ספר ראשון    🔗

א.    🔗

… שדות מלאים בר, שורות שורות של אלומות, שירות אכרים ואכרות מצלצלות ומשתפכות הרחק-הרחק במרחבים, יער גדול נשקף שם מרחוק כרצועה ארוכה ושחורה בקצה, וממעל לכל אלה –– תכלת גבהה ועמוקה, בה תצלל, תטבע העין…

ושרה, ילדה קטנה, כזבוב-קיץ מעופפת, מכרכרת ומפזזת ממקום למקום, מאלומה לאלומה, משתעשעת, משתובבת, מתגוללת עם ילדות האכרים מעל ערמות חציר, ובאותה שעה דומה כאלו כל העולם, השמים, הארץ והערמות מסביב מתגלגלים לעיניהן, עמהן, יחד… וכרפות היום, כאשר ינטו הצללים הארוכים מכל שיח, מכל אלומה, ורוחות צחים וקרירים מרחפים כמלאכים נעלמים באויר ומנשבים שפי על הפנים הלוהטים והמכוסים זעה, – אז תשוב הביתה יחד עם חברותיה. פניה מתולעים, שערותיה פרועות ומפוזרות על שכמה ועל מצחה הלוהט; היא כלה מזהירה ושמחה, אך באותה שעה – גם עיפה מאד… היא רצה בחפזון ישר אל ביתם ומרחוק רואה היא את אביה ואת אמה יושבים על הספסל הנמוך אשר על יד ביתם. האב כבר כלה את עבודתו בבית-הטחנה. הוא יושב בלי בגד-עליון, שרוולי כתנתו מופשלים עד פרקי הזרוע וכלו מכוסה אבק-קמח. האֵם גם היא כלתה את עבודתה בחדר המבשלות, ושניהם מחכים עתה לבואה, על פניהם המקומטים והעצובים מופיעה בת-צחוק רחבה למראה הבת החביבה, והאם מושיטה את שתי ידיה.

– הוי, שמשי! זהבי! מה עיפה את! – לוחשת האם ומכסה את פני בתה בנשיקות חמות.

ואביה גם הוא מביט אליה בחדוה, ומן הצד שולח הוא את ידו ומעבירה על שערותיה, על מצחה ועל לחייה המכוסות זעה. היא חשה את מגע-ידו החם וזה נעים לה מאד; היא תופשת את ידו בשתי ידיה הקטנות ומנשקת אותה.

– הוי, שובבה! ראי איך עיפה את, איך את רטובה כלך מזעה. אם תוסיפי עוד להשתובב ככה ולרקד כעז, אז…

הוא כאלו מאַים אותה, אך קולו רך כל כך, מלא אהבה, והיא מרגשת איזו שמחה בלבה וצוחקת בקול…

רק ביום השבת אין הוריה נותנים לה לצאת השדה להשתעשע שם. בשדה עלול אדם, וביחוד ילדה קטנה ושובבה כמוה, להכשל בדבר עבירה, לחלל את קדושת השבת: בעקירת עשבים צומחים, בשבירת גבעולי קש יבשים. אמנם, ביום השבת אין גם לבה הולך אחרי השדה ואחרי חברותיה מילדות האכרים, כי בביתם נאספים אורחים רבים מהיהודים יושבי הכפרים הקרובים הבאים אליהם יחד עם נשיהם ובניהם. הגדולים יושבים להם במסבה לפני השלחן, שותים תה ומשוחחים בעניניהם בשאון והמולת-עליזים. באותה שעה הם, הילדים, משעשעים בבית או בחצר באין מפריע, והיא שמחה ושבעת-רצון מאורחיה הקטנים, מוצאה ענג רב בחברתם.

יום שבת אחד.

הוריה קמו משנת הצהרים. בבית דומית-חג שוקטה ושלוה, כוסות תה, אשר השמש מצחקת בהן ומפוצצת את קרני-זהבה, עומדות לפני האב והאם המזהירים מנגה “הנשמה היתרה” השפוכה על פניהם המאירים והשלוים. אביה יושב בלי בגד עליון, שרוולי כתנתו הלבנה מבהיקים וירמולקה של סמט מנוצצת על ראשו. הוא מתנועע על הספר הפתוח לפניו ולומד בקול דממה דקה ונגון ערב מאד; לפעמים לועס הוא בפזור-נפש את קצות זקנו וקמטי מצחו מתמתחים, מתארכים… האם גומעת מכוסה גמיעות קטנות ומקשבת אליו בענג מיוחד, במין גאוה מיוחדת מבלי גרוע עין ממנו… והיא, שר’לה הקטנה, אשר אהבה מאד את הנגון שהאב לומד בו, טפסה עלתה על ברכיו, סמכה את ראשה אל חזהו מתחת לזקנו הרך והשחור, אשר זרקה בו מעט שיבה, ותקשב. האב החליק בידו האחת את שערותיה ובידו השנית החזיק בה לבל תצנח על ברכיו. מה טוב, מה נעים היה לה לשבת ככה! פתאום בא חפץ בלבה לדעת את הדברים הכתובים בספר, שאביה לומד.

– אבא! מה אתה לומד, אַ?

– “עין יעקב”, בתי!

– “עין יעקב”? מה זה “עין יעקב”? מה כתוב שם?

– עוד קטנה את, בתי, עוד לא תביני.

– ובכל זאת ספרה נא לי.

האב התעשת מעט, אחר החל לספר. הרבה הרבה ספר לה אז, ספר על דבר ארץ רחוקה מאד, בה ישבו כל היהודים, כי ארצם היתה. שם היו מאושרים מאד, התענגו על רב טוב, כי הכל היה קנינם, והם היו אדונים לכל. אולם מרוב טובה שכחו את ה', הפרו תורתו ויקצף עליהם אלהים ויגרשם מארצם המבורכה, אשר היתה זבת חלב ודבש. ומאז ועד עתה נודדים הם ממקום למקום, סובלים הרבה מאד ואינם מוצאים מנוח לכף רגלם. הוא ספר לה את כל התלאה, הרעות והצרות שמצאו את העם הזה, – ספר על דבר חורבן גדול, על דבר בית מקדש שנשרף באש, על דבר צפרים קטנות ורחמניות, אשר נשאו בחרטומיהן הקטנים מים לכבות את הבערה הנוראה… על דבר מקדש אש שעתיד להבנות… על דבר שבעת ילדים ואם גדולה שמסרו נפשותיהם על “קדוש השם”…

הוא מספר והיא מקשבת לדבריו ועיניה מתרחבות, נעשות גדולות כל כך…

– אבא! הלא גם אתה עברי הנך.

– בתי! עברי אנכי, גם את, גם אמך והדודה הזקנה היושבת בביתנו, והדוד הזקן אשר היה אצלנו היום בבקר – כלנו עברים, אך מה בכך?

– ובכן גם אותך גרשו משם?…

– כן, יקירה! אפשר להגיד, כי גם אותי, אותנו כלנו גרשו מארץ ישראל, אף כי נולדנו וגודלנו בכפר הזה. לולא גורשו אבותינו מארצם, כי עתה לא נולדנו אנחנו פה. עתה הננו בגלות, בארץ לא לנו…

– האם הבית הזה לא לנו הוא? – שאלה ומבלי משים העבירה עיניה המפיקות תמהון ודאבון-לב על כתלי הבית וכל כליו, אשר היו יקרים לה מאד מאד.

– לא, יונתי החביבה! הבית, השדה, בית-הטחנה – הכל, לא לנו הוא, כי אם ל“גוים”, ל“פריץ” שלנו, לאבי סטשק רעך, לפטרוס הנפח, באחת, – לכל ה“גוים”, רק לא לנו.

– האם גם הם, גם ה“גוים” האלה רעים וחטאים הם? הלא הם אינם עושים לנו כל רע, גם אתה אומר תמיד, כי טובים הם לנו, ותמיד בבואי אל סטשק נותנת לי אמו תפוחים. גם אתמול, אבא, קבלתי ממנה תפוח אדום וגדול כזה… – בדברה הראתה את אגרופה הקטן – לא, אבא, הורי סטשק טובים הם…

– הם טובים באמת, אך… אנחנו בגלות הננו… – אמר מבלי מצוא מענה יותר ברור.

ושר’לה הקטנה שקעה במחשבות. היא הרגישה, כי בשם “גלות” צפון איזה דבר לא טוב, לא נעים מאד, אף כי לא ידעה מה הוא באמת.

– ומתי נשוב לשם עוד הפעם… אל… צרשראל… כן אמרת?… האם לא נשוב עוד שמה? – שאלה ועיניה הביטו בעצבון עמוק אל פני אביה.

– אל ארץ ישראל? עוד נשוב, נשוב שמה, בתי, ובעגלא בזמן קריב. כאשר יבוא משיח…

– ומי משיח?

והאב ספר לה את האגדה העתיקה על דבר יום התחיה הגדול, יום הגאולה העתידה, עני לבוש הקרעים יבוא רוכב על חמור לבן ותוקע בשופר גדול. עני זה יביא גאולה לעולם. המונים המונים ינהרו אחריו, מתקיעתו החזקה יתעוררו מתי עולם משנתם, הקברים יפתחו והמתים יתנערו מעפרם, יקומו וילכו. כלם, כלם יתעוררו וילכו את הארץ הקדושה… ושם שני גשרים יהיו: גשר ניר וגשר ברזל. היהודים יעברו בגשר הניר, והגשר לא יקרע תחתם, וה“גוים” יעברו בגשר הברזל, והגשר ימוט תחת רגליהם, יתפוצץ, וכלם מקטנם ועד גדולם יפלו ויצללו כאבן במים אדירים…

– ומתי, אבי, יהיה הדבר הזה, אַ? מתי יבוא העני הרוכב על חמור?…

;– כשנזכה – היתה תשובתו, ועל פניו חלף צל; גם האם אשר ישבה מנגד הניעה ראשה בדממה ועצב.

– אבל מתי, מתי נזכה?

– כשיעלה הרצון לפני השם יתברך. אך… בכלל עודך קטנה, בתי! – אמר פתאם כמו נזכר בדבר-מה – עוד צעירה את ולא תוכלי להבין הכל; כאשר תגדלי תדעי ותביני!

מוחה הקטן עבד עבודת גדולה. בראשה התרוצצו שאלות שונות: מתי יבוא המשיח? מתי יעלה הרצון לפני הקב“ה? ומדוע איננו חפץ עתה כי יגאלו יהודיו מארץ גלותם, מה איכפת לו? הלא כה טוב ונעים לשבת ב”ארץ ישראל", ארץ ברוכה בשפעת פירות טובים ומתוקים; הלא כה נעים לעבור בגשר ניר מבלי נפול המימה! האב בלי ספק יודע הכל – החליטה – אך משום מה איננו חפץ להגיד לה?…

מה חפצה להיות גדולה, לדעת את הכל!…

כל היום היתה כחולמת. באזניה לא חדלו מצלצל דברי אביה ובנפשה רחשו רגשות שמחה של תקות-סתר לעתיד גדול, וגשר הניר, ויתר הנפלאות – יחד עם צער עמוק לענות היהודים האומללים, הנושאים חרון אף ה' ולילדיהם התמימים, אשר רוטשו בלי חמלה…

בימי החרף היתה מקיצה משנתה לפעמים בטרם עלות השחר, שוכבת ערה על מטתה ומקשבת לקול אביה, היושב ולומד בהתמדה לאור הנר, גוו מתנועע וגם הצל הארוך הנופל ממנו על הקיר מתנועע עמו יחד. ומה אהבה לשמוע את הנגון הערב הזה, אשר עורר בקרבה איזו געגועים לא ברורים! בחוץ חשך וקור גדול, הרוח זועף והומה בתוך הארובה – ובבית אור וחום נעים מאד. מסביב דומיה, רק הקול הערב והחביב משתפך, נוזל בכל הגוף, בכל האברים, יורד עד תהום הנפש. לפעמים מגיע לאזניה קול נחרת האם, השפחה או הדודה הזקנה הגרה בביתם. “הגדולים עודם ישנים והיא כבר ערה; היא קמה יחד עם האב” עולה מחשבה על לבה, והיא חשה מין נחת-רוח מיוחדת, מין גאוה. חרש יורדת היא מעל מטתה, צועדת לאט לאט על בהונות רגליה היחפות אל אביה ועומדת על ידו. הוא איננו רואה אותה, כי צלו מאפיל עליה והוא שקוע בלמודו; אך היא חפצה דוקא שיראנה, שירגיש בה, והיא צוחקת בקול; האב מסב בתמהון את עיניו מספרו ורואה אותה עומדת אצלו, הוא יורק הצדה ומעמיד פנים זועפים.

– מה זאת, היצאת מדעתך? למה זה השכמת קום? שובי, שובי אל מטתך.

– אינני חפצה לישן, אבא, איני חפצה! – מתעקשת היא ומעוה פניה כילדה מפונקת.

– אבל למה לך להשכים קום, מה תעשי עתה? הלא עוד חשך בחוץ – אומר הוא בהראותו לה על החלון, אשר בעדו נשקף הליל החשך – ראי הלא גם תצטנני, כי יחפה את והרצפה קרה, לכי לישן, בתי, לכי נא!

– לא, אבא, חפצה אני לשמוע איך אתה לומד!

– איך אני לומד? פתיה, ומה בכך כי תשמעי, האם תביני? לא, בתי הקטנה, טוב טוב לך לשוב אל מטתך, שם תחת השמיכה הלא כה חם, כה טוב…

– לא, גם פה טוב לי.

היא עומדת על דעתה, ואביה איננו יכול לסרב לה עוד. הוא לוקח ומושיב אותה על ברכיו, עוטף בשולי בגדו הארוכים את רגליה היחפות, למען יחם להן, ושב ללמודו. מה נעים לה לשבת ככה! בספר, אשר אביה לומד, יש “מעשיות” כל כך יפות, כל כך נעימות! אביה מספר לה אותן לפעמים, גם אמה יודעת מהן הרבה על פה ומישנת אותה בהן, כשאינה רוצה לישן יחידה בחדר-המשכב האפל.

– אבא!… – קוראת היא בלחש.

– אח, אל תפריעני מלמודי! אם רוצה את לשבת פה, שבי במנוחה ואל תפסיקיני – גוער בה האב.

– לא, לא, – קראה היא בקפדנות המיוחדה ל“בת יחידה” – הגידה נא לי, מתי אלמד גם אני!

על פני האב חולפת בת-צחוק.

– הבאמת ללמוד את חפצה? הלא רק בשעשועים והוללות חשקה נפשך.

– לא, אבא!… מתי אחל ללמוד?

– כשתגדלי יותר.

עוד הפעם בא חפץ עז בלבה להיות גדולה, ללמוד לדעת את כל הכתוב בספרים הללו.

ובשדה על האחו הירק ובים הקמה שהיתה מסתתרת שם עם רעותיה, – שבה שכחה את הכל, את האב ואת מעשיותיו היפות. אז לא חשבה מאומה, רק השתעשעה וצחקה. אמנם, יש אשר באמצע הצחוק תחלף פתאם כברק איזו מחשבה במחה, היא תעמד ותבט על וַריה חברתה החביבה, ופניה המזהירים יכוסו בצל; היא תזכר פתאם את גשר-הברזל; כלם – וריה, אביה ואמה הטובים, כלם, יפלו המימה. מה צרה לה עליהם! הלא האנשים האלה כל כך טובים לה, כל כך אוהבים אותה! ומה יפה עתה וריה, מה יפים פניה המתולעים, שערותיה המפוזרות…

אך המחשבה, אשר הופיעה כברק במוחה, חולפת חיש קל כברק, כבה מהרה, ושר’לה הקטנה שבה עוד הפעם לשעשועיה…

ב.    🔗

רגינה ולדימירובנה!

כבת שמונה שנים היתה כבר אז. כל היום ישבה לבדה בבית. האב נסע לעיר הקרובה לרגלי עסקיו והאם היתה עסוקה בעבודתה בגן-הירק אשר מאחורי הבית. היא ישבה אצל החלון ותבט בפזור-נפש החוצה, על העצים המתנועעים, על הסוסה הזקנה המקפצת כפותת שתי רגליה הקדומות, מקפצת קפיצות אחדות ועומדת ומבטת רגעים אחדים לפניה… פתאם נשמע רעש אופני מרכבה. “האב!” חלפה מחשבה במוחה ומהרה עמדה לפני הבית המרכבה המודעה לה היטב והרתומה לצמד סוסים. מעליה קפץ אביה ואחריו – עלמה לא מודעה. למראה הפנים החדשות קפצה מעל החלון ונחבאה בחדר המשכב: בישנית היתה אז במדה מרובה. ממחבואה שמעה את השאון אשר קם בבית לרגלי בא האורחים, את קול צעדי השפחה הכבדים אשר החישה להכין את המיחם, את קולות האב והאם יחד עם קול צעיר, רך ונעים, אשר היה בלי ספק קול האורחה.

היא נחבאה תחת השמלות התלויות על הקיר והקשיבה דומם, איך אביה מחפש אותה בכל הפנות, הולך מחדר אל חדר וקורא: “שרה! שרה!”

– הוי, שובבה, שובבה! למה נחבאת? – הוכיח אותה בחבה כאשר מצאה סוף סוף. האינך חפצה לנשק לאביך, אשר הביא לך מנחות יפות מן העיר? את מי את יראה? המדמה את, פתיה, כי האורחה תאכלך? לכי נא אתי וראית, מה טובה וחביבה היא.

הוא משכה אחריו בשרוול בגדה ויביאה מתבישת כלה אל החדר.

ושם הצטחקה לה עלמה צעירה אחת, אשר ישבה כבר לפני כוס תה עם אמה.

– גשי נא אל העלמה הזאת והושיטי לה את ידך לשלום. פי, לא טוב, כי ילדה מחוכמה כמוך תתביש, לא יפה הדבר! – זרזוה אביה ואמה. והיא קרבה אל השלחן לאט לאט בצעדים קטנים, בעינים משפלות ארצה ואצבעה הקטנה תחובה בפיה. העלמה הקדימה להושיט לה את ידה בצחוק נעים ותמשכנה אליה בחבה ותושיבנה על ברכיה.

– שמעתי, כי חכמה את, ולמה תתבישי? – דברה אליה העלמה רבות, ומדי דברה העבירה באהבה את ידה על שערות ראשה, למה זה, ילדתי הנחמדה, השפלת את עיניך? הביטי ישר אל פני, נו הביטי! –

העלמה הרימה בידה את סנטר שר’לה, וזו העיפה מבלי משים את עיניה בעלמה ותרא פנים שחרחרים ומלאים חן ושתי עינים שחורות, טובות ושוחקות…

– הרוצה את ללמוד, בתי? הלא זו היא מורה – אמרה לה אמה. והיא השפילה עוד הפעם את עיניה ולא ענתה דבר.

– יכול אני להעיד עליה, שנפשה חשקה בלמודים. תמיד היא שואלת אותי, מתי תתחיל ללמוד – אמר האב בבת-צחוק של רצון – אָ-אָ, בתי תהיה “למדנית” גדולה!

– התשמעי, צפורי, העלמה הזאת תהיה מורתך, תלמדך קרוא וכתוב – אמרה אמה – ואם אך תהי ילדה חכמה ותלמידה מקשבת אהבך מאד!

– התאהביני, זהבי? – שאלה אותה גם העלמה, ובדברה, הרכינה את ראשה למען הבט ישר אל פניה. באותו רגע הופיעה בת-צחוק על שפתיה ועל לחייה נגלו שתי גומות קטנות מלאות חן.

– כן – ענתה בקצרה, אך בהחלט.

והיא לא כחשה לה. היא דבקה מהרה ברגינה ולדימירובנה, אהבה בכל נפשה את העלמה היפה, הטובה והחביבה הזו. מיום שבאה רגינה אל ביתם עזבה שר’לה את רעותיה מילדות האכרים, כי נעמה לה מאד חברת מורתה, והלמודים לא היו עליה לטרח, כי אם השביעו אותה רב נחת, ענג גדול מאין כמוהו. הן למדו על פי רוב לא בחדר, כי אם בשדה, בצללים קרירים ומשיבי נפש, בתוך אויר צח ומבריא, בתוך החיים הרעננים אשר מסביב. רגינה ולדימירובנה היתה יושבת לה בצל ערמת-חציר או עץ, והיא ממולה על העשב הרך, יושבת וקוראת בקול איזה ספר. אחר היו מטילות יחדו שעות רבות, משוחחות ומדברות ככל העולה על לבן…

יום קיץ היה. הן ישבו בגן אשר על יד הבית. החום היה גדול מאד. מסביב שׁררה דומיה, רק הצרעות עופפו במעגלות, זמזמו בלי הפסק. בכֹּל הורגשו לאות, התעלפות ותשוקה להרדם. גם המטפחות האדמות והכתנות הלבנות הנשקפות בשדה שם מרחוק, מקום שם יעבדו האכרים והאכרות, גם הן נדמו כחצובות מאבן, בלתי מתנועעות… לשתיהן לא היתה אז כל תשוקה ללמוד, אף כי לקחו אתן ספרי למוד. רגינה ולדימירובה שכבה סרוחה על העשב בצל אחד העצים הענפים, ידיה משולבות מתחת לראשה, פניה כלפי מעלה אל מרחקי הגבה לבלי-סוף. לא רחוק ממנה שכבה שרה על בטנה, ראשה נשען על שתי כפות ידיה ועיניה סוקרות תנועות הרמשים הקטנים הזוחלים בתוך העשב. פתאום פנתה אל המורה ותשאל:

– תגיד נא לי, יקירה, בודאי יודעת היא זאת… היש ל“גוים” חלק לעולם הבא?

המורה התעוררה ממחשבותיה, כמו משנה, ותבט אליה זמן-מה בתמהון, כאלו לא הבינה את שאלתה.

– כן, חביבתי! – ענתה אחרי רגע: – אבל מדוע את שואלת אותי כזאת?

– חפצה אני לדעת… אבל לא כן אמרה לי, אי אפשר הדבר, לא ולא! אי אפשר הוא, שגם להם יש חלק לעולם הבא – קראה בתלונה.

– מדוע? מדוע תחשבי ככה? – התענינה ותשב אליה את פניה.

יען כי… יען כי “גוים” הם… ואנחנו הלא עברים הננו, עברים!… אמרה בהרימה בגאון את ראשה.

היא החלה לספר את כל אשר ידעה ושמעה בנידן זה מפי הוריה ואחרים. ה“גוים” חוטאים לה', להם אין תורה, הם אינם שומרים את השבת, אינם נזהרים במאכלים אסורים… ולא זו בלבד, אלא שגם החריבו את בית המקדש והמיטו רעה רבה על היהודים… והיהודים הלא כלם צדיקים, יראי אלהים… גם “אברהם אבינו”, אשר נוסה בכמה נסיונות ולא חשך את בנו יחידו מאלהים – גם אברהם הלא יהודי היה, יהודי כמו אביה וכמו ה“אורחים” הבאים אל ביתם בשבת… גם האשה הגדולה ושבעת בניה אשר הרגו ולא כרעו לאלילי הנכר יהודים היו…

בעת דברה התבוננה, כי רגינה ולדימירובנה מקשבת לדבריה בשים-לב וגם בקצת תמהון, והדבר הזה, כי רגינה שומעת דבריה כדברי גדולה, – הוסיף לה אומץ-רוח והתלהבות הרבה. היא החלה לספר לה ע“ד העני הרוכב על חמור ותוקע בשופר גדול. לקול תקיעתו יקיצו המתים משנתם, יקומו מקבריהם ויחד עם החיים ינהרו אל “ארץ ישראל”. הלך ילכו שמה גם ה”גוים", אך היהודים יעברו שלום בגשר הניר, והגוים יפלו מגשר הברזל. “כלם, כלם נופלים המימה, מפרכסים בידיהם ורגליהם, בול-בול-בול… ח-ח-ח! והיהודים… הם הולכים לבטח דרכם בשירה וזמרה” – סימה בהתפעלות ושחוק הנאה.

– לא, נשמתי! – השיבה לה המורה: – ה“גוים” לא יפלו המימה, חלילה, גם הם אנשים כמונו, אל אחד בראנו ונשמה אחת נפח באפנו. גם הם חפצים בחיים ומרגישים כאב כמונו.

– ובכן… ובכן, אולי מדמה היא, שגם הם ילכו אתנו יחד “לארץ ישראל” וישבו שם? הלא שלנו היא, משם גורשנו ושמה נשוב… כן אמר האב, ולהם אין חלק ונחלה בה! – קראה ברגז, נעלבה מדברי מורתה, מאי-הישר הזה.

רגינה ולדימירובנה העבירה ידה בחבה על סנטרה של תלמידתה החד והענוג ובבת-צחוק נעימה השיבה:

– לא, בתי, הם לא ילכו כלל שמה. הם ישארו פה, רק היהודים, הם לבדם ילכו לרשת את נחלת אבותיהם, אשר נהפכה לזרים.

– האומנם כן יהיה באמת? – קראה שרה בשמחה – גם בעיני נפלא מעט היה הדבר, איך זה ישבר פתאם גשר ברזל חזק… כן כן! – קראה שקועה במחשבות – כן יהיה טוב יותר… למה ימותו, האם הם אשמים!.. אַח, מה טוב ומה נעים: לבדנו, אנחנו לבדנו נהיה שם!

– ומה בכך אם לבדנו נהיה?

– מה בכך? איך! הלא אבא ספר לי… פה הכל שלהם, של ה“גוים” – ענתה בלחש ובפנים רצינים ועצובים מעט, כאלו גלתה סוד רע ומעציב, שלא נודע עד כה – השומעת היא, פה הכל שלהם, גם ביתנו, גם בית-הטחנה לא שלנו הוא, באחת, הכל, הכל שלהם… אבל שם… שם… לא, שם הרבה יותר טוב! – ועב הרצינות חלפה מעל פניה והם הזהרו עוד הפעם.

רגעים אחדים שררה ביניהם דומיה.

– תשמע נא, רגינה ולדימירובנה! חפצה אני לשאול אותה עוד דבר…

– מה? הגידי!

– מה דעתה, מתי יבוא המשיח?

– מי?

– המשיח!

– אַ-אַ! המשיח… המ… הוא יבוא רק בשעה שכל הילדים יהיו שומעים לקול הוריהם ומוריהם, בשעה שכל האנשים יהיו ישרים וטובים…

מה חפצה אז, כי יהיו הכל, הכל טובים!

ג.    🔗

בת ארבע עשרה שנה עזבה ראשונה את כפר מולדתה. רגינה ולדימירובנה ישבה בביתם רק כשנה, אחר עזבה אותם מאיזו סבה, שלא ידעה שרה כלל. בינתים היו לה מורות אחדות זו אחר זו, אך גם באחת מאלה לא דבקה כך, כמו שדבקה במורתה הראשונה. סוף סוף החלט שתסע לעיר-הפלך הקרובה N., למען הכנס שם אל הגימנזיום.

החלטה זו לא בנקל נתקבלה. אביה אמנם היה ירא שמים מאד, אך בבחרותו נחשב על משכילי הדור ההוא, ומאד התאוה לראות את בתו היחידה בתור תלמידת הגימנזיום. לא כן אמה. היא התנגדה ימים רבים להצעה זו, בכתה והתחננה אל אישה, “שלא יוציא את בתם לתרבות רעה”, שלא יעשה אותה ל“גויה”; אך הוא הוכיח תמיד, שבתם תשאר גם בגימנזיום עבריה כשרה".

– הלא בגימנזיום ה-N – אין התלמידות כותבות ביום השבת – היה מדבר תמיד על לב אשתו – וכמה נחת נקבל משר’לה כשתצא מהגימנזיום מוכתרת במדליה של זהב! השומעת את? דוקא במדליה של זהב! והשדכנים… ככלבים ידפקו על דלתותינו ויציעו לפנינו “שדוכים של זהב”, חתנים מהיותר מובחרים. והאם באחת: עבריה תהיה בתי, לא אתננה להכנס אל הגימנזיום!

סוף סוף נצח האב. האם הסכימה באונס והדבר החלט.

ועוד שבועות אחדים לפני הנסיעה השתררה בבית דממת-עצב. האב והאם הרבו להתלחש ביניהם, הרבו הכנות שונות. האב נסע פעם לצרך זה אל N., וכאשר שב משם נעשו פני ההורים עגומים עוד יותר. הם היו מתיחסים אליה באהבה ושימת-לב מוכפלות, ברֹך וחם מיוחדים. בלילה כשהיתה מתעוררת משנתה היתה רואה לפעמים את אמה יושבת כפופה עליה בקצה המטה, יושבת ובוכה…

– למה את בוכה, אמא?

– הנה את נוסעת, בתי… ואני אשאר לבדי! הה, בתי, מה קשה, מה רע יהיה לי! ביום אעבד, אעמל ואשתדל לשכח, אבל בלילה לא אוכל לישן… הנה יבוא החרף, ואני בדד אשב בלילות החשך הארוכים, אקשיב אל המית הרוח ואחשב עליך… כמה אכסף אז לשמוע את קולך, את צחקך!…

מה צר היה לה אז על אמה!

ויום הנסיעה בא.

עוד מהבקר התהלכה האם בנפש סוערת, לרגעים הגישה קצה סנורה אל עיניה, וכאשר קרבה אל הבית המרכבה המודעה הרתומה לצמד הסוסים, פרצה בבכי מר. לב שרה התכוץ למראה אמה הבוכה, סנטרה רעד וכמעט שפרצה בבכי. פני האב חורו ונכר היה בו, שדמעות עצורות חונקות אותו, אך הוא מושל ברוחו ובהתאוששות עשויה קרא:

– הוי, למה אתן בוכות, פתיות! האם לנצח אתן נפרדות?

כאשר ישבה כבר על העגלה, הקריבה אליה אמה את פניה הרטובים מבכי ותשק לה פעמים אחדות בעז וחם.

– ראי, בתי, היי עבריה, העקר-עבריה! השומעת את?

– פתיה! למה את מרעישה עולמות ככה? האם לשמד, חלילה, אנו מוליכים אותה? – קרא האב.

כאשר נתקה כבר המרכבה ממקומה ותעל בדרך המתפתלת על פני הגבעה הקרושה – הפנתה שרה בפעם המאה את ראשה לאחוריה ותבט בגעגועים עזים אל הכפר החביב, אל ביתם עם שתי השטות המצילות עליו, אל חבורת האכרים אשר באו לשלחה ואל ראש אמה, אשר נשקף לה עוד מרחוק במטפחה הלבנה החבושה לו…

ובאזני שרה עוד צלצלו דברי אמה הסתומים:

– “היי עבריה!” האם באמת אפשר לה לבלי להיות עבריה?

בעת הדרך נדברו אך מעט מאד. שניהם היו עסוקים איש איש בהרהורי-לבו. היא חשבה באמה, אשר נשארה לבדה בבית מדכאה כלה מצער הפרידה, רוחצת בנחל דמעות. צר היה לה על אמה, צר היה לה לעזוב את כפר-מולדתה, והעיר, שהיא נוסעת אליה, עוררה בקרבה רגשי פחד ואי-מנוחה.

∗ ∗

העירה באו לפנות ערב. עגלתם עמדה באחד המבואות השוקטים לפני בית-עץ קטן ומלובן מחוץ בסיד. לקראתם יצא איש זקן, אשר עמד בפתח ביתו, ויניע לקראתם את ראשו ברצון ובשמחה. מאחריו נשקף ראש אשה.

– שלום עליכם, ברוך! – קרא האיש בחבקו ובנשקו לו – ברוך הבא, ברוך – קרא בהלצה עברית ויצחק בקול זקן קטוע – וזאת היא המשכלת הקטנה שלך? אָי, בת-חיל היא!

– ראה, חצקיל, אל תשליט בה “עין רעה”… אמר האב בצחוק.

– ומה שלומה, בילה? כמעט שלא הרגשתי בה – אמר בפנותו אל האשה, אשר עמדה במסדרון דומם, מכוסה בצל – תראה נא, הנה הבאתי לכם את בתי כמו שהבטחתי.

– לנו, שלום, ר' ברוך! ענתה האשה – אמנם בת נחמדה ויפה לו, ר' ברוך! – והיא החליקה בכף ידה הקטנה והתפוחה את לחי שרה.

– הגם בחשך יכולה היא להבחין את יפי ילדתי? – שאל האיש – תודה לאל, כי עיניה עוד לא כהו.

לשרה היה אי-נעים מאד מהדברים, אשר דברו האנשים עליה, ותעמד על מקומה מתבישת.

– אבל למה זה אנחנו עומדים פה, נבואה נא הביתה – קרא הזקן בחככו בשמחה את ידו: – הי, עגלון, הביאה נא את החפצים הביתה!

אור המנורה הבהיר אחרי האפל בחוץ הכאיב את עיני שרה, גם מתבישת היתה ותעמד לא רחוק מהדלת, בצל, על יד חפציהם שהובאו הביתה.

– נו, שר’לה, אַיך? – קרא אביה – פשטי את מעילך וגשי הנה.

– אל תתבישי, בתי! – אמרה אליה גם הזקנה בקול רך ומחבב. היא נגשה אל שרה ותעזר לה להתיר את עניבת המטפחה הגדולה שהיתה עטופה בה, ולפשוט את מעילה הארוך. אחר הוליכה אותה בידה אל השלחן ותושיבה על יד אביה. עיני שר’לה עוד היו קורצות זמן-מה מהאור, אך מהרה הסכינה לו ותחל להתבונן בפני הזקן והזקנה.

על ראש ר' חצקיַל הקורח היתה ירמולקה קטנה ומחודדה, וזקן קצר ומחודד, אשר שיבה זרקה בו, הקיף על לחייו הצנומות והמקומטות. מצחו היה מכוסה ברשת של קמטים דקים, ומתחתיו בערו כגחלים קטנות שתי עינים שחורות, אשר נשקפו בהן עבודת-מחשבה תמידית וזיק עצבון שוקט ורחוק; דומה היה כאלו העינים האלה מביטות מבעד מסך של עננה קשה… ומבין שני הקמטים בצדי שפתותיו הסגורות הציצה בת-צחוק טובה ומאירה, אשר היתה הפך גמור מהמבט הרציני של העינים, הפך שעשה רושם זר על המסתכל בו. בילה אשתו היתה בעלת קומה ממוצעת, מסובלת בשר קצת, ופניה העגולים בריאים וחלקים גם גלוים וטובים יותר מפני אישה. מתוך עיניה הבהירות היתה מזהירה איזו בת-צחוק רכה וטובה, ובת-הצחוק השוקטה הזאת היתה נחה גם על פניה ושפתיה הפתוחות למחצה.

ונפלא הדבר! כמעט הביטה שרה אל פני האנשים האלה וכל בישנותה חלפה. לה נדמה כאלו לא זאת הפעם הראשונה היא בבית הזה, בין האנשים האלה, ופתאם הרגישה את עצמה חפשית ותחל להתבונן אל החדר ומערכתו. לא מרוח ביותר, אך נקי מאד היה החדר. כתליו מלמעלה עד החצי היו טבועים בצל, ומהחצי עד הקרקע היו מוארים באור ירקרק כהה כצבע הגולה הסוככת על המנורה הדולקת על השלחן. לאורך הכותל ממולה לא רחוק מהספון היה דבוק קרש-עץ ועליו ערוכים ספרים רבים, גדולים וקטנים, ע"פ רוב ישנים וקרועים. כסאות-עץ פשוטים סבבו את השלחן משלשת עבריו ולעברו הרביעי עמד דרגש. על השלחן היו מונחים גליונות “הצפירה” אחדים, פוזמק בלתי נשלם עם חוטי-ברזל תחובים בו. ניכר היה, כי בבית הזה שוטפים חיים של עבודה שוקטה ומתמידה.

ר' חצקיל ואביה הם ידידים מנער. בבחרותם למדו בבית-מדרש אחד, אכלו “ימים” וקראו ספרי השכלה לאור הלבנה או ב“עזרת הנשים” לאור נרות גנובים מהשמש. שניהם אהבו את הספרים הקטנים עם השורות הקצרות, שניהם רודפו “וסבלו” כמה פעמים בעד ההשכלה. שניהם חלמו בהקיץ, כאשר הציקם הרעב ביותר, על דבר עתידות נכבדות בחיים ושניהם נשאו להם סוף סוף נשים, לקחו נדוניה והתחילו עוסקים במסחר: זה חכר לו בית-טחנה בכפר והשתקע שם, וזה נשאר בעיר, עסק במסחרים שונים ובאחרית ימיו קנה לו בית קטן והתפרנס מהכנסתו. בנים לא היו לו, והוצאתו לא היתה מרובה ביותר.

על השלחן רתח מיחם נחשת קטן ומבהיק. לפני אביה ור' חצקיל עמדו כוסות תה מורקות למחצה והם נדברו בשאון עליז, ספרו בפנים מאירים על דבר חייהם ומאורעותיהם, זכרו ימים מקדם והמון חליפותיהם והפסיקו זה את זה בזכרונות חדשים, אשר זרמו עלו מתהום העבר. ובילה ישבה ממולם כפופה על השלחן ותומכת לחיה בכף ידה. פניה הטובים נטוים אליה, אל שר’לה, והיא מספרת לה על דבר העיר, על דבר החיים העירונים, על דבר החדשות השונות והנפלאות שבעיר. ושרה מקשבת בשים-לב, כל הפרטים האלה מלבבים אותה. לפעמים תסב שיחת הגברים עליה, אז תתערב גם הזקנה בשיחתם, ושרה גם היא מוציאה מפיה מלה ושתים. השיחה נעשית משותפת, האב חומד לו לצון על “ההשכלה” והגימנזיום “שלה”, הלצותיו מבדחות את דעת הזקנים והם צוחקים, גם היא צוחקת אתם. היא אוהבת מאד לשמוע כשהאב מתבדח, ברגעים כאלה היא אוהבת אותו מאד מאד. בילה שואלת אותה, מה היא חפצה להיות, לדוקטור או לפרופיסור? האב עונה בעדה, כי בודאי חפצה היא יותר להיות לרבנית פוסקת “שאלות”, אך לצערה אין אשה מצוה על ציצית, וכלום אפשר לפסק שאלות בלי טלית קטנה? המסבים צוחקים, והמיחם העומד על השלחן רותח ומאריך בשירתו הדקה, הנמסה באויר יחד עם גלגלי האד. דומה הוא, כאלו לוקח גם המיחם חלק בשיחת האנשים. איזה חֹם נעים עוטף את נפשה, איזה ערפל מליט את ראשה. דברי האנשים, צחקם העליז ושירת המיחם עולים באזניה בלולים ומסובכים, מתבוללים יחד בערבוביה נעימה. תנומה מתוקה סוגרת עיניה ובת-צחוק קלה מרחפת על שפתיה הפתוחות קצת.

ד.    🔗

כשהקיצה למחר משנתה השתוממה מאד למראה החדר הזר והרהיטים הבלתי מודעים. היא לטשה את עיניה אל תוך חצי-האפל, ופתאם זכרה את הערב הקודם, ורגש נעים תקף אותה. היא שכבה פרקדן, שלבה ידיה מתחת לראשה ותתמתח בכל אבריה תחת השמיכה ותפהק במתיקות…

בעד סדק הדלת הפתוחה קצת נתחב ראש אשה. שרה הכירה את הזקנה ותקדם פניה בבת-צחוק של שמחה. הזקנה פתחה בזהירות את הדלת ותבוא החדרה בצעדים אטים.

– צפרא טבא, צפורי! – דרשה הזקנה לשלומה בהניעה לה בראשה בבת-צחקה הנעימה – הזה כבר הקיצות משנתך?

– לא, זה מעט.

– ואיך ישנת, הערבה שנתך?

– כן, כל הלילה כמעט ישנתי על צד אחת ולא התהפכתי.

בלי ספק עיפת מאד מהדרך, כי ישנת כל כך הרבה. הידעת איזו שעה עתה? האחת-עשרה!

– האחת עשרה?

– האחת עשרה. פה היתה זה לא כבר… אַח… שכחתי את שמה, אבל היא מי שהיתה מורתך בכפר. היא דברה הרבה עם אביך, רוסית דברה, על אודותיך בודאי. היא ערכה איזה גליון – “בקשה” היתה זאת, כן נראה לי מדבריהם, אף כי “חלשה” אני בלשון זה… וכאשר כלתה לכתוב הלכה יחד עם אביך, אשר אמר לי, כי ישובו מהרה… כה דברה אליה הזקנה בשקט, ובאותה שעה הרימה את הוילון, וגל אורה רחב שטף החדרה וישתפך על הרצפה ויגיע עד מטתה ויזרום גם על כרה ופניה. האור היה רך וחם וכמו לפף אותה וימלא את נפשה ענג ושמחה. היא קפצה בעליזות מעל מטתה, לבשה בחפזון את בגדיה, רחצה את פניה. ובאותה שעה ספרה לזקנה איזה חלום מגוחך, אשר חלמה בלילה ושתיהן צחקו בקול.

מלאה חיים ושמחה באה אל החדר, אשר ישבו בו אתמול, ושם על השלחן כבר היה ערוך לה תה, מיני תרגימא לסעודת שחרית. ר' חצקיל ישב אל השלחן בלי בגד עליון, לבוש רק חזיה, ושרוולי כתנתו הלבנה הבהיקו בחדר המלא אורה. הוא דרש לשלומה בתנועת ראש של רצון, ובת הצחוק הכמוסה הופיעה על פניו.

– איך ישנת, שרה? – שאל אותה כאשר נגשה אליו ויצרד לחיה בחבה – בלי ספק רעבת כבר מאד, האין זאת? הלא השעה האחת עשׂרה כבר, או אולי אכלת בחלומך, ח… בכל זאת, גם אחרי מאכלי בעל החלומות טעמי נא ממזונותינו ונראה מיד מי תשבעי יותר…

דברי הזקן עוררוה עוד הפעם לצחוק עליז. היא הביטה אל פניו ותמצא אותם יפים וחביבים מאד, – ותצחק עוד הפעם…

∗ ∗

הבחינות עברו בשלום ושרה נכנסה אל המחלקה הרביעית.

כאשר הלכה ביום הראשון אל הגימנזיום לבושה שמלתה השחומה עם הסנור השחור וצרור ספרים בידיה, לוה אותה אביה. הוא התעתד לנסוע באותו יום לפני שובה מבית-הספר. שרה הלכה שלוה ולא חשבה כלל, כי עוד מעט ותפרד מעל אביה, אך כאשר בא עד שער חצר הגימנזיום ויעמדו רגע להפרד חשה פתאם לחץ-לב נורא ודמעות זרמו מעיניה.

אביה לקח את ידה וילחצה היטב בידו האחת וידו השנית הניח על שכמה וימשכנה אליו ויחבקנה וישק לה נשיקה אחת ארוכה ואמיצה.

– היי שלום, שר’לה! למדי בחשק ואל תתגעגעי. שם בגימנזיום תמצאי לך רעות רבות. אך ראי אל תתגעגעי ואל תתעצבי. גם אני אבוא הנה לבקרך לעתים תכופות.

– אבא… א-בא… – הוציאה בעמל רך מפיה ותלחץ בראשה אל חזה אביה ותבך בכי היסטרי.

– נוּ, נוּ! הרגעי נא, יונתי, הרגעי! אל תשכחי, כי עומדים אנחנו בחוץ… אל נא יצחקו לך! למה תבכי הלא מהרה נשוב נראה, פי, לא יפה! ממש כילדה קטנה… ככה דבר אליה אביה להרגיעה. אך גם קולו רעד מבכי עצור ובעיניו נוצצו דמעות. הוא העביר פעמים אחדות את ידו על ראשה וינתקה בתנועה קלה מחזהו. פני שרה היו רטובים מדמעות.

– היה שלום. דרוש לשלום אמא! – הביעה בעמל רב וקולה רעד מאד, גם שפתיה וסנטרה רעדו, הזדעזעו. ניכר היה כי בעמל רב התאפקה מיבב בקול…

∗ ∗

אף כי השעה היתה קדומה עוד, בכל זאת כבר נספרו כמעט כל התלמידות. במסדרון המרוח התהלכו אגודות אגודות של נערות גדולות וקטנות, לבושות שחורות וסנורים שחורים. כלן פטפטו וצפצפו בלי הפסק. שרה לא יכלה להבחין בין כל אלה את “החדשות”, ולה נדמה, כי היא לבדה “חדשה” פה. רבות מהן כשהיו עוברות על פניה, היו מביטות אליה מן-הצד בעינים בוחנות והיו מתלחשות יחד, לפעמים היו מגיעות לאזניה המלים: “פנים חדשות”. והמון התלמידות הרבות, שלא ראתה אותן מעולם, יחד עם המורים והמורות בעלי הפנים הרצינים עשו עליה רושם כבד ומעיק. היא התבישה, הרגישה בנפשה מבוכה, אי-חפש בתנועותיה.

סוף סוף נשמע צלצול הפעמון. נדמו הקולות, נתפרדו החבורות, והלמודים החלו. שרה ישבה על אחד המקומות הראשונים על יד איזו ילדה, אשר היתה קטנה בקומתה, אך כפי הנראה לא צעירה כל כך. חברתה זו לא גרעה ממנה עין. היא לטשה לה כל העת את עיניה הבוחנות, כמנהג ילדים קטנים למראה פנים חדשות, והדבר הזה הוסיף רוך ותמימות ילדות לפניה, אך לשרה אי-נעים היה הדבר מאד.

כאשר כלה השעור הראשון והתלמידות יצאו אל הגנה שאצל הגימנזיום לנוח ולהשתעשע, יצאה שרה לבדה ותשב לה על אחד הספסלים. מיד התקבצה מסביב לה כנופיה של תלמידות, ובתוכן גם חברתה שישבה עמה בחדר-הלמוד על ספסל אחד. הן שוחחו אתה בחפש ובלי שום בישנות כמיודעות מכבר. אך נושאי-שיחתן היו זרים ובלתי-מובנים לה כלל וגם הנערות עצמן נראו לה זרות מאד. היא נשענה בגבה על העץ אשר מאחוריה ותקשב דומם אל דבריהן, ותעבור את עיניה מנערה אל נערה. על לבה עלו דברי אביה בשעת הפרידה: “אל תתגעגעי, שם בגימנזיום תמצאי לך רעות רבות”. ותּשתדל להכיר בתוכן אחת לפחות אשר תוכל למצוא בה רעה טובה. אך כל הנערות האלו, המדברות אתה בחופשה גמורה וידידות כזו, נראו לה כל כך רחוקות מנפשה, זרות לה.

צלצול הפעמון הפסיק את שיחת הנערות. כלן קפצו ממקומותיהן ותלכנה אגודה אחת אל הגימנזיום.

– שמעי נא, מרגלית, מה שמך? – שאלה אותה בהליכתן נערה אחת בריאת בשר, אשר חזה מפותח, שערותיה המסולסלות גזוזות, פניה שחרחרים ועיניה מפיקות חיים. חברותיה קראו לה פוליה-ברומטר על מהירות תנועותיה, שובבותה והחליפות התכופות שהיו לרוחה.

– שרה – ענתה בבטוי עברי.

– איך?… ח-ח… שרה? ח-ח… ומה שם אביך? שרה חצקליובנה, לא? מנדליובנה, א?

– לא, שם אבי ברוך – ענתה שרה במבוכה, מבלי הבן את סבת הצחוק הזה.

הנערות צחקו כלן.

מדוע אתן צוחקות? – שאלה שרה מתאדמת.

הנערות לא ענו דבר, כי הגיעו כבר אל דלת חדר-הלמוד.

שרה ישבה על מקומה ליד חברתה, אשר לא לטשה לה עוד עיניה מפני שכבר התרגלה בה, כפי הנראה.

– בודאי צוחקת היא עלי בנפשה – חשבה – גם האחרות צחקו. ועל מה? על מה צחקו לי? איזו אולת אמרתי?

תשובה על השאלה הזאת לא יכלה למצוא. ובלבה התעורר מחדש אותו הרגש האי-מובן והאי-נעים, אשר נולד בקרבה משנכנסה אל מסדרון הגימנזיום.

ובשובה לביתה בחברת רעותיה, הלכה דומם, זועפה ולא חפצה להביט אל פניהן, כי יראה לראות עליהם בת-צחוק של לעג. אחת אחת נפרדו יתר התלמידות, והיא נשארה לבדה עם הנערה היושבת אתה על ספסל אחד בגימנזיום, כי בית הוריה של זו היה לא רחוק מבית ר' חצקיל. זמן-מה הלכו שתיהן דומם ולא דברו דבר, פתאם נשאה אליה הנערה את עיניה הבוחנות ותאמר:

– שמעי נא, מרגלית, הכועסת את עלי… עלינו.

– לא, אינני כועסת כלל, אבל הגידי נא לי, מדוע צחקתן לי, כאשר…

– כן, כן, הן צחקו, ולא טוב עשו בצחקן, ביחוד אשמה פול’קה-הברומטר… אני קצפתי עליה מאד. שחצנית היא תמיד, אוהבת ללעוג לאחרים… אך אני לא צחקתי.

– אבל מדוע לעגו הן לי?

– יען כי קראת בשמך שרה.

– ואיך אקרא, הלא זהו שמי – אמרה ותעמד רגע ותבט תמהה כלה בפני חברתה.

– אחת היא: סופיה, סוניה אך לא שרה – אמרה הנערה והגחוך הנסתר שב ונגלה על פניה – גם שם אביך אל תקראי ברוך רק ברנרד או… איך שתחפצי, אבל בכל אופן לא ברוך, כי לא נאה שם כזה. ב-ר-וך… ח-ח-ח! – היא צחקה עוד הפעם מצלצול השם הזה.

– מדוע? הלא זהו שמי… שם אבי!…

– אבל השמות סופיה וברנרד יותר נאים ומצלצלים משרה.

– במה?

– מצ… איך אינך מבינה את זאת, אלי! משמותיך נודף איזה ריח של טשולנט.

–?!

– אך סלחי לי שר… סוניה! עתה, אקוה, הלא תביני מעצמך איך להקרא…

“אינני מבינה, אינני מבינה כלום”… – לחשו שפתי שרה כשפשטה את בגדיה במסדרון ביתה.

היא ישבה זמן רב בחדרה ובעת סעודת-הצהרים היתה סרה וזועפה. לסעודת-הערב לא יצאה כלל ותאכל יחידה בחדרה. פניהם הטובים והצוהלים של הזקנים גרו את עצביה; היא חשה עלבון גדול בלבה ותקצף על הכל, על כל העולם.

– שרה… לא טוב להקרא בשם כזה… ריח טשולנט נודף ממנו… אבל הלא אביה ואמה קוראים לה בשם זה, גם רגינה ולדימירובנה קראה לה כן. עוד יהודים רבים, שמעה, קוראים לבנותיהם בשמות כאלה, האם מכל אלה נודף ריח טשולנט?…

פעם בשעת ההפסקה שבין שעור לשעור תעתה לבדה במסדרון הארוך ומבלי-משים סרה לחדר-המזנון אשר על יד הגימנזיום. שם ראתה נערות עבריות רבות ממחלקות שונות מכתירות יחד עם נוצריות את המזנון ואוכלות בתאבון קטליטות. שרה נבוכה מאד, ותרגש כי זרם דם שוטף אל פניה. פתאם ראתה בתוך האוכלות גם את אניוטה ברמן, היושבת עמה על ספסל אחד, ותחפץ לתפוש בידה ולקרוא אליה: מה את עושה? האין אלהים בלבך?" רק ברב עמל משלה ברוחה, התאפקה, אך לה נדמה ברגע ההוא, כי כל הנערות האלה מעליבות אותה, פוגעות באיזה רגש קדוש שבה. לשוב אחור לא חפצה, אחרי שחברותיה ראוה כבר, ותעבר נסערה ונזעמה בין שורות הנערות הלועסות בתיאבון גדול. הן הביטו אליה בחשד ותתלחשנה יחד. לפעמים שמעה מאחריה צחוק עצור ומלים בודדות: “יראת ד'”… “טרפה”… אך לא פנתה לראות מי הן הדוברות בה, ותצא מן החדר. כאשר יצאה ביום ההוא מן הגימנזיום הקדימה ללכת מחברותיה, כי קשה היה לה להמצא בחברתן בשעה שלבה זועף עליהן; אך אניוטה ברמן השיגתה:

– סוניה! מרגלית! חכי נא, הלא בדרך אחת אנחנו הולכות.

פני שרה היו זועפים עוד.

– גם היום את כועסת, סוניה, פניך מעידים בך!

– ומה בכך אם כועסת אני – ענתה שרה בטון נמרץ.

– אין דבר, אני אומרת כך סתם. מיד הכרתי בך, כשבאת אל המזנון ויצאת מהרה משם, מבלי טעום דבר.

– אני אינני אוכלת טרפה.

– סוניצ’קה! מה את דוברת, האומנם? ואני לא האמנתי להן, כאשר אמרו לי זאת – קראה אניוטה בקול שהיה בו גם מעין תחנונים, גם מעין תמהון ואי-אמון.

– כן, כן.

– ומדוע? הלא מגוחך הוא הדבר!

– מגוחך? האינך יודעת כלל שלנו אסור לאכול בשר טרפה!

– סוניצ’קה, חביבתי! הלא רק היהודים נזהרים בכך.

– נו, וכי אני אינני יהודיה? ואת… הלא גם את יהודיה!

– אח, איך את מדמה! – קראה אניוטה באי-רצון – יהודים, נוכן, יהודים אנחנו! אבל לא כמו היהודים ההם… הכל אצלנו אוכלים טרפה ולא איכפת לנו כלום!

– לא, לא, אי אפשר! לא הכל, רק התלמידות… היהודים אוכלים אך כשר!

– שמעי נא, סוניצ’קה! הלא יצחקו עליך כל רעותינו, אם תשמענה זאת מפיך.

– תצחקנה להן כאות נפשן, אחת היא לי – ענתה ברגז מבלי הבט גם לעבר אניוטה. אותה הרעימה טעימת-החמלה שנשמעה בדברי אניוטה, כגדולה שמפיסת ילדה קטנה שלא לעשות איזו אולת.

אניוטה לא ידעה מה לענות אותה, רק הביטה בפני שרה ותמשך בכתפותיה.

פעם בבקר, כאשר באה אל הגימנזיום, נגשו אליה תלמידות אחדות.

– סוניה! השמעת את אשר ספרה אָליה מרקסון?

– לא! אינני יודעת גם מי היא מרקסון זו.

– את מרקסון אינך מכירה? מי איננו מכיר אותה, הלא היא תלמידת המחלקה האחרונה. אומרים… התלמידה לחשה באזן שרה: – אומרים כי גם הדירקטור איננו מתיחס אליה בשויון נפש…

– אבל מה ספרה מרקסון שלכם? שאלה שרה, ואֹדם קל כסה את לחייה לשמע הדברים האחרונים: דבר-מה אי-מנומס חשה בהם.

– ספרה… מפיה לא שמעתי, אך הגידו לי בשמה, כי הדירקטור יכריח מעתה את התלמידות העבריות לכתוב ביום השבת…

שרה הבינה, כי השמועה הזאת מכונה רק לה.

– נו?

– נו, ומה תאמרי לבשורה כזאת?

– ומה יש לי להגיד? – שאלה במנוחת-נפש עשויה.

– ומה תעשי?

– אני לא אכתב.

– לא תכתבי? ואם יצוו המורים? הלא תלמידת הגימנזיום אַת!

– אמנם כן תלמידת הגימנזיום אני, אבל את השבת לא אחלל… לא אחלל! – אמרה בהחלט ובקול נמרץ ורסיסי-דמע נראו בעיניה.

בשבתה אחרי כן על הספסל לפני המורה היה לבה נסער מאד. השמועה הזאת שללה מנוחתה. הבאמת יאנסוה לכתוב ביום השבת? ואיך תעשה כדבר הזה? ההיא תכתב ביום השבת?… ובדמיונה צירה כבר איך איון פטרוביטש, שפניו רצינים ועיניו מפיקות רגז בעד המשקפים קורא בקולו הגס: “מרגלית, אל הדף!” והיא איננה מעיזה פניה לסרב, קמה כלה חורה, ונגשת ברגלים כושלות אל הדף השחור, לוקחת בידה את הנתר, אך היד רועדת יותר מדי והנתר נופל. פני איון פטרוביטש נעשים נזעמים, ומאחריה נשמע צחוק עצור. היא לוקחת את הנתר עוד הפעם, מתחזקת ומנסה לכתוב… היא כותבת… וכשמגיעה לאמה השמועה ששר’לה שלה כותבת ביום השבת – היא בוכה, מתעלפת לרגעים וזורקת בכל פעם מבטי זעם באבא, כאלו טוענת אליו: “למה עכרת את בתנו!” והוא, אבא, עומד נבוך ואיננו מצטדק: מכיר הוא בעצמו את עותתו… וכשהיא מצירת זאת בדמיונה, חשה היא רגע בעמקי נפשה מעין רגש של נקמה באביה, אשר באשמתו עליה להיות בבית הזה השנוא לה ככה… אך מהרה משתדלת היא להכריע בה את הרגש הלא טוב הזה. באמת אין אבא אשם כלל, הוא לא ידע, כי כן יהיה, ואלו ידע זאת מראש לא הכניסה כלל אל הגימנזיום… לא, בודאי לא! אחר ההחלטה הזאת נגררה החלטה אחרת: היא לא תכתב ביום השבת ויהי מה. ואם גם יגרשוה מן הגימנזיום – את השבת לא תחלל. גם אבא לא יתרעם על זאת, אדרבא עוד יהיה שמח, שבע-רצון ממנה.

ובמעמקי נפשה נדלק לרעיון הזה גם ניצוץ של שמחה פנימית, אשר לא חפצה להודות עליה גם בפני עצמה, – שמחה, כי יש לה תקוה להפטר גם מהגימנזיום, גם מכל חבירותיה שם…

ה.    🔗

שרה הרגישה מאד את בדידותה. בשעת בין השמשות, כשהיו הצללים ממלאים את חדרה, היתה אוהבת לשכוב לבדה על הדרגש ולחשוב… הצללים אשר הגיחו בחשאי מכל פנה היו זוחלים גם אל נפשה, ועצב בלתי ברור היה ממלא את לבה ולוחץ אותו… געגועים חזקים היו מתעוררים בקרבה אל הוריה ואל כפר מולדתה; המון זכרונות היו צפים ועולים מהעבר… היא היתה נזכרת איך היתה שוכבת בערבי הקיץ על הספסל שאצל ביתם, ראשה סמוך על ברכי אמה ופניה כלפי שמים. האם מחליקה בידיה הנקשות והחמות את שערות שר’לה שלה, מבטת אל פניה בעינים מפיקות אהבה וצוחקת, והיא מספרת לאמה על דבר עניניה הפעוטים, על דבר שעשועיה וחברותיה. היא מספרת ומספרת, והאם שומעת וצוחקת בבת-צחוק טובה כל כך… מה נכספה, מה התגעגעה עתה אל כל זה! לו יכלה עתה לספר לאמה הכל, לספר מה רע לה פה בגימנזיום!…

לר' חצקיל ואשתו לא ספרה דבר. הזקנים הכירו אמנם, כי איזו דאגה מסותרה מדכאה את נפש שרה, אך כאשר שאלו אותה לסבת עצבונה, השתמטה בכל פעם מתשובה ישרה, אף כי ראתה כמה דואגים הם לה בסתר, וסובלים מזאת, שאינם יודעים מה נעשה אתה.

ליל שבת אחד.

שלשתם היו מסבים אל השלחן ואוכלים במנוחה ודממה את סעודת-הערב. באור החדר רחפה שלות-חג. מסביב נקיון מיוחד: מפות לבנות, בגדים חדשים וקרקע מרובץ. המנורה המסוככה בגולה לבנה מפיצה אור דק ולבן, ומשני עבריה שני נרות דולקים באחוה ושמחה: לפעמים אשו של האחד נוטה מעט לעבר השני ואיזו לחישה קלה וקטועה נשמעה, דומה הוא, כאלו חפצה האש ללחוש לרעותה דבר ומפסיקה פתאום באמצע… על התקרה ועל חצי הכתלים מלמעלה משתרע צל קל ומפזר, וחצי הכתלים מלמטה, עגול קטן באמצע התקרה ממעל למנורה והפנים המזהירים של הזקנים – כלם מוארים… דומה הוא, כאלו בפנות הבית השקועות בתוך הצל מרחפים מלאכים קטנים וזורקים משם בשובבות-ילדים קטנים קוי-אורה-מפזזים על השלחן, על הפנים… הזקנים לא דברו דבר, אך נכר היה כי מחשבה אחת מעסקת את שניהם. נפגשים היו מבטיהם לפעמים על פני שרה, אשר ישבה כדרכה שקועה באיזו מחשבה, אצבעותיה גלגלו בפזור-נפש כדורים מלחם על השלחן והיא זרקה אותם זה אחר זה אל תוך הצל.

אחרי אכלם את הבשר פתח ר' חצקיל את סדורו, אשר קצות דפיו מקופלים, מעוכים וצהובים מרב שמוש ויחל לזמר את ה“זמירות”. בידו האחת סלסל את פאתו: כרכה על אצבעו והתירה, כרכה וחזר והתירה, ובאותה שעה הניע את ידו השנית באויר לאט לאט לפי הטקט האטי… פניו היו נשואים למעלה וזקנו הקצר והמחודד נִשא גם הוא ככנף נחפה בכסף וירעד… עיניו תועות על פני הספון והוא מזמר בקול צרוד מעט אך חם מאד ומלא רגש… נגונים כאלה ששמחת-החג הנשמעה בהם מרוקמה בקוים דקים של איזו עצבות, עצבות יהודית מיוחדה, שמעה שרה רק שם בכפר, בבית אביה, ועתה ערבו לה עוד הרבה יותר מאשר אז.

בזמרת ר' חצקיל התערבה גם זמרתה של בילה שישבה לבושה לבנים ממול אישה, נשענה על גב הכסא ושתי ידיה המשולבות באצבעותיהן מונחות על קצה השלחן. היא הביטה אל אישה בחבה וחדוה ותלוה את זמרתו בפלצֶט דק ורועד. שרה הקשיבה אל הזמרה הזאת ונדמה לה, כי בעמקי תהום, בתחום נפשותיהם של האנשים האלה הומה, רותחת, איזו מוסיקה נחנקה והיא רק הדה הרחוק של מוסיקה זו שומעת מפיותיהם… והכרובים הקטנים והנעלמים המשתובבים שם בצללי הפנות זורקים בשקידה יתירה את קויהם המזהירים והמפזזים, והקוים נקלעים, נרקמים עם הקולות ומתנשאים יחדו למרום, מצלצלים ומאירים יחדו…

אחרי ברכת-המזון אמרה שרה לעזב את החדר, אך ר' חצקיל עצר אותה.

– שמעי נא, שר’לה! הגידי לי את האמת, מדוע את עצובה רק בימים האחרונים?

– אני? אני עצובה? – שאלה בלחש ותשפל עיניה.

– כן, את עצובה בימים האחרונים, מתהלכת כצל, הגידי נא מה קרך?

– כן – אמרה בילה – אנחנו רואים את זאת מכבר. מדוע אינך מגדת לנו דבר?

ושרה הביטה ישר בפני הזקן.

– אני עצובה, אתם אומרים… כן אפשר הדבר!… – ענתה אחרי דומיה עצרה – הגימנזיום… קשה לי ללכת אל הגימנזיום, שם שממון, אין שם אף רעה אחת, כלן רחוקות ממני; אני איני אוהבת אותן והן אינן אוהבות אותי. כלן שם “גויות”… “גויות” הן ולועגות לשמי, ליהדותי… אח, מה קשה לי ללמוד בגימנזיום!

היא מהרה להריק כל מה שרתח בקרבה, דברה ברוח סוערה, והביטה אל הזקן בעינים מפיקות תחנונים.

ר' חצקיל העביר דומם את ידו על שערותיה ויבט לתוך עיניה באהבה ורוך. עיני בילה היו נטויות אל אישה וכאלו הביעו: “אַה, ומה אמרתי לך אני מקודם?”.

– בתי!… – אמר בקול רך ומלא חבה בהוסיפו להחליק את שערותיה: – אַת אומרת, כי שם אין אוהבים אותך, לועגים לך?

– כן, הן לועגות ליהדותי, לשמי העברי!… לו מצאתי לי שם לפחות רעה אחת, אחת שאינה דומה לכל האחרות!… ומה הן חפצות ממני? הן חפצות כי אהיה גם אני כמוהן… זאת אינני יכולה, אינני יכולה… לכתוב ביום השבת!… לאכל טרפה!… וכי אפשר הוא!

– צר לי, זעירתי, צר לי כי כן הוא, ואני לא שערתי כזאת, גם אביך לא שער…

– לבי הגיד לי, כי כן יהיה – לחשה בילה בדאגה.

– לו ידעתי אני מראש, לו ידע זאת אביך… – דבר בלחש כמתנצל וישקיע את ידיו בשערותיה המשפעות. לה נדמה, כי אצבעותיו רועדות.

– ובכל זאת אל תצטערי, שרה! – אמר פתאום – הילדות ההן פתיות, אל תשגיחי בהן. האפשר ליהודיה להתביש ביהדותה? שמעי נא, שר’לה! הן פתיות, פתיות גמורות… להתביש ביהדות, ח-ח-ח… היש אולת גדולה מזו! באמת גם הן אינן אשמות כל כך… להן לא אמרו דבר מתורתנו הקדושה, לא ספרו להן מה שחכמינו אומרים… אל תשימי לבך להן, שר’לה!…

– כן, אל תשימי לבך להן – מלאה גם בילה אחרי דברי אישה – שאלי אותן “בחרם” מה זאת שבת, מה זה חג, סוף סוף תתחרטנה גם הן, זכרי נא את דברי! אבל את, שר’לה, בת ישראל כשרה את ואין לך לשים לב כלל לבנות כאלו! –

רגע שררה דומיה; נשמע קול דפיקת השעון, לחש הנרות ההולכים וכבים.

ר' חצקיל הביט נכחו בפני אשתו, אך מבטו העמוק והרצין רחף באיזה מקום ממעל לראשה. פתאום הופיעה על שפתיו בת-צחוק.

– ממ… היודעות אתן. באמת גם צד טוב יש בדבר… כן, צד טוב… אלמלי כן היה מקום לחשש באמת ליהדותה, שלא תקולקל חלילה בגימנזיום… המבינות אתן, ממש ההפך! – בדברו הניע את אגודלו באויר, כמבאר איזה מקום קשה בגמרא ועיניו הבריקו – עתה… כיצד יש לבאר לכן זאת, ממ… עתה היא נלחמת באיזה אופן בעד יהדותה, עושה ההפך ממה שעושות רעותיה… הן לועגות לה, והיא צריכה להגין על עצמה, וממילא – גם על יהדותה. הודות לזאת נעשית יהדותה יקרה לה יותר. מנהגו של עולם כך. בני אדם אינם אוהבים, אינם סובלים שיחיה מי שהוא לא כפי שנהוג ומקובל אצלם. האיש שרצונו ודעתו חביבים עליו, צריך להלחם עם החברה שבה הוא נמצא, ובמדה שהמלחמה כבדה יותר מתחבב יותר ויותר הדבר, שאותו איש נלחם עליו…

ירמולקתו צנחה על ערפו, מצחו הרחב מלא קמטים עמוקים וארוכים. אחרי הפסקה עצרה הוסיף כמדבר אל עצמו:

– כן! היהודים… נקח למשל את היהודים… הלא זהו סוד קיומו של עמנו! ממ… חייו קשים עליו, שונאיו אומרים ליטול אותם ממנו, ובה במדה הוא נקשר יותר אל החיים… כמה שהוא סובל יותר עליהם, יותר ויותר הם נעשים חביבים לו… חביבה לו תורתו, שעליה הורג תמיד, יקרים לו מנהגיו וחגיו, שעליהם מסר נפשו מאות שנים…

והנרות הולכים וכבים, הצללים הולכים ומתארכים, קופצים פנים ואחור, פנים ואחור, כאלו מתקשים הם להחליט, הכדאי הוא לגשת אל האנשים ולהקשיב לשיחתם, אם לא…

– היודעת את, שר’לה – הוסיף ר' חצקיל בינתים – באמת טוב מאד כשאתה יודע, שצריך אתה ללחם על איזה דבר, כי יש לך דבר כזה שאחרים אינם מבינים את ערכו האמתי, ורק לך לבדך הוא יקר וחביב… זה מרומם אותך בעיני עצמך… גם אני כשהייתי צעיר אהבתי דבר, שמסבתי לא הבינה ערכו, נו, ואני נלחמתי עליו!…

– מה אהב, ר' חצקיל?

– את ההשכלה!… ספרי-חכמה, ידיעות, “ספרים חיצונים”…

– את ההשכלה? ומי איננו אוהב אותה?

– אֶ, היו אנשים כאלה. הם שנאו אותה, כי באה אלינו, כאשר חשבו, מן ה“גוים”. הם חששו שההשכלה תזיק ליהדותנו, ושבחשש זה יש מעט אמת, הלא את רואה בגימנזיום… נו, ואלינו הצעירים התגנבו במקרה שביבים אחדים מהאש הזרה של ההשכלה ואנחנו אהבנו אותה. אָ, שר’לה! כמה אהבנו את הספרים הקטנים, אשר אסרום עלינו הזקנים. לו ידעת, מה רב היה המרחק בין חיינו המצויים ובין החיים שהיו מתוארים בספרים הקטנים. בגמרא שלמדנו היו רק סברות מפולפלות, דינים יבשים, ובספרים הקטנים – אֶ, שם כבר היו ענינים אחרים לגמרי… לילות רצופים היינו יושבים בחשאי, בלבות דופקים יושבים בעלית בית-המדרש לפני נר חלב גנוב מארגזו של השמש, וקוראים בספרים. מתוקים היו הרגעים ההם. הראש היה בוער ממחשבות חדשות, הנפש היתה נסערה מרגשות חדשים… ושקועים בספרינו היינו מתעוררים רק אז, כשהיינו מרגישים כאש צרבת באצבעותינו, שהנר היה תחוב בתוכן… האור כבה ואנחנו היינו נשארים כקסומים על מקומותינו לפני החלון ועינינו תועות בשמים…

הזקן נסחף בזרם זכרונותיו ויספר ויספר.

והצללים מתארכים, מתלכדים, ומתקרבים אל האנשים, מתגנבים חרש אליהם ומעליטים אותם בחשכה.

∗ ∗

למחרת כאשר קמה בבקר משנתה הרגישה בנפשה התעוררות רבה, זרם של אֶנרגיה חדשה.

– אַגשה! – קראה אל ה“גויה”, שבאה להסיק את התנור, בקול רם ועליז – קחי את ספרי שם מעל השלחן ונלכה אל הגימנזיום!

וכשהלכה אל הגימנזיום בלוית ה“גויה” לא הרגישה בלבה אותה הבושה הפחדנית מפני רעותיה, שהיתה מרגישה מקודם במקרים כאלה.

בגימנזיום הרגישה את עצמה ביום ההוא טוב מאד, חפשית במעשיה, מבלי חשש כלל למה שתאמרנה עליה חברותיה. היא הביטה אל פני כלן בגאון ובאמץ לב ולא השגיחה כלל בבת-הצחוק של לעג שעל פניהן.

וכן עברו עליה ימים רבים. בכל פעם שנפגעה מחברותיה, היתה פונה אל “זקניה”, ודבריהם הרכים והחמים הוסיפו לה אמץ לעמד בפני כל מה שמתרגש עליה בגימנזיום.

היא הצטינה בלמודים, והמורים אהבוה ויהללוה, אך העירו שיש בה איזו זריות, איזו הרגלים משונים ו“בלתי נעימים”. אל התלמידות בנות מחלקתה התרגלה מעט מעט, גם הן מצדן הורגלו בה, ובכל זאת חשה את עצמה כזרה בחברתן, עניניהן לא לקחו את לבה ולא יכלה להתלהב ולהתרגש מכל מה שהתלהבו והתרגשו האחרות… היא לא הבינה אותן והן לא הבינו אותה.

ו.    🔗

ביום שבת אחד, שחל בו יום גנוסיא, ישבה שרה בחדרה סרוחה על הדרגש ותקרא בספר. היא היתה שבעת רצון מאד מיום המנוחה, שבת, אל הגימנזיום אין הולכים, גם שעורים אין צריך להכין, והספר שהיא קוראה טוב ומענין. פתאום דפקו בדלת והחדרה באה חברתה סשה קרינגולד, נערה צעירה, בריאה ועליזה, שעל לחייה האדומות פורחים הנעורים ומעיניה המזהירות נזרקים שביבי-חיים…

שרה הניעה לבאה בראשה, מבלי קום מעל מושבה.

– צפרא טבא, סוניטשקה – קראה הנערה הבאה, בטלטלה את ידי חברתה בשמחה – למה את יושבת פה, בבית? היום כך נחמד ונעים, הביטי!… השמש צוחקת בשמים – היא הושיטה את ידה אל החלון, וברגע ההוא דומה היתה היא עצמה לקרן-שמש עליזה הצוחקת.

שרה התקפלה עוד יותר על הדרגש, כנסה את רגליה ומשכה אליה את ספרה. קשה היתה לה הפרידה מהמנוחה ומהספר.

– הקראת את ספרו של סרוַנטס? אַח, לא קראת, חבל, זהו ספר נפלא! לו ידעת, סשה! שבי פה, אצלי – היא הראתה בידה על הדרגש סמוך לה – ואני אקרא לך איזו פרקים בו.

– מתנה יפה! ח-ח-ח… – פרץ צחוק גדול מפי סשה, ובצחקה נגלו שני טורי שנים לבנות כפנינים – לקרוא עתה, ביום כזה! לא, התמדה כזו היא יותר משגעון, ח… – היא צחקה עוד הפעם ותתאמץ להוציא מיד חברתה את הספר; שרה נאבקה עם סשה ולא הניחה את הספר מידה, סשה היתה מהירה ממנה וסוף סוף עלתה בידה לחטוף את הספר, אך באותו רגע השיבה אותו לשרה, ופניה המזהירים נעשו רצינים.

– ההולכת את עמי, סוניה, אם לא?

שרה נכספה מאד שתשב סשה על ידה. ברגעים ההם אהבה מאד את הנערה העליזה הזאת. ומה טוב ונעים יהיה, כי תשבנה יחד בחדר ותקראנה בספר או תשוחחנה. זמן רב תשוחחנה באהבה וידידות. בשקט תספרנה אשה לרעותה את ספוריהן וסודותיהן, ובעד החלון תשפך אליהן השמש את גלי אורה, אשר יזרמו וימלאו את כל חדרה הקטן. מה טוב לשבת יחד עם חברה טובה וחביבה בתוך זרם אור-שמש מבהיק.

– סשה! למה לך ללכת, שבי פה…

– פוּ, עצלה! – קראה סשא בעותה מעט פניה ותמשך את שרה בשרוולה – נוּ, קומי, ואם לא, אז אסחבך בחזקה. הלא ולדימירובה נוסעת אל הוריה. צריך ללוותה עד התחנה קושטינקא…

– ללוות את ולדימירובה? לנסוע עד קושטינקא? לא, אני לא אסע – אמרה בהחלט.

– מדוע? המשגיח מרשה, הוא דודה של ולדימירובה.

– לא מטעם זה כלל… השכחת כי שבת היום?

סשה הביטה בה בעינים פקוחות לרוחה ומפיקות תמהון.

– שבת? ומה בכך?

– מה בכך?! לנסוע ביום השבת?

– אח, סליחה! שכחתי כי עודך מחזקת, במחילה כבודך, באותם ההבלים. ובכל זאת, סוניטשקה, מוטב לך שתעזבי מנהגי שטות אלה ליהודים הזקנים היושבים אחורי התנור. הלא לומדת את בגימנזיום, ולדימירובה רֵעָה טובה וחרפה תהיה, אם לא תלוי אותה.

סשה לא עמדה על מקום אחד בדברה, כי אם סובבה בחדר הנה והנה, נגעה בכל חפץ שבא לידה, התבוננה בו, מששה אותו בלי שום כונה, רק מהתעוררות עליזה.

שרה התרוממה מעט ותהי חציה יושבת סמוכה בגבה על גב הדרגש. האילוסיה אשר עוררה בקרבה התלמידה הצעירה חלפה כלה, ולפניה היתה אחת מתלמידות הגימנזיום המצויות; היא החלה להתיחס גם אל סשה כמו שהיא מתיחסת אל שאר התלמידות. מעמקי הנפש התרומם דבר-מה מגרה, מעורר לריב. היא נעצה בחברתה את עיניה, ובהן נוצצה אש קטנה.

– את אומרת הבלים? שגית, לא הבלים הם אלה. יום השבת קדוש הוא לי, כי עבריה אני, – את הדבר הזה הן לא תכחישי – ועלי לשמור את חגי העברים… מה לי ולולדימירובה כי אחלל בשבילה את קדושת השבת? הגעי בעצמך, האם תעשה ולדימירובה בשבילך כזאת? לא ולא! הנוצרית לא תחלל בשביל יהודיה אף מנהג קל ממנהגי דתה, היא מיוחסת… – דברה שרה ותשלח את מבטיה החדים ברעותה.

סשה עמדה נשענה בשכמה על הכותל וידיה משולבות על חזה; היא לא גרעה עין מפני שרה, וזו חשה, כי עוד לא הגידה את העקר, לא הביעה את כל אשר חשבה, אך עצביה היו נרגזים יותר מדי ומבלי מצוא מלים קמטה בידים רועדות את עלי הספר אשר לפניה.

– חַ, להכלם מפניה, מפני ולדימירובה! במה? במה להכלם אני שואלת אותך? בזאת שגם לי יש דת, חגים? מדוע לא תבוש היא בדתה, בחגיה, – היא העצלה, ראש העגל, שאינה מבינה דבר! אבל לא, היא לא עבריה, ובזאת כל יתרונה עלינו – דברה שרה בסערת-לב ופניה התעותו בהעַויות של בוז.

סשה עמדה נשענה על הקיר, ועל שפתיה רחפה בת-צחוק אירונית. היא ענתה במנוחה:

– טוב! נניח, כי גם את בתור עבריה צריכה להקדיש ולהעריץ כל מה שמקדישים ומעריצים איזו יהודים זקנים…

– לא, לא! – הפסיקה אותה שרה בחם נפש – גם יהודים צעירים, יהודים טובים וישרים…

– לו יהי כן! אבל הגידי נא לי, למה לך כל ההבלים היתרים? אין אני יכולה להבין בשום אופן, איך אפשר לחשב כתיבת איזו מלים או נסיעת-טיול לחלול שבת. מאיזה טעם?

– את שואלת כזאת רק יען שולדימירובה שלך נוסעת וכותבת בימי חגיה, מטעם זה אינך מבינה איך אפשר לשמור חג באופן אחר. לו היו מלאכות אלה אסורות גם לה, לא תמהת כלל – ענתה שרה בקרת-רוח יתירה. החום הראשון כבר עבר ועיניה הביטו בהשקט, הפיקו אירוניה קרה.

הוכוח הזה לא נעם, כפי הנראה, ביותר לסשה. פניה הועבו, הפיקו אי-רצון. דומם עמדה ובפזור נפש כרכה על אצבעה את קצה סנורה. פתאום פרץ מפיה צחוק גדול.

– ח-ח-ח… נזכרתי כי פעם אחת דברתי עם אשת הסנדלר הגר בחצרנו על אודות חגיכם, ותספר לי, כי היהודים מקיפים את הבמה בבתי הכנסיות ובידיהם איזו צמחים מארצות הדרום, אַלַא “מהלך הצלב” אצלם, ח… ההשתתפת גם את ב“מהלך” הזה?… ובימי הפסח אכלת מצות, האמת הדבר, אַ?

שרה ראתה את בת-הצחוק של לעג המפזזת על שפתי חברתה ובאותו רגע, הרגישה, כי בקרבה, בתהום נפשה רותח והומה דבר-מה לא טוב, מר מאד ביחס אל הנערה הזאת. קצה חוטמה חור מעט מקצף ורק בעמל רב עצרה ברוחה ותדבר במנוחת-נפש עשויה. כשהיא סוגרת ופותחת את ספרה חליפות:

– סשה! הטון שלך מפליאני מאד. הנך מדברת על היהודים, כמו על אנשים זרים, בשעה שגם את עודך יהודיה… הלא יהודיה את עוד, יהודיה!… – היא הדגישה באיזו הנאת-נקם את המלה “יהודיה” – באמת, אולי את אינך אשמה כל כך, מפני שאינך יודעת מאומה. אני אומרת לך, כי חג השבועות, או חג הפסח נכבדים לנו, קדושים בעינינו כחג ה“הולדה” אצלם, שלכבודו מדליקים אצלכם, כמדומני, את ה“אלה”… – כונת שרה היתה לעקץ במלים האחרונות את סשה, מפני שלא מצאה בפיה דברים אחרים נכוחים ומושכלים.

סשה הבינה היטב את עקיצתה, אך הדבר רך גחך אותה.

– המ… אצלם “אלה” ואצלכם מיני צמחים אחרים, אחת היא… גם זה חקוי!

– לא, לא כן הדבר! העברים אינם מחקים, לא! – בדברה קפצה ממקומה בסערת-רוח חזקה – כל מה שאנחנו עושים, בכל מה שאנו מאמינים אין שום שקוי; לחגינו, למנהגינו יש תוכן מיוחד, בכל אחד מהם צפון מובן מיוחד.

– הואילי נא בחסדך ובארי לי איזה מובן יש לנענועי הצמחים בבית המדרש, לאכילת המצות! אכילה טובה זו באמת! אם קלקול הקיבה הוא דבר הגיוני אינני יודעת כלל מה זה שגעון…

– מה שאני אינני יודעת טעמו של דבר איננו מוכיח כלום… לי לא הגידו על מה חוגגים חג זה או אחר, לא בארו מקור המנהגים השונים, אבל יש אנשים היודעים את זאת היטב, בטוחה אני, בספריהם הכל כתוב ומבואר… – את הדברים האחרונים השמיעה שרה בקול שפל, בשפה רפה. מרגשת היתה שטענותיה מסתתמות.

– ח-ח-ח… – פרץ מפי סשה צחוק גדול. היא הצליפה את ידיה בצדיה וצחקה השתפך בכל החדר כצלצלי-כסף עליזים – היא איננה… ח-ח-ח… איננה יודעת… ח-ח… יונתי? למה תדברי דברים מגוחכים כאלה… ח-ח-ח… בעצמך אינך יודעת… ועוד את מתוכחת, ח-ח! אָי, אין בי עוד כח לצחוק…

שרה החרישה, כי לא ידעה מה לענות. צחוק סשה הביא אותה במבוכה, עורר בקרבה סערת-נפש עזה, רגשות קצף לחברתה ובושה מפניה, מפני עצמה, בעד דבריה, אך מה יכלה לענות אחרת?

– מ… נוּ, סוניה, מגוחכה את ולא יותר… היי שלום! רואה אנכי כי לא תלכי עמי. אך עצתי לך שלא תוסיפי לדבר ולהתוכח על מה שאינך יודעת בעצמך היטב בבירור… – הוסיפה סשה בבת-צחוק של לעג מסותר. היא לחצה את יד חברתה, אך שרה לא השיבה בלחיצה.

כאשר עמדה סשה כבר על המפתן, קראה אחריה שרה מן הדרגש.

– שמעי נא, סשינקה! הלא בתורתנו, בתורה שנתן לנו משה רבנו, כתוב שצריך לחוג את החגים האלה, האם אינך מאמנת באלהים?

היא השמיעה את דבריה אלה בקול חלש ותהי בעיני עצמה חלשה מאד, חסרת-אונים.

סשה עמדה רגע על המפתן, שמעה את דברי חברתה ומבלי השב דבר הניעה ידה באויר ותצא.

∗ ∗

שרה נשארה יושבת על הדרגש. אצבעות ידיה השתלבו בחזקה, אֹדם עב כסה את לחייה, השתפך על קצות אזניה, ועיניה היו נטויות לנקודה אחת על הרצפה. קצף עז רתח בקרב לבה. איך? היא צחקה ועל מי? עליה! בחדרה!… איך העיזה פניה? “יונתי, למה תדברי דברים מגוחכים שאת בעצמך אינך יודעת אותם”… איך נועזה לדבר אליה ככה, לשים אותה לשחוק? ואיזו דברים מגוחכים אמרה? היא התאמצה לזכור את כל הדברים, אשר דברו שתיהן לפני רגעים אחדים, ורגש של מבוכה ובושה בעד עצמה התגנב אל קרבה, הכריע את רגש הקצף… “הענתה באמת לא כהוגן? היא לקחה את הספר ובו ברגע השליכה אותו מידה ותקם ממקומה ותתהלך בחדר. במבוכתה מצחוק סשה לא יכלה לזכור את כל דבריה, רק האחת היתה ברורה כי דברה בחמה עזה. האומנם צדקה סשה? לא, אי אפשר הוא! מי יכחיש, כי תורתנו מד' היא? אבל למה זה צחקה ככה כמשוגעה? היא זכרה עוד הפעם, איך עמדה סשה לפניה, ידיה מוצלפות וצחוק הכסף שלה מתגלגל, מרעיד את כל אויר החדר… אֶ! – קראה פתאום מתאוששת – למה זה אנכי מרבה ככה לחשוב ולהתפלא; הלא תלמידת הגימנזיום היא, ולכלן שפה אחת, הגיון אחד”…

המחשבה הזאת השקיטה מעט את רוחה, גרשה ממוחה זכרון הפגישה והשיחה שהיו לה אך זה לא כבר. היא ישבה על הדרגש בפוזה היותר מרוַחת ותקח את ספרה ותחשב לקרוא. אך הקריאה לא עלתה עוד בידה, לא שִׁותה לה עוד מאיזו סבה את הענג הקודם, והדברים שקראה היו כאלו מרפרפים רק על מוחה, מבלי שנספגו ונלקטו בו, ונגד רצונה בלבלו מחשבות אחרות את קריאתה, והיא סגרה את הספר, התמתחה בכל גופה על הדרגש, שמה את כפות ידיה למראשותה ותאמר לשכב באופן כזה עד שתישן; אך קרני השמש פרצו החדרה אלומות, אלומות בעד החלון שממולה, פזזו על הרצפה, על הדרגש, על שולי שמלתה, ומקצתן נגעו בפניה, הכו על עיניה, כאלו התגרו בה, לא נתנו לה לישן וימשכוה החוצה, ששם רב מספרן והן עצומות יותר… היא התעקשה עוד זמן מה, התהפכה פעמים אחדות מצד אל צד, אך סוף סוף התרוממה לאִטה ממשכבה, תקנה את שמלתה, היטיבה את שערותיה לפני הראי ותבט בעד החלון. למראה אור השמש, זוהר השמים וכנופיות כנופיות המטילים לא יכלה עמוד עוד בנסיון ותפרץ החוצה.

על המפתן עמדה עוד רגע קטן וקצה אצבעה הקטנה תחובה בין שפתיה הסגורות – פוזה רגילה אצלה כשהיתה שקועה במחשבות, ופוזה זו הוסיפה לה תמיד חן של תמימות נער. היא זכרה פתאום עוד הפעם את צחוק סשה ונדמה לה, שהיא שומעת עוד את צלצולו. “בינינו נפלה איזו טעות – חשבה – צריך לפנות אל ה”זקן" הוא יברר את הטעות". אבל כרגע חזרה ממחשבתה זאת. לה לא נעים היה לפנות אל “זקניה” בשאלות כאלה. דומה היה כאלו מלגלגים הם לה. תמיד כשהיא מספרת להם מעניניה וסודותיה, הם שומעים אמנם בשימת-לב, אך יחד עם זאת גם בבת-צחוק על שפתיהם, אותה בת-הצחוק שמופיעה על שפתי הורים בשעה שילדם החביב יושב לו על ברכיהם, ידיו הקטנות סבוכות בשערות זקנם, והוא מפטפט בלי הפסק על צעצועיו ודמיונותיו הפעוטים…

בחוץ כבר הורגשה נשימתה הראשונה של האביב. השמים עמוקים ובהירים. והעבים הקלים אשר עליהם לבנים ושקופים, כאלו אך זה עתה רחצו ונֻקו כילדים והם מחכים לחג גדול. השמש הציפה על הארץ נחלי אור רך וחם מעודד ומחיה; ומעל מיתרי-הזהב שלה נשמעה מנגינת-האביב הנפלאה: אלפי דרורים שוטטו באויר הזך, ותמלאנה אותו בטרדתם העליזה, בצפצופן הצעיר. אלפי שלוליות קטנות ודלוחות שטפו בחוצות, שקקו בהמולה כמשק ילדים קטנים הפורצים לדרור, ודומה היה, כאלו גם הם מבשרים חיים חדשים, שרים שירי-אביב חדשים…

שרה שאפה אל קרבה במלוא ריאתה את האויר ויחד עמו פרצו אל תוכה כגל רחב: האור, החפש והחיים של האביב; פניה הזהירו בבת-צחוק של שמחה. היא זכרה פתאום, כי בקרוב יכלו ימי הלמודים והיא תסע לביתה אל הוריה בכפר – וכשחשבה על זאת, רעדה כלה משפעת אשר ושמחה. ברגעים האלה חשה צרך גדול ברֵעה, אשר תשתתף עמה בשמחתה. למה היה לה לריב עם סשה? הלא נערה טובה וחביבה היא מאד! ברגעים האלה זכרה, איך שמחה על בוא סשה, התענגה על שפע העלומים והחיים שבכל תנועותיה. היא שכחה את כל המחשבות הרעות, אשר חשבה על חברתה, ובלבה הרגישה מעין חרטה על שנתנה את סשה ללכת מאתה לבדה. מה טוב ומה נעים היה לטיל אִתה יחד! ולא רק סשה הולידה בקרבה רגשי רצון, היא שמחה בכל מה שפגש מבטה: בשמש, בעצים המכוסים ירקרק רענן, בנשים המטילים, בגברים ההולכים לבית-המדרש עם סדוריהם בידיהם, – הכל הביא שמחה בלבה. בינתים נכנסה אל גן העיר. בכל שביליו טילו כנופיות אנשים, רֻבם עברים. בין המטילים היו הרבה נשים צעירות, שעל פי לבושן נכר, כי מדלת העם הן. שרה התהלכה בין המטילות ותסתכל בפניהן. אלה היו על פי רוב פנים צנומים, בלים לפני-זמנם, מפיקים דאגה וטרדת-תמיד, מתוך העינים השחורות והעמוקות צף ועלה שביב של עצבון רחוק וענוג… מסביב לנשים רקדו ילדים קטנים לבושים על פי רוב קרעים. גם פני הילדים היו צנומים וחורים-חורים מאד, רק עיניהם היו מזהירות כגחלים קטנות. מספר הגברים היה מעט בערך, ואלה המעטים אשר נפגשו לעתים, היו פועלים ואומנים צעירים, אשר עשו על שרה רשם רע בגסות מנהגם ופריצותם ביחס אל הנשים, העוברות עליהם. לעמת זאת לבבו אותה הנשים מאד בשלותן וצניעותן. הן עוררו בקרב לבה רגש חם, איזו חמלה עליהן, איזו אהבה להן ויותר מכל – חֵפץ להתקרב אליהן, להתערב בהן, לדבר אתן.

שרה ישבה על אחד הספסלים, אשר ישבה עליו עוד יהודיה אחת צעירה. על פני האשה היו קמטים לא מעטים, אך מצחה היה חלק עוד וממעל לו רעדו שערות שחורות אחדות, שערות בודדות שנשמטו מבלי משים מתחת לפאה הנכרית. המצח החלק הזה והשערות השחורות האחדות נדמו כנשימתם האחרונה של העלומים הגוססים, ההולכים ומתים. האשה חבקה בזרועותיה עולל כבן שנה עטוף במטפחה גדולה. פניו היו מלאים ועגולים, לחייו נראו כמנופחות, אך בלי קורטוב של דם. ילד שני כבן שש שנה עמד סמוך בידו על ברכי אמו. פניו היו מארכים וצנומים, שערותיו הפשוטות שחורות, ועיניו השחורות, הבוערות כגחלים קטנות, הביטו ברצינות שלא לפי שנותיו. מתוך כיס בגד-השבת שלו, הארוך הרבה מהמדה והמטולא נבלט קצה פרוסת-לחם לבן. שרה התבוננה בילד, שפרוסת “המוציא” השמורה אתו בלי-ספק כנותר מ“הקדוש”, איננה נותנת לו מנוח. לרגעים היה מטה את ראשו הצדה לראות, אם עודה אצלה בכיסו, לפעמים היה ממשמש אותה, פורס ממנה פרור קטן בראשי אצבעותיו ונושא פרור זה אל פיו! אך האם היתה מרגשת בזאת תיכף ואומרת לו בתוכחה:

– אֶ, יוס’לה! אינך יכול להתאפק, כמעט שאכלת את כל “המוציא” ואתה הלא אמרת, שתחשך אותה לערב לעת בוא ציר’לה?

– חלקה של ציר’לה אשאיר – ענה הילד, אשר כבד ממנו לעמוד בפני פתויי התיאבון המתגבר.

– לא – אמרה לו האם בצחוק – באופן כזה יהיה חלקה של ציר’לה בסכנה. טוב יותר שתחכה.

בעצב הוריד הילד את ידיו ויעמד רגעים אחדים עגום. מסביבו רקדו והשתובבו ילדים כגילו.

– אמי! גם אני אלך ואצחק עמהם – אמר בקול מתחנן.

– לא, אל תלך אל השובבים ההם. אתה “נער-חדר” כבר, אם תשתובב אספר ל“רבי”.

הילד התחיל מתרגז ובוכה. שעשועי הילדים משכו אליהם את לבו.

– אם לא תתניני ללכת – אים את אמו – אֹכל את כל “המוציא” ולציר’לה לא אשאיר אף פרור אחד.

– אם תעיז פניך לעשות זאת, אז אתן לציר’לה פרוסה גדולה הרבה יותר משלך, ולך לא אוסיף עוד תת דבר.

