דבריה של נטע ברשמקול:    🔗

– – – קטה!.. שלום קטה. קיבלתי הזמנה מהמרפאה לבריאות־הנפש בתל־השומר בעקבות השיחה ההיא עם קצינת־המבחן. נזכרו סוף־סוף! צחוק־הגורל איך שהם התכוונו לשחרר אותי על רקע נפשי וכעת אני אשתחרר על רקע נפשי של מישהי אחרת. איך נקרא לזה, אכזריות פיסית או רוחנית? אני מעדיפה רוחנית. אבל הם עוד לא יודעים את ממדי הנזק שגרמתי להם בתקופת שירותי הקצרה. היטיתי לפחות שתי ילדות תמימות מדרך־הישר וידי היתה נטויה כלפי אחרות אלמלא… חי חי חי… אלמלא ידה היתה נטויה כלפי עם המגף ההוא… סיפרתי לך פעם על השיחה עם הקצינה? לא היה תקדים לזה בכל תולדות צה"ל. שקצינת־מבחן תדבר על לב טירונית להשתחרר מן הצבא – ושזו תסרב! מה היא לא אמרה לי! שהמשקל שלי ירוד, שאני זקוקה למנוחה, שאני צריכה לחשוב, להתיעץ, שאני זקוקה לעזרה. יכול להיות לטיפול ממושך, היא אמרה, אבל בינתים לעזרה ראשונה. יש תרופות, היא אומרת לי. חה חה חה! את לא מסוגלת כעת למשטר הזה של טירונות – היא מתחננת לפני – את לא מסוגלת לחיות באוירה של משמעת כזאת, את לא מסוגלת למלא פקודות, לראות כל הזמן חאקי, אין לך כוח לכל ה… לכל ה… לכל ה… מה? – אני שואלת אותה – והיא פורצת בבכי! שמעת פעם דבר כזה? – ובקול חנוק מדמעות היא טוענת כלפי שזה לא פר, שאילו הייתי בחור הייתי מגיעה לכלא, הייתי נשברת… יקירתי – אני מנחמת אותה – אני כבר שבורה, תאמיני לי, אני נמצאת בתחתית תהומו של השברון! אז פתאום היא זוקפת אלי עיני עגלה ומזדרזת לרשום משהו בפנקס וכבר היא מתחילה לראיין אותי! למה את מתכוונת? – היא שואלת – מעין התפוררות של האישיות? להבין דבר, כל דבר, עולה לך במאמצים נוראים? ביסורים? – לא פחות ולא יותר! חס־וחלילה – אני מתגוננת – לא מיניה ולא מקצתיה! אני פשוט מאוהבת בפילגש של אבי! היא לא בדיוק פילגש – אני מסבירה לה – היא אשתו החוקית וכעת יש לה אפילו מאהב חדש בירושלים, לא זה מה שחשוב, כלומר, זה חשוב, מפני שהיא חושבת שהיא מצליחה להסתיר ממני את עובדת קיומו, אבל תסמכי עלי שהיא לא. אז הפילגש הזאת של אבי – אני מספרת לה – טיפלה בי כל השנים במסירות, בדבקות ממש, וכעת יש לי ממש פיקסציה עליה במה זה מתבטא? – שואלת הגברת חלושות ומתכווצת אל תוך פנקסה. במה זה מתבטא?! – אני צועקת – בצורך להיות אִתה כל הזמן מין דחף כזה, שגעון, כל הזמן להיות במחיצתה, יום ולילה! טוב – אני מנסה להבהיר – כל זה לא יכול, כמובן, להיות סיבה לעריקה מהצבא – אבל הקצינה שלי מזדרזת להניח את דעתי: לא, לא, זה בסדר, אני מבינה שגם לפני זה היית דפוקה… (לתשומת־לבך, קטה, “דפוקה” זו מלה שלה)… ואחר־כך בא מטר של שאלות: את בת יחידה? יש לך פחדים? האם קרה לך כבר לפני כן? – הו, כן, – אני אומרת – תמיד יש לי פיקסציות על אנשים, אם כי לא כל־כך חזק כמו עם הדבר הזה, אבל… וכשיש לך – היא מפסיקה אותי בגסות – כשיש לך… “הדבר הזה”.. את מוכרחה להיות חָפשית? לראות את… את הבן־אדם הזה מתי שאת רוצה? לדעת שאת חפשית לתמרן כן, בטח – נכנסתי למלכודת – אני כבר מסדרת את זה ככה שהצד השני ישתף פעולה, המצוקה היא אם התחבולה, את יודעת. כן, היא יודעת. והיא גם יודעת שיש לה באמתחת מספיק חומר מרשיע לזרוק אותי מהצבא. אז כעת קיבלת רקע להזמנה הזאת שהגיעה אלי מהמרפאה לבריאות־הנפש ושלדעת הכול היא כבר לא רלונטית בתנאים הנוכחיים… – – –

קולה הצרוד, הלחוץ, של נטע, ששמעתיו בגניבה, מלווה אותי – ה“פילגש” של אביה – כמו צווחת רוח־רפאים, חולש על חיי. בין־כך־ובין־כך יש לשער שאני עומדת “להרויח” עוד כך וכך שנים של אשליה. וזאת, אם לא תהיה התערבות של כוח עליון, חלילה. (הנה, בלי משים, עשיתי גם השבעה קטנה וזה סימן שיש לי עוד חפץ בחיי אלה).

נכון שהזמן הזה, שזכיתי בו מן ההפקר, כולו קודש לעבר, לעבָרי, אך האם אוּכל להתחייב לכך? והרי כל עוד אנו חיים… ומי יערוב לי שאפילו כאן, במקום הנידח הזה שאני נערכת בו כעת אל מול סיפור חיי, לא יבגוד בי לבי – ולו מתוך הרגל? מי יערוב לי שבאמצע חיי אצליח סוף־סוף להגשים את משאלתי לפרוש? להשקיף על כל הדברים האלה מן המרחק הנכסף? מי יערוב ששוב לא יתקפני אותו מורך־לב, שהכשילני בעבר בכל פעם שאמרתי לשים קץ לכל זה? מי יערוב לי שאמנם הגעתי, לזמן־מה, אל המנוחה?

והרי האמת לא נסתרת ממני, שכל עוד אני נושאת בחוּבּי את זרע־הפורענות הזה של ה“אמונה” – איש לא יערוב לי. ומעשה זה עצמו – עריכת קטעי היומן שניהלתי במשך שתי שנות חיי בחוָה – האם אינו ביטוי של אמונה בערכיותם של הדברים? האין זו תקוָה גנוּבה בערכה של “התקשרוּת”, אפילו זו “התקשרות עקיפה”?

ובכן, תהיה זו תמימות מצִדי לשאול איך קרה שלבי ניצת באותו זיק של תקוָה לשמע הזמנתה של ג’סיקה נוֹרמַן להתארח זמן לא־מוגבל בביתה השׂכור, הסמוך לעיירה נידחת זו שבקוֹרסיקה, אף־על־פי שלא תהיה זו שאלה שאינה במקומה, שכן, כאשר הגיעה ג’סיקה לארץ וביקרה בחוָה שלנו, שתרם לנוּ אביה המנוח, נמצאתי אני, מיסדת החוָה ומי שנועדה להיות המנהלת שלה, במצב שאיני יכולה לכנותו אלא חרפה. אופל נפשי, תחתית מעמקי מחשכיו של הבור.

ובכל־זאת, תהיה זו שאלה תמימה.

שכן, האם מקרה תועה הוא ששלח אלי את מלאכי, את ג’סיקה? האם לא תוחלתי להיוָשע היא שבאיזו דרך סמויה הנחתה את צעדיה?

האם לא קוֹרן מכך איזה כוח, שממנו אני מנסה כעת, בלב רוטט, למרות מבוכתי, להעלות דברים אלה על הכתב?

 

א. החוה    🔗

שעת צהרים סתוִית בחוַת־יעקב: הוד־הוד של דוכיפת על גג המחסן ממול, ועל הדשא שבחצר ביתי זוג חתלתולות שאומצו בידי אביגיל – מן המחלימות הראשונות שלנו – מתרפקות זו על זו בזוהר השמש. ודרורים מתעופפים בינות לעצים ולשיחי השושנים, ופרפרים בצבעים מרהיבים, וכשפתחתי קודם את הדלת הפונה מן המטבח החוצה – מפולת של חרקים דמוּיי־תולעים קרסה לרגלי מן הסף.

ואני, בכיסא־הנדנדה, הספר על ברכי, אך איני קוראת ואיני מנמנמת. ושום מחשבה שלמה אינה נחשבת. רק הרהורים קטועים: העץ העבות הזה ולו פריחה אדומה־זעירה כמו באיוּרים של ספרי־ילדים, או ההוא עם האצטרובלים, והרי התכוונתי לשאול את ניקָנור פֵניק, סוכן משקנו, לשמותיהם. ואותו שׂיח מועד למשכן עטלפים שאני שומעת כעת מבין סבכיו משק־כנפיִם עז. והרי עוד בקיץ הובטח לי כי יגזמוהו.

ושוב, לשמע יללות העינוגין של החתולות המתגפפות מתמקדים הרהורי באביגיל, שבניגוד למחלימים אחרים רגילה היתה לתפקד כראוי, אבל הבוקר לא הגיעה לעבודתה במשתלה וכשנתבקשה שכנתה לברר את הסיבה, מצאה אותה מכורבלת בשמיכות, ממאנת לקום. מאוחר יותר, בחדר־האוכל, כשהצעתי לה להצטרף אלי למנוחת הצהרים כדי שנשוחח מעט, התחמקה בתואנה כי הבטיחה לדניאלה, הטבחית שלנו, אף היא מן המחלימות, לקטוף פטריות בשביל המטבח. לבסוף נאותה שאתלווה אליה.

כעת התנערתי באחת מן הקצב המהפנט של נדנודי הכיסא ונכנסתי הביתה להביא את התיק האישי של אביגיל, שהוצאותיו מן המשרד לצורך עיון.

הגיל: 32; מצב משפחתי: נשואה ואם לשניִם; המקצוע: כּדָרית (ומתמצאת בנוֹי); מקום המגורים: עין־כרם; טיפולים נפשיים: חמש שנות אנליזה (החומר מצוי בתיק). וכתב־היד בטופס, של ד"ר רבידו, הפסיכולוג היועץ של ועדת הקבלה שלנו.

נזכרתי איך ענתה על שאלותינו בקול לחשושי־לטפני מלוּוה צחקוקים והסמקות, כשהיא מכוּוצת בכיסאה, מנסה להסתיר את מלאכת־המחשבת הזאת – רגלי הברונזה הארוכות והחטובות שלה, שלא לנקר את העינים ברָשמן המרהיב. ואניטה סלוֹנים, הסוציולוגית שלנו, בנסותה לשווֹת לעצמה סמכותיוּת גברית, מסגלת לקולה אותה איכות מצטרדת, שנדמה לה כי היא מסגירה אותה פחות מהצתת סיגריה, למשל.

כן, אביגיל הבינה שהמקום הזה הוא לא יותר מאשר מקלט זמני מ“המסגרת התפקודית” הרגילה שלה, ושאין לנו יָמרות לשקם אותה. היא קראה בעיון את החוברת ששלחנו לה. וכשפניה הקטנות, המכוסות בהרות חנניות מציצות מבּין כתפיה המכוּוצות, אשר שׂיער שטֶני מגוהץ מכסה עליהן, ואצבעה מתחככת בקצה חָטמה הזערורי, הוסיפה: “זה מה שאני מחפשת.” ואז מעניק לה קולו של אדמונד קַאהָן, האמרכּל שלנו, את חסותו האבהית ושואל ברוֹך אם בעלה שותף להחלטתה להתקבל אצלנו, ואביגיל, לחייה שקערוריות, שואלת בבהלה אם תנאי הוא זה, ואנחנו מחליפים בינינו מבטים.

”זה לא תנ־אי…" שוקל ד"ר רַבידוֹ, כדרכו, כל מלה, ועם כך הוא מרחיב־מכווץ את נחיריו כמשתעשע, “אבל אנחנו צריכים לדעת על כך.”

ואביגיל, שׂערה מלנפנף בנענעה את ראשה הקטן מצד לצד ופניה צוחקות בערמומיות, אומרת, בטח־בטח שהוא שותף להחלטתה והלא הוא אשר הביאה לכאן ובאמת עליה לטלפן הביתה לספר מה קורה.

“מה קורה?” זוקף ד"ר רבידו גבה אחת וצוחק בפה סגור.

“אני נשארת, לא?” היא קוראת כנבהלת.

למה השקר השקוף הזה, שאלנו את עצמו אחרי צאתה, והרי היא יודעת שאנחנו יודעים שלא בעלה הוא שהביא אותה אלינו.

אבל לימים חדלנו להתפלא. כל משפט שני שלה היה שקר.

בשלוש אחר־הצהרים, משלא מצאתיה במקום שיעדנו לפגישה, בפתח בית־התרבות, ניגשתי אל ביתה. על דלת חדרה היה נעוץ פתק ובו נאמר כי לא זכרה מתי נדברנו להיפגש, לכן הלכה אל החורשות לבדה.

חייכתי בלבי ויצאתי בעקבותיה. קשה היה לכעוס על אביגיל זו, מה גם, שהרגשתי כי היא מחבבת אותי וכי בדרך־כלל טוב לה אצלנו. עברתי דרך שער־האבן של החוָה ופניתי מזרחה אל החורשות. מן העבר השני של השדות, מכיווּן פסי־הרכבת, ראיתי עשן לבן סמיך, מיתמר, כמו מקפא משיי, מתפשט וצונח בכעין אט־נוע. פסעתי בשביל לקראת המראה הפלאי.

(לא רק לאביגיל טוב אצלנו. עד עתה כמעט כל המחלימים ביקשו להאריך את שהותם בחוה ורבים הם הצובאים על פתחנו. אלמלא הגבלנו את מספר המחלימים מתוך עקרון ובגלל מחסור בדיור, היינו, מוצפים באנשים).

וגמעתי לתוכי את ניחוח הנביטה של פסיגים רעננים וריח רקבובית של אדמה חמימה ותפוחה כשאני שטה לי באויר שקוף וצלול ורגלי המהלכות בשביל מדיחות בקלילות גושי־עפר קטנים. והנה הן נתקלות בקן־נמלים מוקף תלולית פריכה. עמדתי במקומי להאזין לשקט הזה המתמקד כביכול בנקודה אחת, שקט־שיא במתח של צליל יחיד. עד שצוִיץ־צויִץ מסתלסל מאי־שם, כמו יד נעלמה רוקמת־מה בשמיִם בהירים מעב העירני, וידעתי שאני אפופת־עדנה ושכך הייתי מתעופפת עד קצה העולם, כשעיני הולכות שבי אחר העשן המיתמר שצבעו הולך ומשתנה לעיני מלָבן לפוך כחלחל – –

* * *

אמרתי בלבי: איזה מזל הוא שהִקרה לפני את גֵ’יקוֹב נוֹרמן, אשר בזכותו באה לנו החוָה הזאת, שלכל הדעות היא סיפור של הצלחה.

קול ירי בודד מפלח את האויר, ומרבד אפור של אלפי זרזירים מתנופף מאי־שם וכמו נפרם באויר, ולולאות חוטיו מהן נושרות ומהן כמו תלויות בחלל. ופריץ, כלבם הלבן־הנקוד של הפֶניקים, מזנק אחריהם לגובה, כאומר לציד בפיו פתיון המתנפנף מעליו ונביחותיו־קללותיו היבשות קורעות בעזותן את האויר.

אבל אז שמעתי קוראים בשמי וכשהפכתי את פני, ראיתי את ירון, רקדן, בן קיבוץ, אף הוא מותיקי מחלימנו – מנסה להדביקני בריצה קלה ואלגנטית.

“גם את מחפשת את ניקָנור?” נעצר להתנשם. (מסתבר שהחוָה כולה מזדקקת לו, לניקנור, אפילו אשתו זה עתה שאלה עליו, ואילו הגבר עצמו משתעשע ביריות).

ואכן, עמוד גווֹ הזקוף של ניקנור פֶניק לא אחר להופיע. רובה־הציִד על כתפו, הוא פוסע בשביל בצעד רחב וראשו, ברעמתו המאפירה, רכון לפניו.

“היי!” הוא מנפנף לי בידו.

“הצינור של הממטרות התפוצץ, צריך להחליף צלע,” מושך ירון בצוארו בדברו, כמנסה להיחלץ מאיזה סד. וצר לי לראותו בכך.

“עוד מעט,” פוטרוֹ ניקנוֹר ופונה להסביר לי כמתנצל, כי שלוש פעמם זרע כאן האיכר ההוא שיבולת־שועל ובכל פעם מגיעה להקה חדשה של ציפרים והופכת לו את האדמה ומשמידה את הזרעים ואת הנבטים.

רציתי לשאול: “השומר־חינם אתה?”

אך ניקנור אמר: “ענין של יחסי שכנות, את ידועת, הוא משכיר לנו את הטרקטור שלו.”

“טוב שוִיתרנו על פלחה,” אני מזכירה לו את חילוקי־הדעות שהיו לנו בנדון, “על־גן ירק אפשר להגן ביתר הצלחה.”

“הוֹ, כן,” מחזיר פניק פניו אל ירון, “אני מקווה שכיבדתם את המנהלת שלנו בקצת אספרגוס מהגינה,” ולי הוא אומר כי ראה את אביגיל הולכת לחורשה ללקט פטריות בשביל המטבח, מפני שנמאס למחלימים לאכול בכל יום צנון וכרובית.

אז הלכתי לחפש את אביגיל בחורשות.

בדרך הרהרתי בירון ושאלתי את עצמי מה הבעיה שלו, ובתוך כך נזכרתי בתגובתו כששאלתיו פעם לסיבת בואו אלינו. הוא ניסה להתבדח ואמר: “פשוט אין לי איפה לגור,” אבל הזדרז להפיג את חששותי ואמר שאין לי מה לדאוג, שכן הוא יכול לחזור תמיד אל הוריו בקיבוץ. ועל פניו עלה אותו חיוך אלמוני של דוגמני־פרסוֹמת.

מאז ניסיתי כמה פעמים לתהות על קנקנו, אבל בכל פעם שפנייתי אליו היתה אינטימית מדי, היה הסומק מכסה את פניו הרזות והמעודנות והוא היה משלב את אצבעותיו והָפכן בחריקה ופעם, כששאלתיו על יחסיו עם הקיבוץ, סובב את אמת־ידו על צירה, כאומר: ככה־ככה. ובקיבוץ מסתבר, הוא עבד בפעוטון, אבל בחגים היה מרקיד את כל המשק והוא הבטיח לעשות זאת גם אצלנו.

עוד אני תוהה על ירון, קולטת עיני את אביגיל. סל קלוע על זרועה ובו הפטריות שליקטה, אך בכף־ידה היא נושאת ציפור פצועה.

“זה לא מהיריות של ניקנור,” היא ממהרת להגן על ידידה, “הוא אף פעם לא פוגע בהן, הוא רק מבהיל אותן,” ובארשת מבוהלת היא מספרת איך חילצה את החוֹחית הזאת מציפָרני הנץ. “הנה, כאן, את יכולה לראות את הסימן של הציפורן העקומה שלו.” ממש ברגע שהוא עמד להמריא אִתה לקִנו, תפשה ענף והיכתה בו בכל כוח והציפור נשמטה לו מהמקור ובינתים חבשה אותה עם המטפחת להפסיק את הדימום. “אילו ראית את המבט שלו… עם ברק צהוב כזה, ברר… שיא האכזריות והרשע.”

התבוננתי בה בספקנות, אך פתאום תפשתי, שכשנִמפת־יערוֹת זו אומרת “אכזריות”, היא יודעת על מה היא מדברת.

“איך את מרגישה בזמן האחרון?” שאלתי אחרי שפסענו בשתיקה כברת־דרך.

“טוב!” ניפחה את לחייה כמאיימת, אך מיד הפנתה אלי את פרצופה הקטן זרוע־הבהרות וחייכה בכל פה, כשהיא משקיעה את ראשה בין כתפיה.

ועל שאלתי איך העבודה במשתלה, ענתה בהשתוממות, כי היא אוהבת לעבוד שם, ובהטותה אלי את צוארה הארוך ושׂערה גולש לצדה, סיפרה שאתמול הביא ניקנור חממות מזוגגות בשביל ירקות הקיץ. והיום סתם לא התחשק לה לקום. “לא קורה לך?” אבל מחר הם מתחילים להכין יִחורים ובשבוע הבא יזרעו כמה פרחי קיץ מוקדמים. אז שאלתיה מה היא שומעת מהבית ואם הילדים בסדר.

“הו, כן,” אמרה, והניחה בזהירות את הציפור בתוך סלהּ, “איתמר מטפל בהם יופי.” ובתנועת ראש לאחור, ושׂערה מחליק לפנים, המשיכה לפסוע ופניה אל השמש המדרימה.

“איתמר הוא… בעלך?” היתממתי, “זה שהסיע אותך לחוָה?”

“אמ… אמ…” הנידה בראשה לצדדים והיא כמו מזעיפה פנים אל השמש. “הוא מאהבי.” אחר שלחה בי מבט נזוף ומשועשע וגוָהּ מתפתל בקוקטיות חתולית.

“את כועסת?” לחשה.

והמשכנו לפסוע ללא אומר, ראשה של אביגיל טמון בין כתפיה, מושפל לאדמה.

“אבל איתמר ואני. אנחנו מאושרים ביחד,” אמרה בקול נמוך ובחומרה.

“אני שמחה לשמוע את זה,” חייכתי אליה בחיבה.

“אהמ…” ציחקקה. “אף־על־פי־כן אני מדוכאת.”

“למה?”

אביגיל נאנחה במשיכת־כתפיִם.

“מסתבר,” אמרתי, “שהשאלה היא לא רק מהו סוד האושר, אלא…”

“אלא מהו סוד האי־אושר שבאושר!” צהלה אלי ופניה נוהרות.

“כן,” נאנחתי גם אני.

“תראי!” הניחה לפתע, אך בתנועה מעודנת, את סלה על האדמה וכופפה את רגלי מיליון־הדולר שלה אל שושנת־עלים רחבה, כהה ומבריקה, שפרחיה הסגולים והצפופים משתלשלים מן המשפך שבמרכזה.

“דודאים!… אבל הפרי שלהם ארסי. צהוב וארסי,” לחשה כבסיפור־אימים וקפצה על רגליה כשהיא חוטפת את סלהּ.

ואחרי שפסענו בשתיקה עוד כברת־דרך, אמרה: “שמת לב לזחל הגדול עם הקרן שהתפתל בין הדודאים? זהו הזחל של גולגולת־המת. את מכירה את הפרפר הזה שעל חזהו מצוּירת גולגולת של מת?”

עוד אחת מן המחלימות הטרידה את מנוחתי, לא כל־כך בשל מצבה, כמו בשל התנודות הבלתי־צפויות ביחסה אלי. (יתר חברי ההנהלה: ד"ר רבידו, אדמונד קאהן ואניטה סלונים, התגוררו מחוץ לחוָה ונחסך מהם, לפיכך, החיכוך היומיומי עם המחלימים). היתה זו דניאלה, באמצע שנות הארבעים שלה, שבמסגרת עבודתה כמזכירה בכירה במשלחת־קניות כלשהי, בילתה שנים רבות בחוץ־לארץ, שלטה בשפות אחדות, והצטיינה בטעם מעולה. ומן הקוּריקוּלום־ויטה שלה למדנו כי היא מילדי טהראן, כי היתה איזה זמן בקיבוץ, וכי עברו עליה פרשות אהבה דרמתיות. ד"ר רבידו מאלפנו דעת: “האשה הזאת התחילה כמה טיפולים שנכשלו, יש לה רקוֹרד רגיש ביותר, היא ממולחת ומפולפלת, היא תמתח ביקורת על כל דבר, היא לא תקבל מרות. היא לא מחפשת סובלימציות, היא עדיין מחפשת את ההגשמה הנשית שלה…” ובהוליכו כלפי אצבע מזהירה הוסיף, כי יהיה לי ק־שה מאוד אִתה. אבל עד מהרה נתפזרו חששותינו, שכן קליטתה של דניאלה בחוָה עלתה יפה מן המשוער. היא התגלתה כטבחית מעולה ובזכותה היו ארבע הארוחות היומיות שלנו למוקד של ציפיה למחלימים. (אהה, כפיָתיות בעבודה," אומר הדוקטור, “גם מצפון כמובן, גם אמביציה מדוכאה…”) ואולם במערכת היחסים שבינה לביני שלט הכלל השכיח: כשרוצים בנו יותר מדי, אנחנו נבהלים, משתלטים עלינו! על זמננו! מנצלים אותנו! את האינטליגנציה שלנו, את כספנו, את ביתנו הנוח, מטעמינו, מעמדנו, יוקרתנו, גופנו… ואולם, אך נרמז לנו שאין עוד חפץ בנו, שנמצא לנו תחליף, שמסתדרים בלעדינו – מה לא נעשה כדי להחזיר לעצמנו את האבדה! את תלותו של הזולת בנו!

בזמן הראשון לשהותה אצלנו שררה בינינו ציפיה חשאית לאותות זו מזו. ובשל מעמדי המיוחד, הרשיתי לעצמי לאותת ראשונה וההתרועעות בינינו לא איחרה לבוא. עד כדי כך, שאניטה סלונים מצאה לנכון להעיר לי, כי אין זה “קורקטי” להעדיף מחלימה אחת על פני האחרים. ועל כך השבתי לה בהתחכמות מתחמקת, כי לא אותה אני מעדיפה, כי אם את חֶברתה. לא את אישיותו של זה או אחר אנו מעדיפים, כי אם, באורח מסתורי למדי, את חֶברתו.

ואולם, לא ארך הזמן, ונוכחתי שאכן צדקה אניטה. שכן, דניאלה התחילה לגלות סימנים של קנאה במעמדי בחוה – ולהתחרות בי, ומשניסיתי לסגת והיא הרגישה את עצמה דחוּיה, התרככה כלפי ואני התפתיתי להיענות לגילויי הידידות המחודשים שלה, וחוזר־חלילה.

הנה כי כן, נתגלו פה ושם כתמי־צל ביחסים האידיליים ששררו ביני ובין המחלימים ושהעיבו במעט על אָשרי בחוָה. אבל לעומת חשרת־העננים שהקדירה מאוחר יותר את עולמי – היו אלה זהרורי־אור! שכן, כל הדברים הללו אירעו לפני בואה של בת־עמי לחוָה.

ודניאלה היתה הראשונה שאצה לשתף עמה פעולה.

בת־עמי. אהובתי. יריבתי. אסוני.

היא היתה המרואיינת השלישית שנענתה למודעה שפירסמנו בעיתון:

דרוש (ה)

עוזר(ת) למנהל משק

בחוה שיקומית (בשפלה הדרומית)

עדיפות תינתן לבעלי־נסיון

המלצות רצויות.

ונקבעו היום והשעה לראיון.

היינו מסובים לשולחן־העץ הגדול שבחדר־הקבלה של החוָה, בתוך מבנה־האבן העתיק אשר שימש פעם את חדר־הגזברות של הגרעין ההתיַשבותי שעזב, אחר־כך את חדר־ההנהלה של חוַת־הקליטה לנוער־שוּליִם, עד שג’יקוב נורמן פדה את החוָה.

שני המרואיינים הראשונים, עוזב־קיבוץ שעשה רושם טוב למדי, אך כפי שנודע לנו, היה מעורב בפרשת מעילה מסוּימת, ואף־על־פי שלא הוכחה אשמתו, חששנו להסתבך עם בחור כמוהו במוסד רגיש כשלנו; ועולה חדש מארצות־הברית, אב לשלושה, שנטינו לקבלו אלינו, אלמלא התנגדותו של ניקנוֹר פֶניק, אותו בריטי ממוצא מלטֶזי, שירשנו מג’יקוב נורמן בתורת סוכן המשק שלנו יחד עם החוָה עצמה.

אני רוצה להיזכר מהו אותו דבר אצלה שכבש אותי כל־כך מיד עם היכנסה.

פנים מאורכות היו לה, גלוּיות, רעמת שׂיער שחור, מסולסל, עיניִם כהות גדולות, מתוחות כלשהו בזויוֹתיהן, מבט מפיק תבונה, שננעץ בתמהון־מה בכל אחד מאתנו על־פי סדר הישיבה, והשתהה, כך נדמה לי, עלי יותר מאשר על האחרים, שפתיִם נוצרות־סוד, פשׂוּקות מעט וקצה הלשון מבצבץ מהן. והגוף עבה וחזק, של איכרה צעירה.

ד"ר רָבידוֹ, ששם עצמו ראש הדוברים, הורה על הכיסא הפנוי ואמר בקולו המקצועני, המלא הכרת־הערך של מעמדו: אנא, שבי כאן, ובת־עמי התישבה והאירה את החדר הקודר בחיוכה הרחב, החושף שיניִם גדולות ופס ורדרד של חניכיִם.

את מי היא מזכירה לי? – קדחתי בזכרוני.

“כך…” כיוֵן אליה ד"ר רבידוֹ מבט חודר ומשועשע. “ומה מושך נערה צעירה שכמוך לעבודה ‘גברית’ כל־כך?” וההדגשה שלו על המלה גברית, כמו באה לרמוז שזאת אמנם הדעה המקובלת, אך בינו לבינה, לשניהם דעה מתקדמת יותר בנדון, והוא אינו בא אלא לבחון את תגובתה.

ובת־עמי, מבלי להיתפש במלכודת, הגישה לו ברוחב־לב את התשובה המתבקשת: “גם אני לא מאמינה בחלוקה המלאכותית הזאת למקצועות נשיים וגבריים.”

“המ… כך… יפה…” משך ד"ר רבידו במקטרתו. “והנסיון שיש לך? הבאת איזה מכתבי־המלצה?”

ידה של בת־עמי צללה בתוך תיק־הבד הגדול שעל ברכיה ושלתה ממנו מעטפה חתומה, וד"ר רבידו פתחה והעבירה בין שלָשתנו לעיון.

“כך…” הוליך לעומתה ד"ר רבידוֹ אצבע מוכיחה ואמר בחיוך שובבי: “אני רואה שבנוה־תרצה היו מרוצים ממך… המ… כושר ארגוני… יפה… יחסים טובים מאוד עם האסירות, הם אומרים…” וכשהוא משַווה לחיוכו הבעה אבהית, הוסיף: “וטוב מאוד שאת לומדת חינוך ולא פסיכולוגיה!”

“זה מפני שלא היה לי כסף ללמוד רפואה,” הפנתה בת־עמי לפתע את מבטה אל אניטה סלונים.

“אני מניחה שקראת בעיון את החוברת ששלחנו לך ושהבינות את משמעות המוסד הזה ואת בעיותיו,” נענתה אניטה במבוכה גלוּיה לאתגרהּ של הבחורה.

“הבנתי את בעיותיו של המוסד הזה,” אמרה בת־עמי בפשטות.

“אבל לא את המשמעות שלו?” צחק אדמונד קאהן בסקרנות, “לזה התכוונת?”

“הבנתי את מטרת המוסד.”

“אני מציעה שנמשיך להשתמש בשם ‘חוָה שיקומית’,” פניתי אל חברי, אך מתוך כוונה שקופה מדי לעורר אצלה רושם של רחבות־דעת. “אף־על־פי שגם לשַקם איננו מתיַמרים… בעצם, מכל השמות, ‘עיר־מקלט’ נשמע לי הכי קולע…ובלבד שנוַתר על המלה ‘מוסד’…”

בת־עמי סובבה באִטיות את גוָה אלי ואמרה כמעט בלחש: “אנחנו נפגשנו בספריה הצרפתית.”

“כמובן!” קראתי עוד לפני שנזכרתי. ודומה היה לי כי העדפתי לשכוח. “כמובן!”

“ואיך הכישורים הטכניים שלך?” נרכן אליה אדמונד קאהן והפעם בסקרנות גלוּיה מדי. ובת־עמי ענתה בקישות גבה ובהרמת כתף: “אני יודעת לעשות תיקונים בסיסיים של חשמל ואינסטלציה ואני לא רעה בתיקון טלביזיה, אם לזה אתה מתכוון.”

והיא גם יודעת לנהוג, אבל היא תצפה לכיסוי הוצאות. והיא שירתה בצבא והצטיינה בקליעה. ולבשל היא יודעת, אך לא אוהבת, ומעדיפה שלא. והיא גם רוצה להוסיף שיש לה המון כוח פיסי ושהיא אוהבת אנשים (כאן האירו פניה של בת־עמי בחיוכה הרחב והרך).

“זה טוב זה טוב,” תופף אליהוּא רבידוֹ באצבעו על השולחן ונחפז לרשום משהו בפנקסו כשהוא מזמזם לעצמו סיומת של איזו נעימה קלַסית.

“ומה תעשי אם… אם מי מהחולים יתאהב בך?” הציץ אליה ד"ר רבידו בנוֹנשלַנטיות חביבה.

“אתם קוראים להם ‘חולים’?” תמהה עליו בת־עמי, וד"ר רבידו הסמיק: “בלשון סגי־נהוג, כמובן. אבל עמדת במבחן. כמובן, האנשים שיבואו הנה יהיו מבחינה קלינית בריאים.”

אלא שאדמונד קאהן מסרב להניח לה להתחמק: “לא ענית על שאלתו של ד”ר רבידו."

אתה מתכוון לשאלה, מה אעשה אם אחד האנשים כאן יתאהב בי? מה שאני עושה כשמישהו בכל מקום אחר מתאהב בי."

“מה את עושה?”

“איך אפשר לענות על שאלה כזאת?”

וכאן עושה אניטה סלונים נסיון עילג להציל את כבוד עמיתינו: “האדונים רבידו וקאהן מתכוונים לומר שבמוסד כשלנו מצפים מהעובדים התנהגות… נאמר הולמת.”

“הו, אני מאמינה גדולה בהתנהגות הולמת.” הפנתה בת־עמי את חיוכה, הנקי מאירוניה, אלי. ואני נתקפתי עפעוף בעיני.

(תיזהרי ממנה, הבחורה הזאת מסוכנת בשבילך… היא תכשיל את מפעל חייך… היא מביאה אִתה את רגשת־החיים, כעת הכול יהיה שוקק חיים ותכונה, היא תדביק את כל החוָה הזאת בקדחת של עשׂיָה, היא תשפיע על כל קצב חיינו… עִמדי בפרץ, כעת הרגע האחרון לפעול, להניח את מלוֹא משקלך, להטיל וֶטוֹ, בלי הסברים אפילו, אחר־כך תהיה שהות למצוא תירוץ מתאים. קודם כול לבטל את רוע הגזירה.)

רותקתי אליה, הלוּמה ואילמת, כמו שותקתי על־ידי לחש קסמים. האם כבר אז חשתי את השואה מתקרבת אל ביתי וידי אסורות? –

“יש לך איזה שאלות אלינו? הערות? השגות?” פישפש ד"ר רבידו בניירותיו מבלי לשאת אליה את עיניו.

“המקום הזה בכלל מוצא חן בעיניך?” כבר העניק לה אדמונד קאהן את חסותו.

ובת־עמי, כמו להפיג את חרדתי, אמרה בקול פעמונים: “הו, כן, אני התאהבתי בחוָה הזאת ממבט ראשון, אולי בזכות הגזוזטרות הירוקות שלכם… ובכלל,” צחקה בביישנות של אשה גאה, “כל החוָה הזאת היא בסימן של ירוק. ירוק עמוק.”

“ירוק, אני רוצה אותך ירוק עמוק,” דיקלם אדמונד, חובב השירה, באנגלית, ובת־עמי פרצה בצחוק צוהל, אך מיד הרצינה.

“אני רואה שאת מכֹּירה את לוֹרקָה,” חגג אדמונד את חיבתו אליה.

“הו, כן, אבי השתתף במלחמת־האזרחים בספרד,” תפח חזהּ בגאוָה.

ופתאום ידעתי את מי מזכירים לי פניה. כמובן! נוסח גס קצת יותר של הקדושה אָן, מתוך “המשפחה הקדושה” של אֶל־גרֶקוֹ! הרוך הנכמר הזה בכל אחד מקוי־הפנים, אך הארשת כולה קשיוּת ועיקשות ויהירות. ומיד נתפש לבי באותו פרפור מוכר, לא־קרוא, שאני מגייסת את כל כוחותי לדחותו על הסף כל אימת שאני נזכרת במלכיאל. והפעם – באלבומי־האמנות שלו, שהייתי מדפדפת בהם כשהקדמתי להגיע לבדי לדירתו הירושלמית, או כשהיה שקוע בשיחה טלפונית מתמשכת, או…

“היא יהירה, כמובן, הבחורה הזאת, אבל אני חושב שהיא מתאימה לנו,” התיַמר דוקטור רבידו לבטא את דעת כולנו, ואניטה סלונים הוסיפה בעליזות מחשידה: “אני חוששת שיש לה אישיות חזקה מדי בשביל העבודה הזאת.”

“למה את מתכוונת?” שאלתי, מקווה.

“נראה, נראה,” נגד קולה הבוטח של אניטה את חיוכה המסתורי.

“טוב, אז כעת צריך להפגיש אותה עם פֶניק,” קם אדמונד קאהן כאומר־ועושה, למנוע בעדה לעזוב בינתיִם את השטח.

“חכה,” הניח ד"ר רבידו את ידו על כתפו של מר קאהן במחוָה של חכם־ומנוסה, “אחת כמוה, כדאי שתחכה קצת. להזמנה בכתב.”

ומר קאהן משך בכתפיו וחזר והתישב.

“ובכלל, מוטב שנחכה עד שברברה תחזור מים־המלח,” ניסיתי להניע את עצמי לנקוט עמדה, “שיתוף הפעולה שלה חשוב לא פחות מזה של בעלה, לא?”

“אני מקווה שהיא לא תחלים שם לגמרי מהראומטיזם שלה,” התבדח מר קאהן, “אחרת נשקפת לנו סכנה שהם יחזרו לאנגליה.”

“ואני בדעה שהראומטיזם של אשתו הוא רק תירוץ בשבילו לחיות ב’פלשתיין',” אמרה אניטה. “האיש קשור למקום הזה בקשר אישי־מסתורי.”

“כן,” הגניב ד"ר רבידו מבט חפוז בשעונו וקם ללבוש את המקטורן, “אני מסכים שהבעיה שלנו תהיה לפנק יותר את ברברה, נראה לי שהיא נוטה למצבי־רוח.”

“שלנו”!… חשבתי בלבי, והרי כל המפעל הזה מונח על כתפי שלי!..

על המקרה של נטע, בתו של בעלי מנישואיו הראשונים, סיפרתי לג’יקוב נורמן במסיבה בביתה של אֶתֶל רוּבנס בלונדון. אף־על־פי שבעצם לא היה מה לספר. שכן, זאת הצרה עם מצוקה נפשית מן הסוג שפוקד את נטע, שאין מה לספר עליה. העובדות האוביקטיביות, ה“רקע” למצוקה, אינם מצדיקים אותה בעיני הבריות.

לפני כן עשיתי מאמץ נואש למצוא אחיזה כלשהי בין קבוצות האנשים הזוהרים שהתכנסו בביתה של מארחתי, בעלת בית־הוצאה לספרי־אמנות ושותפה בגלריה מכובדת, לחוג את הוצאתה לאור של אנציקלופדיה לאמנות יהודית. ואז נתקלתי באותו זקן מהודר שעמד מן הצד, נשען על מקלו, ענוד פפיוֹן, שהגב' רובנס הציגה אותי בפניו, בראשית המסיבה, כידידתה הטובה מישראל.

עמדנו דחוקים בפינה, הגביעים בידינו, אני בחליפה השחורה שקיבלתי מגב' רובנס (“את נראית מסכנה בבגדים ‘הזרוקים’ שלך!” – פסקה, כשזירזה אותי למדוד את חליפתה), ואיכשהו נסבה השיחה על בת־הזקונים של נורמן, שנודדת בעולם ומחפשת תכלית. אז התחלתי לדבר על נטע. (עיניה של נטע, כל אחת צבעה אחר, האחת חומה, זרוּעה נקודות שחורות־זעירות, נוצצות כטיפות כספית, חשדנית ועוֹיֶנת, והשניה כחולה־ירוקה – באֵר של חמלה – מזהירות אותי ממרחק שלא אשתמש בכאבהּ).

“הבושה!” אמרתי. “בשביל לזכות באישור החברה למצוקה נפשית שלך עליך להיות ראוּיה. והחברה, זו קמצנית מאוד במתן אישורים כאלה. יש אינפלציה של הסבל, כידוע.” ואמרתי שהמצוקה הנפשית שנטע נתונה בה, היא מן הסוג המזולזל ביותר, היא מצוּיה בשפל הסולם ההיררכי של הסבל, זוהי מצוקה שאין לה הורים והמוסדות הרשמיים מתנערים ממנה. ואילו המאַמצים היחידים שלה, פסיכולוגים ומטפלים למיניהם, מנצלים אותה מבחינה חָמרית ורוחנית – בלי בושה. נטע – אמרתי – איננה “מסוכנת”, והיא איננה מאיימת על אף אחד. מצוקה כמו של נטע, אפילו הפציֶנט מוצא בעצמו כוח לשים לה קץ במו־ידיו, החברה רואה זאת בצער. לא בכאב ולא בפחד. בצער.

ג’יקוב נורמן נטל את ידי. “אולי נשב באיזה מקום?” אמר, ושלובי־זרוע תרנו אחר מקום־ישיבה. עד שמארחתנו חשה לחלצנו מן הדוחק ומהקולות הרוחשים, אל הסטודיו של בעלה המנוח.

“ואת?” נעץ בי את עיניו המימיות־הדעוכות כשהוא מחזיק בידי בשלוש אצבעותיו, “איפה את בכל זה?”

“אני נבחלת ונמשכת. אל טבע האדם.”

ומילמלתי משהו על הפכפכנות, על גֵאות רגשית מבוקרת של טוב־לב והנסיגה שלאחריה, על כך שהשד הוא לאו דווקא השונא הגלוי, החוגג את שנאתו בשוָקים, כי אם ההוא שמתחפש כאוהב, שפונה אל הילדותי שבנו ומעניק לנו תופינים מורעלים, המפרקנו מכוחנו בפיתויי־אהבהבים וטומן לנו מלכודות בגילויי־ידידות. המזיל עמנו דמעות־תנין.

“את… מדברת מנסיונך?” השתאה עלי אותו זקן חביב.

אז אמרתי לו שהנסיון שלי הוא עם השׂטני בכבודו ובעצמו, עם השטני המסכסך אותנו עם עצמנו, עם אהובינו, אמונתנו, עם…

“את בוכה? נו־נו…” ליטף הזקן את ידי באצבעות לחות, “את הרי עוד צעירה, הלא כל העתיד…”

“העתיד לוט בערפל,” קינחתי בחטף את חָטמי כשאני בולעת את דמעותי ואמרתי כי חותרים לאט, בחושך, סוּמים בחשֵכה. ומה ילד יום? שבוע? שנה? בהתרפקות על העבר, אמרתי, בהתחשבנות הבלתי־נלאית אִתו, ברדיפה הנואלת אחרי העתיד, נשמט ההווה מבין האצבעות. מתכננים תכניות, מתערבים בעניני העולם. איננו יכולים לשנות בו כלום. כל שינוי מביא עמו רעה גדולה עוד יותר. אבל אנחנו נאחזים בשינוי כבגאולה. בשינוי מאשליה אחת למשנהָ. וכל עוד קיימת הציפיה הזאת… והרי בתקופות של משבר, רק אז אנחנו נוכחים לדעת כמה אנחנו חשׂופים. המאמצים שהשקענו, ההשכלה שצברנו, ההישגים, כביכול, הזכרונות המהנים, בריאות אפילו, כל אלה אין בכוחם להעניק משמעות, טעם, ואילו מלה של חסד… וכאן טמונה המלכודת, בחסד הזולת, שמוליד את התלות, שמוליד את החרדות, את יצר הבריחה. את הבוגדנות, השקר, השנאה העצמית, הנקמנות, היאוש…

“אני ראיתי את נטע ביאושה!” – קראתי.

וברגע שהזכרתי את נטע, צף בי מחדש רעיון החוָה, שהגיתי אותו שנים, מעין מרכז־קליטה במקום כפרי לאנשים במצוקה נפשית שאינה מוגדרת כמחלת־נפש. והנה אני מוצאת את עצמי מדברת על כך עם אדם זר לי, ותוך כדי דיבור קורם הרעיון עור וגידים. על פעילויות שיש ליזום בו, אני מדברת, לא כריפוי־בעיסוק, אלא לִשמן, ועל המלכודת הזאת של חסד הזולת. החסד שאני וזולתי מעניקים, כביכול, זה לזה. אז הדרך לצאת מן המלכודת הזאת, אמרתי, היא לא על־ידי הטפה ולא באמצעות רועי־דת. שום תיאוריות, שום אידיאלים, שום קיצוניות, שום קנאות. רק מקלט זמני. שתהיה להם שהוּת לראות. להתבונן, להבין. לא תרגול של מדיטַציה, פשוט – זמנים של שקט.

“מה שמך?” לפת הזקן את ידי בידיו.

"סַלמה… אמרתי (והרי גב' רובנס הציגה אולי בשם משפחתי בלבד) סלמה! וברגע שביטאתי את השם, את צלילו הזר והקסום, היבהבה במוחי הנורה: והרי זה השם שחלמתי כי נחקק בזרועי בכתובת־קעקע!

“סַלמה,” חזרתי ולחשתי את שמי החדש, וכבר ידעתי כי לעולם לא ארצה עוד לחזור אל שמי המקורי.

“אני כל־כך שמח שהתעודדת, סלמה, הרעיון הזה של חוָה בארץ… כן, חשוב מאוד להקים אותה בישראל… ולך בעצמך, יש נסיון עם חוָה כזאת?”

לא. נסיון כזה לא היה לי, אבל נסיונות אחרים היו לי. שנתיִם חיפשתי דרך להשתנות. לא במזרח הרחוק. יכולה הייתי להסתפק באירופה כבכור־היתוך של סבל ובדידות. ב“חות־ישועה”, למשל, שהגעתי אליה בדרך מקרה והוקסמתי מן ה“אשׁרַאם” שלה, עם תקרה מקומרת, העשויה צירופי משטחים גיאומטריים בעלי סמלים מיסטיים, האמורים לנסוך שלוה וכוח. אסם גדול, נגריה, מבני־אבן המשמשים למגורים ולשירותים, ומרחבים של כרי־דשא, ופרות דשנות רועות בהם. בהיותי בוגרת מכולם, החליטו כי מקומי במטבח או במתפרה. אבל הקרע בינינו החל על רקע של סדר־ונקיון. ולא שרשלנות ולכלוך היו אצלם עקרון. להפך, מבצע סדר־ונקיון שלי זכה לתשואות־חן ולמחמאות, אך ברגע שהתחלתי להקפיד על שמירתם היומיומית התמרדו, ואף התחילו לפתח תיאוריות. “סטריליות יותר טוב? כל־דבר־במגירה – אינו מעיד על כפיתיות? על חרדה? חשדנות? יחסים של תן־וקח? והבזבוז המשווע של אנרגיה!” – אמרו. “אבל מדובר בהיגיֶנה ראשונית!” – התגוננתי, ושאלתי למה לטבול את תפוחי־האדמה במי־רפש דווקא ולהאכיל את הכלבים מקופסות שימורים פתוחות שמשמשות את החברים? ולמה להגיש תה תפל בספלים מלוכלכים? האין זה מעיד על מוּפרעות? ארעיות? אדישות? על גיהנום פנימי? – אבל כאן התקוממו עלי חָליל וחָביב וסַלים וכַארים, ועוד מיני שמות שחברי הכת אימצו לעצמם, ומלים כמו “תחושת היחד”, “פתיחות”, “התהווּת”, השתלחו לעברי מכל צד. ורק אליזבת־פַטמַה, הגזברית הממושקפת והמכוערת, ששיניה מקולקלות ולִבה של זהב – היתה צוחקת מכל הלב הזה שלה.

בסוף נכנעתי. אמרתי בלבי: והרי מדובר בהתנסות שבסופו של דבר תביא להשתנות. אנסה, אם כן, את דרכם.

הייתי היחידה שלא החמצתי אף התכנסות ערבית ב“אשׁראם”. אהבתי את שעת־הדממה הזאת בצוותא, כשאני מפצחת את גרעין השקט הזה וזוכה במעט חסד אלוהי. וצירופי המשטחים המיסטיים של התקרה הילכו עלי קסם.

מכל זוית שהתבוננתי בה, נתגלה לי מרכז חדש של מסתורין.

לאט־לאט הסתגלתי. אפילו הרגשתי את עצמי מוגנת, עד שהתברר לי שמצבי־רוחי נעשים תלויים יותר ויותר ביחסו של “המנהיג” אלי.

צעיר אירופי יפה־תואר, שׁומה קטנה על לחיוֹ, ממבט ראשון: נעים־הליכות, שום יהירות, שום ניפוח, שום דיסטַנץ, שום גינונים תיאטרליים, שום העמדת־פנים מסתורית. ממבט ראשון: היפוכה הגמור של התדמית המקובלת של ה“גורו” הפועל במערב ותורתו מן המזרח. על שאלותי הדוחקות, האינטנסיביות, הוא היה משיב בנחת, מתוך אהדה. אין טעם להגזים בצורה לפני שהתוכן מצדיק אותה – היה אומר. הצורה היא התוצאה ולא נקודת־המוצא. אין אצלם “שולחן ערוך”, אין “סמיכה” – היה אומר. הכול פתוח. רוצים – באים, נשארים, סופגים. אם עוזבים, אין שואלים. אין הם מיסיונרים, אין הם מגוּיסים.

ואולם בקִסמו האישי הכובש, שאין לעמוד בפניו, חשתי כשנגע בי בפעם הראשונה במסגרת העבודה הקבוצתית היומיומית שלנו. איך אתאר תחושה עילאית, גן־עדנית זאת – אלא כטעם המגע של כנפי מלאכים? – נפעמת, מתמוגגת, השׂחתי את הרגשתי לפני אחת החברות (עוד לא ידעתי אז שעלי להיזהר בלשוני), והנה למחרת קרא לי “המנהיג” למשרדו, וללא אקדמות יעץ לי לעבור ל“טירה”. מוטב שעה אחת קודם, אמר ברוך ולא פירש, אך אני קלטתי את הרמז. הוא רוצה להרחיקני מנוכחותו, בינתיִם; הוא מכיר את הטיפוסים האלה שמפתחים תלות רגשית. אל־אלוהים, האם אני נדונה לעולם לעינוי הזה? – נמלטתי על נפשי.

הגעתי ל“טירה”, בית־אחוזה ענקי מן המאה השבע־עשרה שרכש בשבילם נדבן אמריקני, חסיד הכת. כרי־ירק רחבים סביבו וכבשים ואיילים נקוּדים וברודים רועים בהם, אבל בהגיעי עם מיטלטלי דרך השדרה הארוכה בטנדר המיושן של החוָה ונביחוֹת עזוֹת של כלבי־שמירה קידמו את פני, נתגלתה לעיני עזובה, עזובה – –

* * *

כבר לא היה אכפת לי. להיפך, ראיתי בכך מבחן לעצמי. “לא אשמה”, כמאמר ה“אִי־צִ’ינג”, רק לא אשמה. וגם החשדנות שליותה את צעדי הראשונים במקום (במיוחד מצד וידה הפרסיה, אֵם לא־נשואה לפעוט) התפוגגה במשך הזמן.

מכל עשרות חדרי־הטירה רחבי־המידות, השתמשנו כמעט אך ורק במטבח, שאף הוא היה אולם רחב־ידיִם ובמרכזו לועו השחור של תנור־הפחמים הענקי ואש־תמיד מלהטת בו, וכירים גדולים של אבן, ושולחן־עץ ארוך שאליו הסבנו כולנו, וכלי־נגינה תלויים על הקירות, ומוסיקת־רקע שקטה נשמעת מאי־שם ללא הפוגה, וקצת שׁרים, ומעט מאוד מדברים. ובאולם סמוך בעל קיר־חלון קרוע אל הנוף העזוב, משַטחים תפוחי־אדמה ליבוש.

וירג’יניה־אָמינה מינתה עצמה אחראית לי. בלונדית יפהפיה זו, אשתו של אַנדי־עוֹמַר, אדמוני מתולתל ושתקן, אבי שני ילדיה, טישטשה בדרך לבושה ובהתנהגותה את כל מה שהטבע חננהּ בו. בימים הראשונים לבואי, סיירה עמי בלַבירינת החדרים השוממים והסבירה, כי בחורף משמש חלקם את באי הסמינריון לתורות עתיקות ולשיטות של מדיטציה. “ויש מי שרואה רוחות של נזירות מהלכות על הקירות” – דיוחה לי ללא צל של חיוך. הכול ריק ומלוכלך ועזוב וקר. אין כל אפשרות לחמם את הארמון העצום הזה והם התיאשו מנסיונות. בחוץ תמיד הרבה יותר חם מאשר בפנים.

אך גם בחוץ זועקת העזובה, ואפילו גן־השושנים שצורתו הגיאומטרית גם היא סמלית־מקודשת – קמול ומצמח יבלית, והסנאים מכרסמים את השיחים בכל פה. ובכנסיַת־הבית הסמוכה, בעלת המזבח המגולף – מעל קברו של האביר הנח על חרבו בשריון־קשקשיו – פסל של אשה ערומה ובידה גולגולת. יעל וסיסרא? יהודית והוליפורנס? סַלוֹמָה וראשו של יוחנן? – אני חוקרת את וירג’יניה־אָמינה, וזו אך מושכת בכתפיה בחוסר־ענין.

אבל “המנהיג” הגיע גם לכאן, לרכז את ההתכנסויות ולהדריך בשיעורים. וכאן, כאילו חלה בו מטמורפוזה.

בכפר הסמוך אני קונה מחברת ורושמת על הכריכה “דפי הסתכלות”.

ובעמוד הראשון: “המנהיג”.

נער שעשועיו היפה והמוכשר של אלוהים מוקף הילה, לא־מושג, כולו “יופי ורוח” ומסביבו אנשים־מסכות. הוא מנטרל אותם, “מוציא” להם מן הראש את מפלצות האֵם והאב… הם מתוַדים לפניו על פחדיהם, על תסביכיהם, והוא “מגלה” להם אותן צפונות עצמן, כאילו היה רואה נסתרות. הוא אומר להם שהם בולעים מפלצות ומתמלאים אשמה. “כולכם אֶדיפליים,” הוא אומר להם, “דמים בדמים נגעו”… הוא רואה סביבו אנשים חצויים נושאי־צלבים, רדופי־אשמה, שטופים בחָמרנות; כיעור, שיכונים, טלביזיה, זיהום, תועבה. מפני שהוא ראי, נוכחותו להם ראי. ויש לו מה להטיף! תמונת־עולם שלמה! בודהה, ישו, סידהרטה, פרוֹיד, יוּנג, גשטאלט, סוקראטס, ליאונרדו דה־וינצ’י, קופרניקוס, אַחדוּת עם הטבע, עם חיות, גלגולי־נשמות… נרקיסיות חולנית? פיצוי על אשמת־הולדת. הוריו דחוהו? התעללו בו? חושב לעצמו: ילד יפה ומוכשר כמוני… ילד נפלא כמוני… הענשה עצמית, הרס עצמי, אהבה עצמית שאינה יודעת שׂבעה… הוא הוֹמ־פטאל, הוא משורר, אך הוא שואף לגדולות ונצורות מאלה, רק אהבת אלוהים מפצה אותו, אלוהים מעניק לו כוחות עליונים, יופי, הידיעה, הדרך. הוא מתלבש בבגדי־לובן, הוא טהור, הוא נזיר. נוחות פיסית אינה מעניינת אותו, אהבתו העצמית אינה מסתפקת בחומר, הוא אינו פוחד מהמוות, כשיבוא, הוא אומר, יתמכר לו. מגיע זמן שרק נולדים ולא מתים, הוא אומר, כשמשתחררים מה“קארמה”.

היה נעלם לשבועות ארוכים. להתבודד, אומרים. בביתן מרוחק השייך לגן־הארמון והעומד על גבעה בתוך סבך של שיחים צפופים, דבורים מזמזמות מכל עבר ומרפסת לביתן, מעוטרת ברזל מחושל, קרוע מן הרוחות העזות. אומרים שלפעמים הוא יושב על האבן ומיַלל והרוח נושאת את יללותיו למרחקים וכשהוא חוזר נקראים האנשים להתכנס ל“מרתון”. יושבים על רצפת־אבן מכוסה שמיכות דקות בחורף האנגלי הקשה מהנץ החמה עד חצות, אוכלים כזית, אין מדברים, אין מחליפים מבטים, כל אחד לעצמו, “המנהיג” ועוזרתו וִידָה יושבים בפנים קפואות ודברים המופנים אליהם אינם זוכים לתגובה, אנשים מקיאים, צורחים בהיסטריה, מיַבבים כמו חיוֹת, מטיחים ראשם בכותל, ופתאום הוא קם ומתחיל להתנבא בסגנון זֶן־בודהיסטי, סוּפיסטי, משמיע פרדוֹקסים, מטיח דברי הַשפלה, האשמה, אבסורד, לבלבל את האויב ולשלוט.

ידעתי כי אין מטרידים את “המנהיג” בהתבודדויותיו, אבל יום אחד, בהשתולל סופת רעמים וברקים שלא ידענו כמותה, לא יכולתי עוד לשאת את מצוקתי והִקשתי על הדלת הירוקה של הביתן. פניו שדופות, מעוטרות זקן פרוע, מבטו פרא, גופו שקוף – פתח לי את הדלת כדי סדק וחסם בגופו את הפתח. הו, כמה אהבתיו, התגלמות מאוַיַי וכיסופי, איך קרה שנהפכתי שִפחתו הנרצעת של האֵל ששפתיו נטפו פעם אהבה לכל חי?

רציתי להטיח בפניו שהוא מקיף את עצמו ברובוטים עם רצון מעוות להקרבה עצמית, מזוכיסטים, חסידים שוטים, קנאים־לשיטה־יותר־מבעל־השיטה־עצמו, חומת־חיילים בּצוּרה של נאמני המסדר־להגנה־על־הגוּרוּ.

רציתי לומר לו, שאנשים במצוקה מחפשים קשר אנושי, רוחני, שהוא היפוכה של הנוקשות, אך כאן הם מגיעים לנוקשות ממין אחר, גרועה מזו שהכירוּ, לכפיתיות, להשתלטות על רצונו של הזולת. מדברים על חשׂיפה, שבירת ההגנות. אצל הזולת, כן; אולם יביט־נא בעצמו, יביט איך מתגונן הוא מפני הסובבים אותו, יביט באני המנופח שלו; הוֹ, חס־וחלילה אם ינסו לשלוט בו! בסוף יינטש גם הוא ורק הד יללותיו ישמע.

לא הטחתי בו את כל אלה. הרכנתי לפניו את ראשי בהתשחוָיה.

(כשהתקבלתי פעם על ידי “המנהיג” לחדרוֹ רבצו לרגליו שני חתולי־ענק, האחד שחור מבריק והשני לבן וצח כשלג, שהחלו לטפס עלי ולהתגרות בי, נצמדו לפרוַת־השפנים שלבשתי, התירו את שרוכי מגפי, קירבו את שפמיהם אל פני. דומה שציפיתי אז מאהוב לבי שיחלצני מתעלולי חיותיו המקסימות, אך הוא, הנערץ, הביט במחזה שוֵה־נפש ולא התערב).

ולמחרת נאמר לי לארוז את חפצי. אבל אז כבר ידעתי כי הכול משתבש.

ובמצב כזה של התדרדרות נפשית – גם פיסית – פניתי אל הכתובת היחידה שהיתה לי בארץ זו, אל אתל רוּבנס, לבקש מקלט זמני בביתה.

הדברים שאמרתי לג’יקוב נורמן היו מקוטעים, הרבה חללים בהם, והם חסרו רעיון מרכזי, אבל כשסיפרתי לו על ה“גילוי”, על כך שזכיתי סוף־סוף ב“גילוי”, האזין אלי הזקן מתוך איזו התפעמות.

ונצנוץ־ספק: האם מצב זה של עליית־נשמה מקורו ב“גילוי”, או שמא בעובדה שנמצאה לי נפש אוהדת לחסות בחוּמה מפני המעידות, מפַחי־הנפש?

ובימים הבאים נכשלתי בחטא הציפיה. דרוכת־ציפיה לטלפון ממנו הייתי, אף כי בהיפרדנו, אמר משהו בלתי־מחייב, כמו: אני מקווה, יקירתי, שעוד נתראה בזמן שהוּתך כאן, בעירנו. אבל חלפו שבועיִם, ושהייתי בלונדון כמעט הגיעה לקצה, ועדיין לא שמעתי ממנו דבר. רוצה אני לדחוק מזכרוני את השבועיִם האלה, שבהם התרוצצתי ללא מטרה בחוצות הכרך הגדול, מנסה להתגונן מפני מזג־האויר הסוער באביב המתמהמה הזה ומפני דמותי המשתקפת אלי מאיזו מראה של חלון־ראוָה, ונדמה לי הנה תקרן איזה אור גדול מן ה“גילוי” שפקדני, אך במקום זה היא נראית לי אומללה ומפוחדת, בכתונת־משוגעים זו של הבדידות.

שכן, החוִילה המפוארת של מארחתי, שקור שרר בה, למרות גודש הרהיטים וכלי־היקר שבה, בפרבר יוקרה של לונדון – מיעטתי להימצא בה ככל האפשר.

אתל רובנס – מסוּיגת, מתוחה – גרמה לי שארגיש שאני מכשול לכל סדרי הבית, אפילו אני מסוגרת בקיטוני שבעליית־הגג, למרות שהיא עצמה הזמינה אותי להתאכסן בביתה (בתשובה למכתבי שהודיע על בואי ללונדון ושרמז – לעורר סקרנות וציפיה אצל אשת־סלון זו? – על “הפיכת־לב” שאירעה בי), שכן, אתל רובנס היא מאלה שידם האחת מקרבת והשניה דוחה.

אבל יומיִם לפני שעמדתי לחזור ארצה הגיע הטלפון המצופה מג’יקוב נורמן: הזמנה דחופה לבקרו.

הבית, בסגנון אֶדוֹארדי של ראשית המאה, ניצב על גבעה, מוקף גן גדול, כולו אומר פאר. ולכן הןפתעתי מעט כשנכנסתי לחדר־מגורים קטן, בעל ריהוט נוח, אך ללא הידור, ללא יִחוד. הוא הושיט לקראתי את שתי ידיו ונשק על לחיי. ולאחר שהושיבני “בכורסה הכי נוחה”, יצא למטבח להביא לנו תה. רק אז הבחנתי בתמונת הדיוקן שלו, בצבע־שמן אפור־אוֹקר, העומדת על הרצפה. על הקיר שמעליה היה נקב בטיח מן המסמר שעליו היתה תלויה. ג’יקוב נורמן נראה בדיוקן כבן ארבעים, במקטורן מפוספס ובעניבת־פרפר, והופתעתי מן השררה שנשתקפה מפניו של האיש הזה, שהיום הן כנועות־מבע ושאת קולו הרך שמעתי קורא מן המטבח: “כבר אני בא, כבר אני בא, יקירתי.” העצבות המכאיבה למראה הניגוד הזה בין צעירותו המאוששת של אדם לזקנתו: ההבעה הבוטחת, החצופה־כמעט, של האיש הצעיר, וזו הכנועה, נמוכת־הרוח, של הזקן. וג’יקוב נורמן הזקן הוא שנכנס לחדר ובידיו מגש עם תה וכיבוד קל, שנראה כי טרח על הכנתו לפני בואי. אחר־כך קירב את הכיסא שעליו התיַשב אל כורסתי, וכשידיו נשענות על ירכיו, היטה את גווֹ קדימה, כמכין את עצמו להקשבה דרוכה וממושכת. הוא התרשם מסיפורי, פתח, ובעיקר מהרעיון שלי להקים “עיר־מקלט” במקום כפרי לאנשים מסוגה של נטע, “ומסוגה של בתי ג’סיקה… כן, כבר שנים אחדות היא מסתובבת בעולם ומחפשת. אינני יודע מה…” ניסה לכבוש אנחה כבדה שנתחלפה במעין פיהוק – כדי שיוכלו להתגורר ולעבוד בה, תמורת תשלום מינימלי, כן…" הרעיון קסם לו ביותר. וכעת, לאחר ש“דגר” עליו שבועיִם ימים, יוכל להציע לי משהו מעשי, “שיעזור לך להגשים את חזונך” – טפח על זרועי בחיבה. אחר־כך התחיל לחקור אותי בעדינות ובמירב הזהירות על ילדותי, על אמי, אל חיי במושב עם קוּתי בעלי, על בני, (אך בכל הנוגע לנטע גיליתי טפח וכיסיתי טפחיִם), על שיטות ההוראה היצירתית שלי עם ילדֵי עיירות־הפיתוח בבית־הספר המחוזי (ועל אלה הרחבתי את הדיבור בהתלהבות אמיתית), ומשנוכח שפרטים מסוימים מביכים אותי, קטע אותי בהנף־יד ועבר לשאלה אחרת.

עלי להודות שלמרות מבוכתי, נהניתי לפרוש את “אמיתוֹת” חיי לפני זקן אצילי וחם־לב זה, המלא כל־כך אהדה אלי; (ההנאה מן הנגיעה הקלילה־הפלוּמית בחטטים המכוערים שבקורותיך; מן הערמומיות הדקה של גילוי העובדות כולן, כביכול, לאוזן כרוּיה ואוהדת) משהגעתי לפרשת מלכּיאל, ניענע בידו ובראשו בפסקנות ואמר שאין צורך. את זאת שמע מאתל רובנס. (כלומר, במשך השבועים שתהיתי על שתיקתו, הוא לא שקט על שמריו… ומי יודע מה סיפרה לו זו, או את מי עוד חקר על אודותי…), אבל הוא, כקורא את מחשבותי, אמר שאין לי מה לחשוש, שהוא איננו מקבל סיפורי אנשים כפשוטם, שכשרונו לקרוא מחשבות אחוריות של אנשים הוא גם סוד הצלחתו בעסקים, האנטנוֹת שלו היו קולטות את פצפוצי־התסיסה של המחשבות המורעלות של יריביו עוד לפני שהספיקו להיפלט החוצה, הה… הה… וכאן לבשו פניו של הזקן, לרגע, את הבעת השררה שלהן מן התמונה. נראה כי הזכרונות מימי גבורתו בידחו אותו כל־כך, שקולו וכל גופו רעדו מצהלה. “אבל על בעלך היא לא ידעה הרבה,” ריסן נמרצות את צחוקו והחזיר את עצמו לסדר, כאילו היינו באיזו ישיבה עִסקית. “אמרה שהכירה אותך רק מהתקופה של…”

“מַלכּיאל,” הזכרתי לו, ואמרתי שכעת אני יודעת כי אסור היה לי לחרוג ממסגרת השפיות שלי, שהקונסטיטוציה שלי חלשה מדי.

(במשך כל תקופת שהוּתי ב“חוַת־ישׁועה” וב“טירה” לא התכתבתי עם מלכיאל. אך יום אחד קיבלתי ממנו מכתב אקספרס שבו הודיעני על בואו הקרוב ללונדון, ואני הטיפשה נסעתי מיד לעיר הסמוכה ל“טירה” וקניתי שמלה, וקיבלתי התקף־אסטמה והפסקתי לישון, אבל בשיחה הטלפונית בינינו מיד בהגיעו לאנגליה, ביטל כבלתי־כדאי אל הרעיון שאבוא ללונדון – “במיוחד בשביל להתראות?” – שכן בלאו הכי יהיה עסוק למעלה ראש וכולי. והאכזבה היתה כהלם תרַפוֹיטי, ומאז לא חשתי עוד פעימות־לב כשהייתי שומעת את קולו, ומאוחר יותר, כשחזרתי ארצה, בערב חמסיני אחד, ואני מתכוננת לצפות בסדרה אהובה עלי בטלביזיה, מזמינני מלכיאל בקול רוטט לבוא לביתו לראות שתי תמונות שרכש, ולבי לא מלאני לסרב לו.

הוא הכין לי קוקטייל גן־עֶדני ודיברנו, ואמרתי לו – כהבחנה ולא כטענה – שביחסו אל עצמו הוא מסתורי ואילו ביחסו לזולתו הוא פשטני – ובלבי חשבתי שאצל קוּתי זה להיפך – ומאוחר יותר, כשהגעתי הביתה, ידעתי כי נגמלתי ממנו לתמיד).

“כן,” נאנח הזקן, “יום אחד תספרי לי גם על הפרשה העגומה הזאת, אבל עכשיו,” אמר, “מוטב שנדבר על עבודתך החינוכית, שיטות ההוראה היצירתית… מעניין מאוד… מקורי ביותר…” לא רק מאֶתֶל רוּבֶנס שמע על כך, גם אנשים אחרים שאל עלי. וכשהוא מאמץ את כתפַי בידיו הוסיף:" “וקיבלתי רושם טוב־מאוד! טוב־מאוד!”

מכאן ואילך התגלגלו הדברים במהירות מפתיעה. כבר למחרת בבוקר הפגיש אותי נורמן עם עורך־הדין שלו, החתים אותי על המסמכים הנחוצים, שוחח ארוכות בטלפון עם אדמוֹנד קאהן, מנהל עסקיו בארץ, העביר את אחוזתו אל חבר־הנאמנים של אותה חוָה גדולה בדרום הארץ, אשר רכש מקרקעי־ישראל, “בשביל איזו מטרה נשגבה שתזדמן”.

על־פי בקשתו, הסכמנו בינינו שלא אספר על כך לגב' רוּבנס. התעניינותו של ג’יקוב נוֹרמן בי העלתה את קַרני בעיניה, וביומיִם האחרונים לשהותי בביתה, ניסתה לכפר בכל דרך אפשרית על ההסתייגות והקרירות שגילתה כלפי קודם לכן.

ולמחרת טסתי בחזרה לארץ. וכעבור עשרה ימים מת איש־חסדי, ג’יקוב נורמן, מהתקף־לב.

אי־אפשר לומר שהרעיון להקים חוַת־מקלט לאנשים מסוגה על נטע היה חזון חיי. בזמנים שונים חשתי, אמנם, בנחיצות הדוחקת בחוָה מעין זו, כמקום־מקלט אפשרי להימלט אליו מהתמודדויות בלתי־פוסקות עם מעגל החיים ה“תפקודי”, כשהכול מצפים מאנשים מסוגה של נטע לעמוד בהן, וחשבתי במושגים של “רחמים גדולים”, “חסד מתוך רחמים גדולים”. אך אמרתי לעצמי: בגיל־העמידה – גמול החכמה הוא במקום גמול היופי; לפחות אעשה בה שימוש אצילי. (בזיק־מחשבה שובבה־אסורה: מלכיאל, שיראני בכך.) ויום אחד ידעתי שהחוָה הזאת היא הזדמנות נדירה בשבילי, שנס אירע לי, אחרי שכבר השלמתי עם מה שראיתי כמנת־גורלי. שכן, עד היום, כל עבודה שעשיתי, אפילו כזאת שזיכתה אותי בהצלחה בעיני הבריות, לא היתה אלא אמצעי להתקיים מיום ליום, ואילו ההגשמה העצמית האמיתית שלי, הטעם האמיתי, הדבר שלמענו אני מתקיימת, שבו תלוי אָשרי – היו האהבות של חיי. אבל ההשפלה! בעצם הידיעה כי תיתכן תלות כזאת!

שלהי קיץ ושמי־שרב לבנים, ואני משוטטת לאטי בשבילי החוָה וריח כבד של גוּיָבוֹת, אך גופי בכסות קל־קלה, שט בחום־האורירי ובראשי מרחפות ציפרי־שיר, והאושר, האושר!

אני פורשת זרועותי ועוצמת את עיני ומתרפקת על הרוך הבשום הזה שבאני מן ההפקר, ואני מפקירה את רוחי לגורלי החדש.

וכבר הגעתי אל קצה השביל והנה עץ החרוב העבות שלנו פורש את ענפיו לכל הרוחות וראה זה פלא: פירותיו כבר הבשילו מזמן, והנה הוא שוב פורח!

כבר במגעי הראשונים עם אנשי־הצוות, חשתי בחדוָה הזאת של שיתוף־פעולה ביצירה, במגע החי והמתסיס הזה עם אנשים שענין נעלה מאחדם בעשׂיה.

לא יכולתי ליַחל לשותפים מוצלחים יותר מאדמונד קאהן ומניקנור פניק. כבר ג’יקוב נורמן אמר לי על אדמונד קאהן שהבחור הזה הוא אידיאליסט ללא־תקנה. שנים הסתובב בעולם בתקוה למצוא את האידיאל האנושי שלו, וכך, בסופו של דבר, הגיע גם לישראל. “עוד תראי עד כמה ימצא חן בעיניך, יקירתי, עוד תראי,” הבטיח לי ג’יקוב נורמן.

ואמנם, אדמונד קאהן, שהזקן המנוח הדביקו בהתלהבותו לרעיון החוָה, נהיה, אחרי מותו של נורמן לכונס הנכסים שלו בארץ ועם תום ה“שבעה” הפגיש אותי עם ניקנוֹר פֶניק, אותו בריטי, ידיד ותיק של המנוח, ששירת במשטרת המנדט, וכעת, בשנה הראשונה לצאת לגימלאות, חזר לארץ עם אשתו ברברה, למצוא מזור למדוֵי האַרטריטיס שלה, באקלים היבש של דרום הארץ.

התכנסנו שלָשתנו, אדמונד קאהן, ניקנור פניק ואני, בחדר־הישיבות, להתווֹת טיוטה לקוי־היסוד של החוָה שלנו, “חוַת־יעקב”, על־שמו של מיסדה ג’יקוב נורמן. (כשראיינו את בת־עמי כמועמדת לעבודה אצלנו, שאלה: “ומהו מקסימום הזמן שהיעקובינים יוכלו לשהות בחוָה?” – “יעקובינים?” – צחקנו, ומאז נדבק לבאי החוָה שלנו הכינוי “יעקובינים”).

