מדי שנה ושנה אנכי בא יותר ויותר למסקנה זו, שמלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא.
אמרתי כעין – ממש; עם כל סדריה משטריה והליכותיה, עם כל דקדוקיה ותגיה – עד לכדי בולשת חשאית, משפט הצבא, ואפילו ל… פרובוקאציה.
זה כמה, כבר הרגשתי שאין ההשגחה כל־כך פשוטה ותמימה ומהודרה כמו שאנחנו חושבים, כמו שמשתדלים להוכיח לנו, אלא שלא היה כדי לעיין ביותר. כלל גדול אצלי, שלא להתודע לשום “רשות”, לאיזו שתהיה, בלא צורך מיוחד, כל זמן שאינה מטרידה אותי ביותר. ולא עוד, אלא שמשתדל אנכי לחיות בשלום עם עושי־רצונה, וביחוד עם הפקידים הנמוכים, שהם־הם באמת עיני הממשלה “והידים הראשונות” שלה לכל דבר… וזו שעמדה לי, שאפילו “בימים הנוראים” של המהפכה לא נתפסתי לגרדום, לא נמסרתי לדין, ולא חייבתי את ראשי; אף־על־פי שאם היו ממצים את עומק הדין – והייתי כבר במקום שאין שבים משם… והוא הדין עם רשותא דרקיעא: עם הפקידות הנמוכה, עם קוזאקי דשמיא, עם שוטריו ונוטריו הנני חי באחוה ורעות, נותן להם את שלהם ולא אדע פחד; חוץ מזה אינני חפץ לדעת, בהדי כבשי דרחמנא למה לי? כלום הנני אפוטרופוס בעולם הזה, לבקר את מלכות שמים? עולם כמנהגו נוהג, ואנכי מה!
אך כשמגיעים “הימים הנוראים” ומתחילים לתקוע בשופרות ולהרגיזני ממנוחתי, וספרים נפתחים, וחשבונות נחשבים ומזמינים לדין – יוצא אנכי מאיצטגנינותי, מתחיל לפשפש במעשי, לבקש חשבון ולשאול כל כי האי למה?
איני יודע היאך אתה, חביבי, אפשר שכבר השלמת את גורלך, והנך מקבל את הדין באהבה, וכמה שמטריחים אותך מראש־חודש אלול עד יום־הכפורים באמירת סליחות ופיוטים ובהרהורי תשובה – אתה בא ועומד בגב כפוף, מתודה ואומר: אשמתי… אנכי אמנם טרם השלמתי את ה“ריז’ים” הזה, יש לי תרעומות לההנהגה העליונה וקובל עליה. – וכמדומה לי, שיש לי על מה להתרעם. יודע אנכי, למשל, שבשנה העברה צריך הייתי לזכות בגורל הגדול של שתי מאות אלפים, הדבר ברור אצלי, יש לי על זה ק“ן טעמים ותתק”ן סמנים, שאנכי, דוקא אנכי ולא אחר, צריך הייתי לזכות בגורל הגדול, והשכל מחייב: כי מי זה היה נצרך יותר גדול, ויותר כדאי והגון ממני?
וידעתי כי תאמרו לי, שהיו מסתמא נצרכים יותר גדולים… וכדומה הצטדקות; במטותא מכם, שלא לדבר דברי הבאי ושטותים כאלה. שייך להגיד נצרכים יותר גדולים ממני? ואנכי בודאי הריני הנצרך היותר גדול והיותר הגון לזה. צרכי אני הם היותר הכרחיים, כל הצרכים של כולי עלמא כלא הם לעומת צרכי אני. מבטל אנכי את כל יתר הפריטידינטים, אנכי, רק אנכי, הייתי כדאי והגון לזה! וכבר גם סדרתי את החלוקה היאך ומה לעשות בסכום הגדול הזה. הכל היה כבר מוכן, וכלום הייתי חסר דבר באותו ענין חוץ מהזכיה בגורל. ופתאום – זכה בו, השד יודע מי שזכה. ואנכי הפסדתי… אנכי?!