האיום פעל את הפעולה הרצויה. הילד נשאר על מקומו ויבט מרחוק בעיני קנאה אל חבריו, אך הבטלה כנראה קשתה עליו, ויחל לטפל בעולל הקטן אשר על זרוע אמו. יוס’לה נופף לו בידיו, מצמץ בלשונו, שרק בשפתיו, והעולל פרפר, התנועע על זרועות האם, טלטל ידיו ורגליו, השליך מראש יוס’לה כמה פעמים את כובעו ארצה, ויוס’לה שח בכל פעם ארצה להרימו. תעלולי ברוכ’ל (כן קראו לעולל) לבבו מאד את יוס’לה, ופניו שהיו מפיקים שעמום ואי-רצון הזהירו. באחרונה מצא אופן חדש להתבדח: הוא הסיר מעל ראשו את כובעו וישימהו על ראש ברוכ’ל, אשר נכנס כלו אל תוכו, ורק קצה סנטרו העגול ככפתור נראה מתחת לכובע. ברוכ’ל כמו נדהם רגע מהאפלה הכבדה אשר נפלה עליו, החל לטלטל לכל עבר את ראשו ועמו נע וסבב גם הכובע הגדול. המחזה הזה הביא את יוס’לה לידי התפעלות וימחא כף ויריע בצחוק גדול. האֵם, אשר שקעה באיזו מחשבה ותבט בפזור-נפש אל איזו נקודה באויר, התעוררה פתאום, נשאה עיניה וברגע הראשון פרץ צחוק גם מפיה, אך הצחוק נפסק באמצעיתו ופניה נעשו נזעמים ורצינים:

– הוי, גוי! מחר תקבל ענשך מהרבי! בעצמי אלך אליו ואספר לו, כי עמדת בגלוי-ראש תחת השמים… “נער-חדר” אתה ואיך לא תבוש לעמוד כ“גוי” בחוץ בלי כובע?

יוס’לה חטף מהר מעל ראש ברוכ’ל את הכובע וישימהו על ראשו, ופניו, אשר רגע הזהירה עליהם הילדות בכל אי-טרדתה וצהלתה החפשית – נעשו שוב משועממים, רצינים-עגומים…

– אמא! – אמר בקול מתחנן, מתחרט – המותר לי לתת לברוכ’ל פרוסת חלה? מחלקי אתן לו, בשל ציר’לה לא אגע.

– טוב, טוב, תן לו!

יוס’לה פרס מהמנה היקרה לו כל כך פרור גדול ויתן לאחיו, וזה חטפו בתיאבון ובשמחה ויתאמץ לתחבו כלו בבת אחת אל פיו. פיו נמלא, לחייו נמשכו, נבלטו, התעגלו עוד יותר ועיניו הבריקו מגיל.

– הרואה את, הרואה את איך מתפטם הרעבתן הקטן הזה! – קרא יוס’לה אל אמו בהתלהבות ויריע בצחוק-כסף; גם אמו צחקה.

ושרה ישבה על הספסל ולא גרעה עין מהמשפחה הקטנה הזאת, אשר לבבה אותה מאד.

– השלה הם הילדים האלה? – שאלה שרה את האשה למען הכנס אתה בשיחה: היא ידעה היטב, כי אשה זו אמם של שני הילדים היא.

השאלה הזאת הפליאה את היהודיה הצעירה, אשר לא שמה עד כה לב לנערה היושבת אצלה.

– כן, ילדי הם, ומה? – אמרה האשה.

– ילדיה מצאו חן בעיני מאד: הנם יפים כל כך.

אֹדם קל נגלה על פני האשה הצנומים: התהלה הזאת נעמה מאד לאהבת-עצמה של האם. שרה ראתה את הרשם הטוב, שעשו דבריה על האשה, ותפן אל הילד ותאמר: “גשה אלי, ילד יפה, גשה נא”! אך הילד הסתיר פניו בין ברכי אמו ולא הרים את ראשו.

– אֵ, יוס’לה! למה אתה מתביש? הלא היא לא תעשה לך מאומה רעה! – שדלה אותו האם ותתאמץ להרים את ראשו מעל ברכיה.

– גשה אלי… הא לך ממתקים – על פי מקרה נמצאו בכיסה ככרי שוקולד אחדים, שאהבה מאד, והיא הושיטה אותם לילד. האם הרימה את ראש בנה ותפנה את עיניו אל השוקולד.

– הביטה… אמור “תודה”!

עיני הילד התרחבו ואורו למראה הממתקים. שמח ומתביש כאחד לקח את השוקולד ושפתיו לחשו: “תודה לה, עלמה טובה”! כרגע הסתיר עוד הפעם את פניו בשמלת אמו.

האם היתה שבעת רצון, שילדה הודה כהוגן, ותעבר את ידה בחבה על ראשו ותאמר אל שרה:

– אָ אָ! יוס’לה שלי, בלי עין-רעה, חכם גדול, ממש מוח “פתוח” לו… לא לחנם אומר הרבי עליו, שעלוי הוא, את כל החומש עם רש"י, יודע הוא על פה…

שרה לא יכלה לשער בנפשה איך הילד הזה, המשתוקק עוד כל כך לשעשועי ילדים, השמח כל כך על ככר שוקולד ומסתיר פניו בשמלת אמו, – יודע את החומש עם פירוש רש"י.

– ובאמת, יוס’לה שלי צדק, אמנם עלמה טובה היא – אמרה האשה בבת-צחוק של עלמה צעירה ועיניה הפיקו טוב-לב הרבה. שרה התאדמה בשמעה את שבחה מפי האשה.

– אל תאכל, יוס’לה, את כל הממתקים! השאירה גם לציר’לה! – אמרה אל הילד, למען הסתר את בישנותה.

האשה הביטה זמן רב על תו-הזהב התקוע במגבעתה של שרה, ופתאום שאלה:

– הלא מגינזיסטה היא גברתי?

– כן – ענתה שרה בגחוך נסתר.

– ממ… דבר נפלא! – אמרה כמו אל נפשה.

– מה נפלא, מה שאני גימנזיסטה?

– לא!… כן… לא, לא זאת חפצתי להגיד! לא נפלא הדבר שהיא לומדת בגימנזיום, כי איפה תלמדנה בנות הגבירים אם לא שם, אבל אנכי מתפלאה, איך היא… מטיבה לדבר יהודית, איך היא כל כך… פשוטה.

– וכי צריך להיות לא פשוטה?

– לא, לא זאת כונתי להגיד – ענתה האשה מתאדמת. קשה היה לה, כנראה, להביע את מחשבתה ברור: – רֻבּן של המגינזיסטות אינן מבינות או אינן חפצות לדבר יהודית.

– ננוּ… – ענתה שרה בטון כזה, שכאלו הביע: וכי כדאי לדבר על אדות נערות כאלה!

– איני מבינה – אמרה האשה אחרי דומיה קצרה – מדוע הן מתבישות לדבר יהודית, וכי לא יפה הדבר, איני מבינה זאת… אני מוכרת פירות, וכשאני עומדת על סלי בשוק ורואה יום יום איך אתן הולכות אל הגימנזיום ושבות משם, קשה לי להכיר ביניכן אף עבריה אחת… כלכן מפטפטות בלשון ה“גוים” כאלו שפתם של אלה יפה יותר משפתנו.

– כן, יש כאלה המתבישות ביהדותן – ענתה שרה מבלי מצוא מענה אחר, ובלבה נולד רגש נעים מההכרה שאותה אי-אפשר להאשים במה שמאשימים את חברותיה. והאשה כאלו הבינה למחשבת שרה, הוסיפה:

– רק בה, גברתי, אי אפשר להכיר שמגינזיסטה היא, מדברת היא פשוט יהודית, ממש כאחת מאתנו. גם רואה אני שלבה לב עברי. נפלא הדבר.

ז.    🔗

שרה לא הרגישה שאניוטה בּרמן נגשה אליה, ותעמד ותבט בגחוך ובתמהון אל שרה ואל האשה היושבת על ידה ומדברת אתה.

– שלום, סוניטשקה! – קראה פתאם – מה את עושה פה, אולי תלכי לשוח?

שרה קפצה מהרה ממקומה, ברכה בחפזון את האשה וילדיה לשלום ותאחז בזרוע אניוּטה ותמשכנה אחריה הלאה.

– מי היא האשה הזאת? – שאלה אניוטה כאשר התרחקו מעט.

– אשה… – ענתה שרה באי-רצון.

– ח-ח-ח… מאליו מובן שאשה ולא גבר היא… אבל מי היא, איזו עסקים יש לך עם נשים כאלו?

אך שרה לא חפצה לדבר עם חברתה על האשה הזאת. יקר היה לה הרגש החם והנעים שעוררה האשה בלבה, ועל כן יראה, פן תחלל אניוטה את הרגש הזה בהתוליה ולעגה.

אניוטה ברמן היתה כבת חמש או שש עשרה שנה. כל תלמידות הגימנזיום אהבו אותה והיא אהבה את כלן, ביחוד – את אלה שהצטינו באיזה דבר, אם בשקטה, בפזיזות או בפריצות – אחת היתה לה. לבה הגה כבוד לאלה שהצטינו בלמודיהן, אך היא עצמה לא היתה מהתלמידות המובחרות, והמורים קראו לה עצלה. היא לא אהבה – כמו שהיתה אומרת על עצמה – “לכרסם כעכבר את ספרי-הלמוד”. את הלמודים, שענינו אותה, ביחוד את למוד ההיסטוריה, תפסה בנקל ואותם למדה בחשק. את ספרי-הלמוד היבשים שנאה תכלית שנאה, אך הקריאה בספרים אחרים היתה חביבה לה, והיא קראה הרבה מאד. אביה היה רופא מפורסם ועסקן צבורי, שלא היה לו פנאי לטפל בחנוך בניו, ואמה היתה מטרוניתא שמתעסקת בכל הענינים, רק לא בחנוך הבנים. האומנת הצעירה, אשר נטלו עליה חנוך אניוטה – כל משאת-נפשה היתה להתרפק על אופיצר בעל דרכנות מצלצלים. ואניוטה, שהיתה חפשיה לנפשה, קראה בלי מפריע בספרים שונים מכל הבא בידה, וביחוד את הרומנים הצרפתים מאוצר הספרים של אמה, המספרים ע“ד אינטריגות אהבה משונות ומסובכות, ע”ד גבורים נוראים ודרמות איומות של “דם ואש”… היא היתה נוחה להתפעל, להתלהב ולהתרגש, והרומנים פעלו על דמיונה פעולה נמרצה: היא חיתה בעולם אחר, חלמה בהקיץ ע"ד גבורים ועלילות-גבורה, ומתוך אספקלריה זו השקיפה גם על החיים ותערך את האנשים הסובבים אותה על פי מדת גבורי ספוריה. אל החיים והאנשים בכלל התיחסה בנפש גלויה, בתמימות גדולה ואמונה שלמה. היא אהבה את כל. כאשר התעודה לשרה, אהבה את חברתה בכל חם נשמתה הצעירה, ככל אשר תוכל לאהוב נערה רגשנית כמוה. גם שרה אהבה אותה. היא היתה האחת, אשר לב שרה רחש לה אהבה וידידות, – האחת אשר אהבה לספר לה על דבר חייה, על כל מה שהיא חושבת ומרגשת. שעות רצופות היתה שרה מבלה בחברת אניוטה, אשר היתה בעיניה כילדה עם נשמה בהירה ונקיה. ובאמת דומה היתה אניוטה מאד לילדה קטנה. היא היתה שפלת-קומה ודקת-בשר, על פניה החורים בערו כלפידים שחורים שתי עינים גדולות, הוזות ועגומות, מה שלא התאים כלל אל החיים והתנועה העליזה שהיו מונחים באופיה. היא היתה עליזה ושובבה, תמיד הפליאה את רעותיה בכשרונה להמציא לרגעים מיני שעשועים וצחוק שונים; צחקה היה מצלצל כפעמון כסף. ופתאם באמצע השעשועים והצחוק היה צל מעיב את פניה ושביב מחשבה רחוקה ועצובה הבריק בתוך עיניה הגדולות…

פנים כאלה היו לאניוטה גם הפעם. רגע הלכו היא ושרה מחשות, מבלי דבר דבר. פתאום קראה אל שרה:

– נלכה נא מזה, סוניטשקה, נלכה!… שמה אל עבי היער – ובדברה משכה את חברתה אחריה מן המסלה, שרבו בה המטילים.

– לאן את מוליכה אותי? – שאלה שרה כאשר הרחיקו לבוא ביער, המשתרע אחרי הגן.

– הרואה את מה עבותים וצפופים פה העצים – ענתה אניוטה – ממש ים ירק מקיף אותך, דומה כאלו היער הסובב אותך מכל עבריך עם עציו, עשביו וצפריו מבקש להריק עליך את כל סודותיו ורזיו בבת אחת. אַח, סוניה! כמה אוהבת אני לצלול להעמיק בים הירק הזה…

שרה התפלאה לדברי רעותה. בצלצול קולה נשמע דבר-מה סוער, תוסס, רותח בעמקי-נפשה.

הנערות הרחיקו ללכת, התרחקו יותר ויותר מהחיים, מבני האדם, הלכו ושקעו בתוך הקולות, השירה והחיים הטמירים הממלאים את היער…

– לצלול להעמיק בים הירק – שנתה שרה את דברי חברתה – היטבת לאמר, אמנם ים-ירק פה… אבל ראי לבל נרד עד עמקי תהום, שלא נשוב נעלה עוד משם…

– אל תראי, לא נאבד דרך, לא נתעה! לא הפעם הראשונה אני מתהלכת פה – ענתה אניוטה ותלך הלאה.

המסלה נעשתה צרה יותר ויותר. משני העברים התנשאו העצים כשני כתלים גבוהים ויש אשר השתרגו ענפיהם כל כך, עד שהיו העוברות מוכרחות לכוף את ראשיהן ולהזהר מהאחז בסבך בשערותיהן. לאחרונה יצאו למרחב כר בודד ורחוק, אשר מכל עבריו נצבו כמו נד צפוף עצים גבוהים ודליותיהם הארוכות סרוחות ומסובכות, רק ממעל נראה שטח קטן של שמי-תכלת.

– אֶה! גם ספסל פה, קראה שרה בשמחה בראותה בקרן זוית, סמוך לגזע עץ עב ספסל נמוך, עשוי, כפי הנראה, בידים לא אמונות. בתוך האדמה היו תקועות ארבע יתדות ועליהן קרש פשוט שלא הוקצע במעצד.

– ומה חשבת אַת? מובן הדבר שיש פה ספסל – ענתה אניוטה בגאות בעלת-בית, המתגאה במערכת ביתה – הלא זהו היכלי! הֵנה אני באה בכל פעם לנוח מעט, לזקק את נפשי, עת אשר הנשימה תכבד עלי ביותר. פֶּטיה עשה ספסל זה למעני בקיץ העבר. איש זולתו איננו יודע זאת. רק לו לבדו גליתי את סודי ואכניסהו לתוך היכלי, לתוך קדש הקדשים שלי! ובגלל זאת עשה לי את הספסל. זולת שניכם, אדמה, לא דרכה רגל איש בהיכלי… – אמרה בעינים מזהירות ותשק לשרה בקצה לחיה ותושיבה על הספסל ותשב גם היא על ידה. שרה אמצה את חברתה אל לבה ותחבק אותה בזרועותיה.

– מי הוא זה פטיה שלך? – שאלה.

– פטיה… הלא זה הוא אחי, האם לא ידעת?

– לא.

– אח, אחי פטיה, מי איננו יודע אותו!… – קראה בתמהון – הוא תלמיד האוניברסיטה הקיובית. אני אוהבת אותו מאד – ועוד הפעם נשקה לשרה.

זמן-מה ישבו שתי הנערות דומם מבלי דבר דבר. אניוטה השתרעה על הספסל ותניח את ראשה על ברכי שרה ופניה כלפי שמים. עיניה העצובות והרצינות תעו בתכלת התלויה ממעל להן. ושרה הביטה כל העת בפני רעותה, בעינים מפיקות אהבה, ובחבה ורוך החליקה שערות ראשה.

– אניוטה! – אמרה פתאם – את עצובה מאד, האין זאת? הגידי לי, יקרה, מדוע את עצובה כך?

אניוטה החרישה מעט, פתאם אמרה בהרימה ראשה:

– שמעי נא, סוניה, מדוע אין אנחנו וכל בני האדם גדולים ואמיצים? מדוע יצר ה' אנשים חלשים וקטנים כמונו? מדוע רב ועצום כל כך מספר הרפים והחלשים, אַ, סוניטשקה, מדוע? – עיני אניוטה לא הביטו בפני שרה, כי היו נשואות למעלה, ובהן השתקפה התכלת הנקיה של השמים, הרקומה בעצבון שוקט.

– אניוטה! בודאי קראת היום איזה ספר? – שאלה פתאם שרה. היא ידעה כי חברתה נעשית עצובה בכל פעם אחרי קראה איזה ספר; בקרב נפשה מתעוררים אז געגועים טמירים וסתומים, דומה כאלו הציצה אל איזו חיים אחרים המשתקפים בספרים, והנה מתהלכת כל היום כחולמת.

– אח, סוניה! – ענתה אניוטה עוד הפעם לא מעין השאלה – כמה אוהבת אני את היונים…

– היוָנים? מה הפנטסיה החדשה הזו?

– ראשית לא פנטסיה זו – תמיד היתה נעלבת, כשהיו קוראים למעלות רוחה בשם פנטסיה זו – ושנית… ושנית… נוּ, אני אוהבת את היונים… היודעת את, הם היו גבורים, אמיצים כל כך! לא, אח, אינך יודעת זאת; כי מה אפשר לדעת מספרי-למודינו! הרבה אפשר לדעת מאילוביסקי, מהרשימה הארוכה של שמות הפראים אשר הוא מביא!… אך אבי ספר לי היום על דבר היונים… לו שמעת איך הוא מספר! מאיזו סבה נשאר היום בביתו, ואני בליתי בחברתו כמעט כל היום. לו ידעת מה טוב לי אז כשאני יחד עם אבי! הוא חכם כזה, טוב כזה!… אך – הוסיפה בקול עצוב – לא תמיד עולה הדבר הזה בידי. ישבתי על ברכיו ואפצר בו כי יספר לי… מתחלה סרב, התראה ככועס על הפצרותי, על התפנקותי, אך ידעתי היטב, כי רק מתראה הוא, ואנשק לו בפיו ובעיניו ואאלצהו לספר. הוא ספר לי ספורים שונים על דבר היונים, איך חיו, נלחמו, על דבר נשיהם… נשים נפלאות היו להם, יקחם אפל! – קראה אניוטה כמו בקנאה – אני אוהבת אותם. גם הרומאים היו גבורים, אך את הרומאים אינני אוהבת כמו שאני אוהבת את היונים. הרומאים, מדמה אני לפעמים, נוצרו מברזל, מברזל כבד. הברזל אמנם מוצק, חזק, אך מה בכך? הברזל בכל זאת רק ברזל הוא, בלי חיים בלי נשמה. לא כן היונים! הם כל כך יפים, גרַציה מיוחדה להם, גם גבורתם מלאה גדל מיוחד, יופי מיוחד שאין דומה לו. הרומאים אפשר היו חזקים יותר, אך גבורה יפה כזו של היונים, גבורת-נפש נעלה לא היתה בהם. סוניטשקה, מדוע אין עוד עתה אנשים כאלה? הלא אין עוד, אַ?

שרה הביטה אל עיני חברתה ההוזות ולא ענתה דבר. אניוטה הוסיפה:

– היודעת את, סוניה! פעמים כשאת שומעת ספורים על דבר אנשים כאלה, נשימתך נעצרה, ונעשית קצרה כמו ברגע שאת מבטת אל ראש הר גבה מאד-מאד. מה פעוט ודל אתה בעיניך אז! פי, אינני אוהבת את עצמי, את האנשים ההם אשר שם, מדוע אנחנו נקלים, חסרי-אונים כל כך?

– אם חלשים האנשים, האם נשנא אותם על זאת, אניוטה? להפך, יקירתי, עלינו לאהב את החלשים מפני שחלשים וקטנים הם, עלינו לחמול עליהם ולרחם אותם… ואם פעוטים אנחנו נתאמץ להיות גדולים ואמיצים… שרה שחה ותחתם את שפתי רעותה בנשיקה קצרה, אך מצלצלת וחמה.

– לא, כשאני רואה איש חולה, חלש ומדוכא אני חומלת אמנם עליו, אך לאהוב אותו אינני יכולה… לא אינני יכולה!

– הגם אותי, אניוטצקה, אינך יכולה לאהוב? – שאלה שרה בצחוק-ערמה ותבט ישר בעיניה.

– אותך, סוניה? אותך אני אוהבת אהבה עזה, עזה כל כך! – והיא חבקה את שרה, אמצה ראשה אל לבה ותנשקה אל פיה – יותר מכל אני אוהבת אותך ברגעים שאת יושבת לבדך שקועה במחשבות, מבלי דעת שמשגיחים אליך. מה רצינים אז פניך החורים! שערותיך השחורות מבליטות את חורת פניך, ועיניך עמוקות ועצובות. דומה הוא, כאלו מבטך מעמיק, מעמיק מאד עד תהום נפשך. יש שאני חושבת אז, כי גם את מסוגלה לעלילות כבירות, לקרבנות… לקרבנות כעין אלה שמסופר עליהם בספרים רבים… סוניה, את יפה ונעלה כל כך!

– נו, נו, חדלי מחלקות, חדלי! – ושרה חשה מעין מבוכה מתהלת חברתה.

שתיהן החרישו. מסביב נשמע לחש עצים קל, צפצוף דרור שוקט מרחוק.

– מדוע את מחרישה, סוניה? דברי מעט, ספרי לי דבר-מה? היודעת את לספר אגדות מענינות? אַתְּ סַפְּרי, ואני אשכב לי ככה ואקשִיב.

– רוצה את, אניוטה, שאספר לך אגדות? אבל מסופקת אני אם יעלה בידי למלא רצונך. אגדות מעט אני יודעת ולא באותן שיש לי חשקה נפשך. לי לא ספרו מעשיות בבני מלכים ובמלכות, בהיכלי אלגביש, באבירים צעירים ויפים. אבי ואמי, הלא יודעת את, יהודים פשוטים הם, ומה ידעו לספר יהודים כאלה! לא, לא באגדות כאלו את חפצה, יודעת אני את זאת. ספורי אביך, שספר לך היום, אחרים הם לגמרי…

– אַי, אַי, סוניטשקה, מדוע אינך חפצה לספר לי? אַי, סוניה, לא טוב הדבר! ספרי נא לי מה שאת יודעת, אנא! – התחננה אניוטה.

– טוב אפוא, אנסה לזכור דבר-מה, אבל ראי שלא תתחרטי אחרי-כן.

רגעים אחדים היו עיני שרה צוללות וטובעות בעמקי הצל של העצים הסובבים אותן, כמו בקשה בלחשם הטמיר והמלא-רזים זכרונות נשכחים.

– טוב… שמעי ואספרה!

לספוריה לא היה זהר העלומים, ורוח הגיל של חיים עליזים לא נשבה מהם, כמו מהספורים ששמעה וקראה אניוטה. אך עליהם היה שפוך הוד נפלא של זקנה עתיקה, תמימות-ילדות של ימים קדמונים… אברהם עודנו צעיר, כמעט ילד, והוא מתעב את אלילי אביו, כי מצא אֵל אחר גדול ונהדר. נמרוד, רשע עריץ, משליך אותו לתוך כבשן אש. הוא נצל מאש ונודד מארץ מולדתו, כמצות אלהיו, מתגורר במצרים, בסביבות סדום, אשר אנשיה רעים וחטאים… נלחם בארבעה מלכים ומציל את בן אחיו משביה… ובן נולד לו, והוא עוקד את בנו יחידו להעלותו לקרבן לאלהיו… ומלאך קורא אליו ממרום: אל תשלח ידך אל הנער… אשה גדולה יושבת תחת תמר ושופטת את העם, נלחמה את מלחמתו עם אויביו ואומרת שירה בשובה מהמלחמה הגדולה… ובמערה עמוקה וחשכה יושב לפני נר קטן איש שיבה, ולומד תורה ומחכה לעת-קץ, לעת “גאולה” מהגלות המרה… ושם מאחורי הרי-חשך רחוקים רחוקים, שוכב אסור משיח ונחנק מכבלי הברזל הכבדים אשר על ידיו… נאקתו החרישית נשמעה בדומית לילות-חשך, נשאה במרחקים, על כנפי רוח קל…

מהספורים האלה התרקמה איזו תמונה עתיקה, ענקית ועוטה-אור של זקנים קדושים עם נפשות נעלות ומזהירות, של נשים ענקיות עם לב גדול ונפש כבירה. אניוטה הניחה את ראשה על ברכי שרה ועיניה היו נעוצות בפני הדוברת, אשר ספרה בלחש, בקול מלא-רזים… דומה היה כי גם הגן שותק ושומע, רק ממעמקיו מתמלט לעתים איזה לחש טמיר, אנחה נסתרה…

שרה נשתתקה פתאם, גם אניוטה לא דברה דבר. שתיהן ישבו רגעים אחדים שקועות במחשבות.

– אמנם אשת-חיל היתה… אָי, שכחתי את שמה… מה שם האשה הנביאה ההיא? דבורה, אַי? כן, דבורה… אֶח, זאת היתה אשה! גם נבא נבאה, גם לחום נלחמה… זו היא אשת חיל!… – דברה אניוטה כמו לנפשה, ובדבריה נשמעה כעין קנאה מסותרה, תלונה על חולשת עצמה.

– היודעת את – הוסיפה אחרי רגע – פעמים שקשה להאמין, כי גם אשה כזאת היתה מבשר ודם כמונו, חיתה ונשמה כמונו. אלי! רוח כביר כזה בגוף אדם פשוט…

– ומה, האינך מאמינה, כי היא היתה בשעתה נערה צעירה כמונו? – שאלה שרה.

– שמעי נא, שרה! מדוע זה אין אנחנו יכולות להיות נשים כמותה… כדבורה שלך. מי יודע, אולי גם אנחנו יכלנו לעשות איזה דבר גדול, לו נסינו, האין זאת? ח-ה… – ואניוטה צחקה בעצמה על עזות דמיונה.

שרה לא צחקה.

– מי יודע, אולי…

– נו, באמת – שבה אניוטה להזות – מי יודע, אולי גם בנו יש כח כזה, רק שלא נסינו ואין אנחנו יודעות זאת… אולי גם אנחנו היינו מסוגלות לעלילות גדולות… סוניה! מדוע לא ננסה, יקירתי? ננסה נא לעשות איזה דבר… בעד העברים האומללים ההם, בעד העם האובד ההוא… אח, מה נפלא היה הדבר!…

הזית אניוטה התפתחה, הגביהה עוף, ושרה הקשיבה להזיותיה ולחלומותיה של רעותיה ותתפלא מאד, מפני שידעה את יחס אניוטה אל היהודים תמיד.

– אמנם ספורים יפים מאד ספרה לך אמך, סוניטשקה! – קראה פתאם אניוטה בהתפעלות אחרי דומיה ארוכה.

הערת אניוטה והאגדות אשר ספרה בעצמה העלו על לבה של זו מבלי משים את זכרון הוריה, כפר מולדתה וביתם. היא חשה פתאום געגועים חזקים אל כל אלה.

אניוטה! – אמרה – הנה ימי-החפש קרובים, נסעה נא יחדו אל הורי הכפרה.

– אל הוריך? הכפרה?

– כן, ההיית מימיך בכפר?

– לא, בימי-הקיץ אנחנו מתגוררים בדרוסגניק, אבל שם אין אף סמן של כפר.

– הבה, אניוטה, נסע נא! לו ידעת מה טוב בכפרנו, ביחוד בקיץ.

ושרה התעוררה יותר ויותר מזכרונות הילדות, אשר שטפו בזרם חזק אל נפשה.

– מה טוב. אניוטצקה, לחיות בכפר! שם שדות רחבים-רחבים, חורשה גדולה, עבותה וחשכה. שם בחורשה, אניוטוטשקה, יש גבעה… גבוהה וחלולה היא הגבעה ולרגליה זורם נחל זך ובהיר. דומה שמתרפק הוא על החף, מלחך רגלי הגבעה ולוחש דבר מה… מה נעים לשבת שם בין הערבים ולראות איך השמש שוקעת ויורדת אל חפו השני. היא טובלת בו את קרניה, והקרנים ארוכות, דקות ומזהירות… ופתיל אש משתרע על הנחל הזורם והלוחש… והערבים, אניוטה, שם בכפר, הערבים שקטים ונפלאים… רק צפרדעים מקרקרות באחו הקרוב, ומאחד הגנות, או מבעד חלון פתוח נשמעה נגינת-חליל, נגינה שוקטה ונוגה משתפכת, נמוגה בתוך האויר הקופא… נו, אניוטוטשקה, נסע נא הכפרה!

– נסע! נסע! – קראה אניוטה בחדוה ותקפץ ממקומה – והראית, סוניה, איך קוצרים וזורעים?

– אָ, ראיתי כמה פעמים! – קראה שרה בגאון ותחל לספר על עבודת-השדה, על החפש והמרחב אשר בכפר.

– האכרים אהבוני מאד. גם אותך יאהבו, אניוטה. הם טובים, והורי כל כך טובים! הם יאהבו אותך כמו שהם אוהבים אותי…

על זלזל רועד התנועעה דרור קטנה ותצפצף חרש. השמש שקעה; מבין העצים זחלו צללים אשר ארכו ועבו, וקו אורה נאצל מצמרת-עץ מופזה אחת ויחליק על הדשא ויגיע עד הספסל, עד קצה שמלת שרה ויגע בחשאי גם במצחה הבוער של אניוטה, אשר ראשה מונח על ברכי שרה. פה עמד רגע, כאלו הקשיב ללחש הנערות.

– אבל… – אמרה שרה פתאם וצל העיב פניה – שכחתי להגיד לך, כי אבי ואמי הם יהודים פשוטים… יראי-ד'… לך אולי לא תנעם חברתם.

– אָ אין דבר, יקרה, אנחנו נוכיח להם, מה נבערים מנהגיהם!

שרה נעלבה מעט לשמע הדברים האלה, אך התאפקה ותען בלגלוג קל:

–אָה! אַת, אניוטה, תלמדי את אבי דעת, את תוכיחי לו, מה נבערים מנהגיהם? אָ, יותר מדי מאמנת את בכח לשונך, אם תחשבי, כי הדבר יעלה בידך… ובאמת, הלא אין גם צרך.

– אין צרך… מדוע?

– הלא את יודעת, שאין אני חושבת את מנהגי דתנו לנבערים כלל.

– אבל את טועה בדברי. אני אמרתי, שאם אביך הוא יהודי מעין אלה, שראינו זה לא כבר בגן עם קפוטותיהם, פאותיהם וזקניהם הארוכים, – ראוי הוא לנו להבינו ולהשכילו, כי לא נאה הוא כל זה.

– לא נאה? ואת יודעת מנהגים יותר יפים משלנו? את מוצאת חגים יותר יפים וטובים מחגינו? הגידי… אמרה שרה ומקרב נפשה, הרגישה, החל כבר להתרומם דבר אי-טוב…

פני אניוטה נעשו רצינים, הפיקו אי-רצון.

– אַח, סוניה, עוד הפעם! – קראה בקצר-רוח – למה את מדברת כך! בשעה שאת מתחילה מדברת אף ברגש וחם נפש על ענינים אלה את נראית לי כזרה, רחוקה… אני מסתכלת בך ואינני מבינה אותך, קשה לי לשכב על ברכיך…

שרה הבינה לרגשות רעותה, כי גם היא חשה בנפשה רגשות מעין אלה, והם הדאיבוה מאד. פתאום כמו נפתחה ביניהן איזו תהום רחבה ועמוקה.

– ובכל זאת, אניוטה! – אמרה שרה מבלי יכלת להתאפק – זה לא כבר חפצת להיות לאשה גבורה, החשה לעזרת העם העברי, ואיך תעזרי לו, אם מבזה אַת אותו, מבזה את כל הקדוש לו?

– ראשית הלא רק הוזות היינו ככה, ושנית אולי באמת חפצתי להלחם בשביל העם העברי, אשר ספרת לי אודותיו, אבל איהו? איה אותו העם העברי, אדרבא?

– איהו?… איה אותו העם העברי… אַ! – חזרה שרה בצחוק את דברי רעותה ולא ענתה מאומה.

– האמנם – שאלה אניוטה בהניעה ראשה לעבר גן העיר – זהו העם העברי? האם בעד עברים כאלה ראוי להלחם, להקריב את החיים? – בקולה רעדו עצבון-לב, יאוש, תמהון ואי אמון; נשמע רגש-בוז, מעין געל-נפש…

– עברים אחרים אין – ענתה שרה ותבט ישר בעיני אניוטה.

– אבל, סוניה! הלא… אותם איני אוהבת… אינני יכולה לאהב!

שרה לא ענתה דבר. קרן השמש האחרונה כבתה. הדבור נאלמה, ושתי הנערות קמו מעל הספסל…

– אנא הוציאני נא “מים הירק” שלך שחפצת להטביעני בו – אמרה שרה בשחוק עשוי, ועל לבה הונחה אבן כבדה.

דומם הלכו שתי הנערות כמעט כל הדרך, דומם נפרדו. רק כשרחקו זו מזו צעדים אחדים, קראה אניוטה:

– על דבר הנסיעה אל הכפר בכ"ז עוד נשוב לדבר!

שרה לא ענתה דבר ותלך הלאה. מין מועקה נוראה לחצה-נפשה. היא אהבה את אניוטה, את סשה; לו חפצה, מצאה עוד הרבה נערות, אשר יכלה לאהוב אותן, ומדוע אין הן יכולות להיות לרעות קרובות אוהבות ואהובות?…

בבית כבר שר ר' חצקיל בנגון עצוב “המבדיל בין קדש לחול”, ובילה כבר היתה לבושה שמלת-חול.

סרה וזועפה הלכה שרה ישר אל חדרה. היא התהלכה בחדר ולאזניה הגיעה זמרת ר' חצקיל העצובה, אשר צלצלה באופן זר. בכל פעם בליל מוצאי-שבת, עת הבית מלא חשך וצל, אוהבת היתה לשמוע קול בילה היושבת באיזו פנה חשכה וקוראת בנגון נוגה את התפלה: “אלהי אברהם, יצחק ויעקב”, אוהבת היתה לשמע איך ר' רצקיל מתהלך אחר ה“הבדלה” בחדר, מכה אצבע באצבע ומזמר ה“מבדיל”. תוגה שקטה וגעגועי-נפש היו נשמעים לה מתוך קולותיהם. דומה היה כאלו קשה עליהם הפרידה מהשבת החביבה, מהמנוחה השוקטה, מ“הנשמה היתרה” שמחכמת ומעדנת אותם כל כך… קשה להם לשוב לשמלות החול עם נשמות-החול ומחשבות החול… הפעם העירה בקרבה זמרתו של ר' חצקיל מחשבות שונות עליה ועל חייה. היא כאלו התחרטה על וכוחיה התמידים עם רעותיה. רגע התנצלה בפני עצמה, שאין היא אשמה כלל בזאת; הן מתחילות תמיד אותם הוכוחים הארורים והבלתי-נעימים, אך אחרי רגע שבה הוכיחה את עצמה על שאינה מחרשת ועונה על דבריהן…

וכשנפגשה אחרי כן עם סשה ועם אניוטה לא יכלה להביט ישר בפניהן, כאלו חטאה להן, גם קשה היה לדבר אתן בידידות, בחפש גמור. לא כן אניוטה. כמעט פגשה את שרה למחר בגן העיר, נגשה אליה, הניחה את ידה על כתפה ותאמר:

– סוניה! בדבר הנסיעה אל הכפר שכחת את העקר… הירשו לי “שלנו” לנסוע. איך תדמי את? אדמה, כי לא ירשו!

– לך נקל יותר לדעת מאשר לי – ענתה שרה, ולה נדמה, כאלו עיני אניוטה מביעות: “אם גם ירשו “שלנו” גם אז לא אסע אל הקפוטות הארוכות שלך”. ותמהר להסב את השיחה אל ענין אחר.

ח.    🔗

בימים האחרונים לפני הבחינות היתה לה עבודה רבה. היא השכימה בשעה, שהחדר היה מלא עוד דמדומי בקר. בראשה היו צפים קרעי חזיונות-ליל מעורבים בהרהורי-המציאות, הגרון נחר ובכל הגו עובר רעד קר אחרי המרבדים החמים, והיא יושבת כפופה על ספריה, לומדת ולומדת בלי הפסק. המוח כבר עיף, איננו קולט עוד שום דבר חדש, המחשבות מתבלבלות, מתערבות, רק השפתים נעות, מבטאות מלים באופן מכונתי, ופתאום היא מרגישה מגע קל של יד קטנה וחמה על ראשה וקול רך נשמע מאחריה:

– רב לך, נשמתי! למה זה תתיגעי כל כך? החפצה את לבלוע את כל הספר בבת-אחת? די!

שרה היתה מרימה את ראשה ורואה את הפנים החביבים והטובים של בילה שחים אליה, היא היתה נסמכת על משען הכסא ומבטת אל הזקנה האהובה בבת-צחוק עיפה. בילה היתה יושבת אצלה, לוקחת את ידה ומחלקת אותה בידיה הקטנות והנפוחות. ובאותה שעה היתה מדברת על לבה לנוח מעבודתה. ושרה מקשבת בחשק אל דבריה ופתוייה ובנקל נפתה להם. הזקנה מוסיפה לפטפט. שואלת מה כתוב בספריה ומה היא חושבת לעשות אחרי שתגמר את הגימנזיום, ושרה מתארת מבלי חשוב הרבה את עתידותיה, אף כי מעודה לא חשבה עליהם ולא שאלה את נפשה מה תעשה אחר כן. תמונות-עתיד שונות היו נולדות במוחה ברגעים ההם. והזקנה היתה שומעת את הזיותיה ודמיונותיה בשים-לב, כאלו היתה גם היא הוזה וחולמת יחד עם שרה. פתאום באמצע השיחה היתה שרה נזכרת בבחינותיה והיתה קופצת ממקומה, מוציאה בחפזה את ידה מיד בילה וקוראה: “אַי, אַי, בילה! גזלנית! זה שעה שלמה אנחנו מפטפטות… צריך ללמוד עוד, ללמוד הרבה!”. בילה היתה יוצאת לאט ובלי רצון מחדרה ושרה היתה כופפת עוד הפעם את ראשה אל הספר.

כל היום היתה לומדת, רק בשעת בין הערבים לא היתה ממהרת להדליק נר בחדר; היתה שוכבת על הדרגש, נחה מעבודתה וחושבת, על הוריה, על כפר מולדתה, על ר חצקיל ובילה ועל חברותיה… ובערב היתה שבה עוד הפעם אל למודיה עד שעה מאוחרת בלילה. שתים שלש פעמים היה נתחב בסדק הדלת ראש זקן מכוסה בירמולקה מחודדה וקול צרוד היה נשמע:

– אנא, שר’לה, חוסי על עצמך, הלא תחלי, חלילה. אלי! לכל עת. לכי ישני!

אחרי שזה לא היה מועיל, היתה בילה באה החדרה בצעדים קלים, לבושה כסות ומצנפת לבנות, ומכבה את הנר מבלי דבר דבר.

סוף סוף התחילו הבחינות. בשעה ההכנות אל הבחינות ובשעת הבחינות בעצמן, היתה שרה נפגשת עם רעותיה ומדברת אתן רק לעתים רחוקות מאד. פני כלן היו חורים, עיניהן אדומות ויגעות, כל אחת היתה עסוקה בעניני עצמה ולא התענינה בחברתה, רק פעם אחת נפגשה שרה במסדרון עם אניוטה. האחרונה התהלכה כצל.

– נוּ, איך ענית? – שאלה שרה כאלו מתוך שנה.

– ננו, אדמה כי לא רע… בגיאוגרפיה הוצאתי את הפתקא השניה, נו אותה ידעתי היטב, עד להפליא! אבל בהיסטוריה הוצאתי את השלש עשרה, ועל שתי שאלות לא עניתי… – ענתה בקול של מעוּנה.

– אֶ, אין רע! דוברובולסקי נוטה לך תמיד חסד, ולא ישים גם הפעם לב לקטנות… אדמה, כי גם אני אצא בשלום…

– אַי, סוניה, לו ידעת מה יכאב ראשי… ראשי! – אמרה פתאם בלחצה את ידה אל מצחה ותלך לה.

ובכל פעם כשהיתה שרה שבה מהגימנזיום הביתה היו ר' חצקיל ובילה רצים לקראתה בחרדה.

נו, שר’לה, מה נשמע? איך ענית? היטב?

ולמרות לֵאותה צריכה היתה לספר להם בפרטיות מכל אשר אתה בגימנזיום. הזקן היה מושיבה על ידו, שואל אותה שאלות שונות ושומע את תשובותיה בשימת-לב רבה מבלי גרוע עין ממנה, עד שהיתה בילה גוערת בו: “מה אתה חפץ מהילדה? עוד לא בא אכל אל פיה ואתה מלאֶה אותה בשאלותיך. היה בטוח, שר’לה שלנו, אָ-אָ! ידעה להשיב כהוגן!”. כן דברה בגאון והאיצה בשרה שתלך להטיל ידיה ולסעוד את לבה.

כלו הבחינות. שרה קבלה לאות הצטינות ספרו של אחד הקלסיקים הרוסים. שמחה ומאושרה צררה את ספריה המפוזרים, ותבט באמץ-לב מיוחד אל התלמידות הרבות, השוקקות והומות מי בפנים עליזים ומי בפנים עגומים. “תלעגנה לי עתה כאות נפשן בשביל שאני עבריה, תלעגנה נא!” אמרה אל נפשה בבטחה מיוּחדה ותחפש בעיניה את מכרותיה. במסדרון עברה על חבורת תלמידות, אשר בתוכן היתה גם אניוטה. היא פטפטה והתלוצצה וכל שומעותיה מלאו צחוק פיהן, “זוהי מאושרה, זהו מזל!” קראה אחת מהן בקנאה למראה שרה. “אמנם לא יעזב ה' את יראיו ושומרי מצותיו” ענתה השנית. לדברים האלה הריעו כלן בצחוק גדול. אניוטה עזבה את החבורה ותרץ אליה.

– סוניה! הי, סוניטשקה, עמדי נא…, מה, הפרטונה מצחקת לך? גם ממני לא מנעה את חסדה, עברתי בשלום, אם לא כמצוינת… אבל ברוך ה' עברתי! מה טוב הדבר! – ובדברה התנפלה על צואר שרה ותשק לה.

– אמנם… נסתה שרה לענות, אך היא לא נתנה אותה לדבר ותוסף עוד לפטפט בלי הפסק:

– אָ, סוניטשקה! מה טוב הוא, כי גם בשנה הבאה נשב שתינו על ספסל אחד. המדמה את, כי בשביל הציונים עמלתי כל כך? פוי! אני רק לאחת דאגתי, שלא אשאר גם בשנה הבאה על הספסל הקודם, ואת תעברי…

– אמנם, אניוטה. גם אני שמחה מאד כי עברנו שתינו…

– והיודעת את מה אמרו איונוב והמשגחת עליך? הם עמדו בקצה המסדרון וישוחחו, ואנכי עברתי עליהם ואשמע את שיחתם. היא אמרה: “אמנם ראויה היא לאות הצטינות, לדעת הכל כל כך!…” והוא ענה: אמנם כשרונות נפלאים, אך חבל שנודף ממנה ריח… סלחי נא לי, סוניה – אמרה אניוטה פתאם כשהתאדמה והשפילה קולה – אין לך לשים לב אליו, הלא יודעת אַתְּ את איונוב, הוא אומר: “חבל שממנה נודף ריח חצר-בית-הכנסת”… חי נפשי, ככה אמר!

שרה היתה במצב נפש של חדוה ותצחק לדברי המורה.

– טוב, לו יהי כן. הנך רואה, כי למרות ריח חצר-בית-הכנסת אפשר להצטין בלמודים מכל האחרות, אבל גם את בודאי מצטערת, כמו איונוב, שנודף ממני “ריח חצר-בית הכנסת”…

– אָ, סוניטשקה! למה אכחש לך, מאד הייתי שמחה, אלו לא היו לך אותן החולשיות והזריות… אך לא – קראה פתאם בחבקה את שרה – לא! אני אוהבת אותך בכל זאת, אוהבת…

בשובה הביתה הראתה שרה עוד מעל המפתן לר' חצקיל ובילה את הספר שקבלה, ותודיעם כי הצטינה וכי עברה אל המחלקה החמישית. בילה הניחה מידה מרוב שמחה את הפוזמק ותמחא כף ועל פניה, אשר אורו משמחה, הזדעזעו קמטים רבים. ר' חצקיל גם כן קם ממקומו בשמחה וירץ לקראתה ויתפש את ראשה בשתי ידיו וירימה למעלה: “אמנם בת-חיל את, בת-חיל!”. ושני הזקנים, מאושרים ושמחים, הקיפו אותה בשאלות רבות על דבר פרטים שונים בלתי חשובים כלל. בשעת הסעודה לא חדלו מפטפט על דבר שרה והצטינותה בלמודים, ואחרי הסעודה ישבו שלשתם על הדרגש: בילה מעבר מזה, ר' חצקיל מעבר מזה ושרה בתוך, חובקת את שניהם, והם נוטים ראשיהם אליה. הם לא חדלו מדבר בחדוה ובהזיה של ילדות תמימה ע“ד נסיעתה אל הכפר וישיבתה שם, ע”ד הוריה והשמחה הרבה שישמחו בה. שרה ספרה להם את אשר שמעה מפי אניוטה על דבר איונוב, שהצטער על “ריח חצר-בית-הכנסת” הנודף ממנה. והיא צחקה מטוב-לב, גם הזקנים צחקו אתה.

– אֶח, שר’לה – אמר ר' חצקיל – לו ידעת, עד כמה את משמחת נפשי, מעודדת את זקנתי… תמיד הייתי מצטער על שצעירינו הלומדים בגימנזיום ובבתי-ספר אחרים מתרחקים מאתנו. מסתכל הייתי בהם וחושב בלבי: הזה הוא עתידנו? הרבה הייתי מצטער על זאת בשעות הרבות והתכופות שהייתי יושב וחושב על עמנו. רק את, שרה, הנחת את דעתי… את מלאכי הטוב, בך אני מאמין, שלא תצערי את שיבתי…

הזקן דבר ויחלק בידיו את לחיי שרה. היא כמעט לא הבינה את דבריו, אך חשה בהם איזה רגש חם, מלא חבה ותסמך את ראשה על מצחו ותקשב למוסיקה החביבה של קולו.

– ומה אמרתי אני – אמרה בילה – הזוכרת את בליל השבת ההוא, גם אז אמרתי ועתה אני חוזרת לך את דברי: אין להשגיח בהן, אין לריב עם “הבהמות” האלה אשר שם… עליך רק להתאמץ להחזיק בכל תקף באמונתך ויהדותך, אז האמיני לי, ייטב לך… גם הן תתחרטנה. למדי הרבה, הצטיני ואז תראי, כי תחזרנה גם האחרות בתשובה. רק החזיקי ביהדותך ואל תתבישי בה מפני כל איש.

עד הערב ישבו שני הזקנים עם “ילדתם” הצעירה ויפטפטו בלי הפסק. רק כשהדליקו את המנורה, עמד ר' חצקיל להתפלל ערבית ובילה ושרה התחילו מטפלות בחפציה של זו האחרונה, כדי להכינם ליום המחרת בבקר, שאז צריכה היתה שרה לנסוע לבית הוריה.

∗ ∗

יום המחרת היה יום בהיר. שמש האביב יצקה על הארץ אורה רבה ובכל הורגשו חיים וחפש. הרבה מתלמידות הגימנזיום באו אל בית הנתיבות ללות את שרה. בתוכן היו אניוטה ברמן. ר' יצחק ובילה משכו עליהם את עיני התלמידות, אשר התלחשו ביניהן על שני הזקנים. שרה היתה מאושרה; בקרבה היתה ערבוביה משונה של מחשבות ורגשות עליזים. היא נוסעת אל הוריה. עוד הפעם חפש! חדשים אחדים בקרבת הנפשות היקרות והחביבות, בתוך השדות הרחבים, רחוק מהעיר, מהגימנזיום, מהחברות… אלה פטפטו והמו בלי הפסק. סשה ספרה לה אנה היא נוסעת עם הוריה לימי הקיץ ותבקש ממנה להחליף אתה מכתבים. אניוטה הבטיחה להשיג רשיון מהוריה לבוא אליה לימים אחדים. ר' חצקיל ובילה לחשו באזניה עצות איך להתנהג בדרך, התרו בה שתהי זהירה בחפציה שלא יגנבו ממנה, פקדו דבר-מה להוריה… היא שמעה את תערובת הקולות האלה ולא ידעה מה הם מדברים. בבת-צחוק הביטה אל כלם, זרקה בבלי דעת מלים אחדות לתלמידה זו או אחרת, אך לבה היה נתון כלו רק לרגש אחד, רגש של שמחה בלי-חשבון, ובלעדו לא ידעה ולא הבינה מאומה. קול הצלצול השני של הפעמון, חבוקים מהירים, נשיקות חפזון, והיא בתוך הרכבה אצל החלון. לא רחוק מהרכבה עמדה חבורת התלמידות הלבושות מגבעות ושמלות בנות גון אחד. ואצל החלון – בילה, ר' חצקיל ואניוטה. אניוטה הזדקפה כשעמדה על בהונות רגליה והדביקה פניה אל זכוכית החלון, עד שנמתח חוטמה ויהי חרום ורחב; היא צחקה בצחוק-שובב. בילה הניעה לה בידיה ותדבר אליה דברים, אשר לא יכלה להבחין אותם. פתאם קפץ ר' חצקיל בבהלה אל העגלה וימסר לה מכתב: “זהו לאביך, כמעט ששכחתי למסרו לך” דבר בחפזון ויחבק-אותה וילחצה היטב אל חזהו.

– אנא, ר' חצקיל, יפתח נא לי את החלון! – בקשה שרה.

ר' חצקיל פתח את החלון. כמעט יצא והנה נשמע הצלצול השלישי.

בין האופנים נשמעה המולה, העגלה הזדעזעה, נעה ממקומה. שרה הוציאה את ראשה בעד החלון, מהרה להושיט את ידה לאניוטה, אשר עמדה לא רחוק מהעגלה, אך אניוטה הספיקה רק לגעת בקצות אצבעותיה וללחוץ אותן. החברות נפנפו במטפחותיהן ובשמשיותיהן. הזקנים ואניוטה צעדו בחפזה אחרי עגלתה, אך מהרה נעלמו כלם, כדורי-קטור אחדים נפלו עליהם מן הגג ויסתירום מעיניה…

ט.    🔗

מהתחנה עד הכפר נסעה בעגלה, אשר שלח אביה לקראתה. כאשר עלתה העגלה על אחת הגבעות ראתה מרחוק את כפר-מולדתה. לעיניה הבריק הנחל הזך, אשר שמש-הצהרים רוחצת בבדלח מימיו, והוא כלו בוער, ומראה לו כככר גדול של כסף מותך; נגלה היער העבות והירקרק, אשר התנשא ככותל שחור על חוף הנחל הגבוה והתלול, אחר – גם גגי התבן של הבתים הקטנים והדלים המפוזרים באי-סדר נפלא וטובעים בתוך ירק גנות. רגש חדוה עצומה ועליצות רבה תקף את שרה. היא התרוממה ותושיט את צוארה ותתאמץ להבחין בין גגות התבן של בתי האכרים את גג הרעפים של ביתם… הנה היא רואה גם את כתלי הבית המלובנים, את שתי השטות הזקנות הנטועות לפני החלונות ואת המעקה המשוח בששר ירוק. עוד רגע והיא רואה על המעקה אשה חבושה מטפחת לבנה, פניה לעבר הדרך וכפה סוככת על עיניה. לב שרה דפק בחזקה ופיה נפתח בבת-צחוק רחבה של שמחה. במדה שקרבה אל הבית, הוסיפה להכיר את רשמי פני אמה, אשר עמדה בלי תנועה על מקומה, ועיני המסוככות בכפה מביטות אל העגלה הקרבה. שרה החלה לנפנף במטפחתה ולהניע ראשה, והאשה השיבה גם היא בתנועות ראש תכופות. שרה קפצה מעל העגלה בטרם שהספיקה זו לעמוד לפני הבית, וברגע הראשון לא יכלה לעמוד הכן על רגליה ותתנודד. מפי אמה התמלטה צעקה. היא קפצה אליה בחפזון מעל המעקה, ושרה כבר התעודדה וצוחקת התרפקה על צוארי אמה ותכס את פניה בנשיקותיה. הן לא דברו דבר, לא הוציאו הגה מפיהן, אך באויר הצלול והשוקט צלצלו נשיקות קצרות חטופות כצפצוף צפרים עליז. רגע נתקה האם את שפתיה משפתי בתה, תפשה בשתי ידיה את ראשה של זו, נעצה בה עיניה החודרות, כאלו חפצה להוכח, שבאמת היא חובקת את בתה, אחר הוסיפה לנשק לשרה ביתר עוז וחום.

– מה שלומך, בתי? מה שלומך? הבריאה את, אַ?… שאלה אחרי זמן מה בקול רועד, נחנק משפע אושר.

– שלמה ובריאה אני, אמא! ואת? איה אבא? מה שלומו?

– אבא בבית הטחנה. כבר שלחתי לקרוא לו. נלכה נא.

והאם חבקה את בתה וכצפרים קלות קפצו אל המעקה ותפרחנה הביתה.

באמצע הבית עמד האב בירמולקה על ראשו ובלי בגד עליון; שרוולי כתנתו היו מופשלים וכלו מכוסה אבק-קמח. הוא שמע, כי בתו באה, וימהר לבוא מבית הטחנה. הוא עמד ונער בחפזה את אבק הקמח מעליו ויורד את שרוולי כתנתו.

– הנה היא! – קראה אליו האם בקול צעיר וצלול, כאשר באה הביתה חבוקה עם בתה. ברגעים האחרונים כאלו נעשתה יותר צעירה.

שרה פרצה מזרועות האם ותתנפל אל אביה.

– שַׁ! שַׁ! בלי רעש, רק בלי רעש!… הכי מעט… הלא עוד תגואלי בקמח שעלי – אמר אביה ויסוכך בידיו על גופו ויוסף להתנער מהקמח. פניו זהרו מגיל.

– אין דבר, אבא! – והיא נפלה על צואריו ותשקהו בעוז ובחום.

– הוי, עזי! מה שלומך? – ובדברו לחצה בזרועותיו אל חזהו וירימנה מעל הקרקע.

– התבוננו איך הוא מרים אותה, ח-ח-ח… – צחקה האם ונראה היה, כי מקנאה היא באישה וצר לה, שגם היא אינה יכולה לחבק ככה בכח כזה את בתה, ולהרימה מעט.

– שלמה ובריאה אני, אבא! – ענתה שרה על שאלתו – ואתם מה?

– נוּ, אנחנו חיים, עובדים ושמחים על מכתביך – אמר האב בהביטו אליה בעינים מבריקות משמחה.

– ומדוע היו מכתביך בימים האחרונים מעטים ככה? – שאלה האם אשר עמדה על יד אביה ולא גרעה עין משרה.

– הלא ימי הבחינות היו… העבודה היתה מרובה מאד, ולא היה פנאי לכתוב הרבה, אבל… מדוע אינכם שואלים על דבר תוצאות הבחינות? אני עברתי אל המחלקה החמישית גם לאות-הצטינות זכיתי…

– ננוּ? האמנם? – קרא האב ועיניו הבריקו – אַי, עזי, עזי! בת-חיל את! –

הוא משך את שרה אליו וישקה אל מצחה. מעיני האם פרצו גם דמעות מרוב התפעלות.

– זאת ידעתי מראש. הבינותי מעצמי – קראה בתפשה את ידה השנית של בתה ותחליקה בחבה.

– שרה שלנו תלך תמיד בראש… זכרי את דברי! – אמר האב.

– אַת אומרת, כי עבדת הרבה – שאלה פתאם האם בקול דואג – מדוע הרבית ככה לעבוד, בתי, פניך ככה רעים… אוי! הביטה, ברוך, מה רעים פניה.

– אין דבר – ענה האב – תשב בביתנו, תשמן ותעבה כ“שור הבר”.

– אמנם כן, פה אאסוף כח… פה כל כך טוב! – קראה פתאם ותחלץ את ידיה מכפות ידות הוריה ותקפץ אל החלון הפתוח.

לנגד עיניה נגלו התמונות החביבות והמודעות לה מכבר: בתי אכרים נמוכים ודלים, טובעים בתוך ירק עצים; מאחריהם שדות נרחבים ושם מרחוק מרחוק מקצה האופק נראות הכתנות הלבנות והמטפחות האדמות של האכרים והאכרות העובדים… כל המחזה הזה עורר בזכרונה הרבה מהעבר היקר. רגע עמדה ותסקר בעד החלון, פתאם הסבה את פניה מעל החלון ותבט אל החדר ורהיטיו, אל האב והאם, ועוד הפעם התמלטה מפיה הקריאה:

– מה טוב פה!… הכל כמו שהיה…

החדר היה נקי ומלא אורה. הכתלים והתקרה הנמוכה היו מלובנים מחדש, הרצפה מכוסה בחֹל צהוב ודק, ומבעד שני החלונות הפתוחים זרמו גלי אור וראות אביב.

– כן, בתי! הכל כמו שהיה מקודם לכן – ענתה האם בשמחה – לכבודך צוינו להלבין מחדש את הבית. ושם על יד חדר-המשכב שלנו הקצענוּ בעדך חדר… חדר יפה, מיוחד רק לך… נלכה נא ואראה אותו לך, שם יש גם פרחים, מגדִלינה קטפה אותם בעדך, היא ידעה כי תבואי היום, היא חפצה מאד לראותך, הזוכרת את עוד את מגדלינה? נלכה ואראה לך אותו… – דברה האם מאושרה וגאה במה שיכלה לערוך חדר טוב ויפה לבתה.

הסורפריז הזה חנף ושמח את שרה, אך האב לא נתן אותן ללכת.

– אי, אי, מה כל החרדה – אמר – עוד תספיק שרה לראות את חדרה. תסעד את לבה מעט קודם. השכחת, כי זה עתה באה מדרכה?

– אח, אמת, אמת, צדקת! – קראה האם כמתנצלת – למה את עומדת, בתי? לכי נטלי את ידך ואכלנו, או אולי חפצה את גם לרחץ את פניך מאבק הדרך? הבה נלכה אל חדר-המבשלות, שם תרחצי.

בענג מיוחד שמה שרה את פניה הלוהטים במים קרים ותרחץ בככר בורית חדשה ומבושמה אשר הכינו לה, ותשפשף היטב את פניה וצוארה באלונטית-בד פשוטה וחדשה. רעננה ומזהירה שבה אל חדר האֹכל, אשר ישבו שם כבר האב והאם אל השלחן ואד עב התרומם מהקערות.

הסעודה ארכה מאד. היא ספרה פרטים רבים מחייה בעיר ובגימנזיום, ספרה באיזו שעה היא קמה משנתה, אוכלת והולכת לישן, ספרה מה היא אוכלת בבקר ומה בערב, ועוד כמה פרטים כאלה, שהוריה שמעו אותם בשימת-לב מיוחדת. אחרי הסעודה, כאשר החל האב לברך את ברכת-המזון, זכרה פתאם כי יש בידה מכתב מר' חצקיל.

– שמעו נא, שכחתי להגיד לכם, כי בשבתי כבר בעגלת-הקטור תחב ר' חצקיל בידי איזה מכתב לאבי.

– א! – קראה האם – מכתב מר' חצקיל? מה הוא כותב? זהו יהודי כשר וטוב!

אביה גם כן שמח למכתב והביע זאת בתנועת-ראש ובמבט של רצון, אך לא הפסיק באמצע הברכה.

שרה מסרה את המכתב לאביה ובעצמה הלכה עם אמה אל חדרה ה“מיוחד” לנוח מדרכה.

השמש כבר נטה לערוב וחצי-אפל שרר בחדר. איזו רעננות נשבה עליה גם מהחדר הזה כשנכנסה אליו. אצל הכותל מימין עמדה מטת-ברזל עם מרבדים מכוסים סדין לבן כשלג. ממעל לה על הקיר היה תלוי ראי נקי לא גדול במסגרת-עץ מזהבה. על יד המטה לא רחוק מהדלת, בפנה, היה שלחן-רחיצה קטן וממעל לו אלונטית-בד לבנה. לפני הכותל משמאל, מול החלון, עמד שלחן עגול מכוסה מפה ועליו צנצנת-פרחים. ומשני עברי החלון – איזו תמונות פוטוגרפיות מטושטשות.

– הנה חדרך! – אמרה האם בגאוה ובשמחה.

– אמנם טוב פה מאד – השיבה שרה, בהתבוננה אל כל עבר. בחדר היה חם-מחניק. היא פתחה את-החלון ואויר צח פרץ בעדו מחוץ יחד עם השאון הקל של ערב הכפר.

– נוּ, שכבי לנוח ואני אלך לעבודתי – אמרה האם בהעבירה את ידה בחבה על ראשה ותצא.

היא השתרעה על המטה ותאמר לישן מעט, כי חשה בראשה שאון קל, אך למרות עמלה להרדם, לא עלה הדבר בידה. זכרונות היום האחרון בעיר, רשמי הנסיעה והראיון עם ההורים עלו בלולים ומעורבים במחה ויגרשו שנה מעיניה. זמן רב התהפכה מצד אל צד ולא השתדלה עוד להטריד את המחשבות והזכרונות, אשר רבו והסתבכו יותר ויותר. לאחרונה קצה נפשה להתהפך מצד אל צד על המטה, ותקם ותגש אל החלון ותשב על השלחן הסמוך, ותסמך זרועה על סף החלון ותבט החוצה.

השמש כבר עמדה בקצה השמים. עדרי הצאן והבקר שבו מן השדה, ובאויר רחף שאון והמולה. נשי האכרים אספו את בהמתן הדירה וקול קריאותיהן הרעיד את האויר; ילדה קטנה ויחפה הניסה תרנגולים ותרנגולות אל החצר; מתחה בידיה את שולי שמלתה הקצרה והשמיעה מיני קריאות שונות. שתי אכרות עמדו כל אחת בחצרה ותתקוטטנה מרחוק, שלשה ילדים פרועי ראש ולבושים כתנות מגאלות רדפו אחרי שני חזירים קטנים וברוצם ידו בהם אבנים ויצחקו בשעה שהחזירים שרקו ונחרו בתלונה.

מעט מעט שקט השאון. האכרים נאספו אחד אחר אחד אל בתיהם. מכל פנה זחלו לאטם צללי הערב שהביאו אתם שלום ושלוה, הממלאים תמיד את לילות-האביב בכפר. ובשמים הוצתו אחד אחר אחד כוכבי נוגה רועדים. בכל היתה דממה. רק אצל באר עמדו אכר ואכרה צעירים וישוחחו. הוא ישב על כתלה של הבאר, אוחז בידו האחת במוט-המשאבה, והיא עמדה ממולו נשענה על מוט-הדליים ושני הדליים לרגליה על הארץ. לפעמים פרץ מפיהם צחוק צעיר ובריא, אשר צלצל באויר השוקט ונפסק כרגע. רק שאון המים המכים ונופלים מעל אופני בית-הטחנה היה תלוי ועומד באויר בלי-הפסק.

שרה הביטה זמן רב ובקרבה נולדה איזו שמחה, איזו שביעת רצון מעצמה. וכאשר ראתה את אמה עוברת ליד החלון התמלטה מפיה כמעט מבלי משים קריאה חלשה: “אמא”!. האם הביטה על סביביה לראות, מי הוא הקורא לה, ובראותה את בתה, מהרה אליה בפנים מאירים ושמחים.

– מה את עושה פה? מדוע אינך ישנה? – שאלה, בעמדה אצל החלון מחוץ, ושרה הגיחה בעד החלון עד החצי ותשח אל אמה, עד כי נגעו פניה כמעט בפני אמה.

– לא מאומה… השיבה – אני מבטת, שומעת… מה טוב פה, אמא!

– האמנם פה טוב יותר מאשר בעיר? – שאלה האם בשחוק. נעים היה לה לשמוע, כי בתה מבכרת את ביתה בכפר על פני העיר הגדולה.

– אָ, פה הכל… בעצמי אינני יודעת מדוע, אבל פה הכל כה פשוט, חביב, הכל קרוב כל כך אל הלב. לא כן שם בעיר. שם הכל זרים. יש שאיש עומד לפניך ומדבר אתך כידיד, ובכל זאת מה רחוק הוא ממך… אינני יכולה לבאר לך זאת היטב, אך כן הוא הדבר! הנה, למשל, אצלנו בגימנזיום יש אי-יהודיות הרבה, הן לומדות אתנו יחד, וכלן שונאות אותנו. מדוע? אינני יודעת, אבל שונאות, אולי מפני שעבריות אנחנו… והעבריות מחנפות אותן… לא טוב שם, אמא! האם תחנפי גם את לאינם-יהודים?

– לחנף לאינם-יהודים? למה לאיזה צרך? ח-ח… האפשר כדבר הזה, שרה? הלא עברים אנחנו! הלא יש לנו אלהים, “תורה ומעשים טובים” יש לנו, והם מה? איזה מדות טובות יש להם, שיכולים הם להתפאר עלינו בהן? יספר נא אביך למי מהם שיחת-חולין שלו, אך מעט מספריו, היבינו?

– ובבתי רעותי הכל מחנפים לאינם-יהודים, מבקשים קרבתם ומתגאים בידידותם, כאלו היו הם מכובדים הרבה הרבה ממנו… גדולים וטובים ממנו…

– אֶ, יהודיך אלה שם… נראה הדבר, שיהודים גרועים הם. אבל ישנם עוד ברוך ד' הרבה יהודים טובים ואמתים, יהודים כשרים… אנחנו מתעצבים תמיד אל לבנו, כי מוכרחים הננו לגור פה בכפר, במקום שאין יהודים, ומסביב רק אכרים גסים ובורים… במה הם עוסקים כל ימיהם? או עובדים כסוסים, או אוכלים וישנים כחמורים… בחגיהם ומועדיהם הם כל היום בבית המרזח… הילכו לבית-התפלה לעיין בספר, לקרוא פרק תהלים כיהודינו ביום השבת? אך שותים הם לשכרה, נצים, מכים איש את אחיו ואיש את אשתו…

– דבורה! דבו-רה! איך? – נשמע קול אבא.

– הנה אביך קורא לי, נחוץ ללכת – אמרה האם בחפזון – לכי בתי לישן! הלא עיפת מהדרך. אולי חפצה את לאכול, לשתות? לא? נוחי, ואני אלך לי –

האם הלכה ושרה נשארה עוד זמן-מה יושבת על סף החלון וחושבת על היהודים, הנוצרים, על חברותיה בגימנזיום ועל אמה…

∗ ∗

בבקר התעוררה פתאם, פקחה את עיניה ותרא את השמש בעד החלון. בחשאי התגנבה השמש אל מטתה, וכתם אור חם ומעדן צחק ופזז על חזה החשוף, על כתפות-כתנתה ועל אציל ידה. היא התענגה על הכתם המבהיק והמפזז ותט את ראשה מעט הצדה ותפשיל את קצה כתנתה מלעמת חזה למען ישתרע כל הכתם על בשרה. היא הביטה על בשרה המזהב ומפיה פרץ בלי רצונה צחוק של בטחה ואי-דאגה, צחוק אֹשר של ילד קטן העסוק כלו בשעשועו.

מהחדר השני הגיע לאזניה לחש בלתי-ברור. היא שמעה, כי אביה ואמה מתלחשים, אך את דבריהם לא יכלה לשמוע. ובשכבה כה סרוחה בשקט יפה ועיניה מביטות בלי דעת אל כתם-הכסף, נפתחה הדלת לאט והאב תחב את ראשו, עמד רגע והביט בה… משום מה שלא ידעה בעצמה לא חפצה לזוז ממקומה ותוסף לשכב בעינים עצומות למחצה. האב סגר את הדלת ויאמר בלחש אל האם:

– היא ישנה עוד.

– צריך להעירה, הן לא אכלה מאתמול – ענתה האם.

ושרה שמעה את דברי אמה אך הוסיפה לשכוב בלי תנועה.

האם באה החדרה על בהונות רגליה ותשח אל מטת בתה. שרה לא התאפקה ותפקח עיניה ותשחק בקול.

– אַי, נוכלת, מרמה אַת את הבריות! ואני חשבתי, כי ישנה את עוד! – קראה האם גם היא בצחוק ותשב על מטתה – אבא, היה פה, השמעת?

– הוא רק תחב את ראשו בסדק הדלת ומיד חזר.

– והוא אמר לי כי ישנה את… באתי להעירך… ח-ח-ח… ואת ערה כבר… – אמרה אמה בצחוק. צחקה היה רפה, חולני, קטוע, ולא התאים כלל אל פניה הרצינים והמדוכאים.

שרה הביטה זמן רב אל פני אמה המקומטים והמפיקים רוך, ונדמה לה שבעיניה השחורות והיפות, בוערים ניצוצי יגון נסתר ועמוק, אשר זו הפעם הראשונה היא רואה אותם…

– אבל, שרה, איך את ישנה כה באלכסון? – הוסיפה האם אחרי רגע – ראשך צנח מעל הכר, הלא יכאב לך ראשך אחר כן…

– לא, אמי, רק זה לא כבר שכבתי כך. הביטי מה יפה אור השמש…

– כן – אמרה האם בפנותה אל החלון – השמש מבטת ישר אליך ואינה יכולה לגרוע עין ממך – צחקה האם. גם שרה צחקה לקומפלימנט, בהשמיעה לה אמה.

– אבל די לשכוב! – אמרה זו פתאם – די, קומי!

– עוד מעט…

– עוד מעט, עוד מעט… כן אומרות העצלות! הלא עוד לא בא אכל אל פיך מיום אתמול… אמנם צדקו האומרים, כי תשעה קבין שיחה נטלו נשים… אני השטיה יושבת פה ומפטפטת אתך. לו ידעת, בתי, מה צפיתי כל העת אל הימים, אשר אוכל לשבת ככה ולפטפט אתך, אלי!… אבל קומי… – אמה החלה לדגדג אותה והיא התפתלה, השתמטה בצחוק חזק, ובאחרונה, כשראתה שאין מפלט לה, קפצה מעל המטה.

– אָ, ככה טוב! –

שרה ישבה על המטה ותחל להפריד את שערותיה הקבוצות למקלעה “יוָנית”.

– איך את ישנה עם מחטי-השער בראשך! – קראה האם בדאגה – הלא עלולה את להפצע חלילה.

– ומה לי לעשות? בלי המחטים מתפזרות השערות בשעת השנה ומסתבכות, עד שקשה אחרי כן להפרידן…

– זהו מפני שארוכות וצפופות הן מאד… העירה האם בתחבה את ידה בשערות הבת – גם לי היו שערות ארוכות ויפות כמו שלך, ואני הייתי קושרת את שערותי במקלעה וחובשת מטפחה לראשי. איעצך לעשות כמוני… – האם דברה אלה בטון רצין, כאלו היה הענין נוגע לחייהן, ונכר היה, שנעימה לה ההכרה, כי אפשר וצריך כבר לדבר ככה אל בתה… שרה צחקה לשמע עצת אמה.

– ח-ח-ח… מטפחה על ראשי עם עניבות! ח-ח-ח… אני משערת מה יפה אהיה בקשוט כזה!

– ומה בכך, שר’לה! הלא כאשר תנשאי לאיש תכסי גם ביום את ראשך במטפחה! – האם הרגישה כנראה תענוג נסתר מהמחשבה על אודות העתיד ההוא. שרה השפילה דומם את עיניה על רגליה היחפות, המורדות על הרצפה, אף כי לא הבינה היטב את דברי אמה האחרונים.

אמה ישבה על ידה ולא גרעה ממנה את עיניה המפיקות אהבה. שרה הכירה כי אמה מתענגת על רעננות גוה ועלומיה הפורחים ותוסף לשבת זמן מה ערומה חציה, אחר לקחה במתינות את שמלתה ותלבשה ותגש אל שלחן-הרחיצה ואמה היתה עומדת עליה ומשמשת אותה, פעם מושיטה לה בורית ופעם יוצקת מים על ידיה או מפשילה את קצה כתנתה לעמת ערפה, למען לא תרטב במים. שרה הרגישה אהבה רבה בכל תנועה ותנועה שהיתה האם עושה. גם כאשר עמדה לפני הראי ותסרק את שערותיה השחורות והארוכות עמדה אמה מאחריה ותסתכל בהן.

– “וקורסט” אינך לובשת?, אַ?

– לא.

– טוב, טוב, בתי! גם להבא אל תלבשי. איך חסרה מאומה גם בלי קורסט… לואי שכל בנות ישראל תהיינה כמותך.

שרה מהרה לצאת מן החדר למען שים קץ לשאלות אמה ושבחיה, שהיו אונסים אותה להתאדם.

בחדר-האכל פגש אותה אביה בפנים שוחקות ובזרועות פתוחות.

– ננו, מתוקה היתה שנתך, לישן כל כך הרבה! – אמר בנשקו לה.

– היא לא ישנה כלל, רק שכבה במטה ותצחק עם השמש – אמרה האם.

– אך עם השמש? ח-ח-ח…: האם בעירך שם מצחקות הנערות עם השמש? אֶח, עזי, עזי הקטנה! לכי לסעוד את לבך, הלא כמעט מעת-לעת שלא אכלת…

היא סעדה, וההורים ישבו כל העת על ידה ויביטו בענג מיוחד אל בתם.

 

ספר שני    🔗

י.    🔗

חיי שרה בכפר שטפו בשקט ושלוה בתוך שדות רחבים בין אכרים ואכרות, בחרשה היפה, המלאה צל וסוד, על שפת הנחל ההומה וזורם לאט… ביחוד אהבה את הנחל. בבקר השכם, כמעט פרץ אל חדרה קו-השמש הראשון פקחה את עיניה, חככה אותם מעט באגרופה וקפצה מעל מטתה, לבשה את בגדיה, חטפה בידה סדין ותצא מן הבית. בחוץ כבר חכה לה הפּודֶל הנאמן שלה, והיא הלכה עמו החורשה. זמן רב היתה תועה שם. יש אשר עמדה והתבוננה באילן אחד, שהפליאה בגבהו ובעביו, או עמדה והקשיבה לצפצוף איזה סיס נסתר, אשר לבב אותה בסלסוליו המצלצלים והזורמים מחביון צל. בינתים היה השמש מתרומם עד גבה ידוע באופק וקרניו העקומות היו חודרות בעד הענפים המסובכים, מזהיבות את העלים וזורקות נטפי אורה גם על מצע העשב הרך. צחוק האורות והצללים בנשב הרוח בעלים ובעשבים היה מלבב את שרה ומושך את עיניה, וכאשר עיפה וחם לה יצאה מן החורשה, המשתתרעה על חוף הנחל התלול, פשטה את שמלותיה, וקפצה מגבה החוף התלול המימה. היא אהבה את הנחל, את מימיו הקרים והזכים כעין הבדלח. זמן רב היתה מרעשת, מנפצת ומבלבלת את המים בידיה ורגליה, מכה על פניהם, וזורקת אלפי רסיסים מזהירים בניצוצות לנגה השמש; היא אהבה לעמוד על מקומה ולהבט אל החוגים הסובבים ומתרחבים מסביב, וצפים הלאה ממנה; אל הגלים הקטנים המלקקים ולופתים כנחשים את בשרה הורדי, ואל חלקת הראי של הנחל. ופּעמים הטבילה את ידיה במים ואחרי כן הוציאה אותן ותחזיקן באויר, כשאצבעותיה פזורות, ותתבונן אל הטפות שנתזו בראשי אצבעותיה המזהירות בשלל-צבעים נפלא, ותפלנה המימה אחת אחרי אחת… וכשהיתה עולה מן הנחל, היתה יושבת זמן רב על החוף ומבטת אל המים השוקטים ומזהירם ככסף מותך; יש שאוז לבן עובר על פניהם, שוחת בגאות ובהכרת ערך עצמו, ואחריו נמשכים שני חריצים ארוכים ודקים בתוך המים… ושם במרחק פני הנחל ממראה ורדי ענוג: דומה הוא לעלמה רעננה וענוגה, שקמה זה עתה משנתה, ומלאה הכרת נעוריה ויפיה הפורח היא מתמתחת מרוך ומהתעדנות ומגלה לשמש, לשמים את חזה הצעיר…

אחרי סעודת הבקר בחברת הוריה היתה שבה עוד הפעם אל החורשה, או אל השדה, אך הפעם בחברת האכרות הצעירות, מי שהיו חברותיה. הן ארו פקועות וגרגרי-אדמה. נעימה היתה לה עבודה זו, נעימה היתה לה חברת האכרות הצעירות, הבריאות, הפשוטות והתמימות. וכשהיו מתיגעות, היו מתקבצות סביבה על איזו גבעה והיא היתה קוראת להן מספר, שלקחה אתה, איזו אגדה יפה, וספור-מעשה מלבב, או היתה מספרת להן על פה ממה שקראה בספרים, או מחיי העיר. כלן היו מקשיבות בשים-לב לספוריה מבלי גרוע ממנה את עיניהן המפיקות תמהון. לעתים לקחה אתה איזה ספר והתרחקה לבדה לאיזו פנה רחוקה בחורשה על חוף הנחל לקרוא-שם; אך קשה היה לה מאד לרכז את מחשבותיה ולרתקן לענין אחד. שפעת החיים בקרבה קלחה בכל עוז ומחשבותיה היו טסות ומרפרפות כצפורת-גנים… לפעמים באמצע הקריאה תעה מבטה מעל הדף, עבר הלאה, קפץ אל החוף הירוק אשר מנגדם, ודבק זמן רב אל איזה עץ או קצה גג הנשקף במים… ומחשבותיה היו שאננות, שקטות כמים האלה הזורמים לרגליה…

כן היה עובר לה כל היום, וככבות קוי השמש האחרונים היתה עולה על יצועה וחושבת בבת-צחוק על קו-השמש הראשון, שהיתה בטוחה בו, כי לא יאחר מועדו להעירנה.

אך לפעמים היה מצחה הגבוה והבולט מתכסה ברשת קלה של קמטים רבים, קצות גבות עיניה היו מתרוממים ובמבטה היתה נראה התרכזות של עיון והתעמקות פנימית. אז היתה עב קלה של יגון מליטה את פניה, והעב הזאת לא חלפה גם כשהיתה יושבת בחברת הוריה, גם כשהיתה מטילת בלי שום מטרה עם הפודל שלה. ובמדה שארכו ימי שבתה בבית הוריה, במדה שהקשיבה אל דבריהם והתבוננה אל חייהם, – בה במדה רבו ותכפו הרגעים העגומים האלה…

* *

באחד הערבים הראשונים לבואה מן העיר ישבה היא ואמה על המדרגה התחתונה של המעקה, ופתאם בקשה מאמה לספר לה פרטי אותו המאורע הנורא, אשר שמעה מזכירים אותו עוד בילדותה, אך פרטיו לא היו נודעים לה. זמן מה סרבה לה אמה, אחר נעתרה ובאנחה כבדה החלה לספר:

– הדבר היה לפי חמש עשרה או שש עשרה שנה. עתים רעות באו פתאם עלינו, לואי שלא תשובנה עוד. עוד עתה יסמר שער ראשי וקור יחלף בכל אברי בזכרי את המקרים והמעשים של הימים ההם. אנחנו היינו אז כבר גדולים. אני הייתי נשואה וגרתי כבר פה בכפר; אחותי הצעירה היתה נשואה גם היא והתגוררה עם אישה בעיר רחוקה מאתנו, בקוקז; רק אחינו הצעיר ליבלה, עליו השלום, היה יושב עוד בבית הורי ועוסק בתורה. יפה היה ליבלה שלנו כחמה; אני זוכרת עוד את מראהו היטב, השכינה היתה ממשה שורה עליו. ולב טוב היה לו, ממ… פשוט-זהב! עוד כשהיה ילד הולך אל החדר היה מחלק בין חבריו העניים כל מה שאמנו היתה נותנת לו לאכול. לפעמים היה מביא אתו מן החדר חבר רעב ומבקש מאמנו שתאכילנו… הה, הה… אך מי יתכן דרכי ה‘, מי יאמר לו מה תעשה? כך נגזרה, כנראה, מלפני מי שאיני ראויה להזכיר את שמו, שיאבד ליבלה בדמי ימיו. עוד זמן רב לפני היום הנורא ההוא הרבו האכרים להתלחש ברחובות ופניהם היו אז כל כך נוראים… בביתנו התארחה אז אחותי מקוקז עם תינוקה שהיה בן חצי שנה. כן… התלחשו האכרים בשוק ולבות אחינו היו נרעדים, נרעשים ונפחדים. רבים עזבו את בני-ביתם. אבי יעץ גם לאסתר אחותי לשוב אל אישה. אך היא התעקשה ולא חפצה בשום אופן לעזוב את הורינו לבדם בעת רעה כזו. מנו, בודאי מה’ היה הדבר כי תשאר! כלנו אהבנו מאד את הורינו וביתנו. “איך אסע מזה – היתה אומרת – איך אעזב אתכם בשעה כזו”. “פתיה! – היה עונה אותה אבינו – האם את תגיני עלינו? ה' מגן לנו ולא יתננו בידיהם… אך את, מה כחך, כי תעזרי לנו, הלא אשה חלשה את. וילדך מה? את שוכחת, כי ילד יונק על ידיך!”. אין דבר, אבא!" היתה אומרת לו ולוחצת בחזקה את ילדה אל חזה; – הלא בעצמך אמרת, כי ה' לא יעזבנו. הוא לא יתן לצרה שתבוא עלינו, ואני לא אעזבכם פה לבדכם נמקים מפחד, חרדים מיראת יום המחרת". גם ליבלה, שהיה שתקן מטבעו, נכנס לתוך דבריהם ושדל בדבריו את אחותנו שתסע, אך לא הועיל דבר, והיא נשארה. אָח-אָח-אָח-אח…

רגעים אחדים החרישה האם. נכר היה כי קשה לה לעורר זכרונות המכאיבים.

– הדבר היה בלילה, שבה עוד הפעם לספר, אבי ואמי כבר ישנו בחדר משכבם, שהיה הקיצון; אסתר וילדה ישנו בחדר הסמוך, ובחדר הראשון, אשר חלונו פונה אל הרחוב ישב ליבלה וילמד. השעה היתה מאוחרה. הכל בבית ובבתי השכנים ישנו שנתם, רק הוא לבדו ישב והגה בספר. הוא התעמק בלמודו כל כך, עד שלא שמע את השאון המוזר, קול המולה פרועה וקולות צעקה ויללה, אשר עלו בלולים יחדו וילכו הלך וקרב אל הבית. הוא התעורר, הבין את הנעשה רק כאשר התדפקו כבר על הדלת וכתלי הבית רעדו נעו מהדפיקות החזקות, גם המנורה קפצה התנודדה על השלחן… מה היה אחרי כן אין איש יודע. כאשר הקיצו אבי ואמי משנתם קפצו בעד החלון החוצה. הם אמרו לקרוא לעזרת שכניהם, אך ברחוב המו רק אכרים שכורים ופרועים… אחדים מהבריונים רדפו אחרי הורי, אך הם נסו בחשכת הליל, נסו בלי-דעת עד מחוץ לעיר, לנו שם תחת גג חורבה אחת רעועה, שבה הסתתרו מפני רודפיהם. כל הלילה ולמחרתו עד הצהרים ישבו שניהם נדהמים על בול עץ אחד בחורבה ההיא ואיש מהם לא הוציא בכל העת הגה מפיו. איזה דבר כבד, אִלם ושחור קפא עליהם, חדר אל תוך נשמתם ויעק עליה וידכאה כלה.

רק לעת הצהרים עברו עליהם יהודים נבהלים ונחפזים מהיער הקרוב, שהסתתרו שם, וימצאום ויעירום מקפאונם ויובילום העירה. העיר שקטה כבר, אך בכל הרחובות נראו רק בתים נהרסים, בלי דלתים ובלי חלונות, ומסביב להם כלים מנופצים, חפצים שבורים, באויר התעופפו נוצות כפתותי-שלג ועל הארץ התגלגלו כסתות קרועות. לאחרונה קרבו אל ביתם, באו שמה ומה שנעשה אתם באותה שעה – אי אפשר לתאר בדברים… לא לחנם הלבין אז שער ראש אבי כלו! הם ראו את ליבלה שוכב אצל הפתח, ראשו שסוע לשנים, ומוחו שפוך על הגמרא. נראה היה שבמבוכתו תפש את הגמרא וירץ לקראת השודדים אשר פרצו הביתה, למען גדר בעדם את הדרך לחדר אחותנו… נראה הדבר שסוכך בגמרא על ראשו ממהלומות הבריונים… בחדר השני מצאו את אסתר שוכבת נחנקה על המטה ותחתיה – עוללה כחול ונחנק… היא נאבקה, כנראה, עם הבריונים, חפצה להגן על עוללה, סוככה עליו בגופה…

האם החרישה, גם שרה לא הוציאה זמן רב הגה מפיה. מסביב היה ליל שוקט וקופא; דומה היה כאלו עצר בעד נשימתו והקשיב גם הוא אל הספור העצוב. רק מרחוק השתפכו בלי הפסק, במדה שוה בקרירות גמורה – מוסיקת הצפרדעים ונפילת-המים…

– נורא הדבר, אמא, נורא! – דובבה שרה בלחש אחרי דומיה ארוכה.

– אָי-אָ-ח… – נאנחה האם מבלי ענות דבר.

והאנחה התעופפה למרום ממעל לכפר, מעל לשלותו השוקטה…

– בגלות אנחנו, אמא! − אמרה שרה פתאם בעלות על לבה זכרונות ילדותה, והמון הספורים אשר ספר לה אביה אז, כשהיתה יושבת על ברכיו ושומעת את דבריו על הגלות ומרירותיה, על עני ישראל הנודד בעמים, על הצרות והרדיפות שסבל העם הזה במשך אלפי שנים…

–כן, בתי, בגלות, בגלות!

– שמעי נא, אמא, כמה שנים אנחנו בגלות, האינך יודעת?

– מי יודע! מאות שנים, אלפים… אולי יותר!

– האמנם? ומתי יבא הקץ, האם לא בא עוד מועד? המעטות עוד הצרות? האין כל תחבולה?…

– מי יודע?

– ואולי עוד מאות שנים תעברנה…

– ה' עמך, שר’לה! ליהודי אסור לדבר דברים כאלה. היהודי צריך להאמין שהמשיח יכול לבוא מחר, היום, באותו רגע… בכל עת ובכל שעה יכול הוא לבוא! “אף על פי שיתמהמה, בכל זאת אחכה לו שיבוא”…

– אף על פי שיתמהמה… ועד כה וכה?

– עד כה וכה רע, בתי, רע מאד! – אמרה בגחוך קל מלא מרירות מיוחדה.

– מדוע? האין כל תחבולה? – התרוצצה במח שרה שאלה, שלא בטאה אותה.

אמה הלכה לה והיא נשארה עוד איזה זמן לבדה על המעקה שקועה במחשבות מרות.

– מדוע? האין כל תחבולה?

ראשה כבד ועל תחתית-לבה היה מין משקע מר. היא קמה ממקומה, באה אל חדרה, פשטה את בגדיה ותשכב לישן, אך מחשבות כבדות התנועעו לאטן במחה. בדמיונה הצטירה תמונת ליבלה דודה עלם חור כסיד, עומד לפני פתח חדר אחותו, מחזיק בשתי ידיו גמרא כבדה ומכסה את פניו, למען לא יראה את הקרדום המורם עליו. היא שִותה לפניה את המחזה איך חנקו את דודתה. היא צוחה בכל כחה, נאבקה בשארית כחה עם הבריונים אשר חנקו אותה, אך אלה לא נתנו לה לנוע, להתרומם מעל היונק המפרכס תחת גויתה… מעל לכל המחשבות הכבדות והדמיונות המחרידים צפה פתאום עוד הפעם השאלה:

– האין כל תחבולה?

אך השאלה הזאת נשארה כמו תלויה במוחה בלי מענה. התמונות הנוראות של ליל הפחדים ההוא נגולו זו אחר זו בדמיונה, נגולו וחזרו ונגולו פעמים רבות בלי-הפסק…

רק סמוך לאור הבקר ישנה, ושנתה הקצרה היתה כבדה ומלאה חזיונות נוראים ומבהילים…

* *

ליל מוצאי שבת היה. כל היום היו השמים מכוסים עבים אפורים. טפות קטנות וצפופות היו נופלות ארצה בעצלות ובתמידות ממש כביום סגריר של בציר. ועתה היו השמים טהורים. השמש השוקעת יצקה על מרחבי האופק הרבה צבעים נפלאים והאויר היה ספוג כלו ריחות חריפים ועדינים, אשר זרמו והתמזגו יחד מהשדות, האחים והעצים. הורי שרה ישבו על המעקה וישתו תּה, והיא ישבה על אחת המעלות ותבט לפניה. פה ושם התהלכו אכרים ואכרות צוחקים ומזמרים בחופשה. לא רחוק ממנה על אצטבא של דשא לפני אחד הבתים ישבה מסבה של זקנים ממולם עמדו צעירים אחדים נשענים על מקלותיהם מאחוריהם. כלם היו לבושים כתנות בד לבנות על מכנסי-בד לבנים; הזקנים יחפים וראשיהם גלויים, והצעירים בנעלים גבהים ומגהצים וכובעים עם מצחנים מבהיקים, עומדים שַׁחי-ראש ומקשיבים בשים לב למה שהזקנים מספרים. אצל משוכת-גדר עמדה קבוצה גדולה של אכרות מדברות ומפטפטות כלן בבת אחת, בהמולה רבה, ומפצחות גרעיני-אבטיחים; ביניהן היו מרקדים ומצחקים ילדים וילדות יחפים, קולותיהם מצלצלים כפעמונים-קטנים באויר הערב. לא רחוק מהקבוצה הזאת עמד צמד נאהבים צעירים: הוא, בעל שפם ארוך וכובע מעתק מעט הצדה כבן-חיל, עמד מחוץ לגן, שתי ידיו סמוכות על הגדר ועיניו מביטות לנכחה, והיא עמדה בגן נשענת בצדה על הגדר, עיניה משפלות ובבת-צחוק של בישנות-עלומים היא מקשבת אל דבריו המלאים תאוה… ומשם, מבית-המרזח בקצה-הכפר, מגיעים קולות של שכורים, צעקות ושירות, גם נגינת הרמוניקה לפעמים. השמש, אשר צנחה מאחורי החורשה, עזבה אחריה על האופק לשונות-אש ארוכות, אשר נהפכו לצבע ורדי-חור, וממעל להן רפרפו קרעים פיאולטיים רכים; הצבעים הלכו והתמזמזו; וממרומי השמים, אשר הוצתו בהם פה ושם כוכבים נוצצים, רועדים וצנועים – שטפה על הכפר חשכת-תכלת…

שרה הביטה אל הילדים המצחקים, ואל השמים היפים ואיזו תוגה סתומה לחצה את לבה. היא כמו קנאה בכנופית-האכרות העליזה, בילדים, בזקנים היושבים על אצטבא… משום-מה נדמה לה כאלו בודדה היא, גלמודה גם בחברת הוריה הסובבים אותה באהבתם ובדאגתם לה. כחידה לה אביה בשום אופן אינה יכולה להבין מה מעסיק את מוחו, מה מסעיר את נפשו כשהוא יושב על ספריו? כחידה לה גם האם, האוהבת לקרוא בנגון עצוב את “הנופת צופים” שלה והנושאת בקרבה זכרונות איומים, אשר רק קצתם ספרה לה בערב ההוא… גם כל חייהם ביחס אל האכרים הסובבים אותם, ביחס אל עצמם, כחידה בעיניה והיא אינה מבינה אותם… והיא הביטה אל ערב-התכלת, אשר עטף הכל מסביב ברוך ובעדן, ותוגה קלה וענוגה לחצה את הלב הנסער ממאויים בלתי-ברורים ובלתי-מבוארים בדברים.

– יום בהיר יהיה מחר – נשמע קול האב מדבר אל האם – ירכתי השמים היו אדומות בשעת שקיעת חמה.

– נראה הדבר… היו יום של “מרה שחורה”, ולכבוד יום שבתם ראה איך טהרו השמים, גן עדן ממש. “מזל-טרפה” שלהם!

– אָ, גם זה מזל! – צחק האב – האם זהו העקר? העקר הוא החג בעצמו. וכי שבתם דומה אף במקצת לשבתנו, ראי נא… – אמר בהראותו באצבעו על איש-צבא שכור, אשר הלך והתנודד ברחוב, וראשו פרוע ופניו מגאלים – השומעת את? שם, שם בבית המרזח חוגג העם את שבתו… ומה עושים חיטינו, סנדלרינו וכל בעלי-המלאכה שלנו? המבקשים גם הם את תענוגיהם בבתי-מרזח? לא לא! פרק תהלים – זהו כל תענוגם, זהו היי"ש שלהם, בו הם משכיחים את רישם. ואת אומרת: “יום בהיר – מזלם גרם” ח…

– אבל – טענה האם – בכל זאת אין להשוות את מזלנו אל מזלם. ראה איך הם שמחים, היש להם איזו דאגה, אשר תגזל מנוחתם? מי מאחינו בני ישראל חפשי מדאגות כאחד מהם? אַ?

– אל תדברי הבלים – הפסיק אותה האב – יסלח לך אלהים פשע שפתיך! ואם יש להם חיי העולם הזה מה בכך? היש להם תורה ומצות? וחלקנו בעולם הבא? וכי לא כלום זה בעיניך?

– אבא! – נכנסה שרה פתאם לתוך דבריהם: – מפני מה נתן אלהים תורה דוקא לנו, דוקא בנו בחר מכל העמים? אַ? ועוד זאת, מפני מה… – היא לא ידעה להביע את העקר, אשר ענה את נפש, אשר חפצה לשאול; אך האב הפסיק אותה:

– אֶ-ה, בתי, גם את היית ל“פילוסוף” כאמך! אבל היטבת לשאול… באמת מדוע בחר דוקא בנו, היהודים הקטנים הדלים והשפלים, לתת לנו תורתו הקדושה, אַ? קושיה! אבל שמעי נא את אשר ספרו לנו חכמינו…

הוא ספר לה את האגדה, איך חזר אלהים על כל אומות העולם שיקבלו את תורתו ואיך אומות העולם לא חפצו לקבל עליהם עול חוקים ומצות, עד שבא לאומה זו והקדימה נעשה לנשמע. שרה הביטה אל אביה, אל פניו אשר נגה עליהם אור חור מדמדומי השמש השוקעת, אל עיניו אשר הפיצו אור מוזר כל כך, מבלי משים עלה על לבה זכרון אביה-זקנה.. לה נדמה כי פני הזקן היו בודאי כפני אביה מתולעים מזהרורי השקיעה, עיניו בוערות כגחלים וזקנו הלבן ככנף-כסף של יונה רועד בחשכה, עם תורה קדושה בלבבו. כהרף-עין חלפה בדמיונה התמונה הזאת ותעלם.

