א.    🔗

… וזקן הוא, זקן מאד. קַפּוֹטָה ארוכה עליו, קַפּוֹטָה שחורה וארוכה, שׁשוּלֶיהָ מלאים כל הארץ; ואזור עור יחגר הזקן ההוא… ועל חמור לבן ירכב… על חמור לבן… ויתקע בשופר גדול… טרוּ-טרוּ-טרוּ-וּ-וּ… והמתים מקבריהם יקומו, ועזבו את בית-העולם¹ והלכו יחד עם החיים… אחריו ילכו כלם.

דפיקה קלה בכותל מאחורי החלון הפסיקה את דברי המסַפר. הילדים העיפו שלא מדעתם את עיניהם אל עֵבר החלון. אך בעד החלון המחופה כפור לבן-כהה נשקף ליל חשך ואִלם, וכעֵין יְבָבָה² זועפת שבאה ממרחק רב נשמעה מבחוץ.

– הרוח… – דובב אחד חרש וישתקו כלם.

הַקִיסָם³ הדולק על גבי השלחן הולך וכלה. זֵרי האש המזהיבים את קצותיו עם השלהבת הקטנה הרועדת עדַיִן עליו, האירו שטח קטן מסביב עם ספרים נושנים, סדורים וחומשים קרועים ודפים מפוזרים, המונחים שם שקועים כלם במחשבה עמוקה אחת, ישָנה-נושנה כמוהם. מכל פנות “החדר” זורמים צללים חשכים ואלמים… הם העטו בחשכה את חבורת הילדים שנדחקו בפנה לפני התנור, בצפיתם לרבי, שהלך לבית-המדרש. צפוּפים ונדחקים זה אצל זה עומדים הילדים כשֵיות לפני הסערה, אחוזי פחדים כמוסים ואימות-תעלומה; כל העדה הקטנה הזאת נראתה כצֵל אחד גדול ושחור, רק פניהם הלבינו משם ככתמים חִוְרִים…

חיימ’קה התנגש ונלחץ אל שכמו של ברוכ’ל המסַפר; הפחד מתמעט במקצת על ידי כך.

– למה אתה דוחקני כך? – מתרעם קצת ברוכ’ל.

– כך דרכו תמיד – אומר יונה, שצָרה עינו בחיימ’קה על המקום הטוב שזכה בו זה.

חיימ’קה צִמְצֵם⁴ עצמו ונתרחק מעט מברוכ’ל בשתיקה, ויהי רֶוַח ביניהם; ובו ברגע שרָצה יונה לתפוס מקום מצומצם זה – קפץ פסח’קה והקדימו. אף הוא נתאַוה להיות שכן קרוב לברוכ’ל הגדול שבכלם ואמיץ-הלב מכלם ויודע לספר “מעשיות” יפות…

רגע אחד נפלה בין הילדים תִּגְרָה⁵ קטנה: דחיפת מרפקים, מִעוּך צלעות, דחיקת כתפים…

– ראו, ראו נא, עוד מעט ויהרגו זה את זה – קרא ברוכ’ל קריאה של “גדול”, מתגאה בלבו על שהכל מבקשים קרבתו ומתאוים לחסות בשכמו. ומיד קם ממקומו ופרש מן החבורה ויעמוד מן הצד. לילדים היתה רוָחה, אבל לבם זעף על מה שנפסק הספור באמצע בגלל התגרה, וכל אחד התחיל מחַיֵב את חברו, שהוא הוא היה הראשון לריב.

– ראה נא, ברוכ’ל, מה גדול אתה! – אמר פתאם חיימ’קה בהראותו על צל ברוכ’ל, שהתמתח על הקיר וראשו התעקם על התקרה – אוי-אוי, ראשך, ראה, עד היכן מגיע ראשך!…

– כשארצה אקטן – אמר ברוכ’ל ויגש עד הכותל; צלו הלך ופָחַת⁶ עד כדי קומתו.

– הוא מצחק ב“שטן”⁷ – תוהה יונה ופורש כף קטנה לחבריו, כאלו הוא מוסר דינו אליהם – הלא אסור…

– מה אסור?

– לצחק ב“שטן”, אסור לצחק… בלילה יבא, כשאתה ישן, יבא אליך ה“שטן” ויוריד מכת-לחי, כך וכך יוריד… אוי, אוי, כמה יהא גדול הכאב! כמה גדול!

– שקר! – ענה ברוכ’ל בקול רועד קצת – שקר אתה דובר, אינני ירא… – ומִהֵר בכל זאת להתקרב אל שאר הילדים.

חיימ’קה אף הוא חזר ונתקרב אל ברוכ’ל יותר ויותר.

– ברוכ’ל! – אמר לו חיימ’קה – ומאין יבא?

– מי?

– הוא… משיח…

– הוּ-וּא? משמים יבא… בוַדאי!

– ומדוע עוד לא בא?

– מדוע? יען… איני יודע מדוע. הוא ירד כבר ארצה שתי מעלות וחצי, אך מיד נתחרט, נתחרט מיד – משך ברוכ’ל את דבריו – וחזר אל המעלה הראשונה; יודע אתה למה? מפני שלא יצאו היהודים לקבל פניו… צריכים היו לצאת לקראתו, והם לא יצאו… מפני שלא ידעו היהודים מקומו היכן, המקום שיבא משם לא ידעו… והם היו מחכים, מחכים שיבא מאליו… נוּ, וחזר אל המעלה הראשונה…

– על ההר… אומרים… – הֵעיר אחד מן הילדים בקול רפה, כשאינו בטוח באמתת דברי עצמו.

– כך, כך, על ההר – אמר ברוכ’ל ונתעורר כזוכר פתאם נשכחות – מי שיעלה על ההר שמאחרי המרחץ… על אותו ההר הרי יודע אתה… ואחר-כך כשיטַפס⁸ על הגדר שם, על הגדר שבראש ההר כשיטַפס, אפשר שיראה אותו על חמורו…

– על ההר? מאחרי המרחץ? – שאל חיימ’קה מתוך תמהון ועיניו רחבו והתעגלו יותר.

– על ההר צריכים לעלות כדי לראות אותו… אך בנימין שלנו אומר… הלא בנימין שלנו כבר למד גמרא, והוא יודע… הוא אומר, שאסור לעלות ההרה. שם עומד מלאך… מלאך, שומע אתה! ומיד כשאתה עולה, הוא – “הַך” בראשך, והנך מתגולל למטה ברגע אחד ומת… הוא – “הך!” ואתה מתגולל ונופל למטה – מסַפר ברוכ’ל בקולו המוצנע והמתון, חוזר כמה פעמים על המלה שמצאה בעיניו חן ביותר – מן מלאך כזה יש שם, שומע אתה?

– “מלאך דוֹמֶה”⁹ – אומר פסח’קה, מתכוון להראות בקיאותו.

וישתקו הילדים עוד פעם. על ראשיהם צפו והתנועעו צללים, ורבות המחשבות במוחותיהם על הזקן הנפלא וחמורו ועל אותו ההר, שלרגליו הרבו כל כך לצחק בימות החמה, מבלי לדעת שעל ראשו, שם מאחורי הגדר, שמורה תעלומה רבה כזו…

 

ב.    🔗

צִוְחַת הדלת זִעְזְעָה את חבורת הילדים ותעוררם. עם פתיחת הדלת נכנסו אל “החדר” בחפזון כדורי-אד צחורים ויתגלגלו ויצופו על הרצפה, אל עבר הילדים, כצירי-עולם אחר שבאו להעטותם בשֵיבָתם ולשאתם אל החשכה שממנה באו. בִין-רגע נמס האֵד, לעיני הילדים הופיעה דמותו הכפופה של ה“רַבִּי” הרועדת והעטופה באדרת קרועה. הפעם לא העיר בם האיש הזה רגשי פחד ומשטמה כבוּשה; אפשר, שהחשכה שבבית עם רוח החזיונות המפעם עוד את לבותיהם ושורה¹⁰ על נשמתם רכרכו מעט את שרטוטי¹¹ פניו בעיניהם.

הרבי הסיר את אדרתו, השתעל מעט, שפשף ידיו זו בזו ויחממן בהבל פיו, ולבסוף נתן אות אל ה“חברה” ל“גשת אל המלאכה”. ומיד הכל פותחים ספריהם ומדליקים את נרותיהם, והצללים המחרידים מפַרְכְּסִים¹² ורוקדים על הכתלים ונחבאים בפנות…

אך אין הלב אל דברי הספר. הִרְהוּרִים¹³ אחרים באים וכובשים את דמיון הילדים, הרהורים משונים, מעֵין המעשיות של בין-השמשות. חיימ’קה הרי זה תלה בלי משים את עיניו בתקרה, ושוב לא זז משם מבטו עד גמר הלמוד.

כשנפטרו הילדים מן החדר ויצאו החוצה, קדם הערב הבהיר את פניהם ברוח קלה המטיילת על פני השלג, זורקת אבק-כסף על פני הילדים וטופחת עליהם בלחלוחית-טל רפה.

מחלונות הבתים הציצו אורים קטנים המרמזים לילדים על חום ועל סעודת-ערב ועל סבר-פנים¹⁴ של אבא ואמא המחכים לילדיהם…

“אֲדוֹן עוֹלָ-ם אֲ-שֶ-ר מָלַ-ך”… – החלו הילדים לזמר. אך קולותיהם ננעצו באַוִּיר הקר בלי הד כאלו קפאו ברגע יציאתם… אחדים מן הילדים הלכו דוממים כ“יהודים קטנים”, תוחבים ידיהם בשַרְוֻליהם ורועדים מקור ומביטים למטה אל קצות מכנסיהם שהכסיפו¹⁵ באבק-שלג.

