, מקל, פרידה מאת האם – והולכים. האם זולגת דמעות – אך לא מתנגדת. והם הולכים. איך? באיזו דרך? – עדיין לא הוברר להם כל צרכו. המפנה הראשון הוא כלפי גבול-רומניה הקרוב. –

נצטויתי מאת ממשלת הוד-מלכותו - - -

נצטוו גם השוטרים הרומיניים לשמור על הסדר מסביב לצירות האנגלית בבקרשט ולא להפריע להמונים המזמרים. –

ובתוך ההמונים הנרגשים התלכדה חבורת בחורים ובחורות ושמו פעמיהם לדרך, כלפי נמל קונסטנצה –

"- - הנני מאושר, שנפל בגורלי להשתתף אתכם ברגע היסטורי זה - - -

ומאושר היה גם ראש עירית ניו-יורק לאחל הצלחה לגאולת ארץ-הקודש להמונים היהודים, שרבים מהם ספרו לכל מקשיב להם, על בניהם, שהתנדבו לגדוד העברי, לכבוש יחד עם הצבא האנגלי את ירושלים.

ומאושרים מכולם היו אלה, שספרו בתוגת-אושר על בניהם “שנפלו כבר חללים בשערי ירושלים”. –

“- - ואהדתי תלווה אתכם לארץ הנביאים. עלו לארץ והאחזו בה!” – נשמע מעל הגזוזטרה גם בצ’יקאגו וביוהנסבורג שבאפריקה הדרומית, ובהלסינגפורס שבפינלאנדיה, ובמערב אירופה ובצפונה, ובעוד מאות ערים בתפוצות ובכל מקום. –

ובכל מקום שציר אנגלי עמד על המעקה ובפה פעור שר את שיר-המעלות העברי – התלכדו חבר נעורים ושמו לדרך פעמיהם.

וגם במרום שלא היה עדיין ציר אנגלי: הסימפוניה עברה את גבולות העמים והארצות כרוח-אביב עליזה, הנושאת בכנפיה את סם-החמצן המבורך, הממלא את הריאות הצעירות על כל סימפוניותיהן ומפריח את שלדי-הנוער לחיים, לנשימה ולתנועה. –

עוד השתוללה המלחמה בפרפורי-הענק האחרונים והמכריעים שלה ברחבי אירופה ואסיה ואפריקה – אך בני-האדמה הריחו מרחוק את נשימת הארץ הקמה לתנובה, ובעינים עצומות עברו את הגבולות, שלחנם רצו לחסום לפניהם את הדרך. –

בינתים נהפכו עולמות ונחרבו ארצות וממלכות – וחדשות קמו תחתיהן. אך בין כל באי-עולם הרוגזים, הנרגשים והמשתוללים, היו אלפים אחדים של נפשות, שלא ראו, לא שמעו ולא השתתפו בכל אלה, יען כי בעינים עצומות ובאזנים אטומות הלכו, ברחו, נדדו, נסעו, זחלו ונסחפו כלפי מזרח-השמש. – כמוצאי-מעינות זעירים יצאו מאלפי מקומות שונים מכל קצוי תבל, פה ושם נפגשו, התחברו והיו לפלגים קטנים, בכדי להתלכד אחרי-כן ולנהר יחד אל מטרת המטרות. – בינתים התרוצצו האלהים והשטן עלי-אדמות, הפליאו פלאות חדשים וזועו זועות חדשות. – בינתים המציאו אלפי מיני-מיתות חדשים ולעומתם אלפי מיני הגנה, הצלה, ניתוחים ותרופות. – בינתים חרשו טאנקים, שטני ברזל ופלדה, העוברים את גדודי האויב מאין לו שליטה עליהם. – בינתים יצרו את תורת השלום באמריקה. – בינתים נקמו את נקמת הסבל והחושך מאת הצאר, ובינתים ברח הקיסר האדיר מכּסאו. – בינתים נתהפכה רוסיה הענקית לממשלת מועצות. – ובינתים החריב הר-געש את סאן-סאלואדור - -

אך העולם לארץ אבות לא הקשיבו לכל אלה. –

ובינתים לא שקט גם הגניוס האומלל: הוא החליף את גלי-הקול לגלי-אור. – המציא את המדידה הישרה לקוטב הכוכבים. – בנה את תחנת הטראנס-ראדיוֹ והקים את תחנת-הראדיו – השולחת הראשונה - - ואלפי מארות-עולם, ולעומתן אלפי ברכות-עולם –

אך כל הפלאות האלה עברו דרך נפשם השכורה ורווית התקוה של העולים, כעבור רוח מצויה דרך חלון מפולש. –

קמו, התעודדו, נפגשו, התלכדו והלכו. – השכרון הגדול פעפע באויר בכל חלקי תבל, הצית את הדם, והרגלים הלכו, הלכו, הלכו. – היו אמנם מאורעות אחדים, שנתעכבו גם בנפשם-שלהם לרגע קט – אך גם זה לא קרה אלא באשר ראו גם בהם יד-עזר למגמתם-הם.

– האנגלים כבשו את בגדד: – יד אל-אלהי-ישראל היא! – האנטנטה ניצחה את גרמניה: – מובן: “לא נבנתה ירושלים אלא מחורבנו של קיסר וילהלם!” – נוסדו ארצות חדשות וממלכתן: לטלנד, ליטא, אסטלנד, צ’יחוסלובקיה, הרפובליקה הפולנית והפינלנדית – “שרשרת-הגאולה היא, שאחת מחוליותיה תהיה ארץ-יהודה!” – ביטול האצילות בגרמניה: – “רק גרמניה דמוקראטית תעזור לבנות את ארץ-ישראל!” – ברגיוס מהפך את הפחם לנוזל: – “בהררי ארץ-ישראל אין פחם, כידוע, ומעתה יעבירו את הפחם לבתי-החרושת שלנו בצנורות!” – בגרמניה הקימו מגדל-אובסרבטוריון לפרופסור איינשטיין: – “הוצאות-שוא! איינשטיין יהודי הוא וכלום ישאר גדול הדור היהודי הזה בגולה?!” – “זה לא נעלם מאת הגרמנים הפקחים ודוקא משום זה בנו לו את מגדל הצופים: כדי לקשור אותו אליהם קשר של-קיימא ולקבל ממנו אחר כך את חקירותיו מכלי ראשון!”

ורק שמועה אחת יחידה עוברת בכל תחנות-העולם וארצותיהן ומשמשת בין הנודדים שיחה תמידית בלתי פוסקת, המעודדת ומוסיפה כוח ואומץ לכל ההרפתקאות והסבלות למיניהם:

– “החלוץ”!

“קצין יהודי-רוסי, גבור המלחמה הרוסית-היאפּאנית, מצוין בצלב הגיאורגי, שאיבד את ידו השמאלית בחזית – הולך ומארגן חבורה סוציאליסטית-ציונית ומסדר קבוצות צבאיות-עמלניות לשם ארץ-ישראל בכל רחבי הגולה!” –

והשם “חלוץ” עובר על כנפי-רוח דרך כל הגבולות, למקומות התחנה, שבני-הנוער מתגוררים בהם ומחכים לשריקת-האניה, שתאסוף אותם “כאסוף ביצים עזובות” להכניסם אל תחת כנפי השכינה הישראלית: – לערי-הנמל שבחופי הים-התיכון ולערי-היבשה השונות, שמשם יסעו, ינדדו, ברכבת, בעגלה, ברגל אל כרכי-הים השונים. – ובכל הערים הללו נשמע שיר אחד, החודר ורן מתוך בתי-הלינה, אולמי-התחנות ומלוני-ההמונים, ומרחף על פני רחובות הערים ומוציא את הדו גם מפי נערי-הרחובות של העמים השונים:

בִּין אִיךְ מִיר אַ חֹלֶצְל,

אַ חֹלֶצְל פוּן פּוֹילְן

גֵיי אִיךְ מִיר אִין שִׁיכֶלֶךְ,

שִׁיכֶלֶךְ אֹן זוֹילְן –


– חֹלֶץ, חֹלֶץ, חֹלֶצְל,

חֹלֶצְל פוּן פּוֹילְן,

גֵיי אִיךְ מִיר אִין שִׁיכֶלֶךְ,

שִׁיכֶלֶךְ אֹן זוֹילְן.

מי הוא מחבר השיר הזה, שנמשך עד כעשרים בתים?

והשיר הארוך הולך ומתאר בנאמנות את חיי ה“חלוץ”, המתגורר בתחנות-העליה השונות עם כל הרפתקאותיו, תקוותיו, עליצותו הנוגה ויגונו המתבדח אל-אף כל סבל ונדודים. –

איזה חלוץ מגאליציה חבר את השיר הזה כלאחר יד, אולי רק ארבעה חמשה בתים – וכל קבוצה וחבורה מוסיפה עליו נופך משלה. –

ויש מי שתרגם אותו לעברית תרגום חפשי:

אֲנִי לִי חֲלוּצוֹן,

מִיּוֹצְאֵי מִצְרָיִם,

אֵלֶךְ לִי בְנַעֲלוּלִים

בְּלִי פִסַּת סוּלְיָיִם!


– חָלוּץ, חָלוּץ, חֲלוּצוֹן

מִיּוֹצְאֵי מִצְרָיִם,

אֵלֶךְ לִי בְנַעֲלוּלִים

בְּלִי פִסַּת סוּלְיָיִם!


אֵין לִי כֶסֶף, אֵין לִי כֹּל,

רַק זוּג מִכְנְסָיִם,

בָּם נוֹשֵׂא אֲנִי חָלוּץ

מִיּוֹצְאֵי מִצְרָיִם!

– חָלוּץ, חָלוּץ, חֲלוּצוֹן וכו'


תִּשְׁאֲלוּ מִי אָנֹכִי?

לְמַאי נַפְקָא מִינָה?

בְּלִי פַּסְפּוֹרְט נוֹתְנִים לִי

“שָׁלוֹם” וּמְקוֹם לִינָה!

– חָלוּץ, חָלוּץ, חֲלוּצוֹן וכו'


תִּשְׁאָלוּנִי: מָה אֲנִי,

בּוּרְגַנִי אוֹ פוֹעֵל?

לְכָל קוּשְׁיָא תֵּרוּץ אֶחָד:

– לְאֶרַץ-יִשְׂרָאֵל!

– חָלוּץ, חָלוּץ, חֲלוּצוֹן וכו'


תִּשְׁאֲלוּ: אֵיךְ אֲנִי חָי?

תָּמִיד יֶשְׁנָהּ בַּת-חַוָּה,

שֶׁתָּבִיא לִי בְּכָל יוֹם

לֶחֶם וְגַם קַהְוָה!

– חָלוּץ, חָלוּץ, חֲלוּצוֹן וכו'


וְעֵת-עֶרֶב כִּי בָאָה

אֲשׁוֹטֵט בָּעִיר –

וְאֶמְצָא לִי בַחוּרָה

לְהִתְחַבֵּק בְּשִׁיר! –

– חָלוּץ, חָלוּץ, חֲלוּצוֹן וכו'


וְאַחֲרֵי חֲצוֹת הַלֵּיל:

לֶחִי עַל הַיָד –

כֹּה אִישָׁן לִי עַד מָחָר,

כְּיֶלֶד עַל הַדַּד! –

– חָלוּץ, חָלוּץ, חֲלוּצוֹן וכו'

שיר זה מוּשר, מסלסל, מזמזם ומזמרר בבית, ברחוב, בבית-קפה, בשדרות-הטיולים, בחורשת-האהבה-והגנבה, בתחנת-הרכבת ובחדרי-המלון ופרוזדוריו – בקונסטנצה, בטרייסט, בפיוּמה, בזארא, בניאפל, בקושטא וב“מסלה חדשה” שעל-יד קושטא, באודיסה, בברינדיזי, וגם בפרסבורג ובצרנוביץ ובוינה הרחוקות מן הים התיכון, והמאספות את הנודדים בשביל לשלחם אל כרכי-הים, אל האניות. –

והנזירים-הנודדים, העוזבים את מגורותיהם עם כל עולמן, טובן ודאגותיהן, יחד עם אבותיהם וידידיהם, והולכים בבת-צחוק על פיהם, ובשיר שאינו פוסק מגרונם – נפגשים, תוקעים-כף וכורתים ברית תקוה-וסבל, ברית שירה-ומחסור, לדורות. ידועים הם איש לרעהו מתמול שלשום, מדורות רחוקים-קרובים. ידידי-עולם הם, ורק במקרה לא נפגשו עד הנה. וגם לשונותיהם השונות אינן מעכבות אף לרגע וכמלוא נימה, יען כי מכל ערבוביית הלשונות מצטרפות לאט-לאט, משך יום, יומים שלש שפות משותפות המובנות לכולם: האחת היא שפה אנגלו-סכסית, שהסתגלה משך שלש-ארבע מאות שנה אל סבלנו, אסוננו, תקותנו ואשרנו וכשבע שפות נשמעות לה בשעת הצורך והאהבה; השניה היא שפת-התפלה, המתה מות-מדוּמה והקמה לתחיה מפליאה בשעת הצורך והאהבה; והשלישית היא שפת האוהבים האלמים, שאין לה צורך במלים והמחשלת את שתי השפות הראשונות לבטוי ברור ומובן יותר מכל אקדמיה ומכל רחוב בשעת הצורך והאהבה. – שלש השפות הללו מלכדות את הנודדים בני שבעים לשון למשפחה אחת אינטימית, המתחממת לאור-עצמה, המחלקת את לבה ונפשה על יד סעודת-הארעי המתמידה, בליבוטיה השונים, ברחוב, בבית ועל המזרן הקשה, והמתנה את צרותיה, את הרפתקאותיה, את תקוותיה ואת הטינא הגדולה והכבדה, שהצטברה בלבה משך דורות. –

– “חייתי בחזית שתי שנים ומחצה. נפצעתי. רצו לשלוח אותי שנית. די. – בבית החולים התיחסו אלי כאל כלב מצורע. – יש לי קצת כסף אצל אמי. – אקנה לי פסת אדמה, למדתי אגרונומיה”. –

– “כבר סבי היה ציוני. – הנה השקלים שלו. – והנה גם של אבי. – אני יודע מה זאת קרן קיימת. – היא תתן לי אדמה להתיישב. – יודע אני לעבוד אדמה.” –

– “הייתי חבר בהסתדרות הפועלים. הם השתגעו פתאום: התחילו מַפלים לרעה את היהודים”. –

– “עם בלי אדמה אינו יכול להיות גם סוציאליסט”. –

– “אני אציל. אך ממשפחת-אצילים יהודית. – ואולם אני יורק עליהם. – האכרים העובדים אצלנו מביטים אפילו על אבי בשנאה, ואפילו בבוז. – אני מומחה לעניני משק. – גוּדלתי באחוזה”. –

– “בארץ ישראל אין אצילות”. –

– “לא צריך. סבי התאמץ להיות בּארון ואני יודע, שהאכר הוא העיקר. האכר הוא האציל בעצם”. –

– “אני מומחה לאדמה. אבי עוסק בסרסור קרקעות. אבחר לי אדמה טובה”. –

– “אני בן-חסידים”. – ‘ישוב ארץ-ישראל קודם לכל המצוות’. – ‘למען תאריכון ימים על האדמה’. – ‘על האדמה’ כתוב!"

– “אני בת-רב. – אבא לא שקט עד שלא סדרנו לנו גן על-יד הבית. אני עבדתי את הגן. לירקות ולפירות”. –

וכך הלאה. –

– מדוע אתה שותק כל הזמן? ספינתך נטרפה?

– ימח שמה וזכרה! - היא אהבה אותי כמשוגעת. בת-אכרים. גוֹיה – אך פתאום הפכה את עורה כנחש: – ‘אי אפשר לאהוב יהודי’. – הייתי קשור אליה כטפש". –

– אי! תהיה גם אתה אכר ותשכח אותה!

– אולי. אהיה אכר כמוה - - אולי תבוא אחרי - -

– מדוע הילד שלָך בוכה כל הזמן?

– יש לו מה לבכות. – יְשַׁן!! אני אשליכך אל תוך הים, ממזר טמא! –

וכמו לעצמה ממלמלת:

– מעולם לא ראיתי אותו. מחיילות ההאידמאקים. – כחיות טורפות נכנסו. רציתי שיהרוג אותי והוא נשק לי –

– אין דבר! אנו לא קרתנים. אין בעולם “ממזר” –

– ילדון נפלא!

– יהיה אכר טוב!

– אותו ההאידמאק היה בודאי אכר.

– אולי. אילו לכל הפחות את ההרגל לאדמה יירש ממנו –

– לא תחרימוני, אם אגלה לכם דבר?

– גלה, גלה! גם אני גנבתי שלשום ככר לחם!

– לגנוב? גם זה ענין? אדם רעב, האלהים עוזר לו לגנוב. אך: אני לא יהודי -

  • אני הייתי כבר בפלשתינא - -

– מה?

– מה?! היית בארץ-ישראל?

– אתה היית בארץ-ישראל?

– באמת?!

– כן. שנינו היינו. יחד אתו, זה. גם הוא נוצרי.

– זאת אומרת: בן-אדם.

– כן. שנינו היינו שם בחזית יחד עם הטורקים. על יד חברון. –

– על יד חברון?! היית בפנים מערת המכפלה?!

– מה זה?

– אוי, גוי, גוי! במערת - - - בקבר אבותינו - -

– אה? כן. שם אין כלום. רק שטיחים המכסים את המקום. טורקים שומרים על המקום, כדי להשתכר פרוטות. מהכל עושים עסק בעולם.

– ממני לא קיבל אף פרוטה. חיילים היינו. – יש שם דברים חשובים מאלה. יש אדמה טובה. אדוּמה. “חמרה” שמה. בחרנו לנו חתיכת אדמה כזו. אמרנו: בסוף המלחמה לא נשאר בביתנו. שם הגראפים פושטים את עורו של עובד-אדמה.

– איפה בחרתם לכם?

– על יד טבּריאס.

– טבריה! –

– בחרתם? איך זה?

– קניתם?

– כן, מאת ערבי עשיר, שבעצמו אינו יודע, כמה אדמה יש לו. מעולם לא ראה אותה.

– בכמה?

– בעד אקדח: מוֹזר; עם שלוש מאות כדורים. עשרה דונם.

– כמה זה?

– חתיכה הגונה. מסר לנו את ה“קושן”, את כתב-החוזה בחתימת הפקיד הטורקי הגבוה.

– אם מי-שהוא מכם רוצה, יכול להשתתף אתנו בעיבוּד האדמה –

– אני!

– גם אני! הא לך סיגאריות! –

– סליחה! זה מקח-שוא. שוחד!

– מה פירוש שוחד?! ובלי זה לא הייתי נותן לו סיגריה? הן גר-צדק הוא!

ומאותו רגע והלאה היו שני גרי-הצדק במרכז החבריא. אוכל יש בהרחבה, סיגריות – מן המהדרין, ומשכב – באמצע!

וכל הזמן, וכל היודע מלמד אותם עברית.

וטיפוסים מובהקים בתוך החברים.

טיפוסים הנמצאים באותו טופס עצמו בכל מקומות-האוסף; בקונסטנצה כמו בקושטא ובצ’רנוביץ כמו בפרסבורג ובטרייסט:

הנביא – המנבא כל הזמן בלשון הנביאים את עקבות המשיח, בחורבן אירופה אשר משחתה בה.

יודע הוא את העתיד לבוא בקרב הימים ובאחרית הימים, וכולו מוסר הצדק והיושר:

– ְהָיָה בָּעֵת הַזֹּאת וְגָר זְאֵב-הָאָדָם עִם כֶּבֶשׂ-הָאָדָם, וְנָמֵר-דָתוֹ עִם יְהוּדִי יַרְבִּיץ תּוֹרָה וְעֵגֶל-הַזָּהָב וְכוֹפֵר-בְּעִקָּר יַבְרִיא יַחְדָּו וּפָרָה וָדֹב תִּרְאֶינָה נִסִּים וְנִפְלָאוֹת. כִּי כֹה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְג’וֹרֶשׁ, אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גֶרְמַנִים, אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ, וַחֲלוּצֶיךָ אֲאַזֵּר כֹּחַ, הוּא יִבְנֶה עִירִי וְאֶת בִּצּוֹתַי יְיַבֵּשׁ! - - -

הפוליטיקן – היודע את כל סודות בית הלורדים ואת סוד-הסודות: למה קבלה על עצמה אנגליה, רבתי במדינות, לבנות את מדינת היהודים בשבילנו:

– עוד לפני ארבע מאות שנה היתה החלטה בבית הלורדים הפוּריטאנים להקים את כסא-דוד בארץ-ישראל, ולא עוד, אלא להחליף את ספר-החוקים האנגלי בספר תורת-משה באנגליה גופא! הלורד ד’יזרעאלי היהודי עשה את אנגליה לבריטניה הגדולה ולורד ווייצמן היהודי יעשה את אנגליה למלכות-המשיח – אך זה לא ניתן לדעת אלא ליודעי חן הפוליטיקה הגבוהה - -

הבעל-דרשן – העוקר הררי-הלכה וטוחנם זה בזה ועושה אותם טבעות-טבעות לקשור בהם כתר לישוב ארץ-ישראל בשנת תרע“ז. אחרי ארוחת-הצהרים עומד הוא ודורש בסוגית “נשר” ו”מין בשאינו מינו" ואת כל ההדורים יישר בהכרזת באלפור, שהיא מדאורייתא. עיין הלכות זרעים. ודו"ק.

בעל-הטורים החדש – הממלא אחרי הבעל-דרשן בגימטריאות פשוטות בהחלט.

– “זה מלך ג’ורג' החמשי” – בגימטריא “תרע”ז"!

“בלפור ודודנו הד' חיים וייצמן”: – “תרע”ז"!

– “הן זה הגמול לגלותנו”: – “תרע”ז"!

– ומנין לגאולה שהיא בעבודת האדמה? “הפעם תגאַל יהודי” בגמטריא: “אך בעבודת אדמה תגאל”! וגם מקרא מפורש הוא: “אין גאולה אלא בעבודת האדמה” בגימטריא: “תרע”ז“! והא ראיה: תרע”ז – “תזרע”!

והאינטליגנט – המצטט כל הזמן מספריהם של גאוני-הדורות לבנין מדינת היהודים, החל מאוקלידס היווני בתורת השעורין שלו, דרך האלחימיקן אלברטוס מאגנוס ועד “שקיעת המערב” של שפנגלר חלק ראשון!

כל הטיפוסים הללו מתלכדים להרמוניה אחת ועליזה, המהווה חלק מחלקי הסימפוניה הגדולה, והפזורה לעת-עתה בתפוצות הגולה. המזדעזעת בצמרמורת הבוקר, ממשמשת בעיניה העייפות ומתאמצת לקום. –


ג. אֲדָמָה, אֲדָמָה

באניה שקט. – זהו השקט השני מאז הפליגה. הדממה הראשונה קמה בשלש שעות אחרי שהורם העוגן. ברדת הנוסעים אל האניה היה רעש מחריש אזנים. הנוסעים הפרטיים שבה, רובם תיירי טיול, לסייר את המזרח הקרוב, השתאו לרעשם ההומה של בני הנוער היהודי “מחוסר כל תרבות וחנוך”, העושים באניה כבתוך שלהם. צועקים, רצים הנה והנה, דוחפים את הנפגש בדרכם, תופסים מקומות לא-להם, נבהלים ומתרוצצים ובינתים גם מזמרים להם כאלו לא היה דבר. אחדים מהם, מתונים בטבעם, שאחרו את מועד “הכיבוש” של התאים – עולים במתינותם המפליאה אל המחלקה השניה ובמנוחה גמורה מניחים את ילקוטיהם על יד המזודות היפות, תולים את חפציהם הקמוטים בצד המעילים היקרים והמגוהצים, וגם עליהם, ומסתפקים במלת “פּארדוֹן” ודי. קונים שביתה במטות הטובות – ויוצאים להם במנוחה. –

– מה זה? מי אלה? – שואל אחד את השני בתמיה.

– חלוצים! נשמעה תשובה מפי אחת הבחורות, בעלת ראש פרוע ופנים מחייכים ופשוטים, ששמעה את השאלה, הנשאלת לא מאתה.

השואל והנשאל מביטים זה בזה:

– מה אמרה?

– אין לי מושג. – עונה השני.

והוא מוסיף כעבור רגע:

– יהודיה חצופה – אך סימפּטית. כרגיל. –

אך המפונקים שבהם – נמאס עליהם כל הענין. התחילו רוטנים על הרעש, על אי-הסדר, על החוצפה והחליטו לעלות אל הקברניט. והתאוננו. – הקברניט, יהודי איטלקי, מחייך ברצינות:

– חלוצים. נוער ישראלי העולה לארץ לאבות.

– למה?

– לבנותה.

ומבאר להם את ענין הצהרת אנגליה ואת תנועת העליה העולמית. –

המתאוננים מבינים. – כן, זה מענין למדי. אך מהו הרעש? וביחוד: – כלום אין חוקי נסיעה באניה זו?

– חוקי נסיעה? אוה, כן, מובן שישנם. אך ישנם חוקים חזקים מאלה.

– למשל? – עוצר האחד את סבלנותו הפוקעת.

– למשל?? למשל: יש חוק בין-לאומי נושן: “לא תרצח!” ופתאום באה מלחמה, והרצח עולה למעלת גבורה. לא כן? ידוע. –

– כן, אך כלום בחזית אנו? סליחה!

– וכלום רצחו את מי שהוא פה? סליחה!

והקברניט מוסיף:

– עם עולה לארצו ההיסטורית, לא מעשה בכל יום הוא. ומקרה דידן: אחרי אלפיים שנות גולה ונדודים. –

ומוסיף:

– אני מבקש להירגע, אדוני הנכבדים. בשביל גאולת עם סובל אין הקרבן הזה גדול כל-כך. הכל יהיה בסדר. –

ברדתם מאת הקברניט, התיישבו באולם המעשנים וחזרו על השיחה הבלתי רגילה הזו.

אחד מהם לא יוכל לעכל את הענין:

– קברניט אניה, המלמד זכות על מפריעי הסדר באניה, שאחריות מנוחתם של הנוסעים שלו. – והחליט לערוך קובלנא אל חברת-האניות בעלת האניה. – על זה התעורר וכוח שקט. היו מתנגדים לכך. הוכוח השקט עבר לאט-לאט לתגרה שקטה, למלחמת הדעות וההגיונות. – ועל זה מצא אחד הנוסעים לנכון להציל את המנוחה השאננה במוסיקה: הלך והנע את הגראמאפון. זה הועיל. –

ואלס “הדונאו-הכחול” השקיט את הרוחות הזועמים. –

אך גלי-הקול הנעימים, הנעים ומניעים, נפוצו על פני-הספון שמלמטה ומשכו את הלבבות מעלה.

הופיע בדלת בחור; אחריו שתי בחורות. והביטו, מבחוץ. – המנגינה פסקה. העומד על יד הגראמאפון רצה להפוך את הלוח להמשיך בואלס שני; אך כשראה את החלוצים שמעבר לדלת, החליט אחרת: בחר בלוח אחר, שם אותו על גבי הגליל – והגראמאפון התחיל במאזורקה של פּאדארבסקי. –

פתאום הופיעה גם אותה בחורה, היהודיה השחרחורת המחוצפת והסימפּאטית, בלוית בחור; עמדה רגע מאחרי הדלת הפתוחה, אחר כך החליטה פתאום: משכה את הבחור שלה, נכנסה אתו, התלכדה אתו, ויצאה במחול. –

האנשים השאננים ראו ותמהו. –

– שוקינג! – נשמע מפי בחורה צעירה ויפה אחת, בלונדינית מאוד. כמעט ילדה. –

אך זה לא די. הבחורה השחרחורת הפסיקה רגע את הרקוד, ורמזה לעומדים מבחוץ:

– בואו, חברה!

ו“חברה” לא היססו אף רגע. נכנסו, התלכדו – וכעבור רגע רעש כל האולם. –

העומד על הגראמאפון מחייך, ואינו מחכה עד שהנגינה תפסק, מעתיק את המחט, הקרבה למרכז-הלוח, אל הקן הקיצוני – והמזורקה מתחילה מראש. – את זה עושה הוא פעמים אחדות בזו אחר זו, ובינתים מחייך ונהנה. – הבחורה הבלונדינית הצעירה קמה ללכת ברוגזה – אך הגבר היושב על ידה – כנראה: אחיה (או חתנה?) – מרגיע אותה לשבת. – היהודיה החצופה רואה את כל זאת, – פתאום עוזבת את ה“חברה”, נגשת ישר אל אותו הגבר, מחוה לו קידת-רוֹקוֹקוֹ חיננית, ומזמינה אותו לריקוד. – והגבר אינו מהסס אף רגע, קם ורוקד אתה. – כעבור רגע משלבת היהודיה הסימפּאטית את עצמה ואת בן-זוגה בריקוד אל החברה הרוקדת – וכולם יחד רוקדים את הריקוד הפרוע, שהחבריא כבר מלווים אותו בקולות ובשירה - -

אחדים מן השאננים, שכבר בשעת חוצפתה הראשונה, בשעת הקידה הרוקוקואית, יצאו מכליהם מתוך השתאות של-חן וכבוד אליה – פורצים פתאום במחיאות-כפּים ובראווֹ – וכך נמשך הרקוד וחוזר חלילה, עד – עד שהגבר היה כולו נוטף זיעה ונשימתו נפסקה. גופו נרשל בעל-כרחו מתוך עייפות גמורה. היהודיה שחררה אותו, השיבה אותו אל שכנתו היפה, ושוב החותה קידת-רוקוקו חננית:

– תודה!

הגבר היה מוקסם:

– פאמוֹז! (נפלא) – אמר וקינח את זיעתו.

הבחורה הבלונדינית נאלמה. רק פניה רגזו. כתום הרקוד כולו והיהודיה פנתה לצאת יחד עם החבריא, קם פתאום הגבר, פנה אליה ואמר גרמנית:

– סליחה, שמי אניג’ניר פּוּריוֹן.

היהודיה הושיטה לו את ידה ואמרה בגרמנית יפה:

– נעים לי מאוד. –

ושוב החותה לו קידה והלכה. והגבר שוב:

– סליחה רגע, המותר לי לדעת את שם הגברת?

– אני לא גברת. אני חלוצה. שמי תנוּבה.

והלכה בקידה.

– תודה גברתי!

– חלוצה! – שיננה לו תנובה בצאתה. – יזכור-נא: חלוצה! – ויצאה.

– “חלוצה” – חזר האינג’ניר בצייתנות של גימנסאי.

וכדי שלא ישכח, הוציא את פנקסו ורשם בו את המלה. –

– ילדה מפליאה! – אמר אל הבחורה היפה בחיוך שבע-רצון.

הבחורה היפה התפרצה ברוגזה עצורה:

– חצופה! וגם לא ילדה. כבת עשרים וחמש! –

– נו, תסלחי לי, בּללה. לכל היותר בת שמונה-עשרה. לכל היותר. ממש ילדה.

ואחרי שתיקה קצרה:

– ומדוע זה חצופה? אינך צודקת. מאי דיר. אינך צודקת.

הבחורה היפה, שגם היא לא היתה יותר מכבת שבע עשרה, שתקה. אחר כך שוב רטנה:

– חצופה. –

על זה נגש אליה המנצח על הגראמאפון, השתחוה לה, והציג את עצמו ואמר:

– סליחה הגברת, מדוע זה מזלזלת היא בה?

הבחורה היפה הביטה בו מכף רגלו ועד ראשו וחזרה, אחר כך בכל זאת מצאה לנכון לענות:

– תובעת גבר זר לרקוד; גבר שאינה מכירה אותו!

המנצח על הגראמאפון הדליק סיגארה, אחרי שהציע גם לה ולאינג’ניר, ואמר:

– אינני חושב, שזה עוון פלילי. ואם אינני טועה, הרי גם הגברת עשתה כבר פעם בחייה מעשה כזה.

– מי? אני?! סליחה! אני מוחה –

– מובן שעשית, מאי דיר! – אמר האינג’ניר פתאום – ברקוד “רוֹנדוֹ”. לא כן? –

הנוכחים צחקו בטוב-לב, בהסכמה.

– תודה – אמר המנצח על הגראמאפון אל האינג’ניר, על שהלה הקדימוֹ ועזר לו בתשובתו. הבחורה היפה הוכרחה גם היא ללבוש את מסוה הצחוק, כדי שלא תהיה למגוחכת:

– אוֹה, כן. זה ענין אחר. אך הן ישנם חוקים בחברה. –

– כן, אך יש גם אנשים החזקים מחוקי החברה.

– למשל? – מתנגדת הבחורה היפה בצורת שאלה.

– למשל?! למשל החלוצים.

– מי? – שאל האינג’ניר.

– החלוצים, אדוני, היודעים האדונים מי הם החלוצים?

– פּארדון – אומר האינג’ניר ומוציא את פנקסו ומתבונן בו: –

– “ח-לו-צה” – כן? את זה חושב אדוני?

– כן, “חלוצה”; זאת היא האשה שבין “החלוצים”.

– והגבר שבהם? – שאלה הבחורה היפה. הגבר הוא “חלוץ” גברתי. ואם הדבר מענין את האדונים, יכול אני לבאר לכם מה זה חלוץ.

כל השאננים הסכימו לכך.

– החלוץ הוא אדם, העולה לארץ-ישראל לבנות את המולדת היהודית, להתנדב שם לכל מין עבודה שחורה, ומבלי להתחשב לא עם הטורח, וגם לא עם תנאי שכר-העבודה. עובד הוא לא בגלל המשכורת, אלא למען המולדת. – ישנם ביניהם אנשים שונים בהחלט; ישנם עניים ובני עשירים, ישנם אנשים בעלי דיפּלומות שונות, שהשאירו את הדיפּלומות שלהם בביתם, וישנם גם בעלי מלאכה, שהשאירו את מכשיריהם בשביל לעבוד שם כל מיני עבודות אחרות, הנחוצות שם יותר לבנין הארץ.

– וכמה הקציבו לעצמם שכר-עבודה ליום? - שואל אחד, כבן-חמישים ובכל-זאת מתלבש כבן שלשים ובעינו האחת מונוקל עם מסגרת-זהב.

– כלל לא הקציבו. כמה שישלמו להם; לפי העבודה ולפי חשבונו של נותן העבודה.

* * *

היתה דממה רגע. מי-שהוא השמיע כעין נהימה קלה, שפרושה: “זה רעיון!”

– ואיך שם זכות-ההתישבות לבעלי חרושת? – שואל בעל המונוקל.

– אין כל מניעה לכך. מי שיש לו כסף, יכול לעסוק שם במה שירצה. –

אני שומע, בעל המונוקל אומר לאשתו הכבודה, בלחש: “זוהי קוניונקטורה טובה. נתעכב שם ונראה!” ואשתו הסכימה, אך לא בלי כל פקפוק: “כן, זה עסק טוב, אך אני מפחדת מהם. איך הם מרקדים!” - -

על זה אומר הוא, עוד יותר בלחש: “הם ירקדו, כפי שאני אנגן להם שם!”

– אדוני מוסיקאי? – שואל אני אותו במפתיע, מאחורי גבו, אך בקול רם למדי.

הזוג השאנן נבהל ממש. – רגע הביטו זה בזה, אחר-כך אומר לי הוא:

– לא. בנקאי.

רציתי לענות לו – אך בינתים הלך וגדל הרעש, שחדר אלינו מבחוץ, מלמטה: החלוצים רוקדים ושרים.

– נרד ונראה – הציע מי-שהוא, וחברת השאננים ירדו.

החבריא רקדה, בעגול רחב ובהתלהבות. על פי השיר “אני לי חלוּצוֹן”. אחד מהם שר ביחידות את גוף-השיר ואחריו החבריא ברפריין: חלוץ, חלוץ, חלוצון. – הקהל שהתאסף סביבם עמד במרחק-כבוד והביט בשתיקה. במרכז ההתענינות היתה תנובה, הבחורה השחרחורת, ששכחה את עצמה לגמרי והבהבה כולה כשלהבת, הלוחכת שחקים. עד תאות גבעות עולם. הבחורה הבלונדינית הביטה, הביטה, אחר-כן שמה עיניה באינג’ניר ופתאום נגעה בו ואמרה:

– בוא, נכּנס; אני עיפה.

ראיתי שהאינג’ניר רוצה רגע לסרב, אך כנראה, שידה על העליונה. שניהם עזבו את הכל ועלו. כשנגמר הרקוד, פנה אלי הבנקאי:

– אדוני מבין את השפה? מה תוכן השיר?

– הוא ארוך למדי.

– נו, בית אחד או שנים. בבקשה.

תרגמתי לו את הבית הראשון ואחריו את הבית השני:

בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֶעֱבוֹד,

אַךְ לֹא כְּמוֹ עֶבֶד,

בִּקְבוּצָה כֻּלָּהּ שֶׁלָּנוּ,

בְּחֶבְרָה אוֹהֶבֶת.

וגם את הרפריין כמובן.

– מה זה קבוצה? – שואלת האשה הכבודה.

– הקבוצה היא משק משותף עם חיים משותפים, שבה עובדים ורוקדים בלי מנגן זר. על פי המוסיקה של החברים עצמם. –

הבנקאי מביט בי, מסיר את המונוקל, להיטיב לראות אותי – אולם בינתים מתחרט ושותק. אך במבט מדבר למדי. –

אחרי הרקוד באה השתיקה באניה.

החבריא נשענו אל מעקה זנב-האניה ונעצו את עיניהם בחוף-קושטא, ההולך ומתרחק, הולך וכהה, הולך ונעלם, הולך וטומע. רק רחש-המים נשמע מתחת לגוף האניה החד, החוצה את מי הים האדירים. –


למחרת נתחדש הרעש. באו השיחות והויכוחים מסביב לשאלות העומדות ברומה של ארץ-ישראל. והופיעו “פני הדור”. כמו לפקודת-קסם: הופיע הנביא, הופיע הפוליטיקן, הופיע הדרשן, הופיע האינטליגנט, ובעל-הטורים החדש הבריק בגימטריאותיו כפי שניתנו למשה מסיני.

והמנצח על הגראמאפון מוכרח לבאר לקהל-השאננים את ענין הגימטריאות. השתוממות כללית לכשרונו המאתימאטי של בעל-הטורים.

– אלפי שנים מחפשים הפילוסופים את ההגדרה למושג “אדם” – מרצה האינטליגנט – מה זה אדם? כלומר: איפה מסתיים הקוף, האדם היערי, הפרא-אדם שבנו, ואיפה מתחיל האדם, האדם העליון? בקרוב תתקיים ועידת “החלוץ” ושם עלי להרצות על זה. – תשובתנו היא: האדם מתחיל באותה התקופה, שבה תחדל המלחמה-ללחם! – זוהי חרפת כל החרפות שבנו: המלחמה בעד הלחם! – בשעה שכדור-אדמתנו מספק לנו לחם לא לשני מיליארדים, אלא אפילו לארבע! –

– לא לחנם “והאדם העליון” – בגימטריא: “לא ילחם ללחם”!

– בעל המונוקל ואשתו ניתרו ממקום עמידתם מתוך השתוממות. ביקש מאת המתורגמן, לפנות אל בעל-הטורים החדש בבקשה, לעשות גימטריא גם לשמו. –

– מה שם אדוני? – שאל בעל-הטורים.

– שמי מרדן.

– מרדן? – בגימטריא: “אדוני הוא מנצל”.

דממה. – החבריא מחשבים.

– לא נכון! – צועק מי-שהוא – “מרדן” באחד יותר!

– אני אומר לכם, – אומר בעל-הטורים – האדון הזה הוא יותר ממנצל! -

המתורגמן מבאר לו. – בעל המונוקל רוצה להתרגז – אך מתביש. מנסה הוא להתחמק:

– סליחה! אני כותב את שמי גם באותיות עבריות וכותב “מארדן”, באָלף!

– ואני אומר לאדוני: אַל יכתוב באָלף! – למה? שיהיה עוד-עוד יותר?!

– איזה מחוצף! – מתנפחת אשתו הכבודה – בוא אנדריי! – והולכים בשאט. והמיטינג נמשך: על ארץ-ישראל – על החלוציות – על הערבים – על הקבוצה – על הדת –

ומשעה זו היתה הרווחה בחברה; אחד השאננים הזמין את בעלי-הטורים לסעוד אתו יחד. הלה הסכים. אך כשה“נדיב” בקש ממנו לעשות לו גימטריאות – הסכים רק בשכר. מובן, לא בשביל עצמו, אלא בשביל החבריא. והנדיב נתן בעין טובה. ובלבד, שלא יפסקו הגימטריאות. ובשעת הסעודה הרחבה למטה נוכחו רבים מלמעלה. ורק אחד חסר למרות רצונו העז: האינג’ניר פוריון.

נודע לנו, שהבחורה הלבקנית היפה – כלתו היא. ושביא בתו של בעל המונוקל. – ואלה יחד פורשים מן החבריא עד כמה שאפשר. בעל המונוקל מתוך בחילה ידועה, ובתו – מתוך פחד-קנאה לאותה “הבחורה המחוצפת”. – וגם מבין החבריא היו אחדים, שלא השתתפו בהלולא; ורק לעתים רחוקות הופיעו. ובשתיקה, בכעין התבודדות. אלה היו: דן, בחור גבוה וחסון כארז, שאיש לא שמע אותו עדיין לדבר אף מלה. כעמוד-ענן קודר התהלך כל הזמן, בלי חיוך קל, בלי וכוחים, בלי תנועה ואין צורך לומר: בלי רקוד. –

אורי, בחור-חסיד, שהתבודד עם איזה ספר תחת בית-שחיוֹ, וכשמצא לו מקום חבוי על הספּון – עיין בו שעות שלמות. גם אתו לא דבר עדיין איש, יען כי אם קרה ומי-שהוא פנה אליו בשיחה – הרים את עיניו והביט בו בשואל ארוכות, כרואה אותו ואינו רואה, אחר-כך שוב שקע בספרו.

ותנובה. – בחורה צעירה זו, שביום הראשון הפכה את האניה לקלחת רותחת בריקודה – נעלמה פתאום מן העין, וכמעט שלא ראו אותה. סך הכל היתה כבת שש-שבע-עשרה, שחרחורת עם עינים כחולות-עמוקות. שמבטן עשה רושם כאילו עומדת היא להתפרץ בבכי ילדה קטנה שפגעו בה קשה. פה מחייך ועינים בוכות. –

היה עוד בחור אחד, שהרחיק מן החבריא אחרי ויכוח חריף עם אחד מהם על שאלת השפה האידית, שמרבים לדבר בה באניה ושלפי דעתו בגידה בחלוציות היא. – זה בחור אדמוני, גוץ, לבוש יפה, שמו מוּצ’יק.

– הוא איננו חלוץ – כך הוא מבאר לי – בן-נגידים הוא, ממשפחת ציונים ותיקים שבבסרביה; נוסע הוא לארץ-ישראל להשתקע בה: אביו קנה לו שם אדמה כדי-משק. נוסע הוא להיות שם לאכר בישראל.

ועוד זוג אחד התהלך כל הזמן בשנים ומבלי לזוז אחד מן השני אף רגע. בחור תימני עם תימניה צעירה מאוד. שמו: רחמים, ושמה: מזל. – לא פעם אפפנו אותם באהבה ובסקרנות, לשמוע אותם מדברים עברית מזרחית מובהקת. – רגעים אחדים שוחחו אתנו, אך נראה היה, שאיזו מועקב גדולה ועמוקה מעיקה עליהם, פנימה. ביחוד מזל היתה פורשת מן הצבור ושקעה ביגונה, ורק רחמים היה ביכלתו כנראה, להפיג קצת את מרתה השחורה. זוג צפרי-קדם, שהסערה טלטלתם הנה, והם מחכים בכליון עינים לשמש ארץ-האבות, שעקבות המשיח נשמעים בה. – בהכנסי אתם בשיחת-ארעי, נודע לי, מה רב המרחק בינינו. מאמינים הם אמונה עמוקה, שהציונות גאולה שלמה היא, ושהרצל נשלח מאת אל-אלהי-ישראל.

– ואיך באת עד קושטא?

– נס מן השמים! נצלתי מן השמד. מת אבי, עליו השלום. באו המוסלימים להעבירני על דתי. יש חוק כזה: נער שמת עליו אביו, ממירים את דתו לדת המוסלימית. – ישבתי “שבעה” והתפללתי. ותוך כדי תפלה באו על פי החוק. מה יכולתי לעשות? הלכתי. זה חוק. שני מוסלימים הובילו אותי אל המסגד המוסלימי. עולמי חשך בעדי. בכיתי, והם שידלו אותי בדברים: שיהיה טוב לי: שאזכה בגן-עדן. יחד עם הנביא, עם מוחמד. בדרך נלוה אלינו יהודי זקן, שראה אותי מוּבל לטבח. אמר: השם ירחם! השם ירחם! והלך אחרינו, מאחורינו. הוא פחד לגשת. ומה יכול לעשות? אך אני חשבתי דבר-מה. וכשהגענו אל שער המסגד, צלחה עלי רוח אלקים, זרקתי את הפֶיז מעל ראשי וברחתי על נפשי. רדפו אחרי פסיעות אחדות, אך אני הייתי קל מהם. “קל כנשר”, “רץ כצבי”. כמו שכתוב. עוד ראיתי את היהודי הזקן, הוא היה השמש בבית-הכנסת, ראיתי אותו מרים את שתי ידיו ובמועל-ידים מברך אותי מרחוק. – עניתי אמן חטופה ורצתי כל-עוד נפשי בי. בגלוי-ראש. – מה לעשות?

– אחרי כן?

– אחרי-כן נדדתי מעיר לעיר. בכל מקום ספרתי ונתנו לי לחם לאכול. יהודים אנחנו. בני-ישראל. וככה התגוררתי עד ארץ תורכיה. בנדודים. ועד קושטא. עברתי את כל ארץ תורכיה. שנים אחדות. בקושטא נכנסתי אל החכם-באשי, הרב הראשי; שלח אותי במכתב אל בית-העולים. באוֹרטקיי. –

– מה תעשה בארץ-ישראל?

– מה אעשה? השם יעזור לי לעבוד אדמה. אין כעבודת אדמה. בתימן אסור ליהודים. מה לעשות? בארץ-ישראל מותר. אקמץ לי כסף בעבודה אחרת ואקנה לי אדמה. לא הרבה. מעט. די. באדמה יש חיים. עובדים אדמה: גם התפלה נשמעת יותר בשמים. בחיי!

אחרי שהשיחה החטופה עם רחמים הרחיבה בכל זאת – נענתה לי גם מזל.

– אני רוצה בקבוצה – התחילה מן הסוף – שמעתי: שם טוב. שם אין הבדל בין שחור ולבן.

– לאיזה שחור ולבן אַת מתכוונת?

-התימנית היא שחורה והשכנזי הוא לבן. אתם אחים לבנים. יותר חכמים. אנו שחורים. לא למדנו, מה לעשות? ובקבוצה, ספרו לי בבית-העולים, אין הבדל. שוה-שוה. וכולם עובדים.

– איך באת מתימן?

– נס מן השמים! נולדתי יתומה. אמי ילדה ומתה. זכרונה לברכה. אבי היה שוחט. זקן. אחר כך אסרו עליו את השחיטה. אמרו: זקן הוא וגם – אמרו שאינו בדעה צלולה, יען כי מתאבל על אמי יותר מדי. היתה לו עוד אשה אחת, צעירה מאמי וכשהיא מתה, לא התאבל עליה כל-כך. משום כך לעגו לו. – התחיל העוני בבית. פתאום בא אדם אחד מארץ-ישראל, יהודי שכנזי, שליח הגאולה, יבנאלי שמו. הוא בא לבשׂר לנו את הגאולה, שמלך אנגליה הגדול עוזר לנו, לבני ישראל, לבנות את ארץ-ישראל. ובארץ-ישראל נותנים אדמה לעבד אותה. היתה שמחה גדולה בעיר ורבים הלכו אתו. אמרתי גם אני לאבי: נלך לארץ-ישראל, מה עושים פה? לא כלום. נלך. שם גאולה. אמר: לא. – אמרתי: נלך לירושלים, עיר הקודש. יבוא המשיח. – אמר: לא. עוד לא יבוא המשיח. אנחנו חטאים. – אמרתי: נלך לכותל המערבי, יבוא משיח. – אמר: לא. אין כותל מערבי. ואין ירושלים עיר הקודש. – אין ירושלים בלי משיח צדקנו. יש רק ירושלים של-מעלה. וכותל-מערבי של מעלה. ואין ירושלים ככה, שאפשר לראות אותה. בלי משיח אי-אפשר. בלי שופר-של-משיח אין עולים. ואסור לדבר. ונשארנו. דברתי עוד הרבה פעמים והוא תמיד אמר: יש טועים חושבים, שארץ-ישראל וירושלים עיר הקודש והכותל המערבי והר-הבית זה הכל יש, בעין. חלילה וחס! משחרב בית המקדש יש הכל למעלה. לעתיד לבוא יבוא משיח צדקנו, הכל ירד. אריאל ירד על הר-הבית, כמקדם, ותבוא גאולה שלמה. כך אמר. לא האמין, שיש ארץ-ישראל בלי מלכות ישראל והר-הבית בלי אריאל ובלי עבודת כהן ולויים. אך אחר-כך בא דבר רע. קשה לספר. - -

– מדוע זה קשה? אפשר לספר הכל. אַת עשית דבר רע?

– חס וחלילה. לא אני. הלכתי ברחוב, ראה אותי בנו של המופתי. אתה יודע מה הוא? הרב הראשי שלהם. ובנו ראה אותי. והתחיל לשלוח אלי שליחים. שאהיה אשתו. ושלח שליחים לאבי. אמר אבי: איך אפשר? אנו יהודים. אנו ישראל. – ואמר לי: אל תלכי ברחוב. – לא הלכתי. ופעם הלך אבי להתפלל. יום-כפורים היה. באו בחורים, חברים של בנו של-המופתי וחטפו אותי. אני צעקתי מאוד. – נתתי מכות. הם לא הכו. רק חטפו. נכנס בנו של המופתי. הם אחזו בי. בכוח גדול. – נגש אלי בנו של המופתי – ונשק לי. ככה. הייתי בידיהם. והוא נשק לי. ימח שמו. וביקש שאהיה לו לאשה. אמרתי לו: אני יהודי. – אמר: אין דבר. תהיי מוסלימית. לאביך יתנו כסף. הרבה כסף. – כעסתי מאוד. ירקתי לו בפניו. – הוא קינח את הפנים שלו. ואמר להם: הניחו לה. אני אקח אותה לא ככה. בואו. אביה יתן אותה בחפץ לב. בואו. והלכו. ברחתי אל בית-הכנסת. וספרתי לאבי. הוא סיפר לרב. הרב אמר: מכור את הכל ולך. אין עצה נגד בנו של המופתי. הוא יכול לעשות את הכל. מה לעשות? עזבנו את העיר. בלילה. והלכנו. בדרך אמרתי: נלך לארץ-ישראל. אמר אבא: אַל תחטאי בלשונך. אסור לדבר. – וכל הזמן התפלל. הלכנו ממקום למקום והוא התפלל. אני שאלתי את הדרך ואמרו: פה תלכו. הלכנו הרבה שבועות. לא יודעת כמה. הגענו לגבול ארץ-ישראל. לא אמרתי לו, שזה גבול ארץ-ישראל. אך הוא שמע שאנו הולכים לבאר-שבע ולא רצה ללכת. בשום אופן. אמר: זה אסור. אין באר-שבע. אמרתי בלבי. ארמה אותו. מה לעשות? כבר לא היה בי כח ללכת. אמרתי לו: טוב. לא נלך לבאר-שבע. נלך למקום אחר. ונכנסנו לבאר-שבע. אמרתי לאנשים, שלא יאמרו לו, שזה באר-שבע. אך כשנודע לו, שזו באר-שבע, התחיל לבכות. ואמר: אַת רואה בתי, האם זו באר-שבע? עם ערביים ועם כבשים ועם חנויות ועם זבל? – אוי ואבוי לי, אם זאת באר-שבע! והתנפל על האדמה והכה את האדמה, והכה את החזה שלו ומרט את שערותיו ואת זקנו. – נזל דם מזקנו. – אני בכיתי, התחננתי לו: אבא, זה לא באר-שבע, אני טעיתי. – לא הועיל. שכב ובכה. בדמעות. ונזל דם. הכניסו אותו אל בית. בא רופא ואמר בסוד, שלא ישמע הוא, אמר: הוא אינו בשכל ישר. אך לא ימות. צריך ללכת חזרה. לא לארץ-ישראל. שלא ימות. מה לעשות? הלכנו חזרה. לא ידעתי לאן. אך הלכתי. לא לתימן. פחדתי. – הלכנו לתורכיה. אך הוא מת בדרך. – אמר לפני מותו. אני אמות. אסור ללכת לארץ-ישראל. צריך לחכות עד שיבוא משיח צדקנו. – ומת.

היא מקנחת את דמעותיה המסתתרות והמבצבצות בעל-כרחה. – רק ברגע זה רואה אני, כמה יפה היא. ישנו יופי, המופיע כמו אלהים: מתוך דמעות. עפעפיה הארוכים והמתפרדים כלפי מעלה וכלפי מטה – רטובים הם. אגלי טל-אורות על אבקני פרח-פלאים אֶכּסוֹטי ממשפחת פרחי-השרון, הנפוצה במרחקי הסבל ותקות-נצחים.

– וכך הגעתי לקושטא – אומרת היא. –

– מדוע לא חזרת על עקבותיך, ישר לארץ-ישראל?

– לא יכולתי בלי אבי. באותה הדרך עצמה, בלעדיו, לא יכולתי. וגם - - - וגם אני פחדתי. אולי אסור לי למרות את פיו? – אולי - - באמת - - בקושטא אמרו לי, שהרבה נוסעים לארץ-ישראל. ולא פחדתי עוד. אמרו, שאותם שנסעו עם המבשר, עם יבנאלי, הגיעו בשלום, עובדים שם וחיים בשלום. – אני אחפש אותם, אותם שהלכו מעירנו. אעבוד אצלם אדמה. אך יותר טוב בקבוצה. אם יקבלו אותי. – שם אין הבדל. –

יקבלו אותך. בשמחה. מדוע לא? אין הבדל. תנשאי לבחור לבן, לחלוץ שכנזי כארז!

* * *

עיניה הגדולות והשחורות, שני היהלומים השחורים הגדילו פי-שנים והשחירו פי-שבעה לדברי אלה: עד כדי כך לא יעזור לה אלהים. לזאת היא לא ראויה. –

ואני מוסיף:

– בלונדיני יהיה. לבנבן-בהיר, כפרח-היסמין.

מזל מביטה בי רגע, אחר עוצמת את עיניה לשני רגעים. מרשלת את ישיבתה ומרימה את פניה כלפי מעלה ומהרהרת בעינים פקוחות. – אחר-כך אורו פניה בחיוך-משי ילדוּתי-ילדתי ושוב קדרו:

– השכנזים אינם נושאים שתי נשים, רק אחת - - -

– ומה איכפת לך, אם שתים. או יותר? – אומר פתאום רחמים, ששתק כל הזמן.

מזל מביטה בו:

– לא איכפת. אך יותר טוב. אולי –

רחמים רוצה לתקן כנראה:

– אולי – אומר גם הוא ופתאום מחליט: – גם אני לא אשא רק אחת. למה שתים? לא כן?

ראיתי, שפה הולך ונמשך משא-ומתן רציני עד מאוד – והסתלקתי. בצאתי אל מרכז הספון, מצאתי שוב שתיקה גמורה. זוהי השתיקה השלישית שבאניה: עומדים נשענים אל המעקה ומסתכלים לא ישר נכחם, אלא כלפי פני האניה, כלפי מזרח-השמש.

האניה עברה את מחצית דרכה, קרבה היא והולכת אל המחוז –

מן המחלקה השניה נשמע קול הגראמאפון, הקורא לתנועה, לרקוד. – אך אין איש זז. – מישהו קורא: אדמה! אדמה!


ד. פְּגִישָׁה

היום האחרון באניה. עוד מעט וייראה חוף יפו. – עוד מעט ויופיע יקר כל-יקר, הלגנדה הנפנקת: תל-אביב, העיר העברית. דומה, שהאניה מתלוצצת: מפגרת היא, כמו להכעיס. כל העינים תקועות קדימה. החבריא מצטופפים בחוטם האניה והוזים כלפי-שם. מי יזכה בראשונה לראות את צללת החוף?

ורק איש אחד מסתובב הנה והנה כמחפש את מישהו: האינג’ניר פוריון. – נגשתי כלפיהו.

– אולי אדוני ראה אותה הבחורה? – שאל בבת-חיוך.

הבינותי איזו בחורה.

– לא. גם תמול לא ראינוה. זה מזמן.

אולם הרגשתי בו, שאין לו הרבה פנאי לחַפש: כאילו חושש הוא מפני מישהו. – אה, כן, ודאי כלתו הבלונדינית בדבר. והוא בגנבה מחפש. – ושב ועלה. ואולם גם אני כבר רציתי לראותה שוב. הופעה לאו-דוקא רגילה. בחורה-ילדה, כבת שש-שבע-עשרה, לא רזה ולא בלונדינית ואף כי עדינה בתכלית. – רואים בה, שאינה נוהגת בעצמה דקדוקי-יופי. –כמעט סגלגלה, אך רחוקה מהיות שמנה. – הופיעה לקול הגראמאפון כמערבולת רותחת, באבחה אחת הגרישה את הדם עד לארבעים מעלה – ונעלמה באין רואה. מדברת גרמנית במבטא פרוסי – ושמה: תנובה. – מאין לה השם הזה? נפגשתי במוצ’יק האדמוני, העברי הקנאי. לשאלתי עליה, ענה לי בנעימה כעין-יוהרה; כלומר: הוא בידידות אתה:

– יצור מפליא – אמר בהנאה שבקרבתה – ויש לי תכנית אתה. תכנית חשובה. –

– כן, “תכנית” זו תמיד חשובה, “מן השמים היא” – אמרתי.

– מילא – ענה בחוסר-תקוה לכך – היא עלולה לא להתחשב אפילו עם השמים! צריך להכיר אותה. –

והוא מכיר אותה כבר. זה שלשה ימים שיושב הוא אתה ישיבת חברים והיא ספרה לו את “הכל”. – נודע, שבאמת אינה יותר מבת שש-עשרה וחצי; הורים אין לה ואת סבתה, שאצלה גדלה, עזבה אחרי מקרה שבבית-הספר – ובן-רגע החליטה לעלות לארץ-ישראל. והמקרה היה כזה:

בבית-הספר הורגש בזמן האחרון יחס מיוחד אליה. היא היתה היהודיה היחידה שם. אחד המורים הרעיל את הנפשות, עד שאפילו ידידותיה הטובות חדלו להתרועע אתה כמקודם. היא סבלה מזה יסורים, אך החליטה לגמור את השנה ולעזוב את בית-הספר הזה. אלא שקרה דבר, שלשאת אותו היה למעלה מכוחותיה: באחד הבקרים נכנסה אל הכתה וישבה. תלמידות אחדות הקדימו לבוא וכשהיא נכנסה התלחשו עליה. באו יתר התלמידים והתלמידות, הצטרפו אל המתלחשות, וכולם יחד התלחשו. כשהתאספו כולם – עברה הלחישה למעשה: פתאום קמו כולם כאיש אחד ועברו בסך אל הספסלים שמעבר השני – והיא נשארה יחידה-בודדה בין הספסלים הריקים. – ישבה ושתקה בקצף אין-אונים ובבושה. לקחה מחברת ועיינה בה. – היתה שתיקה גמורה. דממה מעיקה. – נכנס אחד התלמידים מן הכתה השמינית – זה היה שיעור משותף לשתי מחלקות – עמד בפתח, הביט והבין את הנעשה. – נגש אליה ובתנועת-אבירים הושיט לה יד לאות השתתפותו אתה ולסולידאריות גמורה. – היא לחצה את ידו בתודה – ועל זה חטף את ראשה, לחץ לה נשיקה על פיה, עבר אל הצד השני, אל יתר המחרימים – ופרצו כולם בצוק מחריש אזנים - - דמה שטף את מוחה. עלבון שכזה - - אך עוד טרם הספיקה לעשות דבר-מה – נכנס המורה.

היא קמה, הרימה אצבע כלפי המורה להודיע. המורה שאפילו לא ישב עדיין, רמז לה באי-סבלנות רגזנית: שבי! – זה הוציא אותה מסבלנותה: קמה, נגשה אל אותו הבחור, סטרה לו סטירה חריפה על שתי לחייו, אחת ושתים, אחר-כך, בעברה על יד מקום ישיבתה, פזרה את ספריה ומחברותיה לכל האולם, אחדים מהם זרקה ישר לתוך פניהם – והלכה, החוצה. – בפתח עמדה וצעקה בקול עצור ומר: – אספסוף חזירי-יער! פפוי! – וברחה.

– היא מגרמניה?

– כן, אך הורי-הוריה באו לגרמניה מגאליציה, או מרוסיה. –

אני מלמד אותה עברית. משך ארבעת הימים הללו למדה במקום ארבעה שבועות. – ממעטת מאוד בדיבור. רק איש אחד יש פה, שקשרה אתו ברית-דבור: אותו הבחור הגבוה, הענק השתקן; שמו דן. לו ספרה את קורתה בבית-הספר, סיבת עלייתה לארץ, לקבוצה. הקבוצה בשבילה בחינת מנזר. היא נזדעזעה עד היסוד. – ואותו השתקן, שכמעט שאינו מוציא מלה מפיו – בו מוצאת היא כנראה את הדה. –

– ומי הוא?

– גם אתו קרה מקרה דומה: היה קצין בחזית כשלש שנים, הצטיין כאחד הגבורים, נפצע ארבע פעמים ובלסוף בא בשבי. כעבור שנים שב הביתה אל אמו, שלא ראה אותה שנים אחדות. בבואו אל העיר, ענוּד אותות-הגבורה על חזהו – נגשו אליו שני קצינים ודרשו את תעודותיו, הוא הציג את עצמו – על זה קרעו מעל חזהו את המדאליות, זרקון לו בפניו, אחד ירק לו, והשני נתן לו סטירת לחי – והלכו בגדופי היהודים. – כל זה עבר במשך עשרה רגעים-כמימרא. כעמוד-קלון עמד רגעים אחדים באמצע המדרכה בתוך קהל רב שהביט בו בשתיקה. – פתאום נגש אליו מישהו ואומר לו:

– לך לפלסתינא שלך!

דן הביט בו – אחר-כך ענה בקול בטנון עמוק:

– תודה. אלך.

הלך להפרד מאת אמו – ועלה לארץ. הוא בעל השכלה יוצאת מן הכלל: רופא וגם מהנדס. שני מקצועות, שאחד מני אלף זוכה בהם ביחד. – כל זה נודע לו למוּצ’יק לא ממנו בעצמו, אלא ממנה. מתנובה. לה ספר דן את הענין.

מעניין לראות, איך שנים אלה, הענק החסון והילדה, הפעוטה לעומתו, היכולה לקנן באחת מכפות-ידיו – איך הם יושבים שעות שלמות ושותקים אחד לשני. ולהוציא מהם מלה – הרי זה להוציא מים מן הסלע. –

ואולם יש אחד, שהיא, תנובה, נסתה פעמים אחדות לדבר אליו ולא הצליחה לזכות לתשובה: זהו אותו הבחור, המתהלך עם ספר תחת בית-שחיו.

