רקע
גרהרט האופטמן
הכופר מסואנה
גרהרט האופטמן
תרגום: דוד פוגל (מגרמנית)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: יוסף שטיבל; תרפ"ג

עברי⁻אֹרח יכולים לעלות לפסגת המונטֵי⁻גֶּ’נֶרוזוֹ, כשיוצאים לדרכם מִמֶּנְּדְּרִיזיּוֹ או מִקַּפּוֹלַגּוֹ ברַכּבת העשויה לכך, או כשיוצאים מִמֶּלִידוֹ ועוברים את סוֹאַנָה – ודרך זו קשה ביותר. כל אותו החבל שַׁיך לפלך טֶסִּין אשר בשוֵיץ ותושביו איטלקים.

לעתים לא רחוקות היו עולי⁻ההרים פוגשים בגֹבה נִשא מין רועה⁻עִזים נושא משקפַים, שמשך עליו את העינים גם בלי זה, במראה חיצוניותו המוזרה. נכּר היה בפניו, למרות עורם השזוף, שבּן⁻השכלה הוא. דומה היה דמיון לא⁻מעט לפסל⁻הברונזה של יוחנן המטביל, מעשה ידי דוֹנַטֶּלּוֹ, אשר בַּדּוֹם שבסיאַנה. שׂעָרו היה שחור ויורד תלתלים תלתלים על כתפיו השחומות. מלבּושו היה עשוי עורות⁻עזים

כשהיתה סיעה של בני⁻נכר מתקרבת אל זה האיש, התחילו מנהיגי⁻הדרך צוחקים עוד בהיות זה מרחוק. וכשנראָה אחר⁻כך לַתַּיָּרים, היו אלה פורצים בשאגה פראית, או שהיו מתגָּרים בדברי⁻לעג: הם מצאו צד⁻התּר לעצמם בחזוּתו המוזרה. הרועה לא היה משגיח בהם. גם ראשו לא הפנה אליהם.

בעצם נדמה, שמנהיגי⁻הדרכים חיים עמו בשלום. הם היו עולים אליו תכופות ונכנסים עמו בשיחת⁻ידידים. כשחזרו ממנו והַתַּיָּרים שאלוּם על טיבו של אותו קדוש משֻׁנה, היו נמנעים על⁻פי⁻רֹב מלענות, כל⁻עוד לא נעלם הלה מחוג⁻ראותם. אולם לאלה הנכרים, שלא נתקררה דעתם גם אחר⁻כך, נודע אז, שעֲבָרוֹ של זה האיש מעֻרפּל הוא, ושהוא מכֻבּד על המון⁻העם, המכַנהו בשם “הכופר מִסּוֹאַנה”, מין כִּבּוּד מסֻפּק, שיש בו משהו מן הפחד שבאמונה תפֵלה.

בהיות מוציא העלים האלה צעיר לימים עדַין, שִׂחקה לו השעה להיות מבַלה לעתים תכופות איזה שבועות נהדרים בסואנה היפה. לא נבצר אפוא ממנו, שיהי עולה פעם בפעם למרומי הגֶּ’נֶרוֹזוֹ, ולא עברו ימים מועטים, עד שראה את המכֻנה “הכוּפר מסואנה”. הוא לא היה שַׁיך לסוּג אוֹתם האנשים, הבּאים לידֵי גסוּת⁻הרוּח למראֵה הופעה כזו. יתר על⁻כן: הוא הרגיש בלבּוֹ אוֹתה יראת⁻הכּבוד, המתעוררת בלב רבּים בפני גורל⁻חיים בּלתּי⁻שכיח. אוּלם מראהו של איש זה שוב לא מש מזכרונו. ולאחר שחקר על⁻אודותיו ולא העלה אלא דברים סותרים זה את זה, גמלה בנפשו ההחלטה, לראות אותו עוד פעם; ולא עוד, אלא ללכת אליו לשם זה.

כַּונתו של המוציא מצאה לה סמך בדברי הרופא מסוֹאנה, שוֵיצי⁻גרמני, שהבטיחוֹ, שאותו אדם משֻׁנה מקבל אורחים בני⁻השכלה בסבר פנים יפות. הוא עצמו כבר בקר אותו פעם. “לכאורה, צריך הייתי לכעוס עליו, – אמר, – מפני שבָּחור זה יורד עמי לאֻמנוּתי. אולם מושבו כל⁻כך גבוֹה, כל⁻כך מרֻחק, ותהלה לאל, שאין עולים אליו לשאֹל בעצתו אלא מתי⁻מספּר, אותם המוּעטים, שאינם חוששים לקבל תרופה מידי השטן”. הרופא הוסיף: “עליך לדעת, מאמינים בעם, שנתן ידו לסטרא⁻אחרא. והכּהנים אינם מכחישים דעה זו, מפני שהם הם שהפיצוה. תחלה, אומרים, שלטו בוֹ מעשי⁻כשפים רעים והעבירו אותו על דעתו ולבסוף נעשה גם הוא עצמו למחבל ומכשף⁻התֹּפת שאין לו תקנה. מה שנוגע לי, הרי לא יכוֹלתּי למצֹא בו לא טלפים ולא קרנים”.

המוציא עודנו זוכר את בקוּריו אצל האדם הנפלא לכל פרטיהם. אֹפן הפגישה הראשונה היה מוזר קצת. מאורע מיֻחד הטביע על זו חותם של מקריוּת. וכך היה המעשה: כשהגיע האורח בלכתו למקום שפּוּעֵי הדרך, ראה עֵז⁻יולדת טעונת⁻עזרה, שזה עתה המליטה גדי ועומדת ללֶדת עוד שני. הבהמה הבודדה בצר לה, שהביטה אליו בלי כל פחד, כמצַפּה לעזרתו, עֹמק מסתורֵי הַלֵּידה בֵּינות לצורי⁻המגור הפראים בכלל – עשו עליו רֹשֶם עמֹק. אולם הוא החיש פעמיו, כי שִׁער, שֶׁוַּדאי בהמתו של האיש המשֻׁנה היא, וחפץ היה לקראו לעזרה. הוא מצאוֹ עומד בתוך עדרי צאנו ובקרוֹ, ספר לו מה שראה והוליכוֹ אל היולדת, שמאחוריה כבר היה מוּטל בעשב גם הטלֶה השני, טחוב ומגֹאַל⁻דם.

בבטחת רופא ובזהירות ואהבה של חובש רחמן טפּל הלה בבהמתו. לאחר שהמתּין זמן⁻מה, עמד ונטל ולד תחת בּית⁻שחיוֹ והתחיל מהלך לאט אל דירתו, כשהאם, שעטיניה המלאים נגררים כמעט על הקרקע, מתנהלת בכבדות מאחריו. לאורח הביע תודה חמה והזמינו שֶׁיִּלָּוֶה אליו, הזמנה כזו, שקשה היה לסרב לה.

בנינים אחדים בנה לו האיש המשֻׁנה על האַלפָּה, שהיתה שַׁיכת לו. אחד מהם היה דומה מבחוץ לגל של אבנים גלומות. מבפנים היו בו רפתים חמות ויבשות. לשָׁם הֻכנסו העֵז וגדייה, והאורח הוּבל לבנין שלמעלה מזה, מין קוּבִיָּה מסֻידת לבן, שהיה עומד על מרפסת נטועה גפנים ונשען על צלע הגֶּ’נֶרוֹזוֹ. לא הרחק מן הפשפש היה סִלון של מים, בַּעֲבִי זרוע⁻איש, מזַנק מן ההר וממלא אמבטי⁻אבן רחבת⁻ידים, שהיתה חצובה בצור. ליד אמבטי זו היתה מעין מערה, – אחר⁻כך הֻברר, שמרתף קמור הוא, – סגורה בדלת מצֻפּה ברזל.

ממקום זה, שנדמה למביט מן העֵמק כתלוי ברֹם, שאין להגיע אליו כלל, נגלה לעינים מחזה נהדר, – אך המחבר אינו רוצה להאריך בזה עכשו. אמנם אז, כשזן בו עיניו בפעם הראשונה, היה עובר חליפות מהשתּאוּת אלמת לקריאוֹת של התפעלות ושוב להשתּאוּת אלמת. אולם בעל⁻הבית שלו, שיצא אותו רגע מדירתו, מקום שחפּשׂ דבר⁻מה, החוּצה, נדמה כמנַמך לפתע קול צעדיו. נמוס שכזה, כמו⁻כן כל התנהגותו השוקטת והמתונה של מְאָרְחוֹ לא נעלמו מעיני האורח. היה בזה משום רמז לצמצם במלים ולקמץ בשאלות. יותר מדַּי כבר חבב אז את הרועה הנפלא, שיהי יורד לסכנה, להרחיק לבו של הלה על⁻ידי צל של סקרנות או טרחנות.

האורח של אז עודנו רואה לנגד עיניו שלחן⁻האבן העָגֹל, שעמד מֻקף ספסלים על המרפסת. ראֹה יראהו עם כל הדברים המעֻלים, שערך עליו “הכופר מסואנה”: למן סְטְרַכִּינֹו⁻דִי⁻לֶּכּוֹ היותר נהדר ופת⁻ חטים איטלקית ערֵבה, עד הנקניקים, הזיתים והתאנים, ועד כד היין האָדֹם, שהעלה אותו צונן מן המערה. כשהסֵבּוּ אל השלחן, הביט בעל⁻הבית, מלֻבּש עורות⁻העִזים ומגֻדל התלתלים והזקן, הבטה לבבִית אל⁻תוך עיני האורח, תפס אגב⁻כך בימינוֹ, כמתכַּון לרמוז לו בזה חבּה יתרה.

מי יודע כל מה שדֻּבּר בשעת אֵרוּחַ ראשון זה. רק מעט מזער נשמר בזכרון. רועה⁻ההר בקש להִקרא בשם לוּדוֹבִיקוֹ. הוא ספּר דברים אחדים על ארגנטינה. פעם, כשהבקיעו ועלו ממעמקים צלילי פעמוני אַנְגֶּ’לוּס, הֵעיר הֶעָרה על “זה השאון המרגיז בכל⁻מקום”. פעם אחת נפל בשׂיחה השם סֶנֶקא. דֻּבּר גם, אגב רפרוף, על⁻דבר פוליטיקה שוֵיצית. לבסוף בקש המשֻׁנה לשמוע דבר⁻מה על גרמניה, מולדתו של האורח. כשהגיע זמנו של זה, כפי שקבְעוֹ לעצמו מקֹדם, להפּרד, אמר הלה: “בוארך יהיה לי תמיד לרצון”.

אף כי היה מוציא העלים האלה, מה שלא יכַחד, תָּאֵב לדעת קורותיו של זה האיש, נמנע בכל⁻זאת, גם בבקוריו החדשים, מִגַּלות כל הִתענינות בדבר. עוּבדות חיצוניות סֻפּרו לו בשיחות⁻ארעי, שהיו לו עם תושבי סואנה, עוּבדות הַאֲשְׁמות כביכול בזה, שנכתר לוּדוֹביקוֹ בשם “הכופר מסואנה”. אולם הרבה יותר חשוב היה למצֹא, באיזו בחינה צדקו בכנוי זה ומהו הגורל הפנימי המוזר, מהי הפילוסופיה המיֻחדת, שבהם מעֹרה צורת חייו של לוּדוביקו. בכל⁻זאת מנע עצמו מלשאֹל ושכרוֹ היה רב.

את לודוביקו היה מוצא לרֹב, כשהוא יחידי, אם בתוך עדריו, או בּדירתו. פעמים אחדות מְצָאוֹ, בשעה שהיה חולב בידי עצמו את עִזיו, כּרוֹבּינזוֹן בשעתו. או שהיה מגיש את הגדיים לדַדֵּי אֵם סַרבּנית. ואותה שׁעה היה דומה למי שאין לו בעולמו אלא אֻמנוּתו של רועה⁻עזים בלבד: הוא שמח בעֵז, שגררה עטינהּ המלא על הקרקע, שמח בתיש, כשזה היה חמוּם ושוֹקד. על אחד מהם אמר: “האם אין הוא דומה לשטן בעצמו? ראה⁻נא את עיניו. כמה עֹז, כמה ניצוֹצות של זעף, של חֵמה ורשעוּת. ויחד עם⁻זה כמה אש⁻קֹדש”. אולם למחבר נדמה, כאִלו היתה נמצאת בעיני הדובר עצמו אותה שלהבת הַתֹּפֶת, שכִּנה “אש⁻קֹדש”. חיוכו קבּל ארשת קופאת וזעופה, נחשפו לו שִׁניו הצחורות והיפות והוא שקע אגב⁻כך בהרהורים, בשעה שהיה מסתכל במבטי מֻמחה באחד הַ“מַּטַּדּוֹרים” הַשֵּׁדִיִּים שלו, הטרוד בעבודתו המועילה.

פעמים היה ה“כופר” מחַלל בחליל⁻פַּן" והאורח קלט טורי הצלילים הפשוטים עוד בהיותו מרחוק. בהזדמנות כזו התגלגלה, כמובן, השיחה על המוסיקה והרועה הביע כאן השקפות מוזרות. כשהיה לודוביקו בתוך עדרו, לא דבּר מעולם אלא על ארחן ורבען של הבהמות, על רועים ומנהגיהם. לעתים לא⁻רחוקות היה מתחַקה על הפסיכולגיה של הבהמות, על דרכי החיים של הרועים, ומשתקע במצולת העָבר היותר קדום, בגַלותו אגב⁻כך בקיאוּת בת הקף בלתּי⁻שכיח. דבּר על אַפּוֹלוֹ, איך שהיה עובד ללַאוֹמֵידון ואַדְמָטוֹס ורועה עדריהם. “הייתי רוצה לדעת, באיזה כלי⁻זמר היה מנגן אז לעדריו?” וכמדַבּר בדברים שיש בהם ממש, סִיֵּם: “באלהים, בחפץ⁻לב הייתי שומע את נגונו”. ברגעים אלה יכול אולי אותו אֲנַחוֹרֶט מגֻדל⁻פרע לעורר את החשד, שאין דעתו צלולה עליו כל⁻עִקר. אולם מצד שני נלמדה מעין זכות על רעיונותיו אלה, כשהראה בעליל, כמה רבת⁻צדדים היא השפעת המוסיקה של העֵדר. בצליל אחד היה מטיל בו סער ובמשנהו השיבוֹ למנוחתו. בצלילים אסף את הבהמות מן המרחק, בצלילים הניע אותן להתפזר, או להתנהל, כרוּכות בעקביו, מאחריו.

היו גם בקוּרים, שכמעט לא דֻּבּר בהם כלום. פעם אחת, כשהתרומם החֹם המציק של יום יוּני אחר הצהרים ועלה עד לכרי⁻המרעה של הגֶּ’נֶרוֹזוֹ, שרוי היה לוּדוביקו, ששכב מֻקף עדריו הרובצים ומעלים גרה, במצב⁻נפש מעֻנג של נים⁻ולא⁻נים. הוא רק מִצמץ כלפי האורח והזמינוֹ אגב רמיזה, שישתטח אף⁻הוּא בדשא. לאחר שזה נשמע לו ושניהם כבר רבצו שעה קלה מתוך שתיקה, אמר הלה בטון מרֻשל, בלי כל מַעבר, מעין זה:

“הן תדע, שאֵרוֹס זקן מכְּרוֹנוֹס וגם אדיר ממנו. – התרגיש את זה השרב הדומם אשר סביבותינו? אֵרוֹס! – התשמע את הצרצר מנסר? אֵרוֹס!” ברגע זה רדפו שתּי לְטָאוֹת זו את זו ועפוּ ועברוּ כברק על⁻גבּי השוכב והלאה. הוא שָֹנה: “ארוס! ארוס!” וכאִלו יצאה פקֻדה מלפניו, עמדוּ עכשו שני עתודים חזקים והסתערו חד על חד בקרניהם המעֻקלות. הוא לא הפריע בעדם, אף כי הלך הקרָב הלֹך והתלקח. קשקוש הנגיחות הלך וגבר ומספּרן נתרבּה יותר ויותר. ושוב אמר: “אֵרוֹס! אֵרוֹס!”

והנה נִחֲתוּ באזני האורח בפעם הראשונה מלים כאלה, שעשו אותו כֻלו אפרכסת, לפי שהיו מפיצות אור בבחינת⁻מה, או שנדמו, למצער, כמפיצות אור, על השאלה, על⁻שם⁻מה נקרא לוּדוביקו בפי העם בשם ה“כופר”. “מוטב לי – אמר – להיות מַעריץ עתוד חי, או פר חי, מאיש מוּקע בתליה. הריני חי בדור, שאינו עושה כן. אני שונאהו, אני בוזֵהו. יֻפִּיטֶר אַמּוֹן תֹּאַר⁻איל לו. לפִן כרעי⁻עתּוד, לבַכְּחוּס קרני⁻פר. כַּונתי לבַכּחוס תּוֹרִיפוֹמִיס או תּוֹרִיקוֹרנִיס של הרומאים. מִתְּרַא, אליל⁻השמש, מתֹאָר בתבנית שור. כל האֻמות נתנו כבוד לפר, לעתּוד, לאיל, ושפכו דמם הקדוש לקָרבּן. לזה אנכי אומר: הן! – כי הכֹּח המוליד הוא הכֹּח העליון, הכֹּח המוליד הוא הכֹּח היוצר, הוֹלֵד ויָצֹר – הַינו הך. אמנם, פֻּלְחָנוֹ של זה הכֹּח אינו יבבה קרירה בלבד של נזירים ונזירות. פעם אחת ראיתי בחלומי את סיטה אשתו של וִיכְנוּ, זה שנהפך לאדם בשם רַמה. הכמרים מתו תוך כדי גפופיה. ידעתי אז בדרך⁻אגב משהו מכּל מיני מסתורין. ממסתורי ההולדה השחורה שבירק הדשא, מאותם של האֲבִיוֹנָה בגוני הַצֶּדף, של ההתפעֻלויות ושכחות⁻הַיֵּשׁ. ידעתי רזין של גרעיני הדוּרה הכתֻמים, של כל הפֵּרות, של כל התּסיסות, של כל הצבעים בכלל. לגעות הייתי יכול אז מפני שגעון המכאוב, בשעה שנגלתה לי סִיטה זו, הכֹּל⁻יכולה והאכזרית. דמיתי, שאגוַע מתשוקה”.

כותב הטורים האלה הרגיש את⁻עצמו, בשעת גלוי⁻לב זה, כמקשיב שלא לרצונו. הוא התרומם ומלמל איזה מלים כדי הוכחה, שלא שמע אותה שיחה⁻עם⁻עצמו, אלא ששהה במחשבותיו אצל ענין אחר. אחר⁻כך בקש להפּרד. לודוביקו לא הניח לו. וככה התחיל אפוא שוב משתה על מרפסת⁻ההר, אך הפעם היה זה רב⁻חשיבות ובלתּי⁻נשכח.

האורח הֻכנס עוד אז, בשעת בקוּרו הראשון, אל תוך הדירה, אל פּנִים אותה קוּביה, המתֹארת כבר לעיל. זו היתה מרֻבּעת, נקיה, תנור היה בה וכֻלה דמתה לחדר⁻עבודה פשוט של מלֻמד. היו בה דיו, קולמוס, ניָר, וספרים אחדים, בעִקר מסופרים יוָנים ורומאיים. “למה אסתיר ממך,–אמר הרועה, – שבּן טובים אנכי, ושנעוּרים מֻתעים והשכלת מלֻמדים מֻנו לי. וַדאי הנך רוצה לדעת, כיצד נהפכתי מאיש בלתּי⁻טבעי לטבעי, מאסיר לבן⁻חורין, מִסַּר וזָעֵף למאֻשר ומרֻצה? או כיצד הוצאתי את⁻עצמי מכלל החברה האזרחית והַנַּצרוּת?” הוא שחק קולנית. “אפשר שעוד אכתוב פעם קורות גלגולי”. האורח, שכבר נעשה כֻלו הקשבה, נמצא לפתע שוב מֻדח הרחק מן המטרה. לא הועיל לו הרבה גם מה שהסבּיר מְאָרחוֹ לבסוף, שסבּת התחדשותו היא זו: מַעריץ הוּא סמָלים טבעיים.

בצל הסלע, על המרפסת שליַד האמבטי השופעת על גדותיה, סעדו בצִנה ערֵבה סעֻדה שמֵנה יותר מבפעם הראשונה: כתלי⁻חזיר מעֻשנים, גבינה ופת⁻חטים, תאנים, דבֵלים ויין. פטפטו הרבה, לא מתוך הוללות, כי⁻אם בבדיחות שוקטה. לבסוף פֻּנָּה שלחן⁻האבן. והנה בא רגע, שעודנו לנֹכח עיני המוציא, כדבר שנעשה זה עתה.

הרועה בעל גון⁻הבּרוֹנזה עשה, כידוע, בתלתלי ראשו וזקנוֹ הארֻכּים ומחֻסרי⁻הטפּול, כמו⁻כן על⁻ידי מלבּוש⁻העורות, רשֶׁם של פּרא. הוא הֻשוָה כבר לפסל יוחנן של דּוֹנַטֶּלּוֹ. באמת היה דמיון רב בּין קלסתר פניו ופני אותו יוחנן אשר לדַקּוּת השרטוטים. בעִקרו של דבר היה לוּדוביקו, כשהסתכלו בו בעיון, איש יפה, במדה שהסיחו את הדעת מן הכִּעור שבמשקפיו. אמנם, דוקא על⁻ידי הללו קבּלה כל חזוּתו יחד עם ההבּעה המגֻחכת משהו, אף אותה זרוּת סודית ומושכת. באותו רגע, שבּו ידֻבּר כאן, חל מעין שִׁנוי בזה האיש. גון⁻הבּרונזה, שהיה מסתַּמן בגופוֹ גם על⁻ידי קפאוֹן⁻מה שבתנועותיו, הלך ונִטַּשטש עכשו, במדה שבאה בו תנועה וחִדֶּשׁ עליו נעוריו. הוא חִיֵּךְ במין בַּישנוּת של נער כביכול. מה שאנכי מבקש ממך עכשו, – אמר, – לא הצעתּי עדַין לפני שום דבר אחר. אין אני יודע בעצמי, מהיכן בא בי פתאֹם אֹמץ⁻רוח זה. מתּוך הרגֵּל ישן מִשָּׁנים עברו עודני קורא לעת⁻מצֹא איזה ספר ומטפּל גם בעֵט וּדיוֹ. וככה ערכתּי על הניָר, בשעות הבטלה שבחֹרף, איזה מעשה פשוט, שאֵרע כאן, בסוּאַנה וסביבותיה, זמן רב לפָני. בעיניך יהיה אולי פשוט יותר מדַּי, אבל את לבי משך מכמה טעמים, שאיני רוצה לפרטם כאן. אמָר⁻נא לי בקִצור ובגָלוי: התחפוץ להכּנס עמי עוד פעם לביתי והתרגיש את⁻עצמך מֻכשר עכשו לבַטל משהו מזמנך לשם מעשה זה, שכבר עלה גם לי במחיר איזה שעות ללא⁻תועלת? לא איעצך להֵן, כי⁻אם ללאו. ברם, אם תצַוני, אֶטול תכף עֲלֵי כתב⁻היד ואזרקם למעמקי התהום".

מובן מאליו, שדבר זה לא נעשה. הוא נטל כד היין, נכנס עם האורח אל⁻תוך הבית ושניהם ישבו אחד מול רעהו. רועה⁻ההר הוציא מתכריך⁻עור⁻עִזים משֻׁבּח עלים עבים, כתובים בכתב⁻נזירים. וכאִלו למען אַמֵּץ את רוחו, בטרם יפליג מן החוף, כדי לחצות בזרם הַסִּפּור, שתה עוד פעם לחיי האורח ופתח בקול רך.


 

ספּורו של רועה⁻ההר

על מדרון הר אחד, שממעל ליאור לוּגַנוֹ, נמצא כפר⁻הרים קטן, שמגיעים אליו בדרך⁻הרים אלכסונית, עולה עקלקלות, אחרי הליכת שעה בערך משפת היאור. הבתים של אותו יִשּׁוּב דומים כֻּלם, כרֹב הכפרים האיטלקים שבסביבה, לחֻרבּה אמֻצה יחידה, עשויה קֻפסה לִפְנִים מִקֻּפסה, של אבנים ומֶלט, והם מַפנים חָזִיתָם אל מול גַּיא בדמות ערוּץ צַר, המתהַוֶּה על⁻ידי הכרים והמרפסות של הכפר ועל⁻ידי מדרון אדיר שמנגד, אשר להר⁻הענק מוֹנְטֵי⁻גֶּנֶרוֹזוֹ.

אל⁻תוך גיא זה, הַינו, במקום שהוא הולך ופוסק באמת בערוץ צר ביותר, משתפך אֶשד מקרקע⁻גיא אחר, גבוֹה מזה כמאה מֶטֶר, ובמַשְֹּקוֹ הריהו משפיע לכפר זמרה תדירית, עתים חרישית, עתים קולנית, הכֹּל לפי תקופות השנה ושעות היום ולפי זרמי האויר, שמשתררים אותה שעה.

לפני זמן רב נמנָה על קהלה זו כֹּהן כבן עשרים וחמש ושמו רַפֲאֵלוֹ פְרַנְצֶ’סְקוֹ. הוא נולד בלִיגוֹרְנֶטּוֹ, אשר בפלך טֶסִּין, וזכה להיות מבּני אותו גזע המתגורר שם, אשר הוציא מקרבּו את הפַּסָּל היותר חשוב שבכל איטליה המאֻחדת, שנולד אף הוא בליגוֹרנֶטו וגם מת שם לבסוף.

הכהן הצעיר בִּלה ימי שחרוּתו בבּית קרוביו בּמִילַנוֹ ושנות למודיו – בסֶמִינַריוֹני⁻כֹהנים שונים בשוֵיץ ובאיטליה. מאמו, שהתיחסה על גזע אצילים, נָחל את קו⁻הרצינוּת שבאָפיוֹ, שהתוָה לפניו בלי כל פקפוקים, עוד באביב⁻ימיו, את הנתיב למלאכת⁻הקֹדש.

פרַנצֶ’סקו, שהיה נושא משקפים, הצטַין בין המון התלמידים עִמו בשקידה המיֻחדת במינה, בחֻמרה היתרה שבהליכות⁻חייו ובחסידות. אף אמו ראתה חובה לעצמה לרמוז לו בזהירות, שיתּיר לעצמו קצת שמחה בחייו, כי מאחר שאינו עתיד להיות אלא “כֹהן⁻חוץ”, הרי אין הוא מצֻוֶּה אפוא לדקדק כחוט⁻השערה בחֻקי המנזר החמוּרים. אולם אך מִלאוּ את ידיו לכַהֵן, היה זה חפצו היחיד, למצא לו איזו קהלה נדחת ביותר, למען יוכל שם, בפרישוּת גמורה, עוד יותר מעד כה, להקדיש חייו כאַות⁻נפשו לעבודת אלהים, הבּן ואמו הקדושה.

כשבּא עכשיו לסואנה הקטנה והתישב במעון⁻הכֹּהן הצמוד לבית⁻הכניסה, הכירו בו תושבי⁻ההר מיד, שטיבו שונה לחלוטין מזה של הקודֵם לו. אף בנוגע לחיצוניותו, כי הלה היה אכר בריא וחָסֹן כשור⁻פר, שהכניע למשמעתו את נשי הישוב וריבותיו הנאות בעזרת אמצעים אחרים לגמרי מסגופי הכנסיה וָעֳנָשֶׁיהָ. לעֻמת זה היה פרנצֶ’סקו חִור ועָדין. עיניו היו שקועות. נקודות הֶקְטִיּוֹת קדחו בעור הבּלתּי⁻טהור שעל גרמי לסתותיו. על זה נוספו המשקפים, שמשמשים בעיני הדיוטות עד היום הזה סמל של קפדנות תורנית. אחרי זמן של ארבעה עד ששה שבועות הספיק כבר גם הוא, על⁻פי דרכו שלו, לשפוך ממשלתו, ועוד יותר מן הקודם, על נשי הישוב ונערותיו, שהיו בתחלה מסרבות קצת.

כשהיה פרנצֶ’סקוֹ יוצא מן הפשפש הקטן של מעון⁻הכֹּהן, המתרפק על בית⁻הכניסה, מיד היו נשים ותינוקות נדחקים סביבו ונושקים לו את ידו ביראת⁻כבוד אמתּית. וכמה פעמים ליום היו קוראים לו במצִלת⁻בית⁻הכניסה הקטנה אל כס⁻הוִּדּוּיים! בערב היה זה מצטרף למספר עצום כל⁻כך, עד שנמלטה הקריאה מפי סוכַנתּו הזקנה, הקרובה כמעט לשבעים, שֶׁלֻּקחה זה לא⁻כבר למשׂרה זו: מעולם לא ידעה כמה מלאכים מסתתרים כביכול, בסואנה הנשחתה הזאת. בקצוּר, שמעוֹ של הכֹּהן הצעיר פרנצֶ’סקו יצא לתהלה גם בכל הסביבה, לארכּה ולרחבּה, ולא עברו ימים מועטים והוא נתפרסם לאיש קדוש.

מכּל זה לא נפגע פרנצ’סקו ולא עלה גם על דעתו להיות חושב על עצמו איזו מחשבה אחרת מזו, שאך ממלא הוא חובתו כפי יכלתו הדלה. קורא היה את התפלות, מבַצע בשקידה בלתּי⁻פוחתת כל מעשי הפֻּלחן שבבית⁻הכניסה, ומלבד זה קבּל על⁻עצמו גם הוראת למודי⁻חֹל בחדר⁻האסכולה הקטן שבמעון⁻הכֹּהן.

באחד הערבים תחלת ירח מַרס, נמשך פעמון מעון⁻הכֹּהן משיכה נרגזת ביותר, וכשיצאה המשרתת לפתּוח והאירה בפנס כלפּי החוץ הגשוּם, עמד לפני הדלת איזה בר⁻נש פרא במקצת, שבקש לדבּר את הכֹּהן. לאחר שסגרה תחלה את הפשפש, נכנסה האשה הזקנה אל אדונה הצעיר, בכדי להודיע לו, מתוך אימה נִכּרת, דבַר בואו של האורח המאֻחר. אבל פרנצ’סקו, שנטל עליו אף חובה זו, לבלתּי שַׁלַּח ריקם שום אדם הזקוק לו, יהי מי שיהיה, – אמר רק קצרות, בנשאו את עיניו מתוך קריאת ספרו של איזה “אב⁻כנסיה”: “לכי, פֶּטְרוֹנִילָה, והכניסיהו פנימה”.

תכף לאחר⁻זה עמד לפני שֻׁלחַן הכּהן אדם כבן⁻ארבעים, שחיצוניותו היתה כזו של כל הכפריים שבאותו חבל, אבל הרבה יותר מרֻשלת ויותר מסֹאָבת. רגליו היו יחפות. מכנסַים בלוּאים ורטֻבּי⁻מטר היו מצֻמדים ברצועה על⁻גבּי מתניו. חזהו השחום והַשָּׂעיר נמשך והתלכד יחד עם צואר מכֻסה סבך של שערות ועם פרצוף הטובע ביער שחור ועָבֹת של שַׂערות הראש והזקן, שמתוכן הציצו שתי עינים, לוהטות באש אפלה.

חֻלצה עשויה טלאי על⁻גבּי טלאי היתה מֻפשלת לו, מעשה⁻רועים, לאחורי כתפו השמאלית, בעוד שבידיו השחומות והנקשות היה מהפך מרֹגז בפִליוֹן קטן, שהיה כבר ממֹעך ונטול⁻צבע מסופות וגשמים של שנים רבות. את אַלָּתוֹ הארֻכּה העמיד לפני המבוא.

כשנשאל האיש לחפצו, פלט אגב העוָיות פראִיות מבּול של הברות ומלים גסות, בלתּי⁻מובנות, שהיו שַׁיכות אמנם ללשון המדֻבּרת באותה סביבה, אבל כבר היה בהן אף משום חתּוך⁻דבּור חדש, שנדמה כלשון זרה אפילו למשרתת, שנולדה בסואנה.

