על לידת ברווזות עתונאיות

כיצד מולידים בדותה של לעז? מישהו זורקה לאויר העולם כמתלהלה, בלי רשעות לב מיוחדת, מתוך טינה בלב של רגע, לשם בדיחות בעלמא – איזה פרפר צבעוני של שמע־שוא ו“עורבא פרח”, מלא חן ורב קסם, ספק טפשות, ספק חוכא ואיטלולא. תחילתה – דיבה מפרכסת כזנב הלטאה, רומשת כרום זלות; אבל, משפרשה כתולע מן הלשון הראשונה הדוברת־נבלה, הריהי נעשית לבריה בפני עצמה, הדואגת לישותה וקיומה ומתחילה לחיות חייה שלה, והולכת ומתגלגלת מפה אל פה, ובדרך הילוכה – כל פטפטן מחדד ומשנן ומגהץ אותה, למען יהי לה ברק, וכל בעל דמיון חזייני מוסיף עליה נופך משלו, ונתון תמרוקיה סלסולי גוזמה ומסתורין של דמיון כוזב; ואז מתגדלת הבדותה הזערורית ומתנפחת ומשמינה ועושה פימה עלי כסל, ופניה מתכרכמים משפעת צבעים של עליצות גאוה ובטחון בעצמה; ויש אשר כשהיא שבה על עקבה, וחוזרת חלילה אל יוצרה ובוראה הראשון, אז הוא בעצמו, שהנהו אביה ומחוללה, לא יכירנה, מפני שהשלפוחית של סבון המרפרפת, כבר נעשתה לפצצה כדבעי, מכל צדדיה מקלחים סילונים של רעל מסוכן, שלא עלה על דעתו של אב הטומאה דנן.

אז יש אשר אין עצה ואין תחבולה להלחם עמה, אין ממנה מנוס ומפלט. ושכיח הדבר, שדעת הקהל הכללית, או המפלגתית, מקבלת מוניטין מזוייפת שכזו כמטבע עובר לסוחר, ואז – הלכה חמורך, טרפון! משהוכנסה לבית הנשק, וסיעה של בני אדם, ממפלגה ידועה, רואה בה תועלת להשתמש בה, לשם איזו מטרה טובה בעיניה, אז – בתוקף הכלל של הישועיים, שהתכלית מכשירה את האמצעיים, כלל שהכל מוחים כנגדו, והכל מקיימים אותו, – חזקה שלא יוותרו עליה, אף אם יתברר באותות ובמופתים שהיא תוהו והבל. הוי, ההודאה על האמת היא למעלה מכוחם של בני אדם!

המקור הנרפש של נוול זה, איננו איזו תאווה עצומה של זדון כביר ויצר הרע שיש בו גאון ורום – אלא תיאבון דרדקי פעוט, וגירוי ננסי של הבדאי הראשון, אשר זמם להתרברב ולהצטיין בזה שידיעותיו מרובות מידיעותיהם של כל בני אדם זולתו, שהוא הצליח לגלות “סוד” חדש “מן החדר” – סוד מעורר רטט, ומזעזע את כל הנימין שבלב שומעי דבריו – שמע מינה, שהוא “צפנת פענח”, וכל רז לא אניס ליה, ועל כן הוא מסוגל להיות “לתל שהכל פונים אליו”. זה בכלל, כשבני אדם מזדמנים לשיחה, ואין בינים דברי תורה, מפני שהם הדיוטות ועמי הארצות, או שנו ופרשו, ודברי תורה נעשו עליהם למשא, מיד יצר הרכילות תוקף אותם. הם צריכים לשוחח על דבר מה; “דבר מה” זה לא יכשר, כשהוא ידוע מכבר: הוא מחוייב להיות דבר חדש, שנון, תוסס, מעלה אבעבועות, ומתוך כך נותן סיפוק לסקרנות הריקנית. אפילו במסיבה הכי קטנה נוח לו לאינש לקשקש כזוג בעושר ידיעות, בחריפות ההסתכלות ובכשרון הריגול. הנגע האחרון הזה לא מילדי העברים הוא, אלא מכת מדינה ומחלת הדור.

תשעים למאה מספרות החזון והדמיון היו“ל בימינו אלה בעולם הרחב, הם מלאים סיפורים דטקטיביים, שלכדו את הראינוע, והולכים וכובשים את בימת התיאטרון. פרשת מרגלים היא הרומנטיות של ההמון דל הפנטסיה, ופרק השירה של סרטי תעתועים, שאין בהם אלא אחיזת עינים לרגע. בשום דור אחר לא יכול היה להיות “טל על גיזה” שכזו. איזה גיבור רוח כביר, איזה וולטיר, תאקיריי, לסינג, היה בא, ומטאטא גדול בידו, לפנות את קורי העכביש הללו אשר מסביב, ולהחזיר את עטרת האמנות ליושנה. בדור ירוד זה, אף שיירי הוולטירים והתאקיריים והלסינגים מסתגלים למעשי הלהטים וחיבורי העצבים. הכל מהפכים כעת בחררה של דמיון ריגול, ומה פלא, שהחוג הזה מתרחב, וששיחתם של בני אדם, אשר לפנים היה בה קצת מן האמנות המעונגת ומן הכשרון של גילוי קוים דקים ועדינים מאופיו של המספר ומאפיים של השומעים – מן זה, שהיה מעין לחם אלהים לחכמים ולאמנים, ניזול ונתהדייט נעשה לניוול פה? אמנם ניוול פה איננו תאוות המין לבד; הריהו גם גירוי תאוותו של אדם להתכבד בקלון חברו, או להדביק טלאי של גנות על גבי חברו. ניוול פה הוא באמת פישוט הרגלים של ההומור והסטירה. ניוול הפה מנצל את האינסטינקט הבהמי של חושים גסים; הוא איננו נובע מלב טוב כהומור, ולא מרוח בקורת חדה כסטירה; הוא ביטוי הגסות, החוצפה, חוסר החינוך, העדר הנימוס והכשרון. כל כלי נשקו – תחבולות; ונימוק הבצע – אעפ”י שהוא חבוי ומוצנע, הריהו דוקר ומבצבץ ובולט ממנו.

התחבולה הראשית היא, להקסים את קהל השומעים ולהכותם בתמהון, ע"י מעשיות אי־מורגלות עשירות הגוונים ומפתיעות – בכל מקום שיש קהל השותה בצמא את המים הדלוחים האלה, קהל אחוז בולמוס כלפי כל קלות ראש עם קורט של חלתית רכילותית. המקבל לשון הרע מעורר את הקבלן להספיק לו חומר זה. האכסנאי הפורש על שולחנותיו במסעדה מפות מסואבות – איננו חייב; האושפיזין חייבים – בל יבואו, ואז יוכרח האכסנאי לתת מפות נקיות. כשבני חבורה רוצים דווקא בהתפתעות, אל יתאוננו על מי המקבל על עצמו קיבולת זו, להמציא להם את סיפוקם.

יש כאן חידה נפשית עמוקה. החיים הם שווים ומשווים יותר מדי. האנשים הנבובים מתוכן פנימי, הנאדות הנפוחים, האודים המוצלים מאש, דעוכי ההתלהבות, סובלים מעצבון הריקנות. כמעט כל יום דומה לחברו. קשה לשאת חדגוניות זו. ובכן, שואפים לדברים אי־מורגלים. תן להם, כמו שאמר ספיור, “לא כלב שוטה שנשך אדם, אלא אדם שנשך כלב שוטה” – “דין הניין להו, יתהון לא הניין להו”. צריך לזעזע את הנימין שבלב, כי באופן אחר לא תזועזנה. אמנם, שיטה זו היא הנהגה מבולבלת. בתוך כל סנסציה טמון גרעין המוות שלה. אי־המוגל נעשה ברבות הימים למורגל, וכזבן אנוס לבדות מאה שקרים חדשים ויותר אי־מורגלים, כדי להגן על השקר הראשון. אם סיבת השברת הסנסציה היא ליאותם של בני אדם, ודעיכת התענינותם – אז יועיל האופיום של קוריוזים ושל חרדל גוזמאות והפלגו רק לחדד את הבולמוס לרגע קטן, ולא לתת לו סיפוק. הכוהל איננו מפיג את השעמום, אלא מרגילו.

צריך להבין, שהליאות איננה דבר שמחוץ, אלא דבר שבפנים. כל נפש, שאין בה מקור של רעננות, שהולכת ומתחדשת, לא תמלט מהתעלפות, מכמישה והתנוונות. אין הליאות, אלא סילוק השכינה הפנימית ודעיכת הניצוץ. אין השעמום, אלא התנוונות כוח השקידה וההתמדה. לא תועיל לזה שום התחפשות באינטניסות מסולסלת ובפיקחות מחודשת – היא רקבון וכלייה, וכל תקוות תחייה שלה על ידי אמצעים חריפים ומגרים, היא נעדרת ונמנעת. שיחת בני אדם – זו התמצית היקרה של חן וטעם ודעת, מלאה דמיון ורגש והזיה עדינה ונאצלת משיחת חולין של ת"ח – שאיננה יכולה להיות מעניינת על ידי הומור זך וצחוק קליל ובהיר ופטפוט נעים ועליז, שהניצוץ הקדוש שלה נופל לתוך סטרא אחרא של שנאה והטלת פגם ולגלוג ריק שאין נשמע ממנה משק גפי־מלאך לבנים וזכים, של כשרון ושאר רוח, אלא שריטת פרסות השטן של משטמה וחמת נקם – מוטב לה שלא תתקיים כלל.