– היודע אתה, מהו הספר? זהו “ספר הזוהר”. –

– יש פה בינינו בחור אחד, היודע את קורותיו. הוא למד אתו יחד בישיבה בפולין. הוא ספר לנו את הענין. – והאדמוני מספר:

– באותה הישיבה היה הוא, הבחור-החסיד הזה, “בעל-הקבלה”, “המקובל”. אולי בעל-הקבלה האחרון שבישיבות בכלל. – כשכולם ישבו והתפלפלו בפלפלא חריפתא, ישב הוא מחוץ למחנה, כלומר על-יד שולחן מיוחד והיה חותר לסודות הידרא-רבא. ימים ולילות ישב נשען על שתי אצילות-ידיו, אצבעותיו סורקות את פאותיו ואת זקנו הפרוע, מביט, מעיין ושותק. אף אנחה לא השמיע מעולם. הביאו לו אוכל, אכל, לא הביאו – לא אכל. – רק פעם קרה מקרה משונה: חובשי בית-המדרש עסקו בהויות העולם הזה, כלומר, הפסיקו את למודם ודברו על הציונות. ועל זה – להשתוממות כל החבריא – ראו והנה גם הוא הרים את ראשו והביט כלפי המדברים. הביט והקשיב. פנה אליו חד מן החבריא – מיד השפיל את עיניו והמשיך את עיונו בספרו. – ואולם כעבור רגעים – שוב ראו אותו מקשיב. ולא הפריעו לו עוד. – ובאחד הימים היה הדבר: הפלפול, הלמוד, היה בעצם תקפו וגבורתו, עוד מעט והצליחו ליישב שם איזו אבעיא – והנה נשמעה דפיקת-כף על ספר, דפיקת פטיש-ברזל ממש - - כולם נאלמו דום – הבחור המקובל, אחרי שדפק על הספר הפתוח, יושב בעינים תקועות בחלון, החוצה, ואחר כך אומר, לעצמו:

“מזבּח אדמה תּעשׂה לי”, מזבּח ודאי. – דוּ זוֹלסט מאכן פון דר ערד א מזבּח! – (את האדמה תעשה מזבח). משתתק רגע, אחר כך שוב אומר, בקול פקודה: – אַ מזבח זוֹל די ערד זיין! – אומר, קם, סוגר את ספרו בקול, נוטל אותו תחת בית-שחיו, פונה פניה עזה, הולך אל הדלת, נושק למזוזה נשיקה ארוכה, לא ביד אלא בפה – והולך. – וכעת הוא נוסע אתנו. יושב כל הזמן על ספרו, שקוע כולו ואינו עונה. – תנובה מנסה בכל פעם לדבר אתו. בתחלה הפנה לכל הפחות את ראשו אליה. אחרי כן אפילו לא זה. – רק היום נטה קצת מדרכו זו: הבחורה נגשה אליו ואמרה לו:

– סליחה – כשתהיה בארץ-ישראל תבוא אל הקבוצה שלנו. אנו נחכה לך. –

על זה הרים את עיניו אליה, הביט בה, ואחרי שתיקה ארוכה אמר:

– טוב. – ושוב שקע בספרו. שמו אוּרי.

– סליחה – אמרתי למוצ’יק – לאיזו קבוצה הזמינה אותו?

– כן – ענה מוצ’יק – בענין זה רציתי לפנות אליך באמת. אתה ודאי בקי בעניני קבוצות; וגם בעניני הקרן הקיימת לישראל.

– במדה ידועה.

– הייתי רוצה לדעת, באיזו תנאים מיישבת הקרן-הקיימת את החלוצים שבקבוצה על אדמתה?

– כפי שידוע לי: בזכות ירושה ועבודה, אך לא בזכות מסירה לאחר, לא בכסף ולא במתנה.

– ואולי יודע אתה: האם ישנה קבוצה, שאינה יושבת על אדמת הקרן-הקיימת, כלומר, שאדמתה שייכת לחברי הקבוצה עצמם? עם כל הזכויות.

– למה לכם דוקא קבוצה כזו? ובכלל, למה קבוצה כזו? מי שיש לו כסף לקנות אדמה, אינו עושה בה קבוצה.

– במקרה יש, לי יש קצת אדמה שם, אבי קנה לפני שנים, בבקרו בארץ. על אדמה זו רוצה אני ליסד קבוצה יחד עם תנובה ועם דן ועם מזל, התימניה הקטנה. – אך כעת שומע אני, שכל הקרקע שמסביב לאדמתי שלי שייכת כבר לקרן-הקיימת.

– ובכן מה? חושבני, שהקרן-הקיימת לא תעכב בדבר. להיפך, אם אדמתה שם אינה מיושבת עדיין, הרי גם היא תתן לכם משלה, אם יהיה לכם צורך בכך.

– כן, אך אולי יש לה לקרן-הקיימת זכות להעביר את חברי הקבוצה למקום אחר? ואנו רוצים להשאר יחד. –

– אינני בקי ביותר בחוקי הקרן-הקיימת, אך חושבני, שאם יש לה זכות כזו, הרי זה רק להלכה. כי למה להעביר קבוצה, שכבר נשתרשה במקום? אגב: איזו קבוצה יש בדעתכם לייסד?

– מה פרוש? קבוצה ככל הקבוצות. עם חיים משותפים. – אך יש לי בקשה אליך: בוא אתי אליהם לרגע. טוב?

הלכתי בחפץ לב. ביחד ישבו ארבעתם: דן, אורי, תנובה ומזל. השיחה התחילה מראש. זאת אומרת: רק שנינו דברנו, מוּצ’יק ואני. שוב חזרנו על המדובר. על השאלה האחרונה העירה תנובה:

– אדוני חושב, שאין סבה כזו, שקרן-הקיימת תרצה להעביר בגללה את חברי הקבוצה למקום אחר?

– אינני רואה אותה.

– הארץ מתפתחת במהירות הבזק – אמרה תנובה בחשש לענין השאלה.

התפלאתי לבגרות זו. היא יכולה להיות צודקת. היתה שתיקה.

אחר-כך נשמע קולו של דן, קול בטנון, כאוב מארץ:

– מוסד צבורי קדוש כמו קרן-הקיימת לא תעשה כזאת נגד רצון החלוצים.

שוב שתיקה. ושוב אומר דן:

– רק עובדי-כסף פרטיים עלולים למעשה כזה.

תנובה הביטה בו בהרהור. אחר כך שוב ניסתה:

– מדוע זה? ישנם אינטרסים צבוריים, הקרואים בשם לאומיים, שיכולים ל - -

דן הפסיק את דבריה בקול שאין אחריו ולא כלום:

– הגדול שבכל האינטרסים הלאומיים הוא: האדמה ועוֹבדה. –

דממת הסכמה. ואחרי הדממה פתח גם אורי, בקול ותיקים:

– “ואדם אין לעבוֹד את האדמה” – הא, שלא נוצר האדם אלא לעבוד את האדמה. –

– גבר – רגב! – מבהיל אותנו מישהו בפתח התא: בעל-הטורים החדש. והוא צועק: אתם יושבים פה שקטים על שמריכם – ובחוץ רואים את תל-אביב!


בתוך הבהלה הדחופה והעצבנות הרועשת שבירידה מן האניה ראיתי אותם יורדים יחד. דן, אויר, מוּצ’יק, תנובה ומזל. חמש נפשות מחמש תפוצות הגולה, שנפגשו ותכנו תכנית חיים חדשים. קבוץ גלויות בזעיר אנפּין. – גוֹזליה של הנִשרה הישראלית, שנפרדו זה מזה בסער הדורות – וכעת שוב נפגשו, הכירו זה את זה על-פי סימני-אם טמירים וזוהרים, התאחדו והתמזגו בשבועת אמונים. בשבועת השבועות: בשתיקה. – ורק אחד מהם עורר בי חשש: מוצ’יק. – דוקא הוא, הקנאי, בן-שמאי, המקדיש את ירושת אביו לבנין החיים החדשים. – דוקא הוא. מדבר הוא יותר מדי. –

ברגשות מעורבים התהלכנו ברחובות תל-אביב הצחורה, העברית, העליזה והשמה את פעמיה לדרך-אירופה. – פתאום ראינו, שאורי איננו. איפה הוא? – לא השתוממנו יותר מדי.

– הוא נבהל מתל-אביב – אמר דן.

– ולאן הלך? לפנות ערב!

– ודאי ירושלימה..

ולמחרת בבוקר קמנו ועלינו גם אנו ירושלימה.


ה. הָאוֹצָר

משך שני ימי ההליכה לירושלים לא עלה על דעתנו: איך זה קרה, שאנו הולכים ברגל, בשעה שאפשר לנסוע באוטומוביל? – מי מאתנו הציע את העליה ברגל? שום אחד. – אולי אורי גרם לכך; נמשכנו אחריו, אף כי במאוחר. – בינתים עברו על ידינו עשרות אוטומובילים לירושלים. – האדמות שמשני עברי דרכנו הארוכה, רובן שוממות. רק פה ושם מוריקה הצמחה הדלה. – הצבע השולט פה הוא: היובש. קרקע לבן מפורר, זרוע אבני שׂיד וגיר לבנות-צהובות. קרקע צחה-צמא, הנם את תנומת-צמאונו המעולפת. – אנו נפגשים בכפר ערבי – ולשוננו דבקה לחיך. כאילו מכאן זורם היובש השרוב הזה על פני השדות החרוכים. השמש היתה פה למארה כנראה. שמש, שמש, שמש צורבת, ואין צל-עץ לרפואה. –ובתוך הכפר וסביבו, כמו להכעיס, כמו להוסיף כאב על מכאוב השרב – שיחי קאקטוּס דוקרים. – והכפר דוקר בקרני השמש, הננעצות בנו מעל בתי-החומר השרופים. בתים. – דתי חומר. “כפר” – מובן: בתי-כופר, כפורים בחמר ובכופר. – הנה גם בעל-חי: על יד אחד הבתים הללו מתכוץ ילד. – אני נגש: הוא מביט בי בעיניו השחורות, המכוסות זבובים, כמכה מעלה מוגלא. – הוא אינו מגרש אותם כלל. – אך מדוע אין עץ-מצל אחד? – הבמשך אלפים שנה לא הספיקו לגדל עץ? או אולי אין הקרקע מסוגל לכך? – איך זה? – ואבות אבותינו הבדווים הקדמונים הזמינו את האורחים אל תחת הצל: “והשענו תחת העץ!” – פה לא רק תנובת האדמה יבשה, חרבה יחד עם חורבננו-אנו, כי אם גם האדם, גם עם-הארץ חרב. נשמתו חרבה, יבשה, צפדה. –

סוף-סוף נאת-ירק. בנין יפה מוקף עצים. מנזר צרפתי –

גבעה אחת, מדרונה עשוי מדרגות מסביב, והמדרגות זרועות ונטועות. עדר-צאן, נשמע חליל-רועה. איפה הרועה? אהא: שם יושב הוא באחת המדרגות כחברי – ומחלל את זמרתו המונוטונית, היבשה. –

“יונתי בחגוי הסלע, בסתר המדרגה”. – מעולם לא יבארו לי, מה פירוש “בסתר המדרגה”.

דומה, שפירוש הפירושים לכתבי-הקודש היא – הארץ. –

הגענו אל הררי העיר, אל גבעת-שאול – וכאילו רק כעת נודע לנו, שעלינו ברגל. – לירושלים עיר-הקודש. – תחושה נעימה חגגה בקרבנו. – העובדה, שהדבר הזה, העליה ברגל, בא מעצמו, בלוא-יודעים, מילאה אותנו רגש ספוק-עצמי חמים. – שלמנו את מסנו למקדש-מלך עיר-מלוכה. –

– שלש פעמים בשנה עלו לפנים ירושלימה. ברגל, מכל פינות הארץ. בשירה וזמרה, בכפות תמרים וענפי עץ-עבות. – מכאן השם “רגל” למושג “חג”. – שלש רגָלים. –

דן היה מאושר; פניו פני סלע-קודר נהרו. תנובה לא הלכה, אלא חגה חוג-מחולות בהליכתה. ובעיני מזל הופיעו אגלי דמע. היא נזכרה באביה. – ישבנו על גבי סלע, לצד-הדרך, לנוח. נודע לנו, שכל אחד מאתנו הסתיר דבר-מה, אותו הדבר עצמו, מחבריו; כל אחד מאתנו הודה בחיוך בישני, שבעלותנו על חוף-יפו הרגשנו איזה הכרח נסתר להתכופף ולהרים רגב-אדמה - - ולנשק אותו. – התביישנו. סנטימנטליות כזו. – מה זאת סנטימנטליות? – ישנן מלים או מושגים המקובלים לחיוב או לשלילה, שהאדם מקבל אותם כהלכה למשה מסיני, כתורת האדם המשכיל, שאין אחריה ולא כלום: אדם מתקדם אסור לו להיות סנטימנטלי. –ונשיקת האם לילדה? האין זאת סנטימנטליות? – ונפילת הבן, חייל-החזית, על צוארי אמו בשובו הביתה חי – האין זאת סנטימנטליות? – קולומבוס קריסטוף, בעלותו על חוף גוּאנאהאני כחן ונשק את האדמה בהשתטחות. - - ואנו מתביישים להודות, שבסתר נשקנו את האדמה, שכל נימי חיינו האנושיים הנעימו לנו משך אלפי שנים את אגדותיה המלאות דמעה ודם, סבלות וששונות, תבוסות ושמחות בית-השואבה. – אומרים, שיהושע ברזילי בעלותו, נשק את הגמל הראשון שנפגש בו. – מדוע זה מתביישים בכך?

– שלטון השכל! – אומר דן בלעג. – האירופי חושב, שהצליח לשעבד את דמו לשכל. ומה שאין בו מן השכל הקר, מן המכונה, מן הבורג, אינו נאה לו. ורק בשעה שתאוות-הכבוש תוקפת אותו, אינו מתבייש כלל מן הסנטימנטליות, ודוקא בה, בסנטימנטליות, משדל הוא ומפתה את ההמונים ללכת למלחמה ולמות מיתה משונה! –

שתק רגעים ואחר גמר:

– בלי סנטימנטליות אין יוצרים אפילו מכונה. ארחימדס פרץ בצוחת-אושר סנטימנטלית בעמדו על “חוק-המשקל” באמבטי. – בלי סנטימנטליות אפשר רק לשלח אחרים למות במלחמה. אך לא ליצור. –

הבתים הראשונים של ירושלים העגימו אותנו. שוק, סרסרות, תגרניות, זבל ורעש-ז’ארגון.

אך אנו לא ראינו את כל זה ראיה ממש. הלכנו ישר אל הכותל המערבי. גם כן בלי תכנית קודמת.

בהסכמת-שתיקה; דבר המובן מאליו. שאלנו את הדרך; הראו לנו. בתוך העיר העתיקה נטפל אלינו איזה בחור. כיודע לאן פנינו מועדות. גם הוא הולך אל הכותל. הוא כבר היה על יד הכותל. לא פעם. – יודע את ירושלים היטב. “עיר מזוהמת מאוד”. – אנו הולכים והוא מדבר.

– מקום המקדש עמוק הוא – אומר הבחור – אף כי ידוע, שהר-הבית היה המקום הגבוה שבעיר. אני יודע, איך זה?

ומבאר הוא: זאת לא אותה ירושלים. העיר הזאת פה נבנתה על חורבות ירושלים האמתית. ולא עוד, אלא זאת היא כבר העיר השניה שנבנתה על גבי ירושלים. נבנתה אחת ונחרבה, ונבנתה השניה על חורבותיה של הראשונה. –

הבחור מתחיל להיות לא-נעים. – והוא מוסיף לדבר: גם החומה שמסביב לעיר אינה חומת ירושלים. – וגם מגדל דוד אינו מגדלו של דוד. וגם לא קבר דוד. יודע הוא את כל הקברים. הכל טעות. גם קברות המלכים עשויים בימי הבינים. – אפילו בכותל המערבי יש טעות - -

ועל זה נעמד פתאום דן: עמידת-קטר, שנתקל בהר. מביט בו בבחור ואומר לו בהטעמת-אגרוף איומה:

– ואת קברך-שלך יודע אתה, בחור?! –

אומר – ומראה לו באצבע את הדרך חזרה. –

הבחור רצה לגמגם דבר-מה, אך אצבעו של דן חנקה את הדבור בגרונו. – פנה והלך לו ככלב מכווץ-זנב. – אחרי רגעים אומר מוצ’יק, כמובן, בדחילו, בזהירות:

– אולי דיבר הבחור על-פי המדע? – כלומר –

לא גמר גם הוא, דן הביט בו – וכמעט שנעשה לגל של-זבל.

– אותך המדע הביא הנה? אותי לא! אותי יריקה בפנים הביאה הנה. באתי לקנח אותה באבני הכותל המערבי ואחר-כך לרחצה במי-הירדן. –

– על מי-הירדן יכול המדע להוכיח לי, שלא אלה הם המים שנזלו אז! את זה אאמין למדע! – אומרת תנובה.

בסמטת-הפרוזדור של הכותל-המערבי עמדנו רגעים אחדים. –

אמריקאי אחד עמד לצדנו, הוציא את המשקפת שלו וככה הביט בכותל. – אחד הקבצנים הפריע לנו.

– חכה עד שנצא – אומרת לו תנובה בקול מר.

הכותל לא איכזב אותנו. שומם הוא ובוכה יחד עם הבוכים חרש. – האבנים הכבירות מחוקות ומבריקות: הידים המלטפות והשפתים הנושקות צחצחו אותן. – אנחנו עמדנו והסתכלנו – אך מזל נפלה פתאום על רגלי החומה, נדחקה אל האבן ובכתה מר. – יהודי צעיר אחד, בעל פאות וזקן, אברך-חסיד, נשען בפניו אל האבן, כנדבק בה – ושותק. יהודי תימני זקן עומד ומתמתח לכל ארכו, נדבר כערפד אפל אל הקיר, ידיו פרושות למעלה-למעלה, אצבעותיו פרושות, נצמדות באבן: עץ-חבלבל חי, היונק בכל הענפים והעלים שלו מן האבן הדשנה. אשה זקנה ישנה מכוּוצת כחתול ונאנקת ומתיפחת תוך כדי שנתה. – אחד אומר קדיש-דרבנן ואחדים עונים אחריו אמן נאמנה. – ושם – בסוף הכותל – בפינה – על מדרגה – אורי! כולנו ראינו אותו בבת-אחת. – יושב הוא שקוע כולו בספר-הזוהר שלו.

– אורי! – ממהרת אליו תנובה. – אורי! –

הוא אינו זז. משוקע הוא בספרו ואינו עונה. – רגע אחד מרים אמנם את עיניו – אך כאילו אינו רואה אותנו כלל, שוב שוקע בספרו ואינו זז, אינו נע. – לחנם מדברת אליו תנובה, בתחנונים, בשאלות, בשידולים, באהבה ורחמים גדולים – הוא אינו שומע. – לבסוף נגש אליו דן:

– אורי – אומר הוא לו כאילו גומר הוא את שיחתו אתו – כשתרגיש צורך בכך: תבוא אלינו. את מקום הקבוצה אתה יודע. שלום לך! –

פתאום רואים אנו דבר-מה – ודמנו קופא בנו: שם למטה, ברדת מן המדרגות, בסמטה, כעשר פסיעות ממקום שם יושב אורי – עומד יהודי ומטיל מים - -

דן הסמיק כולו והחויר בבת-אחת. עיניו נלטשו כעיני נמר טורף: העינים הפכו פתאום ירוקות. – עומד ככה רגע – אחר-כך מרים את רגליו כגולם אשר שׁם המפורש רותח בגופו, יורד בצעד אחד על המדרגות וכרגע - - מרים את היהודי במתניו, ובאבחה אחת זורק אותו בכוח-איתנים זריקת שני מטרים. – הלה משטח לארכו, וככה, תוך כדי שכיבה, מרים את ראשו קצת ומביט בענק. – ושוב מרשל את ראשו על האבנים. – נבהלנו. חששנו, שיוציא את נשמתו. דן עומד ומסתכל בו – וכשרואה, שאינו זז, שוב מרים את רגליו לגשת אליו – אך ההוא מתנער פתאום, אף כי במיחוש-איברים הגון - - ובורח על נפשו. כשנעלם מעינינו, שב אלינו דן.

– בואו! – אמר בקול גדופין – די!

תנובה הספיקה עוד לפנות אל אורי:

– אנו מחכים לך, אורי! תבוא!

והלכנו, החוצה. – אך עוד טרם נגשנו אל מזל, לקחתה – והנה רואים אנו ילדה אחת באה מתוך סמטת-הפרוזדור. ילדה, כבת שש-עשרה, שמראיה עיכּב אותנו מלהמשיך את דרכנו: יחפה, קרועה מאוד ומלוכלכת מאוד. מעולם לא ראיתי נערה יהודיה מלוכלכת במדה כזו. שער ראשה הפרוע, שאולי לא נסרק מזה שנים, מלא נוצות, פניה מזוהמים, עיניה אדומות ועל לחייה פלגי-דמעה יבשים, זלגי-אבק כבכתבות-קעקע - - חזה חשוף למחצה וגם הוא מלוכלך, וחולצתה קרועה תחת אצילי ידיה, עד כדי חשוף צלעותיה. – באה, נגשת ישר אל הכותל, נופלת, צונחת לרגלי הכותל ושתי כפותיה עם אצבעותיהן הפרושות, המפושקות נצמדות אל האבן. – ראשה למטה, צנוח אל חזה, כמעט בחיקה, וידיה למעלה. – רגעים שוכבת היא ככה, אלמת, אחר כך מרימה את ראשה כמתוך חבלים נוראים, בעינים עששות פקוחות למחצה ונאנקת. האנקה עוברת לבכיה חרישית, הבכיה החרישית ליללה, והיללה לקינה זועקת מרידה: מַתחילה להכות את הכותל בטפיחות-הטחה וזועקת אין-אונים, כמעט בלי קול:

– טאטה! טאטה, דו גרכטר! ווֹס וילסטו פון מיר? ס’טמיר צוגנוּמן טאטה-מאמן, שווסטר-ברידר, ס’טמיך גלאזט אליין – אליין – אליין – אף דער גרויסער ועלט! טאאטא!! וֶר וֶט מיר צונֶמן, וֶר וֶט מיר גיבּן אשׁטיקל ברויט?! – טאטא! אזא וֶרמל ווי איך – צוּטרֶט מיך – ואס ברויכסטו מיין אוֹרם לעבען! – צוּטרֶט מיך – אליין קֶן איך נישׁ - - כ’קֶן ניש – טא-טה! – (אבא! אבא, אתה הצדיק מה אתה רוצה ממני? לקחת ממני את אבא-אמא, אחי ואחיותי, העזבת אותי גלמודה – גלמודה – גלמודה – בעולם הגדול הזה! אבא!! מי יאספני? מי יתן לי פרוסת לחם? תולעת כמוני - - רמסני נא – למה לך חיי האומללים? – רמסני-נא – בעצמי אינני יכולה – אינני יכולה – א-בא!!! –).

ומטיחה את ראשה אל הכותל, בשגעון. – כולנו עומדים נדהמים, עד שאין אנו נגשים אליה אפילו להצילה ממיתה משונה זו. – אך היא הולכת ונעלפת, ידיה מתרשלות מעצמן באין-אונים וראשה הכאוב שוב צונח על חזה החשוף. – היא משתטחת. – רק אחדים מבין המתפללים הבוכים הפנו רגע את פניהם אליה. – ושוב חזרו לקינתם, ביתר שאת. –

דן זז ממקומו. נגש אליה, גחן והרים אותה, כלוקח אותה על זרועותיו, לחץ אותה אל עצמו, סידר את בגדיה הפרועים, את שערה הפרוע החליק לאחור מעל פניה, הביט בעיניה ואמר:

– בואי אתנו. אתנו תבואי. כנראה שיש אלהים בעולם. אלינו שלח אותך הנה. –

הילדה הביטה בו בעינים תוהות. – איזו עינים! – עיני יונה טרופה, שנפלה מתוך צפרני הנץ ומבקשת רחמים. – דן הוציא את ממחטתו, נגב את דמעותיה, קנח את פניה, שם ידו תחת זרועה והביא אותה כלפינו. – תנובה רעדה בכל גופה. נגשה גם היא אליהם, תפסה את הילדה בידה השניה – וכך נגשו שלשתם אל מזל, הרימו גם אותה – והלכנו.

תוך כדי הליכה נעמדת תנובה ואומרת לילדה בגרמנית:

– פון הויטה אן זאלסט דו ניע מהר ויינן! פערשטאנדן?! – (מהיום והלאה אל תבכי עוד! – הבינות?!) –

בצאתנו הריקה תנובה את כיסה ונתנה את כל מה שיש לה לאחד העניים:

– יותר אין לי! –

מזל התימניה הראתה פנים מאירות. כנראה שהוקל לה לגמרי. – הררי-שלג נמסו מעל לבה. – בדרך אומר לי דן, יותר לעצמו מאשר לי:

– תפלה כזאת אפשר לשמוע רק פה. שגעון. –

ואחרי דממה:

– אוֹצר אספנו אלינו. –

מוצ’יק פונה אל הנערה:

– אם יש לך פה מישהו או משהו, בואי ונסדר. אנו לא נשאיר אותך פה.

הנערה מביטה בו, אחר כך אומרת:

– אין לי כל. אין לי כלום. –

– אם כך – אומר מוצ’יק – נלך ונקנה לך נעלים, והכל. –

– אתה בחור טוב! – אומרת לו תנובה.

פניו של מוצ’יק אוֹרוּ. הוא האדים עוד יותר משהנהו. כנראה, שזהו בשבילו היקר שבכל התגמולים שבעולם. –

הגיע הזמן להיפרד מהם. – נפרדנו.

הם ישבו ונסעו אל אדמת מוצ’יק. –

נמלכתי וחזרתי אל הכותל: אל אורי.

לא מצאתי אותו. –

לאן הלך?


ו. “תְּנוּבָה”

הרבה זמן אחרי היפרדנו לא ראיתי אף אחד מהם ולא שמעתי עליהם כלום. היה בינינו הסכם, שהם יכתבו לי, איך ומה אתם. אך לא הודיעו לי כלום. לא ידעתי אפילו, איפה הם נמצאים, אם יסדו את קבוצתם, או נתפרדה החבילה. – כבר החלטתי לפנות למקומות ידועים ולדעת פשר דבר – והנה בא מכתב: מזמינים אותי לקבוצת “תנובה”, ליהנות מפרי עבודתם. – קבוצת “תנובה”? כפתור ופרח! על שמה של תנובה. – ודאי רעיונו של מוצ’יק היה זה, ורעיון לא רע. מעטים הם המושגים בחיינו, המתחרים בטיבם ויפיים עם המושג הזה: תנובה. – אך מאין לה לבחורה אירופית זו, השם הזה? לא עלה על דעתי לשאול אותה בשעתה על-כך.

“מפרי עבודתם”. ובכן: משום-כך שתקו עד הנה. התאפקו, עד שעלה בידם להתכבד במעשה ידיהם ומרצם. – איזה פרי הוא זה בעצם? ירקות? למה היה צריך לחכות זמן רב כזה? – ומה? לחם? דגן? – או אולי תפוחי-זהב? מי יודע, מה עבר עליהם מאז?

כשבאתי שמה, מצאתי ראשיתה המפותחת של קבוצה טפוסית. ראשיתה – אך מפותחת. מפותחת – אך בכל-זאת רק ראשית. תשעה אוהלים ושני צריפים: לוּל לא-גדול ודיר עזים קטן. ומקלחת גדולה לחוד. כשלושים נפש היו כבר. הקבוצה חונה בין שתי גבעות, על יד בצה הגונה, שהם מייבשים אותה והולכים יותר ויותר. שני כלבים הגונים קבלו את פני: לא באיבה, אך בכל-זאת בחשד. כלבים: סימן למשקנים טובים. גם שׂוֹבך של יונים יש בחצר. אין דאגה להם. לא בטלנים הם. –

היה מה לספר: אלף לילה ואחד, עם תוכן של רובניסון קרוזו. כשהגיעו בסיפורם אל נחלת מוצ’יק - -

ראשית כל: כולכם פה? כלומר: חמשתכם? – הפסקתי את המספרת, את מזל. –

– חמשתנו, אך בלי מוצ’יק. במקומו ישנו אורי. –

– מה? מוצ’יק איננו? הוא מת?

– גרוע מזה. בגד בנו. בגלל תנובה. הוא הציק לה באהבתו. וכעת יושב בעיר. סוחר, עושה עסקים.

– זה יותר מפנטסמגוֹריה! הוא, שנדב את אדמתו - -

– ככה. – אך תן לי לספר לך דברים משמחים יותר. –

והיא מספרת.

קודם כל נודע לי מפיה דבר בואו של אורי הנה, עם הרפתקאותיו. מובן, את אלה יודעת היא לא מפיו עצמו. אלא מפי יוהאן, חבר הקבוצה, בחור לא-יהודי, פרוטסטנטי, מהולנדיה: אחד מותיקי החלוצים שבקבוצה. – הוא הביא הנה את אורי. – הדבר היה ככה: אורי נדד ועבר את כל המקומות הקדושים שבארץ: ירושלים, חברון, צפת, טבריה, מודיעין, סרבטא, מירון ואפילו מצדה. כל אותם השמות, שחיו בקרבו מכל שנות שבתו על התורה – משכוהו בחבלי-משיח. מה ראה שם, מה הרגיש שם, איך ראה את אשר ראה ומה עבר על נפשו במקומות ההם – לא ידוע לנפש חיה. – פעם עלה על גבעה אחת, עם ספרו כמובן, ישב שם שעות אחדות והגה בתלמודו. – והרים את עיניו וראה –

חלוצה אחת מפסיקה אותנו. נגשת אלי ובידיה צלחת מאכלים, שׂמה לפני על השולחן ואומרת:

– משלנו; מַן מן השמים! –

– זאת היא בתיה שלנו – אומרת מזל ומציגה אותנו. – מה שהיא נותנת צריך לאכול. וטוב לאכול.

אני מביט בבתיה: בחורה בעלת פנים טובים עד כדי לשבת ישיבת-ילד בחיקה. אמהית, דאגנית, כולה לב ונפש. וחיוך פניה – תרופה מובהקת לכל מרעין בישין שבעולם. – אני אוכל.

– הלאה!

– ובכן: פתאום הרים אורי את עיניו וראה פרדס וחלוצים עובדים בו. – החליט וירד מעל הגבעה, נכנס אל הפרדס, ביקש מכשיר מאת אחד החלוצים והתחיל לעבוד: לטפל באחד העצים. החלוצים הביטו בו רגע, איך הוא שׂם את ספרו אל בין-הענפים ועובד. הביטו בו רגע ושוב לא התפלאו. – נכנס בעל הפרדס, ראה והתפלא: מי זה? – נגש אליו ושאלו על כך. אורי לא ענהו דבר. טיפל בעץ, השקהו וליטפהו. – בעל הפרדס השתאה רגע, אחר-כך אמר לו בכעין חיוך: כן, אך אין לי תקציב בשבילך, בחור. – אני לא הזמנתיך. – רוצה אתה לעבוד בחינם אצלי? – על זה פתח אורי את פיו סוף-כל-סוף ואמר מבלי להביט בו, ככה, תוך כדי עבודה ובנעימת יודעי-חן: – “המקציב מזונות לצפרים ופרחים, לאלמנות וליתומים, יקציב גם לי. לא אתה הזמנתני, כי אם עץ זה, החפץ חיים”. – בעל-הפרדס הביט בו ושתק. ואורי הוסיף, בניגון התורה: – “אין אדם נוטע עץ בגלל הפרי, כי אם בגלל חיי העץ עצמו. כשם שאדם לא ‘יעזוב את אביו ואת אמו ודבק באשתו’ בגלל הילד, אלא בגלל האשה עצמה. הילד והפרי מתנת אלהים המה”. הסוף היה, שבעל-הפרדס שאלוֹ לשלום קיבתו והביא לו לחם וספל חלב. – כסף לא רצה לקבל גם אחרי-כן בעד עבודתו. בערב הובילו אותו החלוצים אל ביתם, כלומר, אל אהלם. בין אלה היה גם יוהאן ההולנדי, שהתחבב עליו יותר מכולם. אף כי ידע שאיננו בן-ברית, או אולי דוקא משום כך. – יוהאן היה היחידי, שהצליח להכנס אתו בשיחה וכך נודע לו, איזה משבר עבר עליו במקומות הקדושים. עד היסוד זעזעו את נפשו. – בקברות הריקים והשוממים נגלה לפניו אליהו הנביא כמה פעמים וגילה לו את סוד גלות השכינה: הראה לו עץ-רמון, שצמרתו מזמרת בשמים ושרשיו, שנעקרו מתוך האדמה, הולכים ומתיבשים יותר ויותר, עד שאחד מהם ניצת מיובש ועוד מעט ויתווקד ללהב וישרוף את כל העץ. – נורא היה המחזה. – מיד נגש אליו הוא, אורי, נטל את השורש, תחב את אוּדוֹ אל תוך האדמה, גיבב עליו עפר תחוח והעץ התחיל מוריק לתפארת. – יצאה בת-קול ואמרה: “אשריך, שבטלת את התורה לשם אילן נאה זה ולשם ניר נאה זה, שבנַי עתידין לברך לי עליו ברכת הנהנין!” – מיד סגר את ספר הזוהר, נשק לו והלך לעבוד את האדמה בקדושה. – נודע לו ליוהאן, שהוא, אורי, מחפש את קבוצתנו, והביאוֹ אלינו, שמחנו לו מאוד. קראנו לו “אבא אורי” – ויוהאן זה, שהבין את אורי ואת חלומו הטוב גם כן מתוך משבר-נפשי, בא גם הוא אל קבוצת “תנובה”. בחור נוצרי מהולנד, שהיה חי ועובד בגרמניה ונשאר שם עד אחרי המלחמה. כתום המלחמה שב הביתה ומצא שם עולם אחר ומשונה: גיהנום המלחמה השפיע ובא עד ארץ-מולדתו השקטה, וכל הנוער עשה מעשי מלחמה. ומתאמן בציחצוח חרבות. – החליט לעזוב את ארצו ולהסתפח אל החלוצים העולים ועלה אתם לארץ-הבחירה. מומחה גדול הוא בעבודת האדמה למיניה, ואהבה מיוחדת נודעת לנוער העברי ממנו. אדם שקט ופשוט, אך פיקח ורואה את הנולד; נוח מאוד לבריות ומוכיח את חבריו היהודים על יהדותם הפגומה. דעתו, שליהודי אסור להיות טפש, או רשע, יען כי הברית הישנה מעידה עליו, כי “עם חכם ונבון הוא הגוי הגדול הזה”. – והוא המדריך כעת בקבוצה בעניני עבודת האדמה וחקלאות בכלל, למיניה. – מדבר עברית הגונה ואינו אוהב את ההתלהבות שאין בצדה מעשה. “קנאות בלי מעשים – הרי זה המחאת עשיר שאין לו כסף בבאנק”. – או: “אין דבר מרגיז יותר, מאשר עץ פורח לתפארת, שאינו מביא אחרי הפריחה פירות!” – "אין לגאול עם בלי קנאות והתלהבות בוערת – אך האדמה דורשת את שלה: ידיעה וסבלנות. כח-גברא “באהבה עזה כמות!”

– “אש שאי-אפשר להשתמש בה לבישול ולכוח-מניע למוֹטוֹר – טוב לנו שלא הולהבה!” – והוא יודע להשתמש באש זו. גם על ידי ידיעותיו ונסיונותיו וגם על ידי מזגו המתון הפשוט. ומשום זה בא הוא לקבוצה כמי-גשמים לאדמה מלאה קרני-שמש. – הוא “הגוי-היהודי”. – כנוי חיובי מאוד, בנגוד ל“יהודי-גוי”, שהוא שלילי בהחלט. –

כשלושים נפש חיות כעת בקבוצה. כשבאו הנה נוכחו, שאדמת מוצ’יק מעטה היא בשבילם. סך הכל היו לו כחמש מאות דונם. ואת הקבוצה הן צריך להרחיב. בכספם האחרון של מוצ’יק ודן קנו חומר-בנין ובעלי-חיים: תרנגולים, עזים אחדות ויונים. – קנו גם חבית דגים מלוחים וזיתים.

אך דאגתם הראשית היתה שאלת האדמה. – משני עברי הקבוצה: גבעות-סלעים, מאחוריה: אדמת נָזָז ארורה, שלא תצלח לכל, ומלפניה – מלפניה: משא-נפשם: בצה גדולה, שאפשר לעשות בה נפלאות. פירוש: אפשר ליבשה, לנסות את הכוח, את הסבלנות, את הנאמנות לאדמה ולעבודה! – כוח-הנעורים אשר בקרבם, התמתח לכל שעוּרו והלב רקד לרעיון הקיבוֹלת הכבירה. והאדמה – שלנו היא. של הקרן הקימת לישראל. פנו בבקשה נמרצה – באה תשובה: צריך לחכות לקונגרס. בלי החלטת הקונגרס אי-אפשר. לחכות?

– לא היה די אלפיים שנה?! – שאלה מזל עם בוא אותה התשובה.

– לא אנו חכינו לאדמה – אמרה לה תנובה בכעין “על חטא” – האדמה חיכתה לנו. –

אין עצה. לחכות עד הקונגרס? ואיש מהם לא שאל לא את עצמו ולא את חברו: למתי זה נועד הקונגרס בעצם? ודאי, בעוד אלף שנה, בעוד נצח!

האדמה שמתחת רגליהם צורבת אותם, והבצה שממולם מושכת אותם בחבלי-לידה. מושכת, מצודדת, מגרה ואינה נותנת להם מנוחה. פעם רואים אותה כאגם-פלאים, שמימיו הצוננים קוראים להם לקפוץ אל תוכם ולהשיב את נפשם הנלאה, הזקנה, היהודית ולרחוץ מעליה את כל מה שנדבק אליה שם בין השונאים, המבזים, היורקים ונושקים נשיקת-רעל, נשיקות נעתרות לבחילה. – להתרחץ, להתבעבע, ולהשתובב בשמחה, בעונג, בילדות, ולצרוח צריחת מים-עזים אל תוך העולם הגדול והמנוול: – הי! - - חפשי! - -

ופעם ראו אחרת: ראש פרוע מזוהם, שבין שערותיו המסובכות, שערות קנה וסוּף סרקיים, מקננים ושורצים טפילים שונים לגועל נפש - - - זהו ראש אמא - - והתווקד החשק להיכנס בידים ורגלים, בפישוק אצבעות, במסרק חי זה בעל עשרים שינים ולנקות, לסרוק, לחפוף, לטהר למשעי, ולהבריא, לרפא את הראש הנרשל והנשכח ולהצמיח עליו שוב שער-דשא ירוק ומרהיב עינים ודם! – לעמוד בתוך המים

  • - המים המסוכנים הללו - - ולדעת, שסכנה יש בדבר! – סוף-כל-סוף לא לפחד מפני הסכנה – אלא לרצוֹתה, לחפש אותה למען דבר-מה, למען דבר חדש, מוזר מלבב ורחוק, רחוק וקרוב כל כך: בשביל האדמה – ובשביל מ-י-שהוא – בשביל אותו יהודי קטן, מכווץ, מתפלל, מגמגם ומחטם – שם ברחוב היהודי המזוהם, בוארשה, בבוקרשט, בניו-יורק, וביוהאניסבורג, ובתימן - -

את חלקת האדמה שלהם עיבדו כהרף-עין.

בחפזון קודח, בתיאבון-עמל, בתאות-אכילה. – אך גם בתוך כדי-עבודה לא נתנה להם הבצה מנוח. – ככלות העבודה בערב, עמדו והביטו כלפי המים השקטים והסבוכים, הביטו והקשיבו לקירקור הצפרדעים ולקולות השונים והמשונים, הצורחים באזניהם משם. ועד שלא שקעה החמה, ראו באורה, בקרניה המאוזנות את המון היתושים המשתובבים גדוּדיות-גדוּדיות מעל פני המים, בשביל להתפזר אחרי-כן ולפשוט על הסביבה. – עדיין לא ידעו את הסכנה שבאלה: לא ידעו, שבעלי-חיים עליזים אלה חיכו להם מזה עידן ועידנים, להתגנב אליהם בלילה, לרדת על מצחם, על כתפיהם ועל רגליהם החשופות ולמצוץ את דמם הלוהט. – וגם אחרי שזה נודע להם – חייכו: ימצצו להם, מה איכפת? – בחיים החדשים, בסביבה הזרה ובתכנית העתיד החדש, כאלו נולדו מחדש. ילדים גדולים, ששכחו את כל מה שידעו עד הנה. – אפילו דן, זה האדם הענק, המבוגר באלפי נסיונות והמלא ידיעות כזקן – שכח לרגע את תלמודו לגמרי. – אותה היריקה-בפנים ואותה סטירת-הלחי כאילו הלמו את מוחו ולבו בבת-אחת, למות רגע מיתה-משונה – ואחר-כך לקום לתחיה, לעולם חדש לגמרי. – והן עליו היה לדעת, מה היתושים הללו מביאים להם, חלף טיפת הדם שמגופם. – וגם הוא חייך: ימצצו. – יש לי דם למדי. – ואולי התערב עוד מה-שהוא בדבר: אולי הסכנה עצמה, לחלות, לסבול בקדחת – אולי הסבל הזה עצמו, וביחוד: סכנת-המות עצמה, לא רק שלא שׂמוּ אליה לב, אלא להיפך: הפקירו את עצמם לזרועותיה.

מי מאתנו לא הרגיש יצר-קדומים כזה בחייו? יצר האדם היערי, הפּרימיטיבי, יצר הקרבן לאלילו, לאלהיו - -? להסתכן, ואפילו למות בעד מי-שהוא, האהוב עלינו, היושב בתוך דמנו מצוה עלינו בפקודת-שידולים מתוקה, בחיוך מתחטא ומתפנק: – נא, לך וּמוּת בּעדי! - - לך! - - ורק כששכב כבר על מטת-הקש שבאהלו, בשלשים ותשע מעלות חום, ומוּצ’יק בא והודיע לו, שגם תנובה הושכבה היום - - רק אז התחלחל דן בכל גופו, חלחול פר שחוט למחצה, ונשבע שבועות נקם והשמדה למזיקין הללו, המתנפלים על גוף רך וענוֹג זה, השוכב ורוחץ בזיעה ורועד, – ורצה לקום כרגע: הן רופא הוא, או מה?! – המצב היה מיאש. חמש נפשות, ושלש מהן ילדות. – שנים מהם כבר שוכבים בקדחת. – מזל וטובה, אותה הילדה, שאספו אותה על-יד הכותל המערבי, יושבות על יד שני החולים ומטפלות בהם. “מטפלות”. – מחכות לנס מן השמים, או מעמקי האדמה. – מי-שהוא מדבר שם בחוץ עם מוּצ’יק. – מי זה?

אורח בא אליהם? אורח-מקרה נודד? –

תנובה עושה את אזניה כאפרכסת ומאזינה. – חוש-השמיעה שלה חד הוא בחולשתה עוד יותר משהיה. – האורח שואל – ומוצ’יק עונה – וההוא שוב שואל, ושוב, ושוב. –

את תוכן השאלות אין היא קולטת. אך ברור לה, ששואל הוא. – ולא עוד: גם קולו ידוע לה מאוד. – קול רחוק מאוד וקרוב מאוד. רחוק מאוד בזמן ובמקום וקרוב מאוד בדם. – אי, אי, איפה שמעה היא את הקול הנעים הזה? והקול מתַמֵן לה תמונה, מדמה לה דמות איש שחור ופרוע-ראש. – את פניו אין היא רואה עדיין. – פתאום היא קולטת דברים ברורים, משפט ברור, החודר אליה כבר מתוך הפתח ממש:

– לא זאת גבורה למות בעד איזה רעיון, חביבי; גבורה היא: לחיות בעדו! – למות אפשר רק פעם, ובלי אפשרות להתחרט ושוב לעמוד בנסיון. אך לסבול – אפשר שבעים שנה רצופות ולעמוד בנסיון אלף פעם! –

כברק-גאולה חם ומסמא באו לה הדברים: יהודה!! –

– יהודה!! – צעקה מתוך חוּמה ופרשה את שתי כפיה החלשות והרועדות כלפי האורח הנכנס – האורח הביט בה: מי זאת? גם הוא הכיר את הקול – אך ברגע זה בשום אופן לא תפס את הדמות – ניגש בזהירות, כמפחד מפני טעות פאטאלית – הסתכל בה, וידיה פרושות עדין – והכיר אותה:

– ליזל!

הוא נדהם משמחה והשתוממות ונפל בזרועותיה הרועדות. – והיא חבקה אותו בכל נפשה הבוערת, ואמרה:

– לא ליזל, אלא תנובה. כבר שכחת? – ופרצה בבכי גיל חרישי, ומתחטא. –

– רק לא לבכות – אמר בנזיפה – כבר שכחת?

היא הבליגה על לבה הנמס ואמרה:

– טוב. אם אתה פה, לא אבכה.

בראש וראשונה הוציא מתיקו חינין ונתן לה. – היא בלעה את הגליל כבתיאבון.

– תן עוד!

הוא חייך בפה רחב:

– מה אַת חושבת: צ’וקולדה היא זאת? –

הוציא את הטרמוֹמטר ותחב לה תחת בית-שחיה החם:

– כעת נראה, באיזו מדה התאזרחת כבר. – זוהי ההתאזרחות אצלנו. בלי זה אין אדם אזרח ארצישראלי, חביבתי תנובה! וכעת נראה גם את החולה השני. –

קם, הביט בה שוב, התבונן בפניה העגולים, שנפלו קצת – ושוב השתומם: איך זה באה הנה פתאום? – אך לא שאל אותה כלום. – ועבר אל האוהל, אל דן. –

גם תנובה השתוממה לבואו הפתאומי: איך זה כיון כל-כך לבוא? –

ואף כי מזל וטובה וגם מוצ’יק עמדו והשתאו לשמחתה – תנובה לא היה ביכלתה להתחיל ולספר להם את הכל. חלשה היא מאוד. – ומזל וטובה גם לא שאלו לעת-עתה. – ורק מוצ’יק קיבל את כל הענין ברגש שיש בו מן החשד: מי הוא הבחור, שתנובה בוכה להופעתו? וסוגרת אותו בזרועותיה? – אך הוא הלך עם האורח אל דן. – בדרך לא עצר כוח ושאלוֹ:

– מאין אדוני מכיר את תנובה?

יהודה חייך כדרכו:

– הוֹ! אנחנו ידידים משכבר הימים!

זה מגרה את מוצ’יק עוד יותר. “משכבר הימים”. – טוב שתנובה אינה בת שלשים. – טוב, שאי-אפשר - - שצעירה היא עדיין בשביל - -

תנובה היתה יותר ממאושרת. יהודה בא. יהודה! – ובאָשרה הגדול לא אמרה לחברותיה רק:

– הוא-הוא שנתן לי את השם תנובה. נפגשנו פעם. –

לעת-עתה זה די. – אין לה כוח. – וכל אותה התמונה החיה שוב עברה לעיניה: –

הרכבת סוערת ועפה. נוסעת היא עם זקנתה. – על ידיהן יושב אדם שחור, בעל ראש פרוע, ששערו מגיע עד ערפו. לבוש מעיל-עור קצר. – אודם מוזר. – אך מענין. – ישבו ולא דברו אתו כלום. – אדם זר. ומוזר. פנים שחורים וגם שזופים – פנים רזים, עם אף ממושך ופה רחב. אדם מרושל, אך נקי. אדם שאינו מדקדק בעצמו. – ושותק. ורק למקוטעין מביט בה רגע. – זה כשלש שעות שנוסעים יחד והלה, גבר, אינו מוצא לנחוץ לדבר אתן. – ואולם כעבור זמן-מה – בכל זאת: זקנתה הוציאה מתוך מזודתה אוכל והציעה לנכדתה. לחם, פרוסה דקה ושחורה, עגבניה ושמן זית – ומסרה לה: – אכלי, ליזל. אַת כבר רעבה. יש לי גם מאכלך-שלך. –

– שבלולית? תודה רבה! טוב. –

הזקנה הוציאה שבלולית ולימון, ומסרה לה. –

האיש הזר הפנה פתאום את פניו אליה בבת-ראש חדה. – היא לקחה את השבלולית וכשרצתה לפתוח את הקונכיה – שם פתאום האיש הזר את ידו על ידה ועכבה:

– סליחה! – אמר בגרמנית משובשת באַקצנט רוסי – הגברת תסלח לי, אך אני מבקש אותה לא לפתוח. –

היא נבהלה להתערבות פתאומית זו בענינה הפרטי, אך הואיל וזה מזמן רצתה לדבר אתו, לא מחאה, אלא שאלה אותו בבת-צחוק:

– ומדוע זה לא?

– יען כי זאת אכזריות, שאינה הולמת כלל לא רק ילדה צעירה ועדינה שכמוך, אלא אפילו לא שודד-קברים מוּעד! וביחוד כשיש לך עגבניה יפה כזו עם שמן טעים כזה! – אמר בחיוך רחב.

– האדון הזה צודק – אמרה הזקנה בהכרת-תודה. – אני מדברת לה את זאת כל הזמן, אך היא, אינני יודעת אפילו, איך באה לידי כך; התאהבה פתאום בשבלוליות! ומה לעשות בה? אני מעולם לא אכלתי אפילו בשר תרנגולת, שאינה שחוטה כדין, וזכיתי לכך, שנכדתי אוכלת יצור חי! מה לעשות? זהו הנוער שאחרי המלחמה! –

ועל זה נכנסו בשיחה. קודם כל הצליח האדם הזר להציל את הילדה מאכזריות פראים וכשזו הסכימה, הציג את עצמו:

– יהודה. –

יותר לא אמר. יהודה. כאילו אין לו שם משפחה כלל. – אולם זה התאים מאוד לכל דמותו. וגם למהותו והשקפת עולמו. הוא פתח לפניה אופקים חדשים בחייה. – כשנודע לו מתוך דברי זקנתה שיהודיות הן, ושהיא, הזקנה אינה אוכלת בלי שחיטה-כדין – סיפר להן דברים, שהיא, ליזל, עשתה את אזניה כאפרכסת ובלעה כל מלה כמטעמים. – נעשה לה חם מדבריו. הוא סיפר על היהדות ועל ארץ-ישראל, שאנגליה החליטה לעזור ליהודים לבנותה מחדש. – סיפר על תנועה יהודית כבירה, לעלות לארץ הקדושה בהמונים; וביחוד על הנוער היהודי, המתנער בכל קצוי-תבל ועולה בסך לבנות, לעבוד, לעמול, ולחרוש את האדמה השוממה שם. – סיפר להן על תנועת “החלוץ”, על ידידו הגבור היהודי, בעל יד אחת, המארגן את כל התנועה הזאת והוא, יהודה, עוזר לו בזה, נוסע, מבאר, קורא לנוער שיעזוב את העולם הרע והשונא הזה, המבזה ליהודים, ויעלה לארץ, לעבוד שם חפשי, משוחרר. בלב טוב ושמח. – וסיפר לה גם על צבא עברי, שהוא מארגן אותו. – גדוד עברי, שאחרי שעזר לכבוש את ארץ-ישראל – הפך והיה לגדוד אחר לגמרי: לגדוד הנלחם בכוחות הטבע. גדוד העבודה והיצירה. – גדוד זה מיישר הדורים, מסקל אדמות, מסתת אבנים, מפוצץ סלעים, בונה בתים, ועל כולם: כובש כבישים בארץ תוהו לא-דרך. – כן, כבישים. – הכביש! – עובדי הכביש – בחורי סגולה. בחורים דגולים מרבבה, בדגל שחרור-האדם, הנלחמים לא רק בטבע המת, כי אם גם בטבע האדם החי. – טבע זה, טבע האדם, עיקש הוא ופתלתול, משחת מאוד וגרוע בהרבה מן הטבע הדומם. אנשי הכביש ילחמו בו בטבע משחת זה עד חרמה. –

אנשי הכביש מלומדי-סבל הם ומכירים הם בטבע האדם הרע. – אנשי הכביש נלחמים לגאולת האדם מידי הטבע הדומם ולגאולת הנפש מידי החיה שבאדם. – אנשי הכביש יודעים, שלא האדם הרע השואף לשלטון ולתענוגות-הבל יעזור לעם העברי להיגאל על אדמתו, כי אם האדם העובד, היוצר בעצמו בעצמו את יפי החיים ועשרו. – והיא זוכרת את מימרתו החדה: “העם הפּרוליטארי שבעמים לא ייגאל אלא בידי האדם-הפּרוליטארי שבבני-האדם!” אנשי הכביש מכינים את עצמם לטרקלין האדם החדש והטוב, אנשי הכביש בונים דרך חדשה: כביש. והכביש הוא לא רק דרך, פשוטו כמשמעו. הכביש הוא גם הדרך למוסר. הכביש – דרך לאדם העליון. כביש של-למעלה – העובר את גבולות הארץ ומקשר את עם ישראל עם דרך-הגאולה לכל העמים. –

ואת כל זה סיפר במנוחה, בחיוך וגם בהלצות – אך מעיניו זרמה כל-כך הרבה טובה ואהבה, שהיא לא מצאה את מקומה על הספסל. – אף כי מורגש היה בדבריו, ששונא הוא שנאה עזה ונצחית את כל העולם הזה עם משטרו ועם הסדרים אשר לו ורוצה הוא לשנות את הסדרים הללו ולהחליפם באחר, בסדר טוב ומאושר, שבו כל האנשים יהיו שווים בזכויותיהם, בעמלם ובטוב-החיים. –

בתחלה, כך זוכרת היא היטב, עשה עליה רושם משונה; אך במשך דיבורו הרגישה, כאילו איזה נביא, איזה שליח משליחי כתבי-הקודש מדבר באזניה. – באמת: דומה הוא לנזיר. לאדם, שנדר הנאה מהבלי העולם הזה ונפשו נתונה לאחרת לגמרי. – הרבה אין היא מבינה מדבריו, אך מרגישה היא, שמה שהוא רוצה: דבר טוב הוא. טוב מאוד. – אנשים עובדים ושרים, אוהבים זה את זה, חיים חיים משותפים, לא בעד כסף, כי אם בעד העבודה הבריאה והיפה, החורשת, הזורעת והמפריחה פרחים ודגן, וירקות ופירות והכל. – זה נפלא! – משפחת-נוער גדולה, שאינה יודעת שנאה וקנאה, שאינה חורשת רעה ובוז - - והחיה בקרב עצמה בלי אותה ה - - שונאים, הסובלים את האדם, את היהודי מתוך סבלנות של-חובה ושכל הזמן צריך האדם לעמוד בקרבם על המשמר ולכסות את עצמו, להסתיר את מהותו ולשקר - - זוכרת היא: כמה טוב היה לשמוע את כל אלה. – אדם שחור, המדבר בדבור רך וטוב, מלטף ומרפא - - ודיבר גם על אכילת-הבשר, שחרפה היא לאדם החושב את עצמו למבין, לחוקר, לטוב ומשכיל. – באמת, כמה נורא הדבר: לקחת סכין, לנעוץ אותו לתוך חזה החזיר החי, הצועק ובוכה ומתחנן ומפרכס בין הידים האוחזות בו. – פעם שמעה את זה וראתה את הפרכוס הנורא הזה בכפר - - והיא חשבה בלבה: ולוּ לא היה חזיר בעולם, ולא פרה ולא תרנגולת ולא שום בעל-חי אחר - - הרי ודאי שהיו עושים חוק, שמותר לאכול גם בשר-אדם. – היו אוכלים ילדים, יען כי חלשים הם. – וגם: היו אוכלים ודאי ילדים יהודיים. – החברות שלה בבית-הספר ודאי היו אוכלות אותה. – היו צוחקות ואוכלות את בשר ליזה – – ובשעת הנחירה היו עומדות ומביטות, איך תוקעים בה את הסכין - -

חום-אושר סימרר דרך כל גופה החולה. כאילו הקיצה מחלום רע, מסיוט-שטנים איום. – והוא, יהודה, העיר אותה מחלום זה. – ומוזר: דוקא כעת, ברגע לפני יקיצתה, שוב חלמה את החלום הנורא ההוא! – והנה הוא פה - - כעת גם הוא יהיה מאושר: לראות אותה פתאום פה. – היא הבטיחה לו לבוא, אחרי גמרה את למודי הגימנסיה. והנה היא פה. הקדימה. – ירקה להם שם בפניהם עם הסכין שלהם – וברחה. הביתה. – אל יהודה! –

הוא שב.

– נו, תנוּבוֹנת קטנה, הכל יהיה בסדר. תיכף יבוא הרופא. – ילדה רעה: איך לא הודעת לי, שאַת באה, שאַת פה. הן נתתי לך אז, ברכבת, את הכתובת שלי. שכחת. ילדה רעה. –

– לא שכחתי, יהודה.

אמרה ולקחה את ידו בידה הרועדת והחמה. –

– נו, טוב – אמר – נסדר את הכל. ובלבד שאַת כבר פה. –

היא רצתה לשאול אותו, איך ידע לבוא הנה? – הוא הבין את השאלה גם בלי מלים:

– לא על-פי נס. אף כי אַת אמרת לי, שאני קדוש, נזיר. פשוט: אתם פניתם בבקשה לתת לכם את הבצה – וכך נודע לי הכל. נודע לי, שאדמה זו שייכת לכם, של הבחור הזה, מה שמו? שנדב אותה לקבוצתכם. ושאתם רוצים גם את הבצה. נו, כל זה לא עסקך כעת. אַת חולה. אמרתי לך אזי. אַת זוכרת? –

– כן: "לא למות צריך בעד הרעיון - - "

– טוב מאוד. אַת ילדה טובה. הכל יהיה טוב. –

– מאז לא אכלתי עוד שבלוליות: כמעט כולנו פה צמחונים.

הוא צחק. – כמה טוב הוא הצחוק הזה. – אבא שלה צחק בערך ככה. –

– תישאר פה ללון, טוב? – אמרה בתחנוני ילדה.

– טוב, אשאר גם ללון. אך מחר בבוקר-השכם אלך. אַל תחכי לי בבוקר. צריך לסדר את ענינכם. זה לא בית-חולים, חביבתי. להיפך: הקבוצה היא בית-הבראה! – לא כן? –

ואת השאר סיפרה לו מזל. –


כששבו שניהם, דן ותנובה, מבית-החולים, מצאו במשק פנים חדשות. מרחוק ראו כבר, שעל האהלים נוספו עוד ששה. – ובתוך הבצה עומדים כעשרה בחורים ובחורות במים עד המתנים ועובדים. – מובן, שיד יהודה היתה בדבר. הוא השיאָם את העצה לכבוש את הבצה בלי רשיון - - פה בארץ מוכרחים לסרב; יש סדר ויש משרד. – אולם הקונגרס ודאי שיסכים. אך קודם כל צריך לעבוד. –

– ואם לא יסכימו? אם יגרשו אותנו? – שאלוֹ יוהאן.

– יגרשו? – ענה יהודה – אם תברחו, יגרשו אתכם. אם ימחאו, הרי ודאי שזה הוא הסדר: למחות. יש סדר. וסדרכם שלכם הוא: לעבוד, לייבש ולא לעזוב. –

תנובה היתה מאושרת. – וקשה היה לה לחכות עד שירשה לה הרופא להכנס אל תוך הבצה. – העבודה, השרירים גזלו את מנוחתה. לעמוד במים ולעבוד יחד עם החבריא!

* * *

כל הזמן היתה מנקרת במוחה החם איזו תמונה ידועה ורחוקה: מים, הרבה חברים וחברות, נעים, עושים, מתחרים ומשתובבים בשיר, בצחוק, בעליזות - - איפה ראתה את התמונה הזאת? איפה?! הן מעולם לא יצאה מן העיר אל השדות וביחוד לא ראתה מעולם בצה! – והתמונה דומה מאוד לזו פה. – אולי חלמה פעם, אולי אחרי שיחתה עם יהודה, שסיפר לה על עבודה כזו, אולי אחרי כן ראתה את זה בחלום? – לא. – לא, יען כי מרגישה היא עוד דבר-מה: מרגישה היא, שתמונה זו פה כאילו באה למחוק את התמונה ההיא. –

כאילו כל זה פה בא נגד אותה התמונה ההיא. כן: נגדה. לא להשלים אותה, אלא להיפך: לטשטש אותה, להרוס אותה! יותר מזה: לנקום! כן: נקמה. ברור - - אך מה זה? – ובלילה, בשכבה לישון, במצב נים-ולא-נים, פתאום נזכרה!: הרחיצה באגם-ואנזֵה! כן! גם שם עמדו במים עד הצלעות, נעו, התחרו, השתובבו בשיר, בצחוק ובטבּטוּ מים זה על זה! – עם - - עם חברותיה, שהשתובבו אתה בשעה שהשתובבו. – אך פתאום בצבצה מתוכן אותה השנאה, אותה שנאת חנם ארורה, שאין לה שחר. –

ואחרי-כן אפילו לא השתובבו אתה. –

התרחקו ממנה. עזבו אותה לנפשה. –

והיא הלכה הביתה שוממת, בולעת את רוּקה ואת דמעותיה הנחנקות, ואפילו לסבתא לא ספרה. למה? - - - ענויי גיהנום! – וכעת: – כן, זהו! – כנראה, שיש איזה חוק שם בשמים, או לא בשמים, אלא ביקום, בחלל, בחברה, ישנו “חוק של-גמול”, כמו שלמדה זאת בתורת הספרות. –והנה החוק: בא הגמול הנעים, המתוק, המרפא לאותו הגיהנום! – פה גן-העדן לעומת אותו הגיהנום. פה כולם אוהבים אותה. וזה את זה. כולם. –

ובמים עומדים ושרים, ועושים ומתחרים ומשתובבים. – ומכל זה לא יצא מה שיצא שם: חרם, שנאה וצחוק-לעג ובוז. מזה יצא: אדמה טובה ופוריה, לדגן ופירות ודשא וחשש ופרחים! – והחברים החדשים נפלאים הם! –

– דן, אני כבר בריאה בהחלט. בחיי, דן! מדוע אתה שותק? תמיד אתה שותק. אני כבר רוצה לעבוד!

