“Жидовствующіе„ או “Іудействующіе„

«תולדות תנועה כבירה זו מימים קדמונים ועד היום הזה. – תוצאות נסיעותי הרבות במשך ל"ח שנים במקומות מגוריהם, לארצותיהם ולגוייהם וכו'.»

 

הקדמה נחוצה    🔗

ספרי זה ‏«המתיהדים» איננו אלא חלק שני מספרי הגדול «שבטי יעקב ונצורי ישראל» אשר אתי בכתובים. שבו אדבר באריכות ובהוכחות הסטוריות די מבוססות, על אודות: יהודי קוקז וארמניה, כורדיסתן ואזיה התיכונה וכו', סבובי גלגוליהם והשתלשלות גליותיהם, מגלות עשרת השבטים על ידי אשור, דרך מיסופוטמיה, אשור, אנטוליה, ומדי־קוקז («עָרֵי מָדַי» «וְהָרָא» שבמקרא), וערבות הסקיטים ואשדות הדן, עד האתילה (היא הולגה Wolga הרוסית שבימינו) שני נהרות איתן המלחכים עפר ארצות ממשלת הכוזרים־המתיהדים לפנים, שלא בלי אמצעות השפעתם של נדחי ישראל אלה. ומהם כתוצאה ישרה – מתחוללת עכשו תנועה כבירה זו של התיהדות הרוסים, יוצאי חלציהם, בארצות האלה.

כן, הקדמתי את המאוחר ואנוס הייתי, מחוסר אמצעים להפוך את הסדר: שלא להדפיס את שניהם יחדו, ואף לא את הראשון לבדו, בסבת גדלו הכמותי. ואנוס – רחמנא פטריה.

מצדי עשיתי כל מה שביכולתי להדפיסם כסדרם. פניתי לכל אותם המקומות שצריך, ושאפשר… ומכולם – לא נענתי.

ובידעי עד כמה בכלל מתיחסים אחב“י בשלילה ולכל היותר: בשויון נפש, להגרים ולהמתיהדים. יחס – השולל הימני כל תקוה להֵעָזֵר ע”ז ממקור ישראל…; ולעמת זה נתקלתי בתעמוליותם של כמה «מסיתים־מפיצים» משלהם, וביניהם מומר־יהודי אחד. שהשיאוני בהבטחות גדולות מ«מקום גבוה מאד», ובלבד – שלא אדפיסנו!… מהרתי והוצאתי את פרוטותי האחרונות (דברים כהויתם) שהיה עוד בהן דֵי הוצאות הדפסתו מצד “כמותו” הקטנה בערך, כלפי אחיו הגדול ממנו.

זהו טעמי ונמוקי על בָכרי אותו.

ונפלא הדבר, אומה זו שראש אבותיה, צור ממנו חֻצבה, היה הגר הראשון בתבל שהכיר בראשונה: «שיש מַנְהיג לבירה» (מדרש רבה פ' לך), ומשעה זו הוכתר בשם «גר צדק», בשגם היה מסור בכל לבבו ונפשו: להכניס גרים ולעשות נפשות וכו': דוקא אומה זו דוחפה ודוחה עד היום את הבאים להסתופף בצל שכינתה, ולהתאחד אתה בדת ובאמונה!

והרי בזה הפסידה הרבה מאד בתקופת משבר האלילות בסוף בית שני, שבעקב זה באה הנצרות וכבשה לה את כל אלו המתגעגעים על היהדות וחפצים בה. ועדין היא עומדת במרדה, והולכת ומפסידה לה לעצמה, אף בשעה שהגרים באים אליה מעצמם, מבלי שום תעמולה מצדה (כמבואר בפנים הספר באותות ובמופתים). וזה ממש ההיפוך מרוח תורתינו ונביאינו, וממעשי תנאינו וחכמינו, שתמכו תמיד בתעמולת הגיוריות וכו' והיו מקריבים את נפשם עליה.

אכן, זהו לדעתי הסוד האמתי: מה שהנוצרים הראשונים, כלומר: הגוים שֶהִתְעֲתדו לצאת מאליליותם ועכ“ומ”יותם, התקוממו ככה אח"כ בהתנצרם, להיהדות «דוחפתם», ויהיו עָרֶיהָ־צָרֶיהָ… וכהאי גַוְנָא מצינו גבי שמאי הקפדן והקנאי העקשני מאד, שהיה «דוחה באַמַת הבנין שבידו» לכל הבא להתגייר, ואתה מוצא תלתא גרים דחוים הימנו, ש«נזדוגו למקום אחד».

והם מסיחים לפי תומם: «קפדנותו של שמאי, – בקשה לטרדני מן העולם!»… ומה היה באמת אלמלא באה: «ענותנותו של הלל, וקרבתם תחת כנפי השכינה»? (שבת ל"א. ראה בנוספות)

בודאי שהיו נשארים גוים שונאים, או נכרים צוררים לנו בנכליהם. ונספחים על שונאינו דקיימו עלן ככוסלא לאוגיא…

ו«הגוים» הללו, כנראה מסגנוני דרישותיהם, לא היו אנשים פשוטים שכיחים ומצוים, או מקריים ארעיים, אלא בעלי יכלת ומלומדים, שיכלו לגשת ככה לנשיא אב בית דין וכו'.

וכדבר הזה, ירא אני, שמא יארע גם לנו בזמן הזה, אם ככה נעמד מרחוק לתנועה כבירה זו, של התיהדות רוסית־כוזרית, שהקיפה כבר כמה מאות אלפים (כפי חשבוני, פרי בקיאתי ונסיוני של ל"ח שנים) מהם, המצפים ומיחלים לאותה שעה מאושרה: שיוכלו להכנס לתוך תוכה של אומתנו, ולהזרים בה קילוח של דם־חי וטרי מאומה איתנה וכבירה שכזו!

ואם גם עתה נחשה, מי יודע: אולי יפלס לו זרם־כביר זה נתיב אחר לשטף מרוצתו¹ ויבֻלע בים אחר לגמרי, מאותם הַיַמִים השואפים לבלענו חיים כלנו יחד…

הוי מסתפינא מהאי!

ועל כגון דא שכינת ישראל אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי… כי על כן «זרוע» זקוקה ונחוצה עכשו ל«ראש» ישראל…

אשר על כן קדמתי בהוצאת ספרי זה לאור עולם, אולי יתן הוא איזה דחיפה ליחס אדישי זה מצד אחינו להגרים הישרים בלבותם הפונים, ועוד יפנו אלינו, בשביל «עזרה מוסרית» ו«קורבה רוחנית», ותו לא. –

ובזה פונה אני לאותם היחידים בודדים, לעת עתה, שבאמריקה ובאירופה המערבית, אשר הואילו ליסד חברה שכזו (כפי שהכריזה עליה בעתונינו) – למטרת הפצת ההתיהדות וחיזוקה וכו'.

רבותי! הואיל וכבר החילותם מאותם האנוסים שבספרד ובפורטוגל (ע“י אחינו הפרו”פ נ. סלוטש), שורת הדין נותנת: כי עליכם גם לשים לב לאלה המתיהדים העומדים בכל אופן הרבה יותר קרוב לנו מצאצאי האנוסים שכבר נבלעו בין הגוים, וכפי שאומרים: אינם עתידים לחזור כלל…

שמעוני אחים לדעה! הרי כר נרחב לפניכם, ובקעה פרוצה… ולא עוד, אלא שאין אתם צריכים כלל לחזור אחריהם ולחפשם… ואין אתם זקוקים כלל להזכירם מה שאינם חפצים לְהִזָכֵר ונהפוך הוא, פה כאמור, הם באים אלינו, ודופקים על דלתינו אנו, ועלינו אך – להראות להם סבר פנים יפות, ולעזור להם קצת במסוריות.

ובכן, – אם עשיתי דבר טוב בנוגע להגברת חסֶן לאומנו בעמים, וְהַבְרָקַת יפעת דתנו? – לא לי, כמובן, לשפוט על זה.

די לי שהספיקו לי פרוטותי המצומצמות להוציא את ספרי זה לאור עולם, ואל יתגלגל עוד במשאון. ואולי גם אם אזכה להיות הזכאי שמגלגלין זכות כזו על ידו, – לשַנות את היחס המוזר שלנו ל«גרי־הצדק» אלו. הבאים אלינו באלפיהם וברבבותיהם וכו‘. מה שעמים אחרים גדולים ועצומים ממנו, מתקנאים בנו ע"ז, ושואפים… ושולחים מסיתים ומפַתים וכו’ ולא אסתייע מלתא…

ואני תפלה כי יזכני האל להוציא במוקדם גם את ספרי, – חלקו הראשון, והיו שניהם לאחדים. –

המחבר

ערב שבועות, יום מתן תורתנו. זו התורה, הנותנת אורה, לנו ולכל האנושיות.

חיפה, ח' סיון תרפ"ו. –

«יְשֻרון»

 

מבוא    🔗

ובני הנכר הנלוים על ה' (ישעיה נ"ו, ו')

ורבים מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח' כ"ז)

וכל הנבדל מטמאת גויי הארץ אליהם לדרוש לה' אלהי ישראל (עזרא ו', כ"א)

ישנה הופעה הסטורית שכזו: «תנועת ההתיהדות בין הרוסים», שמבלי משים נוגעת היא בנו היהודים, ברב או במעט, ואנחנו עד היום לא התעסקנו כלל בתולדות תנועה־כבירה זו, – להערות את מקורה ולהתחקות על שרשיה. וכמעט שלא דברנו על אודותה מאומה בספרתנו הישנה והחדשה, כמו לו לא נהיתה כלל בעולם.

אמת, קשה וגם אי אפשר היה לדבר מה עליה שם ברוסיה ארץ מכורתה². ברם פה, בארץ אבות, כמדומה, – שאין אנו בני חורין כלל להפטר הימנה בסגירת־עיניים גרידא… כי אם נאבה או נמאן; אם נתקרב אליה, או שנתרחק מאלה הנספחים עלינו מיום ליום באלפיהם וברבבותיהם. הנה הם הולכים ובאים, ונכנסים אל תוך תוכה של הגויה הישראלית. ועלינו איפוא להתחשב עמהם ולתת להם מקום נכבד במהלך ההסטוריה שלנו.

ובכן, חפץ אנכי להאיר על הופעה־הסטורית זו כפי יכולתי, וכפי החמר שאספתי ביניהם ועל אודותם, בהיותי נוסע ביניהם ומבקרם תמיד, במשך יותר משלשים שנה. כי סוף סוף מאמין אנכי, שבהם תמלא במלואה אותה הנבואה הסמבולית:

ונלוה הגר עליהם ונספחו אל בית יעקב (ישע י', י"ד)

או:

כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי – – – כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי³ (שם נ"ו)

היא היא הנבואה הנשגבה שצריכה היתה בהכרח להמלאות בסוף ימי הבית השני, בשעת «משבר האליליות», אלא שֶהִתְעַוְתה וַתֵתַע באורח עקלתון. ועל פי מאורעות־עולמיים שונים, נתגלגלה שוב באיזה אליליות־מתוקנה ומשופרת קצת, שהושיבה «אב ואם ובן יורש עצר», על כסא ציאוס ואפרודיטא וכו'.

והנה בראש וראשונה חושב אני לתת לפניכם את החמר ששאבתי מן המקורות הרוסים, אשר אמנם צנומים ורזים הם מאד, מחמת שממשלת־זדון זו אחזה תמיד באותו הטכס: שלא לדבר על אדותם מאומה כדי שלא לתת להם, על ידי זה, איזה דחיפה־מוסרית הגורמת לעקשנות־דתית, ותביאם – «להתאמץ טפי בהִתיהדותם», כטבע כל נֻגש ונענה…

אכן, זהו הסוד הנכון: מה שממשלת־זדון זו, שכבר אתמחית באדיקיותה ושנאתה את היהודים והיהדות מאין כמוה, ודוקא היא היתה סובלתם ומביטה עליהם דרך שפופרת־מפוחמה, ממש «כמסתירה פנים מהם»…

ואולם חרף כל זה, מצוא נמצא גם באלה המקורות הדלים, איזה אבני־מוסדות ודי־חומר לאותו ההסטוריון שיבוא להטפל בהם במומחיותו וכו.

והיה זה שכרי. –

 

א.    🔗

המקורות הרוסים מתחילים לדבר על אדות תנועת־ההתיהדות (Judjejstwujuschtschije או Shydowstwujuschtschije בלשונם) בתחלת המאה הט“ו לספה”נ, שאז הקיפה תנועה זו כמעט את כל רוסיה הגדולה והתיכונה, ביחד את כומריה וכהניה הגדולים שבמוסקבה, נובגרד, פסקוב וקיוב וכו'. זאת אומרת: בכל המרכזים היותר מפותחים ומקולטרים (בערך בעת ההיא) ברוסיה אז. ורבים מבני מרומי עם הארץ נספחו, מבלי משים, בשטף מרוצתה.

הסיבות הנכונות להתפרצותה ככה אז, אפשר אמנם למצוא באותו המעמד הסוציאלי והקולטורי, ואולי גם – בהפוליטי, שעמדה רוסיה אז, אשר אִפשרו את התפשטותה ביותר. ואולם באמת נכללות הן בראשי מסיביה אלו מן החוץ:

1) «השפעת המערב». הלמודים המסתוריים ששררו אז במערב אירופה עד המאה הי"ד, ביחוד בשעת שלטון המגפה השחורה, שהגיעה גם לרוסיה; אלה הלמודים שנעצרו אמנם באמצע מהלכם, אבל רוח חדש נשב כבר מהם בעולם, ויצרור בכנפיו דעות ולמודים חדשים וכו'. ויציצו חברות חדשות ואגודות דתיות, עם למודים חדשים מתוקנים ומשוכללים, שהתכַונו לשוב למקור הנצרות האבנגלית כבראשית יצירתה, וממילא, כתוצאה ישרה מזה – להביבליאה הטהורה «מקור־המקורים» שלה.

בתקופה זו אנו רואים את ערפלי המסתוריות והרזים הנעלמים הולכים ומתנדפים, ונדחים לאט לאט מפני אור הביבליאה כי יהל והאיר את האופק. ויתמוטטו ויפלו מאליהם אותם מנהגי־הבל והרגלי־האליליות שהתגלגלו, או יותר נכון: שנשארו בהנצרות, ע"י שליחיה ומפיציה, אשר לא יכלו להסתלק מהם…; ועמי אירופה, ביחוד שבטי הגרמנים הצפונים, שְכֵנֵי־רוסיה, התחילו כבר לְהֵעָלות ולהסתלק מאפטרופסיותה של הקתוליציזמוס, ה«אלילי» ביותר. והם הם שהשפיעו, במדה מרובה, גם על הרוסים שכניהם שהיו באים עמהם במשא ומתן אהדדי, והושפעו מהם מאד בכל מקצעות החיים החולונים והמוסריים. כחק לחלושי־מדע ונטילי־דעה והשכל, בהתנגשם עם גבורי־רוח ומפותחים מהם ביותר.

2) התמזגות המזרח עם הסלביות־הדרומית, שהשפיעה גם כן מאד על רוסיה בתקופות אלו, בהגיעה אליה דרך אתונה היונית, אשר היתה אז מרכז כל הדעות הנוצריות שהתחוללו ונארגו שם, על יסודי הנצרות הביצנצית, לפי מושגי הסלבים הדרומיים – יורשי היונים, ועיקרי למודיהם ורזיהם ומסתוריהם וכו'.

והמנזר אפון־הקדוש היה אז גם מרכז תנועת הגזיחסתים (Gesachiste Mistici) אשר למודיהם ומסתוריהם התאימו כבר, במדה מסוימה, עם ה„אהבה הנוצרית“ ולמודיה המָפשטים, כמו: התגברות הרוח והרגש; נצחון הכונה והתוך על האותיות המתות וכו'; כן גם התיחסו בשלילה מוחלטת לכל אותן המצוות המעשיות והמנהגים והתפאוריות החוצוניות, היבשות והמאובנות.

ועל ברכי הלמודים הללו צצה אז כת בולגרים־מתיהדים אשר הָחרמה מטעם הכנסיה הגדולה בטירנובה (Ternow. Sobor) בשנת 1360. והיא היתה באמת לא פחות ולא יותר, «מכתת־מתיהדים», שבראשה עמדו יהודים־מלומדים אחדים מהעיר המקדונית סולון (Salonici האידנא), והם הם שהפיצו את למודי היוני חיוני (Chioniy) המשתוים עם עקרי הנצרות הקדומה, כפי הוראותיו בשנות 1336 עד 1345. וע"י זה התיהדו הרבה בולגרים מנפות מוקדון ומהבלקנים וכו'.

3) השפעת הפולנים־הליטאים אשר הביאו לפולין הגדולה את הספרים שנדפסו בראשונה, באמצע המאה הי“ד, שחזיונם היה יקר מאד אז, בראשית הִגָלות הדפוס ע”י גוטטנברג. והם הם שהסבו תשומת לב מיוחדת ל„אותיות נדפסות“ בכלל. ובזה נתנו אותה הדחיפה העצומה – להשכלה ולהסתכלות הגיונית וכו', בארצות הנ"ל.

והספרים הללו שהיו ברובם מורגשים ברוח הדרור והַהומַנִיות, ונוסף לזה – חינוך השליאכטים (אצילי פולין וליטא) אז, באירופה המפותחת ביותר, והַהומַנִית קצת, ביחוד בהאוניברסיטאות הגרמניות והאטלקיות, לפי רוחות הזמן שנשבו אז באירופה, בהכרח הוא: «שהכניסו רוח מינות וחפש הדעות בעניני הדת והאמונה» – כפי שמתאונן ע"ז הסופר הפולני יאן דלוגש בספרו Dzeje Polski dwanascie 1415–50.

4) השפעת היהודים. בפה לא הכריעו עוד חכמים, ובפרט ההסטוריונים־הרוסים: עד כמה תפסה מקום «השפעת היהודים», באשר הם יהודים, באותה תנועת ההתיהדות בכלל? – כי ע“כ היו, וישנן, מניעות רבות המעכבות בעד הכרת הכרעה זו. כן מצד הממשלה הרוסית צַרית־טירנית, שכמובן לא היתה דעתה נוחה כלל מהכרעת הוכחה שכזו, – בדבר «השפעת היהודים במהלך תנועת ההתיהדות». וכן מצד החוקרים עצמם, שסוף־סוף קשה להם להסתלק לגמרי מ„שנאת־עולם לעם־עולם“ אשר ינקוה ביחד את חלב אמם, והוא מפעפעת ומחלחלת בכל איבריהם ועורקיהם, ומבצבצת ובולטת בכל הזדמנות שהיא, בבואם לדבר מה ביהודים עם־חרמם… ופשוט «משוחדים» הם במקצוע זה ואי אפשר להם להֵעָלות הימנה… ובכלל אין דעתם נוחה מאותה הכרעה מחקרית: שהרוסים היו תמיד אך ורק «מושפעים» ולא «מַשפיעים»…; ובעבו”ז, כמובן, גם לא ישתדלו ככה להערות את מקורה «ויחוסה ליהודים». בשגם הם רואים בה כעין מחאה־חיה וצביטת־לחי מצד היהדות כלפי הפרבסלביה שלהם…

ואולם, נעלה מעל כל ספק הוא: שהיהודים, כשהם לעצמם, הַשְפֵּעַ הִשפיעו הרבה מאד במהלך והתפתחות תנועה כבירה זו, ורשומם נכר בה מאד!

ביחוד גדלה השפעתם ב„מקור הפרבסלביה“ – בקיוב. שבה לא היה עדיין אותו היחס הידוע שבין היהודים והנוצרים, אשר הצטמצם ב„וכוח־דתי“ גרידא, כנהוג אז בכל העולם הנוצרי, אלא יחוסים־כלליים של ענינים הדדיים בחיי יום־יום, ובענינים צבוריים וכוללים, וכן במשא ומתן ומקח וממכר וכו'.

ובקיוב היו אז הרבה יהודים־מתנצרים, באונס וברצון, שבכדי להשביח שאון המית לבם וחרטתם, כחק «לפושעי ישראל המלאים תמיד חרטה»… היו מצטדקים תמיד לפני אחיהם־בדת ובמולדת הקודמים: «כי אחזו בדרך אמונה מתוקנה, שאיננה רחוקה כלל מדת היהודים».⁴ ומעבר מזה היו אלה המתנצרים־החדשים מאשימים תמיד את אחיהם החדשים בדת: «כי אמונתם זו הלא היא מעורבת בהרבה אליליות ועכו“מזיות», וע”ז היו מבליטים את אותן השאלות והפירכות הידועות בדבר: «הניגודים וההיפכים שבין האבנגליון ופעלי־השליחים למשל, ובין דעות אבות הכנסיה, המלאות אליליות עם פולחנין של איקונין וכו’», ביחוד – «דבר דחייתם את השבת ליום הראשון» וכו'. ויתר הסתירות הרבות שנתקלין בהן על כל צעד, בשעה שהנוצרי בעצמו יש"ו קרא: «שלא בא להפר או לבטל אפילו קיצו של יוד מן התורה».

מהתנגשיות שכאלו, בהכרח הוא שצמחו אז כתות דתיות שונות גם בין הרוסים העקריים, שהָשפעו הרבה מן המתנצרים היהודים בהוקיעם תמיד נגד עיניהם את מכשול־עוונם ואי־נצריותה של הנצרות־הפרבסלבית וכו'. והן הן שהניחו את היסוד לאותה תנועה כבירה של ההתיהדות. ויפלסו נתיב לה בכל פלכי רוסיה הקרובים והרחוקים.

 

ב.    🔗

כי אמנם היה היו רוסים רבים גם ברוסיה הגדולה הצפונית־מזרחית: במוסקבה ובנבגרד ובפסקוב וכו‘, עוד בראשית צמיחת הפרבסלביה בתוכן, אשר הָשפעו מאותם היהודים־מתנצרים שהיו מבליטים ומשרטטים להם תמיד אותו היחס המוזר שבין הברית־החדשה ובין הישנה, – אמה מחוללתה, ע"פ מנהגי הפרבסלביה וכו’, והיו משתאים ומשתוממים ע"ז מאד. ומוחם לא היה תופס כלל את הזרות והתהפכות האלו. ומזה תוצאה ישרה לתסיסה ולספיקות, וממילא – לצמיחת כתות דתיות שונות, השואפות בעיקרן: להתקרב אל «מקור המקורים» – לתורת אל־חי ונביאי־האמת והצדק. ולאט לאט, כמובן, – ל«התיהדות».

הנה כי כן היתה נבגרד העתיקה, הראשונה אז ברוסיה־הגדולה, לחולל בה תנועת ההתיהדות.

עיר רוסית־טפוסית זו, אשר התבודדה תמיד בחייה המוסריים, והצטיינה בהתקדמותה וקולטוריותה שכם אחד על כל ערי רוסיה אז, שנשתקעו בבערות נוראה. וזה מפאת בואה תמיד בקשרי מסחר ופרקמטיה עם המערב הגרמני (ע"פ ברית “הנדזא” Gandazdkiy sojuz) והמזרח הביצנצי, שבשביל זה נתנה מקום לזרים לחיות בה חפשים כאות נפשם. וה«זרים» הללו הם הם שעוררו בה תמיד וכוחים־דתיים כנהוג אז. ומבלי משים השפיעו «הוכוחים» מאד על הרוסים החשֻכים והנבערים מדעת. ואלה הם הנבגרדים אשר התחילו בראשונה להתחקות על שרשי דתם החדשה, שלא הספיקה עוד להכות שרשים עמוקים ביניהם. ובהמשך הזמן התחוללה תסיסה גדולה ביניהם, עד שהביאתם אל הצעד האחרון – להתיהד!

ברם, בהמקורות הרוסים אנו מוצאים: «כי באמצע המאה הי"ד התחוללה בנבגרד תנועת־כפירה (Eres) של הסטריגולניקים, שמוצאה בעצם וראשונה מפסקוב». ואולם, למרות מה שהמקור הזה מעלים בנעימה את המלה «התיהדות» וקורא לה «כפירה» סתם, הנה ממה שנאמר ומתואר להלן, אנו כבר עומדים בתנועת ההתיהדות. הלא כה דבריו:

«הם כפרו בקדשי הכנסיה והלחם וכו‘, ובקדושת כהניה; במנהגיה והצטלביותיה החוצוניים, וביחוד – במוסדי המנזרים ובנזיריהם ונזירותיהם, שלדעתם הם אך «אוכלים ואינם עושים» ושולחים בעולתה ידיהם מרוב שעמום וריקניות⁵. ולמרות הרדיפות הגדולות והענויים הקשים והאיומים שסבלו מהרשות, שררה כפירתם זו שלשה יובלים (מן 1360 עד 1490). וכה הרחיקה כתה זו ללכת – מוסיפים אותם המקורות לספר – עד שכפרה לגמרי גם בפעלי השליחים ובנסיהם ומפעלות פעולותיהם וכו’ ולאט לאט – אף באלהיותו של יש"ו הבן, ולידתו האי־אנושיות וכו’».

ואולם – כמו בכונה מסֻתרת – מפסיקים כאן המקורים הללו מלהמשיך את ספוריהם ומלהאיר על אותן התוצאות הישרות מזה, שכפי שנודע אח"כ ממקורות אחרים:

«מכיון שבאו עד הלום התחילו בהדיא – להתיהד!». והתיהדות זו התגברה ביחוד בשנות 1475 ונמשכה בכל תקף ועז עד שנת 1505, כלומר: בתקופת הרעיונות־הדתיים היותר גדולים ונאצלים שהתחוללו אז ברוסיה הנובגרדית והפסקובית.

כן, למשל, אנו מוצאים תעודת אשמה מסוף המאה החמש־עשרה, שבה מאשים המיטרפוליט פיליפ את הנבגרדים:

«שהם חותרים מחתרת תחת מוסדי האמונה הפרבסלבית וכרוכים אחרי למודים זרים ודעות נכריות וכו‘, הנשגבים מהם ומשכלם וכו’, ובזה הם מכניסים אנדרלמוסיא של כפירה ומרידה בהכנסיה האלהית הפרבסלבית»⁶.

ואף־על־פי שבפה לא נזכרה בפירוש «תנועת ההתיהדות» אבל מכללא אתמר: שבודאי עליה כיון המטרפוליט בהאשמתו זו. כי על־כן אנו מוצאים כותיה ברשימות המנזר הנבגרדי «סופיאה», הרצאה מפורטת מתקופה זו, הקוראה בהדיא בשם «המתיהדים», שכה נמנעו מלהזכירם…

אגב, זוהי הרשימה הראשונה המזכרת בשמם, לאמר:

«בשנת 1467 (ברשימה אחרת, שכנראה היא העתקה ממנה, נאמר: בשנת 1475) בא מקיוב־הקדושה הנסיך מיכאל אלכסנדרוביץ (הוא: אולינקוביץ) שנשלח הנה, על פי בקשת הנבגרדים, מטעם המלך הפולני זיגמונד. ובין בני־לויתו רואי־פניו, היו גם יהודים־סוחרים, שבראשם עמד זכריה הקיובי. הוא זכריה – אבי הכפירה היהדותית וכו' שהתפשטה לרגלו, בין מרומי עם הארץ וכו’».

והנה בזכריה זה חפצים הסטוריונים רוסים אחדים (כמו: גלובינסקי, בילוקורב וכיוצא בהם) למצוא את «זכריה», או: סקרוי מכפא⁷ שהיה נסיך־כוזרי בחצי־האי קרים, אשר אִתו התוכח שֵאִין בשובו מקרים. אבל מהמשך הרשימה המה מתבַדים מאליהם. כי על כן יסופר בה כלהלן:

«הוא זכריה אשר הסית שני כהנים גדולים בעלי השפעה מרובה ברוסיה, להתיהד, והם: אלקסיי ודיניסיו. ועליהם נספחו עוד יהודים רבים ממדינות ליטא ופולין, שהיו עוזרים על ידם בתעמוליותם וכו' היהדותיות. שנים מהם נקראו: יוסף שמואל סקריוב ומשה חנוש»⁸.

דעת לנבון נקל, שאי אפשר ליחס תואר שכזה לאיזה «נסיך» מי שהוא, והדברים בולטים למַדַי, שבפה מדובר «מאנשים פשוטים» שבאו לרגלי מסחרם לרוסיה הגדולה, מקיוב ומפולין ומליטא וכו'.

ולא עוד, אלא שהמלה skarjawej לפי נטיתה הרוסי, הוראתה כנוי־משפחתי (familja). ויתכן מאד, שבשפת הרשימה יכֻנו בכלל אותם יהודי קיוב ופולין חברי זכריה, בשם “skarjawej” זה, לאמר “אנשי זכריה”.

איך שיהיה, גם בפה אנו רואים עד כמה הרוסים היו תמיד «מושפעים» ולא «משפיעים», כאשר הנם עד היום הזה. ולא תתפלא עוד בעינינו, אם לפי דברי המקורות הללו:

«התפרצה אז ההתיהדות בכל תוקף ועוד, ביחוד – בין השדרות העליונות, ובין משכילי העם והכהנים הגדולים וכו', עד שגם המטרפוליט בעצמו ובכבודו של אותו המנזר סופיאה, גבריאל, קם והתיהד!» – ⁹.

 

ג.    🔗

בשנת 1479 בסוף דצמבר, ביקר הנסיך הגדול איבן וסיליוביץ את נבגרד ויתודעו אליו אלה הכהנים המתיהדים אלכסיי ודיניסיו, ויהי משוחח אתם משך ימי שבתו בנבגרד. והם כה השפיעו עליו ויקחו את לבו, עד שהואיל לקחתם אתו בשובו למוסקבה. ושם מִנָה את אלקסיי לפרוטופפ בבית התפלה האוספני שבמרכז הכרמל לפני היכלו¹⁰; ואת דניסיו – לכהן ראשי בבית התפלה הארכנגלי.

באותה שעה התחילה ההתיהדות להתפשט בחצר הנסיך, ובכל מוסקבה המשמרת והאדוקית. ורבות וגדולות פעל במקצוע זה גם הדיאקון הראשי פיודור קוריצין שהשפעתו היתה גדולה מאד בחצר הנסיך. ועל ידו החרו החזיקו לפלס נתיב לתנועת ההתיהדות, גם עוזריו ה„דיאקנים המטבילים“ נקובי שם: איש־תם וסוירצ’וק (Krestowye Djaki: Jstom i Swiertschuk), שאפילו בשעת הזאתם מי־קודש על הילודים המובאים לבית התפלה לשם התנצרות, כנהוג, היו מטיפים ומסיתים את ההורים – ל„התיהד“!

ככה נמשכת תעמולת ההתיהדות חפשיה בלי שום הגדרה ובלי מכשולים ומעצורים, כמעט שמיטה שלמה, עד שנת 1487 שאז התחוללה מהפכה גדולה בחצר הנסיך, ויתקוממו לה רבים מהחצרונים ומהכהנים הגדולים והנמוכים. וכפי שמוסרים לנו אותם המקורות הרוסים: «הודיע אז על אדותה, אף יצא כנגדה הארכי־אפיסקופ גינדי», שבמכתבו להנסיך הגדול הזהירהו: «על דבר האסון הנורא הצפוי לכל הארץ ולהפרבסלביה מתנועה ממארת (Proklataja diawolskaja) זו, ההולכת ומתפשטת בין כל שדרות העם למקטון ועד גדול וכו’».

כן גם כתב ממרומים להמיטרפוליט החדש במוסקבה גירונטי. ודברי שטנותיו פעלו כל־כך עד כי הנסיך פקד תיכף בתשובתו לגינדי, לאמר: «הוה זהיר מאד, ושמור עליה (על ההתיהדות שהוא מדבר הימנה) מסחי לבל תתפרץ בכל ארצנו» (towo beregy, tschto by to Lycho w Zemly nasche nie rasprosterlosja).

וגינדי, אמנם לא שהה הרבה, ויגש תיכף לעבודתו בכל שטף מרוצתו ומרצו «לחפש ולבער אחרי המתיהדים, ולשרשם משרש», כדברי רשימה אחת בין הנזכרות למעלה.

והעוזרים על ידו אשר הצטיינו בבדיקה זו, היו: הכהן נאאום שהתיהד לפנים ועכשיו שב בתשובה שלמה מכפירתו זו, ויקנא קנאה גדולה להפרבסלביה, והוא הוא שמסר מגלה ערוכה בשירי תהלות ותשבחות ותפלות מיוחדות, ש«המתיהדים משתמשים בהן». ועל צבאו עמדו עוד שני סגני־כהנים שהתחפשו למתיהדים, ויונו אותם בקבלם מהם (מהמתיהדים המאמינים להם בתמימותם) רשימה מפורטת עם שמות כל חבריהם המתיהדים מבני מרומי עם הארץ. ורשימה מיוחדת גם מאלה הנוהים אחריהם ו«מתעתדים להתיהד», וימסרון לגינדי.

הכל כמו שהיו נוהגין כהני האינקבזציה בספרד, בתקופה זו.

אז ברחו על נפשם כל אלה הנחשדים בהתיהדות או בנטיה והארת־פנים אליה. ויבואו מוסקבאה, שבה קוו למצוא מגן ומחסה אצל אחיהם בדעה – הדיאקונים הגדולים והכהנים התקיפים «בעלי ההשפעה», שהיו «משוכנעים להתיהדות» ברב או במעט. ואולם גם פה היה להם אותו גינדי כדוב־אורב והקדימם בתזכיר (gramota) ששלח אל הנסיך הגדול ולהמטרפוליט החדש. ביחד עם כל החמר הרב שאסף על אדות «הכופרים המתיהדים» עם רשימות שמותיהם וכו' שהמציאו לו אלה הכהנים המתחפשים וכו'.

תוצאות הדבר היו: שכל אלה הנברחים למוסקבה נתפשו אחד לאחד, באשר לא נזהרו כלל לנפשם, וסמכו על תקיפות אחיהם־בדעה «בעלי ההשפעה». וככה נשפטו כל הנתפשים באספה־רבתי (welikij sobor) שנתאספה לשם זה בשנת 1488 בירחי ינואר–פברואר, ונדונו: ראשית־כל – לעונשי־קריה (Gorodskie nakazanie כלומר: מכות־מרדות המפרכות ומפרקות את כל אברי הגוף. ואחרי־כן – לשלחם כולם אסורים באזיקים, בלוית חילים־זקיפין, הרודים בהם על דרכם בשוטים ובעקרבים, בחזרה אל אותו הצורר גינדי, נבגרדה.

 

ד.    🔗

בהמשך הזמן אבד תזכירו של גינדי את ערכו החריף, ואלה ה„חוזרים בתשובה“ כלומר: האנוסים ע"י כפיה־מוסרית ומכות מרדות כאמור, ברחו שוב למוסקבה. והפעם עלתה אמנם בידם להתיצב לפני הנסיך הגדול ולהתאונן לפניו: «על גינדי האכזרי, המר והנמהר, אשר ענה אותם בענוים כה קשים ואכזריים. אף עשקם כח ויגזול מהם את הונם ורכושם ויחרימם לעצמו».

כנראה פעלו עתה דבריהם על לב הנסיך, כי משעה זו הוקל להם במדה מסוימה. אף הושב להם חלק קטן מהונם שנתן גינדי בתור מתנה להמנזר הסופיאי.

אמת, המקורות הרוסים הנזכרים, מחשים מזה… ואולם אנחנו יודעים נאמנה ממקורות אחרים, ג"כ רוסיים, מתקופה זו, כי אז שבה ההתיהדות עוד הפעם להתחזק ולהתפשט, ביתר שאת ועוז, בין השדרות העליונות. ועל צדה ועל צבאה היו שרים רבים ונכבדים, פקידים גבוהים ובעלי משרה בחצר הנסיך הגדול וכו'. וזה האיש קוריצין המתיהד היותר קנאי ומשולהב, בהיותו גם עכשיו הדיאקון הראשי, לא נח ולא שקט עד כי הטה על צדו גם את כלתו של הנסיך, הילני (Elena), ותתיהד אף היא.

 

ה.    🔗

עוד עזרה אז הרבה להתפשטות ההתיהדות, אותה המחלוקת הגדולה שהתחוללה באותה שעה בין הנסיך הגדול ובין כהני המנזרים, שהחרים לאוצר הממלכה הכללי חלק גדול מאחוזותיהם (בשנות 9–1474(.

ואולם גם גינדי לא טמן את ידו בצלחתו, וימשיך את עבודתו המשטינית והמרעילה, ביחוד בהתנפלויותיו על הכופרים־המתיהדים «מאחיו הכהנים ומבני מרומי עם הארץ». ואחרי מות המיטרפוליט גירונטיה, שכאמור: הקיל בסוף ימיו כמעט קט ברדיפות המתיהדים, פנה גינדי להמטרפוליט החדש זוסים (Zosim) וכן להועידה שבחרה בו, ויעיד בהם:

«כי מרה תהיה אחריתם אם לא ימהרו להשמיד ולהכחיד כָלָה את הכפירה־היהדותית, ולבער אחריה בכל חומר הדין, ובעיקר: לשפוט את כל המתיהדים משפטי־מות, ובענוים קשים ומרים; לדוש את בשרם בחריצי הברזל במורג־חריץ, במסמרים ובדרבונות; לקרוע את בשרם במלקחים וכו‘, וכו’.

אף הביא ל“אח ודגם” את המלך החסיד המקנא כה להנצרות, פרדיננד הקתולי, ואשתו האדוקה איזבלה, «שהנהיגו בארצם את האינקבזציה הקדושה, ובזה הלא נכחדו כל הכופרים ורוצחי המשיח וכו', והארץ הוטהרה».

אפס כי הועידה לא הסכימה על ידו בדבר «ענשי המות ויסורי הגוף ע“י ענוים קשים ומרים כאלו». גם המיטרפוליט הנבחר זה עתה ע”י ועידה זו, התנגד לזה. ויחד עם הועידה החלט:

«לאסור אך חלק מן המתיהדים, ביחוד: אותם החשודים על הסתה והפתוי להתיהדות; לכלאם באותם בתי־כלאים שבבתי הכנסיות והמנזרים. וחלק אחד מהם, מהיותר מתונים שביניהם, לשלוח לארץ גזרה, ולחבלי הארצות הריקניות והשוממות שבמדינות נבגרד ופסקוב וכו'. ויתרם – להשאיר על המקום, אך להשגיח עליהם בעינא פקיחא בכל מקומות מושבותיהם, למען אשר יהיו תמיד תחת השגחה מעולה מצד הכהנים המקומיים והרשות המקומית, וראשי האזרחים הנאמנים לפרסבלביה».

ואולם, גם האמצעים האלה לא הועילו כלל לשרש אותה «כפירה יהדותית» שכבר הכתה שרשים עמוקים בין כל השדרות. ונהפוך הוא, כי ממליציה המצדדים בזכותה, אלה בעלי ההשפעה שבחצר הנסיך, הגבירו ביותר את תעמולותיהם ודרשותיהם ברוח ה„התיהדות“. וישיגו את מטרתם במדה מרובה, עד שבעטים הָפקד לראש המנזר היוריבי, כהן הנוטה חסד להמתיהדים ומאיר פנים לתנועה זו, הלא הוא קססיאן, אשר הואיל גם לצאת במלחמת שפתים גלויה עם הקנאי והאכזרי גינדי, «אוכל־המתיהדים», וזאת, כמובן, הועילה עוד ביתר שאת ועז, להתפשטותה בין השדרות הגבוהות במוסקבה, ובמשך הזמן – גם בין השדרות ההמוניות ובין האכרים והעירונים שבערי השדה בכל המדינה!

 

ו.    🔗

עוד פעלה ועשתה הרבה להתפשטות ההתיהדות, אותה האגדה על־דבר: «חורבן» או: «קץ־העולם», כתום שבעת האלפים שנה «הראשונות ליצירה», (כפי אמונת הנוצרים) שכל העולם הנוצרי חכה אז לזה ברטט רליגיוזי. והקץ, כמו להכעיס, לא בא. «ובכן, הרי כבר עברו אותן שבעת אלפי שנה הקצובות מאז לקיום העולם, והקץ עדיין לא בא?» – היו טוענים אז, ביחוד הרוסים, שבבחינה זו היו עדיין «חדשים» בנצריות. והיו באים בטרוניא עם כהניהם וקדושיהם ומלומדיהם.

וכעבור שנים אחדות לתסיסה זו, של משבר האמונה ב„קץ העולם“, התנער עוד הפעם גינדי זה, ויקרב אל המלאכה, «מלאכת הרדיפה והמלשינות» שכבר אתמחי בה, ויעולל אחרי המתיהדים, שכאמור, התחילו להגָלות ולהתרבות. הפעם השתתפו עמו קנאים נלהבים וידועים אז למדי, הלא הם: יוסף הַוַלוצקי, בנימין דומיניקני¹¹, דמיטרי וגרסימוב, והנזירים להוטי שלהבת הפרבסלביה – סַבָה ואחיו, ועוד.

בראשונה התחילו להוציא חוברות מיוחדות של וכוחים־דתיים כנגד ההתיהדות – «שבאה בעקב הָיֵאוש אחרי קץ־העולם שלא נתקיים». ויעתיקו הרבה ספרי קתולים, חדשים גם ישנים, ופרשיות שלמות או פסוקים וחצאי־פסקים, מספרי הקדש, המדברים „מעין המאורע“ בכדי: «להוכיח בעליל את טעותה ואת זיופה של הכפירה היהדותית «המתבַדָה – לפי דבריהם, על סמך אותם הציטטים – מעצמה וכו'.»

לאט לאט התגברה השפעתם הם, עד שבשנת 1494 אנוס היה המיטרפוליט זוסים להתפטר ממשמרתו, באשר נחשד אף הוא, בעטיו של יוסף הַוַלוצקי – ב„נטיה למתיהדים“.