אנשים הנמצאים באופן זמני במצב נפשי – – – שאינו מאפשר להם תפקוד – – – יתקבלו באמצעות ועדת־קבלה – – – ישלמו את חשבון ההוצאות – – – יעבדו במטבח, בשירותים, בגננות, בכל עבודה – – – יספקו להם יחידת־מגורים מצוּידת – – – יהיו אחראים לרכוּש החוָה – – – פעילויות חברתיות – – – טיפולים קבוצתיים – – – חוגים – – – קורסים – – – שיתוף פעולה מצד באֵי־החוָה – – –

וכל העת המה בקרבי וניקר: החסד שבשחרור מן הציפיה לחסד…

משהתקרבה הישיבה לקצה, אמר אדמונד קאהן: “אני רוצה שתהיה לנו ספריה גדולה, קצת יהדות, בוּבר, הרב קוּק, ספרי־אמנות ותקליטיה ו…מה יש, לא מוכרחים ללכת לפי המפה, אפשר לסטות קצת מדרך־המלך, להתעכב בשביל צדדי, לקטוף פרחים…”

פניק ואני הצצנו זה בזה מבעד לזויוֹת עינינוּ המושפלות, ושלָשתנו פרצנו בצחוק. “אנחנו מוכנים להמשיך לטייל אתך בשבילים, אם אין לך הגבלות של זמן וממון…” אמרתי, ואדמונד הביט בי כילד נזוף. “כן, אני יודע שיש לי פנטסיות, אז באיזה סעיף מעשי עמדנו?”

“בסעיף מכונת־הכביסה,” קישת פניק את גבותיו וניענע בראשו בכביכול השתתפות, “הבטחתי לשלוח להם מחר מקדמה.”

“והציוד למטבח? ומה החלטנו בקשר לשולחנות לחדר־אוכל? שני גדלים, לארבעה ולשמונה? והוילונות למועדון? ומה עם השמיכות שהזמנו? והחלטנו סופית שלא להכניס טלביזיה?” –

“לא!” פסק אדמונד נמרצות וחתך את האויר בתנועת ידו. הוא מאמין שצפִיה פסיבית של שעות ארוכות מגבירה את הדכאון, אבל הוא מסכים שנתיעץ על כך גם עם ד"ר רבידו ועם אניטה.

“ואמרנו שרדיו סטריאוֹפוני ומכונת הקרנה של 16 מ”מ ו…"

“הו, בטח!” עלה אדמונד קאהן על גל של התלהבות חדשה, “מועדון זה הדבר הכי חשוב! שהאנשים לא יהיו סגורים בחדריהם, שיהיה מקום נעים, חמים, עם עיתונים וספרים וקפה ובירה ומוסיקה, שאנשים יוכלו להיפגש, לצפוֹת ביחד בסרט..”

“אני הייתי מעודדת הרבה יותר טיולים בטבע, בחורשות שלנו…”

“אז מה עוד חסר לנו?” השעין פניק בהחלטיות את ידו על השולחן וקפץ על רגליו הארוכות והדקות כשל צבי.

“פוֹקוס רליגיוזי,” מלמלתי.

“מה אמרת?” היטה ניקנור פניק את גופו הדרוך כקשת אלי, במעין תנועה פַנתרית של פיטֶר או’טוּל. אבל אדמונד קאהן שם את ידיו על מָתניו ומיתח את גופו בכורסתו. כן, גם הוא חשב על זה. אולי כדאי היה להביא איזה איש־אלוהים, רבי, או מישהו מהמזרח…"

“אה שוכח שאנחנו חיים פה במזרח,” צחק ניקנור פניק ושיפשף זו בזו את ידי־הזהב שלו.

שהרי כך בפירוש הבטיח לי ג’יקוב נורמן: “תראי, תראי שלאיש הזה יש ידי־זהב!”

כל־כך מאושרת הייתי באותם הימים, שאפילו עם פריץ בכור־שטן, כלבם של ניקנור וברברה, טרחתי להתיַדד – ונוּשכתי בירכי.

“הנשיכות שלו לא כל־כך רציניות, סתם צביטות כחולות, לא מתים מזה,” ניסה ניקנור לבדח את דעתי שעה שברברה גוחנת עלי למרוח את ירכי ביוד, ובתוך כך הוא מספר לי שג’סיקה ג’יקוב, בתו של איש־חסדנו, שהיתה בת־בית אצלם, כל גופה היה זרוע סימנים כאלה (“את זוכרת, בּרבַּר?”) ומרגיעני שאין לחשוש מכלבת מפני שרק לפני חודש חיסנו אותו.

אבל מכות טריות ברצועה הוא קיבל מידי ניקנור וכתוספת עונש הוא נקשר בשרשרת למחסן לשלוש הימים.

“סתם ככה הוא התנפל עליך? בלי כל סיבה? מוזר מאוד…” שוקעת ברברה בספקנות מהורהרת. ובצדק, שכן, את האמת לאמיתה כיחדתי מהם: שפריץ שלהם התנפל עלי לא לגמרי בלי־כל־סיבה, ושאפשר אפילו לומר שהנשיכה הגיעה לי, מפני שאני נהגתי לרַגל אחריו. ובכן, ביני לבין פריץ, כלב־הציִד החבוּב של הפניקים, בן־הכלאיִם של שנאוּצר והשד־יודע איזו בריה כּלבּית, נשתררה עוֹינות ממבט ראשון.

“וכשפריץ הזה שם עין על מישהו!” מבולל ניקנור את המלים מתחת לשפמו. “זה לא בדיוק חסר־הגיון, כשהוא חושב שמישהו לא שייך לקבוצה שהוא צריך להגן עליה…”

“כמוני, למשל, אחח!..” אני מסבה את פני ממקום הצריבה.

והרי כולנו ידענו שניסיתי… השתדלתי… מה לא עשיתי לקנות את לבו של הכלב הזה, אבל רק הייתי מתקרבת אליו, כבר היה זוקף את זנבוֹ ומנענע אותו ככה, לאט, ונוהם מיני נהימות… “טצ…טצ…” מקניטני ניקנור ומכריז שאני שייכת לסוג האנושי של הפחדנים, או של התוקפנים, או של בעלי המזג העז מדי, ובפנותו אל אשתו: “את זוכרת בּרבּר?” – מתמלא ניקנור התפעלות של אב על מעשה קונדס של ילדו הפיקח, ומספר, שכשהיו כולם במעון־הקיץ של הנוֹרמַנים בקורנוול ופריץ אז נסיך צעיר וחסון לבית־שנאוצר…

“לא נסיך, ממזר, ממזר לבית־שנאוּצר… תערובת מפוקפקת ביותר…” אני משמיעה את ציוצי המקניט.

“אוקי, אוקיי, נסיך צפוני עם תערובת מזרחית. אני חושב שמזרחית… משובחת ביותר… הוא היה נוהג להתנפל על פועלים ועל זקנים, אז כשג’יקוב יצא פעם מהים, חו, חו… את זוכרת בּרבּר, איך הוא רץ לקראתו באיומים, עם תנועות נחשיות או נמריות כאלה, אבל אחר־כך הוא נעצר מטר ממנו כאילו חשב: אוף, טעיתי.”

“שטויות,” פוטרת אותו ברברה במחי־יד, “הוא נובח רק על זרים, תיירים…”

“הגרמנים היו משתמשים בשנאוצרים בתור כלבי־שמירה במחנות…” אני מיַשרת את ירכי לנוחות ישיבתי.

“מה י–ש לך נגדו?” חוקרת אותי ברברה במבטה כשהיא מתרוממת מכריעתה, “אל תשכחי שהוא כלב ציִד!”

“המ… משובב־נפש…” אני לוגמת מן הויסקי־במים שניקנור מזג לי. (האומנם יש לי משהו נג–דו? ואם כך יש לי גם משהו נג–די, וזה דבר שבאמת צריך לרדת לחִקרו).

ואילו ניקנור מתמוגג מגאונותו של פריץ: הוא שונא תופעות על־טבעיות כמו טלפון וטלביזיה, או כל דבר אחר שאנשים עושים והוא לא מבין מה בדיוק קורה שם, יש שי–טה בשגעון שלו.

“סתם חנפן,” מחייכת ברברה בחיבה גלויה ורוכנת לסלק מהשולחן את אבזרי־המרקחת.

ואילו אני תוהה בלבי מה השיטה בשגעון שלי שאני מהרהרת באופן כפיָתי בתופעות שאני חרדה מהן. מערומיה החיָיתיים של האכזריות, למשל. (בחלומותי, כרוכות אחרַי חיות המבקשות על נפשן, מאיימות, משתוללות…).

בשיטוטי היומיים אני פוגשת את ברברה ומלווה אותה אל הקַצָב שבמושבה הסמוכה. ואני רואה איך היא בוֹררת בשביל הפְריץ שלה את העצמות, שלא תהיינה קטנות מדי, ושהלב והריאות והכליות יהיו טריים.

ובביקורי התכופים בביתם אני עומדת מן הצד ורואה איך היא מברישה אותו וגוזזת לו את צפרניו והוא משיב לי מבט זועף ומנהם ומרטנן.

כל הפולחן הזה סביבו! האָזניִם שלו שמוטות – סימן שהמסכן דואג. המצח שלו מקומט – סימן שיש לו חרדות. הוא מיַלל מרוב פינוק – משהו מציק לו. הוא לא גמר לכרסם איזו עצם אחרי שיום שלם רדף אחרי ציפרים – הוא חולה… המִרדף שלו אחרי ציפרים! אני ראיתי! אני עוקבת אחריו, בולשת אחריו מרחוק. אני מתחקה אחר מעשי־הזוועה שלו. מישהו מהם טרח פעם לראות איך הוא מחריד להקת־ציפרים ממחבואה, כדי שהנץ או הבּז יתקפו אותן? ואחר־כך הוא הולך בעקבות הריח שלהן עד הים אפילו, ומשסה בהן את כל יצרָיו האכזריים שהוא מדחיקם בהימצאו בחממה המשפחתית של הפֶניקים. ופעם, כשהעזתי להתקרב אליו וראיתי איך הוא נוגס בצפרים בעוֹדן חיות ומפרפרות, איך הוא בוזז וטורף את הקָרבן החי ובולע מבשרו בבולמוס, ללא לעיסה כמעט, התחלתי להשליך עליו אבנים ולצרוח שיפסיק! שיפסיק! כמעט הקאתי את נשמתי.

והוא יו–דע שאני רואה הכול, הוא ערמומי, הממזר המזדקן הזה, הוא חופר בחול וטומן אל השאריות להסתיר מבעליו.

אבל בשעת המדיטציה היומית, כשמוחי מואר באורה של התבונה, אני יודעת שפריץ איננו אלא הצֶלֶם־הכַּלְבּי שגופו נתגלם בו.

בת־עמי הופיעה בחצר החוָה במכונית השברולט השחורה שלה (שנת־יצור 52') ומבעד לחלוני ראיתי את ברברה פֶניק מקדמת את פניה, מפרקת עמה את מטענה, צוחקת עמה, ואחר־כך מצטרף אליהם ניקנור ושלשתם צועדים עמוסי חבילות אל ביתה המיועד של בת־עמי בקצה החוָה, אל מה שהיה פעם רפת ושופץ למגורים.

ליויתי אותם בעיני, ובלבי תהיתי אם איני שלחת בהם מחטי־קנאה.

אחר־כך חזרתי את שולחן־הכתיבה להמשיך בפענוחו של איזה מכתב של פסיכולוג אמריקני, אשר שֵמע החוָה הגיע לאָזניו והוא מבקש לספר על נסיון דומה שיש לו בארצו. אבל לא מסוגלת הייתי להתרכז. דרך השמשה החוצצת ביני ובין הכיכר המדשיאה שבטבור החוָה, שוטטו עיני אנה ואנה לצוד צל־אדם. אך מלבד תנועת העלים בעצים, הנכנעת לקצב הרוח, הכול נראה קופא במקומו, מתאבן. לאן נעלמו כולם? – חשתי צפידות באיברי, כאילו היו העצבים חשׂופים ורוח חודרת לחללי הגוף. נתקפתי חוסר־מנוחה וירדתי למטבח להכין לי קפה. התגברתי על עוד משפט אחד או שניִם במכתב ושוב מצאתי את עצמי בוחנת את השעון, מציצה בגנֵבה בחלון, מנסה לרפות את עָרפי המתוח, קמה ומתהלכת בחדר ושוב מעיפה עין בחלון. חשתי את הכעס מטפס בי, כאילו לא אני היא הכועסת: איך זה אינה מתיצבת להודיע על בואה? ולאן נעלמו ניקנור וברברה? ההתעלמות הזאת ממני!

והרי אני עצמי אמרתי לפניקים: “הנוהג הזה של פימליַאריות צברית! ההתפרצות הזאת לרשות הפרט!” וביקשתי לא להיות מוטרדת מכל עובר־אורח שמתעכב בחוָה שלנו, ולזכות הפניקים ייאמר, שהם נרמזו בקלות והתנהגו בהתאם, אפילו עד כדי חוסר־גמישות.

(החברים שהיו נכנסים לביתנו במושב בלי להודיע מראש על בואם, והורסים לי ולקוּתי את כל הערב. המריבות שלאחר מכן עם קוּתי על “סגירות” ו“פתיחות”, והטענות שלו נגדי, שאני זקוקה לאנשים ופוחדת מהם, ושאני גוררת גם אותו “ליחסים המעוּותים האלה”).

משהתברר לי שכוח הריכוז שלי לא יעמוד לי, אמרתי לגשת למחסן הפרודוקטים למלא את החסר במטבחי. (הפֶניקים ואני החלטנו לשמור על פרטיותנו ולא התחייב לסעוד בחדר־האוכל הכללי אלא בהזדמנויות מיוחדות). אבל אז הבחנתי בראשו השזוף, המעוטר רעמת־שיער מאפירה, של ניקנור פניק – ופריץ בעקבותיו – רכון לפניו בצעדו הרחב, מכיווּן ביתה של בת־עמי לעבר מחסן הכלים. הנחתי שברברה שוהה אצלה עדיין, ולרגע היססתי אם להישמע לקול לבי ולהיכנס לשם אחריהם, סתם כך, ללא גינוני טקס, “מפני שבמקרה עברתי…” אך הקול האחר שגבר, אמר לי כי כבודי מונח כאן על הכף. משחזרתי עם סלי העמוס בדרכי הביתה, ראיתי את אדמונד קאהן מנופף לי לשלום. איך יכולתי לשכוח שהזמנתי את ועדת־הקבלה לראיון משתקמים חדשים? –

אולם בערב היא הופיעה בביתי בחולצה לבנה גברית מגוהצת למשעי ובסרבל ותיק־בד תלוי על כתפה. סבר־פניה, בחיוכה המפייס, כמו בא לרכך תגובה צפויה של רוגז (וניתן היה לשער שלא רק בי עוררה יצרי־מדנים לא־רציונליים־מכלימים כאלה).

“באמת אמרו לי שהגעת,” הושטתי לה יד מסוּיגת מעט.

“אני מפריעה?” הביטה סביבה במבוכה ובסקרנות.

“לא, זה בסדר, כל עוד לא התקינו לך טלפון פנימי…”

“טוב, הייתי יכולה לטלפן מהגזברות…”

“אבל לא עשית את זה,” ליויתי את קולי הקפדני בחיוך סלחני עם סיומת של קריצת־עין.

בת־עמי צחקה בקול. “זה לוקח זמן ללמוד את מנהגי המקום.”

“כן,” סיכמתי פסקנית את הנושא. “תשתי קפה? תה?”

“כבר?” נתנה בי מבט מתגרה – והסמיקה. “סליחה, זה בסדר. קפה, בבקשה.” והיא ניגשה לקיר לבחון איזה תחריט.

“יש לך מזל שהחורף מתאחר השנה. מקסים פה, לא?” חשתי שלא־בנוח בהתבטאותי הרגשנית, כשיש לי צורך להיות יבשה ומאופקת.

“כן, משגע,” הסתובבה אלי חזיתית ועיניה נוצצות בחיוכה הפיקחי. (האלגנטיות שבה תופשת אותי בחורה ממולחת זאת בקלקלתי, הקלות שבה היא כונסת לאוסף שלה עוד איזו נקודת־תורפה שבי).

“בואי, תרדי אתי למטבח,” אילצתי את עצמי לנהוג בעליצות, לבלבל את האויב.

“הוי, בכלל שכחתי, הבאתי לך משהו,” טמנה יד בתיקה ושלפה ממנו שתי פפאיות ענקיות.

שמתי לב שאין לכם עצים טרופיים במטע אז סחבתי מהגן של אבא שלי בלי שאשתו תבחין. בדרך־כלל היא די בסדר, האמא החורגת שלי, אבל הקנאות שלה לגן שלהם מעוררת בי תשוקה להתגרות בה."

“חבל שבגללי…”

“הו, לא, רק בדרך לחוָה החלטתי לתת אותן לך,” פיזזו עיניה של בת־עמי בזדוניות שובבה.

הכנתי קפה תורכי לה ותה־קנמון לי, הגשתי תמרים ואגוזים, ושאלתי – כאילו בו־ברגע צץ רעיון משעשע בראשי – אם תשתה “דוּבּוֹנֶה” (מתנת דליה ואדמונד לראש־השנה). עלינו בשתיקה מתוחה במדרגות, אני נושאת את המגש והיא בעקבותי, מחזיקה כלים שלא נמצא להם מקום עליו. משהנחתי את המגש על השולחן הנמוך, לפנותו מהספלים, אמרה לפתע: “אני מכירה את נטע.”

דפיקת־לב עזה. אילו אמרה זאת רגע קודם, היה המגש נשמט לי מהידיִם.

“כן? מניִן?”

“פגשתי אותה בירושלים.”

מה היה לכן לעשות… בירושלים?"

בת־עמי פרצה בצחוק: “שאלה טובה!”

היתה לי עוד "שאלה טובה: אליה: אם היא מכירה את נטע זמן רב. ועל כך נעניתי: “ככה־ככה…” אז מילמלתי שאני כשלעצמי איבדתי קשר אִתה בזמן האחרון, ובת־עמי חייכה ואמרה שהיא יודעת.

זאת אומרת שפגשה אותה לאחרונה. זאת אומרת שהיא מתראה אתה לעתים קרובות. זאת אומרת שהן חברות טובות. אולי הכי טובות. בעצם, צריכה הייתי לצפות דבר כזה מראש. לבי אמר לי שאני מכניסה את הצפעוני אל תוך ביתי, למה לא שמעתי לקול לבי. וכעת אנה אני באה. אפילו להיפטר ממנה אי־אפשר עוד. כעת אני שבוּיה בידיה. אני מושא לסחיטה.

וכרופא השואל מאן־דהוּ על פציֶנט שלו לשעבר, שיויתי לקולי נעימה של השתתפות מסוּיגת: “מה שלומה?”

“היא מסרה לך דרישת־שלום.” (האם קראתי אירוניה בפניה?)

אבל דווקא כעת התעוררה סקרנותי. ודווקא משום כך החלפתי את הנושא ושאלתי איך הסתדרה, ואם היא מרוצה מהמגורים שלה.

“הו, כן, ממש יופי!” נסתמן על שפתיה חיוך דקיק.

הבעתי את שמחתי.

“ואני מבינה שנפגשת עם הפניקים…”

“ברברה נהדרת!” אורו פניה של בת־עמי.

הבטתי אליה במצודד: אני מוכרחה לגלות מה מניע את הבחורה הזאת.

“כן, יש לנו מזל עם הזוג הזה…” אמרתי בקול חמור.

והנחתי כי נפגשה כבר עם המשתקמים שלנו, אך נמנעתי בכוונה מהשתמש בכינוי “יעקובינים”, הברקתה של בת־עמי; אך היא תבעה את זכות־היוצרים שלה.

“ניאו־יעקובינים” – התבדחה – והיא גם הספיקה לפגוש את “היפה הזאת שדומה לאיילה”, ואת דניאלה, וכולם בעיניה “ממש כיף של אנשים”.

אמרתי שאני שמחה שהיא חושבת כך ומבטי שוטט לקרוא את מחשבותיה האחוריות, ופתאום נזכרתי במשפט שאמרה לי כשהתראיינה אצלנו: “אנחנו נפגשנו בספריה הצרפתית”.

“אנחנו נפגשנו בספריה הצרפתית?” שאלתי במָזגי לה את שארית הקפה מהפינג’אן.

“אמרת שאת זוכרת,” לא החמיצה זו שום הזדמנות להכשילני.

“כנראה ששוב שכחתי, תוכלי להזכיר לי?”

אבל ברגע שפתחה את פיה, נזכרתי. כמובן! הייתי שם עם נטע!

(לשניָה, לחלקיק של שניה, ראיתי, דימיתי שאני רואה, כמו בקָלידוסקוֹפ, כמו ברגע של חלשות פתאומית, כאשר כוכבים צבעוניים מרצדים – פוחלץ של ציפור גדולה, כחולה, תלויה בחוט לתקרה ולידָה פוחלצי ציפרים קטנות יותר, מכוּוצות. אפורות־חומות – – –

המראות האלה שמופיעים בהקיץ, שיש לשער כי מכוחם נוצָרים סמלים דתיים, שיש בהם אותו הדבר המוחלט, כאַקסיוֹמה, כצוֹפָן של קמיע המוכתב לך במלים, במנגינה, בתמונה, כמו מראה הנשים התאומות הארכאיות בלבוש בדוִי, שראיתי, שדימיתי כי ראיתי, כשמלכיאל עזב ואני נשארתי לבדי בדירה הגדולה ההיא, בלונדון, ואמרתי לעצמי: כטוטפות בין עיני. לשׂימן כטוטפות בין עיני, את הנשים התאומות הארכאיות האלה, ולא ידעתי מה אני רואה ומה אני אומרת.

ועיניה של נטע, האחת החומה־הניקודית, הינשופית, שהיא כשל אִמהּ, והאחת הכחולה־הירוקה, המלאכית, שהיא כשֶל קוּתי נאבקות ביניהן על לבי. לנקר בשנאה, או לכבוש באהבה).

ובכן, בספריה הצרפתית הייתי עם נטע. קוּתי ביקש שאסע אתה לרשום אותה לקורס. היה זה יום או יומיִם לפני… לפני ששמו אותה בגבס. באוטובוס פרץ בינינו ריב איום. אז כשבאנו להירשם, כמעט לא דיברנו. השארתי אותה בתור ושקלתי אם כדאי לי עצמי להירשם בינתיִם לספריה, כדי לרענן את הצרפתית שלי מהגימנסיה. אחר־כך היא עלתה אחרי.

“היית שם עם נטע, אבל אז עוד לא הכרתי אותה.”

כן, כעת נזכרתי. היתה זאת היא, בת־עמי, שעמדה על־יד ספרי הפרוזה. כמדומה לי שביקשתי ממנה איזו הנחיָה.

“שאלת אותי איפה האות אֶס, חיפשת את פרנסואז סגאן.”

“נכון, רציתי משהו קל. זה היה כל־כך מזמן, שבע שנים אולי.”

“קיִץ 69'. הייתי אז בצבא. הבסיס שלי היה בסרפנד, אז ביניִם עשיתי קורס בצרפתית. נטע עמדה בצד נשענת אל הקיר. היה ביניכן משהו נורא מתוח וזה עורר את סקרנותי. חשבתי שאת אמא שלה.”

“וכעת את יודעת שאני לא אמא שלה,” הושטתי יד לשלוף סיגרלה מן הקופסה שלה, למרות שכאשר הציעה לי קודם סירבתי.

“נכון, כעת אני יודעת שאת רק אמא של יורמי…” חייכה.

השם האהוב הלם ברקותי. יורמי!… לא יורם, כי אם יורמי!…

“את מכירה גם את…בני?” חשתי איך מציפה אותי הזיעה ונטלתי את הסיגרלה אל פי.

“הו, לא! נטע הזכירה כמה פעמים את שמו. הוא בחוץ־לארץ, נכון?”

“נכון,” מחצתי את קצה הסיגרלה במאפרה, שכן… הדגדוג הזה בסימפונות…וכבר, כבר הוא נדחק לפרוץ החוצה… השיעול המוכר הזה… הוך הוך… גרוני מתנפח ופני מאדימות ועיני מתמלאות דמעות, והצריבה הזאת… ואני נחנקת… הוך הוך… נחנקת… ובת־עמי מתופפת על גבי, ואני רומזת לה שאין צורך, והיא רצה למטבח להביא לי מים, אבל לפני שהיא חוזרת אני מצליחה להגיע אל חדר־האמבטיה ולשאוף מן הבקבוק הזה שמוכן עמי לשעת־חירום, וליתר בטחון אני בולעת גלולה, וכשרווח לי קצת אני מחליטה שלא לצאת אליה עוד ואני לוחשת בקול ניחר מבעד לדלת שאינני מסוגלת… עכשיו… שתסלח לי… שנתראה מחר… הוך הוך…

ורק בשָמעי את הדלת החיצונית נסגרת אחריה, אני מהינה לצאת ממחבואי.

הבזקי־זכרונות:

אחרי הפלה שעשיתי, אני נופשת עם יורמי בן השלוש בפנסיון בצפת. אני מתעוררת עם שחר ונוכחת שמיטתו של בני ריקה. אני משליכה חלוק על כתפי ורצה החוצה. מן המרפסת הפתוחה של חדרנו האחורי רק פסיעות אחדות למדרון התלול הסלעי – ולתהום. מבטי מקיף הכול ואינו רואה כלום וגם איני צועקת יורמי יורמי מחשש להעיר את הנופשים. במקום זה אני רצה לאורך הכביש הארוך והריק מאדם וקריאתי בשמו כמעט לא נשמעת מפאת קוצר־נשימתי. לבסוף מחזירה את בני איזו מכונית חולפת.

נסיעתי הראשונה ללונדון בעקבות מלכיאל. יורמי בן השלָש־עשרה מלווה אותי לשדה־התעופה. בדרך חש הנהג ברע ועוצר את הטקסי, ויורמי יוצא לחפש ברז־מים בשדה־בוּר שכוורות ריקות ואפורות פזורות בו. אני נועצת עם עצמי בקדחתנות איך להגיע בזמן, אך בינתים מתאושש הנהג, ובהגיענו לשדה־התעופה מתברר שהמטוס התעכב בגלל תקלה טכנית ואני מספיקה לעלות עליו ממש ברגע האחרון. כשאני נפרדת בחפזון מיורמי (הבעת האומללות בעיניו, על שלא נתבטלה נסיעתי…) – נחקקים בעיני פצעי־הבגרות שעל פניו המגורדות כמו עור מתולע.

בשבת בבוקר־בבוקר, יורמי בן השש או השבע ואנוּ יוצאים אל השדות ומדמים לראות טירות וארמונות בעננים שעל רכס ההרים מנגד, ואיי־בדולח בטל־השחר הנוצץ על שיחי סירה קוצנית (אותה שנה היה קוּתי הולך בבקרים לבית־הכנסת של המושב לומר קדיש אחרי אביו), ואנחנו כזוג נאהבים. יום אחד חולפת על פנינו מכונית לבנה רחבה מכונפת מהודרת (יורמי אומר: “יָגוּאָר”) ונוהגת בה זקנה ששׂערה שיבה ומראה אצילי לה, ואני אומרת לבני שזאת בודאי הברונית דה־רוטשילד ושהיא זקנה מופלגת, בת תשעים אולי, ויורמי ואני מסיירים בגנים הקסומים של הברונית, עולים ויורדים בשבילים מתפתלים. פַארקים, טרָסות של עצים נדירים, פנורמה נהדרת, ואז אנחנו מגלים איזה מבנה נטוש ויורמי אומר שזה המוסך של הברונית וכשהיא תמות נקבל בירושה את ה“יגואר” שלה.

יורמי בן השש־עשרה והשבע־עשרה, עם פחד המלחמות שלו, שומע קולות האומרים כי אין מנוס ממלחמה וכשהדברים מציקים לו והוא אינו מוצא דרך לבטאם, או כשהוא שומע על עוולה והוא קצר־יד להושיע – הוא מניד את ראשו מצד לצד וקולו המתחלף־המתהפך, הכביכול מהתל, אך מלוּוה אנחה שוברת־לב, אומר: “משהו לא בסדר עם הציונות… בסיכומו־של־דבר משהו לא בסדר עם הציונות…”

וכשהוא מעלעל בספר־זכרון של בני המושב ממחזורים שמעליו: “תביטי עליהם… זה שיש תמימים שמאמינים שאלוהים לוקח אליו את הטובים מפני שהוא אוהב אותם… לנו אין אפילו הנחמה הזאת..” ואחר־כך, כשנופלים ראשוני החברים מן המחזור שלו או מהגרעין בנח“ל… ופעם כשהתכונן לסמינר על האנטישמיות ועיין ב”אנַאלים" של טקיטוּס, טפח בידו על מצחו וקרא: “בחיי כבר א–ז?! באמת שמשהו לא בסדר עם היהודים!..”

אני עורמת ללא הבחנה כלים משומשים על המגש – וידי רועדות ומצוקת ההשפלה הזאת… ואחר־כך אני משקיעה את כל חימתי בשטיפתם. לסלק, למחוק, למחות כל זכר לביקורה של בת־עמי. ומשהתישבתי על המיטה, לצד הטלפון, שיחקו אצבעותי שעה ארוכה בספרות, בלי שארים את השפופרת.

לא. אין כל טעם להתקשר אל קוּתי. אפילו הוא עונה לצלצול, “ההיא” נמצאת בטווח־שמיעה והוא מדבר אלי בלקוֹניות מנומסת ומאופקת ואני מנסה להתבדח והוא משיב בצחוק מאולץ. ובהניחי את השפופרת אני נותרת עם הריקנות הצהובה והחמיצות בגרון והדחף להשליך את עצמי מהחלון.

“ש–לי יהיה אבא נץ!…” קורא יורמי בשכוך אחת הסערות הפוליטיות הפורצות בינו ובין קוּתי בזמן האחרון.

ואני תמהה: קוּתי – נץ?!

אני נזכרת:

ליל חג־העצמאות, וקוּתי ואני ויוֹרמי בן החמש ונטע מטיילים ברחוב הראשי של המושב. בעָברנו סמוך לצריף “התנועה המאוחדת” וקולות מחרישי־אָזנים של שירה ורקיעות רגלי רוקדים בוקעים ממנו, תופס קוּתי לפתע את ידיהם של נטע ושל יורמי ורץ לעבר הצריף וקורא אף לי לבוא בעקבותיו. שלא ברצוני אני מתנהלת עד לפתח ובהישעני בכוח אל המשקוף לבל אידחף פנימה, אני שומעת את קולותיהם של אחדים מתלמידי קוראים בשמי ומשדלים אותי להצטרף לרוקדים, ואולם קותי, המבוגר היחיד שם, פורץ עם נטע למעגל, יורמי על כתפיו, והוא מכרכר וצורח כחסיד משולהב.

להרף־עין נתקל מבטי במבטה של נטע, שכמו נסחפה עם הרוקדים בעל־כורחה. דומה כי היתה זאת הפעם הראשונה שראיתי את קוּתי גָלמני, אוִילי, מגושם. ואני התביישתי. וידעתי שנטע שמחה לראותני בכך.

(האידיאליזציה שאני נוטה לעשות מתכונה זו או אחרת באנשים, שלמראת־עין היא דומיננטית אצלם, מסתבר שלצניעות, למשל, יש יותר מפַן אחד ובמקרה של קוּתי היא מכילה את היפוכה: הצורך להתבלט.)

וחלילה לי לטלפן אל מלכיאל. נדרתי נדר. שום קשר לא ייוצר עוד בינינו ביָזמתי.

בפעם האחרונה טילפנתי לבשר לו שמצאתי את תמונת “הרוֹעֶה והנִמפה”, שנתלשה מהאלבום של טיציאן וחשבנו שהלכה לאיבוד. היה זה מיד עם חזרתי ארצה להקים את החוָה.

(אנחנו שׂרועים על הספה בחדר־המגורים של מלכיאל בירושלים, האלבום על ברכינו. מלכיאל מסתיר באצבעו את ידו הימנית, המחללת, של הרועה, להוכיח לי את סברתו, שיד זאת היא תוספת מאחרת של הצייר, ואילו בגרסה הראשונה, לדעתו, חבקה ידו של הרועה את הנימפה הערומה. והא ראיה: השרוול הכהה כשרוול ידו הימנית של הרועה. יד זאת, המיוחסת בציור הנוכחי לנימפה, כביכול היא נשענת על זרועה שלה, הוא תיקון מאוחר של טיציאן, או של אחד מתלמידיו, שנבהלו, כפי הנראה, מהנועזות של הציור המקורי – מלמדני מלכיאל דעת; ועם זאת הוא מסב את תשומת־לבי לאייל, שכמו משמש מצע לנימפה וראשו תחת עכוּזה).

הוא מודה לי שטילפנתי. מבקש שאשלח לו את התמונה בדואר.

בעונה זו הוא מרבה, כמדומה, לנסוע לכינוסים ולהרצאות. ולכי דעי מיהי כעת המאהבת־התורנית אצלו. בנקל יכולה הייתי לברר. אצל אניטה סלונים, או אצל אליהוּא רָבידוֹ, שניהם מוסיפים, ודאי, להתראות אתו. וגם אין לי כל טענות אליהם, שכן, באמצעותו הכרתי אותם. בכלל, מסתבר שכל היכרויותי החשובות מן השנים האחרונות, דרכו באו לי. אפילו אֶתל רוּבנס. וזאת למרות שהיה נוהג להפריד בין ידידיו, מתרועע עם כל אחד לעצמו, כביכול בשביל למשול בהם. אבל מאז נפרדנו – מלכיאל ואני – כאילו היתה הסכמה שבשתיקה ביניהם, שלא להזכיר אף פעם את שמו בנוכחותי. (ואילו אני ביטאתי את שמו בנוכחותם, כאילו הייתי מפירה איזה טאבו, והייתי מבליעה את הלמ“ד ב”מלכיאל" ומשמיעה “מ’כיאל” רופף, כששפתי הרועדות כמו מסגירות משהו אינטימי וסודי.)

חייגתי, אם כן, את מספרם של דליה ואדמונד קאהן וקיויתי שדליה תענה לטלפון.

היא נשמעה קצרת־נשימה ונרגשת.

“את באמצע משהו? אני מפריעה?”

לא לא, זה בסדר, את רוצה את אדמונד"?

“אותך יותר.”

“קרה משהו?”

“לא, סתם הרגשתי צורך לדבר עם מישהו.”

דליה אמרה בהיסוס: “תני לי לסגור את הדלת, טוב?”

“יש אצלכם אורחים?”

“לא בדיוק אורחים…”

“אני יכולה לטלפן יותר מאוחר… מחר…”

“לא, לא, דברי.”

איך אני יכולה לדבר אם לבה וראשה של דליה בחדר הסמוך?

“אני מבינה שיש לכם הצלחה עם היעקובינים החדשים,” אמרה אחרי שנשתררה שתיקה.

“נראה, נראה,” לא מצאתי שום טעם להמשיך בשיחה.

“אדמונד אומר שבת־עמי נהדרת!”

(האם היא מתכוונת להקניטני?)

“איך אפשר כבר לדעת? היא עוד לא התחילה לעבוד.”

“תסמכי על טביעת־העין של אדמונד.”

“אני מקווה שהוא צודק.”

“את נשמעת כאילו את מפקפקת.”

“חס־וחלילה. דליה, תחזרי לאורחים שלך. אני אתקשר בפעם אחרת.”

“אמרתי לך, זה לא כל־כך אורחים, זה בענין… אדמונד סיפר לך שהחלטנו לאמץ ילד?”

“לא… לא ידעתי, אני מצטערת…”

“אנחנו שמחים ואת מצטערת? מחר אנחנו מקבלים אותו.”

“הה! מזל טוב! אני באמת מקווה שיהיה במזל.”

“תודה. אז כעת אני באמת איפרד ממך. אני צריכה לחזור אל… את כבר מבינה, זה בענין הילד.”

“כן, בטח. להתראות, דליה.”

ידעתי, אמנם, שדליה נמצאת כבר שנים רבות בטיפולים, שכמה פעמים הפילה את הוָלד בחודש החמישי או השישי, ידעתי גם שהערירות היא טרגדיה בשביל הזוג קאהן. אבל מכאן ועד להחלטה לאמץ ילד אחרי עשרים ושתיִם שנות נישואין, ודווקא כעת, כשאני זקוקה כל־כך לתמיכתם! ומי עוד נותר לי לפנות אליו במצוקתי?" –

חייגתי את מספרה של אמי. לפחות יהיה לי סיפור בשבילה ולא אתחיל ליַלל מיד עם המשפט הראשון.

“כן!” נשמע קולה הצרוד והמיוגע של אמי. קול שמעבר לאשליות – חשבתי – אבל גם ללא השמחה להיפטר מהן.

“מה שלומך?”

“את מדברת מ’חוַת־יעקב'?”

עכשיו, משתחוס על כספי, תזדרז לקצר את השיחה.

“לא חשוב. מה שלומך?”

“מה זה ‘לא חשוב’! מה היה חשבון הטלפון שלך בחודש שעבר? אפילו אני, למי אני כבר מטלפנת, קיבלתי חשבון…”

“את זוכרת את דליה ואדמונד קאהן? הזוג שפגשת אצלי.”

“למה לא אזכור? אני עוד לא סנילית כפי שאת מנסה…”

“הם מאמצים ילד.”

“באמת?.. נו, את רואה? ולך יש, ברוך השם, בן מוצלח, יפה, ברוך־כשרונות, אז את שולחת אותו לחוץ־לארץ!”

“יורם הוא בן עשרים ואחת. בחור בגילו כבר לא שולחים לחוץ־לארץ. הבחור בגילו נוסע ביָזמתו.”

“קיבלתי מכתב ממנו,” אמרה בקול מוכיח.

“ולא טילפנת לספר? מה הוא כותב?”

לא ידעתי שאת כל־כך מתעניינת. אילו היה מדובר בילדים של אחרים…"

“אמא, מה את באה לרמוז לי?”

“שאת מקדישה את זמנך, את כל זמנך, לאנשים זרים לך לגמרי. אבל כשזה נוגע לעצמך־ובשרך…”

“אמא תעזבי אותי עם זה, מספיק מה שיש לי עם נטע, לך אני לא צריכה לספר מה יורמי בשבילי… אם יש לי הרגשת אשמה, בו היא לא קשורה.”

“ולמה תהיה לך הרגשת אשמה כלפי נטע? לנטע יש אמא, זה היה מתפקידה…”

“אבל לנטע יש גם אבא ואני מנעתי ממנו…”

“את לא מנעת ממנו כלום! אני יכולה להעיד שהיחסים שלך עם נטע היו למופת עד ש… ובכלל, קוּתי הוא אדם מבוגר והוא יכול היה לתבוע את הזכויות שלו, הוא יודע יפה מאוד לדאוג לעצמו. תראי באיזו מהירות הוא התקשר עם אשה חדשה.”

“אבל אני עזבתי אותו!”

"אז את רואה שהוא לא הלך לאיבוד.

“אמא, אני ממש מיואשת מעצמי, כבר היה כל־כך טוב ופתאום זה שוב קרה…” והדמעות חנקו את גרוני. (ההשתבשות, ההשתבשות).

אני הילדה בעיר הלבנה ומסביב חולות, אך שמלותי שירשתי מעוֹגֶניה, בת ידידֵי אמי, הן לפי מיטב האָפנה הפריסית לילדות, שנקנו בשבילה ברחוב אלנבי בתל־אביב ובתצלום המהוהָ נשקפת דמותי הזעירה ליד אמי המגודלת ושתינו נשענות אל מעקה־הברזל של מרפסתנו הפינתית – מסביב לרחובנו מגרשים ריקים ועצי שקמים – שממנה פיזרתי לרחוב הריק של שבת בבוקר את כל תצלומי אבי שהוצאתי מן האלבום, לשמחת ילדי השכונה שהתאספו מכל הפינות לאסוף את התמונות היקרות לי מכול (והשנואות מכול) כדי לזכות בחסד חברותם וגם להוכיחם שאבי אינו רק אגדה כי אם היה־היה ולא רק אמא נאה וחזקה לי התלויה באהדת אחרים. אני הילדה גזוזת־השיער שמצטלמת עם אמי בין דקלים ופריחת־ההדרים ואני הילדה עם סרט ובובה ובפני הבעה כעוסה על אמי, הסמוכה בשבתות ובחגים על שולחנם של מכרים, ואני הילדה בשמלת־הליצן וצוארון עלי־כותרת אדום שעד היום אני חשה במגע משיָהּ המלאכותי את מגע העלבון של ימי ילדותי בטרם גיליתי את נשיותי. והעלבון לא סר ממני גם כשאני חולפת בין הבתים המתבּלים ומתקלפים בדרך אל בית־אמי, או שאני פוגשת את מורתי מכתה ב' של בית־הספר העממי ואני עוטה על פני ארשת של בגרות וחשיבות למחוק את עלבוני של אז, כאשר הבתים הבלויים עכשיו, ליבלבו באור בוהק של חיוורון ירקרק ואני הייתי בעיני כנסיכה מערבות־סיביר שנשבתה אל בין החלוצים האפורים נקבצי עיירות פולין פרועים ושרופי־חזון של תקומת היהודים.

(כשדחקתי פעם באמי לספר לי על אבי, הצלחתי להציל מפיה שהיה מוסיקלי מאוד וששר יפה וניגן בקונצרטינה. “בין כה וכה היה אביך מתאכזב ממך, מפני שהפסקת לנגן בפסנתר,” זיעזע אותי צחוקה העצבני והתוקפני, ומתוך הקלה חשבתי איזו אכזבה נמנעה מאבי כשבגיל שלוש־עשרה הפסקתי גם עם הקלרינט ואיך היה מתיאש ממני לגמרי כשסירבתי לשיר במקהלה מפני שהתעקשתי לשיר קול ראשון ולא שני. “אז עכשיו את מבינה מה הפסדת?” חתך אותי צחוקה הציני של אמי כבסכינים).

ובלילה, בין ערוּת־לערוּת, חלמתי שכולנו מנסים להרכיב תשבץ־פסיפס ענקי שקוּתי הביא במתנה לנטע: בית טיוּדוֹרי אנגלי שאמור להיות ביתנו במושב, עם שמיִם וארובה והמון פרחים. ונטע בגבס, שוכבת על צדה ומרכיבה את השמיִם ואני מרכיבה את הגג, אבל נטע טוענת שזה לא מושלם והיא מפרקת את מה שהרכבתי. ואילו הִלל, ידידה של נטע, מרכיב בהצלחה את הארוּבה. וגם אמה של נטע נמצאת אתנו והיא שוכבת על־יד בתה על המיטה ומגרדת לה את גבה מתחת לגבס ומוציאה נסורת של גבס מתחת לשריון ומקטרגת כל הזמן. ובת־עמי מצטרפת לקטרוגה וטוענת שאילו לפחות היינו מרכיבים תמונה של ברוֹיגל או מפת העולם היינו לומדים מזה משהו, אבל להרכיב בית טיוּדוֹרי במושב זה ממש אידיוטי, אז כבר מוטב לשחק במשחקים סיניים עם סגנון. אבל אז מתעופף ג’וק ענקי ישר על התשבץ שלנו ונטע צורחת ובת־עמי פורצת בצחוק היסטרי ויורמי נאנח מעומק לבו ואומר, כביכול בהיתול, שבסיכומו־של־דבר משהו לא בסדר עם הציונות, ורק אני, כאילו ציפיתי לג’וק הזה כאל שליח־השטן, כאילו לבי הגיד לי…

וכדי להתנתק מן הרצף הצפוי של המחשבות שיננתי לעצמי כדרכי בקודש, שאם לא אכנה את הג’וק בשמו המפורש, הוא יחדל להיות ג’וק.

אך בת־עמי נכנסה לתפקידה אצלנו רק שבועות אחדים לאחר מכן.

ובהעדרה נסחפתי אני במאורעות השוטפים של החוָה. והנה, דווקא לפני שובה, אירעה הסצינה המבישה בין שתי האחיות עובדיה. במשך שהותן הקצרה אצלנו היתה התנהגותן ללא דופי, אף־על־פי שלא יצרו קשר עם סביבתן. ונתקבל הרושם כי בינן לבין עצמן שוררת נאמנות קונספירטיבית כמעט. והנה, התפרצות שכזאת מצד האחות הבכירה, מַרסל, המשכילה, ה“חתיכה”, כלפי אחותה הנכה, דווקא ביום שילדתה הקטנה של מרסל באה לביקור. שֶפך כזה של ניבול־פה, שהתיחס לבתוליותה, למוּמהּ, להיותה “מציצה” במעשי־הניאוף של מרסל, להיותה להוטה, כביכול, לשמוע מפיה את פרטי־הפרטים של הרפתקות־הזימה שלה, וכאן בא תיאור־לתיאבון של “תנוחות” וביצועי־משגל פרועים וכל זה באָזני הילדה, שבכתה והתחננה לפני אִמה שתפסיק, שהיא תתאבד אם לא תפסיק, ובאֶזני כל מי שהתעורר לשמע הצרחות.

כל זמן שנמשכה ההשתוללות לא נטינו להתערב, אבל משנשתררה שתיקה, שתיקה מוחלטת – ניגשנו, ניקנור ואני, לדפוק על הדלת.

“זה בסדר! אני עוזבת!” קראה לעומתנו בקולה שלוח־הרסן, “אני אבוא למשרד לגמור את החשבונות! אז עכשיו תעזבו אותי, טוב? תנו לגמור לארוז בשקט!”

ובצהרים אספה את שלָשתן איזו מכונית והן יצאו את שער החוָה.

ושעה קלה לאחר מכן, נכנסה בו מכוניתה של בת־עמי.

אני אומרת לעצמי שאני חייבת לפתוח אתה דף חדש. נקי מדעות קדומות. למחוק את מה שכבר קילקלתי. את מה שנטע קילקלה. נניח שאנחנו נתקלות זו בזו בפעם הראשונה. במסדרון ההמתנה של קופת־חולים, בפארק ציבורי שומם בשעת־הערבים, שתי נשים זרות זו לזו ואותו משהו בה, אסתטי ונאור, אותה איכות אנושית שאני נמשכת אליה, ששוֹבה אל לבי, עצמאות, אי־תלות… והיא, מה מחפשת היא בזולתה? מה יש לי להציע לה? – האם את החרדה המתמדת? האם את ההשבעה של קורטוב האושר שאני מכורה לו אפילו הוא אשליה? ובכן, מה? הבנה יש לי להציע לה? והרי אל אלה שאותם אני מבינה אינני נמשכת. בגרות? נסיון־חיים? יתר ידיעה? היא עדיין מאמינה כי שואבים מכך כוח? אני רוצה לקוות כי כן, אז אני אומרת לעצמי כי כוחי במוּדעוּת העצמית.

ובשעת ההתכנסות היומית שלנו במועדון לתה־של־חמש, מספרת אחת המחלימות לבת־עמי על מה שאירע בבוקר.

“ונתנו להן לעזוב? סתם ככה?” מתרגשת בת־עמי, ובהבחינה בי היא מוסיפה במבוכה: “אני לא יודעת, הרי היא תמשיך להתעלל בהן!”

“שכחת שאיננו מוסד רפואי או סוציאלי,” אני מנסה לחייך.

“אז מה אנחנו כן?”

“כעת את שואלת?”

“צריך היה לתת לגברת הזאת כמה מכות קרַאטה טובות…”

“כדי שהיא תפנה למשטרה ותאשים אותנו בתקיפה? היא גם לא תתבייש להחזיר לך. הגברת, מסתבר, ישבה זמן קצר ב’נוה־תרצה' בגלל תקיפת יריבתה.”

הה! כעת החזרתי אותה במו־ידי לטריטוריה שלה.

“ב’נוה־תרצה'? ושם משפחתה עובדיה? הה! מרסל!” קראה נרגשת, “למה לא אמרת? היא נה–דרת! ממש בחורה לענין! נו, באמת, אתם צריכים להאמין לכל הסיפורים שמספרים לכם! כל־כך חבל שלא ידעתי שהיא פה…ובקשר עם מה שקרה הבוקר…” אמרה מהורהרת, “טוב, אז נניח שהיא יצאה קצת מהכלים, אז מה יש? גם אחות נכה יכולה להעלות על העצבים, לא? אפילו היא מין קדושה כזאת כמו שאתם אומרים, כל אחד מאתנו יכול לאבד פעם את השליטה, לא?” – היא קורצת אלי מתוך חיוך מפיק אהדה, “יכול לקרות לכל אחד מאתנו…”

האסוציאציה של המעשה־עם־המגָף, אינה מאחרת לבוא. (ההשתבשות, ההשתבשות).

כמו סכין חדה מאוד המהפנטת בעצם מראֶיה, כך הבהיקה בי המחשבה על האחיות עובדיה, האִם למרסל, הבכורה, אישיות כפולה? אחת שבאה לידי ביטוי בגידופים שהטיחה באחותה הנכה, ואחת שנחשפה לפני בת־עמי ב“נוה־תרצה”?

והאחות הנכה, האם היא החלק ה“מוּמי” של האחות ה“שלמה”? האם היא כּפּרתָה? –

האם ההזדהות, ההבנה, מגבירים את הרחמים, או שבאיזה אופן מעוות הם מעוררים קשיחות ואכזריות? ושמא זה היינו הך? שמא יש לראות את הרע כחלק מן הטוב, את האכזריות כחלק מהרחמים ואת חרדתנו מפני איזה שגעון המכרסם בנו, דחף שגעוני לעולל רע לאהובים עלינו ביותר, לחסרי־הישע שחייהם תלוּיים בנו, כחלק מההרס העצמי שלנו?

אני מתעוררת בשעת בוקר מוקדמת לרעש מֶכני מחריש־אָזניִם. אני מציצה בעד חרכי־התריס ורואה את בת־עמי ואת חַסָן, הפועל הערבי שלנו, מכסחות־הדשא לפניהם והם חולפים על פני חלוני נמרצים וסמוקים בבוקר צונן ועתיר־טללים זה, איש־איש דוחף לפניו את מכסחתו, כאילו היו משתעשעים באיזה רעשן פורימי ענקי והם מותירים אחריהם חלקה מגולחת למשעי, זיפים ירוקים־קישחים ספיחי עשביַת פרא. אני עוקבת אחרי תנועותיה: בת־ראש של פרֵדה עיקשת ושפתה התחתונה משורבבת לפנים והתלתל הסורר על מצחה וגוָהּ בסרבל הדובי הזה ורגליה העבות במגפי־הגומי ובהליכת־האִיקס רחבת־הצעד. אני חושבת: בעוד חסן עובד למחיתו, אצל בת־עמי זה “כיבוש” ומבחינה זאת היא שייכת לגזע כובשות־העבודה־העברית של העליות הראשונות.

אני מנסחת בראשי שאלה לבת־עמי: האם היא חושבת שכמות הרעש הבוקע מן המכונה הזאת הוא שוה־ערך קולי לכמות האנרגיה שהיא משקיעה בעבודה? והאם הוא שוֶה, למשל, לאנרגיה הקינטית של פועל הכוסח את הדשא במגזזת־יד?

אני רואה אותה נושאת עיניה אל חלוני ואנחנו מחליפות חיוכים ונפנופי־יד.

אני מנסה להגדיר לעצמי את דעתה עלי, אך אני נרתעת בבהלה. אני שואלת את עצמי: כל־כך את מפחדת מן האמת?

האמת! האמת שלה או האמת שלי? האני שלי המסוכסך עם מה שאיננו אני, החציצה שביני המתבוננת ובינה, מושא ההתבוננות שלי, רגישותי להערכתה, לשיפוטה, להרשעתה… חולשתי שלי, אוֹקיי, אך מה לזה ולאמת? –

ולזכור שהיא לא טובה בשבילי.

אמש בקולנוע, למשל, כשנגררתי אחרי בת־עמי ודניאלה להתרוצצות הפרחחית הזאת בין האולם והיציע בחיפוש אחרי מקומות טובים יותר. האם זה נאה לי? והרי בעיני אנשי המושבה אני מיצגת את החוָה. האם היתה דניאלה מתנהגת כך במקום שהיא מיצגת את משרדה? והרי לפני בואה של בת־עמי לחוָה התנהגנו כולנו בצורה ההולמת את מעמדנו. האם מטבעי אני נוטה למסגרת מוגנת, שמרנית? האם אני מצפה מאנשים ש“יכירו את מקומם”? והרי אני עצמי שוברת כל חיי מסגרות כאלה.

קבלות־הפנים בבית הקאהנים, למשל, שנועדו לשרת את יחסי־הציבור שלנו. המסיבה האחרונה, למשל, לכבוד קבוצת ידידי־החוָה בחו"ל. מתי זה היה? שלושה, ארבעה חדשים? נדמה כמו שנים. מסיבה מוצלחת, לכל הדעות, ומכתבי ההערכה וההצעות המפתות שקיבלנו מאורחינו, אישרו את הרגשתנו הטובה. היום, דומה שכבר לא יכולה הייתי ליהנות מכך הנאה שלמה. מדוע? –

הפרופסור ההוא שישב לצדי בארוחה – לגיאולוגיה, או להנדסאות – מאוסטרליה או מקנדה, בגיל־העמידה, נעים־הליכות, קצת דהוי, קצת “מנוטרל” (ביטוי של בת־עמי), שוחח על הארצות המפותחות והמתפתחות, אמר שהבעיות היסודיות באלו ובאלו זהוֹת, שהביוב צימצם את התמותה יותר מכל הרפואה המודרנית, שהאנרגיה לא תספיק ונצטרך לחזור לאופניִם, לכפר. שהעיר היא יצירה מלאכותית. דיבר על האוטומוביל כתפנית בתולדות המין האנושי (הניידות), אמר שנוכחות טלביזיונית הִנה קריטריון להצלחת המנהיגים של ימינו.

מפעם לפעם אני שואלת את עצמי בשביל מה זה טוב. אם התוצאות מצדיקות את המאמץ שאני משקיעה לעורר את עצמי להקשבה. האם הגשמתי־העצמית מצדיקה את זה? האם החוָה מצדיקה את זה?

וכעת עלי למהר למועדון לפגוש שם את המוֹהליברים, תוֹרמים בפוטנציה, לתוּר עמם את החוָה ולשכנע אותם שמכל המוסדות המתדפקים על דלתותיהם יראו בנו את הכתובת המתאימה לנדב את ספריתם העשירה (פסיכולוגיה ודתות, בעיקר).

המוֹהליברים ואדמונד קאהן ואני יושבים במועדון ולוגמים מן התה שברברה פניק מוזגת לנו ישר מן המיחם. כבר נודע לנו שהם עלו לארץ, בנפרד, בשנות השלושים, ופה הם הכירו זה את זה והתחתנו. שכל אחד מהם, בנפרד, היה בגלות סיביר בגלל פעילות ציונית ושהם עשו את הונם מגרביִם. (מבעד לחלון אני רואה את חסן מעמיס פחי־אשפה על הכרכרה). מר מוהליבר, נמוך, מוקיוני וצחקן, מנופף ברגליו הקצרות בצחקו ומספר על התוּכּי של אשתו שמתעופף חופשי בדירתם, ואני מתעניינת אם יש לתוּכּי חבֵרה והגברת מוהליבר, עדינה, אצילית, עינים יהודיות יפהפיות, והמוצא המעמדי של בעלה נחוּת כנראה משלה, משיבה ש–הוֹ, לא! אם תהיה לו חברה הוא יפסיק לדבּר. והיא מוסיפה בחיוך עגמומי: “אני כל־כך אוהבת אותו!” (רעש אבנים מידרדרות ודָמי המואץ והיא באוֹברוֹל הדוּבי וחסן עזר־כנגדה והיי־הופ! מתהפכת עוד מריצה מלאת חצץ בצד השביל ובת־עמי צוהלת וחַסן מנופף בסמרטוט אדום להזהיר עוברים־ושבים ואדמונד קאהן, שמציץ גם הוא מהחלון, קורא בהתפעלות למוהליברים שבת־עמי היא אוצר לחוָה, שרק אתמול אמרנו כי צריך לתקן את אבני־השׂפה בַשביל וכבר היא עושה; וכעת היא מתמתחת מלוא קומתה ושולפת מסרק מכיס הסרבל ומסתרקת ולפתע נשמעת שאגתה: “פֶ–ניק!”)

ולמחרת בצהרים באה אמי לביקור ומביאה לי את רפרפת התפוזים האהובה עלי, “רפרפת וַאליה”, וגם לה אני עורכת סיור בחוָה.

אך לפני כן היא מעדיפה לאכול בחדר־האוכל וזוכה לתשומת־לבה של דניאלה, שמצטרפת אל שולחננו ומציעה ממטעמי מטבחה ומנצחת על ההגשה, כמנהגה בעת האחרונה, להסב כקפטן בין אח“מינו. אמי חוקרת את דניאלה וזו משיבה בשקיקה שבישול הוא קודם כול כשרון מלידה, אבל ליתר בטחון השתלמה ב־”Cordon Bleu" והיא גם אספנית של ספרי בישול עתיקים וחדשים והסוד הוא להשתמש כמה שאפשר בתבלינים טריים ובבית יש לה בסך־הכול מטבח קטנטן ושניִם־שלושה סירי־אלומיניום ישנים, אבל סיר־לחץ זה הכרחי. ואמי מספרת לה בעירנות ובנהנתנות על נסיונותיה שלה בבישול כשלמדה רפואת־שיניִם בקיוב – התקופה הכי יפה בחייה – (כן, כמובן שהיתה מאוהבת בפרופסור שלה חה־חה־חה) – וכאשר העלו שיירי המזון עובש במזוֶה, השיבה אמי לטענותיה של בעלת־ביתה הנרגזת כי היא מגדלת פטריות לצרכי מחקר. אך בהמשך שיחתה הנלהבת של דניאלה על הקוסמולוגיה של שבטי המאיה ועל שׂכיות־החמדה שהביאה מבורמה, ובטח יעניין את אמי לשמוע על טיפול השיניִם שעשו לה שם עם הרדמת־מחטים, באמצע שיחתה נרכנת אליה אמי ולוחשת על אָזניה כממתיקה־סוד: בחורה אינטליגנטית ומוכשרת כמוה, מה היא עושה במקום כזה?"

ובסיורנו בחוָה, כשאנחנו עוברות ליד מחסן הכלים ואני נמשכת להציץ פנימה לָאופל מבעד לדלת הנאנקת ומיטלטלת על ציריה, אני נתקלת בעיניה הזורחות בחיוכה שובה־הלב של בת־עמי, ש–הו, נעים לה מאוד להכיר את אמי וכמובן שגם אמי שמעה עליה רבות וטובות (“לא ממני, לא ממני…”, אני מנענעת בראשי בצחוק עצבני מדי), ובת־עמי אומרת אהה ומרגיעה את כתפי בליטוף ואומרת שבאה לכאן לחפש סליל של חוטי־תיִל, שכן הגדר שמאחורי גן־הירק, פֶניק אמנם תיקן את העמודים שנפלו מהרוח, אבל גם חלק מהתיִל נקרע, אז אם מישהו יסע למושבה להביא תיִל, כדאי שיקנה בהזדמנות זאת גם מסמרים והיא מתעניינת איך אמי מתרשמת מהמפעל של בתה ומזכירה לי לבל אשכח לצייד את אמי בדבש המיוחד שלנו מצוף של פרחי־בצל.

בת־עמי מלווה אותנו בשביל־העפר ומגלגלת חלוקי־אבנים ברגליה, לסלקם אל צדי הדרך, ואמי מספרת שלה יש חוש האומר לה איפה מקומו של אדם. למשל, כשבאה מרוסיה לתל־לאביב וראתה את הבית שבו היא מתגוררת עד היום – ידעה שבדיוק במקום הזה היא רוצה לגור. בבית הזה, בקומה הזאת, בפינה הזאת שמשקיפה לרחוב, בדיוק כאן. וגם לגבי בתה פועל אצלה החוש הזה שלה. למשל, כשהגיעה אתמול לחוָה…

אבל כאן אני מתערבת ואומרת שבכל הנוגע לחוָה יש לאמי דעה קדומה ובמקרה זה לא הייתי סומכת כל־כך על החוש שלה ובת־עמי צוחקת ומציעה שניכנס אליה לשתות קפה (“אילו ידעתי מראש על בואך הייתי מסיידת לכבודך את השביל…” היא צוחקת) ובינתיִם תגיד לה אמי אם מקומה שלה יכירנה כאן. אבל כיון ש“בפנים מהפכה נוראה” היא מציעה שנשתה קפה במרפסת, וכשהיא חוזרת אלינו והמגש בידיה, שואלת אותי אמי בנוכחותה איפה הייתי ממקמת אותה מבחינה אתנולוגית, ואני משיבה בצחוק: “גליצאית עם קצת דם ספרדי עתיק,” ואמי אומרת אהמ… אהמ… ובת־עמי נבוכה, ומתאוננת על כך שהטפטוף הבלתי־פוסק של הברז מעצבן אותה והיא הולכת לסגור את השיבֶּר ואומרת שאחר־כך תפרק את הברז ותרכיב ברז חדש שמצאה קודם במחסן ושכחה לקחת. עוד מספרת אמי לבת־עמי על הצלחותי בבית־הספר המחוזי, על היחסים הנפלאים שנרקמו ביני ובין התלמידים, על שנחשבתי למורה־הכי־יצירתית במוסד ומה פתאום עזבתי את ההוראה והלכתי לטפל בנברוטים.

ובדרך אל ביתי אומרת לי אמי: “הו, בכלל שכחתי לתת לדניאלה את המרשם של רפרפת־וַאליה!”

בשם “רפרפת־וַאליה” כינינו, אמי ואני, את רפרפת התפוזים האהובה עלי, וזאת על־שמה של וַאליה מַיֶסִיֶבנָה, דיירת המשנה שלנו בילדותי, עוד כשאבי חי עמנו.

פגשתיה פעם או פעמיִם ברחוב, לפני שנים רבות, כשהייתי בחברת אמי, ובכל פעם אורו פניה למראינו והיא צבטה בלחיי ודיברה וחייכה בחביבות רבה. וכשנפרדנו ממנה צחקה ואמי ואמרה: “ואליה הגנרלית!” אולי בשל קולה הנמוך כקול גבר. אך מראיה היה נשי, מלא, עורה לבן וצח כחלב, שׂערה ערמוני ומגולגל בקוּקוּ, עיניה ירוקות עם ניצוץ של בדיחות בהן, פניה גדולות ורחבות, ובצחוקה – והיא ידעה לצחוק! – נקווּ בלחייה גומות־חן זעירות ממזריות, שתאמו להפליא את הפסוקת שבין שדיה הדשנים, הטיציאניים, בשמלות המחשוף העמוק שלה. על מרפסת חדרה של ואליה עמד שולחן מרובע וּלידוֹ נערכו היא ואבי, בערבי הקיץ, למשחק־הקלפים, שאמי מעולם לא נטלה בו חלק, שכן היא העדיפה לקרוא ז’ורנַל או ספר אחרי יום עבודתה הארוך בעמידה, כשהיא עמלה על שיניהם של חברי קופת־חולים קשי־יום ונרגנים.

והנה אני פוגשת את וַאליה זאת, באופן בלתי־צפוי לחלוטין, כעבור למעלה משלושים שנה, כשאני בחברת מלכיאל והיא מוכרת תכניות באכסדרת המוזיאון.

כעת היא אשה כבת ששים וחמש, מלאה ומטופחת, עם לחיים תפוחות ושמוטות וסנטר כפול וצואר עבה, שברגע הראשון בשום אופן איני מזהה בה את האשה החיננית מ“רפרפת־ואליה”, ורק אחרי שהיא קוראת בשמי בצהלה ומושכת בראשי לנשקני, ושואלת לשלום אמי – ואני נזכרת איך היתה מבקשת מאבי, בקול שכולו נופת־צופים, שאנא, יעלה־נא את הרוכסן בגב שמלתה, ודומה כי הוא עשה זאת בהנאה רבה – אני מבחינה בגומות־החן הזכורות לי מאז, כביכול אינן שייכות לפנים הללו התובעות ממני כעת את מלוא־תשומת־הלב; ועיניה, שהצללית הירוקה על עפעפיה באה כאילו לתבוע את עלבון זָהרן שהועם, בוחנות את פני, והיא שואלת לשלומי ולמעשי, ועם זאת מעיפה מבט במלכיאל ואומרת שבאמת סיפרו לה שהתחתנתי עם מושבניק… אבל אחר־כך היא עוברת לדבר על עצמה ולאט־לאט נעצבות פניה כשהיא מספרת על מחלותיה ועל בדידותה ואומרת שתודות לעבודתה במוזיאון היא משתדלת להדר בלבושה, והולכת למספרה, ומתאפרת, ואלולא זאת היתה מתנוונת בבית… ולפתע גיחכה משהו, הסתירה בידה את פיה ואת חָטמה ופנתה אל מלכיאל ואמרה לו שהוא בכלל לא נראה מושבניק, וכדי לחלץ את מלכיאל ואותי מן המבוכה התחלתי מלהגת. והזכרתי את המעדנים שהיתה מבשלת על שני הפרימוסים שבמטבחנו, ואת אמי שהיתה מתאוננת על הבזבזנות שהיא נוהגת בנפט שלנו ומפצה את עצמה בסיגריות של ואליה, שזו היתה משאירה על שולחן־הקלפים שבמרפסת חדרה; והזכרתי לה את משחקי־הקלפים שלה עם אבי והיא נאנחה קלות וגילגלה את עיניה בערגה ואמרה, “היו ימים…” ושמה ידיה כאפרכסת על פיה ולחשה: “אני קראתי לו מסיֶה ג’וקר והוא קרא לי מדאם אָס.” וכשנפרדנו מוַאליה ועלינו במדרגות בדרכנו לאולם־התצוגה, אמר לי מלכיאל בצחוק, שאם חושו הגברי אינו מטעה אותו, קיים אבי עם אשה זו עוד מיני משחקים אסורים מלבד משחק־הקלפים, ואני מחיתי בלהט, וכשהמשיך מלכיאל להתגרות בי, אמרתי שאני זוכרת היטב שהדלת שבין חדרה למסדרון היתה תמיד פתוחה, ומלכיאל פרץ בצחוק רועם ואמר: בת כמה היית בסך־הכול, בת ארבע לכל היותר? וכשלא יכולתי לעצור בעד הַבלחוֹת בכיי והמבקרים המעטים באולם הפנו אלינו מבטים, נמלטתי לבדי החוצה ורצתי כל הדרך עד ביתו של מלכיאל ושם נוכחתי כי אין עמי מפתח והתישבתי על המדרגה והתיפחתי אל תוך מטפחתי עד שובו.

בת־עמי באה אלי לפנות ערב להביא לי נוּרה במקום זו שנשרפה. על שולחן־הלילה שלי מונח “חדר־יעקב” של וירג’יניה וולף. אני מזמינה את בת־עמי לשבת קצת, ובעוד היא חוככת בדעתה אם להתישב על הכורסה, שהחלוק הארגמני שלי מושלך עליה, כבר אני מתחילה להשתפך בדברים על וירג’יניה וולף; החדוה והחרדה והציפיה המתוחה שלה לקראת המפגש האנושי, כל המטען הרגשי העצום הזה לקראת המפגש עם האדם. ה־אדם. איש ואשה, יפי־תואר, נאורים. רוחב־לב ורוחב־דעת. דם עתיק־יומין, תרבות ואצילות בלבלובה, אף־על־פי שברפרטואר האנושי שלה מצוּיה גם זו המנוונת, אבל הטיפוס של הנוֹבוֹ־ריש נעדר.

היא שרה את אהבותיה – ואיך ייתכן בלי שנאותיה? – שירה אקסטטית, מתוך חדוּת־אוזן אבסולוטית, אך על הזיבורית היא פוסחת. ועוד אני אומרת, שלאחר קריאה חוזרת־ונשנית בפרוזה שלה, הרי זה כמו במוסיקה: אפילו כשהריכוז מתרופף והמחשבות מתעופפות לכל הכיווּנים – ממשיכים להיות שקועים בעולם של יופי.

“היא די סנובית,” מעירה בת־עמי, מהורהרת, והאור החם הנאצל מלחייה מעיד על ריגוש מתוק. ובהציצה בי במצודד היא שואלת בתוקפנות־מה (נאבקת שלא להיגרר ל“שיחה רצינית”?) אם, לדעתי, ניכר סבלה של וירג’יניה מיצירתה, או שאנחנו יודעים עליו מיומניה וממכתביה בלבד, ובעיקר מהביוגרפיה שלה.

ואני משיבה, כמו הייתי משוחחת עם נפשי, שסבלה ניכר בדמויות־המשנה שלה בעיקר, וגם שם – קיים תיאור הסבל, לא הסבל עצמו, כמו באותו קטע עם החייל המשוחרר שדעתו נטרפת עליו, ב“מיסיס דאלוֵיי”, למשל.

“סבלה נורא מכדי להתרפק עליו בכתיבתה,” אני אומרת בקול לחשושי מדי, “אך בעלותה מן הגיהנום, פורצת אהבת־החיים שלה על גדותיה והיא מוצאת את אפיקה ביצירה.”

ואני מוסיפה לדבר על חיוניותן התוססת של הדמויות הראשיות, על היותן כה צעירות, גם כשהן בגיל־העמידה, על חדוּת־שכלן, רעננותן הרגשית והמחשבתית, סקרנותן לגבי החיים השוקקים סביבן… “ואילו הסבל,” אני אומרת בקול רוטט, “הסבל מוסיף להבהב אליה ממרחק בטוח, לפי שעה, והיא קולטת אותו באנטנות הדקות שלה ומדווחת עליו בעזרת הדמויות הצדדיות. בשעותיה היפות, על כן, בשעה שהיא יוצאת, אין היא חיה את הסבל והיא נמנעת לחיותו־מחדש בדמיונה.” רציתי להמשיך ולהעלות באָזני אורחתי את כל אותם הדברים שחשבתי בשעת קריאת הספר, על הפעילות הקדחתנית הזאת של החושים בכתיבתה, פתיחותם, דקותם, העושר הרב של החוָיות החושיות, השפע הזה, הכלים המכוּונים להפליא לקליטתן ואגירתן ומעגל החיים שהיא מקיפה ביום אחד, בשעות אחדות, כמה דמויות נטענות בו, כמה רבדים של רחשי־לב, התרחשויות בו־זמניות ואירועים יומיומיים, שהמשוררת מפיחה בהם רוח גדולה, אך מכל אלה קראתי בהתפעמות: “זוהי כתיבה של התרוממות־הרוח!” ועיפעפתי בעיני לטשטש את רושם הדמעות שניקווּ בהן.

אורחתי מכוּוצת בכורסתה, הבעה כמו־מסוּיגת בפניה והיא מבטאה אי־נוחות בגיהוץ הקפדני של איזה תלתל סורר. אף־על־פי־כן אני ממשיכה להשתפך באָזניה על וירג’יניה וולף כציירת נופים, הרושמת מכל הבא ליד, חוץ, נוף, מחוזות עירוניים וכפריים “להיטותה לחיים כה גדולה,” אני אומרת, “היא רושמת רשימות בכל מקום: במסעדה, בפתח הרכבת התחתית, על שפת הבריכה השכונתית, על הספסל שבגן הציבורי, בתור לרופא־השינים ולפסיכיאטר, אצל הירקן וליד האשנב בבנק ואצל התופרת, בישיבה ובעמידה ובהליכה ויש משהו עריץ בדילוג הזה ממקום למקום, מדמות לדמות, באמצע המשפט, חוסר־המנוחה הזה… אל זה היא מחייכת בחיבה כשהוא שעון על לוח־השחמט בחדרו, את זו היא מלטפת בשׂערה כשהיא מדגמנת בסטודיו של איזה צייר, וממש באותו זמן היא שולחת לגיבור־אהוב אחר מכתב ארוך מאמו, טעון־אהבה שיד האם קצרה לבטאה…”

“האין אידיאליזציה של הדמויות כשכותבים מתוך פרץ כזה של אהבת־החיים?” שואלת אורחתי בביישנות ומנענעת קלוֹת בראשה, פניה מאירות והיא מחייכת במתיקות וידי־הפועלת שלה מלטפות ברגישות וברכות את חמוקי המסעד של הכורסה.

בשעת לילה מאוחרת, ליל־ירח צלול ורך שריח הגשם אשר ניתך בבוקר בצרורות עזים וקצרים מטהרו מאבק החמסינים של הימים האחרונים, לפני עלותי על משכבי, אני מכבה את האור, מסיטה את הוילון, נצמדת אל שמשת החלון ומשקיפה החוצה להתבשׂם מנוף הלילה ומציוצה הזר של ציפור לא־מוכרת, ואני נתונה במחשבות על החיים כמשחק בַאמת, בעקבות רומן פמיניסטי רב־מכר שלקחתיו עמי למטבח לדפדף בו בשעת הארוחה והמשכתי בקריאתו עד שסיימתיו. שאלתי את עצמי אם השימוש באירועים ובשמות אותנטיים ממילא עושה ספר לאמיתי? והרי לָאמת פנים רבות… שאלה אחרת: האם שימוש כזה מקנה לו קיום אמנותי? ובעוד אני חושבת על דמותה של המספרת, שהיא אקסהיביציוניסטית וחסרת עמוד־שדרה מוסרי – קולטת עיני אלומת־אור גדולה על רחבת־הדשא ודמויות מתנועעות סביבה, ואני מזהה את מעיל־הגומי הרחב של בת־עמי ואת פנס־האופנים שהיא נוהגת להשתמש בו בלילות, להאיר את דרכה בשבילי החוָה. אבל הדמויות אשר עמה, מי הן?

אני נזכרת בזוג ההוא, בני־דודיה מכפר־ויתקין, שהביאה לביתי, ובהציגה אותי לפניהם אמרה: “זאת הבוֹסית שלי, חשבתי שתמצאו שפה משותפת כיאה לאחים־לפלך.” ובת־הדודה מפילה בקולניותה הצוהלת את כל המחיצות בינינו ואני מתגוננת, לשמור על יחודי: “לא מעמק חפר…מהשרון הצפוני… ובעצם, אף פעם לא חשבתי את עצמי…”

אבל ניחוחן החריף של חבצלות־החוף הלבנות שהביאו לי החזירני בהדף־זכרונות צובט ומחליא אל מקום שהוא כביכול צור־מחצבתי, אף שהתרחקתי ממנו אלפי־מילין. ובת־עמי צוחקת ומוליכה כלפי אצבע נוזפת ואומרת, נו־נו, לא יפה להתבייש בעבר, ומצטטת איזה פסוק משמו של הֶרצֶן. וכשהיא מבטאה את שמו, אני רואה בעיניה מבט רחוק, עורג, שהיא מתנערת ממנו בחפזון. “איך שלא יהיה, פעם מושבניק – תמיד מושבניק,” היא מלווה את קולה המזמר בתנועת־ידיִם רחבה וסימטרית, כמנצחת.

