הקדמה מאת המחבר    🔗

בחביון נשמת האֻמה שָׁכן חזון הגאולה דורות דורות.

כאידיאה הנרדמה בתוך וְרידי השיש ומחכה לדפיקת פטישו של היוצר שתעירֶנה, שתחלצֶנה מתוך קלִפּת החֹמר.

את חזון הגאולה טפחו בזלעפות מדבר־ערב, בפתחי אהלים, בצללי תמרים; טפחוהו על גדות פרת באכסניות של תורה; שׁרו עליו על שדמות אִבֵּרִיה ועל גדות הַטִּבֶּר; הגו בו מעבר מזה ומעבר מזה לאַלְפִּים; כאורח מארץ רחוקה, המביא נחמה לא־הגוּיה, מרֻקם בצללי בין־ערבַּים, היה פוקד נָוָם של ילדי הגֶטוֹ…

דורות דורות נרדם חזון הגאולה, חכה לפטישו של היוצר־הגואל.

העם הוא השיש האציל, העתיק.

העם הוא האמן, היוצר.

היצירה הנפלאה ביותר, שלא היתה כמוה לחֹסן ולתפארה מיום קום נושאי משא וחזון.

ספרתי על שחריתה, על פרפוריה הראשונים של התנועה… בעבור רטט־המסתורין באידיאה, החבויה בתוך השיש; בבֹא פקֻדתה להגאל ממועקת החֹמר האינֶרטי… נעורה האידיאה. עוד חבלי השֵׁנה על העינים, אבל לפתחן רבצו כבר קוי־השחר הראשונים והצפרירים רקדו סביב סביב… הנפש מלאה רֹן כוכבי־בֹקר, מזמור שיר יום־הגאולה… (“לבדה”).

אבל מלחמה לַיוצר בַּחֹמר הקשׁה. החׂמר אינו נשמע לפקֻדת האמן, לחשׂף את האידיאה…

מלחמת האמן בחׂמר קשה היא לפעמים. ואם החֹמר הוא עָם, עם חי אלפים שנה באזִקים, – היא קשה תמיד.

ספרתי על תקופת היאוש ורפיון־הידים בעמנו, בהתנגש בו רעיון התחיה בקפאון האינֶרטיּות, ספרתי על אותו היאוש ועל אותה ההתלבטות, שאת מרירותם טעם כל יוצר, שאת קֻבַּעתם שתה כל אמן (“דניאל שפרנוב”).

סוף־סוף מנצח הרעיון את האינרטיות, החיים והתנועה ­– את הדומם, את הקפאון. מכּוּר היאוש והמצוקה יוצאת האידיאה מזֻקקת שבעתים. בנשמת האמן ובוְרידי השיש חלופי דפיקות ותמורות בנות־קול מצלצלות. הָעֵר ביותר, הצעיר והרַגָּש ביותר מקיץ בלב היוצר; הנצחי והעז ביותר מתגלה ונחשׂף מתוך השיש. האמן נצח את החֹמר. העם נצח את עצמו.

והנה בא יום והראש השָּׂב היה מוכן להֵעָנד בזֹהר הנצחון…

הנצחון הזה היה מחשבתי בכתבי את ספורי אשר לפניכם.

 

א    🔗

– איזו רוח עברה עליה פתאם?

השאלה נפלטה מפי בַכְרַך יחד עם עשן הסיגַריטה, שכסה על פניו ברצועה אפורה־כחלחלה, רחבה וזורמת למעלה. כשנִדף העשן ונִגלו פניו, היו עיניו ממצמצות ותועות בחלל אולם בית־הקהוה, הַנָּם בדממת שעות אחר־הצהרים הכהות. ניקולַי, שאליו פנה בכרך בשאלתו, היה מאותם האנשים הרבים, שבַּכרך היה נפגש עמהם לעתים קרובות, מבלי שעולמם הפנימי יְעַנְיְנוֹ אף כל־שהוא ומבלי שפגישתם תעיר בו פעם שאלה מֵעֵין “מה יאמר לי זה הפעם?”…

בֶּטִי, שלא הבינה אף מלה משׂיחת שכניה, שדברו רוסית, השקיעה את עצמה ב“סִימְפְּלִיצִיסִימוּס”, ב“וִינֶר בְּלֶטֶר” ועוד. רק פעם אחת, במשך כל השיחה, זרקה מבט מתחת לתִתֹּרת כובעה, כלפי ניקולי, מבט מרפרף ובוחן, חולף ותופס הכֹּל בִּן־רגע: שערות־הפִּשתה הגזוזות לקצרה, השׂפם הדק, העינים הקטנטנות והכחֻלות, המצח הלבן, הלבן באֹפן מיֻחד. רגע יָתֵר נתעכב המבט על החולצה הרוסית, שמתחת לַמעיל, חולצה רקומה בסגנון מַלוֹרוּסי, ומיד שׁבה התעמקה בעתונים ההומוריסטיים שלפניה. פתאם פרץ, מתחת לתִתֹּרת כובעה המוּרד אל העתון, צחוק קל כבוש. הדפה במרפקה את זינר והקריבה לפניו את החוברת, מבלי אמור מלה: שניהם השַׁחו ראשיהם אל הציור וחִיְכו בחשאי זה לזה.

– אַטַוִיסמוס – השיב ניקולי לבַכרַך בלשון פוסקת ולַקונית.

בכרך, שהשכין לפני רגע את מבטו הרואה־ואינו־רואה על־פני המלצר המתנמנם לפני אחד השלחנות הפנוים, הצליפוֹ פתאם על־פני ניקולי, מתוך תמיהה ושאלה. זינר הרים אף הוא את עיניו מה“סימפליציסימוס”:

־ אטַויסמוס, אמר? הא כיצד?

ניקולי צחק צחוק קל. תמיהתם של האנשים האלה שִׁעשעה אותו כתמיהת תינוקוֹת.

בפנים של כֹּבד־ראש, אך בבת־צחוק פנימית, התחיל מסביר, שהדבר פשוט מאד. אַטַויסמוס… רצוני לאמר בזה, שלנִיקָה שלי יש הרגֵלים אינטליגנטיים… פשוט, קשה לה להשתחרר מן האידיאולוגיה של המעמד. הלא אביה, רבינוביץ' המנוח, היה שֻׁלחני עשיר ויהודי אדוק, קנאי, רדה בבניו. בניו הצליחו אמנם להשתחרר מהסביבה הבורגנית המשַׁמרת ופרשו אל המפלגות הדמוקרטיות. אחד מהם אפילו התנצר… הבכור… אגב, דבר זה קרב את קצו של רבינוביץ' הזקן… אדוני בכרך שואל אותי, איזו רוח עברה עליה פתאם? הרי זה מובן, איזו רוח…

פתאם כבתה בו בת־הצחוק הפנימית, ובין שתי עיניו נחרת חריץ קטן. הוציא את קופסת־הפח לטבק מכיס־חזִיָּתו, והתחיל גולל סיגריטה עבה וארֻכּה, כדרך הרוסים. דוּמם הציתהּ, מצץ ממנה פעם ושתים, הסיר בזַרתּוֹ מעל קצה לשונו חוטי־טבק אחדים.

– אגב – אמר מבלי שנמחה החריץ בין עיניו – נִיקָה היתה תמיד רחוקה מן התנועה הצבורית ברוסיה. מה שקוראים נפש אסתטית, חא… וכעת, דעותיה המשֻׁנות על חנוכם של סַשקא וגרִישקא…

בכרך תפף באצבעותיו על־פני שֵׁיש־השלחן ולא הקשיב היטב אל דברי ניקולי. חבַל על ניקה… חשב על המריבות הביתיות הקטנות, על הוכוחים התדיריים, החוזרים ומסתובבים תמיד מסביב לאותו ענין, כזבובים מטרידים אלה, ועושים את החיים לגיהנום. על המריבות המשפחתיות האלה לא רמז ניקולי אף במלה אחת. אף היא לא תספר מהן. הרי זו מחלה פנימית: כשהיא מתגלֵית החוצה, המצב הוא כבר מסֻכּן יותר מדי… ובכרך חשב, שהוא מֻכרח ללכת לראות את ניקה. זה זמן רב לא נזדמן לו לראותה.

– ומה שלום הילדים? – שאל.

־ מחריבים עולמות! לפני ימים אחדים שׂם סַשקא את בּוֹבּיק לתוך סל קטן, קשור אל סוכך פתוח, והפריחוֹ מן הקומה הרביעית למטה. גרישקא חולם להיות מנהיג־אוטומובילים…

– אולם יחכה־נא, יחכה־נא – דבר זינר מרֻגז קצת בזכרו את דברי ניקולי האחרונים – איזו שיכות יש כאן לאידיאולוגיה של המעמד. כלום היהודים הם מעמד? איני מבין… כלום איני מבין… הנוֹרוֵיגים אוהבים את אגדותיהם על הוִיקִינְגִים ואת “פְיוֹרְדֵיהם”, הפולנים אוהבים את שוֹפֶּן שלהם ואת יערות־הלִבְנים שלהם, – הזו היא אידיאולוגיה של מעמד?… איני מבין… – והוא עשה בזרועו תנועה עצבנית באויר וסטר בה על ברכיו. דומה היה בתנועת־זרועו זוֹ לצפור שבורת־כנף, המנַסה לשוא לעוף…

שוב נדלקה בעיני ניקולי בת־צחוק קלה של בטול וסבלנות. בלי חשק ומתוך שעמום, כמי שמלַמד לילד על־פה תפלה שגורה, אמר לאטו:

– לפועל אין שהות להתענג על הדר הטבע ועל שוֹפֶּן… – ובצחוק קל, שפתח את קצה פיו, בעוד שפתיו לוחצות את הסיגריטה: – אתם האמנים, הנכם יוצרים בעד טרקלינים, שאין שם לפועל דריסת־הרגל.

זינר לא הבין למהלך מחשבותיו של ניקולי, התחיל משתעמם והקריב שוב את ראשו אל ראשה הכפוף של בֶּטי ויחד עמה הסתכל בעתון המצֻיָּר.

בכרך הרים קצת את ברכו המָרכּבת על חברתה והשעין עליה את מרפק ידו, המחזיקה בסיגריטה. התבונן אל קוי־עשן כחלחלים, דקים, גמישים, שעלו והתפתלו לפניו בנפתולי־חן. ניקולי הפך והפך את סִפלו הריק, כמתבונן בתשומת־לב מיֻחדה: פתאם הרגישו, שאין להם מה לאמר איש לרעהו וחֶברתו של ניקולי היתה מיֻתּרה, גם לא־נעימה. מלפני אחד השלחנות התרוממה קבוצת חברים, שניקולי עזבם לפני רגעים אחדים, כדי לגשת אל בכרך ולמסור לו דרישת־שלום מאשתו. חבריו רמזו לו וקם אף הוא.

– אם כן – אמר לבכרך לפני הפרדו – אמסור לניקה, שאדוני יבוא בימים האלה.

בכרך הרגיש פתאם בניקולי, שעמד סמוך אצלו והשיב בזריזות מתוך פזור־רוח:

– אה! כן, כן… בודאי, בודאי…

בכרך וזינר לִוו במבטי־דממה את גבו הרחב, החָסֹן והכפוף קצת של ניקולי, בהתרחקו מהם.

בֶּטי הניחה את זרועה על שכמו של זינר, טבלה רגע את אצבעותיה בשערותיו הקלושות, הרכות והמסתלסלות קצת, טרפה אותן, לטפה בשתי אצבעותיה את תנוּך־אזנו, ואמרה בתוך־כך:

– החולצות הרוסיות מוצאות מאֹד חן בעיני. אבקש מהגברת ניקה לתת לי את טופס־הציור וארקום גם לך חולצה כזו.

מבלי שׂים לב לדבריה, אמר זינר לבכרך:

– הרי לך – פֵינוֹמֶן – והתכַּוֵן לניקולי.

– אֶפִּיפֵינומֶן – תקן לו חברו. שניהם צחקו.

– תמיד יש לי הרשׁם – אמר זינר – שהוא לועג לנו בלבו. שנינו הננו בעיניו תמימים או נבערים מדעת… אֶפִּיפֵינומֶן זה, חא־חא… וביחוד יש לו איזו שנאה כבושה למשוררים ולפַסָּלים, מבַלי־עולם כמוני…

– האדונים הללו אינם רואים אצל בני־אדם אלא את ערפם. הם רואים רק עֳרָפִים, עֳרָפִים שׂעירים, מטֻמטמים, מחֻסרי־הבעה, טובים למשוך בעֹל ולספוג מהלומות… וכשאתּה אומר להם, שיש לבני־אדם גם קלסתר־פנים, גם עינים, גם איזו הבָּעה – הם לועגים וכועסים.

– אני חושב כעת על אשתו – אמר זינר – מדֻמני, שחיי־הנשואים של נפש ארטיסטית, כמו זו של ניקה, יחד עם ה“אֶפִּיפֵינומֶן” הדמוקרטי הזה, אינם אלא אי־הבנה גרידא.

– אי־הבנה, ש… שרק האשה מבינה אותה…

– האמנם? הוא קשה־עֹרף כחמור – כך הוא נראה לי. ודאי, שביניהם מתפרצות לעתים קרובות קטטות על דברים של מה־בכך ושל “פרינציפיונים”… צר לי עליה.

– למה אפוא, לכל הרוחות, להתקשר! – קראה בֶּטִי ובקולה רעדה נעימה של שמחה־לאיד.

הצליף עליה בכרך מבט־נזיפה, וחשב: “המסַמלת הזאת לא תסלח לשום אשה את חיי־הנשואים שלה”.

– נשים כניקה – הוסיף בקול – מתקשרות תמיד.

זינר הביט לפניו אל־תוך אפלולית האולם בעינים ממֻצמצות, כרואה איזה דבר באֹפק רחוק, ודבר אל עצמו:

– בַּפּרוֹפִיל שלה דומה ניקה באֹפן מפליא למַדֵּם רֵיקַמיֶה… כשהיא כופפת את ראשה אל ספר או אל פני איזה ציור, הרי שרטוטי ערפה, צוארה וראשה הם אצילים, וכֻלה עושה אז רשׁם כצמֵאה, המבקשת לשתות ממַעין…

בשעה זו, החמשית אחר הצהרים, שׂורר שקט בבית־הקהוה. המלצרים עם מַפִּיותיהם על זרועותיהם מנמנמים מעֻמדים או מיֻשבים לפני שלחנות¹ פנויים. אנשים בודדים נכנסים ויוצאים. קול־דברים עמום, צליל כַּפִּיות בכוס, קשקוש מטבע על השלחן. שעת דממה ואפלולית זו, בבית־הקהוה הגדול, היתה חביבה מאד על בכרך. בשעה זו היה כותב את פיליטוניו ומאמרי הבקֹרת האמנותית שלו בעד ה“בֶּרלינֶר טַגֶבּלַט”, ובשעה שלא היה כותב, היה אוהב לקרוא פה עתונים ולחלום.

נעים היה לו כעת לשתוק ולשמוע את זינר חברו מדבר על־אודות ניקה, ומכַוֵן בדבריו להרבה ממחשבותיו. רגשות, תקוות וחשבונות בלתי־הגוּיים המו בנפשו של בכרך כמו הֵדים בחֻבּו של פסנתר. דברי הידידות והחמלה, שהשמיע זינר על ניקה, היו כאלו לחצו על פֶּדַלִים טמירים והמשיכו את המית הרגשות הכמוסים ההם… ניקולי הוא כֻלו ספוג פרינציפיונים… וניקה אינה יודעת אלא את רגשי־לבה. סוף־סוף ימָאס על שניהם המִשׂחק…

– כשאדם מתקשר אל מי־שהוא, נדמה לו, שהוא אוחז בקצה החבל ושולט בו כרצונו. אך הוא אינו יודע, שהקצה השני הוא כבר בידי אותו מי־שהוא… – אמר זינר לאטו, כאיש כואב, שהדבור קשה עליו. לבכרך נדמה, כאלו הוא משיב בדבריו אלה לבֶטי על עניני־הלב שבין שניהם, ומנע את עצמו מהפגש במבט חברו. זה־כבר חשד בהם, שהיחסים ביניהם נשתנו…

… מי ינַתּק ראשונה את החוטים, ההולכים ומתמתחים בין ניקה ובין בעלה?… ונצנוצי־אור של תקוה עמומה זעו חרישית בחביון הכרתו, ככתמי־השמש בעבי־החורשה.

– במקרים כאלה הילדים מכריעים. הם המקשרים, הם המפרידים – אמרה בטי יותר אל נפשה מאשר אל מי־שהוא.

זרם אלֶקטרי עבר את כל גופו של בכרך לשֵׁמע המלים האלה ונעץ בזו שאמרה אותן זוג עינים שואלות ותמהות, כאלו אך ברגע זה הרגיש בדבר, שהיא יושבת בחברתם. אבל הדברים הולידו הֵדים בנפשו. פניו אדמו וחורו. ובכדי לכסות על מבוכתו, שאולי הוא גופו לא ידע בבֵרור את פתרונה, נכפף במחצית־גופו על־פני השלחן, הקריב אליה את פניו, נעץ בה עינים בוחנות ואמר:

– בֶּטִי! אני חושד בה, שהיא יודעת מן החיים הרבה יותר מכפי שאנו משׁערים… ההרבתה לאהוב בחייה?

בטי השיבה פשוט וישר, כשעיניה פקוחות ובהירות כל־כך. רק בקצה תחתית סנטרה פרחה אדמומית ורֻדה ואזנה השמאלית התלהבה:

– הרבה? הייתי צעירה ושוטה. לא ידעתי, מה זאת אהבה. אהבו אותי וחשבתי באוַלתי, שגם אני אוהבת. עתה כבר יודעת אני… אני יודעת, כי אני אוהבת…

ובאותו הקול, הבא ממחתרת, הוסיף בכרך לשאלה:

– ובבנים אין היא רוצה?

– אני?

בתחלה כאלו לא הבינה לשאלה, כאלו נפחדה; עיניה הפיקו מצוקה, כחיה קטנה וחלשה נלחצת אל הקיר ומביטה בפני רודפיה. היתה ברגע זה עלובה מאד. בכרך התחרט על שאלתו. בטי שתקה רגע, אך רגע, ומיד השיבה:

– לא. אין אני צריכה ללדת. אם יהיו לי ילדים, גזרת גופי תשחת, והוא לא יוכל לעבוד, לא אוכל להוסיף לסַמל לפניו… – ובדברה לפתה בזרועה את צוארו של זינר ונלחצה אליו בכל גופה.

זינר הביט לפניו והעמיד פנים כאינו שומע, ובלפות בטי את צוארו, עשה תנועה בראשו, כמי שצוארונו הקשה לוחץ אותו. וכמו מתוך פזור־רוח אמר פתאם:

– ראיתי היום את בתו של הפרופֶסור רַאט?

אה! את העלמה רַאט? קרא בכרך כנֵעור משֵׁנה. עיניו הבהיקו ובכל גופו עבר רטט קל שבקל: – האמנם כבר שבה? הלא היתה חדשים אחדים בפרנקפורט אצל אביה־זקנהּ.

– כן. ראינוה בבית־הנתיבות. היא חלפה על פנינו…

– כזיק־אש?…

– הנה המלה! – קפץ פתאם זינר ממקומו ודפק באגרופו על־גבי השלחן, עד שבֶּטי נתחלחלה – זיק־אש… אש… שמַע, הרי כמה הייתי מתחבט ומתחבט ולא יכֹלתי למצוא את צבע שַׂערותיה. שערותיה היו מזכירות לי דבר־מה ולא ידעתי מה?… אש… כן, עכשו אני יודע… אני מצַיר לי, שצבע כזה יש למדורה בוערת בשעה הכחלחלה־החִורה של עמוד השחר… מדורה מתיזה ניצוצות ומצליפה לשונות כצַמות־אש… כך, כך… ואני כמה פעמים שאלתי את נפשי, לְמָה הן דומות השערות הללו? חא־חא… – והוא צחק כמאֻשר בַדמות, שמצא בהֶסח־הדעת.

– היא הולכת כאִלו ידיה כפותות ומי־שהוא מושכהּ בחבל… – רטנה בטי.

הגברים רק התחלפו במבטי־דממה ולא הודו זה לזה, שהדמות, שמצאה בטי להלוכה מחֻסר־החן של רַאט היפהפיה, היא נכונה. האינסטינקט של מסַמֶלת פרוֹפֶסיונַלית מצא את הדמות הזאת.

– כן, בטי! – העיר זינר – ובאמת, כפֹת תכפֹת ידי איש ותמשכנו בחבל…

– מי? ראט? הייתי כורך את החבל מסביב לצוארי ומוסר את שתי קצותיה בידיה, חא־חא־חא…

– אמנם – השיב זינר מתוך הזיה; – היא מקסימה, אבל אינה מושכת… כאלו היא רחוקה יותר מדי… אמרת: אש. היא בבחינת איזו אש קשה. מאירה הרבה יותר מאיזו ניקה, אבל מחממת פחות…

– צדקת – השיב בכרך, הוזה גם הוא – טוב לחלום על רַאט ולאהוב את ניקה.

זינר הביט אל השעון וקרא למלצר. הוא ובֶטי קמו ללכת, בכרך נשאר עוד על מקומו. הם הזמינו אותו ללַווֹתם, אך הוא הניע את ראשו בשלילה והראה בידו על דפי־ניָר אחדים, שהיו כל הזמן מֻנחים טמונים תחת גל עתונים על הדרגש: בעוד שלשת רבעי־שעה עליו לשלֹח אל הדפוס את המאמר, שהחל לכתוב ושהפסיקוֹ באמצע עם ביאתם. זינר ובטי החלו להצטדק על שהפריעו ולגעור בו בנזיפה על שלא בקש אותם עוד קֹדם לעזבהו. כדי להפסיק את תוכחותיהם, שאל את זינר:

– ועבודתך אתה מה תהא עליה? התגמרֶנה סוף־סוף?

על פני זינר עבר רטט קל. נדמה לו לבכרך, שידידו והמסַמלת שלו היו נבוכים.

– סוף־כל־סוף – גמגם זינר – אהיה מֻכרח לגמור. בזמן האחרון היתה בטי מתרגזת מאד, ואף רגעים אחדים לא יכלה לשבת במנוחה.

בטי הורידה את עיניה כנואשה ורטנה:

– אין זאת אשמתי.

זינר עמד לפני בכרך כנאשם לפני חוקר־הדין: נבוך ועלוב. ידיו נתלו משני עברי צלעיו באין־תנועה, ראשו, שהיה תמיד נטוי קצת הצדה, כמסתכל מרחוק באיזה פסל שלא נגמר, נשמט אל חזהו ופניו הטובים עם המבט הבישני כאִלו הפיקו צער.

כדי לחלצו מן המצר, וגם כדי לעודדו, אמר בכרך:

– אני חושד בך, שאתה מכין לנו שוב איזו הפתעה, כדרכך. פתאם תזמינֵנו ותגַלה לפנינו את פסלך בכל יפי שלֵמותו…

עֲוִית לא־נעימה השחיתה את הקוים הפשוטים והטובים של פני זינר.

– לא – השיב – אמנם, אמת… צריך אני להתגבר על עצמי, לעורר את עצמי קצת… אבל נדמה לי, שבזרועותי התמסמסו השרירים…

– ובכל־זאת, נַסה, אולי רק נדמה לך ככה…

– כן. אני רוצה לנסות…

בכרך, בהשארו לבדו, הוציא את הדפים מתחת לעתונים, הצית סיגַריטה חדשה, נטל את עטו ועשה בקצהו על־גבי הניר, מבלי לנגוע בו, חוגים ספֵּירַליים, לפני החִלוֹ לכתוב. אך פתאם נשען בגבו אל משען הדרגש, שישב עליו, ושקע במחשבות.

דמיותיהן של שתי הנשים, ניקה ורַאט, חלפו דרך נשמתו, כשני צללים בשתי־וערב…

 

ב    🔗

שבועות אחדים אחרי הפגישה בבית־הקהוה, בערב אחד, עלה בכרך אל דירת זינר, שהיתה בקומה הרביעית, באחד מפַּרורי ברלין הרחוקים והדלים. תמיד, בבוא אורח, היתה בטי מניחה את עבוֹדת־הרקמה שלה על השלחן, הולכת לקראתו בפנים מפיקים כֹּבד־ראש ומדברת בלחש, כאלו היה חולה בבית: “הוא עסוק מאד. הוא עובד”. הערב, שלא כרגיל, מצא בכרך את זינר יושב שקוע בנקליטו, לבוש רק בחזיָתו, שרווּלי כֻתנתו מֻפשלים למעלה ממרפקיו, והוא קורא במנוחה מיֻחדה את עתון־הערב שלו. בטי ישבה ממולו ועסקה באיזו מלאכת־יד. היא הרימה לקראת בכרך את פניה, והנה הם צוחקים וחגיגיים כמבשרי־טוב. פני זינר הפליאוהו עוד יותר. עצבנים־חִורים כמו תמיד, היו הפעם גם שלוים, נוחים. לא היה בהם אף סִמן מאותה ההתרגזות הפנימית ומאותו דִכּוי־הנפש הנסתר, שהיו תמיד נשקפים מבעד לצעיף־השתיקה…

– מה זה? כאלו יום־חג היום – קרא בכרך.

בטי צחקה צחוק־ערמה והצליפה מבטי־שאלה כלפי זינר.

זינר השמיט את עתונו אל הקרקע, קפץ ממקומו, התמתח קצת, כחולץ עצמותיו אחרי ישיבה ממֻשכה.

– בזמן האחרון עבדתי קצת. טוב שבאת. תראה את עבודתי – העיר כמו דרך־אגב.

הדברים האחדים האלה, שנפלטו מן הפה כלאחר־יד, עשו רשׁם עז על בכרך. פניו הסמיקו, עיניו כאלו גדלו יותר בחוריהן והוצתו מהתעוררות־גיל.

– אם כן, “שרירי ידיך עוד לא נתמסמסו”, אויל־אדם? מהר, מהר, שוֹכֵח־אֵל, אל הסטודיה שלך! – קרא בכרך כלו נרגש.

בכרך שמח מאד. ידידו יגמור סוף־סוף את יצירתו, שעליה הוא מתלבט זה זמן רב מתוך הפסקות רבות.

בשעה שזינר הציג לפני שנים אחדות, בתערוכה דרזדנית אחת, בפעם הראשונה את הפֶּסל הגדול שלו “קְרִימְהִילְד”, גבּוֹרת הַנִּבֶּלוּנְגֶן, עזר בכרך הרבה להצלחתו. בשורת מאמרים מֻקדשים לַתַּערוכה, בשׂר אז בכרך תקופה חדשה באמנות, תקופת הניאו־רומַנטיסמוס. אחריו נגרר עוד כמנין מבקרים, שחזרו על דבריו במקהלה. מאז נחשב זינר למשיח התקופה החדשה, ובכרך – לנביאהּ. אחרי איזה זמן ללא־עבודה, לחפושׂי־שוא, לגשושים פנימיים, נגש זינר אל כיוּר ה“לוֹרֶלֵי” שלו. כל עבודתו של הפַּסל היתה לוטה סוד. על שאלות חבריו היה עונה בתימרות עשַׁן מקטרתו, לא יותר. רק פניו החִורים נעשו חִורים עוד יותר ויותר מרכזים־קודרים. צל חפף על מצחו ולן בתוך עיניו. אפילו בשעַת־צחוק לא סר צל זה מעליהן, והיה הפַּסל דומה לחולה, שהסכין עם כאבו הנושן. לבסוף החלו להופיע בעתונות מדי פעם בפעם, על חשבון זינר, בתחלה בנות־קול של ספקנות, ואחר־כך גם כפירה בערך עבודתו. החלו רומזים ואחר־כך גם מדברים על “מֶטֶאוֹר, שחלף על אֹפק האמנות במהירות הברק”… בכרך ידע, ויותר משיָדע שִׁעֵר את כל החבלים, שנפלו לידידו בעבודתו, כל אותן השעות הארֻכּות להליכה גרֵידא לארכה ולרחבה של הסטודיה בתוך תימרות עשַׁן המקטרת, לאפס־מעשה ולחֹסר־יכֹלת. מדי פעם בפעם נאנס לפרסם בעתונו הערות ומאמרים קצרים על־אודות עבודת ידידו, כדי שלא ישָׁכח מדעת־הקהל, כדי להשתיק את דברי המרננים, וגם כדי לעורר, לעודד ולזרז את ידידו גופו.

אולַם־הסטוּדיה של זינר היה עשוי לכתחלה בעד צַלמן. סִפּוּנו היה כֻלו זכוכית, במקום קירות היו לו דפנים עשויים שמשות הֲטֻבּות, וסביב סביב לסטודיה, מעבר לדפנים השקופים האלה, נמתח מסדרון צר, שנתן מקום אך לאיש אחד לטַיל בו לארכו, ולקירותיו היו חלונות של זכוכית פשוטה, באֹפן שביום היה אור־השמש חודר אל הסטודיה מלמעלה ומן המסדרון, דרך שמשות מגֻוָּנות. בצהרים ובשעות הערב, בטרם שהיתה החמה שוקעת מעבר ליער המעשֵנות וחֻדי הגגות של העיר, נשרו כתמי־צבעים על רצפת החדר ועל הדברים הממלאים אותו, והיה מראהו מוזר.

שלשת האנשים נכנסו אל הסטודיה בזה אחר זה: בטי הראשונה, אחריה – בכרך, וזינר לאחרונה. האולם היה מלא אספסוף שותק של פסלים ותבניות מחֹמר, מגֶבס ומשיש; ביניהם היו מתגוללים בלי סדר כלי־תפארה שונים, שמלות, יריעות הֲטֻבּות, מטפחות־קַשמיר, חַרבות־דמשק, עטיפות־בוכַארה, כתרים מָזהָבים, פאות־נכריות מהמאות הקודמות ועוד. צריך היה לעבור את כל הסטודיה, עד שהגיעו אל המקום, ששם התרומם הפסל: על־גבי סלעים וכפים שכבה לוֹרֶלֵי, גבוֹרת האגדה, שעליה שר הֵינה, בכל מערומיה המזהירים, בכל יפעתה הפראית, האיתנה, האגדית. הפסל עוד לא היה גמור, אך חלקיו רמזו לעַין המבינה על סוד התפארה, הכמוס בתוך החֹמר הגלום, העתיד לבצבץ ולהתגלות מתוכו באחד הימים…

שלשתם עמדו לפני הפסל. בכרך שתק זמן רב, נדהם מפני ההוד, שנגלה פתאם לעיניו. מדי רגע היה משרה מבטים מתבוננים אל בטי וממנה היה מעבירם שוב אל הפסל: קשה היה להבין, כיצד ידע זינר לחשוף בפניה ובגופה של מסַמלת זו רזי־הוד כאלה, כיצד ידע להשרות על קוי־פניה כח־איתנים כזה של זֹהר ויֹפי; אותו הזֹהר ואותו היֹפי, שרק חושדים בקיומם, כששומעים איזו מנגינה או איזו אגדת־קדומים…

– הרי זה יהיה פלא! הרי זה יהיה פלא גדול! – לחש בכרך מתפעל.

– וכי לא כן הוא? הלא כן הוא! – גמגמה אחריו בטי, כֻּלה מאֻשרה.

פתאם כאלו נזכר בכרך בזינר העומד מאחריו, פנה אליו, לחצוֹ בין זרועותיו וקרא בקול רועד:

– אתה עושה נפלאות! עלית על עצמך!… את העולם תנצח!

בעיניו נצנצו דמעות.

זינר היה חִוֵּר כסיד.

ידיו בכיסי מכנסיו ומקטרתו בפיו, עמד והתבונן, במרחק של שתים־שלש פסיעות, אל הפסל הזה, המתרומם גבֹה מעל לראשו; התבונן כעובר־אֹרח זה, שמפנה ראשו לאחור ומודד במבטו את כל הדרך הארֻכּה שעבר. צחוק קל פרץ פתאם מפיו ונחשׂפו שִׁניו, הלוחצות את קנה־מקטרתו.

– מדֻמני, שכבר נצחתי! – סִנן חרש יחד עם עשן מקטרתו.

– את העולם?

– את רגב החֹמר הזה, ודי לי!

בכרך הוסיף להתבונן חליפות אל הגוש הזה, החסֹן ביפעתו החיה והמפרפרת ובקוי־הגוף הטהורים והאצילים שלו, ואל פני בטי. מאחורי הכסא, שצנח עליו זינר, התיצבה זו, כמבקשת מסתר מאחרי גבו של ידידה, נבוכה מהמבטים הבולשים, שנתן בכרך במערומי גופה.

– בטי! – קרא זה – האמן שלנו קלף איזה קרום מעל פניה, מעליה כֻלה, והריהי אחרת, לגמרי אחרת…

היא הניחה את כפה על ראשו של זינר, כסוככת עליו, ובטוֹן שוקט ובטוח, מתוך רצינות גמורה, אמרה:

– גם ב“קרימהילד” הנני אחרת…

הביט בה בכרך בתמיהה: מה גדולים הם גאותה ובטחונה של האשה הזאת!… לאשה זו יש הכרה, שיפיה יחיה לנצח ביצירות זינר…

זינר הרגיש אף הוא בבטחון ובגאוה, שפעמו בקולה, איזה כֹבד של יראה סתומה נח על לבבו.

היה לו הרגש ברגע זה, כאלו לא הוא כבש את החֹמר, לא הוא הגשים את רטוטי נשמתו ורזי חלומו בפסל זה, כי־אם איזו רוח זרה אחרת, והוא היה רק שליחהּ של רוח זו, חלש ורפה־אונים לסרב לה; כאלו היתה לו תעודה להגשים בכמה וכמה דמויות את יפי גופה של בטי. הוא עובד, עמל, טורח, סובל, עד שתפח רוחו; ובטי – היא תחיה, לעד תחיה. הטובה היא הרוח אם רעה? זו הפעם האלף שהוא שואל את נפשו כזאת – ולשוא! לא ידע לכנותה, להגדירה; הוא הולך ומתקרב אל סוף שליחותו. וכבר הוא מתחיל מרגיש את עצמו כמיֻתּר לפני גוש־חֹמר זה, שעוד מעט ויפרד ממנו. איש אינו מבין ואף לא יבין, מכל אלה שיקשרו לו כתרים ויארגו לו שירים, כי הוא הוא שנֻצח, הוא הוא שנפל שדוד במלחמה חבויה וחשאית… בשמעו כעת את דברי בטי על גלויי יפיה ב“קרימהילד”, שנאמרו בגאוה ובבטחון כאלה, נדמה לו, שבטי מבינה את הדבר. היא מבינה, שהוא והפֶּסל – שניהם זרים זה לזה. העִקר הוא כעת – בֶּטי…

ובבת־צחוק משֻׁנה, שהפליאה את בכרך, אמר:

– בטי מאמינה בנֵצח קיומו של איזה רגב־שיש.

– ואתה?

זינר חש בכַפּהּ הסוככת על ראשו, ואמר, כמדבר אל מי־שהוא בלתי־נראה:

– כאלו איזה חיץ היה תמיד בין בטי ובין לוֹרֶלֵי… את בטי ראיתי, אבל את מבטה של לורלֵי לא יכֹלתי לראות… בלילות על משכבי, בטַילי ברחובות, או בשבתי לבדי בעינים עצומות הייתי רואה היטב את מבט לורלֵי. מכיון שהייתי נגש לעבודה ובטי יושבת מקרוב בפוֹזה שלה, שוב היה מתרומם החיץ. כל הימים הייתי נלחם באותו החיץ, עד שעשיתיו מנֻקב, שקוף יותר ויותר… עד שנמס ולא נשאר ממנו כלום…

בטי לפתה את צוארו של זינר, כֻלה סוערת מאהבה ומגיל, השחה אליו ראשה, עיניה בתוך עיניו, ונָשמה נשימה חמה ישר אל פניו:

– אבל הנצחון הלא בא! סוף־סוף הלא בא!

זינר מהר להפריד את זרועותיה החובקות צוארו, קפץ ועמד; פניו צחקו, לכאורה, בת־צחוק של ידידות, אך קולו היה צונן באמרו:

– נצחונו של מי, בטי? נצחוני אני או נצחונך את? חאַ־חאַ־חאַ…

בחדר־הכניסה צלצלו בפעמון. כלם שבו אל חדר־האורחים.

החלו להתאסף המבקרים התמידיים של חדר־האורחים של זינר. היו ביניהם אמנים ואוהבי־אמנות או סתם אנשים, שנקשרו במקרה אל החוג הזה. היו ביניהם מעריצי זינר וידידיו, אבל יותר מאלה היו אנשים, אשר מצאו לטוב להם להִפָּגש בביתו של פַּסָל שבמוֹדה, בחברות אנשים מפֻרסמים. כי בהזכר במקרה שמם יחד עם שמותיהם של “הגדולים”, מוצאים הם מעין ספוק לצמאון הפרסום והכבוד, האוֹכל אותם. כל האנשים האלה, בהתאספם בחדר־האורחים, היו רק לעתים רחוקות רואים בתוך חברתם את בעל־הבית, משום שהיה תמיד עסוק בסטודיה שלו. על־פי הרֹב היו האורחים מסיחים את דעתם ממנו ולא היו מרגישים בהֵעָדרו. כל אחד היה מוצא ספוק בעצמו בזה, שאחרים רואים אותו ושומעים לבדיחותיו ולדברי־הרכילות שלו. בטי, החביבה על כלם, הסתובבה ביניהם ודבקה בכל אחד ואחד בהפצרותיה לטעום עוד קוֹניַק, לקחת עוד ספל־קהוה, עוד סיגַריטה. ואם במקרה נגררו אחרי מי מהאורחים אֵי־אֵלה מ“ידידותיו” הארעיות או הקבועות – הרי נמלאה סאת־הספוק, ושוב לא היה מקום לדרישות ולתביעות.

הפעם הָפתעו כלם, בפגוש אותם זינר במקום בטי. זינר לא מלט אף מלה על־אודות עבודתו. ישב ופזר על ימין ועל שמאל המון שאלות פזיזות והערות, ענה לקטעים, במלים בודדות, שרומזות, אומרות ואינן אומרות, נוגעות רק אל שטח הדברים ומתעצלות להתעכב ולחדור… אך בטי לא יכלה להתאפק. הספיקה ללחוש לכל אחד ואחד, כאלו אגב־אורחא ושלא במתכַון, על עבודתו של זינר, העומדת להגמר… זינר לא הרגיש בדבר, שהנעימה השַׁליטה בשיחותיהם של האורחים, שנתפרדו לכנופיות כנופיות, היתה עבודתו – דבר זה היה לו אי־נעים מאד!. מיד נזכר במה ששכח לפני רגעים אחדים: שהוא יושב בין אמנים ומבקרי־אמנות, והתביעות שיש לכלם ממנו… והֻכרח סוף־סוף להזמין את כלם אל חדר־עבודתו.

כלם עברו בין הפסלים השונים שבסטודיה, כמו בתוך חורשה קטנה. אחד אחד התכנסו מסביב לזינר מול הפסל. באולם היתה כבר חשכה, לקחה בטי את עששית־האלקטרון, הקשורה אל הספון בחוט ארֹך, נגשה אל ה“לורלֵי” ורִכּזה עליה את כל האור.

– איזה בטוי יש לקַוי־הגוף העדינים! האם לא כן הוא, וִילִי? – אמרה אמריקאית אחת, אֶרְכַת־גוף, דקת־בשר, אדֻמת־שֵׂער ומזֻינת בקוֹדַק. האיש שאליו פנתה היה צַיָּר צעיר, שראה עדַין את ירחי־הדבש של הצלחתו הראשונה. העתונות המקצועית הזכירַתּוּ פעמים רבות לטובה, ובמסבת־רעים רִננו אחריו, שהוא מנצל את עָשרה הרב של “הדַיה האמריקאית”, החוזרת אחריו.

וילי, במקום תשובה, הסתפק בזה, שפלט מפיו איזה “הְמְנ” מסתורי, שקשה היה לעמוד על כַונתו.

– אין זה טפוס גרמני כלל וכלל, כי־אם סמל הנַקבוּת בכלל… האם לא כן, וילי? – הוסיפה “הדַיה האמריקאית” להעריך בקול.

– מהְמְנ… – פלט וילי שוב ופניו מפיקים מחשבה חבויה.

פתאם הרגיש וילי, שמבקר־האמנות מה“בֶּרלינר טַגבּלַט” הרגיש בשתיקתו ושלח לו מרחוק מבט נפחד, ופניו הפיקו מיד התענינות והתעוררות, ואמר אל חבֶרתו בקול, כדי שישמע בכרך:

– הא, כן, כן! אנו מרגישים מיד, שדבר־מה גדול וחדש עומד להִגָלות עלינו…

אחרי רגעים אחדים, בראותו את בכרך עסוק בשיחה עם מי־שהוא, לחש באזני חבֶרתו:

– הגוף הוא של אשה בוגרת, והחזה – של נערה צעירה… משֻׁנה ולא יפה!

פַּסָל אחד, מכנופית האמנים, שהוציאו את הירחון “העתיד”, ושחשב את עצמו למֻמחה בפסול גויות־נשים, הסתכל זמן רב בפסל אי־הנגמר של זינר ומרט בלי־הפסק ובידים עצבניות, רועדות את קצות־שׂפמו הקשות והנשואות למעלה כשתי יתדות, כעין שפמו של וילהלם קיסר, ובלבו חשב: “מזלו של יהודי! מצא לו מסַמלת כזו ומנַצלה. צריך יהיה באיזה אֹפן שהוא להעלותה בחכה”… הפנה את ראשו לבקש לראות את בטי, שהיתה רחוקה קצת ממנו, ונתקל מבטו בזינר, שעמד, כפי שנדמה לו, גא ובטוח בעצמו, ויאמר בקול:

– אבל, מר זינר! כיצד הצליח הוא לבא לידי זה, הוא… רצוני לאמר, רצוני לאמר… האגדה הגרמנית העתיקה…

הנאספים העמידו פנים כבלתי־שומעים, כאלו נאמר בחברתם איזה דבר שלא מן הנמוס. דומה היה, שמכל הנאספים הרגיש רק זינר לבדו בהטעמה המיֻחדה, שהיתה בשאלת עורך “העתיד”. זינר הוציא מפיו פס רחב של עשן, שהאפיל רגע על כל פניו, הבליט את חזהו יותר מהרגיל, ובהרגישו שהכל מחכים לתשובתו, מתוך סקרנות, המתין עוד סקונדות אחדות, ואחר־כך השיב מתוך מנוחה יתרה:

– קשה לי לאמר, איך באתי לידי זה. בלי ספק, דבר־מה התנגד בי אל זה… דבר־מה התיצב בי כצר נגדי, חָצַץ ולא נתן לי לראות נכונה, זמן רב נמשך הדבר… הֻצרכתי להלחם… והנה…

– והנה נצחת! – קרא פתאֹם בכרך בקול תקיף, שנשמע בכל האולם. שלא־מדעת אולי הרגיש, שיש מן הצֹרך לפזר ולבטל מצב־נפש בלתי־מבֻטא, אבל מאד מאד לא־רצוי, שהחל להִבָּרא בין הנאספים.

– אין ספק, אין ספק! – נשמע מתוך פנה מרֻחקה קצת קול אטום. הפנו לשם את המבטים: זה היה קולו של עוזר “העם והארץ”, ירחון ספרותי־מדיני, בעל מגמה משַׁמרת – הוא נצח לא פחות מהֵינה… זהו חג הנצחון שלכם…

הוא לא אמר, אל מי פנה במלה האחרונה, אבל הכל הבינו. בין הנאספים קמה תנועה קלה. אלה, שעמדו בשורה הראשונה, מסביב לזינר, שתקו. קצת רחוק, מאחרי גבו, עברה המֻלת־לחש.

– לפי דעתי, – אמר בכרך בקול של שלוה עשויה ושרק זינר הרגיש בה שהיא עשויה – אין צֹרך לחטט בקֻפת בלויי־סחבות ולהוציא משם מֻשׂגים־פגרים כמו הגֶזע… טוב יותר לזקוף על חשבון הגאון מה שמגיע לו, ואז נהיה ישרים. מי מן העמים יכול להתפאר בימים האלה בטהרת הגזע! פחות מכּל היהודים… רק תעודת־הלֵדה היהודית היא עֻבדה, הדם היהודי הוא פיקציה…

“הוא משתדל יותר מדי” – חשב בלבו הסופר של “העם והארץ” – חֹסר־טַקט של יהודי…".

– כן, כן! – מהר וילי להתערב בשיחה ולהתיצב לצדו של בכרך, שצפה ממנו לאיזה מאמר על תמונתו החדשה. – האנושיות צריכה סוף־סוף להשתחרר מן הדעות הקדומות האלה, שמפריעות הרבה ואינן מועילות כלום…

“איזה זחלן!” חשב הפַּסל מן “העתיד” על וילי: “אף בכרך יוצא לשוא מעורו. המנֻוָלים מן “העם והארץ” לא יתנו לבני־דתו לזחול הלאה מכפי הצֹרך”… ובפנותו אל ידידתו “כוכב־השֵׁבט” אמר בקול, שישָׁמע היטב:

– אחרי היצירה הזאת יהיה כבר קשה למי־שהוא משלנו לעשות דבר־מה במקצוע זה של יפי־הנשים, של תאות־הנשים…

– תאות־הנשים נמסרה כאן על־ידי שרטוטי הברכים… לחשה “כוכב־השֵׁבט” באזני ידידה, העוזר מן “העתיד”.

– כן. פשׂוק הרגלים, כשהאחת מהן מקֻפָּלה מתחת לחברתה, אומר הרבה… השיב הלה, ובתוך כך התבונן אל בטי בעינים חודרות, כאִלו רצה לפשוט מעליה את שמלותיה ולראותה כשהיא שוכבת לפני זינר, בשעת עבודתו, ערֻמה ובשכיבה דומה לזו של “לורלֵי”…

לאזני בטי הגיעו הדברים, שנדברו ביניהם הפסל מן “העתיד” ובת־זוגתו, ושלא־במתכַון שלחה אליהם מבט. נתקלה במבטו הבולש של האמן והרגישה את עצמה מבֻיָּשה. הפנתה מהפסל את אור המנורה, שהחזיקה כל הזמן בידה, וקראה:

– אבל לא רבים מכם, אדוני, ראו גם את זאת… את זאת…

והיא עברה עם המנורה את כל אולם־העבודה, והאורחים אחריה, עד שהגיעה אל קבוצה אחת של פסלים קטנים, שעמדו בלי־סדר, פרושים ונבדלים מהיצירות החדשות והגדולות של זינר, עמדו כמרֻחקים ונחבאים. האחד מהם היתה פרוֹטוֹמה של יהודי זקן, עבדקן, רחב־מצח, חבוש־יַרמולקה, היושב שקוע במחשבות לפני גמרא ולועס קצת את זקנו. בטי היתה קוראת לו “דֶר רַבּינֶר” (הרב), וזינר – “גמרא חמורה”. הפסל השני היתה פרוטומה של אשה זקנה מקֻמטת־פנים וסוככת, מתוך תפלה, בידיה על נרות דולקים. בטי היתה קוראת לה “היהודיה הזקנה”, וזינר – “נרות השבת”. פני שני הזקנים האלה היו חרושים קמטים ומפיקים שֹבַע רֹגז ודאגות, אבל אצילות עליונה היתה יצוקה עליהם, אצילות וטהרת־נשמה, שאינן מכירות את עצמן. נוסח אחר ומשֻׁנה לאותה האידֵיאה, שהיתה ופעמה בפסלים ובקבוצות אחרים, הפזורים פה ושם, ושנשקפה גם מתוך מערומיהם, המפיקים תאות־בשרים של “קרימהילד” ושל “לורלֵי”…

בהיותו עוד צעיר ובנפשו התגודדו ולהטו רעיונות, תכניות וחלומות־גאוה, ובאצבעותיו קדחה התשוקה ללוש בחֹמר ולכַיֵּר, – היתה ראשית מעשהו “נרות השבת”, או, כמו שקרא לזה אז, “האם”. עוד מילדותו החשכה והמדֻכּאה נשא את זֵכר האם, כעין זֹהׂר משֻׁמר בלבו. ים של אהבה שטף עליו תמיד מן הזֵכֶר הקדוש הזה ותמיד תמיד העיק על לבו רגש של חוב בלתי־נפרע. והנה את החוב הזה רצה לפרוע בפרוטומה, שעִצְבָהּ ברטט של קדושה. דומה לו, שזה היה רטט־הקדושה האחד והיחיד בחייו. נפשו בערה, בערה, עד שנשרפה בעבודה הזאת. מאז היה לאחר, ועבד בכח אחר, אבל בלי רטט של קדושה… באולתו נשא אותו גאונו אל העולם הזר. והעולם לא רצה בקרבן־אִשֶּׁה זה. הוא נדד מתערוכה לתערוכה. בכל מקום דחוהו, או עברו עליו בשתיקה ממיתה. נפשו הצעירה, הדואבת והגאה נרתעה על־ידי התנגדות זו ככדור־גומי. נשך את שפתו, נצטמצם יותר בתוכו, ולא חדל מעבוד, מעבוד, מחלום ועבוד. שנים עברו עליו, כשהוא יחידי, עזוב, שכוח, פצוע בלבו ומעֻנה, מתלבט בעלית־הגג שלו, כגור־אריה בסבכו, כלו יקוד־צמאון לא מרֻוה לפרסום, לתהלה, לזרי־דַפנה… והנה הופיע שוב מעלית־הקיר שלו ב“קרימהילד” שלו. מיד המטירו עליו קוי־שמש למכביר… מצבו החמרי הוטב מיד. באו הזמנות מכל מקום, בקשו קרבתו, ומסביבו – עתר ענן הקטֹרת של חנופה, שקר וקנאה… אולַם־הסטודיה שלו נתרחב, אך “האֵם” עם כל החברה הנלוֵית אליה סֻלקו הצדה, לפנה חבויה. נסגרה לפניו דלת על עולם צר, קודר ונערץ, אך מלא חֹם, אהבה ואֹשר… קבר־משפחה קדוש…

בֶּטי, מתוך אי־זהירותה, הדליקה מנורה ב“מערת־המכפלה” שלו, והכניסה אליה זרים…

נאספים עמדו לפני שני הפסלים האלה ושתקו – כאלו היו מביָשים קצת. מה שחשבו בלבותיהם, אך מפני הנמוס לא העֵזו להביעו, – על זה דברו היהודי והיהודיה הזקנים האלה, דברו בשפה ברורה, בקו, כמעט צוחו… הכל ידעו, שזינר החל את דרכו בפרוטומות יהודיות, שלא הצליחו. וזו להם הפעם הראשונה, שהזדמן להם לראותם. מה נפלא הדבר, שאין הפרוטומות האלה נראות להם כבלתי־ידועות, כחדשות לגמרי. יש להם הרשׁם, כאלו כבר ראום באיזה מקום. איפה? אימתי? איש לא זכר.

הפַּסל מן “העתיד” לא התאפק וקרא:

– בחיי! הייתי יכול לאמר, שאלה הם אבא ואמא של לורלֵי שלנו!…

מאיזה מקום פרץ צחוק, שנחנק מיד. לַחש וצחוק כבוש נשמעו פֹּה ושם בירכתי הסטודיה עטופות־הצל.

זינר, ששתק כמעט כל הערב, אמר פתאם בקול משֻׁנה, קצת יותר רם מהצֹרך:

– “לורלֵי” תקסים ותכה בסנוֵרים את הקהל הנדהם. אחר־כך יבואו סבא וסבתא אלה וידונו את הקהל הזה בשתי פולסי דנורא…

שאלות וקריאות־תמיהה מכל צד. הדברים צללו כעין חידה.

זינר עשה בנפשו איזה מַאמץ, ושוב אמר בקול חזק:

– גם אני גם אתם כבר לא נהיה בעולם, אבל היהודים הזקנים האלה עוד יחיו, הרבה הרבה זמן אחרינו… ויזכירו לדורות הבאים, כמה נבער, כמה מטֻמטם היה הקהל שלנו, שלא ידע להעריכם, שדחה אותם…

כלם מהרו להביע לו את הסכמתם בקול רם.

זינר לא הודה לעצמו, שלפעמים התירא במסתרים מפני האנשים האלה. יראה סתומה זו היא אצלו מעין מחלת־מורשה, מעין אטַויסמוס, הנלוה אליו עוד מימי־הילדות ושקשה לו להשתחרר ממנה. בהיותו ילד עני, עם ילדי היהודים בעירתו הדלה, היה מפחד מאד מפני “השקצים” ומפני כלביהם. משהו מפחד זה נשתמר בו גם אחר־כך בשנות הבגרות. וגם כעת, בשבתו בחברת מכרים ומיֻדעים נוצרים, ודוקא ברגעים של התגלות־נפש, כטוב הלב ביין או בשיחת־ידידות חִדלת־מצרים, – יש שפתאם היה מתעורר בו איזה מורא חשאי, איזו חשדנות סתומה, כאלו נתעה ביער, בלילה, בלי־עזרה, ויחידי, יחידי… ורגש מוזר היה תוקפהו אז לשׂים מסוה על פניו, לדבר בגאוה וביהירות, לדבר על עצמו, על אמנותו הרַבה מאד…

רצה זינר להעֵז בפני האנשים האלה ולספר להם, שהיהודים האלה, שכִּיֵּר אותם, הם אביו ואמו, רצה לבאר להם, מה הם נרות השבת ומה היא גמרא חמורה, ולראות את הרֹשם, שיעשו דבריו עליהם. אבל פָּחד… ופַחד זה הדאיבהו עוד יותר. מפני מה פחד? למה חשש?… בנפשו היתה מלחמה, שהרגיזה אותו. רגע היה כאובד־עצות. נתקל פתאם מבטו באמריקאית, שכוננה את מכונת הקודַק שלהּ מול אחת הפרוטומות, וכהרף־עין נצנץ רעיון חדש במוחו: נגש בחשאי אל כפתור־האלקטרון וכִבּה אותו. קריאות־תמהון מכל צד, קריאת האמריקאית, שנפסל לה ה“פילם” האחרון. כהרף־עין: על־ידי משיכת חוט אחד התקפלו והתרוממו היריעות הקטנות, שהיו פרושות על הזכוכיות הַהֲטֻבּות של חלונות הסטודיה, על־ידי לחיצת כפתור אחד בקיר הֻדלקו מעבר לזכוכיות, במסדרון, עששיות־האלקטרון, וכרגע והאולם הואר באורות צבעים רבים ושונים. החפצים, הפסלים, היריעות המגֻוָנות, המַתּכות הנוצצות ופני האנשים שִׁנו פתאֹם את מראיהם. לורלֵי הבהיקה פתאֹם לעיני הכל באור חכלילי בהיר; תֻמת יפיה נעלמה ודבר־מה אחר לגמרי צחק ורמז מתוך ארגמן־מערומיה הלוהט… שערות האמריקאית היו לסגֻלות ופניה כחֻלים. ראשו של עוזר “העתיד”, עם הקרחת הגדולה והעגֻלה, היה ירֹק ושקוף כשלפוחית־מים צבועה או כזגוגית ירֻקה וריקה. פני הזקנה המברכת על “נרות השבת” ופני הזקן העוסק ב“גמרא חמורה” היו כחֻלים־כהים. האוּלם כלו עשה רֹשם של אגדת־פלאים על בימת־תיאטרון. הנאספים השתוממו, נהנו וצחקו כילדים למשׂחַק הצבעים. זינר ראה את התפעלותם וצחק בלבו. בלבו היה סִפוק־נפשי סתום, בלתי־מֻכּר, אבל ודאי וממשי. הצליח לבדח את האנשים האלה, שלא אהֵבם, שפחד מהם, כשם שמבדחים תינוקות ופראים, ולכן צחק מתוך נחת־רוח…

בין האנשים, המתנועעים בתוך הצללים, האורות והצבעים, הבהב פתאֹם לעיני זינר דבר־מה בהיר, דבר־מה צהבהב־חִוֵּר, כעין דמות אשה, וכבה מיד. נדמה היה לו, שהדמות הזאת ידועה לו, גם קרובה אליו, אך לא ידע מי היא, לא זכר שמה, כי כהרף־עין כֻּסה הכתם הבהיר בצל… התחיל לנוע בין צללי האורות ולחפש אחרי הדמות הזאת, כמו אחרי חלום־בֹקר, או אחרי ראשית פזמון ישן, שלשוא יבקש אדם להעלותו על זכרונו…

נזדמנה לקראתו בטי, כֻּלה נפעמה:

– חביבי! חדל מן הַפַרְס הזה!

– הם נהנים מזה…

הוא צחק צחוק קלוש, עצבני, חורש־רע. כך נדמה לבטי. פניו הפחידוה.

– הם מתנועעים כאן אילך ואילך. חוששת אני, שמא יהפכו וישברו פה דבר־מה… – התחננה לפניו בלחש, בתוך זמזום הדִבּוּרים וקולות הצחוק שמסביב.

מבלי להמתין לתשובתו הורידה את הוילאות על השמשות, הדליקה את האלקטרון בתוך הסטודיה, והזמינה את כל הנאספים אל הטרקלין הקטן לספל־קהוה.

טרקלינו של זינר היה ערוך בסגנון מזרחי, עם ספות רכות, נמוכות מאד ורחבות מאד מסביב לכתלי החדר; על הקירות ועל הרצפה היו פרושׂים שטיחים, רקמות ואריגי־צבעונין, על הספות היו פזורים כרים קטנים מקטיפה וממשי והזמינו את האורחים להסב או להשתטח. עששיות־האלקטרון מתחת לגֻלות־התולע מלאו את החדר אור חכלילי מעורר ומגרה. בחדר זה היה הלב שואף לאהבה ודופק בחזקה… הגברים השקיעו את עצמם בתוך מרבדי הספות הרכּות, בחבקם את ברכיהם, עִשנו, התלוצצו ושתו. הנשים, שהיו בחברתם, דברו וצחקו בקול רם מהרגיל, וכמו מאליו נטה הראש ונשמט על כתף הגבר הקרוב… רק האמריקאית הרגישה את עצמה קצת במצר, בשבתה על הספה הנמוכה, מפני שלא מצאה מקום לרגליה הארֻכּות, שהשתרעו עד לאמצע האולם. בטי הסתובבה איך ואילך בטִריָן טעון בקבוקים וכוסות והגישה למי טֵה, למי משקאות חריפים. פניה צחקו לכֹּל ועיניה הכּחֻלות והבהירות קָרנו מאֹשר וחגיגיות…

– לחיי זו, שיפיה חי ביצירות היותר נפלאות של המַאֶסטרוֹ שלנו! – הרים לקראתה את כוסו הפַּסל מן “העתיד”, שלא פסק מִחַבּל תחבולות לכבוש את בטי…

– לחיים! – קראה לו בטי והריקה צנצנת קוֹניַק קטנה.

– איזו שטות! – אמרה “הדיה הארֻכּה” אל “כוכב־השבט” – היא אינה דומה כלל וכלל ל“קרימהילד” ול“לורלֵי”. כל מסַמלת היתה יכולה לשבת במקומה.

– אומרים, שרגליה עבות כמו של פרש־הקרקס. בטרם עברה אל זינר, שִׁמשה אצל הצַיר שינין המנוח. מפיו שמעתי את זאת.

פתאֹם משכה אותה האמריקאית בשרווּלה. רעותה נפחדה, הסַבּה את ראשה, והנה בטי עומדת סמוך אליהן. היא הציעה להן טה, ובבת־צחוק קלה ונוחה שאלה:

– על מה אתן נדברות, אם מֻתּר לשאול?

– אני אומרת, בטי, שהנך יכולה כבר למות: גוף־אשה יותר יפה עוד לא צירו ועוד לא כירו?

– האמנם? סבורה אני, שאם גוף־אשה יותר יפה עוד לא כירו, הנה זינר יכול עוד לכַיֵּר פסלים הרבה הרבה יותר יפים. אני עוד יכולה לחיות, חא־חא…

את זינר שכחו לגמרי. הוא עמד נשען בכתפו אל אנדַּרטה אחת, עִשן את המקטרת שלו ושמח על שהסיחו את דעתם ממנו ואין מפריעים בעד מנוחתו…

הוא ראה מרחוק את ניקה יושבת בנַקליט אחד ובכרך עומד על־גבה נשען בגב נקליטה מאחריה ומדבר באזניה. התפלא מאד זינר לראותה פה, מבלי שהרגיש בה קֹדם, ונזכר פתאֹם בכתם הצהֹב־החִוֵּר, שנצנץ לעיניו שם בסטודיה. הנה זו היא שהיתה שם!… ומיד הֻברר לו גם־כן, למה לא הרגיש כל הזמן בבכרך…

אך זינר לא ידע, שגם לבכרך הבהב מרחוק, בין צללי האורות שבאולַם־העבודה, הכתם הבהיר, ושכל הערב חפשׂ אותו לשוא בין הפסלים, האנשים והצללים. פה בטרקלין נגלתה אליו ניקה פתאֹם ונגש אליה.

בכרך הלך אליה בפסיעות מהירות, עצבניות, כזה שהולך לקראת המיֻעד, המֻבטח, לקראת מתנת־יד טובה… ניקה ישבה בנקליטה, כשזרועותיה פשוטות לפניה, על ברכיה, כמו באין־אונים, וראשה מֻפשל קצת לאחוריה אל גב הנקליט. סמוך לראשה דלקה עששית־אלקטרון, שגֻלתה היתה מְפשלה למעלה, ופני ניקה נראו מרחוק לבָנים־מבהיקים… לא רחוק ממנה ישבו שני צעירים, שדברו עמה בתנועת־ידים חזקה. כנראה התוַכּחו. ראתה את בכרך הולך וקרב אליה ורטט חם עבר בכל גופה, אך פניה נעשו שלוים יותר מכפי שהיו. שוב לא הקשיבה לדברי שני הצעירים, וחכתה… צפתה להברה הראשונה, לצלצול־קולו הראשון…

– לא ידעתי כלל, שגבִרתי פה. רגע נצנצו לי פניה שם באולם־העבודה ונעלמו. בשבוע שעבר גם־כן חלפה על פנַי חיש מהר ולא יכֹלתי להשיגה.

– האמנם? איפה היה זה?

– עמדתי באחת מגזוזטראות מחסני וֶרטהֵים ודברתי עם מַכָּרה אחת. גברתי עברה ונעלמה בתוך ההמון. אחרי שנים־שלשה דקים חפשׂתיה ולא מצאתיה.

– מתי היה הדבר? אני מתפלאה, שלא ראיתיו – היא רצתה להמשיך עד בלי־קץ שיחה זו על פגישותיהם אי־המֻצלחות והמקריות, מבלי שתדע, למה היתה לה כל־כך נעימה.

– ביום השני אחר הצהרים עמדתי שעה קלה עם האלמה רַאט ונדברנו. והנה גברתי חלפה לפני, חלפה כצל…

ניקה החלה לצחוק. צחוקה היה דק, כבוש, פנימי יותר וממֻשך. הרגישה, שהוא ממֻשך קצת יותר מדי, אך קשה היה לעצור בו. בלב היה מַדוֶה מוזר.

– עכשו אני יודעת, למה עברתי על־פני אדוני כצל. הוא עמד מול השמש…

ההֵבין מה שלא אמרה לו בדברים האלה?… הוא כפף אליה את ראשו ואמר כמעט בלחש:

– גברתי! כשהשמש מתחילה לוהטת ביותר, הלא אז מתוק הוא הצל, מתוק הוא…

זעזוע דק מן הדק עבר על שרירי פני האשה, כמו מבעד לצעיף שקוף. כלא במתכַון, כמצחקה, שלחה ידה אל העששית, שדלקה סמוך לראשה, והורידה את גֻלתה: צל־תולע האפיל על חִורון פניה ועשׂם לרצינים מרכּזים…

ניקה היתה מרֻגזת־עצבים. עוד מן הרגע הראשון לראותה את הפסל של זינר, תקָפהּ עצב. למרות רגשי ההתפעלות מן היֹפי שאין דֻגמתו, לא יכלה לבלי לחשוב על חלומות נעוריה, שנָמַסו והיו לאין. אף היא חלמה להיות פַסָּלה גדולה ולהתפרסם בעולם. והנה לא גדולה ולא מפֻרסמה היא, ומלבד תעודה של מורָה לבית־ספר לאמנות לא השיגה דבר. רגש של התבטלות בפני הגדול עוד העמיק הרחיב בה את כאב הריקנות שבחייה. כאלו היתה צריכה לבוא הֵנה, כדי להרגיש בכל האימה שבהם…

ברגע זה עבר על פניהם אשכנזי אחד בעל בלורית גדולה ותלתלי־שֵׂער עד הכתפים ועניבת־משי שחורה וגדולה מאד על צוארו. זה היה פרופֶסור בבית־ספר גבוה לאמנות. הוא נגש אליהם בפסיעות נחפזות, כאדם טרוד מאד, ומיד אחרי דרישת־שלום חטופה אמר:

– אתם מדברים בודאי על־אודות יצירתו של המַאֶסטרוֹ שלנו? הרי זה מזל מיֻחד, הרי זה מקרה מאֻשר, שנזדמנה לו בחיים מסמלת זו בעלת הטפוס הגרמני הבולט. אלו היתה לו במקומה איזו… פולנית או יהודית, כי אז, אַה? כי אז?…

– כי אז היה זינר יוצר בודאי איזו אגדה פולנית או יהודית. קַטַסטרוֹפה אחרת לא היתה יכולה להיות. הגרמניוּת היתה מפסידה על־ידי כך, על־כל־פנים לא האמנות… – השיבה ניקה.

הפרופסור לאמנות לא חכה, כנראה, לתשובה כזו, יען כי נתבלבל קצת, רטן אילו מלים והסתלק בפסיעותיו המהירות והנטרדות. הוא כבר הספיק להשמיע לאחדים את דעתו ה“מקורית”, וכעת הוא הולך להודיעה לאחרים.

בפנה אחרת בחדר כבר הספיקו לשתות הרבה, ובמקום שיחה הגיעו משם קולות־צעקה. איש אחד, שהרים את שתי רגליו על הספה, חבק את ברכיו ודבר בקול צרוד:

– זינר לא יעֵז לשלח אל התערוכה הפריזאית את יצירותיו, לא יעֵז… לפריז נשלח את חַיָלינו, את תותחינו, אבל לא את זה…

– למה זה לבשה אותך רוח־מלחמה? לנו האמנים עניני האמנות הם למעלה מכל…

– אבל לא נחדל בכל־זאת מהיות אשכנזים, חזיז ורעם!… חכו כמעט רגע והתרנגולים על הגגות יקראו על מה שמתלחשים כעת, על כל המתרקם נגד מולדתנו במשׂרדי המיניסטריון הצרפתי… לפני כֹל ולמעלה מכֹּל הוא העם האשכנזים, חזיז ורעם…

הדברים האלה נבלעו בתוך המולת־זמר במקהלה, שפרצה בפנה אחרת מפיות אנשים אחדים: שם שרו את שירו הידוע של הֵינה על הלורלֵי:

“Ich weiss nicht, was soll es bedeuten…”

בודד בפנתו עמד זינר והצטחק לתוך כוס היין, שהחזיק בידו. בת־צחוקו היתה סתומה. דומה, שנגלה לו פתאם מתוך כוס היין סוד כמוס על קרקעיתה…

– ומה דעת גברתי על “לורלֵי”? – שאל בכרך בקול נמוך.

ניקה אָהבה לשמוע אותו מדַבּר בקול נמוך. קולו היה אז מלטף כקטיפה וחם… הצליפה אליו לאחריה, מלמטה למעלה, מבט מחליק, נוגע ואינו נוגע, בלתי־בטוח, כמו מתוך פחד. רגש כזה היה לה תמיד בדברו אליה בלחש, סמוך סמוך אל אזנה… ובאֹפן אינסטינקטיבי משכה על גבה למטה את חֻלצתה, כדי להקטין את מחשׂוף חָזֶהָ.

– שם עומד אדם גדול, אבל… בלתי־מאֻשר, כמדֻמָני – השיבה לו, ברמזה לפִנה, ששם עמד זינר עם כוסו.

– הכלבים האלה יאכלוהו חיים… האשכנזים לא סלחו להֵינה את גאוניותו. הם לא יסלחוה גם לו. הנה הם כועסים על צרפת, מפני שלצרפת יש טעם יותר ויצירותיה משֻׁבָּחות יותר… צרי־עין הם האשכנזים!

– ובכל־זאת בחר לו זינר נושאים זרים; אלו לקח לו איזה נושא קרוב יותר לנפשו…

בכרך הפסיקהּ:

– כל נושא, גברתי, הוא טוב, ובלבד שיהיה בעל תֹכן אנושי ואסתטי.

– ובכל־זאת… זינר הוא יותר יהודי. מה יש בו מן הגרמניות?…

על פני בכרך עברה עויה של קֹצר־רוח. ניקה נגעה בשאלה, שהיתה תמיד מרגיזה אותו.

– אנא, תניח את זאת לסופרי “העם והארץ”. הם יפַתּחו את הרעיון הזה יותר טוב ממנה. הגזע, הגזע… מהו הגזע לגאון!… הרי זה כעין נוסחה, שהכשרון הבינוני יוצר בעזרתה, והגאון יוצר למרות לה… הרי זאת היא שאלה להיסטוריונים ולחקרנים, שמתפרנסים מהחקירות הללו… עם־היהודים הוא גאוני ביותר, מפני שאצלו יש פחות מאשר אצל עמים אחרים סמני הזנב של הקוף…

– מה? מה אמר, מה?

– אמרתי, שהיהודים השתחררו יותר מכל העמים מִמּוֹרֶשֶׁת־הגֶזע…

באותו רגע נכנס אל הטרקלין המנגן זֶליגזוֹן. זה היה צעיר אֶרֶךְ־שֵׂעָר ומגֻלח־שׂפם, בעל תנועות אטיות, מרֻשלות. פניו היו נעימים, דומים לפני נער רך, מבטו הפיק מֹרך־לב. איש לא הרגיש בבואו ובנענעו ראשו אילך ואילך בתנועות־ברכה קלות.

זֶליגזון היה קומפוזיטור בעל־כשרון. בילדותו זרחו לו תקוות נשגבות ומבטיחות ש“י עולמות של כבוד ועֹשר. בן ל”כלי־זמר" יהודי זקן באחת מעירות רוסיה הדרומית, נתפרסם שמו, בהיותו ילד, בתור “ילד־פלא”. ה“פלא”, שנתגלה בו, הופיע בעולמו של אביו הזקן כגורל־חיים מלטף וזועם כאחד. “פלא” יַלדו עקר אותו מעירתו, מסביבתו, שבה גדל, חי וזקָן, וטלטלוֹ אל ארצות רחוקות ונכריות. עבר עם ילדו בכל כרכי אירופה ואמריקה. בכל מקום נשאו את הילד על כפים, הביטו אל האב במבטים, שהיו ספק לעג ספק השתוממות, כשם שמביטים אל איזה חַי לא־שכיח, וזרקו לו מלא חפנים כסף וזהב, כשם שנותנים ביד נדיבה מטבעות לאיזה בר־נש מוזר, שהציגו בקרקס לראוה… מאין יכֹלת להסתגל אל החיים בכרכים הגדולים ולהתרגל אל הנדודים, מרֹב געגועים אל סביבתו היהודית שבעירה, – היתה נפש הזקן פצועה ודווּיה בבדידותה. הוא ובנו, שניהם היו גלמודים בעולם הגדול, באולמי התּיאטראות, בתוך קהל מתפלא ומוחא כף. לא גלמודים היו רק בהשָּׁארם לבדם, בחדר־העליה הצר של בית־המלון, כי היו עמהם חלומותיהם על העתיד לבוא… אלה לא נטשום אף רגע. הבן יהיה מפֻרסם בעולם ועשיר גדול. האב ישוב לוַסילקוב שלו, יקנה לו בית, מקום בבית־התפלה אצל הקיר המזרחי ויתן נדבות הגונות בעלותו לתורה. לא נשכחו גם נשואי הבן והגֹבה, שאליו ירימוֹ השידוך, הגיע עד לידי סחרחרות־הראש… אך העתיד רִמה בלי חמלה את שני הגלמודים האלה. הזקן הזדקן עוד יותר וטלטולי הנסיעות נעשו עליו קשים ביותר. הבן עשה את ה“טוּרנֶה” שלו לבדו, בעזרת קבלנים, שהיו מנצלים את תמימותו ואי־הבנתו בחיים המעשיים. בינתים היה הילד לנער, והנער לצעיר. כשרונו כאלו התבגר יותר ויותר, אבל בה־במדה חָורו והועמו יותר ויותר תקוותיו המזהירות. בתחלה נדהם הקומפוזיטור הצעיר ולא הבין, משום־מה קרירות מרחיקה זו מסביבו? משום־מה חֹסר־ידידות וחשדנות אלה? צריך היה לסבול הרבה עלבונות, להיות פעמים הרבה מרֻמה ונִדח, כדי להבין, שאותם ש"י העולמות, שעליהם שָׁרו לו פֵיות טובות כמעט בעריסה, ננעלו בפניו בעון גזעו היהודי… העלבון הזה כאלו הוסיף לכשרונו יתר עֹז ועמקות, ולכל ישותו – צורת אדם, הנזהר מפח טמון…

הוא הכיר את בטי לראשונה ואהב אותה אהבת צעיר ערירי, שגדל בלי לטיפות־אם, ופצוע־לב על־ידי רשעת בני־אדם. ערירי היה. ידידים לא פקדו את נוהו. אבל שוממה לא היתה בכל־זאת עלית־הקיר שלו. כי קטנה היתה ותמיד מלאוה ארבעתם: הוא, הפסנתר, בטי והצפור הקַנַרית, שבכלוב מעל לחלון. לפעמים היה גם אביו הזקן יורד מעל מטתו לקול השירה והפטפוט העליז בחדר בנו, והיה מצטרף אליהם ומצחיקם בספוריו וב“שובבות הילדים” שלו. אז נדמה היה, כי החדר מלא המון חוגג ועליז… פעם בקש זליגזון רשות מזינר, שהיה מכרו הטוב מכבר, מהזמן ששניהם רעבו ללחם, להביא אליו את ידידתו. למה עשה את זה? מי יֵדע נפש אדם גלמוד ועלוב! לא היה יכול להצפין את מנגינותיו, שהיה מחבר מדי פעם בפעם; איך יסתיר את גרעין האֹשר, שנפל בחלקו: מדוע לא יֵדעו הבריות, שגם אותו אוהבים?… זינר התלהב ברגע הראשון למראה פניה וגזרת־גופה של בטי. עוד לא ראה כמוהם לבטוי, להרמוניה ולדקות. כאלו מתוך אגדות־הקדומים והזמירות העתיקות של גרמניה, התעוררה ויצאה הריבה הזאת להתהלך בין בני הדור החדש… “הנה מה שנחוץ לי!” קרא, בראותו אותה בפעם הראשונה, ולקחהּ מיד הקומפוזיטור הצעיר… איך התיחס זליגזון אל המכה הזאת, איך סבל בחדר־עליתו, – ידע אך הפסנתר, שלא חדל מקבול ומהאנח שעות שעות לאין־סוף… אך על זינר, כמדֻמה, לא כעס זליגזון ולא חדל מִבַּקר אותו ומהפגש בביתו עם בטי, כמו עם מכרה טובה וישנה…

בהכנסו אל הטרקלין, עבר על־פני ניקה, וזו נופפה לו באצבעותיה לאות ברכה.

– אימתי נזכה כבר לשתות עמו להצלחתו? – שאלה אותו בגשתו אליהם.

זליגזון נתן בה עינים תמהות.

– אני מתכַּוֶנת ליצירתו החדשה, שהוא רוצה לשלוח אל הקוֹנקוּרס…

בת־צחוק של שמחה הופיעה על פניו. הוא הכיר לה טובה בלבו על שהיא מתענינת בעבודתו.

– אה, הקוֹנקוּרס… בקרוב… בעוד שבוע אני גומר את עבודתי ושולח אל ועדת הקונקורס…

– מה יעשה בסכום גדול כזה? הלא הפרס הראשון הוא, כמדֻמני, עשרת אלפים מַרק.

– מי יודע, אם אקבל את הפרס הראשון.

– אה! אני יודעת, אני בטוחה, שאדוני יקבל את הפרס הראשון… איך זה! האם הוא מסֻפּק בזה?…

זליגזון צחק מאֹשר למצוא את הבטחון הזה בכשרונו אצל האשה החביבה הזאת, והתבַּיש בפני בכרך ושאר האנשים שעמדו שם.

– איני יודע, אולי! איני מֵעֵז לחשוב על הפרס הראשון… מובן מאליו, שלא אסרב מקבלו, חא־חא… כבר הבטחתי לאבא לשלחו בכסף הזה אל ארץ־מולדתו. הלא גברתי יודעת, שהוא חי רק במחשבה הזאת… אפטֹר את תלמידי ואסע לאיזה מקום־מנוחה לשבת שם ולעבוד…

פתאם הרגיש, שהוא מדבר על עצמו בפני האנשים האלה יותר מדי ונכלם עוד יותר, כאלו תפש את עצמו באיזו “עבֵרה” גדולה מאד. הניע לניקה ולבכרך את ראשו לשלום בתנועה בלתי־שגורה ובישנית ומהר להתרחק.

ראַתּו בטי ומהרה לקראתו בזרועותיה הפשוטות, אחזה בכף־ידו והביאתו אל זינר. אף זינר שמח, כנראה, לקראתו, הניח בחבה את כפו על כתפו, צחק אליו והזמינוֹ אל הסטודיה.

מכיון שזינר וזליגזון יצאו מן הטרקלין, קם הפַּסָּל מן ה“עתיד”, נגש בצעדי שכור אל בטי ולחש לה מה באזניה. בטי פרצה בצחוק ועשתה תנועה, כרוצה להשתמט ממנו דרך צחוק. אך הוא אחז בזרועה והפציר בה בדברי־מחמאות. נשארה על־ידו, כדי שלא להעליבו וגם כדי שלא ירדֹף אחריה, הקשיבה בסבלנות לפטפוטי־השטות שלו וצחקה בפניו.

מסביב המו, רעשו, צחקו, התוַכּחו ושרו. שתקו רק בכרך וניקה. רק שניהם. שתיקה אינטימית. חיי־אנוש לא יספיקו להביע את כל הנאמר בשתיקה כזו. יש ששנים רצופות חיֹה יחיו בני־אדם יחד ולא יֵדע איש את נפש רעהו. אך פעם יזדמנו לשעה קלה בפנה חבויה אחת וישתקו שניהם. ופתאם תגלינה לפניהם, מתוך שתיקה זו, כל הנפלאות הנסתרות שבעמקי לבותיהם, ושלא יכלו לאמרן בכל אותן השנים שחלפו…

מתוך שתיקה זו, כעין המשך השתיקה, שאלה ניקה חרישית ואטית־אטית:

– זה זמן רב לא ראיתיו… למה לא ראיתיו זה זמן רב?…

בכרך שתק ולא ענה כלום. לא היה כלל צֹרך שיענה.

 

ג    🔗

זינר לִוה את אחרון האורחים במדרגות המסדרון, וכששב ונכנס אל הטרקלין, מצא את בטי כשהיא מכבדת את החדר. היא הרימה מעל העששיות את גֻלות־הקטיפה האדֻמות, כדי שתטיב לראות לאורן הלבן. התעכב זינר באמצע החדר, עמד והתבונן אל סביביו ואל אי־הסדר הנורא, שעשו פה האורחים: אֵפר סיגרות וזנבותיהן, גפרורים, עשן, קלִפות תפוחים, עקבתו טֵה ויין שפוכים…

בראשו עברה המחשבה: “באו, אכלו, שתו, לכלכו, זהמו והלכו להם…”

עמד באמצע החדר, ידיו בכיסי מכנסיו וראשו מוּרד. צל ארֹך ושחור התמתח מאחריו לאֹרך כל הרצפה ונח גם על הקיר. ערפל כבד עלה ממעמקיו ונח על לבו…

בטי הסתובבה בחדר אילך ואילך, כשהיא מפַנה, מנַקה, מנַערת, מסלקת, מקימה סדר. פניה צחקו בבת־צחוק פנימית. היא רננה בשפתים קפוצות. אך בשטח הצל, שנפל מאחרי גבו של זינר, היתה בת־צחוקה כבה כרגע, ובדאגה סתומה היתה תולה עיניה בגבו הכפוף והחָשֵׁך…

נגמרה העבודה, הורדו הגֻלות על־גבי העששיות. באולם שוב סדר. נוי, אדמומית אינטימית ומחסית. דקים אחדים עוד נעו העששיות, עוד זעו הצללים האדמים על הקירות, אך מהר קפא הכל בתוך דומית־ארגמן…

בטי עמדה, ידיה על מתניה ומביטה לצדדים, כמו מתוך נחת־רוח, שני צללים ארֻכּים ושחורים נחו על השטיח האדֹם וטִפסו בראשיהם אל הספון…

לא התאפקה וקפצה פתאם אל זינר, חבקה בשתי ידיה את צוארו והחלה לשיר:

– לבד–נו, לבד–נו!… מה טו–ב ומה נ–ע–ים!… לבד–נו, לבד–נו!…

וברוח השובבות, שתּקפַתּה פתאם, והשמחה הרַבּה להשאר עמו לבדו, משכה אותו אחריה והחלה להסתובב עמו ולרקוד וַלס, בזַמרה איזו נעימה: “לַא – לַא – לַא”… ולבסוף במלים: “הלא אך טוב לנו!… הלא אך טוב לנו!…” זינר הפקיר את עצמו בידיה ולא סרב. הסתערות הגיל של האשה הזאת, שבמסירת־נפש כזו ובאמונה כזו השתתפה² בכל לְבָטָיו ובכל עמלו, נגעה עד לבו. מסכֵּנה! כאלו עם גמר עבודתו נָגֹלָּה איזו מעמסה גם מעל כתפיה… גופה הצעיר והחם, שנלחץ אליו, נשימתה, שלהטה את פניו, חממו את לבו והלהיבו בו שוב אותם רגשי החבה והתודה, שזה זמן לא ידעם. צחק לה כשם שצוחקים לשגעונותיה ולתעלוליה של ילדה חביבה… בהֶסח־הדעת החל לזמר יחד עמה, רקוֹד וזמֵר:

“הלא אך טוב לנו… הלא אך טוב לנו…”

– עכשו… בבקשה פֹה!… – קראה ברמזה לו באצבעה על לֶחיה לנשק לה, כֻּלה עיֵפה ונושמת בכבדות.