טוב, טוב… לו יהי כן… – אמרה בלחש – אבל מדוע רע כל כך לנו? אם בחר ד' בנו מכל עם, הן לא רק למען סבל צרות יותר מכלם, מכל אלה אשר לא חפצו לקבל תורתו? אַ?

– נוּ, מה תגיד, ברוך! – קראה האם – הלא צדקה שרה, קושיה חמורה הקשתה, ומה תענה אותה, ח-ח-ח… בת-חיל את שר’לה עטרתי, בת-חיל! חלילה לי לחטוא בשפתי, לתת דופי במעשי עליון, אך אומרת אני, שכלי אינו משיג את הדבר.

– מנוּ, לפלוסופות נעשו פתאום! – קרא האב בתערומות – איזו רוח עברה עליכן לחקור ולדרוש? אם ה' שולח עלינו יסורים, אות הוא, כי לטובתנו הם. “מאי דעביד רחמנא לטב עביד” אמרו חכמינו. שכלנו אינו משיג, אך עלינו לשמוח על הרדיפות, הצרות והמכאובים, שהוא שולח עלינו… אנחנו מקדישים את שמו ברבים, סובלים על תורתנו, על חגינו הקדושים, שאין חפצים להמירם בעל כל הון! אֶח, מה אדבר עמכן! נשים אתן, ומה אתן מבינות – הוא הניע ידו באויר ביאוש ובטול, אחרי כן תפש בקצה זקנו ויגישו לפיו, שקוע במחשבותיו.

– כן, אבל… – נסתה שרה לדבר וכרגע הפסיקה.

– מה “אבל”? דברי! – אמר האב בקול נמרץ.

היא לא ענתה. הוריה לא דברו גם הם. אחרי זמן מה קמו ממקומותיהם ויבואו הביתה.

– העוד תאחרי לשבת פה? – שאלתה אמה בעמדה בפתח הביתה.

– לא – ענתה מבלי הסב את פניה אליה. אחרי זמן מה באה גם היא אל חדרה, נגשה אל החלון ותפתחהו ונשמת הערב הרעננה נשבה על פניה. מסביב דממה, רק ממרחק צפה באויר שירת אכר בודדה. ומהאחו הגיע קרקור צפרדעים בלול בשאון מפל המים. בערב הנפלא הזה היתה מורגשת נשימה חמה וענוגה כנשימת חזה אשה צעירה… היא הוציאה את ראשה בעד החלון הפתוח ותשאף אל קרבה את האויר המשכר הספוג ריחות צמחים חריפים, ובמחה היתה ערבוביה רבה של מחשבות מסובכות ושאלות לא-ברורות ולא-נפתורות.

האב אומר, שכדאי לסבול בשביל המצות הקדושות והחגים הקדושים, אבל… הכי אי-אפשר לשמור כל אלה מבלי סבול עליהם? “קדושים”! ובמה קדושים? האם בזאת שהאב לומד בימי חג והם שותים לשכרה? והלא גם אצלם יש אנשים שאינם שכורים, גם הם חושבים את חגיהם לקדושים. היא זכרה מבלי משים את השיחה, שהיתה לה פעם אחת עם סשה קרינגלד. זו שאלה אותה גם כן, האם כל קדושת החג היא בנענועי הלולב, באכילת מצה וכדומה? היא לא ידעה מה לענות, סשה צחקה עליה, ועל זאת קצפה מאד. מדוע קצפה? האם לא צדקה סשה בשאלתה? ובאמת. הכדאי הוא לסבול בשביל נענועי לולב, ישביה בסוכה ואכילת מצה? איה הקדושה? יודעת היא ש“עבירה” גדולה היא לחשוב כזאת, לו שמא אביה את רעיונה נמלא חמה בלי-ספק על “הנשים שאינן יודעות מה הן מדברות”… כן, עבירה… ובכל זאת… מי יבאר לה זאת? מי ישיב לה תשובה ברורה על ספקותיה?

תפושה במחשבות, נשענה על כפות ידיה ישבה והביטה בעינים הוזות לתוך האפל הכחול של הערב, הערב האִלם שדומה היה כאלו בעצמו הוזה והוגה מחשבה עמוקה… בקצה האופק האפל הוצת כוכב אדום, אשר הלך וגדל לאטו במתינות בלתי מצויה שגדל והיה לחוג גדול ואדום, שהלך וחור אחרי כן ונעשה לירח צנוע ועצוב…

יא.    🔗

שרה שקעה יותר ויותר במחשבות בלתי-ברורות ובלתי-מדויקות. היא לא יכלה לעמוד על רעיון אחד מבלי אשר נצטרף אליו רעיון שני, שלישי ורביעי, שבאו כלם בערבוביה אחת וידרשו פתרון אחד… רשמי פניה הרצינים והמרוכזים, עיניה הנעוצות תמיד בנקודה אחת והחורה הקלה אשר כסתה את לחייה, – העידו, כי איזו שאלה גדולה עומדת לנגד עיני רוחה, והיא מתקשה למצוא לה פתרון. יש שיום תמים היתה יושבת סגורה בחדרה ומבטיה הקופאים נטויים אל ספר פתוח, אל החלון, ויש שהתהלכה מהבקר ביער עד שעיפה כלה והתנפלה בצל אחד העצים ביער או על החוף התלול, אשר לרגליו התלחשו ופטפטו גלי הנחל, פרקדן שכבה ועיניה שוטטו בתכלת שבלי-סוף, ואז היו מחשבותיה כאלו מקבלות צבע חור, מתרחקות ממנה ומתנדפות, ומנוחה בהירה, באותה המנוחה הזורמת מהתכלת הגבוהה והטהורה, השתפכה אל קרבה…

פעם לעת ערב, שבה עיפה ויגעה הביתה. באויר החם והמחניק הורגשה קרבת סערה, ריח גפרית. השמים כוסו בעננים כבדים מצבע פיאוליט-כהה. מסביב היה שקט, אך לפעמים התעוררו רוחות קלים כנשימות נעצרות ונחבאות של חזה אמיץ וחזק ויסובבו ויפזזו כילדים שובבים, הרימו מעל האדמה פסות-ניר, עלים נודפים, שבבים ויזרום באויר וישליכום, אחרי כן חלפו בטיסה קלה על פני צמרות העצים, העבירו נהימת-זעם בעפאיהם, ועוד הפעם נעלמו. בקצה האופק בשולי היריעה הפיאולטית-כהה של העננים הזוחלים במתינות ונערמים זה על גבי זה, התנוצצו התפתלו לדקה אחת נחשי-אש חורים, אשר כבו כהרף-עין…

שרה הלכה לה לאטה ותתענג על צחוק הטבע היפה. מרחוק ראתה את אביה ואמה יושבים על המעקה, ודואגים כנראה לה על אשר לא תמהר לשוב לפני הסערה, היא הוסיפה ללכת בצעדים אטיים.

– הרחיבי את צעדיך, הלא עוד מעט תתחולל הסערה – קראה אליה האם.

– שר’הלה אינה יראה ממים, לא סוקר היא שתמס… – אמר האב.

–איפה היית, בתי? – שאלה אותה אמה ותבט אליה בעינים זרות וסוקרות. בכלל נדמה לשרה, שהוריה מחניפים לה משום-מה, מתאמצים לשדלה.

– טילתי.

– כן, טילת – אמר האב כמתרעם – אבל האינך רואה את הסערה הקרבה? הלא עוד מעט ומטר סוחף ירד ארצה.

– ומה בכך, הלא בעצמך אמרתי, כי לא סוקר אני שאמס – ענתה שרה בגחוך, ואמה צחקה בקול גדול.

– נו, נו, חכמה! אל תסרבי לאביך… גשי הנה ושבי על ידי!

היא ישבה על יד אביה. אביה שם זרועו על שכמה ויחלק בידיו את שערותיה, ואמה, אשר ישבה על הספסל ממולה, לא גרעה ממנה עין. כלם החרישו.

– מה את חושבת עתה, שר’לה? – שאל פתאם אביה.

השאלה הזאת הפליאתה מעט; עד אז עוד לא שאל אותה אביה כזאת.

– לא כלום – ענתה.

– איך זה לא כלום? יושבת את ושותקת… הלא חושבת את מה… האין לי רשות לדעת את מחשבותיך?

שרה משכה בכתפיה בהתרגזות עצבים קלה; הפצרות האב לא היו לה נעימות.

שמעי נא, בתי, מדוע נפלו כה פניך? – אמרה אליה פתאם האם בקול מחנן – בימים ראשונים לבואך היית ממש כפרח מזהיר ופורח. גם אז אמנם נעשית לפעמים כחולמת, עסוקה באיזו מחשבות, אבל לא שמנו לב לזה. גם לאביך יש הרגל זה. בשעות עליזות נמשך הוא לפעמים פתאם אחרי מחשבה אחת, שוקע בה… אבל זאת היתה אתך רק לעתים רחוקות. ובשאר פעמים היית שמחה, עליזה, אך עתה מה זה היה לך? אנא הגידי לנו, בתי, הלא פניך ככה רעים…

– אֶ! אל תשגיחי, בתי, בדברי אמך, הלא אשה היא! – נכנס האב לתוך דברי האם – האמיני לי, כי הנך גם עתה כמו אז “מזהירה”, פורחת… ועוד תוסיפי לאכל ולהתפטם, אז תעבי תשמני עשרת מונים; אבל… שמעי נא, בתי! הלא אב אנכי ויכל אני לשאול אותך, מדוע הנך כה עצובה? בודאי יש לך איזו מחשבות, המרגיזות אותך, אולי נוכל אנחנו להיות לך לעזר בדבר-מה? אני מדמה, ששיבתך הקרובה אל העיר מחרידה את מנוחתך. הגידי נא, אולי קשה לך השיבה שמה, אולי קשה לך הגימנזיום בכלל, הלא אין כופין אותך, אם תאבי – תסעי, ואם לא – תשבי אתנו.

דברי אביה, אשר גם הוא, כמו אמה, לא חפץ לגלות לה את כל דאגתו וחרדתו עליה, – היו רכים-רכים מאד, ובדברו לא חדל להחליק את שערותיה, צוארה ולחייה.

– לא, אבי, אין הגימנזיום מחריד אותי בכלל, ולא עליו אני חושבת – אמרה שרה בהורידה את ראשה על חזה ובהשפילה את עיניה. דברי אביה המלאים אהבה רבה אליה עשו על נפשה רשם חם; אך השיחה היתה קשה לה בכל זאת.

– ואם כן?…

– בכלל, אבי, לא טוב לי… – ענתה לאחרונה בלחש.

– לא טוב לך?? – שאל האב נבהל, ובאותו רגע חשה על עצמה גם את מבט אמה הנבהל והתמוה.

– כן… רע לי, מדוע, אינני יודעת… – ענתה בכבשה פניה בכתפו של אביה – לפעמים נדמה לי, שהכל לא כך שצריך להיות, הכל… אתה, אמי, כלנו צריכים להיות אחרים, אבל איך להיות אחרים ומדוע, איני יודעת… אינני יודעת ורע לי, אבא… – לחץ-לב נורא תקף אותה, סנטרה ושפתה התחתונה רעדו על כתף אביה, בכל כחה עצרה בעד הבכי, אשר חשב לפרץ.

זמן-מה שררה דומיה כבדה.

פתאם החלו האב והאם לדבר בבת אחת ובקול מחנן:

– הרגעי, בתי! – לחשי שפתי האב – הרגעי… הגידי בעצמך האין זו מחשבת-כסל? “אנחנו צריכים להיות אחרים”, למה לנו להיות אחרים, הלא אנחנו כמו שיצרנו הבורא וכמו שהוא עושה כן צריך להיות. מחשבותיך הן מחשבות זרות, גרשי אותן מלבך, בתי! ישנה את מעט וקוראת הרבה, לכן באות מחשבות זרות כאלו אל לבך… הלא חכמה את, תודה לאל, ואיך תחשבי הבלים כאלה…

– שר’לה! הלא הבלים הם כל מחשבותיך, לואי שכל היהודים יחיו בצדק ובמשפט כמונו, ברוך השם, גזל אין בביתנו ולמה נהיה לאחרים! – קראה האם בקומה ממקומה ובגשתה אליה – קומי ונבוא הביתה, עוד מעט ותתחולל הסערה. הנך מרבה ככה לקרוא, יושבת כל היום יחידה וקוראת. לא על חנם את חורת כל כך ומחשבות מטורפות כאלו נכנסות אל מוחך. לא טוב להרבות מחשבות, הן אינן מביאות טובה הרבה. את נותנת להן רגע, יום והן כבר לוקחות כל שנותיך, ומה תועלת בזאת… קומי, בתי, הסערה מתחילה! – היא חבקה את בתה ותכנס עמה הביתה, אחריה בא האב.

דברי הוריה, אשר בקשו להרגיעה, הכאיבו עוד יותר את נפשה. הם לא הבינו למחשבותיה ויתיחסו לספקותיה בבטול כזה שבא מתוך אי-הבנה גמורה. קשה היה לה לשבת בערב זה בחברת הוריה ותכנס דומם, נוגה ועצובה אל חדרה. החלון היה פתוח והרוח החזק הרעיש את תריסיו, נשא מעל השלחן גליונות אחדים ויפזרם על הרצפה. שרה אספה את הגליונות ותסגר את החלון. על השלחן בכוס מים היה צרור גדול של יַ’סְמין רענן, אשר מלא את החדר ריח חריף. היא ישבה אל השלחן, קטפה מן הצרור זלזל אחד קטן ותגישהו אל אפה; אחרי כן השליכה אותו בפזור-נפש, ותסמך את ראשה על שתי כפות ידיה ותשקע במחשבות.

להגיד להם מה היא חושבת, נקל לאמר! אבל איך? אָ, לו יכלה למצוא מפתח להרהוריה, לפתח את עניבותיהם המסובכות! ואיך לא התכוננה בעצמה לזאת? באמת איזה זרם עז של מחשבות סוחף אותה בימים האחרונים, ואיך יכלה לשאת עד כה את כל הספיקות הקשים, מבלי שהרגישה בהם? אבל מדוע לא ספרה אותם לאביה? לא, היא לא יכלה לעשות כזאת. היא אוהבת אמנם את הוריה, יודעת, כמה אוהבים הם אותה ובכל זאת קשה לספר להם כל מה שהיא חושבת ומרגשת… הם לא יבינו לה, יצחקו עליה או יגערו בה על הרהורי-חטא. כן! מענה נכון לא תקבל מהם… התאמר לאביה, למשל, שאין היא מבינה על מה שופכים היהודים כל כך את דמם? התספר להם שיש שעלה על לבה מחשבה, כי התורה “הגדולה והקדושה” שהם מתגאים בה, נהרגים עליה ובאים בעבורה באש ובמים – כי התורה הזאת איננה כלל במציאות, כי רק פרי הדמיון הנֶה? מתפללים, מטילים את הידים לפני הסעודה, מברכים וכהנה וכהנה, אבל הזו תורה שעליה בני אדם נהרגים? איננה מהרהרת, חלילה, אחרי אלהים! בודאי כך צריך להיות, אבל מדוע? היא רוצה לדעת איה אותה הקדושה שעליה כל כך מרבים היהודים לדבר? לפעמים היא שואלת את נפשה אם יכלה לעמוד בנסיון כקדושינו, כאביה זקנה וליהרג על אלו המצות, על אלו החגים, ובעמקי נפשה למרות רצונה התחשה תשובה שלילית. מה היא מוצאת בחגים, במנהגים ובמצות הלל? אפשר שיפים הם; ה“סדר” למשל: האור, הנקיון, קריאת ההגדה – היא אוהבת את הלילה הזה! אבל בכל זאת… ככה לסבול, לשאת כל כך הרבה צרות ורדיפות? אֵל! האפשר, הישר הוא הדבר?… מה יראה היא ממחשבותיה! היא מסתירתן עמוק בקרבה, מתאמצת לגרש אותן כשהן מופיעות פתאם במוחה. היא יראה פן יתפוצץ ראשה מהן, קופצת ממקומה ורצה הנה והנה בחדרה וידיה תופשות ברקות ראשה. ובמסתרים, בלילות נדודי-שנה מתפללת היא לאֵל רחום שיפץ מעט אורה במחה החשך…

מה חפצה כי יהיה לה עתה איש קרוב, אשר תוכל לספר לו כל מה שמענה את נפשה, להשמיע לפניו כל ספקותיה ולבקש ממנו תשובה, באור למה שהיא עצמה הוגה. אָ, לו היתה עתה אניוטה אִתה! לה היתה יכלה לספר הכל… תמיד, כשהיתה מספרת לאניוטה אשר אתה, היתה זו שומעת דבריה בשים-לב. גם עתה היתה אניוטה מניחה את ראשה כילדה קטנה על ברכי חברתה ועיניה היו נטויות למעלה אל פניה. אניוטה אולי לא תגיד לה כל מלה חדשה, מחוכמה, אשר תפתר לה הכל, או תבאר במקצת מה שאינו מובן לה; אך לה די שישמעו את דבריה ולא בגחוך…

בחדר היתה כבר חשכה. גשם צפוף ותכוף היה מתופף בלי הפסק על זכוכיות החלון. לפעמים קרעו ברקים את החשכה ויגלו רגע חלק מהחצר אשר נוכח החלון, ועוד הפעם שבה להיות חשכה. היא הדליקה את המנורה ותשב לכתוב מכתב לאניוטה, המכתב הראשון אחרי פרידתן.

“… לו ידעת – כתבה – מה טוב ומה יפה פה. לו ראית מה נהדר פה היער, אשר התהלכתי בו לארכו ולרחבו, ומה נחמד הנחל הנמשך כפתיל-כסף הרחק הרחק. תמיד ילחץ את חזי איזה כאב-געגועים בהביטי אליו, חפצה אני לצוף עמו יחד הרחק מזה. אל מקום אחר, יותר טוב, מרוח. פה אניוטצ’קה, צר לי לפעמים, צר מאד… אבל זה − לעת אחרת. ולו ידעת, יונתי, מה מחכה אני לך! אמנם במקום מגורכם עתה אולי גם כן יפה היער, יפים השמים, אך בכל זאת ראוי לך לראות גם את שמינו; שעות רצופות אוהבת אני לשכוב פרקדן בדשא גבוה ולהביט אל תכלת השמים, והנפש נמלאה מנוחה ושלוה; כל המחשבות המרגיזות כלות בעשן… מבטת את לך אל התכלת הבהירה, אל העבים הצחורות הצפות בתוך התכלת, ולך נדמה, כי מבטת את אל איזו תהום תכלת. אשר מתחתך עוד מעט ותנתקי מהארץ, שאת מרותקה אליה, תנתקי ותפלי אל תהום התכלת העמוקה. ובקרב נפשך אימה ונֹעם כל כך… טוב פה, אניוטצ’קה! הזוכרת את דברי קרסינסקי, מורנו להיסטוריה, אשר השמיענו ביום שעזבנו את הגימנזיום? הוא בקש לכל אחת מאתנו בנסעה אל בית הוריה, אל קרוביה או למעונות-קיץ סתם – פגישות נעימות, התודעות לאנשים מענינים ועוד. התלמידות צחקו לדבריו, אבל באמת צדק הוא. הלא אנחנו יודעות עוד מעט כל כך, עוד אנחנו פתיות כאלו, וצריך חביבתי, להסתכל הרבה, להכיר לדעת אנשים חדשים ומענינים! פה תהיה לך האפשרות להכיר גם כן אנשים חדשים. ולו – אבי ואמי. יודעת אני את משפטיך הקדומים על היהודים היראים, אבל עליך להכיר אותם, ולו רק למען יהיו משפטיך מיוסדים יותר על הנסיון. הלא אינך יודעת את היהודים בכלל. זאת אחת. והשנית, אבותי הם אנשים נפלאים, טובים; טובים לא רק מפני שהורי הם, כי אם מפני שבכלל כך הם… לו שמעת את ספוריהם, כי עתה דבקת לאהבה אותם. ספוריהם יפים מאד… אך לא! אולי הספורים אינם יפים כלל, אך נוראים, נוראים מאד! הנשימה נפסקת לשמעם. שם דמעות, דם, מיתות והריגות… אני אוהבת לשמוע אותם, נדמה לי כי המעשיות הנוראות האלה מרמזות על ענין אחר לגמרי, מבארות ומפרשות דבר-מה, משמיעות איזו תורה… מה זאת לא בררתי עוד לעצמי, לא עמדתי על אופיו של אותו דבר, של אותה תורה, אך כן הוא, כן בלי ספק… בכלל אמר לך כי אי-אפשר לבלי לאהב ולכבד את האנשים המספרים ספורים כאלה. היודעת את? הלא האנשים האלה הם הם הספורים עצמם, הם הם גבורי הספורים. לו ידעת כמה דם, כמה דמעות שפכו אבות אבותי, כמה סבלו ועונו אבותי! הלא אוהבת אתְּ “גבורים”, בואי נא הנה והביטי אל אבי ואמי, אניוטה! אולי הדבר, אשר בשבילו סבלו, אינו ולא כלום, אולי… אך העיקר, אניוטה, שהאנשים האלה שפכו דמם בעד איזה דבר. לסבול – זהו דבר גדול מאד, חביבה! היכולה אַת, אני ויתר חברותינו, היכולות אנחנו להקריב עצמנו בעד איזה דבר? לא! והאנשים האלה! אָ-אָ, כמה יכולים הם לסבול בעד יהדותם! אני אוהבת אותם, לבי רוחש כבוד להם. לא מתאוננים, לא מתיאשים הם, לא! להפך, הם מתגאים עוד בצרותיהם, וכמעט שמחים בהן”…

שרה הניחה את העט ותשקע במחשבות. הרעיונות שנערכו במכתבה נולדו במוחה שלא בידיעתה, השתלשלו, הסתעפו בקרבה בלי הכרתה. הם היו חדשים לה עצמה, וכששפכה אותם על הגליון, כמו הוקלה מעליה איזו מעמסה, רָוַח לה הרבה, הרבה. בפנה אחת רחוקה אשר בראשה נזרק שביב-אור… בשביב אור זה החזיקה ולא חפצה עוד להרפות ממנו. זמן רב ישבה, חשבה וחשבה…

"בזרועות פתוחות אני מחכה לך, יקירתי! – סימה את מכתבה אחרי זמן מה – הרבה יש לי לדבר עמך. פה אני גלמודה, יחידה עם מחשבותי. מחשבות רבות, אינן נותנו לי מנוחה… הקילי נא מעלי את יסוריהן של המחשבות בבדידות!

שלך שרה".

היא הניחה את העט על השלחן ותתהלך בחדר הנה והנה. ראשה היה כואב, כבד כאלו היה מלא עופרת. היא נגשה אל החלון ותלחץ את מצחה הלוהט אל הזכוכית הקרה ותבט החוצה. עננים כבדים ושחורים זחלו על פני השמים, ירדו, שפלו מאד, כמו בקשו לדכא בכבד משאם את כל הארץ. יש אשר נקרעה פתאם היריעה השחורה ורצועת-אור כחול-חִוֵּר התמתחה במקום הקרע על כל הככר, אך הקרעים כהרף-עין התאחו עוד הפעם, ועוד הפעם הולט הככר במעטה אפל. טפות גדולות ותכופות התרפקו על זכוכיות החלון.

* *

באחד הימים בא פקיד בית הטחנה של הגרף שודניצקי אל כפרם. הוא התאכסן אצל “זקן” הכפר, אך לסעודת הצהרים נקרא אל בית הוריה. שרה התבוננה, כי לפני בוא הפקיד נוטל אביה את ידיו ומברך על פת לחם.

– למה אתה עושה ככה? – שאלתו – הלא עוד מעט נאכל סעודת הצהרים?

– הלא הפריץ קשימיַנסקי סועד אתנו היום, האם אינך יודעת את זאת? – ענה האב בתמהון לצר הבנתה של בתו. אך תשובתו לא היתה מספקת עוד, והיא שאלה:

– מה אם הוא סועד? העל כן תחל את הסעודה לפני בואו?

– אח! – קרא האב באי-סבלנות – הנך עוד ילדה, איך אין את מבינה שלא נעים לנטול את הידים בפני הפריץ, לשים את הכובע על הראש ולברך!

– מדוע לא נעים?

– מרצה!… לא נעים… לא נאה, ודי לך. למה כל הקושיות האלה? – קרא האב.

קצף עז התלקח בקרב שרה, אך היא החישה ולא ענתה דבר. כאשר בא קשימינסקי כבר ישב אביה אל השלחן בראש גלוי ויאכל בלי ברכה, כי התחכם להקדים לברך. והאדון קשימינסקי הצטלב בטרם שבצע את הלחם ברחבה כזו, כאלו לא ישב כלל בחברת יהודים. הדבר הזה הרתיח את דמי שרה יותר. היא לקחה פת לחם ותברך בקול רם ובכונה רבה שלא עשתה קודם:

– ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם וכו'.

בת צחוק קלה הציצה מתחת לשפם האדום והעב של קשימינסקי והוריה הביטו אליה במבוכה, וכאלו כפאם שד ענו בנהימה: “אמן”.

– גברתי שרה יראת אלהים בודאי? שאל קשימינסקי בלגלוג.

שרה השפילה את עיניה אל הקערה ולא ענתה דבר, אך פניה רעמו. הוריה החרישו גם הם אך לא נעים היה להם מאד. היא הבינה זאת היטב ותשמח בלבה. ברגעים ההם היה בלבה רגש מוזר, חפץ עז להרגיז ולהרעים… לנקום בעד דבר-מה, בעד איזה עלבון. השיחה בשעת הסעודה היתה בלי חיים, בהפסקות ארוכות, והיא שמחה בלבה, כי בברכתה בקול רם גרמה לזאת. כאשר הגישו גדים ממולאים העיר קשימינסקי:

– היודע אתה, אדוני, מעלה טובה מצאתי בבני עמך, יותר נכון בנשי עמך! כלן הן אומנות נפלאות לבשול דגים ממולאים. גם אבי זקני היה אומר: “טוב כדגי היהודים”.

– כפי הנראה, אדוני, אין לך אידיאל אחר זולתי דגי היהודים, שהנך מדבר עליהם בתיאבון מיוחד כזה – העירה שרה מבלי הבט אל פני האורח.

– רגע שתק הפריץ, אחר השיב במבוכה גלויה:

– מדוע גברתי חושבת כן? לא… להפך…

ואביה גער בה:

– ה' עמך בתי! למה את מרבה היום ככה להג!

אחרי הסעודה נפרד האדון קשימינסקי מעל בני הבית. אבי שרה הלך ללותו, ובשובו דרש, שתניח האם על השלחן ככר לחם, והוא ברך ברכת המזון. שרה ישבה והביטה אליו. איזה קור נשב עליה בהסתכלה בו. צר היה לה מאד ובקצר-רוח חכתה שיגמר את הברכה ויפנה אליה:

– נו, בתי, היום קמת בודאי משנתך על צדך השמאלית – אמר אליה.

– מדוע אתה חושב ככה, אבא?

– מדוע את שואלת! ואת אינך יודעת? בושתי ממש להרים עיני. איך נועזת לאמר לו, כי… איך אמרת? שכחתי… האידיאל שלו הוא דגי היהודים, ח-ח-ח… הלא כן אמרת לו? מנוּ, לא כל אדם יאמר כך אל “פריץ”! –

– מדוע אמר הוא, כי “מעלה” אחת מצא ביהודיות מה שהן יודעת לבשל דגים?

– אַ-ה! קנאת בנות מינך מדברת מתוך גרונך.

– ומה דעתך אתה, באמת רק מעלה זו אפשר למצוא בבנות ישראל?

– בודאי, בודאי אי אפשר לדמות נשים אחרות לנשי ישראל… אבל בכל זאת אין לשכוח, כי “פריץ” הוא ולו הרשות לדבר… האם אסגר את פיו. הלא בעצמך מבינה זאת…

– ומדוע אין לך הרשות לדבר באזניו על נשיהם?

– אַח! – קרא אביה בקצר-רוח – אך ילדה קטנה את ואינך מבינה מאומה. שוכחת את כי יהודים אנחנו, בגלות, ומה שמותר להם אסור לנו, זאת אין לשכוח… הנה ה“ברכה” למשל! למה היה לך לברך בקול רם כזה, חפצה היית דוקא שילעג לנו? או אולי חפצת שיענה גם הוא אמן, ח… לא, זה היה מיותר…

– מדוע מיותר? ואם בגלות אנחנו הכי בשביל זאת עלינו לבוש ב“ברכותינו”. מדוע לא בוש הוא להצטלב בפניך? אם מותר לו להחזיק במנהגי דתו, גם לך אין לבוש בחקי דתך. פלא לי, אבא, אבל נדמה לי כי טוב מזה עושים אלה העוזבים לגמרי את מנהגי הדת. אתה נוטל את ידיך בגנבה, מברך בחשאי מפני שמתביש אתה במנהגי דתך, – מוטב הוא שלא למלא אחריהם כלל ולא יהיה עוד צורך להתביש.

– הסי! – קרא האב פתאם ופניו חורו – איך את מעיזה פניך לדבר אלי כדברים האלה. הנך עוד קטנה, ואין מוח בקדקדך, – אינך מבינה דבר. צדקנית! לו ידעת… לו ידעת מה זאת גלות… – קרא בקול צרוד, כלו רועד, ויצא מן הבית בסגרו אחריו את הדלת בשאון.

אחרי השיחה הזאת ישבה כל הערב בחדרה ותערך מכתב ארוך לאניוטה, שבו ספרה את כל המאורע הזה.

"אניוטצ’קה! – כתבה בתוך שאר הדברים – יוכל היות כי תצחקי לכל המאורע הזה, תחשביהו לפחות ערך מאד; אך לי כבד הוא מאד. וגם עתה עוד לא שלו לבי, עוד לא שקטה סערת נפשי. יקירה! הלא זוכרת אַתּ את וכוחינו ושיחותינו הארוכים בשעות טיולינו? את לא אהבת אותם ותמיד השתדלת להפסיקם ולעבור אל ענינים אחרים. ואני שניתי לך כמה וכמה פעמים, כי מתעבת אני את התלמידות העבריות בגימנזיום שהן מחנפות לחברותיהן הנוצריות. למה כל השפלות הזאת, באמת? האם נופלות אנחנו מהן? את, זוכרת אני, היית עונה אותי באירוניה קלה, כי להיות יהודיה אמנם לא נעים מאד, אך באמת אינכן מתרפסות כלל לפני חברותיכן רק מתיחסות אליהן בידידות ורעות כמו שראוי לחברות. כן היית אומרת לי, אבל מעיני לא נעלמה, כי אין הנוצריות מתיחסות אליכן כלל באותה הידידות שאתן מראות להן. ולי, יונתי, היה קשה לשבת בתוככן, חרפה שברה לבי בעבורכן, על שאתן נכלמות ביהדותכן. אז נכספתי אל הורי. אצלם, חשבתי, ייטב לי מאשר בחברתכן. אך עתה, אניוטצ’קה, אחרי המאורע הזה, מה לאמר? גם הורי אינם טובים מכן. מבטחי, נקודת-בטחוני האמיצה שהיתה בהם רופפה, התמוטטה… אַח יקרה, לא טוב, לא טוב! גם פה, גם שם, בכל מקום אחת היא, לא טוב… את שואלת אותי, חביבה, מדוע אני מרבה ככה לחשוב על היהודים, לסבול בשבילם, כאלו אין לי ענינים אחרים. היהודים בעצמם – אמרת – אינם מרבים לחשוב כל כך על אדות עצמם כמו שאת חושבת עליהם. “היהודים בעצמם”, ואני מה אני? האם איני יהודיה? שמעי נא, אניוטוצ’קה! אבות אבותי שפכו דמם בעד יהדותם, אבותי גם הם סבלו צרות רבות, וגורלי אני הוא לסבול גם כן. הלא עוד צעירה אני כל כך, וכמה יבש מוחי ממחשבות! צדקה אמי באמרה לי פעם אחת: “לנו היהודים אסור לחשוב הרבה, שמא נשתגע”.

“עוד הפעם קראתי את מכתביך המונח פה לפני אל השלחן. אינני זוכרת כבר, כמה פעמים קראתי ושניתיו. אַת קוראת אותי אליך. לנסוע או לחדול? קשה לי לפתור שאלה זו. המאורע עם קשימינסקי איננו נעים מאד, ולי קשה עתה להביט ישר בפני אבי. כשהוא נגש אלי בבת-צחקו הטובה אני משפלת את עיני. הוא מכיר זאת, והדבר הזה מסב לי יסורים עוד יותר. אבל מה אני מרגשת אליו? האומנם שונאת אני אותו, כמו ששנאתי את תלמידות הגימנזיום? לא, לא! אך בלבי ערפל, אבן כבדה מעיקה עליו, וצר לי, צר על אחרים, על אבי ועל נפשי. האומנם בוש אבי בדתי ובמנהגיה? אם כן מדוע הוא שומרם, מכבדם ומתגאה בהם בלבו? ואולי באמת צדק באמרו, כי אינני יודעת מה זאת “גלות”… לאבי קדושה יהדותו, אשר סבל עליה, ומי יודע, כמה דאבה נפשו בנטלו ידיו לפני בוא ה”פריץ“? מה קשה היתה לו הישיבה בחברתו אל השלחן? מסכן! מסכן! הוא מסתיר את מכאוביו בלבו, שם מסתיר הוא גם את גאותו על מכאוביו אלה. אבל, אניוטצ’קה, מדוע עלינו לחיות רק בקרבנו פנימה, פנימה; להצפין הכל, הכל; גם אותם הדברים אשר כל יפעתם והדרם בפרסומם? למה הוא מסתיר בקרבו את גאותו על יהדותו ומרשה לאדון קשימינסקי להכאיב את נפשו? לו ראית אותו בערב שבת! הבית מלא אורה, ופניו מזהירים כשהוא מתהלך וקורא במחיאת כפים: “שלום עליכם, מלאכי השלום!”, אז יש אשר אני חושבת כי אמנם מלאכי השלום מכתירים אותו. ובכל זאת… בכל זאת… בבוא אליו איזה “פַן” הוא מתרפס לפניו! מתירא שמא ילעג ליהדותו, ולא מפני שהוא נצרך לו. לא! אך מפני ש”פן" הוא, “פריץ” מיוחס. ומדוע כל זה? מדוע תלמידות הגימנזיום גדלות ומתחנכות באופן זר כזה? אבי גֻדל והתחנך באופן זר אחר, ואני ג"כ באופן אחר? בשעה שאני מספרת לאבי על אדות חברותינו הוא אומר תמיד, כי בגלות אנחנו; לו לא היינו בגלות, כי אז הייתן אחרות. אתן אומרות, כי לולא היינו בגלות, כי אז היה הוא כמוכן… הגלות תירוץ לכל! אבל מדוע אנחנו בגלות? מה זאת גלות? האם דבר שאין לו סוף הוא, האם היתה לנו כאחד מאיתני-הטבע שאי אפשר לחיות בלעדו, להחלץ ממנו? אָח, אניוטצ’קה! עוד ילדה קטנה אני ואין אני מבינה, אין אני יודעת מאומה. מאומה!… אבל הלא יש בודאי אנשים היודעים הרבה מאד, היכולים גם לענות על זאת. בודאי יש גם ספרים שבהם ידֻבר על כל זה! אַח, מה חפצתי לדעת את כל זאת, נדמה לי, שהייתי אז שוקטה יותר! מי יתן וגמרנו מהרה את הגימנזיום ויכלנו ללמוד למודים אחרים, לקרוא ספרים אחרים. מה אנחנו יודעות מספרינו בגימנזיום? אין מאומה! ובכל זאת, אניוטצ’קה, אשאר פה, לא אסע אליך. פה אמנם יחידה אני, בודדה… אבל אל תקצפי עלי, יקירה, הן אפשר לי לאמר מה שאני חושבת… שם אתן משקרות, כלכן משקרות: משקרות לפּלובה, לאיבנובה, זו איבנובה הידועה לצוררת היהודים, החוזרת כמה וכמה פעמים “Fohr, Fohr kein Berditschew” ואתן צוחקות להלצה זו; משקרות ליַנצינקו הגימנזיסת ארך-החוטם ששנאתיו כשממית, האוהב לקרוא לכן הלצות ובדיחות מחיי היהודים, לחקות את דבוריהם והליכותיהם ולעשות קריקטורות מהם, ואתן מתפעלות ממנו ומשבחות את כשרונו לחקות את היהודים. כן, אתן משקרות ומשקרות!… קשה לי לשבת בתוככן. אינני יכולה, אינני יכולה.

היי שלום, שלך שרה".

היא גמרה את מכתבה, סמכה את ראשה על כף ידה ותשקע במחשבות.

כמה ישבה במצב כזה לא זכרה, אך כאשר נפתחה הדלת ואמה באה החדרה, כבר היה חשך בחוץ.

– האינני מפריע אותך, שר’לה?

– לא, אמא!

– אם כן איפוא אביא הנה את המיחם ונשתה פה תה. האב נסע, ואותי תוקף שממון בשבתי לבדי.

– טוב.

האם יצאה בעוד רגע שבה נושאת בשתי ידיה את המיחם המתנוצץ, שכמה היתה כפופה מכבד המשא ופניה אדמו מהתאמצות. בלב שרה התעוררו מבלי משים רגשות חמלה למראה הפנים האלה.

– אָ-ח-אָ-ח! – שאפה האם רוח בכבדות בהציגה את המיחם על הפח הרקוע. הן ישבו אשה מול רעותה ותדמינה רגע.

– נו, שתי נא – אמרה האם במלאה את הכוסות – מדוע את יושבת ככה דומם, לבדך בחדר… בודאי מרגישה את שממון, יחידה את ואין לך חברות, אַ, בתי?

– לא, לא זאת. רק ראשי כואב מעט.

האם מששה את מצח בתה בידה הקטנה ורבת -השרירים.

– שתי חמים ושכבי לישן אז ירוח לך… קוראה את הרבה בספרים, לכן ראשך כואב.

הן ישבו איזה זמן ותשתינה תה, מבלי דבר דבר. חרש זמזם המיחם, וזמזומו הבליט עוד יותר את הדומיה.

– אנה נסע אבא? – שאלה שרה – הנסע לזמן ארוך?

– לא – ענתה האם – יוכל היות, כי עוד היום ישוב. הוא נסע אל הגרף שודניצקי; חפץ הוא לסרסר לו חוכר לאחוזתו שבפלך קובנא. אדמה, כי הענין יעלה יפה. הגרף מאמין לאביך.

– ומדוע לא יאמין לו?

– הנה קושיה, ח-ח! הלא שודניצקי גרף הוא, קטולי, ומה נחשב בעיניו איש כזה, איזה יהודי? לולא המלצת קשימינסקי, כי עתה לא נתן שודניצקי אמון גם באביך.

– ולקשימינסקי הוא מאמין?

– כן, לו הוא מאמין, אף כי מרמה הוא אותו… אביך הבטיח לקשימניסקי חלק מדמי סרסרותו.

בעמקי נפש שרה הזדעזע דבר-מה קהה ומכאיב.

– ומדוע הוא נוסע אליהם? למה לו לעשות עסקים עם אנשים כאלה? המעט לו עמלו בבית הטחנה, הלא תודה לאל… – פניה המעונים של שרה עם הגבות המורמות מעט בקצותיהן והקמט הרחב על המצח, היו כפני חולה שזה עתה שתה שקוי מר מאד. האֵם הפסיקה דבריה.

– כן, כן, אביך עובד ועמל יותר מדי, יותר מדי, למה אכחד? כבר דברתי אליו, כמה פעמים דברתי. “פהי! – אני אומרת לו – למה לך לרדוף ככה אחרי רוָחים יתרים, הנאה לך הדבר הזה? הלא יש לך די פרנסתך, וגם בשביל בתך יש באפשרותך לקמץ פורתא פורתא. ומה לך עוד? שב ולמוד שב ועשה חובותיך לבורא”! כן אני אומרת, אבל הלא ידועה תשובתו הרגילה: “שכל של נשים לך” ודי! ומה אם שכל של נשים לי האם לא צדקתי? פעם אחרת אמר לי: “שטיה! האם בית-הרחים שלנו הוא?… היום אני חוכר אותו ומחר יקחנו אחר! מי יודע מה ילד יום מחר, יתחילו לגרש מכפרים… ומה נעשה אם נהיה מוכרחים לעזוב את המקום הזה? אם נצטרך לנוע ולבקש מקומות אחרים? אוי לנו אם לא נחשך ליום צרה… בשעות רעות כאלה אין דברי ספר נכנסים אל המוח”.

הרבה דברה אמה על הימים הרעים, על עול הפרנסה הקשה, על החיים הקשים של היהודי הנכון תמיד לפגע… ומדי דברה לא חדלה מנשב על פניה בקצות סנורה, כי חם לה מהדברים הרבים ומהתּה אשר שתתה. שרה לא ענתה דבר רק הביטה בפזור נפש החוצה. ושם כבר שקט הכל. מבעד חלונות הבתים התנוצצו אורות בודדים. באויר הלח זרמו ריחות חריפים ורעננים של י’סמין, תפוחים בשלים וירק שדות, האופק כבר טהר, כי הרוחובת גרשו את העננים, ופתיל אדמדם התמתח על צלע המיחם העומד על השלחן בתוך הצל ונוהם בנגינתו העצובה, הדומה ליבבת נפש נדכאה, נואשת, גועת… שרה ואמה ישבו גם הן שתיהן בצל. נראה היתה רק המטפחת הלבנה על ראש האם וקצה כף-הכסף הקטנה שבתוך הכוס, אשר נגע בה קו מזהרורי החמה השוקעת… בתוך חצי-האפל הזה שוטט לאט זמזומו העגום של המיחם. ונדמה היה לשרה, שזמזום זה וקרן-השמש הרפה הזאת הם צלצול עגום מאד של עמקי נפשה… פתאם שאלתה אמה:

– ומתי את חושבת לנסוע?

– אַ, מתי אני חושבת לנסוע? – חזרה את שאלת אמה כמתעוררת משנה – בעשרים לירח אוגוסט. ומה?

– אין דבר. עוד הפעם נשאר לבדנו, רק אני והוא. יחידים בין נכרים כמו בתוך אי-שמם… רק ענין אחד משעשע יהיה לנו, לחשוב על אדותיך… אבל בכל זאת, אין דבר. סעי, סעי, שם יטב לך, שם חברות, שם עיר הומה, ופה רק שממון, כפר של “גויים”…

– והזוכרת את, אמי? – שאלה אותה שרה – מה דברת אז, בעזבי בפעם הראשונה את הכפר?

– אֶ, הייתי אז פתיה, לשוא בכיתי אז, עתה רואה אני כי לשוא בכיתי… תמיד תשארי עבריה, תמיד יהיה לך לב עברי.

שרה זכרה, כי אז בנסעה מן הכפר העירה בפעם הראשונה, היתה ר' שאלת אחת במוחה:

– איך אפשר לעבריה לבלי היות עבריה?

ועתה? כמה שאלות! כמה שאלות!…

ונגינת המיחם הולכת וגועת בתוך החשכה, וקרן-השמש הגועת האחרונה רועדת. רועדת…

יא.    🔗

שרה הרגישה רטט קל ושמחה מסותרה בלבה, כאשר פתחה בפעם הראשונה אחר ימי החפש את דלת הגימנזיום. היא עצמה לא הבינה מאין נובעת שמחתה זו ומה מושך אותה ככה אחרי ימי הקיץ אל הבית, אשר לא שבעה בו נעימות הרבה. היתה חצי השעה התשיעית, ומסדרון הגימנזיום כבר היה מלא נערות קטנות וגדולות, אשר התהלכו ועמדו אגודות אגודות בפנות שונות ותשוחחנה ותפטפטנה בהמולה רבה. נראה היה, כי שמחו לבותיהן לראות אשה את פני רעותה אחרי פרידה ממושכה. גם שרה חשב בקרבה שמחה כזאת, אשר גדלה בקרבה למראה הפנים המודעים לה מכבר, והעינים המביטות עליה בברכת-שלום וברצון. היא עברה בין שורות הנערות ובבת-צחוק של שמחה הניעה ראשה לכל עברים בברכה, וכלן ענו גם כן בתנועות-ראש של שמחה. המסדרון היה ארוך ומלא אורה והיא הלכה מבלי עמוד ותחפש בעיניה את מכרותיה היותר קרובות – ביחוד את אניוטה ברמן. עוד בבקר כאשר יצאה מביתה היתה בלבה מחשבה אחת וחפץ אחד לראות אותה; אך אניוטה ורעותיה לא נראו עד שנגשה שרה אל המעלות אשר בקצה המסדרון. היא כבר עלתה בהן מדרגות אחדות, ופתאם שמעה מאחוריה קול קורא:

– סוניה! אי, סוניה!

בפנה משמאל עמדו סשה קרינגלד ופוליה רוגבינה ותשוחחנה. הן נשקו אשה לרעותה בחם-נפש ובשמחה וזמן רב טלטלו אשה את יד חברתה.

– נו מה שלומך?, סוניה? – שאלה אותה סשה ומיד הוסיפה: – אמנם חיי הכפר פעלו עליך לטובה, כי עבית, נעשית בריאה כל כך, ממש תענוג הוא להסתכל בך ולפני נסעך מפה דמית לשלד.

– גם אתן שוניתן לטובה במשך הקיץ – אמרה שרה.

שרה התענגה על מראה שתי חברותיה. שתיהן היו בריאות, יפות בהכרת כח נעוריהן ובריאותן. בתנועותיהן החפשיות, הרגשו רעננות עליזה, עלומים פורחים מלאים לח… סשה היתה גבהת קומה, ראשה הקטן והיפה היה מסובל בשערות שטין-כהה עשויות לקוצה, אשר כנחש עב וארוך התפתל על ראשה במקלעה גבוהה אחוזה במחטים רבים; עיניה היו שחורות, לחות ומבטיהן שוקטים; אדם בריא ועב כסה את לחייה המלאות, בשעה שהתלהבה, כסה האֹדם הזה את קצה סנטרה. אך על פניה, ביחוד סביב ללחייה, אצל סנטרה, התפשט לובן רועד וענוג, השכיח רק אצל עלמות צעירות, והמוסף להן רב חן ויופי. שפתיה היו צרות, אך מלאות ואומות וגם גוה היה מלא, וכשעמדה נשענה בפוזה חפשית ויפה על המעקה, היתה דומה כלה עם פניה הרעננים והפורחים, עם חזה הצעיר והגבה, עם שפתיה הפתוחות לחצי, שבת-צחוק מפזזת עליהן – לדובדבניה מלאה לח.

ופוליה רוגבינה, או כמו שקראו לה חברותיה – “פולקה ברומטר”, היתה שפלה מסשה בקומתה. פניה היו עגולים ומלאים, גבות עיניה הגדולות לא במדה נכונה ועפעפיהן קצרות, בלתי נכרות כמעט, אך עיניה היו מרוצצות וכשהיתה פוקחת אותן בבת צחוק היו שביבי-חיים ובינה נתזים מהן ומוסיפים לפניה יופי מיוחד. שערותיה, היו תמיד גזוזות מסולסלות, גדלו עתה וקוֻצתן העבה היתה מושלכה על פי רוב על חזה, ופוליה מפזרת וקולעת אותה, קולעת ומפזרת בתנועת-עצבים נמהרה. צחקה היה נעים וצעיר, וכשפתחה בצחקה את שפתיה העבות והתאוניות וגלתה את שניה הלבנות והיפות היו פניה כפני ילדה צעירה מאד. היא צחקה בתכיפות. תמיד היתה שמחה וידיה ורגליה לא נחו רגע…

– השמעת, סוניה! – קראה פוליה – מה תאמרי את לעקשנות כזו?

– איזו עקשנות? במה אתן מדברות? – שאלה שרה, ולבה כבר מלא איזו חדוה מהשפעת הילדה העליזה שלפניה.

– ח ח… אמת, – קראה סשה בשחוק – קוראה היא לפניה “עקשנות, עקשנות” ואינה מבארת כלל עקשנות זו מה ושל מי היא.

– נו, עקשנותך, סשקה! בעקשנותך אני מדברת… – קראה פוליה בקצר-רוח – בשום אופן – הוסיפה בפנותה אל שרה – אי אפשר להבינה. כמה נצרך הדבר ללות את קרוגלינסקי לבית-הנתיבות…

– פתיה! – נכנסה סשה לתוך דבריה – גם אני מבינה נחיצות הנסיעה, אך אין לשכוח שאסור לנו הדבר, ואם תפגשנו המשגחת או איזו מורה, מה נעשה אז? אני אומרת…

– “אני אומרת, אני אומרת”… אפשר היה לחשוב שבאמת היא אומרת איזה דבר-חכמה! אך שפטי נא את, שרה, היש איזו סכנה בדבר, אם נלך בשעה הראשונה בלילה ללות את קרוגלינסקי. אנחנו לא נבוא אל בית-הנתיבות; נטיל בחוץ, נתערב בין הנוסעים ואם גם אלפי משגיחות תהיינה שם מי יכירנו? הלילות אפלים עתה. אתמל כאשר הלכנו מהתיאטרון מששנו ממש את הדרך… מלבד זאת נליט את פנינו במטפחות גדולות, ואז בודאי לא תכירנה אותנו…

– אָח! מה אוהבת אני את המסקרד הזה… אמרה סשה בעותה את פניה.

− אח, שטיה! כח אבנים דרוש למען דבר אתך. הן לא למען מסקרד אנחנו עושות זאת. כי אם למען קרוגלינסקי. אמרי נא את, סוניה, האפשר לבלי לות את קרוגלינסקי?.

– טם!… הסי!… – השתיקה אותה סשה בקולה השוה היוצא מהחזה – ראשית דעי לך כי משוגעה את. מה את צועקת בקול: “קרוגלינסקי! קרוגלינסקי!” למען ישמעו הכל? ושנית… ושנית… כמעט שכחתי מה חפצתי להגיד לך… כן! את שואלת את סוניה והיא אינה יודעת כלל, מי הוא זה קרוגלינסקי…

– אַח! צדקת… שכחתי כי אין סוניה יודעת מאומה, הבה אספר לך, זוהי היסטוריה מגוחכת מאד… הלא אפשר לספר לה, אַ, סשה?

–אדמה כי לא זה המקום לספר ענינים כאלה… פה סבבות נערות שונות, מורות. לא טוב שישמע מי שאינו ראוי לשמוע, המבינה את? לא טוב! – השמיעה דבריה באותו הטון השוקט והמאלף, שמדברים הגדולים אל הקטנים, דבר שלא מצא חן בעיני חברותיה.

– אַי, סשה, אֹפי זר לך! תמיד את יראה, מקפדת על הנמוס, כאלו היית באמת איזו מטרונית או בעלת-בית הגונה. פי, חדלי!… אח, מה שונאת אני העויות כאלו. שמעי נא, סוניה, ואספר לך: הדבר היה במעונות-הקיץ, שם התגוררנו כלנו, שכנים היינו, בית קרינגלד, בית ברמן ובית רַסַחוצקי. הלא יודעת את, כי הלנה רסחוצקי אהבה את יוליוס פינמן, נשרכה אחריו כזנב הלטאה, וכמעט שלא היו לחתן-כלה רשמיים, לולא ההיסטוריה… אֶ! זוהי היסטוריה יפה! – קראה ותמחא כף.

– טסס! פולקה!… העירה סשה בלחש.

– אין דבר! אך הודי לי, סשקה, כי אף אם “הייתן חורשות בחטמיכן את האדמה” לא היה עולה בידכן לעשות מה שעשיתי אני. אתם יכולות רק להתלהב, לקרוא: “אַח! אָח!”, אחרי שהמעשה נעשה כבר על ידי אחרים, אך לעשות בעצמכן איזה דבר – חס וחלילה! לא נאה. מה יאמרו הבריות… אֶח, סחבות, סחבות!

פוליה התעתדה להתחיל את ספור ה“היסטוריה” הנפלאה, אך באותו רגע נשמע מאחריהן פתאם קול אניוטה:

– איפה הסתתרתן?

– אַח אניוטה!

– אח, סוניה!

שתי הנערות נפלו אשה על צואר רעותה וקול נשיקות קצרות אך מצלצלות רחף במרחבי הפרוזדור.

– מה שלומך, סוניטשקה! – קראה אניוטה. היא הוסיפה לחבק את רעותה ומבטיה החודרים כמו חפשו בפני חברתה את השנויים, אשר התהוו במשך עת פרידתן.

– ואת, אניוטוטשקה? – שאלה שרה כלה אדמה משמחה.

– ראו נא, ראו, איך נפלו זו על זו ממש, כמו חפצו לבלוע האחת את חברתה –קראה סשה.

– הזהרנה פן תהיה אחרית ידידותכן כאחרית “ידידות הכלבים” – העירה פוליה.

– אל תדאגי לנו, פולקה! – ענתה אניוטה – רק “הכסף החי” שבך יורד ועולה, עולה ויורד תמיד, לא כן אנחנו… שוו בנפשכן: הולכת לי וחושבת, איפה אפגוש את סוניה, ופתאם והנה היא לפני… הי, סונ’קה! מה שלומך! – קראה עוד הפעם ותדפק בכפה על כתף חברתה.

– אמנם – הוסיפה אחרי רגע – חיי הכפר פעלו עליך לרעה… הביטו כמה עבתה, כמדומה גדלה גם בקומתה. חי נפשי, כי גדלת! אך מדוע את חורת פנים ככה ועצובה? אַ? ובאמת אין רע, חורה מוסיפה לך חן…

ושרה התבוננה בפני אניוטה ותרא, כי רעותה לא ששונתה לטובה במשך הקיץ. כמקודם קומתה קטנה ופניה דלים עם שתי עינים בוערות. רק בתנועותיה נכרת איזו מנוחה, איזו לאות, מה שלא נכר אצלה קודם לכן…

–על מה אתן מפטפטות – שאלה אניוטה.

– השם יודע את סשקה ונמוסיותה… – קראה פוליה. – חיה היא רק בעד אחרים, זאת אומרת, היא דואגת לבלי הרעים חלילה את האחרים האלה ולבלי לעשות דבר, אשר לא ייטב בעיניהם. בשום אופן אינה רוצה ללכת בלילה הזה אל בית-הנתיבות. אך את, אניוטה, בת-חיל את באמת, – קראה ותדפק בכפה על שכם אניוטה. – אמנם מוחך הקטן איננו מסוגל, במחילת כבודך, להוליד מחשבות גדולות ואידיאות נעלות כמוני, אך מסוגלת את לפחות להבין את ערכה של אידיאה נפלאה, גם יכולה את לקבל “התפעלות עגל” בשעת הצורך ושלא בשעת הצורך. במלה אחת, בת-חיל את! – היא דפקה עוד הפעם על שכם אניוטה ותצחק. גם אחרות צחקו, אניוטה כציה כועסת וחציה צוחקת נהמה:

– הנה החלה… כבר נחה עליה הרוח…

– הזוכרת את שם במעונות -הקיץ, השיטות בנהר? ח-ח-ח…

לזכר הדבר הזה צחקה גם אניוטה.

– מה היה הדבר? – שאלה שרה.

– יודעים היו אותה שם כמשוגעת – ענתה סשה. – די היתה לאיש להעלות על שפתיו, כי כדאי הדבר לשוט באורחה משלנו על פני הנהר, והיא התלהבה מיד, הלהיבה את הכל, “הרעישה עולמות”. אספה את כל הכנופיה אל הנהר, וכאשר ישבו הכל כבר בסירות – ואניוטה איננה. אנה פנתה? אין איש יודע! וסוף סוף נמצאה ביער שוכבת וקוראת בספר. מבינים אתם? פתאם תקפה שממון בחברת האנשים האלה, והיא התגנבה לברוח, התחמקה מהחבורה…

– אך כמו שאני רואה, היא לכם שם תענוגים רבים – אמרה שרה בקצת קנאה.

– כן, רק לא לאניוטה! היא היתה לפילוסופה ב“חיק הטבע” ולא נפרדה כל הימים מספריה.

– ואת, שרה?

– אני? אני הייתי תמיד לבדי… לפעמים טילתי עם ילדות האכרים… אך על פי רוב לבדי… – ענתה, וצל תוגה קלה חלף על פניה.

– אַח, שכחתי להגיד לכן, כי כבר למדתי את המחול “שַּׁקָן”. קרוגליסקי למדני, ועתה אני מטיבה לחול.

– גם אני יודעת – ענתה סשה.

– נו, הראיני נא איך את יודעת – אמרה פוליה.

– פה?

– הלא אין איש רואה… אמרה פוליה. בדברה הרימה מעט בקצות אצבעותיה את שולי שמלתה, ותצא במחול נוהמת מתוך חוטמ איזה נגון:

– ליא-ליא-טרא-לי-לי…

– השעת המחול עתה, מרת רוגובינה? – נשמע פתאם מאחריהן קול גבר.

– אַח! קראו כלן בבת אחת. על גבן עמד המורה קרינסקי.

פני פוליה אדמו מאד. שרה נבוכה. וסשה ואניוטה סתמו בכפיהן את פיותיהן לבל יפרץ פרץ מהם צחוק. אותו רגע נשמע צלצול הפעמון. התלמידות מהרו מכל פנות המסדרון אל חדרי הלמוד.

– שמענה! – אמרה אניוטה אל חברותיה לפני הכנסן אל חדר-הלמוד – בואנה אלה היום אחר הצהרים ונבלה יחד שעות אחדות. טוב?

– טוב – ענו.

בשובה מהגימנזיום אל ביתה הלכה לבדה. היא זכרה את שיחות התלמידות, פטפוטן ופניהן הפורחים ובקרבה צמח וגדל הרגש הכבד, המדכא והאי-נעים. הקנאה ברעותיה? לא. הן נראו לה כל כך רחוקות ממנה, זרות לרוחה. היא לא חפצה, לא יכלה להכנס אל עולמן, לחיות אתן יחד, אך עליצותן, שמחתן… מדוע אין היא מסוגלת לכך? מדוע אין היא יכולה להיות שמחה, צוהלת כמותן?

עננה שחורה מרחפת ותועה בקרב לבה. היא מתנפחת הולכת וגדלה, מעיקה עליה בכבד משאה ומכבידה לה הנשימה…

יג.

אחרי הצהרים, כאשר התעתדה שרה ללכת, עכב ר' חצקיל אותה בשאלה:

– אנה את הולכת, שר’לה?

– אל הדוקטור ברמן. בתו בקשתני לבוא.

– אל הדוקטור ברמן? – שאל ר' חצקיל בתמהון, כי ברמן היה מהרופאים המפורסמים בעיר – מה לך בביתו?

– הלא אמרה לך – נכנסה בילה לתוך דבריו – בת ברמן קראה לה. גם היא לומדת בודאי בגימנזיון, אַ? הוסיפה בפנותה אל שרה.

–כן. עוד חברות אחדות תבואנה שמה.

– טוב הוא שתהיי מבקרת בבתים כאלה, שם אנשים הגונים מאד, בכל זאת הייתי שמח יותר לו נשארת בבית… הלא יודעת את, אנחנו נשתה תה יחדו ואני אקרא לך חדשות מ“הצפירה”… כן היה טוב מאד. אך זאת אני אומר סתם… כשאני ו“הפלונית” שלי נשארים לבדנו יתקפנו השממון… בכל זאת איני רוצה, חלילה, להחזירך מדעתך, שם ינעם לך יותר, שם תמצאי חברות עליזות…

שרה עמדה רגע ונמלכה בלבה: התלך אם תשאר בבית, אחרי כן אמרה:

– אני לא אשהה שם, מהרה אשוב.

“מדוע אמרתי כי לא אשהה שם”? שאלה את עצמה, כאשר יצאה החוצה. ומבלי מצוא מענה על שאלתה הוסיפה ללכת ולחשוב על אדות בקורה זה, בקורה הראשון בבית ברמן.

“מה אעשה שם?” שאלה את עצמה, באותה שעה הרגישה בנפשה, כי דבר-מה, שאין היא עצמה יודעת טיבו ברור, מושך אותה אל הבית ההוא, אל האנשים ההם, אף על פי שבחברתם היא מרגשת את עצמה ככפותה, כזרה, שלא על מקומה.

בינתים הגיעה עד פתח הבית הגדול שעל דלתו טבלא של נחשת: “הדוקטור ניקולי פטרוביץ ברמן”. את הדלת פתח לה משרת גדול עב-כרס, אשר פניו העגולים והמלאים העירו בקרבה ברגע ראשון רגש אי-נעים מאד. עד שפשטה בעזרת המשרת את מעילה בפרוזדור הגיע לאזניה קול צחוק מעורב של סשה ואניוטה. ופתאם חלפה במוחה מחשבה: “בודאי יושב שם עתה גם הסטודנט, אחיה של אניוטה”. כי עד כה לא חשבה על אדותיו כלל.

היא נכנסה אל חדר-אורחים לא-גדול, שבו הרבה שלחנות קטנים, ספות ודרגשים ובכל פנה מפוזרים צעצועים קלי-ערך שונים. בפנת החדר על דרגש רק ישבה אשה כחושה ודלה, לא זקנה ביותר ופניה היו חבושים במטפחת לבנה, כנראה מפאת כאב-שינים. אניוטה ישבה על ידה ותחבק את צוארה. ממולה על הדומים קטנים ישבו פוליה וסשה ותשוחחנה בקול רם. בפנה אחרת ישבו מסביב לשלחן קטן סטודנטים אחדים וישוחחו בלחש, אך, כנראה, ברצינות. כמעט נראתה שרה על המפתן קפצה אניוטה ממקומה כחתול צעיר ותרץ לקראתה בדברים אלו:

– בת-חיל את, חי נפשי! אני כבר נואשתי, דמיתי, כי לא תבואי. אמנם חזירה גדולה הייתי, לולא באת.

– אָי, אָי, אניוטה! – קראה האם – איך את מרשה לעצמך בטויים כאלה! וכי כך מקבלים פני אורחה? – היא דברה בתוכחה, אך מתוך תוכחתה נכר היה, שהסכינה כבר אל מנהגי בתה ואל אופן דבורה החפשי מנמוסים מקובלים.

הסטודנטים הפסיקו שיחתם ויביטו אל האורחה הבאה. לשמע דברי אניוטה חלפה על שפתיהם בת-צחוק קלה, ואחד מהם העיר: “הנה מוטרפת!”

– אין דבר! – קראה סשה בצאתה לקראת שרה – במקצת צדקה אניוטה. לולא באת, סוניה, כי עתה היית אַת חזירה, ואחרי שבאת, הנה היא החזירה, שחשדה בך חנם.

– M-lles – קרא אותו סטודנט, אשר כנה את אניוטה בשם מטורפת – די לכן להתפלפל על זאת, מי היא החזירה; בודאי לא למדתן את הפיזיולוגיה, מפני שאינכן יודעות את התורה הפשוטה שאין חזירות הולכות על שתים.

– עם כן יהיה זה הפלא השמיני – העיר סטודנט אחר בצחוק.

– יסלח לי נא, אדוני – קראה פוליה אל הסטודנט הראשון – איך יחליט, כי אין חזירים הולכים על שתים וכלנו רואים לנגד עינינו בריה כזו… אך לו היתה סוניה שלנו חזירה, זה היה באמת הפלא השמיני.

הנערות הביעו לה תודתן בתרועת צחוק, וסשה מחאה עף ותקרא:

− эанасъ постояха!!Браво Поэька −

ושרה עמדה כל העת בלי תנועה, מתבישת ומתאדמת ונבוכה מבלי דעת מה לדבר ומה לעשות.

– די לכם לחרף זה את זה! איך לא תבושו? – קראה אם אניוטה. – אניוטה! מדוע אינך מציגה לפנינו את רעותך?

– סליחה! שכחתי… העלמה מרגלית סופיה בוריסובנה, אמי. אם אניוטה הושיטה לשרה את ידה הקטנה והכחושה ובת צחוק קלה ונעימה חלפה על שפתיה הדקות והצנומות. אחרי כן הציגה אניוטה את חברתה לפני הסטודנטים.

– וזה אחי פֶּט’קה, איש קטן ושד גדול – אמרה בהראותה על סטודנט צעיר בעל פנים שחרחרים, שערות שחורות ומסולסלות ועינים שחורות, אשר גבות עבות ושחורות נמתחו עליהן כקשתות ושכל חי ומהיר האיר מתוכן.

בשיחה כללית השתפו גם הסטודנטים. הם דברו על דבר איזו אקטריסה, המתעתדת לבוא N – ה. אחדים ספרו בשבחה וירוממו כשרונה ואחדים, להפך, גנוה, השתדלו להוכיח חסרונותיה. אם אניוטה זרקה לפעמים לתוך השיחה איזו הערה קצרה, שנאמרה בטון של אויטוריטט; אך על פי הרוב שתקה והריחה מתוך מטפחת אפה הקטנה, הספוגה או-די-קָלָן. השיחה התעוררה והתלהבה ביותר, כאשר נסבו הדברים על סרמטוב, הארטיסט המהולל המצודד ביחוד נפשות המין היפה. תלמידות הגימנזיון דברו בו בהתפעלות עצומה והרבו להפליג בשבחו. לכל אחת מהן היתה דעה מיוחדת עליו, וכל אחת השתדלה להגין על דעתה. ביחוד היתה “רותחת” – פוליה. היא סתמה כל פה מהרהר אחרי סרמטוב בדקירותיה וחדודיה ואת דעתה הרצתה ברגש, במשלים ובמאמרים מוסגרים הרבה, שלא היה להם כנראה יחס אל הענין המדובר, ועל כן קשה היה להבין דעתה בבירור.

– ובכל זאת הרגעי נא, טרמומטר – אמרה לה סשה – פן יחשדו אותך באי-שויון נפש לסרמטוב.

– ואם יחשדו מה בכך? אני עוד הפעם שונה דברי: בין כל הארטיסטים בחבורת נֶמידוב אין כמוהו לגבה ויופי. הראיתם את קומתו הזקופה, החזקה כאלון, את עיניו הבוערות כלפידים? ממש אחד מגבורי האגדות! וקולו… הזוכרים אתם איך הוא קורא “להיות או לחדל”? קול כרעם, וכמה אש בדבריו!…

– זוהי טעות, גברתי! – פטיה אחי אניוטה – “קול הרעם” “אש”… אך למה האש הזאת, הרעמים האלה בשעה שאין צורך בהם? זהו חסרונו העקרי של סרמטוב. הוא מריק אבק שרפה יותר ממה שנצרך. הנה למשל המונולוג! המלט נמצא במצב נפש, שהכל בקרבו נאנח ונאנק מכבד משא הספקות. הוא כאלו נושא על כתפיו את הצלב-האנושי הכבד ובלבו – את העצב העולמי; מרגיש הוא בעמקי נפשו, שצריך למצוא בלי שום השתמטות ודחוי פתרון לשאלות הארורות. שבפתרונן תלויה הויתו או אפיסותו ובאותה שעה עצמה חיה בקרבו ההכרה המדכאה, שאין בו כח לעשות זאת, שהפתרון למעלה מהשגתו. היש מצב יותר נורא מזה? כל החיים אשר בקרבו ואשר מסביב לו נצבים לנגד עיניו כאות-שאלה גדול ומחריד. וברגע נורא כזה שהשאלה, “להיות או לחדל” נצבת לפניו במלוא גדלה הנורא, רק קול אנוש, חלש יפרץ מגרונו. חביבך סרמטוב איננו מבין את תפקידו כראוי.

שרה הביטה ולא גרעה מרחוק עין מפני הסטודנט הצעיר והשחרחר, אשר דבר בהתלהבות ופניו אדמו ועיניו זרקו חצים.

– האמנם, אדוני ברמן קראה פוליה בלעג – חבל שאינו מצחק. אני משוה בנפשי, איך היה נאנק ומיבב ממש כחתול על הבמה “להיות או לחדל”. המטרוניתות היו מתעלפות מרוב רגש. אבל סרמטוב גם הוא ארטיסט ומבין מעט בפסיכולוגיה, אם גם באופן אחר מאדוני ברמן. הוא חושב, שהמלט איננו חתול מיבב; הוא חושב שהמלט הוא איש חזק עם רגשות גדולים ואמיצים. לו לא נאה ליבב, או שהוא שותק לגמרי או מוחה בקול רעם, בכל אש רגשותיו הלוהטים.

– אָי! אָי! אָי! אימה נופלת עלי: גם רעם, גם אש! – קרא פטיה ברמן; – אך מה יעשה איש אשר לבו לב אמיץ, רגשותיו כבירים, וקולו בכל זאת איננו כקול הרעם? הנני שואל, מה יעשה? אולי יתנפח ויקרא בשארית כחו: “אֶ-אֶ-לה-יות… אוי-אוּ-י… או ל-ח-דדול… אֶ-אֶ-הנֵ-ה שאלה-ה”! – בדברו התנפח וידבר בקול נחנק, כקול איש חלש האוסף שארית כחותיו לצעוק בקול רם, ופניו אדמו ונעשו כל כך מגוחכים, עד שגם אֵם ברמן וכל המסובים, וגם פוליה בתוכם, הריעו בצחוק.

– אך – אמרה אניוטה – הלא הסבה העקרית לזאת שסרמטוב מוצא חן בעיניה פוליה, הוא, יפיו וקומתו.

– כן, כן… – קראו אחדים מהסטודנטים בבת-אחת – איך אפשר לשבח משחק רק מפני שיפה הוא? והכשרון? והפסיכולוגיה?

– הסו! הסו! הסו! – קראה פוליה, בנופפה ידיה לכל עברים כאיש המגין על עצמו מפני כלבים נובחים – אני חושבת, כי המשחק צריך קודם כל לפעול על דמיון שומעיו, ואם מכוער הוא, לו גם היה לו הכשרון היותר גדול ולו גם יבין את תפקידו על הצד היותר טוב – לא יצליח ללבב את שומעיו, לפעל על דמיונם.

– פרדוכס… אולת… – קראו לה מכל עבר.

ושרה ישבה כל העת ושתקה, רק הקשיבה בשים לב לדברי המתוכחים, ביחוד לדברי פטיה ברמן. כאשר פנה זה אליה בשאלה, התאדמה ותשפיל את עיניה.

– מדוע גברתי שותקת? מדוע איננה מחוה את דעתה על סרמטוב?

– אני לא ראיתיו – ענתה שרה מתאדמת ובושה.

– האומנם? – שאל ברמן בתמהון – מדוע?

– סוניה שנלו איננה מבקרת בכלל בתיאטרון – ענתה אניוטה.

– נפלא הדבר! האם גברתי איננה אוהבת את התיאטרו?

שרה התבישה יותר. היא הרגישה שפניה אדמו, וזה לא נעם לה מאד.

– לא, את התיאטרון אני אוהבת. התיאטרון הוא דבר מועיל מאד, אך… לי לא היה פנאי ביותר… – שרה תפסה את עצמה שמצטדקת היא וגם זה לא נעם מאד.

חברי פטיה זכרו פתאם שעת להם ללכת. בצאתם שררה רגע דומיה בחדר, אֵם אניוטה החלה להתאונן על כאב שניה.

– היודעת את, אמא, אנחנו נעלה אל חדרו של פטיה ולא נפריע עוד מנוחתך.

– טוב, אך ראו אל תקימו שאון, כמו שעשיתן אתמול. ראשי כואב תמיד מתעלוליכן ושובבותכן.

– לא, אמא, אנחנו נהיה “שקטים ממים ונמוכים מעשב”. קומו ונלכה! – קראה אניוטה.

– כן, טובה מחשבתך, אניוטה! – קראה פוליה – הירשנו, פטר ניקוליביץ, לעלות אל חדרו?

– מרשה אני – ענה פטר – רק בתנאי שתקחנה גם אותי אתכן.

– אך – ענתה פוליה – שונאת אנכי מאד כשהוא מתחיל להתפלסף. אם יבטיח לנו להמנע מפילוסופיה ולהתנהג כמונו חבר רצוי יהיה לנו.

– אָ-אָ! אולטומטום, ח-ח… אך הלא תודה בעצמה שלפעמים נקל יותר להפלסף כמה שעות רצופות מהתנהג כמה רגעים כמוה. מה אעשה, למשל, אם יבוא בה הרוח פתאם להתהלך על ראשה ורגליה למעלה? היא מסוגלה מאד לזאת, ואני… זאת היא למעלה מיכלתי.

צחוק פרץ מפי שרה לשמע דברי פטיה.

– ומה, גברתי, האם לא צדקתי? – פנה פטיה אליה.

– אכן, פוליה מסוגלה להלך גם על ראשה – ענתה שרה ובו ברגע נחמה על דבריה.

חברותיה צחקו כלן ושרה נבוכה מאד.

– ראי, סוניטשקה! – אמרה אליה פוליה – אני מתחילה דואגת לך. החתול הזה בעל השפם השחור מסוגל לתחוב ת צפרניו החדות בלבך, ראי הזהרי!…

פני שרה אדמו כתולע, ובמבט תוכחה ותחנונים הביטה אל רעותה… אך פוליה לא התבוננה לזאת ותפן אל פטיה:

– ולו, פטר ניקוליביץ, אין פחד כלל. אם גם “יחרוש בחוטמו את האדמה” לא יוכל לעמוד על ראשו. כזאת יכולים לעשות אק אלה שיש להם ראש…

– הידד, פולקה! הידד!… – קראה אניוטה, גם סשה צחקה. שרה לא יכלה לראות את פני פטיה,כי הלך בראש כלן, אך הוא הרים אגרוף לאחוריו לעבר פוליה ויאמר ברעש עשוי: “שֵׁדָה”! מה שעורר צחוק עוד יותר.

הם יצאו אל המסדרון ומשם עלו במעלות צרות אל חדר-עליה, פולקה וסשה לא חדלו מפטפוטן, ושרה, בזכרה את יחסה החפשי של פוליה אל פוטיה קראה בזו שאינה בישנית כמוה.

החדר אשר באו שמה היה קטן ורהיטיו פשוטים ועומדים בלי סדר: נכר היה כי משכן רַוָּק הוא. על המטה, על הכסאות ועל השלחן התגוללו בלי סדר ספרים, מחברות, עתונים, כתנות צווארונים, מטפחות ועוד חפצים שונים. הנערות אספו בעצמן את החפצים, שהתגוללו על הכסאות ועל השלחן, ותזרקנה אותם על מטת הברזל. הן ישבו אשה על כסאה, ופטיה בחר לשבת על סף החלון, אף כי לפני השלחן עמד דרגש פנוי.

– פט’קה! למה אתה מחשיך את החדר – קראה אניוטה – הלא יכול אתה לשבת על הדרגש.

– ומדוע אינך מסתפקת במה שיש לך? למה לך אור שמש, האם אורי אינו מספיק?

– מהמ… האור בהיר כל כך עד שמכה בסנורים – נדהמה פוליה…

– הגבירה פאולינה מואיסיאיבנה ישנה בודאי הלילה הזה על צדה השמאלית…

– ומה אם ישנתי על צדי השמאלית?

– מוטב היה לה ללכת לשכב עתה על צדה הימנית…

שרה לא ידעה בעצמה מדוע, אך דבריו היו מעוררים בקרבה צחוק. גם חברותיה כלן צחקו לשמע, ובכל זאת נדמה לה, כי צחקה מיותר, וזה לא נעם לה.

– נו, במה נעסוק עתה? – שאל פטיה אחרי דומיה קצרה.

– בשתיקה – ענתה סשה.

– זוהי סגולתך המיוחדה – העירה אניוטה.

– עצתי לצחק בלוֹטָה – אמרה פוליה.

– לא, יותר טוב לדבר מעט, לשוחח; למה הלוטה? – השיבה אניוטה.

נו, עצתך ישרה גם בעיני. יספר כל אחד את אשר עבר עליו בימי הקיץ – אמר ברמן.

– טוב, טוב! – הסכימו כלן.

כל הנערות החלו לספר אחת אחרי אחת על פי הסדר את מאורעותיהן במשך הקיץ. כל אחת השתדלה לזכור מקרים מלבבים יותר, וכל אחת ספרה אותם בהתלהבות גדולה, אך באמת היו ספוריהם שוים מאד, דומים זה לזה. טיולים בכנופיה, נשפי-חשק, צחוק ושעשועים, אכילה ושתיה ומלבד אלה עוד איזו אינטריגות של אהבה. שרה שמעה את ספוריהן בלבה חזקה יותר ויותר ההכרה, כי לעולם לא תוכל להכנס אל העולם הזר הזה, ולהתענין כמו האנשים האלה באותם האינטרסים, באותם השעשועים, הממלאים את חייהם. וגם ברגע הזה נדמה לה, כאלו מיותרה היא פה, למרות אותות הרצון שמראים לה; נדמה לה, כי בבישנותה היתרה, בשתיקתה היא מצרה לכלם. כלם צוחקים, מספרים דברים בטלים, והכל שומעים אותם, רק אותה אין הדברים האלה מענינים כלל. היא שותקת, שתיקתה זאת כבדה להם, מענה אותה עצמה מאד. ומה תספר היא, כשיגיע תורה?

– סופיה בוריסובנה! תורה עתה לספר! קרא פטיה פתאם – עליה לתת עתה דין וחשבון מכל מעשיה, מאופן חייה שם בחיק הטבע.

היא באה במבוכה ולא ידעה מה לענות.

– לי אין מה לספר… חיי היו פשוטים. אני הייתי בודדה בכפר, לבדי בבית הורי, בלי כל חברה.

– שקר הדבר! – קראה פוליה – לה היו חברות: ילדות האכרים.

פני שרה אדמו. נדמה לה, כי כלן הביטו אליה בבת-צחוק עצורה.

– חברה כזו אולי יותר טובה ומועילה מחברת האינטליגנטיות שלכן – העיר פטיה מעל סף-החלון.

– אני הייתי פוגשת אותן תמיד ביער – כאלו הצטדקה; – רבות מהן היו לפנים חברותי, כשהייתי ילדה קטנה… עתה הייתי נפגשת עמהן בלכתי לטיל…

– ועל מה הייתן מדברות? – שאל פטיה.

– אנחנו היינו מדברות מעט – ענתה שרה ובקולה נשמעה התרגזות-עצבים. – אנכי הייתי מספרת להן מחיי העיר, או הייתי קוראת להן איזה ספר, והן היו שמעות… על מה יכלות היינו לדבר?…

– הידד, סופיה בוריסובנה! – קרא פטיה, ויקפץ מעל סף-החלון כלו מתפעל ויחל להתהלך בחדר – רק אחת נמצאה.. לקרוא באזני בנות-האכרים ספרים, לספר להן מהחיים אשר מעבר לגבול הכפר… להאיר מחות חשכים, לפזר חשכה, – לאלה קוראים חיים פשוטים, בודדים! רק אחת, לאחרונה מצאתי… – הוא התהלך בחדר מחכך יד ביד בהתרגשות-עצבים. לחייו השחרחרות אדמו, עיניו בערו מבעד לשמורותיו השחורות, ושפמו הקטן התנועע בקצותיו העשויות למעלה.

הנערות נדמו ותבטנה בתמהון אחריו. גם שרה לא גרעה עין מהסטודנט הקטן ופניה אדמו לכל מלה ומלה היוצאת מפיו. האם אליה מכוונים דבריו?

– אך די לו לרוץ כחתול מרעל! הראיתם “התפעלות עגל” כזו? עבודה גדולה היא לקרא ספרים לבנות אכרים! – קראה סשה באחרונה.

– במחילה, מרתי! – קרא ברמן ויתיצב נכחה – ממנה, ממעשיה, כמובן, אי אפשר להתפעל. מתבישות אתן גם לדבר עם נערה שאינה שוה לגן במעמדה. כלכן יודעות רק שעשועים, צחוק והבלים, ועל דעתכן איננו עולה שיש נערות אחרות, הצמאות גם הן לחיים, לצחוק. מה אני אומר ל“צחוק”… לא, גם רעבות ללחם, ורעבות הן וצמאות גם לדעת, לאור. הזכרתן מימיכן את אלה? העלה על דעתכן לעשות דבר למענן? וסופיה בוריסובנה זכרה אותן ותלמדן ותרחב את חוג ידיעותיהן. מה אני מתפעל? ואיך לא אתפעל אם מצאתי בתוככן אחת לפחות?

לשרה היה קשה מאד לשמוע את דברי ברמן. האם לא מהתל הוא בה? למה הוא מענה את נפשה ככה? ולה אין די אמץ-לב להגיד לו, שטועה הוא, שלה לא היתה שום כונה כזו, שהוא מיחס לה.

– זה כבר מכרת אני בך, פט’קה, כי איזו רוח רעה נכנסה בך, אם אנחנו ושיחותינו לא לפי רוחך וחברתנו איננה מענינת, לך לך מזה, ולא תפיל “מרה שחורה” עלינו! – קראה אניוטה בכעס.

– הלא אמרתי, כי בלי פילוסופיה לא יוכל להתקים אפילו רגע אחד. רק לחנם הבטיח לנו לעצור ברוחו – אמרה פוליה.

– אם לדברי אלה היא קוראה פילוסופיה, גם היא לא תוכל להלך על ראשה, כמו שטעיתי לחשוב…

כלן צחקו, גם שרה צחקה. בכלל דבר-מה היה בעלם הזה אשר לבב אותה מאד, והיא בעצמה לא התבוננה, במה שחד אותה בדבריו הטובים שדבר אליה.

– אדוני! – קראה סשה – שיחותינו, נניח, אינן מעסיקות את פטר ניקוליביץ, אחר שהוא יושב כבר בתוכנו הן לא נגרש אותו, נמצא נא לנו ענין כזה, אשר יענין גם אותו גם אותנו…

– אָ, אָ!.. פשרנית!.. – קראה פוליה.

– הסי! אני מציעה – אמרה אניוטה – שיקרא אחד מאתנו איזה ספור מענין ומועיל.

– כן – קראה סשה, – פטר ניקוליביץ יקרא, ואנחנו נהיה ה“עניות” בעלות ה“מחות החשכים” שהוא צריך להאיר חשכנו.

פטיה, אשר התהלך כל העת בחדר דומם וידיו משולבות לאחוריו, עמד לשמע הדברים האלה ויאמר:

– הפעם אמרה דבר הראוי להשמע…

– הרק הפעם? ח-ח-ח… – שאלה אניוטה. פטיה צחק גם הוא וימהר להתנצל:

– סליחה! הבה אקרא לפניכן ספור מענין, שהשגתי זה לא כבר. הקראתן את רומנו של סינקיביטש: “המבול”?

– לא קראנו אותו, אך יודעות אנחנו, הוא טוב מאד. קרא נא אותו – אמרה אניוטה.

– הכלכן מסכימות?

– כן, כלנו – ענתה שרה, אשר שמחה מאד על הצעה זו.

פטיה נגש אל מטתו ויחפש זמן-מה בין הספרים הרבים, שהיו מושלכים עליה בלי-סדר, וכאשר מצא את הספר המבוקש הניחו על שלחן עגול וקטן בעל רגל אחת, ויגש את השלחן לפני הנערות, אשר קמו ממקומותיהן ותסתדרנה אשה על יד רעותה מסביב לשלחן. שרה לא התבוננה איך נזדמן לה לשבת על יד פטיה. הוא פתח את הספר ורגעים אחדים הביט על הדף הראשון. הנערות התלחשו בינתים; אך הוא הודיע פתאום בקול נמוך:

– שמענה, אני קורא!

בחדר שררה דומיה. נשמע רק הקול הצעיר והנמוך הקורא בלי הפסק. לפעמים התרומם הקול ומתוכו נשמע צלילי-כסף, ולפעמים ירד, נמך וידמה ללחש. כשהיה נפסק לדקה אחת היה נשמע בתוך הדממה משק עלה נהפך ושוב היה חוזר ונשמע הקול, העולה ויורד ומשנה גוניו… לאטו פרץ בעד החלון אל החדר הקו האחרון של השמש ויפזז רגע על אחת הלבנים המבהיקות של התנור ויבט משם בבת-צחוק ורָדית אל הראשים הכפופים, – אחר נכבה לאטו. ואל החדר החלו להתגנב לאטו צללים שוקטים וישתרעו בכל הפנות, ויתכנסו תחת השלחן, תחת הכסאות והדרגש, בין הספרים והחפצים – התכנסו והקשיבו… התקרבו לאטם זה אל זה, התלכדו, סבבו מכל עבר את חמש הנפשות הצעירות והעטו עליהן מעטה כהה, דק ושקוף… וחמשת הנפשות הצעירות כמו התלכדו יחד, היו לגוף אחד עם לב אחד וראש אחד, וקול אחד יוצא מתחת המעטה הכהה, קול צעיר רועד כמו בחוט דק את הדומיה… פתאם נפתחה הדלת ואור חזק פרץ החדרה בחציפות (המשרתת באה ומנורה דולקת בידה). הצללים נסו ויסתתרו בפנות רחוקות. היושבים מסביב לשלחן הקטן הרימו פתאום את ראשיהם ויקרצו בעינים מהאור הפתאומי.

ואחרי רגע – עוד הפעם דממה מרחפת בכנפים טמירות מעל לראשים הצעירים, הכפופים ונוגעים זה בזה, – דממה בלתי-רגילה בבית הזה, בנוה העלומים העליזים… דומה היה כאלו נחבאה עליצות-נוער זו בפנת הבית, עצרה לרגע קטן את נשימתה למען השתער אחרי רגע עוד הפעם ולפרץ בשאון ועזוז כבירים…

לפני השומעות נגולו זו אחרי זו תמונות גדולות מרהיבות עין בהדרן, מעשים מימי קדם, עלילות גדולות המרתיחות את הדם ומולידות בקרב הנפש רגשות אמיצים. שרה הביטה אל ברמן היושב על ידה וראשו המכוסה תלתלי-שער שחורים וקצרים נסמך על כף ידו האחת, בשעה שאצבע ידו השנית מחזיקה בקצה הדף שהוא קורא. היא הקשיבה אל קולו, ורגשות חדשים, מחשבות חדשות – סתומים וטובים התעוררו בקרבה. לרגעים נדמה לה שהיא חיה לפני איזו מאות שנים וחשה בנפשה מה שחשה סשה בילֶביטש אז, כאשר ראתה בפעם הראשונה את קמיטיץ, ומה שחשה אחרי כן כאשר שמעה את מעלליו הנוראים של אהובה. ליסורים כאלה מסוגלות רק בריאות נאדרות ואמיצות כסשה! שרה נסתה לשַׁות אותה בדמיונה כמו חיה… וברמן היה קורא וקורא, פניו אדמו, עיניו הבריקו ורגליו תחת השלחן הזדעזעו, התנוצעו ונגעו בכל פעם ברגליה, והמגע הזה עורר בקרבה איזה רעד סתום ובלתי-מובן.

לאחרונה יגע הקורא, קולו נחר ובסוף פרק סגר בשאון את הספר, שלב את שתי ידיו מעל לראשו, התמתח וגהק גהוק ארוך… הנערות נשארו יושבות על מקומותיהן דומם ועיניהן ההוזות נטויות עוד אל הקורא.

– הסימת כבר? – שאלה אניוטה בדממה.

פטיה לא ענה דבר. ידיו היו משולבות על ראשו, עיניו ההוזות נעוצות בספון והוא התנועע לאט על כסאו.

– הנה בת-חיל!… אותה סשה… – אמרה פוליה אל נפשה.

– כן – ענתה סשה קרינגולד בלחש.

– אל נא תטעי, לא לך כונתי בדברי – אמרה פוליה בצחוק.

– אַ, איך נוכל אנחנו להדמות לנשים כאלה… גדול מאד המרחק… – אמרה סשה בקול, אשר נשמעה בו עצבות של געגועים.

– כן… – לחשה אניוטה שקועה במחשבות.

– ומה דעתה, סופיה בוריסובנה? – פה פתאום ברמן אל שרה, אשר ישבה כל העת שקועה במחשבות ומבטה הקופא נעוץ בכתם הבהיר המזרעזע על הספון ממעל לזכוכית המנורה.

לקול הדובר התנודדה, התעוררה ממחשבותיה.

– מה? מה אומר אדוני?

– אני שואל מה דעתה על מה שקראנו, על הגבורה ביליביטש, וקמיטיץ…

– מה אֹמר? לא מאומה… – ענתה במבוכה – העלמה הזאת… אני… אני מתפלאה לה… – היא בקשה ולא מצאה מלים להביע את משבותיה ורשמיה.

חברותיה שתקו: נכר היה שגם הן מרגישות מה שמרגישה היא ומלים אינן מוצאות להביע זאת.

פטיה קם ממקומו ויתהלך בחדר כשידיו מפושלות לאחוריו. סשה קמה גם היא ותתהלך מפנה אל פנה, כשידיה חבוקות על חזה. פעמים אחדות נפגשה בפטיה והם התנגפו זה בזו, אך היא לא שמה לב לזאת ותוסיף להתהלך. פטיה נגש אל החלון וישב על ספו כפוף וידיו משולבות על ברכיו. פוליה קמה מכסרה ותגש אל הדרגש ותתמתח עליו, ושרה ואניוטה נשארו יושבות דומם לפני השלחן… לאט זרם בחדר האור הירוק מבעד לגולה הירוקה של המנורה ובתוך הדומיה דפקו חמשה לבבות צעירים, נסערים משפעת רגשות חדשים… סשה זמרה בנהימת-חוטם איזה נגון לא ברור. פתאם נשמע מעל הדרגש העומד בצל קול פוליה הנמוך והערב:

הנגון עצוב ומלא געגועים לוהטים. הצוענית קוראת לאהובה לבוא להפרד ממנה בטרם תסע עם הטבר. ופוליה שוררה בקול מלא רגש. מבלי משים נמשכו כל הלבבות אחרי השירה העגומה…

פתאום נפסק הקול המשורר, והדומיה כמו התעכבה.

– שירה מוזרה – נהם ברמן.

כל הנערות הפנו את עיניהן. הוא ישב כפוף ויניע באויר את רגליו.

– איזה עצב-עולמי מנשב מהחרוזים האלה; מבלי משים שוקע אתה במחשבות… “אבוקתי מאירה בתוך הערפל, הנצוצות כבים במעופם”, רק לב ער אחד דופק בתאוה לוהטת אצל האבוקה היחידה, צא לאהבה, מבקש לאמץ אליו לב אוהב… כן, כן!… נוגה היא ההיסטוריה של לב בודד כזה! יש שנדמה לו, כי כל העולם עטוף בערפל, ערפל כבד ועב… רק במרחק בוערת אבוקה בודדה – זה לב יוקד באהבה… כן… “אבוקתי בערפל מאירה, הנצוצות כבים במעופם”…

עוד הפעם היתה דומיה, דומיה כבדה. דומה היה כאלו אויר החדר ספוג אותו הכבד, אשר העיק על כל המסובים ולא נתן להם לשוב אל עליצותם הקודמת.

– עת ללכת! – קראה פוליה – הנלך?

– אנה? הביתה? כן, כן, עת ללכת. נלכה! קראו סשה ושרה בבת-אחת כמתעוררות משנה ותקומנה ממקומותיהן.

– למה אתן נחפזות? הלא עוד השעה קדומה – התחננה אניוטה.

– לא, לא, עת ללכת.

ושלשתן: סשה, פוליה ושרה, התעתדו ללכת. ברמן קפץ גם הוא ממקומו.

– נו, מה? הנלך?… – אמרה סשה, אשר כל העת היו עיניה מושפלות וכמו מעלטות עננה.

– וקריאתנו מה? – שאל ברמן – הנוסיף לקרוא את הספור עד סופו?

– כמובן, כן, נוסיף – ענו כלן.

– אם כן בואנה גם מחר הנה.

– נבוא, נבוא – ענו פוליה ושרה בבת-אחת. אך סשה נמלכה רגע בלבה ואחרי כן ענתה:

מחר לא אוכל לבוא… גם את פוליה לא תוכלי. השכחת כי בקרוב צריכות אנו לענות למורה החשבון לקרמניצקי וצריך לשנן את השעורים.

– מה מוזרה היא סשה, – קראה פוליה בקצר-רוח – תמיד היא מחשבת הכל. אני למשל אם יתעורר בלבי חפץ לקרוא איזה ספר, אז אשכח את הגימנזיום והציונים. לא כן היא: התכלית תמיד נגד עיניה, גם בחלומה נראים לה תמיד בודאי, רק ציונים וגימנזיום… אלי, איך אפשר להיות ממש כיהודיה! רק תכלית, תכלית…

שרה הרגישה, כי פוליה מגנה בדבריה האחרונים את היהודים, ובכל זאת לא השיבה דבר, כאלו לא שמעה אותם כלל; בעת אחרת לא עברה בשתיקה על דברים אלה.

– ומדוע לא אשתדל לקבל ציונים טובים? לו תהי זאת תכלית, אך מוטב לקבל ציונים טובים מאשר לפחד תמיד מגרוש.

– אני איני יראה בכלל… יגרשו אם רוצים הם… אחת היא לי – אמרה פוליה ותמשך בכתפיה.

– שוטים! הלאה מבית הרחצה… – קרא פטיה – מדברים בגרוש מהגימנזיון, ופולקה רואה בזאת רמז לעצמה.

כל השמעות צחקו. גם פוליה לא עצר מצחוק.

– נלכה נא, למה אנחנו עומדות ומקשיבות לדברי-אולתו – קראה פוליה פתאום, מבלי מצוא מענה אחר.

הנערות פרצו אל המעלות החשכות.

– חכינה, אני אאיר לכן את הדרך – קרא פטיה אל ההולכות כאשר עברו כבר חצי המעלות. הוא לקח את המנורה ויצא ויעמד על המעלה הראשונה.

– יחכה נא, ברמן – קראה פתאום פוליה מעל המדרגה האחרונה – שכחנו לשאול אותו, מדוע לא ספר לנו על דבר חייו הוא בקיץ הזה. כלנו התודינו לפניו, כמו לפני הכומר…

– ח-ח-ח… השמעתם מה זכרה פתאום! – קראה אניוטה בצחוק; – מצטערת היא על ששכחה לשאול, איך בלה פטיה את הקיץ. היש דבר יותר מענין מזה?

על פני ברמן המאירים הופיעה בת-צחוק קלה.

– ומה היה לי לספר – ענה אחרי רגע – אכילה, שתיה וקריאה בספרים, בערב… נו, בערב בחברת מכרים.

– א, בחברת מכרים? מה הייתם עושים שם? – שאלה פוליה.

– ולמה לה לדעת זאת, החוקרת-דין היא?

– אחת היא, יספר נא, הלא גם אנחנו ספרנו.

– מוזרה! חי נפשי, אין לי מה לספר… לכנה לשלום… – קרא פתאום בחפזון – היינה שלום, גבירותי!… סופיה בוריסובנה, הלא תבוא מחר?… שלום!

