רקע
חנניה ריכמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יוסף שרברק; 1973

בקובץ זה כוּנס מבחר מִן הבדיחות בחרוזים ושעשועי־הלשון, שפרסמתי בשנים האחרונות בשבועון “דבר־השבוע”, רוּבם – בחתימת־שם אבי־אבשלום, בצירוף חומר נוסף שעדיין לא נדפס.

נמשכתי אחרי חידודי־הלשון והבדיחות בעקבות עבודתי על פתגמים ומכתמים. בעצם, אין גבול קבוע בין סוגיו השונים של ההוּמור הלשוני. אותו רעיון היתולי או סַטירי ניתן לגיבוש בכמה צורות מקבילות. אפשר, למשל, למסור מכתם או חידוד לשוני מסוּים בצורת בדיחה – ואפשר, להפך, למַצות בדיחה בצורת מכתם. לא לחנם משַׁמש בעברית השם “משל” בשתי משמעוּיוֹת: פתגם וסיפור־מעשה שנון. שנים אלה קשורים מאז ומעולם בקשרי השפעת־גומלין: יש פתגמים עממיים שהם תמצית מגובשת של מעשיה קדומה – ויש מעשיות שנוצרו כ“תמחיז” עממי של אִמרת־חכמה מאלפת.

מנקודת־ראות זו ספר זה הוא בבחינת ‘אח’ לספר “פתגמים ומכתמים” שיצא לאור אשתקד.

* * *

בדיחות רבות בַּספר הזה בנויות לא על עלילה מבדחת אלא על “סיוּף” לשוני בין גיבוריהן. לסוג זה שייכות, למשל, הבדיחות שבמדור “תשובות כהלכה”. עיקרן – דוקרב מילולי. פלוני מנחית על איש־שׂיחו מכת־לשון – ודומה כי שוב אין לקרבנו תקומה. והנה, בכוח אמצאה שנונה ומפתיעה כאחת, הופך הנפגע כהרף־עין את הקערה על פיה, מוציא מידי התוקף את נשקו – ובנשק זה עצמו הוא מחזיר לו מהלומה ניצחת. גילוי נקודת־התורפה בדברי התוקף והפיכתם לקרש־קפיצה להתקפת־נגד מוצלחת – זהו הציר המרכזי של בדיחה מסוג זה, שבה הנעלבים נפרעים מעולביהם והרברבנים נענשים על חוצפתם.

רוב הבדיחות שעיבדתי בחרוזים נדלו “מִן הים הכללי” – מאוצר הבדיחה האוניברסלי, ואילו ה“טיפה משלי” בקובץ זה – עיקרה שעשועי־לשון. אלו הן הברקות־רגע, שנתחברו בהיסח־הדעת אגב שיחה, קריאה או כתיבה – או מתוך דחיפה חיצונית כלשהי.

הלשון העברית נתברכה בסגולות, המַקנות לה כושר מיוחד למשחקי־מלים. שלש אותיות השורש העברי עומדות ברציפותן ובליכודן בכל גלגולי הצורות הנגזרות מאותו שורש, בניגוד לשפות האירופיות, שבהן השתנות האותיות הקוֹליות (ה’ווֹקַלים'), החוצצות בין העיצוּרים (ה’קוֹנְסוֹנַנְטִים'), עלולה לפעמים לטשטש את הקִרבה המשפחתית בין צאצאיו השונים של השורש או את הצד השוה שבמלים דומות שאינן “קרובות־משפחה”.

ובאמת, אין קץ לפרחי־השעשועים בגן־לשוננו, ובכל פינה שאתה פונה מחייך לקראתך פרח חדש ואומר “קטפני”. אלא שאין דעתנו פנויה לכך. טרדותינו הרבות מעצימות את עינינו ומאטימות את אזנינו מראות פרחי־נוי אלה ומשמוע לחשם הטמיר. רק התינוקות, “בטלנים” קטנים אלה, שמוחם טרם יוּבּש בענינים “תכליתיים” ולבם עודנו ער לכל רחש דק בצמחיית־הלשון, אוהבים לשוטט להנאתם בשבילי אותו גן־פלאים, והם מוצאים בו לפעמים שלל רב ומעשירים את מילוננו האינטימי, הבלתי־רשמי בתגליות ואמצאות נחמדות. אנו המבוגרים – אין לנו חֶבֶל באותו “הֶבֶל”. מוחנו טרוד, פנינו רציניים – ולשוננו יבֵשה ונוקשה. וחבל! דיבורנו היה זוכה במידה מרובה של חן ועסיסיוּת משיבת־נפש – אילו היו עינינו פקוחות על שלל ה“מציאות” הלשוניות, המצפות לגואל, הטמונות בצלילים של מלים, בכל דימוי סמוי, בכל היקש מתבקש, בכל השוָאה – או הסוָאה.

