רקע
אבות ישורון

למעלה סיפרתי, איך יצאתי מהבית, ולא סיפרתי, כי אחרי מלחמת-העולם הראשונה התחלפו הרשויות. והיתה לי מבוכה, ועזבתי את הארץ, ועליתי לארץ-ישראל, והתחילה דאגת ההסתדרות, והתחלתי לרעוב, והתחלתי לראות, והתחלתי לכתוב, ולא ידעתי הרבה עִבְרִי, ועשיתי קימוצים, וכתבתי בצמצום.

ולראות, משמע הרחק מן המקורות, הרחק מן הבית, הרחק מן היידיש. ייתכן, כי ביהנדס שלי התקרבתי לבית, כי הֵמרתי לו. את הדבר הזה, יהנדס, תלשתי לא מן העם, לא מן העולם, לא מן התורה, לא מן העיירה, לא מן הרחוב, לא מן החוץ, כי מן הבית. עכשיו, שאני אומר זאת, אין בכך עוון. שהרי ידוע, כי הלכתי מהם. ואפילו לא ידעו הם, שמהם אני הולך. עוד יש לי הרבה להסביר. אבל איך אני מסביר? השפה שלי גדֵלה על עצים. הקודמים לקחו קטעי לעז והסביבה. זאת שפת זמנם. ואני?

לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר – הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכאשר הוא מפיל אותה – הוא שומע את קולה של לשון, השפה שהיא שלו.

מן החי, מן המת, מן הדומה, מן הדומם, נקבצת. מן ה“הולך מדינה”, מן הלשון המוסרת מלכה לכוורת, המרקידה דבוֹרים עם דַבּוּרים, מן השוברים את הפולנית, כדרך לדבר עברית, מן המשגעים את ההונגרית, הגרמנית, היידיש. זאת שפת זמננו. יש מלים בעברית שנתעשרו, משהיגרו ממנה.

יש איזה קידוש, אשר עם ראוי לו שיעשה לשפה שהוא עוזב אותה, בחזרה אל שפה אחרת, אפילו זו עברית חיה וקיימת. אפילו זו יהנדס-עברית, שאומרים בה: עולה הקרבן. נופלת האש. ולא כמו שעושים בתל אביב לבתים, העומדים להריסה, הישָׁנים כמרזב, שדופקים להם קרש על החלונות, קרש על הדלתות, וחרש מוציאים אותם להרס.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.