זכורני, כד הוינא טליא, היה לנו, הלומדים אז בבית המדרש של עיר מולדתי, בחור אחד, ירוחם שמו, והיה הבחור ההוא בחור כהלכה, שומע את השיעור של רבנו בתפיסה מצויינת ובכוח זכרון כבור סוד, לן עמנו בעומקה של הלכה שני לילות לשבוע, מתנהג כשורה עם החברים, וחולק עמהם כהוגן את הספרים ואת הנרות; בעל שדרה שלא כרע מודים יותר מדי לפני הגדולים, וגם היה עניו וצנוע כלפי הקטנים ומסתפק במועט. אלא קליפה אחת נקשרה לו: סנסציה. המלה הזאת עדיין לא נודעה לנו אז; אבל הענין היה ברור. לא בדרך ישר, אך מן הצד ודרך אגב, מלמל איזו חדשה מרעישה את הלבבות. היה לו תמיד ילקוט של קוריוזים. מחלוקת היתה בקהלה בדבר השוחטים, והוא ידע תמיד יותר מזולתו, עד היכן המחלוקת מגעת, מי שונא את מי ומי מטיל פגם במי. פעם אחת הביא את הידיעה, שהשוחט הזקן הועבר משחיטתו. הקול יצא ונתחלק לשבעים לשום, ובית המדרש רעש. השמועה לא נתאמתה, אבל הגדילה את מדורת אש המחלוקת. כבחור עני מעיר אחרת היה ירוחם שלנו סמוך על שולחנות בעלי בתים בעירנו ואוכל בית איש יומו, כנהוג. ומכאן נפתח לו מקור לזרוק מלים גם על דבר עסקי בית. פעם אחת סיפר על דבר בעל בית אחד, שהוא חותה כסף וזהב כאפר זירה, ובאמת היה בעל בית ההוא יורד מנכסיו, ואי אפשר היה לו לתרום לבית הכנסת כמו שרגיל היה מכבר. בית המדרש המה כנחיל של דבורים מן השמועות, שהיורד ההוא הנהו מתרושש והון רב; והדבר גרם לחקירות ודרישות, ואז הוברר הדבר שהמקור הראשון היה – גמגום לחש של ירוחם. הדבר הגיע לאזני רבנו. שבעה מדורי גיהנום נפתחו. בית המדרש השאנן והתמים נהפך כמעט לשדה קטל. רבנו היה גאון נקי הדעת, סלחן, ואוהב את כל תלמידיו אהבת נפש, וביחוד את תלמידו המובהק ירוחם. אבל אי אפשר היה לזכות את ירוחם בדין.

מחזה חקירת המשפט עומד לפני כמו חי. הרב ישב על כסאו, ופניו החוורים, היפים ומלאי היסורים, ועיניו המורדות, חציין עצומות שלא תפגענה בדבר טמא – הביעו צער אלם. הבחור הנאשם עמד בחרדת קודש, פניו הביעו תמימות, רק עיניו היו עינים של ערמה כעיני השועל. הרב חקר, בדק, גבה עדות, ולבסוף נראה לי כמו קרן אור אושר חלפה על מצחו. הוא התחיל מסביר, כאילו הרציא את שיעורו. ירוחם זה – אמר אחרי כל דברי התוכחה הקשים כגידים – איננו הולך רכיל ומחרחר ריב במזיד. כוונתו לא היתה להרע לשוחט, או לבעל הבית, שהוא אוכל את לחמו, אלא להתגדר בחידושיו. הוא איננו בדאי גמור, אלא בעל גוזמה. הוא איננו מסתפק בפשוטם של דברים, אלא מוסיף עליהם מפלפולו. “ירוחם, הרשות לך לעשות חידושים בדמיונך, אבל לא על חשבונו של השוחט או בעל הבית. אם יש לך נחת־רוח מהגוזמאות שאתה מלחש, לאחרים יש שברון לב וחרפה ונזק. הס קטגור!” ולנו אמר הרב: ירוחם איננו בחור רע בעיקרו, אלא פה־רע (מני אז נדבק לו הכינוי הזה), והוא כבר נשא את עוונו כשקיפח את יומו אצל אותו בעל הבית שהעליבו; מכל עונש אחר יצא ירוחם פה־רע נקי, עד שבא יום הפקודה האיום. ירוחם זרק עוד הפעם מלה – כנגד השמש הזקן ר' הירש, שהיה מצויין ביראת שמים, ויהתל בו, שהוא מתפלל פעמיים, כדי שתהא דעתו מעורבת עם הציבור, והוצאת שם שמים לבטלה הלוא היא עוון פלילי, ואז נגמר הדין, ומתחו את ירוחם על העמוד, והלקוהו ברצועה, ואפקוהו מבי מדרשא, ועיני הרב זלגו דמעות. כל ימי הרב ההוא היו ימי עמל ותלאה: אשתו הרבנים היתה חולנית, מתאוננת תמיד על כאב בחזה, ומשמיעה קול שיעול יבש וממושך, שהיה מתגולל תמיד כמו הד של “ממנטו מורי” בזמיר ההימנון של השיעור; לתב כבר מלאו שבע עשרה שנה, ולא היתה אף פרוטה אחת לתת לה כסף נדוניה; בבית לא היו עצים ולא תפוחי אדמה, והילדים הקטנים התהלכו ערומים ויחפים; אך לא על אלה היה הרב גונח מלבו, כי אם על ירוחם שהיה “כלי יקר”, אלא שהיתה בלבו טינה וקליפה, ר"ל, ללעוז על הבריות בלחש וכלאחר יד, לשם היתול בעלמא, בלי שום דיוק. חושדני בגאון זה, שמלבד קפדנותו על חטא לשון הרע, היה לו עוד גם תיעוב עמוק וסיאבון טבעי כנגד כל מין גוזמה וחוסר דיוק. זכורני את מנהגו. כשהיה מקבל ספר חידושי תורה חדש, היה סוקר בו במהירות ובמנוחה, ואחר כך הניחהו הצדה, כאילו לא קרא בו כלל; ואם אחרי עבור שבועות או ירחים, מישהו הזכיר את הספר החדש ההוא, היה מוכשר לצטט ממנו דפים שלמים, ולהוסיף על זה – זאת היתה מרגלא בפומיה – שאין כדאי להדפיס מספר רב כזה של ספרים. נקדן כזה בהכרח היה סולד מכל גוזמה ודבר הבאי.

עולם פרימיטיבי היה – הא גברא והא לעז! תלמיד שאינו הגון נתפס ונענש! וכלום אני יודע, אם לא היה ירוחם לגוון את חדגוניותו של בית מדרש אחר, ואם לא זכה בקריירה שלו למדרגת ריש דוכנא, שהיתה פסגת שאיפותיו; או נלכד בשחיתותיו, ויגורש לגמרי כאדם הראשון מגן עדנו. כמה ירוחם פה־רע איכא בשוקא!

עכשיו יש לנו עולם מורכב ומסובך, עבות ומשורג. הגוזמה, הלגלוג והלעז סודרו, והיו לשיטה, נתגבשו, והיו למוסד, וקורא להם שם חדש: ברווזות עתונאיות. מבין מאה ידיעות הבאות בענתונות הקולנית וההמונית – נקוט כלל זה בידך! – שליש מהן הוא – להד“ם, שליש מהן מגוזמות, ושליש מהן צבועות בגוון ידוע, כדי לעורר רטט ולהכות את הבריות בתמהון. כל תקפה של העתונות ה”צהובה" דהאידנא איננה ההודעה הפשוטה, אלא ההרעשה, לא ההוראה אלא ההברקה, ואף לא עצם הידיעה אלא הצפת שבראשה. תוכן הידיעה לפעמים איננו מאשר כלל את השמות המנוצצים על הצפת, ועל כן בהרבה בתי מערכת ממנים אומנים מיוחדים, לחבר את ראשי הפרקים האלה, ולמצוא בשבילם מלים “כפטיש יפוצץ סלע”. כבר נעשה זה למקצוע מיוחד, שיש לו מומחים משלו, בעלי ה“ישתקשקון”, הבקיאים בפסיכולוגיית האוכלוסים לגבי מלים והברות.

באנגליה עושים העתונים כרוזים מיוחדים אשר בהם הם מפרסמים את שמות הידיעות, החדשות והמאמרים. שמות כאלה צריכים להיות בעלי הברה אחת, מצלצלים בקול מלא דמלא, צודדי עין ואוזן, מובנים כרגע, נזכרים בנקל – פרקמטיה חריפה, בומבה! לפעמי צודדות את עיניך אותיות גדולות ומזהירות: מיתתו הפתאומית של לורד מפורסם;ואם יש לך מספר לורדים שאתה מכיר, ואתה רוצה לדעת אם לא מכירך הוא, טול וקנה. ואז תדע. לא שוטה הוא אותו עתון להגיד לך בחינם, אלא הוא מושך אותך בחצאי מלים. לפנים היו מתלוצצים על היהודים העניים סוחרי הבגדים במבואות האפלים, שמושכים את הקונים אל החנות בכנפי בגדיהם. אותם היהודים איסתניסים היו בערך אל תגרי העתונות… שום הצגת סחורה בחלון לראווה, שום ברקי פלדות של רקלמה שום חשמלי נוגה של שלטי החנוונים, ושם תחבולות פיתוי של עמילים סרסורים לא ישוו אל התחבולות של צדייה ופיתוי, שהעתונות ה“צהובה” משתמשת הן בקסמי שלטיה, בתחבולות הגרלותיה, בשפיפוני סיפוריה, הנמשכים מגליון לגליון, בכריעותיה והשתחוויותיה כלפי תאוות המון הגס, ובהתאמצותה לנפח כל דבר של מה בכך, שאפשר לעשות על ידו רושם עז על השוק. ובתוך מרקחת רותחת זו – הכל הוא מעיק על ידי ריקות ושממון פנימי, הכל הוא בפנימיותו תפל ומשעמם, רע, ורעוע, נרקב וכוזב.