הכּהן הצעיר, שהיה מתבונן באורחו מאצל העששית הדולקת הקטנה בשִׂימת⁻לב מרֻבּה, התאמץ לַשָּׁוא לבוא עד כַּונת דבריו. בסבלנות גדולה ובאמצעות הרבה שאלות הצליח לבסוף להציל מפיו, שאב הוא לשבעה בנים ומבקש להכניס אחדים לבית⁻ספרו של הכּהן הצעיר. פרנצ’סקו שאל: “מאין אתה?” וכשנפלטה התשובה כמבעבעת: “אנכי מסואנה”, השתאה הכהן ואמר תכף: “אי⁻אפשר הדבר! אני מכיר כל אנשי המקום, אבל אותך וביתך לא אדע”.

אותו אדם, שהיה ספק רועה, ספק אכּר תאר עכשו את מקום ביתו, תֵּאוּר נלהב, בלוית תנועות מרֻבּות, ובכל⁻זאת לא הָחֳוַר מזה לפרנצ’סקו ולא⁻כלום. הוא רק אמר: “אִלו היית מתושבי סואנה ובניך כבר הגיעו לַגיל הנכון, הרי היו צריכים גם בלאו⁻הכי להיות זה⁻כבר מלוֹמדי בית⁻ספרי. ואנכי – ודַאי שהייתי רואה אותך או אשתך או בניך בבית⁻הכניסה בשעת עבודת⁻האלהים, בשעת התפלות והַוִּדויים”.

כאן קרע האיש עיניו לרוָח והִדק שפתיו זו על זו. במקום מענה היה רק פולט נשימה כבֵדה, כמתוך חזה נלחץ וזועף.

“אם כן, אכתוב לי את שמך. יפה עשית, שבאת בעצמך להשתדל, שלא יגדלו בניך ללא⁻דעת, ואפשר גם, ללא⁻אלהים”. בדַבּר הַקְּלֵירִיקוס הצעיר דבריו אלה, התחיל לבוש⁻הסמרטוטים נוחר בגרונו נחירה משֻׁנה, בהמיה כמעט, באֹפן שגופו השחום והמגֻיָּד כגוף האתליטים התחיל על⁻ידי⁻כך מזדעזע ומפרכס. “כן, –שָׁנה פרנצ’סקו תוהה, – אנכי רושם לי את שמך ואחקור בענין זה”. אפשר היה לראות, איך שנזלה דמעה על דמעה מריסי עיניו המאֻדָּמים של הזר על⁻גבּי פרצופו הַשָּׂעיר.

“יפה, יפה, – אמר פרנצ’סקו, שלא יכול למצֹא שום טעם להתרגזות אורחו והיה משום⁻כך נְטוּל⁻מנוחה, עוד יותר משנגע הדבר ללבו, – יפה, יפה, ענינך יִבָּדֵק. אֱמֹר לי את שמך וּשלח אלי למחר השכּם את ילדיך!” הלה החריש והביט ארֻכּות אל פרנצ’סקו בארשת של אובד⁻עצות ומעֻנה. זה שאל שוב: “מה שמך? הגד⁻נא לי שמך”.

שִׂימת⁻לבו של הכהן הוסַבּה כבר מתחלה אל דבר⁻מה נפחד, דבר⁻מה נרדף כביכול, שבתנועות אורחו. עכשו, כשצריך היה להגיד את שמו, ובו⁻ברגע נשמעו צעדיה של פֶּטרונילה על רצפת⁻האבן מבּחוץ, – נצטמצם כֻּלו בתוך עצמו וגִלָּה בכללו מין פחד שכזה, המצוי לרֹב רק אצל משֻׁגעים, או אצל פושעים. נכּר היה בו, שהוא נרדף. נכּר היה, שנס הוא מפני נוגשׂים.

אף⁻על⁻פי⁻כן נטל פסת⁻ניָר ועֵטוֹ של הכּהן, ומוזר היה, שהפנה עצמו מן האור ונכנס אל החשכה, ליד אֶדן החלון, שמתחתיו השתקשק פלג קרוב והרחק מזה – אשד⁻המים של סואנה, וצִיֵּר דבר⁻מה, בקצת עמל, אבל בכל⁻זאת כדי קריאה, ונתן אותו בהחלטה לַכֹּהן. זה אמר: “יפה!” ובסִמַּן⁻הצלב– “לך לשלום!” – הפּרא הלך והשאיר אחריו חשרת אדים, שנדף מהם ריח נקניקים, ריח בצלים ועשן⁻פחמי⁻עץ, ריח עַתּודים ורפתי⁻בָקר. תכף ליציאתו קרע פרנצ’סקו את החלון לרוָחה.

למחרת השכּם קרא פרנצ’סקו את התפלות כמשפטו תמיד, אחר כך נָח קמעה, אחר⁻כך סעד סעֻדת⁻שחרית פשוטה, ותכף לאחר זה כבר היה מהלך בדרך אל הַסִּנְדַּקּוֹ (ראש⁻הקהל), שמן ההכרח היה להשכים לביתו, בכדי למצֹא אותו. כי מדֵּי יום ביומו היה נוסע מתַּחֲנַת⁻רַכּבת שלמטה בעמק, על שׂפת היאור, אל לוּגַנו, ששם היה לו באחד הרחובות ההומים ביותר בית⁻ממכּר של גבינות⁻טֶסִּין לסיטונות ולאחדים.

החמה זרחה על המגרש הקטן, הנטוע ערמונים זקנים, שהיו לפי⁻שעה ערֻמים עדַין. המגרָש השתרע בשכונת בית⁻הכניסה ושִׁמש מעין שוק לַכְּפָר. על ספסלי⁻אבן אחדים ישבו תינוקות והשתעשעו, בעוֹד שהאמהות ובנותיהן הבכירות כובסות היו כבסים בסַרקוֹפַג עתּיק של שַׁיש, שהיה מלא על כל גדותיו שפעת מי⁻הר צוננים, ונושאות אותם בסלים ליִבּוּש. האדמה היתה רטֻבּה מחמת המטר הבּלול בפתותי שלג, שירד ביום אתמול, והמדרון האדיר של המוֹנטֵי⁻גֶ’נֶרוזו, שהתנשא כענק באלכסוניו לא⁻דרך, מכֻנס כֻּלו בצל⁻עצמו, מעֵבר לערוּץ⁻הנחלים, עטוי היה שלג חדש והִשיב לכאן אויר⁻שלג צונן.

הכֹּהן הצעיר עבר על⁻פני הכובסות בעינים מוּרדות וענה על ברכותיהן הקולניות בנענוע⁻ראש בלבד. לילדים, שנדחקו סביבו, הפקיר לרגע את ידו, בהתבוננו בהם כזקן מעל למשקפיו, וכֻלם קנחו בה בשקידה וחפּזוֹן את שפתיהם. מאחרי המגרש התחיל הישוב, שהיה עשוי רחובות צרים מועטים כדי עֲבָרָה. אולם אף הרחוב הראשי לא נתּן להשתמש בו אלא לקרונות קטנים ורק בחלקו הקדום. עם התקרבותו למוצָאי⁻הכפר הלך הלֹך וצר, ובנוסף לזה עוד נעשה משֻׁפּע כל⁻כך, עד שלכל⁻היותר עוד אפשר היה לעברו עם חמור נושא⁻סֵבל. ברחוב קטן זה נמצאה חנות קטנה וסוכנוּת⁻הדֹאַר השוֵיצית.

פקיד⁻הדֹאַר, שהיה חברו וידידו של הקודֵם לפרנצ’סקו, ברך את הכּהן וזה החזיר לו ברכה, אבל רק באֹפן כזה, שנשמר במלואו הרִחוק שבּין כֹּבד⁻ראשו של המשוּח לבין חביבותו הגסה של החֻלוני. לא הרחק מן הדֹאַר נטה הכֹּהן לסימטה צדדית עלובה, שהיתה יורדת למטה ירידה מסֻכּנת, בשלַבּים וחצאי⁻שלַבּים, ליד דִּירֵי⁻עצים פּעוּרים וכל מיני מערות בצוּרת⁻מַרתּפים, מזֹהמות וחסרות⁻חלונות. תרנגולות קעקעו, חֻלדות ישבו על גזוזטראות רעועות מתחת לאגֻדות של קלחי⁻ תִירָס תלוּים. פה ושם פעתה עֵז, געתה פרה, שלא נשתלחו מאיזה טעם אל המרעה.

אפשר היה להשתומם, כשהיו באים מתוך סביבה זו ונכנסו דך פשפש צר אל ביתו של ראש⁻הקהל והיו עומדים לפתע בתוך רשת של טרקלינים קמורים קטנים, שֶׁסִּפּוּניהם מצֻיָּרים היו בידי אֻמני⁻ יד עתרת גופות, בסגנן טִיֵּפּוּלו. חלונות גבוהים ודלתות⁻זכוכית, מקֻשטים וילונות אדֻמים, ארֻכּים, הובילו מחדרים מלאי⁻שמש אלה אל מרפסת מפֻלשה, מלאת⁻שמש אף⁻היא, שהיתה מפֹאֶרת באֲשוּרים עשוּים כעין הקוֹנוֹס ובדַפְנָה נפלאה. כבכל מקום, כן גם פה, נשמעת היתה המיתו הנעימה של האשד, ומנגד, מן העֵבר השני, נשקף המדרון הפּרא.

הַסִּנְדַּקוֹּ סוֹר דּוֹמֵינִיקוֹ, היה אדם שוקט, מלֻבּש כהלכה, בין ארבעים וחמשים שנה, והוא נשא אשה שניה אך זה לפני רבע שנה. האשה היפה והפורחת, בת העשרים ושתים, שמצָאהּ פרנצ’סקו במטבח הממֹרט, כשהיא טרודה בהכנת פת⁻שחרית, הובילה אותו אל בעלה. כששמע הלה את ספורו של הכּהן על האורח, שבִּקר אמש בביתו, וקרא את הפתקה, שכתוב היה בה שמו של האדם הפּרא בכתב של יד לא⁻מלֻמדה, עברה בת⁻צחוק בין רשמי פניו. אחר⁻כך, כשהכריח את הכּהן הצעיר לישיבה, התחיל משיב לו על שאלתו, כשהוא מדבּר כֻּלו אל הענין ואינו מסיר אף לרגע קל מסוֵה⁻האדישות שעל שרטוטי פניו, על⁻אודות האורח המסתּורי, שהיה באמת אחד מאזרחי סואנה, אלא שנסתר עד⁻עכשו מעיני הכּהן.

הַסִּנדַּקו פתח: “לוּכינוֹ סְקַרַבּוטַא” – הוא השם, שֶׁרָשם אורחו של הכּהן על הפתקה! – “איננו איש עני כל⁻עִקר, אבל זה כמה שנים שעניני ביתו גורמים לי ולכל הקהלה הרבה דאגות ואין לראות מראש, מה יהיה סופו של כל זה. מתיחס הוא על משפּחה עתיקה, וקרוב לוַדאי, שיש בו משהו מדמו של לוּכינוֹ סְקַרַבּוֹטַא דַא⁻מִילַנוֹ המפֻרסם, זה שבָּנה בין המאה הארבע⁻עשרה והחמש⁻עשרה את האגף האָרֹך של הַדּוֹם בקוֹמוֹ. משפּחות עתיקות ומפֻרסמות כאלה הן יש לנו, כידוע לו, אדוני הכּהן, אחדות מקומנו הקטן”.

בשעת דבּורו פתח הַסִּנדַּקו את דלת⁻הזכוכית והוביל את הכּהן על המרפסת והראה לו, אגב הרמת יד משהו, בחבל מעינות⁻האשד המשֻׁפּע ועָגֹל כמין מַשפּך, אחת מאותן הקוביות הבנויות אבנים גלומות, שמשַׁמשות דירה לאכּרי אותה סביבה. אולם אחֻזה זו נבדלת היתה מחברותיה, לא לבד בזה, שהיתה בודדה לעצמה, מעל לאלה, ותלויה ברוֹם כזה, שכמעט אין לעלות לשם, – אלא אף בקטנוּתה ודלוּתה היתרה.

“יראה⁻נא, שם, במקום שאנכי מראה באצבע, דר אותו סְקַרַבּוֹטַא”, אמר הַסִּנדַּקו.

"הדבר מתמיהני, אדוני הכּהן,– המשיך הדובר, – שלא שמע עדַין כלום על⁻דבר אותה אַלְפָּה ותושביה. זה עשר שנים ויותר שמעוררים האנשים האלה בנַוְלוּתם חמת כל הסביבה לארכּה ולרחבּה. לדאבוננו, אין אנו יכולים לגבּור עליהם. האשה כבר הָעָמדה לדין וטענה, ששבעת הילדים שילדה, מוצָאָם – היש שטוּת גדולה מזו? – לא מן האיש, שחַיה היא אתו ביחד, כי⁻אם מתַּיָּרים שוֵיציים, שֶׁמֻּכרחים לעבור דרך האַלְפָּה, בעלותם בקיץ על הגֶּ’נֶרוזו. בו⁻בזמן שֶׁבַּת⁻זנונים זו מסֹאבת ומלאה כנים, ומלבד זה הריהי מכֹערת באֹפן מבהיל, מכֹערת כלילה.

לא, הדבר ברור, שהאיש שבִּקר אתמול בביתו ושאתּוֹ היא חיה, – הוא האב של בניה. אבל כאן העִקר: אותו אדם הוא יחד עם⁻זה גם אחִיהָ שאֵר⁻בשָׂרה".

פני הכּהן הצעיר כֻּסו אֹדם.

“מובן מאליו, שזה הזוג השטוף בגִלּוּי⁻עריות מנֻדה הוא ומָחרם לכל אדם. “דעת⁻הקהל” אינה טועה לעולם בבחינה זו”. אגב פֵּירוש זה המשיך הַסִּנדַּקו את ספורו. "כל פעם שאחד הילדים מזדַּמן לעינים, אם אצלנו כאן ואם באַרוֹגְנוֹאו במֵילַנוֹ, – הריהו נסקל כמעט. עד⁻היכן שהאנשים האלה ידועים, נחשב כל בית⁻כניסה למחֻלל בדרוֹך האח והאחות הרשעים על מפתָּנו. וכשהרשו הַמָּחרמים לעצמם פעם אחת לנסות את הדבר, ספגו את חלקם באֹפן נורא כל⁻כך, שזה כמה שנים שאבדה להם כל תשוקה להכּנס לבית⁻כניסה.

וכלום אפשר להרשות, – הוסיף הַסִּנדַּקו, – שילדים כאלה, בריות ארורות כאלה, אשר לתועבה ולזוָעה הם לכל אדם, יהיו לומדים כאן בבית⁻ספרנו ויושבים על הספסל בין בני נוצרים כשֵׁרים? ומי⁻זה ידרֹש זאת מאתּנו, שנסבול דוּמם, בהבאיש אותו פרי הקלון המוּסרי, אותן החיות הרעות והמצֹרעות, את כל מקומנו, מן הקצה אל הקצה?"

פניו החִורים של הכּהן פרנצ’ס’קו לא הגידו בשום הבּעה, עד⁻כמה נגע בלבו ספורו של סוֹר דּוֹמֵינִיקוֹ. הוא הודה והלך כל⁻עֻמת שבּא בארשת של רצינות רוממה בכל מהותו.

אחרי שלקח דברים עם הסנדַּקו, הודיע פרנצ’סקו מיד לַבִּישוֹף שלו על הענין לוּכינוֹ סקַרַבּוֹטַא. אחרי שמונה ימים כבר היה בידו מענה הבישוף, שצוהו לחקור בעצמו על האלפּה הקרויה סַנְטה קרוֹצֵ’י עד⁻היכן הדברים מגיעים. הבישוף הלל אגב⁻כך את קנאתו לשמַים של האברך והסכים עמו, שאמנם יש לו יסוד להיות אֵי⁻שָלֵו ברוחו בגלל אלה הנפשות הנתעות והנדחות ולבקש דרך להצלתן. את ברכות האם⁻הכנסיה ותנחומיה אין למנוע משום אדם, וִיהי זה גם החוטא שבחוטאים.

לא קֹדם מסוף ירח מַרס הרשוּ לו, לַכֹּהן הצעיר מסואנה, עסקי כהֻנתו וגם מצב השלגים של ההר גֶּ’נֶרוזו, שיהי שָׂם פעמיו למעלֵה האַלפּה של סַנטה קרוּצֵ’י, עם בן⁻כפר בתור מנהיג⁻דרך. חג⁻הפסחא עמד לפני הדלת, ואף כי היו עדַין גושי⁻שלג מתגלגלים בלי⁻הרף ברעם עמוּם מִשִּׁפּוּע המדרון של ההר הענקי אל תוך הערוץ שמתחת לאשד, בכל⁻זאת כבר התפרץ האביב בכל גבורתו, כל⁻היכן שיכוֹל השמש לפעול באין⁻מפריע.

אף כי לא היה פרנצ’סקו אדם מתלהב ביותר מן הטבע, בנִגוד לבן⁻שמו הקדוש איש אַסִּיסִי, לא יכלו בּכל⁻זאת הצמיחה העסיסית העדינה והלבלוב הירקרק שמסביב לעבור עליו בלי רשֶׁם. מבּלי הכיר זאת הכרה ברורה, נקלטה בדמו של האברך תסיסת האביב הענֻגה ואף הוא נהנה חלקו מן הבעבוע וההתפרצות הפנימיים שבכל הטבע, שמקורם בשמַים ועם כל היותם שופעים עֲדָנים חושיים⁻ארציים – הנה גם כל השמָחות הפורחות מהם בנות⁻שמַים הן.

עצי⁻הערמון על המגרש, ששוב צעדו עליו הכּהן ובן⁻לויתו תחלה, כבר פשטו מתוך הפקעים השחומים והדבֵלים ידים ירקרקות, ענֻגות. התינוקות רעשו, לא פחות מהם – האנקורים, שקננו מתחת לגג בית⁻הכניסה ובּמחבואים אין⁻ספורות שבַכּפר רב⁻הזוִיות. הסנוניות הראשונות חגוּ חוּגיהן הרחבים מסואנה ועל⁻פני תהום הערוץ, ובקרבה מדֻמה אל צורי המדרון חסרי⁻הַמַּעֲלֶה, הרבוגים זה על גב זה כעין מגדָּלים דמיוניים, נטו הַצִּדה. מלמעלה על זיזי הצורים, או בתוך הנקיקים, במקום שלא דָרכה מעולם רגל⁻אדם, קננו הפּרָסים. הזוגות הגדולים, השחומים, יצאו למסעיהם הנהדרים והיו טסים מעל לצוקים שעה על שעה, לשם טיסה בלבד, חוֹג והתנַשֵׂא למעלה למעלה, כאִלו היו אומרים להמריא ביקַר⁻מלכות, מתוך שכחה עצמית, אל חלל האין⁻סוף המשֻׁחרר.

הכֹּל, לא האויר בלבד, לא לבד האדמה השחומה, החרושה, או העוטה דשאים ונרקיסים, וכל גבעוליה וגזעיה שעלו נִצה ועלֶה, אלא אף בני⁻האדם, – הכּל אמר חג. והפרצופים השחומים של האכרים, שעָבדו על המרפסות בין שורות הגפנים במַכּוש ואזמיל מעֻקל, הזהירו בזיו של יום⁻טוב: הלא רֻבּם גם שחטו להם כבר גדי⁻עזים רך, זבח⁻פסח כביכול, ותלוהו ברגליו האחרוניות הכפותות על מזוזת דלת הבית.

הנשים שהיו נאספות המון רב וקולני ביותר, עם סלי⁻הכבסים המלאים, מסביב לסַרקוֹפַג⁻השיש העולה על גדותיו, הפסיקו את בדיחוּתן הרועשת, בעבוֹר על ⁻פניהן הכּהן ובן⁻לויתו. גם במצָאי⁻הכפר עמדוּ כובסות, במקום שֶׁזִּנוּק⁻מים מתפרץ מן הצור, מתחת לתמונת⁻מַדּוֹנָה קטנה, ומשתפך גם⁻כן בסַרקוֹפַג⁻שיש עתּיק. שניהם, כסַרקוֹפַג זה כאותו שעמד על המגרש, הוּצאו לפני עת רבה מתוך גן מלא אַלּוֹנֵי⁻אבן וערמונים בני אלפי שנה, מקום שעמדוּ מזמן קדום מאד, מֻבלטים אך משהו משטח הקרקע, והיו חבוים בחֲצָב ובדַפנת⁻הבָּר.

בעברוֹ הצטלב פרַנצ’סקוֹ וֵילַא וַיַּפְסֵק אפילו לרגע הלוכו, כדי לתת כבוד בכריעת⁻ברך לַמַּדּוֹנֶטָּה החמודה שממעל לסרקופַג, המפֹאֶרת פרחי אחוּ, מנחת הכפריים. בפעם הראשונה ראה עכשו אותו מקדָּש קטן וחביב, המעֻלף זמזום הדבוֹרים, מאחר שמעולם לא היה עדַין כאן, בחלקו העליון של הישוב. אם עוד היה לסואנה מראה של אזרחות, כמעט של אמידות, בחלקה התחתון, על⁻ידי בית⁻הכניסה שלה ומספּר בתי⁻אזרחים נאים, מקֻשטים תריסים ירֻקים, אשר סביבות מגרש הערמונים, העשוי כעין מרפסת; אם הצמיחו שם הגנים והגנוניות עצי⁻שקדים, תפּוחי⁻זהב, ברושים גבוהים, בקִצור – על⁻פי⁻רֹב גדוּלי הדרום, – הנה כאן, כמה מאות שעָלים כלפּי מעלה, שוב לא היתה זו אלא כפר⁻רועים הֲרָרִי, מדֻלדל, שנדף ממנו ריח עִזים ורפת⁻בָקר. חוץ מזה הפתּיעה כאן דרך⁻הרים מרֻצפת⁻אבנים, תלולה ביותר, שכבר היתה משֻׁפשפת ומָחלקה מיציאת הבֹּקר וכניסת הערב, מדֵּי יום ביום של עדר⁻העִזים העצוּם אשר לַקהִלה. כי זו היתה מובילה אל כר⁻המרעה של הקהלה, אשר למעלה, בחבל המעינות, העָגֹל כדמות קלחת, של הפלג הקטן סַוִּלִּיָּה. אותו הפלג המְהַוֶּה למטה מזה את האשד ההדוּר של סואנה ושוקע, אחרי רהיטה קצרה, גועשת, דרך הערוץ העָמֹק ביאוֹר לוּגַנו.

לאחר שטפּס הכּהן שעה קלה בדרך⁻הרים זו, מוּבל כל הזמן בידי בן⁻לויתו, עמד לשאֹף רוח. בהסירו בשמאלו את המגבעת הגדולה, השחורה, העשויה כמין פִּנכּה, מעל ראשו, הוציא בימינוֹ מכיס גלימתו מטפחת גדולה, צבעונית, שקנח בה אגלי הַזֵּעה מעל מצחו. דרך⁻כלל אין חוש הטבע, החוש ליפִי⁻הנוף, גדול ביותר אל הכּהנים האיטלקיים. אולם המרחב הנסקר מרום גֹבה, מפֶּרספֶּקטיבת הצפּור, כלשון הבּריות, יש בו כדי לפעוֹל לפרקים אף על האדם היותר תמים ולהביא גם את זה לידֵי השתּאוּת ידועה. עמֹק מתחתיו ראה פרנצ’סקו את בית⁻הכניסה שלו בצֵרוף הישוב שאצלו מֻקטנים כתמונת זעיר⁻אנפין, בשעה שעולם⁻ההרים האדיר שמסביבו, נדמה היה, שהוא הולך ומתרומם עד למרומי השמים. אל תוך הרגשת האביב נמסכה עכשו גם הרגשת הנשגב, זו שמתהַוה אולי מתוך הַשְּׁוָאַת עצמנו אל מול מפעלי הטבע האדירים והמכניעים ומחמת קרבתם האלמת והמפחידה של הללו, ושיש בה אף משוּם הַכָּרת⁻חצאין, שגם אנו שֻׁתּפים באיזו בחינה לכל התֹּקף העליון הזה. בקִצור, פרנצֶ’סקו חש את⁻עצמו בו⁻ברגע נשגב⁻גדול ומֻזער⁻קטן כאחד וזה המריצוֹ, שיעשה בתנועה מלֻמדה סמן⁻הצלב על מצחו וחזהו, שמירה מפני השגגות והמזיקים.

ביספו לעלות העסיקו שוב את הקלֵרי’קוס הצעיר והשקדן שאלות דתיות ועניני⁻כנסיה מעשיים של מחוז⁻כהֻנתו. וכשעמד שוב להִנפש, הפּעם לפני מבוא גיא⁻צורים מֻגבּהּ, והפנה עצמו לאחוריו, כלפּי “ארון⁻קֹדש”, שהוּקם כאן בשביל הרועים, בא לידֵי מחשבה, למראהו העזוב והשומם, לחזוֹר אחרי כל המקדָּשים הנמצאים במחוז⁻כהֻנתו, גם אחרי היותר⁻מרֻחקים, למען קומם הריסותיהם כיָאות לכבוד אלהים. ותכף העיף עיניו לכל צד ובקש לתפּוס בסקירה מקפת את כל מקומות⁻הפֻּלחן שבסביבה.

לנקֻדת⁻מוצא לקח לו את בית⁻כניסתו עם מעון⁻הכּהן הצמוד אליו. זה עמד, כאמור, על המישור של מגרש⁻הכפר וחומותיו החיצוניות מֻסמכות היו לצלעות⁻הצור המשֻׁפּעות, שפלג⁻הרים עליז שוטף ועובר אצלן. פלג זה, שהיה עובר בתעלה מתחת למגרש של סואנה, הופיע שוב בתוך קשת⁻אבנים והשקה במימיו, שנעשו אמנם בינתים דלוחים ומסֹאבים מן השופכים, גני⁻אילנות וכרים מלאים פרחים. לעברו השני של בית⁻הכניסה, קצת למעלה ממנו, מה שאי⁻אפשר היה להבחין מכאן היטב, עמד המקדש היותר⁻עתּיק שבסביבה, כִּפְתָּה קטנה, מֻקדשת לבתולה מרים, שהקמָרון, המתקער מעל לצלם⁻הפֻּלחן המאֻבּק שעל המזבח, עשוי היה פְּסִפָּס בּיצַנטיני. פְּסִפס זה, שנשתמר בעינו, בין בציורו ובין בזהב שביסודו למרות היותו בן אלף שנה ומעלה, הציג לרַאוָה את כריסטוס פַּנְטוֹקְרַטּוֹר. המרחק שבין בית⁻הכניסה הראשי לבין מקדש זה לא עלה על שלש “קליעות⁻אבן”. במרחק מעין זה נמצאה גם כִּפְתָּה נאה אחרת, הַמֻּקדשת לחנה הקדושה. מעל לסואנה, לאחוריה, התרומם הר מחֻדד ביותר, בדמות הקוֹנוס, שהיה, כמובן, מֻקף על סביבותיו גיאיות רחבי⁻ידים וצַלעות רֻכסי הַגֶ’נֶרוֹזוֹ הַנִּשאים. זה ההר, שבצורתו נדמה כמעט ל“כובע⁻הַסֻּכר”, ושהיה משִׁפע כל⁻כך, עד שנדמה היה, שאין לעלות עליו כלל, היה עטוף ירק עד לפסגתו. שמו היה סַנְקְט אֲגַטה, מפני שעל צוקו החד עמדה, אך בקשִׁי, כִּפתּה קטנה למאד על שם אותה הקדוֹשה. בככר הישוב הסמוכה היו אפוא בית⁻כניסה ושלש כִּפתּאות, שנצטרפו אליהם, בסביבה יותר רחוקה שבמחוז⁻הכהֻנה, עוד שלש או ארבע כִּפתּאות אחרות. הרבה דורות חרדים הדביקו בתי⁻אלהים אל כל גבעה, אל כל פרשת⁻דרכים נאה, אל כל צוק נשקף למרחוק, פה ושם אל קצה סלעי⁻בֶתֶר מרהיבי⁻עין, מקרוב ומרחוק, מעל לכל גיא ואגם⁻מים. ובבחינה זו מֻרגשת היתה עדַין גם עכשו חסידותם העמֻקה והכללית של עובדי⁻האלילים, כי הם הם שֶּקִּדשו בתחלה, במשך אלפי שנות⁻עבר, את כל המקומות האלה, למען עשות את האֵלִים לבני⁻בריתם נגד האיתנים המפחידים והמאַימים של הטבע הפּרא.

בּהרגשת⁻ספּוק הביט הקנאי הצעיר אל כל המוסדות האלה של הנצרות הרומית⁻קתּולית, שמצטין בהם הפלך טֶסִּין. יחד עם⁻זה מֻכרח היה אמנם להודות לפני עצמו, שהאמונה הטהורה והחיה אינה מצויה בהם בכֻלם, ושאֶחיו לכהֻנה לא דאגו לכך בדֵי מסירות ואהבה, שֶׁיִּשָּׁמְרוּ כל משכנות⁻הקדֻשה הפזורים האלה מן העזובה והנשִׁיה.

אחרי זמן⁻מה נטו במשעול⁻רַגְלִים צר, המוביל במַעֲלֶה רב⁻עמל של שלש שעות אל פסגת הַזֶ’נֶרוֹזוֹ. תכף לאחר⁻זה צריך היה לעבור את אפיק⁻הַסַּוַּלִּיָּה על⁻גבּי גשר רעוע, שבקרבתו מתנפל אותו פלג קטן אל מקוֵה⁻המים שלו ומשם – אל⁻תוך עֹמק של מאה מֶטֶר ויוכתר, אל הערוץ, שחרץ לו בעצמו. יחד עם המית הפֶּלג הפֶּרא, הנחפז אל מקוֵה⁻מימיו, שמע כאן פרנצ’סקו צלצולי⁻עדרים ממעמקים וממרומים ומֵעֲבָרים שונים וראה אדם אחד בעל חיצוניות מגֶשמה, – זה היה רועה⁻הקהלה של סואנה! – שהיה סרוח מְלֹא⁻קומתו על הקרקע, ובהשענו בידיו על שפת הפלג, הִטה את ראשו אל ראי⁻המים ושָׁבר צמאוֹ ממש כדרך הבהמות. מאחוריו רעו עִזים אחדות וגדייהן וכלב מגזע הזאבים עמד באזנים נטויות, כחרד לפקֻדת אדונו ורַבּוֹ וממתּין אך לרגע, שיגמור את שתִיָּתו. “גם אנֹכי רועה”, הרהר פרנצ’סקו. וכשהתנשא הלה מן הקרקע והתחיל מפחיד בהמותיו הפזורות לכל עֵבר בשריקה חדה, שהֵדהּ חלחל בין ירכתי הצור ובקליעות⁻אבנים רחוקות, פעם מתכַּון לשלחן הלאה ופעם – לאספן אליו ולשמרן מסכנת הנפילה אל התהום, הרהר פרנצ’סקו, אם שמירת הבהמות כה קשה ורבת⁻אחריות, שמירת בני⁻אדם, העלולים בכל רגע לנפוֹּל בחרמי השטן, על אחת כמה וכמה.

במשנֵה זריזות התחיל עכשו הכּהן לעלות, ודומה היה, כאִלו היה מתיָרא, שמא יקדמֶנו השטן בדרך אל השיות הנדחות. לאחר שטפּס פרנצ’סקו כשעה ומעלה במשעול המשֻׁפּע והקשה, טַפּס והתרומם יותר ויותר אל בין סלעי⁻המגור של הַגֶּ’נֶרוֹזוֹ, כשהוא מוּבל כל הזמן מבּן⁻לויתו, שלא היה כדאי בעיניו להכּנס עמו בשיחה, ראה פתאם לפניו, במרחק של חמשים שַׁעל, את האלפּה סַנטה קרוֹצֵ’י.

הוא לא רצה להאמין, שאותו גל⁻אבנים עם הבנין שבאמצעיתו, הבנוי לוחות⁻אבן שטוּחים, רבוּגים זה על⁻גב זה בלי מֶלט, היא האחֻזה המבֻקשת, כפי שהבטיחוֹ מנהיגו. מה שקוה למצֹא כאן, לפי דברי הַסִּנְדַּקּוֹ, היתה אמידוּת ידועה, אבל דירה זו – לכל⁻היותר יכולה היתה לשַׁמש מעין סתרת⁻ארעי בשביל עזים וצאן לעת שנוּי⁻אויר פתאֹמי. מאחר שנמצאה זו על מוֹרָד משֻׁפּע של חצץ ופלחי⁻צור רַבֵּי קצוות והשביל הַזִּגְזַגִי סמוי היה מן העין, נדמָה, שאין שום דרך מובילה אל אותו מקום ארור. אבל כשהבליג הכּהן הצעיר על תמהונו ועל איזה רטט שחֲלָפוֹ והתחיל מתקרב משהו, קבּל אותו מקום מָחרם וטמא פנים יותר נוחים.