אני נזכרת בביקורה של מורתה־לשעבר לחקלאות, בחוָה. כבת חמישים, שׂער־שיבה קצר, פוזלת מעט, חזה ענקי ורגליִם ארוכות במכנסים (היא שסרגה לבת־עמי את האפודה בצבע בורדו, שהיא לובשת עם כל דבר). מורה זו התיחסה בשוויון־נפש מופגן ובשמץ ביטול לכל ההסברים שנתתי לה אני בקשר עם החוָה, אך התעוררה לחיים לכל מוצא־פה של תלמידתה־לשעבר. כל־כך קשובה היתה אליה, כה דרוכה היתה לקלוט כל זיע בפניה ובגופה, כל צחקוק או הערה, כל־כך התמוגגה מכל הברקה שלה, שהרגשתי מעין צורך לגונן על בת־עמי מפני חיבוק־הדוב של מורתה. אך משנסעה התברר לי כי טעיתי, שכן בת־עמי נתנה לי להבין שההערצה ביניהן היא הדדית.

אני נועצת את עיני בצלליות הנעות סביב אלומת־האור ומלווה אותן במבטי עד היעלמן. האם בני־לוויתה הם “יעקובינים”? ובעוד אני צמודה במתיחות אל שמשת־החלון, קולטת אָזני קול התנעת־מכונית, שנדלקת – וכבה, ושוב נדלקת – ושוב כבה, עד שהנהג מצליח לתדלק והוֹפ – המכונית מזנקת לדרכה. אני מציצה בשעוני. אחרי חצות, סקרנותי גוברת כל־כך, שכמעט נכנעתי לדחף המידי שלי לגשת אל ביתה של בת־עמי להיוָכח אם לא טעיתי בזיהויה. כעבור רגעים אחדים, שוב ראיתי את הצללית המוכרת ואלומת־האור לפניה. הפעם הייתי בטוחה. היא פסעה לעבר ביתה.

למחרת בבוקר אני מבקשת הזדמנות להיפגש עמה ואני מזמינה אותה באמצעות ברברה פֶניק לבוא לביתי לשוחח על שני יעקובינים חדשים, בעיתיים למדי, שנקלטו אצלנו ימים אחדים קודם לכן.

היא מגיעה בשעת־הצהרים ממש, כשאני סועדת לבדי במטבחי.

“אמרו לי שאת מחפשת אותי,” היא מעיפה עין על צלחתי ואני מסתכנת ומזמינה אותה להצטרף אלי אף־על־פי שאין לי כל־כך מה להציע לה. כשהיא בוחנת בעיון את צלחתי ומעווה את פרצופה בחוסר־התלהבות, אני מבקשת שתחכה לי למעלה ותעיין בעיתון אם היא רוצה ועוד מעט אביא קפה.

“הכוונה לשיחה ממושכת?” היא מקהה את העוקץ שבשאלה הישירה־מדי על־ידי חיוך שובה־לב.

“זאת היא שעת־המנוחה שלך, אני מצטערת…”

אך במקום להניח את דעתי, היא אומרת לי אל תתנצלי ומוסיפה שהיו בעיות עם החדשה הזאת לִיוִיה ואני אומרת שתיארתי לעצמי שתהיינה בעיות.

כשאני עולה עם הקפה אני רואה אותה מפהקת, ואני מציצה בפניה ושואלת אם לא ישנה מספיק בלילה, אך במקום תשובה היא נותנת דרור לפיהוק חדש, רחב ושבע.

“לא כל־כך, קראתי עד שתים,” היא מכסה באיחור על פיה, ואני אומרת שבאמת היה ליל־ירח מקסים ושגם אני הייתי ערה עד שעה מאוחרת ואחרי חצות שמעתי מישהו מנסה להתניע מכונית, והיא שואלת בקול משועמם אם הוא הצליח, ואני אומרת שלבסוף הוא הצליח ומעניין מי זה היה, והיא בוחנת את פני ושואלת מה זה משנה ואומרת שזה יכול להיות כל אורח של כל יעקוביני, ואני מחזירה לה מבט בוחן ואומרת שזה יכול להיות גם גנב, אבל בת־עמי מעווה אל פניה בצחקוק נבוך ושואלת אם מישהו התאונן הבוקר על גנֵבה ואני אומרת שבינתים עוד לא ומנסה לשוות לקולי טון נקי מכוונות ומציעה שנדבר על לִיויה. “את יודעת שהיא שחקנית?” אני מיתממת.

"נו, באמת!..,

ואני מסמיקה ושואלת מה בדיוק קרה ובת־עמי מספרת איך הציעו לליויה לרכז חוג דרמתי ואיך האקטריסה קמה וצרחה שהיא באה למקום הזה לשכוח מאהבה ותיאטרון, וכאן, לא די שעושים לה תצוגה של חתיכים, נשואים – מַיינד יוּ – בתור פתיון, לנקר את העיניִם…

ופתאום מתחילה אורחתי להתרגש, ואומרת שצריך להוציא את היעקובינים מהמלכודת של עצמם וש“הבעיה עם האנשים האלה היא שהם יותר מדי אגוצנטריים,” ולבסוף, כשהיא שולפת את המרצע מן השק ומספרת שדניאלה פנתה אליה בהצעה להדריך חוג לקריאה בצוותא (“בלאו הכי משמשת הספריה הפרטית שלי את הציבור…”( – אני נאבקת עם איזה רוגז עיור שמטפס בגרוני. למה פנו אליה ולא אלי? (ההשתבשות, ההשתבשות), והיא ממשיכה ללהג נגד סוג מסוים של ספרות שמגביר את האשליה ואת רצון הבריחה, וכשאני קוטעת אותה באי־סבלנות ואומרת שתלוי איך קוראים, כבר ברור לשתינו שפגישתנו העילגת הגיעה אל קִצה. ובהשתרכנו לעבר היציאה מוסיפה בת־עמי לדבר בענין לִיויה ואומרת כי היא סודרה בהגשה בחדר־האוכל, שהרי “באין בימה אחרת גם זו לבימה תיחשב”, והחלפנו רשמים על החדָש הזה, שהתקבל לחוָה, עמנואל, איש צבא־קבע לשעבר, אך משנשאל למקצועו, העדיף לומר “אסטרונום”, אף־על־פי שבתחום זה אינו אלא חובב. התעניינתי לדעת על הנעשה בחוג לתנועה של ירון, ובת־עמי דיוחה שהם כבר ארבעה מתעמלים והציעה שגם דליה קאהן ואני נצטרף, ועל כך עניתי שהקאהנים מאמצים ילד ושיש להניח כי דליה תהיה עסוקה, אבל מה שנוגע אלי, אמרתי, אצטרך לראות מה זה. “כן,” אמרתי, “אני בהחלט צריכה לראות מה זה.”

(בשלב מסוים של ביקורה אצלי, הבחנתי, שבהקשיבה לדברי, היא מכסה את פיה בידה, תנועה שהיתה אופיינית לי, בנוכחות אמי, למשל, או בנוכחות אנשים שהייתי מנסה להדוף בחברתם איזה גלים סמויים של אינטימיות).

ובו־ביום הוגשו שתי בקשות דחופות לניקנור פניק: אני ביקשתי שומר־לילה לחוָה, ובת־עמי ביקשה שלוחת־טלפון לביתה.

עוד מימיה הראשונים של החוָה נהגנו להתכנס אחת לשבועיִם במועדון, לשיחת־חברים. אני הייתי נוכחת בשיחות דרך־קבע ואילו ד"ר רָבידו, אניטה סלוֹנים ואדמונד קאהן, השתתפו בהן איש איש בתורו. ובכל פגישה שימש מישהו מאתנו יושב־ראש.

בדרך־כלל המחלימים הם שהציעו את הנושאים לשיחות, אך זמן לא רב אחרי בואה של בת־עמי לחוָה, בחרתי אני את הנושא לשיחה: “הקדוּשה בחיינו”, ואדמונד קאהן כיהן בה יושב־ראש.

אבל עלי להקדים משהו על בת־עמי. על השפעתה על חיינו, על המהפכה שהיא חוללה אצלנו. מרגע שנטעה אצלנו יתד, רָשמה מוטבע בכול. סימנים ראשונים: האנשים נעשו פתוחים יותר, כן, גם שמחים יותר, גם חצופים יותר. היא סוחפת את כולם ברוחה הטובה, בחיוניותה, במרצה, באמונתה, בחציפותה. ראשונה נתפשה לרוח החדשה – דניאלה, אף כי לא כליל, כיאה לספקנותה ולתבונתה. אבל ליויה, השחקנית, וגם האחרים, מי פחות ומי יותר, כולם נישאו על גלי התרוממות־הרוח של המסר החדש.

ובאשר לי: להיכן נעלמה ההנאה מחברת־עצמי בלי הפחד מההנאה הזאת, בלי הענשה־עצמית עליה? מיצוי ההנאה, החדשה עמי עדיין, השחרור, החדש עמי עדיין, מן התלות המידלדלת, המרַפסת, בחברת אחרים – אלה כמו נעלמו עם בואה.

ובזכרון צף ועולה אותו ערב חמסיני של שמחת־תורה, כשהכול מצפים כבר לגשם. אני יושבת באפס־מעשה על המיטה ואצבעי משוטטת על כתמי־צבע צהובים וכתומים ומכתרת משבצות לבנות וירוקות של כיסוי־המיטה, כמו שרבוטי־העפרון של יוֹרמי בני – בכל מקום אפשרי. הערפל – אני חושבת – הערפל גם בו.

ליל שמחת־תורה, ויורמי הולך למסיבה ואני חוזרת לשבת על המיטה. מגש עם תה וביסקויטים ובלוק־מכתבים ועט. מכתב לקוּתי אני מתכוננת לכתוב, שלא יישלח, אני מקווה. אבל יותר מכול אני מתפלאה על שלוַת־נפשי, והצירוף “גולה ומלכות” צף בראשי. גולה־ומלכות־גולה־ומלכות – – – ואני ממלמלת בקול: “גולה ומלכות”. ודמותו של קוּתי עולה לעיני והוַדאות שאני נדחית, כעת לתמיד, אבל כבר אין התכווצויות של כאב ונסיגה מבוהלת מן המחשבות ושקיעה ואופל מתמשך לילה ויום ולילה. “אל תשכח את המפתח!” אני קוראת אחרי יוֹרמי, אבל כבר אני שומעת את טריקת הדלת החפוזה, שכן הילדה הזאת ממשיכה לשרוק לו מלמטה בלא הרף.

שלוַת־נפשי בין כאב לרוגז, נד שחור של רוגז שעולה לראשי למחות, להכחיד, כל זכר שלי שם בבית. אבל כל זכר שלי שם בבית נמחה ממילא. וצִלה של אהובתך, קוּתי, קוּתי, מרחף בכל פגישה שלי עם ידידינו. מלומדי־ניסיון מבטיחים לי שהזמן ירפא. הזמן. והרי עברו כמה שנים, אז מה פתאום הבהילות הזאת לדבר אליך, לשאול אם ייתכן שאינך מתגעגע אלי. לחיות כך וכך שנים עם אדם וכעת – כלא היו? – וכשהגוש העיור הזה שבבית־החזה מתחיל להיחבט בכָתלי סוגרו, אני נחלצת מהשמיכות ורצה למטבח ומושכת מן המגירה סכין חדה ולוחצת את משטחה הקר אל פרק ידי וכשסוף־סוף פורצות הדמעות מגרוני ונמהלות בטיפות הדם הראשונות שמבצבצות על העור, אני חוטפת מגבת וקושרת בכל כוחי לעצור את הדם ואחר־כך חובשת היטב וחוזרת למיטה והדמעות ממשיכות לזרום מעיני בלי הפוגה.

[“הקדוּשה בחיינו”]

דניאלה שואלת למה אנחנו צריכים לחפש את הקדושה שבחיינו בטבע, מחוץ לאדם. היא רוצה להגיד לנו, שהבישול הוא בשבילה חוָיה פולחנית יותר מטיול בטבע, ומה שנוגע לסֶקס, כמו שהי מבינה סקס… (את ה“סקס” זרקה לעבר אדמונד קאהן, ספק בשל היותו יושב־ראש, ספק בשל היותו נציג המין הגברי), אז שיעשו לה טובה ויפסיקו להרשים אותה עם כל מיני מתכוֹני־פלאים בפרוטה, מפני שגם היא הסתובבה בעולם וגם היא קראה ספרים וגם היא יודעת משהו.

דניאלה היום עצבנית במיוחד וקולה קפצני וצורמני ויש לה פראות בפנים וזעם בעיניִם וכולנו מצפים שהנה־הנה תבוא ההתפרצות, אבל לא. פיה נמתח לחיוך מאוזן־אל־אוזן והיא אומרת בעליצות מאיימת שהכול־הכול קשור בקָרבנות, ושחיינו עלי־אדמות הם עבודת־קרבנות אחת גדולה, אבל הענין הזה הוא כל־כך רחב ועמוק, כל־כך רחב ועמוק והוא קשור באשמה, מפני שכל דבר קשור באשמה, “אבל כעת,” היא פורצת בצחוק יפחני, “הספִיץ' שלי נגמר.”

ועמנואל “האסטרונום”, פקיד בצבא־קבע לשעבר, שממבט ראשון דומה כי התחבבנו זה על זה. מסתובב בכיסאו בחוסר־מנוחה פניו הרזות והחוורות ששיער שטֶני דקיק וחלק עוטרן עד מתחת לאָזניִם ומכאן ומטה עוטרן זקן־עבות, שחור ומסולסל, הנראה כפאת־זקן־מוּשתל – עוטוֹת סומק עמוק ובה־בשעה מחליקות אצבעותיו הדקיקות בעצבנות על מסעד הכיסא; ואדמונד קאהן, היושב־ראש, תוהה עליו ושואל אם יש לו מה להגיד לנו; וליויה ה“אקטריסה” מגחכת, ואומרת בקול אלט נמוך, צרוד מעשן, שדניאלה הביכה את עמנואל המסכן עם הדיבורים שלה על סקס מפני ש“עמנואל שלנו הוא אִיס־טניס”.

וחושי דרוכים אל בת־עמי, בת־עמי שנאנחת קלות מבעד לחיוכה המהורהר והיא מנענעת בראשה מתוך כוונה סמויה שמשמעותה מטרידה אותי, ואני אומרת לעצמי שמוכרחים לקחת את הענינים בידים ולהתחיל לשלוט במצב; ושתי אלה, דניאלה וליויה, הן באמת יותר מדי בשביל עמנואל, שמדבר ומוחק, מדבר ומוחק את המלמולים של עצמו. הוא מצטער, הוא צריך ללכת, יש לו כאב־ראש, הוא לא בא הנה בשביל דיבורים כאלה, זה לא נוגע לאף אחד אישית, אין לו שום דבר נגד אף אחד פה, אבל זה פשוט לא בשבילו דיבורים כאלה…

וליויה סופקת כפיִם אל שׁדיה הגדולים השטים בכבדות מבעד לחולצת הטריקו הצמודה וקוראת “טוף!” ונצמדת אל היושב־ראש כממתיקת־סוד ושואלת בחיוך של ילדה סוררת אם מותר גם לה להגיד משהו בנושא הקדושה בחיינו. ואדמונד קורא בקול רם מדי, “בהחלט! בהחלט!” שכן, הנשיות המפצירה והמוחצנית של ליויה מביכה את הג’נטלמן שבו. אבל כעת היא שכחה מה רצתה לומר! ובעוד אני מפקפקת אם אמנם טוב עשיתי שבחרתי בנושא זה לשיחת־החברים המגומגמת הזאת, אני רואה את ידו המתרוממת של ירון בבקשה לרשות־הדיבור. הוא רוצה “להתיחס” לדברי הפותחת – הוא אומר.

ירון. הייתי אסירת־תודה לו על ידידותו, שאוכל – האמנתי – תמיד לסמוך עליה (כל־כך צר היה לי על המאמץ הזה שלו להצהיר על קיומו על־ידי כל מיני גינונים מגוחכים, שבסך־הכול השתמעה מהם קריאה נואשת שיתיחסו, שיתיחסו אליו בכובד־ראש!) והבטחתי לעצמי לגמול לו עליה ולא לדחות עוד את כוונותי הטובות; ואז ראיתי את אביגיל מזדקפת מלוא קומתה המפוארת, וכמתנצלת על המראה המרהיב שהציגה, מיהרה להתכווץ בביישנות חיננית, כמכנסת עלי כותרתה.

“אני אחזור בעוד רגע,” שׂחו תנועת־ראשה ומלמול־שפתיה ליושב־הראש, כאילו היא מפקידה בידיו את סוד חייה. ואדמונד תוהה עליה בפליאה רכה, ועיניו מרותקות אל דמותה כחולמות את היופי בהתגלמותו.

ובת־עמי שולחת בדניאלה חיוך עגמומי רווּי־חיבה צובטת־לב ודניאלה מחזירה לה חיוך פראי ועיניה נוצצות.

העצבות. העצבות הזאת.

“נזכרתי במה שרציתי לומר!” מפרק קולה המחוספס של לִיויה את קסמו הכבד של הרגע וטוענו בכֶשף פָּגָני. “אז לפני שאני שוּבפַ’ם אשכח…”

אדמונד קאהן מתנער כמו מהזיה: “אבל כעת תורו של ירון לדבר.”

וירון מנסה להתבדח ומחווה בידו – בבקשה, ליידיס פֶרסט; אך אדמונד, תקיף בדעתו: שידבר, שידבר כבר!

וכעת, כשאני שומעת את דברי הפתיחה שלי מצוטטים מפיו בדייקנות של חסיד־שוטה, שהקדושה בחיינו, הוי אומר בכל חיינו, ושאין להפריד בין הקדושה שבחיי יומיום ובין הקדושה במחשבה ובאהבה וכולי וכולי – הם נשמעים לי כמליצות נבובות.

“פתיחוּת ושלמוּת! פתיחוּת ושלמוּת!” קורא מי מהנוכחים.

ואני חוזרת ואומרת לעצמי שככה זה לא ילך, שאני מוכרחה לקחת את הענינים בידים ולהתחיל לשלוט במצב ולצאת סוף־סוף מן ההשתבשות הזאת.

והרי עד שנכנס מלכיאל לחיינו שלטתי במצב. מלכיאל, שהיה שובה־לבבות ומשכיל, אך גם נבלְבָל, וקוּתי נהג להגן עליו מפני ההערות הארסיות שלי. וגם קוּתי שלט במצב עד שנכנס מלכיאל לחיינו. קוּתי, שהוא חזק כצור, כולם יודעים, והוא פעיל ואהוד במועצה האזורית ובועד המושב, וכשהוא משמיע את דברו הכול מאזינים ביראת־כבוד, והוא, בענוותנותו, אינו נוהג לספר בשבח עצמו ורק מאחרים אני שומעת על כך. ולא לשכוח את נסיונותי בהוראה יצירתית, שזכו להערכה בחוגים פדגוגיים רחבים ומורים וסמינריסטים ראו זכות לעצמם להיות נוכחים בשיעורי. לא לשכוח את הצלחותי. אבל אותו בוקר, כשהוחלט בינינו שענין השליחות שלנו מתבטל, יצא קוּתי לחצר ואני אחריו, והוא נכנס למחסן־הכלים ונטל את המכשיר ההוא בצורת אקדח־ארוך־קנה להדברת עשבים שוטים וירה וירה מתוכו את הנוזל הקטלני בשדה ובין עצי־הפרי.

“אתם פשוט עושים אידיאליזציה מקדוּשה! יש פולחנים אכזריים מאוד…” משתלט שוב קולה של ליויה, שבהיותו נמוך ובעל תהודה, אפילו היא משמיעה אותו באדישות מופגנת, הוא מפיק איכות סמכותית.

אבל עיקר חפצה – לזכּות באהדתה ובאישורה של בת־עמי. עיקר חפצנו – של כולנו – לזכות באהדתה ובאישורה של בת־עמי. ובת־עמי מסתודדת עם דניאלה. בת־עמי בחרה בדניאלה. ואנחנו מקנאים.

“בס–דר,” משלבת ליויה ידיִם בישיבה מרושלת ומגלגלת עיניִם לתקרה, “אפילו פה יש לי אויבים. בס–דר!..”

“בת־עמי אומרת שהנושא צריך להיות ‘קדושת־החיים’ ולא ‘הקדושה בחיינו’…”

“בת־עמי אומרת שאנחנו צריכים להבין קודם כול על מה אנחנו מדברים…”

“איזו ‘קדושה’? מה פתאום ‘קדושה’?..”

“אתם מתכוונים לרגע האלוהי?”

“כבר נאמר שהדת היא אוֹפיוּם להמונים…”

"‘לא מדמעות הבּוּרים מפיקים את יין האלים’, מצטט אדמונד קאהן בחיוך.

“בת־עמי היא אנרכיסטית!..”

“זה נכון?” תוהה אדמונד על בת־עמי.

“לא בדיוק…” מציף הסומק את הפנים הנאורות האלה, “אבל אני מסרבת להיכנס פה לויכוחים פוליטיים.”

“בטח! ההנהלה לא מעוניינת לערער את שלוַת נפשנו!” מגחך מי מהיעקובינים.

בכל שבת שניה עושה בת־עמי מחוץ לחוָה. פעם – היא אומרת – היא נוסעת אל אביה, פעם אל מורתה, זו שביקרה אצלנו בחוָה, פעם אל חברה זו או אחרת. ובהעדרה, מרכז ירון את קבלות־השבת. אבל הפעם היא מבקשת את אישורי להיעדר מן החוָה – “באופן יוצא מן הכלל” – שתי שבתות רצופות.

כשהגעתי אל פתח ביתה ביום חמישי לפנות ערב להציג לפניה את שמריָה (תמהוני גמור, קרוב־משפחה של אֶתל רוּבֶנס מלונדון, שבמכתבה הבהול אלינו הפצירה בנו לקבלו לחוָה, ועם זאת צירפה צ’ק כתרומה להתקנת מגרש־טניס אצלנו, שכן הבחור חובב־טניס מושבע) – היא לא שמעה את דפיקותי, אך אני שמעתי מבעד לדלת את קולה המוכר, ההומה ומסתלסל כשל יונה בעונת דגירתה, ואת קולו הכמו־מאומן־להיות־נמוך של ירון, עונה לה בצחוק מאופק אך לבבי. לבסוף פתחה את הדלת לרווחה וקיבלה את פנינו במאור־פנים, כדרכה. “איזו אורחת!” מזדמר קולה, “בוֹ–או, תיכנ–סו, תש–בו!” – מאור־הפנים הצברי, המתגונן בלגלוג דקיק.

וכבר היא לופתת בשתי ידים את ידו של “אלוף־הטניס”, שניצב מולה מכוּוץ ורועד ואגלי־זיעה מערפלים את זגוגיות משקפיו העבים, וכבר היא נלהבת לרעיון לשמש לו “בת־זוג” למשחק, והיא מוכנה לכל אימונים מפרכים וכולי וכולי, אבל כמובן, זכותו להזמין הנה “בני־זוג” מקצועיים כחפצו, ובינתים ישב־נא על המזרן, לצד ירון, והיא תלך להכין קפה, ואת המוסיקה אבחר אני, אבל כדאי שאזכור מה אמר בַּאקוּנין לוַגנר, שאת בטהובן כדאי להציל מן ההריסות של המהפכה העולמית, ומה שנוגע לרביעיות רזוֹמוֹבסקי בביצוע רביעית בודפשט, משהו באמת פנטסטי…

אהבתי את החדר הזה.

אהבתי את הספרים הרבים שעל מדפי־העץ הנתמכים בלבנים אדומות את השטיח הבדוִי הפרוש על המזרן הרחב והשמיכות מגולגלות עליו למשענת, את הצמחים המטפסים על החלונות ואת דמות המרטיר מתוך “קבורת הרוזן מאורגאז” של אֶל־גרֶקוֹ, הניבטת מן הכרזה הגדולה שעל הקיר. אהבתי את הקוים הישרים והנקיים של הריהוט הפשוט, הצבוע לבן, את הפשטות המאירה הזאת, שכמו יוצרת רקע של מרחב נייטרלי, מעין מחווה למדריגָלים של מוֹנטוֶרדי, עם קולה המלאכי של ברבָרה פִירס, או לבָּרוֹק המאוחר של ויוַלדי, או לסונטות של קוֹרלי וטורלי ומלחינים אחרים (מן האסכולה הבוֹלוֹנית", משכילה אותי בת־עמי) שאת יצירותיהם היא מרבה להשמיע שסולו־חצוצרה של אחד מהם בוקע כעת ממגברי־הקול הגדולים התלויים על הקיר והקשורים למכשיר הסטריאופוני המשוכלל שלה.

אהבתי להיות בחדר הזה. אך דווקא משום כך אני משתדלת להדיר את רגלי ממנו ככל האפשר – להישמר לנפשי.

המוסיקה מגיעה אל קִצה והמחט ממשיכה לחרוט את התקליט וקולה של בת־עמי עולה מן המטבח, קול מֶצוֹ־סופרן מתהפך. עוד מעט היא תשמיע לנו את לוֹטה לֶניֶה בשירים של ברֶכט וּוַייל – היא מבשרת לנו – ויש לה גם תקליט חדש של שירי יידיש, ובהיכנסה לחדר, נושאת מגש עם ספלי קפה שחור ורַחַת־לאקוּם, ניכרת מפניה מעין ציפיה להשתעשע.

היא הזמינה הנה את ירון כדי לעזור לו להרכיב את התכנית של מחר – היא אומרת בהתישבה על המזרן בישיבה מזרחית, וסרפן המקסי שלה עוטף את רגליה. “מצדי זה אומר, אמנם, היעדרות של שתי שבתות רצופות, אבל ירון לא מתנגד, נכון, ירון? ואני מקווה שגם את לא תתנגדי אם באופן יוצא מן הכלל…” לא, לא הבעתי התנגדות, אף כי לא ייתכן שלא הבחינה במתיחות הזאת בפני, שכן אין זו הפעם הראשונה שהיא עוקפת כך את סמכותי, בנטלה לעצמה כל מיני היתרים כדבר המובן מאליו.

“אז איפה אנחנו מסדרים אותך בעבודה, שמריה?” היא פונה בנעימות אל הבחור, שיושב מצטנף על המזרן והוא מעווה מדי פעם את פיו לדיבור, אך חוזר ומכווצו, כנרתע מן המאמץ.

“אתה מעדיף לעבוד בפנים או בחוץ?”

וכשתשובתו מתמהמהת, היא נרכנת אליו ולוחשת כאל חולה: “יש לך איזה מקצוע?” –

“לאבי יש בית־חרושת לצבעים,” נדחפות לבסוף המלים מפיו, בהולות כשל מגמגם שאולף, “ואני… אני אוהב לצבוע.”

“יו–פי!” נפרשות זרועותיה בצהלה. “אז נסדר אותך בצביעת חלונות ודלתות, בירוק! כמו הגזוזטרות שלנו! ‘כשהצל על מָתנה על מרפסתה היא חולמת / בשׂרה ירוק שׂערה ירוק עיניה כסף קר / ירוק כמה אני רוצה אותך ירוק’” – היא נשכבת אפרקדן על המזרן ומדקלמת. ובקרצה לעברי היא מוסיפה כמתבדחת: “הזדמנות מצוּינת לרענן קצת את המקום הקודר הזה, מה?”

ואולם כאן היא קולטת את החרדה המסתמנת על פניו של שמריה והיא מתישבת באחת וטופחת על גבו וקוראת בחדוָה: “אסור לקחת אותי ברצינות כזאת! כל אחד פה יספר לך שאני סתם ליצנית!”

“אני.. אני יודע,” מנענע שמריה בראשו כאחוז־עוִית.

“אתה יודע!..” קופצת בת־עמי ממקומה וכורעת לפניו על ברכיה, “אתה יודע שאני ליצנית?..”

“ככ–כן…” ממשיך שמריה להרעיד בראשו ולחייך.

“אז לכבוד זה שאתה יודע…” מצמידה בת־עמי את אצבעה אל פיה וברק משובה בעיניה, “אני אגיד לך מה נעשה! מחר, לפני שתתחיל לצבוע את החלונות והדלתות, אז בשביל לחגוג את זה, תצבע קודם כול את הפרצוף שלי! בכל מיני צבעים! עם פסים ונקודות וכל מה שאתה רוצה, כיאה לליצנית אמיתית!”

“ההה!…” מתרעד שמריה בצחוקו כלולב.

ובת־עמי נדבקת בצחוקו, וירון, על־פי דרכו, מנסה להשתלב בכבדות־מה בתוך נחשול העליזות שמציף את החדר, ורק עלי משתלטת איזו רוח־נכאים, ואפילו אינני מצליחה לעקם את פי לחיוך.

ואמנם, עליצותה של בת־עמי גולשת ממש על גדותיה. ובמקום להשמיע לנו את לוֹטה לֶניֶה ואת תקליט היידיש החדש שלה, היא שמה על הסטריאו “רוֹק כבד”, וכשהיא עוטפת את עצמה בסמרטוטים מכל הבא ליד, ומרכיבה לעצמה מיני תרבושים, היא סוחפת עמה לזירת הריקודים את שמריה, שמתבלבל בצעדיו ומועֵד ומדדה על רגל אחת וידו מחזיקה את משקפיו לבל יפלו, ואת ירון, שפושט את חולצתו, וכאילו נִשבה בתוך מעגל צר, הוא מתנועע בתוכו מכושף, כמו באיזה פולחן.

הוררה!" קוראת בת־עמי ומניפה באויר את חולצתו השחורה של ירון, “מוות לעולם הישן! תחי הברבריות הצעירה!”

איש מהם לא שעה אלי כשקמתי סוף־סוף מישיבתי הצפודה על המושב המזרחי הנמוך, מנסה להעמיד פנים של צופה אוהדת. וכשאני מאלצת את עצמי לשמור על החיוך הקפוא שהדבקתי לי לבל יפשיר, פסעתי אל עבר היציאה.

“את רוצה למסור משהו לנטע?” קורא אחרי קולה העולץ וקצר־הנשימה של בת־עמי. “אני נוסעת אליה לכל השבת!”

אך למחרת בבוקר, כשאני נשלחת לטיפול פיסיותירפי מסוים במושבה, כשאני נכנסת למרפאה ונוכחת כי תורי רחוק עדיין ואני מחליטה לגשת לבית־הדואר הסמוך ולהצטייד בכמה בולים וגלויות – נקרית לי, ממש בהיסח־הדעת, הוכחה המעלה חשד נוסף לפעולה מחתרתית שבת־עמי קשורה בה.

שכן, בתוּרי אחרי האשנב המתאים, ומבטי נופל על קיר־המתכת האפור של תאי־הדואר, מתחיל לבי להכות בחָזקה למראהָ – היא בעצמה ובכבודה – במעיל־הגומי הרחב שלה, הקיט־בֶג על כתפה ופניה אל הקיר, והיא מחטטת במפתח בחור אחד התאים ופותחת את התיבה ומוציאה מתוכה מכתבים ואיזו חבילה, ונועלת, ואני עדיין מסומרת למקומי, אך ההחלטה גומלת בי להסתלק בטרם תבחין בי ואני ממהרת להסתתר מאחורי עמוד, ומשם אני חומקת החוצה ונכנסת לקיוסק סמוך, ומנקודת־תצפיתי שם אני רואה אותה יוצאת מבית־הדואר, אך הפעם לא לבדה, אלא בלִווית גבר כבן ארבעים, במעיל־גשם ובֶרֶט כחול, החבוש בקפידה על שׂערו הארוך, בידו תיק נפוח, ותחת בית־שחיו גלילי־קרטון שחורים, שהוא מקפיד להחזיקם באלכסון לבל ייתקלו בעוברים־ושבים.

הם מהלכים זה לצד זה בצעד אטי וכבד, פניה של בת־עמי מוטות לארץ והיא פוסעת בשתיקה, ופני הגבר חמורות־סבר, מוסבות אליה בדברו.

ואני גומעת בלגימה אחת את שארית המיץ שהזמנתי, משלמת ויוצאת, אך איני מוצאת בי אומץ לעקוב אחריהם ואני חוזרת על עקבותי למרפאה.

ובשבתי שם על ספסל־העץ, מצפה לתורי, אני נזכרת בתשובתה של בת־עמי לשאלתי הקנטרנית, אם יחסה למוסיקה כנסיָתית צרופה אינו סותר את השקפת־עולמה המהפכנית.

“טרוצקי אמר שאמן יכול להגיע אל המהפכה גם דרך ציור של עיירה קטנה, אבל אי־אפשר שתפישתו את המהפכה תהיה של בן עיירה קטנה,” צייצה בת־עמי, ספק בכובד־ראש. הו, מה אני יודעת על הבחורה הזאת! (והרי כל ידיעתי היא ממילא על הצד השלילי, אז לחיות עם הבלתי־ידוע? להתחיל מהבלתי־ידוע? ומה על ה“גילוי”, שעניָנו במהות שכל־כולה אושר של ידיעה והתמזגות, והשלמה עם “ריק קיומי” ועם תחושת חוסר־הפשר?)

אני מנהלת בלבי ויכוח עם בת־עמי וטוענת שהתורה המרכסיסטית היא קצה הגבול של הרציונליות ומכאן ואילך כל פילוסוף מערבי יצטרך לשוב ולשאוב מן המזרח. אך בראשי מתנסח מין משפט כזה: העולם שועט־בועט על אנשי האמצע, פנו דרך! הברברים באים!

ובדרך חזרה לחוָה, כשחיכיתי לרכב בתחנת־האיסוף שלנו במושבה, עבר שם זוג, כבני ארבעים, הוא גבוה, רחב־כתפיִם, שחום, היא מדדה אחריו על עקבים דקים, שניהם לבושים בהידור ושקועים בויכוח. לפתע נעצר האיש, מתקרב אל האשה, מניף את זרועו וסוטר לה על לחיָהּ כמכֶּה בכוח על מצילה, ועוברים־ושבים נעצרו לראות מאין בא הקול. אינסטינקטיבית תפשה האשה את לחיָהּ המוכה בידה והמשיכה לדדות אחרי הגבר, ידה לא משה מלֶחיה.

בשבת הזמנתי את אניטה סלונים לסעוד אתי בצהריִם, בנצלי את ההזדמנות שבעלה נסע אל איזו אחות ערירית שלו לסעוד אותה בחָליהּ. (בעל זה, שצורתו מטושטשת וצבעו מחוק, וכל־כולו שׁמשָהּ ונושא־כליה של אשתו).

כשסיימנו את הקינוח והמתנו למים שירתחו, פנתה אלי לפתע, נועצת בי את עיניה הירוקות והחקרניות, ובקולה הדידקטי, הצרוד מעט, בשוותה איזו חגיגיות לדבריה, אמרה: “אני מקווה שתסלחי לי אם אנצל את הכנסת האורחים שלך כדי להידחק עוד יותר לרשות הפרטית שלך…”

–???

(היא כבר מנסה לארגן לי את החיים. היא יודעת מה טוב בשבילי. החרדה מפני אנשים כאלה. במושב ניסו לארגן לי את החיים, כולם ידעו טוב ממני מה טוב בשבילי).

“את מדאיגה אותי! מה מעיק עליך?”

וליתר שכנוע היא אומרת שלא רק היא מתרשמת כך, ושהשינוי אצלי היה כל־כך פתאומי, שאפילו אליהוא רבידו הבחין בו. ובהזכירה את הדוקטור, האירו פניה העייפות בחיוך סלחני, שכן, שתינו הכרנו את האגוצנטריות של ידידנו, שהוא מבחין באחרים רק כשיש לו ענין אישי בכך.

“והרי בקיץ היית עליזה ומלאת תכניות ותקווֹת! האם את מאוכזבת ממהלך הענינים בחוָה? האם המציאות לא עונה עכל הציפיות שלך?”

ועוד לפני שאני מספיקה לנסח את תשובתי, היא אומרת: “טוב, אז אני יכולה לספר לך שמלכיאל התעניין בשלומך.”

כביכול יש קשר בין מלכיאל ובין אותו דבר ש“מעיק” עלי.

(אניטה אניטה, את הטקטיקה הזאת אצלך הלא אני מכירה, התפנית הדרסטית, הפריצה מנקודת־זינוק חדשה לגמרי, כשנוכחים שהטיעונים הישנים יובילו בהכרח לשביל ללא־מוצא).

“כן? מה אתו?”

אניטה פרצה בצחוק. “כך ב־דיוק הוא שאל עליך. לא ‘מה שלומה’, אלא ‘מה אִתה?’”

“אז מה ענית?”

“יש מה לספר עליך, לא? את עשית משהו מאז שנפרדתם.”

“והוא?” “טוב, אז על מוֹת אשתו שמעת בודאי… ובכן, מאז הוא שהיה שוב במזרח הרחוק, בדרך לסן־פרנציסקו. אומרים שנולד לו שם תינוק.”

“הוא התחתן?”

“הוא… עוד כואב לך?”

“אני כמעט לא חושבת עליו. וזאת כל האמת, אניטה.”

“אז מה כן כואב לך?”

“הכאב כואב לי. שמעת פעם על כאב כזה? אבל אני מעדיפה לדבר על מלכיאל, אני מקווה שהוא מאושר.”

“את באמת מקווה כך?” קרצה אלי אניטה בהתעוררות, והתרווחה בכורסתה.

“אני לא נוטרת לו טינה ואין לי יחולי־נקם כלפיו, אני…”

אניטה הישירה אלי מבט אפל.

(להיזהר. בלי הערות מסגירות. כשיאפסו הנימוקים, כשתסתתמנה הטענות, לא תמשוך זו את ידה גם מן הטריקים הכי זולים. “מידע סודי”, “ראִיה נסתרת”, כל אמצעי יכשר בעיניה. תפחיד אותך באמונות תפלות, תרמוז על “כוח עליון”, “חכמה טרנסצנדנטַלית”, האמצעים הכי נבזיים בשביל לשלוט בך).

“איך הוא נראה?” שאלתי כלאחר־יד ככל האפשר.

“הו, הייתי אומרת שהזוהר הרומנטי שלו התעמעם. מה שנשאר זה… את מכירה את ההבעה הקהה הזאת של פקידים גבוהים שמבלים את כל ימיהם בישיבות? אני מתכוונת לאלה שהיו להם פעם ציפיות מעצמם. הכובד הזה שמשתלט עליהם… מזלו שהוא לא מתקרח. אבל מה שנוגע אליך…”

“אני מניחה שהבן שלו התגייס השנה, הוא צעיר מיורמי שלי בשנתיִם.”

(למרות כל הרפתקאות־האהבים שלו, יש לומר לזכותו של מלכיאל שאף פעם לא הזניח את הבן הזה. אפשר אפילו לומר עליו שהוא אב מסור. גם בהשוואה לקוּתי, שהוא כל־כך יציב, מאוזן, שפוּי, צודק, הגון, יפה, הו קוּתי קוּתי – בהשוואה למלכיאל!)

“את יודעת שאף פעם לא פגשתי את בעלך?”

(איך שמכשפה זו נכנסת לתוך מחשבותי).

הו, לא, בשום אופן לא היה לי חשק לדבר עם אניטה על קוּתי. אז קמתי ממקומי בחוסר־נימוס מופגן והצעתי לה שנסייר בחוָה.

ואולם היא אך נתרווחה בכורסתה, הוציאה סיגריה מנרתיק מוזהב, התחרטה והכניסה אותה בחזרה, שוב הוציאה, ואמרה “רק זאת ודי”, הדליקה במצית, שאפה כנהנית, נשפה עלי, ואני נופפתי בידי לפזר את העשן.

“האבסורד שבדבר,” אמרה, “שאֶת אשתו הוא באמת אהב… והיא ידעה את זה! הייתה אשה נפלאה, חזקה, עם הומור, חבל שלא הכרת אותה.” וכאן היא מספרת לי שכשנתפש פעם מלכיאל בקלקלתו וצעק על אשתו בנוכחות הבן, שמעולם לא אהב אותה, צחקה, לא נפגעה כלל, “אלמלא אהב אותי,” אמרה, “היה משקיע כל־כך הרבה מאמצים לשקר לי?”

צר לה לאניטה על אשתו. לאחר שמלכיאל עזב אותה – היא מספרת – התחילה לחיות. נרשמה לאוניברסיטה הפתוחה, הרבתה לצאת לקונצרטים, קשרה ידידויות חדשות ויחסיה עם בנה התהדקו מאוד בסוף ימיה.

(אני חושבת בלבי: האיש הזה, מלכיאל, המלא את אהבת־עצמו, שכל אירוע, כל מעשה של יומיום היה מקבל בעיניו משמעות מיסטית נשגבה, כביכול כל מה שקורה אתו משתלב בכלל־אנושי, מתלכד בקיומי, ומכאן כפסע עד הנגיעה באלוהי, של האיש החילוני הזה, המאמין בהשגחה הפרטית עליו…)

ואילו אניטה, שמצליחה היום ליצור קשר טלֶפתי בינינו, אומרת: "בסך־הכול היא התיחסה אליו כאל ילד מוכשר ומופרע הזקוק לאם גדולה שתגונן עליו מפני עצמו, שתרגיע את מצפונו, שתניח לו להשתובב כאוַת־נפשו ללא טרוניות או האשמות, אבל פתאום נעשוּ עצמאותה וסלחנותה נלעגות בעיניו והוא התחיל להתגעגע לעונש. ואני שואלת: “למה צריכה היתה למות, כדי שיסופק לו העונש המיוחל? שאלה זאת אני מפנה לאלוהים, כמובן,” קמה אניטה ממקומה מתוך אנחה.

אבל כעת נשתקעתי אני בכורסתי. כבר לא רציתי לסייר בחוָה.

ובשעה חמש הזמנתי את ירון לתה להשפיע עליו שיהיה איש־סודי. אבל ברגע האחרון גברה שפיותי על יצרי ומצאתי לי תירוץ לבטל את ההזמנה. שכן, ירון זה, שהיה נכנס־ויוצא בביתי, מציע את שירותיו למלא שליחויות שונות, מתנדב לכל מיני משימות הקשורות בחוָה – לאמיתו של דבר, לא ידעתי מיהו. האם היה שייך לאותם האנשים, שבשל הציפיות הגבוהות שיש לי מהם, אני נוטה להפליג בערכם והפלגה זו מסנוורת את עיני מראותם כמות שהם? ושאלתי את עצמי אם, בבוא היום, תחול גם עליו החוקיות הזאת של האכזבה הצפויה, שנוחתת עלי כמהלומה ומעירה אותי מאשליותי.

“אותי? לכבוד הוא לי… במה זכיתי?” – אני שומעת בדמיוני את ההתגוננות. בנימה האירונית, כביכול, שהוא מנסה לסגל לקולו.

“בכך שעוררת בי אמון. אז אפילו אם תאכזב אותי, האחריות על כך תהיה כולה שלי,” אני מנסה בדמיוני להקל עליו את רוממות המעמד.

ומספרת לו בדמיוני, כי מדובר בבת־עמי, וכי יש לי יסוד לחשוד שהיא קשורה באיזו מסגרת פוליטית מחתרתית ולמען שלום המוסד הזה מחובתי לברר במה בדיוק מתבטאת הפעילות שלה ואם היא מערבת בכך ישירות, או בעקיפין, את עבודתה בחוָה.

“ואם כן,” אנופף בידי, למנוע מירון הנדהם להפסיקני. “אם יתברר לנו, למשל, שהיא מנצלת את עבודתה אצלנו להשפיע על מי מהמחלימים…”

“אבל היא עושה את זה בגלוי! היא מדברת על פוליטיקה בגלוי!” אני מנחשת כי טבעו הישרני של ירון יתקומם לאפשרות של מעורבות בוגדנית ויהיה עלי להמשיך לשכנעו.

“הה, כמובן, היא ערמומית מאוד, בת־עמי, ואותך היא לא תערב בכך, אבל אחת כמו אביגיל, או אחד כמו שמריה, או אפילו דניאלה…”

אבל היחידה שירון יוכל להעלות בדעתו חשש כלפיה, זו דווקא לִיויה; ועל כך אשיב לו כי לגביה זה פחות מסוכן, מפני שהיא תתיחס לזה כמו אל כל תפקיד דרמתי אחר, בעוד שלגבי האחרים… לגבי אנשים במצבם…

“לגבי אנשים במצבם…” פעם אמרתי לו את המשפט הזה וירון גיחך אותו גיחוך מצמרר של נכה התופש את הבריאים בכֶשל לשוני הנוגע לנכותו ואמר: “רצית לומר במצבכם…”

מנין לי, אם כן, שהמרירות החבוּיה, כפי הנראה, עמוק בלבו, לא תפרוץ לאפיק הראשון שיזדמן לה, אפילו הוא נפתל ומסוכן? האם זאת הסיבה שביטלתי את פגישתי אתו, מפני שבסתר לבי חששתי לגלות בו איזה יסוד אפל שלא הייתי מודעת אליו? (השיבושים, השיבושים).

אני מודדת בצעדי את חדרי הבית, טרף למחשבותי המציקות.

מה מסוגלת נטע לספר לה על אודותי?

ושמא, אם אתגרה בה בטרם עת, תפתח זו את סגור־פיה לפני שאהיה אני מוכנה? ומה על הרעיון ליצור קשר עם “נוה־תרצה” בענין אחר, כביכול, ודרך אגב לחקור אותם עליה? (רק לא להניח ליצרים להשתלט עלי, רק לא להיגרר למעשים חפוזים).

ומחשבת־פתע: שמא גם נטע קשורה באותו ארגון מחתרתי? ואם כן מחובתי להביא את הדבר לידיעתו של קוּתי!

נטע ערב התגייסותה, נטע של אז, התמימה, הבתולית, שכולה עור־ועצמות מרוב צוֹמוֹת. אני נזכרת איך הצליחה לזעזעני לראשונה.

היה זה בעונה הבוערת של קטיף הציפּרנים במושב, ובשל החורף הארוך והקשה מהרגיל התאחר אצלנו הקטיף עד אמצע יוני וכולנו נרתמנו לעבודה קדחתנית, להדביק את המשלוח. ישבנו שתינו, נטע ואני, בבית־האריזה, לנוח לאחר בוקר של עבודה מאומצת, כשנטע ועוד פועלת מוציאות את הפרחים מן הסלים, טובלות במים, מניחות על שולחן־העץ הגדול ומסמנות במד־הגודל ומורטות את חלקו התחתון של הפרח ואחר מעבירות אלי לאגדם לעשרות־עשרות בגומי ולעטפם בצלופן ולארזם בקרטון ולהכניסם למקרר – עד המשלוח.

הפועלת יצאה לשדה להביא ארוחת־בוקר לקוּתי וליורמי ואילו נטע ואני ישבנו שעה ארוכה על הארגזים ולא הוצאנו הגה מפינו. לפתע היא אומרת לי בקול מעולף־מסתורין (הבעת ההזיה שרושם הפזילה – בשל השוני בצבע עיניה – משווה לה): “חלמתי שאני שוכבת עם אבא.” ולאחר איזו ציפיה היא מוסיפה: “היה שם עוד איזה גבר צעיר, אבל אני העדפתי לשכב עם אבא. איזה יופי של חלום אדיפָלי!” וכשהיא מנערת את ראשה ונועצת בי עינים נואשות, הוסיפה בצחוק מר: “נכון שאת בכלל לא אוהבת את אבא שלי?”

לא קשה היה למצוא הזדמנות לפגוש את בת־עמי למחרת בבוקר, שהרי כל החוָה מלאה אותה. היא מתערבת בכול, משוחחת, מתוַכחת, מטלפנת, מארגנת, מתק־קולה נישא בכול. האינטונַציה הצברית המתנגנת הזאת שלה, שירשנו מהיידיש, בעברית היא נשמעת מַג’ורית. קולה זה, שאפילו כשהיא מנסה להסותו, צלילותו פורצת ומפכה. כששמעתיו – עיצבן אותי. וכשלא שמעתיו התגעגעתי אליו.

בבוקר נדברנו להיפגש עם ברברה פֶניק במקום שיעדנו אותו כחדר־המתפרה לחוג החדש שיסדנו, וברברה אמורה היתה לשמש בו מדריכה. ברי היה לי שאפגוש שם את בת־עמי, שכן כבר בשעה מוקדמת הבחנתי בה מרחוק כשהיא עומדת לצדם של הפניקים ופריץ ביניהם והחבורה כולה מקדמת את פני הטנדר המוביל את מכונות־התפירה שרכשנו, אבל רק קולה של בת־עמי הגיע לאָזני, כשהיא מכוונת את האוטו לשביל הקרוב ביותר למתפרה, וקול נביחתו המאיים של פריץ.

רק ימים אחדים קודם לכן נכנעה בת־עמי, ויתרה מרצונה על המאבק הממושך שניהלה עם כולנו, על כך שברברה לא תרכז את החוג הזה. “ברברה מתבזב–זת פה ובסופו של דבר זה יתנקם בחוָה, מפני שאם ברברה לא תמצ–א את עצמה בארץ, הפניקים לא יחזיקו פה מעמ–ד!” ועם כך ניסתה להשפיע על ברברה עצמה שתחזור לעיסוקה המקורי, טיפול בילדים אוטיסטיים, עיסוק שכה אהבה וכה הצליחה בו באנגליה.

“פשוט מאוד,” התבדחה עם ברברה ועיניה מלטפות אותה בחיבה, “בשבילי זה יהיה אסון אם תעזבי אותנו לגמרי, אז כבר מוטב לי להתגעגע אליך חצאי־שבוע, כשתסעי העירה לעבודה.”

“את שוכחת שגם לניקנור יש קצת זכויות עליה!” קוראת הקנאה, במשהו היסטריה, מגרונה של דניאלה.

“אין דבר כזה זכויות על הזולת!” מוחה בת־עמי בחום, “ואם ניקנור רוצה באמת את טובתה של ברברה, הוא יסכים אתי שהמתפרה זה לא בדיוק ה–אתגר בשבילה.”

אבל המטבח הוא ה–אתגר בשבילי, מה?" משלבת דניאלה את זרועותיה ופוסעת לקראת בת־עמי, מוכנה לעימות המכריע. שעבר בשלום. בנשיקות ובחיבוקים. שכן, אין כמו בת־עמי יודעת לפייס את דניאלה.

ובענין ריכוז המתפרה הציעה בת־עמי את ירון, שנוהג לתפור בעצמו את התלבושות להופעות המחול של להקת־המחול שלו בקיבוצו.

אבל נראה כי סוף־סוף נוכחה בת־עמי שברברה עצמה, כשהיא משתחררת מהשפעתה הישירה, מעדיפה את ריכוז המתפרה על פני עיסוקה במקצוע הכרוך בנסיעות ארוכות ובפרידה של ימים רצופים מניקנור. והיא נכנעה בכבוד. ולא זו בלבד, אלא שהחלה לפעול במרץ לרכישת מכונות־התפירה.

עוד בפרוזדור שמעתי את קולה מהתרונן של בת־עמי, ומיד לאחריו את דיבורה הנמוך והנרגש של ברברה. נעצרתי במקומי. הייתכן שברברה הביישנית והמסוגרת מנהלת אתה שיחה אינטימית?

“אתמול, למשל, זה התחיל מרסס־נעלים עם ריח חריף כזה שמתפשט בכל הבית.”

“נו, באמת, אז למה שלא ירסס את הנעלים שלו בחוץ?” מזדמרת קריאת התמהון של בת־עמי.

“אמרת לו שהריח מפריע לך והוא סירב לפתוח חלון?”

“לא אמרתי כלום, פשוט פתחתי חלון, והוא התרגז וסגר.”

“אבל ל–מה? ל–מה?”

המאבק על הזכות לקפריזה… במקרה זה הוא טעה, אבל טעויות כאלה יכולות להיגמר רע מאוד. היצרים כל־כך מלובים… כל אחד מתחיל לעשות עם השני חשבון־חיים."

“אהמ… אהמ…”, שמעתי הברות של מנוד־ראש באנחת ההשתתפות של בת־עמי.

אבל כאן התחלתי לדשדש בעקבי, להשמיע את נוכחותי, ומיד נשתררה ביניהן שתיקה.

בת־עמי מציגה לפני את מכונות־התפירה שרכשה – “בפחות מחצי המחיר של שָוויָן הריאלי” – מאיזה תיכון מקצועי לנערות, ועוד קיבלה “בתור בקשיש” עשרות מגָזינים עם ציורי־גזרות, ובינתים החליטו היא וברברה לספק ליעקובינים את הבדים ואת שעות העבודה כדי שיתפרו וילונות וכיסויי־מיטה לחדרים.

ובכן, שוב נראה שהכול נעשה על הצד הטוב ביותר – בלעדי. ולא נותר לי אלא להשתתף בהנאתן ולבטא את שביעות־רצוני מהן.

אז הרכנתי את ראשי אל כתפי ואמרתי במצודד שאני הולכת לפרדס לראות מה נשמע בקטיף התפוזים.

“תמסרי לניקנור!” קוראת אחרי בת־עמי, וחוזרת בה, שכן – היא מחליטה – מוטב לה שתדבר אתו בעצמה בענין הורדים, מפני שאם נספיק להקים את החממות עוד החודש, יהיו לנו פרחים לשיווק באביב, אז אולי אחכה לה רגע, טוב? היא כב–ר באה אתי…

אבל מתק־שפתיה עיצבן אותי, אז אמרתי לה שנושא הורדים הוא לא ענין להחלטה בינה ובין ניקנור, וכי אני מניחה ששמעה על הנסיון הממושך שהיה לי בגידול פרחים לשיווק, ובלאו הכי מופיע הנושא הזה כסעיף עיקרי בישיבה הבאה של ההנהלה.

“אבל ההנהלה תצפה שגם ניקנור ואני נביע את דעתנו, לא?” חייכה בת־עמי ברכוּת ואחזה בידי להתאים את צעדה לצעדי. “וחוץ מזה, אתם גידלתם ציפרנים ולא ורדים,” אימצה את זרועי, לעזאזל, באיזו קלות מצליחה זו להמס את לבי!

הילכנו במגפי־הגומי שלנו בשביל הבּוצי שעצי השיטה הסבוכים והקוצניים גודרים עליו משני צדדיו וזלזלת־הקנוקנות משתרגת עליהם בכתמים גדולים של לבן וצהוב, ובת־עמי התכופפה מפעם לפעם לקטוף חמציצים. ובלעסה בהנאה את גבעוליהם העסיסיים, שאלה בקול מאנפף איך היה בליל שבת.

אמרתי לה שהחברים כעסו על העדרה, מפני שלטענתם שבת וחגים אלה הימים הכי מדכאים, ושאלתי אותה אם זה נכון שהציעה לשמריה להדריך חוג לסיִף.

“כן, למה לא? את לא חושבת שזה רעין טוב? הוא מתאמן שנים ויש לו חרבות בבית.”

“אני חושבת שלא היית צריכה להציע דבר כזה על דעת עצמך.”

“הו, באמת, זה מתחיל להיות כמו בגן־ילדים!”

“מבוגרים במצוקה הם קצת כמו ילדים קטנים, לא?” ידעתי יפה מאוד שלא לזה התכוונה באומרה “גן־ילדים”. אבל כששאלתיה בקול שבור אם באמת מוכרחה היתה לנסוע, העלו שפתיה חיוך ממזרי.

“את לא זוכרת שזה יום־ההולדת של נטע?” ספקה כפיִם כמתרגשת.

איך יכולתי לשכוח! איך יכולתי לשכוח את התאריך הזה? –

המתיחות ששררה בביתנו ימים אחדים לפניו וימים אחדים אחריו, שכן קוּתי עשה לו נוהג לצאת ביום זה עם נטע ועם אמהּ, אשתו לשעבר, לפיקניק ביערות הכרמל, ולפעמים אף צירף לחבורה את יורמי שלנו, ורק אני הייתי נשארת לבדי במושב וחורקת שיניִם.

“דיברנו עליך…” אמרה בת־עמי ברוב משמעות והרכינה את ראשה לארץ בדברה והניפה רגליִם בלכתה.

“כן? ומה אמרתן?”

“נטע סיפרה לי את המעשה במגף…” לחשה והסבה אלי את ראשה כשחיוך נוהר משתפך על פניה.

וכשהיא פורשת את זרועותיה לחבוק עולם ומלואו, דיקלמה:

"אף אחד לא אוכל תפוזים לאור ירח מלא

מוטב לאכול פירות ירוקים קרים כקרח"

ובחבקה את גבי, הוסיפה: “מה שהכי מצחיק אותי, זה שהחלפת את שמך, סַלמה…”

 

ב. לפני הנפילה    🔗

ברגע שפצחה דניאלה את פיה בשיר, צוארה נטוי ובפניה הבעה של דחִיה וחרדה, התחיל לבי לפרפר. ואחר־כך, ב“חווֹתה מחדש” את הנסיבות שהזמר החזירהּ אליהן והיא יושבת מכוּוצת וקפואה במקומה…

לא היה עוד דבר דומה לשיר הזה של מרי הופקינס –

Those were the days my friend, I thought they’d never end…

שהחזירני בהדף עכור אל לונדון של ראשית שנות השבעים, אל החֳדשים האחדים שחייתי תחת קורת גג אחת עם מלכיאל. ואין עוד כמו השיר הזה להפוך בלבי את כל הסחרחורת הנוסטלגית הזאת של זהרורי־תקוָה עם גלי־בחילה ונצנוּצי־אושר עם חמיצות בלב ומשבי צינה וצורך עז להצטנף לנקודה זערורית ורצון להתאפס, לחדול.

היה זה באחת הפגישות השבועיות שלי עם כמה מן היעקובינים, במסגרת הטיפול הקבוצתי המיוחד שהחילותי לנהל על־פי שיטה טיפולית מקורית שלי, שכיניתיה: “התחווּת על־ידי הזמר”: התחווּת־מחדש בתקופת־חיים, או במאורע, שהשאירו באדם משקע טראומתי – באמצעות האסוציאציות הקשורות אצלו בזמר מסוים.

Those were the days my friend, I thought they’d never end…

טרלללה טרללללל – – –

“ולחשוב שהייתי מסוגלת להרהר בהתאבדות בגלל הפַארסה הזאת!” קראה דניאלה בזעם, וגוֹן פניה הפך ירוק. “המגָלוֹמָן האגוצנטרי הזה עם הקול המזוּיף וההתחכמויות האידיוטיות ועם הגינונים הסכָריניים, שקנה אותי עם המחמאות שלו…”

“שקונה אותי עם המחמאות שלו…”, הערתי לה בלחש, “דברי בלשון הווה, נסי להיכנס לתוך הסיטואציה.”

“כן… הוא בא זמן רב לפני ארוחת הערב, שנספיק לעשות אהבה לפני שיתר האורחים יופיעו. העינים שלו מתערפלות והאף שלו מתארך, אז אני כבר יודעת שהוא רוצה להשכיב אותי. ואני גם יודעת שאחרי שנגמור לעשות סקס הוא ירצה להיפטר ממני ואני רק אז אתחיל להתגעגע אליו. אז מה שוה כל התנועה הזאת לשחרור האשה? איך שלא יהיה, הלא ההשפלה נשארת, אז מה כל זה שוה?”

“תשתדלי לא לדבר במושגים כלליים,” נבלע לחשי בדיבורי החפוז, “שיהיה קונקרטי, דברי בתמונות.”

“כן, עוד מעט. אני רוצה רק לומר שבפעם הבאה כשהם יבקשו את הטלפון שלי… למה, לעזאזל, רק להם מותר ליזום? למה כשגבר מטלפן אל אשה זה בסדר, אבל כשהאשה היא בודדה או משועממת ומתחשק לה לפטפט עם מישהו… טוב, לא חשוב, אני כבר חוזרת לסיפור שלי…”

“לא לסיפור, למצב…” חשתי מחנק ונאנחתי עמוקות למלא את ראותי אויר.

“כן, כן… המחנק והבחילה כשאני בחברתם ה…המיוחסנת… והריקנות והחרדה כשאני לבדי…”

“זה כמעט כמו מצבו של האינטליגנט הרוסי, שנקרע בין הקלאוסטרופוביה והאגרופוביה…” גיחכה ליויה מתוך אהדה, “זאת לא הגדרה שלי, אני חוזרת על דברי בת־עמי שציטטה מתוך הספר של ישעיהו ברלין…”

“אוקיי, בלי התפלספות,” היסיתי את ליויה ופניתי אל דניאלה מבלי להביט בפניה: “תחזרי, בבקשה, להתחווּת במצב…”

“אני לא יכולה לס־בול את המצב המזוּין הזה!”

“דווקא מפני זה!”

"אוקיי, אז ככה… זה היה היומוּלדת שלי, ובכל תחנות־הרדיו באנגליה משמיעים את השיר המזורגג הזה

Those were the days my friend, I thought they’d never end…

אז גם כשאנחנו עושים סקס בוקע מן הרדיו הקול הנוסטלגי הזנותי של המרי מה־שמה, פקינגס… פרקינגס…"

“הופקינס.”

“כן, הוא אהב סקס עם רקע מוסיקלי. ואחר־כך מגיעים האורחים שלי, שלי, מַיינד יוּ, לא שלו, מפני שחס־וחלילה אם יבוא במקרה מישהו שמכיר את הפילגש הזאת שהוא השאיר לבדה בדירה שלהם בלונדון…”

לונדון, סתיו 1971 (“זמן החתול־המת”, אני אומרת בלבי). מסך של ברזל מוגף בחבטה, ומכאן ואילך יש לו, למלכיאל – כדבריו – “חיים פרטיים משלו”, ולי אין חלק בהם. (הנד השחור שמתרומם מתוכי, שמתפזר בחדרי־הלב בערפיח) ורק ההזיה הזרה שבעיניו, הקרינה בפניו, שנאטמה כשהוא חש במבטי המהופנט, המתחקה, המתחקר. מכאן ואילך יתנהלו חיי על־פי התנאים שלו. ואלמד להכיר את הקשיחות, שאחרות רמזו עליה, שעד עתה בי היא לא פגעה. עד עתה נגע בי החסד. מלוא־חָפניִם חסד. הו, האשליה המתוקה! מכאן ואילך תהיה הקשיחות הזאת בת־בית אצלי. מסך־הברזל שיורד ללא התראה. לא תמיד. וכאן טמונה המלכודת. טפטופי־החסד ימשיכו לגרות את צמאוני, שמכאן ואילך לא ירוֶה לעולם.

דניאלה?! הייתכן שהיא?!

קולה החרקני, הבוגדני. הו, אשת־מזימות. שדיה, שהפגינה אותם לפני כשהחליפה פעם את שמלתה בנוכחותי, כשדי־נער תפוחים, נימי־שיער עליהם, שמבעד לצנעת הכסות קשה לנחש את יָפים. רגליה הקלגסיות, פיה הבשרני מדי וצוארה הרברבני. כן.

ופתאום מצא חן בעיניו לכה אדומה על ציפרני־הרגליִם!

מסתבר אפוא שגם היא זכתה במנת־הסבל המגיעה לה. הו, כן, הללו יודעים את המלאכה!

“גם אני הייתי, כמובן, פילגש,” צוחקת דניאלה ומנערת את תלתלי־ראשה השזורים נימי־שיבה, "לכן מותר לי ללגלג על… ההיא! אז איפה הייתי? הה, כן… בארוחת הערב. אתם יודעים שאני יודעת לבשל, אז גם ה… גם הטיפוס המזורגג הזה…

“אמרנו שבלי שמות, נכון?”

“תמשיכי,” השפלתי את ראשי.

“כן, הוא העדיף גם את הבישול שלי על זה של הפילגש הקבועה שלו. ומה שנוגע לסקס…”

“בלי הערכות, טוב? תשתדלי להיצמד לתמונה.”

“בסדר… אז אחרי שגומרים לאכול וכולם שוקעים בכורסות לשתות קפה בנוחיות, מודיע לפתע מאהבי הנכבד שהוא מוכרח ללכת. זה היה יומוּלדת שלי! ודרך אגב, הוא גם שכח להביא מתנה. אז כשאני נפרדת ממנו בפתח אני מרגישה איך הזעם מטפס לי בחזה וברגע שהוא יוצא אני רצה לחדר ובולעת ארבעה וַאליום. נמאס לי, אתם מבינים? נמאס לי!”

אתמול – היא מספרת – גילתה על הדשא, מאחורי הבית, נוצות של ציפור. נוצות גדולות, של ציפור גדולה, מפוזרות על שטח גדול. והיא אמרה בלבה שמישהו טרף פה מישהו אבל דם היא לא ראתה. לא תמיד רואים את הדם – היא אומרת.

ואני נזכרת בדברי בת־עמי, שכולנו נולדות עם כתובת־הקעקע הזאת, “אשה”.

אבל מפי דניאלה אני שומעת: “להיות נִיקבה. ניקבה ארורה. ועוד קוראים לזה לעשות אהבה!”

והיא ממשיכה לדבר, מותשת מזעם, על הגברים המעוררים ציפיות שאין להן כיסוי, על נשים שנהנות לשחק בגורלות של אחרים, ועם כך החמיאה לעצמה, שלה אין נטיה להשתלט על הגברים שלה. אז למה הם בורחים ממנה? – (ובאשר לי: איפה לוקחים כוח?).

ובשלב הטיפולי הבא אנחנו משחקים את הסיטואציה המסופרת, כשכל אחד מהקבוצה מגלם אחת הדמויות הקשורות בה ואחר־כך מתחלפים בתפקידים.

לִיויה, פיה קפוץ ועיניה בוערות והיא כערוכה לקרב, רוצה להיות דניאלה. היא כבר מזמן מחפשת הזדמנות “לתת לשמוֹקים האלה מן הסוג של… נו, מה שמו…” הפנתה משום־מה את שאלתה אלי, ואני משכתי בכתפי והוריתי בסנטרי על דניאלה.

“תאמיני לי שכ־ל מה שאמרת, כאילו דיברת מתוך גרוני,” מצביעה ליויה על גרונה.

ואילו אני רציתי לקרוא מנהמת לבי ששקר, שלמלכיאל ולי היו שעות של אושר, גם בלונדון, שעות וימים שאמרנו זה לזה במבטינו: ככה זה האושר. רק אחר־כך, הרבה אחר־כך, התחלנו להתחרות בינינו בלגרום זה לזה אכזבות. והדברים הגיעו לידי כך, שכשהצליח הוא להפתיעני באכזבה שלא ציפיתי לה, חייכתי בלבי כלהצלחה ספורטיבית של יריב ראוי לשמו. ואין זה משנה אם על כל אכזבה רזה שהנחלתי אני לו, האכילני הוא בעשר שמנות, שכן לימים פיתחתי טכניקה של העמדת פנים עליצות לקדם כל מפח־נפש אפשרי, וחזרתי והזכרתי לעצמי, שאם אטול מן האכזבה את שמה המפורש, היא תאבד את כוחה.

ואמרתי לעצמי: לא לנקוט עמדה, לא להגדיר. כל הגדרה מגבילה את שדה־הראִיה. לראות את הדברים כחלק מן הפָנורמה של צורות וגוונים והאורות בים הגדול הזה הזורם בי, ואני בו, ואף הגל העכור העולה בי – – –

הבזקי זכרונות:

בתקופה שקוּתי השתדל להתמנות שליח־הסוכנות בחו"ל, יצא לנו להגיע כמה פעמים לירושלים, ובאחת ההזדמנויות הציע לנו מלכיאל (בעל תפקיד בכיר במחלקת הנוער החלוץ), להישאר בערב בעיר ולראות הצגה של תיאטרון־אורח מאנגליה. הוא כבר ישיג כרטיסים לשלָשתנו – אמר.

כשנכנסנו לאכסדרה, שאלתי על המלתחה, והסדרנית הקשישה גילתה לי בהתרגשות, כי באותו יום חדרו גנבים לבנין וגנבו את כל מפתחות האולם, המלתחה, ואפילו את מפתחות בית־השימוש גנבו. בהתישבנו באחת השורות הראשונות, ובעלות המסך, עלה בדעתי, לפתע, שהגנבים אינם אלא מחבלים, שגנבו את המפתחות על־מנת ללכוד אותנו כבני־ערובה, ומה שהגביר את בהלתי, היה העשן הסמיך שעלה מן הבמה, כפעלול של ערפל. לא הייתי מסוגלת עוד להישאר במקומי. קמתי, לחשתי לקוּתי שאני מרגישה ברע ופניתי לעבר דלת־היציאה, אך זו היתה נעולה על בריח. כאן גברה הפאניקה שלי ביתר־שאת ובצעדים חפוזים עברתי לאַרכו של האולם המלא מפה לפה – אל היציאה האחורית. ובהיותי בחוץ, גיליתי שקוּתי יצא בעקבותי.

רק במקרים ספורים ראיתיו כועס כל־כך. בהתרגשותו ליוָה את דבריו בהעוויות פנים וידיִם ומעבר לשמשה השקיפו הסדרניות במחזה.

הלחץ בחזי גבר. פחדתי מרוגזו של קוּתי ומחרדתי שלי. ולא היה מנוס מהחלטה לכאן או לכאן. חזרנו לאולם והתישבנו באחת השורות האחרונות, סמוך לדלת־היציאה. ובהפסקה הצטרפנו אל מלכיאל ועל שאלתו הסקרנית עניתי כי הוטב לי, ואמנם הצלחתי להתנהג בטבעיות, כאילו לא אירע דבר. ובמערכה השניה חזרנו למקומותינו שבשורה הקדמית. אבל בפניו של קוּתי היה קפאון מתוח והוא הגיב על התחכמויותיו של מלכיאל בחיוך מעושׂה וכל הדרך הביתה ב“שירות”, לא דיברנו זה עם זה מטוב ועד רע. (מה טען קוּתי בחמתו? שאני הייתי זאת שבחרתי להישאר בירושלים וללכת להצגה וכעת אני מקלקלת לו את ההנאה? שאין לו כוח יותר לפחדים שלי מ–כל דבר ושלא ייתכן שעל פי יישׁק כל דבר? שהרגישות המופרזת שלי היא לפעמים תירוץ לביטוי של מאוויים אנוכיים וקפריזות? שאני מנצלת את פחדו מההיסטריה שלי כדי להשיג את מבוקשי? – ואני חושבת בלבי, שבסופו־של־דבר, פחדי מקיצוניות, מהגדשת הסאה, הוא שמכתיב לי להיעצר, לסגת. בסופו־של־דבר, החרדה לשלומו ולכבודו של קוּתי היתה החרדה לשלומי ולכבודי, וחוש ההגנה העצמית שלי הכתיב לי את המוצא אל השפיות, אל האיזון, אל ההצלה).

אני שואלת את עצמי, אם בת־עמי, בהתנהגותה, מתכוונת להתגרות בי. למשל, תגובתה על ההתפוצצות שאירעה במפעל הצבאי, שהיו בה נפגעים רבים.

היתה זאת ברברה שהביאה את העיתונים למועדון, שעה שבת־עמי ואני עסקנו שם במיוּן השבועונים. ברגע שהצצנו בכותרות, נתנה בת־עמי מבט בברברה ופרצה בשאגת־צחוק: “הוי!.. הוי אמא!.. הפרצוף של ברברה… כמו של פִּילָה הָרה…” וכשהתאוששה מהצחוק, הוסיפה: “מה אתם כל־כך מזדעזעים? אחרי הכול, פועלים שעובדים במקום כזה יודעים במה הם מסתכנים, לא? אנשים שמיצרים נשק צריכים להיות מוכנים שזה יקטול גם אותם, לא? הרי לא מדובר בילדים תמימים, הלא אף אחד לא הכריח אותם לעבוד במקום כזה, נכון?” ובחבקה את מָתניה של ברברה, טמנה את פניה בחזה ואמרה: “בּרבּוּשׁ, בּרבּוּש, כמה טוב שאת לא שייכת לכל… הדבר הזה!”

המחשבה על פעילות פוליטית עויֶנת של בת־עמי הטרידה אותי במשך כל היום, ולפנות ערב פניתי ללכת אל בית הפניקים לגשש בענינה אצל ברברה. אך דלת ביתם היתה נעולה, וכשלא נעניתי על דפיקותי, אמרתי כבר לחזור על עקבותי (הפֶּניקים נהגו לנסוע למושבה בשעות אחר־הצהרים ללגום בירה “אצל אלברט”, שפונדקו היה להם תחליף עלוב ל“פאב” האנגלי, ושיערתי שהתעכבו שם); אך באותו רגע הבחנתי מרחוק בבת־עמי, פוסעת לקראתי בשביל המוליך אל הבית. אף כי סביר היה שענינים רבים ושונים עשויים היו לזמנני אל הפניקים, הסמקתי למראיה ולבי פעם בחָזקה, כאילו נגליתי בקלוני.

“אינם בבית?” קראה בת־עמי, וכשהתקרבה, ניענעה כנגדי אצבע מאיימת, בבדיחות־דעת: “ראיתי אותך קודם הולכת הנה,” ובהסירה מעיניה את משקפי־השמש, כביכול לראותי ברור יותר, הוסיפה: “את נראית מודאגת, קרה משהו?”

השבתי שתמיד יש לו לאדם סיבות לדאגה, ועצם העובדה שאנוש כחציר ימיו וכולי; ובת־עמי צחקה ואמרה: “שטויות, המוות זו רק היפותזה,” ואני אמרתי שבכל־זאת לעולם צריך אדם להתכונן… וכשהיא שאלה “איך”, אמרתי: “לטהר את המצפון”; ודיברתי על כך שהחיים חולפים וההווה נשמט מבין האצבעות, ושאלתי במה נמדדים החיים, אם באהבות שזימן לנו גורלנו, או במעשים שעשינו, ובת־עמי פסקה: “במעשים טובים!” והשהתה את השיחה, שלא כדרכה, עד שחשדתי בה שגם לה היתה כוונה נסתרת כשמיהרה אחרי לבית הפניקים.

[“טוב לי על הלב”]

בערב, במועדון, אני מצטרפת אל חברתן של לִיויה ודניאלה. דניאלה מתרווחת בכורסה וסורגת צעיף, ואילו ליויה יושבת מולה, מרפקיה על ברכיה, והיא תובעת מבת־שיחה את מלוא תשומת־הלב: “תפסיקי כבר עם הסריגה הזאת ותסתכלי אלי, אני לא יכולה לדבר לתוך המסרגות שלך!”