חיימ’קה הלך ולא גרע עיניו מהכוכבים הרבים הזרועים בשמים, כלם מזהירים, והם רומזים, קורצים ורועדים ממש כחיים.

– ברוכ’ל! – פונה הוא אל חברו ההולך על ידו – ושם מה, אתה יודע?… רצוני לומר, הכוכבים?…

– הכוכבים? כוכבים הם, ומה עוד?

– עיני ילדים מתים הם – משיב חיימ’קה בעצמו – הרי שם “הם” נעשים מלאכים.

לחיימ’קה מתה אחות קטנה, אסתר’קה, ולה עינים כחולות… הוא מסתכל בכוכבים ונדמה לו, כי השמים זרועים כלם עיני אסתר’קה. כלן קורצות אליו, מביעות לו דבר-מה, וחיימ’קה חש מעין לחץ בחזהו והוא קרוב לבכיה.

בבית פגשה אותו אמו. על פניה, הנראים כמאובנים מתוך איזה עצבון זעום, רועדת עכשו בת-צחוק טובה ורכה. היא מסַיַעַת לו לפשוט את מעילו, מושיבה אותו לפני השלחן ונותנת לפניו ארוחתו. אביו יושב אצל השלחן לא רחוק ממנו ומעַיֵן בחשבונות, אך יש שהוא מגביה את מצחו המקומט מתוך גליונותיו ונותן עיניו בחיימ’קה, מציץ ומציץ בו… קשה לחיימ’קה הסתכלות ממושכה זו של אבא, ונדמה לו שאין אביו מהרהר¹⁶ בו כלל באותם הרגעים… הוא אוכל בדומיה ובעצבון, חסר הוא דבר-מה – ואינו יודע מהו. מיום שמתה אחותו הקטנה אסתר’קה, ילדה נחמדה זו, ששערותיה היו סדורות לה תלתלים ועיניה כחולות ומאירות, מאז כאלו חסר לבו של חיימ’קה דבר-מה. מדי ערב בערב, בשובו מן החדר, היתה קופצת לקראתו אסתר’קה, מושכתו אל ירכתי הבית, אל התנור, ומראה לו את צעצועיה, שברי-הכלים, הזכוכיות וחתיכות-הבד, שהצפינה בִסְדָק¹⁷ שבין התנור לכותל. בלחש היתה מספרת לו דברים רבים, ובמהירות-במהירות, כזו שהיא בהולה, היתה מספרת לו איפה מצאה כל צעצוע, כל שבר חרס וכל פסת-בד, כיצד השתעשעה בהם כל היום, בשעה שהוא ישב בחדר והיא נשארה לבדה. וזמן רב היו מתלחשים, מתלחשים שניהם…

וחיימ’קה גמר לאכל סעודת-הערב, וכמו בכל הערבים שאין בהם אסתר’קה הלך תיכף-ומיד לישון ויחלום על משיח, על הכוכבים ועל עיני אסתר’קה הכחולות…

 

ג.    🔗

עוברים ימים, שבועות…

יום יום קם חיימ’קה ממטתו החמה, נוטל פניו וידיו, לוקח את ארוחתו – פת-לחם עם חתיכת דג-מלוח כרוכות בִנְיָר – בילקוטו וסדוּרו תחת בית-שֶחְיוֹ, והולך אל “החדר”. מטתו החמה שעזב לא כבר, עדַיִן לא נצטננה, המחזות שראה בחלומו טרם נדפו, וכאן בחוץ רוח קרה וקַנְטְרָנית¹⁸ מקדמת פניו, מלוה אותו ומתעללת בו עד בואו ה“חדרה”. חיימ’קה כל פעם שקפץ עליו בהליכתו לחדר רוגזו של יום החורף הזועף – נדמה לו כאלו חברו עליו חברי שֵדים, כת ליצנים רואים ואינם נראים, שיצאו בכוָנה לקראתו להיות לו לשטן בדרך, והם הם המתעללים בו במשובת-זדון כזו: אחד צורם לו בתנוך אזנו ואחד צובט חוטמו; זה סוטר לו על פניו וזה משליך כובעו מעל ראשו. הנה אחד מילל ומתיפח באזנו, והנה דחָפו פתאם אחד מאחוריו… וחיימ’קה נטרד והולך, נדחף והולך, פוסע על ראשי תלים של שלג, טובע בם, נכשל, נופל וקם – ושוב¹⁹ הולך… וכשהוא מעמיד פניו בגלי הרוח הטופחים²⁰ לו על פניו ברבבות מחטים דקים וחדים, כובש הוא את רגש כאבו בלבו, מתאפק ומתחזק מתוך מין גאוה, כאומר לעצמו: “נראה מי ינצח? אני או הרוח?”

ו“בחדר” עצמו קר וחשך. הרבי זועף ומכה, ה“רבנית” זועפת ומקללת, והתלמידים מתנועעים על ספרים קדושים-קדושים, אבל קשים! – אוי, כמה קשים! – ולא-אהובים… ובשובך מן “החדר” הביתה – אבא פניו סרים כל כך, מצחו הגדול תמיד מקומט, וקשה להבין במה הוא מהרהר; וגבות שחורות ועבות לו לאבא והן מטילות עליךָ אימה… אמו שותקת תמיד, פניה מאוּבנים ועצבון גדול כל כך מציץ מתוך עיניה; וגם כשהיא מראה לך סמני חבה אלמת – מעין תוגה תוקפת אותך… וכך עוברים ימים, שבועות… מן הבית ה“חדרה”, מן “החדר” הביתה, – ועוברים הימים בלי שמחה בלי צחוק, בלי שעשועים…

ועיני חיימ’קה השחורות והגדולות בוערות ולוחשות²¹ כגחלים והן פקוחות תמיד לרוָחה בתמהון גדול… שאלה כמוסה ותמיהה גדולה יש להן לעינים הללו, והן עצובות, עצובות מאד… כובעו שמוט לו תמיד על אזנו, כזה שבָא מן היְריד, וקווצת-שער אחת מתפרצת תמיד מתוך הכובע ונתלית על המצח כשהיא פרועה, ומעֵין מרדוּת ומשובה עקשנית יש בה… בשבת בצהרים, כשהיתה אמו יושבת על סף הבית בין יתר השכנות והוא שוכב לרגליה על הקרקע, ראשו בחיקה, ומקשיב לשיחותיהן, היתה אומרת עליו בגאוה: “ראינה, כיצד הוא מסתכל, ממש כגדול”.

פעם אחת, כשלמד חיימ’קה ב“חדר” בספר “לקח טוב”, הגיע למלת “תיקו”.

– “תִּשְבִּי יתָרֵץ קושיות ואִבַּעְיוֹת”²² – באר לו הרבי ראשי-התיבות של מלה זו.

– תשבי… מי הוא תשבי? – שאל חיימ’קה.

– תשבי – זהו אליהו הנביא… שיבא עם משיח…

אז יזכור חיימ’קה, שמשיח רוכב על חמור לבן ובידו שופר, ושהוא עומד עדין על המעלה העליונה.

– משיח… משיח יתרץ את הקושיות… – דבר אל נפשו כמפקפק²³.

נו, למה תתמה? – קרא הרבי – אינך מאמין, מה?

– לא, רבי, אבל אין אני מבין… כלום ילך אל “החדרים” ויתרץ… מה?

– אי, עודך ילד ואין אתה מבין דבר – ענה הרבי בקצר-רוח – למה לו ללכת אל “החדרים”? הוא לא ילך כלל, למה? כשיבא משיח, מבין אתה, כשיבא, אז תמלא כל הארץ דעה, הכל יהיו למודי ה'… כך כתוב בספרים… כל התמיהות תתורצנה… מאליהן, ממילא תתורצנה, מבין אתה? עכשו, למשל, יש לנו הרבה קושיות, שקשה לנו להלמן²⁴, קשה, נו! יש לכל יהודי הרבה שאלות לשאול, ומה נעשה? טול ותרץ! אבל אז… לא תהא עוד שום שאלה, שום תמיהה לא תהא, מבין אתה! הכל יהא ברור ומחֻוָר²⁵, הכל מובן – ותו לא! המבין אתה?.. הכל כִדְאִבָּעִי²⁶…

הרבי הרי זה מדבר בהתלהבות. האצבע והאֲגודָל המזֻוָגות²⁷ זו בזו עם קורטוב²⁸ הטבק שבאמצען מכרכרות כִּרְכּוּרִים באויר, גבות עיניו עולות ויורדות חליפות, וחיימ’קה נשתקע במחשבות. ראשו נפל על כף ידו ועיניו הנוגות נעשו פקוחות וגדולות משהיו. “לא תהא עוד שום קושיה, שום תמיהה… הכל יהיה ברור”… האח, מה טוב יהיה כשיבא משיח, תענוג גמור. “הכל יהיה ברור” – חוזר הוא בזכרונו על דברי הרבי.

“טוב!” – מרב עונג עיניו נעצמות ומין מתיקות משתפכת בכל אבריו.