אך בטרם הספיק להקריב את פיהו אל לחיה, תפשה את פניו בשתי כפות ידיה, לחצָתַם, הקריבָתַם אליה ונשקה לו ישר בפיו נשיקה אחת ארֻכּה, מחֻסרת־קול ורבת־חשק, שאך הנשים יודעות את סודה. נשקה, ומבלי להוציא את פניו מבין כפות ידיה, השקיעה לתוך עיניו מבט חודר, בולש, מחטט…

וכאלו דלתה מעל קרקע עיניו דבר־מה, שהפתיע אותה, קראה מתוך תנועת־ראש שלילית:

– לא, לא, לא!… לא טוב לך… אין אתה מאֻשר כלל וכלל אוצרי!… מדוע?

תמה קצת. לא ענה מיד. היא הוסיפה:

– הערב נודע לי בבֵרור, שהצלחת מאד בעבודתך.

– הערב את יודעת את זה בבֵרור?

– אָ, כן! אתה לא הרגשת בפרצופיהם של האדונים ההם… הרי כלם, כלם התפקעו מקנאה!…

– הנה ככה הֻבררה לך הצלחתי, חא־חא־חא… לָכֶן, הנשים, יש איזה הגיון מיֻחד לשפוט בו על כל דבר, חא־חא־חא…

בטי ידעה לנשוב על גחלים עוממות במצפוני לבו. לבו נתמלא חמימות. הערפל שאפָפוֹ נמוג. כקפיץ זה, שהוסר מעליו הלחץ, התעוררה וזִנקה פתאם בלבו אהבת־כבוד חולנית, שתמיד היה מכריעה מתוך חריקת־שִׁנים… הוא צחק מטוּב־לב לשֵׁמע דבריה על קנאת חבריו…

– בעד כל הון לא הייתי רוצה לשמש מחר סֵמל אצל מי מהאדונים, שהיו פה הערב…

– למה?

– הה! מחר וגם זמן רב אחר כך יהיו האדונים ההם מרֻגזים.

– האמנם? חא־חא־חא… יהיו מרֻגזים מאד, אומרת את? חא… חא…

– אשֵׁמה, כמובן, תהיה המסַמלת. האמללה לא תוכל להבין, איזו רוח עברה על האמן שלה, שקשה לרַצותו…

– חא־חא־חא…

– ו“הדַיה האמריקאית” המסכֵּנה… לא הייתי מיעץ לה לשכב הלילה עם וילי…

– למה?

– היא תקבל ממנו מכות, אני בטוחה בזה… כלום לא ראית, שהיה כל הערב מתנפח, כאלו סטרו באצבע צרדה על חטמו?…

– האמנם?… חא־חא־חא…

העצבים, שהיו ממֻתחים כל הזמן כמיתרי־כנור, ממֻתחים עד למכאוב, עד לשגעון, נתרופפו פתאם. בולמוס העליצות וההשתובבות תּקָפוֹ. חבק את מתני בטי והתחיל רוקד ומסתובב עמה בטרקלין ומזמר בתוך כך בנעימת הוַלס של בטי: “הם כלם היו בלתי מרֻצים… בלתי־מרֻצים היו כלם… לַא, לַא…” פתאם עמד ושאל:

– ועל יום מחר לא חשבת, בטי?

– מה יהיה יום מחר?

– כלום אין את יודעת, מה יכול להיות יום מחר?

– לא.

– מחר יופיעו בכל העתונים מאמרים והערות, שבהם יֵאָמר ברמזים או במלים ברורות, שהתקוות הגדולות, ששָׂמו באמן היהודי זינר, נכזבו; שעבודתי, שאליה צפו כל־כך, היא בלתי־מֻצלחה, ושבכלל אין יהודי מֻכשר להבין את הרוח הגרמני שבאגדות־העם, וכן הלאה, וכן הלאה…

– אה, לא יעֵזו!… כל אחד יפחד מחברו…

– ואם יעֵזו?

– ואם כן, מה אִכפת לנו?

– הלא נרעב ללחם, בטי!

– ומה אִכפת לנו?

–?

– כלום לא רעבנו כבר פעם? הלא רעבנו, חביבי, ואיך רעבנו! הזוכר אתה, שזמן רב עבדת על… על אותה “יהודיה” שלך ואיש לא רצה לקנותה… בחיי, לא היה אז רע כל־כך…

– הה, אז היו הרבה ימים טובים!

– אז חיינו כמלכים…

– חא־חא… בודאי!

– גם זֶליגזון היה בא אז לרעַב אתנו יחד… הזוכר אתה, איך התעטפת בארג אדֹם ואמרת, שזוהי תָּגַת־הארגמן שלך, והצמדת לירכך את חרב־העץ המכֻספה, ואני נתתי את נזר־הניָר המֻזהב ברֹאשי, ומחרוּזות הזגוגיות ההֲטֻבּות, שהבאת עמך מרוסיה־הקטנה, היו לי לפנינים, וככה ישבנו ברב פאר והדר לאכול את סעודת־המלכים שלנו: זנב דג־מלוח בבצל… וזליגזון, בתור חצרן, נגן לנו על פסנתר…

– חא־חא־חא… כן, כן… בכף־ידו על־גבי איזה פח, שמצא אז בעלית־הגג שלנו…

– רצית לאמר: בארמוננו?

– כן, כן, סליחה – בארמוננו, חא…

שניהם עמדו באמצע הטרקלין. היא חבוקה בזרועותיו ונלחצת בכל גופה אל חזהו. מדי פעם בפעם הוא מעביר את כפו על שערות ראשה, מדבר אליה לאט לאט, חרישית, כשם שמיַשנים ילדה. הוא יודע פִּנה רחוקה מאד על חוף הים האדריַטי. שם על כֵּף נִשׂא יש אֹהל־אכרים דל ובודד. מטפסים אליו במדרגות חקוקות באדמה. כלו לבן וחבוי בצל ערמונים, אֹהל זה. ובלילה, לאור הירח, נוצץ הוא בין השמים והים. עניים הם האנשים היושבים שם, אבל שקטים וטובים. שם יבנו להם שניהם קֵן, הרחק מן המבקרים האלה והחברים האלה לאמנות… בחשאי אך בשלוה ובשמחה יעבדו שם. ביום יעבוד, והיא תשב בחוץ על אִצטַבּת־האבנים אשר לפני הקיר ותביט אל תנועת המפרָשׂים הלבָנים והאניות הרחוקות. ביום הראשון ילכו שניהם אל העירה הקרובה למכֹּר את יצירותיו ולקבל הזמנות. בלילה יֵשבו שניהם על האִצטַבּה, לחוצים זה לזה ויקשיבו לרעש דָכיו של הים, להֶמיַת הרוח בערמונים… לאט לאט יתחילו מכירים בו ובכשרונו. שמו יֵצא למרחוק. יזכירוהו לעתים קרובות, ההזמנות תשטופנה אליו יותר ויותר תכופות. וביום אחד ישמעו דפיקה בדלת חדרם: “הפֹה משכן האמן הגדול?” באנו ממרחקים לכרוע לפני רום־מעלתו ולהביע לו את רגשי הערצתנו". חא־חא־חא… חא־חא־חא…

– דַבֵּר עוד, עוד… מה טוב זה… – לחשה בטי.

חבוקים שתקו שניהם רגע אחד, ואז המשיכה היא את חלומו:

–… ואז יהיו לך תמיד תמיד פנים כמו־אלה…

– אֵילו פנים?

– כמו אלה, שיש לך עתה.

– ותמיד איך הם פני?

– אָה, יש שהם זרים לי! איזה מסוה עליהם, איזה מסוה… אתה זר, רחוק ומפחד.

– הוּ־הוּ! לא ידעתי, שאני לפעמים איום ונורא.

– לא, להֶפך! אז הנך אֻמלל ומעֻנה…

צל חלף על־פני זינר. בטי באהבתה הרבה הרגישה בַצל הזה, וכדי לפזרו, אמרה בצחוק:

– היודע אתה, שחברך, העורך מן “העתיד”, הוא שוטה גדול.

– הרי זה קרוב לודאי. למה נזכרת בו פתאם?

– איני יודעת איך… אבל נזכרתי בַשטויות הרבות, שדִּבּר אלי הערב… רצה לפתות אותי, שאלך אליו בתור מסמלת. השוטה!

במקום לגרש את הצל החשיכה אותו עוד יותר. הרגישה, כמו בערפל זה, הזוחל ובא לאטו, שפניו הולכים ומשתנים, הולכים ונעשים קודרים.

“הנבלים! האִידיוֹטים!… מעולם לא עלה על דעתו, שגם לזאת הם מסֻגלים…”

לבו התכַּוץ בו מכאב. לפני רגע היו שניהם לבדם נגד עולם זר וצר; כעת גם בטי כאִלו התיצבה מעבר למסך־הברזל, החוצץ בינו ובין העולם כלו, והוא, יחידי, מעבר מזה…

ובטוֹן שוקט ושוה, שבו היה מדבר תמיד בשעה שנפשו סערה בו, סנן דרך שניו הקפוצות:

– ולמה לא תלכי אליו?

בתחלה לא הבינה וצחקה. אך הסתכלה בפניו וראתה את ה“מסוה” שעליהם. השתמטה לאט־לאט מידיו, פסעה פסיעה אחרונית ושאלה:

– מה… אמרת?

– ולמה לא תלכי אליו, כבקשתו?

פניה חורו בתחלה כסיד, ומיד הסמיקו עד תנוכי אזניה. איזו עוית של חֵמה עברה עליהם, שהזקינתם בן־רגע. פנים כמו־אלה עוד לא ראה אצלה מימיו.

– אתה רע! רע! רע!… – צעקה בקול בלתי דומה כל־כך לקולה הרגיל – הרי רק לי, רק לי אתה צריך להודות על פסלך. כמה סבלתי, את קפדנויותיך, את התרגזויותיך!… תמיד מרֻגז, תמיד נוהם, גם בשעת העבודה, גם בשעת הבטלה, ואני סבלתי, נשאתי… ועתה… עתה… אתה משליכני כ… כ… כקלִפּת תפוח, כסמרטוט… אחרי שאיני נחוצה לך עוד. הו־ו־ו… – הרימה את אגרופיה מול פניו. ואולם, במקום להתנפל עליו, נפלה אפרַקדן בכל גופה על הספה הסמוכה, כבשה פניה בשתי כפות־ידיה ובכתה. בכתה בקול. מתוך יבבותיה נשמעו קריאות:

– אין אתה אוהב אותי… לאן אלך כעת!… אין אתה אוהב אותי…

הוא לא פלל לראות התפרצות נסערה כזו מצד בטי הסבלנית והשתקנית – ונתבלבל, בראותו אותה מיבבת בקול – גם נפחד מאד. מיָמיו לא ראה את בטי בוכה. נבוך ונדהם נגש אליה, ישב על־ידה, החליק בידו על ראשה ועל שכמה, ושפתיו דובבו בקול נוח ומרגיע:

– בטי… בטי… בטי… חדלי… סלחי לי, בטי… הלא אך צחוק היה זה, אך צחוק… האמיני לי, ילדה, שאני אוהב אותך עוד יותר מאשר קֹדם… נו, נו, די! ילדתי המסכֵּנה… – צחקתי…

רצה להרים ראשה מעל הספה. היא התנגדה לו, דחפה אותו מאליה במרפקי ידיה, בעוד כפיה מכסות את פניה ומפיה פורצות גניחות־יבבות.

הוא הרים בחָזקה את ראשה, הסיר מעל פניה הרטֻבּות את כפיה וסטר בהן על לחיי עצמו בקראו:

– הנה! הא לך, אדם גס! ככה, אדם רע! שוב לא תצער את בטי…

ולא חדל, עד שדרך שׂערות בלוריתה, הפרועות והמסֻבּכות על מצחה ועל פניה הרטֻבּים, החלה לחַיך, בתחלה מתוך אֹנס ואחר־כך ברצון. והוא לא פסק לדבר אליה דברי פיוסים והתנצלות, כאִלו אך הפעם, בשעה שבכתה לפניו, הרגיש כמה יקרה וחביבה היא עליו.

והוא דִבּר לה הרבה בלילה ההוא. ספר לה את כל אשר טרח ועמל, את כל אשר נשא וסבל במשך כל הימים שעסק ב“לורלֵי”. ספר לה על אותן השעות הגדולות של יצירה, שבהן היה מרגיש, כאלו כנפים סמויות־מן־העין מרחפות מעל לראשו ומאצילות עליו דבר־מה בלתי־מצוי… ספר לה על לבָטיו, על רגעי היאוש ורפיון־הידים, על פקפוקיו המדאיבים בכֹחו ובדרכו שבחר… אבל סוף־סוף הנה הגיעה מלאכתו אל קִצהּ. דרך קשה וארֻכּה עבר – ומה עלה בידו? מכל אותם סערות־הנפש וזעזועי־הלב – מה נשאר לו? את נשמתו העלה על המוקד ולא נשאר לו כי־אם קֹמץ אֶפרהּ, כי־אם רגב־חֹמר… יקַשט בו איזה גביר את טרקלינו או, לכל היותר, יעמידהו ועד־העיר במוּזיאון שלו. והוא נשאר ערירי ושומם כבית־תפלה עזוב… הרבה ספר לה. מעולם לא דבר עמה כל־כך הרבה על עניני־הלב. גם בלכתו לישון לא פסקו מפטפט שניהם.

הַאֶת כל “לבו הערירי” ספר לה? לא. הוא החל לספר לה אגדה אחת במֵפִיסְטוֹ. היה אדם אחד צמא לכבוד, לגדולה ולעֹשר. בא אליו מפיסטו ואמר לו: “אני אתן לך את הכבוד, הגדולה והעֹשר, אשר אליהם אתה נושא את נפשך”. אמר לו האיש: “ומה תקח חלף זה?” ענה מפיסטו: “את נשמתך”. והאיש עוד טרם ידע מה זאת נשמה, ויאמר “הן”. מפיסטו נעלם ואיננו, אך רוח השד לִותה את האיש על דרכו ולא הרפתה ממנו. היה האיש למהֻלל, לעשיר, אך הלך ערירי ועלוב, חֲדַל נשמה, כי השֵׁד לקחהּ… עוד לא גמר את אגדתו והנה בטי נרדמה, מכֻוָצה ונלחצה אל צדו, כאלו הפקידה את עצמה, את כֻּלה בידיו, בבטחון גמור…

… בלילה, באפלת החדר התעוררה בטי פתאם וראתה לתמהונה, שהיא לבדה במטה. קראה לידידה ולא נענתה. קפצה מעל מטתה ובידים רועדות גששה זמן רב בחשכה, עד שמצאה את כפתור־האלקטרון והסבה אותו. והנה נכנסה אל הטרקלין – שם לא היה; עברה חדר־האֹכל, עוד חדרים אחדים – גם שם לא מצאה אותו. פַחדהּ גדל מרגע לרגע. עברה אל המסדרון. שם שכחו לכבות את העששיות. נכנסה אל הסטודיה, והנה היא מלאה כתמי אורות כלהבות מגֻוָנות. ראשונה נתגלתה לפניה ה“לורלֵי”, כֻּלה יוקדת בּאַרְגְמַן ערומיה ובגאון יפעתה… מלאות חרדה תעו עיניהּ בין הצללים והאורות. פתאם נתחלחלה, נתקל מבטה ב“יהודיה”, והנה היא שטופה זֹהר־תכלת כהה שלא מעלמא־הדין ולרגליה, על שרפרף נמוך מאד, יושב אדם כפוף, נשען בכבדות על שתי ידיו, כֻּלוֹ מכֻוץ ומצֻמצם ככדור, ובלי נוע קל, בלי זיע כל־שהוא…

עמדה, הביטה רגע, ואחר־כך פנתה והלכה לה על בהונות רגליה. לאט לאט, כמתגנבת, הלכה אל חדר־המטות. ושכבה לבדה…

 

ד    🔗

את כל הערב בלתה ניקה באחד מבתי־הקהוה בקוּרפירסטֶנדַם, בחברת צעירים וצעירות, כֻּלם עברים לאומיים מכל הגוָנים, “הֶבּראיסטים”, “יודישיסטים”, ציונים, סופרים… הרבה דברו, הרבה התוכחו, עד שהמסֻבּים אל השלחנות הסמוכים החלו להביט אל כנופיה זו במבטי חשד ופחד. לאומיות… אבטונומיה לאומית… תרבותית… ארץ־ישראל… הפועלים… התבוללות… אלה היו המלים, שנִסרו בחלל אולם־הקהוה.

ניקה כמעט לא השתתפה בוכוחים. שתקה וחשבה את מחשבותיה היא. נדמה לה, שהצעירים חוזרים בלי־הרף על אותן הקריאות, אך בנוסחאות שונים. כמשַׂחקי־הקרקס, הקולטים זה מיד זה את כדורי־המִשׂחק… משׂחק של מלים, התאבקות של מלים… מה מוזר היה לה, שהיא יושבת בין הצעירים האלה, שאינה מכירה אותם היטב. מה היא להם? מה הם לה? זרים!… לפני עשר שנים בקֵרוב, בשנות תרס“ה – ס”ו, היה לה ידיד אחד, דניאל שַׁפרַנוֹב שמו. זה היה יהודי גֵא ועצוב, שהיה כאיש שספינתו נטרפה בלב־ים וגלים זועפים הקיאוהו אל חוף שומם… כל הצעיר, החי, הרענן, כל השואף לפעֻלה ולקרבן, – היה אז נגדו… השממה שמסביבו והגלים הסוערים אשר לפניו הביאוהו לידי יאוש. נלאָה נשׂא את יאושו ובדידותו ואִבד את עצמו לדעת. הדבר היה לפני עשר שנים. מאז לא חדל צלו העגום של ידידה ללַווֹתה, בנדודיה באירופה. חייו, קצו הטרַגי, זעמו חסר־הפעֻלה וגאותו חִדלת־הכֹּח הצטַירו בדמיונה של ניקה כחידה, כסמל, – כסמל העם, שידעה אותו אך מעט מאד… שלא מדעת, כמעט באֹפן אינסטינקטיבי, היתה מחפשת בפני כל יהודי צעיר את דמות תבניתו של שַׁפרַנוב, של איזה שַׁפרַנוב שני. מה נשתנו הצעירים שלנו במשך עשרת השנים האחרונות… גלים עולים, גלים יורדים… הצעירים האלה, שבחברתם היא יושבת, עם המֶרץ הרותח שלהם, עם גיל החיים וחדות־המעשה שבהם, הלא הם כל־כך רחוקים מידידה המנוח… זֵכר שפרנוב משך אותה אל החברה הזאת ומסך תמיד בנפשה יגון בלתי־נתפס. תמיד שאלה את עצמה: אִלו ישב ביניהם הוא – האם היה ממהר כל־כך לגמור את חשבונותיו עם החיים?…

בחשאי, כמתגנבת, נכנסה ניקה אל חדר־המטות. בעלה כבר שכב במטתו. על השמיכה ועל הרצפה לפני המטה היו תלי־תלים של עתונים. הוא קרא איזה עתון ולא ראה אותה בכניסתה. תוך־כדי־קריאה עשה רשימות על ניָרות, שהיו מֻנחים על ברכיו.

“עסוק… עובד…”, חשבה בלבה בלעג של בטול.

פתאם הרגיש בה, הרים אליה את ראשו, והביט בה בעיניו הטובות והלֵאות.

– כבר שַׁבתְּ? איפה היית כל הערב?

– ישבתי ב“בית־הקהוה” עם מכרים אחדים.

– עם אמנים?

הרגישה בשאלה פשוטה זו את המבט מגֹבה סוציַליסטי, את כל הבטול, שיש לו לאדם זה אל האמנים, אל האמנות ה“בורגנית” ואליה גופה עם “אינטרֶסיה הבורגניים”. כדי להרעימו, ענתה:

– לא. עם ציוֹנים אחדים.

– המנ… המנ… – נהם לתוך עתונו.

ניקה צחקה בלבה לשמע ה“המנ…” הזה. ידעה, שהציונים עוד גרועים בעיניו מן האמנים.

החלה להתפשט את שמלותיה, פתאם הפסיקה, הביטה אל ראשו המתחיל לקרֹח, ושאלה את נפשה: “האמנם היו ימים, שאהבתי אותו?” ומתנודדת מחמת אי־אלה זכרונות־עבר, מהרה לפשוט את בגדיה, לקפוץ אל מטתה ולהתכסות עד לצואר בשמיכה. אבל אִושת העתונים סמוך לה הזכירתּה שהוא שוכב במטתו סמוך אליה, ובשקט עשוי אמרה לו, מבלי להַפנות אליו את ראשה:

– אולי תּכַבה את האור? אי־אפשר להֵרָדם…

מבלי אמור כלום, השליך הלאה את חבילת העתונים וכִבּה את המנורה. כלה מכֻוצה ומצֻמצמה שכבה תחת שמיכתה, שמעה את תנועות גופו במטתו, את פהוקיו מרֹב עיפות, ולא יכלה להרדם. עצביה התמתחו והתרגזו יותר ויותר. במוחה חטט רעיון אחד, שמרֹב עיפות ועצבנות לא יכלה לגרשו: הלא היה זמן והיא חשבה, שהיא אוהבת את האדם הזה! אל אלהים! מה מעט נחוץ לו לאדם, כדי שיביא ברצון טוב ובגיל את ידיו ואת רגליו בנחֻשתַּים!… קו־אור אחד של איזה חלום לא־ברור, אילוזיה אחת קטנה מספיקים…

לפני עשר שנים, אחרי בלהות הפוגרומים ברוסיה, נסעה, בנפש דואבה ועצבים חולים כמעט, פריזה. זמן מועט אחר־כך נודע לה, שווֹלוֹדיא אחיה התנצר. היא לא היתה קשורה אל הדת ולא התענינה בשאלות יהודיות. בכל־זאת היה לה הרגש, שוולודיא עשה מעשה נורא שלא יֵעָשה, איזה מעֻוָת נורא שלא יתקֹן עולמית… ידעה, שמעשה זה יהיה מכת־אסון על ראשיהם של אבותיה, הזקנים המסכנים… אחר־כך, זו אחר זו, באו הידיעות על מאסר אחיה הצעיר, על מותו של דניאל שפרנוב, ולבסוף על מות אביה… היתה נדהָמה, נפחָדה מאימת הבדידות והעזובה… ואז נזדמן לה, באחת מאספות הגולים הרוסים, ניקולי, חברו של אחיה, ושהיה חוזר אחריה בהיותה ברוסיה… בתוך קהל גדול, צפוף וזר, נפגשו מבטי שניהם. הלכו זה לקראת זה בלבבות הומים. מבלי אמור מלה, פרשו שניהם לאיזו קרן־זוית בלתי־מוארה וסמויה מעיני הרבים. קשה היה הדבור, הסתכלה בו וזכרה את הכל. לא יכלה להתאפק ויבבת־בכי פרצה מפיה. הוא האפיל עליה בגופו וגבו אל האולם, כדי שלא למשוך עליה תשומת־לב האנשים. לאט לאט סלק אותה לאחד המסדרונות הריקים, וכל הזמן דבר אליה. דבריו היו מרגיעים, מפַיסים, חודרי־לב. והיא הוסיפה לבכות, כשם שבוכים על מצבת־קבר, שראוה אחרי פרידה ארֻכּה… מחיי העבר בבית־אביה לא היה בלבה זֵכֶר־געגועים של שלום ואחוה. בין חברי המשפחה שלט איזה כֹח דוחה ומפריד. כל אחד הסתובב בחוגו המיֻחד. בין החוגים השונים היו תמיד התנגשויות וחכוכים: האבות עם מֻשׂגיהם היהודים־דתיים, קוליא הבּוּנדאי, ווֹלודיא הס"ר… היא, ניקה, עמדה לבדה מחוץ לכל חוג, לבדה עם חלומותיה על האמנות שאהבה, ששום בן־אדם בבית־אבא לא הציץ לתוכם, לא התענין להציץ לתוכם… אולם בחוץ־לארץ, הרחק מביתם, בשעות שהרגישה בהן את עצמה כעָלה טרוּף, נִשׂא בידי סערה, בלי משען וסעד, באותן השעות הנוראות נדמה לה, שאש מאירה ומחממת בערה שם על האח בבית־אבא ושמסביבה התלקטו והתחממו כל בני־המשפחה… ניקולי היה עֵד חי לַבַּית שנחרב ולַחַיים שעברו בו… נדמה לה, שעמו לא תדע את הבדידות הנוראה, המוצצת את דם חייה; אז נדמה לה גם־כן, שאת ניקולי אָהבה עוד ברוסיה, זה כבר, זה כבר…

היא שכבה פרקדן, ידיה משֻׁלבות מתחת לערפה, ובעינים פקוחות הביטה אל החשכה.

במוחה נקשה מחשבה אחת בנקישות הדֹפק:

”אח, אותה האילוזיה!… אותה האילוזיה!…"

בבֹקר התעוררה ניקה משנתה בחלחלה, מפני המחשבה, שאחרה אל עבודתה בבית־הספר לאמנות. אך כשראתה על השלחן הקטן, הסמוך אל מטתה, את הטִריָן עם ספל־הקהוה המהבּיל, שלפני רגע הכניסה אותו המשרתת, נזכרה, שהיום יום חמישי לשבוע, וזחה עליה דעתה. ביום החמישי היא פנויה מעבודה בבית־הספר ובו היא מרשה לעצמה לאַחֵר לשכב במטה; בבֹקר יום זה אינה מסלקת מעליה את שביסה ואת גלימת־השֵׁנה, מטפלת הרבה בתסרָקתה ובצפרניה, מצחקת עם ילדיה או שוכבת לה על הדרגש והוזה.

על־גבי הטִריָן מצאה גם מכתב בלי חותמת־הדֹאר. בודאי הביאהו השליח בשעה שיָשנה עדַין. פתחה ולתמהונה ראתה, שזה מכתב מארץ רחוקה, מארץ־ישראל.

"ידידתי! – היה כתוב בו – בתוך החיים הרועשים ומלאי־הענין שם בבירות אירופה הספיקה בודאי לשכחני. אבל אני לא שכחתיה, מפני שבמדה ידועה קשור בה גם זֵכֶר בעלי המנוח. הוא אהב תמיד לדבר על־אודותיה בחבה ובהערצת כשרונה. מֻבטחתני, שבמשך הזמן שלא ראיתיה כבר התפרסם שמה בעולם הגדול בתור פַּסָּלָה מצֻיָּנה. אני יושבת פה במושבה קטנה ואך לעתים רחוקות מגיעים אלי הֵדי חיי התרבות באירופה שלכם. לא ארבה לספר לה על־אודות חיי. יכולה אני רק לאמר לה, שטוב לי פה, מפני שמתיראה אני לאמר, שמאֻשרה אנכי. יותר שאני מזדקנת, יותר אני מאמינה בדעות מֻקדמות, וביניהן זו, שמי שמכריז על אשרו הריהו או שוטה או חצוף. שוטה יותר מחצוף. אני יושבת במושבה יהודית קטנה ומשמשת בתור מורה בבית־הספר. כל היום מתמלא מעניני בית־הספר ומעבודתי בגנת־הירקות שעל־יד ביתי, לכן איני יכולה לספר הרבה על חיי, מפני שהם יותר מדי פשוטים ויותר מדי דלים בּמאורעות. אין בהם מאורעות כלל וכלל. אף־על־פי שיש שעות שאני חושבת, שהחיים כלם פה, מא' עד ת', הם לדידי מאורע אחד בלתי־פוסק. כל ימי היה לי חלום, חלום כמדֻמה כל־כך רחוק, כמדֻמה כל־כך מזהיר ונורא בגדלו… והנה – והנה בא החלום – והוא אינו כלל וכלל כל־כך נורא, כי־אם פשוט טוב, מאיר ככתלי בתי־המושבה המלבינים מתוך ירק הגנות, וטוב!… טוב – ולא יותר!… האם אין זה מאורע? הרי זה משֻׁנה קצת, ובכל־זאת, לפי דעתי, חשוב מאד. בנִי בנימין היה לבחור טוב ומביא הרבה שמחה בחיי אמו, המורה הבודדה שבמושבה… אגב, על כל הדברים האלה, הנוגעים אלי ואל בני, תספר לה העלמה אילה כרמלית, שבידה אני שולחת לה את מכתבי זה. היא בתו של אחד מאכרינו החשובים, צעירה טובה, בעלת כשרון, שהולכה אל אירופה לראות, איך אתם חיים שם. אשמח מאד, אם גברתי תתמוך בה בידידותה ובשעורים, שתמציא לה. אגב, תדבר עמה. הצעירה תיטיב ממני לספר לה מהנחוץ לה בברלין. אם גברתי תכתוב לי מלים אחדות על חייה היא – אכיר לה הרבה טובה.

שרה שפרנוב."

נכנסה המשרתת וספרה, שעלמה אחת הביאה את המכתב הזה, הצטערה על שהקדימה לבוא ואמרה, שתשוב עוד הערב.

ניקה הפשילה את וילון החלון והסתכלה בחוץ. שם עברו עגלות בהמולה עמומה על־פני מרצפת־העץ הרחוצה של הרחוב והשאירו אחריהן פסים ארֻכּים ורטֻבּים, – ועל־פני הפסים האלה הבהיקה וזרחה שמש־הבֹּקר. ניקה נזכרה פתאם, שהיום יבוא אליה בכרך… לכאורה בא הזֵּכֶר הזה בהֶסח־הדעת ונסתלק מיד מתוך חוג מחשבותיה, מבלי השאיר כל רֹשם… אבל היא גופה לא הרגישה בדבר, שזֵכר זה, כזרם בפרץ נִבְעֶה, הולך ומתפשט יותר ויותר, הולך ושוטף את כל הרהוריה ורגשותיה. ואחרי איזה זמן נדמה לה כבר, שהיא לא חדלה מחכות לו כל ימות השבוע, גם בעבדה את עבודתה, גם בצחקה עם ילדיה. תמיד חיתה באיזו פנה חבויה שבנפשה התוחלת לראותו… בהִכָּנסה אל חדר־האֹכל ובראותה על השלחן שׁיָרי ארֻחת־הבֹּקר, שטרם סֻלקו, חשבה בלבה: “הילדים כבר סעדו”… חֹם שלא יבֻטא במלים אפָפהּ, בהגיע פתאם אל אזניה מחדר־הילדים הסמוך קולות־המֻלה. נגשה אל דלת חדרם, שהיתה פתוחה במקצת, ונתעכבה, מבלי יכׂלת לזוז משם. לפניה היה המראה הזה: על רצפת החדר התגוללו תלי־תלים של פסות־ניר. בעלהּ כרע על ברכיו וגזר במספרים מגליון של עתון גדול תבניות־אנשים. גרישקא מחזיק איש־ניר כזה וגוררו על־פני הרצפה, אחרי שקצרו ידיו להרימו. פתאם הוא קופץ על פני דרגש, זוקף את ה“אדם” שלו וקורא בקול: “הנה שלי עומד! שלי עומד!” סַשקא נתלה על גבו של אביו, חבק בשתי זרועותיו את צוארו והתבונן מעל לכתפו אל עבודתו… ברגע הראשון, למראה הקבוצה הזאת, נמשכה ניקה אליה בכל ישותה. ומיד נרתעה. סלוד של בושה סתומה צרב את לבה. מהרה בצעדים חשאיים לעבור הלאה… להסתתר בטרקלינה… טרקלינה היה קטן ומחסי, רהיטיו הזָלים מסֻדרים בטעם, ובכונה לתת לאדם את היכֹלת להתיחד עם ספר בנקליט רך או על ספה נוחה, לשבת ביחידות עם מי־שהוא או במסבה קטנה מחֻממת־אינטימיות, בפנה חבויה מאחרי חַיץ יַפּוֹני, מתחת לכִפּת תמר, בשכנוּת עם “המחשבה” של רודֵין, המתעוררת ולא נעורה עדַין… התבוננה במבט פזור אל תמונה זו, אחזה בידה את הפסל, כאלו היתה פה בפעם הראשונה. פתאם נפלו ידיה לאֹרך גופה, והיא עמדה בלי־נוע ובעינים מביטות נִכחה, מבלי הבחן כלום. ראתה לפניה מי־שהוא תקיף ומלא־חמה, המביט אליה בתוכחה ובנזיפה. שמעה מי־שהוא תובע ממנה דין: למה, למה ברחת מחדר־הילדים?… אתּ מצפה לבוא בכרך, את שמחה לראותו. כן, זה ברור. ואם כן?… אם כן?… מהי הבושה אשר צרבה את לבך?… לא טוב! לא טוב!…

ועל־פי הגיון מוזר, המיֻחד רק לנשים במקרים קשים, העבירה כף־ידה על־פני מצחה, ואמרה פתאם בקול:

– הבלים!

התנודדה והתבוננה אל סביבה כמתעוררת מחלום

כמבקשת לה מפלט, מפלט מעצמה, נגשה אל השלחן הקטן, שעליו עמדו הפוטוגרַפיות של אביה ואמה. הביטה זמן רב אל תמונת אביה בזקנו הלבן והגדול, המשתרע על חזהו, “זקַן־מַרכּס”, בפניו המפיקים מֶרץ ובינה יתרה, וחשבה מתוך עצב טמיר: “כמה סבל האדם הזה! מה מעט הבינו אותו!”. במשך השנים החל איזה ערפל סודי להתעַבּות יותר ויותר מסביב לזֵכֶר אביה. חייו, חיי־נפשו נעשים יותר ויותר חידה בעיניה, היא יודעת, שלא רק על עניני בַנק וכספים היה מדבר עם היהודים שבאו אליו, שהיה איזה “תלמוד־תורה” ואיזה “מעון־יתומים” שהעסיקו אותו מאד והיו שיחתו כל הימים. בעולם נעול לניקה, סתום לאחֶיה חיו האב והאם. כעת צפים ועולים מתוך הערפל, העוטה את זכרם, רשמים ושרטוטי־הֶקף לא־ברורים, כרמזים לתנועה, לחיים, לרגש, לשירה… אה! למה, למה לא דבר לה אבא על עולמו המיֻחד, על כל הדברים, שהיו לו יקרים וקדושים, שהיו מכאיבים את נפשו ומכבידים עליו את סבל החיים?…

ניקה שכבה על הספה. השתטחה עליה פרקדן, כדרכה תמיד, בידים משֻׁלבות מאחורי ערפה, בעינים נטויות אל הספון, ובלי זיע כל־שהוא. כמה זמן שכבה ככה, אינה יודעת. היא נתעוררה רק בהגיע אליה קולות־ההמולה מן החדר הסמוך, שקמו לרגלי בוא בֶטי. הילדים שמחים מאד לראות את ה“דודה בֶטי”, כי תמיד כיסיה וארנקה מלאים סֻכָּריות ושוֹקוֹלַדה. מיד כשהיא באה, הם קופצים עליה ומתחילים מחפשים בכיסיה; היא, כביכול, מעמידה פנים נבהלים וכועסים, מתנגדת להם, נאבקת עמהם, עד שסוף־סוף ידם על העליונה, ואין קץ לשמחתו של זה, שראשון הצליח להוציא מכיסה איזו סֻכריה. וניקה שכבה ושמעה מהחדר השני צוחות, קריאות, ריצה, קפיצה, נפילת כסאות וצחוק־ילדים מהול בצחוק בטי.

אחרי שעה קלה נפתחה הדלת לאטה וראשה של בטי ננעץ בפתח.

– המֻתּר להכנס?

– בטי? בבקשה, בבקשה…

בפסיעות פעוטות וזהירות נכנסה אל הטרקלין, נגשה אל ניקה, כפפה את עצמה עליה ונשקה לה ברַקתה:

– מה לה אפוא?

לא כלום. כל הלילה ישנתי רע. אני עיֵפה מליל־נדודים. הראש כואב. תשב נא, בטי, על־יָדי… פה, פה, על־ידי, על הספה… האם היא שגרמה למהומה הנוראה שם בחדר הסמוך?

– אח, הילדים! הם נחמדים, הבריונים הקטנים האלה! תמכור נא לי, ניקה, אחד מהם! – קראה בצחוק ובהתפעלות.

– וכמה תתן לי במחירו?

– חבל, שאי אפשר לקנות איזה צעקן קטן, איזה כרסתּן עגלגל, לגדלו ולחנכו…

– היא טועה, בטי! הילדים מרגיזים מאד לעתים קרובות. כלל וכלל לא קל לגדלם. אם בכל־זאת נעים לנו הטפול בהם, הרי זה מפני שאנו אוהבים אותם. ואהבה אינה נקנית, חביבתי!

– כן, כן, הבינותי! אהבה רבה, כמו גם אֹשר גדול, אינה נקנית בכסף. צריכים לסבול יסורים, אם רוצים באֹשר ובאהבה…

היה הרבה עצב בדבריה. ותָמהה ניקה, שבטי התקנאה בה. כדי להסיח את דעתה, שאלה, מה יש בחבילה הקטנה שבידה.

בטי הביאה עמה “מלאכת־יד”. פעם אחת, בשבתה בחברת האדון ניקולי, בבית־הקהוה, ראתה עליו חֻלצה רקומה בציורים מַלוֹרוֹסיים, והנה עלה על דעתה לרקום גם בעד זינר חֻלצה כזו. יש ברצונה לעשות לו נחת־רוח על־ידי הפתעה נעימה… ניקה בודאי לא תסרב להראות לה את חֻלצת בעלה, שתשמש לה לדֻגמה… תִּראה נא, ניקה, את הקטיפה. המצאה הקטיפה הזאת חן בעיניה. מַרק אחד המֶטר. הלא אין זה יקר, קטיפה כזו, לא כן? ומה דעתה לצבע? הוא יהלום מאד את זינר, לא כן? בחֻלצה יהיה לו נוח יותר בבית מאשר בצוארון ובעניבה. היא אוהבת את החֻלצות הרוסיות הרחבות והנוחות, שהרוסים נוהגים ללבוש. זינר ישמח בודאי למתנה הזאת…

שמעה ניקה לדברי בטי מתוך שתיקה, בבת־צחוק עגומה ומסֻתרה בקֹשי. מאד לא נעים היה לה לחַטט בארון־הבגדים של בעלה: דומה, כאִלו חִטטה בארונו של גבר זר… דומם הניחה את חֻלצת בעלה, כשהיא מקֻפָּלה, על ברכי בטי, ושוב השתרעה על־פני הספה. זמן רב הביטה אל בטי, כשהיא פורשת את חֻלצת ניקולי על ברכיה ומונה, כפופת־ראש, בכונה רבה ובעזרת המחט את מספר התפירות.

– למה לה זה, בטי? – שאלה ניקה פתאם.

– ואיך אחרת? הלא מחֻיָּבה אני לדעת את מספר התפירות…

– לא, לא זאת כונתי. למה לה “ההפתעות הנעימות”, ובכלל… לרקום חֻלצות בעד מי־שהוא?… בטי צחקה ולא ענתה מיד.

– הלא גם היא, ניקה, רקמה בעד בעלה את החֻלצה הזאת.

– לא. איני יודעת לרקום. זאת עשתה סוציַליסטה אחת, מחברותיו של בעלי.

בטי, כפופת־ראש, היתה כֻלה שקועה בספירת התפירות. בשעה שניקה דברה אליה, לחשה בדממה: אחת… שתים… שלש… פתאם, כאלו נזכרה, ומבלי להרים ראש מן הארג, אמרה:

– אני עושה את זאת, מפני שאני אוהבת אותו… נעים מאד להיות עסוקה בשביל מי שאהוב לך.

– ומר זינר, הגם הוא אוהב לעסוק בשבילך, רק בשבילך?

– את זאת איני יודעת… חא־חא־חא… נזכרתי בדבר־מה. מר זינר הוא לפעמים כל־כך משֻׁנה ומצחיק. לפעמים הוא כמו ילד ממש. היודעת גברתי, מה שאמר לי בשבוע זה? “השוטים ההם אומרים עלי, שאני הנני אמן גדול, שאני הנני גאון, ואין הם יודעים את הסוד, שכל יצירותי ממך הן לי. אלמלא אַתּ, איני מבין, איך הייתי יכול לעבוד, לעשות דבר־מה… אתּ הנך רקומה ביצירותי כחוטי־כסף אלה שבוילאות חלונותינו…” ועוד ועוד, חא־חא־חא…

– בטי! תאמר־נא לי… האֻמנם אין לה… לא אֹמַר חשדים, חלילה, אלא, אלא… מעין ספקות, מעין ספק־ספקות… האם אין היא שואלת לפעמים את עצמה, אם מר זינר יאהב אותה תמיד ככה? היוכל לאהוב תמיד ככה?

– לא. איני שואלת.

– ואם פתאם יחדל מאהוב אותה, יען כי יאהב אחרת?

פתאם הרימה בטי את ראשה מעל הרקמה בתנועה מהירה והצליפה על האשה המדברת אליה מבט בוחן, מלא חרדה כמוסה. ניקה החזיקה בידיה כר קטן וצחקה בו באֹפן שבּטי לא יכלה לראות את פניה.

שוב הרכינה את ראשה אל עבודתה שעל ברכיה ואמרה – הפעם בקול יָרוּד ויבש:

– יאהב לו… אני בכל־זאת לא אחדל מאהוב אותו וּ… חא־חא… וּמרקוֹם חֻלצות־קטיפה!

ואחרי רגעים אחדים, בכֹבד־ראש ובעצבות קלה שבקלה:

– מלבד אהבה זו מה יש לי עוד, ניקה?

– כן, מלבד אהבה זו מה יש לנו עוד, בטי? – חזרה על דברי מכרתה ואמרה יותר אל נפשה. קולה היה כל־כך זר, עד שבטי הרימה שוב את ראשה והסתכלה בה.

ניקה שכבה צונחת במחצית גופה מעל הספה; ראשה היה מֻנח רק על חֻדו של קָצֶהָ; זרועה ושערותיה הפזורות נשמטו אל הקרקע; גלימת־הבֹקר הפרופה חשפה את חָזֶהָ הנוצץ בלֹבן־הבתולה. פניה היו חִורים וכל גופה הביע לִאות.

שתי הנשים שתקו זמן רב. האחת התקנאה בחברתה.

ארֻחת־הצהרים, כמו כל ארֻחותיהם המשֻׁתּפות בזמן האחרון, עברו כמעט בדממה ומתוך שעמום. הילדים פטפטו כדרכם. האב והאם נכנסו מדי פעם בפעם לתוך דבריהם, אבל שניהם היו פזורי־רוח. רק פעם אחת שאל אותה ניקולי משום־מה, אם היא הולכת הערב לאיזה מקום. והיא מהרה להשיב, שהיא מחכה הערב לאורחים. ניקולי הבין, שבדברים האלה רצונה לאמר: “טוב תעשה, אם תעזבני הערב לבדי עם ידידי…” ומיד, אחרי סעודת־הערב, הסתלק בדממה מן הבית. שעות אחדות נשארה ניקה בחברת שני ילדיה. מה נעימות היו לה תמיד שעות השקט והמנוחה האלה בחברת הפעוטים הפטפטנים האלה! הפעם חסרה המנוחה בנפשה. כאִלו מנעה את עצמה מהִפָּגש במבטיהם. ושוב אותן העינים הזעומות של מי־שהוא בלתי־נראה נעוצות בה, מלַוות אותה בכל תנועותיה ותובעות אותה לדין: “אַתּ מתבַּישת בפני ילדיך. כן, כן! את מתבַּישת… למה? מה יש בנפשך? אין זאת כי דבר רע יצוק בך; אין זאת כי יודעת אתּ את חטאך…” וניקה היתה נדהמה, נבוכה, יען כי את חטאה לא ידעה, זולת זאת כי לבה פועם במסתרים לקראת בוא בכרך, זולת זאת כי מצפה היא לאֹשר לא־ידוע, שיופיע עליה, וכי מן האֹשר הזה היא מתיראה… “האמנם? – שאלה את נפשה בפעם המאה – האמנם שוב איזו אילוזיה קטנה?… האמנם שוב כבלים חדשים, בטרם נִתּקו הראשונים!” סוף־סוף החליטה לשלח את ילדיה מעל פניה. לשוא תתיגע. לא אל אלהים ולא אל ילדים אפשר לבוא בלי לב שלם… אך הילדים לא רצו בשום אֹפן להִפָּרד ממנה. כל אחד לפי דרכו הפציר ב“אמא הקטנה” שלהם. גרישא חבק את ברכיה והפשיל אליה את ראשו בתחנונים. סַשקא, שהיה מטבעו יותר סוער, רץ לסגור את הדלתות, חבק אותה בכל יכלתו בזרועותיו הקטנות ולא אבה לתת לה לזוז ממקומה. הוא שׂמח אגב לַהזדמנות, להאבק עם אדם גדול ולהראות את כחו. נצחוה בניה. שכבה על הספה וקראה להם את הספור ברובינזון קרוּזֶה. גרישא עמד על ברכיו ותמך את ראשו בשתי ידיו הנשענות על קצה הספה, וסַשׁא ישב רכוב על רגלי אמו, ושניהם הקשיבו. קראה בטוב טעם ובכונה, כאלו הספור לקח גם את לבה היא. פתאם הפסיקה באמצע ותלתה את עיניה בפני ילדיה. המבטים האלה… תוי־הפנים האלה… כאלו לא ראתה אותם מקֹדם. היא רואה אותם כחדשים. כמדֻמה לה, שמעולם לא הרגישה, כמה הם חביבים, המבטים האלה, הפנים האלה!… כאלו אך זו הפעם הראשונה שהרגישה, כמה הם יקרים לה. הה, כמה הם יקרים לה!… זרקה את הספר אל הרצפה, משכה אליה את שני הילדים והחלה לנשק, לגפף, לחבק וללחוץ אותם אל לבה. ויותר שנשקה וחבקה אותם, יותר הרגישה, שבינה ובין הילדים אין שום דבר חוצץ, שום דבר אינו יכול לחצוץ… שום דבר… אה! מה נלעגה, מה אוילה היתה לחשוב על איזו אילוזיה חדשה… הנה המציאות היקרה, הנה המציאות המתוקה שבין זרועותיה, הנלחצת אל לבה, – זאת היא האמת שלה, שֶׁבָּהּ היא מאמינה!..

הילדים היו נדהמים ונפחדים מגפופים וחבוקים סוערים ובלתי־שכיחים אלה. הם התפרצו מידיה במחאות. הם רצו לשמוע את הספור, אבל היא היתה כבר עֲיֵפה ולא יכלה להמשיך. הילדים מצאו לבסוף, ש“אמא הקטנה” משעממת, ואחד אחד פרשו ממנה אל חדרם: שם חכו להם אישי־הניָר של אבא…

ובלוותה אותם בעיניה, חשבה:

“אִלו ראום אבא ואמא שלי… כי אז לא היו שבעי־רצון…”

ובפעם המאה היא מחליטה לחשֹׁב בכֹבד־ראש על חנוכם, מבלי להתחשב ב“פילוסופיה” של ניקולי. יש לה איזה חוב קדוש לפרוע להוריה. הם הלכו לעולמם בודדים ביגונם ובלתי־מובנים בצערם. ילדיה צריכים למצוא את המפתח אל עולמם של הזקנים, שהיה נעול בפניה. אלמלא כך, לא תהא ברכתם על ביתה. מי היא? מה היא? היא לא ידעה את זאת. שאלה זו היתה תמיד גורמת לה צער, אבל לא פתרונים. ידעו זאת אבותיה, ידע זאת גם דניאל שפרנוב. חַיבים לדעת זאת גם בניה. אי־אפשר לתעות בחיים ככוכבים גלמודים, תלושים מתוך קבוצת מַזָּריהם. הבנים יקשרוה, צריכים לקשרה אל איזה עולם שהוא, אל העולם של אותן הנפשות, שזכרן קדוש ונערץ: אל אבא, אמא, שפרנוב… ניקולי, מגבהי האוֹלימפוּס הסוציַליסטי שלו, לועג ל“הזיותיה”, לדמיונות אלו של “גברת משתעממת מרֹב בטלה”… היא עָיפה כבר להתוכח עמו… גרישא וסַשא שלה אינם צריכים להיות רוכבים על פרינציפיונים כמו אביהם. חַיבים הם לדעת גם לאהוב בני־אדם, להבין ליהודי ולהרגיש צער עולמו…

דפקו בדלת. ניקה נתבלבלה, כמעט נפחדה. הרגישה פתאם, שהיא שוכבת בחשכת בין־השמשות. מהרה והסבה את כפתור־האלקטרון.

– יבוא, – הקול היה עמום, חנוק, מפני שדפק הלב.

בכרך נכנס בצעדיו האטיים, העצלניים והמרֻשלים. הראתה לו כסא לשבת, אך הוא ישב על ספה. וישיבתו היתה מלאה רֹך והתפנקות: ראשו מֻפשל לאחור, ידיו פרושות בקו אָפקי על־גבי משען הספה, כרוצה לחבק דבר־מה גדול… ניקה לקחה טַבּוּריטה קטנה וישבה ממולו, סמוך־סמוך אליו והסתכלה בפניו.

– מה לאדוני? – שאלה חרישית.

– עיף אנכי.

– כבר? ממה?

– מהכּל. מבני־האדם.

– כן. אתם העתונאים. יום יום עוברים לפניכם בני־אדם רבים ושונים, כל־כך שונים, מבלי יכֹלת להתעכב ולהתקשר אל מי מהם. כל זה מעַיף…

– לא. בני־האדם מעַיפים, מפני שהם דומים זה לזה. כלם, כלם כך…

הסתכל בה בכרך, כשהיא יושבת לפניו, שתי ידיה משֻׁלבות על ברכיה וכל מחצית גויתה כפופה אליו, נזכר בדברי זינר, שאמר עליה פעם, שהיא דומה לצמֵאה, הכפופה אל פני מַעיָן…

– וכל הימים – אמר בקשר עם הזֵכֶר הזה – אך מחשבה אחת יש לי: לבוא אל הטרקלין הקטן הזה לנוח בו. הריהו לי כַמַּעין הזך, הרומז מרחוק להולך, היגֵע בשׁרַב־ישימון…

– ובא ההולך היגע אל המעין – אמרה היא כממשיכה משפט בלתי־נגמר – ושתה את מימיו ונח על־ידו שעה קלה וקם והלך לו הלאה הלאה…

הוא נשא אליה עינים שואלות, בוחנות.

כפופה במחצית גופה אליו, הוסיפה להביט אליו בעינים משתוקקות, אך בהירות ואומרות אמת…

– אלו היתה נפש חיה למעין – אמר – כי אז היה משתעמם לנבוע ולזמר עולמית באזני אותו ההולך האדיש, שנפשו כבר רָותה ממנו…

היא הביטה אליו ישר־ישר לתוך עיניו והניעה את ראשה בשלילה.

– ומה, וכי לא כך הוא? – שאל.

– אלו היתה נפש חיה למעין, כי אז היה אוהב… כי אז היה אוהב… מבלי אמור דבר לאיש… כי אז היה נובע ומזמר עולמית באזני ההולך, ובלבד שלא יעזבנו…

דבקו זה בזה במבטים ארֻכּים מבלי דבּר. רגעים אחדים ישבו צמודי־מבט ושותקים.

– אך ברלין זאת היא כלוב גדול – אמר פתאם, כדי להפסיק את הדומיה – הייתי מאֻשר, אִלו יכלתי להתפרץ מתוכו…

– שוב לאמריקה?

– לא. אמריקה לא יכלה לקשור אותי אליה.

– אף־על־פי שכתב עליה ספר גדול?

– ובכל־זאת! להתענין בכֹּל ולבלי התקשר בשום דבר, – הלא זוהי הפילוסופיה שלי.

לא רצתה ניקה להודות לעצמה, שהדברים האלה עשו עליה רֹשם, כאלו העבירו על פניה חֻדהּ של צפֹּרן. ובכאב סתום אמרה:

– אתם אוהבים להתעכב על־פני שטח הדברים ומתיראים לצלול אל מתחת לו… אבל החיים הלא הם דוקא במעמקים…

הוא שמע מתוך דבריה תוכחה. לא נעים היה לו הדבר. רצה להסב את השיחה. אבל מבטי ניקה, הנעוצים בו, לא נתנו לו להשתמט.

– במעמקים נחנקים, ניקה! המנגן אינו מחטט בחֻבּו של הפסנתר, הוא רק מחליק באצבעותיו על־פני המנענעים. לדעת, איך, איפה וכמה ללחוץ עליהם – זהו כל הענין…

– ובכל־זאת – אמרה כבר בקול נמוך וכמעט בלי חשק – כְּשֶׁחֻבּו של הפסנתר פתוח, הקולות צלולים יותר, חזקים יותר…

על לבה לחץ איזה כאב עלבון, מבלי שתוכל לאמר סבתו. שתקו, הושתיקה היתה אי־נעימה לשניהם.

– למה נשב פה ככה?… – אמר פתאם.

היא הביטה אליו בשאלה.

– הבה נסע מפה! נסע שנינו…

הדברים נאמרו בטון רציני, אך הפנים היו צוחקות. רגע נראו לה מוזרות מאד, ובצחוק תמיה וכמו באי־אמון, שאלה:

– לאן נסע?

– לנוֹרוֵגיה! זאת היא ארץ נפלאה! נפלאים הם הפיוֹרדים שלה בשלהי הקיץ. ערפלים כעין הפנינה, שקופים וקלים רובצים עליהם, כעין מָסַכִּים, ומבעדם מנצנצים כוכבים זעיר־שם זעיר־שם, זהרורי החמה, התכלת והפלדה של המים, ועל הנפש שורה שקט כזה, מנוחה כזו…

נפחדה בתחלה מהצעה נועזה זו, שנאמרה ספק בצחוק ספק ברצינות.

– טוב, נסע! – קראה אחרי רגע מתוך צחוק ותנודת־ראש, כאומרת: “ויהי מה!…” – נסע בהעלמת־שֵׁם…

– בתור זוג אנגלי, הנוסע לפזר את שעמומו… חא־חא… הדרך כשהיא לעצמה כמה היא שֹׁוָה! נתקים מן האתמול, מעולם ההרגלים, מצורות־החיים הקבועות, לחיות מספר ידוע של שעות כאנשים חדשים בתנאים חדשים! שעות שעות נהיה שנינו מסתכלים מבעד לאשנב הרכבת אל השדות, היערות, הנחלים והכפרים, שיעברו במרוצה לפנינו; בין צלצול לצלצול נהיה שנינו מטַילים על־פני רחבוֹת התחנות… בדרך הכל מקבל אור חדש. האתמול כמעט משתכח מן הלב. הנוסעים יהיו חושבים, גם אנחנו נחשוב, שאיש ואשתו הננו…

– למה נחשוב ככה?

– מפני שטוב פעם להחליף את הסביבה והתנאים החיצוניים, כשם שמחליפים את טפיטי החדר. גם בתוך הנפש פנימה טוב להחליף פעם את הרהיטים הישנים בחדשים, ובכלל להחליף בה את האויר הקופא!…

– ולאן נקח כרטיס – התעַנינה כבר בפרטים, שוב מתוך צחוק וכֹבד־ראש גם יחד.

– לעירה אחת קטנה… יודע אני שָׁם עירה אחת קטנה ונחמדה על חוף נהר גדול. נשׂכור לנו בית קטן בעל שתי קומות. באחת תשב היא, ובשניה אנכי.

– אה!…

– האוהבת היא להשכים לקום?

– כן. אני אוהבת להשכים. אבל תמיד אני מאחרת לישון – ענתה כמבֻישת.

– אני אהיה מעירה בֹקר בֹּקר משנתה. שנינו נעשה את הקהוה של שחרית שלנו… היא תהיה כֻלה רעננה, קצת רועדת מצִּנת בקר, הקול קצת צרוד, חא־חא… אבל כל־כך טוב יהיה! אחרי פת־שחרית – אל הנהר. בתוך סירה קטנה נצא אל אמצע הנהר… אני אדיג דגים בחכה… היא תרקם או…

– איני יודעת לרקום.

– אם כן, תְּכַירי… תְּכַירי מחֵמר את הפרוטומה שלי, טוב?

– טוב מאד. אני אֲכַיֵּר את הפרוטומה שלו…

– וסביבנו תהיה דִממת־בֹקר נפלאה. ערפל לבן. השמש מחממת, אבל אינה נראית. רק זהרורי מים נוצצים… נצנוצי־כסף של דגים קופצים לרגעים למעלה, מתהפכים בבטנם ויורדים שוב… מסך הערפל הרך והחם מסתיר אותנו מכל העולם, מכל האנשים; הכל, הכל רחוקים מאתנו. אך שנינו לבדנו. מה טוב…

– מה טוב!…

– לעת הצהרים אנו שבים אל ביתנו. חבילות חבילות מכתבים ועתונים מחכים לנו שם מברלין, ממקומות אחרים, מידידים. כל שעות אחר־הצהרים אנו יושבים לפני הבית וקוראים. מסביב שקט, רק צחוק־הילדים פועם למרחוק באויר…

– אילו ילדים?

– איך “אילו ילדים”? וסַשא וגרישא?

– אח! כן! הילדים!…

התבישה. איך זה שכחה את הילדים! אח, האילוזיות הקטנות והאוילות האלה!…

וסחופה על־ידי איזה זרם, שחזק ממנה, הוסיפה לחלום בקול:

– לא. אני לא אהיה מקבלת שום מכתבים, שום ידיעות מאיזה מקום שהוא…

– צדקת. שום מכתבים, שום ידיעות, אפילו שום עתונים מאיזה מקום שהוא! שנינו נהיה כנתעים באי שומם. ערפלי הפיורדים יָסֹכּו עלינו. רק שנינו, רק שנינו בכל האי הזה… הרי זה כבר יותר מדי טוב! – דבר בקול שוה, כמי שקורא בפעם המאה איזה דף מרומַן ידוע, או כמי שחוזר על איזו תכנית מעשית, שחשב כבר מראש על כל פרט ופרט שלה. אך על ניקה עשו דבריו רשׁם.

– אח, אל אלהים!… – דובבה חרישית ומתוך עצבות.

זקפה את מחצית גופה, שלבה את ידיה מאחרי ערפה, ובעינים עצומות למחצה הביטה הרחק הרחק לפניה. כמנֻדנדת בתוך עריסה היתה ולפניה ראתה חלום… למה זה יותר מדי טוב? החיים אינם אוהבים את החלומות הטובים יותר מדי; החיים מהרסים אותם… תוגה רבה לפפה את נשמתה.

לא גרע בכרך את עיניו ממנה. בדממה התבונן אליה כשהיא יושבת ככה, והרגשה מוזרה היתה לו, כאלו קרובה היא לו מאד מאד ובו־בזמן רחוקה, כל־כך רחוקה… כאלו הוא שולט בה ואינו שולט… בחינת ריח דק ומשַׁכֵּר, הבא ברוח מרחוק…

באותה שעה חשב אף הוא בעצב: כל הדברים שהם הוזים יחדו, מדי פעם בפעם בהפגשם, למה זה לא יתגשמו? מה מפריע? הלא בעצם הדבר כל חלומותיהם הם טבעיים, הם מֻכרחי־האפשרות, ובכל־זאת אינם אלא חלומות… מה משֻׁנה ואוילי הוא הדבר הזה! ומה משֻׁנה ואוילי הוא הדבר, שיש לה לניקה בעל, איזה סוציַל־דמוקרַט, איזה ניקולי, איזה… איזה… אֶפִּיפֵינוֹמֶן! וזה אינו בכל־זאת חלום, כי־אם מציאות, המציאות עצמה…

שניהם נזדעזעו מדפיקה בדלת. נכנסו זינר והקומפוזיטוֹר זֶלִיגזון.

– שלש פעמים דפקנו. איפה הייתם? – שאל זינר בצחוק, בראותו את פניהם הנבוכים.

– היִינו הרחק מפה… בנורוֵגיה – ענתה ניקה – מר בכרך לקחַני עמו לשם, לאיזו עירה קטנה. מה שֵׁם העירה ההיא, מר בכרך?

– עוד לא מצאתי לה שֵׁם – ענה זה בצחוק.

– אה! – קרא זינר – האף אתם רגילים לנסוע על־גבי הספה? גם אני נוסע לפעמים עם בטי, מסֻבּים על הספה. אבל לא לנוֹרוֵגיה. אנו אוהבים את הדרום. אמש היינו בקַפְרִי.

– הרי זה סִמן רע לעבודתכם… נסיעותיכם אלה! – העיר זליגזון ממקומו הרחוק. באֹפן אינסטינקטיבי בחר לו מקום לפני הפסנתר, שעמד בפנה מנגד.

– אולי צדקת – השיב זינר – מה לעשות? אחרי יום תמים של עבודה בתוך הסטודיה הצרה, בתוך האבק, החֹם, הבֹּץ והחֵמר, יש לי, לפנות ערב, צֹרך עז להזין את עיני במרחק אין־סוף ולשאוף מלוא רֵאתי אוירו של ים…

– אדוני זינר! – קראה ניקה – האמנם הוא מרגיש, תוך־כדי־עבודתו, בקירות חדרו? דומָני, שרק אז, תוך־כדי־עבודה, הוא רואה לפניו מרחקי אין־סוף, שקויי־זֹהר…

– אַה! כעת לא! כעת, כשאני מתקרב לסיום העבודה, לא. אבל בתחלה, אמנם… היו רגעים משֻׁנים כאלה… לא “מרחקים שקויי־זהר” ראיתי, אלא… אלא… לא ראיתי את קירות חדרי, לא ראיתי את מקומי… כלום לא ראיתי, גם לא מרחקים… ראשי היה נעוץ בתוך לבי, כדַיה זו, שמצפינה ראשה מתחת לכנפה… ושם ראיתי אך דבר אחד, אך דמות אחת… הרי זה משֻׁנה קצת, לא כן?

בהערצה מיֻחדה הקשיבה ניקה לדברי האמן, ומתוך הזיה אמרה:

– כאשר דברתי על מרחקים, רצוני היה לאמר בזה, שאדוני עושה איזה דבר נצחי. הוא צריך לראות את הנצח…

זינר צחק.

– בעבודתי – אמר – היו שלש תקופות. בראשונה עבדתי בעד עצמי: דמות אחת הדריכתני מנוחה. הרי זה היה כעין “דבוק”. הייתי צריך ליצור, כדי להפטר מן ה“דבוק” הזה. זה נמשך זמן רב, עד שנצחתי את הנושא שלי, עד שכבשתיו… ואז… החלותי כבר לעבוד, כמו שניקה אומרת, בעד המרחקים, בעד הנצח, האנושיות… וזאת היא התקופה השניה.

– והשלישית? – שאל בכרך.

– כעת אני עובד בעד האדונים מן “העם והארץ”, בעד “הדַיה האמריקאית” חא־חא־חא…

– אַה, ידידי, לשוא! – קרא בכרך – “הדַיה האמריקאית” תמות ו“לורלֵי” שלך תקום לעד…

– לא. אתה טועה. חושֵׁבני, שאתה טועה. “הדַיה האמריקאית” היא היא תחיה לעד, תאריך ימים יותר מהפסל שלי, היא היתה כבר בימי פידיאס והיתה מחוה לו את דעתה; אותה ראו בבתי־העבודה של אמני הרֵינֶסַנס בפלורֶנציה… והאמינה לי, שבכל מקום הטילה מוראהּ על האמנים העובדים… אה, “הדיה האמריקאית”!…

– האדונים מן “העם והארץ” לא אהבו ואינם אוהבים גם את הֵינה, אך אין להם שליטה עליו. הוא כתב במקרה גרמנית, אבל אינו שלהם; הוא של כלנו, של כל העולם התרבותי…

– אבל אל־נא נכעס עליהם, אם הם רוצים במשורר, שכותב גרמנית לא במקרה, במשורר, שהוא שלהם. הֵינה היה זר להם…

– והם צדקו! – קרא פתאם זֶליגזון ממקומו הרחוק בקול משֻׁנה, יבש ומחֻסר־צבע, כאלו יבש גרונו.

הביטו אליו בתמיה. כל הזמן ישב לו בדממה ולא התערב בשיחתם, עד ששכחו רגע מציאותו בחדר.

– כשבאתי היום – המשיך – אל ישיבת הקוֹנקוּרס בקוֹנסרוַטוֹריה, ושם הודיעו לי באֹפן חגיגי, אבל בטון אהוד ביותר, שהקוֹמפוֹזיציה שלי לא נתקבלה…

מפי ניקה וזינר התפרצו בבת־אחת קריאות תמיה וזעם:

– מה! לא נתקבלה? איך? למה?

זליגזון השיב ממקומו בטון עשוי, יבש ורשמי:

– “הקומפוזיציה של האדון זליגזון אינה בלי יתרונות נעלים, המצַינים אותה לטובה מקומפוזיציות רבות אחרות, שהֻגשו למשפט וַעדת־הקוֹנקוּרס. אבל הועדה לא יכלה לבלי להתחשב בעוּבדה, כי הקונקורס הוא לזכר שמו של בֶּטהוֹבן. ועליהם היה אפוא לבַכּר את אלו, שהן קרובות יותר לרוח הגרמניות הטהורה, הן בתכנן והן במוצאם של מחבריהן”…

– הנבלים! ההדיוטים! – קרא זינר.

– מר זליגזון, ואביו? – שאלה ניקה בקול, שהֻרגשה בו חמלה כבושה, צנועה. רק נשים מסֻגלות לקול כזה…

זליגזון הכיר לה טובה על שנזכרה לשאול על־אודות אביו. רגע הביט אליה מרחוק באיזו בת־צחוק פנימית, ואחר־כך אמר:

– לאבי צוו לשכֹח את קפּריזותיו. “הרוח הגרמנית הטהורה” חשובה ממנו… הי־הי־הי…

אך כל השיחה הזאת, כנראה, לא נָעמה לו ביותר, פניו נעשו מיד רצינים והוא מהר לשוב אל הדברים, שפתח בהם קֹדם:

– ובכל־זאת הצדק אתּם. כשראיתי את פניהם, את פני־השֵכר הצהֻבּים, את השָׂפם הבּיסמַרקי של היושב־ראש, את מברשות שער־החזיר הקשות על שפתי אחרים או את שפַם־וילהלם, את העינים התכֻלות והמימיות, – נדמה לי, שעד הרגע ההוא לא ראיתי מעולם פנים גרמניים, חשבתי שהם צדקו, וכך גם אמרתי להם.

– איך? מה אמרת להם? – שאל זינר.

– אמרתי להם: מהי הרוח הגרמנית הטהורה, איני יודע. לכם ולא לי לשפוט, אם ישנה אצלי או איננה. ואם אינה, היכן אבקשה. אבל רואה אנכי, אדוני, שאתם הנכם אחרים ואנכי אחר הנני… תסלחו לי כגֹדל חסדכם. שלום לכם!

לא התאפק זינר, קפץ ממקומו, נגש אל זליגזון, הניח בכבדות את כפו על כתפו ואמר:

– בחור טוב שלי! האֻמנם אין אתה כועס כלל? בחוּר מסכן שלי…

זליגזון, במקום מענה, הוריד נמוך־נמוך את ראשו אל מנענעי הפסנתר, לחץ את שתי ידיו בין ברכיו ופניו לא נראו. דומה היה פתאם, כאלו גבו נכפף תחת כֹּבד כַּפו של זינר.

ניקה לחשה לבכרך ברמיזה כלפי זליגזון.

– הרי זה אדם יקר.

בכרך השיב לה גם־כן בלחש:

– דומני, שהוא רע. דומני, שיש הרבה מרירות בלבו.

הדומיה בחדר נעשתה כבדה. נזכרה ניקה ושאלה את זליגזון, מבלי שראתה את פניו מעבר לפסנתר:

– הוא אמר ש“אחר” הנהו, מר זליגזון! אבל מי הוא? רוח גרמנית טהורה אין בו. ורוח יהודית טהורה כלום יש בו? סוף־סוף מי הוא, מר זליגזון?

מעבר לפסנתר לא בא כל מענה. ובטרקלין שוב השתררה דומיה.

– מר זליגזון!

– מה, גברתי?

– השמע את שאלתי?

– כ־כן, שמעתיה…

נקש רגע אחד באצבעו על אחד ממנענעי הפסנתר ובדומית החדר טפטף־טפטף צליל דק, כטפות־בדֹלח על־גבי זכוכית.

– אף אני שאלתי את זאת. בשובי מן ועדת־הקוֹנקוּרס הביתה, אחזתי³ בזרוע אבי ושאלתי: “אמור לי, הזקן, מי אנכי?” – “אתה הנך אני” – ענני אבי במנוחה. וזהו כל מה שאני יודע.

– ומה דעתו הוא? – קראה אל בכרך – אל יביט בעיני מֵטַפיסיקאי. יאמר לי את דעתו! – היא דרשה מענה בתֹקף וברצינות מיֻחדה. נֵעוֹר בה דבר־מה, שהסעיר את לבה. נימים נעלמות נתעוררו בקרבה ורעדו, מבלי שתדע בעצמה את הפשר.

אבל בכרך החל משתעמם בשיחה הזאת. לא אהב את השאלות, שתשובותיהן רק מרגיזות ואינן מרחיבות את הדעת. שאלת הגזעים וההבדלים הלאֻמיים היתה אחת מהן. הוא, היהודי הרוסי, שכתב גרמנית על ספרויות העמים, שעבר ארצות רבות וישב בין עמים שונים, ובכל מקום היה פותח את רוחו, כאדמה זו לגשם־נדבות, לקלוט את ערָכָיו ואת קניניו של העם הזר, הוא לא הכיר בגזע. בו־ביום שהופיע מאמרו הראשון באחד העתונים הגדולים והצלחתו היתה רבה, בו־ביום הבין, שכֹּחו הוא במַה שהוא בן־בלי־גזע; שהגזע הוא בכלל ענין של אחיזת־עינים… לאט־לאט החלה לצמוח אצלו גם שנאה כבושה לשאלה זו. כמו תחת קוי־השמש, הלכה וצמחה בו שנאה זו, במשך שנים רבות, לרגלי עלבונות מֻצנעים, ומשום זה מֻרגשים יותר, בוערים יותר. הוא שָׂנֵא שאלה זו מחמת הבקֹרת, רבת־החסד לכאורה, שרומזת לכשרונות היהודי המרֻבּים, ומתוך שבחהּ למוצאו היהודי שמע את ה“אבל”, שלא נאמר; הוא שנא את השאלה הזאת בטרקליני הספרות והאמנות, תחת השפעת שיחות מרפרפות ומֵמרות, שהיו נפסקות כאשר אך התקרב אל המשׂוחחים… כדי לשים קץ לשיחה, שאל, במקום לענות לה:

– ואיזו רוח יש ביצירותיה היא? המלים הללו פגעו שלא־במתכַון במקום דואב שבנפשה.

– לצערי, לא הצלחתי להיות לפַסלה כמר זינר, או למנגנת כמר זליגזון, ואין שאלת־הגזע עומדת לפני. לא משום זה שאלתי…

– תסלח לי. לא זאת היתה כַונתי. רציתי רק לאמר, שיש שאלות, שאינן הולמות אותה. רציתי רק להביע, שהיא נחמדה גם בלי “פרובלֵימות”…

ניקה הרגישה, כאלו הִדקו את לבה בחשוקי־קרח. אלהים! האיש הזה רחוק ממנה, זר לה! אינו יודע אותה כלל…

– אין אדוני אוהב פרובלֵימות וקוֹנפליקטים… – החלה לדבר. והוא הפסיקהּ:

– שבני־אדם בָּדוּם מתוך טמטום־המוח על־מנת להרע ולהזיק…

–… לכן יְיַסרֵהו אלהים ויזמין לו אשה, שתהיה פרובלימַטית, והיה יהיו ביניכם רק קונפליקטים! – אמרה מתוך צחוק עשוי.

אף הוא צחק והשיב בטון מתלוצץ:

– מֻבטחני, שלא אֹהב אשה, שבאהבתי אהיה בבחינת מנֻצח, שבוי. קרבן־נדבה – אולי! מס – לעולם לא!

– אם כן אפוא, זאת תהיה אהבה תוך־כדי מחול־הוַלס…

– לא. לגמרי לא. האהבה צריכה להעניק את האוהב… צריכה להיות תחיתו הנפשית, בחינת “תחית המתים”… היא צריכה להיות גִלוי… חדוש… חדוש שביצירה… בקצור, היא צריכה להיות… צריכה להיות… מה שלא תהיה לעולמים… חא־חא־חא…!

הכל צחקו. ולעיני ניקה הטיל סוף בלתי־צפוי זה אור של קלות־דעת על כל דברי בכרך הקודמים, ומשום זה השלימה בנפשה עמהם.

זינר לא יכול להפרד הערב מזליגזון וישב על־ידו. תמיד היה מרגיש איזו סִמפַּטיה כמוסה אל האדם הזה. הפעם הרגיש את עצמו נסער ומדֻכָּא בגלל ידידו זה. הרגיש שבנפשו, בפנות רחוקות וחשכות שבה, כאִלו היו נרדמים כל הזמן, כשוכני עפר, רגשות, מאויים ומחשבות, שלעולם לא היה יודעם, כמדֻמה לו, אלמלא דברי זליגזון. תחת השפעת המקרה המעציב, שקרה לידידו, קמו פתאם הישֵנים האלה מקברותיהם, החלו לזוע, לנוע. מי הם? מה הם? הטובים הם או רעים?… הוא גופו אינו יודע. אינו יודע, אינו מבין כלום מכל מה שבנפשו. אבל חרדה שם, חרדה כמוסה, כמו לפני סערה, וגם איזו יתמות, איזו עזובה…

שניהם ישבו מעבר לפסנתר, זה אצל זה, ושתקו. מן הסַפה לא נראו אלא קצות ראשיהם. גם פה, על הספה, לא דברו דבר. ניקה כבר עברה מן הטַבּוריטה וישבה על־יד בכרך. כתפה נגעה בכתפו ושניהם שתקו.

עוד לא נכתבו תוי־נגינה לרגשי־דממה אלה, שמלאו את חלל־החדר. דממה מנגנת, מזמרת, מספרת…

אל הטרקלין נכנס מרגלין, אחד הציונים ממכרי ניקה, בלוית עלמה צעירה. זאת היתה ריבה שחרחורת, לבושה חֻלצת־סַטין שחורה ומקֻשטה באֹדם, וכובע שחור בעל תִּתֹּרת רחבה ומצִלה היה חבוש לראשה. על פניה הסגלגלים, שצבע הקִנמון היה להם, מתחת לַגַּבּות העבות והצפופות, כעין שתי עלוקות, נצנצו והבהבו עינים כחלחלות־אפורות, כנַצנץ המים בתוך הבאר…

ניקה, בראותה אותם, קפצה ממקומה ומהרה לקראתם בזרועות פתוחות. לחצה את כפו של מרגלין ואל הצעירה קראה בבת־צחוק של ידידות:

– הלא היא, גברתי, הביאה לי את המכתב משרה שפרנוב. רב תודות! המכתב גרם לי הרבה שמחה. תרשוני, רבותי! – קראה בפנותה אל האולם – את האדון מרגלין אתם מכירים מכבר… וזאת הגברת… איך… אילה כרמלית…

עיני הכל הוסַבּו בסקרנות מיֻחדה אל הצעירה. שמָהּ הוליד אצל כל אחד הד מיֻחד ובלתי־שכיח. זליגזון חשב: “איזה צלצול משֻׁנה וקשה יש לשם הזה!”. רגע אחד נדמה לו, כאלו הוא שומע שטיפת נחל רחב, או קריאת פרא ביער… זינר ראה את גזרת גופה הרכה והגמישה של הצעירה בעלת השרטוטים המפֻתחים והחזקים, שמע את שמה ובמוחו חלפה דמות צוק־סלע שחור, קשה ומבצבץ מתוך חורשת־ארנים שחורה ועבֻתּה…

ניקה הושיבה אותם בפנה אחת, על דרגש שהזדמן להם ראשונה, והחלה לשאול את האורחת השאלות המקֻבָּלות בשעת הפגישה הראשונה. פתאם נזכרה, הפנתה את ראשה אל שלשת אורחיה, וקראה:

– היודעים אתם, רבותי? הגברת אילה כרמלית היא מפלשתינה… היא באה מפלשתינה…

– אה, הרי זה רחוק מאד. כמדֻמני, באסיה, לא כן? – שאל זליגזון.

– אדון זליגזון! – קראה ניקה בצחוק – מורו לגיאוגרפיה מִעֵט להכותו…

– כן. פלשתינה היא באסיה – ענתה כרמלית בבת־צחוק קלה, שלא חסר בה גם אבק־לעג. וזליגזון השתומם לשמוע מתוך קולה של ריבה זו רעננות טל־שחרית וגם מעין מרחב…

מבּלי־משים קמו איש ממקומו ואחד אחד קרבו אל האורחים החדשים, הקיפו את הצעירה בשאלות שונות, שבתחלה הפליאוה קצת. שאלוה על התמרים, על המִדבר, הים, הפלחים, הזיתים והגפנים. זינר התענין בתלבָּשתן ויָפיָן של הנשים. האורחת ענתה על כל השאלות במנוחה, בבת־צחוק קלה, בלי חשק יתֵר וכמעט מגבֹהַּ. הגברים הרגישו בבת־צחוקה ותמהו על שלא מצאה לנחוץ אפילו להסתירהּ. בלבם הסבירו לעצמם, שזהו סִמן לפראיות אסיַטית, והדבר מצא חן בעיניהם. מצא חן בעיניהם גם מה ששׂפתה העליונה, מאֻפרת פִּקָס דק־מן־הדק, היתה קצת יותר עבה מהתחתונה, מֻפשלה במקצת למעלה ומגלה טור שִׁנים לבנות, קטנות וחדות כשִׁני חיה קטנה דורסת. לפיה היה בכל־זאת חן של ילדות.

– אנא, תספר לי מה מִשָׂרה שַׁפרַנוֹב, מחייה… – בקשה ניקה.

– היא מורה באחת המושבות, וסבורני, שאינה מתאוננת.

– כן. היא כתבה לי זאת. ואין כל פלא. הלא מילדותה, בהיותה תלמידת הגִּמנסיה, חלמה על פלשתינה, ויסדה אז אגודות של תלמידות ללמוד עברית. ובנָהּ? הוא נעשׂה בודאי לצעיר יפה.

על פני כרמלית הופיעה שוב בּת־צחוק.

– אוֹ! בנימין שפרנוב הוא גבור!

– גבור? ככה? מה מעשהו? הלא עודנו צעיר!

– הוא שומר במושבות הגליל.

– איך, שומר? שומר פשוט? – קראה ניקה בתמיה וכמעט נעלבה על כבוד ידידתה – האמנם לא יכלה אמו למצוא לו פרנסה אחרת, המסכן! נראה, שמצבה של שרה שפרנוב אינו מזהיר ביותר.

– הלא אמרתי לגברתי, וגם הגברת שפרנוב בעצמה כתבה לה, שאינה מתאוננת…

– אבל… בנימין שלה. הלא עודנו נער, וכבר מבקש לו פרנסה… שומר במושבה!…

כרמלית ומרגלין התחלפו רגע במבטי־צחוק. פתאם שֻׁנו פני הצעירה, כאִלו הזדקנו. השפה העליונה ירדה בכל כָּבדה על התחתונה. חן־הילדות נדף פתאם מעל פיה וארשת קשה היתה לו. שתי העלוקות שעל־גבי עיניה התקרבו זו לזו, רק קמט אחד כמתג קטן הפריד ביניהן… החלה לבאר לניקה את טעותה. לא מדאגת הפרנסה הלכו הצעירים אל הגליל לשמור את המושבות. יש כאן הכרח אחר. יש כאן חובה אל ארץ נגאלת, אל העם המצפה לגאולה. המושבות הן נקודות קטנות, איים בודדים בתוך ים של עם זר, פראי, עוֹיֵן וזומם תמיד רע. עד שהנקודות הללו תתרבֶּינה, תתפשטנה – מלחמה לנו יומם ולילה עם השבטים הנודדים והחיים על החרב והגזֵלה. החיים שם בסכנה. האיש הירא ורך־הלבב אינו שומר בגליל… וספור רודף ספור מחיי השומרים, מעלילותיהם, ממלחמותיהם, מלבם העז ומסבלם הקשה. קשה היה למצוא בספורים הללו את הקו המבדיל בין הדמיון ובין המציאות. האגדה היתה בפיה לאמת; האמת צללה כעין אגדה. הקדושים הם אלה, ההולכים להֵעָנות ולמות בעד רעיון, או – אַוַנטוּריסטים, ההולכים לחפשׂ איזה תֹכן לעולמם שחֻלל?… לכאורה דברה במנוחה, במלים פשוטות, שהיתה מחפשׂת ומוצאה בקשׁי. אך תוך־כדי־דבורהּ היו אצבעותיה הרועדות פותחות וסוגרות בתנועה רִתּמית מוזרה את מנעול חריטהּ, ונקישות קצובות, דקות ויבשות לִוו את דבריה. השומעים הרגישו באיזו להבה פנימית, מתחת למסוה השלוה החיצונית.

האנשים עמדו או ישבו מסביבה, הקשיבו ושתקו. כך רגילים בני־אדם לשתוק בשעה שמשמיעים להם דברים, הרחוקים והשונים מהמציאות הרגילה שלהם…

– ובכל־זאת, למי נחוץ כל זה? – שאל בכרך מתוך הדממה, ששׂררה בחדר.