ואולם תנועת ההתיהדות לא נחלשה במאומה על־ידי זה. וחרף כל אלה הגודרים דרכיה בגזית ובקוצים־כסוחים, אנו רואים אותה הולכת וכובשת את הלבבות, עד כי בשנת 1498 היתה כמעט כל ההנהגה העליונה של ממשלת מוסקבה בידי המתיהדים והנוהים אחריהם. והנסיך הצעיר דימיטרי, בן הילנו «המתיהדת» (ראה למעלה) נכתר על ידיהם לשבת על כסא מוסקבה!

ואולם, לפתע פתאם באה עליהם שואה לא ידעו שחרה, וַיֵהָפֵך עליהם הגלגל. וזה הדבר:

המתיהד הידוע פיודר קוריצין, האַלים ובעל השפעה מרובה בחצר הנסיך הגדול, וחברו בהתיהדות אלקסיי, מתו. והנסיך איבן III, בסבת ריב־משפחתי התרחק מאשתו הילני «המתיהדת». ויאסור אותה ביחד את בנה דמיטרי (בשנת 1502), ויַשלים עם אשתו הראשונה סופיאה. אף בִכֵר את בנה וסילי, שהולידה ממנו, ויצוהו ל„יורש כסאו אחריו“.

מהפכה זו היא שהביאה אחריה, בהכרח, גם יחוסים אחרים לגמרי, לתנועת ההתיהדות, מצד הנסיך והחצר. והאספות הגדולות שהיו בשנות 3–1502 החליטו בהסכמת כל הנועדים והלוקחים חלק בה: «לשרוף באש את כל המתיהדים, בכלובי ברזל העשוים לזה».¹²

אז הושם קץ ותכלה לאותה התנועה הגדולה, שכאמור, התפשטה כמעט בין כל שדרות העם וכו'. ומהיום ההוא הָחרמה מטעם הכנסיה והממשלה יחדו, ונשטמה בלבות העם, שעל זה, כמובן, השתדלו והתאמצו רודפיה־מְעַנְיֶהָ, והשתמשו בכל האמצעים – לרדפם ולדכותם על כל שעל. ובמקצוע זה היו תלמידים ותיקים ומקשיבים לאותם הנחשים הצפעונים, כהני הדומיניקנים שחדרו אז לרוסיה עם מלאכי וצירי ממשלות המערב, אשר הביאו אתם את הדעות ה„מוסריות והנעלות“ של הנצרות, לפי מושגי האינקבזציה מהמערב הקתולי.

משעה זו התהלכה תנועת ההתיהדות בהסתר־פנים וב„אתכסיא“. ואולם היה היו לה עדיין מהלכים בכל רחבי הממלכה, ונמשכה ב„החבא“ זמן רב, גם אחרי אותם ה„תיקונים הגדולים“ שעשתה הכנסיה ע"י ניקון הידוע: כדי «להשקיעה לגמרה, ולהכחידה מן הארץ».

כי הנה, למשל, לפי דברי זינוביה אוטינסקי בספרו 1544 “„Istiny pokazanij o utshenie kossogo «כל למודי קססיו בזמן ההוא, הנם תוצאות ישרות מהשפעת תנועת ההתיהדות».

האומנם לזה מתנגד ניגוד גמור אנדריי האונגרי בספרו הידוע: Syctema Historiac Chronologieum. וכן מכחיש זאת הנסיך קורבסקי ב“מכתביו הדתיים” ששלח לקססיאן צ’פלי אז. אבל האמת תורה דרכה: האיך מבעד להערפל העב שהעיב על תנועה זו, שהתחבאה במסתרים מתגרת יד־רשע ואויב־מחנקם, היו מתגנבים ונוצצים ניצוצי־אש כפעם בפעם, לְהִכָבות לגמרה.

 

ז.    🔗

ככה הלכה לה תנועת־ההתיהדות זו, מתחת לערמות הדשן שגבבו עליה. ותפלס נתיב לה בין יחידי סגולה שבכל דור, ולא פסקה אף רגע מלרכוש את הנפשות היותר נאצלות שברוסיה, עד שבאה אותה תקופת־המהומה הנודעת בשם «העת הנבוכה» (Smutnoje wremja) שעזרה הרבה להכחדתה, וכמעט שנחנקה לגמרי.

כי הנה העת־הנבוכה הלזו במוסקבה אז, הכניסה אנדרלמוסיא בכל החיים החולוניים והמוסריים שברוסיה המוסקבאית. בשעה שלפי דברי סופרי רוסיה ואירופה מתקופה זו:

«הביאה מבוכה זו את הרוסים לדאוג כל אחד ואחד לנפשו הוא. באשר לא היה להם בטחון בחיים…; והיא שהוציאתם לגמרי מהגות ומהתענין בענינים דתיים ורוחניים. ובכלל נחלשה אז האמונה אצלם והתערערה עד מאד».

ובסבת זה כמובן, לא היה מקום עוד להתפשטות ההתיהדות שבעקרה באה בעקב הדתיית הנפרזה ששררה בין הרוסים כאמור.

* * *

ככה עברה תקופה גדולה ללא־ידיעות אופיציוליות על דבר תנועת ההתיהדות. כמו לו נשקעה לגמרי ואין זכר לה עוד בנסיכות מוסקבה ונבגרד המאוחדות. ו„שתיקה“ זו, היא שהביאה הסטוריונים רוסים רבים בזמננו, להתיחס בשלילה לאלה הדעות וההשערות, המוצאות אותה אף בתקופה זו, ושלא פסקה עד היום הזה. והיא שעמדה להם להמתיהדים של זמננו: להמשיך את פתיל־חייה בתור «סבל־הירושה» מדור דור, משנות המאות הי“ד והט”ו, כאשר הוכחנו עד עתה.

ועד כמה מוכחשות היא מאליה דעתם זו «השוללת» ומנתקת את חוט־ההשתלשלות שלה. אנו מתאמצים להאיר על הופעה זו ולהוכיח בעליל להפך: עד כמה נמשך חוט־שתי זה מבלי הִפָסֵק אף רגע, ועד כמה יש ויש יחס־ישר לאותה תנועת ההתיהדות שבזמננו, עם אותה שהתחוללה בהתקופות הקדמוניות של התנצרות הרוסים, והרבה יותר קודם לה. ממש כפקעת חוטים זו שראשה נעוץ בסופה. אפס שעל הקורא לדעת גם את זה: כי בכלל תנועה זו היא אחת הפרובלימות הנעלמות של מהלך ההסטוריה הרוסית. ולפיכך קשה, ולפעמים אי אפשר, לתארה ולהאירה מכל צד. ולא עוד, אלא שנשארו לנו אך קטעים אחדים ועובדות רזות ועניות, וגם הן מתוארות במגמה (Tendenz) מיוחדת מצד «רודפיה» תמיד, ואין לנו שום זכר ורשימה או תאור מצד «הנרדפים», אשר כל כתביהם וספריהם ותעודותיהם וכו', העבירו אז (וגם עתה) מן העולם, כנהוג.

והנה המקור היותר נאמן לההסטוריונים הרוסים, הרי הוא יוסף הולוצקי הנזכר, שהִרבה, בערך, לכתוב על אודתה, ושאינו יודע סבה אחרת, יותר עמוקה להתפשטותה, זולתי מה: «שהשטן (Dijawol) בעצמו התערב בדבר. והוא שפלס נתיב לה ברחבי הארץ, בכל תקף ועוז». ומשום זה, כמובן, נקראים הם, המתיהדים אצלו בשמות: «שליחי השטן», «ילדי־האשמדאי», גם «כלבי־התפת» וכיוצא בהם.

זהו המקור היותר נאמן להם, לשאוב ממעמקיו את תוצאות חקירותיהם. בה בשעה שאותו המחבר ה“מלומד”, ממש סוטר את לחיהם על כל צעד, בהכחישו את עצמו בכמה מקומות בספרו זה, מן הקצה אל הקצה.

כי הנה, למשל, בתחלה יאמר עם הספר:

«כי הכופרים הללו ילדי־התפת, לא האמינו באותן התפלות המיוחדות לנשמות המתים, ולא בהדורונות שמקריבים על קברותיהם»¹³; «הם היו אומרים – ממשיך הוא להתפלסף בבערותו – שהצדיקים והישרים בלבותם עלי אדמות, ישבעו מתעניגי עולם האמת גם בלעדי זה».¹⁴

ובמקום אחר אנו רואים אותו מְאַשֵר בהדיא:

«אמונה טהורה זו בהשארת הנפש וקיומה מחוץ לגוף, בלי דורנות ובלי זבחי־מתים ושיורי מאכלי יום טוב על קברותיהם».¹⁵

ממש כמו שהיו אומרים אותם הכופרים המתיהדים, «ילדי־התפת»…; ואחרי כל אלה יאמר על המיטרפוליט זוסים החשוד אצלו בנטיה להתיהדות: «שהיה דורש ע"ד איזה מלכות־שמים ותחיית המתים על ידו וכו', וכי כל מת יקום מקברו חי ורענן, ויחזור למקום מושבו ומולדתו»¹⁶. ובעבור זה, כמובן, קשה מאד להציל מפיו איזה דבר אמת ולהוציא הימנו מסקנה קבועה, כי בכלל דבריו לעו…

והמקורות האחרים הם: שליחות הנסיך הגדול איבן III והמטרפליט גירונטיה לגינדי. ושליחות זה האחרון ליוסף הרסטובי «על אדות המיטרפוליט זוסים ומריעיו».

אבל המקורות הללו הנם עוד יותר צנומים ורזים, דלים וריקים, עד שאין הזמן שוה בנזקו להטפל בהם, בבואנו לשאוב מה מהם לתולדות מסיבותיה של תנועה זו.

נשאר לנו איפא להשתמש אך ורק באותן התעודות המיוחדות של האספה הגדולה שהיתה בשנת 1490, הנמצאות בהנכאת הרומנצובי במוסקבה שנתפרסמו על ידי דלגוב¹⁷. וזהו תוכנן, עד כמה שנוגע לעניננו:

תעודה א': דבר הכרזת האספה־רבתי על המיטרפוליט זוסים «שנתפס למינות, והכירתהו – לכופר־מתיהד».

תעודה ב' מכרזת כבר: «שאלה המתיהדים לא הכירו כלל באלהיותו של ישו: לא הודו במשיחיותו, ולא האמינו: שהוא בן האלהים¹⁸; אף כפרו בקדושתה ואלהיותה של האֵם שנשארה בבתוליה גם אחרי הולידה וכו'. וכן כפרו ברוח הקדש ובפעלי השליחים».

ובתעודה ג' מאספה־רבתי זו, מאשימים אותם עוד:

הם – המתיהדים – נוהגין ללמוד ברבים: שהמשיח עדיין לא בא; לעגו לקדושת הצלב, ובעטו בהאיקונין של הקדושים, וכפרו בהמעונים «המדומים» לפי דעתם האפיקורסית. ובכלל כחשו ולא האמינו בכל אותם הנסים והנפלאות שבהברית החדשה, ויאמינו ביותר באותם המסופרים בהברית־הישנה; שמרו את יום השבת היהודי ויקדשהו מאד. ואת היום הראשון, יום התחיה (Woskresenje) חללו בכל מלאכת עבודה, ולא הודו בו כלל ולא האמינו: שבו ביום עתיד משיחנו להגלות שוב בפעם שנית; הם היו הוגים תמיד אך בכתבי הקדש הישנים ולעתים רחוקות גם – בהברית החדשה ובפעלי השליחים ומעשי אבות הכנסיה. אך כל זה היה כדי – לסמא את העינים ולהונות את הבריות. וגם בכדי – לבקר את ספרינו אלה ולהלעיב בהם… ובכלל: היו אוהבים להתעמק ולחקור בכל מה שלמדו».

מאותו שרטוט־אופיני המדגיש ביותר: ש„היו אוהבים להתעמק ולחקור בכל מה שלמדו“, הובלט ביחוד אצל שונאיהם דבר ה„זר ונכרי“ למח הרוסי הקדמוני, שהתרחק מכל חקירה והגיון. ולפיכך נוגעת בזה התעודה כלאחר־יד, ומזכרת דרך אגב «שרטוט אופיי» זה המיוחד אך «לבטלנים ולכופרים»…

כיוצא בו אתה מוצא אפילו אצל שונאם בנפש יוסף הולוצקי, שאיננו מאשימם ב„חקירה ובהתעמקות, אלא דרך אגב ובסגנון־שטחי. ובספרו הריהו מציג בשורה אחת את תורת־משה והאפוקריפי מבלי שום הסתכלות ועיון, ושואב מהם ראיות קלושות וכֵהות לאִשור הנצרות, בלי שום רוח בקרתי וכור־מבחן של איזה הוגה־דעות כל־שהוא, או: לנסות להוציא דבר מדבר בהיקש־הגיוני וכדומה. ובעבור זה, כאמור, הוא מביא על פי רוב ראיות, דוקא לסתור את דבריו, ולהתבַדה על כל צעד.

איך שיהיה, יכולים אנו בבטחה לשפוט מכל האמור: שהמתיהדים הראשונים לא היו כלל אנשים הדיוטים, שוקיים והמוניים, מהשדרות הנמוכות והשפלות, כמו שמתאמצים האידנא, הסטוריונים רוסים, להוכיח. אלא דוקא – מהשדרות הכי עליונות והיותר חשובות שהתרוממו במעלות־ההשכלה, לפי מושגי זמניהם ותקופותיהם. והא ראיה: שידעו קרוא וכתוב, ועוד ללמד ברבים ו„להתעמק ולחקור“ וכו' – מעלות ויתרונות, שאי אפשר כלל לחשוד בהם את הרוסים הגסים ונבערים מדעת וכו' בתקופות הללו, כידוע.

והיודע ומכיר את המתיהדים שבזמננו, על נקלה ימצא אף בהם שרטוט־אופיי זה, והוא הוא שמביאם, אף יביאם עוד – להתיהד! ואין לך מתיהד ברוסיה שלא יקדיש את רובי עתותיו: להגות ולעיין בספרי הקדש; להשוות, להקביל, ולערוך מערכה מול מערכה, את זה לעומת זה, – את הביבליאה לעומת האונגליון וכו', אפילו לאחר שכבר התיהד, כאשר עוד נדבר מזה להלן. ואלה שאינם יודעים קרוא וכתוב מנעוריהם, בגדלם פרא בכפרים ובחוות־בודדות בלי שום בתי־ספר, כנהוג עד היום ברוסיה, הנה ילמדו למצער קרוא, אם לא כתוב, בכתבי הקדש נדפסים, עוד קודם התיהדותם, מאותה שעה שהחליטו להכנס תחת כנפי שכינת אותה אומה: «שאין בה מי שאיננו יודע קרוא וכתוב» (לשונם ממש השגור בפיהם).

 

ח.    🔗

אכן יותר פוריה היתה עבודתו של האקדמיק סובוליובסקי והיוצאים בעקבותיו לחטט ולחפש במקצוע חקירה־הסטורית זו, כלומר: להוכיח – עד כמה יש ויש קשר ויחס ישר לתנועת ההתיהדות שבזמננו. ולאותה שהתחוללה ברוסיה הקדמונית בשנות המאות הי“ד והט”ו, כפי שהבאנו עד עתה?

ולמרות המכשולים והמעצורים שהיתה ממשלת זדון הצרית מניחה על דרכו בחקירה עמוקה זו, הדורשת בהדיא «חופש הפעולה» וכו'. ותָניא ותפריע בעדו מלבקר את כתבי היד והתעודות העתיקות שבארכיבון האוספני ושבהנכאת הרומנציובי במוסקבה¹⁹. חרף כל זאת, עלתה בידו להכניס רכוש גדול, באיכות ובכמות, לאוצר המדע ההסטורי, בנידון דידן, אולי הרבה יותר מכל אלה שקדמוהו.

היסוד שהניח לחקירותיו אלו היא היא ההשערה הנכונה: כי אמנם ממשיכים הם המתיהדים דהאידנא את הפרוצס הרליגיוזי, שהתחלתו – כפי המקורות הרוסים שגלה הוא ועוד כיוצא בו – אנו מוצאים בקיוב, הַמִנַצֶרֶת את כל רוסיה. ובאורח ישר או עקלתון, גרמוהו ונתנו לו דחיפה עצומה, גם אותם הוכוחים והפוּלמוסים הדתיים שהיו תמיד – כנהוג אז – בין היהודים ובין מרומי עם הארץ הבאים אתם, בתור חלוצי הפרקמטיא, במשא ומתן ויחוסים הדדיים בחיי יום יום, והיהודים כמובן, היו משפיעים עליהם מאד בכח השכלתם ובמעלות רוחם ומוסרייתם, אפילו בחייהם הביתיים וכו', בעמדם תמיד מרום וגבוה עליהם במאד. ולא עוד אלא שהרבה הרבה עזרו לזה גם היהודים המתנצרים, שבכל אופן לא נתנצרו מהכרת־לבם ונפשם…; ויהיו מלעיבים תמיד, כאמור, במנהגי האליליות שבדתם החדשה אשר זה עתה נכנסו בה…; ובמקצוע זה היתה «מומחיותם» גדולה מאד בעיני הרוסים הבוערים וחצי־פראים אז, וממילא – גם השפעתם מרובה וכבירה.

«הואיל שכן הוא – מנמק הפרופ' הנכבד את מסקנתו – הלא צריכה היא בהכרח להשתקף (otrasitsja) בזכרונותיהם ובספריהם וכו' איזה הגיון ופתגם ואף מלים בודדות, מלשון רוסיה המערבית (כלומר: שפת רוסיה הקטנה, האוקריינית) מהאי גיסא, וכמו כן: מלות־הגיון ומשפטים או מבטאים של חקירות־אלהיות וכדומה מהלשון העברית – מצד שני. ולא עוד אלא שבהכרח היא שיתבלטו באותן התעודות והכתבים וכו', גם מצבם המוסרי והקולטורי של המתיהדים ביחד את עניניהם הפרטיים והכלליים».

על יסודות מוצקים הללו, יסד האקדמיק הנכבד את רובי תורותיו. ובשנת 1899 הופיעה חקירתו הראשונה במקצוע זה, בשם «על אדות ההגיון של המתיהדים», (O logike shidowstwujuschtshich); וכן ספרו השני: «סוד הסודות» או «רזין דרזין של המתיהדים» (Tajnaja tajnych shidowstwujwuschtshich).

הספר הראשון מברר ומבאר איזה כתב־יד ישן מהמאה הט“ז, שברובו איננו לא פחות ולא יותר מהעתקת כמה מלות מ„מלות ההגיון להרמב”ם“ (בגוף הכתב־יד נקרא: משה המצרי Mojsej Egiptjanin).

תכונת הלשון היא תערובת סלבית־רוסית מזרחית וצפונית מערבית («רוסיה הלבנה» האידנא) וקצת גם פולנית (כנהוג מאז באוקריינה, ביחוד בגליציה, שלא פסקה בה השפעת שפת פולין) עם הרבה פתגמים וגם מלות שלימות עבריות כמתכנתן וכבנינן וקריאתן בשתיהן.

והספר השני משתוה אמנם בלשונו עם הראשון, אלא שהוא – לפי דעת הפרופ' – איזה העתקה שנעשתה ע"י איש־קיובי דוקא, שזה לא כבר בא למוסקבה ולא סגל לו כלל את שפתה וכו', ובשביל זה נכרת היטב התאמצותו ליפות ולצעץ את דבריו ולתת להם צביון מוסקבאי, אלא שלא עלתה בידו. והוא מראה בעליל: שלא היה בקי כלל בהחיים החולונים של בני מוסקבה אז, ולא מבעי בחייהם המוסריים והקולטוריים. ובעבור זה, הריהו מגמגם ומגבב אמרים של הבאי בבואו להשתמש באותה הטרמינולוגיה המוסקבאית, ובמושגיהם והשקפותיהם של בני מוסקבה, באותן התקופות שהוא מדבר בהן.

מלבד אלה שני הספרים, מיחס הפרופ'²⁰ לפרי־רוח המתיהדים אף את הספרים האלה:

I) «העתקה מאביאסף»²¹ שנשתמרה בכתב־יד עתיק במנזר מיכאל שבקיוב (Michajlowskij monaster) שכנראה מתוכנו: נכתב עוד קודם 1484, ודוקא באוקריינה.

II) קטע ממלות ההגיון להרמב"ם, וקוסמוגרפיה²².

III) מספרות הגורלות שנפוצה אז בעם, מביא הפרופ'. אך את הספר “שש כנפים”, שנמצא במאסף רוסי־מתרבי אשר יצא בחולם, והוא גם כן העתקה מאיזה מחבר עברי «עמנואל בן יעקב»²³. וכן העתקות פעוטות ומקוצרות מהספר «רשפים» של הפילוסוף פטר המצרי.

VI) מאותן ההעתקות הביבליות שנשתמרו בכתב־יד בוילנה, מראשית המאה הט"ז. בציון № 262, אפשר גם כן להכניסן, בלי שום פקפוק, בתוך «ספרות המתיהדים» ונכסי־הרוח שלהם. ומה גם העתקת ספר דניאל שנתחלק אצלם כמו אצל היהודים לשתים־עשרה פרשיות, ולא לארבע־עשרה כמו אצל הנוצרים, שככה חלקוהו אבות הכנסיה עוד בימי יוסטינן הביצנצי. ולא עוד אלא שההעתקה כשהיא לעצמה, מעידה למדי על מוצאה ה„יהדותית“, אפילו עם הפתיחות והסתימות ופסקי־הטעמים וכו', – הכל כמו אצל היהודים האמתים. והטרמנולוגיה מראה בהדיא: שהמעתיק היה גם בקי קצת בספרות התלמודית. והוא מתיחס אליה בכבוד גדול ובתשומת לב מיוחדה. וכן גם שמות גבורי הספר נעתקו אצלו, לא לפי הסגנון היוני המקובל בכל הכנסיות הנוצריות לשפתיהן, אלא – לפי הסגנון היהודי על פי המבטא האוקרייני, שכבר דברו אז בהז’רגון הגרמני בסבת תוקף השפעת יהודי־אשכנז אשר באו אז אליהם בהמוניהם. כמו למשל השמות: שדרך, משך, יהודה, יהויקים, נעתיקו: Schadrach, Meschach, Eguda וכן הלאה.

זאת ועוד אחרת, בכל אותם המקומות שבהם מדובר על אדות «משיח», הריהו מתאמץ לבארם לפי קבלת חכמי התלמוד והרבנים הגאונים שאחריהם, מבלי נתון אף צל־חשד ורמז כל־שהוא על משיחיותו של ישו, שכל התיאולוגים הנוצרים מוצאים אותו, ביחוד, בדניאל.

האין זה אות ומופת, שאין לפקפק בו כלל: כי יהודי־קיוב ביחוד, השפיעו מאד על תנועת ההתיהדות, והם הם שפלסו נתיב לה בכל רחבי רוסיה המרכזי והמזרחית־צפונית וכו'?

אכן זהו הסוד הנכון מה שאנו רואים: כמעט כל הספרות הרוסית מתקופה זו ומהקודמות והמאוחרות לה, הנה מֻרבכת כולה על מחבת שפת רוסיה האוקריינית ודוקא ע“פ ביאורי התלמוד את כתבי הקדש, כאמור, – דבר שאי אפשר לחשוד בו כלל וכלל את הרוסים העקרים, כפי מצבם אז ה”בוערי" מאד.

 

ט.    🔗

ומה ששייך להעתקת התהלים שהמציא אז גינדי להכנסיה הגדולה (ראה לעיל), והעיד עליה: «שהיא נעשתה ע"י הכופרים־המתיהדים – אוקילה, סומיחה, ופיודוסטאן». הנה לא נמצאת עד היום בשום ארכיון מבתי העקד הממלכתיים²⁴, בשעה, שלעומת זה, נמצאת העתקת תהלים אחרת מתקופה זו, בשם «פסלתר המתיהדים לפי העתקת העברי פיודר»²⁵. והיא העתקה דלה וצנומה של מחזור־יהודי, שגם ההעתקה והביאור – שתיהן לא עלו יפה. ובהן נראה לא רק את בערותו ואי־ידיעתו של המעתיק, את שפת רוסיה הספרותית כפי מצבה אז, אלא גם – שלא ידע אפילו את שפת רוסיה ההמונית שבשוק. ובמקומות רבים הריהו אומר בהדיא: «שזה לא כבר למד את השפה הרוסית כפי סגנונם ומבטאם (דיאלקטיקה) של בני מוסקבה, ולא התאזרח בה עוד כדבעי». ולפיכך נכרין ומבצבצין מסגנונו גם מבטאי בני קיוב ואוקריינה, ונרגשת ומוטעמת בה מבוכה גדולה וערבוביא בנטיות השמות ובניני הפעלים, ובכלל שבושים גסים מאד, בשעה שאותה ההעתקה של פיודר זידובין, למשל, שרבים רואים בו אותו «פיודר העברי» שהזכרנו, ודורשין סמוכין מכנויי־משפחתו («ז’ידובין» מן המלה «ז’שיד» – כמו: «יהודוני» מן יהודי) הִנֶהָ באמת מתוקנה ומשוכללה, ונכרת בה למדי יופי הלשון הרוסי וסגולותיה המקוריות, לפי סגנון בני מוסקבה. וכן מתבלטות בה היטב הכרותיו הנוצריות לפי מושגי הפרבסלביה העתיקה.

כל אלה מעידים: שלא «עברי מעודו», אלא – «נוצרי מלידה», יצר העתקה משוכללה זו בשעה שהתיהד ונהיה ליהודי.

 

י.    🔗

בספר החוקים והמשפטים (Swod zakonow) הרוסי, אנו מוצאים מעט מזער חוקי עונשין על דבר ההתיהדות.

ברור הדבר: שלא בלי כונה תחלה, גנזו או העבירו לגמרי מן העולם הרוסי, את השקלא וטריא והמשא ומתן המשפטי על אדותם…; ולמרות התפשטותה כאמור, ביחוד בשנות המאות הי“ד–ט”ו, אנו נפגשים אך עם אותן התעודות המשפטיות וכתבי־האשמות וכו‘, מתחלת המאה הי“ח, תחת השם „Shidowstwujuschtssie“ שנתנה להם הממשלה העליונה, בשפתה האופיציולית, או בהשם היותר מנומס קצת: Judeistwujuschtshia שהתחילו להשתמש בו הסופרים האסטנסים, ואין כל זכר, בספרי החוקים והמשפטים, אף לאותן התעודות והאשמות והמשפטים שאנו מוצאים עקבותיהם כאמור, מראשית התחוללה תנועה זו בהמאות הי”ד וכו’.

הרסקולובד דמיטרי הקדוש מרסטוב (שעל הולגה) אשר חי בערך 1645–1709, מזכיר אך את ה“סבתניקים”, אלא שהוא מוסיף כי «כמו הז’ידים מתענים הם (sic!) ביום השבת».

ובמקום אחר בספרו «המבקש» (Rozisk) כשהוא בא לפרסם ולגנות את אלה «שאינם מודים בקדושת האיקונין ופעולותיהן הנסיות וכו’», הוא אומר: «כי על כן ירשו ורכשו להם כפירה זו מהקלוינים ומהלותרנים, ואף מן – המתיהדים».

האומנם הממשלה סמכה אז על «מומחיותו» של בער־בור זה, ותעניש קשה את כל הסבתניקים שבפלכי הולגה, ביחוד ברסטוב עיר מולדתו ומושבו. ואולם יכולים אנו האידנא לעמוד היטב על «מומחיותו» זו. באמרו עם הספר: «שהם מתענים כמו הז’ידים ביום השבת», בשעה, שכידוע: כל תענית, מלבד יום הכפורים, נדחה אצלנו מפני יום השבת.

* * *

בראשית עלות יקטרינה II על כסא רוסיה, בתקופת הרת מאורעות עולם כבירים המְאַפשרים את ההתפשטות של כתות דתיות חפשיות וכו‘, תחת השפעת הרוחות ההומניות אשר נשבו אז מצרפת «המורדת» ביחד את הסבלנות הדתית, אנו רואים גם תנועת ההתיהדות מתפרצת בכל כחה ועזה, ביחוד בהפלכים המרכזיים והצפונים־מזרחיים. ותך שרשים עמוקים בין כל השדרות ההמוניות, עד שבמשך שנות מלכותה האחרונות, התחילו להוסד מרכזים־דתיים ובתי־תפלה לרבבות אלפי המתיהדים, אשר צצו מעיר כעשב השדה, ודוקא באותם המקומות ששם לא ישבו מעולם «אויבי המשיח» כפי מבטאה המחוכם של הקיסרית שקדמתה יליזבטה, אשר «לא חפצה בטובתם ובתועלתם»… כמו בפלכי: מוסקבה, ולדימיר, ניז’נינובגרד, ריאזיאן, טולה, ורונז’, פנזה, סרטוב, אסטרכן וכדומה. ומעט מזער מאד גם באותו הפלך החדש שהתכונן אז על שמה (פלך יקטרינסלב) אשר אף־על־פי שהוא נכלל ב«תחום המושב הקבוע» ליהודים, בכל זאת היו בו יהודים אך מתי־מספר²⁶ וכמעט שלא ניכר כלל ישותם. וכן באותן הנפות הדרומיות של קזקי הדן והקובן.

לתקופה זו מיחסים גם זמן צמיחתה אות התיסדותה של אותה כתה־דתית: מולוקן־סבותניקים, או גבורי־רוח (Duchobory) בין הרוסים, ואשר בימינו, בימי הצר־הצורר ניקולי השני, גורשו מן הארץ ויתישבו בקנדה, שאקלימה דומה לאקלימה של רוסיה.

 

יא.    🔗

אחד מגבורי־רוח אלה, כנראה הראש וראשון שביניהם, סימון מטביוב אוקולין, שהיה מפורסם גם בתור ידען גדול ובקי בכתבי הקדש, ודברן מצוין, התודע עם למודי המתיהדים בעטיו של איזה דלמטוב, והלמודים הללו כה השפיעו עליו, עד אשר העיז לצאת בגלוי כנגד חותנו איליריאן פובירוחין, ראש המדברים ביניהם אז, והוא שיסד את למודיו בהתמזגות הגונה של למודי המתיהדים הקדמונים.

«ומפני שקשה מאד – לפי דבריו – לקיים ולמלאות את חוקי היהודים לכל פרטיהם ודקדוקיהם, לכן לא יחפוץ לגלותם לכל חבריו שומעי לקחו ויתר העם הנוהים אחריו.»

ואך ליחידי סגולה גלה ויבאר בסתר את מנהגי־הדת והמצוות המעשיות של המתיהדים, ויחדיו אתו היו שומרים וממלאים אותן בדיקניות נפרזה (בבחינת «מצוות שהחזיקו בהן מדקדקיו יותר מישראל»…) ובקנאות משולהבה. אלא שלא נמולו ולא קבלו עליהם את חגי היהודים «פסח וסכות».

«באשר – לפי טעמם ונמוקם – הרי לא הם ולא אבותיהם, יצאו ממצרים, וישבו בסכות וכו’».

מלבד חג השבועות שהוא:

«זמן מתן התורה לכל האנושיות, וכן ראש־השנה ויום־הכפורים שיש להם ערך כללי לכל בני האדם עלי אדמות».

ככה נמשכה תנועת המולוקן־סבתניקים שכאמור: הצטמצה בהעיקרים של «שלילת האלהיות» מיש"ו ומאמו הבתולה, ומכל השליחים ואבות־הכנסיה וכו'. ובדיקנות מרובה מצד אוקולין וחביריו «יחידי־סגולה» בהרבה מצוות מעשיות ישראליות, עד שבא יורשו הרוחני סנדיקוב, והלה יצא מזוין בכל למודי ההתיהדות וילמוד ברבים, אף דרש בכל תוקף ועוז, ברצון מחלט ובלי שום פשרה והקלה:

«להתקרב בצעדים יותר רחבים לעצם היהדות».

בסבת זה, נעשה אז קרע רחב ביניהם. צד אחד נשאר נאמן למנהגיהם הישנים – «על טהרת הנצרות כפי ראשית בריאתה, כצאתה ממקור המקורים, מתורת ישראל». וצד שני, מאלה שנהו אחרי סנדיקוב, הכניסו בתעודתם:

«דבר שמירת יום השבת²⁷ בכל פרטיו ודקדוקיו, בנוגע לעשיית מלאכה, למנוחה ולמרגועה עם סוסיהם ובהמותיהם וכו’»

ומאז נקראו «מולוקן־סבתניקים» אשר רובא דרובא ממתיהדינו עכשיו, – מהם יצאו. וקלא דלא פסיק הוא, וידוע ומקובל בכל מקומות מושבותיהם, שאני בקרתים לרוב: «שאין לך רוסי מתיהד או מתגייר לגמרי, שלא נעשה מבתחלה למולוקן־סבתניק». וזוהי – המעברה (Brücke) האחרונה, והנכונה מהנצרות – לההתיהדות.

אני מציין את המלים «מתיהד» או «מתגייר לגמרי», כי עד היום ישנם עוד כאלה, ביחוד בפנים רוסיה, שהם «מתיהדים» כלומר: שומרים תורת משה עד כמה שהם מבינים אותה, ואינם מאמינים בהנצרות – דוקא משום שהם מבינים אותה – וביניהם כאלה המודים קמעא קמעא בתורת משה, ומתקשים עוד בכמה פרטים, ולהם אני קורא «מתיהדים» סתם, כלומר: שהם הולכים ונעשים ליהודים (כהוראת הפעל «מתיהדים») שהרי אי אפשר עדיין לקראם בשם גרים־גמורים כאחיהם בכיוצא בהם, המקבלים עליהם בבת אחת את הכלי ויוצאים בריש גלי מהנצרות להיהדות! ואולם ביחד עם זה עלינו גם לדעת: שהמושג «התיהדות», בימים האחרונים, כבר מגדיר את ההעברה המוחלטה מהנצרות להיהדות. ועל הקורא לדעת כל זה.

 

יב.    🔗

והידיעות האופיציליות הראשונות ע"ד אלה המולוקן־סבתניקים מתחילות מסוף המאה השמונה עשרה.

איזה קוזק־דני, בהיותו עוד בחיל־הצבא התחיל לדרוש ברבים ולהפיץ את דעותיהם ולמודיהם בין חבריו הקוזקים שבצבא המצב בספ"ב. בינתים התודע להמתיהד המשולהב והקנאי שהזכרנו, פיליפ דנסקוב, אשר השפע ממנו במאד מאד, והלך והתיהד אף הוא. ויהי בשובו אל אחיו שעל אדמת צבא־הדן (Donskaja oblast) התמכר בכל לבבו ונפשו, – להפיץ את התנועה היהדותית בין כל אחיו ומכיריו, אפילו בין העירונים, שאינם נמנים כלל על מפלגות הקוזקים. וכה עשה חיל וירכוש נפשות רבות לההתיהדות, עד שהעיז ללכת עם אחיו הבכור אל השר המצביא צבאות־הדן (מעין נציב עליון אצלם Werchownoj Nakasnoj Ataman) לבקש הימנו רשיון: לבנות להם בית תפלה מיוחד «לפי חוקי דת־משה». ושירשה להם: «לחיות בגלוי ובפרהסיה באמונתם זו החדשה».

תוצאת בקשתם זו לא ידועה לנו. אך זאת יודעים כל קוזקי הדן, שהרבה הרבה מתושבי המושב הגדול ומרובה באוכלוסין אלכסנדרובה, משתמטים עד היום מעשות איזה מלאכה או מו"מ ביום השבת «היהודי», ואפילו עבודות צבוריות וממלכיות! ולפיכך הוכרחה גם הרשות המקומית, על פי «רמז מגבוה», לשחררם מכל עבודה ומלאכה ביום השבת, בהאלצה להתחשב עם רוב «מתיהדים» שכזה, שכבר יש לו כח מכריע… אך כדרכה, הוציאה את פקודתה זו על שם הסוחרים והעירונים (kupcy i mjeschtshany) כדי שלא להודות בפיה על אותה התנועה היהדותית הנפוצה בין הקוזקים ה«טהורים», ודוקא «כפריים ואכרים»²⁸.

ואשר אחזה לי אני, יש ליחס לתקופה זו אף את המכתב הידוע של הקוזק המתיהד סימון לטישוב להקראי זרח חורצ’נסקי²⁹ שבו הוא אומר:

«תפלותינו ערוכות ומקובצות ממקורות ידועים בכתבי הקדש, הנמצאות בידינו בכתב ובמסורה בלשון רוסיה צחה. רובן הן ממזמורי תהלים (psaltyr) ומיתר כתבי הקדש אנו בוחרים בעצמנו אך פסוקים ופרשיות הנאותים לימי החגים והמאורעות וכו‘. וכל ענין מעין המאורע, ובכדי להעיר את העם למוסר וליראת ה’, אנו קוראים גם פרשיות שלימות ממשנה־תורה ונביאים ראשונים. כן גם ישנם אתנו כתבי־יד ומסורות־אבות: שאבותינו בשנות קדם חיו על פי דת משה מקדמת דנא, ונקראו עוד אז בשם «כת המתיהדים» (Sekta Judejstwuiuschtshich)».

מדבריו אלה התמימים והילדותיים, נמצאת למד: שהמיסדים הראשונים היה היו «נוצרים שהתיהדו». אף־על־פי שמדבריו הסתומים נוכל לבוא גם לידי מסקנא אחרת: שהוא לטישוב, לא ידע בבירור את מוצאה של תנועת ההתיהדות.

איך שיהיה, אין מזה שום סתירה להוכחת הפרופ' ס. בדבר השפעת יהודי מערב־רוסיה, וקיוב בראשה, על מהלך התפתחותה אפילו שם – בהפלכים היותר פנימיים, והמזרחים־צפוניים, הרחוקים. כי ע"כ נעלה מעל כל ספק הוא: שהיא הגיעה שמה באורח ישר או עקלתון, ולפעמים גם בסבת איזה דחיפה חיצונית וצדדית לגמרי, על־ידי אותם היהודים שהזכרנו, ודוקא שם באותם המקומות הכי רחוקים בערך מהמרכזים העבריים (כמו חבל־הדן וכדומה שלא ראה אז רגל איש יהודי) פעלה את פעולתה ביתר שאת ועוז מאשר למשל בקיוב עצמה ואגפיה וכו', שכמעט אין רשומה נכר בה מאז ועד היום הזה.

 

יג.    🔗

והנה, אף־על־פי שבחבל הדן המסובל תמיד מהממשלה העליונה, התיחסה, כאמור, בסבלנות מיוחדת לתנועה זו, תועבת נפשה, ותביט עליה כמו משפופרת כהה ומפוחמה. אבל במקומות אחרים, ואפילו כאלה המגבלים בחבל ארץ־הדן, התיחסה אליה, באותה שעה, ביחוסים אחרים לגמרי, ותשתמש בכל האמצעים היותר אכזריים ואי־אנושיים כדי לעקור אותה משרשה ולהכחידה מן הארץ.

בפלך ורונז' הסמוך להדן נוסדה כתה זו בהמחוזות: בברוב ופבלוב, שהספיקה גם להתפרסם באורח חוקי בשנת 1806. ואולם בתקף הרדיפות האכזריות של הממשלה, נאנסו רבים מהם לחזור בתשובה ולשוב להפרבסלביה. ואלה אשר התעקשו ונשארו ביהדותם עֻנו בכל מצרי שאול, אשר אך אפשר למוח פרא־אכזרי להמציא. ואחרי כן, בחיותם מחלים – נמסרו לעבודת הצבא עולמית, – העונש היותר קשה ואכזרי בעת ההיא.

ודוקא משום זה, ובשביל זה, הוסיפה הכתה לשגשג ולהתפתח, ואחד מהעמלים עמה, ומפיצים אותה בהמון, החיל רוגוב (שנשאר אחרי עֻנֵיתו בצבא המצב לשמור על הסדרים) הוסיף לדרוש ולהטיף לה, וינאום נאומים לוקחים נפשות לההתיהדות, לא רק בין החילים חבריו שבגדוד, אלא אף בין כל תושבי הסביבה.³⁰

* * *

הקיסר אלכסנדר I, בהסכם לרוח השליט אז בתקופת «הברית הקדושה»³¹ נועץ אז עם הנסיך גוליצין, שניהם אחוזי־מסתורין, להכניס את היהודים תחת כנפי השכינה הנוצרית, בחוקי־קופיי ל«חברת הביבליאה» האנגלית. ולשם זה יצאה פקודה בכ"ה מארץ 1817: «ליסד חברת נוצרים ישראליים». ובדברים נשגבים נאמרו בה:

«הגד הוגד לנו דבר מצבם הרע של היהודים שהיתה עליהם רוח ה' והתנצרו וכו‘. ומתוך הדרת קדש וכבוד לבת־קול מן השמים הקוראת לבני ישראל מתפוצתם להכנס בברית הנצרות, אנו מעניקים אותם בקרקעות הממשלה חנם אין כסף בפלכי הדרום וכו’, והנחות מיוחדות בתשלומי המסים וכו'.»

והמחוקקים בספ"ב ראו כבר בדמיונם את אוכלוסי ישראל מתנצרים לא רק לשם שמים אלא גם לשם משמני הארץ… ובדבר הזה יושם קץ, מבלי משים, גם להתנועה היהדותית שהקיפה, כאמור, את כל הפלכים הפנימיים.³² והדברים הגיעו לידי כך, עד שגם בא כחה של «חברת הביבליאה» בלונדון לואי ואי (Luy Way) הגיש להקיסר בועידת אאכן (חורף 1818) כשנתכנסו מלכי «ברית הקודש»:

«לחונן את כל היהודים בשווי זכיות וכו', כי על כן שוב ישובו עכשיו לאבינו ואלהינו יש"ו הנוצרי.»