אין זה אלא עסק מתלבש בכל יום בלבוש אחר, ומראה פנים של מוכיח, חכה שנונה להעלות דגים טפשים. המשלחת של הקאפיטאליסמוס גמלה הרבה מקצועות, ואת המקצוע הזה יותר מכולם. הדרך היא מלאה חתחתים ונסיונות. העתונות איננה אורים ותומים, אלא עסק. העתונים צריכים להימכר, מפני שבלאו הכי לא יתקיימו. יש אינטרסים שנשתקעו בהם, ואדם צריך לחיות. במידה שעסקי העתון מתרחבים, הכנופיה המעוניינת בהם מוסיפה אומץ של שותפים ערבים זה בזה, ובהמשך הזמן הכנופיה מרבה נכסים ומרבה דאגה ומחוקקת לעצמה חוקים ויוצרת מסורת מיוחדת. שמעתי מכבר בלונדון שה“טיימס” הוא מלכות זעיר אנפין, ושישנם פטריוטים שלה, עד כי עסקיה ועסקי העולם החוץ עסקיה קודמין. העורך איננו ברשות עצמו והעוזרים אינם ברשות עצמם, אלא יש מכונה גדולה, אשר בה הם גלגלים קטנים. למכונה זו יש חוש ההגנה על עצמה, חוש העסק, חוש גמר חשבון ומאזן שנתי בעד בעלי המניות, והחושים האלה הם הגורמים המכריעים. אין החטא מצומצם בירוחם פה־רע אחד, ואין בעולם כסא דין ככסא דינו של ראש הישיבה, לפקוד על החוטא את עוונו. החטא הוא מכונתי, בלי שם. הריהו מוסד – ורק מוסד אחר שכנגדו חזק ממנו יכול להכריעו.

אם סופר אמריקאי חפשי ושנון כמארק טוויין כותב באוטוביוגרפייתו: העתונות הצהובה – זה אסון האסונות, אז הרעיון מתעורר מאליו, שאפשר שהממשלות הישנות, הקונסרבטיביות והריאקציוניות ראו זאת מראש, ולפיכך בראו תבלין כנגדה – את הצנזורה. מה היתה מפלצת זו – אנו זוכרים. היא היתה התגשמות ממשלת העריצים – על הרעיון. היא לא היטיבה את העתונות, אך שמרה על המשטר העריצי לבל תחתור העתונות תחתיו. חופש הדפוס הוא אחת המנות הכי יקרות של העת החדשה בדברי ימי העולם. אבל באנגליה, למשל, במקום שהעתונות היא חפשית זה מספר דורות, שמו על לב, שכשאין סייג ומעצור ומועקה, יש סכנה שהעתונות החפשית עלולה לצאת לתרבות רעה של הפקרות, ולשפוך על הקהל את רעל שנאתה וקנאתה ולפגוע בכבוד הבריות תחת מסוה החופש והאמתלה, שהיא, העתונות מושבעת ועומדת להגן על עסקי הכלל מפני פשעי הפרט, וכיוצא בזה מהפראזיאולוגיה החנפה והדימאגוגית, ונמצא שאין בטחון ואין מגן לכבודן ולמצבן של בריות, אשר העתון יכול וודאי לעפר עליהן בעפר ולתתן לשמצה. עמדו והתקינו את חוק עונש הכספים בעד עלבון, כשהנעלב יכול להוכיח שניזק, או הוא עלול לנזק, לרגל הלעז שהוציא עליו העתון, והרי זה בריח ודלתיים כנגד הפקרותה של העתונות הצהובה ביחס אל אנשים יחידים ומעמדם וכבודם. והנסיון הראה, ששמירה זו היא שמירה מעולה. אין העתון יכול לפטור את עצמו מן הדין במליצות נפוחות, שהוא מתעורר על חמס ומגן על הצדק ועל טובת הכלל. הרשות לו לכתוב מה שהוא רוצה בדרך כלל; אבל כשפגע בכבודו של איזה יחיד, בית דין שמין כמה הרע לעסקיו של של אותו היחיד הנפגע, ויורדין לנכסיו של העתון וגובים ממנו את הסכום הנאמד, ואין רחמים בדין. אין זאת הצנזורה השחורה והעריצית, אלא מידת הדין המושכת קו בין חופש והפקרות, בין חרותו האומנותית של העתונאי ובין כבודו של כל יחיד ויחיד. אלמלי כן, לא היה עולם הישוב יכול להתקיים.

אבל ההגנה העצמית הכי חזקה של הציבור באנגליה, כנגד הפקרות העתונות, איננה תביעת־העלבון בבית דין לבד, אלא יותר על כן ביטול בלב והיסח הדעת וגועל נפש להעסק המגונה של כתיבת פלסתר. בעל בית או פועל הגון בעל צורה (“ג’נטלמן”), הוא עשוי לקרוא עתון שלו, שהוא בטוח בו, שלא יטעהו יותר מדי, שלא יתלוש בזעזועים גסים את נימי נפשו, ושלא יעלים ממנו דבר שהוא ראוי להיוודע. יודע הוא, כמה הוא צריך לנכות ולחסר מהצעצועים של מלאכת הכתיבה העתונאית, כדי שתישאר לו איזו תמצית שנותנת לו סיפוק, ודי לו בכך. שפות לו עתון אחר בזול, הספק לו בחינם – הג’נטלמן לא יגע בו. צריך שיהא “איתמחא גברא ואיתמחא קמיע”. ישוב הדעת ומתינות וזהירות יתרה, שהאנגלי נוהג בהם, ביחס לבני אדם בלתי ידועים לו, שאיננו מתוודע אליהם ונופל על צואריהם ושופך שיחו בחיקם ברגע כמימרא, אלא מקפיד על ד' אמות ומניח ריווח בינו וביניהם, ורק אחר ימים ושנים הוא לפעמים עובר על פני הריווח הזה צעד בצעד, ואחרי שהיות רבות הוא מתקרב לזולתו, ולא בנקל יזוז ממנו – כך הוא גם יחוסו לעתון זר. הסקרנות, שהיתה לפנים לנו, ילידי אירופה המזרחית, לגבי הספרות הנעלמה¹ ולגבי העתונים החפשים מצנזורה והשולחים רסן לשונם חפשי, אותם ה“מים גנובים ימתקו”, אותו התיאבון לדברים פרוצים, בתור נחת רוח והרחבת הלב אחרי השיעבוד השנוא לדברים של עריצות, אותה התשוקה לזיקים וזוועות וחזיזי רעמים של שלילה וסתירה, מחאה וגידוף, שנעשתה לבני אירופה המזרחית כל כך לטבע שני, עד שהם בעצמם אינם מכירים בה הכרה בלתי אמצעית, ורק לפעמים מדמדמת בהם ההכרה ע“י השוואה והקבלה מול טיפוס אחר – אותו הרקע הנפשי היה גם לפנים לאנגלים, במאה הי”ז, אבל אין להם עכשיו כלל וכלל.

החופש נתגבש כעין מסכה, ויהי למשטר אמיץ וקיים, התפקידים נתחלקו, אזיקי הנימוס ודרך הארץ אינם מורגשים ככבלים לעיפה כמו שהם מורגשים לבני בלי חינוך מנומס, אלא כגדרים מובנים מאליהם. כשיטייל הג’נטלמן בין שדרות ההיד־פארק, ולרגליו יתגוללו עתונים חדשים, לא ירכין את ראשו ולא ישלח את ידו להרימם ולקרוא בהם, לא משום שהדבר אסור, אלא משום שהוא בזוי ומטמא במגע ובמשא. העולם הוא מלא פירסום ופומבי וקול שאון מנסר כחרש המנסר בארזים: סוחרים מפארים את פרקמטיותם, מיסיונרים את ציד הנפשות שהם עושים, כל החברות של צדקה, כל בתי החולים, כל התמחויים – שולחים הזמנות, דינים וחשבונות, כרוזים בשם השרים והפרתמים, והמלך והמלכה, והפרינץ אוף וולס, מכתבים של מכונה מחקים כתב יד אדם, עם ספרים שלמים מצויירים ומפות ומגילות עפות וקונטרסים וכרטיסים ופתקאות, ומקבל ג’נטלמן בבת אחת עם פת שחריתו תלי תלים של “ספרות” זו; ולו יתמכר לעבודת פרך לקרוא את כל הדברים האלה – סופו להתהלך אחר כך כל היום קודר בלחץ יגונו, להתקצף בגורלו ובקוצר ידו לעזור אף בחלק אחד אחוז ממאה, ולבלות את מוחו לבחור לאיזה ענין יש משפט הבכורה, ומי נדחה מפני מי, – ואת ה“טיימס” כבר קרא וראשו עליו ככרמל משפעת הידיעות ומחכמתם של כותבי המאמרים הראשיים, שסגנונם כסגנון חכם יושב ודורש בקתדרה – ומי פתי יסור הנה להתלבט בעתון חדש שיש בו יותר מן הקשקוש ודשן החופש והלמות הפעם ושרשפיו רשפי אש? לא איכפת ליה לג’נטלמן! אם יש לאחד מאלף תשוקה תחלואית לשמוע “דיבורים מתפוצצים”, הרי יכול הוא לגשת לאחת הכנופיות של הייד פארק ששם נואמים – בעד אלהים ועל ד' ועל משיחו, בעד המלך וכנגדו כל מה שהפה יכול לבטא; והשוטרים ככרובים סוככים להם מסביב, לבל ידח אדם בשרירות לבו לצאת מגדרו באגרוף, והאויר קולט את כל הנאומים כים הגדול אשר כל הנחלים הולכים אליו ולא נודע כי באו אל קרבו. ויש אשר אחרי עשרים שנה – אף מקדונלד החל כאן את קאריירתו – בת קול מהם נשמעת בפרלמנט, וממנה לשינויים, תוצאות. אבל זו דרך ארוכה במצב רוח שקט שכזה.