השאלה היתה בלתי־צפויה. כרמלית תָּמהה בתחלה, אחר־כך כאלו הבינה ונעלבה, אך לא אמרה כלום. על פניה עברה הבעת מֶרי. שׂפתהּ העליונה המפֻקסה התרוממה בצחוק אִלם, ונגלו שִׁני החיה הדורסת. היא רטנה:

– מסתמא יש אנשים, שלהם נחוץ זה…

זינר התבונן והקשיב כל הזמן אל הצעירה הזאת מתוך סקרנות סתמית, הניח פתאם את כפו על ראשו, פניו החוירו קצת והפיקו מַאמץ־נפש. מהר בכרך ונגע בחרדה אל כתפו ושאל בלחש: “מה לך?” – “לא כלום”, ענה הלז גם־כן בלחש. קפץ ממקומו, התהלך פעם לאֹרך הטרקלין, עמד בפנה ומרחוק התבונן אל הצעירה מתוך אותו מאמץ פנימי מיֻחד, ואיש לא הרגיש בדבר. מקרה משֻׁנה מאד קרה לו לזינר. בשעה שכרמלית הוציאה מפיה את המלים האחרונות, נדמה לו פתאם, שכבר ישב פעם אחת במסבה כזו, שכבר שמע את המלים הללו ממש יוצאות מפי עלמה דומה לזו, וכבר צלל פעם באזניו קול־שחרית רענן וטלול כקולה זה. אימתי היה הדבר? והיכן? – בשום אֹפן, למרות כל מאמץ זכרונו, לא יכֹל לזכור… שוב לא יכֹל זינר לשבת במנוחה. נגש אל מקומו, נשען בברכו האחת על כסאו, הקשיב רגע, ושוב החל מתהלך בחדר. הזֵּכֶר המשֻנה, שעלה לפניו, הרגיזוֹ על שלא יכֹל לקבוע אותו לא במקום ולא בזמן…

הצעיר שבא בלוית כרמלית, מרגלין, לא פצה כל הזמן את פיו מתוך בישנות, כי הרגיש את עצמו זר בתוך החברה הזאת. לשֵׁמע שאלתו של בכרך, זע פתאם בכל גופו על כסאו, שפשף זו בזו את כפות ידיו הנלחצות בין ברכיו, פניו הסמיקו והפיקו מעין פחד, הצליף סביביו מבטי מבוכה, כמבקש סליחה, ולבסוף אמר בלחש ובחרדה:

– זה נחוץ לאלה, שהמלה “חֵרות” היא להם מפתֵּח למקור־הקיום… יש אנשים, שנפשם נכפפה תחת סבל החיים וכמהים הם ליַשרהּ… יש אנשים, המבקשים לטבול את עצמם באויר חדש, להמצא במגע ישר עם האדמה, עם אדמת ארץ קדושה… קדושה להם, קדושה לַכּלל… למצוא עליה את תחיתם, את פדות נפשם מטֻמאת החיים, שדבקה בהם… יש גם שמאמינים, שבגאולת ישראל תגָאל האנושיות ובתחיתו יבוא משיחה… האנושיות שוקעת ביוֵן טֻמאתה, טובעת במצולת חטאיה. הלא צריך, הלא נחוץ, הלא מחֻיב, שיהיה פלא… והפלא היֹה יהיה על הר־המוריה. משם, מעל הר־המוריה, יופיע מעֻנֵה־העולם, משיח־העולם…

ידיו עשו תנועות משֻׁנות באויר. דבריו האחרונים פרצו מפיו בקול רם קצת יותר מדי ודומה לצעקה, שצלל זָרות בדממת הטרקלין. הוא בעצמו הרגיש, כנראה, שמוזר הוא לצעוק בשעה שהכל שותקים, והפסיק את עצמו פתאם, ושוב הוסיף בדממה, כמעט בלחש:

– יש כאלה, שסוברים ככה…

והביט על סביבו כמבֻיש, כמתחטא, כמבקש סליחה.

בכרך החל זה־כבר להשתעמם. על פניו לא נִכּר זיע כל־שהוא. רק שאל את נפשו: “האם יִשְׁהוּ אלה פה כל הערב?”… ובראותו את הרֹשם שעשו הצעיר והצעירה על החברה, וביחוד על ניקה, התרגז. לחץ את הסיגריטה שלו בין שניו, תחב את ידיו בשני כיסי מכנסיו, השתטח קצת בתוך כסאו, ובנענעו את רגלו המֻרכבה על חברתה, אמר כלפי הסִפּון:

– כל זה יפה… – ועצר בכל כחותיו מִפַּהֵק.

הכל הסבו אליו את עיניהם.

– אבל…

– אה, בלי “אבל” אי־אפשר… – הפסיקה אותו ניקה לא בלי אירוניה.

הוא כאלו לא הרגיש בהערה זו, והמשיך:

– המחיצות הגזעיות, הלאֻמיות וכל שאר המצאות הדמיון החשֵׁך והמצֻמצם של האדם, הרי הן כעין סכָרים לָרוח האוניברסַלית, שמפוררים אותה, שקורעים את שלמותה. הגאון הוא אוניברסַלי למרות גזעו… קחו ממנו את ירושת גזעו ועמו, והוא לא יחדל בכל־זאת מהיות גאון. קחו ממנו את יסודו האוניברסלי, וחדל מהיות מה שהנהו… אבל… הנה ה“אבל” של, ניקה!… הציונים מתנקמים באנושיות, בשאפם להבריח לתוך כלוב צר עַם אֶכּסטריטוריַלי par excellence… עַם, שעיניו צופות מעל למחיצות הגזעיות, שנפשו מפֻלשה לכל ארבע רוחות־השמים באין־מפריע… אני איני משׂיג את זה…

– האדון בכרך ימצא תמיד איזו תואנה לבקר את הציוניות – אמרה ניקה אל אורחתה.

כרמלית הקשיבה לדברי בכרך מתוך קֹצר־רוח וחֹסר־סבלנות. משכה בכתפיה ואמרה:

– איני יודעת רוח אוניברסַלית זו מהי ובמה אוכלים אותה, חא־חא… נראה, שאיני מלֻמדה כמו האדון. אבל… גם לי יש “אבל”, אדוני, חא־חא־חא… יש אנשים, שיודעים מה זאת רוח אוניברסַלית ואינם יודעים לענות על השאלה: מי הם, הם בעצמם?… ואני, אם שאׂל ישאלוני כדבר הזה, אענה מיד, בלי כל פקפוקים…

– ומה תען? – שאלו ניקה וזליגזון בבת־אחת.

– יהודיה… יהודיה מארץ־ישראל הנני.

כלם, חוץ ממרגלין, נזכרו פתאם בשאלה, ששאלה ניקה, בתחלת הערב, את זליגזון. לשֵׁמע דברי הצעירה עבר משום־מה לאֹרך גבה של ניקה צמרמֹרת עצבנית, אותה הצמרמֹרת, שהיתה ניקה מרגישה תמיד, בהתבוננה אל איזה מחזה יפה או בהקשיבה לאיזו מנגינה.

זינר היה נרגז מאד. חברת הצעירה הזאת העיקה עליו. הוא היה שמח מאד, אלו קמה פתאם ולקחה ברכת־הפרידה. הרי זה היה משֻׁנה מאד בעיני עצמו. ומפני שהוא גופו לא ידע את סבת הדבר, התרגז וכעס עוד יותר. כדי להפיג את מצב־רוחו, הרגיש בצֹרך להתנגד לה ולהרעימה.

– לכאורה אין זה חשוב כלל… כונתי לשאלת תעודת־הלֵדה… אם אותי ישאלו, מי אני? אז אענה, גם־כן בלי פקפוקים: אָמָן הנני! יותר איני יודע על־אודותַי כלום… אָמָן! תשובה מעין זו מענינת יותר, מפני שיש בה מן האמת…

כרמלית הניחה את זרועותיה על שתי משענות הכסא, את ראשה הפשילה קצת לאחור, באֹפן שהברק הבהיר אשר לעיניה הבריק עוד יותר, ושפתה העליונה נראתה כמפֻשלה ביתר לעג. הפעם הֻרגשה בה איזו בטחה, מעין זו של שופט, המגַלה טפח ומכסה טפחַיִם מגזר־דינו הקשה.

– אָמן! – חזרה על דברי הפַּסָּל – מה זה אָמן ומי הוא זה? גם על האמן להביא תעודה… מהבקֹרת, שסמכה עליו את ידיה! – ובקריצת־עין של ערמה ובלחש עשוי הוסיפה: – בינינו לבין־עצמנו: והבקרת גופה, כלום אינה שואלת לתעודת־לֵדה?… יש מקרים כאלה, לא כן? חא־חא!… מה שאין כן לדידי. מי יָעֵז להכחישני? מי יָעֵז לחשוד בי, שאני מכסה על האמת בתשובתי אני?…

אחרי־כן השתררה בטרקלין שתיקה כּללית ובלתי־נעימה. כרמלית קמה פתאם להפרד, בתתה לכל אחד, בתנועה לא־שגירה, את ידה. מרגלין נפרד מכלם מתוך תנועת־ראש אחת. ניקה הלכה ללַווֹתם עד פתח המסדרון, ובדרך הספיקה ללחוש באזני הצעירה, שתעשה כל מה שביכלתה, בכדי להשיג לה שעורים, חוץ מן השעור לשני ילדיה. וזו שמעה בכֹבד־ראש להבטחתה, הודתה לה, בלי רגשנות יתרה, בתתה לה את כתָבתהּ לשעת־הצֹרך, והושיטה לה את ידה. ניקה לחצה אותה בין שתי כפות ידיה…

כששבה ניקה אל הטרקלין, הסיחה לגמרה את דעתה מאורחיה, עברה דומם לארכו ולרחבו של החדר. פתאם נזכרה בהם ופנתה אליהם:

– אותה ריבה הביאה לי מכתב מידידה טובה בפלשתינה… הֶעָלה על דעתכם, שיש לי ידידה שם?… כאלו היא, אותה ריבה, עברה במחרֵשה על־פני נשמתי, ושִׂדדה אותה והפכה את פניה… את כל עבָרי חייתי היום שוב… הנה הילדה הזאת, שישבה פה עמנו, יודעת טעם לחייה… היא יודעת, מה היא רוצה…

– בודאי רצונה להיות מורה בפלשתינה שלה – העיר זליגזון.

ניקה הצליפה עליו מבט מהיר מלא תוכחה, וזה נתבַּיש ונשתתק.

– ומה דעתכם עליה? – שאלה.

בכרך ראה את הרֹשם, שהצעירה עשתה עליה, ודִבּר בכונה על הצעיר:

– אה, הצעיר הזה! פגשתיו כבר במקומות אחדים. תמיד הוא שותק… הוא קנאי לענין שלו, וחי חיים פנימיים אינטנסיביים, לכן הוא שותק הרבה. ספרו עליו, שפעם הטיף לנצרוּת, או כדומה לזה… ממחפשׂי־אלהים, כביכול… מדֻמני, שציוניותו אינה בכל־זאת בטוחה. באה אליו אחרי ככלות הכל… רֹשם כזה קבלתי… אפשר מאד, שבאותה הקנאות הקיצונית עוד ילחם בציוניות זו…

– הרי זה מענין… אבל בּעִקר רציתי לשמוע על־אודות ה… הפלשתינאית… על־אודות אילה כרמלית… לא כן, יש לה שֵׁם משֻׁנה, שמצלצל יפה?

– כֻּלה משֻׁנה כצלצול פראי. – ענה זינר – היא היתה יכולה אולי למצוא חן, אלו ראיתיה חציה ערֻמה, באצעדות, בפניני־זכוכית ובנזמים, יושבת על מחצלת בפתח אהלהּ. אבל… בחֻלצת־משי זו, בכובע זה ובחריט, שכנראה אך היום קנתה אותה אצל וֶרטהֵים ושמנעולו העלוב לא יאריך אצלה ימים, לפי השערתי… היא מגֻחכת קצת…

– לא ידעתי, שהוא רע כל־כך? – השיבה ניקה. ומיד החלה לדבר על השעורים, שמן הנחוץ להמציא לה, ודוקא בבתים עשירים, שמשלמים שם היטב. יש לה כבר שעור אחד, אבל זה אינו מספיק…

– אצל מי?

– אצלי. היא תלַמד את שני ילדַי עברית…

– אה, כ–כה!… – פרצה קריאה מפי זינר ובכרך. שניהם נזכרו בדברי ניקולי בעלה, פעם אחת באחד מבתי־הקהוה.

בכרך הבין את כל הקרבן, שניקה צריכה להביא לשֵׁם הדבר הזה, ומבלי־משים נפלט מפיו:

– למה לה זה, ניקה? למה לה כל אי־הנעימות הזאת?…

ניקה הבינה לשאלתו. גם היא חשבה על כל הרגעים הכבדים מנשוא, שהיא מזמינה לה על־ידי המעשה הזה, על הוכוחים אי־הנעימים והשיחות המכעיסות עם בעלה, שבשום אֹפן לא יאבה לוַתּר לה בענין זה. ותּען מתוך אנחה:

– הרבה דברים עשיתי בחיי, שגרמו לי אי־נעימות גדולה או קטנה, מבלי שאדע על שום־מה ולמה? אבל הפעם נדמה לי, שאני מבינה, למה אני עושה את זה?…

לכֻלם היתה השיחה לא נעימה, וכלם הרגישו בפני ניקה, שהם נוגים. פתאם נגלה העצב, ששכן עליהם. בכרך התפלא וחשב בצער של קנאה: “לא, היא איננה כלל נחל זך ושקוף, כמו שחשב קֹדם. יש בה מעמקים, שלא חדר לתוכם”. זינר וזליגזון חשבו ברגע ההוא, שניקה היא נחמדה, בקפריזותיה, בתנועות־נפשה הפתאומיות ובעצבה, אותו עצב, שגם להם נגלה פתאם. נחמדה היתה בעיניהם, אולי מפני שחשבו, שעצב זה אין לו שרשים כלל וכלל…

 

ה    🔗

ניקה חשקה מאד להגשים אותו דבר, שעליו חלמה, אף־על־פי שלא היה דֵי־ברור לה לעצמה, ובעיני אחרים היה כעין שגעון של אשה משתעממת מחֹסר־ענין, – ניקה חשקה לתת לשתי⁴ ילדיה “חנוך עברי”… קִותה בסתר נפשה, שעבריה מארץ־ישראל, כמו אילה כרמלית, ששמה הוא עברי וכל־כך מקורי וששפת־אמהּ היא עברית, תוכל לפזר לפניה את ערפל־הבערות, המֵליט את משא־נפשה זה, תוכל לעזור לה בהגשמתו. לכן שָׂמחה לקראת הצעירה הזאת. בנפשה החליטה, שסַשא וגרישא ילמדו עברית ו“שאר הדברים”. על־כל־פנים לא יזיקו להם “הדברים האלה”… אבל ניקולי? הוא לא יסכים לזה בשום אֹפן, הוא – מנהיגם של הסוציַל־דמוקרַטים, שהשתחרר זה כבר מהכנסיה הפרַווֹסלַוית ומכל הדעות הלאֻמיות הקדומות, הוא לא יוכל להרשות, שבניו ילמדו את השטויות הללו… הרי זה יהיה עלבון, הרי זאת תהיה שערוריה צבורית, הרי המפלגה תבקש בודאי לחפוש עמדה קבועה ביחס אל מעשהו זה, מה יענה להם?… ניקה חשבה, שהדרך היותר טובה היא, שיוָדע לו הדבר לאחר המעשה, לאחר שקשה יהיה לחזור ממנו; אבל לבה אמר לה, שזוהי גנבת־דעת, מה שלא יכלה להרשות לעצמה בשום־אֹפן. אם כן, להודיע לו למפרע את החלטתה? אה! אז יתחילו שוב אותם הוכוחים חדלי־הקץ והמיגעים כל־כך, שסופם התרגזות, מלים בוטות, רמיזות גלויות נשמעות לכמה פנים, עלבונות, מריבות… אח, מה עיפה נפשה מכל אלה!…

קשה היה לה לניקה לגנוב דעתו של מי־שהוא. בכל־זאת, על־פי ההגיון המיֻחד לנשים, החליטה להשתמש בערמומיה דיפלומַטית, מבלי שתסלד נפשה מהשקר שיש גם בה: פעם בשעת שתית־הטֵה בחמש שעות אחר־הצהרים, שעברה, כמו תמיד, מתוך שתיקה או מתוך פטפוט הילדים וגערות הגדולים בהם, בראותה שניקולי מקפל את מפיתו, אמרה לו, אגב שיחה:

– שכחתי לאמר לך, אתה יודע, שלקחתי מורה עברית לילדים.

היא אמרה את זה אחרי שהילדים כבר עזבו את השלחן ופרשו אל חדרם: חכתה לסערה, שתתחולל לרגלי הודעתה זו, ולבה הלם קצת יותר מהרגיל. לתמהונה השחיל את מפיתו לתוך הטבעת במנוחה ורטן דרך שניו כמעט ברצינות:

– ולמה לא מורה בערבית?

אז השיבה אף־היא ברצינות, כביכול:

– כאשר יגדלו סַשא וגרישא וימצאו, שהערבית נחוצה להם, אז יקחו להם מורה לשפה זו.

הוא הניח במנוחה את מפיתו על מקומה, קם ובמקום ללכת, נשאר על מקומו, הוציא סיגריטה מכיסו, הרקידהּ קצת על צפֹרן בָּהנו, הדליקה במנוחה, וניקה יושבת ומחכה.

– ומה עוד תלַמדי אותם? דת, למשל? התשלחי אותם אל ה“סינגוגה”? וניקה בתמימות גמורה, כביכול:

– את זאת לא אוכל לעשות. לצערי הגדול, איני דתית אני בעצמי ובתנאים כאלה קשה להמנע מסתירות, כמובן…

– אינך דתית… ועברית כלום אתּ יודעת?…

– אבל סתירה עקרית אין כאן. עברית הלא אני יכולה ללמוד!… – קראה כבר בקצת התרגשות, כי הרגישה, ששיחתם מתוך השלוה העשויה הולכת ומתלקחת לוכוח, שכל־כך התיראה מפניו.

– אבל עברית הן לא תלמדי – השיב גם הוא כבר בהתרגזות, בהטעימו את המלה “לא”.

– ומנין לך, שלא אלמוד? ואולי כן? ואולי כבר החלותי ללמוד!… אמרה שוב בטון, שנתן מקום לטעות.

כאלו נסתתמו טענותיו. רק ריסי־עיניו הלבנים התנפנפו באֹפן מצחיק, כשור פר שהבריחוהו לתוך משׂוכת־הטבחים והריהו במבוכה רבה, מפני שאינו יודע, מה יזמו הבריות לעולל לו… התהלך בחדר אילך ואילך פעם ושתים בפסיעות מהירות. פתאם התיצב לפני אשתו בראש מֻטה קצת הצדה וברֹך, שהפליא את ניקה, אמר:

– שמעי! למה לך כל זה?…

הפעם נסתתמו טענותיה היא. מה שמתמיה ביותר הוא, שכמדֻמה לא פללה כלל לשאלה זו. וכשנשאלה לא ידעה מה לענות… רגע כאלו נתבלבלה, ומיד החלה לדבר בכעס:

– אתה יודע, שאין אני שיֶּכת לשום מפלגה. מימי לא הייתי שיכת לשום מפלגה. אני שוטמת את המפלגתיות. אין אני מחֻיבה לעַבּד תכניות, סעיפים, לצוד פרינציפיונים ולברוא תיאוריות… אני רוצה לחיות כפי שאני מבינה, לעשות מה שאני מחֻיבה, מה שאני מֻכרחה לעשות, לפי רגשי. הילדים סוף־סוף הם ילדי ואני צריכה לחנכם, כפי שאני מבינה…

ניקולי הקשיב את דבריה בעפעפים מורדים, כזה שמחכה בקֹצר־רוח, עד שתגָמרנה הקריאות אי־המענינות האלה. ואמנם, מכיון שניקה נשתתקה, הרים את עיניו ואמר בשקט גמור, כאדם בוטח באמִתּו ובנצחונו, וכאלו רק לשם פורמַליות או נמוס גרידא הוא מוסיף להתוכח:

– סבורני, שהילדים הם גם ילדי, וגם לי יש רשות דעה בענין חנוכם:

– אני האם!…

– ואני האב!…

– אני אעשה כפי הבנתי, ואתה דע לך… – קראה בקול נסער ודפקה חרישית על השלחן באגרופה הרועד.

– שמעי, ניקה! אל להתרגש. כאן דרכינו לא תתאחדנה בשׁום אֹפן. אבל כאן אעמוד על דעתי: איני יכול להרשות שום מעשה אֹנס על ילדי…

– אֹנס? אֹנס? טוב, יהא ככה…

– לא. אבל אני לא אתן, שיהא ככה… – אמר בגשתו אל הקיר לקחת את כובעו.

– נראה, נראה… – צעקה אחריו בשעה שיצא כבר מהחדר.

ניקה נשארה עומדת חִורה וקפואה, כששתי כפות־ידיה נשענות אל השלחן.

אם קֹדם לשיחתם עוד היו לה פקפוקים, הנה הפעם היתה אצלה החלטה, שלא תזוז עוד ממנה. בנפשה צמחה פתאם הכרה, שלא פללה לה קֹדם, הכרה, שהחלטתה זאת תהיה מכרעת בחייהם: היא לא תוַתּר! די לה הלעג והקלס!… – והאגרוף הקפוץ הקטן עשה תנועה אחת באויר – נראה איך יפול דבר… אולי רק כלי־חרס הִנֶּהָ והוא – כלי־נחֹשת, אבל אם אינה רוצה להשבר, טוב להפרד… תנסה פעם בחייה ללכת בדרך אחת ידועה, בדרכה היא, אשר תבחר לה, אם אין זה כבר מאֻחר… אולי אין זאת אלא שוב אילוזיה חדשה, אבל טוב עִמה מאשר בלעדיה… ההכרה הזאת, שהיתה כל־כך חדשה, נתנה שמחה בלבה, נתנה לה איזה עֹז. היא החליטה, היא תעשה, היא תכריע, תכניס רוח חדשה אל חייה, תתן להם גַּוָּן⁵ חדש. נראה איך יפול דבר…

ניקה הלכה בפסיעות עצבניות אילך ואילך והתעוררותה היתה רבה. לא הודתה לעצמה, שהרבה מן ההתעוררות הזאת היא עושה בעצמה… בעֹמק נפשה, אולי מעבר לסף־הַתּוֹדָעָה, שכן עלבון, עלבון חֻלשתה בפני ניקולי. ביחוד, בשיחתם זו האחרונה, כמה חלשה היתה היא וכמה חזק היה הוא. הוא תמיד חזק ממנה, הוא המשֻׁרין בהגיון הקר והמוצק, בנשק הדיאלקטיקה התיאורית, וכאלו הוא מנצל תמיד את “אֹפן־המחשבה הילדותי” או “אֹפן־המחשבה של נשים” שיש לה. והיא כועסת על זה עוד יותר… הוא הלך בטוח כל־כך בנצחונו!… אולם דוקא משום זה נֻצח הפעם…

כמו בלתי־מאמינה בעצמה, כמו חוששת, שמא תפוג התעוררותה זו עד שתספיק לנצלה, מִהרה אל הטליפון ובקשה את מערכת “בֶּרלינר טַגֶּבּלַט”. על שאלתה, אם האדון בכרך הוא במערכת, ענו לה, שהוא יושב כעת ב“בית־הקהוה המערבי”. מיד בקשה לקשר את בית־הקהוה הזה, וקראה אליה את בכרך. בשמעה בטליפון את הטנוֹר הצרוד מעט והנעים שלו, הרגישה ביתר עֹז, שבחייה הולך ומתרחש דבר־מה רציני מאד. בקשה אותו לבלי יעזוב את בית־הקהוה ויחכה לה, בעוד עשרה דקים תהיה שם. יש לה ענין אליו. בכרך שמח מאד להזדמנות הזאת, לשבת שעה קלה עם ניקה בבית־הקהוה, להתיחד עמה בתוך אפלוליתה של פנה רחוקה ולפטפט בלחש על דא ועל הא, באין איש אתם…

אחרי רבע שעה ראה בכרך, מהפנה הבודדה שבחר לו, את ניקה הולכת ומתקרבת אליו בין השלחנות והעמודים הרבים. הלכה ישר, מבלי הפנות ראש ומבלי שלוח מבט לשום צד, ובכל־זאת הרגיש בה בכרך מרחוק, שהיא מהססת וחוששת… פניה היו עוטים צל. קשה היה להבחינם. גופה היה קל, בעל שרטוטים ישרים ועדינים. מרחוק עשתה רֹשם של נערה. בלבו רחש רגש חם לא־ברור בגשתה אליו.

– מקום טוב בחר לו. פֹה יהיה נוח לשבת. איש לא יפריע.

– איש לא יפריע, עוד כשעתים, לפחות…

ואחר רגע הוסיף:

– הענין בודאי הוא חשוב, אם…

– איני יודעת, אם הוא חשוב – השיבה – אבל הוא נחוץ. ישמע נא, הלא הוא נכנס לפעמים אל ביתו של רַאט?

– של איזה רַאט?

– לא של הפרופסור, כי־אם של אחיו, הפַבּריקַנט…

– כן.

– אדוני אמר לי פעם, אם איני טועה, שבנו הצעיר מתענין בציוניות, ומשום זה יש בבַית חכוכים והתנגשויות בינו ובין ההורים…

– כן.

– אם כן נחוץ, שאדוני יציע לפניו לקחת שעורים בעברית אצל אילה כרמלית..

– אבל… איך אוכל להציע, אני ש…

– אין דבר. אין צֹרך לעשות תעמולה לעברית או לציוניות. הלא אותו צעיר הוא כבר ציוני. צריכים רק להכניס אל הבית ההוא את הצעירה הזקוקה לשעורים, רַאט הצעיר ישלם היטב, כפי שאני משערת…

– אבל למה?

– מפני שאני רוצה לתמוך בצעירה הזאת.

ומיד הוסיפה:

– גם סַשא וגרישא ילמדו אצלה עברית. וגם אני אלמד…

– אוֹהוֹ! גם היא? – ומתוך צחוק שאל: – אבל למה לה העברית?

– למה, למה… שאלות אלו למה הן? – קראה בהתרגזות – האם רק סבת הדברים היא החשובה והמענינת? סוף־סוף כלום אתם יודעים תמיד סבות כל מעשיכם וכל מה שאתם רוצים לעשות?

– כן, זה נכון, אבל לפחות אנו סבורים, שאנו יודעים אותן.

– סבורתני, שאת סבתו הנכונה של כל דבר אין אנו יודעים עולמית. ואף אין צֹרך לדעתה. לישותנו יש ההגיון שלה. ולפעמים אנו עושים את העָול היותר גדול לעצמנו, כשאנו רוצים לתַקן ההגיון הזה על־פי השכל…

בכרך שתק. החָשד בדבריה מעין רֶמז לו לעצמו וליֵשותו?

היא הוסיפה:

– חושבתני, שאחרת איני יכולה לעשות. רוצה אני לחיות לפי הרגש שבי. הבה אנסה. איני מבינה, מדוע לא? איני מבינה, מדוע לא אנסה? – התוַכחה עם מי־שהוא בלתי־נראה לפניה.

פתאם גחנה כלפי בכרך היושב ממולה, פשטה על־גבי השלחן את זרועה בקו ישר אליו, כמתכוננת לאחוז בו, וחרישית, אבל בטון נפשי עמֹק, החלה לדבר ולספר זכרונות ועובדות מן העבר שלה: אביה־זקֵנהּ היה רב. בחדר־האֹכל, בבית הוריה, היתה תלויה תמונתו הגדולה. זקן ארֹך ולבן היה לו וכפה שחורה על ראשו, עיניו הפיקו בינה, אבל היו תקיפות ותובעות. תמיד היתה מפחדת מפני עיניו אלה. כאלו הוא משגיח עליה ועל כל בני־הבית, נכדיו, ואינו שבע־רצון. אביה ספר, שהיה זועם ותקיף מאד. אבל הוא גופו, אביה, לא היה תקיף כלל וכלל. הוא ואמה היו חרדים אדוקים. אך מבניהם לא יכלו למנוע מעזוב את הדת. אחֶיה הלכו בדרכים אחרות לגמרי. אינה יודעת, אם היו דרכיהם טובות יותר מדרך זקֵנהּ והוריה. לזקנים היתה אך דרך אחת, ולאחֶיה – דרכים שונות. ותמיד היו מתוכחים, תמיד מריבים על עניני דעות. והיא… היא חיתה את חייה מן הצד. אחֶיה לא שתפו אותה בחוג עניניהם. לה היה רק אינטרס אחד, האמנות. היא חלמה להיות פַּסלה גדולה, מפֻרסמה. חלום־נעורים!… ניקולי לבדו, שהיה חברם של אחֶיה במלחמתם המפלגתית או ה“מעמדית”, היה מתענין בה, וגם בעיניה היא מצא מאד חן… אח, אֵל! מה משֻׁנים הם מֻשׂגי בני־הנעורים ומה מעט הם מבינים בחיים!… כן… בקצור: אבותיה היו לה אף הם לסִמן־שאֵלה, הם לא לִמדוה לדעת הרבה דברים, דוקא אותם הדברים, שבעיניהם היו חשובים ביותר. עולמם היה סגור, ובכל־זאת היה מַשרה על הבית רוח מיֻחדה: היו מנהגים ידועים, היו חגים מיֻחדים, יהודיים… עתה, אחרי שהוריה כבר אינם בחיים, עתה נודע לה, כמה היתה קרובה בנפשה אליהם. הרבה יותר מאחיה. היא ראתה וסבלה אז את סבלונם ואת צערם על הקרעים והסדקים בחיי ביתם. היא היתה עומדת כמעט ביראת־הרוממות מאחרי שערי עולמם היהודי, שמעולם לא נפתח לפניה… מכּר אחד היה לה, אף הוא איננו כבר… בעלה של אותה מורה מפלשתינה, שכרמלית הביאה לה מכתב ממנה… הוא השפיע עליה הרבה, הוא היה יהודי ממין אחר. גא וכואב, אבל מָרעל בפֶסימיותו היהודית… הוא היה מבַקרהּ לפעמים והיה מדבר אליה… היא לא תשכח את זאת. סבורה היא, שאם אין לה ספוק בחייה, אם היא מרגישה בריקנות שבהם ומבקשת לתקנם באיזה אֹפן שהוא, הרי זה אצלה מתוך מורשת־אבות, מזקֵנהּ, מאביה.. הרי זה בדָמהּ… כן, בדמהּ… כך היא סבורה. כלום אין הוא מאמין באפשרות הדבר הזה?… היא חושבת, שלא רק השכרות והשחפת עוברות בירושה, כי־אם גם געגועים ואהבה אל אנשים ואל דברים ידועים… ישמע־נא…

פתאם הפסיקה. היה בדעתה להוסיף איזה דבר. היה בדעתה לאמר לו, כמה התקנאה בכרמלית ובמרגלין, בשעה שגם אותם שאל בכרך, פעם בטרקלינה, “למה להם כל־זה”, והם ידעו לענות בגאוה כזו ובבטחון כזה, ידעו לענות דברים כל־כך יפים ונפשיים, עד שלקחו את לבה שֶׁבי. בפיה היא אין מלים כל־כך יפות וקוסמות, כדי לבאר, מה חסר לה ומה היא צריכה לתקן… ובכל־זאת תעשה את כל מה שהיא מרגישה לנחוץ לעשות. היה בדעתה לאמר לו גם את זאת, אבל פתאם נשתתקה מבלי אמור דבר. החזיקה בספל־הקהוה, שהגישו לה, מבלי לנגוע בו, ורוחה נסערה מאד.

בעיני בכרך נראתה ברגעים אלה יותר תינוקת מאשר תמיד, וגם יותר מלבבת בסערת־נפשה, בעיניה הצמודות אל פניו. בודאי, חשב, עברה בינה ובין בעלה איזו סערה, והרי היא מבקשת למַלט נפשה. אולי גמל בקרבה דבר־מה, שזה מזמן, משָׁנים, הלך וחתר שם בסתר לבה… הזהו מַשבר? אם כן, זהו גם גט, ניקה נעשית בת־חורין… כרגע. כאלו נתפלגה כל ישותו לשתים: האחת רצתה להריע תרועות־גיל, לקראת אותו עתיד מלא אֹשר, שנבא לו הלב, והשנית חשבה, שברגעים כאלה צעד אחד בלתי־זהיר גורר אחריו שלשלת ארֻכּה של אחריות ואי־נעימיות. להזהר, להזהר… בלבו רחשה יחד עם זה תקוה חשאית, שאין זאת אלא אחת ההתפרצויות, השכיחות אצל הנפשות הארטיסטיות והעוברות מהר. הוא לא רצה להתוכח עמה, לחלוק עליה, להוכיח ולבאר. היא כל־כך נחמדה בהשׂיחה לפניו את לבה, היא כל כך אשה בתמימותה, בהתגלות־נפשה, ולמה להתוכח… כשמתחילים להתוכח עם אשה, מיד מתגלה “הפֻּזמק־הכחֹל” וחמדת־הנשים מתנדפת… על לשונו שכנה שאלה, שאיזה זמן התקַשה לבטאה. לבסוף אמר בזהירות רבה:

– רואה אני, שרצונה ליהד את ביתה, את כל אֹרח־חייה. ודאי לא יחסרו לה מורים ומורות, שיתנו לה שעורים בענין זה. אבל… הלא אין היא לבדה בבית…

היא לא נתנה לו לגמור ונכנסה לתוך דבריו:

– ניקולי לא יסכים. הוא אינו מסכים, הוא מתנגד.

– ואם כן?

– ואם כן, כל אחד יסיק את המסקנות שלו וילך בשם אלהיו…

השפילה את ראשה, נאנחה ורטנה חרישית:

– אולי זהו לטובה, יעָשה נא סוף־סוף הנתוח, שהיה צריך להֵעָשות זה כבר.

– תסלח־נא לי, והילדים? זאת היא שאלה חמורה.

הרימה את ראשה בתנועת־שלילה:

– הילדים אינם כאן שאלה כלל וכלל. אני האם.

– כן. אבל הוא האב.

היא התרגשה ונסערה מאד, ובעקשנות מיֻחדה, שאינה נותנת מקום לשום ערעור:

– יהא לו אב כמה שהוא רוצה. את הילדים לא אתן לו! אני האם!

– ובכל־זאת טוב, אם תשאל עורך־דין. טוב שהדבר יהיה ברור לה מכל הצדדים, כדי להמנע מהפתעות אי־נעימות.

היא כמעט צעקה, בסטרה באצבעותיה על קצה השלחן:

– את הילדים לא אתן. שום אדם לא יקחם ממני!… אני, אני האם ולי הם…

מתוך אפלולית בין־השמשות שמִשמשה ובאה הבחין בכרך את הדמעות, שנצנצו בתוך עיניה.

דבר־מה, כפקעת־אֵד חמה העוצרת את הנשימה, נגש אל לבו. תפש את כף־ידה והתחיל מלטפה לאט, בזהירות, דומם. אחר־כך החל להרגיעה ולתת איזה בטחון לתוך לבה. רֹשם היה לו, שזהו הדבר החסר לה, ולכן היא כל־כך נרגזה… כמובן, אין הוא רוצה להתוכח עמה על מחשבותיה ועל החלטותיה; ודאי בחרה את הטוב בעינה ביותר. (הה, כמה הכירה לו טובה בעד זה?… ) ובכלל חיים משֻׁתּפים בלי הבנה משֻׁתּפה ובלי אהבה, אינם אלא שלשלת יסורים מיֻתּרים ומחֻסרי־טעם. כל הכבלים הם כבדים, אבל כבלי־חיים כאלה הם נתעבים, ואם לנתקם, טוב שעה אחת קֹדם… ואשר לילדים, סבור הוא, שהדין נותן בענינים כאלה משפט־קדימה לאם…

דבריו השפיעו עליה כזרועות ידיד מחבקות ומלטפות. עצביה היו, כנראה, חלשים מאד, יען כי הדמעות, שנצנצו קֹדם בעיניה כשברי־זכוכית, נזלו כבר על לחייה. אלה היו כבר דמעות אחרות… לא יכלה לעצור בעדן. הוא לא הוציא כַפה מתוך כַּפו. וזה היה להם כל־כך פשוט וטבעי, כאלו תמיד היו רגילים בכך… משום שמעולם לא הרגישו שניהם את עצמם קרובים כל־כך זה לזה, מעולם לא היה לשניהם טוב כל־כך עקב קרבתם זו כמו עכשו, בשבתם זה מול זה בפִנָתם האפלה, לעיני זרים שְׁוֵי־רוח, שהחלו מופיעים אחד אחד לפני השלחנות. העששיות נדלקו.

שניהם קמו יחד ממקומותיהם ויֵּצאו החוצה. היה אחד מעַרבי שלהי־אפריל הרכים והמלטפים. מחמת האורות הרבות, ששפעו מכל חלון ודלת, מכל סדק ופנה, נראו השמים עמֻקים יותר, גבוהים יותר ומבטיחים נֹער ואֹשר הרחק מעֵבר לחומות הללו, בשדות וביערים עטופי צללים וטללים… רוח פושרת קלה היתה מלטפת מדי פעם בפעם את הפנים ומצחקת רכות בַשׂערות, והלב המה מצפית־מה… אִושת צעדי האנשים על־פני האספַלט של המדרכות, פניהם, קולות לחשם וצחוקם, המולתם האטומה של אופני העגלות על־פני מרצפת־העץ של הרחובות, צלצול הטרַם, שריקות האוטומובילים, – לכל אלה היה פרצוף אחר, היה מובן מיֻחד. הלב המה לקראת המתרקם בחביון העתיד, שעליו מבשׂרים השמים, לקולו של מוכר־העתונים, לתרועות האוטו ולצרור הסִגליות, המושט לך ביַד ילדה עניה…

הלכו לאֹרך הקוּרפירסטֶנדַם מבלי דבּר דבר. ניקה נשענה על זרועו של בכרך, כֻּלה מלאה המית האביב. נזכרה, שפעם היו, היא ובכרך, הוזים, ששניהם מתבודדים על חוף איזה פיוֹרד בנורוֵיגיה, מֻבדלים ומֻפרשים מן העולם על־ידי מסך־הערפל… גם כעת, בלכתם בתוך ההמון הצפוף של המטַילים, הריהי מרגישה כאלו הם מֻבדלים ובודדים בתוך ים־אנשים זה. מה להם ולאנשים האלה? מה להם ומי להם ביניהם? רק הם לבדם עם דפיקת־לבם החרישית ועם הזית־האֹשר אי־הנתפשת… היוכל בכרך לתת לה את האֹשר, שאליו היא מקַוה, כל ימיה מקוה? האם אין היא טועה שנית?… למה לשאול בשעה שכל־כך נעים להשען על זרועו ולַחצות בתוך המון האנשים הזרים, העוברים על־פניהם מבלי שׂים להם לב?…

ובכרך חש בגופה של ניקה בהשענו עליו וחשב, שכמדֻמה לו, חיי שניהם הולכים ומתקשרים יחד בעניבה אחת. רגש מיֻחד של עֹנג וגיל היה לו. מי יודע, אפשר שזהו הערב היחידי, ושֵׁני לו לא יבוא עוד, ורגש זה, מי יודע, אם לא האחרון הנהו… יש שכל ימיו לא יסלח אדם לנפשו את חטאו, לבלי חשוב כזאת ברגע האֹשר… אינו יודע, מה אשה זו יכולה לתת לו, אבל יודע הוא, שבקרבתה אי־אפשר לבלי להיות לאחר, לבלי לעורר בנפשו דבר־מה שנרדם, לבלי לחדש בו דבר־מה שנתיַשן; אי־אפשר לו לבלי להיות יותר קַשָׁב, יותר רך, יותר טוב, לבלי להיות כמעט רחום וחנון…

הוא לחץ ביתר־כח את זרועה אל לבו, בשעה שמתוכו נשמע לו קול כאוב מארץ:

“הזהר! האֹשר הנותן לך כנפים ומרומִמך עד לשחקים, נהפך, לפעמים קרובות, לגוש־עופרת כבד, המעיק ומוריד עד שאול תחתיה”…

הם עברו את כל הקוּרפירסטנדַם, עברו דרך השער הברַנדֶנְבוּרגי ונכנסו אל רֶסטורַן־קֶמפִּינסקי, ושם בקשו לערוך להם סעודת־הערב בחדר מיֻחד. החדר היה קטן ומקֻשט בטוב־טעם. באויר רחף ריח דק ומתוק מפרחי־הצפֹּרן לבנים והאדֻמים, שבצבצו בתאוה כבושה מתוך הגביעים והתפנקו והתעלסו פזורים פה ושם על־גבי לבנת השלג של המפה. ניקה נעצה צפֹּרן אחד בלולאתו של בכרך, צפרן אחד בשערותיה היא ובחֻלצתה… כאשר חלץ המלצר ברעש את הפקקים מבקבוקי היין, צחקה ניקה ואמרה אל בכרך:

– מה משֻנה הדבר! יש לי הרֹשם, כאלו אנו חוגגים. איזה חג אנו חוגגים פה?

– הרי זה יכול להיות חגֵנו… כמעט שאין זה תלוי בנו…

היא⁶ שאל אותה לדעתה על הרעש, שקם בעתונות הכללית בגרמניה לרגלי פסלו של זינר. במועצת עיר ברלין הֻכנסה הצעה לקנות את “לוֹרלֵי” מאת זינר ולהציגה באחד המגרשים הראשיים של הבירה. מסביב להצעה זו התלקחה מלחמת־מפלגות נוראה. האנטישמיים אמרו, שלא יתנו להעטות חרפה כזו על העם הגרמני. כי אם תתקבל ההצעה, והיתה אות לכל באי־תבל, שהיהודים הפרַנק־מַסוֹנים שולטים בארץ: הֵינה היהודי כתב את השיר, שכל גרמני טוב שר אותו, לבשתם ולחרפתם, וזינר היהודי עשה את הפסל, אשר יקשט את הבירה! נשמעה גם הצעה שלישית, מפשרת, והיא לקנות את היצירה הזאת למוזיאון הלאֻמי. והנה בימים האחרונים נפוצה בעתונות שמועה אחת, שנפלה כפצצה בתוך הוכוח הזה: בַּרון יהודי מצרפת, “מחפצו להתנקם בגרמנים מתוך הקנאות היהודית שלו”, הודיע לאחד העתונאים, שאם מועצת עיר ברלין תדחה את ההצעה, אז יקנה הוא את הפסל, ישלם כפלַים מהמחיר שקבע לו הפַּסָּל ויעבירנו לחוץ־לארץ. הידיעה הזאת הרגיזה את ידידי האמנות ואת השמאליים. איך! לתת ליצירה גרמנית, עשויה בידי נתין גרמני, לקשט איזה מוזיאון בפריז. וביחוד נראה הדבר למעלה־מן־הטבע כעת, כשהיחוסים הם כל־כך מחֻדדים וצחצוח־חרבות נשמע מכאן ומכאן… “תיתי לו! – ענו המתנגדים – הפַּסָּל הוא יהודי פולני, שאינו יכול להבין את הרוח הגרמנית שבאגדה. אין זה אלא זיוף לגרמניות, זיוף, שהיהודים יודעים כל־כך את המלאכה לעשותו”…

ניקה אמרה לו, שראתה בימים האחרונים את זינר ודברה עמו על ענין זה. היא מסכימה בכל לבה לדעתו.

בכרך כמעט רעד על מושבו.

– לאיזו דעה? מה אמר לה?

– הוא נוטה יותר למכור את עבודתו לצרפת.

– מה! וכי יָצא אדם זה מדעתו? מאימתי רכש לו ידיעה כזו בעניני כסף?

– אה, לא משום זה. זינר, כידוע לוֹ, הוא אמן גא ודק־רגש במובן זה. במועצת עיר ברלין, אומר הוא, יושבים חזירים, שאינם מבינים בתפוחי־זהב. ביחוד כועס הוא על נאומים ידועים, שנשאו באחת הישיבות האחרונות של המועצה על־אודות היהודים, והוא החליט למכור את עבודתו אפילו בעד חצי המחיר, ובלבד להוציאה מגבולות גרמניה…

– היֹה לא תהיה! – קרא בכרך בדפקו באגרופו על השלחן – אני לא אתן לו לעשות את השטות הזאת!

ניקה נדהמה. לא הכירה את בכרך. מכל שלותו הרגילה לא נשאר אף סמן כל־שהוא. פיו התכַּוץ בשפתים דקות… מעולם, כמדֻמה לה, לא היו לו שפתים דקות כאלה… בתוך עיניו נצנץ איזה ברק… פניו כלם נשתנו פתאם. פתאם הכירה בהם, שהם פני יהודי פולני, מעין אלה, שהיתה רואה בנעוריה בבית אביה, באים לדבר על כספים, על עניני מקח־וממכר. לא נעימים היו פניו לניקה ברגע הזה.

– אם הוא חושב ברצינות למנוע בעד זינר מהתנהג בענין זה כהבנתו, לא טוב יעשה. הצדק לא יהיה עמו, על־כל־פנים. טוב יעשה, אם לא יתערב כלל.

– שאני לא אתערב? מי אני, וכי אני הנני מי־שהוא מן החוץ? מי אני, “קהל”? כעת אין כבר היצירה, במובן ידוע, שלו. במובן ידוע יש לעולם אי־אלו זכויות עליה, מכיון שנגמרה. למכור לאיזה חזיר מפֻטם – אם אשתמש במבטאו של זינר, – שאולי הוא שקול כנגד החזירים היושבים במועצת עיר ברלין, כדי שיקשט את גנו, למען התפאר בפני אי־אלו סוחרים בעלי־ממון בודדים, נותנים בנשך לממשלות או מוכרי נקניקים בכמות גדולה וכדומה, שיבואו לפהק לפני היצירה, תחת אשר פֹּה, אפילו במוזיאון, אם לא במגרש־העיר, תהיה נחלת הרבים, ורבים מאוהבי ההרמוניה והיֹפי יבואו אליה להזין את עיניהם… היא מבינה, היא מבינה, לי לא אמר זינר את השטות הזאת! לי התירא להגידה. שאלתיו פעם ושתים לדעתו, והוא כאלם לא יפתח פיו! ערפל חתולתו! מעין אורים־ותֻמים! פנים כאלה יש לו לפעמים בשעה שרצונו בכך… וכי אני איזה רֶפּוֹרטֶר פשוט של עתון, שלא רצה לגלות לי את אשר עם לבו? אולם, אני מקוה שעדַין לא נעשה שום מעֻות שאין לתקן.

– אין אני מבינה! – קראה ניקה כבר בכעס – האמן הלא סוף־סוף גם אדם הנהו וגם לו יש רגש־הכבוד…

– רגש־הכבוד, רגש־הכבוד… וכי כל כך ברור וּוַדאי הוא, מהו הכבוד, והיכן לבקשו?

נכר היה, שבמקרה נתקלו שניהם בענין הקרוב מאד ללבותיהם. מניקה לא נעלמה ההשפעה, שהיתה לו לבכרך על זינר. היא התיראה, שמא יתערב בענין זה ויכריח את זינר לשַׁנות את דעתו הצודקת. כדי למנוע בעדו מעשות רצונו, אמרה:

– הוא נסגר שוב עם פסלו ואינו יוצא מן הסטודיה. בשעה שכל העולם מתפעל, רואה הוא ביצירתו איזה מום, שעיני אחרים אינן רואות אותו, ואינו מגיד לאיש דבר. הוא מתלבט על איזה שאלה… יש לחשוש, שהוא רוצה עוד לעשות אי־אלו תקונים ושנויים…

בכרך משך בכתפיו ועשה תנועה מתוך קֹצר־רוח ורֹגז.

– אה, מה! תקונים… אילו תקונים יעשה?…

– זאת רק הוא לבדו יודע, מפני שרק הוא לבדו רואה את החסרונות.

– אך נדמה לו ככה. שום חסרונות אין שם, ושום תקונים לא יעשה. הוא רק יקלקל… חבל, שזה זמן רב עזבתי אותו.

– הוא מדבר כאוֹמַן – אמרה לא בלי רגש של כעס. היא כאלו נעלבה על כבודו של זה, שהיא מעריצתו כגאון – איך אינו מתירא לקחת על עצמו את האחריות הזאת ולהשפיע במדה כזו על עבודתו של זינר!

בכרך הציץ בה רגע בעינים בוחנות. בדבריה צלצלה נעימה, שהפתיעה אותו וגם פגעה בו במקצת.

– אני מבין לה. רבים כועסים עלי כמותה. אבל אין היא יודעת את זינר. הוא אדם חלש, מחֻסר רצון וכֹח־התמדה באֹפן נורא. אם היא רוצה, יצירותיו שיכות לי, במובן ידוע. בהשפעתי נעשו. הגאוניות אינה מספיקה, אם אין כֹּחות צדדיים ידועים נלוים אליה. את הכֹּחות הצדדיים האלה השׁפעתי אני על זינר. הה, אני נלחמתי בו באותה מדה, שהוא נלחם בחֹמר. נלחמתי ברשלנותו, בהרגליו, בדעותיו הקדומות, שהביא עמו מן הבית. עמדתי כמו במגלב על גבו עד שנצחתי. זינר הוא כעת מעשה־ידי…

הוא נעץ בה מבט מיֻחד רגע אחד, כמפקפק ותוהה, ובכֹח תנועת־נפש פנימית התקרב אליה, כמתכונן לגלות לה רז־נפש. אך פתאם שמע מי־שהוא בלתי־נראה לוחש לו באזנו: “הזהר! הזהר!” ואז נרתע לאחור ואמר – אולם לא אותם הדברים, שרצה לפני רגע לאמרם:

– בימים האחרונים הרפיתי ממנו קצת, והנהו עומד להכביר שטויות על שטויות.

ניקה נפגעה לשֵׁמע הדברים האלה על זינר, וַתָּסב את השיחה:

– חבל – אמרה – שלא הזדמן לי בחיים מי־שהוא שישפיע עלי ככה. אולי הייתי גם אנכי יכולה לפעול דבר־מה…

– אה! קֹדם שלחה אלי מבט כזה, מבט כזה!… תפקיד קשה יקח על עצמו מי שיאבה לנהלה ולהשפיע עליה…

– אני כעסתי רק בשֶׁל זינר, מפני שהוא גאון. אבל בשֶׁלי לא הייתי כועסת.

– כל אדם יכול להיות גאון במובן ידוע, כלפי דברים ידועים – ואחרי רגע של הפסקה, הוסיף – האדם או שהוא מֻשפע או שהוא משפיע. אבל כל השפעה, אם גם מועילה וטובה, מקפחת את חרותו של אדם, היא עֹל…

נשתתקו. במוחות שניהם עברה מחשבה אחת, שהשרתה עליהם רוח של עצבות קלה. הם חשבו, שבכלל אי־אפשר להם לבני־אדם להתקשר ולאהוב, מבלי לדרוש זה מזה משהו, מבלי להחסיר זה מזה משהו. יש מן המרירות בכל אֹשר של אהבה, מרירות הקרבן…

ניקה אמרה פתאום, כמו בתשובה על דבריו הקודמים.

– יש גם עֹל מתוק…

– גם העֹל המתוק הוא עֹל.

ואחר הסעודה, כשכִּבָּה בכרך את עששיות־האלקטרון, כדי שיחדור החדרה אור הירח, שנפל על הרצפה כרצועה חִורה־ירקרקה ארֻכּה, ושניהם יצאו אל הגזוזטרה לראות את הערב הכחֹל, הזוֹלף ברֹך ובעדנה על הכרך ההומה באורותיו; כשעמדו שניהם, חבוקים ולחוצים, על הגזוזטרה והקשיבו אל המיות העיר מתחת להם והתבוננו אל מרחקי־הסוד הכחֻלים, המולידים בלב את כאב הצמאון לאֹשר, – אמרה ניקה אל בכרך:

– הייתי רוצה, שהערב הזה יהיה חגנו, אבל… נראה לי, שאין אנו עליזים…

היא ידעה, שיש לישותו של אדם ההגיון שלו, אבל לא ידעה, שיש גיל בחיי אדם, שבו מתקן השכל את הגיון ישותו, שלא־מדעתנו, ולמרות רצוננו…

 

ו    🔗

זינר ישב כלוא בחדר־עבודתו כשהוא מפשפש בגליונות רשומיו וטיוטותיו, הופך והופך בהם בלי־הרף, כדרכו בימים האחרונים. בטי היתה לבדה בחדר־האורחים כפופה על עבודת־הרקמה, שהיתה מֻנחת על ברכיה. צלצלו בפעמון־הדלת בחָזקה. על פני בטי עברה עוית אי־רצון, הניחה בלי־חשק את החוטים ואת הארג על שלחנה הקטן, שעמד על־ידה, הלכה אל הדלת והמֵמרה השגורה בפיה: “האדון זינר עסוק כעת מאד ומצטער מאד על שאינו יכול לקבל שום איש, שום־שום איש”. היא בעצמה, מיום הכּנסה אל הבית הזה, לא חכתה אף פעם לאורחים, שיבקרוה לבדה… בפתחה את הדלת ראתה לפניה אשה מוזרה בעלת פנים שחֻמים, שחֻמים יותר מדי, כמעט שחורים. קשה היה ברגע הראשון להחליט, אם זאת היא גברת בשנות־העמידה או עלמה צעירה. היא עשתה רֹשם זר ובלתי־שכיח. זמן רב אחר־כך, כשבטי היתה רוצה לצַיר לעצמה ולהגדיר את הרֹשם הזה, היתה אומרת, שנדמה לה אז, שלפניה עומדת בפתח הדלת איזו מלכה מארץ כוש או איזו נסיכה מהֹדו… בטי שכחה את מֵמרתה השגורה, וגמגמה “הן” ו“לאו” רפויות. בינתים הספיקה האורחת להכנס אל החדר פנימה ולבקש למסור לאדון זינר, שהיא מחכה לו. בחדר ראתה בטי, שהיא צעירה, אבל נדמתה לה – שוב מוזר הדבר – לגבהת־קומה, אף־על־פי שבאמת היתה נמוכה מבטי בחצי־קדקֹד.

בטי מִהרה לדפוק בדלתו של זינר וללחוש לו, שאיזו גברת באה. “ואם כן?” – שאל זינר פזור־רוח, טרוד במחשבותיו. – “היא רוצה לראותך”. זינר משך בכתפיו והלך אחרי בטי אל חדר־האורחים, לבוש בגלימת־העבודה המלֻכלכה ובשרווּלים מֻפְשלים עד למעלה מן המרפקים. בעינים לֵאות וקצרות־ראות הסתכל בצעירה, שהתרוממה מכסאה לקראתו. הוא הכיר בה את אילה כרמלית, שראה אותה פעם בטרקלינה של ניקה, וזכר את הרֹשם, שעשתה עליו אז. הבליג על רגש אי־הרצון, אבל תמה על בקור זה. היא, כנראה, קִותה לראות פנים יותר מסבירות, יען כי שאלה:

– כלום אין אדוני מכיר אותי?

– כן, כן, גברתי…

– עברתי פה ברחוב ואמרו לי, שבבית זה יושב הפסל זינר. העתונים בימים האחרונים מרבים כל־כך לדבר על שתי יצירותיו, על… על… לורלֵי ו…

– וקרימהילד – עזרה לה בטי.

– כן… החלטתי אפוא להכנס ולראות מה זה.

זינר היה נבוך. לא ידע, אם לכעוס על חֻצפָּתה של הצעירה הזאת או לתמוה על פשטותה, שאינה יודעת גבול. מתוך סקרנות שאל:

– האם גברתי מתענינת באמנות?

– עד עכשו לא היתה לי הזדמנות. בארצנו אין כמעט כלום מן האמנות. פה החלותי מתענינת.

– שם אצלכם אין כלום? מה אתם עושים אפוא שם?

– יש לנו שם טבע נחמד. אנו מתענגים על הטבע?⁷

– אין זה מספיק. האם אין בארצכם בתי־מוזיאון?

– עדין לא. עדַין אנו צעירים, עדַין אנו צריכים ליצור, ליצור. לאצור בבתי־מוזיאון טרם הגיעה השעה…

לא ירד לסוף דעתה, ושאל שוב:

– המבינה היא קצת באמנות?

היא הביטה אליו כמתרעמת ופרצה בצחוק:

– וכי ככה הוא רגיל לבחון את כל הבא לראות את עבודתו?

– לא. חלילה. אין זאת בחינה – הצטדק זינר קצת מבֻיש – אני בכלל מתענין… במי שבא מארץ רחוקה…

– יש דברים שמוצאים חן בעיני, ויש שאינם מוצאים חן בעיני. אבל איני מתוַכּחת על האמנות, יען כי איני בטוחה, אם אמנם טוב הוא מה שהוא טוב בעיני, ואם אמנם רע הוא מה שרע בעיני…

– ומה אפוא טוב בעיניה ומה רע?

– שוב בחינה?

– הגברת…

– נו, מוטב. החיים טובים בעיני, החיים… וכל השאר באמנות אינו מעניני.

– מוטב. הבה נראה! – קרא זינר, הצעירה החלה מעוררת בו סקרנות.

הוא הזמינהּ ללכת אחריו. מאחריה צעדה בטי.

כרמלית התבוננה זמן־מה אל פסל “לורלי”; אחר־כך עברה דומם אל פסל “קרימהילד”. התבוננה ושתקה. לא התאפק זינר ושאל:

– אם כן?…

– נשים יפות…

בו־בזמן פרץ צחוק מפי זינר ומפי בטי, למרות רצונם. כרמלית הביטה אליהם בתמיה.

– כנראה, אמרתי שטות גדולה? – שאלה במנוחה, אך פניה לא הפיקו אף סמן של מבוכה.

– חלילה! – מהרה בטי להצטדק – אלא שהביעה את דעתה באֹפן משֻׁנה.

– היודעת היא, גברתי, מי הן שתי הפיגורות הללו? – שאל זינר.

– אחת מהן היא אותה לורלֵי, שעליה מרבים כל־כך לכתוב כעת, ואחת, איני יכולה בשום אֹפן לזכור את שמה… אבל מי מהשתים היא לורלֵי, איני יודעת, בחיי… – משיכה בכתף ובת־צחוק דקה־מן־הדקה, כמו דרך צעיף.

– ומה זאת לורלֵי, היא יודעת?

– רבותי! אני רואה, שנפלתי בביתכם באיזה פח. אשר יגֹרתי לפני כניסתי הֵנה בא לי: נחלתי במבחן מפלה גמורה… מתוַדה אני: איני יודעת, איני יודעת אשה זו מהי… – ושתי ידיה שֻׁלבו על חָזֶהָ כמו בשעת־ודוי.

הצליף עליה זינר מבט מהיר מאד, אך חשדָני וחודר־חודר. נדמה לו, שתפשׂ על פניה צל של אירוניה…

– איך? – תמהה בטי – את הֵינה לא קראה? את האגדה בלורלֵי אינה יודעת? – כמעט עלבון היה מֻרגש בקולה.

הפנתה כרמלית את ראשה אל בטי ומָדדה אותה במבט אלם. בטי באה במבוכה סתומה ממבט זה. לבסוף ענתה לה באותו הטון, שבו הביעה זו את שאלתה, מתוך חקוי כל־שהוא:

– לא גברתי! את הינה לא קראתי, ואת האגדה בלורלֵי איני יודעת – צל אירוניה, נראה־ואינו־נראה היה לבת־צחוקה, שחָשׂפה טור שִׁנים קטנות וחדות, בהוסיפה:

– מה פשעי? כלום אני מחֻיבה לקרוא את כל מה שאתם חובבים פה ולדעת כל מה שאתם יודעים? מה לי לורלֵי זאת?… במוזיאון הלאֻמי שלכם ראיתי גם־כן הרבה גוִיות שיש וברונזה ערֻמות, שוכבות, יושבות, מתרחצות, נופלות, בפוֹזות שונות ומשֻׁנות… הקטולוג של המוזיאון לא עִנְיֵן אותי, ואגב, מעט מאד הייתי יכולה להבין בו… והנה כאן שוב שתי נשים ערֻמות ויפות, יפות באֹפן מיֻחד. מה יכולתי לראות כאן יותר?

זינר שמע את דבריה ולא צחק. בפניו היתה עֲוָיָה לא נעימה מאד, מפני שאף־על־פי שהיו כבר רצינים, נשאר עליהם בכל־זאת כעין בת־קול, כעין שריד מהצחוק הקודֵם, איזה גחוך עִור ומוזר. בגחוך זה הפנה את ראשו אל בטי, שעמדה מאחריו, כשואל:

“מפני מה את שותקת, בטי? מה דעתך אַתּ על זאת?”

העלמה הזאת היתה בעיני בטי מגֻחכת יותר מדי בבערותה ובכל התנהגותה. לכן לא אמרה כלום.

כרמלית העבירה את מבטיה מדבר אל דבר. נראה, שהחלה משתעממת. פסעה פסיעות אחדות באולם, עברה בסקרנות בטלה בין גוִיות החֵמר והגֶּבס והחפצים שעמדו פה באי־סדר. פתאֹם התעכבה לפני “נרות השבת” וה“גמרא חמורה”. עמדה ופניה השתנו, כהרף־עין. הם הפיקו התבוננות מרֻכּזה מאד, כפרא זה שהכיר ביער עקבות חַי… פתאֹם אורו פניה. שמחה מיֻחדה נצנצה מתוך עיניה הבהירות, וכאלו גם שִׁניה הבריקו בשמחה זו.

– הנה הנם החיים… זהו… אֵלִי! הלא זאת היא זקנתי, בחיי!… והנה רב־המושבה… חא־חא־חא…

הפשילה קצת את ראשה וצחקה. צחקה בקול רענן, טָלוּל, כצחוק ילדה או כנצחון פרא מרֻצה מאד.

– האם הטפוסים האלה מוּדָעים לה? – שאל זינר

– אם הם מודעים לי? חא־חא…

כל הזמן דברה גרמנית, אם כי במבטא משֻׁבש, אבל נכונה. פתאֹם החלה לשיר באידית:

– גאָט פון אברהם, פון יצחק און פון יעקב! דֶר הייליגֶר שבת גֵהט שוֹן אַוֶוק…

בעיני זינר היה זה כעין גִלוי. בטי הכירה בו שִׁנוי, שלא ראתה אותו מקֹדם אלא לעתים רחוקות מאד: הוא היה מאֻשר.

– כן, כן! זה נכון! כך הוא… אח, אלהים!… הלא אמי היתה כך מתפללת… בטי! את יודעת מה זאת? לא? מה את יודעת ומה את יכולה לדעת מן הדברים האלה… לא כלום!… הדברים האלה, הדברים האלה, בטי!… הלא הם… הלא הם… הלא הם חיים, חיים שלמים!… – ובפנותו שוב אל כרמלית: – נו, ואת הברכות על נרות־השבת זוכרת היא?…

– לא. אני זוכרת רק את הנרות, המפה הלבנה, את זקנתי לפני נרותיה היא מעבר מזה לשלחן, ואת אמי לפני נרותיה היא מעבר מזה לאותו השלחן. כפות־הידים על הפנים והשפתים לוחשות, מתפללות… היהודי הזה – כרמלית עשתה תנועה להניח כפה על ראש הפסל ובאֹפן אינסטינקטיבי, כמו מחמת רגש של כבוד, השיבה את ידה – היהודי הזה… הייתי נשבעת, שכבר ראיתיו באיזה מקום שהוא…

וחרש, בפני עצמה, החלה שוב מנהמת־מזמרת איזה נגון. הפעם היה זה נגון של גמרא: אמר אביי… הנמ… אי־אי־אי… יש להקשות קושי–יה חמו–ו–רה… אלא מה–ה… אמר רב פפא…

בטי עשתה את המַאמץ היותר גדול, בכדי לכבוש את צחוקה, שחִלחל בגרונה. איזה טפוס משֻׁנה היא ריבה שחורה זו!… ומה היה לידידהּ? התפעלותו עוברת כל גבול מעויות הצעירה, שהיא, בטי, אינה מבינה בהן כלום, כלום…

דוממה ומלאה התפעלות, זכרונות והרהורים, התבוננה הצעירה אל פני הרב ואל פני הזקנה. פתאם הפנתה את ראשה אל זינר, ואמרה:

– זאת היא אמנות־מלכים!…

– של מלכים דוקא?

– זאת היא אמנות, שאני מעריצה… המלך הוא תמיד ספון־טמון מעיני ההמון הגדול בחדרי־חדריו. רק יחידי־סגֻלה, גדולי־היחשׂ זוכים לחדור אל לפנַי־ולפנים של הוד־מלכותו… אמנם יש מלכים, שאינם בטוחים, כנראה, ב“חסד־עליון”. הם עוזבים את חדריהם ללכת אל ההמונים, ולשמוע את קריאות ה“הידד” ותרועות ה“יחי”, המרנינות את לבם. אלה אינם מרגישים בִּנְבוֹל לאט לאט פֻּרפוריָתם עליהם ובנשור אחד אחד פרחי נזרם…

היא עמדה, בדַבּרה, כחצי־צעד רחוק ממנו והביטה ישר־ישר אל פניו. עיניה היו גדולות וגַבותיהן מורמות. וגם עשתה חוגים בידיה, כדי להביע את מחשבתה. זינר לא גרע עין ממנה. תמה לראות, שעיניה גדולות ויפות הן יותר, משהרגיש בזה קֹדם, וגם שפָּנֶיה נעשו פתאֹם ילדותיים באֹפן מצחיק.

– לעזאזל!… אמת! – קרא זינר בהכותו בקצה מקטרתו על כף־ידו – בטי! השמעת, מה שהיא אומרת? האמנים־המלכים אינם מבקשים להם עם, וקול תשואותיו אינו מגיע אל חדריהם… הזוכרת את, איך שעשיתי את הפסלים האלה? חי נפשי, מלך הייתי אז, מלך אביון, אבל מלך – לא כן, בטי? – ובפנותו אל כרמלית: – הוד־מלכותו מזמין את גברתי אל חדר־האורחים, לשתות עמו ספל טֵה… אבל לא! האורחת שלנו תשתה טֵה ב“לפנַי ולפנים” שלי!… “הוֹלַא”… בטי מלכתי, שכינתי… צוי שיביאו את הטֵה הֵנה…

תוהה, מפקפקת ובלתי־מבינה עמדה בטי בפה פעור ומביטה בידידהּ, שחדש פתאֹם את נעוריו. נעור בו הפַּסל הצעיר, הפזיז, הרעב, השׂמח והנושא את נפשו לגדולות. בזריזות יתרה פִּנה פסלים וחפצים מיֻתָּרים, שעמדו על־ידם, הקריב את “נרות השבת” ואת ה“גמרא חמורה” זה אל זה. העמיד חיץ יַפוני של קטיפה שחורה מאחרי שני הפסלים, באֹפן שהגֶּבס הלבן קבל יותר אור וּבָלַט יותר… סביב סביב פִּנה מקום רב, הביא בעצמו שטיח גדול, שפרשׂ על הרצפה ועליו פזר הרבה כרים קטנים של משי ושל קטיפה… הוא הראשון השתטח על הכרים האלה והזמין את כרמלית לבלי להתבַּיש ולתפוש פֹּה מקום מול פני הזקן והזקנה האלה.

– וכי אדוני בטוח כל־כך, שהזקן והזקנה מרֻצים ממנו, נכדיהם?

– לצערי לא. עזבנום לעת זקנה. חבל. הנה אני רואה, איך הצליף הזקן על גברתי מבט אלכסוני זועם. תחכה, הוא טרוד כעת באיזה ענין קשה. אך יגמור את הגמרא, אז יטיף לה מוסר…

– לי? לא. עלי אינם כועסים. אולי הם מצטערים, כי אני החלפתי את יהדותם באחרת, ביהדות חדשה, יותר עתיקה מזו שלהם…

– “חדשה ויותר עתיקה”… איך זה?

– אדוני! – קראה בצחוק – רואה אני, שאין הוא יודע את יחוסי. אני נכדתן של דבורה, יעל ויהודית הנני! חא־חא…

– אם כן, אם הבינותי היטב, יהדותה החדשה־העתיקה מיֻסדה על שירה ועל כריתת־ראשים…

– ועל חֵרות – תִּקְנָה לו כרמלית.

הוא שמע את המלה הזאת ולא רצה לשים לה לב, משום שחש בכל הרצינות שבה. ברגעים אלה חמד לו לשון של קלות־דעת.

– תוּף! לעזאזל! – המשיך – את הוליפרנוס אפשר לאהוב ואפשר לשנוא. אבל… להבטיח לו נשיקה, ובמקום הנשיקה לפטרו לגמרי מראשו, או, למשל, לתת יתד תקועה בראש במקום ספל חלב אל הפה, בררר!…

– כשזה נחוץ, הרי זה יותר טוב מ… לורלֵי.

– תשמע־נא לעצתי! לעולם תבחר לדבר על ענינים, שלא נכשלה בהם במבחן, חא…

– ראיתי את זקנתי הצנועה מצליפה מבט זועם כלפי הגוִיות הערֻמות, אשר מעבר למחיצה היפונית… יראה־נא, איך כבשה פניה מרֹב בושה, המסכֵּנה!…

– גברתי רוצה להתנקם בי… אבל אלו ידעה, כמה חביבה עלי חברת הזקנים האלה וכמה לקחו ממני ממיטב נפשי…

דקים אחדים החריש, ופתאם על־פי קשר מחשבות נעלם אמר כחולם בקול, שהוא ספק רציני ספק התולי:

– קֹדם דברה על מלך העוזב את ארמונו ללכת לבקש לו עם, הנה אני הנני מלך, המבקש לו ארמון, את ארמונו שלו. מדֻמני, שעדין אין לי. ה“לפנַי ולפנים” שלי…

כרמלית סננה לו דרך אשמורותיה המֻשפלות מבט אלכסוני בוחן ורטנה כמעט בלחישה:

– אולי היה לו כבר ואבד?…

בטי הופיעה בלוית משרתת, שנשאה על טריָן קומקום־כסף מַהבּיל, ספלים, רִבָּה וגלוסקאות. זינר העמיד פנים, כאִלו לא שמע את דברי כרמלית האחרונים, ובמקום לענות לה, פגש בתרועת־שמחה את בטי.

כל הזמן לא היתה בטי מתערבת בשיחתם, שהתנהלה באידית ליטאית. כאלו שכחוה. האורחת לא חננה אותה אף פעם במבט־עין. בטי שתקה, כילדה, ש“הגדולים” מדברים לפניה בשפה זרה, כדי שלא תבין. פניה הפיקו שויון־רוח גמור. אבל כל הקֶשב שלה היה מאֻמץ בסקרנות ממֻתּחה לתפוש איזו הברה וללמוד ממנה על כל המדֻבּר. לשוא!

אך בהופיעה עם הטֵה, פתח זינר משום־מה בגרמנית:

– כ–ך, כ–ך… לא פללתי, ששם באסיה אצלכם, בפלשתינה, לא בטלו עדַין החיים והשפה, שהיו בעיָרָתי בימי ילדותי…

כרמלית ספרה לו מהדור הישן בארץ־ישראל, הראשון לישוב החדש, שנשאר נאמן לאידית שלו, למנהגיו, לפזמוניו ולכל מסורות־העבר; ספרה לו על הקרע, שיש בין הדור הזה ובין הדור הצעיר, שנתחנך על ערכים חדשים, על העברית, על האהבה אל הטבע ואל המולדת…

– כ–ך, כ–ך! העיר בטון של שויון־רוח גמור – בין יהודי העבר היו אמנם טפוסים חביבים ומעַנינים. אבל החוג… החוג… היה מצֻמצם יותר מדי, מצֻמצם, דל ובלתי־מעַנין. כל הבריא והרענן עזב אותו. סוף־סוף דֹּפק החיים האמתיים הלא הוא פֹּה, במערב, במרכזי־האנושיות הגדולים…

לא בטי ולא כרמלית הבינו את השנוי, שנתהוה בזינר. פגה פתאם כל התעוררותו, והוא דבר בשויון־נפש ובקול עיף כזה. אותו צעיף העיפות, הרִכּוז הנפשי ואבַק־ההזדקנות, שהיה פרוש על פניו בזמן האחרון, נמתח עליהם שוב. כרמלית מצאה בהם אותה ההבעה, שבה פגש אותה בחדר־האורחים.

בטי, שלא התחקתה אחרי משׂחַק הרצינות והלצנות בין זינר ובין כרמלית, לקחה בתמימותה את זו האחרונה תחת חסותה, באמרה:

– אין דבר, העלמה כרמלית תבַלה פה איזה זמן ותתאקלם פה מהר.

כרמלית נתנה בבטי אחד מאותם המבטים, שכבר נסתה בהם פעם ושהביא אותה, כמו אז, במבוכה, מבלי־דעת טעמה. לא נתנה לה כרמלית לגמור. נכנסה לתוך דבריה ואמרה ברצינות גמורה כביכול:

– אָה, כן! בודאי, בודאי! אני מלאה תקוה שסוף־כל־סוף אתאקלם ואהיה כאחת מכם, בני־הכרך. סוף־סוף אדע גם אני מה זאת לורלֵי, מה זאת קרימהילד, למשל, ועוד…

זינר חש בלגלוג שברצינות המזֻיפה של דברי האורחת. עמֹק בלבו נתקע החץ הנעלם, שנקלע לכאורה דרך צחוק לעבר בטי. וכדי לכסות על הכאב הטמיר ועל המֹרך הסתום שחש בלבו, העמיד אף פנים תמימים וסִיֵּם את משפטה:

– ועוד כמה דברים, שידיעתם אינה מזיקה כלל וכלל לאדם מודֶרני…

שלשתם שתו טה, כשהם מסֻבּים על כרים ושטיחים, לרגלי הרב הזקן המתקשה על הגמרא החמורה מזה, והיהודית הזקנה המברכת על נרות השבת מזה. חן של פֻּלחן היה יצוק על הקבוצה הזאת… לזינר היתה הרגשה מיֻחדה מן המצב הזה. איזו התרגשות־סתר, בלתי מחֻוָּרה לו לעצמו, מתחה את עצביו… העלמה השחרחורה הזאת, בעלת הפה הילדותי עם השִׁנים הלבנות והנוצצות, החרידה את מנוחתו. היה בנפשו אֲגָם קופא מֻגלד ירוקה, באה היא וטרפה את הירוקה ועשתה את האגם כמרקחה…

בטי שאלה את כרמלית על הרֹשם, שהעיר ברלין עשתה עליה, וזינר הקשיב אל המזמור בלי־מלים, אל מזמור עצביו, המתוחים כנימי־כנור… וכמי שרוצה להשתחרר ממצב־נפשו, החל זינר מתלוצץ, נכנע וכָפות לקשרי־מחשבה פנימיים ונעלמים.

– היודעת את, בטי, מאין הגברת הזאת, שאת מדברת עמה?

– לא. אתה לא אמרת לי.

– היודעת את, היכן היא פלשתינה?

– פלשתינה? זו הארץ של ה“גואל”. בנעורינו ספרו לנו הרבה עליה בבית־הספר, סבורָני, שזה רחוק רחוק…

– הו, רחוק מאד. באסיה…

– באסיה, כן…

– שם הולכים הגברים והנשים ערֻמים עד חגָרתם ונוצות גדולות קלועות בשערות ראשיהן…

– האמנם? האמנם?

– בודאי. גם הגברת כרמלית התהלכה מקֻשטה בתלבֹּשת ובתסרֹקת כאלה, עד שבאה ברלינה…

כרמלית שתקה. לא העֵזה להשתתף בלצנות זו ולא רצתה גם להתקומם נגדה. אותה עניֵן הרֹשם, שעשו הדברים על בטי.

פני בטי הפיקו השתוממות, כמעט פחד.

– אי אפשר! – קראה – האמנם? נפלא! – הוסיפה – איך גברתי מטיבה בכל־זאת לדבר גרמנית.

כרמלית לא יכלה להתאפק מצחוק וקראה לזינר, שיחדל.

– ומה יש? – העמיד זה פני תָם – בטי שלי היא טובה ואוהבת אדם, ולא תחדל בכל־זאת מִכַּבֵּד את גברתי.

בטי היתה מבֻלבלה. לא ידעה, אם מתלוצצים בה או לא.

– הגברת כרמלית! – קראה – הלא הוא מתלוצץ! הלא אני מבינה, שהוא מתלוצץ.

– בטי! – קרא אף זינר בטון מבטיח – האמיני לי. המגע־והמשא עם האנשים האלה יש שנעשה רציני מאד, יש שהוא מסֻכּן. אני מבטיחך…

– מה הוא סח? – קראה לבסוף כרמלית – הלא גברתי הטובה תחשוב באמת…

– שמעי, בטי! – אמר זינר מבלי תת לה לדַבּר – אתּ צריכה בכל־זאת לדעת את זאת, יש להם שם בארצם איזו אמונה חדשה, אמונה יהודית חדשה, שאינה אוהבת לצון. הם יכולים להתיז את ראשו של כל מי שאינו עמהם…

– הפעם אין זאת הלצה, אדוני! – קראה כרמלית – אין אנו מתיזים את הראש, אבל מתקנים אותו… זה נכון!

כרמלית קמה ללכת.

בטי וזינר קמו אף הם. בטי צחקה. עכשו היא יודעת, שזינר שִׁקר לה מתחלה עד הסוף.

זינר התבונן אל פני כרמלית. שפתה העליונה נפלה בכל כָּבדה על התחתונה, שתי העלוקות שעל־גבי עיניה התקרבו ושאפו להתמזג לקו אָפקי אחד. פניה נזדקנו והביעו איזה קֹשי, איזה קֹשי קר, לא נעים.

“יעל… יהודית…” – חשב זינר.

 

ז    🔗

בת חמש נפשות היתה משפחת רַאט בהחלה לעסוק בתעשית האריג לבגדים, בעיָּרָה השלֵזית הקטנה נ.: האב, האם ושלשה בנים. הכל עבדו במשפחה הזאת. לא עבד רק הצעיר שבה, ישראל שמו, מפני שהיה חולני ובלתי מסֻגל לעבודה גופנית. בקיץ, בשעה שמתוך צריפי־העבודה שבחצַר בית רַאט היה פורץ שאון־גלגלים עמום וטרוד, בשעה שמתוך החצר הפנימית נשמעה חריקת הקרונות טעוּנֵי הצמר, שטרחו מסביבם אנשים בכתנותיהם המלֻכלכות ובפניהם המנֻמרים על־ידי הזֵעה המעֹרָבה באבק, – באותה השעה היה ישראל הצעיר, בפניו החִורים והרזים, מסתובב יחידי אילך ואילך בחצר החיצונה ותולה עיניו בסיעת הצללים, שחלפו על־פני מרצפת החצר ועל־פני כתלי ביתם… היה יושב לו על דפני הבאר ומסתכל אל הבבואה הנשקפת מחשכת המעמקים ושבפעם הראשונה קשה להכיר בבואת מי היא… היה משתעמם ומחכה ליום, שיוכל לשוב אל ברֶסלוי, ששם למד בבית־המדרש לרבנים, ואל חיי העבודה, עבודתו הוא. מפני שהיה הצעיר מכלם וגם חלש בגופו, אהבוהו כל בני־הבית, הקיפוהו באַטמוספֵירה של טפול וחֹם־נפש. אך בהקשיבו אל ההמולה העקשנית ואי־הפוסקת, הפורצת מתוך צריפי־העבודה, חשב, שאת נשימות אביו, אחיו ועוד מאות פועלים עמהם, הוא שומע. לבו היה מתמלא קנאה חסרת־אונים של החלש בחזק. בנפשו, חולת אהבה עצמית, גמל אז חלום על עבודה רוחנית ענקית. בדידותו, הקנאה באחיו הפועלים וההרגל להזות ביחידות גרמו לו לישראל לשים על פניו מסוה של קֹר, להתיחס אל הכֹּל בחשד ולהיות שתקן.