גם חיימ’קה הרבה דברים סתומים היו לו וכל עולמו הקטן היה בעיניו כלו מוקשה. הוא אמנם לא הרבה לשאול שאלות בפיו: על כל מה שראה חשב שכַך צריך להיות, אך איזה כובד לָחץ על חזהו שלא מדעתו… חיימ’קה ראה את כל העולם כועס… הכל כועסים, זועפים ופניהם – חשך. הרבי גוער ומכה תמיד, הרבנית מקללת כל הימים את הרבי ותלמידיו, התלמידים מכים זה את זה – וכל זה למה? הוא איננו רואה אף פעם את האנשים האלה כשהם צוחקים. כשאַבא בא מן השוק הביתה, האֵם שואלת אותו בחרדה: “ומה?” – “לא כלום” עונה אבא ופניו קודרים. חיימ’קה רואה כל זה בעיניו הנוגות והשואלות ואינו מבין כלום. אינו מבין מדוע אין לאחרים פנים שוחקות? מדוע הכל “ברוגז” על הכל? יש שיסור לפעמים “ערל” אחד אל ביתם, וחרדו ההורים לקראתו ו“פריץ” יקראו לו. וה“פריצים” אף הם כעסנים; תמיד יצעקו, יגערו באבא, ואבא חרד, חרד. חיימ’קה אינו מבין את דבריהם, אך הוא רואה את פני אבא… מדוע אפשר לו ל“פריץ” לגעור באבא? מדוע אין גם אבא “פריץ”?

ויש שיבא חפץ בלב הנער לגשת אל אביו, לתפוש אותו בכנף בגדו ולשאול: “אבא! כל זה למה? למה ולמה?” אך מתְיָרא הוא. אבא שַתקן הוא כאמא.

ויש שחיימ’קה עומד לפני השלחן ואוכל, ואביו יושב ממולו בקצה השני ועורך שם מיני חשבונות, ופתאם ירים עליו אבא את גבותיו השחורות והעבות, וכך הוא מסתכל ומסתכל בו זמן רב; אבל לחיימקה נדמה, שאבא מסתכל בו ואינו רואהו, אלא אחד החשבונות מתלבט²⁹ באותה שעה במוחו – כל כך משונים מבטיו! ואין הנער יכול לסבול את המבטים האלה ויניח מידו את הכף…

וזמן רב ישב אז חיימ’קה בראש נשען על כף ידו וחשב: מה טוב היה אִלו ירד משיח מן המעלה העליונה; ולמה הוא שוהה³⁰ כל כך?

 

ד.    🔗

עברו ימים, שבועות…

והנה נפל דבר בעולמו הקטן של חיימ’קה ויזעזעהו.

פעם אחת בחצי הלילה הקיץ הנער משנתו לקול איזו יְבָבָה. הנער פקח את עיניו וירא כי אין אבא אתו במטה. בחדר היתה חשכה, רק בעד סדק הדלת הסגורה מעט התגנבה רצועת אור, ויחד עם הרצועה נמשכת ובאה משם יבבה נוראה.

– אמא! אמא! – התחיל חיימ’קה לבכות.

– הס, חיימ’קה! למה אתה בוכה? – ענתה האם מן המטה השניה בהקיצה משנתה.

– אני י-רא! שם מיַ-בבים³¹…

– אין דבר, אין דבר, נומה!… זהו אבא…

– אני י-רא… – הוסיף לבכות.

– שוטה, למה תירא? נו, קום שכב אתי…

בחרדה עבר הילד על המטה השניה, ובהתקפלו³² אצל שכם אמו החם, שאל אותה:

– אמא! למה אבא בוכה?

– הוא “עורך תקון-חצות”.

אך הנער לא הבין את התשובה וישאל שנית:

– למה אבא בוכה?

– הוא קורא “תקון-חצות”. הרי אומרים לך… הוא בוכה על חרבן בית-המקדש ומתפלל על ביאת המשיח במהרה.

– אַ-אַ, ומה יהיה כשיבוא משיח?

– ה-נ… שוטה! אז ייטב לכלנו… אז נלך לארץ-ישראל – ענתה האם בקול נחר אך ממושך ומשקיט, מלַבב וחביב – רחוקה, רחוקה היא ארץ-ישראל, מעבר לים גדול… שם גדלים הרבה שקדים… כל היהודים ילכו אחרי משיח… נומה, נחמתי, צריך לישן!

– אמי! ואסתר’קה?

– צפורי! גם אסתר’קה, עליה השלום, תלך, גם זקנך, זקנתך, כל המתים יחיו…

– ו“פריצים” לא יוסיפו עוד לגעור באבא?

רגע החרישה האם, כמו לא הבינה תחלה את שאלתו.

– לא, עטרתי! – ענתה לו לבסוף – כלנו נהיה “פריצים”… נו, נומה נומה!

– ואסתר’קה, אמא, היא עתה מלאך? – הוסיף הנער לשאל, כאלו נתכוון להשתמש בשעת-הכושר ולפטור עתה את כל שאלותיו.

– כן – ענתה האם מתוך שֵנה ונחרתה נשמעה מיד.

וחיימ’קה אף הוא לא שמע עוד את היבבה מן החדר השני. גם הוא נרדם מיד ויחלום חלומות מתוקים על עתיד מזהיר ונפלא.

 

ה.    🔗

כשהתעורר חיימ’קה ביום המחרת בבקר משנתו וימצא את עצמו במטת אמו, התפלא על ככה, אך כשהגיע אל אזניו מן החדר קולו הצרוד והנמוך של אבא בדברו עם אמא זכר את הכל, ובלבו נולד רגש כבד, מעין בושה סתומה, כאלו אבא עשה מעשה שאינו הָגוּן³³ הצריך סליחה.

אבא בוכה! ילד כי יבכה ידע חיימ’קה כי רע-רע יאמר לו. אבל איש גדול, אב? הגדולים בוכים אמנם בבית-המדרש, שם ראה כשהם מרבים לבכות גם מן הילדים, אבל בבית?… ובלילה?…

בבקר ההוא הביט עליו אבא בחבה יתרה, גם נגע בקצה סנטרו ויסתכל בו בצחוק, מבלי אשר ידע הנער מדוע; אבל חיימ’קה לא יכל להסתכל בפניו. וגם הליכתו ל“חדר” היתה הפעם במתינות יתרה מן הרגיל, בנחת, בנחת, פניו נזעמים ועיניו כעיני הגדול, גם בין חבריו שתק ביותר, ונכר היה כי סוד גדול שמור אתו… כן, מהיום ההוא שמר חיימ’קה בנפשו סוד גדול, שמר אותו בִדְחִילוּ ורְחִימוּ³⁴, כקדש-קדשים. ויצק לו מאד הסוד הזה ויַענה את נשמתו בכל כבודו וקדושתו… חיימ’קה זכר כי גם את אמו ראה פעם אחת בוכה… דבר זה אירע³⁵ כבר, וגם הוא היה אחד הסודות הקדושים אשר שמר הילד בנפשו ויציתו את האש העצובה בעיניו…

הדבר היה ביום מלאת שנה אחרי מות אסתר’קה ואמו לקחתו עמה אל בית-העולם. שלג רב ירד אז, ובית-העולם כלו לבן, לבן מאד… רק זעיר-שם היו זרועות עליו נקודות שחורות ככוכבים שחורים על שמים לבנים ומזהירים; אלה הם ראשי המצבות, שהציצו מתחת לשלג בחרדה. באויר רעדו יללות נוראות; רועדות ובלתי נפסקות נמשכו והשתלשלו באויר כרצועות. הן כמו צמחו מן הארץ, מבין המצבות, והעפילו לעלות שמים. חיימ’קה הקשיב את היללות ולא ידע מאין הן באות, ותבוא מחשבה בלבו כי אלו הן אנחות הנשמות החוטאות, שאין להן מנוחה בקבר, ויבהל… בינתים נגשו אל אחד הקברים המכוסים שלג רב ומצבת אבן קטנה טבעה בשלג הזה. “פה אסתר’קה” – אמרה האם ותתנפל על הארץ. ולפתע פתאם נשמע קול בכיה עזה, בכיה נוראה. בבת-אחת פרצה הבכיה וחיימ’קה לא קוה לה: אין זאת כי-אם עצורה היתה הבכיה הזאת בחזה ימים רבים ועתה חרגה ממסגר הלב ותתפרץ בבת אחת לחפשי.

– בת יקרה! נשמה טהורה וקדושה!… – התמלטו מפי האם דברים מבולעים מתוך בכי – צרורה בכסא הכבוד בין מלאכי עליון… זכותך תעמוד לנו… אנא מלאכנו מליצנו… מכל צרותינו ויסורינו… ספרי לרבונו של עולם… ולא נצטרך לבשר-ודם… בשת פנינו… צרותינו… המליצי עלינו, נשמה קדושה…

מטפחתה צנחה מעל ראשה, הצעיף נתק, שערותיה נפרעו והרוח המר והנמהר התעולל בהן… ידיה האדומות נצמדו אל המצבה הטבועה בשלג – ויללה איומה, מרה ונוראה נקרעה לאלפי קרעים ותסוער למרחקים, ודמעות רבות, רבות מאד נזלו ונזלו בלי הרף על פניה השחורים, המעוותים והמלאים חריצים כפני המצבה. כמו איזה שוט נעלם הצליף³⁶ ויחרש על גבה, חָרוש והכות בלי חמלה, והיא מתפתלת כתולעת מכאב…

רגע שקט הרוח, ושלג חרישי ירד מן השמים דומם דומם פתים-פתים גדולות. השלג נופל ונופל, כאלו יאמר לקבר תחתיו גם את האם, לכבות את דמעותיה, לכסות על היללות המחרידות את הדומיה הקרה והשקטה של ה“מקום הקדוש”… השלג נופל ונופל… וחיימ’קה עומד על האם המיללת כמצבה חיה, עומד בלי תנועה ומביט עליה; עצבון גדול, כמוס אך מעיק ומציק מלא את נפשו, והעצבון הזה לא דעך בו גם ימים רבים אחרי כן.

וכשעמדה האם מעל הקבר, עוד היו דמעותיה נוצצות על לחייה, אך פניה שבו להיות מאובנים כתמול שלשם, כאלו לא בכתה כלל. בשתיקה אחזה ידה הקפואה בידו וילכו שניהם הולכים ומחרישים. ודומיה גדולה היתה מסביב, דומיה כבדה מנשוא… מחריש משתאה השתטח בית-העולם לכל מלוא עיני חיימ’קה, והשלג נופל חרש-חרש …

– אמא! – שאל אותה חיימ’קה בצאתם מבית-העולם החוצה – איפה עתה אסתר’קה?