הקיסר בעצמו השקוע בהזייתו זו יותר מדי וראה בדבר זה אצבע אלהים ל„רפאות את נגע ההתיהדות ע"י היהודים הנוצרים“. ואולם בראותו אחרי כן שיהודים־נוצרים «דמיוניים», כאלה, אינם כמעט במציאות, ואותה קרקע שהוקצתה להם הממשלה בפלך יקטרינסלב החדש עם מנויי מפקחים מיוחדים עליה, וסגנים ופקידים עוזרים להם, נשארה ריקה, ציית לעצת גוליצין: לבטל את כל זה, כי על כן:

«במקום רבבות אלפי יהודים־נוצרים מתנחלים על אדמת פלכי הנגב, שראו בחלומם, נגזר עליהם לראות בהקיץ את ההפך ממש מזה – רבבות אלפי נוצרים מקבלים עליהם תורה קרובה ליהדות ותנועת ההתיהדות הקיפה כמעט את כל המדינה».³³

* * *

בשנת 1818 היה מספרם הכללי של כל המתיהדים, שבכל רחבי המדינה, אך 503 נפשות, לפי ספירות הממשלה העליונה, שבכלל אינן מדויקות תמיד, ובפרט בספירה שכזו שכלום לא באה אלא להמעיטם ולהצעירם על חשבון הנוצרים־היהודים שנוצרו אז בדמיונם של הקיסר והנסיך גוליצין. ואולם כעבור חמש שנים, אנוסה היתה הממשלה להודות באנחה עמוקה:

«כי מספרם הולך ורב, וכבר הגיעו לסך של שלשת אלפים ושבע מאות ושבעים ואחד נפשות!»

אז נתכה עליהם חמת הקיסר שכה רמה את עצמו ביצירת «חברת נוצרים ישראליים»… ויפקוד: «לרעצם וללחצם ולהשיבם עד דכא». ופקידי הממשלה כמובן, הצטיינו בעבודת אינקבזיציה־רוסית זו, ויתחילו: לחתוך חוטמים ולפרק אברים ולקצץ אצבעות וכו' וכו‘, הדריכום מנוחה על כל שעל ושעל וילחצום באופן אכזרי מאד, עד שעלתה בידם לפנות ע"י הגרף ארקציוב להקיסר אלכסנדר I במגלת ספר ערוכה: «מכל אלה העונשין האי־חוקיים ומצרי־שאול וענויים קשים ומרים וכו’ שהטילו עליהם וכו’», והקיסר הואיל אמנם לצוות: «להרגיעם קצת ושלא לענותם ככה».

* * *

בפלך מוסקבה נתגלתה כתה זו, עוד הפעם, במחוז ברוניצק בשנת 1805. ובשנת 1811 גם בקשיר (פלך טולה) במספר מאה וחמשים איש «מתיהדים גלוים», כלומר: שהממשלה העליונה כבר ידעה מהם, ובאו במספרה הכללי אז.

ואולם היה היו אז הרבה יתר «מתיהדים נעלמים» העושים במחשך מעשיהם, ובשנה זו הואילו אף הם להכריז, לאט לאט, על עצמם בפומבי:

«שהם שומרי דת משה ומתיהדים נאמנים משנות דור ודור (Istinye Judeistwujuschtshie, posljedowatelej Moiseewy zakony) כאשר כן מסרוה להם אבותיהם, איש מפי איש, עוד מימי המתיהדים הראשונים שבפסקוב ונבגרד, מהתקופות היותר קדמוניות וכו‘. אלא שהיו נחבאים ומסתתרים מאימת אחיהם הנוצרים, שלא ילחצום וכו’, ועוד ביותר יראו לנפשם מהרשות המקומית האורבים להם מכל צעד«.

ולמרות מה שהממשלה העליונה השתמשה בכל האמצעים, כשרים ושאינם כשרים, להבליעם בנעימה ולהעלים את מציאותם… היו הם מכריזים בעצמם על מציאותם, – בפומבי והיו באמת מסכנים בזה את נפשם!

בשנת 1814 התחולל משפט גדול בדבר ההתיהדות שהתפרצה בכל עוז, בפלך אורלוב, שבעצם וראשונה היה היתה שם עוד בראשית שנת 1801, ביחוד במחוז ילץ, אלא שהממשלה, כדרכה, השתדלה להעלימם ולהמעיטם תמיד.

ואלה הם פרטי המשפט המענין הלזה, כפי שנמצא בתעודת האשמה (obwenit Akt) שבארכיון הפלכי:

«העירוני מיכאלוב וחתניו לוקחי בנותיו, והסוחרים: יעקובליוב ושותפם, היו מפיצים בדרשותיהם את הכפירה היהדותית בין הנוצרים הפרבסלבים שבסרטוב, במליטופול (פלך טבריא) ובכל ערי קוקז הצפונית וכו', באמצעות קשרי מסחר ומו"מ הדדי, חזק ואמיץ, שהיו ביניהם. ביחוד הצליחו להרחיבה ולהפיצה בין האכרים והסוחרים שבמחוז בלשוב (פלך סרטוב, ועל ידיהם החרו החזיקו עוד דרשנים ונואמים חרוצים מהכפר סויניחי, שבראשם עמד האכר מיליוחין, שהוא בעצמו הכניס תחת כנפי ההתיהדות כפרים ועירות שלימות במחוז הזה».

בפה הודתה הממשלה, מבלי משים, על מה שחפצה מאד להעלים ולהקטין…

«האומנם – נאמר להלן בתעודת האשמה – מתחלה היו דורשין ומפיצים כפירה־יהדותית זו בהחבא, בפנות נסתרות ונעלמות מעיני השופטים והשוטרים, ואולם מתחלת שנת 1812, בשעת החשך והמהומה בארצנו³⁴ התחילו להגָלות ולהכריז על עצמם בפרהסיה. ועוד היו מלמדים ודורשים ברבים את אמונתם זו, בשוקים וברחובות, ובכל מקומות של כנופיות וקבוצים. ובהשענם על פקודת הממשלה העליונה מיום 16 יוני 1803³⁵, התחילו להרשות לעצמם – לקבור את מתיהם בבית־קברות מיוחד להם» וכו' וכו'.

תוצאות המשפט לא נודעו. נכר שידים חרוצות משמשו בתיק הניירות הללו שבארכיון, והכחידו את פסק הדין.

 

יד.    🔗

בשנת 1817 הושיטו שלש מאות מתיהדים־פומביים עם אותו מיליוחין בראשם, קובלנא לשר הפנים:

«על אשר הפקידים המקומיים לוחצים אותם מאד, וקשה להם לנשוא ולסבול עוד. והם גם מסיתים ומשעסים בהם את האכרים, אחינו בדם ובמולדת, להתקומם לנו».

ביחד עם זה מתאונן אותו מיליוחין לפני שר־הפנים

«כי האנשים הישרים בלבותם, המאמינים כמוהו, באמונת ישראל ודת משה Izrailiskaja wjery I Mojseewy zakony אי אפשר להם לשמרן כראוי, באשר אין להם כהן מורה דת־אל ובקי בתורת ישראל וכו'.

ובסוף קובלנתו זו הריהו מדגיש ומבליט ביותר:

«שבהכרח אנוסים הם להתלמד בעצמם בעזרת ספרים נעתקים ברוסית, וגם ללמוד מפי מורה יהודי מלומד, ועל זה הם מחלים את פניו, לחוננם ברשיון מיוחד, – להתיר לאותו היהודי, אשר יבחרו בו למורה – להתישב בתוכם.

גם תוצאת בקשה זו לא נודעה לנו עד היום הזה. ואין עליה שום רשימה מאת שר־הפנים, לחיוב או לשלילה. נראה שהוא לא אבה אף להתענין בה. ואולי גם – לא קרא אותה כלל, ונשארה ככה ערטילאית בארכיון הממלכתי.

* * *

בשנת 1819 נחשפה כתת־מתיהדים גם בעיר בנדרי (נוף בסרביה) שנספחה לרוסיה לפני כמה שנים. מספר חבריה הרושמיים היה שלשים ושבעה אנשים. אך כנראה היו כולם מהמגורשים וגולים אשר הובאו הֵנָה אסורים באזיקים בעד פשע התיהדותם, עוד שם – בהפלכים הפנימיים שברוסיה.

בעת ההיא החלט בסוד הספירות העליונות, על יסוד פקודת הקיסר אלכסנדר I שפקד זה כבר: «שלא לענותם עוד» (ראה למעלה) – «להשתמש כנגדם באמצעי הגדרה נוחים וקלים, אך מתאימים למטרתם».

אחרי שקלא וטריא מרובה, יצאה הפקודה הידועה: «להגלותם גלות שלמה, ביחד עם כל הנוהים אחריהם, אף־על־פי שלא התיהדו עוד, – לקוקז».

אכן, פקודה זו עשתה בשעתה רושם מדכא עליהם. כי מְמַלאיה – פקידי הרשות המקומית מצאו כאן מקום להתגדר בו על פי שרירות לבם, ויתנהגו באכזריות נוראה עם אותם המוגלים על ידם; הרגיזום מנוחה, הטרידום תמיד ולא נתנום לשבת בבתיהם אפילו בשעה שאי אפשר היה למלאות את הפקודה מסבות חיצוניות וכדומה. ובכלל נקמו בהם נקמות הפרבסלביה בכל מְצָרֵי שאול ואבדון, עד שהנחשלים שבהם לא עמדו עוד בנסיון, וישיבו להפרבסלביה «בודוי ובחרטה גמורה»³⁶, אך ורק כדי להנצל מעקת הרשות הרשעה, ולהשָאר על מקומם ושלא להִגָלות לארץ גזרה ורחוקה.

ואולם סוד המנסטריון, שלפי הבטחת הקיסר מלפני כמה שנים «להרגיעם», הואיל אף הוא להתיחס קצת בסבלנות־פעוטה להמתיהדים. ובפרט כאשר התחילו להתקבל ידיעות מרגיעות מכמה פקידים «מקומיים», הישרים בלבותם, המעידים על אלה המתיהדים:

«כי מעולם לא נתפשו באיזה עבירה שבין אדם לחברו, וכדומה. וכי כולם הם אנשים ישרים ונאמני רוח; נהנים מיגיע כפיהם ותומכים בידי מטים ונופלים וכו’».

אז שנה אף הוא את פקודתו האכזרית, ומקץ שנתים ימים (6 אפריל 1820) החליט:

«להושיב את דברניהם ודרשניהם המפיצים את ההתיהדות בין ההמונים – באותם המקומות הרחוקים והשוממים שבפלך קזן³⁷ ואת אלה המתיהדים השקטים שאינם להוטים כה להשפיע ולהאציל מרוחם על אחרים, ואינם מנהלים תעמולת ההתיהדות המוטעת, – את אלה אפשר להשאיר על מקומם, תחת השגחת פקידי המקום שישגיחו עליהם בעינא פקיחא וכו'. ואולם את הנרגזים שבהם, והנחשדים במעשים שאינם מהוגנים וכדומה, – להגלותם בלי חמלה כמקדם – קַוְקַזָה».

ודוקא בשנה זו, יצאה שוב פקודת הקיסר אלכסנדר I לאמר:

«בכדי להגדיר ולהגביל, ולצמצם ביותר את השפעת תנועת ההתיהדות המזקת מאד להפרבסלביה, ולתנועת הנוצרים היהודים³⁸, יזדרזו לאסוף ידיעות מדויקות ומפורטות ממהלך תנועה זו בין האכרים, ביחוד בנוגע להשפעתה המרובה על המולוקן־סבתניקים, שהם, כנראה, גורמים ישרים להתפשטותה ולהתרחבותה וכו'. ולהמציא כ"ז אלי, במהירות היותר אפשרית, עם הרצאה מפורשת, מתוקנת ומעובדת כל צרכה».

ואולם ה„מהירות היותר אפשרית“ כנראה לא הגיעה עד־היום, ופקודת הקיסר זו נשארה בהארכיון בלי שום הערה עליה, עד היום הזה.

 

טו.    🔗

בעת ההיא, ביחד את השתדלותם של המתיהדים מפלכי אורלוב וסרטוב, באה גם תלונת הסבתניקים מפלך ורונז', שבה מתאוננים:

«על הלחץ והמציקות שהם סובלים משרירות לבם של פקידי הרשות המקומית, המוסתים על ידי הכהנים הפרבסלבים. גם שולחים בהם את ההמון הגס לפרוע פרעות בהם וכו‘. ומעלילים עליהם עלילות ברשע, אך ורק באשר הם חיים על פי חוקי תורת משה ודת אל־חי, שגם הנצרות נוסדה עליהן וכו’.»

ובהתאם לדרישת הקיסר: «להמציא לו הרצאות מפורטות ומעובדות וכו', שכאמור, לא קבל זאת עד היום, הנה באה הרצאה אחת מאת ראש־הכומרים בורונז, המעידה למדי על אי־בקיאתו במהלך תנועה זו, וכה יאמר עם הספר:

«הדת (?) והכת צמחו בשנת 1796 ע"י יהודים ממש (?) מהות הכת איננה עבודת־אלהים ישראלית ממש, והיא מצטיינת אך במנהגים אחדים – בשביתת השבת בשבת, ובמילה; בקידושין ובגירושין דרך־חירות; בקבורת־מתים ובכנסיות לתפלה וכו'. מספר בני הכת הנגלים מגיע באיפרכיה שלו עד 500, והנסתרים – בודאי מרובים מהם».

וכדי לשרש את הכת ולהכחידה לגמרי, הוא מציע כמה וכמה תחבלות מצד הכנסיה והמשטרה, ובתוכן:

«לגרש את רוגוב המסית ומדיח ביחד עם את כל המסיתים עוזריו.»

עוד «הרצאות» מעין זו, ודוקא «בלתי מפורשות ובלתי מעובדות» כרצון הקיסר ודרישתו, אלא מעורבבות בגסות ובערות ועם־הארצות גמורה, הגיעו גם מפלכי טולה ומולדימיר ומריאזיאן, שתוכנן אחד.

«כי כת המתיהדים הולכת ומתרבה בערים ובכפרים בין הסוחרים והעירונים והאכרים. וכי לכומרים המטיפים להם מוסר, הם משיבים: רוצים אנו לשוב אל הברית הישנה, ולהחזיק בברית אבותינו הכוזרים היהודים וכו’».

ושר הפלך מטולה העיר על הרצאת אחד הכומרים:

«שהוא בעצמו שאלה פעם אחת»:

– מי זה מסר לכם תורת ישראל זו?

וישיבוהו: – זקנה פקחית אחת, וביבליאת שמה!

הקיסר נתרגז עוד ביותר, ויפקוד על הנסיך גוליצין חברו באותו מסתורין של «התנצרות היהודים»:

«להמציא לו תיכף, ובלי דחיה עוד, הרצאה מפורטת ומעובדת כראוי בכל מה שנוגע לתנועה זו, תנועת ההתיהדות, העוצרת בעד ההתנצרות של היהודים הקרובה לבוא».

ואולם גם פקודה זו, כמו הראשונות, לא הצדיקו במאומה את מאוויי לב הקיסר בדרישותיו, ולא את תקוות המתיהדים אשר תָלו בהן… זולתי מה שסוד המיניסטריון הָשפע גם הוא במדה מסוימה מאותן הפקודות ההומניות, כביכול, והתחיל אף הוא להתיחס אליהם בקצת סבלנות.

ובאמת, כלום אפשר היה לקוות מאותו הנסיך גוליצין, שבו התאחדו אז: מנסטריום ההשכלה והדת, ומנסטריום לעניני־פנים, שהוא יעשה מה לטובת «המורדפים בלי־חָשָך» הללו, בשעה שהוא, הוא אשר השפיע על הקיסר לאותה האידעא – «לְנַצֵר את כל היהודים שברוסיה», כאמור, והם, הרוסים הנוצרים, באים באותה שעה דוקא ל«התיהד» ולשים לאַל את כל תקוותיו בדבר התנצרות היהודים המדומה?

וזוהי, כנראה, הסבה האמתית, שהניאה אותו מהמציא להקיסר את ה«הרצאות המפורטות והמעובדות» שדרש כמה פעמים, וישתמֵש כפעם בפעם להושיט להקיסר ולסוד המנסטריון שתחת פקודתו, איזה הרצאות חסרות טעם ושאינן אומרות כלום כדי לסמאות את העינים, כי דאג פשוט, ובצדק: «שמא יקלקל יותר מאשר יתקן»…

* * *

בינתים נשארה בתָקפה אותו הפקודה האכזריה שיצאה מאת הממשלה בעטיו של הסינוד הקדוש³⁹. ומעט מעט גורשו כל המתיהדים, ואף המולוקן־סבותניקים בתוכם, מפלך יקתרינסלב שהובאו שמה מהפלכים הדרומיים על דרכם קוקזה. ובאותה שנה, על פי השפעת נסיך זה על סוד־המנסטריון, (כמובן שלא בידיעת הקיסר) יצאה דתא מְהַחְצְפָה:

«לאסור על היהודים להחזיק בבתיהם שפחות ומשרתים־נוצרים. כי בזה – נימק את דבריו – עוזרים היהודים הרבה להפצת ההתיהדות בין הנוצרים התמימים המתפתים על ידם».

ואולם, תנועת ההתיהדות הלכה הָלוך וגָבור והתפשטה דוקא בכל אותם המקומות שאין שום צורך ליהודים להחזיק «שפחות ומשרתים נוצרים». כלומר: ברוסיה הפנימית שכמעט אין שָם יהודים כלל. וכפרים שלמים, לפעמים עם זקני־כפריהם (Starosty) ופקידיהם ושוטריהם וכו' היו מתיהדים בגלוי ובסתר, ולא הועיל מאומה.

 

טז.    🔗

אז נבהלו אלופי ספ"ב, והחליטו: להוסיף לתקן תקנות נמרצות כנגד התפשטות תנועה זו.

באותה שעה המציא הגרף קצ’וביי (1822) הרצאה מפורטת לפני הקיסר: «על דבר המתיהדים והשפעתם המזיקה לכל המדינה». כן גם הציע: איזה אמצעים נכונים שבהם אפשר להלחם בתנועה־אפיקורסית זו. בהמשך דבריו יאמר עם הספר:

«כי על כן הקיפה תנועה זו את כל רוסיה המרכזית והמזרחית, ולפי הידיעות האופיצאליות כבר הגיע מספרם ליותר מעשרים אלף איש!»

ולפיכך, הריהו מציע:

«I) להשתמש כנגדם בכל האמצעים שיש בכחם לעקרם משרשם ביחד את הכפירה. והם: לאסור בכבלי ברזל את ראשי־הכת ומפיצי־תורתה. וכן את אלה הממלאים אצלם חוקי דתם בתור כהנים או חַזָנִים וחַכַמִים, וסתם שליחי־צבור; למסרם לעבודת הצבא בלי־הרף ובלי־דחיה. ואת החלשים והזקנים שבהם, אשר לא יסכנו עוד לעבוה"צ – להגלותם סיבירה⁴⁰, ובפירוש על מנת להושיבם שם בהמקומות היותר נדחים ושוממים. להפיצם ולפזרם בישובים בודדים, חבורות חבורות קטנות, באופן שלא יוכלו להצטרף למנין שלם של עשרה, כמנהג דתם, במקום אחד.»

«II) באותם המחוזות והגלילות שבהם תגָלה כת שכזו או בדומה לה, וכן בהפלכים והמחוזות הסמוכים ומוגבלים בהם, ראשית כל – לגרש את כל היהודים היושבים שם בלי יוצא מן הכלל. ושלא לתת להבא לשום יהודי לבוא שמה, אפילו בִיאַת־ארעי, בלי אמתלה נכונה ותירוץ מספיק.»

«III) לעכב בכל מה דאפשר בעד התקרבות התושבים הנוצרים לבעלי הכת הזאת. ובשביל זה: לאסור עליהם כל התגלות חוצונית, כגון תפלה בצבור וקריאה בתורה, ובכלל: קיום מנהגים שאינם דומים למנהגי הפרבסלביה הקדושה.

«IV) להעיר ולעורר את ההמונים (Prostonarodje) שיתיחס אליהם בבוז ובגועל־נפש: לקרוא אותם ולכַנותם בשמות של גנאי וחרפה ובכנויי־משפחה (Familija) מכוערים ושפלים, והעיקר – לקרוא אותם בכל התעודות הרושמיות, ובפסקי דינים ובכרוזים וכיוצא בהם, באותו השֵם ההולמם מכל צד: «ז’ידים» ולא לכַנותם בשמות «שומרי שבת» או «מתיהדים», שאינם נותנום כלום ואינם מעוררים אותו געל־נפש וכו', שיוכל להתעורר לכשיוָדע לעם שהם חפצים: «לְיַהֲדו.»

«V) שלא לתת להם תעודות־מסע (Pasporty); להשתדל בכל הזדמנות שהיא – להַכביד עליהם את התנועה ממקום למקום, כדי שלא יוכלו להתודע אל הז’ידים האמתים על ידי קשורי פרקמטיא ומסחר וקנין וכדומה.»

«VI) לאסור עליהם את העבודה ביום ראשון, ושלא לתתם למלאות חֻלֵי־דתם הפנימיים, כמו: מילה, חופה, קבורת מתים וכו'.»

«זה הכלל: כל מנהג והרגל שאין בו דמיון ושויון־גמור עם מִנְהָגֵינוּ אנו, לפי הפרבסלביה הקדושה, אסורים עליהם באיסור חמור מכל צד. (P. P. S. Z. XI.

1. 436a 1825).»

כל התחבולות הללו ועוד כמה תחבולות־עונש מצד הכנסיות הנוצריות שהוסיף עליהן גם הסינוד הקדוש «לשם ביעור הכת היהודית» שנתאשרו מטעם אלכסנדר I אשר חכה ל«ההרצאות המפורטות והמעובדות» והסתפק אמנם באלו שהגישו לו קצ’וביי והסינוד, נשארו אמנם, כנהוג מונחות כאבן שאין לה הופכין בארכיון הממשלה. ואולם הביאו תוצאות מעציבות מאד בימי אחיו, יורשו, או גוזל כסאו, ניקולי I: כפרים שלמים נחרבו, אלפי מתיהדים גורשו שוב לסיביר ולקוקז, ואת ילדיהם נטלו מהם כדי לחנכם בדת הפרבסלביה. רבים מהם לא עמדו בנסיון ושבו אל הפרבסלביה. אבל החלק היותר גדול מהם לא עשו זאת אלא למראית עין, ובסתר היו נאמנים לדת־הכת.

היהודים אמנם נפגעו רק במקצת מן הרדיפות הללו כשהן לעצמן, כי מעט מאד היה מספר היהודים המגורשים בשביל זה מן הפלכים המרכזיים המנוגעים במחלת ההתיהדות. שהרי לא היה בא יהודי לשם אלא במקרה, כסוחר או כבעל־מלאכה נוטה ללון. אבל תנועת המתיהדים השפיעה לרעה על פתרון שאלת היהודים בכלל. ובחוגי רבי המלוכה שבספ"ב, שהיו נוטים לדתיות, היו נרגזים מאד: שבני העדה הפרבסלבית הולכים דוקא למחנה זה, שהממשלה כה התאמצה למשוך הימנו מומרים, בתור «יהודים־נוצרים» ולא עלתה בידה. ולא עוד, אלא: שמושבות ה«נוצרים־היהודים», כאמור, המוכנות ומזומנות לקבל «מתנצרים», שוממות מאין יושב. – וכפרים רוסיים הולכים ונחרבים ויושביהם הַמִתְיַהֲדִים גולים לסיביריה ולקוקז!

עד שהנסיך גוליצין, בשעתו, בא לידי מסקנא: «שהיהודים מצווים ועומדים להכניס את כל באי עולם לברית אמונתם». ובזה השתמש הוא, והיוצאים בעקבותיו, בתור «צדיק־הדין» מוסרי, לאותן הגזירות האכזריות שהתגברו בשנותיו האחרונות של אלכסנדר I, ויצאו לפעולה כאמור בתחלת ממשלתו של ניקולי I, ובזה הצטיינו בתגברת הלחץ על ישראל, ועל המתיהדים.

* * *

הנה כי כן, התעתדה אז הממשלה העליונה לדכאם בלי חמלה ולעקרם עם שרשם. ואולם כל אותן הרדיפות והנגישות הועילו אך לְהַוָתָה, ולהם – לעודדם ולחזקם ולאמצם, אף לסגלם אל החסֶן־הדתי שלהם, שכבר הם מצוינים בו שכם אחד על אחיהם הפרבסלבים המקושרים עדיין אתם בקרבת בשר ודם⁴¹. והחריצות והמֶרֶץ והעזמה שלהם, והאחדות «המופתיית» השוררת ביניהם, עשאום באמת ל«חטיבה מיוחדת» בכל אלה המקומות אשר הִגלום שמה. ועינינו הרואות: שהם הם עכשו גם מַנִיעֵי גלגלי המסחר והפרקמטיא בכל ערי קוקז ומעבר להררי קוקז, ובסיביריה, וגם במקומות מושבותיהם שטרם גורשו מהם, בכל פלכי הולגה והקמה וכו'. וביחד עם זה גם מתגברת מעצמה «תַעֲמולָתָם הָאִלְמִית» וְהַחֲשָאִית, בלי אומר ודברים, ובלי דרשות־מיסיוניות וכיוצא בהן… ולוקחת שבי נפשות רבות מיום ליום! ואתה פוגש כבר עיירות שלימות על יד המסלה הקוקזית, למשל, שנתיהדו בהדיא, והממשלה אנוסה היתה ליסד מהם גדוד מיוחד בצבא הקוזקים. ה"ה הגדוד החופיורי (Hoperskij Kazatschij Polk) שיש לו עד היום (אפילו בימי ממשלת־זדון של הצריזם) זכיות מיוחדות בנוגע ל«עבודות דתיות», (כן נסחו את זכיותיהם כדי שלא להזכיר בשם ה«התיהדות») ובדבר שמירתם את יום השבת ומועדי ישראל.

ואף כי בזמן האחרון, בשעת מתן הקונסטיטוציה, כביכול, ברוסיה הצַרית, הונו אותם פקידי הצבא הגבוהים שנשלחו אליהם מגבוה, במלאכות מיוחדת – לרַמותם ולקחת מהם בחזרה את תעודותיהם⁴² וזכיותיהם. ועלתה בידי הרמאים הללו לבערן מן העולם. ואולם הם לא נחו ולא שקטו עד שקבלו אותן בחזרה, והממשלה אנוסה היתה עוד לשפוט ולענוש קשה, למראית־עין, את אלה הפקידים אשר סבבום בכחש ובכזב.

 

יז.    🔗

בתחלת ממשלת ניקולי I, כשנלאו שוטרי ופקידי מלכות הרִשעה לרעצם ולרוצצם, צִוה פתאם הקיסר בשנת 1842

«לעַבֵד ולתַקֵן למענם חוקים יותר נוחים בדבר העברתם לגמרי, מעבר להררי קוקז שנכבשה אז לפני צבאות רוסיה, ולחלק ביניהם אותן חבלי האדמה שהצ’רקסים והתַתַרים עוזבים אותן, ובורחים לתורכיה.»

לשם זה, גורשו אז מהפלכים הפנימיים רבבות מתיהדים והובאו באזיקים ובשלשלאות של ברזל לחבל קובן, כדי להעבירם משם בשעת הכושר (כי לא בכל זמן ועידן אפשר היה ללכת ישר להארצות ההולכות ונכבשות, שהיו אז עדיין משובשות בגייסות המתקוממים תחת דגל שַמִיל וכיוצא בו).

המגורשים הללו התאוננו אז לפני השר המצביא צבאות רוסיה בקוקז, על דבר הֵאָסרם בשלשלאות של ברזל וטלטולי הדרך האכזריים שגרמו להם פקידי הממשלה המצֻווים, לכאורה, מאת הקיסר:

«להָקל להם דבר העברתם מעבר להררי קוקז.»

בתור תשובה על זה, צוה השר:

«להסיר תיכף מעליהם אסורי־הברזל כבואם לחבל קובַן. ואולם בדרך צריכים הם ללכת אסורים באזיקים עם כל אסורי המלך.»

אבל גם «שלשלאות» אלו לא פעלו עליהם מאומה. ובטרם עוד עלתה בידי הממשלה: להגלותם הלאה, לאותן הנפות החדשות הנספחות על רוסיה, שעל גבולות פרס וקורדיסתן, חיויא ואזיא התיכונה וכו', נתרכזו הם, כאמור, בקובן, ותעמולתם ה«חשאית והאלמית» עשתה את שלה, והשפיעה על כל הסביבה, עד כי מיום ליום נספחו עליהם מתיהדים מאותם התושבים הפרבסלבים שבהערים: יכטרינדר, לבינסקי, נובומיסקי, סטרפול, ארמביר, מואיקופ ופיאטיגורסק ממש לאלפים ולרבבות! עד שהרשות המקומית התחיל גם כן להתחשב עמהם, ותרף מרדוף אותם לגמרי.

וכאשר סוף סוף התחילו להעבירם לאותן הנפות החדשות, כלומר: בשעה שהם בעצמם, או הרוב מהם, נסעו שמה ברצונם הטוב, אף הֵאִיצו בשָרֵיי הממשלה למהר ולהעבירם שמה אל אחיהם וקרוביהם, הקוראים אותם אל הארץ הטובה והרחבה, שכבר הספיקו להֵאָחֵז בה, צָצו ויפרחו פתאום מתיהדים, חדשים לבקרים, בכל חבלי ארץ קובַן ובְטֶרְסְק והדָן וכו'. ויתרכזו ביחוד מסביב להערים שהזכרנו, אשר כבר «התיהדו» במדה מרובה, והשפעתם היתה נכרת בכל הסביבה.

ועד היכן הגיעו הדברים תעיד לנו עובדה זו:

בשנת 1851 עבר הקיסר (ניקולי I) במקומות אלה, ויצאו לקראתו אכרי הכפרים, כנהוג, לקבל את פני הצַר «בלחם ובמים». והנה באה חבורה אחת, לכאורה קוזקים כשאר הקוזקים: גבוהים, גבורים, בריונים – אלא שבידיהם נושאים הם מלבד «הלחם והמים» המסורתיים – גם ספרי־תורה, כמנהג היהודים. מושל המחוז סדר אותם בין שאר חבורות הקוזקים, אבל כשהגיע הקיסר, לא הסירו את כובעיהם מעל ראשיהם.

הקיסר שהיה מהרהר תמיד במֶרֶד כנגדו (מימי הדיקבריסתים) הרגיש בזה תיכף ופנה למושל בכעס:

– זהו קשר? מרד? מדוע אין הם מסירים את הכובעים?

המושל ענה בחרדה:

– הוד מלכות! זה אינו קשר. הדת שלהם אינה מרשה לעמוד בגלוי־ראש. אלה הם בני דת־ישראל.

– הקוזקים שלי יהודים הם? – תמה הקיסר – זהו דבר שאי אפשר.

– הם היו קודם פרבוסלבים, אבל משעה שהתרבו פה המתיהדים הנשלחים להנפות החדשות הנכבשות מעבר להררי קוקז וכו', קבלו אף הם עליהם את דת ישראל והתיהדו – התאמץ המושל להסביר את הענין.

אבל באורו הרגיז עוד ביותר את הקיסר, עד שהתרומם מעל מושבו במרכבתו, הניע באגרופיו ויצעק בחמתו:

– אני אראה לכלבים האלה מה זה יהדות ודת־ישראל!

אני אלמד אותם כיצד לבעוט בהפרבסלביה הקדושה! תיכף ומיד לאסוף את כולם ולכַבֵל אותם בשלשל…

«אבל הקיסר לא הספיק לגמור – ספרו לי זקנים־מתיהדים, שם, שהיו בשעת מעשה – והמלה האחרונה נשארה תקועה בגרונו. הוא נעשה חִוֵר כסיד, ישב שוב על מקומו, תפס בשתי ידיו בדפני המרכבה, והשקיע במחשבות במשך שעה שלמה ומִלְמֵל מה בשפתיו. אחרי כן הֵרִים את ראשו, הסתכל זמן מה בספר התורה שבידי הקוזקים הקרובים לו ביותר, ונרתע לאחוריו».

אחדים מזקני־הדור שבסטברופול הקוקזית ספרו לי: ששמעוהו ממלמל ברוסית את הפסוק: לב מלכים ושרים ביד ה'⁴³ ויצו:

«לבלי להזיק להגֵרים הללו, אלא להעבירם לכפרים נדחים הרחוקים ביותר מדרך־המלך, כדי שלא ידביקו אותה מחלת־ההתיהדות באחיהם כיוצא בהם.»

תוצאות הדבר היו, שדוקא אלו הקוזקים ה«נדחים בכפרים נדחים», כפקודת הקיסר, הפיצו יותר ויותר את «מחלת ההתיהדות» בכל הכפרים־הנדחים ושלא־נדחים, ורבבות קוזקים נהרו אחרים, ויתיהדו!

ככה הועילה, רבות רבות, ממשלת־זדון זו רודפתם לפַלֵס נתיב לאותה תנועת ההתיהדות בכל הארצות האלה, אשר לא דרכה בהן מעולם כף רגל איש־יהודי־אמתי!

 

יח.    🔗

כשבת הקיסר אלכסנדר השני על כסא מלכותו (בשנת 1856) הוטב הרבה מצבם של המתיהדים בכל מקומות מושבותיהם. קיסר זה שהיה קצת הומַנִי ובלתי אדוקי כה בהפרבסלביה, הפסיק לגמרי את שטת הרדיפות והלחץ את המתיהדים. אמנם, החוקים «המיוחדים למענם» נשמרו בתקפם, כנהוג אז ברוסיה אפילו באותן התקופות היותר הומניות וחפשיות, אלא שֶהַהִשְתַמְשוּת בהם והוצאתם אל הפועל נשתנו לטובה במדה מסוימה.

וכשהרגישו המתיהדים בדבר, חדלו בהרבה מקומות להִסָתֵר עוד בתחתיות ארץ ובמחילות עפר, בבואם למלאות את חוקי־דתם; לאט לאט התחילו להתגלות בריש־גלי במנהגיהם ובתהלֻכותיהם הדתייים וכ’ו. או אז נוכחה הממשלה העליונה לדעת, מה שלא חפצה לדעת עד כה, כי – מספרם היותר גדול, הוא דוקא באותם הפלכים הפנימיים שבהם, כידוע, אין יהודים מצוים כלל, כמו בהפלכים: סַרַטוב, וַרונֵז‘, פנזה, טמבוב, סַמַרָה וכ’ו’. ושבהם מציירים להם התושבים את היהודי שאַך שמעו על אודותו, כאיזהו «יצור פלאי שאיננו כלל בצורת אדם»⁴⁴. ולהפך באותם הפלכים שבתחום המושב הקבוע ליהודים, שכבר התבַסס אז והוגדר בִמְצָרָיו, כמעט – שאין לתנועת ההתיהדות שום זכר. ואם המָצֵא ימצאון כאלה, כמו למשל, בפלכי יכתרינסלב ובסרביה, זעיר שם, גם הם, על פי רוב, מאלה שבאו שמה במקרה לרגלי עסקיהם או שהגלום שמה מהפלכים הפנימיים⁴⁵. ובשביל זה, כנראה נשתנו קצת דעות הממשלה גם בדבר איסור «הישיבה להיהודים באותם הפלכים הפנימיים», שכאמור: חששה תמיד «להשפעתם – המזקת הגורמת להתפתחות ההתיהדות בהם». ולרגלי זה באו עוד הנחות וְהַקָלוֹת באותם ה«חוקים המגבילים» ביחס ליהודים. וממילא הוטב גם להמתיהדים.

האֻמנם, שוב היו נסיונות, כמו בימי הקיסר אלקסנדר הראשון: לֵיַסד כתות דתיות חדשות המאפשרות את היכולת למשוך לתוכן את המתיהדים וגם את היהודים, על ידי איזה התמזגות משונה של ה«פרבסלביה בהעברית הביבלית». – כן נוסדה אז כתה שכזו על הררי האורַלִים על ידי איזה קפיטן מגדודי התותחנים (Artilerijski Kpitan) «אילין» שמו, שקרא לה «יְהווִיְים» (Iegowisty) «בשאיפה לשוב להעברית הקדמוניה ולאלהיה יהו"ה וכ’ו. אלא שביחד עם זה היו כורכים את הנצרות ואת אלהיותו של ישו שלפי דבריהם:

«הָיה היה באמת בן האלהים, יְהוָה, והוא הוא אשר התגלה לאברהם וליצחק וליעקב⁴⁶ וכן למשה, והוא שנתן את התורה על הר סיני, ואחרי כן דיבר עם יתר הנביאים וכ’ו. והאלהים־האב לא התגלה כלל ואף הבן־האלוה, הסתתר אח’כ בשפריר חביון מהאנושיות, ועתיד הוא להִגָלות עוד הפעם» וכ’ו.

«יוצא מזה – ממשיך ראש הכת אילין בספרו⁴⁷ – כי היהודים בהתעמקם יותר מדי בהתלמוד שלהם, תעו להאמין אך ורק בהאלהים־האָב הנעלם ומסתתר, ולא נראה עוד לשום יצור ונברא. ואולם לעתיד לבוא, עתידין גם היהודים להכיר את הבן האלהים ואז יסיר התבלול מעינים, ועין בעין יראו בשוב ישו־האל וכל קדושים עמו».

ואולם כל כרוזיו ותעמוליותיו, למרות מה שהממשלה תמכה בו ותפזר על זה כסף תועפות, לא הכניסו אף יהודי אחד לכִתָתו וגם מבין המתיהדים לא לקח נפשות בלקחו הזך (gie!). והתוצאות היו ממש מהופכות, כי דרשותיו של אותו הקפיטן ראש ה«כת המדומה», שהצטיין אמנם במדברו הנאוה ובצלצול נביו עוררו תסיסה רליגיוזית בין פועלי המכראות שבהררי האורלים, ורבים מהם בְאַוָתָם לחַקות את ה«עבריה הקדמוניה הביבלית», כאשר התלהטו מדרשותיו «לוהטי־אש וחוצבי להבות»⁴⁸ נָהו אחרי ההתיהדות – ויתיהדו!

 

יט.    🔗

עברו כמה שנים משעה שהונח לה קצת ותתעורר ההתיהדות ביתר שאת ועוז לעשות לה כנפים ברחבי המדינה, ותכריז על עצמה בריש גלי:

בפלך סטברפול הקוקזי, שבו נחפשו מצפני המתיהדים עוד בימי הקיסר הקנאי להפרבסלביה ניקולי I, ומיראת העונש, ועוד ביותר מהרָשות המקומית שרדפה אותם בלי חמלה, הסתתרו, וכמו נעלמו עד כה. הִנֵה עתה התעוררו שוב כמו לו יצאו מתחתיות ארץ (בשנת 1866), וכמה קהלות וכפרים שלימים הכריזו על עצמם, בהשענם על המניפסט ההומני של חג־הכותרת, שהם:

«זה מכבר היו, אף יהיו יהודים לכל משפטיהם וחקותיהם». –

ובורונז עיר־הפלך, שבה, כאמור, שררה ההתיהדות בהסתר־פנים משנים קדמוניות, הכריזה גם כן על עצמה «קהלה נכבדה» של מתיהדים בשנת 1873. ועל ידה החרו החזיקו – עוד קהלות גדולות של מתיהדים בערי השדה ובהכפרים. וכן גם נתאשרו באורח־חוקי מטעם פקידות הפלך, ודוקא על פי «צו מגבוה».

ודוקא באותו זמן נשפטו בעיר המחוז אסטרוג (ג’כ באותו פלך) תשעים מתיהדים מגליל פבלוב; «לשלול מהם את כל זכיותיהם הפרטיות ולהגלותם מעבר להררי קוקז».

ואולם מן המשפט הזה צמחה אז ישע ופדות לשאר המתיהדים שבפלך «מתיהדי» זה. כי בסבתו נשלח שמה מטעם הסינט, הסינטור הישר באדם מרדבינוב, לחקור הדבר. והוא אחרי עשותו חקירה ודרישה ובדיקות «פתאומיות» בכל מוסדי הפלך, מה שהביאו להתיחס ב’אהדה רבה להמתיהדים', הואיל להגיש להרוממות הרצאה־מעובדת ומדויקת מכל מה שראה ובדק ומצא ביניהם, הרצאה מרגיעה ונוחה לאמר:

«בכלל הם חיים סגורים בבתיהם פנימה; אוהבי עבודה ונהנים מיגיע כפיהם; אנשי־יושר וחרוצים בכל מעשיהם; פורעים את מַסֵי הממשלה באמונה ובלי דחיה, אינם מעלימים ואינם מבריחים וכ“ו. וכן גם חובותיהם הפרטיים, בלי שום אונאה ותרמית או התחכמות להשתמט וכ”ו. והיחס שלהם להממשלה ולמלואי פקודתיה, הוא על צד היותר טוב, מה שאי אפשר לדרש יותר».

אחרי הרצאה מרגיעה זו, התעוררה שוב השאלה בין הספירות העליונות: «האיך אפשר לגדור בעד התפשטות ההתיהדות באמצעים מודרנים ונוחים, מבלי להשתמש כנגד המתיהדים באמצאי כְפִיָה ורדיפה־נוגשת?»

כתוצאה ישרה מנטיה־הומנית זו, יצאה אז פקודת־הנחה, שהיא כמדומה, הראשונה ברוסיה על אודות המתיהדים, באורח־חוקי לאמר:

«להכיר את תעודותיהם היותר הכרחיות בחייהם הפרטיים והפנימיים, בְהַתְאָמָה לההשקפה האזרחית והממלכתית וכ"ו. ולתת להם חפש התנועה בכל רחבי המדינה.⁴⁹

ואולם לא בכל עת ולא בכל מקום נהנו מפקודה «הומנית» זו, כביכול, שיצאה כבר בימי ממשלת אלכסנדר השלישי, שהיה על פי חנוכו קנאי אדוקי, ומְשַמֵר רוסי־טפוסי מהסוג היותר שפל וגס. וכפי שאומרים ומאשרים זאת, כל המתיהדים שבגללם לכאורה יצאה פקודה־הומנית זו: כי בכונה תחלה נאמרה מראש.

