רקע
יוסף אגסי
על עידן הציונות ושיבת ציון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת הסוכנות היהודית

 

מבוא

ההשפעה החשובה ביותר של התנועה הציונית על חיי היומיום של ישראל היא בטשטוש שלה בין קודש לחול. שיבת-ציון המקורית הייתה כולה קודש ואילו שיבת-ציון המודרנית עיקרה חול. שכן, ההתחדשות האחת הייתה של קהילה דתית, ואילו האחרת של מדינה עצמאית. אולם ודאי שיש לה גם גוון דתי שקשה להציגו בבהירות ובדיוק, מה-גם שרבים מחבריה מרדו בדת ישראל-סבא. בישוב היהודי בארץ-ישראל המנדטורית היה מקובל כי שפר גורלם של תושביה היהודים שאינם שומרי-מצוות, שכן הם נפטרו מבעית הזהות המטרידה את דומיהם בין יהודי התפוצות. לא כן. השאלה האם ייתכן קיום יהודי (או ישראלי) ללא קיום מצוות מציקה דווקא ליהודים הישראלים ולא ליהודי התפוצות.

הביטוי החשוב ביותר לייחוד בעיית הזהות היהודית לישראל הוא יחס החוק בה לדת. הוא מוזר ביותר, שכן הוא דרישה לכפיה דתית של חברה דמוקרטית אשר מרבית אזרחיה אינם שומרי-מצוות ומיעוטם אף עוינים לדת. ליישום הכפייה הדתית יש בישראל מערכת שיפוט בנוסף לזרוע השלטון השיפוטית, הקרויה כאן חילונית. המערכת הנוספת קרויה רבנית, הגם שהיא חילונית כמובן – משום שהיא מעסיקה פקידים ממשלתיים שומרי-מצוות, הגם שבתוקף תפקידם הם מתעלמים ככל יכולתם מחוקי המדינה, ובעיקר מחוק היסוד של שוויון האישה. (הם משתמשים במשטרת ישראל על-מנת לכפות את גזרי-דינם, שלא כמו בתי-דין הרבניים של אמת, אשר אלפיים שנה שימש דין-תורה שלהם את הקהילה ללא כפייה. ישראלים שומרי-מצוות מזדקקים לדין תורה הקהילתי המסורתי ואינם נזקקים לבתי-דין הרבניים מטעם המדינה; אלה משמשים תחליף לדין-תורה קהילתי עבור אזרחי ישראל היהודים שאינם שייכים לקהילה כלשהי.) מערכת-השיפוט הרבנית אמורה לעסוק בעיקר בענייני אישות ובענייני כשרות ציבוריים. הגם שהחוק המוזר הזה תקף משום שרוב המחוקקים תומכים בו, רובם ורוב שולחיהם מתלוננים כי הם עוינים לו וכי המיעוט המסורתי כופה אותו עליהם. הנימוק המקובל לתמיכה מוכחשת זו הוא כי על ישראל לשמור על אופייה היהודי, וכי לשם-כך על האזרח הישראלי היהודי לשמור על זהותו היהודית, וכי לשם-כך הוא חייב להזדקק לבתי-דין הקרויים רבניים.

מאחר ובתפוצות מערכת שיפוט כזו לא תעלה על הדעת, מקובל בישראל להביע בהצהרות תכופות כי בין יהודי התפוצות נפוצה העריקה מכלל ישראל (שהוא עדת-לאום היהודית, כביכול). ההפך הוא האמת: בתפוצות שוקקים חיי-דת, ולא כמו בישראל, חלק ניכר מהיהודים שם שייכים לקהילות דתיות ואף מגלים פעילות ענפה בהן. כאמור, מרבית יהודי ישראל אינם שייכים לקהילות דתיות כלשהן, שכן, נאמר כאן שוב ושוב, השייכות ללאום היא תחליף רצוי לשייכות לקהילה. דעה זו היא חלק חשוב של הבלבול בין דת ללאום.

קשה לתאר את לאומיות ואת התנועות הלאומיות, ובמיוחד את הלאומיות היהודית ואת התנועה הלאומית הייחודית. אם ברור פרט אחד אודותיה, הרי הוא כי היא הייתה חילונית בהגות ודתית בדחף רגשי. היה ברור להוגים שונים במזרח אירופה ובמערבה, כגון ליליינבלום והרצל, כי על היהודים להשיג עצמאות מדינית, כי על מדינתם להיות חילונית, וכי האומה תהיה יהודית באופייה. ברוב ארצות המערב, המדינה חילונית והחברה דתית – יש בה קהילות דתיות בעלות משקל. המצב בישראל הפוך: המדינה כאן היא הכי תיאוקראטית, שכן היא מדברת בשם העם היהודי כולו. ואילו החברה כאן הכי חסרת-דת, שכן רוב חבריה אינם שייכים לקהילות והם מתעלמים מדת ומפולחן דתי וחלקם אף עוינים להם גלויות. מצב זה מסוכן כי הוא מאיים על פיצול האומה, בעיקר משום שחברי הגרעין הקשה של הקהילה הדתית כאן אינם משרתים בצבא הלאומי. מקורו ביחס מבולבל כלפי האמנציפציה – של תנועות לאומיות שונות, אך בעיקר של התנועה הלאומית היהודית.