יתר על⁻כן, עי⁻המפּלה אפילו נהפך, לנגד עיני הכּהן המתקרב, למקום נחמד ביותר: כי נדמה היה, שגוש העפר והאבנים, שנעקר ממרומים גבוהים, כאִלו נעצר ונתעכב כאן על⁻ידי קוּבִיַּת⁻הדירה הבנויה פרא, באֹפן שנשאר למטה מזו שִׁפּוּע מחֻסר⁻אבנים, עטוף ירק רענן. על שפּוּע זה צומחים היו המון “פרחי⁻פרה” צהֻבּים, נחמדים ומרהיבי⁻עין, שטפּסו ועלו עד למדרגה שלפני פתח הבית, ונִטשו גם, כאִלו היו אחוזי⁻סקרנות, על⁻גבּי המדרגה, וחדרוּ ממש דרך הפֶּתח לִפנים המערה הַמָּחרמת.

פרנצ’סקו הִשְׁתָּאָה למראה עיניו. זו ההסתערות של פרחי⁻אחד גהֻבּים אל מול המפתן הטמא, זו ההתקרבות של זִכְרְיּוֹת אָרְכוֹת⁻צבעולים שפרחו כאן המונים המונים, כשעורקי מי⁻הרים מפכפכים וחולפים תחתיהן, ושאף הן, בנֹגה⁻תכלת השמים שלהן, שׁוֹת שָׁתוּ הפֶּתחה – נדמה בעיניו כמחאה גלוּיה כמעט נגד משפטי בני⁻אדם, נגד חֶרְמוֹתיהם ונִדּוּייהם. מרֹב תמהוֹן, שלרגליו באה בו מעין מבוכה, מֻכרח היה פרנצ’סקו לשבת בגלימתו השחורה על פלח⁻אבן מחֻמם בַּשֶׁמֶשׁ. הוא בִלה ימי נעוריו בעֵמק, ולרֹב, בחדרים מעוּטי⁻אויר, בבתי⁻כניסה, באולַמי⁻הרצאה, או בחדרי⁻עבודה, חוש⁻הטבע לא עורר בו כל⁻עִקר. מעולם לא נסה עדַין לעלות אל התּפארת הפראית והנשגבה של מרום⁻הרים, ואפשר שלעולם לא היה מגיע לידֵי כך, אִלולא היה אנוס לעליה זו מפאת המקרה והחובה כאחת. והנה נצחוהו כָלִיל הרשמים הגדולים והחדשים.

הכּהן הצעיר פרנצ’סקו וֵילַא הרגיש עכשו בפעם הראשונה הרגשת⁻הֲוָיָה זכּה וגדולה עד⁻מאד מְקַלַּחַת בקרבּו, שהשכּיחה ממנו רגעים מספּר, שכֹּהן הוא ושבּא לכאן לשֵם איזו מטרה. הרגשה זו דחקה בו רגלי כל מֻּשָׂגָיו על⁻דבר יראת⁻אלהים, אותם שהיו קשורים בהמון כלים וחֻקים של הכנסיה; ולא עוד, אלא שֶׁמָּחֲתה את הללו לגמרי. עכשו שכח גם לעשות סמן⁻הצלב. מתחתיו השתרע חבל לוּגַנוֹ היפה שבעולַם⁻האַלְּפִּים של איטליה העליונה, נראה ההר סַנט' אֲגַטה עם בית⁻הכניסה הקטן לעוֹלֵי⁻רְגָלים, שטורפי הדגים השחומים עדַין חָגים היו חוּגיהם מעל לו. נראה ההר סַן⁻גִּ’יּוֹרְגִּ’יוֹ, פסגת מוֹנְטֵי סַן⁻סַלְוַטּוֹרֵי נשקפה, ועמֹק מלמטה, בעֹמק מעורר⁻סחרחֹרת, נראתה לשון יאור לוּגַנוֹ, זו הקרויה קַפּוֹלַגוֹ, שהיתה סגורה כטַבלַת⁻זכוכית סגלגלה בין מִבְלְטֵי⁻ההרים, ודוגית⁻המפרָשׂ, שֶׁשָּׁטה עליה, דומה היתה לעָשׁ זָעִיר על ראי⁻יד. מאחורי כל אלה נראו במרחק הפסגות הצחורות של הרי⁻האלף הגבוהים, ודוֹמה היה, כאִלו התרוממו גם הן למעלה⁻למעלה יחד עם פרנצ’סקו. מהם הסתמן הַמּוֹנְטֵי⁻רוֹזָה הצחור עם שבעה ראשים לבָנים, שהיה מבהיק על⁻פני תכלת⁻המשי הטהורה כעין נֵזר נוצץ וכעין חזון⁻צללים כאחד.

אם אפשר לדבּר בצדק על⁻דבר מחלת⁻הרים, הנה לא פחות נכון יהיה לדבּר על מין מצב, שנתונים בו בני⁻אדם במרומי⁻הרים ושראוי לסַמנהו בתור בריאוּת מאין דוגמתה. את זו הבריאוּת חש עכשו גם הכּהן הצעיר, כאִלו נתחדשו בו דמיו. על⁻ידו, בין אבנים, גדל פרח קטן בתוך דשאי⁻הערבה היבשים עדַין, שפרנצ’סקו עוד לא ראה כמותו מימיו. זה היה סוּג נאה ביותר של פרחי⁻הָאֶנְצִיַּאן הכּחֻלים שֶׁעֲלֵי⁻נצתוֹ הזהירו בכחוֹלָם הלוהט בהִדּוּר מפתּיע. האברך שבגלימה השחורה, שרצה תחלה, בשמחתו הראשונה על המציאה, לקטוף את הפרח הקטן, הניחוֹ במקומו הצנוע לבלתּי נגוֹע בו לרעה. רק הטה את העשבים הצדה וישב והתבּונן זמן רב בהתפעלות בזה הפּלא בכל מקום התפרצו מבין האבנים עלים רכים, בהירים⁻ירֻקים של נַנסי⁻אֲשׁוּרים וממרחק⁻מה הגיעו לכאן, מעל המורדות של גלי עפר קשה ואָמֹץ ושל ירק עָנֹג, צלצולי⁻הזוגים של עדר לוּכינו סְקַרַבּוּטה המסכּן. עצמיוּת⁻קדוּמים היתה טבועה בכל אותו עולם⁻ההרים, הוד הנֹער של תקופות בני⁻אדם שחלפו, שבמעמקי הגיאיות נמחו עקבותיהם זה⁻כבר.

פרנצ’סקו כבר פָּטַר את בן⁻לויתו לביתו, מפני שרצה לעשות דרך⁻חזירתו באין איש אתּו להפריעו, ומלבד זה לא נִתּן הדבר שהיה לו עם לוּכינוֹ, להֵעשות בפני עֵדים. בין כה וכה כבר נודע דבַר⁻בואו ומספּר ראשי⁻תינוקות, מזֹהמים ומלֻבְּדֵי⁻שׂער, היו מציצים פעם בפעם בסקרנות מן הפתח המפֻחם שבארמון⁻האבנים של סקַרַבּוטא.

הכּהן התחיל מתקרב לאט ונכנס בתחום האחֻזה, שהיתה מטֻנפת בגֶללֵי בָקר ועִזים הרבה והעידה על מקנהו העצום של בעלֶיהָ. עם אויר⁻ההרים הצח והמעודד עלו באף פרנצ’סקו ריחות חריפים של בָּקר ועִזים, שהלכו וגברו עם גשתו אל מבוא⁻הדירה, ואלמלא נתמתּקה חריפותם במקצת על⁻ידי עֲשָׁן פחמי⁻עץ, שפָּרץ מן הבית יחד עמהם, לא היה יכול לעמוד מפניהם. כשהופיע פרנצ’סקו בפתח וסוכך בגלימתו השחורה בעד האור, השתמטו התינוקות אל⁻תוך האפלה ולא ענו לו לַכֹּהן, שלא ראה היכן הם, לא על ברכתו ולא על יתר דבריו, שֶׁנִּסה אליהם. לא באה אלא עֵז זקֵנה, שפָּעתה חרישית והריחה לבגדיו.

לאט⁻לאט נתבהר קצת חללוֹ של הבנין לעיני שליח⁻האלהים. הוא ראה רֶפת ממֻלאה שכבת⁻זבל גבוהה, שלאחוריה היא מתעמקת ועוברת למערה טבעית, שהיתה נמצאת מקֹדם בקוֹנְגְלוֹמֵרַט, או באבן ממין אחר. בכֹתל⁻אבנים מגֻשם שֶׁמִּיָּמין היה מַעֲבָר פתוח ובעדו העיף הכֹּהן את עיניו על הכּירה, שהיתה עזובה אותה שעה. על הרצפה, הַינו על הצור הטבעי שֶׁשִּׁמש רצפה לחדר, נֶערם היה תל⁻דשן, שבאמצעיתו עדַין מלא היה אש. ממעל לו היתה תלויה בשלשלת מכֻסה פיח עבה קדרת⁻נחשֶׁת מלאה חַבּוּרות ומפֻחמת גם היא. על⁻יד כירה זו, כירת בני⁻אדם מתקופת⁻האבן, עמד ספסל חסַר⁻מסעד, שקרש⁻מושבו הרחב, העב כאגרוף, מֻנח היה על שתי כלונסאות רחבות כמותו, הנעוצות בצור. הוא כבר היה משֻׁפשף וממֹרט מדוֹרות שלמים של רועים, נשי רועים ותינוקות עיפים, שנחו עליו זה מאה שנה ומעלה, ושוב לא היה דומה לעץ, אלא למין שַׁיש צָהֹב וממֹרט, מלא סריטות וחתָכים אין⁻מספּר. החדר המרֻבּע, שהיה דומה, בחומותיו העשויות שכבות שכבות של אבנים גלומות ושחיפי⁻צורים ללא סִתּוּת ונִקוי, למין מערה, ושהעשן מתפרץ היה מתוכו דרך הפתח אל הרפת ומשם – החוּצה, מאין לו דרך⁻מוצא אחר, מלבד אולי בקיעי הקירות, – זה החדר אפוא מֻשחר היה כֻלו מפּיח וקיטור של עשרות בשנים, כבאֹפן שכמעט היה לו לאדם הרשֶׁם, שנתון הוא בפְנים ארֻבּה מפֻחמת פיח עבה.

פרנצ’סקו הביט עכשו אל הברק המוּזר של העינים המציצות מקרן⁻זוית – והנה נשמע מבחוץ קול אבני⁻חצץ מִדַּרדרות ומתגלגלות ותכף לאחר זה הופעה בפתח דמותו של לוכינו סקַרַבּוטא, שסוככה כצל אלם בפני אור⁻החמה, ואפלולית החדר התעבּתה אגב⁻כך עוד יותר. רועה⁻ההר נשם בכבדוּת, מפני שעשה בזמן קצר את הדרך מכּר⁻מרעה מרֻחק ויותר מֻגבּהּ, בראותו משם ביאתוֹ של הכּהן, ולא משום זה בלבד, אלא אף מפני שזה הבִּקור נחשב בעיני הַמָּחרם למאורע גדול.

ברכת השלום היתה קצרה. בעל⁻הבית אלץ את פרנצ’סקו לישיבה, לאחר שֶׁנִּקה בידיו המגֻשמות את הספסל החלק מן החצץ ופרחי⁻הפרה הקטופים, שהשתעשעו בהם יוצאי⁻חלציו הארורים.

רועה⁻ההר נָשף במלֹא לסתותיו ולִבּה את האש, ועיניו הנוצצות כעיני אחוזי⁻הקדחת הבהיקו מחמת הבבואה עוד ביתר פְּרָאוּת. הוא כלכל את השלהבת בנצרים וּגְבָב יבש, באֹפן שכמעט לא יכול הכּהן לעמוד מפני העשן העוקץ. התנהגותו של הרועה היתה מלאה התרפסות ופזיזות מבֹהלת, כאִלו היה מֻכרח להפיס דעתו של היציר העליון, שהואיל לדרוך על סף ביתו הדל, לבלתּי יסיר חסדו מעמו. הוא שָׂם לפניו כד מלֻכלך מלא חלב ושַׁמֶּנת עבה, אבל זה היה מסֹאב באֹפן נורא, עד שלא יכול פרנצ’סקו לנגוע בו. אולם גם מן הלחם הטהור והגבינה הטרִיָּה מֵאן לאכול, אף כי כבר היה רעב, מפני שהתיָרא באמונתו התפֵלה, פן יחטא בזה לאלהים. ולבסוף, כשנראה קצת רועה⁻ההר ועמד מול הכּהן בידים מוּרדות ובמבטים של צִפִּיַּת⁻אימה, התחיל זה מדַבּר.

“לוּכינוֹ סקַרַבּוֹטַא, תנחומי כְנֵסִיָּתנוּ הקדושה לא יִמַּנְעו ממך ובניך לא יהיו עוד נִדָּחים מקרב עדת הנוצרים הקתּולים, אם יִמָּצֵא, שהשמועות הרעות, הנפוצות עליך, בשקר יסודתן, או אם תשוב בלב נשבר ונדכה ותתוַדה באמת ובתמים ותקבל עליך להסיר את אבני⁻הנגף מעל הדרך, ובכן, סקַרַבּוּטא, גַּלה לפָני עתה את לבבך, הוֹדֵה על פשעיך באֹמץ⁻רוח ובישֶׁר⁻לבב ועל הדבר שמרַננים אחריך”.

כשכִּלה הכּהן את דבריו, שתק הרועה. רק קול פרא וקטוע, מעין גרגוּר העופות, התפרץ לפתע מגרונו, אבל לא היה בו כלל משום הבּעת איזה רגש. פרנצ’סקו התחיל מיד לתאר לפני החוטא, במלים שהיו שגורות בפיו, את אחריתם המרה של קשֵׁי⁻העֹרף ואת גֹדל חסדו וטוּבו של אלהים⁻האב, אשר הראה על⁻ידי הקרבת בנוֹ יחידו, שׂה⁻הקרבן, שנשא עליו עֲוֹנוֹת כל העולם. כל פשע, סִיֵּם, נִתּן להִמָּחות בזכות ישו הגואל, אם אך ישוב החוטא המסכּן תשובה שלמה וְיַרְאָה את דכדוך⁻נפשו לאביו שבשמים בתפלות ובתחנונים וּבוִדוי גמור.

לאחר שהמתּין הכֹּהן פרנצ’סקו שעה ארֻכּה והתרומם כבר אגב משיכת כתפים, כנראה, לשם הליכה, התחיל הרועה פולט מגרונו ערבוביה משֻׁנה של מלים בלתּי⁻מובנות, שהיו דומות ממש לגִרְגּוּרֵי העופות הדורסים. בהקשבה נטויה התאמץ הכּהן לתפֹּשׂ את המובן לו מתוך אנדרולמוסיה זו. אולם כמובן כסתום, שניהם כאחד מוזרים היו בעיניו ונפלאים. מכּל המון הדברים הדמיוניים, המבעיתים והמציקים, שהשמיע לוּכינו סקַרַבּוטא, לא נתברר לו אלא זה, שהרועה מבקש ממנו, שיהי לו לעֵזר נגד כל מיני שדים ומזיקים, השוכנים בהרים ומְצֵרים לו.

את הכּהן הצעיר, המאמין, לא היה הולם כלל דבר שכזה, שיהי מפקפק במציאותם של רוחות רעים ובמעלליהם. כי על⁻כן היתה הבריאה כֻלה מלאה מלאכים יורדים, מינים ממינים שונים, מן הפמליה של לוציפר המוֹרֵד, שגֵּרשוֹ אלהים. אבל עכשו חש תעוּב וזוָעה ולא ידע בעצמו, אם מפני אמונת⁻השוא הנוראה, שמצא כאן, או מפני העִוָּרון והבַּעֲרוּת הַמָּחלטים. הוא החליט לבחון את בן⁻קהלתו בעזרת שאלות בודדות, כדי לעמוד על טיב דמיונו ורכוש⁻מֻשָּׂגָיו.

והנה הֻברר מיד: זה האדם הפרא והמסֹאב לא ידע מאומה על אלהים ועל ישו המושיע, ואף ידיעה כל⁻שהיא לא היתה לו על⁻דבר מציאותה של הרוח הקדושה. לעֻמת⁻זה נִכּר היה בו, שחש את⁻עצמו מֻקף שדים על כל סביבותיו, ושהוא אחוז שִׁגְעוֹן⁻רדיפה אפל. והכֹּהן לא היה בעיניו עבד אלהים ומְקֹרָאוֹ, אלא הוא ראה בו מין מכשף אדיר, או אלהים בעצמו. פרנצ’סקו לא יכוֹל לעשות אחרת, בלתּי אם להצטלב, בעוד שהרועה השתטח לפניו בהכנעה על הקרקע והתחיל מקנח בשפתיו הלחות והבַּשׂרניות את נעליו ומעתּיר עליהן נשיקות מתוך הערצת⁻אלֹהוּת.

הכּהן הצעיר לא היה עוד מעולם במצב⁻נפש מעין זה. רוח⁻ההרים הצח, האביב, הרִחוק מן הישוב התּרבּותי – כֻּלם יחד הביאוהו לידֵי כך, שדעתו נתערפלה עליו קצת. מעין קסם חלומי בא בתחומי נפשו, שנתמסמסו בו הדברים הממשיים ונהיו לתמונות פורחות באויר. אל שנוי זה נספח מֹרך⁻לב חשאי, שהיה מאיץ בו פעם בפעם, שימהר להִמלט על נפשו אל מקום בתי⁻הכניסה והפעמונים הקדושים. הן השטן כֹּח רב לו, מי יכול לדעת, כמה תחבולות וכמה דרכים לו למשֹׁך ברשתו את הנוצרי תמים⁻הלב, גם את היותר מאמין, ולהדיחו למעמקי התהום.

את פרנצ’סקו לא לִמדוּ, שאלילי הפְּגָנִים אינם אלא יצירי דמיון ריקים, דברים שאין בם ממש. הכנסיה העידה בפֵרוש על כֹּחם של הללו אלא שראתה בהם אויבי אלהים. נלחמים היו עדַין גם עכשו, ואף כי ללא⁻תקוה, נגד אֵל שַׁדַּי בדבר ממשֶׁלת העולם. ולכן נבעת הכּהן הצעיר והחִור לא⁻מעט, כשהוציא בעל⁻הבית שלו מקרן⁻זוית שבמשכּנו דבר⁻מה של עץ, פסל משֻׁקץ, שֶׁשִּׁמש בלי⁻ספק מין אליל. למרות תעוּבו הכֹּהֲנִי מפני העֶצֶב הנבזה, לא יכוֹל פרנצ’סקו להתאפק מהתבונן בו מקרוב. בגֹעל⁻נפש והשתּאות כאחד מֻכרח היה להודות לפני עצמו, שחיה עדַין פֹּה עבודת⁻גלולים היותר מאוסה של הפָּגנים, הַינו עבודת פְּרִיאַפּוֹס אליל⁻הפּריה. ברוּר היה וגלוי שפסל⁻הפֻּלחן הפּרימיטיבי אינו אלא סמל האליל פְּרִיאַפּוֹס.

אך נטל פרנצ’סקוֹ בידו את אליל⁻ההולדה הקטן והתמים, את האליל של פרית הארץ, שהקדמונים היו מעריצים אותו בפומבי ונוהגים בו כבוד מרֻבּה כל⁻כך, מיד הפכה המועקה התמוהה שבנפשו חֵמה קדושה. הוא זרק תכף, בלי שִׁקול⁻דעת, את יַבְרוּחַ⁻הַזִּמה הקטן אל תוך האור. אולם הרועה הוציאוֹ משם כהרף⁻עין, במעֵין חטיפת⁻כלבים. הלה כבר היה מקומות בוער, מקומות עָשֵׁן, אבל בידיו המגֻשמות של עובד⁻האלילים הָחזר מיד ליָשנוֹ והסכּנה הוּסרה ממנו. אולם עכשו נתּך עליו, ועל מַצילו עמו, מבּול של דברי נזיפה ותוכחה.

נדמה היה, שלוכינו סקַרַבּוטא אינו יודע, איזה משני האֵלים יחשֹׁב לגבּור יותר: את זה של עץ, אוֹ את זה של בשר⁻ודם. בינתים היו עיניו, שהתמזגו בהן פלצות וחלחלה עם חמת⁻נוכלים, מכֻוָּנות כלפי האלֹהות החדשה, זו שהעיד עליה אֹמץ⁻לבה, שבכל⁻אֹפן אין בה משום הרגשת חֻלשה. ושליח האל היחיד והמיֻחד – מכיון שהתחיל פעם בקנאת⁻אלהיו הקדושה, שוב לא היה פוסק, ומבטיו המפחידים של עובד⁻האלילים החָשֹׁך לא בעתוהו כל⁻עִקר, בלי כל עקיפים דבּר עכשו גם על אותו החטא המגֻנה, שממנו, כדברי כל הבּריות, ברכּת פרי⁻הבטן של הרועה.

אל תוך הדרשה הקולנית של הכּהן הצעיר התפרצה כביכול אחותו של סקַרַבּוטא, אולם בלי דַבּר דבר ובהביטה אך בגנֵבה אל הקנאי, התחילה עוסקת פֹּה ושם במערה. זו היתה אשה חִורת ומנֻוֶּלת, שבשָׂרהּ לא טָעם עוד, כנראה, מעולם טעם מֵי⁻רחצה. גופה העָרֹם מנצנץ היה באֹפן בלתּי⁻נעים מבּין קרעי שמלותיה הבלואות.

לאחר שכִּלה הכּהן דברי התוכחה וההַאֲשָמה ומקורו דלל לפי⁻שעה, שלחה האשה במלה קצרה, שנאמרה בלחישה בלתּי⁻נשמעת כמעט, את אחיה החוּצה. בלי סמני מֵאוּן נעלם האיש הפּרא מיד, ככלב צַיתן. אחר⁻זה נשקה החוֹטאת המסֹאבת, ששׂערה השחור והמלֻבּד תלוי היה לה עד לירכיה הרחבות, את ידו של הכּהן אגב המלים: “ברוּך ומבֹרך ישו המשיח!”

ותכף פרצה בדמעות.

היא אמרה, הכּהן צָדק ביַסרו אותה בדברים קשים. היא אמנם עברה על מִצות אלהים, אף כי לא באֹפן כזה, כפי מה שמלשינים עליה. היא לבדה החוטאת, אבל אחיה נקי לגמרי מכּל פשע. היא נשבעה, ובשם כל הקדושים, שלא נכשלה מעולם באותו החטא האָיֹם, הַינו בחטא של גִּלוי⁻עריות, שמאשימים אותה. וַדאי שלא חיתה חיי צניעות, ומכיון שכבר התחילה בוִדוי, הריהי מוכנת גם לתאר אבות ילדיה, הגם שלא תדע לכַנותם כֻּלם בשם. כי אך שמות מוּעטים ידועים לה, מאחר שלעתים תכופות היתה מוכרת את אהבתה מחמת דחקוּת לעוברי⁻אֹרח זרים.

ברם, את בניה ילדה בעצב, ללֹא כל⁻עזר, ואחדים מהם מֻכרחת היתה לטמון פה ושם בגלי העפר של הגֶּ’נֶרוזו, תכף ליציאתם לאויר העולם. ועתה, אם יכַפּר לה הכּהן ואם יחדל – היא יודעת אף⁻על⁻פי⁻כן, שאלהים יסלח לה, כי כבר לקתה ביסורים, בדחקות ודאגות כפלַים בכל חטאותיה.

פרנצ’סקו לא יכול לראות בוִדויהּ הבּכיָני של האשה אלא כעין רשת של כזבים, למצער עד⁻כמה שזה נגע בעצם שאלת החטא. הרגֵּש הרגיש אמנם, שיש מעלָלים, שאינם סובלים ודוי לפני אנשים כל⁻עִקר ולא נִתּנו להִגְּלות אלא לאלהים בלבד בתפלת⁻חשאים בודדה. הוא כבּד את בַּישנותה של האשה הנשחתה ולא נעלם ממנו הדבר, שבכלל היא נעלה על אחיה באיזו בחינה. באֹפן הצטדקותה היה משום החלטה ברורה. העינים היו מודות, אבל בכדי להביאה לידֵי הודאה שבמלים – לא היו מספּיקים לא דברי כבושים ולא שוטים ועקרבים. כפי שהֻברר עכשו, היתה היא זו ששלחה את אחיה אל פרנצ’סקו. בלכתה פעם אל השוק שבלוּגַנו, מקום שהיתה מוכרת את יבול אחֻזתה, ראתה את הכּהן הצעיר, החִור, וחזוּתו עוררה בה אֵמון והביאה אותה לידֵי מחשבה, להפקיד בידו את ילדיה המנֻדים. היא לבדה היתה ראש המשפחה ועליה היה לדאֹג לאחיה ולילדיה.

“איני רוצה לחקוֹר בדבר, – אמר פרנצ’סקו, – עד⁻כמה אתּ אשֵׁמה, או נקיה מאָשם. אחת זאת ודאית: אם אינך חפצה,שֶׁיִּגדלו בניך כפריצי⁻חיות, אז עליך להפּרד מעם אחיך. כל⁻זמן שאתּ מוסיפה לחיות עמו יחד, מן הנמנע הוא להביא לידֵי שתיקה את הלעז הנורא, שהוציאו עליכם. תמיד יהיו מאשימים אתכם באותו החטא האָיֹם”.

אחרי הדברים האלה התגברו שוב, כנראה, העקשנות והמרי בלבה של האשה, בכל⁻אֹפן לא השיבה דבר, אלא נפנתה כֻלה לעבודת⁻הבית לזמן⁻מה, כאלו לא היה אתה איש זר. בינתים באה נערה כבת חמש⁻עשרה, אשר הכניסה עִזים מספּר אל⁻תוֹך הרפת והשתתפה אחר⁻כך בעבודת האשה, גם⁻כן באּפן כזה, כאלו לא היה פרנצ’סקו כאן. הכּהן הצעיר ידע מיד, עוד בראותו את צל הנערה גולש לתוך עֹמק המערה, שיפה היא שלא כרגיל. הוא הצטלב, מפני שחש בקרבּו פחד חשאי, שלא ידע פשרו. הוא לא ידע, אם יתחיל שוב בדברי⁻תוכחתו במעמד הרועה הצעירה. זו היתה אמנם נשחתה עד היסוד בה, בזה לא היה ספק כלל, מאחר שחייה מידי השטן באו לה, על⁻ידי החטא הכי⁻שחור, אולם הלא אפשרי היה הדבר, שנשתמרה עוד בנפשה שארית של טהרה, ומי יכול לדעת, אם היתה לה בכלל ידיעה כל⁻שהיא על⁻דבר מקור⁻חייה השחור.

בתנועותיה היה בכל⁻אֹפן משום מתינות גמורה, וזו לא יצאה ללַמד על איזה חֹסר⁻שלוָה שברוּחה או על מצוקות⁻נֹחם. אדרבה, כֻּלה היתה אומרת בטחון עצמי ועניווּת ולא נטרדה כלל על⁻ידי מציאותו של הכּהן. עד⁻עכשו לא הביטה עדַין אל פרנצ’סקו אף הבטה כל⁻שהיא, הוּא למצער לא פגע עד⁻עכשו בעיניה ולא תפָסה על⁻כך. יתר על⁻כן, בעוד שהיה הוא בעצמו מסתכל בה בגנֵבה דרך משקפיו, נתגבר בו יותר ויותר הספק, אם אפשר לה לנערה בעלת תכונות אלה להיות באמת ילידת הפשע, ילידת הורים שכאלה. לבסוף עלתה על⁻גבּי סֻלם ונעלמה במין עלית הגג ופרנצ’סקו יכול להמשך שוב את מפעלו רב⁻היגיעה, מפעל “הצלת⁻הנפשות”.

“אין אני יכולה לעזוב את אחי,– אמרה האשה, – והטעם פשוט מאד, מפני שבלעדַי הנהו נטול⁻עזר לגמרי. יודע הוא לחתּום את שמו אך בקשׁי, ואף דבר זה לא לִמדתיו אלא בעמל רב. אין הוא יודע צורת מטבּע ומפַחד הוא מפני מסלת⁻הברזל, מפני העיר ובני⁻האדם. אם אעזבנו, יחַפּש אחרַי, כחַפּש כֶּלב אמלל אחרי אדוניו שאבד לו. או שימצאני, או שיגוַע בעָניוֹ: ומה יהיה אז על הילדים ועל רכושנו? ואם אִשָׁאר אנכי פה, הנה רוצה הייתי לראות, ביד מי יעלה דבר שכזה, להרחיק את אחי מכאן, בלתּי אם ישמוּהו בכבלים ויסגרוהו מאחרי שבכת⁻הברזל שבמִילַנוֹ”.

הכּהן אמר: “סוף⁻סוֹף יגיעו הדברים לידֵי כך, אם לא תשמעי בעצתי הטובה”.

והנה נהפכו מצוקות⁻לבה של האשה והיו לכעס. שָׁלֹחַ שלחה את אחיה אל פרנצ’סקו, בכדי שירחמנה, ולא שימיט עליה אסון. כי עתה נוח לה שתהי גם לְהַבָּא מנֻדה ושנוּאה להללו שלמטה, כעד עכשו. היא קתּולית כשֵׁרה, אולם מי שדחתה אותו הכנסיה, לו הרשות לתת ידו לשטן. ואותו החטא הגדול, שלא נכשלה בו עד⁻עכשו, אפשר שתחטא עוד בעתיד.

כל אותו זמן שמע פרנצ’סקו זמרה מתוקה משתפכת מֵעָל, מן המקום שנעלמה שם הנערה, פעמים בלחש חרישי, פעמים ביתר עֹז, אל⁻תוך דברי האשה הנחנקים, המהולים בצעקות בודדות, ונפשו מכֻוֶּנת היתה יותר לקסם שבאותה נעימה, מלצעקות החֵמה של האשה הנשחתה. התרומם בקרבּו גל של חֹם, בצֵרוף מֹרך⁻לב, שכמותו לא הרגיש עוד מעולם. נדמה, שזו המאוּרה המפֻחמת זו הרפת לאדם ובהמה, נהפכה בבת⁻אחת, כאִלו על⁻ידי איזה קסם, למערת⁻הגביש היותר⁻נחמדת שבגן⁻עדנו של דַּנטֶה, מלאתי קולות מלאכים ומַשַּׁק כנפים כקול “יונת⁻צחוק”.

הוא הלך. לא היה בכחו לעמוד עוד יותר נגד השפעות מבלבלות שכאלה, מבּלי לרתת בכל גופו. בחוץ, לפני גל⁻האבנים הנבוב, שָׁאַף אל תוכו את אויר⁻ההרים הרענן ונתמלא מיד, ככלי ריק, רשֶׁם כבּיר של עולם⁻ההרים. נפשו כאִלו שָׂמה מושבה בכֹח⁻העין הנרחב וקלטה לתוכה את החמרים הענקיים של קלִפּת הארץ, למן צוקי⁻השלג הרחוקים ועד לתהומות האיֻמים שמקרוב, השרוּים בנֹגה⁻המלכות של יום⁻האביב. שוב ראה את הפְּרָסים השחוּמים, שהיו חָגים עדַין בשכחה עצמית ממעל לכובע⁻הַסֻּכּר סַנט' אֲגַטה. והנה עלה בדעתו לערוך שם עבודת⁻אלהים מֻצנעת בשביל המשפחה המחרמת ואת הרעיון הזה גִלה לאשה, שיצאה מן המערה ועמדה מלאה צער על המפתן העוטה פרחי שֶׁן⁻הָאֲרִי הצהֻבּים. “לסואנה אסור לכם לבוא, דבר זה הלא ידוּע לכם היטב, – אמר, – אם אזמינכם לכך, אז גורלנו, כשלי כשלכם, רע ומר”.

האשה נתרככה שוב עד לדמעות והבטיחה לבוא ביום המיֻעד עם אחיה ובניה הבכירים אל הכּפתה של סַנט' אגַטה.