כאשר יצאו החוצה עוד היה ראש שרה מלא אותו הערפל והשאון הטום, אשר חשה בהיותה בחדר העליה. הלילה היה אפל, בשמים לא נראה אף כוכב אחד. בדומית הרחוב הריק נשמע רק קול צעדיהן, הן נלחצו אשה אל רעותה.

– ובכל זאת לא חפץ להגיד – אמרה פוליה כמו אל נפשה אחרי דומיה עצרה.

– מי לא אמר? מה? – שאלה סשה.

– פטיה ברמן… הוא לא חפץ להגיד, במה בלה את ערבי הקיץ. המדמה את שאיני יודעת זאת? הסטודנטים האחרים ספרו לי.

– הגידי נא גם לנו.

פוליה עמדה, הביטה בזהירות לכל עבר, אחרי כן פנתה אל חברותיה ותאמר בלחש:

– הוא מה“אדומים”.

שרה לא הבינה היטב את פרוש המלה הזאת, אך הטון, שבו נאמרה, לא הרשה לחזור ולשאול עליה. פוליה הוסיפה אחרי דומיה קצרה:

– אותו הלא גרשו מהאוניברסירה יחד עם כל הסעיה. ניקולי פטרוביץ משתדל שיקבלוהו מחדש, אך מי יודע אם יקבלוהו עוד… הוא לא חזר… בלילות היו מתאספים בשדה, ביער. הרבה חפשו אותם. שני סטודנטים ופועלים אחדים נתפשו.

פוליה דברה בלחש, לחש מוזר בדומית הלילה. על עצבי שרה פעל הלחש הזה באופן נמרץ מאד.

בינתים קרבו אל בית ר' חצקיל. בחלונות לא היה עוד אור. שרה דפקה בדלת ומהר שמעה צעדי איש הולך לפתח לה את הדלת, אצבעות מחככות בכותל, ממששות באפלה את המנעול. המפתח סבב במנעול.

– לכנה לשלום, כבר פותחים לי – אמרה לרעותיה.

– האת, שר’לה? – שאלה אותה בילה, אשר פתחה לה את הדלת לבושה לבנים ורועדת מקור.

כן – ענתה שרה, ובנפשה התחרטה על אשר הפריעה את הזקנים משנתם.

– חכי רגע ואדליק נר. הלא תאכלי, הארוחה הצטננה – אמרה בילה בקול צרוד משנה.

שרה לא חפצה לאכול ותבוא אל חדרה. על מטתה בחדרה-האפל התרגשו עצביה עוד יותר, באזניה צלל בלי-הפסק לחשה של פוליה באפלת הלילה. רוח קל התדפק בשמשות החלון, רעש בענפי השטה הזקנה מאחריו, שאון שריטה קלה נשמע בנגוע קצות הענפים אל הזכוכית. שרה שמעה, ובדמיונה הנסער הצטיר סטודנט מתחבא שם בפנה, אחורי הכותל… סטודנטים… סטודנטים מתאספים ביער… פועלים, אומנים – חברה מוזרה… מבלי משים זכרה את הסטודנט ברמן מתהלך בחדר ומדבר על עניים אומללים, ערומים ורעבים, צמאים לאור ולדעת – מה בערו אז עיניו! ומדוע שתקה ולא הודיעה, כי טעה ביחסו למעשיה כונה שלא היתה לה כלל? אך השאלה הזאת לא היתה נעימה לה ביותר והיא הסיחה דעתה ממנה. “אבוקתי בארפל בוערת”… מה יפים ועגומים היו דבריו… על יד האבוקה לב אוהב… צוענית שראשה עטוף במטפחת לבנה… קמיטיץ מחבק אותה ומנשק לה… בערפל נשמעים צעדי סוסיו האבירים, אנשי חילו… סשה בילביטש יוקדת כאבוקה, וממנה נתזים ניצוצות הכבים ואובדים באפלה…

ערפל…

יד.    🔗

בעמל רב העירה אותה בילה למחר משנתה.

בעצלות ובלאות הרימה את ראשה הכבד מעל הכר, פקחה את שמורות עיניה הכבדות ובעיני-זכוכית הביטה בחלון, אשר נשקפו בעדו שמים מעוננים, ועל שמשותיו התגלגלו טפות מים כאגלי דמע על פנים זועפים. בעצלות ובלאות לבשה את בגדיה ותצא אל חדר האכל, ששם עמד כבר על השלחן, המכוסה מפה לבנה, מיחם קטן נוצץ ומזמזם בשמחה, ומבעד למיחם נשקפו אליה פני ר' חצקיל השמחים והשוקטים עם הירמולקה המחודדה על ראשו. היא ברכה אותו לשלום בבת-צחקה הרגילה, ותשב לפניו ותשת את התה דומם. על השאלות שהציעו לפניה ר' חצקיל או בילה היתה עונה בקצרה, במלים ספורות.

– האין ראשך כואב, שרל’ה? – שאל אותה ר' חצקיל בקול רך. – למה היה לך להעירה – פנה אל אשתו בתוכחה – מה היתה חסרה אלו ישבה היום בבית ולא הלכה אל הגימנזיום? מזג-האויר רע מאד… האחרת אתמול לבוא? – שאל פתאום את שרה.

שרה זכרה פתאום, כי בקש ממנה להשאר בבית, והיא הבטיחה לא לשוב מהרה ובזכרה זאת הרגישה מוסר-לב.

– איני יודעת באיזו שעה… נמשכתי אחרי איזו שיחה ולא יכלתי ללכם משם – אמרה במבוכה, ובאותה שעה הכירה, כי הצטדקותה חוטאת להאמת.

– בודאי היתה אז כבר השעה האחת עשרה, או השתים עשרה – אמרה בילה בלי כל כונה.

– נו-נו, אין דבר רק שלא יזיק זה ללמודים – אמר ר' חצקיל בקול מוזר, כמו חפץ להרגיע אותה, ולה היו דבריו לא נעימים מאד. מעולם לא דבר עמה ר' חצקיל בטון כזה, מעולם לא חשש ללמודיה.

“ובאמת מה משך אותי כל כך שמה אתמל?” שאלה את עצמה, ומיד השיבה, שאולת היתה זאת מצדה. בינתים כלתה את סעודתה ותצא החוצה. השמים היו עטופים במעטה כהה של עננים אפורים, עמומים ובלי ברק. טפות פעוטות וצפופות נפלו בלי-הפסק, ולכל נשיבת-רוח טפחו על פני שרה כמו בשבטים לחים. היא התחרטה בלבה מאד על אולתה אשר עשתה אתמול ותחליט בנפשה, כי אין כדאי לה לשבת בחברת אניוטה, פוליה וסשה, מפני שאין שם ענין לה ושיחותיהן אינן מלבבות אותה כלל. ובאותו רגע חלף פתאום במוחה רעיון, כי שם גם פטר ניקוליביטש ובגלל חברתו הלא כדאי ללכת אל אניוטה; אך היא פסחה על הרעיון הזה כמו בעינים עצומות ותשב להחלטתה שמוטב לה להשאר בבית. בחברת הזקנים לא ארכה לה העת אף פעם אחת. שיחתם הטובה מענינת אותה ומושכת את לבה תמיד, ואחרי כן אין לה צורך לשקר… לשקר! וברגש כבד ומדכא הנפש זכרה איך שקרה אתמל באזני חברותיה והסטודנטים, איך הלל הותה ברמן בפניה על פי טעות, והיא שתקה, כמו הודתה לדבריו, בשעה שבאמת אינה ראויה כלל לשבחיו.

וכאשר יצאו התלמידו אחרי הלמוד מהגימנזיום, נגשה אליה אניוטה והן הלכו יחד.

– נו, איך באתן לבתיכן? הלילה היה חשך? – שאלה אניוטה.

– איך באנו… באנו ברגלנו – ענתה שרה בקול יבש.

– פוליה בודאי היתה מבדחת אתכן במעשיותיה…

– אותי אין פוליה יכולה לבדח במעשיותיה.

– אניוטה שתקה וזמן רב הלכו דומם.

– היודעת אַת – אמרה לה אניוטה פתאום – נערות כפוליה… מנ… טובות הן בכל זאת…

– ומי אומר, כי רעה היא… היא אינה עושה רעה לאיש…

– לא, לא לזאת כונתי, חפצתי להגיד אחרת… כלנו איננו עושות רעה לאיש, לא זאת… אבל את דנה אותה לכף חובה על שהיא, איך לאמר? נו, על שהיא ריקה כל כך, גם פטיה התרעם עליה… בעיני אנשים כמוכם איננה מוצאת חן. באמת, אבל אני אומרת… אומרת אני כי פולקה נצרכה לנו… כן, נצרכה… עליזותה, צחקה ומהתלותיה… לולא זאת יכולות היינו להתחמץ בתוך השממון המקיף אותנו. ספרי-למוד ארורים, מורים זועפים ומחומצים, – ומה יש לנו מלבד אלה… בלי פולקה יש ש“מרה שחורה” נופלת עלי…

– תפקיד הגון ממלאה פוליה… אין לקנא התפקידה להיות “בדחן”.

– אח! לא זאת אמרתי… זועפה את היום ואי אפשר לדבר אתך. את אינך יכולה או אינך חפצה להבין… טוב היה, לו היינו כלנו שמחות ועליזות כמוה. לא רע היה, לא גם הגדולים… הכל שמחים ועליזים.

שרה משכה בכתפיה ואניוטה הוסיפה:

– גם אני, סוניה, חשה איזו ריקנות אחרי שיחתתה העליזה ומעשיותיה הריקות… אבל בכל זאת טוב לבלות את העת בחברתה, לשמוע את פטפוטה, צוחקת את לפחות…

– אחיך צדק אתמול; אף אחת אין בקרבנו, אשר מחשבותיה מענינות ורגשותיה עמוקים.

– אח, כמעט ששכחתי להגיד לך, טוב כי הזכרתיני… – קפצה פתאום אניוטה – היודעת את, אחי ממש מתפעל ממך, הוא עצמו אומר זאת. במה קסמת אותו, חפצה אנכי לדעת?

שרה לא ענתה דבר, אך חשה, כי גל-דם רותח הציף פניה וילהיבם. היא הסבה פניה הצדה.

– היודעת את, סוניה! – הוסיפה אניוטה – להם, להסטודנטים, טוב באמת… להם אין צרך באיזו פולקה. להם יש ענינים חשובים, והם מקדישים לאלה את עתותיהם…

שרה זכרה את דברי פוליה אתמול בלילה.

– איזו ענינים? – שאלה בשויון-נפש מעושה.

אניוטה לחשה לה באזניה דבר-מה.

– הוא ספר לך? – שאלה שרה גם כן בלחש.

– לא, הוא איננו מספר לי, זה סוד! אך סטודנטים אחרים ספרו…

שתיהן החרישו. שרה זכרה מה שספרה לה אניוטה על דבר הרשם הטוב אשר עשתה על אחיה ורגש נעים בלתי-מובן לה תקף אותה.

– מה אַת חושבת, סוניה? – שאלה אניוטה, אשר כבדה לה השתיקה.

– לא מאומה… ועל מה את חושבת?

– מזג-האויר הרע הזה, הגשם הדולף, השמים המעוננים, – על כל אלה מרגיזים אותי מאד. עצבון תוקף אותי ואני אוהבת לשכוב בימים כאלה על הדרגש, לקרוא ולחשוב…

– היודעת את, אניוטה! – אמרה פתאום – הלא אנכי שקרתי אתמול לאחיך.

– את?

– כן הזוכרת את מה שדברו אתמול אדות התיאטרון? אחיך שאלני מדוע אינני מבקרת בתיאטרון, ואנכי אמרתי לו, כי התיאטרון דבר נכבד ומועיל באמת, רק שאין לי פנאי ללכת שמה.

– האם לא כן הוא?

– אינני יודעת, אבל אנכי לא האמנתי אז בדברי עצמי, אמרתי אז סתם, רק כדי להגיד דבר-מה… – ענתה שרה ובתהום נפשה חשה הכרת-חרטה, כי חפצה למצוא חן בדבריה אלה.

– הזה הוא השקר? ח-ח-ח! מה שזכרה פתאום?…

– ועל דבר נערות הכפר, על דבר חיי שם… הזוכרת אַת מה שדבר? הן לא כן הוא הדבר, הוא טעה. אני לא כונתי כלל למה שהוא מדמה, אני לא קראתי לנערות ספרים מפני שעניות הן בדעת, כי אם… בעצמי איני יודעת מדוע, אבל בכל אופן לא מטעם זה… אני הייתי בודדה ולי היתה נחוצה חברת-אנשים.

– נו, סוניה, עזבי את הבליך אלה. מטעם זה או אחר, הלא אחת היא, העיקר שעשית מעשה טוב.

כעשרים צעדים עברו דומם.

שרה התבוננה, שאניוטה מבטת בפניה, ותעש את עצמה זמן מה כלא רואה, אך סוף-סוף לא יכלה להתאפק ותצחק.

– אניוטה! האם לא תכיריני?

– אני מבטת בפניך וזוכרת את מכתביך אלי. הקצפת עלי על שלא באתי אליך הכפרה?

– לא קצפתי עליך. אפשר שישיבתך בכפרנו לא היתה נעימה לך. להיות תמיד בחברתי, או להתהלך עם הכפריות ולקרוא עמהן בספרים לא נעים ביותר…

– היודעת אַת, סוניה! – אמרה אניוטה בכאלו לא שמעה את דבריה – כשאני זוכרת את מכתבך (אני קראתים פעמים רבות) אני חושבת לפעמים, שבאמת צדק אחי, שבאמת יש לך אותם “הרגשות העזים והמחשבות העמוקות”, אך הם כאלו פונים לעבר אחר. אני מבטת בך וזוכרת הרבה מדבריך במכתבים ההם. בפניך, נדמה לי, יש הרבה ממה שיש בדבריך, – איזה יגון עז, איזה כאב עמוק. מקנאה אני בך, סוניה, שיכולה את לסבול כן. מדוע אין גם לנו אותם היסורים, אותן ההרגשות? – דברה אניוטה ובעיניה נוצצה אש קטנה. נכר היה שזה כבר רחשו בנפשה המחשבות האלה, רק עתה גלתה אותן.

שרה שמעה את דברי חברתה בבת-צחוק מסותרה. זרים מאד היו הדברים האלה בעיניה, אך באותה שעה גם נעימים מאד.

– לחנם תקנאי… לסבול זה רגש לא נעים ביותר.

– ובכל זאת נעימים חיים כאלה מחיי-בהמה בלי רגשות.

שרה לא ידעה מה לענות, ותשתוק.

– אתמול – הוסיפה אניוטה – דברנו אני ואחי הרבה על אדותיך. תוי-פניך, אומר הוא, מלבד עיניך ושערותיך השחורות, אינם עבריים… הוא מבין בענינים כאלה… ובכל זאת – אומר הוא – טבוע בפניך חותם עברי… אי אפשר להבין דבריו כשהוא מתחיל מתלהב… חורת פניך והיגון שבתוך עיניך… – כן אמר, חי נפשי – בתוך עיניך הלחות, נותנים לך חן עברי… השמעתי, פּח-ח-ח!… יגון עברי… היש יגון עברי, יגון רוסי או תורקי?… אני לא הסכמתי לו ועד שעה מאוחרה בלילה התוכחנו, כמעט שבאנו לידי הכאה. הוא צעק שאיני מבינה דבר… הגידי, סוניה, היש יגון עברי?

– מי יודע – ענתה שרה – אולי יש לנו העברים יגון מיוחד, שאין בני עם אחר יכולים לחוש אותו – אמרה שקועה במחשבות. היא חשבה על דבר פטיה: הוא ואניוטה התוכחו עליה, במה יכלה לענין אותם? עדן מיוחד ובלתי-רגיל מלא נפשה…

וכאשר הגיעה שרה עד ביתה, הושיטה לה אניוטה את ידה ותשאל:

– התבואי היום אלינו? גם סשה תבוא; אנחנו נקרא את סינקיביטש…

– אולי אבוא… אינני יודעת…

שרה שבה הביתה אחרת מאשר יצאה בבקר. בת-צחוק לא סרה מעל פניה, כל דבר מדברי ר' חצקיל או בילה גחך אותה ועוררה לצחוק.

אחרי סעודת-הצהרים שננה את שעוריה ותתעתד ללכת אל בית ברמן. את החלטתה שהחליטה בבקר שכחה כבר.

– הגם היום את הולכת? – שאלה בילה.

השאלה הזאת לא היתה נעימה לה מאד. אף כי בילה לא ידעה את החלטתה, בכל זאת בושה פניה על חרטתה, ותאמר כמתנצלת:

– היא בקשה ואני הבטחתי.

כשעברה שרה ליד הראי התלוי על הקיר, זרקה בו בלי משים מבט סוקר, מה שלא עשתה קודם, ותיכף תפשה את עצמה במבט זה.

בדרך נפגשה עם פוליה וסשה. הן דברו על עניני הגימנזיום, על ציונים ואינטריגות שונות, למי מראה מורה זה או אחר חבה יתרה ואת מי הוא עוין. שרה הלכה אתן ותחשב על דבר בקורה בבית ברמן. הלא רק אתמול היתה שם בפעם הראשונה, והיום כבר אי-נעים לה זה, אף על פי שאינה יודעת כלל מדוע; עוד זאת, ללכת אל ברמן קשה כל כך, ובכל זאת היא הולכת מפני שאיזה דבר מושך אותה שמה… למה? מדוע?

אניוטה פגשה אותן במסדרון. היא שמחה לבואן ותשק לשלשתן. שרה פשטה מעליה במתינות את מעילה ותחכה, כי תבואנה רעותיה ראשונה. היא בעצמה לא ידעה, מדוע היה קשה לה לבוא ראשונה החדרה.

בחדר-האורחים לא היה איש. אניוטה אמרה, כי אבא עתה בבית ואמר יושבת אתו בחדר-עבודתו. הנערות עלו אל עליתו של פטיה, ושרה אשר הלכה מאחורי חברותיה שמעה את פטיה שואל בקולו המצלצל:

– ואיה סוניה שלכן? מדוע לא באה?

– ראשית – ענתה פוליה – אל יאמר “שלכן”. כפי שאני רואה, היא מתחלת להיות גם שלו, ושנית… לשוא הוא חרד עליה, הנה היא באה אחרינו.

– “נערה זרה!”, חשבה שרה בלבה: כמו להכעיס היא אוהבת תמיד לדבר דברים שאינם נעימים כלל לאחרים".

– דומה היא, גברתי, לבתולה זקנה – השיב בינתים לפוליה; – הבתולות הזקנות אוהבות לזַוֵּג זווגים. זו היא חולשה הנובעת מסבות פסיכיות ידועות. גם לה יש תאוה משונה זו.

– הלא לומד הוא בפקולטט של תורת המשפטים ולמה הוא “תוחב את חוטמו” בעיני פסיכולוגיה שאינם שיכים לו כלל.

– צדקה גברתי – ענה פטיה – היוריסטים לא מצאו באמת חפץ בה, רק הפסיכיאטריים יוכלו למצוא בה חומר רב לחקירותיהם.

– ראי, סוניה, בשבילך מתקוטטים! – קראה אניוטה והושיבה את שרה על הדרגש לימינה ובחבקה את מתניה.

– על מה?

– האדון ברמן – ענתה סשה – חפץ לקרוא לפנינו לֶקח מהפסיכולוגיה של פוליה, אך היא הודיעה, כי תתן רק לפסיכיאטריים לטפל בה.

כל המסובים צחקו. הסטודנט מחא כף למען הרעים את פוליה.

– אבל אם כן הוא, אין דבר זה נוגע לי כלל? – שאלה שרה.

– די לטפל בהבלים – קרא פטיה, אשר ישב עוד הפעם על סף-החלון – הבה ונקרא.

אך פוליה, אשר בקשה להרעים את פיה, קראה:

– הַי, מי חפץ לחול וַלס!

• פּפ-ח-ח-ח… דעת העלמה הזאת מתטרפת! – קרא פטיה בצחוק.

סשה ושרה הביטו אל פוליה באי-רצון ואניוטה העירה, כי פוליה משתדלת להצדיק מה שאומרים עליה, כי ראש ריק לה.

– אח, איך את מעיזה פניך, אניוטה-קלקוּטה לסרב ולהביע דעה. הלא לחול אומרים לך! – פוליה השמיעה זאת בטון מפקד, אך בראותה, כי דבריה אינם פועלים, נגשה אל אניוטה ותתפש בזרוע ידה ותסחבה עד אמצע החדר. אניוטה סרבה מתחילה, אך סוף סוף נאותה. “מה אעשה לה”, הצטדקה: “האפשר להפטר מזפת כזו”.

– וַל’ס וַל’ס נחול – דברה פוליה: – את תהיי ה“דַמה” ואני הקַוַּלר, וכדי שלא אטעה, חלילה, ולא אחשב את עצמי לדמה, זאת אעשה… ובדברה נגשה אל הקיר ותקח את מעיל-הסטודנטים של פטיה ותלבשהו ואת צמתה הסתירה תחת הכובע.

אניוטה סרבה עוד: פוליה משכה אותה ותנועותיהן היו מגוחכות מאד. פטיה שרק בשפתיו את נגונו של הולס, סשה עזרה לו, ולפעמים עודדו את המחוללות בקריאה:

– הַי, יותר חיים! הרמנה רגליכן, יותר חיים!

ובהיותם כלם עסוקים במחזה המגוחך לא שמעו צעדי איש על המעלות. פתאום קרא פטיה:

– אמא הולכת!

אניוטה התחמקה כהרף עין מזרועות פוליה ותקפץ אל הדרגש ותעמד פנים תמימים. פוליה היתה רגע במבוכה ולא ידעה אנה לפנות. היא לא הספיקה להסיר את מעיל פטיה, כאשר נפתחה הדלת, ומבלי דעת מה לעשות צנחה על הרצפה ותשתרע ותסגר עיניה כמתעלפת. צחוק עצור נשמע מאחת הפנות. אך פני כל המסובים היו רצינים.

מַדם ברמן נכנסה החדרה ופניה נזעמים. היא לא הרגישה בפוליה השוכבת על הרצפה, רק ברכה את המסובים בברכת-ראש קלה, ותפן אל פטיה:

– מה אתם מתהוללים? התקרה רועדת, הכלים בחדר מתנועעים, כמעט שלא נפלה המנורה על ראשינו. אבא כועס ואתם מתהוללים פה.

פתאם נמשך מבטה אל פוליה ופניה הפיקו תמהון גדול.

– אח, וזאת מה? כמדומה… אח, הלא פוליה היא זאת! –. היא שחה אל הגויה המונחת בלי תנועה – אלי, הלא התעלפה, ואתם מחשים. מים! פטיה, אניוטה! קראו לאבא, הביאו מים!

בחדר קמה מהומה. המסובים התנועעו מבלי דעת מה לעשות, אם לקרוא באמת לברמן ולהזות על פוליה מים או לא. פוליה נבהלה מדברי מדם ברמן האחרונים, ותפקח עיניה ותקרא:

– אין צורך, אין צורך…

תרועת צחוק פרצה מפי הנערות ופטיה. מדם ברמן נעצה מבטי תמהון וזעם בפני פוליה ואחרי כן – בפני יתר הנערות. רגעים אחדים שררה דומיה.

פוליה קמה לאט ובמתינות מעל הרצפה ופניה מאדמים מבושה.

– מה זאת? מה כל הקומדיה הזאת? המסקרר הזה – קראה מדם ברמן באחרונה.

פוליה פשטה את המעיל, הסירה את הכובע ותגמגם במבוכה:

– אינני יודעת… לא לי הם… פטיה, אניוטה…

– מה את מזכרת את שמותינו! – קראה אניוטה – האומרת את לגול את האשמה על ראשינו? פטיה בקש לקרוא לפנינו בספר, ואת משכת אותי לחול אתך. הלא את בעצמך התקשטת בבגדיו של קַוַלר. ח-ח-ח…

– אַה! במחולות, עסקתם, ילדי. זהו ענין! – אמרה מדם ברמן, בבת-צחוק מעושה מבלי יכולת להסתיר את מבוכתה על פחדה הקודם: – מדוע החרדתיני, מזקת? – שאלה את פוליה.

– אני הבנתי כי מתחפשת היא – אמרה סשה.

– שקר הדבר. פניך הלבינו כסיד כאשר קראה אמי למים אמרה אניוטה.

– ואת האם לא היית כבר מוכנה לרוץ להביא מים? – אמר פטיה ויצחק אחריו צחקו כל המסובים.

– נו, נו, רב לכם להרבות להג – אמרה מדם ברמן. אשר רצינותה כבר חלפה ועל פניה נראתה בת-הצחוק המאירה והרגילה – נרדה נא. שם מחכה לנו אבא. נרדה ונשתה חמים. נו, נא, ילדי, לכו נא! מרש, מרש! – קראה בראותה כי הצעירים עודם עסוקים בבדיחותיהם.

בחדר-האכל הקטן ישב אל השלחן הרופא ניקולי ברמן ויעין בעתון. הוא היה קטן-קומה ופניו צעירים ומצחקים, אף כי זקנו קצר ושערות ראשו מסביב לקרחת הקטנה באמצע קדקדו היו לבנים ככסף. הוא הושיט לשרה את ידו בבת-צחוק של רצון, כמעט בחבה של חבר, אשר מצאה חן מאד בעיניה, ובשבתם כלם מסביב לשלחן לא גרעה עין ממנו. הרבה משרטוטי פניו הזכירו לה את ר' חצקיל, כי היה בהם הרבה מאותה התמימות, טוב-הלב והרוך, ששפרו במדה מרובה כל כך את פני הזקן החביב שלה. והדבר הזה נראה לה תמוה עוד יותר, מפני שצירה בדמיונה את פני ברמן-האב כנזעמים ורצינים מאד, בלי קרן של בת-צחוק טובה ומאירה.

– מה זאת היתה שם אצלכם ב“מרום”? למה הרעשתם עולמות ככה! הלא כמעט נפלה התקרה על ראשינו – שאל ברמן ויבט בפנים מאירות אל אשתו ואל אורחיו הצעירים. פוליה, אניוטה וסשה החלו לספר לו כלן בבת אחת, בחטיפה, במלאן אחת את דברי חברתה וברמן ישב ויבט בהן מבלי הבין מאומה.

– מס… טס!… אמר בנופפו להן בידו – אל תתרגשנה ככה, כי הדבר מזיק, גם אני מסכן את עצמי להעשות חרש. החרשנה כלכן! יספר הגדול בכם. פטיה, ספר אתה! – פנה אל בנו, אשר ישב מול שרה ובהניעו בידו מזלג הביט חליפות אליה ואל הנערות המדברות, בצחוק לעג נסתר.

הנערות פסקו פתאום ומאדמות ונסערות הפנו ראשיהן לשמוע איך יבאר ה“גדול” בהן. פוליה עותה פניה ותאמר: “אי-אי! ג-דול! אימה!”.

– לחנם חוששת היא – אמר פטיה, – עליה לא אלשין. מעשה שהיה כך היה: כל השאון ששמעתם ותנועות התקרה – גרם מעילי שנפל על הרצפה בעליה.

– איך? – שאל האב – נפילת מעיל הקימה שאון גדול כזה? קשה להאמין…

– ומדוע קשה להאמין?… אח, שכחתי להוסיף, כי בתוך המעיל היתה גוִיַּת העלמה הזאת אמר פטיה בהראותו באצבעו על פוליה.

– כלם צחקו לשמע הבאור הזה, שנאמר בתמימות עשויה ומגוחכת.

– שקר הדבר! – קראה פוליה – אי לא נפלתי, רק צנחתי על הרצפה, מפני שנבוכותי… לא ידעתי אנה לפנות – והיא החלה עוד הפעם לספר, איך היה הדבר כי חפצה למלאות תפקיד-קוַלר ותלבש מעיל פטיה וכובעו.

שרה ישבה כל העת ושמעה את פטפוט רעותיה והתוליהן אשר היתה מנשבת מהם רוח נֹער; פשטות צעירה וחביבה. החברה העליזה לבבה אותה מאד, אך פתאום הכירה בין הרבה מיני התרגימא והגלוסקאות שעל השלחן גם נתחי בשר-חזיר מעושן. למראה הצבע הורדי והזֵרים הלבנים שמסביב לנתחי הבשר האלה, חשה בעמקי-נפשה איזה רגש אי-נעים, כעין שריטה בלבה. זר היה בעיניה לראות איך כלם אוכלים בתיאבון, והשפתים מוצצות מהשומן עוררו בקרבה גועל נפש. מדם ברמן הגישה לה כוס תּה, ויחד עם זאת הניחה לפניה פת לחם מכוסה נתח בשר-חזיר.

– אכלי נא, סופיה… סלחי, שכחתי שם אביך, נאומובנה, לא? אח, בוריסבנה? טוב! אכלי נא, סופיה בוריסובנה, אל תסרבי, הן רעבה את בודאי.

שרה נבוכה ומאדמה לקחה מיד מדם ברמן את כוס התּה, אך גברת הבית הפצירה בבת-צחוק של נדבת-רוח לקחת גם לחם ובשר.

– אל תיראי – אמרה – זה עתה הובא בשר חי מהחנות.

שרה משכה ידה מהלחם והבשר, ובלבה חשה דפיקה קלה ממבוכה ואי-נעם.

– סוניה היא יהודיה כשרה ואינה אוכלת בשר-חזיר – ענתה סשה ובקולה, כמו שנדמה לשרה, צלצלה נוטה של לעג.

אדם עב כסה את פני שרה. ביחוד גדלה מבוכתה. כאשר חשה על פניה את מבטי המסובים.

– נו, אין אונסים שום איש לעבור על דעותיו – אמר הרופא בקול, אשר נשמעה לשרה כמו בקול סשה נוטה קלה של לעג.

ועוד הפעם דממה, ומבטי כל המסובים נטויים אליה. היא לא ראתה את המבטים אך חשה אותם; אך ביחוד העיקה אותה הדומיה, ומלחמה התלקחה בקרבה ברגעים ההם: התענה על דבריהם אם לא? והלעג?

– אני התבוננתי בבנות הנעורים האינטליגנטיות – ונפלא הדבר! – הרבה מצאתי בהן עלמות מאמינות – אמר פטיה מבלי פנות אליה; אך היא ידעה, כי לה הוא מכון ותבט אליו בתחנונים, מחכה ברטט לב לשמע מה הוא אומר להגיד.

– ומה בכך? – אמר האב – מדוע מפליא אותך הדבר ככה? אדרבא, אותי מלבב זה מאד. עלמה מאמינה הוא מחזה יפה מאד. שוה בנפשך למה צעירה עומדת על ברכיה ועיניה הנשואות למרום מפיקות אמונה עזה. האין זה יופי פיוטי נפלא? נשמת-בדולח תמה בלי כל כתם?…

–אָ-אּ-אָּ, אבא, גם במקצוע הפואיסיה הנך מומחה כמו בידיעת הנתוח, ואני לא ידעתי… קבל אפוא את מס הכבוד, הראוי לך בעד הכשרון החדש שנגלה בך, ובכל זאת הרשני לחלק עליך בעקר השאלה. אני אינני מבין מדוע צריכה העלמה למען היות בעלת “נפש בדולח תמימה” להאמין דוקא במלאכים רעים וטובים, ליחס את הרעמים לשאון אופני המרכבה של אליהו הנביא, או להאמין, כמו שמקובל אצל היהודים, באיזה משיחים וצדיקים? אינני מדבר על האמונה באלהות טהורה, לא, אך האמונות הטפלות, המנהגים הדתיים ונמוסיה, – כל אלה הם סמן לחוג-השקפה צר ומגבל, להתפתחות לא שלמה.

פטיה הוסיף לדבר, ואביו, אשר, כנראה, לא היו דברי בנו בעיניו כחדשים, אכל ושתה לתיאבון מבלי שים לב אליהם. אך פטיה דבר יותר באזני שומעותיו הצעירות, אשר אכלו בדממה ופניהן נעשו רצינים. שרל’ה פסקה משתות, העמידה את הכוס על השלחן ומבטיה היו נעוצים בסטודנט היושב מולה. היא השגיחה לכל תנועותיו, לכל זעזועי שרטוטיהם של פניו. חדשים מאד היו לה דבריו, והם הלמו, פעמו אותה מאד.

“צריך יהיה לשוב דבר עמו על שאלה זו”… חשבה בלבה.

המסובים עברו מהרה לענינים אחרים. אך היא לא יכלה להסיח דעתה מדברי ברמן הראשונים. “האמונה היא תוצאת התפתחות לא שלמה”… קפאה מחשבה במוחה. והיא לא חדלה מעבוד עבודת עיון כבדה, אך מאומה לא עלתה בידה.

בשעה השביעית קמה סשה ממקומה ותאץ בפוליה ללכת הביתה. הן התעתדו ללכת באותו ערב אל התיאטרון ועליהן עוד היה ללכת הביתה למען החליף את שמלותיהן. פוליה סרבה, אך סשה קראה:

– היצאת מדעתך, מתי תספיקי להחליף את שמלותיך?

– ולמה לי בכלל להחליף את שמלותי? – אמרה פוליה במנוחה. וכי “קופטותינו” האדומות אינן ראויות? למה לנו המונדירים? קצה נפשי במאד בסנור הלבן, יקחהו אופל… ממש כילדה קטנה.

– מה אַת סחה, פולינקה! – קראה סשה בתחנונים ובתמהון – בתיאטרון – בקופ’טה אדומה!… חַ! ומה תאמר אחת המורות או המשגיחה, אשר תראנו בכך?

– מה בכך? אנחנו נשב ביציע העליון, על “המעקה”, ושם לא יראנו איש… טוב?

– תמיד הן מתוכחות בחפצן לעשות דבר יחדו – העירה אניוטה.

– היא מטרוניתא, אריסטוקרטית, זהירה מכל – אמרה פוליה.

– ואת משוגעת, יורקת על הכל בשביל קַפריזַיך… – השיבה סשה אבל אל ה“מעקה” לא אלך. שם תראי רק שפחות ואנשי-צבא. אם חפצה את ללכת אתי – טוב, אם לא, אלך לבדי. היי שלום! – פנתה ללכת. ופולה לא חפצה להשאר בלעדיה ותלך אחריה.

פטיה, אניוטה וסוניה שבו אל העליה ומבלי דַבר דבר לקחו את ספרו של סינקיביטש וישבו אל השלחן העגול, ופטיה החל לקרוא. הוא קרא בקול יבש ובלי התעוררות. הוא לא הספיק לקרוא דפים אחדים, ואניוטה החלה להתאונן על כאב-ראשה. שרה ישבה וראשה על חזה; דומה היה, כאלו היא מקשבת בתשומת-לב, אך באמת היה מוחה עסוק במחשבות אחרות בלתי-ברורות מאד…

פתאום הרימו פטיה ושרה את ראשיהם; לאזניהם הגיעה נחרת אניוטה, אשר ישבה ישֵנה אל השלחן, ראשה סמוך על זרועה ופיה הקטן פתוח. שרה צחקה בקול, ופטיה נגש בלאט וצרד בראשי אצבעותיו על קצה חוטמה. אניוטה הזדעזעה, הרימה את ראשה, ורגע הביטה אל שרה ופטיה בתמהון; אחר רגע צחקה גם היא בצחוק של הכרת אשמתה.

– ראשי כואב… סלחו לי.

– אין דבר, לכי לישן, ואני וסופיה בוריסובנה נקרא עוד מעט.

– ואיה הן? אַח, שכחתי, הלכו… אבל איך תלך שרה לבדה? – שאלה אניוטה בקול צרוד קצת; עיניה היו תועות אחוזות בחבלי-שנה.

– אני אלוה אותה… – השיב פטיה. – הן תרשני גברתי? – שאל את שרה.

– מדוע לא? אבל איזו שעה עתה?

– התשיעית.

– אם כן עת גם לי ללכת הביתה.

אניוטה יצאה ללות את שרה עד המסדרון. שם היה חצי-אפל, רק עששית קטנה בפנה הפיצה אור כהה. שרה לבשה את מעילה, ופטיה עמד לנגדה כשידיו תחובות בשרווליו, צוארון אדרתו כסה חצי פניו ממטה ומצחן כובעו המורד סוכך עליהם מלמעלה, רק שתי עיניו הנטויות אל שרה הבריקו.

– סלח לי, סוניטשקה, שאיני מלוה אותך – אמרה אניוטה מתוך פהוק ובאותו רגע כסתה את פיה – אבל יש לך מלוה טוב. פטיה מסוגל להיות איש-שיחה מענין ומלוה מנומס כשהוא חפץ ולמי שהוא חפץ.

– הפעם גם זה וגם זה – ענה פטיה.

הם יצאו החוצה וזמן מה הלכו דומם. הדומיה לא היתה נעימה לשרה מאד, אך לא ידעה במה תדבר.

– הקריאה לא עלתה היום יפה… האודיטוריה לא היתה נוחה לשמוע…

– אודיטוריה של שני אנשים, אניוטה ואני… חַ! לולא המחולות שמקודם אולי עלתה הקריאה יפה…

– טעות היא מה שרבים חושבים את המחולות לדבר ריק, לאבוד זמן, פרי הבטלה והשעמום של העשירים השבעים והמפונקים, שאינם יודעים במה לאבד עתם. המחול גם הוא מין אמנות, בו קצב והרמוניה – הסמנים העקרים של כל אמנות. לא לחנם פוגשים אנו את המחול בכל מדרגות התפתחותה של האנושיות, מעבודת-האלהים של האדם הקדמון, עד הסַלון של החברה היותר נאורה בדור האחרון. צריך רק להשתדל שכל מיני היופי השונים יחדרו גם בשדרות הנמוכות ולא יהיו יחידים שולטים ונהנים מכל, בשעה שהרוב הגדול אינו נהנה, ואינו מסוגל להנות מכל מה שיצרה הקולטורה באלפי שנות התפתחותה.

הוא דבר עוד הרבה על דבר אי-היושר ואי-השויון, על הצורה של העבדות החדשה שיצרה הציביליזציה, והיא הלכה על ידו מקשיבה לדבריו ושותקת. דבריו היו חדשים בעיניה, גלו לה הרבה ענינים, שלא ידעה אותם, לא חשבה עליהם עד כה כלל. ולבה נמלא מבלי משים רגש כבוד למדבר.

אחרי אשר עברו את אחד הרחובות הראשים, שהרבה מטילים סבבו שם, ומחלונות החנויות הפתוחות זרם אור על הרחוב, סרו אל מבוא קטן, צר ואפל. פטיה הושיט לה את זרועו שתשלב את ידה בה. היא לא הלכה מעודה שלובת-זרוע עם גבר, אך קשה היה לה להשיב את פניו ונכלמה שמה את ידה בזרועו.

הוא הלך דומם ויזמר בלאט איזה נגון, אשר לבב אותה בגעגועים והתוגה הקלה שנשמעו בו.

– איזה נגון הוא? – שאלה אותו.

– ומה, המצא חן בעיניה?

– כן.

– והיא לא שמעה אותו מעולם?

– לא.

– לצערי אין לי “קול”. לו יכלתי כי עתה שרתיו לה.

– אין רע אם קולו איננו ערב ביותר. העקר הוא הנגון. היודע הוא גם את המלים?

– כן. הרחוב ריק. אפשר לשיר פה. הבה!

הנגון מלא עצב, תוגת-לב אוהב הנכסף ומתגעגע על אהובתו. הוא מספר צרותיו, נגעי-לבבו, שסבתם היא רק “הַלינה אהובתו”. אותה הוא אוהב מקדמת נעוריו, כאשר טפס ועלה על ראשי הסלעים להשיג בעדה אפרוחים מקני צפרים; כאשר היה עושה ענקים לצוארה מאלמוגים שונים. גם עתה הוא נדכא ומתענה מעצמת אהבתו:

Но кто–жъ былъ тоб–о–ю!

Не любимъ я былътоб –о–ю!…

נאנח בקול רועד ונואש, היוצא מלב אובד תקוה.

–!я!я!я– ענה הד עמום מכותל בית-האסורים, אשר עברו עליו. מבעד החלון הקטן בקיר האטום השתפך על הרחוב אור כהה ודל, אשר השתרע כפתיל דק לרחב הרחוב ויפול לרגלי העוברים – אור בודד ועגום!… פטיה לחץ ידה אל חזהו, ורגש זר תקף אותה מהרטט שחשה בידו, מדפיקת חזהו, מהתאוה שנשמעה בקולו. היא חפצה לשמט את ידה מזרועו, לנוס מהאיש הזה, אשר הרגישה באופן אינסטינקטיבי שמשעבד הוא אותה – חפצה ולא יכלה. להפך, היא היתה צריכה להודות בפני עצמה, כי נעם מיוחד משתפך בכל אבריה, גל חם זורם בכל דמה, ולבה דופק, מזדעזע ברטט מעדן מאד.

– היודעת היא – אמר אליה – זאת היא אחת מהנגינות היפות של “הַלקה” הידועה. האם לא שמעה מעולם את “הלקה”?

– לא.

– פלא הוא. האופירה הזאת של מָניוּשקה… תוצג בקרוב על במת התיאטרון בעירנו. איעצה ללכת לשמוע.

רוח קל ולח נשבה בפניה הלוהטים. הרוח לטף אותם בעדן ודומה היה, כאלו בקש לצנן על לחייה את החום הלוהט, למחות מעליהם את האדם הפורח בטרם יציץ הירח המלא מבעד לעבים.

– עוד מעט ויאור לנו. העננים מתפזרים… – אמר פטיה בנשאו את עיניו אל השמים.

באותו רגע הציץ הירח מבין קרעי העבים וישפך אורו הצנוע והחור על פני פטיה, אשר נראו בעיני שרה ליפים מאד. היא נשאה גם כן את עיניה ותלך ותבט זמן-מה בירח.

– מה יפות העינים הנשואות אל השמים – אמר פטיה בהביטו אל פניה.

– מה אמר?

– לא מאומה.

זמן-מה הלכו דומם. פתאום הגיעה לאזניהם מאחת החצרות המולה זרה, אשר גדלה במדה שקרבו אל החצר.

– מה זאת, השומעת היא? – שאל פטיה.

גם היא לא ידעה מה זאת.

– קול הולך משם, מהחצר ההיא אשר בעבר השני. הבה נעבור אל העבר ההוא. התלך?

– הבה נלך… – ענתה, ובאותו רגע הכירה בעצמה, כי נכונה היא ללכת אחריו אל כל אשר יהיה רוחו ללכת.

הם קרבו אל שער החצר, אשר באמצעיתה עמדה חבורת יהודים אחדים מתפללים בהתלהבות ובתנועות גוף משונות.

– מקדשים את הלבנה – אמרה שרה חרש ותאמר לעבור הלאה; אך ברמן לא מש ממקומו, וזמן רב הביט בעינים סוקרות אל האנשים האלה. שרה התבוננה בפניו ותבקש להבין, מה הדבר אשר משך כה את עיניו. פתאום פרץ צחוק גדול מפיו. היא הזדעזעה ותמהה כלה, שאלה:

– מה זאת? מה זה היה לו? נלכה מזה… לא נאה…

– כן, לא נאה… ח-ח-ח… נלכה מזה… אָ, גברתי! ננוּ הנה קומדיה ח-ח-ה…

– איזו קומדיה? ידבר נא ברור…

– וכי לא קומדיה היא! עומדים וקופצים נגד הירח… ומה מגוחכות תנועותיהם! וה“שלום עליכם” שלהם, ח-ח-ח… “שלום עליכם” “שלום עליכם”! כמה שנים לא ראו איש את רעהו? מאיזו דרך רחוקה שבו? ח-ח…

השחוק הזה הרגיז את שרה מאד. כל הנועם שהרגישה בחברת פטיה – חלף כרגע, ומקומו לקחו בנפשה רגשות כבדים, מעיקים, אך לא ברורים. מעט מעט תקף אותה עוד הפעם רגש הבדידות הרגיל, וכמעט ששמחה היתה, כי קרבו מהרה אל בית ר' חצקיל וברמן נפרד מעליה.

בחדר היה שקט. המנורה עם הגולה הירוקה מלאה את הבית אור צנוע; המיחם זמזם על השלחן את נגינתו האחרונה. על הכסא השתרע החתול כשהוא מלקק את כפותיו ונוהם בדממה. אל השלחן ישב ר' חצקיל בירמולקתו המחוררה וישתה תּה.

שרה באה הביתה בפנים רצינים וזעומים ותדרש לשלום ר' חצקיל מבלי הבט ישר אל פניו. היא הרגישה, כי הפנים אלה מקדמים אותה בבת-צחוק של אהבה. היא חשה משום-מה את עצמה כאשמה לפניהם ולא יכלה לסבות את בת-הצחוק הטובה הזאת.

הוא הגיש לה כוס תה, אך לא חפצה לשתות.

– ולאכול את רוצה?

היא הניעה ראשה לאות הסכמה.

– האם לא אכלת שם אצל ברמן? הלא מהצהרים היית בביתם?

– הם בקשו ממני לאכול, אך לא חפצתי.

– מדוע?

– כי שם אוכלים “טרפה”.

– זאת שערתי מראש! – קרא ר' חצקיל בשמחה ונצחון. – בת-חיל אַת, שרה, מה אמר, בת-חיל, חי נפשי! –

הוא ישב סמך לה ויניח את ידו על שכמה ויבט בפניה בעינים מחבבות.

– לא טעיתי בך, עטרתי! – שנה כמה פעמים כלו שבע רצון ומלא התפעלות.

– מה כל ההתפעלות. וכי איזה חדוש הוא? החשבת, העלתה על דעתך, שתאכל שרה טרפה? – דברה בילה בבטחון בהגישה לפני שרה חמאה, לחם מלח וגבינה.

שרה שמעה את הדברים האלה ואֹדם קל נגלה על לחייה. היא זכרה איך בקשה ממנה מדם ברמן לאכול, והיא הסתלקה באמתלא שאינה רעבה ולא קם בה רוח להודיע, שאינה אוכלת טרפה. היא נסתה להתנצל, שכך דרש הנמוס. אך בנפשה הכירה היטב כי לא מפני הנמוס כלל עשתה כך, רק מפני שבושה להודות על האמת… “לו ידעו זאת ר' חצקיל ובילה ההללו אותה ככה”? – חשבה בנפשה.

–אולי לא היתה טרפה כלל… אינני יודעת… סתם לא חפצתי לאכול – אמרה כמתנצלת. אך רק חצקיל כאלו לא שמע את דבריה האחרונים. זמן מה ישב אל השלחן שקוע במחשבותיו.

– היודעת את – אמר בהתעוררו ממחשבותיו – מבלי משים זכרתי ערב אחד, כמדומני ערב שבת. את, שרה, התאוננת על הגימנזיום, כי רע לך שם, כי לועגים לך ול“יהדותך”. ואני אמרתי לך, כי אין הדבר מזיק מה שעליך להלחם על “יהדותך”; כי הדבר שאנחנו נלחמים עליו יקר לנו יותר. כן דברתי, ובכל זאת היה לבי נוקפי, לא הייתי יודע, עד כמה את מסוגלה בכלל לעמוד במלחמה קשה כזו. הנקל להגיד, לעמוד בפני על הסביבה… להתנגד לכל!… ואת, ואת החזקת מעמד. יושבת היית בחברת מיודעיך הטובים, כלם אוכלים מאכלות אסורות, ואת אינך מתבישת בפניהם, ובלבך די אומץ להשיב פני בעלת הבית, להבדל מכל החבורה!… אכן, יהודיה טובה את, שרל’ה! – קרא בדפקו עוד פעם בחבה על שכמה – לשוא חששתי לך…

הוא קם ממקומו ויתהלך רגעים אחדים בחדר, כשידיו מופשלות לאחוריו וראשו משפל על חזהו. אחר שב וישב על הדרגש, תמך ראשו על כף ידו האחת, וידו השנית העביר בפזור-נפש על פני השלחן.

– מלחמה… מלחמת תמיד לנו – אמר בקול הוזה – לפנים נלחמנו עם האדוקים בעד ההשכלה, בעד החפש לחשוב כמו שאנחנו חפצים. לחשוב כמו שאנחנו חצפים! לא קטן הוא הדבר… לא תמיד מוצאים אנו אושר כזה… כן! גם עתה מלחמה לנו, אך מעבר אחר, מתוך אותו שבמערכותיו נלחמנו לפנים…

לאט זרמה שיחתו השוקטה והעגומה, ודומית החדר המלאה צללים נרדמים, כאלו ספגה אל תוכה את העצב השוקט הזה. גולת המנורה הטילה צל על חצי ראשו ממעל, וחצי פניו התחתון נגה מאור המנורה במראהו החוֵּר. השפתים החורות נעו, התנועע גם הזקן הקצר והמחודד, אשר הזהיר לאור המנורה בזהר כסף.

– בערב, כשאת יושבת בחדרך ועוסקת בלמודיך, ראשך המואר כפוף על הספר וצלך הארוך נופל מאחוריך על הכותל, – אז יש ואני מביט אליך מרחוק, ואיזו שמחה ממלאה נפשי ואת נעשית לי יקרה מאד, שרה!… אֶ, את אינך יודעת איזו חלומות היו לנו אז, כשהיינו יושבים בבית-המדרש, אינך יודעת… איזו מחשבות גדולות ודמיונות מלאו רוחנו! כל אלה היו רק חלומות: אנחנו לא הראנו, לא פעלנו מאומה. באמת נשארנו כמו שהיינו חשכים ומסכנים… ממחשבותינו וחלומותינו נשארו לנו רק זכרונות. רק עתה לעת זקנתי כשאני בטל מכל מעשה, חי אני בזכרונות העבר… בהוה, שרל’ה, אינני מבין מאומה, איזו ערבוביה נראית לי בו. רק בך אני רואה עוד הפעם את חלום נעורינו, את ציור דמיוננו במציאות… ולא ידעת, שרל’ה, מה אני אוהב אותך בעד זאת! את תהיי תמיד עבריה נאמנה, משכלת גמורה!

פני ר' חצקיל חורו עוד יותר ועיניו בערו בתוך החשכה כשתי גחלים. שרה חשה בנפשה איזו חמלה, אך לא ידעה על מי היא חומלת: אם על הזקן ההוזה הזה, אשר באהבתו הרבה אל אידיאלי נעוריו הוא רואה בה בטעות התגשמותם של אלה; או על עצמה, שהיא רחוקה כל כך מזה שמציר אותה הזקן… בכלל קש היה לה מאד לשמוע את דבריו, ובמוחה התרוצצה השאלה:

– מה דבר ר' חצקיל לו ידע את האמת, לו ידע, כי לא קם בה רוח להגיד למרת ברמן, שאיננה אוכלת בשר-חזיר? ומה נבוכה היתה ברגעים ההם ממבטי ברמן החודרים! ובאמת מדוע בושה, נבוכה כל כך? מה לה ולו? ואם הוא כופר, אינו מאמין, האם היא צריכה להתביש בפניו? להתביש… – במה? על שום מה?

היא שבה וזכרה את כל הדברים, אשר שמעה מפי פטיה ברמן בבית ובדרך, ובעמקי נפשה הזדעזעו רגשות כבדים ומסובכים, שאלות קשות וספקות מענים… באיזו קרת רוח, בטחה ושקט דבר על דברים כאלו, שלא נועזה גם להעלותם על לבה!…

גם בעלותה על משכבה לא מצאה זמן רב מנוחה, לא יכלה להרגע. בתוך מחשבותיה וחקירותיה שבה וזכרה פתאם את טיולה עם פטיה ברמן בחשכת הערב, איך היתה ידה שלובה בזרועו והוא שר לה מ“הַלקה”. לבה דפק עוד הפעם, נמלא אותו הנועם הזר והחדש לה, אשר חשה ברגעים ההם… ובאותה שעה זכרה גם את קדוש הלבנה; את צחוקו ולעגו, אשר הכאיבו אותה ככה. מה צר היה לה לשמוע אותם! מה נכספה נפשה להוכיח לו, כי טועה הוא, כי לא כן הדבר, אשר הוא מדמה בנפשו!…

– אך מה לו ולה? – שאלה פתאם את עצמה – מה איכפת לה שדעותיו מוטעות, ש“גוי” הוא, אוכל חזיר ומלעיב במנהגי-הדת העברים? הבל הבלים! – החליטה בנפשה. – אחת היא לי, מה עושה פטיה, מה עושים וחושבים בביתו, אחת היא לי. לא אלך עוד אל ברמן… לא אלך ודי!…

 

ספר שלישי    🔗

טו.    🔗

הימים עברו כסדרם. שרה באה יום יום אל בית ברמן. מתחילה, אמנם, היה לבה נוקפה ובכל פעם היתה מתחרטת על זאת ומחלטת בנפשה לבלי הוסיף עוד ללכת שמה, אך בכל פעם, אחרי מלחמה פנימית קשה, היתה מסתלקת מהחלטתה וסוף סוף חדלה גם מהלחם עם נפשה, חדלה מהתחרט לגמרי… מה מושך אותה ככה אל הבית ההוא? לא שאלה, לא חפצה לשאול את עצמה… היא לא נתנה כמו כן חשבון לנפשה על יחסה לפטיה. היא הביטה אליו באיזו יראת-כבוד מיוחדה. רואה היתה אותו מתלוצץ, מהתל בקלות-ראש עם פוליה ויתר חברותיה, אך ברגעים כאלה נדמה לה, כי רק “מתחפש” הוא, ובאמת שונה הוא מכל החברה הסובבת אותו. זאת נראה בו, כשהוא מתחיל לדבר ברצינות, ודבריו נמרצים, נאמרים בחום-נפש עז, בהתלהבות עצומה… סשה, פוליה ואניוטה לא שמרו מועדן לבוא יום יום אל הקריאה. ופטיה היה מוכיח את אחותו בכל פעם על התרשלותה.

– מה אַת מוצאת ברומניך שאת קוראת תמיד? רק פנטזיות לא מעלמא הדין! וכל אדם הלא מחויב לדעת את החיים המציאותיים, את הזמן שהוא חי בו, את המצב התרבותי והחברתי של העמים אשר בתוכם הוא יושב.

– אבל מה אני מוצאת בספריך? – ענתה אניוטה. – ספריך משתדלים לשפר את האכרים למען עורר בלבותינו חמלה להם… ענין חשוב הוא! מתאמצים הם לחקות את המציאות. והמציאות הזאת אינה מענינת כלל! נוּ, חיי אבירים – זהו ענין אחר לגמרי! אלה קרואים חיים מענינים, אך לא המציאות הדלה שלך!

– המ… מסכנה! ואת מדמה בלבך שיעלה בידך לפסח על המציאות? טועה את, ידידתי. דרך כל איש חי עוברת בתוך החיים ולא ממעל להם… לנפשות כמוך לא נעימה תהיה הפגישה עם המציאות… אָי, לא נעים יהיה הלקח אשר תטיף לך!

– אַי, אַי, מה יטיפו לי החיים! – אמרה אניוטה בהעויה של חוצפה תמימית, שאין דבר מפחיד אותה.

– מה יטיפו לך? נו, זאת תראי ותוכחי! החיים יראוך מעשים כאלה, אשר ירתיחו כל דמך בקרבך, יעוו כל גוך בפלצות של פחד ויסורים… אם אך נפשך תהיה ישרה בך תראי דמעות כאלו ותשמעי אנחות כאלו, אשר ירעילו לעולם את מנוחתך!…

על אניוטה לא פעלו דברי אחיה, אך שרה נמשכה בכל לבה ונפשה אחרי הספרים, שקרא לפניה פטיה או שנתן לה לקרוא בביתה. עולמות חדשים נגלו לה בספרים האלה, חיים חדשים, אשר עוררו בקרבה מחשבות חדשות, רגשות חדשים, אשר לא שערה כמוהם מעולם. פטיה באר לה כמה דברים, שלא הבינה אותם מעצמה. ובמדה שהרבתה לקרוא, לחשוב ולהרגיש – מעטו יותר ויותר תרעומותיה על מנהגי בית ברמן. כל ספר חדש שקראה כאלו דחה מתוכה איזה הרגל ישן נקדש בעיניה; כל מחשבה חדשה כאלו דחקה מנפשה איזה מבט, איזו דעה, שנתרקמה בעמקי נפשה בבית הוריה ובבית ר' חצקיל. עתה לא התפלאה עוד לנמוסי פטיה, הבינה לרוח סביבתו, והדבר הזה קרב אותה עוד יותר אל בית ברמן. רק בעמקי נפשה רחש איזה רגש, אשר היה כקיר חוצץ בינה ובין כל החברה, אשר בבית ברמן. כל בני החברה הזאת התיחסו בשויון-נפש, כמעט-בבוז אל היהודים, בשעה שהיא חשה בנפשה מין אהבה משונה, אהבה מיוחדה אל האנשים האלה ואל נמוסיהם. אך השתדלה להסיח את דעתה מזאת, להעלים אותה מעצמה; מפני שזאת היתה מסוגלה להרחיקה עוד הפעם מהאנשים, שדבקה בהם, שנעשו יקרים לה כל כך…

היא נכנסה כלה בספריה, חיתה כמו בעולם אחר, בעולם הגבורים והגבורות של הרומנים הרוסים, ומוחה היה עסוק כלו בשאלות הנוגעות לחיים האלה. על משכבה בלילות היתה שוכבת שעות שלמות פרקדן, ידיה מופשלות מתחת לראשה ועיניה נעוצות בספון החשך, ושורה ארוכה של אנשים ומחזות-חיים שונים היו עוברים לפני עיני דמיונה; הרעיונות והדעות החדשות, אשר ספגה אל תוכה, היו עולים בלולים ומסובכים במוחה, ובתוך כל אלה רחפה, לא סרה מנגד עיניה אותה התמונה החביבה בעלת הפנים השואפים ומפיקים אֶנרגיה, שתי העינים השחורות והבוערות והשפם השחור. והעינים האלה שלחו קרנים מזהירות, אשר חדרו עד תהום נפשה ועוררו שם איזה פחד טמיר, ובאותה שעה גם איזה חום נפלא, אשר התפשט בכל יצוריה…

פעם בערב, כאשר עלתה על משכבה, לקחה לה ספר למקרא כמו שהסכינה בעת האחרונה. אך לבה לא הלך אחרי הספר ותניחו על השמיכה ותשקע במחשבות. פתאום נפתחה הדלת בלאט וראש בילה בצעיפה הלבן נתחב בעד הדלת.

– הישנה את? – שאלה בלחש.

שרה התעוררה ממחשבותיה ובראותה את בילה, קראה:

– תבוא נא, תבוא, בילה! איני ישנה עוד…

היחס בין שרה ובין הזקנים השתנה בימים האחרונים. במדה שהתקרבה אל בית ברמן התרחקו, כן לפחות נדמה לה, הם ממנה. נדמה לה, שהם חשים את עצמם נעלבים על ידה, והיא הצטערה על זאת מאד ותשתדל לפצות אותם, להראות להם חבה יתרה.

– אָי, אָ! מה זה היה לך שר’לה, כי מאחרת את כך בערב ואינך ראיתי אור בחדרך ואסור אליך… אמרה בילה בשבתה על יד שרה. למראה הספר המתגולל על מטתה הוסיפה:

– הספרים, הספרים… גוזלים הם את השנה והמנוחה, ומה הם נותנים?

– לא הספרים הם אשמים, כי אם אנחנו בעצמנו… בשעה שאין מנוחה בקרבנו פנימה, הננו פונים אל הספרים, מבקשים בהם פתרונים לשאלותינו החמורות…

– אך בטרם שטפלת כל כך בספריך היתה שנתך ערבה ואנחנו יכולים היינו לקנא בך בשמענו את נחרתך המתוקה; לא כן עתה. זה חדשים הנך מתהפכת רק על מטתך בלילות ואינך ישנה במנוחה. המדמה את שאין אנו שומעים בעד הקיר?

צחוק קל חלף על שפתי שרה: לה היה נעים מאד לשמוע את תוכחות הזקנה.

– המדמה היא באמת, כי הספרים גזלו מנוחתי ושנתי בלילות? – שאלה.

– כמובן כן, גם חצקיל שלי אומר כן… הדבר פּשוט, אז היית קוראת לפני השנה “שמע”, ועתה, מאז חדלת לקרוא “שמע” נדדה שנתך – ענתה בילה בבטחה.

– החושבת היא שהשכינה עזבתני? – שאלה שרה, ופתאם צחקה בקול גדול. היא צחקה לא על אמונתה התפֵלה של בילה, כי אם סתם, מפני שטוב היה לה ברגעים ההם. מבלי משים זכרה פתאם איך היתה אמה קוראת עמה בילדותה “שמע”: “בשם ה' אלהי ישראל: מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפני אור אל ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל”. בכונה מיוחדה היתה מבטאת את המלים “שכינת-אל”, וכשהיתה סוגרת את עיניה היתה רואה בחשכה מלאכים לבנים, מלאים זיו ומפיקים נוגה-כסף; על מצחה היה מרפרף דבר-מה קל ועדין כחלום בקר, מלטף ומחמם כיד אם, והיא חשבה: “ועל ראשי שכינת-אל”… ודוקא עתה, כשחדלה לקרוא “שמע”, שבה להרגיש על משכבה בלילות אותו הדבר הקל והעדין כחלום נער, המלטף ומחמם כנשימת-אביב…

המחשבה הזאת היתה נעימה לה מאד, והיא צחקה מטוב לב, אך בילה זקפה את הצחוק הזה על חשבונה, ונעלבה שאלה בפנים רצינים:

– שר’לה! על מה אַת צוחקת? הזה כבר את לועגת לדברים כאלה? אֶח, בתי, בתי! ישמרך האל, את אינך אשמה…

– בילה! אינני צוחקת חלילה על דבריה, חלילה לי מזאת! תאמין לי… – קראה שרה בשומה את ידה על לבה – זכרתי דבר-מה ואצחק… צחקתי על עצמי –. היא הצטערה מאד כי העליבה את הזקנה החביבה באי-זהירותה.

אך מלב בילה קשה היה להוציא את החשד, ותוסיף להניע ראשה בדאגה ורחמים:

– אָי, הרוצחות אינן חסות כלל עליך, הן מפסידות אותך, פרחי, בלי רחמים מפסידות…

– אל תדאג, בילה, תאמין לי, כי הם אינם מפסידים אותי! – נסתה שרה להשקיט את רוח בילה. אך לבה דאב מאד לשמע הדברים האלה: הד אנחתם נשמע בלבה עמוק.

– נו, ישמרך האל… שֵׁיָתי! שֵנה מתוקה – אמרה בילה ותקם עגומה ממושבה ותאמר לצאת מהחדר, אך בקרבה אל המפתן עמדה ותשאל:

– אולי אכבה את המנורה? הלא השעה מאוחרה… די לך לקרוא!

– תכבה נא.

בילה נגשה אל השלחן, התרוממה על בהונות רגליה, נפחה את לחייה ונשבה בחוזקה על האש ממעל לזכוכית המנורה. האש גדלה רגע, כבתה, וחשכה עבה, אשר כאלו נחבאה עד כה באיזו פנה – הגיחה פתאם ממחבואה ותבלע את כל החדר יחד עם בילה; רק צעיפה הלבן נשקף בחשכה.

טז.    🔗

פעם בערב ישבה עם פטיה לבדם בחדרו הקטן ויקראו יחד בספר אחד לתורת הסוציולוגיה. פטיה היה מבאר לה פעם בפעם כדרכו את דברי הספר במקום שהיו סתומים, והיא שמעה את דבריו בשים לב.

פתאם סגר פטיה את הספר בשאון ויזרנו הלאה ממנו וישען על גב הכסא. היא תמכה את זרועה על השלחן ותסמוך את ראשה על כף ידה ותבט נכחה אל הכותל. הוא ישב על ידה ולא גרע עין ממנה.

פתאם החל לדבר שקוע במחשבות כמדבר אל נפשו:

– החברה האנושית! מנ… לו היו בני האדם חושבים ונמלכים בלבם מתחלה איך ליסד את חברתם, לו היו מסתכלים מתחילה היטב בנטיותיהם – מי יודע – אולי היו סדרי חברתנו שונים הרבה מאלה שהנם עתה… עתה כלנו חיים לא לפי נטיותינו העצמיות והפנימיות; לחברה אין כל עסק למה שבנשמתנו, והכל מכֻוון רק לאיזה חיים אחרים חיצוניים, וכל מה שאנחנו דוחקים יותר מקרבנו את חיי עצמנו מפני האחרים – משבחת אותנו החברה יותר על זאת.

היא ישבה דומם והקשיבה לדבריו. היא הרגישה שמבטיו מחלקים עליה, על פניה באיזה רוך, באיזו עדינות ומלטפים אותם ומחממים. לפעמים בדברו, רגלו נוגעת בברכה או ידו בידה, ואיזה רטט בוער חולף בכל גוה; הוא הקריב את ראשו אליה, ונשימותיו התכופות והלוהטות צרבו את פניה.

–… אמרי-אֵל אשר בפי נביאי דור דור מרעידים בכל פעם מעט את האויר הקופא, ואם גם נפזרים הם בתוך המרחב הרחוק של מדבר-חיינו, נעלמים למראית עין כמו שנעלמה הצפורת הקלה והיפה במרחקי אופק-הערב הכחול, – בכל זאת אינם אובדים לגמרי, הרעיונות הנשגבים משוטטים באויר, מרחפים מסביב, נקלטים פה ושם במוח האנשים…

“למה הוא מדבר כדברים האלה עתה”? חשבה שרה בנפשה. היא הביטה בעיניו המפיצות זיקים ותרא, כי אמנם רק שפתיו מדובבות דברים אלה, ועיניו הבוערות מביעות בשפתן המיוחדת דברים אחרים לגמרי… והוא מדבר ומדבר, מניע את ידיו בהתרגזות-עצבים באויר, וכמו בהיסח-הדעת אחז פתאם בידה. היא לא נסתה לשמט את ידה מתוך ידו, רק הרימה את ראשה מעל השלחן ותבט בו ותקשב לקול דבריו…

–… כפראים נפגשים בני-האדם… כשאנו נפגשים באיש החזק ממנו, אנחנו מביטים עליו בכבוד, בחניפה ובהכרת-טובה – ביחוד, בהכרת-טובה על שאינו משתמש בכחו לרעתנו… ואנחנו משלמים לו בעד החסד הזה מס של עבדות והכנעה…

הוא לוחץ את ידה יותר, מקריב אליה את פניו וצורב אותה בנשימתו הבוערת.

–… האנשים השחיתו את תנאי-הכלכלה, קלקלו את שווי היחסים… מזה נוצרו עניים ועשירים, חלשים וחזקים, גדולים וקטנים… בתנאים כאלה מתפתח האחד על חשבון אחרים, היחיד בולע עמל רבים ומפני הלוקסוס של עשרות – רבבות אלפים חסרים כל…

–… שכר? שלומים חלף עבודה? לא בעבדות, בשעבוד האחרים ימצא היחיד שלומים לו, רק באהבת הכלל!… כשיהיו הכל שוים, קרובים, אוהבים זה את זה – יהיו כלם גם מאושרים…

– האם באהבתי לבד יכולה אני לתת אושר למי שאין אוהב אותי? – שאלה שרה בלי דעת, ועיניה הביטו ישר אל עיניו.

– כן, יכולה בודאי!… אהבי ותני אושר! – קרא פטיה, ופתאם באופן בלתי צפוי תפש את ראשה בשתי ידיו וילחץ את שפתיו אל שפתיה בכל עוז, בכל חום התאוה, כאלו בקש למוץ מתוכה בנשיקתו את כל האהבה, את כל האושר שבאהבתה. היא נסתה להשתמט ממנו, אך ידיו החזקות לא הרפו מראשה, ונשיקות חמות, צורבות כסו את לחייה, עיניה, צוארה… “פטר ניקולביטש!… אדוני ברמן”!… התחננה אליו בקול נחנק, אך הוא לא שמע דבר… פתאם הרפה ממנה ונרתע לאחוריו כנכוה באש. פניו לא נראו בחשכה, רק נשימתו הכבדה נשמעת…

ושרה עמדה נפעמה, רועדת כעלה; לבה דפק בחזקה, ופניה להטו.

– לא טוב, אדוני!… פי, לא טוב… – גמגמה בעמל, ובלי-דעת שמה בידיה הרועדות את מגבעתה על ראשה ותלבש את מעילה.

פטיה עמד על מקומו דומם ובלי תנועה. גם כשהתחילה לובשת את מעילה לא הוציא מפיו הגה, אך כאשר פנתה פתאם אל הדלת מבלי לדרוש לשלומו, קפץ פתאם ממקומו, נמשך אחריה.

– סוניה… סופיה בוריסובנה! היא הולכת?… – דבר בקול עגום מאד.

היא בקשה לענות דבר ולא יכלה. מבלי הפנות אליו את ראשה ירדה במעלות.

– סוניה!… – שמעה עוד מאחריה קול עגום, מחנן.

בחוץ קדם אותה הרוח בשרוקה פראית, דחפה, התאמץ לקרוע מעל ראשה את מגבעתה; אך היא לא שמה לב לרוח החזק ותלך לדרכה בחפזון, פניה היו לוהטים, לבה דפק, וכלה נדהמה חשה את עצמה, כאלו הכו לחייה בחרפה, כאלו העטו עליה בושה נוראה… בבואה הביתה השתדלה להעמיד פנים שוקטים, להסתיר את סערת-רוחה; אך עיניה בערו שלא כרגיל, ור' חצקיל הכיר בה מיד דבר-מה…

– מה זאת, שר’לה? הספינותיך טבעו בים?

– לא, לא כלום…

בשעת סעודת-הערב השתתפה בכונה בשיחת הזקנים, ובזאת הפליאה אותם מאד. החדשות העירוניות לא לבבו אותה מעולם, ביחוד – בימים האחרונים. כשהיו מספרים בהן, היתה שומעת ושותקת יותר, והפעם ספרה בעצמה ממה ששמעה וקראה. היא בקשה להשתיק בספוריה ובדבריה דברים אחרים ורגשות אחרים, שרתחו ולהטו בקרבה, והדבר הזה כמעט עלה בידה. רק לפעמים היתה מפסקת באמצע דבורה, כאלו שכחה דבר-מה והיא מתאמצת לזכור אותו, – ובאותו רגע היה גל דם רותח צף אל לחייה ומלהיב את כל פניה… במבוכה היתה מניעה ראשה, כאלו בקשה לגרש את המחשבה המטרידה, התאמצה למצוא את חוט מחשבותיה שנתק… ביחוד לא היה נעים לה מה שר' חצקיל ואשתו מביטים עליה בתמהון, בחשד. היא כאלו חשה את עצמה אשמה בפניהם… סוף סוף לא עצרה עוד כח לשבת בחברתם ותקם ותצא אל חדרה. פה, בהשארה לבדה, קותה לשאוף רוח ברוחה. אך החדר נראה לה צר ואוירו מחניק. היא פתחה את החלון ואל החדר פרץ גל אויר-הערב הרטוב יחד עם משק ענפי השטה הזקנה שאצל החלון. אך גם הרוח המצונן והרטוב לא יכול לכבות על פניה ובתוך נפשה את הלהבה הגדולה. היא התהלכה בחדר בצעדים מדודים, ידיה שלובות על חזה ועיניה נטויות אל קצות נעליה. צריך היה לברר את הרגשות והמחשבות החדשים. דבר-מה, נפלא וחידתי שנרדם בה עד כה, התעורר בה פתאם בכל עזו, ויפרפר ויפרכס וירעיד את כל נימי נפשה… היא חשה, כי דבר-מה חדש וחשוב מתהוה, מתרקם בה, והדבר הזה משך את לבה להתעמק בקרבה פנימה, להסתכל בנפשה… זמן רב התהלכה בראש מוטה, שקועה במחשבות והרוח המנשב בעד החלון הניע את אור הנר העומד על השלחן, וכפי תנועות האור קבל גם צל שרה על הכותל מדות שונות, גדל והתמשך, קטן והתכוץ חליפות. כאשר יגעה מהליכתה, ישבה על המטה ותתפשט את בגדה ותשלב את ידיה.

זמן רב ישבה בלי תנועה. ועיניה נטויות אל נקודה אחת בתוך הצל אשר בפנה… הנר האיר את פניה היפים והרצינים ואת חזה הצעיר והלבן, החשוף ומתרומם בתאוה; הרוח הקל כאלו לטף את פניה ברֹך וחבה, שעשע בשערותיה השחורות, ויפזרן בשובבות נעימה על לחייה וחזה. גם השטה הכניסה בעד החלון בחשאי כמתגנבת את קצה אחד מזלזליה, והביטה אל התמונה היפה – תמונת נערה צעירה, היושבת בלילה על מטתה ערומה למחצה, ומקשבת בפעם הראשונה אל המוסיקה הנפלאה, הבלתי-מובנה והערבה כל כך, מוסיקת-האהבה הראשונה, המתרקמת ומשתפכת בכל נפשה…

* * * * * *

למחרת בבקר התעוררה באמץ ובגיל. בעד הוילון המורד התגנב בחשאי קו-שמש, ויזחל ברֹך על פניה ויזהיר את בת-הצחוק המפזזת על שפתיה הפתוחות לחצי, ממגעי-נשיקתו נפסקו חוטי הקסם של חלומות הזהב – והיא התעוררה.

מחשבתה הראשונה כמעט שפקחה את עיניה היתה, כי בחייה קרה דבר גדול וחשוב; וכשזכרה את פרטי יום אתמול, עבר רטט-שמחה, רעד-גיל בכל אבריה לרעיון: “הוא אוהב אותי”. מאותם הרגשות הכבדים שחשה אתמול בלילה לא נשאר עוד שריד, והיא צחקה משפע אושר בקרבה. היא הושיטה את ידה מעל מטתה ותגול את הוילון. וגל אורה פרץ החדרה בעד רשת ענפי השטה, הפיז והבהיק את הסדין הלבן, את הידים החשופות ומזהירות מלבן ורעננות-נער, ואת קצה הברך שנחשפה מתחת לשמיכה… שרה הביטה אל הבקר המזהיר, אל קויו הרועדים, אל ענפי השטה המתדפקים על השמשות, ולה נדמה כאלו הכל מביע: “הוא אוהב אותך”. שרה צחקה עוד הפעם, וצוהלה, מלאה הכרת אשרה, עלומיה ואהבתה – קפצה במהירות מעל מטתה, התרחצה ולבשה את בגדיה כשהיא מנהמת מתוך חוטמה איזה נגון ובבת-צחוק על שפתיה יצאה אל הזקנים, אשר ישבו אל השלחן, שתו תּה והביטו בה במאור-פנים וטוב-לב.

– אָה! היום נתפזרו העבים, תודה לאל! – העיר ר' חצקיל בגחוך קל.

היא זכרה את הרהוריה ומצב נפשה הנבוך אתמול בערב ותצחק בקול.

כל היום היתה שמחה ועליזה. בצאתה החוצה ובראותה את השמים הטהורים והמזהירים, בפגשה בני-אדם עוברים שמחים ברחוב – נדמה לה כאלו הכל אוהבים יחד עמה, יודעים על דבר אהבתה וחוגים את חגה; רק כאשר קרבה השעה שהיתה רגילה ללכת בה לבית ברמן – תקפה אותה יותר ויותר איזו אי-מנוחה. המלחמה היתה חזקה בנפשה; ללכת התבישה; חוששת היתה שמא תהיה זו הסכמה מצדה על נשיקותיו, ולהשאר בבית כבד לה בשעה שנכספה כל כך לראותו. סוף סוף החליטה להשאר בבית, אך פה לא מצאה כל ענין לעסוק בו. גם הקריאה גם השעורים – כלם היו עליה למשא, ומדוכאה כלה משעמום ורוגז-רוח, שכבה על המטה ותכבש פניה בכר. לשוא הפצירה בה בילה לקום ממטתה, לסעוד את לבה. בערב התחנן לפניה גם ר' חצקיל בדאגה לאמר לו מה לה; היא השיבה באחת, כי ראשה כואב ותוסף לשכוב על המטה.

ממחרת היום ההוא לא הלכה גם אל הגימנזיום. שבוע תמים ישבה בביתה. היא שונתה במשך העת הזאת באופן נורא. פניה התמשכו, הצטמקו וקבלו צבע חור-מוּעם. עיניה בערו בזהר של קדחת זר. לרוחה היו חליפות משונות: היו רגעי צהלה, אשר פטפטה ורקדה כילדה קטנה, ופתאם היתה חדותה חולפת, והיא מתחילה מתהלכת בחדר בנפש פזורה ופנים קודרים; כשדברו אליה ברגעים כאלה העמידה פניה, כאלו היא שומעת, אך נכר היה בה היטב, כי מוחה עסוק בענינים אחרים לגמרי… לפעמים היתה יושבת בלי תנועה שעות רצופות על יד החלון ומבטת בלי דעת ומחשבה החוצה. והזקנים ראו, כי איזה דבר מעיק לה ומדכא אותה, אך מה זה לא ידעו, ואי-הידיעה הזאת גרמה להם הרבה יסורים קשים; מעולם לא נראה להם שרה זרה, נכריה כל כך כמו בשבועות האחרונים.

פעם לפנות ערב לבשה שרה את מעילה ותצא מבלי דבר לאיש דבר החוצה. זאת היתה הפעם הראשונה שיצאה מביתה במשך השבוע. בבלי דעת הלכה ישר אל גן העיר, הביטה אל קוי השמש השוקעת המתפוצצים בענפי העצים לאלפי כתמי זהב; הביטה אל צחוק הצללים הארוכים והמתנועעים שמראיהם כרקמת- אֵטון נפלאה. ולמראה הזה מלאה נפשה מנוחת רצון והוסרה המועקה שהעיקה עליה. בגן היו מטילים רבים, והיא בקשה להיות לבדה. ופתאם זכרה את “היכלה” של אניוטה, כמו שקראה זו לפנתה הבודדה ביער, ותכונן צעדיה שמה דרך שדרת העצים הצפופה. השאון הרחוק והאטום מתוך הגן וחצי-האפל הפנטסי בשדרה עשו עליה רושם זר ונעים… היא לא הרגישה, איך עברה כל אורך השדרה, הכנסה אל ה“היכל” וקרבה אל הספסל, אשר עשו ידי פטיה. פתאם התנשאה מעל הספסל תמונת איש. שרה לא הכירה את האיש ברגע הראשון ותרתע לאחוריה, אך בעוד רגע הכירה אותו ותעמוד תחתיה נדהמה אובדת-עצות. פטיה גם הוא עמד רגע נדהם, מהפגישה הבלתי-צפויה. פתאם – היא עצמה לא ידעה איך היה הדבר – נמשכו איש אל רעהו, כאלו דחפם איזה כח טמיר, והיא כלה רועדת, מפרכסת כצפור נלכדה, נלחצה אל חזהו.

– סוניה! סוניטשקה!… הסלחת לי? את אוהבת אותי, סוניה?… – דבר אליה בלחש תאוה ויאמצנה בזרועותיו אל לבו.

היא לא ענתה דבר, אך נלחצה אליו עוד יותר בכל גופה הצעיר, המפרפר…

השמש כבר שקעה, בשמים הכחולים הוצתו זה אחר זה כוכבים קטנים ורועדים, במעלה האופק נראה ירח הכסף. ושני הנאהבים עוד ישבו זמן רב חבוקים על הספסל בתוך הצל וראשה סמוך על חזהו.

יז.    🔗

ר' חצקיל ובילה התבוננו, כי בקרב שרל’ה שלהם התהוה איזה שנוי, אשר השיב לה את צהלת-רוחה הקודמת, ועל זאת שמחו מאד; אך בשמחה הזאת התערבו גם עצב וחששים: ר' חצקיל התבונן בשרה שהתחילה נוהגת קלות-ראש במנהגי הדת. ובאותה שעה נפל כמו מאליו החיץ שהיה מבדיל בין ה“יהודיה העקשנית” ויתר חברותיה; אך הגימנזיום לא לבב אותה גם עתה ביותר, כי למודיו המחויבים נראו לה יבשים וחסרי-ענין למדי אחרי הספרים השונים שקראה בעצת פטיה. היא ופטיה היו נפגשים יום יום. שעות רצופות היו יושבים יחדו בחדרו או בפנה הבודדה אשר בגן, והרבה הרבה דברו בשעות ההן, פטיה הכניסה אל עולמו הפנימי, שככה היה מושך את לבה ומעורר דמיונה בהיותו נעלם ממנה. הוא ספר לה על דבר אותן השאלות הגדולות של החיים, שהעסיקו אלפי מוחות מאות בשנים, ע"ד השאיפות הכבירות שאחדו אלפי אנשים למפלגה אחת, אלפי אנשים כבירי-לב הנכונים להקריב את חייהם על מזבח האושר הכללי… וכמה נפלו, כמה עתידים לנפול במלחמתם הקדושה… הוא ספר והיא שמעה לדבריו כלה מקוסמה. היא העריצה בלבה את האנשים האלה, ותתגאה באהבת פטיה, שגם הוא אחד מהם… הוא גלה לה מעט מעט ממסתרי עניניו, שתפה בעבודתו והיא מלאה את תפקידה בחשק גדול. כתבה מכתבים, ערכה חשבונות, העתיקה כתבים, וכל מה שעשתה בשביל פטיה הלהיב אותה ושוה לה ענג. ההכרה כי גם היא מכנסת חלקה לתוך העבודה הצבורית הגדולה נתנה שמחה בלבה. יום יום בשובה מהגימנזיום סרה אל ביתו לדעת את החדשות שנתהווּ, ושעות רצופות היו מתלחשים אצלו בעליה על צפוניהם… פעם בערב ראתה בחורשה מאחורי העיר כנופיה שלמה מחברי פטיה. רשם חזק עשו עליה האנשים האלה במערכה מיוחדה ומשונה כזו, ופני הנאספים נחרתו בזכרונה לימים רבים…

* * * * * *

רושם עמוק נשאר בקרבה אחרי עוד ערב אחד. פטיה קרא אותה אל אחד מחבריו שהתעתד לנסוע, ולכבוד פרידתו נערכה הילולא קטנה. הדבר היה בערב התשיעי באב. שרה חשה תמיד את הערב הזה כמיוחד במינו. ר' חצקיל היה שב מבית-המדרש נכה-רוח ומדוכא, בילה היתה מתהלכת דומם, חלוצת נעל, ובכל הבית היתה מרגשת מין עננה כבדה ומעיקה. ביחוד העיקו כל אלה לשרה, ועל כן שמחה מאד, כי תהיה לה היכלת לעזוב בערב הזה את הבית.

היא הלכה שלובת זרוע עם פטיה, אשר הוליך אותה באחד המבואות הרחוקים והאפלים, העבירה דרך חצר גדולה, מלאה רפש ויעל עמה במעלות צרות וזקופות, רעועות, מתנועעות ושורקות לכל מדרך כף רגל. שרה נלחצה בכל גופה אל פטיה מיראה מסותרה בלתי-ברורה.

– הרואה את, יונתי! – אמר לה פטיה בצחוק – מה כבד ומסוכן הוא הטפוס למעלה. חשך וחלקלקות בלי משען… ובכל זאת, מי שאינו מפחד ועולה בצעדים בטוחים – מגיע למטרתו… דברי פטיה הנאמרים בלצון ורומזים לענינים חשובים מצאו מאד חן בעיני שרה. באותו רגע קרבו את הדלת.

– הֵי, פתחו! – קרא פטיה בקול וידפק שלש פעמים על השמשה הקטנה אשר היתה בדלת, מסוככה מפנים בוילון ירוק.

הוילון הורם קצת, פני איש דבקו אל הזכוכית ושתי ידים סוככו עליה משני עברי הפנים בעד האור.

– הֵי, נוּ-קֵ! מהר! מה תראה באפלה, שד עוֵּר?

– מה אתה מחרף? דום מעט…

הדלת נפתחה ולפניהם נצב איש קטן-קומה, אשר ראשו נראה גדול מאד בערך לגופו הכחוש. שער ראשו היה פרוע מאד, ופניו העגולים לא גולחו, כנראה, זה כבר. עיניו הקטנות וקצרות-הראי הביטו בעד משקפים גדולים ואור זר בער בהן.

– למה הרעשת עולמות ככה? – שאל האיש בקול יבש וצרוד קצת.

– לא למעני, חלילה, כי אם למען בת-לויתי – אמר פטיה בהראותו על שרה – האויר במסדרון איננו מתאים לפי דעתה ביותר לדרישות ההיגינה, ובשום אופן לא חפצה לנשם בו.

– לא יכולתי – אמרה שרה כמתנצלת.

– כמעט שלא נחנקה באוירך המקולל… איסַי מואיסֵאֶיביטש הֶלֶר, בעל האויר המשובח – אמר פטיה – וזו סופיה בוריסובנה מרגלית.

– מסדרוני איננו מרֻוָח ביותר – אמר בהושיטו לה את ידו הצנומה והדלה, ובת-צחוק קלה של אשמה הופיעה בין קמטי שפתיו. לשרה נראה ברגע ההוא כמסכן ומעורר חמלה.

– העוד לא בא איש? – שאל פטיה בפשטו את מעילו.

– עוד יבואו. תפשוט נא, גברתי, את מעילה – אמר לה הלר בבת-צחוק, אך בקול יבש.

שרה התבוננה אל החדר, אשר תקרתו הנמוכה היתה משופעה משני עבריה. אצל הכותל עמד שלחן-עץ רעוע ועליו מנורה קטנה מסוככה ממעל לזכוכיתה בגליון ניר, במקום גולה. על הכסאות ועל הקרקע התגוללו גליונות, ספרים ומחברות. פטיה והלר ישבו בפנה וישוחחו בלחש, והיא ישבה הרחק מהם בלי כל ענין. אחרי זמן מה באו סטודנטים אחדים בלוית עלמות, ובחדר קם שאון עליז. הגליון הוסר מהמנורה והאור הוגדל. הגברים והעלמות עִשנו פַּפּירוסים בדברם וימלאו את האויר ענני-תכלת קלים. בימים האחרונים אמנם הסכינה שרה לחברת צעירים כזו, ובכל זאת לא יכלה בשום אופן להתגבר על איזה רגש אי-נעים שעוררו בקרבה שיחותיהם העליזות, הלצותיהם ובדיחותיהם של המסובים; ביחוד – מנהג העלמות, שהתיחסו אל הגברים באיזו רֵעות חפשית, השתתפו בבדיחות ועִשנו עמהם, – כאלו נעלבו מזה אֵשוּתה, בישנות-הבתולה שבה…

– נו, איסַיקה! – קרא פתאם סטודנט אחד עב כרש וקצר קומה – למה אתה שוהה! הגישה את הטפה המרה…

– בְּרַוָה! – קראו עוד אחדים במחיאת-כפים – באמת כבר נחר גרוננו, וכי לכך נאספנו הנה?

הלר ופטיה ישבו כל העת והתלחשו – בודאי התיעצו על דבר הנסיעה. שעמום של בטלה תקף את שרה בשבתה בחברת האנשים הצעירים, ולבה נמשך יותר אל הפנה החשכה, ששם ישבו שני האנשים והתלחשו.

הלר קם בעצלות ממקומו ובבת-צחוק של אשמה ובישנות יצא מפנתו, פתח מעט את דלת חדרו, ויקרא: “וַרְיַה! אַ וַרְיַה”!

– שבו נא אדוני! – פנה אחר רגע אל המסובים.

– האדון מבקש לשבת – קרא צעיר גבה קומה ודל בשר, בעל חוטם ארוך ומשקפים גדולים עליו ומדוע לא הכינות, אדון, כסאות למושב?

– לוּ בקעו את ראשך לגזרים אחדים, איסיקה – קרא הסטודנט הראשון העב והקצר – כי עתה היה מקום לכלנו לשבת.

על שפתי הלר נראתה בת-צחוק של טוב לב, כאב שצוחק להתולי ילדיו התמימים. באותו רגע מצא חן בעיני שרה.

– ועל הרצפה אינך יכול לשבת? – נסה גם הוא לענות בהלצה, אך הטון של לצון לא עלה לו יפה. – שומע אנכי! – קרא הסטודנט העב והקצר ויצנח על הקרקע.

– זו היא אידיאה נעלה! – קרא הארוך, ועד שחברו כופף בעמל ומתנפח, הכה על ראשו בכפו הגדולה והרחבה. המסובים צחקו.

– גזלן! הנני אליך – קרא המוכה ויאים באצבעו. הוא נשען בשתי ידיו על הקרקע ויבקש להתנשא ממושבו אך הדבר היה קשה לו כנראה. וחברו הארוך והמהיר יותר קרב בינתים וישב על ראשו. וישלב את ידיו על חזהו, ויאמר בהרחבת-הדעת:

– אַח, מה טוב לשבת ככה! כסא אורגינלי טוב וחזק.

הראשון נאנח והתחנן בקול יליל:

– אָי, גזלן!… אין רחמים בלבך, עוד מעט ונבקעה בטני… הה, גזלן, הנני אליך, אמיתך כרגע! קומה, כי כבד ממני…

– נו-נו! לא יקחך השד, בול-עץ!

כל הבית מלא תרועת צחוק. פטיה והלר התלחשו נועצו עוד בפנתם החשכה. לא רחוק מהם עמדו שתי עלמות ועלם אחד ויתוכחו בקול רם. לאזני שרה הגיעו מתוך השאון רק פרַזות מקוטעות.

– מנקודת מבט זו אין שטתו של אדוארד ברנשטין עומדת בפני הבקרת…

– ברנשטין נוטה לסובייקטיביות יתרה…

– מדוע?

– גזעו המזרחי…

הפרַזה האחרונה נבלעה בשאון המתהוללים. הסטודנט העב אסף שארית כחו, טלטל את ראשו הגדול והשליך מעליו את הארוך. הם התחילו נאבקים באופן מגוחך מאד, כשהם מוטלים על הקרקע. האחרים גרו אותם זה בזה, החרו את שקידתם.

– אָ-אָ-אָ! טוב, טוב, קוֹליה! בן-חיל! נשוך היטב, היטב את ידו.

– תפש בחטמו, סשה! לחצהו היטב, אז יוציא את ידך מפיו.

– שב, קוליה, על גבו כרוכב… כן!

– אַי, סשה שוטה, האינך יכול להשתמט מבין רגליו?

פטיה, אשר כלה בינתים את שיחתו עם הלר, עמד רגעים אחדים ויתבונן בנאבקים, אחר נגש אל שרה וילחש באזניה:

– הביטי נא אל הילדים האלה. זה הארוך… קוליה, מהעסקנים היותר חרוצים בכל הנוף הצפוני-מערבי, אשר נמצא תחת ההשגחה היותר חמורה… סובל רעב כל היום, ובכל זאת ראי איך הוא מתהולל כילד! וסשה… שלוש פעמים נאסר… גוּרש זה כבר מהאוניברסיתה, התגורר שנתים שלא ברצונו בערבות בַּיקַל, ובכל זאת התכירי בו מאומה? בטנו עבה, כובע סטודנטים על ראשו, והנו משתובב כילד… ילדים חביבים!

הדלת נפתחה וּוַריה נכנסה החדרה נושאת סל מלא בקבוקֵי שכר ויין-שרף, צנצנות, נקניקין, לחם וגלוסקאות. שני המתגוששים קפצו מעל הקרקע וישתערו על וריה, אשר כבר כתרוה צעירים רבים ויחטפו מהסל זה בקבוק וזה גלוסקא.

– חי נפשי, איסיקה הוא משורר! חוש אֶסתטי נפלא לו! – קרא האחד.

– משום מה? – שאל הלר.

– עודנו שואל משום מה! אלמלא היה חוש אסתטי לך, איך בחרת ביפהפיה כזו למשרתת? אינני מתפלא שוב לאופטימותך תחת השפעת “מוּזה” כזו!

הצעירים צחקו. בינתים הוצאו פקקים מהבקבוקים, נמלאו הכוסות. הגלוסקאות נפזרו על כל השלחן בלי כל קערה או מפה. פתאם נזכר אחד הצעירים, כי כן לא יעשה, ויקח עלה של עתון וישטח על השלחן. פטיה, שהיה על פי רוב עומד מן הצד, נסחף הפעם גם הוא בזרם הכללי. רק שרה ישבה דומם. היא חשה את עצמה מיותרת פה, שלא במקומה. אך איש לא שם אליה לב, פטיה גם הוא כמו שכח אותה. היא התבוננה בו מרחוק, ותרא, כמה משפעת עליו חברה זו. הוא שתה והתהולל עם חבריו, נהפך כלו לאיש אחר, וכמעט שלא הכירתו.

החלו נאומים על הכוס. ראשונה דברו עלמות אחדות על העבודה הגדולה, על המטרה הקדושה, על גבורים וקרבנות. הדברים היו כל כך קלושים, ישנים ונדונים, עד שהתפלאה שרה, למה הן מדברות את זאת ולמה עומדים אנשים מסביבן, שומעים דבריהן ומוחאים כף. ביחוד הרגיזה אותה עלמה אחת, אשר בקשה לדבר בקול רם דוקא ובפַּתוֹס, וקולה היה כקול קריאת התרנגול. “בודאי היא מדמה שנואמת מצוינה היא”, חשבה שרה בלבה במין משטמה. נאומי הגברים אמנם לא גלו גם כן חדשות, אך היו לפחות יותר מחודדים, סגנונו של כל אחד היה אורגינלי ודומה יותר להתולי, הטון הזה מצא תמיד חן בעיני שרה, אך הפעם ראתה רק קלות-ראש ולא יותר. מהחבורה הסובבת את השלחן נבדל צעיר אחד, שרק בעמל התחזק על רגליו, ויקרב ברגלים כושלות אליה.

– עלמה כבודה… אֶ-אֶ… שכחתי… מה שמה? עלמה כבודה… אֶ!

– מרת מרגלית – סיע לו אחד ממכריה.

– אה! טוב, טוב… מרת מרגלית! מתכבד אני לבקש ממנה לכבדנו ולגשת אלינו, לאמר לנו… ממ… איזו מלה…

– דבר בלשון עלגים ויתקרב אליה יותר ויותר.

לב שרה דפק בחזקה ולחייה חורו קצת.

– כן, כן, צדק אַרְקַשה! האורחה צריכה להשמיע נאום! נאום! – קראו כל המסובים, כאלו רק זה עתה ראו אותה. הם הכתירו אותה מכל עבר, קראו והפסיקו זה את זה. פתאם קרב אליה פטיה ופניו מתולעים ועיניו בוערות. הוא תפש בידיה וילחש באזנה:

– סוניה! אל נא תשיבי את פני, את פני חברינו! אל תבישיני בפניהם, התנהגי כדבעי! – בדברו משך אותה בידה ויתאמץ להובילה אל השלחן. היא סרבה, התאמצה לשמט את ידה מתוך ידו ולבה דפק בחזקה, פניה כֻסו באֹדם עב. לה נדמה, כי פטיה סוטר על לחייה בפומבי. בחברת אנשים זרים היה מסתיר תמיד את קרבת יחסם, ועתה קרא לה בפני כל: “סוניה, סונקה”, בקש ממנה שלא תביש אותו בהנהגתה… למה הוא עושה ככה? – שאלה את נפשה ומין פחד תקף אותה, העביר קרה בכל גוה… נגד רצונה קמה ממקומה ונבוכה, מתבישת נגשה אל השלחן. כל המסובים כתרו אותה, נעצו בה את עיניהן. בחדר שררה דומיה.