עיניה רושפות ופיה כמו מפסל את המלים, ודניאלה נאנחת כמקוצר־רוח ומניחה את הסריגה על ברכיה. אז מה היא רוצה לומר לנו? – עושה ליויה אתנחתא קומית ומחייכת אלינו בפייסנות כילדה שסרחה – היא רוצה לומר לנו שאין כתסיסה יצירתית של גברים – קוסמת לנשים. אין כמוה גירוי ואתגר לחמדנותן, ליצר האימוץ שלהן, לכמיהתן ליטול חלק בחוָיה היצירתית, בתהליך היצירתי, בעולמם של היוצרים. אין כמוה מעוררת את יצר־הכיבוש שלהן. מה גם כאשר אל התסיסה היצירתית הזאת מצטרפת מקוריות פרו־בו־קטיבית, אינטליגנציה, כשרון. יצירתיות כזאת יש בה אנרגיה ע–צומה, שוטפת, סוחפת, אפילו – מחייכת ליויה כצופנת־סוד – אם בעל התכונות האלה הוא פוּ־ריטָני… אך מבטה של ליויה, הנסחפת בהתלהבותה, אינו פוסח, בה־בשעה, על איש מן הנכנסים למועדון. ודניאלה ואני קורצות זו לזו בהבנה: היא מיַחלת לבואו של עמנואל, אהבתה החדשה והסוערת, שאיננה סוד כלל, כיוָן שהיא משתפת בחוויות אהבתה זו את כל מי שמוכן לכרות אוזן לוידוייה.

והרי עמנואל שלנו איננו – לכל הדעות – התגלמות “הטיפוס היצירתי” שעליו מדברת ליויה; אך התמכרותו (דווקא כחובב) לאסטרונומיה, דבקותו לטלסקופ שלו – המוצב על גג בית־התרבות – כשהוא משקיע את כל מעייניו בעיסוקו זה, דיָם להקרין עליו אותה “חיות רוחניות” שנקלטה באנטנות – הרגישות במיוחד לכגון אלה – של ליויה. וגילויי הסלידה שלו מנסיונות ההתקרבות שלה, אך הגבירו את תאוָתה אליו.

בשלב הראשון של “התאהבותה”, שיחקה ליויה את האוהבת הפיוטית־הרומנטית, המצפה ומיַחלת ואינה־יודעת־את־נפשה. אך עד מהרה נתיגעה מכך ועטתה את תפקיד המאהבת האופראית הסוערת, חמת־המזג וקצרת־הרוח, שראוי להיזהר מיאושה, ובתפקידה זה הציקה לעמנואל המסכן בטלפון ובמכתבים ושיגרה אליו שליחים לבקרים לרמוז לו – אם עדיין לא נרמז – על עָצמת תשוקתה אליו. כל זה לראוָה, קבל־עם־ועדה, כשעמנואל, הכה חרד לפרטיותו, מוצא את עצמו במרכז הסקרנות הציבורית.

כשאפסו כל תקווֹתיה להטות את לבו אליה בדרכי־נועם ובהתגרויות ובאיומים, אמרה לפרוץ ישר אל קודש־הקדשים שלו. ויום אחד עלתה אל גג בית־התרבות, ניגשה אל הטלסקופ ולחצה וסובבה פה ושם לחזות במו עיניה במראות המרגשים כל־כך את אהובה והמסיחים את דעתו ממנה, אך כיוָן שהיא שלומיאלית בכל ענין טכני, הצליחה ברגעים ספורים אלה של התעסקותה בטלסקופ – לקלקלו. אמנם לא קלקול שאין לו תקנה, אך די היה בו לגרום לעמנואל שישתולל מזעם. ובו־במקום הודיע, כלה־ונחרצה, על עזיבתו של החוָה.

שום נסיונות פיוס של אדמונד ושל בת־עמי לא הועילו, והתבטאויות החרטה והסליחה של ליויה והצהרתה כי תכסה את כל הוצאות התיקון – אך הגבירו את חמתו.

וכשנסע עמנואל העירה להסדיר את עניניו ולהכין את שובו לביתו, נתקפה ליויה דכאון, הסתגרה בחדרה, לא יצאה לעבודה, סירבה להופיע בחדר־אוכל – אם כי אכלה את הארוחות שהובאו לחדרה – וכשבאנו לבקרה, מצאנוה לוגמת ויסקי ישר מהבקבוק וקופסת ה“וַאליום” מונחת גלויה על השולחן (“אני בולעת גלולה כל שעה” – דיוחה לנו) והכריזה שאם עמנואל יעזוב, היא תתאבד. אין לה לאן ללכת, היא הצליחה להשניא את עצמה על כל העולם, אין לה מוצא ממצבה; “כשאני עוצמת את העינים אני רואה קירות וכשאני פוקחת אותן… עוד יותר גרוע” – היא פורצת בצחוק של גילופין.

את עמנואל הבינותי. איך הוא נס־על־נפשו כשפוגעים בפרטיות שלו, את חוסר־הגמישות שלו, את התקפי־הזעם, את ההתבצרות בעצמו והתחינה האילמת שלו שיחלצוהו משם (ההבעה בפניו, של קדרות ודאגה, ופתאום נפערות עיניו אל איש־שיחו במעין תקוָה פראית), את הקושי לבטל את רצונו מפני רצונם של אחרים, את חרדותיו ממצבים כפיָתיים, והנה, כשנדמה לו שאין מבחינים בו, הוא מסוגל לבצע מיני טקסים כפיתיים כמו צעידה לאחור, או הליכה בדרך משובשת דווקא, שהכרח לחצות בה שלוליות, או שהוא גורם לעצמו איזו אי־נוחות חסרת־פשר, כמו, למשל, טעינת משא על גבו, פריקתו וטעינתו מחדש, סתם ככה. להשביע? להעניש? – היטב יכולה הייתי לדמותו “חוזר־בתשובה”, המקבל עליו עול מצווֹת מתוך כפיתיות – ולעומת זאת, הצורך שלו להיות חָפשי ממוסכמות ומתביעות, ומכל המחלימים, חשתי בנוח דווקא בחברתו של עמנואל זה, שהכול פוחדים ממנו וההתרועעות הספונטנית בינינו נהפכה לגילוי הדדי – מרומז ומרנין כאחד – של חולשות וחרדות משותפות. (מאוחר יותר, משנוכח בסכנה האורבת לו מאחת ש“מבינה” אותו, התחיל להתנכר אלי).

הנה כי כן, הנושא לשיחת־החברים הדו־חודשית הבאה, היה “הקשר בין האסטרולוגיה והאסטרונומיה” והפותח היה, אמנם, עמנואל (שנטה לי חסד רב בעת ההיא, עד כדי כך, שהצלחתי להשפיע עליו לא רק שיישאר בחוָה, אלא גם שירכז חוג לאסטרונומיה), ויושב־הראש היה ד“ר אליהוא רבידו. עמנואל פתח ואמר: “על הקשר בין האסטרולוגיה והאסטרונומיה אומר רק שאין ביניהן שום קשר. מבחינת האסטרונומיה, האסטרולוגיה פשוט לא קיימת.” ובכך פטר את נושא השיחה ועבר לדבר על יסודות האסטרונומיה במושגים פופולָריים ככל האפשר. עד שהגיע, לאחר פירוט מדעי והיסטורי מייגע, לספר את הסיפור הידוע על כוכבים המכלים את עצמם על־ידי כוח מגנטי שנוצר על־ידי האור הנובע מן הכוכב, כמו לוע שנפער והולך, עד היותו ל”חור" בשמיִם – “חור שחור”.

ולפתע, ללא כל התראה, הטיל את רשימותיו על השולחן וקרא בזעם: “נו, וזה כבר מספיק סנסציוני בשבילכם? הלא אני מבין שחיפשתם סנסציה! הקשר בין האסטרונומיה לאסטרולוגיה!.. אז תרשו לי בבקשה… בכל מה שנוגע לאסטרולוגיה… בקיצור, מי שהיתה אשתי היא כעת אסטרולוגית. חיפשה־את־עצמה באסטרונומיה ומצאה־את־עצמה באסטרולוגיה. חה! חיפשה־את־עצמה – אלה ביטויים שלה. התחילה באסטרונומיה בשביל לכבוש אותי ועברה לאסטרולוגיה בשביל לשגע אותי. התנצחנו כל־כך הרבה עד שהתחתנו. אז ככה שאפשר לומר שאני מכיר את הנושא מקרוב.” וכשהוא פונה בתנועה חדה אלי, הוסיף:" וכעת אומר לך, סַלמה, למה אני לא מוכן לשמש לכם נושא בטיפול הקבוצתי. מפני שברגע שאני מנסה להיזכר באיזה זמר, מתחיל להסתובב לי בראש: וטוב וטוב וטוב וטובוטוב וטוב וטוב וטוב וטוב וטובוטוב וטוב וטוב וטוב וטוב וטוב וטוב וטוב וטוב…"

" וטוב לי על הלב!" צרחה דניאלה ואטמה את אַזניה.

“כ–ן!..” צנח עמנואל על מושבו חסר־נשימה. " ‘וטוב לי על הלב’… היא היתה מזייפת את זה מהבוקר עד הערב. נשכבת על הרצפה ומתאבנת כמו איזו קטָטוֹנית והעור הצהוב שלה נעשה קר כמו עור של לטאה. לטאה מאובנת, חה חה… כעת מספרים לי שהיא לוקחת אלפי לירות בעד הורוסקופ. אומרים לי שיש לה ידע. אבל היא קמצנית ומרשעת וקרה והיא מעניקה לך תמורת מיטב כספך הורוסקופ קצר ומרושע. מספרים שיש לה וילה נהדרת שעל כל החזית שלה נוצצים מזלות צבעוניים למרחוק. כן… היא גם כן היתה מדברת על… מה היה שמו של הנושא ההוא?"

“הקדוּ–שה שבח–יינו…” ביטאה ליויה בקולה הסקסי העמוק את המלים המלגלגות בהנאה גלוּיה.

“כן, חה חה…” התיחס עמנואל לדבריה, אולי בפעם הראשונה מאז נפגשו השניִם בחוָה.

העפתי עין על ד“ר רבידו, שכמו נעתקו המלים מפיו והוא מביט משתאה בנעשה, ונוכחתי שנצחוני כמעט שלם. שכן, מפח־הנפש שנגרם לי עקב הספקנות שגילה הדוקטור כלפי שיטת הטיפול הקבוצתי שלי איימה לחבל ביחסי העבודה שלנו. אך הפעם חוזה הדוקטור במו־עיניו ב”התחווּת" שבאה לנו באקראי והוא נוכח כיצד “מתחווה” עמנואל בעברו, בדייקנות רגשית מפתיעה, וכל זאת בכוח האסוציאציה שהזמר העלה בָאוב.

(בלי משים, התגנב חשד ללבי, שלמרות הבוז שעמנואל רוחש לחשיפה־עצמית ול“דרמה”, גרמה לו הופעת־היחיד שלו הערב הנאה לא מבוטלת).

עמנואל זה, שלא הצלחנו לחדור אף במקצת אל מתחת לשריונו ולדובבו!.. “טוב על הלב! בטח שטוב היה לה על הלב, מה הפלא? אין דבר שמעורר אותה כמו התנצחויות, אז אחר־כך נמצא לה אוביֶקט נוצץ… נוצץ, כן, חה! שלושה עלי־תאנה נוצצים, חה! הבן־זונה הזה, האלוף־משנה שמעלי, הפושע הזה, בגלל פושעים כמוהו… שנא אותי, הצפרדע המבושמת הזאת, איך שהוא ירד לחיי… אז אשתי… אשתי יצאה למלחמה על כבודי… אזרה חלציִם… קרב חזיתי… הם עוד ממשיכים להתנצח… במיטה, כן, חה!”

“עמנואל – וצבא־קבע!..” אני שומעת זדוניות בצחוקו היבש של ירון, “באמת בחרת בדעה צלולה לבלות בצבא את חצי החיים?”

וגיחוכה המאונפף של בת־עמי, שהוזמנה להשתתף ב“שיחת־חברים”, ונקלעה – לא־קרואה – ל“התחווּת”. היא משלבת את זרועה בזרועו של עמנואל (הג’סטות שהיא מצליחה להעביר בשלום), ופונה אליו בקול אינטימי־מתנגן: “מה איכפת לך, לכל הרוחות, אם איזה אלוף־משנה במִטה עושה בזיונים? מה אכפת לך הפרסטיז’ה של איזה ביורוקרט מנופח? אבל מה…” היא מחייכת אליו את חיוכה השובה, “מי יודע… אולי פעם היו לך אמביציות… הגד את האמת, עמנואל, בָכית, כשבגלל ראִיה לקויה או משהו כזה, נפסלת לטייס?”

וכשמשפיל עמנואל את ראשו, היא סופקת כפיִם, כמנצחת: “הוא באמת ניסה להתקבל לקורס טיִס!.. הו, עמנואל, אז בסוף אתה מוצא את עצמך במוסד כמו שלנו!”

כשאני יוצאת בלוויַת ד"ר רבידו מן המועדון, אני רותחת מזעם: “צריך היית להשתיק אותה! תפקידך כיושב־ראש היה להתערב! הזדמנות כזאת ל’התחוות‘, וזו באה לקלקל לנו! מזל שלא הזמנתי אותה ל’התחוויות’ קודמות שלנו. זו היתה גנבת־דעת, במלוא־מובן־המלה!”

“היסח־הדעת, לא גנבת־דעת,” מנסה ד"ר רבידו להתבדח.

אך שוויון־נפשו של הדוקטור מעלה את חמתי ביתר־שאת, שכן ציפיתי שמפי כולנו יפרוץ השיר הזה: "אח איזה יום יפה… כמה שמש בעינים ציפּרים שם בשמים – – – " ושגם עמנואל יצטרף לזמרה, אפילו לא בפה מלא, אפילו רק במלמול שפתים זהיר, אך לפחות שנצליח להפשיר אצלו את ההבעה המרה והזועפת הזאת, לשחרר אותו, איך לומר? מן הקשר הכפיתי לטבור־המועקה שלו…

וכשאני חוזרת הביתה, הלחץ הזה במצח, עלבון, רוגז, רצון עז לבכות, ואני חושבת: עד כדי כך גדול כוחו של התקף־זעם אחד להסיח את לבי מן ה“גילוי” ולהחזירני אל ה“השוואות”? הבּלה־בּלה הזה, “היררכיה של הגמול,” מקור הטומאה, מן הפח אל הפחת.

תמר רבידו, למשל, אשתו נעימת־ההליכות של הדוקטור. מה אני יודעת עליה? שבעלה אנוכיי וצר־עין ועריץ, אך היא אינה מתאוננת ואינה מוכרת את רגשותיה למרבה בסימפטיה, והתיאוריה שלי על הגמול אינה תופשת לגביה, מפני שהיא אינה מצפה לגמול. מן ההתחברות עם מי שמצבו גרוע משלנו במדרגה אחת בלבד. יותר ממדרגה אחת זה מאיים, אבל במדרגה אחת זה מנחם. והיא גם אינה מצפה לגמול מן ההתחברות עם מי שמצבו טוב משלנו במדרגה אחת. קשר כזה יחמיא לנו ונוכל להפיק ממנו תועלת, אבל אם זה יותר ממדרגה אחת, הוא לא ימצא בנו עניין.

ולגבי רוב מכרי תופשת תיאוריה זאת, ועוד איך.

[לילָךְ וליאוֹר]

זה זמן־מה שאביגיל ואני הוגות את הרעיון להקצות מקום בשטח גינת־הנוי שלנו ל“גן־יעקוביני” בסגנון האנגלי הקלַסי, שיכיל בתוכו את כל תבליני האזור. ומשתעשעות בצירופי השמות של “גן־יעקוביני” ו“חוַת־יעקב”.

באחד מימי חופשת־החג, כשילדיה של אביגיל הובאו לחוָה לבלות עמה את היום, יצאנו כולנו, ובת־עמי עמנו, מצוּידים בסלים ובסכינים, ובהדרכתה של אביגיל, אמרנו לקטוף צמחי־בר היאים לשמש לסלט ולבישול: עלי חלמית ועולש ומרוַת־ירושלים וחמציץ וחוֹח ודרדר וחרבינה ועוד מיני צמחים, שבבוא העת נשתול אותם בגננו.

בדרכנו לשדות־הבור עברנו בשבילי גינת־הנוי, לחזות בפריחת היקינטון המצוי בגינתנו בשלושת צבעיו, בלבן ובאדום ובכחול, וידיה של בת־עמי אוחזות בידי הילדים שמשני צדדיה.

“בא הגשם ודפק על חלוני / תנו טיפה ועוד טיפונת לגני / שיפרח היקינטון בגננו הקטון / כך אמרה הלבנה לעננים,” מזמרת להם בת־עמי.

“כשלילָך וליאוֹר יהיו גדול–ים,” הפנתה את פיזוּמה אלי, “ושיטת־הזמר שלך תהיה מפורסמת בכל העול–ם, הם יוכלו להתחוות בעבר–ם ולספר לכו–לם, שהזמר הזה מחזיר אותם ליום שבו הם בילו בשדות־הקמה, עם ממציאת השיטה בכבודה ובעצמה!” סיימה את משך־לגלוגה בנעימה שבה נוהגים לסיים סיפור לילדים מפונקים.

“למה את לא שרה יותר?” שואלת לילָך. “מפני שיבש לך בפה?”

“אם יבש לך בפה, אז תלעסי חמציץ,” מושיט לה ליאור חמציץ.

“אני לא שרה יותר מפני שהדודה הזאת כועסת עלי,” מצביעה בת־עמי עלי.

“היא לא שרה יותר מפני שעל הראש שלה בוער הכובע,” אמרתי.

“אין לה בכלל כובע!” צחקו הילדים ובת־עמי האהילה בכפות־ידיה על ראשה וקראה כשהיא מכרכרת על רגל אחת:

“ה–נה כו–בע, יש לי כו–בע, והוא בו–ער בש–מש!”

“אוף, השמש עוקצת אותי!” האהילה לילך על עיניה בחקותה את בת־עמי.

“זה סימן שירד גשם,” נשאה אביגיל את עיניה לשמים וניכר היה בה כי ההתנצחות בינינו נעלמה ממנה כליל.

ואחר־כך התפזרנו בשדות ללקט צמחים.

בדרך בחזרה שאלה בת־עמי: “ילדים, מה אתם רוצים להיות כשתגדלו?”

“אני רוצה להיות קלקלן, כמו איתמר,” בעט ליאור בכל מה שנקרה בדרכו, “לקלקל כל דבר!”

“ואני רוצה להיות אם־חורגת!” קראה לילך, לצהלת־צחוקה של בת־עמי.

עם הגיענו לחוָה, נכנסה אביגיל למטבח להדריך את דניאלה בהכנת מטעמים מן המרוָה הירושלמית ובמיון יתר הצמחים שקטפנו.

ובינתים, עד שאביגיל תתפנה, הזמינה בת־עמי את ליאור ולילך לביתה.

וגם את מוזמנת, כמובן," הסבירה אלי פניה. “אפיתי עוגת ג’ינג’ר נהדרת לפי מרשם של אמי־החורגת.”

“היא אפתה עוגה ג’ינג’ית נהדרת!” רצה לילך לבשר לליאור, המלטף את חתול האשפתות שרבץ על המפתן. ולחשה על אָזנו של ליאור כלואטת סוד: “לבת־עמי יש אם־חורגת!”

“כן…” נאנחה בת־עמי כמצרה על משהו, ודחפה את החתול ופתחה את הדלת, ואמרה שכשהיתה קטנה נחשבה לג’ינג’ית ועד היום, למרות היותה שחורה, בלבה היא נשארה ג’ינג’ית.

“בלבה נשארו לה ג’ינג’ים!” לחשה לילך לליאוֹר ושניהם גיחכו וציחקקו.

בת־עמי פינתה לילדים את השולחן לצייר עליו, הוציאה מתוכו מגירת־ענק ובה מתגוללים בערבוביה גירים ועפרונות וצבעי “פַנדָה” ומחדדים ומחקים ומדבקות מוזהבות וג’ולות ושברי־צעצועי־פלסטיק בפרוטה, ופילמים וחבילת־מסטיק – לשובב נפש כל ילד.

אחר־כך עלתה על כיסא להוריד מן האצטבה הגבוהה גליונות־נייר לציור.

ואז אירע דבר: בחטטה בין ערימות־הנייר הרבות, נפל לארץ בחבטה גליל־קרטון שחור מאורך, שזיהיתיו מיד כאחד הגלילים שבן־לִוויתה נשא תחת זרועו כשיצאו שניהם מבית־הדואר.

אינסטינקטיבית, החלקתי ממקומי להרימו ולהושיטו לה, אך בת־עמי הקדימה אותי, קפצה מן הכיסא, כמו בנפשה הדבר, תפשה בזריזות את הגליל וחזרה ותחבה אותו עמוק בתא־הארון.

לילך ציירה שפן עם אָזניִם ארוכות רובץ על הדשא ובפינה שמש זורחת.

“לא רוצה שמש זורחת!” קראה בת־עמי בקול של ילדה מפונקת וחיקתה פה של שפן. “רוצה צל! יותר מדי אור לי בשמש!”

לילך הסתכלה בה רגע בתמיהה ואחר נטלה מן המגירה עפרון שחור וציירה לשמש פרצוף של חיה.

“מה זה?” תהתה עליה בת־עמי.

“זה בשביל שיהיה לך צל!” פטרה אותה לילך בקוצר־רוח מבלי להביט לעברה.

וכשאמם באה להחזירם הביתה, היססה לילך רגע בפתח ובמבט ערמומי שאלה את בת־עמי: “הייתי ילדה טובה?”

“נהדרת!” פרשה בת־עמי את זרועותיה והניפה את לילך באויר ושבה ותפשה אותה ואימצה אותה אל חזה והסתובבה אתה בחדר לקצב שיר היקינטון, ולילך הניפה ידים וניענעה בראשה ועלזה וצחקה, וליאור הביט במחזה כמי שמציץ בהיסח־הדעת במזמוטים.

אותו לילה חלמתי שהִלל, ידידה של נטע – שסעד אותה בחָליה, בימים שהיתה מוטלת בגבס – משחרר משהו במכונית של איתמר, המאהב של אביגיל, שעה שילדיה, ליאור ולילך, נמצאים בתוכה, והמכונית מתחילה לעלות באש. ובת־עמי, שעומדת לצדו של הלל על מרפסת ביתה של נטע, מביטה במחזה ומחייכת ואינה שועה לקריאות־האימים ולתחינות־העזרה של הילדים הנשרפים. ואביגיל, אמם, עומדת בחוץ, מנסה בכל־כוחה לצעוק, ואינה מצליחה.

ועוד המשכתי לחלום, שאחרי מות הילדים, תובע בעלה של אביגיל את הלל למשפט ובת־עמי, המופיעה בו כעדה מטעם ההגנה, טוענת שאותו דבר שהלל שיחרר במכונית, נועד בעצם להציל את היושבים בה מתאונה שאירעה להם, כביכול, קודם לכן, אך השופט אינו מאמין לה.

והנה הופיעה בחלומי גם נטע והתברר שגם בה חושדים כי שיתפה פעולה עם הלל בחבלה, אך כולנו יודעים שנטע איננה אחראית למעשיה ושהיה זה מעשה כפיָתי מצִדה, שרצון חיצון, כביכול, הפעילו. (אני חושבת בלבי, שסימן־ההיכר של צבען השונה של עיניה יסגירנה מיד) – אך איך נוכיח בבית־המשפט? –

וקוּתי החרד לשלומה, אומר לי: נטע עם הקלאוסטרופוביות שלה, איך תחזיק מעמד בבית־הסוהר? – אבל אני חושבת שאיך־שלא־יהיה, מגיע לה להיכלא.

ועוד לפני שקברו את הילדים, השתתפתי, בחלומי, באיזו מסיבה והתעלסתי בה עם מלכיאל, וד"ר רבידו ואשתו ראו זאת בעין רעה. אמרתי למלכיאל: הנה עוד הוכחה חותכת לרעתי במשפט (למה לרעתי? והרי לא אני הייתי הנאשמת, אלא הלל ונטע ובת־עמי) ורגזתי על עצמי שהתפתיתי לבוא למסיבה, אבל נראה היה שגם לי לא היתה שליטה על מעשי.

[“מַכּבּי וינה”]

לאחר שהוכשר מגרש־הטניס שלנו ושמריה צבעוֹ ירוק וסימן בלבן את שוליו ואת ניצביו ומתח בו את הרשת ואפילו התקין את מקום מושבו של השופט, ללמדך שלא במשחקי חובבים מדובר – התכוננו לטקס חנוכתו ולכבוד הטקס היו צפויים לנו כמה אירועים: תחרות־טניס בין שני זוגות־מעורבים, חברי מועדונו של שמריה בעיר, ביקורה של מנדבת המגרש, דודתו של שמריה, הגב' אתל רובנס מלונדון, וצפיה בסרט שהיא צילמה (גברת עשירה זו השתעשעה בקולנוע זמן קצר ביותר, אך ציודה המושלם עשוי היה לעורר קנאתו של כל מקצוען), ונושא הסרט: הענקת גביע־הכבוד של יוצאי “מכבי וינה” בישראל לאמה של אתל, היא סבתו של שמריה, אשר קיבלה אותו בשם בעלה המנוח.

אתל רובנס הגיעה כשעה לפני תחילת התחרות ולאחר סיור קצר בחוָה וקבלת הסברים מפי ניקנור פֶניק, הזמנתי את האורחת ואת אדמונד קאהן לביתי ותוך כדי נגיסה במיני־מאפה פריכים מעשה ידי דניאלה, הכניסה אותנו אתל בסוד פרשת־האהבים בין סוכן משקנו ובין אשתו המנוחה של מיטיבנו ג’יקוב נורמן, כשפניק שירת במשטרת המנדט והנורמנים התגוררו בפלשתינה. (ניקנור פניק היה צעיר מוֶרה נורמן בשנים רבות ובעלה ידע על הרומן שמנהלת אשתו, אך לא זו בלבד שהעלים עין מכך, אלא אף קירב את מאהבה, והוא וּורה נכחו בטקס הנישואין של ניקנור וברברה, וגם אחרי שחזרו שני הזוגות לאנגליה לא נותק הקשר ביניהם, ואחרי מותה של וֶרה היתה בתם של הנורמנים, ג’סיקה – “הו, אל תשאלו, אישיות מיוחדת במינה, פרובלמטית מאוד!” – מתאכסנת תקופות ארוכות אצל הפניקים).

אני מתבוננת באתל בדברה ושואלת את עצמי איך היא מצליחה לשמור תמיד על הופעה אופנתית־אלגנטית, מבלי להיכשל בהגזמה או לגלוש לגיחוך, או פשוט לטעות במה שהולם אותה ומחמיא לה. ואילו אני נמשכת לחלונות־ראוָה קיטשיים של בגדי דודות משכונות חרדיות (היש לזה קשר עם החלום החוזר שלי על משפחתי החסידית, מרובת־הילדים?), אופנות־הולכות־אופנות־באות ובגדי החג הללו – סינתטיים, עם הדפסים מחרידים – של אִמוֹתי־מן־הגֶטו לעולם נשארים (כמו חמין־של־שבת ולוֹקשין וקוּגל) ואני נרתעת ונמשכת.

ולפתע פונה אלי הגב' רובנס כמופתעת: “את יודעת שאת נוגעת המון בפנים שלך? זה כל־כך אופייני לך, שככה בדיוק הייתי רוצה לצלם אותך, כשאת מכסה בשתי הידיִם על הפנים.”

במשך התחרות עקבתי בהשתאות אחרי תנועותיו של שמריה. ידעתי, אמנם, שבמקלחתו יש לו מתקן־קפיצים לחיזוק השרירים, וגפיו התפוחים והמוצקים מעידים על כך (איך ייתכן רפיון־נפשי במוצקות גופנית שכזאת?), אבל הפעם הפתיעה אותי הבעת פניו: לא עוד זו הכנועה, הנבוכה, המתבטלת, ופיו – שכרגיל הוא פעור מעט, ברכות מתרפסת – עכשיו הוא קפוּץ בקשיות, ועיני־העורב שלו אומרות יצריות מסוכנת.

ניקנור פניק ואדמונד קאהן התנדבו לכהן כשופטים ובמהלך המשחק אני שומעת מלים מתעופפות באויר: “סֶרב”; לַאב“; “בֶּקהֶנד”; פוֹרהנד”; “ארבעים־אול”; מֶטש"; כחלק משגרת הלשון של הבקיאים במשחק. אך כיוָן שאני עצמי אפילו את חוקי המשחק לא ידעתי, התרכזו מחשבותי בניקנור פניק ובוֶרה נורמן המנוחה והירהרתי במשחק־התעתועים הזה של החיים, כאשר גילוי מסוים מחייו של זולתך, אפילו אתה חי במחיצתו שנים רבות ודמותו נטועה בסביבתך כאחד העצמים המקיפים אותך, גילוי יחיד זה, בכוחו להאיר לפתע את כל אישיותו באור חדש ומפתיע, שמחזק אותו – הנראה – ומערער אותך, הרואה.

ואחרי משחק־הטניס שנסתיים בהפרש זעום לטובת הזוג היריב לשמריה, נכנסים כולם למועדון לחזות בהישגה הקולנועי של נדיבתנו.

“זוהי סבתא,” מצחקק שמריה במבוכה, כשעל האקרן נראית דמות אשה גבוהה שהרזון כופפה, בשנות השמונים של חייה, מודל גֵיינסבורי שנזדקן, והפילם מבליט את עיניה התכולות כצבע הים בשלהי־קיִץ ואת לובן עורה, כחלב־שימורים. “וזאת אחותי, אמו של שמריה,” מצביעה אתל רוּבנס על אשה גבוהה יותר וכפופה יותר, שפניה סגפניות, (בניגוד לפניה הנהנתנים של אתל עצמה) – והיא משלבת זרועות עם הסבתא. ושמריה מגחך ומתנצל.

אחר־כך נחה המצלמה על פני־הקלף הקמוטות של עשרות זקנים וזקנות במיטב מחלצותיהם וכמו הצליחה להעביר את ריח הנפתלין הנודף מהם, חלקם נראים בקהל יושבי הספסלים וחלקם על הבימה, בין נכבדי העדה, לצד אלמנת גיבור הטקס מזה ולצד היושב־ראש מזה, איש קטן בחליפה כהה ומגבעת, שדיבר בנפש מרה כשהוא מנופף ידיִם מתוך סלידה, נגד כל מיני “עסקנצ’יקים” שצצו מכל עבר מיד לאחר מות סבו של שמריה.

כשנשמע רחש של מחאות בקהל הזקנים, הניף את ידו באויר, כמגרש חרק מעופף, וקרא בעצבנות: “הרי אי־אפשר להכחיש: הדוקטור היה נשוי ל’מכבי'! נישואים של כבוד הדדי, לא של כיבודים… של כבוד!”…

“סליחה, אדוני היושב־ראש,” קראה הזקנה הגיינסבורית כשהיא קמה ממקומה ודופקת על השולחן, “בעלי לא היה נשוי ל’מכבי'! בעלי היה נשוי לי! רק לי! ותשאל את כל אחד פה אם הוא לא העריץ אותי באופן חולני! אני בכלל לא רציתי לנסוע לפלשתינה, אני רציתי לנסוע לפריס, במקום שיש תרבות!”

אך יתר דבריה טבעו בצהלת־צחוקהּ של בת־עמי ובלחשושי ההיסוי העליזים שדניאלה שילחה בה.

ואילו אני, – מעוררת בי הסבתא הגֵיינסבורית המפגינה סמכותיות מלכותית, הרהורים של הקשר שבין סמכות ו“נוכחות”, ואם העדר אחת משתי התכונות הללו פוגע בחברתה. וכן: אם רגשי אשמה, למשל, פוגעים ב“סמכותיות”, אף־על־פי שלפעמים הם מגבירים את העריצות וקשה מאוד להבדיל בין השתים.

ועוד אני מהרהרת: על אמת ואשליה, ועל כך שאסור למשוך את המחשבה עליהן עד סופה ויש לקטוע אותה באִבה.

ממקומי ליד החלון אני שומעת את נביחותיו העקשניות של פריץ ואני מסיטה מעט את הוילון כדי לחוש מרחב ופתיחות, והנה הפיקוּס שירקותו זוהרת באור, ועורב גדול ואפור מפזז על ענפיו, וּפְריץ שלנו מכרכר סביבו ונובח לצוד את תשומת־לבו, אבל העורב – מבטו מתעופף מעליו כאילו היה אויר ופריץ נרתע מעט ומתקרב בזהירות ונובח ביתר־שׂאת, אך העורב פולט קרע־קרע לחלל וממשיך לנתר במקומו כאילו פריץ לא היה ולא נברא. (האם “משקלו הסגולי” של פריץ קטן מזה של העורב, משום שפריץ אינו מסתפק בעצמו? האם “משקלי הסגולי” קטן מפני שאיני מסתפקת בעצמי ואני נמשכת להציץ בחייהם של אחרים?).

והנה הסבתא הזוהרת שעל האקרן מקבלת את גביע־הכבוד בשם בעלה המנוח מידי היושב־ראש בתוספת נשיקה־על־לחי לקול מחיאות־הכפיִם של המוזמנים מזה ולקול צחוקה הגס של אתל רוּבנס מזה: “נו, מה דעתכם?” היא קוראת כמנצחת, “האשה הזאת, אמי, ביישה את אבי בחייו, וכעת היא ממשיכה לבייש את זכרו, ועוד במעמד כזה! מה דעתכם?”

“דעתי שזאת בדיחה ציונית גרועה,” עונה לה בת־עמי.

אבל אני, הסרט הזה לא יוצא לי מהראש. עבר, מסורת, משקעים, סגנון, הממשות הזאת, לעומתנו, הפוחלצים.

[סַכּנוֹת]

לִיויה זאת… מניעה את לסתה התחתונה כמו חית־טרף… דיונים פוליטיים מתסיסים את יצריה… את בעלה הבימאי השיגה באמצעות הטרור שהפעילה עליו, היא אומרת, למען המטרה הקדושה של הקריֶרה הבימתית שלה (“התנהגנו זה עם זה כמו בזירת אגרוף, פעם זה נותן נוֹק־אאוּט ופעם השני”).

“אז את רואה שטרור משתלם?” צוהלת דניאלה, “אבל תודי שעל מטרה שמשיגים בדרך של טרור ממשיכים גם להגן על־ידי טרור…”

וירון, שעשה לי שירוּת־דוב כשניסה למשוך את בת־עמי בלשונה, (כבר מזמן שמתי לב שירון זה קולט את מחשבותי אך הוא טועה בפירושן), אמר כי לטרור היתה השפעה לא מבוטלת על הקמת מדינת ישראל.

הצצתי בבת־עמי, אך זו אך קימטה את מצחה וכיוצה את שפתיה לדובדבן.

“בת־עמי אומרת שכל מדינה מפעילה טרור על אזרחיה,” ניצת ברק הבוגדנות בעיני־הנמרה של ליויה. “בת־עמי היא אנרכיסטית אמי־תית!”

השיחה הקולנית הזאת מתנהלת סביב שולחן־העץ הגדול במטבח, כשהחבורה כולה מתכנסת לקפה־של־אחת־עשרה. והעילה לויכוח: פעולת־חבלה שאירעה בבוקר באחד השווקים, שתוצאותיה עשרות הרוגים ופצועים.

לפני כן ישבתי במטבחי שלי ותיכננתי ארוחה סינית שאמרתי לבשל לאורחי (לכבוד אתל רובנס; הזמנתי את ד"ר רבידו ואשתו, את הקאהנים, את אניטה סלונים ובעלה ואת הפֶניקים), אבל כשערכתי על השולחן את כל החֳמרים הדרושים והתחלתי בהכנה, שמעתי במהדורת־החדשות על האסון. בבת־אחת – כמו מהלומה בעָרפי – הקיצותי מן החלום הסיני שלי והלכתי למטבח של החוָה להימצא בין אנשים. ואחרי־הצהרים, כשיצאתי לקטוף תבלינים לסלט, ראיתי שניִם פוסעים לקראתי: בת־עמי וצלליתו הדקה של בחור ממושקף, שידיו חובקות את זרועותיו. ובהתקרבנו, ובת־עמי חושפת אלי את חיוכה הקורן – חוורונו החולני של הבחור ושׂערו הגזוז קצרצר, העלו על לבי דמות של גימנזיסט מן ה“נָרוֹדניָה ווֹליָה”.

אך ברגע שניחש לבי את זהותו, הזדרזה בת־עמי להציגו: “תכירי את הלל,” הורתה עליו בכף־יד פשוקה – ושניהם הסמיקו.

“הוא חזר היום מהעולם,” הוסיפה.

ואחר־כך שמעתי את קול האַלט הנבוך והרך, קולו של הלל, שלפני שנים אחדות הזדהה בטלפון כידידה של נטע וביקש לדבר עם קוּתי, וכעת, המאמץ שלו למצוא משהו לאמרו מחשש שתשתרר בינינו שתיקה מביכה – נגע ללבי.

רציתי לשאלו בלשון צוננת ומבלי הנד עפעף אם הספיק להתראות עם נטע, אך לא הייתי בטוחה ששפתי לא תרעדנה.

אמרתי, אם כן, לבת־עמי, בטרוניה: “לא הזכרת הבוקר שאת מצפה לאורח…”

“לא הזכרתי, כי לא ציפיתי, הלל הפתיע אותי, הוא הגיע הנה ישר משדה־התעופה.”

זאת אומרת שהוא לא הספיק להתראות עם נטע… והמחשבה על ארגון טרור בינלאומי, מעין רשת מסועפת של תאים טרוריסטיים פרושה על רחבי העולם, שאף ארגונם של שניִם אלה מסונף אליה… והאסוציאציה הבלתי־נמנעת עם פעולת־החבלה הבוקר… “היזהרי” – אמרתי בלבי – “נעשית חולת־רדיפה ממש…”

שאלתי אפוא את בת־עמי אם האורח שלה נשאר ללון בחוָה, וכשנעניתי בחיוב, בנענוע־ראש ביישני, שמעתי את עצמי פתאום – אלוהים יודע איזה שד הוא שדחפני לכך – מזמינה את שניהם להצטרף אל יתר אורחי לארוחת־הערב.

[השׂמחוֹת הקטנוֹת]

השמחות הקטנות, הפינוקים הקטנים, ההנאות הקטנות, כדי לדחות הצדה והחוצה את הדכאון המזדחל. לא שמחות מרעישות, לא נפרזות. במידה, במידה. די בהחלט בגלידה־שוקולד. מנחם בהחלט. ללקק לאט־לאט כשהלשון מתישבת בכפית כמו בערסל. לא קפוא מדי, אך גם לא בועתי. אמ־ניאמ… גרוף ולקק והשהה בחיך והחלק לגרון ולקק השפתים ונשום אדי המתיקות בנחת, ברוגַע, שובע־במידה, עצור לפני הבחילה. או מעדן “טרייפל” אנגלי. "לא “מַתכוני” מדי, לא עשוי־כהלכה מדי, לא כמו אצל דניאלה. “טרייפל” צנוע, שמחות קטנות צנועות, שלא יוצרות אשמה, שלא… עוגיות אוריריות שמתפוררות במגע־יד, ופלחי אפרסקים עם קצפת ושקדים וצימוקים; וטיול יומי בטבע, לא ימרני מדי, לא בנוף פרוע מדי – מיוער מדי או קירח מדי או צוקי מדי – לא בקור עז מדי, או כשקרני השמש לוהטות מדי, או בשבילים נידחים מדי. אבטיח מתוק וקר, מלון מתוק ורך, מוסיקה. לא לגמרי אנרכיסטית, לא לגמרי ניהיליסטית, אך גם בורגנית בנפשי – אינני. בשום־פנים־ואופן לא. אני ושכמותי רגישים מדי, עצבניים מדי, חרדים מדי, חושינו מחודדים מדי, חשדניים מדי, חוששים מדי וצורות שמרניות מדי משעממות אותנו, מוגיעות אותנו, אנחנו זקוקים לגירויים, אך לא עזים מדי. אנחנו בעלי נטיות אמנותיות, אבל איננו סובלים הצלחה גדולה מדי. זו מערערת את שיווּי־משקלנו. וחלילה לנו מחשׂיפת־יתר. וגם איננו מתערבים מדי. אנחנו נשמרים לנפשותינו. אז את־כל־האמת־ורק־את־האמת על עצמנו – אנחנו חייבים לגלות בעצמנו.

קניָה מוצלחת של בגדים יד־שניה, למשל, גורמת לנו סיפוק מאוזן ושמחה מתונה (אהבת־עצמנו מאופקת, אך מתרפקת). או אמבטיה לא חמה מדי, לא רווּית־מלחים מדי, מעט קצף יספיק. שכן, הרעננות הגופנית מרגיעה אותנו, מעודדת, אנחנו סולדים מלכלוך, אבל איננו פֶדַנטיים. איננו קיצוניים בשום דבר. אבל לגבי מיטתנו, למשל, אנחנו מגלים קנאות שלא־לפי־טבענו. היא מקלטנו, היא נחמתנו, אֶל חיקהּ נתכּנף להלין על העלבונות והפגיעות והדאגות והחרדות. והלא היא גם מיטת־הכלולות.

ואהבה רומנטית. כמובן, רומנטית. חוש ההגנה העצמית מרחיק אותנו מן הקוסם המפתה המצוי, האגוצנטרי וחסר־המצפון, אפילו הוא מחונן, אפילו הוא ניחן בשאר־רוח ובמקוריות מרתקת. האידיאל בדמותו של האציל האנגלי הטרום־ויקטוריאני קרוב יותר ללבנו. אך זהירות, פח יקוש! וזאת, כאשר המפתה מתחזה, זמנית, לאידיאל הנ"ל (והתאהבותי הנואלת אך הגורלית במלכיאל תעיד).

אנחנו העתודה הבטוחה לכל איגודי הטבעונים. קרקע קליטה לגילויים המרעישים על הסכנות הצפונות במזון סינתטי, בחמרי הדברה, בדשנים כימיים, בתרופות, וכל כיוצא בזה. אבל איננו טבעונים קיצוניים. שום מצב קיצוני אינו הולם אותנו. ובאשר למסעדות, עליהן להיות לא מפוארות מדי והאכילה בהן לא גסה מדי והמלצרים לא מעומלנים מדי. אנחנו חסידי המסעדות העממיות המצפוניות. בכלל, המצפוניות היא נר לרגלינו.

מדיטציה ממושכת אינה טובה בשבילנו. מנתקת אותנו מהמציאות, מרתקת מחשבות כפיתיות. אבל כמה דקות של דוּמיה לפני האוכל הולמות אותנו מאוד. מאזן את הנשימה, מרגיע את העיכול.

לא אנשים כמונו הם בעלי הכַריזמה. איננו שותים לשכרה, איננו סוטים, איננו קוראים דרור מוחלט לרגשותינו ולדמיוננו. אך גם אנשי הממסד איננו, מפני שאיננו שייכים. אנחנו מטבענו משקיפים.

היפוכונדריה? – כמובן. המחלות הפסיכוסומטיות למיניהן תפורות על־פי מידותינו. ואולם, הקֵש, הקש בעץ, מי יערוב לנו שהטבע ינהג בנו לפי כללי המשחק? לפיכך אנחנו שרוּיים בחרדה בלתי־פוסקת וההשבעה המתמדת של המרעין־בישין עולה לנו במאמץ סוחט.

אז כשיש רגישות לכוֹל! לעשן ולריחות ולרוח ולשמש ולרעש ולשקט, ולחרקים ולאנסים ולשודדים ולמלחמות ולאסונות ולאשמה ולחשמל ולים סוער ולמטוסים, קלאוסטרופוביה ואגרופוביה ופחד מהפחד… –

אומרים שפחדים מובילים לעריצות. האם אנחנו עריצים? –

[הסעוּדה]

“א־פרופו צפרדעים,” נישא קולה המצטווח של אתל רוּבנס, אורחת־הכבוד שלנו בסעודה, “יש לי סיפור פנטסטי בשבילכם.”

ובסדרי את הפנכות עם גלידת־הערמונים על המגש, שמעתיה מספרת על התגלית החדשה שלה: צייר וֶלשי צעיר שמתמחה בציור צפרדעים. “פנ–טסטי! בכמה קוים – צפרדע. ואתה ממש חָ–שׁ אותה! החלקלקות של העור, הניתור ברגלים, קרום־השחיָה, וההבעה בעינים! לפעמים בוגרת ואמהית, לפעמים כמו עוּבּר־נפל ולפעמים של חכם זקן… ויש לו סדרה שלמה של צפרדעים מזדווגים.”

העילה של אורחתנו, לאזכור הצפרדעים היתה הויכוח בין ניקנור פניק ובין אדמונד קאהן על הדרך הטובה ביותר לבישול חיות־מים שאינן בעלות סנפירים וקשקשת. אדמונד דגל בשיטה האמריקנית הגורסת יין לבן וברנדי, וניקנור (ששמו יצא לתהילה כטבח מעולה) טען לעומתו שאין תחליף ליֵין־פֶרנוֹ, ואילו אניטה סלונים, הסמכות הצרפתית שלנו, הבהירה שהמדובר בשיטות ששתיהן צרפתיות. האחת מכונה “לובסטֶר א־לָה קוֹניל”, והשניה, “לובסטר אורליאָן”. ותמר רַבידוֹ, אשתו היפה והאינטליגנטית של אליהוא רבידו, אישרה בנענוע ראש.

צחוקה של אורחתנו מגורה, נחיריה רוטטים והיא מכסה בידה על הבעת זימה בפיה בתארה את הצפרדע הזכר שהוא קטן, צוארו מתוח ופיו פעור כשהוא רוכב על נקבה גדולה בתוך המים. (אני שואלת את עצמי אם יש אמת בדעה הרוֹוחת אצל הגזעים הצבעוניים למיניהם, שכל הנשים הלבנות “המתקדמות” הן זונות).

“במקצוע כמו שלנו חשוב לדעת קצת פסיכולוגיה,” מקפיצה אֶתֶל בתנופה את סנטרה העבה בצחוק נהנתני וידה אל חזהּ המזדקר בחציפוּת מכוונת מתוך חולצתה הדקיקה.

“כל מה שצריך, זה להכניס את התמונה לתוך מסגרת מפוארת” – היא אומרת – “וכשאני מוכרת יש לי כזאת סטיספקציה!”

ואני מזכירה לעצמי לא למכור את עצמי בזול. לגברת הזאת, למשל, שהבוקר ליגלגתי באזניה על ד"ר רבידו. ובכן, גם ידידַי. לא למכור בזול את ידידי.

וגם לא להניח לה לטפס על האשמה הבסיסית שלי ולהחלישני.

אני מעיפה עין על המסובים: ניקנור פניק, שאליו מכוונים דבריה של הגב' רובנס, מכסה בידו על פיו ומצמצם את עיניו, כמו להגן משמש מסנוורת. ברברה ודליה קאהן יושבות רכונות זו אל זו בהתלחשות והן נתונות בענין אחר לגמרי. אניטה סלונים, גבה אחת שלה מורמת בפליאה, מביטה משועשעת בגב' רובנס, ואילו בעלה מחפש מפני אשתו הדרכה להתיחסות אל הדוברת. ד"ר אליהוא רבידו מרכז את מבטו באיזו נקודה בתקרה (הוא לבדו נמנע, מתוך מחאה מופגנת, ליטול חלק בלהג החולין הכללי). בת־עמי והלל, נבוכים וסמוקים. יושבים מכווצים ומפעם לפעם כמו אוזרים אומץ ומעיפים חיוך ספק־לגלגני על מי מהמסובים.

ואילו אתל רובנס ממשיכה ללהג על איזה גַנגסטר שנכנס לגלריה שלה לאחר ששעה קודם לכן שדד את הבנק הסמוך, אבל השותף ההוֹמוֹ שלה החליט להסתירו בגלריה ואפילו איים על אתל שלא תעז להסגירו למשטרה. “תארו לעצמכם, הוא התכוון לקנות אצלנו תמונה בכסף השדוד!” מזעזעת צווחתה את קהל שומעיה הקטן והולך.

(אני חושבת: ומה עם ה“סובסטַנץ”? ואיך להיות קיימת? בעיני אחת כמו אתל רובנס, למשל? ובהקשר לכך אני נזכרת בסיפור “שמלה חדשה” של וירג’יניה וולף.)

הלל ובת־עמי מסתודדים, ולפתע הם פורצים בצחוק קולני שקוטע את שטף שיחהּ של הדוברת והיא נועצת בהם עינים תמהות כאילו אך עתה הבחינה בקיומם.

“אני שמחה שהסיפור שלי משעשע אתכם כל־כך,” נעלבת הגב' רובנס כשהיא מקשתת את גבותיה ומטה את גוָה לאחור בתנועה של שׂררה.

אבל לא. בת־עמי לא שמעה, היא מצטערת, הלל סיפר לה שהצרפתים…

“כן, נשמע מה עם הצרפתים,” מקרבת אניטה סלונים את כיסאה אל השולחן בתנועה נמרצת, מוכנה ומזומנה שיבדחו את דעתה. (ובל נשכח כי היותה בוגרת ה“סורבּוֹן” מעניק לה יתרון בכל הנוגע לצרפתיות).

אבל הלל הסמיק עוד יותר ונופף בידו כאומר, “לא חשוב לא חשוב.”

“הם תולים את החיות ברגליהן הקדמיות כדי שחילוף החמרים שלהם ישתבש והישבן יהיה שמן וכבד…” מגחכת בת־עמי.

“תולים חיות? איפה? מעולם לא שמעתי שטויות כאלה!”, מתערב בעלה של אניטה סלונים בקולו הצייצני, “ברפת תולים? באורוָה? בבית־המטבחים? ואיך הן אוכלוֹת? הלא הן ימותו ככה!”

“זה ענין של שיווי־משקל,” מואיל הלל לסבר את אזנינו, “תוקעים את הראשים שלהן בתוך סד של ברזל ומשקיעים באבוס מלא דייסה סמיכה וכל הזמן מזריקים להן אנטיביוטיקה.”

“אתה מתכוון לעגלי־מרבק?” נכבשת דליה לנושא השיחה.

אך הלל חזר להתבצר בשתיקתו (במשך הסעודה לא הוציאו הוא ובת־עמי הגה מפיהם) ומשנשתררה שתיקה מעיקה, הרגשתי את עצמי אחראית לשיחה והדבר הראשון שעלה בדעתי לאמרו, הוא שחלמתי על סטלין.

“כן? נשמע מה חלמת!” התעוררה בת־עמי באחת והלל נשא אלי מבט סקרני.

סיפרתי שבחלומי נראה סטלין כמו איכר שיכור, נפוח כולו, כרֵסו מתפוצצת, ושחשבתי בחלומי שזה מהתרופות שהוא מקבל במוסד הפסיכיאטרי שבו הוא עצור. ובאמת נזכרתי, שכשצפיתי בו, בחלום, כבמוצג בגן־חיות, אמרתי בלבי, שהאיש המתראה אדיש, ראה בחייו ימים טובים מאלה.

דליה קאהן אמרה: “ראיתם את בן־בֶּלה בטלביזיה? בכלל לא ניכר בו שבילה שתים־עשרה שנה במעצר־בית, נשאר נאה, שומר על גינוני־כבוד…”

וכיוָן שעלה נושא הטלביזיה, הרגשתי את עצמי, כמארחת, על קרקע בטוחה. אבל בת־עמי משכה את השיחה בחזרה לפיטום־חיות ולזיהום מאכלים ואני חשבתי בלבי שהמסיבה הזאת מצטיינת בערבוב של המון דברים שונים בלי מרכז ושמחובתי להשתלט על המצב, אבל לאיזה כיווּן עלי לחתור? אז נזכרתי שגם אוּרי זוהר השתתף בחלומי, כשהוא מתגורר בטירה עתיקה יפהפיה, עם מגדל וצריחים, נהנה מעולם רוחני אקסקלוסיבי ואין שואלים מי מקיים את צאצאיו הרבים והמפתיע היה בכך, שבחלום הופיעה אביגיל שלנו בתור אשתו.

“רגע, רגע,” מחייך הלל ומנענע את ראשו מצד לצד, “צריך להבהיר… אפשר לחשוב שרק העשירים נפגעים מהשחיתות של תעשית המזון…”

“באמת טוב שאתה מבהיר,” משתעשע אדמונד, “אחרת היינו אומרים בלבנו שמגיע לנבֵלות האלה…”

“ומה עם הפטָמים בקיבוצים?” קוראת דליה בלהט.

“כן, ידוע,” מנופף כלפיה בעלה בשובבות, כדוחה על הסף גלישה אפשרית לכובד־ראש, “כל מוצצי־הדם האלה שייכים לאותה מַאפיה קפיטליסטית.”

אבל דליה אינה מוַתרת, ומספרת על מחלת־שרירים שמקורה בחומר כימי מורעל אשר התערב במזון של בעלי־חיים, ובת־עמי אומרת “צחוק צחוק”, ומספרת על חזירים שמוחזקים במכלאות חשוכות כדי להלבין את בשרם על־ידי הזעת־יתר, ותמר רבידוֹ חוזרת לטלביזיה ושואלת אם ראינו את התכנית ב“כולבוטק” על ביצי־דגירה מרוססות שמשתמשים לאפית עוגות, ומה עם הזוועות של בשר נבלות. ואדמונד קורא: “רק זה עוד חסר, מהיום והלאה לא ייראו עוד בשר ועוגות בביתנו.”

כאן מתערבת בשיחה אניטה סלונים בקולה הסמכותי, כשהיא מאמצת בחיבה את זרועו של אדמונד ואומרת כי היא מוכנה להסכים עם “ידידינו הצעירים”, שהחברה שלנו באמת רקובה ומושחתת עד היסוד. והיא מתיצבת לצד צעירינו במלוא הכרת ערכה־העצמי ותורמת מן המידע שקנתה בצרפת על אווזים מפוטמים שבהתפגרם בגלל ניווּן זורקים את כל בשרם ומשתמשים רק בכבדים.

ואני אומרת שנזכרתי בחוברת שמחלקים לבאי הספַארי ברמת־גן ושממנה אנו למדים כי הקרנף הוא “חיה מכוערת”.

(אסוציאציה מוזרה: נשים המותקפות בידי אנס, מיעצים להן לצעוק “שרֵפה!” מפני שאם את צועקת “אונס!” נמנעים לבוא לעזרתך.)

ופתאום ידעתי לאיזה כיוון עלי לחתור: לכל נושא שיסב את תשומת־הלב משני אלה, בת־עמי והלל, שהזמנתים לביתי בהיסח־הדעת ולאט־לאט הם משתלטים על המסיבה.

אך אניטה סלונים גוזלת ממני את שרביט הפיקוד ונלכדת ישר לפח שהשניִם טמנו לה ומכריזה שהאדם בחברה הקפיטליסטית הוא מפלצת נכת־רגליִם ומזכירה את פירושו של אריך פרוּם למרכס, ואומרת משהו על הגשמתו־העצמית של האדם בתהליך התיחסותו אל הטבע, ועל כך שהחברה המודרנית הפכה את הצריכה למטרה עליונה, ובחייכה בחנופה אל הלל היא קוראת בהתפעלות: “מַרכּס באמת ניחן בכוח נבואי בלתי־רגיל!”

וכשבעלה של אניטה לוחש באזני שאשתו היא חסידה גדולה של פרוּם – כביכול כדי להצדיק את מחוַת ההזדהות שלה עם הצעירים – אני מהרהרת בכך כי התוצאה השטנית של מעשה האונס היא המשיכה של הקרבן אל התוקפן.

אבל אדמונד קאהן, שמסתבר כי גם הוא קרא את פירושו של פרום למרכסיזם, מזכיר לאניטה, ברוֹך אָלים, את סלידתו של מרכס מן הקומוניזם הגולמני, הגס, השולל את עצמיותו של האדם; אותו קומוניזם שהוא שׂיאה של הקנאה והחמדנות בצורתן המוסוית.

הלל מסכים… מסכים, שמבחינת הניכור הנגרם על־ידי העבודה הממוכנת, מרכּס לא היה רואה הבדל מהותי בין מצבו של הפועל בבית־חרושת רוסי לבין… לבין… (כאן נתקף הלל גמגום בלתי־מובן והוא הסמיק עמוקות).

“שטויות,” פוטרו אדמונד בעפעוף עצבני: “המושג ‘פועל’ במובנו המרכסיסטי הוא היום אנכרוניסטי.”

אני חושבת: הצעירים האלה רוצים לשאוב מאתנו כוח, בטחון, לא רוצים לראותנו בחולשותינו. אך האם הם רוצים ללמוד מנסיוננו?

(למרבה האירוניה, מיחוש־הראש שתקפני פתאום, מעניק לי תחושה הדומה למה שכיניתי ביני לביני “סובסטנץ”).

אבל לחישתו של אדמונד, כשהוא נרכן אל בת־עמי: “את טועה בי, נערתי, אינני אוהב להלך בין הטיפות כמו הברון מינכהאוזן…” – מגיעה גם לאזני.

ובכלל – הוא תוהה עליה בחיבה – איך היא יכולה לדגול בקדושת־החיים, של כל החי, ובו־בזמן להעריץ את לוֹרקה, המקונן על לוחמי־השוָרים ואף פעם לא על קרבנותיהם?

“אני כבר מזמן טוענת שהעקרון של קדושת־החיים איננו עוד נר לרגלינו,” מפזרת דליה באחת את גלי האהדה שהחלו זורמים בין בעלה לבין בת־עמי, כשהוזכר שמו של לוֹרקה. ותמר רבידו, שכולנו יודעים כי אחיה נפל במלחמה ומאז חייה קודש לפעילות ב“ועד למען החייל”, מחזקת את דבריה ואומרת כי הזלזול בחיי אדם ובכבודו מוצא את ביטויו בכל תחום מתחומי חיינו וגם על הצבא אינו פוסח.

אלא שדליה חוזרת בלהט לנושא הבריאותי וטוענת כנגד הרופאים שרושמים תרופות־פלא אנטיביוטיות בשיטת הסרט־הנע ועל הרעלות מזון מחמרים מדבירים ועל הפיגולים בתעשית החלב ועל זיהום־אויר וכיוצא באלה נושאים שסביבם נתלכדה חזית של כל הנשים שבחבורה – לעומת הגברים שבחבורה – שתמכה בבת־עמי ובהלל.

ואילו אני מתרגלת את מה שהורוּני ב“חוַת־ישועה”, להתאפק ולא לדבר, אלא אם כן תרומתי לשיחה היא אַל־שֵנית.

ואמנם, נוכחתי שההתאפקות והשתיקה מעניקוֹת המון כוח.

אבל חולשה אחרת שלי – הקנאה – התקשיתי מאוד להדביר, ועכשיו קינאתי באניטה על החיבה, שנדמה היה לי כי בת־עמי מרעיפה עליה, ונזכרתי שכשחייתי עם מלכיאל, קינאתי בה על התפקיד שמילאה בחייו, של “האשה החכמה”, הידידה, אשת־הסוד ובעלת־הברית.

עוד אני שקועה בעצמי, נוכחתי כי הפסדתי היקש זריז ואלגנטי של הלל בין נושא שיחתנו – זלזול בחיי אדם – ובין איזה נושא פוליטי אקטואלי. תמר רבידו מוחה בחום ואומרת שעם כל התנגדותה למדיניות הממשלה, אל לנו להשתמש באמות־מוסר שונות כלפי עצמנו וכלפי אויבינו ושהגיע הזמן להשתחרר מן התסביך היהודי של רדיפה ושנאה־עצמית. “יש גבול לאיפָה־ואיפה, לא?” הפנתה משום־מה, את מחאתה אל ברברה וזו הינהנה בראשה, אך לא ברור אם מהסכמה לתמר או כתשובה לאיתות של ניקנור, שמיד לאחריו קמו שניהם ופנו ללכת. כבר מזמן שמתי לב שויכוחים פוליטיים בינינו־לבין־עצמנו מביכים נָכרים אלה, החיים בתוכנו, אך הפעם נמצא להם תירוץ הולם: על ניקנור לקום השכם בבוקר להסיע את אתל רובנס לשדה־התעופה.

אתל – אשר מרגע שבת־עמי והלל גנבוּ ממנה את הצגת־היחיד, פרשה בהפגנתיות לקצה החדר וגררה עמה את הניקנורים – נפרדה בחמיצות מהמסובים ואני הצטרפתי ללווֹתה לחדרה.

וכאן אירע אותו שיבוש, שאפשר לומר כי שינה את חיי.

בדרכי חזרה אל אורחי, התעכבתי בחדר־האמבטיה להציץ בראי; ומבטי – מבט של מי שמורגלת לראות בו־בזמן דבר־והיפוכו.

שעה ממושכת עמדתי כך מול הראי והירהרתי: כל רעיון החוָה בשבילי, תכליתו היתה בויתור על התלוּת באהבה ובמציאת מוקד אחר מחוצה לה. האהבה עשתה בי שמות: תלות מוחלטת, כבלים, הכל סבב סביבה. כן, היתה עבודה, והיו תחביבים, והיו פגישות מקריות עם אנשים להעביר את הזמן… הרדיפה הנואלת הזאת אחר האושר, שתמיד ידעתי כי משלמים בעבורו בחורבן האישיות, בהשפלה, בעבדות…

תוך כדי הרהורים שלחתי את ידי אל תיבת־התמרוקים שלי למצוא איפור לעיני, שירכך את הבעתן החמורה וחשבתי על כך, שבניגוד למציאות הדהוּיה של חיי בחדשים האחרונים, מצטיינים חלומותי בשלל צבעים ואירועים ואני זוכרת בהם כל פרט.

בחלומי, כל תכשיטי, מרהיבים ביפים ובשלל צבעיהם, שמורים בכספת של איזו יעקובינית חולה מאוד שלא זיהיתי את דמותה. (חוָת־יעקב עצמה נמצאת בחלומי בשוק־הפשפשים) אני ניגשת לכספת להוציא עגילים ומחרוזת של כסף, אבל החולה שלנו מציצה בהם ואומרת כי אין הם כסף טהור. אינני בטוחה שהצדק עמהּ, אבל לא אכפת לי שהאחרים יחשבו כך ואז לא יתפתו לגנוב. הכספת נשארת פתוחה ואני רואה שתי יעקוביניות מושיטות יד אליה, אך אני תופשת אותן בשעת־מעשה ומבטיחה שאם תחזרנה את התכשיטים מיָד – לא אסגירן למשטרה. מפחד פן אישדד, אני מבקשת את ירון או את אדמונד קאהן ללווֹתני, והם נאותים לכך. אני אומרת בלבי: מקום המוני כמו שוק־הפשפשים – ודווקא שם אני שומרת את תכשיטי!..

עוד אני מהרהרת בחלומי וידי מחטטת בתיבת־תמרוקי, שמעתי צעדים מתקרבים, ומשנשאתי את עיני אל הראי, הן נפגשו בעיניה של בת־עמי, שניצבה בפתח. פניתי לאחורי ועמדתי נִכחה.

ואז אירע הדבר. ריחפנו זו לקראת זו עד שגופינו נגעו ושפתינו נצמדו. לרגע ארוך, מוכר כל־כך וזר, כמו נגעתי בדמי־ובשרי.

ומשניתקנו – ידי על מתניה ומרפקיה על כתפי – עדיין היו עינינו שטות זו בעיני זו.

והיא הושיטה את ידה והחליקה על שׂערי ועל פני ועל צוארי, וכמו הוכנסתי בברכת־הכוהנת תחת כנפי הכת, שבת־בריתה הייתי אי־פעם, מקדמת־דנא.

ובלא אומר סבה היא על עקבה ופסעה בצעד כבד – ראשה נטוי לפניה – אל הדלת.

ואני, פני אוצרות את חום ידה, שפתי נוגעות־אינן־נוגעות זו בזו לנצור את עדנת־שפתיה, נשקפתי אלי מן הראי, אפופה אד רך, כאילו זה עתה נולדתי מחדש בצלמי. ולאוּת, לאוּת… שלאחר גלגול מהיר מדי. ונהרה. והכנעה. – – –

בהיכנסי לחדר ואני שרוּיה בהזיה, ואני חשה בכל מאודי את נוכחותה הנושמת בחדר הזה, מתנפצים גלי קולו האטי, הרועד קמעה, של הלל אל סכר־אזני, כמו ממרחק רב:

המלחמה נגד גזענות… עדתיות… דתיות… המוסד העריץ הזה… להרוס את מה שכבר הושחת עד היסוד…

ובעוד אני מנפנפת מעלי איזה בושם זר של רתיעה, בחילה, נרכנת היא לעברי, ובשלפה מתיקה בלוק־מכתבים גדול ועט, היא מושיטה לי אותם בבת־צחוק רפויה, מתוקה־מכל־מתוק, ולוחשת: “קחי, סֵלמה, תרשמי פרוטוקול.”

ואני, מעשה־גולם, נוטלת אותם מידה בדחילו, משתוחחת עליהם, והו, ההצלה, כשניתן לי לטמון את ראשי בנייר וידי מטשטשת עליו מאליה כל מיני שרבוטים.

“החוק הפיסיקלי אומר, שאם נוצר וַאקום… תראו, החברה הקפיטליסטית בולעת ומעכלת הכול, גם את כל הרעיונות ההומניסטיים של הסוציאליזם. קחו את הרשתות הממוסחרות של החנויות הטבעוניות, קחו את הג’ינס, בגד־עבודה פשוט שהפכו למוצר אופנתי. הם קונים הכול, ומוכרים בסיטונות להמונים. זן־בודהיזם, טאואיזם, וודו, סוּפיזם, פאנק, אמנות אפריקנית, אפילו הומוסכסואליזם!” (הנמלים הרוחשות בעָרפי, היא, המציצה מבעד לכתפו של הלל בידי הרושמת). “הקפיטליזם מתחכם לכל דבר, הבולמוס, היצר לגרוף רווחים… רווחים עודפים… היחס הון־כוח… האמנות שנרתמה לחוקי הביקוש וההיצע… הגברת הזאת שהצליחה להאכיל את כל ה’משקיעים' האלה צפרדעים… חומר נון־קונפורמיסטי מהלם, מהמם… כל זמן שהם עצמם שולטים בו אין הוא מסוכן בשבילם… עם קצת סכרין, עם קצת אבקת־הרגעה, ניתן לעכל אותו בלי בעיות… תרביץ לקפיטליסט הזה והוא יחייך. תרביץ יותר חזק והוא יתמוגג. מרוב תאוָה לכוח הוא מוכן להיות מזוכיסט. גם זו סחורה עוברת לסוחר. הוא מוכן לעלות קרבן על מזבח שאיפתו לכוח. הוא מוכן אפילו לקרוא לעצמו סוציאליסט. ליהנות משני העולמות.”

אני אומרת בלבי: כשהדבר נוגע לחיי… ובכן, כשהדבר נוגע בחיי, שום איש בעולם כולו אינו ראוי לאמוני ללא סייג, גם לא אחד, גם לא אם מדובר בתחום מקצועי שאיני מבינה בו דבר. לחקור, לבדוק, להשווֹת, עד כמה שדעתי משגת, לא להניח לאיש, מומחה וחכם־בעיניו ככל שיהיה, ליטול לעצמו סמכויות עלי, כשהדבר נוגע בחיי. ויותר מכול, להיזהר מנהני־קרן־השפע, מבעלי הקסם הנערצים, שלחברתם אני עורגת, שבקסמם אני נלכדת, שכדי לזכות בקרבתם עלי להפקיד בידם את גופי ונפשי ללא הרהור, ללא ספק או פקפוק, ללא נוחם. הללו שדורשים נאמנות והתמסרות והתקדשות והתלהבות ואדיקות וקנאות להם ולתורתם. להיזהר מאותם שהאידיאה ההומנית שלהם (המאדירה אותם בעיני עצמם, הנותנת כוח בידם) היא אצלם עיקר והאדם שלמענו נהגתה – תפל; והם יקריבוני ללא הנד עפעף על מזבחה. להתפשר – אני אומרת לעצמי – להתפשר ולוַתר על ההתעוררות והחגיגיות והתרוממות־הרוח וההתעלות ולהסתפק בחברתם של הללו, שלעולם לא יסחפוני עד שלא אדע את נפשי, כדי לדעת את נפשי ולהיות אני־עצמי.

דממה השתררה, דממה שנועדה להיות רועמת אך יצאה נבוכה משהו, ולפתע נושא הלל את קולו וקורא בהתרגשות: “איזו רשות יש למדינה לדרוש מאזרחיה שיקריבו למענה את חייהם?”

“ואיזו רשות יש למפלגה לדרוש מחבריה שיקריבו את חייהם למען המהפכה?” מעוֶה כלפיו אדמונד את פרצופו, ספק־היתול ספק־זעף; ואחר־כך שמעתיו מדבר על חינוך לאזרחות טובה, על כך שאפשר להביא סוס עד המים אך אי־אפשר להכריחו לשתות, על כך שהוא מעדיף אנשים שיש להם עולם ללא השקפת־עולם, על פני אלה שיש להם השקפת־עולם ללא עולם.

ואני, כמו באתי לכלל הסכמה עם עצמי לא לחשוב. על עצמי, עליה, על מה שנעשה־ואין־להשיב. שיהיה הראש ריק ממחשבות.

וכאן קם אליהוא רבידו, מציג רגל על מושב הכיסא ואומר בקול חמור ובחכחוך גרון כי הוא מבין שידידנו הצעיר הסתובב קצת בחוץ־לארץ ונדבק שם בהתלהבות של קומץ קטן אך רעשני של סטודנטים וסטודנטים לשעבר, להפוך את העולם המערבי על פיהו וליצור דמות אדם חדש. “איזה דגם של אדם חדש?” – הוא שואל, ומשיב: “ישום רעיונות כאלה במציאות שלנו?!”

“אני בכלל לא יודע על מה אתה מדבר,” גובר הסומק בלחייו של הלל ועיני־הציפור שלו מתחדדות בזויותיהן.

ואחותי, אהובתי, לוחשת ברוך אל תוך אזני: “זה לא פֵר, זה לא פר,” ואני מתמוגגת מעדנה, ובינתיִם מציע לנו הדוקטור שלנו את התֶזה שלו, שבין חברה טוטליטרית ובין חברה דמוקרטית שורר מתח־ניגודים תמידי כמו בין הטוב והרע. הוא מפשט את הדברים בכוונה, כמובן, – הוא אומר – אבל לעומת כל החברות הטוטליטריות…

“ומי אומר שאני לא מסכים אתך? אני לא מסכים אתך, אבל מי אמר לך את זה?” מתחבט הלל אם להישאר מאופק ומנומס כלפי קשיש ומכובד ממנו, או לצפצף ולהשיב ותרח המזדקן מלחמה שערה. “קודם אתה תולה בי רעיונות ואחר־כך אתה קולע בהם חצים?”

“בסדר, נוריד ממך את הרעיונות ונתלה אותם על דחלילים,” פולט הדוקטור צחוק קצר ומרושע וממשיך לפתח את התֶזה שלו על מתח הניגודים בין הטוב והרע; המלחמה הקרה ביניהם, הדיטאנט, ומפעם לפעם אנחנו מגיעים למסקנה – הוא אומר – כי הרע חזק יותר, אך אנחנו שמחים להתבדות.

ואני אומרת לעצמי שבשום אופן אינני מתרפקת על מה שקרה. הלאה, הלאה מזכרוני. ומה שהיה איננו, לא קיים, לא רציתי בשינוי ואין שינוי. דבר לא נשתנה.

“אבל התחלנו לדבר על קומץ הצעירים שרוצים להפוך את העולם על פיו ולהתחיל מהדמוקרטיות דווקא, מפני שכאן קל יותר. חבל. ניתן להשיג כל־כך הרבה בארצות האלה בלי מהפכות, אבל ההישגים הקטנים הם פחות מלהיבים, מה?” הוא פונה חדות אל “אחותי” בתוכחה בכיינית. “המאבק היומיומי העקשני על ההישגים הקטנים הוא מיגע וחסר־זוהר, מה? ותיכף תגידי לי שאין זה הולם את רוח הנעורים, המחפשת אתגרים, כן, נועזים! משכרים! מרחיבי־חזה ומרוממי־רוח!” והוא מנופף בידו בלעג פתטי, כמחקה אורָטור־מוקיון. ובצנחו אל כיסאו הוא מוסיף: “לא. אינך מסוגל לשכנע את הצעירים. האדם הוא יצור אבסורדי והנעורים אינם יודעים את נפשם.”

רציתי שאורחי ילכו כבר. מוכרחה הייתי להישאר לבדי. בשקט. שהדברים יתעופפו ממני והלאה. אבק פורח. היה ואיננו. והלב יהיה נקי ממנו. והראש יהיה נקי ממנו. ועם זאת השתוקקתי לספוג את הקרינה הזאת. להתרפק על החסד.

“בולמוס של רצון טוב, מחניף לאֶגו, אשליה של טוּב־לב, מטהר מאשמה, משחד את ההשגחה… אבל בסוף מקבלים בעיטה, מפני שכל אחד כבר מבין את הפָטנט הזה.” – אומר הלל ואינני יודעת באיזה הקשר, אך החיוך הדקיק אינו סר מעל פיו־מקורו ואני לוחשת, נפעמת, למשמע איזו תשובה עקיפה שכאילו קיבלתי להרהורי: “זה טבע האדם, לא?” והלל, כמו ציפה לכך, נחפז להסב אלי את פניו: “טבע האדם הוא גם להתמרד על טבע־האדם, לא?”

ואז קלטתי את חיוכה של בת־עמי. מוזר רחוק, מקפיא־דם.

היותה צעירה כל־כך! – אני קוטמת את ניצנו של הכאב.

וכעת הם מדברים על עוני. אמיתי, או יחסי, או פיקטיבי.

“אי־אפשר להיות בהריון ולא להיות בהריון,” קורא אדמונד, “רוצים שיחשבו אותם לעניים, וכשמתיחסים אליהם כאל כאלה, הם נעלבים.”

אבל כבר אני חשה בי את פעפועי הרעל הזה של ההרהורים המושכים להענשה עצמית.

על איזו אשמה הפעם? ובאיזו זכות הם שׂמים את עצמם שופטַי עוד מנעורי?

[כיון שגדלתי בלי אב, התנדבו חברותיה של אמי לסייע לה בחינוכי.