כשהתרחק הכּהן הצעיר מגבול אחֻזת לוכינו סקַרַבּוֹטא ומשפחתו עמוסי⁻המארה עד שאי⁻אפשר היה לראותו עוד משם, בחר לו אחת האבנים המחֻממות בשמש למקום⁻מנוח, בכדי שיהרהר בְּמַה שעבר עליו זה עכשו. הוא אמר לנפשו, שעלִיָּתו לכאן אמנם בצפיה חרדה, אבל בכל⁻זאת בדעה צלולה, כצֹרך חובתו, ומבּלי חוש מראש אף שמץ מזה, שממַלאו עכשו דאגה ומטרידו כל⁻כך. מה⁻זה היה לו? הוא מרט את גלימתוֹ, החליקהּ ונִקה אותה, כאלו היה יכול אגב⁻כך להתּיק מעצמו דבר⁻מה.

כעבור איזה זמן ועדַין לא הרגיש בנפשו זו הבהירות המבֻקשת, הוציא דרך⁻הרגֵּל את סדור⁻התפלות מכיסו והתחיל קורא בקול, אולם גם קריאה זו לא היה בה כדי לשחררו מאיזה עמעום פלאי, היתה לו הרגשה, כאלו שכח לעשות דבר⁻מה, איזה עִקר חשוב שבשליחותו. על⁻כן היה מַפנה את מבטיו בעד המשקפים, חָזֹר והַפנותם אגב איזו צפיה אל המקום שבא לשם, ולא יכול לגמור בנפשו להוסיף ולרדת.

ככה ישב תפוס חלומות מוזרים, עד שעוררוהו שני מאורעות קטנים, שנקלטו בדמיונו, שכבר יצא מגדרו, בהפרזה יתרה: תחלה נתפוצצה מפני השפעת אויר⁻ההרים הצונן הזגוגית הימנית שבמשקפיו, ותכף לאחר זה, בלי מעבר כמעט, שמע מעל לראשו נשימה ונשיפה איֻמה וחש לַחץ כבד על⁻גבּי כתפיו.

הכּהן הצעיר נתר ממקומו. הוא שָׂחק בקול, כשמצא סבּת פחדו הפתאֹמי בתַיש מנֻמר, שקפץ ועמד ברגליו הקדומניות על⁻גבּי כתפיו, מבּלי לחשֹׁש כלל ללבוּש⁻כהֻנתו, כאלו היה מתכַּון להביע לו על⁻ידי⁻כך את אֵמונו הבלתי המגבל.

אולם זו לא היתה אלא התחלה של ידידותו הטרחנית. התַּיש המגֻדל פרע, בעל הקרנים הַמֻצקות,המעֻקלות יפה והעינים המזרות זִקים, היה רגיל, כנִכּר, לבקש נדבות מן התַּירים העוברים, והיה עושה דבר זה אגב החלטה מגֻחכת ובעקשנות כל⁻כך מרֻבּבה,עד שאי⁻אפשר היה להנצל מפניו אלא על⁻ידי מנוסה. זקוף כלפּי מעלה, היה מציג את פרסותיו, חזר והציגן על⁻גבּי חזהו של פרנצ’סקו, ולאחר שעשה בדיקה מעֻלה בכיסיו של זה ובלע בלהיטות בלתּי⁻שכיחה פרורי⁻לחם אחדים, נדמה היה, שהחליט עכשו לכרסם את שערותיו, חטמו ואצבּעותיו של הכּהן.

עֵז זקנה, מגֻדלת⁻זקן, שפעמונה ועטיניה היו תלוּים לה עד לקרקע, באה בעיקבות אותו לסטים מזֻיָּן והתחילה גם היא, מעוֹדְדָה על⁻ידי הלה, להציק לַכֹּהן. על זו עשה רשֶׁם מיֻחד הסדור מקֻשט⁻הצלב וּמֻזהַב⁻חתָך⁻העָלים, ובשעה שעמד פרנצֶ’סקו ונלחם עם קרן⁻תיש מעֻקלת, עלה בידה לגזול את הספר הקטן. העָלים המֻּדפסים שחור נחשבו לה לירֻקים והיא בלעה אל תוכה בתאוָה את האמתּיות הקדושות, ממש כדבר הנביא.

במצוק זה, שנתגבר עוד על⁻ידי התלקטותן של בהמות אחרות, שהיו רועות כל אחת לבדה, הופיעה לו פתאם הרוֹעה כמושיעה. זו היתה אותה נערה עצמה, שפרנצ’סקו ראה אותה תחלה ראיה חטופה בסֻכּה של לוכינו. לאחר שגרשה הריבה הזקופה והחסֻנה את העִזים ועמדה לפניו בלחיים מאדימות ועינים מחַיכות, אמר: “הצלתִּני, נערה ישרה!” ובנטלו מידי בת⁻חוה הצעירה את סדוּרו, הוסיף גם הוא בחִיוך: “בעצם נפלא הדבר, שאני נטול⁻עזרה כל⁻כך בתוך עדרֵך, למרות מִשְׂרַת הרועה שלי”.

אין הכּהן רשאי להרבות שׂיחה עם נערה צעירה, או עם אשה, יתר מכפי הדרישה של חובת הכנסיה, והקהלה שומרת את הדבר, אם הוא נראה בדבּרו עם אשה מחוץ לכתלי בית⁻הכניסה. פרנצ’סקו המשיך אפוא מיד, בשים⁻לב אל משרָתו הקשה, את דרכו הביתה, מבּלי לשהות זמן רב: אף⁻על⁻פי⁻כן היתה בלבו ההרגשה, כאלו תפס את⁻עצמו על איזה חטא ועליו לטהר את⁻עצמו בהזדמנות הראשונה על⁻ידי וִדוי וחרטה. טרם יצא מתחום פעמוני⁻העדרים, והנה הבקיעו אליו צלילי קול אשה, שהשכיחו ממנו בבת⁻אחת את כל הגותו. זה הקול היה נפלא כל⁻כך, עד שלא עלה בדעתו כלל, שקוֹל הרועָה הוא, זו שהלך ממנה זה עכשו. פרנצ’סקו כבר שמע קול⁻מזמרי הַוַּטיקַן שברומא, ולא עוד, אלא שהיה שומע לפנים עם אמו לעתים תכופות גם את המזמרות החֻלוניות במילַנו, ולא היו זרים לו אפוא הקוֹלוֹרַטוּרה ובֶל⁻קַנְטוֹ של הפּריַמדֹּונֹות. בלי⁻משים עמד תחתיו דֹּם והמתין. וַדאי תַירים הם ממילַנו, חשב וקוה לשים עינו על בעלת הקול הנפלא, בעברה. אבל מכיון שלא באה, התחיל שוב לרדת בזהירות, צעד אחרי צעד, אל⁻תוך העֹמק המעורר סחרחֹרת.

כל מה שקרה לפרנצ’סקו, בכלל ובפרט, בדרכו זו, לא היה חשוב ביותר כשהוא לעצמו, אם אין שָׂמים לב לַשִּׁקוץ, שאִוה לו למושב בדירת סקַרַבּוטא ואחותו המסכנים. אבל הכּהן הצעיר הרגיש מיד, שעלית⁻הרים זו, מאורע הוא לו בעל ערך גדול, אף כי לא ידע לפי⁻שעה אף במעט את כל הקֵפו של זה הערך. הוא חש, שנתהַוה בו מבפנים איזה שִׁנוי. שרוי היה במין מצב⁻נפש חדש, שהלך ונעשה לו מרגע לרגע תמוה יותר, ואפילו חשוד במקצת, אמנם לא חשוד במדה כזו, שיהי חושש, שמא יד השטן בדבר, או שיהי זורק בו בַלָּז דיוֹתה, לוּ היתה זו מצויה בכיסו. עולם⁻ההרים השתרע מתחתיו כגן⁻עדן. בפעם הראשונה בֵרך עכשו על האֹשר, כשידיו נשתלבו בלי⁻משים זו בזו, שהפקידוֹ רבו דוקא על מחוז⁻כהֻנה זה. לעֻמת אלה המעמקים הנהדרים – במה נחשבת היא גם המטפחת של פֶּטְרוס, שהוּרדה משמים אחוזה בידי מלאכים בשלש כנפותיה. היכן יש למצֹא הוד⁻מלכות יותר, לפי השגת האדם, מבאלה הַמִּדרונות, חסרי⁻הַמַּעֲלה, של הגֶּ’נֶרוזו, שנשמעים בהם בלי⁻הפוגות רעמי⁻האביב העמומים של הפשרת גושי⁻השלג.


מיום בקורו בבית הַמָּחרמים לא יכול פרנצ’סקו לתמהונו למצֹא שוב את שלוַת⁻הנפש של חייו הקודמים. הצורה החדשה, שלבשה הטבע בעיניו, שוב לא נטשטשה ובשום אֹפן אי⁻אפשר היה להחזירהּ למצב הדומם שמלפנים. הכּהן הכיר תכף את טיב פעֻלותיה, שהבעיתוהו לא ביום בלבד, אלא גם בחזיונות לילה, וכִנה אותן נסיונות. ומכיון שאמונת הכנסיה מזוגה באמונת⁻השוא של הפגָנים, ומלחמתה התמידית עם זו תוכיח, מצא אפוא פרנצ’סקו בכל כֹּבד⁻ראשו את סִבּת השנוי שברוחו במגע של אותו פסל⁻עץ אותו היברוח הקטן, שהצילוֹ הרועה השׂעיר מן הדלֵקה. בלי⁻ספק עוד נותר בחיים שׂריד מאותם הַשִּׁקוצים, שעבדו להם הקדמונים בשם עבודת⁻הגיד; אותו הפֻּלחן הַמֵּביש, שנשמד מן העולם על⁻ידי המלחמה הקדושה של צלב⁻ישו. – עד היום שראה בו את העצב הנבזה, היה אך הצלב בלבד חתום בנפשו של פרנצ’סקו. כסַמֵּן את כבשׂי העדר בחותם⁻אש, כך סמנו אוֹתו, כביכול, במִכְוַת הלב, וזה החותם היה בהקיץ ובחלום לנגד עיניו, ונעשה לו לסמל⁻מהותו הוא. אבל עכשו היה השטן בעצמו ובשרו מציץ מעל לקורת⁻הצלב, וסמל⁻הַסַּטִּיר האָיֹם, אבי⁻אבות⁻הטֻּמאה, הלך וכָבש בהתחרות מתמדת את מקומו של הצלב יותר ויותר.

פרנצ’סקו הודיע קֹדם⁻כֹּל לַבּישוף שלו, וכן לראש⁻הקהל, על תוצאות בקוּרו בבית הרועה. במענה, שקבּל ממנו, הלל הלה את התנהגותו. “קֹדם כל דבר, – כתב הבישוף, – עלינו להמנע מפרסומי מלתא”. הוא ראה בזה חכמה יתרה, שקבע פרנצ’סקו לחוטאים המסכנים עבודת⁻אלהים מיֻחדת וחשאית על ההר סַנט' אגַטה, בכִפתּה של אם⁻מרים הקדושה. אולם השבח, שכתב לו רבו, לא היה בידו להשיב לפרנצ’סקו שלוַת⁻נפשו; הוא לא יכול לסלק מעצמו את הרעיון, שהוא חזר משם, מלמעלה, אחוז איזה קסם.

בליגוֹרְנֶטו, המקום שנולד שם פרנצ’סקו, ושבִּלה שם דודו, הפַּסָּל המפֻרסם, עשר שנות⁻חייו האחרונות, חי עדַין אותו הכהן הזקן, שחנך אותו בנערותו לאמתיות⁻הַיֵּשע של האמונה הקתּולית והדריכוֹ במעגלי החסד. את זה הכהן הזקן פקד באחד הימים, לאחר שעשה את הדרך מסואנה עד ליגורנֶטו בזמן של שלש שעות בערך. הכהן הזקן שמח על בואו וברגש נִכּר נכון היה לשמוע את הודוי, שחפץ האברך להתוַדות לפניו. מובן מאליו שכִּפּר לו.

מצוקות⁻הנֹחם של פרנצ’סקו מֻבּעות בקֵרוב בדברים הבאים להלן, שהגידם לזקן. הוא אמר: “מאז היותי על האלפה של סואנה, אצל החוטאים המסכנים, שוכנת בי מעין רוח רעה. אני מפרכס כֻּלי. הרי אני כאִלו לבשתי לא מעיל אחר, אלא ממש עור אחר. בשעה שאני שומע מַשק האשד של סואנה, הנני משתוקק ביותר לרדת לעמקי הערוּץ ולעמוֹד שם תחת מפל המים הכבירים, שעה על שעה, כאלוּ הייתי טעון טבילה מבפנים ומבחוץ, למען אשוב ואחלים. עת אראה את הצלב בבית⁻הכנסיה, את הצלב מעל למטתי, אז יִמְּלֵא פי שׂחוק. יכֹל לא אוּכל לבכות ולהאנח כקדם ולשַׁוּוֹת לנגדי ענויי המושיע. לעֻמת זה נמשכות עיני אחרי כל מיני דברים, הדומים ליַבְרוּחַ הקטן של לוכינו סקַרַבּוטא. יש שאינם דומים אליו כל⁻עִקר, ואני רואה בהם בכל⁻זאת דמיון. למען אוּכל להגות ב”אבות⁻הכנסיה", למען אצלוֹל עמֹק⁻עמֹק בנבכיהם באין⁻מפריע, עשיתי לי וילָאות לחלונות חדרי. עתה הסירותי את אלה. שירת הצפרים, המית הפלגים הרבים דרך הכרים שליַד ביתי, אחרי הפשרת השלג, ואפילו ריח הנרקיסים – הכל היו מפריעים אותי. כעת אני קורע חלוני לרוָחה, למען אוּכל להיות מכל אלה בתאוָה מרֻבּה.

כל זה מבעיתני, – המשיך פרנצ’סקו, – אולם אין זה אולי הרע ביותר. אולי גרוע מזה, מה שנתעיתי, כמו בלהטי מַגִּיָּה שחורה, אל תוך גבול⁻ממשלתם של שדים טמאים. צביטתם ומריטתם, דגדוּגם המחֻצף וגֵרויָם לדבַר⁻עבֵרה, יומם ולילה, בלי⁻הפוגות, – נוראים הם. הריני פותח את חלוני, ומחמת להטיהם נדמה לי, כאלו שופעת שירת הצפרים, אשר בַּדֻּבדבן המלבלב שמתחת לחלוני, דברי⁻תֶבֶל. צורות ידועות של קלִפּת האילנות מגָרות את יצרי, ואני נזכר על⁻ידיהן, ואפילו על⁻ידי קַוים ידועים של רֻכסי⁻ההרים, במקומות צנועים של גוף האשה. הרי זו מעין השתערות איֻמה של רוחות רעים, מנֻוָּלים ונוכלים, שלמרות כל תפלותי וסגופי אין בכֹחי לעמוֹד בפניהם. הטבע כֻּלה, זאת אני אומר לך בזועה, יש שהיא הומה, גועשת ורועשת לאזני הנבהלות שירת⁻גיד נאדרית, שבּה היא נותנת שבח והודיה – ואני אנוס להאמין זאת, למרות כל התקוממותי הפנימית – לאותו אליל⁻העץ הקטן והעלוב של הרועה.

התרגשוּתי ומצוקות⁻הנֹחם שלי – המשיך פרנצ’סקו – מתגברת, כמובן, עוד יותר על⁻ידי זה, שאני מכיר, שעלי החובה מוטלת לצאת כאיש⁻מלחמה נגד מאֵרה זו שעל מרום⁻האלפה. אבל גם דבר זה אינו עוד החֵלק הגרוע היותר שבהודאתי. עוד גרוע מזה: אפילו אל תוך החובות העִקריות של משׂרָתי נתמזג דבר⁻מה, כעין רעל מבַלבל הכל, בלתּי⁻נכחד, שמתיקות⁻שאול לו כביכול. מתּחלה אחזו בי דברי ישו על השה הנדחת והרועה העוזב את עדרו, למען השיבהּ מן הסלעים אין⁻דרך, בעֹז של קדֻשה וטהרה. אבל עתה מסֻפּק אני, אם זו הכַּונה עודנה בי בטהרתה הקודמת. היא הוסיפה קַנאות נלהבת. הנני מֵקיץ בלילה, פָּני רטֻבּים מדמע, והכל בי מתמוגג בדמעות⁻רחמים על אלה הנפשות האובדות, אשר שם למעלה. אולם באמרי: נפשות אובדות, הנה הגעתי אולי למקום, שמן ההכרח להפסיק בו ולהבדיל כראוי בין השקר והאמת. כי את מקום הנפשות החוטאות של סקַרַבּוטא ואחותו תופסת לנגד עיני הפנימית אך תמונתו של פרי⁻הפשע, הַינו זו של בתם.

והנה שאֹל אשאל את⁻עצמי, אם לא התשוּקה האסורה אליה היא הַסִּבּה לשקידתי, הנראית כבאה לשֵׁם שמים, ואם טוב אני עושה עתה ואינני מעמיד את⁻עצמי בסכנת המות הנצחי, בהמשיכי את מפעלי זה, הנראה כרצוי לאלהים".

על⁻פי⁻רֹב בכֹבד⁻ראש גמור, אך לפעמים בבת⁻צחוק, שמע הכהן הזקן, הבקי בהויות העולם, את הודוי המדֻיק של העלם. זה היה פרנצק’סקו, כפי שידע אותו, עם החוּש שלו לסֵדר פנימי וחיצוני ועם שאיפתו לצמצום ונקיון מָחלטים. הוא אמר: “אל תירא פרנצ’סקו. לֵך בדרכך, אשר הלכת בה מעודך. אל יִפָּלא בעיניך הדבר, אם מתנקש האויב הרע בנפשך בכל תעלוליו הנוראים, בעת שהנך בא להציל את טרפו, שכבר תקע בו את שִׁניו”.

במצב⁻נפש משֻׁחרר יצא פרנצ’סקו ממעון⁻הכהן אל הרחוב של הישוב הקטן ליגוֹרנֶטוֹ, אשר בִּלה בו את אביב⁻נעוריו. זהו כפר קטן, המשתרע על קרקע⁻גיא רחב ושטוח למדי ומֻקף שדות פּוֹרים, שדות דגן וירקות, שגפנים, כעין חבלים כֵּהים ומשׂרגים יפה⁻יפה, מתפתלים עליהם אילך ואילך, מעץ⁻תות אחד למשנהו. אף חבל זה משתרע ברשת המדרונות האדירים של ההר מונטי גֶ’נֶרוֹזוֹ, הנראה כאן, בצדו המערבי, מבסיסו הרחב בכל הדר⁻מלכותו.

היתה עת צהרים וכפר ליגורנֶטו היה שרוי, כנראה, במצב של תרדמה. בדרכו ברכו את פרנצ’סקו לשלום אך מספר תרנגולים מקרקרים תינוקות משַׂחקים, ולסוף הכפר – כלבלב נובח. כאן, הָיינו לסופו של הכפר, היה הבית של דודו, שנבנה באמצעי איש אמיד, בולט לפנים, כעין בריח, אותו buen retiro של וִינְצֶ’נְטוֹ הפַּסל, והיה עכשו בלתּי⁻נושָׁב, ועבר לרשותו של הפלך טֶסִּין, בתור מין בנין⁻מזכרת. פרנצ’סקו עלה במעלות הגן העזוב והשומם ונענה אחר⁻כך לחֵשק, שנולד בלבו פתאֹם, לראות עוד פעם את הבית גם מבפנים. אכרים הגָּרים בקֵרוב⁻מקום, מדעיו משכבר, מסרו לידו את המפתח.

יחסו של הכהן הצעיר אל האמנות היה היחס המצוי אצל בני⁻מעמדו. דודו המפֻרסם מת לפני עשר שנים בערך ומיום קבורתו שוב לא ראה פרנצ’סקו חדרי בית⁻האמן המפֻרסם. הוא לא ידע בעצמו מה הניעוֹ פתאם לבַקר בבית הריק, שעד עכשו לא היה מסתכּל בו בעָברו, אלא כלאחר⁻יד, מתוך התענינות מועטת. מעולם לא היה הדוד בעיניו אלא אדם, שהוא חַיב בכבודו, ומקצוע⁻עבודתו של הלה דבר זר היה לו, בּלתּי⁻חשוב כל⁻עִקר.

כשהפך פרנצ’סקו את המפתח במנעול ונכנס אל האכסדרה בעד הדלת החורקת על ציריה החלודים, עברוֹ רטט חשאי מפני הדממה המאֻבּקת, שנשבה לקראתו ממעלֵה⁻המדרגות ומן החדרים הפתוחים שלצדדים. לימין האכסדרה היה חדר⁻הספרים של האמן המנוח, ונכּר היה מיד, שחי כאן אדם שוקד על דברי⁻השכלה. בתוך ארונות נמוכים היו עומדים, מלבד כתבי וַזַּרִי, כל כתביו של וינקֶלמַן, ומן השירה האיטלקית היו כאן הסונֶטות של מִיקל אנגֶּ’לו, כתבי דַנטֶה, פֶּטרַרְקה, טַסּוֹ, אריוֹסטוֹ ועוד. בארונות עשוים לכך היה שמור אֹסֶף של שרטוטי⁻יד והעתקות פתּוחי⁻אבן, ובחדר היה ערוך אֹסף אחר של מטבּעות הרֶנֶסַנס וכל מיני דברים חשובים, יקרי⁻מציאות, בתוכם כַּדי⁻חמר מצֻירים מאֶטְרוּרִיָּה ועתיקות אחרות של ברונזה ושיש. פה ושם על הכֹּתל תלוי היה במסגרת שרטוט יפה ביותר מאת ליאונַרדו ומיקל אנגֶּ’לו, שהציג לראוָה גוף עָרֹם של גבר או אשה. הקיטון הסמוך היה מלא אפילו על שלשה מכתליו ציורים כאלה, מן המסד עד הטפחות כמעט.

מכאן הובל פתח אל טרקלין בעל⁻כִּפּה, שגבה קומות אחדות לו והאור בא לתוכו מלמעלה. פה היה וִינצֶ’נצו עובד במַפסלת ועץ, ויצוּקות⁻גֶּפֶס משל טובי יצירותיו מִלאו כהמון צפוף ואִלם את החדר הדומה כמעט לבית⁻כניסה.

בלב מתכַּוץ, נבעת מפני קול צעדיו שלו עצמו, כאלו היה מכיר אשמתו, הגיע פרנצ’סקו עד לכאן והתחיל מתבונן, בפעם הראשונה בעצם, ביצירה זו או אחרת של דודו. אצל אנדַּרטה של מיקל אַנגֶּ’לו אפשר היה לראות כאן את גִּבֶּרטי. גם דַּנטה היה כאן, יצירות, שהיו מסֻמנת בנקֻדות, לפי שעשו כתבניתן פסלי⁻שיש גדולים. אבל תמונותיהם של מפֻרסמי⁻עולם הללו לא היה בכֹחן להסב עליהן שׂימת⁻לבו של הכהן הצעיר לזמן רב. אצלן היו מָעמדות אנדַּרטות של שלש נערות צעירות, בנות מרקיז אחד, שהיה חפשי ממשפטים קדומים למַדי ונתן לאמן לצור צורתן, כשהן ערֻמות כליל. לפי מראה⁻העינים לא היתה הצעירה שבמטרונות הצעירות למעלה מבת שתים⁻עשרה, השניה לא למעלה מבת חמש⁻עשרה, השלישית לא למעלה מבת שבע⁻עשרה. פרנצ’סקו לא נעור אלא אחרי שהתבונן שעה ארֻכּה, מתוך שכחה עצמית, בגוִיות הזקופות. אלה היצירות לא הציגו את עריָתן לראוָה, כאותן של היוָנים, בתור אצילות טבעית וצלם אלהים, אלא זו היתה מָרגשת כעין גלוי⁻סודות של חדר⁻המטות. כי ההעתקות לא היו מֻפשטות מדמֻיות⁻המקור, אלא הללו נשארו בהן בעינן, נכּרות היטב; ואותן דמֻיות⁻המקור, נדמו כמכריזות ואומרות: מעֻרטלות אנו שלא כהוגן ועל⁻כרחנו ולמרות רגש⁻בשתנו הֻפשטנו את שַׁלמותינו על⁻פי פקֻדת⁻עריץ. כשנעור פרנצ’סקו מהרהוריו, הלם בו לבו והוא הביט באימה אל כל צד. הוא לא עשה כל דבר רע, אבל הוא כבר חש את⁻עצמו כחוטא, משום שנתיחד עם יצורים כאלה.

הוא החליט בנפשו, כדי שלא יהי לבסוף עוד נתפס בשעת קלקלתו, למהר ככל האפשר ולצאת מפֹּה. אולם כשהגיע שוב אל דלת הבית, סגר אותה, תחת לצאת מפֹּה. במנעול מבפנים, נעל היטב במפתח, באֹפן שהיה עתה מֻסגר בבית⁻הבלהות של המת ושום איש לא יכול להפתּיעו עוד. אחרי שנעשה דבר זה, חזר שוב עד לפני פסלי⁻הגֶּפס של שלש הגרַציות.

חיש⁻קל אחזוֹ כאן שגעון חִור ופוחד, בשעה שהלמות⁻לבו נתגברה בו יותר. הוא חש בקרבּו את האֹנס, ללטף לבכירה שבמרקיזות על⁻גבּי שׂערה, כאלו היתה זו חיה. אף כי ברור היה, וגם לפי משפטו הוא בעצמו, שיש במעלל זה משום שגעון, בכל⁻זאת עוד היה הדבר מֻתּר באיזו בחינה לכֹהן. המרקיזה השניה היתה מֻכרחת כבר לנשֹא לטיפה על⁻גבּי כתפהּ ואזרועהּ: כתף עגֻלה ואזרוע עגֻלה, שֶׁסִּיְמה ביד רכה וענֻגה. ותכף עמד פרנצ’סקו לפני השלישית, הצעירה שבמרקיזות, ובזו הרחיק עוד יותר באותות⁻חבּתו, ולבסוף נשק לה גם נשיקה ירֵאה ואסורה תחת שַׁדָּהּ השמאלי ונעשה על⁻ידי⁻כך לפושע מדֻכדך ונדהם לאין⁻גבול, שמצב⁻רוחו היה דומה לאותו של אדם הראשון, ששמע את קול אלהים, אחרי שאכל מפּרי עץ⁻הדעת הוא נָס, הוא נמלט על נפשו, כמי שרודפים אותו.

את הימים שלאחר⁻כך היה פרנצ’סקו מבַלה מקצתם בתפלות בבית⁻הכניסה, ומקצתם בסגופים במעון⁻הכּהן שלו. דכדוך⁻נפשו וחרטתו היו גדולים. קַוֵּה קִוָּה לנַצח סוף⁻סוף את בשרו התובע, על⁻ידי התמכּרו כֻלו לשמים, בדבקוּת וכַונת⁻לב מרֻבּה, אשר לא ידָען עד⁻עתה. בין כה וכה התפרצה בלבו מלחמת היצר הטוב והרע בעֹז בלתּי⁻ידוע לו מקֹדם, ונדמה היה לו, כאִלו שָׂמוּ להם אלהים והשטן בפעם הראשונה את לבבו למקום⁻הקרָב שלהם. גם הַשֵּׁנה, זה החלק הבּלתּי⁻אחראי לכאורה שבהיותו, לא הביאה לו, לַקלֵיריקוס הצעיר, כל מנוחה: כי דוקא שעה זו של תרדמת⁻לילה, שאין עליה שומרים, היתה לשטן רצויה ביותר. להתעות בה בלהטיו המדיחים את נפשו התמימה כל⁻כך של העלם. באחד הלילות, לפנות בֹּקר, – הוא לא ידע אם היה הדבר בחלום או בהקיץ, – ראה בנֹגה⁻הירח הלבן את שלש הדמֻיות הלבנות של בנות המרקיז היפות, כשהן נכנסות אל⁻תוך חדרו ונגשות אל מטתו, וכשהתבונן בהן בעיון, הכיר שכּל אחת מזוּגה באֹפן מַגִּי בתמונת הרועה הצעירה שעל האלפה סַנטה קרוצֵ’י.

בלי⁻ספק היו פה חוטים, לא שזָרום מלאכים, אשר נמשכו מן אחֻזת סקַרַבּוטא, הפעוטה כעין צעצוע, עד למטה, אל חדר הכהן, שנשקפה האלפה בחלונו, ואִגדו אותם זה בזה. ממשלת השמים היתה ידועה לו לפרנצ’סקו למַדי ואף ממשלת השאוֹל, והוא הכיר תכף, ידיו של מי טפּלו במלאכה זו. פרנצ’סקו האמין, שלהטי⁻כשפים בעוכריו. מתוך שהיה בקי באיזה מקצוֹעות של מדע האסכולסטיקה, סבר, שבכדי לפעול פעֻלות מחַבְּלות ידועות, משתמשים רוחות רעים בהשפעת הכוכבים. למֹד למד, שמפאת הגוף נמנה האדם את מזלות השמים, שִׂכלו מעמידו במדרגת המלאכים, רצונו נשמע לאלהים, אבל אלהים אינו מוחה ביד מלאכים שסרחו, להטות את רצונו ממנו, וממלכת השדים מוסיפה עֹז על⁻ידי הברית עם בני⁻אדם כאלה, שכבר הֻטעו. מלבד זאת יכולה לעתים תכופות תאוה זמנית, גופנית, כשֶׁמַּטים אותה רוחות⁻התֹּפת לחפצם, לֵעָשות סבּה לאבדנוֹ הנצחי של אדם. בקִצור, הכהן הצעיר היה מרעיד עד היסוד בו ומפַחֵד מפני נשיכת⁻הנחש של מלאכי⁻חבּלה, מפני השדים, שריח דם נודף מהם, מפני החיה הרעה בְּהֵמוֹת, ועל כֻּלם, מפני האשמדאי, זה השד הידוע, הממֻנה על הזנונים.

בתחלה עוד לא יכול להאמין, שהאח והאחות הארורים שטוּפים גם בחטא של להטים וכשפים. הוא עשה אמנם נסיון אחד, שהיה חשוד בעיניו עד⁻מאד. בכל יום היה מצרף את פנימיותו בהתלהבות קדושה ובכל אמצעי הדת, כדי לטהרהּ מתמונת בת⁻הרועים – וזו חזרה והופיעה עוד יותר מסֻיֶּמת ויותר בהירה. מה היה טיבו של אותו ציור ושל אותו דף⁻עץ בּלתּי⁻נפסד שמתחתיו, או מה היה טיבו של אותו בד, שלא היו נזוֹקים אף משהו לא במים ולא באש?

עתים היה מסתּכּל בחשאי ובתמיה, איך שתמונה זו צפה ועולה בכל מקום. הוא קרא ספר, וכאשר נראו לו הפנים הענֻגים, המעֻטרים שֵׂער אדמדם⁻חוּם כעין אדמה, שמביטים בעינם גדולות ואפלות, על דף אחד, היה הופך את העלה שלפניו, כדי לכסוֹתם ולהצפינם. אבל הם התפרצו בעד כל עלה ועלה, כאִלו לא היה פה שום דבר, כשם שחדרוּ בעד וִילאות, בעד דלתים וחומה אל⁻תוך הבית וגם לתוך בית⁻הכניסה.

יחד עם בלהות כאלה ומחלֹקת פנימית כלתה גם נפש הכהן הצעיר מקֹצר⁻רוח, כי היום המיֻעד בשביל עבודת⁻אלהים המיֻחדת על פסגת סַנט' אגַטה חִשֵּׁב להחיש את בואו. הוא בקש להקדים ככל האפשר ולמַלא את החובה שנטל עליו, אולי יוּכל להציל על⁻ידי⁻כך את הנערה מצפּרני שר⁻השאוֹל. ועוד בקש לשוב ולראות את הנערה. אולם הדבר, שאליו נכסף ביותר, ושֶׁקִּוה שודאי בוא יבוא, הוא השחרור מן הקסם רב⁻הענויים. פרנצ’סקו מִעט באכילה, היה עֵר רֹב לילותיו ונעשה מיום ליום עגום וחִור יותר ושֵׁמע חסידותו המיֻחדת במינה פשט בכל הקהלה עוד יותר מעד כֹה.

סוף⁻סוף הגיע הבֹּקר, שקבעוֹ הכהן לחוטאים המסכנים לבוא בו אל הכִּפתּה, אשר במרומי כובע⁻הַסֻּכּר סַנט' אגַטָּה. הדרך הקשה ביותר היתה טעונה הליכה בת⁻שעתַים. בתשע שעות יצא פרנצ’סקו מוכן לדרך, אל מגרש⁻השוק של סואנה בלב מבֻדח ורענן, כשהוא מסתכל בעולם בעינים חדשות.