– מה אשמיע לכם? – התחננה בקול רועד – הכל מה שאפשר… לאמר, כבר נאמר… פה, ומה יש להוסיף? הרבה דברים… מעט הגיון… – מבטה נמשך אל פני פטיה המתולעים ונבהלה הפסיקה באמצע.

– בּרַוָה! בּרוה! – הרעימו פתאם קולות רבים ומחיאת-כפים עצומה נשמעה – קצר וחריף… הרעש הבלתי-צפוי הזה הפחידה עוד יותר. כלה רועדת, נבוכה עמדה על מקומה מבלי דעת אנה לפנות.

– בת-חיל את, סוניה! – קרא פטיה בגשתו אליה ברגלים כושלות.

דבר-מה בלתי-מובן לה לא נתנה להביט בפני הדובר, ומבטיה נצמדו אל איזו נקודה באויר…

נשמעה השירה “דובינושקה”. הסטודנט העב עמד בתוך וחבריו סבבו אותו במעגלה. קולו היה רועד ונחנק, דומה לאנחה כבדה:

וזרם קולות חזקים וצעירים פרץ ברעש, התנשא הציף כל אויר החדר:

הרעימה מנגינת-מקהלה; ושרה הקשיבה, הביטה נכחה, ופתאם, באופן בלתי-צפוי הצטירה בדמיונה תמונה אחרת, תמונה מימים רחוקים…

… בית כפר. צללים כבדים, אלמים ועגומים משתטחים מסביב. מין עצב כבד ומעיק ממלא את כל אויר החדר. בפנה האחת יושבת האֵם כפופה על ספסל נמוך, נר חלב דולק בידה וספר פתוח על ברכיה. פניה אינם נראים, אך אנקות ארוכות ותכופות בוקעות ועולות בתוך דומית-הצללים העבה… בפנה השניה יושב האב גם הוא על הקרקע וגם לפניו נר קטן דולק וספר פתוח. הוא איננו נאנק, אך פניו רצינים, מקומטים, מכוסים עננה כבדה. היא איננה יכולה לגרוע עין משתי התמונות האלה, ובנפשה מתעוררים רגשות חמלה ופחד מעורבים… וברגע שהאב נושא את עיניו מהספר ומבטיו תועים באויר מסביב, כשאצבעות ידו מפלגות בזקנו, מגישות בלי-ידיעתו את קצה הזקן אל פיו והוא כוסם לו בלי-כונה, שקוע במחשבות – באותו רגע נגשה היא אליו בחשאי, בצעדים קלים, עומדת על ידו, מחבקת את צוארו דומם ומבטת זמן רב בעיניו המלאות יגון עמוק. אחר היא שואלת בלחש:

– אבא! מה זאת?

אך עיניו תועות עוד בתוך החשכה, והוא איננו עונה דבר.

– אבא!… – מרימה היא מעט את קולה ומקרבת את פניה אל פניו יותר. – מה לך, בתי?

– מה זאת? אַ? – והיא רומזת בעיניה על הבית מסביב על האֵם ועל הספר…

בת-צחוק עגומה חולפת על פניו. הוא מעביר את ידו באהבה ועדן על שערותיה, מושיב אותה על ברכיו, חובקה ומתחיל מספר לה… איומים

הספורים! לגיונות לגיונות של פראים אכזרים מתהוללים ברחובות… אנשים מדוקרים, נשים נרמסות, ילדים מרוטשים… דם ואש… נלחצה אל חזה האב שומעת היא באימה את הספורים האלה. נדמה לה, שהיא רואה מתוך הצל את לגיונות הפראים, את נהרי הדם, את הגופות המרוטשים, את הילדים השחוטים והמדוקרים… נדמה לה שהיא שומעת צהלת פראים, יללות, צעקות, נאקות-מות… לבה מתכוץ, שפתיה רועדות, ודבר-מה חם מפלג על לחייה, שוטף עד פיה וטעמו מלוח… היא מסתירה את פניה בזקן אביה הרטוב, ושפתיה לוחשות!

– אבא… אני יראה…

אך אבא איננו שומע. מביט הוא בעינים הוזות לתוך החשכה ושפתיו החורות נעות כמו שלא-בידיעתו:

– על כסא-זהב רם ונשא יושב המשיח, ראשו מוטה על חזהו וידיו רתוקות בכבלי זהב כבדים, כבדים מאד. מחכה הוא ליום הגדול… כבלי הזהב ינתקו אז מעל ידי המשיח, והוא יתעורר בחיל, יקום להביא גאולה לעולם…

כן, כבלי-הזהב ינתקו מעל ידי המשיח וגאולה תבוא לעולם!

והפרזה הזאת תעתה גלמודה ויחידה במוחה של שרה, תעתה בתוך ערבובית הקולות והמחזות. שרה הזדעזעה פתאם, קפצה ממקומה והחלה לחפש את מעילה ומגבעתה בתוך הצבור הגדול של שמלות, כובעים ומעילים שעל הדרגש. רגע נגש פטיה אליה.

– מה את עושה? האומרת את ללכת? – שאל אותה בתמהון.

– כן – ענתה, ותתאמץ לבלי הבט אל פניו.

– סלחי לי, סוניה, כי הבאתיך הנה. שגיאה היתה זאת מצדי. את לא הסכנת אל חברתנו… – דבר אליה פטיה ובקולו לא נכרו עוד סימני שכרון – אך חכי עוד מעט…

– אינני יכולה… – אמרה מבלי הבט אל פניו, ותושט לו את ידה ותצא.

– חכי, אני אלוֶה אותך… – קרא אחריה פטיה.

– תודה. לא צריך!

היא הלכה בצעדים רחבים, מלאה תרעומות על עצמה, על אחרים. למה הלכה אל האנשים ההם? זרים ורחוקים נראו לה עתה כלם. גם פטיה נראה לה זר ורחוק, וההכרה הזאת הכאיבה אותה מאד, העיקה את נפשה. כאשר קרבה אל בית ר' חצקיל ראתה בעד החלונות אור כהה. “עוד ער הוא” חשבה בלבה, והדבר הזה לא נעם לה מאד, כי לא חפצה עתה לראות מי מהזקנים.

על ספסל נמוך ישב ר' חצקיל חלוץ נעל ויעיין בספר שהיה מונח לפניו על הכסא. שרה אמרה לעבור ישר אל חדרה, אך ר' חצקיל עצרה:

– איך היית, שרל’ה?

– ממ… טילתי…

– אַהַ! ועתה את רוצה לישן? או אולי תשבי מעט על ידי ונשוחח…

– ומדוע לא? – היא היתה שמחה לרצות בדבר-מה את הזקן.

ותצנח על הספסל הנמוך, אשר עמד לא רחוק מר' חצקיל.

ברגעים הראשונים החרישו שניהם. פני ר' חצקיל היו קודרים.

– נוּ, הטילת? כן… הטוב הוא מזג האויר? – שאל אתה בדממה.

– רוח חזק בחוץ, חשך וגשם.

– אַהַ! ובכל זאת טילת?… בשנה שעברה ישבת עמנו, קראת “קינות”, ועתה כל זה מיותר בעיניך… – דבר בקול נמוך וחולני, שנשמע לה בו צער עמוק.

– שם בבית מכריך – הוסיף – נעים יותר… עליזים הם שם… ופה בוכים, קוראים “קינות”. אך הגידי נא, שרל’ה, הזה כבר קצת בדמעותינו וקינותינו? הזה כבר אהבת את החדוה אשר שם?…

לב שרה נפעם מאד. מעולם לא העירו אותה הזקנים על קלות ראשה בנוגע למנהגי הדת, ועתה נגע ר' חצקיל פתאם בענין כזה. היא לא ענתה דבר, רק השפילה את ראשה ותעלעל דומם את הספר, שהיה מונח על הכסא.

– לא להטיף לך “מוסר” כונתי, חלילה! כבר גדלת ויש בך דעה להבחין בין טוב ורע… אך חפץ אני לדעת מדוע? כן, מדוע נהפך לבך? –

שרה לא ענתה דבר. היא סמכה את ראשה על כף ידה ותשקע במחשבות. עוד הפעם נצבו לפניה החידות הקשות אשר ענו כל כך את נפשה בכפר בבית אביה… דומה הוא, כאלו איזה חוג-קסמים מקיף אותה, והיא איננה יכולה לצאת ממנו. אוהבת היא אותה היהדות הישנה שבבית הוריה ובבית ר' חצקיל, ובכל זאת קשה לה להשאר אתם, מפני שהכל שם בלתי-מובן לה, חדה סתומה… ובעולם האחר הצעיר גם כן הרבה בלתי מובן לה, לא לרוחה… ומקומה הנכון איהו?… איה?… איה?…

יח.    🔗

אחרי הערב ההוא היו מזדמנות לפרקים בין שרה ופטיה קטטות קלות, אך תמיד היו משלימים מהרה, מבקשים סליחה זה מזו ומתרצים בנשיקות חמות יותר, בחבוקים אמיצים יותר ויותר. על פי רוב היה מושיב אותה על ברכיו, לוחצה אל לבו, מנשק פניה, ידיה ושערותיה ושונה כמה פעמים: “סלחי נא לי, יונתי”! והיא היתה מכסה את פניו ואת עיניו, עיני-דֶמוֹן – כמו שהיתה קוראת להן –, בנשיקות חמות ומתחננת: “סלח נא לי!”, אם גם הכירה בנפשה, שהוא האשם…

פעם, בשעת ההפסקה שבין שעור לשעור בגימנזיום, ישבה לה בגן-הגימנזיום שקועה במחשבות, מבלי פנות אל כנופית התלמידות שהלכו ושבו על פניה. חברותיה ראו, כי שקועה היא במחשבות ולא הפריעו אותה, והיא חשבה על דבר אותה הפנה החשכה והבלתי מובנה שבאהבתה לפטיה, דבר שהתקשתה בו, שהציק לה מאד מהיום הראשון, ובכל זאת לא יכלה למצוא פתרונו להבינו…

פתאם נגשה אליה אניוטה ותושט לה את ידה, שהיתה בה פסת-ניר. שרה העיפה עיניה בפני חברתה, והם נראו לה חורים, נדהמים.

– מה קרה, אניוטושקה? – שאלה בחרדה.

– אחרי כן תדעי הכל – ענתה בקול רצין ותלך ממנה.

שרה סרה הצדה בחפזון, ובידים רועדות לקחה את הפתקא ותקרא:

“יקרה! בצאתך מהגימנזיום אל תסורי אל ביתנו. חכי לי בפנת הרחובות “של העירונים” ו”של הגשר“. הדבר נחוץ. פטיה”.

הכתב המטורף של הפתקא ופני אניוטה הנדהמים סערו את רוחה מאד. היא קראה את אניוטה הצדה ותשאל בהראותה על הפתקא:

– בשם ה', הגידי לי, מה קרה.

– אינני יודעת, אך פטיה משוגע מאד, השתדלי נא לפעול עליו…

צלצול הפעמון הפסיק את שיחתן.

בלב נפעם יצאה שרה מהגימנזיום, וכל הדרך לא חדלה מחשוב, מה זה הכריח את פטיה לכתוב לה את הפתקא. ומדוע הועיד פגישה בחוץ ולא בביתו.

במקום הנועד לפגישתם לא היו כל בתים, רק שדרת-עצים ארוכה. היא ראתה מרחוק את פטיה מתהלך. בתוך השדרה, ועל פי הליכתו הכירה, כי רוחו נסערה מאד. צעדיו היו נחפזים, ידיו מופשלות לאחוריו, מעילו לא מרוכס, כובעו שמוט לצד והרוח מנפנף ומפזר שער ראשו הארוך.

– מה קרה, פטיה? – שאלה אותו בהניחה את ידה על שכמו.

הוא הפנה את ראשו בבהלה.

– אַ! את הנך זאת? טוב כי באת… נלכה! – אמר באחזו בזרועה.

– מה הדבר?

– אין דבר… נלכה מעט.

הם עברו את כל השדרה דומם.

– הזוכרת אַתּ את נחוּמוֹבסקי? – שאל אותה פתאם.

– זה העלם העני, היפה והחולני ביותר… שהיה מחבר בשבילכם שירים אסורים – ענתה ותתפלא שהוא שואל פתאם על נחומובסקי.

– החולה שחפת… ואת אפרתי אַתּ זוכרת?

– זהו מי שהיה בחור-ישיבה ושנחוּמוֹבסקי למדהו קרוא וכתוב בלשון המדינה? עובד חרוץ הוא, כמדומני…

– אך מה בכך שעובדים חרוצים הם? – קרא באנחה – אפרתי נתפש אתמול בלילה במעון נחוּמוֹבסקי… ונחומובסקי נפח נפשו…

– מה? נחוּמוֹבסקי מת?

ברוח נסערה ספר פטיה את פרטי שני המאורעות האלה שנזדמנו בשעה אחת במקום אחד. על שרה עשה הספור רשם עז, בכל זאת לא יכלה להבין למה קרא אותה הֵנה, וכי בבית לא יכול לספר לה זאת?…

עוד הפעם החרישו שניהם.

– פי, לא טוב פה – אמר פטיה פתאם – דומיה כמו בקבר, נצא מזה… היודעת את? לפעמים אני אוהב את הדחק בתוך קהל אנשים, ברחובות ההומים והשוקקים… אינני יודע מדוע פועל עלי ככה הזרם השוטף של האנשים עם פרצופיהם השונים ומטרותיהם השונות… דומה הוא, כאלו דבר-מה כללי, חזק מאד, דוחף בכח את כל האנשים השונים האלה…

הוא דבר בתנועות ידים חזקות, ונכר היה, שבקרבו תוססות מחשבות אחרות, רגשות אחרים לגמרי, רק שקשה לו לדבר על אלה… הם יצאו מתוך השדרה, עברו לרחב הרחוב ויקרבו אל שורה ארוכה של חנויות. בהליכתם זרק בה פטיה לעתים מבטים חדים וסוקרים. היא הבינה, שמתקשה הוא להשמיע לה איזו חדשה חשובה, ועל כן לא שאלה אותו. הם עברו על חנות גדולה של מיני קשוטים, תמונות ומראות, ופטיה עמד פתאם לפני חלון החנות.

– כמה יופי ביצירות האלה! – אמרה שרה מתפלאה אל החפצים הפעוטים העשויים באמנות.

– כן הוא, אך כמה עשרות של חיים, כמה מוח ודם של עניים מרודים נתנו במחיר היופי הזה!

– ובכל זאת – הוסיף אחרי רגע – נשכח נא לרגע את כל המחשבות הצדדיות… אם כל בני האדם רשעים נהיה גם אנחנו רשעים לשעה קלה… זו-הי פלוסופיתם של הפקחים המעשיים. – ובדברו משך אותה אחריו אל החנות.

הם נדחקו בתוך קהל הקונים המגוהצים הרבים ועיניהם נמשכו אל תמונה אחת, שהיתה העתקה מתמונתו של ארנולד בֶּקלין “אִי-המות”. שרה עמדה והביטה זמן רב אל התמונה. מחשבות עגומות ובלתי ברורות מלאו את נפשה.

– הרואה את, מה גדולה חשכת הלילה המקפת את חיינו? – דבר אליה פטיה בלחש שקוע במחשבות – מה בודדה היא אניתנו הקטנה והדלה במרחבי אין-סוף של הים? הרואה אַת? שוממה דרכנו, בעצבון קודר נשקף אלינו הכותל השחור המתנשא על החוף… אפשר היה להואש באמצע הדרך, לולא גבורי החיים ההם… הרואה אַתּ את הנזירים האלה? הם נושאים אתם הגופות המתים להעבירם אל חיי הנצח… הם נושאים את עיניהם ורואים את אשר מעבר לכותל הקודר והעצוב… הביטי, שם על האופק ממעל לכותל אור קל נשקף, קו אחד מחיי האורה והחפש אשר שם…

היא שמעה את דברי פטיה ובאותה שעה לא גרעה עין מן התמונה. הרעיון הצפון בתמונה נראה לה עמוק ורחב יותר מזה שהשמיע פטיה. היא עוררה בקרבה רגשות חדשים וסתומים, ושרה התעמקה בתוך נפשה והתאמצה לבאר לעצמה את הרגשות החדשים האלה.

– רואה אני – העיר פתאם פטיה – שהתמונה הזאת מוצאת חן בעיניך, הבה אקנה אותה לך…

– נו, למה לך זאת, פטיה?

– אנא, סוניה! חפץ אני לתת לך דבר-מה לזכרון… אל נא תסרבי…

המנחה אשר קנה לה פטיה הפליאה אותה עוד יותר, בכל זאת מאיזה טעם בלתי-מובן לה לא הרשתה לעצמה לשאול אותו. הוא שב אתה עוד הפעם אל מקום שומם בגן.

– יפה היא התמונה – אמרה שרה פתאם רק למען הפסק את הדומיה.

– כן!… – אמר ויעמד ופניו שונו – הבטיחי לי, סוניה, כי גם את תהיי שואפת תמיד אל חיי-האור הרחוקים אשר מעבר לכותל הקודר? אם תבטיחי לי זאת, יהיה לבי שוקט יותר באשר אהיה, בכל עת שאזכור אותך…

– איך?… באשר תהיה?… בכל עת שתזכור אותי?… למה אתה מכון? – קראה שרה בבהלה.

– אני נוסע מזה, סוניה! – אמר לה בקול עצור, ועיניו הפיקו צער יחד עם הכרת איזו אשמה.

– איך? אתה נוסע… ולימים רבים?

– כן, אולי לנצח… – אמר בהשפילו עוד יותר את קולו.

המלים המעטות האלה, שנאמרו בדממה, בצער עמוק כל כך, הרעישו את נפשה עד היסוד. היא השליכה את צרור הספרים מידה ותפול על צוארי פטיה ותלחץ אותו בזרועותיה… הוא נעשה לה פתאם יקר, יקר מאד.

– לא. לא תסע ממני! לא תעזבני! – קראה כלה רועדה, מפרפרת, נלחצת אל חזהו.

פטיה כולו רועד, חוֵר ונבוך עמד מבלי דעת מה לאמר ומה לעשות. בפניו נכר, כמה קשים יסוריו באותה שעה.

– יקירתי, נשמתי, חדלי, הרפי!… דבר בקול מחנן ויתאמץ להחלץ מזרועותיה.

– לא, לא תסע ממני! מדוע אתה חפץ לעזבני? – נאנקה.

פטיה שח וירם את צרור הספרים מעל הארץ, אחרי כן חבק דומם בידים רועדות את שרה וימשכה אחריו אל קצה הגן השומם. הם הלכו לא במסילה אשר בין העצים, כי אם בתוך הגן, צעדו על מצע רך של עלים צהובים, אשר רפדו את האדמה וישרקו בעצבון תחת צעדי ההולכים. שומם היה הגן, עגומה היתה ההמולה החרישית של העצים החשופים, של עליהם הכסוחים. דומה היה, כאלו כל הגן מלא געגועים על אותה האהבה שאבדה, על אותן הנשיקות הלוהטות של שמש הקיץ, על בת-הצחוק הצוהלה של שמי-האביב… באמצע הגן, בסתר, כמעט בלתי נראה לעין, זרם לו לאט נחל צר. המים בו היו דלוחים כתומים מתערובת חול. לאטו זרם, כאלו בוש בזעירותו, במימיו הדלוחים… משני עבריו התנשאו חופים תלולים, מכוסים דשא. ובקצה אחד החופים היה מונח גזע עץ ששרש בסער. על הגזע הזה הושיב פטיה את שרה, גם הוא ישב על ידה, לקח בידיו את שתי כפות ידיה:

– שמעי נא, סוניה! – דבר בקול רועד – הרגעי ושמעי במנוחה את דברי. המדמה את כי נקל היה לי כך להשמיעך על דבר נסיעתי? רק האלהים הוא יודע, כמה אני סובל בעצמי! אך אם חפצים אנו לעבוד באמונה לאיזה ענין כללי וקדוש צריכים אנו קודם כל להיות מסוגלים לשכוח את עצמנו, את חיינו הפרטיים… אני אוהב אותך, סוניה! לא חפצתי, לא יכולתי להראות לך את כל עוזה, כל חומה של אהבתי. יקרה את לי יותר מנפשי… חלק נשמתי את… ובכל זאת… בכל זאת, סוניה, אל תבקשי ממני להשאר אתך, אחרי שהחלטתי – בעצמך יכולה את להבין באיזה עמל – לנסוע. לי קורא ענין קדוש לי, מרומם מכל. הרבה נלחמתי בנפשי, הרבה סבלתי עד שהחלטתי…

היא לא גרעה עין מפניו, הסתכלה בכל תנועה קלה של שרטוטי פניו, בכל נדנוד קל של עיניו; כל מלה, כל הגה שיצאו מפיו השמיעו הד אנחה בלבה… פתאם הסתירה פניה בכפות ידיו ומפיה התמלטו מלים מתוך דמעות:

– פטיה, יקירי! מה אתה עושה?

– סוניה! יונתי! בִּנִי, כי באופן אחר אי אפשר. פה אין לי כל עבודה, והֶלֶר קורא אותי אליו, אל ערי רוסיה הצפונית. שם מחכים לי… יוכל היות, עוד נֵרָאה פנים אם לא תהיה אחריתי כאחרית אפרתי או נחוּמוֹבסקי.

– פטיה! – קראה בקפצה ממקומה ובהניחה את שתי ידיה על כתפיו; עיניה הביטו עמוק לתוך עיניו – שמע נא, פטיה! קחני אתך… אינני יראה מכל! אני נוסעת אתך ויחד נעבוד. אני אהיה לעזר לך בכל, בכל…

בת-צחוק חלפה על שפתי פטיה.

– טוב היה הדבר מאד, אך… לגדל צערי אי אפשר… ראשית, מפני שהרעיון הזה עלה פתאם על לבך בטרם שנמלכת היטב בדבר… שנית, אינני יודע עד כמה את מסוגלה לחסר נפשך מצרכים שונים שהרגלת בהם, עד כמה יש בך כח לסבול… מלבד אלה יש עוד סבות אחדות מפריעות… מוטב שתעזבי את המחשבה הזאת…

– אבל איך אשאר פה לבדי, פטיה! – קראה ושפתה התחתונה רעדה מבכי עצור.

– אי אפשר, חביבתי! החפצה אַת, כי אסוג אחור, כי חברי יירקו בפני?

– לא! לא! – קראה נבהלה מרעיון כזה.

הוא הושיבנה על ברכיו. שרה כרכה את צוארו בידיה והוא חבק את מתניה. זמן רב ישבו מחשים, מביטים אל הנחל הדלוח השוטף לרגליהם בעצלתים.

– כן, צדקת! – אמרה שרה כמו אל נפשה מבלי גרוע עין מהמים, – צריך אתה לנסוע! הענין שלך יותר חשוב ממני… סלח לי שנסיתי לדרוש ממך דבר שאינו אפשר… הענין! הענין! אלי, מי יתן לי ענין כזה!..

הכאב החד הראשון חלף, ומקומו לקח איזה לחץ נורא. כֹבד מדכא-נפש. היא התגאתה בפטיה שלה, במסירותו לרעיונו, הרגישה את עצמה כל כך קטנה, רפת-כח בערך לו, ויחד עם זה הרגישה גם צער עמוק, געגועים עזים…

דבריהם היו שוקטים ונוחים יותר. לפעמים נשמעו בתוך הדומיה נשיקות קצרות ומצלצלות… שרה חשבה כמה יקר, כמה חביב לה פטיה. מקודם לא הכירה כל עמקו של הרגש אשר בלבה. באותה שעה נזכרה הרבה רגעים טובים ונפלאים בחברתו – ומה צר לה על אותם הרגעים שלא ישובו עוד כל כך מהרה…

– פטיה! מה אתה עושה לי? איך אשאר עתה לבדי! – דברה יותר אל נפשה מאשר אליו.

ופטיה ישב שקוע במחשבות והביט אל המים הדלוחים הזורמים לאטם. הוא תפש בשתי ידיו ענף גדול וישליכהו מטה. הענף נפל ברובו על אדמת החוף, רק קצהו נגע במים, והמים הסיעו מעט את הענף, אשר סבב זמן-מה על מקומו וסוף סוף נעתק מעל החוף, נסחף בזרם ויצף לו הלאה, הלאה…

– הלאה! הלאה!… – השמיע פטיה בהביטו אחרי הענף הנסחף בזרם, ובקולו נשמע דאבון לב עצום…

– הכל עובר, חולף… אין דבר נצחי מלבד התנועה הכללית, הזרם הכללי… כן!

פתאם התעורר ויפן אליה:

– הראית, סוניטשקה, את הענף הזה? הרבה אנשים מאמצים כל כחם להחזיק מעמד, לבלי הסחף בזרם הרפש של החיים, אך סוף סוף גובר הזרם עליהם. מה אומללים אנשים כאלה!…

שרה לא הבינה, למה מדבר לה פטיה כדברים האלה. נדמה לה, כי מתוך דבריו נשמע הד דאגה לה, לעתידה…

– שמע נא, פטיה! – אמרה אליו אחרי דומיה קצרה – מדוע לא חפצת לקרוא אותי אל ביתך ותועיד לי מקום פה?

– אֶ, מוטב שלא תשאלי – אמר בהניעו ידו.

– ובכל זאת מדוע?

– אתמול נודע בביתנו שהחלטתי לנסוע אל הלר. נוּ, הדבר היה להם פתאומי, בלתי-צפוי. אבא ואניוטה לא התוכחו הרבה, אבא בכלל איננו אוהב לשעבד את בניו… הוא רק יעצני לשוב ממחשבתי… אניוטה הביטה אלי בעינים עצובות, מלאות תחנה, ופני האם היו נוראים ומעוררים חמלה. אך איזה עובד הייתי לו יכלו לעצור אותי בדרכי דמעות-אֵם או אחות?

– עניות – השמיעה שרה בדממה.

– האֵם בכתה, בכתה הרבה ופתאם עלתה על דעתה שאת פתיתיני לנסוע.

– בודאי חרפה אותי?

– לא, אני השתדלתי לבאר לה כי טועה היא. ובכל זאת לא נעים הוא ביותר, שתבואי אלינו עתה…

זמן רב ישבו עוד בגן על גזע העץ על יד הנחל הזורם במימיו הדלוחים. רק הקוים העקומים של השמש השוקעת, אשר התגנבו אליהם לאטם, הזכירום סוף סוף כי באה עת להפרד…

יט.    🔗

רק עתה כשנסע לו פטיה, הרגישה שרה, כמה היה ממלא את חייה, כמה תוכן הכניס לתוכם. היו אמנם רגעים, אשר התעוררו בקרבה רגשות עלבון והתמרמרות, ביחוד במה שנוגע ליחסו אל היהודים, היא הרגישה כי היחס הזה עומד כחיץ מבדיל בינה ובין פטיה ומונע בעד התקרבותם השלמה. מאז שנסע שכחה את כל אותם הדברים וחלוקי-הדעות שהיו ביניהם; רק הזכרונות הנעימים של רגעי האֹשר והאהבה נשארו בנפשה והוא נעשה לה יקר וחביב יותר. הצפיה של קֹצר-רוח, ההליכה יום יום אל בית הפוסטה, קבלת המכתבים, קריאתם בלילה על המטה, ועריכת התשובות שעמלה עליהן שעות רצופות כדי לשַׁפר יותר, לגַלם במלים יותר ברורות את הרגשותיה היותר עדינות, – כל אלה היו ממלאים את חייה ומצילים אותה מהשעמום היותר כבד.

ופטיה במכתביו הארוכים היה נותן לפניה דין וחשבון מעבודתו, היה שונה מה שהשמיע לה כמה פעמים בפיו: על ערך העבודה הצבורית, על הרעב אשר בצפון רוסיה וכל מוראותיו שראה בעיניו, על סבות הרעב ובערותו של האכר הרוסי, שפלותו ויסוריו… שרה קראה את המכתבים האלה ובשעת הקריאה צִיְרה לה בדמיונה את כותבם שהיה רחוק, רחוק כל כך ממנה…

פעם בערב קבלה תלגרמה מאביה, כי נוסע הוא בדבר עסקיו לוַרשה דרך.N. היא שמחה מאד על הידיעה הזאת, וכשהתהלכה בחצר בית-הנתיבות מצפה לבוא המסע נפעם לבה מחדוה וקצר-רוח. סוף-סוף קרב המסע, עמד, והיא ראתה מרחוק את קומתו הגבוהה והכפופה קצת של אביה.

–אבא! – קראה – ברוצה אליו.

הוא התבונן על סביביו ולא הכירה ברגע הראשון.

– מה שלומך, אבא? – קראה בקרבה אליו.

על שפתיו הופיעה בת-צחוק.

– אַח! לא הכרתיך! מה שלומך יקירתי? – הוא חבקה אל לבו וישקנה בנשיקותיו הקצרות והקלות.

– חכי נא, בתי! – אמר לה בחפזון – עמדי נא פה על יד החפצים ואני אלך להודיע שהפסקתי את נסיעתי, למען יניחו חותם על הכרטיס. אמרתי לנסוע ישר לורשה, אך בדרך נמלכתי להתעכב פה יום אחד.

– מה טובים פני אבא! – חשבה שרה בלבה, כאלו ראתה אותו בפעם הראשונה.

וכשנסעו יחדו בעגלה אל בית ר' חצקיל הסתכל האב היטב בפניה וישאלה:

– נו, איך אַת חיה?

– אין מאומה! אני לומדת, מטילת, ומה צריך עוד?

אביה הביט רגע אל הרחוב ההומה ורגע אל פניה, כאלו היה איזה יחס בין שני אלה, וישאלה:

– ומה, חייך פה עליזים בודאי?

– כן, עליזים לפרקים.

– ורעותיך? הזוכרת את מה דברת עליהן בהיותך בכפר. העודך מתרעמת גם עתה עליהן? – שאל אותה במין בת-צחוק מיוחדה.

– לא, ומדוע אתרעם עליהן? ביניהן יש הרבה נערות טובות, ואז… אז לא הכרתין עוד כראוי.

– כן, כן.

האב התחיל מספר לה על דבר חייהם בכפר. ובמוח שרה התחילה פתאם מנקרת השאלה: ומה יהיה כשיודע לאביה על דבר השנוי שהתהוה בה, ביחסה למנהגי הדת? בודאי לא ישמח על זאת ביותר!… עתה צריכה תהיה להתחפש בפניו: להתפלל, לנטול ידיה לפני הסעודה ולברך על הלחם. צריכה תהיה לעשות כך לא מפני שהיא יראה את אביה, רק כדי שלא לצער אותו. הדבר הזה לא נעם לה מאד. היא השתדלה למצוא איזו התנצלות למעשה הזה, אך כל מה שהשתדלה יותר להתנצל כן הוסיפה נפשה למחות בקרבה נגד התחפשות כזו.

כשהיו כלם, ר' חצקיל, אביה, בילה והיא, מסובים אל השלחן, הסתכלה בפני אביה והפנים האלה מצאו חן בעיניה עוד יותר. היא מצאה בהם הרבה, מה שלא ראתה מקודם, ותהי שמחה ומאושרה, כי יש לה אב טוב וחכם כזה.

– איך היא חיה? – מה שלום נפשה? – שאל אביה בינתים את ר' חצקיל ובילה בהניעו ראשו לצדה.

– מי יודע נפש עלמה בשנותיה – ענה ר' חצקיל – את נפשות הילדה והאשה אפשר עוד להבין, אך עלמה בראשית בגרותה כלה חידה. היודע אתה את ראשית האביב? השמש רגע מופיעה מבין העבים וצוחקת, ואחר רגע היא שבה מסתירה פניה כזועמת, – ככה שרה!

– לפעמים, חצקיל, הנך גם משורר, ח-ח-ח… אביב, שמש, נו, חסרה עוד אהבה… – צחק האב.

– הזוכר אתה, ברוך, את השירים שהיית כותב על דבר ה“שולמית בת השמים”, והאהבה היוקדת “כקדוח אש המסים”, הזוכר אתה? אז הייתי אני הפשטן, ועתה לעת זקנתי נעשיתי למשורר…

– ההיפך משלמה.

כן, שלמה קרא “הבל הבלים”, אחרי אשר ראה באמת הרבה בחייו ותענוגיו יצאו מאפיו, אבל אנחנו, ברוך, למה נכחד? האם לא טובים היו הימים ההם מימינו עתה? אז סבלנו מחסור, אך המחשבות הטובות והנעלות, הדמיונות הנפלאים, שהיו לנו אז, עשו את החיים ליותר מלאים וטובים… הזוכר אתה את טיולינו “בין מנחה למעריב” מחוץ לעיר, את שיחותינו הארוכות ופלפולינו הנלהבים?… הזוכר אתה?

– זוכר אני, חצקיל, כי היינו אז בטלנים גדולים, הוזים בלתי-מנוסים כלל בחיים המעשיים…

עד שהם מתוכחים בהתלהבות ערכה בילה את השלחן. ר' חצקיל ואביה הלכו מתוך וכוחם אל חדר הכירים לנטול את ידיהם ושרה נטלה גם היא את ידיה באופן טבעי, בהיסח-דעת גמור, בלי כל מלחמה פנימית: כל כך אהבה את אביה וכל כך קשה היה לה לצערו בהנהגתה החפשית… גם ר' חצקיל ובילה לא תמהו כלל למעשה שרה, לא הראו כל אותות אי-רצון; הם העמידו פנים, כאלו הסכינו לראות אותה עושה כך יום יום.

ובלילה על משכבה חשבה באביה, בפטיה, באהבתה. היא השתוקקה מאד לדעת, מה אמר פטיה אלו ראה את אביה? ואותו הרגש המכאיב, רגש של תרעומות לא ברורות, אשר שקט מאז נסע פטיה, שב התעורר בכל עוז. למה צריך היה להזדמן דוקא שתאהב שני אנשים שונים כל כך זה מזה? מאביה צריכה היא להסתיר את אהבתה ל“גוי” כפטיה, ופטיה איננו סובל, איננו יכול לסבול אנשים כאביה… אך מדוע אי אפשר לפטיה לאהוב איש כזה? לאביה לב טוב, הוא איננו כסיל כלל, רק שיהודי אדוק הוא ומקים אותן המצות שפטיה חושב למיותרות… האם לא משפט קדום הוא?

שרה זכרה מבלי משים הרבה רגעים קשים, וכוחיה עם פטיה בנידון זה. הוא היה מנצח אותה תמיד, מפני שהיה נסמך על הוכחות ההגיון, על מסקנות המדע, בשעה שהיא היתה סומכת את משפטיה על הרגש בלבד. ולו ידעה לפחות מה שכתוב בספרים העברים! לו יכלה לסמוך על מה, להוכיח ממה, כמו שמתנגדה מוכיח, אולי לא היה הדבר קשה לה כל כך… מדוע לא למדוה עברית? שאלה את עצמה. ובאותו רגע ערכה שאלה חדשה: מדוע לא תלמד עתה? אביה בודאי לא יסרב לה, אם תבקש ממנו לקחת לה מורה עברי…

– מחר אבקש ממנו זאת – החליטה בנפשה, וההחלטה הזאת הרגיעה אותה הרבה… בענג מיוחד צִיְרה בדמיונה את תוצאות הדבר.

לעת עתה לא תודיע לפטיה דבר, אך אחרי כן… אחרי כן… פתאם תודיע לו בבטחה – הוא ישוב בודאי למועד ההוא – ובאֹמץ לב… כן באֹמץ לב, לא במורך הרגיל: “שגית, יקירי! כל משפטיך על היהודים לא נכונים. והא ראיה”… “איך”! יקרא בתמהון, והיא תמטיר על ראשו הוכחות וראיות חדשות שלא שמען מעודו. הוא יעמוד יתפלא בה, אך לא ימצא מלים לסתור טענותיה… על כרחו יודה לה…

היא הפנתה את ראשה אל החלון, הביטה בבת-צחוק של אושר אל ליל-התכלת, אשר נשקף אליה. עמוד-אור חוֵר-כהה נמתח על הקרקע ועל השלחן: צורתו המרובעה של החלון התלכדה עם צללי השטה לתמונה פנטסית על הקרקע.

שרה הביטה ובדמיונה הצטיר איך תופיע בקרב הימים אל חברותיה ותאמר:

– אך פתיות אתן, חביבותי, נבערות מדעת ולא יותר! מה אתן יודעות מלבד ציוני הלמודים, התיאטרון ואינטריגות האהבה האויליות שלכן? לו ידעתן מה שאני יודעת, מה היהודים הגדולים והזקנים יודעים! לו יכולות הייתן להבין מה שכתוב בספרים הגדולים והעבים, כי עתה הייתן לאחרות!…

הזיתה חזקה, קבלה צורות פנטסיות ובלתי-שכיחות יותר ויותר. היא ישנה מתוך הזיותיה ועל שפתיה רחפה בת-צחוק רחבה של עדן ונחת…

* * * * * *

חפץ שרה נתן לה בלי עמל. נזדמן הדבר כך, שר' חצקיל העיר עוד מקודם את אביה על הצורך לקחת לה מורה עברי. הבעת רצונה הביאה תיכף לידי החלטה גמורה בנידון זה.

– ומתי, אבי, תביא לי את המורה? – שאלה את אביה כשהיו מסובים לסעודת-הבקר.

– אָ-אָ! איך בוערת בה ההתמדה – פנה האב בצחוק אל ר' חצקיל.

– מתמדת גדולה היא – העירה בילה בגאוה.

– לואי שלא תחלוף התמדתך זאת מהרה, בתי! – אמר לה אביה.

– חבל שלא למדה את השפה העברית עד כה! – העיר ר' חצקיל.

– ה“פלונית” שלי לא למדה “לשון קדש” ובכל זאת, ברוך השם, יהודיה כשרה היא. לואי שכל בנות ישראל תהיינה כמותה.

– אך אמי הן לא למדה בגימנזיום – אמרה שרה ומיד התחרטה ופניה אדמו מעט. היא הרגישה שאפשר להכניס לדבריה כונה אחרת.

אביה מרח באותו רגע חמאה על פת לחם ולשמע הערתה הפסיק פתאם, הניח את הסכין על השלחן והביט אליה ברצינות.

– טועה את, בתי, חושבת אַת, שבגימנזיום נכנסות כבר כל החכמות שבעולם, וחוץ מהגימנזיום אין שום חכמה… אם כך חושבת את, טועה הנך מאד… אמך יהודיה פשוטה, בגימנזיום לא למדה ובכל זאת חכמה היא מכמה מלומדות… זאת אחת, והשנית אֹמר לך, שאפשר ללמוד בגימנזיום ולהיות בכל זאת נבערה מדעת… דעי לך זאת, ואל תתגאי על אמך…

שרה ראתה כי אביה לא הבין דבריה והכניס לתוכם כונה בלתי טובה. גל דם רותח צף אל פניה ויצבע אותם באֹדם עב מאד; פת הלחם שלעסה עמדה בלועה ודמעות התנוצצו בעיניה.

– אבא! אני לא… – אך לא יכלה לכלות את דבריה ותשלך אל השלחן את הלחם והסכין שהיו בידיה ותנס אל חדרה. שם חבשה את פניה בכר ותבך.

– על חנם העלבת אותה, לא זאת התכונה להגיד – שמעה את קול ר' חצקיל, אך תשובת אביה לא הבחינה אזנה מתוך בכיתה. אחרי זמן מה חשה על ראשה את יד אביה, כשהיא מחליקה את שערה. היא שמעה את דבריו הרכים והטובים, את פתוייו המרגיעים, אך לא גלתה את פניה החבושים בכר. אביה ישב אצלה על המטה, הרים את ראשה מעל הכר. הושיבה על ברכיו ויוסף להחליק את שערותיה.

– אי, שטיה, איך לא תבושי? ממש כילדה קטנה! הראוי לכעוס על אב, אַ? – דבר אליה בקולו הרך – לו יהי שטעיתי, שחשדתיך לחנם, אך כונתי הלא היתה לטובתך, חפצתי רק שלא תתגאי, הגאוה מדה רעה היא. אבל לבישך לא אמרתי חלילה… ואת בוכה כילדה קטנה! אֶ, בושי! לו ראתה זאת אמך מה אמרה, אַ?

היא ישבה על ברכיו, שמעה את דבריו הרכים ומבלי-משים זכרה את ילדותה החביבה. העלבון, שרתח בקרבה לפני רגעים אחדים, שכך יותר ויותר, ובת-צחוק הופיעה על פניה.

– הקשת נראתה בענן! – קרא האב בשובו אתה יחד אל חדר האֹכל. ר' חצקיל ובילה העמידו פנים, כאלו לא קרה דבר, והכל נשכח מהרה.

* * * * * *

לעת הצהרים שב אביה מהרחוב בלוית איש צעיר גבה קומה וכפוף שכם קצת. פני הצעיר היו חורים ועיניו – גדולות ושחורות.

– ראי, שרל’ה! – אמר אביה – הנה מלאתי את שאלתך ואביא לך מורה. זה האדון רפאל רובינשטין, עתה לא תכעסי עוד עלי? – שאל אותה בצחוק.

– היא הושיטה את ידה למורה, וזה השח מעט את ראשו וירעיד את ידה. תנועתו זאת היתה אי-זריזה ואי-יפה; בכלל הכירה בו, שבישן גדול הוא, ומרגיש מבוכה בחברת אנשים זרים. הוא ישב על כסא ממולה ויהי נזהר יותר מדי בדבריו ותנועותיו. היא התבוננה בו, ששערותיו ועיניו שחורות כעין של פטיה. אך בעיני הראשון נשקף איזה יגון טמיר, איזה אור ישר וצנוע.

– היודעת היא מעט עברית? – שאל אותה אחרי דומיה ארוכה כשהוא מועך בהתרגשות ובישנות שולי מגבעתו בידו.

– לא רק “עברי”.

בת-צחוק קלה חלפה על שפתיו.

– “עברי” היא קוראה בשגוּר?

אָ-אָ, אל נא יבישנה כך! יום יום מתפללת היא, ואיך לא תדע לקרוא! – קרא האב בגאוה, ושרה חשה, כי פניה מאדמים, ותנעץ מבטה בפני המורה, כדי שלא לפגוש במבטי ר' חצקיל או בילה.

– האמנם? – שאל המורה בתמהון. קשה היה לו להאמין שתלמידת הגימנזיום תתנהג כך.

אביה הבין את תמהון המורה ויקרא בגאוה:

– היא היחידה בכל הגימנזיום… יוצאת מכלל התלמידות האחרות… המדמה אדוני כי אני הצעתי ללמדה עברית? היא בעצמה, חי נפשי, דורשת זאת ממני…

לשמע הדברים האלה הוצת בעיני המורה שביב-אור של התפעלות.

– אם כן הוא בחפץ לב… בחפץ לב… זה טוב מאד!

הוא קם ללכת, אחרי אשר הבטיח לבוא ביום המחרת להתחיל את הלמוד.

כ.    🔗

במשך השבועות הראשונים היה המורה עוסק עמה רק בלמודי השפה העברית מבלי נגוע בכל ענין אחר. פעם בבואו מצאה יושבת ומשננת את שעורי הגימנזיום. שרה הניחה את ספריה פתוחים ותקח את הספר העברי. אחרי השעור קם רפאל רובינשטין ממקומו ויאמר ללכת; פתאם שלא מדעת נמשך מבטו על ספר למוד ההיסטוריה שהיה פתוח על השלחן. הוא הביט בו רגע, אחר שאל אותה בקול של קצת בישנות:

– היא לומדת עתה על דבר סוקרטוס?

– כן, על דבר סוקרטוס, אפלטו ואריסטו.

– ממ… – גמגם – נו, ומה היא מדמה, הפלוסוף גדול היה סוקרטוס? – שאל פּתאם בבת-צחוק. – שאלה זו מה היא? כמובן, פלוסוף גדול היה – השיבה ומבלי משים צחקה על שאלתו.

– באמת חפץ אני לדעת את דעתה על הפילוסוף הזה, אפשר הדבר?

– כן… אך מה אוכל להגיד? על דבר הנחותיו הפילוסופיות עד כמה הן נכונות איני יכולה לדון; אך כי גדול הוא באהבתו העזה אל האמת, בשאיפתו העצומה אליה דבר מוסכם הוא שאחד היה ואין שני דומה לו בנידן זה.

– נו, זוהי גוזמא קצת – אחד ואין שני!

– הנקלה היא למות בעד הדעה! עד נשימתו האחרונה נשאר נאמן למחשבות, לאמת שהטיף!

– נו, ואני יודע לקרוא בשם איש אחד, שאולי עולה הוא על סוקרטוס בתורת הצדק והאמת שהורה, בתשוקתו העצומה לדעת ובמזגו הנעלה.

– האמנם? בספרנו, לפחות, לא מצאתי כזה.

– כמובן, לא מצאה. השמעה את שם הלל, הלל הזקן?

– הלל… הלל… השם הזה זר לי. בין חכמי היונים וגבוריהם לא יזכר שם כזה. כמדומני, משל היהודים הוא… אַח, זכרתי! – קראה פתאם בשמחה – את השם הזה כמדומני שמעתי מפי אבי. הלל זה תלמודי היה, אַ?

– בת-צחוק חלפה על שפתי רובינשטין.

– הלל היה מגדולי חכמי התלמוד, וכמו שאמרתי – מטיף לאמת ואהבה, לא פחות אם לא יותר מסוקרטוס.

– האומנם?

– כן, גברתי!

ומבלי חכות לבקשתה התחיל מספר לה על דבר הענק הרוחני הזה, אשר כל חייו היו שלשלת ארוכה של פגעים ומכאובים. "לא פעם אחת, אלא כמה וכמה פעמים הקריב חייו על מזבח אהבת האמת והחכמה. כל רגע, כל שעה, שעסק בתורה – היה קרבן… בזיעת אפיו עמל על פת לחם ואת פרוטתו האחרונה מסר לשומר בית-ועד החכמים, כי יתנהו להכנס לשמוע תורה…

רובינשטין התהלך בחדר, ויספר לה איך פעם אחת לא היתה להלל פרוטה לתת לשוער והוא טפס על הגג וישכב בארובה לשמוע שם דברי חכמים. הוא שקע בדברי החכמה, אשר שמע ולא הרגיש בשלג שנצבר עליו מלמעלה… אחר ספר על דבר סבלנותו של הלל, אהבתו לבריות ותורתו אשר הורה לגר: “ואהבת לרעך כמוך – זוהי כל התורה כלה”… ובדברו התלהב. לחייו החִורות האדימו ובעיניו העגומות הוצתה אש יפה… – ויניע באויר את ידיו בתנועות עצביות.

היא ישבה ושמעה את דבריו בשימת-לב, הביטה אל תנועותיו בהתרגשות עצבים, אל עיניו הבוערות ומבלי משים זכרה, שגם עיני פטיה שלה נעשות כך, וגם הוא היה מתרגש כך בדברו על ענינים קרובים ללבו… ומשום-כך, כמו שנראה לה מצא פני המורה הנלהבים חן בעיניה, ונפשה אִוְתה לשמוע, לשמוע עוד זמן רב את דבריו…

רובינשטין כבר הלך לו, והיא ישבה עוד על מקומה שקועה במחשבות. כל השיחה הזאת, כל הדברים האלה על הלל הזקן, – היו פתאומיים ובלתי-צפויים לה. הם עשו עליה רושם חזק. ובלילה על משכבה חזרה בזכרונה על כל דברי רובינשטין, ומבלי משים שבה זכרה את פניו ואת תנועותיו בדברו, את האש אשר הוצתה בעיניו והאֹדם שנגלה על לחייו. “כל זה קרוב בודאי אל לבו”, חשבה בנפשה והדבר מצא חן בעיניה. זאת היתה הפעם הראשונה, אשר ראתה איש מדבר על ענינים עברים, מספר מההיסתוריה העברית בהתלהבות עצומה כזו, באהבה רבה כל כך.

ולמחר בבקר בשעת הסעודה שאלה פתאם את ר' חצקיל:

– יגיד נא לי ר' חצקיל מדוע לא ספר לי מעולם על דבר הלל אשר… שם… בתלמוד?

השאלה היתה פתאומית ור' חצקיל הביט אליה בתמהון.

– מדוע זכרת פתאם את הלל? מי ספר לך על אודותיו?

המורה רובינשטין ספר לי אתמול… הוא אמר לי, כי גדול הוא הלל זה גם מסוקרטוס. מדוע לא ספר לי הוא, ר' חצקיל, על אודותיו, אַ?

– שהלל גדול מסוקרטוס זהו בודאי אמת, בכ"ז לא ראיתי צורך מיוחד לספר לך, למה?

– איך? האם לא עבריה אנכי?

– כן, את עבריה, אינני מכחיש כלל, ולא מיותר הוא לדעת, כי היה איזה הלל, אך זה אינו מעלה ואינו מוריד. לא לפסוק שאלות אַתּ צריכה, לא לרבנות אַתּ מכינה את עצמך…

– ולמה יעץ את אבי לשכור לי מורה עברי?

– אַ, זה ענין אחר. חושב אני שאם תלמדי עברית ותביני את התפלות והברכות – אז אולי יהיה בך חשק לשמור את המצות, שנשי ישראל מחויבות בהן… ראי, אַת אומרת שעבריה אַת, ובכל זאת אינך רוצה לנטול את ידיך, להתפלל, לברך ברכת-המזון… ועל הלל את שואלת… מהו!…

שרה פרשה את ידיה בתמהון.

– אינני מבינה… האם העיקר הן המצות הקלות האלה? וידיעת ההיסטוריה איננה חשובה כלל? – אֶ, הבל! – קרא ר' חצקיל בהניעו ידו – היסטוריה זו מלה חדשה שאין אני מבין כלל. תמיד הורגלנו לחשוב, שעבריה כשרה היא זו העושה את המצות המוטלות עליה ויודעת לחנך את בניה ברוח תורתנו; עתה שמירת המצות נחשבת לדבר טפל, והעיקר – איזו היסטוריה… לדעת על דבר הלל צריך, ולהתפלל לא צריך כלל… השומעת אַת, בילה?

– לא צריך! מי אומר, כי לא צריך להתפלל? – שאלה בילה.

– המבינה את, הם, שרה שלנו, המורה שלה, אומרים כי ההיסטוריה היא העיקר. העיקר! המדמה את, כי רק היא מדברת כך? – הוא הניע ראשו לעבר שרה – לא! קורא אני יום יום את ההבלים, שהם כותבים שם – הוא הראה באצבעו על עלה של עתון עברי – הם חוזרים על דבר זה עד הקאה. ח-ח-ח… אמונה חדשה, ח-ח-ח! פתאם!… למדי, למדי, שרה, עברית, קראי בספרינו החדשים, אז תדעי כי עבריה את יותר ממני, ח-ח-ח…

– אך מדוע אין לנו לדעת מה שאתם הגברים יודעים?

– האשה העבריה צריכה להיות בעלת בית, אשה לבעלה ואם לבניה. מטעם זה חיבוה במצות פחות הרבה מהגברים, פטרו אותה מלמודי התורה. ואל יהי דבר זה קל בעיניך, חכמינו אמרו “כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”…

– מה זאת?

ר' חצקיל באר לה, ושרה אשר לא פללה לשמוע דברים כאלה בשם התלמוד, התעוררה בקצף גדול:

– שקר הדבר! מעולל הוא עלילות על התלמוד! – קראה בחמתה ותך באגרופה הקטן על השלחן. באותו רגע הבינה, כי הפריזה על המדה, ותתחרט על דבריה.

ר' חצקיל סמך על גב הכסא והניע ראשו.

– אני הוא המעולל עלילות על התלמוד? ח-ח-ח… את תלמדי את ההיסטוריה, תדעי אותה מאל“ף עד תי”ו, אך מסופקני, שרה, אם תאהבי ככה את התלמוד כמוני… הוא בלע את מבחר ימינו וכחותינו, הוא נעשה לחלק מנשמתנו, ואנחנו מעוללים עליו עלילות?…

כל היום היו עצבי שרה נרגזים, בכליון-עינים חכתה לבוא המורה. מפיו קותה לשמוע באור נכון על דבר התלמוד, ההיסטוריה ויתר טענות ר' חצקיל.

אחרי השעור, כאשר התעתד רובינשטין ללכת, עצרה אותו פתאם.

– ההולך הוא כבר?

– ומה? – שאל אותה בתמהון.

היא נבוכה.

– לא… חפצתי… אם הדבר איננו קשה לו… חפצתי לבקש ממנו שיספר לי מה שהוא יודע עוד על דבר הלל, על דבר יתר גדולינו…

פניה אדמו ועל שפתי רובינשטין נראתה בת-צחוק בלתי-ברורה. הוא הביט אליה רגעים אחדים בעינים סוקרות וחודרות ולה לא נעם המבט הזה מאד.

– אפשר… מדוע לא?

הוא ישב עוד הפעם על מקומו, הניח ידיו על השלחן ושקוע במחשבות הביט זמן רב אל צפרניו כמתאמץ לזכור דבר-מה.

– המ… הרבה יש לספר – אמר בהמשיכו את דבריו – השמעה על דבר ר' עקיבא?

– לא.

– לא? הבה אספר לה. זוהי היסטוריה נפלאה של אהבה עבריה…

הוא ספר על דבר בתו של כלבא שבוע שעזבה את היכלי הוריה העשירים והלכה אחרי מאהבה הרועה הנאמן, על דבר אהבתו האמיצה של הרועה לחכמה ולתורה, על דבר סבלנותה הנפלאה של האשה אשר חכתה עשרים וארבע שנה לאישה שגלה למקום תורה. אחר ספר על דבר גדולתו של ר' עקיבא ואלפי התלמידים שנהרו אחריו…

– אכן – סים את ספורו – הרבה הרבה יש לספר על דבר הגדולים שהיו בקרבנו… אך המבינה היא עתה איך עבריה, עבריה אמתית אוהבת? – שאל אותה ומעיניו נתזו ניצוצותת של שמחה ומעין גאוה.

– כן, מבינה אני… – ענתה בהתעוררות-נפש – אח, לוּ ידע כל זאת פטיה… – אמרה פתאם בקול אל נפשה.

– איזה פטיה?

– יש לי מַכָּר אחד – ענתה שרה ופניה אדמו מעט – והוא אומר, כי שגיאה גדולה היא מצד היהודים, שגיאה היסטורית – מה שהם מחזיקים עוד ביהדותם… – רגש זר תקף פתאם את שרה, מעין מוסר-לב. נדמה לה, כי לועגת היא לפטיה, מבזה אותו בעיני רובינשטין: כל כך נראו דבריו נבערים ולא-נכונים בעיניה… ובכל זאת לא יכלה להתאפק מספר לרובינשטין את דברי פטיה, אשר הכאיבו בשעתם את נפשה כל-כך.

– איך… איזו שגיאה? איני מבין כלום – אמר רובינשטין בהביטו אליה בתמהון.

– נוּ פשוט… לא נכון, חושב הוא, מצדנו מה שאנחנו עברים, טעות הוא בידינו… הוא איננו יודע, כי כך אנחנו… – היא התאמצה לרכך ככל האפשר את הרושם הרע, שעשו דעות פטיה על רובינשטין, ובאותה שעה גדלה החרטה יותר ויותר…

– נבער הוא האיש הזה, או שמוסריותו גרועה ביותר… – קרא רובינשטין פתאם וימשוך בכתפיו. – לא, לא… מה אדוני דובר? – נסתה שרה להפסיקו ופניה אדמו.

אך הוא לא שמע את דבריה.

– אדם זה בודאי מסוגל למכור את נפשו בעבור נעלים… חֵרות איני אומר, כי חרות שנותנים במחירה את הנפש אינה חרות כלל. המבינה היא? העברי הראשון הודיע: “הרכוש קח לך ואת הנפש תן לי”. הכל נתן היהודי בגלותו אך לא את נפשו, את הנפש היהודית שבו…

– הוא לא ידע – נסתה להצדיק את פטיה.

– הוא לא ידע, חַ!… מובן הדבר, שלא ידע. אלמלי ידע לא דבר כדברים האלה. היודעת היא, כיצד מת ר' עקיבא זה, אשר ספרתי לה על אדותיו? ובר-כוכבא? היודעת היא כיצד חיו ומתו “קדושינו”? היא אינה יודעת, מאין לה לדעת זאת! אָח, עבריות! עבריות!… – קרא בתוכחה. – באמת אינני יודעת… אולי יספר לי מעט…

הוא הביט אל השעון ויאמר:

– טוב, כי נשארו לי עוד עשרים וחמשה רגעים… אספר נא לה מעט כפי שתספיק העת, בעת אחרת אשתדל למלא. אז תדע, עד כמה נבערים וחסרי-דעת הם הרבים בדברם על היהודים… הוא ספר לה את הפרקים הנפלאים מההיסטוריה העברית, כאשר התלהב כל העם למלחמה בעד חפשו, ובתום השיחה לא התבונן, כי עברו כבר יותר מעשרים וחמשה רגעים. פתאם קפץ ממקומו, ויושט לה את ידו.

אַח, תסלח לי, כבר אחרתי מהמועד.

שרה לותו עד המסדרון, וכשלבש את אדרתו, אמר כמו אל נפשו:

– כך! היו ימים שגם אנחנו נלחמנו… שלום!

שרה עמדה סמוכה בשכמה על מזוזת הדלת שקועה במחשבות וראשה נטוי מעט הצדה. פתאם זכרה, כי לא שאלה את רובינשטין, כמו שהיה במחשבתה קודם, על דבר התלמוד והשקפתו על הנשים, ותחלט להציע לפניו את השאלה הזאת בפעם אחרת.

* * * * * *

פעם נפגשו ברחוב וילכו יחדו. אחרי הפרזות הראשונות הזכירה את דברי ר' חצקיל אשר אמר לה, שלמוד ההיסתוריה העברית לגמרי מיותר הוא.

– איך זה מיותר? מפני-מה? – שאל בתמהון.

– הוא אומר, שהדבר אינו מזיק ואינו מועיל. לפי דעתו אחת היא אם אדע את ההיסתוריה, טיבו של התלמוד, או לא אדע. הוא אומר כי כתוב כך בתלמוד.

– ח-ח-ח… מה כתוב בתלמוד, שנערה איננה צריכה לדעת את ההיסתוריה העברית?

– כך. הוא תרגם לי אותו מאמר מהתלמוד. המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה הבלים.

– אַ-אַ! עכשו אני מבין. ומה אמרה היא? – שאלה בבחנו אותה במבטיו.

– אני אמרתי כי שקר הדבר… מאמר כזה אין בתלמוד כלל.

– לא, מאמר כזה יש בתלמוד, אלא האנשים הללו, ר' חצקיל ודומיו, אינם מבינים את התלמוד כמו שראוי להבין אותו… כמו שהאנשים מעין קוֹליה שלה…

– פטיה – תקנה אותו.

– כמו שהאנשים מעין פטיה נראים מגוחכים כשהם מתחילים מדברים על היהדות – כך לפעמים עוד יותר מגוחכים גם אנשים כר' חצקיל כשהם מחוים דעתם על התלמוד. אלה ואלה אינם מבינים כראוי את נושא משפטם. ר' חצקיל משפיל את ערך התלמוד מפני אמונתו היתרה באהבתו הנפרזה לאותו התלמוד עצמו, לו חסרה הבקרת הישרה, הנצרכה לנו עוד יותר ביחס לדברים החביבים עלינו מאד. יגיד נא ר' חצקיל מי למד תורה את ברוריה אשת ר' מאיר, זו שאמרה: “יתמו חוטאים” אל תקרא “חוטאים” אלא “חטאים” – רעיון נשגב, שרק זה עתה החלו מורי המוסריות אצל אומות-העולם להטיף לבני-אדם. ומי למד תורה את בת רש"י? ודבורה, יהודית ויתר הנשים הגדולות שהיו בתוכנו, מי למד אותן דעת?

לב שרה נפעם משמחה לשמוע דברי רובינשטין, אך באותו רגע ראתה מרחוק את אניוטה הולכת לקראתם.

– ישא לי, אדוני, שם הולכת מכרתי ואני צריכה להראות אתה – אמרה ותפרד מעליו.

למה עזבה פתאם את רובינשטין, מדוע לא חפצה, שתראה אניוטה אותה מטילת עמו – זאת לא ידעה בעצמה, אך איזה רגש בלתי-ברור עוררה לעשות כן, ובאותה שעה הכירה בעצמה, שלא טוב היא עושה.

–Ϲкодъко дѣтъ, сколъко зимъ! – קראה אניוטה, שלא נפגשה זה ימים רבים עם שרה.

– אכן – אמרה שרה בבת-צחוק של הכרת-אשמה – מאיזה זמן נעשינו מרוחקות, אף כי רואות אנו זו את זו יום יום.

– כך, באמת את מתרחקת ממנו מאיזו סבה – אניוטה הדגישה בתוכחה את המלה “את” – כלנו מתפלאות לזאת.

– עסוקה הייתי, אניוטוטשקה.

– אָ-אָ-אָ! במה? בשאלות העולם? אם בזמן שחיה פטיה כאן, לא היה לך פנאי מובן הוא הדבר – אמרה אניוטה בבת-צחוק – אך עתה איני מבינה בשום אופן! רוח רעה נחה עליך…

לא, יקירתי! – ענתה שרה – בימים האלה, להפך, אני חשה את עצמי שמחה מאד, אולי שמחה יותר מבשאר הימים…

– האומנם? ולמה הנך כל-כך “סגורה ומסוגרה”!

– הלא אמרתי לך, שעסוקה אני מאד.

– אך במה איפוא?

– אני לומדת את השפה העברית וההיסתוריה.

– כך! וזה שטילת עמו מורך הוא בודאי?

לשרה נדמה שפני אניוטה מפיקים אירוניה. רובינשטין היה לבוש לא על פי המודה, ובכלל לא היתה חיצוניותו מלבבת ביותר.

– כן – ענתה שרה – זה מורי, רובינשטין.

– שם משפחתו אמנם מצלצל מאד… אנטון רובינשטין, ח-ח! והוא יפה, הלא?

– זה תלוי בטעמו של איש, אך שאיננו כסיל ושיודע הוא לעמקו את הענין שהוא דן עליו – זהו ברור.

– ה-הנ!… ובכן הנך עסוקה עכשיו בשפה העברית, מסבה זו, בודאי לא ענית לפטיה גם על מכתביו…

פני שרה אדמו. היא כעסה על אניוטה שהתערבה בעניניה הפרטיים.

– אני לא עניתי לפטיה על מכתביו?… מאין את יודעת זאת?

– הוא כתב לי. שתיקתך עוררה דאגה בלבו, והוא שאלני לשלומך – אמרה. קול אניוטה היה יבש, אך מלא תוכחה. לב שרה נלחץ כמו בצבת.

– אניוטה! מדוע את מדברת אלי בטון כזה?… התובעת את עלבונו של פטיה?

– הוא אוהב אותך כל-כך ואת מצערת אותו…

– באמת אשמה אני… בימים האחרונים הייתי עסוקה כל-כך… אניוטוטשקה! הלא עוד נֵרָאה, עתה אני נחפזה לביתי. היי שלום!

* * * * * *

כמעט שנכנסה שרה אל ביתה הוציאה מתוך כתביה בידים רועדות את מכתבי פטיה האחרונים. היא קראה אותם, ולתמהונה מצאה בהם הרבה, מה שלא התבוננה מקודם. בעצבים נרגשים ישבה לערוך מכתב, אך זמן-רב לא מצאה מלים. אותה תקפה פתאם איזו תשוקה עזה לראות את פטיה, לדבר עמו, לשבת על ברכיו, להחליק את שערותיו ולספר לו על דבר רובינשטין, כמה מענינים הם שעוריו, ספוריו מההיסתוריה העברית… אך לא! את רובינשטין מוטב היה שלא להזכיר כלל, רק לשבת על ברכי פטיה ולהביט אל תוך עיניו ולא יותר…

ומכתבה היה ארוך. מה שכתבה לא זכרה אחר כך בפרטיות; היא זכרה רק איזו קריאת-תאוה, איזו פרזות מלאות געגועים עזים. “אמור רק מלה אחת, פטיה שלי, ואני לא אפקפק רגע, ואמהר אליך”! – בזאת סימה את מכתבה. וימים רבים אחר כך לא יכלה להבין מפני-מה התלקחה אז בקרבה פתאם תשוקה לוהטת כל-כך אל פטיה, חפץ עז לראותו, להיות קרובה אליו!

תשובת פטיה, שלעת עתה אין כל אפשרות למלא חפצה – הכאיבה את נפשה מאד. לחכות באֹרך-רוח הוא מיעץ! נקל לאמר כך, היודע הוא כמה קשה לה לחכות!… המבין הוא מה כבדה היא המלחמה הפנימית בקרב נפשה?!…

היא כתבה אל פטיה לעתים תכופות ותהי זהירה מאד לבלי אחר תשובתה, אך בערכה את מכתביה אל פטיה הזדעזע בנפשה יותר ויותר איזה רגש כבד ומעיק. דומה היה, כאלו היא ממלאה רק איזו חובה, כותבת רק מפני שצריכה היא לכתוב. ההרגשה הזאת לא היתה ברורה ביותר, אלא שרה חשה אותה, ולמרות כל השתדלותה לא יכלה להשתחרר ממנה… באותה שעה היה לבה נפעם יותר ויותר בצפיתה לבוא רובינשטין. היא לא הבינה היטב את הרגש הזה, שהביא יראה בלבה, הרגיזה מאד. לפעמים בלילות היתה שוכבת פרקדן על מטתה, עיניה נעוצות בחשכת הספון ומוחה מלא מחשבות על פטיה ועל רובינשטין. תמונותיהם היו נצבות לנגדה, כמעט שהיתה סוגרת את עיניה…

המצב הזה הציק לשרה מאד, ולמען הסיח דעתה ממנו התעמקה יותר בלמודיה העברים; אך הלמודים האלה הגדילו בקרבה את המלחמה הפנימית. היא קראה את עלילות העבריות, שכמה פעמים מסרו את נפשן ואת כבודן על טובת עמן, ומין מוסר-לב היה מתעורר בקרבה: כלום אינה בוגדת בעמה, כי אוהבת היא את האיש, הבז לעם הזה ושונא אותו…

פניה נפלו מאד ואיזה עננה שכנה עליהם. היא התרשלה בלמוד שעוריי הגימנזיום, התרחקה מחברותיה ותהי נוחה להתרגז מאד. ר' חצקיל ובילה דאגו לה, אך לשאול את פיה לפשר הדבר לא מלאם לבם, בראותם, כי שאלות אלו מרגיזות אותה יותר. הם רק השגיחו אליה, נזהרו מהרעם אותה, התאמצו למלאות כל מאוויה; אולם זהירותם היתרה הזאת הרגיזה את עצביה מאד, ולפעמים היתה מתעוררת תשוקה זרה בלבה להרעימם, להכעיסם, לעשות דבר-מה על אפם ועל חמתם.

פעם כשהיתה יושבת בחדרה כל היום ועוסקת בספריה, חשה פתאם על כתפה מגע-יד. היא הרימה את ראשה ותרא את ר' חצקיל עומד על גבה, ומאחריו גם בילה.

– חדלי, שרה, חדלי! – דבר אליה ר' חצקיל בקול רך – די לך! כלום רוצה את ללמוד את כל התורה כלה בבת אחת?

– הרי יכאב ראשך, חלילה – הוסיפה בילה.

– ומה, הגם ללמוד לא טוב? – שאלה שרה בהתרגזות.

– לא, בתי, לא! מי אומר לך, כי לא טוב ללמוד? אדרבא! אך הכל צריך להיות במדה הנכונה, אמר ר' חצקיל בקולו הרך.

– ואני חפצתי ללמוד הרבה הרבה, לדעת הכל; מדמה הוא, שאין אני יכולה לדעת כמה שהגברים יודעים.

– אָ-אָ! אולי גם לרבנית תהיי? – שאל ר' חצקיל בצחוק.

– לרבנית או לא, אחת היא! אך אני אלמוד ואדע יותר ממנו, ר' חצקיל!

– הָ-הָ-הָ!… בת-חיל את, שרה! – ר' חצקיל צחק וידפוק בחבה על שכם שרה.

– לואי, בתי, לואי! – קראה בילה גם כן בצחוק. היא לא ראתה את פני שרה הרצינים והחורים ותחשב שמהתלת היא.

– והוא לא אמת דבר, שהמלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות… – הוסיפה שרה בפנותה אל ר' חצקיל.

ראו נא איך היא זוכרת מה שאמרו לה!

– כך, לא אמת… מי למד תורה את… ברוריה? את… בת רש"י? מי למד תורה את… נוּ, עוד הרבה בנות ישראל שידעו אולי יותר מהגברים?

– אך מי ספר לך כל זאת? – שאל ר' חצקיל בתמהון.

– מי ספר!… אחת היא… רובינשטין ספר לי… אך זה ברור לי, כי הרבה הרבה – יסלח נא לי – איננו יודע, רק לשוא חשבתיו ליודע הכל בנוגע ליהודים,

– בנוגע למחשבותיך מי בקש ממך שתחשבי כך, אך בנוגע לתלמוד…

– חדל, חצקיל! – הפסיקה בילה את דברי אישה ותמשוך אותו בשרווּלו.

– תני לי לדבר! – קרא ר' חצקיל ויהדוף מעליו את אשתו… – ובנוגע אל התלמוד – פנה עוד הפעם אל שרה – אמרי נא לי, אולי יודעת את מה שאיני יודע… אולי אמר לך רובינשטין שאין מאמר כזה כלל בתלמוד?

– יש, אלא…

– מה אלא?

– אלא לא נכון הוא, לכל צריך להתיחס בבקרת קרה… אם נתיחס, למשל, אל התלמוד, יותר נכון אל כל פרט קטן שבו באמונה עורת, כמו שהוא עושה – אז נבזהו יותר משנכבדהו… לא לכבוד הוא לתלמוד, אם נחשוב את הדברים חסרי-הטעם שבו לעיקרים חשובים.

שרה העמידה פנים כאלו היא מדברת דבריה בקרת-רוח, אף-על-פי שרוחה נסערה בקרבה מאד. ר' חצקיל הצליף את ידיו מאחוריו ויתהלך זמן-מה בחדר דומם.

– לא נכון… בקרת קרה… דברים חסרי-טעם… – התחיל מדבר כמו אל נפשו – זה כבר לא שמעתי דברים כאלה… אז נאמרו הדברים במשטמה עזה לכל תורתנו, נשמעו בפי אנשים שפרצו מבית-המדרש והיו לאחרים… אז ידענו עם מי יש לנו עסק. ועכשו? מי יבין לרוח האנשים האלה? רובינשטין שלך אומר, שהתלמוד קדוש לו ואף-על-פי כן… בקרת קרה… דברים חסרי-טעם… רבונו של עולם, איך זה אפשר? מה האנשים הללו רוצים?…

הוא נגש אל השלחן וישב על הכסא הסמוך. הוא שקע במחשבות וראשו נטה על חזהו.

– לא, שרה, לא טוב הדבר! – שב אחרי זמן מה לדבר – לשוא קויתי, כי את תהיי אותה העבריה, שכך חפצתי לראות בעמנו!… בכלל אינני מבין אותך, את אינך מתפללת, אינך נוטלת את ידיך לפני הסעודה, את מחללת את השבת, מזלזלת בכל המצוות, אף-על-פי-כן הנך חושבת שאוהבת אַתּ את עמנו, דתנו וחכמינו… כיצד אפשר הדבר?

– אֶ, על ענינים כאלה לא כדאי הוא גם לדבר! עבריה אני ודי! למה הוא צוחק, אינו מאמין לי? עבריה אני כבילה, כאמי, כמוהו – ואולי עוד יותר מכלכם, אף-על-פי שאתם מתפללים שלש פעמים בכל יום. כך, כך! מה יודעת בילה על דבר היהודים, על דבר חיינו בעבר? מה יודעת אמי על דבר כל אלה? לא כלום! ואני עבריה יותר מהן, אני אוהבת ומתגאה בכל…

– המבקר החריף והחכם הגדול רובינשטין ותלמידתו החריפה והחכמה כמותו אינם מאמינים בתורתנו הקדושה, הם העברים האמיתים, עברים יותר ממנו – קרא פתאם ר' חצקיל בצחוק מר ופניו אדמו מהתרגשות – עברים אתם? אוי ואבוי שעברים כמותכם לנו!

שרה התרגשה גם היא.

– הבלים הוא דובר ר' חצקיל, הבלים! עברים אנחנו, מפני שחפצים אנחנו להיות עברים, מפני… מפני שאיננו יכולים להיות לא עברים… אנחנו אוהבים את יהדותנו שבה נולדנו, שֶבנו היא, חלק מנשמתנו.

ר' חצקיל הניע ידו ומבלי דַבּר דָבר יצא מהחדר. בילה, שעמדה כל העת דוממה באמצע החדר, כשידיה משולבות על חזה ועיניה נטויות בחרדה אל “זקנה” ואל שר’לה – קרבה פתאם אל זו, פשטה אליה שתי ידיה בתחנונים ותקרא בקול תוכחה:

– שרה!…

אך שרה לא שמה אליה לבה. קצות אזניה היו מתולעות, לחייה בערו ועיניה הפיצו זיקים. היא לבשה בידים רועדות את מעילה ותצא החוצה בחפזון.

חשכת הערב עטפה אותה. אוח ספוג כלו טפות גשם קרות – נשב על פניה הלוהטים, והיא הלכה מול הרוח בצעדים ממהרים. בקרב נפשה רתח קצף גדול על ר' חצקיל. האיש הזה כאלו עלב בה הרגש היותר עמוק וקדוש לה… בתוך המית הרוח הזועף צלצל באזניה שחוקו המר של ר' חצקיל: “עברים אתם”!… איך! רובינשטיין אינו עברי אמת? ומי הוא אפוא עברי אמתי? מבלי משים עלה על לבה זכרון יהודי אחד, שהיה בא לפעמים במוצאי-שבת אחרי ה“הבדלה” אל ר' חצקיל לשתות תּה, זה היה שוחט זקן, שלא עסק עוד באומנותו מחמת זקנה. הוא נראה לה תמיד מגוחך מאד בקפוטתו הארוכה, בירמולקתו המנוצצת מזעה, בפאותיו המסולסלות והארוכות ובתנועותיו המשונות. כשהיה מברך היה מרים את שתי ידיו הכחושות והצנומות למעלה ומהפך את עיניו עד שהיו אישוניהן נעלמים לגמרי.

ועוד יהודי אחד, מלמד תמים שהיה מבקר לפעמים בבית ר' חצקיל. גבר לא יצלח, “שלים-מזל”, כמו שהיתה ברינדל שלו קוראה לו…

האם אלה הם היהודים ורובינשטין איננו יהודי?…

היא הגיעה עד הגשר אשר בקצה העיר. החוף מאחריה קרץ אליה באלפי אורות קטנים, ומעל החוף השני נשקף “בית-העולם” העברי, העטוף כלו בחשכת הלילה. היא עמדה פתאם, כשאצבעה תחובה בין שפתיה.

– מה זאת?… האם באמת כן הוא?

נפלא הדבר! כל היהודים שראתה בבית ר' חצקיל ובבית אביה, כלם דומים הרבה לאותו המלמד והשוחט או לאבי ור' חצקיל. רק הוא, רובינשטין, האחד הנפלה מכלם… ועם מי הצדק?

תחת הגשר השתקשקו המים בשאון מתמיד ושוה; דומה לנהם של וכוח זועם נצחי… והשמים השחורים. העטופים עננים כבדים כאלו מקשיבים בעיון אל הוכוח שבלי-סוף. רק הרוח הזועף מריע בצחוק אדיר לועג ומבטל הכל.

… עם מי הצדק?… איה האמת?…

היא עברה בלי ידיעתה את הגשר. לימינה נמשך טור בתים קטנים ושפלים, שכאלו נדחקו זה אל זה בפחד ויכָפפו תחת החשכה המעיקה עליהם מלמעלה… החשכה כאלו היתה פה יותר עבה, השמים יותר נמוכים, והרוח עז וזועם יותר… שרה פנתה לשמאל, אל בית-העלמין המשתרע על הגבעה. נשענה על גדר-העץ הרעוע והביטה אל המצבות הקטנות והשחורות ואל האלות המעטות, אשר בין בדיהן החשופים יִבֵּב ונאנק הרוח.

פתאם מבלי משים זכרה את האגדה, ששמעה מפי רובינשטין לפני ימים מעטים. הגמון אחד דבק בנערה עבריה, יתומה עזובה לאהבה אותה; גם היא אהבה אותו, אך לא שכחה גם רגע, כי בת-ישראל היא, כי הגמון זה שפך דם הרבה יהודים. ובליל חֹרף ארוך, כשהתחוללה בחוץ סערת-שלג עזה והשמים היו חשכים –, עיפה נפש הנערה מהמלחמה הכבדה בקרבה. ותקפץ מעל משכבה ותלבש את בגדיה ותרץ אל בית-העולם. על קבר אביה ואמה שכבה היתומה שעות רבות וחובקת את המצבות הקרות. הרוח הומה וסוער, השלג נופל, השמים השחורים כאלו שחים לארץ, והיא שוכבת ובוכה, מבקשת עזרה… והקברים נפתחים, מתים עטופים לבנים קמים מקבריהם, ועגומי-פנים… בראש כלם אביה ואמה, הם מושיטים לה את ידיהם הלבנות והארוכות, חובקים אותה ובמחולות אלמות מכניסות אותה אל עולם יותר טוב…

שרה סגרה את עיניה, ולה נדמה כאלו היא רואה קהל אנשים גדול בלי ראשית ובלי תכלית נחפז ונוהר לאיזה מקום, מבקש דבר-מה… פני כל האנשים רצינים, מפיקים דאגה, ועיניהם בוערות… דוחקים הם איש את אחיו, דוחפים והודפים… ובתוך ההמון הגדול עומד יהודי זקן, ומה זר הדבר! הוא נסחף בזרם האנשים, אך בפניו אין אותה הטרדה, אותו החפזון שנכר בפני האחרים… והכל דוחפים אותו מפני שהליכתו השוקטה עוצרת בעד האחרים הממהרים לרוץ… זה דוחף בזרוע לעבר השני, והשני הודפו בקללה אל השלישי, והוא מושלך, מקולע מצד אל צד ונסחף עם כל ההמון…

פתאם פרצה מפתחי פיה נהימה קלה, והיא פקחה בפחד את עיניה. בתוך הקהל הנוהר נראו לה פתאם הפנים החביבים עם העינים השחורות והלוהטות והשערות השחורות והמסולסלות, שכל-כך הרבתה לנשק וללטף…

– פטיה! פטיה!

והיא לחצה את כפות ידיה אל פניה. פתאם הזדעזעה כלה, חזון דמיונה חלף… היא הניחה את שתי ידיה על הגדר הלח והקר, ותבט זמן רב אל המצבות השחורות והאלמות, השקועות בתוך החשכה.

זמן רב עמדה כך ולא התבוננה, איך התחילו דמעות מטפטפות מעצמן חרש על ידיה הקרות. הדמעות מטפטפות ומטפטפות בלי הפסק, ובמדה שהן מטפטפות יותר, נמסה יותר ויותר מעל חזה איזו אבן כבדה. האבן הכבדה והמעיקה נמחה ובקרב נפשה נוצר וגדל דבר מה חדש, נעים ומעדן…

* * * * * *

בשובה הביתה פגשה אותה בילה בחרדה.

– איפה אבדת במזג אויר רע כזה? “שלי” כמעט יצא מדעתו מדאגה… הוא חשש, שנעלבת מדבריו הקשים וברחת החוצה… הרבה הצטער על זאת, גם אני הוכחתיו קשה… אך הוא לא חשב כלל לצערך. איפה זה היית, בתי?

– טילתי מעט ולא יותר. דברי ר' חצקיל לא העליבוני כלל.

– טילת בשעה כזו? – קראה בילה בתמהון, כמעט במורא – הרי אפשר להצטנן חלילה.

– אין דבר, בילה, רק עיפתי קצת ולא יותר – אמרה שרה בבת-צחוק.

– אך הלא כל בגדיך רטובים – קראה בילה בדאגה במששה את בגדי שרה – רבונו של עולם! מה את עושה, שרה… נו-נו, החליפי בגדיך, שכבי נא לנוח על הדרגש ואני אגיש לך כוס תּה.

– לא, איני רוצה לשתות. אפשט את בגדי ואשכב לישן…

– יהי כן! לכי שכבי… ובכל זאת אגיש לך כוס תּה… נו, רבונו של עולם! – קראה בילה ותמשוך בכתפיה בדאגה ותמהון.

בלילה הקיצה שרה משנתה ותחש איזו אימה מפני החשכה שבחדר. כל משק קל החרידה… פתאם והנה אנשים זקנים לבושים תכריכים מכתירים מטתה ומביטים אליה בחמלה וקצף… הם מושיטים את עצמות ידיהם, עצמות חשופות בלי בשר… רומזים לה… ונשים לבושות תכריכים מגואלים בדם מביטות אליה בעד חורי העינים החשכים שמתחת למצח… מביטות אליה בתוכחת-מוסר… ומהפנה מציץ פטיה! כמו שהוא, גם קולו היא שומעת… ומביט הוא אליה באהבה ותחנה… היא הסתירה את ראשה בכר, אך גם זה ללא הועיל. הנשימה היתה קשה לה מאד, דמעות כבדות התגלגלו על לחייה והרטיבו את הכר. מין אֵימה תקפה אותה, כאב זר, עז מאד עבר בכל עורקיה והיא נאנקה חרש.

– שר’לה! מה לך? – נשמע קול רך ועדן, ויד חמה נחה על כתפה החשופה. היא הרימה את ראשה ותרא את בילה עומדת על גבה.

שרה נאנקה ותושט את שתי ידיה לבילה בתחנונים. בילה קרבה אליה ותשב על מטתה, ושרה חבקה אותה ותלחץ אליה את ראשה.

– מה לך, שר’לה? מה את נאנקה? כלך בוערת…

– בילה! בילה! אוי… – נאנחה שרה מבלי מצוא מלים להביע כל מה שהומה וסוער בקרבה ומעיק כך נפשה.

נשמתי! אני מתחילה חוששת לך, הגידי נא, מה לך? מה כואב לך?

הדבר המעיק, הממלא את כל נפש שרה מתנשא יותר ויותר, מגיע עד גרונה, עוצר נשימתה. פתאם קול בכי מתמלט מגרונה.

– אח, בילה! יקרה! קשה… קשה להיות עבריה!…

– מפני מה הם זועפים כך, כועסים עלי? תביט נא, בילה, תביט נא אל עיניהם האיומות!… במה אני אשמה? האשמה הנני שאני אוהבת? מה אני יכולה לעשות שאינני גבורה כמוהן? אני, בילה, חלשה כל-כך, קטנה, נבערה… אינני יודעת מאומה…

באותו רגע נראתה בחשכה תמונת ר' חצקיל הלבוש לבנים.

– מה זאת, בילה? – שאל בחרדה.

– איני יודעת… כלה בוערת… ראה, מה חם ראשה. ומדברת דברים זרים כל-כך…

– צריך לקרוא רופא…

אך שרה לא שמעה את שיחתם. היא הוסיפה לבכות בחבקה את בילה.

– אל תאשימו אותי, בילה החביבה! אין אני אחראית בעד מאומה… הביטו איך הם מתמרמרים, כועסים עלי, מושיטים אלי את ידיהם…

– מי? – שאלו בילה ור' חצקיל בבהלה ותמהון.

– אלה… אלה… דבורה… אסתר בת השמש… כלם, כל המתים מקבריהם… היכולה אני להיות כמוהן? הלמדו גם אותי לדעת ולהבין הכל? לא!… ומה אפשר לדרוש ממני? אוהבת אני אותו, וקשה לי, אַי, קשה לי לעזבהו!… בילה, אני חלשה כל-כך… איני יכולה… קשה ממני המלחמה עם נפשי… איני יכולה…

ועוד הפעם נתנה קולה בבכי………………… ………………………

כא.    🔗

כשהקיצה שרה משנתה היה בחדר חצי-אפל, רק קוי-אור אחדים חדרו בעד הוילון המורד. האויר היה ספוג כלו ריחות חריפים של סמי מרפא. ועל השלחן העגול והקטן העומד למראשותיה היו צלוחיות סמים שונות, טרמומטר ושעונה הקטן. שרה התפלאה על כל אלה, ביחוד – על מראה פני בילה, שישבה אצל מטתה; בפניה החורים והדלים הסתמנה לֵאות רבה, דאגה, ועיניה היו אדומות מלילות חסרי-שנה.

– מה זאת, כלום הייתי חולה? – שאלה את בילה בתמהון ובבת-צחוק קלה. היא חשה בכל גוה אך לאות רבה, יחד עם זאת – מין ענג ועדן מיוחד.

– אַ! שר’לה! – קראה בילה בשמחה – הנה התעוררת, תודה לאל, איך את חשה את עצמך?

– טוב מאד! אך הגידי נא לי מה סמי-המרפא האלה, ולמה את עצובה כך?… חולה אני?…

– עכשו בריאה את… כן, חולה היית, שר’לה! אך הקריזיס, תודה לאל, עבר בשלום… בקרוב תרפאי – קראה בילה, ובעיניה נצנץ שביב חדוה – ארוצה נא ואבשר את חצקיל, כי הקריזיס, תודה לאל, עבר בשלום… כמה נתדלדל במשך השבועות האחרונים!… גם אביא לך מעט חלב… – בילה היתה רועדת כלה משמחה.

– אך תחכה נא רגע, בילה, תגיד נא לי, מה זאת? שבועות… במשך שבועות הייתי חולה ואני לא ידעתי זאת… אימתי חליתי?

– הֶ! זה היה לפני שבועות אחדים… כל העת היית מדברת בחומך. דעתך לא היתה צלולה, לפיכך אינך יודעת מאומה… הזוכרת אַתּ את הערב ההוא, כאשר התוכחת עם חצקיל שלי על… איני זוכרת על איזה ענין. ואת יצאת החוצה ותשובי אחרי שעות אחדות כלך רטובה מגשם ורועדת מקור. נו, אז חלית… ומה נוראים היו דבריך בשעת חליך! אָי-אָי! דברת על בית-עלמין, קברים, מתים… אך הסכנה, תודה לאל, עברה, אלך ואקרא לחצקיל… צריך להודיע את הרופא… אך קודם לכל צריך להביא לך חלב.

בילה יצאה ושרה שקעה במחשבות.

היא זכרה את כל הערב ההוא, את טיולה מחוץ לעיר, רק אחת לא יכלה לזכור מדוע היה קשה לה אז כל-כך לפתור איזו שאלה… עתה הכל היה ברור ופשוט, לא היה מקום לשום פקפוק.

וכששבה בילה והביאה את החלב ראתה על פני שרה החורים והדלים בת-צחוק של רצון.

צוחקת את יונתי! אי, כמה יחלנו לבת-צחקך זו!… שתי נא את החלב בעודו חם!

בשעה ששתתה שרה את החלב, ספרה לה בילה, שבעת מחלתה נתקבלו מכתבים אחדים למענה. – אנא, בילה, תתנם נא לי! – קראה שרה בקֹצר-רוח ושמחה, כמו שהיתה רגילה תמיד בבוא מכתב מפטיה. אך פתאם, כאלו נזכרה דבר-מה: פניה חורו ושמחתה ותשוקתה חלפו כהרף-עין. – לא, לא צריך… אל תתנם לי! – אמרה לבילה בקול רפה.

– מדוע, שרה? – שאלה בילה בתמהון.

– לו יהי כן… תתני נא לי – קראה במנוחה עשויה.

בילה הושיטה לה מכתבים אחדים. היא הכירה את כתב-היד המודע לה כך על המעטפות. ומבלי חשוב הרבה קרעה אותם אחד אחד ותפזר את הקרעים על הקרקע.

– כך… בבת אחת, בלי פקפוקים יתרים – אמרה אל נפשה.

– מה את עושה? – שאלה בילה בחרדה – היצאת, חלילה, מדעתך?

– אין דבר. כך צריך להיות! – ראשה נפל על הכר ועיניה נסגרו. בלבה השתרר שקט, אך באותה שעה מלאה אותו איזו ריקות. והיא כמו הקשיבה אל השקט הריק אשר בקרבה…

בילה משכה בכתפיה ותצא מהחדר. כל היום לא דברה שרה מאומה; ועל שאלות בילה או ר' חצקיל ענתה בקצרה, אך בערב, כשהדליקו בחדרה את המנורה ואיש לא היה אתה ישבה לכתוב מכתב.

"פטיה יקירי! – כתבה מבלי חשוב הרבה – סלח לי על הצער שגרמתי לך בשתיקתי הארוכה. בעת האחרונה הייתי חולה ולא יכלתי לקרוא ולכתוב; גם עתה אני עורכת לך את מכתבי זה בידי החלשה עדין… ביחוד קשה לי לכתוב לך, מפני שיודעת אני, איזה רושם רע יעשה מכתבי עליך. פטיה! צריכה אני להגיד לך את האמת: איני אוהבת אותך, או, מה שנכון יותר, איני יכולה לאהוב אותך… דבר זה ברור לי עתה… אך מבקשת אני ממך: אנא אל תטיל ספק בדברי, שהייתי מדברת לך עד הרגע הזה, באהבתי שהייתי מרגישה לך עד כה… אהבתי היתה נאמנה, חמה; אהבתיך ידידי, בכל חום לבי הצעיר; אך באהבתי היתה אי-טבעיות רבה, טעיות רבות, ואלה גרמו לי יסורים הרבה… חליתי מכֹבד היסורים, וכשנרפאתי עכשו, כשחשתי שאינם עוד אותם היסורים הקודמים, – הרגשתי יחד עם זאת שגם אותה האהבה הקודמת איננה… אדבר בשפה יותר ברורה, בין שנינו היתה תמיד תהום עמוקה ורחבה. אני עבריה וחפצה להיות עבריה… אהבתי ליהדותי היא ההרגשה היותר קדושה ויקרה שיש בי, ואתה לא רצית, לא יכולת להבין אותה… דבר זה גרם לי יסורים נוראים. תמיד, כשהיינו דנים על עניניך, הייתי חשה בקרבי מין פחד, שלא הייתי מבינה אותו אז ושהנני מבינה אותו עתה היטב; זה היה פחד טבעי מפני הסכנה הצפויה לאהבתנו. עבריה אני, פטיה, ולא יכלתי סלוח לך, מה שאתה מעליב את עמי, שונא ומתעב אותו, שונא יחד עם זאת גם את רגשותיו היותר עמוקים ועזים. כן, פטיה! דרכינו הולכות ונפרדות. דרכך גדולה ורחבה. מאושר הנך במה שאתה יכול להזיל גם את דמך אל ים הדמים ההולכים ומשתפכים בעבור אֹשר האנושיות. מי יודע, אולי על כך אהבתיך גם אני… בכל זאת אין אני יכולה להלָוות עמך בדרכך… אני אשאר עם אלה האומללים שלולי האור והאויר, הכפופים, הנאלחים, בעלי העינים המביטות בחרדה לצדדים, בעלי התנועות המשונות, המהירות והמגוחכות – בתוך אלה אשאר, אם גם לא אתן להם אושר בזאת, אם גם חיי יחרבו על ידי כן… באופן אחר איני יכולה… איני יכולה!…

היה שלום, פטיה! תודה לך על הרגעים הטובים שנתת לי בעבר, ולהבא אל תזכרני לרעה.

ידידתך שרה".

כב.    🔗

חדשי הקיץ בלתה עוד הפעם בכפר בבית הוריה, אך הפעם היתה שם לא לבדה, כי אם בחברת רובינשטין, שהחליט לנסוע בסוף הקיץ חוצה לארץ אל אחת האוניברסיטות, ולפיכך קבל בחפץ לב את הצעת אבי שרה לשבת בביתם ולהורות את תלמידתו עברית בחדשי החפש מלמודי הגימנזיום.

שרה למדה וקראה בקיץ ההוא הרבה. היא למדה בחשק את ספרי התנ"ך, גם קראה הרבה בספרות העברית, מלבד מה שקראה מהספרות הכללית. כל יום היה מביא לה איזו ידיעות חדשות, ובכל יום היתה מרגשת, שיחד עם החיים החדשים והבריאים המשתפכים אל עורקיה מהאויר המבושם של השדות הרחבים והיערות העבותים – יחד עם אלה משתפכות אל מוחה גם מחשבות חדשות ובריאות מהספרים והלמודים החדשים.

בבקר בבקר היו מעירים אותה משנתה קוי השמש הראשונים, שהיו חודרים בעד סדקי הוילון המורד אל חדרה ומתמתחים כחוטי זהב דקים על הכותל, עד שהיו מגיעים אל מטתה ומחליקים חרש על שערותיה המפוזרות, על צוארה ועל פניה הצוחקות מתוך חלומות-הנעורים הקלים והאויריים. שרה היתה מקיצה, מרימה את הוילון ופותחת את החלון, ובבת אחת היו פורצים אל חדרה יחד עם האויר הקריר ואור השמש גם שאון עליז והמולת חדוה של המים הנופלים מאופן בית-הטחנה, של הצאן והבקר היוצאים השדה, והאכרים היוצאים לעבודתם. רגע היתה מתמתחת על מטתה כשעיניה סגורות, ולפניה חולפים השדות הרחבים עם שאון העבודה העליזה שעליהם, היער העבות עם שפעת ריחותיו החריפים והמבושמים, וכרגע היתה קופצת מעל מטתה בזריזות עליזה, לובשת בגדיה ומתגנבת על ראשי אצבעות רגליה דרך חדרי הבית, ששם עוד הכל ישנים; בחוץ היה מחכה לה ידידה הנאמן – פּוּדֶל שלה – ובלויתו היתה הולכת אל הנחל השוטף שם לרגלי הגבעה ושעל חופיו מתנשאים עצים גבוהים המשקיפים במין גאוה אלמת ממעל אל תוך מימיו הזכים… אחרי שהיתה רוחצת במים הקרירים היתה נחה זמן רב על החוף, על מצע הדשא הרטוב עוד מטללי בקר ומבטת אל החוף השני. שם מתוך ירק רב וצפוף מציצים כמו ממחבוא בתים לבנים קטנים ומאחריהם מתנשא בית-תפלה גבוה וצלב הזהב שעליו נוצץ ומבהיק לאור השמש… ויש שמבית התפלה ההוא משתפך אל תוך האויר השוקט צלצול פעמונים עב ורחב, משתפך, מתפורר ומתפזר ברחבי השדות והיערים ואובד הרחק הרחק מזה… היא שומעת ומבטה תועה ברחבי התכלת: באותה שעה נדמה לה כאלו היא נעתקה מעל האדמה ונופלת אל תהום התכלת האיומה… וכשהיתה הולכת ותועה לה בתוך היער האפל היתה חשה איזה שקט נפלא, איזו מנוחה נעימה בכל גופה, בכל נפשה, ומחשבותיה זרמו לאט ובשקט…

זמן רב היתה מתהלכת ביער, על פני האחו הקרוב וקוטפת פרחים בידיה כשהיא מזמרת בפיה איזה נגון עליז. וכאשר חם השמש והתעורר בה התיאבון לאכול היתה שבה אל ביתה. שם כבר היו מחכים לה אביה, אמה ורובינשטין, והיא מרגשת על עצמה בבואה עיני שלשתם מביטות אליה בשמחה וידידות.