האב, משה רַאט ושני בניו הגדולים, הירש ותוֹדרוֹס, היו קמים עם הנץ החמה, מתפללים ביחידות תפלה חטופה, סועדים סעודה חטופה, ומשכימים לפתחם של צריפי־העבודה שבחצר הפנימית. ורק משגועה הצפירה במרומי האויר וכלתה רגל הפועל האחרון מן החצר, היו נכנסים אל ביתם. הם היו עובדים יחד עם הפועלים. אותם ראו לפני דלפקי האריגה, לפני דְוָדֵי הצבעים הרותחים, בין הקרונות הנטענים והנפרקים. אף־על־פי שכלם עבדו, וכלם נתנו את עינם וידם בכל דבר, היתה בכל־זאת ביניהם גם איזו חלוקת־העבודה. ההשגחה הכללית היתי דתמה ביד הזקן, משה רַאט: הוא היה נותן פקודות ומכריע בכל השאלות, וגם פקודות שני הבנים היו נִתָּנות בשמו: “אבא רוצה, שתעשו כך וכך”, או “למה עשית כך וכך? אבא יכעס בודאי”. הירש הבכור היה מנהל את פנקסי־החשבונות. זמן רב אמנם התנגד הזקן להנהלת פנקסים בכלל. חלק גדול מחייו עבד הזקן בלי פנקסים; כשהיה לֹוֶה כסף היה תמיד מרגיש את עצמו נעלב, בדרוש ממנו המַלוה לחתום על איזה שטר; היה נותן סחורה בהקפה ואף היה מלוה לפעמים בתור גמילות־חסד, מבלי שיעלה על דעתו לדרוש איזו כתיבה וחתימה לשם בטחון: רבונו־של־עולם! אטו בליסטים ורמאים עסקינן?… מכיון שהבנים גדלו ורכשו להם הרגלים חדשים והשקפות מוזרות על האנשים ועל ישרם (מנין באו להם אלה? ה' יודע!…) היו מקנתרים אותו בוכוחיהם ובהוכחותיהם, שיש צֹרך באיזו “בּוּכהַלטֶריה”. הזקן לא היה מוַתּר, אלמלא המסחר, שגדל ורחב בזמן האחרון, ואלמלא הזכרון, שהתחיל לעת זקנתו מועל בו ודוקא בשעות שהיו נצרכים לו ביותר. אבל בלבו לא השלים בכל־זאת עם “המנהג החדש” של הבוכהַלטֶריה ולגלג בכל עת־מצוא לפנקסים ולהירש, ש“נהל” אותם. “נו, הבה ונשמע, מה אומרים שם פנקסיך”, היה אומר בטון של בטול גמור, בשעה שהיה הוא ושני בניו נכנסים לישיבה, במוצאי־שבת אחר ההבדלה, פעם בשלשה חדשים, אחר כלוֹת העוֹנה. תודרוס, הבן השני, לא אהב מילדותו את הספרים ואת מלאכת־הכתיבה. הוא בחר בעבודה ובתנועה. נטל על עצמו את הטפול במכירת הסחורה. בכל יום־שוק היו רואים את הבחור החסׂן עומד בשוק, לפני שלחן, ובזרועותיו האמיצות מגולל ופורש גלילות גלילות של אריג, כעין מגלות־ספר ענקיות, זו אחר זו, זו על־גבי זו, מבלי להתיעץ, ומשתדל לעַור את עיני הקונה על־ידי הגוָנים וגֹדל הערֵמה ההולכת וצומחת לפניו… בעלי בתי־החרשׁת לאריגה, האשכנזים הזקנים, שבעירת נ. מעבר לנהר (רֹבע בתי־החרשת לאריגה היה בעמק מעבר לנהר מזה; מעבר לנהר מזה היתה העירה. אבל משפחת רַאט היתה חדשה בעירה, ולא מצאה לה בנין מן המוכן לשכירה בשכונת בתי־החרשת, ולהקים להם בנין לא היו להם דֵי־אמצעים, לכן שׂכרו להם איזו חצר ריקה ועזובה בתוך העירה מעבר לנהר מזה), היו מוצאים, לפני כוס שכר או במשחק הקלפים, עֹנג רב בספורים על “התגרן היהודי” ששם בעירה, וביחוד על בנו הצהבהב, המוכר בשוק את סחורתו. סִפרו שראו אותו נוסע במחלקה השלישית ואוכל לחם בקשואים, שהיה מוציא מצקלונו; והיו שראו אותו מחזר על פתחי החיַּטים והחנויות, ותיק־הדוגמאות תחת בית־שֶׁחיו. הפבריקַנטים האשכנזים, שחורשת מעשנוׂתיהם הענקיות היתה מפחמת את תכלת השמים ואת כתלי בתי־העירה לשמחת־לב הסיָדים ולמורת־רוח האזרחים, התיחסו בבוז אל היהודי רַאט, שהוא גם אורג, גם רוכל, גם חנוני, גם “נוסע”…

בני רַאט לא בקשו להם שוָקים חדשים לתוׂצרתם. הם אהבו ללכת בדרכים כבושות, ללכת באשר הכל הולכים. אולם לשכניהם היו מכשירי־תוצרת גדולים וגם אמצעי־אינפורמציה טובים ונכונים על דרישות השוק, על התהפוכות והחליפות בטעם הקהל ביחס לגון, לטיב ולצורה של האריג. משפחת הרַאטים היתה מגששת באפלה והולכת אחרי שכניהם “הגדולים” בעינים עצומות. באמצעות מתן־בסתר שהיו נותנים למפקחים, למזכירים וסתם לפקידים “אצלם”, היו יודעים את סודות הפבריקות הגדולות. וכשהיו מקבלים ידיעה, שאצל “שֶׁנְלֶר ושֻתּפיו” עובדים הרבה ירֹק־כהה, היו מתחילים אף הם לעבוד ירֹק־כהה. כשהיו באים ואומרים להם: “כנראה מהתכנית החדשה, יהיו בשנה הבאה משתמשים לבגדים באריג שׂעיר”, היו מתחילים אף הם מכינים סחורה של אריג שׂעיר. אבל לא תמיד היו הידיעות נכונות ולא תמיד היו מקבלים אותן בזמנן. לפעמים היו מפגרים בהוצאת סחורה ידועה אל השוק, ולפעמים היו מכינים בכמות רבה אריג ידוע בהתאם אל הידיעות שקבלו, ואחר־כך נודע להם, שהידיעות היו נכונות, אבל האריג הוכן על־ידי הפבריקות הגדולות בשביל מדינות הים והמושבות, ואינו טוב כלל וכלל בשביל הלקוחות באירופה… הצעירים, שני בני רַאט, הרגישו, כאלו הם נחנקים בתוך המסגרת הצרה של תוצַרתם הקטנה ונשׂאו את עיניהם אל החוף השני של הנהר… אהבתם העצמית, שהיתה אצל משפחת רַאט עֵרה תמיד, וגם מִרצם הרב דרשו כר נרחב לפעולות גדולות ולתנועות רחבות…

הָחלט, שתודרוס יסע סוף־סוף לחוץ־לארץ, לפתוח לו שם שוק לפרי־תעשִׂיָּתם. האב התנגד לזה. בני משפחת רַאט לא אהבו נדוד, הם היו מתקשרים אל המקום ומתערים בו; כל בני המשפחה היו תמיד יחד. הרי זה היה נגד המסורה המשפחתית, שבנים יִגלו מעל שלחן אביהם. במועצה, שאליה הֻזמנו בפעם הראשונה גם האם הזקנה וגם ישראל, נצחו הבנים את אביהם ובכעס עצור נתן זה סוף־כל־סוף את הסכמתו. אבל זמן רב לא יכול הזקן להתרגל עם המחשבה, שבנו “נדד”, לשם פרנסה, למדינת־הים, ביחוד היה סובל בשבתות וחגים, כשמקומו של תודרוס נפקד לפני שלחן־המשפחה, אם כי לא הביע את צערו ועלבונו לאיש. וגם כאשר החל הדֹאר להביא מדי פעם בפעם הזמנות חדשות, לא נִחַם הזקן. ההזמנות רַבּו אמנם יותר ויותר, עד שעה מאֻחרת בלילה רעשו הגלגלים בצריפי־העבודה, והמעשֵׁנה הגבוהה הקיאה לתוך תכלת הערב פקעות־עשן ארֻכּות, ממֻלאות תוך וָרֹד־אדמדם… אבל הצריפים לא היו יכולים לספק את כל הדרישות שבאו מעבר לים, נחוץ היה להרוס את גדר החצר הפנימית, לספח אליה את הבית הסמוך, שעמד שם במקרה ריק ועזוב, – והרַאטים מהרו לרכשו להם.

הרי זה היה האות הראשון למלחמה: השכנים חדלו ללגלג לפני כוסות השכר. אותו בחור צהבהב וחסון־הגוף הרגיזם גם מאמריקה, וכבר החלו דופקים באגרופיהם על השלחן, מתיעצים ומחבלים תחבולות… המעשנות הגדולות של האשכנזים, המתרוממות אל השמים בגאוה יחסנית כזו, החלו להתחרות עם המעשנה היהודית הגאה גם היא, אבל הבודדה והנושמת כלפי השמים כביכול במנוחה ובתמימות, אך גם מתוך ידיעת־כֹּחה ועקשנות רבה… התוכל להחזיק מעמד נגד המתחרים בה? בכל מוצאי־שבת, אחר ההבדלה, היה הזקן יושב מול בנו לפני כוס טה, מעשן את מקטרת־החרסינה הארֻכּה שלו והמפֻטמה טבק חריף מאד, ונוהם בתוך כך: “אבל אני הלא אמרתי אז: למה לנו, לכל הרוחות, אמריקה זו? אמריקה זו תביאנו לידי פשיטת־הרגל… השומע אתה, הירש? אין אתה חכם מה”אמריקאי" שלך… כתוב לו למנֻוָּל שלך, לאותו גס־הרוח – הכונה לתודרוס – שֶׁדַי! איני רוצה להתחרות עם הגוים, ימח שמם! לא לפי כֹחותי זה… כתֹב לו, שאני מצוה לשוב מיד, ואם לא – יִגוַע שם ככלב מרעב, ואני אף פרוטה אחת לא אשלח, ואף סחורה לא!… אבות־אבותי לא ידעו אמריקה זו, ואף אני איני רוצה לדעתהּ… והוא, תודרוס, הוא פשוט אמריקאי ולא יותר!"… המלה “אמריקאי” היתה הגדוף היותר נורא. הירש היה משיב: “הנח” שאינו אומר כלום ובלבו היה חושב, שכעת כבר מאֻחר לשוב; שאם יפסיקו כעת את הקשרים עם אמריקה, הרי זה יהיה שגעון מסֻכּן; שצריך לשנס את המתנים ולאסוף שארית הכֹּחות, אם אין ברצונם לכרוע ולנפול שדודים במלחמה… ובמכתביו לתודרוס היה מעודדו, אף־על־פי שלא היה מעלים ממנו את כל קשי המצב. האהבה העצמית והצמאון לגדולות ולמרחב היו אצל הצעירים חזקים יותר מקדושת המסורה המשפחתית ומחובת המשמעת. הם שאפו לפרוץ את המסגרת הצרה, שבה התלבטו הדורות הקודמים. הם נשאו עיניהם אל חוף אחר, ששם עולם רחב של פעולה, גדולה, כבוד וכח, ויעצמו את עיניהם ויחלו לרוץ, לרוץ במורד. מי יודע, אולי תצליח הקפיצה ורגליהם תצעדנה פתאם על אותו חוף רחוק, ואפשר שלא תצליח, ואז יפלו תהומה, יחד עם שם־תפארת משפחת רַאט היקר להם ועם חלומותיהם על כבוד וגדולה…

והקפיצה הצליחה.

הירש שלח לתודרוס מכתב מיֹאש. עסקי בית־החרשת היו במצב קשה מאד. כדי לקנות את החֹמר, הדרוש להכנת ההזמנות, שהמציא להם תודרוס מלקוחות חשובים באמריקה, לוו כסף מהבַּנק ומאנשים פרטים.

את סחורתם הֻכרחו למכור, על פי עצתו של תודרוס, במחיר הקרן, בכדי לעמוד בפני ההתחרות ולא לתת ללקוחות להשתמט מידיהם. וכעת, הודיע לו הירש, מכינים “מעבר לנהר” כמות עצומה של אריג חצי־צמר כהה מצבע־קהוה מאֻחד. כנראה, זאת תהיה האָפנה בעונה הבאה. ולבית־החרשת שלהם אין כל יכֹלת להוציא אריג כזה ובעל צבע כזה, יען כי החֹמר הדרושׁ חסר בבית־החרשׁת, לעֻמת זה, מתגוללת עדַין במחסן כמות גדולה של חֹמר הצבע הכחֹל־כהה, שהשתמשו בו בעונה הקודמת ושהזמינו ממנו כמות גדולה יותר מדי, מחמת שלא ידעו את השנוי העתיד לבוא באפנה. על המכתב הזה נתקבלה, אחרי שבועַים, מאת תודרוס הטלגרמה הזאת: “לפי־שעה לא שוםה כנות לעונה. לחכות. התאמצות גדולה לשלוח 100,000 מַרק במהירות אפשרית. אחרי קבלת־כסף באורים.”

חידת הטלגרמה הזאת הביאה במבוכה אפילו את הירש. להסתירה מהזקן היה אי־אפשר; היא היתה ערוכה, ככל הטלגרמות של אחיו, בלשון אורים־ותומים. וסכום לא־קטן זה שדרש סבּך עוד יותר את הענין. כאשר הראה את הטלגרמה לזקן, הרכיב זה את משקפי־הכסף על חטמו, פרש את הגליון לפניו, אף־על־פי שלא הבין בו כלום ובקש את בנו לקרוא ולתרגם. אחרי הקריאה הניח את הגליון כשהוא פרוש על ברכו, הסיר מעל חטמו את משקפיו והניחם על־גבי הגליון, נתן את עיניו בבנו ובמנוחה גמורה אמר:

– הבחור שלנו חלה שם… – והראה באצבעו על ראשו – מדֻמני. שתצטרך לנסוע לקחתו ולהביאו הֵנה…

הירש נבהל ממנוחתו של אביו ומהוַדאות של הטון. אחר־כך באו אמנם השערות אחרות. אבל האחת לא היתה מרגיעה יותר מחברתה, יש שהחליט בנפשו, שבנו התחבר באמריקה “שלכם” אל חברת נוכלים ורמאים, חי חיי הוללות, הפסיד הרבה כספים במשׂחק־הקלפים, שקע בחובות וכעת, או – שישב בבית־האסורים, או – פשיטת־הרגל: הנה הדילֶמּה, שעליה צריך לעמוד ולבקש לה פתרון. האסון היה בעיני הזקן כל־כך ברור, כל־כך ודאי, עד שקבל את זה במנוחה, ככל יהודי טוב, וביחוד ככל בן למשפחת רַאט, ואמר “גם זו לטובה”, אבל כשאשתו בכתה, לא נחם אותה. את שמו של תודרוס לא הזכיר מאז אף פעם, ואף פעם לא קרא לו “אמריקאי”, מנֻוָּל“, גס־רוח”… החמל עליו? את החלטתו בענין זה אי־אפשר היה לדעת, ואי־אפשר היה לדעת, אם בכלל יש לו איזו החלטה שהיא. הירש היה במבוכה רבה. לבו נטה להאמין באחיו, ואִלו היה לו כסף, לא היה מפקפק אף רגע והיה שולחו אליו, אך להוציא סכום כזה על חשבון בית־החרֹשת שלא־מדעת האב היה מן הנמנעות. לאחר שנים־שלשה ימים נתקבלה שוב טלגרמה מתודרוס, כתובה מתוך קֹצר־רוח, כנראה: “מאה אלף מַרק עדַין לא באו, מהרו. נחוץ מאד. אַל להכין כלום. חכות הוראות. תודרוס”. הטלגרמה השניה עוד החזיקה באח את אמונתו, שבודאי לא יצא תודרוס מדעתו ולא הפסיד ממונו בקלפים, אלא שיש לו בודאי איזו קוֹמבינַציה מסחרית, שאין לגלותה אפילו בטלגרמה. אבל איך להשיג הסכמת האב? השתדל לכבוש את המבצר מתוכו, ובאר לאביו, שאפילו אם נניח, שהשערתו נכונה ובנו נכנס בעסק ביש, מחֻיב ועומד הוא לחלץ את בנו מן המצר, כדי שלא יחֻלל שם רַאט ברבים. אם תודרוס יושׂם שם במאסר, מיד יוָדע הדבר גם פֹּה… הנמוק הזה השפיע על הזקן ביתר עֹז משאר הנמוקים. מאת אלף המַרקים נשלחו לאמריקה, והאב דבר על “ליקוידַציה” ובטול העסק “בעוד מועד”, עד שלא יבֻטל מאליו על־ידי פשיטת־הרגל.

תודרוס, בקבלו את הסכום שדרש, השיג עוד איזו הלואה אצל ידידים שרכש לו באמריקה, ובתנאים נוחים מאד, והחל מתדפק על דלתי בתי־המערכת של שבועוני־האפנה, על דלתות המשׂרדים של אדירי המחסנים וגדולי החיטים בבירות מדינות־הברית. תוצאת הבקורים, הראיונות, המשא־והמתן מאחרי דלתים סגורות, היתה הטלגרמה, שתודרוס טלגרף לאחיו בזו הלשון:

“רק כחל־כהה בקוים לבנים או בניצוצות אדֻמים. הכן כמה שאפשר. תודרוס”.

זה היה נצחון מעשׁנת ראט על יער המעשׁנות ש“מעבר לגבול”. הסחורה הרַבּה של אריג מצבע־קהוה מאֻחד, ששֻׁקַּע בה הרבה מכסף לָווּי, נשארה במחסני השכנים מונחת כאבן שאין לה הופכין. “מעבר לנהר” באו פשיטות־רגל זו אחר זו, מעשנת רַאט נשמה גאה וחוגגת בבדידותה; צפירתה שלש פעמים ביום השמיעה צחוק־לעג רע של מנצח. ובבית רַאט גופו היה זה נצחון הדור הצעיר, בעל השאיפה, המרץ והאיניציַטיבה על העבר הקופא, על מסורותיו והרגליו. החדש בא פתאֹם וברעש וחטף מידיו את מושכות ההנהלה. הזקן לא התנגד, הבין את המצב והִרפָּה את ידיו. רק נהם יותר. סמל החדש הזה היו המכונות החדשות והגדולות, שנכנסו בפעם הראשונה אל החצר, כחיות טורפות, ברעש ובהמולה מחרישי־אזנים, והזקן לא מצא בהם את ידיו ואת רגליו. אחד אחד נִקנו מידי בעליהם בתי־החרֹשת הגדולים שמעבר לנהר, יען כי צריפי־העבודה הקודמים היו צרים מהכיל את המכונות החדשות. משפחת רַאט עברה סוף סוף לגור אל “מעבר לנהר”. בבתי־החרֹשת הגדולים עם המכונות הגדולות, המפעפעות בכעס, היה הזקן כמו זר; כמו זר היה גם בדירתו החדשה, ששם עברו לשבת, עם המראות, הרהיטים והשטיחים. הוא לא היה אצלו בביתו…

תודרוס שב מאמריקה כ“טריאוּמפַטור”. אבל בני־הבית כבר לא הכירוהו: גָדַל יותר, שָׁמַן יותר ובלי חתימת זקן ושפם. זה היה חִדוש. חִדוש היה גם מה שהיה מהלך בבית ובחצר בגלוי־רֹאש והמקטֹרת הקטנה שלו בזוית שפתיו. אל השבת הראשונה לשוב האח בא ישראל מברֶסלוי להתראות עמו. בשעת הקִדוּש קרה מקרה לא נעים. כל השעה שהזקן ברך על היין עמד תודרוס בגלוי־ראש, כדרכו, ושכח לחבוש את כובעו לראשו גם בהגיע תורו לטעום מהגביע. הדבר הזה עשה רֹשם רע מאד על המסֻבּים. הזקן נהם דבר־מה לזקנו. ישראל לא התאפק ואמר: “תודרוס היה נזהר, כנראה, כל זמן שִׁבתו באמריקה, מיין־נסך, ולכן שכח, שצריך לברך עליו…” והכל פרצו בצחוק. באותו יום נתקל ישראל בתודרוס באחד ממסדרוני הבית ואיש אין אתם. תודרוס הניח את ידו על כתפו של אחיו ואמר לו:

– אתה הנך בודאי כבר מלֻמד גדול!

– אני רוצה להיות…

– אומרים, שאתה רוצה להיות גם לפרופסור?

– וגם היה אהיה! – ענה הצעיר בבטחון האמביציה שלו.

– יֶס, יֶס… הרַאטים צריכים ומחֻיָּבים להצטַין בכל דבר, שהם עוסקים בו. זאת היא המסורה במשפחתנו.

– אַה, המסורה! – קרא ישראל, כאלו הולידה המלה הזאת איזה הד מכאיב בלבו – בבית־המסחר שלנו באו שִׁנויים גדולים. גם אתה, אחא, שֻׁנֵיתָ…

– יֶס… למה אתה מצטער? כלום בית־המסחר ואנכי לא שֻׁנינו לטובה?

– איני קובל, חלילה, אבל למסורות משפחתנו אני דואג… הנני מה שהנני לא רק מפני השׁם לבד, כי־אם מפני… הכֹּל! מנהגינו, היֹשר והאמונה שלנו… העִקר: היֹשר והאמונה שלנו…

תודרוס נעץ בו זוג עינים בוחנות, ובהוסיפו להחזיק את כפו על כתפו, השיב:

– העִקר הוא העבודה, חביבי! –

ישראל צעד צַעד אחד אחורנית וידו של אחיו נשמטה מעל כתפו. התמתח בכל גופו הדק, הרים אל אחיו את ראשו על צוארו הרזה, כאלו היה ברצונו למתוח את גופו עד לידי שִׁעור קומת אחיו, ובניצוץ מיֻחד, שנדלק בעינים, ובהטעמה מיֻחדה אמר:

– טעות! העִקר הוא היׂשר והאמונה… האמונה שלנו…

מוזר היה לראות את שני האחים האלה: האחד גבוה, חסֹן, רחב־כתפים ובעל־כרס. והשני קטן־קומה, כחוש־גֵו! צר־חזֶה, ובעל פנים צנומים ומוארים באור פנימי של סִגוף, – כשהם נצבים זה מול זה…

תודרוס כאלו נתביש בראותו את פני אחיו הקשים והזועמים, ובבת־צחוק של אשֵׁם אמר:

– הרי זה נגד אָפְיָם של הרַאטים להתוַכּח ולהרבות דברים, יֶס… לֵךְ־לְךָ דרכך אתה, ואני – דרכי אני. איני דואג לך; מֻבטחני, שתוסיף כבוד על כבוד ביתנו. אבל אל תדאג גם לנו, אחא! – והָלך.

וישראל נשאר עוד עומד לבדו במסדרון. המלה האחרונה נאמרה בהדגשה מיֻחדה, ולכן לא מצאה חן בעיניו. “לנו”?… הרָצה כבר אחיו לרמז לו, שהוא, ישראל רַאט, עומד מחוץ ל“בית”?…

שקוע במחשבות הלך דרכו הלאה, חששנותו וחשדנותו החולניות וקנאתו באחיו לא פסקו גם כעת, אחרי שמצא אף הוא כר לפעולתו ושדה־עבודה להצטַין בו…

עסקי הפירמה “רַאט והבנים” באו לידי מעוף כזה, עד שהנהלת־החשבונות הפרימיטיבית של הירש לא הספיקה להם והֻצרכו להנהיג בַּמשׂרד פקידות מיֻחדה לשם זה. גם בבית־החרשׁת גופו, שתיאודור (תודרוס היה כבר לתיאודור) הכניס בו מכונות ואפני־עבודה חדשים, שלמד בימי שִׁבתו מעבר לאוקינוס, – לא מצא הירש את ידיו ורגליו; הזקן חדל זה־כבר ללכת אל בית־החרשׁת. הבן הבכור עוד היה מסתובב אילך ואילך באולמי־העבודה ובמחלקות השונות, אבל כבן־כפר שבא לכרך… האב מת. הירש אף הוא לא האריך ימים. הפירמה: “רַאט ובניו” היתה לחברה אקציונרית גדולה, שמרכזה היה בברלין.

ישראל, שהתכונן בנעוריו להיות רב באחת הערים בגרמניה, עזב את רעיון הרבנות מיום שנמנה לפריוַט־דוֹצֶנט ללשונות המזרח באוניברסיטה הברלינית. הוא קבל את חלקו מההכנסות השנתיות של החברה ולא התערב בעניניה הפנימיים. תיאודור שמר את אהבתו לאחיו הצעיר. ולא זה בלבד אלא היה אף מעריצו. הוא הפשוט, שאת כל ידיעותיו רכש לו, לא בסדר, כי־אם במקרה, מכאן ומשם, על־ידי נסיונות חייו ודרישותיהם, הוא כרע לפני התֹּאר האקדמי של אחיו… אבל תמיד בבוֹא אחיו להתארח בביתו – מה שקרה לעתים־רחוקות מאד – היה תיאודור מרגיש את עצמו כאנוס, כבלתי־חפשי. פני אחיו הזעומים, מבטו הסגופי ואדיקותו כאִלו צמצמו את חרות התנועה והחיים בבית. והוא הדין גם בהזדמן לתיאודור לבא לברלין – בטרם היתה העיר הזאת למרכז הפירמה – השתמט מהתאכסן בבית אחיו. שניהם הרגישו את עצמם כאנוסים, שניהם סבלו מחֹסר התגלות־הלב ומאי־הטבעיות ביחסים. התהום בין שני האחים גדלה ורחבה עוד יותר, כשנשׂא תיאודור, בשנות חמשים שלו, נערה צעירה כבת תשע־עשרה ממשפחת זֶליגר, אחת המשפחות הישראליות בעלות־היחוס, ההולכות ומתנַונות בגרמניה. גם היה תיאודור רַאט כבר יועץ־סתרים, ובעד נדבותיו המרֻבּות בבתי־המוזיאון בברלין, נתנה לה האוניברסיטה תאר דוקטור honoris causa, בשעה שהעלמה זֶליגר הצעירה והעניה החליטה להנשא “לזקן” הזה. ובהנשׂאה היו עיניה נשואות אל אותם החיים העשירים, היפים והמענינים, שהעניוּת בבית אביה לא יכלה להבטיח לה… ישראל לא היה יכול לסלוח לאחיו על שקשר את שם משפחתו עם משפחת זֶליגר, שמונה בין חבריה הקרובים ביותר כל־כך הרבה מוּמָרִים. ישראל רַאט הרגיש, שֶמֹּשה ראט הזקן כאלו מתהפך בקברו מבושה ונוהם שם בדממה מכעס חסר־אונים, וכדי להקל שם על הזקן את שתיקתו מאֹנס, קרא בעדו הבן, בפעם הראשונה בחייו, את הגדוף שהיה שגור שנים רבות בפי הזקן:

– אמריקאי מנֻוָל… גס־רוח…

הפריוַט־דוצֶנט רַאט לקח לו אשה בת “רַבּינר” אדוק מפרַנקפורט, אשה משכלת, טובה, אבל אדוקה וקמצנית כבעלה. כאשר נולדה לו מַתּילדה, ולתיאודור נולד פּוֹל – החלו שני הבתים להתקרב, אבל באֹפן מיֻחד:

בתחלה היו האומנות והמיניקות עושות בקורים זו לזו, כל אחת עם ילדה. וכשגדלו הילדים והחלו לבקר את בית־הספר, היו לחברים, היו באים זה אל זה והיו משׂחקים יחד. וגם פה וגם שם היה האב שמח לראות בביתו את בת־אחיו או את בן־אחיו, לקחת את שני הילדים הטובים על שתי הברכים, לנדנדם, לפטפט עמהם ולשאלם דרך־אגב: “ומה עושה אבא? מה עושה אמא?”…

 

ח    🔗

יועץ־הסתרים ד“ר תיאודור רַאט ישב באחד הערבים בטרקלינה של הגברת רַאט וקרא שם את עתוני־הערב. הדבר היה בשנת 1914. ד”ר רַאט היה כבר כבן־שבעים. קומתו היתה עדַין זקופה, אבל הוא שמן בכל גופו; פניו מגֻלחים כפני אמריקאי, ובראשו קרחת ורֻדה ונוצצת. מדי פעם בפעם, כשהיה נתקל באיזו ידיעה או הערה מענינת בעתון שלפניו, לא היה יכול להתאפק מקרֹא אותה בקול באזני הגברת רַאט. קריאתו זו היתה מפריעה בעדה, והיא השתדלה לבלי להקשיב, מתוך עוית־פנים מפיקה אי־סבלנות. היא היתה צעירה מבעלה בעשרים וחמש שנה, כחוּשה וקטנה בגופה עשתה מרחוק רֹשם של צעירה ביותר. פניה היו קטנים, שחֻמים ובלתי־יפים. בתלבֹּשת־הערב שלה עם המחשׂוֹף הגדול ועם סרח־העודף היו נכרים טעם ושאיפה מיֻחדה להֵרָאות יותר צעירה מכפי שנותיה… היא ישבה שטוחה חֶציה על דרגש קטן ונשענה על כרי־רקמה קטנים ועיְנה ב“Jllustration” הפריזאית. האדון יועץ־הסתרים היה קורא את העתונים בסדר קבוע. היה מתחיל ב“בֶּרלינר טַגבּלַט”, שהוא היה אחד האקציונרים של החברה, המוציאה לאור את העתון הזה. הוא היה קורא אותו מראשו עד סופו, מבלי דלוֹג על שום דבר. פתח בידיעות הבורסה והמסחר, עבר אל וכוחי הרֵיכסטַג, אל הטלגרמות, אל המאמר הראשי, הפיליטון וסִיֵּם במודעות. בעד כל דבר, שהיה מופיע על עמודי העתון הזה, היה מרגיש את עצמו אחראי. כל פיליטון טוב, כתוב בכשרון, היה זוקף על זכותו; כל מאמר, שלא היה לפי רצונו, הכעיסוֹ, כאלו שמוֹ היה חתום עליו. במדה שהיה עובר בקריאתו מן ה“טַגבּלַט” אל עתוני המרכז והימין, בה־במדה הלכו פניו ונעשו קודרים יותר. הגברת רַאט, השקועה בעתונה, לא הרגישה בשנוי, שחל בפני בעלה. היא הרימה בפחד את ראשה רק כשזה זרק את גליון ארצה.

– ראֹה תראי, שלא נִנָצל ממלחמה! – קרא – מלחמה תהיה!

היא נתנה בו מבט מפיק פחד, התרוממה מעל הכר, שהיתה נשענת עליו במרפקה:

– מה אתה סח? עם צרפת?

– צרפת לא שכחה את ה“רֵיוַנְש”. זה נכון. וטוב לנו סוף־סוף לפַכּחה משכרונה על־ידי מכה אחת אפים, אבל… אבל… אין צֹרך לדחוק את השעה. האדונים מימין דוחקים את הקץ, בהחלט. ושם, מעבר לגבול, אויבינו – המתקנאים בהצלחתנו – מרֻבים, וישמחו לכל תואנה שימצאו. הענין יגמר במלחמה!…

– אבל הריכסטַג לא יסכים.

הוא הביט אליה במבט מפיק רחמים וצחוק־לעג טוב: האשה הפקחית והנבונה ביותר יש שתביע איזה דבר, שיגלה פתאֹם את כל אי־מעשׂיותה או את כל בערותה בפוליטיקה.

– הריכסטַג, אמרת, לא יסכים? את פי מי ישאלו? את השֵׁידֶמַנים? הלא הם בודאי לא יסכימו למלחמה, אפילו אם המולדת תהיה בסכנה, אפילו אם האויב יתקפנו… הר־י־כסט־ג!…

– והקיסר? הוא בודאי לא יאבה במלחמה! – קראה האשה, כמבקשת לה איזה משען לאופטימיותה.

– כן. הקיסר שלנו אוהב שלום. אבל…

הוא השח את גופו אל אשתו; רגע אחד הביט אליה כמפקפק, אחר־כך, בפנים מפיקים סוד:

– הקיסר שלנו… הוא אוהב שלום, בלי ספק… אבל לא הוא ולא בֶּטְמַן־הוֹלְוֶג אינם סוף־סוף דָנִים יחידים. הדבר תלוי בכל הַמַּזָּר מסביב. את מבינה?

שניהם שקעו במחשבות.

יועץ־הסתרים שלב על כרסו את שתי כפות ידיו, שבין אצבעות אחת מהן בצבץ פֶּנְסְנֶה של זהב, וראשו הקרח עם זֵר שערות־השיבה שמסביב לקרחת נפל על חזהו תחת משא הדאגות והמחשבות הכבדות, שהתגנבו והתקשרו על אפקו. האטמוספירה בבורסה, בעתונות ובפוליטיקה, – אלה שלשת החוגים, שלכל סערה, שהיתה מתחוללת בהם, היו באים גלים להתדפק אל דלתי טרקליני האדון והגברת רַאט, – נעשתה בזמן האחרון כבֵדה וספוּגַת גפרית. אותם הרעיונות והקומבינַציות, ההנחות, הגזרות־השוות והמסקנות הפוליטיים והמסחריים, שעליהם היו מתפללים, מעבר לדלתות סגורות־סגורות היטב – בחדר לפנים מחדרי הישיבות של הנהלת “רַאט ושֻׁתּפיו”, – כל אלה עברו ברגע זה, השתלבו, התקשרו, ושוב הֻתּרו והשתלבו במוחו של הזקן…

והגברת ראט, עם ה“”Jllustration הפתוחה על ברכיה, חשבה על מוֹריץ, בנם בכורם, הלֵיטנַנט של הרֶזֶרוָה, שעם הגיוס הראשון עליו יהיה לשוב אל הקסרקט. רצתה מאד לדבר על־אודותיו, להשׂיח קצת את דאגתה, ולא העֵזה, מדעתה שבעלה אינו מרֻצה ממנו בימים האחרונים, וחששה, שמא דוקא שעה זו אינה שעת־רצון להזכיר את שמו. מתוך הִסוּס לחשה בפני עצמה;

– זה זמן שלא ראיתי את מוריץ שלנו.

ההערה הזאת הוציאה מיד את האב מחוג הפרובלימות המסחריות והעבירה אותו לחוג אחר לגמרי. הוא אמר:

– במלחמה ימַלאו שניהם, גם מוֹריץ גם פּוֹל, את חובתם באמונה ובכבוד. את פנינו לא יבַישו, בזה אני בטוח. אבל שניהם גורמים לי הרבה דאגה ועגמת־נפש. פּוֹל התחבר אל פרחחים, בני־בלי־שם, שפטמו את מוחו בשטויות הציוניות שלו, שאין כל תחבולה לסלקן משם. והטון שלו! ההרגַשת בטון שלו, בּדַבּרו אתנו?

– כנראה, הוא חושב את עצמו לחכם גדול ואותנו לפתאים, חא־חא־חא… אגב, הראית אותו בימים אלה?

– לא. לא נזדמן לי. ומה?

– שעות קשות באו לבסוף גם לו, כנראה, – השיבה הגברת ראט בבת־צחוק רזית, שנשמעת לכמה פנים – בימים האחרונים בִּלה את הערבים בבית, כל ערב היה יושב עמדי בטרקליני שעה קלה. הבדידות קשה עליו, כנראה. הוא הולך כמָשוּי ממים…

– על שום מה?

– הוא חדל זה־כבר לדבר עמדי על עניניו. הלא יודע אתה את היחס שלו אל הבית מיום שהתחבר אל היהודים הפולנים שלו. אבל חושבת אני, שדברים שבלב מציקים לו…

– אה, כ־כה? אבל הלא הוא אוהב את ציון שלו, ומה לו עוד? חא־חא…

– נַא… נראה, שלצעיר כמותו אין זה מספיק. הוא מצא לו ציון אחרת, יותר קרובה, שאפשר גם לחבקה ולנשקה… בצורת צעירה שחורה ככושית וקצרת־שערות.

– לא סוציַאליסטה רוסית? – שאל האב בפחד לא־נסתר.

– גרוע מזה. ציונית מפלשתינה… האדון בכרך ספר לי על־אודותיה: היא מלמדת אותו עברית, חא־חא…

– נראה הדבר, שאין הנער חומד לצון… שטויותיו אלה תַּזֵקנה לו בחברה. תראי!…

פתאם נזכר בדבר־מה ושאל:

– שמעי! ומַתּילדה מה תהא עליה? וכי זאת היא כבר “אהבה נשכחה”?

צחקה הגברת רַאט:

– איני יודעת. מדֻמני, שעדין הוא אוהב גם אותה. אין חקר ללב הנערים, וביחוד ללב הנערים האוהבים…

– אבל כלום הרגשת באיזה יחס מיֻחד שביניהם… באיזה יחס דומה לזה של… של אהבת בחור ובחורה?… היש, לפי דעתך, לחשוש, שנאמרו ביניהם דברים… דברים שאין לחזור מהם… הבטחות, שבועות, כנהוג?…

– אתה תמים הנך, תּוֹדִי! וכי מי יגלה לאמו דבר?

תיאודור רַאט שקע במחשבות.

– מהנ… – נהם בחטמו, בהניחו את חֻדו של הפֶּנסנֶה על־גבי שפתיו, כדרכו בחשבו על איזו קומבינַציה חדשה. אשתו זרקה בו מבט בוחן ושואל. ובחשבה, שהבינה למחשבותיו, אמרה כעין תשובה עליהן:

– פּוֹל הוא עדַין ילד גמור – וקשה היה להבין, אם אמרה את זאת לזכות או לחובה.

הזקן, שלא רצה להכניס את אשתו בסוד מחשבותיו, עשה את עצמו כלא מבין לכַונתה, ואמר:

– ילדים החושבים את עצמם לחכמים ונבונים מן הגדולים לא יחכמו לעולם ולא יהיו לאנשים! עם פּוֹל אי־אפשר אפילו לדַבר. מיד הוא מתחיל מתוַכח… את זאת למד שם, מן החברה שלו… והריהו בא בפרַזיולוגיה שלו, שאין להבין בה כלום. אולם עם מוריץ החלטתי סוף סוף לדבר! סוף סוף רוצה אני לאמר לו!

– מה אתה רוצה לאמר לו? – שאלה האם בקצת פחד.

– מה שנחוץ! דברים כבושים! הצעיר הזה בחר לו אֹרח־חיים, שאינו מוצא חן בעיני כלל וכלל. מה הוא עושה? במה הוא מבלה את כל הימים? אינטריגות אויליות עם נשים מן הdemi־monde, התנגשויות והתנגחויות תמידיות עם אופיצרים, שִׁכרוּת, קלפים… – תנועת־יד באויר מלאה את החֹסר שברשימת־מעשים זו – אתמול הביאו לי שוב שטרות לשלם בעבורו: חמשה ועשרים אלף מַרק…

– חביבי! השאלת את עצמך, אם מכסת־הכסף שקצבת לו מספיקה לו די־צרכו? אל־נא תשכח את מקומו בחברה. שם בלי כסף אי־אפשר לו לשאת בגאוה את כבוד שמֵנו. למעלותיו, ליָשרו, ללבו הטוב לא ישימו לב. אל־נא תשכח, שהוא ביחוד צריך לשלם בעד הכל יקר מאד, לוֹ ביחוד קשה לשמור על עמדתו בחברה, שעלתה לנו בקֹשי כזה, מפני ששם הוא רק מוריץ רַאט… ההבנת?

– "רק מוריץ ראט!… הרי זה מפני שאין לו האַמבִּיציה של משפחת ראט!… כאשר בא אבי עם עשרים וחמשת הפועלים שלו לפתוח בעירת־מולדתי את בית־החרֹשת שלו, מאנו סוחרי המקום לקבלו אל אגודתם. הוא היה “רק היהודי ראט”. אבל היהודי ראט אינו מאן־דהוא… הוא לא נואש ורוחו לא נפלה עליו. הוא רק הפשיל את שרווּליו, ירק הצדה ואמר: “אוי להם!…” והחל לעבוד. עבד ועבד, עד שהיה לאזרח נכבד ולראש העיר נ.; הפבריקה שלו עלתה כפורחת, בשעה שאֵלה, שמאנו קֹדם לקבלו אל אגודתם, הֻכרחו לעשות ליקוידציה אחד אחד, מקֹצר יכֹלת להתחרות עם היהודי ראט… ככה עושים בני רַאט! אין להם דרך אחרת, ועל כל שאלה ונגישה אין להם תשובה אחרת בלתי אם העבודה!

הגברת רַאט לא אהבה לשמוע כל פעם, בהָחל בעלה לזכור את עבָרו ואת תולדות משפחתו. היא חשבה לו את זה לכסילות, או לכל־הפחות לתמימות וחסרון טקט מעשי. הגברת רַאט נִשׂאה ליועץ־הסתרים הד"ר תיאודור ראט, ואינה רוצה לדעת מאיזה יהודי עני, ששמו הוא סתם “תודרוס ראט”. הרי זה היה אדם אחר, שאינו מעַנין אותה. תארי־הכבוד וסמני־ההצטינות שיש לבעלה היו בעיניה רק לנקודות־מוצא, שמהן והלאה נשׂאה עיניה אל שלבי החברה העליונה. בהזכיר בעלה את עברו החָשֹׂך היה כמזכיר עון; בלבה היה מגור, אולי יהיה העבר הזה לפוקה ולמכשול בדרכה אל השלבים העליונים…

היא עשתה בכתפיה תנועה עצבנית ואמרה:

– הלא אתה יודע את השקפתי על זה… יש דברים, שגם העבודה והחריצות לא תוֹעַלנה…

האדון רַאט הבין לכונתה, כשם שהבין פרושה של הדגשת המלה “ביחוד” בדברי אשתו. היא מתכַּונת לדת היהודית, שהיתה לה ולבנה “עקב אחילס”. לצערה, התעקש האב במשפטו הקדום ואינו רוצה להסכים, שבנו ימיר את דתו. היא חשבה: אם אין אתה מרשה לו להשתחרר מהסבל הזה המעיק והמפריע, שַׁלם לו לפחות את כל ההוצאות הדרושות לחיי מי שנושא בו… אבל האדון ראט עשה את עצמו כאינו מבין. תמיד היה משתמט מהוכוח אי־הנעים על השאלה הזאת.

– בכסף, שהוא מקבל מקֻפתי מדי חדש בחדשו, חָיִינו בבית־אבא משפחה שלמה במשך שנה! ויותר שאני מוסיף לו על כסף־חדשו, יותר הוא מרבה להשתקע בחובות. הוא חושב בודאי, שהמַרקים צומחים כסלק בשדה. גם אוצרות קרֶסוס לא יספיקו לזמן רב, באֹפן כזה. בבית הרַאטים היתה המסורה לחשׂוֹך, ולקמץ. מה שמוריץ עושה הוא נגד מסורת הבית. לא. אין זה מבני ראט, מן המטבע העתיק והאמתּי של משפחתנו, טוב שאני משלם את שטרותיו. אבל אחרי מותי, כשלא יהיה כבר זקוק לאבא שוטה וקמצן ויוכל לצוות לגזבר ביד רחבה – מה יהיה אז לכל עמלי בחיים?…

– תּוֹדי! חושבת אני, שלא עתה היא שעת־הכֹּשר לדבר עמו! עתה כשֶׁ…

הזקן לא שמע לדבריה. כלו היה תחת שלטון מחשבה אחת, שחטטה במוחו זה־כבר ולא הרפתה ממנו.

– כשהייתי בן חמש־עשרה כבר חדלתי מבַּקר בית־הספר. אבי, זכרו לברכה, אמר לי: “אני זקן וכֹחות נעורי עזבוני. צריך אתה להתכונן לקחת את מקומי בשעת הצֹרך”. בהגיעי לשנות פּוֹל, עדַיִן הייתי עומד בתוך שורת פועלינו בשרווּלים מֻפשלים ובידים מלֻכלכות בצבע. רגש־בושה לא נתנַני לבלות את זמני בדברים של מה־בכך בשעה שידעתי, שבבית־החרֹשת יש מקום פנוי בשבילי… יֶס! יֶס!… וכעת נעים יותר לחתום על שטרות, להיות צפוי לקצבת הגזבר, לאכול לחם, מבלי דעת מאין לחם זה בא… זמנים באו, יֶס! יֶס!… בשעת כעסו והתרגשותו היה נזכר פתאֹם ב“יֶס” האמריקאי שלו.

– שמע־נא, תּוֹדי! כשאתה מתחיל מדבר ככה, קשה לי להבינך. שוב בית־אבא שלך ושוב נעוריך שם… הרי לא תרצה, שמוריץ יפשיל את שרווּליו ויהיה לפועל!… אתה בעצמך אומר, שאביך, זכרו לברכה, בתחִלת בואו לעירתכם; היה רק “היהודי ראט”, ואתה ראֵה, הנך יועץ־סתרים, תמונת הקיסר נִתּנה לך מתנה ממנו בחתימת־ידו, הקיסר מופיע לחגיגת יובל בית־החרשׁת, מוריץ הוא קצין בצבא הגרמני. צריך להבין את המצב ולא להשיב את הזמן אחורנית… אבל רצוני לבקשך, תוֹדי, הנח הפעם לבחור המסכן שלנו. אין אנו יודעים, מה ילד יום מחר ומה מחכה לו בכלל… – היא הוציאה מחגָרתה מטפחת־בַטיסט קטנה והגישה אל עיניה. פני הזקן עֻרפלו עוד יותר וגבותיו הצפופות האפילו על עיניו המוּרדות…

אחרי רגעים אחדים הוסיפה:

– ובימים האחרונים הלא היתה לו עגמת־נפש כל־כך רבה!

הגברת רַאט רמזה למקרה לא־נעים, שקרה לבנם ושהרגיז מאד גם את הזקנים: בקלוב הקצינים, שמוריץ היה שם היהודי היחידי, היתה חגיגה גדולה, שהשתתפו בה גם מחצר הקיסר. אל החגיגה הזאת הֻזמנו חברים על־פי כרטיסים מיֻחדים. מוריץ רַאט קבל את כרטיסו רק למחרת יום־החגיגה יחד עם מכתב, שבו התנצל ועד־הקלוב, שעל־פי טעות מִשׂרדית לא המציאו לו את כרטיסו בזמנו… בחיי הצעיר רַאט לא היתה זאת הפגיעה הראשונה. על כל עלבון ועלבון היה נקרם גלד השִׁכחה, אבל כל עלבון חדש היה קורע את הגלד ופצע האהבה העצמית היה מכאיב יותר וזב דם…

נכנס אל הטרקלין צעיר כבן תשע־עשרה, בעל גוף רזֶה, אבל זקוף ובריא, שעבודת ההתעמלות נִכּרה בו. פניו היו משֻׂדָּדים בשׂרטות־חרב כפני אחד הסטודנטים הגרמנים. בכלל היו דומים לפני הגברת רַאט: רזים וגרומים. סנטרו הבולט ביותר הפיק מרץ, וחריץ הקמט העמֹק בקרן־זוית של הפה הוסיף להם הבעת מרי, מרירות ועֹז־נפש. זה היה פּוֹל.

פּוֹל היה מאותם הצעירים, שמטבעם נפשם סולדת מכל דבר שקר וזיוף. אהבתם את האמת אינה מתוך איזו הכרה מוסרית, כי־אם מתוך רגש ער ומפֻתּח של גאוה פנימית. עוד בשבתו על ספסל הגמנסיה היה ל־enfant terrible של הוריו ומוריו. תמיד היו לו חִכּוכים והתנגשויות עם מוריו ועם חבריו, על שהיו מזכירים לו שלא־לצֹרך את גזעו. באוניברסיטה הרגיש ביתר כאב, שמוצאו הגזעי הוא בבחינת איזה מום משפחתי, הנותן רשות לאחרים להתקלס בו. אצל מוריץ אחיו הגדול, היה רשׁם העלבון עובר דרך המרכזים המעכבים של המחשבה והחשבון. מה שאין כן אצל פּוֹל. אפיו הרַגָּש והאֶכּספַּנְסיבי של זה גרם לו, שלכל רשׁם חיצוני תוָלד אצלו ריאקציה עזה וסוערת. נפשו הגאה התלבטה במעגל־קסמים של סתירות וזיופים. סתירות וזיופים בחברה, סתירות וזיופים באוניברסיטה, בבית… מצד אחד היו משבחים את כשרונם וחריצותם של בני בית רַאט, שהעשירו בחריצותם אחת מנפות גרמניה, ומצד שני לא אבו סלוח להם את מוצאם היהודי; מצד אחד היתה היהדות זרה ובלתי־מובנה לפוֹל, ומצד שני היה מֻכרח להרימה על נס ולדגול בה, מבלי דעתה, על שום שנהגו בו לפעמים קלות־ראש בגללה… את בית־אביו לא אהב. דבר־מה היה בחיי הבית הזה, דבר־מה יסודי, שהיה עושה עליו רשׁם של זיוף ורקבון. הוא סבל בנפשו מזה. אבותיו אמרו עליו, שהוא יהיר ועז־פנים… איזה קסם היה מושך אותו, לעֻמת זה, אל בית דודו עם דומיתו הרצינית, עם רהיטיו העתיקים, עם החתול, עם הדוד וּספורי הדודה ואגדותיה, עם מתילדה, מתילדה החביבה, המתוקה, מתילדה הילדה בתֻמה ובהזיותיה… קסם השלמות והאמת, שכל־כך העריץ ושכל־כך חסרו סביבו, עשה לו בית הדוד חביב ויקר…

– שלום, אמא! שלום, אבא! – קרא הצעיר בנשקו בתחלה את יד אמו ואחר כך את יד אביו.

פתאם הרגיש בפני אבותיו שהם טרודים־עצובים, ובעיני האם עקבות דמעות.

– מה זה, אמא?

– זה עתה דברנו על־אודותיכם, פּוֹל.

– הקָרה שוב איזה ענין ביש למוריץ?

צחקה האם.

– איזה תמים! וכי בטוח אתה, פול, שאתה אינך יכול לגרום כל צער להוריך?

– אני? אני מקוה, שלא עשיתי שום דבר לא־נעים לכם, ש…

– חלילה, שום מעשה רע! אבל בכלל… אֹרח החיים, שבחרת לך, ואֹפן דעותיך אינם לפי רוחנו וגם אינם מתאימים למצבנו.

פול נשא עיניו אל הספון, פרש בכפיו, כמי שאומר: “לצערי אין לזה כל תקנה”… בפנותו אל אביו, הצליף מבט כלפי ערֵמת העתונים וקרא:

– ומה? המנֻוָּלים ישיגו סוף־סוף את שלהם וממלחמה לא נִמָלט, כנראה! ועוד תראו, שעוד הם יהיו הנעלבים, כביכול! שעוד הם יהיו, כביכול, קרבן “ההתנפלות אי־הצודקת” ו“נכלי מזמות רשע”… ובמצח אשה זונה יקראו לאמהות להקריב את פרי בטנן על מזבח המולדת הקדושה…

סנטרה של הגברת ראט רעד קצת ורגעים אחדים לא סלקה את מטפחתה מעל־גבי עיניה.

– אמא חביבה! – אמר לה הבן – אַל דאגה! אדרבא, מוריץ יהיה מאֻשר בהזדמנות זו להצטין ולקשט את חזהו באיזה כוכב, צלב או צעצוע אחר…

הדברים האלה נתנו בלב הזקן חשד ביחס לפוֹל גופו.

– אני מקוה, פול, שגם אתה תמלא את חובתך למולדת, אם יהיה צֹרך בך…

– עדַין לא חשבתי על זאת, אבא! עוד חזון למועד. אם אמצא, שזאת היא חובתי, אמלאֶנה באמונה ובכבוד, מובן מאליו, עד כמה שזה יהיה נחוץ לי בתור יהודי. לא יותר…

– שוב אתה ביהדותך!… – קרא האב בכעס לא־נסתר. הרכיב באצבעות רועדות את הפֶּנסנֶה שלו על חטמו והתכונן כנראה לנאום־מוסר ארֹך: – שמע!… – אך מיד התחרט בו, הסיר שוב את הפֶּנסנֶה מעל חטמו, עשה תנועת־בטול באויר, שלב שוב את ידיו על כרסו באנחת־יאוש וקרא:

– אח! שטויות! דברי ילדות!…

ואחר שעה קלה הוסיף:

– במקום להתוַכח אתך הייתי דן בפולסין דנורא את מוריכם־לדברי־הימים על שעשו את מלאכתם רמיה… הנה קח, למשל, אותי, אותנו… בסוף המאה הי“ח בא לברלין יחד עם משפחות יהודיות אחדות, שעברו הנה מוינה, גם חיט מסכן אחד, חַיָּט עלוב, שהיה חוזר על פתחי חנונים והיה מטליא את מכנסיהם, בעד אכילה ושתיה ובעד הרשות להתחמם אצל הכירַיִם שלהם. בנו של החיט הזה היה כבר מחזר על הפתחים וחבילות ארג ממינים שונים על גבו הכפוף. פרחחי הרחוב יִדּוּ בו אבנים, בראותם את החטֹטרת הגבוהה שלו, שִׁסּו בו כלבים, צעקו: “מוֹישל, מַךְ מוֹרֶס!” ההיה יכול עלוב זה לראות אפילו בחלום, שבחדר־עבודתו של אחד מנִיניו תהיה תלויה תמונת הקיסר, שנִתּנה לו מתנה בכּתבת הידועה לך, הכתובה בעצם ידו יר”ה?"…

בדבר הזקן על החיט ועל הרוכל העניים, עברה עוית אי־רצון על פני הגברת ראט. לבסוף לא התאפקה וקראה:

– למה לך, תּוֹדי, לספר בפני הילדים את הזכרונות אי־המענינים האלה? איני מאמינה, שזכרונות אלה יכולים לרומם בהם את הכרת ערך עצמם…

פול, שידע את חֻלשת אמו, לא יכֹל להסתיר חיוך קל על פניו. הזקן קרא אליה:

– אבל אסור לו לדור הצעיר לשכֹח, מאין בא ולאן הוא הולך. אנו מחֻיָּבים להכיר טובה למדינה, שבצִלהּ אנו חוסים…

– אה, חסות זו!… – העיר הבן – זה הוא הדבר, אבא, שקצה נפשי להיות “שוּצְיוּדֶה”! אני שואל את עצמי, אם לא שלמנו רבית־דרבית בעד “חסות” זו… והם, אבא, הם? כלום הם פטורים מהכרת־טובה לנו בעד “עבודתנו החרוצה והמועילה למולדת” (רמז לכתֹבת הקיסר על תמונתו)?… וגם לך, אמא, אין מקום להצטער ביותר על שפל יחוסנו. נִינוֹ של אותו “מוֹישל” עלוב ונרדף אינו נופל ביחוסו מנִינהּ של אותה חיה טֶבְטוֹנית, אצילה, מזֹהמה, שִׁכּוֹרה, מנאפת וצמאת־דם, שהיתה רומסת אותו, את זקֵני מוֹישל"…

נכנס מוריץ. אדם צעיר כבן עשרים וחמש, גבה־קומה, עגֹל בגופו ובפניו, קצת שָׁמֵן, אבל רחב־כתפים וחסֹן, עמדתו והלוכו של שר־צבא טוב־לב ומחֻסר־מרץ. מבטו של אדם חשדן ומהיר להעלב. מיד אחריו, הופיע גם בכרך. הזקן ישב עוד שעה קלה והסתלק בחשאי מן הטרקלין, מבלי שהרגישו בו, מתוך נהימת דברים, שאיש לא שמע אותם.

הגברת רַאט הושיבה את בנה בכורה על־ידה ושלחה אליו מדי פעם בפעם מבטי־לטיפה מיֻחדים, רוֵי חסד ורחמי־אם, כאלו היה חולה. בלבה כבר החלה הפְּרידה ממי שעתיד ללכת להִקּטל. חששה מאד, שמא יתחילו לדבר בפניו על־אודות המלחמה, לכן מהרה ושאלה את בכרך לדעתו על הרומן החדש של פוֹל בּוּרגֶ’ה. היא העריצה מאד את הספרות הצרפתית, וביחוד את הסופר הזה, שכתב הרבה מאד על מַרקיזות, נסיכות, אצילות וסתם עשירות, האוהבות, הבוגדות בבעליהן או במאהביהן, העוגבות והסובלות.

– וכי לא נכון הוא, אדון בכרך, שבתקופתנו בוּרגֶ’ה הוא הידען הגדול ביותר של נשמת האשה? – ובדברה מצמצה בעיניה קצרות־הראות, הקריבה אליהן את הבּינוֹקל שלה, כרוצה לראות על פניו את הרשׁם, שעשו עליו דבריה.

בכרך חדל זה־כבר מקרוא את המסַפר הזה. אין זאת פסיכולוגיה, מה שהוא כותב, כי־אם פסֵידו־פסיכולוגיה. הוא שׂם כביכול על אפו משקפים של פרופסור, מחטט בנפש האשה, מפרקה, מפרידה, מנתחה, ולאחרונה הוא מעלה איזו נוסחה בלה, משוחה בששר חדש. הנוֹרוֵיגים, למשל, רמזו על אפָקים חדשים בנפש האשה, והרמיזות של איזה איבסן או של איזה הַמסון מרחיבות את תפיסת החיים, מעשירות את החיים בגוָנים חדשים. וכי האירה הפסיכולוגיה של המספרים הצרפתים אף פִּנה חדשה אחת בנפש האדם? וכי נתנה מבט חדש על האשה?… בכלל יש איזה קו צרפתי־ספֵּציפי בפסיכולוגיה של חדר־המשכב". דומה שהצרפתים אינם כותבים בעד הקוראים סתם, כי־אם בעד נשי־החן, שהם פוגשים בטרקלינים ושחשוב מאד בעיניהם להפיק רצון מהן…

– חא־חא־חא! איזה מבקר קשה. יאמר־נא לי את האמת, אדוני, את מי הוא שונא יותר: את הצרפתים או את הנשים?

מתוך שיחה ופטפוט היתה הגברת רַאט מתעוררת ומתלהבת על נקלה, ולפניה אי־היפים היה מתוַסף איזה קו־חיים, שהיה מיַפּם.

– למה את הצרפתים דוקא? – השיב בכרך – שונא אני את הגברים, שרוצים להיות פחות ממה שהם ומקלקלים על־ידי כך את יצירותיהם; ושונא אני את הנשים, הרוצות להיות יותר ממה שהן ומקלקלות על־ידי־כך את הגברים.

– merci bien!. אין זה מחניף ביותר. כלום אין הוא מוצא, שהאשה ערכה מתעלה יותר בהיותה מושלת?

– כן. אבל ערך הגבר מתעלה עוד יותר, בהשתחררו מממשלה זו…

הגברת רַאט אִיְמה עליו באצבעה על חֻצפּתו, ובעיניה הממֻצמצות הצליפה לעבר פניו מבט מהיר וחודר. זה היה אחד מאותם מבטי־הגנבה המהירים, שהגברת ראט היתה רגילה לשלחם לגברים, בשׂוחחה עמהם בטרקלינה. מבטים שכאלו היו כביכול רומזים לאיש־שׂיחהּ על איזה ענין שבצנעה, שאינו נִתּן להאמר ושחשוב הרבה יותר מהנאמר. לאמִתּו של דבר לא היא גופה ולא איש־שׂיחתהּ לא ידעו פֵרושה של הבטת־רמז מגָרה זו…

פּוֹל ישב שקוע עמֹק בנקליטו מבלי זוע ומבלי הוציא אף קול הברה מפיו. הוא שתק והצטער מאד על שתיקתו. הוא פחד, שמא על־ידה יגָלה סודו ברבים. סוד גדול היה בלבו, סוד, שכמעט לא גלה אותו עדַין לו לעצמו… חלום בלי פתרונים… בשבתו עצום־עינים ראה את פני כרמלית לפניו, בהשתתק הקולות מסביבו – שמע את קולה… בתחלה כאלו נפחד מהחזות הזאת, שדבקה בו, ובקש לסלקה, להבריחה, אבל אחר־כך ראה, שהדבר חזק ממנו… בשעת השעור, כשכרמלית יושבת ממולו אל שלחן אחד או על־ידו, נוגעת בו שלא במתכַּון, מסתכלת בפניו ומתחקה אחרי תנועות שפתיו בדַבּרו, אז כאלו אין הוא רואה אותה כדבעי. הרי זה מתחיל רק אחרי שהיא עוזבת אותו, רק כשהיא משאירה אחריה ריח־בשמים דק בלבד, בת־קול ודמות בלבד… לכל מקום שילך – אל התיאטרון, אל הקרקוס, אל בית־הקהוה – שם יסַכּן את עצמו לראותה מרחוק, בלויתו של הציוני מרגלין, או של הפסל זינר. רק בטרקלינהּ של אמא, פה בפנה זו, מצא לו מסתור ממנה… הוא לא התאהב! הוא יודע, מה זאת אהבה. קרא הרבה ושמע הרבה על האהבה. לא! ברור, שאין זו אהבה. אם תמות, או תסע – הוא לא יתגעגע. אדרבא, כמדֻמה, שיהיה מרֻצה… אולם כל זמן שהיא פה, בקרבתו, היא כל־כך מענינת, היא חדשה לגמרי… בשעה שהיא מדברת על ארץ־ישראל, על היהודים, על החיים שם במושבות, דבריה נראים פשוטים ושכיחים כל־כך, ידועים כל־כך, כמעט בַּנַליים. אך בשעה שאתה נזכר בהם, הדברים נעשים אחרים, הם מקבלים אז תֹּכן אחר, צלצול אחר, עמֹק יותר. דִבּוּרה הוא חותך, חודר, עז; ממש כמו פניה: כשהם לעצמם, בשעה שאתה מתבונן אליהם מקרוב, הם משוֹלָלִים כל חן מיֻחד; עורם הגס, צבעם השחור, השפה העליונה עם הפקס, המגלה לא לצֹרך את השִׁנים, – כל זה הוא לפעמים גם בלתי־יפה. אבל כשהפנים האלה רחוקים ממך ואתה מתבונן אליהם בעינים עצומות, – איזה חן מיֻחד, בלתי־שכיח יצוק עליהם!…

הדברים, ששמע פה, הרגיזו אותו. כל שאין לו מגע ישר עם מה שתוסס בקרבו נראה לו כל־כך תפל, כל־כך ריק. “איזה פטפוט! איזו שטות!” דִבּר אל נפשו, בשמעו את דברי בכרך. כלום אין האדם הזה מרגיש, שדבר־מה חשוב מאד נוסף למשקלו, דוקא בשעה שהוא נותן את צוארו בעֻלהּ של אשה בחירה? כלום אין אדם מתחיל ללכת קוממיות, דוקא כשהוא מקבל מלכותה של האשה?… מרֻגז, מבלי לדעת על־שום־מה, הרגיש פתאֹם בצֹרך לאמר איזה דבר, לסתור את הפרדוכסים, שנאמרו כאן בטון בטוח כזה, ואמר, שאת בורגֶ’ה מעריצים בצרפת ביחוד בעד דעותיו הלאֻמיות והדתיות. וכי הכל כותבים שׁם בעבור הנשים לבד? Pégny וחבורתו? הרי כלם מלאים רגש דתי עמֹק…

– הקטוליציסמוס בצרפת הוא דת של נשים… ואשר ללאֻמיות, כלום יש דבר יותר משעמם מהלאֻמיות שבספרות… פילוסופיה של דיוֹגֶנֶס בתוך חביתו… – השיב בכרך, והמתין לרֶפליקה נלהבה מאת פּוֹל.

– חזיז ורעם: השוביניסמוס הצרפתי! – קרא אף מוריץ בסמכו את ערפו השמן על צוארונו הקשה – אין דבר יותר מעורר חמלה וצחוק, יותר מצֻמצם ממנו. הלא זה ידוע!… – כמו כל אדם שתקן וחשדן, היה הדבור קשה עליו, וכשהיה מחליט לאמר איזה דבר, היו דבריו פורצים מתוך פיו פתאם “בחזיז ורעם” וברעש, כפקָק זה שנחלץ מבקבוק־שֵׁכר.

הוא אמר את זאת, יען כי חשד בפול, שיש לו איזה סימפַּטיה אל השוביניסמוס הצרפתי. בכלל חשד באחיו, בגלל דעותיו הליברַליות ביותר או השמאליות, שהוא בעד כל דבר המתנגד לגרמניה. שני האחים לא התקוטטו, רק לעתים רחוקות היו מביעים איש לרעהו את דעותיהם דרך־אגב, לא על־מנת להוכיח. הם היו נפגשים לפני שלחן־המשפחה או בטרקלינה של אמם כשני אנשים זרים, שלא מצאו חן איש בעיני רעהו: אצל הגדול היה רגש של בוז והתמרמרות כלפי אחיו הצעיר, ואצל זה – יחס של לעג ובִטול אל אחיו הגדול. ושניהם היו נזהרים מהביע את רגשותיהם. רק לפעמים היו הרגשות האלה מתבטאים באֹפן בלתי־ישר, תוך־כדי־שיחה כללית בחוג־המשפחה…

פול הרגיש גם בדברי בכרך גם בדברי אחיו, שנאמרו רק על־מנת לקנתרו. הוא היה במצב־נפש כזה, שחָשד וראה בכֹּל כּונה רעה… ונשׁתתק שוב, כדי שלא להכנס לתוך שיחה ארֻכּה, שהיתה כעת למעלה מכֹּחותיו.

– חזיז ורעם, הרי זה ידוע… – החל מוריץ. שמצא לנחוץ שוב לדַבּר בראותו, שדבריו הראשונים לא עשו כל רשׁם על השומעים. – עַם הצרפתים מתנַונה והולך, כך… יש לו, אמנם, ברק חיצוני, נֹפת־צופים של חן ונמוס. ידוע, שכל זה זיוף, כך, זיוף… חזיז ורעם, ידוע, שלצרפתי אין היֹשר והתגלות־הלב הנאמנה של הגרמני. האשה הצרפתית, למשל… למשל… היא, חזיז ורעם, מוצאת חן בחיצוניותה, בדבורה, בטעמהּ יותר מן האשה האשכנזית, חזיז ורעם… אבל האשה האשכנזית היא בריאה, אינה משקרת. הצרפתית, חזיז ורעם, אחרי שרדפת אחריה שנה שלמה כפרחח, כפרחח ממש, חזיז ורעם, אחרי שעשית הכל, בכדי להשיגה, הוצֵאת לשם זה סכומים גדולים, חזיז ורעם, על מתנות ועוד… והנה לבסוף… כשאתה זוכה כבר, חזיז ורעם, להתיחד עמה באיזה מלון מזֹהם וחשוד באחד הפרוָרים, אתה רואה והנה השׂערות… נֵזר השׂערות, חזיז ורעם, שהוציא אותך מדעתך, מונח בכל תפארת מלכותו על השלחן… הנה טור־השִׁנים עובר מתוך הפה לתוך כוס־מים שאצל המטה… אחרי חליצת הנעלים מתנמך הגוף, כאלו כרתו את ראשו… מסתלקים ונעלמים אֶה אֶה… עוד דברים רבים… חזיז ורעם… וכל הגויה עצמה… בררר! חֻרבּה!… טוּף! לעזאזל!..

– נראה, שהיה לך נסיון מר, מחמדי! קראה לו האם בנדנוד־ראש ומתוך קריצת־עין כלפי בכרך. הכל פרצו בצחוק.

ומוריץ התלהב כבר. הצחוק הזה עוררוֹ עוד יותר. קם ממקומו והחל לחזור על כל הדברים, ששמע בחוגי חבריו השוביניסטים הגרמניים ושקרא בעתוניהם על הצרפתים. החל לחקות את החַיָּל הצרפתי “החלש והפחדן”, בלכתו בתהלוכת־המַרש, ועשה תנועות מצחיקות ברגליו ובזרועותיו, כאדם מרֻשל כביכול בהליכתו או שִׁכּור במקצת ומתנודד מיינו. הגברת רַאט ובכרך צחקו בקול ובכל לב, מפני שגופו הגדול של מוריץ היה מצחיק מאד, בעשותו עויות ותנועות בלתי־זריזות ודֻבּיות…

בעודנו עומד באמצע האולם ומתנודד ומתעקם באבריו, נכנסה אל הטרקלין בצעדים חרישים מתּילדה רַאט. זאת היתה עלמה צעירה, בת תשע־עשרה, כֻּלה אומרת רעננות פורחת ומבֻשׂמה. איזה זֹהר הַרמוני נאצל מגויתה המפֻתחה, מקויה ובליטותיה. לוית רעננות שאננה היתה גם לשרטוטי פניה, הבולטים קצת יותר מדי, מנֹגהּ זהַב־שערותיה… אבל מעיניה זלף אור של רצינות, כמעט של עצבות רחוקה ומעֻלפה, שנתן לכל יפיה איזה טעם של חריפות… היא נכנסה חרישית בהלוכהּ האטי, המפקפק כביכול, כאלו יש מה לקוות מכל פסיעה ופסיעה, שתעשה לפָנים… לכאורה שום דבר לא נתחדש בטרקלין עם כניסתה. הכל נשארו יושבים על מקומותיהם. מוריץ נתבלבל כבר־בי־רב, שראוהו בשעת תקלתו, ומהר לתפוש את מקומו בדממה. ואף־על־פי־כן חש כל אחד ואחד, שאיזה שנוי חל פתאֹם בטרקלין… הנטיה האנַליטית לא עמדה לו לבכרך להשתחרר מההרגשה המוזרה, שהיתה לו בחברת הצעירה הזאת. זאת היתה מעין הרגשת התבטלות כלפי הנעלה… הוא הכיר בהרגשה זו, והיא לא היתה לו בלתי־נעימה כלל וכלל. בכרך חשב, שאִלו היה באיזה מקום שהוא פלחן־מסתורין של יפי־הנַקבוּת הרענן, כי אז היה בודאי מתגלם משהו מן הריבה הצהבהבה הזאת בסמל המסתורין… פוֹל, בראותו אותה, הרים את ראשו ויִשֵּׁר גבו. לו היה הרגש, כאלו עבר פתאם ממקום צר, אפל וסתום, לחדר גדול מרֻוָח ומוּאר… הוא שמח מאד לראותה. לה אפשר לספר!… – הבהבה מחשבת־אֹשר במוחו. לספר למי־שהוא על זה שמציק לו – איזה אֹשר! לא על־מנת לשמוע איזו עצה, כי־אם יותר על־מנת לשמוע את קולו גופו בדברו על זה… והוא חבל תחבולות, שישארו שניהם לבדם מרֻחקים באיזו פנה, בטרקלין הזה… מוריץ שם על פניו מסוה זועם, כמעט של כעס. בת־דודו אמנם מצאה חן בעיניו. הוא יודע, שאביו היה מרֻצה מאד, אלו יָכֹל גם לקשרם יחד. אבל קשר זה אינו נכנס בתכנית־החיים שלו, באותה התכנית, שחברה לאט לאט, כמעט שלא־מדעת, במשך כל אותן השנים, שאישיותו בגרה, עֻצבה וקִבּלה פרצוף. נוסף לזה, הוא ידע גם את זאת, שלריבה זו יש איזו קִרבה נפשית אל אחיו, הם חברים מילדותם. וזה מספיק לדחותו ממנה… קשה עליו חברת הצעירה היפהפיה הזאת, ומיד בראותו אותה, הוא מתחיל מתנפח והשתיקה באה עליו…

למראה העלמה פרצה קריאת־שמחה גם מפי הגברת רַאט (אמת, קריאה זו היתה פורצת מפיה למראה כל אורח, שהיה נכנס אל טרקלינה). היא רמזה לה לגשת אליה ולשבת על־ידה, ולספר לה מהבית, משלום אבא ואמא, ומעשי “קיטי”… הרי זה היה מעין מנהג וטֶקֶס. מיום ששני האחים, הפרופסור והפבריקנט, חדלו מהפגש ומדבר איש אל רעהו, והדבר היה לפני הרבה־הרבה שנים, היתה מתּילדה עוד מילדותה החוליה המאחדת את שני הבתים האלה. מדי פעם בפעם בבואה, היו מציעים לפניה אותן השאלות והיא היתה עונה אותן התשובות הסְטֵירֵיאוֹטִפִּיוֹת, וכפזמון שגור על־פה החלה הצעירה גם עתה מספרת בטון חסר־חיים, שאבא הוא, תודה לאל, בריא; בלילה הוא משתעל; ואמא בשלה בשבילו טֵה מעלי־תרזה להקל על חזהו… אמא גם־כן בקו הבריאות והשלום. היא סורגת כסיות־צמר לימי החֹרף בשביל אבא… הלא אבא אינו משתמש אלא בכסיות מעשה־ידי אמא… וקיטי… לקיטי קרה מקרה לא־נעים מאד. הוא נכנס אל חדר־הבשול של השכנה וחטף מעל השלחן את הדג, שהכינו להגיש אל ארוחת הצהרים. ראתה זאת המשרתת וכותה אותו ברותחין. כל היום נשמעה יללת־המיַאוּ של המסכן. אמא שמה לו איזו אבקה על גבו ויללתו חדלה. אבל מאז הוא מפחד להכּנס אל השכנה… ומיד, אחרי גמרה לתת הדין־והחשבון הנהוג, אמרה בקול אחר לגמרי:

– כלום לא הפרעתי? בהכנסי ראיתי את מוריץ עושה תרגילי התעמלות…

הכל צחקו. מוריץ התנפח עוד יותר. הגברת ראט בארה לה את הדבר.

– מוריץ מתכונן כבר בודאי להכות את הצרפתים? – שאלה העלמה.

הגברת ראט נבהלה, דחפה במרפקה את הצעירה ולטשה לה בעיניה. הצעירה ראתה, שהפליטה איזו שטות מפיה, אבל לא ידעה שטות זו מהי, ונשתתקה מתוך מבוכה.

– אם יהיה צֹרך, הכּה נכּה! – ענה מוריץ ממקומו.

– אבא אמר היום לאמא, שמלחמה לא תהיה. אבא אמר, שהעולם זקוק יותר לשלום מאשר למלחמה. המלחמה מביאה אסון למנַצחים ולמנֻצחים…

– הפרופסורים יושבים בחדרי־עבודתם ומתנבאים עתידות! אם תהיה מלחמה או לא תהיה – את זאת יודעים רק אנחנו: הפרופסורים יהיו הפעם נביאי־השקר! – קרא מוריץ בטון קשה וחותך, עד שהכל הרגישו באיזו אי־נעימות.

פני מתילדה הסמיקו כֻלם מעלבון. היא נעלבה לא בעד הפרופסורים, כי־אם בעד אביה הנערץ.

– נביאי־השקר – השיבה – אינם אלה, שנבואתם במקרה אינה מתקימת. האמת ומקרי־החיים לא תמיד מתאימים…

כדי לפַצות את הצעירה על צערה, שהכל הרגישו בו, קראו כלם לשמע דבריה: “בּרַווֹ!” ומהרו להסכים עמה. מוריץ נהם דבר־מה בחטמו, שאיש לא שמעוֹ.

הגברת ראט, שחפצה להמנע מִדַּבֵּר על המלחמה המתרחשת ובאה על העולם, וביחוד בפני בנה, השתדלה להסב את השיחה אל ענין אחר. החלו משיחים על חדשות היום. מי־שהוא נגע בשאלת הפֶּסל של זינר, שהעתונות לא חדלה מטפל בה. כלם פנו אל בכרך לשמוע את דעתו על הענין הזה ולדעת מפיו יחסו של זינר גופו אל השאלה, יען כי בעתונים הופיעו בנדון זה אינטרויוּאים סותרים. לבכרך היה לא נעים מאד להודות, שזה זמן רב משתמט זינר מהפגש עמו. ובאי־חשק ענה:

– זינר אינו מתענין לגמרי בכל הרעש, שהקימו במועצת־העיר ובעתונות על־אודות פסלו ועל־אודותיו גופו. הוא נסגר שוב בחדר־עבודתו זה שבועות אחדים. איזה דבר חדש צריך יהיה, כנראה, סוף־סוף להתגלות מחדר־העבודה ההוא. איזה דבר חדש… זאת אומרת, לא חדש לגמרי… יש שמגע יד האמן יכול להפוך כל דבר ישן לחדש לגמרי…

בכרך דִבּר במתכַּון בלשון־רמזים, בטון של אורים־ותֻמים, כדי שלא יפצירו בו.

לא התאפק הפעם מוריץ ושוב חלץ פקק מתוך בקבוק־שכר, באמרו:

– אני פוגש את זינר בחברת צעירה אחת שחורה־שחורה, כאוּד ממש…

– מתי? איפה? – שאל בכרך בבהלה, מאין יכֹלת לכסות על מבוכתו.

פוֹל רעד בתוך נקליטו. עיניו היו פקוחות־פקוחות לרוָחה ומביטות נִכחן.

– אני פוגש אותם לעתים קרובות מאד במקומות שונים. בתיאטרון… אתמול טילו בגרוּנֶוַלד… – ענה במנוחה כמסיח לפי תֻמו.

נכר היה, שהוא רוצה לעקוץ את מי־שהוא, אף כי הביט ישר לפניו. האֵם השתדלה לבלי להפגש במבטי פוֹל וסבלה בנפשה.

– כן, כן. זה נכון! תמיד הוא מטַיל עם אחת, תמיד עם אותה צעירה… – ענה פול בקול חולה. הוא אמר את זה, מפני שהרגיש שאי־אפשר לו לבלי לאמר דבר־מה. שתי כפות־ידיו היו משֻׁלבות מתחת לסנטרו, כאלו תמכו בראשו שלא יפֹּל, אבל האצבעות היו לחלוצות־דחוקות עד למכאוב…

מתילדה קמה ממקומה ונגשה אל פּוֹל, ישבה סמוך אליו ואמרה לו בלחש, שיש לה בקשה אליו: מחרתים יציג רֵינהַרט את “המלך אֵדיפּוֹס”. היא חושקת מאד לראות את ההצגה. הילַוה אותה?

– אה? המלך אֵדיפוס?… ללכת אל הצגה?… טוב, טוב! בודאי ילוה אותה… – ענה בפִזור־רוח, כמתעורר מתוך שֵׁנה.

– מה לך, פול? יש לך איזו דאגה?

– לי? דאגה?… שמעי! למה לא באת אלינו זה ימים אחדים? טוב מאד, שנזכרת היום לבוא…

– מה יש, פול?

– גם אני רוצה מאד ללכת אל הצגת “המלך אֵדיפוס”. טוב שנהיה שם שנינו יחדו.

– איך הם למודיך בעברית? המצליח אתה?

– אה! כן! אני יודע כבר בעברית: “לפרה יש קרנים…”

– אני רואה, שיחד עם השפה מתעשרות אפוא גם ידיעותיך.

– זה נכון. נדמה לי, שאני יודע כעת דבר־מה, שלא ידעתיו קדם… מה דעתך על מורתי?

– כאשר דברו זה־עתה על זינר ועל מַכָּרתו, נזכרתי במורתך. אף היא שחורה, כמו שספרת לי פעם.

– כן. שתיהן דומות מאד… אבל מורתי היא מענינת מאד. היא מספרת הרבה דברים חדשים ומוזרים מהחיים שם, בארץ־ישראל. כמדֻמני, שהיא נעשית יותר יפה ומענינת, בשעה שהיא מדברת על־אודותיה.

– האמנם?

– השמעת את קולה? אתּ תצחקי לי, מתילדה, אבל מוזר מאד הוא הדבר, שתמיד, בהקשיבי את קולה, יש לי הרגשת האדם, שקם בבֹקר השכם, עם שכבת הטל, ומתרחץ במי־הנחל הצוננים, או הרגשת מי שהולך יחף על העשב, הרטֹב מטל־שחרית, בעוד שנץ־החמה מחמם ברֹך את ראשו הגלוי… מעין זה, מעין זה… המבינה את?

– קול מוזר!

– נלך, מתילדה, אל הצגת רֵינהרט! אני מבקשך…

הזוג הצעיר הזה ישב זמן רב והתלחש, ולכאורה איש לא הרגיש בהם. מוריץ ספר לאמו ולבכרך אנֶקדוטות ומהתלות “מפֻלפלות” במקצת, ששמען מפי חברין בקלוב ושהיו להן פנים לכאן ולכאן… אף־על־פי שהמהתלות בצאתן מפי מוריץ היו כנטולות־עֹקץ, היתה האם צוחקת ונותנת מדי פעם בפעם עינים בבכרך כשואלות: “מה אתה אומר לחדוד כזה?” ומתוך כך רומזת לו על ענין אחר לגמרי… בכרך היה שולח מבטים כלפי אותה הפִּנה, ששם דברו בלחש פול ומתילדה. נדמה לו, שהוא מרגיש, מרחוק, בצללים חולפים על פני הצעירה, חולפים ומתחלפים באורות, הללו הולכים והללו באים… ובשעה שצלל באזניו דבורו מחֻסר־הגוָן של מוריץ, חשב משום־מה בלבו על הנעורים בכלל ועל נעוריו בפרט, שעברו זה־כבר, זה־כבר, וחשב גם־כן על חלומות האהבה והאֹשר, שאינם כבר. חשב על כל זה וכיוצא בו מתוך עצבות, בשעה שהיה צוחק ומנענע ראש מתוך פזור־רוח כלפי הגברת ראט…

מתילדה קמה ללכת. פול הלך ללַווֹתה. בפנותם שניהם אל הדלת להעלם מעבר לוילאותיה, התפלא בכרך בראותו, ששניהם הם בני קומה אחת וכמעט הִלוּך אחד להם. מיד הרגיש בכל השעמום שמסביבו, ואחרי רגעים אחדים קם והלך אף הוא.

לבכרך לא היה כל חשק להכנס אל ביתו ולא לשום מקום אחר. טוב היה לטַיל לבדו ברחובות צדדיים שוקטים, ריקים מאדם, שהלילה הרך עם הירח שלו הנסתר באיזו מקום שהוא, מעבר לגגות, מֻרגשים שם יותר. הלילה היה נחמד, כמו אז בצאתו עם ניקה מ“בית־הקהוה המערבי” ובהסתובבו עמה ברחובות. אח, אותו ערב, אותו ערב!… משום מה נזכר בו פתאם עתה. יש פרח שפותח את גביעו רק בלילה. כפרח ההוא פתחה לפניו ניקה בלילה ההוא סגולות־פלאים, שהיו סתומות וחתומות לפניו כל הימים. מאז הכיר יותר את האשה הרכה הזאת. יש שהוא חושב, שניקה אינה צמֵאה, כמו שנראתה לו תמיד. היא היא המבוּע, מבוע־פלאים, נרדם על מי־הפז שלו… אבל השמחה הרַבה אינה עמהם. למה? מה חסר בקשר שביניהם? למה אין בו אֹשר שלם ומלא? יש בו, בקשר זה, איזו צִפִּיה תמידית ונעלמה להסכמה שבלב, יש בו מעין הבטה חששנית לאחור… לצדדין… יש לשניהם עָבַר של נסיון שמפריע…

בערב הזה, בהסתובבו לבדו ברחובות לא־ידועים לו, שאל בכרך את עצמו בפעם הראשונה בחייו: האם לא טעה כל ימיו? אולי האמת היא סוף־סוף לא עם מי שהולך אל האשה, כשם שהולכים אל גזע זר ואויב, שצריך לנצחו ולמשול בו, כי־אם עם מי שבא אל האשה ותפלה יוקדת בפיו: "היי לי אלהים! היי לי מלכה!… והיתה ממשלתך שפוכה עלי כל הימים, כל הימים…

בכרך נדהם בהביטו מסביבו ובראותו, שרגליו הובילוהו, בהסח־הדעת, אל הרחוב ולפני דלת הבית, שבו דר זינר. איך זה בא הנה?.. הרים ראשו למעלה וראה חשׁך בחלונות, רק שתי זכוכיות הבהיקו באור כספי לנֹגה הירֵח. אולם מחלונות חדר־העבודה, מבעד לוילאות מורדים, בקע קו־אור יתום… הוא שם… האם הוא לבדו? אולי אותה עלמה שחורה יושבת אצלו?…

באֹפן אינסטינקטיבי, כמו להיטיב לראות, עבר אל המדרכה שמנגד. בו־ברגע, מן הקיר, שמנגד חלונות זינר, נפרד פתאם צל אדם, שמהר להתרחק. בכרך נפחד קצת בתחלה, ולא הספיק לראות פני האדם. אך בהסתכלו אל גבו של הגוף המתרחק, הבריקה מחשבה במוחו:

– פוֹל ראט…

כאשר נשארה הגברת ראט לבדה עם מוריץ, אמרה לו:

– דבריך על הדוד ישראל לא מצאו חן בעיני, מוריץ! לא היית צריך לאמרם…

– חזיז ורעם! הרי זה מרגיז, כשהאדונים הפרופסורים מתחילים נועצים חטמם בענינים שאינם שלהם. יֵשבו להם על ספריהם, ואת הפוליטיקה יניחו לאחרים…

– אבל בזה הוכחת, מוריץ חביבי, שאתה בעצמך הנך פוליטיקאי רע מאד. הלא אתה יודע, כמה אביך מעריץ וחובב את אָחיו, ולא טוב אפוא, אם יוָדע לו, שפגעת בכבודו, וביחוד לא טוב הדבר עתה. המבין אתה?… הוא כבר מלא חמה עליך גם בלעדי זה, בעד חמשת ועשרים אלף המַרק, שהיה צריך לשלם בעבורך אתמול…

מוריץ קפץ ממקומו כנשוך־נחש:

– אֵיך! הנבל הזה, סימון, חזיז ורעם, הגיש לאבא את השטרות? הלא הבטֵח הבטיח לי לדחות הדבר…

– אבא שִׁלם. כידוע לך, הוא מתמרמר, מחרף – ומשלם עד הפרוטה האחרונה.