«בסגנון כה עַרְפַלִי ואי־בהיר, כדי לתת מקום לכל זד־יהיר מהפקידים, לפי חפצו, ולהתגדר בה בשרירות לבו וזדון נפשו, כדי להרע ולהציק להם».

ובימים האחרונים, בימי בנו ניקולי II, אף על פי שהוציאה כאמור, הממשלה העליונה איזה מניפסט־דרורי (בשנת 1905) בדבר «חפש הדעות והדתות, וחפש האישיות» וכ"ו. ביחד את הקונסטיטוציה הפלסתרית וכ’ו. ורבים מאלה המתיהדים שאפו רוח, ויאמינו בתמימותם: שכבר בא הקץ לתלאותיהם ולענויהם» ואולם כדרכה של ממשלת־זדון זו הניחה מקום גם עתה לכל מְעַוֵל וחומס מפקידיה, להראות את זדון לבו והַוַת נפשו, שזה היה מעין גשר של «בחינה עליונה» לדעת עד כמה מסוגל פקיד פלוני ואלמוני להתרומם מעלה, בבחינת «כל המיצר לישראל נעשה ראש»… ועל פי רמז מגבוה, היו הפקידים מערבבים תמיד את ה«מתיהדים» ב«יהודים־אמיתיים»⁵⁰ שלרגלי אותו המניפסט, הורע מצבם ביותר. ובכן נשלל אף מהם, מהמתיהדים, זכיותיהם האנושיים בכל פעם, כמו מאת היהודים האמתים. וכפעם בפעם בראותם את מצבם הרע מאד, הִזְדַרזו ושלחו אזדרגין ומִשְלַחִיות להממשלה העליונה, ביחוד באותן ארבעת השנים שמשעת נתינת הקונסטיטוציה, ועד אשר החלה הממשלה לקצץ בה בפרהסיה. ובכל פעם שהתיצבו לפני שר הפנים, בתור שלוחי המתיהדים שבכל קצוי המדינה: לְמִנִי סיביר וארכנגלסק ועד פאתי הדרום שבעבר ים הכספי ואסיה־התיכונה ומכל הפלכים הפנימיים ואשדות הדָן והוָלגה והקַמָה וכ’ו. והרבו אותותם בדבר זכיונם וכ’ו עד כי סוף סוף השפיעו על עקשניותו של שר הפנים. ואנוס היה אז להוציא פקודות מיוחדות (בשנת 1907־9) לכל מקומות מושביהם לאמר:

«כי הרָשות המקומית צריכה להביט עליהם, מהיום הזה והלאה, כעל רוסים גמורים לכל פרטיהם, ולא תָעיז עוד לערבבם ולכרכם יחדו עם העברים העקריים בנוגע לקפוח זכיותיהם, זכות איש רוסי».

ומעניין אותנו מאד לקרא להלן האיך שר־הפנים מנמק את דברי פקודתו:

«הואיל והממשלה העליונה אינה מתיאשת מהם כלל ותמיד היא חשבתם לרוסים־גמורים לכל פרטיהם ודקדוקיהם, רוסים בדם ובבשר, שורת הדין נותנת: שעלינו לְהִטָפֵל בהם ביותר ולהזהר שלא להביאם להטָעות בדרכי־תועה שלהם ולא יודחו ממנו נדח, עד שיתרחקו לגמרי מהגוף הרוסי, הדבקים עוד בגידים ועצמות וכ’ו, ויש תקוה לדבקם בנו דבק טוב וכ’ו, שהרי אחינו הם. אחינו עצמנו ובשרנו, וכמונו כמוהם רוסים נאמנים ישארו לעולם!»

 

כ.    🔗

בעמדי עכשו על פרשת דרכים, בין פרקי השתלשלות המאורעות שנתנו תמיד דחיפה לתנועת ההתיהדות בין הרוסים, ובין העובדות שאני חפץ להרצות בזה, הריני מרשה לי לעכב קצת את הקורא ולסַכם אתו יחדו סך־הכל הסטורי ואטנוגרפי.

אנו רואים, איפוא שבכל אותם המקורות הממלכתיים אפילו בהיותר עתיקים: הָחֵל מתקופות התחוללות ההתיהדות בשנות קדם, עד התקופה האחרונה שאנו עומדים בה, וכן בהתעודות ההסטוריות, בְהַדֶקְרֶטִים והפרטי־כלים וכ’ו וכ’ו, באחת: בכל מקום שידֻבר בהם, באורח ישר או עקלתון, הם מתוארים בצבעים כה יפים ובהירים שלא זכתה להם שום כתה־דתית שבעולם!

«כלם הם למקטון ועד גדול – מְאַשְרִים המקורות – אנשי־יושר, תמימי־דעים, תוכם כְבָרָם ואוהבי עבודה; אכרים חרוצים העובדים בעצמם עם בני ביתם את כל עבודתם בשדה ובכרם; נקיון וסדר שורר בבתיהם ובחצרותיהם ואף באֻרוותֵיהֶם וגדרות צאנם ובקרם; רחוקים מאד משכרות ומחיי הוללות וכ’ו, ממש – נזירי אלהים! – כמעט כולם יודעים קרוא וכתב, והיא שעמדה להם להַגות בספרי דת ואמונה ללמוד ולְלַמֵד; מכניסי אורחים, פורסים לרעב לחמם, במלא מובן המלות; ממציאים עבודה למבקשה, ועזר ותמיכה למָט לנפל. ולא רק לבניהם בני דתם, אלא אף בידי אחיהם הפרבסלבים החושבים אותם לאחיהם בדם ובבשר, – כבני משפחה אחת גדולה וכבירה; כן מקבלים הם בסבר פנים יפות את כל האדם ואפילו עובדי־האלילים שבשיבבתם, כמו: הקַלמיקים שבערבות אסטרכן והצובַסִים והמורדבאים שעל גדות הַוָלגה העליונה והַקַמָה וכ’ו. ואולם חבה יתרה נודעת מהם להסבותניקים והאונגלים והמוליקנים⁵¹ שהם, כאמור, כעין גשר ומעברה להם ביציאתם מהפרבסלביה ועוברים דרך מחיצותיהם עד שמתיהדים».

וככה הם מהוללים אף בפיות שונאינו היותר גדולים ונוראים, שֶהִנָם אף שונאיהם הם, ה"ה: פקידי מלכות הרשעה, הבוערים בעם והקנאים היותר שפלים ונבזים. וגם «מלאכים רעים» אלו הודו לא אחת ולא שתים עליהם.

«שמעולם לא השתמשו באיזה אמצעים אי־ישרים כדי להשתמט מעבודת הצבא, ומיתר חובות גברא, ומסי הרכוש לטובת המולדת, החביבה עליהם מאד. ובשום אופן אינם משתמטים מלפרוע את המסים והארנוניות, מנדה בלו והלך וכ"ו. אף על פי שעל פי רוב, מטילים עליהם פקידי הרשות המקומות – הרבה יותר מכפי כחם וממכסת ערך האחוזים % שלהם כלפי יתר התושבים הפרבסלבים… שהרי סוף סוף נכתם עונם – בהתפללם מתוך סידור תפלה יהודי, ולאלהים – בלי עזר «בנו»…

בקצרה, אם ישנה עוד אמונה בתבל היכולה להתפאר נגדה נא לכל האמונות והכתות, באותן הנפשות היקרות שהיא רוכשת לה «מבלי משים ומבלי כונה תחלה», אלא מעצמם, ומְאֵלֵיהֶם יבואו ויכָנסו תחת כנפיה, – הרי היא אמונת ישראל!.

אכן כן הוא. מבלי שום הסתה ופתוי מצדנו; בלי שום משלחת של «מסיתים ומפיצים»… אנו לוקחים שֶבִי ומַלקחַ – את היסודות היותר טובים והיותר מועילים והמשובחים שבהם שפורי דשפורי! ומעולם לא נָתַנו להם חלופיהם בדומה להם…

סוד גלוי הוא!

ובכן להוי ידוע לכם רבותַי: שאפילו בזמן שפלתנו וכנעתנו; בשעה שאומתנו דְוִיָה, סחופה, ומטורפת וכ’ו, עדין יד ישראל על העליונה, ביחס להערכין המוסריים שבין ה«משומדים» אשר אנו מעמידים להם, ובין המתיהדים שהם נותנים לנו…

יען וביען, כי – «ברכה» בנו. והיא הולכת ומתרקמת על יריעת ההסטוריה שלנו בלי הרף.

«עוד מעט וכל עמי התבל יהודונו בגלוי לאמר: «וֶהְיֵה בְרָכָה!! –

 

כא.    🔗

נטיתי קצת הצדה מרוב חושי בי את ההרגשות שהייתי מרגיש בהפגשי עמהם ובשוחחי בהם. עתה חפץ אנכי לתת השקפה כללית בתור «מסקנה הסטורית» מכל מה שהבאתי עד כה. ואגב גם להוסיף הערות מהקורה באותן התקופות הקדמוניות לפי השתלשלותה והתפתחותה מדור דור עד ימינו אלה. בכדי שנוכל לסַכֵם בבטחה את הסך־הכל האחרון שלה:

התנועות הדתיות והדעות הרציונליות שהתחוללו בתקופות המאות הט“ו והט”ז, ביחוד בין הרוסים, אשר התבלטו אחרי כן, כאמור למעלה, בהתפרצות תנועת ההתיהדות, שבאמת אך נרדמה קצת במשך מאתים שנה (מראשית המאה הי“ד עד סוף המאה הט”ו) היו כידוע, נשקעות ונבלמות באמצעות כפיות אכזריות מצד בעלי היכלת והשלטון. אבל מעולם לא נשקעו לגמרי. וכגחלי רתמים היו לוחשות ומהבהבות תחת האפר והדשן שכֻסו עליהן ע“י הנגישות והלחץ וכ”ו.

כתוצאה ישרה מזה, התפתחה אז הסמבוליות הדתית המבליטה ביותר את ה«נַצְרָנות». באשר כל חשוד בהתיהדות, או בנטיה אליה, היה מתאמץ להִזָהֵר בהם (בהסמבולים החצוניים) מאד בשוקים וברחובות, כדי להסיר ממנו אותו החשד, שהוא בעצמו חָש בו ביותר, ולא יעֻנה בכלי־מענים וחובלים שהיו בני רוסיה המשמרת והאדוקית, מצוינים בהם, בְחַקותָם את האינקבזיציה הספרדית, ובמדה ידועה עוד עלו עליה…

וזהו הסוד הנכון: מה שאין בן־אומה אחרת, נוצרית, כה מרבה בהצטלביות על כל צעד, אצל כל כנסיה, על יד כל צלב־בודד, ולפעמים אף – לפני לֶחִי העומד מעצמו, כלפי כלונסאה או מוט וקורה הפוכה וכדומה, כמו הרוסי. וחזון לא יקר הוא גם עתה, ביחוד במוסקבה, לראות איש רוסי הולך ברחוב ויד ימינו לא תנוח מרוב עבודת ההצטלבות בין «ארבעים פעם ארבעים בתי תפלותיה» (Sorok sorokow cerkow) ואלפי רבבות הצלבים שתי־וערב־משולבים שהוא פוגש על דרכו עד שלא יספיק עוד לחבוש את כובעו לראשו, אפילו בשעת הקר הגדול. ומי שלא הָרגל במחזה זה, יחשב שהרוסי יגרש תמיד זבובים מלפניו…

«הרגל נעשה לטבע» זה, מכמה מאות בשנים, שכאמור, כלום לא בא אלא – להבליט את «נצריותו», כלומר: «שאיננו שייך לאיזה כתה כופרת». לאט לאט במשך הזמן, התערבו בו גם «הופעות מסתוריות», סודות, ורזין עלאין וכ“ו. שבהכרח תחוללנה תמיד תנועות כבירות מלאות סודות וערפליות בהתמזגות איזה פרורים מלמודי ההתיהדות ה«מסתורית»; שכאמור – הלא אך התחבאה ב«הסתר־פנים» ולא נכחדה כליל כאשר האמינו שלטוני רוסיה אז בקצר רְאִיָתָם…; והיא היא שהיתה מפעפעת ותוססת בין הכתות הדתיות שברוסיה הקרובים לה ברוח. ותשמשנה לה בתור חומר־היולי להתפתחות ההתיהדות הנרדמת־והמתעוררת וכ”ו.

אחרי כן בתקופת הסבלנות־הדתית קצת, שבאה לרוסיה בימי פטר הגדול, אִפשרה עוד ביותר דבר התפשטות הרַציונליזם הקדום, שאף הוא לא פסק ברוסיה כל אותה העת, והיה מוצא לו סעד־מוסרי בין השדרות הגבוהות. ובימי פטר – בהשתנות ההשקפות בכלל, וכל סדרי החיים המוסריים והחולניים של בני רוסיה, לרגלי התוַדעותם עם «המערב המקולטר» שהוא «פָתַח חלון אליו» וַהֲבִיאו משם קולוניסטים רבים וסתם מהגרים אירופיים, ביחד עם דעותיהם ולמודיהם, שכבר הריחו ברוח חפש ודרור וכ"ו. כל זה הועיל מאד להתפשטות הרציונליזם ביתר שאת ועוז עד שנעשה «איתן מושבו» בכל וכל.

האומנם, בשטף מרוצתו נתפלג לשני זרמים: מצד אחד היה משוכנע להשפעת הפרטסטנתים ולמַבָטָם «הַבָהִיר» ביותר על הדת, שהתבלט בלמודי דמיטרי טַבריטינוב, ושלא בצדק כלל נקראו: «למודי היהדות» בפי הסטוריונים אחדים, שהרי הוא מדבר «על דבר תורת המולוקנים האבנגלים» בלי שום זכר ורמז ליהדות. והוא מזכיר גם את השטונדיסטים «שהתרבו אז בכל רחבי הממלכה», שעד אז לא נשמע אודותם מאומה.

ומהצד השני, נשמר הרציונליזם כמו שהוא במקורו העברי לפי תכונתה של תורת משה אשר לא דיה שאיננה מסתתרת בשפרירי חביון «מסתורין דתיים» וכ"ו, אלא שהיא עוד מכריזה על עצמה:

לא בשמים היא, ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד… בפיך ובלבבך לעשותו!… (דברים ל. יב–יד)

ושנוי בנביאים:

לא בסתר דברתי, במקום ארץ חשך לא אמרתי לזרע יעקב. תהו בַקְשונִי!… (ישעיה מה. יט)

ודוקא משום זה, ובשביל זה, שימש ליסוד ובסיס להתפתחות ההתיהדות הנרדמה ולהתפשטותה בכל תקף ועז. כי על כן בתקופה זו, חֲדֵד התחדד מחו של הרוסי הבער, אשר האיך שלא פטמוהו בלמודי דָתו המסתורית והמעורפלת, לא היה יכל להשלים עם אותם הנגודים וההפכים הקיצונים שבין הברית־הישנה (תנ"ך) והחדשה (האונגליון) בשעה שזו האחרונה מעידה על עצמה: «שהיא כולה מבוססת על הישנה – בת האלהים, ושאין היא באה כלל לבטלה אלא לחזקה וכ"ו «ואפילו קוצו של יוד לא יבטל ממנה».

והמח הזה שהתחיל להתפתח אז, על ידי אותו «החלון שפתח פטר לאוירפה»⁵², בהכרח הוא שהתחיל לחפש ולבקש לו איזה מוצא מה«הפכים» הללו שבלבלוהו עד כה, ומזה נולדה אז השאיפה הגדולה בין הרוסים: לרכש להם את למודי «תורת משה» על ידי יהודים אמתים מ«מקורה הראשון».

ואולם, דבר אי־מציאות יהודים אמתים במקומות האלה שהמתיהדים נחתים. ופזורם, הנורא בממלכה רחבת ידים זו, ממעלה הולגה והקמה, ועד הררי קוקז וסיביריה וכ“ו, והמרחק הרב שבין קהלה לקהלה וכ”ו, וחסרון דרכים מתוקנות אז שהכבידו עליהם מלהִוָעֵד כפעם בפעם ולהתוַדע איש לאחיו, כדי להתפתח ולהתחדד בלמודיהם ההדדיים. כל אלו כמובן, השפיעו לרעה על למודיהם אלה המָפשטים שלא יכלו להתרכז ולהצטמצם בכללים (Dogmaty) עקריים ויסודיים כדבעי למהוי. ובסבת זה נהיו בהכרח לפלוגות ולכתות שונות, שכל אחת חושבת את עצמה – ליוצאת בעקבות מחוללי ההתיהדות הקדמונים (בשנות 400–1300) הנחשבים להם ל«אבות».

 

כב.    🔗

והפְלַגות הללו אפשר לחלקן בעקרן (לפי ביאורי דעותיהן ונמוקיהן) לשלש מפלגות־כוללות, השחות בזרם התנועה היהדותית⁵³.

1) מולוקנים. אלה הם רוסים גמורים מלידה ומבטן, שהם מאמינים אמנם ב«ברית החדשה» אלא שכופרים באלהיותו של ישו, וממילא – ב«התעברות אמו מרוח הקדש» וכ"ו. נותנים תמיד היתרון ל«הברית הישנה» בתור «אם להחדשה» ולפיכך הרי הם משתדלים למלאות את מצוות התורה: עד כמה שאינן נוגעות ל«זרע ישראל» על פי ברית־האלהים עם האבות, שאין להם להמוליקנים, שום שייכות אליהם. לכן אינם נמולים, ואינם נזהרים בכל אותן המצוות התלויות במאורעות האומה הישראלית, כמו: יציאת מצרים וכדומה: ואף את המסורות המאוחרות שבברית החדשה אינם שומרים, ואינם זהירים בכבוד «פעלי השליחים» ולפעמים גם מעליבים בהם. אינם נוהגין קדושה במנהגי הכנסיה. כמו: הֲזָיַת מֵי־קודש, ברכת־הלחם של הכהנים, וִדוי חטאים וכדומה, שהן תוצאות ישרות מפעלי השליחים, ואינם מִצְטַלְבִים כלל.

2) שומרי־שבת (Subotniki). אלה הם גם כן נוצרים־גמורים אלא שאינם מודים ב«יום הראשון» בתור «יום־התחיה» שבזכות זה נעשה ליום המנוחה. והם שומרים את יום השבת היהודי בקדושה ובטהרה, עד כמה שיש לאל ידם. והם הם שנקראו בהספרות המיסיונית הפרבוסלבית בשם «שבתאים־קראים» (Subotniki-Karaimity) – שֵם שאינו הולמם כלל. ושבא אך מתוך גסותם ובערותם של המסיתים הרוסים אשר כללום וכרכום ביחד עם הקראים, ובלבד שלא יזכירו בשם ישראל…⁵⁴

3) «מתיהדים» הם הם עיקר מגמתנו בספורנו זה.

והמתיהדים הללו, כאשר כבר בארנו למעלה, יוָלדו ברובם על ברכי שתי הכתות או המפלגות הקודמות, שהן נחשבות כעין «הקדמה» ו«מעברה» מהנצרות להיהדות.

בכמה מקומות, בספרות הרוסית יִקָרֵאו גם בשם «תלמודיים» (Talmudisty) או «כובַעניים» (Schapozniki), ובפלכי טמבוב וסרטוב קורין להם: העברים־הקדמוניים (Perwobitnye Ewrei) – שֵם הבא להם משום שהם ידועים לאחיהם הפרבסלבים בתור: «נוצרי דת משה בלי שום פירושים וביאורים», כאשר הכריזו על עצמם תמיד כלפי הממשלה רודפתם, וגם בכדי להבדיל בינם ובין היהודים האמתים, שאינם אוהבים אותם ביותר, למרות «התיהדותם» כאשר עוד נביא להלן. והשם «כובעניים» בא אליהם בודאי על שם כסוי־ראשם בשעת תפלתם, – דבר המתרַשֵם מאליו בעיני הפרבסלבי הרגיל משחר טל ילדותו, לעמוד בגלוי־ראש לפני האיקונין בשעת התפלה, ורואה בזה אחד מעקרי דתו, שכל גופי הפרבסלביה תלוים בו.

ובאותם הפלכים ישנה עוד כַת קטנה של מתיהדים הקוראת לעצמה בשם: «כתת עבריים עתיקה», או – «אִי כובעניים»: (Starye Ewrei ili bezschapoenie) להבדיל בינם ובין המתיהדים ה«כובעניים» (בפי הרוסים הפרבסלבים) שהזכרנו.

גם בני כתה זו רחוקים מן הנַצרות, ואולם גם מן היהדות לא נטלו הרבה, זולתי כמה מנהגים דתיים, והאמונה החזקה אצלם בקדושת התורה – «מקור המקורים ובת אלוה» – כאשר יקראוה תמיד, – אלא שמספרם מעט מזער, ואין רשומם נכר כלל באותה היורה עם סממנים שנתנו בה לצביעה על פי תכניתה של ההתיהדות.

אחרי הדברים האלה, שיש בהם צרך גדול לבירור הענין, הריני עובר אל «זכרונותי», מלבד מה שהבאתי עד כה מן המקורות הרוסים וכדומה. אמסור בזה לקהל: מה שראיתי בעיני ומה ששמעתי באזני, במשך יותר מחצי יובל שנים שהייתי נודד בין המתיהדים הללו: בערבות הולגה והקמה, הדָן ועבר־ים־הכספי, בכל ארצות קוקז ואזיה התיכונה ובסיביריה וכ’ו. – בכל המקומות הנדחים שנדחו ונפצו שמה בתגרת יד הממשלה הרשעית לוחצתם ומגרשתם לטובתם ולאשרם כאמור. ואחרי כן נפגשתי עמהם גם פה בארץ אבות, ביחוד בהמושבות שבגליל וכ’ו.

 

כ"ג.    🔗

בפעם הראשונה נפגשתי עמהם בעיר־המרכלת צַרִיצֵן שעל גדות הולגה.

הדבר היה לפני שלשים וחמש שנים, בשעת הרדיפות הנוראות על אחינו, היהודים האמתים, יושבי הפלכים הפנימיים שמחוץ ל«תחום המושב הקבוע», אחרי הגירוש האכזרי ממוסקבה ע"י סרגיי אחי הצר הצורר.

«סכנה» היתה אז ליהודי לתחוב את חטמו במקומות אלה, בשגם באותה שעה אשר גברו הרדיפות גם עליהם, על המתיהדים, שהם נְחִתִים שָם לרוב בסביבות צריצן ואגפיה.

«ממש לא האמינו בחייהם!».

והכל היה בעטיו של הקטיגור הראשי בהסינוד הקדוש, פובינדונסצוב, שהקיסר הטפש ואויל־אדם, אלכסנדר III, היה בידו כחומר ביד היוצר.

באתי ברכבת כשעה אחת לפני הצהרים בערב שבת. וכשיצאתי מהתחנה ב«הסתר פנים», מאימת הזקיפין שהעמידה הרָשות «כדי לחטוף את כל איש יהודי הבא ברכבת ולאסרו». מהרתי לקפוץ לתוך המזחילה (Sanki, Schlitten) האחרונה שעמדה מאחרי שורת הרָכַבים העומדים בתור, וָאֲצַו על הָרַכָב שישב על הדוכן באדרת פרופה על וָוֶיהָ ועל קרסיה, כדרך הרוסים: להוליכני ישר אל חלק העיר שמעבר לנהר צריצה (Sacarica), ששם כפי שנודעתי עוד בדרך, אפשר למצוא מלון יהודי להתאכסן בו בבחינת «אתכסיא».

– בודאי עברי אתה, בן־ישראל, (Syn-Izraela) – גחין לחיש לי אותו רַכָב במאור פנים מיוחד – ועל כן חפץ אתה דוקא להתאכסן שם.

– מהי משמע? – עשיתי את עצמי כְמִתַמֵם

– בחלק עירנו זה יושבים רוב היהודים שיש להם זכות הישיבה בפה, ועל כן אין גם בודקים שמה כל כך… ואם דורש אתה להביאך שמה, שומע אני: שבודאי גם אתה עברי הנך…

ואולם אל תירא בן־ישראל – הוסיף להרגיעני בענות־חן – אף אני עבררריי אנכי כמוך, אף־על־פי שאינני בן־ישראל מתיהד אני! וזה אך כשנתים ימים שנכנסתי תחת כנפי ישראל וכ’ו.

– ובכן טוב שנזדמנתי במזחילתך – נענתי לו בראשי אף אני.

– ונפלא הדבר באמת, שכמעט כל עברי הבא הנה, מזדמן באקראי, ובלי שום רמז מצדנו דוקא במרכבותינו אנו – ה«מעוט שבמיעוטים» העומדים בשורה אחרונה בין המון הרכבים והעגלונים הנוצרים העומדים פה בתור, כמובן, בשורה הראשונה. אין זאת אלא – שהלב העברי מושך אלינו…

– כן, כן, אַחָא־מתיהד – נעניתי לו שוב בראשי כדי להנאותו בְהוֹדָאָתי – והרי זוהי באמת הזדמנות טובה שכל יהודי ישמח בה, ובפרט האידנא, בעידנא־דריתחא…

– לא, לא לזה אני מתכון, אלא סימן הוא: שכשם שאתם נמשכים אלינו מבלי שום רמז ומשיכה מצדנו, ככה נמשכים אנו אחריכם ג"כ מבלי שום רמז ותעמולה מצדכם… התבין אחא בן־ישראל?

– כן, כן מבין אני, ומשנה שמחות אני שמח בזה… ומאושר.

– אבל צר לי עליך אחא, כי אשרך זה עדיין איננו שָלֵם, ומוכרח אהיה למסרך תכיף ומיד לרַכָב־רוסי, כי רב הדרך לאותה שכונה־עברית ועוד מעט שעת־הצהרים תגיע, ואנו המתיהדים אינם עושים שום מלאכה אחרי חצי־היום בערב שבת. ואולם אל תדאג, אחא, אני אמסרך לרכב־רוסי הַמִתְעַתֵד אף הוא להתיהד, וכבר נכנס להמוליקנים, ועכשו עבר להַשַבְתָאים (Subbotniki) והוא יביאך למחוז חפצך.

המתיהד שָרַק וצפצף בנוסח־רוסי, ומיד נגש אליו רכב אחד, וימסרני לידו באזהרה נמרצה: «כי יביאני ישר אל המלון העברי שברחוב №».

פגישה פתאומית זו עם מתיהד, שלא האמנתי אפילו ביֵשותו, ככל יהודי־התחום הקבוע, עשתה עלי רשם עז ונמרץ, ובאותו ערב שבת עם חשכה הֵאַצְתי באושפזיכני – שילך עמי להתפלל באחד מבתי תפילותיהם, שהיו אז ששה במספרם שם.

אושפזיכנאי, יהודי פשוט, השתמט מזה, משום שהיתה פשוט סכנה בדבר. כי הבולשת, אשר לה נמסרה ה«השגחה על המתיהדים», הביטה בשבע עינים על כל יהודי הבא במגע ומשא כל־שהוא עמהם, אך אני הייתי מוכן לכל קרבן ובלבד – לראותם בהתפללם. ואושפזיכנאי הוליכני בלי חמדה, לבית־תפלתם הקרוב.

באתי לבית התפלה עם דמדומי חמה, קדם שקיעתה, וכבר היו עומדים בקבלת שבת. הם קבלוני בסבר פנים יפות ויתנו לי מקום בראש, אף המתינו לי בתפלתם בצבור, עד שהשגתים בתפלתי אני, והגעתי לזמר «לכה דודי».

שיר זה האהוב עליהם מאד ישוררוהו כולם בְצַוְתָא חדא מלה במלה, בלשון רוסי, ביחד עם ה«חַזַן» שלהם המנגן ומְסַנֵן בין שפתיו כל חרוז ומלה בעברית וברוסית.

גם הנשים תהימנה מחרכי הַעֲזָרָה שלהן, מבעד להסורג של קרשים המפסיק ביניהן ובין הגברים. וקולותיהן מתמזגים עם קולות הגברים העומדים כ«מסמרות נטועים» על מקומותיהם, בלי נוע, ובלי שום זעזוע, המעידים על התפעלויות הנפש ועוצם הרגש….

וקַפוטיתיהם המחושקות בוויהן כלפי החזה; וכֻתנותיהם המפלשות מבעד לאדרותיהם; וקפולי מעיליהם המקורסים ומהודקים בצואריהם העגולים… ופאתי ראשיהם המֻקפים בבלורית עבה, מגודלת־קומי כאורח הרוסים. וההרמוניה הזִמרתית המחוטמה בחוטמיהם הוָלְגָאִים וכ’ו. כל אלה יחדו נראים כל כך רחוקים ממנהגי ישראל בתפלותיהם עד שהזכירוני יותר את תזמרת ה«קומרינסקי» אלא שחסרו להם גם סינורות־אדומות ומחול משחקים תחת צללי הגרמוניק (Garmoschka).

ואף־על־פי־כן, נרעשתי ונפעמתי למראה עיני: רוסים מלדה ומבטן מזמרים זמר עברי, לו גם מתורגם רוסית, לכבוד ה«שבת העברי, ומתקרבים כה ל«אורחא־דמהימנותא» מאליהם ומעצמם, ובלי שום תַעֲמֻלָה, ובלי שום צֵל־הֲסָתָה ופִתוי מצדנו, שהרי היהודים האמתים, כאמור, היו מתְיָרְאִים לבוא עמהם אף במו"מ חולוני, ולא מִבָעֵי ביחס של קרבת הדת וכ’ו. ואת כל זה הם עושים לא לשם שכר והתמַנות, ולא לשם אשות וכדומה, אלא אך ורק – לשם שמים בלבד ובמסירות נפש ממש.

אלה הם – הרהרתי בלבי אז – «גרי הצדק» האמתים שאנו מתפללים עליהם בתפלתנו היותר חשובה, תפלת שמונה עשרה, שלש פעמים ביום!

אחרי גמר התפלה נגשו אלי כלם ויברכוני במאור פנים ובחבה יתרה בזכות ה«אורח» שבי, אף הבטיחוני: שלא יאֻנֶה לי כל רע, אם אבקרם גם בבקר בשעת תפלת שחרית ומוסף. כי על כן כבר נודעו מן הסוד שכל יהודי צריך לדעתו לאמר: «אכפרה פניו במנחה»… ואין איפוא עוד לירוא מפני פקיד־הרובע האורב להם.

בבקר השכם (הם מתפללים ותיקין עם הנץ החמה) הלכתי שנית לבית־תפלתם, אך אחרתי קצת ובאתי בשעת חזרת החזן שמנה־עשרה של שחרית, כשהגיע «לקדושה» פרץ כרעם קול רעש גדול מכל עברים (Swjat! Swjat! Swjat!) (לאמר: קדוש! קדוש! קדוש!) ובהיות שקולותיהם, כדרך הרוסים נעזרים מן הנחירים ומוחטמים⁵⁵, היו המלים הרוסיות של «הקדושה העברית» שורטות וצורמות באזני, שלא הרגלתי בכמו אלה בבתי תפלתינו אנו.

ואולם ראיתי ביניהם אחדים מתפללים גם בעברית. שלפי דבריהם: «עלה להם זה בהרבה מח וכח ובדמים מרובים» ואחרי כל אלה, קשה להם להסתגל להמבטא העברי, ולהסתלק לגמרי מהרגלם הדיאלקטי הרוסי, ומה גם באותיות הגרון. כך שמעתים למשל קוראים: גהבויחר בגעמו ישראל בגאהבה (הבוחר בעמו ישראל באהבה) או: ויתגלת והיתגהלל (ויתעלה ויתהלל) וכדומה.

ובכל זאת, עוד הפעם, רטט רליגיוזי וגאון־לאומי־מוסרי אחזוני למראה – זָרים ונכרים מתימרים ככה באהבת אֶלהֵי ישראל, ושופכים לפניו שיחם והגיונם, נפשם ורוחם, דוקא בנוסח היהודים תעבת נפש אחיהם הפרבסלבים!

וכי אין זה נצחון־מוסרי־כביר ליהדות, המֵעיד על עזוזה וגבורתה הפנימיות ולשד־חיי־נצח שנטעה תורתנו בתוכנו!.

אכן, מה מרום ונשגב הוא המבטא האדיר שקבעו באותה ברכה:

אשר נתן לנו תורת אמת וחיי־העולם נטע בתוכנו! –

 

כד.    🔗

מצַריצן שַטְתִי במעלה־הולגה עד ניזני־נובגרד, והייתי פוגש במתיהדים כפעם בפעם, לאלפים ולרבבות, ביחוד בהתַגרנים והסוחרים שבהם, שכמעט כל אניות־הולגה מלאות מהם, כי על כן פרץ מאד מסחרם בארצות האל. ובכל פעם שהייתי בא עמהם בדברים, היו מבטיחים אותי: «כי בפנים המדינה, מאחורי חופי הולגה והקמה והאוקה וכ’ו, ביחוד בהכפרים היותר רחוקים ממרכזי המסחר שם מתיהדים כפרים שלמים, על־פי־רוב עם זקניהם ושוטריהם ונוטריהם (Starosty urjakuiki i strazniki) ויש אשר גם חבלים (Wolosti) שלמים עם ראשיהם וכ’ו, מתיהדים בהָמון ובפומבי, על ידי אלה מאחיהם, שכבר אִמנו את ידם במלאכת המילה והפריעה וכ’ו. ואולם אדיר כל חפצם תמיד לְהִמול על־ידי מוהל יהודי, זוהי אצלם משאת נפש מיוחדה, כי יש בזה – לדעתם – קדושה יתרה ונשגבה. וכבר נמצאים להם שוחטים ומוהלים מליטא המסובבים במקומות אלה ומבקשים להם משרות באותן הקהלות העבריות הקטנות שביניהם, ואגב נזקקים הם גם להם ומַלים אותם בְהֵחָבֵא בסכנות נפשות…

* * *

פעם אחת נזדמנתי עם להקת מתיהדים ומתיהדות על דרכי מסימבורסק לניזני. הזקן שבהם הוציא טלית ותפלין נתעטף בהן והתחיל להתפלל. באותה שעה נגשה הספינה לחוף וַסיל־סורוסק, ופקיד החבל (Stanowoi pristaw) שֶחִכָה לה הרגיש בו מיד, ויצו על שני שוטרים להורידו ולאסרו. השוטרים, כמובן, נזדרזו בדבר ויסחבוהו על המעברה כשהוא מעוטף בטלית ותפלין, ובלויות חרפות וגדופים בברכת הָאֵם החביבה שלהם… אבל מאורע זה הרגיז מאד על כל הנוסעים שבספינה אפילו את הפרבסלבים, וכלם כאיש אחד התקוממו על השוטרים ויכום שוק על ירך, גם כן – כאורח גוברין רוסים…

– «ודוקא משום זה, ובשביל זה, נכונים אנו גם כן להתיהד תכף ומיד כאשר נשוב מנסיעתנו לביתינו» – צעקו כלם בפה אחד.

אחד המתיהדים שעמד על ידי בשעת מעשה, הבטיחני נאמנה: «שבלי שום פקפוק ודִחוי יְמַלְאו את דבריהם».

«הנה כי כן – הדגיש לי המתיהד הדובר בי – מסייעת לנו הממשלה, אויבתנו בנפש, הרבה יתר מכל התַעֲמֻליות שבעולם – להרבות מתיהדים מבין הפרבסלבים שלה, ועוד עתידה היא לעזר לנו ככה, הרבה הרבה בקצר דעתה וקצר ראיתה…»

מאורע זה, כמובן, עִנְיֵן אותי מאד, וארשם אותו בהיומָן שלי על פי «רמזים וסימנים», בצירוף ראשי תיבות משמות אלה הפרבסלבים «המגינים» אשר נשבעו באפם – «להתיהד». וכן שמות כפריהם וחוותוהם, חבליהם ומחוזיהם וכ’ו. כן גם רשמתי לי את כתבתו של אותו המתיהד המשוחח אתי, שגם הבטיחני:

«להודיעני מכל זה על פי כתובתי אני, על שֵם בית־החרשת בניזני, שאני בא־כחו, ומבקרו כפעם בפעם».

עברו חמשה חדשים מיום המאורע, ובשילהי ימי השוק־הגדול בניזני, הייתי מקבל מכתבים מאותו המתיהד, כמובן גם כן ברמזים וצירופי אותיות, כי: «אותה ההבטחה הידועה של אותם הנרגזים הולכת ומתמלאת, ומאד ינעם לו, ולהם, אלמלא באתי אליהם להשתתף בשמחתם המוסרית וכ’ו.

לרגלי מִשְרָתי המסחרית הייתי בא גם למוסקבה ולספ“ב, וספרתי להרב מזא”ה ולהד“ר י.ל.קצנלסון, שהיו משוחחים אתי תמיד בדבר המתיהדים, והיו דואגים מאד על שאי אפשר כלל לדבר על אודותם וכ’ו. והם האיצו בי לנסע לאותם המקומות – «כדי לראות בעיני אותם הגרים החדשים». ביחוד עוררני ע”ז זה האחרון⁵⁶ בצאתי מספ“ב, ע”י חליפות מכתבים ובתלגרמות «מרמזות», ואף הברון ד. גינצבורג, עד שנתפיתי למלאות אחרי עצתם.

לא עברתי על דברי חברַי, ואסע ראשונה לעיר בוריסליבסק (פלך טמבוב) שממנה צריך הייתי לנסע בעגלה ובמזחילות־השלג כששים וחמש פרסאות, עד מקום מגורם של «אותם המתיהדים החדשים» (כפי רשימת הדרכים שהִתוֶה לי אותו מתיהד הבא אתי בחליפת מכתבים) ואולם בסבת סופות השלג שהתחוללו אז, אי אפשר היה לנסע הלאה, והוכרחתי לשבת בבורסגליבסק שלשה ימים.

סרתי למלון יהודי שהיה מלא מפה־אל־פה יהודים סוחרי־תבואה, שלרגלי השובע הגדול שהיה השַתָא במקומות הללו, הורשו «מגבוה» לשבת שם ישיבת־ארעי אך «בגפם»… «כדי לסחור את הארץ» הזקוקה לידים חרוצות להוציא את יבולה החוצה.

מבלי משים נתקלתי כפעם בפעם באשה אחת צעירה יוצאת בהינומא ומתערבת עם כל הגברים, קצת יותר מן הנמוס, ביחוד בשעת ישיבתם אצל השלחן־הירוק, היא משוחחת, מתוכחת ומראה מומחיותה בהלכות קלפים וכ"ו, ועוד ביותר הפליאני – קולה העב הדומה לקול גבר.

הֲשִחותי את אחד מן המסובים: להבינני פשר דבר? והלה לא אחר מלהשיבני:

– לא אשה היא זו כמו שאתה חושב, אלא – יהודי צעיר הלובש שמלת־אשה למען כחש ברודפיו, הרודפים אחריו.

–?? –

– אורח, ובודאי מתחום המושב־הקבוע אתה בא, לפיכך אינך יודע כלל את «תנועת־ההתיהדות» בין הרוסים אשר בפה. ובכן, דעו לכם, יהודי־התחום, שבמקום מומר אחד או שנים שמשתמדים שם אצלכם, לשם «קַריֵרָה» או לשם אשה וכדומה, יבואו במקום כאן – כפרים שלמים של רוסים טהורים פרבסלבים, ומתיהדים! וכך אנו היהודים אך מרויחים ורחוקים מאד מהפסד.

– כלפי לייא? ומה ענין המתיהדים ליהודי זה ה«מתחפש»?

– הוא הדבר, האשה המתחפשת – זהו שוחט־מוהל מליטא הנודד במקומות אלה לבקש מעמד פרנסה באיזה קהלה עברית, אגב נזדמן לו להַרְוִיחַ סכום מסוים בכפר גדול אחד – למול את כל בני הכפר כשלש מאות נפש, במחיר רובל אחד לגלגלת. וכשנודע הדבר להבולשת, שלחה נוטרים (Strazniki) על כל הדרכים לחפש אחריו, אף הודיעה לכל הזקיפין (Sandarmy) שבתחניות המסוללים: «להשיגו ולאסרו». ומשום זה התחפש לאשה־כבודה, שלא כדין (לא ילבש גבר שמלת אשה) עד שוב הרודפים, כי במקום סכנתא – שיאני…

– אולי יודע אתה את שם הכפר שבו נמלו המתיהדים החדשים הללו?

– № № במחוז ב. חבל ל. בפלך הזה.

נוראות נפלאתי בשמעי מפורש יוצא מפיו שֵם אותו הכפר והחבל והמחוז וכ"ו. כפי שרשומים בהיומן שלי מימי המאורע בספינה לחוף וסיל־סורוסק. –

בינתים לא חדלו המצחקים מלהתלוצץ על ה«שוחט־מוהל – האשה» ועל טפולו וחוות דעתו בדיני צחוק־הקלפים, שכנראה אינן נהירין לה כלל…

– «חתן דמים למולות אתה»… ואינך בקי בשלחן־ערוך של קלפים וכ“ו. – שמעתי סוחר־כַרְסָני אחד מבַדֵחַ את המסובים בפנותו להמתחפש המטרידו בעצותיו באיזה קלפי יטרף וכ”ו.

– «אל גבעת הערלות» כלך לך, ואל תתערב ב… כי על כן «קלפים» הם, ולא מתיהדים־מֻלים – מְשַטֶה בו משנהו. והמסובים מתבַדחים והצחוק פרוע…

– «במאה ערלות פלשתים» – קניתיך… – מתלוצץ השלישי והצחוק פרוע לשמצה.