– צפרא טבא לכם, אדוני! – קוראה היתה בעליצות, ולפעמים היה פורץ מפיה צחוק גדול בלי חשבון וכונה, רק מטוב לב וחדוה.

– צפרא טבא – היו עונים אותה, ופניה הצוהלים וצחקה העליז היו מעוררים גם אותם לצחוק בלי חשבון.

– מה את צוחקת – בתי? - שואל אותה אביה.

– לא כלום… בעצמי איני יודעת מה – עונה היא בלי דאגה ובלי מחשבה כשהיא משליכה על השלחן את הפרחים – לכלכם מראה חג, ח-ח… גם הצעיף החדש על ראש אמי מראה חג לו, ח-ח-ח…

– טוב, בתי, טוב הוא מאד אם לכל מראה חג בעיניך – אומרת האם כשהיא אוספת את הפרחים המפוזרים על השלחן, שמה אותם בכוס מים ונושאתם אל חדר שרה.

והיא אוכלת את סעודתה בתיאבון רב, מצחקת, מתלוצצת ומעוררת גם את אביה, אמה ומורה לצחק ולהתלוצץ; כלם כאלו מושפעים מרוחה העליז, משועבדים לכח הנֹער ושפעת החיים המפעמים בקרבה.

אחרי סעודת-הבקר היתה קוראה לעצמה: “מַרש לעבודה”. על-פי-רוב היו לומדים בשדה, בצל איזו ערמת חציר. יש שעיניהם היו נתקות פתאם מהספר ונמשכות אחרי איזו צפור עליזה, שהתעופפה עליהם ותחוג באויר חוגים נפלאים, או שהיו עולים פתאם על לבם זכרונות ילדותם והם היו מספרים אותם זה לזו. היא ספרה לו, איך היתה מתגוללת בילדותה עם ילדות האכרים מערמות חציר, איך היתה יושבת עם מורתה הראשונה רגינה ולדימירובנה, בצל ערמה כזו ולומדות או הוזות יחדו. עדין זוכרת היא אותה היטב. מה אהבה אותה! איפה היא עתה? וכשהיתה נסחפת בזרם זכרונותיה לא היה לבה הולך עוד אחרי ספריה. ומרוח הזיתה היתה נאצלה גם על רפאל, והיה מעלה גם הוא זכרונות מתהום העבר, נוטה להזיה בתוך שקט היום הבהיר, למראה השמים הרחוקים והזכים ולשמע זמזום זבובים והמשק הקל של הצפרות המעופפות.

רפאל היה נזכר ראשון בלמודים ומעיר לה.

– הרי עדין לא כלינו את שעורנו.

הבל! – היתה עונה בקֹצר-רוח – ירף נא הפעם, נטיל מעט.

ושעות רצופות היו מטילים יחדו. היא לא אהבה ללכת בדרכים סלולות. והיו תועים ברחבי השדות שקועים על-פי-רוב בשיחתם. בימים ההם קראה את רומנה של אֶליוֹט: “דניאל דירונדה”. הרומן הזה עשה עליה רושם עז, עורר בקרבה רגשות, מחשבות וספקות שונים, והיא היתה שואלת את פי מורה ומרצה לפניו את ספקותיה, אולי יפתור לה את השאלות המסערות כל-כך את נפשה. רובינשטין היה מסבב את דבריו יותר על חיי היהודים בהוה. הוא היה מדבר על הנטיה המפסידה להזיה שהשתרשה בעם מפאת התרחקותו מהמציאות, על היחס האינדיפרנטי של המפלגה הגבוהה אל צרכי העם, על המון הכחות הצעירים ההולכים לאבוד, הנובלים ומתנַוְנים בבתי-המדרש והישיבות. מספר היה לה את זכרונותיו המענינים מהחיים המיוחדים, שחי הוא וחבריו בישיבות האפלות. כמה כנפים קצוצות, שאיפות נרעצות, נשמות רצוצות ודמעות נחנקות שם!… כל זה היה לה חדש, והיא שמעה בלב נסער וחשק מיוחד את הספורים האלה, שנשמעו בהם התולי יאוש מרים, התמרמרות של משטמה, כאב וצער. באותה שעה יש שזכרה טיולים אחרים ושיחות אחרות. בחברת פטיה חיתה בעולם אחר אולי יותר רחב, אך זר לרוחה, ופה חשה, כי לבה נפעם יחד עם המספר, כי גם היא סובלת יחד עם אלה הכלואים בבתי-המדרש ויחד עמהם מתאבלת היא על ימי עלומיהם הנובלים, על חייהם הנמקים בחשכה… והשיחות האלה היו מעציבות אותה. רובינשטין היה נשתק אחרי זמן-מה, הולך על ידה דומם, והיא היתה חשה שבקרבה כאלו מתפתחת מחדש פקועת הספקות, וחוט של שאלות מטרידות ומציקות, הולך ומתמתח יותר ויותר…

הדבר הזה לא היה נעים לה ביותר, החיים שפעפעו בה לא סבלו את המחשבות המטרידות שבאו כאורחות בלתי-קרואות, ובכדי להטריד אותן, היתה מתעוררת פתאם וקופצת על ראש גבעה גבוהה. הרוח מפזרת שערותיה, והיא צופה אל כל עבריה וקוראה פתאם בחדוה:

– איזה מרחב! כמה חופש!

רובינשטין מטפס אחריה ונצב על ידה.

– הבה! – קוראה היא אליו – נרוצה נא יחד מראש הגבעה!

והם רצים מעל ראש הגבעה בכל כח רגליהם. הרוח שורק באזניהם, קורע מעל ראשו את מגבעתו ומעל צוארה את מטפחתה הלבנה, והם רצים ורצים… לרגלי הגבעה עומדת היא תומכת בידה את חזה העולה ויורד וצוחקת בקול:

– מה טוב!

גם הוא צוחק. חש הוא שתחת השפעתה הוא כאלו שב ונעשה לילד, ילד שובב ועליז, כמו שהיה לפני ימים רבים, רחוקים מאד…

* * * * * *

פעם בצהרים שכבה לבדה בצל הקמה הגבוהה, על העשב בקצה השדה – שכבה וקראה בשים-לב את שירת דבורה הנביאה. השירה הרוממה המלאה עוז ובטחון עשתה עליה רושם חזק. על ידה השתעשע חביבה הפּוּדל שהתאמץ לצוד זבובים במעופם. השמש עמדה בחצי השמים הטהורים, בכל מרחבי האויר השקוף רחפה דומית-צהרים של קיץ, דומית תרדמה, רק בתוך הקמה שוקקו בלי-הפסק צרצרים ולחשו שבלים לחש טמיר וחרישי.

פתאם נשמע מאחריה קול צעדים. היא התנודדה ותרם את ראשה ותרא את רובינשטיין עומד על גבה כפוף עליה ומביט אל הספר שהיא קוראה.

– תסלח נא לי, אם הפרעתי ממנוחתה. האפשר לדעת מה היא קוראה עתה?

– חוזרת אני על ספר “שופטים”. בשירת דבורה עומדת אני עתה.

– ומה?

– שירה יפה ונשגבה.

הוא ישב ממולה על אבן קרובה.

הפּוּדל, שהיה עסוק בציד הזבובים, מהר אל רובינשטין ויכרכר מסביב לו בנהימה קלה ויקפץ על גבו ועל פניו. רובינשטין הבריחו מעליו פעמים אחדות, והפודל התעקש, חזר וקפץ עליו.

– הפודל שלה אינו בעל נמוס כלל. בשום אופן איננו נותן לי לראות את פניה – אמר רובינשטין. – אדרבא, הוא מלחך אותו, שמח לבואו… פודל! חדל! הרף!… מה אומלל היצור שאין מבינים ללשונו – הוסיפה אחרי רגע.

רגעים אחדים היתה דומיה.

– היודע הוא, מה אני חושבת עתה? – אמרה פתאם – אותי מעסקת השאלה, מדוע אין לנו גם עתה נשים כדבורה זו? מה היא, לפי דעתו, סבת הדבר?

– ממ… שאלה קטנה היא שואלת! מדוע אין לנו נשים כדבורה? – אמר בבת-צחוק שנדמתה לשרה כמרה מאד. הוא הוריד את ראשו על שתי כפות ידיו ויבט דומם לארץ.

– מדוע אין לנו נשים כדבורה? – שב לדבר אחרי זמן-מה – היודעת היא, שבשאלתה זאת היא נוגעת במקום היותר חולה בגוף אומתנו, בפצע היותר אנוש שבו? הרי זה כל אסוננו, שאין לנו אמהות היודעות את עמן, את ההיסתוריה היפה שלו, את שפתו הפיוטית… ובאמת איך יכולות להיות בנו נשים כאלה, אם “המלמד את בתו תורה, כאלו מלמדה תפלות”? הלא זו היא השקפתו של עמנו על האשה… אֶח, גברתי, אשריה שאינה יודעת עוד הכל, שאינה יודעת את מצב רוחו של העם כמו שהוא! אלו ידעה, כמה כבלים כבדים אוסרים את רוח העם, איזה שעבוד קשה נוטלות עליו ההשקפות המשובשות הישנות!… כן! נשים כדבורה יכולות להוָלד רק על ברכי עם בריא, חזק וחפשי בגוף ורוח, כמו שהיה עמנו אז, לא בתוך יהודי ההוה, עיי-המפלה של ארמון נהדר לפנים, המסוגלים, להעיר רק חמלה ולא גאון…

עוד הפעם הוריד את ראשו על שתי כפות ידיו וידום, רק עיניו המפיקות עצב תעו על פני הקרקע אשר לפניו.

– כן, אין לנו אמהות לכן אין לנו עם… או לא, אין לנו עם לכן אין לנו אמהות…

הוא ישב עוד רגעים אחדים, פתאם קם וילך לו שקוע במחשבות. היא אמרה לעכבו. אך נחמה תיכף ממחשבתה. היא השתרעה עוד פעם על הארץ כשידיה משולבות מתחת לראשה ועיניה כלפי מעלה. באזניה צלצלו דברי רובינשטין: “אין לנו אמהות היודעות את עמן ואת שפתו” ורגשות בלתי-ברורים קשים ואי-נעימים התעוררו בקרבה; אך בתוך אלה התנשא מעמקי הנפש רגש חדש, של רצון ושמחה על שהיא נקיה מאשמה זו. אלו היו כל בנות ישראל מסורות כל-כך לעמן ואוהבות אותו ומתגאות בעברו הנעלה, – כי עתה לא עמד עוד על מדרגה שפלה כזו. רגע חלפה מחשבה במוחה: מדוע לא תהיה היא לעמה מה שהיתה דבורה בשעתה?… אך אחרי רגע כבר צחקה על עצמה ונכלמה בפני עצמה על הרהורי גאוה שטותיים כאלה. למען הסיח את דעתה מהן שמה את עיניה בספר התנ"ך, אך מבטיה נתקו מבלי משים מעל דף הספר אל רחבי השדות הסובבים אותה, שם בקצה השדה הרחק ממנה אכרים ואכרות לבושי כתנות לבנות קוצרים את הקמה, וחרמשיהם מבהיקים ומנוצצים לנוגה השמש… משם נשאת משתפכת שירה פשוטה וחפשית, רעננה ובריאה… והכל מסביב שותק, כאלו מאזין הכל לשירה…

עיניה נסגרות והיא הוזה…

… האכרים האלה העובדים ושרים אינם כלל אכרי כפרה כי אם יהודים, גם הארץ איננה זו הקרובה אליה, כי אם ארץ רחוקה מפה, ארץ רחוקה שם על גדות הירדן. והיא לא עלמה צעירה, תלמידת גימנזיום, רק אשה גדולה ונלהבה – עומדת על גבעה גבוהה, מסביב מכתירים עליה האכרים והאכרות העברים, שלמענם עמלה, בעדם סבלה כל-כך. “…עד שקמתי אני אם בישראל…”. וכל הפיות פעורים, כל העינים וכל האזנים נטויות אליה. הכל מכירים את ערך עבודתה הקדושה למען העם, ערך קרבנותיה הגדולים בעד חרותו…………………..

מחזה מתחלף במחזה.

… מחנה עצום עולה כעננה כבדה ושחורה, גדודים גדודים נוהרים; ובתוך כל הקהל הגדול אין גוף רזה אחד, קומה כפופה אחת, בריאים ומוצקים היו נושאים ראשיהם בגאון, הולכים זקופים ללחום בעד מקדש-לבם – בעד ארצם וחרותם. שיר תקוה ואושר משתפך במרחבי הערבות הגדולות שהעברים המשוחררים עוברים בהן, והרוח החפשי הסובב על פני הערבה, צורר בכנפיה את השירה האדירה, נושאה עד קצוי ארץ ואיים רחוקים… והמחנה הכבד הולך וקרוב אל מחוז חפצו, אל ארץ חמדתו. שם משואות-נצח, שממות-קדומים, שרידי מבצרים אבנים מנופצות, חורבות וחורבות עד אין סוף… אֵבל עמוק פרוש על כל הככר מסביב… רק קרני השמש מפיזות מפאת מזרח את עיי-המפלה, מאירות את החשכה ההולכת ומתפזרת. החשכה נמוגה ועובדים נאמנים וחרוצים מקימים את הריסות עיר קדשם בונים חומותיה. והבונים – ידם האחת עושה במלאכה והשניה מחזקת בשלח!…

חוט דמיונותיה נפסק פתאם, והיא התאמצה לזכור מאין הצטירה לפניה התמונה הנפלאה: הבונים ידם האחת עושה במלאכה והשנית מחזיקה בשלח!… המחזה איננו זר לה, אך איפה קראה על אודותיו? פתאם נזכרה… הלא היהודים עשו כזאת! כן, כן! עתה זכרה זאת ברור: “והבונים – איש חרבו אסורים על מתניו ובונים”… כן, כן כתוב שם, אך… לא עתה, לא בימים האלה היה הדבר… לפני אלפי שנים, בימי נחמיה, עזרא… ועתה?…

מבלי משים זכרה את אביה ור' חצקיל, את ר' שלמה השוחט הזקן והמלמד ה“שלים-מזל”, – זכרה ומין מועקה נוראה לחצה את לבה… משא כבד דכא את נפשה…

כג.    🔗

בערב, אחרי היום הלוהט כשהיתה השמש שוקעת וצללים קרירים היו מתרקמים באויר, – היתה שרה יושבת באכסדרה בחברת הוריה ורובינשטין ושותה עמהם תּה. אחרי דומית היום היתה מתעוררת בכפר תנועה והמולה רבה מלאה חיים. האכרים ונשיהם היו שבים מן השדה. הילדים רצים בשאון-עליזים לקראת עדרי הצאן והבקר השבים ממרעיתם. והאויר מלא קולות שונים בלולים ומעורבבים… באכסדרה דברו והתוכחו אביה ורובינשטין על-פי-רוב בשאלות שונות הנוגעות לחיי היהודים ויש שגם אמה נכנסה לתוך דבריהם. אך שרה לא היתה משתתפת כלל בוכוחים הללו: השקפותיהם ודעותיהם של הוריה היו מתנגדות נגוד גמור להשקפותיה, וצר היה לה מאד שהנפשות החביבות לה ביותר רחוקות כל-כך ממנה.

פעם, באחד הערבים האלה, ישבה לה על המדרגות התחתונות של האכסדרה, ובשעה שהתבוננה אל החיים והתנועה שמסביב לה עלו מבלי משים על לבה זכרונות ומחשבות על הימים הרחוקים ההם, כאשר ישב ישראל לשבטיו בארץ אחוזתו. היא מצירה בדמיונה את ערבי-הקיץ בכפרים ההם, כשהיו העברים הקדמונים שבים מעבודתם בשדות ובכרמים, והאויר המבושם רעד מהמולה עליזה וחסרת-דאגה; פתאם נפנה לבה על שיחת אביה ורובינשטין. זה אמר לאביה, שצריך לקנות למענה חלק חדש מההיסטוריה של גרץ ואת הספר “התועה בדרכי החיים”.

– עוד הפעם ספרים? – שאל האב בתמהון – הלא זה לא כבר הבאתי לה מן העיר שלשה ספרים… שרה בולעת את הספרים, חַ… – פנה אל אשתו בבת-צחוק שהיו בה מעין גאוה ולגלוג כאחד.

– הספרים האלה נצרכים לה – אמר רובינשטין – מספרי סמולנסקין קראה אך מעט, ובלי “התועה” לא תוכל לדעת את אופיו של סמולנסקין.

– יסלח נא לי, אדוני רובינשטין, אך אני איני מבין זאת בכלל… צריך אני לאמר לו, כי איני חס חלילה על כספי: בעד שר’לה אין כסף נחשב בעיני, אך בכלל אינני מבין אתכם. מדברים אתם על ענינים קלי-ערך בכבד-ראש כזה, עד שאי אפשר – יסלח נא לי על האמת – לבלי גחך. למשל, הוא אומר, שבלי “התועה” אי אפשר לדעת את אופיו של סמולנסקין. ממ… הבורא יהא שומר ומציל! אם לא תדע שר’לה, חלילה, את אופיו של סמולנסקין – מה בכך? מה תהא חסרה, אם לא תדע זאת, אַ? וההיסתוריה שלו… גם זאת אינני מבין! למה לה לנערה ענינים כאלה, וכי מעט לה מה שהיא לומדת מכל אלה בגימנזיום? מבינה היא שפת עבר, יודעת לכתוב מכתב בעברית – ודי בזה, ואולי יותר מדי.

שרה לא יכלה לראות את פני רובינשטין, אך שמעה את קולו רועד בדברו:

– אם מלמד הוא את בתו עברית רק לנוי, כמו שהוא עושה לה שמלה יפה ומצנפת מהודרה, אז הצדק אתו. הידיעות שיש לבתו דַיָן באמת. אך אם חפץ הוא שבתו תהיה על ידי זאת לעבריה – עוד הרבה עליה ללמוד… על דבר סמולנסקין צריכה היא לדעת לא רק מפני שידיעת הספרות אי אפשרית בלי ידיעת הסופרים, אלא גם מפני זאת, שסמולנסקין היה הראשון, שהשמיע לנו את הדעה הלאומית. ולמה צריכה בת-ישראל לדעת את דברי ימינו – האם גם זאת דורשת עוד באורים? לא! אם אדוני אינו מבין זאת באמת, קשה יהיה לבאר לו ענין כזה בשיחה קצרה.

– אַה, עתה אני מתחיל מבין: “אי אפשר לה–יות עב–ר-יה כש–אין מבי–נ–ים מי ה-יה סמו– לנסקין או כש – אין יו–דעים את ה–היסטור–יה של ג–רץ” אַה!… – חזר האב על דברי רובינשטין כשהמשיך אותם והדגישם בלגלוג – יגיד נא לי אפוא, מדוע זה חדלה בימים האחרונים להזהר במצות בנטילת ידים, תפלה, ברכה ושמירת שבת? ודוקא משעה שהתחילה לומדת עברית? ח-ח… מפני-מה, אדוני רובינשטין? האומנם רק ספריכם הוא העקר ויתר הדברים הם טפלים מיותרים לגמרי?

– מבין אני שאצלו העקר היא הברכה והתפלה ובאופן כזה רק לשוא נתוכח, כי לא נבין איש את שפת רעהו.

– חדשות השמיענו אדוני – נכנסה פתאם אֵם שרה בדברי המתוכחים – חדשות שלא ידענו. גם אני, ברוך ה', יהודיה ואם לא צדקנית גדולה, אך יהודיה כשרה אני לכל הדעות, גם אמי וזקנתי, עליה השלום, היו יהודיות כשרות, צדקניות אף-על-פי שלא ידעו מכל הענינים האלה, שבני דורנו בודים מלב. אנחנו השתדלנו בכל יכלתנו לקבוע בלבה אמונה ו“יהדות”, שתהא יראת אלהים, מתפללת בכל יום, נוטלת ידיה לפני הסעודה ומברכת! שמחים היינו כשראינו איך נשמר אצלה מה שהשתדלנו לקבוע בלבה. ופּתאם אחרת נהיתה… ההיסתוריה-שמוריה שלה היא העיקר, ולכל השאר אין כדאי גם לשים לב.

שרה לא יכלה עוד לעצור ברוחה. ביחוד הרעימה מה שההורים כאלו האשימו את רובינשטין.

– אֶח, אמא! – קראה פתאם בהרימה את ראשה אל אמה: אל נא תדברי כדברים האלה. האת למדת אותי להיות עבריה? מה ספרת לי על דבר חיינו בעבר, על גדולינו ומאורינו, שבצדק אנו יכולים להתפאר בהם? את בעצמך לא ידעת את זאת; זאת יודעים אצלנו רק הגברים, ולנו, הנשים, הם חושבים כל זה למיותר. למדתיני להתפלל ופירושן של התפלות לא ידעתי גם אני כמו שלא ידעת את, ונקל היה לי לשכוח את כל אלה כשנכנסתי אל הגימנזיום, ובאמת כבר התחלתי שוכחת הרבה, אולי הייתי שוכחת הכל, לולא האדון הזה – היא הראתה בתנועת-ראש על רובינשטין – הוא פקח את עיני והביא דעת בלבי, כן!…

דבריה הפתאֹמיים הרעישו את השומעים, וברגעים הראשונים החרישו כלם.

– ברוך! – התעוררה אמה באחרונה – המבין אתה מה שהיא מדברת? אני איני מבינה כלום.

– כן, אשתי! חדשות, שלא פללנו לשמוע, הננו שומעים בימים האחרונים, אַ? ימים טובים באו, האבות אינם מבינים את בניהם, ימים טובים באו!

הורי שרה קמו אחרי זמן מה והלכו לישן, והיא ורובינשטין נשארו באכסדרה. השמש שקעה כבר, ומכל עבר זחלו, קרבו לאִטם צללים ארוכים דוממים, השתפכו, מלאו את האויר תכלת כהה. שאון הכפר נדמה, ומסביב התפשט שקט נפלא, רק המיחם העומד על השלחן מתעטף בצל עוד זמזם את נגינתו האחרונה, נגינה עגומה כשירת אבל-נוגה על גויעת-היום. רובינשטין ישב זמן רב דומם על מקומו ויתופף מתוך פזרון-נפש באצבעותיו על השלחן.

פתאם קפץ ממקומו והתחיל מתהלך באכסדרה.

– נורא, נורא הדבר! – דבר כמו אל נפשו – חיי הגלות דבקו כל-כך בנפש היהודי, וקשה, קשה מאד לשחרר אותו מההשקפות הפראיות שיש לו על עצמו, על מהות יהדותו; קשה קשה להשכיח את העבר שריקת השבטים, צלצל הכבלים… הנה אביך! חידה הוא כלו. פעמים שהוא מפליא את המתבונן אליו בלב היהודי שלו, בחמימותה והתלהבותה של שירת-קדומים הממלאה את נפשו, ופעמים הוא נראה זר כל-כך… בן-מלך זה שקוסם רע הפך אותו לכלב, כלב נע ונד, מוכה ומורדף. ואיפה היא בת-המלכה שבנשיבתה תסיר מעליו את הקסמים המאררים והשיבה לו את מראהו הראשון, מראה בן-מלך מזהיר ונחמד?… מי יודע מתי תבוא? הוא דבר בסערת רוח עזה, ושרה ישבה דומם ובלי תנועה על המדרגה התחתונה. נפשה היתה מלאה איזו עגמת-נפש עדינה, איזו געגועים שוקטים, וזמן רב הסתכלה בתכלת העמוקה של השמים שקרצו לה משם רבבות כוכבי ספיר קטנים ומזהירים בזוהר טמיר ומלא רזים…

 

ספר רביעי    🔗

כד.    🔗

בקר קיץ נפלא היה אז, ואותו הדבר הנפלא והמזהיר כאלו ירד עליה משמי רום יחד עם קוי-הזהב, שרעדו והבהיקו כך באויר, יחד עם זמירות-הצפרים שהשתפכו סביב, נשאה יחד עם ריחות הפרחים על כנפי הרוחות הקלילים שנשבו משדמות הבר המלאות, מהחורשה הקרובה…

רובינשטיין היה בימים הראשונים רצין ביותר, עצוב-רוח וכבד-תנועה; אך מהשפעת חברתה והטבע הרענן כאלו נעשה צעיר יותר, עליז ורענן.

– הורי, חדרי וספרי שללו ממני את ילדותי, החריבו בי לשדי-עלומי ועשוני לזקן בנעורי – היה אומר לעמים בקול עצוב – והיא – מוסיף היה בימים האחרונים – קִימה מצות “השבת אבדה”, השיבה לי את גזלת נעורי, החיתה בקרבי כל מה שחנקו, המיתו בכונה במשך ימים רבים. כמה צריך אני להיות אסיר-תודה לה על זאת.

שרה היתה שומעת את דבריו, מאדימה וצוהלת. ובאותו בקר היה רובינשטיין במצב נפש עליז מאד. מסביב להם התכנסו ילדות האכרים, והם אמרו לשוט יחדו בסירה על פני הנהר, אך סירה לא נמצאה, וילדה קטנה נגשה אל שרה ותאמר בבקשה:

קראו אחריה יתר הילדות

לצחוק הרוסי הידוע הזה בחרו להם מקום מאחורי החורשה, הזוגות הסתדרו בשורה אחת ארוכה, ורובינשטיין שהיה גבוה מכל החבורה עמד בראש, ויקרא:

פתאם שמטה את ידה מידו ותרץ אלן החבורה המחכה להם. המשחק לא נפסק, אך לבה לא הלך עוד אחריו. לרגעים שקעה פתאֹם במחשבות וגל דם רותח צף על פניה… בקרבה סערו, התגעשו רגשות שונים, ומהרה עזבה את הנערות, את רובינשטיין ותלך לבדה אל עמקי החורשה, שם בצל אחד העצים השתרעה על העשב, כבשה פניה בדשא וזרם דמעות פרץ מעיניה וישטוף בלי הפסק.

ממעלה נשמע קול רובינשטיין, קול מחנן, מבקש סליחה. היא שמעה את קולו, אך דבריו לא היו מובנים לה. פתאֹם הרימה את ראשה ועל פניה הרטובים עוד נגה זהר בת-צחוק של רצון ושמחת-עלומים…

כה.    🔗

שרה התבוננה כבר ברפאל רובינשטיין שהוא מקבלן ושולח מכתבים וגליונות רבים. פעמים שהיה יושב ימים רצופים סגור בחדרו וכותב וקורא, וכשהיה יוצא לסעודת-הצהרים היו פניו פעם כחולמים, ופעם מתולעים ונרגשים. פעם ושתים נסתה לשאול אותו על זאת, אך הוא השתמט בכל פעם מתשובה.

פעם בצהרים נכנסה לחדרו ומצאה אותו כשהוא יושב כפוף על כתביו, שערותיו פרועות ועיניו צבות מרוב עבודה וחֹסר-שֵׁנה.

– שא נא לי, יקירי, כי הפרעתיך מעבודתך… אך הלא לכל עת. עובד אתה למעלה מכחך, ואתה הלא מתעתד לנסוע חוצה לארץ ששם תהיה לך עבודה מרובה כל כך – ובדברה חבקה בידה את צואריו.

הוא חבק את מתניה, משכה אליו והושיבה על ברכיו.

– אֶ, סוני’לה יקרה! – אמר – את אינך יודעת בודאי מה נעים לעבוד את העבודה, שנכספת אליה בכל נפשך, חלמת עליה זה ימים רבים.

היא חפצה לשאול אותו מה טיבו של העבודה, אך הניחה זאת לעת אחרת.

– ובכל זאת – אמרה – הן לא תשיב את פני, אם אבקש ממך לשוט עמי מעט בסירה?

– אַח, שר’לה, עמך – בכל עת ובכל שעה!

הוא קפץ ממקומו, סדר את הגליונות על שלחנו, התמתח בכל אבריו, ויצא עמה החוצה. הם עברו במשעול צר בין שתי חומות קמה. השמש כבר ירדה עד קצה האופק, ומשם שפכה הרבה אור-זהב על מרחבי ים השבלים, אשר הכה בו הרוח הקלה גלי פז. הם הלכו דומם, עברו את המשעול בתוך הקמה, ויגיעו עד מורד החוף המשופע ומכוסה ירק דשא. שרה אחזה בידה את סרח שמלתה ותרץ בטיסה קלה על פני המורד. רפאל היה רץ תמיד אחריה ויתאמץ להדביקה, אך הפעם הוסיף ללכת בצעדיו האטיים, ושרה צריכה היתה לחכות לו זמן-מה בתוך הסירה.

נער האכרים הנוהג את הסירה הדף את זו מעל החוף, ירק על שתי כפות ידיו והחל לחצות במשוטו את המים השוקטים.

– לאיזה עבר? – שאל הנער.

– השמאלה! – קראה שרה.

משמאל שקעה השמש וקרנים מבהיקות יצאו ממנה, התפשטו על חצי השמים הטהורים מכל עב ושפכו עליהם זֹהר ורדי מבהיק; המים ששטפו מתחת הגבעה בצל נדמו לככר כסף מוּתּך, שהתפוצץ, התפורר והתפזר לרבבות בנות-צחוק מזהירות ומנוצצות…

– מה אתה שותק, יקירי? – אמרה שרה אחרי דומיה ממושכה – רואה אני בך שסוד נכבד צפון בלבך, האינך יכול לגלות אותו לי?

– צדקת! באמת לא טוב הוא, שלא אמרתי לך עד כה מאומה, אצלי לא היה עוד הכל ברור. אוי! למי אֹמר אם לא, לך, שרה?

הוא החריש עוד הפעם רגע, אחר אמר ועיניו נוצצו:

– היודעת את, שרל’ה? העם מקיץ, מתעורר לתחיה… מתעורר וחפץ להקים הריסותיו בחיים, במציאות הולך ומתגשם לעינינו מה שרק כחלום נדמה לנו, חלום נפלא, אך רחוק, רחוק כל-כך מהמציאות… אֶח, שרה, מה נפלאים הם הימים האלה! יש שאיני יכול להאמין, כי כל זה לא חלום הוא, חלום חולף…

שרה הביטה אל רפאל. השמש השוקעת הציתה בעיניו אש מוזרה ופניו נעשו מתולעים. פתאם כעין זרם אֶלקטרי חלף בכל אבריה. היא תפשה בשתי ידיה את זרועו:

– רפאל!… יקירי!… מה אתה דובר?… איני מבינה… האומנם?…

– כן, כן! אמת היא שעמנו חי עוד… ממקומות שונים מקבל אני מכתבים ורואה מהם, איך אחינו מכינים את עצמם בכל מקום לעבודתם הגדולה והקשה… כמה אֹמץ ועוז, כמה בטחון ואמונה בלבם! בלב אמיץ הולכים הם לקראת מכשולים גדולים, לקראת מלחמה כבדה בעד הרעיון הקדוש. בקרב הימים תהיה אספה גדולה, כל יהודי הגולה מארצות שונות יבואו שמה, יאספו יחד…המבינה את, שרה, היהודים מתאספים לטכס עצה על עבודת הגאולה, וזה לא חלום בטל כי אם מציאות הוה וקימת!…

שניהם שתקו, רק רפאל נהם בלחש מתוך החוטם את המנגינה:

“עוֹד לֹא אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ”…

– רפאל – קראה שרה פתאם בהרימה את ראשה ובהניחה אתל ידה על כתפו: – היודע אתה מה שנזכרתי עתה?

– מה?

– נזכרתי בחלום שחלמתי לפני ימים מועטים… אולי היתה זאת הזיה ולא חלום, אני עצמי איני יודעת זאת בבירור… החלומות וההזיות משתמשים אצלי תמיד בערבוביה… רואה הייתי והנה עמנו מתעורר והולך, הולך קהל גדול ועצום לרכוש את חירותו… הולך הוא ומגיע עד עיר חרבה והרוסה, כֻלה עיי-מפלה.. אלפי אנשים עובדים מקימים בידם האחת את החומה הנופלת ובידם השניה שֶלח נגד אויביהם… ועוד חלמתי… יהודים עובדים את אדמתם, אינני יודעת איפה, באיזו ארץ… הם עובדים את אדמתם, ואני עומדת על גבעה גבוהה וקוראת אליהם… הם מתאספים מסביב לי. מה דברתי אליהם – אינני זוכרת, – אך משום-מה קראתי: “עד שקמתי אֵם בישראל” בנוסחתה של דבורה… ח-ח-ח! ומה אתה אומר לחלומות כאלה?

היא השחה את ראשה ותנעץ בעיניו את מבטיה המפיקים אהבה, תקוה ואֹשר.

רפאל חבקה ויחלצנה אל לבו.

– שרה! שרה היקרה! – דבר אליה בקול רך – חלום נפלא חלמת, חלום נפלא… הרי אַתּ דבורה ואני – ברק! נעבדה יחד, נלחם…

– מה טוב! – קראה. היא מחאה כף וקפצה ממקומה בחדוה רבה.

– טובים החיים עתה, חיים של עבודה עממית קדושה. עמנו הזקין, קומתו ורוחו שחו, אך עוד הרבה כחות טמירים בו שאפשר לעוררם, וזרם חם של מחשבות גאות וחפשיות מסוגלים להכניס אל תוכו רק הצעירים… חובת אלה הוא לשחרר את העם מעבדותו הפנימית והמוסרית; עבודה רבה וגדולה היא, שרל’ה! לא כל-כך מהרה יבין העם, לא כל-כך מהרה יחוש בקרבו את הצמאון לחפש, ירגיש את אזיקיו. צריך יהיה לעורר הרבה את רוחו, להחיות את נשמתו… קשה וארוכה העבודה, אך בכל זאת, שרל’ה, יכול נוכל לה… אנחנו נשחרר את העם!

שרה הורידה את ראשה, שקעה במחשבות…

– יקירתי! מה את חושבת עתה?

אך היא כאלו לא שמעה את דבריו ודברה כמו אל נפשה:

– לשחרר את העם! נורא גם להביע דברים כאלה!

– ואני, שרל’ה, חש את עצמי יותר גדול ויותר חזק מהרגע, שהתחיל מזדעזע בלבי רעיון החפש.

– הה, רפאל, כמה סבלתי בגימנזיום, כמה עוּנתה אז נפשי, כמה עוּנתה!… אלי! לו ידעתי בימים ההם כל מה שאני יודעת עכשו… לו ידעתי שעוד יכולים אנו לשוב לימינו הטובים!…

השמש כבר ירדה כלה מעבר להרים הרחוקים אשר ממולם. חלק השמים מאחריהם נעשה כחול-כהה ובתוכו נוצצו שנים שלשה כוכבים קורצים כאלו בחרדה ותמהון, ופאתי השמים ממולם נראו כאחוזות להבות-אש ארוכות, והעבים האפורות-חכלילות שהתרקמו בתוכן עם קצותיהן המזהבות קבלו צורות פנטסתיות חולפות ומשתנות לרגעים כמראה עיר-אגדה מלאה קסמים…

דומם עלו שוב על החוף, דומם שלובי זרוע שבו הביתה דרך ים השבלים העטוף נגה-ירח כסף. דומה היה, כאלו איזו סודות טמירים ממלאים את הים הזה ועליו מרחפת נשמת איזו חיים טמירים מלאי-רז…

כאשר קרבו יותר אל הבית, הגיע לאזניהם שאון קולות רבים. השאון הזה החריד מעט את שרה.

– מה זאת? – שאלה והרכינה את אזנה להקשיב.

– גם אני אינני יודע. נחישה צעדינו.

לפני הבית עמדו אביה ואורחים עניים אחדים שסרו לביתו בערב, עמדו וחדשו את הלבנה ומסביב להם נאספו אכרים ואכרות, שעמדו והביטו אל המחזה ברצינות וסקרנות. היהודים נשאו את פניהם הדלים למעלה, אל השמים המלאים הוד-נצח ודומית-עולמים, והתנשאו על בהונות רגליהם כאלו חפצו להנתק מעמק-הבכא הזה, מהארץ החשכה הזאת, המלאה צרה ודאגה, ולהתרומם אל שמי-השקט, במקום אין דמעה ואנחה, אין עול פרנסה ושעבוד גלות מרה… והירח צף במרומי-אין-סוף בגאון אציל, צוחק ממרומיו בגאון קר, ובנות-הצחוק הקרות בנוגה-הכסף המבהיק שלהן נופלות מטה על הפנים הדלים, הכחושים והצנומים, הנשקפים אליו בגעגועים עצומים, בתוגה רבה, ולאורן החִוֵּר נראים הפנים האלה כחושים, צנומים, עגומים ומדוכאים יותר.

שרה העיפה עיניה במחזה הזה, ובדמיונה חלף מבלי משים זכרון ערב אחר ברחובות העיר, כנופית מחדשי הלבנה באחת החצרות האפלות, פטיה וצחוקו המלגלג והמבטל… “עובדי-אלילים” קרא להם… והזכרון הזה גרר אחריו עוד הרבה זכרונות, מחשבות ורגשות ששטפו אל נפשה כגל רחב. פתאם שמעה את דברי רובינשטיין הדובר אליה:

– הביטי נא אל המסכנים האלה! זאת נחמתם בענים, בחייהם האפלים והרעבים… שוכחים הם לרגע קטן את הארץ השפלה ונושאים את עיניהם לשמי-רום המשתטחים על ראשיהם… היודעת את מה הם מברכים? הם מברכים את האלהים “אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו – כל צבאם”. מתפללים הם: “יהי רצון מלפניך שתמלא את פגימת הלבנה”… יפה דרש אחד מקדמונינו. “החדש הזה לכם” – מלכות ישראל נמשלה ללבנה, מה תקופתה של זו שלשים יום – כך מלכותו של ישראל שלשים דור. אברהם האיר ראשונה, מאברהם הולך אורו ונשלם עד שלמה – חמשה עשר דור. “כיון שבא שלמה נתמלא דסקוסה של לבנה”, שלמה שולט היה מסוף העולם עד סופו; “ומכאן התחילו המלכים הולכים ופותחים”. בימי צדקיה נאסף אורה של הלבנה לגמרי… ומאז מקוים אנחנו שתתחדש הלבנה שלנו עוד הפעם ולא יתפגם אורה עוד “עד בלי ירח”…

שרה שמעה את דברי רובינשטיין, על לבה עלו עוד הפעם דברי פטיה ולעגו בערב ההוא, והיא נלחצה ביתר עוז אל רפאל, כאלו יראה, שלא יאבד ממנה, שלא יחדל מהיות “שלה”…

* * * *

במוצאי השבת האחרונה לשבתם בכפר ישבו שניהם בחורשה הקרובה על הספסל שעשה רפאל. למחרת צריכים היו לנסוע אל התחנה הקרובה, שמשם יפרדו: היא תשוב אל העיר והגימנזיום והוא יסע אל אחדים מקרוביו, שקוה לקבל מהם איזו תמיכה לימי שבתו בחוץ-לארץ.

זמן רב החרישו שניהם. דבר-מה כבד, מכאיב ומדכא ממלא את לבותיהם, ומלים לא היו בפיהם להביע את רגשותיהם. פעם הוא, פעם היא נסו לדבר, אך הדברים היו אחרים לגמרי, לא הביעו כלל מה שהגה הלב.

הערב היה ערב נפלא. מסביב להם היה שקט, והכל כאלו היה שקוע בשנת קסם מתוקה, הוזה, חולם. לפעמים חולף רוח קל בצמרות העצים ובכל הגן עובר לחש טמיר… חרמש הכסף העולה מקצה השמים מביט כחולם והכוכבים המפוזרים ברחבי התכלת מביטים דומם כתמהים על העולם השפל שמתחתם ורשת של קרני-תכלת מזורה בכל האויר… ברגעים כאלה הנפש נמלאה אֹשר ואהבה. הלב נכסף, מתגעגע, נושא בקרבו איזה צער בלתי ברור וערב מאד…

הם הביטו שניהם דומם בערב, בשמים.

– הביטי! – אמר רובינשטיין פתאם – מה נשגב ונהדר שם, הלב מתעורר להתפלל…

– כך! - ענתה ושתקה שוב.

– שמע נא, רפאל! – שבה לדבר אחרי רגעים אחדים – האוהב אתה את השמים המעוננים במקצת? אני אוהבת אותם מאד במראה הזה. העבים עוד לא כסו אותם כלם, רק קרעי, קרעי עבים טסים ומרחפים במרום, רודפים זה אחרי זה במהירות. כאלו שואפים הם אל איזו ארץ רחוקה… והירח צועד בשקט וכאלו צוחק למרוצה המטורפה הזאת… באותה שעה על הארץ ממטה צללים ארוכים רודפים ודולקים זה את זה… מה טוב אז, רפאל!

– ואני – ענה רפאל – כשאני רואה את העננים נרדפים נדחפים ברוח, על לבי עולה מחשבה אחרת לגמרי… זוכר אני עם-נצחי כמו השמים האלה –, נרדף נדחף כמו העננים האלה; נודד, גולה, נהדף ברוח, מואר רק לפעמים מאור הירח הקר… יש גם שהוא מאפיל על הירח, על האור הקר והמועט הזה – ומסביב חשך, אפלה קודרה…

עוד הפעם שררה דומיה.

– שרה! מדוע את עצובה, שקועה במחשבות כך? – שאל אותה רפאל פתאֹם והשח את ראשו להביט אל עיניה המשפלות.

– שמע נא, רפאל! – קראה פתאֹם.בהתעוררה ממחשבותיה ובהרימה את ראשה – הזוכר אתה אותו הערב בסירה, הבשורה על דבר תחית העם… נדמה לי שמתלהבים אנחנו יותר מדי, מפריזים בתקותינו… כששבנו אז הביתה עלתה מחשבה על לבי לספר לאבי על דבר ההתחלות הגדולות האלה, ופתאם הצטיר בדמיוני אותו הצחוק ששל לעג וחוסר-אמונה, שהיה נראה בודאי על שפתיו לשמע דברי… המשער אתה, רפאל, כמה יהודים כאלה בתוכנו? הלא רבים, רבים הם כמעט כלם… כך –

– ואני האם אמרתי לך, כי קלה תהיה עבודתנו, כי נשיג מטרתנו מהרה? למען השג מטרתנו זקוקים אנו לדבר אחד, נכבד מאד.

– ומה הוא?

– עבודה, עבודה ועבודה, יקירתי!

– עבודה? ומה אני יכולה לעשות? אתה… נו, אתה נוסע חוצה-לארץ, שם תשתלם במדעים, תעשה לך שם גדול אז תהי דעתך נשמעת… אך אני, עוד רבות כמוני, מה נעשה? הישמעו לנו היהודים האלה, הישימו אלינו לב?…

– אל חינם דואגת את, שרה! רואה אני בך, שאינך מבינה כראוי טיבה של עבודתנו מה היא… צריכה את לדעת, שהדור הישן בכלל אינו רוצה ואינו מסוגל להבין אותנו. מכיון שאיננו מחזיקים במסורות הדתיות, במנהגי האמונה המקובלים – אין אנו נחשבים לעברים כשרים בעיניהם…

– כך, כך. ר' חצקיל אמר לי פעם שלא עברים אנחנו כלל.

– כך, מאלה אין לנו תקוה, אך מלבד אלה יש רבים שיהדותם מתגלמת בצורה אחרת לגמרי. להם לא הדת עיקר רק המוסר העברי. עמנו לא השמיע מעולם איזו מלה חדשה, מקורית במדע, בפלוסופיה ואמנות, אלא הוא הביא לעולם את מוסרו. הגלות המרה, המאורעות הקשים הפסיקו את התפתחותו הטבעית, ועכשו אנו רוצים להשיבו לתחיה, להכניסו אל תוך חיינו הפרטיים והכלליים. העבודה הזאת היא היותר נכבדה… למדי, השתלמי והשתדלי להפיץ את הדעה הזאת ברבים, להכניס אור במושבותינו האפלות, להעיר הלבבות, להצית הנשמות!

נוגה הכוכבים השוה והרך נשקף בתוך עיניו שנוצצו ובערו.

– העם העברי – הוסיף לדבר – תעב את החיים האפלים והמרים ויברח מהם ויכנס אל תוך ספריו ויבנה לו עולם יותר יפה ומזהיר בשמים… משם חכה לישועה, קוה “למקדש אש”… מההרגל הזה קשה יהיה לו להסתלק אך אנו מחויבים להשיב לו את האהבה אל החיים, אשר סערה כך בלבות אבותינו בימים הרחוקים והטובים – לנטוע בקרבו אמונה ובטחון בכחו…

– אבל איך נעשה זאת?

– לזאת דרושים לנו קודם כל אמונה ובטחון בכח עצמנו, רצון חזק… אין לך דבר העומד בפני הרצון והאמונה…

– אני מאמנת, מבינה, יקירי!… אַח, רפאל! – קראה פתאֹם – לוּ ידעת מה טוב לי עתה!… כמה סבלתי, עוּניתי אז!

היא ספרה לו על דבר חייה בגימנזיום, על דבר חברותיה ויחסן ליהדות.

– נוּ, הרואה את – קרא בשמחה – על חנם שאלת מה לך לעשות! לפניך מקצוע רחב לעבודה ולמעשה. לא לשנוא את רעותיך, לא לדין אותן לכף חובה את צריכה. האשמות הן שלא למדו אותן לדעת את עצמן, את עמן? האשמות הן שחנכו אותן הוריהן באופנים זרים כאלה? חובתך היא להִכָּנס לתוך חברתן, לדבר על לבן, ללמדן ולבאר להן מה שאת יודעת, חושבת… את תעשי לנו עבריות חדשות, צבא חדש של עובדות ולוחמות נאמנות. ראוי יהיה לקנא בך, שרה, אם תשלימי עבודה נפלאה כזו.

שרה שמעה לדבריו ובת-צחוק של רצון פשטה על פניה.

– את, שרה, עבדי פה, עבדי הרבה ובלי לאות, ואני אסע חוצה-לארץ, שם אעבוד, אקרא, אשתלם ואחר כך אשוב ויחד נעבוד, יחד נפיץ בעם דעת, נרים בקרבו הכרת ערך עצמו, הכרת תורתו ויהדותו. לא יחידים, מאות ואלפים כמונו נכונים לעבוד, להקדיש כל חייהם לעבודתם הקדושה…

נשיקה ארוכה וחמה חתמה את ברית עבודתם המשותפה ומאֻשרים, מלאי-תקוה שבו הביתה.

כו.    🔗

כאשר שבה שרה העירה הרגישה בכל איזו שנויים. ימי הקונגרס הבזילאי הראשון היו אז, הצירים ששבו משם קראו ברבים את הרצאותיהם, עוררו לבות רבים ליסד אגודות ציוניות, להספח אל האגודות הקימות מכבר, ההתעוררות היתה רבה, רוח חדשה נשבה, הגיעה עד הסביבה, שהיתה שרה נתונה בה.

פעם בערב קראה שרה לביתה את אניוטה בֶרמן, סשה קרנגולד ופוליה רוגובינה. היא החליטה לנסות דבר אליהן, אך זמן רב פקפקה, לא מצאה די אונים בנפשה לגשת אל עצם הענין. מה תאמר להן? התוכל לבאר כראוי כל מה שבלבה? ואיך תתיחסנה חברותיה לדבריה? הלא לבן רחוק כך מכל ענין עברי…

ועד שהיא מפקפקת, ישבו חברותיה ותשתינה תֵּה ותדברנה על עניניהן הרגילים. מענין לענין נסבה שיחתן על מטרת-חייהן בעתיד, כשתכלינה את למודי הגימנזיום, וכל אחת השמיעה את דעתה, אל מה היא נושאת את נפשה, רק שרה החרישה ולא השתתפה כלל בשיחה.

– ומה את מחרישה, סוניה? – פנתה אליה אניוטה פתאם – מה את חושבת לעשות אחרי כן?

– ואני יודעת – קראה פוליה – שרה תלך אל הכפר להפיץ דעת בין האכרים… הזוכרות אתן איך הלל פטיה אותה על שהפיצה השכלה בתוך בנות כפרה?

הזכרה זו לא נעימה היתה לשרה, גם סשה ואניוטה, כפי הנראה, הרגישו איזו אי-נעימות; אך שרה התעוררה מהרה.

– לא, טועה את, יקירתי! – השיבה במנוחה – אני איני חושבת כלל ללכת אל הכפר ל“האיר” את הכפריות. יעשו זאת אחרים, ולי יש עבודה אחרת, אחרת לגמרי…

– איזו היא? – שאלו חברותיה בהתענינות.

– איזו? המ… באמת, על העבודה הזאת חפצתי לדבר עמכן זה כבר.

– נו, נוּ, דברי ונשמעה!

– זוכרת אני – פתחה שרה – גם אתן לא שכחתן עוד בודאי את הימים הראשונים כשנכנסתי אל הגימנזיום. כאשר נסעתי בפעם הראשונה מבית הורי, בכתה אמי הרבה. היא חששה שמא ישפיע הגימנזיום לרעה על יהדותי; אך אני בתמימותי לא יכולתי גם להבין, על מה היא בוכה ולמה היא חוששת כך. זאת הבינותי רק אחרי כן, כשנכנסתי אל הגימנזיום. אתן פגשתן אותי בלעג מפני שלא בושתי ב“יהדותי”, בשמי העברי, בדבורי הזרגוני, בגימנזיום אמרתי למצוא חברות אוהבות ואותן לא מצאתי, רק מפני שחפצתי להיות יהודיה, להיות מה שאני באמת. חידה היתה זאת בעיני, ראיתי את עצמי נעלבה על חנם. וכמה סבלתי בימים ההם! את צרות נפשי אז אינכן יכולות גם לשער… בראשונה אמנם לא הבינותי את הדבר, רק הרגשתי עלבון לאהבת-עצמי, והעלבון הזה המריצני להתרחק מכן, להשתמט מחברתכן… בכל זאת הייתי משגחת מרחוק אליכן, הייתי מתבוננת בכן, למה אתן מתנכרות? אז ראיתי שגם כבודכן נפגע לא פחות מכבודי; ראיתי, איך אתן מחנפות לחברותיכן הקתוליות, מתרפסות לפניהן, שמחות על שאינן מואסות בכן ומאֻשרות בבת-צחוק שהן מנדבות לכן. נבזה היה כל זה בעיני, לפעמים הייתי מצרה עליכן, אך יותר תעבתי אתכן בלבי על שפלות זו. הודות לזאת התחלתי מתבוננת יותר לכל מה שסובב אותי, יכולה אני לאמר, שהודות לזאת התפתחתי והתבגרתי במהירות יתרה… וכשבאתי אחר כך לימי הקיץ אל הורי מבטת הייתי בעינים אחרות לגמרי על הכל. לגודל צערי ראיתי אז, שגם אצלם, בחייהם יש הרבה פצעים כמוסים, הרבה צרות בלתי-מבוטאות. ראיתי שגם הם מוכרחים להסתיר לפעמים דברים רבים, שגם הם חוששים יותר מדי למה שיאמר יַן, משתדלים לעשות רצונו של איזה “פַּן”. הה, חביבותי, כמה הצטערתי על זאת! הגם את הורי אתעב? ואבי, זה היהודי הנאמן שהיה מרומם ונעלה בעיני, גם הוא מתרפס קטן-נפש ככל האחרים? אניוטה, כמדומה, יודעת קצת ממה שסער אז נפשי… מודה אני, עתה הנני מאֻשרה, שמחה על מכאובי נפשי אז; אלמלי הם, מי יודע אם באתי לידי אותה ההכרה, שיש לי עתה! ראיתי, כי לא ככל העמים עמנו, מפני שחסר הוא קרן-זוית שלו, מפני שתמיד הוא נמצא ברשות-היחיד של אחר… אך איך נהיה הדבר ועד מתי ימשך עוד? על השאלות האלה לא מצאתי מענה. פתרון לשאלותי בקשתי בספרותנו העברית, בדברי ימינו ושם מצאתיו. באמת… באמת הן יש לעמנו ארץ מולדת יקרה וחביבה, ואם אלפי שנים הוא נודד בין זרים, אך את ארצו לא שכח ועוד לא אבדה תקותו לשוב שמה. מחשבותיו היותר נעלות ורגשותיו היותר טהורים מוקדשים כלם לארץ ההיא… אח-אח-אח!… לוּ קראתן את הסתוריתנו הישנה והיפה, לוּ ידעתן אותה!

דבריה הראשונים היו מגומגמים, קולה נפסק לרגעים, ובמוחה חלפה מחשבה שמדברת היא לא מהענין ומאומה לא תפעל; אך כאשר נגעה שיחתה בענין החביב לה ביותר, בהסתוריה העברית, התלהבה, התעוררה שלא מדעתה ושיחתה זרמה בעוז וחום. היא דברה על עברו המזהיר והנהדר של העם העברי, תארה בצבעים נאמנים את ההוה האפל והקודר ולסוף נסבו דבריה גם על העתיד הגדול שאליו שואפים היהודים, שעליו חולמים הטובים והנאורים בעם… יש שבאמצע דבריה היה מתעורר פתאם בקרבה חשש מדאיב: השומעות, המבינות הן? אך החשש הזה לא היה שוהה הרבה בלבה, וסחופה בשטף מחשבותיה ורגשותיה הוסיפה לדבר, לספר…

–… עת לנו להבין – דברה – כי חרפה היא לבוש בנו בעצמנו, חרפה לבלי העלב כשיורקים בפנינו… די לנו להיות חדלי-אדם! אֶ, חביבות! מפני-מה לא נַראה לכל האיבנובות והאיבנובים הגאיונים והריקנים האלה, כי גם אנחנו אנשים, כי גם לנו יש במה להתפאר?… העם מתנער, אוסף שארית כחו לקום – ואנו נעמוד לעת כזאת מנגד? הלא צעירות אנחנו, די כח, עוז וחום בנו – כמה יכולות אנחנו לפעול למען אחינו המרודים מבקשי חפש! אגודות רבות נוסדות עתה לעבוד בעד קיומנו, בעד חרותנו – נספחה נא גם אנו אל הצבא הזה… נשתדל לגרש מתוך עמנו את אפלתו, להסיר את רקבון רגשותיו ומחשבותיו, את החלודה שהעלתה הגלות המרה על רוחו… הבה נקדיש לעמנו את נעורינו, את כחות עלומינו, את בטחוננו האמיץ… ובמהרה נזכה לראותו שב אל ארצו צעיר, חדש ומבהיק בתורתו הנשגבה, במוסרו הצרוף…

שרה הפסיקה פתאם והביטה אל חברותיה במבוכה קצת: חוששת היתה שמא הפריזה בחומה, נראתה להן מגוחכה…

ובחדר שררה דומיה. נשמעה רק שריקת הפתילה במנורה ואִבשת השטה שהרוח מתלחש בעפאיה… סשה ופוליה ישבו דומם, בלי-תנועה וראשיהן סמוכות על כפות ידיהן; אניוטה ישבה ממולן על סף-החלון שקועה כלה במחשבות והוזה… דומה היה כאלו נשאו כנפים בלתי-נראות את הנערות אל איזה עולם אחר… רחוק רחוק מזה…

פוליה הפסיקה ראשונה את הדומיה.

– מה אתן מחרישות? אמת דברה סונקה, יקחם אֹפל!

– אמת… כן, אמת – השמיעה סשה תפושה במחשבות ומביטה נכחה אל איזו נקודה באויר – ובכל זאת…

היא לא סימה את מאמרה ואיש לא שאל אותה לסופו. כמקוסמות ישבו הנערות. שרה השמיעה להן הרבה דברים חדשים… הרבה מהם לא היו מובנים להן, אך מבלי-משים זעזעו בלבותיהן איזו נימים נעלמים…

– היהודים… פראים, נאלחים. כל-כך קשה לבוא עמהם במשא-ומתן… – דברה סשה אחרי דומיה ארוכה בקול נמוּך כמו אל נפשה.

– הבלים! – קראה פוליה בקול ועיניה הבריקו – ובאמת… האם אין אנחנו יהודיות, אף-על-פי שאיננו נאלחות?… ומה בכך שיש יהודים משונים כאלה… ואכריהם מה המה? הלא העפוש הנודף מסנדליהם ואדרותיהם מחניק נפש ממש… יקחם אֹפל! עד עולם לא אסלח להם על שלא חפצו לצאת אתנו במחולות בנשף האחרון… יחסנים! – קראה בעותה פניה מבלי באר אל מי מכֻוָן כעסה. אחרי רגע הוסיפה:

– ואת היהודים נלמד שלא יהיו פראים.

– את תלמדי אותם! – קראה סשה בלעג – והם ישמעו לך? הם עסוקים במשא-ומתן, רצים, קונים, מוכרים, שוקלים, מונים… ואת מבקשת שישמעו לך?

– אֶ, הבל, נשתדל שלא יהיו טרודים כל כך! – קראה פוליה כהרגלה בהתלהבות, בלי פקפוקים וספקנות – צריכות אנו, המבינה את, להשתדל לדעת את השפה וההיסתוריה של היהודים, את חייהם בעבר ובהוה, ואז… נוּ, פיוּט! אז תהי עבודתנו בעד העם… בעד עמנו – תקנה את מאמר עצמה – מוצלחת מאד, חַ-חַ-חַ…

– סוניה! – קראה פתאם בחדוה – הבה אשק לך… בת-חיל את, חי נפשי! ובדברה קפצה אל חברתה ותחבקנה ותשק לה אחת ושתים…

אניוטה, אשר ישבה כל העת על סף החלון דומם, שקועה במחשבות, ירדה לאטה, נגשה אל שרה, הניחה את ידה על שכמה ובקול מוזר אמרה:

– צדקת, סוניה! צדקת עוד גם אז כשכתבת אלי את מכתביך מהכפר… כשקראתי אותם יש שהייתי מרגישה גם אני כמותך, אך לא שמתי לב לזאת… קשה היה לי להתעמק, לחשוב הרבה… אך צדקת, צדקת! זרים, זרים אנחנו בכל מקום.

היא התהלכה דומם בחדר כשידיה משולבות על חזה, וראשה מורד.

– ואנחנו עוד זחלנו אליהם, התרפסנו לפניהם… – התמרמרה פוליה.

– ואת המאורע ההוא זוכרות אתן? – נזכרה סשה פתאם – כששברו התלמידות בשעת ההפסקה שתי שמשיות בחלון חדר-למודנו, ןטורצינינה התנפלה רק עלינו: “רק אתן, העבריות, פורעות פרעות”!

כל אחת זכרה וספרה עלבונות ישנים, פגיעות-כבוד שלא נשכחו.

אור המנורה שקע מעט. צללים שוקטים התחילו טוים את יריעתם החשכה על פני החדר ופני הנערות נעשו רצינים, קודרים יותר. בעת הפרידה נפלה אניוטה על צוארי שרה ותלחצנה בזרועותיה.

– סוניה, חביבה!… – קראה ברגש – תודה לך… חביבה!

אל גרונה של שרה עלה דבר-מה חם מאד ומחניק; שמורותיה הזדעזעו ובעיניה הרגישה מין גרוי מיוחד, ובעמל רב עצרה בעד הדמעות הפורצות החוצה…

* * * *

למחרת בבקר כשקמה שרה משנתה הרגישה בנפשה מין חדוה בלתי-שכיחה ושובע רצון מיוחד. כשיצאה אל חדר-האֹכל, כבר היה ר' חצקיל נכון ללכת אל בית-המדרש וטליתו תחת בית שחיו, שרה התבוננה בו שפניו צוהלים יותר מהרגיל ועיניו כאלו קורצות לה בשמחה.

– צפרא טבא!

– צפרא טבא, צפרא טבא, יקירה! – ענה ר' חצקיל כשחכך כפות ידיו זו בזו – ואני הולך לבית-המדרש… חפצתי לדבר עמך מעט אך זאת – לעת אחרת… עתה שעת התפלה…! cлуӂба… ח-ח-ח! – את המלה האחרונה הביע במבטא עברי ויצחק בטוב לב.

כאשר עמד כבר על המפתן, נעצר מעט, כאלו חפץ לדבר דבר-מה, אך לא דִבר דֶבר, רק נשק את המזוזה ויצא.

– כמעט יצא ר' חצקיל, פנתה בילה אל שרה בלחש של סוד:

– הגידי נא לי, שר’לה, מה היה אתמול בערב בחדרך?

שרה הביטה בתמהון אל פני בילה, אשר חזותם נראתה חשודה לה מאד.

– מדוע היא שואלת אותי על זאת? מה מפליא אותה שבאו אלי חברותי?… אמת, עד עכשו הייתי מתבודדת יותר, אך מעתה, מקוה אני כי חדרי יהיה מלא תמיד חברות…

– לא, על זאת איני מתפלאה כלל – ענתה בילה – אך… אל נא תגידי לו… אותי מפליא דבר אחר… אך ראי אל תגלי לו, השומעת אתּ? מה אעשה, הלא רק אשה אני, סקרנית ככל הנשים…

– לא אגלה סודה, אך תגיד נא לי מה זה?

– אתמול, כשישבו אצלך הנערות ראיתי את חצקיל שלי סובב על דלת חדרך, נראה הדבר, שדברתן שם על ענינים מלבבים מאד… שעה שלמה עמד אצל הדלת ויקשב.

–?

– ופניו! לו ראית מה צהלו, מה הבהיקו פניו ברגעים ההם! דומה היה כאלו שמע שם בחדרך בשורות טובות של משיח… ח-ח-ח! זהו זקן מגוחך, אַ? ואחרי כן על משכבו דבר בלי הפסק. “לעת זקנתי – אמר – צריך אני לעמוד אצל דלת איזו נערה צעירה לשמוע ולהתלהב, נוּ, רבונו של עולם”! בבקר כששתה תֵּה פנה אלי פתאם: בילה! – אמר – הרי שרה שלנו בת-חיל באמת, חי נפשי, בת-חיל"! משום-מה בת-חיל את, לא אמר לי… אנא, עטרתי, אמרי נא לי, האם אינני ראויה לדעת זאת? – התחננה הזקנה.

– חבל שלא שר לי אתמול ה“זקן” שלנו איזו סירנדה לפני הדלת, ח-ח-ח…

ובכל זאת השתמטה מהזקנה ולא אמרה לה דבר. היא לא היתה מסוגלה לדבר עם מי שיהיה על החדשה, אשר נעשתה אתמול בחייה, על הימים החדשים, הנכונים לה… היא חכתה בלי-הכרה לימים חדשים ונפלאים!

כשנפגשה בגימנזיום עם חברותיה, שהיו אתמול אצלה, קרצו זו לזו עין, וקריצה זאת הביעה הרבה בלי-דברים. בשעת הלמוד חשה שרה על פניה פעמים אחדות את מבטי אניוטה היושבת עמה על ספסל אחד, וכאשר הסבה המורה רגע פניה מהן, לחשה אניוטה באֹזן שרה:

– אבי שאלני איפה שהיתי עד שעה מאוחרה כזו, אמרתי לו שטילתי… אין הוא צריך לדעת על דבר אגודתנו…

שרה שמחה מאד שהדבר מענין כך את אניוטה.

בשעת ההפסקה נאספו כל התלמידות העבריות ממחלקתה בגן הגימנזיום. שרה ושלש חברותיה החליטו למשוך אל אגודתן את יתר התלמידות.

– זר הוא הדבר, זר מאד! – דברו רוב התלמידות ומשכו בכתפיהן, כששמעו את ההצעה.

גם אחרי כן התנגדו עוד זמן רב, ובכל זאת באו אחת אחרי אחת אל חדר שרה. על-פי-רוב היו כמתנצלות בפעמים הראשונות:

– שעמום… היום דוקא לא אדע במה לבלות את העת… הלא תרשוני להיות בחברתכן, לשמוע את קריאתכן פעם אחת…

ובאותה אמתלא היו באות גם בפעם השנית; לסוף היו למבקרות תמידיות.

דומה היה שבגימנזיום התחילה מנשבת רוח חדשה, התחילו נשמעות זמירות חדשות…

ומכתבי שרה אל רובינשטיין בימים ההם היו מלאים התלהבות של תקוות מתוקות, של אמונה ובטחון. היא כתבה לו על דבר נצחונותיה ובאותה שעה היתה כשכורה מדברי עצמה…

* * * *

בלילות השבת היו מתאספות התלמידות העבריות של הגימנזיום בחדר שרה והיו לומדות שם את השפה וההיסטוריה העברית. רוח פיוטית רחפה בחדר הקטן, חביב ויפה היה מראה הנערות הצעירות האלו, היושבות צפופות מסביב לשלחן, לפעמים – שתים חבוקות סומכות ראשיהן זו אל זו, ומקשיבות לדברי שרה, כשהיא מספרת להן מימי-החשך הרחוקים, מהעבר הנורא המלא בלהות ופחדים, נחלי דם, קרבנות עשוקים. אורה הלבן והרך של המנורה נופל על פניה, מאיר את מצחה, את פניה המתולעים ועיניה הבוערות כגחלים. דבריה נזרקים באויר כרשפי-אש… יש שהיא מפסיקה שיחתה וחברותיה מתחילות הוזות בקול על העבר הרחוק, על הספורים והאגדות ההם, הלוטים בערפלי-תעלומה ומלאים רזים, סודות… די מזון לדמיון!…והן נשאות על כנפי דמיונן לעולם יותר מזהיר, יותר נפלא, יותר מרהיב את העין… חרש חרש מתדפקים קצות ענפי השטה על שמשות החלון, מתנועעים ומזדעזעים צללי שריגים… דומה היה כאלו צללי העבר הרחוק צפים מתהום השיבה וממלאים את החדר וסובבים את הנערות הנלהבות… האור החִוֵּר של המנורה עושה את פניהן קצינים, עגומים ובעיניהן בוערים ניצוצות זרים…

ובחדר השני יושב לפני הדלת איש זקן מרכין אזנו, מקשיב למה שמדברות הנערות, ולבו בקרבו דופק, הולם… הקולות המגיעים לאזניו, הספורים הידועים לו מכבר, ההזיות הצעירות –, מַשִׁיבים עליו רוח עלומים, רוח אביב מתחדש… זכרונות רחוקים שבים מתעוררים בקרבו, והוא מרגיש את עצמו כאלו הוא שב ונעשה לצעיר, נעשה שוב מסוגל להזות, לחלום, לקוות…

שרה לא הגידה לר' חצקיל דבר מכל אשר היא עושה, אף כי הכירה בו, שיודע הוא הכל; אך פעם נגשה אליו ותבקש ממנו לבאר לה איזו אגדה מדרשית במקורה.

– למה לך זאת? – שאל אותה.

– חפצה אני לקרוא אותה באזני חברותי – ענתה שרה.

– אַַהַ… אמרי נא לי, שרל’ה, מדוע אינך מספרת לי דבר מכל אשר את עושה עם חברותיך בחדרך. אמת, אני יודע, מבין זאת בעצמי, אך חפץ אני לדעת, מדוע את נמנעה מספר לי… הקוצפת את עוד על דברי, שדברתי אז בנוגע להדת וההיסתוריה?

– לא, ר' חצקיל, לא זאת… חפצתי לספר לו, אך לא יכלתי להחליט…

– המ… אולי צדקת. באמת לא הייתי זהיר אז בדברי והבאתי מורך בלבך… אך לו ידעת, שרה, מה שבלבי, כי עתה אחרת חשבת עלי…

– ר' חצקיל…

– אמנם חשבתי עליך מחשבות אחרות. קויתי לראות בך אמונה והשכלה יחד… בזאת טעיתי, וטעות זו גרמה לי צער… הזוכרת אַת את שיחתנו בערב ההוא כשחלית? שלא-מדעת הכאבתי אז את נפשך… לסוף נוכחתי במה שהרגשתי זה כבר: זקנים אנחנו ושירתנו כבר הושרה… דור עברים חדשים קם, עברים של היסתוריה ושפה, אך לא של אמונה ודת, לא כאלה שקוינו להם… איך טוב יותר, ה' יודע!… אני איני מבין עוד… לכי בדרכך, שבחרת, אם אין לך דרך אחרת –, לכי והצליחי!

– תודה לו, זקני היקר, על דבריו הטובים! דרך אחרת אין לפני – ואני צריכה להצליח בזו, צריכה! יקירי! למה הוא מדבר על דבר עברים חדשים? כלום חדשים הם העברים האלה? הם תעו זמן-מה, נתקו מגבולם ועכשו חזרו…בלי אמונה! יעשה אדם את חשבונותיו עם אלהים כרצונו ואין זה נוגע לעם. צריך להיות, ר' חצקיל, אדם טוב, אז יהיה גם יהודי טוב.

– נוּ“ו, את הפילוסופיה הזאת איני מבין כלל, איך? אדם טוב – יהודי טוב? כמה יש באומות-העולם בני אדם טובים, אף-על-פי-כן אינם יהודים… אצלך, שרל’ה… ח-ח-ח… מתחלפות כאן ה”יוצרות" – אמר ר' חצקיל בהראותו בידו על מצחו.

– מצ… איך אינו מבין דבר פשוט כזה? לא אצלי, כי אם אצלכם מתחלפות ה“יוצרות”. האם לכל האנשים הטובים חוקה אחת, מנהגים אחדים? גם אצל האזיאים והאפריקאים יש אנשים טובים, אף-על-פי שהצדק שלהם נחשב כרשע גמור לאירופאים… המוסר, אשר יצרה היהדות, איננו זה שאנו מוצאים אצל העמים הקולטוריים… יש לנו מוסר עברי מיוחד, השומע הוא? יש שה“טוב” שלהם הוא ה“רע” שלנו…

– כן… ובכל זאת, בלי אמונה… איני מבין, שר’לה?

הוכוחים האלה התמידו, ובכל זאת לא הביאו לידי פרוד והתמרמרות בין שני הצדדים. ר' חצקיל התחיל מביט על שרה באופן אחר לגמרי, שוחח עמה הרבה על עניני הצבור העברי, השמיע לה את השקפותיו על מצב העם בהוה, על עתידותיו. שיחותיו הפליאו לפעמים את שרה; היא לא שערה מעולם, שפנטסיה עשירה כל-כך לאותו זקן, שמחשבות נאורות ותקוות נלהבות כאלה רוחשות בקרבו. הם למדו שניהם בכל יום פרק “בעין-יעקב”, ב“מדרש”. שרה חפצה לקרוא את אגדות ישראל במקורן, לראות את פניני הדמיון העממי בכל יפין הטבעי והפשוט. שעת למוד זו היתה שעת קורת-רוח לר' חצקיל. בערב כשהיתה שרה מסימת את שעורי הגימנזיום, היה ר' חצקיל מוציא מארונו את ה“מדרש” הישן, שם את משקפיו על חוטמו (בימים האחרונים התחיל משתמש במשקפים) ונגש אל השלחן. פעמים שהיה קורא גם לבילה אל השלחן. הוא היה קורא בהתלהבות, מבאר את האגדות התלמודיות ומכניס בהן תוכן ורעיון מיוחד. האגדות כאלו שבו חיו בבאוריו, כל אחת מהן היתה נותנת איזו תמונה חיה ובהירה מחיי העם הקדמונים, מתגשמת כסמל של איזה רעיון נפלא על דבר עתידה של האומה או הגיון פילוסופי על מהות העולם… ופני ר' חצקיל היו מזהירים באותה שעה ונכר היה בו שחי הוא באותם רגעים בעולם אחר, עולם נפלא מלא חלומות-אור נפלאים…

השעורים האלה הרחיבו הרבה את חוג-מבטה של שרה על העם העברי ויעודו לעתיד. השקפות חכמי ישראל הקדמונים לטשו ומרטו הרבה ממבטיה ודעותיה… כמה אגדות עשו עליה רושם חזק מאד, והיא ספרה אותן אחר-כך לחברותיה, דברה הרבה עליהן במכתביה לרפאל.

בימים ההם התחיל ר' חצקיל מתאונן יותר ויותר על חולשת גופו, וזמן מועט אחר כך חלה. מחלתו פעלה פעולה עזה על שרה. שבועות אחדים לא הלכה אל הגימנזיום, פסקה משיעוריה עם חברותיה, וימים רצופים היתה יושבת על מטת “זקנה” החביב. סוף-סוף הוכרחה לעזוב את בית ר' חצקיל ולהעתיק מעונה לבית אחר, כי בילה היתה טרודה באישה החולה וקשה היה לה לטפל בשרה. קשה היתה הפרידה לשרה, קשה היתה לבילה ור' חצקיל, אך הועיל לא יכלו.

– כל זמן שהיית, שרה, בביתי – אמר לה ר' חצקיל – לא חשתי כמעט את זקנתי. את וחברותיך בקריאתכן ווכוחיכן, הייתן ממלאות את ביתי עלומים וחיים. שרל’ה! מה תהא על ה“מדרש” שלנו" אַ, היכוסה באבק?…

בכל יום היתה שרה באה לבית ר' חצקיל, יושבת על מטתו ומשוחחת עמו. לפעמים קראה בפניו בספר או ספרה לו חדשות מהנעשה בעיר… ולפעמים בנטות צללי ערב והחדר מלא חצי-אפל שוקט – לא מהרה בילה להדליק נר; שרה היתה יושבת על מטת החולה ושניהם משוחחים בלחש הוזים בהקיץ…

פעם הביעה לו כמה היא מחכה לימים, שתכלה את הגימנזיום, כדי שתוכל להקדיש את כל כחותיה לעבודתה הקדושה.

– ואת מדמה שאביך יסכים לדעתך? – שאל אותה ר' חצקיל.

השאלה הפתאֹמית הביאה אותה במבוכה.

– מודה אני על האמת – ענתה – שעד עתה לא עלתה שאלה זו על דעתי. אך… מדוע יפריעני אבי?

– הלא אב הוא ובלי ספק יפריעך ממעשים שאינם לו לרצון.

– אך מדוע יהיו מעשים כאלה לא לרצון לו?

– ממ… אפשר שיחשוב ליותר טוב, כי תשבי בביתו… הוריך ירצו לראות “נחת” ממך… יבקשו להשיאך.

– לא, זה אי-אפשר, אי-אפשר… – שנתה פעמים אחדות.

– נוּ, אם אפשר הדבר או לא – זאת תראי בעצמך… רואה אני שמלחמה תהיה לך באביך, אני יודע גם אותו גם אותך היטב, מלחמה כבדה…

היא הורידה את ראשה מלאה עצב.

כז.    🔗

שרה כלתה את הגימנזיום וזכתה למדליה של כסף, וכשנסעה אל הוריה היתה לבושה שמלת-אביב בהירה וארוכה, ומגבעת-תבן רחבה מקושטה בפתילים ופרחים היתה על ראשה. אביה ואמה פגשוה בבית-הנתיבות, וברגע הפגישה הראשון כמעט שלא הכירוה בלבושה החדש.

– צפורי! תניני להסתכל בפניך… איך שוּנית! אחרת ממש – קראה האֵם בגאוה –. לואי ש“תבלי” בלב שמח את הבגדים האלה! עכשו הנך כדבעי…

הלבוש החדש שִׁפֵּר אותה באמת: הוא כאלו הבליט יותר את בגרותה. חזה המפותח והגבוה מפיק עלומים רעננים, שתי שפתיה המלאות, האדומות והפתוחות קצת כאלו מחכות לנשיקה צורבת… ועל הפנים החורים מעט מפזזת חדות-חיים, רק בתוך העינים העמוקות והלחות נראה זוהר עצבון שוקט, רחוק…

כאשר ישבו שלשתם במרכבה פנה אליה אביה:

– ומה בנוגע לאותו דבר, היינו…

– על תוצאות הבחינות אתה שואל? – שאלה שרה.

– כן.

– במדליה של כסף… – אמרה בשויון-רוח.

– במדליה?! השומעת את, במדליה! – פנה האב אל אמה – ולמה שתקת עד עתה? זכית למדליה ואת שותקת?…

האֵם הביטה אליה בהדרת-כבוד; על פני האב התפשטו, הזדעזעו משמחה כל הקמטים הקטנים. לרגעים היה דופק על שכמה וקורא:

שר’קה! בת-חיל את. ח-ח-ח…

אך שרה לא השגיחה בזאת. הם עברו בין שדות בר, המשתרעים בגלי-זהבם עד למרחבי אין-קץ – ונפשה מלאה חופש של מרחב, ועתידה נשקף לה כפרספקטיף בהיר ואין-סוף זה…

* * * *

שני ירחים ישבה בכפר. הוריה פנקוה, הראו לה סימני חבה וכבוד רבים; אך כל אלה לא ספקו את נפשה, והישיבה בכפר היתה אי-נעימה לה מאד. כמה פרטים בחיי הוריה גרמו לה יסורי-נפש רבים, מפני שהתנגדו נגוד גמור לדעותיה, להשקפתה על החיים הכלליים והפרטיים.

פעם בעת הסעודה ישבה וקראה עתון עברי. בגליון שקראה נמצאה ידיעה על דבר יהודי אלג’ירי שנרצח יומם בחוצות, ואחריה ידיעה אחרת מרומניה על דבר חוקים מעיקים חדשים בנוגע ליהודים. לבה נלחץ פתאֹם ופניה חורו מאד…

– מה זאת? שר’לה! – קראה האֵם בבהלה.

דומם, כלה רועדת מקצף ונסערה מאד הושיטה לאביה את גליון העתון ותראה לו את המקום שקראה. באותה שעה ספרה לאמה בדברים קצרים מה שקראה וזו הניעה ראשה, נאנחה בשברון-רוח.

האב קרא את הידיעה בקרירות-רוח, הניח את הגליון מידו וחזר במנוחה לסעודתו.

– היהודים ההם – אמר אחרי רגע – כמעט שאינם יהודים: בורים, גסים, עברינים…

– ומה בכך?

– יהודים כאלה ראויים לשבט, לקח טוב הוא להם, למען יקחו מוסר.

דברי האב הרתיחו את דמה..

– איך? מה אתה סח? – קראה בתמהון וקצף – האם היהודים היראים אינם סובלים, אינם יודעים את טעם הגלות המרה? האם זקני וביתו שסבלו מהפרעות היו גם כן עברינים? הוי, אבי, אבי! למה תדבר דברים כאלה! הן יודע אתה, שכלנו בגלות הננו, לא רק היהודים הפושעים לפי דעתך…

מפי אמה התמלטו אנחות כבדות אחדות: זכרונות ישנים מעציבים עלו, כנראה, על רוחה.

– הבלים… ילדה פתיה את ואינך מבינה כלום… “גלות! גלות”! אך שואל אני אותך, מה זאת גלות? היודעת את, אַ? מה זאת גלות, שואל אני אותך?

– כשהייתי עוד ילדה קטנה וישבתי על ברכיך אמרת לי, מה זאת גלות. אין לנו ארץ – אמרת לי – לכן בגלות אנחנו.

–כך, אז היית ילדה קטנה, ועתה גדלת, אך אינך מבינה יותר מאז… היהודי האוכל בשר חזיר ועושה כל מיני עבירה, מה מרגיש הוא ממרירותה של הגלות? הוא בוכה רק כשמכים אותו. יהודים הם רק אלה שבשכבם ובקומם מתאבלים על גלות השכינה, על הסתלקות רוח הקודש ממנו; היהודים האחרים אינם שוים פרוטה…

שרה החרישה, אך עצביה התרגזו מאד. ידה שאחיזה בסכין רעדה והסכין התדפק בשולי הקערה.

– רב, אבי! – קראה ופניה חורו מאד – רב לך להשתמש בפתגמים ישנים, שכבר אבד להם כל ערך, שמסוגלים עתה להזיק, יותר לרפות את הידים, להכשיל את הרוח. יהודי נאמן הוא לא זה שקם בחצי הלילה ובוכה על חורבננו, אלא זה שאינו ישן ביום, שאינו בוכה בלילה, רק עובד ועובד להחיש פדות לעמנו, להשיב שכינתנו.

האב לטש לה עיניו ופניו אדמו כתולע, פתאם תחב שתי אצבעותיו באזניו ויקרא:

– דומי! דומי! אינני חפץ, אינני חפץ לשמוע… חוצפה! דברי התלמוד נושנים ומזיקים! הקמים ל“תקון חצות” אינם יהודים!… אלי, מה אני שומע! שרה, את יצאת מדעתך!…

– לא, דעתי צלולה…

– דומי! צאי… – קרא האב ופניו התעותו מכעס.

– שרה!… ברוך!… – קראה פתאם האם בקול בוכים. היא לא הבינה, על מה כל המבוכה הזאת; רק פניה חורו מאד.

שרה קמה לאטה ממקומה ותכונן צעדיה אל הדלת. פתאֹם נזכרה דברי-מה, עמדה והפנתה את ראשה אל הוריה, אשר לא אכלו, רק הביטו אחריה נפעמים ונסערים. היא הביטה רגע אל אביה בבת-צחוק של לעג ותקרא לפניו משירו של גורדון הידוע:

"כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְׁרוּךָ,

כּוֹננו בָתֵּי מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?

הוֹרוּךָ לִשְׁמוֹר רוּחַ, לַחְרוֹשׁ אָבֶן,

לַחֲשׂוֹף מַיִם-בַּכְּבָרָה, לָדוּשׁ תֶּבֶן…"

אחר נופפה ידה באויר ותצא.

* * * * * *

האב והבת השלמו עוד הפעם, אך ליחסם חסרו החבה, החמימות והנכחיות הקודמות. כמה פעמים חזרו ונשנו ביניהם וכוחים סוערים, התגוששות של דברים.

כמעט בכל יום היתה כותבת לרפאל על מחשבותיה, תקוותיה וּוכוחיה עם הוריה. על דבר הוכוחים האלה כתבה באריכות, מפני שזה הוסיף להוכיחה צדקת משפטיה. רובינשטיין גם הוא כתב לה הרבה. במכתביו היה מעודד את רוחה, מחזק את ידיה ונותן בה תקוות חדשות. תמיד היה מביע שמחתו על שלא הכזיבה את תקותו; והתהלה הזאת הרהיבה את אהבת-עצמה. גם ממכרותיה וחברותיה היתה מקבלת מכתבים תמיד. הן היו מודיעות לה מהחדשות הנעשות בעיר, כותבות לה על דבר מעשיהן ותקוותיהן. לכל אלה, שכלו אתה יחד את הגימנזיום היו “מטרות” בחיים, כל אחת מהן שאפה אל איזה מרחק מלבב, חכתה לעתיד נהדר… דבר-יפה ופיוטי, רענן וצוהל היה בהתקוות והשאיפות האלה, שהזהירו באור אמונתם ובטחונם של העלומים; אך תמיד, כשקראה שרה את המכתבים האלה, היה לבה נע וחרד משום-מה, כאלו היו מבהילים אותה החיים הרחוקים והכמוסים, שאליהם פרצו שאפו חברותיה בכל חום נעוריהן…

בימים האחרונים הודיעו לה על דבר התעוררות רבה ועצומה בעיר, תנועה לאומית רחבה, שהקיפה כמעט את כל הצעירים. הידיעות האלה מלאו את נפשה התפעלות.

– זמן קצר כזה – וכמה נעשה שם! – חשבה בחדוה.

פעם קבלה מכתב קצר:

"יקרה! בשמחה הנני מודיעתך שנוסדה פה אגודה בשם “דגל ציון”. בה נכנסו הרבה מהצעירים האינטליגנטים, גם נשים הרבה. כבר היו שתי אספות, וכמו שמספרים – מלאות ענין. סוניטשקה החביבה! אנו מחכות לך בקוצר-רוח, בואי-נא הנה, כי נצרכת את לנו, גם אנחנו החלטנו להכנס אל האגודה הזאת, למען נוכל לעבוד יחד. “אניוטה”.

המכתב הקצר הזה הטיל בנפשה סערה. היא רמזה להוריה כמה פעמים, שיש בדעתה לשוב אל העיר, אך הם לא שמו לב לדבריה ולא נתנו להם שום ערך. היא מצדה החרישה לפי שעה, אך עתה החליטה להשיג חפצה. היא ידעה מראש, שאמה תתנגד לזאת ובדמעות תתחנן אליה לשוב ממחשבתה, ועל כן חכתה לשעת-כשר, כשנזדמן לה אביה לבדו, ואז גלתה לו את חפצה.

אביה נסה גם הפעם להשתמט באיזו הלצה.

– עוד הפעם שבת לאִולתך. העירה! ומה מושך אותך כך שמה? אולי אויר עירך מחכים יותר? אינני יודע, מדמה אני, שאלו חפצת, גם אויר כפרנו היה מחכים… אפשר לקנות ספרים כמה שתחפצי וללמוד, או אולי חשה את שעמום פה?

– לא, אבי! לא מפני השעמום חפצה אני לנסוע… לא “אויר מחכים” אני מבקשת, אך נפשי קצה מפני הבטלה… הלא ידוע לך מאמר התלמוד: “הבטלה מביאה לידי שעמום”.

– טוב, הלא על כן אני מציע לך לקנות ספרים וללמוד כמה שתרצי, אז לא תהיי בטלה…

– לא, לא לזאת כונתי… לא רק ללמוד אני חפצה, כי אם גם לעבוד, להיות מועילה לאחרים בכחותי. בשעה שכל-כך רבה העבודה, חרפה היא לשבת בחבוק-ידים. לי קוראים לבוא.

– עוד הפעם חידות! – קרא האב בתמהון, – למי את חפצה להיות מועילה! הגידי נא לי מי קורא לך? מי נצרך לכחותיה של נערה עבריה?

שרה הושיטה לו את מכתב אניוטה. הוא לקח את המכתב מידה, אך בטרם שקרא הוסיף:

– מלבד זאת, צריכה את לדעת, שעסקי בימים האחרונים אינם משובחים ביותר, ואין ביכלתי עתה להחזיקך בעיר. הגימנזיום שלך עלה לי בדמים מרובים.

– בנוגע אל הגימנזיום, אמנם מחויבת אני לך הרבה… כשתהיה לי היכלת אסלק חובך זה… אין לך לדאוג לי כלל. כסף לא אבקש מידך. פרנסתי אמצא מהוראה.

– הוראה? למורָה תהיי? ומה עוד תבקשי? לתכלית זו צריכה היית ללמוד בגימנזיום? “אסלק חובך”! מי מבקש זאת ממך? אנהי איני חפץ, איני מבקש! ביני נא, הלא אב אני, ואיני יכול להסכים שבתי תהיה למורה נשכרת לשעות… את אינך יודעת בודאי מה זאת אומנות מורה. שחפת, שפלות – ואת, תודה לאל, בת הורים אמידים, אין לך צורך בפרנסות כאלה. לא, שרה! כבוד שמי לא ירשני שתהיי “מלמדת” בעיר… אינני יכול – אמר כשפרש ידיו באויר. אחר כך עיין במכתב.

– אך, אבי! הלא בנות אמידים מתעסקות בהוראה וכבוד הוריהן איננו נפחת על ידי זה כלום.

אך אביה לא שמע את דבריה.

– לך קוראים להספח אל החברה ההיא – אמר אחרי קראו את המכתב – אַה, “דגל ציון”. ומה יהיו מעשיכם באגודה?

– אני אתעסק בעבודת-תעמולה. ניסד אגודות ללמוד השפה, ההסתוריה העברית, נעורר את הלבבות, נפיץ דעת בעם…

– אָ-אָ-אָ! וכל זה תעשינה אתן, ח-ח-ח… – קרא האב, ופתאם נתחלפה בת-הצחוק של לגלוג, שהופיעה על פניו, בארשת-זעם – יודע אני טיבם של מעשי צדקה כאלה, יודע אני לאן הם מוליכים… את היית יהודיה כשרה, כמו שבת ישראל צריכה להיות, ופתאם הופיע מורך רובינשטיין הטוב והמטיב ויחל להטיף לך על נחיצותה של ידיעת “לשון-הקדש”, וההסתוריה שלך, ומאז היית לאחרת, ממש התפקרת!… הדבר, אֶ מובן מאליו… אשה יודעת כמו גבר את “לשון-הקדש”, מלבד זאת – גם איזו היסתוריה-שמוריה, ומה לה עוד? למה כל המנהגים והדינים? כל זה הבל הבלים, העיקר הוא ההיסתוריה העברית – זוהי עתה אמונתך החדשה!… – קרא האב באנחה.

צר מאד היה לשרה לשמוע את דברי אביה. נפשה דאבה בראותה, עד כמה אביה איננו מבין אותה, עד כמה הם רחוקים זה מזו.

– לא להעביר, חלילה, על הדת חפצים האנשים המפיצים בעם את הדעה הלאומית. חפצים הם רק לעורר בעם את השאיפה לחֵרות, לגאולה מהגלות המר, לעמידה ברשות עצמו בארץ אבות…

– אתם חולמים על שיבת-ציון! היצאתם מדעתכם, מטורפים? הלדחוק את הקץ אתם חפצים? ח-ח-ח… את, האפיקורסים והעברינים, שליחי-יה הנכם, שליחים אחרים להביא גאולה לעולם לא מצא הקדוש-ברוך-הוא, אַ? מה דעתך, האין כבר יהודים יותר כשרים?

– כל יהודי המרגיש שעבוד גלות, כל מי שיש בו רצון, אמונה בכחותיו ובעתידנו – שליח-יה הוא לשחרר את עמנו מעבדות…

– “רצון” “אמונה בכחותיו”… – דברים שקשה לי להולמם! בבקשה, אל נא תחזרי לי

עוד הפעם דברי הבאי כאלה, אפיקורסות כזו…

–זכור נא את דברי הלל: “אם אין אני לי, מי לי”?

– הסי! אינך רשאית גם להעלות את שם הלל על שפתיך. הכִּוֵּן הלל לאיזו אפיקורסים, שחפצים להיות “משיחיים”? הרי צחוק הוא! הלל אמר: אם אין אני לי, אם לא אכין את עצמי במצוות ומעשים טובים. מי לי – מי יעשה זאת בשבילי, כך חשב הלל, ולא מה שאת חושבת באולתך… את, בתי, רוצה להיות דרשנית, מסיעה לדבר עבירה… בענינים כאלה יטפלו רובינשטיין ודומיו, לא לך עסק כזה… הרבה מכרים לי בעיר ודי בזיון… אל תשכחי שאינך עוד ילדה קטנה, צריכה את לדאוג לעתידך, שלא יבולע לך מענינים כאלה… את תשארי פה, לא תסעי אל העיר…

דברי האב העליבו את שרה מאד. היא חשה, כי מעמקי נפשה מתרומם דבר-מה קר ורע מאד, המחניק אותה, ובעמל רב עצרה ברוחה לבל יפרץ אותו הדבר הקר והרע הזה מפיה.

– אבא! – התאמצה לדבר במנוחה – אתה בעצמך אמרת, כי אינני עוד ילדה קטנה, ואם גדולה אני כבר, הלא יש גם לי איזו “דעה”… תמיכה אינני מבקשת ממך, בכבודך לא אפגע, מפני שאומנות מורה היא עבודה הגונה, ומפני-מה רוצה אתה להפריע אותי מחפצי, אחריות מעשי – עלי! עוד הפעם אני אומרת לך; אינני עוד ילדה קטנה, זאת אחת והשנית… הנה אתה מזכיר תמיד את רובינשטיין לגנאי וחושב שהוא הוציאני לתרבות רעה… זכור אפוא, שרובינשטיין מלבד מה שהוא אחד האנשים הטובים והיהודים הנבחרים…

– רובינשטיין, זה האפיקורס שלעיני חלל שבת…

– כן, כן, אבא! רובינשטיין זה מלבד מה שהוא אחד היהודים הנבחרים, גם ידידי הטוב הוא, אני אומרת, ולכן אל תזכיר בפני את שמו לרעה.

– טיוּ! טיו! טיו!… רובינשטיין מי דומה לו! אסור להרהר אחריו, רחמנא ליצלן, אי-אי-אי!… לאה-דינה, לאה-דינה! – קרא אל אשתו אשר באה באותו רגע מחדר המבשלות. היא הביטה אל פני המדברים ונבהלה מאד – לאה-דינה! זכרי ואל תשכחי: אסור לדבר רעה על האדון רובינשטיין, כי כן פקדה בתנו, השומעת את… לימים טובים החינו ה', אַ, לאה-דינה? בתי מלמדת אותי בינה, איך לדבר; שר’קה אומרת לי: “אחריות מעשי עלי” ובקול כזה, ממש כגדולה!… אבל את, לאה-דינה, אינך יודעת עוד את הכל, בתנו חפצה להיות “מלמדת” “מגדת” וגם ממלאת מקומו של משיח, ח-ח-ח… ימים, ימים, אַ?… נוּ, להתוכח אתך, שרה, איני רוצה – פנה פתאם אביה אליה – אחת מאלה. אם תאבי להבין, כי אב אני, ותשמעי בקולי – טוב ואם לא, “אם גם לך יש דעה” דעי לך… לא בתי את מהיום הזה, עשי לך כחפצך! הנך יכולה לנסוע אל אשר ישאך רוחך…

פני אביה היו נוראים, מתולעים, מתעותים מכעס וכאב, על מצחו התגלגלו אגלי זעה וקולו רעד…

האֵם עמדה נבהלה, נדהמה ולא ידעה, אל מי לפנות ומה לדבר; לבה התכוץ מכאב נורא.

– ברוך!… שרה!… מה אתם עושים? למה אתם מתקוטטים יום ולילה, האומנם אי אפשר לכם לחיות בשלום…

ושרה לא שמה לב לקצף האב ולתחנוני האם, היא אמרה בהחלט:

– שאב אתה לי – זאת אני יודעת, אך בשום אופן איני יכולה לציר בנפשי שיהודי אתה.

– את יצאת מדעתך, שרה! מה את מדברת?