– איפה? שם, בשמים…

– הגם עתה היא כשהיתה?

האם החרישה רגע ואחרי כן אמרה:

– לה יש עתה כנפים… כנפים לבנות כשלג. והיא אומרת שירה לפני הקדוש-ברוך-הוא…

– ואנחנו לא נראנה עוד עד עולם? – שאל בחרדה ובעצבון.

– מדוע לא? כשיבא משיח, יקירי, אז יקומו הכל מקבריהם, גם אסתר’ל תקום לתחיה ותשתעשע אתך כמלפנים…

ותרבה האם ביום ההוא לספר לו בקולה הנמוך והמרופף על חיי-הנשמות בעולם-האמת ועל תחית-המתים…

והיום הקודר ההוא אצַל מרוחו על נפש הילד, ותנח קדרותו על כל חזיונות לב חיימ’קה בהקיץ ובחלום. אם ישב חיימ’קה ב“חדר” לפני הרבי ואם שמע “מעשיות” מפי חבריו – ותהי מחשבה אחת נטועה כמסמר בלבבו לאמר:

– בכי תמיד זה של אבא ואמא למה הוא? מדוע זה אנשים גדולים בוכים? מדוע זה קם אבא בלילה בשעה שכל העולם ישן, יושב על הארץ ומוריד דמעות? ויללות אלו של אמי על קבר אסתר’קה למה הן? רבי אומר כשיבא משיח יתורץ הכל. ו“גם אסתר’קה תקום לתחיה” – אמרה האם. כן, משיח, משיח! הכל, הכל צריכים לו… ולמה הוא מתמהמה כל כך? מה איכפת לו³⁷ אם יקדים לבא כשנה או כשנתים… הרי כל העולם מצפה לו וצריך לו – אוי כמה צריך!…

 

ו.    🔗

ואוהב חיימ’קה לשבת ולהרהר שעות שלמות באותו המשיח. בשובו מן החדר ישב לו אצל התנור בפנה, במקום שאסתר’קה היתה מצפינה שם את צעצועיה בחייה, וחבוי בצל ויחידי משתקע הוא שם במחשבותיו על המשיח ואליהו הנביא, אשר היו לאחדים בעיניו. אוהב הוא לצַיֵר בנפשו אותה התמונה המרהבת, בהופיע ה“תשבי” הנפלא ההוא על חמורו הלבן, וזקנו אף הוא לבן וארוך מאד, כזקן ליֵבֶּל השמש, ואזור עור חגור על מתניו (אזור עור לא יכול לצַיֵר לו בשום אופן), ותאר פניו כפני משה רבנו, שראה בשער ה“חומש” הגדול בבית אביו, זה משה רבנו ששתי קרני-הוד יוצאות ממצחו; קרני זהר מאירות ומבהיקות מאד, עד שאין להסתכל בהן. והפנים טובים, מזהירים, נפלאים. רוכב הוא לו ותוקע בשופר גדול: טרו-רו-רו… ושחוק קל וחרישי מרפרף על שפתי חיימ’קה לזכר התרועה המשונה הזאת: ושם בבית-העולם הקברים נפתחים ומתבקעים, ומתים רבים יקומו בתכריכיהם – אימה ופחד! – ויבקשו איש את אביו ואמו, איש את בנו ובתו, ויחבקו ונשקו זה לזה. וכשהוא מגיע להרהור³⁸ זה – מיד הוא משתדל לעבור עליו בחפזון ולהסיח³⁹ דעתו ממנו. מתיָרא הוא להשתקע בהרהורים על דבר מתים ותכריכים בפנתו האפלה … וההר, אותו ההר, קופץ ובא כנגדו; זה ההר, שכל המטפס ועולה על ראשו זוכה לראות אותו, את המשיח. מאחורי העיר הוא, ההר הזה, בקיץ שעבר שחק לרגליו. גבוה הוא מאד ועל ראשו נמשכת והולכת גדר שחורה וגבוהה. אומרים שזוהי גדר בית-העולם, אך לא נכון הדבר; הוא הרי היה בבית-העולם ולא ראה שם כל הר… בימי הקיץ בערב היו מתאספים שם הילדים לרגלי ההר לצחק כאנשי-צבא, וביום הששי היו הולכות שמה השפחות והנערות לחפור במעדר חול צהוב, שמפזרים על רצפת הבית לכבוד שבת. לעלות על אותו ההר, רבונו-של-עולם!… רטט⁴⁰ של פחד נעים חולף בכל אבריו ויאוש גדול תוקף אותו. מדוע יושב שם “מלאך דומה” ודוחף בכח את כל המעפיל ועולה לשם? מה איכפת לו למלאך רע זה? מלאך – ורע… וההר מה גבוה הוא!…

אבל “הוא” הרי לא יבא אם לא יקראוהו, אם לא ילכו לקבל את פניו… ואבא יושב בלילות ובוכה ובוכה. למה בוכה אבא ואינו מבקש את משיחו? הלא גדול וחזק הוא אבא ויוכל לטפס ולעלות על ראש ההר. ו“הוא” בוַדאי כלו טוב ומלא רחמים, ולא יכביד את לבבו עוד, וכשיבקשו ממנו ימהר וירד מן המדרגה העליונה, שהוא עומד עליה. אלו היה הוא, חיימ’קה, גדול כאבא! אלמלי עשה אותו אלהים גדול! … וכאן נזכר חיימ’קה בהֶנִיך השוחט, הבא תמיד אל ביתם אחרי “הבדלה” לשתות תֵּה. הניך זה היה ארוך ודק וראשו כפוף מעט, – כלו דומה למגרפה. וכן קראו לו נערי “החדר”: “הניך מגרפה”. גובה קומתו המשונה ותנועותיו המשונות היו מטילים תמיד אימה על חיימ’קה. תמיד מניע הניך ידיו באויר כריחים של רוח ומדבר בקול מְרוּסָס⁴¹. ביחוד לא מצא חן בעיני חיימ’קה ה“כפתור”, זו הפִיקָה, הבולט מצוארו הארוך של הניך ומתרוצץ בתוך גרגרותיו כעכבר חי: “קטניות מתגלגלות בגרונו” – היו אומרים עליו הילדים, כשראוהו מדבר ו“כפתורו” מתרוצץ; אבל עתה היה זֵכֶר הניך זה למקור מחשבה וקנאה בלב חיימ’קה. מקנא היה בהניך על גבה-קומתו. אלמלי היה רוצה “הניך מגרפה” זה, הרי עלה כהרף-עין על ראש ההר! אין לו אלא לחפוץ… ומדי בוא חיימ’קה עם אביו אל בית-המדרש, יתן בלי משים את עיניו לצד זָוִית⁴² מזרחית-צפונית של הבמה, למקום שתתנועע שם הנה-והנה כלולב ארוך הגויה הכפופה של הניך. שלא מדעת התחיל חיימ’קה גם הוא להתנודד כמהו בשעת תפלה, וכמוהו יקפץ את אגרופו וירימהו למעלה בשעת “קריאת-שמע”. בדברו עם נפשו יש אשר יצמיד יחד את ראשי אצבעו ואֲגוּדלו ויתר אצבעותיו יפשק, ממש כמו שעושה הניך; “תנועה” זו נעשית אצל חיימ’קה מאליה שלא בכוָנה; וכשהרגיש בדבר – היה שוחק בעצמו מתוך הנאה על תנועה משונה זו, שעלתה בידו לחקותה באופן מגוחך⁴³ כל כך… הוא ראה את עצמו על ידי תנועה זו כגדול ויהי כהֶניך בעיניו…

ויש אשר ישאל פתאם את חבריו ב“חדר”:

– ומי יוכל לעשות כהֶניך?

– איזה הניך? – ישאל ברוכ’קה – הניך “מגרפה”? – ומיד יחל להתנודד כקנה רצוץ אל כל עבר, כשהוא עושה בתוך כך תנועות משונות בעיניו ובשפתיו, וכל התלמידים “מתגלגלים” מצחוק.

– לא כך הוא עושה, אלא כך… – קורא נער שני, שהתקנא בהצלחתו של ברוכ’קה – אני יכול לחקות את הניך! – ובדברו יכוף את ראשו על חזהו עד שהוא נראה כגִבן, וליתר גיחוך⁴⁴, עוד ישלח את ידיו לאחוריו; ואמנם תנועה זו עלתה בידו כהלכה והכל מלאו שחוק פיהם. אז יאמר חיימ’קה:

– א, אינכם יודעים כלום… כך עושה הניך! – ותוך כדי דבור הדביק ראש אצבעו אל אֲגוֹדלו, יתר אצבעותיו פשק, כשהוא מבליט⁴⁵ מביניהן הזרת ויקרא בקול שריקה (הוא נתכוון להוציא קול נחר כהֶניך אך לא עלה בידו) ובנגון של גמרא:

– ואפשר להֵפֶך?!

הפעם לא הצד המגוחך שבחקוי זה מצא חן בעיני כת הליצנים הקטנים, כי אם “האמת” שבו. וכל הילדים למדו גם הם לעשות כחיימ’קה, וישתדלו לעבור זה את זה בטיב המלאכה; כל אחד נסה לקרוא בקול משונה יותר מחברו: “ואפשר להפך”?. וביחוד מצא חן הדבר בעיני ברוכ’קה, וככה התרגל בדבר, עד שבגעור בו פעם הרבי ויקרא לו בחמתו: “גוי! איוואן!” – הדביק ברוכ’קה את אגודלו אל אצבעו ואת שאר אצבעותיו פשק, ויאמר בנגון משונה: “ואפשר להפך?!”