לא יכלתי להתאפק עוד, ואומר אליהם בניחותא:

– שמעוני אחים! לא נאה כלל לנהג כה קלות־ראש בדבר גדול שכזה. בני אומות אחרות בודאי שהיו מתגאים בהופעת כאלו בתוכם. ואתם כה נְקַלותֶם בעיניכם, עד שהנכם מקילים גם בכבוד אלה שעלה בידם למלא תפקיד גדול שכזה בחרף נפש ובהסתכנות!

– מה?? כסבור אתה – הסיב אלי פניו אותו המתחפש ממש בהזדעזות עצבים – שאני הייתי איזה מניע או גורם כל שהוא בדבר? לא ולא! – הם שחזרו על כל הסביבה, דפקו על דלתות אחינו המעטים הפזורים זעיר שם בקהלות פעוטות, במקומות אלה והתחננו על נפשם: «לתת להם מוהל־מומחה יהודי». והיהודים שלנו לא אשגיחי בהו, ועוד צחקו לעגו להם ועל «סכלותם שהשתגעו ורוצים להיות יהודים מורדפים ונענים כמוהם»… ואני אך באקראי נזדמנתי להם בהתחנה גרֵייזיי, והם שאחזו בי ולא הרפו ממני עד שנתרצתי להם. וכשהייתי בתוכם נודעתי: שההתיהדות באה להם בַעֲקֵב איזו שבועה ונדר אשר קימו וקבלו עליהם לרגלי מאורע קשה שאירע להם בספינה השטה עמהם על הולגה בחוף וסיל־סורוסק.

ובכן, – הללו הם שמלפני חצי שנה נדרו… ועכשו שלמו את נדרם באמונה לה' אלהי־ישראל!

 

כה.    🔗

לאט לאט תִרגלתי עמהם, ולא הייתי מתפעל עוד כשהזדמנתי עמהם כפעם בפעם בכל המקומות האלה שהם נחתים שם לרוב.

כמה פעמים הייתי נוכח גם בהִמוֹלָם. היו מקרים שהאיצו בי, וממש אנסו אותי להשתתף בברית־מילה שלהם בהתיהדותם, שהרי הייתי במשך חצי־יובל שנים נוסע־תדירי ביניהם, לרגלי משרתי המסחרית שהביאתני לזה. ויכולני להעיד בפה מלא: שהם הולכים ונספחים עלינו, בית יעקב, חדשים לבקרים ובסכום מסוים למַדַי – לאלפים ולרבבות!

וכמה שלא נסיתי להתחֲקות ביניהם על שרשי תנועה זו, שָם שָם במקום מולדתה – בכפריהם וחוותיהם וכ’ו, ולא עלתה בידי להוציא איזה מסקנא־הסטורית ודבר־מסוים במקצוע זה, וכפעם בפעם הייתי נתקל במעצורים ובמכשולים מצד הרשות המקומית, ולפעמים – גם בסכנה להכלל… וכמעט מכלם הייתי שומע אותה התשובה האופיינית: «מעשי אבותינו הכוזרים־המתיהדים־הראשונים, בידינו» ותו לא.

כי אמנה, ההמונים הפשוטים שלהם מחזיקים בכל תקף ועוז במסרת־אבות זו – «שהם הם שְיָרֵי הממלכה הכוזרית־יהודית שהיתה קימת לפנים על גדות הולגה וכ’ו, והם הם הממשיכים את התיהדותה עד היום הזה».

יותר לא יכלתי להציל מפיהם.

ויותר גם לא ידעו.

כמובן, אני לא יכלתי להסתפק בתשובה סטריוטיפית זו. והייתי מחזר אחרי הזדמנות עם איזה מתיהד משכיל ומלומד, והמקרה אִנה לידי.

פעם אחת נזדמנתי בקהלת מתיהדים זקנים ומפותחים ביותר בהכפר פָבורִינָה (Poworino) פלך סרטוב, (מקום התפלגות המסלות גראזיי – צריצן – בלשוב – פנזה – קַזָן, וריאזַין – אורַלסק) שגם שם הוכרחתי להמתין יומַים עד שוך סופות־השלג והסערות שעצרו בעד תנועת המסעות. אז השתמשתי בשעת הכושר ואבא עמהם בדברים על אודות התיהדותם והסיבות שהניעו אותם לכך וכ’ו, כי על כן היו ביניהם גם מלומדים ויודעי ספר בעברית וברוסית, «מתיהדים בני בניהם של מתיהדים» מכמה דורות. והם הואילו לבַאֵר לי את כ"ז בנוסחאות שונות, איש איש לפי טעמו ונמוקו, בהשָענו על מקרים בודדים שמתיחסים לתוצאות השתלשלותה משנות קדם, מהכוזרים המתיהדים וכ’ו וכ’ו. ומדבריהם למדתי סוף סוף את המסקנות דלקמן, אשר אף־על־פי שכבר נגעתי בהן כמה פעמים בספרי זה, בכל זאת חושבני לנכון להביאן עוד הפעם, בכדי שתצאנה יותר מלובנות ומבוססות דֵי צרכן, כפי ששמעתין מפיהם:

«התסיסה הרליגיוזית בכלל שבין אכרי רוסיה הפנימית־ הצהירו לי בבטחה כעל דבר־החלטי שאין להרהר אחריו – והמרכזית ועל גדות הולגה ביחוד. נמשכת והולכת משנות קדם, מימי המתיהדים־הרוסים הראשונים שצָצו בהמאות הי’ג והי’ד, עוד בראשיתה של ההתנצרות הרוסית, שהיתה מאוחרת הרבה מההתנצרות הקיובית ע“י ולדימיר. והתנצרות זו שבעצם וראשונה נסתייעה הרבה ע”י התיהדותם של אבותינו הכוזרים, אשר הרוסים התמימים חזו בה אז, מין יהדות־מתוקנת אשר אליה הִתְאַוו ואליה נשאו את נפשם תמיד, לפי מושגיהם והלך־רוחם בתקופות הללו. התנצרות זו היתה מעורבת אצלם באותה משאת־נפש של מקור־המקורים, היא הביבליאה – אֵם כל הרעיונות והמחשבות האלהיות!»

«ותסיסה־רליגיוזית זו, שבעיקרה היא באה מישרת־הלב ומתוך תכונת נפשם הרחבה והפשוטה של בני רוסיה הגדולה, יורשי תכונות הכוזרים וצאצאיהם, מביאתם עד היום לידי הסתכלות והתבוננות בעקרי הפרבסלביה שהרכיבו להם, המלאים תהפֻכות וזרות על כל שעל. ביחוד מתעוררים ביניהם אותם הספיקות והפליאות כשהם באים לבתי כנסיותיהם ומִנְזָרֵיהם. ורואים את האיקונין הקדושה של האֵם והבֶן, בראש וראשון, ועל ידה סמלים ופסלים ותמונות אליליות של «קדושיהם» המדומים וכ’ו, התופסות מקום כה חשוב בעבודת־אלהים שלהם. בשעה שעל־פי כתבי־הקדש הבבליים, והאונגליון הנוסד עליהם, ומאַשֵר אותם, הלא אסור לכל פסל ותמונה, סמל ודמות ותבנית כל דבר וכ’ו, להֵרָאוֹת ולהִמָצֵא «בבית־האלהים» ואפילו בבית איש פרטי».

«ונוסף על זה – מעללי כהניהם הנושאים נפשם אך לחטאותיהם… וכן נזיריהם ונזירותיהם, שהם לכל הדעות הרבה יתר אֱלִילִיים ועכו"מזיים מאשר נוצריים… ובכלל הם הם שרידי קולטוס־אלילי ופולחן נכרי לגמרי באותה הנצרות שבהאונגליון»…

«הנה כי כן מלאים הם תמיד פליאות ותַהֲפֻכִיות נגודים וזרות וכ’ו בביתם הם ובבתי הכנסיה וכ’ו, עוד ביותר, וככה הם שָבים תמיד לבתיהם – נרגזים, תוהים ומשתוממים וכ’ו»…

«אחרי כן יבוא האַקלים לבַצֵעַ מה שהתחילו הספיקות והפליאות. ומאחר שקשה ועז הוא מאד החרף במקומות הללו, וארוך יותר מדי, עד שהימים אינם ימים, אלא לילא־אריכתא, לילות ממושכים מלאים שעמום ובטלה… ובכדי לבלות את העת מתאספים הם תמיד בכפריהם ובחוותיהם וכ’ו ובוחרים באחד מהם היודע לקראות קצת בספר, והַלָה קורא לפניהם מתוך תרגומי כתבי־הקדש והאונגליון. והם שָמים אזניהם כאפרכסות לשמוע בשים שכל והגיג־לבב את דברי־האלהים (Slowa Bozii) וככה אתה מוצא אותם בכל לילה ולילה – מאות גִלגִליות צָפות וצפופות, מהודקות ונדחקות זו אל זו, בצריף־קטן (Izbuschka) אחד, האויר מחניק, מעיק ומחמם עד שאגלי זֵעָה נוזלים לא רק מפניהם ומלסתותיהם, אלא אף – מן הכתלים העגומים והקודרים… בשאין להם שום עבודה אחרת בכל משך ימי החרף הארוכים. והממשלה, כדרכה לא דאגה מעודה להַעֲסִיקָם באיזה עבודה־ביתיית, נושאת פרי, שהרי טרודה היתה תמיד: להכין ולסעד את כסאה לבל תמוט… וכי עשתה מה להטריד את המון אכריה אלה, – עשתה במקצוע השכרות והזוללות, ולא באופן אחר…»

«ובכן, – פרי הקריאות האלו יגמל עד מהרה, ובטרם עוד יעבור חצי־חרף, כבר מסתדרות ביניהם כתות־אמונה שונות אשר שאיפה אחת לכלן – להשקיט ולהשביח שאון רוחם וסערת נפשם שבָאו להם על ידי אותן הפליאות והזָרות אשר חָזו בבתי תפלותיהם ומנזריהם וכ’ו, שהן מתנגדות נגוד גמור לכל מה ששמעו עתה בהקריאות הללו.»

«על פי רוב הם נעשים מבתחלה מולוקנים. ואחרי כך – שומרי־שבת (Subbotaniki) וכדומה, ומכאן ואילך אך פסיעה אחת גסה ורחבה, והריהו – נימול ומתיהד!»

«ועד כמה מסֻכנות הן «קריאות חריפות» הללו להפרבסלביה, אפשר לראות: ממה שהממשלה הצַרית היתה מזַרֶזֶת תמיד בפקודותיה ואזהרותיה את הרשות המקומית: «שתשגיח בשבע עינים על האכרים ותתחקה על צעדיהם, ושלא תתנם להתאסף, שלא כחק, יותר משנים שלשה אנשים בבית אחד, ותעניש קשה את העוברים על זה». ותוסיף לערך לפניהם בתי־מרזח ומשקאות חריפים וכ’ו, כדי לשַכֵר אותם לבלבלם בשעות הפנאי, ושלא לתת להם להתאסף שלא כדת. ואחרי כל אלה היו מתאספים כפעם בפעם בחֵרף נפש, באיזה פנה נדחה שבקצה הכפר, או באיזה מלונת־מקשה או סוכת־קיץ־נשכחה בשדה, וממשיכים שם את אסיפותיהם וקריאותיהם והרצאותיהם, בשעה שבתי התפלה שלהם למרות צלצולי פעמוניהם החזקים הקוראים להם, היו ממש ריקים, ואף בתי־המרזח והסביאה במשמע…»

«ואוי אוי להם כשהיו נתפשים!» –

«אז היו הנוטרים והשוטרים מַכים אותם מכות מרדות; מורטים את שערות ראשיהם ופאת זקניהם; מושכים בצְבַת ובמֶלְקָחַים את לשוניהם מפיהם וכ’ו, ועשו מהם גלי־עצמות! וכל זה היה אך מעין «הקדמה ומבוא» לאותם העִנוים ומצָרי־שאול וכ’ו אשר באו עליהם אחרי כן, כשהיו נכלאים בבתי־כלאים עד שנשלחו לקצוי־סיביריה וקוקז ואזיה התיכונה וכ’ו.»

– ואז? – נכנסתי לדבריהם בשאלתי

«אז?… אז יִתוסְפו ויתרבו עליהם עוד יותר ויותר גֵרים־מתיהדים בתור «תשובה נוצחת» על אותן הרדיפות האכזריות, מעין – «וכאשר יעַנו אותו כֵן יִרְבֶה וכֵן יפרץ»…כי על כן כבר נוזל בעורקיהם, דם־ברית, דם, – המקשה את הערף ומזרים בו זרמי נשמת ישראל, ה«עזין שבאומות»!…»

«ותחת לכַבות את האש, אש־קדש שהוצת בנו, היה רוח עריצים זה יותר ויותר מלַבֶה אותה, ומגדיל את לַהַבָתָה בשלהבת־יה!» –

«ואלמלא דמסתפינא – הוסיף הדובר בי להבינני דבר מתוך דבר – הייתי אומר: שכל אותן הרדיפות שמלכי בית רומנוב שלנו, רודפים כך את ישראל, לא היו אלא בעבורנו, ובשבילנו המתיהדים, בקנאתם הנפרזה את הפרבסלביה תומכת כסאם… זו הפרבסלביה־האלילית שהיתה, וכן תהא, מתנודדת ומתמוטטת תמיד מפני בְרַק היהדות שהבקיע אליה מבעד להגדרים… ולא יכלה לעמוד בפניו אפילו באותם הכפרים והחוות וערי־השדה הנשכחות מני רגל, שכמעט לא דרכה בהן כף רגל איש־יהודי מעולם!» –

 

כו.    🔗

מהכפר הזה פוברינא שנתן לי דֵי־חמר לעִבוד מסקנותַי אלו, נסעתי כְשוך הסערות, לסמַרָה, קַזָן ובַלַשוב עד סַרַטוב. ובכל הכפרים וערי־השדה שפגעתי על דרכי, חקרתי ודרשתי על אודות המתיהדים.

מסוכן היה הדבר לי לעצמי, אף יָרְאֵתִי פן יבולע גם לאותו קמץ היהודים הנְחִתִים במקומות אלה, אשר עין־הממשלה היתה רעה בהם, בחשדתם אותם «בְהַסָתָה לההתיהדות» וראתה בהם, כאמור שלא באמת ושלא בצדק כלל, את – «הגורמים היחידים» לתנועה כבירה זו.

היו מקרים שהמתיהדים למרות חפצם העז להתודע אלי בתור איש־יהודי הבא לשאול בשלומם ומתענין בהם, – דבר בלתי רגיל כלל אצלם מצד אחינו. אף חפצו מאד להאיר את עיני באיזה שאלות: «על דבר מוצאם ומכורתם וכדומה» אבל אנוסים היו להשתמט מזה וממש להתחמק ממני, ובדמעות שליש היו מתחננים ומבקשים אותי: «להפטר מהם עד מהרה, לבלי יבֻלע לי ולהם ע"י הרשות המקומית העוינת אותם ומתחקת על צעדיהם». ואף־על־פי כן, חרף כל המעצורים והמכשולים האלה, עלתה בידי להתודע ולהתקרב אליהם ביחוד בקזן ובסמרה ובסרטוב, ששם השתדלו להוכיח לי בבטחה: «כי הם הם צאצאי הכוזרים־המתיהדים הראשונים, אשר עקר ישיבתם הָיה היָה במקומות אלה שעל גדות הולגה, עד מקום השתפכה לים־הכספי על יד אסטרכן».

ואחדים מהידענים שבהם הוכיחו לי: שמלבד מסורת־אבות זו שבידיהם, יעידו גם שמותיהם של הערים, סַמַרָה, קַזָן, סַרַטוֹב וצַריצֵן וכ’ו, שהם שמות עבריים־ביבליים שכך קראו להן אבותינו הכוזרים בראשית התיהדותם. ובכן: סַמַרָה היא סַמַריָה, לאמר: שמרון; קַזַן – כושן (?); סרטוב – שר טוב, על שם איזה שַר כוזרי טוב ומטיב, שהיה מראשי מניעי גלגלי ההתיהדות בימי החַקַן בֻלן, כפי מסורתם; צריצן – צָרְתָן שביהושע (ג' ט"ז). ואגדה מתהלכת ביניהם עד היום: כי לאחד מן החקנים (חַקַן־כהן, כך נקראו מלכי כוזר לפנים) הכוזריים, שהוליך את שליחו של ר' חסדאי אבן־שפרוט עם מכתבו הידוע למלך הכוזר הגדול ממנו, נבקעו במקום הזה מי האתילה (שם הוָלגה לפנים) כמו הירדן מצד צָרְתָן בשעת כניסת ישראל לארץ».

האֻמנם אם נמצֶה את עומק הדין, יש כמובן לבעל־דין לחלוק ולהטיל ספק גדול בכל אותן ההשערות והמסורות, שהרי צריצן, למשל, נקראה אז, בימי הכוזרים, בשם אַתיל כמו הולגה⁵⁷ העוברת לפניה. אבל איך שיהיה, מענין אותנו לשמוע השערות ומסוריות־אבות כאלו, מפי נכרים וזרים לנו לגמרי על פי דמם ובשרם ולא עוד אלא שהיו תומכים את השערותיהם ומסורותיהם אלו, גם במה: שנמצאו הרבה מלים עבריות בהלשון הרוסי, שֶהַבָרָתָן והוראתן, שוות בשתיהן יחדו, ונושאות בד בבד. כמו:

דוד Djadja

חרט Chartja

כרובים Charugwii

מזער Mizerna

ערבה⁵⁸ Werba

וילון⁵⁹ Wual

עִזָבון Wywoza

פָרוש Praschawat

בָרֵא Rubat

תַגָר Torgasch

חָטף Chwatat

ארמון Garemn

הגמוניה⁶⁰ Gegmonja

הוי! Gei!

המנון Gimn

קַתְרוס Gitara

אֲבוב⁶¹ Gobai

אנגלו⁶² Angel

הֲבָרָה⁶³ Gowor

גדר⁶⁴ Gorod, Gorodit, ogrodit

גרעין Gran

עֲרֵמָה Gromazd

עָבה (שפתים עבות) Guban

גָזָם Gusenica

דורון Dar

דשא (עשב) Datscha

דְבִיר Dwor, Dworec

תַרְדֵמָה Dremota

זקן⁶⁵ Dekan, Djakon

עסקא⁶⁶ Isk

כֶבֶל Kabel

גָלל Kal

קלה, קלוי Kalit, kalenyi

עקרב Akrab

קרקר Karkanie

כיס Kassa

קתדרא Katedra

א פרסקי Persiki

קינמון (בשם) Kinamon

גפר (עצי־גפר) Kinaris

כְביר Kower

קַלֵף, קָלף Kalupat

קִנְצֵי Konec

יָרֵך (בחלוף אתוון) Krai

להבה Lawa

טְלָאְי (בחלוף אתוון) Lata

מרוז⁶⁷ Mars

מָסָך, מַסֵכָה Maska

מָט (גבישחין החימט) Mot

גְלִיד Liod

לָקק Lakat

לְבִיאָה, לביא Lewica, lew

מָן Manna

מִשְטַר (בחלוף אתוון) Marschrut

מור Mur, mour

נָאוֶה⁶⁸ Nowo

נָהג⁶⁹ Noge

נָשא, מַשָא Noscha

הַפֵל Opal

גַלֵה O-goljat

גָרֶם⁷⁰ Ogromnyi

זוהר Osarit

עקלקלות Okolnei

הֵן, הֵנָה Oni

אוריאֵל Oriol

גָרף⁷¹ Grebat

חִבוק⁷² Ochabka

חִלול (השם) Chulit

שִבוש⁷³ Oschibka

פרט Partia

רעם Grom

פָרוחַ Prochat

סופר (בחלוף אתוון) Pisar

פֶלַח⁷⁴ Placha

תָקע Tikat

שָטוט, שוטֵט Schatat

ארֶז Ris

טִפְסָר (בחלוף אתווין) Sarnat

שִמְשָם ( « « ) Sezam

זה Sei

שיבה, סָבָא Siwoi

שָפֵל (בעניני קול צרוד) Siplei

שְרָף⁷⁵ Sirop

קְלִפָה (באותיות אתווין)

סִתות⁷⁶ (אבנים) Tesania

שֶקֶט Tiseskom

תוגה – קוממר Tugo

שֵנָה Son

סְטַר Storona

פַתֵח (אדמה) בחלוף אתווין) Pachat

טבלא⁷⁷ Tabela

ב־טרוניא⁷⁸ Trenie

טרדה Trud, trudno

תַיָר Turist

תות Tut

קַמין Kamin

הַגֵד (עתידות) Ugad

רגֶז (בחלוף אתווין) Ugroza

פַגֵי Figa

פתילה⁷⁹ Fitel

חלבנה Chalwan

כהן⁸⁰ Chon, Chakan

חולה Chilyi

חרום Chromoi

בָצֵל (באוקריינית, ובחלוף אתווין) Cibuli

צועני Cigan

סִפְרָה Cifra

שֵש Schest

שִפול, שליבה, שבֶל⁸¹ Schleief

אֲוִיִר⁸² Ephir

זֶפֶק⁸³ Zob

חנה (מלון, וכן בטטרית) Chan

אהֶל Aul

אנחה (בחלוף אתווין) Achanie

בֵיבָר⁸⁴ Bibor

כרוב, כְרָבָא Brjukwa

בַנֵי, בי־באני Wanna-y Banja

לִבון (בחלוף אתווין) Bielenie

גפס גִפְסִיס⁸⁵ Gips

דַמֵה, דָמה Duma-t

«ומזה אני דן – היה מנמק זקן הכפר רסקזובו⁸⁶ שידע עברית, את מסקנותיו – כי: אבותינו הכוזרים בשעה שהתיהדו, השתמשו הרבה בלשון הקדש. וממילא גם בלשון ארמי השגורה בתלמוד ובמדרשים, בשגם היו מושפעים מגולי עשרת השבטים שהתרכזו ביחוד בארצות קוקז עד מקום שפך הולגה בים הכספי וכ’ו. ומבלי משים ירשנו אנו מהם כמה וכמה מלים עבריות וארמיות שהתאזרחו בשפתנו הרוסית⁸⁷».

 

כז.    🔗

כארבעה חדשים אחרי כן, נסעתי שוב דרך הכפר הזה שנתן לי הרבה במקצוע חקירה זו. הם עצרוני לבלות עמהם ימים אחדים, ויעצוני לסור להעירה חְבַלִינְסְק (פלך סרטוב לחוף הולגה) שבה לפי דבריהם, אפשר יהיה לי לאסוף דֵי חמר לחקירתו זו בדבר השתלשלות ההתיהדות וכ’ו.

שמעתי לדבריהם, ואסע ישר לעירה זו, ואסור לבית שר־צבא זקן־מתיהד, שהבאתי לו מכתב־הַמְלָצָה בעדי ממכיריו שברַסְקַזובו. הלה קבלני בסבר פנים יפות, וראשית כל התאונן לפני: «על שהוא מוכרח, בתור מי שהיה שר־צבא (Polkownik) לגדל קומי ולהתגלח, שבאם לא, ישללו הימנו כל תאוריו וכ’ו וגם לחם־חֻקו ממנת המלך (Pensja)» וכן ע"ד יתר הרדיפות שחבריו המתיהדים סובלים מעקת רודפיהם פקידי הרָשות המקומית וכ’ו.

ע"פ יזמתו נאספו ובאו יחידי סגולה מהמתיהדים, יודעי־ספר במדה מסוימה וישחחו אתי בדברי ימי השתלשלות התיהדותם וכ’ו וזוהי המסקנה האחרונה שלהם:

«כולנו או רובא דרובא, מאתנו, הננו צאצאי החַלִיזִים הקדמונים, אשר עיקר ישיבתם היתה על יד חֻפֵי ים־הכספי במקום אשדות הולגה (אסטרכן האידנא), שבשביל זה גם נקרא, מלפנים, ים זה, בשם «החבליסי»⁸⁸ (Chwalinkoe more) וכן יקָרֵא גם בפי הכרוניסט הגדול לרוסים נסטור בשם ים־חבליסי⁸⁹. והחליזים הן היו עם אחד וגזע אחד עם הכוזרים, והם אשר השפיעו על אלה האחרונים – להתיהד, כמוהם, הקיימים בהתיהדותם מזמן קדום מאד, עוד מראשית פגישתם עם שרידי עשרת השבטים⁹⁰ – יהודי מדי קוקז אשר שוטטו ג"כ במקומות האלה בין הסקיטים וכ’ו והשפיעו עליהם מאד».

ועובדה זו – הוסיפו לבאר לי – מתאמתת גם מתוך דברי הסופר הביצנצי יואן קינמי בתארו את המלחמה הגדולה שהתחוללה בשנת 1154 בין קיסר ביצנץ קומַנוס, ובין שבטי הדלמטים:

«אשר נספחו עליהם ובאו עמהם לא רק שוכני הארץ וכ’ו אלא גם ערב־רב משבטים שונים ועמים רחוקים מבעלי בריתם. רובם רוכבי־סוסים מהוללים, פָרָשים גבורי מלחמה וחלוצי־צבא, ביחוד מעם ההונים⁹¹ שהם בעלי דת ואמונה אחרת מן החליזים. כי ההונים יכבדו את מִנהָגֵנו הנָצְרָנִיים, ורובם הנם כבר נוצרים גמורים. ואלה («החליזים» חלק מהם) ישמרו מצות משה וחוקים ומנהגים אחרים לגמרי, ונפרדים מהם (מההונים) עד היום הזה».

– «מי ומי הם החליזים» הללו, אשר עוד באמצע המאה הי"ב היו ידועים לסופר ביצנצי, משיח לפי תומו, בתור «שומרי מצות משה וחקים אחרים לגמרי?⁹² הוסיפו לנַמֵק לי – והאיך באו ביחד עם ההינים־ההונגרים (שבימינו) להלחם עם קיסר בינצץ?? – ».

«הרבה דעות והשערות נשמעו בנידן דנן. ומכולן מחֻורת היא דעתו של החכם ה. הרכבי, שבמקצוע זה – משנתו קב ונקי. הלא כה דבריו:

«הואיל שדבר זה ידוע למַדַי: כי הכוזרים הָיה הָיו גזע אחד עם ההונגרים שלנו, צאצאי ההונים הקדמונים⁹³, שבעיקרם המה חוטר ממשפחת התיורקים־תתרים, הרי הכונה בולטת מאליה: שבפה יש לנו עסק עם הכוזרים. שלפי דעת סופרים רבים, וביניהם קונסטינוס פורפירוגנטוס, סָרו הַהונים למשמעתם עוד מראשית המאה העשירית»⁹⁴

«עכשיו מתישבת איפה מאליה אותה הפליאה בדבר יחס החליזים וההונים «למצוותיו של משה וכ’ו.» כי על כן ברור הדבר: שאותם החליזים של הסופר הביצנצי קינמי, הם הם החבליסים של הכרונולוג הרוסי נסטור⁹⁵. ותצדק איפא גם מסורת־אבות זו שלנו: כי הם הם אשר היו הראשונים לחולל את תנועת־ההתיהדות בין כל שבטי הכוזרים בני גזעם ומשפחתם; והם הם שהורישוה לנו, צאצאיהם, בתור מורשת־אבות קדושה ונשגבה, שכלנו מתיחסים אליה בגאון־מוסרי ובהדרת־קדש ומתימרים בכבוד אבותינו אלה הגדולים, שהעיר חבלינסק ובנותיה היו מרכז ישיבתם בשנות קדם. אלא שנתערבו בנו אחרי כן גם שרידי הסקיטים אבות הרוסים למשפחותיהם לגויהם ולשבטיהם».

 

כח.    🔗

וכי יש ויש בעורקֵי הגרים־המתיהדים שלנו, מִדַם אבותיהם הכוזרים־המתיהדים, אשר מטה ידם, ביום קרב עם הרוסים הקיובים במחצית המאה העשירית. – בזה אין מטיל ספק, ולא פליגו בהו כלל, חוקרינו וסופרינו הבלתי־משוחדים ובלתי מושפעים מ…; כי, לו גם נַנִיח שצָדקו המקורות הרוסים האומרים פה אחד:

«כי אז, אחרי נפלם במלחמה על ידי ולדימיר וכיוצ"ב, נפצו הכוזרים הללו לארבע רוחות השמים, וחלק קטן מהם הלך לקרים ולקוקז וכ’ו.»

סוף סוף הרי דבר שאי אפשר הוא להעלות על הדעת: שכל הכוזרים לשבטיהם ולמשפחותיהם, כאמור, קמו כאיש אחד חברים, ובבקר לא־עבות אחד עזבו את ארצם הגדולה והרחבה אשר השתרעה אז ממעלה הוָלגה והקמָה והאוקָה, דרך אשדות הדָן ואגם־אזוב וים־השחור, עד חופי ים חליזי־חבליסי, הוא ים הכספי?.

הן אמנם הכוזרים נפצו אז מאד ונתפזרו בארצות שונות ואיים רחוקים, עד שאנו רואים למשל את הרא"בד בקבלתו מעיד עליהם:

«וראינו בטולטילה (Toledo) מבני־בניהם (של הכוזרים שהוא מדבר שם עליהם) לומדים תורה וכ’ו.»

וספרד (טולטילה) הלא היתה רחוקה מאד מארצות האל שהן קדמת־אירופה. ואולם נעלה מעל כל ספק הוא שרבים רבים מהם נשארו גם במדינות אלו שבארץ מכורתם (ברוסיה הפנימית האידנא ובפלכי הולגה וכ’ו וכ’ו וכ’ו) והתבללו בין שבטי הרוסים כובשיהם ועושקיהם כח, שהיו אח"כ מתגברים עליהם בנצחנותיהם ויבלעום בכל פה… – והללו הם האברים הנושרים עתה מגוף האומה הרוסית וחוזרים ושבים אל מקורם העתיק.

אלו הן הניצוצין־קידישין הנלקטין אחד לאחד כדרך האטמים של כל גוש מפוצץ ומפורד בחזקה… עד שברבות הימים ידֻבקו ויתגבשו הרסיסים הדקים והמפוזרים והיו לגוף מוצק אחד – בָריא וחזק מאד!

 

כט.    🔗

ישנה עוד השערה: כי בדמי הגרים המתיהדים הללו, נוזל גם דם ישראל טהור. – דמי הנחשלים שבגולי עשרת השבטים האובדים בארץ אשור ואַנַטוֹלִיָה וכ’ו.

ואמנם יש ויש ידים להשערה זו. שהרי קרוב לודאי הוא⁹⁶ שבשנות קדם היו שיירות מצויות מאשור נינוה ומוסול, ומקורדיסתן וארמניה ומקוקז וכ’ו, שעל חֻפֵי ים השחור, לפנטיקפיון הקדומה (היא קרים) ולאולביה שעל גדות הבוג והדניפר, והלימַנים שלהם (עתה ניקוליוב ואודסיה ואַצַקוב) וערבות הנייגואיים והדן וכ’ו. שביניהם היה היו יהודים רבים מגולי אשור שהיה מושיב בהם את המקומות הרחוקים והשוממים האלה. וסתם מהגרים יהודים שהגיעו אח“כ אליהם מבבל ומא”י, בברחם מעקת אויב או בסבת מו"מ ומסחר, והם הם שהניחו את אבני המוסדות להקהלות העבריות ברוסיה הגדולה בכלל, וברוסיה הקטנה (אוקריינה) והדרומית בפרט.

ומאחר שגם יהדותם של נדחי־ישראל אלה היתה רפויה מאד, עוד משחר טל ילדותם, בישבם על אדמתם בשומרון. ומה גם אחרי שהתערבו בגוים באותן הפינות הנדחות, מרוחקים ונתקים מהמרכז הגדול שבירושלים ובבל וכ’ו. אין כל ספק עוד: שבמרוצת העת והמאורעות, נתמזגו ונתערבו בשבטי הכוזרים והחַליזים וגם בשבטי הסלבים צאצאי הסקיטים הקדמונים, וקצתם גם – בההונים וכ’ו שהיו משוטטים במקומות הללו כאמור.

וזהו הדם, דם־ברית השואף למקורו הראשון – דם ישראל, והוא תוסס ומפעפע בגוף האומה הרוסית, ומשתוקק לשוב אל מוצאו הקדמוני!

וכשהייתי בין המתיהדים שבחבל־הדן (Donskaja oblast) הבטיחוני כמעט כולם פה אחד: כי מתהלכת ביניהם מסורת־אבות עתיקה הנמסרת בסודי סודות להמעולים שבכל דור ודור, ועל כן יודעים אותה, אל נכונה, אך יחידי סגולה: שהם באמת מצאצאי שבט דן בן יעקב, אשר בקש לו נחלה עוד מימי שפוט «השופטים בישראל» כמה שמסופר:

«ובימים ההם שבט הַדָנִי מבקש לו נחלה לָשֶבֶת, כי לא נפלה עוד היום בתוך בני ישראל בְנַחֲלָה (שופטים י"ח, א')

ועוד בזמן קדום זה הָלך הלכו רבים מהם לכאן, ביחד עם השבטים השמיים ועמי כנען, שברחו מפני בני ישראל «כובשיהם ולוחציהם» תחת הנהגתו הצבאית של יהושע בן נון⁹⁷ וביחד עם הנברחים הללו, אשר הלכו ונדדו במשך כמה דורות דרך חופי נהר פרת (Hiprath) ומוצאו בקוקז על יד אֶרְזֶרום, הלכו גם בני דָן ה«מבקשים להם נחלה», ויגיעו עד אשדות הדָן המגביל את קוקז־מדי וכ’ו ויקראו לו «נהר דן» בשמם הם, ומעט מעט נתערבו ונתעכלו אח"כ במעי הסקיטים המשוטטים אז בערבות האל, שהרי עוד בארץ אבותיהם היו הם ה«יָרודִים» שבשבטים⁹⁸, והראשונים להקים את עבודת האלילים בישראל ככתוב:

ויקימו להם בני־דן את הפָסֶל… וישימו להם פֶסֶל־מיכָה אשר עשה כל ימי היות בית האלהים בשלה. (שם, שם, ל')

ובתוכם הלא העמיד גם ירבעם בן נבט את עגלי הזהב, ובכן, – לפי מסורה זו: באו בני־דן ל«חבל־הדני», או לכל הפחות: שרידים ופליטים מהם, ביחד את זרם הנדידה שאחז את כל שבטי כנען אז וכ’ו, עוד כשלש מאות שנה לפני גלות עשרת השבטים על ידי אשור. וכארבע מאות וששים שנה – לפני חורבן בית ראשון ומהם. אך מהם – לפי דבריהם עתה – קבל אותו הנהר את שמו: «דן» ועל שמו נקרא כך גם כל הנוף שבארץ צָפָתו בשם נפת־דן (Donskaja oblast).

ולא עוד אלא שיש להם סמוכים למסורתם זו, גם מאותה ההשואה האופיית שישנה בין פרצופם ותכונתם של קוזַקי הדן שבימינו, ובין תכנתו ואפיו של שבט, שבט דן «הביבלי» כפי שהוא משורטט בתורה:

יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי ארח הנושך עקבי סוס ויפל רכבו אחור. (בראשית מ“ט י”ז)

ובמשנה התורה הוא אומר:

ולדָן אמר: דָן גור אריה יזנק מן הבשן! (דברים ל“ג, כ”ב)

וכל הבקי בתעודת הקוזַקים־הדָנים בצבא־רוסיה, ההוא יודע שתעודתם העיקרית היא: «להיות זקיפין לכל אלה המחנות היוצאות לעדור במערכות המלחמה – לארוב על הדרכים, לרַגֵל, לתור ולהתחקות; להכשיל ולזַנֵב ולהתנפל כחתף; לזַנֵק מן המחבואים לפתע פתאם בדהרות דהרות אביריהם־סוסיהם. ולהתקיף את פָרָשי האויב ורכביו וכ’ו וכ’ו, – ממש כפי שמשורטט בתורה על אותו שבט־הדני הקדמוני שהנחיל להם (להקוזקים הדנים המתיהדים) את כל סגולותיו ותכסיסיו וכ’ו. –

זוהי, כמובן, השערה שאין אני אחראי בעדה. ואולם שגורה היא בפיות אלפי המתיהדים־הדנים ומאמינים בה אמונה אמן בכל לבבם ונפשם. –

ודוקא נזיר־דני־פרבסלבי, הרחוק לעת־עתה מלהתיהד, אלא שהוא מתעמק מאד באותה חקירה, ומאמין באמונה שלמה במסורת־אבות עתיקה זו, ביאר לי אותו פסוק מופלא שבברכת יעקב, שכלנו מתקשים בו:

דָן יָדִין עמו כאחד שבטי ישראל (בראשית מ“ט, ט”ז.)

לאמר: הכַוָנָה בזה על אותה העובדה ההסטורית של חורבן נִינְוֵה בירת אשור על ידי שבטי הסקיטים, אשר עלו עליה כשואה מערבות הדָן והחריבוה בימי סרנדפל⁹⁹ ושעליה ניבא, או פשוט: «סיפר» הנביא נחום האלקושי¹⁰⁰ והנזיר דורש סמוכין:

«דן», אף על פי שכבר נתרחק מעמו כשלש מאות שנה לפני גלות שמרון, כאמור: בכל זאת, לעת קץ –

«יָדִין עַמו» (מלשון ידין ה' עמו, לאמר: נקמה) וינקום את נקמתו בְאַשור על אשר החריב את ממלכת ישראל וכ’ו.

ובעבור זה, אף על פי שהוא כבר נתערב בגוים בין שבטי הסקיטים וכ’ו. היה יהיה

* * *

«כאחד שבטי ישראל».

כלומר: כמו שלא נפרד מעולם מאותו הגוש הישראלי, שחֻברו בו יחדו «כל שבטי ישראל».

ומסים בדברי יעקב:

– לישועתך קויתי ה'!! ¹⁰¹

כלומר: הבעת הבטחון והיעוד הלאומי – שלא יכרת הימנו לגמרי גם השבט הזה «האבר המדולדל», שכה הרחיק נדוד עוד בראשית התנחלות ישראל בארץ האבות.

וכעין רמז מסתורי רואה הנזיר המדבר בי גם בזה, שהקפידה כה התורה: כי דגל מחנה דן יהיה צפונה (במדבר ב', כ"ה) לאמר: צפונה לארץ ישראל, הרחק, הרחק – בחבל־הדן… –

ומה שההסטוריה הרוסית והגיוגרפיה וכ’ו – הוסיף הנזיר המלומד להעיר – אומרות:

«שהקוקזים הדנים המה מאותם הריקנין והפוחזים, העבדים המתפרצים והנברחים וכ’ו, משבטי הסלבים הדרומיים, וגם מהמערביים (האוקריינים), אשר התלקטו, הֵנָה במשך דורות ותקופות רבות וכ’ו.

אפשר להסכים גם לזה. ואולם קדמוני־הקדמונים, מְיַסְדֵי הישוב בשנים קדמוניות אלו פה בערבות־הדָן, בָרֵי לי: שהיו מבני דן אלה והא ראיה, שהרי בימי עלות הסקיטים על נינוה וכ’ו לא היתה עוד רוסיה וסְלַבֵי הצפון, והדרום, והמערב בעולם. וממילא לא היו עוד «נברחים» ולא «נמלטים» ולא «עבדים־מתפרצים» באים בהמון הנה. וכל חבלי אדמה זו היו ריקות ושוממות מאין יושב.

* * *

חושבני שאפשר ואפשר לתת איזה אֵמון באגדות קוזקי הדן אלו, אולי יותר מאשר להאמין באותן המסקנות, המהבילות של אטנוגרפים ידועים, החפצים למצוא עקבות עשרת השבטים, וביחוד את שבט – דן – בהדאֶנים שבמדינת דנמרק, או בשבטי האנגלו־זכסים וכדומה ¹⁰².

 

ל.    🔗

כאשר הזכרתי למעלה, היה הד“ר י. ל. קצנלסון (בוקי בן יגלי) מתענין מאד ב«תנועת ההתיהדות שבין הרוסים». – בכל פעם שבקרתיו בספ”ב, היה נושֶה בי ממש מעין חוב מוסרי: «להַרְצות לפניו את רשימותי וידיעותי בנידון דנן!» ותמיד היה מיצר ודואג «על שאין לו היכלת לדבר ברוחה על אודותה בהאנציקלופדיה העברית־רוסית, שהוא היה אחד מעורכיה», מאימת הצנזורה האכזריה שהשגיחה על זה בשבע־עינים, ותדקדק בכל מלה שרמזו מה על אודותיה.

במרוצת שיחתנו סיפר, או יותר נכון: שרטט לי «עד כמה נתפעל והתרגש כשֶרָאָם עין בעין בפעם הראשונה».

«הדבר היה בליל ראשון של פסח – התחיל את ספורו – אני הלכתי לפקֵחַ על ה«סדר» בהמִזנון הכללי שערכה עדת ישראל בשביל החַיָלִים העברים החונים בעיר־המלוכה, ולתמהוני הגדול ראיתי בין המסובים גם חילים רוסים־טפוסיים, יושבים ועורכים ג"כ את הסדר מתוך הגדות בתרגום רוסי, לא יכלתי להתאפק ואשאלם:

– מי אתם בני־חיל?

– יהודים שכמותכם, אדון, מן הרוסים המתיהדים – השיבוני בשויון־נפש ובגאון־מוסרי מסותר.