מה יעשו דגי הרקק? הרוצה לייסד עתון חדש, שיעלה על הנמצאים מכבר בחידושו, בקשקושו, או במידה יתרה של הפקרות, לא די לו (על פת לחם יפשע גבר!) שיתיר את הרצועה, שיעש מעשה להטים, שיתיצב ראשו למטה ובסיסו למעלה, שידגדג את תאוות הרכילות של המון העם, ובכל גליון “יתן מום בעמיתו” עם סכנה גדולה לכיסו; לא די לו שיתיז ניצוצות בעידנא דריתחא פולמוסית, אחת דתו למות על ידי אדישות הציבור, אשר יותר שהעתון ישתגע והתחולל, ויותר שיקום יום יום כאריה משחית להתנפל על כל מוסד מפורסם ועל כל אדם של צורה, יותר ינהג בו הקהל מנהג של בזיון, בכדי שעתון כזה יתפוס מקום ויראה לבסוף פרי ברכה בעמלו ויעשה שורש, עליו להקדיש לכתחילה הון עצום בשביל השקעה שלא על מנת להחזיר: הסתדרות עתון ובית דפוס, ופועלים ובית מערכת. בימינו אלה הוא דבר קשה, מורכב ומרובה ההוצאות. בית חרושת כזה, יסודו הון וסופו הון, ובאין הכנסה קבועה ותמידית, וכשהעסק הוא צרור נקוב – אין עשרו של רוטשילד מספיק למלא את גרעונו; ולפיכך הוכנס כל עסק העתונות לרשות הרכושנים, שכספם מוכן בידם, ושלא ייכשל כוח סבלם בהפסידם הון רב בתקופתם הראשונה. ונמצא – קאפיטאליזציה זו של העתונות, נוטלת מצד אחד את נשמתה, משעבדתה לחשבונה של חברת בעלי המניות, מכלה ומבטלת את חופשם ואת טעמם הפרטי של הכותבים, פותחת דלת ושער לכל תחבולה, שמטרתה הגדלת ההכנסה, בעוד אשר מצד אחר הריהו כתריס בפני התחרות המופקרת. שיווי־משקל זה בורא “סטאנדארד” ידוע בחוג מסויים, כלומר אתיקה עתונאית – לא מעודנת מאד, אבל די הגונה, בעל־ביתית עם טפילים וחידקים של רקלמה, ועם תעתועי ה“פוסטיירים”, שבמובן המוסרי והאסתתי אינם למעלה מקופת הרוכלים ואיצטבות השוק, כתובים בנוסחאות שונים בעד חלקי עיר שונים, בהתאם עם טעם יושביהם; אבל יש מידה בינונית הגונה, והקיצוניות היא מוקצה מחמת מיאוס. לדוגמה, היה בלונדון ברנש ידוע בריון הקולמס, בוטומליי שמו, שהיה עושה את תפקידו זה בשבועון עממי “דז’ון בול” – איש מיתמם הנושא למרום עיניו, והמכסה במעיל צדק את מזימות בצעו, פטריוט לפידות מגלה טמירין ומחפש חטאים וגערתו כלהבי אש ומאכיל את קוראיו בכל שבוע גחלי רתמים, התגשמות הפלסתר והמלשינות, איש שלא הניח חיים לכל חי; יצאו עליו מערערין ונשמעה תלונת רבים מגור מסביב מפני שהאויר האנגלי לא נשא סלמנדרה זו של שנוני זנוני עט קנוא ונוקם שפגיעתו רעה, ו“לישן תליתאי קטיל תליתאי”, נתפס ונמסר לדין, וה“דז’ון בול” נתייתם ונשתתק, ונאלץ לגדף את מי שהיה עורכו במשך הרבה שנים, שקולו הולך אף הוא בשערוריות ובילוי סודות, מפני שבשביל כך נוצר אותו העתון, אבל – בקצת זהירות ובמתג ורסן. ככה על קיצו ועל קצירו של באנדיט הקולמוס הידד נפל, והשם בוטומליי היה לשיקוץ משומם בזמנו בלונדון.

ובכן, הבלוף השוטה: סנסציה, צומח גם באנגליה; אבל יש גבולות וגדרים בחוקי המדינה, בדעת הקהל ובטעמו. במשפט בוטומליי אמר שופט מפורסם אחד בלונדון: "די לקרוע חלונות בבית האפל, להפיץ מעט אור על מלאכתו של העלוב הזה, לשים לה מעצור לבל תוסיף להתפתח. המסכן הזה הוא שכיב מרע נפשי: אין לו כשרון המקוריות המגלה חדשות, אין לו זרם חיים משמח ומאיר, אין לו טללים ועסיסים של עתונות רעננה; אין לו אותו הדבר הרך, הספוגיי, האויריי, הספיריי שקוראים לו דמיון; אפס כוחו לעבוד וליצור, והוא מוכרח למצוא איזו תחבולה לערער את עצבי הקוראים וזאת הוא יכול לעשות רק על ידי לשון הרע רכילות. מוטב לו שיהי גורף ביבין, אבל הוא התעקש להיות משפיע אמת, נדיב דעת ויותר יופי. זהו לעג מר למול חופש הדפוס! “בר־נש זה חולה הוא, ואולי ישוב לאיתנו, בשבתו כלוא מספר שנים”. השופט הזה היה אכזרי יותר מרבי ראש הישיבה – לגבי ירוחם פה־רע. באמת אמרו, אין בית האסורים בית מרפא, רק ידיעת המחלה והגדרתה הן הן רפואה בדוקה ומנוסה.

ואולם באמריקה אין זה עניין של שערוריות יוצאות מן הכלל. באמריקה, זהו מצב הדברים כהווייתם. הבוטומלואים עם פצצות דיבותיהם אינם שכיחים; אבל האינפורמציה העתונית עומדת על השקר השיטתי. כל ידיעה צריכה להיות מגוזמת; על כל מספר צריך להוסיף איזה אפסים. כבר הריפורטר הראשון הוא זריז ומקדים להוסיף על מה שראה או שמע. הרדקטור אף הוא פורתא לא דק ומוסיף על דברי הריפורטר, ומחבר הצפת מכתיר את שניהם ונותן את הצבע הראוי לאותה “סטורי”, וחוגג ומוגג יפתח וילטוש ויקציע אותה מבית ומחוץ, ויתן עינה כעין הבדולח, וישימה כראי מוצק בעד האדם מן השוק, ואז יוצאות הברווזות ושטות על השלולית או על הים. עסק העתונות הרי הוא עשיית סחורה בידיעות חדשות. אבל הידיעות האלו הן חומר גס, חומר ביד היוצר כעורות של חיות, שכובשים ומולחים ושורים אותם במים, ומייבשים וצובעים בכל מיני סממנים, קודם שעושים מהם פרויים לצוארונים ולבטן את הבגדים החמים. בינינו התמימים, בעולם הישן, שולט איזה רגש של חיסכון וראות את הנולד והננו מחזיקים – בהכרה או גם בלי הכרה – בכלל “תנא ושייר” אין אנו גומרים את כל ההלל, “כולה שבחא דמרא”, או “כולא גנותא דמילתא”, אך חושכים דבר מה לעתיד. בעתונות האמריקאית, אין תשומת לב ליום אתמול, או ליום מחר, כי העולם מתחיל וגומר ביום אחד. אם שבח – תן את הפלגת השבח, ואם גנאי – את תכלית הגנאי. הבקורת מסננת, מבחינה, מציינת גוונים, מדרגות; לברווזות העתונאיות אין פנאי ואין התמדה לכך. הן רוצות בדברים קלים, והדברים הכי קלים הם ציוני המספר, מפני שאין להם שום תוכן.

איש לא יחליט, שאין לו לאותו החלק הענקי של האנושיות המנומסת המכונה “אמריקה” תכנים נפשיים וערכין רוחניים מיוחדים ותכונות ונימוסים משלו, וענינים עמוקים בתמותם ובפשטותם, אפילו הגדות והזיות ומסורת שיש לה גוון מיוחד, כוח נערץ של יצירה וריתמוס נבדל ומצויין בשיעורו, שרישומו ניכר בעומק השכבות הטבעיות של הגזע האנגלו־סאקסי, שעליו נוסד מעין גזע היאנקי המקומי, שיש בו עוד הרבה מהחלוציות, מהגאוניות המעשית, עם קו של גדלות מצויינת במהותה, עם רעננות ילדותית, תמה וחפשית. הקווים האופיינים האלה, הם מסתמנים באספקלריה הגדולה והבהירה של הציור, ושל האדריכלות, בהתופש המלבב של המוסיקה והשירה, ובלשדיות הצעירה של ספרות הסיפורים, אשר בה תופסת אמריקה עתה מקום בראש; אבל עד כמה שטעם הציבור מתבטא בעתונות הבינונית, לא ישוער שממון ללא תקוה נורא מזה. הכל צווח ככרוכיא, הכל מתהדר כתוכי בנוצותיו, אין בקורת, אין הבחנה, אין עומק, רק קול רעש גדול.