– חזיז ורעם! אבל סימון, הנבל הזה! הוא אמר לי בפֵרוש, שיחכה…

– בשם אלהים! הנח לו לסימון שלך. לכשתראהו, תדבר עמו משפטים. כעת יש לפנינו שאלה חשובה אחרת: אבא!… הוא אמר לי, שיש בדעתו לדבר עמך קשות…

מוריץ התהלך בטרקלין אילך ואלך בפסיעות קצובות וכבדות, כצעדי החיל הסואן. צוארו היה אדֹם מהתרגשות.

– חזיז ורעם! טוב אפוא, אני נכון! ידבר עמדי, אם יש ברצונו… אף אני אדבר, אף אני… זה משפיל את כבודי ואיני יכול להרשות יותר כזאת! הוא רוצה, שאהיה כאביו־זקנו, אותו רוכל יהודי מסריח, די! די לי! אם אני מפסיד בקלפים, הריני מחֻיב או לשלם, או לשלח כדור אל מוחי, חזיז ורעם! אני אֹמר לו… אי־אפשר לסבול!… הה, אמא! – קרא בתפשו את ראשו בשתי כפות־ידיו – אִלו היית אך שעה קלה אחת, אך שעה קלה אחת בתוך עורי בשעת מִפקד הטירונים בקסרקטים כשקוראים את הרשימה:

יוֹהַן פוֹל שלִימל… הנסיך זיגפריד פוֹן דֶר הֵהֶא… פרַיהֶר ברון פוֹן פֶנִינְגֶן… וּ… וּ… מוריץ רַאט… חא־חא־חא… מוריץ ראט! חא־חא־חא… איך זה מצלצל, חזיז ורעם!… לעזאזל, השם הזה, חזיז ורעם, כאלו הוא תמיד חדש להם, ומדי פעם בפעם הם מטעימים כל הברה והברה שבו. והקול… אלו שמעת את הקול, שבו קוראים את השם הגא והמצלצל הזה: מוריץ ראט? חא־חא־חא… לא! די! אני, אני אדבר עם אבא ואֹמר לו…

– אנא בטובך, מוריץ! חדל מרוּץ ומהתרגש ככה. ראשי מתחיל הולך סחרחר… כשאתה מתרגש, אתה מרים כשופר קולך, כאלו עמדה לפניך פלוגת חיָלים… שב ונדבר על הענין. מה יש בדעתך לאמר לאביך?

– מה אֹמר? חזיז ורעם! איני יודע עדַין מה, אבל בכל־זאת אֹמר לו…

– אם תגש לדבר עם אבא טרם תדע מה, ברור שתדבר אך שטויות, מוריץ…

– אֹמר לו, שאם לא יסכים לנשׂואַי עם העלמה פון בּילוב, אז… אשלח כדור אל מוחי… דרך אחרת אין…

– שוב לא מחכמה תדבר ככה עם אביך, כמו שלא מחכמה רצה אביך לחרפך עבור מַרקים אחדים… אמָר־נא לי, האם שם, אצל פון בּילוב, אתה בא לפעמים?

משפחת הבַרונים פון בּילוב היתה משפחה צֶ’חית מיֻחסת, שנתרוששה ונתדלדלה במשך הזמן, לרגלי חיי־הוללות של אחדים מראשי־המשפחה. ענף אחד מהמשפחה עבר לגרמניה והתעשר שם. ממנו יצאו דיפלומַטים ופקידי־ממשלה עליונים. הגברת ראט התכַונה בשאלתה לביתה של אלמנה אחת מן המשפחה הזאת, אֵם להרבה בנות בוגרות בלתי־יפות וכֻלן פנויות. מוריץ חזר אחרי הצעירה מהן והגדולה ממנו בעשר שנים. כסף־נדוניה לא היה לה, תחת זה היה לה יחוס, דוד אחד ציר־גרמַניה באחת הבירות הגדולות באירופה ודוד שני, שהתענין בגורל הבית, נשא משרה גבוהה בצבא.

– בודאי אני מבקר אותם בכל יום חמשי בערב. בפעם האחרונה היה שם גם הגנרל בַּרון פון בילוב…

– ומה?

– לא כלום. היה שם… סעדנו יחד אל שלחן אחד…

– ומה?

– לא כלום. חזיז ורעם… היה אָהוּד, צחק לי פעמַים בּדבּרו… ואחר הסעודה יצאנו שנינו אל חדר־העשון. כן, שנינו לבדנו היינו הגברים בחברה ההיא, וגם נתן לי סיגרה. פתאֹם הוא מוציא מכיסו את קופסת הסיגרות ומושיט לי…

– ומה?

– חזיז ורעם! מה את רוצה עוד? דברנו, פטפטנו על דא ועל הא. אגב שיחה, אמר לי, שאנו עומדים, כנראה, לפני מאורעות צבאיים חשובים. תהיינה העלאות במדרגות המשרות והתארים של שרי־הצבא…

– כך אמר לך?…

– חזיז ורעם, כך, אמא! אמר לי…

הפעם קפצה כבר הגברת ראט ממקומה ועברה אחת הנה ואחת הנה בטרקלין, שקועה באי־אלה קומבינַציות. מוריץ ישב, שתק וחכה.

פתאֹם עמדה, נתנה במוריץ עינים בוחנות, ושאלה:

– אם, למשל, תקבל את הנצרות, היַסכים הגנרל פון בּילוב להיות שושבין־הטבילה שלך?

– ודאי, כך אמרה לי בפֵרוש פעם אחת הַבַּרונֶסה פון בּילוב…

– ואתה, בחור שוטה, שתקת ולא ספרת לי את זה?

ושוב החלה לפסוע אילך ואילך בחדר. לפני מוריץ שלה נפתחת דרך־המלך אל כבוד ואל שׂררה. הסיגרה של הגנרל פון בּילוב הריהי בבחינת אצבע־אלהים… כי פון בּילוב הוא גאותן, ככל יחסן שירד מנכסיו. שיחתו של הגנרל משמָעהּ עצה טובה, בחינת הזמנה… וההבטחה, שהגנרל יהיה שושבינו של בנה בטבילתו, כמה היא שׁׂוָה!… הגברת גופה קצה כבר נפשה בכלוב זה, שכלאוה בו בין הסוחרים היהודים! ה“ליטנַנט ראט” יוציאהּ סוף־סוף אל המרחב, אל עולמם של הבּילובים ודומיהם… המשפט הקדום, היראה הנבערה מפני פתקת־הטבילה מעכבים עדין את בעלה… בכל־זאת אפשר יהיה לסדר עמו את הענין; כשם שהוא פורע את שטרותיו של בנו מתוך חרפות וגדופים, כך יתמרמר תחלה, יזעף, ירעיש עולמות, ולאחר־כך יסכים לטבילתו של מוריץ, וביחוד כשהדבר כבר יהיה לאחר־מעשה… ואם לא יועילו דברי־פיוסין, יועיל בודאי הכדור, שמוריץ רוצה “לשלוח אל מוחו”…

– מוריץ!

– אמא!

– רצוני, שתהיה בן־חיל ונבון… עם אבא אל תדבר. מוטב, אם תמָנע מהפגש עמו, זאת אומרת, שלא להזדמן עמו ביחידות… כמובן, עד שכל הענין יהיה מונח בקוּפסה… עליך להשתדל שהברונֶסה פון בּילוב תפָּגש עמדי באיזה מקום… באיזה מקום נֵיטרַלי, נאמר בתיאטרון… אתה מבין? היא צריכה לדעת, שהגנרל פון בּילוב צריך להיות שושבין־הטבילה שלך. זה תנאי sine qua non. אתה מבין? היא צריכה לדעת את זה… חכה! טוב שנזכרתי! אימתי מציג רֵינהרד את “המלך אֵדיפוס”? ביום החמשי? טוב. אני אהיה שם, ואשתדל להיות שם בלי אבא, כמובן. ואתה דע לסדר את הענין עם הברונֶסה…

– ואבא?

– בטח בי, בני! דֹם והיה בחור נבון ובן־חיל…

– חזיז ורעם, אמא!

ומוריץ קם ממקומו בזרועות פתוחות, פסע פסיעה אחת אל אמו, ובכל כֹּבד גופו הגדול צנח לפניה על ברכיו והחל לנשק במציצות רועשות את שתי כפות ידיה.

– אמא! תודה! אמא!

– אַל סנטימנטַליוּת יתרה, בני! מהר קוּם ולך! חוששת אני, שמא עוד יכּנס אבא הנה, אחרי שובו מישיבת האקציונרים, שהיתה לו הערב…

– ליל־מנוחה, אמא!

– ליל־מנוחה, מוריץ! אל תשכח, ביום החמשי, אצל רֵינהַרד…

 

ט    🔗

דרך וילאות־הפלוסין כִּבדי־הקפלים והאדמדמים־עצובים היה מסתַּנן אור קלוש ומקֻמץ אל תוך החדרים הצרים והנרדמים של בית הפרופסור ישראל ראט. מבעד למעטה הצללים היו מבצבצים פרצופי רהיטים כבדים, עתיקי־ימים, בלתי־נוחים ביותר, אבל גדולי־היחס. זה הרבה־הרבה שנים עומדים הם פה, בלי תנועה, שקועים בזכרונות נושנים… בתוך חדרו, בין המון ספריו, יושב לו, זה הרבה־הרבה שנים, הפרופסור ראט, כשבת בּוּדַהּ ספון־טמון בהיכלו, ועובד. “הפרופסור עובד”… – את כל חשיבותה של עובדה זו מביע בכֹבד־ראש לוח־הספַרוֹת של האורלוגין,העשוי בנוסח אַמְפּיר, ומלאי הרעיון הזה עמדו חֳטָרָיו זה־כבר מנוע; גם כסאות־המשען הגדולים והכבדים, המצֻפּים משי והעטופים נרתיקי־בד, מכירים בכל עֵרך המצב, ולכן הם מנמנמים ומחכים זה שנים רבות; חשב על זה גם חביב־הבית, החתול קיטי, שהסתובב בין כרעי הכסאות, על ראשי אצבעות רגליו, זהיר מהקים חלילה המולה כל־שהיא, ובינתים השתעמם נוראות.

בתוך הדממה והאפלולית, כמו בתוך מנזר, גדלה מתילדה. מקטנותה אסרו עליה הקפיצה, הריצה והצחוק החפשי ־: “אבא עובד”… ולכן למדה להכנס אל חדר־עבודתו כמתגנבת, וכמתגנבת לטפס על ברכיו ולצַחק בזקנו. אולם אך החלה לדפדף בספרו, שהוא עסוק בו, ולחפש בו ציורים, או אך החלה לפטפט, בהיות השתיקה סוף סוף קשה עליה יותר מדי, ־ מיד היו מורידים אותה מעל הברכים, מבלי אֹמר ודברים, מוציאים אותה מן החדר וקוראים בקול יבש אל חלל הבית: “אל נא תכנס הנה הקטנה הזאת!” מיד היו מזדמנות ידים, שהיו נוטלות ומפרישות אותה יחד עם חתולה ועם בֻּבּתה אל אחת הפנות הרחוקות ביותר. ואז היתה הקטנה יוצקת את לבה בלחש־פטפוט אל חיק ידידיה הקטנים, הבֻּבּה והחתול, והם היו משתתפים בצערה ומחשים… רק בשעה מאֻחרת בלילה, לפני לכתו אל חדר־המשכב, יש שהיה הפרופסור ראט נזכר פתאֹם באותו הראֹש זהוב־התלתלים, שהיה מנצנץ ונעלם במשך היום, מנצנץ ונעלם בתוך ארג צללי חדרו, היה נזכר פתאֹם בקול צַחקה או בקול בכיתהּ של אותה בריה קטנה וחביבה, שמי־שהוא בבית היה משתיק מיד; ואז היה נכנס לשעה קלה אל חדר הקטנה, כופף את ראשו על־גבי מטתה, מתקן עליה את שֹמיכתה, מקשיב רגע או שנים לנשימתה, ויוצא…

בגדלה, אהבה מתילדה את הדממה ואת המנוחה, שהעבודה הרוחנית משרה על סביבה. שעות היתה יושבת בפנת הספה שבחדר־העבודה של אבא, אצל טורי־הספרים הגבוהים עד לספון, עוסקת לה במלאכתה, חושבת לה את מחשבותיה, ומתוך כך מקשיבה לרשרוש עלי־ספר, בהֵהָפכם על־פני שלחנו של אבא, או אל השריטות והצריחות של העט, הרץ שם על־גבי הניָר. יש שהפרופסור היה קם ממקומו, עיף מעבודתו או טרוד באיזו מחשבה, מתהלך פעם או שתים בחדר, ופתאֹם מרגיש בבתו:

– האַתּ הנך פה, מתילדה?

– כּן, אבא!

ואז היה נגש אליה ומעביר את ידו הקטנה והיבשה על־פני שערותיה, מבלי אמור אף מלה.

ברגעים אלה היתה מתילדה מתאדמת עד לצואר משֹמחה ומגאוה…

בבֹקר בבֹקר היתה מתילדה מלַוָּה את אביה אל האוניברסיטה: הוא, קטן, צנום, מדֻלדל־זקן, כפוף במקצת ובעל מבט פנימי ומרֻכּז של חושב, והיא, החובקת את זרועו, פורחת, זורחת, בעצם חג־נעוריה, בעלת מבט־קטיפה, שדֹק־ערפל מתוח עליו… בשעה שעיניה היו משוטטות סביבה מתוך פלא וסקרנות, נדהָמה וצמֵאה לרשמי הרחוב, היה הוא מדַבר בקול שוה, יבש וחותך, כקורא שעור לפני תלמידים, מדַבר, שאין צֹרך לתת אמון ברשמי חושינו המפַתים ומרַמים; החושים מבטיחים לכאורה הרבה, ולאמִתּה של המציאות אינם נותנים אלא מפח־נפש… את אמִתּה של המציאות אנו מוצאים לא מחוצה לנו אלא בתוכנו פנימה. לכן חַיב אדם להסתכל תמיד שם, להיות תמיד שם, בתוכו פנימה… הרשמים הנעימים, המקסימים את העין, המסעירים את הדם, הם תמיד חיצונים, שמשחיתים ומזַיפים את האמת… מנוחה ואֹשר מוצא אדם רק כשהוא מחפש בכל מקום את אמִתּהּ של המציאות ולא את כזָבהּ… הוא מדבר תמיד ככה, דברי־מוסר ורעיונות כלליים. לעולם אינו מתעכב על פרטים ואינו מזכיר שמותיהם של אנשים. אבל מתילדה יודעת, למשל, אימתי אבא מתכַון לאחיו ולביתו, שהוא מגַנם בלבו ושאסור להזכיר את שמו בפניו… מתילדה יודעת, שדודה תודרוס רדף תמיד אחרי רשמי החיים החיצונים של העֹשר, התענוגים והכבוד, ואביה הצטמצם כֻּלו בתוך עולם־נפשו ובקש בו את האמת ואת המנוחה… בלי ספק, אביה יודע את אמִתּה של המציאות. אבל… מה מתוקה היא המוסיקה של מקהלת מנגני־הרחוב הנודדים!… מה יפות הן השמלות המֻצגות לראוה בחלונות מחסני־האָפנָה, שעברו על פניהם!… מה יפים ומה מושכים את הלב הם בתנועות החן והחיים שלהם השחָפים האלה, המתעופפים שם בחלל האויר מעל למֵי־הנהר, שהם, אבא והיא, עוברים על גשרו. אך מה הם כל אלה הדברים כלפי אמִתּה של המציאות!… כלפי אותה האמת, שהיא, מתילדה, עדַין לא מצאה ולא ראתה אותה ומתבַּישת להודות על זה לאביה. בדרך אל האוניברסיטה הם עוברים תמיד דרך גן־הביבר על־פני ברֵכה קטנה עם מפלי־מים מלאכותיים, מֻקפת כפי־סלעים וכתלי־אלגֻמים עשויים. בברכה הקטנה הזאת חי לו ברבור שחור אחד, חי לו ערירי, גלמוד ועצוב. שעות הוא כובש ראשו במים, כדי שלא ירָאה בבדידותו, שעות הוא מתלבט אילך ואילך בעולמו־כלאו הצר, נתקל הוא בחזהו במחיצת חוטי־הברזל, נתקל ועומד בלי־נוע, בלי־זיע שהוא מיֹאש ורפה־רוח… מתילדה היתה חושבת תמיד על בדידותו של הברבור ולבה המה לו מחמלה רבה; היתה חושבת תמיד גם על שירתו האחרונה. מה עצובה תהיה השירה הזאת!… והנה אביה ראה אותה מביטה אל הברבור והעיר:

– כברבור שוטה זה כמעט כל הבריות! מתלבטים בד' אמות צרות וסוברים, שמחבקים זרועות־עולם…

לא! היא, כנראה, הנה שוטה יותר מדי ולעולם לא תוכל לדעת את אמִתּה של המציאות, אמִתּו של אבא!…

פעם אחת, בעברם על גשר הנהר, ראו אחד מאותם המחזות, שהיו רואים אותם כמעט יום יום באותו מקום. כנופית צעירים בטלנים עמדו על הגשר והאכילו את השחָפים. הם היו זורקים פתותי־לחם, והשחפים בזריזות נפלאה היו קולטים את אלה מן האויר. כמו חצים היו השחפים נקלעים בתנועה עזה וישרה אל תוך החלל הכחֹל ובולעים את פרורי־הלחם. האויר היה מלא צריחה אטומה ומשק־כנפים.

– אבא, אבא! – לא התאפקה מתילדה וקראה – הביטה־נא, אבא, אל טיסתם, כמה עליזה, כמה גאה ומלאת־חיים היא!…

– הם רעבים מאד…

מתילדה ישבה על מקומה התמידי בגנה, שממול האוניברסיטה, לחכות לאביה, והחלה לצַיר בקצה סוככה על־פני החול. חלף פתאֹם זכר השחפים במוחה ובלי חשוב, באופן אבטומַטי, קמה והלכה אל הגשר. מתבישת התיצבה קצת למרחוק מכנופית הבטלנים ובהנאה מיֻחדה התבוננה אל מעוף השחפים ואל נצנוץ כנפיהם הצחורות לאור החמה; ראשה היה מֻפשל כלפי מעלה, פיה היה פעור קצת, עיניה בערו מהתפעלות וכֻלה אומרת פלא ויֹפי… פתאם הרגישה באיזה מגע־יד. הפנתה את ראשה, והנה… אביה עמד על־ידה.

– הבה נשוב הביתה!

– מה? כבר…

– כנראה עמדת פה במשך כל זמן שעורי…

מתילדה היתה במבוכה רבה. גם לא ידעה, איך תצטדק לפני אביה. כל־כך פתאֹם היה הדבר: קמה ועשתה את המעשה הזה, קמה והלכה לראות את העופות השוטים והרעבים הללו, ממש כנערה שאינה מבינה כלום. אביה שתק כל הדרך ולא הוציא אף הגה מפיו. מתילדה היתה מדֻכּאה מן השתיקה הזאת… בשובם הביתה, במקום לפרוש לה אל חדרה, כדרכה, לִותה את אביה אל חדר־עבודתו. הוא נתן בה עינים תמהות, כשואל: מה חפצך?

– אבא! – אמרה בקול לחש – סלח לי!

מבטיה רצו לצדדין ונמנעו מהפגש במבטיו.

– מה אסלח לך, בתי?

– את דבר השחפים. הם מצאו כל־כך חן בעיני, עד ש…

הוא פרץ בצחוק, העביר ידו הצנומה והיבשה על ראשה בחבה רבה ואמר בקול, שקשה היה לדעת, אם יש בו מן הנזיפה או מן החבה:

– אני רואה, שאין לך בקדקדך שֹכל יותר משישנו בקדקדם של השחפים שלך. אבל גם אתּ רעבה כמוהם, חא־חא־חא… לכי ובקשי לערוך את השלחן. ואשר לזה, תגדלי ועוד תחכמי…

הפרופסור ראט לא שלח את בתו ללמוד באוניברסיטה, אף לא אל בית־ספר לנגינה. שנה שנה היתה יושבת עם אמה, זו אצל זו, מאחרי מסך, בתוך מגרעת חלון גדול, הפונה אל אחד הרחובות היפים ביותר וההומים ביותר שבברלין. האם היתה עוסקת באיזו מלאכת־יד, שאהבה כל־כך, סורגת, רוקמת, תופרת, והבת היתה קוראת לפניה איזה ספר או עתון, או שתיהן היו עסוקות באיזו מלאכת־יד, כשהבת מקשיבה בתוך כך לשיחותיה ולספוריה של האם.

והאם היתה מספרת לה על ה“אבות”, על התנאים, על צדיקים גדולים, על מלאכים ונִסים, על מלחמות־יה ומפעלות קדושי־עליון, על ארץ רחוקה, קדושה ושוממה, ששמהּ פלשתינה, על שוכני ערבות ומערות, על נשים עבריות רועות־צאן, מכַסות בצעיף את פניהן… ספורים מוזרים, ספוּגי קדושה ועצבות, אגדות קדומות, טווּיות־צל…

ובחוץ, מעבר לחלון, המו באותה שעה החיים. צלצלו וצפצפו עגלות־הטרַם, הריעו חצוצרות האוטומובילים, קראו מוכרי־העתונים, הבהיקו ומשכו את העין חליפות־התפארה של הנשים, עברו מטַילים ומטַילות…

צללים נִשרו על נשמת הצעירה מן האגדות האלה, כעלי־הסתו של הערבה, בנפלם דומם על־פני הנחל… נחו הצללים על נשמתה כצעיף דק ושקוף, כאותו הצעיף שהיה מכסה את פני העבריה הקדמוניה… אבל מתחת לצעיף ההוא היו פנים צוחקות… וגם בעמקי נשמתה של מתילדה היו אוצרות־חיים חתומים, תססו בסתר ובדממה וחכו ליום־פקודתם כחות נעלמים, עזים ולוהטים.

לפעמים היה בא פוֹל אל ביתם ועמו יחד היתה פורצת אל תוכו הֶמיַת החוץ. האם והבת היו מכניסות אותו אל מגרעת־החלון, מתילדה מפנה לו את מקומה ובעצמה משפילה לשבת על שרפרף קטן לרגלי בן־דודהּ, תומכת ראשה על שני אגרופיה, תולה בו עינים סקרניות ושומעת לדבריו. והוא היה מספר על ריב וקטטות בין חבריו הסטודנטים, על עניני פוליטיקה, על עניני המשפחה, על מכרים ועל מכרות.

גם בהשאר שניהם לבדם ואיש אין אתם, היתה מתילדה בוחרת לה לשבת על שרפרפה הנמוך לרגלי פוֹל, כשֵׁבת אחות צעירה לפני אחיה הגדול ממנה. אם כי שניהם היו בני גיל אחד, היה פוֹל מרום מעיניה בתבונתו.

– מתילדה! אתּ הנך מרקיעה כעת שחקים… – אמר לה פול במצאו אותה לבדה שקועה במחשבות.

– אני חושבת על אגדה אחת, שספרה לי אמא.

– אגדה? הבה ואשמע גם אני.

– אה, לא! אתה לא תוכל להבין את זה: אינך מאמין…

– נפלא! אם איני מאמין, הרי זה מפני שאני רוצה להבין.

היא הביטה אליו במבט ערמה, שיש בו קצת לעג טוב, ואמרה:

– אני נוטה להניח, שיש דברים, שגם אתה מאמין בהם, האפיקורס שלי! שנינו מאמינים, ואין ביני ובינך, אלא שאתה אינך יודע שאתה מאמין ובטוח שמבין, ואני איני יודעת, אם אני מבינה, ובטוחה שאני מאמינה…

ואחרי דקים אחדים, בטון יותר רציני:

– פול! אני מצטערת על שאין אתה מאמין בנסים…

– אני מניח רק אפשרותו של נס אחד גדול…

– והוא?

–… והוא, שתחדלי להאמין בנסים! אולם אם יקרה לך מקרה כזה, הרי זה יהיה טבעי ולא נס…

היא קמה ממקומה, נגשה סמוך־סמוך אליו, הניחה את כפה על כתפו, כפפה אליו את ראשה ואמרה לו לאט ובהטעמה מיֻחדה:

– שמע! אני מחכה לנס אחד, לנס אחד גדול…

זה היה כל־כך מוזר וקולה היה כל־כך חגיגי ורזי, עד שפול הזניח אף הוא את הטון של קלות־דעת, ושאל מתוך כֹּבד־ראש:

– איזה?

איני יודעת, איני יודעת, פול… כלום איני יודעת… אבל הוא יבוא, הנס הזה, אפשר מחר, אפשר היום, ואפשר בשנה הבאה… אני בטוחה, אני מחכה לו… ואחר איזו שתיקה קלה:

– הרי זה יהיה נס גדול ונפלא…

נכנס פתאם הזקן. שניהם נשתתקו מתוך מבוכה סתומה, ובאֹפן אינסטינקטיבי אמרו לקפוץ ממקומותיהם. אך הוא מִהר והניח את כף־ידו האחת על כתף בתו ואת כף־ידו השנית על כתף פול והמריצם להשאר על מקומותיהם. נבוכה מהשתיקה, שבאה פתאם, אמרה מתילדה:

– אנחנו מדברים על נסים… למה, אבא, אין נסים מתרחשים בימינו כמו בעבר?…

– איך אין נסים מתרחשים… כל רגע ורגע מחיינו הוא נס. מי שיודע להתבונן ולחשוב, הוא…

– אבל, אבא, אני מתכַּונת לאותן הנפלאות, שאֵרעו לאבותינו, לנפלאות השנים הקדומות, שעליהם מסַפרים הספרים…

– אה! אולי אין דורנו זוכה. אין בדורנו צדיקים גדולים כמו אז..

למתילדה היו, כנראה, דברי אביה האחרונים בלתי־נעימים. לא הסכימה להם, ובתנועת־ראש שלילית השיבה:

– איך זה אַיִן? למה זה אַיִן? אני חושבת, שיש… יש גם בינינו אנשים צדיקים, שומרי מצווֹת ונזהרים מכל חטא… יש!…

שני הגברים חשבו בו־ברגע, שמתילדה מתכַּונת לאביה, אבל מתוך צניעות טבעית לא העֵזה לאמר את זה. בת־צחוק קלה עברה על פני הזקן היבשים, ובתנועה הרגילה שלו העביר את כפו על ראשה, ואמר:

– אולי גם נקרים בינינו דברים נפלאים, שאין אנו יודעים אותם… מי יודע!

הוא יצא: השיחה עם הצעירים היתה כבר ארֻכּה יותר מדי…

מתילדה הביטה אחרי אביה שקועה במחשבות. יותר אל נפשה מאשר אל פול אמרה בדממה:

– בת־צחוק מוזרה היתה על פניו… הוא יודע דבר־מה בנדון זה ולנו לא יגידוֹ…

על פול עשה דבר אחר רֹשם בשיחה הזאת. מתילדה מעריצה את אביה ומאמינה בו אמונה שלמה, אף־על־פי־כן נמנעה מאמור לו, מה שאמרה לפול על הרגשת הפלא, המתרחש לבֹא בחייה… כבריאה זו ההולכת ומתגלמת מתוך הערפל, כך הלך והתברר, הלך והתבלט יותר ויותר הרגש, שמתילדה אינה רק בת־דוד לבד, שטוב לבלות עמה שעה קלה. מתילדה היא יותר מזה. האמנם לא הרגיש בזה קֹדם?… היה לפול הרֹשם, כאלו היה שט יחד עם מתילדה בסירה לאֹרך נהר אחד בליל־אֹפל. פתאם הגיח הירח, פתאם נגלו נפתולי חופים, חורשות, בתים, שלא ראום ולא חשדו במציאותם קֹדם לכן, נגלה מרחָק שָׁקוּי זֹהר־כסף… השיחה הקלה הזאת עם אביה, המלה, אשר לא אמרה לו, האירה לשניהם בו־ברגע את כל עבָרם ודרך צעיף־כסף שקוף רמזו להם גם מרחקי עתיד אין־סופי…

– מתילדה! – קרא ובקולו צללו דמעות – מתילדה! אני חושב, שהצדק עם הדוד… אני חושב, שנפלאות גדולות נעשות בינינו, שאין אנו יודעים אותן…

היא לא השיבה לו דבר, רק תמהה לקולו ולפניו, שהיו לה כחדשים.

הוא קם ממקומו, התיצב מאחרי גַבּהּ, אחז בגב־כסאה, כפף אותו קצת למטה, באֹפן שגופה שכב בקו אפקי ופניה כלפי מעלה, כלפי פניו, שהסתכלו בה. נפחדה מתילדה מהתנועה הפתאומית הזאת, אך הוא לא נתן לה להתרומם וליַשר את גופה, ולחש לה מלמעלה, בנשמו אל פניה בחֹם:

– מתילדה!… שמעי־נא, מתילדה!… כמדֻמני, גם לי יש סוד לגלות לך… עד שאת מחכה לנס גדול שיארע לך בעתיד, נדמה לי, שלי כבר קרה נס, נס גדול נפלא ונהדר…

היא קפצה מעל הכסא והתיצבה ממולו, כֻּלה זקופה, ממֻתחה כנימת־כנור. פניה היו משֻׁלהבות, לבה דפק.

– פּוֹל!…

– מתילדה!…

– הנך מוזר היום… אתה מכסה ממני איזה דבר…

– כאשר תוכלי לספר לי את הפלא שלך, אז תדעי גם את שלי.

רעיון התחיה הלאומית העברית הופיע על דרך חיי פול כאֹשר חדש, גדול ובלתי־צפוי. הרי זה היה קֹדם־כל רעיון גאולת נפשו הפרטית, גאולת נפשו הישרה והגאה מתוך מעגל־הקסם, שבו היתה כּלואה. לנֹגה החדש, שנפל מן הרעיון הזה על־פני דרכו לפניו, ראה והבין כמה וכמה דברים, שקֹדם־לכן היו נעלמים וסתומים לפניו…

כשבָּגר אצלו הרעיון הזה, כשהחליט בנפשו, שמצא את הדרך האחת היחידה ושאין שנית לה, הלך אל מתילדה. מצָאהּ יושבת לבדה במגרעת־החלון. ישב ממולה, סמוך־סמוך אליה ושתק, כֻּלו מלא ההכרה החדשה שלו. היא הביטה אליו ואמרה בתמיה:

– פניך היום אינם כתמול־שלשום.

– האמנם? מה הם פני היום?

– כאלו מצאת איזו אבֵדה…

– האמנם? חא־חא… אפשר מאד, שצדקת… גם לי נדמה, שמצאתי בזמן האחרון דבר־מה חשוב מאד, שהיה חסר לי כל ימי חיי… –

נתנה בו עינים שואלות, מבלי לאמר דבר. הוא כאלו לא ראה את שאלתה בעיניה, ושתק. אחרי עבור רגעים אחדים לא התאפק ואמר, כמסיח לפי תֻמו:

– אני מתפלא עליך, יקירתי, שעדַין לא עמדת על חֹסר־ההגיון… איני רוצה לאמר יותר… על חֹסר ההגיון בהשקפות ידועות של הדוד… יש בהן, כמדֻמני, סתירות, שמהן תוצאות לזיוף כל החיים עצמם…

– סתירות, חׂסר הגיון?… אצל אבא?… זיוף החיים… איני מבינה… – גמגמה מתילדה. פניה הפיקו תמהון כזה, כמעט פחד, עד שפול התחרט על השיחה שהחל. במקום לענות ישר על דבריה, אמר אחרי הַססו רגע:

– השאלת פעם את עצמך, מתילדה, מי אַתּ?

– ישראלית…

– כן, ישראלית. אבל, המבינה את? עַמֵּךְ, עמך מי הוא?

– העם האשכנזי הוא עמי, פשוט!

– פשוט!… ומולדתך?…

– אני מתחילה לחדול מהבין, פול! מולדתי היא גרמניה… פשוט!

– אוֹ, כן! פשוט… האמנם לא דברו לך הדוד והדודה על איזו מולדת אחרת?

– פול! אני מקוה, שאין בדעתך לגלות לי איזה סוד נורא מאיזה רומַן דרמַטי… נולדתּי בגרמניה. זה שאני יודעת…

– אוֹ, בלי כל ספק, שטיה חביבה שלי! אבל הלא הנך ישראלית, לא כך? בתור ישראלית, המבינה את מהי מולדתך?

– לעם ישראל היתה מולדת, והיא הארץ הקדושה… נכון… אנחנו, דתנו היא דת משה וישראל, אולם אשכנזים הננו… ככה הוא הדבר, כמדֻמני…

– אולי, אולי! אם הדוד אמר כך… הוא יודע הכל! אבל את מתפללת, אתּ, כמו גם הדוד והדודה, מאמינה בביאת המשיח, לא כן?

– פשיטא! משיח יבוא!…

– אל מי?

– אל המאמינים בדת משה וישראל… רצוני לאמר, לישראלים… רצוני לאמר, ליהודים…

– ולאשכנזים? רצוני לאמר, לנוצרים? הגם אליהם יבוא משיחנו?

– האמת אֹמַר לך, שלא חשבתי על זה כלל… הלא הנוצרים אינם מאמינים במשיח־צדקנו, לא?

– לא. את לא חשבת על זה. אולם מדֻמני, שאני יכול לאמר לך, מה שחושב על זה אביך, מה שחושבת על זה אמך ומה שחושבים על זה עוד אלפי יהודים כמותם. הם אומרים: כל זמן שהם כאן הם גרמנים ויש להם, כמובן, חלק ונחלה בקַנט ובגֶטה, בביסמַרק ובמוֹלטקֶה, ככל הגרמנים. אבל… אבל… כשיבוא משיח ויתקע בשופר גדול, אז יצפצפו על הקַנטים ועל הביסמַרקים, יצררו את חפציהם⁸ וּ־פיוּוּוּ! לארץ־ישראל… הלא תודי, מתילדה, שלחשוב ככה אינו מן היֹשר, לכל־הפחות!…

– מה שאתה מדבר, פול, אינו מוצא חן בעיני כלל… אלו ידע זה אבא, כי אז היה כועס מאד מאד… אתה חוזר על דברי האנטישמיים.

– אם גם האנטישמיים אומרים כדברים האלה, איני יכול אלא להצטער על שיש גם להם מוח בקדקדם… אולם אַתּ, מתילדה, לא חשבת עוד על כל זאת, הבה נפסיק את השיחה. אבל חשבי, אני מבקשך, חשבי על זה! אחר כך נשמע, מה שתאמרי לי…

מתילדה לא אמרה לאביה דבר מהשׂיחה הזאת. יותר מדי היתה מוזרה, יותר מדי נועזה, אפיקורסית. אבל לבלי לחשוב עליה ביחידות, לא יכלה. ויותר שחשבה, יותר נעדרה ממנה המנוחה. בלילה נדדה שנתה וביום היתה מרֻגזה. שלא כדרכה פזורת־רוח, שלא כדרכה מציעה שאלות מפתיעות, שאלות סתמיות, שלא היה ידוע, מאין הן באות ולאן הן מביאות. פעם, בשִׁבתה עם אמה במגרעת־החלון, היא שקועה במקרא והאם – בעבודה, השליכה פתאֹם את ספרה ארצה בקריאה: “לשטן!”.

– עיפה אַתּ, בתי! עלינו לטַיל יותר…

– צדקת, אמי! אמנם עיפתי! עיפתי מן החיים…

זה היה כל כך פתאומי, כל כך חדש ובלתי־מובן בפי הצעירה הזאת, עד שבעמל עלה בידי אמה לכסות על בהלתה:

– מ־מה? מן החיים? חא־חא־חא… מה אתה סחה, בת חביבה? הלא עוד טרם החלות לחיות…

– מן החיים האלה, שאני חיה, עיפתי, אמי!

– היודעת אתּ חיים טובים מאלה?

– למי אני נחוצה? הכל עובדים, הכל עסוקים בעולם הזה, ואני מה ולמה אנכי? מיֻתּרה…

דברים מבעיתים!… המסך מאחרי גבּן של שתי הנשים נקפא מפחד, שמא יחדרו הדברים אל מעבר לדלת, אל המקום ששם הוא עובד… קרונות הטרַם צללו ורעשו ביתר עֹז, כדי שלא ישָׁמעו הדברים בחוץ… פקעת־החוטים על ברכי האם לא יכלה להתאפק, נשמטה ארצה וברחה והתגלגלה, הלאה הלאה, לאיזו פנה מסֻתּרה…

– הבלים! – דובבו שפתי האם.

מתילדה הרגישה על פניה את מבטי האם הנבעתים והשפילה את עיניה.

דממה. ואחרי רגעי מספר:

– מתילדה! המבקר אותך פּוֹל בימים האחרונים ב… בשעות שאיני בבית?

– הוא היה פֹה פעמים אחדות ולא מצא אותך בבית.

היא קמה ממקומה, התיצבה בכל מלוא־קומתה לפני זכוכית החלון והביטה החוצה, גַבּה אל אמה.

– מה דִבּר עמך פול בימים האחרונים? – שאלה האם.

הבת משכה בכתפיה משיכה כל־שהיא בתנועה שׂל עצבים מרֻגזים. ומבלי הסב את ראשה, רטנה:

– על הכל ועל לא כלום…

על לב מתילדה העיק כּׂבד נורא. וביום שבת אחד, בשובה עם אביה ועם אמה מבית־התפלה, לא התאפקה ושאלה:

– למה זה אנו מחֻיבים לחשוב, שהרֵיפורמיים לא צדקו בעבודת־אלהים שלהם?

– מפני שהם ריפורמיים. עבודת־האלהים שלהם היא חדשה ובלתי־נחוצה. שלנו מיֻסדה על מסורה עתיקה בת מאות בשנים… המסורה היא ירושת אבותינו. אנו מחֻיבים לכבד את אבותינו, בתי!…

– יש השקפה ידועה על היהדות ועל היהודים בגוים, ביחוד אצל יהודי רוסיה ופולניה, שהיא גם־כן ירושה מקֹדם, מאבותינו הקדומים… לך, אבא, יש, כמדֻמני, דעות אחרות לגמרי על זה…

הזקן עמד רגע, הזדקף והצילינדר גם הוא כאלו התרומם ונטה קצת לאחור. הוא תקע את אצבעו כלפי חזהו ובדממת־תמיהה הביט רגע אל בתו הנבוכה. אך מיד, כאלו נזכר בדבר־מה, מִהר ושִׁלשל את צילינדרו על־גבי עיניו, קומתו נכפפה שוב, ומפיו פרץ צחוק קלוש ומרֻסק:

– חא־חא־חא! הבינותי!… אתּ רוצה לעשותני לציוני, מתילדה? חא־חא־חא…

ומתילדה הרגישה את עצמה כל־כך מֻשפלה ומבֻטלה על־ידי צחוקו של אבא. ולבה נקָפהּ על שטותה ועל חֻצפתה, שהרשתה לעצמה הפעם…

האֵם הלכה על־ידה ושתקה, כדרכה תמיד בחברת בעלה הנערץ והשליט. אך בהִשָּׁארה עמו לבדו, אחרי השיחה הזאת, העֵזה לשאול:

– ומה דעתך על מתילדה?

– היא שוטה!

התשובה הזאת לא נתנה לה, כנראה, ספוק, אך היא החרישה.

– אני חושב, שזה פּוֹל… – הוסיף אחר־כך.

– גם אני חושבת ככה…

– הוא אינו יכול להוסיף לבקר אותנו…

רצתה הגברת רַאט להעיר על זה איזה דבר, לשאול מה. אך הפרופסור כבר עבר אל חדר־עבודתו להתבודד שם.

למתילדה הגיעו ימים קשים, ימים שהנפש הצעירה מבקשת חשבון מעצמה, מפשפשת ובודקת בעולמה הפנימי, שהיה נעול לפניה עד כֹּה, ומוצאת בו דברים סתומים וחִדושים מפליאים… ימים שבהם החלה להרגיש, שהקרקע מתחתה אינו מוצק, שהכתלים מסביבה אינם כתלים אלא פרגוד דק… והנה הפרגוד נע, זע, זז… לאט לאט זז ממקומו… הלב מתכַּוץ מפחד והומה מצִּפִּיָּה: מה צפון שם מאחורי הפרגוד?…

– האמנם, האמנם טעה אבא כל ימיו? – שאלה את פול.

– כל ימיו, מתילדה… חושבני, שבתחלה היה טועה בשגגה, ועתה הוא טועה במזיד. האמת היא נגדו.

– אבא?!

זאת היתה קריאת־חֵמה וצעקת־יאוש גם יחד.

 

י    🔗

ביום החמשי בערב, שֶׁבּוֹ התכוננה להקת רינהַרד להציג בפעם הראשונה בברלין את “המלך אדיפוס”, בשעה מֻקדמת מאד, אך הֻדלק הפנס הגדול אשר מעל לשער־הכניסה של קִרקס־שׁוּמַן, מקום ההצגה, נגש, אל השער הזה, אבטומוביל סגור עם וילאות מוּרדים על־גבי חלונותיו. דלת האבטומוביל נפתחה ופול רַאט הזדקר מתוכו, הביט סביביו בעינים חששניות ובולשות, ומיד אחריו יצאה גם מתילדה רַאט, כֻּלה עטופה ומכֻרבלה, עד שאי־אפשר היה לראות את פניה, ושניהם נבלעו לתוך הלוע הרחב והֶחָשֵׁך של הקרקס.

במסדרונות השוממים הֻדלקו העששיות אחת אחת והסתובבו אילך ואילך משרתים, שהביטו אל הזוג הצעיר במבטי־חשד. התאים היו עדַין סגורים, אך מתוך האולם הגדול, דרך פתחי התאים הנעולים, הגיעו מדי פעם בפעם קריאות וגערות אטומות של הסַדרנים. פול ומתילדה ישבו בפנה מרֻחקה והתלחשו, מתוך המתנה לפתיחת התאים, ומרֻצים מאד, שלפי־שעה עין מַכּר לא ראתה אותם. כעבור איזה זמן החלו להופיע במסדרון עוד זוגות. מתילדה החלה להתרגז ולא שבה למנוחתה עד שקם פוֹל וסוכך עליה בגופו מעיני רואים…

– הנה גם בכרך מתקרב אלינו – לחשה מתילדה, שהביטה אל המסדרון מאחורי גבו של פול.

– לבדו?

– לא. עם איזו גברת.

– אה, זו!… בעלת תסרֹקת יוָנית אַ לַא קַוַלְיֵרִי ובעלת עינים גדולות, גדולות מכל פניה, לא כן?

– גדולות, אמנם, אבל לא מכל פניה… מי היא?

– אני מכירה. היא מורה לפִסול, למוסיקה או לרִקוד, או כדומה לזה…

– אמנם, יש לה תסרֹקת יונית אַ לַא מַדַם קַוַליֵרי. מה טיבה של אשה זו?

– טיבה? קו לוּליָני בלי נקודת־מוצא מרכזית, או מעין זה…

אחר רגע הוסיף:

– מה היא מוצאת בבכרך, איני יכול להבין! כנראה, לא יותר ממה שמצאה בבעלה הסוציַל־דמוקרַט… עוד סִבוב לוליָני אחד סביב עצמה… ותו לא!

– הוי, פול! מדֻמני, שאתה מדבר לשון־הרע…

ניקה הלכה נשענת על זרועו של בכרך. גופה הדק והקל, נצמד אל הגוף בעל־הקומה ואמיץ־המבנֶה של בכרך. היה בתנועתה משהו מבחינת פרפר… אֹשר טמיר, לה לעצמה טמור, קָרן על פני המוּארים אור פנימי: אָשרה של אשה בתקופת התמסרותה הראשונה, שמחת אדם בהקריבו את עצמו בעינים עצומות ובנפש מפרפרת מאמונה… פני בכרך לא הפיקו אֹשר, הם היו רצינים מאד. בכרך שלט באשה הזאת, וזהו מה שנתן לו מנוחה ידועה בחברתה…

שניהם נגשו אל פול והתיצבו על־ידו. מתילדה נשארה יושבת על מקומה, מרֻצה מאד מזה, שכלם עמדו ממולה וכִסוּה מעיני הקהל, ההולך ומתכנס. במסדרון קמה אותה המולת־הנחל של שׂמלות, שפשוף נעלים וקולות־לחש של התיאטראות בשעות ההפסקה. דברו על רֵינהַרד, על הטרַגֵדיה של סוֹפוֹקלֶס, על האמנות היונית. פול שתק כל הזמן, כאלו איזו דאגה נסתרה מלאה את נפשו רטט חשאי, כרטט נימי הפסנתר כְּתֹם הנגינה… וחרדה זו הלכה וגברה במדה שהמסדרון נתמלא אנשים. מתילדה לבדה הרגישה באי־המרגוע, מבלי הבין לסִבָּתו… עשתה את עצמה כאינה יודעת ובקשה מבכרך לבאר לה את הטרגדיה. בכרך דבר הפעם בחשק רב. נוכחותה של מתילדה היתה תמיד מעוררתו ומעודדתו. הוא דִבּר על הפסיכיקה המודֶרנית המָרכּבה והמסֻבּכה. צערו של בן־זמננו צבוע באינטלֶקטוּאַליות יתרה, מפני שהוא מֻשפּע השפעות רבות ושונות, הסותרות לפעמים זו את זו. בצערו של הַמלט המודרני יש כמה וכמה כֹחות, המונחים על המאזנים והשואפים להכריע זה את זה, לכן אינו בלתי־ממֻצע, טבעי, איתני, כשם שהנפש אינה שלמה, טבעית, בריאה ואיתנית. הטרַגדיה היונית נותנת לנו את הצער האנושי ערום ונקי מכל שכבה שׂכלית, צער בצורתו הראשונית והאיתנית של נשמה בלתי קרועה ושסועה, אבל יחד עם זה ממֻזג ומשֻׁפר על־ידי הרמוניה של תרבות אסתּטית בריאה… הוא דבר הרבה ובהתעוררות, בהרגישו על פניו את מבטי שתי הנשים, המצֻמדים אל תנועות שפתיו. פוֹל הביט אל חלל־האויר מתוך פזור־רוח. ומתילדה תוך־כדי־הקשבה לדברי בכרך לא הסיחה את דעתה מפוֹל, ושאלה את נפשה: מה זה היה לו?…

צלצל הפעמון. כל אחד הלך לבקש את תָּאו. במקרה יָצא, ששני הזוגות האלה ישבו סמוכים זה אצל זה.

בהצגתו של רינהַרד היה שקוע הרבה מֶרץ, הרבה טעם והרבה ידיעה, העִקר – ידיעה. שום דבר לא היה מיֻתּר. הכל היה קצוב, מדוד ושקול. מתילדה היתה כל הזמן תחת רֹשם ההרמוניה. כל מה שספר בכרך על הטרַגדיה נשכח ממנה מיד לגמרי. השפעת הטרַגדיה עליה היתה מוזרה. איזה מרגוע נפשי מתמיה קם בקרבה, איזו מנוחה, כמנוחת העין המביטה ביום צח על אור שמש מבהיקה דרך זכוכית ירֻקה־בהירה… פעמים אחדות הפנתה את ראשה אל פול לראות את הרֹשם, שהמחזה עושׂה עליו, והנה במקום להביט אל המשַׂחקים, היו עיניו משוטטות באולם, כמחפשות את מי…

בצאתם מן התא, אמרה מתילדה אל בכרך:

– היוני שלו לא עשה עלי כל רֹשם… צערו לא נגע עד לבי…

– האֻמנם, שום רשׁם?

– היה איזה יֹפי, שמצא חן בעיני, אבל לא יותר מאיזו שירה מונוטונית בשׂפה זרה ובלתי־מובנה… פוֹל, כּמדֻמני, גם לא הקשיב. לא כן?

והרימה עיניה אל ידידה. פניו היו נבוכים ומבֻלבלים. מדוע? מדוע? הוא לא שמע מה שמדברים, עיניו תעו לצדדין, כמבקשות איזה מנוס…

לקראתם הלך זינר שלוב־זרוע עם אילה כרמלית.

זינר לא פּלל, כנראה, להפגש עם בכרך. הוא נבוך, כמעט נבהל.

משום זה דוקא הרים ראש, הדליק מקטֹרת ובקרירות מיֻחדה אמר לו שלוׂם. מעיני כֹל לא נעלמה התרגשותו הפתאומית של בכרך. הוא הפסיק את דבורו באמצע המשפט. במנוחה גמורה, כביכול, השיב שלום לזינר ושוב לא פצה פה. זמן רב לא עלה בידו לראות את זינר. על התחברותו עם הצעירה מארץ־ישראל אמנם רננו זה־כבר בחוגי המכרים… בפגישה פתאומית זו חש בכרך פתאם כעין דחיפת־אגרוף חזקה בחזהו. ניקה, שחבקה את זרועו, חשה את רעד לבו כמו בזרם אלקטרי. את נפתולי היחוסים בין שני הידידים האלה ידעה היטב, לכן חשה לעזרת ידידהּ באמרה לזינר:

– אדוני: זה זמן רב לא ראינוהו. כנראה, הוא עסוק מאד…

הבין זינר, שיש בדברים האלה רמז עוֹקֵץ דק מן הדק.

– אוֹ, כן! אני עסוק מאד מאד בימים האלה. יש לי עבודה רבה –

מבטים בני־רגע הצטלבו בינו ובין כרמלית.

– בביתו?

– דוקא לא.

אחרי הפסקה קלה הוסיף:

– פעָמים פֹה – הצביע על מצחו – ופעָמים פֹה – הצביע על לבו.

– אלו הן שתי סטודיות, שאין לשום מסַמלת דריסת־הרגל בהן – העירה כרמלית בצחוק.

– לא! שם יש תמיד מקום רק לאחת. ואם היא נכנסת פעם. שוב לא תצא משם… – אמר זינר ספק בכֹבד־ראש ספק בקלות־הדעת.

לשֵמע הדברים עברה עוִית של אי־רצון על פני כרמלית. היא הסבה את השיחה לענין אחר בקראה:

– אדוני ראט! אני כועסת עליו על שלא ספר לי, שיש לו בת־דוד יפה־פיה כזו!

מתילדה נתנה בה עינים מפיקות תמיהה רבה, כמעט מורא. כרמלית בחנה אותה בעיניה, כבת־כפר בראותה בפעם הראשונה בת־כרך; האחת כֻּלה בהירה, מֻכתרה בכתר שׂערות־אש, עדינת־פנים, בעלת עיני־קטיפה מעֻרפלות, תנועות שלֵוות ומרֻשלות של בת־יוחסין… והשניה כֻלה שחורה, בת־קֵדר, כֻּלה חיים ותנועה, בפנים בעלי ארשת פראית, טורפת… – זר היה לראות את שתי הצעירות עומדות זו מול זו ומודדות האחת את חברתה במבטי־תמיהה.

– ואִלו הייתי מספר לה את זה?

– הייתי מקנאה אותו בה.

– אם כן, מפני־מה היא מצטערת כל־כך על שלא אמרתי לה?

־ מפני שכבר אני מקַנאה בה כעת.

פוֹל צחק וקרא לבת־דודו:

– מתילדה! למה את שותקת? אמרי לפחות תודה…

למתילדה היתה שיחה זו קשה מנשׂוא. נפשה התכַּוצה והצטמצמה פנימה מפני מגע גס ולא־רגיל; באֹפן אינסטינקטיבי נלחצה אל זרועו של פול כמבקשת חסות… היא הבינה, שהשתיקה אינה יפה. במתכַּון צחקה ואמרה:

– אל־נא תדבר גברתי על קנאה. ראינו הערב, עד־כמה קנאת־אֵלים מסֻכּנה היא…

– לאלים עצמם יותר מאשר למעריציהם… – זרק פול דרך שפתים פתוחות למחצה.

לכרמלית נדמה, ששמעה בקולו הטעמה מיֻחדה המכֻוָנה אליה. היא אמרה:

– היהודי אינו מאמין באֵלים, כי־אם באֵל אחד.

– עד כמה שאני יודע משִׁעוריה, גם היהודים לא עבדו תמיד אֵל אחד. נראה, שאֵל אחד משעמם מאד, ולפיכך היו מזמן לזמן מחליפים אותו.

מתילדה לא בררה לעצמה שׂיחת־רמזים זו ואת הדברים הנשמעים לשני פנים. היא לחצה את זרועו של פול עוד יותר ואמרה:

– קנאת אל אחד אינה פחות מסֻכָּנה מקנאת אלים אחדים. אבל – הוסיפה ־ לא תמיד האל המנַצח הוא אֵל אֱמֶת…

פול עצר במתכַּון בעד החבורה לבלי לצאת מהמסדרון, עד שיצא הקהל כלו, כדי שמתילדה, שעמדה מסֻתּרה מעיני הקהל, לא תרָאה. כשיצאו מהמסדרון ופנו למדרגות־הכבוד, היו אלה שטופות־אדם. זרמו למטה צילינדרים, סודרים, צעיפים כחֻלים, ורֻדים, לבנים, כתפים וזרועות חשׂופות מצבעי הקלף, השן והוֶרד… ריחות־בשׂמים שונים התערבבו והתמזגו באויר והכבידו על הנשימה. החבורה היתה האחרונה והשקיפה מלמעלה אל גלישת מאות ראשי בני־אדם.

על פי איזה קשר עם דברי מתילדה האחרונים קראה כרמלית:

– מדֻמני, שבברלין שלכם כל הגברים הם עובדי־אלילים! – פיה הקטן נפתח מתוך צחוק קטן משֻׁנה ובלתי־מובן.

– והנשים? – שאלה ניקה.

– וגברתי? – שאל פול.

היא משכה בכתפיה מתוך התרגזות עצבנית והשיבה שלא ממין השאלה:

– ברלין שלכם משעממת אותי! ערב שלם פהקתי פֹה באולם, בשעה שכֻּלכם נהניתם מאותם היונים המשֻׁנים, המדברים גרמנית… מתחילה אני זוממת בריחתי מכאן… צריך לברוח!… נפשי קצה בכּל!…

בה־בשעה שדברה כרמלית את הדברים האלה, יצאו מאחד האולמים וצללו לתוך הזרם הכללי: הגברת אשת יועץ־הסתרים רַאט, הַבַּרונין בּילוב, הקצין מוריץ רַאט ועוד מי־שהוא. איש לא ראה אותם, חוץ מפוֹל לבדו. מתילדה רק הרגישה פתאֹם ברעדה, שעברה בגופו של פול. בתמיהה הביטה אליו. פניו היו חִורים, שפתו העליונה לחצה את שפתו התחתונה בעצבניות מיֻחדה…

פול לא ידע כלום מתכניות אמו ואָחיו. אך מכיון שראה אותם יחד בחברת הברונין בּילוב, הבין מיד, שאיזה מקח־וממכר של כבוד, אהבה־עצמית, כסף ונשׂואים מתרקם כאן. הבין גם־כן את תנאי מסחר הנשואין, שתדרוש משפחת בּילוב. לבו נבא לו קַטַסטרופה משפחתית והתחלחל מגֹדל החרון ומגֹעל־הנפש.

כשנשארו הוא ומתילדה, לבדם, שאלה אותו זו במורא ובדאגה:

– פוֹל! מה לך?…

בקול, כמעט בצעקה ובמרירות־יאוש, קרא:

– צריך לברוח!… נפשי קצה בכֹּל!…

נזכרה מתילדה באותה העלמה השחורה מארץ־ישראל, וחורו פניה. לבה הלם. משום־מה הרגישה את עצמה כתלמידה נזופה.

– הברֹח תברח עם העלמה כרמלית? – שאלה בטון מוזר.

הוא עמד, הרפה את זרועו מזרועה ובתמיהה, שיש בה גם מן הכעס אמר:

– אולי עלה על דעתך לקַנא אותי בה?

– ואם כך הוא?

– אתן הנשים…

– לא ארשה לך, פול, לנסוע…

הדברים והטון, שבו נאמרו, היו חדשים ומתמיהים מאד בפי מתילדה; כאלו נאמרו על־ידי אשה אחרת לגמרי. פול היה מרֻגז מאד; הרגיש, שבמתילדה התעוררה אשה חדשה, שלא הכיר בה קֹדם.

– חא־חא־חא… ־ צחק בעצבנות של אדם כואב ומרֻגז – לא תרשי? ואני לא חשבתי כלל על נטילת רשות לנסוע. חא־חא־חא…

– אף אני אסע…

– לאן?

– לאשר תסע!

קנאתה של מתילדה החלה מענינת אותו. היא נראתה לו כל־כך מגֻחכה.

– הבלים, מתילדה! בבקשה ממך. עוד זה חסר לי…

נעלבה ומֻשפלה הלכה על־ידו ושתקה. בשעת הפרידה נתן לה ידו והסתכל בפניה. עיניה היו מֻשפלות. הם נפרדו מתוך שתיקה. על לבו של כל אחד מהם העיק משׂא אחר. קשה היה לשניהם.

בקרב מתילדה היה הכֹּלֹ קפוא ומאֻבּן, בשעה שעלתה לבדה במדרגות ביתם החשֵׁכות. היא עלתה בצעדים חשאיים וזהירים וכמתגנבת נכנסה אל חדרה. בחשכה החלה מתפשטת את שמלותיה. לא הספיקה לפשוט את שמלתה התחתונה עד שנפלה במטתה על פניה בפשוט ידים ורגלים ופרצה בבכי.

היא בכתה הרבה כילדה נזופה ועזובה לנפשה, בלי קול, כשפניה כבושים בַּכָּר. בכתה לא רק מפני שהרגישה את עצמה בערב הזה אמללה וצרובת־עלבון, כי־אם גם מפני שבערב הזה נודע לה פתאֹם, כמה היא אוהבת את פוֹל וכמה הוא יקר לה…

 

יא    🔗

אלו שאלו לזינר, כיצד נבראו “קרימהילד” או “לוֹרֶלֵי”, היה מושך בכתפיו: כלום הוא יודע? כאלו לא היה בשעת בריָתן… ימים ולילות, ימים ולילות עבד מתוך בולמוס של קוים וצורות, בער בקדחת שרטוטים ופרצופים. אך מכיון שפג שכרון הקוים והתבניות, ראה לפניו את יצירתו כאלו באה אליו בהֶסח־הדעת. עדַין פעמו בנפש הדי החזיונות, גוית הפֶּסל שׁמרה עדַין את חמימות ידיו, משמוש אצבעותיו ולחיצות אגודלו, אבל דֹק שקוף כבר נמתח בינו ובין יצירתו. דבר־מה נפלא, נעלה ויקר, יקר מאד, שתוך־כדי־עבודתו שכן פה באיזה מקום, על־ידו, או בקרבו, או אולי בקרב החֹמר הנלוש באצבעותיו, ־ דבר־מה עִקרי מאד, נסתלק ממנו, או אולי מן החֹמר המעֻצב, ואיננו עוד… וכי מעשה־להטים הוא זה? אבל אימתי היה הקסם? קֹדם או אחר כך?… אין הוא יודע את זה. דבר־מה נעלם ממנו ביצירותיו, דבר־מה חסר בהן… בשעה שמן הרחוב היו פורצים לתוך דממת חדר־עבודתו שאון תהלות ותשבחות ותרועות התפעלותן של הבריות, היה הוא יושב ספון בסטודיה שלו עם עצב בלב, דומה לאותו עצב של אכזבה, שיש לו לאדם אחרי הסִפּוּק שקבל באהבה ממֻשכה… שעות רצופות היה יושב, מחטט בגליונות־הקַרטון, בשרטוטי־הנסיונות והטיוטות שלו, ומצטער ומתענה על שאינו מוצא ביצירתו את העִקר שחסר בה. דומה לחלום־בֹקר, שהתחמק מזכרוננו ושוב אין לו תפיסה… יש שהיה מכריח את בטי לבוא ולשבת על־יד הפסל בפּוֹזה הנחוצה, ועומד ומסתכל זמן רב בשניהם, בה ובפֶּסל, חליפות.

– בטי! ־ קרא פעם מתוך יאוש – כל עבודתי היא לעזאזל.

– למה?

– התבונני נא יפה יפה. אולי תמצאי אתּ, מה חסר כאן. במבט פשוט רואים לפעמים יותר טוב. דבר־מה חסר כאן…

– כאן? ־ קראה כמעט נעלבה – הרי אם היה חסר כאן דמר־מה, לא היתה זאת עבודה גאונית…

הניע עליה יד ושתק.

בני־אדם ראו ביצירתו אך יֵש אחד נעלה ובלתי־שכיח. אולם בנפשו הוא, כמו בתוך רשת־העינים, היתה מעין איזו נקודה כתֻמה, שלא נתנה לו לראות את יצירותיו שלמות. נחוצה היתה לו בדידות גמורה, התיַחדות גמורה עם יצירתו, כדי לחיות שוב אותם החיים, שקדחו בו תוך־כדי־עבודה, כדי לבַקרם, כדי לבַקר לאוֹרם את יצירתו. אך זה היה כבר מן הנמנעות. בינו ובין יצירתו עמד כבר הקהל ועתונותו. הריעו לפניו, השכם והרֵע, על גאוניותו, על שלמות עבודתו, והדרך אל רגשי־בראשית ואל בקֹרת עצמית נחסמה לפניו לעד.

מדֻכּא ומרֻגז־עצבים, ישב בחדר־עבודתו, בתוך עַב־ענַן־העשן של מקטרתו ופשפש בגליונות־קרטוניו. בטי ישבה בחדרה לבדה ועיניה בעתונים הומוריסטיים מצֻיָרים, אף־על־פי שהציורים שבעתונים האלה שִׁעממו אותה. היא היתה חורה ועגומה. מצב־נפשו של זינר התרשם בה כמו בפלַסטינה חוּשָׁנית של צַלָּם. נכנס בכרך, תיק בידו ומכונת־צִלום תלויה ברצועה על כתפו. פניו הפיקו טרדה. בכבדות הניח את תיקו ואת מכונת־הצִלום שלו על השלחן, על־גבי העתונים, שבֶטי הפכה בהם, והשקיע את עצמו בתוך הַכֻּרסה הסמוכה, בלי נטילת רשות, כבן־בית.

– היכן הוא?

– עסוק – השיבה תשובתה השַׁבּלונית, מבלי חשוב.

נתן בה מבט ממֻשך קצת ובוחן:

– פניה רעים, בטי!

– אין אני מרגישה את עצמי טוב ביותר, אדוני!

– למה היא יושבת בית כל הימים? תרבה בטיולים.

– איני אוהבת לטַיל לבדי, אדוני, וזינר הוא עסוק, תמיד עסוק.

– מה היא עושה, בטי, בשבתה כל היום בבית לבדה?

– אני חושבת, אדוני!

– חושבת? היא, בטי, חושבת? מוזר הדבר! על מה?

– על הכל.

– פלא! ראש קטן כזה וחושב על הכל…

היחס ביניהם היה פשוט, אבל לא בלי מרחק ידוע. הוא לא שכח, שבטי היתה מסַמלת ושעברה מידי זליגזון אל זינר; היא ידעה, שהוא לא שכח את זה ומשום כך היה מרחק ביחסם ההדדי. המרחק, שנעשה קטן ומטֻשטש, רק בשבת זינר ביניהם…

יצא אליהם זינר בגלימת־עבודה מֻפשלת־שרווּלים. על פניו העצבניים היו עקבות עבודה פנימית.

– הבאתי לך את עלי־ההגהה של ספרי. אתה צריך לקרוא בהם.

בכרך הוציא בספר מיֻחד את מאמריו על האמנות החדישה. הַקֹּבץ הזה נועד להגדיר ולבסס את התנועה הניאו־רומנטית באמנות, שבכרך חשב את עצמו לאחד מנביאיה־מבַשׂריה.

– למה? ־ השיב זינר בעוית של אי־רצון – אין לי כל חשק לקרוא דבר־מה.

– זה איזה זמן שחדל לקרוא אפילו עתונים – העירה בטי.

– אבל שנֵי שלישֵי ספרַי מֻקדשים למַאֶסטרו זינר.

– “מַאֶסטרו זינר” אינו יכול אפילו להגיה את השִבושים בסִדור מחשבות־עצמו, – השיב זינר בקול ספק רציני ספק מלגלג.

– שמע! אל להשתמט! – קרא בכרך בטון מָחלט, שאינו נותן מקום לערער ־ ספרי צריך להופיע בתור כרוז, בתור מַניפסט לכל הדור הצעיר, החי בחוג האינטרסים של האמנות, ומשום זה צריך הוא להיות שׁלם. הערותיך בנוגע לַעֲבָרך יכולות להיות יקרות־ערך, כי מחֹסר־ידיעה יכֹלתי להכשל באי־דיוק. גם את מכונת־הצִלום הבאתי עמדי. נצַלם מחדש את “קרימהילד” ואת “לורלֵי”. וגם את המאֶסטרו נצַלם… הקורא יתענין לראותך בעבודתך. אתה תוכל להתנגד כאות־נפשך, אבל מי ישמע לך!

בשעה שבכרך דִבּר, הספיק זינר לעַיֵן במבטים מרפרפים בשנים־שלשה גליונות ההגהה, שהלז הגיש לו. פתאם פרץ מפיו צחוק מוזר. הצחוק נמשך קצת יותר מדי והתחיל דומה לצחוק היסטֵרי. בטי ובכרך נשׂאו אליו בבת־אחת את עיניהם בתמיהה, ובו־ברגע חלף במוחות שניהם רעיון אחד: “מה כחשו פניו בימים האלה”!… בשעת־צחוק כאלו צפד עורו אל בשרו, נמתח מאד על־גבי רקותיו והֻבלטו עצמותיו. זינר הרגיש בתמיהתם של שני האנשים, אך קשה היה לו להתגבר על צחוקו. לבסיף התחיל קורא בקול מתוך העלים שהיו בידו:

“האמן שלנו”… זה אני, “מאֶסטרו זינר”… “האמן שלנו לא התיצב בפעם אחת מראשית עבודתו על דרך־המלך המובילה ישר אל התעודה, שאליו קרָאוֹ מזלה של האמנות. הגֶּניוס שלו תעה בתחלה בשבילים ובמשעולים צדדים. אף־על־פי שנסיונותיו הראשונים”… מהנ… זאת אומרת “הגמרא החמורה” ו“נרות השבת” שלי… אף־על־פי שנסיונותיו הראשונים נושאים חותמו של הרֵיפורמַטור העתיד לבוא, בכל־זאת"… שמע!…

הוא זרק את העלים, נעץ ידיו בכיסי מכנסיו והתחיל מטַיֵּל בחדר אילך ואילך בפסיעות מהירות מתוך התרגשות.

– שמע! – קרא שוב – היודע אתה, שאני חושב אחרת, לגמרי אחרת…" “קרימהילד” ו“לורלֵי”, מהנ… כן. שתיהן נושאות את חותם… איך אתה אומר שם? את חותם הגניוס של יוצר “הגמרא” ו“הנרות”… אך ורק בעבודות הללו מצאתי איזה ספוק. ידעתי, מה שאני רוצה להביע, הבעתי אותו איך שיכֹלתי, אבל הבעתי. אולם שם… הנה אני מתעַנה בלי־קץ ואיני יכול לעמוד על הפגמים שביצירות ההן ה“גדולות”. אבל לבי אומר לי, ברור לי, שהן פגומות… ואולי אחר־כך יעמדו גם אחרים על זה… יש בדעתי לפתוח תערוכה בסטודיה שלי לקהל גדול ולהוציא שוב את “נסיונותי הראשונים”. אולי הפעם ישֻׁנה מזלם לטובה…

את הדברים האלה זרק מפיו פתאֹם, כהזדקר כדור מתוך אקדח. משום שהרעיון היה נועז מאד וידע למפרע, שיפגוש התנגדות עזה.

בכרך משך בכתפיו ושאל באירוניה:

– ומה יש עוד בדעתך לעשות?

– למה לך עוד? ־ שאל זינר בצחוק.

– רצוני לדעת, עד היכן… עד איזה אבסורד אתה יכול לפּעמים להגיע.

זינר הוסיף להתהלך בחדר אילך ואילך, נסער ושותק. החדר היה צר, כסא אחד הפריע בעד הליכתו ורצה להעתיקו ממקומו בדחיפת־רגל, אך הכסא נהפך ונפל. בטי הביטה על ידידה בחרדת־דאגה. הרגיש בזה גם בכרך, ואולי משום זה אמר לו בטון תקיף ביותר:

– עשׂה לא תעשׂה כדבר הזה! איזה מזל־רע, איזה מזל פַטַלי יש ליצירותיך הראשונות. ואם תציגן בתערוכה יחד עם יצירותיך החדשות והיה גורל אחד לכֻלן. בידיך ממש תשחית את הצלחתן הגמורה של “קרימהילד” ו“לורלֵי”… אלו היתה לי היכוֹלת, הייתי משחית את פסליך הראשונים, כדי להציל את האחרונים, כדי לפַנות להם דרך אל הקהל, אל העולם… ההבינות?

זינר התיצב מול בכרך, הוציא מקטרתו מפיו והניע בראשו להסכמה:

– הבינותי, הבינותי… הבינותי, שקשרת את הצלחתך, את תהלתך אל הצלחת “יצירותי הגדולות”, כאותו סמרטוט קטן, הקשור אל ראש תֹרן גבוה ומפרכס ומפַצח שם למעלה ביַד הרוח… “הצלחת יצירותי”… חא־חא־חא… הסרסורים דואגים להצלחת לקוחותיהם, עד כמה שהצלחה זו מביאה להם רוָחים. והקהל… הקהל הנורא הזה… מה נחוץ לו באמנות? הקהל!…

תחלת דבריו כאלו היתה במנוחה גמורה ובקול שוה, אם כי חנוק קצת, שמורותיו היו מֻשפלות ומתוך סדק העינים, שנשאר פתוח, הבריק ברק־לעג רע. אך תוך־כדי־דבורו הרגיש בכעס, שתסס בו כל הזמן, שהוא עולה ממעמקיו ומתגבר עליו. קשה היה כבר לכבשו. כל גופו רעד, והוא התנפל על בכרך, בהניעו מול פניו את אגרופו הקפוץ, שקצה־שפופרת מקטרתו בצבץ מתוכו, וצעק בקול צרוד:

– אני יורק, אני יורק על הקהל, על שבחיו, על תהלותיו, על כספו!… אמן חפשי הנני! אני יוצר בשבילי, בשבילי, בשבילי!…

בטי קפצה באֹפן אינסטינקטיבי ממקומה וקרבה בפחד אל ידידה. בכרך עמד, כמו קֹדם, גבו אל השלחן, כשהוא נשען אליו מאחריו בשתי ידיו ומביט בלי תנועה כל־שהיא אל זינר, הרותח והרועד כֻּלו לפניו. פני בכרך הפיקו שקט, אבל לא מנוחה. מסוה של קפאון, שאי־אפשר היה להציל ממנו אף סמן כל־שהוא מהנעשה בתוכו פנימה.

– אין אתה צריך להתרגש, זינר! אין איש רוצה לשלול את חֻפשך ליצור… חפשי אתה ליצור, אבל חפשים אנחנו לשפוט… יצירותיך, מכיון שיצאו מתחת ידך, אינן… במובן העליון, אינן כבר שלך. הן כבר קניָנו של הכלל…

זינר חשב, שדעתו נטרפת עליו. מנוחתו של בכרך וקולו השקט העליבוהו יותר מדבריו. הוא רקע ברגליו ובקול מקֻטע קרא:

אבל לא! לא! לא… רוקק אני על כֻּלכם, על משפטכם… איני תלוי בכם… אני בן־חורין הנני! השמעת? בן־חורין ורוקק על משפט הקהל שלך… הנה אסָגר בחדר־עבודתי, ושום דריסת־רגל לא תהיה לכם שם! גָרֵש אגָרֶשכם! את כֻּלכם! את כֻּלכם!…

הוא השליך את מקטרתו על הקרקע. מבֻלבל, מחֻסר הכרה ברורה ממה שהוא רוצה לעשות, זרק מעליו על הכסא את גלימת־עבודתו, לבש איזה מעיל שהזדמן לידו, מבלי להבחין ביותר, חטף כובעו ומקלו ונזדקר מן החדר.

דקים אחדים עמד בכרך, נשען בתי ידיו אל השלחן שמאחוריו, בלי תנועה כל־שהיא. בטי לא הבינה את כל ענין הקטטה, אבל בלבה האשימה את בכרך. מנוחתו הרגיזה גם אותה. בדממה קמה ממקומה, הרימה את המקטֹרת מעל שטיח־הרצפה ואספה את אֶפרהּ שנשפך, נטלה את גלימת־ העבודה מעל הכסא ויצאה לתלות אותה ביתד שבמסדרון. כשחזרה מצאה את בכרך מסַדר את עלי־ההגהה, שהיו פזורים על השלחן.

– בטי! – קרא זה בראותו אותה – היא עוסקת בשטויות, אינה עושה כלום, תחת לטַפל בזינר ולדאוג לו. עצביו הם במצב, שאין לקוות ממנו כל טובה. במקום “לחשוב על הכל”, תשגיח־נא יותר על זינר, שלא יעשה שום שטויות שם בסטודיה שלו, שטויות שאין להן תקנה, חלילה…

בשעה שדִבּר, התבוננה אליו בטי ואך אז הכירה לתמהונה, שאף הוא מרֻגז ונסער, ואולי יותר מזינר: קולו היה אמנם, כמו תמיד, שוה, ישר, חלק וקר כפַח רקוע, אבל כמו פַח שהכּו עליו והריהו מזדעזע בפאותיו.

אחרי איזה זמן הגיה זינר סוף־סוף את עלי־ההגהה של הספר, שכתב בכרך, וכמובן גם הצטלם, בשביל הספר הזה, בפוֹזות שונות, כמה ואיך שדרש ממנו בכרך. ואת דבר השיחה “אי־הנעימה”, שהיתה ביניהם, השתדלו שניהם להמנע מהזכיר. כאשר אמרה בטי לזינר, שהיא שמֵחה על שהשלים עם בכך, צחק בצחוק דומם ועגום ואמר:

– וכי אני השלמתי עם בכרך? הלא הוא הוא שהשלים עמדי!

תלה את עיניו בספון החדר והוסיף בעצבות:

– מה אני! עבד ההולך לפני מרכבת אדונו…

פעם לפנות ערב טִילה בֶטי “תחת התרזות”, לבדה ושקועה במחשבות. פתאֹם הרגישה כאִלו זה איזה זמן מי־שהוא מלוה אותה. בכל־זאת לא הרימה את עיניה, לא הפסיקה חוט מחשבותיה. אך קול הפסיעות סמוך אצלה נעשה ברור יותר מדי ומכֻון אל פסיעותיה היא. הביטה ועמדה נדהמה. פני העורך של “העתיד” צחקו אליה.

– מה זה הוא עושה, אדוני?

בלבה היה גם קצת פחד; איזה רגש סתום ובלתי־נעים.

– הנני הולך כל הזמן על־ידה ושואל את עצמי, על־אודות מה היא מהרהרת?

נראה לה הדבר משֻׁנה ומגֻחך.

– ומה מצא אדוני?

– ההרהורים אינם מביאים כל טובה, רק רעה. וביחוד לאשה. הם מזקינים אותה ומנַולים את פניה. ביחוד צר לי על פניה, על פניה הנחמדים, שההרהורים ישחיתום בקמטים יתרים. תשמעני, חמדתי! לכל השדים הרהורים אלה! למה הם לה?

בֶטי פרצה בצחוק. האיש התחיל מצחיקהּ ומלַבּבהּ.

– אדוני מוצא אותי בודאי לשטיה גדולה.

– אח, לא! אבל… איני יודע איך אבאר לה את זה… פניה הם בהירים, יש בהם איזו ילדות, איזו תמימות שבאגדה. משום זה הצליח כל־כך זינר שלהּ. ההרהורים אינם הולמים כל פנים במדה שוה, ממש כמו השִׂמלה.

– האמנם? – שאלה במֵעֵין קנתרנות – ואני השוטה הייתי סבורה, שהמחשבות הן דבר פנימי המסור ללב…

– פנימי, בודאי. בשביל מי שאינו רואה ואינו מרגיש בדברים חיצונים.

– זאת אומרת?

– מי שמרגיש בעולם החיצון שמסביבו, אינו מהרהר הרבה, כי־אם חי, חי…

– רעיונות מסֻכּנים יש לו לאדוני! – קראה בצחוק ולא בלי אבַק גנדרנות.

הצליפה עליו מבט אלכסוני, מרפרף כביכול, אבל מקיף וסופג את כל הפרטים, אפילו הקלים ביותר, מאותם המבטים, השכיחים רק אצל חברי בולשת־החשאים ואצל נשים ביחס לאלה המענינים אותן. מיד תפשה בטי במבטה, שתלבֹּשת העורך היא מגֹהצה, יפה ותפורה על־פי האָפנה; שמקשרתו האדֻמה אינה הולמת אותו ומבליטה, שלא־מדעתו, את הרַוָּק הזקן שבו; תפשה גם־כן את הקמטים המרֻבּים והדקים מן הדקים שבפניו האדֻמים והבריאים, שנראים מרחוק הרבה יותר צעירים מאשר מקרוב. שלא־מדעת וכמעט בִּן־רגע הִשְׁוִתה אותו במחשבתה עם זינר פזור־הרוח והמרֻשל בחיצונותו, ומאליה נקלטה בלבה דעה בלתי מבֻססה ולא־מובנה לעצמה, שהעורך הוא יותר גבר אוהב־חיים מאמן אוהב־אמנות.

פתאֹם, בהתקרבו אליה סמוך־סמוך, עד שזרועות־שניהם נקשו והתחככו זו בזו ובטי נרתעה באֹפן אינסטינקטיבי, לחש לה:

– ולה, ילדתי, יש פנים כאלה, יש פנים כאלה… יותר משהיא חיה היא נותנת חיים… יכולה לתת, לפחות!

– הה, אדוני!

דברי העורך, לַחשו ומבטיו זעזעו בקרבה נימים דקות וטמירות, המֻצנעות בנפשה של כל אשה. רחשה בה איזו מתיקות, איזו סקרנות וגם איזו יראה סתומה.

הם עברו על־פני איזה בית־קהוה. הזמינה העורך להכּנס.

– לא, אדוני! אי־אפשר… אני עסוקה… אני… הולכת למקום אחד… אי־אפשר…

אך הוא נגע בשרווּלה והפציר בה… יֵשבו שעה קלה ויפטפטו על כוס בירה. מה תפסיד? למה תסרב לשבת דק אחד, אך דק אחד בחברתו. אולי יש לה איזו טינה בלבה עליו. סוף־סוף סֵרובה זה מעליב אותו.

בטי נלחמה בו וגם בנפשה. ידעה, שאינה צריכה להכנס עמו אל בית־הקהוה, אף־על־פי שנמוק ברור לזה לא היה לה. יחד עם זה לא חפצה להכעיס ולהעליב את האדם הזה. פקפקה, הִססה, התפתּתה לבסוף ונכנסה. “אך לדק אחד” נכנסה ובלי הסכמת הלב.

אולם בית־הקהוה היה גדול מאד, והעורך הוליכה לאחת הפנות הרחוקות ביותר והריקות מאדם. נגשו אל שלחן אחד קטן בפנה לפני ספה רכה, שעמדה בזוית ישרה לאֹרך שתי הקירות. בטי לא נזדרזה לשבת וחכתה עד שיֵשב הוא תחלה. העורך, כביכול, לא הרגיש בדבר. ישב על הספה והזמינה לתפוש מקום על־ידו; ישבה על כסא ממולו, גַּבּהּ אל האולם.

– כך הוא הדבר… – אמר העורך – אנו עוזבים את האדון בבית והולכים להסתובב ברחובות לבדנו.

– אין אנו משֻׁעבּדים! כל אחד הוא חפשי לנפשו… – השיבה בטי, שמשום־מה הרגישה בצֹרך להצטדק.

– חפשי! ואם פתאם יעלה על לבה, לדוגמה, כמובן… אם פתאם יעלה על לבה לעזוב את ביתה לימים אחדים… אך לימים אחדים, וללכת, נו, נאמר לדוגמה, אל איזה פַּסל אחר לעבוד. אַה?… החפשית היא לעשות ככה? – ומבטו המחַיך, המלגלג קצת והמפיסטאי בָּלַש את פניה כמו בקוי־מִשוש וחפּשׂ עליהם איזה סִמן של מבוכה.

– בודאי! מי יוכל לעצור בעדי?…

התשובה הזאת הפתיעה אותה, כנראה. בעיניו נדלק ניצוץ מיֻחד. כדי שלא למתוח את הנימה יותר מדי או כדי שלא לגלות מיד את כַּונתו הצפונה, הפסיק מיד את השיחה ועבר אל אותו הענין בעצם, אבל מצד אחר.