התנועות הלאומיות צמחו בקבוצות עממיות תוך ניסיונות להתעלם מהן ומייחודן, שכן ההשראה לצמיחה זו באה מרעיון שחרור הפרט, מרעיון האמנציפציה, מההכרה בזכויות מדיניות שוות לאזרחים בני קהילות דתיות שונות. חילון זה של האזרחות תוך ניתוק הלאום מהקהילה שינה את פני החברה היהודית – אף עבור אלו שנשארו שומרי אמוני ישראל, ואף במזרח אירופה בה לא יושם עקרון זה. שכן, הוא הביא להתפתחות של מודעות לעובדה כי היהדות היא תופעה רבת-ממדים, כולל דת וקהילה, תרבות וחברה, ועוד. היו יהודים שהשתתפו בתנועות לאומיות מקומיות, ואף באורח פעיל (הן באיטליה במאה התשע-עשרה והן בעיראק במאה העשרים), וחלקם היו שומרי-מצוות. הדבר הביא לדרישה לאוטונומיה תרבותית יהודית – דרישה אשר לאופולד צונץ השומר-מצוות בתחילת המאה התשע-עשרה ובפרוסיה היה שותף לה עם פרץ סמולנסקין העוין לדת בסוף המאה וברוסיה.

היחס הברור ביותר כלפי שיבת ציין (ציון) היה במרכזי היהדות השמרנית. רובם היו עוינים לציונות משום שהיא הייתה תנועה מדינית ומשום שהיא הבחינה בין דת ותרבות. מיד לאחר קום התנועה הציונית קמה תנועת אגודת-ישראל אשר על סדר יומה היה חיסול הציונות ותו לא. מיעוט של שומרי-מצוות יסדו את תנועת המזרחי הציונית אשר הדגישה את האופי החילוני של שיבת-ציון. למרות זאת ראו אנשי המזרחי צורך להצדיק את הציונות שלהם – בטענה כי צוק העיתים מתיר נוהג חריג. (אולי להרחיב בעוד כמה משפטים בנוגע להבדל שבין הגישות המרכזיות בתוך היהדות לרעיון הציוני?) האופי החילוני של התנועה הלאומית היהודית היה מקובל על כל חבריה, לפני ואחרי יסוד התנועה הציונית. אין זה מקרה כי יהודה לייב פינסקר, מחבר הספר המהפכני “אוטואמנציפציה” הגיע לדון במיקום הבית הלאומי היהודי רק בעמוד האחרון של פמפלט מצטיין זה. הוא טען שם כי הבחירה הטבעית היא ארץ-ישראל, משום שמרבית היהודים מייחלים לשיבת-ציון. הרצל אמר דברים דומים בספרו “מדינת היהודים”: תת-הכותרת של ספר זה היא “פתרון חדש לשאלה היהודית” ואילו הפתיח הוא הטענה כי הרעיון המוצג בו הוא ישן-נושן, שכן מקורו בספר-התפילה היהודי. מהי השאלה היהודית החדשה העושה את הפתרון הישן לחדש? מדוע רגשו הרוחות כה כאשר הוא העלה את האפשרות של בית לאומי יהודי בארץ אחרת (אוגנדה)?

אין שאלה יהודית אחת. ואכן, התנועה הציונית התפלגה למפלגות מיד עם הקמתה, משום שהשאלה הייתה שונה במזרה מאשר במערב. העוינות לאמנציפציה הייתה הריאקציה. היא פיתחה כמובן עוינות בעיקר ליהודים – כולל מאמינים ושומרי מצוות, פורקי-עול, ואף כולל אלו שהמירו את דתם. ריכארד ווגנר, אחד ממנהיגי הריאקציה בארצות הגרמניות, הטיח ביהודים אשמה חדשה: יש להם טעם אמנותי פגום. (הוא התייחס במיוחד לפליקס מנדלסון-ברתולדי, שכידוע היה נוצרי ממוצא יהודי.) ועל-כן יש שני מיני לאומיות, האחת דוגלת באמנציפציה והאחרת עוינת לה, האחת ליבראלית והאחרת ריאקציונית. התגברות הריאקציה בארצות המערב הליבראליות התבטאה בבגידה ברעיון האמנציפציה. הבגידה התבטאה סמלית במשפט דרייפוס. היא הביאה יהודים (כולל הרצל) לרעיון הלאומי ללא קשר לדת וללא קשר לליבראליזם. במזרח שנאת היהודים הייתה מסורתית: הריאקציה לא דנה בשאלת גורל היהודים אשר עזבו את הגטאות. ההנהגה הריאקציונית שם פשוט ארגנה פוגרומים. ואלה זרזו שם את עליית התנועה הלאומית היהודית הקדם-ציונית.