המודעה המסחרית – זה המוסד הכלכלי העיקרי של העתונות – הריהי מטבעה צעקה; הכרזת הסוחר על סחורתו, התפארותו והתגדרותו במעשה ידיו, שהוא הכי משובח שבעולם, ומכלל הן אתה שומע לאו: ביטול ופיסול מעשי ידי זולתו; נוסח וסגנון הללו של מודעה: גסים' חצופים, מרוטפשים, וכמובן מסיימים במחיר ובכתובת – לא נשארו מוגבלים בתחום חלק המודעות, אלא נכנסו לגוף העתונים בצורה של סיסמות פרועות ומרעישות עולם, המכסות את ההעדר המוחלט של דעות קבועות וערכי תרבות קיימים, ומקשקשות בגוזמאות הנפוחות של פולחן אישי ותחרות אישית. עתונות זו היא רכושנית כבירה וצנפה של נחשים – רובם מליונרים בודדים, שאין להם שום יחס ושייכות פרטית אל העתונים, זולתי היחס המלוגי, כלומר לאכול פירותיהם. ומקצתם חברות בלי שם, מכונות מכונות אלמות שהולכות מאליהן, וטוחנות את החומר הזה, שהוא מתאים לטעם אלפי רבבות בני אדם. מורגלים לטעם זה, להסתכלות זו על העולם ומאורעותיו. עלול אדם להגיע לידי יאוש למראה קלקלה שכזו. ישוב משוכלל במבחר ההמצאות והתיקונים, התקדמות שבהתקדמות – חוזרת למצב מדברי בעטיה של עתונאות חסרת אמת ושיעור, אשר יותר שהיא מתאמצת להתמיה ולעורר התענינות, יותר היא משעממת, וכבר אין אדם יודע במי האשם – האשם כבר הוא ממלא את כל הסביבה: “ותחנף הארץ”.

בבית המערכת של ה“דיילי ריקורד” או “מאיל” או “אקספרס”, בניו יורק או בלונדון, מאחורי המכונות והגלגלים הסובבים על ציריהם, ותלי התלים של חבילות נייר, המוכן בשביל מכבש הדפוס, חדר לפנים מן החדר – יושב גוי קטן, ובידו הממשלה על דעת הקהל, כפי רוח המושל העולה עליו; הוא מעריך, שוקל ומודד, מכשיר ופוסל, מדגיש ומרפה, מכרכם ומכהה את ה“חדשות” – כאן יש לבעל חוב זה מקום לגבות את חובו, ולהינקם את נקמתו: הכל עוברים כאן לפניו כבני מרון, רוצה – זורק מרה, רוצה – מרים את השפל, ומשפיל את הרם, רוצה מאריך, רוצה מקצר, הממשלה אבטוקראטית עריצית, והצורה – דמוקראטית שלמה – דעת הקהל. גנבה אשר לא תיתפש בכף, חלקלקת כצלופח, מתחמקת כעלוקה מכל יד תופסת. גוי קטן איננו מחווה דעתו כלל, הוא רק מודיע; אבל המגמתיות והצדדיות בולטות באופן הודעתו. זהו יותר ערמומי ממגמתיות גלויה שמתבטאת ישר ממאמרים. וגוי קטן זה בעצמו איננו ולא כלום. אין אתה יכול לדבר עמו משפטים; אין אתה יכול להוכיחו לדעת מה שאיננו יודע, הריהו רק גלגל קטן בתוך מכונה ענקית; והוא יודע לכוון את הרוח לפי מה שנגזר עליו מגבוה: לחשו לו משם – ענינים כאלה תודיע בריש גלי, וברגע כמימרא, כמראה הבזק, וענינים אחרים אתה יכול להשהות ולהחמיץ וגם לדלג עליהם בשעת הדחק. ומקור ההוראות האלה הוא איזה איש או איזו כנופיה שיש לה פניה צדדית כלפי איזה איש או מוסד, או לפעמים אהבת בצע ושלמונים, או קנוניא צודדת, מבצבצת מנקרת הפוליטיקה, ושולטת על אופן בירור הידיעות החדשות ודרך סידורן, עם כל הרמזים התלויים בהן.

תמה אני אם יש כאן מידה יותר גדולה של חופש מאשר בתקופת הצנזורה של יאנקוליו (ראש הועד הצנזורי האחרון בוורשה), שהשתדל להשפיע על העתונים בוורשה, בימי מלחמת רוסיה ויפאן, לעבד וללטוש את הידיעות על דבר תבוסות הרוסים, ולתת להן פנים של נצחונות. כל ההבדל הוא שמאחורי יאנקוליו עמדו הצאר וגייסותיו, ומאחורי הגוי הקטן בה“מאיל” עומד צאר בלי שם, מזויין בדולארים או פונטים, ולך, היחיד, אין מנוס לא מזה ולא מזה. אם חצי תריסר עתונים בפאריס יעשו קנוניה לעפר בעפר על כבוד איש התופס מקום חשוב בממשלה, בחברה או בספרות ולטפטף את לכלוך רעלם בהתמדה, ועפ"י סדר ידוע – אין לו תקנה. דבר זה נקרא במונח המקצועי בשם “קמפניה”, והוא משפט מוות מעיל “לינטש”, אלא שהצורה היא יותר רוחנית. על כגון דא אמר ויקטור הוגו: “אם יוציאו אי אלו עתונים את דיבתי רעה שגנבתי את הכיפות הענקיות מעל ראש בתי הכניסה של “נוטר־דאם” ושל “מאדלין”, ואטמנן בכיס החזיה שלי – היודעים אתם מה אעשה? אברח לבריסל במסע הראשון ההולך לשמה!”…

בניגוד לזה, יש גם קנוניה של שתיקה, כשחצי תריסר “גויים קטנים” מהמין הנ“ל, עושים קשר לפרוש צעיף דומיה על איזו שאיפה, תנועה, הסתדרות, המצאה חדשה, דומיה, ויהי מה! אז היא בטלה ומבוטלת. מפני שהעלמתה היא קבורתה. הוי, כמה מחשבות נפלאות עלו בתוהו, כמה המצאות מצויינות הלכו לאבדון בעטיה של שתיקה מאורגנת הנובעת מתוך איזה פחד של תחרות, בהילות על מונופולין וגד של הסגת גבול! זוכרני, שחביב התנועה הציונית, האיש הנפלא ורב הכשרון, המנוח ד”ר אלכסנדר מרמורק ז"ל התענה כמעט רוב ימיו במלחמתו כנגד גזירת שתיקה שנגזרה על אחת מהמצאותיו מצד העתונות הפאריסית. הוא רצה בגילוי, בבקורת, באור – והעתונים, קיבלו קריצת עין מהמוסד הפסטרי לשתוק – ושתקו. זוהי אכזריות של מכונה.

סיפרו לי מלתא דבדיחותא, שאל מו“ל עתון אמריקאי אחד, נכנהו “די טראמפייט”, בא איש אחד בטענה, שהעתון ההוא פירסם את מיתתו בנקרולוג כהלכה, כשהוא, הנפטר המדומה, הוא חי ושלם בגופו. על זה ענה המו”ל שצר לו מאד; וישיבהו האיש: “לא די לי שצר לך מאד, עליך החובה להכחיש את הידיעה הכוזבה!” “אינני אוהב להכחיש ידיעות” – גמגם עורך ה“טראמפייט”. המת החי התגעש: “כיצד? אין אתה אוהב להכחיש ידיעות? היודע אתה עד היכן הדברים מגיעים? הנה אני איש סוחר, וכשפרסמת על אודותי שמתי, חרדו כל הנושים בי, ננעלו בפני דלתות הבאנקאים וכו' וכו' קיפחת את פרנסתי ואני אתבע ממך דמי נזקי?” אז נתרכך לב המו“ל, ואמר אל האיש המתאונן: “ראה! חוק הוא ל”טראמפייט”, לבלי הכחיש שום ידיעה, שנדפסה בו, וע“כ אי אפשר להכחיש את מיתתך, אפס כי הדבר האחד, שאני יכול לעשות בשבילך זה הוא: יש לי ב”טראמפייט" רובריקה של הקטנים שנולדו, ויכול אני להכניסך שמה כקטן שנולד; ובאופן זה תיכנס שוב לחיים חדשים".

בבדיחה זו יש הרבה מהרצינות. הגיבור במחזה השעשועים הגאוני של גוסטב פרייטאג, “די ז’ורנאליסטען”, החבוי והמכווץ בצל עילום שמו, והרוקם את קורי העכביש מתוך אפלולית חדר כתיבתו תחת אצטבה של ספרים, הריהו נרעש עצבים ומעונה מאימת תמיד, פן יאלצוהו להכחיש את שקריו. גמיש כנחש, קל כנוצת אפרוח – קולמוסו מגמא את הנייר, מרחף ואינו נוגע, מצליף ומתפתל, מגבב שקר על שקר, כדי להגן על השקר הראשון, קושר לכל הכחשה זנב, מסבך ומעוות, ומתפלא רתת, כשמאשימים אותו בדברי רכילות, ורוטט ומגמגם כנגד השופט, שאיננו נותן לו, לחזור ולסרס את הדברים, לו – שהוא רגיל באומנותו, להמיע את המלה האחרונה בעתונו. תפוס תפס פרייטאג את עומק מהותה ואמיתת אופייה של האומנות העתונאית, וסכנת הרבים התלויה בה, כשהיא מסורה ביד בריות שהבהלה להון, לניצוח, לרכילות ולנקמה, שולטת בהן.