דן שותק. – ורק כשהפצירה בו מאוד, נעץ בה את עיניו ואמר:

– מוטב שתסדרי אותו: את מוצ’יק. הוא מבלבל מוחות. –

והלך. –

זה נכון. את זה צריך לסדר. מוצ’יק מפריע את מהלך העבודה. ואת מהלך כל הענינים בכלל. רוצה הוא בה. כעת כבר בגלוי, בלי עקיפין. כמעט בדרישה. ממש בתביעה. – כאילו חייבת לו דבר מה. – אם לחוב – הרי מדוע דוקא רק היא? כולם! – שנתן לקבוצה את השם “תנובה” על שמה? - - היא לא רק שלא בקשה את זאת, אלא אפילו לא נעים לה. – היא רק לא רצתה לשחק את מדת הענותנות המופרזה. – אך בחפץ לב היתה מוותרת על זה. – ולולא המלה עצמה “תנובה”, שיהודה ביאר לה את מובנה היפה – לולא זה, כי אז באמת גם לא היתה מסכימה, שהקבוצה תיקרא כך. ואולם כעת, שהוא - - שהוא חושב את זה ל“הלואה” - - ומבקש “רבית”. - - והיא לא אוהבת אותו בכלל. – ובכלל: אין לה כל חשק להתקשר עם מי-שהוא. וביחוד לא עמו: יען כי כעת רואה היא, שכל הענין – כל ענין ההתנדבות שלו, והכל, כל זה היה בשבילה, למענה! – לא למען הרעיון עצמו, לא למען העבודה, הקבוצה, החיים החדשים והאדמה. – לא, כי אם למענה. – למענה? אפילו לא למענה! למענו הוא עצמו – מובן. – בה רצה ואמר לקנותה בזה. – ביזנס! – ואחרי-כן הכל, כל מה שעשה היה באותה הכוונה! – וגם אותה הטפשות: להעביר שני שלישים מחלקת אדמתו על שמה. – מה פירוש על שמה? – האדמה היא של הקבוצה ולא “שלי או שלך”! למי יש פה זכות מיוחדת? – ובאמת היא לא קיבלה את הפטפוט הזה ברצינות. –

ופתאום הופיע, בא מן העיר והודיע חגיגית, שהיה הדבר: שהעביר שני שלישים מאדמתו על שמה. – ומסר לה את הקושאן. בבת-צחוק טפשית. ורצה לנשק לה. –

היא לא ידעה באותו רגע מה לעשות. לקרוע את הקושאן ולזרקו לו בפניו? – בכל זאת! – זה אי-אפשר. – ומשום זה לקחה את הקושאן ואמרה לו: – אני באמת מודה לך, מוצ’יק, אך זה היה מיותר לגמרי. לא יעלה על דעתי לחשוב אף רגע, שאדמה זו הרשומה פה על שמי, שהיא שלי! אף רגע. כשם שלא חשבתי אף רגע, לא אני ולא יתר חברינו, שהאדמה שלך היא! ואם איש מאתנו לא ביקש ממך לסדר את הדבר, כלומר: להעבירה על שם הקבוצה, הרי זה משום שאיש מאתנו לא חשב אחרת. –

ועל זה ענה הוא, בבת-צחוקו הטפשית:

– זה נכון. ודוקא משום זה רציתי. פשוט - - כלומר - - זאת אומרת: רציתי לעשות דבר מה למענך – רציתי להראות לך, כמה רצינית היא - - כמה רציני הוא יחסי אליך - - ועשיתי את זה - - רק להראות דבר-מה. –

ועל זה נצנצה מחשבה אכזרית במוחה של תנובה:

– טוב – אמרה – אם ככה הרי יודע אתה מה? אם רוצה אתה לעשות למעני דבר-מה, הרי תיכף ומיד תלך ותעביר את כּל החלקה על שם הקבוצה! ומובן, שגם את החלק שעל שמי! אך תיכף ומיד! –

באותו רגע לא היה ברור אף לה לעצמה, למה אמרה זאת? אך אחרי כן ביאר לה דן, שהיטיבה לדבר כך. יען כי אחרי מעשהו זה חשוד הוא על כל מהלך מחשבותיו. – ומי יודע? – הוא יגרום לנו עוד צרות - -

ובאמת: מוצ’יק לא ציית לה. הוא רצה “לבוא על שכרו” קודם. – ללכת אל הרב ולהנשא לו. – גועל נפש! – ואדם זה מייסד קבוצה! – ואדם זה מדבר עברית! – ואדם זה מסורת ציונית יש לו, מאביו. –

וביום בהיר אחד, דוקא בשעת חלייה, ניגש אליה ושוב התחיל באותו ענין. – היא בארבעים מעלות חום – והוא בשלו! – פקעת הסבלנות. – אף כי דוקא באותו רגע נזכרה בכל מה שעשה. – נדב את אדמתו לקבוצה, לשם בנין. – נדב? – הרי סופו מוכיח על תחילתו! –היא פרצה בחומה הקדחתני ואמרה לו:

  • תן לי מנוחה, מוצ’יק, יען כי אני אעשה לך שערוריה! –

ועל זה עזב אותה ומלמל:

  • טוב. אלך בלי שערוריה. אך תזכיריני! - כולכם תזכרוני! –

כך אמר: כולכם תזכרוני! – “כולכם”. – זאת היא נבלה. – מה כולם אשמים בדבר? –וברגע זה נזכרה: מהטוב, שלא החזרתי לו את הקושאן! – הוא היה יכול להרוס את הכל, מנוול! – וכעת אומר לה דן, שתסדר אתו את הענין. מה יש פה לסדר? – להינשא לו? לא, דן לא חשב זאת. – לוּ דן היה חושב זאת – היתה עושה אפילו דבר כזה! בשביל האדמה? – כן! – ואולי: לא? - - אך למה לה לפטפט מחשבות כאלה? – אדם כזה אין לו מקום בקבוצה. ילד לו, אם ירצה. היא אינה מגרשת אותו. אדרבה. פעם אמרה: אם רוצה אתה לעשות באמת בשבילי, הרי עבוד, כמו יתר החברים – ואחרי-כן – אולי – נראה - -

אך ככה? “כולכם תזכרוני?!” – היא תסדר את הענין. וסידרה:

  • מוצ’יק, אתה הפלטת דברי-דופי מפיך. אך איש לא שמע זאת חוץ ממני. ואני אסלח לך. בקבוצה סולחים הכל. – ואם רוצה את להשאר ולעבוד במנוחה, השאר ועבוד במנוחה, אַל תשכח: אתה הגית את רעיון הקבוצה. זה דבר קדוש. אַל תחללהו. –

ועל זה אמר הוא בקול יבש ובוגד:

  • החזירי לי את הקושאן! בבקשה! –

כמעט שנשמתה פרחה מקרבה. – עמדה רגעים מספר בלי ניב-שפתים, בלי הגה. –,

יש רגעים שאין לך נורא יותר מן הרגש, שצדקת: – שצודק אתה בהשערתך על נוולותו של אדם. ותנובה הרגישה ברגע זה, כמה היתה צודקת בהשערתה עליו. – ולוּ היה זה ענינה-שלה הפרטי, כי אז היתה זורקת לו את הנייר - - וכמעט שעשתה זאת – אך פתאום נזכרה: גורל הקבוצה! – ועל זה החליטה, נגשה אל הדלת, פתחה והראתה לו את הדרך. –

ככה סידרה. – ומי היתה מסדרת את הענין באופן אחר? –

והוא הלך – היא הביטה אחריו רגעים אחדים. –

בדרכו, אחרי כמה צעדים, עמד פתאום מלכת ופנה בפניה חדה ללכת חזרה – אך חזר בו. – כנראה, שלא מצא שום תחבולת-עזרה לעצמו. –


בעזוב מוצ’יק את המשק “תנובה” – היתה כעין הרווחה. מנוחה. – העבודה בבצה הלכה והתפתחה בצעדי ענק. המשרד שם בעיר התפלא, השתאה בתחלה על “הכבוש” בלי רשות. – אך יהודה, שהשיא את העצה הזו, שינה בחיוכו את מצב-רוחו שבמשרד ושבקונגרס. – כבר במשרד היה אחד, ודוקא אדם בעל השפעה הגדולה שבכולם, שקיבל את הדבר בחיוך: כבשו? מה בכך? טוב שכבשו. הן לא בחרב ובקשת כבשו. בעבודה כבשו. – תהלה לאל, שסוף-סוף כובשים אצלנו גם אדמה, ולא רק “מפטיר”, או גבאות! – והקונגרס קיבל את הדבר בקורת-רוח ממש. – אחד הצירים הציע אפילו לשלוח ל“תנובה” טלגרמות ברכה. – את ההצעה לא קבלו, כמובן. לא צריך לעשות מזה דימונסטראציה. – אך להסכים אפשר.

וחיי הקבוצה “תנובה” התפתחו בעין. – המשרד שלח מהנדס מומחה ליבוש בצות והחבריא קיבלו אותו ברקוד-הורא. –


ז. הָאָסוֹן


זרם-הנוער הכביר שנהר ועלה מכל אפסי-תבל בשירת השרירים וסמפונית הריאה המבריאה והנושמת אור ולהבה – השתפך לכל רחבי הארץ ומילא אותה נהרה ורעש-אהבה. –

ראשית-עבודה היתה ליישר את ההדורים ואת המכשולים ולבקוע דרכים בארץ המשובשת. לפלס דרך. – לבנות את הכביש. – התקבצו קבוצים, התלכדו משפחות קטנות ועליזות ומתחו פסי-דרך לבנים מעיר לעיר, דרך מישורי שקט ושממה, דרך רוכסי-הרים וביצות ודרך כפרי-חמר חולמים. – כל השממה הגדולה והרודמת התעוררה לרעש הזמרה ולקול נפץ הפטישים, מישמשה בעיניה אחוזות השינה העצלה, והביטה. – הדקלים השרופים המתיחו עוד יותר את צוארם הארוך, והתבוננו אל השאון המקיף אותם והמקיצם מחלום-תמריהם המתוק עתיק היומין. – נפגש אחד החלוצים במבטו של אחד מהם – החליט, קפץ, טיפס עליו, אחז בידו האחת בלוּלב-זקנו וניער אותו בחבה: – שלום עליך, סבא!

עצי-הזית העייפים והמאובקים עד-שׂיבה נזדעזעו לרגע, ומפחד-פתאום העמיקו את שרשיהם עוד יותר. – הרגיש בזה אחד החלוצים, נגש אליו, לטפהו בחבה וחבקהו:

וכך עברו עליה שנים אחדות בעבודה קדחתנית ובשתיקה.

– אַל תפחד חביבי, לא יאונה לך כל רע, טעם פריךָ משונה קצת לחכי – אך אין-דבר, שוב אתרגל ואברך עליך בכל-לב. –

שיחי-הצבר המסובכים זקפו את חניתות-מחטיהם כלפי האורחים הפרועים והמזמרים. – מעולם שלא שמעו שירת-גיל, מעולם לא נחה עליהם צפור-דרור לשיר להם את שיר-האביב שלה. – ראה זאת אחד החלוצים והרים את הגרזן: – יותר מדי פרית ורבית פה, דוקא באמצע הכביש! –

התנים המיילים והנודדים בחשכת לילה – נעמדו ונאלמו פתאום בדרכם החפשית; הקשיבו כלפי האורות הקטנים, הנוצצים מתוך האהלים והאזינו לקולות המפּוחית ושירי-האהבה החשאיים ההולכים ומשתתקים. – נגשו, הריחו, חיטמו – נבהלו ונמלטו על נפשם.

ארחות-הגמלים הארוכות והמצלצלות – עצרו לפתע את צעדיהן הקצובים ועמדו מלכת. – הניחו החלוצים את פטישיהם: – שלום, אחא!

ירדו הרוכבים מעל הדבּשות, השתחוו במועל-ידים ובנגיעת תפלין של-יד ושל-ראש ענו: – שלום!

הכניסו אותם הבונים לאהליהם הצחורים וכיבדו אותם באשר יש להם, נכנסו בשיחה מגומגמת, זיוגוּ את שתי השפות האחיות מחדש – ועשו קנונית-חליפין. – ולמחרת שוב באו והביאו זיתים, פּתא ופרי-הצבר.

פרי צבר? – מי בכל אירופה יודע, שלצבר, לקאקטוס יש גם פרי?!

החליטו החלוצים, שלא לגזור כליה על הצבר, אלא מתוך אונס והכרח קיצוני: – כשהם באמצע הכביש. – אך הללו שלצדי הכביש – ישמרו על האהלים הלבנים משלושת צדדיהם. יכך הלכו האהלים הלבנים והלבינו עוד יותר בשמש הצורבת. – וכך הלכו הכבישים והלבינו יותר ויותר בפסיהם הלבנים.

ולעין הרואה, העומד ומסתכל מראשי ההרים – מצטיירת והולכת מפּה חדשה ברחבי העמק. –

אך קולו של כל השאון הזה לא הגיע עד קבוצת “תנובה” הקטנה. מבוּדדת רוחשת לה הקבוצה, רחוקה מכל רעש-חיים, בין שתי גבעות קרחות ושותקות, המגינות עליה מצפון ומדרום ומסתירות אותה בחיקן עתיק-היומין.

עברו – אך לא בלי זעזועים. והזעזועים לא מבפנים באו להם. חוויותיהם הפנימיות של חברי הקבוצה לא הביאו לידי סבל, אף כי לא פעם חוֹללו בהן התקפות עזות. להיפך: שנוי החיים ותמורתם, שבאו להם בתקופת התסיסה וההתפתחות של חייהם – יותר משגרמו להם זעזועי-חרטה, חיזקו בהם יותר ויותר את המשפט החרוץ והחתום: פה נישאר! – מכאן לא לזוז! – – לאָן?! איפה מחכים לנו? איפה אן עינים פוזלות בנו? פה סוף העולם. – בכל צעד מפה – התהום. וכך הפכוה כל שלילה והיתה לחיוב.

עבודת הפרך, שאיש מהם לא הורגל בה, במקום לפרך את איבריהם – חישלה אותם, ובכל בוקר השכימו רעננים משהיו. האקלים הזר והאכזר, שהכתיר את כל אכזריותיו השונות במראת-המארות; ביובש, בחוסר טפּת-גשם משך שמונה-תשעה חדשים – התחיל לחייך עליהם בבת-צחוק שמשית אמהית מרפאה ומעודדת. פרישותם מן החיים הרגילים עם כל ששונם הרגיל – נסכה בהם מעין ששון-חיים מיוחד במינו: ששון הבא מתוך נפשם-הם, מתוך דמם פנימה. ולאט לאט עמדו על העובדה, שאֶת הכל יוצרים הם לעצמם פה ממקור חדש לגמרי, ממקור, שלא שערוהו עד כה מעולם: מבפנים. –

ועמדו על האמת החדשה: אמצעי החיים ומכשיריהם נוצרים מן החוץ – אך החיים עצמם: יצירת פנים הם. – ליצירה כזאת קוראים בשם “תרבות”.

– אדם וחיה גורשו מגן העדן הצר והפורח אל תוך העולם הרחב והריק, כדי להיוצר מחדש ולהיות לבני-אדם – מלמל לו אורי בשיחת בין-ערבים – ואנחנו גורשנו מן העולם הרחב והריק אל תוך המקום הצר הזה, כדי לעשותו לגן-עדן, להיוצר מחדש ולהיות סוף-סוף לבני-אדם. –

גם ילדי האדמה התמימים והשונים למיניהם: בעלי-החיים השורצים להם בכל רחבי הסביבה – גם אלה לא הדריכו את קבוצת “תנובה” מנוחה. בתחלה, כשהאדמה היתה פרועה בסבכת קוציה וסלעיה המוזנחים, הופיע כפעם בפעם נחש או עקרב. – אך משך כל הזמן קרה רק מקרה תאונה אחד, וגם ממנו הצליחו להימלט. חבר הקבוצה “סיני”, יוסף היזרעאלי, בא פעם לעזרתם בעבודה מסובכת אחת – ונשך אותו נחש. רופא לא היה בקרוב, חוץ מדן, שלא היו לו כל מכשירים וסמי-מרפא. החליט דן וחתך בתער חתך רחב במקום הנשיכה – והדם יצא בזרם יחד עם הרעל. – אך תנובה שפקפקה כנראה בהצלחת הנתוח, התנפלה פתאום לרגלי הנשוך והתחילה מוצצת את הדם, מצצה וירקה – ויוסף ניצל ממיתה. – ועל זה החליטה תנובה למצוא את מאוּרת-הצפעונים שבסביבה. ולא נתנה דמי לה עד שמצאה אותה, ובעזרתו של הערבי הישיש אבו-יוסף השמידה את מקור-הרעה הסמוך.

שתי פעולותיה אלה של תנובה הצעירה שבחבריא: הצלתה את יוסף ממיתה משונה והשמדתה את מאורת-הצפעונים – פקחו, כמו לפתע פתאום, את עיני החברים: נערה זו היא אישיות. הולכת היא ונעשית למרכז: לרוח-החיה שבקבוצת “תנובה”. ושדעתה הולכת ומכריעה פה, יען כי דעתה: דעתם הפנימית שלהם היא. – דעתה החבויה, שהיא נותנת לה בטוי ברור. –

היו בין החברים, בין החדשים שבהם שבאו מקרוב, שהתפלאו על בגרותה זאת המופלגת. בגרות, שעם רצינותה האמהית, ילדות רעננה היא, ספוגה מזג חי ועליז, שצחוקו המצלצל מכה גלים בלב כולם. ובלי כל-צל של תוגת-נערים. – פרח זקוף-רענן, הנושא על גבעולו הירוק גביעי-ניחוח, כבדים עד כדי פירות. – מאין לה לנערה כזו כובד-אחריות אשר כזה? כאלו כל בני הקבוצה – בנים הם לה.

היו שבארו אותה בירושת משפחתה: אבות אבותיה הגרו לפנים לגרמניה מגאליציה המרודה, והם הורישו לה את סבל דמם הנענה והמוסרי. –

ורק אורי חשב אחרת:

– לא רק ליצירה והמצאות ישנה גאונות. יש כשרון מיוחד גם לסבל. – ישנם בני-אדם, שרק יסורים ארוכים צורפים אותם בכור-היסורים והוגים מהם את הסיגים ומטהרים אותם לבית-קיבול למחשבות נעלות, לחכמה עליונה. אך ישנם יוצאים מן הכלל, המחוננים בכשרון מיוחד לכך: אלה די להם במקרה אסון אחד בכדי להתעלות בבת אחת למדרגה עליונה. נפשות אלה אינן נסמכות על חוקי-המוסר הידועים – הן יוצרות אותם מנפשן, מחדש. הן אינן זוכרות את עשרת הדברות או את פרקי-אבות, מפריחות הן אותם מתוך עצמן כפי שניתנו מסיני. – אותו המקרה שבבית-הספר – – די היה לה, לטהר אותה, לבגרה יותר מאשר השנים.

וכך החביאה בוצת “תנובה” בחיקה החם גרעין יקר: גרעינו של האדם-הילד המזכך, המכיל בתוך לשדו את חלומות הגאולה. גרעין, המונח פה כבתוך צמר-גפן חָמים, שלא ייפגע בידי הרוח המשתוללת שם בחוץ, בעולם הגדול והטמא. –

גרעין זה היה: שבע הנפשות, שיחד עם תנובה היווּ שבט קטן בקבוצה: מזל התימניה, הסמל לקבוץ-גלויות; טובה היתומה הירושלמית,הנושאת בקרבה את נשמת ירושלים הנגאלת; דן החסון כאַלון כבד-הצמרת והסדן המחשל את הרצון לכוח איתנים; אורי, “אבא-אורי”, המלביש את הנשמה הערטילאית גוף-אדמה; יוהאן ההולנדי, שהביא אתו ניצוץ מחסידי הנוצרים הקדמונים; בתיה, שתפקיד כל תפקידיה היה: להאכיל לשובע את כל הנמצא בצל-קורת “תנובה” “מן מן השמים”! – ויסף היזרעאלי, חבר קבוצת “סיני” השכנה, שלקח חלק בכל חייה של קבוצת “תנובה”. –

משפחה קטנה זו קבעה בלא-יודעים את תכונתה הראשית-העיקרית לקבוצת “תנובה”: את מדת השתיקה. – שתיקה זו אין פירושה: לא לדבר כלל. קבוצת “תנובה” מלאה היא עלץ החיים, המפכים בה במשק מעין שאינו פוסק: עבודה, שירה, ריקוד וצחוק. – שתיקה זו פירושה: לא להרבות בדבורים על דברים שבמעשה. וביחוד: לא להתוכח.

* * *

איש מחברי “תנובה” לא התנגד לויכוחים, או לישיבות – אך איש מהם לא דרש אותם. היה כעין הסכם אילם בתוך החבריא ורצונו של כל אחד מהן היה “במקרה” תמיד רצונה של כל הקבוצה. – באיזו משפחה הגונה ישנן ישיבות? – החינוך המשותף עושה במשפחה כל מין ויכוח למיותר. והיה בשתיקה זו מעין נגוד פנימי לאותה תכונה ישראלית עתיקה: לפלפול. – אם התפתחות המדע והציביליזציה בכלל עושה למיותרים כמה וכמה דברים שהיו פעם הישגים גאוניים – מדוע זה לא תעשה גם ההתפתחות הנפשית-השכלית למיותר את המכשיר הנושן הזה: את הויכוח? –

ורק שנים היו בקבוצת “תנובה” ששתקו בהחלט: האחד היה דן, שפתח את פיו “פעם ביובל” ורק בשעת הכרעה מסוכנת, כלומר: בשעה שהרגיש, שעוד מעט יפרוץ ויכוח. בשעה כזו קם פתאום והפליט מלה או שתים שהלמו כפטיש ברזל באבן-צור, המתיז אור על הסביבה. – והדבר היה מובן מאליו כרגע. –

והשניה היתה טובה, היתומה הירושלמית. זו – תפקיד מיוחד במינו היה לה. מלבד עבודתה הרגילה, שהיתה מדקדקת בה כחוט השערה, היתה מתהלכת בין החברים, בודקת בשתיקה אילמת את כל אחד מהם, אותו, את בגדיו ואפילו את שער-ראשו – ותמיד היתה מתקנת בו דבר מה תקון כל-שהוא בשתיקה.

מי שלא ידע אותה והיה רואה אותה בהתנהגותה זו, היה חושד בה, שאין דעתה שפויה עליה. –

אך לא פעם קרה, שבתקנה דבר מה בבגדיו של אדם בשעת פקפוקיו בדבר-מה, הכריעה בזה את הכף לטובת המצב. –


מזל היתה בבחינת השבט התימני במשפחה. שבט עתיק-יומין זה, ששמר על אצילותו הקדמונית, קשור הוא באל אלהי-ישראל קשר טבעי, בקשרו של אדם המעורה באדמתו אל אלהי-האדמה, שאפשר לא רק לכבדו ולאהבו, אפשר גם לריב אתו, – אך אי-אפשר שלא להאמין בו אמונה ותיקה, אמונת בן באביו. מזל – תפקיד מיוחד היה גם לה: לסַגל את הבנים הנדחים ששבו – אל מולדת המזרח ואלהיו אלהי-שם. – בקשריה הטבעיים אל שמש המזרח ואדמתו קשרה גם את חבריה השונים והמתיקה להם את זרותם, הסירה מעליהם את מנהגיהם הזרים וקירבה אותם למקום. – מזל היתה גם אחותה הקרובה ביותר של תנובה. ואף כי גילה היה כגיל תנובה – כעין אֵם היתה לה. – אֵם, שאפשר לספר לה את הכל, מבלי להשאיר אף קורטוב של פנימיות שאין לגלותו. – בגרותה של מזל השרתה עליה כעין זקנה עליונה, שאינה חסרה מלה טובה ואינה מחשׂיכה עצה בשום מצב. וגולת-הכותרת שלה היתה: שירתה המזרחית-ישראלית, שהחזירו להם לחבריה את נפשם הישראלית העתיקה. – בשירה זו מצא כל אחד מהם נעימה מוּכרה לו היטב מעידן ועידנים: אחד מהם מצא בה נעימה מתפלות יום-כפור, השני – מטעמי המקרא, והשלישי – משירי הגולה היהודית, שנשתמרו בהם צלילים עתיקים ויקרים משך אלפים שנות שביה.

במשפחה זו לא היה סבל שלא המתיק וצרה שלא נתרפאה. – השרירים נחסנו, הגוף חגג את חג הוּלדתו-מחדש, והמוח העיף מסבל ירושת הדורות – נח, התבהר והחכים משהיה. כל עין-העולם הלכה ולבשה צורה אחרת לאט לאט. התבהרו הרבה דברים, שהיו זרים ותמוהים עד הנה. נתחוורו מאליהן אבעיות, שהיו מסובכות, והכל התחיל להיות פשוט ומובן מאליו. – עבודה ושירה – אלה היו הרוח החיה ב“תנובה”. – ולאט לאט הלכה השירה ולבשה צורת קבע. התלכדה גם תזמורת: אחד מנפח במפּוחית-פה, השני – במפּוחית-יד, השלישי מנגן על קתרוס, שהביא אתו מאוקראינה; יש גם באלאלאיקה רוסית; והחמישי – מתופף על פח-נפט ריק בקצב ובמשמעת של-כבוד.

וברבות השמחה – נוספו גם “המנגנים” עלי מסרקות עטופים נייר דקיק. כל אלה התישבו על הבימה, שנבנתה במזרחו של הצריף הגדול, המשמש בית-אוכל, בית עקד-ספרים וגם משרד לפנקסי הקבוצה.

וככה התלקחה ההורא בערבים, וביחוד בערבי שבתות וימים טובים.

היו לקבוצה גם חגים נוספים משלה. אלה היו לא ימי בטלה מעבודה, אלא חגי-הורא. חג-ההורא הראשון של “תנובה” הוחג בהופיע הנבט הירוק הראשון על אדמתה. –

שני עלים פעוטים, כשתי עינים ירוקות ורכות הציצו, ניבטו-נבטו מתוך האדמה הרטובה בחיוך תינוקות – –

החבריא יצאה בהורא מסביב לפלא – –

ואיש מהם לא הרגיש את מעשה-הנערות שבדבר. –

ועל הגבעה שם מנגד – עומדות שתי דמויות-איש, שני אורחים, המסתכלים בכל המחזה הזה. – לסוף אמר אחד לחברו:

– אינני רוצה לייבש את דברי בציצאטים מתים – אך כל שאינו מאמין בתקוה להיטהרו של האדם עלי-אדמות, יבוא-נא הנה ויראה את הילדים הגדולים האלה, הרוקדים סביב “שטות” – בשעה שכל העולם קודח בקדחת המלחמה והנצחון. –

שניהם הסתכלו מרחוק והאזינו לשירת-ההורא, העולה מתוך הבקעה בהד-הרים רחוק וקרוב: –

וטהר לבנו,

וטהר לבנו,

וטהר לבנו לעבדך באמת!

– כמה מאות שנים שיקרנו בתחנוני-חזנים את התפלה הזאת?

זה היה יהודה, “נזיר העבודה”, ההולך לבשר ל“תנובה” את בשורת הטרקטור שיקבלו כעת. השני הביט, האזין ואחר-כך אמר:

– נזירים. רק זה חסר לנו ולעולם. כבשים אתם מפטמים, כבשים בתוך ביבר-החיות.

זה היה מוצ’יק. –

יהודה שתק רגע, אחר כך עזב אותו וירד לבדו.

ומוצ’יק חזר על עקבותיו.

למה בא עד הנה? אולי לראות רגע את תנובה, שאי אפשר לו למחוק אותה מלבו? כנראה. – אך בדרכו אל המשק “תנובה” נפגש עם יהודה, ואחרי שנזרק מפיו מה שאמר, וכשראה שיהודה בוחן את כליותיו, התחזק וחזר. –

כשבא יהודה אל הקבוצה אמר לדן בלחש:

– היזהרו מפני הבחור ההוא. חורש הוא מזימה עליכם. –

דן לא התפלא:

– הוא מסוגל לכל, ורק לא לדבר טוב – אמר.

בשורת הטרקטור הראשון עוררה שמחה עמוקה בלב החבריא.

– מי מכם יודע לנהוג אוטומוביל? – שאל יהודה.

– אני! – ענתה תנובה.

– אם כן – הרי אַת תסתגלי ראשונה לנהוג את הטרקטור.

יום זה היה אחר-כך ליום חג-הורא שני: יום קבלת הטרקטור הראשון.

החג השלישי היה חג-הולדת הילד הראשון בקבוצה.

בבקרי את קבוצת “תנובה” בפעם השלישית מצאתי אותה גדולה פי-כמה – אך עצובה מאוד: בא עליהם האסון הראשון: אחד מחבריה איבד את עצמו לדעת: צבי צֶבי. האסון זעזע אותם עד היסוד. – המנוח השאיר פתקא" “אַל תתעצבו, חברה! לא כדאי. על הכל חשבנו, ורק לא על דבר אחד: מה יהיה גורלו של אחד מאתנו, אם לבו ידבק בנפש מן החוץ? תקברוני-נא באמצע השדה, כדי שבעבור זמן-מה תחרשו על גבי ואהיה לאדמה פוריה”. –

האסון העמיד את הקבוצה על עובדה בעלת אבעיה חשובה. באמת: על זה לא חשבו. – כלום מחויב הוא הדבר, שכל אחד מהם ימצא את בת-זוגו וכל אחת מהן את בן-זוגה דוקא בין חברי הקבוצה? – ואם מישהו ימצא את בת-זוגו דוקא בעיר, והיא אינה מסוגלת לבוא אל הקבוצה? – המנוח לא רצה לפתור את השאלה פתרון פשוט: לעזוב את הקבוצה. – אם לעזוב – הרי לעולמים.

חברי “תנובה” עמדו נדהמים ומשתאים. ישבו לדון על הענין – אך הפיות נסתתמו מכאב. מישהו פתח את פיו סוף-סוף ושאל:

– מה נעשה? הן צריך לעשות דבר-מה.

השני אמר:

– הן לא לנזירים באנו הנה.

השלישי:

– נפנה בשאלה אל יהודה.

קם דן ואמר:

– אין עצה. הזמן יפתור את השאלה הזאת.

על זה הזדעזעה תנובה ואמרה בעינים לחות:

– אין עצה לעצם השאלה, אך יש עצה להצלת החברים ממות. –

על זה חזר דן וישב. ותנובה הוסיפה ובארה את האבעיה בכלל:

– החיים שבקבוצה אינם חיי משפחה. חשבנו, שהשתתפות בפירות-העבודה דיה בשביל חיי המשפחה שהם חולמים עליהם. הבאמת חושבים, שלאכול על-יד שולחן אחד, מתוך קערה אחת ותבשיל אחד – שכל זה מהוה את החיים המשותפים? האידיאלים אינם חיים באויר: יונקים הם מן ההוי, מן המעשים, כמו כל דבר אורגני. אם רוצים באמת בחיי משפחה צריך להרוס את המחיצה הדקה שבין החברים: את קורי הכלוּב, שכל אחת מנפשותיהם כלואה בו. עלינו להרוס את הסוד, את סוד הפרט, שכל אחד מאתנו שומר עליו, אם ישנוֹ, כעל קדושה. כלום יש סוד לבן אדם לפני אביו, או לאח לפני אחיו? אין דבר קל, מאשר להציל את האדם המיואש, ממיתה בידי-עצמו. צריך שיגלה את סוד-יגונו למישהו וההוא יחבוט לו על שכמו: “טפש אתה חביבי!” וכי איזה יגון הוא ולא יהיה משותף לכולנו? איזה כאב הוא ולא לכולנו יכאב? אם לחיים משותפים, הרי לא רק בחומר, אלא גם ברוח, בנפש! ומי קיפח את חייו של ארי שארם היקר? שהסתיר מאתנו את שחפתו המסוכנת ועבד ביבוש הביצה. סודות? כל סוד חברתי בין כה פשע הוא! – –

תנובה השתתקה רגע ואחר כך הוסיפה:

–מהיום והלאה ננסה לפתוח את חלונות נפשנו ולהכניס בה את זולתנו. זוהי הדרך היחידה, להפיג את צערנו, שבמקרים ידועים מתגבש הוא עד כדי להיחנק בו. או שכולנו אבות ואמהות ואחים ואחיות, או שנשאר זרים זה לזה וכל אחד ימק ביגונו! –

היתה שתיקה. דן הפסיק את השתיקה:

– ואיך אַת אומרת להתחיל בדבר?

– איך?? מהיום והלאה נתרגל לא לשלוח מכתב ביחידות ולא לקרוא מכתב ביחידות. – אני בוחרת באורי, אני מציעה אותו: יהיה הוא הקורא ראשונה את מכתבינו ההולכים והבאים. אם יהיה צורך –יראה אותם אורי גם לאחרים. –

שוב היתה שתיקה. החבריא נסתה לעכל את ההצעה. ועל זה נזדעזעה פתאום מזל, הוציאה מכיסה מכתב, ניגשה אל אורי ומסרתו לו בשתיקה. אורי מביט בה, לוקח את המכתב. – מזל מביטה בו, פניה מתעוותים, היא מנסה להפנות את פניה הצדה, לעצום את העינים, לנשוך את שפתיה – אך פתאום מתפרצת בקול בכי:

– קרא! – –

ונופלת על צואר תנובה ומתיפחת בבכי. תנובה מחבקת אותה אל לבה, מהדקת אותה אל עצמה. אחרי-כן מרימה את ראשה, מביטה בפניה, בעיניה הבוכות ואומרת בבת-צחוק חמה ומלטפת:

– רחמים? –

– כן – – –?! – בוכה מזל ופניה מחייכים. – הוא אינו יכול לחיות בלעדי – מתיפחת היא. –

– הרי לכם! – אומרת תנובה בנצחון עגום. ואל מזל:

– ואולי גם אַת רוצה למות קצת?

– לא. הוא רוצה להיכנס אלינו, אל הקבוצה. ועוד באותו יום שלחו את מזל לתל-אביב, לבקר אצל בחיר-לבבה: רחמים התימני. –

ועל זה הופיעו עוד מכתבים אחדים. מהם בשתיקה, מהם בכעין בושת-ילדים, ומהם בבקשה גלויה לעצה, לעזרה. –

היה זה כעין הפשרת-שלגים שבלב. –


ח. מַעַרְבֹּלֶת

מזל שבה מתל-אביב והביאה סל מלא חדשות ונצורות. כולה נפוחה ממש. הן מאז, מיום עלותם על חוף-יפו ועברם את העיר העברית, לא היתה שם, ולא רק היא, גם יתר חבריה-לעליה כמעט ששכחו את תל-אביב, שהשאירה עליהם בשעתו רושם לא כל-כך נפלא. סך הכל מה שנחרט בזכרונם היה: אותה האשה עם כלב השעשועים בזרועותיה, שילדה תימניה סוחבת אחריה חבילה כבדה הגדולה ממנה פי-שנים – ואותו היהודי התוקע בשופר-שבת והמצווה בלשון-הגלות לסגור את החנויות במפגיע. – ולולא אותה ההורה שברחוב, שהרהיבה את לבם – כי אז היתה להם דמות העיר החדשה לחזות קשה ומעיקה לגמרי. – וגם בכל הקבוצה כמעט שלא היה איש, שהתגורר בתל-אביב זה שנים אחדות. אך מזל עצמה, שלא השתאתה כלל למראה השפחה התימניה הפעוטה – לה היה זה דבר רגיל– אלא דוקא השעון העברי שעל מגדל-המים והשוטר העברי שבאמצע הרחוב נחרתו עמוק בזכרונה יותר מכל, ראתה גם כעת את הכל דרך זכוכית צבעונית עליזה.

וביחוד: באשר קלטה את הדברים, את דמותה של העיר העברית הראשונה מפי רחמים, שהרגיש את עצמו אחראי מאוד על הנעשה בעיר מגורתו החדשה והשתדל לגוון אותה בגנוני אספּקלריא שכולה תכלת. –

אף כי הוא עצמו, רחמים, משא-נפש אחר היה לו מאשר תל-אביב: אדמה. – געגועים לא-מובנים אפילו לו-לעצמו, תארו לו בדמיונו המזרחי החי את דמות-עצמו בדמות אכר, החי על אדמתו ומעבדה. –

אך מכל חלומו זה, חלום בן-תימן בזוי ומושפל, הרוצה סוף-סוף לקבל את שילומי-סיפוקו ולחרוש אדמה על-יד האכר העברי – מכל חלומו זה, לא גילה למזל אפס קצהו. הוא רק רמז לה על הענין בכללו:

– אולי יש שם מקום גם בשבילי?

מזל שחיכתה לכך הביטה בו, התבוננה בבגדיו הטובים והיפים ואמרה:

– כן, אך אצלנו אין דג-מלוח.

– מה זה דג-מלוח? אני לא אוהב דג-מלוח, אני אוהב צ’וקולאדה.

– זה לא זה, טפש! הנה זה, זה! – אמרה לו מזל ומשכה לו בעניבתו. – זה נקרא אצלנו דג –מלוח.

– זה? – שאל רחמים. אחר-כך הוסיף: – ואת גם כן לא אוהבת דג-מלוח?

מזל הביטה בו ושתקה. על זה הסיר רחמים את עניבתו בבת-כח אחת ואמר?

– אז לא צריך. ילך לעזאזל!

– לא-לא! טפש! – מיהרה מזל – לא פה. שם לא צריך. פּה לא איכפת! – – אדרבה! – הפליטה פתאום. –

“אדרבה” זה מילא את רחמים הנאה מיוחדת. הוא הרגיש בה, שהיא נהנית ממלבושו היפה “השכּנזי” ההולם אותו כל כך. – הילד היהודי התימני, בעל כתונת-הפסים המזרחית ובעל הכיפּה השחורה – עומד כאן לפניה ולפני כל העולם בצורת בן-אדם מן הישוב, דומה לשאָר אחיו הלבנים. – “אחינו הלבנים” – כך מכנה רחמים את יהודי אירופה, שבאו על כנפי בשורת-הגאולה לגאול את הארץ ואת אחיהם הנדחים בנדחי-תימן. – ההרגשה הזאת, ששייך הוא לעם זה הבא מאשכנז, כלומר: ממערב, ושעורו אינו שחור, אינו חום, כי אם לבן ככל העמים הנאורים – הרגשה זאת מילאה אוו הכרה עצמית מאושרת לאין-ערוך. וביחוד אחרי שהתחיל בשנים האחרונות לקרוא עתונים ונודע לו, שעם ישראל, עמו-שלו מכובד הוא בין הגויים, משתתף בחייהם, עוזר להם בממלכה, בווזירים, באנשי-צבא גבוהי-המשרות ורמי-המעלה, באנשי מדע וחכמות זרות, בכל! – וכל אלה אחיו הם! – אחים בהירי העור ואחיות לבנות כמו חלב טהור. – –

והילדים – ראש-משי רך ומבהיק, כשושנים לבנות בחצר מלך-אירופה. – באחד העתונים קרא רחמים, שבאמריקה איבד בחור כושי עשיר מופלג את עצמו לדעת, הוא התאהב בבחורה לבנה, וגם היא הסכימה להיות לו לאשה – אך הוריה הודיעו, שהם לא ירשו שבתם תינשא לשחור. –

והנה הוא, רחמים, יכול – – – לא, עד כדי כך לא העיז עדיין. אף כי זוכר הוא, שבאניה אמר לו מישהו, שעתיד הוא לשאת אשה בלונדינית. אולם – עדיין לא הגיעה השעה לכך, שהשכּנזים יתחתנו אתם. – ומשום זה אוהב הוא – לא, לא משום זה! את מזל אוהב הוא סתם! אהבה עזה אוהב הוא אותה. – אתה יתחתן. – ואולי יהיה לו ילד לבן. – זה אפשר פה, בין הילדים הלבנים. – אפשר מאוד. – והן האחים הלבנים גם כן לא תמיד לבנים הם, ולא מעולם היו לבנים. כשגורשו מפה לאירופה, ודאי היו כמוהו. – ורק במשך הזמן –

והוא מספר לה למזל את דרכי הרפתקאותיו מאז. – גם במכתביו ספר לה, אך פה-אל-פה אפשר לספר יותר. דרך הרבה מיני עבודה ומלאכות עבר מאז, היה גם סַבל, וגם נעלים ציחצח. לצחצח נעלים זה טוב, לנקות נעלי יהודים. – היה לו שרפרף יפה מאוד. מצופה “זהב” ומשובץ “פנינים ואבני יקר”. – ועונג מיוחד היה זה לנקות נעליהן של הבחורות. כולן יהודיות, אחיות. עם גרבי משי. ולגרבים ריח ניחוח. – בנות ישראל כשרות וטהורות. – והיו לו לקוחות תמידיות ביניהן. – ואמרו לו: “רחמים, תנקה יפה!” –

ולא מדברות עברית ולא צרפתית, אלא עברית. לשון הקודש הן מדברות. – רגלים לבנות כשיש, שאורן נוצץ מבעד לגרבי-המשי. –

אך אסור לחשוב מחשבות זרות. –

– בחייך, לא חשבת? – שואלת אותו מזל.

– בחיי! רק רציתי לחשוב; אך לא חשבתי. חשבתי רק עליך. – בחיי! –

וכך היה מנקה ומנקה, ומשתכר יפה. את הכסף לא ביזבז, רק למלבוש טוב ולתיאטרון: לראות את חנה רובינא ואת ברטונוב. היא בוכה נפלא. כמו אם יהודיה אמתית. אם המשיח. – אמו היתה בוכה כך. בשעה שמת אביו, זכרונו לברכה. – תמיד הוא הולך לתיאטרון לשמוע אותה בוכה. כנראה שאֵם עבריה בוכה גם שם באירופה כמו אצלם בתימן. – זה מוציא דמעות. מוכרחים לדמוע. –

וברטונוב הוא יואב בן צרויה, שר צבא דוד המלך עליו השלום – הוא כמו ברזל. בשעה שהוא צועד – האדמה תרגז תחתיו. גבור ישראל. –ובשעה שעמד הוא מאחורי מלכו דוד ושומר את ראשו – גם השטן אינו מעיז לגשת. – הוא רק עומד אך מסביבו חיתת אלהים! פחד יצחק. –

על זה מוכרחים לבזבז, ואפילו אם אין מה לאכול מחר בבוקר. –

אך תמיד יש מה לאכול ברוך השם. בכל עבודותיו הצליח להשתכר. ובתל-אביב נפלא לעבוד ולהשתכר, זאת היא עיר שכולה ישראל. וגם הבתים לבנים. – והוא חבר בהסתדרות העובדים. יש לו פנקס-חברים והוא משלם מס חבר. לא הרבה. עשה גרושים לחודש, זה באמת מעט. – ויש לו זכות בחירה. ויכול הוא להשתתף באספות אם הוא רוצה.

– ודברת כבר? – שואלת מזל.

– עדיין לא. אך כבר רציתי.

– ומדוע לא דברת?

– לא היה מה לדבר. למה? את הכל אומרים אחרים במקומי. וסתם לדבר – למה? יותר טוב לשבת ולהקשיב. “סייג לחכמה שתיקה”, כתוב. ואם מקשיבים לומדים הרבה: – אסור ליהודי שינצל יהודי. כל בני אדם שווים לפני אלהים. “כי עבדי הם, ולא עבדים לעבדים”, כתוב. ומי שאינו עובד – אינו בונה את הארץ. – ורק שמונה שעות צריך לעבוד. ואחרי כן יש ספריה ויש הרצאות עם הרבה חכמה. – כן, ראיתי גם את יבניאלי! –

– הוא יפה? – שואלת מזל.

– לא, לא יפה. אך פשוט מאוד. כמו צדיק תמים. מתהלך פשוט ורוצה רק טוב. הוא אומר: – “היהודי צריך ללמוד לעבוד ולא להיות בטל. ‘יגיע כפיך כי תאכל – אשריך וטוב לך!’ כתוב.” – הוא לא היה עדיין אצלכם?

– אולי היה – אומרת מזל – ודאי היה, אך אני לא יודעת את השמות. באים אלינו תמיד, אך אני לא יודעת, מה שמם. רק אחד אני יודעת: יהודה. – הוא כמו תימני. – שחור. –

רוצה גם הוא, רחמים, לשאול, מה ואיך שם אצלם בקבוצה – אך לבו מלא על גדותיו מתל-אביב ועליו לספר ולספר. והיא מספר; נסים ונפלאות. אדם מן הצד, שאינו מכיר את השבט התימני בכלל ושומע את רחמים מדבר, יחשוב אותו לתמים מאוד. וגם ליותר מכך. אך זאת היא טעות. רחמים הוא מלא פיקחות כרמון ושׂכלו פשוט. שׂכל בריא הוא, שכולו התבוננות והבנה עמוקה. והיטב ישנס בן-אדם את מתניו בשביל לרמות אותו. ככל אחיו המזרחיים מחונן גם רחמים בשתי תכונות יקרות, הנגודות זו לזו כביכול: נאמנות וחשדנות. – האחת היא להם קנין רגש-התודה למיטיבם, לאוהב אותם ועוזר להם בסבל-החיים; והשניה – קנין הסביבה הבוגדת, שבהם חיים הם זה דורות.

ויחסו של רחמים לתל-אביב בכלל הוא גם כן מלוּוה בשתי התכונות הללו. עם כל אהבתו הגדולה והשופעת לעיר הישראלית הלבנה, המשמשת לו גן-עדן ממש, פוזל הוא בחשש בגידה אל הנעשה בה. לא הכל נראה פה בעיניו ולא הכל מוחוור לו. רואה הוא פה לפעמים דברים ומעשים, המתמיהים אותו מאוד ואינם מתעכלים כלל בקיבתו הישראלית. – הנה מקרה, שקשה לו לשכוח אותו: חלוצים תקעו את אהלם במגרש ריק, כנהוג. ישבו באהליהם, עבדו והשתכרו למחייתם יום-יום. – והנה, ביום בהיר אחד גרש אותם בעל המגרש. על שאלתם, למה הוא מגרש אותם, אם אפילו לבנות שם אינו מתכוון? – ובשעה שאין איש גורם לו כל נזק? – ענה להם היהודי “הנגאל”:

– ובכן לא תשלמו לי את שכר הדירה!

זה נורא. – ומקרה שני, גם כן מתמיה: בעל-הדירהכ, שאצלו שכר רחמים חדר, חייב ליהודי אחד עשרים וחמש לירות. אך מהיותו מחוסר פרנסה, לא מצאה ידו לשלם את החוב ושילם רק את הרבית. שילם ושילם את הרבית משך כמה וכמה שנים רצופות. – שילם ושילם – והחוב הלך וגדל. – התחנן המסכן מאת נושו, שיוותר כבר על החוב עצמו, ששולם כבר פי-כמה בצורת רבית. – (הרבית לא היתה רבית חוקית, כמובן) ולבסוף – – תלה את עצמו. – והנושה הוא אחד ממיסדי האגודה “שומרי שבת”. – ומקרה שלישי, ומקרה רביעי, וחמישי. –

רחמים התימני הצעיר אינו תופש את הענין על בוריו. מנסה הוא ללמד זכות, לתרץ, לחבש את הפצע – אך בקרקעית נשמתו מרגיש, שאיזו קוּבעת מרה כוססת לו שם כתולעת ארסית ארורה. – וגם ביחסי האחים “הלבנים” את אחיהם התימנים טעה קצת.

משום כך הרגיש עונג מיוחד לשבת ב“שיחות” החלוצים-העובדים, במקום שם שמע את שמו. ולא: “התימני”. –

ואולם בימים האחרונים מאז למד לנהג במכונית, התוודע עם אדם אחד טוב מאוד וההוא, מהנדס, ביקש ממנו את כתבתו. נחוץ לו בחור כמוהו, אמר לו, ובקרוב יודעי לו, יזמינהו לעבודה אצלו, בתור נהג לאוטומוביל שלו. המהנדס הוא אדם צעיר למדי, בן שלושים בערך, אך אדם יוצא מן הכלל כנראה. הוא, רחמים, הסיע אותו באוטומוביל לים-המלח והלה שלם לו פי-שנים מאשר הגיע לו בעד הנסיעה. – בפעם השניה שוב חיפש אותו ונסע אתו לחיפה, אחר-כך שוב נסע אתו לבית-שאן ושוב לים-המלח. – תוך כדי שיחה שאל אותו המהנדס, מהי מטרת חייו ומה היה רוצה להשיג פה בארץ?

– על זה עניתי לו – מספר רחמים למזל – רוצה אני להיות אכר. לעבוד את האדמה, אדוני.

ועל זה אמר לו המהנדס:

– ואינך רוצה משרה טובה ולקה עם משכורת הגונה? –

ענה אותו רחמים:

– כן, אך קודם כל – – כלומר: אך רק בשביל לחסוך קצת כסף ולקנות אחר-כך אדמה. –

ועל זה אמר לו המהנדס בבת-צחוק:

– טוב; אם תעבוד אצלי במשרה ותתנהג יפה – אקנה לך אחר כך גם אדמה. טוב? – אך קודם כל עלי לעשות פה דבר גדול. דבר גדול מאוד. דבר שיביא אושר לכל הארץ – אמר המהנדס וחייך באהדה. –

– אני לא שאלתי אותו – מוסיף רחמים – מהו הדבר הגדול. אך הוא פנה אלי פתאום:

– ובחורה יש לך?

– כן אדוני – אמרתי לו – ואם יעזור השם – –

– ואיפה היא? שאל.

אמרתי לו, שבקבוצת “תנובה” אַת. ועל זה הביט בי בעינים מצומצמות, כמי שרוצה להבין מה זה, וכשאמרתי לו שוב פעם – שאל פתאום:

– איפה היא הקבוצה ההיא? –

אמרתי לו. – ועל זה הרהר קצת ואמר:

– בקרוב תובילני גם שמה. גם אתם יש לי לדבר. באותו ענין גדול עצמו. בקרוב ניסע שמה. תוכל, דרך אגב, גם לבקר אצל הבחורה שלך. טוב?

מובן שטוב. אך אני אינני מאמין בו. אדם עשיר מבטיח ואינו מקיים, ואדם עני רוצה לקיים, אך אינו יכול עד שיעשיר, ומשהעשיר שוב אינו מקיים. זה חוק כזה.

* * *

אך יותר משרחמים מספר למזל – שואל הוא עצמו בדבר חיי הקבוצה ועניניה. יען כי פה בתל-אביב מתהלכות שמועות שונות על הקבוצה.

ולא רק שמועות טובות. למשל: שבקבוצה אומרים שאין אלהים. – זה נכון?

– זה לא נכון – אומרת מזל – אני אף פעם לא שמעתי אומרים זאת.

– אלא מאי?

– לא כלום – אומרת מזל ומבארת לו את הכל: שבקבוצה אין מדברים על אלהים. מדברים, שהאדם צריך להיות טוב, לא לעשות שום רע לאדם ומה שלא נעים לנו אל נעשה לאחר. זה חשוב יותר מאשר להגיד ולדבר כל זמן שיש אלהים, ולא לעשות טוב, אלא לעשות רע. – להיפך, אומרים, שהאלהים אינו רוצה שיעשו לו טובות בזה שמתפללים אליו ומשבחים אותו כל הזמן, יען כי לאלהים אין עושים שום טובה, לו לא נחוצה שום טובה. הוא לא בן-אדם והוא רק רוצה, שאנו נעשה טובות זה לזה ולא לו. ולא צריך לעשות טובה בשביל לקבל אחרי המות גן-עדן ולקבל שכר בעד הטובות, כי אם להיפך, צריך לעשות טובה בלי משכורת ובלי לרשום חשבון, כך וכך מגיע לי על שהתפללתי, או על שעזרתי למי-שהוא, או על שלא עשיתי איזה רע. יען כי אלהים הוא אבא, אבי כולנו והוא רוצה, שבניו יאהבו זה את זה ולא יריבו זה את זה. וזה הכל. – ומה מספרים עוד עלינו פה? שאלה מזל.

– מה עוד? מספרים, שאצלכם מתחתנים בלי חופה וקדושין. זה אמת?

– מה פירוש מתחתנים? אצלנו לא עושים חתונות, יען כי עסקו של מי הוא, אם מישהו אוהב את מישהו והם מוצאים את עצמם לזווג מן השמים? כלום זה חשוב, שמי-שהוא, רב ראשי או שוחט יברך את הזוג? האם הרב או השוחט הוא החותך את גורלו של הזוג ולא אלהים? – לא כך? – חשוב, שהזוג אוהב זה את זה והם חיים ביחד ועובדים ויש להם ילדים בריאים. זה חשוב. – לא כן?

– וכתוּבה?

– כתוּבה? – הכתובה היא שטר. לא כן? שטר, שבו כותבים את החובות ואת הזכויות של האחד לשני, של הבעל לאשתו ושל האשה לבעלה. אך למה השטר, אם הם מאמינים זה לזה בלי שטר, שלא יבגדו זה בזה – ואם אינם מאמינים, למה השטר? למה הוא מועיל? – לא כן? –

– ועדים?

– האלהים הוא העד היותר טוב בעולם. ואם הוא רואה ויודע, שזה בעלה של זו, וזו אשתו של זה – למה עוד עדים בני-אדם? ולאלהים לא נחוצים עדים, הוא רואה ויודע את הכל בלי עדים. ועדים נחוצים רק בשביל מקרה, שהבעל לא יקיים את הבטחתו ונאמנותו לאשתו, או להיפך. – הן אתה למדת גמרא ואתה יודע יותר טוב ממני, שהקדושין והכתובה והעדים אינם בטחון בפני השקר, בפני הבגידה או בפני החרטה. כמו שנחוצים עדים ושטר בכל דבר שבעסק. – לא כן? הן אתה למדת.

– זה נכון – אמר רחמים בהרהור – אם הבעל הוא נוכל, או אם האשה היא סוטה, שום כתובה ושום רב וקדושין אינם מועילים בפני האיש הבליעל או בפני האשה הסוטה. – כן, אך פה אומרים, שהילדים הם משותפים לכולם ואין אב ואם כמו בכל העולם. – זה נכון?

זוהי

– זוהי שטות גדולה! זה מצחיק! – איזה אב או איזו אֵם נותנת את הילד זה במתנה לאחר? ובכלל: למה זה? זו שטות גדולה!

– אלא מאי? – מתעקש רחמים.

– מה אלא מאי?? לא כלום. – אומרת מזל כמעט ברוגזה. והיא מבארת לו שהילדים יש להם בית-חינוך עם מחנכות טובות בשעה שההורים עסוקים במלאכה, מה יעשו עם הילדים? יקחו אותם אל השדה כמו הפלחיות? וישימו אותם בשדה בסדין ויקשרו אותם אל שני עצים, שיבכו כל הזמן בשמש הצורבת? – לפיכך ישנן מחנכות המטפלות בילדים, ובשעה שהילד צריך לינוק, באה האם ומניקה אותו, ובערב משתעשעים האב והאם עם הילד שלהם ואחרי-כן הולכים לישון. –

– והילד נשאר בבית-החנוך?

– ומה? לקחת אותו הביתה שיישן דוקא בחדר אחד עם ההורים ולא יתן להם לישון במנוחה? – זה עושים רק לכשיגדל הילד ויש מקום בבית הוריו. אתה צריך לראות, חביבי, איזה ילדים אצלנו! – מוסיפה מזל בהתפעלות – אין כמוהם בכל העולם! – כולם בריאים, שמנים, עליזים ונקיים כחלב טוב! – כמו ילדי העשירים בכל העולם. – ושוב היא מבארת לו, שהעשירים בכל העולם גם כן עושים כך, מחזיקים בביתם מחנכת ואפילו מינקת זרה, עם חלב של אשה זה המיניקה את ילדיהם ומטפלת בהם כל היום. כך עושים העשירים, ומדוע לא אומרים עליהם שטויות כאלה? – ומדוע לא אומרים על העשירים ובכלל על כל העולם, המתחתנים בחופה וקדושין ובעדים ואחר-כך עוזבים זה את זה, מגרשים זה את זה בגט, מבטלים את הכתובה והילדים נשארים בלי הורים?! אצלנו אין דבר כזה! האם רק בשביל כך יחתמו על שטר עם עדים, כדי לבטלו אחר-כך שוב פעם! בשטר-גט ובעדים? – לא כן?

– והסוציאליזם שלכם?

– מה פירוש סוציאליזם שלכם? איזה סוציאליזם?

– אומרים, שאתם לא מודים בעם ישראל, כי אם בכל העולם, שכל העולם הוא עם אחד ואין ישראל בעולם. –

– זו שוב שטות גדולה וטפשות נוראה! – מתרגזת מזל, אחר כך מבארת היא: – אנו כולנו, כל חברי הקבוצה, מדברים רק עברית; אנו עורכים שיחות על המוסר הישראלי, על הספרות העברית, על דברי ימי-ישראל ועל כל עניני היהדות, אך אצלנו כל בן-אדם בעולם העובד והוא אדם ישר ולא רוצה לחיות על חשבון חברו – כל אדם כזה אח הוא לנו, יען כי מאמין הוא באל אלהי ישראל ובתורת משה והנביאים וקרוב הוא לנו יותר מאשר אדם שנולד ליהודי והוא רמאי, ואינו עובד, וחי על חשבון עבודתו של אדם אחר ורוצה להתעשר מיגיע כפיו של אחר! – ומזל מסבירה לו, שרק אנשים האוהבים להשתמש בכשרונם של אחרים – רק הם מפחדים מפני הקבוצה ושונאים את אנשי הקבוצה, יען כי מרגישים הם בוודאי, שחיי הקבוצה סכנה הם בשבילם. יען כי אנשי הקבוצה לא אוהבים את הכסף ואת העושר, כי אם את העבודה והיצירה והבנין ואת האדם הישר העובד כמונו. – וזה הכל. – ואת הילדים שלנו אנו נחנך להרגיש בוז אל הכסף, יען כי הכסף הוא הגורם לשנאה ולנצול ולמלחמה ולכל רע בעולם! – לא כן?! –

רחמים בולע את הדברים החדשים הללו בתיאבון. – אך מורגש בו, שיש לו עוד שאלה אחת והוא מהסס בה. –

ולבסוף מחליט ושואל:

– תסלחי לי מזל – אך – אומרים – איך להגיד? אומרים, שאצלכם אהבה חפשית? – –

* * *

מזל לא הבינה את השאלה:

– מה פירוש אהבה חפשית? מובן, שהחופש בידינו לאהוב! ולא רק מותר לנו, אלא שבלי אהבה אין לאיש מקום אצלנו. אני חיים כמו משפחה אחת, ורוצים אנו אפילו להביא את עצמנו לידי כך, שלא יהיו אצלנו כל סודות, ואם יש לו לאחד מאתנו איזה סוד, איזה כאב או איזו שאלה, ונחוצה לו עצה – שיגלה את לבו לנו וכולנו נשתדל לעזור לו. –

רחמים שותק רגע. אחר-כך:

– לא זה חשבתי. אומרים שאצלכם אפשר לחיות ביחד – כלומר – שחיים כולם ביחד כמו איש עם אשתו – בלי הבדל – – הן מבינה אַת?

– מה מבינה?! אינני מבינה! אתה רוצה להגיד שאצלנו כל בחור ובחור חי עם כל בחורה ובחורה כמו עם אשתו? זה רוצה אתה להגיד?! – שאלה מזל ועיניה התיזו ברקי-סכנה.

רחמים נענע בראשו: כן.

– ובכן, אז אתה שוטה גמור מאין כמוך, ואין מה לדבר אתך! שלום! –

ורוצה היא ללכת. רחמים תופש בה:

– טוב-טוב, אל תתרגזי! אני ר שאלתי!

– אל תשאל כאלה! –

היא נועצת בו את עיניה השחורות-לבנות כשתי חרבות מלובנות.

– מי אמר לך זאת?

– כך מדברים.

– כך מדברים? אתה יודע מה? לוּ ידעו המדברים ההם, שבאמת ככה אצלנו כי אז היו הם בעצמם באים אלינו לחיות אצלנו! כל אחד מדבר מה שהוא עצמו משתוקק לו! מנוולים! –

רחמים עזר לה:

– אין אדם רואה אלא מהרהורי לבו!" – כך אמרו חכמינו זכרונם לברכה. ועוד אמרו: “כל הפוסל במומו פוסל!”

– אתה יודע גמרא ותורה ואני לא. אני רק אומרת מה שאני בעצמי חושבת. –

אבן גדולה נפלה מעל לבו של רחמים.

ובמוחה של מזל הבהיק דבר מה: היא נזכרה בתוכן מכתבו, ששלח לה אתמול:

– אה! – אמרה – על זה אתה מרמז במכתבך הטפשי?! אתה חשבת אותי ל – – –?!

ושוב רצתה לברוח. רחמים שוב תפש אותה:

– אַת צריכה להבין אותי, מזל, אני מתוך אהבה חרדתי לך. אני לא חשדתי בך חלילה. אך אמרתי בלבי, אם זה מנהג שם – – אזי – אזי –

– מה אזי? מה אזי? –

– אזי אני אמות. –

מזל הביטה בו והרגישה חום סביב לבה.

זוהי אהבה – חשבה בלבה. זו היא אהבה אמתית.

– ובכן – אמרה ברחמים גדולים – ובכן, אם רק בשביל זה, הרי לא צריך למות. לא צריך לחשוב שטויות. – והוסיפה: – אם אתה אוהב אותי באמת, לא צריך לחשוב בי דברים כאלה. –

ופתאום צף בה חשד ערמומי; היא הביטה בו בעינים פוזלות. הידקה את פיה ואחר-כך אמרה:

– ואתה? – אתה? – שאלה כשופט-חוקר – אתה בעצמך? – יען כי פה בתל-אביב ודאי שחיים אהבה חפשית! – החרדת גם לעצמך, כמו שחרדת לי? – מה?!

– אני נשבע לך, מזל, בחיי ראשי! – יש פה בחורות יפות ואני הולך אתן לטייל וגם לסינמה וגם לשפת-הים בשבת, אך בחיי ראשי: בלי מחשבה זרה. לא צריך, רק אַת. אני רוצה שתאמיני לי, מזל, בחיי! –

מזל הביטה בעיניו בערמה:

– תביא לי עדים ותחתום לי על שטר עם רב ראשי, שאינך משקר! – –

– לא צריך. אני סוציאליסט. אני לא רוצה שטר ועדים וכסף ועושר. אני רוצה אדמה ואהבה ועבודה ואותך!

– אל תמהר כל כך, חביבי! יותר מדי מהרת להסכים לנו. זה לא טוב! –

– מה לא טוב?

– שאתה נעשה פתאום לסוציאליסט. כך לא טוב. זה לא דת, שאפשר להמיר אותה ולהיות בין-רגע למוסלמי או לנוצרי, או להיפך! זה לא עושים בין-רגע כמו שאומרים לבחורה: אני אוהב אותך! לא פתאום! לא, חביבי!

– מה ‘פתאום’? אני הרגשתי לא פעם בדברים הללו, בכל פעם שהרהרתי על הנעשה פה ועל העולם ועל אלהים – ועליך – – אך לא מצאתי את הדיבור לכך. – ואולם אם אַת רוצה, אני יכול להביא לך ראיות ופסוקים מן התורה ומן התלמוד לכל מה שאמרת לי. הכל יש בתורה, אין כל חדש – – – כל הדברים הטובים והיפים יש בתלמוד. צריך רק ללמוד. – צריך רק ללמוד ולראות. בחיי! אני לא פתאום. – בחיי! –

– טוב! – אומרת מזל – אך אל תכתוב לי יותר שטויות, שרוצה אתה למות. זה שטות! ושאתה חושד בי! – אני יורקת עליך!

– אני לא חושד חלילה. פה מדברים, ואני שאלתי. –

ופתאום אומר הוא:

– מזל, אני רוצה שם, אצלכם. לעבוד אדמה.

– ובכן, אתה תבוא אלינו. כבר דיברנו על זה. אתה יודע. ודי. שלום! –

וכעת מספרת מזל בקבוצה על חוויותיה בתל-אביב. – מעולם לא דיבר איש בקבוצה “תנובה” כל-כך הרבה. – אלא שאין שומע לה באזנים קשובות. – איש מהם אינו מתענין בתל-אביב. – אפילו לא אחותה הקרובה לה ביותר: תנובה. יותר מכל מענין אותה, את תנובה, גורלו של רחמים. היא זוכרת אותו היטב. באמת צריך להביא אותו הנה. – חבל עליו שם.

– כן, ומה בדבר המות?

– הוא מנוול! – אומרת מזל – אַת יודעת במה הוא חושד בי? הוא שמע מנוולים מדברים שטויות על הקבוצה ומשום-כך מפחד הוא, שאני עושה מה שמדברים! –

– ומה הוא רוצה?

– רוצה הוא להכנס אלינו. הוא התודע עם איזה מהנדס והלה הבטיח לו לקנות לו אדמה. אך קודם כל רוצה הוא לתת לו איזו משרה. – רוצה הוא המהנדס – כך אמר לו – לעשות פה בארץ איזה דבר גדול מאוד, איזה דבר שיביא אושר לכל הארץ.

ומזל מספרת שרחמים עובר אתו, עם המהנדס ההוא, באוטומוביל שלו, של רחמים, את כל הארץ לארכה ולרחבה. – ורוצה הוא לבוא גם אלינו, לדבר אתנו על אותו הענין הגדול. –

תנובה מביטה בה רגע קט, אחר-כך אומרת בבטול:

– הנה אל יבוא שום מהנדס בשום דבר גדול או קטן.

– אולי למסור את הדבר גם לדן?

– לא נחוץ כן: ומה שמעת בדבר השכנים?

– איזה שכנים? –

תנובה פקפקה רגע, אחר כך:

– קבלנו ידיעה, שמרעילים את האויר. הטיפשים מתכוננים עלינו בכל הארץ. לא שמעת כלום שם? נו, טוב: כאשר לא שמעת, כן לא יזיק לנו. –

– מַזי! – נשמע קולה של בתיה מתוך אשנב המטבח – חכי רגע!

– שלום לך בַתי! כעת אני באמת רעבה!

ובתיה כבר נגשת ומביאה טס מלא אוכל:

מַן מן השמים! הכל משלנו! – אכלי, אכלי. יש עוד. –

– מזל אוכלת. בתיאבון בריא. – פתאום מפסיקה את האכילה כנזכרה בדבר-מה ואינה יכולה לתפוש אותו. – כן – מה רחמים אמר –

– מה שרציתי להגיד עוד? – אה כן! – –

אך ברגע זה נגשת אליה טובה הירושלמית, נגשת כדרכה, בשתיקה, מחבקת אותה ומתחילה לבדוק אותה ולתקנה – –

– שלום לך טוּבּי!

טובה בודקת ומתקנת. את שערה הפרוע קצת. את בגדיה.

– טוב-טוב, אני כשרה. אך מה רציתי להגיד? שוב שכחתי – –

– ודאי לא נחוץ – אומרת תנובה. – אם טובה השכיחה אותך, הרי ודאי מיותר הוא.