– כך,כך. אני בא יותר ויותר לידי דעה, שאפילו האמנים הגדולים יכולים לפעמים להיות משַׁעממים. אינם יודעים לשעשע את המסמלות שלהם, המוסרות את עצמן להם, הסובלות את כל קפֵדותיהם ושגעונותיהם, לכאורה, יש כאן פשוט כפית־טובה מצדם.

– ואדוני, איך הוא מתנהג עם המסמלות? – שאלה מתוך סקרנות.

– אני? – קרא זה בהתעוררות – אלו היתה לי מסמלת כּלִבּי, מסמלת נחמדה כמותה, הייתי יודע במה לענינה! אצלי לא היתה משתעממת! לא היינו מתאבקים בעפר ברלין זו, כי־אם היינו מבלים את הזמן במקומות־הרחצה העליזים; מדי פעם בפעם גם נסיעה לאיטליה, לספרד, וכדומה לזה.

– אח, איטליה!… הרי זה מענין מאד! ־ קראה בטי.

העורך התרגש יותר ויותר:

– היהודי אוהב כסף ועינו צרה על כל פרוטה. אנחנו יודעים לֵהָנות מן החיים, תחת לצבור כסף…

בטי שתקה וחכתה לשמוע מפיו את כל אשר עם לבו.

– גם האמן היהודי הוא מטיבו כילַי ועובד לאליל־הזהב…

בטי שתקה. העמידה פנים, שאינה מבינה, למה מכֻונים הדברים על היהודים.

– ומדוע אינו מוצא לו מסמלת כּלִבּו? – שאלה בערמה נַאִיבית, בידעה למפרע את תשובתה.

– אה, כּלִבּי! עוד מסמלת כמותה איה תִמָצא! היא, חמדתי, רק היא נחוצה לי!

– לאן היה נוסע עמדי? – שאלה בבת־צחוק נשמעת לשני פנים ובלעג מסֻתּר בקשׁי.

– לאיטליה, לחינה, ליַפוניה, ל… ל… לאן שתרצה!

– הלא נסיעה לארצות רחוקות כאלה דורשת סכומים עצומים – הוסיפה לדבר באותו הטון.

האדם הזה התחיל מעורר בה בחילת־נפש. היא התחרטה מאד על שנכנסה עמו אל בית־הקהוה, הרגישה, שקשה לה להשאר עמו כאן אף עוד רגע אחד.

ומה בכך! קרא איש־שיחה – הנה לפני רגע אמרה לי, ששום אדם אינו יכול לעַכּב בעדה ללכת למקום שתרצה…

– אם כן?

– אם כן, משום מה לא תלך?

– משום שאיני רוצה.

– ונסיעה לאיטליה, לספרד, ליפוניה, ל… ל…?

– כן. אבל יחד עם זינר ולא עם אדוני, חא־חא־חא… קראה וקפצה ממקומה.

– מפני־מה היא ממהרת? הן לא נגעה בכוס הבירה שלה.

– תודה. איני רוצה לשתות.

– אבל תשב־נא… היא לא הבינה אותי כראוי… דברי־לצנות גרידא…

– כבר ישבתי כאן יותר מ“דק אחד”.

קם גם הוא, רצה ללַוותה. אבל היא סרבה לו ובקשה אותו להשאר. ומבלי הקשיב לדברי הפיוסין, יצאה בצעדים מהירים מבית־הקהוה. בחוץ הביטה מאחריה, ובראותה שהיא שוב לבדה, שאפה רוח, כזו שנמלטה מפח. אולם תוך־כדי הרגשת הקלה ופדות ממצב קשה של זיוף וסלוף, הצטערה בכל־זאת בעֹמק־לבה על שהכעיסה את העורך ואולי גם העליבה אותו בברחה ממנו. חזרה לביתה בפסיעות מהירות, כאלו חששה, שמא תזדמן לה שוב פגישה לא־נעימה כזו. ולבהּ אמר לה, שפגישה זו תהיה לה לימים מקור יסורי־נפש וחרטה. בחברת זינר, בזכרה את הפגישה הזאת – וזכור זכרה אותה תמיד בבוא לידה איזו חוברת מ“העתיד” – הכה אותה לבה. רגש היה לה, שהיא מעלימה מידידהּ איזה דבר־עבֵרה, שנכשלה בו…

ופעם בשבתם לבדם, היא וזינר, וזה לטף אותה לטיפות שקטות ועדינות של אדם עיף ופזור־רוח, לפתה בזרועה את צוארו, ובהביטה רכות לתוך עיניו, אמרה בבת־צחוק של ערמה לא־מובנה לו:

– מפני מה לא תסע פעם עמדי לאיזה מקום… לאיטליה, למשל?

– מה זה פתאֹם? ודאי שאת משתעממת.

– לפעמים.

– אכן, אף אני. נסיעת־תיוּר לאיטליה היתה כעת דבר בעתו. אבל… הלא יודעת את, שר־האוצר שלי אינו מרשה לנו תענוגות כאלה – הוסיף נבוך וכמצטדק – מנַין לך רעיון זה פתאֹם?

ובטי ספרה לו דרך־צחוק את שיחת עורך “העתיד” עמה.

– היכן ראית אותו?

– נפגשנו פעם ברחוב ו…

– ו…?

– ואחר־כך הזמינַני אל איזה בית־קהוה.

לאט לאט הסיר זינר את זרועה מעל צוארו. קם והתיצב ממולה. אך אז הרגישה, שחָורו פניו. והוא אמר במנוחה, במנוחה גמורה:

– הדבר הזה מפתיע אותי, צריך אני להודות. לא ידעתי כלל, שהנך מסתובבת בבתי־הקהוה עם הנבלים ומחרפת את… היהודים. זו לא הפעם הראשונה לך, כבר ספרת לי, כמדֻמני, פעם על שיחה כזו עם אותו בליעל פֹה בביתי. הדבר מצא חן בעיניך…

בטי הבינה מיד, שהיתה בלתי־זהירה בדבריה ושלא־במתכַּון הדאיבה את לבו.

פניו היו חִורים מאד. אך כל שרירי גופו היו מתוחים כנימי כנור, כדי שלא לבטא באיזו תנועה את כל מה שתסס בתוכו. רק פיו המטיר עקיצות מעליבות. תוך־כדי־דבור אמנם הרגיש, כמה מאי־הצדק, כמה מהגוזמה יש בדבריו, ואף־על־פי־כן נעשו תוכחותיו יותר ויותר חריפות ומדאיבות, ולעצור בעדן היה לו מן הנמנע, כשם שקשה לאדם לעמוד באמצע ריצתו במורַד ההר.

– ובאמת – קרא בהתהלכו בחדר אילך ואילך – למה לא תלכי אליו? לוֹ יש, כמדֻמה, יותר זכות עליך מאשר לי. כי מה אני? איזה שַׁילוֹק עלוב, שאין בכיסו אפילו שטר־התחַיבות של מי־שהוא משׂונאיו…

דבריו היו מעליבים, משפילים, והכאיבוה מאד. בכל־זאת לא כעסה עליו. רק סבלה נוראות בראותה, איך הוא סובל באשמתה, אך רגש של גאוה פנימי לא נתן לה להצטדק לפניו לשֵׁמע דברי העלבונות. רק גמגמה:

– בּוֹש. אינך יודע, עד כמה אינך צודק!…

– אה אה! שׁילוק אינו יכול לעולם להיות צודק!

צלצלו בפעמון המסדרון. זינר מהר אל החדר הסמוך. בטי הלכה לפתוח את הדלת. זאת היתה אילה כרמלית.

– שלום, גברתי! – קרה לבטי, כאלו התראו אך יום אתמול – שוב הנני… – ומבלי לחכות להזמנה, נכנסה אל החדר – והאדון זינר איהו?

– עסוק.

זינר שמע מן החדר הסמוך את השיחה הקצרה. הכיר מיד את קולה של כרמלית. אבל הקול הזה נדמה לו, כאלו נשמע לא כאן, כי־אם הוא בא ממרחקים, מאֹפק־ערבה רחוק. כל עצביו התעוררו, נמתחו, נמשכו לקראת הקול הזה, כמו לקראת בשׂורת־המזל, כמו לקראת זֵכר מתוק של ילדות רחוקה…

– אבל לא ביותר! – קרא מחדרו על תשובת בטי לעלמה.

היא נכנסה אל החדר, נגשה אליו כמכרה מכבר. ובפשטה לו ידה אמרה:

– באתי לראות, מה שלום זקני וזקנתי…

הבין מיד והשיב:

– אהבת־אמונים כזו מצד הנכדה נותנת כבוד לסבא ולסבתא…

בטי התבוננה אל שניהם בתמיה רבה, לא הבינה, ששניהם מתכַונים בדבריהם אל הפסלים “נרות שבת” ו“גמרא חמורה”. הם ראו את תמִיָּתה של בטי ושניהם פרצו בצחוק מתוך חלופי־מבטים. דומים היו הצחוק והמבטים לאלה של שני אנשים, שיש להם איזה דבר משֻׁתּף איזה סוד מיֻחד.

– יסלח־נא לי, אם הפרעתי. האם הוא עובד כעת?

במקום תשובה נטל את ידה, כשם שנוטלים ידה של ילדה, הובילהּ אל הסטודיה שלו והעמידה לפני “לוֹרֶלֵי”. כפה היתה חמה, אבל יבֵשה ואצבעותיה מפֻשׂקות, מחֻסרות־תנועה, כמו נטולות חיים, כצפור נבהלה, תפושה בתוך אגרופו של פרחח. לפני הפסל הרבה את ידה ואמר:

– תתבונן־נא היטב… לא ככה… תעמוד כאן… כך… וגם מצד זה… תתבונן־נא ותאמר לי, מה חסר כאן… דבר־מה חסר כאן…

– גְוִיָה יפה… הפנים מזכירות משהו… משהו… מגרִיג… איזו נעימה מ“פֵּיר גִינְט”…

– אבל מה חסר כאן? – שאל כמעט בגערה.

היא משכה בכתפיה והוסיפה להתבונן.

אחרי רגע, מבלי גרוע עין מן הפסל, טרודת־מחשבות, אמרה:

– הוא חסר כאן, אדוני!

– מה זאת אומרת?

– זאת אומרת שהוא, אדוני, חסר כאן.

והסבה אליו את פניה. הם היו רציניים, אבל עיניה צחקו; ברק של איזו מזמת־ערמה, של איזה לעג נסתר נצנץ מתוכן. שפתה העליונה חָשׂפה טור שנים קטנות, נוצצות, טורפות…

ומיד הוסיפה, מתוך משיכת כתפים:

– מה אני מבינה בדברים האלה, אני בת הכפר… אבל אני מוצאה אותו רק שם, אצל ה“זקנים” שלי… – פנתה ללכת אל ירכתי האולם, ששם עמדו ה“זקנים”.

הנה המלה, שממנה פחד! כל הימים ידע מלה זו באיזה מקום שבתוכו פנימה, מקום נסתר ממנו גופו, אבל לא רצה לשמעה מפי עצמו. והיא נאמרה סוף־סוף.

הוא נשאר עומד לבדו לפני פסל “לורלֵי”, כשרגלו האחת נשענת על כַּנּהּ, וצחק צחוקו העצבני, הקלוש, המשמש תמיד לאנשים מרֻגזי־עצבים וחלשים להביע רעיונות ומצבי־נפש, כמו מוסיקה בלי־מלים.

שמעה כרמלית בירכתי־האולם את צחוקו, ושאלה ממקומה:

– למה הוא צוחק, אדוני? האם למה שאמרתי בתחלה או למה שאמרתי בסוף?

– לא. באמצע. אכן, בת־כפר היא, שאינה רגילה להשתמש בשמן־קיק נתון בתוך תרמילים…

רגש היה לו, כאלו הדפה אותו הצעירה הזאת בתנועה חזקה וגסה. בכל־זאת משכה אותו אליה. יש בה דבר־מה חריף ומושך כעלה־פלפל זה, היפה והעדין, שאתה חומד לנגוע בו ושזמן רב אחר־כך אין אתה יכול לסלק את ריחו החריף מאצבעותיך… נעים היה לו לראותה עומדת שם בפנה ומסתכלת בזקניה. בעצמו לא ידע, שמכיר לה טובה בעד זה… רק הרגיש משום־מה בצֹרך לגרום לה איזו נחת־רוח. יצא אל החדר השני, חזר אחר דקים אחדים ושתי תמונות בידו. אֵלּוּ היו תמונות־פוטוגרַפיה של “נרות השבת” ושל “גמרא חמורה”. כרמלית שָׂמחה מאד בהגישו אותן אליה. בקשה ממנו לרשום עליהן מלים אחדות לזכרון. זינר צנח על שרפרף נמוך שנמצא על־ידו, הוציא את העט־הקולח שלו וכתב:

מ.ז.

מ.ב.

א.נ.

כרמלית עמדה מאחריו, כפפה את ראשה מעל לכתפו. והסתכלה אל מה שהוא כותב. הוא חש בערפו את חמימות חָזֶהָ הקרוב, חש בנשימותיה, ונשאר יושב בלי־תנועה על מקומו וממתין עד שתקרא. אף היא הוסיפה לעמוד כפופה על גבו ומבקשת פתרון לראשי־התבות. הפנה את ראשו והביט אליה מלמטה למעלה. מבין שמורות עיניה המָשפּלות נזלה עליו מלמעלה בת־צחוק של לטיפה כחֻלה, בת־צחוק של ידידה משנים רבות, כאלו יש ביניהם יחס קבוע מכבר, איזה סוד אחד משֻׁתּף. פניה נראו לו ילדותיים־נוחים, ילדותיים־שובבים וטובים…

– אַה! מצאתי! – קראה ומחאה כף.

ובהושיטה את אצבעה את התמונות, שהיו מונחות על ברכיו, באֹפן שהרגיש, כאלו הוא חבוק בין זרועותיה, קראה:

– מזכרת. זכרון… יחכה־נא, לא! טעיתי… ככה: מזכרת. זקנים. מאת. בֵּן. אל. נכדה. ככה. חא־חא־חא…

הוא קפץ ממקומו והושיט לה את שתי התמונות. כרמלית שמחה מאד, החזיקה אותן לפניה והתבוננה אליהן.

– למה היא אוהבת את אלה כל־כך?

– מפני שאני אוהבת אך זקנים, אדוני זינר! ימהר־נא אפוא להזדקן, אם הוא רוצה שאהבֶנו, חא־חא… – צחקה והִשרתה עליו מן הצד נֹגה חי של מבט מעורר, שואל, חודר ומבטיח… לו נדמה, כאלו מבט זה אמר אחרת, לגמרי אחרת ממה שאמר פיה.

פתאם חלף עב קל על־פני השמש. העינים אספו נגהן. שתי הגבות הצפופות והסבוכות הצטרפו לקו נפתל אחד, דומה לעוֹף פרוש־כנפים במרחקי האֹפק. פני הצעירה נזדקנו פתאם, הפיקו כֹבד־ראש, נעשו קשים, עזים, כפני סלע חֲרוּךְ־שמש.

– אדוני! – החלה והפסיקה רגע את עצמה. הפסקה קצרה זו ורצינות פתאומית זו עשו עליו רֹשם. הרגיש, שהצעירה רוצה לאמר לו איזה דבר, איזה דבר חשוב.

– אדוני; ישמע־נא מה שאֹמר לו… סוברת אני, לכֻלּנו נחוץ ישע וכלנו תועים. אין אנו יודעים, היכן לבקשו. רק דרך אחת מובילה אל ישענו, רק זו שיוצאת ונמשכת ישר מאצל סבא וסבתא… אני אוהבת אותם, אבל גם מתיראה מפניהם. קשה מאד, כמעט אי־אפשר להשתמט מהם…

מוזר היה הטון החגיגי־הרציני הזה ומוזרים הדברים האלה בפי הצעירה. זה היה מענין ומצחיק גם יחד.

– איזה ישע יכולים להביא אלה שכבר מתו?

בעיניה התלקח פתאם שביב אדוקה קנאית. העוף פרוש־הכנפים שממעל להן זע, נע…

– מתו? איזו טעות! איזו טעות!… הם חיים ונלחמים בנו, בו, בי, בכל אחד ואחד… בתוך כל אחד מכלנו הם יושבים… כן, אדוני! בתוך כל אחד מאתנו… ונלחמים בנו מתוכנו… הנצחון לזקנים האלה. הם צריכים לנַצח… התרחקנו קצת יותר מדי מעצמנו. כאשר נמצא את הדרך לשוב אל עצמנו! להכנס אל תוכנו, נמצא שם את אלה – אמרה ונקשה באצבעה על שתי התמונות – כן, אדוני זינר!… אבל רואה אני, שאינו רוצה להזדקן, חא־חא־חא… האם אין זה כדאי?

העב הקל על־פני השמש נמס והלך, שוב קָרנו על הפנים מבטים חיים, פזיזים, מעוררים, חודרים, שואלים, מבטיחים… האשה הזקנה הקנאית נעלמה, ובמקומה – עלמה צעירה – ואולי ילדה? – צוחקת צחוק רענן כְּרִנת־בֹּקר.

נכנסה בטי בבת־צחוק על פניה – בת־צחוק מֻפנה למפרע לאיזו תנועה מוזרה, שבודאי תראה אצל הצעירה הזאת, לאיזו מחשבה נלעגה, שבודאי תשמע מפיה. כרמלית מהרה ושׂמה את שתי התמונות לתוך חריטהּ הקטן עוד בטרם שהספיקה בטי לראותם, ולא אמרה כלום. אפשר שזה היה מקרה ובלי כַונה מיֻחדה, אבל בטי לא הבינה, למה נשתתקו שניהם. מתוך חשדנות אינסטינקטיבית הצליפה מבטים בוחנים פעם על פני זינר ופעם על פני כרמלית. נדמה לה, שפני שניהם מפיקים התרגשות, כמו אחרי שיחה מענינת.

שעה קלה עמדו שלשתם ושתקו. אחר־כך החלו לשוחח, והשיחה התנהלה בכבדות, אנוסה, מקֻטעה ובלתי־מענינת. לזינר נדמה, שלכרמלית היה עוד איזה דבר מענין מאד לאמר לו ושאינה רוצה לאמרו מפני בטי. וחרה לו על זו, שהפריעה. הוא היה פְזוּר־רוח ולא הקשיב לשיחה. בטי כעסה על עצמה והצטערה בלבה מאד, כי הרגישה שהפריעה ולא ידעה מה עליה לעשות, אם להשאר או למצא איזו אמתלה לצאת. מחמת התלבטות פנימית זו הפיקו גם פניה פִּזוּר־רוח. כרמלית שאלה אותה איזה דבר, אך מיד הרגישה בפזור־רוחם של בעלי־הבית ומבלי חכות לתשובה, כאלו נזכרה בדבר־מה נחוץ מאד, מהרה והושיטה להם את ידה, מתוך אמירת־שלום חטופה, ונעלמה. יציאתה, ככניסתה, היתה פתאומית, מהירה…

זינר נשאר עומד כתקוע במקומו וזרועותיו תלויות באין־אונים לאֹרך גופו.

אילה כרמלית עשתה עליו בפעם הראשונה רֹשם משֻׁנה, שלא יכֹל להשתחרר ממנו גם בבקוּרהּ זה. הוא ובטי היו צוחקים הרבה, בזכרם את דבריה והתנהגותה בבקורה הראשון. אבל יחד עם זה חשב כל אחד בלבו, שבעצם אינה נלעגה כלל וכלל. לזינר היה רגש קבוע, אם כי לא ברור, שלעלמה המשֻׁנה הזאת ידוע איזה סוד, שהוא צריך לירוא מפניו, ־ ורגש זה משך אותו אליה. משך, אף־על־פי שהיתה, בכל פגישה, מַשרה בלבו איזו אי־מנוחה, איזו רִגזה סתומה, איזו אי־בהירות מחרידה.

נכנסה בטי, בשובה מִלַּווֹת את כרמלית עד פתח המסדרון. באֹפן אינסטינקטיבי נמשך אליה זינר בכל לבו. דוקא ברגע זה, יותר מאשר בפעם אחרת, הרגיש בפניה הבהירים, בכל ישותה הבהירה, הגמישה, העדינה והאמהית: הנה המנוחה והמרגוע, הנה האמונה, הנה חֻמו של קֵן, בטחון המחסה הנאמן!…

– למה באה הנה הצעירה הזאת? – שאלה.

פתאֹם נזכר זינר, במה שהיה לפני בֹא כרמלית. כמו סופת־שלג נשבה עליו פתאֹם, אפפה אותו. כל ישותו התכַּוצה מכאב.

– בטי! אני רוצה להשאר לבדי!

היא לא השיבה כלום, פנתה ויצאה בדומיה מן הסטודיה.

הוא תפש את ראשו בשתי כפות ידיו.

“אח! בטי, בטי!…” – פרצה שועת־כאב מפיו.

מעולם לא שאל את נפשו, אם הוא אוהב אותה. כמדֻמה, לעולם אף לא קנא אותה במי־שהוא. הוא, האמנות והיא, שלשתם היו טווּיים בחוט משֻׁלש אחד, ולא עלה על דעתו, שחוט זה אינו אחד, שיכול הוא להיות לא אחד… עתה נדמה לו, כי החוט מתחיל מפציע, והיה לו הרגש, כאלו חתכו בבשרו החי… אחרי כל־כך הרבה שנים של חיים משֻׁתּפים הופיע פתאֹם בינו ובין בטי היהודי, שלא הרגישו בו קֹדם לכן, להפריד ביניהם… היהודי? לא! לא! הנוצרי הוא שהתיצב ביניהם! אף גם לא הנוצרי, כי־אם העולם הנוצרי, עולם גדול, עולם כֻלו נוצרים החל לדרוש מיד היהודי העלוב, השפל ורפה־הכֹּח את שִׁביוֹ… עתה, עתה הוא יודע, שבֶּטי לא היתה אף פעם שלו, היא היתה אצלו רק עבוֹט מיד העולם הנוצרי, שהרשה לו להשתמש בו זמן־מה, וכעת עליו לשלם בבשרו, בדמו… שַׁילוק אנוס להחזיר את העבוט… איך לא הרגיש בזה קֹדם? איך לא הרגיש בזה כל הימים, שבֶּטי עושה לו רק חסד, לו לַיהודי! אהבתה לא היתה אלא הפרוטות, שהנוצרי הגֵּא היה זורק בעד חלונו החוצה, והרוכל היהודי היה מקבצן מעל מרצפת־הרחוב…

נשמתו פרפרה כאחוזה בצבת. הרי זה חדל כבר מהיות עלבון צורב, כי־אם דבר קשה מעלבון. הוא הרגיש את עצמו יחידי מול עולם גדול של נוצרים, כחיה נרדפת זו שאין לה כח עוֹד לא לרוץ הלאה ולא להתנפל על רודפיה, ונלחצת אל הקיר, מחכה למהלומּה…

הוא הסתובב בסטודיה אילך ואילך.

אבל הלא הוא רדף כל ימיו אחרי העולם הזה, הלא הוא צמא כל ימיו לאורו. כלום לא היה מאֻשר יותר אז, בד' אמותיה של עלית הגג שלו עם דמויותיו, חלומותיו ועבודתו?… למה לא יָרק על מקסם־כזב זה עם כל צלליו וכזביו, ששִׁעבּד אליו את נשמתו? נדמה לו, כי מאז שהיה לפַסָּל מפֻרסם חדל ממצוא ספוקו באמנות לבדה; כי הוא מבקש ממנה יותר ממה שיש בה. הוא מבקש כל הימים מה שאין לו קשר כלל עם האמנות, האמנות כשהיא לעצמה…

האמנות!… אח, אל אלהים!…

ונזכרו לו לזינר דברי כרמלית, שאמרה לו, בהיותה אצלו בפעם הראשונה, על האמנים־המלכים, המתבודדים בלפנַי־ולפנים שלהם, ועל האמנים־המלכים, “שאינם בטוחים בחסד עליון שעליהם” והרי הם הולכים אל ההמונים לשמוע קריאות “הידד” ו“יחי”… הוא עמד באמצע אולם הסטודיה, בין פסלים ושברי־פסלים, בין גושי־שיש, גבס, חֵמר, כלֵי־תפאורה… עמד, כמו תמיד בהיותו שקוע במחשבות, כשידיו תחובות בתוך כיסי מכנסיו, כשמקטרתו נעוצה בפיו וראשו מוּרד. הוא – הוא המלך, שחדל מהרגיש ב“נבול פורפוריתו ובנשוֹר אחד אחד עלי־נזרו”… ידע, שנתעה בתוך ההמון, ואת הדרך לשוב אל ה“לפנַי ולפנים” לא ימצא עוד, אם יד חזקה ובטוחה לא תאחז בו ולא תנהלֵהו…

– למה באה לכאן? – נזכרה לו פתאם שאלת בטי.

פתאם באה, פתאם נעלמה. כצפור זו, שפרצה דרך שִׁמשה שבורה, התחבטה תחת הספון אילך ואילך ונעלמה דרך אותה שמשה… איזו חרדת־סתר נשארה אחריה בנפש. למה באה? הוא לא חכה לה, ובבואה נדמה לו, שידע כי תבוא, שּשָׁנים הרבה היה חי בתוך נפשו הבטחון, שבוא תבוא. כעת כאִלו צר לו על שנתן לה ללכת. התשוב? ולמה חרדת־הסתר בלב? דומה, שנשאר בלבו מעין משק כנפי הצפור, שפרצה אליו דרך איזה חלון שבור ופרחה לה דרך אותו החלון…

הוא הביט אל סביביו באולם וראה מחוצה לו את עולמו הפנימי: חלומות ושברי־חלומות שלא נתגשמו, נסיונות שלא באו לידי גמר, חֹמר המחכה לצורה, צורות שנהרסו, טֻשטשו ונשכחו מלב, בַּכּל – אבַק עזובה, שָׂדה שלאחרי הקרב… זמן רב עמד בלי תנועה וראשו מוּרד, ובמקום מחשבות נעו ורחשו במוחו זרמי איזה חֹמר אוירי אפור, שאין לו דמות ואין לו תפישׂה, כזרמי עשן המקטרת בחדר קטן וצר. רק כֹּבד נורא לחץ על לבו, רק עצבות של בדידות אפפה את כל ישותו עד להאנח; עד לבכות…

כששקעה השמש ונטו צללים מכל דבר, נתמלא האולם יצורים חיים ודוממים, שהתקרבו אליו בדומיה, צפופים ודחוקים, כלם רומזים, קורצים מתוך האפלולית ומביטים הבטה של כּבד־ראש בפרצופי השיש והגבס שלהם. איזה פחד מיסטי תקפו, שלא ידע כמוהו מעולם. כאלו עמד בבית־עלמין ומתים קמו פתאם מקברותיהם, קמו ועמדו סביבו דוממים, דוממים עמדו כלם סביבו… ֹ ידע זינר, שזו היא שטות, שהוא מגֻחך בפחדו. אף־על־פי־כן נעשו דפיקות־לבו תכופות יותר ויותר, ובה־במדה גבר גם פחדו. אִלו נשאר באולם עוד שני דקים, היה צועק, אך במאמץ לא־אֱנוֹש השתדל לצאת בפסיעות מתונות, לאט לאט עבר את המסדרון האחד, את חדר־האורחים, יצא אל המסדרון השני, הפונה אל המדרגות, לבש את מעילו, חבש את כובעו. אבל עם המדרגות כבר קצר כֹּחו להבליג והחל לקפץ למטה ולדלוג על שלבים בבהלה כזו, כאלו רדפו אחריו.

רק בעמוד רגליו ברחוב, שבה אליו מנוחתו. הדליק במתינות, אך בידים רועדות עוד, את מקטרתו והלך להסתובב בלי מטרה ברחובות.

“איזו בריה משֻׁנה!”, קרא אל עצמו בקול, בחשבו על אילה כרמלית. פעם אמרה לו, שהיא נכדתן של יעל ודבוֹרה ודברה על “תקוני ראשי בני־אדם”… היום דברה על נצחון סבא וסבתא ועל הישע, שנמצא אצלם… כל זה הוא משֻׁנה מאד ובלתי מובן ביותר… זינר דבק במחשבתו בצעירה זו ולא רצה לסלקה. יָרא: אם אך ישכחנה רגע ונזכר בבֶטי. הוא פחד לעמוד פנים אל פנים עם בטי, אפילו במחשבה. צעירה זו חָצצה ביניהם…

הוא בקש לראות אנשים. לא לשוחח אתם, כי־אם לשבת בתוכם, להרגיש קרבתם, לשמוע קול־אדם. נכנס אל בית־קהוה אחד, נכנס אל שני. לשבת במקום אחד זמן רב לא יכל. בין האנשים הרגיש יותר, שהוא גלמוד, ערירי בתבל כֻּלה. כעין תחושה פיזית היתה לו מבדידותו…

פתאֹם נזכר בזֶליגזון, שזה זמן רב לא ראהו. זינר הכירו מכבר, עוד מאותן השנים, כשהיה מופיע על בימות אירופה הגדולות בתור “ילד פלא”. אז ידע, שמאחרי המצח החִור והנִשׂא של הנער בְּרוך־אלהים הזה קִננו אידיאות גאוניות יחד עם חלומות־גאוה על כבוד ותהלה ותפארת בעולם. אולם אחרי שחדל מהיות “ילד”, חדל גם ה“פלא” בעיני הבריות. זליגזון נדחף בכֹח גס הלאה מדרך־המלך שטופת־הזֹּהר, שעליה יָצא בצעדי־גאון כמנַצח. לא התאונן, לא קָבל, מעולם לא נשמעה מפיו איזו קריאת־תרעֹמת, איזו הערת־רעל על העָול והעקמומיות שבחברה. דומה, שקבל את החיים כמו שהתגלו לפניו בלי כאב ובלי תמיה. שתק. בדממה התלבט בצדי־שבילים ובמעקשי־משעולים בודדים. “הוא קדוש”, אמרו עליו מכרים. ויש שאמרו: “מנוחה זו של זליגזון מפילה פחד. רק אנשים רָעי־לב יכולים להתיחס ככה אל החיים, לשתוק ככה”… זינר חשב, שזליגזון הוא גא מאד. אינו נכנע כקדוש אל תעתועי החברה הנכריה והאכזריה, אינו שומר את עברתו לאדם, כרע־לב החורש מזִמות־נקם. הוא רק גא ומלא בוז… מנוחת־בוז זו היתה מעוררת בלבו של זינר רגשי חמלה וכבוד גם יחד. בכלל, איזה רגש חם, שהוא גופו לא ידע פִּשרו, משך אותו אל זליגזון. כאלו היו קשורים יחד בגורל אחד משֻׂתּף, ופשר גורלם לא יָדע…

בטפסו אל המדרגות החשכות והרעועות, המוליכות אל עלית־הגג שמעל לקומה הרביעית וְשֶבָּהּ גר זליגזון עם אביו הזקן, הגיעו אליו צלילי־כִנור עגומים ובלתי־בטוחים, כנַגן יד חלשה של צעיר מתחיל. זינר מצא בעזרת גפרורים את הדלת ונכנס, מבלי לדפוק, אל החדר הגדול, שבו היה זליגזון מקבל את תלמידיו, מנגן, אוכל וישֵׁן. שם היה חשׁך ודממה. רק דרך סדק פִּתחוֹ של חדַר הזקן, אבי זליגזון, נראה אור מנורה ונשמעה נגינת הכנור. זינר דפק בדלת פעם ושתים ולא נַעֲנָה. פתח לאטו את הדלת ונעץ את ראשו לתוך החדר. בפנים מוסַבים אל הקיר ובגבו אל החדר, לפני עמוד, ששום תוי־נגינה לא היו עליו, עמד הזקן ונגן. זינר השתעל קצת, ואז נבהל הזקן, הפסיק את הנגינה והפנה את ראשו.

זה היה יהודי קטן־קומה, בעל פנים פעוטים, כחושים ומקֻמטים, מֻכתרים בזקַן־שֵׂיבה גזוז ישר, מוּארים בזוג עינים קטנות, תכֻלות־אפורות ומפיקות בינה, פה קטן, שפתים דקות ומכֻוָּצות, מתחת לחֹטם ארֹך יותר מהשְׁעור. לַפָּנים כֻּלם היתה ארשת מוזרה ומצחיקה של תמית־חשש ילדותית, כאלו היו שואלים בפחד: “מה זה? מי אתה? אָנָא! אל־נא להרע לי”… הוא היה בלי צוארון, רק בכתֹנת־ליל ובמכנסים ישָׁנים; כפה שחורה כסתה את קרחתו וסנדלי־בית בלים היו על רגליו. הוא נגש בפסיעות פעוטות ומשפשפות, כנורו מתחת לבית־שֶׁחיו, ראשו כפוף לפניו ומסתכל רגעים אחדים באורֵח בעינים קצרות־רֹאי. פתאֹם הכיר את זינר ושׂמח מאד. התבלבל, נבוך, כאלו התביש. בקש אותו לשבת, כשהוא טורח לפנות בשבילו את הכסא היחידי בחדר מהמעיל, שהיה תלוי על מסעדו, מהצוארון ומהמכנסים, שהיו מונחים עליו מקֻפּלים ומסֻדרים בדיקנות מיֻחדה. תנועותיו היו זריזות ומהירות.

– בני תכף יבוא, תכף יבוא… ישב־נא ויחכה קצת… זמן רב לא בא אלינו. מדוע? עסוק היה? תמיד עסוק… בני תכף יבוא, בבקשה לחכות…

הוא ישב לו בקצה המטה, ממול האורח, שתק ולא גרע עיניו מפני זינר, כאלו לא שׂבע מראותם. פתאֹם נפל מבטו על כנורו, שהחזיק בשתי ידיו על ברכיו, ושוב הביעו פניו מבוכה ובוּשה.

– אני ככה… מדי פעם בפעם… כדי שלא לשכוח… – גמגם כמצטדק.

והוסיף להביט אליו במבט משֻׁנה של צחוק, כמי שמעלים איזה דבר מצחיק מאד. לא התאפק לבסוף ואמר:

– צריך כבר להתכונן לדרך! אבוא לוַסילקוֹב שלנו. יתכנסו כל בעלי־הבתים החשובים ויאמרו: “אַה־נוּ, ר' מֶנדיל! מה, אולי תנגן לנו מנגינותיך הישָׁנות והנעימות, איזה ווֹלַךְ קטן, הצובט את הנשמה, איזה נגון יהודי טוב… הַראה, אם לא שכחת את כל תורתך בנֵכר!”… ואני אַראה להם, אַראה להם, שלא שכחתי… ואני חוזר כעת על נגינות שונות. הלא עוד מעט, עוד מעט… צריך להתכונן!

– אבל סליחה, אדוני! אין אני יודע, לאן הוא מתכונן, לאיזו דרך?…

הזקן הביט אליו שוב, והפעם במבט מפיק תוכחה:

– אדוני זינר עזב אותנו, שכח אותנו לגמרי בימים האלה, ואינו יודע כלום… לא טוב, לא טוב, אדוני, מה שאינו יודע כלום…

– מה? מה איני יודע?

– בני שלח אל הקוֹנקוּרס את הקומפוזיציה שלו… הוא יודע בודאי, יש שם איזה קונקורס… איני בקי בענינים האלה, איפה זה ומה שמו… אבל בני קבל את הפרס הראשון… הפרס הראשון, אדוני!…

– איך! – השתומם זינר – בנו קבל סוף־סוף פרס?… איך זה, הלא…

– קבל, קבל, ועוד איך קבל… ראשון, אדוני! ומה היה סובר הוא, וכי בני יוכל לבלי להצטַיֵּן בקונקורס הזה…

זינר זכר מה שספר זליגזון בטרַקלינה של ניקה, ומשך את כתפיו בתמיה:

– איני מבין. ואת הפרס כבר קבל?

– עדין לא. יש אצלם עוד הרבה דברים שבפורמַליות לקַיֵּם, עד שישלחו לו את הכסף. פקידים, משׂרָדים, ניָרות… זה לא כל־כך במהרה נעשה… אבל דבר נגמר! אנחנו נוסעים לרוסיה! אני שב אל וַסילקוב שלנו… מה לי פה ומי לי פה… שם, בוַסילקוב הרי זה ענין אחר, שם יודעים, מי הוא ר' מנדיל זליגזון… גדולי בעלי־הבתים, הדַיָּנים, הרב, הכֹּל, הכֹּל: ר' מנדיל! ינגן־נא ר' מנדיל דבר־מה יהודית… ר' מנדיל, מה נשמע בעולם הגדול?…

זינר החל להרגיש את עצמו לא־נעים על שלא היה ידוע לו דבר כזה, שממנו אולי יחָתך כל גורל עתידו של ידידו, והחל מצטדק ומספר לזקן מטרדותיו ומעבודתו הרַבה.

– אבל מתפלא אנכי על שבנו לא מצא לנחוץ לבוא ולספר…

באותה שעה נכנס זליגזון הּבֵּן, בלי כובע ובידים מלאות חבילות: חצי־ככר־לחם, חפיסת־סֻכּר, דג מעֻשן, ועוד… כנראה, ירד למטה אל החנות הסמוכה לקנות את ארוחת־הערב. אף הוא השתומם לראות בחדר אביו את זינר, אף־על־פי שפניו לא הפיקו התעלות־גיל יתרה. הוא היה בכלל מתון בהבעת רגשותיו.

– אתה שומע, מַכּס! – קרא הזקן אל בנו – הלא האדון זינר אינו יודע, שאנו נוסעים לרוסיה. אינו יודע אפילו, שקבלת בקונקורס את הפרס הראשון!…

זליגזון היה עסוק בהדלקת מכונת־ה“פרימוּס”, בהיותו כפוף בפִנת החדר על־גבי המכונה קרא משם בקול משֻׁנה:

– אה! כן. לא נזדמן לי, לצערי, לבוא אליך לספר לך…

– האמנם חזרו חברי הקומיסיה מהחלטתם הקודמת? – שאל זינר בתמיה.

זליגזון עזב פתאם את המכונה, התקרב אל זינר, התיצב לפניו באֹפן שהאפיל בגבו על אביו, ומתוך עויות משֻׁנות בפניו וקריצות בעיניו אמר:

– איני יודע על איזו החלטה אתה מדבר? חברי הקומיסיה קבלו אך החלטה אחת, והיא: הפרס הראשון למַכּס זֶליגזון…

הבין זינר, שהבּן מרַמה את אביו, והיה לו אי־נעים מאד. מבֻיש ונבוך אמר: “א־ה!” ושכח לשמור על הנמוס ולברכו בהצלחה. אך הזקן, ששמר פתחי־פיו קרא:

– נוּ, כן! וכי חשב אדוני אחרת? בודאי הראשון, הראשון… אדוני יכול לברך את מַכּס בהצלחתו, ואף אותי בזה, שסוף־סוף אראה שוב את וַסילקוב שלי…

התבַּיש זינר ובאֹפן מכונתי גמגם דברי־ברכה, אך את הידים לא לחץ.

בשעה שהזקן ובנו ישבו לאכול התבונן זינר אל סביביו והשתומם לראות בכל מקום סמני דלות, שלא ראה אותם קֹדם. זליגזון היה לבוש מעיל קצר וצר, ששרווּליו במקום המרפקים היו כבר בלויים. על השלחן פרשׂו עתון במקום מפה. זינר חשש, שמא לא ינעם לחברו לאכול בפניו את ארוחתו הדלה, ואמר, שהוא כבר סעד באחד מבתי־הקהוה ובקש לתת לו את עתון־הערב לקרוא בו עד שיגמרו לאכול. זליגזון הכניסוֹ אל החדר השני, הדליק שם את המנורה וזרק לפניו גל של עתונים מעֹרבים בגליונות תוי־נגינה, בבקשו ממנו סליחה רק לרגעים אחדים.

החדר הזה היה הרבה יותר מרֻוח ויותר מקֻשט מחדר הזקן. על הקירות היו תמונות זליגזון בפוזות שונות, תמונות קומפוזיטורים, פּיזַג’ים. שטיח על הרצפה, עציצי־פרחים, כלוב ירֹק יפה תלוי לפני החלון, שבו נמנמו שתי צפרים. רכיהטים היו בו מעט: שלחנות קטנטנים עגלים ושרפרפים, עשויים עץ פשוט, צבוע שחור, כסא נדנדה ספה רכה ופסנתר. על הפסנתר דלקה מנורה תחת כפה ירֻקה ומִלאה את החדר אור רך ממֻזג בצללים… חדר לא גדול ביותר ולא קטן, אבל מחסי ומַטֶּה להזיה ולשיחה אינטימית… כאשר ישב זינר בכִסא־הנדנדה והסתכל סביבו, ראה גם פה עזובה רבה. “עסקיהם אינם מזהירים” חשב בלבו. לא עבר רבע שעה וזליגזון הצעיר נכנס ושתי כוסות טה בידיו.

– האם כבר גמרתם? – תמה זינר.

– וכי כמה זמן צריך אדם להקדיש לאכילה?

זינר התנדנד בכֻרסה. זליגזון העמיד על ידו כוס טה, והוא גופו השתטח על הספה, בשימו למראשותיו גל גדול של תוי־נגינה.

זינר השח את ראשו אל זליגזון ואמר לו בקול נמוך:

– שמע! בדבר זה… הפרס… איך אינך מתביש?

זליגזון, נשען על מרפקו, שתה את הטֵה שלו ושתק. רק פעם אחת שלח מבט אל פני זינר ושוב לא הרים את עיניו. זינר תפש את המבט הזה, ששאל: “האמנם אתה מאשים אותי?”. התביש זינר והתחרט על דבריו. וכדי להראות לחברו, שהבין פתאם, רִכּך את קולו עד כמה שאפשר ושאל:

– כמה זמן תוכל ככה?

זליגזון נתן שוב את עיניו בחברו. “תודה”! אמר מבטו.

– אני עובד כחמור. הכפלתי את שעורי. אני כותב נגינות לרומַנסים זלים ומוכרן לחנוָנים ומקבל חמשה מרקים לחתיכה… אקבץ סוף סוף את הסכום הדרוש ואשלח את הזקן לוַסילקוב שלו… איני יכול לראות בצערו…

– אבל אתה מרצה את עצמך לפרוטות קטנות. אתה צריך להשתדל לתת פרסום ליצירותיך הגדולות.

– יצירותי הגדולות?…

הוא רצה לאמר דבר־מה ולא גמר, כאלו עיף מאד לדַבּר. השתטח פרקדן, ידיו מתחת לערפו ופניו כלפי הספון. זינר הבין למחשבתו ואמר:

– יחידים, מביני דבר, ידעו תמיד להעריך אותן…

– היחידים האלה לא יתנו לי מזון של סעודה אחת…

– שמע, חביבי, אם רוצים בימינו לפרסם דבר־מה, נחוץ לאחוז באמצעים ידועים. בימינו נחוץ לצַפּות בכסף אפילו גרגרי־רפואה.

את הדברים האחרונים שמע פעם אחת מפי בכרך, ונזכר בהם כעת. אך בחזרו עליהם, נבוך מבֻיש, כאלו אמר דבר שאינו מהֻגן.

– כסף אין לי. אלו היה לי כסף, הייתי מוצא לו מקום אחר מאשר אמתחות הרֶצֶנזֶנטים, המבקרים ועוד. או שיכירו בי או ש… ילכו לעזאזל.

– אה, אני מבין איזו אמביציה יש לך. אתה סובל ויוצר בשביל הדורות הבאים, בשביל האנושיות… אתה רוצה לצרף את גורלך אל כל הגדולים, המעֻנים בחייהם והדגולים אחרי מותם… לא כן?

זליגזון לא השיב כלום. אבל זינר רצה דוקא לקבל תשובה. הוא התכּון לא רק אל זליגזון, כי־אם גם אל מי־שהוא אחר… ולכן הוסיף:

– בלחייך יעלו עשבים. ימתקו רגבי־העפר לעצמותיך, כשיהיו משמיעים בתיאטראות העולם הישן והחדש את נגינותיך וקונצֶרטיך לקול מחיאות־כפים של האנושיות כֻּלה. לא כן? טוב לאכול לפי שעה לחם ודג מלוח ולחשוב על השמחות האסתטיות, שתשבע האנושיות מיצירותיך, ועל רגשי־התודה, שימלאוה לזֵכֶר מה שנקרא לפנים מַכּס זליגזון. לא כן?…

זליגזון קפץ כמו נשוּך מעל הספה, התהפך על צדו, ונשען על מרפקו. זמן־מה הביט בפני זינר כרוצה לדעת, אם הוא מדבר בכֹבד־ראש או מתוך לצנות. מבטיהם נפגשו וצחוק פרץ מפיות שניהם.

– אני מצפצף על האנושיות, חא־חא־חא…

– ובכל־זאת אתה כותב?…

– הבה ואגלה לך מה שכתוב בצואתי. אני נותן אולטימַטום לחברה האנושית: אני מחכה עד יום האחרון לפני מותי. אם, לפחות, ביום האחרון לפני מותי לא יחזירו לי כל הכבוד, התהלה וההערצה, המגיעים לי בעד עבודתי, אז שרוף ישרפו כל ניָרותי ולא ישָׁאר זֵכר כל־שהוא מכל מה שיצרתי ועשיתי…

– האמנם ככה?…

– ככה.

כפף זינר את ראשו, הקריבוֹ אל זליגזון ועמֹק עמֹק השקיע את מבטו לתוך עיניו. זליגזון כאלו הבין לַתּמהון ולַשאלה, שהיו במבט, ולא השתמט ממנו. בעינים פקוחות, פקוחות לרוחה הביט ישר בפני זינר. באפלתם היתה מנוחה, מנוחת־תחום קבועה ומוצקה, מנוחת־אימים. “ככה, ככה”, דברו עיניו…

“איזו משטמה!” חשב זינר ונזכר בדברי בכרך, שאמר פעם על זליגזון, שהוא אדם רע. פחד סתום לחץ את לבו כמו בטבעת־ברזל, פחד בעד חברו.

הוא משך בכתפיו.

– איני מבין בכל־זאת, איך אתה כותב?

זליגזון התרומם ממשכבו וישב, את רגליו הרים אל הספה, חבק את ברכיו והצמיד אל פני זינר מבט קופא ומוזר, איזה מבט רחוק; ובת־צחוק דקה־מן־הדקה, גם־כן רחוקה, נחה על פניו. לא הזדרז להשיב. פתאם באה יראה סתומה אל לבו של זינר. צמרמֹרת קלה חלפה לאֹרך גבו תחת רֹשׁם המבט המוזר הזה. “מה הוא יוזם לעשות?”, שאל את נפשו.

– היש לך סיגַריטה? – שאל זליגזון פתאם.

– לצערי לא. הלא אתה יודע… והראה על מקטרתו. לבו דפק חרישית.

– לא כלום, אין צֹרך…

הוא קפץ ממקומו וקם. זינר קם גם הוא באֹפן אינסטינקטיבי וידו אוחזת בגב הכסא… זליגזון נגש אליו בלאט, כחורש־רע. כחושש, שמא ירגישו בצעדיו, הניח את כפו על כתף רעהו, והוסיף להביט בפניו במבטו הקופא הרזי, ובבת צחוקו הדקה והמשֻׁנה. לבו של זינר דפק, דפק, והוסיף לשאול: “מה היה לו? מה יזם לעשות?…”

לבסוף אמר זליגזון בלחש, אבל בטון חגיגי, כמגלה דבר כמוס וחשוב מאד:

– אני כותב בשביל התיאטרון שלי, בשביל הקהל שלי. יש לי קהל שלי… אבל למה אתה מביט בי ככה? אמנם, התיאטרון שלי אינו במקום קבוע. פעם אני מנגן על בימת התיאטרון הממלכתי בוינה ופעם בפילהַרמוניה הברלינית, או בלונדון או במקום אחר… אבל הקהל שלי הוא תמיד קבוע, תמיד הוא ממלא את האולם, על כל יציעותיו וגזוזטרותיו, תמיד הוא מקשיב, תמיד מסור, מעריץ, מוחא כף. פעמים הוא גם מבקר. אני יודע, אימתי הוא מבקר. כשאינו שבע־רצון, אני מרגיש את זה מיד. ואז אני ממהר ומוחק ומתקן… הוֹ! אין אתה יודע כמה בקֹרת זו קשה היא לפעמים, אבל יחד עם זה בת־סֶמך, חשובה, יקרה, וכמה היא רֵיאלית!… עדַין אין אתה מבין?… אתמול גמרתי את “הצַיָּד התועה” שלי… הרי זה קונצרט קטן… שמע אותו קהל גדול ונבחר. אִלו ראית, איזו תּלבשות נהדרות היו שם! ריחות־הבשׂמים הדקים ביותר, המעֻדנים ביותר ומלפפי־הנשמה מִלאו את חלל האולם; הגיעו גם אלי, אל הבימה. כמעט שִׁכּרוני. הראש היה סחרחר… בנגני את “הציד התועה” הרגשתי מה שהרגיש הקהל…

בת־צחוקו החִורה, הדקה והשקופה עדַין פזזה ורעדה על פניו. מבט־עיניו היה עדַין רחוק וקופא באותה מנוחת־האימה של תהום. פניו הביעו רז של אֹשר טמיר וחגיגיות מיֻּחדה. פתאֹם הוציא מידו של זינר את כסאו, העמידו בירכתי־החדר, בפנה הרחוקה ביותר, וצוה לזינר לשבת שם. זינר לא נועז לסרב ועשה רצונו. זליגזון עמד וחכה. אחר־כך נגש בתנועה מיֻחדה אל הפסנתר, בתנועת מי שיוצא אל הבימה, ישב לפניו ופתחו.

פתאֹם נמלא חלל החדר גלי קולות הפסנתר. כאִלו כחות־איתנים התפרצו ממסגרותיהם וזעזעו מוסדי־תבל. רגע נדמה לזינר, שהחדר הוא קטן מהכיל את מַבּול הצלילים האדירים, את מלחמת הטיטַנים, שעוד מעט והקירות יתפרדו, יתפרקו מחמת נחשולי הנגינות האדירות.

– מה שמעת? – שאל מבלי להפנות ראשו מהפסנתר.

– איזו סערת גלים, רעש ים בזעפו, או סופה ביער… לא, יותר סופה ביער. רִתּמוס גלים לא היה כאן. היו גם רעמים וברקים. אבל עוד דבר־מה שמעתי, איזה לֵיטמוֹטיב. קשה היה לי לתפשו… אנא בטובך, עוד פעם! – קרא זינר, כֻּלו נרגש.

זליגזון נגן שוב.

– כן! – קרא זינר – זהו רעש היער, זו היא הסופה שלמעלה בצמרות העצים… ולמטה, מדֻמני, איזו נעימה מיֻחדה, כחוט הָטֹב קלוע בתוך מסכת קודרה. מעין שיר־ערשׂ עגום, מעין נעימת התרפקות וכלות־הנפש…

זליגזון הוסיף כל הזמן להביט לפניו. הוא לחש בדממה:

– הלא זהו הצַיָּד הצעיר שלי! יחידי בליל־סופה ביער. פחד־ילדות תוקפו. נפשו הומה מאימה. נפשו כלתה לביתו, לאהובי־לבו, המחכים לו שם. עזוב ועלוב הוא כיתום קטן. נזכר הוא באגדות־ילדות על שֵׁדים, רוחות, מכשפים ואלילות היער… אבל, אבל… הנה…

הפסנתר החל שוב, הסערה שככה. לאט לאט שככה, באֹפן לא־נכּר נמוגה ונמזגה בתוך הלֵיטמוטיב העגום של פחד והתרפקות. הליטמוטיב הזה היה עכשו השליט, ואחריו נגררו כמקלעות־פרחים צלילים מתוקים, צוחקים בחן ובהוללות.

– דומה, מעין השתובבות ילדים, אבל יותר אוירית וקלה. מה זה?

– חא־חא־חא… – נשמע צחוק אצל המנענעים – הנימפות מקיפות את העלם המסכן שלי, מושכות אותו בקסמיהן אל המערה המכֻשפה…

הוא נגן. זינר עצם את עיניו, ראה רקודי הנימפות ומחולותיהן הקלים, קפיצות־החן שלהן באויר, כתעתועי־ההוללות של פרפרי־הקיץ בתוך רצועת־זהב של החמה. נגינת־בדֹלח של מזרקי־מים. צפצוף צפרים. צחוק־כסף וצלילי חליל־זהב… אותו לֵיטמוטיב המתרפק, המיַבּב וקובל בכליון־נפש ובפחד, לא פסק אף רגע. פחד הילדות אינו כבר. אבל יש במקומו יגון הנֵכָר והבדידות. גלמודה היא נפש הנער בעולם הזר ויפה־הקסמים…

הצלילים האחרונים גועו, כהִמוג העבים הצחורים בתוך תכלת השמים. זינר הרים בעצלתַּיִם את ראשו. קשה להפרד מהחלום. הביט סביביו כתוהה: האמנם פה בחדר הזה היו הנפלאות האלה?… החדר נדמה לו כל־כך דל, צר, עגום. הרים את עיניו הרטֻבּות אל זליגזון. זה ישב כפוף־גב ושתי ידיו תלויות משני עבריו כמחֻסרות־חיים. כֻּלו נדמה לגוש דומם, שהנשמה פרחה ממנו…

אחרי דקים אחדים של דממה אמר זינר אל עצמו בלחש חרישי:

– טוב!

וחשב, שזליגזון הוא הוא הצַיָּד התועה, שהנימפות קסמוהו ושבוהו…

זליגזון יִשר פתאם את גבו, הסתובב על הטַבּוּריטה ונפנה אל חברו. דֹּק ערפל היה על פניו, שמבעדו הבהבה בת־צחוקו העגומה.

– הקהל שלי הבין מיד… הרגשתי ברטט, שעבר בכל האולם מקצהו עד קצהו. כֻּלו היה מכֻשף. הנימפות שלי כִשפוהו. כל הלילה לא יכולתי להֵרָדם מהתרגשות.

ברגעים ההם שוב לא תמהּ זינר כלל על שידידו מדבר על ה“קהל” שלו, הרגיש, שהוא יושב בחדרו של אשף. גם לא תמהּ שוב לצואתו…

– הנך מלך! מלך הנך לפני הפסנתר! – קרא אליו זינר בצאתו מתוך צל פנתו הרחוקה.

זליגזון חִיֵּך בדממה ובעצב קל:

– מלך בלי נתינים…

בת צחוקו הרזית והדקה־מן־הדקה כבתה פתאֹם על פניו. מבטו חדל מהיות קופא ועמֹק. עצבות של חֻלין, זו שמצויה אצלו מכבר, האירה מתוך עיניו. זינר הרגיש, כאִלו איזה פנס־קסמים כבה ברגעים האלה בנפשו.

– וכי הנתינים כל־כך נחוצים הם? לא מידם לך כתרך.

– קשה קשה למלוך בלי עם, אבל לא אחזור אחריו לחפשו. איני חנוָני. מלך אביון, אבל מלך הנני… אני מחכה, שיבֹא סוף־סוף… ואם… ואם לא… אז…

– אז?

– אתה יודע…

– אתה הנך אמן חפשי! אתה אמנם מדבר כאמן־מלך!… – קרא זינר. ותוך־כדי־דבורו זרק מבט־נזיפה אל מי־שהוא שבנפשו.

 

יב    🔗

בין זינר ובטי הושב השלום. הטַקט והאהבה של האשה הזאת המַסו את נֵד הקרח, שעמד ביניהם. זינר, שהוא גופו לא שער, כמה רבה אהבתו אליה, – פצע לבו הגליד לאט לאט. אבל מלבה של בטי חדלה המנוחה. היא התיראה, שמא יפקע שוב הקרום על לב ידידה הפצוע; הרגישה, שהיחס ביניהם חדל מהיות שלם, כגביע־גביש זה שנסדק ושוב אין לו תקנה, והריהו טעון זהירות יתרה שלא ישָׂבר. העתירה עליו לטיפות יותר מן הרגיל, שמרה על האויר מסביבו, שלא יתרוקן ממנה כשם ששומרים על האויר מסביב למטת החולה. והקנאה והחשדנות, שלא ידעה אותן קֹדם לכן, היו כאש־תמיד קטנה, שעליה נצלה לבה האוהב והאֻמלל ולא אֻכָּל.

בטי לא ידעה בעצמה, איך קרה הדבר, שאילה כרמלית החלה לבקר את ביתם לעתים קרובות כל־כך. זינר היה עוזב את הבית לשעות רצופות והולך לו, מבלי להודיע לה לאן – דבר בלתי שכיח אצלו – והיה שב לעתים קרובות בלִוית הצעירה הזאת. איך זה, איך זה היה הדבר? – היתה בטי שואלת לא פעם את נפשה.

כשכרמלית היתה באה אליו, היה זינר אוהב לעבור אל הטרקלין המזרחי שלו. שם היו מסִבים על הספות והכרים הרכים ומפטפטים בשפה בלולה בלתי־מובנת לה וצוחקים לדברים בלתי־ידועים לה. בארו לה, שזאת היא האידית, שבה הם מדברים, ושאֵלה הם זכרונות מחיי העיָרה היהודית וממנהגיה, שמצחיקים אותם.

– תסלחי לי, בטי! –יש שהיה זינר מצטדק לפניה – אַתּ אינך מבינה בזה כלום… אבל כל־כך נעים לפטפט קצת בשפה זו, שזה זמן רב לא דברתי בה, וכל־כך נעים לזכור דברים מן הילדות, אניקדוטות ובדיחות מאותם הימים והמקומות… דומני, כאלו אני שב למולדתי. וכי איזו מולדת אחרת יש לי?… אבל אין את מבינה בזה כלום, בטי…

בטי לא הבינה כלום. מעולם לא הרגישה את עצמה נכריה בין הזֶליגזונים, הזינרים, הבכרכים והניקות. לא ידעה כלל, שיש להם איזו שפה אחרת ומולדת אחרת. פתאֹם הופיעה מולדת נעלמה זו בדמות פנים שחרחורים, עינים כחֻלות ופה פעוט, אך רע, רע וטורף… התיצבה המולדת לפני זינר והדפה את בטי בגסות כזו הצִּדה. יש ששעות רצופות היו יושבים שטוחים על העותומנית, בטי היתה משמשת אותם, כביכול, בתור בעלת־בית מכניסה־אורחים, מגישה, מציעה, הולכת לה וחוזרת, ותמיד דבר־מה בידה להציע לפני האורחת. אבל מעולם לא הרגישה את עצמה בעולם הזה כל־כך נכריה, כל־כך נהדפה ונשכחה… בזמן האחרון החלו שניהם להתיחד בַסטודיה. באמצע השיחה, יש שהיו קמים, נוטלים עמהם כרי־קטיפה אחדים ופורשים להם אל הסטודיה. “אל הזקנים שלנו”, היו אומרים. בטי היתה מרֻצה, שלא הזמינו אותה אף פעם להִטָּפל אליהם. ובשעה שמן הסטודיה היו מגיעים אליה קטעי צחוק עמום, היתה שוכבת לבדה על הספה ומקשיבה לכאב לבה, כשם שמקשיבים לכאב המוצץ של שן חולה… ביחידות היה לה יותר נוח לסבול מאשר בחברתם…

יש שכרמלית היתה פונה באמצע השיחה אל בטי, ובכל פעם היתה עושה את זה בתנועה פתאומית, מתוך תמיה מוזרה ומעליבה… בדבריה אליה גם כן היתה מרגשת איזו פתאומיות, איזו כַונה מיֻחדה, זרה ובלתי־מבֻטאה…

– הנה הסתכלתי בה וראיתי, שהיא באמת יפה מאד, יותר יפה מ“לוֹרֶלֵי” ומ“קרימהילד” –אמרה אליה פעם אחת כרמלית ובלי כל קשר עם השיחה, שהיתה קֹדם לכן.

בטי לא עמדה על כַּונתה, ואף־על־פי־כן נעלבה. בכעס עצור השיבה:

– ואני ראיתי שלגברתי יש הרגל נעים לאמר לאדם לפניו שהוא יפה, למה זה?

– האמנם? – וצחקה: – אימתי מדבר אדם על סעודה טובה? כשהוא רעֵב. לא כן?…

אמת אמרה: בלבה חשבה את עצמה לבלתי־יפה. ותמיד תמיד היתה נזכרת בזה, בשעה שהיתה נפגשת באשה יפה.

– אף־על־פי־כן אומרת אני, שגברתי היא יותר יפה מפסלי המַאֶסטרוֹ שלנו – הוסיפה באיזו עקשנות.

בפעם אחרת ומפי איש אחר היו הדברים האלה מחניפים לבטי וערֵבים לאזניה. בשמעה אותם כעת מפי כרמלית, העירו בה הדברים חשש וחשד סתום.

– בַפסלים ההם הָשקעה נפש גאונית. ונפשי אני?…

כרמלית עשתה באויר תנועת־בטול בידה ושתקה, תנועת־יד זו הכעיסה את בטי והעליבה את זינר.

– הגברת כרמלית מבכּרת, כנראה, גוף חם וחי על נפש גאונית בשַׁיש קר ודומם – אמר בצחוק.

זעזוע עצבני חלף מהר על פני הצעירה. הצליפה מבטים בוטים כלפי זינר וכלפי בטי ושפתה העליונה הורמה פתאום בבת־צחוק רעה, שמֵחה לאיד. לא נעלם מעיניה הרֹגז בפני האשה הצעירה, שישבה ממולה, גם הרגישה בצל שעל פני זינר. כאלו שמחה למצוא את עצמה אחת נגד שנים, לירות בתנועות שגורות את חִצֶּיהָ לכאן ולכאן או לפצוע בחץ אחד את שניהם.

כדורכת קשת כוננה זמן־מה מבט בוחן אל בטי, ואחר־כך פרצה בצחוק.

– מחשבה משֻׁנה עלתה פתאם על דעתי… בבקשה מכם תסלחו לי…

– “משֻׁנה” אינה תמיד נרדפת עם “מחֻכּמה” – נִסה זינר להקדים עקיצה ל“מחשבה”, שפחד ממנה לפני שמעו אותה.

– אוֹ! לא, לא! כלל לא מחֻכּמה. רק משֻׁנה, רק משֻׁנה!…

הִיא שכחה פתאם את בטי, לגמרי שכחה אותה. שוב לא ראתה אותה, ופנתה אל זינר, רק אליו:

– אני מוצאת, שגאוניותם של האמנים עושׂה לפסל, מה שאהבתם עושׂה לנשים: מרחוק – חֹם וחיים, ומקרוב – קֹר ודממה…

בטי נשכה דומם את שפתה. הרגישה שנפצעה, אף־על־פי שלא ידעה, באיזה מקום בנפשה פגע החץ. זינר ראה את פניה: הם הביעו כאב ורוח מדֻכּאה. נדמה לו ברגע ההוא, שהיא טעונה רחמים כתינוקת.

– מה שאמרה זה עכשיו הוא נכון ואינו נכון, – אמר לכרמלית, והתכַּון לבטי.

נדנוד־ראש, הרמת־מצח והחצפת־פנים:

– וכַונתו?

– דבריה נכונים ביחס לאשה הנאהבת.

– ואינם נכונים?

זינר זרק מבט כלפי בטי חִורת־הפנים:

– לאשה

האוהבת – – זאת אומרת?

– בה יש חֹם וחיים תמיד! מקרוב ומרחוק…

הפשילה כרמלית ראשה לאחור, כסתה רגע בשתי כפיה על פניה וצחקה. אבל בהסירה את ידיה חשבו גם זינר וגם בטי, שרק קול־צחוק השמיעה וצָחוק לא צחקה…

– אשה אוהבת! האמנם יש כזו?.. עדַין איני יודעת, כיצד אשה אוהבת.. חוץ מאשר ברומנים!

– תאהב ותדע.

– דומָני, לא אוכל!

ושוב תנועת־יד של צחוק ובטול באויר.

–פהחא!… את מי לאהוב? אדרבא, אמרו לי אתם! חפשׂתי ולא מצאתי.. ודוקא הפעם היו פניה רצינים, רצינים מאד. זינר התענין מאד ברגע ההוא בצפרניו, בדק אותן אחת לאחת והתבונן בהן בתשומת לב מיֻחדה…

ומאז שתק כל זמן שִׁבתה אצלם. היא ישבה ישר, סמוכה בגבה אל דֹפן הספה. לא רחוק ממנה, שטוח במחצית גופו בפנת הספה, ישב הוא, נלחָץ בלחיו אל קטיפת הַדֹּפן ומתבונן מתוך שתיקת־רֹגז אל הפרוֹפיל המענין של הנערה. ותמה בלבו: “איזה יַנוּס! הפרוֹפיל – דק, מעין זה של ילדה רכה, תמימה וטובה, והפנים – פני שֵׁדה”…

לפעמים קרובות היו זינר וכרמלית מקנתרים זה את זה בדברים הנשמעים לכמה פנים, ברמיזות ובעקיצות. כאלו עֹנג מיֻחד היו מוצאים בכאב־רצון זה, שהם גורמים איש לחברו. יש שבטי היתה שואלת במקרים כאלה את נפשה: “למה זה הם אוהבים להפגש זה עם זה?”… אך תמיד, אחרי לכת הצעירה, היה זינר פזור־רוח, שקוע־במחשבות. וכשהיה יושב דומם מכֻנס וצנוף בפנת־הספה, מקטרתו הכבויה בפיו וראשו על חזהו, ידעה בטי, שהוא חושב עליה, עליה… פעם, בראות אותו בטי יושב ככה, עמדה לפניו בכאב־לב, ממש כמו לפני חולה, כפות־ידיה המוּרדות משֻׁלבות לפניה, והסתכלה בו. בהֶסח הדעת עשתה זאת, והזדעזעה כֻלה, כשהרים זינר את ראשו ושאָלהּ:

– למה את מסתכלת בי ככה?

נתבלבלה, לא מצאה מיד תשובה נכונה: לא בו הסתכלה, כי־אם באויר; רצתה, כביכול, להזכר בדבר־מה ונשקעה במחשבות.

– בֹאי! שבי על־ידי! – בקש, בהראותו בידו על הספה אצלו.

ישבה.

אחז את ידה, לטָפהּ קצת. אחר־כך שאל:

– מה דעתך את על כרמלית?

לא ענתה.

– וכי אין את מוצאת, שהיא דומה לזַלזַל־הפִּלפֵּל? היא משאירה אחריה תמיד איזו חריפות…

– איני אוהבת פלפלים.

כפף את ראשו אליה:

– את מקנאה בטי?

–לא לי אני מקנאה, כי־אם לך, לאשרך ולמנוחת נפשך… ירֵאה אני, ירֵאה מאד את הצעירה הזאת. תמיד נדמה לי, כאלו דבר־מה לא טוב היא מביאה אתה אל ביתנו, דבר־מה לא טוב בשבילך… אני יראה אותה…

איזו רעדה חלפה בנפשו. תפש את ראשה בשתי כפות־ידיו ולחָצוֹ היטב:

– בטי! בטי!… שום אדם לא אהבַני כאהבתֵך אותי! למה את אוהבת אותי ככה?… אני מעולם לא אהבתיך ככה ולא אוכל לאהבך כאהבתך…

ישׁר־ישׁר לתוך עיניה הציץ ובקולו היה כל־כך הרבה רגש, כל־כך הרבה חֹם ורֹך, עד שדמעות נגשו אל גרונה.

באותו רגע נדמה היה לה, שגם על לבו לוחצת אותה יִראה נעלמה מפני הנערה ההיא ומפני אהבתו אותה…

בכלל, תמיד אחרי בקוריה של כרמלית היה נסער וסֶנטימנטַלי מאד…

פעם אחת, אחרי שישבה כרמלית אצלם זמן רב ושרה להם זמירות עממיות יהודיות, שזינר אהב אותן כל־כך, ושירים עברים בנעימות רוסיות, שזינר לא הבין מהן אף מלה אחת, אף חִקתה את החזן ואת המגיד מן העיָרה באֹפן מצחיק, עד שגם בטי התפקעה מצחוק, וגם אחרי שהספיקה להתחלף עם בטי ועם זינר בדקירות ובחצים, וכמו תמיד הצליחה לפגֹע באחרונה ולהפרד מהם פתאם, כדרכה, – ישב זינר בפנתו מבלי הוציא הגה, ובטי נזהרה מפנות אליו בדבורים ומהפריע בעדו. מדֻכּא ונרגז היה. פתאם קפץ ממקומו ורץ אל הסטודיה להִכָּלא בה. אחרי איזה זמן שמעה בטי את קולו קורא לה. נכנסה ומצאה אותו לפני פסל קטן חדש וידיו המטפלות בו גומרות לעַצבֵהו באחרוני משושיהן. נתנה עיניה בפסל, אחר כך בזינר, ושוב בפסל. תחלה נדהמה ואחר־כך פרצה בצחוק. גם בעיני ידידה, העסוק עדַין בסיום מלאכתו, הבהב שביב ההוּמוֹר הלֵצני, שהכירה בו מאז.

– הלא זאת היא! – קראה.

לפניה היתה מכשפה רוקדת. שערותיה משֻׁרבטות, פרועות ומפֻזרות לרֹב, בלויי־סחבות מכסים אך מעט את מערומי בשרה. בחַמוקי־זרועותיה הפרושות, בשערותיה ובשולי הסחבות שעל גופה הֻרגשה סערת־מחול איתנית ופרועה. הפנים פני כרמלית. העינים עצומות. הפה, פי כרמלית, בשפתו העבה והמוּרמה למעלה, בשניו הקטנות, והוא פעור וצוחק. זה היה צחוק מכשפה צעירה, החוגגת ראשית אונה, בכּורי תעלוליה, צחוק מצנן את הדם בלב…

– הלא זאת היא? – שאל כמנצח.

שניהם צחקו. הוא התרחק צעדים אחדים, ובשׂבע־רצון שפשף את ידיו המלֻכלכות בחֵמר.

– אבל איך את מסתכלת? מפֹּה, מפֹּה הביטי… את הפרוֹפיל ראי, העיקר את הפרופיל… היא נטתה הצדה לראות את הפרופיל.

– פּפוי, לעזאזל! – לא התאפקה וקראה.

לפרופיל היתה הבעה פראית־בהמית, הבעת רעב, רֹע־לב, דבר־מה של דריסה.

– ואף־על־פי־כן זאת היא! חא־חא־חא.. קראה בהוסיפה להתבונן מן הצד.

איזו שמחה בלתי־מצויה לפפה את לבה של בטי למראה הפסל, כאלו נשבו באהבה ובחמלה על פצעי־הסתר שלה. שָׂמחה כמתעוררת מאיזה חלום־סיוטים. חפצה להבטיח את עצמה ששמֵחה היא לאימפרוֹביזַציה, שהצליחה כל־כך בידי זינר, אבל בו־בזמן ידעה, שזאת היא שמחה אחרת לגמרי. ולכן חדלה מצחוק: התבישה. ומפני בישנות זו לא בקשה, למרות רצונה העז, לשמור על ה chef־d`oeuvre הקטן הזה ולא להשחיתו…

– למה זה עיניה עצומות?

–אחרת לא יכלתי עשות, לא יכלתי… אִלו פקחתי את עיניה, הייתי מקלקל את הכֹּל… הלא את יודעת את מבטה. יש לה מבט כחֹל כזה!… איני יודע את סוד הטבע, איך צרפה את העינים האלה עם הפה הזה, ובכלל בפנים כאלה… אני לא יכֹלתי… מבט כזה!… לא רציתי לזַיפו…

בלבה של בטי כבתה פתאֹם שמחתה. בטון אחר, כבוי, לא־בטוח אמרה:

– תן לי את הפסל למתנה?

מתחילה לא הבין לבקשה זו ותמהּ:

– למה לך זה?… אה! את רוצה בודאי בחשאי, באין איש עמך, לדקור אותו במחטים, כמעשה אשתו אל אנטוֹניוּס בספורו של ציצֶרוֹ…

גל של כעס ועלבון עלה פתאם אל לבה והשתפך בכל אבריה. התפקע בה דבר־מה ממֻתח, מעין שלפוחית ממֻלאה מרירות, שהציפה את כל ישותה… זה היה בלתי־צפוי גם בשבילה ולעצור בעדו לא היה בכֹחה. מבלי חשוב הרבה התנפלה על הפסל, כי להרסו. זינר הספיק להגן עליו בידיו.

– אַל להִבּהל, אל להִבּהל! עדַין לא נתתיו לך למתנה, אין לך רשות…

– אבל אין לך רשות להעליבני! – רקעה ברגלה ובאגרופה הפעוט והקפוץ חָבטה באויר.

– במה העלבתיך? אולי נפגעת אתּ באיזו מחט, ואני לא ידעתי?

בו־ברגע הסתכל בפניה והתבַּיש. הם היו חִורים ונעוים מכעס וכאב. הרגיש פתאם, שלפניו עומד אדם פצוע ודווּי. לבו הכה אותו, כאלו לגלג על חולה. רצה מאד לתקן ולשַׁדלה. שלח ידו והכה מכה אחת על ראש הפסל. המכשפה הצעירה הרכינה את ראשה תחת נחת ידו וכרגע נכנסה לתוך עצמה ונהפכה לגוש חֵמר, עומד על אצבעות רגל אחת, כשברגל השנית נשׂואה עדַין באויר…

צִוחת־פחד פרצה מפי בטי. כמו לאור ברק נגלתה פתאם לעיניה כל אימת הדבר, שעולל זינר לפסל, דבר שלפני רגע רצתה לעשותו בידי עצמה. אך עתה התחילה מתיראה מפני להטיה של המכשפה. הרגישה, כעת יד המכשפה הצעירה על העליונה, שכעת ישלוט כבר אותו “מבט כחֹל”, אותו “סוד הטבע”…

– הרואה את? אין הדבר כדאי להתרגש. כלום לא היה, כלום לא נאמר… רק בדיחה גרֵידא!… – הרגיע אותה זינר, שלא הבין ללבה שנשבר.

כלום לא ענתה. כסתה בכפה על עיניה ובקשה בידה השנית איזה דבר להשען עליו. אחז זינר בידה זו, חבק את מתניה ובקש להוֹשיבה מאחרי המחיצה היַפונית, שעמדה פה, כמו בכונה לברוא פֹה פנה חבויה, להעלים ולהצניע מה מעיני אחרים. לפני המחיצה עמדו, זה על־יד זה, שני פסלים של “גמרא חמורה” ושל “נרות השבת”, ולרגליהם היה שטוח מרבד רך וכרי־קטיפה אחדים. בטי לא הכירה את המקום הזה, שהיה ערוך זה מזמן בלי ידיעתה. נתקל מבטה בכרים שעל המרבד, וכמו סכין חד חתכה איזו מחשבת־חשד את מוחה, ונרתעה לאחור. זינר קלט את המבט, שנזרק אל הכרים, והבין לתנועת בטי…

– בינינו, ביני ובינה, אין כלום, בטי! השתדלי־נא להבין את זה, בטי.. ביני ובינה אין כלום. יש רק בינינו איזה כח אחד דוחף, צֶנטרוֹפוּגַלי, חא־חא.. מעין זה.. והוא המקשר אותנו. המבינה את?… – והכריח אותה בזרועו החובקת את מתניה לצנוח על המרבד, והוא על־ידה: – היא מענינת אותי, היא חדשה לי… יש שאני חושב, שהיא נחוצה לי, ומצטער על שלא הכרתיה קֹדם… אבל מה שנוגע ל… לזה.. לרגש.. איזה כֹח דוחה יש בינינו. ברגע שאנו מתקרבים זה לזה, בו־ברגע אנו נרתעים זה מזה, כשני כדורי־גומי…

הוא הרגיש, שאין הדבר טוב, מה שהוא מרבה כל־כך לדבר אליה על כרמלית ועל היחס בינו ובינה. אבל ראה שהיא, בטי, סובלת, ולא היה יכול לבלי לדבר, על מה שהיה ממַלא בימים האחרונים את לבו.

– בחיי נפלה איזו טעות. הרגשתי בזה תמיד, אבל לא ידעתי איפה לבקשה, אם בלֵדתי או בחנוכי, אם בעבָרי או בהֹוה שלי… ראיתי את חיי כאותו גליון מכֻסה סְפָרוֹת ומחיקות של המתמטיקאי, המחפשׂ למצוא איזו טעות דקה בפתרון פרובלימה. יותר שמתרַבות הספָרות על הגליון, יותר הוא מסתבך… עשיתי ביָדי תנועת־יאוש ונלאיתי לבקש את הטעות הזאת, חשבתי שאוציא ככה את שנותי מבלי לדעתהּ. מתירא הייתי רק מפני דבר אחד: שמא תגָלה לפני טעות זו בסוף ימי, בשעה שכבר אי־אפשר יהיה וגם לא כדאי יהיה לתקנהּ… פתאם באה אילה, ומיד הרגשתי, שהיא יודעת את סוד חיי, שהיא יודעת את הפתרון הדרוש לי… אמנם יש שאני סובר, שאני מתעה את עצמי בדמיון כוזב, ויש שאני מאמין בידיעתה…

כילדה קטנה, שהרגיעוה ושִׁדלוה באגדה, כך ישבה בטי במנוחה והקשיבה. היא אהבה תמיד להקשיב אותו מדבר ככה על עצמו, על לבו, על לְבָטָיו ויסוריו הפנימיים. אך מעט מאד הבינה מדבריו, לא חדרה לתוך־תוכם, כי־אם הרגישה אותם. היא נהנתה מן המוסיקה עצמה של קולו, מן המוסיקה שברטט נפשו החמה, המלטפת, הטובה, המסורה, המפילה מעל עצמה את קלִפותיה אחת אחת וחושקת לחשׂף את כל מערומיה… חושקת ואינה יכולה. תמיד היה נשאר על נפשו איזה קרום, איזה קרום דק ושקוף, שחצץ ביניהם. בטי הרגישה, כאלו חסר לה דבר־מה בעיניה, בנפשה, כדי שתוכל לראות מבעד לקרום זה…

– הרואה את? אין הדבר כדאי להתרגש. כלום לא נאמר, כלום לא היה… רק בדיחה גרֵידא! – דִבֵּר אליה בקול מפַיס ומשַׁדל.

סערת רוחה כאלו שככה, פצעיה הנסתרים כאלו הֻגלדו. בנפשה נשארה בכל־זאת עצבות מוצצת, יונקת בחשאי: בסתר נפשה לא האמינה לו. אינסטינקט בטוח של אשה, לא נתן לה להאמין. במסירות נפש של אשה חשבה עתה על־אודותיו, חששה לו, שמא טעותו ביחס אל כרמלית סופהּ להיות נוראה יותר מאותה ה“טעות”, שעליה דִבּר קֹדם. הפעם חָמלה היא עליו.

– האמנם?… לא כלום?… וכי גם כלום לא ישאר, לא ישמר בלב?… לדבר על כרמלית באותה הפשטות והחֵרות, באותה ההתגלות שלו לא יכלה.

– לא כלום, אני אומר לך! בדיחה היא זאת, רק בדיחה!…

הוא לא הבין לה ולתעלומות־חששותיה.

נטלה בטי את ראשו, לחצַתּו אל חָזֶהָ ונשקה לו נשיקות אִטיות של אהבה ורחמים. לבה התפלל: יהיה רצון שלא יהיו כל חייו לבסוף אך בדיחה גרידא, בדיחת־שׂטן, בדיחת־להטים..

“כן התאהבתי!… התאהבתי כמו פרחח אני התָּיִש הזקן!…”

כך היה זינר אומר בלבו בכל בֹּקר, בשעה שהיה מתלבש לפני הראי, מתקן על צוארו את העניבה ומקשרהּ בדיוק ממש, כמו שקשרַתּה היא עליו פעם בידיה. גם מעיל שחור לבש, מפני שהצבע הזה היה חביב עליה ביותר.

“איזה פַרס! אדם בשנותי, כשהוא מתאהב בתינוקת, הוא יותר מאמלל: הוא מגֻחך. את החסרונות היותר גדולים ביצירותי יסלחו לי. אבל שטות זו לא תכֻפּר לי. אם אך יריחו את הדבר, מפלט לא יהיה לי מהלעג, הלעג הכללי הממוֹתת…”

ככה דבר בנפשו מתוך כונה לבַיֵּש את עצמו, לפגוע ולפצוע את עצמו באיזה מקום שבנשמתו, אף־על־פי שידֹע ידע, שהדבר לא יעלה בידו: ידֹע ידע, שרגש זה, הממַלא בימים האחרונים את לבו כלו, כמַלא הנוזל כלי עד גדותיו, אחר הוא לגמרי.