עוד יותר קשה מהכחשת ידיעה הוא הויתור על סנסציה. אחד העתונאים האמריקאים סיפר לי, שלפני שנים רבות שימש כרפורטר בעתון שיקגאי. אחד ממכיריו בעת ההיא, היה ראש בראיוני ידוע שלימד את “הנערים” של חלק העיר הצפוני אופן חדש של דקירה בצד ובכתף. לבד מן העובדה, שלאדם זה כבר יצאה מוניטין, וכתוב וחתום בקונטרס השחור והנעלם של המשטרה, שהוא רוצח קר־רוח, היה מטבעו איש חמודות, והעתונאי שלי לא זז מלחבבו. ולא רק עתונאי זה, אך עוד הרבה עתונאים אחרים, היו מבאי ביתו, והיו סחים עמו על דבר רציחות, בדרך כלל, בפקחות ובהתעניינות גדולה, ונהנים משיחותיו ומנסיונותיו המרובים, ומשתמשים בהם לתבל את מאמריהם, עד שהיה כמעט לחביב העתונות. היות וברנז זה ידע, שבהקדם או באיחור, יומו יבוא, ביקש את “הנערים” לעשות עמו חסד מיוחד: לבלי הרגז את אמו, ולבלי צלם אותה כשיפול בידי המשטרה, והקץ ייקץ עליו. לא עברו ימים מועטים ואיש חמודות זה נתפס ונידון, ואז לא היה אף עתון אחד בעיר שלא הדפיס את תצלומה של האשה הזקנה בראש גליונו, ורפורטר מעפיל אחד, שהיה אף הוא מידידיו של הנידון ושנתבקש אף הוא בזמנו לחוס על אמו, טיפס ועלה מאחורי הבית בסולם העשוי להשתמש בו בשעת בערה וחטף בזק ע“י הקודאק במטבח אשר בו ישבה הסבתא ההיא, ויבהל את העלובה כמעט עד למוות. “ואתה מה עשית?” – שאלתי את בעל שיחתי. “אני” – השיב במנוחה – “לא יכולתי לוותר מפני התחרות”. לטשתי אליו סקירה של בוז, אשר אם ידע הלה את פירושה, אז הבין, שלפי דעתי אותו נידון היה אדם הגון יותר ממנו. והוא בודאי חשב, שאני בטלן ואיש זר ו”ירוק", שאיננו יודע בהוויות העולם, ובטבע אומנות העתונים, ושועה בדברי מוסר, שאין להם מקום בעולם המעשה.

זה סוד הפוליטיקה, ומאיזה רקק דעת הקהל נבראת, וכיצד היא מתפתה והולכת שולל לאט לא על ידי מלחמה, אלא על ידי מירמת ערומים וניצול של פתיות וקלות דעת. ידעתי עתון אחד באמריקה שהוא מזהיר מאד, וחבר העוזרים שלו מזהיר, והעורך הראשי הנהו אולי הכוכב הכי מזהיר במזל העתונאי ההוא. המגרעת היחידה שבו היא חוסר קיומיות ועקביות. ביום ב' בבוקר העתון יוצא ב“סטורי” גדולה מרעשת עולם, ביום ג', זאת אומרת ממחרת היום, אותו המאורע שהצב את שורת הראש שלו כבר נשכח, וכרגיל, “סטורי” אחרת עוד יותר מרעשת עולם, ושונה לגמרי במינה מן התיזה של יום אתמול, לוקחת את מקומה. אבל העתון הזה, במקום רב גוניותו בנוגע למאורעות המרעישים עולם, שם התמדתו ומסמריותו בנוגע לנשיא הובר. הקצה לו רובריקה מיוחדת, מנצנצת, מבריקה, בלולה מזני מרחקים ומקוטרת מכל אבקת רוכל, אשר בה בקביעות עקשנית ובמלים מקשקשות ו“בלשון נופל על לשון” יודבק איזה טלאי להובר. ולעולם אין שם מאמר גלוי ומיוחד וברור, אלא “מסכת עוקצין”. מתכרך אחריו, מלפפו ונושך את עקביו. המגמה בוקעת ועולה, נעלמת ומופיעה, אם נאם הובר – לא יודיע את נאומו כהווייתו, אלא יקצרהו ויטשטשהו ואם נאם מישהו כנגדו יעשה מנאומו מעדנים לקוראים והוסיף עליו שמן ולבונה. הכל עשוי להטעות את הקורא בגניבת דעת, בעיוות הרעיון ובתחבולות סופיסטיות. ככה יעשה העתון הזה כל הימים, ועל ידי זיוף ומעשה בדחנות זה הוא משפיע על חלק ידוע של דעת הקהל הניזונה ממנו.

והנה החטא ועונשו! נקיי הדעה שבאמריקה הכירו את הרעל הזה, ויפסלו את כל הפוליטיקה. “פוליטיקס” באמריקה נחשבה לאומנות בזויה, ו“פוליטישן” לשם של גנאי; כל העניין נתנוול על ידי ההשתמשות בו בידים מסואבות. וכן גם העתונות. אין תפקיד יותר אחראי, יותר מדריך, משפיע, רב התועלת; אבל אין תפקיד דורש טהרה, פרישות, עדינות, צניעות, חכמה ונייטראליות, כתפקידה של העתונות. מהראוי היה למצוא בשביל ענף־עבודה זה, שאיננו עסק, אלא כהונה – את בחירי המין האנושי במעלות ובמידות, מפני שהם מחנכי העם יום יום. כשאדם קורא תדיר איזה עתון, הריהו מושפע ממנו, ואם אותו העתון הוא גודש את הסאה, ומנפח את המאורעות, ומראה בהם פנים שלא כהלכה, מהומה הוא מכניס למוחותיהם של קוראיו; ודמיונם של אלה, כבני אדם השותים במשך ימים רבים מים רעים. עלוב הוא מוחו של הקורא הבינוני חסר חוש הבקורת, שנעשה בית קיבול ואוצר אפותיקא לגוזמאות, שהלבלרים עושים בהם סחורה בשביל השבחת עסקיהם. לבלר יושב ומקשט את ראשי השורות במלים מפוצצות כמתעסק בעלמא, והוא בעצמו איננו נותן להם שום חשיבות, והמון קוראים, שאינם בקיאים באותם הדברים, מקבלים אותם כ“טבין ותקילין”. קורא עלוב זה, תלמיד מובהק של העתונות הצהובה, לא רק מדבר, אלא גם חושב עפ"י אותו אופן המחשב התוסס, הלוהט והמבעבע המסמן את מהותו של הסגנון המודעתי המגרה והמפתה, המנופח והנבוב, אשר בו כותבים את ראשי הפרקים והשורות, כעין מראות הצובאות ושלטים מושכים את העין ולהטי פרסום ואחיזת עיני הרואים כדוגמת תבנית הסחורות הזולות והמתאימות לטעם השוק ולמנהג היומי, שהחנוונים מערימים להציג לראווה, עם מחירם בצדם, בתערוכות חלונותיהם, מציצים מן החרכים וצודדים את הקונים.

מייחסים לו למיליונר העתונאי, ללורד נורתקליף את הפתגם: “המטרה הראשית של עתון היא להספיק חדשות. יכולים העולם לברוא לעצמם את השקפותיהם שלהם על יסוד העובדות”. אבל מימיו של נורתקליף עד עתה נשתכללה ונתחדדה תחבולת המגמתיות העתונאית עד שאין צורך לבעלי המגמה לצאת מגבול הודעת חדשות, מפני שהמגמה מבצבצת מאופן בחירת החדשות וריקוחן ושיעור כמותן. מיסטר הראי צ’אנדלר, מו“ל הטיימס של לוס אנדז’לס וסגן הנשיא של חברת המו”לים האמריקאים, אמר לי שהעתונים האוסטרליים ושל חופי האוקינוס השקט מפאת אמריקה קובלים על הסוכנויות הענקיות האמריקאיות, שכמעט כל החדשות שהן מספיקות וממטירות על אלפי העתונים הן חדשות על דבר מעשי שוד וחמס ורצח. כל רצח בשיקאגו, וכל רצח המוני (“לינטש”) שבאלבאמה, תופס את המקום הכי גדול בין חוליות שדרת הסחורה המוצגת לראווה. כנראה, הקהל בכנסיות הברית הצפוניות אוהב להתבוסס בדם זה; הריהו נרעש עצבים, והוא מתמלא רתת של חדווה, כאילו ישב בקרקס, והסתכל בהתגוששות האטלטים, אבל העולם באוסטרליה ועל חופי האוקינוס השקט כבר נקפא ונתקרר ונתעייף. כתבו לניו־יורק, ומניו־יורק השיבו: אי אפשר! הצדדים תיגרו על דבר גובה האחוז של חדשות ע"א שפיכות דמים. המרכזים אמרו: שלושים אחוז, בפחות מזה אי אפשר, מפני שצריך להתחשב עם טעם כנסיות הצפון; ואולם אוסטרליה וחופי האוקינוס השקט, עמדו על דעתם, להסתפק במועט של עשרון אחד, ונימוקם עמהם, שיש להם “רציחות” משלהם. לבסוף התפשרו מחצה על מחצה.