– היו ימים, שצר ואויב השתער על עמנו, ההורים, שלא היה בהם כח להחזיק נשק, היו שולחים את בניהם לקראת האויב אל שדה המלחמה למות בעד חרות העם, ועתה… יהודי בז לבתו, מהתל בה מפני שהיא חפצה להקדיש את כחותיה הדלים לטובת העם, אינו בוש כלל לעמוד לשטן על דרכה… בּוּז ליהודים כאלה! – קראה בקול משוּנה, שלא היה דומה לקולה. וכל גוה רעד כמו מקדחת.

שרה! – יבבה האם.

– בת מבישה! – פעה האב, כי נחבא קולו מקצף, הוא זרק בה אלונטית, שהיתה בידו וירץ מהבית.

– הא לך פרי ה“השכלה” שלך!…

– שלך! – ענתה האם בלחש.

באותו יום עזבה שרה את הכפר ותסע אל העיר.

כח.    🔗

ירחים אחרים אחרי שוב שרה העירה, ישבה בחדרה ותערוך מכתב אל רובינשטיין. גם העבודה היותר קשה ומטרידה לא מנעה אותה מערוך מכתבים אליו.

“… רואה אתה, יקירי – כתבה בתוך שאר דברים – כי מבלי-משים נסחפתי בעבודה צבורית (כן אני מכנה את עבודתי עתה) והכל בזכות יושב-הראש של “דגל-ציון”, נחום שמֶרלינג. הזוכר אתה את העלם שמרלינג, שהתודעתי אליו על ידך… מי שהיה בחור-ישיבה, מאס בבית-המדרש, נעשה למשכיל, התעתד לאומנות-רוקח. הזוכר אתה, איך הייתי מגנה אותו על שהוא יבש ו”בעל תכלית“… אומר היית עליו, שאוהב הוא את ה”השכלה" ומתלהב בה, מפני שעל ידה מקוה הוא להשיג צוארון לבן וכלה נאה. הזוכר אתה אותו? והוא עתה ראש האגודה הלאומית פה, עובד הרבה ובהתלהבות. זה כחה של האידאה הלאומית, – גלדי-כפור נמסים מפניה, לבבות יבשים מזנקים פיוט ושירה… כלנו עובדים כפי יכלתנו. לערוך שעורי-ערב ללמודי השפה העברית וההסתוריה אין לנו רשות. ועל כן נעשו המתלמדות והמתלמדים לאגודות קטנות בין המורים נמנות גם “חניכותי” – כמו שאתה מכנה את חברותי – ולוּ ראית באיזו מסירת-נפש והתפעלות עושות הן את מלאכתן! כפי שידוע לך עומדת אני בראש האורגניזציה של השעורים האלה, וכל כחותי ועתותי נבלעים עתה בעבודה הזאת. מלבד ההשגחה וההנהלה, אני מאספת בכל שבת את החברים והחברות של האגודות ומטפת להם על ענינים שונים בחיינו. במלה אחת, אחי, מאֻשרה אני, מאֻשרה כי מצאתי עבודה רצויה לי! רק דבר אחד חסר לי, – אתה יקירי חסר לי! נדמה לי, כי עבודתי היתה יותר שלמה ופוריה, לוּ היית אתה עמדי. מה חפצתי לחבקך, רפאל, לשבת אתך יחד בחדרי בדמדומי בין-השמשות ולשוחח אתך שעות רצופות… המבין אתה, רפאל, מה טוב לחלום, לעבוד ולקות יחדו?… הרבה אני חושבת על זאת…".

לשרה החלו חיים של עבודה אֶנרגית, רותחת, חיים מלאים רטט-נפש וזעזועי-לב של מלחמות ותגרות, יסורים ממכשולים והתפעלות מנצחונות… ועל הכל זהר של תקוות גדולות, של תכניות רחבות ועשירות! בערבים היו חבריה בדעה מתאספים בחדרה, ומה נפלאים היו הערבים ההם! באויר צף אד-תכלת של פפירוסים, ובתוך האד הזה נשמעים קולות מלאים בטחון, מצלצלים באמונה עזה… הפנים נלהבים, העינים בוערות; כל אחד מתאמץ להוכיח את צדקת דעותיו, להכריע את מתנגדו. העצבים נרגזים, והכל מתנועע, מפרפר בשפע חיים ונוער… ברגעים כאלה חשה שרה כי חיה היא, ומה חפצה שיהיה רובינשטיין אתה במסבה זו.

פעם כשישבה לבדה שקועה במחשבותיה, התעוררה פתאם לקול דפיקה בדלת. הדלת נפתחה בשאון ואניוטה פרצה החדרה וצרור ספרים בידה.

– אוּ-אוּח! עיפתי, אין בי כח… – קראה אניוטה. היא השליכה את צרור הספרים על השלחן ותצנח על הכסא.

שרה שמחה מאד למראה חברתה. אניוטה היתה אחת מעוזרותיה היותר מסורות ונאמנות.

– יגעה את, חביבה? הנך הולכת עתה בודאי מבית לובטשינסקי… – אמרה שרה בקול רך ומלא אהבה, כאם שמדברת אל בתה. שרה התיחסה באמת אל חברתה זו כאֵם, כאחות גדולה אל אחותה הצעירה. לובטשינסקי זה היה צעיר ובמעונו היתה מתאספת אגודת מתלמדות, שאניוטה הטיפה להן לקח.

– כן… מנו, חבורה טובה נתת לי, אין מה לדבר… מֹחות גסים… אין גם אחת שתהי לה איזו הבנה, איזה כשרון. בכלל נדמה לי, שאין לבן נוטה ביותר אל הלמוד, בכל יום אמתלא חדשה לבלי שנן את השעורים… – אניוטה דברה בשפה רפה שנשמע בה יאוש הרבה.

שרה נבהלה רגע, אחר אמרה:

– אניוטוטשקה! מים ישחקו אבן, טפה אחר טפה, לא בסופה וסערה. מקרה הוא שנזדמנו היותר גרועות באגודה אחת, כאלו נדברו יחד…

– אך מדוע מסרת אותן לי? – שאלה אניוטה בתרעומות – אני מאבדת עליהן כחי ובלי כל תועלת, סשה ספרה לי, שחניכותיה מתקדמות הרבה… גם פוליה שבעת רצון מחבורתה.

– המ… כועסת את עלי, אניוטוטשקה? – שאלה שרה ואני בכונה מסרתי על ידך את החבורה היותר גרועה.

– בכונה? תודה רבה לך על חסד גדול כזה…

– בך אניוטה, הייתי בטוחה יותר מאשר באחרות. ראיתי מראש שהאגודה הזאת לא תשביע נחת את מורתה, לכן החלטתי למסרה על ידי איש תקיף יותר ברצונו, שלא יבהל בעבודה קשה; אינני מאמינה ששגיתי בך, אניוטוטשקה!…

– לא, לא, אני איני אומרת כלל לסלק ידי מאגודתי, אך מספרת אני סתם… מצינת אותה עובדה כמו שהיא.

– ומה נשמע אצל סשה, פוליה? – שאלה שרה – בימים האחרונים הייתי כל-כך עסוקה, עד שלא יכלתי להראות אתן.

– אין כל חדש… את סשה, הרי יודעת את, אצלה הכל תמיד בסדר. ופוליה גם כן מלמדת בחשק…

– מעולם לא שערתי שזה הברומטר תהיה מסוגלה לעסוק בענין רציני לעבוד כל-כך הרבה. הן היא עובדת בכל זאת הרבה.

– כן, אך בתנאי… – אמרה אניוטה בבת-צחוק של לגלוג קל.

– איך “בתנאי”.

– בתנאי ששמרלינג יהיה גם כן לאומי… אם יבגוד שמרלינג באידאה, אז תנער גם פוליה חצנה ממנה… כן, לפחות, חושבת אני.

– אח, יקירתי! דַין קשה אַת, ובכלל – לא צודקת ביחס אל פּוליה…

מיום שהתחילה אניוטה מטפלת בעבודה הלאומית, נעשה לה הרעיון הזה קדוש ביותר וכל יחס שטחי, קלות-דעת לאותו רעיון העליב אותה, חלל את הקדושה בעיניה; לא כן פוליה. היא היתה בעלת מזג קל וחם, נוחה להתפעל, ובאותה שעה שטחית, מרפרפת מעל לרעיון מבלי העמק בו, מבלי התמכר אליו ביותר. היא התודעה אל שמרלינג באספות הציוניות, ומאותה שעה התחילה מבקרת כל אותן האספות והישיבות, שהיה שמרלינג מבקר. שרה אמנם העירה את אניוטה, כי דין קשה היא, אך גם דעתה כדעת חברתה לא היתה נוחה מזאת שפוליה מסכסכת את עניניה הפרטים בעבודת הרעיון הקדוש בעיניה…

רגעים אחדים החרישו שתיהן. פתאם שאלה שרה:

– האמת הדבר, שפוליה אומרת להכנס אל האפתק של שטֶרן בתור עוזרת?

– אפשר להאמין. שם נתקבל זה לא כבר שמרלינג בתור רוקח ראשי…

– האומנם?

שרה כבר התחרטה על שאלתה הראשונה ותסבב את השיחה לענין אחר.

– היש לך עוד לסור אל איזה מקום, או תלכי אל ביתך? – שאלה את אניוטה.

– לא, אני אלך לביתי. כל היום כמעט לא הייתי בבית… אמי תתרעם עלי בודאי, היודעת את שרה – הוסיפה אחרי רגע – בביתנו כבר נודע על דבר עניננו, הורי דואגים לי, משמיעים לי לפעמים איזו רמזים. בטוחה אני שבמהרה יבוא לידי התנגשות בינינו. אך אינני עוד ילדה קטנה!

– התחזקי, אניוטה, ואל תיראי! – אמרה לה שרה.

היא זכרה פתאם את הוריה ותשקע במחשבות. צר היה לה עליהם, על עצמה, כמה התגעגעה על אהבתם, על חמימות יחסם הקודם!… זה כבר-כבר, מאז ששבה העירה, לא קבלה מהם כל מכתב, רק בבית ר' חצקיל שהיתה באה אליו פעמים ושלש בשבוע, היתה מקבלת איזה ידיעות על דבר הוריה, ומבינה היתה, שרק בשבילה טורח ר' חצקיל וכותב תדיר אל אביה, אף-על-פי שקשה לו הכתיבה מחמת חולשתו.

רגעים אחדים שתקו הנערות.

– כמעט שכחתי לספר לך – אמרה אניוטה בצחוק – ממערכות צבאנו נפקדה עוד אחת.

–?

– בת קרסינסקי חדלה מבוא אל שעורי פוליה.

– האומנם? ומדוע?

– קרַסינסקי כפי שנודע לי, אחד מהאדוקים הוא ומציק לבתו מאד בעניני דת.

– את קרסינסקי אני מכירה מכבר. סוחר קמח הוא, וגבאי בבית-המדרש הגדול. הוא הסכים לזאת שבתו תלמוד עברית, רק מפני שהדבר מועיל לשדוך… אָ-אָ-אָ! אני יודעת יהודים כאלה, נו, העיקר…

– בתו חפצה כנראה להתפאר לפניו בידיעותיה בחומש. היא התחילה קוראת לפניו, פתאם צעק “גְוַלד! אפיקורסות! מעבירין על הדת!” הפרוש לא התאים עם פרוש רש"י, דבר זה נחשב בעיניו למינות ותיכף קפץ ונשבע שלא יתן את בתו לשמוע עוד את השעורים… מסכן! הוא אינו חושד כלל, שבתו קו ראה – במסתרים, כמובן, – דברי-מינות יותר מסוכנים…

– אמנם, אניוטה! – אמרה שרה אחרי דומיה קצרה שקועה במחשבות – שאלה קשה היא באמת. הצריכים אנו להתחשב עם אנשים כאלה ולהזהר מהכניס אל תוך למודינו דברים ומושגים שאינם לפי רוחם, או אולי… אך לא, מה אני מפקפקת? מבלי שים לב לכל דבר צריכים אנו להפיץ דעות נכונות, לשרש כל אִולת…

– כך, כך! – קראה אניוטה – בנידן זה אין מקום לכל “אולי”. וִתורים ופשרות מזיקים לכל ענין, אם אנחנו מבינים שהדבר כן הוא, אסור לנו לדבר אחרת. לא, לא, שרה! פשרות ווִתורים ראוים רק לסשה, שנזהרה מכל דבר שאין רוח ההמון נוחה הימנו, שאינו יכול למצוא חן “בעיני אלהים ואנשים טובים”. אנחנו איננו מסוגלות לכמו אלה…

אניוטה דברה בחפזון וברגזת-עצבים. נכר היה שהדבר נוגע מאד ללבה, נחשב כאחד מעיקרי אמונתה.

– היי שלום, שרוטשקה… עיפה אני מאד – אמרה אניוטה והתעתדה ללכת, אך כשקרבה כבר אל הפתח הפנתה פתאם את ראשה וקראה:

– זכרי, שרוטשקה: רק בלי ותורים ופשרות!… מלחמה גלויה ונאמנה…

אחרי ימים אחדים קבלה שרה מרובינשטיין מכתב. בתוך שאר דבריו כתב לה:

"… יקירתי! אינך יכולה לשער, כמה שמחני מכתבך. עוד הפעם נוכחתי במה שהייתי בטוח מכבר, – נוכחתי שלא נכזבו תקוותי שקויתי ממך, ואמונתי בך לא היתה לשוא. אינני מתפלא כלל, שהצלחת לעמוד מהרה בראש האורגניזציה בעירך. די להסתכל, כמדומני, בעיניך ולהאזין לקולך למען לכת אחריך עד קצוי ארץ. כן הוא, שר’לה חביבתי! והזוכרת את חלומותינו בהקיץ? בשעה שאני קורא את מכתביך אני זוכר הרבה דברים, שנדברנו אז בימי הקיץ הנפלא ההוא… הרבה רגעים מאלה שבלינו יחדו… ויותר שאני זוכר כל אלה, יותר ויותר נדמה לי לראות בתמונתך דמות דיוקנה של גבורתנו הגדולה דבורה. גם אותה אני מצייר לי בדמות עלמה נלהבה, שעיני-שקד לחות ועגומות לה ושערות-זפת ארוכות ומשופעות… בקצר-רוח אני מחכה לימים, שנחיה, נלחם ונעבוד יחדו… חיי והצליחי, חביבתי, למדי, השתלמי והיי ברכה לעמנו האומלל, המחכה לך ולאחיותיך, שתקרבנה את גאולתו!

שלך רפאל.

p.s. יש כאן הרבה צעירים מאחינו, רבים מהם אני מכיר, והם מתנגדים גמורים לתנועתנו. פה מתאכסן העסקן הסוציאלי המצוין פליחנוב. החלתי לסור אליו, לשמוע את דעתו על שאלת היהודים.

מתפלא אני מפני מה מתפשטת פעולתכן, כפי שאני דן ממכתבך, רק בתוך השדרות העליונות. למאי אינכן יורדות אל שדרות ההמון, אל המבואות האפלים? הלא העם, העם ברובו הגדול הוא העיקר לנו. באהבה רבה

ר".

כט.    🔗

שרה לא פסקה מעבודתה. יום יום ראו יהודי רחוב-הסבלים עלמות עבריות לבושות פאר – חזיון יקר ברחובם: הן היו באות למבואות האפלים להפיץ שם מעט אור, והיו מתחברות אל האנשים הרעבים, החלשים, הכפופים והשחים תחת נטל הגלות והדלות. ה“פריצות העבריות” – כמו שהיו קוראים להן יהודי רחוב-הסבלים – היו מטילות עם תופרות צעירות, משרתות ופועלות, מדברות אתן ומתיחסות אליהן בפשטות, בענוה, ממש כיהודיות פשוטות". יהודי הרחוב הביטו ברגש כבוד אל העלמות האלה ואהבו לשמוע את דבריהן, שהיו חדשים וזרים קצת, אך טובים מאד, מעדנים את הנשמה ומחממים את הלב…

העבודה הזאת, שהשתקעו בה שרה וחברותיה, העשירה אותה ברגשות, מחשבות ורשמים חדשים. רושם כבד ומעיק עשו עליהן הבערות המבהילה ותמונות הדלות הנוראה שראו ברחוב הזה. יותר מכלן סבלה אניוטה: אופיה השלם ומזגה החם גרמו לה שכל דבר מעורר ומגרה אותה. סשה לא היתה בעיר, כי נסעה לורשה ותכנס שם אל בית-ספר לרפואת-שינים. אך אניוטה ושרה היו נפגשות כמעט יום יום. אניוטה היתה שופכת את רוחה לפני חברתה ומספרת את יסורי-נפשה. ביחוד היה ממרר אותה יחס הוריה אל “רעיונה”, לעגם והתוליהם התמידים על “שגעונה”.

– אֶח, מה שנאתי את כלם שם!… – קראה פעם, כשישבה בשעת בין ערבים עם שרה בחדרה של זו לפני התנור הבוערה; – היא התנודדה משאט נפש ותכס בכפיה את פניה.

שרה לקחה בידה האחת את כפות ידי רעותה ותניחן על ברכיה, ובידה השניה החליקה את שערותיה.

– עתה נזכרתי, בימי הראשונים בגימנזיום… את היית היחידה, שהייתי מגלה לך לפרקים את לבי, אך את לא יכולת אז להבין את מכאובי ושנאתי לתלמידות העבריות. זוכרת את? המ… עתה, מדמה אני, הנך מבינה כבר.

– אָ, שרה, אני מבינה אולי יותר מדי! אינני מאשמת אותך על שנאה זו, שנטעת בלבי, אדרבא אני מכרת-תודה לך על זאת, האמיני… ובכל-זאת, שרה!… קשה לי, קשה מאד!

– מה קשה לך, אניוטוצ’קה?

אניוטה לא ענתה דבר, היא השחה את ראשה ואת עיניה כסתה בכף ידה. האש בתנור לחשה ופטפטה בלשונה הבלתי-מובנה והעגומה… שרה חתתה את הגחלים בתוך התנור במגרפת-הברזל אשר בידה ותדום גם היא.

– ובכל זאת זה הוא הדבר! – אמרה אניוטה אחרי דומיה קצרה. היא גלתה את פניה; האש גרשה מעליהם את הצל ובת-צחוק קלה ועגומה הופיעה עליהם.

– זה לא כבר – הוסיפה אחרי רגע, – אהבתי שם את כלם, הרגשתי אותם קרובים ויקרים לי כל-כך, ופתאם – תהום כזו!… יום יום נזיפות, וכוחים, סכסוכים אי-נעימים, דמעות… אֵלי!

שרה שקועה במחשבות הוסיפה לחתות את הגחלים בתוך התנור. אחרי רגע הביעה בלחש אל עצמה, את דברי ניקרסוב הידועים:

– הזוכרת את, אניוטה! – הוסיפה – כשבאו אל פֶּשקה התופרת לדבר אתה בדבר אגודת “בנות ציון” התנפלה עלינו אמה, שרה השדכנית, בחרפות וגדופים, על שמסיתים אנחנו את בתה לבלי כבד את אמה, לבלי עסק במלאכתה ולטפל רק ב“בִּיכְלֶך-שְמִיכְלֶך”? הזוכרת את דברי זלמן העגלון “אָ! – אמר – הלואי שיסעו כלם לארץ ישראל, אז ארויח שכר-עגלה, אך את כל היהודים אוליך לשם, ואני אשוב בכל זאת לכאן, כאן תהיה אז הרוחה”… הזוכרת את? כלנו בכינו אז מכעס והתמרמרות, וכמה צחקנו אחרי כן על דמעותינו. “שרה? – אמרת לי – העלבונות האלה, היסורים האלה מקרבים אותי יותר אל העם, ממריצים אותי לאהבהו יותר”! כן דברת לי אז, אניוטה! נוּ, והאם לא אמת היא, אם איזו שדכנית, עגלון גם או הורים ומכרים, הם המדברים, הלא המחזה אחד הוא בעיקרו!

– אמת הדבר, כל אלה אינם יודעים מה שהם מדברים. אין כדאי כלל לשים לב להם – השמיעה ביתר אֹמץ ובטחון – ידברו מה שידברו, ואנחנו נפנה את לבנו וכל מחשבותינו אל מטרתנו ולא נטה הצדה.

אניוטה צחקה פתאם.

– נזכרתי – איך ביום השני או השלישי לשוב פטיה נכנסתי עמו בוכוח. נדברתי על עניני העיר, על החדשות שצמחו במשך העת שלא היה פה ואגב גם על עבודת לאומיותנו. הוא הבין מדברי, שגם אני נוטה לצד הלאומיים ומיד התחיל מתוכח עמי… אני יכולה לפרוט את כל טענותיו, אך כשהעיר לי, שרעיוננו צר מאד ואנו צריכים לעבוד לטובת האנושיות הכללית, המשלתי לו משל: שער בנפשך, אמרתי לו, ששנינו רעבים ובארץ המלאה אשר סביבנו אין דבר להשקיט רעבוננו. הולכים אנחנו בדרך אחת, לבקש אֹכל אנחנו הולכים… והרעב מציק לנו כך, מציק מאד… והנה הר, הר גבוה!… ואנחנו יודעים ששם מעבר להר לחם לרוב. אני, מבלי חשוב הרבה, חוגרת שארית כחותי ומעפילה לעלות ההרה, ואתה? אתה קורא לי: “עמדי! הכן את עושה? הטפוס על ההרים איננו נעים בכלל. מלבד זאת, אחרינו הולכים עוד הרבה רעבים וחלשים יותר ממנו, רוצים הם לעקור את ההר, ואנו צריכים להתחבר אליהם, לעבוד יחד”. ואני אומרת: “שוטה! בטרם תכלה עבודתך הרי תמק ברעב! מוטב שתטפס ותשיג לחם, אז יהיה בך כח לגשת אל עבודת הכלל, לעקור את ההר… אך כל זמן שרעבים אנחנו שגעון הוא לעמוד ולהתפלסף, ח-ח-ח”…

– ומה ענה? – שאלה שרה בקול רפה ובפנים רצינים מאד.

– הוא נטה להשיב, אך פתאם נכנסה האם והפסיקה את שיחתנו, ומאז אין אנחנו נכנסים בוכוחים ארוכים. בכלל אומר לך את האמת, הוא הסכין להביט אלי מגבה, והדבר הזה איננו עולבני כלל, מילדותי הסכנתי להאמין לו, להעריץ אותו…

זכר פטיה סער את נפש שרה. הרעיון שזה שבועים פטיה יושב ביציע התחתון של אותו הבית שבו גם היא יושבת (על פי הפצרתה של אניוטה שכרה לה דירה אצל אחד משוכני היציע העליון של בית בֶּרמן), היה מטיל תמיד סערה בנפשה. היא ידעה ברור, שאיננה אוהבת אותו עוד, אך בו היו קשורים הרבה מזכרונותיה הנעימים. היא לא חפצה להפגש עמו, בכל פעם שהיתה יורדת מהמעלות היתה עושה פסיעות גסות ופזיזות ולבה דפק בה משום חששא שמא תפגוש בו, ובאותו שעה חפצה מאד לראותו, לא יכלה לשמוע את שמו בקורת-רוח… ושמו נזכר תמיד בחברת רעותיה כמתנגד מסוכן לרעיונן… כשם שעלה בידה להתחמק מכל פגישה עמו סמוך אצל ביתם, כך לא יכלה להזהר מהפגש עם פעולותיו ורשומיו הנכרים על חוגי עבודתה…

– ומה אולי קבלת מכתב מסשה? – שאלה למען הסב את השיחה אל ענין אחר.

– בשבוע העבר קבלתי ממנה מכתב. היא כותבת שבורשה מרבים שלנו לעבוד, אך היא אינה יכולה לקחת חלק בפעולתם, מפני שהעבודה בבית-הספר רבה מאד.

– את המכתב הזה כבר קראתי, וזולתו לא קבלת כל מכתב?

– לא.

– גם לי איננה כותבת מאומה… פלא הוא!

– ומתי, שרה, תהיה גם לנו עבודתנו הכל, הכל, עד שבשבילה לא יהיה לנו פנאי גם לערוך מכתבים לידידינו – מתי, שרה?

שרה שתקה, וזמן רב אחרי שהלכה אניטה כששקעה כבר האש בתנור, ורק הגחלים הלוחשות הפיצו אור דל בחדר המלא צללים כהים – עוד ישבה שרה על מקומה בלי תנועה, שקועה במחשבותיה.

ל.    🔗

קרבו ימי חג הלדה.

חרף קשה היה ליהודים. שמועות רעות ומבהילות נפוצו בעם על דבר חוקים מגבילים חדשים. במקומות אחדים התחילו גירושים… והכל כמו התכוצו, הצטמצמו עוד יותר בקרבם מעקת איזו עננה כבדה הרת סופה… כשואלות “עד מתי קץ התלאות?!”, שרה ואניוטה היו מחכות בקצר-רוח מיוחד לעתונים שהיו מקבלות ובאיזה חפזון של קדחת היו נופלות על הגליונות, ומחפשות בעינים בוערות בין העמודים מה נשמע “עוד”? ושעות ארוכות היו יושבות אחר כך נלחצות זו לזו ושותקות, עסוקות במחשבות כבדות כעופרת.

ובאותה שעה התכוננו הורי אניוטה, כמנהגם בכל שנה, לערוך “אֵלָה”. בערב יום החג לא יצאה אניוטה כמעט כל היום מחדרה של שרה. בשנים הקודמות היתה גם אניוטה צוהלת ושמחה בערב ההוא יחד עם הוריה ואורחיהם; גם היא היתה חשה שמחת חג מסביב לה ובלבה פנימה, ורוקדת היתה גם היא יחד עם הקטנים והגדולים מסביב לאלה הבוערת ברבוי אורותיה המגֻוָּנים. לא כן עתה. הכל היה כמקדם, רק היא היתה אחרת.

– רבונו של עולם! איה לבותיהם, מוחותיהם? – היתה קוראת בכל פעם – איך אין מרגישים כלם חרפה זו? לחוגג עמהם בשעות כאלה! מוַתרת אני על יהדותם הפגומה, אך האדם, האדם שבתוכם איהו? הגידי, איהו? – קראה אל שרה, כאלו יכלה זו לתת לה מענה.

היא התהלכה בחדר נסערה ומדברת אל נפשה:

– והם עוד מעיזים לדרוש ממני שאשתתף בשמחתם, בחגיגתם האידיוטית!… איך הם מעיזים! חוצפה… הו-הוּ! לבבות מטומטמים, לו יכולתי, כי עתה… – היא לא כלתה דבריה, אך כפה התלכדה לאגרוף.

שרה סבלה מאד למראה ענות חברתה. גם רוחה נסערה מכל הרגשות האלה שהכאיבו את נפש אניוטה; אך היא כבר הסכינה לאותן ההרגשות, שרק לאניוטה היו חדשות, חדות ולוהטות בחדושן… היא התאמצה להרגיע את רעותה. אף-על-פי שהכירה בנפשה מה קשה הדבר להצפין בקרב הנפש מה שמתפרץ ופורץ בקצף החוצה.

– אל תשיתי לבך לזאת – אמרה; – יכולה את לשבת ביניהן, מבלי הראות פנים שוחקות… מי יודע אולי יעידו פניך העצובים בלב מי מהם מחשבה או צל מחשבה נכונה כמה מכוער הדבר, שהם עושים… לכי, יקירתי, לכי, לשנה הבאה אולי לא תצטרכי עוד לכך…

אניוטה נאותה סוף סוף לעצת חברתה.

שרה לא העלתה אור בחדרה. פעמים אחדות התהלכה מפנה אל פנה, אחר פשטה את בגדיה ותעל על מטתה, אך לישן לא יכלה.

מהיציע התחתון הגיעו לאזניה המולה אטומה, צעדי אנשים רבים, צחוק ושיחות סואנות.

– מה עושה עתה אניוטה שם? איך היא מרגשת את עצמה? – שאלה את נפשה פעמים רבות ולבה התכוץ מחמלתה על רעותה. היא התרוממה מעט, נשענה בזרועה על הכר ונעצה מבטה בחשכת החדר. בעד החלון נשקף ליל חרף בהיר ויפה מלא דומיה ערה ונוגה פוספורי של כוכבים עגומים. רצועת אור חור, המתוחה על הרצפה מנוגה הירח, העירה בלבה מחשבות ורגשות כמוסים… מבלי משים זכרה את כפר מולדתה, את חדר אביה. החדר מואר למחצה, מלא צללים, ושם לפני נר קטן יושב האב על גמרא פתוחה, מקמט את מצחו ולומד בנגונו העגום. לא רחוק ממנו יושבת האם, אורגת פוזמק וזורקת לפעמים מבט דומם באישה. מחשבה אחת מעסקת אותה ומעיקה לה. דומה שגם הוא בלמדו חושב את אותה המחשבה: “מה שלום שר’לה בעיר?”

– ברוך! – אומרת היא בקול דממה.

– מה?

– אולי… נכתוב לה מכתב…

– אַי, הבלים את מדברת, לאה-דינה, חי נפשי! נשים דעתן קלות… אחת אמרתי, שאין לי עסק עמה…

– ובכל זאת…

אך הוא כופף ראשו אל הגמרא ומוסיף לזמר בעצב; חושב הוא בלבו: מדוע זה אין מכתב מר' חצקיל זה כבר…

משום-מה ציור כזה עולה תמיד על לבה.

מבלי משים נזכרה בפטיה, ברובינשטין… כמה רגשות טובים, רגעי-אור! מה חפצה לראות את רובינשטיין, לדבר עמו, לספר לו הכל, הכל… הוא הבין אותה תמיד כל כך היטב! במכתביו הארוכים הוא כותב לה הרבה על דבר החיים הכלליים ועל דבר הזרמים השונים בחיים, בספרות אשר בחוץ-לארץ; בספרים שהוא שולח לה לעתים קרובות, צדי הדפים במקומות רבים מסומנים בשרטוטי עפרון כחול, על פי רוב באותם הספרים העוסקים בכלכלה המדינית והשאלות הסוציאליות. מזאת היא הכירה שהוא מתענין מאד בשאלות האלה. תמיד כותב הוא לה: צריך ללמוד ולהשתלם. וכמה יודע הוא כבר בודאי!…

ואניוטה?… ביציע התחתון – המולה וצחוק עליזים, והיא, מסכנה, איך היא סובלת עתה! איך היתה שלוה, שוקטה לפני שנה, ועתה כמה היא סובלת, נסערה, דואבת… הטוב עשתה, כי גזלה את מנוחת הנערה הזאת? ההיה לה המשפט לעשות זאת?…

השאלה הזאת בהלה פתאם את שרה. היא זכרה ערב אחד. בני בית בֶּרמן התעתדו ללכת אל אחד ממכריהם, ששם נערך נשף מלא ענין, ולאניוטה קשה היה להמנע מהענג הצפוי לה, אך בכל זאת התגנבה מן הבית, החליקה בחשאי מהוריה, ותלך עם שרה אל אספה לאומית. בדרך שאלה אז אותה אניוטה:

– שרה! היודעת את בבירור לאן את מושכת אותי אחריך?

היא ענתה: “כן!”

– ומה אם נוָּכח פתאם כי תעינו מדרך, ובמקום ששערנו לנו את מטרתנו, אין מאומה, הכל תוהו ובוהו…

היא צחקה אז על שאלות רעותה: “רק פחדנים שואלים כך” – אמרה בבטחון – רק פחדנים וחסרי-אמונה".

ועתה? עתה מפקפקת היא אם היה לה המשפט למשוך את אניוטה מסביבתה, לקרבה אליה.

היא בושה על שאלתה הספקנית ותהפוך את פניה אל הכותל, ותמשוך את שמיכתה על פניה, ותתאמץ להרדם. פתאם כשהתחילה מנמנמת שמעה מתוך שֵנה צעדים קלים ומהירים במעלות העולות אל חדרה, ואחרי רגע דפיקות קלות אחדות בדלת, שניה, שלישית… היא קפצה מעל מטתה ורועדת מקרה שאלה בקול צרוד קצת משֵנה:

– מי פה?

– אני… אניוטה… – שמעה קול לחש.

היא פתחה את הדלת, ואניוטה, לבושה שמלת-חג לבנה של משי, חלפה כצל על פניה.

– מה לך… בשעה מאוחרת כזו?

ואניוטה מנשמת בכבדות עמדה בתוך רצועת האור, שמתחה הלבנה בחדר בעד החלון, ובאור הכחול והעגום של הירח נדמתה ליצור פנטסתי.

– טס… ברחתי מהם… – אמרה בלחש.

שרה שבה אל מטתה ותתכנס כלה תחת שמיכתה, ואניוטה ישבה על המטה למרגלותיה, פניה מסוככות בשתי כפות ידיה הסמוכות בזרועותיה על ברכיה, ונשימתה הכבדה נשמעה.

מהיציע התחתון נשמעו שאון של קולות-משוחחים בלתי ברורים, צלצל הכפות בפינכות, קול העתק כסאות ממקומותיהם.

– השומעת את! השומעת את? – שאלה אַניוטה בקול נסער, בהרימה את ראשה כמאזנת – שם עוד אוכלים וצוחקים כאלו לא היה דבר…

– אניוטוצ’קה! חביבתי! אמרי לי מה היה שם, אני מתחילה דואגת לך – התחננה שרה.

– אין דבר, לא היה כלום…

פתאם התעוררה ותקראה בחמה עזה:

– הה, איך מררו אותי! למה סבבוני כך? למה הזמינוני למחולות, דברו אלי מהתלות?… האם לא ראו, האם לא הבינו החמורים הללו, כמה אני סובלת? … לא ראו, כמה מרה נפשי עליהם?… שרה! את לא הרגשת בודאי מעולם משטמה כזו, שרתחה אז בקרבי, משטמה שמלאה את כלך, מראשך עד זרת רגלך הקטנה! כאלו אבן כבדה נגולה מעל לבי, כשישבו אל השלחן. אולם-המחולות התרוקן, ואני נשארתי לבדי, בלי אלה ה… והנה מחשבה בלבי… היא כמו ארבה לי, כמו חכתה לרגע שאשאר ביחידות, כדי שתנעץ את צפרניה בלבי. אָ, שר’לה, מה נבהלתי מהמחשבה הזאת.

– מה? איזו מחשבה? למה את מדברת בקול כזה? את נרעשה כך ועצביך נרגזים… הרגעי, יקירתי, דברי במנוחה. איזו מחשבה באה בלבך?

– פתאם, שר’לה, נדמה לי כי אני… אנחנו כלנו אשמים לפני האנשים האלה והם הצדיקים… באמת, שאלתי את נפשי, אולי טועים אנחנו טעות מרה… וכל נסיונותינו ופעולותינו רק פרכוסה האחרון של הגסיסה הם?… גם אלה האנשים פה, באולמנו הרחב, הרוקדים מסביב לאֵלָה הזרה, והאנשים ההם שם ברחוב-הסבלים, לא יקיצו עד עולם, לא ישובו לתחיה… חפצתי לגרש את המחשבות האלה מלבי, אך לא יכלתי! איזו אפלה מלאה אותי; יצאתי מאולם-המחולות וזמן רב התהלכתי בחדרינו האפלים והריקים. מחדר-האוכלים הגיע לאזני צלצול הכפות והמזלגות, ופתאם זכרתי את דברי הנביא: “אכול ושתה, כי מחר נמות!”, כי מחר נמות – השומעת אַת? המלים רחפו בחשכה נגד עיני, כמה שנאתי אז את הכל, אותי עצמי, אותך, הכל… מהרתי אל האנשים ההם לאכול ולשתות עמהם, למען שנוא אותם ואותי עוד יותר… אכול ושתה, כי מחר נמות" חַ… כאשר באתי אל חדר-האכל ראיתי את אבא נושא ברכה על הכוס. מה דבר לא שמעתי, אך כשכלה את דבריו ושאון הָאוּרַה נדמה, נגשתי אל השלחן, בקשתי לי כוס, ואֹמר:

– מלים אחדות!

המסובים קדמו את פני בהתפעלות רבה. “העלמה ברמן מבקשת לדבר, אוּרַה!” – קראו. אמי הביטה בי בחרדת-תמהון, פטיה – בסקרנות, ואבי איני יודעת איך, את פּני לא ראיתי.

– אדוני – אמרתי – רוצה אני לשתות לחיי המסובים פה ולחיי כל האנשים הנבונים כמונו, האוהבים לאכול, לשתות ולשמוח מבלי שים לב לשום דבר, מבלי שים לב לאלפי אחינו העניים הרעבים, המוכים והנרדפים. ברומניה מגרשים את אחינו, במרוקה בוזזים את רכושם, אך בנו הן לא נגעה עוד הרעה לעת עתה… ואם מחר גם עלינו יעבור הכוס, מה בכך! “אכול ושתה, כי מחר נמות!”… שותה אני לחיי אלה היהודים הנבונים, המוחים את הרוק שיורקים בפניהם ואומרים טל הוא, – המכינים לשכוח את חגיהם העברים ולחוג חגי זרים, חגי…

– אניוטקה! – הפסיקני פתאֹם אבי – הסי!… עזות כזו… נערה גסה!..

– ולדיה! – אמרה האם אל אבי בדמעות – היא חולה… זה כבר הכרתי בה זאת…

– לא, היא מהחדשות… נשמע מבין המסובים בקצה השלחן.

ראשי התחיל סובב. פתאם השלכתי את הכוס מידי ואנוס מחדר-האכל ואסגר בחדרי. אחרי איזה זמן התדפק מי בדלת, וקול אחר שמעתי אומר: “הנח לה עתה”. כאשר הלכו להם ברחתי מחדרי. הה, חביבתי… מה רע, מה קשה לי!…

פתאם פרצה מפיה בכיה חזקה, אשר היתה עצורה בקרבה זמן רב. כל גופה רעד ופרכס, ושרה לא ידעה מה תדבר, במה תנחם אותה. על חזה העיקה אבן כבדה, ובאופן מכונתי לחשו שפתיה:

– יונתי, חביבתי, השקטי! מחר נועץ על הכל, מחר… לעת עתה השקטי, חביבתי!…

וידיה הרועדות החליקו את שערות חברתה, חבקו את גופה המפרכס.

לבסוף נדמה אניוטה, התמתחה על מטת שרה, ונלחצה אליה כתינוק שמשתתק מבכיותיו מפאת חם גפופי הגדול ממנו.

כשהקיצה שרה בבקר, לא היתה כבר אניוטה אצלה; על הרצפה לא רחוק ממטתה מצאה פרח אחד, שנשמט בודאי בלילה משערות אניוטה…

שרה הרימה את הפרח מהקרקע, הסתכלה בו זמן מרובה, ואחר כך הניחה אותו בספר…

לא.    🔗

שרה ואניוטה באו אל אספה, אשר נערכה לוכוחים בין הלאומיים ומתנגדיהם. בבואן היה האולם מלא כבר, והנאספים עמדו צפופים. בתוך הדומיה השלמה, ששררה באולם, כבר נשמע קול נואם, ואניוטה משום מה משכה פתאם את רעותה בשרוולה:

– נשובה נא, הלא רואה את, כי אין מקום…

אך שרה סרבה לרעותה, והן נדחקו בין הנאספים, רבים הכירו אותן ויפנו להן דרך לעבור עד השורות הראשונות. באותו רגע הכירה שרה את פני הנואם, ולבה נסער בקרבה מאד. זה היה פטיה. והיא הביטה אל הפנים האלה, ולבה נסער בקרבה מאד. זה היה פטיה. והיא הביטה אל הפנים האלה,אשר שונו כל כך, אל השערות השחורות האלה, שנזרקה בהן כבר שיבה קלה, אל המצח, שנחרש כלו קמטים עמוקים, והעינים שהעמיקו יותר, רק הקול צלצל כמו קודם בעוז, בחום והתלהבות. גל חזק של זכרונות נשכחים ורגשות נסחפים הציף את לבה, וכמו מעולם אחר, רחוק, רחוק ממנה הגיעו לאזניה מלים:

–… הלאומיים העברים חפצים להסב את גלגל ההסתוריה אחורנית וקוראים אותנו לאסיה… הלאומיים, שבראשם עומדת הבורג’ואזיה העברית, חפצים ליסד, כמובן, ממשלה בורג’ואזית על אותם היסודות הנרקבים של חברתנו הנוכחית, על יסוד אותה האֶקספלואטציה הארורה היונקת פה את דמם של המון הפועלים…

שרה התעוררה פתאם. הזכרונות החמים חלפו, והדברים המפוצצים שנזרקו מעל הבמה הרגיזו רוחה, מלאו את נפשה רגשות מחאה עזים. אותה כלה תקף חפץ נמרץ להלחם, להכניע…

בינתיים כלה פטיה את נאומו. ממקומות אחרים נשמעו מחיאות-כפים. היושב-ראש הודיע שהרשות לדבר נתונה למי שחפץ להשיב על דברי הנואם הקודם. לב שרה דפק בחזקה, נשימתה נעצרה ובקצר-רוח חכתה, מי יצא להשיב על דברי פטיה, אך בכל האולם שלטה דומיה-של-צפיה.

– פחדנים! – לחשה אניוטה באזני שרה – אף אחד אינו מעיז להשיב.

כאשר ראתה שרה, כי באמת אין איש מתעורר להשיב, קמה ממקומה בסערת-רוח חזקה ותקרב אל הבמה. כשעברה על פני פטיה, עשתה את עצמה כלא רואה אותו; גם הוא העמיד פנים שוקטים, אך בעברה חשה על שכמה את מבטיו הדוקרים.

רעם של מחיאות-כפים לוה אותה בעלותה על הבמה…

רגע העבירה את מבטיה על פני הנאספים, על המון הראשים הצפופים, ולבסוף נעצה את עיניה בפני פטיה, כאלו בקשה בהם מקור לשנאתה העמוקה אל המתנגדים.

– אחים יקרים! – פתחה בקול רועד קצת – כל מה שאני מבקרת יותר אספות כאלה, כל מה שאני שומעת יותר דברי מתנגדינו, “דורשי טובתנו”, היוצאים לקראתנו חמושים בנשקו של כל החכמות שבעולם זולתי – האהבה אלינו, אותה האהבה, שהיא נחוצה לנו עתה כל כך, – יותר ויותר מתחזקת בי ההכרה, עד כמה רעיוננו בעתו הוא. אם בנינו בוגדים, מחללים את קדשינו ופורקים מעל שכמם משא עבודתנו – האין זו ההוכחה היותר ברורה שתנאי חיינו הנוכחים מקולקלים וזקוקים לשנוי עיקרי? לפני רגעים אחדים כששמענו את בן עמנו מחלל בפנינו את רגשנו היותר קדוש ועמוק, את שאיפתנו לחרות בארץ אבות – האם לא התחזק בקרבנו החפץ להשתחרר מעבודתנו וגלותנו, זאת הגלות שיצרה בנים בוגדים כאלה?…

…שאו נא לי, אדוני, אם אין אני זהירה בדבורי לפעמים, ומפי מתמלטים דברים שאולי קשים הם יותר מדי. לא באיזה שונא,שבא אלינו מחוץ, אני מטפלת עתה, רק בשונא מביתנו, באח בוגד, והסבלנות פוקעת מעצמה. בשעה שהלב מתכוץ מכאב עז, נרתח מעלבון גדול, אי אפשר בקרירות-רוח לדיק בלשון…

…לא להסב את גלגל ההסתוריה אחורנית אנחנו מבקשים, כי אם לתקנו, ולהתות לו דרך נכונה. עמנו הוא אחד מהאופנים שנתקלקלו במכונת ההיסתוריה, והם מתקילים את כל המכונה. אחד מהעמים המשועבדים, שנאקותיהם מפריעות את ההרמוניה בנגינת-המקהלה של הציבילזציה העולמית… כן, צריך לתקן את האופן המקולקל, לתת חפש לעם, שדמו לא קפא עוד בקרבנו, שלבו לא מת, והוא שואף כלו לחיים וחרות. צריך לתת גם לעמנו את היכולת להשמיע את קולו בתוך המנגינה העולמית המרהיבה – את קולו האמיץ והקוסם ברוממותו והדרו, קול היהודי המדבר מתוך הביבליה הישנה ומלוחות הברית החדשה. לא לעצור רק להקדים את מהלך ההסתוריה אנו מבקשים…

…תנועה בורג’ואזית! עבודתם של אכסטלואטטורים ועלוקות! – זהו מחי-קבלכם, שבו אתם מטילים אימה על שדרות הפועלים שלנו, אך טועים אתם, ידידי! האם לפועלים העברים יש רק קיבה ואין כל רוח, נשמה הדורשת ספוקה? האין להם מלבד ייסורי-המפלגה יסורים אחרים, יסורים עבריים מיוחדים? והבורג’ואזיים האם אין הם סובלים אותם היסורים, שהעני בעם, הפועל סובל? יש רגעים בחיי עם, שכל אחד מבניו צריך לשכוח את אינטרסיו הפרטיים וכל מפלגה – את חשבנותיה וחלוקי-דעותיה להתאחד תחת דגל אחד וללחום במערכה אחת. כשאנחנו הולכים לכבוש את ארץ אבותינו ולהשיב לנו את חרותנו אין בנו לא פועלים ולא אדונים, רק עברים שואפים לחרות, לתחיה בארץ אבות…

בבית שררה דומית-קבר, רק המנורות הדולקות זמזמו, כאלו נהמו בלחש על האויר הכבד הלוחץ את אשותיהן וגוזל מהן את זהרן המלא… ואיזו יד נעלמה כאלו פרשה רשת של קסמים על הראשים הנטוים ועל האנשים העומדים צפופים ועיניהם, שנדלקו בהן שביבי-אור נפלאים, נטויות אל נקודה אחת, צמודות במבטיהן אל הפנים הנפלאים והיפים שם על הבמה, פני אשה עבריה, אשר זה שנים רבות בזו לה האנשים האלה וישפילו את ערכה… היא מדברת ודבריה נוטפים כרביבי-אש באויר החם והכבד… דומה היה, כאלו עוד מעט ונתקו רגלי הנערה הנלהבה מהקרקע והתנשאה מעלה מעלה, ואחריה יתרומם, יתנשא כל הקהל הקסום, המאזין לדבריה…

צלצול המלה האחרונה נזרק באויר וכאלו התאבן ונשאר תלוי ממעל לראשים. רשת-הקסם כמו נתקה פתאם והכל התעורר: מחיאת-כפים ארוכה וסוערה נשמעה מסביב.

שרה ירדה מעל הבמה ושבה אל מקומה. אניוטה לחצה בשתי ידיה ותבט אל עיניה מבלי דבר דבר.

– נצא מזה, נצא! צר פה, האויר מחניק – אמרה שרה ונופפה על פניה במטפחתה.

סוף החרף היה, רוח חמים ונעים נשב בחוץ. והאִבחה העליזה של הזרמים הקטנים, השוטפים על פני חוצות הרנינה את הלב, העירה תקות נעימות… זמן מה הלכו שתיהן דומם, כל אחת שקועה במחשבותיה…

– שרה! אמרה פתאם אניוטה בלחש.

– מה? שאלה שרה והתעוררה ממחשבותיה.

– שרה! הגידי נא לי כמה שנים אנחנו עובדות?

– שנה… שנתים… אך למה לך לדעת את זאת?

– אני שואלת סתם… החשבת פעם אחת לפחות, כמה הספקנו לעשות במשך הזמן הזה? הלא מענין הוא הדבר, עד כמה בערך מתאים עמלנו, סכום הכחות, שאבדו לנו בעבודתנו, אל הפעולה שנעשתה…

השאלה הזאת החרידה את שרה. היא כאלו היתה הֵדן של ההרגשות שרחשו בעמקי תהום נפשה.

– החשבונות האלה, יקירתי, בכלל מיותרים הם… ערך זה או אחר של הסכומים המקבילים, אינו יכול לפעול כלל על יחסנו לעבודה עצמה. צריכים אנו להביט לא לאחרינו, רק לפנינו; כל מה שתכבד הדרך,כל מה שתרחק המטרה יותר צריכים אנו לאמץ כחותינו, להגדיל את מדת האנרגיה בנו… – שרה הרגישה ברגעים ההם שלא בשביל רעותה היא מדברת את הדברים האלה; הם מכֻוָּנים יותר אל עצמה…

– מ-מ…

– התבונני, אניוטה, מה מענינות חברות העלמות שיסדנו; בין החברות יש הרבה פועלות חביבות, אספותיהן מלאות ענין, ומספרן גדל בימים האחרונים, גדל מאד.

– טוב, טוב… מתאספים ומדברים, מביעים מאויים טובים, אך הגידי נא לי, חביבה, האלה הם חלומותינו היפים? הזוכרת אַת את החלומות ההם?… האם החברות האלה הן הלוחמות העתידות שלנו, גבורותינו של רעיונות הלאומי?… ומהן יבנה עמנו?…

קשה היה לשרה לשמוע את דברי אניוטה; היא כמו יראה מפניהם וכעסה עליהם.

– אח! הבלים את מדברת, הבלים ולא יותר… – קראה בקצר-רוח: – מבקשת את מה שאי אפשר במציאות! צַיְירי בנפשך, אם יש איש ההולך בראש, הלא בהכרח צריכים להיות גם אנשים הנמשכים אחריו. צריכה את לדעת שלא כל אדם מסוגל לקרבנות על פי טבעו. מצבא העובדות, שאנחנו מכינות, אולי תצאנה בהבא גם מצביאות נעלות, מי יודע!… חלומותינו אמנם נשארו עוד רק חלומות, ורחוק עוד היום אשר נראה אותם מתגשמים בחיים, אך בזאת הם יקרים לנו יותר. אנחנו, אניוטוצ’קה, הננו הסנוניות הראשונות המבשרות קרבת האביב הבא, ואני מתגאה בזאת! רק פתיות כמוך שואלות ואינן חפצות להבין…

– פתיות כמוני – שנתה אניוטה את דברי רעותה בקול של תרעומות – ואת, שרה, הגידי את האמת, האינך פתיה כזו! האם על לבך איננה עולה מעולם שאלה כזו? הנה האספה! פטיה חרף את מערכותינו, ידה בנו אבנים, דבר בחוצפה – הנמצא איש בתוכנו אשר השיב לו דבר? לא! כל אחד חכה, כי משנהו יעשה זאת, כל אחד חרד לנפשו, מפני שהדברים אסורים… אֶח, שרה, שרה! למה תרמי אותי ואת עצמך, האם אין אני רואה, שעצובה הנך גם את?

דברי אניוטה דקרו את שרה, כאלו גלו לה סוד, שהיה כמוס גם מעצמה…

– מגוחכה את, אניוטה, מגוחכה!… צחקה שרה בצחוק מאונס..

הן הגיעו בינתים עד ביתן. שרה נפרדה מעל רעותה ועלתה במעלות אל מעונה.

היא פתחה את החלון וישבה על ספו שקועה במחשבות

ערב שקט ובהיר ירד לאטו על הארץ. השמש השוקעת פזרה את קויה העקומים קמצים קמצים על גגות הבתים המצופים פחים, הזהירה את זכוכיות החלונות בדיוטות העליונות, ושם מתחת, ברצועת הרחוב בין שתי שורות החומות, התעבכו הצללים, ובתוכם התנועעו רחשו נמלים – אנשים…

שרה הסתכלה זמן רב בערב השוקט באנשים הרוחשים מתחת והרהורי-יגון סתומים, מין עצבות מרגזת מלאה את נפשה. היא הביאה מהאספה עצבות זו, מכונסה ומכֻוָּצה בירכתי נפשה, וצללי הערב זעזעוה, עוררוה. למראה הערב השוקט עלו מבלי משים על לבה זכרונות ערבים אחדים, יפים ועגומים שם, רחוק מזה, בכפר-מולדתה. היא זכרה את אביה ואמה, וכעין צבת נעלמה לחצה את לבה ותמץ ממנו אנחת כבדה וממושכה. “הורי, הורי המסכנים!” דובבו שפתיה חרש. מה חפצה לראותם עתה.

ובשמים הודלקו זה אחר זה, כוכבים קטנים מזהירים. שם מימין באופק נוצץ ורומז “וֶנוס” הבהיר באורו הקר והכחול. וכאלו קורץ לה בערמה ומזכירה דבר-מה שאין היא יודעת אותו בברור. שרה הביטה אליו זמן רב ותתאמץ לזכור אותו הדבר, שהאור הכחול קורץ לה עליו. פתאם זכרה ליל חשך, בית-קברות… ובתוך קברות האומללים ההם אשר עזבו בגעגועי-תוגה את עולמם החשוך, את עמק-הבכא הזה, אשר ראו בו רק רעב מצוקה וענויים – בתקוה-שלא-נתמלאה לימים טובים מאלה, – ובשביל אותם האומללים, בשביל אותה התקוה קברה אהבתה הראשונה. וּוֶנוס זה הביט אליה גם אז ממרומיו באורו הקר והירקרק.

ומה מבשר הוא לה עתה? מה צפוי לה בעתיד הקרוב?

ושתי תשוקות חזקות התרוצצו בקרב לבה: חפץ עז לראות את הוריה, לחבקם, להלחץ אל כתף האב ולבכות, לבקש סליחה… ויחד עם זה – חפץ עז אחר לראות את רובינשטין, לשבת על ברכיו, להלחץ אל חזהו ולבקש בו סתרה מהספקות, מההרהורים הרעים והקשים.

חלפו שעות, הרחוב כבר נתרוקן. לרגעים נשמע רק שעול שומר-החצר, או קול צעדי עובר מאוחר. ושרה ישבה עוד על סף החלון, מסתכלת בערב ושואבת מדומיתו וחשכתו זכרונות וגעגועים אי-מחוורים…

פתאם הגיעה לאזני שרה מן הרחוב מתחת זמירה דקה, עצובה, בלתי-ברורה.

שרה השחה את ראשה למטה וראתה עלמה אחת עטופה במטפחה גדולה יושבת על הספסל אשר מתחת לחלונה. נדמתה לשרה שזו היא אניוטה.

– אניוטה! – קראה שרה בדממה.

– שרה? האת הנך זאת! ענתה אניוטה מתחת כשהרימה אליה את ראשה.

– מפני מה אינך ישנה עדין? בשעה מאוחרה כזו?

– כך… אני מסתכלת בשמים. הרואה את כמה רבים שם היום הכוכבים? הם מזעזעים את קויהם כמו חיים… שרה, את אוהבת כוכבים?

– מעולם לא חשבתי על אדות זאת. כמדומה – שכן.

רגעים אחדים החשו שתי הנערות. שוב נשמעה מתחת נהימת-זמירה עצובה.

– שרה! – נשמע פתאם קול אניוטה.

– מה לך, אניוטה?

– כן דברת, לא הכל מסוגלים להביא קרבנות, אך… האם אלה המסוגלים לזאת יכולים להיות הסנוניות הראשונות של אביב רחוק רחוק מאד?

עוד הפעם הזדעזע בלב שרה רגש הפחד הכמוס, שחשה בקרבה תמיד לשמע דברי רעותה ושאלותיה, שהם נאמרים על פי רוב במין תמימות מיוחדה.

שרה הוציאה את חצי-גופה בעד החלון כשנכפפה למטה אל אניוטה שהתרוממה מספסלה והביטה אליה למעלה עם מטפחתה על כתפיה.

– שמעי נא – אמרה אחרי דומיה קטנה – משה היה צריך לעלות עד ראש הפסגה, למען ראות את קצה ארץ-מגמתו, הארץ שהקדיש לה מבחר כחותיו ומיטב חלומותיו… כל אדם, אניוטה, צריך להתרומם מעל תנאי הרגע, מעל המצבים הארעיים, מעל כל הפעוט שבחיים, למען ראות את ראש מטרתו, את פאת הארץ הנכספה…

כל תשובה לא נשמעה. אניוטה ישבה עוד הפעם על הספסל.

– ליל מנוחה לך, אניוטה! – אמרה לה שרה אחרי רגעי-דומיה אחדים – לכי, חביבתי, לישן כי השעה כבר מאוחרה.

–ליל מנוחה – ענתה אניוטה.

שרה ירדה מעל סף החלון, הדליקה נר והתחילה מרפדת מטתה. פתאם שמעה איך אניוטה קוראת לה.

– מה לך? – שאלה אותה כשראתה את זו עומדת עוד הפעם ופניה מוסבים אליה.

– הכבר הולכת את לישן?

– כן.

– ואני עוד לא אכנס החדרה. הלא לישן לא אוכל כבר היום. אני מרגישה את זאת מראש…

אחרי רגעים אחדים הוסיפה אניוטה:

– שרה, טובים היו דבריך זה מעט על משה… מקנאה אני בך, שרה! מאושרה את שכך את חושבת ומאמינה כך.

המלים עפו אל שרה נחנקות, חרושות ונבהלות, כרז; מתוך כל אחת מהן נשמע הד פרכוסה – של נפש צעירה. וזר היה לשמוע את השיחה הזאת בתוך הרחוב הנם. דומה כאלו הגה אותה הלילה המתענה גם הוא בשאלות חמורות בלתי-מבוטאות, אי-מובנות…

אחר כך כשהתפשטה שרה את בגדיה וישבה על מטתה והניחה את רגלה האחת על ברך השנית למען חלץ את פוזמקה, – נשקעה פתאם במחשבות. זמן רב ישבה כך בלי תנועה וצלה הגדול, המתוח על הקיר מאחריה, כאלו הביט אליה בדאגה כמאובן.

לב.    🔗

אחרי חדשים אחדים התעתדה אניוטה לנסוע חוצה-לארץ ללמוד. בימים האחרונים היה כל שיחה של אניוטה ביסוד בית-ספר לילדים עברים, אשר עלה במחשבתה של שרה.

– מאלה ששרשי נשמתם ינקו למדי מחיי הגלות – היתה אומרת תמיד – מאלה אין אנו יכולים לחכות הרבה. הם לא יבינו לנו ולא ילכו אחרינו. ראי, כמה קרירות, כמה אינדיפירנטיות נוראה מסביב, וכי כך מתעורר עם לתחיה? הלא כל צעד, שאנחנו עושות עתה ברחוב הסבלים, קונות אותו אנו במחיר וִתּורים אי-ישרים, פשרות מוכרחות. מבטנו צריך להיות מכֻון רק אל הדור הצעיר…

פעם באה אניוטה אל שרה ופניה מפיקים רצינות מיוחדה. אחרי זמן מה לחשה לה באזנה, שכפי שנודע לה, מונח בהבנק למענה חמשה עשר אלף רובל.

– ומה בכך? – שאלה שרה תמהה..

– מה לי לעשות?

– מה לך לעשות. זרה! מה את חפצה?

– סלחי! שכחתי לאמר לך… הרעיון הזה כיתד תקועה במוחי זה חדשים אחדים… חפצה אני להפקיע את עצמי מרשות הורי ולקבל את הסכום הזה. חפצתי לעשות לך סיורפריז כזה, לבוא אליך “בבקר לא עבות אחד” ולהניח על שלחנך את כספי: “הא לך יקירתי, חמשה עשר אלף רובל. יסדי לך בהם בית-ספר לילדים”. לילות רבים לא ישנתי, כמעט שלא השתגעתי מהמחשבה הזאת. אך איני יודעת, איך לעשות זאת? איני יודעת, שרה, איך להפקיע את עצמי מרשות הורי. אַ, שר’לה! – קראה בהתעוררות – לו היה בידינו סכום כזה, כח גדול כזה – כי עתה הכל יכולנו לעשות. יכולנו לפתח בית-הספר מצוין. אֶח-אֶח-אֶח! שר’לה… כסף! כסף! בלעדו מה אידיאה גרידא עושה?…

אניוטה חזרה בחשאי על בתי-ערכאות וטוענים שונים לבקש עצה, אך לשוא. ושרה רק התפלאה, לא יכלה להבין, איזו הדרך באה לרעותה מעשיות כזאת.

סוף סוף הגיע היום, שנועד לנסיעת אניוטה.

שרה הלכה בבקר לבית הנתיבות. השמש שעשתה בבת-צחוק של עלומים. מן השמים הטהורים זרמה מנגינה נפלאה, ואל תוך הנפש פרצו רגשות חדוה; ששון חיים ותקות-נוער עליזות, אשר היו שפוכים על כל פנים, נשקפים מתוך כל העינים, שקדמו את שרה בבית-הנתיבות… רבים ממכירי אניוטה ומכירותיה שבאו ללותה, התהלכו ועמדו כנופיות, כנופיות; שוחחו, התלוצצו, צחקו וכנראה בלב טוב, אך אניוטה לא באה עוד. ושרה התהלכה יחידה בין המכרים הרבים. עוד מאתמול, מאז שבאה אליה אניוטה והועידה לה את שעת הפרידה בבית-הנתיבות – תקפו אותה מין געגועים עזים, עגמה רבה, כאלו היה עליה להפרד לנצח מדבר חביב מאד, מאחד מחלקי הויתה היותר יקרים…

לבסוף באה אניוטה בלוית הוריה ואחיה. על ראשה היתה מגבעת בעלת שולים רחבות שהסתבכו מעליהן ומתחתיהן פרחי “זכרני”, ופני אניוטה שהסתתרו תחת השולים נראו יותר פעוטים ויותר ילדותיים. הם היו נרגשים מאד, אך חוט של חן חדש, צעיר, נמתח עליהם, בכל תנועותיה המהירות. מתוך עיניה המבהיקות נשקפו נער, חיים ותקוה. שרה הניעה לה מרחוק בראשה, ואניוטה רצה אליה, מברכת על דרכה בחפזון את מכריה, שסבבו עליה מכל עבר. היא חבקה לרעותה ונשקה לה נשיקה יותר ארוכה מהרגיל.

– סוף סוף אני נוסעת…

– כן, אניוטה את נוסעת – ושרה לא יכלה לגרוע עיניה מהפנים השמחות והצוחקות; מבלי משים נאצל גם עליה מרוח החדוה הממלא את רעותה.

– עוד לא נשמע הצלצול הראשון; הבה נתהלכה. הלא כל כך הרבה יש לי לדבר אתך – אמרה אניוטה, כששלבה את ידה בזרוע רעותה.

– הלא שם מחכים לך מכריך.

– יחכו…

הן התהלכו יחדו. אצלן נגבבו כל כך הרבה מחשבות שהיו צריכות לספר זו לזו לפני הפרידה, וברגעים האחרונים האלה – כמו שמזדמן תמיד במצב כזה – כאלו בגד בהן זכרונן ולא יכלו לזכור בשום אופן דבר מכל אלה. ותדברנה על ענינים צדדיים פחותי ערך וחסרי ענין.

– מתי תבואי לציריך?

– אינני יודעת – השיבה בצחוק; – כאשר יביאני המסע, אז אהיה בציריך.

– ראי, אל תשכחי לכתוב אלי מיד אחרי בואך.

– נו, נו, אל תדברי הבלים… אֶח, שר’לה, שר’לה! – אמרה אניוטה והניעה בעצב את ראשה – למה את נשארת פה?

– הצריכה אני לנסוע אחריך? – ענתה שרה בנפש עגומה. – לא, ידידתי! כבלים חזקים קושרים אותי אל המקום הזה! אינני יכולה לנסוע, עוד חובות גדולות מוטלות עלי…

– צדקת, צדקת… שערי נא מה טוב, מה נפלא יהיה, כאשר אשוב מציריך מזוינה במדעים. למועד ההוא יכלה גם רובינשטין את למודיו, הכן הדבר? אַ? אָ, שרה, כמה תתקדם אז עבודתנו? הוּ, הרים נעתיק!… – היא נופפה אגרופיה באויר, כאלו להראות איך מעתיקים הרים.

– כן, אניוטיצ’קה! “החוט המשולש לא במהרה ינתק”. מי יודע אולי במשך העת הזאת יספחו אלינו עוד הרבה עובדים!

– ואותי יפגשו בציריך הרבה מכרים, מחברי פטיה שכתב להם על אֹדותי – קראה אניוטה פתאם. היא היתה נפעמה כל כך מנסיעתה, עד שלא יכלה להתרכז בענין אחד, במחשבה אחת.

בינתים נשמע הצלצול השני. התחילה תנועת-חפזון.

– אניוטה! אניוטה! – קראו הוריה של זו מתוך הכנופיה שנאספה מסביב להם.

שתיהן מהרו אל הכנופיה ההיא ובינתים אמרה אניוטה אל שרה:

– שמעי נא, שרה! מים שוחקים אבן, זכרי נא זאת! לעת עתה הכיני עבודה, יסדי “חדר”, בית-ספר, וכשנשוב מחוץ-לארץ, תראי, איזה מורים טובים נהיה…

נשיקות מצלצלות רבות נשמעו. אניוטה ושרה עמדו זמן רב חבוקות, נלחצות זו לזו, וכשנפרדו נוצצו דמעות בעיניהן…

נשמע הצלצול השלישי. אניוטה כלה מזהירה ונפעמה עמדה על יד החלון וזרקה דברים מקוטעים פעם לזה ופעם לזה מהמלוים אותה. המסע נעתק ממקומו, התמתח כנחש ענקי. ועיני שרה נצמדו אל הנחש המתפתל, ויגון עמוק נשקף בהן.

דבר חביב מאד, חלק יקר מהויתה, מישותה, נפרד ממנה ומי יודע – אם לא לנצח…

 

ספר חמישי    🔗

לג.    🔗

בימים הראשונים קשה היה לשרה מאד לחיות ולעבוד בלי אניוטה, קשה ביחוד היתה לה שעת בין השמשות, כשהיתה יושבת לבדה בחדרה, המלא צללי ערב, ומביטה בעד החלון אל העננים הקלים הטסים בחפזון זה אחר זה, - צער עמוק היה לוחץ את לבה וחפץ היה מתעורר בקרבה לשבת על יד אניוטה, לחבק בידה האחת את מתניה, ולהחליק בשנית את שערותיה כשהיא מספרת על דבר פעולתה בתוך האגודות ומדברת על עניניהן ותקותיהן לעתיד. כמה אמונה עזה נשמעה בדבריה! ובקולה היתה מצלצלת איזו רכרוכיות, רכרוכיות של ילדות נעימה… אוהבת היתה שרה לשמוע גם את שאלותיה של רעותה, שאלות של ספק, של פקפוק, נדנוד האמונה והתמוטטות הבטחון.. מי יודע אולי אהבה שאלות אלו, מפני שבהן נשמע הד קולו הפנימי של לבה, מפני שדבריה המכונים לחזק את הבטחון בלב רעותה – היות מכונים יותר אל עצמה, לחזק את הבטחון המתמוטט בנפשה שלה?… יהיה איך שיהיה, והיא הסכינה אל הפנים העגומים, אל הדברים העצובים, - עתה היא חסרה אותם…

באחת השעות האלה סרה לבית ר' חצקיל, שזה ימים רבים לא היתה שם. בבית לא הועל עוד אור, רק האש מהתנור הבוערה האירה את חצי-גופה של בילה, שעמדה ובחשה בכף גדולה בסיר. בילה הפנתה את ראשה, אך לא הכירה ברגע הראשון את הבאה. פתאם הכירה את שרה, קפצה אליה ונפלה על צוארה:

-ש-ר-לה!

הזקנה חבקה לה, לחצה אותה היטב היטב אל לבה וכסתה את פניה בנשיקות.

אך זו אורחה! אלי… מה שלומך, שרה? ואני התכוננתי כבר ללכת אליך, לדעת מה אתך ומדוע אין פניך נראים זה כבר, - אך איני יודעת את משכנך; מלבד זאת אין לי על מי לעזוב את “שלי” - דברה בילה כלה רועדה משמחה – אלכה ואראה, ההתעורר משנתו, הוא יצא במחולות משמחה… ובריאותו רפה, בתי, רפה… ה' ירחם! – היא השפילה את קולה והגישה את קצה סנורה אל עיניה – זה ימים רבים לא ירד מעל מטתו ובשבוע שעבר כבר חשבתי… אל תפתח פה לשטן.

הזקנה נכנסה אל חדר בעלה לאִטה, כשהיא צועדת על ראשי אצבעות רגליה, ושרה הלכה אחריה.

בחדר היה חשך, שררה דומיה שלמה. בילה נגשה אל המטה, שחה עליה ואחרי שהקשיבה זמן-מה שאלה בלחש:

–חצקיל… הישן אתה?

–מה?… לא!

–היודע אתה, שר’לה באה..

–מי, שר’לה? איה?

שרה ידעה, כי זה קולו של ר' חצקיל, אך בשום אופן לא הכירה אותו: כל כך שונה מזקנה וחולשה, נעשה יבש, צרוד וקטוע.

שרה נגשה אליו גם כן לאטה, השחה אליו את ראשה ואמרה.

–הנני, ר' חצקיל! מה שלומו?

ר' חצקיל שתק רגע ואחרי כן התרומם מעט ויאמר בקולו החלש:

הדליקי נר… הבה אסתכל בך!

בילה כבר טפלה במנורה, הדליקה אותה. לאור המנורה ראתה שרה את פני ר' חצקיל שהבהילו אותה מאד, וכמעט לא הכירה אותם. פניו היו דלים, לחייו שקועות, זקנו הקצר והמחודד כמו התפזר יותר, שפתיו החורות והדקות רעדו, ועינים כהות בלי זיק חיים נשקפו מתוך חוריהן העמוקות.

לב שרה התדפק למראה החורבה החביבה הזאת. היא שחה יותר אל החולה ותשאל עוד הפעם בקול רך רך מאד:

מה שלומו, ר' חצקיל?

ר' חצקיל הוציא מתחת השמיכה את ידו הכחושה והרועדת שאצבעותיה נפרדות כמו מחסר כח לחברן. הוא הניע ידו באויר לאות בטול, וכרגע חזרה ונפלה בלי כח על השמיכה.

הלא רואה את… שבי נא פה אצלי וספרי לי, מה שלומך את… במה את

מתעסקת ואיך את חיה? נראה, ששכחת אותנו לגמרי… אני הולך וגוע… ואת… לא סרת גם אלינו.. בגרונה של שרה התחיל מפרכס דבר-מה מחניק.

עוד יחיה, ר' חצקיל, עוד יהיה בריא! למה הוא מתיאש; מחלה היא וסופה

לעבור…

ר' חצקיל הניע עוד הפעם את ידו הכחושה באויר ויורידה על השמיכה בלי כח.

– אני חושב אותך לחכמה, אוהבת אמת, ולה את מדברת דברים כאלה… ספרי

נא לי, שרה מה נשמע אצלך?.. כסדר ספרי.. הכל!…

שרה ישבה על הכסא שאצל המטה, אחזה ביד הכחושה המוטלת בלי כח על השמיכה, והתחילה מספרת ע“ד האגודות השונות שנוסדו בסיועה להפצת הרעיון ללמוד השפה, הספרות וההסטוריה; ע”ד החברים ו“הלוחמים” החדשים, שנתוספו במשך העת האחרונה, ועל המכשולים הרבים, המעצורים השונים שהמתנגדים שמים על דרכם, באחת – ע"ד מלחמות שונות, נצחונות, עליות ונפילות, תקוות ותכניות-פעלה לעתיד… היא ספרה בלי סדר, בקפיצות מענין לענין, אך בחם נפש רב, בהתלהבות עצומה. כל מה שנגבב בתוך נפשה במשך העת, כל העלבונות, המכאובים והתקות החדשות שסערו את רוחה, השתפכו לפני החולה החביב.

כפו של החולה הזדעזעה יותר ביד שרה.

– טוב לך עתה, שר’לה – אמר לה – עת יקרה, עת זהב לך עתה.. אפשר לקנא בך, בחייך… מלחמותיך, יסוריך זרים לי… אינני מבין אותם.. אבל שומע אני, חש אני בהם דבר גדול ונפלא הולך ומתהווה… אח, שר’לה, קשה עלי עתה המיתה שבעתים… לא טוב למות בימים האלה… לא טוב..

שרה השתתפה בצערו של זקן זה, וכמה חפצה להשמיע לו איזו מלה חמה, לנחמו ולעודדו; אך מלים לא נמצאו בפיה. והיא החליקה בדממה את היד הכחושה והזקנה.

זמן רב שתקו שניהם.

– ועם שלך כלית חשבונותיך? לא כתבת להם מאומה?… שרה הבינה למי הוא מכון בדבריו.

– לא כתבתי להורי, כי עוד אל באה העת שאתחרט במעשי, שאתיאש מחיי…

ר' חצקיל הניע ראש באי-רצון,

– אינני דנך, חלילה, לכף חובה… אולי עקשנותך נצרכה, אולי טוב הדבר… לא על זאת אני דן עתה, אך בכל זאת… ראוי.. לחוס על הורים…

שרה חשה דקירה בלבה לשמע המלים האחרונות. הדבר המחניק שפרכס בגרונה פרץ בשטף דמעות מתוך עיניה.

– לא בשביל הנאתי, ר' חצקיל, עזבתי אותם.. גם לי רע… וכי יודע הוא כמה אני סובלת! יש שאינני ישנה בלילות ובוכה על משכבי שעות רצופות… צר לי על הורי, חפצה אני לשוב אליהם.. הוא אינו יודע כלל, כמה קשים יסורי…

– רוצה את לשוב, נוּ, ומאיזה צד ה“מניעה”?

– כך, רוצה אני ואיני יכולה בכל זאת לשוב אל אבי, איני יכולה!… כל חיי סבלתי, עוניתי… כל הימים בקשתי את דרכי, אמרתי עתה כבר מצאתי דרך נכונה לפני, ופתאם… לחזור? זאת הלא דורשים ממני… לא! לא!… קראה בדמעות,

– אביך הודיעני כי חושב הוא לבוא אליך בקרב הימים– אמר ר' חצקיל באיזו קרירות מיוּחדה, כאלו בקש לנסות אותה.

– איך! א-בי-יב-א אלי? למה? אַי, לא צריך… לא צריך.. למה יבוא?

– זאת לא הודיעני, בודאי כדי לשדלך שתשובי אליו..

– שאשוב אליו? – קראה וקפצה ממקומה – אך זה אי אפשר, ר' חצקיל, יקירי, חביבי! לא אסע, לא אסע! – היא התחילה רצה בחדר נרעשה מאד.

– לא, איני יכולה בשום אופן לשוב אליו.

פתאם נגשה אל ר' חצקיל, הורידה את ראשה על חזהו ויבבות עמומות הרעידו כתפיה.

– אלי! אלי! מדוע נטל עלי להתענות ככה? – דובבה מתוך בכיה.

בכי שרה סער את רוח הזקן החולה. בעיניו היבשות והכבות כמו הודלקו שביבי-אש רחוקים… הוא הניח את ידו על ראש העלמה הנלחצה אל חזהו וידבר בלחש:

– יברכך אלהים וישמרך, בתי!

בילה, אשר היתה כל העת כעדה אלמה של החזיון הזה נרעשה גם היא ברגעים האחרונים, ותגש אל שרה ותנתק אותה מעל מטת ר' חצקיל ותושיבנה אל השלחן ותפצר בה לשתות כוס תֵּה, היא לא התבוננה, עד כמה הורע מצבו של החולה מחמת בקורה של אורחתם היקרה..

בשעה מאוחרה מאד יצאה שרה מבית ר' חצקיל. וזמן רב שוטטה עוד ברחובות הריקים והשוממים, עסוקה כלה במחשבה אחת:

– אביה יבוא אליה להשיבה אליו…

היא לא תלך אחריו, תלחם בו ותעמד על דעתה. אך כמה קשה יהיה לה הנסיון. היא הלא אוהבת כל כך את אביה, את אמה, את ביתם, כפרם ויערם! כמה היא מתגעגעה על כל אלה.. כמה היא משתוקקת לחבק, ולוּ רגע אחד, בזרועותיה את אהובי נפשה, לדרוך בחורשה החביבה, שבה אצורים זכרונות רבים וחביבים כאלה, זכרונות אהבתה ותענוגיה הראשונים, הזיותיה ומחשבותיה היותר נסתרות!…

הרעיון על דבר אביה היה מתעורר בקרבה לפרקים, אך היא היתה מטביע אותו מהרה בתוך עניניה ומסחת דעתה ממנה בפעולתה האֶנרגית. מכתבי אניוטה היו מסיעים לה גם כן להסיח דעתה מהמחשבות הצדדיות. שפע הרשמים החדשים והכבירים ממראות-הטבע הנפלאים בשויץ, מהחברה החדשה והחיים החדשים פעל על אניוטה הנוחה להתלהב ולהתרגש באופן נמרץ, נסך עליה כעין שכרון. “הרשמים מעיקים עלי וכאלו מדכאים את רוחי, נשמתי”, כתבה במכתביה. היא תארה את הדר הטבע, ספרה על דבר הפגישות השונות, על דבר החברה החדשה, שנכנסה לתוכה. ומכתביה היו ארוכים מאד, מזַנקים בשפע חדות-חיים והכרת כח-עלומים מאֻשרה… שרה אהבה לקרוא את המכתבים האלה, שכאלו היו משכרים גם אותה, מגרים את עצביה ומעוררים בקרבה תאוות סתומות, געגועים כמוסים, שאיפה נמרצה לחיים, לתענוגים וצער טמיר על העלומים החולפים וגזים בלי שמחה…

מפעולת השכרון הזה נעשתה עבודתה יותר נמרצה, ואהבתה – יותר סוערת ועזה. לחבריה ועוזריה היו ידועות היטב התקופות האלה בחיי שרה, ובלי דעת נשתעבדו להשפעתה, נמשכו אחריה, ועבדו ופעלו הרבה גם הם…

– הלאומיוּת מתגברת בעיר! – דברו רבים בגאוה ורבים בצרות-עין.

–היא רותחת עתה –סמנו קרוביה ומכריה ביתר דיוק. וברגעי-רתיחה אלו קבלו גם מכתביה, שכתבה לרפאל רובינשטין, צורה אחרת. חם-נעורים, עזה-תאוה וצמאון-אהבה זנקו מכל שורה ושורה… וכמעט בכל מכתב שלחה לו דבר-מה למזכרת.. ורפאל שלא היה אוהב בכלל להרבות שיחה על דבר רגשות אהבתו היותר עמוקים, – התעורר גם הוא מהשפעת מכתביה, והדעות המפשטות החדשות והכלליות שהיו ממלאות את מכתביו תדיר – עזבו את מקומן לדברים יותר חמים.

"את, שרה – כתב לה באחד מכתביו – הנך אחד הכוכבים, אשר יצר הבורא להאיר את מחשכי חיינו; אחד היצורים, שתעודת חייו היא לעודד חיי זולתו.. ביד רחבה, בפזרנות השיבות לי את הנֹער והעלומים, שגזלו ממני החנוך הרע והבערות… שם ברחבי השדות תחת שמי הקיץ העירות בי את עלומי שנרדמו, הסירות את הגלד הקר, שמתחו על לבי מחנכי וחיי האפלים. כן! שמש חיים היית לי, השפעת עלי אור וחום, פנקת ופתחת בקרב לבי את הפרח היותר נפלא ונהדר, פרח האהבה כלו שלך הוא, שרה, ולנצח, שלך לנצח, השומעת את?…

“בכליון עינים – הוסיף – מחכה אני לחג היותר נאור בחיי, לימים שאחיה ואעבוד אתך יחד… קרובים, קרובים הימים האלה!”

אל ר' חצקיל היתה באה לעתים תקופות. פעמים שהיה ישן, ופעמים כשהיה ער – לא יכלה לדבר עמו הרבה, מפני שהדבור היה מיגע אותו. אך בכל זאת היתה חשה בקרבה רגש חם מאד שלא הבינה בעצמה מהותו, רק אחת הרגישה בנפשה היטב שאלמלא היו לה ר' חצקיל ובילה היתה קשה לה יותר הפרידה מהוריה, ויותר היו מענים הגעגועים עליהם..

פעם כששבה מהוראת-שעה והתפשטה במסדרון – הודיעה לה המשרתת בלחש:

– גברתי! שם בחדרה מחכה לה איזה יהודי.

בלב שרה כמו נתק דבר-מה. “אבא” חלפה מחשבה במוחה. היא חשה כי פניה חורו. רגע עמדה במסדרון, כשראשה מוטה וקצה אצבעה תחוב בפיה, היא נמלכה רגע בלבה, אחר החליטה ותכנס אל חדרה.

אל שלחנה ישב איש ויעלעל בספר. היא עמד על הסף ותבט אל שערות ראשו ממול ערפו שהלבינו. האיש פנה אליה, קם מעל הכסא ויעמוד לנגדה במלוא קומתו. גל חם שטף בכל גוה, דחפה ממקומה והיא מהרה אל האיש בחברה בזרועותיה את צוארו, הסתירה פניה על חזהו ותבך בקול גדול.

– אבא… אבא..

זקנו של אביה רעד ועיניו התחילו ממצמצות. הוא החליק בידיו את שער ראשה ודבר אליה ברוח נסערה.

– הרגעי, ילדתי, הרגעי! למה את בוכה, פתיתי? אין רע.. אין רע.. אפשר עוד לתקן… אין דבר, עוד נתקן…

– לא, אבא… אי אפשר, אי אפשר, אבא!

– מה?

– אי אפשר לחזור… לתקן…

– מדוע? – שאל האב, וכשהעתיק בשתי ידיו את ראשה מעל חזהו הסתכל בפניה. באותו רגע שונו פניו ונעשו קרים, גבות עיניו התכנסו.

הוא לא דבר דבר, הוא לקח כסא וישב עליו, הוא רמז גם לה, שתשב. אך היא שלבה את ידיה על חזֶהָ וכך עמדה לפני אביה.

– שמעי נא, שרה, אני חפץ לדבר אתך הפעם ברצינות… פתח האב.

אך שרה חפצה לדחות את הדברים האלה עוד לרגעים אחדים.

– ואמא… מה שלומה?

– ממ… היא עודנה מתחזקת לעמוד על רגליה… – אמר בדממה והשפיל את עיניו לקצות נעליו.

– האומנם… אמי חולה? – שאלה בקול בוכים.

הוא הרים את ראשו ופניו הביעו התרגשות עזה.

– ואת חושבת, שהרשיתי לעצמי לבוא אליך ולדבר אתך, לולא אמך.. רק אשה היא, ואני חס עליה.. היא הולכת ונמסה כדונג.. מה אפשר לעשות.. הרי אני נוטל ומטריח את עצמי לנסוע העירה אל הבת.. מממ.. – הוא הניע את ראשו והביט אליה במבט-תוכחה, שהכריח את שרה להשפיל את עיניה.

– ובכן, שרה! מה את חושבת לעשות?

– מה יש לי לחשוב?

– התעקשת מעט ודי לך, עתה עת לך לעזוב את עקשנותך! חפץ אני, שתסעי עמי הביתה.

שרה הניעה ראשה בשלילה.

– שרה! ומה תהא תכליתך? הלעולם תחשבי להשאר במצב כזה?

– ומה תהא “תכליתי” אם אסע אתך הכפרה? מה אעשה שם?

– הככה את מואסת את הוריך עד שאינך חפצה כלל לשבת אתם.. אשה סכלה, והיא בוכה שם עוד…

– אָ, אבי! אבי! לוּ ידעת, כמה אני אוהבת אתכם.. כמה אני נכספת אליכם… אך בכל זאת… לשבת בכפר בודאי לא “תכלית” הוא..

– הכי גבר את, שתבקשי לך “תכלית”?

– לא אני, רק אתה החילות לדבר אלי על דבר “תכלית”. אני איני מבקשת אותה, כי כבר מצאתיה.

– כבר מצאת אותה, ואני אינני רואה כלל…

– עבודתי היא תכליתי!… אני עמלה להפיץ בעם, בין נערות כמוני, את ידיעת שפתנו העברית, את הרעיון הלאומי, שכך לא מצא חן בעיניך… אני עובדת ועמלה, אבי, ומה לי עוד?

– ח-ח-ח… היצאת מדעתך? מה את סחה, כל השומע יצחק לך.. הרי לכם ת-כלית!… רבונו של עולם! מי הוא המשוגע, אם אני או הם…

– נניח שמשוגעה אני, אך השגעון הזה יקר לי, בלעדו אינני יכולה לחיות…

– התבונני נא, הראית מימיך נערה כזאת? החכמה את מֹכל האדם? מה את דואגת לכלל ישראל, מי מבקש ממך שתקפצי בראש ותעסקי ב“מצוות” כאלה?

– מי מבקש ממני? וכי מי יבוא וידרוש ממני; כזאת וכזאת עשי? אני הבינותי את חובתי והנני נוטלה עלי… ולא יחידה אני, האמינה, כי רבות הן העובדות אתי יחד… לא יחידה אני!

אביה התהלך בחדר נסער, פורש כפיו.

– זהו עסק – קרא ועמד נגדה –או לילדות קטנות או לבתולות זקנות. לאלו אין ענין אחר, והאחרות מבקשות להצטין, למצוא חתן.. המדמה את שתמיד תתעסקנה בהבלים כאלה? כמעט תשיגנה להן חתנים, אז תראי אם לא תצחקנה לך ולהבליך.

הדברים האלה הכאיבו מאד את נפש שרה: נדמה לה, כאלו ירקו באיזו פנה חביבה שבלבה.

– מה אתה דורש ממני, אבא? מה אתה מבקש? – התחננה אליו –אינני יכולה, איני יכולה…

– חפץ אני להבינך, שאינך עוד ילדה קטנה.

– ומה בכך?

– צריכה את לדאוג לעתידותיך… הימים אינם טובים ביותר.. צריך להקדים ולבסס מצבך.

– אינני מבינה.

– לוּ ידעת, כמה שדוכים טובים מציעים עתה…

אך שרה לא נתנה אותו לכלות את דבריו, שהכאיבו אותה מאד. היא קפצה ממקומה ופניה מתולעים כלם.

– לכל השדוכים וההצעות האלה אין שום ערך. איני רוצה בהם לחלוטין.

– כ-ן?… אולי כבר יעדת לך חתן בעצמך, אין מקשין קושיות הרבה.

כן, רוצה אתה, יש לי כבר חתן.

אולי אתכבד לדעת את שמו?

– גם זאת צריך אתה לדעת?… נוּ, אם כן דע לך, שמו רפאל רובינשטין.

– אַ-ה! – קרא האב, כאלו אך עתה הבין הכל. פניו חורו וזקנו החל לרעד.

– אבל אני… אנחנו לא נסכים לזאת בשום אופן, המבינה את? את בתנו היחידה, כל כחותינו הקדשנו לך, כל עמלי היה בשבילך… אין אנחנו יכולים להסכים לשדוך כזה, הלא הורים אנחנו!

הוא התחיל רץ מפנה לפנה בחדר, כאלו צר היה לו המקום; וזקנו וקולו רעדו. פתאם עמד, ובקול של החלטה גמורה אמר:

– שרה! את לא תהיי כלתו של זה, השומעת את?

– אני אוהבת אותו, אבי!…

– כן, אב אני! – קרא בקול גדול ויך באגרופו על השלחן.

ואני איני עוד ילדה קטנה. צריך אתה לשים לב גם אל רגשותי…

– שרה! למה לנו להרבות להג? אם בת את לי, אם אוהבת את את אמך, – על אדותי אינני מדבר עוד – עזבי שגעונותיך, ואם לא – היי שלום!

– אבי! התבונן… אין אני יכולה! – היא הושיטה אליו את ידיה כמבקשת על נפשה; על עיניה היתה מזורה שוב רשת של דמעות.

הוא הניע ידו ויצא מחדרה בחפזון; בצאתו שכח גם לנשק את המזוזה.

היא מהרה אחריו, אך הוא ירד במרוצה מעל המעלות ולא פנה אליה, לא הביט אחריו.

– אבי! – פרצה מפיה קריאת-יאוש.

הוא עמד ויפן אליה כמחכה לשמוע; אך שרה לא ידעה מה תאמר.

– לאמי… אמור לאמי… אני מברכה בשלום, תרגע נא!.. אמור לה, שאוהבת אני אתכם…

מבלי ענות אותה הפנה שכמו וילך לו.

ושרה עמדה נדהמה, נשענה בשכמה אל הקיר וידיה לוחצות את ראשה.

לד.    🔗

ראשה סובב ובלבה חשה כאב קהה. היא אמרה ללכת אל בית ר' חצקיל. אך כמעט עברה צעדים אחדים נזכרה, שאביה עתה שם בודאי, ותלך הלאה בלי מטרה. באזניה צלצלו בלי הפסק דברי אביה: “זהו עסק לילדות קטנות ולבתולות זקנות”…

אותו הטוֹן הגס, שבו נאמרו הדברים, עשה עליה רושם מדכא. מבלי משים נזכרה בחברותיה, פוליה, סשה, ואניוטה, בדבריה, פקפוקיה וספקותיה של זו… פתאם קראה לעגלון ותצוהו להובילה אל פרור העיר אשר מעבר לנהר, אל מעון פוליה, רעותה היחידה שגרה בעיר.

פוליה כבר היתה נשואה לשמרלינג. ודירתה היתה בבית-עץ יפה מצבע ירקרק בנוי על חוף-הנימן התלול ומוקף גן-פרחים קטן. שרה היתה פה בפעם הראשונה ומערכתה הנאה של הדירה המרֻוָחה, שנכרו בה סימני זריזות מיוחדת של בעלת-הבית, עוררה בלבה מין רגש אי-נעים, מעין שאלה רחוקה ובלתי ברורה: “האומנם לזאת מקדשת עתה פוליה את רוב עתותיה?”. אך היא לא הספיקה לסים מחשבתה, עד שמחדר הסמוך נשמע קול צחוק ידוע לה. בעוד רגע נפתחה הדלת, ופוליה נכנסה במרוצה ותפול על צוארי שרה.

–יקרתי! חמדתי! – היא אחזה בשתי ידי שרה והביטה אל פניה בשמחה ובאהבה רבה – כבר חשבנו לסור אליך, אך מאז שבנו מדרכנו זה כשבוע טרודים היינו כל הימים להביא סדר בדירתנו. אינך יכולה לשער, כמה עמלנו, עוד עתה ראשי כואב…

שרה הביטה אל רעותה שהיתה כמתאוננת ולא הכירה בה שום סמן של כאב וצער. היא, כמו הדירה ורהיטיה, היתה כחדשה יפה, צעירה ומזהירה. היא > היתה לבושה שמלת-אַמפּיר רחבה ולבנה שירדה על גוה בכפָלים ארוכים ויפים, שרוליה הרחבות היו מופשלות קצת ועל ידה האחת היתה אלונטית. פניה וצוארה המלאה, העגולה והחשופה הבהיקו בלֹבן ענג ובריא, שפתיה העבות והתאוניות היו פתוחות, כמנהגה, בצחוק עליז; רק ברשמי פניה היה דבר-מה חדש, שלא יכלה שרה לעמוד על אופיו, ובעיניה נוצץ אור בלתי רגיל ששִׁפּר אותה יותר, והוסיף לה חן הרבה.

פוליה הכירה בשרה שמבטת היא אל האלונטית, וכמתנצלת אמרה:

–כך מנהגי להפיח כל יום בבקר את האבק מהרהיטים. על המשרתות אין לסמוך בכמו אלה, מפני שאינן עושות באמונה את המוטל עליהן.

“נראה הדבר שענין אחר זולת זה אין לך”, חלפה מחשבה בלב שרה.

– אך למה אנחנו עומדות פה – קראה פוליה – נלכה נא אל סֶניה שלי, הוא יושב עתה בחדר עבודתו.

בדרכן אל חדר עבודתו עברו את חדר-האורחים, אשר שרר בו חצי-אֹפל מפני הוילונים ועציצי הפרחים הרבים. בין אלה הסתתרו שלחנות פעוטים, חפצים שונים שקשה לדעת תפקידם, צעצועים, פסלים – מפוזרים באי- סדר מחושב מקודם. חדר-העבודה היה מרֻוָח יותר ויותר, אור היה בו.

–חבל שסֶניה שלי איננו – קראה פוליה כשנכנסו אל החדר –בודאי הלך לאיזה מקום, אך מהרה ישוב. נשב נא ונשתעה מעט.

על שלחן הכתיבה היו צעצועים שונים, מכשירי כתיבה מהודרים, מחברות וגליונות שונים.

–נוּ, מה נשמע אצלך חדשות, זה ימים רבים לא נראינו… ומה שלום סשה, אניוטה?

סשה בורשה, לומדת בבית-הספר לרופאי שנים, ואניוטה, באוניברסיטה

הציריכית.

ואני נשאתי לאיש… אֵלי, כמה נפרדו דרכינו, וכמה חפצתי לדעת, איזו דרך

תבחרי לך את.

כבר בחרתי לי את דרכי – אמרה שרה לענות, וענתה אחרת:

אין אני מבקשת כל דרך, ספרי לי את על דבר חייך – הוסיפה אחרי רגע.

מה יש לי לספר לך?

איך, הלא נסעת, ראית ושמעת הרבה חדשות… גם בשויץ היית?

כן, היינו בשויץ שני ירחים, שם מקומות יפים הרבה ביחוד ההרים… מה נהדרים

הם שם ההרים! מה נורא ונעים לטפס עליהם!

פוליה התחילה מספרת מרשמי מסעיה, אך בדברים כלליים ושגורים, שלא העידו כלל על רבוי הרשמים שנקלטו בזכרונה. באותה שעה היתה ידה משעשעת בסכין-שן מהוקצע, ושרה לא גרעה עין מפניה הבריאים והמפיקים שובע רצון גמור.

–גם את הוָלגה ראית, כמדומני? הבאמת יפה היא כמו שמתאר אותה גורקי?

אַח, הוָלגה! מה יפים חֻפיה ומה רועשים בה החיים! אניות-הקיטור העוברות בה

גדולות הן, לא כמו אלו העוברות על פני הנימן. ביַרוסלבל ראיתי, עד כמה אוהב הרוסי את “האֵם-ולגה”. המסלול הארוך על שפת הנהר הוא גבוה מאוד וגדר-ברזל עובר לארכו. ולוּ ראית בערבים, כמה אנשים נאספים שם, שואפים אל הנהר, עומדים שעות רצופות על יד הגדר ומסתכלים בעינים של אוהבים אל ולגה-היפהפיה, אל אניות-הקיטור הגדולות המפלגות את מימיה ומכות בה גלים… וסירות קטנות וקלות מתנודדות על פני הגלים… משִם עולים צוחת עלמות וצחוק בחורים… וכל האויר ספוג צחוק, שירות ונגינות.. כן, עליזים וצוהלים שם החיים…

כן, שם גם חיים, גם עליצות… – נהמה שרה. רגע קטן שררה דומיה. פתאום

התעוררה פוליה.

הן לא ראית עוד את קוליה שלי! –קראה בשמחה וקפצה ממקומה – הן חפצה

את לראותו, אַ? נלכה נא אל חדר-הילדים. בחדר-ילדים מרֻוָח ומלא אורה עמדה עריסה נהדרה, ואומנת צעירה טפלה בילד.

הישן הוא? – שאלה פוליה את האומנת בלחש. פני המדברת לא נראו לשרה, אך

קולה נדמה לה כל כך מוזר.