ישראל מראה רגישות רבה לאנטישמיות. הרגישות הזו מתבטאת בדרישה להכיר בזכות יהודי התפוצות לשוויון אזרחי מלא ובדעה המקובלת בישראל כי דרישה זו לא תתמלא, משום שמקור האנטישמיות הוא בשנאת היהודים המסורתית אשר אי-אפשר לעקור אותה מהר. דעה זו מבטאת חוסר-אמון בדמוקרטיה המערבית ואמון מפורז ביכולת ישראל להגן על עצמה נגד כל אויב אפשרי. הדעה הציונית המסורתית הייתה כי על המדינה היהודית להיות מקלט לכל יהודי הרוצה להצטרף אליה, ואילו היום הדעה המקובלת בישראל היא כי אין מנוח ליהודי התפוצות אלא בישראל, וכי על-כן אין מנוח גם ליהודי ישראל עד אשר התפוצות תתחסלנה (?) (פחות-או-יותר). הדעה מתחזקת בישראל כי הנה מגיע הליך זה לסופו, הן משום שיישום האמנציפציה מביא להתבוללות והן משום שהתעלמות ממנו מאפשרת אנטישמיות המתחזקת והולכת וזו מדרבנת יהודים לבוא הנה. כתוצאה, נאמר, חלק מיהודי התפוצות ישכחו את מקורם היהודי וחלקם יצטרפו ללאום הישראלי. לא כן. כמובן שכאשר שני כוחות קיצוניים פועלים המצב נשאר ללא הקצנה.

הטענה כי התפוצות היהודיות תעלמנה מלווה בהתפתחות חדשה: התפתחות תפוצה ישראלית (ברובה יהודית ובמיעוטה מוסלמית). התפתחות זו מביאה להדגשת הטענה כי התפוצות היהודיות תעלמנה – ואיתן התפוצה הישראלית. זה חיזוק של שינוי מהותי באידיאולוגיה הציונית. הגם כי הציונות התפתחה ללא התייחסות ברורה לליבראליזם, היא הייתה ליבראלית. כך, למשל, כאשר ראש תנועת המזרחי בישראל, הרב מאיר בר-אילן דן בשאלה, האם נוכל להפוך את ישראל למדינת-הלכה, לא עלתה בדעתו האפשרות הקיימת היום של כפייה דתית. ביסודו הרעיון החדש לפיו לא יהיה קיום יציב של תפוצה יהודית בנוי על הרעיון כי האנטישמיות תתחזק בכל מקום. בכך יש הבעה ברורה של חוסר-אמון בליבראליזם המערבי. חשיבות הבעה זו עבור המדיניות הישראלית כיום מתבטאת בסיסמה (של דוד בן-גוריון) כי הציונות תסיים למלא את תפקידה רק עם חיסול הפזורה היהודית. חשיבות סיסמא זו היא בראיה של ישראל הנוכחית מערכת זמנית, פרוביזורית. וזו מתבטאת בדיון בשאלה, כיצד תתכן מדינה יהודית דמוקראטית. דיון זה אינו שייך לפרק הנוכחי. אך הרגישות לשינוי אידיאולוגי מהותי זה תעזור לקורא להבין אותו ואת שאר הספרות הלאומית שקדמה לעצמאות ישראל וכן לראות את השינוי שחל בספרות אחר הכרזת עצמאות ישראל.

 

גלות וגאולה

מורה נבוכי הזמן (1851) רנ"ק - ר' נחמן קרוכמל (1785–1840)

דברי ימי עם ישראל – צבי היינריך גרץ

רומא וירושלים (1862) - משה הס (1812 – 1875). על “אביב העמים” ותחיה יהודית בארץ-ישראל.

אוטואמנציפציה (1882) - יהודה לייב פינסקר (1821 – 1891)

על תחיית ישראל - משה ליליינבלום (1843 – 1910)

על גאולת עם ישראל בא"י בהשפעת האמנציפציה - הרב צבי הירש קאלישר (1795–1874).

מתוך כתבי הרב יהודה אלקלעי (1795 – 1878)

הקיצה עמי ארץ חדשה ואחרים. יהודה ליב גורדון (1830–1892)

 

סוציאליזם ותיקון עולם

בשובה ונחת תשובון (1863) וקטעים אחרים מתוך כתביו של א.ד. גורדון (1856–1922).