יש כאן שיטה שלמה של יחוסים בין הדרישה וההספקה. יש סחורה, שוק ותביעותיו, תנאי יצרנות וצרכנות, בידור המינים, הסתגלות אל הטעם ושינוייו, השפעה יוצאת מרכז והשפעה שכנגדה חוזרת מרכז, כמו בסחורות אריג כותנה, שהתעשיה של לודז היתה מוציאה לשווקי רוסיה הרחוקים. כמה מן התמימות היה בלורד נורתקליף – או בטואסט ההיסטורי, לשם חרות הדפוס, שנשמע על משתה הוויגים בלונדון בשנת 1795, בבית המרזח העתיק (“די קראון אנד אנקור טברן”), שבו נאמר: “הרי זה כאויר שאנו שואפים אל קרבנו – כשאיננו לנו אני מתים”. חופש זה – ראו, מה עלתה בידו!

מה היתה “גאוניותו” של הלורד נורתקליף? הקו המציין את אופיו הרוחני, היה חוש הריח שלו לגבי חדשות. הוא היה אחד מיחידי סגולה, והם מועטים, שכנראה, הוחנו בחוש נוסף, שלא ניתן למנה לבני אדם סתם, שקוראים לו בשיחתן של בריות “חוטם לגבי חדשות”; שום מאורע לא בא אליו בהיסח הדעת. הוא היה תמיד מוכן ומזומן לכל צרה שלא תבוא, כאילו ידע מראש באיזה חלק של ארץ מושבו או של התבל איזו “סטורי גדולה” מתרגשת לפרוץ. ב“גאוניות” זו יסד בשנת 1900 את עתון הבוקר הראשון הנמכר בחצי פרוטה. זהו כוח כביר בדעת הקהל באנגליה, במובן ידוע לא פחות מכוח הממשלה – כוח סטיכי, נגלה ונסתר, גוף ואינו גוף, מוכנאי ובלתי נתפס. לרגל תסבוכת של נימוקים הריהו, לדוגמה, עויין את הציונות ואת ה“בית הלאומי” ואף את המנדט, הרבה ניסינו לדבר אליו. היתה, לפני איזה שנים, התמרמרות במחנה חברינו, שאין משתדלים די הצורך לקרב את הרעיון הציוני אל לב המתנגדים בדפוס. השתדלנו להחזיר עתון זה למוטב – בטלנים שכמותנו! נקל יותר להחזיר למוטב את “תעלת השרוול” להמריצה ששאון גליה יתאים לניגון ה“תקווה”. הרי זה אלמנט שאין לו תפיסה כלל.

חדשות! מגלגלים אותך מאיש לאיש, ממדור למדור, ממכונה למכונה, ואי אפשר למצוא את הנקודה הראשית, אשר משם יוצאת “רוח החיה באופנים”, ואשר משם ירמזו את הכיוון. וכשאתה חושב, שמצאת את אותה הנקודה, הריהי מתעטפת בערפל. “אין אנו יועצים ומוכיחים, אלא מודיעים מעשים שהיו!”; “אבל מדוע אתם מודיעים אך על דבר פרעות ושערוריות, ולא על דבר מעשים בכל יום של עבודה ושלום?”; "מפני שזהו דרכנו וטבע עתוננו, להודיע רק דברים מעניינים, יוצאים מן הכלל, מפליאים, מרגיזים. זהו החוק הפרופסיונאלי… "שקר הדבר! בית החרושת הזה יכול לעשות מכל דבר חדשות מפליאות, אלא שהוא הרגיל את השוק שלו לחדשות מפליאות לגנאי, ועכשיו הוא כבר תלוי באותו טעם השוק שנברא על ידו.

ככה נוצר החוג של קסמים, שאין ממנו מוצא. בית החרושת לחדשות מפתה את הקהל, ונעשה משועבד לקהל. הוא מושבע ועומד להרעיש את הקוראים, ולתת סיפוק לתאוותיהם, ובמידה שהוא הולך ומרעיש, בה במידה הוא אנוס לחפש בין מאורעות העולם את המאורעות הכי מרעישים באופן מוסיף והולך, ובאשר כי המאורעות כשהם לעצמם אינם כלום, אלא תיאורם והפירוש הנוסף עליהם קובע את ערכם, לפיכך כאן מתחילה מלאכת הצביעה, הרכבת הפרטים, הדגשת חלק זה והבלעת חלק אחר, בקיצור, כל הזיוף המפלגתי המטמא את העתונות הסנסאציונית, לא השקר הנתפס, אלא חצי השקר הבלתי נתפס. “צודה לי צייד – את העתון הסנסציוני” הריהו כאילו אמר איש: צודה לי צייד – את תאוות ההפלגה, את הטעם ההמוני הגס, את החנופה, את השעבוד לרכוש, את הדיסקיפלינה של אינטרסים משוקעים, את הזיקה לתביעות ההמון! – הוא נלחם עם האויר, ואסף רוח בחפניו. נצחון שכזה לא יעלה ביד שום איש ושום מפלגה: נצחון כזה תוכל אך דעת הקהל השלמה לנחול על ידי התפתחותה, התבגרותה והתחסנותה כנגד הרעל הסנסאציוני. כאמור, ערה היתה באנגליה הכרת חובת ההגנה העצמית של העתונות ההגונה כלפי הפסולת הפרוצה – עד שבאה המלחמה העולמית, ותוסף כוח העתונות הצהובה.

אין ימים טובים לעתונות ממין זה, כימי מלחמה עם השנאה, הרכילות, הימים, שהשטן מקטרג בהם. הה, מה נוראים הימים ההם וכמה קשים הם לאזרחים שקטים ותמימים, ביחוד לבני ארצות אחרות, אשר נוח לקנאים למתוח עליהם קו חשד. בימי רעש וזוועה, חרב והרג ואבדן, כשכל המעשים תחת השמש משנים תפקידם ומעבטים ארחותם, וכשדעת הקהל נוטה להתפעלות ולאמונה בכל בדותה, אז באה הסנסציה ומתקשרת כקליפה ברגש הפטריוטי התם והישר, ועושה בו את סחורתו המגונה. בימים שהעוול נעשה לצדק, והשקר כלפי האויב לחובה פטריוטית. הנקל לעתונות הכזבים להקריב אש זרה, לזרוק מרה בציבור ולתפוס אומנות מרגל חרש, מוסר ודילטור “מתנדב” לכבוד המולדת, לבדות תלי תלים של עלילות ולעשות כל מעשי ליסטות ונקם ובצע תחת מסווה טובת הכלל וקנאה קדושה למולדת, ואז רב כוחה מכוח הממשלה הכי תקיפה, ואין מגן וצינה מפני תיגרת ידה. וגם אחרי עבור ימי המלחמה, רעל זה לא במהרה יפוג, אך מוסיף לפעפע דרך צינורות שונים בשינוי צורות ונימוקים, קסמים ורמזים.

אלה מסוחרי המלה הנדפסת, שעיניהם אל בצעם, בדקו ומצאו, שהשנאה וקנאה, הדיבה והרכילות הן פרקמטיה חריפה שרבו עליה הקופצין, ועל כן אין לבם לעבודה של מנוחה ושלום וישוב הדעת, כי אם לסער מתחולל של התמרמרות ועברה וזעם. מתשעה קבין שנאת גזע והתכבדות של עם בקלון חברו – תשעה השפיעה העתונות הסנסאציונית. מהמלחמה העולמית ואילך לא חדלה אף יום אחד להוסיף עצים לאש ושמן למדורה ולהתמיד את היחוסים החדים בין העמים. כל רעיון טוב שעתון סנסאציוני מחזיק בו, הוא הופכו לרעיון נלוז ומזיק על ידי הפרזת מידתו הנכונה והגזמתו עד לסיטרא דמסאבותא (אבסורד). כל רעיון טוב בעיקרו, שהסנסאציה אוחזת בו, היא מוציאתו לתרבות רעה ומנוולתו. דאגת כל אומה לישותה ולקיומה, וההקפדה על שמירת עצמותה בעצם טהרתה ובמקוריות אופיה, ואף שיעור ידוע של התבדלות מעמים אחרים הוא רגש נכון ונאמן; ואולם הסנסאציה הופכתו להזיה שובינית, לחרם ולגידופים, ומאלה תוצאות לחורבן יחוסי השלום ובניין התרבות והמוסר הבין לאומי. כל רעל האנטישמיות נפוץ והולך ומתפשט בעולם על ידי העתונים ממין זה. מוכשרים היו עתונים של סנסאציה להביא ברכה לעולם על ידי הסברת שיטות טובות וידיעות מועילות, אבל זהו דבר קשה ודורש התמדה וכשרון, לעומת זה ההשתמשות לרעה באינסטינקטים הגסים, גירוי היצר הרע הריהו דבר קל שמתן שכרו בצדו, ושכל שוטה וגס רוח יוכל לאכול מפריו ולשבוע מטובו, וכל המיצר לישראל ולאנושיות, לחופש ולהגיון, יוכל להיעשות ראש.