ראשונה בהן מירה גנסקיָא, רופאת הילדים שלי, שאבריה דקים וארוכים, שׂערה הגלי והקצר אסוף ברשת והיא כמגששת באפלה גם בהרכיבה משקפיִם. דומה כי יחס הזלזול שלה כלפי הושפע מאחותה סוניה, המורה הגיבנת שמאוחר יותר נהפכה למפקחת, עם שׂערות העורב האסופות על ראשה כפשטידה והעיניִם הגדולות שבצילומים הן נראות חולמניות ורומנטיות, ואילו במציאות, דומה כי מבטה החומל ומלגלג יחס לי את כל התכונות הרעות שמָנו היא ואחותה באבי, שהסתלק מן הארץ והשאיר את אמי, ידידתן, עגונה.

אחריהן באה רֶבֵקה נחומובנה רוֹט, אשתו של מהנדס נוסח־הדור־הישן – אלגנטי, בעל גינונים אריסטוקרטיים – ואילו לה עצמה פנים רחבות כשל איכרה רוסיה וגוף כבד אשר גרר בקושי רגל ארטֶריטית חבושה, וערב שבת אחד כשסעדנו, כמנהגנו, על שולחנם של הרוֹטים ואני, מדוכדכת בשל מריבה עם בתם עוגניה, התנהגתי בעצבנות ודיברתי ברוגז – קראה לי רבֶקה נחוּמוֹבנה למטבח וגערה בי על התנהגותי ואמרה לי שעלי להיזהר מאוד, מפני שיש לי בתורשה צד אפל לקוי־מצפון וקל־דעת וכששאלתי אם היא מתכוונת לאבי, אמרה: “תאמיני לי שאני יודעת היטב על מה אני מדברת.” ואילו את עוגניה, הגדולה ממני בשנה, הביאו לי המבוגרים כדוגמה של ילדה למופת].

[אחד מסיפוריה המבדחים של אמי, המעלים חיוך על שפתי: כשהזריקו לה סם־הרדמה לפני הניתוח הקיסרי שהודות לו יצאתי לאויר העולם, נאמר לה לספור עד שתשקע בתרדמה, אך דווקא אז עלו בזכרונה חרוזיו של הוֹמרוס מתוך ה“איליאדה” בתרגומו של ז’וקובסקי לרוסית, כפי שדיקלמה אותם בהיותה בגימנסיה: “יבוא יום ותאבד בת־אליוס הקדושה ותחרב / והיה לאובד פריאם וּלאוֹם פריאם תופש־הרומח / – – – – / – – – – / – – – ויקום הדבר וכן יהיה!”

ועל רקע צלילים חגיגיים אלה, נכנסתי אני לעולמנו.]

אני אומרת בלבי: כל זמן שהדכאון הכרוני שלך נשאַר מאולף…

וניסיתי לעצור את המחשבה הבאה־בתור: מה התכלית של כל זה.

אבל קריאת־הזעם הבלתי־צפוּיה של הלל, שכוּונה אל דליה, קטעה את מחשבותי: “משכורות הענק של פועלי אשדוד? את בכלל לא יודעת מה את מקשקשת!” ואכן, נוכחתי שגם האחרים נדהמו מן השינוי הפתאומי בטון שלו.

“הפרסומים הזדוניים האלה של משכורות־ברוטו, שכוללות ש–בתות ו–חגים ו–שעות נוספות? – אני יודע מה שאני מדבר, אני עזרתי להם לארגן את ההסברה שלהם! ומה עם העונות החלשות שלא מרויחים בהן כלום? וכשיש סערה ולא באות אניות?”

אבל ברגע שבעלה של אניטה אזר עוז להכות את הלל בשצף־קצף בנורמות ובפרמיות, עיניתי אני את נפשי באשר לטיב היחסים שבין הלל לבת־עמי, אם הם גם רומנטיים או רק פוליטיים, ואיך משתלבת נטע בתמונה.

ונזכרתי איך באחד מלילות השבת, בארוחת הערב, אמרה לנו נטע שמה שחסר לנו זה פוקוס. “פו־קוס! אתם מבינים מה זה? –” וכשקוּתי הגיב: את רוצה לומר שמה שחסר לך זה פוקוס – קטעה אותו בזעם: “אתך אני לא אגמור לריב לעולם. אפילו שתהיה מת, אני אמשיך לריב אתך!” ופעם אחרת, כשהגיעה הביתה מהצבא, מיוגעת ומיוזעת (היה זה לפני המקרה עם המגף), שקעה בכורסה כשהיא מצמידה אצבעות שלובות אל סנטרה וקראה נואשות: “מה לעש–ות עם כל זה? – לרק–וֹד את כל זה?” –

“אז דע לך, אדוני הליברל, שעל־פי חוקי הגילדות בימי־הבינים עבדו הפועלים במכרות־המלח רק מאה ימים בשנה ועד תקופת נפוליאון חל איסור על עבודה בימי ראשון ועל העסקת ילדים…” קורא הלל, ואדמונד מאלפו דעת שהמלח היה מונופול של המלָכים ושהיצור הוגבל כדי לשמור על רמת המחירים; ואילו אזני קולטת רעש עמום, אך עקשני, בהוֹל. ועד שתפשתי כי דופקים על דלת־הכניסה, כבר ראיתי את בת־עמי מתעופפת למטה. וחוזרת במרוצה עם ברברה, שבאה להזעיק עזרה. לדניאלה, שניסתה להתאבד על־ידי חיתוך הורידים, וכבר היא איבדה דם רב.

[פנים חצויות]

הופעתה של לִיויה, הגיבורה הבאה בתור של “ההתחווּת על־ידי הזמר”, היתה חגיגית: בשמלה לבנה עם שרוולי תחרה וסרט רחב לראשה.

פגישתנו זאת נדחתה בשבוע עקב אשפוזה של דניאלה והיא התקיימה בהעדרה.

“אני אדקלם לכם שיר של אמילי דיקינסון,” פותחת ליויה, בהדגישה כל מלה ומלה בקול־הכובסות הנמוך שלה ואישוניה הנעוצים בי מתרוצצים בחיוך ערמומי.

(איפה התחיל התהליך הזה? ממתי הם מנסים להתגרות בי?)

“אני יודעת, אני יודעת,” היא פולטת צחוק קצר וצרוד, "שיר של אמילי דיקנסון איננו בדיוק זמר, אבל אני מקווה שתהיי פתוחה לוַריא–ציות. ובכן:

‘העָבָר הוא מין יצור מוזר / שמפניו ניכָר / אם אָשרנו בהתרוממות־הרוח / או בהשפלה עד עפר / בלתי־מזוּין אם תפגשנו / אֶפקוֹד עליך: נוס! / כלי־זֵינו החָלוד / עלול לא לחוס’."

והיא מתנצלת על התרגום (שלה) שאיננו “פֶרפקט” אבל בשביל המס–גרת הזאת זה יַס–פיק.

ובתוך כך היא שולפת מתיקה מראה עגולה בעלת ידית עם פיתוחים מוזהבים ומושיטה אותה נכחי.

“נתחיל ממך, מה?” היא מנסה לרכך את זדוניות צחוקה, אך בהניחה את המראה על ברכיה היא מזדרזת להוסיף כי סתם התלוצצה. “כמובן שנתחיל מ–מני.”

ובכן, היא בן־אדם קשה – היא אומרת – אז אין פלא שבסוף אזר בעלה אומץ ועזב אותה. אפילו הלל אומר עליה שהיא “מופרעת ואינפנטילית” – היא מוסיפה בחיבה. כן כן, הלל של בת־עמי, הם התידדו מאוד… ודרך אגב, האם מישהו שם לב לעוית הקטנה מתחת לחוטם, “שאחזה במנה–לת שלנו?” היא שואלת משועשעת.

“אבל עכשיו בִּר–צי–נות,” מרצינה האקטריסה ופותחת בהרצאה על… וִיטגנשטיין. “אתם יודעים מי היה ויטגנשטיין? אין דבר, גם אני לא ידעתי לפני שהלל סיפר לי עליו. אז ויטגנשטיין אומר שהחיים אינם מסוגלים לחווֹת את חוָית המוות והוא שואל: מכיון שיש מוות, מה המשמעות של חיינו?”

וכשהיא מדקלמת ויטגנשטיין־בפרוטה כאילו היו אלה רעיונותיה שלה, אני נזכרת בדברי ה“מנהיג” מ“חוַת־ישועה”, שהפילוסופים המערביים מדברים על “להיות” במושגים של “לדעת”, בעוד שבפילוסופיה של המזרח הרחוק ההגשמה היא בהוָיה־כשלעצמה, בהיותה מכוונת לפרט. לאדם כפרט. גאולת־האדם…

השקר – אני חושבת – הקומבינציה השטנית הזאת: מטיפים לאידיאלים הומניטריים כביכול. זורים חול בעיני חסידיהם השוטים ומשמרדימים להם את ההגנות, נותנים בידיהם פצצות. הרעל שהם מוסכים. עושים פלסתר אותי ואת אמונתי.

ואילו האקטריסה שלנו מסבירה לנו –משֵם הלל, יש לשער – שהפילוסופיה המערבית מגשימה את עצמה בתנועות הפוליטיות, מפני שהתשובה שלהם לגאולת האדם – היא בגאולת העולם.

“ואם את רוצה לדעת את כל האמת,” היא פונה אלי, “בזכות הלל ובת־עמי אני בכלל…”

אבל לא רציתי לדעת את כל האמת וגם לא שלטתי עוד בזעמי.

באה לפגישה לעשות עלינו רושם! מחבלת בעבודתנו! מבזבזת את זמננו!

“ובכל־זאת, אם כבר הבאת את המראה הזאת,” תפשתי מידה את המראה וכמעט הצמדתי אותה אל סנטרה, “אז תסתכלי בה! תראי איך הפנים חצוּיים לך… תראי את הפזילה הזאת…” וברגע שאמרתי, ידעתי כי דברי שאוּלים. ובזדון. מנֶטע. אפילו האינטונציה היא שלה. שכן, נטע הטיחה אותם אז כלפי במשהו שבין צחוק לצעקה, כשהיא מנופפת מולי בזוג מספרים אשר שימשו אותה בהדבקות־הנייר שעשתה.

ובכן, היא נופפה מולי במספריִם האלה וקראה: “אני אפלח את הראש הזה שלך בדיוק במקום שהוא חצוי. את יודעת שיש לך ראש חצוי? צד אחד מגלגל עיניִם לשמיִם חה חה… וצד שני פוזל ככה… קצת מושחת…”

היה זה לפני המעשה עם המגף, אך מלכיאל מילא כבר תפקיד בחיי וכבר היו לי אי־אלו חשדות כלפי נטע, שהיא מתערבת בעניני.

אותו יום חזרתי מבילוי עמו בירושלים אל ביתנו במושב, ומצאתי את נטע יושבת על השטיח במרפסת הפתוחה וסביבה גזרי שבועונים צבעוניים ומעשי־תחרה מנייר וזהבים ודבק והמספריִם בידה, ומיד בהתקרבי ראיתי בעיניה כי היא מסוממת. “עמוד! אין מעבר!” קראה לעומתי, “קודם כול נוציא ממך את המפלצת, מה? הנה, הנה העין הירוקה שלה מציצה לך מתוך האישון! ומהאישון השני מציצה עין זהובה של… של…”

ובקפצה על רגליה, רצה לקראתי, טילטלה את גופי וקראה כמו מעומק לבה: “תגידי, תגידי, יש בכלל אלוהים בלבך?!”

לִיויה מגיבה על ההתפרצות שלי בחיוך של מנצחת. “זה בסדר… זה בסדר… אני מבינה… זה באמת לא פֵר מצדי להפתיע אותך ככה… פשוט רציתי להציע איזה רקע… תבינו. הלל, שהוא צעיר ממני ביותר מעשרים שנה, והוא גם חולה במחלת־דם נדירה… הלל הוא בחור מיוחד במינו, אישיות פוליטית מובהקת, אבל לא כמו שאתם מבינים את זה. תראו, ביני לבין הלל לא היו אף פעם שום יחסים ארוטיים, עד כמה שזה נשמע מוזר, פשוט לא היה מקום למין דבר כזה. אבל כשהוא ישב מולי ודיקלם את השיר הזה… והוא הביט לי בעינים והברכים שלנו נגעו ו… כשהייתי קטנה היה לי חלום חוזר שפיל רובץ עלי… זה בטח הקלאוסטרופוביה שלי… גם בעלי רבץ עלי כמו פיל הה הה… הוא היה כל־כך פלגמטי… גם בתור בימאי… בלי קָו, בלי כיווּן, עובד לאט ומעט, תקוע בברנרד שוֹ. אומר שאין לו דרישות כמו לי, שהוא מרוצה ממה שהוא עושה. אוקיי. אז למה הוא כל־כך עצבני? בגללי? פם… פם…” מאנפף צחוקה בפניה הקפואות, “אני באמת שמחה שזה נגמר. אצל שום גבר לא ראיתי הבעה כזאת של הכרת־טובה כמו אצל הכלב שלי כשהוא היה שוכב על־ידי במיטה.” שפתיה לשות את המלים בחושניות טורפנית והיא משמיעה הברות־צחוק שנהפכות לשיעול מלווה דמעות. “אני טיפוס ד–קָ–דֶנטי, כל זה היה מתיחה אחת גדולה. אני מקווה שאת סולחת לי… האמת היא שאני בדכאון עמוק…” (שוב פרץ של צחוק). “אבל יש לי טכניקות איך להתגבר… הלואי שהייתי יכולה להיפטר מהמקצוע שלי, אבל זה קוֹמ–פוּלסיבי אצלי… הענשה־עצמית… מאז שנפרדתי מבעלי הפסיקו לתת לי תפקידים… אבל אני אראה להם… עוד לא גמרתי עם הקריֶרה שלי… אני אכתוב בעצמי את הטקסט ואופיע עם גיטריסט באולמות קטנים… סגנון הפלמנקו מקובל מאוד היום… הם עוד יראו איך הקהל יבכה מהתרגשות בהצגות שלי… פפו! מה אני עושה פה בכלל!?”

 

ג. עיר הנידחת    🔗

אבל הקדמתי את המאוחר.

ימים אחדים אחרי המסיבה בביתי, פגשתי בחצר את בת־עמי ואת שׁמריה, שניהם בסרבלי־סיידים, הוא מגלגל מריצה עמוסה דליים ופחיות־צבע, והיא מנופפת אלי במברשת שבידה.

אינסטינקטיבית סוככתי בידי על חזי, כמו להרגיע את פעימות־לבי.

מאז אותו ערב בביתי, היא עושה כל מיני תמרונים להתחמק מפגישה של פנים־אל־פנים אתי. וכעת היא מנופפת אלי בעליזות ליצנית כאילו דבר לא קרה.

“טוב שאני פוגשת אותך!” קראה בקול רם מדי, “כבר התכוונתי למסור לך על־ידי שליח…” (שמתי לב כי בזמן האחרון עשתה לה נוהג להתקשר אלי באמצעות ירון ולא באמצעות ניקנור, איש־הקשר הטבעי שלנו).

“אז באמת מזל שאנחנו מזדמנות,” חשתי איך פני מסגירות את כאבי, “מה הענין?”

“הענין הוא שאני מתכוונת לבקר היום את דניאלה בבית־החולים ומשם…” הוסיפה כשראשה משוטט לכאן ולכאן, “משם אני צריכה לנסוע לשדה־התעופה לקבל את פניה של אשה צעירה מבּוֹליביה שהכרתי פעם.”

וכאן הישירה אלי את מבטה בחיוך שובה־לב: “אני מקווה שיצא לך לפגוש אותה, היא מתוקה מבחוץ ומבפנים!”

הכאב הזה שפילח את לבי ושבעטיו נאלצתי לנשום עמוקות.

“מדובר בבת ידיד ותיק של אבי,” הוסיפה בעליצות מופרזת, “עוד מימי מלחמת־האזרחים בספרד.”

הבטתי בה בחשד.

“את רוצה למסור לה משהו?” – הסמיקה.

“למי? לגברת הצעירה מבוליביה?”

“לא,” גיחכה בתנועת־ראש אוילית, “לדניאלה.”

מאז אותו ערב בביתי עינתה אותי המחשבה המשפילה, שמא אותו דבר שאירע בינינו לא היה אלא תעלול של בת־עמי להתעמר בי. ומשנסחפתי על־ידי דמיונותי הפרועים, ראיתי אפילו איך היא ונטע עושות יד אחת ללכוד אותי. לטמאני בחֳלי ההוא. שאהיה אסירת היאוש הזה, שכבר אני חשה איך הוא מזדחל אל תוכי. שכבר לבי מקוֶה־של־דמעות למראיה. היא ונטע. היא ונטע. ושמא… באמת היא ונטע? –

* * *

המחשבה הקפיאה את דמי.

נטע שוכבת בגבס אחרי המעשה עם המגף, וקוּתי נוסע לבקרה בבית אמהּ. אחת לשבוע נוהגת נטע לשגר בידי אביה סֶרטקוׂל עם מונולוג שלה, אל הפסיכולוגית שהיא בטיפולה, וזו “מעבדת” את החומר, ומדי פעם היא מגיעה למקום־חָליה לשיחות של פנים־אל־פנים אתה. על השיטה הטיפולית ה“חילופית” הזאת אני שומעת מפי קוּתי, וסקרנותי לדעת מה נאמר בסרט – רבה. ואמנם, יום אחד, בהעדרו של קוּתי מן הבית, כמה ימים לאחר ביקורו אצל בתו, אני מוצאת בתיקו את הסרט, עטוף וממוען. אינני מבליגה על סקרנותי ואני תולשת את נייר־הדבק שבו הוא מודבק ופותחת בזהירות ומשמיעה לעצמי את הסרט. ואחר־כך אני חוזרת ומקפלת ומדביקה, ומכניסה בחזרה לתיק של קוּתי.

– – – קֶטֶה!… שלום קטה. קיבלתי הזמנה מהמרפאה לבריאות הנפש בתל־השומר בעקבות השיחה ההיא עם קצינת־המבחן. נזכרו סוף־סוף! צחוק־הגורל איך שהם התכוונו לשחרר אותי על רקע נפשי וכעת אני אשתחרר על רקע נפשי של מישהי אחרת. איך נקרא לזה, אכזריות פיסית או רוחנית? אני מעדיפה רוחנית. אבל הם עוד לא יודעים את ממדי הנזק שגרמתי להם בתקופת שירותי הקצרה. היטיתי לפחות שתי ילדות תמימות מדרך־הישר וידי היתה נטויה כלפי האחרות אִלמלא… חי חי חי… אלמלא ידה היתה נטויה כלפי עם המגף ההוא… סיפרתי לך פעם על השיחה עם הקצינה? לא היה תקדים לזה בכל תולדות צה"ל. שקצינת־מבחן תדבר על לב טירונית להשתחרר מן הצבא – ושזו תסרב! מה היא לא אמרה לי! שהמשקל שלי ירוד, שאני זקוקה למנוחה, שאני צריכה לחשוב, להתיעץ, שאני זקוקה לעזרה. יכול להיות לטיפול ממושך, היא אמרה, אבל בינתיִם לעזרה ראשונה. יש תרופות היא אומרת לי. חה חה חה! את לא מסוגלת כעת למשטר הזה של טירונות – היא מתחננת לפני – את לא מסוגלת לחיות באוירה של משמעת כזאת, את לא מסוגלת למלא פקודות, לראות כל הזמן חאקי, אין לך כוח לכל ה… לכל ה… לכל ה… מה? – אני שואלת אותה – והיא פורצת בבכי! שמעת פעם דבר כזה? – ובקול חנוק מדמעות היא טוענת כלפי שזה לא פֵר, שאילו הייתי בחור הייתי מגיעה לכלא, הייתי נשברת… יקירתי – אני מנחמת אותה – אני כבר שבורה, תאמיני לי, אני נמצאת בתחתית תהומו של השברון! אז פתאום היא זוקפת אלי עיני עגלה ומזדרזת לרשום משהו בפנקס וכבר היא מתחילה לראיין אותי! למה את מתכוונת? – היא שואלת – מעין התפוררות של האישיות? להבין דבר, כל דבר, עולה לך במאמצים נוראים? ביסורים? – לא פחות ולא יותר! חס וחלילה – אני מתגוננת – לא מיניה ולא מקצתיה! אני פשוט מאוהבת בפילגש של אבי! היא לא בדיוק פילגש – אני מסבירה לה – היא אשתו החוקית וכעת יש לה אפילו מאהב חדש בירושלים, לא זה מה שחשוב, כלומר, זה חשוב, מפני שהיא חושבת שהיא מצליחה להסתיר ממני את עובדת קיומו, אבל תסמכי עלי שהיא לא. אז הפילגש הזאת של אבי – אני מספרת לה – טיפלה בי כל השנים במסירות, בדבקות ממש, וכעת יש לי ממש פיקסציה עליה. במה זה מתבטא? – שואלת הגברת חלושות ומתכווצת אל תוך פנקסה. במה זה מתבטא?! – אני צועקת – בצורך להיות אתה כל הזמן! מין דחף כזה, שגעון, כל הזמן להיות במחיצתה, יום ולילה! טוב – אני מנסה להבהיר – כל זה לא יכול, כמובן, להיות סיבה לעריקה מהצבא… אבל הקצינה שלי מזדרזת להניח את דעתי: לא, לא, זה בסדר, אני מבינה שגם לפני זה היית דפוקה… (לתשומת לבך, קֶטֶה, “דפוקה”, זו מלה שלה)… ואחר כך בא מטר של שאלות: את בת יחידה? יש לך פחדים? האם קרה לך כבר לפני כן? – הו, כן, – אני אומרת – תמיד יש לי פיקסציות על אנשים, אם כי לא כל־כך חזק כמו עם הדבר הזה, אבל… וכשיש לך – היא מפסיקה אותי בגסות – כשיש לך… “הדבר הזה”… את מוכרחה להיות חפשית? לראות את… את הבן־אדם הזה מתי שאת רוצה? לדעת שאת חפשית לתמרן? כן, בטח – נכנסתי למלכודת – אני כבר מסדרת את זה ככה שהצד השני ישתף פעולה. המצוקה היא אם התחבולה, את יודעת. כן, היא יודעת. והיא גם יודעת שיש לה באמתחת מספיק חומר מרשיע לזרוק אותי מהצבא. אז כעת קיבלת רקע להזמנה הזאת שהגיעה אלי מהמרפאה לבריאות־הנפש ושלדעת הכול היא כבר לא רלוַנטית בתנאים הנוכחיים… – – –

קטה! שכחתי להביט בשעון כשהתחלתי את המונולוג הזה אבל אני מקווה שנשאר לי קצת זמן לתת ביטוי לעוד כמה פריחות של המוח. תארי לעצמך שהייתי מחסלת את הכלב הזה, המאהב שלה. חה חה! הם היו חושבים שבאתי לנקום את כבודו של אבא… אני קלעית מצוּינת, אני ממש מנקרת את המטרה עם העיניִם המשוגעות שלי, שאבי ואמי לא מפסיקים להילחם ביניהם על הצבע והאופי שלהן, לא הייתי מבזבזת עליו יותר מכדור אחד… שטויות, שתינו יודעות שזה בניגוד לטבע שלי. ברגע האחרון הייתי מסובבת את האקדח אל עצמי… אפילו הלל טוען שתפקידי במהפכה לא יתבטא בחיסול חשבונות… אבל קצינת־המבחן הזאת, לה יש הערכה אחרת, דווקא מפני שאת טיפוס לא תוקפני! – היא מתעקשת – את מבינה את הפלפול הזה? – ולקינוח היא זורקת לי כלאחר־יד שזה ייגמר בקטסטרופה. את מתכוונת שיישפך דם? – אני מגששת בהיסוס, אבל החיוך החידתי שלה לא מזכני בתשובה. הו, קֶטֶה קטה! תאמיני לי שאני עושה מאמצים נואשים להעתיק את מרכז הכובד שלי מאהבה לפוליטיקה. והלל והחברים שלו עושים הכול כדי לעזור לי בזה. הלל אומר שאין אהבה. יש דיבוק. אין אהבה. יש יער – הוא אומר בציוריוּת האופיינית לו – רחוק ממקום ישוב, עם סוכות לשניִם. שניִם־שניִם. הוא והיא. הוא והוא. היא והיא. להיחנק מרוב אהבה! הו, קטה! אני צריכה תרופה. מיַדית. שתפעל מיָד. כשנודע לי על המאהב שלה… כבר אמרתי לך מה היה כשנודע לי על המאהב שלה.

אני נתקפת כזאת חימה! יאוש וחימה, פעם זה ופעם זה. אבל מה שמנצח בסוף זה היאוש. וכבודו של אבא באמת לא אכפת לי! שלא לדבר על כבודה של אמא… לא די שהאשה הזאת גזלה ממנה את בעלה, היא גם תפשה את מקומה בלב בִתהּ! טוב, מספיק עם זה. בפגישה האחרונה שלנו ביקשת שארחיב את הדיבור על הלל. אז קודם כול תהיי בטוחה בדבר אחד: לא רק שהוא לא מעודד אותי לעשן “גראס”, הוא היחידי שמציע לי מטרות! הוא היחידי שמנסה להעניק לחיי העלובים משמעות! אפשר אפילו לומר, שאתו ועם החברים שלו אין לי בעיות של קומוניקציה! קצינת־המבחן אמרה לי: יש לך בעיות עם קומוניקציה. אז מה? – התקוממתי – כל מי שיש לו בעיות עם קומוניקציה פסול לצבא? – הטון שהיא אמרה את זה! הפסקנות הזאת! את הלא יודעת שהצרה אתי היא שאני חשה את הזולת יותר מדי! אז אני מוכרחה לברוח. להתבצר בעצמי. להסתגר. הייתי מנסה לעשן את זה לבד. הייתי מעשנת וקוראת. אבל זה הטריף אותי. כל מלה נעשתה משפט. כל מלה נעשתה רבגוֹנית כזאת, ממש מטריף.

קראתי את ה“זר” של קאמי. לאט־לאט. ממש מטריף. סיפרתי לך איך יום שישי אחד הגעתי למושב מסוממת וניגשתי לחפש את אבא בשטח? רק העפתי עין על הפרחים חשבתי שהשמים נפתחים מרוב יופי. הרגשתי זבנג בקרקפת, מין פיצוצים כאלה בראש, ובפנים שטפו אותי גלים, גלי־צבע. ניגשתי יותר קרוב והסתכלתי על אבא כשהוא קוטם את הציפָרנים האלה ופתאום עמוד־השדרה שלי עלה והקיף את המצח. הרגשתי את העצבים. בררר… פחדתי. אז חזרתי לעשן עם החבר’ה. היו רגעים טובים אתם. היו רגעים שכאילו פרצתי את העולם, כבשתי, רכבתי על הכול ועל כולם. היו פחד וסקרנות, צחוק. די מטופש. היתה התרגשות של תינוק. פתאום היה כל־כך טוב! הנשימה נעצרה מהתרגשות. זה נתן בטחון, השקיט את הפחדים, היתה מין דממה בפנים, דממת־שכחה. יותר קל היה לצאת לרחוב, פחות אכפת היה איך אני נראית, יותר קל היה לדבר, לשמוע, היה נעים אפילו לאבד את הקואורדינַציה.

הייתי נגררת אחרי האסוציאציות שלי, בלי שום קשר למצב. היו לי תמונות משלי. נפסק הדבר הזה של הפחד מהפחד. לא חשוב שהיו לי עם החבר’ה שיחות של חירשים. אבל אצל כל אחד פעל התום שלו. התום של כל אחד יצא החוצה. החשיבה התמימה של האדם. אבל אחר־כך חזרתי אל עצמי. כמו אדם שקיבל מכה בסרעפת. הגעתי אל אותו מקום בדיוק: התחלתי לקבל אישורים לכל הדכאונות שלי. ואבי שהיה מתחמק משיחות גלוּיות אתי, ואמי… ו… היא. אבל עם החבר’ה של הלל זה אחרת.

כשאני נמצאת עם החבר’ה של הלל אני לא רואה את המבט הזה שאומר: עם זאת כדאי להתעסק? את זאת כדאי להשכיב? הבעת הפנים הזאת, שיודעים בדיוק מה שהם חושבים. אני באמת מאמינה שההתעסקות בפוליטיקה מטהרת אותם מהלכלוך הזה… זהו, קטה, כעת עברתי על מכסת־הזמן שלי מעל ומעבר. את לא כועסת? ואם כן, אז לפחות אני לא רואה את זה בפניך. אני שונאת לראות את הכעס בפני אנשים. אני פוחדת… די. שלום.

חזרתי ושיננתי לעצמי: אינך מכנה את הדבר הזה בשם – והוא איננו קיים. התבונני בזה, התבונני במה שקורה אתך, התבונני במסתורין הזה של הפתחון בינך לבינה והניחי לדברים לזרום. התבונני בזרימה. אל תחששי. אל תערימי מכשולים, אל תבודדי איי־סלע. ואם היא עושה כן, אל תכני את מעשיה בשם. אין לו שם – והוא אינו קיים. והכאב אינו קיים. והכאב אינו קיים.

למחרת חזרה בת־עמי משדה־התעופה ומן הביקור אצל דניאלה – לבדה. כך היא הכריזה כשראיתיה לפתע ניצבת מול חלון מטבחי הפונה לגינה והחיוך קורן מפניה.

“חזרתי לבדי!” קראה. אבל אני צנחתי אל תוך הכיסא מרוב בהלה.

“תיכנסי…” מילמלתי בקול חלוש.

“ל… לא…” צהלה למראי המבוהל, “רציתי… רציתי רק למסור ד”ש מדניאלה." ובהשעינה את מרפקיה על אדן החלון, הוסיפה במתק־לשון: “השארתי אותה אצל נטע…”

“את מי?” נאבקתי עם מערבולת הרגשות שהציפה אותי ועם זאת אמרתי בלבי שהגרוע מכול הריהו עצם המאבק: יאוש ותחינה לתקוָה ואותו צו של המוח ללב, להתבונן בדבר הזה מתוך פשטות ולא לכנותו בשם.

“את לא זוכרת? ידידתנו מבוליביה, כמובן,” שט מבטה הלבבי והחקרני על פני.

“בת’עמי…” ביטאתי את שמה כאומרת: “עזרי’לי…” וזו מיצמצה בעיניה בנצנוץ של תבונה וקפצה פנימה.

וכך, נישענת בגבה אל הכיור, חובקת בידיה ספל־אדירים מקרמיקה, שאדי הקפה מהבילים ממנו, היא מדווחת לי על דניאלה. “כשיש דכאון נעלם הזעם והמחנק, אבל זעם גורם דכאון,” היא מצטטת מפיה, והחיוך הנבוך־קמעה, הפושק שפתיִם חפצות, אינו מש מפניה. על מרי־שיחה של דניאלה, היא מספרת, על שאלתה הנואשת למה אין זוכרים אותה, כשעבדה במשלחת־הקניות, למשל, נפגשה עם אנשים במסיבות, בילתה שעות במחיצתם, שוחחה, וכשחזרה ונפגשה אִתם, נוכחה שאין זוכרים אותה… ל–מה?!– הן לא מסכנה היא, לא עלובה, נראית בסדר, מתלבשת בסדר, די פיקחית, יודעת לבשל… וכאן פורצת בת־עמי בצחוק והקפה ניתז על חולצתה. “הוי!” נאנחה מעומק חזה המיטלטל בצחוקה, והיא משפשפת את הכתמים על חולצתה במגבת הרטובה, “כשחושבים על כל האידיוטים שבאים למסיבות הקוקטייל המטופשות האלה!”

“לא כולם כל־כך אידיוטים…”

“הו, כן, כן… ולחשוב שאחת כמו דניאלה… מה זה אכ–פת לה בכלל?”

ולפתע השליכה את המגבת על טבלת־השיִש ובקָראה “אוף! כלום לא יצא מהשפשוף הזה!” הפשילה באי־סבלנות את חולצתה עד למעלה משדיה החשופים ומשכה אותה מעל ראשה, אך זרועותיה נלכדו בשרווּלים הצרים והיא כופפה את ראשה להשתחרר, פניה תפושים בחולצתה.

“למה את לא עוזרת לי?” משכה לכאן ולכאן להיחלץ, וקולה זיעזע אותי מאיזה הפנוט רגעי שהייתי שרוּיה בו.

ניגשתי אליה, ושדיה הלבנים, הכבדים, הלחוצים בשולי חולצתה, היטלטלו לנגד עיני כאותן פפאיות גנובות שהביאה לי פעם כשי מן המטע של אביה.

משכתי בתנועה גסה אחת את חולצתה – וחילצתיה.

“תודה,” הישירה אלי את מבטה ואת שדיה ואני השפלתי את עיני.

“יש לך חולצה בשבילי?” הניחה בעדינות את ידה על שׂערי והרימה את סנטרי.

אבל ברגע זה שמענו את קול־נביחתו המתקרב של פריץ ובת־עמי הספיקה לכרוך את המגבת הרטובה סביב חזהּ, כשדמותה של ברברה, בחצאית־חאקי ארוכה וכבדה ובג’קט־גשם קצר, הופיעה בחלון.

“סליחה…” נבוכה זו למראה של בת־עמי ונופפה במספריִם שבידה, “באתי לקטוף כמה יקינטונים בשביל חדר־האוכל… את לא מתנגדת? הגינה שלך היא השמורה האחרונה שלהם…”

“בואי בַּרבֶּר, תיכנסי,” הושיטה לקראתה בת־עמי את זרועותיה החשופות, “אורחת גוררת אורחת, אל תשימי לב לסטריפטיז שלי, נכשלתי בלשוני, אז נכויתי, כעונש, בקפה, בואי, היקינטונים לא יברחו.”

“אוקיי, הביתה!” סילקה ברברה את פריץ, ואני פתחתי את הדלת להכניסה. ואחר־כך עליתי למעלה להביא כסות לבת־עמי. בדרכי בחזרה למטבח, התעכבתי רגע בפתח לאסוף אויר.

“טוב, היא פשוט מזמינה שיתיחסו אליה כאל שׂעיר־לעזאזל.” שמעתי את בת־עמי אומרת.

“למה?” שאלה ברברה בזהירות.

בת־עמי אך משכה בכתפיה הערומות, שפתח התחתונה משתרבבת לפנים ופניה מרצינות. משהבחינה בי, נטלה ממני את האפודה שהבאתי לה וניגשה לפינה להתלבש, גבה אלינו.

“מפני שכל אשלית־אָשרה תלוּיה באחרים,” אמרתי, כשחזרה והסבה אלינו את פניה.

בת־עמי וברברה הציצו זו בפני זו ולא אמרו דבר.

“דיברתן קודם על דניאלה, לא?” אמרתי בתוקפנות כלשהי.

“יש אמיתות שמתיחסות ליותר מאדם אחד…” חייכה בת־עמי נוגות.

“זה היה… זה היה המשך של שיחה קודמת…” נרעשה ברברה, בשל המבוכה שנקלעתי לתוכה.

“כן, אני מבינה. לכל אחד יש מלכודות. זבובים שמפרפרים בקורי־עכביש. הגלים באים מפה ומשם ואנחנו בועטים, ומתביישים. ונתקפים בחילה. ומרוב להיטות להציל, מפוצצים לגמרי את החיים שלנו.”

ופתאום הרגשתי שהנה־הנה, עוד רגע, ואפרוץ בבכי ללא־מעצור.

“תסלחנה לי,” בלעתי וחזרתי ובלעתי את דמעותי המצטברות וקברתי את פני במגירה למצוא ממחטת־נייר. “אני רוצה… להישאר לבד… עכשיו…”

“כן, כן, כמובן,” חטפה ברברה את המספריִם מעל השולחן ואצה אל הדלת.

“חכי לי רגע בגינה, טוב בַּרבַּר?” היססה בת־עמי על עָמדה.

“כן, כן, כמובן,” סגרה ברברה את הדלת אחריה.

“לֶ–כי, ל–כי גם כן…” משכתי בחָטמי תוך התיפחות.

“תראי,” נטלה בת־עמי את ידי בידיה, “יש שיודעים לשחק את הקרבן באופן מקצועי. את לא קרבן ואת גם לא יודעת איך משחקים את זה. אז את מנסה לחבל תחבולות קטנות, ליזום נקמות, למשוך בחוטים, וגם את זה את לא יודעת איך עושים. מרגיז אותך שאויביִך המדומים מדברים מתוך שלוָה, שהם לא מתפוצצים כמוך. את צועקת: מה לעשות?! אך נקרעת בתוך עצמך…”

“עזבי אותי!” משכתי את ידי מידיה. “אני הולכת לשכב במיטה, מתחת למיטה, ימים שלמים, עד שזה יעבור לי. לפני שהגעת הנה הייתי במצב כל־כך טוב…”

“יקירתי, אסור שיהיה לך לב חלש עם מקצוע כזה… אבל הענין הוא שאת לא מקצועית, בשום דבר. ריגול זה מקצוע, כמו כל דבר אחר. וגם בזה את חלשה.”

ולפני שיצאה, שירבבה את ראשה פנימה מבעד לדלת ואמרה בחיוך:

“יש לי ידידים טובים מאוד ב’נוה־תרצה'.”

התנודות האלה בין אושר ליאוש!

בערב היא חזרה. וצפינו בטלביזיה, בפרק מתוך “חיי נישואין” של אינגמר ברגמן. וכשלוקקתי על־ידה כמו צדפה המלוקקת במי אגם אגדי, התחלף הסרט באיזו סדרת מתח. אבל אז כבר היינו במיטה. ותחושת האושר המלא, כשכל מודעותי נושרת ממני והמחיצות ביני לבין העולם מתפוגגות ואני כמו ספינה מלאת כבוּדה רבה ששטה בשלווה ובביטחה, וצפירת באס עמוֹק, חייתי, נוהמת ממנה בפלסה נתיב בים הפתוח – עד הירדמי.

אבל בלילה חלמתי על יחסים לסביים מגעילים והיו בחלום דם וקרביִם של נשים, דם ואופל.

וכשהתעוררתי אמרתי לנפשי שאסור, אסור שניכנס אחת לשניה לתוך הרקמות.

(רק לא אשמה, רק לא אשמה. בילדותי נזקקתי ל“טיהור” של אמי ואחר־כך לזה של קוּתי. הערמומיות הזאת שב“וידוי”, כשהסליחה והכפרה והאישור נסחטים מהקרבן עצמו. כשלוני, כשקבלתי החלטות גורליות שהיצרים מכתיבים אותן ואחר־כך הטלתי את כל ציפיותי על “אבות רוחניים” שהכזיבו, כשכאב הקריעה מהם מתערבב באשמת־הנטישה של תקוָה שנגדעה.

וכשהוגשה לי החוָה הזאת על מגש של כסף, מעלתי באמון. רק על יורמי קיבלתי אחריות מלאה, והנה כמה זמן לא חשבתי עליך, בני).

ובכן, אידאה־פיקס בראש, באהבה כמו במחלה, קבועה, קפואה, מושכת כבמגנט את כל ההרהורים. אני מנסה לחשוב על משהו אחר, אך זו שבה וכובשת את הראש, מעיבה כצל על כל הרהור אחר, משתקת את המעשים, סוגרת, מבודדת, (הסוד הנורא), נתקעת בגלגלי כל מחשבה זרה כאילו היתה צרתה, תקועה עמי בשכבי ובקומי ובכל פָעלי, אני סובבת עמה בשדות ובשבילי החורשות, לפחות הזמן עובר בתנועה, אך התנודות האלה בין יאוש לתקוָה כשאני משתקעת בה בביתי והיא תופשת את הזמן בגרונו. והחרדה.

ובלילה אני מתבטלת בפני גלולה כימית קטנה לשינה. מה אני ומודעתי, מה שוים תרגילי־ההרפיה שלי, לעומת גלולה אחת קטנה, תכולה־סגולה, עגלגלה (הה, בוגדנית, אם אך אפריז בניצול חסדיה תטיל בי את רעלה), אני שומרת את בבואתה בלבי לכשתכלינה כל שאר התקווֹת, אני מתנחמת בעצם קיומה, היחידה מבנות מינה שנוטה לי חסד, שעה שהאחרות נוהגות בי בקרי והן מלבות בי ערוּת עצבנית, סוחטת לשד, בעודי מיחלת לכבות את הנוּרה הזאת המהבהבת בראשי ואינה מרפה, למרות העייפות המכרסמת בראש לאט ובשקיקה.

[“מַרש החתונה”]

בשל חופשת־הפסח המתקרבת, החלטנו להקדים את “ההתחוות” של אביגיל. והקבוצה כולה ציפתה לפגישה אתה כלמאורע חגיגי יוצא־מן־הכלל.

כזמר־ההתחוות שלה מציעה אביגיל את מַרש החתונה של מנדלסון שמחזיר אותה – היא אומרת – לארץ גזירה, מרחב אינסופי של קרחונים. (פניה מרצינות במעין קדרות טקסית והיא כעוצרת יצר שובבני, בניגוד למסתורין הגנדרני שבקולה).

“הו, אני בטח נשמעת לכם נורא מזוּיפת, נכון?” פורץ סוף־סוף צחקוק שׁדוני מפיה ורגל לופתת רגל ויד לופתת יד וגופה הארוך מתפתל כמשתחל בתוך עצמו, ראשה הזעיר שוקע בין כתפיה ופניה לובשות בלהה כלמראה חזיון אימתני.

“אני בחורה מושחתת,” מגוללות שפתיה סוד נורא ואיום, כביכול, “הכול מתחיל מזה שאני בחורה מוש˗חתת!”

והיא מספרת (כשהיא מנערת את ראשה ושיער־הקמה שלה משתפל על חזהּ), שהתעלסה בבוקר החתונה שלה… לא עם חתנה המיועד. ומוסיפה, שבהיותה מתחת לחופה, קרצה ל˗ההוא מבעד להינומה.

“אז למה התחתנת עם… חתנך?” שואלת ליויה משועשעת.

“מפני שאהבתי אותו!”

“אז למה צריכה היית להתעלס דווקא עם ההוא?” תובעת ליויה.

“מפני שאני מושחתת!” מגישה אביגיל נכחה את מלוא קלסתר פניה וצוארה הדק משמש להן כַּן.

(זאת מבזבזת את יָפיה המלכותי על ספק־אמיתות עלובות, ואילו אני… ובכן, גם אִתה לא רוצה הייתי להתחלף. אבל לאהבתי העצמית, זאת שגיליתי בי לפני בואה של בת־עמי לחוָה, לאהבתי העצמית אני מתגעגעת).

“זאת היא הערכה מוסרית המושתתת על מוסכמה חברתית,” אני מעירה לאביגיל, “דברי עליך, על משמעות הדבר לגביך.”

“אשמה! אשמה לכל החיים!” מטלטלת אביגיל את ראשה לכל הכיווּנים.

“אשמה היא תוצאה של הערכות מוסריות, לא?”

“אני חושבת שמאז אני מכורה לתענוגות.”

“ומה היא עושה לך, התלות בתענוגות?”

“זה מגוחך… אביגיל, מושחתת?.. זה… מגוחך,” הקול קול שמריה, במאמץ־נשימה אחרון, וזגוגיות משקפיו העבים נוצצות בפניו הסמוקות. “מישהו… מישהו רשע הכניס לה את זה לראש…” הוא מפרפר במושבו, מנסה לשלוט בקולו, המקפץ על בהונות־מיתריו.

“תודה,” לוחשת אביגיל (משחררת את ראשה, כביכול היה תקוע).

“זה נכון?” אני שואלת.

“כן,” היא עונה בתקיפות, “אמי תמיד אמרה שאני מושחתת.”

(ואילו אמי גוננה עלי, וגם בהיותי עם קוּתי היה לי מחסה; אז כשהנחית עלי מלכיאל את מכתו המוחצת, נמצאתי ללא קשקשי־מגן. וכעת? מה צובט את הלב כעת?).

ובאזני אביגיל אני מרצה את משנתי הבדוקה: היא אינה חדלה לפצות את עצמה על הקיפוח שנגרם לה בילדות. כדי לשבור את קסמו של המעגל צריך פשוט לצאת ממנו – אני אומרת – פסיעה אחת ולהיות בחוץ…

“ומה עם הסבל שאת גורמת לבעלך? היית רוצה לשחזר את החופה שלך? להתחוות במצב, כשהתזמורת משמיעה את מַרש החתונה?”

“יכול להיות שאני אטומה לסבל של בני־אדם,” מסובבת אביגיל את ראשה בתנועה חמקנית, “אבל על חיות אכפת לי. עם חיות יש לי מעורבות רגשית סבוכה ומסובכת. אמי תמיד אמרה שאכפת לי על חיות יותר מאשר עליה. היא ניסתה… אמי ניסתה… לחסל אותי באופן שיטתי.”

(“קֶטֶה, קטה,” מדברת בתי החורגת אל הסרטקול, “העולם כל־כך מורכב, הכוחות השולטים והנשלטים, הכול סבוך ומסובך… כל אחד חי בתמונות של עצמו, אי־אפשר להעביר לזולת, האדם פשוט הרס את היכולת שלו לספוג, יש רגעים כל־כך קטנים שאפשר ליצור קשר… אני באימה, אני צריכה להציל את הזכרון, בלי זה הראש הוא לא ראש, הידיִם, הפנים, אני לא קיימת, אני לא יכולה לשדר כלום…”)

“תחזרי אל ההתחווּת ההתחלתית, תחזרי אל המנגינה,” אמרתי לאביגיל.

“כן, כן, כשניגנו את המַרש הזה ואמי החזיקה אותי בזרוע והובילה אותי לחופה והרב צרח כל מיני דברים והסתובבנו זה סביב זה… פתאום שמעתי את אמי צורחת עלי בילדותי, שאני מוצצת את חלבה ודמה ושבגללי יש לה שדיִם מוּמיים וסחוטים כאלה ואני רואה אותה רצה כמו מטורפת מהבית־שימוש ותוחבת מול הפרצוף שלי תחבושת־וֶסת ספוגה בדם וכל ילדותי היו לי פצעים באזניִם מהדיבורים האיומים שלה אז כעת אני יודעת בבטחון שכל מה שעשיתי ביום החתונה שלי היה נגדה, רק נגדה!”

(ואמי, האומנם רק הגנה עלי? והסטריליות שלה מה? והפוריטניות? מסתבר שמפלצת־האשמה יש לה אלף ראשים והיא מגיחה באלף צורות).

דניאלה ואני לוגמות מגביעי היין שלפנינו, בגינת בית־קפה קטן במושבה הסמוכה לבית־החולים שבו היא מאושפזת, ובקולה השורקני, כשעורקי צוארה ומצחה תופחים בדברה, היא אומרת לי שבתור אשה עצמאית, שפילסה לעצמה את הדרך אך ורק בזכות כישוריה, היא לא היתה כל־כך מסכנה. היא נחשבת לאחת המזכירות המבוקשות במשרד־החוץ, יש לה המלצות מכל המנהלים שעבדה אתם, בסך־הכול עשתה קריֶרה לגמרי לא רעה. אומרים לה שאנשים מתרחקים ממנה בגלל האישיות הנברוטית שלה. שטויות, היא מכירה נברוטים יותר גרועים, שהחֶברה… שהחברה…

“כן, זה נכון,” אני מנסה להפיס את דעתה מחשש להשפעה המזיקה של התרגשות־יתר על עצביה.

“מה נכון?” היא צורחת נכחי, “החברה המזוּינת הזאת ממש יוצאת מכליה לבקש את קרבתם של כל ה… כל ה…”

“דניאלה, למה עשית את זה?”

“מה יש? פגעתי בשם הטוב של החוָה שלכם?”

“בהחלט, גרמת לנו הרגשת כשלון.”

“נו, באמת, את מצפה ממני שאתנצל?”

“אני מצפה ממך שתסבירי במה נכשלנו.”

“במה? בכול!”

“לא היו לנו שום יָמרות, הזהרנו אותך שהחוָה היא לא יותר מאשר…”

“מקלט זמני, כן… פיקחי מאד… פוטר מאחריות, הה? אז חשבתי שתעזבו אותי לפחות במנוחה ולא תתחילו עם כל הטיפולים הנסיוניים האלה… ההתחווּת המזוּינת הזאת על־ידי הזמר, נו באמת!”

“דניאלה, אני לא חושבת שתוכלי לחזור אלינו…”

“ידעתי שזה יבוא. את לא סובלת ביקורת, מה?”

והקרבן הבא של התקפתה המילולית הוא אליהוא רבידו, “הדוקטור המנופח שלך עם השטויות הפרוידיָניות שלו מה”רידֶרס דַייגֶ’סט“, עושה אוׂצ’־פוׂצ' ויש לו דיאגנוזה…”

ובכן, היא מסרבת להיות “מקרה אופייני”, סטֶריאוטיפ של גיל או כל סטריאוטיפ אחר. כל מה שהיא מבקשת זה שלמישהו תהיה סבלנות… להקשיב אליה… שעה אחת… בלי לחרוץ עליה משפט… בלי שזה יחייב אותה מיד לטיפול של שלוש שנים…

“הנה אני מקשיבה לך שעה שלמה בלי…”

פיה של דניאלה מתרחב בחיוך חושף שיניִם ועיניה מתבזקות בפראות. “תראי,” היא אומרת לי, “אני בכלל לא שונאת אותך, אחרי הכול את אחותי, אחותי לצרה, הי הי הי הי…”

ואני השוטה, השליתי את עצמי שאני רואה־ואיני־נראית!

“הייתי אפילו שוכרת בלש פרטי לגלות את זהותה של יריבתי” – היא מבטיחה לי.

אבל למזלה נחסכו ממנה אמצעים פסולים כאלה – היא עולצת למראי הנדהם – שכן היה לה מודיע הרבה יותר סימפָטי. הבן שלו, של מאהבה, הוא המודיע שלה, הוא ולא אחר. הם היו חברים טובים, היא והבן הזה. היתה אוספת בשבילו בוּלים.

ועלי, עלי היא ידעה, כמובן, כל הזמן, “ה˗כל!”, ראתה עונג לעצמה…

ובהתרגשותה משתבשת עליה שוב נשימתה והיא גומעת אויר בנשימות קטועות ועמוקות שמגבירות את קוצר־רוחה ואת תבהלתה ואני מאותתת למלצרית להביא כוס מים.

“זה יעבור…” היא ממלמלת בין שנק לשנק, “זה יעבור…”

וכשההתקף חולף היא נרגעת, היא יושבת דוממת בעיניִם עצומות כמודטת.

כשזה תוקף אותה בבית היא רצה לרחוב ומתרוצצת כמו עוף בלי ראש – היא לוחשת בפנים מעונות.

וכל העת ידענו שתינו שבסופו של דבר לא יהיה מנוס מהנושא “בת עמי,” וכמו ארבנו זו לזו, מי מאתנו תהיה הפותחת.

ואולם, משחזרה דניאלה, כאילו כפאה שד, לספר במאהבה: איך הזעיק אותה ממקום כהונתה בחו"ל אחרי מוֹתה של אשתו כדי שתעזור לו לטפל בבנו ולדאוג לסידורה של חמותו הסנילית במוסד, והזקנה מתבלבלת בינה לבין בתה, והבן יושב מכורבל בכורסה ואנחותיו קורעות את לבה, ומאהבה נעלם מהבית לימים שלמים בכל מיני תירוצים, והיא עצמה נתקפת זעם אחרי כל שיחה טלפונית אתו – נוכחתי שלא איכפת לי. לא איכפת לי שהיא הצליחה במקום שאני נכשלתי: לכבוש את לב הבן של מלכיאל. לא איכפת לי שבמצוקתו פנה מלכיאל אל אניטה סלונים ולא אלי. להיפך, התברכתי בלבי שנחסך ממני כל הטורח הזה. (אני מגחכת בלבי: כמה פינות יש בלבו, שאני ואחרות מַשלות את עצמנו כי שמורה לנו בו פינה).

האם משום שאני מתמקדת בנושא החדש של כאבי ושום הסחה כבר לא תועיל לי? –

“את יודעת שאני אוהבת לשַרת,” תובע קולה השורקני של דניאלה את מלוא תשומת־לבי.

אבל כשכל מיני גסי־רוח מתחילים לנצל את הנדיבות שלה… ובכן מספיק לה שהיא צריכה לסחוב את העגלה שלה – היא אומרת – היא לא חייבת לסחוב גם את העגלה שלו. ומוסיפה, שבהתחלה הוא ניסה לקבוע לעצמו נורמות של התנהגות כלפיה, אבל כשהנורמות האלה התחילו להכביד עליו, הוא האשים אותה.

ואני מנענעת בראשי ומעפעפת לעצמי: מי כמוני מכירה את התכונה הזאת אצל מלכיאל.

ולפתע עולה בי גל של אהדה אל דניאלה ואני נרכנת לעברה ואוחזת בידה וקוראת מעומק ריגושי: “דניאלה יקירתי, בואי ונמחוק את כל זה. היה ואיננו. נחדל לפרוט על הנימים האלה, נתחיל מעצמנו, מגופנו, המקום שהוא ממלא בחלל, ותראי את האביב הזה היום, הזוֹהר הזה, החיוּת המופלאה באויר, הבושׂם הזה של פריחת ההרדופים…” (והרעל שבתכליתיות, מה? הפזילה לתוצאות, הצפיות, ההשוואות, הנקמות הקטנות?)

“נחדל־נא להשוות,” אני אומרת לה ולעצמי, “גורלנו יחיד ומיוחד, חד־פעמי, בטוב וברע. נהיה מודעות לסובב אותנו. ציפור, העץ המלבלב הזה שם, איזדרכת? ובעצם, מה זה חשוב איך הוא נקרא? ואין צורך לעקור את מושא אהבתנו מלב. זה מכניס אותנו למאבק מיותר עם עצמנו. נראה את המצב מתוך ההווה, מתוך השינוי. לא רק אנחנו משתנות, גם הוא משתנה, מה שהוא העניק לנו אז, אין הוא מעניק להן, האם זוהי נחמה?”

אבל על־פי תגובתה של דניאלה, נראה היה כי לא חידשתי לה הרבה.

“הוא לא יָשׁ˗ר, הוא מעוּות, הוא קריֶריסט, הוא תחבולן, הוא מנופח, הוא תכליתי, ואני יודעת את זה, אני יותר אינטליגנטית, יותר חכמה, אז למה? והעבר רודף, האשליות רודפות, הפרָנוֹיה, הכול…”

והיא מספרת על ילדות אכזרית, על ניתוק מההורים, כשהיא נתונה לחסדיהן של מטפלות קשות־לב ואדישות ונקמניות, ולא ניתן אפילו לשפוך את מרי הבדידות והעלבונות לתוך הכר בלילה, מפני שהמיטות במוסדות האלה סמוכות זו לזו, הילדים ערים לקלוט כל גירוי של חולשה.

“האבסורד!” צונח ראשה לאחור ביאוש, “לחשוב שעברתי את כל זה, וכעת אני מנסה להתאבד בגלל המזדיין־המזדייף הזה!”

מי יֵדע משוגות רוח האדם. מי יבין מתי ואיפה ולמה יקרהו המקרה האחד־ואין־שני!

ביום הולדתי השמונה־עשרה מזמינה אותי אמי לקונצרט של הפילהרמונית ואחר־כך לקפה־ועוגה ב“רוֹוַאל” ובין נגיסה ללגימה היא רוכנת לעברי ומגלה את אזני בלחישה (וברעש של בית־הקפה אני שומעת את דבריה במאמץ רב), שאבי, אשר בטוחה הייתי כי מת בכלא סוביֶטי לאחר שחזר לרוסיה מטעמי אמונה – התגרש מאמי לפני נסיעתו (וזנח אותי) במטרה לשאת שם את אהובתו משכבר הימים ולחיות עמה בארץ ההיא. (והיא אינה יודעת מה עלה בגורלו).

חשופה, פגיעה, ללא ידידים וללא שפה, נותרת אמי (עם הפעוטה אשר לה) בארץ זרה לה, ורק מקצועה – כרופאה – עומד לה במסות הקשות. “אבל כשאין לפני מי להשיח את הלב, כשאין את מי לשתף בצער ובנחמה,” היא נאנחה. (והרי אז עוד לא ידעתי מנסיוני, כי נוכחותו של הקרוב לך ביותר עלולה להיות לך למעמסה, שעצם מציאותו בכפיפה אחת אתך עלולה לאיים עליך; והרי גילוי זה בא עלי כחטף, כהצלפת־שוׂט שמעירה אותי מתרדמה ממושכת). ולדעתה, היה זה מעין שגעון, מעין ברק־טירוף שהיכהו לפתע, לאחר שחש עצמו כזר בארץ המזרחית הזאת…

ואילו בלבי מכרסם הספק באשר לתפקידה של אמי בכל אלה, ובאשר להשפעת הולדתי על העלמו של אבי. (“לכל אחד יש איזה חטא קדמון”, אמר לי פעם יורמי בני).

באותם הימים בא אלי התקף־האסטמה הראשון שלי ואני חדלה לישון. (“עניָנים פסיכוסומָטיים הם ממשיים!” אני משוועת באזני קוּתי, מנהמת לבי, שעה שהוא מאבד את הסבלנות אלי, כשאיזו מחלה שלי משבשת לו איזו תכנית).

המחשבה המחבלת, שההרהורים נמשכים אליה כפרפר אל האש: אני האשמה בהעלמו של אבי ובסבל שנפל בגורלה של אמי. (“לצחוק על המחשבה המחבלת!” מציע לי לימים, קוּתי, “עצה מעשית”…), ואם כן, למה מגיע לי אושר? (ואני אז במלוא לבלובי ובחורים זוללים אותי בעיניהם).

וערה אני שוכבת בלילות. בראש מטושטש, בעורף צפוד, ותפילה בלבי להיחלץ מן הרע־מכל־רע הזה, ולו יהי זה במחיר השינה. אני מודה לאלוהים על נמנום כלשהו, אפילו ראשי ער, על מתיקות כלשהי האופפת את האברים, על ישנון־של־רגע, על שקיעה לנירוַאנה, ובלבד שלא יבואו ההרהורים המחבלים, העיוות הזה שמשבש את כל המערכת. הידים קרות וכבר בוקר, והשעות נוזלות לריק, וטוב שבא הבכי המשחרר, ואני נושאת תפילה רק לעבור את החרדה הזאת.

אבל את דאגתה של אמי איני יכולה לשאת, את המבט הזה, החקרני ותובע, הבוחן־כליות־ולב, ואת עמידתה על משמר שפיותי; אני מחליטה אפוא לעזוב את ביתה ולעבור לגור בדירת־חדר שכורה, שנזקקה לשיפוצים. ואני חסרת־נסיון, אלה צעדי הראשונים כעצמאית, ובבית מסתובבים בעלי־מלאכה. שרברב חופר ברצפה להחליף צינור, חשמלאי קודח בקיר להתקין הארקה והאבק עולה על חממת־הצמחים שלי והשאלות האישיות שהוא מציג לי, וכשנודע לי מפיו שהוא מבולגריה ושונא את הקומוניסטים, אני מתחילה להגן עליהם בחום (היה זה בתקופה ששמות כמו פידֶל ומַאוּ הביאו אותי ואת שכמותי לידי אורגַאזם ובהזיותי דמיתי את עצמי לוחמת־מחתרת־עשוּיה־לבלי־חת); וכשהוִילונאי עוזר לי להזיז את העציצים, אני כבר מלאה הכרת־טובה לו ומציעה יין גם לאחרים אז מה הפלא שהוא מעז ללפות אותי ולנשקני בשׂפתי, והחשמלאי רודף אחרי כבתופשׂת והשרברב מנער את החול מידיו כמוחא כפיִם, ואני נכנסת למיטה ומתכרבלת בשמיכות והם עושים בביתי כבתוך שלהם.

אמי באה לבקרני ומצבי מגביר את דאגתה והיא נזכרת בפציֶנטים ותיקים שלה, מושבניקים מעמק יזרעאל, שהפצירו בה פעמים רבות לבוא ולהתארח אצלם ומחליטה שאין כמו אוירה כפרית להרגיע את עצבי.

ושם, באוירה הכפרית ההיא, פגשתי לראשונה את קוּתי והתאהבתי בו ממבט ראשון.

בנעורי, כשהייתי מתבוננת בפני בראי, דבר ראשון שהייתי קולטת בו היה המסכּנוּת שבי. והנה כאן, באישון לילה (קדם לו יום חָרפי צלול, ונהרת־אור בחללי שמים טעוני־גשם, הבטחה שאינה מתקיימת זה כמה ימים), זה קרוב לשעה שאני מתרכזת בפרצופי מול הראי. ותודה לאל שאיני רואה רוע. אבל גם לא טוּב. (הטוּב המשוחרר מהשוואות, מפחדים, מן הסיפוק שבהקרבה או מציפיות לגמול) רק חומרה. וליאות. ופחד פן איסחף על־ידי הפחד.

ואז שמעתי שוב את פרפורי־הכאב של פריץ הכלב. יבבה ממושכת, יללה, חרחור.

בתחילת הערב היינו עדים לעימות הזה בין הפֶניקים. ניקנור אמר לחסל את פריץ הגוסס, ואילו ברברה מתחננת לבל יעשה זאת. ובת־עמי וירון ואני משתדלים לא להתערב.

“למה שהוא יסבול?” שואל ניקנור שאלה רֶטורית. וברברה, גבה אלינו, מושכת בכתפיה, ופתאום כלאחר מאבק ממושך עם עצמה, היא פונה אל בעלה ועיניה נפוחות מבכי: “בסדר,” היא אומרת בקול חנוק, “אני מחכה עד שבע, אם גם התרופה הזאת לא תשפיע, אני לוקחת אותו לוטרינר.”

“שטויות,” אומר ניקנור, “נעשה את זה במו ידינו.”

“אני מחכה עד שבע,” רועד קולה של ברברה.

חדר־המגורים של הפניקים באחד מבתי החוָה הישנים, שמעקה המרפסת וסורגי החלון שבו מעלים חלודה – החדר שעומדים בו מזנון גדול, חסר־סגנון, ושתי כורסות מרופטות עם משענות ידיִם רופפות, ושולחן־אוכל כבד ומכוער עם טבלת־זכוכית. מה עושה ברברה – שלא מרצונה בחרה בחיים אלה – בתוך כל זה?

כשחזרתי לבדי לביתי, ואותו מפח־נפש מקונן בי כלאחר כל פגישה עם בת־עמי, ניסיתי להשתקע בעלילת איזה ספר מרתק, אך משחשתי שהנה־הנה מכריעה אותי המצוקה, הנחתי לעצמי לצלול לתוך אפֵלת השִכחה

בחלומי, החוָה שלנו היא מעין תיבת־נוח צפה במימי־המבול. והנה, אחרי שהיונה חוזרת לתיבה ועלה־הזית טרף בפיה, יוצאים ברברה ופריץ מתוך התיבה וברברה שואלת את פריץ מה יעשו שניהם ביבשה לנוכח הזאבים הבאים לטרפם. ואז היא נתקלת בניקנור, שיוצא מן התיבה שלוב־זרוע עם אביגיל וברברה קוראת לעומתו: “יהודה איש־קריות! צפעוני בתוך ביתי! שטן!” וגם אני ובת־עמי יוצאות מתוך התיבה, אבל בעוד בת־עמי זוכה לברכתה של ברברה, אותי היא מאשימה כי הרעלתי את פריץ…

אבל כשהתעוררתי כָּליל והיה לילה, חשבתי על קוּתי, על העוֹינוּת שהיתה פורצת בינינו כמו אש מתלקחת: הוא פותח בטענה שהשאתי לו עצה רעה בקשר עם לבוש מסוים שהרגיש בו רע, אני מעירה לו על משפט סר־טעם שפלט בחברה, והוא מטיח בי שיש לי נטיה להגזמה ושחושבים אותי למוזרה, ואני טוענת שהבדיחה שלו היתה תפלה, והוא מצדיק ביקורת קטלנית של יריבי עלי, ואני מתגעשת וצועקת שבאמצעותם הוא נפרע ממני, ועלבון רודף עלבון והאש בעיצומה, ושונאינו, כביכול, מחככים את ידיהם בהנאה.

רסיסי־צבע בחשכת־האופל של הזכרון: הגברת בשמלה השחורה ובשכמית־הפרוָה האפורה – מאהבתו של חברי מה“תיכון” – אשר בין שיעור לשיעור ב“סודות־החיים” נהגה להזמינו לקונצרטים־למינויים ובדמיוני המעונה ראיתיה יושבת בתחתוניתה אל שולחן־האיפור שבחדרה ומקנחת בקפידה את הפודרה מפניה ומורחת קרם־לילה, שכל־כולה מרוכזת בשלב הנוכחי של סדר־יומה וכשתתפנה מכך תתרכז בשלב הבא ובבוקר היא תכין אוֹמלט לה ולבעלה ובעשר תגיע העוזרת ופעם מצאה זו את חברי מה“תיכון” ישן שנת־ישרים במיטתה של הגברת.

ובכן, בליל קונצרט כלשהו – אני נזכרת – ארבתי להם בחדר־המדרגות של ביתה – (אותו ערב עיניתי את נפשי בספק המציק לי, אם חברי מתלווה אליה לביתה אחרי הקונצרט ואם אמו, שנהגה להביא לו קציצות־עוף מהמושבה, עוׂיֶנת את הגברת כפי שהיא עוֹינת אותי) – ואדם זר שחיפש מחסה מפני הגשם פנה אלי בדברים והדליק לי סיגריה ואני ראיתי פנים בלקָניות נאות וכשהתישבנו על המדרגה ושוחחנו, דיבר אלי, הנערה, ממרום בגרותו, על האשליה הילדותית שהעולם עשוי לפנק אותנו אם רק נזיל דמעות תוגה וניפול על צוארו להתאונן על ביש־מזלנו מתוך שפע רחמים על עצמנו; ועל האמונה התמימה שהבריאה, כאם רחמניה, סופה שתחוס עלינו ותסדר את הדברים על הצד היותר טוב. “אבל יש אנשים המגיעים לבגרות רק בגיל חמישים,” אמר. אחר־כך ליוָה אותי הזר לביתי. כביש האספלט הבהיק באפלת הלילה וכשהסתנוורתי רגע מהברק, נמשכה ידי לאחוז בזרועו, אך פסיעותיו היו רחבות, ראשו מורכן מעט וידיו בכיסי מעילו, ולמראה ערפו מגודל־השיער וכתפיו הצרות, השקועות, נתקפתי גועל. מה לי ולאיש הזה שכבר עבר הכול בחייו והוא מנסה לשייך אותי לעולמו, כביכול הגענו יחד מן התם להָבא, ומעתה אנו צועדים זה בצד זה ומחייכים על העולם למוּדי־נסיון, בפה חסר־שיניִם, מתוך עליונות של כול־יודעים־ודבר־אינם־מגלים. שממה ברחובות ורק מכונית או שתיִם חולפות ביעף ומגבירות את תחושת הבדידות.

(ומתי היה זה שיצאתי לקנות סיגריות ואת ילדי השארתי לבדו כשהוא עלול להתעורר בכל רגע ולבקש “אמא פיפי” ולהרטיב במיטה ולהירדם ואחר־כך לקרוא “אמא לכסות” או “אמא תה”?)

וכעת הנקודה הזעירה באמצע הראש המסרבת לתרגילי ההרפיה שלי עד שבא אותו רחף ערטילאי ואני סוף־סוף נרדמת, וחולמת שאני והנער שאהבתי ב“תיכון” מפליגים באניה לארץ “ליכטנשטיין” וכשאני מתעוררת כעבור שעה אני נשחלת שוב לחוּט הרהורי המתמשך והמלים “להתראות בגלגול הבא” מהדהדות באזני מאז.

חברי־אהובי מה“תיכון” היה אומרן בכל פעם שיצא לנו להיפרד ליותר מאשר לכמה שעות. וחיוכו הנוהר, ועיניו הפקחיות הנושקות אותי במבטן. חברי־אהובי שהתגורר אצל קרוביו בחצר הסמוכה לביתנו ובשבתות ובחגים היה חוזר אל בית־הוריו במושבה. הוא היה מגלף באבן כל מיני צורות ואני גיליתי תאוָה ללקק את האבנים האלה, ללעוס אותן, לטחון אותן בשיני לאבק דק, לתחבוׂ בנחירי ולספוג את ריחו לרֵאוֹתי שכל תא בגופי יהיה ספוג אבק־אבנים. ליקקתי את הסיד ממעקה המרפסת שלנו ואת הטיח מן הקירות וכשנאמר לי שבטח חסר לי קלציום, בלעתי בשקיקה כדורי־סידן מצופים בשוקולדה. לימים סיפרה לי חברתי ובת ידידי־אמי – עוגניה – שביום הולדתו השבעה־עשר של אהובי טיילו שניהם לאורך הים עד הרצליה ואספו אבנים וקונכיות “ואחר כך, את יודעת…” ציחקקה חברתי עוגניה, הילדה־למופת הזאת. ובכן, כך בילה אהובי את יום־הולדתו השבעה־עשר ואני הטיפשה קניתי יין ואפיתי עוגת־פרג ונסעתי במיוחד להרי ירושלים לאסוף בשבילו אבנים “מעניינות” וכשבאתי לחדרו השכור לפנות ערב, כפי שנדברנו, מצאתי שם פתק ממנו ובו בקשת סליחה ושלא אכעס עליו, “ולהתראות בגלגול הבא”.

היכן אני. מי אני. אני ממששת את עצמי ואני נפרדת והולכת מעצמי והמרחק הולך ורב. חלל פנימיותי כמו לוע. הצמאון הנצחי, הערגה אל שורש החיים. חברי־אהובי מה“תיכון” נהרג במלחמה והוא בן תשעה־עשר אביבים. כעת הוא נח מתחת לאבן במגרש מלא אבנים ושמו, בצלאל (צליק) חרוט עליה כמו שהיה חורט את שמו על האבנים שהיה מגלף בחצר־ביתו בילדותנו.

מפח־הנפש שהיה לי ללחם־חוק אחרי כל פגישה עם בת־עמי.

“מה את חושבת על כל זה?” אני שואלת אותה בצאתנו מבית הפניקים בלכתנו זו לצד זו לעבר חדר־האוכל.

“מה אני חושבת?” היא משיבה לי בגיחוך ובקול רם מדי, “אני חושבת שהקרבן התמים והמסכן של הרחמים שלנו, מסוגל להצמיח טלפיִם וציפורניִם וליהפך למפלצת… אני חושבת שהוא יכול להיות מסוכן מאוד בשבילנו.”

“למה את מתכוונת?”

“הו, אני לא יודעת,” אמרה בקוצר־רוח והחישה את צעדיה.

“בת’עמי, רציתי להגיד לך…”

“כ˗ן?”

“רציתי להגיד לך שאני לא יכולה… אני לא יכולה יותר… יש הצטברות, הצטברות כזאת… יש גבול מסוּים שאם עוברים אותו… לפעמים זה ענין של פסיעה אחת. לפעמים מרוב יאוש…”

בת־עמי נעצרה. “שׁאַת תדברי כך!” פלטה באדישות מופגנת. ומשנאנחתי, הוסיפה: “היית חייבת לבחון את עצמך לפני שהקמת את ה… המפעל הזה, לא? כעת אין לך זכות.”

“יש מעידות,” התחננתי על נפשי, “זה אנושי, לא?”

“אז מה את רוצה? שאני אעזור לך בדרכי שלי?”

“לא, לא…” נשכתי את שפתי ורצתי הביתה.

למחרת נפח פריץ את נשמתו.

ברברה היתה זו שהתעקשה להביאו לוֶטרינר, וניקנור שרצה להמיתו בבית דווקא, סירב לשתף אִתה פעולה. מששמענו מפיו שלקחה את הכלב והלכה, באנו לביתו, בזה אחר זה, בת־עמי, ירון ואני וציפינו לשובה. היא התיצבה בפתח, באפודה קצרה, במטפחת־ראש, מתיפחת: “יכולת לעזור לי!” “החלטה שלך, ביצוע שלך,” עונה לה בעלה.

“לא שלי, שלך! החלטה שלך!” צועקת ברברה.

“צדיק – מלאכתו נעשית בידי אחרים,” מנסה בת־עמי להתבדח, אך מיד מרצינה ותופשת בידה של ברברה: “הוא סבל הרבה?” “אמרתי לכם שזה ייגמר אחת־שתים!” מושכת ברברה את ידה מאחיזתה.

“יש תמיד הפתעות,” מקניט אותה ניקנור, “פשוט התפלאתי מניִן לך הבקיאות הזאת.”

“אוף!” מתיאשת ברברה, “קר לי. הידים שלי קפואות.”

“הן חפרו באדמה, אני משער. עם ראומטיזם כמו שלך!”

וברברה מתישבת, עטופה בשמיכה שבת־עמי משליכה עליה, ומוחה את דמעותיה, ומודיעה לבעלה שאין לו לב. אבל ניקנור מתעסק בהדלקת התנור ובת־עמי מוציאה בפקודתו קוניאק מן המזנון, אבל ברברה מסרבת לשתות.

“לא, עזבי את זה,” היא אומרת, “אני מוכרחה להביט למציאות ישר בפנים, מתוך שפיות.”

ולפתע היא מתנערת ומתחילה לאסוף נמרצות דברים מכל הבא ליד, ומכניסה לתיק שלה.

“אני מסתלקת מפה!” היא מכריזה, ואיש אינו מתיחס ברצינות לאיומיה.

“שטויות!” ניגש אליה ניקנור וטומן את פרצופה הקטן בכפות ידיו הגדולות, “את לא תשאירי אותי לבד עם רוחו של פריץ. איפה קברת אותו?”

“לא פה. לא בחצר, הבטחתי לך,” מתרככת ברברה.

“אז איפה?”

“מה זה חשוב?”

“תמיד חשוב לדעת איפה קבור הכלב,” מלגלגת בת־עמי, אך עיניה מביעות חיבה.

וירון משמיע הברות־צחוק, ואני מחייכת, וברברה אומרת שאיפה־שהוא בחולות.

“מחר בבוקר אנחנו מעבירים אותו הנה,” כורך ניקנור את זרועו סביב מתניה של אשתו ומוליכה בחזרה לכורסתה. והוא עצמו מתישב על המסעד וכולנו משיקים גביעים.

ובזה תמה, כמדומה, מרדנותה קצרת־הנשימה של ברברה. שכן, כבר היא פושטת את האפודה, חולצת נעליִם, מתישבת על הספה ומכסה את רגליה בשמיכה. בסדר – אני חושבת – היא כבר נשארת.

“לפנק אותך ולהכין לך קקאו?” ניצב לפניה ניקנור ומקיש עקבים בנוסח צבאי מוכן ומזומן לשירותה.

“קקאו עם דבש וויסקי וקנמון היתה הקפריזה של ורה נורמן…” אומרת ברברה מבלי להפנות אלינו את מבטה, ואחר מושכת בכתפיה.