* * *

והלכה לה. אך מזל רוגזת בעצמה: כמעט שנזכרה – והנה באה טובה! תמיד מבלבלת היא בשעה כזו בבדיקת-חמץ שלה. – ושוב לא נזכרה. –

ורק כעבור ימים אחדים נזכרה, בדבר אותו המהנדס רצתה להעיר דבר-מה לתנובה. – שאולי הוא אותו המהנדס האמריקאי, שתנובה הרקידה אותו באניה ושכלתו הצהובה התרגזה אז על כך. – כן: את זה רצתה להגיד. – וטובה השכיחה אותה. אולי להעיר לה כעת את הדבר? אומרת מזל בלבה. לא. למה? כלל הוא: מה שטובה משכיחה את האדם – מוטב לו שלא ייזכר. ולא אמרה. אך בפנימי פנימיותה הרגישה מזל, כאילו איזו רוח מצויה הביאה לה בדבריו של רחמים איזו נבואה. – כעין איזו בשרות-אזהרה. – יודעת היא רוחות קלילות כאלו. הבאות לבשר סערה קרובה. – כעין זה מרגישה היא. – רוח מצויה כזו עושה מערבּוֹלת קטנה באבק-חוצות, כאילו איזה שד קטן מערבל אותה, מסובבה, זורק אבק בעינים – אחר כך סובבת-סובבת הלאה ונעלמת באויר. – ואחריה באה תמיד סערה העוקרת עצים. – הדרויש ממדבר דינהא אמר זאת. והוא אף פעם לא טעה עדיין. – סערה. – אך כל הדבר אינו ברור לה. כעין איזה חלום. – לא חלום שחלמנוהו כבר, אלא להיפך: חלום, שנחלום אותו בקרוב. – – – ומדוע כל הענין קשור אצלה כל הזמן עם תנובה?

וחרדה היא מזל לתנובה יותר מאשר לחיי-עצמה. ישמרני אלהים. – אה, שטות! שכחתי. – ונזכרתי. – ושוב שכחתי.

וכמי שכפאוֹ שד, ישבה וכתבה מכתב לרחמים. ובין יתר הדברים כתבה: “ואותו המהנדס אל יבוא הנה בבקשה. לא צריך. תבאר לו, שאין אנו מקבלים שום אנשים בעלי תכניות. כל אורח יקר לנו, אך בלי תכניות. בלי כל דברים גדולים וקטנים. – תבאר לו, חביבי, אתה תמצא את הסגנון לכך”.

וכששלחה את המכתב, נזכרה – ששוב עשתה שגיאה: לא התיעצה, ולא הראתה את המכתב אפילו לתנובה. – וכדי לתקן את המעוות, ניגשה אל תנובה וסיפרה לה את דבר המכתב. תנובה חייכה:

– שוב אותו המהנדס? – והלכה לה. מזל נשארה על מקומה ושוב הרגישה: מערבּוֹלת. –

ט. הָאַרְמוֹן

התושב התל אביבי, הגר בתל-אביב מזמן ובתמידות, כבר התרגל לדבר כאל דבר שגיר ורגיל לגמרי: בשובו לתל-אביב אחרי העדרו ממנה ימים אחדים – מתבלבל הוא בחשבון הרחובות ושוב אינו מכיר את הסדר, ולפעמים אפילו לא את מקום דירתו-שלו! – יען כי בינתים שוּנו פני הרחוב, או המגרש, או אפילו כל הרובע: הוקמו בתים בעלי קומות אחדות והוּתוה רחוב חדש לגמרי בינתים. – אך בימים האחרונים נבנה בית חדש אחד, שטמפו הבנין שלו הפתיע אפילו את תושבי תל-אביב:

בסוף שכונת רבי-עקיבא, על החולות, הוקם בית גדול, בעל ארבע קומות, שאת מספר חדריו אפשר היה להעריך לחמשים בערך, ומאחורי גן-עדנים נהדר, שהוקסם שמה “בין-לילה”, כפרק “אלף לילה ולילה” בחלומו של מהנדס שבמאה העשרים ואחת. –

אך איש לא התענין ענין רב בבית הזה. מלבד אחדים – עשירים מופלגים בודאי, שחיפשו להם דירת-ארעי עד שיבנו לעצמם משלהם – איש לא ביקר שם.

אך בכדי שגם אלה המעטים לא יטרחו שמה בחנם, הופיע לוח על הבית:

“שום דירה וחדר אין משכירים פה!”

בית כביר, שאין דוגמתו בתל-אביב. יש בו בודאי אולמים רחבים מרחיבי הדעת. אך גם בנידון זה איש לא התענין. בית אחד גדול או פחות גדול, התרגלנו לכך בתל-אביב. ואל יפלא הדבר, אם בקרוב יבּנה פה בית בעל שבעים קומה, שיסודו קילומטר מרובע! – בתל-אביב אין גוזמאות. עד שאין גוזמאות בשנאת ישראל בעולם. בין-לילה נחבר הבית עם הכביש הראשי בדרך שחורה ומבהיקה, המובילה ישר אל תוך הגאראז' שעל-יד הבית.

ובכן ראה מי שראה אבטומוביל תפארת יוצא ונכנס שם כפעם בפעם. רולס-רויס כּתוֹם, או נכון יותר, תּרוֹג, הנוסע כסירת מפרש: ממש בסוד. – ומי שראה יותר, ראה עוד אבטומוביל אחד, כשלג, גם כן יוצא ונכנס שם אל אותו הגאראז' עצמו. וזה עוד יפה מן הראשון. גם כן רולס-רויס.

בגן הבית נבנה גם מגרש-ספורט לכל מיני ספורט-בית: טניס, הוֹקיי, כדור-יד וגם אטליטיקה קלה. – מאחורי הבית – בריכה לשחיה עם כל סמני-ספורט לכך. ומסביב לכל אלה: סבך צמחים ופרחים, המקיף את הבית, החצר והגן על כל אשר בהם.

כל זה הוקם בסדר וסודר במהירות כזו, שכל הרואה חשב, שזה מזמן הוחל הבנין, ורק הוא לא הרגיש בדבר. דבר רגיל בתל-אביב. – בשעתה הקצרה בהחלט של הקמת-הבית איש לא ראה את הטבלא הרגילה של שם המהנדס והקבלן הבונים את הבית. סימן, שבעל-הבית עצמו מהנדס הוא. – הוא עצמו הבונה וכנראה, שגם משרתי הבית באו מחוץ-לארץ. חוץ מאחד יחיד ומיוחד, המשרת שם במשרה קבועה, זה רחמים התימני. –

וממנו נודע לי, ששתי משפחות גרות בבית הגדול. משפחת המהנדס, כלומר: המהנדס ואמו; ומשפחת חותנו של המהנדס, זאת אומרת: הוא ואשתו ובתו, שהיא לעת-עתה כלתו של המהנדס.

כשהתענינתי בדבר נודע לי, שאין הם נוהגים לכאורה שום סודיות במעשיהם, אלא שגם אינם מכריזים עליהם לעת עתה. – מתכונן שם איזה דבר חשוב, איזה מפעל גדול באמת, אך הוא, רחמים, אינו מבין מכל הענין כלום. – יודע הוא את הכל, כלומר: את הנעשה כלפי חוץ, אך להבין איננו מבין כלום. ואף פעם לא הזהירו אותו שאסור לספר חלילה, וכדומה. רק לימדו אותו דרך-ארץ אצילים, נימוס וכדומה, ועם כל החופש הגמור שניתן לו, הורו אותו לבחור לו בחברה חברים הראויים לו. – וכשאמר להם, שכל חבריו בחורים תימנים הם – הסכימו שם: “תימנים? טוב”. – ומספר הוא לי: משפחת המהנדס גרה למטה, בשתי הקומות התחתונות ומשפחת כלתו למעלה, בשתי הקומות העליונות. –

הוא, רחמים, שני חדרים לו למטה. את זה מספר הוא בהנאה רבה, אך בלי כל-צל של יהירות. – ולאט-לאט נודעו לי מפיו גם פרטים על שתי המשפחות: המהנדס עצמו שמו פוריון, יהודה פוריון. אדם נפלא. כבן שלשים וכמה. בחור יפה ואהוד מאוד. תמיד עליז ותמיד בעל מזג טוב. – אמו, הגברת פוריון, אשה אלמנה. כבת חמשים, אך יפהפיה עדיין. אשה יהודיה, שומרת על מסורת-הדת במדה הגונה. ואשה טובה להפליא. עם כל העושר אשר להם, שניהם, גם האם וגם הבן חיים חיים פשוטים מאוד. האשה בלי תכשיטים, חוץ מטבעת-הקדושין שעל ידה. וכל היקר אשר להם הוא: כלי קודש אחדים יקרים מאוד. מנורת-חנוכה נפלאה, מנורות-שבת עתיקות, שלש במספר, טבלת יום-זכרון לאבי המהנדס המנוח, במסגרת זהב משובצת אבני יקר. ועל כולם: ארון-קודש קטן עשוי כסף וזהב ובו ספר-תורה קטן, כתוב בידי אחד מאבותיו-זקניו, שהיה סופר סת"ם. – ביום מותו של אבי-פוריון, זכרונו לברכה, נהוגים לאסוף מנין-יהודים אל ביתם ולקרוא בספר-התורה שלהם מפרשת השבוע.

– ואת ה“מנין” הביא גם כן מחוץ-לארץ, ישר מן האניה? – שאלתי.

– לא, – אנה רחמים בפשטות – הגברת פוריון אמרה לי להביא תימנים. – בשבוע הבא – הוסיף – יהיה יום-הזכרון של המנוח.

חותנו של המהנדס – את שמו אין רחמים יודע – הוא “שר גדול מאוד”. אדם זקן קצת, כבן ששים ויותר, ראש שׂיבה לו, אך משחק בכל יום עם בתו בכדור-טניס וגם יודע לרכב על סוס. – על עינו האחת מרכיב הוא חצי משקפים, זאת אומרת: זכוכית אחת. עינו השניה בריאה היא, כנראה. אשתו היא אשה רעה מאוד. ומתקשטת בכל מיני קשוטים כדי לכסות על השומן שלה. היא שמנה מאוד. ותמיד נאנחת, אף כי בריאה היא כפיל. וצוארה, אזניה וידיה מלאים שרשראות וקשוטים – – כל פרשת-העדיים של ישעיהו הנביא לא עלינו! – היא לא אוהבת יהודים. אם כי היא עצמה יהודיה עם חוטם שאפשר לרכוב עליו. – ויש להם בת יחידה: הגברת בּללה, בחורה לבנה, כמעט צהובה, אך יפה מאוד. – יפה, אך לא טובה. היא כזו קצת – – (רחמים מראה על מצחו) לא-ישרה. – אוהבת היא סוסים וכלבים והיא קמה בבוקר בשש ורוכבת הרבה, שלא להשמין חלילה. – דומני, שהיא קצת מרשעת. אך משכילה מאוד. ופקחית – כקוֹרח!

כן יודע רחמים, שהיא ארוסה למהנדס זה שנים אחדות, מעוד היותם שניהם צעירים מאוד. הוריהם שידכו אותם ועד היום הזה לא התחתנו עדיין. הגברת בללה היא גאוותנית מאוד – מבאר רחמים – אך הוא, רחמים, אינו שם לב אליה. מה יש לו אליה? – המהנדס אוהב אותו והוא משתדל להראות לו, שהוא, רחמים, אוהב את המהנדס יותר מאשר המהנדס אותו. וגם אמו אוהבת אותו, את רחמים. – והוא עושה מה שהם אומרים לו ולא יותר. –

– מה תפקידך בכלל? – שואל אני.

ורחמים מבאר לי, שבארמון יש גם משרדים. – עדיין לא עובדים כמעט, יען יש רק איש אחד העובד בפנקסים, ובחוּרה אחת הכותבת במכונה. הוא, רחמים, הנהו המשרדן. כלומר: יושב במשרד, יש לו שולחן ואם מישהו מצלצל, הוא מכניס אותו, מודיע מי בא ומתווך בינו ובין המשרד. אחר-כך חפשי הוא. אחר הצהרים בארבע הוא הולך לו. –

בתחלה היה רחמים מסדר את המשרד אחרי העבודה, אך אחרי-כן שיחרר אותו המהנדס מעבודה זו ומינה אחר במקומו לכך. ויש לו עוד עבודה: הוא מלמד את המהנדס עברית וגם את אמו. אותו – פעמיים בשבוע, ואותה ארבע פעמים. לה יש יותר פנאי. – כלתו אינה רוצה ללמוד עברית. מדברת היא בשבעים לשון, אך ורק עברית חולה היא ללמוד. היא מדברת גם רוסית: עם אמה שלה מדברת היא תמיד רוסית. מה רוצה המהנדס לעשות – אין לו לרחמים כל מושג. הוא רק יודע, שרוצה הוא לקנות הרבה קרקע, הרבה מאוד, ואחר כך לעשות דבר גדול. המהנדס אינו מסתיר מרחמים כלום, “אך מה אני מבין במעשי-מהנדס?!”

– במשרד ישנן שתי מפות גדולות – מספר רחמים – האחת: מפת ארץ-ישראל פשוטה, רגילה וגדולה. והשניה, מפה מוזרה שלא ראיתי עדיין כמוה. – גם-כן של ארץ-ישראל, אך לא דומה כלל.

– אולי אסור לך לספּר את כל אלה, רחמים?

– חלילה וחס! מדוע לא? לוּ היא אסור, היה האדון המהנדס אומר לי, שאסור. – אתה יודע מה, אם אתה רוצה, אתה יכול לבוא שמה ולראות. –

והוא מוסיף באבק יהירות:

– אם אני אגיד למהנדס: “מכירי הטוב” – אתה תוכל לבוא, חביבי!

אותה המפה עניינה אותי. –


למחרת הזמין אותי רחמים.

– אמרתי לאדון המהנדס: מכירי שלי, אדם מלומד, רוצה לראות את המפה הגדולה. אמר: בבקשה.

במשרד ישבו שניהם: הפנקסן, השקוע בפנקסים, ובחורה כותבת במכונה.

רחמים הכניס אותי ולא הציגני כלל.

– האדון המהנדס איננו בבית – אמר.

אני מסתכל במפה – – מאין אני מכיר אותה? – מפה פלסטית, הרים וערים בולטים – וכולה זרועה בריכות-מים, שההרים ממלאים אותן מים מצדן האחד, ולצדן השני: חומת-סכר. – הברכות מתחברות אחת עם השניה על ידי תעלות-המים שלהן. –

פה ושם יוצאים המים מתחתית ההר, מתוך ניקבה. – –

מאין אני מכיר את כל זה?

האסוציאציה עם אישיותו של הרצל העמידה אותי על זכרוני: זאת היא אותה המפה, שהמהנדס הנוֹרבגי אלברט היוֹרט מעיר אַסקר שבנורבגיה התקין אותה למחברתו המודפסת, המכילה תכנית תנכית מוזרה ושהוא הציע אותה בשעתו לאחד הקונגרסים הציוניים של הרצל. –

שם החוברת:


י. נסיון

לתאר תאור רשומי-הנדסי את חזיונות הנביא יחזקאל (פרשה מ"ז) והנביא זכריה

(פרשה י"ד) עם אפשרויותיה של שיטת הרבצה וחישמול שבהם, בעזרת כוח המים

בארץ הקדושה.

מאת אלברט היוֹרט

אינג' אזרחי

אסקר (נורבגיה).


לא חכמתי הרבה גם מתוך ידיעה זו.

זאת היא עבודתו של אדם פרוטסטנטי תמים וטהר-האמונה, הנלהב לדבר הנביאים והמאמין באמונה שלמה, שהנביא יחזקאל ניבא תכניות-מיוּם הנדסית כבירה, והנביא זכריה – תכנית חשמול לעתיד לבוא:

וְהָיָה בַּיוֹם הַהוּא לֹא-יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן.

וְהָיָא יוֹם אֶחָד יִוָּדַע לַאדוֹנָי לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה

וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר.

ובכן? את התכנית הזאת, את הנבואה אומר המהנדס העשיר הזה לקיים?

במפה השניה, הפשוטה, מפתו של הפרופ' ד"ר ש. קליין, ראיתי מקומות מסומנים בעפרון כחול ואדום. – הסימנים הם שונים: קוים, כוכבים וכדומה. ובמפת-היורט כמו-כן קוים. במפת-קליין נמשך קו אדום אחד: חיפה – בית-שאן (העיר) – סרטבה – יריחו – ים המלח. – וקו אדום שני: נהר אסכנדרוּנה – שכם – נחל-פרעה – ים-המלח. – ובמפת היורט קו כחול: ים-התיכון – כפר-אוריה – הר-הזיתים – נבי-מוסה – שפך הירדן.

חוץ מזה מסומנים בסימנים מיוחדים: עין-חרוד, קרן-סרטבה, קבר-יוסף ע"י שכם, ואל-מלח (גיזיריס). –

גם באלה לא הוספתי חכמה. ושוב נזכרתי והעירותי לרחמים את חששי: אולי אסור לי לראות את אלה?

רחמים כמעט שנעלב:

– מה פירוש? אילו זה סוד, כלום הייתי מראה לך?!

והוסיף בהכרה עצמית: – אצלנו אין סודות, חביבי.

נגש אל המגרה, הוציא פנקס קטן והראה לי:

– הנה. אפילו את זה מותר להראות. רק שאלה, אם אפשר להבין מה שרואים?

במחברת ראיתי הערות אל שתי המפות: נקודות-גובה שונות, מרחקים בקילומטרים, נקודות-עומק ועוד.

אך שתי הערות העמידו אותי פתאום: על יד מבצר אלכסנדרון רשום: “משוּאות”. ותיכף על-יד קרן סרטבה: “תחנת ראדיו”. – את זה הבינותי: במקום שלפנים היו משיאין משואות להודיע באותיות-אור לכל הארץ את דבר קידוש החג – רוצה המהנדס להקים תחנת-ראדיו. פירוש: במקום תחנת “הראדיו” של תקופת הבית השני – תחנת הראדיו של תקופת “הבית השלישי”. – טוב. ועוד הערה שניה, סתמית: “בנהר-הירדן ובים-כנרת אסור לנגוע”. – מהנדס רומאנטי מאוד – חשבתי. דפדפתי עוד. מספרים וסימנים הנדסיים. שתי נקודות ראשיות: תל-א-שמם 78 מ'; ים המלח 394 גם זה הבינותי: נקודת הגובה המכסימאלי באמצע הקו, ונקודת העומק של הארץ בכלל. – ושוב הערה לא הנדסית כלל: על-יד מוצא נחל-קישון רשום: “מלחמת ברק – סיסרא”, ועל הר-הכרמל רשום: “מלחמת אליהו בנביאי הבעל”. ולבסוף: כל מושבות פיק"א מסומנות בצלב על גבי המפה, ובחוברת הבאורים שוב אותו הצלב עם ביאורו: “הבארון מתנגד”. – ובכן: הבארון רוטשילד מתנגד לתכנית. – הענין מתחיל להיות מעניין. – ושוב נזכרתי: אולי בכל זאת אסור לי לראות את כל אלה?! – אך רחמים הרגיע אותי הרגעה מוחלטת:

– אדוני! – אמר כמעט בנזיפה שבעלבון-עצמו – מה אדוני חושב? אני מרגל?! – ושוב הוסיף בהרגשת השותפות עם המהנדס: – אצלנו אין סודות. לוּ האדון המהנדס היה רוצה שכל זה יהיה בסוד, לא היה מרשה לי להזמין אותך ולהראות לך גם את החוברת. – דבר אחד הוברר לי: זהו אותו “הדבר הגדול”, שהמהנדס רוצה לעשותו, לפני שיקנה אדמה לרחמים. וגם: שבנידון זה רוצה המהנדס לדבר עם קבוצת “תנובה”. –

כן, נכון: קבוצת “תנובה” נמצאת באמצע הקו האדום, בין שתי גבעות. –

אך מה הוא רוצה – מהי התכנית שלו: מי יודע?

ורחמים מוסיף (ותמיד מעיר, שאין זה בגדר סוד כלל) – ומספר: שהמהנדס אינו יחידי בתכניתו. ששותפו הראשי הוא חותנו בעל העין האחת המקולקלת. אך ישנם עוד שותפים בחוץ-לארץ. כסף יש הרבה מאוד. אין לשער. – כמו לרוטשילד! – בלי גוזמא. – בחיי! – ורוצים לקנות אדמה הרבה מאוד. חצי הארץ. – בחיי! – יש משא-ומתן גדול מאוד. – וכסף אין נחשב למאומה. – המהנדס הוא איש נפלא. כמו ילד טוב. – תמיד נושק ליד אמא שלו. גם לכלתו נושק יד אך לא כמו לאמא שלו. נשיקה אחרת לגרמרי.

– אני מבין. בחיי! אומר רחמים.

ועל משפחת החותן הוא מספר: היא כמו גוי. – בחיי! – אדם בריא מאוד. – אוכל ושותה כמו חזיר ומשחק בטניס ורוכב. את אשתו אינו מכבד ביותר. –

אני מעיר לרחמים, שזוהי רכילות. אך הוא מבטיח לי, שזו איינה רכילות כלל, יען כי האדון המהנדס אינו אוהב אותו. הוא אומר לו, לרחמים, לא לשים לב אם הוא, החותן, מדבר אתו, עם רחמים, כמו עם עבד. – וגם לכלתו לא לשים לב אם היא מעליבה בו.

– אומר. בחיי! – אני מבין! –

אך רחמים מוצא גם דבר יפה אצל החותן: הוא אוהב מאוד את בתו, בללה שמה, ומכבד אותה כמו נסיכה. – הוא נושק לה כמו למלכה. משתחוה לפניה. – והיא מתיחסת אליו כמו אל – אל – לא כמו אל אבא. – היא חובטת לו על שכמו: תודה, אדון מארדן!" זה שמו: מארדן.

ומה שהיא אמרת: זה קדוש! – אם היא אומרת: כן – זה כן, ואם: לא – זה לא! – היא בת יחידה והוא קורא לה “פרינצסה!” (נסיכה) –

אמא שלה לא כן. אמא שלה נוזפת בה לפעמים – אך היא, הבת, אינה שמה לה לב. יען כי האב נוזף בה באמה. – ואם הבת רוצה דבר-מה – אין עכוב. הכל בשבילה! – יש לה סוסים! – סוסים כאלה לא ראה עוד רחמים! וגם כלבים יש לה. ויש להם לכלבים שומר מיוחד. כמו לסוסים.

– לסוסים יש סַוָוס ולכלבים יש כַּלָב – אומר רחמים – בחיי! וזה מעורר גועל. יען כי היא בחורה אכזרית! –

ומספר הוא רחמים, שמבזבזת היא כסף תועפות. על שטויות. – ושמה לא יצא טוב. –

האדון המהנדס מרגיש אליה – איך להגיד? – מרגיש אליה לא טוב. היא מבזה את הכל פה. לא אוהבת את הארץ. תמיד מגנה. והאדון המהנדס מתיחס אליה בכבוד גדול – אך לא באהבה רבה. אם היא רוצה לקנות דבר-מה – היא נוסעת למצרים. נוסעת באוירון. – וכשהיא נוסעת – לוקחת היא שני כלבים. שני שומרים. – שלא יתנפלו עליה שודדים באויר. – בחיי! – אני יודע: היא לא יתחתן אתה. – זה יהיה הסוף. – היא לא בשבילו. – הוא משתדל לדבר אליה גם עברית והיא צוקת ואומרת: “צוענית אינני יודעת”. – אני שמעתי פעם ורציתי לבכות. – דמי נכנס אל מוחי. – אך האדון האינג’ינר אומר לי בבת-צחוק: לא צריך לשים לב. היא תשתנה. – אני יודע: היא לא תשתנה לעולם. הוא לא יתחתן אתה, תראה. – בחיי! – היא מתיחסת גם אל אביה כמו אל אחד מכלביה. אוהבת אותו, אך לא באהבת אדם. לפעמים אומרת היא לו: “אדון מארדן, הענין נגמר! אדוני יחתום!” או: “אדוני, הוחלט ככה – וחסל!” –

אני לא הכל מבין, אך את העיקר אני מבין. –

בתל-אביב איש לא התענין ענין מיוחד בבית בלי-מספר, או בארמון, כמו שרחמים כינה אותה, וגם לא בבעליו העשירים. ודאי שיש להם גם מכירים בעיר, אך על דבר התכנית הסתומה אין איש מדבר.

גם בעתונות אין כלום לעת-עתה. – שום ענין פוליטי או מפלגתי אינו קשור בארמון, ולמה יתענינו בו? רק בשכונת התימנים דברו בו כבמקור כל טוב. – המהנדס הולך וממַנה את אנשיו-משרתיו מבין התימנים יותר ויותר. ומשכורתם היא לאו-דוקא קטנה. כל העובד בארמון – חי ברוך-השם בהרחבה. את העובדים מבין התימנים מציע רחמים למהנדס. – המהנדס מתיחס אליו ברמון בלתי מוגבל. על זה, ועל אמונו ברחמים, אין דוקא מה להתפלא. – כנראה שהמהנדס עין חדה לו. בחור זה, רחמים חוץ מזה, שפיקח הוא ומחונן בהבנה יסודית לכל, וחוץ מזה, שנאמן הוא נאמנות אליעזר לאברהם – יש בו גם ממידת האצילות. מידה זו קנין שבטו הוא, שבט התימנים, שגלותם הנוראה פיתחה אותה בנפשם להגנה פנימית בפני הבוז והסבל של מעניהם ומתעלליהם.

ואצילות עליונה זו נסוכה על כל מעשיו של רחמים. אצילות זו מחייבת הרבה: הבנה, התבוננות, הכרת ערך עצמו, ויושר ונאמנות לידידיו ולעצמו. – האצילות הטהורה מרגישה אחריות לא רק כלפי עצמה, אלא גם כלפי האבות, כלפי האומה כולה. – ובסימן אצילות זו נפגשו שניהם: המהנדס פוריון ורחמים, הבחור מארץ תימן. ונתקשרו בקשרי-ידידות נעלמים, עם כל המרחק הרב שביניהם, מרחק בזמן ומרחק במקום. – זוהי אותה הדימנזיה הרביעית, שהמדע מחפש אותה בחיי הגופים הפיסיים. כנראה שבחיי הנפש קיימת היא בינינו, בקרבנו קיום מוחשי, מחוץ לזמן ומקום. –

ובסימן זה נפגשו גם תנובה, הילדה מגרמניה, ומזל התימניה, שאהדתן זו לזו היתה מורגשת אפילו בקבוצת “תנובה”, שבחיי המשפחה שבה לא ידעו שום הפליה. –

וכעת, שקיבל רחמים את מכתבה של מזל – לא מצא את נפשו. – מזל כותבת לו: – “ואותו המהנדס אל יבוא הנה בבקשה”. – “אותו המהנדס” – חזר רחמים במלמול שבעלבון. – “לא צריך”. – כותבת היא. – “לא צריך”. מה היא ידועת, אם צריך, או לא? – תבאר לו חביבי; אתה תמצא את הסגנון לכך". לא. לזה אין סגנון.

רחמים אינו יודע, מהי התכנית ומה היא רוצה בה – אך אם המהנדס פוריון רוצה שם דבר-מה, ודאי שלטובת הקבוצה רוצה הוא ולא לרעתה. זה היה ברור לו. – וחוץ מזה: אך זה יבוא הוא, רחמים, שרק זה-עתה נתקבל אצלו למשרה, לחסום לו למהנדס את הדרך, שלא יסע למשק “תנובה”? מה היה לו? המיניסטר שלו? הנותן לו עצות? ומאידך גיסא: איך זה לא לגלות לאדון המהנדס, ששם אינם רוצים בו? הן מוטב שידע זאת מראש. והתחיל מחפש את “הסגנון לכך”. – ולא מצא.

כשנכנס פוריון אל המשרד, מסר לו הפנקסן איזו הודעה בכתב. פוריון קרא – ועיוה את פניו. כעין סימן שאלה-תמוהה הופיע בעיניו.

– ככה? – אמר בקיצור.

במוחו של רחמים נצנצה מחשבה – והוא מיהר בה מאוד:

– סליחה, אדוני – גם לי מודיעים – –

– מה?

– שהם אינם רוצים, שאדוני יבוא אליהם בתכנת – –

פוריון הביט בו ופניו נתרחבו בחיוך.

– מאין אתה יודע?! מאין אתה יודע, מה אני קורא?

– סליחה, אדוני. אני איני יודע כלום, אך אני משער לעצמי. –

מובן שרחמים שיקר. הוא לא שיער לעצמו ולא כלום. זאת היתה ערמה, איך להחלץ מן המצר ואיך להודיע לו את הדבר. ולכן עשה כאילו חושב הוא, שגם המהנדס קבל ידיעה שכזו. – ולא טעה.

– מה אתה אומר? קבלת ידיעה שהם אינם רוצים?

– כן אדוני. הבחורה שלי, מזל, כתבה לי. היא היתה פה לפני ימים אחדים.

פוריון הרהר רגע. ותיכף נתחוור לו, שרחמים סיפר לה. – ולא שאלוֹ, מאין היא ידועת.

– טוב עשית, שסיפרת, רחמים, כך טוב יותר. – אינני אוהב הפתעות. – אך הנה: בכל זאת הפתיעו אותי: קבלתי ידיעה שהקבוצה אינה נותנת לאנשי למדוד שם. –

הרהר קצת ואמר כמו לעצמו:

– אפילו למדוד אינם נותנים. מוזר. –

ולרחמים אמר בבת-צחוק:

– אם כן חביבי, תסע לשם לבדך, עליך להחזיר את הבקור. לא?

– תודה רבה, אדוני, לא. אני רק עם אדוני אסע שמה. –

המהנדס צחק:

– הלא הם אינם רוצים בי. –

רחמים רצה להשיב: “הם אינם יודעים את אדוני. לוּ ידעו את אדוני”. – אך במקום זה אמר:

– תכנית אינם רוצים! –

וכשהמהנדס שתר, הוסיף:

– כדאי להכיר אותם גם כך: בלי תכנית. –


יא. הַגַּרְעִין

הידיעה בדבר סירובה של קבוצת “תנובה” לתת לאנשי המהנדס אפילו למדוד את אדמתה, נתקבלה בארמון בבת-צחוק. איש לא נקט את הדבר ברצינות. – לא מתוך יחס של בטול אל קבוצת “תנובה”; לעת-עתה לא היה בהם כל יחס אל הקבוצה, יען כי הן לא הכירו אותה כלל, לא את האנשים שבה ולא את אורח-חייה בכלל. – לא נקטו את ההודעה ברצינות, יען כי בטוחים היו בדבר, שברגע שיוודע לקבוצה, למה מודדים ובכלל: מה רוצים – תפתח הקבוצה את שערי-לבבה לפניהם לרוחה. – אם לדבר בלשון המספרים והמדות, הרי ענין הקבוצה הקטנה “תנובה” ויחסה אל המפעל, שהמהנדס פוריון ושותפיו רוצים להוציא לפועל, הוא כיחס מספר שבעה אל חזקתו השביעית. הן בכמות ערכה הכספי והן בחשיבותה, נאמר: בחשיבותה המדינות. –

אין איש בעיר ובארץ יודע את תכניתו של פוריון, אך אלה המעורבים בדבר – והם לעת-עתה מהטים מאוד, “נער יכתבם” – אם כי גם אינם יודעים את עצם התכנית, בכל זאת יודעים, שהון עצום, וביחס לארץ הקטנה: הון פאנטאסטי עומד לרשותה. יודעים הם, שהמהנדס הצעיר, שאביו השאיר לו ולאמו רכוש כביר, בא בשותפות עם חותנו-בעתיד, עם האדון מארדן, שהרכוש שהוא, מארדן, עומד להשקיע במפעל, ישמש גם נדוניה לבתו בללה, ושהון זה, הנדוניה, אינו פחות בערכו מאשר ההון שאמו של פוריון משקיעה במפעל בשביל להגשים את תכניתו של בנה יחידה. כן יודעים שהמפעל דורש שטח-אדמה של הרבה קילומטרים ארכו, אף כי רחבו אינו עולה על יותר מרבע קילומטר בערך. יודעים, שזה מזמן הולכים ועושים משא-ומתן עם בעלי הקרקעות, והדבר הלך כשורה. יודעים גם זאת, שבהגשמת המפעל ישתתפו בהתחלה כשלושים אלף פועל ויותר; אחרי כן עוד יותר. כמו-כן יודעים היודעים, שמלבד שני השותפים הללו, ישנם גם שותפים בחוץ-לארץ, שהיו פה, בדקו את כל הענין והסכימו.

על דבר יחס הממשלה אל הענין אין איש ידוע כלום; ידועה רק העובדה, שהממשלה אין לה כל חלק בדבר ושהשותפים הם כולם נתיני אנגליה המרכזית. ובכן: טרוּסט פרטי. וגם זאת אין איש יודע, אם כל השותפים יהודים הם או לא.

וההכנות הולכות ונעשות, בצורת משא-ומתן כמובן, וקבלת הסכמות לענין. וגם כעת אין עדיין בעתונות הארץ ולא כלום: העתונים העברים אינם מתענינים בדבר ובעלי המפעל עצמו אונם מוצאים, כנראה, לנחוץ לעת-עתה לדבר על הדבר בפומבי. אף כי הדבר אינו בגדר סוד כלל. – ואפשר שבעצם התכנית גופה בגדר סוד היא עדיין. ועדיין הדבר הולך כשורה. שום מכשולים לא נראו בדרך המשא-ומתן, ואם הדבר ימשך כך – אפשר שבעוד זמן קצר בערך תתחיל המלאכה עצמה.

אך במדה, שהמשא-ומתן הולך ומתרחב – הולכות ונשמעות בכל-זאת שמועות שונות על עצם המפעל. השערות על גבי השערות. – אך בכל השמועות האלה אין כמעט אף אחת, שיכולה להתקבל על דעת בעלי-מקצוע.

השמועה בדבר חבורו של הים התיכון עם ים-המלח על ידי תעלה – מוציאה חיוך מאת מביני דבר, אף כי דוקא שמועה זאת רווחת בפי הקהל. – ישנה עוד שמועה: חבור הים התיכון עם זרועו הימנית של הים-סוף, בקו עזה–אילת. אך תכנית זו מדינית היא בהחלט ולא יתכן, שמי שהוא יעסוק בה בלי השתתפות הממשלה. – וחוץ מזה: כל המשא ומתן בדבר הקרקעות מוסב לא לגליל עזה–אילת, כי אם לפנים הארץ: עמק-יזרעאל ועמק-הירדן דוקא. – ואחת הסבות העיקריות, שהתכנית אינה מגרה ביותר את העצבים היא: אותה המנוחה היהודית, הבוטחת תמיד, שמי שמשקיע כסף בדבר ודאי יעשה אותו על הצד היותר טוב ושבקרוב בין-כך יוודע הדבר ברבים. – יותר מזה מעוררת ענין הגברת בללה מארדן בעצמה. –

בחורה בלונדינית “יפה להפליא”, המנהגת בשגעון ממש באורח חייה – אף כי אינה נראית כלל בעיר. בעיר אין לה חברות כלל ואולי גם לא בירושלים. – כשרוצה היא לדבר עם מישהו – אומר הרחוב – הרי היא נוסעת למצרים באוירון. מזמינה ממצרים אוירון. אך גם בה אינם עוסקים ביותר. וחוץ מהשמועות האחדות עליה, אין רחוב מתענין בה; שמועה אחת אומרת, שבידה נמצאת איזו אבן יקרה, שהיתה שייכת לחצר המלכות הרוסית, ושבמחירה אפשר היה – כמובן – לבנות את הארץ. שמועה שניה אומרת: שאת סוסה החביב עליה הצביעה בצבע בלונדיני, שיהא מתאים לעצמה, לצבע-שערה היא. שמועה שלישית: שרוצה היא להתקין פה מרוץ-סוסים מרכזי תמידי לכל המזרח הקרוב. – ועוד בדומה לאלה.

ורחמים? – רחמים היה בכל זאת לדיפלומט בזמן האחרון. הוא אינו מכחיש את כל השמועות הללו, הוא רק מחייך להן.

וההערה היחידה, שהוא מעיר היא:

– כסף יש די. – יהיה טוב. –

יהיה טוב – אך הידיעה הקצרה בדבר סרובה של קבוצת תנובה אפילו למדידה, עוררה גם בו כעין חשש. וביחוד, אחרי שהמהנדס פנה פתאום אליו בשאלה:

– אתה יודע את הקבוצה ההיא היטב? – שאל אותו ביחידות, בינם לבין עצמם.

– מכיר, אדוני, הם אנשים טובים מאוד. ממש צדיקים.

– מה פירוש צדיקים?

– עובדים ואינם רוצים לדעת כלום. לא רוצים להתעשר, אדוני, לא רוצים כסף וזהב, רק עבודה, אדמה ולא יותר. אוהבים זה את זה, לא כמו בעיר ובמושבה. בעיר ובמושבה מתחרים זה בזה. רוצים לעשות עסק, אחד על חשבון חברו; וגם אינם מרַתים זה לזה את העושר; טוב לאחד, כואב לשני, אדוני. ושם, בקבוצה – כולם אחד. כמו משפחה. אפילו יותר טוב. במשפחה רבים לפעמים ורוצים יורשה אם יש. – ובקבוצה כולם דומים זה לזה, לא רוצים אחד יותר מן השני ואין כסף לאחד ואחד. אם יש כסף, הוא של הקבוצה, קונים בו מה שצריך ושוב עובדים. – זה הכל, אדוני. – יפה מאוד, בחיי, אדוני! – אנשים נפלאים. – צדיקים. –

פוריון לא שאל יותר. – שמוע שמע גם הוא על דבר הקבוצה, לא פעם, אך הדבר לא ענין אותו ביותר. ואולם כעת – הרי מוכרח הוא לבוא במגע ומשא אתם. – ולפיכך שוב פנה אל רחמים:

– אמור-נא רחמים: ואם מישהו רוצה לעשות דבר גדול לארץ-ישראל, הרי ודאי שגם הם, הקבוצה, יסכימו ויעזרו לו, אם יש צורך בכך! מה?

– ודאי, אדוני, ודאי. הם אוהבים את הארץ יותר מכולנו, אדוני.

– המ – – אמר פוריון בהרהור – ובכן אם תבאר להם, במה הוא הענין, יען כי לא נעים לי להכריח אותם.

רחמים נתקל במלה:

– להכריח, אדוני? למה להכריח? ואיך אפשר להכריח אותם? אותם אי אפשר – – אותם לא צריך להכריח, אדוני. הם צדיקים גמורים.

פוריון הרגיש בחומר המלה:

– כן-כן. הן אני אפילו איני רוצה. רק היה כדאי, לאּ אפשר היה לבאר להם.

– אני אבאר להם, אדוני, בחפץ לב, אדוני.

– טוב – אמר פוריון – אך הדבר אינו תכוף עדיין כל-כך. וכעת: התכונן לנסוע אתי. טוב?

טוב אדוני. כרגע.

כעבור רגעים נסעו.

לא לבדם. אתם נסע גם הפנקסן ועוד איש אחד, כפי שנודע הוא המתווך בין בעלי הקרקעות ובין המהנדס. פוריון נהג בעצמו את האוטו, על ידו ישב רחמים, ושני האנשים מאחוריהם. כל הדרך התענין פוריון בחיי הקבוצה ונראה היה בו, שכל ענין הקבוצה וסדר חייה מעוררים בו כבוד אליה. התעניין בכל פרט ופרט לפרטיו, מאין להם האדמה, מי עוזר להם באמצעים וכן הלאה. היתה שתיקה. ואחרי השתיקה שוב אמר פוריון:

– לא. על הכרח אין מה לדבר. הלא הם אנשים נבונים. בעצמם יבינו.

צדיקים, אדוני! – אמר רחמים.


המכונית נסעה בדרכים, שרחמים מעולם לא ידע אותן. ואחרי נסיעה ארוכה למדי – נעמדה המכונית וכולם יצאו. רחמים לא ידע בהחלט, איפה הם נמצאים. וגם לא שאל. אם המהנדס אינו אומר לו – הוא לא ישאל. פוריון נתן לו לרחמים סיגאריה, וכולם הדליקו. רחמים לא התענין בשיחתם. סייר בעיניו את הסביבה היפה מעל מדרגת האוטו שישב עליה, ולא הקשיב להם. אך בכל זאת קלטה אזנו משפטים אחדים, שהיה בהם טעם של כעין ויכוח. השיחה נסבה על סרובה של קבוצת “תנובה”.

– פראי-אדם! – אמר המתווך לקרקעות, כפי שנודע לו לרחמים, גם הוא כעין-שותף למפעל. המהנדס הגן על הקבוצה:

– סליחה, אדון קופצקי! אין לגנות את מי שלא מכירים. אדוני צריך לדעת שבלי “פראי-האדם” הללו לא היה פה כלום. וכפי שאני שמעתי יש בהם גם משכילים לא פחות מאתנו. אנשים שהשליכו את הכל אחרי גוום והיו לעובדי אדמה.

פריון פנה אל הפקנסן:

– ומה דעתו שלו, האדון נאגלין?

הפנקסן, שהיה מגמגם קצת מטבעו, אמר במשיכת כתפים:

– אני, אדוני המהנדס, דעתי היא, זאת אומרת, אני חושב, שבכל זאת, כלומר, צריך לאיים עליהם, היינו, זאת אומרת, אינני חושב, להכריח אותם, אך כלומר, זאת אומרת – –

– אני מבין – ענה מהנדס. – אך גם זאת אינה דרך הגונה.

הפקיד המגמגם הזה היה מקרוביו של מארדן, חותנו של פוריון. טפוס פקיד המשרד, שהכל יש בו מה שנחוץ לעבודת המשרד ורק לא דבר אחד: דעה עצמית. ועל חסרונו זה כיסה גמגומו הטבעי. ושוב אמר האדון קופצקי:

– אנשים שאינם נותנים אפילו למדוד מדידה עיונית, מי יודע, באיזו שפה צריך לדבר אליהם?! בכלל, אני חושב, שלא צריך הרבה להתחשב אתם. מה הם לעומת המפעל שלנו?! אחד לעומת אין סוף! –

– כן – ענה המהנדס – אך אדוני שוכח, שפעולות החשבון אינן נעשות אלא בעצמים דומים. – אולי המפעל והקבוצה שני עצמים שונים הם? לכל הפחות בעיניהם-הם. – חשב רגע והוסיף: – כן, רבותי. עלי לעשות את הארץ הקטנה והקדושה הזאת למוטוֹר, למכונה המקשרת והמניעה את האנרגיה של המזרח והמערב. ובמכונה זו כל חלק, כל בורג חי, ויהי הקטן שבקטנים, חשיבותו אינה פחותה מן הדינאמו עצמו.

ברגע זה נשמע רעש מכונית שהלכה וקרבה יותר ויותר. – ומשהגיעה אל המשוחחים, נעצרה ומתוכה נשמע קולה של בללה:

– האללוֹ, מאי דיר!

פוריון מיהר אל המכונית, עזר לה לכלתו לצאת ונשק לה יד.

– ובכן" הכל בסדר? – שאלה הגברת בללה מארדן. – אבא הודיע לי בטילפון, שלא צריך לעמוד אתם על המקח. כמה שירצו. –

ופשטה את כסיותיה הירוקות.

– מי? – התפלא פוריון.

– נו, אותם – הקבוצה או מה. –

פוריון השתומם. היא כבר יודעת את כל הענין. היא כבר טילפנה בכּבּל לאביה בחוץ-לארץ. וכבר קבלה תשובה. וכבר מסדרת את הענין בכסף. “כמה שירצו”. –

הוא קודם כל הביט בנאגלין. – נאגלין הבין את הנזיפה והשתחוה השתחוויה שיש בה מן ההצטדקות: לא בי האשם. בּללה הבינה את הענין ואמרה:

– לא, מאי דיר. אני לא שאלתי אותו. אני בעצמי “אשמה” בדבר, שאני יודעת את הכל. אך אני מקוה, שאין לך סודות בפני. לא כן?

– לא סודות, חביבתי. לא סודות. אין אני איש-סודות בכלל. אך ישנם דברים, שאַת אינך מבינה, יקירתי. הנה, גם את זאת אינך מבינה: אין כסף כזה בכיסנו, שנוכל לקנות בו את המשק “תנובה”. –

פוריון בעצמו לא ידע, מאין לו הבטחון הזה, שאת הקבוצה אין לקנות. הן הוא אפילו לא ניסה, אך מכיון שהגיד – שוב הרגיש, שבאמת כך הוא הדבר, כנראה. בללה קימטה את בין-גביניה, עשתה העויה של-בטול ואחר-כך של רצינות חמוּרה ואמרה:

– אם כן, מאי דיר, נמצא אמצעים אחרים לבקש את האדונים שם, שיסכימו.

יהודה ליטף אותה בבת-צחוק:

– נה-נה, חביבתי נץ טורף שלי. – בחיי אַת יפה יותר בצורת יונה תמה. –

– כן, כדי שיטרפו אותי; מובן.

אמרה, נכנסה אל המכונית ונסעה.

ובכל זאת השפיעו על פוריון לחשוב גם אחרת. אמת, הוא לא דיבר עדיין עם אנשי המשק “תנובה”, אך שאלה, אם יצליח בשיחתו אתם? והלא הם בכלל אינם רוצים לקבל אותו – כפי דברי רחמים. ואולי יותר טוב יהיה, שיקבלו רמז מגבוה. לא פקודה, אלא רמז. – זה תמיד משפיע. היהודי נבהל מן הרשות. – ואם יעלבו – אפשר אחר כך לפייס אותם. כשיבינו במה מדובר – ודאי שקל יהיה לפייסם. וחוץ מזה: בעסקים, וביחוד בעסקים גדולים אין רחמים בדין. – והן לטובת הארץ רוצה הוא מה שרוצה. – מה פירוש? אינם מקבלים אותו? זה מוזר. לגמרי מוזר. ולא תרבותי. בהחלט לא. – אך לא! – הוסיף להרהר. – קודם כל: אולי באמת אפשר לבוא בכסף? הם אינם בעלי כסף – אומר רחמים – אינם חסידי הכסף, אך להגדיל את הקבוצה ולשכלל אותה הן רוצים גם הם. ננסה בכסף. –

נודע לו, שאין האדמה שייכת להם כלל; של הקרן הקיימת היא. ורק חלק קטן הוא שלהם ובמקרה.

ובכן: על קניה אין מה לדבר. – אך אם האדמה של הקרן הקיימת היא – הן אפשר לדבר עם הקרן הקיימת. מה נקל מזה? הוא יבאר להנהלת הקרן הקיימת את ענין מפעלו וחשיבותו בשביל כל הארץ ובשביל כל עם ישראל. ובעד האדמה ישלם פי שנים ויותר, אם נחוץ. וביחוד – שאין הוא רוצה להזיק לקבוצה היזק כל-שהוא. אם אין לחברי המשק “תנובה” שפה משותפת אתו – יש להם שפה משותפת עם הקרן הקיימת. – ואם נחוץ קרבן-כסף – יש. הן אין המפעל יכול להיכשל בגלל עקשנות סתמית – ותהי זאת אפילו של “צדיקים גמורים” כדברי רחמים. ושוב התענין, אולי אפשר להיכנס אתם בשיחה. – וכשנודע לו, שלא, שבשום אופן אין הם רוצים לדבר עם הענין כלל – החליט ופנה אל הקרן הקיימת.

בקרן הקיימת היתה השיחה קצרה מאוד. עד כדי הפתעה. ההנהלה הבינה את הכל הבנה גמורה – אך הצטערה מאוד: לכפות את הקבוצה – אין זה מן המידה.

– ואיזה חוזה יש לכם אתם? – התענין פוריון.

– חוזה? – על פי החוזה יש לנו הרשות להעביר אותם, אם יש הכרח לכך. אך עדיין לא קרה כדבר הזה. לא היה מקרה חשוב כזה.

– ומפעל כזה? – ניסה המהנדס – מפעל עולמי, שהחברה משקיעה בו מיליונים? – ובשביל הארץ! –

– כן – ענתה ההנהלה – אך צריך שהקבוצה עצמה תודה בחשיבות המפעל. – נא לבוא אתם בדברים. – בכל-זאת ינסה. –

פוריון ראה, שפה לא ישיג כלום. כנראה, שהקבוצה היא מפעל חשוב יותר בעיני הקהל פה משהוא חושב. – כנראה, שלא רק הבחור התימני מתיחס אליהם יחס כזה. –

ושוב ניסה לבאר להנהלה, שהקבוצה, עם כל קטנה, עומדת לו באמצע דרך הגשמתו. ודוקא בין שתי גבעות. ואי אפשר לעקוף אותה. –

ההנהלה בארה לו באהדה ובכאב אמתי, שכן, זה רע מאוד, אך עליו לדבר עם אנשי הקבוצה. ולבאר להם בעצמם. – ועל זה ביקש מאת ההנהלה מכתב אל המשק “תנובה”.

– בחפץ לב – אמרו לו – אך אם אנשי “תנובה” מסרבים להכנס עם אדוני בדברים, הרי גם מכתבנו לא יועיל. –

ולא קיבל את המכתב.

נשאר לו לפוריון רק – לפנת אל הממשלה. זה אמצעי לא נעים כלל. וביחוד, אחרי שנודע לו יחס המוסד הזה, הקרן הקיימת, החשוב שבכל המוסדות הלאומיים, אל אנשי הקבוצה. – ויחסו של כל אדם, שבא עד הנה אתו בשיחה עליהם. – אך עליו למצוא את הסגנון, כלומר: סגנון בשביל הממשלה בפנותה אל הקבוצה. יען כי הן הממשלה אינה מעונינת בענין המפעל שלו. לו היתה מעונינת, כי אז היתה בעצמה משתתפת בו. או אפילו בעצמה היתה עושה אותו. –

ורק כעת התחיל פוריון להרהר אחרי מעשה הממשלה בנידון זה.

אז – בתכנו את תכניתו בראשיתה, לא הרהר הרבה בדבר. – מאושר היה, שהממשלה אינה מתענינת בתכניתו כלל. – הוא חשב להיפך: הממשלה תבלע את התכנית כבכורה בטרם קיץ. תתנפל עליה כעל מציאה. הן אי-אפשר, שממשלת בריטניה הגדולה לא תבין מה שהוא מבין. – כלום רק חשיבות עסקית יש לה לתכנית זו? הממשלה האנגלית היא הממשלה המחוננת בכשרון אסטרטגי. ותכניתו זאת – חשיבות כפולה לה, לאין דוגמה. ואף על פי כן –

והתחיל להעביר בזכרונו את דברי ימי בריטניה הגדולה עם כבושיה הכלכליים. – – ופתאום – נזכר והשתאה: – בנימין דיזרעאלי! – אדם שהעלה את אנגליה הקטנה למדרגת בריטניה הגדולה. ותכניתו היתה לא יותר מסובכת ולא פחות מובנה, שקוּפה והגיונית מאשר שלו כעת – ובכל זאת, מי מחכמי אנגליה התענין בה? מי הסכים לבוא אתו בדברים עליה? מי ראה לנכון להצביע בהרמת-יד אחת בעד התקציב, שהיה נחוץ להגשמת אותה התכנית? וכמה ערמה, כמה תחבולות, כמה רוגז, כמה תככים וכמה מרץ-מלחמה היו נחוצים לו, בשביל להערים, בשביל לרמות את כל אנשי הממלכה ולהגשים את תכניתו מאחורי גבם, ממעל לראשם?! וכמה אי-אימון, כמה בוז, כמה עלבונות גלויים בבית-הנבחרים, כמה צחוק והתעללות סבל, עד שהשיג סוף-סוף את סכום הכסף הדרוש לכך! וכשהשיג אותו – לא מידי הממשלה השיג אותו, אלא מידי יהודי פשוט; ועל אפּה וחמתה של הממשלה! – ורק כשהביא למלכת אנגליה ליום הולדתה, את המתנה הגדולה בכל המתנות שמי-שהוא בעולם הביא לאדם: את התואר “מלכת הודו” – כן, אז קבלו אותו בכבוד-לורדים, הודו לו, השתאו על כשרונותיו, ועל אהבתו למולדתו, והשתוממו – לא בלי כל קנאה – על מרצו וחכמתו העליונה. –

וכעת: שוב חוזרת ההיסטוריה על טפשוטה. – בבית הנבחרים האנגלי – – הן אפילו לעלות על שולחן בבית-הנבחרים בצורת שאלה לא זכתה תכניתו. וחוץ משלושה אנשי מעלה וכסף, שהבינו אותו הבנה גמורה עד כדי להכנס אתו בשותפות – לא התענינו עד היום הזה בתכניתו, אף כי כל מוכר עתונים באנגליה “יודע” את חשיבותה של פּלסטין בשביל בריטניה הגדולה. – בעיניהם חשוב דרידנאוּט אחד יותר מכל תכנית שאין בה תקציב-מלחמה. – עם מוזר. תמיד מופיע בו איזה גאון עם תכנית – שאין איש מבין אותו ואין איש מסכים לו. הגאון מגשים את תכניתו בעל-כרחם: או בערמה, או בלחץ-המצב שהם נתונים בו – וכשהגשים אותה, שוב הם מתנגדים לה ומתאמצים לקלקל אותה. – ואם אינם מצליחים לקלקל אותה – הרי זה שוב כוחו של הגאון, שתקע את היתד עד שאין לעקרה בנקל. – כן! הנה גם בלפור! – היצליחו לקלקל גם את תכניתו שלו הכבירה? לעת-עתה מאמצים הם את שארית כוחם לעשותה פלסתר. עם מוזר. עם, שחכמי-האסטרטיגיה שלו מאחרים תמיד בהתקפה ואפילו בהגנה – ותמיד מנצח במלחמה. עם, שכולו חדור רוח ביזנס וחמריות ומעשיות – ודוגל כל הזמן בדגל הרומאנטיקה הדתית, בדגל כתבי-הקודש עד כדי סנטימנטאליות ממש. ולא רק דוגל – אלא באמת עטוף כולו רומאנטיקה ילדותית. עם שאינו יודע אהבה לשום עם אחר – ונותן חופש-חיים מאכסימאלי לכל החוסה בצלו. עם, המשחק בכדור-רגל מאחורי חזית-המלחמה ושעה אחת לפני ההתקפה או לפני ההגנה מלאת-הסכנות – ואחר-כך יוצא בנצחון. עם, שכל יחיד ויחיד שלו תמים עד-כדי טפשות ילדותית – וכולם ביחד: עם כובש מדינות לא רק במלחמתו, אלא גם בשכלו ובחכמתו העליונה. עם, הבוגד ומפיר כל הבטחתו, כל נדרו וכל הסכמתו לפי דרישת עניניו שלו – ותמיד נשאר בעיני העולם ג’נטלמן הדור-כבוד: סמל היושר והצדק, ובמעשיו יש תמיד עזרה לאותו העם המרומה. עם, השומר על אצילות-היחש שלו במפתח בית-הלורדים, השוקט על שמרי-הצרמוניות שלו מימי הבינים, ושאינו מוותר על קפלט-הצמות הלבן אפילו במשפט גניבת כפית-כסף – ויחד עם זה מעלה את בני דלת-העם למעלת מיניסטרים, השומרים את חותמת המלך ונושקים את ידו. עם, שהבין מה שלא הבין שוב עם אחר בעולם: את הכוח הספון באומה פזורה ומרודה דוקא – – וסך-הכל נמצאו בו שנים-שלושה אנשי-מעלה, המבינים את תכניתו וחשיבותה.

ומה פלא – אם אנשי הקבוצה התמימים אינם מבינים אותו? “אינם מבינם”? – חזר בו תיכף בהרהוריו – זה עדיין לא ברור. הן אפילו עד כדי-בירור לא בא אתם בכלל. – זה אי-אפשר! – מה פירוש: אינם רוצים אפילו לדבר אתו? – אַבּסורד!

ושוב התנער כארי, הכפות בקורי-עכביש: מה זה?! בא אני בתכנית, העתידה להפוך ולשנות את פני שני חלקי העולם – ואין לי כוח ל – –

על פניו עברה בת-צחוק. –

אך בת-הצחוק – כל-עומת שהופיעה, תיכף קפאה. מוזר. מוזר מאוד. קורי-עכביש אלה חזקים מכל עבותות עגלה. –

לא קורי-עכביש הם אלה כי אם – פחות מזה: – מעגל-קירטון. – מעגל קסם שאיזה שׂטן רשם אותו בקירטון סביב חייו – וצוחק לו: מפה לא תצא! –

מעניין לדעת, מה יגיד לזה חותנו מארדן?

כשבא הביתה – קיבלה אותו אמו בגיל-אם חם ומאושר:

– מכתב מאת מארדן. הנה.

מארדן כותב לו מאמריקה: “התכנית היתה שם לשיחה בפי כל גדולי הכסף. חושבים אותה לגאונית. המניות הולכות ועולות בלי-הרף. צריך לגמור בהקדם את כל ההכנות”.

צריך לגמור. – והנה – מגוחך. על דרכה של הרכבת המהירה – גרגיר-חצץ, והרכבת עומדת מלכת. ובינתים כל העבודה, כל יתר ההכנות הולכות בלי כל עכוב.

מכינים הסכמים, חוזים, תכניות ובנות-תכניות, מטה-העבודה הולך וגדל. – –

– אמא.

– מגוחך להגיד. יש עכוב בכל הענין. –

– הרצון יעבור על כל מין עכוב, בני. הרצון הטוב חזק מכל בעולם.

– כן. – אך – את יודעת מהו הענין?

– תגיד ואדע, בני.

– בכל השטח –הכל הולך בסדר, הכל; אך באמצע הדרך ישנה קבוצה קטנה, משק קטנטן. אי אפשר לעקוף אותה. בין שתי גבעות. והם אינם רוצים. אפילו לדבר אתם אי-אפשר. אינם רוצים לקבל אותי. – גמר בבת-צחוק שבלעג קל. – מה דעתך, אמא?

– זה, בני, נגד ההגיון. אני יודעת, מה זאת קבוצה. אנשי הקבוצה אינם מפריעים לשום אדם. והם מסוגלים לכל קרבן. זה נגד ההגיון הטוב, בני.

הרהרה רגע ואמרה: – סע אליהם, בני. –

פוריון חרחר את האבטומוביל, ישב ונסע למשק “תנובה”. – ישר בהחלטה סופית. אך באמצע הדרך כאילו מסר את גלגל-ההגה בידי הגורל. –

בעצמו אינו יודע, איך קרה הדבר, אך האוטו נסע אתו לירושלים. –

ואם להרגשה ברורה יותר – הרי הרגיש כביכול, ששתי ידיו פליגות בדבר: השמאלית רוצה למשק “תנובה”, והימנית – לירושלים. – טוב. האחריות עליהן, על ידי! – ישנם מצבים טפשים כאלה בחיי האדם, אפילו בחייו של אדם כמו פוריון, שבהם מוסר הוא את רצונו בידי איזה סימן ששמו “גורל” בפי הבריות. אגדה אחת אומרת על יוליוס ציזאר, שבשומו את פעמיו לדרכו האחרונה בחייו, פקפק לאן ללכת: אל אהובתו או אל הפוֹרוּם. מסר את הדבר לידי כלבו המלווה אותו. – באשר ילך הכלב ילך גם הוא. –

והכלב הלך אל הפורום. – במקום שרצחו אותו נפש. –

כך מצא פוריון את עצמו פתאום בארמון הנציב העליון. –

פוריון לא היה אורח חדש בארמון הנציב. כלתו היתה גם מבאי ביתו של המושל וחברת הטניס שם לעתים קרובות. – וגם כעת מצא אותה שם – ולא הופתע. לא הופתע, אך לא שמח לה כלל. – היא שמחה לו, יען כי הרגישה, שביקורו זה אינו ביקור סתם, אינו ביקור שעשועים. אילו היה זה ביקור שעשועים, היתה היא יודעת זאת. – אך בשבילו היתה נוכחותה ברגע זה יותר מאשר מיותרת. היא תשפיע על הסגנון, שהוא רוצה להציע לממשלה לפנות אל הקבוצה. –

– כבר חסכתי לך דברים, מאי דיר! – אמרה בעליזות, – הוד מעלתו יהיה לנו לעזרה.

– תודה רבה, חביבתי, אך הדבר לא כל-כך פשוט.

– אַל תפחד, מאי דיר, לא בתותחים יבואו עליהם. דבר-נא עם האדון השליש. הוא מוכן לעזור לנו.

פוריון השתדל לתקן את מה שקלקלה כלתו, לפי השערתו. ביאר לו לשליש את דבר הקבוצה, את אורח חייה ואת מהותה המוסרית האנושית. – ופה שוב קרה אותו הדבר: בדברו על הקבוצה אמר דברים, שהוא עצמו לא היה מאמין בהם. – ודבריו, יותר משהיו דברי קטגוריה על אנשי הקבוצה ועל סרובם – שמשו להם סנגוריה.

– אנשים, הקורעים את הדיפּלומות שלהם, השורפים את כל הישגיהם, עוזבים את משפחותיהם ואת כל הקאריירה העתידה שלהם בשביל לייבש בצות, להלחם בנחשים ועקרבים ובשביל לחלות בקדחת וברעב, אנשים כאלה אינם חיים בכלל על פי חוקי ההגיון שלנו – אמר פתאום. –

השליש לא הבין את כוונתו.

– ובכן? – אמר – אין להכריח אותם אל ההגיון? –

– לא להכריח, אדוני. בשום אופן לא. אולי: ליעץ להם בשם הוד-מעלתו, שלא כדאי להתעקש בשאלה חשובה כזו. – ככה בערך.

האנגלי חשב רגע. לא על עצם הענין חשב. זה היה ברור לו מן הרגע הראשון. האנגלי בכלל אינו חושב על עצם הענין, בשעה שהדבר אינו נוגע לאנגליה בלבד. אף רגע של הרהור אינו מקריב בשביל דבר לא-לו. הוא רק עשה עצמו כחושב. אחר-כך אמר:

– טוב. זה אפשר. –

בנסיעתו הביתה לא פסק פוריון מהרהר בדבר, שהיה סמוי ממנו בהחלט: דבר כזה לא קרה לו. ישנה מניעה קטנה – קטנה בהחלט, עיכוב פעוט – והוא מתיחס אליו כאל קטסטרופה, כאל גזרה אלהית, כאל פקודה מגבוה ואינו מוצא את הדרך, איך לסדר אותה. ואיך בעצם קרה הדבר? זה עוד מוזר מכל: רחמים, התימני הצעיר, המשרדן קיבל מכתב. ממי? מאת בחורתו, והיא, הנערה כותבת לו, היא ולא הקבוצה עצמה, כותבת לו, לבחור ולא לי, שאַל אבוא! “לא צריך”. – ועל זה אני נעמד פתאום – מהרהר – בא במבוכה – מטכס עצות – רב עם עצמי – מתבלבל – ואיני מוצא את ידי ורגלי – ופונה אל הממשלה! – – בדברים שבערך מכסימאלי איני פונה אל הממשלה, ובדבר פעוט זה. – כל הענין נגד ההגיון הוא. –

אמא אומרת: “זה נגד ההגיון”, כלומר: שהקבוצה תתנגד לדבר טוב כזה: אינו בגדר ההגיון. ואני בעצמי עושה כל הזמן נגד ההגיון. – כן – הלא בשעתו גם לורד אנגלי אחד אמר לו, שכל ענין תכניתו הוא נגד ההגיון הבריא. – ועל זה אמר לו הוא, פוריון: לא הכל נעשה בהגיון בריא; על כל פנים: לא הכל נולד בהגיון בריא. להיפך – אמר לו לאותו לורד בהיתול – גם בן-אדם בעצמו אינו נולד בדרך ההגיון הבריא, יען כי הכל יוכל להיות באותו הדבר בשם אהבה או יחס-מין, חוץ מן ההגיון. – ואולי גם פה? – אולי גם “הגיונו” של משק תנובה הוא מין אי-הגיון כזה? – ובאמת: הכל בעולם נוצר מגרעין, מפרוטופלזמה. ואיזה הגיון-אנוש ישנו בפרוטופלזמה?! – ובכן: שנינו עושים בלי הגיון, גם אני וגם קבוצת “תנובה”. – ואם כך – הרי אולי לא הם צריכים לשמוע ממני באור על תכניתי שלי, כי אם להיפך: אולי הם צריכים לבאר לי את “תכניתם” לשלהם? – יען כי כל מה ששמע עליהם – אין להבין עדיין, מדוע אינם רוצים אפילו לשמוע?! מדוע כופים הם את אלייתם לתוך אזנם? בשעה שהוא בכל זאת, עם כל חוסר-ההגיון שלו, מוכן לשמוע להם?!