לאוצר זה של העתונות הכללית, תרם המוח היהודי תרומה גדולה – ולא לעתונות ההומיה והמגזמת, אלא דווקא לנכבדה והצנועה. אבי הסוכנות הטלגראפית הראשונה בעולם, שנעשתה ברבות הימים לכלי מבטא כמעט רשמי באנגליה, היה היהודי האשכנזי רויטר. היומן החשוב “דיילי טלגרף” בלונדון נוסד על ידי היהודי לוי, אביו של הלורד ברנהאם; בלוביץ־אופרט, שהיה כתבו של ה“טיימס”, יסד את האינטרביואים. רודולף מוססה (לשעבר מוזיס) ואולשטיין יצרו את העתונות הגדולה בברלין, זוננברג – את ה“פראנקפורטר צייטונג” המפוארת; שיפס ובנדיקט – את העתונות המצויינת בווינה; ד“ר פאלק יסד את ה”פעסטער לויד" בבודפשט; נוטוביטש – יסד את העתון הליברלי “נובוסטי” בפטרבורג. בפולין היו אנשים יהודים או מזרע היהודים: שימנובסקי, קזימירז' זלבסקי, גליקסברג, לבנטל – מיסד העתונות. הסגנון העתונאי המצויין נוסד על ידי יוליאן קלצקו וסטניסלב מנדלסון. באמריקה היו פוליצר ואקס מיסדי העתונים הכי מצויינים. ה“ניו־יורק טיימס” של אוקס עומד בראש העתונות בכנסיות הברית. תיאודור הרצל, מקס נורדוי, דניאל שפיצר, תיאודור וולף, גיאורג ברנהארדט, לואיג’י לוצטו, ארתור מאיר, וילהלם גולדבלום, אוסקר בלומנטל ואחרים למאות הכניסו לתוך העתונות זרם של יופי, של עדנה ורוך ושל אספקלריה עולמית עם אופקים אנושיים רחבים. אין כוונתי להחליט, שלא נמצאו בינינו מרדפי ריקים ושטופי סנסציה; אבל הם בטלו באלף, וכל מגמתם היתה לחקות חיקוי עיוור. מה שהיה זרע אמת ממקור ישראל היה משופרא דשופרא של עתונות. אף היינה וברנה עתונאים היו בזמנם; אף גבראיל ריסר היה עתונאי מצויין.

זהו תפקידנו בעתונות שלנו: לא לעשות כמקולקלים שבהם, אלא כמתוקנים שבהם. אם הרדיפה אחרי הגוזמה וההפלגה והנטייה ללעז, הן לעג מר למול החופש, הכבוד והאמת בין עמים אחרים – קלקולם בינינו הוא רב יותר. אמריקה יכולה לסבול א הסנסציה המתנפחת. זה הים גדול ורחב ידים; ואם ישליכו לתוכו רבבות עם את פסולתם, שטף הגל ישאם, ולא יוודע כי בא אל קרבם. אבל נחלנו נחל קטן, ומימיו עומדים, ואין לדלחם. אין צורך לנו לבדות מלבנו זוועות, מהפכות וחורבנות; אין צורך לנו בשיסוי ובגירוי. האמת והדיוק נחוצים לנו כאויר לנשימה. הקו הכי אופייני של עמנו הוא – צניעות וענווה, ולא גסות, חמיות, חוצפה וצעקנות. זרמי הגוזמאות וסגנון הלהטים הם גידולי תאוות החיקוי וההתבוללות, העלולים לחתור תחת כל הבטחון שהעם צריך לבטוח בעתונותו ולשלול ממנה את הכוח המנהיג ואת האבטוריטה שאנו צריכים להם לשם קברניטות והשפעה. המגמתיות המפלגתית צריכה להצטמצם בבירור השקפות גלויות, ולא לעבור לצביעת החומר האינפורמציוני, שהיא זיוף מעורר גועל נפש. המודיעים צריכים לדייק יותר, ובירור הידיעות וסידורן ושורות ראשיהן צריכים להעשות בזהירות, בנייטראליות, בלי מגמת פתיון כדרך התגרין, אך ברגש אחריות כלפי דעת קהל שלמה, שאיננה צריכה לקורט של חילתית ו“רציחות” ו“פרעות” שלושים אחוז ככנסיות הצפון או עשרון אחד כחופי האוקינוס השקט.

בטוח אני, שהיהודים שלנו ירבו לקרוא את עתונינו, אם יהיו פחות “מעניינים” ויותר מדייקים. כלום יש צורך בדבר, למשל, שהיהודים “נסעו לעבר הירדן, ושם התנפלו עליהם ויכום ויפצעום”² – אם דבר זה לא היה ולא נברא? למי שמועות כאלה מביאות תועלת? האם בכדי שאותו כתב שמשמש קבלן לעתון בסחורת החדשות מא“י ימצא סיפוק בשביל עצמו לעשות מטעמים לעתונו ולבצר על ידי זה את עמדתו, ובכדי שאותו עתון ימכור בזכות השמועה ה”מעניינת" הזאת איזה תריסר גליונות יותר, כדאי הדבר שהענין הכללי יילקה – (ואין ספק שהוא לוקה על ידי בלבול דעת הקהל)? וכלום יש צורך בדבר, שיתקעו ויריעו שצירי חברת נוטעי תפוחי הזהב מא"י משתתפים בקונפרנציה האימפריאלית הבריטית באוטווא, בעוד אשר באמת נסע שמה איש אחד או שנים לשם עסק ובשביל שאלות טכניות, לא קרוא ולא משתתף, אלא מוכן להשיב לשואליו אם תהיה שאלה מקצועית – לתפיפה בתופים מה זו עושה? ומי ערל החוש שאיננו מרגיש, בידיעות כאלה ובהפצתן פועלת איזו ריקלמה פרטית, איזה נטייה ופנייה זרה, איזה חשבון שאין לו שום יחס וקשר עם העניין הכללי או עם חובת האינפורמציה כלפי הציבור? ידיעות כאלה עלולות הן אך להטיל קוצים בעיני צוררינו, או לפתח בקרבנו את המגלומניה השוללת מאתנו כל אמת מידה של הערכה ריאלית!

ואם בדברי־הבאי כאלה מפרנסים את הקהל יום יום, מה פלא שסופה של כל אילוזיה כזאת הוא אכזבה מרה ותעייה גמורה בסבכי דמיונות? ואז לא נשאר דבר בלתי אם התלהבות מלאכותית לרגל פולמוס מפלגתי, אש של קש וגבבא לרגעי מספר. שמעתי שכמה מהמודיעים ממין זה קצפו קצף גדול על הישיבות האחרונות של ועה"פ הציוני שהיו שקטות כל כך ושרוח כהה היתה מרחפת. לבי נוקפי, שלפי טעמם, היה האולם צריך להיות מעוטר בכלי זיין, אלף רצועות תלויות עליו, והחברים היו צריכים לבוא איש וצקלונו מלא גרזנים, קרדומות, מגזרות, כשיל וכילפות – לפצוע מוח ולרועע קדקוד, ולפחות, לחום ולהשתקשק בשגעון ושצף, ואז היה “ממלא כפו קוצר וחצנו מעמר” לפוצץ פצצות על ידי הטלגרף אל העתונים ולבשר שהתנועה נתגברה מאד, ושאין רכיכה והתרופפות, אלא גבורה ובלהות.

אמנם הקולר תלוי בצוארינו: איש לא התנקש בנפש אחיו, איש לא יצא ביד רמה ובאגרוף רשע: המנהג לא היה כמו בשוק של מקולין, אלא כמו בין בני אדם מנומסים, ודבר זה איננו מעניין כלל. מנא הא מילתא דאמרי אינשי: מתגעגע על המכה שלו? מעשה באדם אחד שהיתה לו בועה בירכו והיה כואב ודווה ממנה כל ימיו, וידיו היו מלוכלכות במוגלה ובדם וממששות מסביב למכה. ואחרי עידן ועידנים הוזמן לו רופא מומחה, ועשה לו ניתוח, ולא עברו ימים מועטים, והוגלד פי המכה, ומעט נרפא וחזר לברייתו, ולא נודעו עקבות הפצע. אבל אותו אדם רגיל היה במכתו, והיו ידיו מוסיפות למשמש ולחפש, והיה מרגיש בחסרונה של מכה. הוי, מי ישיב לי את הפצע! – את הסצינות שראינו (ושהגזמנו) של הקונגרס! מי יתננו כירח_קדם! שיעמום זה, הבא לרגל חוסר סנסציה לא הורגש בין הנאספים. ישבו ונאמו והתווכחו ושקלו וטרו לפעמים כל היום וכל הלילה – כמדומה שאי אפשר יותר – ופעם אחת עלו הקולות עד חדרי האנגלים הישנים בבית המלון, ואחד מהם חרג ממסגרותיו, והוא לבוש בגדי ליל, ויתנער וירד אל האולם וידבר משפטים, ובקושי גדול הרגיעוהו וישיבוהו אל חדר משכבו. כל זה איננו שווה למודיעים: הם צריכים לחומר מפוצץ, לבלהות, לשאגה ונהמה, שהיו מעוררים את הישנים לא רק בחדרים הסמוכים, אלא מסוף העולם ועד סופו – ואם לאו, הרי הדבר הולך ומתנוון, שקט ודומה. במה תזכה הציונות את ארחה? בקול רעם בגלגל, במהומת רוכסי איש, בהנהגות מבולבלות ובפרעות פנימיות, בדברי קנתור ואיבה, בלחישות והשערות וחשדות כנגד אנשים, במטיפת מלים רותחות ולגלוג ומעט דיבה, בפרפורי קנוניות שלא היו ופלפולי תחבולות שלא עלו על לב? זוהי הזואולוגיה של ברווזות עתונאיות.

אפשר שנבער את הפסולת הזאת מקרבנו ו“נכה כפרות” עם הברווזות הרעבתניות?

[1932]