וכשהיו שני ילדים מתוכחים מי גבור ממי, היה אומר להם חיימ’קה פתאם:

– אבל בכל זאת אין מכם גדול כהניך?

וחיימ’קה החליט לנסות דבר אל הניך – ויהי מה! הוא יכנס עמו בדברים וישאלהו, מדוע אינו רוצה לעלות בראש ההר. אבל כל פעם שנסה להתקרב להניך ולפתוח פיו – נסתלק⁴⁶ ממנו הדבור. לבו דפק, דפק – ובלשונו אין מלה. פעם אחת, כשעמד הניך בבית-המדרש בתפלה נשמט “הסדור” מידו ויפל ארצה. חיימ’קה קפץ והרים את הסדור וישק לו, ויגישו להניך, ומתאדם כֻלו מבושה אמר לו:

– גם לנו יש סדור כזה!

יותר לא יכל לדבר, מפני שהניך זקף עליו את עיניו הטרוטות⁴⁷ בתמיהה, וכשהוא אוחז בין אצבעותיו ציציות טליתו העבות מוכנות לנשיקה, נהם עליו מתוך שפתים מהודקות זו בזו בהֲבָרָה⁴⁸ של פליאה:

– מ-מ?!…

וחיימ’קה נתבַיֵּש ונעלב מאד – ויברח…

 

ז.    🔗

ובאחד הלילות התעורר חיימ’קה וישמע עוד הפעם יבבה ממושכה ורצוצה, אותה היבבה הידועה לו, שהגיעה אליו מן החדר הסמוך. דרך הדלת הפתוחה קצת התגנבה רצועת עור ארוכה ודקה, שנמתחה על הרצפה באלכסון ותגע ברגל מטת האם. בחדר-המשכב חשך. החלון מכוסה כפור, ועל חציו התחתון פרוש וילון⁴⁹ לבן שקצהו מורם מעט, וכמו שנדמה לחיימ’קה, עין שחורה אחת מבטת עליו משם… הוא השתדל לבלי הבט אל עבר החלון ולבלי התבונן אל העין השחורה והנוראה, ויכבש את עיניו בכר, והיבבה הולכת ורועדת; נדמה לו שזו היא יבבת אשה בבית-העולם … ובזכרו את בית-העולם, יעצום את עיניו ויתכנס כלו תחת השמיכה, והבכיה מגיעה אליו עתה כשהיא נחנקה ועֲמוּמָה⁵⁰… למה בוכה כך אבא? אז יזכר את משיח, וחפץ עז יבא אל לבו להציץ אל החדר שאבא יושב שם, לשמוע ולראות איך הוא מתפלל לה' על ביאת המשיח – אבל הרי כאן העין השחורה שבחלון!… הוא יודע אמנם בנפשו שאין זו עין, ורק מחזה שוא יחזה לו, ובכל זאת אין בו אומץ-לב להסיר את השמיכה מעל ראשו. וכך הוא שוכב זמן מועט בלי כל תנועה ומקשיב… פתאם החלה רגלו האחת להשמט כמו מאֵליה⁵¹ מתחת השמיכה, אחריה – השניה, ולבסוף נשאר רק ראשו מכוסה, כשהוא גופו עומד בשתי רגליו על הקרקע. בלאט-בלאט ומבלי פנות אל החלון זז חיימ’קה ממקומו, כשהשמיכה, המכסה ראשו, נגררת אחריו כטלית, ובלאט-בלאט, בראשי אצבעות ובפסיעות קטנות, הוא מגיע לדלת, פותח מקצתה בחשָאי⁵² – ומכניס לשם ראשו…

על הקרקע סמוך לפתח שכנגד, יושב אבא מעוטף בחַלַט-הבקר שלו, על ראשו אפר, בידו נר וגופו כפוף על סדורו. צל עב ושחור משתטח על גבי קרקע ומגיע עד חצי הכותל. דומה, כאלו צל זה אורב לאבא מאחורו וחורש עליו רעה… החלונות שחורים, ומבחוץ מגיע יללה מרה, זעומה, קנטרנית…

קור חלף ברגלי חיימ’קה היחפות. השמיכה צנחה מעל ראשו ארצה וקצתה נשארה תלויה על אחת מכתפיו.

– “קול ברמה… נשמע… רחל מבכה על בניה”… – קורא האב מתוך בכיה מרוסקה⁵³ ובולע את דמעותיו; חיימ’קה שמע שהוא בולע אותן…

ואבא קורא ובוכה, קורא ומתיפח.

ובשר הילד סמר לקול בכיות אבא. חמלה גדולה וכבדה לחצה את לבו. שפתו התחתונה וסנטרו התחילו מרַתְתִים⁵⁴, על עיניו נמתח דוק של דמע… אבא נראה לו עתה מתוך הערפל כקטן-קטן, כחלש ודל, שהכל עולבים אותו, הכל מכים אותו, והוא בוכה ומתחנן ומבקש רחמים. הכל, אבא, אמא, הרבי, הרי חלשים הם, קטנים, נדכאים, ואין להם בעולם אלא בכיה, בכיה, בכיה…

– ה-מ-מ… – התפרצה פתאם מבין שני חיימ’קה הקפוצות גניחה⁵⁵ עמומה, שנכבשה⁵⁶ עד עכשו בקושי.

– מי שם? הא? – הפנה אבא ראשו לאחוריו והרים עליו עינים רטובות וזעומות – למה אתה פה? לך לישון, פרא אדם, אין רע, השד לא יקחך משם, ילד גדול – ויָרא לישון לבדו. לך שכב!

וחיימ’קה שב אל המטה, התעטף בשמיכה ויכבש את ראשו בכר – ויבך, ויבך…

 

ח.    🔗

פעם אחת, אחרי שהתאונן בבית-המדרש ר' העשיל המלמד לפני חנא אביו של חיימ’קה על בנו שנתקלקל⁵⁷, החליט חנא בלבו בדרך שובו הביתה ליתן דעתו מעכשיו על הילד, אבל מיד התחילו מתלבטים⁵⁸ במחו מיני הרהורים⁵⁹ אחרים: שטרות, פרעונות⁶⁰, “גמלות-חסדים”… והליכתו של חנא נעשית מהירה מאליה.

– למה שהית כל כך בבית-המדרש? – שאלה אותו אשתו כשנכנס לבית.

– אָ, העשיל התאונן על חיימ’קה. צריכין “לקחתו בידים”… – ענה לה – תני לי מה לאכול. אני נחפז ללכת – הוסיף בחפזון.

– אוי ואבוי לאמא! – גנחה⁶¹ האם – עין-רעה שלטה באפרוחי. “העשיל מתאונן!” כלום אינך רואה שהילד מתנַוְנֶה⁶² והולך? אינו אוכל ואינו שותה, אלא הלך כצל כל הימים ומראהו כחולם… עד שאתה אומר “לקחתו בידים” – מוטב שנדרוש ברופא ויגיד לנו מה היה לילד.

אבל חנא לא שמע עוד את דברי אשתו ואנחותיה. הוא נזדרז⁶³ לגמור אכילתו החטופה⁶⁴ ולצאת לשוק.

רק לעת הצהרים בשעת סעודה, כששב חיימ’קה מן החדר, נזכר חנא בדברי העשיל ובהחלטת עצמו שהחליט בבקר ליתן דעתו על הילד, ויקרא אליו את חיימ’קה ויאחז בקצה סנטרו, ויאמר לו בכבד-ראש:

– שמע נא, חיימ’קה! הרבי מתאונן עליך; לא טוב… אינך שומע לו, אינך משיב על שאלותיו; לא טוב… שונא אני “מחזָקוּת”⁶⁵ כאלה… למה אתה שותק, הא? אִלם אתה? אמור, למה אינך שומע בקול הרבי? – וחנא הגביה קולו יותר ויותר, כשהוא מחזיק בקצה סנטרו של חיימ’קה בין אגודל לאצבע.

וחיימ’קה לא נע ולא זע, רק גבותיו קרבו זו לזו ועיניו הביטו ישר בפני אבא. כנראה, אין לו בלבו עתה אלא תאוה אחת: למהר ולגאול את הסנטר מיד אבא.

– נ-נוּ? עודך שותק? שתיקה זו מה היא, אַ? מנהג חדש! אל מי אני מדבר, הלא אליך, למה אינך משיב? הדבור נִטַל ממך? – מתמרמר חנא ופניו נעשים קשים.

וחיימ’קה מביט עליו ועומד בשתיקתו. דומה, שמֹחו עסוק ברגע זה בענין אחר לגמרי, ואינו שומע כלל דברי אבא.

פתאום התבונן חנא שאשתו עומדת מרחוק ומרמזת לו בידיה רמזים של בקשה להרפות מן הילד. וחנא גם הוא קצה נפשו בעמלו ובעמל הילד; ושלא להפטר בלא-כלום, אמר לו בקול יותר נוח, דומה למתחנן:

– ראה, חיימ’ל, אין איש עושה לך, רעה, חלילה, אין מכה ואין גוער בך, כמו שעושין לנערים אחרים, אַדְרַבָּה ואדרבה… מה איכְפַּת לך אם תהא ילד מקשיב, ולא ימצא העשיל מקום להתאונן עליך. וכי טוב כך? אמור עתה בעצמך… והרי תמיד היה לי ממש… ממש תענוג גדול ממך… לכל היה תענוג, לרבי, לכל, בקצור… הבטיחה לי, שמעַתה תחזור למוטב! נו, מה אתה שותק?