יוצא, שאני עדיין עושה בהגיון. והם – – סימן, שה“גרעין” שלהם עומד למעלה מכל הגיון. ובכן: למעלה מתכניתי שלי! ובכן: לא גרגיר-חצץ כי אם גרעין.

ונזכר בדברי רחמים: – “כדאי להכיר אותם גם ככה, בלי תכנית”. –

יא. הַתָּכְנִית

השחר בעמק יזרעאל היה בהיר ומלא צבעים פאנטאסטיים.

הערפל הפרוש על ההרים שמסביב היה סגול מעורב גון-אתרוג ופה ושם נשבצו בו כתמי לובן-חלב, המפעפעים ומשנים את צורתם מרגע לרגע. הירוק שבכל המישור השתעשע בצהוב-בהיר, והעין המסתכלת בו מראש הפסגה ראתה ברגע הראשון ים רחב-ידים שקט, שבאמצעיתו מבריח פס רחב עמוק כאילו אך-זה עברה בו ספינה ענקית והשאירה את עקבותיה בו: — הכביש. ירד אדם קצת מראש הפסגה — הפך הים ירקרק עם כתמי-תכלת עמוקים. — ורק כשירד לגמרי ועמד לרגלי ההר — נגולה לפני עיניו מפּה פּלסטית רחבה, שעוד מעט, עוד רגע-קט ותקום לתחיה. — תמונת חלום, חלומו של נודד-עיף, המהלך ומהלך זה דורות ומצייר לו בדמיונו ארץ מנוחה ושובע לעת זקנתו. — ובין שתי גבעות קרחות, שראשם עטוף אד קליל הנודף והולך יותר ויותר, בתוך מטת-ירק רכה — חולמת לה קבוצת “תנובה” את חלומה הבהיר והטוב, חלום, שעם בואו והתקרבותו אל תחום-תקופה, של יובל העשור — הולך הוא ומתעטף באור שחור ומעיק: פניהם של החברים המתים, שלא ישתתפו בחגיגת החיים החדשים. —

אך הנה מפעפע הערפל הלאה-הלאה, מתנדף אל אחורי ההרים הרחוקים — והשומר, המתהלך אנה ואנה בצעדיו הכבדים, מוציא את שעונו, מביט ורואה: ארבע ורבע. נגש אל “הפעמון” (— חתיכת פס-ברזל, התלויה על חוט-ברזל מתוח בין שני כלונסאות —), לוקח בידו את “הענבל” (— מוט ברזל בן-אמה —) מרים אותו כדי להכות בו — אך ברגע זה נשמע קול-תרנגול מנסר באויר: קוקוריקו!

השומר מרשל את ידו, מחייך כלפי התרנגול: שוב הקדמתני, נבל! — ומתחיל להקיש בפעמון. — קבוצת “תנובה” מתעוררת. התנועה הראשונה היא כלפי חדר המקלחת. הרבה פנים חדשות בין ההולכים להתרחץ. מי שביקר פה לפני שלש-ארבע שנים, ימצא רק אחדים ידועים לו. — “תנובה” גדלה ונעשתה הטוּבּה משהיתה.

ובמדה ידועה שונו גם חיי הנפש בקבוצה: יש רעש. — “תנובה” השקטה, השותקת כאילו פתחה את פיה הבלוּם. אך בכל זאת לא כמו בקבוצה אחרת. — בכל זאת מורגשת פה עדיין אותה השתיקה, שמיסדיה נטעו אותה פה עוד מבראשית. בקבוצה אחרת הומה הבוקר מקריאות, צעקות, שאלות ותשובות קולניות וגם חרופים וגדופים לשמה: קבוצת “תנובה” שקטה יותר. החברים החדשים, שבאו לא בבת-אחת, כי אם לאט-לאט — התרגלו אחד-אחד אל השקט, השורר פה גם בשעות השמחה העליזה. — והחבריא, אחרי שחטפו את ארוחת-ההשכמה הארעית — הולכים לעבודה, לעבודותיהם השונות. בין הנשארים לעבודת-פנים, רובן בחורות, ישנה היום גם מזל. — תפקיד מיוחד הוטל עליה כעת: קבוצת “תנובה” הולכת וקרבה אל שנת העשר לקיומה, ולפרק-חייה זה משתנים פניה שנוי ניכר: הולך ונגמר בה הבנין המרכזי שלה. בנין נהדר, בעל שלוש קומות, ששתי קומותיו העליונות משמשות חדרי-דירות, ובקומה התחתונה אולם רחב-ידים, שבצדו נמצאים חדרי-המשרד, הספריה, חדר הרחצה והמקלחת וגם מחסני הכלכלה והמטבח. — האולם הגדול משמש גם חדר האכילה וגם חדר ההרצאות והישיבות. במזרחו של האולם: בימה ועליו פסנתר. — את הפסנתר קבלה “תנובה” במתנה מאת אם-הקבוצות הכבודה “דגניה”. — כלי-זמר לתפארת, תוצרת פלייל, עם כתובת:

לַאֲחוֹתֵנוּ הַצְּעִירָה “תְּנוּבָה” בַּת-הָעֶשֶׂר:

תִּשְׁרֶה הַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנֵךְ — דְּגָנִיָּה.

היום נגמר הבנין ועל מזל הוטל לנצח על עבודת הקשוט כיד כח-דמיונה המזרחי הטוב עליה. בקרוב תיערך חגיגה צנועה, חג יובל-העשור. ומחר בערב יפּתח האולם פתיחה רשמית, עם אורחים אחדים מן החוץ.

חדר האוכל הישן פולט את החבריא לעבודה: נחיל בני-אדמה ההולכים מזוינים בכליהם, במכשיריהם: שורה ארוכה וריתמית, הנוהרת כנחל עמוק, אחר-כך נפרדת לחלקים, לזוגות וליחידים, הנזרעים אחר-כך ונדבקים למקומות-עבודתם השונים.

אך לעומת הנחיל ההולך — באים והולכים כנגדו שני אנשים זרים, שלא מכאן. עירוניים. אחד גבוה, כבן ארבעים; והשני נמוך, כבן שלושים וחמש, בחור אדמוני גוץ, שכובעו מסוך על פניו ומכסה את עיניו. אין איש מן ההולכים שׂם אליהם לב. “תיירים”. —

העומד על פסגת אחת הגבעות, רואה במשק “תנובה” הופעה מוזרה: באמצע המשק הפורח והפורה ישנה חלקת-אדמה הגונה, שלא עובדה כלל: שוממה היא. מוקפת היא גדר-צבר ומעלה כולה קמשונים. —

שני הזרים נעמדים על-יד הנחלה הריקה הזו, והנמוך שבהם, האדמוני, מראה לשני על הנחלה:

— הנה, זהו החלק.

הארוך מביט, מתבונן ושואל:

— בכמה?

הגוץ נועץ בו את עיניו הקטנות:

— במחיר ערך הענק החדש של כלת המהנדס. — אומר בהטעמה.

הלה מביט בו בתמיה. אחר-כך בלעג:

— אי! — ומדוע-זה לא במחיר הכלה עצמה?!

— סליחה! לא בטעמי היא.

שתיקה.

— טוב — עונה הארוך — אך בתנאי חמוּר: המהנדס אסור לו לדעת את הענין. בהחלט! — מבין?

— מבין. אך תרשה לי שאלה: מה הרווחתם בחתיכה זו, אם ביתר המשק אין לכם דריסת רגל?

— לא עסקך. דריסת רגל זו דיה לנו.

הוא התבונן עוד רגע בחלקת האדמה — והלכו להם.


את השיחה הקצרה והסודית הזאת שמע עוד מישהו: מאירקה, בחור עליז, חרוץ ומאושר מאוד בקבוצה. — את עצם ענין השיחה לא הבין. אך מכיון שידע, שחלקה שוממה זו אינה שייכת עדיין לקבוצה — הרי הרגיש, שאיזו כונה רעה ישנה בדבר. “אין ברכה בסוד”. — עזב את עבודתו בגן ורץ אל המשרד. שלא מצא איש במשרד — מיהר אל האולם.

— מזל! — צעק אליה.

מזל, שעמדה על גבי סולם וקישטה את האולם תוך כדי זמרה עצובה — הפנתה את ראשה אליו במנוחה:

— מה זה שוב?

— שמעתי דבר מה! חצץ וזיפזיף! —

— אצל מי?

— אצל דתן ואבירם! ראיתי שני אנשים, אחד מכר לשני את “המדבר”. —

— האדמוני מכר, לא? — שאלה מזל, שהבינה תיכף את הענין.

— חצץ וזיפזיף! — בחיי, כן! — מאין אַת יודעת?

— זה בפעם אחרת. ולמי מכר?

— לשני. אדם בעל תיק.

כעת כבר כל הבחורות העובדות מקשיבות.

— ובכמה? — שואלת מזל במנוחה, באדישות גמורה.

— “בכמה”? — ב — ב — במחיר כלת המהנדס.

הבחורות פורצות בצחוק.

— מחיר הגון! — אומרת מזל.

מאיר’קה מתקן: — לא — לא! במחיר ערך הענק החדש של כלת המהנדס.

— אהא! —

— מהו מפטפט? — שואלת אחת הבחורות, זמירה.

— לגמרי לא מפטפט — אומרת מזל.

ואל מאיר’קה:

— ומה עוד?

— לא כלום. — אה, כן. הוא הזהיר אותו, שאסור למהנדס לדעת את הדבר.

— מי הזהיר את מי?

— בעל התיק את האדמוני.

מזל הרהרה רגע.

— נו, טוב, מאיר’קה. אתה בחור כאקליפטוס!

מאיר’קה עומד ומחכה.

— למה אתה מחכה? אין עבודה?

— אני מחכה לפרס.

— איזה פרס?

— אני רוצה שתבארי לי, מה שספרתי.

— טוב, אך לא כעת. אחרי העבודה.

— ומה יהיה עם הענין?

— איזה ענין?

— ענין דותן ואבירם. הן צריך להודיע! — חצץ וזיפזיף!

— אַל תיבהל, מאיר’קה. רק לא להיבהל. — וכעת, לך.

— חצץ וזיפזיף! — קופץ מאיר’קה וממהר לעבודתו.


אך השמועות השונות שהגיעו הנה מתל-אביב עוררו בכל-זאת התענינות. לאו דוקא ענין המשק “תנובה” עצמו בקשר עם זה. אלא פשוט: — מה רוצה אותו המהנדס האמריקאי? — ולרגל השמועות השונות נוצרו בקבוצה השערות שונות, שאין להן, או שיש להן חקר ויסוד. אך אף פעם לא דברו על הענין. לא ב“שיחה” ולא סתם. מעט מאוד עניינה אותם תל-אביב בכלל עם כל חייה ובהלותיה. — וכלום שמועה אחת באה הנה מתל-אביב? — הקשר היחידי שיש לקבוצה עם תל-אביב היא קשריה עם הסתדרות הפועלים הכללית, שמושב מרכזה בתל-אביב. — והמוסד התרבותי היחידי שבעיר שם, התיאטרון, המבקר אותם כפעם בפעם ומציג אצלם את הצגותיו. כן מבקרים אצלם כל האורחים-האמנים החשובים, כנרים, פסנתרנים וגם סופרים, בהצגותיהם, נשפיהם והרצאותיהם. — ויתרה של תל-אביב רחוק מהם מאוד.

אלא שאותו המהנדס האמריקאי עורר בהם בכל זאת התענינות קצת יותר מאשר יתר השמועות. לכל הפחות את הצעירים שבקבוצה. —

ומבין ותיקי הקבוצה היה רק אחד, שהתענין בדבר ענין תיאוריטי: זה היה יוהאן ההולנדי.

— לעת עתה אין שום איש יודע מה הוא רוצה. זה לעת-עתה, כנראה בגדר סוד. אך דבר אחד ידוע: רוצה הוא לעשות איזה מפעל גדול ועומד הוא לחתום חוזה עם אלפי פועלים. עם כל הפועלים שבארץ. משערים שזה מפעל-השקאה כביר, להחיות את כל הנגב. אך הממדים עולים כנראה גם על זה.

— ואני שמעתי — אומר מוניה — שרוצה הוא ליבש את ים-המלח ולמלאותו מים מתוקים להשקאת הארץ מנחל מצרים ומנהר פרת! —

— חצץ וזיפזיף! — נשמע מן המטבח.

— ומה יעשה הירדן בינתים? — שאלה רחלה — יסדר שביתה? —

— הירדן עוד לא חיוה את דעתו! — אומר מוניה. ובזה נגמר “הענין” בקבוצת “תנובה”. אורי ישב לחלק את המכתבים. דוֹרי ראה מכתב על שם יוהאן.

— יוהאן! מכתב מביתך!

— מארץ-ישראל? — שואל יוהאן.

— סליחה! — מתקן מוניה — מהולנדיה.

— תדבר בלשון הקודש! — אומר לו יוהאן לדורי, ולוקח את המכתב. — אם אתה מתכוון להזכיר לי, שהייתי פעם הולאנדי, חביבי, הרי אל תשכח, שאתה היית פעם יהודי מתבולל! — ואינני יודע, מה משניהם טוב: הולנדי אמתי, או מאדיארי מזויף?

אורי המשיך לחלק את המכתבים. — פתאום ראה מכתב למאיר’קה ועל הכתובת היה נוסף: “למסור לידיו-הוא”. — איזה “סוד-נורא” — מלמל אורי.

— מאירקה! — אמר — יש לך מכתב.

הושיט לו את המכתב ובינתים הפך אותו לצדו השני, מקום שם כתוב שם השולח, ושאל בניחותא, בזהירות רבה ומלטפת:

— השולח — זאת אומרת השולחת — בשום אופן אינה רוצה שמי שהוא זולתך יקרא את המכתב?

— כנראה — אמר מאירקה בכעין מבוכה.

— ואתה? גם כן אינך רוצה?

מאירקה שתק. אורי הושיט לו את מכתבו —

מאירקה עומד נבוך. אורי רוצה להוציא אותו מן המבוכה:

— אין לשום אדם זכות להתערב בענינך, מאירקה, אך אם יש במכתב דבר-מה, המצריך לך עצה או עזרה, או כדומה, תוכל לפנות אלינו חביבי. אסור שמישהו בינינו יסבול לבדו בלי עזרה ובלי עצה. אין סודות. —

מאירקה הרגיש הקלה.

— וגם לא באהבה? — שאל מאיר’קה בבת-צחוק, שיש בה גם מן המבוכה וגם מן הבדיחה.

אורי חובק את מתני-מאיר’קה בלטיפה ואומר, משפט במשפט:

— ביחוד לא באהבה, חביבי. — באהבה עומד האדם גלמוד ובודד יותר מאשר בכל עניניו בחיים. — באהבה אין איש בעולם מבין לרוחו. הבחורה — בעיני אחרים היא לא-יפה, לא חכמה, ואפילו טפשה — ובעיניו-הוא: מלאך אלהים. לא כן? — והוסיף: במלחמת-החיים בעד הלחם עוד ימצא האדם איזה שותף, איזה עוזר, אך באותה המלחמה הנוראה, ששמה “אהבה”, שם אין “מאיר’קה ושותפיו”. באהבה אומללים אנו מאד, מאיר’קה. באהבה עלול אדם לעשות מעשי-שטות שונים. —

מאיר’קה עושה תנועה להחזיר לאורי את המכתב.

— קרא קודם, מאיר’קה, קרא. ואחר כך, אם תרגיש נחיצות לכך, — תבוא אלי, חביבי. ותדע: כל הקדוש ללב טהור אחד — קדוש הוא לכל הלבבות הטהורים.

מאיר’קה פורש לו הצדה לקרוא את המכתב. פורש בלי “חצץ וזיפזיף”. החבריא הבינו: זהו המכתב “החשוב” הראשון שלו בחייו. —

גם מזל קבלה מכתב. — היא קוראת אותו, ניגשת ומוסרת אותו לאורי:

— קרא! —

אורי קורא. המכתב הוא מאת רחמים. הוא מודיע לה דבר נורא: הפנקסן של המשרד הסתוֹדד עם שני אנשים, האחד הוא המתווך לקרקעות, שמו קוּפּצקי, והשני איזה בחור אדמוני, הידוע לו מאיזה מקום, אך אינו זוכר מאין. — אולי הוא זה שעלה אתם יחד, האדמוני? שלשתם הסתודדו, לעשות איזה מעשה נגד משק “תנובה”. ולבסוף החליטו, ששנים מהם, הפנקסן והבחור האדמוני יסעו למשק “תנובה” לגמור שם איזה דבר, לא עם המשק, אלא בסוד. — דבר, שיכריח את המשק להסכים. — הוא, רחמים, שמע זאת מן החדר השני, ופתאום — תפש אותו מישהו מאחור, התחיל לחנוק אותו ואמר לו: אם יוודע לנו שמסרת את מה ששמעת, לאדון המהנדס — תמות בלי ודוי. — אמרתי לו, — כך כותב רחמים — שאינני יודע כלום, אך הוא חנק אותי, כמעט שהוציא את נשמתי, אדם חזק פי-שבע ממני וסתם את פי ואמר שוב: “אנחנו נדע, מי הודיע לאדון המהנדס. תדע: פה תהא קבורתך, כושי!” — מזה שאמר לי “כושי”, הכרתי, שגם הגברת בללה, כלתו של המהנדס מסכימה אתם, שגם ידה שלה בדבר. “כושי”, זה סגנונה שלה. אני נשבעתי לו, שלא אודיע לאדון המהנדס — ולפיכך עליך לבוא תיכף ומיד לתל-אביב ולהודיע זאת לאדון המהנדס. ובכלל טוב, שמישהו ממשק “תנובה” יכיר את המהנדס פנים אל פנים. הוא אדם נפלא. אדם יוצא מן הכלל. ורק כלתו היא נבלה טמאה. עליך להגיד לו, שאתם ראיתם אותם, את הפנקסן ואת האדמוני, שם בקבוצה. —

איזו נבלה! — אומרת מזל כולה חיוורת. רוצחים.

נשמע קולו של אורי בין המכתבים. כדבר מתוך ספר:

— אין נבלה בעולם, חביבתי, יש רק טעות. הם יעמדו על טעותם. — הרהר רגע והוסיף:

— כפי שידוע לנו, רוצה רחמים להיכנס אלינו.

— על זה חולם הוא מזמן.

— ובכן, אם אַת רוצה לנסוע —

— אני מוכרחת לנסוע מפני הרבה טעמים — הפסיקה אותו מזל מתוך עצבנות.

— אם אַת רוצה, סימן שיש לך טעם לדבר. ובכן, אני חושב, שבעוד חודש ימים אפשר יהיה להכניסו. ואם תדברי עם המהנדס, תגלי לו מה שאנו יודעים. הרי אנו יודעים יותר מאשר רחמים. — אין דבר יותר קדוש מאשר לגלות סוד לאדם ישר וטוב. —


תנובה ודן, שכל הזמן שמעו וראו את כל הנעשה והמדובר פה מסביב לענין תל-אביב, לא שעו אליו בעצם ולא התענינו בו. — אמנם דן התחיל להרגיש, שיותר מדי מטפלים בענין. —

תנובה חשבה אחרת. — בה עקצה ההרגשה, כאילו יש פה רצון בכלל להגיב על אותו ענין — ולזה התנגדה בכל תוקף. התנגדה, כמו דן וכמו כולם, אלא שעוד ביתר תוקף. במוחו של דן התגבש הדבר במימרה: “יותר מדי מדברים”. — ובתנובה: “יותר מדי מפחדים”. אף כי אליבא דאמת, הרי הפחד מופיע פה בצורת רגש או בצורת הכרה, אך כללי הוא. פחד לא מפני איזה אסון, אלא סתם: בלבול המוח. מפריעים. מה רוצים מאתנו? ברחנו מפני גיהינום העולם, מפני שאון הערבוביה הטפשית שם — וכעת בא מישהו ושוב טורד. — אסון? איזה אסון יכול להיות פה? — אורי אומר:

— כל אסון חברתי בא לו לאדם באשמתו שלו בעצמו במדה מרובה. כל שאינו נכנס במשא-ומתן עם האסון —אינו נכשל בו. רק אסון בידי שמים, אסון הטבע בא לנו שלא ברצוננו. — ואנו: אין לנו שום עסק אתם שם. — לא נתנו להם למדוד — ובכן ודאי שלא יידחקו שוב לרשות שאינה שלהם. — ואולם מזל רוצה לנסוע שמה. — טוב, תסע, אך בתנאי: אף לא מלה אחת, שאפשר לראות אותה כמשא-ומתן. — אף לא מלה. וחסל. — מזל ביארה לתנובה, שהמהנדס עצמו, כפי שרחמים כותב לה תמיד, הוא אדם יוצא מן הכלל. —

— מה זה עסקנו?

— אדם יוצא מן הכלל! והא ראיה: אפילו חבריו-למפעל מוכרחים לעשות מעשים שלא בידיעתו. אדם שלא מן הרגיל. —

— ומדוע אינו נכנס לקבוצה? —

זאת היתה שאלה טפשית בעצם; אך יסודה לגמרי לא היה טפשי. תנובה באמת האמינה, שבארץ-ישראל, אדם ישר וטוב, — מה לו שם בעיר? —

ובכל זאת חייכה היא עצמה ואמרה כמו בכעין תקון:

— טוב. ובכן מה אַת רוצה, מזל?

— אני? איננו רוצה כלום, נוּבּי; מה שאַת רוצה, רוצה גם אני: שיהיה טוב. — אך — חושבתני, שבכל זאת יתכן להודיע לו, שמבלבלים פה את מוחנו שלא בידיעתו שלו. — שקונים פה אדמה בשמו.

— לא עסקנו, מזי. אינני מאמינה, שזה לא בידיעתו. —

— אני מאמינה.

— אשריך.

— אם כך, התעקשה מזל — עלינו להודיע לו את זאת.

— את מה?

— שאנו חושדים בו.

— והוא יתגרד.

— בזה אַת טועה, נוּבּי: ידוע לי, שהמהנדס לא יעשה שום מעשה נגד רצוננו.

— אזי תגידי לו, שכל משא-ומתן אתנו נגד רצוננו הוא. —

הרהרה רגע והוסיפה:

— שאל ישבית לנו את חגנו.

ופתאום:

— שמעי, מזי! יותר מדי אנו מטפלים בענין שאינו שלנו. — לכי ועשי כרצונך, מה אני? הדיקטאטור שלך?!

זאת היתה טעות בידה. לא דיקטאטור היא — אך אֵם במשפחה. אֵם שרצונה רצון המשפחה הוא. — תנובה היא כעת אפילו לא בת עשרים ושבע, אך כל טבעה, טבע-אם הוא. — ועל הכל מביטה היא בעיני אם. אם נאמנה, דואגת וסובלת, שמחה ומחייכת כל הזמן. — ומשום זה מביטה היא לא רק על הקבוצה, אלא על כל העולם מביטה בעיני אם. — וברגעי-הרהור חטופים על אותו המפעל ההולך ונוצר שם, הרגישה כעין חמלה על אותו הבחור המהנדס, הרוצה, העושה, המתכן תכניות ומשקיע מיליוני-כסף ומיליוני כוחות-מרץ בדברים, שאין בהם משום ערך. — כי מה ערך יש לאדם חכם, שעיניו בראשו, בבנין פיתום ורעמסס בשעה — בשעה שלא זה נחוץ כעת. — בשעה שבאותו זמן עצמו מאות אנשים בעלי כשרונות לא פחות ממנו יושבים ועמלים בהמצאות-הרס — — בשעה שבכל רגע יוכל לבוא מהנדס שני ולהחריב את בנינו שלו במשך עשרים וארבע שעות! — ואין מי שיגיד לו לאותו המהנדס המחונן: הנח בני, לא זה נחוץ. נחוץ לבנות בן-אדם. נחוץ להשקיע מרץ ברפוי נשמתנו, החולה בהחלט, התועה בהחלט והטפשית בהחלט. — ולזה לא נחוץ אפילו מיליון אחד. — אין מי שיגיד לו. אין אֵם טובה שתרחם עליו. על אותו הבחור הטוב. —

וכששמעה תנובה את ספורי השגעונות על כלתו של המהנדס — גם כן התעוררה בה האם הרחמניה. — סוסים, אוירונים, כלבים, סוס בלונדיני וכלב מבין מוסיקה. ואם נחוצה לה שמלה חדשה — מזמינה היא הנה את “פאטוּ” מפריז. ואם נחוצות לה נעלים — מביאה היא הנה את “פרוּג’יה” מפריז — — ואין לה אם טובה, שתרחם עליה ותבאר לה: אל תהי טפשה בתי, אַל תהיה קוֹפה אומללה, ישנו עושר אחר ואושר אחר לגמרי בעולם. ישנם ערבי כוכבים, הסופגים את נשימת האדמה הטובה בלילות כחולים-עמוקים, ישנם אפרוחים המצפצפים תחת כנפי אמם וישנם תינוקות ורוּדים ושמנים, היונקים וממעכים את הדד — —

אך לתוך הרהוריה אלה נכנסה פתאום דמות מפריעה וכואבת — — איזה ראש אדמוני — — ובלבל אותה — כן, מוּצ’יק. —

עד כדי כך הוא הולך? — הוא מוכר את נחלתו לאנשים, החותרים תחת אשרנו הצנוע — — ומתוך אהבה? — — “אהבה”? איך זה? מתוך אהבה להרשיע? באמת: זה מוזר. מה פירוש “אהבה”? את מי אוהב הוא? אותי? לוּ אהב אותי, הלא — — איזה שקר עולמי גס הוא זה?! אומרים: אהבה — והיא מלאה שנאה ארסית. מובן: גם על היונה ועל העגל הצלוי אנו אומרים: אני אוהב יונה צלויה ובשר עגל צלוי. אני אוהב — שוחט אותם, טורף אותם וצולה אותם באש — — “אהבה”. — גועל נפש. — ואין לו למוצ’יק אם טובה, שתבאר לו זאת. — והיא, תנובה, דחתה אותו ואת “אהבתו”. — מובן, כעת סופו מוכיח על תחילתו. — אך: האם הוא עצמו אשם בדבר? — הן זהו העולם. כך מחנכים זה אלפי דורות. כך מחנכות גם האמהות. — כן, האמהות: בידי האמהות לעשות מלחמה, או לשבור אותה. על האמהות מוטל הדבר, עליהן בלבד, לחנך עולם חדש — — לחנך את התינוק מיום ינקוֹ את החלב הלבן והמתוק. — ללטף אותו להזרים בו דרך החלב את ההכרה החדשה, את הטוב המוחלט, את החכמה: את האושר — תינוק לבן וחם — —

היא התמתחה לכל ארכה ורחבה ופהקה פהוק עמוק, שהעביר בה סמרמורת בכל איבריה הבריאים והדשנים, סמרמורת, שעברה את כל גופה וזינקה אל שתי פיטמות שדיה החשמליות.

 

חלק שני: הַקָרְבָּן

יב. מָה הֵם רוֹצִים?

— יסלח לי, אדוני האינז’ינר, אך אולי יגיד לי תיכף ומראש, מה רצונו של אדוני ממני?

— בענין המשק “תנובה”.

— את זה אני יודע; ממכתב אדוני. אך מה אדוני רוצה ממני בנידון זה?

— אם כן אוכל לקצר: אנו מוכנים להקריב כסף כמה שנחוץ; ואם לא — מוכנים אנו להציע להם אדמה במקום אחר, אדמה טובה משלהם ופי-כמה משלהם.

— אני יודע.

המהנדס הרהר.

— ומדוע זה התחילו באיומים? שאל הלה.

המהנדס הטעים בחזקה:

— אני מודיע לאדוני, שמאתי לא יצא שום דבר שבאיוּם, ואני מתנגד בכל תוקף לכל מין כפיה שהיא ובכל צורה שהיא. — ואלה שעשו זאת, אם באמת היו מעשים כאלה, יקבלו את ענשם בכל חומר הדין!

— יודע אני לכבד את הקבוצה. והייתי רוצה, שגם הם ידעו זאת וביחוד אותה הבחורה שם —

— איזו בחורה?

— את שמה אינני יודע. אך ידוע לי, שהיא היא המשפיעה שם בעקשנותה. — אני מכבד מאוד גם את העקשנות, אדוני יבין זאת, אך פה סובב הענין במפעל כביר, המביא אושר לכל הארץ ובתור מדינה עברית. — ו“דרך אגב” רוצה גם לפתור שאלה שהיא לא פחות חשובה מאשר שאלת האדמה עצמה: שאלת העבודה.

— האדמה פותרת את כל השאלות שבעולם. תן ליהודי אדמה — ותיפתר שאלת המולדת על כל בעיותיה. —

— על שאלה אחת לא ענה לי אדוני עוד. אני מבקש ממנו מאוד לבאר לי נקודה אחת: מה פרושה של עקשנות זו, בשעה שאין פה שאלת אדמה בשביל המשק? המשק נשאר משק ועוד פי-כמה גדול משהנהו כעת! — הן זה — יסלח לי אדוני — גובל עם השגעון. —

— נכון. קצת שגעון, זה נחוץ לנו פה כעת. אחרי שנות אלפים של התחפשות, התחכמות ופשרות. — אמר השני וקם ללכת. והוסיף בחיוך:

האדמה אחזָתם מחלה שאין לה תרופה כנראה.

זה היה “נזיר העבודה”.

— ומה דעתה של הסתדרות הפועלים בנידון זה? — שאל המהנדס לאחרונה, וכאילו דרך אגב.

— נא לפנות אולי אליה. הן היא מעוניינת בשאלה זו. — לא כן?

— תודה רבה.


עם הסתדרות הפועלים גמר פוריון זה מזמן, גמר-פרינציפיוני כמובן. הוא מסר למנהיגי ההסתדרות את כלל-תכניתו, המצריכה לעת עתה כשלשים אלף פועל ואחר-כך עוד יותר. בדבר שכר-עבודה נתן רק רמז: שכר מכסימאלי לפי הנורמה פה בארץ. היו פרטים, שההסתדרות רצתה לדעת אותם — וקיבלה עליהם תשובות חיוביות. גם אָפיו הפרטי של המהנדס מצא חן בעיניהם. במפעל כזה גם שאלה זו חשובה למדי. והוא הבטיח להם, שלפועלים, כלומר להסתדרות לא יהיה עסק רק אתו בלבד. וכעת באמת מעניין לדעת, מה דעתם בענין קטן וביש זה? —

ושוב הרהר: מוזר. למי זה עלה על הדעת, שבכל הדרך הגדולה והקשה הזאת, שבכל זאת הצליח עד הנה ליישר בה את כל ההדורים ולפשט את כל העקמומיות שבה, על אף כל אותם המכשולים, שכוחות ידועים התאמצו כל הזמן ומתאמצים עד היום להכשיל אותו בהם — שדוקא מצד זה, מצד יהודי תבוא הסכנה? סכנה? — שטות. אילו אפשר היה להשתמש בכוח. — ואולי מוכרח יהיה?

כן, אך איזה כוח? ידי הממשלה מסולקות מן הענין. והמוסדות הלאומיים — —


פוריון הציע לחברי הועד-הפועל את כל הענין. חברי ההנהלה החליטו לענות לו אחרי ישיבה מיוחדת בנידון זה. — ופוריון עזב את המשא-ומתן שבע-תקוה. ורק דבר אחד נכנס לו במוחו מדברי בן-עזרי, אחד מראשי ההסתדרות. אחר גמר השיחה אמר להם פוריון:

— כל יהודי בעולם, גם זה שאינו מתפלל, מחכה למשיח, וביחוד אתם, הפועלים — לא כן?

— כן, אך קודם כל לא למשיח של מלכות-שמים, כי אם למשיח הגואל את האדם מעול מלכות-האדמה. מעול עגל-הזהב, שמשה שבר בגללו את הלוחות הראשונים, בכדי לעשות לוחות חדשים — ענה לו בן-עזרי בחיוך.

אך השאלה העיקרית במקומה עומדת: איזה טעם לעקשנות זו. בשעה שהאדמה נשארת להם אדמה?!


בדרך, בנסיעתה לתל-אביב, הספיקה מזל לעבור בהרהוריה על כל הענין: מפעל כביר, המשקיע הון עצום —ואין איש יודע, מחוץ לעושיו עצמם, מה טיבו ומהותו. — ואנחנו עומדים לו בדרכו. — בחיי, זה מוזר מאוד. — ואם המפעל ייכשל באמת בגללנו? מה יהיה אז?! — לא כלום. איש לא יֵדע, חוץ מהם ומאתנו. היה דבר גדול, שרצה להיולד ושלא נולד. — וחַלס! — אך מה יעשה המהנדס עצמו? — הוא ילך לו ככה, בלי כלום? וכלתו? מה יהיה עם סוסיה, כלביה ומישחקיה? הן לא תשאר פה, יען כי גם המהנדס לא ישאר פה, אם לא יצא כלום! —

וברגע זה עלה רעיון במוחה: כדאי היה שתנובה והמהנדס ייפגשו באמת! — הוא אדם טוב, ורחמים אומר: הוא אדם יוצא מן הכלל. הם צריכים להיפגש! — אם הם ייפגשו — יצא דבר טוב. היא בטוחה בדבר — והן באמת תנובה היא, שאינה רוצה אפילו לדבר על הענין. ומדוע לא ידברו פעם זה עם זה? היא ודאי תמצא חן בעיניו. אף כי איננה יפה כמו כלתו הלבנה. — אך היא יותר מעניינת מההיא. — ההיא ודאי צובעת את עצמה ומייפה את עצמה ומתקנת את עצמה. — זה לא קוּנץ! בחיי, כך כל בחורה יכולה להית פה. והיא מתלבשת כמו שרוצה. מפאריז. — תנובה אמרה לי בסוף: “לכי ועשי כרצונך!” טוב. אני אעשה כרצוני: אני אזמין אותו אלינו. אני כתבתי לרחמים, שהמהנדס לא יבוא — כעת אזמין אותו. זה יהיה טוב. בחיי! —


רחמים קיבל אותה בחיוך ערמומי, שמזל הרגישה מתוכו, ששיקר לה במכתבו דבר-מה. ומשום זה תיכף החליטה גם היא להערים:

— יודעת אני, ששיקרת. לא רצו להחניק אותך! אתה חושב, שמשום זה באתי? טפש! —

— לא נכון, אַת באת בגלל זה! אל תכחישי!

— קדחת לך! לא בגלל זה.

— הבחורות צריכות להגיד ככה; כדי שהבחורים לא ידעו, שהן אוהבות אותם.

— טפש! רק פעם אחת הצלחת להבהיל אותי. פעמיים אי-אפשר. אני באתי לבקש את האדון המהנדס, שיבוא אלינו.

רחמים שמח מאד לדבר.

— גם אני חושב כל הזמן, שהם צריכים להיפגש. — ויש לי עוד חדשה: האדון האינג’ניר מכיר אותך. —

— אותי?!

— כן. מלפני זמן רב. מן האניה. —

מזל קימטה את עיניה:

— אה. — הוא אותו — —

— כן. אני גם כן ראיתי כל הזמן, שהוא ידוע לי, אך לא ידעתי מאין.

וברגע זה החליטה מזל דבר-מה.

— אם כן, הרי מכיר הוא גם את תנובה שלנו!

— ודאי, אך אני לא אמרתי לו זאת. רציתי, שייפגשו ואז יכירו זה את זה.

— הלא את זה חושבת גם אני ברגע זה.

אם כן, שניהם החליטו, שלא לגלות לפוריון את דבר ההכרה הנושנה. זה יהיה מענין יותר. —

מזל החוירה כולה כשראתה את פוריון.

— אנחנו מכירים זה את זה — אמר פוריון בהושיטו לה יד.

— כן — אמרה מזל — אך אני לא ידעתי, שזה אדוני. אני באתי להזמין את אדוני כעת אלינו.

— תודה רבה, הגברת מזל.

— אני לא גברת, אני חלוצה. — מזל. — סתם. —

במוחו של פוריון זגזגה כעין אסוציאציה: מתי הוא שמע את זה? —

“אני לא גברת, אני חלוצה”. — מישהי כבר אמרה לו זאת פעם — — “אני לא גברת” — — “אני חלוצה” — והוא אפילו רשם זאת בפנקסו —

מזל הרגישה זאת ונבהלה, פן ייזכר בתנובה וישאל עליה. ולשקר היא אינה רוצה. אל אלהים, ובלבד שלא ישאל כלום. וברגע זה נזכרה גם באותה מערבולת — אוי, ובלבד שלא ישאל — — היא עצרה את נשימתה — טוב — אמר פוריון — אולי באמת יהיה יותר מחוכם לשני הצדדים, אם ניפגש פעם. —

הפשיל ידיו לאחורו והתהלך אנה ואנה, כשהוא מדבר מתוך שקול-דעת, כמו לעצמו: הן יוצא מגוחך, שעם כל העולם דיברתי על המשק ורק לא עם המשק עצמו.

— אך איני מתחרט על כך. — גמר בקול רם ופנה אל מזל:

— ותגידי נא לאותה — — החבֵרה שלכם, שאני מכבד אותה מאוד בלי להכיר אותה אפילו פנים אל פנים; תגידי נא לה, שאין השד נורא כל-כך. ושבכלל אינני שד כלל, אלא בן-אדם, שאין לו בחייו אלא מטרה אחת יחידה: מטרת-מהנדס — להגשים את תכניתי, שזה שנים אני חולם עליה. —

— היא נפלאה — אמרה מזל ותיכף התחרטה מתוך חשש, שלא ישאל עליה, שלא ייזכר פתאום — ותיכף הוסיפה:

— הייתי מייעצת לאדוני לבוא; כך, אחרי הצהרים, אחרי העבודה; יותר טוב בשעה חמש אחרי הצהרים. — ובכן, למתי נחכה לאדוני?

— מחרתיים. בחמש. —

ישיבת הועד הפועל של הסתדרות עמדה בפני אגוז קשה למדי. —

זאת היא הפעם הראשונה, שישנה התנגשות עניני-חומר בין ההסתדרות ובין קבוצה. —

יותר מזה: התנגשות, שיש בה מן הסכנה להרוס גם בנין יותר מאשר חמרי: שאלתם של שלשים אלף פועל; זאת אומרת, שאלת כל הפועלים ביחד ובכללם, אינה שאלה חמרית בלבד. המפעל הזה עלול לסמן דרך חדשה בארגון העבודה בארץ. ושאלת ארגון העבודה לעולם אינה שאלה חמרית בלבד. ואיך זה הקבוצה אינה מבינה דבר שכזה? הבאמת אינה מבינה? היא אינה רוצה להבין. היא אינה רוצה אפילו שיבארו לה. היא שותקת. כמו תמיד.

— חושבני — אומר אחד המדברים בישיבה — שבכל זאת: אנו מפריזים ברגע זה במדת יחסנו אל “תנובה”. הם צריכים להבין סוף-כל-סוף, שעם כל יחס-הכבוד שלנו אל קנאותם ואהבתם אל האדמה — אין אנו יכולים להסכים לקנאות זו, בשעה שאין בה מן ההגיון ובשעה שהיא נגד האינטרסים הגדולים ביותר של צבור הפועלים העברים בארץ ובחוץ-לארץ. — ולפיכך אני מציע, להשפיע על “תנובה”, השפעה מוסרית כמובן, לשנות את עמדתם בנידון זה. —

— לי יש שאלה: אומר המדבר השני — מי מאתנו בא אתם בדברים בנידון זה עד הנה? — האינכם חושבים למוזר, ואפילו למגוחך, לבוא אליהם בדרישות ואפילו רק בבקשות או בהצעות והשפעות — עוד בטרם שמענו את דעתם בכלל?

— די לנו לדעת — מבאר היושב ראש — שאינם רוצים אפילו לבוא בדברים עם אנשי המהנדס וגם לא עם המהנדס עצמו, וכל היודע את החבריא ב“תנובה”, יודע, מה פרוש הדבר. כל כשיל וכילפות לא יועילו פה. הם — או שמיותר להתוכח אתם בכלל, או שאי-אפשר, שלא יועיל להתוכח אתם ולבאר להם! — אינכם מכירים את תנובה, או את דן, או את אורי? — סלעים. —

— אם כן — גומר המדבר השני — הרי חושב אנכי, שאסור לנו לבוא בשום טנדנציה של השפעה, גם לא בהשפעה מוסרית. אחת היא, אם תותח או השפעה מוסרית. — ההבדל הוא רק במושפע: ישנם אנשים, שאפשר להכריח אותם בהשפעה מוסרית וישנם כאלה, שרק השפעת התותח טובה להם. — אני נגד כל השפעה שהיא! —

— ובכן — אומר היושב ראש, — נסכם את הדברים: החברים דיברו פה על השפעה, בשעה שברור לכולנו, שאין כל השפעה אפשרית על “תנובה”. השאלה היא לגמרי אחרת: אם המהנדס יחליט פתאום ויציע לנו לחתום על החוזה בלי לבוא לידי הסכמה עם “תנובה” — אם עלינו לחתום או לא?

— אם כן, הרי הדבר היחידי שאנו יכולים להחליט הוא: ללכת אל “תנובה” ולפנות אליהם בשאלה; זאת אומרת: שיבארו לנו את נימוקם. — שלא ידברו דברים של עמעוּם. שיגידו לנו: מדוע. — אני יודע, זה לא הרבה — אך זה הכל מה שאנו יכולים לעשות.

ובזה נשאר.


כשבן-עזרי מסר לפוריון את החלטת הועד-הפועל, המהנדס כבר לא התפלא. כבר הבין, ש“תנובה”, והקבוצה בכלל, היא בארץ זו יותר ממשק, יותר ממושבה, יותר מכפר.

וגם רגש “הבושה” שלו ירד קצת: אם שלשים אלף פועל מרכינים את ראשם בפני קבוצת אנשים-אכרים, הרי יש פה דבר-מה, הנמצא מחוץ לאזור בינתו ועולמו בכלל. אך מהו אותו הדבר? מהו היסוד לקאפּריסה זו? מה הם רוצים?

הוא חירחר את המכונית שלו ונסע.


יג. “הַנֵּץ”

המכונית סוערת בכל כוחה. —

בנסיעתו עברו במוחו כל הדברים בשורה. כמו סרט-ראינוע. —

זהו באמת נושא טוב לסרט. מאורע כביר, מפעל שׂגיא, הנתקל פתאום באיזה דבר פעוט — ונעמד משתאה בלי עצה.

נעמד? — בפעם הראשונה חושב הוא על כשלון. — על אפשרות רצינית בכשלונו של המפעל בכלל. — הכל הולך כמו בדרמה: התחלה טובה, בלי כל מכשולים. בענין הקרקעות בא כבר לידי גמר, צריך רק לחתום על החוזים. גם בדבר המכונות, והפועלים. צריך ללחוץ בכפתור: לחתום — והעבודה מתחילה. —

ופתאום — ראשך והר! —

טוב, שבשעתו שם לב לדבר. טוב, שלא שמע לעצות חבריו בעבודה, שלא לשים לב לדבר פעוט זה. טוב שלא חתם עדיין אף על חוזה אחד. — אף כי — — מהו ההבדל בעצם? ולו היה חותם? כלום אם ייכשל כעת ולא יהיה חייב לשלם את הכספים — כלום ככה קטן יהיה כשלונו מאשר לוּ היה משלם? כלום הכסף הוא פה העיקר?

הוא מנסה לגרש מעל עצמו את המחשבות האלה כגרש זבוב טורד. —

למה לחשוב על שטויות כאלה?

מבני אדם אין הוא מפחד. עם בני אדם תמיד אפשר לבוא לידי הבנה. — והוא סוער הלאה. — ובינתים רואה את הנוף הרץ לאחור.

כמה אוהב הוא כבר את הארץ הקטנה הזאת!

שם בחוץ-לארץ דברו לו על האפשרויות הטובות להתעשר פה. — כמה מטומטמים הם האנשים בכלל. — תמיד — להתעשר.

זוכר הוא, שנפגש פעם, דומה לו, שזה היה פעם באניה, עם איזה בחור, שעלה אז לארץ, הנה, וההוא אמר לו:

— " צר לי על הספסרים ואנשי-המעשה הרודפים אושר כל ימיהם, ותוך כדי רדיפה אינם מספיקים לטעום את טעם אושר-החיים עצמו!" אך — אולי לא רק הספסרים ואנשי-המעשה כך? אולי גם הוא עצמו כך: הוא, המחפש את האושר באיזה מפעל גדול ואינו יודע, שהאושר ספון גם בדברים פעוטים לגמרי—? — דוקא בדברים של מה-בכך! ואולי כזה הוא אושר אנשי הקבוצה? הנה: הוא עבר את הארץ לפני כעשר שנים וזוכר הוא, שכל השטחים הללו היו שוממים, קרחים, לבנים. — וכעת — הכל ירוק, ירוק, ירוק. —

איפה היא אותה הבחורה, שרקד אתה שם, באניה, את אותו הרקוד — —? היא נסעה הנה, כדי לעבוד בקבוצה. חבל, שלא שמר את שמה בפנקסו. — אולי התימניה יודעת? הן ביחד נסעו אז. לאזניו מגיע רעש מכונית. הוא גוחן החוצה ומכיר את מכונית בללה: Hawk- “הנץ”. ברגע זה הרגיש אליה כעין מורת-רוח. — יותר מזה. כעין בסירה בה ובכל מהותה. — אך היא כמו להכעיס. — בזמן האחרון היא בכלל כמו להכעיס. — כל הזמן. — והנה היא יורדת — — יורדת על הדרך וחוסמת לו את דרכו. —

הוא מוכרח להעמיד את המכונית.

— האללוֹ, מאי דיר! — לאן במהירות כזו? — ראנדיבוּ?

הוא יוצא ועוזר לה לרדת.

— אני מודה לך מקרב לב, מאי דיר, אך לדאבוני הרב והאמתי, עלי למהר מאד.

הוא מביט בשעונו.

— בחמש עלי להיות שם, יונתי. —

— איפה?

— במשק “תנובה”, חביבתי.

בללה מפשילה למעלה את אפה הקטן ואומרת בעינים עצומות:

— אינך שומר על כבודך, חביבי. אם אותם האנשים צריכים לך, הרי יכולים הם לבוא אליך. האדון האינגיניוּס הממלכתי דז’וֹן פוריון נוסע אל — —

לא גמרה את מחשבת-הפלסתר שלה.

— אולי אַת צודקת בכלל, אך כעת לא הם צריכים לי, אלא להיפך, אני צריך להם. —

בללה מארדן מביטה בו בעינים נעוצות:

— אתה להם? — אם כך, הרי גם אני נוסעת אתך!

— אַת מתלוצצת, חביבתי; ולמי תשאירי פה את “נצך”?

— לא חשוב. —

וכבר רוצה היא להכנס אל תוך המכונית. אך פוריון נוטל אותה על זרועותיו, נושא אותה אל המכונית שלה, נושק לה בינתים על לחייה — ומכניס אותה:

— תודה רבה לך, חביבתי. אך בעסקים שלי אַת יכולה להפריע לי. —

מחרחר לה את המכונית, אחר-כך את המכונית שלו — ונוסעים.

אך בללה לא עזבה אותו. דוהרת היא כל הזמן לפני המכונית שלו ומלווה אותו. — איזה חוש מיוחד דחף אותה ללוות אותו. — זהו אותו החוש שבאשה, המריחה את ריחה של אשה שניה. —

אך כל העכוב הזה גרם לו לפוריון איחור. בין כה איחר כבר במקצת. — הוא לא ידע, שלא כל הדרך ל“תנובה” כביש-מכונית היא. — וכעת, יחד עם עכובה של כלתו, איחר ביותר מעשרה רגעים. — הוא התרגז. — ונוסף על זה הרגיזה אותו מכונית בללה, בעמדה מחורחרת ורועשת כל הזמן, כמחכה לו בקוצר רוח.


מזל קבלה אותו ביאוש ממש:

— תנובה, זאת אומרת אנו, חכינו לאדוני עשרה רגעים. אני מצטערת באמת. כל כך צר לי —

טוב שהמהנדס לא הרגיש בשמה של תנובה, שנפלט מפי מזל פתאום. הוא חשב, שלמשק “תנובה” היא מתכוונת. —

פוריון עמד כשותת דם. — ברגע הראשון לא ידע אם זה עלבון, או רק מקרה. על כל פנים: היא היתה יכולה לחכות עוד רגעים מספר.

— בעצם הדבר, אני אשם. אחרתי. — אמר פוריון.

— לא, אדוני. בהחלט אני אשמה. אני הזמנתיו ואני הייתי צריכה לעשות הכל. אך אני מבטיחה לאדוני, שזה יתוקן. אנו נבוא אל אדוני. אנו בין כה צריכים להיות בימים האלה בתל-אביב. —

כל הזמן נשמע רעש המכונית מבחוץ. זה שוב הרגיז אותו.

משל עשתה כאילו לא הרגישה בדבר.

— אתם תבואו אלי? — סליחה, אך אחרי נסיונותי אתכם —

— אני מבקשת מאדוני, שיאמין לי. —

פוריון הרהר רגע ואמר:

— אני מאמין. — והלך.

כשניגש פוריון ושב אל המכונית — היתה זו מלאה ילדים. —

אחד על יד ההגה, ויתרם — בכל חלקי המכונית, בפנים ועל המדרגות. —

פוריון הביט בהם, הסתכל — אחר כך נטל את אחד מהם על זרועותיו, הרים אותו למעלה, התבונן בו יפה — אחר כך חיבק אותו, נשק לו את שתי כפותיו הפעוטות ואמר לו דבר-מה.

אחר כך פיטפט עם הילדים והם כולם הסכימו לדבריו ברעש: טוב! טוב! — אחר כך ישב במכונית — ונסע. ואחריו מכונית בללה.

תנובה, שבסידורה של מזל ראתה את כל זה מרחוק, ממקום עבודתה במטבח, כדי שלא להיפגש עם המהנדס כשהוא בא יחד עם כלתו, מחזה זה עם הילדים עשה עליה רושם טוב. — הוא כנראה באמת אדם הגון. מן הטובים שבהם. —

— מזל — אמרה — אני חושבת שעשינו שטות גדולה. ואין שטות אלא פשע. זה עלבון יוצא מן הכלל. אדם בא כמה קילומטרים, ואנחנו שולחות אותו כלעומת שבא. —

— אנו נתקן את הדבר, נוּבּי. בחיי! הוא יראה אותך והכל יהיה טוב.

— אַת טפשה אמיתית! —

ובזה נגמר הענין.

נגמר בשביל תנובה. אך לא בשביל מזל. היא הבטיחה לפוריון את ביקורה של תנובה אצלו. איך זה יהיה בעצם? — אך הם מוכרחים להיפגש! — היא מרגישה זאת בכל רמ"ח אבריה. למה? לא ברור לה — אך מרגישה היא, כאילו איזה דבר גדול תלוי בפגישתם. — לפעמים נדמה לה, כי איזה דבר גדול, אך לא דבר טוב. — להיפך. — אך רגש זה שולט בה רק רגע. אהבתה אל תנובה אינה יודעת גבול. כך יכלה רק אשה לאהוב אשה. או גבר לאהוב גבר. והיא מרגישה, שאם תנובה תיפגש באדם טוב וגדול זה — מזה יצא דבר נפלא. — כן. אך — מדוע זה ישנם רגעים והיא מרגישה בהם, שאותו הדבר הנפלא — — לא יהיה כולו טוב ונפלא? — ברגעים כאלה מופיעה לפניה תנובה ופניה לאחור. — — עומדת היא ואחורה כלפי המשק — עומדת כפסל ואינה רוצה להפנות את פניה חזרה. — כאילו כועסת היא, כאילו בוכה היא שמה — כלפי חוץ. — אי! — שטויות! — מצב-רוח לא טוב. חם מאוד ויבש. — אך בקרוב יבואו הגשמים. — יהיה טוב, רטוב ורענן, בהיר ושמח. — כן, עליהם להיפגש. — אך איך? היא הצליחה להביא את מוחמד אל ההר, אך איך שוב תביא כעת את ההר אל מוחמד? — וההר — סלע איתן. — תנובה לא יודעת חכמות. — אִתה אין להתווכח. ככה היא ילדה — אך בענינים כאלה אין היא יודעת פשרות.

יש עצה! — ומזל יושבת וכותבת לרחמים. היא דורשת ממנו במפגיע, לבוא למשק “תנובה” בתור שליח מאת המהנדס ולהזמין את תנובה שמה בשם המהנדס. עליו להגיד לה, שהמהנדס מצטער מאוד, שאיחר את מועד הפגישה, אך כעת כבר מוכרח הוא לדבר אתה, יען כי נודע לו, שאנשיו רוצים לעשות מעשים נגד המשק שלא בידיעתו. — ככה. אך בהקדם. —

כשסגרה את המכתב נזכרה: שוב עושה היא מעשה בלי ידיעתה של תנובה ובלי ידיעתו של אורי והמשק בכלל. — אך זה בין-כה לא יארך להיות סוד. עוד יום, יומים, שלשה — והדבר בין כה יהיה גלוי לכל. — והכל יהיה טוב. — יען כי אותם האנשים בכל זאת מתכוננים לעשות דבר-מה נגד המשק; וצריך להכשיל את התחבולה הזאת. וזה אפשר רק על ידי פגישתם. — זה נכון. — זה טוב. —

ושלחה את המכתב. ולתנובה התחילה לבאר, שאם המהנדס ישלח שליח — מוכרחים ללכת אליו. — בכל זאת עלבון. — וביחוד בשעה שישנם אנשים מסביב למהנדס, המחבלים תחבולות-זדון נגד המשק. — ולזה הסכים גם אורי. ואפילו דן שתק ואמר על מוצ’יק: — את הזבוב הזה צריך לגרש! —

מזל היתה מאושרת. היא הרגישה, שסוף-סוף עושה היא מעשה רב בשביל הקבוצה. יען כי רחמים — בזה היא בטוחה — יעשה את מעשהו בחכמה. הוא ימצא את הסגנון, איך “להישלח” הנה. והלכה לישון מרוצה ומאושרת.

אך בחלומה שוב ראתה את המערבולת. — ואִתה עוד דבר: כעין נשר כביר, נשר גדל-כנפים וארך-זנב חג חוגים ממעל לאחד מילידי הקבוצה, פתאום טס כלפיהו, רצה לחטוף את הילד — וברגע זה הופיעה תנובה והצילה אותו. היא מאמצת את הילד אל לבה ברחמים גדולים ובוכה. — הילד דומה לגמרי לאמו, תנובה — ראש שחרחר עם עינים עמוקות ולחות — — ילד מתוק מאוד. —

בבוקר אמרה לתנובה:

— נוּבּי, ראיתיך בחלום. עם ילד נפלא. שלך היה. —

— מובן — אמרה תנובה — רק אחד?! היום הגיע התור שלי בחדר-הילדים. — אין עבודה שלא אאהוב אותה. אך בכל זאת: אין דבר טוב, מאשר לעסוק בילדים. — טלָה הפעוטה עשתה אתמול חמש פסיעות בבת-אחת. היום תעשה עשר! —

אך מזל הרהרה באותו נשר. ונזכרה פתאום:

— טפו! — ימח שמו! הן זהו אותה המכונית, “הנץ” — של אותה הכלה! —

את כל ענין המהנדס ספרה לי מזל, בבקרי במשק “תנובה” בפעם הרביעית על פי הזמנתה הקצרה של תנובה, בהריחה את ריח הרעל באוירנו השקט, ההולך ומתערבל יותר ויותר. — תנובה עצמה לא הזכירה לי אף במלה את כל ענין המהנדס. — כנראה, שלא ייחסה לענין כל חשיבות. —

— ואצלכם מה? — שאלה.

הרגעתי אותה שבתל-אביב הכל שלו ועליז לעת-עתה. —

רק כששבנו מהלויתו של יוסף — ראיתי, שנתקבל מכתב מאת המהנדס שבתל-אביב — ועל פי עצתה של תנובה שלחו אותו חזרה סגור. כן הגיעו כעת למשק “תנובה” בשורות-הזעם מכל קצוי הארץ: קבוצות אחדות עמדו כאיים קטנים בתוך ים הפראות.

גם נשימתה של תל-אביב העליזה פסקה לשעות-זועה אחדות. —

וה“ארמון” ראה והשתומם: מאימתי זה אזל כוחה של “ממשלת תבל ואיים רחוקים” לשלוט עד עדר כנופיות? פוריון חיפש בעתונות: כמה מאנשי-החיילות נפלו? — — ונודע לו: אף אחד מהם לא נפל. — ועוד נודע לו: אנגלי אזרחי אחד נרצח באכזריות. ודוקא אדם, שתמך בכספו סטודנטים ערביים עניים במכללת בירות. — והנרצח — יהודי. מוזר. — ונודע לו, שמושל ירושלים נתן פקודה: לפזר את המשתוללים במכונת הרבצת-הרחובות. — במים — מין “טאנק” חדש — הרהר פוריון —: מכונת-הרבצה.

הרגשה מוזרה סימררה מסביב לבו של פוריון. והשערה מוזרה: אולי מכאן, מירושלים, יצאה האדישות גם לגבי התכנית שלו בעיר הבירה שם — —?

וחשך עליו עולמו. — אצבעה של “דז’רוּסַלם” באמצע. — אך הנה גם ידיעת-זוהר קטנה: — “הסטודנטים האוקספורדיים, השוהים כעת בארץ כאזרחיה של המכללה העברית בירושלים — הגינו על הנתקפים יד-אחת ועמדו כחומה בפני המשתוללים. — אחדים מהם נפצעו!”

הוקל לו קצת. — אם האינטליגנציה הלומדת מחרפת את נפשה, את חייה למות — הרי עדיין יש לו לאותו עם תקוה להבריא. — והרי הנפצעים היו יכולים גם להיהרג. —

ושוב קורא: “אחד המתלמדים ביקש מאת חבריו, שאם ימות — יקברהו פה בירושלים”. — ופוריון ממשיך את הרהוריו: אילו נפל אחד מיקירי אוקספורד אלה ונקבר פה — איזו מצבה היתה מציבה לו הממשלה פה?! — מה היתה חורתת לו על מצבתו? ואיך היתה משתתפת בהלויתו?!

קם והחליט: אם ככה — אמשיך ביתר מרץ! רוחה של אוקספורד דורשת את זאת! — על אף הכל! —

בערב הודיעה לו כלתו, שמוזמנים הם לשבוע הבא למשחק-גולף לארמון הממשלה. —

— לא! — אמר פוריון — לבעל-הבית הזה לא אלך! —

בללה השתאתה:

— אי אפשר, מאי דיר.

— אפשר, יונתי.

— אתה כבר מתחיל עוסק בפוליטיקה? — — אם כך עלי להתנצל ולשקר, שאתה מרגיש עצמך לא בטוב.

— זה לא יהיה שקר, אני מרגיש עצמי ברע מאוד, אך את זה אודיע אני לבעל-הבית, ולא אַת. — לא כן? —


וכך היה. ישב וכתב מכתב:

“סיר! לצערי הרב אי-אפשר לי לקבל את הזמנתו, האדיבה יותר מדי. — אינני יכול להשתחרר מרגש-הזועה: מה היה, אילו חלילה וחס, אחד מתלמידי אוקספורד נפל פה חלל בדמי ימיו, תוך כדי עליית שמשו על שמי המולדת”. —


הרהר רגע והוסיף:

"ולא לכבוד הוא לי, לנצח במשחק-שעשועים את האדם, שבמשחק-הדמים עמד והביט כשופט-המשחק, ולא העיר את הצד האחד, שמשחקו אינו fair!

יהודה פוריון

אינג’ניר".


כשפוריון קיבל חזרה את מכתבו ממשק “תנובה” — לא עלה על דעתו לחשוב, שהמכתב נשלח לו חזרה בכוונה. — ודאי טעות הדואר או כדומה. אך רחמים העמיד אותו על טעותו:

— לא טעות ולא הדואר, אדוני — אמר. והוסיף:

— ישלח-נא, אדוני, אותי. אותי לא ישלחו חזרה סגור, אדוני.

— מה זה יועיל, רחמים?

— יועיל, אדוני, הם לא רוצים להעליב באדוני. הם מתנגדים למשא-ומתן, אך להעליב לא רוצים. בחיי לא, אדוני! ואם אני אגיד, זה לא יפה, שאדוני נעלב מאוד, שגם על פי הזמנתם לא קיבלו את אדוני וגם את מכתבו שלחו חזרה, ושזה צריך לתקן הרי הם יתקנו, אדוני. הם צדיקים גמורים, אדוני.

פוריון שוב חייך.

— טוב — אמר — נראה מה חכמתך.

— לא חכמתי, אדוני, הכל מאת האלהים, ואדוני יודיע להם קודם במכתב, שאני נשלח אליהם בשליחות מיוחדת.

— שוב מכתב? — אמר פוריון — הן רואה אתה, שאינם פותחים את מכתבי! —

— אין-דבר, אדוני, ראשית: זה רק כדי לצאת ידי חובה, צריך להודיע, שלא יגידו, שאני תוקע את חטמי במקום שלא צריך. ושנית: אדוני ישלח-נא את המכתב פתוח, כמו רקלאמה, אדוני. אל יסגור אותו, אדוני, ככה —

בזה לא מצא פוריון חכמה יתירה. הן גם מכתב פתוח אפשר לשלוח חזרה מבלי לקרוא. אך לא אמר כלום. ושלח את המכתב. פתוח. —


יד. שְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת

אנדריי מארדן שב מחוץ-לארץ שבע רצון ומלא מרץ יותר מאשר מימיו. כל העולם הפיננסי מתיחס ברצינות רבה אל תכנית חתנו. המניות הולכות ועולות, עוד טרם שנמכרות בכלל. — מעולם לא חשב, שלעת זקנתו שוב יתחיל בעסק כביר כזה. — והוא הלא תיכן כבר את תכנית-המנוחה לחייו. — די והותר טולטל ועשה ונדד וטרח בימי חייו. מיום היותו בן עשר. מיום שמתה עליו אמו והוא נכנס לשוליא אל גבריאל הסנדלר השחפני. — הוא מתבונן בעצמו ומרגיש הערצה לכשרון עצמו.

כשרון זה הוביל אותו אל אשתו זו, אל ברכה איזראלובנה מארדן, שממנה סיגל לו את שמו: מארדן. הוא, אליהו קצליך, שאביו חדל-האישים לא השאיר לו בירושה כלום, חוץ משמו זה — הצליח גם בזה: להפוך את שמו לשם אשתו החדשה. — יעשה זאת אדם בלי כשרון! — ברכה מארדן היתה לה חנות קטנה של סחורות-עור ישנות והוא, אליהו קצליך, שעלה למדרגת בעל-חנות, לא הסתפק בזה, ובמשך זמן קצר הצליח להיות שותף לעסק-עורות חשוב; עסק-העורות עלה למדרגת “מספיק הקסרקטין” — ומכאן: למספיק הצבא הכללי בנעלים ובכל סחורות-עור בכלל! —

ואליהו קצליך הופיע פתאום בצורת אנדריי מארדן.

בזאת הועילה לו בעזרתה המלחמה. —

המלחמה זה ענין נפלא בכלל. —

החופש שבמלחמה — אין דומה לו. —

ובמשך זמן קצר היה למיליונר ממש! — ובכשרונו זה הצליח לא רק לעשות הון אריסטוקראטי כאחד הרוטשילדים — אלא גם עומד להתחתן עם משפחה מיוחסת כמו משפחת פוריון. — מרגיש הוא בהכרה ברורה, שאמן-החיים הוא: ושאמנותו זאת עומדת לו בכל מעשיו. והכל בשביל בתו בללה; לא בשביל עצמו חלילה. רק בשביל בתו. בתו היא עלמה עדינה מאוד. כאחת הנסיכות ממש. כבוד המשפחה ותפארתה לעיני הגויים. — מה לא יעשה הוא בשביל בתו בללה? אפילו בר-יוחסין כמו ז’ון פוריון, “המהנדס הממלכתי”, יוכל להתפאר בכלה שכמותה, — וכבר הגיע הזמן, שיתחתנו סוף-סוף. — זה יבוא כעת. אחרי שיגמרו את כל ההסכמים מסביב למפעל זה — יעשו חתונה, יערכו משתה, שכמותו לא ראו עוד פה בפלשתינה פראית זו. כרצונה של בתו בללה. הכל כרצונה שלה. הכל. — היא רצתה בז’ון פוריון — הרי לך ז’ון פוריון. —

אמת: אמו של פוריון אינה מסכימה לכל מה שבתו בללה עושה — אך זה לא חשוב. אמו של פוריון היא אשה-יהודיה פשוטה מאוד ואין לה חוש לאַריסטוקראציה אמתית כמו לאשתו. אשתו היתה פעם כמו-כן אשה פשוטה — אך במשך הזמן הסתגלה מהר ומבינה היא להתנהג כדין ולהתלבש כדין. יש ברוך-השם ממה. — וכעת שוב נודע לו, שחתנו הוא גאון. שתכניתו היא תכנית הראויה להתכבד בה בפני אילי-הכסף. — הוא מרגיש זאת מכבר ולפיכך הסכים לאהבתם. — העסק הזה יוכל להביא — — ארץ-ישראל היא באמת ארץ הגאולה. אך לא כמו שהציונים חושבים. — טוב שפוריון הזקן אינו חי. — פוריון הזקן היה ציוני המסתפק באוירא דארץ-ישראל.