“מה עצל הוא האדם – חשב לפעמים זינר – ומה דַלה היא שפתו, אם אין לו שֵׁם לרֶגש, שאני מרגיש!… אהבה! חא־חא־חא.. אוהבת האֵם את ילדיה והתרנגֹלת את אפרוחיה, אוהבת אשה שׂמלות, אוהב אדם את מולדתו, אוהב אותו בחור צעיר, המסתובב בלילות מתחת לחלונה של חמדת־לבבו, ואני אוהב את כרמלית!…” כמתכַּון, מתוך עצלות, מכסה האדם ראשים רבים בכִפּה אחת. השם האחד השגור, השכיח, הבַּנַלי, מטשטש את פרצופו של הרגש, נוטל ממנו את ארסו, מפיג את חריפותו, מקהה את עֻקצו. וכי הוא אוהב את כרמלית? הוא, בגילו המתקרב לשנות־העמידה, בנסיונו הרב בחיים, בתביעותיו האסתטיות המדֻקקות, בסקֶפטיציסמוס שלו, יליד הנסיון ומהלומות־החיים הקשות, – והיא הילדה הפרימיטיבית, בת־הכפר, מחֻסרת־ההשכלה, הנעדרת כמדֻמה, כל דרישה אסתטית, אי־המהֻקצעה, ולפעמים – אי המנֻמסה, היא עם שאיפות וחלומות בלתי־מובנים לו, עם התפעלות ואֶכּסטַזה בשל אינטרסים רחוקים ממנו… די לשניהם אך לנגוע בדברים המסורים ללב, כדי שתהום רחבה תפער את פיה ביניהם. פעמים נדמה לו, שזה־כבר, זה־כבר יודעים הם זה את זה, קרובים זה לזה, שמעולם לא היו נפרדים; ופעמים תשָׁמע ביניהם איזו מלה, אך מלה אחת, ופתאֹם יָחוַר מיד לשניהם, שזרים הם, זרים ורחוקים, שפגישתם אך מקרית היא ולעולם לא יחדלו מהיות זרים ורחוקים… כמו מתוך חבה ליסורים ולמרירות, כמו על־מנת להרגיז את עצמם, הם מחפשׂים תמיד את המלה המפרידה ודבקים בה, כזה שמגרד בפצע… הם כאלו מתקרבים מדי פעם בפעם על־מנת להתרחק ברגזה ובתרעומות. אבל בשִׁבתו לבדו, בעבדו את עבודתו, הוא חושב עליה. בטַילו נדמה לו, שצִּלה של כרמלית נצמד אל רגליו יחד עם צלו הוא ונגרר אחריו. איזו קונטרולה נעלמה וחשאית היתה לה לריבה זו על מחשבותיו ומעשיו, והוא לא הרגיש בדבר. לא הרגיש בדבר, כשהיה שואל את עצמו מדי פעם בפעם: “אִלו שמעה את זה כרמלית, מה היתה אומרת?”…

הימים עברו ריקים מכּל תֹּכן ובכל־זאת בטֶמפּו מהיר. יום יום היו, הוא וכרמלית, כלואים בסטודיה שלו או מסתובבים בבתי־מוזיאון, מבלים שעות רצופות בסביבות ברלין, באיזה בית־קהוה קטן באחד מרָבעי־העיר הרחוקים ביותר; מקומות־הטיול, שזה־כבר היו לו לזרא ושמעולם לא היה עולה על דעתו לבקרם שוב, נעשו פתאֹם חדשים וכל־כך מענינים… ומדי פעם בפעם היה מתפלא, איך לא הרגיש לפני זה, מה נחמד המקום! איך זה היה יכול לשבת שנים בברלין מבלי לבוא לבקרו!… “האם אין גם אתּ, אילה, מרגישה שפֹּה יפה מאד?”… באותם הימים כאלו הוּסַר איזה דֹק מעל עיניו, והוא התחיל לראות דברים, שלא ראם קֹדם; נפתחו אזניו לקלוט קולות, שלא שמעם קֹדם: צבעי השמים, האילנות והדשאים נעשו יותר דשנים ורעננים, כאלו משחו אותם בצבע חדש; כל פנה מסֻתּרה בגְרוּנֶוַלד היתה מביאה אותו לידי התפעלות. בשִׁבתם באיזה בית־קהוה עזוב ודל ובהקשיבם של לנגינתו הגרועה של כַּנָר זקן או למנגינות־התבה, היו דמעות מבצבצות ועולות בעיניו. נדמה לו אז, שאין אֹשר גדול מזה: לשבת עם כרמלית, פה בחדר־הקהוה אי־הנקי הזה, לבדם, רחוקים מידיד ורֵע, ולהקשיב אל הנעימות העצובות ורווּיות־הרגש…

– האם אינה טובה הנגינה הזאת, אילה? יש בה הרבה נפש, לא כן? – היה פונה אליה ומבקש את הודאתה. והיא המתונה, החושבת תמיד על מה לא־ידוע, יש שהיתה מַשׁרה עליו, במקום תשובה, מבט שוהה ובלתי־ברור. יש שהיתה מלַוָּה את מבטה גם איזו בת־צחוק פזיזה, שמבריקה ונעלמת כרגע. מבט זה ובת־צחוק זו היו מצננים את זינר, דוחים, ולפעמים גם מרגיזים אותו, מפני שאת פִּשרם לא ידע. כרמלית היתה תמיד מתונה בתנועותיה, עצורה בדבריה, תמיד כמו על המשמר, זהירה, חשדנית. שִׁקול־דעת וחשבון היו גם בלטיפותיה, כמו בבנות־צחוקה. הלטיפות הזהירות הללו היו עושות על זינר רֹשם כנשימות־החֹם, שהרוח מביאה למרחקים מאיזה כבשן נעלם מן העין. נדמה שבתוך נפשה אסורות תאוות גדולות, כאותן הסופות, הקשורות, לפי דברי האגדה, בשלשלות־ברזל… אבל תמיד היה זינר נפחד ממנה ונרגז, מפני שלא עלה בידו לנתק שלשלות־ברזל אלה, לא ידע למצוא הדרך אל כבשן־התאוות הטמון…

– הנה אבא יצא עם בתו לטַיל! – אמרה על עצמם בצחוק, בבֹקר יום ראשון, בצאתם ברַכּבת אל סביבות ברלין, ובמצאם שם כבר על העשב, תחת האילנות, משפחות בני־כרך מסַדרות את כליהן ומתקינות את עצמן לסעודה.

– מפני־מה לא זוג נאהבים?

– כלום אנו יכולים להיות זוג נאהבים? – שאלה אותו בלוית אותו מבט שוהה, שרק היא לבדה ידעה את סודו, מבט אומר, כמדֻמה לו, יותר משהפה יכול לדבר על מרחקים, על ארצות ויַמים, על דורות ושכבות בני־אדם, המפרידים ביניהם… צריך הוא להזדקן הרבה יותר כדי שאהבֶנו. אני אוהבת אך זקנים, – אך זקנים מחֻסרי־שִׁנים ותשוּשי־כֹח, חא־חא־חא…

איזה צחוק רע וקר כפלדה! נפשו של זינר, שהיתה אז רווּית זֹהר וגיל־בֹּקר, נעכרה פתאם. על־ידו הלכה איזו עלמה זרה־מוזרה, ומה לו ולה?… הוא שתק. הרגישה כרמלית בשתיקה זו ומצאה לנחוץ להוסיף:

– ככה יותר טוב! – ואת משמעותו של “ככה” זה לא פרשה.

ואחר רגע שוב:

– כן! ככה יותר טוב. יום יבוא והִפָּרד נפרד. אולי יכאב אז למי מאתנו, אבל תרעומות לא תהיינה לשנינו. לא כן?… נחשוב, שלקחנו איש את חברו לזמן־מה בהקפה, לשמוש זמני, חא־חא־חא.. צריך להחזיר את הפקדון שלם ובלתי פגום… חא־חא־חא.. לא כן?

עיניה הרעיפו על פניו אור־תכלת בהיר כמֵי־ים צלולים. הוא לא הכירהּ. מבטה היה כל־כך שקוף. דומה, שאפשר היה לראות בתוך עיניה את קרקע נשמתה. מעולם לא ידע, שריבה זו יכולה להביט ככה. מפאת המבט הזה נעשו גם פניה יותר רכים, הפיקו יותר ילדות. ודַבּר דִבּרה כיהודי זקן פקח ואיש־מעשה.

– אלהים עמך! – קרא – מה אנו בעיניך? כֵּלים לשמוש? כלום לא באנו איש אל רעהו ברצוננו הטוב! למי אנו חַבים לתת את הדין?

– למי? יש למי. אין אתה יודע. תדע, תדע אחר־כך. יש למי… השיבה בקול משֻׁנה כמסתירה איזה סוד. נזכר זינר, שבקול כזה דברה אליו פעם על הזקנים ועל הישע, שיבוא מהם.

שקועה במחשבות הוסיפה:

– יש צמחים, היודעים ללפף ולחבק, מעין צמחי קִסּוֹס. שנינו הננו כשני עציצי צמחים אלה, שנזדמנו במקרה סמוכים זה אצל זה. אחרי איזה זמן התחילו הצמחים מתחברים ומתחבקים בענפיהם יחד, מפני שהם בני גזע אחד. אבל לא מאדמה אחת צמחו. וכשיהיה צֹרך להפריד בין שני העציצים האלה, – אוי מה יכאב אז לצמחים, שכבר נקלעו, השתלבו והתלכדו זה בזה… לכל אחד מאתנו, חביבי יש שובך שלו, שסוף־סוף יהיה צריך לשוב אליו…

זאת הפעם הראשונה ששְׁמָעָהּ מדברת בעצבות נוגעת עד הלב. בפעם הראשונה מצא בה זינר את יגון המרחקים המבדילים ביניהם. ברגעים ההם נעשתה יקרה לו עד למאד. ובו־בזמן תָּמהּ, עד כמה הנערה הצעירה הזאת היא כבר אשה: בשעה שהוא חשב רק על פגישותיהם ועל חיי־השעה, דברה היא, בלשונה הציורית, אך על הפרידה העתידה… דבר אחד מדבריה עשה עליו רֹשם מיֻחד: בטי היתה תמיד קובלת לפניו, שהעלמה בזאת “מלפפתו כקִסוס” ומסתירה אותו, באֹפן כזה, מן העולם כלו. והנה דברה גם היא הפעם על הקִסוס..

וזינר לא הרגיש, איך שפרש יותר ויותר מן העולם, מחוג רֵעיו וידידיו. את העתונים לא קרא זה זמן רב. לא היה לו שום ענין וחֵפץ לזה. בטי היתה קוראת בעתונים כל הערה, כל מאמר, כל ידיעה על זינר ועל עבודתו; בדיקנות היתה גוזרת את כל ההערות והמאמרים האלה, אפילו ידיעות בנות שורות שתים־שלש לא הניחה, והיתה מדביקה את כל זה על דפי האַלבּוּם, שתִּקנה לשם זה. בימים האחרונים היתה עבודה זו של גזִירה והדבקה רבה מאד. ספרו של בכרך יצא כבר לאור ועשה רֹשם בחוג האמנים והמתענינים באמנות. עליו כתבו מאמרים והרצו הרצאות. כתבו ודברו מצדדים שונים ומנמוקים שונים. הצעירים התלהבו ודברו על המהלך החדש באמנות ועל נביאו. אלה שהכינו איזה ספר לדפוס או איזו יצירה לתערוכה אמנותית, חנפו לבכרך והללו את ספרו. אלה שהתקנאו בזינר גִנו אותו. האנטישמיים דברו על שלטון היהודים וכבישתם את רוח הגרמנית בכל מקצועות התרבות; היהודים ראו בספרו של בכרך קִדוש שֵׁם ישראל, בין־כך ובין־כך הרבו גם לדבר על זינר ועל יצירותיו. שוב התלקח הוִכּוח מסביב ל“לורלֵי” בעתונות, ומֻרגש היה לחץ מיֻחד מצד דעת־הקהל של האגף השמאלי על העיריה הברלינית, לרכוש לה את היצירה הזאת בעד אחד המגרָשים של הבירה. להצלחת הענין הזה נחוצה היתה תערוכה פומבית של יצירת זינר. בכרך בא לשם זה פעמים אחדות אל זינר. אבל אף פעם לא עלה בידו לראותו. תמיד היה מוצא את בטי לבדה, לפני גל עתונים, ותמיד שמע מפיה אותה התשובה הסטֵירֵיאוטִיפִּית:

– הוא עובד… בִּקש, שלא לתת בשום אֹפן לשום אדם להפריע בעדו…

אבל תמיד היתה תשובתה חשודה בעיניו, מפני שתמיד נראתה לו כמבֻלבלה בדברה עמו, כנבוכה.

– האם הוא מתקן?… או איזה דבר חדש?.. שאָלה פעם.

– סבורָני, איזה דבר חדש – והורידה את עיניה אל העתון שלפניה.

– בטי! – קרא – מפני מה אין היא מביטה ישר אל פני? הוא חשד באיזו קנוניה בינה ובין זינר נגדו.

– מפני שאת פניו אני יודעת כבר בעל־פה, אבל לא את העתון – ענתה בצחוק.

מבלי אמור לה דבר, פנה ללכת אל המסדרון הפונה אל הסטודיה, והיא לא הרגישה בזה. פתאֹם פרצה מפיה קריאת־פחד: “לאן”? קפצה ממקומה וכרגע, בפזיזות נפלאה, הספיקה להתיצב בפתח הדלת ולחסום לפניו את הדרך.

– מה זאת? – שאל נדהם.

– זאת היא בטי, אדוני!

– למה הקומדיה הזאת, בטי?

– כדי שלא להשחית טרגֵדיה אחת לפני הִגָּמרהּ, אדוני!

– למה החידות האלה, בטי! שטויות… אם זינר יכעס – האחריות עלי…

בטי, במקום תשובה, הניעה בראשה לשלילה.

– מה קרה, בטי! איזו קנוניה ביניכם? איני מבין, מפני־מה לא תאמר לי את האמת…

מן הסטודיה נשמעו פתאֹם קולות. קולו של זינר, שברירי צחוק של אשה. פני בטי חורו פתאֹם כסיד וכאלו נכמשו ודמו ללימוֹן סחוט.

– מי שם? לעזאזל!… הלא אשה שם…

– מסַמלת חדשה… הוא בקש, שלא לתת בשום אֹפן לשום אדם להפריע…

אבל מעיני בכרך לא נעלם השנוי בפניה. הוא נעץ בה מבט בולש ובוחן. היא הורידה את עיניה. פתאֹם כאלו נכלם בפני האשה הזאת, דומם הפנה את שכמו ויצא.

 

יג    🔗

התנהגותו של זינר לא בִשרה לו לבכרך טובה. דוקא בשעה שדעת־הצבור החלה מתעניינת בו באֹפן בלתי־רגיל כזה והיה צֹרך גדול לבלי תת לשעת־כֹּשר זו לעבור, בטרם שנִצלו אותה כהוגן, דוקא בשעה זו נטפל לאיזו ריבה ואינו נותן אל לבו אל כל הנעשה מסביבו. במצב זה נזכר בכרך, שעוד קֹדם לכן היו נשמעות מפי זינר לפרקים אי־אלה דעות “פּרובינציַליות” ומחשבות מפַגרות “מן העירה הפולנית”, תמימות ונלעגות. תמימוּת וילדוּת טבעיוֹת הן לגבי אמן גדול, כמו עויות־חן לגבי אשה. בכרך היה נלחם בהן, וכמדֻמה לו אז, הצליח לבטלן בכח האירוניה שלו ולהשכיחן מלב האמן. אז היה זמן, שהאמן היה קשור אליו, שום דבר לא הפריד ביניהם, ונקל היה לו לבכרך להשפיע על דעותיו. עתה נוכח בכרך, שאותן הדעות הנושנות “מן העירה הפולנית”, שכל־כך היה משתדל לבטלן, לא בָטלו כלל וכלל. הן רק נאלמו ונחבאו אז, לפי־שעה, מדֻכּאות במרתפי־הנשמה… עתה יצאו ממחבואן… זינר נשמט לגמרי מידו. בשעה שמעריצי זינר דרשו תערוכת יצירותיו, שהיתה צריכה להבטיח את הצלחתו השלמה; בשעה שהוא בכרך, השתדל להפיץ את השמועה, שזינר נכלא בסטודיה שלו לאיזה זמן ועובד שם על איזו יצירה גדולה וחדשה, בה־בשעה התהלכו עליו בעיר שמועות משֻׁנות: ספרו שהמכתבים הנשלחים על שמו מָחזרים על־ידי הדֹאר אל שולחיהם, בלתי־נפתחים; שהמַאֶסטרוֹ נפל ברִשתהּ של איזו חבורת “אוַנטוריסטים”, שברֹאשם עומדת איזו צעירה שחורה ו“אֶכּסטרַוַגַנטית”, שהמַאֶסטרוֹ נשקע בחיי הוללות ושכרות ולעולם האמנות אָבדה אבֵדה שאינה חוזרת… כל השמועות המֻגזמות, הדבות והשקרים דכאו מאד את רוחו של בכרך, מפני שחתרו תחת שמו הטוב של חברו. בכרך ידע גם־כן, שבֵהָפך הגלגל על חברו, והיה הוא הראשון לאבק פורח…

גם היחס בינו לבין ניקה, מתחלה בהיר, צח וקל כאור־בקר, קֻמט גם הוא, כָּבַד ועָמַם כמו זִקנה.

חוטים דקים, שקופים ולא־נראים, אך נוצצים בכל צבעי־הקשת כקורי־עכביש, נטוו בינו לבינה, בזהירות, בחשאי, בחרדה ובתעלומה, חוטי חלום ותוחלת עוטי־ערפל. והנה המטווה הלך הלוך והתעַבּה. תחלה כל סמן שהיה מוצא בחדרו ממציאותה של ניקה היה מַשרה עליו שמחה, והדים של הוית־אֹשר היו פועמים בלבו. צרור־פרחים, שהביאה פעם עִמה וטִפּלה בו הרבה עד שהעמידַתּוּ בגביע מים, תמונה, שהביאה לו למתנה ותלתה בידיה על הקיר, מטפחת־אף של בַּטיסט, שנשכחה בפנת הספה, מַכבֶּנת, שנמצאה בתוך המטה, – כל אלה הזכירו לו או את לטיפותיה החמות, השקטות והטובות של האשה־האם, או את שגעונות־התאוה של הנשׂואה, בהתחולל בה פתאֹם תחת צעיף חשכת־ליל־סתרים, סַערות נעורים, שעדַין לא נפרע כל חובם… והנה כעבור איזה זמן, יחד עם הפרחים, התמונות, מטפחות־הבַּטיסט ומַכבנות־השׂער החלו לבוא גם התחיבויות, תביעות, תרעומות ובכיות, שלא ידָען קדם ושנחו על נפשו כמשא לעיפה… האשה מוסרת לנו את גופה ואת נשמתה, כדי שתוכל לשלוט יותר על גופנו ונשמתנו אנו; במדה שהאשה שבהּ נותנת את עצמה לאסקופה נדרסת, בה־במדה מרים ראש האדם שבה ותובע בתֹקף את זכויותיו המיֻחדות… בכרך נתקל באדם זה שבניקה ונבהל ונרתע…

בלי צער נפרדה ניקה מבעלה. צמֵאת אהבה וחיים שלחה לשוא שפתיה אל מעין אכזב זה, אל ניקולַי. נוחלה ומרֻמה ערגה אל אפיקים אחרים… רגש, אהבה וחלום כי יצמאו ללב ואינו – מה גדול הכאב! גדול הוא פי־שבעה, אם לב יערוג לאהבה ולחלום ואינם… השעות והימים בחיי ניקה היו חרוזים על צעקה אחת אִלֶמת ספונה־טמונה, צעקת־עלבון של לב, אשר לתֹהו ברָאוֹ אֵל… ניקה הלכה אל בכרך שתומת־עין, כמו אחרי חזון־לב רומז ממרחק. על שפתיה לחשה תפלה ואחריה גָלַש צל – היא השאלה: “האמנם עוד אילוזיה חדשה?”. ובגיל וברעדה, על כפים, נשאה את פַּך־האלגביש, את לבה, אל המבוע. הפַּך נשבר, בטרם רִותה את צמאונה. והנה היא עומדת רפת־ידים, נדהמה ונבהלה: “האמנם, האמנם עוד אילוזיה חדשה?”… הם בקשו זה מזה יותר ממה שיכלו לתת. לשניהם קרה כמקרה המתאהבים בגיל כגילם: הם אהבו איש בחבֵרו את האהבה יותר מאשר את האדם. כשאך צד אחד מפני האדם מֻפנה אל האור, אז בהכרח מכֻסה הצד השני בצל… לא בבת־אחת, כי־אם לאט לאט נודע לה, כי יש בחיי בכרך פִּנות, ששם איננה. הה, כמה סבלה מקנאתה לַפִּנות ההן, הריקות ממנה!… לאט לאט נמסו הערפלים, שדרך בם רמז לה חזון־לבה הרחוק, ואז נודע לה, שאך אותם את הערפלים האלה, אָהבה. ומאז היתה אהבתה כעקֵדת יחידה, אך בלי בשורת־שמים לברכת־אל ולגאולה…

מיום שנתקשרה אל בכרך ביחוסים אינטימיים, לא נפגשה על מכריה הקודמים, וכשנזכרה בזינר ובבטי ולבה נמשך אליהם בגעגועים, תָּמהה היא גופה על זה.

“מה משֻׁנה הדבר, שכל הזמן לא חשבתי עליהם, והנה פתאֹם, – תשוקה כזו לראותם”… חשבה מתוך עצבות בדרך לכתה אליהם. היא הלכה כצפור שבורת כנף…

ניקה דפקה על הדלת פעמים אחדות ולא ענו לה. אבל בחוץ ראתה אור דרך החלונות והבינה שיש מי־שהוא בבית. פתחה בלאט את הדלת, נכנסה אל המסדרון, מן המסדרון אל חדר־האורחים, ואין איש. בחדר־האורחים דָלקה מנורה על השלחן העגֹל, שעמד לפני הספה הקטנה, מקום־מושבה החביב של בטי. צללים רכים מלאו את ירכתי החדר, טִשטשו ומזגו את הקצוות והצורות של הרהיטים. גֻלת־המנורה נמוכה הִשרתה אור מרגיע ומלטף על שטח קטן מסביבה; על השלחן, לפני המנורה, הבהיקה לבנוניותם של דפי־ספר פתוח, גליונות עתונים, נצצה פלדת מחטי־רקמה, נעוצים בתוך פקעת חוטי־ארגמן. מתוך צִלה של איזו פִנה נסר בחלל החדר השוקט טִקְטַק חרישי של שעון… איש לא היה בחדר, ובכל־זאת רחפה בו שלות העבודה ומנוחת המחשבה. ניקה נגשה אל הדלת השנית, הפונה אל המסדרון הצר, שהבדיל בינו לבין הסטודיה. דלת חדר־האורחים היתה פתוחה במקצת ודמדומי־אור קלושים חדרו אל המסדרון. ניקה נגשה אל פתח הדלת ועמדה נדהמה תחתיה. בתוך אפלולית המסדרון, לפני דלת הסטודיה הסגורה, ראתה אשה עומדת, כפופה ומקשיבה חֶרש… ניקה לא ראתה את פני האשה, שעמדה בגבה אליה, אך לבה אמר לה, שזוהי בטי. בתחלה לא הבינה פשר הדבר. לא ידעה, אם לקרוא בשם, או לשוב. אך האשה, שהקשיבה מאחרי דלת הסטודיה, זקפה פתאֹם את קומתה ונרתעה מן הדלת. בטי כל־כך נבהלה לראות את לפניה את ניקה, עד שצִוחת־פחד פרצה מבלי־משׂים מפיה ולחצה את ידה אל חָזֶהָ. שתיהן נתבלבלו. ניקה נבוכה במדה כזו, עד ששכחה לברך בשלום את בטי. דומם נתנה לה בטי את ידה ועל פניה היתה בת־צחוק לא־ברורה, בת־צחוק של אשמה. פניה רזו, קטנו וחורו כל־כך… בטי לא הוציאה את כף חברתה מתוך כפה, עד שנגשו שתיהן אל ספה קטנה ורכה, שעמדה בפנה, וישבו שם זו אצל זו. אז כבשה בטי פתאֹם את פניה בכפות־ידיה והחלה לבכות. ניקה לא הבינה מכל זה כלום. היא השתוממה, בראותה את בטי בוכה, חָמלה עליה, מבלי דעת סבת דמעותיה. נטלה כף־ידה ולטפה אותה לטיפה חרישית, אִמָּהית. פתאֹם הרימה בטי של ראשה כמקשיבה קשב רב: מן הסטודיה נשמע צחוק. חלחלה עברה על פני גופה. כפה בכף־ידה של ניקה רָעדה. כרגע הָחוַר לניקה בכל…

– היא שם?… – שאלה ניקה.

אין מענֶה. בטי היתה כמאֻבֶּנת, פניה כבושים בידה.

ניקה קפצה ממקומה מרֹב התרגשות:

– פה… אצלה.. כשהיא הנֶה בבית!… איזו חֻצפּה!… תשמע נא, הלא הוא נבל… זינר שלה הוא נבל, נבל… אני אֹמר לו את זה בפניו…

בטי אחזה בה ולחצה את אצבעותיה אַל פיה:

– אל־נא תדבר ככה! אל־נא תדבר ככה!.. הוא אֻמלל… אז – אין היא יודעת, כמה הוא אמלל!…

– אמלל? אבל… אבל איך היא מרשה לו עלבון כזה?… למה אינה בורחת מן הבית הזה?..

אין מענֶה.

מן הסטודיה נשמעו שוב, ברגע הדומיה, קטעי צחוק ככדורי־זכוכית קטנים מדרדרים על־פני פח. בטי התחלחלה ופניה נַעוו כמו מכאב.

– למה היא צוחקת כל־כך הרבה… כמדקרות־סכין יורדות חדרי לבי…

– למה אין היא בּרחת מפֹה? – חזרה שוב ניקה על שאלתה. קולה היה מֻרגש קֹצר־רוח. אף את ידה סלקה מיד חברתה. היא הרגישה את עצמה כנעלבת על־ידי בטי.

ובטי התחננה לפניה בקול כחולה:

– לאן? לאן? איך אוכל לברוח למקום שהוא לא יהיה שם?… ואחר כך הוסיפה כמצטדקת:

– אני חושבת, שלכל אדם יש הצלב שלו, שהוא מחֻיב לנשוא.

בטי הפליאה את ניקה. צלב האשה הוא אהבתה. לא כל אשה תדע לנשוא אותו כמו בטי. אשה כמו בטי תברח רק כשהצלב ישמט מעליה ותחדל מחוש את סבלו על כתפיה. ואז ברוֹח תברח מן החיים! נדמה לה לניקה, שבטי גדלה במדה שגדלה בה אהבתה לאין־שיעור… זמן־מה נמלכה ניקה בלבה, איך תביע לחברתה את שאלתה, שחטטה במוחה.

– בטי – אמרה לבסוף בלחש ובטון מיֻחד, נוקב ויורד עד הלב – אותה חֻלצה, שרקמה אז בשבילו… האם הוא לובש אותה מזמן לזמן?

בטי לא הבינה בתחלה לשאלתה, ונתנה בה את עיניה בתמיה. אך מיד אחר זה הבינה.

– הן – השמיעה גם־כן בלחש, בבת־צחוק לא־ברורה על פניה ובמבט מתחמק.

–אלה הם הגברים, – דובבה ניקה ומהרה מיד להסב את השיחה אל ענין אחר. שאלה את חברתה, מה היא רוקמת או סורגת בחוטים האדֻמים ההם, שהיא רואה שם על השלחן, אצל המנורה.

בטי ספרה לה, שהיא סורגת חֻלצות, כסיות, כֵּפּות לנשים, לגברים ולילדים, ומוכרת אותן למחסנים. מה לעשות? זינר הזניח את העבודה, אינו מרויח כלום. הלא צריך לאכול…

– והוא מרֻצה מזה?

–מה הוא יודע? הלא הוא כמֻכּה־ירח… ככה הוא תמיד… גם כשהוא עובד…

– וכמה ימָשך המצב הזה?

– עד שיתפכח…

ואחרי דקים אחדים של שתיקה הוסיפה:

– סוף־סוף זה צריך לבוא… הוא יתפכח! אני יודעת, כמה יסבול אז האמלל! אני שׂמחה, שאוכל להיות על־ידו… ופתאֹם: ומה שלומה היא, ניקה? פניה אינם טובים ביותר.

ניקה עשתה בידה תנועה באויר. הרגישה עצמה על־כך קטנה ולא־חשובה, עם אהבתה וסִבלהּ, כלפי בטי עם אהבת בלי־המצרים שלה.

– הילדים מזכירים את שמה תמיד ושואלים, למה אינה באה.

– האמנם? – קראה בטי בשמחה – אני מכינה להם מתנה. בעוד ימים אחדים אביאהּ להם.

היא קמה, נגשה אל הסל הקטן שעמד אצל השלחן ושהיתה משתמשת בו למלאכת־היד שלה, חטטה בו וקראה לניקה לגשת גם היא. הוציאה משם שתי כִּפּות־משי סרוגות, מעשה־ידיה. ניקה הודתה לה על המתנה, נעים מאד היה ללבה, לב־אם, לראות אצל אחרים סמני־חבה אל ילדיה. ובלבה חשבה, שצריך לקנות לבטי שלחן־עבודה קטן ויפה, שראתה במקרה באחד המחסנים, חֵלף המתנה הזאת.

שעה קלה ישבו הנשים ופטפטו יחד. פתאֹם נשמעו קולות מדַברים מן הסטודיה, קולות מתקרבים. כנראה, התכוננו שם לצאת. בטי נבהלה, חָורה וקראה לניקה:

– נמהר, נמהר לצאת! לצאת מפה! איני רוצה להפגש עמה… אל הטרקלין!… נכּנס אל הטרקלין… אבל מהר! – ומשכה אותה בידה.

בהלת בטי ומבוכתה נמסרו גם לניקה, אף־על־פי שלה לא היתה כל סבה להבהל. הלכה אחרי בטי, אך מיד נזכרה, ואמרה:

– לא חביבתי! ולי יהיה קשה להפגש עמו… הערב לא! אולי בפעם אחרת… שלום! אנא, אל תשכחי לבוא אלי…

בטי לא שמעה בקולה ומשכתה בדממה, כתינוקת נפחדה, אל הטרקלין. ניקה השתמטה ממנה אגב צחוק שלא־מדעת, תפשה את ראשה ונשקה לה בחפזון, אבל בחֹם רב, בפיה ובשתי לחייה – וכרגע נעלמה מן החדר.

כשהתחילה ניקה ללמוד עברית, היתה כל הצלחה קטנה בלמודה זה, כל ספור קטן שקראה בעברית, נותנים בלבה שמחה גדולה, כאלו כבשה עולם. זאת היתה שמחת הנצחון על עצמה, על רפּיון־אָפיה ועל פחדה הרגיל מפני קשי ומכשולים… אך הנצחונות לא היו תמידיים. הדרך היתה קשה, ארֻכּה. רגש היה לה, כאלו מטַילת באיזה בית־מוזיאון של עתיקות, בין פסלים ושׂרידים שאינה יודעת טיבם, בין כתבות שאינה יכולה לקראו אותן, כאלו היא מכַתּתת רגליה בין חרבות ארץ עתיקה, שעֲברה אינו ידוע לה… היא בִקשה מחבא ממנו באספות ציוניות שונות ובעסקנות ציונית בכלל. שם היתה לפעמים נפגשת עם מתילדה רַאט. העלמה הזאת הפליאה אותה תמיד. מתוך דבריה, תנועותיה, התנהגותה ומתוך מהותה כֻּלה הֻרגשה איזו אי־מנוחה עצבנית. עיניה היפות היו נלהבות, אבל יחד עם זה הפיקו תמיה וקֹצר־רוח. ניקה היתה שואלת תמיד: מה היא עושה כאן? מה מושך אותה לכאן?". העלמה ראט לא פסקה מלהוסיף לאספות הציוניות לוית חן מיֻחד בהויתה החולמנית והעצבנית. וניקה חדלה. הצבוריות, מלחמת הדעות, הרתיחה העסקנית היו זרות לרוחה.

כרמלית באה אל ניקה בלוית מרגולין, להפרד ממנה לפני שובה לארץ ישראל. דברו על למוד העברית שלה. כרמלית שאלה אותה פתאֹם, מפני־מה התחילה לומדת את השפה הזאת, במה היא מעניינת אותה.

– איני יודעת – ענתה ניקה –אבל… איני יודעת, אם אוכל לבאר לכם את זה. לי נדמה, שאני ממלאה איזו חובה כלפי הורי, לי נדמה, שאני צריכה לקַים איזו מצוה, שלא הספיקו הורי למסור לי. תמיד, כשאני חושבת על אבותי, שכל כך אהבתים, יש לי הרגש, כאלו עזבתים והלכתי מהם, מבלי לקחת מהם ברכת־הפרידה. אפשר שטעיתי, אבל חשבתי, שהשפה העברית תקרבני אל הורי… הרי זה מוזר, לא כן? אבל כך הוא…

– כן העיר מרגולין, כמו תמיד, טרוד במחשבות, שאיש לא ידע מהן כלום – יש שהמתים מדברים אלינו בקול יותר חזק מהחיים. אבל…

– לא ידעתי, שגברתי הנָּהּ כל־כך… איך אֹמר לה… מיסטית או רומנטית – אמרה כרמלית בבת־הצחוק שלה שאינה טובה, שאת הכּל היתה דוחה ואת הכל היתה מעניינת – סוף־כל־סוף איני מבינה, מה מקַוה היא מן העברית?

השיחה הזאת החלה להיות בלתי־נעימה לניקה. נדמה לה, שזאת היא מעֵין חקירה־ודרישה, אבל לא הבינה לשם מה?

– מה אני מקוה מן העברית? לא כלום! הלא אמרתי לכם, כלום אני יודעת?… אבל לא!… כן.. רוצה אני להיות כמוכם, במובן ידוע, במובן ידוע… עוד מן הרגע הראשון, מן השיחה הראשונה כבר התקנאתי בגברת כרמלית על שהיא לעצמה כל־כך ברורה הנה, על שהיא יודעת מי היא! אני ורבים ממכרי איננו יודעים מי אנו. זהו הדבר!… הורי היו יהודים, בהכרתם, בכל תֹּכן חייהם; בנַי יהיו גרמנים גם־כן ברוחם ובכל תֹּכן חייהם. בית־הספר כבר ידאג לזה. ואני?… יהודיה? במה? רוסית? לא! גרמנית? לא! מי אני?…

כרמלית ומרגלין שתקו. השתיקה הזאת החלה להעיק על ניקה סוף־כל־סוף מה הם רוצים ממנה? ומה אִכפת להם, אם היא לומדת עברית?

– למה שותק אדון מרגולין? – שאלה כמעט בטון זעום.

אגודלי כַפות־ידיו המשֻׁלבות של מרגלין החלו מתנועעים ומסתובבים בתנועה עצבנית מהירה, ועיניו היו איזה זמן נעוצות בה במבט מוזר, בוחן ושואל. אחר־כך הביע כמעט בעמל רב:

– היא רוצה לדעת מי הנה? היא לא תדע את זה.

– אבל מדוע?

– אדם כמותהּ צריך לעשות דרך ארֻכּה עד שימצא את עצמו, דרך ארֻכּה וכבדה.. תשַׁנה את חייה ותִבנֵם מחדש; תמחוק אחת אחת את צורותיהם הישנות, המורשות, ותחליפן אחת אחת בחדשות; תלחם בעצמה יום יום, שעה שעה, תלחם במחשבותיה, ביחסיה אל העולם המקיף אותה ואל תרבותה, תלחם בהרגליה בשם החדש, הבלתי־מֻכּר עדַין בכל הבהירות הנחוצה, ושהיא מחכה לו בכל יום שיבוא… זה קשה, קשה מאד, אבל האור יופיע לפניה פתאֹם לפתע, כמו לפני ההולך בתוך נקבה צרה ואפלה, בנתיב עקש ופתלתֹּל… את הכל להרוס ולבנות את הכּל מחדש. התוכל?

ניקה שלבה ידה מאחרי ערפה, נשאה עיניה לתקרה וכנואשה דובבה לעצמה בעצב גדול:

– להרוס, לבנות.. אה, אלהים!

התעצור כֹּח לשאת את הסבל הזה? להרוס! הלא עדַין לא בנתה כלום. כל חייה אינם אלא שלשלת של נסיונות בלתי־מֻצלחים וכשלונות מדאיבים, צפור רצוצת־כנף, הנופלת ארצה אחרי כל נסיון של מעוף, נלאה ודווּיה…

ולמה זה באו אליה פתאֹם לדבר על העברית שלה? כלום הרגישוּ כבר אחרים, בטרם שגלתה את הדבר לעצמה, ש“העברית שלה” החלה לדכאה בשעמומה?…

כרמלית התכוננה כנראה, להשקיע, עמֹק יותר את החץ, שננעץ בלבה של ניקה, וספרה כמסיחה לפי תֻמהּ, כממשיכה שיחה שנפסקה באמצע, שהצעירים ראט הצליחו סוף־סוף לקומם נגדם את העולם כֻּלו… ספרו, שהיום חדרו לתוך העתונות הימנית אי־אלה ידיעות על “סקַנדַלים” בבית יועץ־הסתרים ראט. בעתונים האנטשמיים רמזו על “מלחמת אחים”, אבל אין הדבר ידוע, אם הכַּונה לזקנים הפבריקנט והפרופֶסור, או לשני בני הפַבריקַנט… על־כל־פנים בידי פול רַאט ובת־דודו עלה להחריד את מנוחתם של כמה וכמה יהודים שמֵנים ומכֻבּדים בגרמניה; ובלבותיהם של כמה וכמה אבות ואמהות נתנו פחד, שמא יֵצאו “עוללי־טפוחיהם” לתרבות רעה ויבאישום לעיני האנושיות הנוצרית כֻּלה, חא־חא־חא… אגב, היודעים אתם, מה שכותב ה“פַמִיליֶנבּלַט” הפרַנקפוּרטי על האגודות הסֶפֶּרַטיביוֹת שפּוֹל ראט יסד בין צעירי היהודים הגרמניים? על־ידי תרגילי התעמלות שונים הפך את מוחותיהם בקדקדיהם, והרינו עומדים כעת לפני מרידה כללית, מרידת הצעירים בהוריהם ובה“גֶרמַנֶנטוּם” שלהם, חא־חא־חא…

ניקה הרגישה בַּכַּונה, שהיתה מסֻתּרה בַדברים האלה, ואמרה בעצבות:

– ואני איני מסֻגלה לעשות שום דבר כמוהם. מעולם לא הייתי מסֻגלה לאיזו פעולה גדולה, גם כשהייתי צעירה יותר. האדון מרגלין דִבּר על בנין החיים מחדש. אבל מימי לא ראיתי מסביבי אנשים בונים…

מרגלין חמל עליה וכדי להרגיעה אמר:

– הרי זה נכון מאד. אין גברתי יכולה להאשים את עצמה ואף את הוריה בחֻלשתה… אנחנו כֻלנו הננו פרי עץ חולה. מי שלבו לא נתנוֹ לבנות בעד אחרים, לא נשאר לו בלתי אם או להונות את עצמו בפרַזות־כזב או לרחף בעולם הדמיונות והחלומות…

ניקה הצליפה על מרגלין מבטי־תמיה: לאיזה סוג הוא מיחס את עצמו, האם אל בעלי־הפרַזות או בעלי־החלומות"

– אם כן מה לעשות? מה לעשות?

– להשמיד את הפרַזות ולפזר את החלומות על־ידי עבודה, רק על־ידי עבודה!… ואחר דַקים מספר:

– העיקר לא לרַמות את עצמנו, לא לרַמות את עצמנו…

ניקה, שישבה לפני הפסנתר, כפפה את ראשה אל המנענעים, כדי שלא יוכלו לראות פניה. אצבעה עברה במרוצה על כל המנענעים ובלבה חשבה: הוא מתכַּון אלי, אלי… האילוזיות שלי…

בלבה לא היה כבר אותו הרֹגז, שהאנשים האלה, וביחוד כרמלית, העירו בו בתחלה. הרגישה, שהאנשים האלה לא באו אליה כמו זרים, שדבר־מה רציני מאד יש ביניהם, שבו הם נוגעים־ואינם־נוגעים, ושהוא מקָרבם ומאַחדם. הרימה את ראשה ואמרה בבת־צחוק נוגה, במצטדקת לפני מי־שהוא.

–אדונַי! מדֻמָני, שכֻּלנו הננו פרי עץ חולה. אל־נא ישכח, שאני גדלתי בליל סופה וקרה; מימי־נעורי סָערה מסביבי המהפכה הרוסית. אַחַי שאפו לגאול את כל העולם…

– זה שאני אומר. לא יוכל אדם לגאול אחרים, בטרם יגאל את עצמו. והעִקר, לא לרַמות את עצמו…

ניקה לא ענתה. במקום תשובה החלה אצבעה נוקשת נוקשת על־פני מנענע אחד מבעלי הטונים הגבוהים וצליליו הדקים התפזרו חלל החדר כמחרֹזת זו, שנתּק החוט שלה ופניניה התפזרו על הרצפה…

אחרי השיחה הזאת הפסיקה ניקה את למוד העברית. היא חשבה את זה לכשלון רוחני גדול והתבַּישה בו בלבה, בפני עצמה…

 

יד    🔗

גברת יועץ־הסתרים, ד"ר רַאט הסבה את ענין שִׁדוכו של מוריץ בנה עם הצעירה בִּילוֹב באֹפן, שבעלה עמד לפני מעשה עשׂוּי שאין לו תקנה עוד. מסורות־משפחה, זכרונות־נעורים, המון מֻשׂגים לא־ברורים, אך מָשְׁרָשים עמֹק באיזה מקום בנפש, – התעוררו פתאם ככֹחות ממשיים ותבעו את עלבונם. התקצף הזקן ואִיֵּם. בטרקלינהּ של אשתו היו שיחות סוערות מאד… אך מעבר לדלת הטרקלין לא נפלטה אף הברה אחת מהשיחות הללו. הזקן נזהר, שלא להביא את הדברים לידי שערוריה צבורית. את כבוד ביתו שִׁוָּה לנגדו תמיד.

פּוֹל היה ל“אי־אפשרי”, כדברי אמו. “התבוננו־נא אליו יפה – היתה מתאוננת שלא בפניו – הלא פניו כפני איזה קַרל מוֹהר!”. פול היה זעום, עוֹקֵץ, קשה לבריות, שתקן וספוג־משׂטמה. הזקן היה סבור, שבנו סובל ומדֻכּא מאד. השתומם למצוא הפעם את עצמו, במובן ידוע, תמים־דעים עמו. נדמה לו, שהוא מבין למצב רוחו הקשה של בנו וכאלו הוא אשֵׁם לפניו. במה? לא ידע לברר לעצמו. אבל קשה היה לו להפגש במבטיו. לשניהם, לאב ולבן, נעשה עָוֶל גדול… פתאם, מבלי לברר לעצמו את סבת הדבר, קם הזקן, אחרי שלא ראה את פול ימים אחדים, והלך לראותו בחדרו. כמעט לא מצא את החדר; זה שנים רבות־רבות לא דָרכה רגלו על מפתנו. פול לא היה שם. בחדר היה אי־סדר, ובתוך הקִשוּט החיצוני נִכּרו סמני עזובה ורשלנות. עיני האב הכירו בהם מיד והֵבין, שהם עקבות סופות נפש צעירה… “המנֻולים – חשב בכעס על משרתי הבית – אם אין מי שדופק בהם, לא ישגיחו לעולם על הסדר…” על השלחן עמדה בתוך מסגרת־שן יפה תמונת מתילדה. נטל הזקן את התמונה והתבונן בה. “המהמ”… נהם מתוך ספוק נפשי מיֻחד. על השלחן היו מונחים ספרים אחדים מכֹרכים הדר ובכתָבוֹת חתומות ביד מתילדה. מִשמש בספרים בהתענינות מרֻבּה, מתוך חפץ פתאומי להציץ לתוך עולמו של פול, לדעת מה הוא קורא ומה מעסיקו. דִפדף בספרים והרגיש, שנכנס לתוך עולמו של איש זר, לגמרי זר לו… לכאורה אינו יכול להאשים בזה את עצמו ואף לא את פול; כּמו מאליהם התרחקו זה מזה יותר ויותר, משום שלא היה פנאי להתקרב… “העסקים, העסקים”… חשב מתוך כאב והתמרמרות, וזכר את נערותו, את חיי משפחתם בתוך העירה. כלם אחוזים ודבוקים זה בזה – שבט מֻבדל וזר בין תושביה. זכר את נסיעתו הראשונה לחוץ־לארץ. מה קשה היתה הפרידה! הוא בכה, וכל בני המשפחה בכו. ועכשו…

– אבא?!

הספר נשמט מידו. לפניו עמד פול.

– לא הרגשתי כלל בבואך.

– מה אתה עושה פה?

– יש לי שעה קלה פנויה ונכנסתי לראות מה שלומך… זה זמן רב לא ראיתיך…

פול עמד ולא דִבּר כלום. הזקן התבַּיש בלבו על שבנו מצאו בחדרו.

– למה נפלו פניך, פול, בזמן האחרון?… – ותוך־כדי שאלה ידע, שלא זהו מה שהיה צריך לאמר. חשש, שמא ירגיש בנו במבוכתו וילעג לו.

פול התהלך בחדר אילך ואילך. לשניהם היה קשה הדבור.

– טוב שהנך פה – אמר פול פתאֹם – אני רוצה לאמר לך, שאני נוסע מזה.

– לאן?

– לאיזה מקום שהוא, אבל החלטתי לנסוע…

– ולא תחכה לימי החֹפש?

– לא.

– אם כן אין זאת אלא בריחה?

– אם אתה רוצה, כן…

– אתה בורח?

– כן: מן החיים פה, מן הבית הזה… גֹעל־נפש יש לי מכל הנעשה פה. נדמה לי, שגם בי דבק משהו מן הזוהמה הזאת.

– איזו זוהמה? מה אתה סח? – הזקן השתדל לבלי לגלות את הֵמית־נפשו.

– אבא! המסחר הזה שעשית, אתה והזקֵנה בילוב, מהו? הסחר־מכר בדת, בכבוד ובכסף…

– פוּי, פול! התבַּיש…

– כן! נכון! אני מתבַּיש. אני… אני… נושא את חרפת הבית הזה…

– איזה לשון בחרת לך, פול! כלום אינך יכול לדבר אל אביך בטון יותר מנֻמס?

– מנֻמס! חא־חא־חא… בטון מנֻמס! אדרבא, למדני־נא, אבא, כיצד מדברים בנמוס על המרת־הדת, על הסחר־מכר שעשית בדת אבותיך?…

הזקן הרגיש את עצמו פצוע ונדכא תחת עקת חמת בנו ומשׂטמתו.

– מי נתן לך רשות לדבר אלי ככה?…

– ומי נתן לך רשות להתעלל ככה במשפחתנו? בחרף־נפשם ובדם־לבם שמרו אבותינו על טהרתה במשך דורות, דורות!… אתה בעצמך ספרת לנו מזה לא פעם… מי נתן לך רשות להכניס לתוכה את הקַטוליות? אַה, אמור, מי? מי?

ידע הזקן, שהוא צריך להפסיק באיזה אֹפן את השיחה המוזרה הזאת, שהוא צריך לגעור בבנו ולנזוף בו על חֻצפת־הפִּרחחים שבו – ולא יכֹל. רגע נדמה לו, שמַצפוּנו התגלם בבנו, והוא הוא, מצפונו, העומד לפניו וצועק ומתמרמר. הוא נסה לבַטלו בלעג:

– לא ידעתי כלל שמורה־הדת, שהיה לך בילדותך, עָבד באמונה כזו. מאימתי היתה לך הדת יקרה כל־כך?

– אבא!… רק לא לעג!… – קרא פול בקול רועד.

הזקן נשא אליו את עיניו בפחד: פיו היה קפוץ וסנטרו הֻבלט עוד יותר. כל פניו כאלו התעַוו ושרירי לסתותיו מתחת לעור רעדו, רעדו… לא צִיֵּר לעצמו, שבנו סובל במדה כזו.

– מפני שאתה הנך נלעג בקטגוריה שלך – השיב – כאלו אינך יודע, שכל הענין הזה הוא לי למֹרת־רוח ושנודע לי לאחר מעשה.

פול צחק צחוק עצבני מתוך חריקת־שִׁנים.

– האמנם למֹרת־רוח הוא לך הענין? מי שִׁלם לגברת בילוב בעד הכבוד לקבל את בנך המומר בחוג־המשפחה, רצוני לאמר, מי נתן למוריץ את החלק במסחר? לא אתה? הלא הבילובים לא יקֵלו ראש בטהרת דם־האצילים שלהם ולא יתקשרו עם יהודים רק מרֹב אהבה אליהם, לא כן?

– המעשה כבר היה עשוי. לתקן אי־אפשר היה. רק בחירה אחת היתה לי: או שערוריה או וִתּוּר… ובחרתי לוַתֵּר… יותר מדי עמל ויגיעה הָשקעו בבנין ביתנו. לא יכֹלתי להרסו פתאֹם על־ידי ענין של רגשות, רומַנטיקה… סוף־כל־סוף גם מוריץ גם אתה אינכם מאמינים…

– אבא, אבא… לפחות אלי לא היית צריך לדבר ככה… הלא אתה יודע בלבך, שאין כאן שאֵלת האמונה, כי־אם אך ורק השערוריה… אך אולי לא ידעת, שהוִתּוּר הזה הוא הוא השערוריה הנוראה, העלולה להחריב מה שיקר ביותר, את שם־כבודנו! אם קיום ביתנו יקר עליך, השאלת, איך היה נוהג במקרה כזה אביך, זכרו ברוך…

– אבי, זכרו לברכה, חַי בתנאים אחרים… המצב, שאני נמצא בו, לא נתנַני להתנהג כמנהג אבותי. הלא אמרתי לך, חרות־הבחירה לא היתה לי!… האמינה לי, אני סבלתי, וסובל גם כעת מזה…

“הלא אני כמצטדק לפניו…” חשב הזקן תוך־כדי־דבורו, אולם בלי חרטה. נדמה לו, שזה כבר היה צריך לדבר כך עם בנו.

– להיכן אתה רוצה ל… לנסוע? – רצה לאמר “לברוח” והספיק לתקן את עצמו.

– אני נוסע לפלשתינה.

– מהנ… איני יודע, מה תוכל לעשות שם. אבל הנסיעות מועילות הן לאיש צעיר, הנסיעות פותחות את מוחו לקלוט הרבה דברים חדשים ומענינים. בהיותי בשנותיך אהבתי גם אני לנסוע. טוב, טוב מאד… אין לי כלום נגד זה… אבל משום מה דוקא כעת? וכי לא טוב לך לגמור תחלה את למודיך, לקבל תעודת־האוניברסיטה, ואחר־כך…

– לא. איני יכול להשאר פה אף רגע אחד יותר. גם התעודה אינה נחוצה לי לחיים, שבחרתי לי שם.

– אֵלו הם החיים?

– חיי פועל או שומר.

– מ – מה?

הזקן הרכיב את הפֶּנסנֶה שלו על חטמו, הסירוֹ ושוב הרכיבוֹ, כאלו רצה להוָכח, אם זה הוא בנו המדבר אליו.

– חיי פועל או שומר – חזר בנו, וכנראה, נהנה לראות מבוכת אביו.

קפץ הזקן ממקומו.

– אתה… פועל? דעתך לא נטרפה עליך, לפי שעה, סבורני?

– אני מקוה, שלא.

– להיות פועל שם במִּדבָּר בין… בין… בֶּדֻוִים וגמלים ו… השד יודע עוד מה…

–… ולהיות חפשי, אבא!

– חֹפש יפה! חא־חא־חא… הנה אני נותן לך את האמצעים לחיות חפשי, אני אִיצַר לך קַריֵרה של בן־חורין! איזה מֻשׂג משֻׁנה מחֹפש יש לך, פּוֹל! מי חפשי יותר: אני או הפועלים העובדים בבתי־החרשׁת שלי?

– הפועלים העובדים בבתי־החרשׁת שלך! ואתה בארמונך זה הנך עֶבד, אבא, עבד, עבד…

– האמנם? חא־חא־חא… לא רע!

הבן לא הרגיש, כנראה, בצחוק אביו. יותר מדי התלהב:

– בשארית כֹּחך רדפת כל ימיך אחרי צל הכבוד, העֹשר, והגדלות, ולא הרגשת, שהנך נאחז יותר ויותר בסבך של כבלים. מצפוּנך אסור בכבלים הללו! כלום התנהגת כאדם חפשי בענין השִׁדוך של מוריץ? ובעוד כמה וכמה ענינים כאלה, שמדי פעם בפעם היה לבי בקרבי מתפלץ בגללם… אני מאמין, שלפעמים אתה נאנק מלחץ הכבלים. אבל כדי להגאל מהם נחוץ קֹדם־כֹּל לשבור את חייך. כל מה שיצרת בחייך. ולזה אין לך די כֹח… האם לא טוב טוב לי לבלי להתחיל כל־עִקר?… ביד מצפּוּני אפקיד רוחי ומזלי…

– מזלך… כן… אני רואה כבר את מזלך…

הזקן הוריד את ראשו, שלב את כפות ידיו על כרסו ואנחה חרישית פרצה מפיו. הוא חשב על מזלו הוא, מזל בית יועץ־הסתרים ד"ר ראט: במעוף־נשר נָשָׁא למרומי פסגת החברה את שמה של אותה המשפחה היהודית הצנועה, הפַּטריַרכַלית, שהחלה בעֹני, בחשכה ובעמַל־נמלים לטוות את מטוה־חייה: והנה תחת להחזיק מעמד ולהתבצר על הפסגה או להגביה עוף ממנה והלאה, איתרע המזל ונפל לשאול תחתיה. הבן האחד השתמד, והשני נוטה ארחות עקלקלות… פָּרחה שלפוחית־הצבעונים לגבהי האויר והתפקעה שם…

– ומשום מה דוקא שם, באותה פלשתינה שלך, לכל הרוחות?…

– משום שהיא רחוקה יותר ממך, אבא! הלא מתירא אתה כל־כך משערוריות. חא־חא… בלי־צחוק! כמובן, לא זאת היא כַונתי. מימי לא הייתי בן טוב במדה כזו, ועתה יש לי עוד פחות רצון להצילך מה“שערוריה”… אני נוסע לפלשתינה, מפני שאני מאמין, שזאת הארץ היחידה, שבה יוכל היהודי למצוא מפלט מהשפלות ומהזיוף שבחייו, שבה יוכל למצוא חיי אמת וחרות… אמת וחרות! את אלה בקשתי כל ימי…

פתאם כאלו הואר במוחו של הזקן והקיף במחשבתו את תוצאות הדבר, שבנו אומר לעשות, בכל אימתן, את מפלצת המצב, שיוצר על־ידי החלטתו המוזרה, ונבהל.

– די, פול! את השטויות הללו הנח! בני יהיה פועל אצל הציונים! חא־חא־חא… עוד זה חסר לי! עוד זה חסר לי! כל זמן שאני חי לא אוכל להרשות שערוריה כזו! איני מרשה לך, השומע אתה? אי–ני מר–שה!

– כלום אני מבקש ממך רשות? מהנ… מצחיק! הלא זה עתה אמרת בעצמך, שבורח אני. אין אדם נוטל רשות לברוח.

– בן כפוי־טובה! אֶגוֹאיסט! לא כבוד אב, לא כבוד בית… כאסופי ממש!

– ואם אשתמד, אבא, ואשׂא לי לאשה איזו אצילה זקנה ועניה, אז לא אהיה בן כפוי־טובה ואסופי?

בת־צחוק רִצדה מסביב לפיו והשתקפה בתוך עיניו בזֹהר־פלדה. קשה היה לדעת, אם זאת היא משטמה או חמת־שׂנאה. מעיני הבן עבר אל האב איזה זרם סמוי־מן־העין, והזקן התחלחל כֻּלו מחמה עצורה. קולו נצרד פתאם בקראו:

– הנך חצוף וגס! תמיד היית ככה! איני רוצה לתַקֶּנך כעת. אבל אני אראה לך, שאני אביך הנני! אשתמש בכֹּל, בכֹּל…

הבן עמד לפניו, נשען בגבו אל קרן הארון, ידיו בכיסי־מכנסיו, ובמנוחה קרה:

– במה, למשל?

– אבל שתוק! אבל שתוק!… שתּעָלם מיד מעיני, השומע אתה? אף פרוטה לא תקבל ממני… חשוף־שת תהיה מחזר על הבתים!… גרש אגרשך כמו כלב, כמו כלב…

הבן הביט אליו במבט־פלדה, שתק וחִיֵּך.

האב, כֻּלו רועד ובפנים מתֻלָּעים, התפרץ מן החדר וסגר ברעש מאחריו את הדלת.

מיום שנגלה למתילדה סוד אהבתה, כאלו נצבעו חייה צבע אחר, חדש. כל עת וכל שעה נעשו חשובות יותר, התעשרו בתֹכן מיֻחד, יען כי חשבה בהן על פול, על פגישתם שהיתה או שתהיה… לפעמים תהתה על עבָרהּ, שהיה כעת בעיניה ריק ואפל, כקבר שאין בו מת: תהתה על עצמה, שלא הרגישה בזה עד עכשו… את אביה ואת אמה אהבה כאהבתה את השמש: טבלה בתוך אורה מילדותה מבלי הרגש בה. באהבתה את פול היה כעין חדוש מעשה־בראשית בכל יום… היתה בה, כמו בכל אהבה רעננה, השאיפה לזכות לה, לקנותה בצער ובמסירת־נפש… היא אהבה בפול לא רק אותו לבד, כי־אם גם, ועוד יותר, אהבה בו את עַמה. עַמה זה, שהכירה אותו מבעד למעטה־ערפל של אגדות עתיקות ושיחות מני־קדם, – את נֹגה־זרחו ראתה כעת על מצח בחיר־לבה. עַמה היה לה כעין איזה מלך אסור באזִקי מכשף רע, באחת המערות, באפסי תבל. ופול שלה היה אותו האביר המזֻיָּן, שהלך, בשם אהובתו, להלחם בעד גאולת המלך המכֻשף… שאלות פוליטיות ושיחות מעשיות לא משכו את לבה, ובכל־זאת בִּקרה את אספות האגודות הציוניות, יען כי פול בקר אותן; התעַנינה בשאלות, שפוֹל התענין בהן, התוכח וקרא עליהן הרצאות.

לבסוף באה גם השעה הנכספה, שעת בחינת הנפש האוהבת, שעת הקרבן.

הידיעה על־דבר חתונתו של מוריץ ראט עם בילוב והמרתו את הדת חדרה על־ידי העתונות אל בית הפרופסור רַאט. עננה כבדה רבצה על כל אנשי הבית, כאלו התרבו והתעבבו הצללים הנרדמים בפנותיו ואף הרהיטים לבשו קדרות. סעודות המשפחה, שבכלל לא היו מסֻבּלות בשיחות חיים וצחוק, עברו בדממה כמו בבית אָבֵל. הפרופסור ראט היה האָבֵל. הוא התאבל לא רק על בן־אחיו, כי־אם על דת ישראל ההולכת ופוחתת, על כבוד שם משפחתו, שכבר נעשתה בה הפִּרצה הראשונה…

ימים אחדים התהלך כמו אִלם, מפי איש לא נפלטה אפילו הברה אחת על־אודות הענין הזה, כאלו קנונית־חשאין היתה בין אנשי הבית לבלי לדבר עליו – אבל הרגשה היתה, שקרה איזה אסון, אסון גדול…

פול סִפר למתילדה, שנפרד לגמרי מאבותיו, שאינו רוצה לֵהָנות מהם אף פרוטה אחת, והריהו נוסע ל“ארץ־ישראל” – בשיחותיו עמה היה אוהב להשתמש בשם הזה – התסע גם היא עמו? השאלה היתה, כמדֻמה, כל־כך פשוטה. גם התשובה היתה פשוטה: “לאן שתסע – אסע גם אנכי”. אבל מאותו הרגע לא שקט לבה בקרבה. לא יכלה להבין, כיצד פורשים מבית־אב, כך פשוט, כשם שיוצאים לטַיל? כיצד אפשר לחיות בלי אבא ואמא? פול אמנם יכול לעשות את הדבר. זאת היתה מעין עלילת־גבוּרה! אבל היא? התוכל, התעצור כח להפּרד מאבותיה? לכאורה הלא בינהּ ובין אביה, כאלו לא היה כל יחס אינטימי, נפשי, והנה עתה נודע לה, מה יקר לה, מה אהוב עליה אביה הזקן והשתקן. איך תרים מצח לאמר להם, שהיא נוסעת מהם עם פול! ואם לא יַרשו – מה תעשה אז? להתנגד לא יהיה לה אֹמץ־לב. לא, לא! זאת לא! ולהתגנב? לצאת בחשאי מן הבית ולעזוב אחריה איזה מכתב כתוב בדברים יפים ונוגעים עד הלב? אכן הדבר הזה מצא חן בעיניה. כן עשו גִבּוֹרוֹת רבות בַּספורים שקראה. אבל איזה רֹשם יעשה הדבר על אביה ועל אמה? אפשר מאד, שיבכו, יסבלו, יכעסו עליה וימותו מרֹב צער וכאב…

נסֹע תסע – זאת ידעה. ידעה גם־כן, שקשה קשה יהיה לה לעשות את הדבר הזה, ובכל־זאת חכתה את הרגע הזה וחשבה עליו יומם ולילה מתוך המית־נפש ודפיקת־לב. כי נכספה וגם כלתה נפשה ליסורים ולקרבן בעד אהבתה, להתקין את עצמה להיות ראויה לו… ובלילות האלמים, נדודי־השֵנה, שִׁוע בה לבה אל אלהים: “אלהי! היה־נא בעֶזרי! תנה לי כֹח לעמוד בנסיון הזה!”.

רֶוח והקלה עמדו לה ממקום, שלא פִללה – מהדוֹד, אבי פול.

אחרי השיחה הסוערת, שהיתה לו עם בנו, יָקַר לו זה מאד. בעמק לבו היה מֻכרח להודות, שקַשיותו ומֶריו של הצעיר מצאו חן בעיניו: בטוח היה, שבאָפיו זה יסֹל לו דרך בחיים. “שטויותיו הציוניות” דחו אותו והרגיזוהו כאִולת, שיכולה לגרום רק נזק וחלול־השם בחברה, אבל שוב בעֹמק לבו הודה לעצמו, שפוֹל קרוב אליו יותר ממוריץ: הקו, שהתוה לו, נוגע באיזה קצה שהוא אל מסורת המשפחה. הוא בקש תחבולות לעצור בעד בנו מעזוב אותו. נזכר בתמונת מתילדה, שראה על שלחנו, ואחז בה כמו בעֹגן־הצלה. אם יצליח לקשר את שניהם, את בנו ואת בת אחיו, בנשׂואים, תמָלא באיזה אֹפן הפגימה, שנעשתה במשפחה על־ידי מעשה מוריץ. תיאודור אהב את אחיו הצעיר כל הימים. לפעמים התגעגע עליו, הרגיש בנפשו כאשֵׁם לפניו. מקרי הימים האחרונים הוסיפו עוד להכביד על מצפּוּנו… לכן החליט לצעד צעד אחד מכריע, שלא עלה על דעתו לעשותו זה כמה שנים. הוא הודיע לאשת הפרופסור, שהוא רוצה לבוא אליו. גיסתו נבהלה בשמעה את הדבר הזה.

– כיצד?… איני יודעת איך זה ישפיע על ישראל… הוא חולה בזמן האחרון… – גמגמה האשה.

– החלטתי לבֹא לדבר עם ישראל על ענין חשוב מאד… למשפחתנו!

זכרה האשה, ששני האחים לא ראו איש את רעהו קרוב לעשרים שנה, ואמרה:

– יַעשה כאשר יִמצא לטוב לו.

האם והבת היו נסערות מאד, בהִוָּדע להן החלטת תיאודור רַאט, מפני שלא יכלו בשום אֹפן לראות מראש, איך יתיחס אל זה אחיו. מתילדה נעשתה עצבנית, לא שמעה מה שמדברת אליה האם, לא יכלה לשבת רגע אחד במנוחה. האֵם היתה בתחלה אובדת־עצות מבלי דעת, איך לסדר את הראיון. סוף־כל־סוף מצאה אֹמץ־לב להכּנס אל חדר־עבודתו של בעלה, בשעה שזה ישב שקוע בספריו, כמו לשם איזה ענין של מה־בכך, ואגב פלט פיה:

– שכחתי לאמר לך, ישראל… ראיתי את תיאודור. הוא רוצה לבוא אליך.

הפרופסור הרים את ראשו מעל הספר, הביט אל אשתו בעיניו העיֵפות ואמר מתוך פזור־רוח, כאלו עדַין לא הסיח את דעתו מעבודתו הקודמת:

– תיאודור? מה הוא רוצה לעשות פה אצלי?

– אמר, שיש לו ענין חשוב מאד…

הפרופסור הוריד שוב את ראשו אל ספרו, מבלי השיב כלום.

הגברת הסתובבה עוד אילך ואילך בפסיעותיה החשאיות, כמטפלת בדברים שונים, בזרקה לרגעים מבטי־תהיה אל בעלה. לפני צאתה פנתה אליו שוב ואמרה:

– ישראל!

– מה עוד?

– אתה תדבר עם אחיך על הענין החשוב?

– טוב.

ויצאה.

אבן נגֹלה מעל לבה, ובשמחה מהרה לבשׂר לבִתה, שאביה הסכים לראיון עם אחיו.

כאשר בא הד"ר תיאודור ראט, נכנס בתחלה אל חדַר הנשים, וישב עמהן דקים אחדים בטרקלין הקטן בין הרהיטים מחֻפּי הבד, מקלו בין ברכיו וכובעו בידו. הכֹּל שתקו ולא מצאו אף מלה בפיהם לדבר. מתילדה פגשה אותו נדהמה וידה קרה ככפור. הדוד הרגיש בסערת נפש הנשים, וביחוד – בסערת נפשה של מתילדה. ונפעם אף הוא… פתאם קם ובקש להראות לו את חדר אחיו. הגברת הלכה לפניו, ובהגיעה אל דלת חדר בעלה עמדה והראתה לו דומם באצבע. מתילדה נשארה לבדה בטרקלין ופניה חִורים כסיד. הנה, חשבה, עתה בֹא יבֹא אותו דבר, שאליו צִפּתה, וממנו התיראה כל הימים!… נכונה היתה לקראת המתרחש לבֹא. רק לבה המה מתפלה:

"אלהי! היֵה־נא בעזרי!…

השׂיחה בין שני האחים היתה קצרה. כעבור רבע שעה יצא תיאודור ראט מחדר ישראל ראט כפוּף־גב, שחוח־ראש וכמו חושש לאיזה מכה מאחור. עבר כצל את הטרקלין, מבלי להרגיש בשתי הנשים, שעמדו בתוך מגרעת־החלון, והתחמק בפסיעות מהירות וחשאיות אל הפרוזדור. האם והבת התחלפו במבטי־דממה…

אחרי שעה קלה צלצלו בחדר הפרופסור. המשרתת נכנסה אל הטרקלין והודיעה, ש“האדון הפרופסור” רוצה לראות את שתיהן. לב מתילדה דפק בחָזקה. היא הלכה ככפותה אחרי אמה. הפרופסור שכב על הספה וראשו חבוש במטפחת רטֻבּה. המטפחת הלבנה והפנים התמזגו בתוך אפלולית החדר לכֶתם חִור אחד. האֵם נגשה אליו בדאגה. מתילדה נשארה אצל הדלת. רמז לה האב בידו לגשת. היא צעדה עוד צעד ושנַים ולא הוסיפה. אז התרומם הוא ממשכבו.

– מה לך, ישראל? – לא התאפקה אשתו ושאלה.

– לא כלום! – קרא בהתרגזות, הסיר בתנועה עצבנית מעל ראשו את המטפחת והשליכהּ, מתוך כעס, על ששכח לעשות את זה לפני בוא הנשים אל החדר.

– מתילדה! קראתי לך, מפני שאני רוצה לדבר עמך… במשפחתנו קרה דבר לא נעים לכלנו, קרה אסון… אסון… אסון ממש…

הוא נשתתק, כאלו התעמק יותר ויותר בכל אימת משמעותה של המלה הזאת. הנשים שתקו. הן ידעו זה־כבר את האסון.

– עלינו להתנהג בהתאם אל המצב שנוצר. עלינו לקבל על עצמנו את הדברים אי־הנעימים ביותר… אפילו את היסורים, אם יש מקום לכך… כמובן… ובלבד להקל מעלינו את סבל האחריות… זאת תהיה מעין כפרתנו… כפר הכתם, שעלה על כלנו, על שמֵנו… אַתּ, מתילדה, היית תמיד טובה, נבונה, צַיתָּנית. אני בוטח בך, מתילדה, בבינתך…

הוא דבר בקול נמוך, יבש ושבור. מתילדה עמדה רחוק ממנו, וראתה, מתוך האפלולית שבחדר, את פניו כּכתם חִוֵּר מטֻשטש. ובכל־זאת שמעה כל הברה והברה, שיצאה מפי אביה. הדברים היו מעורפלים, בלתי־ברורים, ונחו כענן כבד על נפשה.

– כן, אבא! – יכלה רק להביע בעמל רב.

– אל תעמדי כֹה מרחוק, גשי הנה, מתילדה! – הבת פסעה עוד פסיעות אחדות – אנו, אביך ואמך, מבקשים ממך, לבלי לבקר מהיום והלאה את בית דודך…

“הדוד ספר לו הכֹּל”, חלפה מחשבה בלב מתילדה.

– ואף לבלי להפגש עם פול… בשום מקום… לבלי לתת לו לדרוך על מפתן ביתי… את זאת אנו דורשים ממך! המבטיחה את, מתילדה?⁹

שתיקה.

– מתילדה! המבטיחה את? – נשנתה השאלה בקול יותר עז.

– לא – קולה כמעט לא נשמע.

– מפני מה?

אין מענה.

– הה! אולי את אוהבת את פול?

ראשה היה מוּרד מטה מטה, כאלו בקשה למצוא מפלט בתוכה פנימה. שתי כפות־ידיה הדוקות ולחוצות אל חזהּ ככפוּתה.

שתיקה.

– הוי, שטיה! היודעת את, מי הוא זה פול? היודעת את, מה שעשה אחיו?

– כן.

– ובכל־זאת אתּ…

שתיקה.

– בקצור, הנך יודעת עכשו את רצוננו – את צריכה להבטיח להתנהג כבת נבונה!

– סליחה, אבא! סליחה… איני יכולה!

– אינך יכולה? את הנך מחֻיבת… – הקול הלך הלוך וחזק. אשתו מהרה אליו ושׂמה ידה על כתפו להרגיעו. אך הוא נער את ידה ממנה.

– אבא! אני אוהבת את פול…

– מ–מה? הנך מעִזה?… – קפץ ממקומו ונשען באגרוף קפוץ אל השלחן – את אוהבת את הגוי המֻפקר הזה… את…. את… את אֲחִי המומר?

– פול הוא יהודי! יהודי טוב… הוא יקריב את חייו בעד היהודים…

– השומעת את? – פנה פתאם אל אשתו, שעמדה כל הזמן נדהמה – השומעת את? הנה חנוך שחנַכת אותה! הנה בת!…

פתאם נהפך הקול והיה קר, שקט, בלי רעד כל־שהוא, ועז. הוא חתך כל מלה ומלה:

– עוד מחר אַתן נוסעות לפרנקפורט אל בית חותני… על־ידי הטלפון אספיק עוד מחר בבֹקר השכם להודיע דבַר בואכן… בתחלת ימי החפש אבֹא אליכן ואז נסע יחד לחוץ־לארץ… נגמר! אני עיף.

הגברת ראט פנתה לצאת, אך מתילדה נשארה עומדת על מקומה.

– אבא!

– מה עוד?

– אבא! לפרנקפורט לא אסע.

– להיכן רוצה את לנסוע?

– אסע עם פול לארץ־ישראל… רצוני לאמר, לפלשתינה…

שערוריה! הגברת ראט ספקה בכפיה ונשארה עומדת פעורת־פה ונדהמה. הזקן אף הוא נרתע בגופו לאחור, כאלו נקלע בו חץ. אפילו הצללים מסביב עצרו נשימתם: מה קרה? מה קרה? הֲבתּו של הפרופסור ראט אמרה זאת? מה יהיה?…

– חֻצפה!… לבלום את הפה!… – נשמע קול הזקן.

בשני אגרופיו הקפוצים והמוּרמים למעלה רץ אל בתו. והיא, לחוצת־ידים אל החזה, כפופת־ראש, עמדה בלי־תנועה. אך כרגע הספיקה האֵם להתיצב בין הבעל ובין הבת.

– ישראל! אנא, הרגע נא… היא שוטה… דברה פה הרבה אולת ותבקש ממך סליחה… אנא, מתילדה! תכף־ומיד לבקש סליחה. את שומעת? אויה לי! איזה צער גרמת לנו… ילדה פתיה! בקשי מאביך סליחה.

גופה של מתילדה החל לרעוד מבכיה עצורה, ומתוך יבבה דובבה:

– סלח לי, אבא! סלחי לי, אמא!

– התשכחי אפוא את שטויותיך?

שוב אין מענה.

– עני: כן! – לחשה לה אמה – אם כן אפוא… מתילדה הקטנה… אל תהיי פתיה. אמרי: כן! אח, אלי!… כן? אַה? כן? הלא…

– אני אוהבת אותו… איני יכולה… איני יכולה אחרת…

שוב קם הזקן הרותח להתנפל אל בתו באגרופיו. היא נכפפה עוד יותר וחכתה למכה. הוא נתקל שוב באשתו.

– הוציאי אותה מכאן, שלא אראנה שוב! שלא אראנה שוב! אינה בת לי!… אין לנו בת, השומעת אתּ?… אין לנו בת… איני מכיר את זו, שעומדת פה… לצאת מפה! לצאת מפה! לצאת…

צעקותיו היו היסטריות, הגיעו אל האוֹקטַבה העליונה של קולו והיו דומות לקריאת התרנגול. האשה חבקה את בעלה בזרועותיה, ובלי מלים, אך בלטיפות אִלמות השתדלה להרגיעוֹ, כשהיא רומזה בתוך כך לבתה למהר לצאת את החדר.

מתילדה נכנסה אל חדרה, סגרה מאחריה את הדלת, התנפלה על מטתה ופניה כבושים בכר.

ככה שכבה על מטתה באותו לילה, בשובה מהצגת “המלך אֵדיפוס” ובהרגישה בפעם הראשונה את כאב האהבה. אז פִּרפר כל גופה מבכי. עתה שכבה כגוש דוֹמם. בקרבה היתה מנוחה גמורה. הכל בקרבה קפא, נדם. הכל בקרבה הקשיב בדממת גיל וחרדה.

"הנה, הנה – חשבה – הרגע הגדול כבר החל, רגע הצער וסבל האהבה.

"אל אלהים! – התפללה – תן לי כֹח לסבול! לסבול הרבה! בעד פול, בעד רבים אחרים…

חפצה לאמר: “בעד עמי” – ולא העֵזה.

נפלא וחדש, אדיר ונורא ברב חסדו ובגֹדל סודו ירד עליה פלא גדול, שאליו חכתה שנים רבות, חכתה יום יום, שעה שעה…

איזה אֹשר לא מעלמא הדין דכּא אותה בכל כֹּבד רצינותו. שִׂמחה בלי־קץ, שמחת־אנוֹש בכל מרירותה, עברה את כל ישותה…

בפנסיוֹן יהודי דל וזהום שבקרבת “אנהַלטר בַּנהוֹף” דפקה מתילדה בדלת אחד החדרים המצֵרים עם חדר־האֹכל הכללי. בהִכָּנסה השתוממה מאד לראות את מקום משכן פוֹל. זה היה חדר צר, שאת שלשת רבעיו תפשה מטה אחת של נקיון חשוד. וחללו של שאר החדר נמלא על־ידי שלחן עגֹל, ספה מרֻטשה ומגדל כרסתן, צולע ונשען בגבו אל הקיר. מקום לנוע ולהתהלך לא היה שם. פוֹל שכב על הספה ועיניו נעוצות בספון המפֻחם. לקול דפיקתה קפץ. הכיר את קולה ורץ לקראתה. פול אף הוא נמלא תמיה, לא פחות ממנה, בראותו אותה. היא היתה לבושה, כנראה, בחפזון. בבגדיה לא היה סדר, וכאלו מתוך איזו כַונה מיֻחדה, היו הפעם פשוטים ביותר וישָׁנים ביותר. בידה היתה מלתחה לא־גדולה. בראותה את עיניו המפיקות שאלה נתונות במלתחה, אמרה:

– אני כבר מוכנה.

– לְמה?

– לנסיעה.

– לאיזו נסיעה?

– כיצד “לאיזו נסיעה”? עִמך, לארץ־ישראל…

פוֹל כאלו נדהם לשמע דבריה.

– מה? האמנם באמת אַתּ חושבת…

– ומה חשבת אתה? – קראה נדהמה אף היא – איך זה אפשר לא באמת…

פול גמגם:

– איני יודע… חשבתי… והדוד והדודה?

– שם הכּל נגמר! אתה רואה – ורמזה על המלתחה – הנה זה שיכֹלתי לקחת עמדי. לשוב הביתה איני יכולה כבר.

תמִיָּתו הלכה הלוך ונמוג. פניו הוארו באור אֹשר פנימי.

– אם כן… גם את הלכת מהם… גם את נוסעת…

– נו! מובן מאליו!

– שנינו יחד?

– מובן מאליו! הלא כה נדברנו.

על פניו ירדה פתאֹם עננה של כֹּבד־ראש מיֻחד.

– שמעי, ילדתי, שמעי!… אל־נא נשלה את נפשנו בשוא, נחשב־נא דרכנו תחלה. וכי יודעת את, להיכן אנו נוסעים?

החלה מתילדה להתרגז.

– נו, כן, כן! יודעת, יודעת אני כמוך. לא פחות!

– אבל לשם מה, לקראת מה אנו נוסעים? שם אין מכירים את רַאט… שם אין הפרופסור ראט, אין יועץ־הסתרים ראט! שם נחוץ יהיה לשכח את כל זה, יחד עם עבודת־הרקמה וספורי־המעשיות… אולי סבורה את שאהיה שם עורך־דין או מעין זה?

– איני סבורה כלום, מה שתהיה שם, פול!

– פועל! פועל פשוט! מנקה־האֻרָוות אצל איזה אכר… או שומר במושב…

הדברים לא עשו עליה שום רֹשם. כאלו לא הקשיבה היטב.

– את כל זה נראה שם. נסתדר שם כפי שנוכל. אין צֹרך לחשֹב כעת על זה…

– אבל כלום תהיי מרֻצה מאיזו עבודה גסה של פועלת או של מבשלת? באמת אין אני יודע, לְמָה תהיי שם מֻכשרה…

– את זאת נראה שם. איני יודעת, אם אהיה מרֻצה. החיים שחייתי עד היום לא מצאו חן בעיני. כלל וכלל לא. חיים של אוָז מתפטם!… על־כל־פנים איני מפסידה כאן כלום. אנַסה חיים אחרים, חיים של עבודה. אולי אצליח. סבורָני שהעבודה לא תמָאס עלי…

הוא אחז בשתי כפות־ידיה והביט עמֹק לתוך עיניה.

– יקירתי! יקירתי! הרי זה נפלא! הרי זה נהדר! הבה נשב פה על הספה ואספר לך דבר־מה. אגלה לך איזה סוד. דעי לך, שכל הימים היה פחד בלבי. הייתי חושש, שמא אצטרך לנסוע בלעדיך ולא ידעתי, אם אוכל… כל הימים, כל הימים לא האמנתי אף רגע, שיעלה בידך להפרד מהוריך. הלא אני מכירך קצת, לא כן? ידעתי את רצונך הטוב, אבל אמונה בכֹח ההחלטה שלך, בכֹחך לנתק קשרים חזקים, לא היתה לי. לא היתה לי אמונה זו בשעה ששאלתיך בפעם הראשונה, אם תסעי עמדי, לא האמנתי גם כשענית לי הֵן. לא האמנתי ופחדתי… אח, אלהים! הרי זה טוב יותר מדי! הרי זה דומה לפלא! לפלא מן השמים!

– איך אמרת, פול? איך? פלא? פלא מן השמים? חא־חא־חא…

פתאם הפשילה ראשה לאחור והחלה לצחוק.

נתן בה פול את עיניו. הרגע הראשון תמה ולא הבין וברגע משנהו פרץ גם הוא בצחוק.

– על שום מה את צוחקת, מתילדה?

– על שום מה אתה צוחק, פול?

– נזכרתי בדבר־מה, ואת?

– אף אני נזכרתי בדבר־מה. הבטחת לי פעם אחת לגלות לי איזה סוד…

– את הפלא שלי? אם תגלי לי את שלך?

– סוד אחד לשנינו, פול! לשנינו קרה דבר נפלא אחד! אח, פול! אני כה מאֻשרה, כה מאֻשרה, עד למכאוב… פול.

פני פוֹל נעשו פתאם רציניים. זמן־מה שתק. נִכּר, שהדבור היה קשה לו. אחר־כך, בטוֹן מבליג, אמר:

– אכן, בא לנו אֹשר בלתי־שכיח… למעלה מן הטבע… אכן! אֹשר פלאי…

 

טו    🔗

פעם אחת, כששב זינר בערב הביתה וישב בחדר־האֹכל לפני השלחן הערוך לסעודה (אף־על־פי שלא תמיד סעד בביתו, השלחן היה תמיד ערוך לשני אנשים, ובטי היתה מחכה לו עד־בּוֹש), מצא על־גבי מערכת־כליו מעטפה חתומה. זה היה מכתב מזֶליגזון.

– פַּעמַים היה פֹה רָץ ממנו. כנראה, הדבר נחוץ – אמרה בטי.

זינר קרא:

–“ידידַי! הזקן שלי קבל סוף־סוף את הפרס המקֻוה. הוא נוסע, אבל בלי כנורו. אנא לבוא ללַוותו. אני לבדי הנני. זליגזון”. אמרת, שפַּעמַים היה פה רץ?…

– כן, פַּעמים.

– חידה! מדוע זה פתאם ועל־שום־מה הַבֶּהָלָה הזאת? מוזר הדבר מאד. וגם היכן השׂיג את כל הסכום הדרוש?…

– על איזה פרס הוא מדבר?

– איני יודע – השיב זינר במשיכת־כתפים. לא רצה לספר לה את מעשה־האונאה של חברו. לא רצה לגלות לה עוד את דאגתו הנסתרה למצב־רוחו של זה…

אחרי גמרם את סעודת־הערב, קם זינר ללכת אל זליגזון. בטי חשבה להשאר בבית. מיום שעזבה את זליגזון ועברה אל זינר, לא דרכה רגלה על מפתן ביתו של ידידה הקוֹדֵם. אך זינר דִבּר על לבה ללכת עמו. בטוח היה, מבלי הבין מדוע, שדבר־מה קרה לחבֵרם. בטי לא סרבה הרבה. זה זמן רב לא יצאה לטַיל יחד עם זינר.