לא – ענתה האומנת. פוליה מהרה אל העריסה, השחה את ראשה וצפצפה

בשפתיה:

מ-צצה! מ-צצה! אַ-אַא-א… פעוטי! מצחק אתה? א-א-א? רוצה אתה לבוא אלי,

זעירי? מצ-צה… וכשהיא מצפצפת בשפתיה, מפטפטת בלי הפסק, לקחה בזהירות מן העריסה כר מאורך שבתוכו פרכס ילד-ורודי פעוט.

נוּ, למה? וכי אפשר שלא להתאהב בגבור-ענק כזה? מה?

אֶ, ילד יפה לך, פוליה! – אמרה שרה שהתענגה יותר על מראה פני האם.

פוליה עמדה אצל החלון ותניע בידיה את ילדה ותפטפט לו דברי חבה שאין להם מובן. שרה הביטה אל רעותה ששטפו עליה גלי אורה בעד החלון ובאותה רגע הבינה מאין בא לזו ברק העינים הנאצל והבלתי-רגיל. פוליה היתה לאם! הדלת נפתחה ושמרלינג בא. הוא שונה עוד יותר מפוליה. כרסו גדלה והתעגלה ופניו נעשו שמנים ושבעים יותר.

– סניה, ראה, מי אצלנו? – קראה פוליה בשמחה. שמרלינג שמח מאד לראות את

שרה. זמן רב לחץ את ידה, הקיפה בשאלות רבות ושונות על בריאותה ושלומה. לבסוף שאל אותה:

–ומה דעתה על יורשנו? אין להכלם בו.

– אָ-אָ! ילד נחמד!…

שמרלינג לקח את התינוק מידי אשתו והתחיל עושה לו העויות משונות ומדבר עמו, כמו שמדברים עם גדול. פוליה, כשהניחה ידה על שכם בעלה, לא פסקה להשמיע לילדה מיני קריאות ושמו של חבה.

מאין לך כל השמות, התנועות האלו? – העירה שרה בצחוק מקוסמה מבלי

משים ממחזה אשר-המשפחה שלפניה.

וכי יודעת אני – ענתה פוליה ומשכה בכתפיה – נראה הדבר, שנולדו אצלי יחד

עם קוליה, ח-ח…

אך מה אנחנו עומדים פה – קרא פתאום שמרלינג – נלכה נא אל חדר האֹכל.

הערוך כבר השלחן? לא ראית?

כמדומני, כבר ערוך.

אם כן נלכה, שרה! – אמרה בפנותה אל רעותה – את תאכלי אתנו.

בשעת הארוחה, הקיף אותה שמרלינג עוד הפעם בשאלות, אך הפעם לא על דבר חייה כי אם על דבר מצב העבודה הלאומית בעיר, עד כמה התפתחה במשך השנה ואיך היא מתקדמת באגודה זו או אחרת. שרה ענתה על שאלותיו בלי-חשק. רוצה היתה יותר לתהות על קנקנם של האנשים האלה, להתבונן בהם; היא שאלה את שמרלינג, אך מתקדמת העבודה הלאומית בערים אשר עבר.

מחוץ לתחום המושב מצערה העבודה ומעטים הפועלים. רבם הגדול של

הלאומיים שם אינם מבינים גם את האלפא-ביתא של הרעיון. על שלחנו של אחד מראשי הציונים בעיר י–ל מצאתי את גליונות ה-Стрекозa, свытa Вокругъ

והעתון המקומי крaж СывернI ж אך גליון של עתון עברי לא נראה. “האין אדוני קורא כלל את ספרותנו העתית?” העזתי לשאול אותו, והוא ענה במנוחה: “אין לי פנאי לעסוק בקריאה”. ובאמת, מלבד מה שהוא יושב-ראש בועד הציונים, הוא גם חבר הועד של הוֶליסופידיסטים, חבר נכבד באגודת השיטים, חבר בפועל לחברת-המכבים. הענין הלאומי הוא אצל אדונים שכמותו מין ספורט חדש..

– ואת, שרה– נכנסה פתאם פוליה לתוך דברי אישה:– העוד את זוכרת את דרשותיו של סניה באספות שהיה שם יושב-ראש. מזהירות היו, אַ?

אני – ענה שמרלינג – בטרם שלקחתי על עצמי את משרת יושב-הראש אצל "בני-

ציון" חשבתי ופקפקתי הרבה, מפשפש הייתי בידיעותי, אם ראוי אני לאותו אצטלא, גם אחרי כן כמה למדתי, קראתי הרבה.

מקוה אני, שגם להבא לא יסלק את ידו מאגודת “בני-ציון” – העירה שרה.

הלא ל“בני-ציון” יש כבר יושב-ראש?

כן. אבל בקרוב תהיינה בחירות חדשות, חברי האגודה יבקשוהו בודאי לשוב אל מקומו. בת-צחוק קלה של רצון חלפה על פני שמרלינג, ופולי הביטה אליו בגאוה.

עתה, לצערי, לא אוכל לנטול עלי אחריות כזו.. עסקי מסחרי אינם מניחים לי.

ואת, פוליה? – ערכה שרה את השאלה ישר.

אני… היצאת מדעתך? הן רואה את מי יטפל בילד?

אך בכספנו הננו נכונים לפקודתה בכל עת – הוסיף שמרלינג.

בכסף! חזרה שרה את דבריו ופניה התעותו–בכסף, נדבה נזרקת לאחר יד. העת

נצרכה לענינים אחרים, יותר חשובים… כן, זה מנהגו של עולם… שרה הבינה, שדברים חוטאים לנמוס, אך לא יכלה למשול ברוחה.

אך הביני, שרה! באופן אחר אי-אפשר – ענתה פוליה במבוכה כמתנצלת…

התחשבי כי יכול אני לעזוב את עסקי בשביל האגודות? ובמה נתפרנס, במה נגדל

את בננו? שרה לא ענתה דבר. היא התחרטה על דבריה הראשונים שאינם מועילים. אביה צדק. שני האנשים האלה מצאו להם כבר את תוכן חייהם: הוא – בעסקיו, והיא – בחדר הילדים. הענין, אשר עסקו בו לפנים, נחשב להם כלוקסוס. שוב התעורר בה הכאב הקהה שעזבה בלבה שיחתה עם אביה. כחצי שעה אחר הסעודה בקשה ללכת, אך אדוני הבית עצרוה, ומהרה נאספו אליהם עוד אורחים אחדים. הגברים ישבו לשחק בקלפים ופני שמרלינג היו בשעת המשחק רצינים מאד, כאלו עסק באיזה ענין חשוב, חשוב מאד. שרה חשה בלבה גועל-נפש ותסר מכנופית הגברים ותגש אל פוליה ותשב על ידה ותקשב אל שיחת הנשים, אל הפטפוטים הריקים הרמזים וגלויי הסודות על דבר אינטריגות, ושאר קטנות כאלה. שרה נפרדה מעל החבורה, אך בשעה שלבשה את מעילה בפרוזדור, חשה פתאם על שכמה מגע יד קטנה.

החלקתי משם – אמרה פוליה –לרגע אחד… מה את נחפזה ללכת?

כבר אחרתי לשבת.

מבינה אני, שקשה לך לשבת בחברתנו. אך מה אפשר לעשות, לחיות בלי “חברה” אי אפשר, טובים מאלה אין פה. מה אפשר לעשות? השעה היתה מאוחרה. אך שרה הלכה ברגל. ראשה היה כואב, בנפשה הרגישה כֹבד מעיק, ולמען התבדר מעט לא עברה דרך גשר-העץ הקרוב, אך כונה צעדיה אל גשר-הברזל הנטוי בין שתי סוללות-חוף תלולות. הליל היה חשך, רוח חזק ולח נשב. היא עלתה על הסוללה בנתיב צר, שנראה בחשכה כרצועה בהירה מתפתלת למעלה. על הגשר גבר הרוח יותר, נשב מעברים שונים וכאלו התאמץ לנתק את מגבעתה מעל ראשה, שרה צעדה צעדים אחדים ומהרה אנוסה היתה לעמוד לשאף רוח. ממעל בשמים האפלים שטו עבים נמוכים, מלאים ונפוחים אשר רק בקושי הסתמנו שרטוטיהם בתוך החשכה, – שטו לאטם, בעצלתים, באי-רצון של לֵאות, כאלו קצה נפשם בדרך הארוכה, שאין לה תחלה וסוף, שאין לה מטרה בקצה, רק שיטה עולמית בים-חשכה, בלי אור, בלי כוכבים…בשפל, בין שני חֻפים גבוהים נמשכה למרחוק רצועת ברזל-עשת כהה: פלג הנימן הדומם מֵעקת כֹבד הלילה, נערמים זה על גבי זה בתים קטנים, אֹהלים דלים וסכות רעועות, שמתוך חלונותיהם הקטנים קורצים אלפי אורות מזערים, והם כלם נלחצים זה אל זה, מתנגשים יחד, כאלו הם יראים את החשכה החושבת לבלעם, את הסערה השואפת להרסם ולהפיצם. שרה הביטה אל משכנות היהודים האלה. כמה עולמות שונים ונבדלים זה מזה, כמה אינטֶרסים, מלחמות וצרות שונות, רק רעב, עוני ומחסור מאחדים אותם! וכמה דמעות, נפשות נמקות, מחות יבשים, עלומים נדכאים מחיים חסרי אור ואויר!… ושם בבית הירוק והנהדר מאחריה יושבים יהודים ומצחקים בקלפים, משמיעים מהתלות שטחיות ומפטפטים על ענינים שאין להם שום ערך….

שרה התנודדה כלה, הזדעזעה פתאם. עוד לא רחוקים הימים והיא חלמה רעיון, אשר יאחד את כל העולמות האפלים האלה גם אותם הבתים היפים נאות-השמחה והתענוגים… – רעיון, אשר יאיר את מחשכי המדוכאים, יביא תקוה בלבות הנואשים, ואת המאֻשרים השלוים ימריץ לחשוב על גורל אחיהם הרעבים ועשוקי-המשפט… כן חלמה, וחלומה נראה לה עתה כאגדת-ילדים יפה, רחוקה…

הלאה הלאה, רגע נראתה לעיני שרה כנקודה שחורה מתגלגלת באויר ומהרה נעלמה. שרה אחזה בשבכת הברזל הקרה ותסמוך עליה. ממעל לראשה יללה הסופה, העבים הכבדים זחלו דומם, והאורות הנפוצים שם בשפל, הלכו וכבו לאחד אחד… שרה הרגישה את עצמה בודדה ועזובה. ואותה כלה תקף רגש של פחד מעין זה שחשה פעם אחת בילדותה כשהלכה עם הוריה לטיל ביער; מהלכת היתה לה מאחריהם ועומדת בכל פעם להתבונן בפרח, בסבך שמשך עליו את עיניה; על אחד העצים ראתה סנאי פרץ כאלו מתוך מארב רוח עז, אשר הדף בכח את שרה, קרע את מגבעתה מעל ראשה וגלגל אותה מהיר מקפץ בפזיזות נפלאה מענף אל ענף, וכשהסתכלה בו דיה והביטה על סביביה רחקו כבר הוריה ממנה… אז תקף אותה פתאֹם פחד נורא ותבך בכי גדול; לא מפני שחששה לאיזו סכנה, לא, אלא שהבדידות עצמה הפחידה אותה, נראתה לה נוראה מאֹד.. ונשמת שרה בכתה גם עתה, בכתה בלי דמעות, בלי קול, בקרבה פנימה…

זמן רב עמדה שרה בלי תנועה. בינתים שקט מעט הרוח, מעטה החשכה. העננים הצפופים נדפו, ומתוך קרעיהם נשקפו שמים חשכים ועמוקים מלאים הוד נורא וסוד נשגב; פה ושם הציצו כוכבים קטנים ורועדים. שרה משה ממקומה, הלכה לאטה הלאה. והאבן הכבדה, שהיתה מעיקה על לבה, כמו הלכה ונמסה, מחשבו העופרת חלפו ומנוחה נפלא ומתוקה, כמנוחת-שֵׁנה בזרועות אֵם, התחילה משתפכת בכל עורקיה.

בכל עת הדרך רחפה על שפתיה בת-צחוק של אֹשר, וכשפתחה לה המשרתת את דלת הבית ושאלה אותה בקול צרוד משנה: “הלא יצאה גברתי מביתה במגבעת, איפה עזבה אותה?”, פרץ מפי שרה צחוק גדול. היא התפשטה בחפזון, קפצה אל תוך מטתה, התכנסה תחת השמיכה, ובכל יצוריה חלף רעד קל, יחד עם איזו מתיקות; עוד הפעם צחקה משפע אֹשר.

לה.    🔗

שרה שבה אל עבודתה הנמרצה, אך חבריה הכירו בה שבעצם רגעי ה“רתיחה” היא שוקעת לפעמים פתאם במחשבות ונראה כמפקפקת באיזה ענין, כנמלכת עם לבה, גם ביחס אל עוזריה וחבריה-בדעה התחיל מסתמן מצדה מין אי-אמון, אי-בטחה.

בינתים מת ר' חצקיל. מיתתו של ר' חצקיל דכאה את נפשה מאד, מפני שנטלה ממנה אותה החבה שהראה לה ושהיתה דומה הרבה לחבת-הורים החסרה לה. היא התאבלה על זקנה החביב, אך אבלה נשאר כמוס בלבה, והיא התאמצה להשכיחו בפעולה אֶנרגית. יותר מכל העסיקה אותה אז האורגניזציה של תעמולה לאומית שהשתדלה ליסד, אורגניזציה רחבה שצריכה היתה לכלול בקרבה אנשים מכל הכתות והמלפגות,

באחד ממכתביה ששלחה בימים ההם לרובינשטין כתבה: “… חושבת אני, יקירי, שהרוצה להיות בן נאמן לעמו צריך להיות איש מלחמה שאינו מפחד מכל ומוכן תמיד לכל – זה ראשית כל. הנה הורי, שאני אוהבת אותם בכל כח נשמתי, הסתלקו ממני; האיש שאהבני כאב ויהי נחמתי בבדידותי – מת; שתים מעוזרותי היותר קרובות ללבי, שטפחתי וגדלתי לרעיוננו, בגדו בו… ואני חיה, עובדת ומקוה…”

“… אתה ואניוטה נשארתם לי ואתם מבטיחים לי הרבה ימים של טובה, של עבודה משותפת ופוריה. עוד פועלים ועובדים חדשים מתעוררים, שאפשר לקוות מהם הרבה.. כן, אח יקר! מאמינה אני באמונה שלמה כי גם לנו יגיעו ימים טובים!…”

"… שואל אתה אותי, למה אני מכוננת תמיד את מבטי לעתיד רחוק ואינני שמה לבי להוה. אחי! האתה שואל כזאת? כל איש מישראל עומד על פרשת דרכים: הדרך האחת עולה אל חיים-של-הוה טובים בלי –דאגה אך בלי עתיד, והדרך השנית – אל חיי עתיד נאור וגדול, מהלאה לההוה הקודר… רבים אחזו בדרך הראשונה – ולא שבו עוד אלינו, אך העם כלו נושא את נפשו אל העתיד הנהדר והמלא נהרה, הזורח אליו מערפלי דורות עולמים – ואיננו מוכר את עתידו הרחוק במחיר חיי שעה.. נפלא וזר הדבר, שאני צריכה להתוכח אתך בדברים כאלה. האומנם שונו דעותיך כל כך? האומנם גם אתה אינך מאמין, מפקפק… יראה אני גם להעלות כזאת על הדעת…

מאיזה זמן היתה שרה מוצאת במכתבי רובינשטין הרבה דברים מתמיהים ומעוררים חשד. ביחוד הפליאה מכתבו האחרון, שנכרו בו שנויי דעות עקריים; אך התנחמה בזאת, שבעוד חדשים אחדים יבוא רובינשטין מחוץ-לארץ, ואז ידברו על כל.

בינתים נוסדה האורגניזציה של התעמולה, שנולדה במחשבתה. צעירים אחדים שנכר בהם כשרון להטפה התנדבו מי לשנה ומי לזמן ארוך יותר, לעזב את כל עניניהם הפרטיים ולעבור בערי תחום-המושב, “לעשות נפשות” לרעיונם…

לכבוד המתנדבים נערך נשף-משתה, שנאספו אליו כל הלאומיים שבעיר. באולם הורגשה התרוממות-רוח כבירה, מין רעננות צעירה ועליזה. מסביב נראו פנים נלהבים ופורחים, נשמעו שיחות מלאות תקוה, צחוק בריא ועליז, נאומים נאים על הכוס וקריאות “הידד!”. שרה הרגישה בעצמה דבר-מה שמרומם אותה, מנשאה על הכל, על חייה הפרטים, על עולמה המיוחד וצרותיו… היא סבבה באולם, עמדה בתוך כנופיות של צעירים שונים, אשר אהבו אותה, האמינו בה והלכו אחריה בדרך שסללה להם. פניה היו צוהלים ויפים, בעיניה בערה שלהבת נפלאה, ושיחתה המבודחה בדחה רבים.

–שרה בוריסובנה! קראו אליה מתוך חבורת אנשים שעמדו ליד המזנון וכוסות בידיהם: – אנחנו אחרנו לבוא, זה בקבוק ה“כרמל” הראשון שפתחנו. תכבד נא אותנו ואת ייננו בדברים אחדים…

היא ישבה בפנה ובידה היה גליון של מכתב. לפני שעות אחדות כשיצאה מביתה ללכת אל האולם פגשה נושא-האגרות ומסר לה מכתב מאניוטה, אך לא הספיקה לקראו עד עתה.

אדוני! – השיבה שרה – המכתב הזה הוא מאחותנו היותר קרובה והיותר

חביבה, מאניוטה ברמן. הרשוני נא לקרוא אותו, ואם יהיה ראוי לכך אקראהו לפניכם, במקום נאום.. המסכימים אתם?

בני החבורה הסכימו להצעתה, והיא התחילה קוראה. במכתבה של אניוטה היו כדברים האלה:

“… צריכה אני להודיעך זאת, איני יכולה לרמות אותך, כן החלטתי. שרה! אני איני שלך. זה כבר שאיני שלך. עמדתי בחצי הדרך ואיני יכולה ללכת עוד אתך הלאה… אל תחיביני, שר’לה החביבה, אל תחרפיני! האמיני לי: הרבה חשבתי, הרבה עוניתי עד שהחלטתי כזאת… לא נקל היה לי להודות גם בפני עצמי על האמת… ולא מאתמול משלשום נהיה הדבר, עתה אני מבינה, שזה כבר היה, היה עוד בשעת האספה הגדולה-הזוכרת את אותה? – כאשר התוכחת עם פטיה אחי. פטיה דבר אז ככל העולה על רוחו, ומתוכנו לא ערב איש את לבו לענות דבר מיראה, מפחדנות בזויה… קשה שר’לה, להאמין ולעבוד בתוך אנשים שגופם חביב עליהם מרעיונם… זאת אחת, והשנית… אך הרבה מהסבות שדוחפות אותי מעליך אינני מבינה בעצמי. מרגשת אני, שרעיונך איננו מספק את נפשי ולבי נמשך אחרי עבודה אחרת, אל עולם אחר… שם בתי-מאסר, כבלים, סכנת-מות. אך המחשבות היותר תקיפות וחפשיות אינן נסוגות אחור מפני מכשולים ומעצורים… אני אוהבת את עמי, מצפה עמו לעתידו הטוב, אך אינני יכולה לעבוד בתוך הקרירות הנוראה השולטת מסביב, בתוך המתינות המבקשת תמיד חשבונות, בתוך ה”בעלי-בתיות" הדואגת תמיד למנוחת עצמה… לא, איני יכולה, אינו יכולה יותר!…

לוחצת אני את ידך ונושקת לך במחשבה. אני מבקשת לך הצלחה גמורה"…

שרה קראה את המכתב בלב נסער מאד. ידיה רעדו, בבות עיניה התכנסו ופניה חורו מאד. דבר-מה יקר וחשוב התרחק ממנה, נדד והלך לו… כשהתבוננה במבטי הנאספים והנטויים אליה בצפיה פקפקה רגע, נמלכה בלבה, ופתאם החליטה והתחילה קוראה בקול את דברי אניוטה. השומעים משכו בכתפיהם, שחקו זמן מה כלם.

–הרבה איני מבינה כלל – גמגמה עלמה צעירה באי-בטחה.

לא נכון הדבר מצדה – ענה אחד בקול יותר רם.

בוגדת…

ושרה תקפה פתאם איזו חמה עזה. נדמה לה, כי הטעוה, לעגו, כזבו לה, וחפץ עז התעורר בקרבה לנקום את עלבונה.

–שקר! – קראה בקול – אניוטה עשתה את הישר, כי אוהבת-אמת היא. משקרת

היתה כשעבדה בתוכנו, אך השקר הזה ענה אותה, והיא מודה עתה על עונה, בשעה שרבים מכם פה משקרים ולעולם לא יודו על האמת… עובדים אתם כל זמן שאין לכם ענין אחר, אך בעוד שנה ואתם תמצאו זה אשה ועסק, וזו איש ומלאכת-בית… לא תענין שוב אתכם כלל, אך תחזיקו בשקרכם לא תודו על האמת. וגם אז כשהצלחת העסק ושלום הבעל ייקרו לכם מכל – גם אז תדברו רמות על אמונתכם לדגלכם… אניוטה לפחות מחלפת אידיאלה באידיאל אחר, הדורש קרבנות יותר גדולים… זה מונח באופיה, עוד מילדותה ידעתיה לאוהבת עלילות בלתי-שכיחות, מעשים כבירים, ואתם… הגידו את האמת, הלא בעד רגע אחד של אשרכם הפרטי תמכרו את כל העם, כל עתידו!…

–אך… שרה בוריסובנה!

דבת-שוא…

מה היא סחה?

מכל עברים נשמעו קריאות תמהון ומבוכה, אך שרה כמו שכחה הכל, לא שמה לב לאנשים הנאספים. היא לא פנתה אל איש ביחוד, רק זרקה באויר דברי תוכחה מרים בקצף, בחמה עזה:

היו ישרים, עזבו את שקרכם ולכם לכם מזה.. כל המקדים יותר משובח… עמנו

ימצא אחרים טובים מכם; הם ישנם, ואם אינם עוד –יבואו בקרוב, יבואו האמינו.. ידה האחת אחזה במכתב והשנית הרימה את הכוס:

שותה אני, אחי! – קראה – לחיי השבלים הבודדות, הנפוצות על פני שדה עמנו האבל… אם הכל ילכו, יעזבו איש את נירו אין רע… אם ישנה נפש אחת, שבולת יחידה במרחקים לשלום השבולת הבודדה הזאת, שותה אני! היא הריקה את הכוס המלא.

איש לא קרא “הידד”. אחרים נסו להכנס אתה בדברים “להתוכח”, אך היא הניעה ידה בדממה לאות, כי כל זה מיותר, אינו מועיל כלום. השמועה על דבר ה“סקנדל” פשטה מהרה בכל האולם, אך שרה לא שמה לב לזאת. בראשה היתה המולה קלה, בגוה השתפך חום מהיין השתוי, וכל הנימים שרעדו לפני שעה בלבה ויקשרוה אל הנאספים כאלו נפסקו פתאם. כל נדמו לה עתה כרחוקים ממנה, וצחקם, שאונם ועליצותם גרו את עצביה.

היא נגשה אל אחד השלחנות קנתה לה אגרת-גלויה מצוירה, ותכתב עליה ביד ממהרת:

“רפאל חביבי! באותו רגע קבלתי מכתב מאניוטה. גם היא עזבה את מחננו, כותבת אני לך בשעת בנקט לאומי. הפרטים במכתב סגור. רק אתה לבדך נשארת לי. בוא, בוא מהרה, יקירי! שרה”.

לו.    🔗

מהשמים המבהיקים צחקה שמש צוהלת, שלטפה את כל העולם באורה החם, ומלאה אותו שברירי בת-צחוק בהירות, שזרחו ורעדו על כל עלה, על כל צמח בגן העיר. גם פני האנשים המטיְלים בין השדות והיושבים על הספסלים היו פני חג, חדים על העולם היפה, על הבקר הנעים ועל השמש המחיה ומעודדת.

ובתוך שדרה מרוחקה התהלך זוג שלוב-זרוע, שני צעירים, שסקירה אחת בפניהם דיה להוכיח, שבקרבם, בתוך נפשם חדות אביב גדולה כזו שמסביב להם. הם הלכו דומם. הוא לבוש עוד מעיל-דרך ותרמיל-נוסעים תלוי על צדו פניו שלוים ומפיקים נחת-רוח; והיא כֻלה זורחת, עיניה מבריקות וידיה משעשעות בזלזל קטן, שקטפה בהיסח-דעת מאחד העצים. ניכר היה בה, שסער של מחשבות נחפזות ורגשות עזים מתחולל בקרבה וזרם דברים עלה ופורץ לצאת מעל שפתיה הפתוחות בבת-צחוק מאֻשרה; אך מרב רגש ושפע מחשבות אינה יודעת במה להתחיל.

בבקר פגשה שרה את רובינשטין בבית-הנתיבות. את חפציו עזב שם והם נסעו יחדו אל בית-קפה ויאכלו סעודת-בקר, פשוטה היתה הסעודה. אך כמה אֹשר ושמחה היו בה! שעות אחדות ישבו יחדו אל השלחן הקטן ליד החלון ושיחתם הבלתי-מסודרה, המקוטעה וקופצת מענין אל ענין–לא פסקה רגע. כמה שאלות, כמה זכרונות חביבים מהעבר נשנו וחזרו ונשנו!

יום יפה כזה היה אותו יום, כשנסעת מכפרנו, הזוכר אתה?

אָ, איך לא אזכור!

גם כל הקיץ ההוא היה נפלא. הזוכר אתה את החורשה, את הנהר? ואיך היינו קופצים מההר התלול שם בשדה מאחורי החורשה, אַ? מתחילה היית כ“בחור-ישיבה” מתביש, לא-מהיר ולועג ל“הבלי הילדות” שלי; אחרי כן היית מתחנן אלי: “שרה! הבה נרוצה נא מראש ההר. קצה נפשי לשבת על גבי הספר בלי תנועה” ח-ח-ח…

ובשויץ – נזכר פתאם רפאל–לוּ ראית נשמתי את הרי שויץ! רבים אוהבים לטפס על ההרים ההם… וסופות השלג– מה איומות הן…

ואתה היית מטפס גם כן?

כן, ותמיד כשהייתי עומד על ראש סלע גבוה ומביט לתוך תהום עמוקה ונוראה, שליל-נצח ממלא אותה, –היה זכרונך עולה על לבי, וחיי נעשים לי יקרים כל כך… מפיה פרץ צחוק פתאם.

מה זאת?

זכרתי פתאם את הצחוק; הזוכר אתה את הנשיקה שם בתוך הסבך? כששבתי אחר כך הביתה יראה הייתי להביט בפני אבי: נדמה לי, שיכיר על לחיי סימני הנשיקה..

האומנם? – גם הוא צחק. פתאֹם כסה צל את פניה.

מה נעצבת? – שאל בדאגה.

אין דבר – ענתה, והתעודדה מיד – אם גם יעזבוני הורי לעולם לא אפחד, כי עמך אני. האין זאת?

הוא לקח את שתי כפות ידיה בידיו ויבט לתוך עיניה באהבה רבה ושטף דבריהם לא פסק, גם הדברים היותר ריקים ופחותי-ערך היו מלאים ענין, משעשעים ומענגים, וההכרה שיום גדול ויפה כזה לפניהם הגדילה את החדוה בנפשם. עם ערכו להם סדר-היום: שעות אחדות של טיול בגן-העיר (הלא כל כך הרבה יש להם עוד לדבר!) אחרי כן ילכו לבקש מעון בעדו. היא כבר התבוננה, שבבית הסמוך למעונה עומד חדר להשכיר, ואם זה לא יצלח יבקשו חדר אחר במקום שתוכל לשכור גם היא חדר בבית הסמוך… אחרי כן – סעודה משותפת, עוד הפעם טיול, ובערב – אספה על דבר שעורי הערב. כל ההכנות נעשו כבר, רק שצריך היה לערוך פרוגרמה, סדר-העבודה וחלוקתה. שרה דחתה ענין זה עד בוא רובינשטין, שיהיה עוזרה הראשי.

ועל כל אלה נדברו קודם, וכשהתהלכו בגן שתקו שניהם, אף-על-פי שהיו מרגישים היטב, שעוד לא נאמר הכל, שהעיקר נשאר עוד צפון בלב.

–פה נראיתי בפעם האחרונה עם פטיה – אמרה שרה פתאם שקועה במחשבות – אחרי כן נסע מזה ולא ראיתיו עוד ימים רבים…

מי הוא זה פטיה?

האם לא ספרתי לך על אֹדותיו? ממ…. האינך יודע על דבר אהבתי הראשונה…

לרפאל לא היה נעים בודאי הרעיון, שזולתו היה עוד איש, אשר חננה אותו שרה באהבתה, אף שעתה לא היה יכול להסתפק רגע באהבתה הנאמנה. פניו נעשו פתאם רצינים ומפיקים אי-רצון.

א, ברמן! כן, נזכרתי.. האהבת אותו אהבה עזה? – שאל בקול זר.

המקנא אתה? היו רגעים שאהבתי אותו בכל עזוז רגשותי, כן.. אך רק רגעים.

מדוע רק רגעים?

לא יכולתי לאהוב אותו… אנחנו היינו רחוקים כל כך זה מזה. הוא לא היה יהודי כלל.

ומה בכך? בברן היו לי מכרים, שידעו גם אותו, גם הללוהו מאד.. לשרה נדמה שמנסה הוא אותה.

כן, בתור אדם אפשר להללו ולאהבו. אני הייתי נלחמת תמיד בנפשי: את האדם שבו אהבתי, ואת היהודי שבו שנאתי, סוף סוף גברה האחרונה…

ואת בטוחה, שאני הוא היהודי, שאת יכולה לאהוב?

אּ רפאל! – קראה ולחצה את ידו, כאלו יראה, פן ימלט ממנה.

מאֻשר אהיה, אם כן הוא הדבר, שר’לה!

למה תדבר הבלים כאלה? האפשר הדבר? הלא אני יודעת אותך…

אָ, את יודעת אותי כמו שהייתי קודם… אך, הודי נא בעצמך, האפשר שדעותיו ואמונותיו של אדם תהיינה קבועות כל ימי חייו בלי שנוי? אפשר שתשתנינה במדת התפתחותן, כפי הידיעות החדשות שהוא רוכש, כפי המבטים החדשים על החיים…

כן, זה אפשר, אך… אינני מבינה מה אתה סח.. מה ענין זה אצל יהדותך? – קראה שרה ופרשה בידיה. בלבה התחילה מזדעזעה חרש-חרש מין נבואה רעה…

המ… הלא יודעת את, שעוד אז, כשהייתי בביתכם ורק מעט קראתי ולמדתי – כבר היתה תהום רבה ביני ובין אביך, אף ששנינו עברים הננו… ועתה… הרחקתי עוד יותר ללכת בדעותי! – הוסיף אחרי רגע, במין גאוה מסותרה.

במה? הגידה, רפאל. במה הרחקת ללכת? – שאלה בקול יותר נמוך וכמו דמעות צלצלו מתוכו.

לא עת עתה לדבר בזאת, עוד תספיק השעה. ובכלל – אינני יודע ממה אתחיל. אחרי שכל… שהרבה – תקן את עצמו – ממקדשי החרבו ואחרים הוקמו תחתיהם…

אחרים? – שאלה שרה בקול מלא יאוש.

הלא בעצמך אמרת – ענה כמצטדק – שזה אפשר… גם את בודאי לא קפאת על נקודה אחת.

דבר נא, אמור, מה הן חדשותיך? רובינשטין משך בכתפיו.

שאלה זרה!

ולי דבריך כל כך זרים.

מראש ידעתי, שלא בנקל נתפשר בדעותינו. גם בנוגע לך האמנתי, שתרחקי

מהנקודה שעמדת עליה אז; אך חשבתי, שאולי תטי לעבר אחר… מראש ידעתי, אך לכתב לך על דבר מלחמת-הדעות שהתחוללה בי חשבתי למיותר, לא חפצתי להשפיע עליך, חפצתי שיתפתחו מבטיך באופן חפשי בלי שום השפעה מאיזה צד. חשבתי: תלך לה בשם אלהיה, רק שתהיה עבודתה ישרה… הסתפקתי בזאת, שהייתי שולח לך בכל פעם ספרים שונים, מאלה שקראתי, כדי שתדעי איזו דעות מענינות אותי בִיותר. ובכל זאת אינני יודעת עוד, רפאל, במה שונית? – אמרה שרה. וקולה היה עגום,

דומה לאנחת חולה, שחושש לסכנה ואינו יודע, מה היא.

איך, האינך מבינה… הנה שעורי השפה העברית, למשל, למוד ההיסתוריה, שאת

חושבת כל כך הרבה עליהם, ואני אינני רואה בהם שום חשיבות… העם רעב, מבקש לחם ואת מפרנסת אותו באידיאלים רחוקים. האפשר הדבר?

האתה, רפאל, מדבר אלי כדברים האלה? אתה אינך יודע עוד, כמה אהבה עזה

הוגה היהודי הרעב והמדוכא לציון, לארצו הרחוקה? והאמונה החזקה בביאת המשיח? הן אתה בדבריך פקחת את עיני לראות זאת..

א-א! המשיח!.. כן צדקת! היהודי מאמין במשיח, מקוה לבית-המקדש שישוב

ויבנה, מיחל לעת שיוכל למלאות כל דקדוקי המצוות; אך נסי נא לדבר אליו על דבר חפש ועמידה ברשות עצמו – אם לא יירק בפניך, וכמשוגעה יחשבך.. לא, שר’לה! מרקבון אלפי שנים לא יצא דבר בריא וקיים, חיים חדשים וטובים…

היא הוציאה פתאם את זרועה מזרועו ותצנח על הספסל שנזדמן לה. דברי רפאל נראו לה זרים ונוראים, נוראים ביותר מפאת פתאֹמיותם. כאב קהה מלא נפשה, התחיל מעיק עליה באכזריות קרה. והוא דבר ודבר. דבר על הלאומיות שגרמה לאדם הרבה רעה ושפיכות-דמים, דבר על הפרוגרס הכללי, על האידיאלות היותר רחבות השואפות לתקון העולם; דבר על הגורם הכלכלי השולט בעולם ומכונן את ההיסתוריה הכללית… והיא בראש מוטה, בעינים סגורות למחצה ישבה וידיה מורדות בלי-כח. באזניה צלצלו דברים על הפרוגרס הכללי, על מלחמת המפלגות, על החברה האנושית, שבתקונה אינה לא אנטישמית ולא שַמית, כי אם אנושית – ורק קטעי דברים ורעיונות נקלט במוחה. לה נדמה, שלא רפאל, אלא איזה איש זר לה עומד לפניה ומדבר אליה דברים, שכבר שמעה אותם כמה פעמים, והיא, משוללת כח-רצון, אסורה אל הספסל ושומעת, אנוסה לשמוע…

“… אין אנחנו מבקשים הסכמות מהמדע…. חיים אנחנו וחפצים לחיות. יאמרו להם החכמים השונים מה שיאמרו.. עמנו יוצא מן הכלל, וישותו איננה נכנסת כלל בגדר של איזה כללים… המדע וההסתוריה אינם ולא כלום… אנחנו שואפים לחיות, ובעדה נלחם עם כל העומד לשטן לנו…”

היא דברה, השיבה, אך רק על פי ההרגל, בשפה רפה, בדברים מקוטעים.

"… לא על הלחם לבדיו יחיה האדם; מלבד צרכי הקיבה יש לנו עוד צרכים רבים, דרישות שונות… עמנו עתה דומה לאסיר-כלא חסר אויר ואור. שאל נא את פי אסיר כזה, במה הוא רוצה יותר: בלחם או בחפש. “בחפש! – יענה אותך – תן לי חפש, יאמר, ללחם אדאג בעצמי”… עמנו יהיה למופת לכל העמים בממשלתו העתידה; במדינתנו לא יהיה מקום לסדרים ומבטים שעלה בהם רקב, כי…

פתאֻם הפסיקה באמצע הפרזה. היא נבהלה מהמחשבה שצריכה היא לספר בשבחה של הקולטורה בעברית, לדבר על המוסר העברי לפני.. לפני מי?

–רפאל… הלא יהודי אתה.. – השמיעה פתאם בקול מלא יאוש ספוג כלו בדמעות. באיזה פנה רחוקה וכשכה בלבה התעוררה תקוה חלשה, אולי רק מנסה אותה רפאל ועוד מעט וקרע מעל פניו את המסוה הזה, וגלה לה את לבו הנאמן…

–שמעי נא, שרה! – אמר פתאם בהושיטו אליה את שתי ידיו כמתחנן – המדמה אַת שבנקל עלתה בידי להמיר את אמונתי הראשונה, להסתלק מדעותי הקודמות? לא, לא נקל היה לי לעקור מלבי, את תקותי בתחית עמי, שינקתי יחד עם חלב אמי, שהיתה כחלק חשוב מנשמתי. מיסתּית היתה. מאמין הייתי בתעודת ישראל, במטרתו הגדולה – ואמונתי זאת היתה חלק מהויתי, מקדש חיי היותר טהור… הלא יודעת את מה היו חלומותי, כשעזבתי את רוסיה. הזוכרת אַתּ את הערב ההוא, כששטנו יחדו בסירה? השמש היתה שוקעת, המים אדומים-אדומים, ומסביב – דומיה…

על פני רפאל הופיעה בת-צחוק של עדן, גם בלב שרה הזדעזע מיתר ישן, וכאבה נעשה חד יותר…

–“עוד לֹא אָבְדָה תִקְוָתֵנו, הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה” – דובבה בקול עמוּם. היא זכרה את ראשית השירה הלאומית, ששמעה מפי רפאל בערב ההוא בפעם הראשונה.

כן זוכרת את!… קרא בשמחה – כל נפשי היתה מלאה אז את השירה הזאת,

והנה חברים חדשים, סביבה חדשה וספרים חדשים. מקודם חשבתי, שיודע אני מעט, אך שם נוכחתי, לצערי, שאיני יודע מאומה.. ראיתי, שיש מלחמות ארוכות וקשות הרבה יותר ממלחמת עמנו, שיש בחברה האנושית ענינים יותר-גבוהים. ראיתי, שכל מה שקויתי, כל מה שחלמתי-דברים בטלים היו; הרבה סבלתי אז, שר’לה, זו היתה מלחמה פנימית מרה ונוראה, עוד יותר כבדה לי המלחמה מפני מכתביך, שהזכירו לי תדיר את העולם הרחוק ההוא, שחפצתי להשתחרר מהשפעתו. כמה פעמים התעתדתי לגלות לך את כל, אך איזה רגש לא-מובן מנעני מזאת, החלטתי לתת חפש גמור להתפתחות מחשבותיך, והשקפתי על העולם התבצרה.. נצחתי בקרבי את הדעות הקודמות… והנה שבתי לרוסיה, סרתי בדרכי לעיר מולדתי. ערב שבת היה ואמי הזקנה בקשה ממני, שאלך לבית המדרש להתפלל. היא הביטה אלי במין תוכחה אלמה, שלא יכולתי לסרב לה, והלכתי לבית-המדרש. גם עליו קפצה הזקנה כמו על אמי וגם הוא הביט עלי – כך נדמה לי – באותה התוכחה וההכנעה האלמית. בבית-המדרש היו המתפללים לבושים בגדי שבת, ומנורות רבות דולקות; בכל זאת בצבצה דלות נוראה מכל הפנות, מכל הפנים החורים והמעונים. עומד הייתי ומביט אל הלילה, היורד על הארץ ומדליק בשמים הרבה כוכבים קורצים… נהר קטן עובר בתוך העיר, נהר שוקט ודומם שמביט יומם ולילה אל השמים שקוע במחשבה אחת, מיוחדה רק לו, והלאה ממנו בתים דלים מכֻוָּצים זה לזה, מתוך חלונותיהם הקטנים מאירים נרות-שבת ונשקפים בתוך המים הכהים ככוכבים בודדים ועצובים… הלאה מהם, על גבעה נשאה תשתרע בית-עלמין שומם עם מצבותיו הישנות והדחויות ושתי השטות הבודדות מתלחשות שם חרש… וכל התמונה העגומה הזאת התאימה אל השירה העגומה בתפלתם של יהודים מעונים ונדכאים, המתעודדים בנחמתם-תקותם… “קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה… לא תבושי ולא תכלמי! מה תשתוחחי ומה תהמי?”… הנגון העצוב הזה המלא געגועים עמוקים, געגועיה של נפש סובלת ומקוה, עיפה מצרה ונכספה למנוחה… – כל זה, שר’לה, עורר בלבי מחשבה שיהודי אני ויהודי אשאר עם כל נחלת מסורותיו של העבר… בעמקי שרשי נפשי הרגשתי את זאת… וכמעט שנואשתי, חשבתי, שכל מלחמתי היתה לריק, שכל מסקנה מדעית לא תוכל לנתק מלבי את הכרתי הלאומית, הדוחה אותי לפעולות אחרות, לא אותן שהתויתי לי בימים האחרונים… אך הרגש, שאינו מיוסד בהגיון, חולף, והכרתי אומרת לי, שתחת לגדל אנשים כאלה, תחת לטפל בחורבות חיות כאלה שראיתי בעיר מולדתי, מחויבים אנו לחנך ולגדל דור בריא שכח בו ללחום בעד אידיאליה של האנושיות כֻּלה, דור של אנשים חיים, לא חצי-מתים, תלויים באויר…

ושרה ישבה כל העת בראש מוטה. ידיה משולבות על ברכיה ועיניה סגורות

למחצה. היא הרגישה בנפשה, שהכאב הקהה הולך ונעשה חד; לפרקים נדמה לה, שזהו לא כאב אלא קצף עז, חמה בוערת שנתכת בכל הגו. היא קפצה ממקומה כלה חורה ורועדת ואגרופיה קמוצים.

החרש! – קראה בקול נקטע. – בוגד אתה… משקר.. משקר!…

פניה היו נוראים, קולה מבהיל, והמטילים בקרבתם עמדו לראות במחזה “המלבב” ובת-צחוק של דו-כונות נגלתה על פניהם.

פני רפאל חורו, הוא לא הסתכל כל העת בפני שרה ובחום שיחתו לא התבונן לשנויים שנעשו בהם. מעשָׂה נראה לו מבהיל מאד, בלתי-צפוי. הוא אחז בידיה, בקש להרגיעה, אך היא דחפה אותו מעליה בכח ותפל על הספסל ותכס את פניה בשתי ידיה ותבך בדממה!…

רפאל שח אליה וינס לדבר אליה רכות:

שר’לה! מה זאת.. הכאבתי לך? סלחי לי.. הרגעי.. עוד נדבר, נתפשר… שר’לה!

גש הלאה! סורה ממני – קראה מתוך בכי, מבלי הסר את ידיה מעל פניה. הוא חדל מדבר אליה, אך לא סר מעליה. היא חשה את מבטיו, והמבטים האלה דקרו אותה, הכאיבו לה מאד.

שרה!… הלא אני אוהב אותך, אוהב אותך כל כך… – שמעה את קולו המחנן – שרה! עניני נא… האם לא תאהביני עוד, התיסריני ככה על דעותי?..

בקרבה רתחו רגשות כאב, חמה ועלבון. האיש הזה גזל ממנה את אוצרה היותר יקר, קטף את פרחה היחיד..

לך לך! שוטמת אני אותך!… – קראה והסירה פתאם את ידיה מעל פניה הרטובים, המתעותים ממשטמה..

אם כן… היי שלום! – אמר וקולו נעשה קשה, גבות עיניו התכנסו.

הוא הלך לו, והיא פסקה באותו רגע מבכיה. דמעותיה נעצרו, כמו נקפאו על לחייה, וכֻלה כאלו התאבנה פתאם. היא מחתה את דמעותיה מעל לחייה, קמה מעל הספסל ותלך לה; אך רגליה רפו, צעדו בכבדות, וראשה סבב. כשיצאה מן הגן, קראה לעגלון ותצוהו להובילה אל מעונה. בדרך לא חשבה מאומה, רק כשנעצר העגלון לפני פתח מעונה, זכרה איפה היא, ומבלי סְפור זרקה ליד העגלון מטבעות אחדות ותכנס לביתה. המשרתת הביטה אליה בתמהון, כי פניה היו חורים מאד, אך היא עברה אל חדרה, שם רצה כמשוגעה מפנה אל פנה. ברגעים הראשונים לא יכלה לתת לעצמה חשבון ברור מכל אשר אירע, רק אחת היתה ברורה, שאומללה היא, אומללה מאד.. מעט מעט חלף קפאון-המחשבות, חלפה החמה הבוערת ורגש אחר תקף אותה כלה, רגש חמלה על עצמה; כל תקותיה היפות, חלומותיה הבהירים נפצו, נפזרו כענן… ומה נוראה בדידותה! עזובה היא מהוריה שאהבה אותם כל כך, מחבריה שכל כך האמינה בהם, וכל ימי חייה, מיום שעמדה על דעתה בודדה היתה בבית אביה ואמה, בודדה בגימנזיום, בודדה בעבודתה הצבורית, תמיד אך לבדה, לבדה..

היא נפלה על מטתה, כבשה את פניה בכר. מתחלה היה בכיה עצור, כבוש; מעט מעט הלך וגדל. היא נסתה להתאפק ולא יכלה; דומה היה כאלו לא היא, אלא איש אחר מסתתר בקרבה ובוכה, והיא איננה יכולה לעצור בעדו. היא עצמה לא תדע מאין אך מעמקי נפשה הדוויה והעלובה התנשא זרם דמעות ויפרץ בלי מעצור וישטף בלי הפסק…

מהתאמצותה להפסיק בכיה, נעשה קולה יותר משונה, יותר רם, ובעלת מעונה פרצה פתאם אל חדרה וקראה בקול רם: “מים! בכיה היסתֶּרית… מים! מים!”

רק את הדברים האלה עוד שמעה שרה. באותו הרגע התחיל הכל סובב בחדר, רוקד ומפזז; פתאם חשכו עיניה והכרתה אבדה.

כשפקחה את עיניה וראתה את עצמה מוטלת על המטה ומשרתתה שומרת עליה ומבטת בה, – היה הרעיון הראשון שחלף במוחה: איזה מקרה אסון קרה אותה? זמן מה לא יכלה לזכור את פרטי הדבר, אך פתאם האיר כברק במוחה והכל הוברר פעם אחת.

ההיה פה איש? – שאלה את המשרתת.

כן, שני צעירים באו ושאלו התלך גם גברתי לאיזו אספה, אמרתי להם שחולה היא, והלכו להם.

שרה זכרה איך אמרה להפתיע את רובינשטין באספה זו. “רפאל מתנגד לרעיון הזה מעיקרו!” חשבה, ומוחה כאלו לא יכול לתפוס מחשבה זו, לא יכול לתפוס את המחשבה, שרפאל אבד לה, עזב אותה ולא ישוב עוד אליה.

לא ישוב… לא ישוב.. – הביעו שפתיה בלחש והרגישה כאלו נעקר מלבה דבר-מה יקר מאד, אשר מלא אותו ויעודדהו להתגבר על כל מעצור ומכשול… לבה ריק ושומם עוד הפעם… עוד הפעם אותה הריקות, שהרגישה בצאתה ממעון פוליה, בקראה את מכתב אניוטה האחרון. וכמה כבדה ומעיקה ריקות נוראה זו! הכל מסביב ריק וכבד, כבד כל כך..

ואולי אני עצמי אשמה – הזדעזעה מחשבה בעמקי נפשה – למה חבלתי בידי את אשרי? – דחיתיו מעלי?

הלא בגד בכל מה שקדוש לך – ענה קול אחר ממעמקים – כִּזב לך ימים רבים.

האין זו אולת רבה להיות אדוקה כל כך, קנאית… ואם מתנגד הוא לי בדעותיו.. אך כמה אוהב הוא אותי, כמה התחנן לי.. למה דחיתיו?

הוא רמה אותך. אי אפשר לאהוב את האיש, הבז לקדשיך ומקיל ראש בכל היקר לך… הלא ברור השמיעך, שמתנגד הוא לכל עבודתך.. לשנוא אותו את צריכה, לשנוא!

לשנוא?.. ואני הלא כל-כך אוהבת אותו, כל כך יקר הוא לי..

ואת עמך אינך אוהבת, עמך איננו יקר לך?… להשלים את רוצה עם הבוגדים בו, עם הבנים שאינם נאמנים לו? ואיה אמונתך?.. הנה באת לידי נסיון: אהבתך הפרטית והצרה התנגשה במסירוּתך לרעיון הלאומי – האם לא יהיה בך כח להביא רק קרבן אחד? רק קרבן אחד, אחד…

היא התחזקה ואחרי ימי-הפסקה מועטים התחילה מבקרת באספות; אך הפנים הצעירים והנלהבים, השיחות הבטלות והרועשות היו מביאים אותה לידי גרוי-עצבים כבד מנשוא.. היא הרגישה את עצמה זרה, רחוקה גם מהאנשים האלה, זרה, גם להם ביסוריה וסערות-נפשה.. וכי יכולים הם להבין לה? אילו היו יודעים, כמה קרבנות הביאה לרעיונם, – גם הם היו קוראים לה בשם מטורפה, לא היו משיגים על מה היו כל אלה?…

היא התחילה מסתלקת מהאספות ומשתקעת כל הימים בקריאה… יומם ולילה היתה יושבת כלואה בחדרה והוגה בספרים, רק כשהיתה מתחילה חשה, שמוחה מתבלבל ולפני עיניה מתנועעים חוגים כהים וכתמים שחורים, – היתה סוגרת את ספרה, ושוכבת בפנים חורים, בּבָבות כבדות על הדרגש – שוכבת וחושבת על מה שקראה… א ךגם המחשבות האלה לא היו מנחמות-נפש ביותר. בספרים נשנו וחזרו ונשנו אותם הדברים שנשמעו באספות; בספורים תוארו וחזרו ותוארו תמונות של עניות ושפלות אנשים-צללים דווּים וסחופים, פחדנים, רועדים מקול עלה נדף, אנשים גמדים, בעלי נשמות זעירות ומשוללי כח ורצון… מכל התמונות האלה נשב רוח של יאוש אפל, הכרת חולשה בלי תקוה לחיים אחרים, יותר מתוקנים…

שרה נבהלה מהחזיון הזה, שלא הרגישה בו עד כה, האידיאה, שאהבה אותה כל כך, שכל כך האמינה בה – לא הציתה עוד אש בנפש העם, לא המליטה ממנה אף ניצוץ אחד… רק לשוא בקשה ישעיה חדש, נביא הדור החדש, אשר ישמיע בכח: “נחמו, נחמו, עמי!”…

והיא היתה קופצת בפחד ממקומה, רצה מפנה לפנה ושואלת את עצמה: על מה עברו מבחר ימי חייה? מה מצאה בכל עמלה?.. פעמים שהיתה עומדת לפני “אי המתים” של בקלין – מתנת פטיה – ידיה משולבות על חזה ועיניה נטויות אל התמונה, כאלו בקשה שם את פתרון חידת חייה.

… גם אז, כשקבלה את התמונה הזאת, בקשה בכל כחות נפשה אופק-אור, אשר תשאף אליו, תכונן לעומתו את כל מחשבותיה ומעשיה.. היו ימים שכבר נמצא לה אופק-אור, והיא היתה מאֻשרה; אך עוד הפעם נעלם ממנה, ועוד הפעם מתנשא לנגדה קיר שחור, ליל אפל מקיף אותה, ממעל לראשה שמים שוממים בלי כוכב, ובודדה, גלמודה צפה לה אניתה הקלה.. ואיה זה המלח הנאור, נזיר-החיים, אשר יאיר לה ככוכב בלבנת לבושו ויביא את אניתה אל החוף, אל העולם הטמיר, אשר מעבר לקיר השחור, איהו?… היו ימים והיא קותה להיות לאותו המלח הנאור, לנזיר-החיים, המורה דרך לאלפי אחיה, הנודדים באפלה ומבקשים מנוח; – היו רגעים והיא חשבה את עצמה לגבורה, האמינה שכבר התרוממה ממעל לעניניהם הפעוטים של החיים הפרטיים, והיא עומדת הכן, חותרת אל החוף, אל האופק-הנאור; – כן, היו ימים, רגעים, ואַיָם איפוא? אַיָם?… רפאל! רפאל!… קראה חרש-חרש ועיניה המכוסות בדוק דמע נעוצות בתמונה הגדולה.

מסביב היתה דממה עמוקה…

אֶפִּילוֹג.    🔗

ליל אפל היה. שרה התהלכה זמן רב, תעתה בלי מטרה ברחובות השוממים והרחוקים, ובאחרונה, כשעיפה מאד, כוננה צעדיה אל בית-הנתיבות, שנזדמנה באותה שעה בקרבתו. בפתח נמשכו עיניה מבלי משים על אשה אחת, שפניה עטופים בצעיף עב, וכֻלה מסובלה צרורות שונים. האשה שאלה את שומר-הסף על דבר-מה, ודבורה היה בחפזון, בקול צרוד ותנועות של התרגשות-עצבים. שרה נגשה אל שלחן קטן בפנה ותדרוש כוס תה. ואחרי רגע קרבה גם האשה אל השלחן ההוא נוהגת בידה ילד ונושאת צרוריה. היא הניחה אותם בצבור אחד, ושרה העיפה שם את עיניה מבלי משים, ותכר אותה העניות האינטליגנטית המיוחדה, הצנועה ומסותרה, שמעירה בצניעותה חמלה ביותר. האשה עצמה היתה לבושה אדרת קצרה וחמה, ישנה ותפורה לא על פי המָדה. היא הפשילה את הצעיף ותוצא מסל קטן נוקניקין, לחם וחמאה ותשב לאכול יחד עם ילדה.

שרה הסתכלה בפני האשה, שלבבו אותה ונראו לה כמודעים. אך זמן רב לא יכלה לזכור איפה ומתי ראתה אותם. פתאם הבריק בזכרונה דבר-מה ונפשה נסערה מאד.

תשא נא לי, גברתי! מדומני, שהיינו מכירות זו את זו לפנים…

מכירות.. אנחנו? – שאלה האשה בתמהון.

כן… כן נדמה לי… האין שמה רגינה ולדימירובנה?

כן, ומה שמה?

שרה התאמצה לענות במנוחה, אך קולה רעד קצת:

אני שרה… סוניה בת ברוך מרגלית, הוזכרת היא? בכפר מולדתי היתה… היא מורתי, אחרי כן…

אַח סוניה… סוניצ’קה!… הנה זו סוניצ’קה.. אֵלי! – קראה כמו.

היא קפצה במהירות אל שרה ותחבקנה ותלחצה היטב היטב אל לבה.

– יקירתי!… חביבתי!… קראה בהתרגשות חזקה – אלי! מה שוּנית.. לא הכרתיך.. גדלת, התפתחת, יפית.. וזה ילדי – אמרה פתאם כשהכירה בשרה, שמבטת היא בילד – וָלָדיה..

שרה אחזה ביד הילד הקטנה והרזה בתבט בפניו שהיו גם כן חורים ורזים.

ומה שלום הוריך?… היושבים הם עוד בכפר?

כן…

ואת?…

פה, בעיר…

פני רגינה ולדימירובנה הביעו כעין שאלה: הנשאת לאיש? שרה החרישה רגע, פקפקה, אחר אמרה בקול נמוך יותר:

נפרדתי מעל הורי…

איך זה?

כן, נפרדתי… הם לא הבינו לי, אולי גם אני לא הבינותי להם, אך לחיות יחדו לא יכולנו – ונפרד.

כן, כן… האבות והבנים… מלחמת נצח.. – השמיעה רגינה שקועה במחשבות.

פתאם התעוררה שוב:

אלי, זו היא סוניצ’קה, סוניצ’קה הקטנה! ואני זוכרת אותך היטב.. ילדה קטנה עליזה ופזיזה.. האב היה קורא לך “עזי”… אך תמיד תוך כדי צחקך והשתובבותך, זוכרת אני, היו פניך נעשים פתאם רצינים ובאופן בלתי-צפוי היית שואלת: “מה שם בשמים?”… “מה יהיה אחרי מותנו?”… כן! ועתה הנך גדולה, נלחמת עם האבות על דעותיך.. אלי! מה משתנה הכל, הולך וגדל ומתפתח…

ומה שלומה היא, רגינה ולדימירובנה? – שאלה שרה.

רק אתה התבוננה מה שונו פני מורתה. מהפנים הצעירים והפורחים עם שתי גומות-החן לא נשאר גם זכר. אור-העלומים וברק-החיים אשר היו לעיניה נדעכו, ועל מצחה נמתחו שתי שורות קמטים. בכלל נכר היה, שהרבה הרבה סבלה האשה הזאת.

רגינה ולדמירובנה לא מהרה להשיב על שאלות שרה. היא העבירה את ידה על מצחה ורק אחרי רגעים מעטים אמרה:

אָ, חמדתי! הרבה חליפות ותמוּרות היו בחיי במשך העת הזאת. היו ימים של עבודה ותקוה, היו ימים אשר הכרתי בעצמי שקרואה אני לענין גדול וקדוש, ימים שהרגשתי די כח ועלומים; אך אחרי אלה באו ימים רבים של רעב, מחסור, בדידות בקצוי צפון…. והבדידות, יקירתי, היתה נוראה, יבשה את מוח עצמותי. בגלותי נפגשתי אמנם עם אח-בדעה והיו לי גם רגעי אהבה מאֻשרים, אך… רק רגעים! רק זה נשאר לי ממנה – היא הראתה על וֶלודיה, אשר אכל בתיאבון גדול ולרגעים זרק מבטי סקרנות באמו ואשת-שיחתה – כן, שם תחת שמי סיביר הקרים דללו כחותי, חרבו עלומי, ועתה אני שבה משם, הלא רואה את.. בחֹסר כל!

מין רגש זר התרוצץ בלב שרה לשמע הדברים האחרונים.

איך – שאלה – בחֹסר כל? האם אינך מאמנת עוד ברעיון, שהקדשת לו חייך?

אָ, לא, נשמתי! אמונתי חזקה למדי, באמונתי זאת אמות – על לחייה הצנומות נראו כתמים אדומים – אך אין בי עוד כח לעבוד, ימי חיי, יודעת אני ספורים… הדור הבא.. מי יודע, מה יתן לנו העתיד?.. ממנו – היא הראתה על ולודיה – אני מקוה הרבה, מפקידה אותו בידים נאמנות.. ולודיה! – החפץ אתה כוס תה?

אך מוחו של ולודיה היה עסוק כנראה במערכה, שהיתה חדשה לו. כחיה פראית קטנה, שהובאה בפעם הראשונה בין אנשים, סקר בתשוקה ותמהון הכל מסביב: את מנורות האֶלקטרון המפיצות אור בהיר כל כך, את השלחנות הטעונים בקבוקי יין ופרחים, את האורחים הסובבים באולם… במקום תשובה על שאלת אמו, שאל אותה בלחש של סוד:

אמא! מי המה האדונים הללו? – הוא רמז לה בעיניו על המלצרים לבושי

הפרַקים. רגינה ולדימירובנה צחקה בקול, וספרה לשרה את שאלת הילד.

הוא איננו יכול להבין, איך אנשים כמונו יהיו משרתים אותנו – אמרה לשרה.

האדונים האלה עניים הם – בארה לילדה; – לקחו מהם הכל ויעשום למשרתים,

מסכנים הם.

הילד שמע את דבריה בשים לב, ועיניו הפקוחות לרוחה הביטו אל האנשים ה“מסכנים”.

שמחה אני, – אמרה רגינה ולדימירובנה אחרי דומיה מעטה – שוָלודיה שלי נולד

בצפון, בגלות.. אלה לא יבלוהו עוד אַח, סוניצ’קה! מה חפצתי לחיות עוד שנים אחדות, לראות איך יגדל ולודיה, איך יחיה ואיך יקריב את חייו… הדור הבא!..

שעול יבש הפסיק את דבריה, ושרה הסתכלה בפניה האפורים, בחוגי התכלת שתחת עיניה, ולבה התכוץ בה מחמלה.

עוד שנים רבות תחיה רגינה ולדימירובנה, שנים רבות, הלא צעירה היא עוד –

נסתה שרה לנחמה. אחרי רגע שאלה: – הבאמת מקוה היא שהדור הבא כבר ישיג את המטרה?

אָ, לא! – קראה רגינה והניעה – כל דור חדש צועד רק צעד חדש, זהו הפרוגרס הנצחי… את קצה מטרתה תשיג האנושית יחד עם קצה היא.

איך?

ואת מדמה שהאנושיות תאמר די כשיתגשמו בחיים אידיאליה הנוכחים?

ומה תבקש עוד?

אָ, סוניצ’קה! מה תבקש עוד אין אנו יכולים לשער עתה, אך האנושיות לא תקפא בנקודה אחת, זה ברור… תמיד תהיה לפניה מטרה רחוקה לוטה בערפל…

זאת איני מבינה כלל, וכי אפשר וכדאי הוא לעבוד בשביל מטרה נסתרה שאינה

ידועה? רגלינו יכולות לעצור בבטחה, רק בסולם, שעינינו רואות קצו.

לא, סוניצ’קה, סולם כזה חסר-ענין הוא; יותר מלבב ויותר מושך את הנפש הוא הסולם אשר קצהו אובד במרומי-אין סוף… הרוב, ההמון הגדול נוטה באמת אחרי סולם מהמין הראשון. אך יחידי-הסגולה, שהאנושיות בכל דור ודור אינם יכולים לחיות בספירה כזו, התנאים הקימים מעיקים על נשמתם החפשית ככבלים כבדים, מבטם סוקר רחק יותר גדול ורחב משאר בני-אדם. שלב-הסולם שאנחנו עומדים עליו עתה לא היה נראה לאבותינו. ואיפה יעמדו בנינו, מי מאתנו יודע זאת!… עיניה ההוזות היו נשואות למעלה אל הספון. עינים יפות ונפלאות שדומה היה כאלו הן רואות כבר את השלבים הרחוקים, המזהירים מתוך ערפלי הדורות הבאים.

ועוד הפעם שעול חזק ויבש.

הדבר מזיק לה, רגינה ולדימירובנה! – אמרה שרה בהשתתפות.

אין דבר – ענתה והתפשטה את מעילה, מפני שחם לה. בשמלת הצמר השחורה והפשוטה שטלאי בשרוולה במקום פרק הזרוע – נראתה רגינה לצעירה הרבה יותר, אך על לחייה רעד אודם חלוני ובעיניה בערה אש של קדחת… שרה התבוננה בה והקשיבה אל דבריה בשימת-לב מיוחדה… סערת-נפשה גברה, אך סערה זו היתה עליזה, מועדדת. קול ממעמקים כאלו דבר אליה: “אלה הם חיים! גם את יכולה לחיות כן, אם חפצה את. יירקי בפני כל האנשים הזעירים ההם!… היי גבורה כמוה, שאפי תמיד אל השבלים הגבוהים”..

הבה, התֵּה שלך כבר הצטנן – העירה אותה רגינה ולדמירובנה, ודרשה מהמלצר כוס תה לעצמה. הן שתקו. שרה שתתה מכוֹסה בלגימות קטנות, ורֶגינה ולדמירובנה הריקה את התה של הפינכא-הקטנה, הפיחה בו ושתתה בחפזון כמנהג העירונים הרוסים. הדבר הזה עשה על שרה רושם אי-נעים ומבלי משים זכרה כמה נמוסית היתה רגינה לפנים. אחרי כן כשבא המלצר לקבל תשלומים הוציאה רגינה מכיסה מטפחת-אף פתחה את העניבה ההדוקה היטב בקצה האחד והוציאה מתוכה ממטבעות הכסף והנחשת שהיו בה מטבע קטנה ותתן למלצר, אחר כך חזרה וקשרה את העניבה. שרה השפילה עיניה במבוכה: צר היה לה שמורתה האיסטניסית נעשתה כך גסה. ורגינה ולדימירובנה החליקה בידה את יד שרה המונחת על השלחן. כך היתה עושה גם אז כשהיתה שרה תלמידתה הקטנה יושבת לפניה וקוראת בספר, והיא שומעת, מתקנת שגיאותה ומחליקה את ידה..

ואת, סוניצ’קה, עוד לא הגדת לי מאומה מה הוא ה“אני מאמין” שלך.. הלא יש לך בודאי איזה “אני מאמין”?

השאלה הזאת לא היתה נעימה לשרה ביותר. היא שערה, שרגינה מתנגדת בודאי לרעיון הלאומיות, ולהתוכח עמה לא רצתה.

כן – ענתה בשפה רפה – ה“אני מאמין” שלי, ממ… איך אבאר זאת… אני עובדת בעד רעיון הלאומיות העברית.

א, הלאומיות העברית! כן הוא, ואת עובדת לטובתה? – קראה כמו בשמחה – שמעתי מדברים על הרעיון הזה אך בברור אינני יודעת אותו. הגידי נא לי מה טיבו ואיך נוצר? מענין הדבר מאד..

שרה בארה בקצרה כמה שאפשר היה לבאר רעיון כזה בדברים מעטים. רגינה ולדימירובנה שמעה בשים-לב.

חזיון נפלא!… – קראה בהתפעלות – עם שלם, מדוכא ומעונה, מתעורר פתאם לתחיה – חזיון יפה ומרהיב עין!

הכן היא דעתה, רגינה ולדימירובנה? –– קראה שרה משתוממת – פלא הוא בעיני! מתנגדינו היותר נמרצים הם מבני מפלגתה.. הם נלחמים תמיד נגד רעיוננו וחושבים אותו למפסיד… לפי דעתם אסור לטפל באותן הצרות שאין כל העולם משותף בהן..

רגינה ולדימירובנה הניעה ראשה.

לא, לא, יונתי! האדונים האלה טועים טעות גדולה, ואינם מבינים כראוי את תורת הסוציאליות, לא לאותה הסוציאליות הצרה הכתית אני מכונת, אלא לאותה הרחבה האנושית כללית, שמטרתה לתת לכל פרט אנושי, אינדיבידואלי וקולקטיבי את היכולת לפתח באופן חפשי את כחותיו וכשרונותיו. אי-השיויון האיקונומי לא התקלה היחידית היא, אלא אחת מהרבה התקלות בסדרי החברה שלנו. בין אלה חשוב מאד שעבודן של האומות החלשות. אומה חזקה מכניעה תחתיה ומדכאה אומות חלשות, עוצרת בעד התפתחותן, מקלקלת את נטיותיהן הטבעיות ומנולת את כשרונותיהן – זה מפסיד לאנושיות, וכל כן דורשת הסוציאליות שחרורה הגמור של כל אומה משלטון התקיפה ממנה. קחי-קחי-קחי…

שעול חזק ויבש הפסיק את דבריה לזמן מה.

רק אנשים בעלי מבטים צרים אינם מבינים זאת – שבה לדבר: – החיים אינם פשוטים כלל כמו שהם מדמים וכל חזיון הוא תוצאת שלשלת ארוכה של סבות שונות. לבאר את כל היחסים שנולדו בין בני האדם רק בשאלת הקיבה, במלחמת-המפלגות, כמו שעושים רבים, זהו קצר-ראות, חסר-דעה…

… האם הגוף הוא העקר, הכל בחיינו? וכמה אנשים חלשים ומדוכאים היו גבורי-רוח וענקי-נפש! בני אדם התנפלו למדורות-אש ובת-צחוק על שפתיהם; בשרם היה למאכולת-אש ורוחם התגבר על כל… ואם מכירים אנו את הצד הרוחני באדם פרטי, איך אנו יכולים להכחיש כחו ביחס לעם שלם, שהוא קבוץ גדול של פרטים יחידים…

…טעותם של המתנגדים ללאומיות מיוסדה על אי-הבנה הסתורית. נחלי דם נשפכו, גלי חללים נצברו על ידי האמונה, ובני אדם באו וראו רעה זו ולא התבוננו שלא האמונה עצמה גרמה לזאת, אלא שאיפת בעלי האמונה האחת להכחיד את בעלי האמונה האחרת, – לזאת לא התבוננו ויקללו את האמונה, ככה גם הלאומיות. ראו בני אדם, שענין רע הוא ומפסיד ויקראו: ”הלאה הלאומיות!"… וגם אלה לא עמדו על האמת שלא הלאומיות כשהיא לעצמה אשמה ברעה, אך שאיפתה של אומה זו להצר את חברתה, שאיפתה של היותר תקיפה לדכא את החלשה ממנה… חרות לאמונה, חרות ללאומיות – זהו מה שדורש היושר, ההגיון הבריא של האנושיות!… וזהו גם מה שנותן אושר לאדם…

…טועים הם גם הלאומיים הקיצונים. טעותם היא ההפך מטעות של המתנגדים ללאומיות… חושבת את בודאי, שהרעיון הלאומי יתקן הכל, ימלא את כל הפגימות בחיי האומה העברית. לא, גם זו טעות גדולה… היונים שהשיגו את חפצם לעמוד ברשות עצמם יוכיחו… חרות האומה היא רק צד אחד של חייה, ויש עוד צדדים רבים בהם חשובים למדי…

רגינה ולדימירובנה דברה בחום-נפש, בהתלהבות של אמונה חזקה, אך שיחתה נפסקה בכל פעם משעול חזק, שהרעיד כל גופה. שרה שמעה את דברי מורתה בתאות נפש, אך שעולה החזק של זו עוררה פעמים אחדות להזכיר לרגינה ולדמירובנה, שהדבור מזיק לה.

צריכה היא, רגינה ולדימירובנה, לשמור את בריאותה. פניה רעים ודלים כך! – אמרה לה שרה.

אָ, הבל! הדעה והאהבה שַׁרָצְ’קה, – מזוננו; מזון הדעה – בשרנו ודמנו… – ענתה זו בבת-צחוק קלה כחלום, ומין תוגת-יאוש חרישית נשמעה מתוך דבריה.

בינתים נשמע צלצול הפעמון, הן יצאו יחדו אל החלקה שלפני בית-הנתיבות. רגינה ולדימירובנה הביטה אל שרה בבת-צחוק של אֵם אוהבת המטפחת בבתה וחושבת עליה מחשבות של אהבה ואֹשר. שרה הרגישה בנפשה, שדברי מורתה החיו רוחה, היו כטל-בקר להרבה, שנבל וקמל בקרבה, ובהגות תודה רבה לרגינה ולדימירובנה בקשה איזו מלה חמה, רכה וטובה להביע רגשותיה, אך לא מצאה מלה כזאת, ותתהלך דומם, שקועה במחשבות.

נשמע הצלצול השלישי – והן חבקו בדממה זו לזו ושפתיהן נדבקו בנשיקה אחת אלמת וממושכה. המסע נתק ממקומו בהמולה. ושרה הלכה אחרי המסע המתנועע, הלכה והביטה אל פני רגינה ולדימירובנה, הנשקפים אליה בעד החלון…

תודה לך, חביבה!… נצח לא אשכחך… קראה בלי-דעת כשנעלמה רגינה מעיניה. ועוד זמן רב עמדה על מקומה, ועיניה תלויות במסע ההולך ומתרחק ממנה…

ערב חורף, בחדר קר וחצי-אפל, המשרתת הזקנה והנוהמת תמיד הסיקה מעט את התנור, ובעד דלת הברזל הקטנה והמנוקבת בתחתיתה מתגנב אור רועד וממלא את החדר צללים פנטסתּים ומתנועעים.

שרה עטופה במטפחת צמר מתהלכת לבדה בחדרה, ידיה משולבות על חזה וראשה מוטה… הבדידות התמידית וההרהורים המטרידים הולידו בקרבה את ההרגל להתהלך בחדר שעות רבות בלי הפסק. מתהלכת היא לאט ומקשבת אל הרוח הדופק בתריסי-החלון ונוהם בתוך הארובה ביללת זעף.

כאשר עיפה מהליכתה נגשה אל החלון, אך שמשיותיו היו מכוסות ציורים נפלאים ומשונים של קרח, ורק מזוית קטנה של שמשיה אחת, שאינה מכוסה בכפור יכלה שרה להציץ לחוץ ולראות את השלג המתנוצץ. היא פנתה מהחלון ותגש אל התנור, ותשב כפופה על הכסא הסמוך, והאור הבוקע מנקבי הדלת האיר את פניה הדלים והחורים, את שפתיה הסגורות ועיניה המביעות עיפות ויסורי-נפש אלמים. מכיריה שאלוה כמה פעמים, מדוע כה דלים ורעים פניה, מדוע אינה חסה על בריאותה, אך היא לא ענתה דבר; רק בת-צחוק עצובה וקלה כחלום, חלפה על שפתיה והיא זכרה את דברי מורתה: “הדעה והאהבה-מזוננו, מזון הדעה-בשרנו ודמנו”…

האפטיה, הריקות והכרת-הבדידות, שככה העיקו עליה – חלפו מעט מהשפעת פגישתה עם רגינה ולדימירובנה. דמות הגבורה הנסתרה הזאת עודדה אותה, החיתה בקרבה עוד הפעם את האמונה ברעיונה שהיה למטרת חייה, שהקדישה לו את עלומיה…

בכמה עלה לה בית-הספר-לעברים שיסדה! נראה הכל נקל כל כך, אך כשבא לידי מעשה נסוגו רבים מעוזריה אחור, תשלומי החברים היו מעטים, ומלמדים ומורים שונים לא חשכו נפשם מעמל להרוס את מוסדה.

חרש חרש מפוצצת מזמזת האש בתנור, חרש חרש שחים בראשה קטעי-מחשבות בלתי ברורות כצללים הרועדים האלה… היא חושבת על שעוריה, על תלמידותיה. תמיד כשהיא סוגרת את עיניה עוברת לפניה שורה ארוכה של ראשים קטנים ועינים תמימות, המביטות אליה באהבה… בכתּה הגדולה יש כאלה שנעשו לה כמעט לידידות. הרבה מהן מלבבות אותה מאד, ובכל זאת הן נשארות רחוקות ממנה, מפני שקשה לה לעמוד על אופין, להבין לרוחן. אתמול קראה לפניהן ספור, שמתוארה בו אידיליה של חיי משפחה, ומפי דבורה רקובסקי, נערה בעלת עינים שחורות ועגומות, חורת פנים ושקועה תמיד במחשבות, פרצה אנחה. חיי משפחתה של הנערה הזאת רעים ומרים, כנראה… לה אב זקן וקפדן, המציק לכל בני הבית… והדסה זליגמן, זו הנערה העליזה, בעלת הפנים הפורחות והשוחקות תמיד, שונתה בימים האחרונים מאד, עליצותה הרגילה חלפה ולעתים תכופות מאד היא שוקעת במחשבות; יש גם שהיא בוכה בלי סבה.. שרה חושדת בה שאוהבת היא את מי… “התבאנה היום?” – שאלה היא פתאם את עצמה ומקשבת, איך זועף ומילל הרוח בארובה, מתדפק בתריסי-החלון, כאלו הוא מתאמץ לנתקו מעל צירו… המחשבה אולי לא תבאנה התלמידות מפני הסערה שבחוץ מעוררת בקרבה רגש של שעמום, כעין געגועים על “משפחתה” זו, שממתיקה לה מעט מרירות החיים ומקילה מעליה מעט כבד הבדידות התמידה…

פתאם נשמע קול צעדים ברחוב. “הנה הן באות”! קפצה שרה בשמחה מעל מקומה. הדלת נפתחה ובתוך גלגלי אד-שיבה, שפרץ מחוץ ויתגלגל על הקרקע – פרצו החדרה עלמות אחדות לבושות אדרות חרף פשוטות, שהתנוצץ עליהן אבק שלג. עליזות וסואנות פרצו החדרה והתחילו מנערות מעליהן את אבק-הכסף ומנשבות בפיהן על ראשי אצבעותיהן. שרה נטפלה אליהן וכשהתחילו משליכות את אדרותיהן זו על גב זו על הספסל הארוך במסדרון, אמרה להן:

לא, חביבותי, פה קר מאד, ואחרי כן, כאשר יחם לכן בחדר, לא ינעם לכן ללבוש את האדרות הקרות. קחנה אותן אתכן אל חדר הלמוד.

אָי, אָי! פה חשך… –קראו כשנכנסו אל החדר.

בּוּ-בּוּ-וּ… דוב הולך! – בהלה הדסה זליגמן, ובחשאי מרטה יד חברתה רבקה ציפין, עלמה תמימה ושוקטה, כבת שבע עשרה שנה.

אוי – קראה רבקה.

רבקה נבהלה, ח-ח-ח… קראו הנערות בצחוק.

מי מכן מרטה את ידי! – קראה רבקה כמעט בקול בוכים.

זהו מעשה השד בחשכה – ענתה הדסה.

אָי, הדסה, מדומני שאת היא שד זה – אמרה שרה, והנערות צחקו עוד הפעם. היא עלתה על הספסל להדליק את המנורה התלויה.

למי גפרורים? – שאלה.

לי – ענתה רבקה – אני אדליק.

אני אדליק! אני אדליק! – קראו אחדות, והתחילו מריבות על זאת כילדות קטנות. שרה עמדה על הספסל והביטה אליהן, ורגשות טובים ונעימים נולדה בקרבה למראה העלמות האלה. כל היום הן עובדות עבודת-פרך, מי בפבריקה ומי בבית-מלאכה. בבית תמיד צעקות וקללות, דאגות וצרות – ובכל זאת כמה צהלת-רוח וחדות-חיים בהן!

נוּ, דַּי! – קראה אחרי רגע קטן – תֵּנָה לי גפרור, או תדליק מי מכן.

הדסה חטפה מיד רבקה את קופסת-הגפרורים ותטפס על הספסל ותדלק את המנורה. האור אחרי החשך הכאיב את העינים, והנערות היו קורצות עיניהן ומסבות פניהן מהאור, הדסה קפצה מעל הספסל, וכמעט שהפילה בקפיצתה אחת מרעותיה.

משוגעת! – קראה זו, והאחרות הריעו בצחוק.

משום מה דעת הדסה זחוחה היום? – העירה אחת הנערות וקרצה עין לחברותיה.

וכי תמיד אין דעתי זחוחה עלי? – השיבה הדסה.

שרה ישבה על כסאה לפני התנור המוסקה, הדסה כרעה על ברכיה וסמכה שתי ידיה על ברכי שרה, דבורה כרעה גם כן על ברכיה והתחילה גורפת את הגחלים בתנור, ורבקה לקחה לה כסא ותשב על יד שרה. האור האדום מהתנור הפתוחה העיר את קבוצת-העלמות, ויפץ עליהן את חומו הנעים.

ואני דאגתי, שמא לא תבואנה היום – אמרה שרה בשמחה גלויה. – ביחוד את, דבורה! מעונך רחוק כל כך.

אבי גרשני – השיבה זו בבת-צחוק, שהיתה נשמעת לכמה פנים.

איך? – שאלוה כל המסובות והיבטו אליה.

האמת, שהתרשלתי ללכת בתוך סערת-שלג כזו, מרחק כזה… בביתנו היה חם היום, לאמי נזדמנה “קניה” מוצלחת. איזו “פריצה” מכרה לה מעיל בזול גדול, ב“חצי חנם”… הרוח עלה לזהובים אחדים… לקחתי לי ספר וישבתי אל התנור לקרוא, דבר זה הכעיס את אבי… כל הימים הוא טוב אלי, אך בימים האחרונים חלה את רגליו וזה שני שבועות הוא יושב בביתו ונעשה לקפדן ורגזן מאד… הוא קפץ אלי: “החולה את לעסוק באיזו מלאכה? מה את יושבת אצל התנור כ”פריצה" עם ה“שמיכלך” שלך!… רוצה את להיות “פריצה משכלת”, ננו, יותר לא חסר לי! נו" אני חטפתי את אדרתי ואנוס הנה.

זאת היתה הפעם הראשונה, שדברה דבורה בגלוי על עניני משפחתה, ורגש אי-נעים תקף את השומעות.

ואותי לוה זלמנ’קה בדרכי… – אמרה פתאם הדסה, שאשרה לא נתן דמי לה.

אָ-אָ! עתה אני מבינה מדוע את עליזה כך – קראה רבקה, שפניה היו מתולעים מהאש.

היא איננה יכולה לסלוח לי את המריטה! או אולי מקנאה את בי? מוחלת אני לך את הרמאי הצהוב הזה…

מדוע את קוראה לו רמאי צהוב? – שאלה שרה. הדסה מצאה חן בעיניה בתמימות הילדות שהיתה בה.

לו יש שערות צהובות מסולסלות ויפות–ענתה רבקה. הדסה היתה כנראה שבעת רצון ממענה רבקה.

ואני קוראת לו בכל זאת רמאי צהוב – אמרה בטון של ילדה קפדנית – בפניו אקרא לו זאת ח-ח-ח… ומה, הישר הוא ויודע ספר? – שאלה שרה.

אָ, ישר הוא מאד – ענתה הדסה שבעת רצון משאלות שרה והתענינותה – גם יודע הרבה, הוא קרא את טורגניוב, גוגול, דוסטויבסקי, רק… את הספרים העברים איננו אוהב.

הלמד עברית, הקרא בספרים?

לא.

נסי נא להוכיחו, לספר לו מה שאת יודעת מהספרים העברים.

פש.. המלמדת אהיה לו? יחכה.. – ענתה הדסה בצחוק ופניה ועיניה בערו. נכר היה בה, שהשיחה על דבר ה“רמאי” שלה, נעימה לה מאד.

ואצלנו בשעת העבודה –אמרה פתאם רבקה – פרצה מריבה בין דבורה ובין ליבה.

על מה? שאלה שרה בתמהון.

על קופתנו הלאומית. הלא יודעות אתן את ליבה. תמיד היא ככה: אם אתה אומר יום, תאמר היא לילה… ובנידן זה, רוחו של בריל ידידה מדבר מתוך גרונה. בריל איננו חפץ כלל בקופה לאומית.. האפשר הדבר, הגידו בעצמכם, אם תהיה קופה לאומית – קופת הפועלים מה תהא עליה?

והמַּדַם שלנו, אומרים – ספרה הדסה שהיתה עוברת בבית-תפירה גדול – נתנה לטובת קופתנו עשרה רובלים… צפרדע!…

כן, לה נקל מאד להיות לאומית טובה. כספה נמצא לה לא בעמל ידיה – העירה רבקה והרימה את ראשה.

לאסתר’קה נכתה אתמול שכר יום תמים מפני שאחרה שתי שעות לבוא… אמה היתה חולה, והיא היתה אנוסה לבשל את הארוחה, צפרדע זו נכתה שכר יום תמים.

גם זו לאומית… על חשבון אחרים…

היא איננה נותנת גם החלק המאה ממה שהיא מוצצת מאחיותינו.

הלא היא פושטת עורנו מעל עצמותינו…

אני לא הייתי פושטת לה ידי… צפרדע! לנכות שכר יום תמים בשביל שתי שעות. הנשמעה כזאת.

הנערות דברו בכעס, ונכרה היתה בהן התמרמרות חזקה נגד ה“בעלים” נותני המלאכה בכלל. הן נרגעו, רק כשנפסקה השיחה והתחילו הלימודים, אך גם באותה שעה לא יכלה שרה למלט נפשה מאיזה רגש אי-נעים, שיש קיר-מבדיל גם בינה ובין הנערות האלה… קרובות הן לכאורה זו אל זו, ואף-על-פי-כן תהום רחבה ועמוקה מפרדת אותן…

כשהלכו להן העלמות היתה בחדר עוד הפעם דומיה. והדומיה העיקה על שרה מאד. פתאם נזכרה שבאותו ערב נועדה אספה לאומית בבית יעקב רבינוביטש, ואף-על-פי שהאספות מהמין הזה לא לבבו אותה ביותר, אך הבדידות כבדה עליה, וכדי להתבדר החליטה ללכת שמה.

עוד מרחוק הבריק ביתו הגדול של יעקב רבינוביטש בחלונותיו המוארים, אשר שלחו לרוחב הרחוב הריק והשומם רצועות-אור גדולות. במסדרון עמד משרת לבוש פרק. לאורך הכותל האחד באולם המרוח ומואר בגז היו שולחנו אחדים מכוסים בחוברות תעמולה וכרטיסי-ציון. המוכרות היו עלמות מקושטות. אך אצלן לא נראה אף קונה אחד. לאורך הכותל השני עמד מזנון ארוך, מלא מיני אוכל, ממתקים ומשקאות שונים, ואצלו התגודדו גברים אחדים לבושי חג, הם היו אוכלים ומשמיעים מהתלות באזני המוכרת הצעירה שהביטה אליהם במבטי-צחוק עגבניים ולפרקים צחקה צחוק עצור כשסוככה בכפה על פיה. בפנות רחוקות ישבו זוגות אחדים והתלחשו. “בודאי יעדו להם פה ראיון”, חלפה מחשבה במוח שרה, והיא נכנסה אל האולם השני המלא אנשים. באולם השמיע מדברותיו נואם מפורסם, חדשות לא השמיע, אך החדוד בדבריו והכשרון להשתמש בפסוקי תנ"ך ומאמרי תלמוד שונים לענינו – שפרו את נאומו והוסיפו לו ברק. לשרה קשה היה לשמוע את כל הדברים האלה, שקראה אותם כבר פעמים רבות בספרים ושמעה אותם לא אחת, מפי נואמים שונים באספות. היא עזבה את האולם ותשב אל האולם הראשון, ותגש אל אחד הכסאות בפנה רחוקה ותשב עליו. עלם ועלמה שישבו על הכסא הסמוך קמו ממקומותיהם, והתחילו מתהלכים בחדר ומתלחשים, מהכנופיה, שעמדה אצל המזנון, נשמע בכל פעם צחוק קטוע. שרה הורידה את ראשה על כפות ידיה, הסמוכות על ברכיה, ותסגור עיניה ותשקע במחשבות. מבלי משים עלה על לבה זכרון ערב אחד… זה כבר היה הדבר לפני הרבה, הרבה ימים… בשפולי הרקיע היתה שוקעת, יורדת וכבה שמש יפה. השמש הדליקה בשמים ובעבים צבעים נפלאים, מי הנהר בערו גם הם בשלהבת-דם… והיא יחד עם עוד נפש חביבה שטו בסירתם הקטנה, חצו את המים המופזים וחתרו אל עבר הנהר ההוא, ששם כאלו השתפכו השמים והמים יחדו ומראיהם נהדר ונפלא מאד… סירתם החליקה לאטה, והוא ספר לה דבר העם המתעורר לתחיה, על דבר העבודה הגדולה והנלהבה. ברגעים ההם התעלתה נשמתה. כל גוה רעד מגיל, משפע עוז ותשוקה לעבודה נמרצה.. הם האמינו, שנשמת העם כבר התחילה מתעוררת לחיים, לדרור… וסירתם שטה הלאה, הלאה, נשאה אותם אל השמש השוקעת, אשר שפכה עליהם גלי אש…

שרה הניעה ראשה והתאמצה לגרש מדמיונה את הזכרונות. מהאולם הסמוך הגיע אליה הקול האטום של הנואם… והיא נזכרה עוד ערב אחד. גם זה היה כבר, בימים הראשונים שנסתה להטות את חברותיה בגימנזיום אחרי רעיונה. היא הלכה עם חברותיה אל קלויז קטן לשמע דרשת מגיד אורח. בנית הקלויז עוד לא נשלמה. כתלי-אבן הערומים והאפורים העיקו על הנפש, ומסביב מראה דלות נוראה, פנים דלים, חורים ומעונים. על הבמה עלה עלם דל-פנים, לבוש בגדים פשוטים מאד.

אחי ואחיותי! – הנה באתי אליכם… – התחיל מדבר בקול חלש ורועד. מתחלה לא נעים היה לה לשמוע, כאלו בושה בפני רעותיה, אך במדה שהוסיף העלם לדבר הלך קולו הלך וחזק וממלא את הבית. הוא דבר ובפניו נכרה, נראתה בחוש אמונה עמוקה. נכר היה שהעלם החלש הזה בא אל אחיו המרודים מאהבתו אותם. הוא אוהב את עמו האומלל והנדכא, והאהבה הזאת מרוממת אותו ועושה אותו לענק… דבר-מה מעיק על הלב, מפרכס בתוך הגרון… על כל העינים מסביב נוצצות דמעות… הוא דבר לשומעיו, שגם הם אנשים ככל האדם… שצריכים הם לכבד את עצמם, ואינם צריכים להכלם כלל במה שהם יהודים… והקהל השומע התעורר, הכיר בשפלותו וענותו, והאנשים הנענים והנדכאים מלאו הגות-כבוד לעצמם, הרגישו שיכולים הם להגיד בגאוה: “כן, יהודים אנחנו!”…

אחרי שעה שקעו כלם בלי ספק עוד הפעם, ביון מצולת חייהם הקשים, בדאגותיהם לפרנסה, בטרדותיהם לפת לחם חרבה. הם שכחו את המגיד ודבריו, אך לעתים יש שיברק במוח האחד או השני שכרון הרגעים המעטים ההם שהרגיש בנפשו, כי גדול וחזק הוא, והזכרון הזה ישפר מעט את החיים הכהים והנכאים, יקל מעט את כבד משאם…

שאון מחיאת כפים ארוכה הפסיק את דמיונות שרה. האנשים אשר עמדו אצל המזנון והתבדחו בחברת העלמה המוכרת קפצו אל הדלת ומחאו גם הם כף. שרה לא יכלה להמנע מצחוק למראה הזה. מן האולם הסמוך פרצו ודחקו אל חדר המזנון גברים ונשים לבושים פאר; ומסביב למזנון נאסף קהל גדול. שרה אמרה לקום וללכת הביתה, אך מרחוק ראו אותה פוליה ושמרלינג ויגשו אליה. על חזה של פוליה היה מגן-דוד קטן של זהב משובץ באבנים טובות.

ומה דרשננו? השמעה את כל נאומו? – שאל שמרלינג שבע רצון – “כפתר ופרח”, אַ? שמעתי רק מעט… לא השמיע, כמדומה, כל חדש–ענתה שרה.

אך איך הוא מדבר! וכי עושה הוא איזו תנועה יתרה שאינה יפה? לא! – קראה פוליה בהתפעלות.

שרה לא יכלה להמנע מצחוק. היא ידעה, כי ביחוד מצא הנואם חן בעיני בנות ה“מין היפה”.

זו אמת. תנועותיו יפות הן – ענתה שרה את רעותה. ומה דעתה על נצחוננו? – שאל פתאם שמרלינג בעינים מבריקות.

איזה נצחון?

האם לא ראתה את אורחנו? – השתומם שמרלינג.

תראה נא – הוסיף אחרי רגע, והראה לעבר המזנון.

שם עמד אחד מגדולי הפבריקנטים, אשר בעיר, בעל פנים עגולים ומגולחים, סנטר כפול וכרס רחבה, ששרשרת זהב עבה מתנוצצת עליה. אותו כתרו אנשים רבים וידברו אתו בהדרת-כבוד ויראת-רוממות.

זהו נצחון – קרא שמרלינג. הוא היה בטוח, שמראה האיש הזה עשה על שרה אֶפקט נמרץ. במה הוא טוב מהאחרים? ואיזה נצחון בזה? – שאלה שרה.

השוכחת היא שמיליונר הוא!

את מיליוניו לא יתן לנו, בזאת אני בטוחה – ענתה שרה בצחוק.

איך, הוא נדב חמש מאות רובל, ח-ח-ח… נדבה הגונה, א? לוּ ראתה איך הרימו אחינו הדווים והחלשים את החבית הזאת ויניעוה. ובאמת, מי זולתו הכניס 500 רובל בבת אחת?

השמלה, אשר אשתו לובשת רק פעם אחת עולה במחירה פי שבע על נדבתו שזרק לכם. בעד חמש מאות רובל כדאי לו שיניעוהו היהודים…

סניה! חדל מהתוכח עם סוניה, הלא יודע אתה אותה. היא נעשתה לזרה כל כך – אמרה פוליה אל אישה.

אולי חפצות אתן תֵּה? – שאל שמרלינג.

לא – ענו הנשים בבת אחת.

ואני צמא מאד – הוא פנה אל המזנון.

מדוע את מתרחקת מביתנו, שרה? השכחתינו… – אמרה לה פוליה כשנשארו לבדן, והביטה אליה במבטי תוכחה – לוּ ראית את קוליה שלי. הוא, בלי עין רעה, בן-חיל.

כן?… לצערי אינני יכולה לבוא. אין לי פנאי.

בואי מחר, גם האדון מ… (היא קראה בשם הנואם) יבוא.

שרה לא הספיקה עוד לענות, עד שמטרוניתא אחת נגשה אל פוליה ושאלה אותה על דבר-מה בלחש. שרה עזבה אותן לבדן והתחילה מתהלכת בין כנופיות של גברים ונשים, שהרבו להג והשמיעו מהתלות שטחיות, קלושות וריקות. כששבה אל פוליה היתה זו מדברת עם המטרוניתא בקול יותר רם.

… בגליון האחרון של העתון יש פסון יפה של פולרינה ארוכה מארג לבן. על פי הפסון הזה תפרתי פולרינה לקולינקה שלי, והיא עולה יפה מאד – דברה פוליה.

ואני חושבת לתפור בעד משינקה שלי גם כן פולרינה כזו,

מאיזה ארג?

של צמר. פני משינקה של חורים יותר מדי, ואני אומרת לבחר לו צבע כהה.

לפי דעתי, צבע כהה איננו נאה..

רגש כבד לחץ כמו בצבת את לב שרה. “איה אני? מה אני עושה פה?” שאלה את נפשה. מגוחך היה לזכור, שאת האנשים האלה חשבה כחלוץ העובר לפני עם משתחרר, לפני עם שואף לארצו… מגוחך היה גם הרעיון, שהאנשים האלה, הרחוקים ממנה, הזרים לה לגמרי, נחשבים “לאחיה בדעה”… היא מהרה לעזוב את הבית הזה. החוצה, החוצה, הרחק מזה! אִתה יחד יצאו הרבה ממכריה. הם חפצו ללות אותה, אך היא התחמקה מהם..

היא הלכה דומם ברחובות הריקים והשוממים, ראשה מוּרד על חזה, ונפשה מלאה מחשבות כבדות.

האין כל חייה שגיאה ארוכה וגדולה?

למה עזבה את הוריה, הסתלקה מחבריה, הרסה את אהבתה, נפצה את תקותיה?….

ובחוץ הומה סופת-שלג. הרוח מטאטא את צד הרחוב האחד וצובר ערמות-שלג כבדות בצדו השני… בכל הרחוב מסביב אין כל נפש חיה נראה, רק שרה הולכת לבדה, חצה בעמל את ערמות-השלג ההולכות ונצברות.