אבותינו הקדמונים חיבבו אותו קישוט־לשון, שכּוּנה אחר־כך בשפתנו “לשון נופל על לשון”, ועקבותיו נשתמרו גם בתנ“ך. חז”ל תיבלו בו את דבריהם אף בענינים שעמדו ברומו של עולמם. משוררינו בימי־הבינים, וביחוד בתקופת־הזוהר של שירת־ספרד, היו להוטים אחרי מִשׂחק נחמד זה והקדישו לו טיפול שיטתי לשם מיצוי כל אפשרויותיו הגנוזות.

גם אצל אומות־העולם זכה ההוּמוֹר הלשוני על כל צורותו המסועפות לטיפוח נאמן. זיקוקין־די־נור של ה’קלמבּוּר' הצרפתי העליז הפיצו שביבים שובבים בכל רחבי העולם התרבותי. בכמה ארצות בימינו – וביחוד בארצות־הברית של אמריקה – נהפך טיפוח ההומור הלשוני למין ספּוֹרט עממי. כתבי־העתים מרבים לפרסם שעשועי־לשון למיניהם ומעודדים על ידי פרסים את רישומן ואיסופן של פליטות־פה מוצלחות מכל פינות־החיים ומכל שכבות־העם. לא רק ‘ליצני־הדור’, הוּמוֹריסטים שאמנותם בכך, אלא גם אנשי ההמון לָשִׁים את עיסת־הלשון להנאתם. כי, לאמיתו של דבר, כל אדם – ולאו דוקא סופר – מסוגל לגלות פנים חדשות, פנים שׂוחקות בכל מלה נדושה. כל אירוע ומקרה, המביא לפתע שני מושגים או דברים רחוקים זה מזה בקשר של אסוֹציאציה, הוא שדכן־הפלאים של זיווּגי־מלים, המעמידים לנו צאצאי־צעצועים. וכל אדם, שהרגיל את עצמו להטות אוזן קשבת לצלילי המלים המבקשות להן ‘הד אוהד’ – מגלה על כל שעל צמד־חמד חדש ו… “נופל” על “לשון נוֹפל על לשון”.

כמובן, רק “מציאה” אחת מאלף עשויה לזכּוֹת במקום־קבע באוצר “נכסי־לצון־ברזל” של הלשון, אך גם ליצורי־רגע, היפים לשעתם הקצרה, יש השפעה מהַנה ומחַיה־נפשות. ואין כל חשש כי יבוּלע, חלילה, לדקדוקי־הלשון מדגדוגי־הלצון. אדרבה! הרפתקה לשונית קלה, סטיה משעשעת מִן השִגרה מעניקה לאדם הרגשת מגע אינטימי עם מסתּרי־השפה, הרגשת קורטוב־של־שיתוף במעשי־יצירה. ודוקה אחרי ‘פּוּרקן’ כזה יֵקל וינעם שבעתיים לשוב ולשמור את מצווֹת הלשון וחומרותיה.

אשׂמח איפוא, מאוד, אם הלקט הקטן של שעשועי־הלשון, המובא בספר זה, יתרום תרומה כלשהי לפיתוח חוש “בּילוש בלשני” לגבי אפשרויות־המשחק הגנוזות בלשון, ביחוד בקרב צעירינו. יהי רצון שנערים ונערות יתנערו מרישולם הלשוני וינערו את חָצנם מזלזול בתרבות־לשון נאוֹרה. אל ילכו עוד שוֹלל אחרי ‘סלנג’ משוּלל־ערך – ושלל צבעי החידוד העברי יהיה להם לשלל.

* * *

החומר חוּלק למדורים לפי תכנו או אפיו. שעשועי־הלשון לא רוכזו בחלק מיוחד בספר, אלא פוזרו בין המדורים השונים יחד עם הבדיחות.

המדור ‘כל־בו’ כולל דברים שונים שלא נמצא להם מדור מתאים או שנוספו על החומר לאחר גמר הדפסתם של המדורים המתאימים.

* * *

תודתי הנאמנה נתונה לידידי א. ל. פאיאנס, שזיכני בהרבה הערות מועילות ותוך־כדי־קריאה בכתב־היד אף הוסיף לא פעם, כיד ההוּמוֹר הטובה עליו, נופך של חידוד והברקה משלו.

ח. ר.

המלצות קוראים
תגיות