קוּפּצקי המתווך לקרקעות ונאגלין הפנקסן מסרו לו למארדן את מהלך הענינים. הכל הולך בסדר. יש הסכמים מכל צד. —

אמת, ישנה נקודת-מכשול קטנה, פעוטה לגמרי — אך היא לא באה בחשבון. ישנו איזה משק קטן, הוא נמצא באמצע השטח המעונין, ובעלי המשק, איזה משוגעים טפשים, אינם רוצים לזוז. — אך אנו מצאנו תחבולה. —

והם מספרים לו על ענין נחלתו של מוּצ’יק. ושהם כבר קנו אותה. — לאט-לאט — אומר מארדן — לא למהר. קנו אותה. — המ — הדליק סיגארה, נפח ושאל: — לדריסת רגל? — מה?

— כן. מובן.

— זה לא רע. — המ. — אך אינני מבין: למה בכלל כל הענין הזה? למה נחוץ כל זה? כמה כסף נחוץ להם, לאותו המשק. צריך לתת לתוך פיהם. —

מבארים לו, שהם אינם רוצים בכסף בכלל.

— אינם רוצים. המ. מוזר. — אומר מארדן. — אינם רוצים בכסף. מה פירוש: אינם רוצים?

— אינם רוצים. אפילו למדוד לא נתנו. —

— אפילו למדוד. המ. משמע: הם רוצים אדמה אחרת, ובודאי טובה משלהם.

— לא. גם זה לא. הם אינם רוצים בשום משא-ומתן בכלל.

— לא רוצים, המ. לא רוצים.

הוא הרים את המונוקל אל עינו:

— ושואלים אותם?! —

— הממשלה אינה מתערבת בדבר.

— אינה מתערבת. — המ. —

— פנינו גם לקרן הקימת: האדמה היא שלה. הנהלת הקרן-הקיימת אינה עושה שום דבר נגד רצונם.

— כמה הצענו לקרן הקיימת?

— האדון האינג’ניר דיבר עם ההנהלה. כידוע לנו, לא הציע כלום.

— המ. לא הציע. ובכן נציע. הקרן-הקיימת רוצה בכסף. ניתן לה מלא עָמסה.

היתה שתיקה. קופּצקי העיז להעיר:

— חושבני, שלא יועיל. וגם חושבני…האדון האינג’ניר לא יסכים לכך.

— לא יסכים. המ. למַה לא יסכים?

— להציע כסף לקרן-הקיימת.

— לא יסכים. המ. ולמַה כן יסכים?

— אדון האינג’ינר אינו מסכים לשום דבר שבכפיה. הוא מכבד מאוד את האנשים ההם שם.

— מכבד מאוד. המ. ובכן?

— ולפיכך, כשראינו, שאין מוצא ככה, החלטנו אחרת. ישנו בחור אחד, שיש לו במקרה חלקת-אדמה שם, באמצע המשק שם, קנינו ממנו את נחלתו.

— קנינו. הבינותי. המ. ובכמה קנינו?

קופּצקי שתק. אחר כך אמר:

— האדון נאגלין גמר אתו.

מארדן הביט בנאגלין.

— כן, אדוני, אנכי. זאת אומרת, כלומר, אני הייתי אתו, כלומר, עם אותו הבחור, זאת אומרת, היינו שם, וקניתי ממנו את הנחלה.

— כבר שמעתי. בעד כמה?

— בעד, זאת אומרת, במחיר הענק החדש, כלומר, לא במחיר הענק, כי אם, כלומר, במחיר ערכו של הענק החדש, של הגברת בללה, כלומר, במחיר הכסף — —

מארדן פקח את עיניו לרוחה: המונוקל נפל. —

— מה? איזה ענק?

— הגברת בללה, כלומר, היא קנתה כעת, זאת אומרת ה —

מארדן לא נתן לו לגמור.

— די, אני יודע. אני שלחתי לה מתנה מלונדון. — ואיך הוא יודע זאת? אותו הבחור, איך יודע זאת?

קופּצקי מצא לנחוץ לדבּר במקום נאגלין המגמגם:

— הם יודעים את הכל.

— מי הם?

— הספסרים — הם יודעים את הכל בעולם. השד יודע, איך, אך הם יודעים, אדוני. —

מארדן עמד על סוד הדבר: ברור, שזוהי קומבינאציה שלהם שם, של אנשי המשק! ברור! — הרהר רגע ושאל:

— הם, אותו המשק שם, הם לא…זה…איך קוראים לזה? —

— קבוצה — עזר לו קופּצקי.

— כן-כן, קבוצה. ובכן: ברור שהם בעצמם מוכרים את החלק ההוא.

אני יודע, בשבילם רוצה הוא את הכסף! הם ז’וּליקים גדולים. אני יודע. את זה אתם לא מבינים. את זה אני מבין. ובכן — אמר בהחלטה — הם לא יראו את הכסף הזה! מחיר הענק של בתי! רק. לא יותר. ובכן: הם עוד יתחננו שאקח את האדמה ההיא בחנם. הם עוד ילחכו את עפרי! — תשלחו את הבחור ההוא אלי. אני רוצה לדבר אתו. אני. אנחנו נסנוק אותם לצדדין. לחמי הם! מחר יבוא אלי. ומתי צריך האדון האינג’ניר לשוב הביתה?

— הוא בחיפה. מחר צריך לשוב.

— ובכן, מחר בבוקר יבוא אותו בחור אלי. —

— כן, אדוני.

— כך. אך…כל זה בלי ידיעתו של האדון האינג’ניר? מה?

— כן, אדוני. בלעדיו.

— בלעדיו…המ. זה לא טוב. לא. רק יחד אתו. יחד אתו יכולים אתם אפילו לזייף שטרות, אך בלעדיו — לא כלום. זה לא טוב…בלעדיו…המ… לא טוב. —

קופּצקי שוב התאמץ לבאר:

— יבין-נא אדון מארדן: הענין הוא ענין פעוט לכאורה. משק פעוט מתנגד. — למה לערבב בדבר את האדון האינג’ניר, בשעה שאנו יכולים לסדר את הדבר בלעדיו. לו ישנן דאגות אחרות לא כן? דבר פעוט. לא כדאי לנו. למה לירות בתותח על זבוב? לא כן?

— על זבוב. המ. על זבוב —

מארדן קם פתאום בכעין התרגשות:

— לא טוב! לא טוב! כך לא עובדים, אדונים. לא! —

ופתאום:

— של מי היה הרעיון הזה?

— איזה רעיון, אדוני? — שאל קופּצקי.

— לקנות בלי האדון האינג’ניר?

היתה שתיקה. מארדן לא הרפה:

— של מי, שאלתי! שלך, אדון קופּצקי?

— לא, אדוני.

— שלך, נאגלין?

— לא, אדוני, זאת אומרת —

— ובכן, של מי? — התעקש מארדן. — מה? —

— של הגברת בללה — אמר נאגלין כמעט בלחישה. —

מארדן הרהר. הושיב את המונוקל על עינו, ואמר:

— של בתי בללה? המ. אם כך, הרי טוב. מדוע לא אמרתם לי זאת קודם?

— אדון מארדן לא שאל.

— לא שאלתי. המ. טוב. אם של הגברת בללה, טוב. —

ברגע זה הופיעה בללה — אך איש מן המשוחחים עדיין לא הרגיש בה. — היא עמדה והקשיבה. — ומארדן הוסיף:

— כן. טוב. אך בלי האדון האנג’ניר? זה לא! בהחלט לא! הבינותם? גם אני לא אצטעצע הרבה עם אותם היחפים שם, ואם נחוץ, אשליך אותם משם שיעופו עד מוסקבה. אך לא בלי האדון האנג’ניר. לא. —

— האללו, פּאפּא! —

— פּרינצסה שלי! — מארדן מיהר אליה, נשק לה יד, אחר-כך במצחה. — אחרי-כן נסג לאחור בעדינות — והתחיל להסתכל בה מרחוק, להתכונן ביפיה, מכף רגלה ועד ראשה. —

— אול רייט! שוב יפית, פּרינצסה. —

— לגמרי לא אול רייט, פּאפּא! ז’וני שוב עשה שטות.

— שטות. המ. כן, אַת רוצה…בלעדיו…בלי ידיעתו — גמגם מארדן כעומד לפני שופט-חוקר —

— בבקשה לשבת, אדון מארדן!

מארדן ישב וחייך:

— תודה, תודה, פּרינצסה. —

— אדון מארדן: — הוסיפה בללה — בענין כביר כזה אי-אפשר להתנהג בהתרפסות. שוב עלי הוטל לשמור על כבודכם! — תאר-נא לעצמך — אמרה בגאוות-לעג נעווה — האדון האינגיניוּס הממלכתי אינג’ניר ז’ון פוריון נסע בעצמו ובכבודו להתרפס לפניהם, לפני אותם…מה שמם —

התהלכה הנה והלום כמתרגשת. — הוא נסע שמה. רק. להתחנן לפניהם. שוקינג! — אמרה והתחלחלה בכל קומתה. —

ופתאום:

— אדון מארדן! את הדבר הזה אסדר אני כפי ראות עיני-אנכי! —

ולאחר הפסקה קצרה:

— ואתה אדון מארדן תעזור לי. —

מארדן חייך חיוך של-מבוכה בפני פקידיו — אך בכל זאת קם, נגש אליה, נשק לה יד ואמר בבת-צחוק:

— פּרינצסה! כולנו לפקודתך —

בכל פעם שמארדן השתמש בסגנון זה לבתו — תמיד חשבו, וגם הוא עצמו חשב, שזה רק סגנון ורק תנועה הגובלת עם הבדיחה הנחמדה. —

אך לבסוף תמיד יצא מה שהיא רצתה. לפקודתה שלה. —


משק “תנובה” קיבל שלשה מכתבים רשמיים. האחד במעטפת “הוד מלכות”, מאת ארמון הממשלה; השני במעטפה של “הסתדרות העובדים העברים”, והשלישי במעטפת “משרד האינג’ניר יהודה פוריון”. —

— שוב מכתב מאת האינג’ניר? — אמרה תנובה — תודה רבה! — ורצתה לזרוק אותו חזרה אל השק.

— הוא פתוח — אומר דורי — לא כדאי לשלחו חזרה. — ומוציאו מידה. — ובכלל אינני יודע, מה אַת מפחדת כל כך מפני מכתב? הוא אינו מורעל!

— אני חושבת, שכן — אומרת תנובה.

אולי זה היה המקרה הראשון בקבוצת “תנובה”, שעשו מעשה בלי הסכמת תנובה. בשלשת המכתבים מודיעים למשק “תנובה” שמחרתיים יבקר אותם מי-שהוא משם.

— דן, — אומרת תנובה — אתה רוצה לדבר עם איש הממשלה?

— אני אהיה עסוק. מחרתיים בא הפָר החדש.

— יוהאן!

— אינני אוהב ממשלות.

יותר לא פנתה אל איש. היה מורגש הרצון הכללי, שהיא תנובה תקבל את האורחים.

תנובה עבדה בגן. שלשת האורחים באו כמעט בבת-אחת. בא-כח ארמון הממשלה, שלישו של הנציב, או כדומה. בן-עזרי מתל-אביב. ורחמים.

— תכנסו לרגע אל האולם — אמרה תנובה אל בן-עזרי ואל רחמים. תיכף אשתחרר.

הם נכנסו. —

כשירד בא-כח הממשלה מעל המכונית — נגשה אליו תנובה כמות-שהיא, במכנסים שחורים קצרים, חפותים לירכיים, ובכובע-קש רחב. השליש שאל להגברת תנובה. —

— אני. — ענתה. — לשרותו. אדוני. —

השליש מסר לה נייר בשתי העתקות, אנגלית ועברית. קודם מסר לה את ההעתקה האנגלית.תנובה ראתה גם את העברית והושיטה את ידה לקחת גם אותה. הוא מסר לה. תנובה קראה. — ואמרה:

— לדאבוננו הגדול — אמרה אנגלית — אין אנו יכולים להיכנס בשום משא-ומתן בשאלה זו.

השליש עמד רגע, הביט בה ארוכות ואמר:

— אַים סוֹררי, גברתי! הוד מעלתו הנציב העליון חושב, שבשאלה חשובה כזו שהיא שאלת המולדת כולה, לא כדאי להתעקש כל-כך! —

תנובה הרגישה בהדגשתו את המלה “מולדת”, שאינה שגורה כל כך בפי האנגלים. וביחוד לא במושבות שלהם. וביחוד לא בפנותם אל יהודים שבמושבות. — והזדקפה כולה במלוא שעור קומתה הנפשית:

— נא למסור להוד-מעלתו הנציב העליון: אנו מבינים ככה את המושג “מולדת”, ולא אחרת —

האנגלי שוב הביט בה מכף רגלה ועד ראשה. —

— אַים סוררי, גברתי — אבל זה אי-אפשר — —

תנובה החליטה ברגע-כמימרא להפסיקו:

— הכל בעולם אפשר, אדוני, ורק לא דבר אחר: שאנו נעזוב את מקומנו. —

והשתחותה השתחויית פרידה.

האנגלי עמד רגע — אחר כך השתחוה גם הוא:

— גוד באי!

— גוד באי!

— עזרי! — קראה תנובה כלפי האולם.

בן-עזרי יצא אליה.

— כך אַת מסדרת את שליחותך הדיפלומאטית? — שאל אותה בצחוק.

— לא אני הדיפלומאט, אלא הוא.

— כן, אך הוא בא בתלבושת רשמית. —

— ואני? לא בתלבשתי הרשמית?

— שמעי, תנובה, דומני, שגם אני באתי באותו ענין עצמו. כך אני משער. —

— ואני משערת, שגם אתה תקבל אותה התשובה עצמה. אך מקוה אני, שאתה אינך דיפלומאט. לכל הפחות לא ביחסך אלינו. —

— טוב — אמר בן-עזרי וסיפר לה את כל הענין. בקיצור נמרץ.

תנובה פקחה את עיניה לרוחה:

— מה? גם אתם? ואני חשבתי, שלכל הפחות אנחנו מבינים זה את זה. דומני, שגם אתם יודעים לא פחות מאתנו, שאנו באנו הנה, לא ליצור פה מקום-עבודה למחוסרי-עבודה, כי אם מולדת לעם מחוסר-מולדת! לא כן? —

בן-עזרי, שבכלל לא בא הנה בחשק מופרז בענין זה, חייך בשתיקה — אחר-כך אמר:

— אַת צודקת בהחלט. בכלל לא באתי הנה להתווכח אתכם והתשובה, שבגללה באתי, קיבלתי ממך.

— עזרי חביבי! — נשמע קולה של בתיה — בוא-בוא! אתה זוכר, מתי אכלת אצלנו?! לפני המבול! בוא בוא! —

רחמים לא יצא אל תנובה. במקומו יצאה מזל:

— רחמים פה, — אמרה מזל אל תנובה בחטיפה, שלא תפסיק אותה — הוא בא מאת המהנדס, הוא נעלב נורא, הוא מתיחס אלינו ביחד נפלא, ואנו אפילו איננו מקבלים אותו, הוא לא רוצה כבר אפילו לבקש מאתנו דבר-מה ואפילו לא בענין זה אלא סתם הוא רוצה להודיע לנו, שאינו מסכים לשום כפיה נגדנו!

את כל זה אמרה מזל בנשימה ארוכה אחת. — וקוראת היא כלפי האולם: —

— רחמים! —

רחמים נגש אל תנובה, מברך אותה בברכת-שלום ותיכף אומר:

האדון המהנדס פוריון מבקש להודיע לו, מתי תבואו לבקר אצלו?

תנובה מביטה במזל משתוממת. — אחר-כך אל רחמים:

— אני?! — ושוב מביטה במזל — אני מתפלאת שבכלל מוסיף הוא לפנות אלינו, אחרי ששלחנו את מכתבו הראשון חזרה מבלי לפתוח אותו?! ומוסיפה: כנראה, שאין המהנדס הזה נכווה אפילו ברותחין!

מזל מרגישה, שהענין עומד להיכשל. — היא נגשת אל רחמים קרוב אליו ואומרת לו: תיכף, חביבי, חכה רגע! — ודוחפת אותו קצת הצדה. ואל תנובה:

— תנובה, אַת מוכרחה לנסוע. אדם יוצא מן הכלל. והוא מכבד אותנו מאין כמוהו. וזה עלבון מאין כמוהו. פעם מזמינים אותו ואין מקבלים את פניו. אחר כך שולחים לו את מכתבו חזרה סגור! בחיי! תנובה, אינך צודקת, את מוכרחה לנסוע! —

ומוסיפה בקול רם:

— ובכן, מתי נוח לך? מחר, מחרתים? מתי? —

תנובה מרגישה כעין מבוכה בכל השאלה. — באמת. — אולי דוקא בזה נקלקל הכל?! הן באמת טוב לסדר את הכל בדרך שלום משיבלבלו את מוחנו בשליחים, בממשלה ועוד כאלה. —

ולעמוד בעקשנותנו יכולים אנו בכל-עת, גם בדרך שלום. —

— טוב — אומרת תנובה אל מזל העומדת ומחכה פעורת-פה לתשובה — מתי?! חכי, הן בימים האלה צריכה אני בין-כה להיות בתל-אביב. טוב: ביום הראשון. —

— ביום הראשון! — מוסרת מזל לרחמים. — ותיכף לוחשת לו: — רוּך, אימשי! — ודוחפת אותו לנסוע. — רחמים מביט הנה והנה, רוצה הוא לדבר עוד דבר-מה — אך מזל אינה נותנת לו:

— רוּך, רוּך! יאללה!

ורחמים נוסע. —

— את מדברת אתו ערבית? — שואלת אותה תנובה.

— רק בשעה שאין מה לדבר! — עונה מזל.

תנובה חזרה אל עבודתה בגן. צעדים אחדים ממקום עמידתה. רק כעת בדקה את עצמה, איך קבלה את בא-כוח הממשלה. — טוב, — ומה?

— אוּף! — נשמה נשימה עמוקה — איזו התקפה! מכל החזיתות! ובבת-אחת. —

ופתאום הרגישה איזו מועקה בנפשה. — כן: מדוע שיקרה פתאום?

למה זה אמרה, שצריכה היא להיות בתל-אביב בימים אלה? —

היא לא למזל שיקרה, אלא לעצמה. — מי הכריח אותה לכך? —

מוזר. — אדם עושה לפעמים מעשים, לא ברצונו, אלא ברצון — — במקרה. — — לא במקרה. — איזה “אני” אחר שבקרבו אומר לו זאת. — היא פנתה אל אורי בשאלה בנידון זה. הוא תמיד מבאר דברים כאלה בפשטות.

אורי הקשיב לה ואמר:

— אין שתי רשויות באדם, כשם שאין שתי רשויות ביקום. אם אַת אומרת, שעליך להיות בתל-אביב בין-כה, פירוש: בענין אחר משאַת חושבת, סימן שכך הוא. ודאי יהיה לך גם ענין אחר. —

כששב רחמים אל המשרד — מצא את פוריון מרוגש. — אה כן רחמים, אתה שבת מן המשק “תנובה”. ובכן?

— הכל בסדר, אדוני, ביום הראשון יהיה לנו אורח. או אורחים. — והוסיף — יען כי בשבוע הבא צריך להגמר כל המשא-ומתן. —

— נכון — אמר פוריון, ושפשף את מצחו. —

זאת לו הפעם הראשונה לרחמים, שרואה הוא את פוריון מפוזר. —

ורחמים החליט בנפשו: קופצקי הוא גנב. — הוא גנב — והוא משחק בטניס עם הגברת בללה. וקופצקי מדבר אתו, עם רחמים, כמו עם עבד כושי. — לא טוב. — בחיי, לא טוב. — הרהר והחליט: אם קופּצקי יגיד לו עוד פעם “כושי” — ישיב לו: הכושי הוא גם-כן בן-אדם אם איננו גנב! — מעולם לא היה רחמים משער לעצמו, שגם אדם “גדול” כמו קופצקי, יכול להיות גנב. איך זה גונב אדם, שמתיחסים אליו באמון כזה?! — בחיי: פלא. —


טו. הַחֲלוּצָה

לא רחוק מן “המרכז” בתל-אביב, במקום שהשוטר העברי עומד על דוכנו ומכוון את התנועה — הולכים וקרבים שלשה אנשים. שלושה טיפוסים מובהקים של חלוצי-קבוצה; שני גברים צעירים ובחורה אחת. תנובה עם שנים מחברי המשק.

אחד מהם נגש אל השוטר ושואל אותו, איפה נמצא אותו “הארמון”? — השוטר מראה לו את הדרך שמה. תוך כדי הליכה מתבוננים הם בעיר הגדולה ושאונה. —

ביחוד תנובה. היא ראתה את תל-אביב בראשית צמיחתה ממש. — לפני עשר שנים. — ולא הכירה אותה כעת בהחלט. — איפה יכול להיות אותו השעון עם לוח-הסיפרות העברי? — העוד תוקעים בשופר בערב-שבת עם חשכה? — ודאי. — אז ראתה רק אשה אחת עם כלב שעשועים וכעת עוברות על ידה הרבה נשים צבועות ומקושטות עד-כדי נשף-מסכה. — וכל זה קשור זה בזה. מובן: — שומרי צורות-הדת עם שופר-שבת — במקום הדת עצמה, ושומרי צורות-אדם עם “מכונים-ליופי” — במקום האדם עצמו ויפיו, — ובתוך השאון שומעים הם גם צעקות-כרוזים:

— אַלטע שיך, אַלטע זאכן! — איגֶרגֶס! — טוֹמאַטס — באנאנס! — והצועקים הם גם ערביים, ואפילו תימנים.

— גיתו חדש! — אומרת היא אל חבריה.

ביחוד חרה לה על התימנים הצועקים בשפת-גלות זו, שמעולם לא היתה שפתם שלהם! — כעין גועל פנימי תקף אותה פתאום. —

ארבעתם ישבו בשדרה והתבוננו בעיר. פתאום עמדו על כך, שבעצם לא התכוננו כלל לשיחה זו עם האינז’ניר. ובכלל, למה להם להכנס ארבעתם? אם רק לתקן את ענין העלבון, הרי די שאחד מהם.

— אַת יודעת מה? — אמר האחד אל תנובה — תיכנסי אַת, תתנצלי וחסל. לא כן? —

תנובה הסכימה אך בתנאי — אם אתאחר קצת, תבואו לקחת אותי.


במסדרון ישבו אנשים אחדים וחיכו לתורם — אך רחמים קיבל את תנובה כאילו היתה כבר פה לפני רגעים אחדים וחזרה. — תנובה מצאה לנכון להתנצל בפניהם:

— סליחה, אני נכנסת רק לרגעים ממש — אמרה ונכנסה.

תנובה הכירה את פוריון ברגע הראשון. — אך לא מצאה לנכון לגלות. פוריון הסתכל בה רגע — צימצם את עיניו — ולא עמד על מיהותה ברגע הראשון. — מאין מכיר הוא את הבחורה הזאת? — אך לא הרהר הרבה. — ההפתעה שתנובה הפתיעה אותו בדמותה, טשטשה בו את שאלת ההכירות. — הזאת היא? זאת היא אותה האשה, אותה האישיות הכבירה, שהכל נשמעים לה, שדיבורה הלכה-למשה-מסיני הוא? — העומדת לו בדרך בפעולה הכבירה שלו?! — הזהו “הארי הרובץ” על הענין? בחורה קטנה, כמעט סגלגלה — שרק עיניה העמוקות, הילדותיות התמימות כדאיות להתבונן בהן. — ותיכף נזכר, שכבר יותר מדי מביט בה הוא ומבלי להגיד דבר. —

— בבקשה לשבת. — אמר כמתעורר.

— תודה. לא באתי לשבת. באתי לתקן שגיאה.

מפי פוריון נפלט כמעט בעל-כרחו, שלא ברצונו בהחלט:

— אני תארתי לי אותך אחרת. אחרת לגמרי. —

מביט רגע ומושיט לה סיגאריה. תנובה מנענעת בראשה:

— תודה. אינני מעשנת — ומחייכת.

— ובכל זאת: בבקשה לשבת רגע. חשבתי אותך לאחרת. על כל פנים לא לאשה יפה — —

תנובה שותקת בכעין מבוכה — אחר-כך:

— זה היה מיותר, אדוני. — ואחרי שהייה קצרה: — האורחים מחכים שם בחוץ. אנו עשינו שגיאה: אדוני בא אלינו ולא מצא אותנו —

— לא כדאי לדבר על הענין — אומר פוריון.

תנובה שוב מנסה:

— האנשים מחכים שם. — אומרת היא בלי חיוך.

— מחכים? — אומר פוריון בבת-צחוק — לא נורא כל-כך. אני חכיתי לך יותר. — ולעצם הענין וגם כדי לבאר לה את דבריו אלה האחרונים מוסיף: — זאת אומרת: זה זמן רב מחכה אני להזדמנות זו, כדי להגיד לך ולחבריך, שאַף כי התכנית שלי, כלומר: המפעל, שאני רוצה להוציא לפועל, הוא כל חיי, אין לי בכל זאת שום-רצון וכל-כוונה לעשות דבר-מה, המתנגד לרצונכם-אתם. —

ואחרי שתיקה קלה:

— מה שקדוש לכם — קדוש לי שבעתים. —

מדוע אמר שבעתים? — הוא מצא את זה תיכף למופרז. די היה לוּא היה אומר: “קדוש גם לי” —

תנובה הרגישה ברגע זה דבר-מה מוזר מאוד. היא הביטה בו — רצתה להסיר את עיניה ממנו — אך תיכף חשבה: זה ייראה לו כפחדנות — וזה אסור. — לבסוף נפלט מפיה באופן פתאומי לגמרי: חבל על אדוני —

וחייכה וטשטשה את חיוכה — ונתבלבלה. — למה אמרה זאת? — מובן, שחבל עליו. אדם טוב וישר, הנוצר למעשים רבי-ערך — והוא עוסק — — —

— טוב שגם את יודעת זאת — אומר פוריון — יען כי…אם אתם…באמת…תבארו לי: מהי בעצם סבת סרובכם האילם? אני מתאמץ בכל כוחי להבין, ואינני מבין. —

— אין פה מה להבין — אמרה תנובה בפשטות חפשית, וחייכה במשיכת-כתפים. —

פוריון הרהר רגע ואמר כבאנחה:

— אם ככה…באמת חבל עלי. יען כי, הן תביני, מה פירוש הדבר. —

וכשתנובה לא הראתה שום סימן של תגובה — הוסיף:

— פירוש הדבר — שרק מוצא אחד יש לי: כדור.

הוא אמר זאת בחיוך, אך בקצות שפתיו הופיע אותו הקמט הטרגי. — ותיכף התחרט על שאמר זאת. — —

מתנובה פרץ:

— למען השם! — אמרה בקול חרדה — אחר כך שוב חייכה:

— רעיון כזה!? טוב, שאין אדם עשוי למות רק פעם. — אם למות בכל פעם, שאיזה מכשול — —

— והמיליונים? — אמר פוריון ושוב מצא, שלא את זה רצה להגיד. הן זה בעצם לא נכון: הן לעת-עתה לא השקיע עדיין כלום! —

תנובה חזרה אל טבעה השלם:

— הכסף, אדוני, הוא — — אינו בא בחשבון. הכסף הוא חלום העיורים. אני לא במובן זה אמרתי מה שאמרתי.

ומכיון שהתחילה, הוכרחה לגמור:

— אני אמרתי, שחבל על אדוני, שחי הוא בעולם שאיננו שלו; החשוב בכל חייו של האדם הוא למצוא את מקומו הראוי לו — — וחוץ מזה: המיליונים יכולים סוף-סוף לקבל גם ערך ממשי. כידוע לנו, אותו שטח אדמה, שאדוני עומד לקנות, הוא שטח מסוגל מאוד למשקים — — לא כן? — אמרה ועשתה תנועה ללכת.

פוריון נגש אליה ותפש את ידה לפרידה:

— אַת עוד יותר נפלאה משחשבתי — אמר וצחק. — “למשקים”. — אַת נפלאה, ותמימה. ופתאום רכן ונשק לה את ידה —

זה בא במפתיע, לא רק לתנובה, אלא גם לו לעצמו. —

ואת זה ראתה גם בללה שהופיעה פתאום ועמדה בפתח.

הם לא הרגישו בה. את כל השיחה על הכסף שמעה. —

— למען השם! — נבהלה תנובה ומשכה את ידה מתוך כפו — אינני רגילה לכך —

— האללו, מאי דיר! — אמרה בללה ונכנסה.

— הגברת תנובה! — הציג אותה פוריון לכלתו. —

בללה מביטה בתנובה ארוכות, בשתיקה. —

אחר-כך, מבלי להגיד לה את ה- “האוּ דוּ יוּ דוּ?” הנהוג, פונה היא אל פוריון:

— ובכן: תכנית-הנשף מוכנה!

— איזה נשף, יונתי?

— אוּנאֶרהרט! — אומרת היא גרמנית — זה נורא! אני עובדת, עמלה וטורחת, ואתה אינך יודע אפילו, איזה נשף! —

— אני מקוה, שלא הנשף — — שלא חגיגת הפתיחה — —

הוא נזכר, שהיא דיברה לו לפני ימים אחדים על נשף פתיחת-המפעל, כלומר: התחלת העבודה — שהיא רוצה לסדר אותו בתכנית כבירה. —

— ומדוע לא, מאי דיר? כידוע לי: הכל בסדר. —

פוריון מביט בה, כמחפש את הסגנון לתשובתו — אחר כך אומר בעדינות נמוסית מאוד:

— לא, חביבתי, הדבר אינו בסדר. עד שלא קיבלנו את התשובה שלהם, חביבתי — אומר ומראה באדיבות על תנובה —

בללה הרימה את אַפּה העדין, הרחיבה את נחיריה הוורודות ואמרה:

— ובכן, אזי נקבל את התשובה שלהם!

פוריון ותנובה מביטים זה בזה — אחר-כך אומרת תנובה בהחלטה ובמלוא פשטותה:

— ובכן, שלום, אדוני. —

והולכת. פוריון מלווה אותה. — בללה מוציאה את קופסת-הפּודרה שלה ומתקנת את פניה — פוריון חוזר ומביט.

— מי היא הכּופתה הסגלגלה הזאת? — שואלת בללה.

פוריון יושב אל שולחנו, מדליק סיגאריה — אחר כך אומר:

— אַת מכירה אותה. מן האניה. —

בללה מהרהרת בהסתר — ונזכרה בה באמת. — ושותקת. ופוריון מוסיף בחשיבות:

— מאת “הכופתה הסגלגלה” הזאת נודע לי, שמחוץ לעולמנו-אנו ישנו עוד עולם גדול ומענין — —

בללה שוב הרימה את אַפּה הקצר ושוב הרחיבה את נחיריה הוורודות ואמרה:

— ובכן, מאי דיר: הנשף יהיה נשף פתיחה! אני כבר הזמנתי את האורחים גם מבין הקונסולים שבארץ —

פוריון חייך, כמי שאינו מאמין בדבר:

— בבקשה. אם אבא יחתום על החוזה עם הפועלים, מדוע לא?

— ומדוע לא יחתום?

— אם המשק “תנובה” לא יסכים — —

בללה הושיטה את ידה לנשיקה ואמרה:

— אבא יחתום! —

והוסיפה בהחזיקה את ידה כלפי פיו:

— אני כן רגילה בכך! —

נשיקת-ידו זו של פוריון לכלתו בללה — בה הוטל גורלו של יחס-הגומלין שבין החתן והכלה.

כשבללה הושיטה את ידה לנשיקה — היתה זאת תנועה רגילה שלה, שפוריון התרגל אליה זה שנים. היא עשתה זאת תמיד אחרי כעין-ויכוח שביניהם. זאת היתה בית-יד עליזה. שפירושה: שלום בינינו. — והוא תמיד נשק לה יד — כמו שנושקים לילדה קטנה ועליזה. — ואולם כעת — היתה אחרת פתאום: — היא אמרה: “אני כן רגילה בכך!” לעומת אותה “הכופתה הסגלגלה”, שאמרה: “אין אני רגילה בכך”. ובהדגשתה זאת קלקלה את הכל. — בהדגשתה זאת הודיעה לו: החזית מוכנה! —

בללה מארדן היתה אשה פּקחית ומפותחת מאוד. לא רק למדה וקראה הרבה, היא גם ראתה וניסתה הרבה בחייה. היא ראתה בעלותו של אביה ממדרגת שפל-אישים לאציל-כסף וגם לקחה בה חלק במדה ידועה. עד כמה שילדה מסוגלת בכלל לקחת חלק בחיי אביה. —

בללה מארדן היתה טיפוסה של האשה המודרנית. שאמריקה סיגלה אותו לעולם בזמן שלאחרי המלחמה: טיפּוסה הידוע של הבחורה-הפלאַפּר, האוחז את חבל-החיים בשני ראשיו: “אשה במאה אחוזים וגבר במאה אחוזים”, כלומר: כפי דבריה של המצביאה למלחמה בעד זכויות-הנשים, הגברת פנקהורסט —: בשביל “פרויד” אני אשה ובשביל “מארכס” אני גבר. אדם עומד ברשות עצמו, מוכן לכל אפשרות-קיום בחיים, החל מן הספּורט המחסן את הגוף, וכלה בעבודה גופנית המחסנת את הנפש. — בללה מארדן זו, שהקיפה את עצמה בכל מכשירי החיים הטובים, מכלבי-השעשועים והציד ועד הרולס-רוֹיס ואבני-היקר — לא שכחה באיזו תקופה היא חיה, כלומר: פתאום תוכל לבוא מהפכה בחיי אביה — והיא תשאר בלי כל. ומטעם זה למדה גם לנגן בפסנתר וגם לבשל ולתפור ולנהל בית ומשקו, אם יהיה צורך בכך. ובכדי שלא תשכח את מלאכותיה — לקחה חלק מעשי ופעיל במשק בית-אביה כל הזמן.

אך היא באמת מבזה לאביה במדה לא מעטה. —

אל מה שהיא מתגעגעת — הוא דבר אחר לגמרי: אל אצילות אמתית לפי השגתה היא: משפחה אצילית-מלידה ולא משל עֲלוּיים קבצני-תמול מסוגם של הוריה. — וזהו שמשך אותה עוד בנערותה אל פוריון-הצעיר, שבחושה הבריא הרגישה בו את סמל משא-נפשה: אדם בעל השכלה גבוהה ובן למשפחה מיוחסת. — בללה היתה טפוס בריא בחברה חולנית. וזהו מה שיצר גם בפוריון את זיקתו אליה. הוא הרגיש בה יותר מבת עשירים, המשתוללת במותרות. הוא ידע, שבמותרות אלה ספון גרעין טוב: תשוקה להתעלות על שלטון הכסף, לעשות את הכסף לעבד כנעני לחיים עצמם.

בפני הכל התחסנה בללה מארדן בחיים — ורק לא מפני דבר אחד, מפני הסכנה האמתית, מפני הגדולה שבסכנות בחיי האשה: בפני הקנאה לאשה אחרת. — ונכשלה. כמה מעטות הן הנשים היודעות את הסוד המוזר: שהבריחה מפני החזית, הנחשבת לאי-כבוד לגבר, ועל פי-רוב גם לסיבת כשלונו — כבוד הוא לאשה וערוּבּה לנצחונה. — ובללה, הרגילה לנצחונות בחיים על כל-הקו, הבליטה את חזה כלפי אויבתה ונכשלה. וגרוע מזה: היא הרגישה בכשלונה. בנשיקת-היד של פוריון הרגישה.

לא היתה אשה, לולא הרגישה בדבר, ולא עמדה בראשית כשלונה, אלא ירדה במדרון: לא הסתירה מפני פוריון, שקיבלה מכה נצחת. ופוריון לא היה כבר נויטראלי במלחמה זו: דמותה של “החלוצה הקטנה” היתה בשבילו הפתעה רבה. — ראשית: הופעתה עצמה הפתיעה אותו. הוא חשב אותה לאשה חסונה, קשת-גוף וגברית. לאותה אשה, שבאחת הקומדיות של פראנץ מוֹלנאר אומר עליה השד: “טוב הוא ריח הסיגארה הטובה ונפלא הוא גם ריח פרח-הסגל — אך מה דעתכם על סגליה, שריח סיגארה לה?!” — ותנובה, לא רק ריח סיגארה אין לה, היא גם אינה מעשנת. וכל מהותה: מהות אשה בעלת נשיוּת שלא מן הדור הזה. — פרי-אדמה רענן ושחום, הנודף “ריח שדה אשר ברכו אדני”. — האם לא זהו, מה שחיפש כל ימי חייו מאז היותו לגבר? — מובן, שזוהי! —

כל גבר חושב ככה, בשעה שאותו דבר מתנוצץ בו ששמו “אהבה”: חושב הוא, שכל ימי חייו חיפש דוקא את האשה הזאת. — ותיכף באה ההשואה, כמובן: היא — ובללה.

דמותה של תנובה נקבעה בו כדמות חלום-זוהר מימי ילדותו החולמת: מצח גדול ומאיר נתון במסגרת-שער שחורה, היורדת ומכסה את ימין-המצח יחד עם הרקה בצמת-פיח מבריקה זהב: וילון אפל, המליט את קצה אפריון-הסודות. לשמאל המצח — אפיקי-השער, המזנקים למעלה ומתלכדים לאשד-גלים, הלוהט כלהבה שחורה-ארודה במרחביה. — ובכל הראש השחור-הזוהר הזה: רשלנות פרועה ומתוקה, המושכת את היד, לסדר אותו קצת. — גבינים קמורים, העולים ונמסים באור המצח. — עפעפים ארוכים, מתפרדים, שמתוך אפלם נבטות שתי עינים כחולות-עמוקות, ובבותיהן הגדולות עמוסות עסיס יגון-דמעה, העומד בכל רגע לבצבץ ולהשפך. — אף ישר, חטוב שיש רך — ולחיים: תפוחי-ביכורים גמומים, מכוסים אבקת טל לבנבן, שלא נגעה בו אצבע. — ושתי גומות-החן הנסתרות אינן מופיעות אלא לפעמים: כברק-אהדה, המתלהלה באדם למרות רצונו. פיה הדשן — כפרי בשל שהתפקע: פתוח קצת כאילו אך זה חתכוהו באיזמל-קסם; והשינים: לובן-גרעיניו הלח — עוד מעט ויטוף את לשדו המתוק. — בבת-צחוקה — נחתך הפה עוד יותר ונגלתה כמעט כל שורת-השינים המסמאת, והזוית השמאלית עמקה מן הימנית. — ובאמצע סנטרה — גומת-תום רכה.

ילדה. — תמימה. —

וילדה זו מחוננת בכוח שכזה?

את הכוח הזה אפשר היה להרגיש כבר אז: באניה, בשעה שאמרה לו: “אני לא גברת. אני חלוצה”. — והוסיפה: “ח-לו-צה!” —

ופתאום נצנץ לו ברק אדום: תנובה! —

איך זה לא עלה על דעתו עד הנה? — כל הזמן שומע הוא את השם “תנובה”, “משק-תנובה”, ו“קבוצת-תנובה” — ולא עמד על הדבר. — דוקא משום זה: שם המשק האפיל בו את שמה. — הוא שוב התחיל לחזור על כל מלה ומלה שלה — — “חבל על אדוני” — כיין ישן מדהים עברו בקרבו המלים. “אנו עשינו שגיאה” — היא הודתה בשגיאתה. — הוא הרגיש לה תודה עמוקה. — ולא עוד: היא נבהלה — — “למען השם!” — אמרה. היא נבהלה בחרדה לחייו — — היא — —

זרם-חשמל חם פיעפע בכל מהותו: — מדוע היא חרדה לחייו? — איזה אושר! — היא — שאמרה באכזריות, ביובש צורב: “תודה, לא באתי לשבת” — ואחר-כך: “האורחים מחכים שם בחוץ”. — היא נבהלה למותו פתאום, ואמרה: “אם למות בכל פעם, שאיזה מכשול נפגש בנו בדרכנו” — כך אמרה? — בערך — כן — ואיך אמרה את המלים: “הכסף הוא חלום העיורים” — — “לא במובן זה אמרתי מה שאמרתי” — ובאיזה מובן? — באיזה מובן אמרה זאת? אז, בשעת מעשה הבין: כעת אינני מבין, באיזה מובן אמרה זאת — אה, כן: שאני חי בעולם שאינו שלי — ואיזה קול יש לה! — קול צפור-דרור ביער מלא רזים ופלאות. — צפור? — בן-אדם בעל מוח הוגה, היודע דברים, שהוא אינו יודע. “המיליונים יכולים לקבל גם ערך ממשי”. — ובכל זאת צפור. — ומי נתן לביתהובן את המוֹטיב הראשון והמפרה לסימפוניה החמישית שלו? מי גילה לו פתאום את “דפיקת הגורל בשער החיים”, לא צפור? לא גבתון-זהב, בנקישת מקורו ביער? — ושוב הזדקרה לו האסוציאציה: “מלא רזים ופלאות” “הכסף אינו בא בחשבון — הכסף הוא חלום העיורים” — שוב שינן לו את דבריה ושוב מצא, שהיא יותר מצפור-דרור — ושוב נעשה לו חם מסביב לבו. — — ובכן? — “אותו שטח אדמה — מסוגל הוא למשק — — —”

מימרתה זו הקימה אותו ממקומו פתאום. — מה הוא מהרהר?! כשלון כל המפעל?! — כחלום רע גרש את הרעיון הנורא הזה. לא, עד כדי-כך לא יצא מדעתו! ובכלל: מה הוא מהרהר בה כל כך?! — אשה. — אשה יפה. ומה? — אשה יפה מאוד. —

עינים בוכות ופה מחייך. — זויות הפה קמורות כלפי מטה — ומחייך בבכי.

נכנס רחמים. — פוריון הביט בו רגע ויצא. רחמים הרגיש בו, כאילו אין לבו של פוריון טוב אליו. —

שני חבריה של תנובה לא השתעממו בינתים. הם נגשו אל גן-הארמון והתבוננו כל הזמן בצמחיו השונים. —

אך אחד מהם נזכר בכל-זאת: הוא הביט בשעונו.

— כמה פעמים אומרת היא לו: “לא”—?

הופיעה תנובה. היא הביטה מסביב ומצאה אותם. — אחד מהם אמר לה:

— כנראה, שזה אדם בעל הבנה קשה. — כמה פעמים אמרת לו “לא”? —

תנובה לא שמעה. —

אך בכל זאת נתעוררה אחרי רגע:

— מה? — לא אמרתי — זאת אומרת: לא זאת אמרתי לו. —

— ומה אמרת לו?

— מה? — מה אתה שואל?

— מה אני שואל?? — אני שואל מה שלומך? — —

— מה אמרתי לו?? — אמרתי לו, ש — כן — אמרתי לו, שמוטב שיעשה מכל האדמה משק — —

— רעיון לא רע. —

— אך הוא לא הבין את זאת — אומר השני.

בינתים דיברו עוד תוך כדי הליכה, אך היא כמעט שלא שמעה. וכך הגיעו קרוב לתחנת האוטובוסים ושם נפרדו, כל אחד לשליחותו.


בשעת הנסיעה התאמצה תנובה בכל כוחה לא להרהר באותו ענין. — ולא הצליחה. — מדוע היא זוכרת כל כך את כל דבריו? — כל מלה — “אני חכיתי לך יותר” — מה פירוש: חכה? לי?! — כלום הוא זוכר אותי מאז? — זה לא נכון. — זהו אותו השקר של כל הגברים — היא יודעת זאת. —הגברים אוהבים לשקר. אף כי לה עדיין לא שיקרו במקרה. — “חשבתי אותך לאחרת לגמרי” — מתי חשב? הוא חשב עלי?! הן לא ידע אפילו שאני פה! — “מה שקדוש לכם — קדוש גם לי”! — אדם הגון בכל זאת. יש לו יחס לקבוצה — ובקולו היה מורגש, שבכל לבו אומר הוא זאת. — קול נעים מאוד. — קול גבר אמתי. — חזק ובכל זאת רך, מוסיקאלי. — “על כל פנים לא ליפה” — אמר. ובכן: שאני יפה — מוזר. מדוע-זה אני זוכרת כל כך? — ואני לא ידעתי בכלל, שאני יפה. מעולם לא אמר לי איש את זאת. — זה מקרה? — ומי יגיד לי? החברים? — איך יגידו לי זאת ומי יגיד לי כאלה? — אפילו יוסף לא אמר לי — הוא רק אמר לי: — “מצאתי בך חברה טובה ומתאימה לכל חיי” — זה ענין אחר. אחר לגמרי. יוסף היה — ענין אחר בכלל. זה לא זה. — הוא אומר לי, שאני נפלאה; ותמימה. מדוע אני תמימה? ונפלאה — הוא חשב אותי למכוערת — ובכל זאת “חיכה לי כל הזמן”!? שקר — שקר — שקר! למה שיקר לי?! באיזו רשות?! מי הוא האדם הזה? מי ביקש ממנו, שידבר, שישקר?! — היא הרגישה כעין מחנק. — רוצה היא לבכות — פּפוּי, תנובה! — תתביישי! טוב, שאין איש יודע זאת. לא, אני אגלה! לאורי, למזל, לדן, לכולם! — אני אגלה!! — אוי, אני מדברת בקול: כמעט צועקת —

מישהו מביט בי, — אחד הנוסעים הפנה את מבטו אליה לאחור — היא מתחילה לזמזם איזה זמר. — כדי לטשטש את הקול שהשמיעה לפני רגע. — והחליטה: כעת שיקרתי. רמיתי את האנשים פה. — היא הרגישה פתאום, שמתוק הוא מאוד הפשע הזה, השקר הקל הזה — והרגישה, שעליה להפקיר את נפשה פתאום ולהגיד איזה דבר נפלא עליו, כן, לא רק לחשוב, אלא להגיד — — — להגיד לו, לו עצמו להגיד — —:

— כמה אתה נפלא!! — אמרה בלחן זמרה-בוכיה בהדקה את פניה, את פיה הדק-היטב אל זגוגית החלון. —

והוקל לה קצת. —


טז. תְּעוּרָה

מזל חכתה לתנובה עד כדי חוסר יכולת לעבוד את עבודתה במנוחה. — היא עצמה לא ידעה מדוע? — ראשית מחשבתה היתה: גורל הקבוצה. תנובה ודאי סידרה את כל הסכסוך וגמרה אותו בהחלט. —

כן, אך מזל הרגישה כמו-כן, שעוד איזה דבר יש פה הגורם לה שמחה. — על כל פנים היא מחכה לתשובתה של תנובה לא רק בדבר הקבוצה והמפעל. — לא רק — ופתאום שומעת היא:

— מזי! בואי אל חדרי. שלום לך.

מזל נבהלה כולה.

— נוּבּי! — אוי! —

ונפלה על צוארה.

זאת לה הפעם הראשונה מאז עשר שנים רצופות, שהיתה פה זמן-מה בלי תנובה. — כשהיא עצמה נסעה מפה — לא הרגישה את העדרה של תנובה, אך כעת, שתנובה נסעה והיא נשארה בלעדיה, היה לה כל רגע בחינת נצח. —

הביטה בה, בדקה אותה מכף רגל ועד ראש, מפנים ומאחור ושוב נשקה לה.

— נוּבּי! — נוּבּיבּי! —

והלכו אל חדרה של תנובה.

— כעת תספרי לי את הכל! —

תנובה ישבה עיפה, כמות שהיא, מאובקת מן הדרך, אפילו מבלי להתקלח. מזל בלעה אחת. וחיכתה. —

— את הכל, נובי! — אמרה וחייכה — את הכל! — וחיכתה עוד. אחר-כך: — ובכן?

תנובה רישלה את גופה בישיבתה, גיבנה את גבה, ורק ראשה, פניה מופנים כלפי מעלה. והביטה כלפי מעלה. —

— רגע אחד. תני לי לחשוב רגע, שבי. —

עברו כשני רגעים. — בעינים עצומות. — שוב זקפה את ישיבתה. פוקחת את עיניה, ממצמצת, פוקחת אותן לרוחה, מביטה במזל ומחייכת:

— מזל, אני יפה?

מזל מביטה בה משתוממת. — בעינים בוחנות. — תנובה מחבקת אותה ופתאום — — תוחבת את ראשה בחיקה של מזל, ונוברת בין ירכיה עמוק-עמוק. — וידיה חובקות את מתניה של מזל. —

ברגע זה נעשתה מזל לאם, לאמה של תנובה, כאילו זקנה היא ממנה בהרבה שנים. — תיכף הבינה, שקרה דבר-מה. — אך עדיין לא הספיקה אפילו לנחש. — היא רוכנת ומלטפת בחיבה את ראשה של תנובה, באהבה, ברחמים גדולים. פעמים אחדות. — בשתיקה. — אחר-כך מרימה לאט-לאט את ראשה של תנובה, מביטה עמוק לתוך עיניה הנוצצות ושואלת בהבנה, בהשערה נכונה — אך בקול קר כביכול, ביבשות, כשפניה אוֹרים באור סודי:

— מה אמר?

תנובה ניבטת תוך עיניה בעינים עששות ועגולות — ופתאום רוצה לקום, במפגיע. — מזל, כאילו הרגישה זאת מראש — אינה נותנת לה לזוז, אוחזת את ראשה בשתי רקותיה וכופה אותה לשבת, בכוח. — והכל בבת-צחוק אמהית:

— מה אמר?

תנובה, הנמצאת כמו בידי-צבת, נשמעת לה, נשארת — מביטה, מביטה ומשעינה את ראשה על שכמה של מזל. מזל חובקת אותה, מאמצתה אל לבה — ושומעת פתאום קול גניחה. — גניחה מאושרת. אנקת-אושר אומללה מאוד. — מזל שותקת. רק מוסיפה לחבקה וללטפה ברוֹך. — ושוב אומרת, בחיוך חם:

— מה אמר?

תנובה מרימה ראשה, מביטה בפני מזל בעינים לחות, אך בפנים מחייכים, ואומרת:

— אני השתגעתי. —

אחר-כך ממצמצת בעיניה העגולות ומתקנת את שער ראשה:

— אפשר להכיר בי? —

ממשיכה לתקן את כותרת ראשה הפרועה — ולפתע-פתאום שוב תוחבת את ראשה בחיקה של מזל ונוהמת:

— אני כל כך רוצה לצאת מן הדעת! — ומתיפּחת חרש.

מזל שוב אינה מגיבה. —

— מה אמר, שאלתי. —

תנובה מתרוממת, מביטה וכמו שרוצה להיזכר, לסדר את מחשבותיה, את הגיונה, אומרת כמגלה את מחשבותיה, באַפּטיה, יותר לעצמה:

— חשבתי אותו לאחר לגמרי! —

ואחרי הפסקה:

— הוא נשק לי יד. —

— הוא נשק לך יד. — חוזרת מזל על דבריה.

— בפעם הראשונה בחיי. —

— בפעם הראשונה בחייך. הלאה —

— אמר: שהוא חיכה לי — —

ומהרהרת. ופתאום כמתעוררת, מזדקפת:

— אה! אני יודעת! הוא רצה לצודד אותי!! במחמאות! — —

ושוב כמקודם, באַפּטיה, במחשבה גלויה, בעינים פקוחות למרחקים:

— “מה שקדוש לנו, קדוש גם לו”. והביט בי. בעיניו. —

ושוב מתחלחלת ורוצה להתחמק ולקום. — מזל שוב כופה אותה בידיה בחזקה, להשאר. —

— הביט בך בעיניו. — הלאה. —

— הוא יאַבד את עצמו — אומרת תנובה בעינים עצומות — כך אמר ואני נבהלתי, למה נבהלתי? — אומרת היא בקול חרטה. — כאילו חוששתני, שמא יארע בו דבר קלקלה. —

ולפתע מזדעזעת בכל גופה — ושוב נפרכת, ואומרת בהתפלאות, אך כקובעת את העובדה:

— מזל, אני אוהבת! —

היא קמה בכוח! — משפשפת את מצחה ועיניה עגולות, בהולות:

— אני אוהבת! מזל, אני אוהבת אותו — —

מזל מתחילה להיות חרדה לה. — והיא שואלת בפחד:

— והוא?

תנובה שוב מאושרת כולה, כמחבקת זרועות עולם, משתפכת בכל מהותה ואומרת בחיוך עליון:

— כמה אַת טפשה, מזל! — אני אוהבת, אנכי! אינך מבינה?! אני, אני! — מה איכפת לי הוא?! — אני אוהבת, מזל — — מזי! — צועקת היא בכל כוחה! — מזי!! — אוי! —

מזל משתיקה אותה:

— ששש! — אַל תצעקי! —

— אני כן אצעק! לכולם אצעק! לכל העולם אגלה! — ומתחילה להסתובב במחול ומדברת בזמירה, בתרועה: —

— אוהבת! — חג לי היום! — חברה! — קשטו את האולם, קשטו את הארמון שלנו! בפרחים, בירק, בילדים, בבהמות, חיות ועופות! בכל! חג לנו! יובל העשר של תנובה!!

מסתחררת עוד רגע — ונופלת על המטה ובוכה מר. — ומתוך הכר אפשר לשמוע את גניחת אנקותיה המתיפּחות:

— אני השתגעתי. אני השתגעתי. —

מזל ניגשת אליה, מגהרת עליה, מלטפת אותה, אחר-כך מרימה גם את רגליה על המטה, משכיבה אותה, יושבת על ידה ומנסה ליישן אותה. —

תנובה מתיפּחת עוד רגעים אחדים — ונרדמת.

מזל יושבת על ידה. כפה על ראש הישנה, ומהרהרת ומעכלת את הכל. ואינה יודעת ברור, אם לשמוח, או לבכות. או שניהם ביחד. —


יז. פֶּרַח-סְרָק

כשבללה מארדן התעקשה ואמרה, כדי להרעים את פוריון, שהנשף שהיא עורכת, הוא נשף חג פתיחת-המפעל — היא עצמה לא חשבה זאת.

בללה ידעה היטב, שאחד התנאים לאפשרות חג-הפתיחה, להתחלת בנין המפעל הוא: חתימת החוזה הקולקטיבי הגדול עם הסתדרות הפועלים. —

והן אפילו את ענין הקניות עם בעלי-האדמה לא גמרו עדיין, כלומר. עדיין לא קבלו אף שטר-נחלה אחד ועדיין לא שילמו אף פרוטה אחת. —

הכל מוכן ומזומן, ורק בורג אחד אינו בסדר. — והבורג הוא דוקא כזה, שאיש לא החשיב אותו ביותר:

אך הנה: הוא לא בסדר. —

את כל אלה ידעה בללה מארדן, בללה החכמה, המפותחת, האינטליגנטית, העומדת ברשות עצמה, בללה האישיות — אך בללה השניה: בללה האשה — החליטה לעצום את עיניה ולבה, ולא לדעת.

החזית הערוכה בידי אנשיו, הרגיזה את פוריון והדריכה את מנוחתו. וביחוד, משום שבראש החזית עומדת בללה. ויותר מכל, יען כי הלא בזה הם מעמיקים את התהום שבינו ובין משק ״תנובה״. והן מובן מאליו, שאנשי המשק, יהיו מי שיהיו הם וגם הפרינציפים שלהם — אם יתגרו בהם מלחמה, ודאי שידחו כל מין שיחה אחרי-כן. — כך יש עוד תקוה להוציא את האליה, שכּפוּ לתוך אזנם. והנה גם בללה מתערבת. — הוא לא שאל את עצמו, למה היא מתערבת בעצם? הוא הרגיש, שהתערבותה של כלתו בענין זה — יש לה יסוד. היא מרגישה בדבר מה. — מה? הן — — מה יש פה להרגיש? כלום יש פה באמת מה להרגיש? — שהיא ראתה, שנשק לה יד לתנובה? ומה בכך? — מה בכך?? יש בכך. — לחלוצה אין נושקים יד. — והאשה מרגישה תמיד יותר משיש. יותר? — ואולי לא יותר? הוא אינו זוכר, איזו אשה בעולם עשתה עליו רושם עמוק במדה כזו. — אמת, מעולם לא היה לו פנאי לעשות חשבונות בנפשו בנידון זה. זה יותר מעשר שנים, שיש לו כלה מאורסת. מתהלכת היא על ידו כדבר המובן מאליו, מלווה אותו בדרכו, במעשיו, במפעלו, בעסקיו ובתכניתו התופשים לו את כל חייו — העסקים הם עסקים ועל ידו ישנה אשה שהיא שלו, כאילו היתה בת-זוגו מימים ימימה, — והכל בסדר. ומשום זה לא עלה על דעתו לחזור אחרי אשה אחרת. מתוך הרגל אליה. היא הולכת וגדלה אתו יחד ממש. מדוע לא נשא אותה עדיין לאשה? — ככה. העסקים דוחים, תמיד יש תכנית חדשה, עוברים ממקום למקום כל הזמן, ממדינה למדינה, בתחלה היתה צעירה יותר מדי וכעת — כעת הם באמת מתכוננים לנשואין. בגמר ההכנות לתכניתו החדשה, למפעל — וכעת — הופיעה הקטנה ההיא. — ומה לענות לאמו? — היא כותבת כל הזמן ומבקשת, שיודיע לה על הענינים. — ותמיד היא מדגישה: ״לא על ההצלחות, בני, תודיע לי, אלא להיפך: על המכשולים, על הצד השלילי שבענינים, על הקשיים שבהם״. — לא, זה לא. זה לא שייך לצד השלילי. — כלומר — — מה טוב היה, אילו היה לו עם מי להתיעץ! — במכתב אי אפשר. פה כל מלה חשובה. יודע הוא, שאמו אוהבת אותו ממעל לכל. ושאין כמוה להבין אותו. — אך דוקא משום כך — — בכל זאת — מה היתה היא אומרת לכך, לו היה מגלה לה? מה? הבאמת קשה לו לפוריון להסתגל לרעיון זה? כמה בודד הוא האדם בענין שכזה! — והוא הולך ומתבלבל ממש. —

מלחמה באמצע הדרך. — אנשיו עושים מעשים שלא בידיעתו. — בללה עורכת חזית — שוֹפתת היא לו יורה של פורעניות.

כששכב לישון — נרדם בקושי רב.

איזה חלום מוזר הטריד אותו כל הזמן. —

למחרת בבוקר היה ממש שמח לרחמים. — זוהי הנפש היחידה בין כל המקיפים אותו, היחידי הרוצה בטובתו ובאָשרו. —

  • אתה יודע לפתור חלומות, רחמים? — אמר בעליזותו הרגילה.

  • לאלוהים פתרונים, אדוני.

  • חלמתי חלום מוזר. מגדל-בבל חלמתי. —

  • סימן טוב, אדוני. מגדל-בבל היה אחרי המבול. לא יהיה מבול, אדוני.

  • אמור-נא, רחמים — שאל פתאום בבת-צחוק, שאפשר היה לפרש אותה גם כלעגנית. — מה אתה חושב: לו רציתי אני להכנס אל תוך הקבוצה, היו מקבלים אותי?

רחמים לא רצה לראות בדבריו לעג:

  • את אדוני? בחפץ לב. מדוע לא? יש שם עוד אדונים מהנדסים רופאים וגם תלמידי-חכמים גדולים, אדוני. בכל קבוצה ישנם אנשים גדולים וחשובים, אדוני. —

ורחמים הוסיף בלי כל פקפוק ומחשבה ובחוצפה, שהוא עצמו לא לא ידע את ערכה:

  • אך בלי הגברת בללה. —

פוריון הביט בו משתאה. הוא ידע. שאין הבחור הזה רוחש לכלתו כבוד ואהבה יותר מדי. — אך השתומם על העזתו הפשוטה.

  • מדוע לא גם היא?! — שאל בתמימות.

  • למה? שם נשים אחרות, אדוני. היא לא תהיה שם חברה לעולם. הגברת בללה לא לכך נוצרה, אדוני. —

  • ואני?

  • אדוני כן. אדוני יכול להיות שם חבר טוב.

  • כן, אך קודם כל לקרוע את הדיפּלומה ולהשמיד את כל התכנית שלי לא כן? לחסל את הכל וללבוש מכנסים קצרים. —

  • מכנסים קצרים כן, למה לא? זה נוח מאוד. אך למה להשמיד את התכנית, אם היא מביאה תועלת לארץ?

  • איך זה?

  • פשוט, אדוני. בין כה נחוצים לאדוני שותפים אחרים. האנשים פה סביב אדוני לא טובים. בחיי! לא אוהבים את אדוני; בחיי! —

דבריו של רחמים באו לו במפגיע. — רעיון חדש! — מה הוא אמר? שותפים — שותפים למפעל! האם כך הבין זאת גם הבחור התימני הפשוט? הוא פחד לשאול אותו, אם כך הבין? שלא יקלקל לו אולי את הרעיון הנפלא. — ופתאום עברה בו רוח חמה צורבת, המפעפעת בדמו כנסיוב של מורפיום: — לעבוד אתה יחד — על ידה — בשבילה — לחבק זרועות עולם בשבילה — ולמות, אם נחוץ! — והחליט. החלטה נועזה מאוד. — החלטה כבירה. משוגעת. —

וכדי שלא להחמיצה, כדי שלא להתחרט — ישב וכתב מכתב. למשק ״תנובה״; מכתב קצר — אך בעל תוכן כבד-משקל. — במכתב מבקש הוא מאת חברי המשק בקשה אחרונה.

יודע הוא את עמדתם החזקה והאיתנה ומבין הוא אותם הבנה גמורה. — יש אמנם נקודה אחת פעוטה, שאיננו מבין בהם — אך הנקודה ההיא כבר אינה חשובה בשבילו. ובקשתו הנמרצה והאחרונה היא: יש לו להגיד להם דבר, ששום מהנדס ושום קבלן ושום בעל מפעל לא אמר עדיין לשום אדם בעולם. דבר, שחברי המשק יחשבוהו אולי בגללו למשוגע, לאדם, שנטרפה עליו דעתו — אך אם לשגעון, הרי מקוה. הוא שדוקא הם יבינו אותו. — והוא מתחנן לפניהם להיפגש אתו אצלו, במשרדו. — יען כי את הדבר הזה מוכרח הוא להגיד להם דוקא פה, בתוך המשרד שלו. — זה אינו מחייב אותם למאומה. — אך יודע הוא, בטוח הוא בדבר, שיעשו את זאת. —

״זאת היא בקשתי האחרונה, בטרם אפוצץ את ראשי אל הקיר האטום הזה״. — והוא מחכה להם בשעה זו וזו ביום זה וזה. —

כשגמר את המכתב וסגר אותו — אמר לו רחמים, שישב כל הזמן על יד שולחנו הקטן ורשם לו דבר מה:

  • עוד היום אשא את המכתב למשק ״תנובה״, אדוני. —

פוריון השתאה רגע, הביט בו וצחק. הצחוק היה מרוגש מאוד:

  • אתה טֶלֶפּאט, רחמים?

  • אינני יודע, אדוני, מה זה טל — — — אך יודע אני, שאין עצה אחרת.

רחמים לא ידע באמת, מה תוכן מכתבו של פוריון. — אך על פי תנועת ההחלטה הפתאומית שלו הבין, נכון מזה: הרגיש: שאיזה ענין גדול, חשוב, איזו עצה אחרונה נצנצה לו למהנדס ברגע זה. — וגם הרגיש, שעצה זו אינה נגד הקבוצה, אלא להיפך. בזה בטוח הוא. זה ברור לו. פוריון חייך בחיוך עצוב מאוד:

  • אתה בחור כארז, רחמים. אך חכה קצת. יש לי עוד מכתב. תיכף:

  • את המכתב השני אמסור לה. — אמר רחמים בפשטות.