«ומדי שנה בשנה – הוסיף המנוח לספר לי – הריני משתדל להֵסִיב עמהם אל «הסדר» בידעי כי «ליל־שמורים» הוא מן ה«מזיקין» המשוחדים מראש לבל ישגיחו טפי… והריני רואה: שמספרם הולך הָלוך וגָדול משנה לשנה. ביחוד בין החילים הבאים מן הפלכים המרכזיים, ומגדות הולגה והדָן והקמה. ולא עוד, אלא שהיו באים עמהם גם מתיהדים פשוטים שאינם חילים ומסיבים עמהם ועִמָנו באותו לילה, באין להם האפשרות ל«סַדֵר» בעצמם את הפסח, אלא שהעדה העברית היתה זקוקה לְפַזֵר ביותר שוחד להמזיקין־השוטרים בעד אי־אלו גולגליות של מתיהדים שנתוספו לה«סדר»…

«ומשום כך נתבררה לי ביותר אותה העובדה שקרה עם שארי ב. קצנלסון – המשיך המנוח את שיחתו – שהפליאתני מאד בשעתה, וכמעט שלא האמנתי בה¹⁰³

«בבית החרשת לחביתין־בשביל־סֻכר, של קרובי זה הידוע בקיוב, עבד פועל רוסי־טפוסי שהצטיין מאד במדותיו התרומיות, ביחוד בהתיחסו בשאט נפש לחבריו השכורים וכו'. ולא היה שותה שום משקה מְשַכֵר. פעם אחת בא אל קרובי זה אותו הפועל שלוב־זרוע עם המבשלת העבריה שלו: «לבקש את ברכתו לחתונתם, כי… כי – הם כבר נתארסו».

– והלא רוסי פרבסלבי אתה – והאיך זה נְשָאַך לבך לארוס בת ישראל כשרה, מחזקת בדת ישראל בכל תקף, כפי שידעתיה?

מִשגה אתך אדוני – השיבהו הפועל בעליצות – בחשבך אותי לרוסי־פרבסלבי כי אם אמנם רוסי אני על־פי מוצָאִי ואולם, – יהודי שכמותך אנכי על פי דתי, דת ישראל. והרי לפניך תעודת־מסעי!

וכרגע הושיט לפניו ביחד את המלה «מתיהד» (Judeistwujuschtsci) שנרשמה באותו הפרגרף של «אמונת־בעל התעודה», כנהוג ברוסיה אז.

– ודע לך אדוני – הוסיף הפועל בלב רגָש – כי בן אני לאבות עשירים, רוסים־מתיהדים, מפלך סרטוב. ואבי שלָחַני הֵנָה, ל«תחום המושב הקבוע», בְאִוָתו: «שאשא לי לאשה בת־ישראל כשרה, אך חרוצה ואוהבת עבודה וכו'. ואת כל אלה מצאתי בחנה (שם המבשלת) אהובתי, הנצבת עמי בזה לבקש ממך, בן־ישראל נאמן לאלהיו, את ברכתך».

פניה של חנה האדימו ועיניה ירדו מטה, כי היתה נערה צנועה ותמימה. אבל היא לא נתנתהו לחכות הרבה, ותגל לפניו את לבה באמרה: «כי היא ידעה מראש שהוא גר־מתיהד, ושהוא איש־ישר ומצטיין במדותיו המוסריות ובפכחיותו כנזיר־אלהים וכו'.

אף הוא התעורר ומלמל כשהוא מתמוגג בדמעות־נחנקות בגרונו. ובכרעו על ברכיו, בכה והתחנן לו (לקרובי זה): – חנני נא אדוני, בן־ישראל, ועזרני למלאות משאת־נפש הורי היקרים, שכל קרבן לא ישוה להם, וישלחוני להיות נודד אובד בארץ נכריה וכו', ובלבד שיצלח בידי אדיר כל חפצם – לשאת אשה עבריה, ולערבב דם ישראל טהור בהגזע־הרוסי שלנו!

תוצאות הדבר היו – המשיך הד“ר המנוח את ספורו – שקרובי זה מִיִרְאָתו את ממשלת הזדון ועריצתה המיוחדת לישראל, בקיוב הנמצאת ב«תחום המושב», פָטַר את שניהם ממשמרותיהם אצלו. והם נסעו לעירה קטנה מעבר הדניפר, ושם באו בחשאי, אצל הרב, בחופה וקידושין, ויסעו תיכף למקומו של המתיהד־החתן. והוא, קרובי זה, היה מקבל מהם אח”כ מכתבים מבַשְרי־טוב, שלום־בית ואשר־משפחתי וכו' אף הולידו בנים ובנות וכו'. ובמרוצת הזמן נסע אליהם אֲבִי־חנה כדי לראות ולהתבונן, ואמנם מצא: כי כנים הדברים. אף העניקו אותו בכל טוב וביד רחבה, וישב הביתה שמח ושבע־רצון! –

 

לא.    🔗

בעיר מגורי, לפנים, צרכסה (פלך קיוב) עמד בשנות 1907־8 גדוד צבא שהיו בו יותר ממאה חַיָלים מתיהדים מפלכי סמרה ופנזה וכו‘. ואחינו היהודים היו מתיראים מפני הרשות המקומית, לבא עמהם במגע ומשא כל שהוא, בשגם לא האמינו פשוט, ולא יכלו לצייר להם בדמיונם: «שישנם רוסים־משונים כאלה שבשביל היהדות אשר לא נצטוו עליה מסיני, יעזבו את זכיותיהם ואת העם השליט, ויֵעָשו נרדפים ומשוללי זכיות, בזוים ושפלים וכו’.»

ויהי בליל הראשון של פסח תרע"ב, כשהתחילו הגבאים, כנהוג בערי השדה לְחַלֵק את הַחַיָלִים העברים בין בעלי הבתים, קדם צאתם מבית הכנסת, בתור «אורחים להסדר», נשארו כמה חילים־מתיהדים בלי בעלנים־קופצים עליהם. כי, כאמור, פחדו היהודים להזמינם, ועוד ליסב עמהם וכו'. וברוב עמל ושִדול בדברים, עלתה ביָדִי ובידֵי כמה סוחרי דגי־צריצן ואסטרכן, שראום שם במקומותיהם להוכיח לאחינו אלה: «ששם ישנם וישנם הרבה גרים מתיהדים. וכי אין שום סכנה בדבר ליסב עמהם אל הסדר, כאן במקום התחום הקבוע, שאינה חלה עליו אותה השמירה־מעולה בנוגע להם, כמו שם וכו’».

ואחרי כל אלה, נשארו אחדים בלי «הזמנה לסדר» ואסב אני עמהם באותם שני הלילות, ויהי הדבר לשיחה־פלאית בפי כל. ורבים השתאו והשתוממו לשמוע «חדשות ונצורות» כאלו: ממציאות «חילים גרים וכו’». ואחדים ממכירי הזהירוני: ראה חוששים אנו שזוהי פרובוקציה מצד שלטון הרשע ואנו כולנו נהיה נאשמים על ידך…¹⁰⁴

כשנתים ימים אחרי כן, הייתי בשבת «פרשת החדש» בבית הכנסת הגדול בספ"ב, ואראה אחרי התפלה, והנה שני טורים קוזקים קובנים (Kubanskie Kosaki) עומדים על יד הפסח בַבִיאָה, מזוינים מכף רגל ועד ראש עם כובעיהם השעירות והרחבות המטילות אימתן על הבריות… והם שואלים את כל העובדים ב«פלוש» ברוסית המונית:

– הלא תַראו לנו אחים־עברים (Bratja Ewrei) היכן הוא רבכם?

כל העוברים מהמתפללים השתאו והשתוממו, – קוזקים מזוינים, אדירי־איומה, עומדים ושואלים: היכן הרב?

ברם, הרב ד"ר איזנשטדט הרגיש בדבר. ויגש אליהם, בקדמם את פניו בהדרת כבוד, וישאלם לחפצם?

– אף אנו עברים אנחנו ככל שאר העברים העובדים אתנו בצבא – השיבוהו בגאון־מוסרי – ומבקשים אנו אותך, אדוננו הרב, שתדאג גם לנו הַגֵרים בדבר הפסח.

– וכמה מספרכם? – שאלם הרב במאור־פנים.

– אנחנו יכולים להשתדל אך ורק בשבילנו «הגרים הקוזקים־הקובנים». ומספרנו בצבא המצב (Garnison) שבספ"ב כמאתים איש.

– ורשיון מיוחד לעזב את הקרסקיטין בפסח, יהיה לכם? כי על כן אסור לי לבקשו בעדכם כמו שאני מבקש תמיד בעד כל החילים העברים…

– לזה אל תדאג רבנו. הרשיון הָיו יהיה, כי בכבודנו כבוד־קיזקים, אין מזלזלים כלל… (S nami, Kosakami, i tschest naschewo, sowsem ne schutjat!…)

הרב הד"ר הבטיחם: שאם אך ישיגו את הרשיון בעוד מועד, יהיה הכל מוכן ומזומן לסעודה, אפילו לכל שמנת הימים של פסח. וכה נפטרו הימנו שמחים ושבעי רצון.

ובמשך עת השיחה שהיתה בין הרב ובין הקוזקים המתיהדים הללו, עמדו היהודים הסַקרנים בָאֵי בית הכנסת, משתָאים ומשתוממים על המראה המוזר הזה:

– קוזקים־קובנים, – מתיהדים?!

רוסים שהם – יהודים?!

כלום אפשר להאמין למראה־עינים?…

ולא נתקררה דעתם, עד שאני והרב ועוד כחצי־תריסר יהודים, אורחים־אקראים ממקומות מושבותיהם, בארנו להם: כי אמנם ישנם וישנם כאלה לאלפים ולרבבות בפלכי הולגה והקמה, ובקוקז ובסיביריה וכו', או אז – הָרגעו קצת.

 

לב.    🔗

כאשר לרגלי משרתי הפרקמטית הייתי נוסע כפעם בפעם באותם הפלכים שעל אשדות הדן והולגה, בהמסלה הקוקזית ובעבר ים־הכספי וכו‘. הייתי כאמור, נפגש עמהם על כל שעל, וכל כך תִרְגַלתי להם: והתחבבו בחברתי, עד שידעו אותי כמעט בכל תפוצותיהם, ויהיו מתקרבים אלי תמיד, בתור יהודי־סתם (שכפי הַבָנָתָם – בודאי הריהו «מלומד גדול») בשאלותיהם ובספקותיהם הדתיים וכו’, כדרכם תמיד. כי על כן בהיותם סוף סוף, «גוים שהתיהדו», הִנָם בבחינת «מצוות שהחזיקו בהן הם מדקדקין בהן יותר מישראל». כאשר טבע הענין מחייב זאת… ביחוד מתלבטת «דיקנותם» זו בסחר־היין שהחזיקו בו בכל ארצות קוקז. ומכל משמר ינצרהו לבל ינסך חס ושלום… ונזהרין בזה במאד מאד.

בכַפְרָם הגדול והמרובה באוכלוסין משלהם, פריבולניה, (Priwolnja, פלך בַקו על חוף ים הכספי) המונה כשמונת אלפים נפש מתיהדים יתעסקו כולם אך ורק בנטיעות גפנים והכנת יין כהלכתו, כלומר: «בתכלית־הכשרות», לפי מושגי המהדרין מן המהדרין. אף גם יקנו אצל היהודים ההרריים שבדררבנד ודגסתן, את יינם בקניות סיטונות, וסוחרים בו למרחוק בכל אפסי רוסיה הגדולה.

בכפר זה שָהיתי שבת אחת. אחרי הצהרים הלכתי לבית תפלתם לשמוע דרשת איזה מגיד־ליטאי, עובר אורח. ואושפזיכנאי, הגבאי שלהם, הושיבני על ידו בקיר המזרח לאות כבוד. –

המגיד שדיבר רוסית מקולקלת היה מגיד־טפוסי מהסוג הישן. הוא דיבר על ריב ר' אליעזר בן הורקנוס עם החכמים בדבר «תנורו של עכנאי» ובהלכות «יחיד ורבים» וכו'. ומענין לענין נתקל ב«פרה אדומה» כדי לצאת ידי חובת היום (פרשת פרה) ובסוגיא של פסחים, ושור הנסקל עם עגלה ערופה ונערה שנתפתתה וכיוצא בהן. – «ענינים חשובים מאד» שהמתיהדים זקוקים להם… אז נגש אליו אושזיכנאי רוסי־טפוסי בראש מקף בבלוריותיו, ועגילי־כסף באזניו, ויאמר אליו בניחותא:

רבי! למה לך להוגיענו בדרשותיך אלו הבלתי מובנות לנו כלל וכלל? מוטב שתלמוד אִתָנו פרק בהלכות הפסח הקדוש (Swajataja Pascha) הממשמש ובא, והעקר להורתינו בעשית יין כשר לפסח!

לשֵמע המלים «יין כשר» התחילו כל הנאספים צועקים: יין־כשר! יין־כשר! ילמדנו רבנו, רבבב…רבב… ררר…

ואולם נמצאו ביניהם גם כאלה שנהנו, כביכול, מדרשתו, וטענו:

– הן כל התורה הקדושה בלתי מובנת לנו… ויהיו נא, איפוא גם אמריו של זה בלתי מובנים לנו…

– ואותו המגיד שהבעתי לפניו את תרעומתי אף אני: «על שלא מצא ענין יותר חשוב ומתאים להם, מהנו פלפולים משונים וכו'. לפני גרים מחוסרי דעת התורה, ועוד בלשון רוסית מגומגמת ומקולקלת, שבעיקרה איננה מסוגלת כלל לפלפולי־הבל וחדודי שמעתתא שכאלה».

הוא נעלב קצת מדברי־קנטור שלי ויתעקש להבטיחני: והרי אתה רואה, שכל הקהל שבע רצון מאד מדברי, ורק אתה האורח ובעל הפונדק שלך מתנגדים ומתנכלים לי. –

 

לג.    🔗

בכפר, מרובה אוכלוסי־גרים זה, דברתי עמהם על סיבות התיהדותם, ועל אותם «גלגולי מחילות» שעברו עליהם עד בואם הֵנָה בשלשלאות של ברזל וכו‘. ביחוד בימי הקיסר ה«טבח» (Mjusanik כך קראו לו בשביל בערותו וגסותו) אלכסנדר.III אשר רדף אותם, ביחוד בכפרם זה שחפץ להחריבו ולהפיצם, והביא עליהם תלאות ומצוקות נוראות וכו’. ואולם הם לא התלוננו כלל על ענויי־שאול אלה שעברו עליהם על דרכם זו ה«ארוכה מאד», והתאוננו אך על זה: «שנאנסו בדרכם לחלל את השבת».

לדבר הזה לא יוכלו סלוח עד עולם לממשלת זדון זו!…

כי אמנם, שומרים הם את השבת בדיקנות נפרזה מאין כמוה בכל תפוצות ישראל. ובזה הם מחייבים את אחינו ה«יהודים האמתים». ביחוד את ה«אשכנזים» (כלומר: יהודי רוסיה ופולין. לאפוקי מיהודי־קוקז הזהירים לעת עתה, בשמירת השבת) שהתישבו זה לא כבר בערי קוקז, ורובם, לדאבוננו עושים את שבתם חול… והמתיהדים שלנו, ממש מטפחים על פניהם כ«העצמות היבשות»¹⁰⁵ על פני נזירי־אחינו בבבל, שפלחו לצלמא.

את כל חנויותיהם ומחסניהם, מַמְגרותֵיהֶם ואַמְבַרֵיהם, בתי החרשת ובתי־מלאכה שלהם, הם סוגרים ערב שבת אחרי הצהרים. ובעד כל הון לא יעשו שום מלאכה, ולא יבואו במשא ומתן, אפילו באותן השעות שנשארו עוד מחצי־היום עד שקיעת החמה, ואפילו אם יסבלו על ידי זה הפסד־מרובה!

וכן אמנם אינם משתמשים באותם האמצעים המלאכותיים או קנוניא של «שטר־מכירה», «אמירא לעכו"ם», «שתים שעשאוה פטורים», «גוד אחית מחיצה», «כרמלית», «ערובי־חצרות ותחומין» וכדומה, כי לא סבירי להו כל דא…

ישנם ביניהם, ביחוד בהערים הגדולות, עגלונים ורכבים, וסתם מובילי־משאות בקַבלנות, שעל סוסיהם פרנסותיהם, וזהו המקור היחיד למחיתם. ואף על פי כן, כשמגיע חצי־היום בערבי שבתות, לו גם באמצע דרכם ומלאכתם, הם מפסיקים אפילו באמצע הרחוב והשוק, וממהרים לשוב הביתה עם סוסיהם ועגלותיהם וכו'. ואינם נותנים לגמור את ההובלה או המלאכה, ואפילו על ידי משרתיהם הנוצרים והמושלמנים והקלמיקים, משום שנזהרים מאד בדברי הכתוב:

לא תעשה כל מלאכה. אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, ושורך וחמורך, וכל בהמתך, – וגרך אשר בשעריך. למען יָנוחַ, עבדך ואמתך – כמוך! (דברים ה' י"ד)

מקיש «עבדך ואמתך» ל– כמוך… ובעד כל הון לא תעבירם על דעתם. ולא יזיזו אף כמלוא־השערה מן המובן הבריא והפשוט שבדברים הללו. וכששאלני אחד מהם:

מפני מה לא נאמר בתורה, גם – «וסוסך»? –

ובטרם עוד הספקתי להשיבו כאשר במחשבתי: –

– שדברה תורה כלשון בני אדם שבאותו דור, אשר השתמשו אז במדבר. ביחוד ב«שורים וחמורים». כנהוג עד היום בארצות הקדם. והנה נגש עוד אחד ותקפו על המקום לאמר:

– שוטה שבעולם, והלא נאמר: «וכל בהמתך», – וסוס הרי גם הוא בכלל בהמה.

באותה שעה נגש אלינו גר זקן ונשוא פנים ונכנס לתוך דברינו בשאלתו המוזרה קצת:

– עוד בטרם שנתגיירתי. והחילותי להתעמק בכתבי הקדש הריני שקוע בשאלתי זו המטרדת אותי מאד. העברים הקדמונים צֻוו מאת המקום בתורה הקדושה: «לא תחיה כל נשמה». אנו אנשים פשוטים וקצרי־ראות, מצדיקים «צווי־אכזרי» זה שבא – להשמיד את הגוים מָשחתי המדות, עובדי האליל, אשר קאה תאום הארץ בתועבותיהם וגלגוליהם וכו'. אבל אֲכַתֵי יש למופרך: מי זה הִרְשָם לענות כה באכזריות רצח, את המלך אֲדנִי בֶזֶק, למשל, בנפלו שֶבי בידם «ויאחזו ויקצצו את בהונות ידיו ורגליו (שופטים א' ) אתמהה? –

– ותסברא – התעורר מן הצד גר מלומד ויודע עברית – שהעברים הקדמונים, שבטי יה, שלא חפצו לנגוע אף בשערותיהם של הגבעונים אשר רִמו אותם ככה (יהושע ט' א כ"ו) יתאכזרו כך לקצץ בהונות ידיו ורגליו של שָבוי שנפל בידם?

– הרי קרא אני דורש ומַצביט לפניכם. ואתם משיבים אותי ב«שאלה על שאלתי» כדרך היהודים שבזמננו?…

– ובכן אם קרא אתה דורש שפיל לסיפא דקרא – השיבותיו בניחותא – ויאמר אדוני־בֶזֶק: שבעים מלָכים, בהונות ידיהם ורגליהם מקֻצָצים, היו מלקטים תחת שֻלחני, כאשר עשיתי, כן שִלֵם לי אלהים» (שופטים י"א ז') ברי לי שאבותינו העברים הקדמונים, בודאי שמעו את שמעו של אדוני־בזק ומנהגיו היפים עם שבעים מלכים מקצצים בהונות וכו'. ובזה אך שלמו לו את גמולו בראשו, כאשר הוא בעצמו הצדיק עליו את הדין. (שם)

תנוח דעתך שהניחות את דעתי אני, ומעתה גם אבינה היטב את המשפט האכזרי, לכאורה, במה שאמרה התורה: עין תחת עין וגו'. שהנוצרים מונים אותנו בו. כי ע"כ לא נֻתנה תורה למלאכי השרת, ובני אדם פשוטים מוכרחים לפעמים לשלם: «עין תחת עין», כדי להבעית ולהפחיד על האכזרים עושי רשעה, לתקון המדינה. –

 

לד.    🔗

סָח לי אחד מעשירי אחינו האשכנזים שבטפליס, כי: מתוך בושה מפניהם, בראותו אותם כה מדקדקים בשמירת יום השבת, החליט אף הוא לשבות את שבתו למצער בפניהם, ולפיכך צוה על משרתיו וסוכניו: «שיהיו זהירים מאד מלעשות איזה מלאכה או מו"מ לעיניהם בשבת. למען לא יהיה מכשול עונו בפניו».

בעיר זו הייתי עֵד־ראיה למאורע שכזה:

צעיר יהודי אשכנזי, סוכן־נוסע של בית מסחר גדול מלודז, ארס לו עלמה בת אחד הגרים העשירים מפה. ואביה הפריז לה נדוניא כמה עשיריות אלפים רובלים. ויהי ביום השבת שאחרי החופה נכנס החתן דנן עם כלתו לחדר מיוחד להשתוחח מעט. ומלאך־השכחה סטרהו מתחת לחטמו וישכח את מקומו, ויוציא סיגרה מקופסתו והתחיל לעשן לעיניה. – מיד יצאה הכלה מן החדר כנשוכת־נחש ותפול על צוארי אביה בדמעות שָליש חונקות בגרונה לאמר: «אהה! הוא מעשן בשבת!!» – והלה לא חשב הרבה ויאחזהו בבלוריתו, ולעיני כל הקרואים, משלנו ומשלהם, השליכהו החוצה… ולאחרי ימים אחדים נתגרשה ממנו, ולא הועילה שום «הבטחה וחרטה» מצדו של החתן. ואפילו, להשתדלותם של חשובי העדה שלנו!

– לא כמנהגי בנותיכם, מנהגי בנותינו אנו! – הדגיש אבי הכלה בתשובתו על השתדליותינו – אצלכם, עלמה שהיא משכלת קצת, כבר הרי היא פטורה מכל המצוות… ואצלנו – לא! התיהדותנו עלתה לנו בדמים רבים ולא על נקלה נְוַתֵר עליה! –

ואמנם הכלה היתה עלמה יפת־תאר ומשכלת, שגמרה את הגמנסיה במדליה של זהב, ועם כל זה, נזהרה ככה בשמירת יום השבת כהלכה! –

באותה עיר הייתי גם לפני כמה שנים שאז פגשתי בה את הגרים הראשונים מהמגורשים מפלכי רוסיה הפנימית (לאפוקי מאלה שנפגשתי עמהם בצריצן, שהם מקומיים). אז היה ממלא מקום החַכַם שלהם, שמת לפני שנה, אחד מחשובי עדתם «עזרא» שמו בעברית, וברוסית – «קוזְמָא», שכך נוהגין כולם להִקָרֵא בשני שמות עברי ורוסי, ושניהם – רושמיים. ועל פי רוב הם משאירים לעצמם את שמם הרוסי שקודם להתיהדותם.

ולמה נקרא שמו «עזרא»?

על שום שנחשב אצלם לסופר ולמלומד בעברית (כפי מבינתם הם).

הַחַכַם הזה באַוָתו להראות לי את «בקיאותו» בעברית, לקָחַני אחרי כבוד לבית תפלתם בשעת קבלת־שבת. כשנכנסו הביתה, נגשו אליו כל בני־העדה שכבר חכו לו עוד מבעוד יום, וישקו את יד ימינו, והוא ברכם במועל־כפיו ובעינים נשואות למרום. אחרי כן נגש אל העמוד, והם מהרו לשבת איש איש על מקומו ו«סידורו» החצי־רוסי וחצי־עברי בידו, והתחילו להתפלל בהשתפכות נפש ובהגיג־לבב.

מוזר ונֶכֶר היה לי, בן־ישראל, לראות אנשים רוסים־טיפוסים מֻקפים פאת ראשם ופדחתם; וָוִים וקרסים מרֻכסים בלולאות מחוברות בקיפולי מעיליהם ואפֻדותיהם שממעל למכנסיהם; שרשראות־כסף מעשי גַבלות, ארוכות ורחבות, יוצאות מעגילי שעוניהם העבים ונעוצות בכיסי המקטורין כדרך הרוסים¹⁰⁶ ומבעד לוילון דק הפָרוש למחיצה בינם ובין נשותיהם, תֵרָאֵינָה רוסיות שְמֵנות ועָבות, בריאות בשר וטובות מראה, בעלות פנים סגלגליות, רעולות במטפחיות אדומות כתומות, וסינוריהן ארוכות ומפולשות וכו‘. – הגברים מזמרים זמירות עבריות «מוחטמות» כדרך הרוסים, והנשים עוזרות להם בקולותיהן הדקים ומסולסלים וכו’. – כמה מוזר ומשונה הדבר?!…

אודה ולא אבוש: בשום אופן לא יכלתי להכיר בהם איזה התעוררות עברית־מקורית. בשגם אין תנועה ואין נדנוד־קל ורשרוש כלשהו ביניהם בשעת תפלתם, כפי שהָרגלנו לראות בין אחינו בני ישראל כשהם מתעוררים ומתנועעים¹⁰⁷ בשעת תפלתם.

אכן מאמין אני עכשו במה שמסופר על אותו גאון: שחפצו לרמותו, והביאו לפניו עלם־נוצרי, שהכינוהו מראש להבָחֵן בגמרא, העלם אמנם הצטיין בשִנונו, אלא שהגאון הרגיש בו. ויפן להעומדים לפניו בצחוק על שפתיו:

– חוששני בו, בעלם זה, שאיננו מזרע ישראל. כי על כן גמר לפני דף שלם בגמרא בלי שום תנועה עברית וכו'…

* * *

למחר בבוקר השכם, באתי לבית תפלתם בשעת הקריאה, אחד מאחינו ה«הרריים» קרא בתורה בפרשת השבוע ואת ההפטרה קרא החכם־דנן «עזרא־קוזמא» שגם הוא לא הנאני ביותר בהברותיו הרוסיות ה«מחוטמות» מן הנחירין….

אחרי התפלה, שוחחתי עמהם ע"ד התיהדותם ומסיבותיה וגלגוליה וכו'. וזה מה שנודעתי מהם, מה שאסור היה עד עתה, שם ברוסיה, אף לרַמֵז בחשאי… ומה גם לפרסם ברבים:

סופרם זה «עזרא» נתגייר כשהיה בן שמונה עשרה שנה, ביחד עם אביו־זקנו. ואולם אביו לא רצה להמול אף־על־פי שבעצם ובעיקר, כבר הסכים על ה«התיהדות», עוד משעה שנכנס לכת השבתאים (Subbotnik). וזה אך כשנתים נמלך – ונמול אף הוא. אז היה כבן שבעים, ובנו זה עתה – כבן חמשים, ואמנם לא לעתים רחוקות יושבים הם במסבה אחת, משפחה שלמה, של מתיהדים ונוצרים שבת אחים, קרובים ושארי־בשר, אוהבים ומכבדים זה את זה. אף־על־פי שהם רחוקים כה מאד זה מזה בהשקפותיהם הדתיות.

כן אינם נמנעים גם מלהשתדך ולהתחתן זה בזה, ברם הצד הנוצרי אי אפשר לו, בשום אופן, להשאר בנצריותו אחרי החתון.

 

לה.    🔗

פעם אחת הייתי נוכח בברית־מילה אצל יהודי אשכנזי בוְלַדִיקַוקַז, שאבי־אשתו, ומקצת אחיו היו גרים, ושאר אחיו – פרבסלבים.

אבי־היולֶדת, הַגֵר, היה סנדק! וכאשר אך נגמרה המילה והפריעה כדת, הוציא מצלחתו חבילה של שטרי־ערך בסכום הגון, וישליכנה על כַר התינוק באירוניה מרה:

– הֵא לך רך־נימול, יהודי חדש, מעט כסף לקרן קימת, למען תוכל לכפר את פני עֵשָו במנחה לכשתגדל, ותשתדל להשיג זכיות־האדם שזה עכשיו נגזלו הימנך…

ואירוניה מרה זו. היתה אז כעין מכת־לחי לאלה הדודים הפרבסלבים שהיו בשעת מעשה, ונתביישו מאד, כי באותה שעה התגברו מאד הגירושים והרדיפות על היהודים בחבל טרסק זה, באופנים הכי קשים ואכזריים, בעטיו של קַחַנוב שר־הפלך אז, ועל פי נוסחו של הצר הצורר אלכסנדר.III, ו«המן» שלו – פובידונוסצוב.

אגב, כשהיינו אחרי כן מסובים בסעודה, השתוממתי על המראה: האיך הדודים הפרבסלבים מצטַלבים כדרכם בגמר המשתה, ואלה הדודים הגרים, אחיהם וקרוביהם, – נוטלים את ידיהם במים־אחרונים, ומברכים ברכת המזון.

– סיני וגולגלתא – דנשקי אהדדי!…

– את זה לעמת זה! –

ועוד יותר נשתוממתי כאשר התחיל החזן־היהודי לבָרֵך את הקרואים ב«מי שברך», ו«בעבור שנדב», דרשו אף הם, ה«דודים הפרבסלבים», בכל תקף ועוז: לברך גם אותם בברכה־עברית זו, ביחד את נשיהם וטפיהם וכו'. ודוקא ב«שם המפרש» שלהם לפי סגנון רוסיה. לאמר: «מי שברך…. הוא יברך את – איבן אנדריוביץ… את אנסטסיה ספירידונובה…» וכיוצ"ב. וכל הקרואים והקרואות ואף הגרים בעצמם הביטו על זה בקרת־רוח ובשויון־נפש כעל דבר רגיל ומצוי אצלם.

שִויון נפשם זה עִנְיֵן אותי מאד. ועד שלא הספקתי להסתכל ולהתעמק היטב באותם הטפוסים השונים ומשונים היושבים לפני, והנה נגש אלי אחד מאלה הדודים הפרבסלבים, גחין לחיש באזני:

– רוצה אתה, בן ישראל, להיות הסנדק שלי?… מחר כעת חיה, בעזר שדי, אני נימול.

– בכל לבבי ונפשי – השיבותיו ברגש – ואולם מִתְיָרֵא אנכי מפני הרשות המבטת עכשיו בשבע עינים… ומה גם שזכות־ישיבתי כאן איננה חוקית!..

– אי משום הא לא איריא – ענני במאור פנים – מחר בין הקרואים שלי תמצא גם את פקיד־הרובע שלנו, המתעתד אף הוא להתיהד… ובכן פקעה יראתך, בן־ישראל.

בבקר השכם הבהילוני ממשכבי, אלה הגרים אשר ראיתים אתמול בברית־מילה, ולא נתנוני אף לשתות כוס תה, בטענתם הנמרצה שתקפו אותי: «אבינו אברהם אף הוא השכים בבוקר לקיים מצוה זו» – וכשבאתי לבית הנימול מצאתיו כבר עָקוד ברגליו וקשור באלונטית רכה אל הספה כשהוא שוכב פרקדן. אותי הקריבו תכף אליו, הושיבוני מראשותיו, והורוני: האיך לאחז בראשו, שלא יפרפר בשעת מעשה. – גֵר זקן ורגיל מָל את בשר ערלתו, ומשנהו העומד על ידו, פרע ומצץ כהרף־עין, שניהם עשו מלאכתם בחריצות יתרה, וכנראה – בבקיאות־רבה ואבי הנמול שזה רק כמה חדשים שנימול אף הוא, מצץ את שארית הדם שהניח הפורע בשבילו.

וכל זאת נעשתה בהשגחת רופא־מומחה שעמד על גביהם כל הזמן, והוא דוקא פרבסלבי־אדוקי ידוע במקומות אלה בתור «שחור שבשחורים» מבעלי «אגודת הנשר עם שני ראשים» שיָסד הצר הצורר. כי רופא־יהודי בכלל משתמט מלְהִטָפֵל בזה, מיראת העונש, ושלא להָמיט רעה אל אחיו היושבים אל עקרבים בפה.

לא שמעתי אף אנחה אחת יוצאת מלבו של הנימול, שהיה בן עשרים ושלש שנים. הוא שכב לו במנוחה על הספה אחרי שהסירותי את כפי מעל ראשו, אך פניו הִתְגעַוְתו קצת והביעו כאב־עמוק־חרישי.

– ומכיון שישנו יהודי בן־ישראל בתוכנו – קרא האב בעליצות נפש – רוצה אני שהוא יקרא לבני את השם העברי.

כמובן מלאתי את חפצו בכל לבבי. וכשהגעתי בברכת־השם להמלים: «ויקרא שמו בישראל», הפסקתי מעט, בכדי לשמוע את השם, והם התחילו לרַנֵן בשמחה עצומה, ולחזור כמה פעמים במנגינה־נעימה את המלה «בישראל» ופונים במאור פנים כלפי הנימול בהערה רגשנית: השמעת? בישראל! – והנך – ישראלי!!

האב שהרגיש בי כי אני מַמתין לו ומתקשה בהשֵם, קפץ ממקומו ויקרא בכעס מעושה:

– איזו שאלה? כלום אין אתה יודע? – אברהם… אברהם!!

הסילודים התגברו, השירה השתפכה על כל הנאספים, כולם כאיש אחד חברים נפלו באקסטזה וישנו וישלשו את המלים: בישראל! בישראל! אברהם! אברהם!

אחרי כן הצהירו לי: כי על פי רוב בוחרים הם בהשם הזה המָרום ונשגב «אברהם» – אֲבי כל גרי הצדק מאז ומעולם, ובכל דור ודור, ובכל אומה ולשון, הבאים לחסות תחת כנפי השכינה.

באותה שעה הראוני את הכסא־המיוחד המרופד ביריעות ארגמן ומרבדי־תפארה – «כסא אברהם» שהם מכינים לו תמיד במקום «כסא של אליהו» הנהוג אצלנו. ומאמינים אמונה־אמן: «כי אברהם עומד ומשגיח בכל עת המולו של אחד המתיהדים». –

– ומפני מה אתם מְשַנים מהמנהג המקובל באומתנו זו שאתם באים להסתפח בנחלתה הרוחנית: להעמיד «כסא של אליהו» שהוא נקרא גם «מלאך הברית»? שאלתים בתמיהתי.

– חשוד הוא אצלנו, אליהו, על בשורת הנצרות…

– האמנם? גם אתם גרי הצדק מאמינים בכזאת? – אתמהה…

– וָלא! אנחנו כבר עמדנו על הדבר… והא ראיה: שאנו הולכים ונשמטים משם… אלא, כדי שלא לתת מקום לטעות לאלה ה«חלשים והרפוים» שבתוכנו, אשר עדין לא התחזקו כדבעי באמונתנו החדשה־העתיקה, לחשוב: שגם אנו מנשאים ומרוממים את אליהו, התופס כה מקום־חשוב בבשורת־הנצרות, כפי מושגי הנוצרים וביחוד הפרבסלבים שלנו, התקינו קדמונינו, עוד בתקופות ההתיהדות הקדמוניות, – להחליף את «כסאו» ב«כסא של אברהם» שהיה בעצמו גר־צדק, ובזה הוא יותר ויותר מתאים לתעודתנו. ומה גם שהוא לא הסתפק ב«גיורתו» העצמית, אלא שהיה מכניס גרים רבים תחת כנפי השכינה, כמה שנאמר בתורה:

«ואת הנפש אשר עשו בחרן» (בראשית י"ב, ה'.)

והידענים שבהם, שכבר למדו תורה במקורה, הטעימו והדגישו את המלה «הַנֶפֶש» בגאון־מוסרי־מסותר לאמר: שבפה הכונה: «נפש» ממש, לאמר – «נשמה» ולא «גוף־עבדותי» וכדומה. –

 

לו.    🔗

פעם אחת עמדתי בטפליס על מרצפת התחנה, ממתין לאדם אחד שצריך היה לבא עם הרכבת מִבַטום. כשבאה, העיפותי עיני כה וכה לחפש את אורחי המקֻוה, והנה מקרון־האסירים (Arestanski wagon) יצא רוסי זקן בעל הדרת פנים ויפה תאר מאד עד שלקח שבי ביפיו את לבות כל העומדים על המרצפת, ומה השתוממנו לראותו כָבול בכבלי־ברזל מכף רגלו ועד ראשו, ובהליכתו נשמע צליל־הכבלים המרעיד מתרי הלב…

הוא כנראה הרגיש והכיר ב«יהודי» שבי, ויפן אלי בקול צרוד מלא נוגה ורְוֵה־דמעות:

בן ישראל! היודע אתה מפני מה, ובשביל מה אסרוני והכבידו כה נחשתי? – לא מפני איזה עבֵרה שעברתי בין אדם לחברו, או להממשלה חלילה וכו‘, אלא – על חטא שחטאתי להאמין ב"ה אלהי ישראל, אלהי האבות והנביאים, בלי השתתפות איזה אֵם ובן וכו’. ובעבור זה הריני מתגולל זה יותר מחצי שנה בבתי־כלאים, בין אסירי המלך, רוצחים וחמסנים, חלאת מן האדם וכו'. הה! רגלי כבר בָצֵקוּ, ידי כבדות… ואין בי כח לשאת עוד!

לשֵמע הדברים האלה נגש פקיד־הג’נדרמריה ויצַו על החילים מְלַוָיו: לתת לו את ה«ניירות¹⁰⁸ ב«דבר משפטו», וכאשר אך הֵעִיף עיניו בהם קצת, מיד פתח את אזיקיו, ויערך פרטי־כל על הָרָשות המקומית שמשם נשלח אחרי הִשָפטו: «על אשר שלחוהו אסור באזיקים לא כדת», שהרי עוד מימי אלכסנדר.II נאסר זאת. הזקן החליף כח וישאל אותנו, קמץ היהודים שעמדנו על הרצפה בקרבתו:

– שמא יודעים אתם, אחים, מקום מגורם של אחינו המתיהדים שבעיר זו?

ואולם אנחנו השתמטנו מלהשיבו בראותנו אותו הפקיד ששחררהו, כבר מסתכל בנו בעיני זעם… ואך מרחוק רמזנו לסבל־מתיהד אחד העובד בתחנה. והלה השליך תכף את עבודתו, ויוליכהו ישר אל ראש עדתם. –

* * *

אחרי כמה שנים, בהיותי במקומות המרפא שבקוקז נתודע אלי שוחט אחד בעיר פיאטיגורסק, – גר־צעיר, בן עשרים ושמנה שנים, שאביו נתגייר אתו יחדו כשהיה ילד. ובכל ימי שבתי שם לא פסק מלספר לי על דבר סבת התיהדותו של אביו:

«הוא עבד אז בצבא קוזקי־קובן שבחיל הצבא בספ"ב. פעם אחת עבר על פתח בית הכנסת בשעת התפלה במקהלות¹⁰⁹ ונכנס לתוכו לשמוע אל הרנה וכו'. ומאותה שעה נעשה ממש מצובת בצבת לדת ישראל – ונתיהד!

«ברם, רבות רבות צררהו בעד זה – היה בנו זה השו"ב מדגיש לי באנחה שוברת חצי גופו – והדריכוהו מנוחה! מטעם הקונסיסטוריון היו שולחים אותו כפעם בפעם לכומר־גדול אחד, מיסיונר־פרבסלבי, נואם ודַברן־מצוין, לשמוע את תוכחותיו (כך היו נוהגין אז עם כל המתיהדים, על פי פקודה־חשאית מהסינוד הקדוש) שהיו מכאיבות אותו ביותר, בידעו: כי כומר זה המקנא כה להפרבסלביה איננו לא פחות ולא יותר, מיהודי־מומר־לתיאבון, שהשתמד בהדיא לשֵם איזה ריבה־רוסית־יפה ועשירה שהתאהב בה, ונשאה לאשה»…

ואולם מתוך ספוריהם על דבר מסיבי־התיהדותם וכו' שמעתי כמה פעמים גם דברי קובלנא והתאוננות על היהודים האמתים: שאינם שומרי־דת כראוי וכו'. והעיקר – על שהם מחללים את השבת.

כן שמעתי פעם אחת חבורה אחת מהם עסוקה בספורי מסיבות־התיהדותם. האחד ספר:

«אני ובית אבי וכל בני משפחתנו, ישבנו בכפר אחד בפלך טמבוב. ואירע לי ללכת בלוית יהודי סוחר־שְוָרים למוסקבה, בתור שומר על השורים בדרך. ואותו היהודי שכח אחרי כן תיק הטלית ותפילין שלו בקרון הרכבת, כשחזרנו מדרכנו, בשעה שנפרדנו בפרשת דרכים. ואקח את התיק שמצאתי בו גם תנ"ך בתרגום רוסי, ואביאהו אתי הביתה. ובהיותי קצת יודע ספר, הייתי קורא בתרגום זה לפני בית אבי וחבריו, בלילות החרף הארוכים והעגומים מאד בשם… וקריאה זו, אף־על־פי שהיתה בתרגום מסיוני, לכאורה, בכל זאת השפיעה להיפך מכונת המעתיקים… והיא שעוררה בהם את האהבה העצומה לתורת משה והנביאים, ובבקר־לא־עבות אחד, קַמנו כמעט כל בני הכפר – ונתיהד!»

וכשנודע הדבר להרשות שבעיר המחוז, גרשוני בארח אדמנסטרטיבי מהכפר שלנו, והחרימו את שדותינו וכו‘. והוביאוני הנה, כנהוג בשלשלאות של ברזל, ביחד עם כל רשעי ארץ, שופכי דמים ורוצחים וחלאת מין האדם וכו’.

ברם, עכשיו הננו כולנו שבעי רצון מזה: ששֻלחנו הֵנָה וכבר רכשנו לנו בארץ פוריה זו, גם שדות וכרמים ובתים מלאים כל טוב. והננו חיים חיים־מאושרים ונעימים וכו'.