וברור הדבר אצלי, שהיו דברים בגו, איזו אינטריגה באמצע. וכך הוה לא רק בגורל הגדול, אלא גם ביתר העסקים שלי. כי חשבתי ומצאתי, שהעסקים שעשיתי היו טובים מאד, מצד עצמם צריך הייתי להרויח, לכל הפחות, תרפ"ט אלפים, וגם את הענין הזה כבר סדרתי במילואו; ולא עוד אלא שעל סמך זה הרחבתי מעט את הוצאותי. הרשיתי לעצמי איזו מותרות, גם לויתי סכומים הגונים ממכירי ומיודעי, מאלמנות ויתומים, מאנשים פרטים וקופת־הקהל, ובאשר רק אפשר היה להלות – בתקוה לשלם מן הריוח בעתיד. ומה היתה אחרית כל אלה? – הוי, חביבי, מוטב שלא תשאלו. כך נסתבך הענין, שבשעה שקניתי את סחורתי עלה השער, וכמו להכעיס, דוקא כשהגיעה השעה למכרה ירד השער והפסדתי, כלומר, אנכי לא הפסדתי כלום, אבל אותם שבטחו בי הפסידו. והם מתנפלים עלי, כאילו אנכי חייב בדבר שהפסדתי, כאילו אנכי לא חפצתי ולא התכוונתי להרויח, והנני שואל אתכם: איזו רשות היתה לההשגחה העליונה להטרידני? ומדוע זה עלה השער דוקא בשעת הקניה וירד דוקא בשעת המכירה? – אין זאת כי אם היו דברים בגו…
ואין אנכי בוכה ומצטער על ההפסד הגדול. ראשית, כבר אמרתי לכם, שלא אנכי הפסדתי, רק אותם שהאמינו בי, ושנית – ממון, כמו שאמר חכם אחד, אינו יותר מממון, ואפילו ממון של זרים אינו אלא ממון; אבל הסכסוך הזה גרם לי עגמת־נפש יותר גדולה.
ריבה אחת היתה בשכונתי, אשר לפי חשבוני היתה לי הרשות לאהוב אותה – ואהבתיה. ובשעת עלית השער, כמדומה לי, שאהבה גם אותי, ואילו לא נתקלקל השער ולא הפסדתי, ברור הדבר בעיני, אשר אהבתנו בודאי שהיתה מתקימת ונגמרת בסוף טוב; אבל משנתקלקל השער על סחורתי, נתקלקלה גם האהבה; כלומר, מצדי לא נתקלקלה במאומה, רק מצדה, כנראה, נתקלקלה. וכך נתגלגלו הדברים, שבינתים נישאת ריבה זו, דוקא לאחד מנושי הגדולים.
ועוד הפעם הנני שואל אתכם: מה זאת?
קבלנות היתה לי, הספקת “מנקיות־שינים” לגדוד החונה בעירי, וכמו כל קבלנות בידים אמונות היתה רחוקה מהפסד וקרובה לשכר, וכבר עשיתי מה שצריך היה לעשות, התניתי את מי שצריך היה להתנות, נתתי מה שצריך היה לתת, והייתי בטוח שהעסק יביא לי ריוח הגון. ופתאום והנה באו מבקרים, ויבקרו את הפנקסאות, ודוקא הפקידים שלי נתפסו לגרדום, וגם אותי הטריחו לבוא לדין. כל מה שנתתי על ידיהם אבד. את העסק הפסדתי, ויצאתי בשן ועין…
ושוב הנני שואל אתכם מה זאת? מאות בשנים עברו, והגדוד היה גדוד, והקבלנים היו קבלנים, והעסק היה עסק, כי כך היה מנהג המדינה, כך נתגדלה, וכך נתרחבה, והיה ראוי לשער, שבזכות זו נתגדלה כל־כך… ופתאום עבר עליה הרוח להתחסד ולעשות בקורת. והלא יודעים אנחנו שסוף־סוף עולם כמנהגו ינהוג, הגנב יגנב, והשודד ישדוד, והגדוד יהיה גדוד והקבלנות – קבלנות, אלא שבינתים נתקלקלה פרנסתי.