פוריון הרים את עיניו. הביט בו. הביט ואמר:

  • נכון, רחמים. אתה תליין גדול, רחמים. —

וכתב מכתב לתנובה:

״לכבוד החלוצה תנובה.

אני פונה אליך בזה בבקשתי האחרונה של הנידון למות. — הזמנתי אתכם אלי ואני בטוח, שלא תמלאו את בקשתי גם הפעם. — אני כורע תחת כל סבל הספקות — אני פונה אליך לחוד. — אַת תקותי היחידה בחיי. — אם אַת רוצה — לא קויתי לשוא ולא חייתי לשוא. —

יהודה פוריון״

כשרחמים נסע — הרהר בו פוריון. — והחליט בנפשו:

״או שהבחור הזה הוא גאוני — או שאני איבדתי את שווי משקלי לגמרי ולבבי נשפך בי בכל גופי, עד שאפשר לראותו על פני״. —

כשתנובה קמה משנתה וראתה את עצמה שוכבת בבגדיה ואת מזל על ידה — משמשה בעיניה וישבה כמו אחרי ליל-שכרון. בכל גופה הרגישה כעין מיחוש. — איזו שעה כעת? — בחוץ דמדומי שחר כבדים, אפורים — אך מתוקים מאוד: היורה מטפטף: — אלפי צפרים רועשות את רעש-ההשכמה שלהן, והסימפוניה הרעננה הזאת, יחד עם איוושת הגשם המתגברת והולכת, מפעפעת בה מכף רגלה ועד קדקדה, עורה מסתמר עליה ולבה מתחיל להכות גלים — כעין מכאוב הרגישה בחזה. כאב חם, נעים ומתוק; מתוק מאוד. הגוף הרענן שהבשיל כל-צרכו, התמתח בפהוק עמוק ורחב, אצבעות הידים והרגלים נתכווצו כמו משבץ, כפות היד התאגרפו בכוח והזרועות נשתטחו, נמתחו למעלה-למעלה במתיחות אדירה עד כדי להיקרע. — כל שריריה נותנים קול. — נשמע קול תינוק. — היא הקשיבה רגע בפה פעור-מפוהק, שקפא וגמע את הקול, המצלצל באלף פעמוני מלאכי-שרת — ושוב נרשל גופה, נפח את נשימתו עד הסוף, ונפרך. נקישת השומר ב״פעמון״ העירה אותה. התעוררה גם מזל, הביטה מסביב, וכשראתה את מקומה ואת תנובה — חייכה לה בחיוך רחב וטוב. תנובה עצמה את עיניה — ומזל חיבקה אותה ובחשק חזק אימצה אותה אל לבה. —

היו בין חברי המשק, שהרגישו בתמורתה של תנובה. הן הדבר בא פתאום, בבת-אחת. — עליצותה הופחתה, מהלכה השרירי, הקפיצי רושל בהרבה ומתניה הריתמיות העצילו במקצת. — אך במדה זו יפתה בפניה. —

ואילו בתיה סבלה ממש ממנה: היא אינה אוכלת כלום. — היא בכלל לא היתה מעולם מן האכלניות הגדולות. אך מה שאכלה אכלה בתיאבון-לדוגמה. עונג לראות. — וכעת — תמיד חצאי-מנות! — מתאוננת לה בתיה. — סאלאט: חצי-מנה, מרק: החצי, רבע עגבניה, כאילו חלילה וחס אין לנו. —

  • לא תמיד קלקול-הקיבה הוא הגורם, בתיה — אומרת לה חיותה בחיוך אמהי — אם בחורה אינה אוכלת אלא חצי-מנה, הרי את החצי השני משאירה היא לבחור, בתיה. — חוק ולא יעבור! —

הגשם השוטף הכניס את החבריא אל האולם הגדול. אחד-אחד התלקטו רטובים ועליזים. — וכל אחד מודיע דבר מה. ובתיה מגישה לכל אחד איזו מטעמת. — אורי תולה לוח-מודעות חדש.

נכנס רחמים, מביט, רואה את אורי, נגש אליו בדחילו ומוסר לו מכתב. אורי, העוסק כל הזמן באיזה נבט ירוק, מרים את ראשו ונוטל את המכתב.

  • האדון המהנדס מבקש תשובה עוד היום. — אומר רחמים — כלומר: אני אחכה פה לתשובה. — אומר והולך. ומחפש את תנובה. ולא את מזל. — מפחד הוא מפני מזל, שלא יהא מוכרח לגלות לה את דבר המכתב שהוא מביא לתנובה. — ואת זאת הוא אינו רוצה. סודו של המהנדס — סוד הוא אפילו בשביל מזל. ואם בכל זאת תפציר בו — הוא לא יגלה לה. ובלבד שימצא קודם את תנובה! —

הנה היא! יושבת היא וקוראת. — לא: כותבת דבר-מה. הוא נגש אליה — וברגע זה מחליט ככה: אם יגש אליה גישה סודית — היא תיבהל ותמחה בכל תוקף ותשלח אותו אל אורי. הוא יודע אותה היטב. היא אינה סובלת סודות. מוטב למסור לה את המכתב בפשטות, באופן גלוי. ואחרי שקראה — תמסור אם תמסור. נגד זה אין עצה. אך אולי לא תמסור.

  • שלום לך, תנובה!

  • אה, רחמים! שלום לך, חביבי! — אמרה והרגישה זרם חם עובר לה בכל גופה. עד כדי התאדמות. למה זה נרעדה פתאום? זה סימן — — אדם אוהב — אפילו מקלו או כלבו של האהוב מעלה לו את דם לבו אל תוך ראשו: ״זה שלו״! —

  • הבאתי מכתב אל המשק מאת האדון המהנדס.

  • מסרת אותו לאורי? — שאלה בקול חנוק.

  • כן.

וכמעט שפלטה מפיה: ובשבילי? — ונשכה את שפתה התחתונה בכעס על עצמה ובחניקה.

  • וגם לך. — אמר רחמים ומסר לה את המכתב.

  • תודה, רחמים.

והניחה את המכתב, כאילו יש לה דבר חשוב ממנו ברגע זה, ותחבה אותו אל תחת נייר-הכתיבה שלה. רחמים שמח לכך. הצליח. —

תנובה רעדה כולה. ובשום אופן לא הצליחה להשתלט על עצמה. לבה דפק בה עד כדי שמיעת אזניה. מוכרחת היא לצאת. עושה עצמה ככותבת עוד מלים אחדות. אחר-כך מניחה את העפרון: — נה! גמרתי. מסדרת את הניירות על השולחן —

  • תשב, רחמים. אני תיכף אשוב. — אומרת היא. לוקחת את הניירות עם המכתב ויוצאת.

ברגלים עפות הולכת אל חדרה. ידיה רועדות בפתחה את המכתב. כתב ידו. — לא! עליה למסור קודם את המכתב לאורי. אך למה? הן יש לה שהות לכך אחרי הקריאה — וגם: אולי זה יזיק לענין? למה לו לאורי לדעת תיכף, שגם לה שלח המהנדס מכתב? זה יכול לקלקל. היא קוראת. פעם ושוב פעם. אינה מבינה. שוב קוראת; מה הוא רוצה? מה הוא חושב בזה: ״אַת תקותי היחידה בחיי" —? אה כן: הוא מקוה, שאני אשפיע פה לטובתו. שאני אבין אותו. ושוב קוראת: ״את תקותי — היחידה — בחיי״ — ראשה מתחיל כואב לה. לא! את זה אי-אפשר למסור. — זה, ודאי שיקלקל. הוא פונה אל אחד מחברי-המשק, אלי, לחוד, במכתב מיוחד — זה לא מן המדה. ובכן להסתיר את המכתב?

היא רצה החוצה. — הגשם סוחף ממש. ושׂרכה את דרכה אל חדרה של מזל. מושיטה למזל את המכתב ואומרת:

  • קראי. אני אינני מבינה. —

מזל קוראת. אחר-כך מרימה את ראשה:

  • מה יש פה להבין?

  • מה אַת מבינה? הוא מבקש? — —? או —?

  • שניהם ביחד! — אומרת מזל בפשטות קרה. —

  • איזה שניהם? מה שניהם?

  • מה שאַת חושבת — מחייכת מזל. —

תנובה מביטה בה בעינים גדולות.

  • אַל תשתגעי, מזל. —

מזל מרשלת את ידיה עם המכתב ומביטה בה. אחר כך ניגשת אליה, מקפלת את המכתב, שׂמה אותו אל תוך מעטפתו — ותוחבת אותו אל תוך חולצתה של תנובה. תנובה איננה מגיבה. עומדת ומביטה. ואחר-כך מזדעזעת פתאום — מוציאה את המכתב מתוך חזה ואומרת:

  • לא! הוא טועה! —

שתיקה ארוכה.

  • אולי הוא טועה — אומרת מזל — אך כך הוא הדבר. —

  • אני אמסור את המכתב לאורי. ולדן. —

  • זה לגמרי מיותר — אומרת מזל — ראשית: אם אַת בטוחה בעצמך כל-כך, הרי למה לך להראות? לא כן? תקרעי אותו ותשליכי אותו לעזאזל. ושנית: אַת רוצה, שהענין יסודר באיזה אופן לטובה? כן? ובכן המכתב הזה לא יועיל לדבר, להיפך, הוא רק יזיק. —

  • את זה חשבתי גם אני. —

  • וחוץ מזה, קודם כל עלינו לדעת, מה הוא רוצה באותו מכתב אל המשק? לא כן? —

  • נכון. —

ושוב פתחו את המכתב וקראוהו שתיהן. —

  • ואני אומרת לך — אומרת תנובה — זאת היא ערמה! ערמה, אני אומרת לך! —

  • לא. הוא אינו אדם ממין זה. —

שוב שתיקה. תנובה עצמה את עיניה. —


כשקרא אורי את מכתב המהנדס אל המשק, קם, נגש אל דן ומסר לו את המכתב. דן קרא את המכתב, החזירו ואמר:

  • לא מענייני. —

נגש יוהאן. אורי מסר את המכתב גם לו. יוהאן קרא את המכתב ומקמט את מצחו, ושואל: — הוא מחכה לתשובה תכופה?

  • כן. — אומר אורי.

  • אם כן, הרי אולי נחלים קודם דבר-מה בשאלה זו.

דן שותק. — מעיף מבס ביוהאן — ושותק. נכנסת מזל. יוהאן מוסר לה את המכתב. מזל קוראת. —

  • אני מציע שיחה — אומר יוהאן. — מי יודע, מה הוא רוצה להגיד לנו. —

שתיקה.

  • מכתב מעניין — אומרת מזל. — אולי באמת — —

היא אינה גומרת את משפטה. רואה היא בדן השותק — ותיכף מרגישה, שהוא כבר חיוה את דעתו. אך יוהאן סוחט ממנה את הדברים:

  • מה אַת חושבת, מזל?

  • חושבת אני שאולי צריך פעם לכל הפעמים לסדר את הענין. הוא אדם ישר. —

  • אולי גם תנובה חושבת ככה. ואולי עוד חברים. על כל פנים, כדאי לשמוע — —

שתיקה.

  • דעתה של תנובה ידועה לנו. וגם דעתם של כל החברים — אומר דן בקול הבא מעומק האדמה. —

ואחרי שתיקת-רגע מוסיף במנוחה, אך בקול פטיש:

  • די! —

  • תסלח לי, דן אומר יוהאן — אך —

  • מה הוא רוצה מאתנו? — שואל דן בהטעמה מאיימת.

  • האדמה שלנו עומדת לו בדרכו ומובן מאליו, שעליו לפנות אלינו.

  • ומה הוא רוצה מאתנו? —

  • הגולה מביטה גם על המפעל שלו בתקוות גדולות. — אומר יוהאן — הסיסמא היא: אינדוסטריאליזאציה של הארץ. —

  • ומה הוא רוצה מאתנו?! — שאלתי.

  • רוצה הוא לתת לנו אדמה כמה שנרצה ובמקום שנרצה. אינו עומד על המקח. —

  • ומה הוא רוצה מאתנו?! —

יוהאן הזדקף קצת:

  • תסלח לי, דן, אך ככה אין מסדרים ענין. תסלח —

דן קם ממקומו, נע אילך ואילך, כארז, שהרוח מנענעת אותו, ואומר:

  • ככה מסדרים ענין, יוהאן. למדו מאת האדמה: לשתוק!

יוהאן אינו יכול לוותר על עמדתו הברורה והישרה:

  • מה אנו רוצים להשיג בחיינו? להיות אכרים. ובכן: איזה אכר בעולם לא ימכור את אדמתו במחיר המתאים לו? איפה יש אכר כזה בעולם?!

  • איפה? — אומר דן ומקמץ את אגרופו ומכה בו על חזה הברזל שלו: — הנה! — מכה על חזהו של אורי: — והנה! ומראה על כל הנמצאים באולם: — והנה, והנה, והנה, כולם! —

שתיקה. דן עומד ונושם עמוקות ובאגרוף קמוץ. דממה בכל האולם.

יוהאן בכל זאת נעלב בינתים: הוא עמד בין אורי ודורי, ואגרופו של דן פסח עליו. — מביט הוא ושותק. —

שתיקה כבדה באולם. דן מרים את רגלו ופוסע אחת. אך בפסיעה שניה שהיתה מכוונת כלפי הדלת — ניגש פתאום אל יוהאן השותק ואומר לו:

  • מה אתה יודע, יוהאן, מה זאת אדמה! אתה: אכר בן-אכרים מדור-דור! מה אתה יודע, מה זאת אדמה בשבילנו: בשביל עם, הרוקד כלפי הלבנה זה אלפיים שנה ואינו טועם טעם ריח-אדמה מעולם!! —

ואחרי שתיקה רגע:

  • כל הרוצה להזיז אותנו מפה — יבוא ויקצץ את רגלינו עד הברכיים ויקח אותנו מפה!

עיניו האפורות היו אפלות ולחות. מזל נזכרה: כאלו היו עיניו אז, על יד הכותל המערבי, בשעה שראה את היהודי מטיל מים קרוב לכותל —

  • די! — אמר לאחרונה. עשה פסיעות אחדות ופתאום פנה אל מזל: — איפה תנובה?

  • מה יש? — שאלה תנובה, שנכנסה עוד באמצע דבורו של דן ועמדה בפתח והקשיבה. היא נגשה אליהם.

  • אַת רוצה לנסוע אל אותו האיש? — שאל דן במרירות ובבטחון גמור שיקבל תשובה שלילית.

  • מובן, שנסע. עלינו לנסוע אליו ולהגיד לו פעם אחת לכל הפעמים בפניו: לא! עד אז לא תהיה לנו מנוחה. יחדל!

דן הביט בה ושתק. דעתו נהפכה בו בין-רגע. אם תנובה אומרת לנסוע — הרי תסע.

  • דרך צלחה! — אמר דן, ותנובה לא הרגישה, שלשלילה אומר הוא זאת.

  • ארבעתנו נסע: דן, אורי, יוהאן ואנכי. —

  • גם אותי תסחבו? — שאל דן.

  • בלעדיך, דן, אתה יודע, לא אסע. —

ובזה נגמר. דן הרגיש, שאולי זוהי הדרך היחידה להיפטר מכל הענין. המהנדס כותב, שזאת היא בקשתו האחרונה. — טוב. —

כשדן יצא, אמר יוהאן לאורי ותנובה:

  • שוב צודק דן. כנראה שקשה להיות יהודי. —

המוסיקה בגן-״הארמון״ לא היתה דבר נדיר כל כך. בללה מארדן, בכל פעם שהזמינה איזה אורח חשוב ממצרים, או מארמון הממשלה ולפעמים אפילו מחוץ-לארץ — תמיד היתה מכבדת אותו בתזמורת — התזמורת היתה תמיד תזמורת-סקוטית, מן הגדוד האנגלי שבארץ. — וחגיגות-בית כאלה עם מוסיקה נערכו בגן לא בפעם הראשונה היום. ואולם החגיגה של היום אחרת היא. בללה אמרה אזי לפוריון, שעורכת היא נשף לחג פתיחת עבודות-המפעל. והוא לא האמין בכך. — הן אי-אפשר: לא חתמו על שום חוזה והסכם. — אך במדה שהזמן קרב אל החגיגה — הרגיש פוריון, שכלתו באמת יוצאת מגדרה ועושה את שלה בלי הסכמתו. — והוא הרגיש, שמזה לא יצא טוב. וזהו שהביא הנה גם את בן-עזרי. בעיר עברה כעין שמועה על חגיגה בארמון. והשמועה היתה בהחלט על חגיגה בקשר עם המפעל. ועל דבר הסכם עם המשק ״תנובה״ אין לו לבן-עזרי שום ידיעה. — כלום הסכימו? ולוּ הסכימו — הן היו מודיעים זאת גם להם! —

המוסיקה הרגיזה את פוריון למעלה מכוח התאבקותו. — יען כי ראה בו בבן-עזרי את השתוממותו הפנימית, שהיתה ברגע זה לגלויה: — אם יש הסכם בין המהנדס ובין המשק — הרי מדוע אין חותמים על החוזה הקולקטיבי?

בן-עזרי הביט בפוריון, אחר כך אמר בזהירות:

  • אין אנו יכולים להיכנס לתוך עסקיכם, רבותי. וביחוד, כשאין לכם, כפי שאני רואה, הסכם אפילו ביניכם לבין עצמכם. ואולם הן רואה אני, שהכל בסדר אצלכם. — הנה — החגיגה. —

  • לא-לא, מר בן-עזרי — מהר פוריון להרגיעו — זה לא שייך. זה לא ברצוני ואפילו לא בהסכמתי. זאת היא —

פה השתחוה בנמוס-לעג ובפישוק-ידים:

  • זאת היא הקפריסה העליונה של הפּרינצסה בללה פון מארדן! —

מארדן הזדעזע כנשוך נחש. בבתו היחידו פגעו, בבת-עינו:

  • אני מוחה בכל תוקף, אדון האינז׳יניר! לא אתן לפגוע בכבודה של בתי. אם היא עורכת נשף-פתיחה, הרי זה יהיה נשף-פתיחה! —

פוריון הביט בו, נשך את שפתו, והבליג על עצמו. אך פניו עברו לבת-צחוק של הסכמה מנומסת ושקטה:

  • בבקשה — אמר בטון ידידותי מאוד — אם כן, הרי אין לי נגד זה ולא כלום: בבקשה לחתום על החוזה עם הפועלים. בבקשה. —

  • לחתום? — אומר מארדן בפקפוק רגע — בבקשה! אם בתי הגברת בללה תגיד לחתום, אחתום! —

  • ואם — המשק — לא — יסכים? — שאל פוריון בהטעמה.

  • גם אז אחתום! — אומר מארדן בהמשך עקשנותו נרגש מעלבון בתו. — והוסיף: — אחתום, אדון אינז׳יניר! —

פוריון לא חשב הרבה:

  • ואם אני לא אחתום? — שאל כסלע איתן.

גם מארדן לא חשב הרבה, ובשם עלבונה של בתו החליט פתאום תשובה נועזה מאוד:

  • אדוני האינז׳יניר עדיין לא השקיע כלום בכל הענין. אם הוא מוצא לנכון, בבקשה. בכל רגע יוכל להתחרט.

זאת היתה מימרה שטותית. — מה פירוש, פוריון יתפטר והוא, מארדן, יעשה את המפעל?! — פוריון חשב, הרהר: מה לענות על שטות זו? ואם בכלל לענות?

  • הגברת מארדן! — מודיע רחמים פתאום.

בללה מארדן נכנסה בלבוש-חג, וכולה מאירה בתפארת. — מעולם לא היתה יפה כמו ברגע זה. — שמלה שושנית, צבע-גוף, צבע גופה-שלה עד כדי שלא להבחין בין בשר-החושף ובין האריג. —

כתפיה המסמאות היו עוד יותר שפועות מן הרגיל, ושני קוי הצואר, המתחילים מן האזנים וגומרים בזרועותיה — תארו אותה לצלוחית של-יהלום המלאה יין-שמפּן רותח. עיניה הבהירות אוֹרו באור לח, שאיזה אד-ערפל מליט אותן ביפעת מסתורין. — פוריון נזכר בדבריו של רחמים: ״כשבחורה מרוגשת, יפה היא מאוד״ — בללה הביטה רגע-קט ואמרה בהשתוממות עליזה:

  • מה זה?! האדונים אינם לבושים עדיין?! נו, להתלבש, להתלבש אחת-שתים! הקונסולים עומדים לבוא בכל רגע. — היתה דממה מעיקה. שוב נשמעת המוסיקה — — פוריון פנה אל בן-עזרי, שהתכונן ללכת:

  • מר בן-עזרי היקר — אמר בעוצב עמוק — אני מבקש את אדוני, יחכו-נא עד מחר. טוב? — והושיט לו יד.

בן-עזרי הושיט לו את ידו באהדה רבה, כמעט ברחמים. והלך. —

  • נו? — אומרת שוב בללה בבת-צחוקה המקסימה.

  • בללה! — אומר פוריון — יש לי שאלה:

  • נשמע! — אומרת בללה ומחייכת עוד יותר.

  • מה יהיה, אם אי-אפשר יהיה לחתום על החוזים?

  • אי-אפשרות כזו אין, מאַי דיר! —

  • יש — אומר פוריון. — גם אבא לא יחתום. —

בללה מפנה את עצמה בפנייה פתאומית אל אביה ואומרת במנוחה:

  • אדון מארדן יחתום! — ורוצה ללכת.

  • רגע אחד! — אומר פוריון —

  • מה עוד, מאי דיר?

  • אני מחכה כעת — (מביט בשעונו) — לתשובה ממקום חשוב. ממקום החשוב ביותר.

  • ובכן?

  • ואם לא אקבל מהם תשובה חיובית — מחכה רגע ומחליט:

  • אזי אפסיק את כל הנשף! —

בללה מארדן החוירה כמת. — עיניה התחילו ממצמצות, אחר כך נעצמו לגמרי. — כך עמדה רגע ארוך. שוב פתחה אותן, הביטה בפוריון — אחר כך נשכה קודם את שפתה התחתונה, אחריה — את העליונה, הזדקרה בכל קומתה ואמרה לאביה:

  • בוא, אבא, הוא עצבני היום! — ויצאו שניהם. —

נכנס רחמים. פוריון מביט בו ואינו רואה אותו. ולבסוף:

  • מדוע אינך יושב פה על מקומך, רחמים? למה יצאת?

  • אני לא תמיד נחוץ, אדוני. אך רציתי להזכיר לאדוני, שצריך לקבל את פני הגברת אמו. היא באה כעת. —

  • מאין אתה יודע?! — השתומם פוריון. — אני לא קבלתי ממנה בעצמה שום הודעה על כך.

  • אם אדוני יסלח לי למפרע, אגיד לו.

  • שוב עשית דבר-מה, רחמים, מאחורי גבי? —

רחמים שתק.

  • מה עשית שוב?

  • שלחתי טלגרמה להגברת אמו, שתבוא. —

פוריון הביט בו ושתק. ורק אחרי רגעים ארוכים אמר לו: — טוב, רחמים. כמעט שאמר לו: תודה רבה! —

ורחמים הוסיף: — המכונית מוכנה, אדוני. —


פוריון יצא וראה, שהנשף סוער כבר כמעט בכל תקפו. המוסיקה רועשת, מרקדים, צוחקים, שותים. — הוא ישב במכונית, כמעט בהחבא. —


את פני אמו קיבל פוריון בשקט, בשתיקה. — התרפק עליה אילם. והכניס אותה אל המכונית. זה שנים רבות לא התרפק ככה על אמו. מאז מת עליו אביו. — גם מאז הרגיש פעמים אחדות, שמחוץ לאמו אין לו לאדם בעולמו הגדול שום נפש חיה. — אך כעת הרגיש את האמת הרגילה הזאת הרגשה עמוקה מני ים. הוא הרגיש את עצמו כילד רך, אומלל ואין-אונים, הרוצה להתחטא, להתאונן, לשפוך את כל מהותו בחיקה החם והמרחם. — ברגע זה עבר בו שוב כל מה שהוחווה בימים האחרונים. והכל, כל המעשים, הדיבורים, הספקות והתקוות סוּכמו בו לסך-הכל אחד מעציב, מדכא וסופי: יאוש. מה יהיה במהותו, במטרת חייו, במשא-נפשו היחידי, הגדול והנצחי: בתכניתו? — ומה יהא בו בעצמו? מה יעשה? לאן יברח? ואיך — — איך יעזוב את — —

לא היה בכוחו לגמור את מחשבתו זאת. — כל אלה התערבבו בו, התבלבלו בדמו, במוחו, בכל מהותו עד כדי טמטום. —

כשירדה הגברת פוריון מן המכונית ושמעה את המוסיקה אמרה:

  • בדיוק באתי. טוב שיש לך ידיד בבית.

  • אני לא רציתי, אמא. עליך להבריא. ולמה לשתף אותך גם בצרותי?

  • רק בצרותיך, בני; בשמחותיך אני בין-כה משתתפת, בלי ידיעתך. —

נכנסה, הסירה את בגדי-הנסיעה שלה, התלבשה בבגדי-בית ונכנסה אליו. ישבה על ידו, קרוב אליו, נשקה לו ואמרה אחרי הרהור קצר:

  • אתה מרוגז קצת, יוּדי.

  • רואים בי, אמא?

  • רואים, בני. לא צריך להתרגז. לא כדאי, בני.

  • כעת אינני מרוגז כבר. על מי אתרגז, אמא? רק על עצמי אוכל להתרגז. —

  • פחות מכל על עצמך, בני. במצב מרוגז אפשר לכתוב שיר, בני, אך לא לבנות מדינה. שמעתי שגילית את התכנית שלך לעתונות בחוץ-לארץ. כעת יכול אתה כבר לגלות אותה גם לאמך. קודם כל העם ואחרי-כן האם — אמרה בעברית. — שמעתי, שבמשרד המושבות אינם מרוצים מן הממשלה שלנו פה, על שדחתה את הצעותיך. שואלים שם: מי הוא האינז׳יניר הנועז הזה?

פוריון נמס כולו; קם והתהלך:

  • אוי, אמא, אמא! מכל זה לא יצא כלום, אמא! מסביבי חבר שודדים, גנבים, מרמים, מועלים, בוגדים בי. הנה, קופּצקי האיש הנאמן שלי. גנב וברח! —

הגברת פוריון נתרתעה רגע, אך לא נתמסרה לבהלה לאבדן הכסף. הבליגה רגע ארוך ואחר כך אמרה:

  • רק לא להתיאש, בני. זה לא. —

  • איך לא להתיאש, אמא, אם בכל הסביבה הגדולה הזאת אין לי אלא נפש אחת יחידה הנאמנה לי — — לא, אינני רוצה להיות כפוי-תודה, יש לי עוד אחד. אַת יודעת מי? הבחור התימני הזה. — ופתאום:

  • בן-כמה אני, אמא? —

אמו לפתה אותו בבת-צחוק, אך עיניה היו לחות:

  • אתה צעיר מופלג, בני. עוד תספיק להתיאש. —

  • ולאהוב גם כן אספיק עוד? —

  • לאהוב? זה דבר רציני מאוד. את זה אסור לדחות. גם אני לא דחיתי בשעתו. ואבא המנוח שלך, זכרונו לברכה, גם-כן לא דחה אף לרגע. —

  • ומה, אם אסור לי לאהוב?

היא הזדקפה בישיבתה:

  • אסור? אין דבר כזה, בני. לשנוא אסור, אך לאהוב?!

  • הן אַת רוצה, אמא, שאני אוהב את…

  • אני לא רוצה כלום, בני — הפסיקה אותו — איך אני יכולה לרצות, שאתה תאהב את זו או אחרת? אתה רצית בשעתו, את מי אני אוהב?!

פוריון ישב, ליטף את ידי אמו ואמר:

  • אזי, הרשי-נא לי קודם כל לא-לאהוב את מי שאינני אוהב.

  • הרשיתי, בני, זה מזמן. —

  • תודה רבה. ובכן: כעת אני יכול להתחיל את הכל מחדש?

  • להתחיל? — דומני, שאתה כבר התחלת. לא?

דממה. — פוריון פוקח לאט-לאט את עיניו לרוחה:

  • אמא! מאין אַת יודעת?!

מאין? משני ידידיך הטובים. — האם לא אמרת לי לפני רגע, שהבחור התימני. — —

פוריון מביט בה בתמיהה, כמי שנגלה לו דבר חדש:

  • אוֹה, המנוול! גם את זה גילה לך? — — ומי הוא השני?

  • אם האחד הוא מנוול, איך אגלה לך את השני?

  • סליחה, אמא. מי הוא?

  • אינך יודע מי הוא ידידך הטוב יותר אפילו מרחמים?

היא מראה על לבה: — הנה, בני, זהו. —

פוריון מביט — ומנגב בהיחבא את דמעותיו הפורצות. —

  • נו, די, יוּדי; זה לא אסון.

  • איך לא אסון? — שואל הוא מתוך דמעות, — וכל התכנית, וכל המפעל, וכל העולם — —

האם מלטפת אותו, אחר-כך:

  • אי! טפש! אני לא ידעתי, שאתה גם טפש! הנה: יש לי בן טפש! — ומרימה את ראשו בשתי רקותיו, מביטה בעיניו ומנגבת את דמעותיו: — האדון האינז׳יניר הקיסרי יהודה פוריון! — עיני כל העולם הגדול מביטות באדוני! —

  • ואני — אני — אומר הוא — אני אינני רואה בכל העולם הגדול אלא נפש אחת יחידה. — —

  • נו, אם כן, אם נפש זו היא כל העולם — הרי צריך לכנס את כל העולם כולו אל תוך הנפש ההיא.

ופתאום עוברת לטון רציני מאוד:

  • יהודה! אתה יודע, שאני מאמינה באלהים. ואני מאמינה שאין אדם נוקף את אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה. ובכן, קומה, אדון אינז׳יניר פוריון! עיני כל העולם מביטות בך מתוך אותה הנפש! עשה, מה שהיא מצוה עליך! —

רק כעת ראה פוריון, שאמו יודעת את הכל, לפרטיו.

  • מאין אַת יודעת אותה, אמא?

  • שוב שאלה! ומאין אתה מכיר אותה?

פוריון מביט בה רגע קט — אחר-כך נופל על ידיה ועל פניה ומנשקה:

  • אמא שלי, היחידה בעולם!

  • הנה, זה מעניין — אומרת היא מתוך דמעות-סתר ובלעג — באמת? מעניין מאוד! —

  • סלחי לי, אמא, אני טפש כל-כך. יש לי בקשה: התהיי לצדי בשעה שיהיה לי צורך בכך? —

  • ואם לא יהיה לך צורך בכך, לא? מה היה עליך, לו הייתי לצדך רק בשעה שאתה מרגיש צורך בכך?

מבחוץ נשמע רעש.

  • הגברת מארדן האֵם! — מודיע רחמים.

נכנסת הגברת מארדן.

  • אה, שלום, שרה יעקובלבנה, שלום! — קאק יא ראדא (כמה שמחה אני)! — אומרת לה רוסית וממשיכה את דבריה ברוסית וגם בגרמנית שלה המיוחדת לה. הגברת פוריון מתבוננת בה. היא לבושה כולה ״בגדי מלכות״ לנשף גדול — ומרגישה אליה קצת גועל. אשה כבת חמשים וחמש — עם חוֹשׂף כזה! למה לגלות כתפיים כאלה וזרועות כאלה? — מי נהנה מהן? — על צוארה הקצר והעבה רוצה היא לכסות בקישוטים יקרים — אך גם מבין הקישוטים רואים את הקמטים הנוראים. — וידיה מלאות טבעות, כל אצבע ואצבע מסורבלת מתכת. וזרועותיה, גם למעלה על הקיבורת וגם למטה בצומת הגידין: — טבעות, טבעות, טבעות. — תערוכה שלמה של בית-חרושת לעדיים — מהרהרת הגברת פוריון. — והגברת מארדן שמחה, מלטפת אותה, ומדברת, ומספרת פלאי פלאים: על הנשף — על האורחים הנכבדים — על אצילי הממשלה — על אצילי האורחים הערביים — ועל נשותיהם הרבות והיפות — ועל הסדור היפה — ועל המאכלים — ועל המשקאות — ועל התזמורת — ועל ההוצאות המרובות. —

  • תארי לעצמך, שרה יעקובלבנה חביבתי — איזה רעיון עלה לה לבללצ׳קה שלנו במוחה! ממש גאוני! —

ומבול של דבריה ניתך, ניתך, ניתך, בשתיים-שלוש שפות, המתמזגות לז׳רגון אחד מחריד, המתובל בעוד ״גוון״ אחד: באינפוף מחטם מתוך אפה כמתוך שופר סדוק וסתום למחצה.

רחמים מודיע, שהגברת בללה והאדון מארדן באים. —

  • האללו! — קוראת בללה מתוך הפתח — האללו, מֶמִי! —

ונגשת אל הגברת פוריון, מושיטה לה את לחייה ואומרת אל פוריון בהשתוממות:

  • ז׳וני! אתה עדיין בבגדי חול?! —

גם מארדן מברך את הגברת פוריון ולוחש לה:

  • טוב שבאת, שרה יעקובלבנה. האדון האינז׳יניר עצבני קצת בימים האחרונים.

  • לא צריך להרגיז אותו, אדון מארדן — אומרת הגברת פוריון — טוב להזהר, מאשר להתאונן.

  • נו, השקטת קצת? — פונה מארדן אל פוריון ברכּוּת. —

נכנס רחמים ומוסר מכתב לפוריון. — ויוצא.

פוריון פותח את המכתב, קורא ומוסרו למארדן.

  • מה זה? — שואלת בללה.

  • האדון קופּצקי מצטער מאוד, שאינו יכול להשתתף בנשף שלך, — אומר פוריון לבללה ומביט בה.

עיניה של בללה אורו משמחה: ובכן, אדון קופּצקי לא עשה כלום, לא מעל ולא ברח! —

וכמי שמרגישה תיכף שידה על העליונה, אינה מוצאת אפילו לנחוץ להביע את שמחתה לכך ולנזוף בו בפוריון. —

  • חבל — אומרת היא בצער אמתי — הרקדן הטוב היחידי פה בארץ! — מה אתו?

  • הוא קצת אסור באזיקים — אומר פוריון — תפשו אותו על האוירון בעזה. —

  • ואי-אפשר לשחרר אותו?! — אומרת הגברת מארדן ומתפלאת מאוד על זה. — צריך לטלפן והדבר בסדר! —

  • לא כדאי. — אומר פוריון. וברגע זה שוב מחליט דבר ומוסיף: — עד שהוא ישוחרר, לא יהיה נשף. —

הגברת פוריון הרגישה, שעוד מעט ותתפרץ שערוריה:

  • לא צריך להקריב את החלק הכי יקר שבאדם, את הלב, לכל דבר, יוּדי! —

אך זה לא הועיל. יען כי בינתים שאל מארדן, שגמר את קריאת המכתב:

  • מה זה עם קופּצקי?

  • האדון הקאוואליירוֹ גנב. —

בללה חיוורה כסיד. ״הקאוואליירו״ — זה בשבילה. — אך עדיין הבליגה על עצמה:

  • אני מציעה — אמרה בכעס עצור — לא לעסוק כעת בעניני המשרד והבוכהאלטריה. הנשף מחכה. —

  • ואני מחכה לענין חשוב יותר מן הנשף. — אומר פוריון. שתק רגע, אחר כך הוסיף, בהדגשה: — אני מחכה למשלחת מאת המשק ״תנובה״.

בללה רעדה בכל מהותה.

  • את זה אפשר לדחות — אמר מארדן בנשימה עצורה — ״משלחת״. המ. —

  • אני אדחה את הנשף ולא את משלחת ״תנובה״! אני אפסיק! —

מבללה התפרצה כל האשה המרה, העצורה בה מתמול שלשום:

  • די! שוב אותה תנובה!! — צעקה בכל קולה — די! די!! אני משתגעת! אוי! תפסיק! אוי — —

היא התעלפה. אביה ואמה נוטלים אותה על זרועותיהם — זולפים עליה מי-קולון —

  • בללה! בלוצ׳קה יקירתי! — מייבבת הגברת מארדן — אוי לי! אוי לחיי! רופא! איפה התימני?! טליפון! רופא! — צועקת היא בכל קולה הצורח.

  • הנני! — אומר רחמים הנכנס.

  • רוץ אל הרופא! — אומר לו מארדן, והוא עצמו רוצה לקחת את האפרכסת.

  • לא צריך — אומר רחמים באכזריות — הנה המשלחת מן המשק ״תנובה״! —

ברגע זה קפצה בללה מהתעלפותה כאילו הושכבה עלי מחט. —

  • יחכו! — אמרה אל רחמים, והזדקפה במלוא קומתה. ותיכף מתקנת את בגדיה, את ראשה, מוציאה מן התיק שלה את מכשירי הפּודרה והאודם ומתחילה מיפּה את עצמה. ובינתים, תוך כדי תקון אומרת היא לפוריון, שלא נבהל ולא השתתף בהצלת חייה:

  • ג׳נטלמן! —

מפסיקה את עבודת התקון — מביטה בפוריון — ופניה מתעוותים פתאום לבכיה. — נחיריה רועדות — פיה רועד כאחוז שבץ — היא חורקת בשיניה ומבליגה. — אחר-כך שוב מתקנת את פניה, ועוד נגיעה כל שהיא בשערה. — פתאום מזדקפת, מרימה את אַפּה הקצר ואומרת אל פוריון: אדיו! —

ואל הוריה: נלך מפה!

נכנסים חברי המשק ״תנובה״: תנובה. — אחריה דן. — אחריו — יוהאן. — ואחריו אורי. — ארבעה אנשים-אכרים פשוטים, כבדים ואלמים. — משפחת מארדן יוצאת. בללה מרימה את עיניה — ומתבוננת באף מורם בתנובה, ב״כוּפתה הסגלגלה״. — מביטה בה ארוכות. אחריה — גם אמה מביטה בתנובה בלורניטה שלה.

  • ז׳וני: — אומרת בללה לפוריון — הוואלס הראשון שלי — שלך הוא, חביבי! אני מחכה. —

פוריון משתחוה בנימוס:

  • תודה!

ויוצאים.

פוריון מציג את אמו לתנובה:

  • אמא שלי — הגב׳ — — החלוצה תנובה.

  • אה! — אומרת הגברת פוריון — זאת היא תנובה שלנו! — מושיטה לה יד ומחבקת אותה: — אשרי האדם. שכולם אוהבים אותו! אני שמחה באמת להכיר אותך, ילדתי. —

תנובה הרגישה איזה חום, שהרבה זמן לא הרגישה כדוגמתו. היא נזכרה באמה, — בסבתה —

  • אם תשארי יום-יומיים בתל-אביב — מוסיפה הגברת פוריון — תכנסי-נא אלינו. תהיי אורחתנו היקרה. חבל, שכעת עלי ללכת. עוד נתראה, ילדתי. להתראות. —

הביטה, התבוננה בה היטב — אחר כך הושיטה לה ידה, ושוב חיבקה אותה באהבה והלכה. פוריון ליוה את אמו אל הדלת ובפתח אמר לה בלחש:

  • תודה רבה, אמא. —

הגברת פוריון מצאה עדיין את משפחת מארדן בפרוזדור. בללה שוב תיקנה את עצמה טרם צאתה החוצה אל הגן. והוריה חיכו. —

  • אינני סובלת את החלוצות השמנות! — אומרת לה הגברת מארדן ופיה הכמוש נכמש עוד יותר — מי היא זאת? אינני אוהבת אותן. כולן שמנות. —

  • מדוע? — אומרת הגברת פוריון — זה המונופול שלנו, להיות שמנות?

  • פהי! אני לא שמנה כלל. רק אתמול אמר המיסיו מפאטוּ — זה שהבאנו אותו מפריס בשביל השמלות שלנו — אמר לי, שאני רזיתי בזמן האחרון. ומה אני אשמה בדבר, אם כל העולם השתגע פתאום ואוהב עצמות יבשות?! —

  • די לדבּר, תני גם לי מלה אחת. — אומר מארדן לאשתו. — ופונה אל הגברת פוריון, מסיר את המונוקל ואומר:

  • שרה יעקובלבנה, פה אנחנו בינינו לבין-עצמנו, פה אני צריך להגיד לך: יוּרי מיכאלוביץ בנך התנהג לא כל-כך בנימוס גדול. — סוף-כל-סוף אפשר להבין וצריך להבין, שבללצ׳קה עושה מה שעושה רק לטובתו ובגללו. ואם היא מתנגדת לכך, שהוא ישפיל את עצמו בפני אותם הבולשיביקים — — — הנה: הוא מקבל את המשלחת שלהם, כאילו היתה זאת משלחת בית-הלורדים, לכל הפחות! לא כן? —

  • לא כן! — אומרת הגברת פוריון בחיוך — אם תרשה לי אדון מארדן. ישנם דברים שצריך להזהר בהם יותר מאשר בעניני ביזנס. —

  • להזהר בהם. המ. בעניני ביזנס. המ. הכל בעולם ביזנס, שרה יעקובלבנה! הכל! גם הם ביזנס. ומה? הם אינם אוכלים ושותים ואינם אוהבים סיגארה טובה כמונו? כל ארץ-ישראל אינה אלא ביזנס. אם נצליח לעשות פה ביזנס טובים, נצליח, ואם לא, לא נצליח. לא כן?

  • לא כן — אומרת שוב הגברת פוריון בחיוך — לגמרי לא. ישנן בארץ-ישראל שתי נקודות, שאין דוגמתן בכל העולם. האחת היא: המקום הכי-עמוק בעולם, זה ים-המלח; והשניה: הנפש הכי-עמוקה בעולם: חברי המשק ״תנובה״. שני אוצרות יקרים, שעם ישראל צריך לנצל אותם לבנין ארצו. —

  • לנצל? — התנפל מארדן על המלה — ובכן טוב, אזי ננצל אותם! בשביל נצול צריכים הבנה, שכל. —

ושוב הרכיב את המונוקל. —

  • אותו מין ניצול, שאתה, אדון מארדן, מתכוון לו, חל רק על ים-המלח, אך לא על אנשים חיים. —

  • גמרתי. — אומרת בללה.

הולכים. הגברת פוריון נשארת רגע, עד שהם ילכו. פתאום רואה היא את רחמים היושב שם על-יד שולחנו שבפרוזדור, ומעיין בספר. —

  • תודה לך, חביבי — אומרת היא בגשתו אליו — טוב עשית, בני.

רחמים שמח להזדמנות זו. — רוצה הוא להגיד לה דבר-מה — אך איך יתחיל? — הוא קם:

  • הגברת פוריון. — יש לי בקשה —

  • מה יש, בני?

  • אַל נא תלך הגברת פוריון הערב אל הנשף. —

הגברת פוריון מביטה בו ופניה מתרחבים לחיוך:

  • מדוע זה, רחמים? — מה איכפת לך? — הן אם האדון האינז׳יניר ילך, גם אני מוכרחת להיות שם.

  • האדון האינז׳יניר לא ילך.

  • אתה בטוח בכך?

  • אני יודע, הגברת פוריון.

שתיקה.

  • אם כך, מובן שגם אני לא אלך.

פוריון כיבד את חברי המשק במקומות ישיבה. — הם ישבו.

  • רגע אחד — אמר, ויצא אל רחמים:

  • איש אַל יכנס כעת, רחמים.

  • סגרתי את הדלת, אדוני. אדוני איננו בבית.

  • תודה.

נכנס וישב למקומו. כיבד אותם בסיגריות — אך רק שנים מהם מעשנים: דן ויוהאן.

היתה שתיקה. ובתוך הדממה שוב נשמעה המוסיקה. פוריון פותח בשיחה. מדבר הוא לאט-לאט, מלה במלה ומשפט במשפט:

  • ראשית כל, רוצה אני לבאר לכם, מדוע זה הטרחתי אתכם הנה. הן יכולתי לנסוע אליכם, וביחוד בשעה שאתם דרושים לי ולא להיפך. —

דממה.

  • כדי שתראו את המצב פה. — הוסיף פוריון. — אתם שומעים את המוסיקה? אם להשתמש בלשון פיוטית, הרי זה מארש-קבורה, רבותי. —

וברגע זה נכנסה לו מחשבת-חוץ במוחו: לוא היה יודע לכל הפחות ידיעת-השערה כל-שהיא, שתנובה — — לא שהיא אוהבת אותו, כמו שרחמים משקר לו מתוך אהבתו אליו, אלא שלכל-הפחות יש לה אליו איזו זיקה, אחת מני אלף ממה שקוראים אהדה, כי אז — —

  • כן, רבותי, מארש-קבורה. הלוויה. —

דממה.

  • אך אני יודע, זה לא מן הענין. אני רק רציתי להראות לכם, שכלתי, הגברת מארדן, עורכת כבר נשף לכבוד פתיחת המפעל. ואני, אני אפילו לא אשתתף בנשף זה. —

דממה.

  • אתם רואים אותי בלבוש-חול. הנה. הנשף אינו נשף שלי. אני אפילו הסכם של שילינג אחד לא אגמור, עד שלא קבלתי את תשובתכם. —

דממה.

  • אני מודה לכם מאוד, שבאתם. עומד אני עם שותפי הראשי, עם חתני האדון מארדן על פרשת דרכים. כן, רבותי, עד הנה הגעתי. —

דממה.

הוא מעיף מבט בתנובה. היא אינה מביטה בו בכלל. עיניה מושפלות כל הזמן.

  • הסיבה, שבגללה שוב נסיתי הפעם את מזלי אתכם, היא, שרוצה אני להגיד לכם דבר, שכל העולם יביט בי בגללו כמו במשוגע בהחלט. אך אותי אין העולם הגדול מעניין כעת. ואתם תבינו אותי, הן בזה שותפים אנחנו: גם אתם משוגעים בעיני העולם. —

דממה.

  • רוצה אני להודיע לכם באופן רשמי וחגיגי: הריני מוסר בידיכם שלכם את כל המפעל שלי. למשק ״תנובה״. עם כל הזכויות שלו. אתם תהיו הבעלים ואני אהיה אצלכם, כלומר, במפעל, לא יותר מאשר מהנדס, המנהל את העבודה! —

דממה.

פוריון האריך את הדממה. אולי אחד מהם ישאל דבר-מה. אולי ישאל אחד מהם את השאלה הפשוטה: איך זה יגשים את המפעל בלי שותפיו? כי הן אין להניח, שגם הם, שותפיו, יסכימו לשגעון זה. — אך איש מחברי המשק לא זז. — והוא הוסיף:

  • יודע אני את יחס הארץ אליכם, ומה שחשוב מזה: את יחס הפועלים אליכם. — תתיעצו אתם. —

דממה.

  • על חשיבות המפעל והיקף השפעתו על עתיד הארץ אין לי מה לדבר כעת. זה ידוע לכם.

שתק שתיקה ארוכה; וגמר: — זה הכל, רבותי. —

אחר-כך קם ממקומו והוסיף:

  • אני מבקש מכם: אַל תתנו לי כעת תיכף ומיד תשובה. אני אצא לחמשה רגעים. חשבו פה חמשה רגעים. תתווכחו ביניכם. בישיבה תכופה. תחליטו. אחר-כך תצלצלו לי. הנה, פה כפתור הפעמון. והנה השעון שלי.

הוא מניח את שעונו על השולחן. שוב שתיקה.

  • גמרתי.

הוא הולך. ובעברו על ידם, נעמד ואומר בתחנוני אוּלטימא ראציוֹ:

  • רבותי. עיני שבעה-עשר מיליונים יהודים מביטים בנו מאפסי תבל ברגע זה. אני מתחנן. — — דממה.— עומד עוד רגע. ויוצא.

חברי ״תנובה״ נשארו לבדם. יוהאן זז. — כאילו רוצה להגיד דבר מה. דן מרים עליו את עיניו — והמלה נבלעת שוב אל דמו. הם יושבים מבלי לזוז. דממה. — מבחוץ נשמעת המוסיקה העליזה. — ככה יושבים הם, ארבעת האנשים האילמים. דן יושב נשען על משענתה הימנית של הכורסה. אורי יושב בעינים עצומות ומתנועע כמתפלל. — תנובה יושבת בראש מורד וידיה שלובות בחיקה. ויוהאן יושב וזרועותיו שלובות זו בזו על חזהו. — המוסיקה מנגנת טאנגו עצוב. עוברים שלשה רגעים. — אין איש זז. — המוסיקה מתגברת. — המוסיקה נפסקת. ארבעה רגעים. מחיאות כפים בחוץ. וצעקות ״בּיס!״ התזמורת פותחת בפוקס-טרוט. — חמשה רגעים. דן רואה את לוח-השעון מרחוק. כעת הוא קם ולוחץ את כפתור הפעמון. דממה.

נכנס פוריון. ויושב על מקומו. — ארבעת האנשים קמים. דן אומר:

  • לא! — וסוגר את פיו. הולכים. בזה אחר זה. בראש הולך דן. אחריו — יוהאן. אחריו — אורי; — ואחריו — תנובה.

פוריון קם. עיניו מתעגלות. יוצאות מחוריהן. הוא עומד מאובן.

הוא מתנועע כגוף שיכור. —

תנובה עומדת רגע-קט על יד הפתח ומתקנת את שמלתה.

  • תנובה! — אומר פוריון בקול צרוד. וצועד אל אמצע החדר. היא מפנה את ראשה לאחור — ופתאום, כאילו ירו אותה מקשת חוזרת במפגיע ומהר מאוד, ממש בריצה עד פוריון, ניגשת, קרוב מאוד אליו, ומביטה בו. ואומרת בקול פשוט וישר, ממש בפניו. את הבל פיה היה פוריון יכול להרגיש:

  • עדיין אדוני אינו מבין? אי-אפשר לנו! —

דממה. —

  • טוב — אומר פוריון בגמגום רועד — אי-אפשר. אני מבין. אך איך אמות ולא אדע את… ולא אדע… מדוע?! — מדוע? מדוע?!… הן אינני מטומטם! מדוע?… נהם ופניו כמעט שנגעו בפניה.

  • מה יש פה להבין? — אומרת תנובה בפשטות, אך בחום. — אנו אוהבים את האדמה, כגבר האוהב אשה. איזה גבר מוכר את אהובתו, או מחליפה באחרת? —

דממה. והיא מוסיפה פתאום: — אדוני מעולם לא אהב אשה?

אומרת — ומתחרטת. מרגישה היא, שלא היא אמרה זאת. — מפוריון מתפרץ:

  • תנובה! — נוחר הוא ואוחז בקיבורת שתי זרועותיה — עדיין אינך מרגישה, שאַת… רק אַת — —!

תנובה רוצה להתעלף. — היא מתאמצת בכל כוחה — משתמטת מידיו וכילדה פעוטה, הצועקת לאחיה הגדול לעזרה, פורצת בצריחה:

  • דן!! חכה!! —

ובורחת החוצה. פוריון עומד וחָג כאיש עברוֹ יין. כולו רועד מקור. קדחת. הוא נופל אל אחת הכורסאות. נכנסת אמו. — רחמים רץ והביא אותה. ויצא. היא ניגשת אליו, יושבת על משענת הכורסה ומחבקת את ראשו:

  • נא-נא, יוּדי. טפשון שלי! —

ושוב מלטפת אותו:

  • אמרתי לך, שהכל מותר, ורק לא להשבר. רק לא להתיאש. —

ומוסיפה בעליזות:

  • הן הכל בסדר, בני.

נכנס רחמים ומודיע להגברת פוריון:

  • הכל בסדר, הגברת פוריון. מסרתי למסדר הראשי של הנשף, למיסטר ז׳ון, והוא הכריז לקהל. ״האדון האינז׳יניר הקיסרי מיסטר יהודה פוריון מבקש סליחה מאת האורחים הנכבדים: הנשף הרשמי בוטל מסיבה שאינה תלויה בו. הוא מבקש מאת האורחים הנכבדים, שישארו וירגישו את עצמם בטוב. הוא אינו יכול לבוא״. — כך הודיע שר המשקים מיסטר ז׳ון, אחר-כך הרים את הכוס, וצעק: ״יוּר הֶלת!״ — ושתה.

ואחרי דממה קצרה מוסיף רחמים:

  • אני בשם הגברת בללה מסרתי לו זאת. שהיא מבקשת ממנו להודיע זאת. —

  • ואיך הגיבו האורחים על זה? — שואלת הגברת פוריון תוך חיוך.

  • כשצעק ״יוּר הלת!״ נשמע מי-שהוא צועק אחריו: ״יוּר הלת! — ועל זה אני צעקתי: לחיים! — ונעלמתי — אך שמעתי הרבה צועקים: לחיים! — גוּד לאק! — פּרוֹזיט! — לחיים!

רחמים מרמז דבר-מה לגברת פוריון —

  • וכעת, בני, בוא הביתה. מהר! נעלה! אסור לנו להשאר פה אף רגע! —

מרימה אותו ומוליכה אותו. כחוֹלה. בפתח מפנה פוריון את ראשו לאחור ואומר:

  • רחמים — למה — —

  • הכל מאת אלהים, אדוני. בחיי! לילה טוב, אדוני. —

ויצאו. — אך גם רחמים לא נשאר במשרד. הגברת בללה יכולה לבוא ולהוציא ממנו את בני-מעיו. — יצא וסגר את המשרד. וגם בחדרו לא העלה אור.


יח. הַיְתוֹמָה

גם בדרך לא דברו חברי ״תנובה״ על כל הענין אף מלה. נסעו ושתקו. פתאום נשמע מישהו אומר:

  • אדם המחבק זרועות עולם, ואינו מבין ענין פשוט כזה! —

זאת היתה תנובה, שיותר משאמרה זאת — הרהרה בקול רם.

ועל זה ענה לה אורי:

  • מעטים המה אנשים המחבקים זרועות עולם ומבינים את הענינים הפשוטים. נדיבי עמים וגואלים אינם יודעים את ענוּיוֹ של אדם רעב, המתהלך ברחוב ומקנא בכל כלב ההולך אחרי בעליו שׂבע. —

  • ואם יש ביניהם כזה — אומר יוהאן — הרי הוא גאון-עולם. הנה האגדה על משה הרועה במדבר, שנטל את הגדי החלש ונשאו בזרועותיו. —

נע דן, שׂיכל את רגליו ואמר:

  • לבעלי-חיים נמצא תמיד מעט רחמים בלב-האדם. —

ובזה שוב נגמרה השיחה. תנובה גם את אלה לא שמעה. ואולי גם לא את תשובתו של אורי, שהיתה גומעת תמיד את דבריו כספוג. במורשי-מוחה של תנובה התחילה מזמזמת מלה אחת. מלה מרה, שחורה, מאוסה מאוד: ״בוגדת״. היא בוגדת. מן המין הגרוע ביותר. — היא — שהגתה את השותפות הנפשית, כדי למזג את האנשים לחטיבה משפחתית אחת בריאה, וכדי להציל מהתבודדות, מיאוש, מאסון — היא הראשונה והיחידה, שקלקלה את השורה. בוגדת. — היא רצתה לעשות את החברה לבית-הבראה פתוח, מלא אויר ורוח חיים. — והנה: היא החולה האנושה, הבורחת ממנו. — בוגדת. — היא-היא שעשתה את הנבלה המאוסה: קבלה מכתב — ועוד מכתב כזה! — ולא מסרה אותו, הסתירה אותו. — בוגדת. —

אוי! — איזו נבלה: היא — היא שאמרה והכריעה את הכף ללכת אליו! היא שיקרה: ״ללכת ולהגיד לו בפניו: לא!״ — שקר, שקר, שקר! היא רצתה ללכת בכדי לראות אותו! — איזו בגידה! איזו ערמה! — והן היתה יכולה ללכת לבדה, יחידה בכדי לראות אותו! למה סחבה גם אותם?! — למה משכה אותם כמטלטלין, כדיקוראציה למחזה שלה הפרטי, הסודי, המעופש, המפחד מפני האור ומפני העינים? — למה רימתה אותם? והיא, כן, משום-כך — כעת מבינה כבר — משום-כך ישבה כל הזמן בעינים מושפלות ולא הביטה בו. — זה היה פחד. פחד מפני עצמה. — מפני השקר. מפני המיאוס. מפני הבגידה. — ישבה כל הזמן ולא ראתה אותו. ראתה, ראתה. בעינים עצומות ראתה אותו. לא רק את קולו שמעה. לא רק את קולו — את קולו הפשוט, הרך, הגברי, הרונן והטוב. בשעה שאמר: ״הנשף אינו הנשף שלי״. — ובשעה שאמר: ״אני עומד עם חותני על פרשת דרכים״. — ובשעה ששתק. — ושוב אמר: ״כן, רבותי, עד הנה הגעתי״. — ואת כל הסבל הזה אני גרמתי לו. אני הייתי הראשונה, בקבוצה, שאמרתי בכל תוקף: שום משא ומתן! — אני. היה רגע שאפילו דן פקפק: אולי בכל זאת צריך לבאר לו, מדוע אי-אפשר? — ואני חתכתי את הקשר בתער: לא! שום באור! — בזה חתכתי את פתיל חייו, את עורק מהותו של אדם, הרוצה להביא אושר. — והוא, כנראה, ידע זאת ואמר: ״עד הנה הגעתי״. — וקולו רעד. קול ויאוֹלוֹנצ׳ילוֹ רוֹנה. — הגשם שוטף. — קולו של גאון. של מחבק זרועות עולם. והיא השמיטה מתוך זרועותיו את העולם. — וכעת? — כעת?? כעת יושבת היא כבוגדת, כסוטה, כסמרטוט מזוהם. — בוגדת! —

היא הזדעזעה בכל גופה והחליטה: לא להגות בו יותר!— הגבר הוא גבר! מה? — יש לו כלה, עשירה, יפה, חכמה. צהובה כתפוח-זהב ריחני, עם לשד-חיים רותח, יין תוסס — הוא התרגל אליה שנים על שנים. — היא תופיע לפניו בכל הדרה — והכל ישוב לאיתנו. — יתחבא אתה תחת העפאים הירוקים, יתחבקו תחת הגשם השוטף והוא ינשק את פיה — — וילקק את הצבע המתוק מעל שפתיה העדינות. — הגשם שוטף. —

  • אוי! — אפשר לצאת מן הדעת! —

  • שלום, חברה! —

טוב שמי-שהוא הפסיק אותה. זה היה בן-עזרי, שנפגש בהם בנסיעתו בעמק.

  • ובכן, מזל טוב: — אמר, וניער מעצמו את הגשם. — אתם באים מאת המהנדס. —

  • מאין אתה יודע, שמזל טוב? — שואל יוהאן.

  • איש לא אמר לי, אך מי זה אינו יודע, מי זה לא ידע מראש, מה תענו לו?! המהנדס עצמו לא ידע.

  • וכעת, חברה, כשאנו לבין-עצמנו, נוכל — — אוכל להגיד לכם, שהדבר לא כל כך פשוט. — ישנם דברים, שרק אנשים קטנים כמוני מבינים אותם. — טוב להיות שר-המצביא ולא לראות חיילים פשוטים כל ימי חייו, לא לראות את אָרחם ורבעם, את בגדיהם הקרועים בקור, את מאכלם המזוהם ואת רעבונם המחויר. — לא לראות, איך הם מתגרדים מכּנים, האוכלות אותם, ואיך הם גוועים בגעגועים על אם, אחות, ואהובה ואשה וילדים. — זה הכל טוב, חביבי. — אך אני, אנחנו, הרואים את הפועלים שלנו על-כל מלחמת הקיום שלהם, לנו קשה קצת ל״התרומם״ מעל כל אלה ולהיות גבורי-המולדת. —

  • אתה חוזר כעת על דבריו של אורי, שהביע לפני רגעים אחדים את הרעיון הזה — אומר יוהאן. —

בן-עזרי הצטחק:

  • כן, אני יודע! מי כמו אבא-אורי יודע להגות רעיונות ולהביע אותם! — אינני מסופק אף רגע אחד בכנותו הטהורה של אבא-אורי, מובן. חלילה. — אך יש מרחק רב, רב מאוד, בין הגות הרעיונות ובין הנסיונות, שאדם מתנסה בהם. — אורי בא לידי רעיונות בדרך הכשרון שלו, בדרך ההשראה העליונה, ואנחנו, חביבי, להיפך: דרך הסבל השפל, דרך הנסיון המר. — אתם חודרים אל האמת בדרך נשר בשמים, ואנו דרך תעלת שופכין רחמנא ליצלן. — וזהו ההבדל. —

  • ולעצם הענין? — שואל יוהאן.

  • לעצם הענין? לעצם הענין, שלושים אלף פועלים עומדים ומביטים ושואלים: מה יהיה? — וביניהם לכל הפחות עשרים ותשעה אלף, שאינם מבינים בהחלט, מה זה איכפת לו לחבר המשק ״תנובה״, אם הפועל יסתדר סוף-סוף פעם אחת לכל הזמנים, יאכל לחם לשובע, יעבוד לו כשורה ולא ייבהל אם אשתו תרמז לו, שהיא מרגישה את עצמה לאֵם —

תנובה, שכמעט שלא שמעה את הדברים — זעה פתאום בסמרמורת חמה. הרימה בו את עיניה והביטה. —

  • כן חביבַי. תסלחו לי, אך לא כל פועל מסוגל ל״התרומם״ אל הספירות העליונות ולהבין, מדוע זה עליו לחיות חיי מחסור בלחם, ומחסור בעבודה, בשעה שיש אפשרות לחיות חיים נורמליים פחות או יותר? —

היתה דממה, ובן-עזרי הוסיף:

  • אתם רואים, שאנחנו לא באנו אליכם בטענות. ואפילו עוד בטרם דברנו אתכם, יותר מזה: אפילו מבלי להתכונן לדבר אתכם, סירבנו סירוב גמור לחתום, לפני שהמהנדס גמר אתכם. — עדה היא תנובה, שבשעה שבאתי אליכם מתוך חובתנו כלפי המהנדס ומפעלו — רק מתוך זה! — לא רק למלחמה לא באתי, אלא אפילו לא לתפילה. — ידענו את עמדתכם, וקבלנוה. — וגם כעת אינני בא — — גם כעת אינני מדבר מתוך איזו מטרה או כונה — ולוא לא היה הגשם שוטף, אולי לא הייתי בכלל מדבר; הייתי יושב ומביט דרך החלון כמוכם. — ואולם אם אני מדבר כבר, הרי מוכרח אני להגיד לכם, שדרככם לא היתה דרך טבעית, ואם תרצו: גם לא הדרך הנכונה. — על ״הדרך״ אני מדבר. — על ה״איך״, ולא על ה״מה״.

  • מה אתה רוצה מאתנו? — שאל פתאום קולו של דן.

בן-עזרי כמעט שנבהל. קולו הפתאומי והעמוק של דן השתקן הבהיל אותו רגע.

  • מה אני רוצה? — אמרתי, שאין אני רוצה ולא כלום.

  • אזי למה לדבר? — אמר שוב דן.

בן-עזרי הצטחק. יודע הוא את דן לא מתמול.

  • ״איך זינגה וי דר פוֹגל זינגט״ (״שר אני כשר הצפּור״) — אמר בדבריו של שיללר, בצחוק — אך לא השאיר את דבריו במצב של היתול:

  • יען כי האמת ניתנה להגיד: בין כל הקרבנות, שאדם יוכל להביא על מזבח המולדת ועל מזבח כל-מין אידיאל בעולם, הוא בכל זאת: הרעב. — ואת הקרבן הזה מביא הפועל.

  • אין קרבן אלא זה, שאדם מביא מרצונו הטוב. — אומר יוהאן בקול מונוטוני, אך בהטעמה. בן-עזרי הביט בו, הרהר רגע, אחר-כך אמר:

טוב. אני יודע: גבורים כאלה, הרעבים מתוך רצון, מעטים מאוד בעולם ובינינו. ואם ישנם בינינו, ישנם בקבוצה. אלה, שקרעו את הדיפלומה שלהם, וּויתרו על חייהם הטובים בחוץ-לארץ ונכנסו ישר אל תוך בצת-הקדחת. — אף כי, אם לנתח, הרי אין לדבר סוף. אדם בריא עושה תמיד רק מה שטוב לו ולנשמתו; ואם כן, הרי אין בכלל קרבן! יותר מזה: גם הנזיר הקדוש, המסגף את עצמו בסיגופי-גוף, אינו עושה אלא מה שנעים לו: הסיגופין נעימים לו. — תשאלו את דורי שלכם ויגיד לכם, איך האכר המאדיארי אוכל את הפלפל האדום, הצורב כברזל מלובן, ונהנה. —

  • מה אתה רוצה? — שאל דן שוב.