«ואולם – הוסיף בסוף ספורו – כל זה אינו שוה לי כשאני נפגש כאן עם יהודים, שמעודי לא ראיתים שם במקומותינו, שבפנים רוסיה, החסומה לפניהם, זולתי באקראי, בתור עוברי אורח וכדומה. וכשאני רואה אותם כה מקילים ומזלזלים במצוות המעשיות, ומה גם – ביום השבת הקדוש וכו', הריני באמת נבוך ומשועמם»… –

השני ספר באותו מעמד:

«סבת התיהדותו באה מתוך פחד־פתאמי:»

«פעם אחת ראיתי בחלומי את יהודה איש־קריות (Juda Iskarioth) כפי שהוא מתואר ומצויר על קיר המנזר שלנו, בשמאל בַבִיאָה, חורק עלי בשיניו, ואינו מניחֵני להצטלב כראוי «על חזי ועל לבי», כדרך הפרבסלבים. נתעוררתי משנתי חרד ונפעם מאד, וחלומי זה הציקַני ימים רבים וידריכני מנוחה עד שגליתיו לפני מכירי מולקן־סבותניק שישב בסביבתנו, והלה פתרו לי: שצריך להתיהד ביחד אתו! ונקום שנינו ונתיהד ביום אחד.

– וזהו – בהורותו לי על חברו היושב על ידו ומצטחק קצת – אותו המולקן־שבתאי, שהכניסני עמו תחת כנפי השכינה. –

«פעם אחת – נכנס גר זקן לתוך שיחותינו – כתבו לי בתעודת מסעי «שאני יהודי» סתם, במקום המלה «מתיהד»¹¹⁰ וכשבאתי לרגלי עסָקַי למוסקבה נחטפתי בידי השוטרים ויגרשוני ביחד עם עוד יהודים שנתפסו בלי זכות־הישיבה בה, בשעת הציד שערכה להם הבולשת. אז הייתי נעלב עד מאד, ולבי נוקפי… ומה גם לאחר שראיתי: עד כמה היהודים שלנו בפה מזלזלים ככה בדת, ומחללים את השבת וכו‘. וכו’.»

– הוי השבת! –

– ואני – קפץ אחד ונכנס לתוך דבריהם – אדרבה… ונהפוך הוא! אני הייתי שמח באמת ושבע רצון מאד אלמלי קָרַנִי גם אותי כדבר הזה… ואף אמנם קרה לי כזאת בקיוב שנתפסתי ב«ליל־ציד» אחד, עם יהודים משוללי זכות ישיבה בה, ונאסרתי כיום תמים. והריני – מתגאה בזה: שזכיתי לְהֵאָסֵר למצער יום אחד בתור «סתם יהודי»!…

 

לז.    🔗

גם בסיביריה הקרה, הגדולה והרחבה, פגשתי הרבה מתיהדים, גולים ומגורשים שמה, עוד בימי אלכסנדר הראשון וניקולי.I ביחוד ישנם לרוב בחבלי הארץ שמעבר־האגם בַיקל, ועל גדות האַמור, ובערבות האוססרי וכו‘. אף גם חלק הגון בערבות סיביריה המערבית וכו’. ובהכפרים זִימַא וטטיאנקה (Sima Tatjanka) יושבים הם במספר של איזו אלפים נפש. ואבותיהם של אלה הָיה היו קצפים טהורים בפלכי פנזה וריאזן וסרטוב וכו‘. וכשהתחילו להתיהד בימי הקיסרים הנזכרים הִגלום הֵנָה. וכה נשארו בצביונם ובטפוסם הַקַצַפי, כמו כל גָרֵי סיביריה הקצפית: אותה השפה, אותם המלבושים, ואותן הדירות וכו’, אבל הם אינם שותים יי"ש, ונזהרים בדיני ישראל בכל מכל, עד כמה שידם מגעת.¹¹¹

במשך כל השבוע עובדים הם בשדה בצַוְתא־חדא עם שכניהם הרוסים. אך ביום הששי אחרי הצהרים, מפסיקים הם את עבודתם, מתרחצים במרחץ כיהודים כשרים, וממהרים לבית הכנסת לקבל את פני שבת המלכה.

לכפריהם הללו היו באים לעתים קרובות הריבולוציונרים היהודים, שממשלת הזדון הגלתה לסיביריה. אך את «היהודים הללו» לא היו מקבלים בסבר פנים יפות

– יהודים שאינם מניחין תפילין ואינם נזהרין בשמירת השבת וכו', הרי הם גרועים מגוים! – היו אומרים… ולפעמים היו גם מְגָרשים אותם בחרפה מבתיהם

יותר רחוק, בחבל מזרחי־דרומי, במרחק אלף פרסה מקרסנוירסק, נמצא כפר גדול של גרים בשם «יודינה» (Judina) שבמרכזו מתנוסס בית כנסת גדול בנוי לתלפיות ועל משקוף הדלת החיצונית חרותות באותיות גדולות המלים:

«ברוך אתה בבואך!»

הכפר הזה «יודינה» משתרע על שטח של הרבה עשרות אלפי מעניות אדמה, והוא היה מספיק שנה־שנה קרוב לארבע מליון פוד חטה ומיני תבואה אחרים.

לפני הספירה הכללית ברוסיה (שנת 1897) ישבו בכפר זה, אלפים שבע מאות וחמשים נפש, בגיל למעלה משמנה שנים,

כל האכרים־הגֵרים של יודינה, המה עשירים מאד. לכל אחד מהם יש לא פחות מתשעים מענות אדמה (ערך אלף דונמים). מובן, שגם הם בחציניותיהם הרי הם רוסים לכל דבר. אך יחד עם זה יש להם קהלה יהודית מסודרת, עם רב ושוחט ושאר כלי הקדש ויש להם גם פנקס שרושמים בו את כל המאורעות שבקהלה.

בבנין ביה"כנס השקיעו גרי־יודינה הרבה מרץ וכחות. והבנין נמשך במשך שנתים ימים. בארון הקדש היפה נמצאים ארבעה ספרי תורה, כולם מירושלים־דליטא, מוילנה. על יד הדלת מדבק לוח מיוחד על הכתל, ועליו רשומים חובות המנדבים. ברשימה זו אתה קורא ברוסית: ot Efima Semionowieza Ananewa sa rewii Parscha Tsuma 40 kopjeek; ot Jakoba Onukina sa Maftir 80 kopjeek (זאת אומרת: מאת חיים בן סימון אנניב מגיע בעד רביעי פרשת תרומה 40 קאפ'. ומיעקב אנוקין בעד מפטיר – 80 קאפ. וכן הלאה).

בשנות 1893־4 כשנסעתי בפעם הראשונה בסיביריה, נפגשתי עמהם בהרבה מקומות שאין הממשלה יודעת מהם כלום. אך כולם היו נרשמים בערכאותיהם לאיזה כפר או חוה זעירה.

כן גם הייתי עד־ראיה לכמה מקרים פרובוקַצִיוניים מצד מלכות־הרשעה שהצטיינה בזאת, כדי להתגולל עליהם אחרי כן ולהסית בהם את ההמון החָשוך שבסיביריה, להַשים את נויהם ולהכותם חרם.

מאורע אחד חשוב, חקוק בזכרוני עד היום הזה:

באחד מבתי־המרזח שעל יד התחנה אב (ob מקום התפלגות המסלות לקרסנוירסק־אירקוטסק וטומסק) ישבתי ושתיתי תה ומעבר השני ממולי, ישב קַצַפ־טפוסי וצעק בכל העת, בהראותו בידו על האיקונין והנר־תמיד שלפניה בפנת הלשכה:

– הע, פוי, הסירו את האיקונין… שהיא שארית עבודת האלילים… כמו כל הפרבסלביה… הסירו, הסירו, צא טמא… אנחנו הגרים הסובותניקים אינם סובלים את זה… בואו בואו והתיהדו ונתאחד עם היהודים וכו‘, וכו’.

כל המסובים והסובאים־סבואים נקהלו מסביב להגר־המטיף וחפצו לשסעו, ואולם היו גם כאלה בין השכורים, שהגינו עליו. כרגע התערבה הפוליציה, ואני ישבתי משמים נרעש ונפחד ודואג פשוט לחיי… וביחד עם זה נפלאתי מאד על אותה סבלנות מרובה שהפוליציה מראה לאותו מסית ומדיח, ולא תתן לנגוע בו.

לפתע פתאם התפרצו הלשכתה כתריסר קצפים גבורים וחסונים, אדירי־איומה ויחצו להם דרך בין המתלוננים. ויגשו אל המסית, וכהרף־עין קרעו את חזיתו ובחפשם את לבו הראו לכל קהל המתלוננים את ה«צְלָב» התלוי על צוארו, בקראם בקול אדיר וחזק:

– הביטו אחים פרבסלבים וראו, כי זהו פרָבוקַטור (מסית) פשוט, שבא להסיתכם ולקומם אתכם כנגדנו המתיהדים. ובא האות, – «הצלב»… ומה שהפוליציה כה מגינה עליו…

כל הקהל נרגז מאד, ואני עמדתי על הדבר – לפי ספורם של אותם המתיהדים – שזהו מקרה רגיל ושכיח מאד אצלם. ואלה הפרובוקטורים נשלחים בכונה תחלה מאת הסינוד־הקדוש, ועל פי רמז מגבוה «תָגֵן עליהם הפוליציה»… ואולם אנחנו עומדים על המשמר ובכל פעם הם מִתְבַדִים על ידינו… ולא עוד, אלא שאחרי כל מקרה שכזה, נתוספים ונספחים עלינו גרים חדשים למאות ולאלפים!

קנאתי בהם מאד!

למה נכחד, אנו היהודים, איננו מסוגלים לקדם פני הרעה, אפילו בשעות הפרובוקציוניות ביותר, שעברו עלינו בגולה ויחריבו אותנו לגמרי…

אבל דא עקא, כי בסיביריה הגדולה והרחבה, אי אפשר להם להתחזק בהתיהדותם, כמו במרכזים אחרים משלהם שבקוקז וכו‘. כי כבדה עליהם מאד השגחת הרשות המקומית, ובכוָנה מיוחדת, כמובן על פי צָו מגבוה, היא מפזרת אותם במקומות היותר נדחים ושוממים. בקצוי סיביריה, הרחוקים מאד ממרכזי הישוב התרבותי, שבהם נמצאים גם יהודים. ועל פי רוב תקציע למענם, בכיון, אותם חבלי האדמה שבין יערות־עד (Taiga) ובצות הטונדְרָה וכו’. בין השבטים הפראים למחצה, לשליש ולרביע, כמו: הטונגוזים, האוסטיאקים, והצוקצוקים וכו‘. ומעט מזער גם בין הבוריאָטַים־השַמַנים עובדי האליל או מאמיני דת־בודַה וכו’. ולפיכך בורחים הם משם בהמון לאמריקה דרך סִין ויַפַן, וזהו סוד הִתרבותם ביחוד בקנדה הדומה באקלימה לרוסיה הצפונית ולסיביריה. ומאד מענין היה אלמלי היינו יכולים לקבל ידיעות נכונות גם מקנדה בדבר היחס שבינם ובין הדוהוברים הרוסים, שנדדו שמה לפני כמה שנים, אחרי גלותם על ידי הצר־הצורר ניקולי.II ממקומות מושבותיהם בקוקז, שעל יד מושבותיהם של המתיהדים.

 

לח.    🔗

היו לי פגישות גם עִם כאלו, שכבר לקחו להם במונופולין את החסות השָמַיְמִית על עסקי אלוה וכו', וידברו קשות על היהודים:

«שאינם מקיימים את המצוות המעשיות וכו’», אף לא נמנעו מלהביע לי בהדיא את אי־רצונם על זה:

«שישנם עוד יהודים בתבל, החושבים את עצמם לעם סגולה, עם־קדוש, בני־העברים־הקדמונים, מקבלי התורה על הר סיני וכו‘. בשעה – שאך הם, גרי־הצדק הללו, ראוים באמת לְהִקָרֵא בשמות קדושים ונעלים כאלה. והראיה: שאתם היהודים – היו מדגישים לי – הנכם דווים וסחופים, שפלים ובזוים בעיני כל עמי תבל, ואיה איפוא אותה ההבטחה הנשגבה: והייתם לי סגולה מכל העמים. או: ונתנך ה’ עליון על כל גויי הארץ?»

ואמנם, פגישות כאלו, הרגיזוני מאד מבתחלה, עד שמרוב כעשי והַוָתי דברתי אף אני קשות אתם, בהרצאתי הראשונה בס"פב בחברת מפיצי ההשכלה¹¹² ואולם לשמחת לבבי נוכחתי לדעת במרוצת הזמן: כי משגה היה אתי ובחפזה טעיתי. וזוהי דעת יחידים־בודדים, שקשה להם עדיין להסתלק מאותו רעיון־נצרָני שבו גֻדלו וחֻנכו:

«כי האלהים מאס בזרע יעקב ובחר בגוים ולאומים אחרים, אשר נטבלו ברוח הקדש וכו‘. והודו בבנו ואמו וכו’.»

ובאמת, לאחר שעמדתי על תנועה זו, מתוך נסיון כביר וארוך של יותר מחצי יובל שנים, ותהיתי על קנקנם כמעט בכל מקומות מושבותיהם אף חזרתי ובדקתי, דרשתי וחקרתי היטב את תכונתה של תנועה זו – לכל פרטיה ודקדוקיה, והרי אני עכשו חוזר ומביט ומסתכל בהם גם האידנא בכל עת ובכל זמן ועידן, ובכל אתר ואתר, הריני רואה: שאם כי לעת עתה קשורים הם בנו בנימין דקין בערך… ואולם הנימין הללו, אף הם הולכים ומתעבתים לעבותות חזקות, עָבות ביותר… באופן שֶיְהַדְקו אותם «הדק היטב» אל גוף אומתנו, להיות עמָנו גוף אחד איתן ומוצק, – «גוש» המפיל אימתה ופחד… ומכריח את אחרים להתחשב אתו…

ואת דעתי זו האחרונה הריני מאַשֵר עוד ביתר בטחון ואֵמון משעה שבאתי לארץ אבות בראשונה, עוד קודם המלחמה העולמית, ופגשתים בה לרוב.

כי אמנם ישנם הרבה מתיהדים־רוסים גם ביפו וגם בירושלים, ובחברון ובחיפה ובטבריה וצפת, וביחוד – בהמושבות שבגליל העליון והתחתון – כולם הם תמימים וישרים, אוהבי עבודה ונהנים אך ורק מיגיע כפיהם; בלתי מתרגזים, ונוחים מטבעם לכל הבריות. ונשיהם כמוהם, עובדות בכל עבודה בגן ובשדה, בבית ובחוץ, בנותיהם בריאות ואמיצות ומתמכרות לעבודה בכל לבבן ונפשן, ואינן רודפות כלל אחרי המָדֶה ויתר מַדְוֵי הלוקסוס וכדומה. וכבר יצאו להן מוניטין בכל שדרות הישוב החדש: בתור האמהות היותר טובות, וגם יותר – «עִבְריות» בנוגע לחנוך הדור הצעיר! – וילדיהן הקטנים לומדים בבתי־הספר שלנו, והם הם המְלַמְדִים את הוריהם, ומרגילים אותם לדבר עברית ודוקא לפי ההברה הארצישראלית… וכשבקרתים כמה פעמים בהמושבות: סג’רה, בית־ג’ן, כפר־תבור ויבניאל וכו', נהניתי מאד מאד כשראיתים מאוחדים אתנו והולכים ונבלעים בתוכנו, ונכנסים «לפנַי ולפנים» להגוף העברי, עד שכבר החילותי לראות מתגשם חזיונו של הד"ר המנוח י. ל. קצנלסון:

«שברבות הימים, כאשר ככה יוסיפו להתערב ולהתבולל בנו, יִתוסְפו לנו כחות רעננים עם זרמי דם־חזק ובָריא להאדיר ולבסס את חסן לאומנו» – באחד ממכתביו אלי שפרסמתיו בספרי «ממלכות אררט», אך בשנוי לשון קצת מאימת הצינזורה אז).

כי אמנה, כחות רעננים ודם־חי בריא ומבריא מכניסים הם לתוך גופנו הלאומי, אלה אחינו «המתיהדים» ההולכים ונקרעים מתוך־תוכה של אומה אדירה וכבירה זו.

אכן יש ויש עם מי להתחשב, ובמי – להתפאר!

* * *

ולשמחת לבנו הם הולכים ומתרבים מאד ברוסיה הגדולה, ונספחים עלינו מיום ליום. ובשנה האחרונה, אחרי השמדת העריצות הצרית וממשלת זדון שלה ברוסיה, התחילו עוד ביותר להִגָלות פה ושם. וכפי שאני יודע וָעֵד, כאשר אך תגיע שעת הכשר והשלום יכון בארץ, נכונים הם לעלות לארץ ישראל באלפיהם וברבבותיהם. כי זהו אדיר כל חפצם – לבנות אתנו יחדו את ארצנו הקמה לתחיה! והם את מצַפים לאיזה בסיס־כלכלי שיתכונן בארץ, באופן שיוכלו להתפרנס בה לו גם בצמצום גדול. ולשם כך מוכנים ומזומנים הם לעזוב את בתיהם ואת אדמתם וגם את משפחותיהם וקרוביהם הנוצרים, שכאמור: אינם מתרחקים כלל מהם, והכל – לשם דת ישראל והאמונה באלהי האבות והנביאים!

ועל השאלה: מה הוא הכח הדוחף את האנשים הללו שהכו שרשים כל כך עמוקים ברוסיה, מולדתם הרחבה והעשירה, לעזוב את השדות הפוריות וכו', ולנדוד לארץ ישראל החרבה והשוממה? ישנה אך תשובה אחת שומה בפיהם:

«לירוק על רוסיה, ולעלות ולהתישב ב«פלסטינקה»¹¹³

(הם מבטאים כך את המלה בדרך «חבה יתרה», לפי הנטיה הרוסית)

וה«התישבות בא"י» אז, ועוד ביותר עכשיו, נעשתה אצלם להאידעאל היותר מָרום ונשגב, אף־על־פי שלבם מְהַסֵס: האיך יזכו לכך…

וכששהיתי בקושטא, לפני שנתים (בשובי לא"י בפעם שנית) ביחד עם כמה אלפי עולים שנעצרו מאפס «ויזות» ורשיון־הכניסה, וביניהם כמה מאות גֵרים הללו שנדדו דרך קוקז ואנטוליה וסבלו כל יד עמל ותלאה מעל לכח אנושי, היו נאנחים ונאנקים לאמר:

אם הדלת עדיין נעולה אף בפני יהודים אמתים, – בפנינו הגרים על אחת כמה וכמה!…

ובכל זאת, לא נפלו כלל ברוחם, וכל אותם שני חדשים ששהיתי עמהם אז, היו מתוספים מיום ליום גרים־עולים חדשים שבאו מרוסיה בדרכים הנזכרים, וששהו בדרך לא פחות משנתים ימים (וגם שלש ארבע שנים!) עד שבלו מעליהם שמלותיהם ונעליהם וכו' וכו'. ובכל זאת מתעודדים ומתנחמים באותה מימרא השגורה בפיהם לאמר:

«כבר הרעים הרעם, וכבר הבריק הברק. השעה הקדושה הגיעה, – המשיח הולך ובא!»

* * *

 

לט.    🔗

באביב תרע"ד שלפני המלחמה־העולמית, ואני יושב בתל־אביב, ויבואו אלי כמה קוזקים־דָנִים, ענקים, גבוהי קומה וחסונים כאלונים, «להתיעץ אתי בדבר התיהדותם שהם מתכוננים לה זה כמה».

הם באו ישר מחבל־הדן, אחרי שהשלימו את חק עבודתם בצבא הרוסי, ויקחו אתם את בניהם ואת בנותיהם ומשפחותיהם, ואת כל אשר להם. והואיל והיו ביניהם כאלה אשר ידעו אותי פנים אל פנים עוד מרוסיה, ושמעו שאני עכשו בתל־אביב, לכן הלכו מן האניה ישר אלי עם צרורותיהם ומלתחיהם וכו'. ויסתַדרו על המרצפת שלפני בית מלוני, כחצי גורן עגולה.

כל תל־אביב המה לביאתם…; שנים היו ביניהם שכבר בקרו את ארץ ישראל ב«נצרותם», בעלותם להתפלל על ה«קבר הקדוש», ויבקרו את כל המקומות הקדושים לנוצרים ולנו, שבא"י. והיו נהירין להם שבילי הארץ במדה מסוימה, אף תִרְגלו את היהודים שלנו המתפלאים ותמהים עליהם, ועוד ביותר – על חַיָלִים־קוזקים, «בריות משונות», שאימתם מֻטלת על… והם באו – להתיהד!?

כלום אפשר היה להם לצייר כזאת בדמיון? – שהרי אף ברוסיה מכורתם לא ידעו היהודים שלנו כלל ממציאותם, כאשר הבאתי לעיל. ומה גם בארץ־ישראל? –

כי לצערנו הגדול, היהודים שלנו אינם אוהבים את הגרים כלל (כאשר יתאונן ע“ז בצדק, הד”ר קלוזנר בספרו «עולם מתהוה») «הם מלגלגים עליהם, וחושבים אותם לטפשים ומטומטמים, ומתרחקים מהם מאד. ודבר זה הוא יותר ממעציב. כי הרי זה מוכיח: שחדלו היהודים מלחַבֵב ולהעריץ את אמונתם ולתתה עליונה על שאר האמונות, כאשר היא באמת; כאילו מודים הם לדברי היינה המומר: «שהיהדות אינה אמונה אלא – אָסוֹן»; כאילו היהדות היא להם למשא־כבד, ולמה זה יטענוה גם על אחרים?»… ולכן נמצאו אז בין אורחינו שבמלוני, ובין הסקרנים הרבים שמבחוץ, שאחרי כל ההוכחות שלנו: «כי אמנם ישנם רבבות גרים־מתיהדים כאלה הבאים להתיהד» התיחסו אליהם באי־אמון ובלעג השאננים על… על הקריבם את כל אשרם החמרי על מזבח היהדות. ועל עזבם את אדמתם שהם קשורים בה באלפי קשרים מדור דור, אף סבלו כה ענוים קשים ומרים וכו'… והכל – לשם דת ישראל!

ומצד המִסְכָנים התמימים הללו, בצבצה תמיהתם מהאי גיסא: שבבואם עכשו להארץ הקדושה, ארץ האמונה, – הרת דתי התבל, שאליה ישאו את נפשם זה כמה, והנה בני אותה הארץ, – ה«יהודים האמתים», מלגלגים עליהם ומבטלים אותם בבוז ולעג?

כלום אפשרית היא ירידה רוחנית יותר גדולה מזו?

במצב אי־נעים שכזה ישבו להם אותם ה«מתעתדים להתיהד», תאים ומשתוממים… ואולם לבם לא נפל עליהם. ויהיו טרודים לשבת בזהירות־יתרה על הספסלים הארצישראלים¹¹⁴ שאינם חזקים ביותר לגבי «חסונים» כאלה. והיו נרתעין ומזדעזעין תחתיהם…

אני הרגעתי אותם, והבינותים לדעת: שבני עמנו בכלל, רחוקים מלקבל גרים, משעה שנכוו בהם מאד עוד בימי קדם, כשנתגיירו האדומים ע"י הורקנוס החשמונאי, שמהם יצא העריץ הורדוס וכו‘. שבעטיו: «תקע נשר רומא את צפרניו החדות בלב גור אריה יהודה ויבוססהו בארצו». – וכן הדגשתי להם את המאמר התלמודי שנולד על ברכי עובדה הסטורית זו: «קשים גרים לישראל כספחת». בעוד שמעבר מזה חביבים הגרים, עד שאמרו: «לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים». ותפלתנו הנשגבה «על גרי הצדק וכו’». והם הסתפקו בזה וישוחחו לפני את כל תלאותיהם וענויהם שם ברוסיה משעה שנגלה סודם להרשות. ואולם הם השתמשו בקצת אונאה כלפי הרשות המקומית הצוררת להם בנכליה באמרם לה: «כי רוצים הם לעלות ירושלימה להתודות ולהשתטח על הקבר הקדוש, כדי להשקיט את הֱמְיַת נפשם הסוערת על שפקפקו בהנצרות» וכו’. ועל ידי זה הצליח בידם להשיג מיד את התעודות הדרושות, וגם הנחה הגונה ממחיר־פתקאות־הנסיעה באניה. וברַכֶבֶת. עוד יותר ממה שעושה ממשלת רוסיה לכל הציילנים העולים להשתטח על הקבר. ועכשיו לבם נוקפם על אונאה־מוסרית זו, שהרי לא לשֵם הקבר־הקדוש באו אלא – להתיהד!…

אני יעצתים: שילכו מבתחלה לעבוד אצל אחיהם הגרים שבגליל התחתון, אשר כבר הסכינו עם היהודים האכרים שלנו בהמושבות. בשגם ימי הקציר ממשמשים ובאים, והעבודה מצויה ומשתלמת היטב, ובינתים ילמדו אל דרכי אחיהם «המתיהדים מכבר», היושבים בצַוְתָא חדא עם אחינו האכרים וכו'.

הם שמעו בקולי, ויצאו כולם אל המושבות שבגליל. שם עבדו כל הקיץ, ולפני חג־האסיף נתגיירו בטבריה.

קודם יציאתי־האַנסית מארץ־ישראל, בשביל «נתינתי הרוסית» הנלחמת בתורכיה. בדצמבר 1914, בקרתי אותם שם בהמושבות אחרי שכבר נתגיירו כדת וראיתים כולם בריאים ושלימים ומלאים חדוַת החיים הארצישראליים – משאת נפשם והגיגם מאז. ואף על פי שגם הם התחילו, כמובן, לסבול מאד מהמשבר הכלכלי שבא בעקב המלחמה העולמית, שהרי עדיין לא התבסס כלל מצבם החמרי וכבר אפסה העבודה בשדה ובכרם, ועבודה אחרת לא היתה. ואולם הם לא התאוננו כלל על זה, ויהיו שמחים בחלקם, – שזכו להכניס את ילדיהם לבתי הספר העבריים שבהמושבות, וכבר המה מצפצפים ומהגים בעברית.

דבר העומד אצלם למעלה מכל! –

דאגתם האחת היתה: «האיך אפשר לכתוב מה ולהודיע לקרוביהם ולידידיהם הנשארים ברוסיה, ומתעתדים אף הם לעלות ארצה ישראל כדי להתיהד!» –

אני הבטחתים למלאות בקשתם עד כמה שאפשר, בשובי במשך הימים האלה לרוסיה, ובזה נרגעו ויאמינו בי, אף ברכוני: «שתזכה להיות הזכאי, שמגלגלין זכות כזו על ידך».

ולהגיד בשבחה של ממשלת תורכיה אז, אשר מצאה לנכון לחשוב אותם ל«פליטים־מדיניים», שאין לחייבם חובת־גלות בשביל נתינותם־הרוסית אפילו בשעת מלחמה, וְהִרְשתָם לְהִתְעַתְמֵן (Automane) בכדי שישבו שְלֵוִים ושקטים בארץ באין מחריד, ועוד יתרה עשתה למענם. היא הוציאה פקודה מיוחדת: «כי פטורים הם מעבודת הצבא בשנה הראשונה להתעתמנותם». וטעם הדבר הוא:

«הואיל ואנו נלחמים האידנא ברוסיה זו, שהם היו נתיניה לפנים, הרי אי אפשר שיפלו בשבי לידיה, והיא תשפטם כמורדים וכו'. אשר על כן מצאה ממשלת עותומניה לנכון: לפטרם לעת עתה מעבודת הצבא, עד שיבורר המצב – כמה תתארך המלחמה?»

«הנחה», שבארצות אירופה המנומסת והמקולטרת, לא זכה לה שום נָתִין מארצות־האויב, שנשתקע בהן גם הרבה שנים לפני המלחמה.

– ברם, פרא־אדם הוא…

כששבתי לרוסיה בקיץ תרע“ה, דרך מצרים שחרפתי בה אחרי הִגָרְשִי מארץ ישראל, נספחתי שוב למִשרתי המסחרית באותה פירמא מוסקבה־ניזנינובגרד שעבדתי בה לפני עלותי ארצה ישראל. ולרגלי עסקיה סבבתי בערי הולגה, ובכדי לקיים את הבטחתי לאותם הגרים־החדשים שעזבתי שם, הסיבותי את דרכי דרך חבל ארץ קַלַטש¹¹⁵ שבין הדן והולגה בואכה צריצֵן ואסטרכן. שם סבבוני מתיהדים למאות מכל הערים והכפרים וכו', ויאיצו בי לספר להם מכל הקורות את אחיהם אלה «שומרי־שבת שעלו לא”י – להתיהד». כי על כן הספיקו אף הם לקבל מהם מכתבים, עוד קודם התחלת המלחמה בתורכיה: «עם פרטי כל הדברים שדברתי שם עמהם, ומה שיעצתים וכו'.

מסרתי להם פריסת שלום חמה, ומילדיהם «המדברים כבר עברית» (זה היה מעין פרס־רוחני מיוחד בעיניהם) אף המריצו בי להורותם את הדרך: האיך להמציא להם ישע על ידי משלח כסף שמה? ואני יעצתים לשלוח בהַמְחָאָה דרך קופנהגן או שטוקהולם, כפי שהיה נהוג אז. וכן עכשו. –

 

מ.    🔗

ישנם בארץ ישראל, זעיר שם, זעיר שם, גם גרים־הונגרים. וכשבאתי עמהם בדברים הבטיחוני: שישנם בהונגריה הרבה גרים, ואולי לא פחות מאשר ברוסיה, לפי מספרם היחסי בערכין אל האומה הכללית.

אבל, הואיל ומעודי לא הייתי בהונגריה, ולא ראיתים בעיני במקום־מכורתם הריני נמנע מלדבר עליהם בזה, אף על פי שעלתה בידי לאסוף קצת ידיעות גם על אודותם. לפיכך הריני מסתפק בהערתי זו הקטנה:

בָרֵי לי, שיש ויש איזה שייכות ויחס הסטורי־השתלשלותי להגרים האונגרים הללו, עם התיהדותם של הכוזרים הקדמונים, שאלה כמו אלה, היו כידוע בני גזע אחד לפָנים, כאשר הזכרתי לעיל.

ובהוָדעי בא"י מגֵרים־הונגרים אלו, הייתי מיצר ודואג מאד על שאין בידי לאסוף איזה ידיעות נכונות גם על אודותם. כי כמה שלא השתדלתי בדבר ובאתי בדברים עם יהודי־הונגריה שישנם לרוב בארץ ישראל, ולא יכלתי להציל מפיהם דבר אמת ושלם על אודותם.

לי מובן הדבר, כי על כן, גם ברוסיה כאמור, אינם יודעים עד היום ממציאותם, כמעט כל אחינו יושבי אוקריינה, למשל וכו'. ובודאי כדבר הזה הוא גם בהונגריה.

ובהיות שהרעיון הזה, ע“ד «חֶקֶר הגרים ההונגריים» לא נתן לי מנוח, הרציתי את הדבר לפני הד”ר המנוח י.ל.קצנלסון, בשובי לרוסיה בשנת 1915. והוא יעצני לפנות בזה להחוקר מרקון. והלה הגיד לי:

«שהוא בעצמו ראה וקרא ספר מיוחד המדבר על אודות גרי־הונגריה, בבית העקד הגדול שבס"פב.»

לא הנחתי את המקרה, ויחד עמו ועם המנהל הסִפְרָן הבקי וינר, חפשנו ובדקנו בחורין ובסדקין, והספר הזה לא נמצא.

– אין זאת – העירוני שניהם – שמיראת הבולשת, בִעַרנו את הספר הזה מן הבבליותקה.

ואחד מעוזריהם העיד, שהוא זוכר אמנם: האיך בערו ספר זה עם עוד ספרים שכאלו לפני כמה שנים. ואולם בשובי עכשו לארץ ישראל, ובעברי על ספרי זה להכינו לדפוס, אירע לי לאסוף ידיעות אחדות על אודות «כת־שומרי שבת» שבין הררי טרנסילבניה ההונגרית (עכשו קצתם נספחו לרומניה), כפי רשימת הד“ר אלקינסון (דאר היום גליון קל“ב תרפ”ד) ואני חושב לנכון לתת אף להם מקום בספרי זה המדבר ע”ד «גרים ומתיהדים» בכלל. אף־על־פי שמסופק אנכי אם אלו הם אותם ה«גרים־ההונגרים» שהזכרתי למעלה. וזה דבריו:

«כמעט כל כפריהם דומים זה לזה כתאומים שאֵם אחת ילדתם. האכרים לא חזקים ואיתנים ביותר בגופם; פניהם פנים רזים, של אכרים רוסים (ע"ש רוסיה־הקרפטית) עם זקנים ארוכים בלתי גזוזים, מבלי אותה בדיחה ושנינה של אכר, אדרבה, להם עינים ששביב אורן כָבָה למחצה, עצב ויגון שפוך על כל פנים, – מדברים על פי רוב – הונגרית, ונחשבים כחלק מגזע המגיארי העתיק של ה«סקלרים».

בפועל מורגש הוא היטב: אותו הגזע ואותו הטפוס האנושי, וההבדל החצוני הוא לפי המביט הראשון, רק בזה: שאלה הסבותניקים מגדלים זקן, בשעה שה«סקלרים» מגולחים למשעי.

חרדים ואדוקים הם מאד, שומרים את התנ"ך כאילו קבלו אותו היום מהר סיני; אינם מתערבים בשום עמים אחרים, אפילו לא ביהודים. ומתחתנים רק בינם לבין עצמם. החופה והקידושין הן כמו אצל היהודים, אלא שמתערבים עוד בהם שרידי זמרת ההונגרים והגרמנים בהשפעת המנגינות הנוצריות.

כן גם נהוגה ביניהם המילה עם הפריעה וכו'. והם שומרים לא רק את השבת, אלא את – כל חגי ומועדי ישראל.

ברם, על ידי החיתון המצומצם אשר רק ביניהם לבין עצמם, ירדה כתה זו ירידה גופנית ונפשית, והם הולכים וכלים, עד שמספרם כהיום אך בערך 8000 נפש בשעה שלפי הערכין צריכים היו להיות הרבה יותר.

כפי מסורותיהם בדבר תולדותיהם, הנה: בתחלת המאה הט“ז, כשנקרעה נסיכות זיבנבירגן מממלכת הבסבורג, בסבת המלחמות בין הפרטסטנתיות והקתוליות התחילה הראשונה לחזור לאט לאט להברית הישנה. ואז צמחה הכתה האוניטרית, תחת הנהלת הבישוף פרנץ דוד, שדחה לגמרי את היסודות של הברית החדשה והנהיג ביניהם את התנ”ך. וחלק קטן מאותם האוניטרים הרחיק לכת עוד הלאה לקבל גם את השבת היהודי, וחגיהם וכו'. ובתחלת המאה הי"ז – אף את המילה. אבל אז התחילו רדיפות נוראות כנגדם. וכמובן, כל כמה שנרדפו, התקרבו ביותר להיהדות. עד שבשנת 1868 הודיעו בהחלט – על התיהדותם «לפי דת משה וישראל». אך שנשארו «אכרים סקלרים» על פי לאומתם. ולפי זה הם נזופים ונדחים משני העולמות. אכולים ומתנונים על ידי החיתון שרק בינם לבין עצמם כאמור, עד שיש לפחוד ולדאוג לקיומם בכלל בהמשך הזמן.

רצוי היה מאד שימצא מי שיטפל בהם כראוי, ויֵחָקרו גם הם שם במקומותיהם בארץ מכורתם וכו‘. דבר הדורש כסף ועבודה מרובה וכו’ וכו'.

* * *

ספרי מגיע לסופו, ואשובה לי להמתיהדים הרוסים שלנו, שבהם החילותי ובהם אגמור.

אדיר כל חפצי לשרטט עוד הפעם תחת אותם הדברים שדברתי כבר בנוגע למוסריותם וצורתם הרוחנית.

ישנן בידינו תעודות רבות על אודותם, שהבאתי ושלא הבאתי, כמו: הרצאותיהם של הפקידים המקומיים על מהלך תנועה זו במשך מאה ושמונים שנה האחרונות, מימי יכתרינה השניה, שבשעתה התגברה ההתיהדות ביותר, בהפלכים הפנימיים, במקום שלא דרכה אז כף רגל איש יהודי, ומימי פַוִיל ואלכסנדר הראשון שכאמור נרדפו אז מאד בעטיו של הנסיך גוליצין שר הפנים שלו. כמו כן תעידינה כשהן לעצמן, אותן התעודות בדבר משפט. המתיהדים הלהוטים פיליפ דנסקוב וסימון לטישוב וכו'. והמשפט הנורא שהתחולל עליהם בפלך אראל בשנת 1814 אחרי מנוסת נפוליון.I ממוסקבה, כאשר הבאנו לעיל. וכן אותן ההרצאות שנעבדו והוגשו על אודותם להקיסר העריץ ניקולי הראשון המקנא הגדול, מאין כמוהו, להפרבסלביה. וכמו כן ההרצאות בנות זמננו, שהוגשו לנכדו ניקולי השני, אשר שר הפנים שלו סטולופון קפח בזכותם, על כל צעד ושעל, למרות מה שהוא בעצמו חונן אותם בזכויות מיוחדות בשעת מתן הקונסטיטוציה המזויפות הרוסית. והנה בכולן, בלי יוצא מן הכלל, למרות מה שכלום לא באו אלא לבזותם ולהכניעם ולהשפיעם ולהשפילם כדי להרע להם. חרף כל זאת, לא יכלו צורריהם הללו להתאפק ולהמנע מלהרבות בשבחם… – ממש, כאילו איזה יד־נעלמה הכריחתם לכך!

וכמו בלעם בשעתו, ש«נהפכה בפיו הקללה לברכה», ככה הוכרחו אף הם להכנע לחק־מוסרי זה שהוא בבחינת: «הנֵה בָרֵך לָקָחְתי ובָרֵך – ולא אֲשִיבֶנָה!»

וכפי שגלה לי בסוד־כמוס (שעכשו כבר אפשר לגלותו) אחד הדירקטורים של הביבליותיקה הקיסרית בס"פב: «זוהי גם הסבה האמתית לגניזת הרבה תעודות והרצאות משרים רבים ונכבדים, שלכאורה באו להרשיעם, ונאנסו, אגב, להרבות גם בשבחם ולעלה ולקלס את צורתם הרוחנית, שכם אחד על אחיהם הפרבסלבים.»

זהו מעין: מלאך רע יענה «אמן» בעל כרחו!

אמור מעתה: ש«החלופין» שלנו, סוף סוף, המה אך לטובתנו!

כי אם נציג במערכה אחת, את המשומדים מישראל ואת המתיהדים מהנוצרים אלה לעֻמת אלה, הרי ברור יהיה: שמצד אחד לפנינו קַרֵירִיסְטִים מְנֻוָלִים העוזבים את מחנה החלשים לשם ממון, כבוד ואשה, ובכדי למלאות תאוות – היותר בזויות ושפלות וכו‘. ומצד שני – מבקשי אלהים, דורשי אמת, ישרים וחרוצים וכו’. אשר אך «מעלותיה» של היהדות מעוררת ומעודדת אותם לשאת כל יד עמל ותלאה כאמור.

וכי צריך עוד להראת: שכרו של מי יוצא בהפסדו של מי?

אכן, אנחנו שָבינו שבי – מהיותר טוב ונעלה שביניהם, ומעולם לא נתַנו להם «חלופיהם בדומה להם»…

זוהי גאותנו,

וזאת היא תהלתנו!! –

צבי כשדאי.

ערכתי לדפוס בראשית הרבלוציה הרוסית בשנת 1917, וקפצה עלי רוגזם של ה«רברבונים» והספקתי לקבוע קטעים אחדים בהשלח 1918. ועכשו תקנתיו, בין דבחא ועצרתא תרפ"ו.

פה חיפה בא"י.

ראה נוספות.

נוספות ל“המתיהדים”

הואיל ובמקצוע זה הנני לעת עתה הראשון, ואולי גם היחידי, שנועז לדבר על הגרים כה ברחבה.

ומכיון שבני עמנו מתיחסים אליהם, עד היום, בשלילה, ולכל היותר – בשויון נפש.

לכן הריני מביא בסוף ספרי זה, בתור «נוספות», את כל המקורות הביבליים והתלמודיים, ושל הספרות הרבנית הקדומה והמאוחרה, וכן גם מסופרי העמים הקדמונים וכו‘. המדברים בשבח הגרים וההתגיירות, ובשבח ההתיהדות שהיתה להוטה מאד, לפנים, להרבות לה גרים מכל האומות עד שאדירי התבל ואיתני ארץ, הרודים והשליטים והמנצחים הגדולים וכו’. יראו ממנה כמפני משלחת בלהות… ועד אותן התקופות הרעות והרדיפות וכו'. שהכריחו את היהדות אף היא להתיחס בשלילה להגרים והמתיהדים, ולפעמים גם לדבר בגנותם.

ואתחיל מ«מקור המקורים» – מן הביבליה שלנו:

הגֵר הראשון בתבל היה אברהם אבינו אשר נחל לו שֵם עולם לא יכרת – «גֵר צֶדֶק».

ולא רק לעצמו, אלא לכל אלה שהכניס תחת כנפי השכינה, ושרה אשתו מסייעתו. כמה שנאמר:

וְאֶת הַנֶפֶש אֲשֶר עָשו בְחָרָן (בראשית י"ב ה.)