וכי כך היא ההשגחה?
ואם אמרתי אספר כמו את כל הנהגותיה היפות עמדי – לא תמלא האזן משמוע. אבל איך אומרים הבריות: מוטב שאוותר משלי, והנני מוותר, רק על זאת איני יכול לוותר והנני קורא תגר: על הבולשת החשאית ועל משפט־הצבא הנהוג במלכותא דרקיעא.
שער בנפשך, חביבי, שלו הייתי בריא1 בכל רמ“ח אברי ושס”ה גידי, לא ידעתי כל מכאוב ולא הרגשתי כל חולשה. עברתי בערים שונות, סחרתי על פני תבל, חפשי הייתי לנפשי, וקיים ברשותי – ולא ידעתי, כי האורב יושב לו בחדרי, הבולשת החשאית של “ההנהגה העליונה” שומרת את צעדי, ובבוקר לא־עבות אחד – שמו עלי מאסר. מתחלה מאסר־ביתי, על מטתי בחדרי, ואחרי־כן בבית־הסוהר – בבית־החולים. כמדומה לך ולא כלום, איזה כרסם חזק, אחרי־כן אינפלואינציה חזקה, ואחרי־כן… דלקת־הריאה כדבעי עם כל המכשירים. נמצא שאיזה “חידק” נבזה, מהבולשת החשאית, התגנב אלי והוא־הוא שטוה את כל הארג הנורא הזה והחזיק אותי מתחלה במאסר־ביתי, על מטתי בחדרי, ואחרי־כן תפוס בבית־החולים. ואנכי, ספרו לי אחרי־כן, דברתי הרבה דברים בהתלהבות, ברתיחה, בכעס; הצטדקתי, התרעמתי, התחננתי, את הפרטים אינני זוכר, אבל דברי לא הועילו. החזיקו אותי במאסר כשני ירחים, ענו אותי בכל מיני־עינויים: במים קרים ובכפור ובעלוקות וב“זבובי־ספרד” וברעב ובצמא – ובאין אומר ודברים, ובלי כל אמתלא שלחו אותי לחפשי. ואנשים, שגם עליהם עברה הכוס, אמרו לי, שגם זו לטובה, כי היה אפשר לסוף קשה מזה. וגם אנכי מוצא שגם זו לטובה, אבל פטור בלא כלום אי־אפשר, והמאסר ערער עד היסוד את בריאותי ומצבי, ולארך ימים זכר אזכרנו.
ואחלי, הגידו נא לי. האם יפה היא כך לאסור איש־אזרח בארץ, פתאום, בלא ידיעה קודמת, ובלא כל מסירת מודעה להוציאו מחוג עסקיו ומשפחתו ולא כלום? – וכי אין איזו Habeas corpus בין האדם והקונסטיטוציה השמימית, לכל הפחות דוגמת הקונסטיטוציה האנגלית?
הגידו מה שתגידו, חביבי, כדאי במעמדים ידועים גם להיות קונסירבאטור גמור, אבל לבולשת החשאית אי־אפשר להסכים. המוסד הזה אחת דתו להבטל. כי בא איזה חידק, בריה קלה ובזויה שאין בה ממש, ועושה אתך כלה, ואין אתה יודע אפילו אימתי התגנבה אליך לריאתך, לקיבתך, לדמך; ובית־דין של צבא מעמידים עליך, ובמשך עשרה ימים, מראש השנה ועד יום־הכפורים, משפטך נגמר, הם העדים והם הדיינים – ואין אחרי מעשי בית־דין זה ולא כלום; התחנה האחרונה; לא תרעומות ולא קובלנא. ובא אחרי כן איזה מלאך, שליח בית־דין, ואומר לך: צא! – ואתה מוכרח לצאת.
ואם מעט לכם כל אלה, הרי עוד גרוע מזה – גם פרובוקאציה.