“יופי של משקה,” אומרת בת־עמי, “אני אכין!” והיא קופצת ממקומה ורצה למטבח.

“אשתו של הנדבן שלנו?” חש לפתע ירון אחריות על השיחה.

“כן…” מצטחקת ברברה. “דמות־מפתח בארכיון השיכחה המשפחתי שלנו… צריך לאוורר מפעם לפעם.”

ובת־עמי המגיעה מן המטבח עם ספלי הקקאו, פורצת בצחוק משחרר: " אם לא תקראו את עצמכם לסדר, משפחת פניק, תהיה ההנאה כולה של הצופים במחזה."

“אני מוכנה להפר את החוזה אתכם ולעזוב את החוָה באמצע השנה, אם זה יעזור לך,” מסתכנת בת־עמי (הסיכון הנדיב של הבוטחים בכוחם).

שוב, בלי בושה, שילחתי מעל פנינו את נושא־כּלי, ירון. דבר דחוף לי אל בת־עמי, לחשתי באזנו עוד בבית הפניקים, וקרצתי בעיני, כביכול לרמוז על “אותו ענין”, שלגביו בטוחה הייתי, שוררת הבנה שבשתיקה בינו לביני.

ומה אם היא מתכוונת ברצינות? מה אם כבר החליטה לעזוב? (האם “הארגון” קורא לה לאיזו משימה, ו“הבעיה” שלי משמשת לה רק תירוץ להפר את החוזה אתנו בלי שייגרם לה נזק?..)

וכעת אנו מהלכות לאורך שדרת החרובים בדרך ל“פָנורמה”, אך לבי הדווי אינו פנוי לראות במשחקי אור־צל של הפנסים מזה, ושל עלוַת העצים מזה – השלכה סמלית לתעתועיו שלו.

“לעזוב את החוָה?” אני אומרת כמתבדחת, אך קולי רועד. (וכעת אני מוכנה להתבזות בחנופה ובלבד שלא להודות במפורש, עדיין לא, בחיוניותה הבלעדית לגבי). “לעזוב את החוָה, כדי שכל המפעל שלנו יתפרק?”

“נו, אל תגזימי!” מצטחקת בת־עמי ומוסיפה בקול מהורהר: לא הייתי רוצה לחדול לכבד אותך, עד עכשיו רחשתי לך כבוד." ובעליצות מאופקת: “ולו בזכות גילך, המופלג לעומתי…”

“והכבוד הזה מכביד עליך…” הכאיבה לי עליצותה ביתר־שאת. “בת’עמי, אני רוצה להבין…”

“מה את רוצה להבין?”

" אותך. אני רוצה להבין אותך."

“החופש!” פורשת בת־עמי את זרועותיה לכל רוח, “אם את מבינה את החופש, את מבינה גם אותי.”

“חופש־ומרכסיזם?” אני מזמנת לה במו־ידי מוצא מן הדוחֵק בי והמביך אותה. והיא אמנם לופתת את ההזדמנות – ואת שְתי ידי – בשתי ידיה.

“מרכסיזם וחופש – בודאי! כל פירוש אחר של המרכסיזם הוא סילוף! אין ערך היקר למרכס יותר מן האמנסיפציה של האדם!” “ואני מגבילה את החופש שלך?”

“את? מה זה שייך?.. אבל זה נכון שאת מחטטת. אני קוראת לחזירויות בשמן, ואת מחטטת.”

“מתי? בקושי מזדמן לנו לדבר זו עם זו…” איני מצליחה לבלוע את עלבוני.

“אבל אני קוראת בעיניך את מה שמתרחש בלבך,” נדה לי אהובתי־הוותי.

וכשאנו ישובות על הספסל הבודד ב“פנורמה” הצופה על העמק ועל קו האופק, על גבנוניו הגליים ואורותיהם הנוצצים, קורעת בת־עמי את פיה בפיהוק קולני רחב ומופגן וחוסמת את פיהוקה המתלהלה באגרופה ושוב מפהקת לתיאבון כשהיא מצטחקת בלאות. אפילו לא מצטדקת.

“תראי,” אני לוחשת, “אני מספיק אגוצנטרית, מספיק מרחמת על עצמי, כדי לחשוב על הגאולה שבמוות, כך שאפשר בהחלט לומר שאני טיפוס של מתאבדת. לא כמעשה הרואי כי אם כאקט של השפלה, של הודיה בכשלוני להשתלב, להשתלב כאני בין הרבים.”

“למה את אומרת לי כל זה?” אני שומעת מקולה בוז ורחמים.

“אני אומרת לך את כל זה, מפני שהאשמה שלי כלפי נטע… מפני שהכול קשור באשמה הזאת,” אני לוחשת ושפתי הרועדות מסגירות את ריגושי “היא היתה רק בת ארבע־עשרה… צריכה הייתי להבין שזה הרבה יותר מאהבה תמימה של ילדה… הייתי חייבת לעצור את זה.” (אל־אלוהים, למה הגעתי, אם אני מוכנה לקנות את סקרנותה אפילו במחיר האמת והכבוד…)

“מסכנה,” פולטת בת־עמי בקול חסר־צבע ובוהה נִכחה.

ואז נתקפתי ברעדה הזאת. וכמיהה שלא בשליטתי דחפה אותי להיצמד אליה.

“או–יו–יוי!” מפשירה אנחתה המופגנת את קשיותה, שעה שהיא מסלסלת ברוך את שערי.

הרווחה! – – “מה יש בינך ובין נטע?” אני שואלת כאילו לא בנפשי הדבר.

אבל היא מרפה ממני באחת. “בואי נלך,” היא אומרת.

נטע ואני בשדה, קוטמות בידינו גבעולים סרבניים של שתילי ציפורן, מאלפות צמחים סוררים אל תוך פיגומי־הסולמות, בינות לחוטי שתי־וערב, ובהתכופפה מסתבך אחד מתלתלי שׂערה הצפוד בפקעת ושתינו נעצרות להתירו. “אילו יכולתי להעביר מנסיוני ליורמי,” אני אומרת לה, ומבטי מרוכז במעשי־ידי, “אבל הוא עקשן, חושב את עצמו לחכם גדול. לא רק שהוא עצמו שׂוחה במים עמוקים ומסוכנים. חושב שהוא יכול להציל אחרים.”

“אותי, למשל.”

“לא היה מזיק לך להיזהר ממנו, נטע.”

“להיזהר ממנו! למה את מתכוונת?”

“הילד הזה מסוכן בשבילך. כל העצות שהוא נותן לך…”

“את מי משנינו את מנסה להציל, אותי מיורמי, או…”

וכאילו קראה את מחשבותי, היא אומרת לפתע: “אני אף פעם לא השתמשתי באמצעים פסולים לזכות בנאמנות שלו!” ובערב אני שוטחת לפני קוּתי את דאגתי מפני השפעתה ההרסנית של נטע על יורמי, וכעבור ימים אחדים הוא לוקח את בתו לסיור חקלאי מודרך בגליל ובדרך חזרה הוא משאיר אותה אצל אמהּ.

“קחי את סולידד, קחי, למשל, את סולידד…” מלהגת בת־עמי וההגה בידה, שעה שאנוּ חוזרות לחוָה, אני מביקור אצל אמי, ובת־עמי, אלוהים יודע מאין, אבל נדברנו שהיא תאסוף אותי בעיר. “היא יודעת עליך הכול ובכלל לא אכפת לה!” (כשעמדתי וחיכיתי לה בפינת הרחוב, שמעתי אם צעירה צועקת על ילדתה: “את מלכת המוות שלי! אני נוסעת אתך לים כל יום, אני מכבסת לך את הבוץ מהמכנסים…” וכשספרתי זאת לבת־עמי היא לא יכלה להירגע מרוב צחוק).

“בת־עמי, למה את מרכיבה בערב משקפים כהים?”

“הה, אני צריכה אותם לנהיגה, נשברו לי האופטיים הבהירים. זה מפריע לך?”

“כן.”

“אז למה את לא אומרת?”

והיא מורידה את המשקפים ומשפשפת ביד אחת את העינים ומפנה אלי את ראשה – ועם כך סב גם ההגה – והמכונית סוטה בבת־אחת אל אמצע הכביש, שלמזלנו הוא ריק בשעה זו.

“כעת בסדר?” היא מחייכת.

“יותר טוב,” אני בולעת את דפיקות לבי.

“יותר טוב כשאני רואה אותך־ואת־הדרך פחות טוב?”

“יותר טוב כשאני רואה מה את רואה.”

“ומה אני רואה? אני רואה… ריק!”

“את עוד לא רואה, את עוד לא מסתכלת.”

“קודם הסתכלתי, אז כמעט שהגענו ל…”

“די! מספיק להתחכם! בת’עמי, את רואה אישה שאכפת לה, מצחיק כמה שאכפת לה, למרות ששנים היא מנסה להיחלץ מן המעגל המכושף הזה…” “תראי, את סולידד אני מבינה, ובכל־זאת היא מסתורין בעיני. אותך אני לא מבינה. אף פעם לא הבנתי אותך, ובכל־זאת את לא מסתורין בעיני!”

“אז למה… למה…” נִקווֹת הדמעות בחזי. “למה עשית לי את זה, למה…”

“אנחנו ידידות לא?”

“אנחנו לא ידידות. אנחנו…”

“אני לא חושבת שניתן בכלל להפריד, אבל אם את רוצה…”

“את יודעת שכעת אני כבר לא רוצה ולא יכולה,” לא יכולתי עוד להתאפק וקינחתי בהגזמה את חטמי.

“הבעיה שלך עם השמאלנות של בת־עמי תהיה מובנת לך יותר אם תזדהי עם הצד שכנגד,” אומר לי ד"ר רבידו, אשר הואיל לקום לכבודי ממקומו המוגן שמעבר לשולחן המשרדי הכבד ולהתישב לצִדי, בכורסא התואמת את זו שלי, תוך ויתור על החציצה המקצועית המקובלת.

“תארי לעצמך שאת נשואה לערבי ישראלי, משכיל, פרופסור באוניברסיטה, ונשואיִך אלה חושפים אותך לפגיעות. פתאום כל התמונה משתנה בעיניך, פתאום חברה יהודית, ציונית־חילונית, מוקיעה אותך, מנדה אותך, לך ולשכמותך אין בה מקום, לבעלך אין בה מקום. אבל אמרי־נא לי, על מה בעצם את מגינה? על הציונות, כמובן, אבל האם גם על הפטריארך שלך? והוא עדיין… בעלך? ושמא מלכיאל?”

“הו, לא, בשום אופן לא מלכיאל!”

“אז בעלך־לשעבר, אם כן. ושמו?”

“יקותיאל.”

“כן. ובכן, את מגינה על הפטריארך שלך ובת־עמי מגינה על הפטריארך שלה. והוא – אביה? – יש להניח שכן, את זוכרת באיזו גאוָה היא סיפרה לנו שאביה נלחם בספרד? והזיקה שלה ללורקה…”

“גם לצ’ה גוַארה, יש לה קשרים אמיצים עם בוליביה.”

“אהה, דעותינו הפוליטיות מתעצבות מתוך אינסטינקט של הגנה על האינטרסים השבטיים שלנו. אז אין פלא שאנחנו מחפשים מסגרת חברתית שבתוכה יתאפשר לנו לכבד את הפטריארך שלנו. במקום שבו גולה כבודו, שם גולה גם כבודנו. לא הכרתי את יקותיאל בעלך, אבל ניתן לשער שהוא אדם יציב, מאוזן… את מפחדת מאי־סדרים, מתוהו־ובוהו, כל אי־סדר מאיים עליך.”

“מנין לך?”

“די להציץ בביתך. הסדר המופתי, הנקיון, יש גם פרוֶרטיות של סדר, כמובן, אבל את כמדומה אינך דווקא פדנטית.” “הו, לא, במגרות אצלי מהפכה.”

“סדר חיצוני, אם כן, ובפנים מהפכה, מה?”

“אני גם נחרדת מג’וקים מעופפים.”

“כן, כמובן. הרשות הפרטית המוגנת. כל אלמנט זר שמתפרץ – מאיים. אבל נחזור למנטליות של האנשים האלה: יהודים־ישראלים שמזדהים עם אויבי הציונות.”

“אתה בעצמך הוקעת אותם, אתה בעצמך…”

אך הוא אומר שיש להבדיל בין ויכוח פוליטי טהור ובין ניתוח המניעים הפסיכולוגיים של המתוַכחים. והוא מספר לי שקרא בעיתון על חוַה פרטית בדרום־קרוליינה שהיתה בה התאבדות המונית של תרנגולי־הודו אחרי שפיטמוּם לקראת חג־המולד. כהמחשה למה? – אני תוהה.

“ואגב,” הוא מוסיף, “הגברת ההיא, קרובתו של שמריה, אשה איומה…” אך הוא היה רוצה לנסות להתרים אותה (“לא, לא ל’חוַת־יעקב', פרויֶקט אחר”), והוא נועץ בי אם יש לו סיכוי… ולפני שפוקעת סבלנותי הוא קורא את עצמו לסדר: “ובכן, במה עסקנו? כן, המנטליות של האנשים האלה… צירוף של מעשיות בחיי יומיום עם אידיאליזם ופלפול שכלתני ואכיפת ההגיון לשירות הרגש, או, במקרה הרע, לשירות היצרים. רוצים שלום, מתקוממים על החברה היהודית, נאבקים נגד תיאוקרטיה, צבא, אי־סבלנות לסטיות מיניות…”

למה הוא מתכוון? – אני לוחשת חלושות.

ובכן, הוא מתכוון לתסכול, ניכור, אשמה, פרָנוֹיה, והאם שמתי לב למעורבות הרגשית של הומוסכסואלים בכל הנוגע לבני־משפחתם?

“לא…”

ד"ר רבידו בחן את פני כשהוא צוחק בפה סגור ועיניו הקטנות צוהלות. האם מצא את חידתי? אז נאנחתי ואמרתי: “אתה יודע, כל־כך קשה לשמור על גדלות־רוח.”

“המ… מסתבר…”

ואחר שתיקה קצרה ומעיקה, ואני מתענה במצוקתי, אני מוצאת את עצמי שופכת את לבי לפני האיש המקצועי הזה – שגם לידידותו טעם מקצועי – ומתוַדה לפניו על הרגשת הקיפוח שלי בילדותי, על צלו של אבי העלום, שהעיב על חיי ועל כך שבשׁחר ימַי היתה זהותי־העצמית מטושטשת בעיני (האם ניסיתי לעורר את אהדתו של הדוקטור אלי, לקבל “זיכוי מאשמה” מידיו?) וכך– אני מגלה למוָדי – נהייתי ילדה חשדנית וקנאית, ורק הודות למַצפון המקולל שירשתי מאמי, ולאיזה חוש של הגנה עצמית, נעצרתי תמיד ברגע האחרון ממעשים חפוזים ומסוכנים. אבל כשיצרי גבר על התבונה ונכנסה בי הרוח השוֹטה נעשיתי אנוכיית ורעה, וכשגינו אותי על כך המבוגרים וביישוני, כבר לא היה לי מה להפסיד ולמדתי ליהנות מזכויותי בתור ילדה רעה. אך הספקנות שבי – אני מגלה סימנים של מנוד־ראש בהקשבתו הסקרנית של הדוקטור – ה“מודעוּת”, שהאמנתי כי היא מקור כוחי – קילקלה את הנאתי. ואחר כך – אני מספרת לו – באו החלומות הרומנטיים והלהיטות לממש את נשיותי, ובשנות נישואי הראשונות הרויתי אמנם את צמאונה של חיַת־הטרף הזאת.

וכאן סיפרתי לדוקטור על אביו של קוּתי, עובד־אדמה צנוע ותלמיד־חכם וספרן מתנדב במושבו שבעמק יזרעאל, איך היה מתבונן בי, עיניו העצובות כמו משלימות עם יסורי העולם ועל שפתיו הבעה כנועה והוא מנסה לפתור את החידה מה הן סגולותי, שבזכותן התאהב בי בנו־יקירו, בחור טוב־למראה ומחונן, ונאה מקיים את מצוות הארץ; ובלבי נדתי לזקן, שאילו הייתי במקומו הייתי מאחלת לקוּתי אשה טובה ממני… “הוא היה ראוי לאשה טובה ממני…” בלעתי את דמעותי במאמץ להרגיע את חזי המתיפח.

דוקטור רבידו התבונן בי וחיוך של חכם־בעיניו משתובב באישוניו, אך את אשר אמר לי אז לא אשכח לעולם.

“סַלמה,” אמר, “יש לך זכות לחיות כמו לכל אחד אחר.”

ואני הפתיָה שאבתי מדברים אלה נחמה אין־ערוך־לה.

מה אנחנו יודעים על זולתנו, אלא המעט שנודע לנו מהצצה מקרית בקטע זה או אחר של חייו. והנה מוארת תכונה אחת שלו, כזו המוכרת לנו מבשרנו, (או כזו שהיא בלתי־מובנת לנו, ועל כן היא מקוממת אותנו, או שהיא נערצת על־ידינו) ומאפילה על תכונות רבות אחרות.

כלום נולדתי אתמול? – והנה לפתע: רומָן בין עמנואל לברברה! מתי? איך? מתחת לחטמי מתחוללת דרמה כזאת, ואני – היכן טביעת־העין שלי, שעליה גאוָתי?

אני מנסה לצרף דבר לדבר. להעביר לנגד עיני פגישות בינינו, לפענח משמעויות בשיחותי עם ברברה (מותו של פריץ הכלב שיבש את דעתה?) ולפתע מתחוורים לי רמזים שנרמזתי, הבזקי־זהרורים בעיני ברברה כשהייתי נתקלת בה באקראי, הערות של עמנואל, גיחוכי־חיבה ששילח בה. והאחריות על הטלסקופ שקיבלה על עצמה וביטויים כמו “מוקד אַקוּלארי”, ו“מערכות בִּנוֹקוּלאר” ו“אוביֶקטיב”, שהיא מפזרת בנדיבות; ויום אחד מופיע ניקנור באכסדרת־ביתי ומכריז (מבט תועה ועקבים מקישים זה בזה) שיש למצוא ממלאי־מקום לתפקידים שלה. ולבי שוקע למחשבה, שמא ידה של בת־עמי בכל זה.

דבר זה חייבת הייתי לברר מיד. הלכתי אם כן לבית־התרבות, לצפות, כביכול, בטלביזיה, ומצאתי שם את כולם, מלבד את גיבורי הפרשה עצמם.

“את מחפשת את בת־עמי?” מצטחקת ליויה במצודד, סנטרה על חזה ומבטה מעורפל. וירון הנבוך מזדרז לפנות לי את כורסתו. “הה! הזוג החדש, כמובן! הם מתחבאים בפלנטריום,” מואילה האקטריסה להגביה את מבטה כמתוך כאב־ראש.

וצחקוקה של אביגיל וקול צוהל בסמוך אליה: “הם מתחבאים ברקיע השביעי!”

דליה קאהן! מה זו עושה כאן?

“דליה!” תמהתי.

“אני אורחת של אביגיל,” מקרקרת בת־טובים זו, “אז הוזמנתי להתכבד, חי חי…”

אני מנסה להכניס סדר בהתרחשויות. אדמונד טס הבוקר לחו"ל ובהעדרו מחליטה אשתו “לעשות חיים”. ומה ריח הקטורת הזה שעולה באפי?

“בת־עמי עושה לה בייבי־סיטר,” מדווחת ליויה בקול צרוד וחדגוני, ועיניה חוקרות את פני, “המסכנה חטפה הלם כשנודע לה שברברה עוזבת.”

ואמנם, ברגע הראשון, שמחה־פורתא לאיד: גם ממנה, ידידתה הטובה, העלימה ברברה. גם בה בגדה עם עמנואל. אבל מיד לכך אני משגיחה בסיגריה המאולתרת המגולגלת בנייר־כסף ומועברת מיד־החפרפרת הקצרה והשעירה של שמריה, אל יד־האיילה הארוכה והזהובה של אביגיל.

“הי הי הי!..”

“יש לך התנגדות פרינ־ציפיונית?” מגחכת לעומתי ליויה. הו, לא, לא… – אני רוצה לומר לה – זה רק הפרפורים האלה בלב, חוסר־אונים מוחלט, אני רואה את הקשרים הולכים ונחלשים סביב־סביב, הולכים ומתפרקים, עוד מעט מפולת גמורה.

ובקולי המשובש מחמת ליחה, אני אומרת לה שחוּקת המוסד שלנו אוסרת דברים כאלה. וכדאי שנביא את הנושא ל“שיחת־חברים.”

עוד רגעים אחדים אני משתהה במקומי, מודעת למבוכה שגורמת להם נוכחותי.

וכשאני פונה לצאת, קם ירון, כביכול ללווֹתני (ואחריו, באי רצון גלוי, גם דליה), אך אני דוחה אותם בתנועת־ יד.

“יה, זה כ˗בר מרביץ!” אני שומעת את אביגיל קוראת בהתרגשות שטופת־הנאה.

שעות רבות לא יכולתי להירדם ובטוחה הייתי כי לא אישן עד הבוקר, אבל כשפקחתי את עיני, נזכרתי בחלום שחלמתי, כמו המשיך דמיוני את חוָית ליל אמש.

בחלומי, מתאונן ירון על “ערפל כזה” ומשפשף בדאגה את עיניו כשהוא מגשש, כביכול, את דרכו אל הדלת, אך נשאר צועד במקום, ושמריה מתרומם ממושבו. וכמו בתחרות־הטניס, היה זה שמריה של שררה וסמכותיות, בן לגזע הנפילים של אבותיו גיבורי גביע־הכבוד של “מכבי” וינה.

ושמריה החדש נפנה מלכותית אל דליה ומאותת לה באצבעו שתקרב אליו, וזו – נחיריה רחבו והיא משמיעה מעין צניפה, ושועטת לקראתו. והוא תופש ברגלה וחולץ את נעל־העקב שלה וקורץ בעינו לירון והלה נענה לפניתו כמהופנט ושמריה תוחב לפיו את עקבה של דליה, וירון לופת ומוצץ, לופת ומוצץ.

“אני עפה! אני עפה! תמיד ידעתי שאני יכולה לעוף!” מנענעת אביגיל את זרועות ענפי־עץ־ הלִבנֶה שלה. “הו, איזו קלות בחזה! אני עפה! איזה אושר! אתם כל־כך קטנים, זעירים, השולחן, הכורסא, ירון, דליה, תל־של־נמלים, היצרים, הפחדים, העלבונות, האכזבות, הגעגועים, הכול! תל! תל! צויץ!” (כאן אני זוכרת כי שמעתי את צפצוף ציפרי־השחר).

“שכב בני שכב במנוחה על־ידך יושבת אמך…” מזייף שמריה בקול ניחר של הזאב מכיפה־אדומה ומטלטל את ירון בקצב פרוע ותופש מידיו את הנעל ומכניס לפיו ומוצץ בתאוָה, מוצץ ומוצץ.

“הופס, נגעתי בתקרה!” מסוככת אביגיל על ראשה. “פפפ! פאַק אִיט!” מטפסת ליויה על השולחן ולופתת בשתי ידיִם את מנורת־התקרה ונוהמת: “ראשו של ניקנור! הבו לי את ראשו את ניקנור!” ואביגיל לופתת בידיה את חזה וממלמלת: “מה זה, עופֶרֶת הירכיִם, השוקיִם, מה זה… אני צונחת, אמא!”

ולמחרת אני מזמינה את אהובתי לשיחה דחופה על הספסל ב“פנורמה”, ומספרת לה בהתרגשות על מקרה ליל אמש. אבל היא אינה מתרגשת. היא אינה רואה שום אסון בכך ש“האומללים האלה” ייהנו מפעם לפעם מ“טריפ” קטן ותמים (אין לדעתה, סכנה ש“האנשים האלה” ייגררו לסמים קשים – היא צוחקת צחוק קשה – כך שאין צורך להיתפש לבהלה), ואני חשה איך המצוקה זוחלת אל חזי, ואני שואלת אותה על היחסים בין אביגיל לדליה, והיא מתנפלת על המושגים ההיררכיים שלי: “טצ טצ, שומו שמים! אשת־חבר־ההנהלה – ויעקובינית! טצ טצ!”

ואני מתגוננת וקוראת במר־לבי שלא לזה אני מתכוונת, ובת־עמי צוחקת ואומרת שבגילי צריכה הייתי לדעת שקלפים גלוּיים זה סוף המשחק, ואני שואלת אם משחק הוא זה, מה שבינינו, והיא משיבה לי ש“מה שבינינו” זה לא כל־כך רציני, ואני בולעת את כאבי ואומרת שהבעיה היא המעורבות שלנו בחיי זולתנו.

“אז למה את מתערבת בחיי?” היא שואלת, ומוסיפה: “את נהנית מגלוּיי־לב כאלה?”

ואני ממשיכה לדבר כאילו כפאני שד (ובלבד שלא תנצל את השתיקה כדי להסתלק), על גילויי־לב חד־צדדיים שנופלים על לב ערל, והיא שואלת מה יש לי, לעזאזל, שאני מכניסה את עצמי למצבים כאלה, ואני אומרת: “דיבוק, דיבוק, בת’עמי, זה מה שיש לי.”

ואז היא קמה ממקומה – (אשר יגורתי) – ואומרת שהגיע הזמן להסתער על העבודה הסמינריונית שלה, וכבר היא מתרחקת לאטה, ואני צועקת אחריה ובקולי חרדה ותחנונים:

“בת’עמי! יש לי חומר מרשיע נגדך!”

ובת־עמי סבה על עקבה, סנטר־אל־לב ושפתה השמוטה מדגישה מבט ה“מעבּד” את משמעות דברי ונערך למכת־מחץ.

“זו–נָה!” היא אומרת בקול צלול ושקט ופונה מעלי בהחישה את צעדיה.

 

ד. המגף    🔗

“סוזן אותך לוקחת / אל ביתה ליד הנחל / שם סירות חולפות ברחש / תעביר שם את הלילה לצדה – – –”

ליל שבת. ליד השולחן העגול בביתנו במושב, מסובים: יקותיאל בעלי, יורם בננו בן האחת־עשרה, נטע, בתו בת השבע־עשרה וחצי של בעלי מנישואיו הקצרים הראשונים – ואני. נטע במדים. חיילת מזה חָדשייִם. האוירה קודרת ומתוחה ואני יודעת שבגללי, שכן למן הבוקר ציפיתי לטלפון ממאהבי, ומאמצי להסתיר את יאושי עלו בתוהו.

“סוזן אותך לוקחת/ אל ביתה ליד הנחל/ שם סירות חולפות ברחש/ תעביר שם את הלילה לצדה – – –”

מזדמר לי בלב ונצבט בכאב, וכבר איני יודעת אם אהיה מסוגלת להתגבר על תשוקתי הפראית להיות שם כעת, בזה הרגע, שם, בקודש־הקדשים שלו עם ניחוח הקטורת המשכר, להתמוגג עד כלות־החושים מן השיר המרטיט הזה, הנוגע בנפשי ופוצע; ומי מהן, הו מי מהן בת־המזל נמצאת שם במקומי בזה הרגע, ואיך אמצא בי כוח לרסן את היצר הפרוע לראותה כעת, להיפרע ממנה, וממנו, כעת – – –

כבר אספתי את הצלחות של הכבד הקצוץ ואני מגישה מרק־עוף שַבּתי, רווּי ירקות טריים ו“שקדים” מאפה־בית צפים בו, אבל נטע ממאנת לאכול. כן, אנחנו רגילים לזה. כבר שנים אחדות מוגדרת “מחלתה” של נטע כמקרה אופייני של “אנוֹרקסיה נרבוֹזה”, וקורה שימים שלמים, ואפילו שבועות, היא מענה את נפשה בצום עד אבדן החושים כמעט, עד שיום בהיר אחד היא הופכת כיווּן – ומתחילה להתנפל על האוכל, על כל דבר־מאכל ללא הבחנה, מתוך בולמוס, מתפוצצת מרוב אוכל. אבל הפעם, סירובה המוחלט לטעום אף כהוא־זה מעצבן אותי יותר מתמיד.

את הדברים הללו אני מספרת בפגישה הטיפולית הקבוצתית האחרונה שלפני חופשת הפסח, שאליה הזמנתי את בת־עמי באמצעות ירון (כששאלתיו איך הגיבה, חייך ואמר: בהרמת גבּה ובמשיכת־כתף), והכול הרגישו כי משהו יוצא־דופן עומד להתרחש, שכן, רוב היעקובינים כבר הגישו כל אחד את הזמר שלו, וכולם היו בטוחים שבכך נסתיים ה“קורס”.

ומשפתחתי ואמרתי שהפעם אהיה אני עצמי נושא לטיפול הקבוצתי, ראיתי על פני האנשים סקרנות וציפיה מתוחה.

נטע היתה בפעוטון כשקוּתי עזב את אמהּ, אחות במקצועה. הוא השאיר לה את ביתם במושב שבו נולדו שניהם, בעמק יזרעאל, ועבר לחיות אתי במושב אחר, בשרון הצפוני, במשק שרכשנו בתשלומים נוחים. אני אומרת “רכשנו”, אף־על־פי שמעולם לא הרגשתי עצמי שייכת למושב הזה, או לכל מושב אחר, אולי בגלל העבר העירוני שלי, ואולי בשל אָפיי הלא כל־כך חברתי. אבל גם אמהּ של נטע לא נשארה בעמק יזרעאל, והיא מכרה את ביתה ואת משקה ועברה לגור בחיפה. ומדי שנה בשנה, ביום הולדתה של נטע, היו שלָשתם מזדמנים יחד וחוגגים את היום בפיקניק ביערות הכרמל, ואחרי שנולד יורמי, צירפו גם אותו לאירוע. בשבתות ובחגים, בחרה נטע לבלות בביתנו. (אזני מתחדדת לציוץ שמשמיעה בת־עמי בלשונה).

באותן השנים הייתי מורה בבית־ספר האזורי ותקופה מסוימת שימשתי יועצת לבני־העולים ממושבי הסביבה ולמשפחותיהם.

ואת קותי בעלי אהבתי והערצתי בכל לבי. אך אני חייבת להודות שאף פעם לא ראיתי בעין יפה את האידיליה ששררה בין בני־המשפחה־שהתפרקה, בימי ההולדת של נטע. ותמיד חשבתי שמן הראוי היה לצרף גם אותי לשמחה. אך אמהּ של נטע נטרה לי איבה קשה ועקשנית, ומעולם לא הסכימה להיפגש אתי פנים־אל־פנים, על אף היחסים הטובים ששררו ביני לבין בתה. (כאן טומנת בת־עמי את פניה בכפה). עד שיום אחד הפסיקה נטע לאכול. וזה היה כשנתים לפני שהכרתי את מלכיאל, כשהאהבה ביני ובין יקותיאל בעלי עמדה במלוא פריחתה. עד היום מקננים בי ספקות באשר לסיבת התגובה העִצבית החריפה הזאת של נטע, אבל רק כעבור זמן רב, אחרי שקותי ואני נפרדנו (קשה מאוד לחיות עם “איש טוב”. הדרך לגהינום רצופה, כידוע, כוונות טובות וחסדים…) – הבנתי שבמשך כל השנים שהיתה באה אלינו, לפעמים לחופשוֹת ארוכוֹת, היתה בעצם מרגלת אותנו, ושכבר מגיל צעיר ביותר אומנה לכך על־ידי אמהּ. (ידה של בת־עמי מסוככת על ראשה המורכן).

כאן אמרתי כי אני סוטה במודע מההתחווּת המידית עם הזמר שהשמעתי קודם ואני רוצה לספר איך הכרתי את מלכיאל, שכן החוָיה המרכזית של אותו ערב קשורה בכך. שכן, ימים אחדים קודם לכן תפשתי את נטע מרגלת אותי ואת מלכיאל.

ובכן, לאחר שנים של עבודה מאומצת מאוד בבית־הספר המחוזי, ובעזרה במשק, כשתכפו התקפי־האסתמה שלי – התחלנו, קותי ואני, להרהר בשינוי בחיינו. ואז עלה בנו הרעיון לנסוע לחוץ־לארץ לזמן־מה, כשליח הסוכנות. מלכיאל היה ממונה אז על השליחים במחלקה לנוער ולחלוץ בגולה. כך נפגשתי אתו. לאחר ששבה את לבי – קשה מאוד לעמוד בפני קסמו, ביחוד בשלבים הראשונים של ההיכרות עִמו – נסוגותי מענין השליחות, שהיה מרחיק אותי מעליו, והרעיון נגנז. אהבת־סתרים החלה פורחת ביני ובינו, והיא נתנה אותות בפנינו. האושר, הלוהב בחשאי, הקורן, שלא מרצון, את האושר אי־אפשר להסתיר. ויש עין רואה, יש מי שמקנא באָשרנו.

רק לאחר זמן התברר לי מי היה זה שהטריד אותי בקריאות טלפון בלתי־מזוהות בשעות שונות של היום והלילה, ומיהו שהיה משגר איגרות גידוף, בעילום־שם, שנמענו אלי, על שמי, לביתי, ואל מלכיאל, למשרדו.

“סוזן אותך לוקחת/ אל ביתה ליד הנחל/ שם סירות חולפות ברחש/ תעביר שם את הלילה לצדה – – –”

מלכיאל היה מכור לשיר הזה. זה היה השיר שלנו.

והנה יום אחד התחלחלתי למשמע זמזומו של השיר הזה מפי נטע. “סוזן אותך לוקחת…” היא? – התכווץ לבי בחרדה – היא? – ועדיין היה זה רק חשד סתום. אפל. לא מהין לצאת לאור, במפורש.

עד אותו ערב.

זה התחיל בהתגרויות קטנות. לאחר שסירבה, כאמור, לטעום אפילו כזית, התחילה לעשן. סיגריה אחת, ועוד אחת. אבל דבר זה הרגיז את קותי הרבה יותר מאשר אותי. אחר־כך הסתגרה בחדרה והשמיעה תקליט של ה“חיפושיות” בעָצמה רבה, דווקא כשאנחנו האזנו לקונצרט ברדיו. (קותי הוא שהאזין; אני – שמעתי ולא שמעתי – כי אזנִי היתה דרוכה אל המיַת לבי אל מלכיאל, הנמצא עכשיו אי־שם, היכן?). קותי צעק עליה שתנמיך את קול התקליט. ואז השתררה דממה גמורה. עד שאני עצמי התחלתי לתהות מה היא עושה שם בחדרה.

ופתאום זה התחיל.

“סוזן אותך לוקחת/ אל ביתה ליד הנחל…” לא ברעש. בשקט־בשקט. ואני מתחלחלת.

ואחר־כך אני שומעת אותה יוצאת מחדרה ומשאירה את דלתו פתוחה, והנה היא באה ומתיצבת בפתח חדר־המגורים, שבו יושבים קותי ואני (יורם יצא מן הבית קודם לכן, בדרכו לפעולה בתנועת־הנוער), ידיה שלובות על חזהּ ומבטה נעוץ בי. ולאחר רגע־שניִם היא נכנסת לאט־לאט לחדר ומתישבת בדיוק מולי, אגרופה תקוע בסנטרה, ומבטה… בשל צבען השונה של כל אחת מעיניה, האחת כּחוּלה־ירוּקה כשל אביה והשניה חומה־מנוקדת כשל אמהּ, היא מצליחה לרתק אליה את תשומת הלב גם כשנוכחותה אילמת… ובכן, מבטה זה – כמו של חיה זוממת מבעד לסוגר – אינו סר מעלי. וכל אותו זמן משמיע התקליט מן החדר הסמוך: “סוזן אותך לוקחת/ אל ביתה ליד הנחל…”

ואני שותקת. משותקת.

אלא שאז חולצת נטע את ידה – שהיתה טמונה בחיקה – ומושיטה אותה לעברי. ועוד לפני שאני מספיקה לחטוף ממנה את בקבוק ה“גִי־לארוֹש” הקטן, האחוז בכף ידה – זה שמלכיאל הביא לי ממסעו האחרון באירופה – היא זורקת אותו לרגלי, והבקבוק נשבר, וכל החדר נמלא ריח של בושם.

“מאוס! מאוס!..” היא צורחת ורצה מן החדר כשהיא סותמת בידה את נחיריה.

אבל אני דולקת אחריה. ובעברי בַּהוֹל, אני חוטפת במרוצתי את מגף־העור של קוּתי, שהבוץ עוד טרם יבש מעליו, וכשאני משיגה אותה והיא מנסה לחמוק ממני, אני מניפה את זרועי, והמגף, (אפילו כעת אני רואה אותו נע כלפיה כמו באט־נוע) – נוחת בכל כוח על גבה.

“הההאאא!..” צורחת נטע בכאבה ונשארת מוטלת על הרצפה. “הההאאא!..”

והרי רק פעם אחת חבטתי בה.

אבל בחדר־המיון קובעים שנסדקה לה חוליה ומכניסים אותה לגבס לארבעה חֳדשים. ובהזדמנות זאת היא משתחררת מהצבא.

יקותיאל בעלי לא עזב אותי אחרי המקרה עם המגף. אני היא שעזבתי אותו, אבל זאת, בשלב יותר מאוחר.

(תמונה עולה בזכרוני שעה שאני מספרת, ובה אני והמשפחה הזאת שלי מסֵבּים אל שולחן החג ואני מתברכת בלבי: המשפחה הזאת שיש לי, ברוך־השם, ובה מתחים כמו בכל משפחה מאז ומעולם, אלא שבימינו הם צפים ועולים כתרביך במרק הצלול הזה של סעודת־החג, ואני מביטה במשפחה הזאת שלי, היקרה והדאוגה, ואומרת לעצמי שאלה הם חיי וחייהם ואין מה לחפש בחוץ, וכמה טוב יהיה להתהלך בין שתילי־הצאצאים ולהזין את עינינו בלבלובם, אפילו יהיו מסתכסכים אלו באלו, אבל אין בלתם בסופו של דבר, אחרי כל התעיות בשׂדות־זרים, מפני שרק בחממת־האהבה נטויים קורים דקים מן הדקים מן העבותות המכבידים לפעמים וטפטופי החיבה באפלולית החמימה והלחה ואפילו הקרירות המרעידה מאצילים גם אורה ושמחה וחסד ורכות מפוּיסת כשמסביב משתוללת סופה, ואלה הם חיינו שבתוכם אנו שתולים – – –)

המשכנו לגור ביחד, ואני עשיתי מאמץ נואש לנתק את יחסי עם מלכיאל, וקוּתי היה נוסע מדי יומיִם לבקר את נטע, ששכבה בבית אמהּ בחיפה. אבל אז כבר שׂנאתי אותה לבשה אופי של קיבוע, והמריבות ביני ובין קותי בשל ביקוריו התכופים אצלה, הפכו לענין של יומיום. ובאחת מתקופות הרגיעה ביחסינו, סיפר לי קותי על בחור אחד בשם הלל שמבקר אצל נטע כמעט בלי לחסר אף יום, והוא מטפל בה במסירות ובנאמנות, וזה מקל מאוד, כמובן, על אמהּ של נטע, שחייבת לצאת יום יום לעבודה. ואני זוכרת שסיפורו של קותי הרגיע מעט את מצפוני, בכך שלפחות צמחה לנטע טובה מן הנֵכוּת הזמנית שגרמתי לה. אבל קותי חשב אחרת. הוא חשב שלהלל נוח מאוד שהיא בגבס. הבחור עצמו אמר לה שזה דווקא מצוּין שהיא בגבס…

“וכעת אנחנו יודעים למה, מפני שהבחור לא היה מאוהב בנטע. הוא רצה ממנה משהו אחר לגמרי, ובהזדמנות זאת…” התחלתי לומר.

אך בת־עמי נכנסה בגסות לדברי. “ובהזדמנות זאת…” הניפה את ידה בתנועה נמרצת וקפצה ממקומה, “בהזדמנות זאת רציתי להודיע לכם, שכשתחזרו מחופשת־הפסח לא תמצאו פה יותר את בת־עמי, מפני שלמנהלת שלנו הוכח מעל לכל ספק שבת־עמי משתייכת לארגון מחתרתי עוין למדינה…” (ובחיוך עגום של הודיה, הגיבה על הִמהוּמי־המחאה של הנאספים), “עוין למדינה, כן, המנהלת שלנו חושבת אותי לאחת מדמויות־המפתח בארגון הזה וירון יכול להעיד על כך… ואני מניחה שכל הוידוי הזה שלה פה לא היה אלא מעין הקדמה לגילוי הזה שהיא התכוונה לגלות לכם וכעת אני גונבת לה את ההצגה כדי לזרז את התהליך. היא מתכוונת, כמובן, לדווח על כך גם להנהלה, אך לא לפני שתינתן לי ההזדמנות לארוז את חפצי ולהסתלק מפה. מפני שהיא יודעת שלא היא ולא אתם לא תסגירו אותי לשירותי הבטחון, אך מנין לה הודאות שמישהו מחברי ההנהלה לא יפצה את פיו? איך שלא יהיה, עד שיגיעו הדברים לכתובת המתאימה, היא מניחה שאני ונטע… כן, וגם הלל, אותו ‘ידיד’ של נטע, כמובן, גם הוא שייך לפי סברתה לארגון המחתרתי הזה ונרמז לנו כאן כי בתקופה שהוא סעד את נטע בחָליה, הוא גייס אותה בינתים לארגון. ובכן, המנהלת מקווה, שאני וידידי נעזוב את גבולות הארץ והדם לא יחול על ראשה. היא גם מקווה שאני וידידי לא נשלם לה רעה תחת טובה ולא נזיק למדינה מעבר לים. אבל עם אנשים כמונו, שהמטרה מקדשת אצלם את האמצעים, לעולם אין לדעת, מה?”

באותם הימים ניסיתי להבין, הוגעתי את מוחי להבין, הו, כל מיני דברים. למשל, אם יש בכוח התבונה או האינטואיציה לנבא תהליכים חברתיים או מדיניים. ותהליכים אישיים? היש בכוחנו לצפות מראש גורלות אישיים? עד גבול מסוּים – אולי. אבל מעבר לו? – ועוד שאלתי את עצמי איך ייתכן שכל מיני טפילים מצליחים לעלות על הגל של התהליך הראשי ולהטותו, בניגוד למהותו, לכיווּן אחר לגמרי.

זה זמן רב יכולה הייתי לצפות את המשבר הבלתי־נמנע ביחסי עם בת־עמי. אבל בחפצי לדחות את ההכרעה, השליתי את עצמי שחברי בהנהלה יעמדו לימיני בשעה הקשה וימנעו ממני הידרדרות הרת־אסון.

והנה, כשהגיע הרגע הגורלי, נמצאו שני האנשים שעליהם סמכתי ביותר, אדמונד קאהן וניקנור פניק, האחד – בחוץ־לארץ והשני – בתוך־תוכו של משבר משפחתי.

ואילו את הד"ר רבידו לא הייתי מסוגלת לגייס להצלתי, שכן בזמנו, כשניסיתי להכניסו בסוד יחסי הסבוכים עם בת־עמי, תגובתו המקצוענית החמקנית והאיסטניסית – מתוך זהירות לנפשו – דחתה אותי על הסף. ומה שנוגע לאניטה סלונים, הרי מאז נסתבכו יחסי עם בת־עמי לפקעת שאין ממנה מוצא, נרתעתי מפגישת טַן־דוּ בינינו, דווקא בשל היותה אשה.

יכולה הייתי לנבא את השפעתה הגוברת והולכת של בת־עמי בחוָה ואת ניצולה של השפעתה זו על מחלימים מסוימים לצרכיה הפוליטיים, אך בסיוטי הנוראים ביותר, לא חזיתי את עָצמת שליטתה בי ואת כוחה הכול־יכול של דוקטרינה, כשמפעיליה אנשים כריזמטיים וקרבנותיהם רפי לב ורוח, רדופי־אשמה, או הרפתקנים אינטלקטואליים מעורערים בנפשם.

בסופה של הפגישה הקבוצתית שלנו, שבמרכזה עמדה פרשת יחסי עם נטע, אחרי הכרזתה המרעישה של בת־עמי על עזיבתה את החוָה, קמה מהומה גדולה. אנשים הביעו את אמונם בבת־עמי, קראו שלא ישלימו עם העוולה שנעשתה לה, שבלעדיה אין להם טעם להישאר כאן, הודיעו שגם הם עוזבים בעקבותיה, נשבעו שילכו אחריה לכל מקום, בכל עת, להקים חוָה חדשה, והתנדבו לתרום מכספם להקמתה.

הייתי נדהמת. נתקפתי פחד. מלבד ירון ועוד קומץ אנשים שישבו אילמים וחפויי־ראש במקומותיהם, דומה שההתלהבות הציפה את כולם.

ולפתע, כמו לנוכח מאורע אקסטטי נורא־הוד – חשתי שפלות־רוח. לא קיבלתי עלי את הדין, אלא כאילו התקדשתי לקראתו, נכונה לכל הקרבה. לא ידעתי את נפשי.

וכך קמתי ממקומי, רועדת בכל גופי, ובקול רוטט ובפנים משולהבות, הבעתי את התרשמותי העמוקה מגילוי־כוחה של בת־עמי, מהיותה אהובה ונערצת כל־כך, והצהרתי שכאן ועכשיו אני מעבירה את הנהלת החוָה לה, לַטובה ולחזקה ממני. עם זאת ביקשתי שיתאפשר לי להמשיך להתגורר בחוה ולכהן בכל תפקיד שייקבע לי. ואמנם, כאשר כינסתי למחרת היום את שרידי חברי ההנהלה והודעתי על פרישתי, לא זו בלבד שלא נתקלתי בשום התנגדות, אלא אף קיבלתי את עידודם ואת אישורם של חברי – פה אחד. (אין כמו חברים – מוּעדים להחמיץ קריאות־לעזרה. הם ראו זאת כפתרון מצוין למצוקתי, שהעול הכבד של הנהלת החוָה גרם אותה כביכול…) ומה שנוגע למינויָה של בת־עמי, הם חשבו זאת לרעיון מבריק, ובו־במקום שלחנו מברק לאדמונד קאהן לבשרו על המהפך בחוָה, ומשחזר לארץ הצטרף אף הוא להתלהבות הכללית והסדיר את הענינים הקשורים בהעברת הסמכויות ממני אליה.

מכאן ואילך החלה בחוָה חשכת ימי־הבינים.

פיסות חיים שצבעיהן נטבעו ביומני, עוד בטרם נספגו בהם דמעותי, וכעת אני באה לגרד היטב, לקלף היטב את שכבתן שנתיבשה, לחשוף פרטי קלסתר ודמות – – –

אני מתעוררת בבוקר והיא ששלטה בחלומותי, כבר היא שולטת במחשבותי. למענה אני קמה ומתלבשת ואוכלת ומטיילת ונפגשת. היא הנותנת לי טעם ומשמעות ותכלית. בלעדיה אין לי קיום.

שעת צהרים אביבית בחוָה והפעמון מזעיקנו לארוחה. (לא עוד איבדל מן הכלל בשעת הארוחות – גזרה האספה הכללית, אשר נהגה לאשר פה־אחד את הצעותיהם של בת־עמי וחבריה). חשתי צמרמורת, למרות מזג־האויר האביך, משכתי את הסודר על ראשי, לסוכך עליו מפני עלעולי חול ואבק שקידמו את פני בצאתי מן הבית והחשתי צעדי אל חדר־האוכל.

ריח מעורב של די.די.טי וכרוב חמוץ סיחררני בהיכנסי. (רמת הבישול ירדה פלאים אצלנו, הן בגלל העדרה של דניאלה, הן מחמת הקיצוצים הדרסטיים בתקציב המטבח מאז ויתרנו על התשלומים החדשיים של היעקובינים, והחלטנו לקיים את עצמנו אך ורק מיגיע כפינו) – ואותן כרזות־ענק משל לז’ה ופיקאסו ושני ציורי־שמן של איזה צייר ישראלי, באחד אגרוף קמוץ יוצא מלהבה ובשני שתי ידים אוחזות זו בזו. וסלסולי זמרתו של פאריד אל־אטרש שבקעו מטרנזיסטור כלשהו.

נשאתי את עיני אל החלון שמנגד, ודמותי, בחליפת־המכנסים החומה מבד מפוספס המשמשת אותי יום יום לעבודה – נשקפה אלי שברירית וצרה משדמיתיה, כמו נתכווצתי בזמן האחרון. ושערי החלק והדק שאיני מוצאת לעצמי דרך הולמת להסדירו, והפצעים האלה שהחלו מבצבצים בפני ושאני מזניחה את הטיפול בהם.

ובחוץ, אפרוריות חיוֶרת וענני־אבק ועיתון בודד מתעופף בגלגל־סופה.

והנה היא שם, נשענת בגבה וברגלה הכפופה על המשקוף, ידיה שלובות על בטנה והיא מחייכת את חיוכה החידתי, ולא רחוק ממנה – אחמד. יד־ימינה החדש, נאה, אלגנטי, חמור־סבר, עמידתו כּשל מי שמחשיב את עצמו, והוא נשמר שלא להיתפש בקטנות או ברגשנויות.

אחמד זה ניצב בגבו אל האולם ורק צדודיתו נראית כשהוא מפזר הוראות לשני חצרנים שכירים. אינסטיקטיבית הוא מסובב אלי את צוארו, תנועה שהוא נזהר ממנה בדרך־כלל, בהעדיפו לסובב את כל גופו, או לפחות את כתפיו.

בדרך אל שולחני נזכרתי כי השארתי בבית את הגלולה נגד שנק, שהייתי אמורה לבלוע לפני האוכל והיססתי אם לשוב על עקבותי, אך השעה הקצרה המיועדת לארוחות וכן הרוח העזה בחוץ מנעוני מכך.

“סלמה שוב שכחה את התרופה שלה!” הבחינה עליזה הפַרסיה, שכנתי לשולחן בהיסוסי.

עליזה זו, שקוֹלה מבודח וסבר פניה נוגה. וכבר ירון מתנדב לרוץ ולהביא לי את התרופה, אך אני עוצרת בעדו. והפעם, לא מחשש לעינם הצופיה של בת־עמי ואחמד, שאינם רואים בעין יפה גינוני־אבירות כאלה. הפעם נבע סירובי לקבל שירותים מידיו, מחשדי, כי הוא עבר לצד “האויב”, וכי הוא משתף פעולה עם שניִם אלה – נגדי.

“הפנים של סלמה לגמרי שקופות,” התערבה ליויה, “כל אחד יכול לראות בדיוק מה היא מרגישה.” ובהרכינה עצמה לעברי היא מציעה לי, במתק לשון, להצטרף לחוג הדרמתי שלה. (ללמוד שיטות של הסוואה?).

ליויה זו, שהפכה שופר קולני וקנאי לרעיונותיהם של בת־עמי וחבריה, מרגע שהללו תפשו את הנהלת החוָה, ונראה היה שסוף־סוף מצאה את תפקיד חייה, אף כי גם אותו שיחקה כחובבנית, בהגזמה מרובה, עד כי בת־עמי עצמה היתה פורצת בצחוק למשמע הטפותיה המעוותות, חדורות השנאה והזעם. ועוד מנהג מגונה סיגלה לעצמה בקנאותה, לדווח לגבוהים ממנה דברים שמשמיעים יעקובינים בהעדרם, או מאחורי גבם. ידעתי, אם כן, שיש לעמוד על המשמר ולהיזהר בדברי בנוכחותה.

אבל גם מפני עליזה הפרסיה, המסבירה פנים לכל אדם ואת נטיות־לבה היא שומרת לעצמה – אני חייבת להיזהר; וגם מפני שמריה, שבנאמנותו לבת־עמי, הצליח לגייס ממון ניכר לחוָה מבני־ משפחתו הענפה ובכללם אתל רובנס.

ניתן לומר שבאתל זו חלה מעין הפיכת־לב; שכן עם כל ביקור שלה בחוָה כבשו בת־עמי וחבריה יותר ויותר את לבה, לא מעט בזכות אחמד, שהתלהבותה ממנו גבלה בדבקות ממש. ויום אחד היא הופיעה בחוָה עם שותפה החדש לגלריה, גבר איטלקי כבן חמישים, בעל חזוּת אתלטית, (“גם הוא הומו”, לחשה באזני), ששירת את ארצו כנספח־תרבות באפריקה ובהודו וכעת הוא מתגורר בלונדון.

בערב, כשהסבנו בביתה של בת־עמי, וסוׂלידָד – שהתגוררה באותו זמן עמה – שימשה כמארחת, והציעה משקאות קרים לנוכחים – נטל שותפה של אתל את ידה של סולידד, הביט בה במצודד, נוסח מאהב אופראי, ושאל במתיקות מוגזמת אם לא תהא זו עזות־מצח מצדו לבקש קוניאק חם, “ואפשר גם עם לימון וקנמון.”

תהיתי בלבי: כמה מוזר שבחלומי הראו לי את סולידד בדמות עגור עם מתני־אשה מושלמים, שעה שבמציאות מטושטש קו־מותניה על ידי שמלות השק הרחבות שהיא לובשת. אך קולו המנומנם־כביכול־אך־תקיף של אחמד (שתמיד כמו נזדעקתי לשמעו), השואל את האורח על המצב באיטליה, העירני משרעפי.

“אני מקווה שאני בין ידידים,” משיב האיטלקי בקול מאנפף וחצי־פיו מתעווה במעין חיוך. “הו, יֵס, יס!” קוראת אתל וסופקת כפים, ובת־עמי מחייכת חיוך ספקני ומשועשע, ואחמד מקשת גבה ונועץ עינים אדישות בדובר, ומורתה־לשעבר של בת־עמי מעירה (בהעיפה מבט לעברי?) שכולנו בלי־יוצא־מן־הכלל, ידידים פה, והאיטלקי לגם מן המשקה שהוגש לו ואמר בחשיבות, שבפרינציפ הוא נגד טרור, ובכל־זאת אין לו ספק שאַלדוֹ מוֹרוֹ ראוי היה להירצח, בהיותו אחראי לכל השחיתות באיטליה ולקשר עם הכנסיה, שכל שאיפתה היא כוח. ובשלבו רגל ברגל (ובאופן כזה ניתן לנו להעריץ את סוליות־הקרפ הבריאות שלו), ניענע את ראשו ב“סי סי” ואמר שהקומוניסטים האיטלקים בגדו במטרתם כשנהפכו לבעלי־ברית לנוצרים־הדמוקרטים. (וכאן הוא רומז בידו לסולידד, שאנא, אנא, עוד כוסית משקה בדיוק כזה). וכשניגשה אליו סולידד בצעד קל ועיניה מחייכות (עיניה הגדולות־השחורות, שנועם ובינה משתקפים מהן) נזכרתי שבחלומי היתה סולידד־העגור אחת משלוש ציפרים שהפריחה בת־עמי לשמים בקסמיה, וכשנרמזה על־ידי בת־עמי, התעופפה לעברה ונשקה לה על פיה…

“הה. סטלין!” השיב האיטלקי להערה של מישהו, " הוא הפך את ארצו לאימפריה! אילו הייתי רוסי כי אז הייתי חסיד נלהב שלו."

העפתי מבט על בת־עמי, שלחשה דבר־מה באזנו של הלל, אשר זה אך הגיע – כמגלגלת סוכריה בפיה, והאור המתוק והרך שקרן מפניה – כאילו צוף האֵלים היה על לשונה.

ולפתע נחרדתי כשגיליתי את צל־עצמי על הקיר שמנגד וידעתי כי אהיה מוכנה לעשות למענה הכול. לבגוד. בכל היקר לי.

אני מקדימה את המאוחר. תוך שבועות מעטים נהפכה החוָה למרכז של פעילות פוליטית מהפכנית גלויה, עם ספריה וארכיון ומכונת־שכפול, ואתל רובנס הבטיחה מכונת מיקרופילם, ובת־עמי ואחמד ניצחו על המלאכה, ומורתה־לשעבר של בת־עמי והלל ו“צִ’יקוׂ”, אותו גבר מסתורי “מהדואר”, וסולידד, כולם גזרו קטעי־עיתונות, הכינו מפתח־עניָנים, תייקו, מיינו חוברות, ובכל כמה ימים היו מגיעים ארגזים חתומים, גדושי ספרים, שהיו נערמים זה על גבי זה, עד אשר יסוּוגו בספריה, ומישהו מקרוביו של שמריה הבטיח להקים כריכיה ולהכשיר לשם כך מאנשי החוָה, כדי שנהיה “אוטונומיים” ולא נזדקק לשירותים מן החוץ.

הנה אני מוצאת את עצמי מדברת בלשון “אנחנו”, כאשר אני חשה אפסות, פחד, ומוצאת עצמי מבודדת, גם פיסית, – שכן במסגרת עבודתי כמתרגמת בשביל הספריה והארכיון, הושיבוני בדיוטה העליונה לבדי, מקום אפל שהצריך תאורת־חשמל ביום – וזאת מתוך התחשבות בי, כביכול, כדי שאוכל להתרכז, שכן למטה ההמולה רבה מדי. אך אני נמשכתי לשם, אל האולם מוצף השמש, שחדוַת החיים והפעילות שלטו בו, שהיא שלטה בו.

בשעה עשר אני יורדת לשתות תה עם כולם, מנוכרת, זרה לבדיחות הפרטיות שלהם, לא יודעת מה מתרחש, אכולת קנאה בסולידד, בהלל, בגבר המסתורי (“עוד לא פגשתי זוג נאהבים כמו צ’יקו ואשתו,” אומרת לי בת־עמי, אבל בביתה ראיתי את צ’יקו זה מתחבק ומתלטף עם איזו בחורה שהוא מציגה כבת־דודו, שעה שאשתו מפטפטת עם בת־עמי בטבעיות ובעליזות). איך אדע את טיב יחסיה האמיתיים עם חבריה?

ואחמד, כמובן. משורר־סטודנט־מהפכן זה, שלחייו שחומות ואדמדמות והוא מנומס מאוד, ביחוד כלפַי (וממני הרי הוא סולד ביותר), ופיקחותו וערמומיותו אינן ניכרות מהעוויות פניו או מהנצנוץ בעיניו, כי אם מאיזו קרינה קרה במצחו.

אני מנסה להסב את תשומת־לבם של חברי ההנהלה לשעבר אל מיהוּתוֹ של אחמד, אבל מאז השתלטה בת־עמי על החוָה, פשתה בחברי אטימות, קהות־חושים, הכול נראה לפתע שפיר בעיניהם, כל מה שמחוללים הללו. דבר אחד דעותיהם ופעילותם בחוץ, ודבר אחר פעילותם במסגרת החוָה – מצחקק ד"ר רבידו בפה סגור ובסלחנות מעושה נוכח מראי הדאוג והמבוהל, שבעיניו הוא תוצאת בורותי בענינים שבהם הוא בקי. “כל זמן שמעניקים ליעקובינים האלה משמעות…” הוא אומר.

“אבל זאת היא משמעות מעוּותת, אתה היודע, תמיד אמרת!” אני קוראת ביאושי.

“לא חשוב”, הוא מחייך בעינים שובבות, “פרויד היה מוכן לגייס אפילו את המלחמה כאמצעי לטיפול בנברוטים. מבחינה מקצועית גרידא, כל מה שעונה על חוסר־הפשר, על הריק הקיומי… ככל שהמטרות הן בלתי־אנוכיות, ככל שהן נעות מן הקונפליקט והלאה… וחוץ מזה,” הוא מרגיעני כמצפין סוד, “ישחקו הנערים לפנינו, יש עין צופיה…”

וכשאני עומדת לצאת מעל פניו, הוא מאמץ בעוז את שתי ידי.

על איזו “עין צופיה” הוא מדבר, אם מאז “המהפך” בחוָה ביקר אצלנו בקושי פעם אחת.

הוֵה אומר שד“ר רבידו מתחמק, ואחרי שצימצם בהדרגה את מעורבותו בחוָה, הוא נאחז ב”מהפך" כדי לפרוק מעליו כליל את האחריות עליה, והרי מלכתחילה, לא רעיון החוָה הדליק אותו ואת אניטה סלונים, כי אם הרגשת המחויבות שלהם כלפי, בהיותי קרבן, כביכול של ידידם מלכיאל, וכעת, כשאני “משוקמת” לכל הדעות…

ניחא. לכל אחד מאיתנו הפאשיסט הפרטי שלו, שבעיני זולתנוּּ אפשר שייחשב מלאך. והפאשיסט הפרטי שלי – אחמד.

אני מנסה להתחכם לדליה קאהן, שתאיר את עיני: “אולי תסבירי לי אַת, מה יש לבחור הזה נגדי?” אך למרות העליצות שאני משווה לפני, היא נרתעת: “הוי, סתם נדמה לך…” אבל כשאני דוחקת בה, היא נאלצת להודות: “איננו יכולים לצפות מכל העולם שיאהב אותנו, נכון?” ומתעודדת מאומץ־לבה, היא מוסיפה: “אבל אם כבר אנחנו מדברות בגילוי־לב, סלמה…” והבחורה התמימה והמרובעת הזאת שואלת אותי למה אני מתלבשת בזמן האחרון “בצבעי הסוואה” חומים לגוֹניהם, האם זה משום שאני מנסה להתמזג עם הסביבה, מפחד להתבלט בה? – הרי לך פסיכולוגיה להמונים!

ומה שנוגע לאחמד, אני מפגינה, לדעתה, עליונות, שאולי מרגיזה אותו, בטחון מופרז, והיא מיעצת לי להיזהר ולהשתדל שלא לפגוע ב“רגישויות” שלו.

הו, מה אומר ומה אגידה!

וגם דניאלה, בראותה את מצבי העלוב בחוָה, מניחה כי עוד כמה טיפות שמן־זך על מדורת לבי לא תזקנה לי, ובבואה לביקור בן־יום בחוָה, מן המוסד שבו אין היא עוד בחזקת מאושפזת (דניאלה נישאה לחובש הצעיר ממנה בחמש־עשרה שנה – כל חזותה מקרינה רוגע ואושר – והיא מתגוררת שם באגף של אנשי־הסגל) – היא מטיחה בפני את כל הדברים שיש לשער כי גילגלה מאחורי גבי עם ליויה ועם בת־עמי.

ובכן, היא מאשימה אותי שאני צייקנית, שחסר לי חום, שאותה “אמת” שאני מרמזת עליה – שכלתנית וקרה. (והתורה המרכסיסטית, מה? אני חושבת ולא אומרת). שאני מתיחסת ברצינות מפחידה לעניני טעם. “אבל טעם זה חופש!” היא קוראת, וזהרורי הטירוף הישנים חוזרים לרצד בעיניה, “טעם זה העזה, ומותר וצריך לטעות בטעם, טעם זה משחק!”

“מי בכלל מדבר על טעם?”

“רצית להוריד את כולנו לחומים־אפורים שלך, לטעם הרזה שלך…”

ואילו בת־עמי – בעיניה – היא “משׂוּאה”: אור, חום, ברק, אש־להבה, ההתלהבות שלה מדבקת, היא מעניקה ליעקובינים טעם בחיים…

“דניאלה, זאת לא רק שיטה טיפולית אצלה!” “שטויות, לפעילות הפוליטית שלה לא צריך להתייחס ברצינות.”

והרי אפשר היה לצפות מדניאלה זאת, כי שנות שירות ארוכות בחוץ־לארץ תחדדנה את עינה! אך הפעם – ההסבר המוכן עמי תמיד, כי הקסם האישי – אותו דבר מאגי – מעוור את עיני כולם – אינו מנחמני במצוקתי.

אני יוצאת לשוֹטט בחוצות המושבה וקול הומה געגועים כצפירת אניה רחוקה מתמשכת, מתמזג עם קול פָרוץ, גס, המנסר “אלטע זאכען” ברמקול, והוא מעלה על לבי את הרגשת המצוקה בהישמע הכרוז המודיע על כניסת השבת, או את הבהלה להד המלים המבולבלות מאיזה רמקול רחוק מבשר־רעה, והחרדה המקפיאה: מלחמה! – כשלאמיתו של דבר אין זו אלא הודעה על סגירת המים לכך וכך שעות. ובהקיצי הבוקר מחלום, אני זוכרת, זע הכאב בלב, נרעד כמחוג של מצפן, ועדיין אני נמשכת לפשר החלום כאל אבן שואבת, ובחלומי אני רצה לחפש את אחות המחלקה שבה אני מאושפזת בשל איזה חֳלי־גוף והיא נשאה עמה בשוגג את התיק הרפואי שלי אל ביתן חולי־הרוח, ובריצתי אני מושכת אחרי איזה ילד שיעזור לי למצוא את האחות ובפרוזדור אני משלבת את זרועי בזרועו של בחור תמהוני הדומה לנער מה“תיכון”, שעליו הלבשתי את האשליה הרומנטית הראשונה שלי, וסופר ישראלי אחד, שדמויות משוגעים מאכלסות את ספריו צופה בנו מרחוק.

צווחת ציפור מתפרצת למוסיקה־קלסית־קלה מצטרדת מתיבה־מזמרת של אוטו־גלידה ונעימה מסתלסלת של פטפוטי שכנות וציוץ הציפור כאיושת עלים מתחככים ואני חושבת על דניאלה זו, שמטליאה בסיפוריה עובדות משפילות מחייה, כדי שלמראית־עין ייוָצר משהו שתוכל להאמין בו, פיצוי מעט של גאוָה־עצמית על התבזויותיה, שהרי כמו כולם, היא משתוקקת לאישורו של העולם, בלי לשלם את המחיר, כמובן, אבל כך או כך היא ראויה לאהדה.

טיפוסים מכל אומה ולשון באים ויוצאים בחוָה ואני פוגשת אותם בשעת התה המסורתית, אך אזני כרוּיה לחוּץ הזה העויֵן, המלוכד נגדי. כמה השתוקקתי להיות עמם, אהובה, מקובלת, עם הללו, שדומה כי רֵעוּת ואחוָה שוררים ביניהם.

קטעי שיחות המגיעים לאזני:

“נכון, הייתי קנאי למפלגה, הייתי גאה להשתייך ל – – – אך אל תטעו בי, אני לא מהַ – – –בשום אופן! אני לא רב טבחים!”

ואילו בן־שיחו של הדובר, שכשפגשתיו לראשונה נראה בעיני עדין ויפה־נפש, הצהיר שהיה מוכן לעשות הכול למען המפלגה, וכשהלה דחק בו אם גם לרצוח, היסס רגע ואחר ענה: “ה־כול!”

אני אומרת לעצמי: לשים את כל המשקל הקיומי על הרגע ההווה, על קדושת העכשוי. גופך מתפקד? מחושים במידה? חושיך ערים? ראשך צלול? ומה עוד תבקשי?

והרי כל התורה על רגל אחת: הגאולה שבהבנת המשמעות של הרגע האלוהי.

ומלמטה אני שומעת קולות צהלה: “יה, גם אתם הגעתם הנה? בחיי שהעולם קטן!”

ואני אומרת לעצמי שהעולם של הנרדפים קטן.

אני חושבת על אמי. רק פעם אחת הזמנתיה לכאן, לפני “קלוני”. בשיחותינו הטלפוניות אני רומזת לה שהנהלת החוָה התחלפה, שמעמדי בה אינו כשהיה. “אז מה יש לך עוד לעשות שם, בין הנברוטים האלה?” היא משתוממת.

“ושמא אני היא הנברוטית מכולם?”

“שטויות!” היא מגיבה אינסטינקטיבית, אך חושה האִמהי מתחדד לפתע בהריחה סכנה: “את מדברת על עצמך כאילו היית תלויה במישהו או מופסדת, והרי כולם יודעים כמה את חזקה ועצמאית.”

וזאת מפי אמי־הורתי. אז לפחות לאותו היום אני שואבת מדבריה אלה המון כוח.

אבל כלפי חוץ המשיכו חיי יומיום בחוָה להתנהל כמקודם. רק ניקנור, השָרַת בנפשו, עובד עכשיו אדונים אחרים. לא את בת־עמי, את אחמד. חוש הריח שלו לא שיטה בו. חושו זה אמר לו מי כאן האדון האמיתי. ואמנם, בין שניִם אלה נרקמו יחסים שאין כמותם להבנה, וניקנור היה היחיד בינינו שהוזמן לכפרו של אחמד ונפגש עם בני־משפחתו, ועם אשתו. שכן, הסתבר שבכפרו ציפתה לאחמד אשה צעירה ונאה, וגם בנים יש לו, אך איש מהם לא בא מעולם לבקר בחוָה.

(בחלומי צובע אחמד ג’וק ענק בצהוב מרהיב להטעות את הבריות, שיחשבוהו לפרפר, ואני מתלוננת על כך לפני בת־עמי ואומרת לה שכולנו מתעבים את הג’וק בגלל־טיסת־הבזק ונחיתת־ההלם שלו, ומציעה שנפעיל את המזגן, שכן רוח חמסין מביאה בכנפיה ג’וקים, אך בת־עמי מחייכת כצופנת־סוד ומסבירה שאחמד עושה זאת לשם איזה ניסוי. וצ’יקו וד"ר רבידו ואדמונד קאהן המאזינים לשיחתנו, מתפלאים שאינני יודעת כי אביו של אחמד הוא מדען ידוע והלא צריכה הייתי לדעת).

וברברה חזרה אל בעלה. חפוּית־ראש, כנועה, מוכנה לקבל כל עונש שיוטל עליה, והאדונים החדשים – אחמד – חרץ אמנם את דינה, בכך שהמציא לניקנור פילגש, את סולידד, וזו קיבלה עליה את הדין בנאמנות מהפכנית. (מעתה, כשתענה ברברה לטלפון, תאמר “פֶניק” בקולה הבהיר, הרך, במקום ה“הלו” הרפה שאמרה לפני עזיבתה, לחזק את ממשות שמם המשותף?).

אני אומרת לברברה: מעניין שלאנשים מסוגו של אחמד, מרי־נפש, שאפתנים ונקמנים, צורה מרטירית כשלו: רזים, די גבוהים, פנים אסקטיות, נזיריות, עינים כהות יוקדות. (מראהו של קדאפי היה כזה לפני שגָבר כוחו, וכעת הוא נראה נהנתן מופקר). האם ההתקדשות למטרה עושה זאת? שבועת־אמונים למוֹלֶך אחד ויחיד, לאהבה־שנאה חד־משמעיות, ללא היסוסים ופשרות?

אך ברברה, כנבהלת, אך מנענעת בראשה: “אינני יודעת… אולי…”

רק חזרה ברברה לחוָה, וכבר משתרך אחריה איזה כלב, מעין כלב־רועים ממורטט, גבוה וכחוש, ששערו החום היה פעם מֶשיִי ומעיניו נשקף יגון עולם, והוא פצוע ומזֵה־רעב. ברברה מטפלת בפצעיו, מאכילה ומשקה אותו וכבר מתחילה למצוא בו נחמה פורתא על מות פריץ. – והנה נעלם הכלב כלא היה.

הכול נזעקים לחפש, סורקים את הפרדס ואת החורשה, מדביקים מודעות במושבה, על עצים ועל קירות – ללא הועיל. האדמה בלעתו.

עברו כשבועיִם. והנה, ערב אחד, בשבתי אצל ברברה כמנהגי בעת האחרונה (והיא מטה לי אוזן קשובה ולב חומל, אך דומה כי היא מסתייגת מבעיותי, הזרות לה כל־כך ואילו לנחמותי שלי אין היא מזדקקת) – נדחפת לפתע הדלת והכלב גורר רגליו פנימה, מזוהם, בטנו חבולה, והוא נואק ביסוריו. קריאת פתיעה מתמלטת מפי ברברה, והיא רצה לקראתו, מאמצת את ראשו אל חיקה, גוררת אותו אל האמבטיה לרחצו, במלמלה “מסכן שלי… איפה היית… מי הרשע הזה שפצע אותך…” ומביעה השערה שהכלב איבד את חוש הכיווּן ולא מצא את דרכו חזרה הביתה, נראה כי נדד ונדד, נבר באשפתות, הוכה, נפצע. “לא רק אנשים מאבדים את האוריֶנטציה,” מחייכת ברברה את חיוכה המלגלג־על־עצמה. הכלב לגם מהמים שהוגשו לו, טעם כלשהו, ונשכב על השטיח כשהוא מוסיף לנאוק ולהתנער מהפרעושים המציקים, נואק ומתנער, מתנער ונואק, ובשכבו על צדו נחשף הפצע שבבטנו. גלגול של אביר בן דמות־היגון, פצוע, שרוחו משוטטת בעולם, ממאנת להינחם, זה שבחלומותי הוא הולך בעקבותי, מבקש את רחמי, מתחכך בי, שואף את קרבתי, כּמֵה לחום אנושי. משהו במבטי גרם לברברה שתיתן קולה בצחוק. “שכחתי שאת לא אוהבת כלבים,” אמרה, וגררה את הכלב בצוארו לחדר־המבוא. “כעת הוא לא יטריד אותך,” טפחה בחיבה על גבו. כובד גופו, על אף רזונו השִלדי, הפליאני. והרי כל־כך רציתי שיישאר.

העצב הזה שתקפני על שלא הובנתי.

אבל לעצמו בחר אחמד באביגיל. והייתי מוכנה להמר על כך, שהוא לא עושה בה שימוש פוליטי. לא באביגיל. היא לא בנויה לזה, וגם כל הסימנים מעידים על כך שהיא נכנעת לחיזוריו מתוך אהבה. (דווקא אחמד, המהוקצע ומפולפל, “מהפכן” בעל מנטליות שמרנית, נראה כי נתן אמון באהובתו, ובשבתות וחגים, כשהיה נוסע לכפרו לבלות עם בני־משפחתו, היתה אביגיל יוצאת לטיולים עם “החברה להגנת הטבע”, שגם איתמר ובעלה נמנים עליה. ואולי ממילא כל יהודיה היא בחזקת יצאנית בעיניו ולכן הוא פחות קנאי לגביה?).

ובי אני מגלה סימנים מדאיגים. למשל: אינני יודעת לאן נעלמות שעות ארוכות של היום. כל שעות אחר־הצהרים, למשל. אני שוכבת לנוח, אך אינני קוראת ואינני נרדמת. סתם בוהה נכחי. ואחרי קומי אני מתישבת לסרוג צעיף לבַּזאר המתקרב. (ביזמתה של בת־עמי התארגן אצלנו בּזאר שהכנסותיו קודש לכיסוי אחזקתם בחוָה של נזקקים מעוטי־יכולת). אבל תוך כדי סריגה ראשי ריק ממחשבות. ולפתע אני שומעת איזה קול מפנימיותי: “בארץ זו, כל־כך הרבה ילדים בוכים מתוך יאוש” – ואינני מבינה את ההקשר, או באיזו ארץ מדובר. תחושה לא־מציאותית, כזאת שתוקפת אותי כשאני נכנסת לחדר מחומם מדי בחורף, או ממוזג מדי בקיץ. בלבול. מאבדת את שווי־המשקל. לא יודעת מה בדיוק קורה. הכול כמו בהזיה. גם האנשים, המאורעות נראים אגדיים. ההתרחשויות היומיומיות, הדמויות הנוטלות בהן חלק.