תחלת מַאי היתה ממשמשת ובאה, וכה התחיל יום, שהיה נהדר להפליא, אך האיש הצעיר ראה כבר בחייו הרבה ימים נאים כמוהו, מבּלי חוש בכל⁻זאת את הטבע, כמו היום, כעדן⁻אלהים ממש. היום סובבהו גן⁻העדן.

נשים וריבות עמדוּ, כעל⁻פי⁻רֹב, מסביב לסַרקוֹפַג, השופע על גדותיו מי⁻הר זכּים, וברכו את הכהן לשלום אגב קריאות קולניות. דבר⁻מה שברשמי פניו ובתנועותיו, בצֵרוף הרעננוּת החגיגית של היום הצעיר מסכו בכובסות אֹמץ⁻רוח. כששמלותיהן מהֻדקות בין שוקיהן, באֹפן שנחשפו אצל אחדות סֻבְכֵי⁻הרגל והארכובות החוּמים, היו עומדות גחוּנות ועובדות בזריזות בזרוֹעותיהן החסֻנות, המעֻרטלות וחוּמות אף הן. פרנצ’סקו נגש אל הכנופיה. הוא חש בקרבּו את הצֹרך לדבּר אליהן כל מיני דברים של ידידות, שלא היתה להם שום נגיעה למִשׂרָתו הקדושה, אלא שהיו עוסקים במזג האויר הטוב, בבטחון, ובשנה העומדת להיות מבֹרכת ביין. בפעם הראשונה, מסתמא באה לו הדחיפה על⁻ידי הבקור בבית דודו הפַּסל, העביר הכהן הצעיר על כבודו, להתבונן בכִּיּוּרים המקַשטים את הסַרקופַג, שהציגו תהלוכה של בַּקחַנטים, עם סַטירים מכַרכרים, עם מחללות⁻בחלילים מפזזות ועם הרֶכב, הרתום לפַנתּרים, של דיוניסוס, אליל⁻היין המעֻטר בענבים. באותו רגע לא ראה כל זרות בדבר זה, שהזקנים צִפּו את בית⁻האבן של המות בתמונות שופעות שפעת⁻חיים. הנשים והנערות, שבתוכן היו אחדות בבעלות יֹפי בלתּי⁻מצוי, היו מפטפטות ומצחקות אליו בעת התבוננות זו, ועתּם נדמה לו, כאִלו היו צוהלות מֵינַדוֹת שִׁכּוֹרוֹת אף סביבו הוא.

זו העליה השניה אל עולם⁻ההרים היתה, בהשוָאה לראשונה, כזו של אדם שעיניו פקחות לעֻמת זו של אחר שיצא סומא מרחם אמו. פרנצ’סקו הרגיש בבהירות מכריחה, שעיניו נפקחו לו פתאֹם. בבחינה זו לא ראה בהתבוֹננותו בסַרקופַג איזה דבר שבאקראי, אלא זו היתה לו בת חשיבות עמֻקה. היכן היה המת? מים נוזלים, חיים, מלאו את האבן הפתוחה, את ארון המת, ותחית המתים הנצחית היתה מֻבַּעַת בלשון הזקנים על שטחוֹ של השיש. כה הוּבן האֳוֶנְגֶּליון.

אמנם, זה היה אוַנגֶּליון, שלא היה לו דמיון רב אל אותו, שהוא לָמד ולִמד לפנים. זה לא יצא כלל מן הדפּים והשורות של ספר, אלא הוא נבע ועלה מן האדמה דרך העשבים, הדשאים והפרחים, או שקלח עִם האור מִטַּבּורה של חַמה. הטבע כֻּלה חיים באו בה ודבּור כביכול, המתה והאִלמת נעשתה נעה, גלויה ומדובבת. פתאם החלה להגיד לכֹּהן הצעיר כל מה שהעלימה עד⁻כה. נדמה היה, שידיד⁻נפשה הוא, בחירהּ, בנהּ, והריהי מגַלה לו כאֵם את הרזים הקדושים של אהבתה ואִמָּהוּתה. כל תהומות הבלהות, כל הפחדים שבנפשו הטרופה נגוזו.לא שָׁאַר דבר מכל המחשכים והמוֹראות של השתערוּת⁻השאוֹל המדֻמה. כל הטבע היתה שופעת אהבה וטובה, ופרנצ’סקו, שהיה מלא וגדוש אהבה וטובה, השיב לה אהבה אל חיקה.

מוזר: בשעה שהיה מטפּס ביגיעה למעלה, בין סבכי רֹתם, אשורים ותות, כשרגליו מוֹעֲדות לעתים תכופות בחַלוקי⁻האבנים, סובבהו בֹקר⁻האביב כסימפונית⁻הטבע מלאת⁻אֹשר ונאדרית כאחת, שהגידה יותר על הבריאה מאשר על הנברא. גלוים היו המסתורין של מעשה⁻הבריאה, שאין המות שולט בו עולמית. מי שלא שמע סימפוניה זו, כך נדמה לכֹּהן, עושה שקר בנפשו, אם הוא מהין לקרֹא את המזמור “הריעו לאלהים כל הארץ” או “הללוהו שמי⁻השמים”.

אשד⁻המים של סואנה הָמה ונפל אל⁻תוך ערוּצו הצר מתּוך שׂבע ושֶׁפע. קול⁻שאונו אדיר היה ומלא. אי⁻אפשר היה לבלי שמֹע את שפתו. אגב השתנוּת נצחית צלל קול השׂבע, פעמים עמום, פעמים צלול ביותר. רעמי גושי⁻שלג נמלטו מן הצלע הענקית, הלוטה בצל, של הגֶ’נֶרוזו, אך בשעה שנשמע קולם לאֹזן פרנצ’סקו, כבר נשפך הגוש לעצמו בזרמים אלמים של פרורי⁻שלג, אל⁻תוך אפיק הַסַּוִּלִּיָּה. היכן אפשר היה למצֹא דבר בטבע, שלא חלו בו חליפות⁻החיים ושלא היתה בו נפש חיה: דבר, שלא היה פועל בקרבּו רצון דוחף? מלה כתָב, שירה ודם⁻לב שוטף – אלה היו בַכֹּל. האם לא שָׂמה השמש יד חַמה ונעימה על גבּו בין כתפיו? האם לא לחשו והתנועעו העלים של סבכי הדַּפנה והאשורים, בנגעו בהם דרך⁻הלוכו? האם לא קלחו המים בכל מקום ורשמו בכל מקום, אגב מלמול חרישי, כתב צנורותיהם ואפיקיהם? האם לא היה קורא בו הוא, פרנצ’סקו וֵילַא, והאם לא היו קוראים בו סִיבֵי השרשים של רבּוא רבבות צמחים גדולים וקטנים, והאם לא היה זה סודם, אשר התגלה ברבוא רבבות פרחים וגבעולי⁻נצה? ידו של הכהן הרימה אבן זעירה ומצָאַתָּהּ מצֻפּה אזוב אדמדם: אף כאן עולם⁻פלאים דובב, מצַיֵּר, כותב, צורה צָרָה, המעידה עדוּתה על כֹּח⁻היוצר של החיים, אשר בכל יצור.

והאם לא היו קולות הצפרים, שנתלכדו מעל⁻גבּי הקערוריות של גיא⁻הצורים האדיר כרשת של חוטים טמירים, עדינים לאין⁻סוף, מעידים אף הם עדות זו עצמה? עתים נדמה לפרנצ’סקו, שזו הרשת הנשמעת מתהפכת בשבילו לחוטים נראים של נֹגה⁻כסף, שאש פנימית ודֹבבת מַרעידה אותם. כלום לא היתה זו אהבה, שנעשתה נשמעת ונראית בצורות, ואֹשר שנתגלה אֲשֶׁר לטבע? וכלום לא היה זה נהדר, איך שנתאחה זה המטוֶה, חָזֹר והתאַחוֹת, כמו בְּבָכְיְרֵי⁻אורגים נחפזים וטָסים לאין⁻עיפוּת, כל פעם שנקרע או שֶׁנִּדָּף? איה היה מושבם של האורגים הקטנים בעלי⁻הנוצה? ראֹה לא ראוּם, בלתּי אם המירה איזו צפור קטנה בחפּזון ובדומיה את מקומה: מן הגרונות היותר פעוטים זרמה זו הלשון הצוהלת על⁻פני כֹל, הנשמעת עד למרחוק.

במקום שהכל היה שוטף, במקום שהכל היה פועם, כמו בו בעצמו, כבסביב, לו, לא ידע פרנצ’סקו מקום הַמָּוֶת איהו. הוא נגע בגזע עץ⁻ערמון והרגיש, איך שהוא דוחף בקרבּו את לשדי המזון אֶל⁻עָל. הוא שתה לתוכו את האויר כנפש חיה וידע עם זאת, שלו הוא חַיב להודות על הנשימה והרִנה אשר בנפשו הוא. והאם לא היה הוא לבדו, שֶׁשָּׂם את גרונו ולשונו כלי⁻דבּור לַהִתְגַּלּוּת? פרנצ’סקו התעכב רגע לפני עדת⁻נמלים הרומשת ועובדת בחריצות. "עכבר⁻לוּז? קטן, זעיר עד⁻מאד, נֶאֱכַל כמעט כליל על⁻ידי הרמשים הסודיים מעל⁻גבי שִׁלדוֹ הדק. האם לא ספּר השלד הקטן, הנחמד, ועכבר⁻הלוז, שנשמד ונעלם בחֹם של מדינת הנמלים, על החיים שאין להם כליה, והאם לא בקשה הטבע רק את הצורה החדשה מתוך רצונה או הכרֵחָה לִיצוֹר? הכהן ראה שוב, הפּעם לא מתחתיו, אלא ממעל לו, את הפרָסים השחומים של סַנט' אגַטה. גופיהם בעלי הנוצה והכנף היו נושאים בעדנת⁻מלכוּת את הפּלא של הדם, את הפלא של הלב הפועם, דרך המרחב. אבל מי יכול וינַכֵּר את הכתב הברור והמפֹרש, שכתבו בעִקוּלים המשתנים של מעוּפם על⁻גבֵּי המשי התָּכֹל של השמים, זה שפִּשרוֹ ויפיוֹ קשורים היו קשר אמיץ עם חיים ואהבה. פרנצ’סקו הרגיש, כאִלו מצַוות אותו הצפּרים לקרֹא את הכתב. ואם היו כותבות בנתיבות מעוּפן, הנה גם כֹּח⁻הקריאה לא נעדר מהן. פרנצ’סקו נזכר בַּמַבּט⁻למרחוק, שחֻננו בו אלה דַיָּגֵי⁻הכְּנף. ונזכר בעינים לאין⁻מספּר של האנשים, של העופות, של היוֹנקים, של הרמשים והדגים, שבהן הטבע רואה את⁻עצמה. בתמיה המתגברת והולכת הכיר את זו באִמָּהוּתה האין⁻סופית. היא דאגה לכך, שלא יִסָתר מבָּניה כל דבר⁻הנאה בגבול ממשלתה: הם חֻננו מאִתָּה לא לבד בחושים של העין, של האֹזן של הריח, של הטעם ושל המשוּש, אלא גנזה להם, כפי שהרגיש פרנצ’סקו, עוד חושים חדשים, לאין מספּר, בשביל תמוּרות העתּים. כמה עצומים הם כֹּחות הראיה, השמיעה, ההרחה, הטעימה והמשוּש שבעולם! – ועננה לבנבנה עמדה דֹם מעל לפרסים. היא דמתה לאפריון מזהיר. אולם גם היא עזבה את מקומה ונשתנתה מיד בחִלוּף הכי⁻מהיר.

כֹּחות עמֻקים ומסתוריים נקרו לכֹּהן פרנצ’יסקו את התבלול שבעיניו. אולם העִקר של מאורע⁻נפש זה, העִקר שעשהוּ מבּלי הודאתו למאֻשר, היתה העובדה, שראה לפניו ארבע שעות יקרות, שכּללו בתוכן את הפגישה עם בת⁻הרועים המסכֵּנה והַמָּחרמת. זו ההכרה עשַׂתּו לבטוּח ועשיר, כאִלו לא נתּנה עת יקרה זו לחלוֹף. שם למעלה, כן, שם למעלה, מקום שעומדת הכִּפתּה הקטנה, שממעל לה חָגים הפרָסים, שמוּר לו, לפי דעתו, אֹשר, שעל⁻אודותיו גם המלאכים מֻכרחים להתקנא בו. הוא עלה ועלה ושקידה מלאת⁻אֹשר עשתה לו כנפים. הדבר, שהוא אומר לעשות שם למעלה, וַדאי יביאהו לידי התפשטות הגשמיות וירוממהו לשמי⁻עָל וימשילהו כביכול לרועה הנצחי הטוב בעצמו. “sursum corda! sursum corda!” בלי⁻הרף קרא לפני עצמו את הברכה של פרַנציסקוס, בעוד שלידו צעדה אגַטה הקדושה, אותה המעֻנה, שהקישו לה את הכִּפתּה הקטנה שלמעלה ושיצאה לקראת המות בידי התּלין כיוצא למחולות⁻ששון. ומאחריהם, כך נדמה לפרנצ’סקו בעלותו בשקידה, היתה כרוּכה בעקבותיהם תהלוכה של נשים קדושות, שחפצו כֻלן לראות את פלא⁻האהבה על הפּסגה החגיגית. מִרים בעצמה צעדה, בשערותיה האלהיות, הפרועות ביקר, וברגליה הנחמדות, הרחק לפני הכּהן ותהלוכת הנשים הברוכות, למען תעטוף האדמה תחת מבטה, תחת הבל⁻פיה, תחת כפּות⁻רגליה, בשביל כֻּלם פרחי⁻חג. “Jnvoco tel invoco te!” לחש פרנצ’סקו בדבקות, “invoco te nostra benigna stella”

בלי עיפוּת הגיע פרנצ’סקו אל פסגת ההר⁻הקוֹנוס, שלא היתה רחבה כמעט יותר מכפי שדרוש היה ליסוד בית⁻אלהים הקטן שעמד עליה. לא נשתַּיר בה מקום אלא בשביל שָׂפה צרה ותרביץ קטן, שבאמצעיתו צמח ערמון רך, חסר⁻עלים עדַין. פרחי האֶנציַאן התּכֻלים נִטשו מסביב למקדש בהמון כזה, עד שנדמה היה, שקרע של השמים או של שלמת⁻מרים התּכֻלה פרוש מסביב לבית⁻התפלה הבודד. או שאפשר היה גם לחשֹׁב, שראש ההר הטביל את עצמו בתכלת⁻השחקים ממש.

נער⁻המקהלה וסקַרַבּוטא ואחותו כבר היו שם וישבו להנאתם תחת עץ⁻הערמוֹן. פרנצ’סקו החוִיר, יען כי עיניו תרו לחִנם, אם גם אגב רפרוף בלבד, אחרי הרועה הצעירה. אבל הוא העמיד פנים קשים ופָתח במפתח גדול, חלוד, דלת הכִּפתּה ולא היו נכּרים בו מפּח⁻נפשו ומהומת המלחמה שבקרבּו. הוא נכנס אל בית⁻התפלה הצר, שנער⁻המקהלה הכין בו מיד דברים אחדים בשביל סֵדר העבודה. מן הבקבוק שהובא עכשו הוּצקו מעט מי⁻הזאה אל תוך האגן המיֻבּש והאח ואחותו טבלו בהם את אצבעותיהם הנקשות והחוטאות. הם הִזו על עצמם מן המים והצטלבו וכרעו על ברכיהם בדחילו ורחימו סמוך לסף⁻הדלת.

בינתים יצא פרנצ’סקו מטֻלטל מסערת⁻נפשו, עוד פעם החוּצה ואחרי לכתּוֹ כה וכה, מצא פתאם מתוך חלחלה עמֻקה ואלמת את הנערה שחפּש, כשהיא נחה על⁻גבּי האֵנציאן התָּכֹל והמזהיר כשמי⁻כוכבים, קצת למטה משטח הפסגה. “בֹּאִי פנימה, אני מחכּה לך”, קרא הכהן. היא התרוממה, כנכּר, בעצלתים, והביטה בו הבטה שוקטת מתחת לעפעפיה המוּרדים. אגב⁻כך נדמתה כמחַיכת בחשאי חיוך רך ונחמד, אבל דבר זה לא בא לה, אלא מטבע ברִיָתו של הפה המתוק, מן הזֹהר הנחמד שבעיניה התּכֻלות ומן הגומות הענֻגות שבלסתותיה המלאות.

אותה שעה נשתכללה התמונה, שטפּח פרנצ’סקו בנפשו, ונתחדשה בה התחדשות כבדת⁻גורל. הוא ראה פני⁻מַדּוֹנה תמימים ותינוקיים, שזיו חִנָּם המבַלבּל מאֻחד היה עם קשִׁי של כאֵב, חרישי עד⁻מאד. האדמומית הגדוּשה משהו של הלסתות נחה על עור לבן ולא שחום, שאֹדם⁻השפתים העסיסי הזהיר מתוכו בלהב רמונים. כל תָּו שבמנגינת זה הראש התינוקי היה אומר מתיקות ומרירות, קשִׁי⁻רוח ובדיחות כאחת. במבטו היה משום השתמטות בַּישנית ותביעה ענֻגה כאחת: שתיהן לא בתֹקף הזעזועים הבהמיים, אלא בבלי⁻דעת, כעין זיע הפרחים. אם נִדמו העינים כמַסתירות בתוכן חידת הפרחים ואגדתם, הנה כל תארהּ של הנערה לא דָמה אלא לפרי יפה וגומל. פרנצ’סקו מצא לתמהונו, שראשה עדַין ראש⁻תינוק הוא לחלוטין, בנוגע להבּעת הנשמה, רק איזו רוָיָה מבעבעת, רויַת⁻ענבים, רמזה עליו, שכבר עבר תחומי הילדות והגיע לשנות בגרות. הַשֵּׂער, שמקצתו היה חוּם כעין האדמה ומקצתו יותר בהיר, היה ענוד על המצח והרַקה כנזר כבד. מעין עיפוּת ענֻגה של פרי בָשֵׁל, שהיה בה משום כֹּבד ותסיסה פנימית גם⁻יחד, היתה מעַצֶּמת למחצה עפעפי הנערה ושִׁוְּתה על עיניה שפע של לחלוחיות ועֶדנה. אבל למטה מצואר⁻השן נתחלפה מַנגינת הראש באחרת, שתָּוֶיה הנצחיים – פשר אחר להם. מן הכתפים ולמטה החלה האשה. זו היתה אשה מבֻגרה ומלאה עלומים, מסֻרבּלת⁻בשר כמעט, ונדמה היה, שראשה התינוקי אינו הולם אותה כלל. רגליה היחפות וסֻבּכיהן האמיצים והשזופים היו עמוסים מעין עתרת⁻הפֵּרות, שהיתה כמעט, כפי שנדמה לכֹּהן, כבדה ממנה יותר מדָּי. מסתּורי אש⁻החושים אשר בגופה, גוף איזיס אלילת⁻הפּריה, לא היו מֻבּעים בראשה אלא ברמיזה קלה בלבד, בבלי⁻דעת. אבל דוקא משום זה הכיר פרנצ’סקו, שהוּא נמכר לצמיתות לזה הראש ולזה הגוף הכּל⁻יכול, ללֹא פדות והצלה.

אולם כל מה שראה עכשו העלם, כל מה שהכיר והרגיש ברגע הזדמנותו השניה עם יציר⁻אלהים זה, המסֻבּל כל⁻כך סבל ירֻשת החטא, – פניו לא הגידו דבר, מלבד השפתים שסלדוּ משהו. “מה שמֵך כי אדע”, שאל רק את החוטאת הנקיה מחטא. הרועה כִנתה את⁻עצמה בשם אגַטה וקולה נדמה לפרנצ’סקו כקול צחוקה של “יונת⁻צחוק” שבגן⁻עדן. “התדעי לכתּוֹב ולקרֹא?” שאל. היא החזירה: “לא!” “התדעי את ערכּה של עבודת⁻הקרבן הקדושה?” היא הביטה בו מבּלי לענות דבר. הוא צוה אותה, שתכּנס לבית⁻התפִלה הקטן, ובעצמו נכנס לפניה. מאחורי הבימה עזר לו הנער בלבישת בגד⁻העבודה, פרנצ’סקו חבש לראשו את המצנפת, והעבודה הקדושה התחילה: הצעיר עדַין לא חש את⁻עצמו מעולם אחוז דבקוּת עצומה כל⁻כך, כבשעת⁻עבודה זו.

נדמה היה לו, כאִלו אך זה⁻עתה קראוֹ האל הטוב והמיטיב לעבוֹד לו. המשיחה והמלוּאים, שהכשירוהו לכהֻנה, היו דומים עכשו בעיניו כבהילות כוזבת, חסרת⁻תֹּכן ויבשה, שאין לה שום יחס אל האלהי האמתּי. אך עתה באה לנפשו השעה האלהית, הזמן הקדוש. אהבתו של המושיע נתּכה עליו מן השמים כמטר⁻אש, וכל האהבה אשר בקרבּו הוא נשתחררה על⁻ידה ונתלקחה פתאם. באהבה אין⁻סופית התרחב לבבו עד לעמקי הבריאה ונזדַּוג עם כל הברואים בהלמוּת⁻דפק אחת מלאה התפעלות. מתוך זה השכרון, אשר הממהו כמעט, התפרצו רחמיו על כל חי, התפרצה הקנאה לַטּוֹב האלהי במִשנה עֹז, והוא האמין, שאך זה עתה הנהו משיג את האם⁻הכנסיה הקדושה ועבודתה השגה שלמה. מהיום ואילך יעבוֹד לה בקנאה מחֻדשת, אחרת לגמרי.

וכמה לא גלתה לו הדרך, העליה לפסגה זו, מזה הסוד, ששאל את אגַטה לפשרו! שתיקתה של זו, שבפניה נעלם הוא עצמו דומיה, היתה חשובה בעיניו, מבּלי אשר נִכּר הדבר בפניו, כידיעה משֻׁתּפת, שבאה עתה לשניהם יחד על⁻ידי התגַּלות. כלום לא היתה האם הנצחית כוללת בתוכה את הגלגולים כֻּלם, וכלום לא משך הוא את בני⁻האלהים האובדים, העזובים והמגששים באפלה, אל פסגה לא⁻ארצית זו, למען הראותם את פלאי⁻ההשתנות של הבּן, את בשרה ודמה הנצחיים של האלהוּת? כה עמד העלם והרים את הגביע, בעיני⁻דמע, מלא⁻שמחה. נדמה לו, כאִלו הוא נעשה בעצמו לאלהים. הוא חש את⁻עצמו בבחינת נבחר, בבחינת כלי⁻שרת בקֹדש, וברגש של שמחה ורב⁻אונים הרגיש, שכנפים נעלמות מגביהות אותו כביכול לשמי⁻שמים ומנשאות אותו לאין⁻קץ על כל המון בתי⁻הכניסה וחבר כֹּהניהם השורצים בארץ. יביטו⁻נא אלה בו, ירימו⁻נא את עיניהם מתוך השתוממות ויראת⁻הכבוד אל הגֹבה הנשגב של בימתו, שהוא עומד עליה. כי הוא עומד על הבימה במובן יותר נעלה, שונה לגמרי, מזה של עמידת האפיפיור, שומר⁻המפתחות של פֶּטרוס, אחרי הבחרו. בעוִית של דבֵקוּת אחז בידו את הגביע של סעֻדת⁻הערב הקדושה ושל הגלגוּלים, בתור סמל בשר⁻האלהים שבבריאה כֻלה, המשתנה וּמתחדש עולמית בחלל האין⁻סוף ומזהיר בהתחדשו כשמש אחרת, יותר בהירה. ובעוד שעמד כה, לדעתו עִדן ועִדנים, ובאמת אך שנים או שלשה רגעים, כשגביע⁻הקדש מוּרם בידו, נדמה לו, שכובע הסֻּכּר סַנט' אגַטה מלא מתחתיתו עד ראשו מלאכים, קדושים ושליחים מקשיבים. אולם כמעט נהדר מזה נדמה לו קול התֹּף העמום ומחולת⁻המחנים של נשים לבושות מחלצות, שנראו בבהירות בעד החומות, בהתנועען מסביב לַכִּפתּה הקטנה מאֻגדות במקלעות⁻פרחים. מאחוריהן הסתובבו הַמֵּינֵדוֹת של הסַרקופַג בתוך שגעון ההתלהבות, וברגלי⁻עִזים פזזו וכרכרו הַסַּטִּירים, שמהם היו אחדים נושאים בהמון חוגג את סמל הפריה של לוכינו סקַרַּבּוֹטא.

הירידה לסואנה הביאה את פרנצ’סקו לידי התפכחות חַטטנית, כזו של אדם, ששתה את קֻבּעת כוס⁻השכרון עד⁻תֻּמה. משפּחת סקַרַבּוטא הלכה לה אחרי גמר עבודת⁻אלהים: האח, האחות והבת כֻּלם נשקו בהפּרדם את ידוֹ של הכּהן הצעיר בהכּרת⁻טובה.

ככל אשר הוסיף לרדת אל העֹמק, כן נעשה מצב⁻נפשו, שהיה נתון בו למעלה, בשעת עבודת⁻האלהים, חשוד בעיניו יותר ויותר. בודאי היתה לפנים גם פסגת סַנט' אגַטה מקום⁻פֻּלחן מֻקדש לאחד אלילי הפּגָנים, ואשר נדמה לו למעלה, כאלו נַעֲרוּ עליו גלי רוח⁻הקֹדש בכל עזוזם, אפשר שלא היתה זו אלא פעֻלתם השדית של האלילים, אותם שהוּרדו מכסאותם על⁻ידי ישו המשיח, אלא שעדַין נשאר בידם, ברצון בורא עולם ומנהיגו, כֹּחם המשחית. כשהגיע הכהן לסואנה, אל ביתו, כבר מלאַתּוּ כֻלו ההכרה, שחָטא חֵטא כבד. פחדוֹ גבר עליו על⁻ידי⁻זה כל⁻כך, עד שנכנס לבית⁻הכניסה, שהיה מחֻבּר למעונו, עוד לפני אכלוֹ סעֻדת⁻הצהרים, למען ישפוֹך את לבו בתחנונים לפני המליץ העליון, אולי יטַהרנו בחסדו.

בהרגשה ברורה של חֹסר⁻עזרה התפלל לאלהים, שלא ימסרהו ביד השדים הקמים עליו. הוא חש היטב, כה הודה לפניו, שהם תוקפים את נפשו בדרכים ותחבולות שונות, אם שהם מצֵרים אוֹתה או שמרחיבים אותה עד מחוץ לגבולות⁻הישע, שהיו לה עד⁻כה, ומשנים אותה באֹפן נורא. "הייתי גנה קטנה, עשויה ברָב⁻דאגה לכבודך, – אמר פרנצ’סקו לאלהים, – והנה סחפני מבּול, ההולך הלֹך וגבֹר, אולי על⁻ידי השפעת מזלות השמים, והנני נִשא ומטֻלטל על משבּריו בסירה קטנה, ללא חוף ויַבָּשָׁה. לפנים ידעתי את הדרך אלך בה. היא הדרך, אשר הְִתְוָתה כְּנֵסִיָּתְךָ הקדושה למשרתיה. עתה הנני אך נִשָׂא, ואין לבי נכון ובטוח בדרך ובמטרה.

השב⁻נא לי, – התחנן פרנצ’סקו, – את הַמֵיצר ואת הבִּטחה כקדם וצַוה את המלאכים הרעים, כי יחדלו⁻נא מִכּונן את חִצי⁻הרעל אל לבב עבדך האמלל. אל תביאנו, אנא אל תביאנו לידי נסיון. עלֹה עליתי אל הפושעים המסכנים למען עבֹד לך, עשֵׂה, שאשוב ואמצא את הדרך אל החוג הַמֻּגבּל והמסֻיָּם אשר לחובותי הקדושות".

לתפלותיו של פרנצ’סקו שוב לא היתה זו הבהירוּת והברירוּת שמלפנים. הוא התחנן על דָּבר והפוכו. עתים התחיל בעצמו מעַמעֵם, אם זו האש העצורה בתפלותיו מִמָּרום מוצאה או ממקור אחר. הַינו: הוא לא ידע היטב, אם אינו בעִקרו של דבר כמתפלל לאלהים על נכסי שטן. מה שכּלל את סקַרַבּוטא ואחותו בתפלתו, זה נבע אולי באמת ממקור הרחמים הנוצריים ומדאגת⁻כֹּהן לנפש החוטאת. אולם בהתחננו לשמים בדבקות עצומה ודמעות לוהטות על הצלתה של אגַטה, – האם היה אף לזה אותו המקור עצמו?

לפי⁻שעה עוד היה בידו להשיב על שאלה זו תשובת⁻הן, כי התשוקה התּקיפה, שהתעוררה בקרבּו ברורה למַדי, בעת פגישתו השניה עם הנערה, נהפכה והיתה לרגש⁻הערצה נעלה אל דבר⁻מה טהור בלי⁻מצָרים. מחמת גלגול זה לא הרגיש פרנצ’סקו, איך שדחקה ילידת חטא⁻המות את רגליה של מרים, אֵם האלהים, וכבשה את מקומה בהרהוריו ותפלותיו, מעין התגשמותה של המַּדּוֹנָה הקדושה. בראשון למַאי התחילה בבית⁻הכניסה שבסואנה, כבכל בתי⁻הכניסה, “עבודת⁻מרים” מיֻחדת, ודבר זה עוד הוסיף לעַרפּל את דעתו של הכהן הצעיר. מדי יום ביום, לעת דמדומי⁻ערב, היה דורש דרשה קצרה, בעִקר לפני נשי סואנה ונערתיה, בענין מדותיה הנעלות של הבתולה הקדושה. בחלל בית⁻הכניסה הריע, לפני הדרשה ולאחריה, קול זמרה ושׁבח לכבודה של מרים, ששטף ויצא בעד הדלת הפתוחה אל⁻תוך ערב⁻האביב. ולתוך השירים הישנים והנחמדים, הערֵבים, כל⁻כך הם ונעימתם, נמסכה מבחוץ רננת⁻אנקורים עליזה וקינתו המתוקה של הזמיר, שקלחה מערוצי⁻הנחלים הרטֻבּים שמקרוב. ברגעים כמו אלה היה פרנצ’סקו עובד לשם מרים אך למראית⁻עין, באמת היה מסור בכל מאֹדו לאלילו.

אִלו היוּ אִמות סואנה ובנותיהן יודעות, שהכּהן אינו מוֹשכן לבית⁻הכניסה אלא בכדי להַדר ולפָאר בקהלן, מדי יום ביומו, אותו פרי⁻הפשע שׂנוּא⁻נפשן, או בכדי שימריא בצלילים רבי⁻הכַּונה של זמרת⁻מרים למרומי אותה אחֻזה קטנה, שעל הצור המרֻחק והגבוה, – וַדאי שהיו סוקלות אותו, אבל עכשו נדמה היה, שחסידותו של הִקְּלֵיריקוס הצעיר הולכת ורבה מיום ליום, לעיני כל העדה התּמהה. לאט לאט נסחף כל אדם, זקן ונער, עשיר ועני כראש⁻הקהל, כפושט⁻יד כיותר מאמין, כיותר אדיש, בקִצור, הכל נסחפו עם שכרון⁻מַאי הקדוש שלפרנצ’סקו.

גם את הטיולים הארֻכּים והבודדים,שהקדוש הצעיר היה עושה עכשו לעתים תכופות, לא חשבה לו עדתו אלא לצדקה. ובכל⁻זאת לא היה מטַיל אלא משום שקוה, שהמקרה יאַנה לידו באחד הימים את אגטה. כי עד עבודת⁻האלהים השניה, המיֻחדת למשפחת סקַרַבּוטא, שָׂם רֶוַח של שמונה ימים ומעלה, בהיותו יָרא, פן יִגָּלה אשר בלבבו, ואותו זמן נמשך לו עכשו עד לבלי⁻נשׁא.

והטבע עודנה מוסיפה לדבּר אליו אותם הדברים הברורים והמפֹרשים, ששמָעם לראשונה בדרכּו לסַנט' אגַטה ובמרומי המקדש הקטן. כל קנה⁻עשב, כל פרח, כל אילן, כל עלה⁻גפן וחֲצָב, – הכל היו אך מלים של לשון, שמצלצלת ועולה מעמקי מקור ההויה, שמכרזת והומה בקולות אדירים אף בדומיתה היותר עמֻקה. שום מנגינה עוד לא נִחֲתה בנפשו בעֹז שכזה ולא מלאתהו, לפי דעתו, רוח⁻הקֹדש כל⁻כך.