שהיה אברהם מגייר אנשים, ושרה – את הנשים (מ"ר בראשית לך לך)

ונאמר:

ויקרא אברהם בשם ה' (שם י"ג ד)

ואומר:

ויאמר אברהם… הרימתי ידי אל ה', – אֵל עֶלְיון קונֵה שָמַיִם וָאָרֶץ! (שם י“ד כ”ד)

ואתה מוצא את מסדר ההגדה לליל־שמורים שלנו, לצמיחת ושגשוג אומתנו, משעה שנשתחררה מסבלות מצרים ומהקולטוס האלילי שלה, האיך הוא מזכירנו בדברים קצרים ונמרצים, מה שאמר לנו אז מַצְבִיאֵנו הראשי:

ויאמר יהושע אל כל העם, כה אמר ה' אלהי ישראל – בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור, – ויעבדו אלהים אחרים… ואקח את אביכם, את אברהם, מעבר הנהר… וארבה את זרעו… (יהושע כ"ד)

והוא הוא, שתיקן לנו אותה התפלה:

ועל כן נקוה… יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשָבע כל לשון… ולכבוד שמך יְקָר יתֵנו…

תפלה המדברת בשבח הגרים הנותנים יקר לאלהנו וכו', וקובעת ברכה לעצמה לדור דורות.

* * *

את הגר השני אנו מוצאים, לפי שרטוטי התורה ביִתרו כהן־מדין, שהוא גם רעואל־חובב חותן משה, אשר הודה:

עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים (שמות י“ח י”א)

והוסיף פרשה שלמה בתורה: «ואתה תחזה», שהיא כולה קונסטיטוציונית, ודוקא ברוח התורה העברית, עוד קודם הִקָבְלָה על הר־סיני.

ולדעת קצת מחכמי התלמוד, שמודים להם גם מבקרי המקרא האחרונים: היה גם איוב גר.

וקרוב לשער: שגם ה«ערב רב» שעלה עם ישראל ממצרים (שמות י“ב ל”ח) והאספסוף אשר בקרבו (במדבר י"א ד') היו גֵרים־מצריים שנספחו על ישראל עוד במצרים, ועלו עמם יחדו.

* * *

את הגיורית השניה אחרי שרה (ואולי החמישית אחרי רבקה רחל ולאה) אפשר לראות ברחב הזונה, שכפי קבלת חז"ל:

«יצאו ממנה ז' נביאים» (מגילה י"ד)

* * *

אחריה רות המאביה אשר חֵרֶף האזהרה המְסורָתִית לדורות:

«לא יבא עַמוני ומואָבִי בִקְהַל ה' גַם דור עֲשִירִי לא יָבא לָהֶם בִקְהַל ה' – עד עולם! (דברים כ"ג ד')

שכה ירא הימנה אותו גואל קרוב לה מבועז «טוב», וחזר ואמר:

"לא אוכל לגאל לי פן אשחית את נחלתי».

קם לה גואל־רחוק, אמנם, בקרבת משפחה, – «בעַז» שדרש:

«עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואביה».

וקדשה «לעיני הזקנים והעם» אחרי שכבר נתגיירה עוד בדרך על ידי חמותה נעמי, שהודיעה לה בהדיא למפרע את כל חומר היהדות וכו‘. וכו’. (רות א' ט"ז־יח)

* * *

אצל דוד מצינו את: אוריה החתי, אחיתופל הגילוני ועוד, שהיו מעמים זרים ונכרים, שנכנסו כבר לגוף האומה הישראלית.

ואצל שלמה בנו אתה מוצא שרטוט הומַני יפה ומזהיר ביותר ברמז על הגרים:

וגם אל הנָכְרִי אשר לא מעמך ישראל הוא. ובא מארץ רחוקה למען שמֶך; ואת ידך החזקה, וזרעך הנטויה, – – – – – ובא והתפלל אל הבית הזה; – אתה תשמע השָמַים מְכון שִבְתֶך ועשית ככל אשר יקרא אליך הַנָכְרִי, למען – יֵדְעון כל עמי האָרֶץ את שְמֶך: ליראה אותך כעמך ישראל, ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה!

ולא נתקררה דעתו עד שגמר:

למען דעת כל עמי הארץ כי – ה' הוא האֱלהים אֵין עוד! והיה לְבַבְכֶם (גם הגוים במשמע, שהוא מדבר בהם) שלם עם ה' אלהינו – ללכת בחוקיו ולשמור מצותיו כיום הזה (מלכים א' ח')

* * *

עובדיה נחשב לגר אדומי (סנהדרין נ"ט)

נעמן שר צבא מלך ארם התגיר ע"י אלישע (לד"ק היה אך «גר תושב» וראה להלן) ולקח מ«אדמת ארץ ישראל משא צמד פרדים» לעשות לו מזבח (כמנהג הימים ההם בעבודות דתיות) בארם:

כי לא יעלה עוד עולה וזבח לאלהים אחרים. כי אם – לה' (מלכים ב' ה', י"ז)

ועל סמך זה יסופר בתלמוד בתור עובדות הסטוריות:

נעמן – גר תושב היה. נבוזראדן – גר צדק היה; מבני בניו של המן – למדו תורה בבני־ברק, מבני בניו של סיסרא – למדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב – למדו תורה ברבים. מאן אינון? – שמעיה ואבטליון. (סנהדרין צ“ו; גיטין כ”ז¹¹⁶)

* * *

ובכלל עודדו וינשאו נביאנו וחוזינו אותו הרעיון הנשגב:

כי אז אהפך אל העמים שפה ברורה. לקרוא כלם בשם ה', – לעבדו שכם אחד! (צפניה ג' מ"ט)

או:

והלכו עמים רבים ואמרו, – לכו ונעלה אל הר ה' – אל בית אהלי יעקב! ויורנו מדרכיו… כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים! (ישעיה ב' ג' ד')

ושאיפותם היותר גדולה היתה:

והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי אחד, לאמר נֵלְכָה עִמָכֶם! כי שמענו – אלהים עמכם!! (זכריה ח' כ"ג)

כלומר: שמעלת ישראל – לפי השקפת הנביאים האחרונים זה – היא אך: במה שהקדימו לקבל את התורה, ובשביל זה עליהם גם – לתקן עולם במלכות שדי.

ולא מבעי גבי ה«תעודה» שמוסר ישעיה השני (ג"כ ממסיימי נביאות) לעם ישראל:

הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם… כי תורה מאתי תצא, ומשפטי – לאור עמים ארגיע… (ישעיה נ"א ב’־ד')

ואומר:

הן עֵד לְאֻמִים נתתיו, וגוי לא ידעוך, – אליך ירוצו! (שם נ"ה ד')

ומה לנו יותר דברים ברורים, המדברים בהדיא מהתגיירות בהמון, כעל הופעה רגילה ושכיחא ביותר:

ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה‘… ונתתי לכם בביתי ובחומותי יָד וָשֵם… שֵם עולם! ובני הנכר הנלוים אל ה’… ומחזיקים בבריתו! (נ"ו, ג' ז')

ואף בהספרים החצונים (אפוקריפי) נמשכה תעמולת ההתגיירות עד כי יצהירו בהדיא:

כי כל האומות יתגיירו ויבאו לשָרת בירושלים (טוביה י"ד ח)

ואותו אכיור שבימות הולופרנוש התגייר בעטיה של היהודיה הגִבורָה יהודית (יהודית י"ז י')

* * *

ואנשי כנסת הגדולה קבעו ברכה מיוחדת:

ועל «גרי־הצדק» ועלינו וכו'.

בתפלת שמונה עשרה שלנו, שהיא היותר נשגבה ורוממה שבכל תפלותינו.

ובאותן התפלות שתקנו לנו להימים היותר קדושים ונעלים, «ימים הַנורָאִים» בראש השנה וביום הכפורים, הקדימו ראשית כל ב«מלכיות» לאמר:

ותמלך אתה ה' לבדך – – – מלוך על כל העולם בכבודך, וידע כל פעול כי: אתה פעלתו – – – ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה! – – – ויתנו לך – כתר מלוכה!…

* * *

והשקפה נהדרה זו עם כל תוצאותיה ותַעֲמולִיותֶיָה, המשיכו אף רבותינו התנאים הראשונים והאחרונים אבות המשנה שלנו ויוצרי התלמוד וכיוצא בהם, והרבו מאד לדבר בשבח הגרים וההתגיירות האוניברסלית:

עבודה זרה – עתידין אומות העולם לכפור בה. (מכילתא ט“ו י”א)

הכשרים שבאומות אומרים לישראל: למי שאתם עובדים – נלך עמכם! (שה“ש”ר פ"ה ט')

ר' יוסי אומר: באין אומות העולם ומתגיירין (עבודה זרה ג')

אין ישראל צריכין לתלמידו של משיח, – אליו גוים ידרושו!… (ב“ר צ”ד)

ובדבר גרים בודדים שנשמעו אף נקבעו הלכות בשמם, אנו מוצאים הרבה מאד במשנה ובתלמוד ובמדרש, כגון:

1) שמעיה ואבטליון הגרים הגדולים. שבשביל פגיעה־קלה בכבודם מצד אחד מבני עליה¹¹⁷ «עקיבא בן מהלאל» «שלא ננעלה עזרה על כיוצא בו» (יומא ע"א), נדוהו לזה האחרון, ואחרי מותו שלחו בי"ד והניחו אבן על ארונו (סוטה).

2) עקילס הגר (עבודה זרה י"א)

3) יהודה בן תורתא (פסיקתא רבתי הי"ד)

4) ר' יהודה בן גרים (מועד קטן ט')

5) מנימין גר מצרי, תלמידו של רבי עקיבא (יבמות ע"ו)

6) נפטייס (או: גפטייס, כנראה אף הוא גר מצרי) הגר (שם צ"ח)

7) יהודה גר עמוני שהתירוהו לבא בקהל למרות מה שנאמרה בתורה: «לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’». בסמכם על האי עובדא הסטורית: «שבא סנחריב ובלבל את כל האומות». (ברכות כ"ח; ידים פרק ד' משנה ד')

8) שמעון בר גיורא (אחד משרי צבא היהודים בפולמוס אספסינוס). (בר גיורא – בן־גר. מלחמות ג')

9) בלוריה הגיורית שהתגיירה ביחד את שפחותיה (יבמות מ“ו; מכילתא שמות י”ב מ"ה) והיא היא הנקראת גם «בירוריה המלכה» (מסכת גרים פ"ב)

10) אשה אחת (בודאי ידועה בהספירות העליונות. דאי לא תמיא הכי, – מאי קא משמע לן?…) התגיירה בכרכי הים (מנחות מ"ד)

11) הילני מלכת הדייב (Adiebena) שבארמניה־קוקז ובנה זוטא ונכדה מונבז, התגיירו. והיו מדקדקין מאד במצות¹¹⁸ גם היו למשל ולאות ודגם בצדקת פזרונם בישראל. (סוכה כ“ט; ב”ב י“א בראשית רבה פ' מ”ז. ועוד)

12) אשתו של נירון קיסר (חולין ס'; סנהדרין ל"ט)

13) אנטריקוס השר (בקורות ה')

14) ברתיה דקיסר (נדרים ג.; נדה נ"ה)

ובכלל היה זה חזון נפרץ מאד לשמוע מטרוניות ובנות מלכים וקסרים, משוחחות עם חכמי ישראל, התנאים הראשונים והאחרונים, ועם ראשוני האמוראים בדבר התגיירות וגם:

15) נתגיירו ברובן, או למצער היו משוכנעות ונוטות להיהדות. (עבודה זרה כ“ה: ב”ר פ“ד, פ”ז, וכו‘. וכו’.)

16) וחכמינו אלה לא נמנעו כלל מלחבב עליהן, ועל ידן על בעליהן – מלכים ושרים, בתעמולה נמרצה: לגיירם. (חולין ס'; סנהדרין ל"ט)

17) אנטונינוס בן אוירוס¹¹⁹ (לד“ק: אחד מחסידי אומות העולם ע”ז ו':) ואולם בתו: –

18) יוסטיני, היתה גיורת לכל פרטיה (נדה מ"ה)

19) נירון־קיסר¹²⁰ שנשלח מאת אספסינוס: להחריב את ירושלים, – «ערק ואזל ואגייר, ונפק מיניה (דור שלישי או רביעי) ר' מאיר» (גיטין נ"ו)

20) קטיעה בר שלום: «דנפיל ארישא דעורלתיה וקטעה» ואתגייר, כשיצא למות על שהמליץ טוב על ישראל (ע"ז ו':)

21) מעשה הלל הבבלי עם שלשת הגרים. שבכדי לגיירם הרשה לעצמו לרמותם קצת: את האחד שהתנה בפירוש «אך על תורה שבכתב»; והשני – «כשהוא עומד על רגל אחת»¹²¹; ואת השלישי על מנת שישימוהו לכהן גדול». ותוצאות הדברים אנו שומעים להלן:

«לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי (שדחפם באמת הבנין שבידו) בקשה לטורדנו מן העולם. וענותנותו של הלל – קירבתנו תחת כנפי השכינה» (שבת ל"א)

22) אונקלוס בר קלוניקוס, בר אחתיה דטיטוס, הוה בעי לאיגיירי, ולדעת קצת – אגייר, וזהו «עקילס הגר» שבתלמוד (גיטין נ"ו) – ולו גם נניח שכל אלו «שהעלה בנגידא¹²² לא הסכימו על ידו, ולא יעצוהו להתגייר, כמסופר שם, הרי העובדה מדברת כשהיא לעצמה: עד כמה היתה ההתגיירות נפרצה בין האומות, וחכמינו החרו והחזיקו בה, עד שגינו את אלו שלא הסכימו, ושבחוהו ל«פושע־ישראל» על שיעצהו – להתגייר!

23) ומעשה «דהאי קלצטונירי» עם ר' חנינא בן תרדיון שיצאתה בת־קול והכריזה:

«חנינא בן תרדיון וקולצטונירי» (שהתגייר באותה שעה) מזומנים לחיי העולם הבא!» (עבודה זרה י"ח)

24) «ומעשה בשני בני אדם (יהודים) שנשבו בהר הכרמל, והיה שְבָאִי מהלך אחריהם לשמרם, אמרו (דברי־חכמה ובקיאות מהחיים השכיחים)… והיה אותו שבאי מרקד לפניהם ואמר: ברוך שבחר בזרעו של אברהם ונתן להם מחכמתו. «ובכל מקום שהיו הולכין נעשין שרים לאדוניהם!» (סנהדרין ק"ד)

מסגנון הקילוס של אותו שבאי שהזכיר בשם «אברהם», שומע אני שהיה ישמעאלי־ערבי (האי טייע) המתיחסים אף הם ל"זרעו של אברהם». ובאמת מצינו כי:

25) ערבים רבים לשבטיהם נתגיירו עם מלכיהם ושלטוניהם ואמיריהם וכו' (תוספתא יומא פ"ג)

26) ואף הכהן־הגדול שלנו סיפר עם מלך ערבי, ביה"כפ והמלך היה גר. (יומא מ"ז)

27) בתלמוד נזכרות יהודיות ערביות, כלומר: גיוריות. (שב תס"ה)

28) ובדורות המאוחרים: כשצָר אבן־כריב מלך תָבַע הדרומי על יִתְרַב, הצליחו היהודים לגיירו. (מיזיש בספרו העמים העתיקים וישראל 146)

29) הארמים היו מכבדים את התורה. (ובעב“וז היו מתגיירים חולין צ”ב)

30) בימות רבא ור' זירא היו שכיחים גרים במחוזא, וקראו לה: «בדוכתא דשכיחי גיורי» (קידושין ע"ג)

31) לפני רבה בר אבוה באו גרים רבים להתגייר ושאלוהו:

– מה לעשות עם צפויי הכסף והזהב של פסיליהם?

אמר להו:

– «זילו זבינו כל מה דאית לכון, ותו אתגיירו»!

ומפרש להלן בגמרא:

«מאי טעמא עביד הכי? – משום דקסביר: דמי עבודה זרה בידי נכרי מותרים» (ע“ז ס”ד, תוספתא פ"ט)

בוא וראה עד כמה הקילו בקבלת גרים, עד דלא אשגחי אף בהנאת עבודה־זרה דאסירא לכל הדעות, ויעץ להם: למכור הפסילים וצפויי זהביהם וכספייהם וכו'. בעודם נכרים וגוים, אף על פי שכבר נתנו דעתיהם להתגייר.

32) ר' יהודה הנדואה (לאמר מארץ הודו, שכן קראוה גם אז) שעלה למדרגת אמוראי, – «לאסוקי שמעתתא בשמיה» (קידושין נ"ב)

* * *

33) וכשהיתה יד ישראל תקיפה, הרחיבו את היהדות אף בחרב וביד חזקה כמו יוחנן הורקנוס את האדומים (קדמוניות)

34) וכאשר באה משלחתו של שמעון החשמונאי (כדור אחד לפני זה) לרומי בדבר כריתת ברית דפלומטית, הוכרחו לשוב מהר, – «כדי שלא יגיירו את הרומיים הלהוטים אחריהם», (ברומית: «יופיטר־סבזיוס» לאמר – אלהי־הצבאות או שבת־צבאות». Valerius Maximus: Reinaen 258)

ועל עובדות רבות מהתגיירות פרטיות וכלליות, אנו מביאים גם ממקורות הגוים:

35) סטרבו אומר:

«קשה למצוא מקום בכל העולם, שלא קבל את הגזע הזה (כלומר: היהודים, שהוא מדבר בהם), ושלא נעשה בו הגזע הזה – לשליט» (Antt XIV 72 השוה עם מה שאמר האי שבאי, לעיל סעיף 24) – ובמקום אחר יספר גם:

36) «על דבר התגיירותם של הערבים בני נביות» (Geographia XVI 34) ועוד הוא אומר במקום שלישי:

37) «היהודים ומנהגיהם נהוגים בכמה וכמה ערים באסיא ובזה מגדילות הערים את מספרן». (Antt XIV 7)

38) לפי טציוס: החליט הסנטוס ברומי, לגרש ד' אלפים יהודים משוחררים, כדי שלא יזיקו במנהגיהם ובהשפעתם על הרומיים (Tacitus: Annales II 85) וזה היה בשנת י“ט לספה”נ. וכששים שנה קדם החורבן.

39) ובמרומי אלכסנדריה של מצרים ובשוקי רומא, הכריז היהודי על תורתו, ועד קצוי ארץ ואיים רחוקים (כפי המושגים של ה«מרחקים» הגיוגרפיים אז) השמיעו אבותינו את קולם – קול קורא ל"קבלת תורת אל־חי», ושלחו שמה שליחים להרבות גרים, כמו שצועק מרה שליח הנצרות הראשון:

«אוי לכם סופרים ופרושים… כי סובבים אתם בים וביבשה למען גייר גר אחד» (מתיא כ“ג ט”ו)

שכנראה אין זו פרזה בעלמא, אלא עובדה! –

40) ועד כמה היתה תעמולת ההתגיירות מצד היהודים אז כבירה וגדולה, יעיד לנו הורציוס בשנונו:

„Ac Velutie te Vudci Copmus in hanc Concedere turbam“

לאמר: «כמו היהודים נכריחך לסור אלינו – למחננו» (Horatius: Satire 1.4, 142־3)

* * *

אנו רואים, איפוא, שקסם תורתנו אחז את האומות ויצודם ברוחם ונפשם, ביחוד בשעת חורבן ארצנו והריסת חסן לאומנו, ואבותינו הנהרסים והמגורשים מקנם – ארצם ומולדתם, דוויים וסחופים וכו'. ובכל זאת נושאים הם ברמה את דגלם ומשתמשים באותו הקסם שתורתנו מקסימה ביפיה, ומתמסרים לתעמולת ההתגיירות בכל לבבם ונפשם. ואתה שומע למשל, את סנקה קובל:

41) «המנצחים (היהודים שהוא מדבר בהם) נותנים חוקים למנֻצָחים» (וזה ממש כדברי «האי שבאוי» שהבאנו לעיל 24) (Augustinus: de Civ. Dei VI 10)

42) דיה קסיוס אומר:

«השם יהודי יש אף לאלה שמוצאם מגזע אחר, אך שהם שומרים חוקים יהודיים. והסוג הזה נמצא לרוב גם אצל הרומיים». (Hist. Rom. XXXII. 18)

43) פלויוס קלמנס היה גר שנתגייר ביחד עם הרבה חברים גוים. (Jos; Contra Ap. LXVII.)

44) רובן של נשי דמשק היו גיוריות (Jos. Belleum. II. 20.2) וכן מספר גם ניקולוס הדמשקי.

45) מרציל לועג: «לנשים שומרות את השבת היהודי» (Maritial Epigramuton IV)

46) פוליה אשת סטורנינוס הסנטור היתה גיורית והסנטור היה רעו ויד ימינו של הקיסר טיבריוס. (Antt. XVIII.3)

47) במצבות רבות שבביהק"ב מתחת לארץ שברומי (Zentrium) נמצאות שמות גיוריות רבות מאד.

48) יובינליס מספר לפי תומו:

«האיך איש שבמקרה היה אביו שומר־שבת, מל את עצמו, והתגייר לגמרי, מפני שנתחנך מעודו בדת ישראל». (Juvenalis; Satirae XVI 96 Serp.)

49) סיליוס (אמיר ערבי, לפני ספה"נ) התגייר וישא את אחותו של הורדוס (Autt. XVI. 7)

50) הקיסר ספטימוס סברוס אסר את הגיור בשנת 202 לספה"נ וחקק עליה משפט מות.

51) הקיסר דומיציאנוס: הרג הרבה גרים. ובתוכם אף את פלויס קלמנס (ראה למעלה קרובו,) «בשביל חטא אתאיזמוס» (כפירה באליליות, הדת השלטת אז) ורכושם הָחרם לאוצר הממלכה. (Dio cassius LVII. 14)

עכשו נשובה למקור ישראל:

52) רבותינו שמו בפי יתרו כהן־מדין המתגייר, את הדברים האלה:

«הריני הולך לארצי ואגייר את כל בני מדינתי. ואביאם לתלמוד־תורה, ואקרבם תחת כנפי השכינה» (מכילת אי“ח ב”ה)

53) כל המכניס בריה אחת תחת כנפי השכינה, כאילו יצרו, רְקָמו, והבִיאו לעולם. (תוספתא, הוריות פי"ב)

54) חביבין גרים, כיון שנתנה רות דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי (העבריה) (מכילתא שמות כ"ב ב')

55) הגרים שבאים וחוסים בצלו של ה' נעשו לו עיקר כישראל (ויקרא רבה פ"א)

56) וה' נקרא «אלהי אברהם» בעבור שהיה תחלה לגרים. (חגיגה ג')

57) מקבלים כל מי שבא להתגייר. (פסיקתא רבתי פי"א)

58) ואף בעבדים לא מאסו, והשתדלו לגיירם. ולשם זה חקקו חוקים מיוחדים: «אסור לקיים עבד נכרי יותר מן י"ב חדשים בלי קבלת דת ישראל עמו» (יבמות מ"א)

ולכן התירו:

59) «לקנות עבדים בחוץ לארץ אפילו ביו"ט, ואפילו בשבת – מפני שמכניסם תחת כנפי השכינה». (בראשית רבה פ' מ"ז)

60) התנא ר' שמעון בר יוחאי, שהיה לכאורה קנאי־אדוקי ולאומי־קיצוני עד שגינה את כל מעשי הרומאים «שאך לטובת עצמם הם גושרים גשרים ותקנו שוקים וכו'.» בכל זאת יאמר: «שבכל דבר שנקרא בו ישראל, נקראו הגרים» (מכילתא שמות ב"ב ב')

ובהספרות המאוחרת קצת:

61) הקב“ה אומר לאוה”ע: שיעשו תשובה, ויקבלם תחת כנפיו. (שה“ש רבה פ”ה, ט"ז)

62) ואם בקש נכרי להתגייר וללמד תורה, יבוא וילמוד ומקבלו אני. (פסדר“ב פי”ב)

ובכלל חפצו מאד להכניס יסודות בריאים וחשובים מן הטובים והמעולים שבאומות העולם. הרי הוא אומר:

63) אילו אבדיל את אומות העולם מכם, לא היתה תקומה להם ולכם, ו«אבדיל» – כמו שהוא בורר את היפה מן הרע וחוזר ובורר. (שם פ“ה, פסקתא רבתי פט”ו)

64) כשהקב"ה מביא אורה לעולם, שמו מתגדל בעולם והרבה גרים באים ונתוספים עלינו. (שה“ש רבה פ”א ב')

65) ואמר ר' אליעזר: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. שנאמר וזרעתיה לי בארץ (הושע ב') כלום אדם זורע סאה, אלא להכניס כמה כורין! (דייק מהמלה ו«זְרַעְתִיָה» שהיא בעתיד. וכדמוכח שם בתוספתא) ור' יוחנן אמר מהכא: ורחמתי את לא רחמה, ואמרתי ללא עמי אתה (שם) לאותם שלא היו מעמי («לא עמי») דבקו בהם, ותהיו לי לעם. (ר"שי) כלומר: בשביל שנפגשו עם ישראל «עמי» נתגיירו והיו ל«עמי» (פסחים פ"ז)

66) תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמה"ז דווים סחופין ומטורפין. ויסורין באין עליהם וכו‘. ואם אומר: יודע יודע אני ואיני כדאי (ואיני ראוי להשתתף בצרתן, ומי יתן ואזכה לכך. רש"י) מקבלין אותו מיד, ומודיעין אותו וכו’. עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני (לקמן מפרש ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן: משום שהוא בן־נח הנהרג על פחות משוה פרוטה. וחיים מאד אממוניה דלא ניתן לחשבון… לפיכך מסגלין אותו לבזבוז זה של לקט וכו'.

67) וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצוות, כך מודיעין אותו מתן שכרן. אומרים לו: הוה יודע שהעולם־הבא אינו עשוי אלא לצדיקים – – – ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו; קיבל – מלין אותו מיד – – – טבל ועלה, – הרי הוא כישראל לכל דבריו!

68) אשה, נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, ושני תלמידי חכמים עומדין לה מבחוץ ומודיעין אותה מקצת מצוות קלות וחמורות וכו‘. וכו’.

(כל זה: מצינו במסכת יבמות מ“ז; תוספתא טהרות ד' ט'; מסכת גרים פ”א הלכה א' ג'. אמנם בקצת שנוי לשון אך הכונה – אחת היא. ורוח הדומניות מרחפת עליה!)

69) טבל ועלה, אומרים לו דברים טובים ונכונים: במי נדבקת? – אשריך! – במי שאמר והיה העולם. שלא נברא העולם אלא בשביל ישראל. ולא נקראו בנים למקום אלא – ישראל. ואין חביבין לפני המקום אלא – ישראל. וכל אותן הדברים שדברנו לך, (קודם התגיירותך בדבר המצוות וחומרתן) לא אמרנו אלא – להרבות שכרך וכו'. (מסכת גרים פ"א הלכה ה')

70) כשם שישראל נכנסין לברית בג' מצוות כך גרים (שם פ"ב ח') ואצל התנאים שאחר החורבן אתה מוצא צעד לפנים עוד יותר ויותר כגון:

71) תנו רבנן: גר שמל ולא טבל? ר' אליעזר אומר – הרי זה גר, שכן מצינו באבואינו שמלו ולא שטבלו (בימי משה כשיצאו ממצרים, אלא שיצאו מכלל בני־נח לקבל את התורה בסיני, ולקבל פני השכינה וכו'. רש"י); ר' יהושע אומר: הרי זה גר שכן מצינו באמהות – שטבלו ולא מלו.

72) תנו רבנן: כותי שלוה מעות מישראל בריבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר, גובה את הקרן ואת הרבית; ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך (אם הכותי לוה מישראל, או הישראלי מהכותי) גובה את הקרן ואת הרבית.

אמר רבא: מאי טעמא דר' יוסי? – כדי שלא יאמרו, – בשביל מעותיו נתגייר… – (ב“מ פרק איזהו נשך ע”ב; תוספתא ב“א פ”ה; יורה דעה סימן קע"א)

וכל כך היו מקילין בהכנסת גרים, ועד כמה היתה שכיחה הופעה זו של התגיירות, עד שאפילו העבדים והאמהות היו יודעין האיך להשתמש בזה, כדי להשתחרר בשעה מעשה כדשנינין:

73) מעשה בבלוריא הגיורית (ראה למעלה סעיף 9) שקדמוה עבדיה וטבלו לפניה, ובא מעשה לפני חכמים. ואמרו:

«קנו עצמן בני חורין!» – (יבמות מ“ו, מכילתא פרשה כ”א ט“ו; מיימוני פ”ה; רמב“ם משנה תורה (יד החזקה) הלכות עבדים הלכה כ”א)

74) ואפילו ל«גר תושב» שאסור עוד לבא בקהל, שקדו על תקנותיו ואמרו אין מושיבין אותו בספר (על הגבול שהוא מקום סכנה תמיד מפני התנפליות אויבים) ולא בנוה רע, אלא באמצע ארץ־ישראל, במקום שאומנתו יוצאת שנאמר: עמך ישב בקרבך, – במקום אשר יבחר וגו'. דברים כ"ג. – (ספרי פרשת כי תצא. ובילקוט דברים כ"ג)

75) וגר לא תונה ולא תלחצהו (שמות כ"ב) לא תונה לו בדברים ולא תלחצהו בממון. אל תאמר לו: «אמש היית עובד הכל, ואתה מקודם עד עכשו, – חזיר בין שיניך, ואתה עומד ומדבר עמי. – ומנין להונאתו? שהוא יכול לומר: כי גרים הייתם בארץ מצרים וכו'. (מסכת גרים פרק ד' הלכה א' ובמכילתא פרשת משפטים, וכן בילקוט משפטים, ובמד"ר בראשית ח‘, אך בקצת שנויים. כגון: «אמש היית עובד לכל, קורס גבו, והרי חזירים בין שיניך, ואתה מדבר מילין כנגדי, ומסיים באותו פסוק – כי גרים הייתם בארץ מצרים. ומכאן אמר ר’ נתן: מום שבך אל תאמר לחברך..)

76) עכשו בחביבתן של גרים:

חביבין הגרים שבכל מקום מכנה אותם כישראל. שנאמר: אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א' ב' קיליף מהאי דמתחיל ב„ישראל“ ומסיים בהשקפה אוניברסלית רוממה ונשגבה מאד: „כי גדול שמי בגוים“ וגו'); ונאמר: ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך (ישעיה מ"א) נאמר: אהבה בישראל (פ"ה «אהבתי אתכם» כדאמרן) ונאמר: אהבה בגרים. שנאמר: ואוהב גר לתת לו לחם. (דברים י‘; מסכת גרים פרק ד’ הלכה ג')

77) נקראו בני ישראל עבדים שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כ“ה נ”ה) ונקראו הגרים עבדים שנאמר: לאהבה את שם ה' ולהיות לו לעבדים. (מכילתא במדבר פרשת בהעלותך; מדר' במדבר ח')

78) נאמר רצון לישראל, שנאמר: עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. (דייק: ממה שכתוב לעיל ברישא דקראי: ובני הנכר הנלוים אל ה' וגו'. דמיירי בהדיא בגרים ומסיפא דקא מסיים: כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. ישעיה נ"ח)

79) נאמר בישראל: ה' שומרך (תהלים קכ"א) ונאמר שמירה בגרים: ה' שומר את גרים. (שם קמ"ו)

80) נאמר: שֵרות בישראל: ואתם כהֲנֵי ה' תקראו ומְשָרְתֵי אלהינו (ישעיה נ"ו) ונאמר שרות בגרים; ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו (שם שם)

81) חביבין גרים שלא מל אברהם אבינו, לא בן כ' ובן למ“ד, אלא – בן צ”ט שנה, שאילו מל א“א בן כ' ולמ”ד לא היה גר שנתגייר מן כ' ולמ“ד שנה ומעלה. אלא גלגל עמו הקב”ה (נ“א: היה עמו הקב”ה) ובא, עד שהגיע לצ"ט שנה – שלא לנעול דלת בפני הגרים.

82) אברהם אבינו קרא עצמו גר, שנאמר: גר ותושב אנכי (בראשית כ"ג) דוד מלך ישראל (על שם מקור מחצבתו מרות המואביה שנתגיירה) קרא עצמו גר, שנאמר כי גר אנכי עמך (תהלים ל"ט) וכן הוא אומר: כי גרים אנחנו לפניך (דברי הימים א' כ"ט)

(כל אלה הסעיפים מן 77 עד 82 לקטתי מהמקורות שלנו: יבמות מ“ז; מסכת גרים פרק ד' הלכה א’–ג‘; מכילתא משפטים; מדרש רבה ח’; ילקוט משפטים; יד החזקה להרמ”בם הלכות איסורי ביאה; טור אוח“ח רס”ה וכו'.

83) עכשו חביבתה של ארץ ישראל לזכותם של הגרים:

חביבה ארץ ישראל שמכשרת גרים. היה בארץ ישראל ואמר: גר אני מקבלים אותו מיד. ובחוץ לארץ אין מקבלין אלא אם כן היו עדיו עמו (יבמות מ"ו).

ובתוספות (שם) אומר רבנו תם: דנאמן אמיגו דאיבעי אמר «ישראל אני». (וכ“כ הרא”ש והטור וש“ע יורה דעה סימן רס”ח)

84) וחביבה א“י שהיא מכפרת – – – וכן אתה מוצא ב”ד כיתות העומדים לפני הקב"ה. שנאמר: זה יאמר – לה' אני (כלומר צדיק גמור מישראל); זה יקרא בשם יעקב – אלו גרי הצדק (דעד עכשו לא היה יכול להקרא בשם יעקב) (מסכת גרים פרק ד' הלכה ג‘; מכילתא וילקוט, פרשה משפטים. והכל מבוסס על אותו פסוק שבישעיה מ"ד ג’).

85) עובדה מענינת ואופינית מאד מובאה בתוספתא קידושין פ"ה. (ונזכרה ביבמות ע"ו; וראה לעיל סעיף 5)

אמר ר' יהודה, מנימין גר־מצרי היה לי חבר, מתלמידי ר' עקיבא, ואמר: גר־מצרי אני, ונשאתי אשה גיורית־מצרית (דור ראשון, והריני הולך להשיא אשה לבני בת גיורית מצרית (דור שני כדי שיהיה בן בני (דור שלישי – דְבַר תורה: כשר לבוא בקהל וכו'.») אמר לו ר' עקיבא: מנימין טעית. הלכה: משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות – לא עמונים ולא מואבים במקומן (עומדים) ולא מצרים וכו'.

ומזה מסיק הרמב"ם בלשונו הזהב:

«והואיל שנתערבו ד' אומות האסורים לבא בקהל (מצרי ואדומי עד דור שלישי; עמוני ומואבי – עד עולם) בכל אומות העולם, שהן מותרין, – הותר הכל שכל הפורש מרובא קפריש וכו'. (משנה תורה (יד החזקה) הלכות איסורי ביאה פי“ב הלכה כ”ה ועיין השגת הראב“ד שם; טור אוה”ח רס"ח).

* * *

עכשו הנני להביא בזה אף את הצד השלילי עם כל המקורות המרבים בגנותן של הגרים:

1) אין משקין את הגיורת כמו שאין משקין את השפחה משוחררת. (בסוטה קא מיירי. עדיות ט')

2) הגר – סורו רע (בבא מציעא י"ט)

3) גיורא, עד עשרה דורי – לא תבזי ארמאה באפיה. (סנהדרין צ"ד)

4) אל תאמין לגר עד כ"ד דורות (פס“ר פרק כ”ח)

5) הגרים מעכבין את המשיח (נדה י"ג)

6) קהל גרים אינו נקרא קהל. וגר מותר בממזרת (קידושין ע"ג)

7) ושהוא (הגר) פסול (שם יבמות פ"ה)

8) והוא אף פחות מממזר (הוריות י"ג)

9) ואינו דן את ישראל (יבמות ק"ב)

10) איש שנתגייר לשם אשה, ואשה לשום איש וכו‘; לשום עבדי שלמה וכו’. אינם גרים. דברי ר' נחמיה. שהיה אומר: אחד גרי אריות ואחד גרי חלומות ואחד גרי מרדכי ואסתר (שנאמר: ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם) – אינם גרים. (יבמות ע“ו; ב”מ פרק כיצד, כ"ד)

11) אמר ר' חנינא: כשהקב"ה משרה שכינתו. אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות בישראל. שנאמר: בעת ההיא, נאום ה' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל (ירמיה ל"א) «לכל ישראל» לא נאמר אלא – לכל «משפחות».

אמר רבה בר רב הונא: זו מעלה יתרה יש בין ישראל לגרים. דאילו בישראל כתיב בהו: והייתי להם לאלהים. והמה יהיו לי לעם (יחזקאל ל“ז, ואילו בגרים כתיב: כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאום ה'. והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים (ירמיה ל') כלומר: בישראל «והייתי להם לאלהים אע”פי שהם חוטאים (כמה שנאמר: השוכן אתם בטומאתם) ובועטים בו. ומתוך שאני מקרבן – יהיו לי לעם (ממילא). מה שאין כן בגרים, – אין מקרבין אותם מן השמים אלא אם כן מקרבין את עצמן תחלה להיות טובים. (רש“י קידושין ע'; נדה י”ג יבמות מ"ז).

12) את הסוג «גר־תושב» שהזהירה כה התורה עליו. שאפו לעקרו לגמרי ולבטלו מישראל. כי הוא מרים את הנכרי, ומשאירו בלאומיותו הנכרית, אע"פי שהוא כבר כתושב וכאזרח בישראל. ואמרו:

«גר־תושב אינו נוהג אלא בזמן שיובל נוהג (ערכין כ"ט)

13) גר־תושב שלא מל א“ע במשך י”ב חדשים, הרי הוא נחשב כמין (נוצרי. ועיין לעיל בהערה לסעיף 21 גבי אלישע אחר) שבאומות (ע“ז ס”ה)

14) ואף את המן ראש צוררנו לדורות קראו בהלצה בשם «גר־תושב» (אסתר רבה י' י"א)

וקרוב לודאי שהרבה גרמה לזה הנצרות שצמחה והתפשטה ביחוד באותן הקהלות שהיו ברובן מהסוג «יראי ה’» כלומר: «גרים תושבים» כפי שהגדירו החכמים והתנאים הראשונים (ראה למעלה סעיף 73 גם 74) וראיה לדבר מה שאמרו:

15) הנכרי ה«ירא את דבר ה’» היה תקלה לישראל… (מכילתא י"ג ז')

ודבר ספוח יראי ה' «גרים תושבים» להנצרות, הוא שהביאם לבדוק גם בגרים אמתים, ולזלזל בהם, עד שהעיז אחד לצאת במחאה גלויה כלפי ההתגיירות.

16) אמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר: ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב (ישעיה ט"ז) כתיב, הכא «ונספחו», וכתיב התם לשאת ולספחת. (ויקרא ט"ז)

המאמר הזה שָנוי ומשולש בכמה מקומות (קידושין ע“ב, נדה י”ג יבמות מ"ז ועוד) ומזל מיוחד יש לו, שכל החפץ לזלזל בכבוד הגרים ולהטיל בהם דופי, מוקיע בראש וראשון את המאמר הזה, וסומך עליו, עד שהביא אחריו מאמר יותר נורא ואיום:

17) «רעה אחרי רעה תבוא למקבלי גרים! דאמר ר' חלבו קשים גרים וכו’» (תוספתא קידושין; יבמות ק"ט)

ואף הנשר הגדול הרמב"ם, חרף הומניותו ואהבת האדם שקוננה בלבו הטהור, אומר גם הוא:

18) ומפני מה אמרו חכמים «קשים גרים לישראל כנגע צרעת» (בגמרא: «ספחת» כאמור) שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל. וקשה הדבר לדרש מהם, אחרי שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה וכן רוב נסיונות האספסוף היו בהן תחלה וכו'. (משנה תורה (יד החזקה) להרמב“ם הלכות איסורי ביאה פי”ג י"ח)

19) ואף רש"י מפרש דברי ר' חלבו אלה לאמר:

«שאינם זהירים במצוות והרגילים אצלם, לומדים מן מעשיהם». –

כמובן לא לי לריב ריבם של הגרים מידי מחרפיהם אלה. והנני אך להביא בזה מה שרבותינו בעלי התוספות השיגו על ר' חלבו ועל רש“י ועל הרמב”ם יחדו, באמרם ממש ההיפוך:

«לפי שהזהיר הקב“ה עליהם בכ”ד מקומות: שלא להונות אותם, ואי אפשר שלא לצערם». (קידושין ע': בתוספות)

ושם באותו תוספות יאמר להלן:

ור' אברהם גר פירוש (דברי ר' חלבו בהשוותו את הגרים לספחת): «לפי שהגרים בקיאין במצוות ומדקדקין בהן, קשים הם לישראל כספחת. דמתוך כך הקב"ה מזכיר עונותיהם של ישראל כשאין עושין רצונו של מקום. וכהאי גוונא מצינו גבי צרפתית שאמרה לאליהו: מה לי ולך איש האלהים כי באת אלי להזכיר את עווני (מלכים א', י“ז י”ח) שמתוך שהוא (אליהו) צדיק גמור היה, נראה לה: שמזכיר ה' עוונה. – (שם שם)

ואחרי ר' אברהם גר זה שבתוספות, יבואו המעשים והעובדות שהבאתי בספרי זה, יתנו עדיהם ויוצדקו. –

ומאמין אנכי שכל אלו שדברו בגנותם או שהתיחסו אליהם בשלילה, הם המה גלגוליו של «שמאי הקפדן» שכמותו חפצו או יחפצו ל«דחותם באמת־הבנין שבידם» (ראה לעיל סעיף 20) ולהרחיקם מלהכנס תחת כנפי שכינת אומתנו.

ואף עליהם ועל כיוצא בהם יאמרו:

«קפדנותם של… בקשה לטרדנו מן העולם».

ולא היא, כבר הבריק הברק. והופעת אמת אי אפשר עוד לעצרה…

צבי כשדאי