אמי סיפרה לי איך בפרוץ המהפכה הרוסית, נסעה סבתי לאָרכה ולרחבה של המדינה, לחפש את דודי הקאדט בקסרקטינים, והנה משהגיעה לאחד מהם ושאלוה לשמו של בנה – בשום־פנים־ואופן לא הצליחה להיזכר בו. האם זו אסוציאציה שלא מן הענין? – אינני יודעת.

אך ה“גילוי” שאני הנני אני וזה מה שיש (מה יש לפחד להיות, אין מה לפחד להיות פשוט להיות), ואין מה לחפש אלא מה שיש בי ולאהוב בי את הראוי לאהבה, והישועה לא תצמח מאף אחד אחר חוץ ממני, את ה“גילוי” ההוא אני נוצרת עדיין בלבי.

ממקום מושבי שבדיוטה העליונה של הספריה אני כורה אוזן למתרחש למטה, ובוקר אחד אני שומעת את קולה העריץ והלגלגני של וֶרה, מורתה־לשעבר של בת־עמי, קורא בבדחנות: “מצדי את יכולה לשכב עם מי שאת רוצה בתנאי שזה לא יהיה גבר!”

ובערב עומד להיערך אצלנו קונצרט שהכנסותיו נועדו להרחיב את התקליטיה שלנו, ובין המוזמנים, ידידים וקרובים של המשתקמים ושל אנשי־הסגל. אחדים מהם ביקשו להישאר ללון ובת־עמי ומורתה התנדבו לפנות להם את בתיהן.

השתים דיברו על כך בהפסקת־התה בספריה, וכשהבחינה בת־עמי שאני מטה אוזן, הוסיפה בקריצה למורתה: “זה בתנאי שסלמה תזמין אותנו לבלות אצלה את הלילה…”

“בסדר…” גימגמתי, “יש שם שתי ספות…”

“אי אפשר להוציא אחת?” צחקה בת־עמי בחציפות.

“לא חשוב,” גיחכה וֶרה ברשעות וניערה את שׂערה בתנועה חדה: “יש שם שטיח, לא?”

יצאתי החוצה, נדחפתי החוצה. רצתי, רצתי, מישהו קרא בשמי אך אני לא החזרתי את פני והמשכתי לרוץ אל עבר השער, בדרך העפר, בכביש, גוי רכון לפנים, הידים מיטלטלות כאברים מתים, שרֵפה בבית־החזה, כאב חד בשיפולי הבטן, אני בולעת אויר ומתיפחת, נושפת ומתיפחת, ונדחפת קדימה, קדימה. טנדר נעצר בחריקה ונהגו מנסה להתבדח אך אני מגרשת בנענועי ראשי אותו ואת בדיחותיו ומשאין הוא מרפה אני אוטמת את אזני, גם לזמזום המכוניות מהכביש הראשי הטסות כמפלצות־חלל ופני הלחות מזיעה ומדמעות שואפות אל חלקת הפרגים שלא נבלו, לקבור את ראשי בפרגים, לקול שירת האשכבה של זוג תוֹרים שנח ממעופו על גל האבנים.

 

ה. קורסיקה    🔗

ים הטורקיז של קורסיקה הזרוע שוּניות ואלמוגים ויהלומי איים קטנים וקרני האור נשברות במימיו – וחלון חדרי הקטן נשקף אליו. חדרי שבבית הכפרי של ג’סיקה נורמן, בקצה העיירה הנידחת, הקודרת, המזוהמת, אך ביתנו – סוכת־שלום. ממש לא ייאמן. ואני רכונה על שולחן־הכתיבה הקטן העשוי עץ שחור ומגולף, שמגירה אחת לו, ובה טמונים בערבוביה דפי יומני, שדומה כי העריתי לתוכם את דם־לבי וכבר שולטת בהם הזרוּת והעזובה.

חג היום. פיֶסטה. החנויות בעיירה סגורות והאנשים ברחוב נערכים לקראת התהלוכה הדתית, כשהקוֹרפוּס דוֹמיני, נעוֶה, שותת־דם, נישא על כפות מאמיניו.

לחזיון דומה כבר הייתי עדה כאן, ונחרדתי כמו מפני איזה לינץ' צפוי. אך גם פה, בסוכת־שלומי, ירדפוני צלצולי הפעמונים. ערבוביה עכורה, מוכת־טירוף.

ג’סיקה יצאה לטייל בהרים עם פאולוֹ, אותו קורסיקאי שחרחר ונוגה, הפורט בגיטרה בידו קטועת־האצבע, שירים פראיים, אכולי מלנכוליה, וג’סיקה למדה ללוותו בחלילית. הוא ידידהּ הקרוב ביותר במקום הזה שהיא מתגוררת בו קרוב לשלוש שנים, מאז נטשה את אנגליה, לאחר מות אביה. אבל פאולו חולם על ערים גדולות ועל חיים אחרים, הדוּרים. לא שמעתי אותם בצאתם. הייתי שקועה בשינה עמוקה, טובענית, שאני צוללת לתוכה לפנות כל בוקר ומתעוררת ממנה בשעת צהרים לאה, וכשאני מתנערת ממנה, לאט ובקושי רב, אני משתרכת אל המטבח ושעה ארוכה אני בּוֹהה לפני, מעל ספל הקפה, ויש אשר נוהות מחשבותי אליה. נודדות סביב דמותה. ללא כאב. רק את שמה אינני יכולה לבטא. "האם את חוששת לבטא את השם המפורש? " חוקרת אותי ג’סיקה בישׂרנות הבוטה הזאת האָפיינית לה וחיוך לבבי על פניה, אך בי חולפת צמרמורת.

ואיני רוצה להיזכר באותו יום של סופה שרבית ב“חות־יעקב”, שבו פסעתי בעקבות ג’סיקה, מזוודוֹתי בידינו, ופני, אפופות אבק, מושפלות אל הכביש, שלא להסתכל ימינה או שמאלה. וכשעברנו לא רחוק מביתה של בת־עמי, אמרתי לעצמי שאיננו עוד, לא יהיה. וכאן, בקורסיקה, דיברתי אליה משני מכתבים. אחד קצר ואחד ארוך. אך שניהם מונחים עדיין במגירת־שולחני. ויום אחד אני מקבלת מברק ממנה. ובו היא מודיעה לי שבשעה זו וזו היא תתקשר אלי טלפונית אל בית־הדואר שבעיר הסמוכה.

יום אפור ואביך וקר עם טפטופי גשם לסירוגין, ואני מוצאת את עצמי יושבת באולם־ההמתנה של בית־הדואר וסביבי המולה: הכרזות, קטעי־שיחות ושקשוק אסימונים ודשדוש־נעלים, ואני בכל זה, שקועה בתוך עננה רכה, היוּלית, קורנת אור שלא־מכאן. ואני מחייכת לעצמי, מבטי מעל ראשי האנשים, ואלף מחשבות מתרוצצות בי כמו דגים ברשת, ותפילות והשבעות והתקוָה שהיא מתוקה כל־כך, אוִילית, בטרם שמעתי את קולה… ואחר־כך קולי הוא זה שמפטפט שטויות אל השפופרת במבוכה הנוראית הזאת, כשהלב מתפוצץ, וקולה הוא זה שאומר לי בצחקוק של קוצר־רוח, "יקירתי, זהו שיח־רחוק מאוד על חשבון הציבור… אז כדי שניגש ישר לענין… " ואני שומעת אותה מדברת על איזה מסמך, איזה שטר־מכר של החוָה, שאין מוצאים אותו, שאולי אני יודעת איפה הוא. על איזה סכסוך עם מנהל מקרקעי ישראל הטוענים לבעלות על חלק מאדמת־החוָה, מקום שבו נטוע הפרדס…

וכבר אותו שפך־דם פנימי, והלב שותת כאב שעם קטימת התקוָה.

ואחר־כך, שעה ארוכה אני מסתובבת ללא מטרה בעיר הקשה, האלימה, המאוּבנת, זו העיר שבין צוקים ושוּניות, עם מנזרים קודרים ופסיפסי־זהב, קן של “וַנדֶטה” ובגידות. שעה מפרפרת, שחוטה. לבסוף אני משרכת את דרכי הביתה.

וכעת אני מצפה לשובה של ג’סיקה. וברדיו נשמעים שירים איטלקיים מוצצי־תוגה, טיפשיים. נראה שהכול בלתי־אפשרי, אבל ג’סיקה אומרת: לא, כי אפשרי ביותר. והיא אומרת שאני חייבת לעמוד במלחמה הזאת, עם כל הכאב והיאוש. היא מבטיחה לי שיעבור.

(כשגיליתי את לבי לראשונה לפני ג’סיקה בעת ביקורה בחוָה, אמרתי לה שלא יכולים לזוז, לא יכולים לעשות את הצעד הבא, לא רוצים לעשות את הצעד הבא. והיא ענתה לי שגם התאבדות, גם השתגעות, גם מסירת עצמך לידי הפסיכיאטר זה “הצעד הבא.” ואמרתי לה שהמחלה שלי מתבטאת באי־רצוני לצאת ממצב המחלה).

אני עוברת במסדרון ומחליקה בידי על צוארה העטוף קטיפה של זֶבּרת־העץ המתנדנדת, ומציצה אל תוך חדרה הירקרק, רחב־המידות, של ג’סיקה. התריסים מוגפים בו והמנורה מפיצה אור רך על פני שולחן־הכתיבה העשוי עץ גס ומחורץ וכתמי־פז נוגהים מן התמונות המאופללות, וספרים לאורך הקירות, ומיטתה סתורה ופריטי־לבוש מוטלים על שני כיסאות תאומי־סיאם, אשר מדונה קורסיקאית חמורת־סבר מגולפת בקָדקדם.

ג’סיקה. החופש אצלה הוא מעל לכול. עבדות, בכל צורה שהיא – הדבר המגונה ביותר. והיא מיודדת פה עם כולם. אפילו תגרנים של דברי־מאפה וקוֹרַאלים וכובעי־קש, הנטפלים לבחורות ומלהגים אליהן בדיאלקט המוני שהוא מין תערובת של איטלקית וצרפתית וספרדית וערבית – אל ג’סיקה הם מתיחסים בכבוד.

אין היא מרת־נפש, לא יהירה, לא מחפשת מפלט בסמים, לא נוטה לאהבת־נשים. יש בה האיזון הנפלא, בדומה לזה של קוּתי, אבל היא מקורית ממנו, מחפשת. “איך אבא יכול היה לתאר לעצמו ש’חוַת־יעקב' היא בשבילי?” תוהה ג’סיקה. “הוא צריך היה להיות משוגע לחשוב כך!” ועל עצמה היא אומרת שאינה די מוכשרת. וזה נכון. היא מנגנת קצת בחלילית, עוסקת קצת בקדרות, בגננות, מלמדת אנגלית את ילדי העיירה. בחינם, כמובן. ואילו אנו מקבלות מהם דגים, מיני מרקחת ויין מעשה־בית. ויש לה פָאוּלוֹ שלה. אבל היא חפשיה, היא איננה נכס שלו. וזה ברור לשניהם. היא אומרת בנוכחותו: בבוא הזמן, פאולו יתחתן ואני אעזור לו לבחור את הטבעת.

באותם ערבים שפאולו אינו סועד עמנו, אנו יורדות אל הפיצריה ששולחן־העץ הפשוט שלה ניצב בפאת המדרכה, מכוסה בגליון־נייר עבה במקום במפה. ולפעמים אנחנו הולכות לצפות בסרט “פָסטָה” איטלקי בבית־הקולנוע היחיד שבעיירה ובדרך הביתה אנחנו מתעכבות על־יד עגלת האבטיחים שבפינת־הכיכר ומגלגלות שיחה לאור פנס הלוּקס, עם המוכר הכרסתן שגופיתו מזוהמת וחיוכו רחב וטוב.

ויש שאני מתלוית אל ג’סיקה ואל פאוּלו בטיוליהם בכפרי־ההרים. כפרי־ההרים של קורסיקה, שתושביהם לובשים עדיין תלבושות צבעוניות מסוגננות, והם סגורים־בעצמם ואפלים אך מכניסי־אורחים, ולפאולו יש ביניהם ידיד־נפש.

עד שאני חוככת בדעתי אם לנצל את שלהי הבוקר לגיהוץ או לכתיבה, אני מוצאת את עצמי במרפסת, תוהה על מזג־האויר. ועם כך אני מתישבת על שפת הבריכה הקטנה, זו שמטבורה מתנוסס פסלון־השיִש שג’סיקה מכנה אותו “ילד מאושר לנצח” ועיני עוקבות אחרי שיוטם של דגי הזהב. אז נזכרתי בחלומי:

קוּתי כוּשף ונהפך לדג והוא הוטל בין דגים אחרים. אבל אני הכרתיו על־פי עיניו התכולות־האפורות, הגדולות ועצובות. וכל העת שמרתי במבטי על הדג האילם שלי, לבל יערבבוהו עם שאר הדגים. אחר־כך באו אנשים צעירים, זדונים, וחתכו את כל הדגים לפרוסות, וגם את הדג שלי חתכו. סתם כך, לשם שעשוע, התעללו ביקר לי מכול ועירבבו את כל חלקי הדגים והרכיבו מחדש וכבר לא ידעתי איזה מן החלקים שייך לדג שלי. את הראש מצאתי על־פי העינים העצובות, האנושיות, אבל חתכו קרוב־קרוב לראש והוא נשאר קטן. נורא. לא יכולתי לחבר את חלקי הדג שלי. סתם כך, מתוך שרירות־לב התעללו בדג שלי ואותי אימללו לכל החיים.

נכמרו רחמי על קוּתי ועל חיי וחשתי צינה ונכנסתי לבית פנימה. רציתי לגרש מלבי את חלומי, אך היד נמשכה אל העט ורשמתיו בפנקסי, שהיה בו גם הלוח העברי. מבלי־משים עילעלתי בלוח ונוכחתי שערב יום־כיפור הוא זה.

יצאתי מן הבית ואמרתי ללכת לאורך הרחוב עד בית־המלאכה הקרוֹב, להקשיב לזמרת־התופרות, אך בדרך נזכרתי שחג להם היום ובית־המלאכה סגור, אז סטיתי מן הכביש ועברתי בחורשת הארנים. ושוב עלה באפי אותו ריח שרֵפה, ואעם אבק היה בפי, כמו בחוָה בשבת אחר־הצהרים. ואותה אוירה עכורה, מיאשת.

ובערב חזרו ג’סיקה ופאולו והביאו דגים וחרשפים וגבינת־רוקפור וענבים וערכנו סעודה מפסקת ולמחרת צמתי.

הנשים הבודדות שמורישות את כל רכושן למיטיבן האחרון: נער־שליח מן הסופרמרקט, שוטר מן התחנה הקרובה, הפיסיותירפיסט שטיפל בהן. מישהו שמעניק להן חום, הבנה, שעושה למענן את השירותים הקטנים, שמחונן אותן בתשומת־הלב האנושית היומיומית, ולו גם מתוך תקוָה סמוּיה לקבלת גמול בבוא העת.

מחלון חדרי אני משקיפה על העיירה המנומנמת באי הזה שנבעט מן המגף האיטלקי, המתפרשת על צלע ההר (ואילו ביתנו נטוע על קָדקדו וצופה על המפרץ), וקרקפות־בתיה מבצבצות מתוך סבך של שיחי־פרא ועצי־מחט וברושים ומיני עצים עבותים שאיני מזהה אותם בשמותיהם, ואלמלא הכרתיה בעָניה ובניווּלה, ואלמלא ידעתי את אדישותם החשדנית ואת יצריהם האכזריים של תושביה – יכולה הייתי לשוות לעיני אידיליה.

וכך אני יושבת והוגה, המַחברת לפני וקצה העט בפי, עד רדת החשכה, עד התנוצץ ראשוני האורות מעשרות כפרי הדייגים לכל אורך המפרץ הקורסיקאי הזה, ומסירותיהם המפליגות לדיִג הלילי – יופי אגדי מנוכר, שצובט אך קלות מאוד את הלב, וכל־כך צר לי על הבזבוז הזה, שאני מחליטה לדמות לעצמי איזו התרחשות רומנטית, שתקרין אור אחר על היופי הקסום הזה, שלי יהיה חלק בו. (האם דמותה שלה היא המרחפת כהזיה לעיני?) – אך במקום זה אני מוצאת את עצמי הוגה בפרישה. במעין בית־אבות לגיל צעיר־יחסית, לאנשים עייפים ממאבקים.

והנה, יום אחד, מול תרני האניות השתיִם בנמל הקטן, המניפים את זרועות מנופיהן כמו חיילי־עופרת עליזים, ומנוף־מחפר רכון על הרפסודה (לִשלוֹת אלמוגים? – צריך לשאול את פאולו), מול סירות הדייגים המתנדנדות אצל המזח – צף ועולה בזכרוני נוף שונה בתכלית, של ארובות ועשן מיתמר, ומבדוקים צפים ומכולות בשלל צבעים דהויים, וערימות־ערימות של קורות וטורים ארוכים של מחסנים ומיכליות־ענק וגשרים וקרונות־רכבת שובתים על מסילותיהם – הנוף שנשקף אלי ממקלטי הזמני בלונדון, באותו רובע של פועלים סמוך לגריניץ', שאליו הובאתי על־ידי “המנהיג הרוחני” שלי במצב של התמוטטות פיסית ונפשית – עד שאספה אותי אתל רובנס אל חוילתה.

לנטוש מורה רוחני שהוא כמו אהוב, כמו ידיד־נפש, לא בגזירת־שמים, לא מחמת נסיעה ארוכה, נטישה של התערערות האמונה, של אכזבה, של תקוָה, שנגדעה… היאוש, החלל שנפער. פתאום היו חיי בידי. שיפוטי, החלטתי, אני שכבר נגמלתי מן ההרגל לסמוך רק על עצמי, ההתרוקנות פתאום, הבדידות, ללא עצה, ללא עידוד, ללא הגנה, ללא החום של משפחתו הרוחנית, לאחר שכבר הגעתי לדרגה שהייתי שייכת, שפתחו לפני בית ומקלט. והנה, כמו ניצולה יחידה על אי בודד הייתי, ללא כיווּן, ללא מצפן, מיטלטלת בין רחמנות־עצמית וחימה כבושה עליו, כי הן לאיש הזה התפללתי – – –

האומנם חייבת הייתי להתגלגל עד לכפר הקורסיקאי הנידח הזה כדי לתפוש הגלגול ההוא שלי היה זר מלכתחילה למהותי? –

וכבר אני קופצת ממקומי ורצה למטבח – ג’סיקה מטליאה במעשה־רקמה חצאית ישנה, ופאולו מותח מיתרים חדשים בגיטרה – לשתף את חברי בגילויי.

“כמובן שהייתי מועדת להתמוטטות הזאת! שערו בנפשכם, להלעיט אחת כמוני בגודש כזה של תורות מזרחיות, עם קיבה מערבית רכה כשלי, ועוד מנות מרוכזות כאלה, מכלי שני, כשהתהליך הכימי של ההמרה משבש ומעוות ויוצר בלבול, איזה בלבול… ובכלל, אני – ומרות רוחנית!”

וכבר אני מתכנסת עם חברי במטבחנו הקטון, וסכר זכרונותי מאותה תקופה נפרץ, ואני מספרת ושלשתנו צוחקים והנעימות־לשעה הזאת – – –

במכתב שקיבלתי מאמי היא מספרת לי על עוגניה רוט– הילדה־למופת של רֶבֶקה נחומובנה, ידידתה הטובה של אמי – וכעת אשה־למופת למהנדס־מחשבים מצליח ואם־למופת לנערה בגילו של יורם: היא עוסקת עתה – כשותפה לעסקי־האפנה של אמה – בצילומים הנערכים באתרים היסטוריים בכל חלקי הארץ. ובכן, שעה שאת נוברת שם בנשמתך, כותבת לי אמי, הספיקו עוגניה ובתה לטייל כמעט סביב כל העולם, ולהוציא לאור אלבום אפנה חדש עם צילומים מרהיבים וכן ערכה עוגניה קבלת־פנים לידידי אמה במלאת לה שבעים וחמש שנה, ואין מלים בפי אמי לשבח את טוב־טעמן ונעימות הליכותיהן של עוגניה ובתה. ובשׂורה אלי בפי אמי: באותה מסיבה מוצלחת היא תפשה את עוגניה ברגע של רצון, וכשסיפרה לה על מצבי, העלתה זו רעיון, שאהיה עורכת מדור האפנה לנוער בירחונה, שהרי נסיון עשיר לי בעבודה חינוכית ויצירתית. משׂרה זו עשויה, לדעתה, להוציאני מן הדכדוך שבו אני שרויה. מכאן ואילך מפצירה בי אמי (כתב־ידה רועד והיא מחסרת אותיות בהתרגשותה ובלהיטותה לשכנעני) – שאתפכח אך זאת הפעם מאשליותי “הרומנטיות” ואתפוש בשתי ידים את הצעתה הנדיבה של חברתי, “מפני שטובה ציפור אחת ביד מהרבה ציפּרים בראש”…

ועוד שני מכתבים קיבלתי בימים אלה. האחד מבְני, והשני ממנהל בית־הספר המחוזי שבו הוריתי לפני שעזבתי את בעלי ואת המושב.

המכתב של יוֹרָמי מניו־יורק:

אמא יקרה,

את מכתבך פתחת בשאלה: “איפה שגיתי?!” ובסוף המכתב את שואלת: “מה לעשות כדי לצאת ממעגל־הקסמים הזה?!”

תשובתי על שתי השאלות: להיות את.

והמלצה מעשית: להשיל מעליך את השם “סַלמה” ולחזור אל שמך המקורי. ולהפסיק להתנצל על קיומך.

לגבי יתר הנושאים שאת נוגעת בהם במכתבך, אני רוצה לומר לך, ש“הצעירים האלה” מתעניינים בך בכל הכנות. כמו שאת סקרנית כלפיהם, כך גם הם סקרנים כלפיך והם מחפשים תשובה אצלך, בדיוק כמו שאת מחפשת תשובה אצלם. תארי לעצמך איזה עולם משעמם היה זה אילו גילינו ענין רק בבני־גילנו! את הביטוי “מסגרת השפיות” שמעתי ממך כבר פעם. האם את מתכוונת ל“מבנה הנפשי”? האם את מתכוונת לומר, שלא כל מעשה שעובר בשלום אצל האחד, יעבור בשלום אצל האחר? – אם כך, אני מסכים אתך. ובהקשר זה. את שואלת אותי אם אני נמצא במקומי. (או שמא: אִם מצאתי את מקומי? )

ועל כך אשיב לך שאינני יודע. וגם, השאלה נראית לי גדולה מדי. בינתים נעים לי להימצא פה.

ואני ממשיך להחזיק בדעתי שמשהו לא־בסדר עם הציונות. אבל אין זה אומר שחדלתי להיות ציוני.

את מבקשת שאגלה לך מה גרם לי אז “לעזוב הכו–ל ולצאת בבהילות כזאת לארה”ב". וכשאת אומרת “הכו–ל” את מתכוונת בודאי לאוניברסיטה (אני מצטער שהתשלום ששילמת עבורי לשנת הלימודים הראשונה לא הוחזר לך); אליך עצמך (ובאמת קשה היה לי להיפרד ממך, אך חשבתי שבסופו של דבר יהיה זה לטובת שנינו); ואולי התכוונת גם לכך, שצריך הייתי לנקוט עמדה באשר לידידתו של אבא.

אספר לך סיפור קטן: כשרק חזרת לארץ מאנגליה, באותם שבועות אחדים שבין סיום שירותי הצבאי לבין תחילת לימודי באוניברסיטה, הייתי נוהג לרוץ בכל בוקר במגרש ההוא שמעבר לפסי־הרכבת, שכשהייתי ילד היינו, את ואני, קוטפים שם כלניות. ובכן, בוקר אחד, כשחציתי בריצה את הפסים, שמעתי מרחוק את צפירת הרכבת. אינני מבין עד היום מה קרה לי, אבל נעמדתי כמשותק על הפסים והבטתי כמהופנט ברכבת המתקרבת. הקטראי הבחין בי, כפי הנראה, והגביר את צפירותיו, אך אני, כל גופי התאבן ולא יכולתי לזוז. באותו הרגע עבר שם ערבי אחד, שניגש אלי בריצה ודחף אותי אל מעבר לפסים.

אז החלטתי לנסוע לאמריקה. מאז גם התחלתי לחפש את אלוהים. אגב, אבא מתכונן לבקר כאן ביחד עם ידידתו. אז מה דעתך על כך שלאחר שיעזבו הם תבואי גם את לביקור? יש מקום בשפע ואני ואני מבטיח לדאוג לכל מחסורך.

האם אני צריך להזכירך מכאן לכתוב לסבתא? היא משגרת אלי בזה אחר זה מכתבים המביעים דאגה עמוקה לשלומך. עשיתי כמיטב יכולתי להרגיעה. (ממכתביך אלי מתקבל הרושם שאת נמצאת בידיים נאמנות ושאת באמת מתאוששת). אז אנא, הרגיעי אותה גם את!”כואב לי כפלים", היא כותבת, “כואב לי הכאב שלה וכואב לי הכאב שלי”. נוגע ללב, לא?

הטבעונות, לא רק שאיננה מחלישה אותי, אלא היא מחזקת אותי. ובכל־זאת, מפעם לפעם אני גם מרשה לעצמי “לחטוא” בביצה או בדג. שכן, מסתבר שהתנזרות גמורה מן החטא אינה הולמת את “המבנה הנפשי” שלי.

ביקור בקורסיקה? – הו, לא. ראשית, הכסף לא יספיק לי אפילו לנסיעה קבוצתית זולה. (הג’וב החדש שלי: סוכן־מחתים של אנצקלופדיה־ג’ודאיקה ושכרי בא לי מדמי־העמלה) ושנית, אך פעם לא התעניינתי לא בנפוליאון ולא באי הולדתו. אבל אל אמי אני בהחלט מתגעגע.

ולכן אני מקווה שתיעני להזמנתי ותבקריני כאן,

שלך –

יורם

המכתב ממנהל בית־הספר־המחוזי:

שלומית היקרה,

לאחר עמל רב מצאנו את כתבתך הנוכחית, בעזרת ידידים מכפר־ויתקין (קרוביה של המנהלת החדשה של “חות־יעקב”) – ומפיהם אף נודע לנו כי עזבת את החוָה וגם – כי שהותך בקורסיקה היא ארעית.

ובכן, אני בא אליך בהצעה: לחזור אלינו!

הן משום שאני מאמין בכל לבי כי מקומך בינינו (ואמרתי לך זאת בהזדמנויות שונות), והן מסיבה אנוכיית: מוסדנו זקוק לך ולתרומתך בשטח ההוראה היצירתית. שכן, פרישתך הותירה אצלנו חלל ריק שאיננו מצליחים למלאו, למרות נסיונות־נפל אחדים.

אנא, שקלי את הצעתי בכובד־ראש והודיעיני על החלטתך בהקדם האפשרי.

שלך

בתקוָה לבשורות טובות –

 

ו. אם אזרוק אבן אשמע מים    🔗

סוף המסע. כבר לא “קרקע מוצקה” בין תחנה לתחנה. החזרה לשִגרה. לעימות היומיומי עם עצמי. עם “מצבי הריאלי”. כבר לא המנוחה קצרת־הימים הדוחה את “כל החשבון” עד ליעד הבא, ועד לאחרי הבא. בנמל־הבית מצפות לי חובות וזכויות שהן מורשת של תולדות־חיים: כך וכך בזיונות, כך וכך אשליות, כך וכך שונאים, כך וכך מקנאים, אחד או שניִם פוסחים בין אהבה לנקמה. ובנמל־הבית נעשים הזקנה והמוות מוחשיים, כשהדור שמעלי כלה והולך, ואלה שזוכרים לי את חסד נעורי, נער יספרם. והמחלות מאיימות יותר, כשאנשים שהכרתי מתים מהן. וידידים שגיל־העמידה משיל מעליהם איצטלאות של אשליות שהלבשתי עליהם, והזקנה המתקרבת מקבעת בהם קוי־אופי שלפנים קוממו אותי, ואילו כעת הם מעוררים בי חמלה. עליהם? על עצמי? וגם הידיעה שהתסמונת הניכרת בהם ניכרת גם בי, ואיננה פחות דוחה.

עם קוּתי מזדמן לי להיפגש בימים אלה רק בלוָיות. והעצבות המרוממת שהמעמד מחייב, מניחה לו לצאת מפגישות אלה בנענוע־ראש מכובד בלבד.

אני משוטטת בחצר בית־הספר המחוזי ובבוקר זה של תחילת מרץ, ממש גן־עדן כאן.

שלכת בצד לבלוב, בצד פריחה בצבעי אדום וסגול וצהוב וירוק בשל ודהוי וכתום ולבן וציפרים, ומחלון חדר־המורים אני שומעת מתארגנים לטיול לחו"ל בחופשת הקיִץ. (טַייר טייר טייר טייר, מתפזם בראשי, בסולם יורד, הטנור של רוֹבּרט טִיר בסֶרֶנדה של בּריטן).

בשנות בדידותי התרגלתי לשוטט לבדי. אמש, למשל, מוצאי־שבת. זוגות מחובקים (התקוָה, העתיד), הורים צעירים מסיעים לפניהם עגלות־טיול (יום עמוס פעילויות, תכניות עשיה, סקרנות לבילויים חברתיים, להתקדמות בחיים, לראות, לשמוע, לנסוע, לצוּד חוָיוֹת רומנטיות), זוגות קשישים בטיול של ערבית (ההנאה המזערית מעצם הכושר ללכת, להיות בתוך זרם החיים, להתעייף כדי “להרויח” את ההנאה מהאוכל, הישיבה מול הטלביזיה, השינה, פגישה נוסטלגית עם מאהב־לשעבר, זכרונות, תזונה דלה ואנמית, חששות מן העתיד, מחלות, אבדן־הכושר, בדידות, אכזבות אישיות ולאומיות ואנושיות, דכדוך מתמשך, חרדות, כבר לא מהמסתורין של עצמם, לא מהיצרים של עצמם, אלא מהצעירים, מהעולם הצעיר, זהירות ממצבים קיצוניים שגוף ופסיכיקה אינם עומדים בהם, מזיהום סביבתי, מאלימות, מפגיעות כלכליות ומעלבונות בשל ערעור מעמדם). היבּיסקוּס, פיקוס, פלפל־בכוּת, גרֶוִילאה, בוּגֶנויליאה, צאלון נאה, ג’קורנדה, שׂיח־אברהם – משפחות־משפחות, שבטים־שבטים, בתים־בתים, והקושי הגדול של הבדידות, שאין עם מי לדבר על שטויות, כמו כדאי־לא־כדאי ללבוש מעיל או לאכול את העוגה או לכתוב את המכתב. או לדחות־לא־לדחות הזמנה, הצעה, עבודה, כשמזלזלים בך, פוגעים בכבודך. כשיש לך כאב שיניִם, גב, ראש, בפני מי ליַלל?

* * *

הוראה יצירתית אני מלמדת. במוסיקה, למשל, אנחנו מקליטים קולות סביבתיים, מטפלים בטקסטים כבחומרים מוסיקליים, משתמשים בתיווּי־גרפי במקום בתוים, מתיחסים אל המוסיקה כאל מכלול אינטגרטיבי עם אמנויות אחרות, מעודדים אלתור, ג’ז, פופ, מקרבים את התלמידים אל עולם אקוסטי־אלקטרוני, למולטימדיה, מדגישים שהילד במרכז ולא החומר במרכז.

לפחות אינני בארץ זרה ואינני מקבצת נדבות. וגם למדתי ליהנות מחברת עצמי. עלי להתחזק, אם כן, מכוח התחושה הזאת. לא לפחד ולא להרהר בשטויות. לא להעניש את עצמי על שטויות. לזכור שתלות מדלדלת, מרפסת. אך כאב־הגעגועים אל קותי, הכאב השבוי בבית־החזה ומפעפע להיחלץ, וכעת חיי מפורקים. חוץ לפוקוס. לא ליַלל. אני מקבלת על עצמי עוד ועוד תפקידים. (“תיזהרי”, כותב לי יורמי, “אם תהיי מכורה לעבודה תפסיקי למצוא בה סיפוק”).

אני מדברת לפני המורים ואומרת שתחושת הריקנות וחוסר־המשמעות מובילים לפורקן שלילי של אגרסיה, עברינות, פשיעה. אני מדברת על עידון החושים, פיתוח רגישויות, פתיחות אנושית ואמנותית, הגשמה־עצמית, השראה, “במקום שקיימת יצירתיות שם קיימת התקוָה”, אני אומרת. (“אני מעניק לך צופן של קסם”, כתב יורמי, “לחיות כדי לחיות, להצדיק את החיים על־ידי עצם החיים”).

אך אני בשֶלי. וכשהתעוררתי בבוקר חשבתי בלבי, שאת הזמן אני רואה בצבעים וכעת אני בזמן חוּם, זמן עצמי. אבל חיי עם קוּתי הצטיירו לי כזמן סגול, עם כתמי צהוב־נר־הלילה, ואילו התקופה האחרונה בחוָה – בצבע יין הרימון־הרקוב. ואנגליה – בזהב מאפיר. אבל עם קוּתי היה גם זמן כּתום, זמן זוהר, זמן התגשמות. והחָדשים הראשונים בחוָה היו זמן ירוק, זמן בגרות. אך זמן לבן, זמן קדושים, אינני מכירה.

אני מדברת על הקשר שבין החוַיָה והביטוי, על השלכתן של השפעות מנוגדות על יחסי־אנוש (אפקט קומי, סרקסטי, גרוטסקי, טרגי), על יחסי־הגומלין בין האמן לסביבתו, על “טעויות” כאיכות אמנותית, (מוּם כּאתגר?) ואת כל אלה אנו מתַּרגלים הלכה למעשה, כש“הֶפֶנינג” מהווה לנו את גולת־הכותרת של ההתחווּת.

הדקל שמול חלון בית־ההארחה שבו אני מתגוררת. הדקל שלי מאז. (בימים ההם היה בית זה המיועד למורים־אורחים, עומד לרשותי בשעות היום בלבד ואילו בערבים הייתי חוזרת אל משפחתי למושב), וכשהעליתי את התריס הבוקר, ויום שִמשי זוהר נגלה לעיני, ומבטי קלט ברק עלה רענן, כמו לא הפרידה ביני לבינו עקת השנים האלה (הקרינה שהושלכה עליו מפנימיותי אז, הקרינה שהוחזרה אלי מכּפוֹת־עליו הצעירות ולבי הומה מציפיות ומתקווֹת) – נוכחתי שאין זה עלה מלבלב, כי אם צוֹהַב זקנתו הוא המבריק בשמש החָרפית.

קליפות, ניירות, ענפים, ספרים, גרוטאות, מראות, בגדים, עיתונים כדורים, בקבוקים – מכל האלמנטים האלה אנו עושים תיאטרון, כשהאופי האחיד שולט בהם, כשהגורם הדומה או הזר מתערב בהם, בקול, בתנועה, ומנסים להבין את הסמליות שבדבר.

ועכשיו, שיחסי עם המורים אידיאליים, מה לעשות שלא יתקלקל הכול ואך לצאת ממעגל הקסמים הזה של היחסים המשתבשים שלי, המתחילים תמיד על מי־מנוחות ומעשה־שטן פתאום הכול משתבש? – (דניאלה אמרה לי פעם: האין זה סימן שאת רוצה שישתבש, אם זו חוקיות אצלך? ) ואני מדברת עם המורים על המחשבה היוצרת שאינה יודעת גבולות של סמכות, ועל ערכה של הספקנות־במידה, ועל בחינה־מחדש של משפטים קדומים, ועל תגובה “יצירתית” על סביבתך הקרובה, משפחה, מקום־עבודה, ועל יצירת בלמים כנגד שטיפת־מוח.

יותר ויותר מסתבר לי שאני אוהבת ללַמד. כאן יש לי הגנות, כאן אני עומדת על קרקע בטוחה. בחוָה התהלכתי במערומי וזה מסוכן בשבילי, ואילו בהוראה קיים הדבר האמצעי הזה, קיים הלבוש.

את אחת מהרצאותי אני מקדישה לרובינזון קרוּזוֹ, לבדידותו הרוחנית של האדם היוצר, הסקרן לחקור במופלא ממנו והזונח לשם כך את “מנת־חלקו הטובה של המעמד הבינוני”. ואולם גבול־חופש־הרוח הוא הגורל האנושי – אני אומרת – וכאן נכנע רובינזון קרוזו ונופל על ברכיו ונושא תפילה לאלוהים.

כל הספרים שרוצה הייתי לקרוא וללמוד! שהשתוקקתי לקרוא וללמוד! אך במקום זה אני יושבת ומהרהרת סחור־סחור סביב איזה דבר “חשוב” שאני מוכרחה, פשוט מוכרחה להבין… (בילדותי ניסיתי לחקות את תנועות־הריכוז של עוגניה: מרפק־על־ברך ויד־אל־סנטר, בדומה ל“אדם החושב” של רודין; או יד־לפה ומצח־מחוץ; – אך ללא־הועיל), “הלמידה היא מטרה טכנית, בעוד שהמטרה העליונה היא ההשראה,” אני אומרת למורים, “אינך קולט אלא בהתאם למטען הרגשי והאינטלקטואלי הקיים בך” – אני אומרת להם.

(מקרה שאירע לי בשבת אינו מרפה ממני: בטיול הבוקר שלי באזור המשתלה של בית־הספר, נתקלתי באשה צעירה עם ילדה כבת שלוש, שקטפה פרחים מעציצים. הערתי לאשה שתשגיח על הילדה לבל תקטוף, והיא אמנם נזפה בילדה ואמרה לה: "נוּ נוּ נוּ, לקטוף!” אחר־כך ניגשה אלי האשה ושאלה בביישנות: “מה את חושבת, כדאי ללדת ילדים?” התפלאתי על שאלתה ועניתי בחדוָה: “בודאי שכדאי! ילדים זה שמחה! תראי איזו ילדה נחמדה יש לך!” אבל הצעירה לא הרפתה ממני וחזרה על שאלתה שוב ושוב: "באמת את חושבת שכדאי ללדת ילדים? " ובכל פעם עניתי לה בוַריאציות שונות אותה התשובה. כשפטרתי את עצמי ממנה לבסוף, באיזה תירוץ, והסתלקתי בחפזון, הרגשתי את עצמי… “מוּשתֶנֶת”, אם להשתמש בביטוי של יורמי).

בחופש הגדול שבין כתה ז' לח', הסתפחתי אל האחיות גֶנסקיה, הרופאה והמפקחת, לשיט בן שבועיִם במימי הים התיכון, לשחרר את אמי המסכנה מילדתה הסוררת. והנה, טיול שאמור היה להיות הפתעה מלהיבה לגדיה פזיזה ופתיה כמוני, נהפך לי למסע של דכדוך ומפח־נפש, כשרוב הזמן אני יושבת מכוּוצת בפינת הסיפון, עם כאב־בטן מציק, והאחיות גנסקיה, הרגילות שיצייתו להן, רודות בי ביד רמה.

ובכל זאת יצאתי נשכרת מן המסע המר הזה, כשבמטען זכרוני שני שירים. האחד, שגורם לי אזלת־דם, ומחלחל בי כמשקע של דכאון והתאפסות, והשני – הו, השני. השני היה לי מקור שופע של הזיות רומנטיות למשך כל תקופת התבגרותי.

“בסמטה צרה, בקצווי הכרך / במרתף אפלולי מיותם / בערוב היום מתיפח שיר / שיר קינה ועלבון לאדם” – היה השיר הראשון.

מאוחר יותר אמרה לי אמי שזהו שיר רוסי־עממי, ישן ועצוב, ששרו אותו בחורים בעיירות הרוסיות כשהם מלווים את זמרתם במנדולינה או בהרמוניקה, לפני פרידתם מהבית בלכתם לשירות צבאי ממושך, או למאסר, או לגלות. אבל במסע במימי הים התיכון שרה אותו איזו בחורה תל־אביבית, “הקורטיזָנָה”, שהיתה פופולרית מאוד על האניה שלנו. מדי ערב בערבו הוגשה לנוסעי האניה, ששמה היה “אופיר”, תכנית מיוחדת באולם “מלכת־שבא”, שבסופה היתה התזמורת מנעימה לנו מַרשים, ואחריהם בא תור הריקודים. והנה, באחד מ“ערבי־התרבות” האלה, כששמעה סוניה גנסקיה את “הקורטיזנה” משתפכת לפני המיקרופון “במלודיה הרוסית הסנטימנטלית הזאת”, פרצה בצחוקה הדקיק שהרעיד את גופה הגוצי וקראה לעברי: "הוא, הוא… אביך, הוא היה שר את השיר הזה… ברוסית… עם הקונצרטינה שלו… את זוכרת מירה? "

ומירה אמנם זכרה. והוסיפה נופך משלה, על "בוֹרקָה והרוּבשקָה שלו והבלורית שפרע בכוונה לפני הראי. טסה… " ניתזה אדוַת־צחוק נוספת מפי סוניה: "בוֹרקה התמוגג מעצמו ממש כמו הקורטיזנה הזאת. "

ולב הגדיה שלי פירפר מהתרגשות ומעלבון.

את השיר השני לימדני מלח איטלקי, נמוך וגמיש להפליא (ראיתיו מטפס בסולם־חבלים כמו קוף זריז אל ראש התורן), בעל ראש גדול, שיער צהוב ועינים ירוקות שאינן חדלות לתמוה על בן־שיחו.

“פירנצֶה סטָנטוטֶה / סי בֶּלָה אינאוּמִנטוֹ די סטֶלה / להלהלהלהלהלה קומִ־פינאלה / נל אוֹמבּרה להלהלהלהלהלה קֶבּוֹקה טרמנטָה סי פַרלָה ד’אַמורֶה / להלהלהלהלהלהלהלה פייר דֶה מוֹנטאן / דוֹרמה פירֶנצה / סוֹט אִיל רָג’יוֹ דֶה לָה לוּנָה / אֶ מֶט אָאוּם בִּלְקוֹנֶה / וֶלָה אוּמָה מַדוֹנה ברוּנָה”.

הוא ראני יום אחד יושבת בודדה ודואבת בפינתי שעל הסיפון, התעכב עלי־די ופתח עמי בשיחה בעזרת ידיו, ראשו, עיניו, העוָיות פיו, ואני, בפעם הראשונה מאז הפלגת־העינוגין הזאת, צחקתי במלוא ראותי והשתחררתי כליל מכאב־הבטן שלי. וכך, במשך שלושת הימים שנותרו לנו, בכל פעם שהיה נתקל בי, היה מצחיק אותי בהעוָיות בכיו וליצנותו, ופעם, כשביקש להראות לי את תאו בבטן האניה, נתפש על־ידי אחד הקצינים וננזף ונענש, ודבר זה אך אימץ את קשר־הידידות בינינו והוא היה זה שצילם את התמונה היחידה שלי מן השיט הזה, בה אני נשענת במרפקי על הסיפון בפוֹזה א–לה ריטָה הַייווֹרט, כשחזי הילדותי מתגנדר לפני המצלמה, מבטי מתחנחן ושערי מתנפנף ברוח כאילו החליקוהו מסרקות הסירנות – חיקוי לתנוחה מצולמת של “הקורטיזָנָה”.

בכל פעם ששרתי את השיר הזה באיטלקית, במסיבות בית־הספר ותנועת הנוער – הגבתי בחיוך מסתורי כששאלוני למקורו, וגיליתי באנחה מתרצית שמלח איטלקי אחד שר לי אותו. יוקרתי בחברה היתה עולה אז פלאים, ואפילו עוגניה נתקנאה בי על החמדה הרומנטית הזאת שנפלה בחלקי, ולא – כפי שמידת הצדק דורשת – בחלקה של ילדה־למופת כמוה].

אני ממשיכה לפתח באזני המורים את נושא ההשראה ומשוחחת אתם על קרבנות־מועדים של דוקטרינות דיקטטוריות, שבשלב הראשון של “ההמרה” קיימת אצל הללו מעין תחושת אושר שקדמו לה הדחף וההשראה, אך בשלבים הבאים נוצר הסטריאוטיפ. (והאסוציאציה על בת־עמי וחבריה אינה מאחרת לבוא) “הללו קונים את השלוָה־כביכול במחיר חירות המחשבה והספונטניות” – אני אומרת, "שכן, בניגוד לאימפולסיביות, שהיא תגובה מכנית, ספונטניות היא גם הזרימה הרגשית בכיווּן הזולת. "

וענין ה“סובסטנץ” מעסיק אותי. הנה, שמתי לב, שבמצב של מום פיסי זמני ולא חמור מדי, מתחזקת אצלי תחושת ה“סובסטנץ”, או, למשל, בחלום־החוזר שלי מאז ילדותי: בחלומי אני בת למשפחה חסידית מרובת־ילדים ואבי בשטריימל ואחי חסידים קטנים עם פאות וגרבים ארוכים וטלית עם ציציות. ואני ואחי מקפצים על מדרגות ביתנו ואמי היפה והצנועה בשביס לראשה, והיא קוראת לנו לבוא לסעודה ובמעוננו שרויים החום והשמחה.

וכשאני מזדמנת לשכונות חרדיות ונושמת את השלוָה הזאת ומתבוננת בילדים הרגועים, כשהאב והאם, כל אחד במקומו, כל אחד ממלא את תפקידו, כשאין החרדה הזאת מפני התפוררות משפחתית אפשרית, כשיום חול הוא יום חול ושבת היא שבת וחג הוא חג. הגעגועים לבטחון הזה, שאולי אינו אלא זכר־התחווּת בגלגול אחר שלי, באיזו עיירה מסוגרת באירופה, אולי, המעורר בי בטחון ואֵימה.

יורמי היקר,

כבר שבוע ימים מונח מכתבך האחרון על שידת־הלילה שלי ואני חוזרת וקוראת בו ומתקשה להאמין ולהשלים. האם הנאמנות שלך כלפיה מחייבת אותך יותר מהנאמנות שלך כלפי? (ומה ה“רוּתה” האינטימי הזה, לגבי המאהבת של אביך, כדבר־המובן־מאליו? ).

טוב. נשכח מזה. לא צריכה הייתי להביך אותך עם שאלותי שהתפרשו בעיניך, משום־מה, כ“חקירות”, אף־על ־פי שהן נשאלו בתום־לב גמור. יתכן ששגיתי בכך, שלא הטלתי ספק בהזדהותך המלאה אתי, ושבשום אופן לא יכולה הייתי להעלות בדעתי תגובה מוסרנית שכזאת מצדך. (האם מחיר הביקור ה“מוצלח” שלהם אצלך חייב להתבטא בקצר כה חמור בין שנינו, שאינך מסוגל עוד לקלוט את ההומור שלי? ).

ודרך אגב, אילו הכרת יותר את טבעו של אבא, היית מבין כי הוא מצפה ממך קודם כול לנאמנות לאמך אפילו על חשבון פגיעותה של “אשתו” הנוכחית. (אתה שוכח שאבא ואני מעולם לא התגרשנו… ). הגינותו, חוש הצדק שלו, היו תובעים ממך את עלבוני.

ועוד דבר, יורמי, וזאת כדי “לנקות את השולחן”:

אתה יודע שמעולם לא חשבתי אותך לצדקן וגם היום אני בטוחה שתכונה זו זרה לטבעך. ובכל־זאת, כשאתה מפליג בתיאור הטיול A TROIS שלכם, כשאתה משתפך ברוב התלהבות בתיאור הנופים המרהיבים ומתבל את מכתבך, שלא כדרכך, באמרי־שפר ומתנבא בלשון נמלצת שכלל אינה אפיינית לך (והרי תמיד טענת שתיאורי־נוף משעממים אותך… ) – קשה היה לי שלא להצטער על כי דבקה בך, שלא בטובתך, מעין צדקנות. סלח לי.

אני מודה לך על הענין שאתה מגלה בעבודתי. נכון שכרגע זה ממלא את רוב זמני ואת מחשבותי. תודה לאל על כך. רק היום, לאחר תהפוכות־חיים והתנסויות, אני מסוגלת להעריך את חסד־העשיה ולהתברך בקשר הזה עם האנשים באמצעות העשיה היצירתית. שכן, יצורים כמוני, שרוחם נשתפלה ואמונתם קטנה וה“גילוי” נסתתר מהם ובעוונותיהם חל אצלם “ליקוי מאורות” – אינם יכולים ליחל לחסד רב יותר.

באהבה–

אמך.

ברגע של חולשת־דעת, אני כותבת ביומני:

פָן רדום שלי, כאם־מכשפה, פן סטיכי, של בריחה לאי־שפיות, בריחה מאחריות, על עצמי? על ילדי שהוא עצמי־ובשרי? פריקת־עול השכל־הישר (רק מעט, שכן אהבת הילד והחרדה לשלומו גוברים, תודה לאל).

יורמי בן השלוש או הארבע יושב מולי על כיסא גבוה ואני מנסה להאכילו אך הוא ממאן לאכול. אני, רוחי קצרה, משהו השתבש באותו היום, נשיותי נפגעה באיזה ענין חברתי? והרי חוסר־הבטחון שבי הופך ענינים של יוקרה נשית לשאלות־חיים, והעלבון והזעם תבעו את פורקנם, ואילו הילד מסרב לאכול (הוא חש, כמובן, במצב־רוחי, והדאגה נוטלת את תאבונו), אך במקום להניח לו, אני מפצירה ומאיימת (האשמה שאני חשה כשאינו אוכל, כשלוֹני כּאֵם). ולפתע ניצבת העקשנות שלי, המבוגרת, בעימות עם העקשנות שלו, של הילד, ואינה יכולה לה, ובמקום להתמודד מתוך שפיות עם המצב ולוַתר לו, אני יורדת לדרגה האינפנטילית שלו: התפרצות סטיכית של העוָיוֹת מבעיתות, קולות נהמה, וחרדה ניצבת מול חרדה, חרדתו מפנַי וחרדתי מפני עצמי, שמא אחדל לשלוט ב“אי־שפיותי”, והאשמה התופחת שלו ושלי (שלו, על ש“גרם” לי התפרצות כזאת), המגבירה את החרדה וחוזר חלילה. (ובינתים האֵם, שפשטה את דמות המפלצת, אצה, רחומה ואוהבת, להושיע).

האם בשל חרדתי מה“אי־מודע”, מאותה שכבה סטיכית של אישיותי, מאותו “טירוף”, השתדלתי להימנע, בהיותי מורה צעירה, מלהיוָתר לבדי עם איזה תלמיד, פן יאונה לו רע מידי, כשאיחשף, כביכול, לאי־שפיותי?

אך הנה, שיטתָה בי הפסיכיקה שלי, ובפָסחה על בּני ועל תלמידי, שהם באחריותי הישירה – הלמה בנטע במגף של אביה־בעלי, בנטע הבוגרת, האחראית למעשיה, שבכוחה להשיב מלחמה שׁערה, ושאינה באחריותי הישירה. האין זה אישור לכך כי שפיותי חזקה מטירופי, וכי אוכל לסמוך בכל המקרים על שפיותי זאת? –

הזמן שׁוחק אותי. אני נסחפת בזמן. ככל שאני משקיעה את עצמי יותר בעבודה התכליתית הזאת של ניפוח “אני” טעון־טיפוח אחד באמצעות “אני” טעון־טיפוח אחר, השואף ל“ביטוי עצמי”, “יצירה עצמית”, “הגשמה עצמית”, ובעצם ל“הכרה”, “הערכה”, “אהבה”, היזון־חוזר וחוזר וחוזר.

וכשהוא לא חוזר? – איך לאלף את ה“אני” הטורפני הזה שלא יהפוך כיווּן ויסתער פנימה, על ה“עצמי”?

יום רודף יום, שעה רודפת שעה, ויותר ויותר נערים ונערות אני מכניסה בסוד ה“יצירתיות”. כוהנת גדולה של יצירתיות, אני. והללו, תופחים מרוב יצירתיות. מדברים יצירתית, זוללים יצירתית, שוכבים יצירתית, וכמובן, חולמים חלומות יצירתיים.

הם ממש חיים בשביל ליצור. בהשראתי, אין הם מחמיצים שום הזדמנות, משתמשים בכל הבא ליד, יוזמים לעצמם חוָיות מסעירות כסם משכר, לצבור חומר־גלם, כל־כך ערמומיים הם נהיו. חולבים זה את זה. סוחרים באסונות ידידיהם, הכול כשר ל“יצירה”, כל רגע מנוצל לתפוקה, הזמן נסחט עד תום. חוֹוים – ויוצרים ויוצרים ויוצרים.

ואני בשיא הצלחתי כמורה יצירתית. שִמעי יוצא בכל הארץ.

ומה עם החיים־לשם־החיים? ערות־לשם־ערות? שינה־לשם־שינה? מה עם הרגע החי, הנולד ונושם ומלבלב ונובל לעיני – לשמו?

ובינתיִם, הצמאון הזה לשינה, כמו ליניקה. (בלבד שלא תבוא קללת הלילות הלבנים, הימים ההרוסים).

אני קוראת בספרה של נַדיֶז’דה מַנדלשטם, “תקוַת השיר”.

אשה זאת, שההשמדה ההמונית של אנשי־רוח יהודים ברוסיה הסטלינית פסחה עליה, בזכות העובדה שלא נחשבה בעיני השלטונות אלא כצִלו של בעלה, והיא שרדה, עדה אילמת לאכזריות ולטמטום ולצביעות, וכל החומר החי הזה נרשם בחושיה הדקים, במוחה הרגיש, הבורר ומתייק, חיים לחוד ומסֵכות לחוד. ואחר שבעלה נשמד, כפה עליה איזה צו עליון להעלות את כל המשא הזה על הכתב, כמו הערה לתוכה אוֹסיפ מנדלשטם את רוחו וסמכותו. לא זאת יָעדה לעצמה בחייו אשה זאת, שכל תשוקתה היתה לחיות בצלו של המשורר הגדול. להעמיס על כתפיה את כל העבודה הזאת, הוֵי אומר, לשאול לעצמה מערכת לא־לה. הוי אומר, לחיות למען העבודה, עם מערכת שאוּלה.

ובכן, גילוי הכוח, לעת זקנה, של הבלתי־נחשב, כביכול.

לזכור שהאשה הזאת היא בשבילי מקור של כוח.

אני בוחנת את לבי אם באמת ובתמים משתוקקת הייתי לשוב ולחיות עם קוּתי אילו רצה בי, והנה השמחה הצפוּיה לעצם האפשרות הזאת – מהססת לפרוץ. האם מפני החשש שמא שוב יישמט מידי אחרי שהקמתי לי בסבל רב פיגוּמים חדשים? ואולי למדתי סוף־סוף להתיחס אל עצמי בכבוד ואינני חוששת עוד להודות על ההנאה מחֶברת עצמי? (ומתי אירע שהשתחררתי מן התלוּת? ומה על פחד הבדידות? ) בכל־זאת הגילוי מדהימני.

אני מודדת בשעלי את חדרי ביתי, מתחרה בזמן, שואלת מי יבזבז מהר יותר את מי, מסתכלת בחלון, בוהה לשמים, תוהה מי תיכֵן, יש לי זמן למכביר לחכות לתשובה הולמת. מוגיעה אני את מוחי איך לתקן, מצֵירה על השגיאות, ראשי סובב הולך מסביב לנקודה ועוד מעט תחלוף שָנה, והרי אני הולכת ודועכת לפני כל יום־הוּלדת, אבל כאשר החוזים בכוכבים מאשרים את חרדתי אני בועטת ונושכת ונחלצת. אז ללוש את הזמן וליצור ממנו מגדנות? אצל האינדיאנים הלשים בחומר ובלבנים, פיֶסטה היא פשוט פיסטה, אז טוב לפחות שנגמלתי מן ההרגל הרע להביט לפה ולשם, לראות איך מביטים בי ולגלגל עינים לצמרת העץ, כביכול שָבתה את עיני איזו ציפור. אבל עדיין אני מחפשת אחים ואחיות לצרה למצוא נחמה שלמה בכך שצרת רבים זה דרך הטבע.

את הידיעה שבני עובר תהליך של חזרה־בתשובה שמעתי לראשונה מפי מיכאל (מיקי), מדריכו של יורמי בצופים וידידם מנוער של יורם ושל נטע. (היה זמן שמיקי היה מאוהב בנטע, הגדולה ממנו בשנים, אך היא דחתה את הצעת ה“חברות” שלו). מיקי זה, שלו תואר ראשון בפילוסופיה, אך גאונותו נתגלתה במסחר דווקא, ולרגל עסקיו הוא נוסע פעמים אחדות בשנה לארצות־הברית, אינו שוכח אף פעם לטלפן אלי בשובו ולמסור לי דרישת־שלום מבני, אך הפעם, אמר, הדבר שעליו לספר לי נכבד מכדי לדווח עליו בטלפון.

(כבר בנעוריהם לקח מיקי את יורמי תחת חסותו, והתערב בחינוכו, ועשה רושם כאילו עניניו של יורמי מעסיקים אותו יותר מעניני עצמו. ואילו יחסו של יורמי אל מיקי היה הפכפך. בתקופות של התרצות לא היה לו חבר קרוב ממנו והוא גילה לו את צפונותיו ושיתפו בבעיותיו ובהתלבטויותיו, אך משסר חִנו בעיני יורמי – והדבר היה קורה ללא כל איתותים מוקדמים מצדו – היה מגנה אותו בלבו על חמדנות, וסקרנות־יתר ודו־פרצופיות ואנוכיות, והיה מתחמק ממנו ומעווה את פניו לשמעו ומנתק כל קשר עמו, ואפילו מתרחק מחבריהם המשותפים, ובלבד שלא להיתקל בו. “מיקי הוא מסוג הפחדנים, שכשהם מרגישים אשמה כלפיך הם מפסיקים להגיד לך שלום ברחוב”, אמר עליו יורם).

נדברנו להיפגש בעיר, בבית־קפה הסמוך למשרדו, וכשהגעתי לשם ראיתיו עומד ליד אחד השולחנות ומתלוצץ עם איזו “חתיכה” שישבה שם בגפה וחיוך ערמומי וזדוני על פניו. (מיקי, שהוא נאה למראה ומקפיד על חיצוניותו, מתנהג כדון־ז’ואן לכל דבר, וכמוהו הנוֹ רווק מושבע).

“נטע טוענת שיורם שואף להגיע לתהילת נצח,” אומר לי מיקי בקולו המאנפף, והבעה של פילוסוף־ציניקן שפוכה על פניו. “היא טוענת שהגאוניות שלו מתבטאת בהוָיה המיסטית שלו ושהוא יודע שרק זו תקנה לו את התהילה הנכספת”.

"מיקי, אולי נפסח על ההסברים הפילוסופיים ותספר לי קודם כול את העובדות? " אמרתי בקוצר־רוח – נדהמת, מתקשה להאמין.

“העובדות הן פשוטות בתכלית,” מיתמם מיקי ומספר לי על חבר אחד של יורם, “זה שמשך אותו לישיבה,” אחד בן של ישראלים יורדים, וכעת הוא סוכן־קרקעות או מתווך־דירות, שעשה את המסלול המקובל של ה“מחפשים”: הוֹדוּ, נפאל, ולבסוף חזר לניו־יורק בהשפעת גוּרו אחד שאמר לו כי אין תפילה יפה יותר מ “שמע ישראל”. עוד הוא מספר לי על ידידה ישראלית של יורם, חוזרת־בתשובה, שאִתה הוא משוחח בטלפון על אבן־גבירול, מפרש פסוקים מ“כתר־מלכות”, ואחרי העבודה הוא מסתגר בבית ולומד קבלה.

"טוב, זה עדיף על טריפים של ל.ס.ד. וכל מיני דרֶקֶס אחרים, לא? " מתרוצצים אישוניו של מיקי בעירנות מחשידה על רקע פניו הקפואות (התערובת של גברית קשוחה עם רכרוכיות בכיָנית בתארו הנאה, האם היא מרמזת על איזו סטיָה? ).

"בנקודה זאת אני דווקא מסכים עם נטע… " הוא מזדרז, כמדומה, לטשטש את רושם “ממצאַי” בהבחינו שאני חוקרת את פניו. "היא טוענת שהחזרה־בתשובה קשורה בפחד מהמוות. "

כאן נרכן מיקי לעברי, מרפקיו על השולחן, והוא לוחש לי בחיוך לגלגני שבל נשכח כי יורם הוא טיפוס כריזמטי וכי דברים שבפי כל אחד אחר נשמעים “פוֹני” – כשיורם אומר אותם, מטים לו אוזן. למשל, כשהוא דורש מחבריו שלא ישקיעו בהרס כי אם באהבה ובנתינה.

“אבל מעתה והלאה, בשבילנו הוא אבוד,” נותן מיקי תוקף לדבריו בהצבת אגרוף על השולחן.

(האם הכוונה – בשבילי ובשביל מיקי ונטע, בין יתר חבריו"? ).

"איך הוא נראה? " שאלתי בחוסר־סבלנות.

"את יודעת, מתלבש כמו זקן, משפיל את כתפיו, כבר לא מתהלך יחף בחורף ובגופיה ובמכנסים קצרים, לא מתגרה יותר במזג־האויר, הפסיק לנגוע בידיהן ובפניהן של הבחורות בשעת שיחה, שומר מרחק, כמו שאמרים. "

מיקי מצית לעצמו סיגרלה ששלף בכיס חולצתו וגומת־החן שבקצה שפתיו ההדוקות משווה משהו מקַבּרי לחיוכו הצונן: "הוא המנהיג, הוא המרכז, הוא קיסר. ראית פעם איך שהוא דוחק אנשים לקיר ודוחף להם את האגרוף לשפתיִם שינשקו את ידו? בצחוק, כמובן, בצחוק… אבל הוא לא מוַתר! דיברנו עליו אמש כל הערב, נטע ואני, את יודעת כמה שנים לא התראינו? נראית טוב מאוד, השמינה קצת… אני מסכים אתה שבדָת אתה מקבל סמכות להיות מנהיג, להבטיח את הנצחיות, יורם מסרב להיות בר־חלוף, הוא שוֹאֵף להיות גואל, תחושת השליחות היא האָמן שבו… "

(כן, את הצורך הזה אני מכירה מבשרי. ב“חוַת־ישוּעה”, בתקופות שהיינו צמים, כשההשתנות הפיסית גרמה לי גם השתנות של ראיית הדברים והייתי “מאבדת את האני”, מגיעה ל“התעלות”, נתהוותה אצלי תחושה של שליחות, להוביל, לגאול… )

“רק עוד שאלה אחת,” אמרתי ברטט, "הוא נראה לך מאושר? "

"תראי… " משתמט מיקי ממבטי הנוקב, "יש גם אשליה של אושר… " וכאן הוא מספר לי על חבר משותף שלו ושל יורם, שהיה בסמים קשים ועבר גמילה וניסה להחזיק מעמד, אך הפוּשֶרים היו בעקבותיו, ועל חברה אחרת שעצרו אותה על חשיש והיא התחילה לחקור את השוטרים מה כל־כך רע בזה…

אך ההשוואה בין הפיכת־הלב של יורמי לבין כל מיני מכורים לסמים הרגיזה אותי, גם התעייפתי מקולו הפטרוני והלגלגני של מיקי, והרגשתי שאינני מסוגלת להתגבר על קוצר־רוחי אפילו רגע אחד נוסף.

דרכי אל בית אמי לא אצה לי. צריכה הייתי לעכל בלבי את כל מערבולת־הרגשות הזאת שחוללו בי הדברים אשר שמעתי זה עתה.

הלכתי, אם כן, בדרכים עקלקלות, הצצתי בגלריה, ראיתי ציור: הרקוּלֶס ישראלי בועט מתוך כַּבלי שִביָן של קטנות היומיום. חשבתי: והרי מנעוריו נטה יורמי לחכמת־הנסתר והיה שואל שאלות נוקבות של “מאין באת ולאן אתה הולך”, וההשתייכות היהודית מה היא אומרת ו“אתה בחרתנו”, לְמה? – אז לָמה נפלה עלי “הבשורה” כרעם־ביום־בהיר ומה הפאניקה שתקפה אותי לגונן, להציל, להתישב במטוס הראשון שמזדמן ולטוס לניו־יורק להצילו מידי עצמו, מידי “חבורת־השחורים” הזאת, מידי הרב, שבדמיוני הצטייר כבעל־גוף וזקן־עבות ועינים שחורות רושפות אש־קנאות ודיבור קולני חוצב־להבות, ואיך אפשר בכלל לתאר את יורמי בלבוש הקודר והכבד והמכוער הזה? ולמה, למה גזר על עצמו גורל כזה? –

הרחמים שתקפו אותי עליו, על עצמי, הכעס על קוּתי שלא עמד בפרץ, ואיך ייתכן שבמכתביו לא הזכיר אפילו במלה אחת את כל הענין הזה? –

עוד אני מקוננת בלבי: "גזר־דין של חומרה וסגירות וצייתנות… חומרה וסגירות וצייתנות… " אני נתקלת בשכנתי מהילדות, שנשארה ילדותית וסקרנית ורצתה לדעת עלי "ה–כוֹל!”, אך אני הערמתי עליה וגיליתי־טפח־וכיסיתי־טפחיִם ואת ענין החזרה־בתשובה של בני כלל לא הזכרתי.

וכשנפרדתי ממנה, ראיתי שצוֹעד לפני כוכב־טלביזיה אחד, והוא התאונן באזני חברו כי הפסיק לשמוע באחת מאזניו כתוצאה משפעת, אז נתקפתי חשק עז לנסותו ולצעוק באזנו הפגועה: "בני חוזר־בתשובה! בני חוזר־בתשובה!”

רגלי הוליכוני לכיכר־אתרים ושם ראיתי הרבה אנשים וראיתי צמחים חיים בעציצים, חנוקי־שׂקים כגלמים, ואחר־כך ירדתי למזח ועברתי על פני זוג זקנים קשישים, תיירים, בידיהם מקלות־נכים. וראיתי מגבָּם – אשה צעירה תמירה, בג’ינס, יחפה, וגבר שניסה לחבק את כתפה, אך היא המשיכה לדלג על הסלעים, שׂערה החלק מקפץ על עָרפה והגבר מדדה אחריה, כושל, מזכיר את פוֹנטי של סופיה לורן. ומחשבותי ממוקדות בבני ואני נזכרת בדבריו של מיקי על איזו בחורה חוזרת־בתשובה שיורם משוחח אתה בטלפון על אבן־גבירול. והרי בקלות יכולה הייתי למשוך אותו בלשונו ולשמוע עוד פרטים על הבחורה ועל טיב קשריה עם בני.

ים זוהר בשמש וגלים גמישים כחתולים מתרפקים בכחולים כהים ובהירים ואני שואלת את עצמי אם בני טיפוס כפיָתי, ואם כן, מה הוא משׁביע ועל איזה חטאים לא־לו הוא מכפר (בלי משים צפה ועולה בראשי דמותה של נטע), על יסורי־אנוש בכלל? על הסבל בגלגוליו המשונים?

בהמשיכי ללכת אל בית־אמי ראיתי בפתח חנות יהודים פרסים זה מקרוב באו, ונכנסתי פנימה להציץ כמו לקוּבּה של חטאים. מאז ימי ילדותי לא החליפה אמי את מקום מגוריה. “מגעיל לגור בבית אחד כל־כך הרבה שנים,” אמרה לי פעם נטע, שאמה והיא החליפו כל־כך הרבה מקומות מגורים. וכעת, שאני משתרכת לאטי בשכונת נעורי, אני רואה חשמל דולק בביתה של גילה, חברתי לכיתה א' של בית־ספר עממי, ובעיני נטע זה ודאי מגעיל שגילה חיה במדבר הזה עם אמה הנכה ארבעים שנה ושנה רק השלט “ברוּנוֹ מַאן רופא פנימי” – אביה – הוּרד מן הגדר אחרי מותו, ומתחת לרצפה המכורסמת של מרפסות הבית, שהיה מודרני לפני ארבעים שנה, תלויים על ברזל חלוד גושי בטון שנתפרקו משלד הבנין ואילו את גילה מאן פגשתי לא מזמן בבית־המרקחת השכונתי (“אני ממהרת להביא את התרופות לאמי”, אמרה בצאתה, אך חזרה להגיד שתמיד חשבה אותי לנמוכה והנה אני גבוהה) ורגליה הנפוחות והפצועות של גילה הזכירו לי את גילה הילדה ההגיונית והחרוצה והעקשנית בתצלום הפירמידה האתלטית – ילדוֹת בבגדי־ים כהים מטפסות זו על גב זו – על שפת־הים.

“החיים זה לא רק לחצות את רחוב דיזנגוף,” אני חושבת בהתישבי על ספסל בגינה שליד בית־אמי.

“אמא, תאמיני לי, אני מנסה לראות סימנים לאחור, להיות חכמה לאחור, ואינני מצליחה, אני פשוט לא מבינה כלום!”

“שטויות” – מנסה אמי להניח את דעתי – "זה יעבור לו, כבר היו לו התקפים כאלה של מיסטיקה – וחלפו, אני זוכרת שבנעוריו, כשקרא את ‘האחים קרמאזוב’, הגן בחום על האמונה בהישארות־הנפש, מפני שעל־פי איבן קרמאזוב כדי לבחור בטוב ובמוסרי צריך להאמין בהישארות־הנפש… "

“אבל כדי לבחור ביהדות הוא צריך להאמין גם בתורה כדבר־אלוהים, לקיים אין־ספור מצוות מעשיות!”

“אל תקחי ללב, זה יעבור לו,” מנחמת אותי אמי.

"הו, אני לא יודעת, הוא מלא רגשי־אשמה… גם זה שלא הסכמתי לחתום לו בתור בן יחיד… אז כשחברים שלו נפלו, מהכיתה, מהתנועה, הכאב והאבל לא מרפים ממנו… תמיד רצה לרדת לחקר הדברים, גם כשהיה אומר שדרכי אלוהים נשגבות מבינתנו ושהחיים עלי־אדמות אינם סוף־פסוק… באמת נזכרתי שככה הוא היה מדבר… אז כעת הוא מצטרף למסדרו של אלוהים לעבוד אותו לפני שהוא מבין את דרכיו… אמא, אני מוכרחה לנסוע אליו, יכול להיות שהוא מצפה לעזרה… "

“ממך? ומה עם אביו? קודם תשמעי מה יש לקוּתי לספר! דברי קודם כול עם קותי!”

"קותי הוא אידיאליסט ממש כמו יורם, שניהם מקבלים דברים באהבה ובתמימות וקל מאוד להלהיבם לדרך חיים רוחנית, אבל את הספקנות שלי הוא לא ירש. ואת הרי יודעת שאני לא מסוגלת להשתעבד. גם לא למצוות מן התורה. "

“דיברת כל הלילה מתוך שינה,” קידמה אמי את פני בבוקר בחיוך מבודח. "נאמת נאומים עם אוצר מלים של אוֹרָטוֹר. "

הבטתי בה בחשד ובחשש. האם הסגרתי איזה סוד?

"כן? על מה דיברתי? "

"הכול בהשפעת החזרה־בתשובה של יורם, כנראה. דיברת משהו על אֵל… קנא־ונוקם… על חסד… מוות… מה זה היה שאמרת על מוות? או על מֶלֶך? כן, על מות ומלך דיברת! שצריך לאהוב! לאהוב!.. את העולם… למרות כל הרע… בקיצור: חלומות מלאים יראת־אלוהים. "

"הפרעתי לך לישון… "

"לא נורא, השינה שלי היא לא כל־כך קדושה, כידוע לך. "

"אמא, גם אני עובדת לפרנסתי. "

"כמובן, כמובן, התכוונתי לומר שלא היה מי שיפנק אותי. בואי, תאכלי ארוחת בוקר. "

האם ניסתה להטיף לי מוסר? ונטיָתה לעקוץ אותי בזמן האחרון, מפני שנדמה לה שהתחזקתי דיי וכבר עין סיבה לרחם עלי?

זכרתי אמנם שמילמלתי בשנתי משפטים קולעים, גזורים־כהלכה, ושהתפעלתי בשנתי מקלוּת־הביטוי שלי ומן הדייקנות והבהירות שבהן הבעתי את רעיונותי, בעוד שבמציאות אני קשת־ביטוי וניסוחי מעורפלים ומסורבלים, אבל כשהתעוררתי לפנות בוקר בכעס רב, היה זה דווקא מחלום שחלמתי על מלכיאל, והכעס היה על כך שחייו מתנהלים מתוך סדר וארגון והוא קובע נורמות נוקשות ובלתי־מתפשרות לכל אחד מידידיו, ומקציב לכל אחד מהם מגירה נפרדת בהתאם לתועלת שהוא מפיק ממנו, וחלילה לאחד להשיג את גבול רעהו, והודיתי לאלוהים שטינתי אליו היום אינה גובלת ביאוש, כפי שהדבר היה פעם.

בדרך, באוטובוס מן העיר אל בית־הספר המחוזי, המשכתי להרהר בבני ולבי נכמר בחמלתי עליו.

חשבתי: מאמציו העקשניים לדבוק בחיים, לינוק מהם בשקיקה, להטביע בהם את חותמו, להיות אחד ומיוחד ומזוהה בהם. והנה נעצר האוטובוס בתחנה כלשהי ועמד שם בית הרוס־למחצה, פתחים פעורים במקום שהיו חלונות, בית צועק. ונזכרתי בשני התקפי־הדכאון שהיו ליורמי בגיל ההתבגרות, וכשיצא מהם אמר שאנשים מדוכאים הם משעממים נורא, כל אחד שקוע בעצמו. והאוטו חלף על פני בתי דירות גבוהים, כמו בתי־בובות שחדריהם מוארים לראוָה, וחשבתי על המאמץ הרב שאנשים משקיעים בטיפוח דירותיהם לעומת ההזנחה המשוועת של כל מה שהוא בגדר “חוץ”.