שנת הלילות העמֻקה והשוקטת של פרנצ’סקו נִטלה ממנו. הקריאה המיסטית שעוררַתּו, בלעה כביכול את המות וגרשה את אחותו, את הַשֵּׁנה. כל אחד מאלה לילות⁻הבריאה, שמפַכּים בם מכּל העבָרים חיים הומים ושוקקים, נעשה לו לגופו הצעיר של פרנצ’סקו לשעת⁻התגלות קדושה, ובאֹפן כזה, שנדמה לו, כאלו היה מרגיש בעליל, בנפול האֲפֵר האחרון מעל מסתּורי האלהוּת. לעתים תכופות, בהקיץ חושיו מלהט החלומות, שלא היו אף הם אלא מעין עֵרוּת, ובחוץ מאַוֵּש אז האשד של סואנה כפלַים כביום, והירח נלחם עם מחשכי הנקיקים העמֻקים, ועננים שחורים מאפילים בזעף⁻ענקים את צוקי הגֶּ’נֶרוזוֹ העליונים, היה גופו של פרנצ’סקו מרַטט מתוך תפלה, בדבקות שלא יְדָעָהּ עד⁻אז, והיה דומה לאילן צמא, שגזעו מזדעזע ברוח, עת גשם⁻אביב מַרוֶה את נופו. במצבו זה היה פוצר באלהים מעֹצם געגועיו, שיגַלה לפניו פלאי⁻הבריאה הקדושים, שֶׁיַּראהו גרעינם היוקד של החיים אותו משהו פנימי, קֹדש⁻הקדשים, שממנו מתפרצת כל ההויה. הוא אמר: “משם, הה אלי הַשָּׂגיב, זורם אורך הכּבּיר! מתוך זה הגרעין, השופע גלי⁻אש בּלתּי⁻כָלים לעולם, יוצאים כל עדני ההויה ורזי החמדה הכי⁻עמֻקה. אל תָּשֶׂם בחיקי, הה אלי, בריאה גמורה, כי⁻אם עֲשֵׂנִי לבורא עִמך. תן חלקי עמך במעשי⁻בראשית המתחדשים בכל יום: כי אך על⁻ידי זה, ולא על⁻ידי כל דבר אחר, אוּכל ואזכה בגן⁻עדנך”. בלתּי⁻לבוש, למען קָרֵר את היקוד אשר ביצורי הגֵּו, התרוצץ פרנצ’סקו בחדר אנה ואנה, כשהחלון פתוח לרוָחה, ונתן לאויר⁻הליל להציף את בשרו. עם⁻זה נדמה לו, שהענן השחור רובץ על⁻גבּי צור הגֶּ’נֶרוֹזו הענקי, כרבֹץ בן⁻פר אדיר על⁻גבּי עֶגלה, והוא נושף מטר מנחיריו, זועף, רָב ברקים סולדים בעינים אפלות⁻להב ועושה בצלע מתנועעת מעשה⁻ההולדה.

חזיונות כמו אלה היו לחלוטין ממין עבודת⁻אלילים, והכּהן ידע זאת, מבּלי הבָּהל עכשו אף כל⁻שהוא. בראשו ורֻבּו כבר היה שקוע בשכרון הכללי של כֹּחות⁻האביב המתפרצים. האד המשַׁכּר, אשר מלא את נפשו, טשטש את תחומי אישיותו הצרה והרחיבו אל⁻תוֹך הכללי. בכל מקום נולדו אלים בטבע הדוממת, האביבית. ומַעינות נפש פרנצ’סקו נבקעו אף הם וַיִּגְרשו מחזות של דברים, שהיו שקועים במעמקי רבּוא רבּואות שנים.

באחד הלילות ראה במצב של נים⁻ולא⁻נים חלום כבד ואָיֹם, שהשרה עליו דבקות של זוָעה. הוא נעשה מעין עֵד⁻ראיה לדבר⁻מסתּורין אחד, שהיה בו משום זרות מבעיתה ועם⁻זה כעין קדֻשת שלטון עתּיק מני⁻קדם, שאין לעמוד בפניו. נדמה לוּ, שאֵי⁻שם בחגוי הצורים של המונטי גֶ’נֶרוזו חבוים מנזרים, ששבילים מסֻכּנים ושלַבּי⁻צור קטנים מובילים מהם למטה, למערות, שקשה להגיע אליהן. בשבילי⁻צור אלה היו מטפּסים ויורדים בהמון חוגג, איש אחרי רעהו, גברים וישישים בעלי⁻זקן, לבושי גלימות חוּמות, אבל מחמת הקפאוֹן שבתנועותיהם והארשת של הסח⁻הדעת שבּפרצופיהם היו מעוררים פלצות ונדמו כנדונים לבַצֵּעַ איזה פֻלחן נורא. אלה האנשים הפראים, הענקיים כמעט, היו נשׂואי⁻פנים באֹפן מעיק. ירֹד ירדו קוממיות, ראשיהם מגֻדלי⁻פרע ואיֻמים בפראותם ושׂעַר הראש והזקן מתלכד בהם יחד. בעקבותם של אלה המבצעים פֻּלחן בהמי ואכזרי הלכו נשים שלא היו לבושות אלא גלי⁻שׂערן הכבירים, כעין עטיפות כבדות, זהֻבּות או שחורות. בעוד שהיו הנזירים, היורדים באין אֹמר, אחוזי קפּאון וטֵרוף מפני עֹל התשוקה האיֻמה, היתה שפוכה על הנשים מין הכנעה, כהכנעת צאן⁻טבחה, ההולכות ברצון להקריב את⁻עצמן לאלהות נוראה. בעיני הנזירים היתה עצורה חמת⁻מטֹרפים דוממת, כאִלו נמחצו בנשיכת⁻רעל של איזו חיה משֻׁגעה והשגעון עבר ובא לתוך דמם ועומד להתפרץ בזעפו בכל רגע. על מצחי הנשים, על עפעפיהן המוּרדים מתוך דבקות ויראת⁻אלהים, היתה נסוכה חגיגיות רוממה.

לבסוף עמדו הפרושים של הגֶּ’נֶרוזו אחד אחד, כאלילים חיים, במערות שטוחות שבמדרון הצוּר ופֻלחן⁻גיד, התחיל, פֻּלחן מכֹער ונשגב כאחד. במדה שהיה נתעב – ופרנצ’סקוֹ נבעת עד היסוד שבנפשו – במדה זו היה מעורר⁻זוָעה ברצינות המות שלו ובאימת קדֻשתו. ינשופים גדולים פרחו בצריחות חודרות קרב ולב, ליד אלכסוני הצור, אצל האשד המשתפך ובאור המכֻשף של הירח, אבל קולותיהן האדירים של צפּרי⁻הליל הגדולות לא היו נשמעים מפני צִוחות⁻המכאובים, המְסַמרות את הלב, של הכמָרות,שהוציאו נשמותיהן בענויי⁻החמדה.

יום עבודת⁻האלהים של רועי⁻העִזים המסכנים והַמָּחרמים הגיע סוף⁻סוף. כשקם הכּהן פרנצ’סקו בבקר הכיר מיד שזה היום אינו דומה כלל ליתר הימים, שראה כבר בחיים לפניו. ככה יגיחו לפעמים בחיי כל אדם נעלה ימים לא קראום ולא פללו להם, כעין התגַּלֻּיות מבהיקות. באותו בֹקר לא שאל העלם לנפשו להיות קדוש או מלאך, ואפילו לא אלהים. ולא עוד, אלא שלבו היה מהסס בחשאי, שלא יקנאו בו הקדושים, המלאכים והאלים ויעמדו לו לאויבים: הרגֵּש הרגיש את⁻עצמו באותו בֹקר נעלה על כל הקדושים, על כל המלאכים והאלים. אוּלם על פסגת סַנט' אגַטה הוּכן לו מפח⁻נפש. אלילתו המכֻנה בשמה של הקדושה, נמנעה מבּוא לעבודת⁻האלהים. כששאל הכהן שהחויר את אביה המגֻשם והמבֹהם לסבּת הדבר, פלט זה אך קולות גסיס, בהמיים, אבל אשתּו, זו אחותו, אמרה לו, שהבּת טרודה בעבודת⁻הבית. אחרי⁻כן עשה פרנצ’סקו מעשה העבודה הקדושה בשויון⁻רוח שכזה, עד שלא ידע בסופה, אם כבר התחיל בה. בפנימיותו סבל ענויי⁻התֹּפת; ולא עוד, אלא שמצב⁻נפשו, שהיה דומה ממש לבעֵרת⁻שאוֹל, עשהו לפושע אמלל.

לאחר שפטר את משַׁמשו ועמו את סקַרַבּטא ואחותו, התחיל יורד, כשדעתו עדַין מטֹרפת עליו לחלוטין, באיזה צד של הקוֹנוס המשֻׁפּע ללא שום מטרה ולבלתּי חשֹׁש אפילו לסכנה שבירידה כזו. אזניו קלטו שוב את קולות הפרָסים, החָגים ממעל⁻בהוד⁻כלולות. אבל הם נדמו לו כלגלוג, הנתּך עליו ממרומי⁻התכלת הכוזבים. באבני⁻חצץ של אפיק⁻נחלים מיֻבּש מעדו רגליו והוא נתגלגל למטה כשהוא מתנשם ומזדקר ופולט קללות ופסוקי⁻תפלה מבֻלבּלים. הוא הרגיש בקרבּו יסורי הקנאה. אף⁻על⁻פי שלא אֵרע שום דבר אחר, מלבד מה שנתעכבה אגַטה החוטאת מאיזה טעם על האלפה של סואנה, נדמה לו לכֹּהן כבָרור, שיש לה אהוב והיא מתעלסת בזרועות⁻הרשע שלו ומתבטלת מהליכת בית⁻הכניסה. ובעוד שהכיר במחי אחד, על⁻ידי הֵעָדרה של זו, עד⁻כמה הוא תלוי בה, הרגיש בנפשו חליפות פחד, מהומה וחֵמה, את ההכרח לענשהּ וגם להתרפּס לפניה, שתצילו מדחקו, הַינו, שתשיב אהבה אל חיקו. את גאותו, גאות כהן, עדַין לא הפשיט מעליו כל⁻עִקר: קשת⁻עֹרף היא ופראית ביותר! וגאוה זו נפגמה עכשו עד לתוך⁻תוכה. אי⁻בואה של אגַטה היה לגבּו עלבון משֻׁלש. החוטאת נאצה את הגבר לכשעצמו, את משרת האלהים ואת “נותן הַסַּקְרַמֶּנְט”. והגבר, הכּהן, הקדוש, כל אחד שבו התהפך במכאובי הגאותנוּת המבוֹסָסה וקצפו רתח בו, בעלות אותו בן⁻בליעל על דעתו, אותו רועה או חוטב⁻עצים, שמסתמא בִכְּרה אותו בינתים עליו.

לאחר שתּעה אילך ואילך שעות אחדות ללא דרך, מטפּס ויורד מטפּס ועולה, בין סבכי רֹתם ועל⁻גבּי מי⁻הרים שוקקים, הגיע לבסוף, בגלימה קרועה ומאֻבּקת, בידים שרוטות ופנים מצֻלקים, אל מקום בגֶ’נֶרוזו, שאזנו לקחה בו צלצולי⁻עדרים. הוא לא פקפק אף רגע אחד בטיב אותו מקום, שהגיע אליו עכשו. הוא הביט למטה, על סואנה העזובה, על בית⁻כניסתו, שהיה מֻבהק וברור בנגהות החַמה הבהירים, והכיר את ההמון, שהיה נוהר עכשו אל המקדש לשוא. כי היא היא השעה, שעליו ללבּשׁ בלשכת כלי⁻הקֹדש את לבוש⁻השרד. אולם מן הנקל היה לו עכשו לשׂום עבותות על החַמה ולמשֹׁך את זו למטה, מאשר לקרוע את הכבלים הנעלמים, שמשכו אותו על⁻כרחו אל האלפה.

הכהן הצעיר כבר התחיל מתעשת ובינתו כמעט ששבה אליו – והנה עלה באפו עשן ריחני שהִשִּיב אליו רוח⁻ההרים הרענן. בלי⁻משים פנה כה וכה וראה לא רחוק ביותר דמות גבר יושב, שנדמה כמשגיח על האש הקטנה, שלצדה היה שפוּת כלי⁻פּחים מַהבּיל, מסתמא מלא מין תבשיל. היושב לא ראה את הכהן, משום שישב מָפנה אליו בגבּו. והכהן אף הוא לא יכול להבחין באיש, אלא ראש עגֹל, שֶׁשְׂעָרוֹ כעין צמר לבן כמעט, ועֹרף חָסֹן ושחום, בּעוד שכתפיו וגבּו מכֻסים היו בחֻלצה, שהיתה מֻפשלת לו לאחוריו ברפיון, חֻלצה, שכבר הפכה צבע⁻האדמה מרֹב ישֶׁן ומסוּפות וגשמים. אותו אדם, אפשר אכּר ואפשר רועה או חוטב⁻עצים, היה יושב כפוף אל מול האש הקטנה, ששלהבותיה הבּלתּי⁻נראות כמעט משֻׁקעות כלפּי קרקע מחמת רוח⁻ההרים והיו מתפתלות במאֻזן לכאן ולכאן, בשָׁלחן לפניהן מפלשי עשן דק. הוא היה שקוע, כנראה, באיזו עבודה, במין גליפה, כפי שהֻברר אחר⁻כך, והיה שוֹתק על⁻פי⁻רֹב, כמי ששוכח מפני הטרדה עולם ומלאו. לאחר שעמד כבר פרנצ’סקו זמן רב, כשהוא מתיָרא מאיזה טעם לעשות כל תנועה, התחיל הגבר או הבחור שאצל האש שורק דבר⁻מה חרישית, ומכיון שצלחה עליו רוח הזמרה, פלט פתאם בקול עָרב קטעי איזה שיר אל⁻תוך האויר.

לבו של פרנצ’סקו הלם בעֹז. לא היה זה מחמת שטפּס במהירות כזו מהר לבקעה ומבקעה להר, אלא מנמוקים אחרים, שמקצתם באו לו מן הזרות שבמצבו ומקצתם מן הרשֶׁם המוזר, שעשתה עליו קרבתו של האיש שאצל האש. זה העֹרף השחום, אלה התלתלים המקֻרזלים, הצהבהבים⁻לבנים, של הראש, שפעת העלומים שבגוף שחשו אותה מתחת לעטיפה הבלויה, נחת⁻הרוח של חֵרות ושל חֹסר⁻משאָלות, שהיתה מָרגשת בַּהֲרָרִי: כל זה התלכד במהירות⁻הברק בנפשו של פרנצ’סקו בבחינה כזו, שיסורי קנאתו החולנית, מחֻסרת⁻הנושא, התלקחו עוד ביתר עֹז.

פרנצ’סקו נתקרב אל האש. הן מן הנמנע היה לו להִשאר בלתּי⁻נראה; מלבד זאת נמשך לשם בכֹחות עַזים, שלא סבלו כל מֵאוּן. והנה פנה בן⁻ההר לאחוריו, הראה פנים מלאים עלומים וכֹח, שכּמותם לא הראה עוד פרנצ’סקו מימיו, נתּר ממקומו והביט על הבּא.

לפרנצ’סקו נתחַור עכשו, שדברים לו עם רועה, כי הכלי שגלף הלה קֶלַע היה. הוא שמר את הפרות הטלואות שחום ושחור, שמהן נראו אחדות פה ושם, בטפּסן בין הטרשים והשיחים לכאן ולכאן, אבל רֻבּן מרֻחקות היו ונסתּרות ורק המצִלה הקשורה בצואר הפר ובצוארה של פרה זו או אחרת הכריזה על מציאותן. הוא היה נוצרי: וכלום מה יכול היה להיות בינות כל הכִּפתּאות הללו וכל צלמי⁻הַמַּדּוֹנָה המרֻבּים שבסביבה? אולם, כנראה, היה גם בֵּן מסור ביותר לכנסיה הקדושה, כי הכיר מיד את לבוש הכּהן ונשק את ידו של פרנצ’סקו ביראת⁻הרוממות והכנעה יתרה.

אבל חוץ מזה לא היה לו, כפי שהכיר הכהן מיד, שום דמיון אל יתר בני קהלתו. במבנה גופו היה מֻצק יותר, רחב⁻כתפים יותר, לשריריו היה משהו אתלֵיטי, עיניו נדמו כנטולות מן היאֹר הכָּחֹל בעמק וכמחֻנָּנות בכֹח⁻הַבְּטָתם של הפְּרָסים השחומים, אותם שהיו עדַין חָגים, כמו תמיד, ממעל לסַנט' אגַטה. מצחו היה נמוך, שפתיו בשׂרניות ולחות, במבטו ובת⁻צחוקו היה משום גִּלוי⁻לב מגֻשם. אותו משהו אורב ונוכל, המצוי אצל אחדים מבני⁻הדרום, לא היה מֻרגש בו. בכל הדברים האלה הרהר עכשו פרנצ’סקו, בעמדו פנים אל פנים עם אותו בן⁻אדם צעיר וצהבהב של המונטי גֶ’נֶרוזו, והודה לעצמו, שעדַין לא ראה מעולם בחור נאה נוי⁻קדומים כמותו.

בכדי להעלים את הטעם האמתּי של בואו ועם⁻זה לבָאר לרועה את חפצו, שִׁקר ואמר, ש“נתן את הַסַּקרַמנט” לגוסס שבסֻכּה נדחת, ונפטר אחר⁻כך לביתו באין משַׁמשו אתּו. בדרך תעה ונכשל ונסתבך בשיחים, ועכשו הריהו מבקש מן הרועה, שֶׁיַראה לו את הדרך הנכונה, לאחר שיפוש קצת. הרועה האמין בשקר זה. בשחוק מגֻשם ובחשׂיפת טורי שִׁניו הבריאות, אבל בכל⁻זאת גם במבוכה, לִוה הלה את ספורו של הכהן והכין לו מקום⁻ישיבה, בהשליכו מעל⁻גבּי כתפיו את חֻלצתו ובשטחו את זו לצדי הדרך, ליד האש. נתערטלוּ אגב⁻כך כתפי השחומות והממֹרטות; ולא עוד, אלא שנחשף כל גופו העליון עד למתניו, מפני שלא היה לבוש כל כתֹנת.

להכּנס בשיחה עם אותו בן⁻הטבע לא היה דבר נקל. בלתּי⁻נעים היה לו, כנראה, להיות בכפיפה אחת עם הכהן המשוח. לאחר שנפח שעה קלה, אגב⁻כריעה, באש, והוסיף עליה גבָב, והרים את הצמיד מעל כלי⁻התבשיל וחזר והניחו במקומו, כשהוא ממלמל בתוך⁻כך מלים במבטא בלתּי⁻מובן, – פלט לפתע⁻פתאֹם קול⁻תרועה אדיר, שנתפוצץ אל צוקי הסלעים של הגֵּ’נֵרוזו וחזר משם מפֹרד לכמה הֵדים.

אך זה נשתתק ההד, והנה נשמע דבר⁻מה, שהולך ומתקרב בקולות של צחוק וזעקה. הקולות היו שונים, קולות של תינוקות רבים, שהתבדל מתוכם קול אשה, שצוחק ומשַׁוֵּעַ חליפות. כשמוע פרנצ’סקו צלצולו של זה הקול, הרגיש, שידיו ורגליו מתעלפות, ויחד עם⁻זה נדמה לו, כאִלו היה מתבשר על ביאתו של זה השלטון, הנושא בקרבּוֹ, כאותו שחולל את הויתו הטבעית, סוד החיים האמתּיים, הממשיים. פרנצ’סקו בער כסנה אלהים, אבל כלפּי חוץ לא נכּר בו דבר. ובעוד שהיה זמן⁻מה כמתעלף, הרגיש בקרבּו מעין שחרור לא ידָעוֹ ועמו יחד אף שִׁביה מתוקה, שאין מידה מציל.

בינתים התקרבו צעקות האשה, הנחנקות בקול הצחוק, ובמקום שפוסק השביל המשֻׁפּע ונוטה הצדה נראה מחזה, שהיה אמנם כפרי ותמים למדי, אבל גם בלתּי⁻רגיל. אותו תיש טלוא, שנטפל לכֹּהן פרנצ’סקו בהיותו בפעם הראשונה על האלפה, נהל תהלוכה קטנה של בַּכְּחַנְטים, והיה נושא, מתוך התנשמות ומרי, את הבּכחַנטית היחידה שבחבורה, הרכובה על⁻גבּו, כשהוא נרדף מפני תינוקות הומים ומצחקים. הנערה היפה, שפרנצ’סקו ראה אותה עכשו, כפי שהאמין, אך הפּעם הראשונה, היתה אוחזת בעֹז בקרני התיש המעֻקלות, אבל כל⁻כמה שלא נכפפה לאחוריה, במשכה אִתּה את צוארו של זה, לא עלה בידה בכל⁻זאת לא לעצור בו ולא לרדת מעל גבּו. איזה לצון שחמדה לה הנערה, אולי בכדי לשעשע את התינוקות, הביא אותה במצב מסֻכּן זה, מאחר שבעצם לא היתה מיֻשבת על בהמה זו, שאינה ראויה לרכיבה, אלא רגליה היו נסחבות לצדדים נוגעות בקרקע, ויותר משהיתה רוכבת, היתה מהלכת, ובכל⁻זאת לא היה בידה להשתחרר מאותו התיש הפּרא והנרתח מבּלי סכנת נפילה. נתבדרו אפוא שערותיה של הרועה, כתפות כתנתה העבה נשמטו מעל כתפיה, באֹפן שנחשף שַׁדה הנחמד, ושמלתה, שבין כך ובין כך לא היתה מגעת אלא עד לסֻבכי הרגלים, שוב לא הספּיקה עכשו לכסות כהוגן ארכובותיה העגֻלות.

זמן רב עבר עד שהכיר הכהן, מי היא זו הבֹכחַנטית, עד שידע, שלפניו זה היצור המבֻקש, שכלתה אליו נפשו ביסורי⁻געגועים. צעקותיה של הנערה, צחוקה, תנועותיה הפראיות מתוך אֹנס, שׂעָרה הפרוע, המתנפנף ברוח, הפה הפעור, חָזֶהָ המתרומם ונושם כבדות ומקֻטעות, זו הרכיבה ההוללה והמסֻכּנת, שהיתה באֹנס וברצון כאחד – כל אלה שִׁנו כליל את מראֶהָ החיצוני. שלהבת ורֻדה כסתה את פניה, שנתמזגו בהם חשק ואימה בבישנות, זו שנתבטאה בחן נחמד ומלַבּב, כל פעם שאחת מידיה הרפתה לרגע מקרן התיש ועפה כברק אל שולי שמלתה המֹֻפשלת שלא כהוגן.

פרנצ’סקו היה כמכֻשף וצמוד כֻּלו לתמונה, כאִלו הִשתּיקה זו את כל חושיו. יפה היתה בעיניו באֹפן כזה, שלא הזכירתו אף במעט את הדמיון הברור שבינה ובין רכיבת המכשפות, לעֻמת⁻זה צפו ועלו בזכרונו הרשמים, עשו עליו העַתִּקות. הוא נזכר בסַרקופַג⁻השיש, העומד בשוקהּ של סואנה, מלא ושופע תמיד מי⁻הר זכּים, שזה לא⁻כבר הסתכּל בעיון בתמונותיו. כל אוֹתו עולם⁻האבן, המלא בכל⁻זאת כל⁻כך הרבה חיים, העולם של אליל⁻היין מעֻטר⁻הענבים, של הַסַּטירים המכרכרים, של רכב⁻הנצחון רתום⁻הפַּנְתְּרִים, של המחללות בחלילים והבַּכּחנטיות, – דומה היה, כאלו הוא מסתּתּר בשממות האבן של הגֶּ’נֶרוזו, וכאלו נשתמטה אחת אותן הנשים מפֻּלחן⁻ההרים השגעוֹני של המֵּינַדות, שכורות⁻האלהים, והופיעה לפתע⁻פתאם בחיי ההֹוֶה.

פרנצ’סקו לא הכיר בסקירה ראשונה את אגַטה – לעֻמת⁻זה הכיר התיש את הכּהן תכף ומיד, ומשום זה נשא את משאו, הצועק ומתנגד לחנם, דרך ישרה אליו, ובעוד שעלה ועמד, בלי כל עקיפים בחיקו של הכהן בשתי פרסותיו הקדומות, השסועות שסע, גרם לרוכַבתּוֹ שתִּגָֹאל סוף⁻סוף ותוכל לצנוח לאט מעל גבּו.

כשראתה הנערה, שאדם זר כאן, וביחוד כשהכירה בזה הזר את פרנצ’סקו, פסקו לפתע צחקה ועליזותה, ופניה, שעוד זה עכשו היו מהירים מעֹנג, החוירו מעין חִורון עקשני.

”מדוע לא באת היום אל בית⁻התפלה?" פרנצ’סקו שאל שאלה זו בהתנשאו ממקומו, ובקולו וארשת פניו החִורים נכּר היה ברור, שהוא כועס, אף כי התרגשות⁻רוחו אחרת היתה. אפשר מפני שרצה להסתיר זו ההתרגשות, או מחמת מבוכה וחֹסר⁻עזרה, ואפשר מפני שהתלקח באמת “פודה⁻הנפשות” שבּו: רֻגזו הלך וגבר והתפרץ באפן כזה, שהרועה הרים את עיניו בתמהון ופני הנערה האדימו והלבינו חליפות מבּושה ובהלה.

אולם בעוד שדבּר פרנצ’סקו ויִסר במלים – מלים, שהיו שגורות בפיו ולא נזקקו למחשבה תחלה, השתרר בקרבּו שקט גמור, ובעוד שצבוּ עורקי מצחו, הלבן כשיש, חש בנפשו עֶדְני הגאֻלה. עניוּת החיים, שהרגיש עוד זה⁻עתה, נהפכה לעשירוּת, הרעבון המעַנה היה לשׂבע, העולם, שנדמה בעיניו עוד לפני רגע כתפתֶּה ארור, הזהיר עתה מזֹהר גן⁻עדן. ובעת שֶׁשָּׁטף כעסוֹ שטֹף וגאֹה, הלך וגָאה בו ים⁻תענוגיו. את מצב היאוש, שהיה שרוי בו אך זה⁻עתה, לא שכח עוד, אולם נפשו התרוננה וצהלה והיה מֻכרח לברכו, חזֹר ובָרֹך. זה המצב הלא הוא היה הגשר לאשרו. פרנצ’סקו כבר נסתבך על⁻כך בחֶרמי הקסמים של האהבה, עד שגרמה לו אך קרבתו של העצם האהוב אותה ההנאה המרֻבּה, שמדהימה באָשרהּ ואינה נותנת לחשֹׁב במחסור, גם כשזה קרוב כל⁻כך.

יחד עם כל⁻זה הרגיש הכהן הצעיר ושוב לא הסתיר מפני עצמו, עד⁻כמה גדול הַשִּׁנוי, שחל בו. המצב האמתּי של מהותו כאלו צף ועלה לפניו במלֹא עֵירֻומו. ידֹע ידַע היטב, שמרוצת השגעון, שרץ לפני כן, לא הכנסיה התוְתָה אותה לפניו ומקומה מחוץ לרשת⁻הנתיבות הקדושה, המסֻימת לו בדיוק לחוג⁻פעלו. בפעם הראשונה אבדה ממנו הדרך, לא מרגליו בלבד, כי⁻אם גם מנפשו, ונדמה לו, כאלו הגיע למקום זה, שהוא עומד עליו, לא בתור אדם, אלא בתור אבן נופלת, בתור נטף נופל, בתור עָלֶה נִשָּׂא בסערה.

כל מלת⁻נזיפה, שהוציא מפיו בחמתו, הוכיחה לו לפרנצ’סקו, ששוב אין לו שליטה על עצמו, לעֻמת⁻זה הרגיש, שהוּא אנוס לשפוך את ממשלתו על אגַטה, לכבשה ולהכניעה – ויעבוֹר עליו מה. והוא כבָשהּ לעצמו בדבּור. יותר שראה אותה בעלבונה, יותר רננו בו כנורות אָשרוֹ. כל מכאוב, שגרם לה בדברי⁻תוכחתו, מסך בו רוח⁻שכרון, ואִלו לא היה אתם הרועה, וַדאי שפרנצ’סקו לא היה יכוֹל להתאפק עוד והיה משתטח לרגלי הנערה ומגַלה לפניה את הלם⁻לבו האמתּי.

עד אותו יום נשמרה אגַטה בתֻמת פרח טהור, למרות מה שגדלה בבית הורים מקֻלקלים. כפרחי האָנציַאן שאינם גדלים בעמק, כך אף כוכבי⁻עיניה, התּכֻלים כעין הללו, לא נראו מעולם למטה אצל היאֹר. חוג נסיונותיה צר היה ביותר. ובכל⁻זאת אף כי בעצם לא נחשב הכהן בעיניה אלא כמין יצור, ספק אדם ספק אלהים, כמין מכשף זר, בכל⁻זאת הכירה לפתע, – ומבּטה הַתָּמֵהַּ הגיד זאת ברור, – מה שרצה פרנצ’סקו להסתיר.

התינוקות כבר הוליכו מכאן את התיש, על⁻גבּי העפר והחצץ. לחוטבי⁻העצים לא נעמה ביותר חברתו של הכהן. הוא נטל את הקדרה מעל האש וטפּס אתה ביגיעה מרֻבּה אל אדם אחד, מסתמא חברו, שהיה עומד למעלה ומוריד צרורות של גבָב אל⁻תוך העֹמק בחבל ארֹך לאין⁻שעוּר שעל⁻גבּי התהום. פעם בפעם היתה חבילה כזו טסה ויורדת בגרירה ושריקה לאֹרך ירכתי הצור והיתה דומה לדב שחום, או לצִלהּ של צפור ענקית. ברם, היא נדמתה כפורחת באויר, מאחר שהחבל לא היה נראה. כשנעלם הרועה מחוג⁻ראותם, בפלטו תחלה קול⁻סלסול אדיר למאד, שהֵדוֹ חלחל בין סלעי הג’נרוזו, נשקה אגַטה, כמתוך דכדוך⁻הנפש, את שולי בגדו של הכהן ואחרי⁻כן את ידו.


מתוך הרגֵּל עשה פרנצ’סקו סמן⁻הצלב על⁻גבּי ראש הנערה ואצבעותיו נגעו אגב⁻כך בשׂעָרהּ. והנה חלף בזרועו מעין רטט של עוִית, כאלו היה דבר⁻מה מתמתח בתוכה וחוגר שארית אונים, למען עצוֹר בדבר⁻מה אחר. אולם הדבר המעכב לא עמד בו כחו, והיד המברכת שרבבה לאט לאט את אצבעותיה והתקרבה יותר ויותר אל ראשה של החוטאת המתחרטת ופתאם נחה עליו בחזקה במלֹא⁻כפה.

פרנצ’סקו הביט על סביבותיו בפחדנות. עכשו לא עלה גם בדעתו לעשות עוד שקר בנפשו ולמצֹא צד⁻התּר למצבו, שהוא נתון בו, מפאת חובות כהֻנתו הקדושה – ואף⁻על⁻פי⁻כן היה פיו מְדַבּר דברים שונים על הוִּדויים ועל הכניסה בברית המשיח. ותאוָתו, שחרגה ממסגרותיה והיתה כמעט נכונה לזִנּוּק, שבה והסתתרה בפחדנות מתחת מסוֵה הכהֻנה, מיראה פן תעורר בהִגָלותה פלצות ותֵעוּב.

“אתּ תרדי אלי לסואנה אל בית⁻ספרי, אגַטה, – אמר, – שם תלמדי לקרֹא ולכתּוֹב. אני אלַמדך תפלת שחרית וערבית ומצווֹת אלהים, ואורֶה אותך, שתדעי להבחין את שבעת הפשעים העִקריים ותוכלי לשמור נפשך מהם. ומדי שבוע בשבוע תתוַדי לפָני”.