  • אל תמהר, דן, זה לא לפי טבעך. — ובכן. לפי אלה יוצא, שבכלל אין קרבן בעולם. ואולם אתם שכחתם, חברה, שיש עוד דבר מה, הראוי להקרא בשם קרבן אמתי: הרצון לוותר על הפּרינציפּ הכי קדוש שלי בגלל זולתי ובשביל זולתי.

  • למשל? — שואל יוהאן.

  • למשל: הייתם צריכים אולי להקריב את עקשנותכם הפעם על מזבח עניינם ושאלת חייהם של שלושים אלף פועלים, שמספרם הולך וגדל מיום ליום. לא כן? על מזבח אותם אלפי הפועלים שנשארו בעטייכם בלי לחם.

  • ואולי על מזבח אותם מיליוני יהודים שנשארו מלפני אלפיים שנה בלי אדמה? — אמר יוהאן.

  • ואני שואל: מה אתה רוצה? — נהם שוב דן אל בן-עזרי.

בן-עזרי חייך:

  • רוצה אני, דן, שתעבור את כל הארץ ותבאר לאלפי הפועלים מה שאתם מבארים לי ומה שאני בעצמי יודע בלעדיכם.

  • תבאר להם — אומר אורי תוך כדי נענוע — שילד שלא נולד, ואפילו אם הוא עתיד להיות גאון עולם, אין אמו מבכה אותו. —

הרכבת נעצרת. בן-עזרי רוצה להעיר על תכונתו החדשה של אורי: על מדת-הסאטירה שבו, שאיש לא הרגיש בה עד הנה — אך עליו לרדת. הוא קם להפרד.

  • וביחוד — מוסיף לו יוהאן — כשאין האם יודעת אפילו, שהילד עומד להוולד. — יען כי, כמה פועלים בכלל יודעים מכל ענין המפעל? —

בן-עזרי ירד. יוהאן קרא אחריו:

  • אַל תשכח לבוא אל החגיגה! —

תנובה ישבה כל הזמן ולבה טפטף דם. — היא הרגישה שלה אין כבר כל שייכות אל הענינים הללו. קבוצה — קרבנות — פועלים — חגיגת המשק. החגיגה — — אוי! — בחגיגה זו היא כבר לא תשתתף. — מה דברו פה? אורי אמר דבר-מה. ודאי אמר דבר טוב. היא לא שמעה. הרימה את שתי ידיה ולחצה בהן את שתי רקותיה בכוח. — איזה כאב-ראש מוזר. — ״אם אשתו תרמז לו, שהיא מרגישה את עצמה לאֵם״ — אמר פה מי-שהוא. מי אמר זאת? ולמה אמר זאת? באיזה קשר? ״ילד שלא נולד — אין אמו מבכה אותו״ — אורי, כן, אורי אמר זאת. — באיזה קשר אמר זאת? ולמה זוכרת היא רק את הדברים האלה? גם פוריון מבכה ילד שלא נולד: המפעל שלו. — איזה ילד נפלא! ילדו של פוריון! יפה כמוהו, עינים עגולות- גדולות, מצח קמור וגלוי כמוהו, פה עדין ובעל חתוך-דבור כמוהו, סנטר בולט, מלא מרץ כמוהו וקול ויאוֹלוֹנצ׳ילוֹ כמוֹהו. — היא נשענת על כתפיו הרחבות והטובות של דן. הגשם שוטף — תיק—תק, תיק—תק — מנגנת הרכבת. הרכבת היא הטובה שבכל מכשירי הנסיעה — — תיק—תק, תיק—תק — לא צריך אבטומוביל — לא צריך חשמל — לא צריך מכונות — לא צריך — — לא צריך מפעל — תיק—תק. — היא נרדמת. — תיק—תק, תיק—תק: נומי תנובה, נומי ליזכן הפעוטה — נומי, יתומה אומללה. — כעת אין לך כלום בעולם הגדול. לא אם, לא סבתא, לא דן, לא אורי, — שום איש. — חיותה לא תדבר אתך ובתיה לא תתן לך מַן מן השמים. תגוע ברעב הבוגדת. — תסתלק מפה! —

בחלומה ראתה את עצמה יושבת קרועה, בלויה, מלוכלכת בדמעות על-יד הכותל המערבי, יושבת לרגלי הכותל ומתיפחת — והנה בא גבר גדול, חסון וטוב, נגש אליה, נותן את ידו תחת זרועה, מרים אותה ואומר לה:

  • בואי אתנו. כנראה, שיש אלהים בעולם. —

והיא הולכת אתו. עם הגבר החסון. עם פוריון. —


יט. רַחֲמִים

גם בללה מארדן, נגידת-הנשף, לא גמרה את השתתפותה בנשף-החגיגה, שירד פתאום למדרגת גארדן-פארטי רגיל, אף כי יפה למדי. — אחרי שמיסטר ז׳ון הודיע את דבר העדרו של פוריון — בללה כמעט שהתעלפה. והפעם באמת. אך הבינה, שאסור לה לעשות כלום. — מה אפשר לעשות?! לחנוק את היהודי-הכושי בעצם ידיה — זה כן. החליטה בין-רגע ומסרה גם היא למיסטר ז׳ון, שבעוד חצי שעה יודיע-נא לקהל: — ״היות וחתנה האדון האינג׳ינר הקיסרי מיסטר ז׳ון פוריון חלה פתאום — עליה לשבת על-יד מטתו ולפיכך מבקשת היא סליחה: חובתה לטפל בחתנה ידיד-נעוריה החביב״. —

אך במקום לשבת על יד מטת חתן-נעוריה — ישב רופא-הבית על יד מטתה שלה. — היא חלתה. יש לה חום. מארדן מתהלך כמטורף. זאת לו הפעם הראשונה בחייו, שאובד-עצות הוא. מחפש, מהרהר, מיגע את מוחו — מה לעשות כעת?

מעולם לא היתה לו דאגה כזו. תמיד ידע עצה: כסף. מה אי-אפשר לסדר בכסף?! והנה — זה אי-אפשר לסדר בכסף. מוזר. והוא לא ידע, שיש דבר כזה בעולם.

והגברת מארדן ישבה על יד המטה ופניה פני שפחה חרופה: בגדיה פרועים, ראשה אינו עשוי תלתלים, ובלי קשוטים, בלי פודרה על פניה, בלי כלום. הרופא הביט בה — והרגיש אליה חמלה ממש:

  • תלך-נא הגברת מארדן ותנוח. הגברת בללה אינה בסכנה. תלך-נא, אני אשאר פה. תיכף תבוא גם האחות.

  • לא צריך! דחתה שוב בללה את ענין האחות. אף כי הרופא התעקש דוקא. — בללה לא רצתה שום אשה בקרבתה. וביחוד לא אשה צעירה. גועל אמתי ועמוק תקף אותה למראה אשה צעירה.

בללה לא רצתה לראות גם את פוריון:

  • אַל יבוא הנה!

פוריון קם בבוקר השכם והתחיל לחסל את כל עסקיו.

עבודת-החיסול לא היתה קשה ביותר. עניניו היו עשויים בכשרון מיוחד במינו: להכין את כל האפראט מוכן ומזומן בכל רגע להתחיל. — זאת היתה מכונה חיה שבכל רגע אפשר היה להניעה — ובכל רגע לפרק אותה בלחיצת-כפתור אחת. כל החוזים, המסמכים והאנשים היו מוכנים לגמר. וכעת אפשר לבטל אותם בטופס-בטול אחד בעל שורות אחדות.

ופתאום נדמה לו, שרחמים צודק: מאת האלהים הוא הדבר. שככה סדר את הענינים — ושלא השקיע עדיין אלא פרוטות ממש — ושלא נתן שום דבר לפרסום מכל הענין. וש — — ושלא התחתן עדיין עם כלתו, המתהלך אתה זה שנים באירוסין.

עליו לעזוב את הארץ. ובהקדם. אולי להשאר ולהתחיל בעבודה? לא. — לעת עתה לברוח. לא הצליח? — לא!

ואיננו מאשים שום בריה. הוא עצמו אשם בדבר: אדם הבא לעשות מפעל כזה, עליו לחקור מראש לא רק את הענינים הגדולים, אלא גם את הפעוטים ביותר. וביחוד בארץ, העומדת בפני עובדה מוזרה כזו: לשוב ולקבל מחדש את עמה אחרי אלפיים שנה. זוכר הוא את דבריו של קברניט האניה: ״לא בכל יום שב עם אל ארצו!״ וביחוד אחרי ששמע לא-פעם מספרים דברים מפליאים על החלוצים פה. הוא שמע, הקשיב — אך הדברים היו ממנו והלאה. והנה — —

רחמים אומר, שהיא אוהבת אותו. וגם אמו אמרה שהכל בסדר. אך אם כן, מדוע זה נבהלה כל-כך מדברי הגעגועים שלו וברחה? האפשר הדבר? האפשר, שהיא תעזוב את הקבוצה? לוּא היה יכול לדבר אתה מלה אחת: כן, או: לא. היא לא רצתה לקבל אותו בשעה שרצה לדבר אתה, אתם, על המפעל, על אושר הארץ — איך תקבל אותו כעת?! אין דבר נורא מאשר לגשת אל אשה באהבה — אל אשה שאינה משיבה לנו אהבה. —

אילו רק היתה מבארת לו את הענין. לוא היתה פותרת לו את החידה הזאת. היא אמרה לו: ״אנו אוהבים את האדמה כגבר האוהב אשה״. ״אינו מוכר אותה בכסף ואינו מחליפה באחרת״. זה טוב. זה מחוכם מאוד. —

אך מדוע זה אוהבים כל-כך את האדמה? — עד כדי כך! ומי זה מעכב בעדם שלא יאהבו אותה גם להבא? — כן! — הוא מוכרח לקבל מפיה את הפתרון: בזה יבוא בביקור אליה! — יבוא וידרוש, יבקש ממנה, את הפתרון יבקש ממנה — — ככה ייפגש אתה. כעת אין להם כבר מה לפחד ממנו. —

ושמח מאוד, שמצא אמתלא להפגש אתה עוד פעם. —

מצא? ואם היא לא תרצה?! הנה: בעל תכנית כבירה, הדורשת מרץ, כשרון, חכמה והכל — ולמצוא אמתלא אמתית, איך להפגש אתה, אין בכשרונו! — —

  • תבאר לי בבקשה, רחמים, מהו יסוד העקשנות הזאת? הן מבין אתה: אני רציתי לתת להם אדמה אחרת, גדולה משלהם וטובה משלהם — —

רחמים לא חיכה אפילו עד שיגמור את ביאורו:

  • אדוני, זה ענין פשוט. אנו רוצים בארץ ישראל רק אדמה, רק אכרים. לעת-עתה רק אכרים, אדוני. אחרי-כן, אחרי שיהיו לנו הרבה אכרים, ומדינה שלמה של אכרים — אחרי-כן בבקשה: אפשר לעשות מכונות, ומפעלים ובתי חרושת אפילו לאבטיחים, אדוני! — בחיי! — אך לעת עתה — לא! — אנו לא רוצים אמריקה, אדוני! — תהיה פה אמריקה, יקבל הפועל אפילו לירה, אפילו שתים ליום — יבוא מהנדס אחר יגיד להם: בואו אלי לארץ מצרים, תקבלו אצלי לירה ועשרה — ילכו למצרים! — לירה ועשרה, אדוני, זה יותר מלירה! — בחיי! — זה הכל! — וכעת. אדוני, בבקשה — יש לי בקשה —

פוריון שינן לו את דברי רחמים. בתחילה בחיוך, אחר-כך ברצינות. ולבסוף מצא בהם הגיון. —

  • אם כן — אמר לו — יוצא, שאין אתם רוצים בתי-חרושת בארץ-ישראל? —

  • לא, אדוני. בתי-חרושת כן: אם עושים בתי-חרושת יעשו, אנחנו לא נעשה. אנחנו נעבוד את האדמה, אך ״בית-חרושת״ כזה, שאדוני רוצה, אם אפשר לעכב כעת, עד שאין לנו הרבה אדמה, מעכבים. —

  • ובכן: חברי המשק רצו לעכב לי?

  • אפילו לא זה, אדוני. הם רק לא רצו לעזור. לוּא אדוני לא היה נתקל בהם — לא היו עושים כלום. —

פוריון מצא בדברי רחמים תשובה גמורה. חבל, שלא פנה אליו קודם. גם נפוליון פנה ברוסיה אל אכר אחד בשאלה, מה לפי דעתו נחוץ בשביל לכבוש את רוסיה? — ענה לו האכר: שני דברים נחוצים: אריכות ימים ובגדים חמים! — ונפוליון ראה בסוף, שהאכר צודק. —

  • טוב, רחמים. וכעת — מה אתה רוצה?

  • אני מבקש מאת אדוני, לגמור עם אותו הבחור האדמוני את קניית החלקה שלו שם במשק ״תנובה״. —

במוחו של פוריון הבריק אור חם: לעשות דבר-מה בשביל ״תנובה״! — אולי ככה? — ככה תקבל אותו! —

  • איפה אותו הבחור? — שאל פוריון בתיאבון.

  • הוא פה במסדרון, אדוני, הוא מחכה. הכל מסודר אתו, אדוני, הוא צריך רק לחתום ולקבל את הכסף. אני מבקש מאת אדוני, אפילו לא לדבר אתו. רק להחתים אותו. —

  • והכסף? כמה הוא רוצה?

  • לא צריך, אדוני, אני סדרתי. חמש מאות לא״י. כך ביקש.

  • אתה?! — הביט בו פוריון ארוכות, חייך בלבו ולבסוף אמר:

  • טוב. יכנס. —

  • אדוני, אני מבקש מאת אדוני, להכנס אל החדר השני לרגעים אחדים. אני מבקש, יעשה זאת אדוני. אחרי-כן אני אבקש את אדוני. —

פוריון הלך עד הסוף. ציית לו כילד טוב. חייך ונכנס אל החדר השני. רחמים יוצא אל הפרוזדור נשאר שם עם מוצ׳יק רגעים קצרים. אחר-כך שוב נכנס ומודיע בחדר הריק בקול רם:

  • אדון מוּצ׳יק! —

פותח את הדלת לרוחה ומכניס את מוצ׳יק. מוצ׳יק נכנס — מביט מסביבו ואינו רואה איש. מביט ברחמים, ושוב מסביב.

— למי צעקת ככה, אל הקירות?!

— צריך לחכות. אתה חושב אפשר סתם ככה? — האדון האינז׳יניר עסוק. אין לו פנאי לבלות אתך!

מוצ׳יק ישב לו בכורסה.

  • נו, תימנר אידל, וואָס האֶרט זיך אֶפּס?

  • אינני מבין — אומר רחמים — אף כי גם אני יהודי. —

  • אתה יהודי? — אם אתה יהודי, אמור וַחְלַקְלַקוֹיס מיט זוֹירֶה מִילְך!

  • לא, אינני יהודי! — אני ישראלי. —

רחמים נגש אליו ואומר:

  • ומה תתן לי בעד זה, שעזרתי לך למכור?

  • קדחת, אדון-קפה-שחור! מזה אתה מתפרנס? מספּיקולציה לקרקעות?!

  • לא, אדון-מכּה-אדוּמה. לא מזה. לא בעד זה אני רוצה, אלא בעד זה שעזרתי לך לחַרבּן את הקבוצה! — לך זה מטרת כל חייך! — לא כן? וכי מה לא יעשה אדם אוהב?! — — —

מוצ׳יק האדים עוד יותר משהנהו. —

  • שמע, אימַם יחיה! — אמר וקם — אל תהא לי כמשקוף העליון! תשקיע קצת את חטמך המזיע, טוב?

  • טוב, צאר ניקולאי! — אמר רחמים, נגש אל שלחנו, הוציא משם ניירות אחדים, אחר-כך לחץ בהסתר את כפתור הפעמון — נשמע צלצול.

  • האדון האינז׳יניר מצלצל לי! — אומר הוא למוצ׳יק.

נכנס אל החדר השני — פתח את הדלת לרוחה וקרא בקול רם:

  • האדון שמוצ׳יק! —

  • הבּוֹבֶּה (הסבתא) שלך שמוצ׳יק ולא אני, תּימנר אידל! —

נכנס פוריון. רחמים עשה את מעשהו במפגיע: מסר את הניירות לפוריון לחתימה. פוריון הביט בנייר הראשון: טופס-מכירה כהלכה, עשוי בידי עורך-דין. רחמים מוציא מידו את הטופס הראשון, מוסר אותו למוצ׳יק על השולחן, מגיש לו עט טבול בדיו — ומוסר את הטופס השני לפוריון. מוצ׳יק חותם. רחמים נוטל מידי פוריון גם את השני — מחתים גם עליו את מוצ׳יק. הכל כדין. אחר-כך מוציא מתוך מגרת שולחנו כסף, כסף רב — ומונה לידו של מוצ׳יק: — אחת, שתים, שלש, ארבע מאות וחמשים! ארבע מאות וחמשים לירה.

  • עוד חמשים! — אומר מוצ׳יק.

  • זה לי — אומר רחמים — בעד עמלי. — בהסכמת האדון האינז׳יניר! —

פוריון עומד בפה פעור ואינו מבין אף מלה. —

מאין לבחור זה כסף?! —

  • אדוני האינז׳יניר! — אומר רחמים — הוא אינו מאמין, שזה בהסכמת אדוני! שגם אדוני מסכים להפריש לי חמשים לירה מן המחיר.

פוריון עומד עדיין משתומם — אחר-כך מחייך:

  • מובן. — אומר למוצ׳יק. — חושבני, שזה מגיע לו. הן הוא עזר לנו בכל העניין.

מוצ׳יק תחב את כספו בכיסו, מביט ברחמים במבט פוזל ויצא. —

פוריון מדליק סיגאריה:

  • מאין לך הכסף, רחמים? מן המשכורת שלך? —

  • לא, אדוני. מן הגניבה, אדוני.

  • מה?!

  • מן הגניבה של קופצקי, אדוני, אך אני מבקש מאת אדוני, לא למסור את נאגלין למשטרה. אני הבטחתי לו, בחיי, אדוני! —

  • נאגלין? מה פתאום נאגלין?

  • הוא היה שותף לגניבה, אדוני. הוא לא אשם בדבר, בחיי, לא אשם! קופוצקי הכניס אותו בערמה; הוא קבצן גדול, יש לו ארבעה ילדים —

  • לנאגלין ילדים?! הלא ידוע, שהוא רווק!

  • כן, אדוני. הוא שיקר, יען כי היה בעתונות, שנאגלין עזב את אשתו בחוץ-לארץ, עשה אותה לענוגה, ואשתו פנתה הנה אל העתונות והוא פחד שמא יוודע הדבר לאדוני שהוא-הוא אותו האדם הרע, שעזב את אשתו ואת ילדיו, לפיכך אמר שהוא רווק, שאדוני יחשוב שזה נאגלין אחר. —

  • ובכן?

  • ובכן, אדוני, קופּצקי הוא מנוול גדול, עשה אותו לגנב בעל-כרחו ואיים עליו, שאם לא יגנוב גם הוא, כלומר, אם לא ישתתף גם הוא בגניבה, אם יגלה תיכף ולא יקבל חלק מן הגניבה, אזי הוא יגלה לאדוני בדבר אשתו וילדיו ויעשה לו צרות. — וכך השתתף גם הוא. ואני שנודע לי זה, אמרתי לו לנאגלין, שיתן חמש-מאות לא״י לצדקה! אבל תיכף ומיד, והוא נתן, המיסכן. ככה היה, אדוני. —

פוריון שומע את הדברים ונופל מהפתעה אחת לשניה. מתהלך קצת לאורך החדר הלוך ושוב. אחר-כך שוב פונה אל רחמים:

  • שמע, רחמים, אתה אולי יודע גם זאת: יש לה לתנובה הורים?

  • לא, אדוני. היתה לה אם-זקנה. סבתא, והיא מתה. הקבוצה רצתה להביא אותה הנה ובינתים מתה. בגרמניה.

  • הקבוצה רצתה להביאה? — יש לקבוצה כסף לזה?

  • כן, אדוני. בכל קבוצה מפרישים תמיד החברים מעט כסף לעזרת ההורים בחוץ-לארץ, אם הם זקוקים לכך.

פודיון התפלא מאוד. על זה לא שמע מעולם.

פוריון שוב הרהר רגעים אחדים, אחר-כך אמר:

  • תודיע אולי, רחמים, למשק ״תנובה״, שהנחלה של אותו הבחור נקנתה בשבילם. טוב? —

  • כן, אדוני. נעים להגיד בשורה טובה. ״ושמועה טובה תדשן עצם״, כתוב בתורה.

פוריון הלך אל אמו. אך רחמים לא הודיע את הדבר למשק. הוא שם את הבשורה הזאת הצדה, למתנה יקרה, למסור אותה פה-אל-פה. לכל הפחות יביא דבר-מה, כשיכנס אל הקבוצה. —


כ. אוּרִי

ההכנות לחג-יובל-העשוֹר של המשק ״תנובה" הלכו כבר הלוך והגיע לגמרן.

ולרגל החג קיבלה הקבוצה מתנה: טלפון וגם ראדיו.

ורק שתי נפשות לא השתתפו בשמחה זו: תנובה ומזל. מאז חזרה תנובה מתל-אביב — הרגישה מזל, ששמחתה הולכת ועוברת לכעין פחד, לכעין חרדה. היא החטיאה את המטרה: החץ שיירתה — עבר את רצונה ממנו והלאה. עד כדי-כך לא הרחיקה ראות. אז, כשתנובה חזרה מנסיעתה הראשונה לתל-אביב — נודע לה למזל מה שנודע. אזי התפרצה מתנובה אהבתה הגלויה: ״אני אוהבת״. ורצתה להכריז אותה לכל העולם! וכעת — בתחילה שתקה לגמרי ואי-אפשר היה להוציא מקרבה מלה. התהלכה כסהרורית, בפנים חיורים, בלי אוכל הגון ובלי שינה כתיקונה. וכעבור זמן מה התחילה לדבר. — לדבר? איזה דיבור! — מדברת בלחישה, צרודה, כּאוֹב-מארץ. ולבסוף פרצה מפיה המלה:

  • מזל, אַל תדברי אתי, אני בוגדת. —

חושבת היא עצמה לבוגדת. כאילו באמת עשתה דבר-מה. —

וכשמזל יעצה לה, לספר כעת את הכל לאורי ולדן — נבהלה ממש. —

  • אִתם בוודאי שאסור לי לדבר: אני בוגדת! —

ולא עוד, אלא התרתה גם בה, במזל, שלא תעיז לדבר אתם על זה. — איימה עליה בבריחה מן הקבוצה. —

כהלומת טמטום התהלכה מזל כל הזמן. —

ולבסוף הצליחה: תנובה בעצמה פנתה אל אורי. — וסיפרה לו את הכל. — מבלי להכחיד אף תג מכל הענין. אבא-אורי קיבל את הדבר כדרכו: ברחמי-אב, ובהבנה גמורה. — כדבר המובן מאליו — בתחילת השיחה אמר לה:

  • לעת-עתה איש לא דאג לכך. חכמי החברה, הרוצים בגאולת האדם מידי אסון-העולם — דאגו רק ליסודו האחד של האדם: לרעבונו. — כל חכמת הכלכלה החדשה מיוסדת על שאלת הקיבה. — וזה מובן. אם שאלה זו תיפתר, אם אדם באדם לא ילחם ללחם חוקו — נתחיל לצאת מביבר החיות הרעות שלנו. — אולם ישנו עוד רעבון: רעבון האהבה. בו ספון הסבל הגדול: סבל כל-סבל, סבל האהבה. בסדר-עולם חדש ומשובח ומתוקן, שאין בו שאלת לחם-חוקנו, גם בו יוכל האדם להיקשר קשר טרגי במי-שהוא, שאין לו כל זיקה אלינו. — להתאהב. ואדם כזה אחת דינו ליסורים ולפעמים למות. —

  • אנחנו לא דאגנו אפילו למקרה קל מזה: — אמרה תנובה — למקרה אהבתו של אחד מחברי הקבוצה לאדם שמחוץ לקבוצה, המשיב לו אהבה, אלא שאין ברצונו או ביכלתו להכנס לקבוצה וזה אינו רוצה לעזוב את מקומו בקבוצה! אפילו לזה לא דאגנו! — גמרה תנובה מפורכת לגמרי. — אין עצה, אורי, אין עצה. —

  • קודם כל עליך למחוק את משפט-עצמך, שאַת בוגדת. בוגד הוא האדם, שראה בסכנת חברו ושתק. ואַת עשית את הכל להצלת המשק. —

  • טוב. — אמרה תנובה בהנחה — ואחרי-כן?

אורי הרהר ואמר:

  • נראה, נראה. ראשית כל: הישקטי. זהו היסוד.

למחרת אמר לה:

  • מטרת כל המטרות היא: להציל אותך מסבל. — המכוער מכל, הוא הסבל. —

תנובה פרצה בבכי: — זה לא חשוב. חשוב — — שאני בוגדת! לא בכם בגדתי, כי אם בי בעצמי! זהו הנורא! —

  • אין אדם בוגד בעצמו לעולם — אמר אורי — זאת היא מימרה שאין לה שחר. — אך אני שאלתיך: מה אַת חושבת?

  • אני? — אמרה תנובה מפשפשת בלבה — לבי אומר לי, שגם הוא —

  • ללבך האמיני. האמיני ללב אשה. —

  • ואם אני מאמינה, מה בכך?

  • אם אַת מאמינה — הרי הכל בסדר — אמר אורי בפשטות.

  • איך בסדר? אורי?! —

  • יבוא ויקח אותך. —

תנובה קמה ממקומה. הרחיבה את ריסי עיניה ומתוך עפעפיה הארוכים והאפורים החוירו שתי עיניה באור-בהלה שורף:

  • אורי! מה אתה סח? שאני אעזוב — —

ועמדה נדהמה פעורת פה ועינים.

  • יסוד כל האידיאלים הוא: ערכו של אדם בעינינו — אמר אורי בנענוע גופו, כהרגלו בשעה מכרעת — יותר מכל יקרת לנו אַת. —

והוסיף, משפט במשפט, לתנובה העומדת ומקשיבה ושותקת:

  • בשעה כזו עומד האדם בנסיון. כל אסון העולם הוא: שבאהבתו המדומה לכלל, מאפיל הוא על שנאתו, או אדישותו לפרט. — זהו השקר הגדול. — כל שהפרט אינו יקר בעיניו כמוהו בעצמו — אינו אוהב גם את הכלל. רק גאוני-עולם אחדים לא שיקרו.

״כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֶיךָ — — וְדִבְּרוּ הַשּׁוֹטְרִים אֶל הָעָם לֵאמוֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בָּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה״. —

את כל זה אמר בנגון, בטעמי-המקרא המיוחדים — ובתנועות-גופו העמוקות, המשקיטות והמרפאות. —

תנובה עמדה, עמדה — ולבה נפתח, רחב ופרח. — אחר כך התחיל נמס, נמס. — הר-קרח ההולך ונמס, מפשיר את קרחו ומשתפך באשדות-ברכה דרך עיניה הפקוחות לרוחה — — יזלו, יזלו הדמעות —

אורי קם, נגש אליה, החליק את ראשה ואמר:

  • זה טוב. אין מרפא כמו הדמעה הנשפכת. —

ויצא. —

תנובה לא זזה. מעין-דמעותיה נפתח ביתר עז. — ככה עמדה רגעים ארוכים — נכנסה מזל, שעמדה כל הזמן מאחורי הדלת והקשיבה. כשנכנסה — נפלה תנובה על המטה, צנחה, בכתה ונרדמה. —


מבחוץ נשמע קול מכונית. מזל מיהרה החוצה, ראתה את המכונית ומיהרה חזרה אל תנובה:

  • יש לך אורחת, נוּבּי. הגברת מארדן. —

בללה נכנסה. —

  • שלום, הגברת מארדן. נא לשבת אצלנו — אמרה תנובה עיפה מאוד.

בללה מארדן, שנכנסה לבושה בגד-אספורט, מכנס-רכיבה, ובידה מקל-מגלב — הצליפה אחת על מגפה ואמרה בקיצור חותך:

  • מאין אַת יודעת, מי אני?

  • ראיתי את הגברת בתל-אביב.

בללה פותחת את פיה לדבר — אך מביטה פתאום במזל במבט של גירוש:

  • אפשר לדבר אתך אַנטר-נוּ? (בינינו לבין-עצמנו).

מזל יוצאת. —

  • נא לשבת — אומרת תנובה.

  • אַת לא מצאת לך אדם אחר, מאשר את אדון האינז׳ניר פוריון! — הולמת אותה בללה בבת-אחת.

תנובה נדהמת רגע למהלומה זו. — היא עוצרת ברוחה, עוצמת את עיניה כשכורה — אחר כך אומרת במנוחה ובלעג:

  • לא מצאתי. —

אומרת ועיניה נשארות עצומות. בללה מארדן רואה, שההתקפה לא הצליחה כראוי. ועל זה החליטה ואמרה:

  • אני מקוה, שאַת יודעת, שקנינו את הנחלה שבתוך הקבוצה שלכם! — אומרת בחיוך-נצחון — ויוצאת.

תנובה נשארת עומדת מבלי לזוז. —

פתאום מרגישה כעין תודה עמוקה לבללה מארדן. — תודה לאל! — אבן כבדה התגלגלה מעל לבה וראשה. תודה לאל: נגמר: הוא קנה את הנחלה. נבזה! —

מעתה מת הוא לה. מת בהחלט. — מעתה יכולה היא רק לבוז לו, להלחם בו אפילו בלי שנאה. אפילו לשנוא אותו לא כדאי. בר-נש. — הוא קנה. — — זה טוב. —

מזל לא איחרה להכנס. תנובה מביטה בה ארוכות ומזל מרגישה, שהיא אינה רואה אותה. רואה היא שעיני תנובה מביטות ורואות במרחקים.

  • חכי! — אומרת פתאום תנובה — חכי! —

ורצה החוצה. אל חדר-התיליפון החדש.

  • התיליפון נגמר? — שואלת היא.

  • כן — אומר יוהאן. — ברגע זה מהרהרים אנו פה, מה תהיה השיחה הראשונה שלנו? אורי אומר: צריך לקרוא ליהודה בתיליפון ולהזמין אותו לחגיגה! —

  • יש לי שיחה טובה וחשובה מזו! — אומרת תנובה בחטיפה — תנו לי! —

נכנסת אל חדר התיליפון. חוטפת את ספר המספרים, מחפשת ומוצאת. מבקשת את המספר — ומקבלת.

  • האללו! האדון האינז׳יניר פוריון?

  • תיכף ומיד! — נשמעת התשובה. —

מי-שהוא נושם אל תוך האפרכסת — —: הוא. תנובה כמעט שמתעלפת: האללו — כן? — אדון פוריון? — פה תנובה, זי — זינד — איין — שוּרקה! (אדוני הוא נבל) — אומרת היא בהטעמת כל מלה וכל אות לחוד. — ומניחה את האפרכסת — ובורחת. אל חדרה. —

  • מזל! — קוראת היא בהתמתחות מאושרת ומשוחררת — אי. כמה טוב! —

ומתחילה לרקוד וסוחבת גם את מזל בריקודה. — חופש, חופש! — שחרור! — הוא מת! — איננו! —

פתאום נזכרת:

  • מזלי היקרה! מהרי-נא ואמרי, שאם מי-שהוא יבקש אותי בתיליפון, שיגידו שאינני במשק! מהרי! מהר! ודוחפת אותה החוצה. —

בדרך מרוצתה שוב נזכרת מזל: המערבולת! — —

ושהיא עצמה השד שברוח-המערבולת. —

אך מסרה מזל את בקשתה של תנובה — והתיליפון מצלצל. האינז׳יניר פוריון מדבר. הוא מבקש את תנובה.

  • תנובה איננה במשק.

והניחה את האפרכסת. כעבור רגעים שוב צלצל. ושוב קיבל אותה התשובה. מזל הסירה את האפרכסת מעל מזלגה. שלא יצלצל.

בין-כה לא יחפש איש אחר עדיין את קבוצת ״תנובה״, אין איש יודע עדיין, שיש פה כבר תיליפון. —

פוריון מתהלך כמי שנכנסה בו רוח-תזזית. —

  • שמע, רחמים! — אמר כנזכר פתאום — אתה הודעת להם, שקנינו בשבילם את חלקת האדמה?

  • לא, אדוני, — עדיין לא. —

  • מדוע?! —

  • מחר אני נוסע שמה בין כה, אדוני, אמרתי: מצוה גדולה לבשר בשורה טובה פה-אל-פה. רציתי להפתיע, אדוני. תהיה שמחה גדולה. —

  • ובכן, רחמים. נסרחה חכמתך הפעם! הפעם עשית שטות כזו, שתתגאה בה לכל ימי חייך! — הם חושדים בי, שקניתי אותה בשבילי, בשביל המפעל! אך מאין זה נודע להם בכלל שקנינו?! —

פניו של רחמים נפלו. הביט בפוריון, אם אינו משטה בו. כי מי זה יכול למסור להם את הדבר כל כך מהר? מי הקדים אותו פתאום?

  • רגע אחד, אדוני! — אומר וממהר החוצה, ישר אל המוסך. נכון! — המכונית איננה.

שב אל פוריון ואמר:

  • מפי הגברת בללה, אדוני. —

פוריון נדהם כמוכה-רעם. בללה? נסעה? שמה? —

הדליק סיגאריה. ועישן בשתיקה. — בחוץ נשמעה המית-רוח חזקה. — פוריון הביט החוצה.

עננים כבדים החישו את אפלת הערב. מתחוללת סערה. — הוא יודע, שבללה יודעת בינה לעתים. היא אינה נוסעת לפני סערה. וכעת נסעה. — קם ואמר לרחמים:

  • מחר ניסע שמה, רחמים, גם אני אסע! — מה דעתך?

  • הכל מאת האלהים, אדוני. —

הסערה הולכת ומתגברת. הולכת ועוברת לסוּפה ממש. —


כא. הַסּוּפָה

הסוּפה שהשתוללה כל הלילה כבידי אשמדאי שיצא מדעתו, עשתה שמוֹת גם ב״תנובה״ — אף כי לא חורבן, כמו במקומות אחרים.

על המשק ״תנובה״ שמרו שתי הגבעות. זו שמצפון הטתה לסער את שכמה הקרח-היבלתי וניפצה את כוח-שעטתו לרסיסים. התפלג הסער לשתי זרועות, חיבק בהן את שתי הגבעות יחד עם כל אשר בינותן והתערבל מאחור; מדרום פרשׂה הגבעה השניה את אדרת חורשת זיתיה הותיקים ושארית כוחותיו של הסער נפשלו ונמוגו כעשן. — הבוקר לא צלצל השומר ב״פעמון״, לא היה צורך בכך. רוב החבריא לא עצמו עין כל הלילה, ואלה שנרדמו — רעש כנף-הרננים העיר אותם משנתם החטופה והערה. — יען כי במקהלה אדירה כזו לא השתובבה עדיין עדת-הצפרים ב״תנובה״, מאז היה המקום למקום ישוב, ומאז הופיעו זוגות-האַנקורים הראשונים בקרבה. — שאון שבח והודייה היה זה לשמש, המבשרת בבשורת-אור את זרועות-הרחמים האיתנות שלה ופורשׂת את שלום-מנוחתה עלי תבל מעוּנה, סחופה וממורטת. —

פתאום נכנס מאירקה, בהפתעה רבה:

  • חצץ וזיפזיף! יש לנו אורח! הבחור האדמוני! בחיי! —

  • מי?!

  • אותו מוצ׳יק! —

כל החבריא נפתעת. מוצ׳יק? במשק ״תגובה״?! רק בתיה שוכחת להיפתע:

  • יבוא, יבוא, יש לנו ברוך השם! הכינותי!

מוצ׳יק נכנס. ברגע הראשון — שתיקה.

  • שלום, מוצ׳יק! — אומר מי-שהוא כפורץ גדר.

ומכיון שאחד פרץ את השתיקה — נשמע מכל צד:

  • שלום, מוצ׳יק! שלום! — בחור כארז! — ברוך-הבא! — אתה שבת אל המשק, מוצ׳יק? — אומרים, שהתעשרת!

מוצ׳יק סובל, סובל — אחר כך מתכעס: — תנו לי מנוחה, בטלנים! —

בתיה מביאה לו אוכל. אך הוא דוחה אותו עוד בטרם הספיקה להציע לו:

  • לכו לעזאזל עם הקורקבן שלכם! —

נגש אליו יוהאן. בודק אותו ואומר:

  • מה הבאת, מוצ׳יק?

מוצ׳יק מביט בו ארוכות, מצמצם את עיניו ואומר:

  • לכם אי-אפשר להביא כלום. אתם אילמים וחרשים. —

ויושב בהרחבה על הספסל.

  • היתה לכם האפשרות סוף-סוף לעשות דבר גדול וניטלה מכם גם אותה מקצת בינתכם שהיתה לכם! —

פתאום קם, נגש קרוב ליוהאן ואומר בחירוק-שינים שבחמלה עליונה:

— — — אתה מבין מה זאת? התכנסתם לתוך טפשותכם הקדושה ולא רציתם אפילו לדבר עם המהנדס! את כל המפעל רצה למסור לכם — — שלושים אלף פועל! ואחרי כן חמשים וגם מאה אלף ויותר! איפה אתם חיים?! שלטון פועלים!

  • אין לנו צורך בשלטון.

  • ידעתי! — ובמה יש להם צורך לבטלנים?!

  • אַהא! — אומר דורי — משום זה רצית למכור לו למהנדס את נחלתך!

  • מובן, שמשום זה! ומה? בשביל לנטוע עוד עץ אחד לקרן-הקיימת?! נטעו, נטעו, לכל הפחות יהיה לכם על מה לתלות את עצמכם אחרי-כן! —

בתיה עדיין לא החזירה את האוכל המבוייש למטבח. איך זה מחזירים אוכל חזרה אל המטבח?

  • קח, יוהאן חביבי! קח אתה.

יוהאן נוטל את המאכל — — אחר כך נוטל את כובעו מן הקולב, חובשו ואומר כלפי מוצ׳יק:

  • ברוך אתה — — — אשר קדשנו במצותיו וצונו על כסוי הראש! אמור: אמן! גוי! —

מוצ׳יק מביט בו ממש בחמלה:

  • גוי בטלן! הנה יצירה חדשה: גוי בטלן! —

  • יוהאן! — אומר הוא כמתחיל מחדש — עדיין לא מאוחר! אני מכרתי למהנדס את הנחלה שלי, לא בגלל הכסף אלא משום שאותכם צריך להכריח לקצת שכל ישר! יען כי פעם אחת באלפי שנים מזדמנת הזדמנות כזו באיזו מדינה! —

  • אתה באמת מכרת? — שואל יוהאן.

  • ומה? חכיתי עד שאתם תגמרו את תפלת שמונה-עשרה שלכם?!

היתה דממה. —

  • אתה התכערת, מוצ׳יק — אומרת לו חיותה בכונה, להסב את השיחה לענין אחר — היית פעם בחור נחמד!

  • אינני מוצא חן בעיניך? לא תתחתני אתי. תחפשי לך גם אַת אינז׳יניר קיסרי!

  • מדוע דוקא אינז׳יניר?

  • זאת היא המוֹדא האחרונה אצלכן פה. —

  • הגראויליה שלך, מוצ׳יק, נעקרה הלילה בידי הסער. —

מוצ׳יק השתאה רגע. — לבו דפק בחזקה קצת. — אך הוא התגבר על עצמו. את הגראויליה שתל הוא בשעתו על שמה של תנובה. —

  • הנה הדאגות שלכם! — דבּר אל העצים ואל הסיליקאט! —

נכנס דן. מוצ׳יק הזדעזע רגע. האדם היחידי, שהוא מפחד ממנו. דן התיישב על-יד שולחן הקריאה. הוא ראה את מוצ׳יק — אך לא שם אליו לב. —

מוצ׳יק אומר בקול רם, שגם דן ישמע:

  • יש לכם הזדמנות להגשים את כל האידיאלים שלכם, לא כמו בטלנים בחסידות ובדרך-עיון, אלא במעשה. —

וכשדן לא הגיב, הוסיף:

  • האינז׳יניר בין כה ישיג את שלו. — — —

דממה.

  • אני מכרתי לו את הנחלה שלי — —

והוסיף:

  • אותכם צריך להכריח לקצת שכל מעשי.

וכשראה שדן אינו זז — גמר בהדגשה ובערמה עליונה:

  • הנפש היחידה ביניכם, המבינה את הדבר, היא תנובה. —

דן זז. ומוצ׳יק הוסיף:

  • היא עשתה יד-אחת עם האינז׳יניר — — —

דן קם, נגש אליו והביט בו. —

  • הם אוהבים זה את זה, כן, דן! — העיז מוצ׳יק לאחרונה.

דן נגש עוד יותר. מרים את ידו ומראה באצבעו על הדלת: —

  • מוצ׳יק, חג לנו היום! — אומר וידו ממשיכה להראות כלפי הדלת. מוצ׳יק קם, מושך את כובעו על עיניו, שם את שתי ידיו אל תוך כיסי מכנסיו — ובצעדים מפושקים יוצא, כשעיניו פוזלות מתחת שולי כובעו כלפי דן ואומר:

  • נעשית לשדכן, דן, מזל טוב! — אומר, אך ממהר כבר החוצה כחץ מקשת. — בפתח נעמד עוד לרגע ואומר אחורנית:

  • עוד תקראו לי, חברה! — ויוצא.

  • פטפטנים! — אומר דן ליוהאן וחבריו, ויושב למקומו. —

מוצ׳יק לא הלך. הוא החליט בחוץ לראות את תנובה. לבו לא נתנו לעזוב את המשק ומבלי לדבר אתה לכל הפחות מלה אחת; קשה מאוד. — וביחוד מוכרח הוא להגיד לה, שלא לטובת-עצמו מכר את הנחלה. —

טובת הקבו — — לא, הוא לא ישקר לה. לה הוא לא ישקר. בתחלה רצה למכור את נחלתו מתוך נקמה. העלבון, שהיא העליבה בו אז — מה פלא? — אך כשנודע לו, שהמהנדס חדל להתחשב עם דעת המשק והחליט לקנות בכל-זאת את נחלתו — מכר לו! אני אגיד לה — אבאר לה, שאני — כבר — אינני נוטר לה — — שאני — —

  • שלום לך, מוצ׳יק! —

הוא נזדעזע בכל מהותו. זאת היתה מזל.

  • שמעי, מזל, עלי לדבר עם תנובה.

מזל ממש נבהלה.

  • עם תנובה? אי-אפשר מוצ׳יק. למה? לא צריך. גם לך מוטב —

  • אני מוכרח, מזל. אם אני כבר פה — —

  • ולמה באת?

  • את זה אני רוצה לבאר לה — אמר ורעד בכל גופו. — ולא רק את זה. —

פתאום הופיעה תנובה בפתח דירתה. מוצ׳יק החויר כמת. תנובה לא היססה אף רגע. נגשה אליו.

  • שלום לך, תנובה.

  • שלום לך, מוצ׳יק.

קולה של תנובה עבר בו כסם-מרפא, המפעפע בכל דמו. היא אמרה: ״מוצ׳יק׳׳. — מאימתי לא שמע את הקול הזה? ואת שמו בקול הזה! —

  • הייתי רוצה לדבר אתך, תנובה. הייתי רוצה להגיד לך, ש-שאני כבר שכחתי… שאני אינני נוטר לך — —

  • גם אני סלחתי לך, מוצ׳יק.

  • תודה.

  • אך הרעוֹת את מעשיך, מוצ׳יק. מדוע מכרת את הנחלה שלך?

  • לא מתוך נקמה, תנובה —

והתחיל לבאר לה, כמו שתיכן מראש. —

תנובה שמעה, הקשיבה — אחר כך אמרה:

  • כל זה יפה, מוצ׳יק, אך את הנחלה אסור היה למכור.

העולם ומלואו התחיל להסתתר בו במוצ׳יק. — ותנובה הוסיפה:

  • בלי ידיעתנו אסור היה. לך, מוצ׳יק, ובטל את הקניה, אם אפשר. —

מוצ׳יק עמד נסער ונפחד כילד חולה. תנובה הביטה בו כבראי: הנה אדם אומלל; אדם אוהב. — היא הרגישה פתאום כעין בחילה אל עצמה. נודע לה ברגע זה דבר מוזר מאוד; ובלתי מובן בהחלט: בכל ענויי החיים לומד האדם בסבלותיו-שלו להרגיש את סבל זולתו. ולא רק מרגיש, אלא גם מתעורר בו החפץ לעזור לו. להקל לו את יסוריו. — והנה, בסבל זה, ב״אהבה״, לא כך. מי כמוה יודע, מה הם יסורי אהבה?! — והנה עומד לפניה בן-אדם אומלל, האוהב בלי תקוה — (והיא מרגישה זאת ברגע זה מאוד) — והיא: אין לה כל רגש חם, אין לה כל נטיה לרחם עליו, ואין צורך לומר: לעזור לו במשהו. — לא כלום. — והן היא כבר אינה כועסת עליו בכלל.

ותנובה ממשיכה את הרהוריה החטופים: יודעת היא, שישנה גם נטיה אחרת באדם, נטיה הפוכה: במדה שאדם סובל, כן מתגברת בו הנטיה לאכזריות, לראות בהנאה את סבל זולתו. כן. אך היא גם זאת אינה מרגישה בלבה ברגע זה. בהחלט לא. — לא כלום. — לא הנאה מיסוריו ולא חמלה אליו. — מוזר. — כנראה, ש״האהבה״ נמצאת בספירה מיוחדת, אחרת לגמרי בעולם ההרגשות. ואדם אוהב — סגור הוא באיזה מעגל-קסם, הסוגר בעדו מכל יתר רגשותיו וחוויותיו המרובים והשונים! — מדוע אינני חומלת אף במשהו על אדם אומלל זה? האם רק משום שבמקרה אוהב הוא אותי?! כנראה. ומתאמצת היא בכל כוחותיה לגרות בנפשה את רגש הטוב והרחמים לגביהו — ואינה מצליחה. להיפך: במדה שמתאמצת היא — כן מתעורר בה רגש מכוער מאוד, רגש טמא ממש: רגש הבחילה אליו. — וברגע זה מרגישה היא עצמה כפושעת: בית-קבול לאכזריות. לנקמה, לאדישות ואולי גם להנאה נסתרה! — והבחילה הולכת ועוברת אל עצמה! — גועל נפש: אדם סובל עומד לפני — ואני — — אולי לעשות דבר גדול ויפה? אולי להקריב את עצמי ולהחזיר את האדם הזה למוטב?! רק מלה אחת — והוא יחזור אלינו! — אולי זהו הגודל האמתי, הקרבן האמתי, שאדם דורש מעצמו? —

  • לך. מוצ׳יק, ובטל את הקניה. —

דממה.

— אם תעשה זאת, אדע, שאדם ישר אתה, מוצ׳יק. ואהיה לך אסירת-תודה לכל ימי חיי. נו, לך. שלום! —

והושיטה לו יד. מוצ׳יק חטף את ידה בכפו בצמאון-גוססים. עוד מעט ויתכופף וינשק את היד הרכה. לחץ את ידה בכוח ואמר:

  • טוב, תנובה. אעשה את הכל! —

והלך.


בדרכו לתל-אביב נסע מוצ׳יק כמו בסערה. —

אך — איך יבטל את הקניה? — על זה לא חשב כלל. וכשעורפלה השאלה הזאת במוחו בכל-זאת — ענה לעצמו: אבטל! אצעק! — אאיים! — אאיים ברציחה! — אני מוכרח לבטל! —

כשנכנס אל הארמון לחפש את פוריון — אמרו לו, שנסע. —

פוריון ורחמים נסעו במכונית למשק ״תנובה״. לאמו אמר פוריון: אני הולך לקחת את תנובה. —

  • יעזור לך אלהים, בני! — אמרה אמו ונשקה לו.

בדרך הודיע לו רחמים כמו בדרך-אגב, שבללה נסעה. עזבה אתמול ונסעה. וציוותה גם על אביה לבוא אחריה. אך פוריון כמעט שלא שמע את הבשורה אלא לרגע כמימרה ולרגע כמימרה הבליחה בו ההקלה הגדולה. אחר כך שוב לא הרגיש אלא החלטה אחת. לא אלך בלעדיה! — לא אשוב בלעדיה! — אני אתחנן — אקח אותה — אני אגזול אותה מהם — אגנוב אותה —

הרעיון הזה: — לקחת אותה, נולד בו כעת, כשכבר ישב בתוך המכונית. — בתחילה היתה כוונתו רק להודיע להם את דבר הקניה, שהיא לטובתם. — אך בדרך החליט פתאום. — והחלטתו בערה בו.

  • אם אצליח, רחמים — אמר אחרי שתיקת-נסיעה ארוכה — אקנה לך אחוזה שלמה. —

רחמים הבין תיכף את כל הענין התוסס במוחו של פוריון.

  • תודה רבה, אדוני, לא צריך. אדוני שילם לי מראש: קנה את האדמה למשק ״תנובה״. —

  • עשית שטות גדולה, רחמים — אמר פוריון — והנה תצא טובה. לולא השגיאה שעשית, לא הייתי נוסע כעת.

  • הכל מאת האלהים, אדוני. —


האורחים התחילו להתאסף לחג-העשור. הרעש הלך וגדל, הלך והתרחב, הלך והעליז. — בבוקר, אחרי הסערה, לא השתתפה תנובה בחיי המשק, יחד עם מזל, שלא זזה, לא משה ממנה כל הזמן, בדקה את הגינה ותיקנה את הפרחים הנפגעים מן הסער. זיקפה אותם, קשרה אותם בכרקומים והצילה את הניתן להצלה. נראה היה, ששקטה, ששכבה וקיבלה על עצמה את הדין. הוא מכר את הנחלה. — אדם מנוול. — הכל היה ערמה. — מחמאות, כדי לצוד אותה. — וצד אותה. מנוול. מת. — אך היא לא תראה אותו עוד. ואם בכל זאת תיפגש בו? — זה יהיה רע. — אך היא תיזהר. — הוא קנה את הנחלה ויתחיל במפעל. בזה יציק להם ויכריח את הקבוצה לעבור למקום אחר. שותפים לא יעשה אותם למפעלו שלו. וככה — ילכו, והיא לא תיפגש בו. ואם תיפגש בכל זאת? — תגיד לו: מנוול! — ותלך לה. — היא לא ביפיו התאהבה! — היא התאהבה באפיו, בישרו, ביושר-שבאדם שבו. — אך אדם מנוול?! מת. נקבר. — וטוב עשתה, שעשתה שלום עם מוצ׳יק. — מוצ׳יק יותר ישר ממנו. מוצ׳יק מסכן! — הוא אוהב. מה הוא אשם בדבר? — כעת גם היא יודעת כבר, מה זאת אהבה. ״רק האוהב בלי תקוה — יודע מה זאת אהבה!״ — אומר הפיטן. טוב שהרגיעה אותו. הוא סובל. נורא הוא לסבול מאהבה. — וטוב להיטיב לאדם סובל. —

והיתה מרוצה, שדיברה עם מוצ׳יק כמו שדיברה. ושהוא הראה סימני אושר לרגע.


אחרי כן, כשהתחילו האורחים לבוא — הרגישה תנובה את עצמה משוחררת כבר לגמרי. ומזל היתה מאושרת מאוד: תנובה צוחקת. — מה יהיה גורלו של המשק — אם המהנדס קנה את הנחלה? — שאלה זו עברה רק רגע במוחה של תנובה. — נראה. עדיין רחוק הדבר מגירוש. — נראה, מה יגיד דן. — ונרגעה לגמרי. והתכוננה לקבל את פני האורחים.

היא נכנסה אל בתיה; בתיה נתנה לה לטעום ״דבר-מה טוב״. — היא נשקה לבתיה שאמרה לה:

  • אם גם הערב לא תאכלי כהוגן, אתרגז מאוד! —

  • אוֹכל, אוכל בַּתי! — אמרה בבת-צחוק. — אוכל כמו פיל! —

אחר-כך יצאה. אל המשק. סערה נוראה היתה זאת — חשבה, והרגישה, שגם היא נמצאת אחרי סערה כזו. אך כעת — טוב. — קול תינוק בוכה נשמע מבית הילדים — היא נכנסת. התינוקות ישנים. רק תינוק אחד ער. הוא מתגלגל הנה והנה. ובוכה. היא נוטלת את התינוק בזרועותיה. מרימה אותו למעלה — הילד משתתק לרגע — ושוב בוכה. היא משקיטה אותו — אך הבחור הקט אינו נשקט. היא בודקת אותו מכל צד — הכל בסדר. — לא לבכות! פרא-אדם שכמוך! אך ללא-הועיל. — הוא בוכה. היא תוחבת לו פיטמת-גוּמי אל תוך פיו. התינוק מתנפל ממש על המציאה, יונק, יונק, מוצץ — אך פתאום פוער את פיו, הפיטומת נופלת והנער בוכה מר. מה זה יוכל להיות? היא מאַמצת אותו אל לבה ומנענעת אותו. פתאום היא מרגישה: יד קטנה מחפשת בחזה, היד הקטנה נכנסת אל תוך חולצתה. היא מתכופפת קצת, כדי לעזור לה ליד הפעוטה להכנס. נראה — — היד נכנסת — ופתאום תופשת בצפרניה הקטנות והחדות את שדה. — תנובה פותחת את חולצתה — נראה — — היא מורידה קצת את ראש הילד — את פניו — אל החזה — — נראה — — התינוק מתנפל ממש על החזה, מחפש למצוא את הפיטומת, מוצא — — ומוצץ, מוצץ, בתיאבון, ברעב, בצמאון — תנובה נותנת את עצמה — כל כך טוב — הפנים הפעוטים והרכים מלטפים את החזה — היד הפעוטה ממעכת, ממעכת — — — היא עוצמת את עיניה — — — אך הילד פולט את הפיטומת — תגיד: אמא! — נו, אמא —! תגיד! — אמ — מא! —

הילד פורץ בצעקת בכי. —

  • אוי, מה עשיתי!? — מה אני עושה?! — אני השתגעתי! —

  • ברכה! ברכה! — צועקת היא במלוא כוחה לאם הילד, מניחה את התינוק, יוצאת וקוראת שוב:

  • ברכה! ברכה! להיניק! —

באה האם. היא מוסרת את התינוק:

  • מה זה? שכחת? — צועקת תנובה.

ברכה אומרת דבר-מה — אך תנובה כבר אינה שומעת את תשובתה. היא רצה כמטורפת אל חדרה. — נופלת על המטה ופורצת בבכי מטורף. וצועקת בקול צרוד: — יהודה! — יהודה!! — אני משתגעת! — בוכה ובוכה ושוב פורצת בצעקה: — יהודה! פוריון!! — היא נבהלת מקול עצמה — — קמה בקפיצה כמטורפת-דעת, מביטה מסביב — נגשת אל ארון הבגדים והתחילה אורזת. — בחפזון, במהירות — אורזת, אורזת, אורזת — לברוח, מהר! — אני בוגדת — אני נבלה — אני כולי שקר. כזב, מרמה, בגידה, תועבה, טומאת נצח! — מהר, מהר! —

מופיעה מזל שחיפשה אותן בגן. מופיעה ורואה אותה אורזת בבהלה בחטיפה, בקדחת. זורקת, בוררת, שׂמה בחבילה ואורזת — מתלבשת — ואורזת.

  • נוּבּי! — מה אַת עושה, נובי?

רואה היא, שתנובה פרועה לגמרי.

  • נובי! מה אתך?!

היא נגשת קרוב אליה — — רוצה לנגוע בה בלטיפה —

תנובה מפנה את ראשה אליה פתאום — בבת-ראש חדה — ומביטה בה. עיניה אדומות-ירוקות — משוגעות — מאיימות — ושוב אורזת —

  • תנובה! —

מזל מתחילה להחנק — — (היא משוגעת!) —

  • תנובה! — אומרת היא בבכיה למחצה — מה לעשות?! אוי! — תנובה!! — פורצת מזל בצעקה אדירה ובורחת החוצה — בורחת, רצה כמתוּזזת, נפגשת בחברים — אומרת להם בזועה: תנובה! — ורצה בחזרה, אל תנובה. —

  • מה זה? — מה זה?

הם רצים אחריה — עומדים בפתח חדרה של תנובה ומביטים — תנובה אורזת — מתלבשת ואורזת — משוגעת — הם עומדים אלמים ומביטים — משתוממים ומחרישים. — מי-שהוא לוחש דבר-מה —

אחריו: מי-שהוא רץ לקרוא למי-שהוא —

  • נובי! — אני אצא מדעתי! — אומרת מזל לא בצעקה, כמעט בלחש, מתנפלת לרגליה וחובקת את רגליה וצועקת:

  • נובי! אמא יקרה שלי! נובי! אַל תלכי, נובי!! אל תעזבי אותנו! נובי! אַל תלכי!! —

נשברת לרגלי תנובה, ידיה חובקות את רגליה, ומשתטחת, תוך כדי חביקה —

  • אַת לא תלכי! — מתיפחת — אַת לא תלכי! — משרישה היא את רגלי תנובה אל האדמה.

כעת עומדת תנובה בלי תנועה. — ידי מזל חובקות את רגליה — והיא עומדת כפסל: ידיה מרושלות למטה — וראשה, פניה כלפי מעלה! עיניה עצומות.

  • אני בוגדת. — אומרת היא בקול עמוק. —

  • אַל תלכי! נובי שלי! אַת לא תלכי! לא אתן לך! אני אמות! אוי! —

ומהדקת את רגליה בכוח עצום.

  • אני בוגדת — — אומרת תנובה ולוקחת בידה האחת את החבילה. —

נכנס דן. אחריו אורי ועוד. — דן מביט — מסתכל — תנובה אינה זזה. — מזל מתיפחת על הקרקע. — ואינה עוזבת את רגליה. — ונאנקת חרישית. —

  • אני בוגדת — —

דן נגש אליה, עוקר מידיה את החבילה ואומר:

  • שטות! — וזורק את החבילה.

תנובה עומדת עוד רגע מתוחה, אל-על — אחר-כך מביטה בדן, מביטה ארוכות, ואחר כך אומרת בעינים דמומות דוקרות:

  • מדוע שטות? מדוע!? — חוזרת היא בקול-לחש חריף וצעקני — מדוע?! עשר שנים רצופות אנו מקריבים את חיינו, את מרצנו, את נעורינו, את אהבתנו ואת דמנו והכל, הכל בשביל האדמה — — אני גם כן אדמה — אני גם כן רוצה! — — מי יקח ממני את יבולי? את פירותי? את כל קדשי?! מי יתן לי קצת טיפול, קצת אהבה, קצת רחמים?! — —

היא שמה את שתי ידיה המאוגרפות על לבה, על חזה — אחר כך תופשת את שני שדיה ובכוח עצום צועקת:

  • מי יקח ממני את חלבי ודמי? אני אוהבת! אוי, אני אוהבת! — ובקול צורח, כמטורפת לגמרי, כלפי מעלה: — יהודה! — פוריון!! — ונאנקת דום. עומדת כפסל — ומזל חובקת את רגליה כמו בשתי חישוקי-ברזל. — דממה. —

דן אינו מוצא עצה. — ראשו מורד על חזהו — ובדממה נשמע קול מכונית שהגיעה. מביטים שמה. — מי-שהוא לוחש:

  • המהנדס! —

תנובה שומעת זאת — ומבלי לשנות את מצבה מורידה את ראשה, פותחת את עיניה האדומות ותוקעתן בפתח — שתי לסתותיה חורקות בשניה: — הוא בא לשוּף מן העקב? — חושבת היא. ומחכה. לבה נוקף בה בקול-רם.

בפתח מופיע פוריון. — וברגע זה עוקרת תנובה את שתי רגליה מתוך זרועות מזל, ובכעס עצור, ובצפרנים לטושות לטרף, נגשת ישר, בצעדי נמרה טורפת אל פוריון, נעמדת בפניו, קרוב אליו עד כדי קרבת נשימה — ואומרת בקול יבש וחורק:

  • אדוני בא הנה בתור שותף? — אדוני טועה! רק לעזוב את הקבוצה אפשר בלי רשותה של הקבוצה, אך לא להיכנס אליה!! —

ובקול-מצווה צורחת:

  • ילך מפה!! הוא שומע?!… אמרתי, ילך מפה!!

רחמים עומד, שומע וכרגע מבין את הכל. — הוא נדחק בין החברים ונגש אליה, מוציא מכיסו את שטר-הקניה של מוצ׳יק ומראה לה:

  • תנובה! אַת טועה! בחיי! זה בשבילכם קנינו! הנה, בחיי! אין מפעל, אין כלום! בחיי! האדמה היא שלכם, של ״תנובה״ — שלנו! בחיי! קחי! —

תנובה מביטה בנייר — עיניה מתעגלות עוד יותר — אחר-כך מביטה בפוריון — עוצמת את עיניה וצונחת מתעלפת — —

היא לא נפלה על הרצפה: מאחוריה עמד אורי ותמך בה, לקח אותה בזרועותיו — נגש גם דן אליה, החזיק בה גם הוא ורצה להגיד לה דבר-מה, אך אורי הקדים:

  • יקח אותה אדון פוריון. שלו היא. —

דן הבין כרגע, שכך צריך להיות. — תלך — יחד אתו — יחד עם הסכנה. — לוקח אותה בעצמו על זרועות-הברזל שלו — ונושא אותה — ישר אל המכונית — אורי פותח את דלת המכונית ודן משכיב אותה פנימה — פוריון נכנס אל המכונית, ומחבק את תנובה המעולפת — תנובה שוכבת עלופה, בלי הכרה.

ברגע זה נגשת אל המכונית טובה הירושלמית, ודרך הדלת הפתוחה מתקנת את שמלתה של תנובה. אחר-כך — את שערה — מלטפת את פניה החיורים ופתאום פותחת את פיה ומדברת:

  • פוֹן הוֹיטה אַן זוֹלסטוּ ני מאֶאֶר וַיינן! — — (מהיום והלאה אַל תבכי עוד) — ומתפרצת בבכיה חרישית —

מאז אמרה לה זאת תנובה על-יד הכותל המערבי, — לא בכתה טובה. —

פוריון נותן אות לנהג. הנהג מחרחר את המכונית. המכונית נוסעת.


*

יהודה שבא ברגעים האחרונים וראה את הנעשה — עמד מרחוק והביט עם העומדים ומביטים אלמים, איך תנובה נישאת מהם ונעלמת מאחורי הגבעה. פתאום נשמע קולו של דן:

  • די! —

זע, נע אילך-ואילך והולך. כולם נכנסים אל האולם. הגשם מטפטף. — ופתאום בא ענן שחור ושופך את קיתונו השוטף. —

  • קרבן גדול הקרבנו, — אומר יהודה — אך כנראה שבפחות מזה אי-אפשר: סכנת המהנדס היתה מרחפת עלינו כל הזמן.

אורי יושב ואומר בנענועים:

  • לֹא פַעַם מִשְׂתָּעֵר עָלֵינוּ כְּחֶתֶף

מְטַר מֵיטֵיאוֹרֵי-עֲנָק,

שֶׁבְּכֹחָם לְהַשְׁמִידֵנוּ בִּן-רֶגַע —

אַךְ אַטְמוֹסְפֵירַת אַדְמָתֵנוּ,

שִׂרְיוֹן-פֶּלֶא רַחוּם זֶה,

מַטָּה אֶת שִׁכְמָהּ הָרַךְ וְהַגָּמִישׁ

וְזוֹרַקְתָּם חֲזָרָה

אֶל חֲלַל הָיְקוּם הָרֵיק וְהַשּׁוֹמֵם. —

וּבֵינְתַּיִם אָנוּ יְשֵׁנִים בִּמְנוּחָה

אֶת שְׁנַת-הַיְלָדִים בְּחֵיק אִמּוֹתָם.

ירושלים. רמת-רחל, תרצ״ד.

המלצות קוראים
תגיות