וחיימ’קה הוסיף להביט בו בעיניו השְאֵלניות והנוגות לא לפי שנותיו וַיִדם, כאִלו לא ידע מה דורשים מעמו.

– אֶ! – קרא חנא נואש ומנענע בידו – לך מעמי, פֶּרֶא-אדם!

וחיימ’קה לא המתין⁶⁶ אלא לכך, וימהר וירץ אל אמו וילָחץ אליה, מבלי דַבֵּר דבר. ואמא גם היא העבירה את ידה על ראשו וְלֶחְיו בדממה. וחיימ’קה לא ידע אם יש בזה משום צִדוּק או פִּיוּס.

אחרי סעודת-הצהרים, כשלבש אבא בחפזון את אדרתו וישק בחפזון את “המזוזה” וימהר החוצה לעסקיו, – הקריבה האם את חיימ’קה אליה, החליקה בידיה על ראשו ועל לחיו ותדם. מפיֶסת היתה אותו ומתחננת לפניו בדומיה… חום נעים עבר את גופו של חיימ’קה וישתוק גם הוא…

– אבא אינו “גזלן”… – אמרה לו לבסוף – לא מתוך רוע לב הוא אומר, אלא כך … סְתַם… לטובתך הוא מתכַוֵן, הרי אבא הוא… אבל אתה הלא תהיה נער טוב, מקשיב… לא כך? אני אוהבת אותך, זהָבי!…

חיימ’קה הביט על אמו ולא ענה כלום; רק עיניו כמו שאלו, כמו בקשו פתרונים.

– חיימ’ל! כשתגדל תהיה יהודי גדול, תלמד הרבה תורה…

– למה ללמוד, אמא? – שאל חיימ’קה פתאום בחרדה ובלשון של תחנה.

– מה? מה אמרת, למה ללמוד?.. מה אתה שואל?…

– למה ללמוד… גמרא ושאר ספרים?

– אי שוטה, שאלות הבל אתה שואל, לא טוב… השם-יתברך יקצוף עליך, אין לך אלא ללמוד הרבה תורה… זקנך היה רב, דודך – רב, כלם למדו תורה הרבה. הלואי, רבונו-של-עולם, ותהא גם אתה כמוהם… מצוה גדולה היא, בני, ללמוד תורה…

– מה זאת מצוה, אמא? – שאל חיימ’קה מתוך אותה החרדה והתחנה.

– מצוה היא מצוה; כשיהודי עושה מצוה טוב לו… בעולם-הבא… הנשמה בגן-עדן…

– לא כך, אמא… – דובב⁶⁷ חיימ’קה חרש כמו אל נפשו.

– מה אמרת?

– לא כך… לא כך, אמא!… – וחיימ’קה נענע בראשו, כזה שאין דעתו נוחה. מענה ברור מזה לא יכלה אמו להציל מפיו.

 

ט.    🔗

ואמנם חיימ’קה בעצמו לא ידע ברור את הנעשה בתוך נשמתו מבפנים ולא יכול למצוא ניב-שפתים לרגשותיו והרהוריו הסתומים, אשר לא נתנו מנוחה ללבו הרך ולנפשו ההוזה⁶⁸… ויהי כנזיר קטן בתוך בית אביו וכבודד בין חבריו שבחדר, ויתיחד עם מחשבותיו כל הימים, ויתהלך עמהן נוגה ומחריש…

– “לא כך, לא כך, הכל לא כך”… – היה אומר תמיד מתוך עקשות, שאיש לא יכול לעמוד על טיבה⁶⁹.

ופעמים כשהיה מפליג⁷⁰ חיימ’קה בספינת-מחו הקטנה והנלאה “בים-התלמוד” הנורא והזועף, מהלך ושט שם בחרדה בצד ספינת רבו החזקה והבטוחה, ועיניו תלויות ברֶתֶת וזיע⁷¹ אל הקברניט⁷², זה אגודלו של המלמד, המנהיג ומושך אחריו בזהירות יתרה ובחכמה רבה את ספינתו הכושלת של התלמיד ומעבירה בלא פגע בין כפי⁷³ מגור ומשברים זועפים – ברגע כזה, בעצם תוקף הסכנה, כשטובת ה“ענין” דורשת את כל בקיאותו⁷⁴ של הרב ואת כל כַוָנַת לבו של התלמיד – והנה פתאם – עמוד! בא השטן וערבב את הכל – וספינת חיימ’קה גוששת⁷⁵… והוא, חיימ’קה בעצמו, אינו עוד כאן אלא בעולם אחר, הרחק, הרחק, מהלך ת' פרסא מכאן…

– אין זאת אלא פורענות… גזר-דין מן השמים! – נאנח “הרבי” מתוך יאוש ומוריד את אגודלו לתוך תיבת-הטבק באפס כח…

וחיימ’קה לוטש עיניו, רואה את שלפניו: רבי, רצועה, גמרא, אותיות – מה להם כאן אצלו? ולמה הם כאן? ומה מבקשים ממנו? ולמה מענים אותו ביסורי-תורה כל הימים? ולמי יש תועלת בכך?… למה אין אבא ורבו יודעים מה שבלבו?…

ובבוא חיימ’קה אל בית-המדרש, ונשא את עיניו לזוית מזרית-צפונית, במקום שם נוֹעַ תנוע הגוִיָה הארוכה וכחושה בעלת הרגלים והידים של הניך השוחט, ואמר בלבו: “אי הניך, הניך, אלו ידעת מה שבלבי!…” כסָבוּר⁷⁶ חיימ’קה, אלמלא קטן היה, קטן חלש ורך, שהכל בועטים בו והכל מזלזלים בו, היה נגש אל ה“מגרפה” ולוחש לו באזניו סוד אחד, סוד גדול ויקר כל כך… אבל, אהה – ואין דרכם של גדולים לשמוע לקטנים!…

והיה בחצות-הלילה, בנדוד שנה מעיני חיימ’קה, והוא שוכב בחדר אפל עטוף בשמיכתו עד עיניו, מלא פחדים ואימים כלו, והד בכיה דקה ועצובה תועה בחשכת החדר – וקפץ חיימ’קה את עיניו היטב-היטב, וראה המון צבעים חולפים לפניו, נקודות ירקרקות, צהובות, אדומות, כהות ובהירות והן נגוזות ונמסות… והצמיד חיימ’קה היטב-היטב את עפעפי עיניו ובקש בחשכה את נקודתו הבהירה שאבדה לו… הנה היא – ואיננה, הנה היא – ואיננה… על מה היא באה לרמז?… ובחדר תועה האנחה הטרופה⁷⁷ והממושכה, כאובדת דרך, כמבקשת לה פתח לצאת, וחיימ’קה אינו רוצה לשמוע, אבל היא נכנסת באזניו מאליה, והיא כאילו תובעת⁷⁸, תובעת… והגה אז חיימ’קה ברוח קשה: מדוע גרשהו אבא מעל פניו בלילה ההוא? ומה לו לאב, שלא נתָנוֹ לשבת על ידו? מדוע רעים כל כך הגדולים! וכמה גדלה תאותו של חיימ’קה לשבת גם הוא שם בחדר שני על גבי קרקע אצל אבא ולבכות עמו יחד בלי הרף, בלי חָשָך… ומי יודע “אולי היה מוצא אז שעת רצון לפני אבא והיה מגלה לו רז זה הגנוז⁷⁹ בלבבו”. אפשר שאלמלא היה אבא דוחה אותו כל-כך מפניו, כבר היה נעשה מעשה…

וסוד זה – אוי כמה מתאוה חיימ’קה לגלותו!… לכל, לכל, לכל העולם.

– לא כך, יהודים! לא כך… הכל לא כך! – רוצה הוא לקרוא בכל כחו – יש הר גבוה אחד, גבוה מאד. על ההר ההוא הַעְפִּילוּ לעלות! ועליתם, ועליתם, ועליתם – עד אם מצאתם את החסר לכם!

הה, מדוע עודנו קטן, ואינו יכול למשוך את כל היהודים ההרה, אל משיחם?! בפאותיהם וזקניהם היה מושכם!…

והילד התהלך דומם כחולם, כאלו עלבון⁸⁰ כבד אשר לא ימָחה יאכל בסתר את לבבו, ועיניו הגדולות והעצובות היו נטויות אל נקודה אחת, ונראו כאלו הן מסתכלות במה שמבפנים… ופניו הלכו ודלו, ועיניו הלכו ושחרו וגדלו ובערו מיום ליום. ויש אשר יצא ברק שחור ונִתַּז⁸¹ רגע מתוך בבות עיניו, ואמר הרואה: אין זאת כי אם מחלה עזה וכאב אָנוּש ישרפו את נשמת הילד… וכל מראה עיניו וכל משמע אזניו וכל המעשים הנעשים סביבו – כלום כמו ממנו והלאה היו, מחוץ לעולמו נעשו, ואין לנפשו ולהם דבר…

– לא כך, לא כך… הכל לא כך… – שנן הנער לנפשו בחשאי⁸².

 

י.    🔗

ואולם היו רגעים אשר חלף רוח החלומות האלה מֵעִם הנער ושכרונו פג, וירא וישמע וירגש כאחד הילדים אשר כגילו, ויבאו חלומות וחזיונות אחרים וימלאו את מקום הראשונים.