אולם פרנצ’סקו, שנמלט על נפשו, ככַלותו לדבּר את הדברים האלה, וירד מבלי הביט לאחוריו, החליט ממחרת אותו יום, אחרי ליל ענוּיים ונדודי⁻שֵׁנה, ללכת בעצמו להתודות. כשגִּלה את מצוקות⁻הנֹחם שלו, מגַלה טפח ומכסה טפחַים, לפני האַרְכי⁻כֹהן מְרִיחַ הַטַּבָּק שבעירת⁻ההר הסמוכה, הקרויה בשם אֲרוֹגְנוֹ, כִּפֵּר לו זה בנפש חפצה. הן הדבר מובן מאליו, שהשטן מתקומם לַכֹּהן הצעיר, כשזה מנסה להשיב את הנפשות התועות אל חיק הכנסיה, והאשה הלא תמיד היא לאיש גֵּרוי לדבר⁻עבֵרה. אחר⁻כך סעד פרנצ’סקו עם הכהן פת⁻שחרית במעון⁻הכהן והם שוחחו בגלוי⁻לב, כשהחלון פתוח והאויר הנוח, נגֹהות החַמה ורננת הצפּרים מפכים אל⁻תוך החדר, על הנגודים התכופים שבין עניני הכנסיה וענינים אנושיים, ופרנצ’סקו נפתה להאמין, שרָוַח לו ללבו.

ברם, לשִׁנוי זה שנפשו גרמו לא⁻מעט כוסות מספּר של אותו היין הכבד, השחור⁻סגֹל, מִגַּת אכרי ארוֹגנוֹ, שנמצא ברשת הכהן חביות אחדות מלאות. אחר גמר הסעֻדה גם לִוה הכהן את הכהן פרנצ’סקו, בנטלו עמו את הבקבוק, שהיה רגיל למלאותו בשעה זו כדי ספּוקו לכל היום, עד למרתף שמתחת לארמונים אדירים, ענֻגי⁻עלים, מקום שהיה אותו אשֶׁר שמור לוֹ ומסֻדר על⁻גבּי קורות.

אולם אך נפרד פרנצ’סקו מעם הכהן, על⁻גבּי כר⁻הפרחים המתנשב ברוח שלפני הפשפש מצֻפה⁻הברזל של מרתף⁻הצור, אך הלך ממנו בצעדי⁻אוֹן ונטה בדרך הפונה הצדה, וכברת⁻ארץ גבנֻנית, עם אילנות ושיחים, כבר היתה מפרדת בינו ובין הלה, – מיד חש בקרבּו בחִילה בלתּי⁻מחֻוֶּרת אל תנחומי חברו ואל כל הזמן, שבִּלה במסבתו.

זה האכר המסֹאָב, שריח נתעב של זֵעה נודף היה מלבָניו ומגלימתו, שבָּלתה כבר מרֹב שמוּש, ושהעידו עליו ידיו המחֻספסות וראשו המכֻסה זוהמה ואִנְבָּה, שאין הוא יודע צורת סַבּוֹן, – זה היה דומה יותר לחיה, ואפילו לבול⁻עץ, מלכֹהן⁻אלהים. הכנסיה מלמדת, הרהר בלבו, שהכהנים עַם⁻קדושים הם, שנאצל להם על⁻ידי המשיחה שלטון ורוממות שלמעלה מן הטבע, עד שאף המלאכים נשמעים להם. אבל את זה לא יכלו לסַמן אלא כמין הִתּול על כל אלה. אוי לאותה בושה, כשרואים את הממשלה הכֹּהנית נתונה בידי איש גס כמותו. והלא אף אלהים כביכול נכנע לממשלה זו ועל⁻ידי המלים: “hoc est enim meum corpus” אנוס הוא לרדת על⁻גבּי מזבח⁻העבודה.

פרנצ’סקו שָׂנא אותו, יתר על⁻כן, הוא בז לו. אחר זה שוב הרגיש בלבו רחמים עמֻקים. אבל לבסוף נדמה לו, כאִלו התחפש השטן המנֻוָּל, המסריח, המטֻנף, בצורה זו של הלה. ועל דעתו עלו ילוּדים מעין אלה, שנולדו מן ההזדַּוגות עם שֵׁד או שׁדה.

פרנצ’סקו השתאה בעצמו על הלך⁻מחשבותיו ועל זעזועים כאלה שבנפשו. כֹּהנו ומְאָרחוֹ לא גרם לכך בשום דבר, זולתי במציאותו לכשעַצמה, כי כל דבריו, אף אותם שבשעת הסעֻדה, כֻּלם היו מנֻסים ומהֻגנים. אולם נפשו של פרנצ’סקו שוב היתה משוטטת כבר במרומים כאלה והיתה מלאה כביכול טהרה שמַימית כזו, עד שנדמה לו, בהשוָאה אל זו הקדֻשה שלמעלה, שהיום⁻יומי שקוע בראשו ורֻבּוֹ במ"ט שערי טֻמאה.

היום הגיע, שפרנצ’סקו המתּין בו בפעם הראשונה לְבוֹא החוטאת מן האלפה למעון⁻הכֹּהן שבסואנה. הוא צוה עליה למשֹׁך במצלה, הסמוכה לדלת בית⁻הכניסה, שבּה אפשר היה לקראו אל כס⁻הודויים. אולם שעת⁻הצהרים היתה ממשמשת ובאה והמצִלה טרם תזוע. אותה שעה היה מלַמד נערים ונערות אחדות, מגֻדלות למחצה, בחדר⁻האסכולה, ודעתו הלכה ונתבדרה עליו יותר ויותר. האשד של סואנה שלח את המיתו בעד החלון הפתוח, פעם בגבורה ופעם בלחישה, והתרגשות הכהן עלתה וגדלה, כל פעם שנתגברה זו. חושש היה אז, שמא לא ישמע צלצל המצִלה. חֹסר⁻מנוחתו ודעתו הפזורה התמיהו את הילדים. ביחוד הנערות, שהיו נלהבות מן הקדוש הצעיר ומתענגות על זיווֹ עֹנג גשמי ורוחני, הן ביחוד הרגישו בו מיד, שנפשו אינה פנויה אל הענין ועם⁻זה אף לא אליהן. בהיותן קשורות ביצר⁻לבּן המחֻדד עם כל זיע וניד שבנפשו הצעירה, חשו עֻכשו אף אותה צפּיה ממֻתּחה, שהשתררה בה ברגע זה.

טרם יצלצל הפעמון שעה שתים⁻עשרה ומלמול של קולות נתהַוה על מגרש⁻הכפר, שהיה שרוי עד⁻כה דומם באור החַמה, עם צמרות⁻ערמוניו, המלבלבות בעצם ירח מַאי. המון אנשים הלכו וקרבו. נשמעו קולות⁻גרון גבריים, שוֹקטים יותר, מוחים כנראה. אבל שטף מתפרץ של קולות נשים, של קריאות, קללות ומחאות הציף בבת⁻אחת את הללו והחניקם עד לבלי הִשמע עוד. אחר⁻כך היתה דממה מבעיתה. פתאם רעמו באזני הכהן קולות⁻שאון עמומים, שברגע הראשון לא ידע סבּתם מהי. היה חֹדש מַאי ובכל⁻זאת נדמו הללו כקול עץ⁻הערמון, בהשירו בסתָו המון פֵּרות בבת⁻אחת מדחיפת רוח חזקה. הערמונים הקשים תופפו בהתבקעם על⁻גבּי הקרקע.

פרנצ’סקו הוציא את ראשו מן החלון.

בבעתה ראה את המתרחש על המגרש. הוא היה כל⁻כך נדהם, כל⁻כך המום, עד שֶׁרַק הצלצול האדיר, פולֵחַ⁻האזנים, של מצִלת⁻הודויים, שנמשכה בעֹז ובהַתכפה שביאוש, השיב אליו רוחו. ומיד רץ אל בית⁻הכניסה ומשם החוּצה, אל חוט המצִלה, והכניס את המצלצלת, – זו היתה אגַטה, – אל תוך בית⁻הכניסה. אחר⁻כך חזר ועד לפני השער.

זה היה ברוּר: הַמָּחרמת נראתה בכניסתה אל הישוב ואֵרע מה שרגיל היה לארע במקרה זה. נַסה נִסו לגרשה באבנים, כשם שמגרשים איזה כלב מצֹרע או זאב מישוב בני⁻אדם. תינוקות ואמות של תינוקות נתלקטו חיש⁻קל ורדפו את הבּריה המנֻדה, שמאֵרה בעקביה, מבּלי שים לב ליפִי תארהּ של הנערה כלל וכלל, כאִלו היו קולעים אבניהם באיזו חיה רעה ומסֻכּנה, המפיצה סביביה מגפה ואבדון. אבל אגַטה, שהיתה בטוחה בחסוּתו של הכהן, לא נמנעה מהמשיך את דרכה. וכך הגיעה הנערה אמיצת⁻הלב, כשהיא נרדפת ומגֹרשת, עד לדלת בית⁻הכניסה, זו שפגעו בה עוד עכשו אבנים אחדות, מֻשלכות בידי ילדים.

הכהן לא הצטרך לנאֹם נאום⁻תוכחה, למען הרגיע רוחות בני קהלתו הנסערים: כשאך ראוהו, נתפזרו מיד.

בבית⁻הכניסה רמז פרנצ’סקו לנרדפת, שהיתה נושמת באין אֹמר, שתלך אחריו למעון⁻הכהן. אף הוא היה נפעם, וכה שמעו שניהם נשימותיהם הכבדות והמקֻטעות. על מדרגה צרה של מעון⁻הכהן, בין כתלים מסֻידים לבן, עמדה הסוכנת הנדהמה, שכבר שבה מעט למנוחתה, למען קבּל פני הַצַּיִד הנרדף. נכּר היה בה, שהיא מוכנת לעזור, אם תהיה איזו נחיצות בכך. אך עתה, למראה האשה הזקנה, נתחַור, כנראה, לאגטה כל גֹדל העלבון שבמצבהּ. בעָברה חליפות מצחוק לכעס, מכעס לצחוק, היתה פולטת קללות נמרצות, ולכֹּהן נתּנה אפוא האפשרות לשמוע בפעם הראשונה את קולה, שהיה, כפי שנדמה לו, מלא, צלול ואדיר. בלתּי⁻ידוע היה לה, על⁻מה⁻זה רדפוה. העיָרה סואנה לא היתה בעיניה אלא מעין חור של צִרעות⁻אדמה, או עדת⁻נמלים. ואף כי בערה בה חמתה מאֹד, לא עלה על דעתה בכל⁻זאת להרהר אחרי סבּתה של רִשעוּת מסֻכּנה כזו. היחסים הללו ידועים היו לה מילדותה והיא חשָׁבתם לטבעיים. אולם הן עמֹד יעמוד האיש על נפשו גם נגד צרעות ונמלים. ואם גם חיות הן המתנפלות עלינו, אנו מובאים על⁻ידיהן, בהתאם למצב, לידי משטמה, לידי כעס, לידי יאוש ומקרבּנו מתפרצים אז אִיוּמים, או דמעות, או רגשי בוז אין⁻מצָרים. ואף אגַטה עשתה כן, בעוד שתקנה הסוכנת ויִשרה לה את סחבותיה הבלואות והיא עצמה הִדקה בתוך⁻כך את שפעת שערותיה, מצבע החלודה ואדמה כתֻמה, שנסתרו לה מחמת מרוצת⁻החפּזון.

יותר מבכל הימים סבל ברגע זה פרנצ’סקו הצעיר תחת עֹל תאוָתו. קרבתה של האשה, שגדלה ובָשלה בשממות⁻ההרים כפרִי⁻בר מתוק; הלהט המשַׁכּר, שזרם מגופה הנרתח; העובדה, שזו, שהיתה לו עד⁻עכשו מֻפלגת ובלתּי⁻מֻשָּׂגה, נמצאת תחת צל קורתו הדלה, – כל אלה הביאו אותו לידי כך, שאנוס היה לקפוץ את אגרוֹפיו, למתּוֹח את שריריו, להַדק את שִׁניו, רק בכדי שיוכל לעמוד הכן במצב⁻רוח שכזה, שהיה מעכיר לדקים ממֻשכים את דעתו לחלוטין. וכשזו נצטללה שוב, היתה בה ערבוביה איֻמה של מחזות, מחשבות ורגשות: מראות⁻נוף, אנשים, זכרונות משכבר הימים, רגעי⁻עבר בולטים שבחיי משפּחתּו וכהֻנתו, – אלה נזדַּוגו עם מחות ההֹוֶה. וכעין מפלט מפני כל זה, צף ועלה לפניו עתיד מתוק ונורא גם⁻יחד, וידֹע ידע, שנמכר לו לאין כל פדות. רעיונות סלדו בנפש, על⁻פני אותו תֹהו⁻ובֹהו של מחזות, רעיונות לאין⁻ספורות, חסרי⁻מנוחה, אבל חדלי⁻אונים. פרנצ’סקו הכיר, שהרצון הַיּוֹדְעָנִי שבנפשו הוּרד מכסאו ותחתיו שׂורר בה אחר, שאין לעמוד בפניו. בפלצות הודה העלם לעצמו, שמסור הוא בידו כֻלו, לשבט או לחסד. במצב⁻רוחו זה היה דומה למי שנכנס בו ה“דבּוק”. אולם בשעה שגברו עליו האימים מפני הנפילה הַוַּדאית בפחת חטא⁻המות, בשעה זו גופה, היה מוכן לגעות ולהתרועע משמחת אין⁻מצָרים. מבטו הרעֵב – היה בו משום שׂבע מתמיה, בלתּי⁻ידוע לו מעולם. ועוד: עצם הרעבון היה כאן שׂבע, עצם הַשּׂבע – רעבון. כחץ חלפַתּו מחשבת⁻הרשע, שאך כאן בשבילו זו הבִּריה האלהית, הנצחית, שהַסַּקרַמֶּנט מַבְרֶה בה נפשות נוצרים מאמינים. בהרגשותיו אלה היה משום עבודה זרה. הוא מצא עכשו, שדודו בליגורנֶטו פַּסָּל רע היה. ומדוע זה לא בכִֵּר את אמנות⁻הציור? אולי עוד יוכל הוא עצמו להֵעשות צַיָּר. הוא הרהר בבֶרְנַרְדִינוֹ לוּאיני ובתמונתו הגדולה שבבית⁻כנסת המנזר הישן, אשר בלוּגַנו הסמוכה, והרהר בנשים הקדושות, הצהֻבּות, היקרות, שמכחולו יָצר שם. אבל הלא כֻלן כאין וכאפס הן, בהשוָאה אל זו הַמַּמשות החיה, הלוהטת.

ברגע הראשון לא ידע פרנצ’סקו מה עליו לעשות עכשו. הרגשה אחת שבלבו, שהיה בה משום התראה, גרמה לו, שישתמט קֹדם⁻כֹּל מקרבת הנערה. נמוקים שונים, לא כֻלם ברורים בשוה, הניעוהו ללכת מיד אל הַסִּנְדַּקּוֹ, בטרם יקַדמנו אחר, ולהודיעו את הנעשה. הסנדַּקו, שמצאוֹ פרנצ’סקו, לאשרו, בבית, שמע במנוחה את דבריו והסכים לדעת הכהן בענין זה. כי אך ממדת נוצרים וקתּולים כשֵׁרים היה בזה, שלא התעלם הכהן מן העזובה שעל האלפּה ושהתאמץ להציל את האמללים, שנאחזו במצודת הפשע והקלון. ובנוגע לתושבי הכפר והתנהגותם, הבטיח לאחוז נגד זה באמצעים קשים.

כשיצא הכהן הצעיר, אמרה אשת הסנדַּקו הנאה, שֶׁטִּבעה היה להסתכל דומם ומתוך שתיקה:

“זה הכהן הצעיר יכול היה להגיע למדרגת קַרדינל, ואפילו למדרגת אפיפיור. כמדֻמה אני, שהוא מסתגף בצומות, בתפלות ובחֹסר⁻שֵׁנה. אולם השטן אורב ביותר לצדיקים ומסובבם בכל להטי התֹּפת ובכל מזמותיו ונכליו הנסתּרים. ישמר⁻נא אלהים את הצעיר ויעמוד לימינו תמיד”.

הרבה עיני נשים, מהן חומדות ומהן עוֹינות, הביטו אחרי פרנצ’סקו, בחזרו לביתו בצעדים עצורים ככל האפשר. הן ידעו, איפה היה, והחלטה היתה בנפשן, לבלי תת לספחת זו להדבק בסואנה, בלתּי אם בחֹזק⁻יד. ריבות צועדות קוממיות, טעונות עצים על ראשיהן, שנפגש עמהן על המגרש בקרבת סַרקופַג⁻השיש, ברכוהו אמנם בבת⁻צחוק של הכנעה, אבל אחר⁻כך הביטו זו אל זו מתוך הבּעת בוז. כאחוּז⁻קדחת שֵׂרך פרנצ’סקו את דרכו. הוא שמע ערבובית קולות הצפּרים, את ההמיה, המתגברת ומתחלשת חליפות, של האשד הנצחי: אולם הרגשה היתה בו, כאִלו אין רגליו נוגעות בקרקע, אלא שהוא נסחף באין מָשוט בנחשול של צלילים ומחזות. פתאם מצא את⁻עצמו בלשכת כלי⁻הקֹדש של בית⁻כניסתו, אחר⁻כך – בהיכל לפני המזבח הראשי, כשהוא כורע ומתחנן לבתולה הקדושה, שתהי לו לעֵזר בשעת סערות נפשו.

אולם זו לא היתה תפִלה על השחרור מכבליה של אגַטה. תפלה מעין זו לא היתה מוצאת לה שום אחיזה בנפשו. הוא לא בקש אלא רחמים. אֵם אלהים תבין נא, תסלח נא, תלַמד עליו זכות. פתאם הפסיק פרנצ’סקו תפלתו והֻטרד מן המזבח, כי במוחו בִּצבּצה לפתע המחשבה, שאגַטה, אפשר, הלכה בינתים. אבל הוא מצא עוד את הנערה, ופֶטרונילה היתה בחברתה.

“הבֵאתי את הכּל לידֵי בֵרור, – אמר פרנצ’סקו,– הדרך לבית⁻הכניסה ואל הכהן פנויה בשביל כל איש. בטחי בי, המאורע לא יִשָּׁנֶה”. הוא חש בלבו פתאם בטחה ועֹז, כאִלו היה הולך שוב בדרך הטוב והישר. פררונילה נשלחה אל כֹּהן הקהלה הסמוכה למסור איזו תעוּדה חשובה של הכנסיה. לדאבונו אין שליחות זו סובלת כל דחוי. אגב⁻אורחא תודיע נא הסוכנת לַכֹּהן את שאֵרע כאן. “אם תפגשי אנשים, אמרי להם, – הדגיש לה הדגשה יתרה, – שאגַטה מן האלפּה שלמעה אצלי היא, במעון⁻הכהן, ולומדת מפי חֻקי דתנו ותורת אמונתנו הקדושה. יבואו נא ויעכבו בעדנו וימיטו על ראשם עֹנש האבדון הנצחי. יתלקטו נא אגֻדה לפני בית⁻הכניסה, למען התעלל באחותם הנוצרית. אבניהם לא בה תפגַּענה, כי⁻אם בי. אנכי בעצמי אֲלַוֶּנה עם בוא החשֵׁכה, ויהי זה גם עד לראש האלפּה”.

כשהלכה הסוכנת, השתררה דומיה ממֻשכה. הנערה אספה ידיה אל חיקה והיתה עדַין יושבת על אותו הכסא שנדמה כרפה ביותר, אותו שהתיקה פטרונילה בשבילה אל הכֹּתל המסֻיד לבן. עיני אגטה היו עדַין סולדות, והעלבון שנעלבה הבריק מתוכן בברקי התמרמרות וחֵמה כבוּשה, אבל פני⁻הַמַּדונה המלאים שלה קבּלו לאט לאט ארשת של חֹסר⁻עזרה, עד שהציף לבסוף זרם חשאי, נכנע, את לסתותיה. בינתים היה פרנצ’סקו מביט, כשהוא מַפנה אליה את גבּו, בעד החלון הפתוח. בשעה שעיניו היו משוטטות על⁻גבּי אלכסוני⁻ההר הענקיים שמסביב לבקעת סואנה, למן האלפּה הרת⁻הגורל ועד לחוף היאֹר, ויחד עם מַשק האשד הנצחי נחתה באזניו שירת נער בודדה, ערֵבה, שֶׁנִּשאה אליו משדמות הגפנים הדשֵׁנות, קשה היה לו להאמין, שבידו עתה באמת למַלא משאלות⁻לבו הַמֻּפלגות כל⁻כך. האם תהיה אגַטה עוד פה, בפנותו לאחוריו? ואם היא פה, מה יארע, כשיפנה אליה? פנִיה זו כלום לא תהיה בהכרח חותכת דינהּ של הויתו הארצית כֻּלה, ואפילו של זו שלאחר⁻כך? שאלות וספקות אלה הניעו את הכהן להאריך בעמידתו שליַד החלון עד⁻כמה שאפשר, למען יעמוד עם עצמו עוד פעם במשפט, או ישית, למצער, עצות בנפשו, בטרם יֵחָתך גזר⁻דינו. כל זה לא נמשך רגעים, כי⁻אם דקים, אבל בַּדַּקים האלה נצבו כמו⁻חיים לנֹכח עיניו כל קורות הסתבכותו, מיום בקוּרו הראשון אצל לוכינו סקַרַבּוטא, ולא הן בלבד, אלא אף כל חייו מיום עמדוֹ על דעתו. בדקים האלה השתרע לעיניו על⁻פני השמים, מעל לחֻדהּ של פסגת הג’נרוזו, חזיון אָיֹם של יום⁻הדין, עם האב, הבּן והרוח הקדושה והיה מהלך אימים בקולות השופר האדירים. רגלו האחת על הג’נרוזו והשניה על פסגת הר אחר שמעבר ליאֹר עמד המלאך מיכאל, בשמאלו המֹאזנים ולהט החרב בימינוֹ והוא מבעית ומאַיֵּם, בעוד שהשטן הנתעב, על קרניו וטלפיו, שָׂם לו מושבו מאחורי האלפּה של סואנה. אולם בכל מקום כמעט, שנתקל בו מבטו התועה של הכהן, היתה אשה לבושת⁻שחורים, מעֻלפת אֲפֵר שחור, נצבת ופוכרת ידיה – וזו לא היתה אלא אמו מלאתי⁻היאוש.

פרנצ’סקו עצם את עיניו ולחץ בשתי ידיו על⁻גבּי רקותיו. כשפָּנה אחר⁻כך לאט לאחוריו, עמד והביט ארֻכּות מתוך הבּעת פלצות בפני הנערה המתמוגגת בדמע, שפּיה החכלילי רתת בכאב. אגַטה נבהלה. פניו לא היו לו עוד, כאִלו נגעה בם יד המות. בלי מלה בפיו קרב אליה וברכיו כושלוֹת. ובהתפרץ נַחרה מגרונו, כעין זו של אדם, אשר נֻצח בידי שלטון אדיר שאין כל מפלט מפניו, נחרה, שהיה בה משום אנקת⁻פראים צמאת⁻חיים ויחד עם⁻זה אף משום בקשת רחמים, כרע לפניה, שבור ומדֻכּא כֻּלו, והושיט אל מוּלה ידיו השלובות.

פרנצ’סקו היה כובש אולי את תאותו עוד זמן רב ולא היה נכנע לה במדה שכזו, לולא נמהלו בה רגשי רחמים אנושיים, נכמרים, חסרי⁻שם, על⁻ידי החמס שעשו תושבי הכפר לאגַטה. הוא הכיר, אלֵי⁻מה צפוי הוא, זה היציר הנפלא, שחננוֹ אלהים יֹפי אפרודיטי, בחיי⁻חבלו הבאים, בלי מגן ומחסה. על⁻ידי מסבות הגורל הוּקם לה היום למושיע, והצילהּ אולי ממיתת סקילה. ומפני⁻כן קנה לו עלֶיה מעין זכות אישית. זה הרעיון לא היה ברור בנפשו, אבל בכל⁻זאת היה משפיע על מעללי פרנצ’סקו: פעֹל פעל בו בבלי⁻דעת, מסיר ומפַנה את כל המעצורים, את היראה והִסּוּס⁻הלב. והוא לא ראה לעצמו שוב כל יכֹלת למשֹׁך עוד את ידו מן הַמָּחרמת. מעתה יהיה עומד תמיד לימינה, גם אם יעמוד כל העולם ואלהיו לנגדם. אלה ההרהורים והַקִּלוחים הלא⁻צפוים שבנפשו התלכדו, כאמור, עם זרם תאותו יחד, וככה גָאה זה ועָבר על גדותיו.

אבל בתחלה עדַין לא היתה התנהגותו שְׂטִיָּה מעל דרך הישר ולא תוצאה של איזו החלטה לעבור עבֵרה: זו לא היתה אלא מצב של אין⁻אונים, של חֹסר⁻עזרה. הוא עשה מה שעשה, ולא ידע בעצמו מדוע. ובאמת לא עשה בעצם מאומה. הדבר נעשה מאליו. ואגטה, שלכאורה צריכה היתה להִבָּעת עכשו, לא נבעתה כלל, אלא נדמה היה, שנעלם ממנה לגמרי, שפרנצ’סקו אדם זר הוא לה וכֹהן. נדמה היה, שנהיה לה פתע לאח. ובעוד שבִּכיהּ עלה ונתגבר עד לידי התיַפּחות, הִניחה לו לזה, שהזדעזע אף הוא מחמת התיַפּחות אין⁻דמע, שיגַפּפה כלשֵׁם תנחומים, ולא זו בלבד, אלא שכבשה בעצמה את פניה טבולי⁻הדמעה בתוך חזהו.

הוא התחיל עכשו משַׁדלהּ ומרגיעהּ בצערה, כאלו היתה ילדה קטנה והוא אביה. אבל מימיו לא הרגיש עדַין גוף של אשה בְּקִרְבָה רבה מעין זו, ולטופיו ואותות⁻חבּתו היו עד מהרה יותר מֵאַבהִיִים. בבהירות חש אמנם, שבהתיַפּחות הנערה כמוס משהו כעין הודאה. ידֹע ידעה, את זה הכיר בה, מידי איזו אהבה מכֹערת נתּנו לה חייה, והיתה מתמוגגת בצערה עמו יחד. את ענוּת⁻נפשה, את מכאוביה סבל עמה. ככה נתאחדו נפשותם לאחת. אולם עד⁻מהרה הרים את פני⁻הַמַּדונה המתוקים שלה ומשָׁכם אל מול פניו, כשהוא לופת את מפרקתה ומטה בימינוֹ את מצחה הלבן לאחוריה, ובעוד שֶׁיָּרה מבטי⁻חשק ארֻכּים בַּצַּיִד התפוש כך בידו וזן בו עיניו המלאות אש⁻שגעון, טש פתאם, כגֵץ אל טרפּו, אל פיה הלוהט, המלוח מדמע, והתמזג עמו לבלי⁻הִפָּרד. – אחרי רגעים לעִתּות⁻אנוֹש, אבל נצחים של שכרון אֹשר ועדנים, קפץ פתאם פרנצ’סקו ועמד בעֹז בשתי רגליו, על שפתיו הרגיש טעם דם – “בֹּאִי, – אמר, – לא תוכלי לשוב לבדך הביתה, אנכי אלַוֵּך אפוא ואהיה לך למגן”.

שחקים משתּנים היו פרושים מעל לעולם⁻האַלפִּים, בהתגנב פרנצ’סקו ואגַטה מן הכפר. הם נטו במשעול כרים והיו מטפּסים ויורדים בלתּי⁻נראים ממרפסת אחת אל משנֶהָ, בין אילני⁻תות ומתחת למקלעות שריגים. פרנצ’סקו ידע היטב את אשר עזב מאחריו ואת הגבול שעבר, חרטה לא חש בנפשו. הוא נעשה אחר, מרוֹמָם, משֻׁחרר. הלילה היה מחניק. בערבות לוֹמְבַּרְדָה שוטטו, כנראה, עבי⁻סגריר, ומאחורי ענקי⁻ההרים האפלולים היו ברקיהן הרחוקים מנצנצים כעין מניפים מבהיקים. ריחות של שׂיח⁻הלילָך האדיר, שמתחת לחלונות מעון⁻הכהן, צפו וירדו משם, מהולים בזרמי⁻אויר חמימים וצוננים גם⁻יחד, על⁻פני קלוחי הנחל, שמפכפכים ועוברים שמה. שני הלומי⁻האהבה לא דבּרו. תומך היה בה, כל פעם שהיו מטפּסים בדמדומים מן החומה אל מרפסת יותר מֻשפּלה, ואף תופשהּ בזרועותיו, וחזֶהָ הלם על⁻גבּי חזהו ופיהו הצמא דבק בפיה. לא ידעו לאן הם הולכים, כי ממעמקי ערוּץ הַסַּוִּלִּיָּה לא הובילה כל דרך למעלה אל האלפּה. אבל זאת ידעו, שֶׁמֻּכרחים הם להמנע מֵעלות לשם דרך הישוב. והן לא היה גם כל צֹרך להשיג איזו מטרה חיצונית, איזו מטרה רחוקה, אלא לֵהָנות עד⁻היסוד ממה שהֻשַּׁג מקרוב.

כמה ריק, כמה פגום ומת היה זה העולם עד⁻כה, ומה⁻גדול השנוי שחל בו. כמה נשתנה בעיני הכהן, וכמה נשתנה הכהן בו. כל הדברים,שהיו לו עד⁻כה שקוּלים כנגד הכל, נכחדו כֻלם מזכרונו וערכּם אבד. האב, האם, גם רבותיו נשארו כֻלם כרִמה ותולעה בעפרות העולם הישן, הַמֻּזנח, בעוד שלפניו, לפני בן⁻האלהים, לפני אדם⁻הראשון החדש, נפתחו שוב שערי גן⁻עדן בידי הכרובים. ובגן⁻עדן זה שֶׁצָּעד בו עתה, מלא⁻התפעלות, צעדיו הראשונים, לא שָׂררה כל זמניות. הוא לא הרגיש את⁻עצמו שוב בתור איש בן איזו תקופה שהיא, בן איזה גיל שהוא. נטוּל⁻זמן היה אף עולם הלילה סביבותיו. ומאחר שנשאר זמן הרדיפות, עולם הנִּדויים וסבל ירֻשת⁻החטא, רובץ מאחריו, לפני שערי גן⁻עדן השמורים, שוב לא חש אף פחד כל⁻שהוא מפניו. שום איש מאותם שבחוץ לא יוכל לנגוֹע בו לרעה. אין בכֹחם של הכהנים הגבוהים עליו ואין בכֹחו של האפיפיור גם הוא לעכבו אף מהנאת הפרי הכי⁻דל שבגן⁻עדן, ואין בידם לגזול ממנו אף המועט שבמועט ממתּן⁻החסדים, משפעת האֹשר הכי⁻נעלה שֶּׁמֻּנָּה לו. הגבוהים עליו הָשפָּלו. הם שוכנים שם בנשִׁיה, בתבל האובדה, מקום היבבות וחרוק הַשִּׁנים. פרנצ’סקו שוב לא היה פרנצ’סקו, אלא האיש הראשון, שֶׁנֻּפּחה בו אך זה⁻עתה נשמת אלהים, האדם היחידי, השליט היחידי בגן⁻העדן. מלבדו אין איש עוד בכל מלֹא הבריאה, חסרת⁻החטא. מזלות סלדוּ ורננו בתוך אֹשר⁻מרומים, חשרת⁻עבים געתה כפָרות שמרעיתן בשפע, פֵּרות⁻ארגמן הזילו התפעלות מתוקה ומשיבת⁻נפש, גזעים הזיעו שְׂרָף ריחני, נצנים הפיצו בְשָׂמים ערֵבים: אולם כל זה תלוי היה אך בחַוָּה, זו שָׂם אלהים בתוך כל הפלאים האלה כפרי הפֵּרות, כבשֶֹׁם הבשָׂמים, אך בה בלבד, שהיתה בעצמה הנשגב שבפלאיו. ריח כל הבשמים, תמצית עדנתם, שָׂם לה הבורא בשׂערהּ, בעוֹרה ובבשר⁻הפֵּרות אשר לגופה, אולם צורתה, חָמרהּ – אין דוגמתם. צורתה, חמרהּ סוד⁻יה היו. הצורה היתה רוחשת ומתהַוה מתוך עצמה והיתה חמודה וערֵבה בין ברגעי המנוחה, בין ברגעי ההשתנות. חמרהּ נדמָה כבלול מזה, שמשַׁמש חֹמר ליצירת עֲלֵי⁻החבצלות ועלֵי⁻הורָדים, אלא שהיה צנוע יותר בקרירותו וחם יותר ביקודו, הוא היה ענֹג יותר ומֻצק יותר כאחד. תוך פרי זה גרעין חי היה ופועם, עורקים נחמדים הלמו וסלדו, בו, ויותר שנהנו ממנו, כן רבתה מתיקותו וכן נתעלו ונתעדנו התענוגים שהעניק, מבּלי אשר נגרע אף כל⁻שהוא משפעָתו השמימית.