השאלה היהודית והמדינה היהודית הסוציאליסטית - נחמן סירקין (1868–1924).

 

אור לגוים

אברהם גייגר (1810- 1874) – על התיקון הרפורמי והאוניברסליות של הרעיון המשיחי.

משיחיות ללא משיח – דוד אריאל יואל. ( על התנועה הרפורמית)

מצע קולומבוס / מיאמי (1937 / 1997) – חזרה לרעיון התמיכה ומחויבות לבית הלאומי בארץ ישראל.

 

ראשית הגאולה

אורות התחיה חזון הגאולה - הרב קוק.

מדינת ההלכה - הרב מאיר בר-אילן1880–1949 ) )

הרבי מלובביץ' – על הגאולה ועל ארץ ישראל.


 

מרד ותחיה לאומית


סתירה ובנין דו פרצופים - מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (1865–1921)

אוטופיות ואוטופיסטים - יוסף חיים ברנר. (1881–1921)

העדות בפני הוועדה המלכותית קיר הברזל - זאב ז’בוטינסקי (1880 – 1940)


 

תחיית הרוח

לא זו הדרך תורה שבלב ועוד- אחד העם.

עם הרוח עת לטעת - פרץ סמולנסקין (1840–1885)


 

אוטופיות ציוניות


“If You Will It, It is No fairy tale”: The First Jewish Utopias - Miriam Eliav-Feldon

מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי - אלחנן לוינסקי. האוטופיה הציונית העברית הראשונה.

משוגעים - שלום עליכם.


 

ארץ עתיקה – חדשה

מדינת היהודים יומנים - בנימין זאב הרצל.

הקונגרס הציוני הראשון (1897): מתוך הפרוטוקול של הקונגרס. אימוץ הדגל.

נאום על מצב היהודים - מאכס נורדאו. מתוך הקונגרס ה- 1


 

חידוש הברית

Kaplan, Mordecai Menahem - (1881 – 1983) Dynamic Judaism

אלוהים מבקש את האדם ישראל - ההווה והנצח – אברהם יהושע השל

איש האמונה הבודד - יוסף דב הלוי סולובייצ’יק (1903–1993)

The problem of Judaism in America Past and Present - Israel Friedlaender


 

השלום והגאולה


מכתב לערבי בקשר לפיוס. מכתב לפרויד בקשר לעתיד המלחמות בעולם - אלברט אינשטיין.

כוכב הגאולה - פרנץ רוזנצווייג (1886–1929).

להבנת הרעיון המשיחי בישראל - גרשם שולם.

נתיבות באוטופיה ארץ לשני עמים - מרטין בובר (1878 – 1965).

ברית שלום – בובר, מאגנס, ברגמן ושולם: חיבור על הפתרון הפוליטי העתידי בישראל.

הגאולה ועוד - ישעיהו ליבוביץ'. על השקר שבמשיחיות. על הקונפליקט היהודי-ערבי.

עימנואל לוינס – על יהדות ומוסר.

 

חזון ומעשה

הצהרת בלפור והדמיון שלה להצהרת כורש.

מבחר איגרות ונאומים. על גילגולי הנוסח של הצהרת בלפור מתוך מסה ומעש- חיים וייצמן (1874–1952)

התופת – השתקפויות של שואה

הלילה וכתבים אחרים - אלי ויזל.

קולה המצווה של אושויץ - אמיל פקנהיים.

האדם מחפש משמעות - ויקטור פרנקל.

הזהו האדם? / השוקעים והניצולים - פרימו לוי.

 

הגשמת החזון – מדינת ישראל

צילום של מגילת העצמאות

בן גוריון – הציונות לא סיימה את תפקידה.


 

חזון וברית

אלה דברי הברית: הירשנזון חיים (1857–1935).

ירושלים של מעלה וירושלים של מטה - אפרים א. אורבך

Daniel J. Elazar - Kinship and Consent

השיבה לגן העדן – שלום רוזנברג

ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית - אליעזר שבייד.

 

שירת ארץ חדשה

ש.י. עגנון -

ח.נ. ביאליק מתוך ספר האגדה מתי מדבר והיה כי יארכו ועוד

רחל – ואולי לא היו הדברים מעולם רק על עצמי ועוד

נתן אלתרמן - מתוך הטור השביעי

שלונסקי – שירי העמק

אלכסנדר פן – אהבת הארץ

יהודה עמיחי -

נתן זך - התבנית והנוף.

דליה רביקוביץ-

א.צ גרינברג – ביתו של האדם ועוד

יונתן רטוש -

ר' בנימין רדלר - על הגבולין (1923). “משא – ערב”. חזון על חיים משותפים.

חיים הזז – הדרשה.

א.ב יהושע –

ח.לוין – מתוך הילד חולם

המלצות קוראים
תגיות