הערב היה נעים. הרחובות המו ממטַילים. בטי היתה מאֻשרה להתערב בתוך ההמון יחד עם זינר. כל עלבונם של הימים האחרונים פג ונשכח כהרף־עין. היה לה רגש, כאלו הושׁב כבודהּ המחֻלל, כמו מלכה ששבה מגלותה לשבת על כסא־מלכותה… חֹסר־האמונה ביום־מחר אמנם נסך נטפי עצב לתוך שמחתה, אבל ידוע ידעה, שבתוך המון האנשים הרב, הזורם מלפניהם ומאחריהם, אין איש הקרוב אליה והאוהב אותה, האוהבה תמיד ולמרות הכֹּל, בלעדי זה, שעל זרועו היא נשענת כעת בכל־גופה. כל הדרך היתה שקועה בשמחתה זאת, שמחת־הילדות, והסיחה לגמרי את דעתה מן האיש, שאליו הלכה. רק בעלותם במדרגות, שלפני כמה שנים ירדה מהן בפעם האחרונה, התחילה מתרגשת ולבה דפק בחזקה…

במדרגות היה חֹשך. זינר הדליק גפרור אחרי גפרור בידים רועדות. עוד בהיותם בקומה התחתונה הגיעו אליהם מלמעלה קולות־חריקה קצובים. בטי היתה סבורה, ששם מתנדנדים באיזו נדנדה, וזינר – שחובטים במכּוש על־פני חול או מעֵין זה. אך בהתקרבם יותר אל הקומה העליונה הרגישו, שאלה הם צעדיו הכבדים של מי־שהוא, המטַיל במסדרון הצר לאֹרך הדירות שבעלית־הגג. הדליקו גפרור, והנה נזדקר לפניהם פרצופו של זליגזון מתוך החשכה.

– אה, אתם הנכם… אני מחכה לכם…

ובדברו הדף ברגלו מאחור את הדלת, שנפתחה בחריקה קלה כנאנחת.

– אבל אין אור אצלך. למה אתה יושב בחשכה?

– אין אור, אתה אומר? כן, כן, באמת, חֹשך… בחנות אינם רוצים לתת נפט בהקפה… חא־חא… אין דבר. אפשר לשבת קצת בחשכה… הישיבה פה לבדי עם הזקן משעממת קצת. אבל עמכם, אין דבר, אפשר לפטפט שעה קלה.

– לא. לא טוב בחשכה. חכה עוד רגע ואביא נר – קרא זינר, ומיד נשמעו בחשכה פסיעותיו המהירות מדרדרות על־פני המדרגות החורקות. בטי קראה לו מאחריו, שיזָהר בחשכה ולא ירוץ ככה. אך הוא לא שמע. לא נעים היה לה להשאר עם זליגזון בחשכה לבדם, פה במסדרון הזה. היא זכרה את השעות הארֻכּות, שהיו עומדים פה שניהם בחשכה לחוצים וחבוקים ומתלחשים או שותקים, כדי שה“זקן” לא ירגיש בהם. בטי ישבה על מעקה־המדרגות ונאחזה במוט הברזל שהיה שם, כדי שלא תִפֹּל למטה. לא הרגישה בתנועה הזאת, שהיתה רגילה לעשותה אז. כאלו בגופה, בעצביה נשארו יותר זכרונות מהימים ההם, מאשר בהכרתה. ישבה ושתקה, ושתיקתה היתה לה לא־נעימה. הדבור היה עוד יותר לא־נעים. לא ראתה אותו בחשכה, אבל ידעה, שהוא עומד פה לפניה ושותק גם הוא. הזוכר גם הוא כעת מה שהיה?… פתאֹם שמעה את פסיעותיו לאֹרך המסדרון ואת שׁריקת הקרשים מתחת לרגליו. שוב החל מטַיל. הדבר היה תמוה בעיניה, שעזָבהּ לבדה, ויחד עם זה כאלו הוקל לה. בינתים בא זינר וחבילת נרות בידו. נר אחד הדליק כבר במסדרון ובסֻכּוֹ בכפו על הלהבה, שהרוח לא תכבהו, נכנסו כלם אל החדר.

– מה אמרת על־אודות אביך? כלום עדַין הוא פה?

– פה, פה… הישיבה עמו, פה בחשכה, משעממת אותי. טוב שבָאתם.

זינר ובטי הביטו אליו ושניהם נדהמו. שׂערותיו היו פרועות ומשֻׁרבטות, כאלו זה מזמן לא עבר עליהן במסרק. כתנתו, בלי צוארון, היתה פרופה בפי־הצואר וגלתה את חזהו. פניו היו קפואים, מאֻבָּנים, בנגוד משֻנה לעיניו, שדלקו באור פנימי ושלא הלהיבו את הפנים… זינר הרגיש מיד במבט המוזר הזה, אבל בטי לא ראתה אותו.

בבית היה שקט. זינר, שהחזיק את הנר, הלך בראש, נגש אל דלת חדרו של הזקן ודפק. איש לא ענה. זליגזון הדף את הדלת ברגלו. בחדר לא היה איש. האויר היה מקֻלקל וכבד לנשימה. ריחות חריפים ובלתי־נעימים עד לידי בחילה עמדו קפואים בחלל־האויר. מיד, מבלי משׂים, נפלו מבטי האורחים על המטה. נִכּר היה, שמתחת לשמיכה שכב שם אדם, אבל מה שהפליא אותם הוא, שגם פניו היו מכֻסים. זליגזון מהר והסיח בתנועה חטיפה את הסדין מעל־פני אביו וצחק להם צחוק קלוש וקטוע. עיני אביו היו פקוחות למחצה, הפה היה פעור קצת בפחד־של־ילד, רחפה עליו השאלה: “מה זה? מי אתה? אנא! אל־נא להרע לי…” שלשתם עמדו לפני המטה; זינר החזיק את הנר גבוה מול עיניו והאיר את הפנים החִורים והמאֻבּנים שעל־גבי הכר. בתחלה כאלו לא הבינו, לא הוא ולא בטי, מה לפניהם.

– אח! – קרא פתאם זינר בלחש – הלא הוא מת!

צוחה של טרוף־דעת פרצה מפי בטי, וקרובה להתעלפות, הסתירה את פניה בכתפו של זינר, שעמד חור־פנים, בלי נוע, כגולם. רק הנר, שעדַין החזיקוֹ מורם למעלה, רעד; הצללים רעדו על הקירות, זעו על־פני המת. נדמה היה, כאלו הפנים עושים עויות…

– לא חכה לפרס… ונסע! – אמר זליגזון וכסה שוב את פני אביו בסדין.

זינר מהר לצאת מן החדר יחד עם בטי. אך פתאם נזכר, שצריך לעשות איזה דבר. חזר, הדליק שני נרות והדביקם אל פאתי דֹפן המטה למראשותי המת. ואחר־כך יצא אל החדר השני, העמיד את נרו אשר בידו על הפסנתר וישב על הספה. בטי נלחצה אליו, אלמת ורועדת כֻּלה כמו מצִנה. זליגזון צעד אילך ואילך במסדרון כמו קֹדם. כשהעינים התרגלו אל האפלולית הרגיש זינר, שהחדר הוא כעת ריק מרהיטים ושיש בו כעת הרבה יותר מקום לטַיל. כל הכסאות, הכונניות והשלחן העגֹל, שעמד בשעת בקורו הראשון באמצע, היכן הם? מבלי־משים נטה המבט אל הכלוב: גם הוא היה ריק.

– הצפור היכן היא? – שאל זינר.

– מתה.

– והכלים?

– מתו! חא־חא־חא…

– שמע, חביבי!… דַי להסתובב… האם הוא היה חולה?

זליגזון עמד נשען אל הפסנתר, רחוק מהם, ותמך את ראשו בידו. פניו היו לוטים בצל, רק כפו, כף אמן, ארֻכּה, עדינה, לבָנה, הבהיקה בלבנה, לאור הנר. צלו מאחריו השתטח על הקיר, התמתח בראשו על התקרה, ורעד ורעד, גדול ומשֻׁנה כל־כך, כמאַים, כשואף לתפוש, לבלוע, לכסות…

– האם היה חולה? – חזר זינר על שאלתו.

במקום לענות, עקר זליגזון את עצמו ממקומו, הלך ישר אל זינר ומבטו מסֻמר אל פניו. הוא נגש סמוך־סמוך אליו. באֹפן אינסטינקטיבי בקש בידו מסביבו כסא לשבת עליו ונזכר מיד, שאין כל כסא בחדר ונשאר עומד לפניהם, כשמבטו אינו מסתלק אף רגע מעל פני זינר. במבט כזה הביט בו זליגזון גם באותו הערב, כשנגן לפניו את “הצַיָּד הנתעה” שלו. כאלו אך הפעם, בהיותם קרובים־קרובים, נראו פניו כמו שהם, משנים כל־כך ומפחידים כל־כך, משום שהפיקו איזו התפעלות־גיל טמירה, איזו שמחת־אֹשר סתומה. העינים נוצצו בברק הפנימי שלהם, אבל הפעם האצילו מאוֹרן גם על הפנים…

כמגלה איזה סוד חשוב מאד, הידוע רק לשניהם והנעלם מבטי, לחש בבת־צחוק חגיגית:

– אותו ציד צעיר… הלא יודע אתה… שתעה ביער… שנִשבָּה בידי נימפות ומכשפים… אותו ציד שב הביתה… הצליח להמלט מתוך רשת הכּשוּפים, להמלט על נפשו ולשוב סוף־סוף אל המציאות המוּדעה, הבטוחה, הוַּדָּאית… הרוצים אתם לשמוע?

וטרם שהספיקו להשיב, כבר ישב על הטַבּוּריטה היחידה לפני הפסנתר. שניהם, זינר ובטי, נזדעזעו מנחשול־הקולות העז, שנתּך עליהם פתאם. החדר נמלא כלו איזה המנון פראי של עליצות נצחון וחיים, איזו הללויה־של־איתנים לכֹח וְלֶאֱיָל. רדפו הקולות זה אחר זה כמטֹרפים באיזה “אלֶגרו פּרֶסטִיסִימוֹ” של שגעון… תנועות ידיו של זליגזון הטילו צללים משֻׁנים, מלאי־תנועה, כבעלי־חיים, על התקרה ועל הקירות. הכלוב הריק, התלוי במשיחה דקה, נע חרישית. הנר על הפסנתר רעד אף הוא. ובכל החדר רקדו ופזזו צללים ארֻכּים ושחורים כמו חיים… לבה של בטי נקפא בקרבה. מחֻסרת תנועה וחיים התכנסה והתקפלה כֻלה בין זרועות זינר… שניהם חשבו על המת שבחדר השני ופחדו מפני תרועת־החיים שבחדר הזה…

פתאֹם נפסק האקורד באמצע, כאלו נתפקעו ונתקו כל המיתרים בו־ברגע. זליגזון קפץ והתיצב ממולם. שערותיו הפרועות כאלו נזדקפו מסֻמרות. עיניו בערו, פניו היו משֻׁלהבי־אֹשר… מבטיו חדרו בחשכת החדר והתנשאו למרחקים סמוּים־מן־העין. רצה זינר לקום ולגשת אליו, אך בטי, אחוזת פחד־מסתורין, לא נתנה לו לעזבהּ לבדה על הספה בתוך החשכה. קרא לו זינר מרחוק:

– שמע, חביבי! כל זה נהדר… אבל הדאגת לקבורת אביך?

– הציד, שנצח את כשופי הנימפות ושב אל עולם המציאות והוַּדָּאות, משך אחריו את כל הקהל בן־אלפי־הראשים, וסחָפוֹ בששון־החיים… איזה נחשול חשמלי עבר באולם והרים את הקהל הזה והרימו ממקומותיו…

– שמע! צריך היה לטלפן לעדה הישראלית, לחברת־המקברים… יש פה בודאי איזו חברה המטפלת בקבורת המתים…

–… כלם כלם נסחפו אל הבימה, בזרועות פשוטות ובתרועות הידד, אל המכשף, שעמד על הבימה ושלט בהם… אַה, זה היה “טריאוּמף” לא רגיל…

הוא דִבּר וספר מנצחונותיו על הקהל הסמוי־מן־העינים, גם בשעה שזינר התלחש עם בטי ונועץ עמהּ מה לעשות. שניהם קמו, ובלטיפות, בתחנונים וקצת באֹנס בלתי־נִכּר הוציאוהו מעולם הצללים, הלבישוהו את מעילו הבלוי ויצאו מן הבית, מבלי לסגור את הדלת.

האויר הרענן שבחוץ השפיע על זליגזון. הוא הלך כפוף־גב, בזרועות משֻׁלבות לאחור, בעיניו נדעך אור ההתפעלות ופניו הפיקו יותר חיים והיו דומים יותר לפני איש אמלל… בדרך עזבה בטי את זינר ואת זליגזון וסרה אל איזו חנות וטלפנה למשׁטרה, שָׁאלה, חקרה, פנתה אל אי־אלה משׂרדים, עד שהצליחה אחרי צלצולים רבים ודברי רֹגז ותחנונים דרך הטליפון, להשפיע, שֶׁאֶל חדר הזקן יבואו שני יהודים לשבת הלילה ולקרוא בספר תהִלים…

את זליגזון לקחו אל ביתם. שם לאור המנורה ראו את פניו המעֻנים והמסֻגפים, כאלו לא אכל זה ימים רבים. בטי וזינר טפלו בו באהבה וברחמים רבים, כמו בתינוק חולה. הכריחוהו בדברי־פיוסין ובתנועות־אֹנס לא־מעליבות לאכול, להתרחץ וללכת לישון. את דלת חדרו סגרו על מנעול ליתר בטחון.

זינר ובטי לא יָשנו כל הלילה. הקשיבו לקול־פסיעות עמום, קצוב ובלתי־פוסק, שנשמע מן החדר הסמוך, ששם היה זליגזון כלוא. על לבותיהם לָחַץ משׂא כבד מנשׂוֹא.

עוד מן הבֹּקר החל זינר לעסוק בענין קבורת הזקן זליגזון. מחֹסר ידיעה עשה דברים שלא לצֹרך, פנה אל אנשים ואל משׂרדים, שאין להם שום יחס אל הענין שהעסיקוֹ, רץ ממקום אל מקום, דִבּר, התחנן, התרגז, אִיֵּם, והרגיש כל הזמן, שעצביו מתוחים יותר מדי ולא יוכל עוד זמן־רב לשלוט בהם. בתחלה לא עלה על דעתו, שהענין יהיה כל־כך קשה לנתין זר. דרוש היה גם כסף ובכיסו לא היתה אף פרוטה. טִלפֵן לבטי, וזו ענתה, שגם לה אין. אבל היא טלפנה למחסנים אחדים, שבשבילם עבדה, והם הסכימו לתת לה אי־אלה סכומים בתור דמי־קדימה. מאין יכֹלת לבטי לעזוב את זליגזון לבדו, הצטרך זינר ללכת אל החנונים, בשם בטי, לקחת כסף. דבר זה לא רק השפילו, אלא גם היה לו בלתי־מובן: מה לבטי ולחנויות הללו? אבל לא היתה לו שהות לחקור. הזמן עבר, הזקן היה צריך לבוא עוד היום לקבורה, והמלאכה היתה מרֻבּה. לתמהונו הגדול נודע לו, לרגלי ריצותיו ונדודיו במשׂרדים, שהישוב העברי בעיר אינו גושׁ אחד, צבורי ודתי, כמו שהיה סבור קֹדם בתמימותו, כי־אם הוא מפֹרד לעדות. יש עדות ריפורמיות, שאין ביניהן כל קשר פנימי, דתי או עממי, יש עדות נאמנות למסורה, שגם הן מֻבדלות זו מזו. ואין יהודי מ“עדת־ישראל, סועד על שלחן אחד עם יהודי מעדה אורטודוכסית אחרת ואין הוא משׂיא את בתו לבן העדה הזאת. כתות כתות דתיות. לכל כַּת – התורה שלה, הרב שלה ובית־העלמין שלה. ואל מי יפנה? ובבית הקברות של מי ימציא מנוחה לעפרו של הזקן המת?… זינר ידע, שהמנוח היה נאמן לדת, ולכן לא רצה לקברו בין נוצרים. אבל בכל מקום שפנה נתקל בקיר של אדישות, של משׂרדיות קרה. כאלו הזקן זליגזון רק קִיֵּם במיתתו איזו פורמַליות, שכל אדם מחֻיב ועומד לקַימה בשעה ידועה, אלא שנכשל באיזו תקלה: היה צריך לקַים את הפורמַליות לא בברלין או לא להיות עני כל־כך… מכיון שזינר היה מוסר מודעה, שהנפטר אינו חבר לעדה, שאינו גם נתין גרמני, שהוא יהודי פולני, מיד היה מתרוקן החלל מסביבו והוא היה רואה את עצמו זר וגלמוד. בתחלה לא הבין ותמה לדבר. במה זליגזון או הוא, זינר, אינם יהודים, אם נולדו בפולניה או בליטה? לאט־לאט, אגב שיחות, דין־ודברים וטענות־ומענות עם ה”בִּיאמטֶה" (פקידים) וה“פוֹרזיצֶנדֶה” (היושבים־ראש) השונים, התחיל קולט ומשיג, בעצביו המזֻעזעים, שהוא זינר, אינו בתוך עדות־היהודים האלה יהודי זר בלבד, שאינו “קרוב” עני וטרחן בלבד, שמוטב להפטר ממנו מיד, אלא שהוא בכלל בן גזע אחר, שפל בערכו מהגזע המיֻחס של ה“ביאמטֶר”, המביט אליו אלכסונית מעבר למַכתֵּבה שלו ומסנן לו את תשובותיו טפין טפין, בלי חשק ובקֹצר רוח… זינר התרגש, נסה להתוכח, לקבוֹל. הא כיצד? יחס כזה בין יהודים היכי תמצא?… בני עם אחד כלום אינם בבחינת אחים?… בפעם הראשונה בחייו דבּר בחֹם ומקרב לב מָרתּח על היהודים ותבע את זכויותיו בתור יהודי; לטענותיו ותלונותיו שמעו בנחת, באדיבות רבה, אבל לא בלי בת־צחוק קלה, נראית־ואינה־נראית מתחת לשׂפם. זינר הבין, שאך כשוטה הוא בעיני שומעיו, המַלאֶה אותם בפטפוטי־הבל, ושמחכים הם בקֹצר־רוח לשעה שיגמור ויסתלק… זמן רב אחר־כך לא יכֹל זינר לשכוח את העינים הגרמניות התכֻלות־מימיות, אותם מבטי־הפלדה הקרים, אותם הקרחוֹת ושׂפמי־הזִיף הצהבהבים והכתֻמים, שנשקפו אליו מעבר למַכתֵּבות במשׂרדי העדות היהודיות. ונזכר בתשובה, שהשיב זליגזון פעם לועדת־ההתחרות המוסיקַלית בשעה שדחתה את יצירתו: “רואה אנכי – אמר להם – שאתם הנכם אחרים וגם אני אחר הנני”. אותם האנשים היו נוצרים. אבל גם אלה אחרים הם…

אחרי יום תמים לריצה, ללא־אֹכל, לעיפות ולרֹגז־עצבים, אחרי גלגולים במשׂרדים וישיבות במשך שעות ארֻכּות על ספסלי־ההמתנה ללא־מעשה וללא־מנוחה, אחרי השתדלויות ללא־תועלת, סרובים ודחיות בלך־ושוב, עלבונות וטרוניות – הצליח זינר סוף־סוף להשיג את התּעודות הנחוצות מהרופא ומהמשׁטרה, סוף־סוף הֻקצע למת כברת־אדמה באיזה בית־עלמין ונשלחו אנשים, שיטפלו בקבורה.

ברֹב טרדותיו לא הספיק זינר להודיע למַכָּרִים, שיבואו ללוָיה. בשעה שהורידו את המת מהמדרגות כבר נטו בחוץ צללי־ערב ובמדרגות צריך היה מדי פעם בפעם להדליק גפרורים, כדי שלא יפלו יחד עם הגויה. זליגזון הלך אחרי מטת אביו, בין זינר ובין בטי, כפוף־ראש, שחוח, כשזרועותיו מֻפשלות לאחוריו והוא זר למת ולהולכים על־ידו… את ה“קדיש” לא ידע איש מן המלַוים. נזדמן שם איזה יהודי, שאיש לא ידע מי הוא, ומבלי שאול פי איש, עמד ואמר את התפלה האחרונה על הקבר. אך הספיק לגמור, פנה אל זינר בשאלה: “וכמה אקבל בעד זה?”…

תָלוש מתוך אדמת־מטעו, גלמוד ונכרי לכל העולם, היה הזקן נודד כל חייו; נכרי לכל העולם וגם לבנו, שב אל עפרו, עפר זר…

איזה כאב־עלבון, צורב מתוך חֹסר־נחמה, אחז כמו בחשוקי־אש את נשמת זינר. כל גופו כבד עליו, רגליו רעדו, כאלו איזה משׂא כבד מנשוא ירד פתאֹם על כתפיו, כמשׂא הנצח. עיף ורצוץ, לא היה לו דַי כח לברר לעצמו את אשר צרב את לבו ואשר העיק בכאב כזה על כתפיו… זה היה מסֻבּך יותר מדי וגם חדש יותר מדי. "אחר־כך, אחר־כך צריך יהיה לחשוב על זה… – אמר בלבו. אך הכר הכיר בו־בזמן, שאין זה עלבון הזקן ועלבון הצעיר, כי־אם יותר מזה. לו נדמה, שעליו מעיק איזה עלבון עמֹק, שאין לחדור עד סופו, אִלם ותהומי כשמי־הערב האלה הנטוּים על ראשיהם. שעלבון אחד הוא לחיי הזקן, לחרבן רוחו של הבֵּן, לאותם היהודים בעלי העינים הגרמניות, המימיות־תּכֻלות, לאותם הדורות הרבים אי־הידועים, שירדו בלי קדיש־יתום לקבר הנצח, ולוֹ לעצמו, לזינר, – עלבון אחד ומשֻׁתּף לכלם, כטלית שחורה, הפרושׂה על גוית בר־מינן אחד גדול ונורא… על־ידו הלכה בטי כרחוקה. היא היתה מחוץ למטלית השחורה…

זינר הלך אל “”בית־הקהוה המערבי" לראות את בכרך ולדבר עמו על־אודות זליגזון. מצא אותו יושב במקומו, שקבע לו זה שנים רבות, לפני שלחנו הטעון גל של עתונים, מעשן והוזה. שאלת רכישת פסליו על־ידי ממשלת פרוסיה קבלה בעירִיַת ברלין מהלך חדש לטובה. היום הממה את בכרך הידיעה, שמחצר הקיסר שלחו לזינר להודיע, “שאישיות רָמת־המעלה מאד, שעל־אודותיה יודיעו לו אחר־כך באֹפן מיֻחד, רוצה לבקר את הסטודיה שלו. בביתו של האמן לא מצא הרץ איש, ומשום זה פנו אל מערכת ה”בֶּרלינר טַגֶבּלַט". כל זה נעשה בחשאי, בסוד גמור, כמעשה־מרד. בכרך היה במצב קשה מאד. תשובה עוד לא נשלחה. ואיזו תשובה לשלוח?…

כשראה בכרך את זינר הולך ומתקרב אליו בפסיעות אטיות, כפוף־גב, חִוֵּר־פנים ומתנודד כחולה, התרגש מאד. תחלה היתה לו דחיפה פנימית לקפוץ ממקומו לקראת ידידו. בכל־זאת נשאר יושב על מקומו. דרשו זה את זה לשלום, כשם שהיו רגילים לעשות את זאת בזמן שהיו מתראים יום יום. זינר ישב ממולו ושתק. לאור האלקטרון נראו פניו יותר חִורים; גון של ניָר ישן היה להם. לבכרך נדמה, שחברו נזדקן בזמן האחרון וחשב: “נראה, שאותה ריבה מעכַתהו יפה יפה”. לא רצה לפתח בשיחה ושתק אף הוא. בלבו שמח מאד לקראת זינר. אמנם חכה לו בכל יום שיבוא. תמיד היה בטוח, שסוף־סוף ילאה וישוב. ומרֻצה מאד היה ששב דוקא היום.

פתאם פלט זינר בקול חלש ומדֻכּא:

– הזקן זליגזון… אביו של זליגזון שלנו… מת.

תמה בכרך על שמצא לנחוץ למסור לו ידיעה זו ועוד בקול אבֵל כזה.

– לא הכרתיו היטב – ענה – דומני, שהיה כבר זקן מאד וידוע־חֹלי…

– עסקתי בקבורתו. עשיתי את זה למען הבֵּן. לא היה איש אחר במקומי שיטפל בזה. עיפתי מאד.

בכרך שתק וחכּה.

– הֻצרכתי היום – המשיך זינר – לדפוק על דלתי משׂרדי העדות הישראליות פה בברלין. לא עלה על דעתי, שהם כאלה.

– מי? – נפלטה מפי בכרך, יחד עם פקעת־עשן, שאלה גרידא, אגב מחשבות אחרות ורחוקות.

– היהודים פה הם אחרים.

ואחרי דקים מספר הוסיף:

– זוכרני אצלנו בעירה, יהודי כי מת ונפל איזה פחד נורא על העדה. לא היה זה פחד המות, כי־אם דבר אחר לגמרי… זה היה פחד מפני המקום הריק, שנשאר אחרי המת… נתמעטה העדה ביהודי אחד! יהודי אחד פחות בעולם!… דומני, שגם אנו הקטנים הרגשׁנו אז בצער ההפחתה הזאת שבעולם… ופֹה… – סִיֵּם בתנועה של יאוש וגֹעל־נפש…

שמע בכרך לדבריו וחשב, שחברו נלכד שוב באותו חוג־הרעיונות הצר, שעליו היה הוא, בכרך, קושר מלחמה תמיד; שוב נִשבה על־ידי עבָרו המת. מדי פעם בפעם היו מעין שֵׁדי העירה היהודית שלו פוקדים את ידידו ומטרידים אותו מעל אותה רמת האידיאות האנושיות־הכלליות, ממרומי אותה האמנות הטהורה, שבכרך היה משתדל להחזיקו ולשמרו עליה. ועכשו, מכיון שלא ראהו איזה זמן, הריהו מתחבט שוב באותה השפֵלה הצרה של עירתו היהודית, שעדַין קסמיה כל־כך חזקים עליו וכל־כך בלתי־מובנים…

זינר הבין, כנראה, למחשבותיו של בכרך, המתבונן בו דרך מסך של תימרות עשן הסיגַריה שלו, ואמר בבת־צחוק כמצטדק:

– נראה, ששַׁפטילוֹבקה שלי יושבת עמק מאד בקרבי.

– ואיך השפיע על הקומפוזיטור שלנו מות אביו?

– אה! – קרא זינר באנחה – כל־כך עיפתי במשך היום הזה, עד שנשכח מלבי עִקר הדבר, שלשמו באתי אליך.

וזינר ספר לו על מצבו של זליגזון. דברי זינר היו קצרים, מקֻטעים. נִכּר היה, שקשה עליו הדבור, שכל מלה היא פצע חדש. בכרך נפעם מאד ממה ששמע, הבטיח להמציא את האמצעים הנחוצים להבראת חבֵרם ולהבטחת פרנסתו. בכרך נעצב מאד.

– לי קשה להעריך את כשרונו כראוי – אמר – לפי שעה עלה לו, מה שעלה כמעט לכל גדולי האנושיות בשעתם…

– זליגזון חַיב לִתֵּן את הדין על השטות שעשה, על שבחר לו לאב איזה יהודי… אף אנו, בכרך, נכשלנו בשטות זו, ומי יודע, אם סופנו לא יהיה כסופו! נכנסנו אל החברה דרך שער־הכבוד ונצא דרך פספס צדדי… אך לא! לא נצא, כי־אם ישליכו אותנו אל קֻפּת־האשפה כשברי־כלים…

– הלא אתה יודע, שאין אני פסימיסט כמוך. אני מאמין שאת האידיאה אי־אפשר לקבוֹר. אפשר, מתוך טמטום הדעת, מתוך קֹצר־ראות או חשבונות פרטיים לסתום את הגולל על האידיאה, אך כעבור איזה זמן תשוב ותפרח מתוך קברה ביתר שׂאת ותפארת… מה שיש מהכשרון, מהגאוני ביצירות זליגזון ישאר לעד בין נכסי־צאן־ברזל של האנושיות. אני מאמין בזה… ואשר לך, הנה כפוי־טובה הנך, אם אתה מתאונן. מי מפַּסָּלי גרמניה בזמננו זכה לזה?…

הוא הוציא מתוך חיקו מעטפה גדולה בחותמת המיניסטריון של החצר והושיטה לזינר. זינר נתן עינו בכתב, ואחר־כך נתן עיניו בבכרך מתוך שאלה:

– מי היא אישיות זו “מאד רמת־המעלה”?

– טסס! לא בקול רם!… – ונכפף אליו על־גבי השלחן ולחש: – יש לי יסוד לחשוב, שזהו יורש־העצר או הקיסר בכבודו ובעצמו…

– מה הם רוצים ממני?… מה להם בסטודיה שלי?…

– שמע! האמנם הנך תמים כל־כך, או…

– לא. באמת! למה זה פתאם?

בכרך ראה, לתמהונו הגדול, שזינר אינו יודע כלום מכל מה שדֻבּר בזמן האחרון, בעתונות ובחברה, על־אודותיו ועל־אודות פסליו.

מוזר היה לו הדבר להתחיל לספר לו את כל זה, כאלו בא הלה מארץ רחוקה או הֵקיץ משֵׁנה ליטַרגית ארֻכּה. בכרך ספר לו על־דבר הפרסום, שנתן ליצירותיו, על־דבר האפָקים הרחבים, שנפתחו לפניו כעת. הוא דִבּר למקֻטעים, בקוים בודדים ומרֻסקים, בקפיצות מענין אל ענין, כמי שנזכר אגב שיחה בפרטים צדדיים. אבל לעיני רוחו העיֵפה של זינר כאלו הֻדלקו להבות מנֻמרות של אש־מלאכותית. הוא תמך את ראשו על ידיו הנשענות במרפקיהן בקצות השלחן והקשיב. פתאם נזכר ופרץ בצחוק.

– שור! – קרא – הלא כל הזמן האחרון לא ראיתני. למה לא שאלתני כלום על חיי?

בכרך לא ענה. רק השהה מבט דומם על פני חברו, שזה הבין מיד את פרוּשו: “למה לשאול? כלום איני יודע?”… וזינר בא במבוכה מן המבט הזה והוריד את עיניו.

דברי בכרך עשו עליו רֹשם בלתי־מקֻוה. הם היו לו כזריקות סם מעורר ומחַזק מתחת לעורו. מתוך מעמקי חביון הויתו התרומם דבר־מה ראשוני וקדמון, ששלט עליו גם בלא־יודעים, שהיה חזק מרצונו ולמעלה ממנו והוא – האמן שבו, והוא – אהבתו אל יצירותיו וצמאונו אל פרסום, אל כבוד ותהלה. מאד נעים היה לו לשמוע את ידידו מספר על פסליו ועל הרעש הגדול, שקם בגרמניה מסביב להם. התעוררו בקרבו לזֵכר יצירותיו אֵלה רגשות עדינים, כמעט כֹסף־נפש, כמו בדַבּר לפנינו איש על זו שאהבנוה אהבת־נעורים ראשונה; למרות שנות הפרידה והשכחה המרֻבּות, מפרפר הלב מתוך מתיקות וכליון־נפש לשעבר. זינר חש אהבה זו, רטט מסתורי זה של עריגה בשרירי אצבעותיו, שלָשו את החֵמר ועִצבוהו, בכל הויתו. זינר היה רגיל תמיד ללגלג על אותן האישיוּיוֹת “מאד רמות־המעלה” בדיליטַנטיות שלהן וחסותן על האמנות או על המדע. אבל כעת, האפשרויות הגדולות, המֻבטחות לו על־ידי הבִּקור רם־המעלה, זקפו את רוחו, שלחו אש בנשמתו. זאת היתה אש־הנקמה בעד עלבונו של זליגזון ובעד עלבונם של רבבות זליגזונים אחרים, המתגוללים תחת שואה… לנפשו, שנפצעה היום ממצוקות־שאול, היה נחוץ הנצחון, הנצחון על אפו ועל חמתו של מי־שהוא סמוי־מן־העין…

– אולי צדקת, בכרך – אמר זינר נלהב ומאֻשש – אולי ידַכּאו זליגזון אחד פֹה, אבל ידֻכּאו על־ידי זליגזון אחר שם. אנו נכריח אותם לכבדנו ולהעריצנו. אנחנו צריכים להראות להם מה אנו…

בכרך לא מצא לנחוץ להתוַכּח עמו הפעם.

הוא הסב את השיחה לשאלה מעשית. עם הקיסר יבואו בודאי לבקר את הסטודיה שלו גם בני־לויתו וכל הפמליה של החצר. אכן בסטודיה אין צֹרך להכניס בגלל זה אי־אלה שנויים, אבל אי־אפשר לבוא אל הסטודיה אלא דרך חדר־האורחים. ואולי יהיה צריך להזמין את האורחים אל הטרקלין. בדירתו רבה העזובה. גם מדרגות הבית טעונות תקון מחדש. צריך יהיה לדבר עם מנהל הבית ולגשת תכף־ומיד לתקון הבדקים.

– התקונים הללו יעלו במאות אחדות מרקים, ואולי יותר.

– הכסף יהיה.

– אני חושב, שטוב לצקת את הפסלים בגֶבס. ראשית מפני שזמן רב לא יוכלו להשאר תחת הסחבות הרטֻבּות, ושנית הגבס הלבן עושה רֹשם יותר טוב על אנשים כאלה… – רצה לאמר “המבינים באמנות לא יותר מסנדלי” ולא אמר.

– כמה זמן נחוץ לשם זה?

– סבורני, שבוע. במשך השבוע יספיקו לתקן גם את בדקי דירתך.

– וכסף לגבס?

– גם כסף לגבס יהיה…

– טוב אפוא!…

– אם כן, בעוד שבוע?

– בעוד שבוע.

– ככה אודיע למיניסטריון של החצר.

– כלום עדַין לא ענית?

– לא. חכיתי לך.

– האמנם חכית לי?

– כן. ידעתי, שתבוא…

שני האנשים הביטו זה אל זה במבטים דוממים. הבינו איש לרעהו, אף־על־פי שמבטו של כל אחד דבר דברים אחרים…

שניהם מצאו את עצמם במצב־נפש טוב ומרוֹמָם קצת. אף בכרך יצא מגדר שלוָתו הקרה. הוא נזכר בבטי והציע לנסוע לקחתה אל אחד הרֶסטוֹרַנים ולסעוד יחד את סעודת־הערב. הרעיון הזה מצא חן בעיני זינר, ולא סרב בהציע לו ידידו להזמין אל הסעודה הזאת גם את ניקה.

הסעודה הזאת היתה לשתי הנשים הפתעה נעימה מאד. הרֹשם, שעשתה עליהן הידיעה על־דבר המכתב מחצר הקיסר, היה מזַעזע ומדהים… מלבד השמחה לסעוד בחוג צר מאד של ידידים, עוד היו לכל אחת מהן נמוקים מיֻחדים לשמוח. פגישותיה של ניקה עם בכרך נעשו בזמן האחרון יותר רחוקות. הלב החל כבר מתכַּוץ מחמת נשימתם הצוננת של צללי בין־השמשות, המחכים כבר בקצה האֹפק… זה איזה זמן נעשו פגישותיהם ביחידוּת ספוגות מרירות הפרידה הצפויה להם. יותר נעים היה להם להזדמן בחברת אנשים זרים. כך דרכה של האהבה לעבור במעגל זה ולהגיע בסופה לאותה הנקודה, שממנה החלה: להתירא מפגישות־חשאין, להרגיש התלהבות־אֹשר בשעת פגישה בלתי־צפויה בין אנשים זרים, להרגיש באותם החוטים המסתוריים, ההולכים מן האחד אל השני דרך מרחקים ומקשרם… בטי, להֶפך, ראתה לפניה שחר חדש בוקע ועולה. אף הפעם עלו על לבה אותן המחשבות, שחשבה בלכתהּ אמש עם זינר אל זליגזון: היה איזה חלום רע, איזה סיוּט ואינו עוד… הכל מתחיל שוב מחדש, שוב מתחילים חיים של עבודה, מנוחת־נפש, אהבה ושמחה…

שתי הנשים ישבו אל השלחן נרגשות ופניהן רעים: שתיהן סבלו הרבה בימים האחרונים, כל אחת את יסורי נפשה היא. בכרך תפש מקום מול בטי וסֵבר פניו חגיגיוּת והתעוררוּת. זינר ישב מול ניקה דוּמם ופזור־רוח. עב קל של עצב שכן על פניו העיֵפים. השלחן היה מקֻשט בפרחים. עששית־האלקטרון מתחת לגֻלת־המשי הורֻדה הסתירה את חורון־הפנים והפכה אותם אדמדמים. זינר התחיל לדבר על זליגזון, ודבריו השרו על המסֻבּים רוח של רצינות. ניקה שאלה, למה עזבוהו בבית לבדו. בארו לה, שסרב ללכת אתם, למרות כל ההפצרות. “רצונו לעבוד”, ובמקום עבודה הוא מתהלך בחדר אילך ואילך ושותק.

– אולי הוא מקשיב לקולות ההַרמוניה המצטרפים במוחו – אמרה ניקה.

– הוא היה יותר מדי גלמוד כל ימיו – העירה בטי בעצבות, כמי שיש לו בלבו מוסר־כליות טמיר.

– נורא להיות כה ערירי במצב כזה! – קראה ניקה.

– לא! – השיב בכרך – אם נפל בגורלו של אדם לצאת מדעתו, מוטב לו להיות לבדו, רחוק מן הבריות.

נזכרה ניקה בדברים, ששמעה פעם מפי בטי, ואמרה:

– טוב לו לאדם לדעת, שיש בתבל כֻּלה לפחות נפש אחת, שבטוב לו תשמח עמו יחד, וברע לו לא תעזבנו ותנחמנו. לא כן, אדוני זינר? פנתה בשאלתה אל זינר והתכַונה דוקא אל בכרך. מתוך כליון־נפש חשבה, שלהּ נפש כזו לא תהיה לעולם…

בכרך ישב כל הזמן וגלגל מתוך עצבנות כדורי־לחם על־פני המפה וחשב את מחשבותיו הוא. הוא הסב את השיחה לשאלה מעשית, שלא חדלה כל הערב מהעסיקו. צריך לגשת אל העבודה ולהכין את בית זינר לַבִּקור “רם־המעלה”. את המדרגות צריך יהיה לצבוע מחדש, לסַיד את הקירות בפרוזדור וגם בדירה עצמה. הוא, בכרך, יביא עוד אי־אלה שטיחים ועציצי־פרחים בשביל המדרגות. את הדאגה לקִשוט הדירה תקח על עצמה בטי; מחר בבֹקר יבֹא אליו זינר ויסדרו את ענין זליגזון, ואגב יתן לו כסף לקנות גֶבס. ביציקת הגבס תעזור לו ניקה. העבודה צריכה להתחיל עוד מחר… הנשים השתתפו בעריכת תכנית העבודה. כל אחת נטלה על עצמה בחפץ רב את התפקיד המתאים לה. הרגישו, שהן לא רק עוזרות לידיד, כי־אם גם נותנות את ידן לענין חשוב מאד… הכֹּל היו שׂבעי־רצון. מצב־רוחו של בכרך שֻׁנה גם הוא, נעשה יותר קל ומשעשע. הוא הקסים את הנשים בשיחותיו הקלות וברוח הלֵצנות הקלה, שבצבצה מתוכן. ספר להן בדיחות ממסעיו בארצות אירופה הצפונית ובאמריקה. הן צחקו מטוב־לב ופטפטו הרבה. רק זינר לבדו היה פזור־רוח. לא פסק פיו ממקטרתו ושתה הרבה מאד. אך איש לא שׂם אליו לב.

ממחרת היום ההוא בבֹקר באו בכרך וניקה אל זינר, נכונים לגשת אל העבודה. ביחוד אצל ניקה היתה גדולה התלהבות העבודה. היא הביאה עמה אפילו את גלימת־הבד שלהּ לעבודה. שאלה, כמה גבס נחוץ לקנות, כדי לצקת את הפסלים. אבל החליטו לסדר, קֹדם היציקה, את הסטודיה, להוציא ממנה את הדברים המיֻתּרים, לסַיד את הקירות, להחליף את הוילאות שעל השמשות ההֲטֻבּות בחדשות, וכיוצא בזה. בא איזה סוכן, בא־כֹחו של בעל־הבית, ואחרי משׂא־ומתן ארֹך ועמידה על המקח, שנהל אך ורק בכרך במעמדו של זינר, הָחלט ביניהם, שמדרגות הבית, מן הכניסה ועד דירתו של זינר, תִּצָבענה מחדש, אף על הדלתות יוּשַׂם שָׁשר חדש, הקירות בפרוזדור יצֻירו על חשבון בעל־הבית, ואת סיודם של הקירות בדירת זינר, נוטל הוא, זינר, על עצמו. אחר־כך דברו ארֻכּות על הפועלים, ערכו תקציב, ובכרך כסה גליון שלם בספָרוֹת. זינר הקשיב לכל הדברים, התבונן אל הספרות, שאל והשיב, אבל לבו היה רחוק מכל זה. פזור־רוח, העמיד פנים, מתוך בישנות, כמתענין בשאלות המעשיות. לאמִתּו של דבר לא רכּז את מחשבתו אף על אחד מן החשבונות שנעשו לפניו, בעדו וכאלו בהשתתפותו. בטוח היה, שבכרך יסדר את כל הענינים טוב יותר ממנו. והוא שמח מאד, שסוף־סוף נתקבלו ההחלטות, נגמרו החשבונות ועֻבּדה תכנית העבודה.

בו־ביום כבר קשה היה לו לחדור לפרוזדור ביתו מחמת הסֻלמות, שהעמידו שם הסַיָּדים. מן היום ההוא לא פסקו בדירתו התנועה והקולות. הדלתות היו פתוחות, פועלים היו נכנסים ויוצאים, צועקים, שָׁרים, מתקוטטים והולמים בפטישים. בטי, בשביס על ראשה, מפֻחמה ומאֻבּקה, היתה טרודה מאד, פוקדת, גוערת בפועלים ואינה עונה על שאלות. בתוך הרעש והמהומה עבד זינר, בעזרת ניקה ועוד פועל אחד, ביציקת הגבס, ושקוע בעבודתו לא הרגיש בכל הנעשׂה מסביבו. אחרי ימים אחדים השתומם מאד, כשקמה “פתאם” דממה בבית. נשתתקו הקולות, נעלמו האנשים הזרים, חדר־האורחים שֻׁנה באֹפן שקשה היה להכירו. רהיטים אחדים, שבמשך שנים התרגלה אליהם עינו כל־כך, נעלמו, ואחרים הופיעו במקומם. ביחוד היו בו הרבה שטיחים. היה בו מן ההדר הצנוע, המחסי והערֵב בטוּב־טעמו. הסטודיה לא היתה כבר סטודיה, כי־אם איזה אולם ריק וקר להרצאות אקדמיות או לתערוכות־אמנות. בעֹמק האולם, מעבר למעקה־קָנים לבן היתה בימה בעלת מעלה אחת, לכל אֹרך הכֹּתל. על הבימה הבהיקו בכל תֻּמת לבנתן “קרימהילד” ו“לוֹרֶלֵי”, שהסתמנו על־גבי מִרקַעַת הבד השחור, שצִפּה את הקיר מאחריהן, בכל זֹהר יפין ובכל חֹסן שִׂרטוטי האלמָות שלהן… לרגלי הבימה מלמטה, מחוץ למעקֵה־הקָנים, עמדו פה ושם פסלים אחדים, יצירות זינר מהתקופות הקודמות, וגם גושי־שיש אחדים בלתי־נגמרים.

– וה“זקנים” שלי היכן הם? – שאל פתאם זינר בפחד את ניקה ואת בכרך, שהתהלכו בסטודיה, כמו בתוך מקדש, מאמינים אמונת־ותיקים וגם שבעי־רצון מעבודתם.

– אֵלו זקנים?

– שני פסלַי היהודים?

– להם אל תדאג. הם חבושים וארוזים יפה יפה בתוך ארגזים באֹפן שלא יאֻנה להם כל רע, אם גם יעברו ארחות־ימים.

מחט חדה ננעצה לתוך לבו. כמו אנחה פרצה שאלה מפיו:

– מפני־מה?

– באֹפן אחר אי־אפשר לשמרם מכל מקרה־אסון…

זינר הצטחק מרה ודומם נענע את ראשו דקים אחדים.

– היה צֹרך – אמר – להטמינם בארגזים מחֻזָקִים במסמרים, מפני שהאסון היה יכול לבוא מן היהודי השַׁפטילובקאי בעצמו. לא כן?

לבכרך ולניקה היו מבטי־מבוכה, כאלו נתפשו בעבֵרה או כאלו נגלתה איזו מזִמה רעה, שחרשו שניהם. בכרך הצטדק:

– לא! למה אתה חושד בנו? אם רצונך בכך… הארגזים הם ברשותך… אנחנו רק חשבנו לטוב ביותר ש… תסלח לי. הלא כאן רק שאלה מעשית, ובשאלות מעשיות הנך עִור, ואנחנו רואים יותר טוב ממך. בשעה שהנצחון אינו עדַין מֻבטח, בשעה שהאופוזיציה היא כל־כך גדולה, טוב לבלי להציג, לפי שעה, אותם הפסלים לפני ה“חצר”. אחר־כך, בתערוכה כללית, אפשר ואפשר יהיה… בכלל זה הוא ענין של טַקט, של הבנה מעשית בחיים… קֹדם־כּל צריך אתה לתפוש עֶמדה כזו, ששום דבר לא יוכל להזיזך ממנה. ואז תראה, שירום וינָשׂא גם ערך שני הפסלים האלה. אני בטוח, שאז לא יתמהמה הצבור לתקן את יחסוֹ הקודם אליהם. זוהי דעתי, ואתה כטוב בעיניך עשֵׂה… אני מאמין בכֹח האידֵיאה, אבל לא מחכמה הוא להסיח את הדעת לגמרי מכח שני, והוא: צרופי־היחסים של המציאות הצבורית…

בכרך הִרבה לדַבּר ובטון היותר רך ומוכיח, שהיה ברשותו, כדי שזינר לא יתעבר ולא יתעקש הפעם. אבל זינר כבר לא שׂם לב לדבריו. במוחו רק פעמו הֵדי המלים האחרונות: כח האידיאה… כֹח המציאות הצבורית… כנראה, זה האחרון הוא היחידי, הבא בחשבון. מה כחו כי יתוַכּח עם בכרך? אדם זה הוא הוא אותו כֹח־המציאות… רוצה או אינו רוצה, עליו לקבל את מתגו ורסנו, אם אין בנפשו להִדָּחות מדרך־המלך הצִדה, להרָמס באחד המשעולים הצרים והאפלים. בכרך הוא גלוי־עינים, ולכן הוא חזק כל־כך, בטוח כל־כך. זליגזון היה רק אמן לבד, אמן יהודי לבד, לוֹ היה רק כח האידיאה לבד, ונפל! נפל שתום־עין… לעתים קרובות מאד נזכר כעת באותו ערב, כשזליגזון נגן לפניו בפעם הראשונה את “הצַיָד הצעיר” ואת שיחתם אז. צדקת, אלף פעם צדקת, ידידי החולה! קשה, קשה למלוך בלי עם. אכן חנוני לא הייתי, כי־אם מלך אביון. נפלת. אבל כמלך נפלת, גא וגלמוד… אח, זליגזון, זליגזון!… הוא מתהלך כעת בחדר־כלאו שבבית־חולי־הרוח ומקשיב “לצרופי־הרמוניה שונים”. מזלו נתקע במוחו של זינר כשפוד בוער. כל אמן יהודי אינו יכול להיות בטוח, שאין סופו לעמוד מעבר לפתח בחוץ, מי קֹדם ומי אחר־כך, מי בחייו ומי במותו… אף חסותה של “אישיות מאד רמת המעלה” אינה יכולה כאן להועיל. יש דבר חזק יותר מהכשרון, מהאידיאה ומחסד־מלכים, והוא – “צרופי היחסים של המציאות הצבורית”…

בכרך וניקה לא הבינו לשתיקתו והזמינוהו לצאת ולראות את המדרגות הצבועות ואת קירות המסדרון המצֻיָּרים. ואגב ספר לו בכרך, שאצל וֶרטהֵים הֻזמנו ליום־הבקור גם שטיחים לפרושׂ על־פני המדרגות ועציצי־תמרים, שיעמדו לאֹרך כל המדרגות משני הצדדים…

איזה גֹעל־נפש תפש פתאם את זינר. בּוּשה היתה לו בפני האנשים האלה, הרואים בתקלתו ומעמידים פנים כאינם רואים…

“… להכנס אל ההִסטוריה דרך מדרגות צבועות מחדש, נשען על אידיוטים רמי־מעלה, ולצאת אחר־כך כאדם שירד מנכסיו, כחנוני שהניח את כל רכושו על קרן־הצבי… – הנה אלה יהיו תולדות כל ה”קריֵרה שלו"…

הוא לא יכֹל להשאר אף רגע אחד בבית, שנתרוקן בשבילו, למרות הקשוטים והרהיטים החדשים. הסטודיה שלו מתנכרת אליו, היתה לו לזרא… נזכר, שזה ימים מספר לא ראה את כרמלית. והלך אליה.

בחדר שלה מצא לתמהונו אי־סדר נורא. התמונות מעל הקירות הוסרו; על הרצפה עמדו מלתחות פתוחות, התגוללו מסביב שמלות־אשה, ספרים, לבנים, מברשות, ראי… כרמלית היתה עסוקה בסדור חפציה ובעשית חבילות. מבלי להפסיק את עבודתה, בקשה אותו לשבת ולחכות עד שתגמור. זינר ראה את ההכנות האלה, ועצב היַתמות נגע אל לבו.

– נו, מה? נוסעים הביתה?

– מדֻמני, שכן.

היא קמה, פרקה קצת עצמותיה, ישבה ממולו ונאנחה מתוך עיפות.

– למה לא ראיתיך בימים האלה? האם היית עסוק?

– האם הכרת את זליגזון הקומפוזיטור?

– פגשתיו פעמים אחדות אצל מכרים. נִבָּאים לו עתידות גדולות.

– עתידותיו כבר נגמרו בטרם שהחלו.

הוא ספר לה מחיי הקומפוזיטור ומסופו המעציב.

– הוא סבל בעד היהדות מבלי דעת אותה – אמר בגמרו.

כרמלית שמעה באדישות גמורה, כשם ששומעים ספור־מעשה ישן. מתוך גל המכתבים והגלויות המצֻירות, שהיו פזורים בלי־סדר על השלחן, לקחה גלויה מצֻירת אחת, הפכה בה והפכה בה כל הזמן מתוך פִּזור־רוח. זינר, תוך־כדי־דבורו, התבונן אל הצעירה בתמיה, מפני שנראתה לו כמו מוּארה באור אחר, חדש. עליה היתה חֻלצת־משי כחֻלה־כהה, מקֻשטה באֹדם רמוני; סֶרט־קטיפה חכלילי ודק סבב כנזר את שׂערותיה ואת מצחה. פניה היו קצת עיֵפים. מעיניה זלף חלום כחֹל ומַבָּטן היה עמֹק…

– הנה זוהי מושבתנו. בעוד זמן מועט אהיה שם – והושיטה לו את הגלויה המצֻירת שבידה.

על הגלויה היתה תמונת כפר קטן ולבן בין הרים גבוהים וירֻקים.

זינר הביט אל תמונת המושבה ואל פני כרמלית חליפות, ומוזר היה לו, שהם יושבים פה זה מול זה, כאנשים קרובים. מה לו ולה? מה לה ולו? מה זה הביא את האחד אל השני, הקריבם והעמידם זה מול זה? כל הזמן כאִלו לא חשב על הפרידה. עוד מעט תקום ותאמר לו: “שלום! הולכת אני מכאן על־מנת שלא לחזור”. והוא מרגיש כבר למפרע את פחד החלל הריק, שיתהוה אז מסביבו – לא, לא! אין פגישתם בחיים כלל וכלל מקרה. עתה הוא יודע את זה בוַדאות. עתה הוא יודע, שמיום ראותו אותה נולדה והתבַּגרה בלבו איזו עצבות מיֻחדה, שלא הסתלקה ממנו אף רגע אחד; רגש של קרבן תמים, קרבן כליל, המלַוה את האהבה… ובכל־זאת, מה נפלאים הם נתיבות הגורל, ומה נסתרות דרכי החיים!… יש שחשב, שהם שני חלקי פך שבור, שלעולם לא יוכלו להצטרף לכלי אחד שלם…

– למה באת לכאן?

היא משכה בכתפיה.

– כלום יודעת אני? היו לי כמה וכמה תכניות. והעִקר – אירופה. כלנו שם חולמים על אירופה. הרי זוהי מעין מחלה אצלנו, ירושת דורות… אומרים, שגעגועים כגון אלה יש גם אצל ילדי הכושים המקלטרים אל יערות אפריקה…

– ומפני־מה היא ממהרת לשוב?

– אה!… – ותנועת־בטול ביד.

היא קמה ממקומה, נגשה אל חפציה המפֻזרים על הקרקע והחלה לסדרם, בשבתה על ברכיה. מוזר היה לו לזינר לראותה נוטלת את גרביה, את כתנותיה או מכנסיה, פורשׂתם, ומקפלתם לעיניו, מבלי להתבַיש. הוא הציע לה את עזרתו. היא סרבה. את לבניה ושמלותיה יודעת רק היא לחבוש. ככה היא מתנהגת גם בבית־אמא. אבל את ספריה ושאר כליה יוכל לסדר, אם רצונו בכך. אז עמד גם זינר על בֶּרך אחת ממולה ועוסק עמה באריזה. לכל דבר קל, לכל ספר, שהזדמן לידו, היתה בעיניו איזו חשיבות מיֻחדה, היה איזה חן מיֻחד – הן היחוס, כאלו רוח־חיים היתה בחפצים האלה מידי כרמלית, שמִשמשה בהן. וזינר, כנער שהתאהב, הפך בהם בחשק מיֻחד… שניהם עבדו מתוך שתיקה, כל אחד עסוק במחשבותיו שלו.

– די לי פה! – אמרה פתאֹם בפרשׂה צוארון־סלסלה דק על בִּרכּהּ – כבר נרפאתי פה ממחלת אירופה, והריני שבה הביתה…

זינר חשב: רחוקה היא ממנו… אַח, מה רחוקה היא ממנו!… ובכל־זאת הלא עברו עליו בחברתה כמה ימים ולילות. מה בקש ממנה בימים ובלילות האלה? מה נתנה לו? עכשו עוד פחות מקֹדם יוכל לדעת את זאת…

– הייתי רוצה מאד לשמוע מה שתספרי שם בשובך לַבַּחורות ולַבַּחורים שבמושבה על אירופה שלנו… אמר בסַדרו אחד לאחד, לפי המספרים, גליונות של איזה עתון עברי, שלא ידע לקרוא את שמו.

– מה אספר? מהנ… – נשמע מתוך מלתחה גדולה אחת – האם הענינים הפעוטים של איזו מושבה קטנה מעַנינים אותך?

– מאד, מאד… במקרה זה!

היא הרימה ראשה מתוך המלתחה והביטה אליו. מה שֻׁנו פניה! אור החלום הכחֹל נדעך עליהם פתאֹם, כתכלת הים בעבוֹר עננה על־פני השמים. שתי גבות עיניה נצטרפו לקו פתלתּל אחד, שזָּע ונע. פניה נעשו קשים וכאלו נזדקנו. גם שִׁניה הקטנות והנוצצות הסתתרו מתחת לשׂפה העליונה.

– מה אספר?… עכשיו יודעת אני כבר, את מי עלינו לירוא, מי הוא שׂונאנו המסֻכּן ביותר… אירופה זו רודפת אחרינו גם עד החַוָּה הנדחת ביותר בארצנו… היא נגררת אחרינו כשרידי כבלים, שהצלחנו לנַתּקם ולא הצלחנו לנַערם כליל מעלינו…

זינר נזכר ברשמיו המעציבים של הימים האחרונים ולא הבין היטב, במה אשֵׁמה אירופה.

– אם אירופה היא האויבת, אין תקוה לנצחון, כמדֻמני, כי זאת היא אויבת חזקה יותר מדי…

חצי תריסר המִמחָטות המקֻפלות, שהחזיקה בקצות אצבעותיה, נשמטו ונתפזרו על הקרקע. היא עמדה על ברך אחת ואת ראשה תמכה בכף־ידהּ, שנשענה במרפקה על הברך השנית, וככה הביטה לפניה דקים אחדים בעינים מפיקות כֹּבד־ראש:

– כן. צדקת! היא חזָקה ממנו. היא חזקה, מפני שלא בלעה אותנו…

– זאת אומרת?

– זאת אומרת, שאנחנו בלענו אותה. היא יושבת בקרבנו, ולא להפך… זוהי חֻלשתנו!

היא כפפה את עצמה לקַבץ את הממחטות. הוא ראה את ערפה השָׁחֹם, שערותיה השחורות, צבעי הכחֹל־כהה, החכליל והרִמון של בגדיה, והם עשו עליו רשׁם של דבר־מה רציני מאד וזעום מאד, של דבר־מה חריף ועז ובלתי־שכיח… מבלי הרים אליו את ראשה, אמרה:

זליגזון ידידך גמר בטוב. אמן יהודי… רצוני לאמר אמן, המבין אתה?… רצוני לאמר אמן יהודי, אינו יכול לגמור אחרת פה… אירופה עושה לאמנינו מה שעשה אדוני־בזק לשבעים המלכים… או שהם מלקטים מתחת לשלחנהּ את בהֹנות ידיהם ורגליהם המקֻצצות או שהיא מרַסקת אותם. זליגזון רֻסק… כך טוב יותר!

– איזה אנטוֹקוֹלסקי, איזה לֵוִיטַן או איזה מַקס ליבֶּרמַן לא לקטו את בהֹנותיהם המקֻצצות ולא יצאו ברִסוק־אברים…

– מי אמר, שלא? – קראה בהרימה את ראשה. – הלא הם עלובים, עלובים…

– הם עלובים?

היא הביטה אליו רגע אחד כבלתי־מבינה ותוהה, ורגע משנהו נפתח פיה ושניה הבהיקו באותה בת־הצחוק שלה המבטלת, הנועזה, הלועגת והנותנת לפניה הבעה של עזות ורֹע־לב.

– אדוני! אינך יכול להרגיש, שהאנשים האלה טעונים רחמים… לבני המושבה שלנו יש רגש כזה. זהו כל חָסנם!

הדברים לא היו כלל וכלל מגֻחכים בעיניו. הוא הרגיש את עצמו כנזוף ושתק. כרמלית גמרה את מלאכתה. קמה, ומגֹבה הביטה אל זינר, שעדין טרח באריזה ובקִשור. הוא הזיע ונשם בכבדות והיא, ידיה על מתניה, צחקה לו: הוא צריך לנסוע אל אחת ממושבות ארץ־ישראל ולעבוד שם איזה זמן בקרדֹם ובמחרֵשה, ככל צעירי ישראל, ואז לא תכבד עליו המלאכה לצרור חבילותיה של עלמה.

האמנם שכח לרגע את הפרידה? הדברים האחרונים סטרו על פניו במציאות עצמה כמו במלוא־חֹפן עפר קר ולח. הוא קפץ ממקומו.

– אימתי את נוסעת?

– בעוד שני ימים. את החבילות אני שולחת היום לאיטליה. ברומא אבַלה כחֹדש ימים. שָׁם אפָּגש עם הזוג הצעיר ראט, ויחד נפליג בספינה.

לזינר היה רגש עז, אף כי לא מחֻור, שנסיעתה זו היא מֻקדמה, שכרמלית נחוצה לו, שיש לה למַלא איזה תפקיד בחייו ושעדַין לא נגמר.

– קחיני עמך – פלט מפיו ספק דרך צחוק ספק ברצינות.

– לאן? לאיטליה?

– לאיטליה ואחר־כך הלאה… רצוני לנסוע אל ארצכם.

– אל ארצנו? אין נוסעים אל ארצנו…

– רצונך לאמר?…

– אל ארצנו בורחים.

– טי־טי־טי… והצעירים ראט?

– כן! בורחים, כמו הצעירים ראט! ארצנו היא בשביל המבקשים מפלט מהגולה, הלאומית או הנפשית, תקון לנשמה חולה…

בחוץ, לפני הבית, נשמעו תרועות אוטומוביל. נכנסו סַבּלים והחלו להוציא אחד אחד את החבילות והארגזים. כרמלית החלה להזדרז. היא צריכה לנסוע אל תחנת הרכבת למסור את חפציה למשרד חברת־ההובלה, היא לבשה את מעילה השחור, את כובעה השחור רחב־התִּתֹּרת, הידוע לו היטב. זינר הלך ללַווֹתה עד האוטומוביל. כשנגשה אל דלת החדר, עמדה. הסבה אליו את פניה ואמרה:

– ואף־על־פי־כן יש כֹּח אחד, החזק מאירופה החזקה שלך.

– והוא?

– המשׂטמה! במשטמה ננצח את אויבתנו, היושבת בתוכנו.

תִּתֹּרת הכובע האפילה על המחצית העליונה של פניה, והוא ראה רק את שתי העלוקות ממעל לעיניה, שנצטרפו ורעדו וזעו. שׂפתה העליונה לחצה בכל כָּבדה על התחתונה ופניה היו לא יפים, אך מפיקים איזו עזות מיֻחדה, קשיות סלע זעום־שממון… במוחו של זינר נצנצה מחשבה רחוקה, לא־ברורה ורגעית על יעל, על יהודית…

היא פתחה את דלת חדרה, נתנה לו לעבור לפניה, ואחר־כך סגרה אותה מאחריה.

– רוצים אתם לבנות חיים חדשים ומתחילים במשׂטמה?! – אמר.

– אנו צריכים לשׂטום, כדי שנוכל לאהוב – רטנה לו בצל כובעה.

הם שתקו. המדרגות היו צרות, והוא הלך קצת מאחריה. ירדה לאט לאט, כמודדת את פסיעותיה או כנזהרת מִנְפֹל, היא, מהירת־התנועה. הדבר היה תמוה בעיניו, ומוזר היה לו לפסוע ככה מאחריה פסיעה אחר פסיעה. דַבּר לא דברו כל הזמן.

לבו פָעם בחָזקה בראותו את האוטומוביל. הוא חשק מאד ללַווֹתה, אך היא שתקה ולא הזמינתּוּ. ישבה, ודלת האוטומוביל נסגרה לפניו. פשטה לו את ידה ונכפפה אליו במחצית גופה דרך חלון האוטומוביל, עד שתּתֹּרת כובעהּ נגעה אל מצחו; צלל בתוך עיניו מַבטהּ הזך, הזולף תכלת וחלום, כמו קֹדם, ובלחש נפשי:

– אדוני! למי אין איזו דלילה, שארגה את שבע מחלפותיו עם המסכת…

הוא לא הספיק להשיב, והאוטומוביל זז ונעלם.

 

טז    🔗

זינר עמד על המדרכה והביט אחרי האוטומוביל המתרחק והעשן המשתרבב מאחריו. כשנמַסו פקעות־העשן האחרונות, נגרר לדרכו הלאה, כפוף־גב, בלי־מטרה.

הוא חשב על דרכי החיים הנסתרות ועל נפלאות מקריהם. זכר את הערב, שבו ראה ראשונה את הצעירה הזאת בבית ניקה, את הרֹשׁם, שעשתה עליו, וההרגשה המשֻׁנה, שהיתה לו אז, כאלו כבר נפגשו פעם במקום אחר. מי יודע! אולי דרש זאת מזלו הפגום בעולם, דרשו זאת כַּונות ההשגחה הנעלמות. בחברתה היה מרגיש לפעמים, שיש בכחה לעקור אדם בשרשיו מאדמת־מטעו, לאָחזוֹ בציצת ראשו ולהסיחו ממסגרת חייו, מתוך סבך הרגֵליו, קשריו ויחסיו… נתפשת־ואינה־נתפשת, פעמים היתה כל־כך קרובה־קרובה אליו, ופעמים – כל־כך רחוקה־רחוקה ממנו, ריבה זו, המחליפה, כפני הים ביום בהיר, את אורותיה וצבעיה… כעת, לפני נסיעתה, הוא מרגיש יותר מקֹדם, כי נחוצה היא לו לתקון פגימות מזלו, מפני שיש בה משהו עז, חריף, מגָרה, דוחה, מרגיז ומעורר גם יחד. לפני רגעים אחדים דברה על המשׂטמה. לא בלי הנאה מיֻחדה נזכר כעת שמעין רגש של משׂטמה היה גם לו בימים האחרונים, בבואו במגע־ומשא עם אחדים מבאי־כחה של היהדות הרשמית בעיר הזאת… נפלא הדבר. לאורו של הרגש הזה הָחור לו גם סבל חייו בזמן האחרון. הלא עוד מנערותו חלם על כבוד ותהלה. הנה עוד מעט וחלומו יבוא – משום־מה נרתע פתאם מחלומו זה? מהיכן חשק פנימי זה לברוח מהמציאות, הצוחקת לו מבעד לצעיף המחר?… האם אין זאת אותה המשטמה, שעליה דברה כרמלית!…

הוא בא עד פתח ביתו, עמד רגע ועבר הלאה. משעה שחדריו עומדים מוכנים לקבל לתוכם את הקיסר, אינו יכול להכנס אל דירתו. הקירות עצמם נמאסו עליו. הסטודיה שלו, הסטודיה הישָׁנה, הצרה והחביבה כל־כך, שאהב לבלות את כל ימיו בדממתה המַחסית, שראתה את חלומות־הזֹהר ואת לִבְטֵי־היאוש שלו, את גדלו ושׂשׂונו, עָצבו ורָגזו מתוך רטט־יצירה וחבלי־יצירה – הסטודיה הזאת איננה עוד. נעלמו, כמו על־פי צו האשף, כל אותם הפסלים, שברי־הפסלים, כלי־התּפאוּרה והחפצים המיֻתּרים, שאיש לא ידע, לשֵׁם־מה הם, הם, ששָׁנִים היו נחים תחת שכבת האבק והעין כה התרגלה אליהם. מעולם לא עלה על דעתו, שכל הדברים האלה יהיו יקרים במדה כזו… וכעת במקום הסטודיה – איזה אולם־מחולות!… על־פני קירות החדרים המלֻבָּנים והמבהיקים, כאלו בת־צחוק מנצנצת: מחכים להוד־רוממותו!… לא עלה על דעתו בשנות החלומות הגדולים, שעליו יהיה לעמוד למבחן לפני איזה חסר־דעת מֻכתּר ולצפות ממנו לציוּן טוב.

פתאֹם עמד. דחיפה מאיזה מקום בפנים. במוחו הבריק ברק. לא הספיקה העין לתפשׂו, לא ידוע אפילו מהיכן. אבל הלב כבר יודע, כי שוֹאה תבוא, על הלב כבר רבצה אימת קַטַסטרופה… חא־חא־חא! הנה הנה אירופה זו… אירופה זו גרשה את אביו ואת אמו, את היהודים הזקנים, מהסטודיה שלו. פַּנו דרך – אירופה הולכת! חא־חא־חא… אח, קֹדם לא השיג כלל, כמה זה נכון!… “עכשו יודעת אני – אמרה – את מי עלינו לירוא”… או קרימהילד ולורלֵי – או היהודים הזקנים. מי ינַצח? מי יטָמן בעלית־הקיר בתוך ארגז סגור?… חא־חא־חא! כמה זה נכון, כמה זה נכון!…

הוא זקף קומתו, הרים ראשו והביט לפניו מבט כֹּה אמיץ, כה שׁמח ובטוח, כמבט האיש, שגִלה תגלית נפלאה, העלולה להציל את האנושיות כֻּלה… ברגעים ההם לא חשב כלום. הוא לא חשב כלום, רק מי־שהוא אחר שבתוכו חשב בעדו והניע את רגליו לשוב ולעלות במדרגות דירתו.

הוא נכנס, עבר על־פני בטי והלך ישר אל הסטודיה. נגש אל הדלת, נמלך רגע עם לבו וחזר, מבלי פתוֹח אותה.

– מה אתּ עושׂה, כעת, בטי?

– לא כלום. חכיתי לך.

– היו לי ענינים שונים בעיר. שמעי, חביבה! מיום שזליגזון הוּשׂם במכון, לא בקרנוהו אף פעם…

– אולי נלך היום אליו.

– לצערי עדַין אני עסוק, אבל אתּ יכולה לנסוע אליו לבדך, אל תשכחי לקנות בדרך פרחים. הוא אוהב מאד פרחים. והוא ישמח מאד לראותך.

בטי לא סרבה. היא חפצה זה־כבר לבקר את החולה וחכתה לשעה, שזינר יִפָּנה. מכיון שאינו יכול ללַווֹתה, הריהי מוכנה ללכת לבדה. זינר יָשב בתוך הנקליט, ידיו נעוצות עמֹק בתוך כיסי מכנסיו, כאלו קר היה לו, והתחַקה אחרי תנועות בטי בהתלבשה. בנטלה את מגבעתה, קרא לה לגשת אליו.

– בטי!

– מה יש?

– רצוני לשאלך דבר־מה. הנה את נוסעת, ולכשתשובי, אפשר מאד שלא תמצאיני.

– איך? התלך לאיזה מקום?

– לשום מקום. אלא… אין אני מרגיש את עצמי טוב ביותר… הלא יודעת את, יש מקרים כאלה, מקרי־מות פתאומיים…

– פוי! אֵילו שטויות!… מפני־מה פתאם?…

– אין אלה שטויות כלל, חביבתי! אלא שאין בני־אדם רגילים לחשוב על זאת. אבל נניח… נניח, שאמות פתאם. מה תעשי את, בטי?

– מה אעשה? חא־חא־חא… השוטה הקטן שלי! אני אבכה, אבכה, אבכה…

– תבכי, תבכי, תבכי… הבינותי, שכך תעשי. ומה תחשבי על־אודותי?

לבוּשה במעילה ומגבעתה עוד בידה, ישבה על ברכיו, נשענה בידה על כתפו ואמרה:

– אחשוב, שהיה היה איש טוב, רחום וחנון, שידע לשמוח מאד, ועוד יותר ידע להלוך דומם קודר בלחץ מחשבות יגונו, ולי לא הגיד על־אודותן דבר. ואני אהבתיו מאד. אחשוב, שהיה היה האיש גאון גדול, ועם כל גאוניותו היה גם רַך, גם אובד־עצות וזקוק לעזרתי כילד גדול, – היה היה איש כזה ואיננו עוד. ואחר כמוהו לא יהיה לעולמים. ככה אחשוב…

– בטי, בטי… – ונשק את אצבעות־ידה, העטופות כסיות, אחת אחת.

ואחר דקים מספר:

– שמעי, בטי! ואם אעזבך פתאם…

– למה תעזבני? אתה לא תעזבני… יודעת אני, שלא תוכל.

– ואם אוכל?

– שוֹב תשוב…

– שמעי, בטי!

– בדרך אל ביתי עלו על לבי מחשבות משֻׁנות. מי יודע, אולי מחרתים, כשיבוא הקיסר עם כל בני־הלויה שלו, יהיה במדה כזו מֻקסם מפסלי, עד שיזמינני אליו ללַווֹתו… הלא יודעת את, שכך דרכם של מושלים ורוזנים לקחת אתם אל כל אשר יחנו ויסעו קופים, תֻּכּים, לצנים, משוררים ואמנים, וכיוצא בנושאי המשרה הרוממה, לְבַדֵּח את דעת המושל… אפשר מאד, שגם אותי יזַכּה הקיסר בכבוד הגדול הזה ויקחני עמו בין בני־הלויה… מובן מאליו, שלא אוכל קחתך אל חצר המלך… מה תעשי את?

– מה אעשה?

נראה, שבכל שמחתה לַבִּקור הנעלה, שהיא מחכה לו בכליון עינים, לא צפתה כלל את הסכנה הגדולה הכרוכה בו. היא נאנחה חרישית ואמרה בעצב טמיר, אבל בבטחה גמורה:

– מה אעשה? אשב ואחכה…

– כמה תחכי? אולי לא יתן הקיסר לי לשוב…

– ובכל־זאת אחכה לך! אהיה בטוחה, שלא תשכחני…

– הבינותי, שככה יהיה…

– ואתה, מה תחשוב אתה?

– שאחרת כמותך אין, לא היתה והיה לא תהיה… בטי, בטי שלי!

הוא לחָצה אליו בכח, בהתפרצות של אהבה, פזר על פניה, על מצחה ועל ראשה נשיקות כגחלי־אש. היא לא הבינה, נתבלבלה, נפחדה…

– ועתה לכי… לא רק אני לבדי, שנינו הננו ילדים שוטים, אבל שנינו מעֹרים זה בזה, ויכאב עד למות, אם ינָתק האחד מהשני… מהרי ולכי, בטי, פן תאחרי את הרכבת.

שׂערותיה היו פרועות ומגבעתה על הקרקע. היא קמה, סדרה שוב את תסרָקתה, חבשה את מגבעתה, נגשה אליו שוב ונשקה לו שלש פעמים: בפיו ובשתי לחייו, נשקה במנוחה, נשיקות ברכה אלמת, ויצאה.

זינר קם ונגש אל החלון. מבעדו ראה את דמות תבניתה הקלה והגמישה הולכת ויוצאת בפסיעותיה הפזיזות והקלילות את הרחוב הצר שלהם, מתעכבת בקָצה ומחכה לעגלת־הטרַם. בטי נעלמה מן העין. אז נגש אל הטליפון וצלצל לתחנת הסַבָּלים. אחרי זמן־מה באו סַבָּלים. זינר עלה עמהם אל עלית־הגג. שם מצא שני ארגזי־עץ גדולים בערך, שבהם הטמין בכרך את פסלי ה“זקנים” שלו. הוא צוה לפתוח. הפסלים היו ארוּזים באֹפן מצֻין, בידים אמוּנות. סגרום שוב וחִזקום במסמרים, קשרום בחבלים. ואחר־כך צוה להובילם אל בית־הנתיבות.

– להיכן רצון האדון הנדיב?

– לפלשתינה… לא, לא… לאיטליה!… כן, לאיטליה… לחכות לי בבית־הנתיבות, עוד מעט אבוא ואסדר שם. אבל בזהירות!… בבקשה, בזהירות! לאט, לאט…

הֻטענו הארגזים על הגַבּים הכפופים, ובמדרגות נדמו הארגזים כיורדים מאליהם. פסיעות קצובות, אטומות, כבדות… נזכר זינר, שכּשֶׁנִשפך עפר הקבר על־גבי ארונו של זליגזון הזקן, נשמעה גם־כן המולה כזו, קצובה, אטומה, וכבדה…

– הפטיש הזה שביד אדוני מצא חן בעיני. כמה שלם בעדו? שאל לסַבל, שהלך אחרי חבריו.

– עשרה מַרק, אדוני.

– ימכרהו־נא לי, אדוני.

– לא אוכל, אדוני. הוא נחוץ לי לעבודתי.

– הוא מצא חן בעיני ואני רוצה לקנותו. בעד חמשה־עשר מַרק יסכים?

– יקחהו, אדוני הנדיב.

– תודה, בבית־הנתיבות אסלק לו בעד הכל.

– לא אִכפת, אדוני הנדיב.

זינר נכנס אל מסדרון דירתו ונעל את הדלת במנעול. עבר את החדרים בפסיעות חשאיות, כמתגנב והפַּטיש בידו. בגשתו אל דלת הסטודיה, גם לבו החל דופק. “מה זה? כאלו אני הולך לרצוח את מי”… באולם היו הוילאות החדשים מורדים ואפלולית שלטה בו. מרחוק, מירכתי האולם, הבהיקו בתוך אפלולית, כמו מבעד ארג דק ושקוף, שתי הגויות הלבנות – בכל הדר מערומיהן, קפואות בסוד תפארתן האלהית. הוא עמד אצל הדלת ופחד ללכת הלאה. הלב דפק. היד נשמטה. הפטיש נפל. נשמעה המולת־הד באולם הריק. זינר נרתע בפחד אל המסדרון. החליט בתחלה לערוך מכתב אל בטי, לבאר לה את הכל. גם לו לעצמו יֻברר על־ידי כך יותר המעשה שעליו לעשות. בקש לכתוב, אבל אפילו שורה הגונה אחת לא יצאה מתחת עטו. לא הספיק לגמור איזה משפט – ופסל אותו. כל מה שכתב, מצא שלא את העִקר כתב, או שהוא מזַיף, או שהוא מסתובב סחור־סחור, מבלי להביע את הנקודה העִקרית, המרכזית. הלא הנקודה הזאת היתה לו כל־כך ברורה, כל־כך פשוטה ומובנה זה לפני רגעים אחדים. אך נטל את העט והנה נטשטשה, נסתרה ממנו… הוא השליך את העט מידו. הנקודה הזאת נסתרה ממנו כאן והיתה ברורה לו שם בפתח הסטודיה. קם והלך שוב אל הסטודיה. הרים את הפטיש והלך ישר לפניו. הפסיעות היו חזקות, ההֵדים צעקו בַפּנות הריקות. היד לחצה יפה־יפה את הפטיש. הלב נדם, חדל לדפוק. במוחו קפאה המחשבה, נאלמה, כעמוד שעון פתאם מלכת. כל כֹחות החיים במצולות הויתו היותר עמֻקות, עצרו נשימתם, מתוך צִפִּיַּת־אימה. נגש, עבר בקפיצה את מעקֵה־הקָנים, אבל לא ראה את הפסלים… גופו כֻלו כאלו קפא, והוא חדל מהרגיש את עצמו. לעֻמת זה שמע רק קול מפץ נורא, שמִּלֵּא את כל ישותו: הרי זה היה כקול ברַד אבנים, כמפל קורות התּקרה, כהתמוטטות קירות הבית… כמה ארך זה? נֵצח? אולי רגע? אינו יודע. כמקיץ מחלום־סיוטין היה, בהשליכו את הפּטיש מידו ובראותו את עצמו כמו מָשלג באבק לבן; בגדיו, ידיו, שערותיו, כֻּלו לבן, כטוחן זה, שיצא מן הטחנה, ולפניו ערֵמת פרורים, רסיסים וגזרים של גבס…

– נגמר! – אמר אל עצמו בקול, בנגבו בגַב ידו את זעת מצחו ופניו.

הוא יצא מן הסטודיה ונגש אל השלחן, שעליו היו עדַין מונחים גליונות הטיוטה של התחלת מכתב. ישב, טבל את העט בדיו וכתב:

"בטי שלי! ילדתי היקרה!

אל תכעסי על המעשה שעשיתי. כך צריך הייתי לעשות. זאת היתה פקודה פנימית, שקוֹלה נשמע לי מתוכי זה כבר. ידעתי ברור, שעבוד אעבוד לשני פסלַי שיצרתי, לכן שבַרתים. אלהי העברים צוה לבלי לעבוד למעשי־ידינו. בטי! עד היום הזה חייתי בעמק הצללים. אני עובר כעת אל עולם, שכֻּלו אור, אל עולַם האמת. אני קם לתחיה. אין אדם קם לתחית־המתים בעולם־האמת, אלא אם כן מת מקֹדם בעולם־השקר. צריך הייתי למות ביניכם, לנער את אבק חיי הקודמים, כדי שאוכל לקום לתחיה… ודאי שאת מבינה מעט מאד ממה שאמרתי לך פה. אִלו בחרתי לי שׂפה יותר קונקרֶטית וברורה, היית מבינה עוד פחות מזה. אבל לא זה הוא מה שחשוב. חשוב הוא שתדעי, שאחרת לא יכֹלתי. חשוב הוא לי גם־כן שתאמיני, שאהבתיך, שאני אוהבך, שאחיה ואמות מתוך ברכת אהבה ותודה לשמֵך, בטי, בטי, בטי שלי!"

הוא הניח את העט, קפץ ממקומו ופרץ בצחוק־רעם, שבנות־קול נולדו ממנו גם בחדרים אחרים:

– חא־חא־חא! איך זה טרחתי ויגעתי קֹדם, מבלי יכֹלת לחבר משפט אחד כהוגן! הלא זה היה כל־כך פשוט וקל… חא־חא־חא!

איזו עליצות־אֹשר, שלא ידע כמוה כל ימי חייו, השתפכה בכל יצורי גוו, קלחה ופכתה בכל תאיו ובכל כלי־דמו. כעין עסיס־אֵלים, שאינו משכר, כי־אם מרומם את האדם ממעל לו. הוא היה פתאֹם כה קל ויחד עם זה כה חסֹן. בתוך הקלִפה הישנה נברא איזה אדם אחר, חדש. מעולם לא היתה מחשבתו כה צלולה, כה שקופה. מעולם לא ראה את הדברים באור מבהיק כזה ובהיר כזה. כל שקערורית, כל בליטה, אף הקלות שבַקלות, היתה גלויה וידועה לפניו…

במנוחה גמורה הלך אל חדר־הרחצה, רחץ את ידיו ואת ראשו מאבק הגבס, החליף את בגדיו, לקח את הדברים הנחוצים ביותר מהבגדים, הלבנים ומכשירי־העבודה. במהירות נפלאה ובתנועות קלות עשה את חבילותיו והוציאן אל המסדרון. כִּבּה את האור, נתן למשרתת אי־אלה פקודות בנוגע לַבּית, ויצא. בקומה זקופה, בראש מוּרם, בצעדי־און ובטחון ירד בפעם האחרונה במדרגות ביתו. נתקל מבטו בצבע הרענן והמבהיק של המדרגות וצחק:

– לא לכבוד וילהלם קיסר צבעו אותן, כי־אם לכבוד מלך אחר!… לכבוד מלך בלי־עם, בצאתו בדרך החֹפש והנצחון…

סוף.