כמה וכמה מיני מלאכים בפמליה של מעלה, גדודים־גדודים, ידודון…
על פי הרוב הנם מיותרים לגמרי, רק מפני הכבוד, מלאכים לאמר קדוש וברוך לבד. ובשעה שהם באים להתיצב לפני כסא־הכבוד – גם השטן בתוכם. המלאך השחור הזה מאי עבידתיה?
הוא יורד ומשטין ועולה ומקטרג… ובמטותא מכם, חביבי, תרגמו לי את הכתוב הזה כצורתו, הלא זו היא פרובוקאציה גמורה, ממש, מעשי “אַזוֹב”? הוא בעצמו יורד ומשטין ואחרי כן עולה ומקטרג! עסק יפה בודאי… כי מה אי אפשר להשיג על ידי פרובוקאציה? – הנקל ליהפך מצדיק גמור לרשע גמור…
דוגמאות כאלה יכולתי להביא לכם לאלפים מתוך ההיסטוריה של התקופה האחרונה, אך למה לי להרחיק עדותי – ומבשרי אחזה זאת. ואני בעצמי הנני הדוגמה היותר טובה.
יודע אנכי בעצמי, שעל פי נטיותי ועל פי יחוס משפחתי הנני מן המשמרים הקיצונים, ובודאי שהייתי צדיק גמור, אלמלא בא השטן (הוא היצר־הרע) והשיאני לכמה וכמה ענינים… הוא רק הוא שהוליכני שולל אחרי לבי ועיני, שני סרסורי דעבירה; הוא, כמו מיפוסטופיל של פויסט, רמז לי על אשת חברי שיפה היא מאשתי, וכמו מפיוסטופיל גם השתדל לקרבנו יחדו. הוא שהראה לי גם על ממונו של חברי, שיסכון גם לי, ורמז לי גם על כבודו של חברי להתקנאות בו… בקצור, הוא שהשיאני לכמה דברים כאלה. אלמלא הוא, השטן והיצר־הרע, מובטחני שהייתי צדיק גמור, יושב כל היום בבית־המדרש ועוסק בתורה ובתפלה, בתפלה ובתורה, והייתי מסתפק במה שיש לי מבלי התקנאות… ולאחר שהשיאני לדברי עבירה הוא עולה ומקטרג.
ובפמליה של מעלה סובלים יצור נבזה כזה ומשתמשים בו לשליחות?! על פי הדחק עוד אוכל להבין את הבולשת החשאית ובית־דין הצבא: התרעומות כלפי שמיא רבות ותדירות ופחד המהפכה שאינו פוסק בעולם גורם לחשדנות יתירה – וחשדנות מורה היתר גם למוסדים כאלה; אבל פרובוקאציה, היא מדה מגונה לכל הדעות ואין לתרץ אותה בכל מקרים שבעולם. ובקונסטיטוציה מסודרת אין לסבלה אפילו יום אחד.
הנה יום־הכפורים ממשמש ובא, ושליחי־הצבור שלנו, בפעם האחרונה ב“סיסיה” זו, עוברים לפני התיבה לבקש על עמם; ועלינו למסור להם את תביעותינו לההנהגה העליונה, ושישתדלו בדבר התיקונים הנחוצים, ביחוד בדבר בטול הבולשת החשאית ומעשי השטן. עליהם לדרוש בכל תוקף שבשנה הבאה יבטלו את הבולשת החשאית, את כל אלה מיני החידקים, היצורים הקטנים הנמבזים, המתגנבים בלי משים לתוכנו ומקלקלים את דמנו וגורמים לנו הרבה יסורים ועגמת־נפש, זו אחת. ושנית – מה שנכבד ביותר, שישלחו לכף־הקלע את השטן ואת חברתו.
וכאשר יתאספו בני־אלהים סביב לכסא־הכבוד – יהיו רק המלאכים הטובים במסבו ולא ימצא עוד מקום בחברתם לזה השחור, השטן המקטרג; ולא יהיו עוד “אזוב” במלכותא דרקיעא…
הס קטגור וקח סניגור מקומו!
-
במקור “וברי” – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.