האם בני שלם עכשיו עם נפשו? האם מצא לו מרגוע? מי כמוני יודעת כמה בלתי־אפשרי הדבר לחיות בעולם פרוץ לכל הרוחות, כשכל דבר הוא גם היפוכו וכל כתובת שיש לך היום משתנה מחר, ומה שנראה לך מוצק הוא בעצם קצה הקרחון, אבל יצר לב־האדם רע מאז ומעולם והוא חלק מהקיום האנושי שכמה שנתחכמה לו ההשלמה עמו היא תקוָתו היחידה ונזכרתי בדברים שאמי סיפרה לי כי מילמלתי בשנתי וידעתי שאלה הם רעיונות של בני והוא דיבר מפי בחלומי כשאמרתי שרוח האלוהים היא רוח האהבה לכל החי כי אי־אפשר אחרת, מפני שכל מה שאינו אהבה הוא הרס וחורבן ושלילת החיים ואילו רק יכולתי להחזיר ליורמי ניצוצות מתוך הקליפות שבהן נברתי בימי חלדי. אך הנה, באשר לבני, עצמי־ובשרי, שיטו בי חושי עד כדי כך, שהרי בשום אופן לא יכולתי לדמות בנפשי שיהא מועד למהפך כזה בחייו “ויום אחד הוא עוד יתרוצץ בארץ ויאיים על חיל־האויר להחזיר־בתשובה את טייסיו,” אמר לי מיקי בשיחתנו, וכך נרמזתי כי בדעתו של יורם לחזור ארצה.

הפגישה הנכספת עם קוּתי, שרק לפני זמן לא רב הייתי דוחה למענה כל דבר שבעולם, הייתי רצה לקראתה ממיטת חָליִי, מוַתרת על טיול סביב העולם באנית־פאר, אפילו על פגישה עם מלכיאל.

והנה, כשהרמתי את שפופרת הטלפון בשעת ערב מאוחרת ושמעתי את קולו – היה בשמחתי רק הד עמום לאותה התרגשות שהיתה פוקדת אותי כל אימת שהיה מציע לי פגישה בינינו, מאז היפרדנו.

“בענין יורם”, אמר, “דרישת־שלום ממנו. ביליתי הרבה בחברתו”. (“ביליתי”, אמר, ולא “בילינו”). ונועדנו להיפגש בפונדק שעל הכביש הראשי, באמצע הדרך בין ביתו שבמושב לבין ביתי.

כבר בשעות הבוקר המוקדמות התקדשתי לקראת הפגישה (גם זה מתוך הרגל – חשבתי). הקדמתי לצאת מן הבית ולקחתי אתי מחברת ועט, בהשלותי את עצמי שעד בואו אעבוד על איזה פרויֶקט שהייתי אמורה להעביר בבית־הספר.

אני יושבת בפונדק, המחברת לפני, ואני מתעטפת בדמיוני בחולצת הפשתן התכולה־הרחבה של קותי, ותחושת הסיפוק־שבשלמות, כאילו מתעטפת בו־עצמו ולובשת שלמות – – –

“מר לנו מר הציפרים / גָלינו משולחן הורים / לנדוד נהיה צריכות עכשיו / למרחקים לכל הסתיו” – מזדמזם בראשי דוּאט של מנדלסון שקוּתי ואני נהגנו לשיר בשני קולות.

אני נשטפת זכרונות: קוּתי מובא הביתה, חבוּל בידו, לאחר תאונה שאירעה לקבוצת מטיילים מהמושב בדרכם לסדום. מספרים לי שאחת מבנות המושב פצועה אנושות, אך אני, כל דאגתי לקותי. (וכעת אני מציצה בשעוני מתוך איזה חשש כבד).

אני נשענת אל אבני־המזח בפינה מוצלת על שפת הים, רגלי משקשקות במים, ואני מתעצלת לזוז ממקומי גם בראותי את יורמי רץ לכיוון הים, כי בוטחת אני בקוּתי שהוא משגיח עליו.

אני נזכרת בחלומותיו של קוּתי, שבהם מקומות מוכרים בארץ הם כביכול חוצלארץ, ויפים משהם במציאות: יערות ואגמים וכנסיות עתיקות ופסלים ומִמצאים ארכיאולוגיים, וקותי עובר בהם בכרכרה ופוגש בדרכו מלכים ונסיכים, והחקלאי החרוץ שלנו, בעל ההכרה הפועלית, מתרועע עם שרים ורוזנים לבושי מחלצות ועדויים אבני־חן, והוא בא בקהלם כאחד מהם.

אני שקועה בזכרונות מתוקים על ההפתעות המרנינות של קותי לימי־הולדתי – והנה זכרון עכור: אני חוזרת מאספת־מורים בערב יום הולדתי, השולחן מכוסה מפת־תחרה לבנה ועליה צנצנת עם פרחי העונה ויין וגביעים, ועיני צדה סיכה ויקטוריאנית לבנה־זהובה בצורת שפרירית שקופה, נחה בתוך קופסת־קרטון קוביָתית מרופדת, ולידה דף־נייר, תלוש ממחברת, מעוטר בציור צבעוני של פרחים, ובאמצעו ברכה ואיחולים באותיות הדפוס המוּמיוֹת של יורמי בן השש או השבע. אבל רוחי רעה עלי, בקושי אני מעלה חיוך של הכרת־תודה על שפתי, ומדביקה נשיקה רפה על לחיי אהובַי, וכשקותי שואל בדאגה מה קרה, אפילו איני מחכה להשקת הגביעים וכבר אני מתפרצת ומדברת ברוגז על איזה מפקח מתחכם ומתנשא שנָכח באספת־המורים שלנו, על כך שאנחנו עומדים לפניו כמו גלמים וחיוך אוילי על פנינו בהתמוגגנו מן הסיפורים נוטפי האהבה העצמית שלו והוא מנסה אותנו, עד כמה סובלות מידותינו האזרחיות המקובלות את התגרויותיו המחונחנות, אך אוי לנו אם נעז לנגוע בגאוָתוֹ הפגיעה באצבע רפה ומתגוננת.

ובעוד אני שופכת את חמתי על המפקח, קולטת עיני את דמותו הקטנה של בני כשהוא שקוע בכיסא הגדול, נזוף ומאוכזב, ואילו התמהון שראיתי קודם בעיניו של קותי נהפך עתה לכעס ולתוכחה.

אני מנסה לגרש זכרונות עכורים ולשוב ולהתרפק על רגעים של שמחה והתרוממות־רוח שחיינו היו מלאים אותם – אך נצנוץ גלימת־מפיסטו של מלכיאל מסמא את הרהורי:

הרומן בינינו אך זה החל לפרוח, ואני מלבלבת כולי בתחושת אָשרי, והנה, ההתלהבות המופרזת שאני מגלה בציור – תחביבו ותחום התמחותו העיקרי של מלכיאל – לא נעלמה מעיניה של נטע ויום אחד היא מפתיעה אותי בביתי, מוציאה מתיקה בלוק גדול וצבעי־פַנדה חדשים, מטילה אותם לעברי, ואומרת בקריאת־נצחון לגלגנית: “זה בשבילך, ציירי משהו!”

“מה פתאום?” אני שואלת מופתעת, ומרגישה איך הסומק מציף את פני.

“קודם כול תוֹדי לה, אחר־כך תשאלי שאלות,” אומר לי קותי בתום־לב, אך קולה של נטע מתחיל לעלות לטונים גבוהים וצורמים: “את לא צריכה להסמיק כל־כך, הרי אם לא תתני לעצמך פורקן – תתפוצצי!”

ואמנם, בעידודו של קותי, אני מתנפלת כבר למחרת על דפי הבלוק בתאוָה הזאת שהיתה רדומה אצלי מאז היותי תלמידת־תיכון, וממלאה אותם, דף אחרי דף, בצבעי פריחה עזים, מתפוצצים, זיקוקי־די־נור של פריחה משתוללת על חָרבות בתים לבנים, קורסים.

בהיותי בקורסיקה, ניסיתי לחזור לציוּר, וציורַי משם היו תלויים ממוסגרים על קירות המטבח שלנו במושב: חישוק תָכול רחב ובתוכו כּחוֹל אפֵל, אפור גועש, לבן עכור סָתוּר בשחור־ירוק, בשחור־ארגמן והתכלת מכסה על כולם, ורק תנודת־אויר קל־קלילה, לבנבנה, עדינה כתחרה, מרחפת מעין אדוָה.

ציור אחר נראה כמערבולת רוּחוֹת בלָבן, כמו זרמים הפוכים למהלך מחוגי השעון.

ציור אחר: אפור־נחש, חריף, מבריק, ירוק־אצות, לבן גבישי בוֹהק, שחור שקוף נוזלי, שחור אטום, ובתחתיתו מרבצי־פגרים, עופות, סרטנים, חלזונות, צַבּים.

אני חושבת: האימון הקפדני הזה של ההתכוונות פנימה. כך מתנכרים לזמן.

אני חושבת: אילו פגשתי היום את מלכיאל הייתי משתמטת ממנו, גם בשל היותי נבוכה בנשיותי הלא־מטופחת לעומת יפי־תארו, שאינו בלה עם השנים, אך ערכה של ארצי היה עולה בעיני כאשר גבר בדמותו ובתארו מתהלך בה כתוך שלו.

המחשבוֹת החוזרות אל מקור הפשע.

אבל כשהן חוזרות אל יקירי, אל קוּתי, אני תמהה לאיזה גילוי אני מצפה בהיותי יושבת לי לבדי במיטתי, למשל, באפס־מחשבה, באפב־קריאה, באפס־הנאה מהבטלה, ואינני מביאה אהבה ואינני מביאה שמחה לאהובַי, או דאגה, או תקוָה, אז מה לי אָלין.

אני מביטה בשעוני. אם לא יבוא עד שעה חמש, אטלפן לביתו.

מבעד לשמשה של הפונדק אני רואה גברתן כהה־עור, כבן ארבעים, במכנסים וחולצה שחורים ובפנים חטוטות, מתקרב, מהסס רגע, מביט לעברי, ואחר נכנס פנימה ומתיַשב ליד השולחן ממולי, כשהוא חוסם לי את כל שדה־הראִיה. נעצתי עיני במחברת שלפני, לנסות להתרכז בעבודתי, אך עיניו של הזר – שנראה כאסיר שזה אך השתחרר ועדיין אינו יודע מה יעשה בחופש – בחנו אותי במין מתיחות עזה ובילבלו את מחשבותי. הפניתי את ראשי הנה והנה שלא להיתקל בעיניו, אך בהיפגש מבטינו לרגע, ראיתי מנהרה אפלה ואטומה. הזר הצית לעצמו סיגריה ושילח את העשן במתינות לעברי, כאביר המפזר פרחי בושם לרגלי גברת־לבו. עצבנותי גברה. קמתי ממקומי להתישב ליד שולחן בחוץ, ואז ראיתי את קוּתי.

קוּתי הגיע נרעש ובמצב של התרגשות עמוקה. גידי צוארו מתוחים, שערו מזדקר, ובעיניו דאגה ומבוכה. (אף־על־פי־כן לא יכולתי שלא לשים לב לחליפת־הקורדורוי האמריקנית שלו, בצבע זית, שבבחירתה נעזר, בלי ספק, בָּהיא, בָּרוּתה שלו). הוא מתנצל על איחורו. זה עתה היה עֵד לתאונה מחרידה. לא לתאונה, לרצח. הוא ראה במו־עיניו איך הטנדר ההוא נוסע בעקבות רוכב־האופנים ומנסה לדרסו. בהתחלה לא תפש מה קורה וכשתפש היה מאוחר מדי. הבחור נדרס למוות. אחר־כך באה המשטרה וקוּתי מסר עדות והדורס – אחד שיכול היה להיות אבא שלו – נעצר לחקירה, וקוּתי יוזמן לבית־המשפט.

“די, נשכח מזה,” הוא מביט בעיני בפעם הראשונה, “מה שלומך?”

וכשעניתי “טוב,” נשם נשימה עמוקה ואמר בחיוך, "את נראית טוב. " והוסיף, כשהוא בוחן את פני: “אז יש לנו ענינים לסדר, מה?”

“איזה ענינים?”

“מיקי לא סיפר לך שיורם התארס?”

“התארס? בלי להודיע לאמו אפילו?”

“הוא לא סיפר לך כלום?”

“נדמה לי שרמז משהו על איזו בחורה חוזרת־בתשובה שיורם מנהל אתה שיחות טלפוניות על אבן־גבירול, אבל מכאן ועד לאירוסין?”

"קרה להם פנצ’ר… זה היה עוד לפני שהיא החליטה לחזור־בתשובה… אחר־כך הרב השפיע… צריך היה למהר… "

ובעלי מספר לי על כלתי־לעתיד, שהיא צעירה מאוד, כמעט ילדה, ישראלית, אורנה שמה, הוריה גרושים, אביה חי בניו־יורק עם אשה חדשה, אמה בארץ, טיפוס חָפשי, פרובוקטיבי. והוא מספר על האירוסין שנערכו בחפזון בנוכחות שני האבות ועדיין לא הוציאו את הסוד החוצה מחשש לשונות־רעות, והוא מבשר לי שבעוד כחודש יבוא הזוג הצעיר לארץ להתחתן ותכניתו של יורם ללמוד בישיבה, שעה שאורנה תכשיר את עצמה להיות אחות טיפולית, או סיעודית, להיות המפרנסת, ובינתים יעזרו האבות. ועוד הוא מספר לי, שבימים אלה עוברת אורנה “כָּלֶה־קלַאסֶס”, שיעור־כּלות, ויורם משנן מסכתות שלמות שעליו ללמוד לפני החתונה. ושאבי הכלה העניק ליורם שעון במתנה, מזהב כבד, על שרשרת, ושבאירוסין שברו צלחת, כתבו ראשי־פרקים של התנאים, והתכבדו ביין ובעוגיות, מעשי־ידיה של הרבנית.

“היא מוצאת חן בעיניך, אורנה? יורם אוהב אותה? היא תמצא חן בעיני?”

"אני לא יודע… " מסב ממני קוּתי את עיניו, "היא בחורה טובה… כרגע היא מתקשה למצוא לעצמה חברוֹת… "

"כן, אני מבינה, אני מבינה… " בלעתי את רוגזי.

“למה את אומרת את זה ככה? היא בחורה טובה!”

“אבל ליורם מגיעה הכי טובה! ליורם מגיעה… הוא מעניש את עצמו על אשמה לא־לו!”

“הוא נראה לי מאושר למדי,” הבחנתי בפניו של קותי שהוא מחפש דרך לרומם את רוחי, "הבעיה היחידה שלו היתה להיפרד ממכנסי־הג’ינס שלו… זה די מהמם לראות אותו בשחורים האלה… "

"בעצם הוא ירש את זה ממך, את האידיאליזם האקסטטי הזה, ובכל־זאת קשה לי להבין איך אתה מסוגל להתיחס לכל זה בשלוַת־נפש. "

"חשבתי שזה דווקא עשוי למשוך אוֹתָך… "

"אותי? אני בכעס איום, מרגע שנודע לי, הדבר הזה תקוע לי בגרון כמו… כמו… "

קותי פרץ בצחוק. "באמת? ואני חשבתי שבגלל הנטיה שלך למיסטיקה… "

הנטיה שלי למיסטיקה. כמה פעמים שמעתי מפיו את המשפט המרגיז הזה. כל מי שמחפש דרך לחיות אחרת, מיד מדביקים לו נטיה למיסטיקה.

“הבחירה של יורם מבטלת קודם כול אותי,” הסתרתי בחיקי את ידי הרועדות, אך קולי הסגיר את התרגשותי (ובו־ברגע אני מודעת לחשד המנקר בלבי, שאולי אין כעסי נובע אלא מפחדי ללכת שבי אחרי מִקסם הכפיתיות הזה של בני).

"זה באמת אומר ניתוק מסוּים, אבל… "

"קותי, אתה משאיר לי גם איזשהו צד של זכות? אני יודעת ששאלות כאלה מביכות אותך… "

קותי חייך כמחפש תחבולה להימלט.

"הדברים הם כנראה לא בדיוק מוגדרים, האויב הוא לא רק אויב, והאוהב הוא לא רק אוהב, או כמו שאומר הרבי של יורם מפי הרבי מגוּר, אפילו אחאב לא כולו רע, אם היתה לו הזכות להיפגש עם אליהו הנביא. "

"טוב, ידעתי שתתחמק מתשובה, אני רוצה רק להגיד לך, ששנינו אחראים למה שקרה ליורם, האשמה שלנו, האשמה הבסיסית שלי ושלך… "

“אני לא חושב שקרה לו דבר כל־כך נורא,” מישיר אלי קותי עינים ממצמצות. "השאלה היא אם יישאר קיצוני או שישאף להגיע לאיזה איזון, גם ברגע שמקבלים את המצוות ואת אורח החיים הדתי, יש עוד מרווח די גדול… "

מלצרית צעירה, שחומה ואדישה, ניגשה לפנות את הספלים הריקים שלנו, וכשקותי שאל אותי אם אני רוצה לאכול משהו, התעכבה רגע, שׂערה השחור והשמנוני מכסה על עיניה והיא מעבירה את המסטיק שבפיה מצד לצד וסורקת באצבעותיה את שׂערה הדביק. ניענעתי ראשי בשלילה. מוזר שלא שמתי לב שהחושך בחוץ כמעט מלא.

“איך היא נראית, כלתנו־ לעתיד?” שאלתי במורך־לב (חוששת? גם מהאפשרות שפגישתנו מגיעה אל קִצה? האם הדרך שבה מולל קותי באצבעותיו את החשבון שהגישה לו המלצרית מעידה על קוצר־רוח?).

"ילדה נחמדה, שמנמונת, עצובה קצת, כאילו על סף בכי, שיער חלק, חום, שיהיה עטוף כמובן במטפחת, נראית מאוהבת מאוד ביורם. "

"אמרת שיש לנו ענינים לסדר… " נאנחתי מתוך שברון־לב.

"כן… צריך להחליט איפה הוא יתגורר עד החתונה. הוא יכול, כמובן, לחזור הביתה, למושב, חדרו עומד תמיד לרשותו, דבר לא שוּנה בו מאז שנסע אבל… "

“אבל מה?”

"אבל זה מתוך הנחה שבדירה שהועמדה לרשותך במוסד החינוכי לא יהיה לך נוח לארח אותו. "

“מה אומר יורם?”

"הוא השאיר את ההחלטה בידיך, הוא לא רוצה לגרום לך… "

קותי בלע את רוקו.

“כאֵב? זה מה שהוא אמר? ‘כאב’?”

“מה את אומרת?”

"אני לא אומרת, אני… " השתעלתי, להפשיר את הצריבה הזאת בגרוני.

“יש עוד אפשרות,” נעץ קותי את עיניו בשולחן, “יש אפשרות שבזמן הראשון הוא יגור אצל אמך, בעיר. היא בודאי תשמח לארח אותו. נכשיר לו שם כמה כלים ותהיה לו פינת־כשרות, זה לא כל־כך מסובך.”

“מה בענין החתונה? צריך שנדבר גם על זה, לא?”

אבל לכך – מבטיחני קותי – תדאג הרבנית, אשת ראש־הישיבה שיורם עתיד ללמוד בה בירושלים ולכשיגיעו החתן והכלה לארץ, תפגיש הרבנית את המחותנות ותנחה אותנו בהלכות הטקס וכיוצא באלו. ועל שאלתי בקשר למגורי־קבע לזוג הצעיר, השיב לי קותי, שדבר זה סוכם בינו לבין מחותננו באמריקה והם הקציבו לכך סכום מתאים.

"קשה לי להבין איך זה שהוא לא הזכיר במכתביו אלי אפילו במלה אחת את מה שעובר עליו. אני משערת שעלי לראות זאת ככשלוני בתור אֵם… "

אבל קותי מתרץ עובדה תמוהה זאת ברצונו של יורם לחסוך ממני התרגשות־יתר ולהניח לי להתאקלם מחדש בארץ ובמקום־עבודתי ללא זעזועים מיותרים.

"ובכלל… " הוא מוסיף, "אני בטוח שכששאלו אותו אם הוא נשאר בישיבה, לא קולו ענה להם ‘כן’, כי אם איזה קול לא־לו, אז נתנו לו מיטה, ומאז הוא שם. בעצמו לא ידע מה קרוה אתו. "

הוא מישיר אלי את מבטו בדברו, אבל כשאני מנסה לקלוט בעיניו זכר לאינטימיות שלנו, הוא משתמט ממני במבוכה.

אני חושבת: קותי רצה שאהיה חמה, מרוצה, מתלהבת, לא ביקָרתית, לא שופטת (“הנטיה לשפוט היא מתוך הגנה”, אמר) והדרישות שלי ממנו מה? לא בניגוד לאָפיו?

תרתי את פניו, שלא הסגירו במאומה את מה שמציק לי.

"חלמתי שרצחנו את אביך. " ידעתי שלא זאת רציתי לומר, שלא על זה רציתי לדבר, שאינני מוצאת את המפתח המוסיקָלי אליו, שאני רוצה את קותי בחזרה, להיות שוב יחד, לא לא לשבת זה מול זה כשני זרים…

“באמת?”

"ואחרי הרצח כרתנו את יד ימינו. כל זה התרחש בנוף ירושלמי קסום. "

“כן?”

“אבל החלום נגמר לפני שקברנו אותו, עוד צפוי לנו כל הטקס.”

“המ… חשבת על המשמעות?”

“בחלום, הרעיון היה לרשת את כספו.”

“כל־כך פשוט?”

“ממש¹ אידיוטי, בגלל בצע כסף. אפשר לחשוב שמי יודע באיזה סכום מדובר, בסך־הכול חסכונות של פנסיה עלובה.”

צחקנו. אחר־כך בחן קותי את פני מתוך שתיקה עקשנית. לבסוף חייך ואמר: “ראיתי אותך מדברת אל עצמך.”

“מתי?” חקרתי את פיו, ופגשתי את מבטו המתרצה והחומל.

“כשנכנסתי הנה, לפני שהבחנת בי.”

“שטויות,” השפלתי את עיני.

קותי נרכן לעברי ושאל בלחש: “את בודדה, שלומית?”

הדמעות שחנקו את גרוני שעה ארוכה, שמילאו את ראשי להתפקע, שלחצו לפרוץ החוצה. ופתאום לא היתה לי שום שליטה עליהן. הסתרתי את פני במרפקי. יבבות משתנקות נמלטו מגרוני ללא מעצור.

קותי אחז בידי וניגש להקימני, עיני אנשים נפנו לעברנו.

"בואי, בואי שלומית, נצא מפה. "

ובטנדר שלו, כשנסענו ללא מטרה, אחז קותי בחָזקה בהגה, הביט נכחו בהתרכזות, כאילו כל מעייניו בדרך, והשתיקה המתוקה נתארכה ונתארכה.

השתיקה המתוקה צופנת תקוות העינוגים השלמים ללא־רבב של נערה שטעמם של כל החיים שלפניה, באהבה שזה עתה טעמה את עדנתה והיא כרוח חמה נושאת ערגת בשר ורוח ותקוָה וכמיהה ואושר שנקרה בדרך חיי בדמות הנער הזה, החיוֵר למרות שזפונו, הנער הבוגר הזה קוּתי, שבתצלומינו המשותפים הוא נהנה ממני ללא סייג והאושר שבהתגשמות מאוויֵי האהבה עם אידיאל של טוהר שבועת־האהבה לעולמים.

ואיך באנוכיותי ובלהיטותי הלך ונתעוות ונשחת ונשתבש במעגלי תמימות ההתחלות והסתאבות הסופים ומה יהיה סופה של הנסיעה הזאת שאני מתמוגגת אליו והוא נראה כנאבק עם לבו וזה נשמע מקולו העצור מריגושים: “עכשיו ספרי איך את חיה.”

ובאפלולית הזאת, בלי להביט לעברו, אני רואה בעיני רוחי את עיניו נכמרות ועורגות ואני חשה את הלמות לבו (גדול, רחב) השועט אלי ויצרי מסתחרר מחום נשימתו שאופפת את כולי גלים־גלים של נדיבות ואני נמסה בגופו הכבד, החזק, הו קוּתי, קוּתי שלי.

“ספרי לי איך את חיה, שלומית.”

רציתי לספר לו על יום חם בחורף כשאני יוצאת אל החוץ ותחושה טובה כזאת של הקלה, על שאין צורך להתנגד לקור, לרוח, לאויר דחוס (לאנשים, למאכלים, לרעש, למרחב, לגבהים, לריק) הקלה כזאת מכול וכול, שממש מתחשק לצאת במחול – והנה מתחיל לרדת גשם וצריך להיזהר שלא להירטב.

אמרתי לו: אני מאזינה לתקתוק השעון כדי לטשטש את שעיטות הלב, את המחשבות, כדי לבוא אל הרגיעה, להצטנף בשינה, לקוות לקום נערה.

ועל שאלתו אם אני פוגשת חברים ותיקים, אמרתי שכמו אותם צעירים שמתו באִבם וכאלה יישארו בזכרוננו, כך נחקקים בלבנו רעינו החיים מאותם הזמנים שנצטלבו דרכינו אתם, והזמן אין לו שליטה עליהם בעיני רוחנו.

ודיברתי על קהוֹת היצרים וגבוֹר התבונה (כחלק מתהליך של השלת קליפות, כמו: עלבון וכבוד ויוקרה) ואמרתי לו שאני נזכרת באביו שצחק במנוד־ראש לזדון לבם של בני־אדם, לא מתוך גבהות־רוח כי אם מתוך חמלה על העולם (וקוּתי חייך בפה סגור) “ובכלל,” אמרתי “כדי לא לשנוא את העולם צריך לאהוב אותו.”

קותי האט את הנסיעה ונפנה לעברי להביט בי, כתמֵה עלי. אחר־כך חזר להתרכז בדרך וזמן־מה נסענו מתוך שתיקה.

אחר־כך שאל אותי מה אני עושה בזמני הפנוי, ועל כך עניתי שאני נכנסת בדחילו ורחימו אל עולם של שקט ופוגשת שם בזה ובזה, מנוערים מכל תכלית, מעין מפגש נשמות בג־עדן, שענין הצדיקוּת בו אין לו כל משמעות. אבל לפָנים – אמרתי – בהיותי במושב, גמעתי שקט שהרווחתי בעמלי, בעשותי לביתי ולמשפחתי, והייתי מאושרת. זאת לפני שהתחלתי לשגות בהזיות מן השטן. וכעת, שאיני שוגה עוד בהזיות כאלה, מה לי עוד.

“ואת קרובה כעת לעצמך?” – שאל קותי, ועל כך השבתי שאני מתקרבת אל עצמי בשעות של אהבה ובשעות של מחלה וגם בשעות של הצלחה, ומתרחקת לימי ילדותי בשעות של כשלון, שדווקא אותו אני מקבלת כגזירת גורל, בעוד שמן ההצלחה אני מפחדת ובורחת ממנה אל המחלה, שמקרבת אותי אל עצמי כמו באהבה שכבר עבר זמנה.

“ומחוץ לשעות העבודה… את לא מתראה עם ידידים?”

שמחתי שהוא עדיין סקרן לגבי, ואמרתי שיצר ההתקשרות־ללא־תכלית עוד רוחש בי בדממה גם כששאון היצרים נדם. שֵדון שכמותו. כבר תפשתיו בזנב, גם הנחתיו להימלט, כדי לא להיזכר בעוונות כבדים (האם לבי נכמר בי בהיזכרי?).

(ברברה פניק אמרה לי ברגע נדיר של חסד, שפעם היה לה ולניקנור כל־כך הרבה מה לדבר, אפילו שהיו רבים ביניהם, והיא יחלה לרגע שיהיו לבדם וידברו וידברו, וכעת, ששעותיה בידה, הם יושבים ושותקים וצועדים ושותקים, “ולא שאני שקועה כל־כך בעניני, שאין לי” אמרה, “אבל הוא כנראה כן”).

“תראי, שלומית…” מאט לפתע קותי את הנסיעה ונעצר ליד שורת איקליפטוסים הגודרת בין הכביש הצר הזה ובין הפרדסים שלצדו, והבושם החריף של פריחת ההדרים פורץ אל הרגע הזה של ציפיות עזות והשתוקקויות מתוקות להשיל סוף־כל־סוף את לחץ השנים המיותרות האלה. ושגוף־ונפש ישובו ויינטעו במקומם.

“תראי, שלומית, רציתי להגיד לך… אני ורוּתָה… את יודעת ששמה רוּתָה…”

וכבמטה־קסם מופשל מסך הערפל הרגשי ואני מסתנוורת מן האור הקר של הפקחון המחודד הזה. (קול הצרצרים בלילה נשמע כמחאת המונים אדירה).

כשהדבר נוגע בנפשי.

 

ז. החתונה    🔗

בשעות הערב המוקדמות, בכניסה לאולם־השמחות בירושלים, שבו עמדה להתקיים חתונתו של יורם בני, (שחר יום ל"ג בעומר זה, בעודי בבית, קידמה אותי המיַת יונים פעלתניות, שוקקות, מעבר לחלון) – עמדה לה נטע. (משחק הצבעים המתעתע על עיניה, שכמיהה פראית ושנאת אין־אונים משמשות בהן בעירבוביה), בחצאית פרחוֹנית וחולצת־גבר פשוטה, ארוכת־שרווּלים, ורגליה נתונות בגרבים ובסנדלים – וחילקה פרח לכל אחד מהקרואים.

ואילו מיקי, חברו של יורם, ניצב מאחוריה, כולו צחורים, בחליפתו ובחולצתו המגוהצים למִשעי, לראשו כיפה לבנה גדולה, רקומה בצבעים עזים, והחיוך הכמו־אירוני לא מש מעל שפתיו כשהיה מקבל לידיו את הצ’קים מאת האורחים, ואילו את חבילות־השי העביר לידי איזה אברך שנעלם עם הערימה פנימה וחזר כשידיו ריקות, לשוב ולמלאן במתנות.

את המראה הזה קלטתי בהרף־עין אחד, כשעליתי עם הכלה, עם אמהּ ועם הרבנית (שנטלה על עצמה את תפקיד המדריכה והמארחת), במדרגות המובילות אל אולם־השמחות; ואמי, שהגיעה לירושלים עם ידידתה רֶבֶּקה רוֹט ועם בתה עוגניה – פיגרה מאחור, לעזור לעוגניה לתמוך באמהּ. (בתצלומי החתונה נראית אמי – העצמאית בעל־כורחה – מבולבלת ואבודה, ואילו אני נראית בהם כבוּבָה ממוכנת).

את כל שעות אחר־הצרים ביליתי בבית־הרב, ראש־הישיבה שאליה קשור בני, ושמעתי על רגל אחת דברי תורה מפי הרבנית, עולה חדשה מאמריקה, הצעירה ממני בשנים והמטופלת בחמישה פעוטות, שעה שהכלה הסתגרה באחד מחדרי הדירה, ונשים במטפחות־ראש ובשביסים נכנסות ויוצאות ממנו למסור בידי הכלה פתקאות עם בקשות, “קוויטלָאךְ”, והרבנית מסבירה לי שחתן וכלה המתפללים ביום חתונתם, בקשותיהם מתמלאות.

אצל הרבנית הזאת נפגשתי שבועות אחדים קודם לכן עם המחותנת שלי, שהזכירה לי בהופעתה המחציפה את מרסל עובדיה מהחוָה.

לא הייתי מופתעת. תדמיתה כבר היתה מוכרת לי מסיפוריו של קוּתי. ואחר־כך פגשתי את אורנה. וקלטתי אצלה איזו עַצֶבֶת סמוּיה המפעפעת מבעד למעטה של נקיון ורַכּוּת שאפפוה – כשל תינוקת אחרי הרחצה. וכשניסיתי לנשקה, שמטה ממני את לחייה ונמצאתי מחככת בשפתי את אָזנה. מכאן ואילך התנהגתי כמי שאינה יודעת מה מצפים ממנה בתפקיד החָמוֹת וכשחנקו אותי הדמעות פרשתי לחדר־האמבטיה מתוך כאב של זרוּת.

בשל מצבנו המשפחתי המיוחד (אם אחת גרושה, השניה חיה בנפרד מבעלה) הציעה הרבנית את חסותה לשתי האמהות ה“נִידחות” לפתוח בפניהן – לכל אחת לחוד – אשנב לדיני טהרת המשפחה וליפי החיים הדתיים שנכונו לילדיהן. אפילו בבחירת שמלת־הכלולות לא סמכה הרבנית על מחותנתי, והיא נלוותה אל האם ואל בתה לשאול את השמלה ואת ההינומה.

ובצדק. שכן, כשפגשנוה קותי ואני, לראשונה, בתור מחותנתנו לעתיד, בבית־קפה תל־אביבי, והיא באה לפגישה ישר מן המשרד בו עבדה, לבשה שמלה שקופה המגלה את אִמרת תחתוניה ונעלה נעלי־עקב גבוהות־כמגדלות. ואילו לבית־הרב הופיעה במכנסים ובטוניקת־תחרה שחורים ובנעלי־עקב לבנות, וכדי לצאת ידי חובת צניעות תלתה על כתפיה צעיף לבן שקוף, שחזר וגלש מהן, עד שלבסוף הניפה אותו בהתרסה על כתפה האחת.

אבל בחתונה, והיה זה לאחר שהרבנית לימדה אותה פרק בהִלכות לבוש, עטתה שמלת ברוֹקאד מהוהה, “יד־שניה”, והפגינה את מורת־רוחה מן המתרחש סביבה בכך שלעסה את המסטיק שבפיה גם מתחת לחופה. (כשהרימה לכלה את ההינומה במצוַת־הרב, שבהתחלה טעה משום־מה בין שתינו, הסבה אורנה את פניה ממנה, כמו מחשש עין־הרע).

“כשאיש ואשה זכו, שכינה שרויה ביניהם,” דורשת לפני הרבנית (מחותנתי הגיעה לבית־הרבנית עם איזו דודה סכופה ברגע האחרון ממש, כשכבר היינו מוכנות לצאת אל אולם־החתונות, ובמהלך הטקס ולאחריו התרפקה אורנה על הדודה הזאת ואל אמה התנכרה). “אעשה לו עזר כנגדו,” מה פירוש? שואלת הרבנית, ומשיבה: “זה כמו הנגטיב והפוזיטיב בחשמל, שבהיפגשם הם יוצרים ניצוץ שהוא האור האלוהי ואזי מתקיים אֶקויליבּריוּם במערכת, שהיא ערובה לחיי משפחה תקינים ומאושרים, וזאת בניגוד לחילוניים” – אמרה ולא פירשה (“חילוניים, לא חָפשיים, עוד לא ויתרנו עליכם”, הדגישה בבת־צחוק, “אתם כמו אותו תינוק שנשבה אל בין הגויים”), וסיפרה לי על נהג טקסי שהסיע את בעלה והתאונן בפניו על אשתו הטרייה שמתישה את כוחו בדרישותיה המיניות המופרזות. “אין אצלכם שום גדרות ושום סייגים!” קראה, וסיפרה איך הסביר הרב לנהג הטקסי דיני הפסקה וספירה והכנה לרגע הזיווג, ותיאר לפניו ערגת הציפיה וחדוַת היִחוד של הזוג הדתי; ואיך חיבק הנהג את הרב ונשקו, ונשבע לחזור־בתשובה ולחיות על־פי דיני ישראל.

(אני נזכרת בשבועות הראשונים אחרי חתונתי שלי, באיזו גאוָה ענדתי על אצבעי את טבעת־הנישואין המוזהבת־הדקיקה שהתקדשתי בה עם קוּתי אהובי, ואפילו לגלוגם של מזכיר המושב וחבריו, שתמהו על כניעתי “לסמלים זעיר־בורגניים שכאלה” – חלף מעל שמי־אושרי כעב קלה שלא הטילה צל).

ואחר־כך נכנסנו, הרבנית ואני, אל קיטונו של הרב, אדמוני, ארוך ורזה, שאצבעותיו ארוכות ולבנות, ופניו האנמיוֹת לא שזפתם השמש, ועיניו הבהירות מלוחלחות מדמעות שלא התגשמו, והוא מביט אליך ורואה דרכך ומדבר בשקט, במונוטוניות, ללא עליות וירידות, במבטא יִידי, אסוציאציה רודפת אסוציאציה, כמעיין המפכה אך אינו מתגבר.

“ענין הזיווּג מסמל את יחוד עם ישראל עם הקב”ה" – משנן פיו כמפזם תפילה – “כלה קבועה בהינומה היא כנסת ישראל כנגד הקב”ה, בית הלל טוענים שכּלָה נאה וחסודה אומרים שִבחה בפניה, ואילו בית שמאי טוענים: כמו שהיא נראית כך נגיד. מחזוריות הלבנה, כמו מחזוריות האשה, מסמלת שעתידה להתחדש עטרת תפארת דוד מלך ישראל חי וקיים, והריקוד לפני הכלה פירושו: כשם שאני רוקד כנגדך ואינני יכול לנגוע בך לרעה כך לא יוכלו לנו אויבינו, וריקוד החתונה כמו נענועי הלולב, על־פי האר“י הקדוש קודם לכיווּן דרום אחר־כך לצפון אחר־כך למזרח אחר־כך למעלה אחר־כך למטה אחר־כך למערב, ועל־פי ‘הישׁר’ – קודם למזרח אחר־כך למערב אחר־כך לצפון אחר־כך לדרום – וימין ושמאל הם בהתאם לספירות, וכשמרימים רגל כלפי מעלה ומורידים, כאילו הורידו את השפע מלמעלה למטה ואחר־כך מרימים שוב – להחזיר את השפע לבורא.”

ועוד מדבר הרב על כך שחטא עץ הדעת תוּקן בימי מתן תורה וקוּלקל על־ידי חטא העגל, ועל כך שהעולם צריך היה להיברא במידת הדין אך הקב“ה שיתף את מידת הרחמים וצימצם את עצמו בשביל הבריאה, ועל כך שהעולם נברא באותיות האלף־בית כשהאף של האל”ף מסמל את מידת הדין ואילו הלמ"ד האמצעית מסמלת את מידת הרחמים (כאן בא פלפול ארוך על הלמ"ד הגדולה של “וישליכם אל ארץ אחרת” וכו', אך ההקשרים שטפו בפי הרבי במהירות גדלה והולכת והמלים התבלבלו זו בזו עד שהתיאשתי לעקוב אחר חוט מחשבותיו).

ניכר היה ברבנית שהיא נעשית קצרת־רוח והיא מצפה לאתנחתא בדברי בעלה, שתוכל לצאת לעיסוקיה; ואמנם, בהביאו באיזה הקשר דחוק את הפסוק, שכשזוג מתגרש “גם המזבח מוריד דמעות עליו” – קמה בהחלטיות ואמרה שהגיע הזמן להתכונן ללכת לחתונה, ואני, עיני הכמו־מעריצות תלוּיות עדיין ברב (האנשים התובעים ממך הערצה מקבלים אותה, בדרך־כלל, ולו אך כהעמדת־פנים), גימגמתי דברי תודה ויצאתי מן החדר כשהרבנית דוחפת אותי קלות בגבי.

(אני נזכרת שימים אחדים לפני החתונה אמרה לי אמי בארשת חולמנית, שאת האידיאליזם הרוחני־החברתי שלו ירש יורם ממנה. בנעוריה – היא מספרת – חלמה להתעורר בוקר אחד אזרחית העולם, כשדם סיני ואפריקני וסקנדינבי וטטארי ואירי ויהודי, אולי, זורם בעורקיה, וזכרונה ההיסטורי מאוכלס בטַאנג או סוּנג ואומֶקולנֶקוּלוּ אלוהי הזוּלוּ ואריק הויקינג האדום או ג’ינגיס חאן או קורמַאק מאק אַרט והעולם אינו מחולק עוד למדינות ולתרבויות, ורק בלשנים משמרים במוזיאונים את השפות אבל העם העולמי מדבר משהו כמו אספרנטו ומוֹסד האומות המאוחדות מחלק את אוצרות העולם שוה בשוה בין אזרחיו ואיש־איש בוחר את אקלימו הפיסי והנפשי).

ריקוד החתונה פרץ ישר מתפילת־ערבית. קודם אצל הגברים, ואנחנו, הנשים, מצטופפות על־יד הדלת, ועיני רואות את בני יקירי בתחפושת השחורים שלו, שנדמה כי הנה־הנה יחלוף המשחק או החלום־הרע והוא ישיל מעליו סד־משוגעים זה ויחזור לכסותו הבהירה, האביבית, ותיראנה כפות רגליו היחפות, המגלות את הקשת הדרוכה של קרסוליו, והבעת “הלוחם הפצוע” תעלה בפניו המהורהרות תמיד, כשהוא נשען על גדר ביתנו במושב…

ועכשיו, כאילו שמע את הרהורי, השליך מעליו את המעיל ונשאר במעין שלמה לבנה, צחורה, ואבנט דק של משי שחור מהדקה אל מתניו הצרים, בהתנועעו כלולב לקצב הסוער של המנגינה החסידית הבוקעת מן הרמקול שבאולם, והרבי מרקד כנגדו.

עד עתה עמד קוּתי במעגל הפנימי שהקיף את הרוקדים ומחא כפיִם עם כל הקהל, אך פתאום פרץ לרחבת הריקודים, הדף מעט את הרב במרפקו והתחיל מפזז סמוך־סמוך אליו, מול יורמי, מתוך דבקות גוברת והולכת. (מאוחר יותר סיפר לי קותי שבתפילת־ערבית שלפני הריקודים היה בכעס איום כשנדמה היה לו שגנבו לו את המצלמה שהביא לצלם את החתונה).

פחדתי. ההשתלהבות הפראית של קוּתי לא בישרה טובות. ראיתי שאינו מניח לרב לקרב אל יורם. הבינותי שהוא מתחרה עם הרב על נפש בנו. בינתים השתלבו ידי הגברים שמסביב והם מכרכרים מעגלים־מעגלים סביב השלושה, מעוררים עצמם לשמחה מטורפת שאין להכילה.

ובחדר מאחורי פתחו בריקודים נשים צעירות במטפחות לראשיהן ופניהן האצילות נקיות מאיפור, בתולות בחולצות לבנות, עם צמות מתנדנדות וגרבים כהים ארוכים לרגליהן המדלגות במרץ, ונשים מבוגרות שפניהן העבות, המאופרות, עטורות פיאות־נָכריות משמימות, ומדליוֹנים כבדים מקפצים על חזן בהתנשפן. והכלה רוקדת בתווך, משלבת זרועות עם הרבנית, ואחר־כך עם גברת כבודה זו או אחרת, ולבסוף, עם הנשים הצעירות ועם הבתולות. אך יותר משהסתכלתי על הכלה, שאָשרה התמים והטהור ניכר מכל חזותה (וכשרקדה קודם עם הרב ואחר־כך עם אביה ולבסוף עם חתנה, היו עיניה עצומות והיא מתנועעת כהוזה) – הסתכלתי על נטע, שבמשך כל הימים שלפני החתונה ובשעתה נהגה במשפחתיות יהודית כפי שלא נהגה מעולם: עזרה ליורם ולאורנה לארגן את דירתם הקטנה שבשכונת “בית־ישראל” (קותי ואביה של אורנה שכרו אותה למענם בדמי־מפתח, והיא קרובה לישיבה ולבית־הכנסת שבו מתפלל יורם), דאגה לרשימת המוזמנים, ובתום טקס־הכלולות הסתובבה בין האורחים והגישה להם כיבוד, מחאה כפיִם ורקעה ברגליה כשהחתן והכלה הורמו עם כסאותיהם על־ידי האברכים, וטולטלו על־ידם בצעדי מחול ותוך שירה אדירה, ועכשיו נטלה חלק פעיל בריקודי הנשים. (קודם, כשניסתה הרבנית לגרוף אותי לריקודים, אמרה לי שאפילו איזבל, שעבדה את הבעל ואת העשתורת, כתוב שידיה ורגליה היו מקודשות, מפני שהיתה משמחת חתן וכלה).

לפתע רצה אלי נטע מן המעגל, תפשה בידי ומשכה אותי אחריה למעגל, הצמידה את כפות־ידי אל כפות ידי הכלה (כמו שכפות ידיו של יורם היו מונחות על כפותיה של אורנה בשעת ריקוד חתן־וכלה), ובעוד אני מתבלבלת ברגלי להתאים את צעדי לקצב ריקודה של כלתי, זוקפת נטע שתי אצבעות לראשה בצורת קרנים ומקפצת סביבנו על רגל אחת כתיִש, ואחר־כך היא משלבת את ידיה ומנענעת בראשה כתרנגול, פניה סמוקות, שפתיה הדוקות במאמץ של התרכזות, משחק־הניגודים שבעיניה משווה לפניה הבעה של מבוכה, וכל חזותה המתנועעת, כשל נערה שמתביישת בגופה ודווקא משום כך היא חושפת אותו ברבים.

אחר־כך היא מושכת מידי את הכלה (וזו צוחקת בכל לב לבדחנותה של גיסתה), משלבת עמה ידיִם ושתיהן חגות בסחרחורת עד שהן מועדות, והרבנית מזדרזת לתמוך בכלה, ונטע רצה אלי ולוחשת משהו באזני ואני שואלת: “מה אמרת? מה אמרת?” כי באותו רגע התגברה המוסיקה, כשהרבי רץ אל ארון־הקודש להוציא את ספר־התורה, אך היא הגביהה את סנטרה מתוך קנטור ואמרה: “לא שמעת, הפסד שלך.” המשכתי לחקור את פניה, אך היא נבלעה בקהל הנשים המצטופפות ליד הפתח לחזות בריקוד החתן והרבי עם ספר־התורה, וגם אני נדחקתי ביניהן וראיתי את קומתו של בני ופרוַת־המינק הרחבה של השטריימל מתנדנדת על ראשו לארבע רוחות השמים, כשספר־התורה בחיקו והוא מרימו כנגד החסידים המשולהבים המקיפים אותו בנענועים וברקיעות רגליִם ובשירה רמה.

אחר־כך החלו האברכים לקפץ לפני החתן דרך ליצנות, רקדו מעין קוזאצ’וק, עם מטבע למצח, מטבע לאף, עם בקבוק על הראש.

החתונה הזאת – אני אומרת בלבי – החתונה הזאת היא אחד השׁדָרים הברורים במרחב במחיָה שלך, מעכשיו יש לשים לב לסימני־הדרך.

אני מביטה באברכים הנסחפים בשמחת חתן־וכלה והרהורי סוחפים אותי לכל מיני כיווּנים. אני חושבת: הגבר הזר ההוא שבא מולי בלכתי ברחוב העיר לפני ימים אחדים והופנטתי ממבטו העז שננעץ בעיני. מבט קצר אחד, ואיש־איש המשיך לדרכו, אך אני נתקפתי סחרחורת געגועים לגעגועים הרומנטיים שידעתי פעם. והרי בשנים האחרונות לא רק שאינני מפנה את ראשי להציץ בגברים הנקרים בדרכי, אלא שאני מסבה את פני ומשפילה את עיני מתוך אדישות וחוסר־ענין, ואם צדה עיני באקראי גבר “מושך”, מיד אני מדביקה לו כל תכונה מגונה שבעולם: אגוצנטרי, או להוט למצוא חן, או שאפתן ותוקפני, או רמאי וקריֶריסט, או קמצן ורכושני, או רברבן ופטפטן. או מעמיד־פנים, או מטורזן וסָלוני, או כל אלה בצירופים שונים. והנה, אני חוקרת את נפשי מה היה במבט הזה ששטף את כל הוָיָתי בבושם חריף אביבי, וניחוחו תמצית אשליותי הרומנטיות? היותו נקי ממלאכותיות, אך גם נקי מתמימות? הרי לך רציונליזציה חיגרת של מסתרי הקסם האישי! אך בעמדי כך, צופה ברוקדים, דימיתי בלבי את הגבר העז ההוא מתהלך יחף ביום חורף להפגין את קרסוליו המחוטבים, או לובש מכנסים מתוחים מדי על חיטובי גופו, או שאבזם חגורתו מצועצע להקסים, ועדנת הגעגוע, שבאדי בָשׂמה ריחפתי ימים אחדים – נמוגה כלא היתה.

“נהנית?” – אני שומעת בסמוך לי את קולו הזוממני־המאנפף של מיקי, שזמן־מה לפני כן ראיתיו יוצא עם יורם ואורנה מחדר היִחוד (“גנזך הסתרים” – אמר) כאחד משני העדים (“הייתי בנגטיב” – ציחקק), ומאותו הרגע נעלם מעיני.

אני עונה לו שהמלה “הנאה” אינה מבטאה בדיוק את הרגשתי, והוא צוחק בעוקצנות ואומר: “חתונה יפה”, שתי מלים המסתירות אלף מחשבות אחוריות, ששמץ זדון חבוי בהן ומוסיף שהיה רוצה לחלוק עמי רשמים, ואני צוחקת ואומרת, "לחלוק שלל רשמים… " והוא מגחך ואומר, שעל־פי ההתלהבות של האב והבת “לכל מה שהולך פה”, אפשר לצפות שהם ילכו בעקבות הבן, לא כן? – “כן…” תהיתי על כוונותיו, “אבות אבותיו של קותי היו אמנם חסידים.” “אבל נטע מפתיעה, לא? אני שומע שהיא לומדת משפטים, חשבתי שמצאה את עצמה בפעילות פוליטית…”

“וכעת אתה מפקפק בזה?” גברה סקרנותי על זהירותי.

“תהליך ההתבגרות הצפוי עם הגיל. דירה, מקצוע מכניס…” “איזו דירה?”

“של נטע, שאביה רכש למענה…” כיסתה ההנאה הגלויה של מיקי למראה הפתעתי, על מבוכתו הרגעית, “באמת לא שמעת על הדירה ב’נוה־צדק', עם התקרות הגבוהות ותריסי־העץ והבלָטות המצוּיָרות? אבל בלי מטבח, עם שירותים הרוסים, וכעת הם משקיעים בשיפוץ יותר משָוויָה של כל הדירה…”

אני אומרת לעצמי: את שוַת־נפש. הדבר אינו נוגע לך. הזעם אינו עולה בך.

“מתי זה קרה… כל הפרויֶקט הזה?”

“לפני כמה שבועות, כששכרו את הדירה ליורם… הספקנו להרים כוסית ב’פאב' השכונתי…”

“אבל יורם מתח–תן! והוא קיבל בסך־הכול דירת דמי־מפתח עלובה!” אני קוראת מתוך מחאה יבבנית. (התגובה האינפנטילית שלי מאז, התחינה לאיש־שיחי שירכך את דבריו הזדוניים, שיכחיש את העובדה הלא־הגונה, המכאיבה, שאחריה עלול להתפרץ נחשול של זעם).

"כן… " סקר מיקי, משועשע, את פני המתוחות, “קותי התכוון בודאי, לפצות אותה על רווקותה…”

“ויורם… מה אומר יורם על כל זה?”

“הה, הוא מהלל מאוד את הדירה, הוא שמח מאוד…”

כמובן, הנדיבות התמימה של יורם, שירש מאביו. הגינות, המזג הטוב. נוח לרצות. כשמסלקים אותי מהשטח שוררת שם אידיליה… הבת הבן והאב, ויש לשער שגם הפילגש…

“אז מה שוים החיים, הה, סלמה?” נזדעזעתי למגע שפתיה של נטע באזני. וכשהפניתי אליה את ראשי בבהלה, שרטו את פני תלתלי שׂערה הצפוד ומבעד לאצבעותיה הפשוקות על לחייה כמניפה או ככף־תמר משוסעת, רשפה אלי עין־הינשוף שלה, זאת החומה־המנוקדת, שירשה מאִמה – גִצי־שנאה.

מיקי העוָה את שפתיו הדקות לחיוך מאופק ופלט צחוק קר.“זה כל מה שיש לך להגיד לי עכשיו?” צעקתי.

“מה שיש לי להגיד לך זה שתצאי מהראש שלי!” החזירה לי צעקה.

“תסלחנה לי”, קד מיקי בג’נטלמניות והתרחק מאתנו, בהפנותו אלינו את גבו הצוחק.

“ותדעי לך שערכתי רשימה של כל הפשעים שלך,” זקפה כלפי סנטר סונט, “והרשימה הזאת מתארכת כמו המסטיק־בָּזוּקה שהייתי מותחת לך מול הפרצוף שלך למחות את ההבעה המתועבת הזאת של הזיה־מתוקה־בהקיץ. לִמ… חוֹת… למחות אותה… שלא יישאר זכר… בכל פעם שאני נזכרת בך… הזעם הזה… לצרוח ולנפץ מכל הבא ליד, אז במקום זה אני שולפת מהמגירה את המַחברת שלי עם הכריכה הקשה שהלל הביא לי מחו”ל ואני שופכת את כל חמתי על הדפים הלבנים והחלקים האלה שאחר־כך אני מתקשה לקרוא את המשפטים קצוצי־האותיות והמלים ואני רוצה להזהיר אותך שתעזבי את האבא שלי במנוחה ותפסיקי לסכסך בינו לבין רוּתַה… החברה שלו… שאולי היא לא יפהפיה ומתוחכמת כמו שאת חושבת את עצמך, אבל היא נהדרת בהגינות שלה וברגישות שלה ובנאמנות שלה ובאהבה הלא־תכליתית שלה לאבי ואם יש לך כוונות לתפוש טרמפ על החתונה הזאת ולהסתער עליו מחדש ולהביס אותו עם האומללות שלך, בלי חָכמות אני מגישה את כתב־האישום שלי לרָב של יורם ותיחנקי לך עם החיוך הלעגני שלך, כן… אתיאיסטית כמוני שמפקידה את ציפור־הנפש שלה אצל שומרי החומות האלה… ותדעי לך שהוא זה שפסק לאבא שיקנה לי דירה בזמן שליורם הוא אמר לשכור בדמי־מפתח למרות שיוֹרם מתחתן והילדה הזאת שלו בטח תמליט לו גורים בשרשרת כל זה בתור פיצויים שמגיעים לי מאבי על הסבל ועל ההשפלה שהחיים שלו אתך הביאו אלי וזה רק חלק קטן מהתביעה שלי נגדו אם לא תתנהגי בשכל אני שומרת לעצמי את הזכות לעוד סחיטות ודרך אגב שכחתי למסור לך דרישת־שלום ומזל־טוב מבת־עמי, יש לי בתיק שלי מתנה ממנה לזוג הצעיר מן ‘גימיק’ רב־תכליתי לריסוק ולקילוף ולפיצוח עם ליווי מוסיקלי ותגידי, ידעת שלאורנה יש הלוצינציות?"

זמזום מתמשך בלילה כקול זמזום של חרָק העולה מבאר ולאט־לאט מזדחל אל תוכי אי־שקט כמו רעל עצבים שמופרש לתאים שנמסך באברים צריבה ברגלים דקירה עזה בעין צפידות בפרקי האצבעות וחנק ולחץ באזנים וכשכל עצב בגוף מזמזם אני קופצת ממיטתי ורצה לחלון הפתוח ונבעתת מן התהום האפלה הפעורה שיחים סבוכים אפלים ענפים מתפתלים כמו אברים כרותים ופיק ברכים ואני נלפתת בחָזקה אל משקוף החלון ורואה מחזה נדיר: ציפור דוממת באויר הלילה כשׂחיין נח על גבו בלילה. וריבוע־האור בחלון למטה של עמיתָתי, המורה לאנגלית, שחיה בנפרד מבעלה המגיע אל ביתה באישון לילה וקול מריבותיהם הכבושות מאיים על שנתי וניבולי פיה מלִבּה המר וגסות תשובותיו כאל אחת נקלה והילדה מתעוררת ובוכה מרה והאם מהסה אותה בהטחה בהתרסה וביזויי האב ואני חושדת בהם שנותנים לה איזה שיקוי הרדמה מפני שפתאום משתרר שקט כבד רע. ואני פורשת סדין על הספה בסלון ופותחת את הספר במקום של הסימנִיָה, אך בראשי רפיסות ועכירות ולבי גס בסבל־המותרות של הסופרת הזאת המיַללת אל עצמה בגוף שני יחידה וסבלי שלי לא מותרות? ומדוע גס לבּנוּ בסבל זולתנו שאנו מכירים מעצמנו האם משום שאנו חושדים שאילו רק הפעלנו את כוח הרצון ניתן היה לנו לכבוש את דכאוננו? או שמא זה כמו השתקפות חולשותינו בזולתנו שמעוררת כל־כך את חמתנו וכעת אני פוסעת הלוך ושוב בחדרים כשקבקבי־העץ שלי סורקים ברישול את מרצפות־האבן בהפקרות מודעת המאותתת על מצוקתי ודמויות מכּרי שמתו צפות ועולות בזכרוני אלו במלחמה ואלו במחלה וההם שהתאבדו ולפתע צלצול הטלפון באישון־לילה – כצווחת ציפור פצועה.

קולה של נטע.

"הערתי אותך? אני מקווה שכן. רוצה אותך חצי־רדומה שכשתקומי בבוקר לא תדעי אם היה או חלמת רוצה לדפוק אותך חי חי… כשהחושים שלך מטשטשים לפני שאת מתחילה להתגונן ואני שומעת מהשתיקה שלך שככה את בדיוק טובה לי שלומיתִת שׁששלוֹ˗מית מה פתאום הלכת והחלפת את השם היפעתי שלך השם הכי יפעתי בכל השמות אם תהיה לי פעם בת אקרא לה שלומציון קסום למדי אבל לא ממש שלא ירכלו אז תשמעי שׁלומיתקָה מתוקה שלי אמרתי לך פעם שאת האשה הכי מתוקה והכי חשוקה בעולם ושאת היית וישנך האשה היחידה בכל התבל כולה שאני רוצה לראות אותה כל הזמן כל הזמן, להימצא על ידה כל רגע יום ולילה וקיץ וחורף תמיד תמיד אני נשבעת לך כשאני לבדי אני נמאסת על עצמי וכשאת לבדך את נמאסת על עצמך ונכון שכשגרתי אצלכם אני נמאסתי עליך ואת נמאסת עלי אבל זה מפני שחיינו בטעות זו ליד זו בזמן שנועדנו לחיות זו עם זו אז כעת אני מציעה לך לא אני מפצירה בך מתחננת אליך שנעבור לגור ביחד כמו שהטבע הועיד אותנו מפני שרק עם המטרה הזאת בלב השקעתי כל־כך הרבה אהבה ודמיון והתלהבות בשיפוץ הדירה הזאת שאבא קנה בשבילי בשבילנו ותראי כמה טוב יהיה לנו אני אדאג לך ואטפל בך מפני שזה הדבר שאני הכי רוצה בחיים לדאוג לך ולטפל בך ואני אעשה למענך כל מה שרק יבקש לבך תראי תראי וכעת שהבן שלך התחתן והבעל שלך תפושׂ ושָתית את כוס המרורים עד תומה עם הטיפוס העסקני השחצני ההוא זה בדיוק הזמן המתאים בשבילנו לעשות את הצעד הזה ואת גם לא מתחייבת לכלום את יכולה לבוא לתקופת נסיון, לא, הסתגלות, ולהמשיך ללַמד במוסד החינוכי שלך הרי לא תגורי לנצח בדירת שׂרד של מוסד חינוכי כשכל היום והערב מתדפקים תלמידים על דלתך ולא משאירים לך שום פרטיות אבל בשבתות ובחגים את נשארת לגמרי לבדך בכל המוסד השומם הזה ודעתך נטרפת עליך מבדידות וקדרות אבל בתנאי שתבואי הביתה לעתים קרובות גם באמצע השבוע כשאין לך כיתות ישר על הבוקר ותשמעי אנחנו יכולות לרכוש גם את הדירה למעלה שדורשת אמנם שיפוץ עוד יותר גדול אבל בטח תקבלי גם את איזה כסף מאבא שלי מגיע לך אז נוכל לצרף את שתי הדירות ויהיה לנו ארמון ממש אמרתי לך שרואים את הים ואת המפרץ של יפו כמו טירה אגדית מנומנמת וכשאני אגמור את הלימודים ואהיה כבר משפטנית אני אקיים אותך כמו מלכה ואת תשבי ספונה בארמוננו ותשקיפי על הים ותהזי בהקיץ ותקראי ג’יין אוסטין וקרסון מק’קאלרס ותציירי אקוַארלים ותאזיני לגלוק ולוִיוַלדי ותכתבי ספרים על השיטות שלך בחינוך יצירתי מפני שכבר הגיע זמנך לנוח על זרי הדפנה של ההצלחות שלך ואלמלא הכשלונות שלך היית נשארת עד היום בעוורונך אז מזל שעברת את כל ההתנסויות האלה ומעכשיו תראי כמה תהיי מאושרת מיתקָה מיתקה – – –

אני מעלה את התריסים והלב נפעם מן השפע הירוק. פסטיבל ירוק. סחרחורת ירוקה שבאה לי מהפקר קסמי יום קיץ בירוק צוהל ועוֹלץ וירוק קודר ורצין וירוק עירני וירוק חגיגי וירוק נחבא בצל הירוקים הזוהרים וירוק חאקי כבד־ראש ונחושת עלים נובלים חמורי־סבר וצרורות עצובים של תרמילי פרי בלים וכתמי צהוב־שלכת מתרונן בשמש כציור־ניקודים של סוֹרֶה וזרועות זקנים ערומות לבנות אפורות עריריות ואצבעות אפורות־קהות דקיקות מעוותות משתרגות ברשת לחנוק צמרות מלבלבות כפנינים ירקרקות כשיני־חלב שצוּבַּע תוּת שצוּבּע לימון שצוּבּע פטל דמעות ירוקות נוצצות ופרפר נר־הלילה גדול שקוף מרפרף כבלרינה של דֶגָה והעינים מרפרפות אחריו בכמיהה ולהטוטי טיסתן של שתי חוחיות כדגלונים מתנופפים בשמים ולפתע רוח עזה נוהמת כמו האריה של מֶטרוֹ־גוֹלדוִין־מַאיֶר – חיה שַכּוּלָה שהגיחה מיער־קדומים – רומסת עצים מבוּיתים – ושוככת – נבהלת מעולם נחפזת לשוב על עקבותיה וריחן החריף של מלים וניגונן ששמעתי בחלום, מלים ארכאיות, קשות, ששמעתי בחלום. והנה שב הפרפר לרפרף כפתיתי שלג בצבע לימון וצלצול עלעלי־כסף וצמרות העצים המתנועעות כמוֹדֶטוֹת ברוּח המתבַּיֶתֶת כעת אך שבה ונפרעת ומסעירה בתרועת פתע וצפצוף ציפרים כמרקחה.

האם זה עצב, שמחה, השלמה אירונית, בושה, כניעה, המשך החיפוש, סוף־המסע, מנוחה־ונחלה? ההחכמתי, צורפתי, קרעתי מסֵכות והִשלתי הסוואות, הולכתי שולל, לבשתי צבעי־מגן, פסעתי מעדנות, גוללתי האבן מפי הבאר?

וראיתי ריק. אבל אם אזרוק אבן אשמע מים.

 

ח. כדי לא לשנוא את העולם צריך לאהוב אותו    🔗

במשבצת הזאת שביצרתי לעצמי, אני ממשיכה להתקיים. (נטע הטיחה בי פעם, עוד כשחייתי עם קותי במושב: “יש לך מיתר אחד רגיש בתוך כלוב של בטון”). ואני אומרת לעצמי שאסור להתאונן. בארץ ידועת־סבל כשלנו אסור להתאונן. ובכלל אסור להתאונן.

ששה חֳדשים עברו מאז חתונתו של יורם וכרֵסה של אורנה תפוחה כל־כך, שמנבאים לה תאומים. וגם קוּתי מצפה לתינוק, שרוּתָה עתידה ללדת לו. תהליך גירושינו שהחל, לבקשתו, מיד לאחר החתונה, היה מהיר, בזכות ההסכמה בינינו ובהתחשב עם התינוקות שבדרך ואני החלטתי לא לסבול.

ובאמת החזקתי מעמד לגמרי לא רע. בכסף שקיבלתי מקוּתי קניתי לי דירה קטנה בעיר ואחרי שעות העבודה בבית־הספר המחוזי הייתי נוסעת העירה ומעסיקה את עצמי בשיפוץ הדירה ובריהוטה. ובטקס הגרושין עצמו עשיתי את כל הפעולות שנצטוויתי בהן כאילו לא בי המדובר ובתשובותי לשאלות הרבנים ניסיתי להקל על קותי ככל האפשר (“נהגת באצילות”, החמיא לי קותי והתבונן בי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה), אבל כשהציע לי שנלך למסעדה (“לחגוג את החופש”, אמר. מי תיאר לעצמו שיוציא משפט כזה מפיו, ולוּ כהלצה) – סירבתי.

והשבועות הבאים היו באמת קשים. לקחתי חופשה בת שבוע מבית־הספר ולאמי סיפרתי שאני נוסעת לנוח בבית־הבראה. הסתגרתי בדירתי החדשה, ניתקתי את הטלפון, לא עניתי לצלצולים בדלת, נכנסתי למיטה ובלעתי כדורי־שינה וקוניִאק חליפות, במידה. לא התכוונתי להתאבד. ובסוף השבוע חויתי חוָיה מיסטית: הרגשתי שהרוח יוצאת לי מהגוף. ההרגשה הכי נפלאה שהיתה לי מעודי. (מאז השתוקקתי לחזור על החוָיה, אך לא זכרתי איזה יחס בין כדורי־השינה והקוניאק חולל אותה). כעבור שבוע יצאתי מן המיטה, התלבשתי, העליתי את התריסים, חיברתי את הטלפון, בבית־הקפה הסמוך אכלתי ארוחת־בוקר גדולה וקראתי עיתון, אחר־כך הזמנתי טקסי שיסיעני לתחנת־האוטובוסים (מאז התחלתי ללמוד נהיגה ואני מתעתדת לקנות לי מכונית), וכשהגעתי לבית־הספר לא ניכר בּי דבר מכל שעבר עלי והמורות החמיאו לי על אומץ־רוחי. מאז אני מתפקדת כרגיל.

אחרי יום עבודה אני סחוטה, מרוקנת, דומה שכל מה שיש בי, כל מה שאני מסוגלת להעניק, העריתי לתוך תלמידי.

אבל היום יצאו שתי כיתות לסיור ב“בבית התפוצות” ואני זכיתי בשעתים חפשיות. ובבוקר סתוי זה, שבראשיתו היה צבע האור כצבע פח מבהיק וּבשמי התכלת החוורים פזורים טלאי־מוך לבנים־עכורים ומשב הרוח קל־קליל וזמרת הציפרים כתזמורת פעמונים קאמרית מהפנטת לתרדמת־מלאכים, יצאתי לשוטט בשבילי בית־הספר.

זמרת הציפרים נדמה ורק קול ציפור מבוּיש ממשיך לפזם לבדו, והנה אף הוא נדם.

אני עוברת בדרך העפר של שדרת הברושים המפרידה בין אדמות מוסדנו ובין המושבה הסמוכה ומתישבת לנוח על ספסל־האבן המקושת שעליו חרותים שמותיהם של מיסדי בית־הספר. פעם אפשר היה להשקיף מפּה על נוף של הרים וים, אך כעת מוסתר הנוף על־ידי בתים דו־קומתיים ועל־ידי עצי אורן גבוהים.

אני חושבת: בימים עברו, הסימפטום הראשון שלי לחֳלי־ההתאהבות היה כשבכל מגע עם נוף או עם יצירת אמנות הייתי ממוקדת כולי בנושא אהבתי וכשחששתי שמא סר ממני חסד האהבה והרגשתי חוסר־מנוחה וחוסר־פשר, הרי הנוף הכי מרהיב בעולם, הכי עוצר־נשימה, היופי הכי מעודן, הכי מרטיט, הכי מעורר ערגה – היה מהלך עלי שממון וקדרות ורוח־נכאים. כך גם הסימן הראשון שלי לכך שנרפאתי, שנולדתי מחדש, היה כשהתחלתי ליהנות שוב מנוף, מיופי, בלי קשר לתקוַת־האהבה או להתגשמותה.

אני מגיעה עד סוף השדרה, עד חורשת הארנים השייכת למושבה ושוררת בה עזובה ונערמים בה ציבורי־אשפה והיא מלאה קוצים וברקנים עד גובה המָתנים, ומחליטה לחזור לנוף המטופח של בית־ספרנו.

כשנפגשתי עם קותי לפני החתונה של יורם והוא שאל אותי אם יש לי חברים, אמרתי לו שאני חברה של עצמי ושדבר זה הוא גילוי גדול בשבילי מפני שהתחברתי עם עצמי רק בעת האחרונה, אבל קותי אמר שכל אדם שאין לו חברים הוא חבר של עצמו ושזה מובן מאליו ואני טענתי שאין זה כך כלל וכלל, מפני שחבר־של־עצמו הוא מי שדואג לעצמו, משיא לעצמו עצה טובה, מנחם את עצמו, גם מתוַכח עם עצמו, גם מבקר את עצמו, אך אינו מזיק לעצמו, אינו מסגיר את עצמו, אינו הולך־רכיל על עצמו, אינו חושש לריב עם עצמו כשהוא נוכח שהוא מרע לעצמו, גם אם על־ידי כך הוא מסכן את ידידותו עם עצמו, אינו מחניף לעצמו, אך גם אינו נמנע להחמיא לעצמו, מכבד בעצמו את מעלותיו, מותח ביקורת על חולשותיו, על יצריו הרעים, על התנהגות מבישה, לפעמים מתאכזר אל עצמו, אינו חוסך מעצמו את שבטו, אך עם זאת מגלה נדיבות כלפי עצמו, מוחל לעצמו על משוגות־לבו. חבר של עצמו – אני חושבת – הוא קודם כול זה הלומד לאהוב את עצמו כמו שהִנו, זה הנהנה מחברת עצמו.

האם אני באמת חברה של עצמי? –

המורה לטבע, זקן המורים במוסדנו – הוא ידידי. מספרים עליו כי פעם היה רשע גדול והטיל את מוראו על התלמידים. יש לשער כי נשאר רשע גם היום, אך ההבעה הזועפת שבפניו נהפכה ברבות השנים למשהו שבין פיזור־נפש לבין כעס על כך שרשעות בזקן אינה מאיימת עוד והיא מתפרשת אצל הצעירים כאקסצנטריות מגוחכת – זאת בהטותם לו חסד; או כסימפטום של סניליות – כשאין מתלווה לרשעות אפילו קורטוב של חן. לפני נסיעתי ללונדון, כשהייתי מורה צעירה בבית־הספר, התעלם המורה לטבע מקיומי ואילו ממורים אחרים לא הסתיר את דעתו הנחרצת שכל ענין ההוראה היצירתית מיותר בעיניו והעסקתי במקצוע כזה הוא בחינת בזבוז משאבי משרד־החינוך. ואולם מאז שחזרתי לבית־הספר אחרי שנים של היעדרות, השתנה יחסו אלי מקצה לקצה, קודם כול בזכות המפנה שחל ביחסי שלי לצמחים.

עוד בהיותי תלמידה לא סבלתי שיעורי טבע וביחוד הוגיעה אותי הבוטניקה, והגדרת־צמחים הילכה עלי שממון – זאת בניגוד מוחלט ליחס הרומנטי לטבע ולהתפעלותי ולהתפעמותי מיָפיו. והנה, בזמן האחרון גיליתי בעצמי סקרנות לצד האנטומי של הצמחים והשתוקקוּת להכירם ולהגדירם. ומבין כל מורי המוסד הייתי אני היחידה כרוכה אחרי המורה הזקן, מקשיבה בריכוז ובענין להסבריו ושותה בצמא את סיפוריו על מוצא הצמחים שאנו מתבוננים בהם בצוותא, על גלגוליהם המשונים בטבע, על יצירות־ספרות קלַסיות שצמחים אלה מוזכרים בהן, על גיתה, שכתב עבודה גדולה על גלגול פרחים מעלים וכולי וכולי.

אני מתהלכת בחצר בית־הספר, בין עצי זית שאננים שאיבדו בחממה המוסדית שלנו את המיסטיקה המזרח־תיכונית שלהם, בין ארנים גבוהים, אירופיים, נטועים־לבטח, בין שיחי הרדוף שפריחתם הרעננה בוָרוד־פנינים או בוָרוד־ברבורים ובוָרוד־קרנבָלי, בין שלל צבעי גרניום בכדי־חרס, בקערות־חרס, המבצבצים מן הדשא על פני אבני־הכורכר, על פני גזעים כרותים, והחורשה הקטנה שמשקיפה להרים מצפון, לים ממערב (הגוֹן התכול המצועף־געגועים של ההרים, ואני נזכרת בצבע־הדיו של הים אמש לאורה הסמוק של השקיעה כאילו נִתפשה הבריאה ברגע של הגות עמוקה).

אני עוברת בין דקלים תמירים שבלורית צמרתם הירוקה־האפלה מתבּדרת ברוּח בעוד זקנם הבּלונדי שזוּר נימים חוּמוֹת־מאפירוֹת, משתפל על מחצית הגזע. בין שיחי שושנים אדומות שעלי־כותרתן מתפוצצים משפע בשרניותן הקטיפתית והם נושרים ברכות אל האדמה ומותירים את הפרח ערום ומרוקן. ושׂיח הקָנֶה, שהמורה הזקן הסב את תשומת־לבי אל אבקניו דמויי העלים המגולגלים (גלגול פרחים מעלים) וגביעי־האש האביריים המכתרים אותם והשם קָריסָה קרָסַאביצָה של שיח המשוכה מצלצל באזני כשם מכר ותיק והפעמונית התכולה המשתרגת על גדר לצדו ופרחי הפעמון הכתומים של הביגוֹניָה עם אבקניו־ענבליו הארוכים – – –

מרחוק – הים, בתכול־אפרפר חיוֵר ורך, כצבע כסותו של הרך הנולד; ובוהק־השמיִם – בתכלת־רחוצה – כנהרת חיוכו הראשון.

על קיר הבנין שמנגד – צוהב פרחי המימוזה כאקוַרל צהוב במכחול סיני רך.

“הגילוי” שהיה צץ ונעלם, מגיה ונשמט, מתגלה ומסתתר, מאיר ומתאפל – כשמש הזורחת במלוא עוזה וחומה ושבה ונעלמת מאחורי מסך העבים הקודר.

האמונה שהולכת וכובשת את כולי בהתקף אדיר של געגועים, למה שאני קוראת ביני־לבין־עצמי, “מקור נשמתי”. צמאון לא־נדלה לכעין הוָיָה קמאית שלי, המפכה בעמקי זכרוני כמעיין הזוי של מים זכים ומטהרים. הצמאון שלי מימים־ימימה.