רקע
אבות ישורון
שני נופים
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה

אין נופים אבודים. אין. כבר לפי הטכניקה של פאטה מורגאנה, אין. וישנן עוד שיטות. ישנם עוד “דברים בשמים”. קיים עולמו של העולם, אשר בו נאספים המקומות והמראות שלא נשכחים. העולם מבטא את המשורר, ולא להיפך; וכשהוא נאסף – הוא נאסף אל עולמו של העולם.

עזבתי את עיר אבי בוקר אחד, והאנשים עוד רדומים בלבושם המקומי, היומיומי, בעוד שאני עצמי כולי חידוש, כאדם ההולך לקראת. הם התנגדו לצאתי מן הבית, כצאתי מן השותפות. אבל דיכאתי אותם. בעצם עוזבי אותם ראיתי בהם שקיעה.

באתי לארץ-ישראל וראיתי גמלים, וראיתי בהם שקיעה. לא מפני שלא היה ברזל לפרסותיהם, ולא מפני שרגליהם לא נגעו אלא במעט, אלא בצניעות, אלא בהיסוס, באדמת הארץ, אלא מפני שראיתי בהם שקיעה. במידה שהעיירה, שם, שוקעת – גם הם, פה, שוקעים.

נוף, זה לא מראות טבע ולא זכרונות. נוף, זה משהו רוממות-רוח וחיוב.

שני נופים, שנדבקנו בהם, חיים במחנק: אחד, “בואוּ לקראת”; אחד, “יַהְנְדֶס”.

מלת המצפוּניות היהודית והחמלה בקרב יהודי פוילין. אף במחוזות שלא נודעה – היתה קיימת. היתה היהדות של יהדות פוילין. מִרמז שפתיה ומִפתח לבה, מבחן נפשה ומכמן רוחה כל יום תמיד. היא השארת הנפש והשארת ((הלב)) שלה; ה“שמע”, שבו חתמה לרגע עיניה-נצח.

ונסעתי לארץ-ישראל, והלכתי בחולות. והנה, אדם ראשון שבא לקראתי עם “סלאם עלייכום”, היה ערבי. עם זקן שחור כאבי. אז עשיתי לי חשבון: מלפני הדורות הרבים יכול להתגלגל אדם כזה. נכון.


[…]

המלצות קוראים
תגיות