אלה היו רגעי בין-השמשות לעת צאת השבת. אבא בבית-המדרש ואין איש בבית מלבד אמא. עם חשכה. אמא יושבת לה לפני החלון הכחול והוא יושב לרגליה על הֲדוֹם קטן, ראשו על בִרכה ועיניו נעצמות מרוב מתיקות, שהוא מרגיש במשמושי ידיה החמות של אמא התועות על ראשו ופניו. אמא, כדרכה, מספרת לו מעשיות. ומה רך ומה חם ומה מתוק קולה… הנה היא מספרת מעשה ב“תנא גדול”… ויהי היום ויתע איש אחד במדבר… זמן רב הלך ותעה, עד שהגיע למערה. וירד האיש אל המערה וילך בה, וילך, וילך זמן רב עד שמצא דלת. ויפתח את הדלת וירא והנה נר דולק ואיש יחידי, איש שיבה, אשר זקנו הלבן כשלג יורד עד ברכיו ופאותיו ארוכות עד לארץ, יושב שם, עטוף בטלית ותפילין, יושב ולומד גמרא… “תנא גדול” היה הזקן – בארה האם – ויספר ה“תנא” אל האיש, כי ראש-ישיבה היה לפנים וילַמד תורה לתלמידיו הרבים; ויהי היום – הדבר היה לפני הרבה, הרבה, הרבה שנים – ויתנפלו הגוים על הישיבה; אותו, את ה“תנא”, שחטו ואת תלמידיו גרשו לכל רוח; אך הוא, התנא השחוט, לא מת: וזה מאות שנים שהוא יושב פה במערה ולומד ולומד. והוגה הוא כל הימים אך במַסֶכֶת⁸³ אחת, זו שהפסיק בה ממשנתו עם תלמידיו בשעת שחיטה. והוא לומד ולומד מתוך מסכת זו ואינו יכול להגיע עד סופה… ורק כשיבא משיח, אז יגיע עד סוף המסכת, ויצא מן המערה, ויקבץ עוד פעם את בני-ישיבתו המפוזרים, ויתחיל מיד עם תלמידיו במסכת חדשה…"

ושוּב מעשה “במלך השמים” שיש לו בן ובת. שם הבן “ישראל” ושם הבת “שבּת”. ויחטא בן-המלך, ויקצוף עליו אביו, ויפשיטהו את מחלצות המלכים ויגרשהו מעל פניו אל מכלאות צאנו האפלים, להיות רועה עם רועיו. ויעברו ימים רבים, ובן-המלך עודנו מתגולל במכלאות הצאן האפלים והנאלחים, וישכח מרוב ימים כי בן-מלך הוא, ויחדל מקוות לשוב אל היכלו, ויתן את לבו כלב הרועים. ובת-המלך שבת בוכה לפני אביה. צר לה על שנעשה אחיה רועה וחי בדיר⁸⁴ אפל, רוצה היא לראות אותו. ומתחננת היא לפני אביה המלך יום יום להשיב את אחיה מגלותו. אך המלך עונה: “עוד לא בא מועד”. ומדי שבוע בשבוע יורדת בת-המלך אל הדיר האפל והנאלח, והיא יפה ומזהירה באור שבעת הימים. ומלאכים וכוכבים ישירו ויזמרו לה בשלחם אותה. ובאה בת-המלך אל אחיה האומלל הישן ברפש, ונשקה לו. אז יאורו פתאום עיני בן-המלך המקולל וזכר מי הוא, וחבק את אחותו והשתעשעו יחד יום תמים, ונחמה אותו אחותו בת-המלך, כי יבא יום וגם הוא ילבש מחלצותיו כימי קדם ושב להיות כשהיה; והאמין בן-המלך ותחי רוחו ונפשו תגיל בה'… אך היום יחלף, בת-המלך תעלם, ועוד הפעם חשכה תשופנו⁸⁵…

וחיימ’קה שומע את הספורים האלה וזכר את אסתר’קה, אשר היתה יושבת גם היא ממולו על הדום קטן ומניחה את ראשה אצל ראשו על ברכי האם, נושמת בפניו ושומעת לספורי האם. ועתה הנה היא בשמים; ובוכה היא עתה לפני אלהים ורוצה לשוב ולראות אותו ואת האם; ואלהים עונה לה: “עוד לא בא מועד”. והנה אסתר’קה יורדת משמים והיא יפה ומזהירה כאור שבעת הימים, ומלאכים וכוכבים ישירו ויזמרו לה…

וצללים נגשים, נדחקים וחובקים יחד זה את זה ומקיפים את אמו והוא אינו רואה עוד את פניה. נדמה לו כי הצללים עוטים מעטה חשך את בת-המלכה בהפרדה מאחיה לשוב אל היכלה. האֵם נוגעת בקצות אצבעותיה בזכוכית החלון והוא שומע קול שִפְשוּף⁸⁶ האצבעות. והנה אנחה חרישית, אנחה מעומק הלב, מתפרצת ואחריה קול לחש ישָמע:

– אלהי אברהם יצחק ויעקב! השבת הקדושה חולפת…

והקול נובע, נובע כמעין טהור מקרקע הנשמה, נובע בעצב חבוי, עמוק, חביב ונעלם… האנחות הולכות ותכופות ועמוקות… דבר יקר, יקר מאד, חלק מנשמתה הולך ומתרחק, הולך ואיננו… וחיימ’קה זכר את אסתר’קה ואת החן שהוצק בשפתותיה הקטנות, כשהיתה חוזרת בקולה הדק והנוגה אחרי האם:

“אלהי אברהם יצחק ויעקב! השבת הקדושה חולפת”…

– אותו בן-המלך – חשב חיימ’קה – ודאי בכה גם הוא כך בהפרד אחותו ממנו…

… והנה הדליקו נר. אבא בא מבית-המדרש והבדיל על הכוס – ובלב חיימ’קה נחרב בין-רגע עולם פלאי מלא קסמים ועולם אחר הוקם תחתיו. ועוד הפעם חיימ’קה נעשה דומם, סר, סגור מבפנים; רואה ואינו יודע מה הוא רואה, שומע ואינו קולט⁸⁷ מאומה. בודד בקרן-הזוית אצל התנור, במקום שאהבה אסתר’קה להתיחד עם שעשועיה, שם ישב לו ויחשב מחשבותיו החביבות על משיח, על התנא הזקן, על בן-המלך המגורש, ועוד הפעם על משיח, על בני-האדם שאינם יודעים ואינם מבינים כלום, וכל מה שהם עושים ומדברים – הכל “לא כך”…

 

יא.    🔗

יום ששי לפנות ערב, אחד מערבי האביב הראשונים. מחוץ לעיר, לא רחוק מבית-המרחץ, משתעשעת חבורת ילדים. רוָחה, חופש, אויר צח משיב נפש. העיָרה מכינה עצמה לקבלת-שבת וכל העולם – לקבלת אביב. האסירים הקטנים, אסירי-“החדר”, השתכרו מתוך חירותם: שמים מבהיקים, שמש חדשה, עשב ראשון המתגעגע עליך ומבקש להתרפק… הכל מחיה נפשות!… מעבר המגרש מזה התנשא הר גבוה-גבוה מאד, ובראשו נמשכה כעין רצועה שחורה, שמתעלמת משני קצותיה ברום ההר. רצועה שחורה זו אינה אלא גדר, שלא ידעו הילדים למה היא באה. השמש נטתה לערוב ההרה; מאחרי הגדר השתפכו על השמים נהרי אש; עננים קלים ויפים שוחים בהם, עננים סגולים⁸⁸, אמוצים וכחולים ועֵין החכליל⁸⁹ על קצותם, שוחים ומשתנים ומקבלים צורות נפלאות… מעבר מזה הולך ונמתח⁹⁰ נחל קטן, שגַליו מְפַטְפְּטִים⁹¹ כל הימים פזמון⁹² אחד ישן ומתמיד, כאלו הם מבקשים, מבקשים ואינם פוסקים⁹³. אף על פי שאין משגיח בהם… השמים שממעל לנהר כהים-זועפים קצת ובמים מלמטה רועדים בכל זאת כתמים וַרְדִיִים⁹⁴. שתי סירות שטות, וקולות חדְוָה מגיעים משם: חברת נערים עליזים יושבים בסירות. הילדים שעל שפת הנחל עונים לעמתם, והקולות מצלצלים על פני הנהר כזמירות האביב. “אוּהַ!” קוראים מעל החוף היהודים הקטנים. “אוּהַ!” עונים להם מהסירות, וצחוק ותרועה, ומִצהלות…

סמוך לשפת הנחל ערוכה שורת עצים מוכנים לבנין. על קצה אחת הקורות יושב לו חיימ’קה. בשתי ידיו הוא מחזיק בעץ לבַל יפל מעליו, ראשו לשמים ועיניו למקום שהשמש הולכת להחבא שם. צבעי השמים הבהירים והעֲנָקִיִים מוסכים בקרבו עוז; כל נימי⁹⁵ הנפש מזדעזעים ומנהמים בו… פליאות-הוד ותעלומות-קסם שופעות מן השמים, הבוערים בזהב ובגַוְנֵי-גְוָנִים⁹⁶ על העולם. וחיימ’קה מרגיש ברז גדול השולט במרום, שם, שם בראש ההר העוטה עתה ארגמן. דבר אחד נפלא, טמיר⁹⁷ ונהדר מתהַוֶה שם הרחק, הרחק, מעבר לרצועה השחורה… נדמה לו שנשמתו מפרפרת, עוד מעט ופרחה ממנו לשם, למרום.

– ילדים! ברוכ’ל! פסח’קה! הוי… קרא חיימ’קה לחבריו…

אז יתבוננו הילדים בחברם, שהתרחק מהם ויושב ומביט למרום, ויסבוהו.

– מה לך?

– הביטו! – אמר להם חיימ’קה בחרדה כבוּשה, ויַראה באצבעו למרום.

– מה שם?… – והילדים כלם נשאו עיניהם אל השמש השוקעת, אשר הודה הנאסף הדליק את פניהם, ויחרד לבם.

– אינכם רואים מאומה? הביטו זמן רב כמוני…

– שמים… – אמר ברוכ’ל בלחש ובתמהון ויחרד בלבבו ולא ידע מה.