אך היקר ביותר שבבריאה זו, שבגן⁻העדן זה אשר שב ונפתח, היתה קרבת הבורא עצמו. אלהים לא כִלה פה מלאכתו ועזבהּ לנפשה, ואף לא ישב בה למנוחות. ונהפוך הוא, היד הבוראת, הרוח הבורא, הכֹח הבורא לא נסתלקו מעִם המלאכה, כי⁻אם נשארו בה יוצרים והולכים. כל אחד מחלקי גן⁻העדן ואבריו – נשאר בו כֹח⁻היצירה. פרנצ’סקו, אדם הראשון, שנשלם אך זה⁻עתה בבית⁻היוצר, הרגיש את⁻עצמו כבורא על כל סביבותיו. בהתפעלות שלא מעולם זה, היה חש ורואה את חַוה, את בת האלהים. האהבה, אשר יְצָרַתָּהּ, היתה עדַין מעַלַּפתּהּ, והחֹמר היקר מכֹּל, אשר השתמש בו האב ליצירת בשָׂרהּ, היה מזהיר עדַין באותו זיו⁻מרומים, שעוד לא נעכר מעפרות תבל. אולם אף בריאה זו רתתה, תססה והצהירה מפני היקוד של כֹּח⁻היוצר הפועל בה, והיתה שוקקה להתמזג עם אדם. ואדם שוקק היה גם הוא אליה, למען התלכד לשלֵמוּת חדשה.

אגַטה, עם פרנצ’סקו, פרנצ’סקו עם אגַטה, העלם ממשפחת⁻טובים ובת⁻רועים הַמָּחרמת וידועת⁻הבּוּז – שניהם היו זוג האנשים הראשונים וירדו שלובי זרוע במשעולי⁻לילה צנועים אל השפֵלָה. הם בקשו להם חביון טמיר ונעלם. מחרישים, בנפש מלאה תמהון אין⁻שֵׁם, בהתפעלות, אשר פוצצה כמעט את לב שניהם, הלכו והעמיקו רדת, העמֵק וירֹד, אל⁻תוך פִּלאי ההויה החמודים.

הם היו נפעמים. הרגישו, שבחירים הם, שֶׁנַּעֲרָה עליהם החסד, ולתוך אָשרם האין⁻סופי נמסכה אף חגיגיות רצינית. גופיהם כבר הֻרגשו להם, כבר נתאחדו בנשיקה, אולם הרגֵּש הרגישו, שצועדים הם לקראת יִעוּד לא⁻נודע. זה היה הרז האחרון. אותו הרָז גופו, שגרם לאלהים, שיהי בורא. ושֶׁיָּשׂים את המות, מעין סרח העודף, בעולם.

ככה הגיע זוג האנשים הראשונים אל הערוץ הצר, שחרץ לו הנהר הקטן סַוַּלַּיָּה. הערוץ היה עמֹק מאֹד ומשעול צר, סלול אך מעט, היה מוביל לאֹרך שפת הנחל עד למקוֵה⁻המים שלמעלה, שלתוכו משתפכים מי⁻ההרים על שלבי הצור מֵרוֹם מעורר סחרחֹרת. עוד במרחק רב משם התפלג הנחל לשני פלגים, שהתלכדו שוב לאֶחד אחרי הקיפם אִי קטן ירֹק, שפרנצ’סקו היה מחבבו ופוקד אותו תכופות, יען כי היה מרהיב ביותר במספר עצי⁻תפּוח רכים, שהכו בו שֹׁרש. ואדם נשל נעליו ונשא לשָׁם את חַוה שלו. “בֹּאִי, וָלא – אמוּתה”, אמר, וחזר ואמר, אל אגַטה. והם בוססו נרקיסים ו“חבצלות⁻פֶסח” בהלוך הכּבד, השכּור כמעט, של נאהבים.

אף פֹה בערוּץ היה חֹם⁻קיץ, אף⁻על⁻פי שרהיטת⁻הנחל השואנת הביאה עמה צִנה. מה⁻קצר היה הזמן שחלף מאז חל השנוי בחיי הזוג, וכמה נסוגו למרחק כל הדברים שלפני השנוי. מתוך שהיה האִי מרֻחק מן הישוב רִחוק הגון, העמיד לו עליו האכר, בעליו, סֻכּה של אבנים, גבָב וחמר, שהיה בה כדי מחסה במקרי תמוּרות האויר ומצע⁻העלים שבּה מסוֹכך היה למַדי מפּני הגשמים. אפשר סֻכּה זו היא שרחפה לעיני פרנצ’סקו בכונו פעמיו עם חַוה שלו לעֵבֶר הגיא, ולא לעֵבר ההר. הַסֻּכּה כאִלו הוכנה לשֵׁם קבלת הנאהבים. דומה היה, כאִלו נתבשרו פה ידים טמירות על החג המתקרב של ההתהווּת⁻אנוֹש חשאית: כי עננים של זֹהר חופפו על הַסֻּכּה, עננים של ניצוצות, של חפּושיות⁻נֹגה, תולעי⁻יוֹחנא, עולמות, נתיבות⁻חָלב, שהיו מתנשאים לפעמים ועולים אלֻמות אלֻמות עד לגבהי⁻שחקים, כמתכַּונים לשום את החלל הריק ליִשוב חדש. נרחפים היו ומפַכּים דרך הערוּץ במרומים כאלה, שהעין שוב לא היתה מבחנת ביניהם לבין כוכבי השמים.

זה המחזה, זה הקסם המחריש נפלא היה גם בעיני פרנצ’סקו ואגַטה החוטאת, אף כי ידעוהו משכבר, ופעמיהם נעצרו רגע מפני גֹדל תמהונם. הזה המקום, הרהר פרנצ’סקו, שהייתי מחזר אחריו, ועיני לא שָׂבעה לראותו, לעתים תכופות כל⁻כך, מבּלי חוש בעצם אף כל⁻שהוא את הערך, שעתיד להיות לו בשבילי? הוא נדמה בעיני כמקוֹם מסֻגל להתבוֹדד עליו, פרוּשׁ מעמק⁻הבכא הזה, ולהיות שוקע, מתוך וִתָּרון גמור, בדבַר אלהים. אולם את אשר הוא באמת: אִי קטן בתוך נהר פרת או נהר חדקל, פִּנה צנועה ומלאתי⁻אֹשר ביותר שבגן⁻עדן, – זאת לא ראיתי בו. וענני⁻הגִּצים המזהירים, המסתוריים, מַשׂוּאות חג⁻הכלולות, מוקדי הזבחים, או מה שהיו, – הסיעוהו כליל מעל⁻גבּי האדמה. ואם עלתה תֵּבל על לבו, הרי יודע היה, שהיא רובצת חסרת⁻אוֹנים לפני שערי גן⁻העדן כאותו הדְּרַקּוֹן, אותה חיה בעלת שבעת הראשים, שעלתה ממצולת⁻ים. מה לו ולאֵלֶּה, העובדים לדרַקון? יחָרף לו הלה את סֻכּת אלהים כאַות⁻נפשו. קצפּוֹ לא ישיג מקומם. פרנצ’סקו, הכהן הפרנצ’סקו לא הרגיש עוד מימיו את⁻עצמו מקֹרב כל⁻כך לאלהים, צרוּר בכנפיו כל⁻כך, מעולם לא היתה עוד בו שִׁכחה שכזו של ישותו הפרטית, ובתוך המיתו של פלג⁻ההרים נדמה לו, שהגבעות מתחילות לאט⁻לאט רועמות בנעימה, שצוקי⁻ הצורים פוצחים רנה, וכוכבי⁻מעלה כאִלו ינגנו ברבּוא⁻רבּואות עוּגבי⁻פז. מַקהלות מלאכים רחפו ורננו דרך האין⁻סוף, כעין סערות סֹעֲרוּ המנגינות מֵעָל, ופעמונים פעמונים, צלילי פעמונים, פעמוני⁻כלולות, גדולים עם קטנים, עמֻקים עם גבוהים, נאדרים עם ענֻגים, הפיצו חגיגיוּת מעיקה ומלאת⁻אֹשר בכל חללוֹ של עולם. – וככה צנחו, חבוקים יחד, על מצע⁻העָלים.

אין רגע, העשוּי לשהוֹת ואם יחרד גם האדם ויאמר בחפזו להחזיק ברגעי⁻עֲדנים עִלאיים – רק לַשָּׁוְא ייגע, כי לא יעמוד כֹּחֹו בו. כל חייו היו עשוים, כפי שהרגיש פרנצ’סקו, שלבים שלבים עד לפסגת אלה המסטורין, שחי עכשו. איפה זה ישאף רוח בעתיד, אם אין בידו כדי להחזיק בם. איכה ישא סבל ממרורי החיים, אם ישוב ויגֹרַש משמי⁻השמים של התפעלותו. בעצם שכרונו הפלאי, על פסגת הנאתו, חש העלם אגב כאֵב דוקר, שכּל זה נתּן לחלוף ולֹאבד. היתה בו הרגשה, כאִלו היה עליו לשתות כוס יין נחמד, כדי לשבּור צמא נחמד גם הוא, אך הכוס אינה מתרוקנת לעולם, ואף⁻על⁻פי⁻כן לא תִמָּלא הנפש לעולם. והשוֹתה אף לא חפץ, שישקוט צמאוֹ היקר, וגם לא, שתתרוקן הכוס: בכל⁻זאת מָצה ומָצה בחמת⁻תאוָה והיה מצטער על שאינו יכול לעולם לבוא עד קרקעהּ.

מעֻלף המית⁻הנחל, אפוּף מְחוֹל חפּושיות⁻נֹגה, שרוי היה הזוג בעלים המרשרשים, בעוד הכוכבים ממצמצים מעָל בעד גג הסֻּכּה. כל גנזיה של אגַטה, שהיו מֻפלגים ונפלאים בעיניו כל⁻כך, – עתה כְּבָשָם לעצמו מתוך רטט⁻הלב. הוא טבל בים שׂעָרָהּ הפרוע, שפתותיו דבקו בשפתותיה. אך מיד נתקנאה עינו בפיו, ששולל ממנה ראית פי⁻הנערה המתוק. ואֹשר משַׁכֵּר היה מפַכּה מִצְּפוּנוּת בשָׂרה הצעיר ונעשה עם⁻כל⁻רגע תמוה יותר, לוהט יותר, מַדהים יותר. מה שחזה בקדחת לילותיו ולא פִלל לזכּות בו לעולם היה כאין וכאפס לעֻמת זה, שֶׁמֻּנָּה לו עכשו.

ובעוד הוא רָוֶה דודים, נצנץ בלב הספק חדשים לרגעים. עתרת התענוגות גרמה לו, שיהי קונה את רכושו כל רגע מחָדש, לאין⁻שָׂבְעָה. בפעם הראשונה היו אצבעותיו, ידיו הרותתות וכפּות⁻ידיו, אזרועיו, חזהו וירכיו מרגישים את האשה. והיא היתה לגַבּיהו יותר מאשה. היתה לו הרגשה, כאִלו שב ומצא איזה דבר אבוּד, אבוּד באשמתו עצמו, שבלעדיו היה בעל⁻מום, ועכשו הריהו שב ומתמזג עמו לאֶחד. כלום היה מימיו מֻבדל מאלה השפתים, מזה הַשֵׂער, מאלה השדַים והזרוֹעוֹת? זו לא היתה אשה, אֵלָה היתה. ובכלל לא היתה זו חי, המתקַים בפני עצמו: הוא נָבַר בתוך גרעינו של עולם, ובלחצו את אזנו מתחת לשדֶיה הבתוּליים, היה שומע מתוך רטט של אֹשר הלמות⁻לבו של עולם.

נפלו על הזוג אותם הדמדוּמים, אותה התנומה למחצה, שאדם עובר בה מנֹעם העיפוּת אל חמודות ההרגשה העֵרָה ומחמודות ההרגשה העֵרה אל נֹעם הדמדום והשכחה. הם התנמנמו לסרוגין, פעם פרנצ’סקו בזרועות הנערה, ופעם אגַטה בזרועותיו הוא. מוזר היה, כמה מִהרה הנערה הפראית והפוחדת להסכין עם הכרח אהבתו של הכהן, בכמה בטחוֹן ואֹשר היתה נענֵעת ומתמכרת לו. וכשנרדמה בזרועותיו, היתה מרחפת על פניה אותה בת⁻צחוק שלֵוה, שבּה עוֹצֵם היונק הַשָּׂבֵעַ את עינו על שדי אמו. ופרנצ’סקו היה מסתכל בנרדמת, משתּאה לה ואוהבהּ. גלי סלוּדים היו חולפים את בשרה, אותם שבאים בִרְפוֹת מִתּוּחַ החיים. לפעמים צעקה הנערה בחלומה. אולם תמיד היתה חוזרת אותה בת⁻צחוק מַדהימה, בפקחה עפעפיה הכמהים, ואחר⁻כך – אותה מיתה מתוך התמכרות אחרונה. כל פעם שנתנמנם העלם נדמה לו, שאיזה כֹּח שומט חרש חרש את הגוף, שהוא חובק בזרועותיו ומרגישו בכל בשרו. אבל עם כל יקיצה נסמנה בו מיד הרגשת מֶתֶק עִלָּאי והכּרת⁻טובה; חלום חסַר שֵם וכִנוי ועמו יחד הרגשה עֵרה ומלאתי⁻אֹשר של הממשות הכי⁻מתוקה.

זה היה פרי גן⁻העדן, מן העץ העומד בתוך הגן. הוא גִפּף אותו בכל בשרו. זה היה פרי עץ החיים, לא פרי עץ הדעת טוב ורע, שאכלה חַוה בעטיוֹ של נחש. ואולי היה הוא הפרי, שאכילתו מַשְּׁוָה לאלהים. מתה בלבו של פרנצ’סקו כל תשוקה לאֹשר אחר, נעלה יותר. לא היו תענוגים, לא בארץ ולא בשמַים, שנתּנו לדַמותם לאלה שלו. לא היה כל מלך, כל אֵל, שלא חשבוֹ העֶלם רוֵה⁻שפעת⁻העֲדנים לאביון גֹוֵעַ ברעב. דבּורו נתמעט עד כדי גמגום, כדי נשימה מרֻססת. הוא גמא את ההבל המשַׁכּר,שקלח מבּין שפתי אגַטה הפעוּרות; מצץ בנשיקות לוהטות את דמעות⁻החמדה מעל עפעפי הנערה וִינָקָן באש מעל לסתותיה. בעינים עצומות, ממצמצות אך משהו, היו נהנים יחדו; במבט מכֻוָּן כלפּי פְנִים, חַמי⁻רגש ובהירי⁻רגש, הרגישו כל אחד בזולתו את⁻עצמו הוא. אולם הן כל זה היה כבר למעלה מהנאה, זה היה דבר, אשר תֵּלֶא לשון⁻אנוש להבּיעו.

למחרת קרא פרנצ’סקו במועד הנכון תפלת שחרית. העָדרו לא נודע לשום איש ובחזירתו לא ראתהו אפילו פטרונילה. בנַקותו את עצמו נקוי חטוף, נחפז מיד אל שַׁמָּשו, שהמתּין לו בלשכת כלֵי⁻הקֹדש, ומשם אל הדוכן, אל הצבּור הקטן, המחכּה, – ובהילות זו עכבה בעדו, שתצטלל עליו דעתו. לא נתעשת אלא אחרי⁻כן, כשהיה כבר שוב במעון⁻הכהן ונכנס שוב לחדרו, מקוֹם שֶׁשָּׁמה לפניו הסוכנת פת⁻שחרית הנהוּגה. אולם דעתו לא נצטללה מיד עד כדי בהירות של התפכחות. הסביבה הישנה, היום, שיצא בגבורתו, שִׁוּוּ על המאורע פנים של דבר⁻מה אי⁻ממשי, אשר הלך ונטשטש כחלום יעוף. אולם הלא ממשות היתה כאן. ואף כי היתה זו מוזרה ופלאית יותר מכל חלום דמיוני שחלם פרנצ’סקו מימיו, הנה לא נתּנה בכל⁻זאת להכחישה. ירֹד ירד פלאים, עובדה זו לא היתה מוטלת בשום ספק: השאלה היתה עכשו, אם יש לו עוד תקנה, אם אפשרית בכלל עלִיָּה מאותו יְוֵן⁻החטא? ממרומים כה נִשאים נפל ולתוך מצולה כה עמֻקה, עד שתקפוֹ יאוש אין⁻מְצָרים. לא במובן הכנסיה בלבד, אלא אף במובן כל העולם החֻלוני היתה ירידה נוראה זו מיֻחדת במינהּ. פרנצ’סקו נזכר בַּסִּנְדַּקּוֹ, ואיך שדבּר עם הלה בדבר אפשרות הצלתם של החוטאים מן האלפּה. רק עכשו, בשפלותו העמֻקה, הכיר בסתר⁻לבבו, איזו זחיחות⁻הדעת ואיזה רום⁻לבב דבּרו אז מתוך גרונו הכֹּהֲנִי. כרַמאי גֵא, שנגלתה רמאוּתו ברבּים, היה מהדק את שִׁניו מבּושה והיה מתעַוֵּת מתוך חֹסר⁻עזרה גמור ברגש כבודו המחֻלל. האם לא היה עוד זה⁻עתה איש קדוש? האם לא היו עיניהן של נשי סואנה ועלמותיה נשואות אליו בהערצת⁻אלהים כמעט?

וכלום לא עלה בידו להחיות ולרומם בקהלתו את רוּח הכּנסיה במדה כזו, שגם הגברים התחילו שוּב הולכים לבית⁻הכניסה ושומעים את התפלות? והנה נעשה לבוגד באלהים, לרמאי ובוגד בעדתו, לבוגד בבני⁻סקַרַבּוטא העלובים, הפושעים והנדחים, שבּא אליהם באמתלה להציל נפשותם והדיחם עוד יותר למשוּאות האבדון.

פרנצ’סקו נזכר באמו. זו היתה אשה גאה, גבר כמעט, שהֵגֵנה עליו בקטנותו והדריכתּו בחֹזק⁻יד, ורצונה העשוי לבלי⁻חָת התוָה לו את דרכו אף לחייו הבאים. ידֹע ידע, שקשיותה לא היתה אלא אהבת⁻אם לוהטת, ושזלזול כל⁻שהוא בכבוד בנה יפגע בגאותה פגיעה קשה ביותר – אולם אם יעבור הבּן עבֵרה חמוּרה, מן ההכרח שתּפָּצע בלבה פצע אנוּש, לאין מזור. מוזר היה, בקשר עם זו לא עָרב לבו אפילו רק לבדות מאורע מעין זה, שאֵרע לו באמת ושהיה קרוב וברור כל⁻כך.

פרנצ’סקו שקע בזוהמה היותר מאוּסה, בצוֹאת הַטֻּמאה היותר נוראה. קדֻשת הכהן אבדה לו שָׁם לגמרי, שם נִטל ממנו ערכּו בתור נוצרי, בתור בן לאמו, ואפילו ערכּו בתור אדם בכלל. נשאר בו רק השטן, החיה המסריחה והמנֻוֶּלת, – זו תהיה דעתה של אמו, דעתם של כל האנשים כֻּלם, לכשֶיִּוָּדע להם פשעוֹ. העלם נתּר מעל כסאו, מעל⁻גבּי סדוּר⁻התפלות, שהתעמק בו למראית⁻עין. כי נדמה היה לו, שברד של אבנים מֻשלך בעֹז על הבית, לא כאותו של יום אתמול, בשעה שאמרו לסקול את אגַטה, אלא בכֹחות עצומים פי⁻מאה, פי⁻אלף. זה היה, כאִלו מתכַּונים להשמיד כליל את מעון⁻הכהן, או למצער לשימו תל⁻שממה ולקבּור אותו תחתיו כצָב נתעב, ארסי. אזנו לקחה קולות מוזרים, צוָחות איֻמות, קול ענוֹת שגעון, והוא ידע, שכּל תושבי סואנה, הַסִּנְדַּקּוֹ ואשת הַסִּנדקו, ולא הם בלבד, אלא אף סקַרַבּוטא ומשפּחתו ואמו לַכֹּל לראש, – כֻּלם נמצאים בין הזועפים, המשליכים את האבנים באין עיפוּת.

אולם כעבוֹר איזה שעות כבר תפשו חזיונות ורגשות אחרים לגמרי את מקומם של הללו. כל מה שנולד בנפשו על⁻ידי החרטה, על⁻ידי דכדוך⁻הנפש והבִּעותים על⁻דבר המעשה – היה כלֹא⁻היה. פרנצ’סקו נִחַר מצמא צורב, ממצוק לא יְדָעוֹ מעולם. נפשו שִׁוְּעָה בקרבּו, כאדם המתהפך בענויי השרב בחוֹל⁻ציה לוהט ומשַׁוע למים. דומה היה, כאִלו חסר האויר אותם החמרים, שדרושים לנשימה. מעון⁻הכהן נעשה לפרנצ’סקו לכלוב, והוא התחבט בין⁻כתליו כחיה טורפת, בברכים כואבות, לאין מנוח, כאִלו החליט אחת, שנוֹח לו, אם לא ישֻׁחרר, לנַפּץ גֻּלגלתּו אל הכֹּתל מלהמשיך חיים כאלה. איך אפשר להיות חי כמת? שאל את⁻עצמו, בשעה שהסתכּל בבני⁻הכפר בעד החלון. איך הם רוצים, או איך הם יכולים לנשֹם אויר? איכה ישאו סבל הוָיָתם העלובה, אם אינם יודעים את זה, שנהניתי אנכי ממנו ושחסר לי עתה? ופרנצ’סקו שגשג בעיני עצמו. הוא הביט מגבוֹה על אפיפיורים, על קיסרים, נסיכים וּבישופים, בקִצור על כל האנשים כיחד, כהביט בני⁻אדם על נמלים. גם בעצם דלותו ומחסורו עשה זאת. אמנם, הוא לא היה שוב אדון לחייו. איזה קסם עצום עשהו לחסר⁻רצון לגמרי בלי אגַטה, לקרבּן חסר⁻חיים לגמרי על מזבּחו של אֵרוֹס, זה האֵל, שאדיר הוא וזקן מִצֵּאוס ומיתר האֵלים. בכתבי הקדמונים כבר קרא על זה האֵל ועל קסמים שכאלה ועבר על שני הדברים בחיוך של זלזול. עכשו הרגיש ברור, שמן ההכרח להאמין גם ענין הפצע העמֹק וירִיַּת החץ, שמרעיל בו האֵל, לפי דעת הקדמונים, את דמם של קרבנותיו. זה הפצע הן יקד בו, נקב, צרב, אכל ומצץ. הוא הרגיש מכאובים דוקרים לבלתּי⁻נשׂא – עד שיצא עם הַעֲרֵב היום, בהתרונן בו נפשו מאֹשר, אל אותו אִי קטן, שאִחֲדוֹ אמש עם אהובתו ושנקבע למקום הפּגישה החדשה.

רועה⁻ההר לוּדוֹביקוֹ, הידוע לתושבי הסביבה בשֵׁם “הכופר מסואנה”, נשתתק, כשהגיע בקריאתו עד למקום, ששם פוסק כתב⁻היד שלו. האורח התאַוה לשמוע את הספור עד סופו. אולם כשהרשה לעצמו להביע חפצו זה, גִּלה לו מְאָרְחוֹ, שאין כתב⁻היד נמשך יותר. לפי דעתו יכול, מֻכרח אפילו, הספור לגמור כאן. דעתו של האורח אחרת היתה.

מה היה סופם של אגַטה ופרַנצ’סקו, של פרנצ’סקו ואגַטה? הנשאר הדבר בסוד או נתגלה? ההיתה אהבתם קבע או עראי? הנודע הענין לאמו של פרנצ’סקו? ולבסוף רצה השומע לדעת, אם מתבַּסס הספּור על מעשה שהיה, או בדוּי הוא מתחלתו ועד סופו.

“כבר אמרתּי, – החזיר לודוביקו בהתאדמו משהו, – שמאורע אמתּי גרם לכתבנותי זו”. הוא החריש שעה ארֻכּה. " לפני שש שנים בערך, – המשיך אחר⁻כך, – גֹרַשׁ כֹּהן אחד בהכּאות⁻מקל ובקליעות⁻ אבן, פשוטן כמשמען, מבית⁻הכניסה, מעִם המזבח. את הדבר הזה שמעתי בכל⁻אֹפן, בשובי מארגנטינה לאירופה, אל סביבה זו, מפי אנשים רבּים כל⁻כך, ששוב אין אני מפקפק במעשה גופא. גם משפּחת סקַרַבּוטא שטוּפת גִּלוי⁻העריות היתה חיה כאן על הגֶ’נֶרוזו, אמנם לא בשם זה. השם אגַטה בדוּי הוא, לקחתיו פשוט מן הכִּפתּה הקטנה סנט' אגטַה, שממעל לה חָגים עדַין גם עכשו, לפי ראות עיניך, שודדי⁻הדגים השחומים. אולם בבית סקרבּוטא היתה באמת, בין יתר ילדי⁻הפשע, גם בת בוגרת, ואת הכהן האשימו בדבַר יחסים אסורים אל זו. הוא לא הכחיש, כפי שמספּרים, את הדבר כל⁻עִקר ולא הראה כל סמני חרטה ומפּני⁻כן, אומרים, הכריז עליו האפיפיור חרם. משפּחת סקרבּוטא מֻכרחת היתה לעזוב את הסביבה. אומרים, שמתו – ההורים, לא הבּנים! – ברִיאוֹ בקדחת הצהֻבּה".

היין וההתרגשות, שהתחוללה בקרב השומע על⁻ידי המקום, השעה, המסִבָּה וביחוד על⁻ידי השירה שנקראה, בצֵרוף כל מיני דברים מסתּוריים הכרוכים בזה, גרמו לו, שיהי פוצר והולך. הוא שאל שוב לגורלם של פרנצ’סקו ואגטה. על זה לא ידע הרועה להגיד כלום. “זמן רב היו עוד לצנינים בעיני כל הסביבה, בהיותם מחללים ומטמאים את המקדָּשים הבודדים, הפזורים בכל מקום, ועושים אותם מקלט לחמדתם החַטאה”. אגב דבריו אל הפָּרַץ האֲנַחוֹרֶט בצחוק בלתּי⁻צפוי, קולני וחפשי, שלא נתּן להִסָּכר זמן רב.

מלא⁻הרהורים ונפעם באֹפן מוזר יצא המוֹסֵר של מאורע⁻מסע זה לדרכּו הביתה. יוֹמוֹנוֹ מכיל תאוּרי דרך⁻ירידתו, אך אין הוא רוצה להכניסם לכאן. זו השעה הכחֻלה כביכול, שנכנסת בשקוֹע החַמה לאחורי האֹפק, היתה אז, על⁻כל⁻פנים, יפה ביותר. נשמע שאון האשד של סואנה. כך ממש שמעו פרנצ’סקו ואגטה את שאונו. או אפשר שהם שומעים עדַין את המיתו גם עכשו, ברגע זה עצמו? האין זה גל⁻האבנים של סקַרַבּוטא? האין קולות של תינוקות עליזים, מעֹרָבים בגעית עִזים וצאן, נשמעים משם? ההֵלך העביר יד על פניו, כאומר לסלק מעליהם איזה צעיף מבלבל: הצָמח באמת הספור הקטן ששמע על אחד מִכָּרֵי עולם⁻הרים זה, כפרח⁻האֶנציאן הזעיר, או כדומה לו, או שמא יצא זה מִבְלַט⁻ההרים ההדור וחסון⁻הקדומים, זה קְרַב⁻הענקים שנקרש, מתוך מסגרת הספור הקטן? בזה וכיוצא בזה הרהר, והנה לקחה אזנו קול צלול של אשה מזמרת. הלֹא ספּרו על האֲנַחוֹרֶט, שבעל אשה הוא. הקול צף כבתוך אולם מרֻוָח, אקוּסטי, עת יעצרו בני⁻אדם בנשימתם, למען הקשיב. אף הטבע עצרה בנשימה. הקול נדמה כמזמר בתוך מדרון⁻הצור. לפרקים, לפחות, היה מקלח בנפנופים נרחבים, מלא מתיקוּת ואש⁻אצילוּת, כיוצא מתוך הצור. אולם המזמרת באה כפי שהֻברר, מעֵבר מנגד והלכה ועלתה כבמשעול אל ה“קוביה” של לוּדוביקו. על ראשה היתה טעוּנה כלִי⁻חמר, שאחזה בו משהו בשמֹאלה המוּרמה, בעוד שבימינה הוליכה את ילדתה הקטנה. על⁻ידי⁻כך קבּלה תבניתה המלאה והזקופה בכל⁻זאת אותה הליכה ישרה ונחמדת, שיש בה משהו חגיגי, אפילו נשגב. למראֶהָ חלפה איזו השעָרה את נפש המתבונן, כעין הארת פתאם.

מציאותו נגלתה כנראה, כי קול הזמרה נאלם פתע. העוֹלָה נראתה בהתקרבה, מוּארת כֻּלה בנגֹהות מחצית⁻השחק המערבית. נשמע קול הילדה, מענֵה האם בקול שקט, עמֹק. אחר זה נשמעה טפיחת כף⁻רגלה הערֻמה של האשה על⁻גבּי השלבים החצובים פרא. מחמת המשא מֻכרחת היתה לדרוך בעֹז ובבטחה. הרגעים שלפני פגישה זו היו לַמַּמתּין רגעי צפּיה ממֻתּחה ומלאתי⁻חידה, שלא הרגיש עוד כמוֹתה מעולם. האשה נדמתה כהולכת וגדֵלה לעינו. נראתה שמלתה הַמֻּפשלת כלפּי עָל, נראתה ארכבותה, שנחשפה חטופות עם כל פסיעה, נגלו כתפיה וזרועותיה, נראו פנים עגֻלים, נַשִׁיִּים, מלאי⁻חן, למרות הגאוּת של הכּרת ערך⁻עצמי, פנים מעֻטרים שפעת שֵׂער, שעין⁻קדומים לו, כעין אדמה חוּמה⁻אדמדמה. האם לא היתה זו הגַּברית, בת⁻האדם, האֵלָה הסוּרית, החוטאת, שֶׁשָּׂטתה מאלהים, למען התמַכּר כֻּלה לאיש, לגבר?

עובר⁻האורח סר הצדה וקַנֵּפורה המזהירה צעדה ועברה על⁻פניו. מפני המשא נענתה לברכתו בדממה כזו, שלא נשמעה כמעט. היא הפנתה אליו שתי עיניה, בעוד שראשה נשאר מכֻוָן נכחוֹ. על⁻פניה גלשה אגב⁻כך בת⁻צחוק גאה, מלאה בינה והכּרת⁻ערכּה. אחר⁻כך כבשה מבטה שוב בדרך ויחד עם⁻זה נצנץ בעפעפיה כעין זֹהר שלא מעולם זה. המסתכל היה אולי מלֻהט מן היין, מחֹם היום ומיתר הדברים שקרו לו, אולם זה ברור: הוא הרגיש, שדמותו מתמעטת לחלוטין אל מול פני אשה זו. שפתוֹתיה המלאות, שהיה בהן עם כל עסיסיותן המשַׁכּרת, משום הבּעת⁻לעג כמעט, יודעות היו, שאין איש יכול לעמוד בפניהן. לא היה כל מגן ונֵשק נגד הפִּתּויים של זה העֹרף, של אלה הכתפים וחזֶהָ המתנועע מתוך שפע חיים ואֹשר. היא עלתה ממעמקי הבריאה ועלתה ועברה על⁻פני האיש המשתּאה – והריהי עולה ועולה אל הנצח, כזו, שבידיה הָפקדו השמים והשאוֹל בלי⁻חנינה.

סוֹף

המלצות קוראים
תגיות