– הביטו, הביטו – קרא חיימ’קה ויקפץ מעל העצים ויעמד בתוך החבורה, כשאצבעו הקטנה שלוחה למעלה ועיניו ולחייו בוערות – שם שם על ראש ההר… – אמר בקול לחש ומוצנע, כזה שבא לגלות סוד שאין העולם כדאי לו אבל צריך לו – שם על ראש ההר… הרואים אתם את הגדר שם?… שם – משיח… וקול חיימ’קה נפסק פתאם.

הילדים הביטו בשמים הדולקים ובפני חיימ’קה המבהיקים⁹⁸, וישתקו, ויעמדו מכושפים מתוך איזה סוד ודמיון נאדר אשר נסך חרדה נעלמה בנפש כלם…

– משיח… – לחש אחד מן החבורה וכמעט שלא נשמע קולו.

– כך, שם מעבר לגדר – הוסיף חיימ’קה – וצריכים רק לעלות שמה, לטַפֵּס ולטפס צריכים; ושם הוא, הוא בעצמו, עומד לו מכבר על המעלה העליונה ומחכה… מחכה הוא מתי יעלו אליו ויאמרו לו: “משיח, משיח, רד… בא אלינו, משיח, בבקשה ממך…” ומיד יֵרד. ביהדותי, שירד… אני יודע ברור…

וכל האור הרב אשר בשמים הודלק בעיניו, ופניו החִוְרִים להטו ויַתִּיזוּ ניצוצות וקרנים… וייראו הילדים, ויתנגשו זה אל זה ויעמדו צפופים⁹⁹ מסביב חיימ’קה.

– הנה הם!… – הוסיף חיימ’קה בהרימו אצבעו כלַפי¹⁰⁰ העננים – כסבורים אתם מה הם הללו – עננים? – לא, אני אומר לכם… – וחיימ’קה נענע בראשו באמרו “לא” – אין אתם יודעים כלום, כלום… הרי חיים הם, שוטים… הביטו וראו… רואים אתם את זה… את בעל הכנפים האדומות עם חרבו השלופה בידו? מלאך ה' צבאות הוא. וזה הרובץ כארי? וזה… ראו, ראו, הנה עדת צדיקים, זקניהם לבנים, אדרותיהם ארוכות, ואחד – מטה אלהים בידו… ושם מעבר לגדר והלאה – הוי, כמה מלאכי-השרת, מלאכי-עליון… כולם בוערים כאש, כלם מזהירים… נשמות לבנות כיונות, פורחות ואומרות שירה… גם אסתר’קה שלנו מזמרת שם. אמת, אמת אומר אני לכם, צריכים לעלות… לעלות ולעלות עד שנראה אותו על המעלה העליונה! מי יעלה עמי? – שאל פתאם וקולו נעשה עז ומצלצל.

הילדים עמדו סביבו צפופים ויביטו בו ובשָמַים חליפות. ושם במרום המראות והגונים משתנים לרגעים, פושטים ולובשים שבע צורות בבת-אחת, והעין רואה שם מכל הרהורי הלב… וגדולים ואדירים ונוראי-הוד המון החזיונות וחליפות המראות הצובאים על שערי השמים, ותעלומת-זהר גדולה חופפת על ראש ההר העוטה ארגמן וזהב…

– גבוה ממך ההר, חיימ’ל! – אומר נער אחד.

– ו“רוח רעה” שוכנת שם… מזיק… – אומר השני.

– אֶ! – לגלג¹⁰¹ השלישי – נס נא ועלה שמה…, בו ברגע שתעלה – מיד תסטר לך ה“רוח” על חוטמך – פיק! ואתה תתגלגל כרגע מראש ההר כשעיר-העזאזל…

הילדים רצו לשחק, אבל ברגע זה פרש¹⁰² חיימ’קה מן החבורה וילך דומם, אבל קוממיות, אל ההר ויָחֶל לעלות עליו…

 

יב.    🔗

הילדים עמדו במקומם כמסמרות נטועים ויביטו אחרי חיימ’קה. וימת השחוק אשר עלה על שפתיהם בראשונה, ותהי דממה בעדתם, כי לא העיז ילד ולא מלָאוֹ לבו להוציא הגה מפיו…

וככל אשר יעלה חיימ’קה במעלה ההר וככל אשר יגבה ויתרומם בחול הצהוב שם, כן ירימו הם את ראשיהם ויתלו את עיניהם לחיימ’קה וכן ידפקו לבותיהם, דָפוֹק והָלוֹם…

הנה הם רואים רק את גבו הכפוף… הנה הוא זוחל על ארבע, והנה עפרות חול חלוקי אבנים נעקרו מתחת רגליו וישתפכו לרגלי ההר…

והוא עולה ועולה. קטן מאד נעשה חיימ’קה בעיניהם; עוד מעט וַיתעלם כלו מן העין, ויבלע באֵד-התכלת, ויתמזג בזהב השמים המקיפים אותו.

ואבנים קטנות וחול מתגלגלים ונשפכים במורד ההר ולוחשים:

“הוא עולה! הוא עולה!”

אך הנה עמד. מה זאת? הוא עומד? עומד!… הכשל כחו? הישוב? לא, אי אפשר! הוא לא ישוב!… וַיְפַרְכְסו¹⁰³ לבות הילדים, ופניהם הפיקו דאגה רבה. תשוקה עזה תקפה אותם עתה לראות את חברם עולה ועולה… ויכאב להם לראותו עומד כמפקפק¹⁰⁴…

חיימ’קה הסב אליהם את פניו. את גויתו הקטנה והכהה לא ראו עוד, כי נבלעה בתכלת ההר, אך פניו נראו עוד בכל שרטוטיהם. לא האמינו הילדים כי הפנים פני חיימ’קה – כי הנה הַבְהֵק הבהיקו פניו מגבוה והזהר הזהירו עיניו ממרום, ויהי להם ככוכב גדול בתוך הערפל…

ויתנפלו כל הילדים לרגלי ההר, כמו חפצו להיות קרובים אליו יותר; עיניהם נשואות למעלה, אל הנקודה הקטנה הדולקת להם, וכפיהם שטוחות למרום, אליו …

והוא עולה ועולה…

והנה הוא אצל הגדר! ברוך-השם… היחזיק שם מעמד? – וצלע ההר במקום הזה הלא צר הוא כל כך וזקוף כל כך. ראו, הנה הוא מחזיק בפצימי¹⁰⁵ הגדר. הוא עומד הכן – כן, הכן…

ועוד הפעם הסב חיימ’קה פניו ויבט למטה. ושוב ראו הילדים שבתחתית ההר את פני חיימ’קה כשלהבת קטנה בוערת. דוממים ומרַתְתִים¹⁰⁶ הביטו אליו למעלה ויצמידו בו עיניהם. האם לא ישוב? האם לא יֵחַת מפני “הרוח הרעה”? לא! הנה הוא מתנשא למעלה. הוא כבר מטפס על הגדר, מטפס, מטפס…

דופקים, דופקים הלבבות הקטנים למטה…

הם ראו בהחזק חיימ’קה בידיו בשפת הגדר, וראשו הוּבְלַט ממעל לה… מה הוא רואה שם, מה הוא רואה שם! – חלפה במח כלם מחשבת-פלא ומורא. רגע, עוד רגע עמד חיימ’קה וראשו נשוא למרום, פונה כה וכה כמבקש דבר, ופתאם… מה זאת? … אנחה חרישית כיִלְלַת סופה רחוקה, אנחת-כאב ומרי-נפש נשמעה לה ממרום … וחיימ’קה שמט ידיו מן הגדר… לא, הוא לא שמט כי אם נשמט מן הגדר בכח ויוּטל – למטה…

ורגע התעופף באויר כצפור קטנה ויתהפך במעופו הֵנָה והנה – חֲבָט! לרגלי ההר נפל דבר כבד בקול מפל-עמום, כמפלת גוּש-עפר, הילדים רעדו וימהרו אל מקום המַפֹּלֶת – והנה גויתו של חיימ’קה מוטלת חבוטה בקרקע לעיניהם. פניו היו חִוְרִים-חורים, עיניו עצומות ושערות ראשו השחורות מפוזרות פרע על מצחו.

רגע אחד היתה חִתַּת אלהים על הילדים וימת לבם. וכשוב אליהם רוחם – ותפרוץ צעקה נוראה ומרה מפי כלם כאחד: –

ח-יי-ממ-קה! ח-יי-ממ-קה!

קרן-זהב אחת של השמש השוקע נפלה על פני חיימ’קה ותתמַתַּח¹⁰⁷ באַלַכְסוֹן¹⁰⁸ על עיניו.

חיימ’קה זע ויפקח לאט לאט את עיניו ויבט בתמהון מסביב.

– אי חיממ’קה, מה עשית!…

– הלא אמרתי לך, שאין לעלות…

– ואני ידעתי מראש כי סכנה בדבר: הרוח הרעה…

ככה דברו אליו הילדים, בהטותם אליו את ראשיהם.

וחיימ’קה פקח את עיניו ויבט על כל סביביו משתאה ותוהה, כמבקש אבדה מבלי דעת מקומה; המאור שבעיניו כבה כלו ולא נודע כי היה שם. פתאם מצאה עין חיימ’קה את ההר…

וינע לאט-לאט את ידו, ושפתיו הלבנות לחשו בדממה:

– אין… שם… כלום… רק… קברים…

וישב ויעצם את עיניו. כפופים ועצובים עמדו מסביב לו הילדים, שחו ראשיהם הקטנים לארץ ועיניהם נִטעו בחבֵרם המעפיל.

חרש-חרש גָוְעה על פני חיימ’קה קרן-השמש…